פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1829

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ'  באדר תשפ"ג. 13.3.2023

עם הצרופות: 1. בהול – אל שמוליק. 30.4. 2. הבור. 3. עטרות הדפה התקפת תותחים. "דבר", 2.4.1948.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה. // זיוה שמיר: בסִבכי הַמליצה. על טורו השישי של אלתרמן "כְּרוּז וצימוקו". // איליה בר-זאב: במה אשמים הסוסים? // אורי הייטנר: 1. לעולם יהא רך כקנה. 2. צרור הערות ‏12.3.23. // יוסף אורן: פתרונו הכנעני של א"ב יהושע לסכסוך בא"י. חלק ראשון. // רות דנון: 75 למדינת ישראל – זיכרונות מעטרות. פרק תשיעי – במצור. // מנחם רהט: לא צביעות, רק זיכרון קצר. // אהוד בן עזר: אחות קטנה. // נעמן כהן: אסטרטגית המחאה. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק ו': אצ"לניק מחורבן. // אורנה בן-עזר (לבית דרורי):  על בולי ההדרים. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

*

פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה

וַיִּשְׁתַּפֵּךְ כְּחָלָב

עַל פְּנֵי אֲדָמָה;

וּבַלֵּילוֹת יְלַקֵּק יָרֵחַ

צַלְּחוֹת חָלָב נָעוֹת

עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.

וַעֲנָנִים יִמְשְׁכוּ שֹׁבֶל-לָבְנָם,

יִטְבְּלוּ בְּקֶצֶף קִמּוֹשׁ

פּוֹרֵחַ שׁוֹטֵף,

וּשְׁרַקְרַקִּים יְרֻקִּים בַּהֲמוֹנִים

יְגַרְגְּרוּ וִילַהְלְהוּ

וִימַלְאוּ כְּרֵסָם

חֲרָקִים רוֹחֲשִׁים

בְּצַלְּחוֹת קִמּוֹשׁ לְבָנוֹת;

סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ

בַּל יִכָּבֵשׁ גַּם הַחוֹל;

רֵיחַ יַמְבּוּט רַךְ, נוֹזֵל

וְרֵיחַ קִמּוֹשׁ חָרִיף מִזְדַּקֵּר  –

זֶה עַל זֶה בִּדְבֵקוּת מִתְרַפְּקִים

וּמִלְאוּ רַחֲבֵי חַמְרָה

שְׁטוּחָה בִּרְגָבֶיהָ.

 

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

* * *

זיוה שמיר

בסִבכי הַמליצה

על טורו השישי של אלתרמן "כְּרוּז וצימוקו"

"כְּרוּז  וצימוקו" ("דבר", מיום  ה' באדר ב' תש"ג, 12.3.1943),  שירו הז'ורנליסטי השישי של אלתרמן במדור "הטור השביעי", התפרסם כמו קודמיו ביום ו' בטור השביעי של עמוד 2 של הגיליון (מיקום זה נבחר בכוונת מכַוון, ובו הורגלו הקוראים לחפש את תגובתו המחורזת של  אלתרמן בענייני דיומא). בשלב זה כבר יצאו לאלתרמן מוניטין כמחברם של שני ספרי השירה המונומנטליים "כוכבים בחוץ" מ-1938 ו"שמחת עניים" מ-1941 וכן  כמחברם של שירים קלים מענייני דיומא ("רגעים", "סקיצות תל-אביביות", "הטור השביעי") ושל עשרות פזמונים ושירי-זֶמר לבמה הקלה ולרדיו  (בשנת 1943 היה לשידור הארץ-ישראלי ציבור מאזינים קטן, אך בעל-ערך).

בשיר  האקטואלי "כְּרוּז  וצימוקו"  כתב אלתרמן על תחושת המיאוס שחש למקרא כְּרוּז מטעמה של ההנהלה הציונית שפורסם לשֵׁם מכירת "השקל הציוני". הכרוז, שנוסח לדעת אלתרמן בחוסר תבונה ובחוסר טעם, גולל בסגנון מליצי סוחט-דמעות את כל מדוויו של עם-ישראל בכל הדורות ובכל הגָּלויות –  אף הזכיר את המשיחים ומשיחי השקר שקמו לעם בעת שביקש גאולה מסבלותיו –  וכל זאת כדי לסיים  בקריאה: "יהודים, אחים וחברים, רִכשו לכם את השקל."

ודוֹק, הכרוז שכותרתו "אל עם ישראל בציוֹן ובתפוצות" ראה אור בעיתון "דבר" בבוקר יום 10.3.1943, בחתימת גדולי האומה.¹ יממה אחת בלבד חלפה ממועד פרסומו של  כרוז זה ב"דבר", וכבר הונח  שירו הסָטירי של אלתרמן על שולחן המערכת  (כדי שיישלח לעריכה, הגהה והדפסה ויודפס בתאריך היעד). אפשר אם כן לומר ששיר זה חוּבּר "על אתר"; ואכן, כבר בשבועות הראשונים להופעת "הטור השביעי" ניתן להיווכח באיזו מהירות מסוגל היה המשורר-העיתונאי להגיב בשיריו  על האקטואליה – בעיקר על ידיעות מן העיתון שדיווחו  על הנעשה בארץ ובעולם. לא פעם ולא פעמיים הוא הגיב בתוך יום אחד ממועד פרסומה של  ידיעה, שהציתה בו את הניצוץ לכתיבת שירו.

שבוע לאחר פרסום שירו של אלתרמן, ביום 19.3.1943,  הובאה בעיתון "דבר", בצִדו השמאלי של עמוד 2, מימין לטורו הקבוע, תגובתו הנעלבת והמעליבה של יצחק גרינבוים, חבר ההנהלה הציונית ומראשי מנהיגיה של יהדות פולין. מאמרו של גרינבוים שהוכתר בכותרת סרת-הטעם "על השואה ועל השקל"  שָׁטח את תלונתו על הטור "כרוז וצימוקו" – על תכניו ועל חוסר ההבנה שגילה כביכול מחבּרוֹ בעת כתיבת שירו. איש ההנהלה הציונית טען את המובן מאליו ש"שיר היתולי קולע יכול לעִתים קרובות לא רק לקלקל ולהזיק, אלא אפילו לקעקע ולהרוס." וכדי לקעקע את השיר "כרוז וצימוקו", טען שאלתרמן לא הבין ש"השקל אינו תרומה, אלא סמל." כוונת הכרוז לא היתה להשיג כסף, אלא לעורר הזדהות עם מטרותיה של ההנהלה הציונית – ללכד את כל רוכשיו של "השקל הציוני" לעם אחד הנלחם על גאולתו. אלתרמן, לפי דברי יצחק  גרינבוים, צריך היה להבין שהכרוז לא נועד אלא לשם קריאה לציבור להצטרף לתנועה הציונית ולהזדהות עם מטרותיה.

קשה לשער שתגובתו של גרינבוים נגד שירו של אלתרמן הצליחה לשכנע את קוראיה. להפך, בניסוחיה המיושנים והמליציים היא הִצדיקה וחיזקה בלי כוונה את דברי הביקורת שהעלה המשורר בשירו. גם הנימוקים הרופפים העידו על ניסיון-היחלצות שלא צלח: האם  כדי לעורר בקורא הזדהות עם מטרות ההנהלה הציונית ולצרפו אל הדוגלים במטרותיה חייבים לדרוש ממנו שיכניס את ידו לכיסו ויפתח את ארנקו?! האם סביר לגולל באוזני הקורא את כל ההיסטוריה הלאומית כדי לבקש ממנו, בנשימה אחת, שירכוש את "השקל הציוני"?! ברי, העסקן הציוני ביטא כאן את אכזבתו ואת אכזבת ההסתדרות הציונית כולה על ששירו האירוני של המשורר הצעיר – "כרוז וצימוקו" – חיבל בתעמולה למען ההתרמה (על הכרוז חתמו אישים חשובים כדוגמת חיים ויצמן, דוד בן-גוריון, משה שרת, ועוד). ואגב, כאן הראה אלתרמן בפעם הראשונה שאין בכוונתו לקוד קידה או להרכין ראש לפני מדינאים בכירים וחשובים. היתה זו הפעם הראשונה שהעידה שהוא כותב את אשר בראשו ואת אשר על לִבּוֹ בלי מורא ובלי משוא פנים:

 כְּרוּז וְצִמּוּקוֹ

לְפָנֵינוּ, אַחִים, תְּעוּדָה עִיּוּנִית,

בָּהּ עֵינֵי הַקּוֹרְאִים נְעוּצוֹת.

זֶהוּ כְּרוּז,

זֶהוּ כְּרוּז הַהַנְהָלָה הַצִּיּוֹנִית

"אֶל עַם יִשְׂרָאֵל

בְּצִיּוֹן וּבַתְּפוּצוֹת!"

הָעֵינַיִם קוֹרְאוֹת וְהַלֵּב בִּגְאוֹנוֹ

מִתְמַלֵּא שֶׁפַע עֹז וְעִזּוּז

מִבְּהִירוּת-תַּכְלִיתוֹ, מִבַּרְזֶל-הֶגְיוֹנוֹ,

וּבְעִקָּר

מִצִּמּוּק-סִיוּמוֹ שֶׁל הַכְּרוֹז!

צִיּוֹנִים! כָּךְ אוֹמֵר הוּא – אַחִים יְהוּדִים!

הַגּוֹלָה חֲרֵבָה וְנוֹפֶלֶת.

קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל עֲשֵׁנוֹת כְּאוּדִים

וּמִילְיוֹנִים הַחֶרֶב אוֹכֶלֶת²        

וְשִׂפְתֵי מְעֻנִּים, בְּחֶשְׁכַת יְגוֹנָם,

כִּבְדוֹרוֹת-הֲזָיָה עַל מָשִׁיחַ,

לוֹחֲשׁוֹת שֵׁם צִיּוֹן כְּתִקְוָה אַחְרוֹנָה,

וְנוֹדֵד אֶל נוֹדֵד בָּהּ יָשִׂיחַ.

לֹא הָיְתָה עוֹד בִּימֵי יִשְׂרָאֵל הַמְּרוּדִים

שֹׁואַת-אֹפֶל כָּזֹאת! עַד אָבָק הִיא שׁוֹחֶקֶת!³ 

וְלָכֵן: מַה נֹּאמַר וּנְדַבֵּר, יְהוּדִים?

בְּקִצוּר,

קוּמוּ, קְנוּ אֶת הַשֶּׁקֶל!

זֶה הַכְּרוּז! בְּסוֹפוֹ הַקּוֹרֵא הֶהָמוּם

נֶעֱצָר וּפוֹעֵר הָעֵינַיִם.

זֶה הַכְּרוּז! זֶה תָּכְנוֹ, שֶׁנִּמְסַר בְּצִמְצוּם,

כִּי בִּפְּרוֹזָה יוֹצֵא הוּא אָרֹךְ שִׁבְעָתַיִם,

וּכְדַרְכָּם שֶׁל כְּרוּזִים, לְתוֹסֶפֶת מִיּוּם,

מְלִיצַת-יְשֻׁרוּן בּוֹ שׁוֹטֶפֶת כַּמַּיִם –

אַךְ עַל כָּל תְּכַפֵּר תַּכְלִיתוֹ! הַסִּיּוּם!

שַׁאֲגַת הַשְּׁקָלִים! זוֹ שָׁוָה זְהַב-פַּרְוָיִם!

רַבּוֹתַי, נְאַשֵּׁר נָא אַחַת-אֵין-שֵׁנִית:

חֲשׁוּבִים הַשְּׁקָלִים! אַךְ נִשְׁאַל נָא הַפַּעַם:

הֲיֶשְׁנָה כָּאן חָכְמָה (אַל נֹאמַר מְדִינִית)

וְהַאֵין כָּאן קְצָת-קָט⁴ חֹסֶר-טַעַם? –   

לְגוֹלֵל אֶת מֵיטב דִּמּוּיֵי הָאֵימָה,

לְהַזְכִּיר מְשִׁיחִים שֶׁל אֱמֶת וְשֶׁל שֶׁקֶר,

לְעוֹרֵר רְפָאִים, לְהַרְעִיד אֲדָמָה,⁵

רַק כְּדֵי לְהָנִיף כְּמוֹ נֵס בָּרָמָה,

אֶת סִיסְמַת קְנִיָּתוֹ שֶׁל הַשֶּׁקֶל!

הָאֻמְנָם כִּי-אֶפְשָׁר (כָּךְ שׁוֹאֵל הַמְחַבֵּר)

לְהָפִיץ אֶת הַשֶּׁקֶל בְּאֹפֶן אַחֵר?

נתן א.

אלתרמן לא שלל בשירו את הלֶגיטימיוּת של מִבצע ההתרמה. הוא רק עיקם את אפו לנוכח הדרך המגושמת וחסרת הטאקט שבָּהּ  ניסו אנשי ההנהלה הציונית להשיג את מטרתם. הוא מתח ביקורת על הקישור סר-הטעם  בין תיאורהּ המזעזע והנרגש של כל ההיסטוריה הלאומית הדווּיה לבין הקריאה הצורמת: "רִכשו לכם את השקל" שלקראת סוף הכרוז. מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות אלתרמן בעצם האשים את מנסחי הכרוז לא רק במליציוּת יתֵרה, אלא גם בפנייה אל הקהל בדרך צבועה ומתחסדת, בזריית חול בעיניים ובחוסר תואַם בין הטיעונים המרוממים לבין התכלית  הבָּנלית המושמעת בפתוס ובגאון.

בסגנונו החד תיאר כאן אלתרמן  את כתיבתם של מחברי הכרוז ככתיבה "מֵימית" וחסרת משקל, השוטפת כמים ("וּכְדַרְכָּם שֶׁל כְּרוּזִים, לְתוֹסֶפֶת מִיּוּם, / מְלִיצַת-יְשֻׁרוּן בּוֹ שׁוֹטֶפֶת כַּמַּיִם – "), אף הוסיף באירוניה מושחזת כתער שמעלתו היחידה של הכרוז, זו המַצילה אותו מן השקיעה במים רבים, כרוכה ב"אָקוֹרד המסיים" שלו: "שַׁאֲגַת הַשְּׁקָלִים!" (כאילו הוצג כאן לפני הקהל מופע אופרה המסתיים בפינאלֶה שמעניק למאזיניו רגעים רמים, מרשימים ומרגשים "לתפארת החתימה").

אלתרמן גייס כאן  לצורך הסָטירה את כותרת הספר "מליצת ישורון' (1816) מאת  ר' שלמה לוויזון, וזאת משני טעמים: כך רמז שכתיבתם של מחברי הכרוז לוקה בסגנון משכילי כבד שכבר אבד עליו כלח; כך רמז גם לאנשי ההנהלה הציונית שהכרוז "המשכילי" שהם הפיצו, כרוז שחוּבּר יובל שנים ויותר לאחר ירידתן של תנועת ההשכלה וספרותה מעל במת ההיסטוריה, בעצם ממחיש ומדגים היטב מה עלה בגורלה של המילה   "מליצה" במרוצת הדורות.

בתקופת ההשכלה שימשה המילה "מליצה" שם-נרדף ל"שירה", ובאותה עת  לא נתלווּ אליה כל השתמעויות של גנאי. להפך, למילה נלווּ בדרך-כלל השתמעויות  חיוביות, והמילה  "מֵליץ"  שימשה כתואר שיש עִמו כבוד ויקר (הן בהוראת "משורר", הן  בהוראת "מתרגם" [בעקבות הפסוק "כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם"; בראשית מ"ב, ג'], הן בהוראת "פרקליט" שהוא "מֵליץ יושר"). ואולם, במרוצת הדורות ירדו  המילים "מְליצה" ו"מֵליץ" מגדוּלתן ועברו תהליך של פיחות. 

בפתח מאמרו הנודע "גילוי וכיסוי בלשון" תיאר ביאליק בלשון ציורית את התהליך הלינגוויסטי הקרוי בשם "הסתאבות המילים":  מילים שנולדו  בטָהֳרה הולכות ומאבדות אט-אט את מעמדן, עד שהן משנות את הוראתן מן הקצה אל הקצה והופכות למילים פחותות ומזולזלות.  הנה, מילים שנולדו ביוון הקדומה כדוגמת "פָּתוֹס" ו"רֶטוריקה", שבתחילה היו טעונות בקונוטציות חיוביות או ניטרליות ("פָּתוס" פירושו 'רגש כֵּן';  "רטוריקה" פירושה 'תורת הנאום'), נסתאבו במשך הזמן וכיום הן משמשות לציוּן ביטויים מנופחים ומליציים, שאניני הטעם והדעת יתרחקו מהם כמפני האש. ובניסוחו של ביאליק  במסתו "גילוי וכיסוי בלשון": "מילה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכיסאותם, מוסדות ארץ ושמיים הרגיזה" ירדה ונזדלזלה:   "והנה בא יום והמילים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוּק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים."

גם בשיר שלפנינו מראה אלתרמן איך מילים של חזון ומשא הולכות ומאבדות את ערכן והופכות למליצות שחוקות. כי מה היא "מליצה" וכיצד ניתן להגדיר ששימוש לשון כלשהו הוא "מליצי"? חוקר לשון-הספרות בעז שכביץ קבע במאמר על המליצה,⁶ שמליצה נוצרת כתוצאה מחוסר תואַם בין תוכן בנאלי לבין סגנון גבוה, יומרני ועתיר אלוּזיות. כך, למשל, אם אדם נכנס למִספרה לשֵׁם תספורת, ומדווח על העניין הטריוויאלי הזה ברציניות (ולא בציניוּת) במילים: "ישבתי על הכס ונתתי ראשי לגוזזים," הריהו חוטא כמובן באמירה מליצית.

מנסחיו של הכרוז לא קראו כנראה את מאמרו החשוב של שלונסקי "המליצה",⁷ הממליץ לגָרש את המליצה מתחומי הסגנון המודרני של המאה העשרים. הם השתמשו בכל המליצות השחוקות שעמדו לרשותם, ואלתרמן הגחיך בשירו את סגנונם הנפוח. שירו  אף קָבל על הפער הבלתי-ניתן-לגישור שנבעָה בין דברי החזון המרוממים שלהם הנישאים בפָּתוֹס  (pathos) – במילים נשגבות ובפרזיולוגיה מגביהת-עוּף – לבין  הסיום המוריד את  החזון במִפנה של בָּתוֹס (bathos)  אל קרקעיתהּ של המציאוּת הפשוטה – אל אותה "מטרה נעלה" שעניינה גיוס כספים.

על יחסו המורכב של אלתרמן למליצה אפשר ללמוד מתוך השיר "הבקתה", שיר א' של המחזור "שיר עשרה אחים",  שארבעה משיריו הראשונים נמסרו לדפוס ב-1940 כשלוש שנים לפני חיבורם של טוריו הראשונים ב"דבר".⁸ מצד אחד הוא התנגד כמובן לשימוש במליצות שחוקות ובקלישאות, אך מן הצד האחר הוא המליץ לחלץ מהן מילים שאפשר לערוך להן מודרניזציה. כאן שלח אלתרמן למשוררים את ההמלצה הבאה, הגדושה בפרדוקסים גלויים וסמויים:

אֶהֱבוּ הַמִּלִּים הָעֵרוֹת כְּוָרִיד,

הַמְפַכּוֹת בְּסִבְכֵי מְלִיצָה וָשַׁיִת,

לִבְלִי יֶגַע רַדְּפוּן עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית,

גָּרְרוּן בַּצַּמּוֹת אֶל הַבַּיִת.

אלתרמן המליץ למשוררים לנהוג כאילו היו ציידים הדולקים בעקבות  טרפם; לשעוט בעקבות אותן מילים-נשים שנקלעו חבויות באפלת הסבך ונעזבו שם (אך יש בהן עדיין חיוּת וחיוניוּת, וניתן עדיין לתַנות אִתן אהבים). הוא מציע לגרור אותן – כשם שהאדם הקדמון חטף וגרר נשים שנקרו בדרכו –  בשְׂער רָאשָׁן אל הבית (תרתי-משמע: אל הבקתה, אל המערה, או אל בית מבתי השיר).

במילים אחרות: על המשוררים  מוטלת המשימה להגיע "עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית," אל המקורות העתיקים והנידחים ביותר, לחלץ משם מילים שנקלעו בסבכי המליצה, לחפש בהן וריד חי כדי להחיותן ולתת להן הזדמנות נוספת להיכנס אל הלשון החיה. אַל למשוררים להשתמש במילים שאיבדו את חיוּתן והיו למליצה כבולה שכמוה כאותו סבך של שַׁיִת (צמחייה קוצנית הגדלה במקומות עזובים ונטושים), אך עליהם לנסוך חיים חדשים במליצות שהתייבשו בסבך וכמעט שנפחו שָׁם את נשמתן. ברקע הדברים מהדהד גם סיפורה של הגר שגורשה למדבר ונאלצה להשליך את בְּנָהּ תחת אחד השיחים.

אלתרמן בָּלל כאן אפוא  בדרכים אוקסימורוניות תמונות מן העולם החדש ותמונות בראשית, כעין אלה שהכיר מתוך המקורות הקדומים, לרבות רומנים "פריהיסטוריים" כדוגמת הרומן "המלחמה לאש" (1909) מאת רוני (Rosny), שיצא ב-1934 בתרגומו. המילים-הנשים אינן נחטפות ונגררות כאן אל המערה בשֵׂער פרוע כבתיאוריהם של עידני קדומים, אלא נגררות אל הבית בצמות סדורות כבמציאוּת של העולם התרבותי (הצמות מייצגות כאן את החוקיוּת של החריזה התקנית הקלועה בשיר).

כותרתו של שיר זה – "כְּרוּז⁹ וצימוקו"  (על משקל "דבר והיפוכו") היא כותרת דו-משמעית. כשהשיר מזכיר  את "צִמּוּק-סִיוּמוֹ שֶׁל הַכְּרוֹז" הוא בעצם מציג באירוניה את מחוות-הפְּנייה אל הציבור להתנדב ולרכוש את השקל כמין צימוק מתוק או דובדבן שבקצה הקצפת. ואולם, אלתרמן דיבר כאן על "צימוק" גם במובן של 'הצטמקות' ו'צמצום' בהציגוֹ את הדרך הנלוזה שבָּהּ פורטים אנשי ההנהלה הציונית רעיון גדול לפרוטות ואיך – בעקבות ניסוחו חסר התבונה של הכרוז שלהם – החזון הלאומי מצטמק, מצטמצם ומקבל את ממדיו  של מסע לקידום מכירות.

ובטרם סיום, נעלה את השאלה: איך מצא  אלתרמן ב-1943 פנאי ושקט נפשי לדון בנינוחות בסוגיות של אַרְס פואטיקה ושל סגנוּן בעוד המלחמה בעיצומה ורגעי ההכרעה, הגם שנראו באופק, עדיין לא הגיעו? האם צדק  אלתרמן כשמתח ביקורת סָטירית נגד קריאות השבר שעלו מן הכרוז? שמא  נכתבו קריאות השבר הללו מתוך רגש כן ובהלה אמיתית, ולא רק מתוך אינטרס כלכלי ציני, מוליך שולל?

התשובה על שאלה זו כרוכה בפולמוס שהתנהל בחבורת המשוררים המודרניסטיים ("אסכולת שלונסקי") בשנות המלחמה והשואה. כבר ב-1939, בשלביה הראשונים של המלחמה, התלהט פולמוס זה, שפילג את המחנה במהלך שנות המלחמה. שלונסקי ולאה גולדברג, שדגלו בעמדתה של ברית המועצות שלפיה "בעת שרועמים התותחים המוזות משתתקות." אלתרמן, לעומתם,  הציג עֶמדה אקטיביסטית שלפיה המשורר מגייס את עצמו ואת קולמוסו כדי לשמור על שפיותו של הציבור (להרגיע אותו ולהעלות לו את המוראל), מחד גיסא; ומאידך גיסא, לשקף את צִבעי הזמן – צבעי הדם, האש ותימרות העשן – למען הדורות הבאים, למען יִראו וייראו.¹⁰  

ב"שירים על רְעוּת הרוח"  הוא כתב על נושאים פואטיים בכפיפה אחת עם הרהורים על הנעשה בשדות הקרב, וכרך את המלחמה עם המלחמה על ביצורה של התרבות העברית. ולמעשה עוד  ב"כוכבים בחוץ" (1938) הוא כתב בשיר "הרוח עם כל אחיותיה" על תפקידם של המשוררים בעת ליקוי מאורות: 

כִּי יָקָר לִי עוֹד עַם הָעֵצִים הַנִּסְעָר

וּמֵרוֹץ הַקּוֹלוֹת שֶׁבָּרְחוֹב הַפָּתוּחַ - -

יְהִי לַקֵּיסָר

אֲשֶׁר לַקֵּיסָר

וְלָנוּ יִלְהַט הַתַּפּוּחַ!

[...] וּשְׁוָקֶיךָ עוֹבְרִים עַל פָּנַי בִּנְגִיעָה

וּבָרַעַם הַזֶּה, הַנִּפְתָּח מִמּוּלִי,

טוֹב לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה

בֵּין שֵׁמוֹת לְאֵין סְפוֹר וּפְגִישׁוֹת וּמִלִּים.

בעת ליקוי מאורות, טען אלתרמן, הדבר המשמעותי ביותר שיכול אדם כמוהו לעשות הוא "לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה  / בֵּין שֵׁמוֹת לְאֵין סְפוֹר וּפְגִישׁוֹת וּמִלִּים": להיפגש עם המראות והמילים, לעסוק באמנות ולכתוב שירה (לימים, בימי מלחמת העצמאות, הוא התנדב לשירות צבאי קרבי, חרף גילו המתקדם ומצבו המשפחתי, אך שוחרר בפקודת יצחק שדה שאמר שחיילים יש הרבה, אך אלתרמן יש רק אחד). אלתרמן חשב שהכתיבה הציבורית היא תפקידו בשעות קשות: שאם אינו לוחם בשדה הקרב, עליו להמשיך לכתוב את שיריו.

כדרכו, אלתרמן מדבר בפרדוקסים. אצלו דווקא ה-homo ludens העוסק ב"שטותים" (כך כינה אלתרמן את שיריו ואת בילוייו עם חבריו בבתי-הקפה במחזור "שירים על רְעוּת הרוח") הוא-הוא האיש הרציני בשעה זו. בהתחולל סוּפה העוקרת מוסדי ארץ ממקומם, מה בצע לאדם ב"נגוהות המטבע" שלנגד אורם מתחממים הבורגנים? מה יועילו לו כל קנייניו החומריים ונכסי החלוף? האָמָּנות לסוגיהָ היא זו שתשרוד בשוֹך הסוּפה, ובלעדיה – בלי הדמיון, החָכמה, הרגש,  חוש ההומור, וכושר האמצאה המזינים אותה והקורנים ממנה – אי אפשר להלך בתוך הסוּפה ולצאת ממנה בשלום.

הערות:

1. נתן אלתרמן, "הטור השביעי : שירי העת והעיתון  1943-1945", עריכה וביאורים דבורה גילולה, תל-אביב  2009, עמ' 270.

2. במקום המילים "וּמִילְיוֹנִים הַחֶרֶב אוֹכֶלֶת", המתכתבות עם הניסוח של הכרוז, נרשם בנוסח הכלול במהדורות "הטור השביעי": "וְהַחֶרֶב בָּהֶן מְשַׁכֶּלֶת."

3. אלתרמן המיר את המילים "שֹׁואַת-אֹפֶל" שבנוסח הראשון במילים "שְׁעַת-אֹפֶל" ששולבו במהדורות "הטור השביעי". המילים "שֹׁואַת-אֹפֶל" הן אמנם משחק מילים המתבסס על "שְׁעַת-אֹפֶל", אך הגייתן חייבה מעבר להטעמה אשכנזית.

4. במהדורות של "הטור השביעי" הצירוף "קְצַת-קָט" תוקן ל"מְעַט".

5. במהדורות של "הטור השביעי" הוחלף הצירוף "לְעוֹרֵר רְפָאִים" בצירוף "לְגַלְגֵּל רְעָמים".

6. בעז שכביץ, "בין אמור לאמירה: למהותה של 'המליצה", "הספרות" 3/2 (1970) עמ' 664-668.

7. רשימתו של שלונסקי "המליצה" התפרסמה ב"הדים" (בעריכת אשר ברש), כרך ב', ניסן תרפ"ג, עמ' 189-190, חתום: א. ש.

8. ראו על כך בפרק "תורת השיר של אלתרמן לפי המחזור 'שיר עשרה אחים'  בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, עמ' 153-174. ארבעת השירים הראשונים נדפסו בספר "שישה פרקי שירה" שבעריכת אברהם שלונסקי (ספריית פועלים 1940) והאחרים חוברו בשנות החמישים וכונסו בקובץ "עיר היונה" (1957).

9. בהזדמנות זו תיקן אלתרמן את עצמו: בפתח השיר "מראות אביב גאות" שבקובץ "כוכבים בחוץ" (1938) הוא כתב: "מַרְאוֹת אָבִיב גֵּאוֹת יָמֵינוּ מַחְזִיקִים. / אֶת כָּרוֹזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבִים הוֹקִיעוּ." אלתרמן טעה כאן בין "כָּרוֹז" שהוא האיש המודיע הודעה מטעם הרָשות ומכריז עליה בקולו לבין "כְּרוּז" שהיא הודעה מודפסת התלויה על הקיר.  אילו הבחין בטעות, יכול היה להוסיף מילה בת הברה אחת ("כָּל") ולומר "אֶת כָּל כְּרוּזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבֵים הוֹקִיעוּ," וכך לשמור על המשקל  (הֶקסמטר יַמבִּי). בטורו תיקן את הטעות, והשתמש במילה "כְּרוּז" כהלכה.

10. על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר בספרו "לאה גולדברג: מונוגרפיה", תל-אביב 1980, עמ' 69-75.  בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס שירי המלחמה" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), "מאזניים", כרך ס"ד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47-48. לאחר מכן היה  נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.

זיוה שמיר

* * *

אהוד: המחבל הפלסטיני בן ה-23 מועתז אלחואג'א, שפעל בערב יום חמישי האחרון, 9.3, בפינת דיזנגוף ושדרות בן גוריון בתל אביב – השתתף גם הוא בדרכו-שלו ב"יום ההתנגדות לדיקטטורה" שקבע החפ"ק של המפגינים נגד ממשלת ישראל כדי להביא להפלתה!

* * *

ההתנהגות הביריונית המסוכנת וחסרת האחריות של בן גביר מהווה למעשה תמיכה אדירה בהפגנות המחאה שמבקשות לסלק את נתניהו ולהפיל את ממשלת ישראל. לכן יש לסלק את בן גביר מתפקידו בהקדם, אפילו יוביל הדבר לנפילת הממשלה ולבחירות נוספות. לפחות תהיה ממשלת מעבר שאינה תלוייה בו, ואולי נתניהו יצליח להקים קואליציה בלעדיו. אבל בינתיים בלי קולותיהם לחקיקה של בן גביר ומפלגתו בכנסת – היועמ"שית עלולה להוציא את נתניהו לנבצרות!

עם זאת, בזכות הטרור הפלסטיני והפשיעה הערבית בתוך ישראל –

לצערנו בן גביר רק יתחזק בבחירות הבאות!

* * *

הנשיא הרצוג קורא לזנוח את החקיקה: "המתווה שגוי ודורסני." פירוש: היועמ"שית תוכל להוציא את נתניהו לנבצרות (גם כעת היא לא "מרשה" לו לעסוק ברפורמה המשפטית) והתוצאה – הממשלה נופלת וישראל הולכת לבחירות חדשות שספק אם היועמ"שית תרשה לנתניהו לעמוד בהן בראש רשימת הליכוד!

על הטיפשות הזו חוגגים כל אויבינו בתקווה שהנה-הנה מגיע סופנו!

* * *

איליה בר-זאב

"לְסֻסָתִי בְִּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּימִּיתִיךְ רַעְיָתִי" – (שיר השירים א' ט')

במה אשמים הסוסים?

גִּבּוֹרֵי כֹּחַ וּבְנֵי חַיִל שׁוֹלְפִים חֲרָבוֹת פַּעֲמַיִם:

אֶל הָאִישׁ הַמִּסְתָּעֵר מִמּוּל וּמֵהָאִישׁ

הַצּוֹנֵחַ

עִם סוּסוֹ הַצּוֹהֵל.

מָה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם

הַטּוֹבִים?

נוֹשְׂאֵי מָגֵן, שִׁרְיוֹנִים וּרְמָחִים מִתְעַוְּתִים בְּצָהֳלַת

קֶטֶל בֵּין גּוּפוֹת דְּשֵׁנִים.

בַּמָּה  אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים?

שׁוֹאֶלֶת שׁוֹמֶרֶת הַסַּף, שְׁפוּפָה עַל כִּסֵּא,

עוֹקֶבֶת אַחַר סַקְרָנֵי הַיּוֹם.

צִבְעֵי שֶׁמֶן מְרוּחִים מִקִּיר לְקִיר עַל גַּבֵּי בַּדִּים –

יְרִיעוֹת שֶׁל דָּם קַר.

אַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה מְדַשֶּׁנֶת עָצְמָהּ בְּפִגְרֵי הָעוֹנָה,

אִישׁ קָדוֹשׁ מוּרָד מֵהַצְּלָב.

אָמָּנִים מְמַהֲרִים לְשַׂרְטֵט אֶת יָדוֹ הַשְּׁמוּטָה,

לְהַנְחִילָהּ לִנְצָחִים.

צֶנֶף סוּסִים בָּאֲוִיר –

מִי יִקְבֹּר אֶת הַסּוּסִים בָּעֶרֶב?

* * *

אורי הייטנר

1. לעולם יהא רך כקנה

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו [ר' אלעזר]: ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

כיון שידע בעצמו [ר' אלעזר] שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו. ואמר לו נעניתי לך, מְחוֹל לי.

אמר לו [המכוער]: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי, רבי, מורי, מורי. אמר להם [המכוער]: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו, לזה שמטייל אחריך. אמר להם, אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו מפני מה? אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו, אף על פי כן מְחוֹל לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם, בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

תלמוד בבלי, מסכת תענית כ', ע"א

התנא ר' אלעזר טייל להנאתו על חמורו. אדם מכוער פגש בו ובירך אותו לשלום. תגובתו של אלעזר הייתה גסה. איזה מכוער אתה. יכול להיות שכל בני עירך מכוערים כמוך? האיש השיב לו: איני יודע. לך תתלונן אצל בעל המלאכה שברא אותי, כלומר אלוהים, על כך שיצר יצור מכוער כל כך.

נושא המאמר הוא יחס היהדות ללהט"ב ובעיקר – מהו היחס הראוי. לבל אחטא בשפתיי, אמהר ואבהיר שאיני מייחס, חלילה, כיעור ללהט"ב. הבאתי את הסיפור הזה בשל המסר: "אמור לאומן שעשאני." נטיה מינית היא תכונה מוּלדת. אדם אינו בוחר את נטייתו. גם אם ארצה מאוד, לא אוכל להיות הומו. כך נוצרתי. זו לא בחירה. שום "טיפול המרה" לא יהפוך אותי להומו. וכך בדיוק הומו לא יוכל להיות סטרייט. הומו, שהסביבה גורמת לו לחיות בניגוד לנטייתו, יחיה כל חייו חיי סבל ויגרום לסבל לאישה שאיתו, שכל חייה בן זוגה לא יחשוק בה.

כיוון שזו תכונה מולדת, אי אפשר לקשור אותה בצורה כלשהי לענייני מוסר. ולכן, כפי שאמר אותו האיש לר' אלעזר – יש לך טענות? תפנה אותן לאלוהים.

"משכב זכר" אסור בתורה. נכון. אבל התורה גם קובעת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח). יתר על כן, המשך הפסוק הוא "אני ה'", ללמדך שמי שחוטא לחברו, חוטא לאלוהים.

יש סתירה מוחלטת בין איסור משכב זכר לבין החיוב "ואהבת לרעך כמוך". מה עושים כשיש סתירה כזו? גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה". כלומר, זה כלל המפתח, שעל פיו אנו מפרשים את התורה. כאשר אנו פוגשים פסוק הסותר את הכלל הגדול בתורה, ברור מה הפסוק הקובע. הוגה הדעות היהודי הדגול פרופ' שלום רוזנברג, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא עיקרון הלכתי שממנו נגזרות מצוות וחובות של האדם כלפי זולתו – עיקרון לקביעת נורמות חדשות. כלומר, זהו ציווי לדורות, שעל פיו יש לקבוע בכל עת את הנורמות שלנו. היום, כאשר ברי שנטייה מינית אינה בחירה, ברור מה הנורמה שיש לקבוע, על פי הכלל הגדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך."

על השאלה מהו הכלל הגדול בתורה, היתה מחלוקת בין ר' עקיבא לבן עזאי. בן עזאי חלק על ר' עקיבא והשיב לו: "יש כלל גדול מזה." הבחירה שלו מעניינת: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם. בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה', א'). לטענתו, יש בעייה בקביעה של ר' עקיבא. אם אדם שונא את עצמו, למשל, זה מתיר לו לשנוא את זולתו? לפי תפיסתו של בן עזאי, יש לכבד את הזולת לא מכיוון שהוא כמוני ושווה לי – אלא בשל עיקרון נעלה יותר: מכיוון שכל אדם נברא בצלם אלוהים.

"הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים." התנהגותו, השקפותיו, מוסריותו וערכיו של אדם, אינם בידי שמיים. הן בחירה. כל השאר, כולל נטייתו המינית של אדם, היא בידי שמיים, כלומר תכונה מולדת, שאינה באחריותו. וכיוון שכל אדם נברא בצלם אלוהים, יש לכבד כל אדם כפי שהוא, כפי שנוצר. איך דת ותרבות, שגדוליה מתווכחים ביניהם איזה משני הפסוקים הללו הוא עקרון המפתח של התורה, יכולה להתיישב עם הומופוביה, שנאת להט"ב ורדיפתם?

כפי שנוכחנו עם יציאתו מן הארון של העיתונאי המעולה והפופולרי יאיר שרקי, חל שינוי חיובי מובהק ומבורך ביחס ללהט"ב בציבור הדתי לאומי. ציבור זה, ברובו, פתוח היום ללהט"ב יותר מכפי שהיה הציבור החילוני לפני עשרים שנה. מצד שני אנו נתקלים בציבור הדתי לאומי גם בהומופוביה קיצונית ביותר, שאחד מביטוייה הכעורים ביותר הוא המפלגה ההומופובית "נועם". למה דווקא היום קמה מפלגה דתית שהנושא המרכזי שהיא מעלה על ראש שמחתה הוא ההומופוביה? זו ריאקציה למהפכה ביחס ללהט"ב בחברה הדתית לאומית; מלחמת מאסף מוקצנת. האמת היא שהגישה שמייצת נוע"ם היא חיקוי לפונדמנטליזם הנוצרי, הרודף את הלהט"ב, כפי שהוא נלחם בהפלות ועוד.

גם אם מתייחסים ל"משכב זכר" כאל חטא, כי כך כתוב בתורה, מאיפה האובססיה הזאת, דווקא ל"חטא" הזה? ומנין ההתנגדות ללסביות, למשל, שאינן "חוטאות" ב"משכב זכר"? זו תרבות נוצרית פונדמנטליסטית. חילול שבת, על פי הדת היהודית, הוא חטא חמור יותר. כל יושבי ראש הכנסת, מלבד אברום בורג ויולי אדלשטיין, לא היו שומרי שבת. לא זכור לי שכאשר הם הושבעו, ח"כים חרדים הליטו את פניהם. למה? מאיפה זה בא?

התלמוד מותח ביקורת חריפה על ר' אלעזר, על העלבון שהטיח בבן שיחו. ההסבר להתנהגותו מרתק: "היתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה." לא ייאמן. התלמוד מותח ביקורת על לימוד תורה? הוא רואה בכך דבר הגורם לגסות דעתו של לומד התורה? לדעתי, הביקורת היא על כך שר' אלעזר כל כך שקוע בלימוד, עד ששכח את החברה ואת בני האדם, שהתורה, כתורת חיים, אמורה לזכך את נפשו בהתנהגותו כלפיהם. לימוד שמנותק מן החברה, מבני האדם, מגסיסה את הלומד. 

ר' אלעזר הבין את טעותו ויצא מגדרו כדי להתנצל. הוא ראה בהתנהגותו, עליה התחרט, ביטוי לגאוותנות מתנשאת של לומד תורה מנותק, הגורמת לגסות רוח ונוקשות כשל ארז. והוא קובע שעל אדם להיות אנושי יותר, רך יותר, רק כקנה.

2. צרור הערות ‏12.3.23

* הסכמה או אסון – נאום הנשיא – רגע מכונן של מנהיגות לאומית. הרצוג הבהיר – הסכמה או אסון. חובתה של הממשלה, אם יש בה מינימום של אחריות, להשליך את המהפכה המשטרית לפח האשפה של ההיסטוריה ולהחליף אותה ברפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

* המחנה השלישי – במחלוקת הציבורית אין שני מחנות אלא שלושה. מחנה תומכי המהפכה, מחנה ההתנגדות הטוטלית לכל שינוי ולכל פשרה – והמחנה המחפש פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית ומניעת קרע בעם. אני נמנה עם המחנה השלישי. אני מאמין שרוב הציבור, שמנהיגי מחנות א' וב' מתיימרים לדבר בשמו, משתייך למחנה השלישי. בנאומו לאומה, הנשיא ביטא את המחנה הזה.

* ממשבר לצמיחה – המילה משבר, בעברית המקראית, היא "פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם" (מילון אבן שושן). בעברית התלמודית משבר הוא המקום שעליו יושבת היולדת במהלך הלידה. בשתי התקופות, המילה משבר קשורה ללידה.

כך נכתב בישעיהו ל"ז: "וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ: יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה." רש"י מבאר: "עת צרה הדומה לאישה היושבת על המשבר ואין כוח לוולד לצאת."

צירי הלידה הם משבר, גם על פי פירוש המילה בעברית המודרנית. אך מתוך המשבר הזה יוצא ולד, נבראים חיים. אני מאמין שניתן לצאת מתוך משבר לצמיחה גדולה.

החברה הישראלית מצויה היום באחד המשברים הקשים בתולדותיה, בעקבות המהפכה המשטרית. אולם אם נשכיל לנתב את המשבר להידברות שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, זה עשוי להיות רגע מכונן בתולדות המדינה. אם מתוך קרע גדול כל כך אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה, ניתן יהיה למנף זאת למעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית יו"ש. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית דת ומדינה. כמובן שהסכמה כזו לא תהיה מקובלת על הכול, אולם היא תחליף את משטר המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים בכל מחנה, והווקטור שלהם הוא כלפי חוץ, לקרע ולשסע, והחלפתה במרכז כובד של קונצנזוס ציוני, דמוקרטי ממלכתי גדול, שמאותגר בידי הקיצונים משני הצדדים. מה שנדרש כעת, הוא לעצור את המהפכה המשטרית ולשבת מיד להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* הפשרה הראויה – בראשית המשבר, פרסמתי מאמר בשם "רפורמה קונסטרוקטיבית" שבו הצגתי את הצעתי לרפורמה במערכת המשפט, המתמודדת עם הכשלים בסדר הקיים, אך שומרת על עצמאות מערכת המשפט והפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, בניגוד למהפכה המשטרית. מבחינתי, ההצעה הזו אינה פשרה. זו עמדתי, כלומר בעיניי היא המצב הרצוי. אולם ברצף הדעות במחלוקת הציבורית, הצעתי היא במתחם המאפשר פשרה. כאשר אני קורא הצעות פשרה אחרות, מן הסתם אני אוהב אותן פחות ומסתייג מחלקן ואולי מתנגד לרעיונות אלה או אחרים. אך הן פשרות ראויות וטובות, בוודאי כבסיס להידברות. לשכת נשיא המדינה פירסמה הודעה על פיה מתווה הנשיא, שהודלף, הוא רק טיוטה אחת ויש גם אחרות. בנאומו לאומה, אמר הרצוג, שרק מה שייאמר בקולו, יהיה מתווה הנשיא. יתכן שההדלפה היא בלון ניסוי לשמוע את התגובות ולהתקדם. לא עם כל פרטי הטיוטה הזו אני מסכים, אבל היא עשויה בהחלט להוות מסד להסכמה רחבה.

לוין ורוטמן, שירקו בפרצופו של הנשיא כאשר הציע לראשונה את הצעתו והמשיכו בריצת האמוק הדורסנית, נהגו כך גם עתה, בעקבות פרסום טיוטת המתווה המפורט. הדהרה שלהם מסכנת את המדינה, כי היא מתכון לקרע חסר תקדים בעם. איזה אנשים חסרי אחריות ומופקרים; אין להם מחר. הם לא רואים ממטר.

לצערי, הדחייה הטוטלית של ההצעה בידי מטה המחאה, חסרת אחריות אף היא. קראתי מסמך מפורט של מטה המאבק שדוחה מכל וכל ובסגנון תוקפני כל סעיף וסעיף בהצעה. המסר הוא שזו הצעה שתוביל להפיכה משטרית בשלבים בדרך לדיקטטורה. ניכר היה שכותבי המסמך ירו את החץ ואח"כ סימנו סביבו עיגול. הם פשוט עקרונית נגד פשרה, ולכן הם יגחיכו כל הצעה. הדרך הדמגוגית שבה הם נקטו, היא לקיחת כל סעיף וסעיף לידי תרחיש הקצה האבסורדי, וכך "להוכיח" שזה מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה. בשיטה הזאת אפשר תמיד לקטול כל רעיון בכל נושא. אבל זה לא רציני.

* קו אדום בוועדה לבחירת שופטים – לדעתי, שיטת בחירת השופטים היום בישראל, בעיקר לאחר "תיקון סער", שהוביל לשינוי דרמטי בהרכב בית המשפט העליון, היא מצוינת. אין טובה ממנה. היא לבטח טובה יותר מהוועדה על פי הצעת הנשיא. אבל כנראה שהוועדה הפכה לסמל. תומכי המהפכה לא יסכימו לפשרה שתותיר את המצב על כנו. לכן, הצעות פשרה בנדון, כמו אלו של הנשיא או של פרופ' פרידמן וחבריו, הן פחות טובות מהמצב הנוכחי, אך שומרות על כך שלא יהיה רוב לממשלה, ולכן הן לגיטימיות וראויות לדיון. הקו האדום בכל פשרה, הוא שבשום מקרה לא יהיה רוב לממשלה בוועדה. אם יהיה רוב – זו לא פשרה. זאת המהפכה בכל כיעורה.

בטיוטת הנשיא, נאמר שיש מחלוקת בוועדה שניסחה אותה, אם יהיה צורך ברוב מיוחד לבחירת שופטי בית המשפט העליון. עמדתי בנושא חד-משמעית – צריך רוב של שני שליש. הדבר הוכיח את עצמו היטב מאז תיקון סער.

* חוקי יסוד ברוב מיוחד – בהצעת הנשיא ובהצעות אחרות שעולות, מדובר על צורך ברוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד ויש הצעות מעניינות מאוד, על ארבע קריאות, שהרביעית תיערך בכנסת הבאה אחרי שלוש הקריאות הראשונות ויהיה בה צורך בתמיכת 70 ח"כים. ואם הקריאה הרביעית תהיה באותה כנסת, יידרשו 80 ח"כים כדי להעביר אותה. אני תומך בכך מאוד (לאו דווקא בפרטים, אך לבטח בעיקרון). הדבר נכון בוודאי לנוכח זילות חוקי היסוד בשנים האחרונות והמגמה לכנות חוקים בלתי חוקתיים בתואר "חוקי יסוד" רק כדי שבית המשפט העליון לא יתערב בהם.

אך גם ללא אותה זילות, נכון לדרוש רוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד. זה אחד הלקחים מאופן קבלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בחוק הזה, שהובל בידי ממשלת הליכוד בהנהגת שמיר ובשיתוף עם מפלגות האופוזיציה מפלגת העבודה ומרצ, תמכו למעלה מ-90 ח"כים. כיוון שהרוב היה מובטח, הח"כים לא טרחו להגיע להצבעה. ההצבעה נערכה ביום של הפריימריז במפלגת העבודה, ולכן כל הח"כים של העבודה נעדרו ממנה. החוק התקבל ברוב של 32 מול 21. התוצאה הזאת יצרה את הנראטיב חסר השחר כאילו החוק עבר במחטף. אילו היה נדרש רוב מיוחד, ההצבעה לא הייתה נקבעת על הפריימריז. הח"כים היו מגיעים להצבעה, והחוק היה מתקבל ברוב עצום, כראוי לחוק יסוד. אגב, חוק יסוד חופש העיסוק התקבל פה אחד. אבל ברוב של 23 תומכים, ללא מתנגדים וללא נמנעים. מן הראוי היה שיתקבל פה אחד בידי 120 חברי הכנסת.

* השגיאה של פרידמן וחבריו – אני מעריך מאוד כל מי שנרתם בניסיון להוביל לפשרה. אני מוקיר את מעצבי פשרת פרידמן, ששנים מהם, פרופ' יובל אלבשן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (שהיה המג"ד שלי) אני מכיר אישית. בכוונותיהם הטובות הם עשו שגיאה דרמטית. שעה שעל הפרק ניצבת יוזמת הנשיא, היתה זו שגיאה לצאת בהצעה אחרת, הקרובה יותר לעמדת תומכי המהפכה. ברגע זה, קל היה ללוין, שדחה את הצעת הנשיא, להציג את ההצעה החדשה כ"בסיס לדיון". הרי הוא ידע, שהאופוזיציה לא תסכים להצעה רחוקה יותר מהצעת הנשיא. וכך, הם יכולים להציג את עצמם כמי שכביכול מוכנים לפשרה ואת האופוזיציה כמי שדוחה את הפשרה. כמובן שזה מצג שווא. היה על פרידמן וחבריו לנהוג אחרת. היה עליהם להעביר את הצעתם לנשיא ולהציע לו למזג אותה כאחת האופציות לדיון. כך, הצעתם היתה עשויה לקדם אותנו לפשרה. השגיאה שעשו מרחיקה אותנו מהפשרה המיוחלת. באשר לתוכן הצעתם. ההצעה באשר לוועדה לבחירת שופטים עדיפה, כמובן, על המהפכה המשטרית, כי הממשלה אינה שולטת בוועדה. כל הצעה שאין בה רוב לקואליציה, ראויה למו"מ. אך הצעתם אינה טובה. חשוב מאוד שיהיו שופטים בוועדה. תרומתם המקצועית לא תסולא בפז. יתר על כן, ועדה על טהרת הפוליטיקאים, הגם שהם מייצגים באופן שוויוני את הקואליציה והאופוזיציה, עלולה להביא לשיתוק, בעידן של מלחמת כל וכל בין האופוזיציה והקואליציה, כפי שהיא עכשיו וכפי שהייתה בכנסת הקודמת. גם הצעתם בנושא פסקת ההתגברות אינה טובה. אמנם זו לא ההתגברות האוטומטית של המהפכה המשטרית, אך התגברות ברוב של 65 ח"כים אינה מתקבלת על הדעת.

ההתגברות צריכה להיות לפחות של 70 ח"כים. לדעתי, גם זה נמוך מדי, אך הרי יש צורך בפשרה. אפשרות נוספת, פחות טובה בעיניי, היא התגברות ברוב של 65 ח"כים כולל לפחות חמישה מן האופוזיציה.

[אהוד: פשרה שמשאירה בידי היועמ"שית את האפשרות להוציא את נתניהו לנבצרות – לא תתקבל, ובצדק – על ידי מחנה נתניהו. פשרה שאינה משאירה בידי היועמ"שית אפשרות להוציאו לנבצרות – לא תתקבל על ידי החפ"ק של "הפגנות המחאה" נגד "ההפיכה המשטרית" כי מעבר לבבל"ת שהם מייצרים תמורת ממון רב [מודעות ענק בעיתונים] יש להם כוונה אחת ויחידה – להדיח את נתניהו באמצעים משפטיים לאחר שבאמצעים דמוקרטיים נכשלו כי יש לו רוב בעם].

* עוד סססמולן – גם הכלכלן הראשי של פורום "קהלת", מיכאל שראל,  מתריע מפני המהפכה המשטרית והאיום שלה על הדמוקרטיה. עוד סססמולן... הביקורת שמתח שראל חריפה ביותר. עם זאת, הוא בהחלט מבקר את הסדר הקיים, סבור שיש לחולל שינוי והוא תומך בְּרפורמה. רפורמה אחרת, ברוח הצעות הפשרה המוצגות בימים אלה.

אצטט משפט אחד מדבריו, שאני מזדהה עמו מאוד: "גרסאות כאלה ואחרות של המשפט 'יש בשיטה כיום פגמים ולכן הרפורמה הזאת מצוינת' הושמעו לאחרונה על ידי חלק מתומכי הרפורמה המוצעת. אולם משפט זה פגום ושגוי מבחינה לוגית. המשפט התקני והראוי הוא 'יש בשיטה כיום פגמים חמורים ולכן נדרשת רפורמה.' ברם, הרפורמה הספציפית המוצעת אינה זו הנדרשת. הרפורמה המוצעת תייצר מצב שבו לא תהיה הפרדה בין הרשויות, בכך שהיא מכפיפה את מערכת המשפט לרצון הקואליציה." ובלשוני – הפתרון לכאב ראש אינו לערוף את הראש.

* פסגת הידברות – לעצור את פסקת ההתגברות ולהחליף אותה בפסגת הידברות.

* אל סלע המציאות – האסון של השמאל המדיני, היה שניתנה לו ההזדמנות לממש את המדיניות שלו והפנטזיה התנפצה אל סלעי המציאות.זה מה שקורה היום לימין המלא-מלא. כאז, כן עתה, החברה הישראלית כולה משלמת את המחיר.

* ציפור הנפש – תרחיש לא דמיוני. אחרי הבחירות קמה ממשלה חדשה, המבוססת על קואליציה בת 64 חברים. ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, נואם שר המשפטים לאומה ומכריז על "רפורמה" – הפרדת הדת מהמדינה בישראל. הוא מציג את עיקריה ומודיע שיפתח לאלתר בתהליכי חקיקה. יו"ר ועדת החוקה, שותפו למהפכה, פותח בבליץ של חקיקה חפוזה, שנועדה לבטל כל חוק שיש בו זיקה כלשהי לדת היהודית ולמסורת ישראל. מה היה קורה בחברה הישראלית בתרחיש כזה? סביר להניח שהיה קורה מה שקורה עכשיו. ציבור גדול מאוד בישראל היה חש, שפגעו בציפור הנפש שלו; שרומסים את הקדוש והיקר לו. "זו לא המדינה שלי..." "זו לא המדינה שעליה לחמתי, שבה איבדתי את טובי חבריי, שבה נפצעתי..." אלה הקולות שיישמעו. תהיה מחאה המונית וחריפה מאוד. תהיה תופעה של סרבנות ביחידות מילואים (אילו כתבתי את הדברים לפני שבועיים לא הייתי מציג גם את תרחיש הסרבנות, אבל הסכר נפרץ).

נשיא המדינה היה נואם לאומה וקורא להידברות ואף מציג מתווה להסכמות רחבות. הממשלה אומרת שהיא מוכנה להידברות אבל ממשיכה את המהלך הדורסני של ההצבעות. המסר של הממשלה – זה רצון הרוב. קיבלנו מנדט ואנחנו מחויבים לרוב. הם גם יצטטו כל מיני אמירות של ראשי המתנגדים למהפכה – האחד כתב פעם נגד השתמטות בחורי ישיבות, אחר כתב משהו בעד תחבורה ציבורית בשבת. הנה, גם אתם תמכתם... מה קרה? לא אמשיך את התרחיש, כפי שאיני יודע לצייר את המשך המשבר הנוכחי.

את התרחיש הלא-דמיוני הזה אני ממען לשתי כתובות. האחת היא מחוללי המהפכה המשטרית ותומכיה. דמיינו את התרחיש הזה – איך אתם מרגישים איתו? הוא נראה לכם לגיטימי? הייתם רוצים להיות בצד של הנפגעים והמוחים בתרחיש כזה? היה מקובל עליכם שבשם "רצון הרוב" יפגעו בציפור הנפש שלכם ושל חלקים עצומים בעם?

הכתובת השנייה היא האנשים המטיפים להפרדת הדת והמדינה. דמיינו את התרחיש הזה, שבו חלקים עצומים בעם חשים בדיוק מה שאתם חשים היום. נראה לכם נכון? אם הכוח יהיה בידיכם, תנהגו כפי שנוהגת הממשלה הנוכחית, כדי לקדם את האג'נדה שלכם? אני מפנה את המראה לשני המענים, ותוהה: האם עוד קיים בנו השריר של היכולת לראות את האחר, לגלות אמפתיה לציבור אחר, להעמיד את עצמי במקומו? העמדה שאני מציג כאן מעוררת שאלה רצינית. האם מה שאני מציע אינו מתכון לשיתוק לאומי, לסטגנציה? האם אני מציע שאף שלטון לא יוכל לקדם שום אג'נדה כי למתנגדיה תהיה זכות וטו? שאלה טובה. יש חשש כזה, אך בראיה רחבה יותר, איני מאמין ביכולת לקדם את החברה הישראלית באמצעות מהלכים רדיקליים של רוב קטן השולט לתקופה מסוימת תוך ניכור של כל מתנגדיו לאותם מהלכים. זה פשוט לא יעבוד. ומה שיקרה זה רק קרע וחורבן.

אני רוצה שנחליף את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. אנחנו מדינה צעירה, עדין בשלב של עיצוב האומה. איננו יכולים להרשות לעצמנו קרע בעם. יש נושאים שהם ציפור הנפש של ציבורים גדולים. שום דבר טוב לא יקרה כאשר חצי עם יחוש שציפור הנפש שלו נרמסה. את המחלוקת בנושאי דת ומדינה יש לנהל בהידברות כדי להגיע להסכמות שהרוב הגדול יקבל אותן, המיעוט בשני הצדדים יוכל לחיות איתם והחברה לא תקרע. הוא הדין בסוגיית הרפורמה המשפטית.

* פרי הבאושים של ההסתה – כרזות ענק בקריית שמונה: "קיבוצניקים תתחפפו מהשטח. זה הבית שלנו." זו תוצאת מכונת ההסתה הביביסטית. "מנהיג" שנבנה על "הפרד ומשול", על סכסכנות, על שנאה, על הסתה ועל שקרים. ראו למה מדרדרת אותנו ממשלת הקלון.

* מדרש שם – האם שמו של קרעי נובע מכך שהוא אחד הסמלים של הקרע בעם? של השנאה וההסתה?

* מופת של אחריות לאומית – "שלום גרשון, מה נשמע?" כך פתחתי כל שיחת טלפון עם חברי גרשון הכהן, אז מפקד אוגדה 36 ונעניתי בתשובות כמו: "רע, רע מאוד. נורא ואיום." – "מה קרה, גרשון?" – "מגרשים יהודים. עוקרים ישובים. אסון." היה זה לאחר ההחלטה של ממשלת שרון-נתניהו לעקור את גוש קטיף, שקיבלה את שם החיבה המכובס "התנתקות".

לא חלף זמן רב, ודווקא על הכהן, שדעותיו היו ידועות למפקדי צה"ל, הוטלה המשימה לעקור את גוש קטיף. גרשון קיבל את הגזרה בהכנעה ופיקד על העקירה. הוא עשה זאת מתוך אחריות לאומית. הוא הבין שחובתו של צה"ל למלא את ההחלטה ושחובתו כחייל וכמפקד לציית לה. הוא הבין שסרבנות תפורר את צה"ל ותסכן את קיום המדינה ואת ביטחונה אף יותר מעקירת גוש קטיף. הוא הבין שעליו לגלות דוגמה אישית בקבלו על עצמו את המשימה. עד היום חלק מהמיליה שלו לא סלח לו על כך. כשזה עוד היה טרי, הטילו עליו חרם. בתשעה באב, בדיוק שנה אחרי העקירה, הזמנתי את גרשון להרצאה במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי (באירוע שנתי שאנו מקיימים עד היום בתשעה באב). גורמים קיצוניים בגוש הדתי בגולן הפעילו עליי לחץ לבטל את ההזמנה של "אלוף הגירוש". התעקשתי. כאשר הודיעו לי שהם מארגנים הפגנה נגדו, ראיתי חובה לדווח לו על כך. גרשון אמר, שאינו רוצה תמונות בתקשורת של הפגנה נגד אלוף בצה"ל, בשל הנזק שייגרם מכך לצה"ל, וביטל את ההרצאה.

בעיניי, החלטתו של גרשון לקחת על עצמו את המשימה היתה מופת של אחריות לאומית. היא צריכה לשמש מופת לכל אותם טייסים, לוחמים ואנשי מודיעין, שחשים כמוני כלפי המהפכה המשטרית וכמו שגרשון חש כלפי העקירה. הסרבנות – מחוץ לתחום. צה"ל אינו חלק מהמחלוקת. הסרבנות מסוכנת אפילו יותר מהמהפכה המשטרית. מי שהטיל על גרשון את המשימה היה הרמטכ"ל, בוגי יעלון. יעלון עצמו התנגד בתוקף לעקירה. הוא הגדיר אותה "רוח גבית לטרור," ותיאר בדיוק מצמרר את תוצאותיה. וגם הוא לא העלה על דעתו לסרב והכין את צה"ל למשימה שכל כולו התקומם נגדה. בסופו של דבר, שרון הדורסני לא האריך את כהונתו לשנה רביעית, חרף היותו רמטכ"ל מצטיין, כנקמה על התנגדותו לעקירה. חבל מאוד שהיום, יעלון, שהוא ממנהיגי המאבק במהפכה המשטרית, אינו יוצא נגד הסרבנות. יתר על כן, מדבריו אפשר להבין שהוא לכל הפחות מבין, אם לא מסכים, עם הסרבנות. מיעלון, שהאחריות הלאומית היא כמעט שמו השני, אני מצפה להתנהגות אחרת. אגב, המינוי של גרשון הוכיח את עצמו מעל המשוער. בזכות חוכמתו הרבה, העקירה הסתיימה ללא שפיכות דמים. סביר להניח שיצור מן הזן של בן גביר היה מדיח אותו כפי שבן גביר הדיח את ניצב אשד. שום דבר פחות מדם של "אנרכיסטים", שיישפך ברחובות, לא יספק את תאוותו.

* פרחח – בן גביר הוא כהניסט, שכל חייו עימותים אלימים עם המשטרה וכוחות הביטחון. הפרחח הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי, קיבל בחוסר אחריות לאומית משוועת צעצוע – אחריות על המשטרה. הוא מנסה להשתלט עליה כדי להפוך אותה למיליציה כהניסטית שתלחם בכוח באזרחים המפגינים נגד הממשלה (שעה שאנשיו מבצעים פוגרום בערבים באין מפריע). הוא רוצה לראות דם. הוא משתוקק לשפיכות דמים. הוא צמא דם. ההדחה השערורייתית של מפקד מחוז ת"א מעידה עד כמה מטורף בן העוולה הזה. רק ראש ממשלה מושחת עד שורשי שערותיו משאיר אותו כשר בממשלה. ממשלת קלון.

[אהוד: מחקתי אצלך עוד כמה תארים מטנפים שהדבקת כדרכך לבן גביר ושעליהם היה עלול לתבוע אותך, ואותי כעורך, על הוצאת שם רע לפי חוק לשון הרע].

* ראה את הנולד – בזכות מעלליו של פרא האדם בן גביר, אני מתחיל להבין למה בגין התנגד כל חייו לקיומו של משרד המשטרה, בטענה שמקומו לא יכירהו במדינה דמוקרטית, ומדוע הוא ביטל את המשרד כשהקים את ממשלתו. אגב, משרד המשטרה הוקם כיוון ששר הפנים הראשון יצחק גרינבוים סירב להיות אחראי על המשטרה. בגין טען שכאשר המשטרה, שנועדה לשרת את הציבור ולהגן עליו ומצד שני מוסמכת להפעיל כוח, תהיה כפופה לפוליטיקאי, הוא עלול להשתמש בה לרעה, לא לטובת האזרחים, אלא לשירות האינטרס הפוליטי שלו. תמיד חשבתי שהוא רואה צל הרים כהרים. מסתבר שהוא ראה את הנולד.

* שיקול דעת מינימלי – מי שהפקיר את ביטחון הפנים בידי פרחח כהניסט אינו ראוי להיות ראש ממשלה. אין לו שיקול דעת מינימלי.

* גם מאיטליה – את ה--- ל"ביטחון" לאומני אפשר לפטר גם מאיטליה.

* אל תתפטר – המפכ"ל כָּשַׁל כֶּשֶׁל מקצועי וערכי חמור בפרשת הדחתו של ניצב אשד ובהצהרתו לציבור הוא עצמו הודה בכך. אף על פי כן, איני שותף לקריאות להתפטרותו. עליו להישאר בתפקידו ולהגן על המשטרה מפני השר. כי אם הוא יתפטר, הכהניסט ימנה בובה ובאמצעותו ישתלט על המשטרה בניסיון להפוך אותה למיליציה כהניסטית. הקריאות להתפטרותו של קובי שבתאי משחקות לידיו של הפרחח הכהניסט.

* מסר לכהניסט – המסר החשוב ביותר בהצהרתו של קובי שבתאי, היה האמירה שאינו רוצה לראות רימון הלם מושלך לעבר מפגינים ולא אישה בת שבעים אזוקה. בכך הוא מבהיר לבן גביר, שהביקורת שלו על התנהלות מחוז ת"א של המשטרה בהפגנות הפוכה לשלו. בעוד בן גביר רוצה להיכנס במפגינים בכוח, בכסאח, חותר לראות דם ברחובות ותוקף את מפקד מחוז תל-אביב שלא נהג כך, שבתאי מבקר את מפקד המחוז על כך שהפעיל כוח רב מדי. 

* הסיבה האמתית לפוגרום – המחבל שרצח את האחים יניב, כלל לא בא מחווארה. אבל ברור שהרצח היה סתם תירוץ. הסיבה לפוגרום היא האידיאולוגיה הכהניסטית ("שיישרף לכם הכפר", "מוות לערבים" וכו') והידיעה שיש להם נציג בכיר בממשלה ועכשיו מותר.

* ממשלת חוסר אחריות – ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור, ובמקום ללכד את העם הממשלה הרעה הזאת מפלגת וקורעת את העם, בטירוף המהפכה המשטרית. ממשלה חסרת אחריות.

* במה הם מתעסקים – בנאום ההשבעה בכנסת, הציב נתניהו כאחד משלושת היעדים שלו השגת הסכם שלום עם סעודיה. יעד מאתגר, אך חשוב מאוד. במקום שלום עם ישראל, סעודיה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. זה כישלון מדיני של ישראל, הנובע מכך שבמקום לקדם את היעדים עליהם התחייב נתניהו בנאומו, הממשלה מתמקדת במהפכה שכלל לא הוזכרה בנאום, מפלגת את העם ומחלישה את ישראל.

* דרוש תיקון – ביליתי ביום שישי בכנס העשירי של ארגון "ניצנים", ארגון גג של ארגוני התחדשות יהודית בקהילות. השתתפתי באירוע כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות" בגולן, ארגון ההתחדשות היהודית במרכז הקהילתי גולן. הכנס החל ביום ה', אך לא יכולתי לעזוב את העבודה ליומיים. בימים הקשים כל כך לחברה הישראלית, אני רואה בעולם ההתחדשות היהודית, המחבר בין חילונים ודתיים סביב מורשת ישראל, חלק מן הפתרון. כותרת הכנס, שנערך בזיכרון יעקב: דרוש תיקון.

* כפר של שלום – חתן פרס ישראל חיים טופול, תרם תרומה שלא תסולא בפז לתרבות הישראלית, כאחד מגדולי השחקנים ומי שגילם דמויות שמזוהות עימו במשך עשרות שנים, כמו סאלח שבתי וטוביה החולב. אני רוצה להעלות על נס דווקא את תרומתו החברתית, בכפר "נהר הירדן", שהקים. בשנת 2017 השתתפתי בסיור בכפר. את רשמיי מהסיור, כתבתי כעבור ימים אחדים, במאמר במסגרת מיזם 929 על מזמור קמו בתהלים. את מאמרי הקדשתי לשבר הפסוק "אל תבטחו בנדיבים." בין השאר, סיפרתי על הכפר:

"בראשית השבוע השתתפתי בסיור מפעים ומרגש, במיזם חברתי מקסים – כפר נהר הירדן; כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות גנטיות או מחלות מסכנות חיים, ולילדים עם צרכים מיוחדים. הכפר מאפשר לילדים המתארחים בו לקחת פסק זמן של מיספר ימים משגרת הטיפולים, הכאבים והמגבלות, ליצור קשרים חברתיים חדשים, לחזק את ביטחונם העצמי ולבלות באושר עם גיבוי רפואי מלא – ללא עלות לילד ולמשפחתו. העלויות של אחזקת הכפר הזה מטורפות – והכול הכול, עד הפרוטה האחרונה, מכספי תרומות. ורובם המכריע של התורמים – ישראלים. אז נכון, אל לנו לבטוח רק בנדיבים, אך יש להוקיר את הנדיבים באמת, שתרומתם לחברה גדולה ולשם שמים.

ועוד הערה הנוגעת לכפר נהר הירדן – היוזם והרוח החיה של המיזם הוא השחקן חיים טופול. זהו מפעל חייו. כידוע, עמדותיו הפוליטיות של טופול ימניות, אפילו ימניות קיצוניות – הוא היה מתומכי מפלגתו של רחבעם זאבי. והנה, אחד הדגלים של הכפר, הוא השוויון והשיתוף של כל המגזרים בחברה, ללא כל הבדל ואפלייה. הכפר נותן שירות שוויוני ליהודים, ערבים ודרוזים, לחילונים, דתיים וחרדים, למוסלמים ונוצרים ואף לילדי הרשות הפלשתינאית. זהו כפר של שלום, המגשים בחיים עצמם שלום אמת, ומעניין כמה מחרחרי שלום מקצוענים, אנשי 'מחנה השלום', מתקרבים לקידום השלום במפעלו של טופול." טופול הלך לעולמו בגיל 88. יהי זכרו ברוך!

* היתה לו דעה – עניין אותי איך יתייחס "הארץ" למותו של חיים טופול. האם הוא יעניק לו את הכבוד המגיע לגדול שחקני ישראל או יתנער ממנו ויקטול אותו בשל עמדותיו הפוליטיות הימניות, כפי שנהג בנעמי שמר. ובכן, "הארץ" בהחלט כיבד את טופול. הקדיש לו עמוד שלם – כתבה ומאמר הספד. בשתיהן שיבח והלל אותו. מאמר ההספד, של ננו שבתאי, יצא מגדרו בשבחי טופול, בסגנון החורג מן הסגנון המאופק, בדרך כלל, של הספדים בעיתון זה.

ואיך התייחס העיתון לעמדותיו הפוליטיות של טופול? בהדחקה. מרוב מאמץ לא להזכיר את השקפותיו, שבתאי הגחיכה את עצמה. כך היא כתבה: "יהיו שיראו בתזמון מותו, במומנט הפוליטי והחברתי שבו ישראל נמצאת, סמליות כלשהי. טופול היטיב לגלם כל דמות, להבין ולכבד כל אדם ודעה, אף שהייתה לו אחת משלו." וואלה. היתה לו אחת. דעה אחת. לא שתיים. מה היתה הדעה שלו? נחשו. היתה לו דעה סודית. אולי אילו קצת פירטה בנדון, היא היתה מתקשה לגלוש למשפט הבא: "לאיש כזה, נדמה לי, קראו פעם מענטש. אז היה שלום, מענטש מוכשר ואלגנטי. מענטש ישראלי ובינלאומי. ותודה על המתנות הנפלאות שהשארת לנו." כמובן שעם משפט הסיכום הזה אני מזדהה.

[אהוד: מה אתה מתפלא על עיתון "הארץ"? הרי הם שותפיך למאבק על הדחת נתניהו, ובשם המאבק הזה הם גם הדיחו מפירסום בגיליונותיהם את ד"ר גדי טאוב כי הוא כותב דברי אמת!]

* ביד הלשון: פה זה ארץ ישראל – כותרת הכתבה על מותו של חיים טופול ב"ידיעות אחרונות" היתה: "חיים, פה זה ארץ ישראל." הסיבה לכך היא כמובן השיר "סאלח פה זה ארץ ישראל." סאלח הוא סאלח שבתי, הדמות שגילם טופול בסרט המיתולוגי. אלא שהשיר הזה כלל לא הופיע בסרט, אלא דווקא במחזמר, משנות השמונים המאוחרות, שטופול לא השתתף בו, ואת סאלח גילם זאב רווח.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: מפגיני המחאה שטופי-המוח, המאורגנים לעשרותיהם בנקודות מפתח המצולמות היטב ברחבי הארץ, בהכנותיהם ליצירת כאוס ולהפיכה משטרית של הדמוקרטיה הישראלית – את מי הם שונאים יותר: את האייתולות באיראן או את נתניהו? להערכתי הם שונאים יותר את נתניהו.

* * *

אהוד: אין מה להוסיף על ההספדים על חיים טופול. הוא היה עממי וענק. הוא היה ישראלי מובהק – וכבש את במות העולם. הוא היה סלאח שבתי וטוביה החולב באותה מידה של משחק גאוני. ומי בחיים שלמים היה יכול להיות יותר מזה? הלוואי שכל שחקן מוכשר היה מצליח להגשים את כישרונו כמו שהגשים בחייו חיים טופול!

* * *

יוסף אורן

פתרונו הכנעני של א"ב יהושע לסכסוך בא"י

חלק ראשון

הצער על פטירתו בטרם עת של א"ב יהושע ב-14/6/2022 איננו מצדיק את עיכוב הדיון ברומאן הפוליטי השלם האחרון שלו, "המנהרה", שהופיע ארבע שנים קודם לכן, ב-2018, ואשר בעלילתו כלל יהושע את צוואתו הפוליטית, שאותה גיבש בשלבים בספריו הקודמים. בכך נבדל יהושע מרוב סופרי המשמרת שלו, משמרת "הגל החדש", שלא התמידו כמוהו להציע השקפה מגובשת דומה לדרכה של החברה הישראלית בעתיד ולכן הותירו בדרך כלל פיגומים מהמבנה הרעיוני השלם שקיוו להשלים במקביל לו כפתרון לסירובו של העולם הערבי להכיר בריבונות של העם היהודי בחלק כלשהו מארץ-ישראל (להלן: "הסכסוך").

במאמר שפירסמתי על הרומאן "המנהרה" בשנת הופעתו הבלטתי את פגמיו של סיפור-המעשה, שהתחיל בחלקו הראשון כסיפור הומוריסטי-סאטירי על אחד מנושאי "המצב האנושי" – משבר ההזדקנות שגבר בן שבעים חווה בהוויה הישראלית, אחרי שהוצא לגמלאות ממשרתו הבכירה בחברה ציבורית גדולה – אך עבר בהמשך לעסוק באופן סימבולי-אלגורי במעורבותו של הגמלאי הזה באחד מנושאי "המצב הישראלי" היותר גורליים לעתידה של המדינה והוא "הסכסוך" הבלתי-פתיר במזרח התיכון בין הערבים לבין היהודים.

ואילו במאמר הנוכחי אבליט את חשיבותו הרעיונית של הרומאן ככרך סיפורת שבו ניסח יהושע באופן המפורש ביותר את המסקנה הקיצונית, "הכנענית" ביסודה, שעליה רמז גם בספריו הקודמים, לפיה יסתיים "הסכסוך" בהכרח בהפיכת ארץ-ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית.

;כלומר: אחרי שנוכח שחלוקת הארץ בהסכמה בין שני העמים הוא פתרון שאינו בר-ביצוע, נפרד יהושע סופית ברומאן "המנהרה" מהפתרון שהחזיק בו בכל השנים קודם לכן, והוא הפתרון של השמאל הציוני בכללו ממלחמת ששת-הימים ואילך ל"סכסוך", על-ידי הקמת שתי מדינות זו לצד זו לשני העמים, וחזר אל נוסחה מקוצרת של החזון הכנעני, שהיה במקורו פתרון מרחבי ל"סכסוך" שנועד לכלול את כל המדינות הערביות במזרח התיכון במסגרת-על אזורית. בנוסחה המקוצרת הציע יהושע ליישם את הפתרון הכנעני רק בתחומי ארץ-ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון – טריטוריה שתוכרז כמדינה דו-לאומית של שני עמים, היהודים והפלסטינים, על-ידי הסבת מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה דו-לאומית, מדינתם המשותפת של היהודים והפלסטינים.

את השינוי הזה במשנתו הפוליטית ביטא יהושע לראשונה במאמר "הגיע העת להיפרד מחזון שתי המדינות" שפירסם בעיתון "הארץ" ב-12/4/2018 (כארבעה חודשים לפני פרסום "המנהרה"). במאמר הזה הבהיר, שאחרי חמישים שנה שבהן פעל ללא ליאות "למען פתרון שתי המדינות" הגיע למסקנה הבאה: "נדמה שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם, ושהגיעה העת לחשוב ביושר על פתרונות אחרים." מאחר שלא פירט במאמר נוסף "פתרונות אחרים" אלה, אך פירסם באותה שנה, שנת השבעים לייסודה של המדינה, את הרומאן "המנהרה", מוצדק להניח שסיכם בו סופית את הצעתו המגובשת לסיום "הסכסוך", שאותה הצפין ואליה חתר בכל ספריו הקודמים, מהנובלה "מול היערות" (1968) ועד הרומאן "אש ידידותית" (2007).

"מול היערות" (1963)

בנובלה "מול היערות" (שנדפסה ב"קשת" ב-1963, 4 שנים לפני מלחמת ששת הימים, ואשר הוצבה בפתח ספר בשם זה ב-1968, השנה שבה ציינה מדינת ישראל 20 שנה לייסודה) ביצע יהושע את גיחתו המפורשת הראשונה בסיפוריו לנושא "הסכסוך". עלילת הנובלה מספרת על סטודנט להיסטוריה שהתמחה בתקופת שלטון הצלבנים בא"י – תקופה שבסופה, במאה ה-12, נכבשה הארץ מידיהם על-ידי צלאח א-דין – סטודנט שנשכר לשהות בחודשי הקיץ במגדל-תצפית, כדי לצפות משם על היער של קק"ל (חברה שנוסדה בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901) ולהזעיק את הכבאים כאשר תפרוץ בו דליקה.

עד מהרה גילה הסטודנט שבמעבה היער מתגוררים שני ניצולים מכפר שנהרס במלחמת 1948 ואשר על חורבותיו ניטע היער: ערבי זקן וכרות-לשון עם בתו. בעקבות הגילוי הזה זנח הסטודנט את השלמת מחקרו על תקופת שלטונם של הצלבנים בארץ הקודש, כפי שתיכנן, והחל  לשוטט ביער כדי למצוא בו את שרידי הכפר שעליו העידו שני הניצולים. ואכן מצא "בין העצים מוטלות אבנים מסותתות, צללי בתים, שרידי חורבות. הוא מחפש סימנים של אנשים. כל יום הוא מחריד כמה אבנים ממקומן, למצוא עקבות." (עמ' 38).

באחד משיטוטיו גילה הסטודנט שהערבי ובתו אוגרים נפט בקופסאות פח קטנות (עמ' 39), ומרגע הגילוי הזה החל הסטודנט לעודד את שני הניצולים להצית את היער כדי לחשוף את הכפר שלהם. כאשר ההצתה בוצעה כפי שייחל, צפה כיצד "מתוך העשן, מתוך הערפל, עולה לפניו הכפר הקטן, נולד מחדש בשִׂרטוטי-יסוד כבציור מופשט, כדרך כל עבר ששקע." (עמ' 51). ואחר-כך, כאשר העלו את הערבי כרות-הלשון על אחת ממכוניות השוטרים, היה הסטודנט היהודי האיש היחיד שהבחין "והנה יש במבטו [של הערבי] הנאה והרגשת גבורה." (עמ' 54).

בנובלה האלגורית הזו, המספרת על היער של קק"ל שניטע על חורבות כפר של הערבים שנחרב במלחמת תש"ח, ביטא יהושע את הכרתו הפוליטית באחריותה של הציונות ל"נכּבּא", המונח שהצמידו הפלסטינים לאסונם במלחמת 1948, אסון שהמיטו על עצמם כאשר החליטו לצאת למלחמה נגד מדינת ישראל ביום שהוכרזה עצמאותה. מהכרה מוקדמת זו של יהושע באחריותה של הציונות ל"נכּבּא" החל מסעו הרעיוני הנֶגָטיבי כלפיה, שבו טען שהציונות השלימה את תפקידה כבר בסיום מלחמת העצמאות, בהקמת המדינה, ומאז צריך להפריד את המדינה ממטרותיה החזוניות כדי שתוכל לנהל את חייה ככל מדינה נורמאלית בעולם על-פי יכולותיה המציאותיות בהווה (המדיניות, הכלכליות, החברתיות והצבאיות).

וכך ניסח יהושע בספרו "בזכות הנורמליות" (1984) את הסתייגותו מהמשך השימוש במונח "ציונות" לקביעת דרכה של המדינה שנים אחרי שנוסדה: "עד הקמתה של מדינת ישראל היתה הגדרתו של הציוני כדלקמן : ציוני הוא אדם (מי שרוצה להתעקש יכול לומר כאן – יהודי) שרצה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. - - - לאחר שהוקמה המדינה אפשר לומר שהציונות השלימה את משימתה - - - שהרי מדינה כבר קמה ואין עוד צורך להקים עוד מדינה. ההגדרה לאחר 1948 היא אפוא זאת: ציוני הוא אדם המכיר בעיקרון, שמדינת ישראל אינה שייכת רק לאזרחיה אלא גם לעם היהודי כולו. - - - התואר ציוני אינו אפוא עיטור כבוד המוצמד לחזהו של היהודי, אלא ביטוי לקבלת עמדה המגדירה את היחסים בין [מדינת] ישראל והעם היהודי. - - - לפי ההגדרה שהצענו גם ערבי ישראלי [שאין לו זיקה כלשהי לפזורה של העם היהודי בעולם] יכול להגדיר את עצמו כציוני [על-פי ההגדרה הבאה]: ישראלי הוא אדם המחזיק בתעודת זהות ישראלית." (מתוך עמ' 140-105).

"המאהב" (1977)

אחרי מלחמת יום-כיפור (1973) עבר יהושע מכתיבת עלילות בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר, הסיפור הקצר-ארוך והנובלה) לכתיבת עלילות בתבנית הרומאן. ובראשון מביניהם, "המאהב", שזר יהושע שני סיפורי אהבה מנוגדים בתוצאותיהם בנושא "הסכסוך". סיפור האהבה הראשון הוא זה שהתרחש בין אסיה ואדם בני דור תש"ח, והסיפור האהבה השני מתרחש בין דאפי ונעים בשלהי שנות ה-70, כעבור חצי יובל שנים משנת ייסוד המדינה.

שתי האהבות מתפתחות בצילה של הסבתא ודוצ'ה, ששנת לידתה ב-1881 מסמנת את תחילת העלייה הראשונה לא"י, זו שייסדה בפינות שונות של הארץ את המושבות הראשונות, אותן מושבות שהאיצו את המעבר של תנועת התחייה הלאומית מתנועת חיבת ציון מצומצמת בשאיפותיה לתנועה ציונית בעלת חזון רחב-אופקים: לייסד מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל, מולדתו ההיסטורית, ובכך לחתום את תקופת פיזורו הממושכת בארצותיהם של עמים שונים ברחבי העולם. דמותה של ודוצ'ה מעניקה לעלילת הרומאן הזה את משמעותו כרומאן המקשר את "הסכסוך" למטרה הראשית של הציונות, במיוחד אחרי שהמדינה נוסדה, לכנס בהדרגה את העם היהודי כולו בציון.

הניגוד האידיאולוגי בין אסיה, שעיסוקה בחינוך רומזת על מוצאה האירופי-מערבי ועל השכלתה הרחבה, לבין אדם, גבר מזרחי בעל ראייה לאומית ארצית ומוגבלת, אינו מהווה מכשול לידידות שמתפתחת בין צעירי הדור הבא. קשר האהבה בין דאפי ובין נעים (נער ערבי שמועסק במוסך של אביה ומגיע אל ביתם בשליחותו) אינם מושפעים מכל משקעי העבר (מלחמת תש"ח ותוצאותיה) שהשפיעו על גיבורי סיפור האהבה הקודם, ולכן ההיכרות ביניהם מתפתחת בטבעיות, אך מעוררת מחלוקת בין בני הדור הקודם. בעוד שההתקרבות של הצעירים זה לזה מתקבלת כטבעית אצל אסיה, במושגי השקפתה הכנענית-מרחבית כפי שמעיד שמה, היא מעוררת התנגדות אצל אדם המחזיק בהשקפה לאומית שמרנית. ואכן, אדם מחליט להפריד בין האוהבים הצעירים, וכדי להבטיח את הפרידה בין השניים הוא מסיע את נעים עד פתח הכפר של משפחתו בגליל.

באנלוגיה הזו בין שתי פרשיות האהבה המנוגדות הללו ביטא יהושע ברומאן האלגורי הזה את השקפתו ומשאלת-ליבו, שהחזרתו של נעים לכפר שלו בגליל כדי להפרידו מדאפי הוא רק שלב זמני בדרך לפיתרון השלם והבלתי-נמנע ל"סכסוך" במזרח-התיכון בעתיד: "הסכסוך" במרחב הזה ייפתר מאליו בדרכם של הנער הערבי נעים והנערה היהודית דאפי. ועד שהפתרון הפנים-ישראלי הזה יתממש בדורם של הצעירים האלה, צריך לטפח את מדינת ישראל בגבולות 1967 כמדינה חילונית של כל-אזרחיה.

לכן שלל יהושע בשיח הפנים-ישראלי את "הזהות היהודית", הדתית והלאומית, שאותה הועיד כהכרחית רק ליהודים בגלות כדי להתלכד כקהילת מיעוט בתוך רוב אנטישמי בדרגות עוינות שונות, וטיפח במקומה את "הזהות הישראלית" כזהות חילונית משותפת לכל אזרחיה של המדינה, היהודים ושאינם יהודים, שהיא הגדרת זהות "כנענית" ברוחה, שעליה חזר ברבים ממאמריו: "אילו התבקשתי לתת כותרת של משפט אחד לתעודת הזהות של דור המדינה כפי שאני תופס אותה, כך הייתי מנסח: משמעות הישראליות כיהודיות שלמה. - - - לא רק שלא ראינו סתירה בינה לבין היהודיות - - - אלא ראינו אותה גם כמי שהטמיעה את היהודיות בתוכה - - - הישראליות כזהות היא היהודיות השלמה" (מתוך אסופת מאמריו "אחיזת מולדת", עמ' 173-172).

במסקנה זו התנתק יהושע לחלוטין מן ההצעה של מייסדי תנועת "העברים הצעירים", "הכנענים" מהדור הראשון, מיונתן רטוש ועד אהרון אמיר, שחלמו בחזונם על מימוש פיתרון מרחבי: הקמת יֵשוּת מדינית חדשה, חילונית ועל-לאומית, במרחב השֵׁמי ("הסהר הפורה") שבין נהר פרת לבין הים התיכון, מרחב שבו קיימות לצד פלשתינה-א"י המנדטורית גם המדינות ירדן, לבנון, סוריה ועירק.

"מר מאני"  (1990)

תחנה נוספת בקידום השקפתו זו לסיום "הסכסוך", כפי שהשתמעה מעלילת "המאהב", כלל יהושע ברומאן "מר מאני", שבו המחיש באמצעות השושלת של בני משפחת מאני את שלבי ההתפתחות של הסכסוך בעת החדשה. כל מאני השתלב בעלילת הרומאן הזה באחת מחמש השיחות התקופתיות שמהן בנוי הרומאן:  מר מאני הראשון משתלב בשיחה משנת 1848 – מועד תחילת ההיקלטות של התסיסה הלאומית החילונית ("אביב העמים" באירופה) בקרב היהודים. מר מאני השני משתלב בשיחה משנת 1899– השנה שבה עושה הציונות המדינית של הרצל את צעדיה הראשונים. מר מאני השלישי משתלב בשיחה משנת 918 – השנה שבה התפרסמה "הצהרת בלפור" שכללה הכרה בזכותם של היהודים לייסד לעצמם בית לאומי בארץ-ישראל. מר מאני הרביעי משתלב בשיחה משנת 1944– בשלהי מלחמת העולם השנייה והשואה. מר מאני החמישי משתלב בשיחה משנת 1982– השנה שבה היתה מדינת ישראל תקועה במלחמת לבנון.

על-ידי צירוף המידע על מעורבותה של שושלת המאנים בתחנות התקופתיות הללו – תחנות שבמהלכן התפתחה הציונית מחזון לעתיד לאומי עבור העם היהודי לתנועה המגשימה את החזון הזה בא"י – השלים יהושע את העלילה הרעיונית ברומאן הזה, שהיא עלילת צמיחתו של "הסכסוך" שעתיד להתעצם בחומרתו במזרח-התיכון בין שני העמים משנת ייסודה של מדינת ישראל ואילך.

מפורש מכל המאנים בהצגת דרכה של הציונות הוא יוסף מאני, המגדיר את עצמו "אדם מדיני", אשר פונה אל ערביי הכפרים בא"י, אחרי הצהרת בלפור (1918) ואחרי כיבוש א"י על-ידי הבריטים, ואומר להם: "מי אתם? תתעוררו בטרם יהיה מאוחר והעולם נהפך. קחו מהר זהות! ומוציא מכיסו את הצהרת הלורד בלפור, שתירגם לערבית, וקורא להם, אבל לא מפרֵש, וממשיך, זאת האדמה שלכם, חצי לכם וחצי לנו, ומצביע אל עבר ירושלים, שרואים אותה אובדת בערפל על ההר, ואומר, שם האנגלים ופה התורכים, אבל כולם ילכו, ואנחנו לבדנו, תתעוררו אל תישנו. - - - קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר-כך יהיה מאוחר, אחר-כך יהיה אסון, הנה אנחנו [היהודים] באים - - - כמו ארבה, הוא אומר, עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל." (עמ' 187-186).

מר מאני זה – המתאר את היהודים כנחיל ארבה שעתיד לפלוש לכפרים של הערבים, תושביה המקומיים של הארץ, כדי לנשל אותם מאדמתם ומאיץ בשומעי תורתו המדינית לקחת זהות כדי שיוכלו לדרוש הכרה בלאומיותם ובזכותם לחלוק עם הציונים את הארץ: "חצי לכם וחצי לנו" – משקף בדבריו אלה את הסתייגותו של יהושע מהציונות המערבית על כך שכבר בשלב מוקדם בפעילותה התעלמה משאיפתם הלאומית של הפלסטינים ובכך הפכה עימות, שבתחילתו היה ניתן למצוא לו פיתרון בהסכמה עם העולם הערבי, ל"סכסוך" ארוך-שנים שכמעט בלתי-ניתן לסיימו בדרכי-שלום.

ואכן, כמעט בכל כרכי הסיפורת שלו הציע יהושע כחלופה לציונות המערבית של יהודי מדינות אירופה את דרכה המתונה יותר של הציונות המזרחית של יהודי מדינות ערב וצפון-אפריקה כדרך אלטרנטיבית שטרם נוסתה לסיום "הסכסוך", דרך אשר המליצה להתחשב ברצונותיהם של הערבים, היושבים בא"י מאז כבש אותה צלאח א-דין בתחילת המאה השתיים-עשרה מידי הצלבנים, וליישב את המחלוקות בין העמים באמצעות פשרה ביניהם.

יתר על כן: לרמז המוקדם ברומאן "המאהב" על הסיכוי לממש בעתיד את אהבת הצעירים, דאפי ונעים, הוסיף יהושע אחר-כך רמז מפורש יותר לפתרון הזה ברומאן "מולכו", שבו סיפר על מאמציו של מולכו להשתחרר מהשפעת אשתו, המגלמת בעלילת הספר את הציונות המערבית, כדי להמתין להתבגרותה ולהבשלתה הנשית של הנערה מהישוב זְרוּעה בצפון הארץ – נערה המגלמת בתכונותיה המנהיגויות את הציונות המזרחית שתירש את מקומה ההֶגמוֹני של הציונות המערבית. משום כך שילב יהושע בשני הרומאנים האלה סבתות בגיל מופלג – את ודוצ'ה ברומאן "המאהב" ואת אֵם אשתו של מולכו ברומאן "מולכו" – כדי להמחיש באמצעותן את שקיעת השפעתה של הציונות המערבית על שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי.

"אש ידידותית" (2007)

ברומאן "אש ידידותית" ביטא יהושע לראשונה את ייאושו מפתרון שתי המדינות לשני העמים שעליו עדיין המליץ בכרכי הסיפורת המוקדמים שלו. את נטישת הפתרון הזה המחיש באמצעות שני גיבורים שכל אחד מהם כבר הפסיק להאמין שניתן לסיים את "הסכסוך" בעזרת הסכמה של שני העמים לפתרון שתי המדינות.

מול יִרְמי, האב ששכל את בנו באירוע בשטחים וברח מישראל אל מדינה באפריקה כדי להתנתק מן "הדייסה היהודית" (שהוא "התבשיל" שהקדיחה הציונות במזרח-התיכון), הציב את אמירתה של הסטודנטית מטול-כרם שלמדה היסטוריה מפי מרצים פוסט-ציוניים במכללת רופין בשרון: "למה אתם היהודים יכולים לחדור לכל מקום זר ולהתיישב לאחרים בתוך הנשמה? למה לכם קל לנדוד ממקום למקום בלי להתקשר בחבֵרות עם שום עם, אפילו אם אתם יושבים בתוכו אלף שנה? - - - לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם. - - - אבל אתם - - - אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה." (עמ' 322-321).

באופן זה ביטא יהושע ברומאן הזה את תמיכתו בפתרון "הכנעני" באמצעות שתי הצעות המשלימות זו את זו: הצעת ירמי להתנתק מן החזון הלאומי של הציונות על ייסוד מדינת יהודים ריבונית בארץ-ישראל שתקלוט אליה בהדרגה את היהודים מכל הגלויות (ובכך תגשים את "שלילת הגלות" באופן מלא), והצעת הסטודנטית מטול-כָּרֶם לחסל את המדינה כמדינת יהודים ריבונית על-ידי התמזגות עם הפלסטינים (במסגרת הגירסה המתונה של "השלום הפלסטיני"). כאמור, יהושע פרשׂ את חסותו על הפיתרונות המנוגדים של גיבוריו אלה באמצעות טיפוח הזהות הישראלית כזהות אזרחית נֶאוּטְרָלִית ועל-לאומית שתבסס את מדינת ישראל (בגבולות שביתת הנשק, שהיו בתוקף משנת 1948 ועד 1967) כמדינה חילונית של כל-אזרחיה.

יוסף אורן

(המשך המאמר בגיליון הבא)

* * *

רות דנון

75 למדינת ישראל – זיכרונות מעטרות

פרק תשיעי – במצור

בפרק הקודם תואר הניסיון אחרון לפרוץ את הדרך ב"שיירת עטרות" ערב פורים תש"ח, שכשל ובמחיר הנורא של ארבעה עשר חללים ואחד עשר פצועים. לאחר אירוע זה היינו נצורים, אין יוצא ואין בא. החיים נמשכו בתנאי מלחמה, מחסור באספקה לבעלי החיים, במוצרי יסוד לאדם, ומחסור במים. קו המים שהוביל אל המושב מאזור הגבעה הצרפתית של ימינו, פוצץ על ידי הערבים ונותרנו עם מקור מים יחיד – ה"בור" – מאגר מי גשמים אשר שכן מצפון ליישוב מחוץ לבתי המושב. מי הבור היו נשאבים לבריכת האגירה שבמרכז היישוב, הפעלת המשאבה לשעה קלה חייבה גישה למקום ונעשתה תוך סיכון חיים.

החברים התמודדו עם תחזוקת חיות המשק – הפרות והתרנגולות, במעט האספקה שנותרה במחסן, יצאו לשדות לקצור ירק בסיכון חיים, נאלצו להזין את בעלי החיים, לחלוב את הפרות כדי לקיימן אך ללא שיווק התוצרת.

הצעת פינוי – השלטונות רצו שקט בציר הפינוי המתוכנן ליציאתם את הארץ, בדרך מירושלים צפונה לנמל חיפה, ובאו בהצעה לסייע בפינוי היישוב בחסותם, הוצאת המשפחות, בעלי החיים והרכוש בעזרת הצבא, ונטישת היישוב. ההצעה סורבה, איש לא חשב להיענות להצעה.

הצעת אי לוחמה – יוסף גולדברגר סיפר – "באחד הימים הגיע לשער המושב קצין הלגיון הערבי, הניח את אקדחו וביקש להיכנס לשטח המושב ולדבר עימו. הקצין בא בהצעה להסכם אי לוחמה, ההצעה הועברה הלאה, לא הגיעה תשובה..."

 מכתב מעטרות הנצורה – להלן קטעים ממכתבה של המורה לאה גולוביצקי  לחברי המרכז לחינוך.

"באם מכתבי זה באורח פלא, יפרוץ את ההסגר ויגיע לידיכם, אולי תבינו לרוחנו לחלוק אתכם את ההרגשה הקשה ואת האחריות הכבדה הרובצת על שכמנו במגענו עם הילדים בימים קשים אלה, בנסיבות המיוחדות שלנו.   ... את הגן סגרנו לאחר שמיספר כדורים חדרו לתוך הבניין פנימה. את הילדים העולים (הסבר – מדובר בילדי עליית הנוער מסוריה ועיראק שהוברחו ופוזרו בהתיישבות ברחבי הארץ ואומצו בבתי החברים) הצלחנו להוציא בעוד מועד ואילו ילדינו נשארו תקועים במקום.

"אנו מרכזות את כל הילדים בתוך חדר אחד המוגן כביכול יותר מאחרים, ומכוונות להושיבם במרחק מהחלונות. גם בהפסקה איננו מוציאות אותם החוצה. אנו משתדלות להרבות בחומר קל ומבדר בשביל לשפר את מצב הרוחות ולהסיח את הדעת מהמצב הרציני. ... שתינו מגויסות לעבודה באלחוט, ומדי בוקר האחת משתינו חוזרת לכיתה לאחר תורנות לילה. במקרה זה משתדלת השנייה לרכז את הילדים למען הקל על המתיחות הנפשית והעייפות הגופנית של התורנית.

"בי"א באדר ערכנו אזכרה בשיתוף ההורים, ומה מובנת היתה הכתובת על הקיר: 'כל הארץ לנו תל-חי.' ובסיים רותי ש. את דברי השיר שקראה במילים: 'יחדיו, כולם על המשמר בליל השחור' גברה כאילו רוח הליכוד והכוננות.

"לחג פורים הכינונו נשף מסכות על מנת לשמח את לב הילדים המסכנים ולעודדם, ולא שיערנו איזו בשורת איוב מחכה לנו. וכשהיינו מוכנים כבר לחגיגה, הגיעתנו הידיעה המרה על השיירה שניסתה לפרוץ את המחסום ונשרפה על ארבעה-עשר אנשיה, וביניהם נהגנו הנאמן ואמיץ הלב.                    עננים כבדים התקשרו על שמינו. קשה לנו להמשיך, אך אנו עושות מאמצים נפשיים על מנת להתגבר, להשכיח וליצור בכיתה אווירת שלום ושלווה. אך כשפעם הסתננה מפי, מבלי משים, השירה: 'אל נא תאמר – הנה דרכי האחרונה,' והילדים החרו החזיקו אחריי – השתררה בחדר אווירת עצב כבדה – ראשה של רות ס. גחן למטה ובמוחי חלף עבר הרהור: מי יודע, ואולי האחרונה..."

מקלטים – לא היו . ביתנו היה במעגל הבתים החיצוני במרחק של כמה מאות מטרים בלבד מקלנדיה. היריות לא פסקו. אחד הלילות השמורים בזיכרוני: יריות, אימי מסתתרת בחדר האמבטיה (האגף הכי רחוק מקלנדיה...)  מגוננת ומחבקת את ילדתה – אותי , שיניה נוקשות מקור או מפחד, זה הצחיק אותי ... ימים אחדים לאחר אותו לילה, דוד החימום בחדר זה, אשר שימש גם כמאגר המים של הבית, נפגע מיריות והמים היקרים זרמו ושטפו את רצפת הבית. נוצר מראה פרדוקסלי – כאילו נעשות עבודות ניקיון לקראת הפסח בתוך מצוקת המים הנוראה.

הזכרתי בפרק קודם את אוסף הצבים שגידלתי בחצר, היות וחוויתי הרג בעלי חיים בחצרנו, החלטתי בצער לשחררם, שילכו לדרכם וימצאו מחבוא... 

כמה אימהות מהמעגל החיצוני של היישוב החליטו לעבור ל"מקלט" בבית פינשטיין שעמד ריק והיה ממוקם במעגל הפנימי של הישוב ובעל תקרת בטון שהבטיחה יותר ביטחון. הלינה המשותפת במשטח אחד בחדר, היוותה לנו הילדים חוויה נעימה.

בכל אותם ימים ולילות היו אבי ואחי הבכור מגויסים גם בתפקידי שמירה והגנה, כך גם אחותי בת ה-14 וחבריה עסקו בתורנות על מגדל המים בתפקידי קשר, אחותי ספרה לא פעם על חוויותיה והפחדים שהיו כרוכים בדבר ועל אחד מלילות היריות בו נותרה מבועתת לבדה היות ובת זוגה לתפקיד ירדה לשאול מה עושים...

סיוע אווירי, שרות האוויר של ההגנה – המחסור במזון ובמים לאדם ולחי, גם המחסור בתחמושת, החמירו ובאין דרך הגעה ליישוב הוחלט במטה ההגנה לבצע הטלה אווירית.

ההטלה – כמתואר בספר "שורשי חיל האוויר" (עדו אמבר, אלי אייל, ואבי הכהן):

"בבוקר ה-25 במרס  הטילו גרוסר וסוקניק חבילות ציוד בעטרות. אנשי המקום סימנו את נקודת ההטלה בשלושה סדינים לבנים. אך גרוסר נקט משנה זהירות, לפני שהטיל את החבילות זרק פתק ובו סדרי ההטלה והנחיות לכללי בטיחות. החבילות הראשונות נפלו מטרים ספורים מהסימון, אך האחרות נחתו בקרבת צריף מגורים וחלקן אף נפלו על גגו. ממגדל הפיקוח נורתה רקטה להזהיר את המטוס שחדר ללא רשות, אך המשימה לא הופסקה.

"בשעות אחר הצהריים הגיע ראפיד שהוטס בידי צוקרברג, עם בלטיטא ושפרינצק כמטילנים, כדי להטיל חבילות תחמושת לשני היישובים. הטייס לא הנמיך כנדרש והמטענים שהושלכו מגובה רב מדי התפרקו ואחד מהם אף נפל בשטח שדה התעופה..."

  מברק שנשלח בתאריך 31 למרס ממפקדת עציוני למטה שרות האוויר מתאר את הצרכים:

"יש להטיס לעטרות מוקשי תאורה. 150 דטים (נפצים)רגילים. 150 דטים חשמליים. 2000  מטר כבל טלפון וחשמל. 10 מטר חוט פלדה דק. 3 טלפונים. 1 מרכזיה סוללות לנ"ל. סוללות למוקשים 150, חתיכות צינור 2 אינטש יורד 31 ס"מ, עם מופות. 150 פקקים לנ"ל עם חור בצד. איזוליר בנד. 10 רקטות לאקדח. 3 נוקדים למרגמות  2 אינטש. סוללות לאיתות. מכשיר "צבר" על בטריות. מוקשי שרפנל. מוקשי נעל, שמן ופלנלית.  לחם עיתונים, סיגריות, שוקולד, כסף וסיגריות משובחים לקשרים עם הצבא."

ההטלה השיגה רק מקצת ממטרותיה, חלק מהציוד לא הגיע ליעדו. לאחר שתי הטלות התערבו השלטונות ומנעו את המשך הסיוע האווירי בנימוק שאסור לאווירוני ההגנה לטוס מעל שדה התעופה הבריטי.

להלן תיאור למחרת ההטלה לפי לאה גולוביצקי:

"בלילה החלה תכונה לקראת הביקור: ריפוד השטח המיועד להצנחה ברשתות תיל, פרישת סדינים לבנים לשם סימון המקום, פינוי הבתים הסמוכים למקום ההצנחה מתושביהם מחשש להתפוצצות. מצב הרוח במצב עלייה, כל פנים זוהרים והעיניים אומרות: לא שכחונו, לא הפקירונו. עוד דואגים להמציא לנו את החשוב ביותר, את מחסורינו למען נוכל להחזיק מעמד בתוך הסביבה העוינת. רבה הציפייה והמתיחות לקראת בואו של האווירון. כל הראשים מופנים השמיימה והעיניים תרות בגובה התכלת. יותר מכולם נרגשים הילדים. בגאווה הם מציצים בשדה התעופה השכן ומבטם אומר: לא רק לכם אווירונים, גם לנו!  והנה הופיע סוף סוף האווירון שלנו, רבות חג וסבב עד מצאו את המקום המיועד ובהנמיכו טוס החל זורק את החבילות היקרות. משהרגישו בו האויבים ומבול של יריות ניתך מצדדים – מיהר לסיים את משימתו ובהנפת יד לשלום התרומם למעלה. קיבלנו לחם ותחמושת, אך החשוב והמעודד ביותר: דרישת שלום חיה מהכלל הגדול. במיוחד רבתה שמחת הילדים וגאוותם: הוא נופף לנו בידו לשלום – הטייס שלנו."

(שקית ההטלה המקורית ובה הוראות הטייסים נשמרה בדרך פלא ומצויה כיום בחדר הזיכרון לחללי הישוב בבני עטרות).

 פסח אחרון במצור  – ערב פסח תש"ח, אימי שבישלה והאכילה את בחורי החי"ש מיום בואם לעטרות, יזמה עריכת סדר פסח משותף לחברי המושב וחיילי החי"ש. הסדר נערך  ב"בית הבנים" – בית העם החדש שנחנך זמן קצר קודם ונקרא על שם זלמן גולדברגר ויהודה גולובוב, בני המושב שהתנדבו למלחמה בנאצים במלחמת העולם ולא שבו.

אווירת השיתוף ששררה באותם ימים תרמה להתרוממות הרוח ולהתלהבות. זכור לי מראה האימהות מכונסות בחצר אחד הבתים ה"בטוחים" שבמרכז המושב, עסוקות בבישול ובהכנות. אנו הילדים שותפנו במשימות, מרטנו נוצות עופות שנשחטו לארוחת הסדר, ונשלחנו לשליחויות בהן הבאת ציוד לבית העם. זוכרת שקיבלנו הוראה לרוץ כפופים באם יהיו יריות... מהסדר החגיגי זכור לי הכבוד לו זכיתי לשאול את הקושיות.

שבוע לאחר ליל הסדר, ביום החג השני של פסח, יצאנו אימהות וילדיהן מביתנו ומכפר הולדתנו.

מכתב במצור – משמואל הרם (שמוליק) מ"מ עטרות (3.5.1948):

"אל ישורון שלום! 

"מצבנו הולך ורע כאן בעטרות. הצליפות והתקפות הולכות וגוברות, מחאת האנשים גדלה והולכת. יש לנו עד כה שלושה פצועים. לפנינו עומדות מיספר עבודות שיש צורך לבצען ואין אפשרות לבצע מחוסר אנשים. עייפות האנשים מורגשת בכל מעשה, לא פעם מצאתי בשעת ביקורת, אנשים ישנים, ולא מתוך רשלנות או רצון רע אלא פשוט נמצאים באפיסת כוחות. אנו כיום במחלקה 42 איש, שלושה פצועים אשר זקוקים לטיפול ואין אפשרות לתיתו לאנשים. זה מוריד את הרוח של האנשים כיוון שנדמה להם שמזניחים אותם. בכל פעם שחזרתי מהעיר וסיפרתי על תוכניות, זה הזריק קצת עידוד, בעיקר הבטחות על קבלת נשק ותגבורת, אבל מאחר שעבר זמן כה רב ועדיין לא נראה דבר, נשארת רק תרעומת והרגשת חוסר אונים.

"מבין חברי המושב נמצאים כיום 21 איש מהם צעירים 10 והיתר למעלה מגיל הגיוס. גם לפי צו הגיוס החדש. גם הם, עבודתם רבה, ומורגשת אפיסת הכוחות. יום יום יוצאים לקצירה תחת מטר יריות והעצבנות גוברת, זה כשבועיים אין לנו חשמל, הבור נמצא מחוץ למחנה, ואין אפשרות לגשת להביא מים, הפרות והעופות משתמשים ברוב המים. יש לנו 1000 קוב מים בבור ובעלי החיים מנצלים כ-11 קוב ליום. היום אזלו המים מהבריכה ויצטרכו לשאוב מים בדליים, זה דורש מאמץ ומכביד על מהלך החיים הרגיל, אשר בלאו הכי קשה הינו. 

"לפי סיכום יש לנו 50 איש בעטרות כולל זקנים ו-12 אנשים במחצבה. מסביב לנו כפרים ערביים אשר מטרידים ומתקיפים בלי הרף. הפצצת המרגמות האחרונה עוררה בהלה במיוחד, והיינו חסרי אונים כלפיהם מחוסר נשק פה להשיב להם. התחמושת הולכת ואוזלת, בשבועיים האחרונים הוצאו בהתקפות וצליפות הנגד קרוב ל-950 כדור.  

"שדה התעופה יפונה ב-15-16 לחודש זה, מדי יום ישנם ביקורים מהלגיון הערבי, ואנשים אומרים כי יש משא ומתן על מסירת שדה  התעופה ללגיון, אשר נקנה על ידי הערבים ב-250,000 לא"י.

"הבית הערבי הסמוך לכביש, אשר שימש נגרייה קודם לכן, משמש כיום עמדה להתקפות וצליפות ולנו אי אפשר לתפוס אותו מחוסר אנשים. המחצבה משמשת כיום אובייקט להתקפת אוייב, הנקודה לא מבוצרת, אין חפירות הגנה במקרה של התקפת תותחים, ואין אפשרות לבצע את העבודה הזאת מחוסר אנשים. יש הכרח ששם תהיה מחלקה ולה נשק מתאים, לפחות מקלע ומרגמה "2. לנטוש את המחצבה לא בא בחשבון, כיוון שהמחצבה חולשת על הכביש, על שדה התעופה, ודבר זה יעלה לנו ביוקר, מאשר להחזיק אותה היום ולשלוח תגבורת. אם עד עתה החזיקו מעמד, הרי אפשר לזקוף זאת לזכות עקשנותם של אנשינו, אבל עוד כמה התקפות מרוכזות מסוג זו שהיתה ביום שלישי, ואז תיפול המחצבה עם האנשים בה. אין כל אפשרות של נסיגה משם, ולא אפשרות של שליחת תגבורת, בגלל הריתוק החזק שהאוייב נותן על עטרות ואפשריות של חסימת דרכי גישות נסיגה. 

"במקום יש צורך בתגבורת ותוספת של נשק קל וכבד, אשר כולל עוד 4 ברן, לפחות שפנדאו אחד, עוד שתי מרגמות "2 ומרגמה "3, כמו כן תשתדל להשיג כמה פגזי מדו תוצרת הארץ כיון שנמצאת אצלנו מדוכה ואין פגזים בשבילה.

"יש הכרח להוציא את הפרות בהקדם חיות או שחוטות כדי שלא ניתקל בחוסר מים. בעוד כמה ימים יש להוציא מכאן את כל אלה אשר אינם חייבים גיוס בגלל זקנתם, ואשר לא יחזיקו מעמד בהתקפה ממושכת. אם אינך בכיוון בקשותיי, העבר אותן לממ"ז, אחרת איני אחראי על כל אשר עלול להתחולל כאן, והאחריות עליכם נופלת...

בב"ח,

מ"מ עטרות

שמואליק" 

פינוי נשים וילדים – בחודשי הלחימה הראשונים טרם הקמת המדינה (דצמבר-אפריל 1948), קוימו מספר דיונים על הוצאת אוכלוסייה בלתי לוחמת מהיישובים שעמדו בבדידות נוראה מול התקפות ערביי הסביבה. ראשי ההגנה לחצו לפנות את היישובים שמסביב לירושלים מחשש שלא תהא יכולת להגן עליהם. דוד שאלתיאל מפקד מחוז ירושלים הציע פינוי גוש עציון, עטרות, נוה יעקב והר טוב. במכתב חשאי לבן גוריון, לגלילי, לדורי ולידין כתב: "כוחות ונשק ירודים לא יספיקו לאורך זמן להגן על המקומות... יש להחליט החלטות רדיקאליות  וכואבות..."

אך בן גוריון – בתפיסה שהתגבשה מאז ימי תל חי, חזר בהזדמנויות שונות על גישתו "לא נפנה יישוב עברי!" מדבריו ביומנו: "היש לפנות נוה-יעקב ועטרות? – לא, אם אפשר להוציא נשים וילדים, ישמשו מקומות אלה בלמים ובסיסים. האפשר להוציא הילדים (מעטרות ונוה יעקב) בלי צבא? – אין הכלים לכך." 

הלחץ גבר ועימו תחושת הסכנה. עטרות הושמה במצור מוחלט. תאריך יציאת הבריטים מן הארץ הלך וקרב ועימו הידיעה שאוכלוסייה בלתי לוחמת תהווה נטל כבד ולא יהיה במי להיעזר להצלתה. כך הוחלט להוציא נשים וילדים ולהשאיר בעטרות רק את המגינים חברי המושב וחיילי חי"ש  שבאו לסייע בהגנת המושב. ההחלטה נפלה בחודש מרץ, נותרה הבעייה כיצד לבצעה בתנאי מצור.

במכתב מ"ועד גוש משקי מחוז ירושלים" למר ג'וסף (דב יוסף) – הסוכנות היהודית, ירושלים 17.3.48 לאחר פגישה בה נדונו בעיות משקי אזור ירושלים (עטרות, קריית ענבים מעלה החמישה, נווה אילן ורמת רחל) – "...לפי המצב הקיים, הועמדה בפני אנשי עטרות שאלת העברת המשפחות דהיינו: הילדים, זקנים ונשים אשר לא בתפקיד לירושלים. השאלה נדונה באסיפת המושב ובהתייעצות אנשי הביטחון. המדובר הוא על העברה של 130 נפשות המשתייכות ל-42 משפחות. אנו פונים לכן: 1. אישור מוסד מוסמך לפעולה זו. 2.עזרה בהעברה, סידור השיכון, ועזרה בהחזקת המשפחות הנ"ל."

דוד שאלתיאל במברק (מה-19.4.48) אל  בעז (אלוף צבי איילון, אז סגן הרמטכ"ל): "עד היום טרם התקדם עניין פינוי הנשים והילדים מעטרות. הם יושבים במקום ללא מים וכל הזמן תחת אש מטרידה. אבקש לפעול לסיכום דחוף בקשר למקום זה ולהודיעני את ההחלטה והמצב."

סיוע בריטי – ב-7 באפריל 1948 פונו שש נשים הרות עם תינוקות בסיוע קצין בריטי משת"פ שכונה "מהיר", הקצין הופעל על ידי מטה ההגנה, הביא לעטרות ציוד ותחמושת והעביר את הנשים במשוריין של הצבא לירושלים.

איש ההגנה פנחס וזה כתב על אירוע זה: "...ב-7 באפריל 1948 ב-6.30 בבקר, נפגשנו בשדרה של מקווה ישראל עם משורייניו של 'מהיר'. מכונית הפלימות של הרכש הגיעה לשם טעונה רימונים וכדורים.... 'מהיר' עשה דרכו ממקווה ישראל עד עטרות בלי להתעכב. המשוריינים שלו היו מנוסים לעבור הרבה מחסומים ערביים. גם הפעם עצרו אותו בבית נובה, בית עור ופעמיים ברמאללה. בכל המחסומים האלה דיבר עם שומרי המחסום הערביים בשפתם, זה הקל עליו לעבור את המחסומים, מבלי שיערכו חיפושים כלשהם בתוך המכוניות. (מוזר הדבר אך בדרך כלל נכנע השלטון הבריטי לתביעת הערבים, והניח להם לערוך חיפושים במכוניות של המשטרה). 'מהיר'  הגיע לעטרות, הוכנס ליישוב, פרק את האספקה שהיתה מיועדת למושב ודחס למשוריינים מיספר נשים וילדים. בהגיעו למחסום שליד מאה שערים, ביקשו ממנו השומרים להעביר את הנשים למרכז ירושלים, כי המחסום נמצא בתחום צליפת הערבים. הוא נענה לבקשתם ונסע עד רחוב המלך ג'ורג', לקרבת בניין הסוכנות היהודית, על אף שהסתכן באפשרות ששליחותו תתגלה בשל כך לאנשי המשטרה הבריטית. ואכן ראו אותו, הוא נשפט, לא הכחיש, סיפר כי ראה אישה וילדים חולים וכג'נטלמן אנגלי ראה חובה לעזור. סיפורו לא שכנע, הוא הורד בדרגה מקצין לסמל, והפסיד זכויותיו לפיצויים ותגמולים...  ה'הגנה' הבטיחה לו פיצוי על ההפסדים שנגרמו לו, הוא מיאן לקבלו, אמר שהוא בוש על עזות מצחם של בני עמו. הסכים, לאחר שיכנוע, לקבל מטעם ה'הגנה' עזרת עו"ד זליגמן, גם הודיעו לו נחרצות שאם עוה"ד ייכשל, ההגנה תישא בהפסדיו (זכויות הפנסיה וכ"ו).

"'מהיר' חזר לאנגליה בראשית מאי 48'  כסמל, הטיפול בעניינו נמשך, דרגתו וזכויותיו הוחזרו לו לאחר בירור עניינו מחדש בפני בית דין מלכותי. 'מהיר' העריך את דאגתנו לו, אך חזר והדגיש, שיראה בכך עלבון אם יוענקו לו תגמולים כל שהם על מעשיו."

מקרה נוסף של היעזרות בשכנינו הבריטים בשדה התעופה, אירע כאשר בן המושב חיימי גולדברגר – בנו של יענק'ל הנהג שנהרג בשיירת עטרות, נפצע אנושות בעת הנחת מוקשים בטרסות שבין המושב לקלנדיה, והיה הכרח לפנותו בדחיפות לבית חולים. נוער המושב פנו לרופא הבריטי ששירת בשדה התעופה בבקשה לסייע ולחלצו, בתחנונים, ובהמשך באיומים, חיימי הועבר, ונפטר בבית החולים.

פינוי שאר האימהות והילדים – ביום 30 לאפריל 1948 , יום החג השני של פסח, הגיעו לעטרות ארבע משאיות של מפעלי ים המלח מלוות בחיילים בריטים כמאבטחים. החיילים הוזמנו לארוחה דשנה מלווה במשקאות אלכוהוליים בבית משפחת בקמן, ובה בעת, רחוק מעיניהם, הועמסו האימהות  וילדיהן על המשאיות.

זיכרון אישי – בוקר הפינוי, אני עומדת ליד בית הספר במגרש שבמרכז המושב, הרגשה חגיגית, לאחר המצור הממושך, כמו של בוקר יציאה לטיול, שמחה בלב, נוסעים לירושלים! לא היה לי מושג ולא העליתי בדעתי כי לא אשוב עוד לביתי ולא אראה עוד את אחי, אפילו לא נפרדתי ממנו.  

בעודי עומדת, הגיעה חברתי יעל, בידה בובה, יעל הסתכלה עליי ושאלה בתדהמה: "מה, לא לקחת את הבובה שלך?"

השאלה נשמעה כנראה משכנעת ובעלת חשיבות, שתינו רצנו לביתי לקחת בובה... אימי, עדיין בבית, עסוקה בהכנתו לאבי ולאחי שנשארו עם יתר המגינים ביישוב, האמינה כנראה בתפילת ילדים זכים ותמימים והרימה  את שתינו לעבר המזוזה הקבועה בדלת הכניסה אל הבית והציעה לנו לבקש לשוב לעטרות במהרה...

שתינו עשינו זאת ושבנו בריצה למרכז היישוב. הועלינו למשאיות שהובילו באותן השנים את האשלג ממפעלי ים המלח בשקים. קירות המשאית כוסו בברזנט ופתחה האחורי נאטם בכלובי תרנגולות שנועדו להסתיר את המטען האנושי. קיבלנו הוראה לשבת על רצפת המשאית בדממה, לא להשמיע הגה, כך עברנו את המחסומים הערביים בדרך לירושלים.

ממסמכי הארכיון אנו למדים על פנייתו של ד"ר דב יוסף, מראשי הסוכנות, לשלטונות הצבא בבקשה לאבטח שיירת אספקה לבעלי חיים אל הגוש הצפוני ולהשיבה עמוסת פרות ותרנגולות אל העיר הנצורה הרעבה לחלב ולבשר. שיירה זו, שימשה למעשה לפינוי הנשים והילדים בתיאום עם המוסדות.

מכתב תלונה של הבריגדיר ג'ונס, נציג הצבא הבריטי, לאליעזר קפלן גזבר הסוכנות היהודית, מתאריך ה-1.5.48 (למחרת היום). להלן, מכתב התלונה מתורגם מאנגלית:  

"לתשומת ליבך, במכתבי מיום 28.4.48 הוסכם כי שיירת המזון לנוה יעקב ועטרות תכיל שלושה כלי רכב והנה ביום ו' ה-30 באפריל, בניגוד להוראותיי הברורות נסעו בשיירה ארבעה כלי רכב. החיילים חשבו בטעות, שקיים הסכם מיוחד לארבעה כלי רכב. עקב הפרת ההסכם, השיירה הבאה תהיה בת שתי מכוניות במקום שלוש."

חתום: בריגדיר ג'ונס.

אליעזר קפלן ענה לבריגדיר ג'ונס ב-5 למאי (בתיק כנ"ל-מתורגם מאנגלית): "צר לי שהוראותיך בעניין השיירה לנוה יעקב ועטרות לא קוימו, דווח לי שצעדים משמעתיים ינקטו נגד האחראי להפרת ההסכם. בהזדמנות זאת, עליי לציין כי לא מובנת לי הסיבה לתנאי השלישי במכתבך מ-28 באפריל ובו אישור לשלושה כלי רכב בלבד, בשיירה אחת לשבוע לשני הישובים. כידוע לך הוראות אלו נבעו משיחות בין הגנרל מקמילן וביני ובהן לא הועלה אף פעם מיספר כלי הרכב ותדירות נסיעתם. אני הבנתי בברור שהיתה כוונה לאפשר שיירות אל ומהישובים הקשורה לצרכים החקלאיים והיום-יומיים של תושביהם. אודה לך באם תעשה חשיבה נוספת בנדון. הרשה לי גם להביע תדהמתי לסירובך לסייע בהעברת הבקר משני הישובים. ידוע לך המחסור במזון ומים לבהמות וכן המחסור בחלב לילדים ולבתי חולים בירושלים. קיווינו שהעברת הפרות לירושלים תאפשר טפול יותר טוב וניצול מלא של החלב. אינני יכול אלא לבטא הפתעתי על שרשות בריטית נותנת יד למה שהוא לא פחות מאכזריות לבעלי חיים. ניתן היה לחשוב שבזמנים קשים אלו ייעשה כל מאמץ למנוע סבל ,לפחות מיצורים אלו."

 ממכתב זה ניתן ללמוד כי ההסכם עם הבריטים היה על הבאת אספקה לבעלי החיים והובלת בעלי חיים לירושלים, לא דובר על הסעת נשים וילדים.

 ליפתה – בהגיענו לירושלים, לאחר מסע ממושך שכלל עצירות אחדות במחסומי הערבים, הובאנו לשיכון זמני אל הכפר הערבי ליפתה שניטש זמן קצר קודם לכן. שיכנו אותנו בבתים הנטושים, שחלק מהם, שנותרו, ומצויים כיום בלב ירושלים – היו אז בקצה העיר מול ירי תותחי נבי סמואל. בלילה הראשון במקום זר, כפליטים, נוסף לנו פעוט שאימו כרעה ללדת, ואימי לקחה לחסותה את בנה הבכור. החלה תקופה חדשה – מצב של פליטים, חסרי כל, בעיר נצורה, צמאה, רעבה ומופגזת.

אבי ואחי נשארו בעטרות עם יתר חברי המושב וחיילי החי"ש, נחושים להגן על הבית.

רות דנון

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

לא צביעות, רק זיכרון קצר

מותחי הביקורת על ההפגנה הלא מוצדקת מול המספרה בכיכר המדינה, שכחו שאירועים חמורים פי כמה אירעו בקדנציה של הממשלה הקודמת. אבל מה שהיה מותר אז, אסור בתכלית בקדנציה הנוכחית. הכול עניין של פוזיציה.

נתחיל מהסוף: ההפגנה מול המספרה בכיכר המדינה, בשעה ששרה נתניהו קיבלה שירותי סַפָּרוּת בפנים, היתה בבחינת גשר אחד רחוק מדי. שרה נתניהו איננה ה'אישיו', במחלוקת סביב הרפורמה המשפטית. מי שרוצה להתריע כנגד המהפכה, יכול לקיים את מצוות המחאה הדמוקרטית בדרכים אחרות.

אבל להפוך את האירוע שיכול היה להימנע אילו הבינה שרה את עוצמת הזעם שבאוויר, ואילו נענתה לעצת יועציה שלא להגיע דווקא לכיכר המדינה (!), דווקא בעיצומו של 'יום השיבושים הלאומי' – ל"ניסיון הלינץ' באימא שלי", כפי שהציג זאת יאיר נתניהו, זה מוגזם לא פחות מעצם ההפגנה מחוץ למספרה. לינץ'? כשמול המפגינים מאות שוטרים, פרשים ואנשי יס"מ, שמגינים בגופם ובסוסיהם על הוד מעלתה?

אז מה היה לנו שם? – מאות מפגינים הצטופפו בכיכר המדינה, מעבר לכביש שבין הכיכר למדרכה, כשבתווך שטח סטרילי עמוס במאבטחים ומשטרה. כל הסיפור הזה, אגב, היה על חשבוננו ועלה לנו הן עתק של העסקה מיותרת של שוטרים ומאבטחים ופרשים ומה לא (אבל על הכסף הזה שנשפך לשווא, איש לא בוכה). זה אפילו לא מתחיל להיות לינץ', בנסיבות הללו. מי שמתאר זאת כלינץ', או חרפה, או אירוע דוחה, או כל תיאור אחר, ממש מגזים. אולי אפילו נוהג בצביעות. והקב"ה, כידוע, שונא צביעות.

מדהים היה לשמוע את מקהלת המחאה של המתחסדים והמיטהרים. אפילו אנשים רציניים כמו ד"ר חגי בן ארצי (נו, טוב, הוא אחיה של שרה, ומותר לו...), איבד את שיקול הדעת שלו ואמר: "חשתי הרגשה של כעס ותסכול. חלק מהמפגינים השתגעו. המצור על אחותי לא היה הפגנה. היא לא אישה פוליטית. מחר יצורו על ילדיהם של יריב לוין ואחרים, אנחנו בדרך לטירלול מוחלט." 

חגי סגל, הגיב: "מצור על אשת פוליטיקאי במספרה הוא אירוע דוחה." וח״כ אברהם בצלאל (יש חיה כזו), אמר: "זו כבר לא הפגנה אלא אנרכיה. בשם חופש הביטוי צרו על אשת רוה״מ, השחיתו רכוש ציבורי, פצעו שוטרים, חסמו צירים ועורקים ראשיים ומנעו מחולים להגיע למיון ומילדים להגיע לביה״ס והכל בשם הדמוקרטיה."

כדי שלא להאשים את כל המוחים היום בצביעות רח"ל, ייאמר לזכותם שרק זיכרונם בגד בהם. אחרת קשה להבין כיצד שכחו מעשים הרבה יותר גרועים שהפעילה האופוזיציה דאז, בימי ממשלת בנט-לפיד, על אלה שנתפסו אז כיריבים, ורובם עברו בשתיקה, בסלחנות, בהבנה.

הנה לקט קצר: ב-20.1.18, צרו מפגינים על בית הכנסת 'ניגוני חיים' בפ"ת, בשעה שהגיע אליו היועהמ"ש דאז מנדלבליט, ומנעו ממנו, ממש כך, אמירת קדיש לזכר אימו ז"ל. המשטרה נאלצה למלט אותו מפני זעם המפגינים, ומנדלבליט חזר הביתה ללא קדיש. אבל מה זו הזכות לאמירת קדיש, מול זכותה של שרה לקיצוץ הקצוות המפוצלים בשערה?

דוגמה שנייה: ב-20.4.21 דיווח אתר YNET, ש"תומכי נתניהו התעמתו עם רעייתו של זאב אלקין: 'רוסייה עלובה, בעלך בוגד'." ועוד הטיחו לעברה: "את הולכת עם ערבים. מנוחה לא תהיה לך. את אישה שקרנית. את אישה נתעבת ומזוהמת. בעלך בוגד בעם ישראל. את אישה רעה. מנוחה לא תהיה לך, אוכלת חינם מטורפת. יא אישה פסיכית, יא אישה חולנית."

וזה קרה רק שבוע אחרי שמפגינים נזעמים שהגיעו לביתה, הפחידו את בתה בת ה-5 בצעקות: "אבא שלך שמאלן ופושע."

ומה עם ח"כ דאז עידית סילמן מרשימת 'ימינה', שספגה בקיץ 2021 הפגנות סוערות מתמשכות מול ביתה ברחובות, עם קריאות קשות נגדה ונגד ילדיה? זה לא היה 'אירוע דוחה'?

סילמן סיפרה אז לערוץ 13: "אני פוחדת על חיי שלושת ילדי, וממש מרגישה סכנה. לא עובר יום שאני וילדיי לא שומעים גידופים מסוג 'נקלל אותך ונרדוף אחרייך מעומק הלב, שאלוקים ינקום בך וביתר פושעיך בוגדי ימינה. שתקבלו סרטן, שאלוקים ישרוף אתכם.'" סילמן סיפרה עוד, שניגשה לאחד המפגינים וניסתה להידבר איתו, אך הוא התעקש: "בהזדמנות הראשונה שתהיה, אנחנו נשחוט אותך."

עמיתה דאז של סילמן, ח"כ דאז ניר אורבך, ספג גם הוא קללות וגידופים מפי יושבי המאהל הענק שהוקם מול ביתו, במגמה להעליב ולרמוס ולהמאיסו בעיני השכנים, באמצעות רמקולים רבי עוצמה ששידרו כמעט כל שעות היממה מוסיקה רעשנית. ולא נחה דעתם של יריבי אורבך, עד שפסקו שאסור לצרף אותו למניין ואסור להתפלל בחברתו. עד כדי כך. ועם כל הכבוד לשרה, להכריז כי אסור לצרף יהודי למניין ולהוציאו מכלל ישראל – זה הרבה יותר חמור מההפגנה מול המספרה.

ואלה הן רק דוגמיות לטירוף שהתחולל אז, ביוזמה ובביצוע של המתחסדים והטהרנים, המצטדקים והמיתממים, של היום. איך שגלגל מתהפך, ואיך שהמוסר הופך לגמיש יותר מאשר פלסטלינה.

ללמדך, שהכול, אבל ממש הכול, עניין של פוזיציה... או אולי של שכחה...

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

אסטרטגית המחאה

אייבּי בנימין, ממובילי מחאת בלפור בשעתה, מסביר את אסטרטגית המחאה שאחרים לא מעיזים לומר בגלוי: "המחאה מתקדמת בכמה צירים: הציר המרכזי הפגנות-מוצ"ש. ציר המשנה ימי שיבוש והפגנות יומיות. הציר השני הוא ריסוק הכלכלה. הציר השלישי הוא ריסוק מערך המילואים. הציר הרביעי וזה שיכריע בנוק-אווט הוא הבידוד הבינלאומי מהמדינות הדמוקרטיות בכלל והאיחוד האירופאי וסנקציות ארה"ב בפרט! ביחד ננצח!"

https://mobile.twitter.com/AybeeBinyamin/status/1632632812858753024

אין ספק, המטרות לפחות בחלקן הושגו.

לכו כולם לכלא בלעדיי

פרופסור דורון בן עטר, אפרו-אמריקאי-מרוקני, המתנאה בהיותו "היסטוריון של ארצות הברית מאוניברסיטת פורדהם שבניו יורק", קורא מאמריקה ללמוד מהמאבק של מרטין לותר קינג ששלח צעירים שייעצרו וימלאו את בתי הכלא, וליישם שיטה זו בארץ. "עלינו," (הוא קורא מאמריקה), "לחסום את התנועה בעורקים החשובים של ישראל, מנתיבי אילון עד נתב"ג והערים הגדולות בישראל, צריך לגייס את אלו שיכולים ומוכנים ללכת לכלא ולהדריך אותם בכללי התנגדות בלתי אלימה, לסגור כבישים, להיאסר, ולמלא את בתי הסוהר עד שלא יוותר בהם מקום לסיכה – ולהמשיך, רק כך נוכל להם." ("ידיעות", 6.3.23)

אז לבן עטר האפרו-אמריקאי-מרוקני נאמר, אחריך! תן דוגמה – עלה לארץ, ומלא את בית הסוהר. אל תשלח אחרים, תן דוגמה. נראה אותך!

רק הקמת מדינה ערבית-מוסלמית תביא את הדמוקרטיה

הפולני-אוסטרי האנטישמי, והאקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, "מכחיש העם היהודי", שלמה זנד, מנבא: "גם אם ההפיכה המשפטית תיבלם זמנית, פריכותו של הליברליזם בארץ בהשוואה למדינות המערב צריכה להדאיג כל ישראלי."

"כידוע," מסביר זנד, "אלוהים* העניק את א"י לעמו הנבחר לפני כ-3,000 שנה. הוא אמנם נרדם ונעלם למשך כ-2,000 שנה, אך לבסוף הוא התעורר בתרועה גדולה, וצעד אחר צעד מימש את הבטחותיו הנושנות. לא רק החסידים של סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מאמינים במסרים פטריוטיים מעין אלה, ולא רק מצביעיו של נתניהו. בגרסאות קצת יותר חילוניות אך לא פחות מיתולוגיות, גם רבים ממתנגדי הימין-מלא-מלא למדו בבתי הספר שהמולדת שלנו משתרעת מהים עד לירדן.

"תפישה זו, יחד עם תחושת העליונות היהודית שמונחלת במערכות החינוך, הן בעוכרי הליברליזם, החילוניות והדמוקרטיה הישראליים, והן, בין היתר, הסיבות לחולשתם. אבל אם לא ניתן לחלק את ארץ המולדת, והפרדה בין ישראלים לפלסטינים נראית פחות ופחות אפשרית, אולי כדאי להתחיל לחשוב על פרספקטיבות חדשות לקיום משותף. לדעתי, לא תהיה תקומה לדמוקרטיה ליברלית יציבה ללא שילוב פעיל ושוויוני של פלסטינים בכל מסגרת מדינית עתידית." (שלמה זנד, "לא תהיה תקומה לדמוקרטיה בלי הפלסטינים", "אל-ארצ'י",  9.3.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-03-09/ty-article-opinion/.premium/00000186-c6ab-d069-a3df-c6bb584e0000

הבנתם? לפי האנטישמי הפולני-אוסטרי, זנד, רק חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית מוסלמית – הוא שיבטיח את הדמוקרטיה הליברלית הקיימת בכל המדינות הערביות. וזו לדידו מטרת ההפגנות.

* האם זנד הפיליסטיני אינו יודע שגם אללה הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל?

פעם, גם תחת שלטון השמאל לא היה טוב,

יהיה טוב רק עם הפלסטינים והערבים

הנינה של מייסד פתח תקווה יהודה ראב, שרון בן עזר, המכנה עצמה אליוט, משתתפת בתנועה הפרוטסטנטית ומעידה על עצמה: "בלי קשר למי שבשלטון, אני מתעסקת כל החיים עם הנושאים האלה של חירות ושל האפשרות לחיות כמו שאת רואה לנכון. גדלתי בחברה שבה המילים הומו או לסבית לא היו קיימות. לא דיברו על זה, וזה גם לא היה קיים בספרים או בקולנוע. לפחות לא בספרים ובקולנוע שיכולתי להשיג. לכן אני רוצה להזכיר לאלה שמתגעגעים ל'ארץ ישראל הישנה הטובה', שלהרבה אנשים היא לא היתה טובה. היא לא היתה טובה למזרחים, לנשים, להומואים, ללסביות ולטרנסים, ואני לא מתגעגעת לשום דבר. זה לא אומר שבא לי שכנופייה פשיסטית תשתלט על המדינה – אני יוצאת להפגין ואני חלק מהמחאה – אבל אני רוצה לא רק תיקון לעכשיו אלא גם תיקון היסטורי. האווירה בהפגנות היום היא מאוד ברוח דגל ישראל וגנרלים שמדברים על הבמה. אני רוצה חברה שגם האחרים יכולים להשמיע בה קול; הפלסטינים והערבים ומי שלא היה גנרל ומי שלא שירת בצבא. לכל תנועת מחאה יש מיינסטרים, וזה בסדר – אבל יש הרבה קולות ורבים מהם לא נשמעים."

(עפרה רודנר ראיון עם אליוט (שרון בן עזר) "לכל תנועת מחאה יש מיינסטרים, אבל יש הרבה קולות ורבים מהם לא נשמעים" – חמישה ספרים, "אל-ארצ'י", ספרים, 1;.3.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2023-03-01/ty-article-magazine/.premium/00000186-97f1-db75-abaf-f7f76a500000

בנובמבר 1987 הקימה שרון בן עזר, בכינוי אליוט, צמד מוזיקלי עם חברתה ליאורה מוגרבי, לצורך הופעה אחת בלבד. הן קראו להרכב "פוליאנה פרנק", שם המשלב בין הדמות הספרותית פוליאנה לדמותה של אנה פרנק, ושרו את השיר: "גיבור צבא ההגנה" השם ללעג את דמותו של חייל צה"ל, כחימום להופעת הבכורה של "נושאי המגבעת" בתל אביב. עיתון "העיר" קבע לאחר הופעת הבכורה הזאת שהן "תקוות הרוק הישראלי". (שרון בן עזר, "גיבור צבא ההגנה לישראל" 1986).

https://www.youtube.com/watch?v=S3QOZhGg6nE

"המשפחה שלי," מספרת שרון בן עזר בכינוי אליוט, "הם ממייסדי פתח תקווה לפני 150 שנה. סבתא שלי היתה גרה שם. אני נוסעת לפעמים לטקסים שבהם מציבים פסלים של סבאים שלי בכיכרות. בהווייתי אני חלוצה פתח תקוואית, אבל אני גם לונדונית באותה מידה."

https://www.mako.co.il/music-Magazine/articles/Article-edbc56090bbfd11004.htm

אז הפתח תקוואית שרון והלונדונית אליוט מאחלת גם היא מדינה ערבית-מוסלמית ללא דגלי ישראל?

[אהוד: פתח תקווה נוסדה לפני 145 שנים, בשנת 1878].

יהודים וכסף

עמוס שוקן ושותפו ליאוניד בוריסוביץ' נבזלין עושים מיליונים מהמודעות הענקיות בעיתון למען ההפגנות. מסתבר שלפמפומן של הפגנות המחאה יש בהחלט אינטרס כספי.

יהודים וכסף

על גדות נהר השפרה שבברלין, במעונו המפואר של נשיא הרייכסטאג הרמן גרינג, התקבצו להם קומץ מבין אנשי העסקים האמידים והמשפיעים בגרמניה והמתינו לאיש שייכנס לחדר. מקץ 15 דקות הופיע קנצלר גרמניה זה שלושה שבועות, לחץ את ידי המסובים ופתח בנאום בן שעה וחצי, בעל פה וללא עצירות. בעוד שבועיים בדיוק, ב-5 במארס 1933, העם הגרמני יקבע את גורלו כשישתתף בבחירות הארציות – "הבחירות האחרונות," על פי היטלר. אבל בשביל לנצח בבחירות המפלגה הנאצית זקוקה למימון, והחברים המכובדים נדרשים לסייע. הפיהרר נפרד לשלום והג'נטלמנים שלפו פנקסי המחאות והחלו לחתום. אלא שבתמיכתם הכספית הם חתמו גם את הפרק הדמוקרטי בגרמניה, לפחות למשך תריסר שנים, ובמחיר נורא של מיליוני בני אדם ששילמו בחייהם.

"המיליארדרים הנאצים," ספרו של דוויד דה יונג, הוא כתב אישום מקיף נגד המשפחות העשירות בגרמניה, שכספן ותאוות הבצע שלהן היו הדלק שהניע את גלגלי מכונת המלחמה ההיטלראית, בדרכה לכיבוש אירופה כולה. במפעלים שניהלו ייצרו את הפגזים, המטוסים, הטנקים והרובים, שאיפשרו את ההתפשטות הטריטוריאלית ואת הפשעים המחרידים שנעשו בטריטוריות אלה.

ואלה שמות: גינתר קוונדט, יצרן טקסטיל שהיה לאיל הון; פרידריך פליק, טייקון פלדה שנמנה עם "חוג הידידים של הימלר"; אוגוסט פון פינק, איש פיננסים מבוואריה, בעל הון מופלג; ופרדיננד פורשה, מהנדס רכב ומפתח הפולקסוואגן וטנק הטיגר 1. כולם חברי מפלגה וכולם "בעלים של מותגים ידועים, שמוצריהם מציפים את העולם כולו – מהמכוניות שאנחנו נוהגים בהן ועד לקפה ולבירה שאנחנו שותים, הבתים שאנחנו שוכרים, הקרקעות שאנחנו גרים עליהן ובתי המלון שאנחנו מזמינים בהם חדרים בחופשות או בנסיעות עסקים." אבל שמותיהם (מלבד פורשה, ששמו כשם מכונית הספורט) אינם מוכרים לאדם מן היישוב, ולא במקרה. הניסיון של יורשיהם להשתיק את רוחות הרפאים מן העבר נשא פרי והותיר את סיפורם עמום עד כה, לפחות לקורא בעברית. בכך טמונה חשיבותו של ספר זה, שמכוון זרקור לפרק האפל בהיסטוריה של המשפחות העשירות בגרמניה.

הדרך לצמרת של המשפחות עברה באותם הצמתים בדיוק: ייצור נשק, ניצול אכזרי של מיליוני עובדי כפייה, והשתלטות על חברות שהיו בבעלות יהודים (תהליך המכונה אריזציה), תחילה בתחומה של גרמניה ובהמשך במדינות הכבושות שנרמסו תחת המגף הנאצי. דפוסי הפעולה הזהים שזורים כאן אלה באלה, במלאכת שתי וערב.

כך, בספטמבר 1935, עוד לפני החלת חוקי נירנברג, נעצר אדולף רוזנברגר, אחד ממייסדי פורשה, באשמת "חילול הגזע", אחרי שיצא עם בחורה גויה. פרדיננד פורשה וחתנו אנטון פייך קנו את מניותיו בשבריר מערכן. "הם ניצלו את יהדותי כדי להיפטר ממני בזול," טען לימים. ביוני 1937 השתלטה חברת הנשק של גינתר קוונדט על יצרנית כלים מתורינגיה, שהיתה בבעלות פריץ ויוהנה היינה. בני הזוג אולצו למכור את מניותיהם בחברה במחיר נמוך בהרבה משוויין בשוק, ובכך נגזלו מהם לפחות מיליון רייכסמארק וחצי. הם נרצחו בחלמנו בנובמבר 1941.

ארבע שנים קודם לכן החל פרידריך פליק בתהליך רכישת מפעל פלדה בעיר ליבק. בעלת המניות הגדולה ביותר במפעל היתה משפחת האן היהודייה. הממשל איים על בני המשפחה במעצר במחנה ריכוז, והם מכרו את מניותיהם בהפסד של מיליונים, נואשים לכסף כדי לצאת מגרמניה. בטיסתם ללונדון נתקלו בסגנו של פליק, שלעג להם: "תגידו תודה שבכלל הצלחתם לצאת." עם סיפוחה של אוסטריה לשטחי הרייך, במארס 1938, התכונן אוגוסט פון פינק להשתלט על הבנק הפרטי הגדול ביותר בארץ, בבעלות שושלת רוטשילד הנודעת. במהלך האנשלוס נעצר מנהל הבנק, הברון לואיס פון רוטשילד, הבנק עוקל וכל שאר חפצי המשפחה נבזזו. פון פינק קנה את הבנק בסכום של 6.3 מיליון רייכסמארק, כ-42 מיליון מתחת לשוויו המוערך.

דמות מרכזית נוספת שמלווה את הספר לכל אורכו: הגברת הראשונה של הרייך השלישי, מגדה גבלס. כשהיתה רק בת 17, זמן קצר לאחר שסיימה פרשיית אהבים קצרה עם חיים ארלוזורוב, נישאה מגדה לאלמן בעל האמצעים גינתר קוונדט. היא הרתה לו וילדה את בנם היחיד, הארלד. אך החיים במחיצת איל ההון, הטרוד תדיר בענייני עבודה, לא היטיבו עם מי שראתה בעצמה אשת חברה תוססת וצמאה לריגושים. עם גירושיה מקוונדט החלה ההרפתקה של חייה, והיא נשבתה בקסמי היטלר, הפוליטיקאי הכריזמטי העולה. מתוך רצון לשרת את המפלגה הגיעה מגדה למטה האזורי בברלין, שם פגשה ביוזף גבלס בעל הרגל הקלוטה, צולע במעלה גרם המדרגות. שם נטמן זרע הפורענות שינבוט ויהפוך לפאוור קאפל של גרמניה הנאצית. היטלר עצמו ביקש את קרבתה של מגדה, שניהלה תכופות רומנים עם גברים בשורות המפלגה (ביניהם גם קורט לידקה, ורנר נאומן וקרל האנקה, מזכירו האישי של גבלס); דה יונג מספר כי "היטלר היה מיואש כשנאמר לו שלגבלס כבר יש מפתח לדירתה." הדברים לא נעלמו מעינו של גבלס: "היטלר המסכן! אני כמעט מתבייש להיות מאושר כל כך."

יחסיהם הסוערים של הגבלסים הסתיימו בהתאבדותם המשותפת במאי 1945, לא לפני שמגדה הרעילה את ששת ילדיהם בשנתם. "העולם שאחרי הפיהרר והנציונל-סוציאליזם לא יהיה עולם שראוי לחיות בו," כתבה במכתב אחרון לבנה הארלד. כדי לעמוד על יחסים אלה,

העובדה שקוונדט התנה את דמי המזונות ואת המשמורת של מגדה על הארלד בכך שלא תינשא שוב הובילה להתנגשות בין התעשיין העשיר לזוג הצעיר, כשהשניים התחתנו בטקס שהיה כולו "מפגן חסר תקדים של חוסר טעם." שנתיים לאחר מכן, עם עליית הנאצים לשלטון והפיכתו של גבלס לאחד מבכירי המשטר, נאלץ קוונדט להתפשר. חודשיים במעצר סייעו לו בכך.

החטא ללא עונש

מערכת המשפט הגרמנית זיכתה את כולם. גינתר קוונדט חויב בתשלום הוצאות המשפט ובזה הסתכם עונשו. אוגוסט פון פינק חויב לשלם 2,000 מארקים גרמניים לקרן פיצויים כללית. הוא הוכרז כ"נקי מנאציות" ושב לעבודתו. פרדיננד פורשה זוכה בבית משפט צבאי בדיז'ון. השימוש שעשה באלפי עובדי כפייה ושעבוד במתחם פולקסוואגן כלל לא הוזכר במשפט. פרידריך פליק נדון בנירנברג לשבע שנות מאסר, שכללו את שלוש השנים שבהן כבר היה במעצר. עונשו הומתק בשנתיים נוספות בשל התנהגות טובה.

המלחמה הקרה הפכה את גרמניה לזירת התגוששות בין המעצמות. מבחינת ארצות הברית, לחלקה המערבי של גרמניה נועד תפקיד חשוב בהדיפת ברית המועצות ובשיקום היבשת כולה. כדי לעזור לה למלא תפקיד זה מינה הנשיא טרומן את ג'ון ג' מקלוי לנציב העליון בגרמניה הכבושה. בשנים 1950-1951 פיקח מקלוי על סדרה של חנינות והפחית בעונשם של פושעים נאצים מורשעים. צעדים אלה נועדו לפייס את ממשלת מערב גרמניה ולרתום אותה לתת יד לחימושה של ארצות הברית, שהיתה שקועה עד צוואר במלחמת קוריאה.

האינטרסים הפוליטיים הבינלאומיים יצרו קרקע נוחה, שאיפשרה לתעשיינים הגרמנים לתפוס שוב את מקומם בפסגת הכלכלה האירופית. כשכולם כבר "נקיים מנאציות" כדת וכדין, אין שום מניעה לשכור את שירותיהם של קציני אס-אס בכירים לשעבר. כך, למשל, שכרה חברת פורשה כאחראי על יחסי הציבור העולמיים שלה את פריץ הושקה פון הנשטיין, שסייע ל"יישוב מחדש" של יהודים פולנים ברחבי פולין הכבושה, ונהנתה משירותיו הטובים של יואכים פייפר, שלישו של הימלר, שהורשע על חלקו בטבח מלמדי, שבו נרצחו 84 שבויים אמריקאים.

עברו הזמנים שבהם מנחם בגין נאם על המרפסת נגד הסכם השילומים וקרא: "כל גרמני הוא נאצי! כל גרמני הוא רוצח!" חלפו הימים שבהם ישראלים החרימו מוצרים מגרמניה ונשבעו כי כף רגלם לא תדרוך בה. לופטהנזה היא היום אחת מחברות התעופה הפעילות בנתב"ג, ודגמי ב־מ־וו, מרצדס ופולקסוואגן מזדחלים כמו יתר המכוניות בפקקי ארצנו. ספק אם ספרו של דה יונג ישנה זאת, אבל אולי כדאי להתחיל במוזיאון תל אביב לאמנות. לשם, בערב דצמבר חמים, הזדמן דה יונג עם חברתו והבחין כי בגלריית הידידים הגרמנים של המוזיאון, בתחתית הרשימה, מופיע שמה של אינגריד פליק, אשתו השלישית של בנו הצעיר של פרידריך פליק, התעשיין חסר הרחמים שהורשע בנירנברג. סמוך לתחילת הרשימה מופיע שם נוסף: גבריאלה קוונדט, נכדתה של מגדה גבלס.

 (יובל מנדלסון,"'המיליארדרים הנאצים': כתב אישום נוקב נגד הטייקונים שהתגייסו למען היטלר" – "אל-ארצ'י", 8.3.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/2023-03-08/ty-article-magazine/.premium/00000186-b63b-d171-a59e-bfbf0e970000

נראה שיהודים אוהבים כסף בלי כבוד. האם אני היחיד שלא נסע לגרמניה ולא קונה תוצרת גרמניה?

החטא ועונשו

בפרקליטות ביקשו לגזור על אחמד מאדי, שהצית אש במלון האפנדי ובמסעדת "אורי בורי" 14 שנות מאסר, יחד עם אחיו פואד שסייע בהצתה במלון, אולם דניאל פיש, שופט בית המשפט בחיפה, קבע עונש מקל, 5 שנים. בגזר הדין נקבע כי הם ישלמו קנס של 20 אלף שקל, אף שבמלון שהושחת הוערך הנזק בשני מיליון שקלים.

https://twitter.com/yonibmen/status/1631469831030468609

יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו, הגיב: "מה?!?!?!?! מעניין, אצלי בית המשפט הטיל עונש של 400 אלף שקל, לא על הצתת מלון ממנה נהרג אדם [אבי הר-אבן הי"ד שמת מכוויות לאחר שנשרף במלון האפנדי בעכו. – אב"ע], אלא על שייר [שיוך?] בפייסבוק."

https://twitter.com/YairNetanyahu/status/1631618608097816577?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום.

בלי יהודים

 בניסיון לדמות את ישראל למדינה נאצית מסביר המתרגם חנן אלשטיין מדוע תרגם את הספר "עיר ללא יהודים" שהתפרסם במקור באוסטריה של 1922, וקושר במובהק, באחרית הדבר של הספר, בין מועד יציאתו בעברית ובין ממשלת ישראל הנוכחית. הוא אף מסביר כי לעיתים "חשיבותו המתמשכת של טקסט ספרותי אינה נמדדת בראש ובראשונה בהישגיו האמנותיים" וכי עוצמת הרומן נעוצה בהיותו "נשק פוליטי". זהו, אם כן, לדידו ההקשר שבו יש לקרוא את ספרו של הוגו בטאואר, סאטירה אנטי-אנטישמית הבוחנת מה היה קורה אם עיר גדולה כמו וינה היתה נפטרת מכל יהודיה. "כאן לא מדובר במיני סיסמאות ובפראזות כמו 'אנושיות׳, 'צדק׳ ו׳סובלנות׳, אלא מדובר בעצם קיומנו, בחיים שלנו, בחיי הדורות הבאים," מסביר הקנצלר ומכריז "יהודים החוצה!" בתוך חודשים ספורים מרגע אישור "חוק הגירוש" עוזב את וינה היהודי האחרון. אבל מה שאמור היה להיות התגשמותו של חלום מתגלה כבעייה רצינית שהולכת ומכרסמת בעיר: האבטלה משתוללת, בתי האופנה מתרוקנים מקונים, התיאטראות ובתי האופרה שוממים, בתי קפה וחנויות נסגרים בזה אחר זה, הזונות מובטלות, הבנקים קורסים. או כפי שמסכמת אחת הדמויות בספר, "וינה הולכת קפוט בלי היהודים!" באמצעות מהלך עלילתי מטופש מחזיר בטאואר את הסדר על כנו: חוק הגירוש מתבטל, היהודים שבים הביתה, והעיר חוזרת לגדולתה. שלוש שנים אחרי פרסום הספר, יראה אור בגרמניה "מיין קאמפף" של היטלר.

https://www.haaretz.co.il/literature/2023-03-09/ty-article-magazine/.premium/00000186-c14e-d16e-af87-e9de556f0000

ב- 1924 נעשה גם סרט ע"פ הספר.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8_%D7%9C%D7%9C%D7%90_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D

הסופר הוגו בטאואר הוכיח בעצמו כי ניתן לעיר להיות בלי יהודים כאשר התנצר והפסיק להיות יהודי, (למרות זאת הוא נרצח ע"י אנטישמי) אבל כל התיזה שלו הוכחה כשקרית. וינה רוקנה מיהודים ודבר לא נגרע ממנה. עצוב אבל זו המציאות.

גם ירושלים או תל אביב בלי יהודים לא יגרע מהן דבר, בעיני הערבים.

אקטיביסטים פרו-איסלמיים:

הלל ויגל ז''ל הם ''פעילי טרור''

המחבלים הם ''לוחמי חירות פלסטינים''

גיוס התרומות של יאיר (יאיא) פינק, איש מפלגת העבודה של בן גוריון וברל כצנלסון,  לטובת תושבי חווארה, הציף בקרב האקטיביסטים הפרו-איסלמיים קולות הולכים ומתגברים שרואים את פיגוע ביהודים באופן הפוך. מבחינתם, "מחבלים מתועבים" הם לוחמי התנגדות וחירות פלסטינים, שנלחמים נגד כובש אכזר – היהודים.

בקבוצה של פעילי ארגון "גוש שלום" שלח דובר הארגון, האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, אדם קלר, אימייל תחת הכותרת הבאה: "שאלה: האם צריך להגיד 'רוצחים מתועבים'?" קלר ציטט באימייל דברים שכתב יא יא פינק שעסק בשבועיים האחרונים בגיוס תרומות לתושבי חווארה ובו תיאר פינק את המחבל שרצח את האחים יניב כ"מחבל נתעב."

על הדברים הללו הביא קלר את דבריה של יהודית הראל, (לא מצאתי את שמה המקורי, עולה מרומניה המתנאה כפסיכולוגית, פעילת הארגון הפרו-איסלמי "מסתכלים לכיבוש (היהודי לא הערבי) בעיניים", שגם קלר פעיל בו, ובו היא זועמת על השימוש במונח "מחבלים מתועבים" כלפי רוצחי האחים מהר ברכה. הראל זעמה בעיקר על אנשים כמו יא יא פינק, שהשתמשו במונח "מתועבים" כלפי מבצעי פיגוע חווארה. "נוסח הפנייה של יאיא פינק והמינוחים המופיעים בו בזויים בעיני," קבעה הראל.

"די. אני כבר לא יכולה יותר לשמוע ולשתוק על 'הרוצחים המתועבים'. הלב כואב על ההרוגים ועל הוריהם השכולים ואחיהם, אבל מי שהרגו אותם אינם 'רוצחים מתועבים', כפי שממהרים לכנותם גם חלק מ'יפי הנפש' שלנו!!!'" כתבה הראל, והוסיפה "אלה הם לוחמי חירות פלסטיניים, שנלחמים בכובש אכזר ורב כוח, שהמתנחלים הם חיל החלוץ שלו, כולל שני האחים החייכנים ששילמו הפעם בחייהם. הכובש הישראלי חומד את ארצם ואת אדמתם של הפלסטינים ובכל מעשיו הוא מראה את כוונתו לדחוק אותם החוצה."

לפי העמדה של פעילת ארגון "מסתכלים לכיבוש (היהודי) בעיניים" – הטרוריסטים האמיתיים הם הלל ויגל יניב ז"ל. ואילו לוחם החופש הוא המחבל מארגון מחמאס, עבד אל-פתח חרושה, הוא "לוחם חירות". (לדידה כנראה רצח כל היהודים במצע החמאס הוא חירות לעולם מיהודים).

אדם קלר, שהעלה את הדברים של הראל לאתר של 'גוש שלום' אומר כי המחבלים שביצעו את הפיגוע בחווארה הם "אינם מחבלים ואינם מתועבים."

דבריה של הראל שותפו בעמוד הפייסבוק שלה ובאתר של ארגון "גוש שלום" וזכו לתמיכה מצד פעילי שמאל אחרים. רמי אלחנן, ממייסדי ארגון "פורום המשפחות השכולות", כתב על הפוסט של הראל: "יהודית, אישה כלבבי." פעילה אחרת, רבקה סום כתבה: "יהודית הראל אמיצה וישרה. כל האמת בפרצופם של מתכחשי הכיבוש." עמית פיצר, מקיבוץ שמיר, שותף של יהודית הראל לארגון 'מסתכלים לכיבוש בעיניים' ופעיל ותיק במחאות נגד נתניהו וממשלת הימין, כתב כי סביר להניח שהלל ויגל יניב, לו היו חיים, היו מצטרפים למהומות בחווארה. "אם ה'צדיקים' היו החברים של ה'קדושים' אין ספק שהצדיקים היו משתתפים בפרעות."

יהודית הראל, העולה מרומניה היא אקטיביסטית פרו-איסלמית וותיקה והיתה ממנהיגות ארגון "שלום עכשיו" משנות ה-80 עד שנת 2000. היא מגיעה ממשפחת ניצולי שואה, ואחיה נרצח באושוויץ. לפני 29 שנה בנה, עודד רבינוביץ בץ ז"ל, נהרג בתאונת דרכים. הוא היה חובש קרבי בצנחנים ובעקבות עייפות מהשירות בלבנון, כך מספרת הראל, אירעה התאונה, לדרישתה נעשתה לו הלוויה צבאית ללא סממנים יהודים. תקדים בצה"ל.

במחאות האחרונות היא וחבריה מפגינים מדי שבוע בקפלן. זו הקבוצה המניפה את דגלי סייקס המסמלים בצבעי החליפויות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית במחאות בתל אביב. "בהתחלה," אומרת יהודית, "קיללו אותנו ובזו לנו, אבל היום התמיכה בנו הולכת וגוברת."

(פעילי שמאל: הלל ויגל ז''ל הם ''פעילי טרור'', המחבלים הם ''לוחמי חירות פלסטינים'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=785348&forum=scoops1

כשקוראים את ה"מוסר" של גברת יהודית הראל, אי אפשר שלא להיזכר בהתנאותו של היטלר שאמר "אני הומניסט אדיר" – " Ich bin so colossal human" "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, "שנות ההשמדה 1945-1939" ת"א 2009 עמ' 330-326).

"השמאל התרגל לתקן את הפוליטיקה דרך בג"ץ. זה ממש לא עובד.״

מנחם מאוטנר פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ומופקד הקתדרה למשפט אזרחי השוואתי ולתורת המשפט ע"ש דניאל רובינשטיין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. לשעבר דיקן הפקולטה (2000-2002), אומר: ״השמאל התרגל לתקן את הפוליטיקה דרך בג"ץ. זה ממש לא עובד.״ במשך שנים מתלונן פרופ' מאוטנר כי שופטי העליון מסרבים לשמוע את הצעותיו לרפורמה בבתי המשפט. כעת הוא צופה בתדהמה במערכת שניצבת בסכנת השמדה.

"יש כאן התלכדות של תהליכים היסטוריים, גורם אישי והתנהגות בעייתית של בית המשפט העליון. בשפה משפטית, זה 'אשם תורם'. התהליך ההיסטורי הראשון הוא ירידת ההגמוניה של תנועת העבודה בשנות ה-70. צאצאי האימהות והאבות המייסדים, מי שניתן לכנות ההגמונים לשעבר הליברלים, איבדו הרבה כוח פוליטי, ומצאו עצמם מאותגרים תרבותית על ידי הציונות הדתית, שהחלה לתבוע לעצמה מרכזיות בהובלת המדינה.

"התהליך השני הוא התפרצותה מחדש של מלחמת התרבות שמלווה את העם היהודי מאז המאה ה-18. אופציה אחת במלחמת התרבות היא החילוניות המערבית הליברלית. אופציה שנייה היא היהדות המסורתית וההלכה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה נראה שהאופציה הראשונה ניצחה ניצחון סוחף. אבל בהיסטוריה אף פעם אין 'מילה אחרונה', ובשנות ה-70 תומכי האופציה השנייה, של היהדות וההלכה, החלו לפעול להדחת החילוניות המערבית ממעמדה."

"ההגמונים לשעבר העתיקו הרבה מהפעילות הפוליטית שלהם לבית המשפט באמצעות הגשת בג"צים. בית המשפט שיתף איתם פעולה ופתח בפניהם את שעריו באופן נרחב. הוא עשה זאת על ידי הרחבה ניכרת של דוקטרינת זכות העמידה, שקובעת מי יוכל להגיש עתירות. הוא עשה זאת על ידי 'הכול שפיט', והוא עשה זאת על ידי פיתוח דוקטרינה אגרסיבית של סבירות לצורך פיקוח על המינהל הציבורי והפוליטיקה. באימוץ פסקת ההתגברות טמון פוטנציאל גם לחיזוק הדמוקרטיה. אני מתנגד ל'הכל שפיט'.

"הבחירה של ההגמונים לשעבר לעשות פוליטיקה בבית המשפט היתה לא פחות מטעות היסטורית וכפולה. ראשית, הפוליטיקה הזאת הוכחה כמאוד לא יעילה. בית משפט הוא מכשיר קהה ומאוד לא משוכלל למי שמעוניין לעשות פוליטיקה בת-קיימא. פוליטיקה עושים בשטח, עם האנשים, לא בפסגות המוארות של המשפט. שנית, המהלך הזה גרם לבית המשפט להיות מזוהה עם קבוצה פוליטית וחברתית מוגדרת. כאן צמח הביטוי 'בית המשפט הוא סניף של מר"צ, שממש שובר את ליבי, ולא בגלל שאני לא תומך במר"צ. בית המשפט איבד כך הרבה לגיטימציה.

"אני מציע נוסחה פשוטה: ככל שמדובר בפגיעה בזכות ליברלית של אזרח, העניין צריך להיחשב שפיט. אבל אם אין מדובר בפגיעה כזו, והתערבות של בית המשפט עשויה לפגוע בלגיטימציה שלו, צריך לאפשר לבית המשפט לומר שהעניין אינו שפיט.

"שני דברים בעייתים בתוכנית לוין רוטמן: האחד הוא ההצעה שהיועצים המשפטיים יהיו נאמני השר הממנה, ולא נאמני הציבור. זו הצעה שצריך להתנגד לה בכל הכוח. אם היא תתקבל, נהפוך להיות מדינה אפריקאית, שבה השלטון עוסק בביזת נכסי המדינה עבור עצמו ועבור מקורביו, והכל בכיסוי של חוות דעת שמונפקות על ידי משפטנים מטעם. יש חשיבות קריטית לכך שהיועצים המשפטיים בשירות הציבור יפתחו זהות עצמית של נאמני הציבור. כל דבר אחר יוביל אותנו להידרדרות שאין למטה ממנה.

"הסכנה השנייה היא הפוליטיזציה המוחלטת של תהליך מינוי השופטים. זה יביא לכך ששופטים יתמנו בדילים בין חברי מרכז הליכוד של גדרה וחברי המרכז של חדרה. הדבר יוביל לפוליטיזציה חריפה של השפיטה ולפיחות חמור ברמה המקצועית והאתית של השופטים. אם זה יקרה, זה יהיה לא פחות מקטסטרופה."

מה כן אפשר לקבל בהצעה של יריב לוין? "אפשר לדבר על פסקת ההתגברות. לוין תובע פסקת התגברות ברוב של 61 ח"כים. זה יהיה שיפור גדול של המצב הנוכחי. כיום הכנסת יכולה לחוקק חוקי יסוד ברוב של 1:0, וברוב הזה היא גם יכולה להפוך פסקי דין של בית המשפט. אבל השאלה היא אחרת: אם הכנסת תרצה להמשיך במפעל של כתיבת חוקי היסוד, איזה רוב יידרש לחקיקת החוקים האלה? התשובה שלי: לא פחות מ-80 חברי כנסת, ורצוי גם שבארבע קריאות במקום השלוש המקובלות. אם זו הדרך שבה אנחנו חושבים על חוקי היסוד, לא ייתכן שרוב קואליציוני רגיל הוא שיקבע את התכנים שלהם. נדרש רוב שיחייב קבלת הסכמה של האופוזיציה.

"'סבירות' היא כותרת לפרקטיקה שבה בית משפט מפעיל עקרונות משפטיים: חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש החוזים וכו'. אין משפטן אחד בעולם שחושב שבית משפט יכול לפעול בלי עקרונות אלא רק על פי הכללים הכתובים של המשפט. מבחינתי אפשר למחוק מחר את המילה 'סבירות' מהשפה העברית, והדבר לא ישנה במאום את הדרך שבה יפעלו בתי המשפט. אבל מה שמפריע ליריב לוין באמת זה לא הסבירות, אלא האקטיביזם של בית המשפט, שכמעט תמיד הבסיס המשפטי שלו היה דוקטרינת הסבירות. אני חושב שבהקשר הזה נדרשת חשיבה מחדש.

"אין מקום לדעתי להתערבות של בית המשפט, מכוח הסבירות, בדרכים שבהן פועלת הפוליטיקה. למשל, לא היה מקום לפסול את המינוי של השר דרעי וסגן השר פנחסי מכוח עילת הסבירות בספטמבר 1993. גם לא היה מקום לפסול את המינוי של השר דרעי פעם נוספת לפני שבועות אחדים מכוח עילת הסבירות. אני עוקב אחרי ההתנהגות הפושעת של דרעי מאז שנגזרו עליו ב-1999 ארבע שנות מאסר בגין קבלת שוחד, אבל אני חושב שאת הפוליטיקה צריך לתקן בפוליטיקה עצמה, ולא באמצעות בית המשפט. את הסבירות צריך לשמור כדי להגן על זכויות היסוד של אזרחי המדינה מפני פגיעתם הרעה של השלטון והמינהל הציבורי, ובראש ובראשונה הזכויות של האזרחים הפגיעים במיוחד, האזרחים הערבים.

"בית המשפט אמור להגן על זכויות האזרחים מפני הפוליטיקה. זה תפקידו, ולא התפקיד של תיקון הפוליטיקה. השמאל הישראלי התרגל לכך שאת תיקון הפוליטיקה עושים באמצעות הגשת עתירות לבג"ץ. אז זהו, חדשות רעות, מתברר שזה ממש לא עובד. עבודה פוליטית צריך לעשות בפוליטיקה, ועל פי גישתי עשייה פוליטית מחייבת עבודת שטח נרחבת, דבר שלצערי השמאל הישראלי כבר מזמן שכח איך עושים."

הלקח העיקרי מהמשבר: "אין בכוח. רק בטוב. כוח גורר כוח נגדי. אין לפעול בחד-צדדיות, אלא רק בשיתוף פעולה. 'הישגים' כוחניים וחד-צדדיים הם תמיד קצרי מועד כי הם מולידים תגובת נגד. אלו לקחים אוניברסליים. הלוואי שהם ינחו אותנו גם ביחסים שלנו עם הפלסטינים. אבל לפי הרכב הקואליציה הנוכחית נגיע לכך רק אחרי שדם רב יישפך."

(אבי גרפינקל, "השמאל התרגל לתקן את הפוליטיקה דרך בג"ץ. זה ממש לא עובד״, ראיון עם מנחם מאוטנר, "אל-ארצ'י" 3.3.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2023-03-01/ty-article-magazine/.highlight/00000186-9c7e-d2ea-af96-dcfe50100000

ברוח דבריו אלו של מאוטנר יש חובה להגיע לפשרה ע"פ מתווה הנשיא.

"דמוקרטיה" באמצעות שריפת אסמים וירידה מהארץ?

"שורפי האסמים" עידו גל ואסף פלדמן, בעלי חברת ריסקיפייד, המפתחת טכנולוגיה למניעת הונאות במסחר מקוון, הודיעו באי־מייל לעובדי החברה בנוגע להפיכה המשטרית, שריסקיפייד מוציאה מישראל 500 מיליון דולר ומציעה לעובדים ירידה מיידית לפורטוגל.

ריסקיפייד רשומה כחברה ישראלית. היא הגיעה להכנסות שנתיות של 260 מיליון דולר, ואף ששני מייסדיה גרים בניו יורק, היא מעסיקה בישראל קרוב ל-550 עובדים, שהם כ-70% מהעובדים שלה – רובם לא במחקר ופיתוח. את הקמת מרכז המו"פ בליסבון, בירת פורטוגל, ריסקיפייד התחילה לתכנן כבר לפני חצי שנה, כשהמטרה היתה גיוס כוח אדם זול יותר מבארץ. אבל בסוף 2022 עדיין לא היה לה שם עובד אחד. הצורך בביזור כוח האדם בשל העלויות הגבוהות בישראל עדיין קיים, כעת, המרכז בליסבון מקבל תפקיד נוסף – לסייע לריסקפייד ולעובדים להתמודד עם ההשלכות של ההפיכה המשטרית, אם תצא לפועל.

(עמרי זרחוביץ', "ריסקיפייד היא רק ההתחלה. שנות העבודה בחיזוק ההייטק עלולות לרדת לטמיון", "אל-ארצ'י, 9.3.23)

https://www.themarker.com/technation/2023-03-09/ty-article/.premium/00000186-c242-d16e-af87-ebdedba50000

אחד המשקיעים התומכים בחברה הוא נחמיה פרסקי-פרס, מבעלי חברת ההשקעות חברת פיטנגו. פרסקי-פרס פועל כנראה במטרה להביא למזרח תיכון חדש.

האם הרס הכלכלה הישראלית והרס החברה הישראלית ע"י משיכת כספים, (בשביל כסף לא דמוקרטיה) ועידוד ירידה תביא דמוקרטיה? במקרה הרע תביא לשלטון של דיקטטורה ערבית-מוסלמית, ובמקרה הטוב תביא דיקטטורה לחברה ענייה חלשה ומוקפת אויבים.

שורפי האסמים עידו גל ואסף פלדמן ודומיהם, מאששים שתי תיאוריות: האחת של קארל הלוי-מרקס שאמר שאלוהים של היהודים הוא הממון. בשביל כסף היהודים יעשו הכל, והשנייה של אדולף שיקלגרובר-היטלר שאמר שליהודים אין רגש לאומי הם חיים רק כטפילים על עמים אחרים בגלל הכסף.הפילוסוף הגרמני הגדול עמנואל קאנט, קבע כצו מוסרי, עיקרון אוניברסאלי: האימפרטיב הקטגורי: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי." חוק מוסרי  אמור להיות חוק כללי.

האם זה המוסר של שורפי האסמים בכסות של דמוקרטיה?

יותר מ-200 רופאים צבאיים במיל': ''אם תימשך החקיקה הדורסנית – לא נוכל להמשיך ולהתגייס כרופאים לשירות המילואים בצה''ל.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=784998&forum=scoops1

אז נניח (חס ושלום) ש"החקיקה הדורסנית תימשך" האם אותם רופאים יבטלו את שבועת הרופא שלהם ולא יעניקו סיוע רפואי לפצועים?

הפילוסוף הגרמני הגדול עמנואל קאנט, קבע כצו מוסרי, עיקרון אוניברסאלי: האימפרטיב הקטגורי: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי." חוק מוסרי  אמור להיות חוק כללי.

האם הפקרת החיילים הפצועים זה המוסר של אותם רופאים בכסות של דמוקרטיה?

אנשי הטייסות הזהירו את הרמטכ"ל: "רוב המשרתים לא יטוסו אם הרפורמה תעבור."

https://m.ynet.co.il/articles/rkeznpiyh

הטייסים שמבטלים כרגע את אימוניהם בהתנדבות מורידים מכשירות יכולת הטיסה שלהם. זה עלול להוביל להפלתם בקרב. במקרה הרע זה יוביל לתבוסה צבאית, להרג ילדיהם, בני זוגם והוריהם, וחיים תחת דיקטטורה ערבית-מוסלמית, ובמקרה הטוב של ניצחון דחוק, העמקת דיקטטורה במדינה חלשה ענייה ומוקפת אוייבים.

הפילוסוף הגרמני הגדול עמנואל קאנט, קבע כצו מוסרי, עיקרון אוניברסאלי: האימפרטיב הקטגורי: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי." חוק מוסרי  אמור להיות חוק כללי.

האם זה המוסר של אותם הטייסיים בכסות של דמוקרטיה?

אליעזר מנדל-שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, התייחס למכתב הטייסים, והמחאה הציבורית סביב הרפורמה המתוכננת במערכת המשפט: "לא אתן שיציירו את המילואימניקים באופן לא הוגן. אני מרגיש שהחובה הכי גדולה שלנו זה לעשות הכול כדי לשמור על ישראל יהודית חופשית ודמוקרטית. אסור לנו להגיע לחורבן. יש שתי סוגיות מרכזיות: אחד זה שחייבים לעצור את החקיקה ולמצוא פתרון כבר היום. השנייה, זו נקודת הזמן שאנו נמצאים בה אסור לדבר על סרבנות. אין מצב שקוראים לאנשים והם לא מגיעים," הדגיש בפתח הריאיון.

"או שיגיעו להסכמות, או שתהיה חקיקה ובית המשפט יפסול את החקיקה. במקרה של משבר חוקתי האזרחים צריכים לחשוב מה הם עושים. בתור מפקד אין מצב שלא אציית להוראת בית המשפט. אנחנו בעיניים פקוחות גורמים לחורבן.

"אם נגיע לנקודה שהרפורמה תעבור, אני לא יודע מה יהיה פה. מעולם לא נתקלתי במצב כזה. בתקופת ההתנתקות, ההחלטה של הרשות המחוקקת היתה אותה החלטה של המבצעת והשופטת. היום זה לא אותו מצב. לכן יכול להיווצר כאן כאוס. צריך לעשות הכול כדי להגיע לנתיב של פשרה. דבר שני, צריך לעשות הכול שלא יהיו גילויי סרבנות מכל סוג. הנשיא צריך לעשות הכול מול הדרג הצבאי והמדיני. (מפקד חיה"א לשעבר מזהיר: "תהיה פה מהומת אלוהים, אסור להגיע לחורבן", חדשות מעריב)

https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-986027

אליעזר מנדל-שקדי טועה ומטעה. גם אם החקיקה (חלילה) תעבור, על חיל האוויר יהיה להישמע תמיד רק לממשלה, לא לבית המשפט, אלא אם כן מדובר בפעולה בלתי חוקית בעליל שכבר בחוק הקיים איננה מותרת. כי אין בית משפט שיכול לקבוע כי פעולה צבאית שאינה "בלתי חוקית בעליל" אינה לגיטימית.

אליעזר מנדל-שקדי הזכיר בראיון בטלוויזיה את דברי אביו משה מנדל ניצול השואה: "את הגרמנים לא עניין אם אתה יהודי דתי חילוני שמאלי או ימני, אם אתה בעד דמוקרטיה או נגדה, אלא רק אם אתה יהודי."  החרדה שלו מובנת בהחלט. וזו הסכנה הגדולה שיש להימנע ממנה לא רק הרס הדמוקרטיה בישראל, אלא הקמת דיקטטורה ערבית מוסלמית תחתיה.

כבר לפני עשר שנים, הרבה לפני "ההפיכה המשטרית" קרא סרסור הבורסה, יוסף (ספי) רכלבסקי, אז איש מפלגת העבודה, להפיכה צבאית בה יתפוש הצבא את השלטון במקום מוסדות הדמוקרטיה. הנה מה שכתב אז: "לרמטכ"ל בני גנץ ולהנהגת צה"ל אין 'אפשרות' לא למלא את השחורה שבפקודות – יש להם חובה שלא למלאה... פקודה כזו אסור לבצע." ("המרמה", "הארץ" 7.8.12). כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, חייב לומר: עד כאן! על הצבא תמיד להישמע למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. ברגע שהצבא לא יציית לממשלה הדמוקרטית, יבוא הסוף על הדמוקרטיה. ברגע שהצבא יחליט לקחת את השלטון, לא יוכל יותר גם רכלבסקי ליהנות מחופש הדיבור.

https://archive.ph/Niv7k#selection-2169.3-2199.2

לטייסים, לרגלים, לטנקיסטים, לתותחנים, לסייבריסטים, לרופאים הצבאיים במילואים יש לומר: זכותכם וחובתכם למחות ולהפגין, אך כאזרחים לא כחיילים. הקימו מפלגות ושכנעו בדרככם, אבל לא דרך הצבא. פיצול הצבא לצבאות פוליטיים הוא הדרך הבטוחה לדיקטטורה. מפקד הצבא הגדול יותר ישלוט כדיקטטור. זיכרו: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

מכיוון שלפי המסתמן קבוצות שונות בישראל כלל אינן מעוניינות בפשרה כלשהי ברפורמה המשפטית, אלא במאבק לכאוס שיביא לשלטונן (ולחיסול הדמוקרטיה) דווקא בשל כך יש להגיע לאותה פשרה ע"פ מתווה הנשיא ולו רק במעמד צד אחד בלבד כדי להוציא את עוקץ התעמולה של הרוצים בחיסול המדינה. האם בנימין מיליקובסקי-נתניהו יבין זאת?

מי לא הופיע בעצומה?

בעמוד האחרון של עיתון "אל-ארצ'י", 10.3.23, התפרסמה בעלות גבוהה (רווח גדול לכיסם של שוקן ונבזלין) מודעה של רבי אלופים ואלופים במיל' הנמצאים מחוץ לפוליטיקה הקוראים להימנע מכל שיח או פעולות של סרבנות וקוראים לחיילי המילואים כולם להמשיך ולהתנדב לשירות מילואים להגנת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית מעל לכל מחלוקת פוליטית.ומי לא הופיע בעצומה? כמובן רב אלוף במיל' אהוד ברוג-ברק. ברוג-ברק, סוחר הקנאביס כיום, הוא הרי סוכן הכאוס ומארגן הכאוס, והכל מתקווה הזויה שהכאוס יוכל להחזירו לשלטון. לעזאזל המדינה! העיקר זה אני! הוא המוטו של ברוג-ברק.

חוצפתה של נעמי די סייני

זמן קצר אחרי שסיים בנימין מיליקובסקי-נתניהו את נאומו בבית הכנסת ברומא, ספג ראש הממשלה ביקורת חריפה מצד נשיאת איגוד הקהילות היהודיות באיטליה, נעמי די סייני, שהתייחסה לרפורמות המשפטיות.  תוך קבלת דיווח על הפיגוע בתל אביב. נעמי די סייני אמרה בנאומה: "כיהודי אי אפשר להיות גאה בהתנהגות המסיתים לאלימות כלפי שכנו – חילוני, שמאלני, ערבי ישראלי או פלסטינאי של מי שעושה צדק לעצמו. אי אפשר להיות ישראלי גאה, וגם לא יהודי גאה, אם בשם הזהות הזו, יחידים נוקטים באלימות או ניתנת לגיטימציה מיניסטריאלית לפעולות נקמה, כתגובה לטרור, סבל ואבל. אני חוזרת ומפצירה – הפצת השנאה כתגובה למעשי 'צדק עצמי' אכזרי, אינה דומה בשום אופן לפעולות של הגנה זהירה ומקצועית, והיא מדאיגה אותנו מאוד, כמו כן הבידוד ודעיכת בלגיטימציה של ישראל. אנו מודאגים משינוי של חוקי היסוד, מדחק השעה, מחוסר אחדות במדינה ושמירה על מורשת הערכים שלה," אמרה.

https://www.bhol.co.il/news/1514722

בלי קשר לתוכן הדברים – אין גבול לחוצפתה של נעמי די סייני המתנאה בתואר "נשיאת הקהילות היהודיות באיטליה". סניורה די סייני הינה ילידת הארץ שירדה לאיטליה. אם ברצותה להעביר ביקורת על הממשלה אדרבא שתחזור לארץ תעביר ביקורת ותשתתף בהפגנות ובהצבעה לכנסת, אבל אם בחרה לרדת לאיטליה מן הראוי הוא שתילחם נגד הפשיזם והדיקטטורה במדינה בה בחרה.

נעמן כהן

* * *

אהוד: המאיימים על הדמוקרטיה הישראלית הם בעיקר אלה שמסיתים נגדה ואינם מוכנים להשלים עם תוצאות הבחירות והם פועלים באמצעים אלימים, רוויי שנאה ואנטי-ישראליים –

לקעקע את ממשלת ישראל הנבחרת!

* * *

שנת ה-75 למדינת ישראל

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ו': אצ"לניק מחורבן

הייתי נסער מן העלבונות שספגתי אמש. האם לכולם חייבת להיות אותה דעה? מה אנחנו, חבילות חציר? אטריות בסיר מרק? אסור שמישהו יחשוב אחרת מן המקובל בתנועה? קיבינימט, אני מסתלק לפלמ"ח. הם ימשיכו לדקלם ואני אלחם.

לרגע ראיתי עצמי על הרי ירושלים, יורה באנשי כנופיות וחובש חבר פצוע.

אך אם אלך לפלמ"ח בניגוד לדעת הכיתה – הדרך לקיבוץ תיחסם בפניי, ואני הלא רוצה להיות חבר קיבוץ! ככלות-הכול, זו החברה הכי צודקת והכי שִוויונית בעולם.

נכנסתי לכיתה. המחנך הסביר את עקרונות "הפירמידה-ההפוכה" של בורוכוב. האזנתי וחשתי צער על יהודי הגולה, שאינם יכולים להשתלב בענפי יצור ראשוניים: מכרות, תעשייה כבדה, חקלאות – שליטה על אמצעי-יצור התפוסים על-ידי הבורגנות המקומית. לא נותרה ליהודים ברירה אלא לעסוק ב... פרנסות אוויר: מסחר, הוראה, תיווך, עורכות-דין, עיתונות – מקצועות שנפגעים ראשונים בשעת משבר כלכלי. המחנך הביא נתונים ממיבנה תעסוקתם של יהודי ברלין בשנת 1935, וטען כי בארץ-ישראל, יהודים שיעלו ארצה – יוכלו להשתלב בהצלחה במקצועות הפרודוקטיביים. כך ניתן לבנות פירמידה יהודית נורמלית, שבבסיסה ענפי יסוד ראשוניים.

*

נעמה חזק!

אמש התקיימה "פעולה". יוסק'ה העלה בה לדיון את נפילת הל"ה. ישבנו סביב מדורה בחורשת הקזוארינות והתווכחנו אם צריך היה לפגוע באותו ערבי זקן, שהל"ה פגשו בדרכם, והוא שהזעיק את ערביי הסביבה.

יוסק'ה הפריח סיסמאות על "טוהר הנשק", "הומאניות נאורה" ו"מוסריות נעלה". לדבריו, חניכי תנועות-הנוער של ארץ-ישראל העובדת אינם מסוגלים, בגלל חינוכם ההומאני, לפגוע בערבים חפים מפשע, והמחיר ידוע.

זה נכון כשיש שלום, אך בימי מלחמה? הוויכוח התחמם וכמה חבר'ה כינו אותי "פאשיסט! אצ"לניק מחורבן!" ומיני ביטויים נבזיים. הם גיבורים בפה, מעולם לא סיכנו את חייהם. ילדותם עברה על מי מנוחות של מטפלות, שגוננו עליהם בקנאות רבה מבית-התינוקות ועד היום הזה. ילדי-תנובה למופת.

אספר לך משהו מאוד-מאוד סודי, שבחיים לא סיפרתי, וכחברה שלי, אני בטוח שתנצרי הכול בליבך. לפני שבאתי לקיבוץ למדתי בתל-אביב, בבית-הספר המקצועי "מקס פיין", ואחדים מתלמידי הכיתה השתייכו לאצ"ל. הייתי חבר "השומר-הצעיר" ושללתי בחריפות את דרכם. עם זאת, הערכתי את אומץ-ליבם לסכן את חייהם למען אמונתם.

יום אחד חסרו להם אנשים להדבקת כרוזים, והם פנו אליי שאעזור להם. הרפתקה מסוכנת לנער בן חמש-עשרה, כאשר הבריטים מסתובבים במדים ובלא מדים ברחובות תל-אביב. לא ברור איך הסכמתי. מכל-מקום, הם הלבישו על ראשי גרב שקופה של אישה, כדי שלא יזהו אותי, והתרוצצתי ברחוב אלנבי עם דלי דבק ומברשת. היינו זוג: אני מרחתי דבק על קירות הבתים והשני הדביק כרוזים. מעבר לכביש שמר עלינו אצ"לניק חמוש באקדח. ההוראות שקיבלנו היו: במקרה שנשמע קול משרוקית – יש לעזוב הכול ולברוח.

לקראת סיום המשימה, נשמעה שריקה. מרחוב שיינקין הגיחה ניידת בריטית, והחל מרדף. מה אגיד לך, אילו מדדו בסטופר את מהירות הריצה שלי – הייתי קובע שיא עולמי. דהרתי ברחובות, חציתי כבישים, נכנסתי לחצרות בתים, דילגתי מעל גדרות והם – אחריי. ברחוב מזא"ה, מול ביתו של אדון ויטמן, בעל הקיוסק המפורסם – נכנסתי לחצר, חלפתי מעל גדר, חציתי את רחוב בלפור ומצאתי עצמי בחצר של מסעדה ברחוב אלנבי, כשמאחוריי גדר של שדרת ברושים ועץ אורן בודד. טיפסתי כקוף על אורן מדולל עלווה, וכטרזן זינקתי אל הברוש. חיבקתי את גזעו בשתי ידיי, השחלתי עצמי אל בין ענפיו הצפופים וקפאתי על מקומי.

מה אגיד לך, תוך כמה דקות הגיעו שוטרים עם אקדחים שלופים וחיפשו בכל פינות החצר. אפילו הרימו מכסים של פחי-אשפה, אולי אני מסתתר באחד מהם. הייתי תלוי על עץ ממש מעליהם, כשהלב שלי דופק כמו מכונת-ירייה. השוטרים צרחו ושרקו במשרוקיות, שהזכירו לי תקופה אחרת מחיי.

אינני יודע אם סיפרתי לך שגירשו את אימא ואותי מרוסיה בשנת 1936. הייתי אז ילד קטן, והתגוררנו ליד ה"כיכר האדומה". באחד הימים נאסף בה קהל רב, ושוטרים שמרו על הסדר. אמרו כי הסופר הידוע מקסים גורקי נפטר, ותהיה לוויה.

לפתע השתררה דממה והכול הסירו את כובעיהם, למרות הכפור העז. תנוכי אוזניי קפאו, והתחננתי לאימא שתרשה לי לחבוש את כובעי. אימא הציצה באנשים שסביבי ואמרה בקול-רם: "תן כבוד לסופר הדגול, לקומוניסט המהולל."

עגלה רתומה לשישה צמדי סוסים שחורים נשאה ארון עטוף שחורים. מאחוריה פסע אדם אחד בלבד. מן התמונות התלויות בגן-הילדים זיהיתי את יוסף סטאלין.

הוא צעד מתונות וארשת קודרת על פניו. הצצתי בתדהמה באיש בעל השפם, בסגין חיילים ירוק ובכובע מצחייה שהחזיק בידו, וקראתי בקול:

"אמא, ראי כמה קטן הוא סטאלין הגדול!"

נוצרה מהומה. אנשים צעקו עליי ומישהו לא התאפק וחבט בעכוזי בכוח. נבהלתי ופרצתי בבכי. שוטרים שעמדו לפנינו כנראה לא שמעו או בחרו להתעלם מהערותיו של ילד קטן. מישהו לחש לאוזנה של אמא שתמהר להסתלק, וליתר ביטחון תארוז שתי מזוודות עם בגדי-חורף. "בסיביר קר מאוד עכשיו..."

ייתכן שבגלל ההערה שלי על סטאלין או מסיבה אחרת, גורשנו מרוסיה לתורכיה. הותר לנו לשהות באיסטנבול ארבעים ושמונה שעות בלבד. שכרנו חדר בעליית-גג במלון זול, ליד הנמל, בהנחה שתוך ימים אחדים נפליג לפלסטינה. עד מהרה למדנו לדעת כי שלוש קומות של המלון היו בית-בושת, וכל לילה עלו משם פקודות של שוטרים שרדפו אחר מהגרים לא-חוקיים.

כאשר שמעתי את פקודות השוטרים הבריטיים באותה חצר, כשאני תלוי על ברוש – נזכרתי באיסטנבול. כל-כך פחדנו שיתפסו אותנו. חיינו שם בלא היתר תשעה חודשים.

למען האמת, הדבקת כרוזים היתה הרפתקה די מסוכנת. אולי לא תאמיני, אך הרגשתי גיבור. תעתעתי באימפריה הבריטית! למחרת עברתי ברחוב אלנבי, ועל הקירות התנוססו הכרוזים שהדבקנו. אנשים עצרו וקראו. לרגע התחשק לי לומר להם: "רבותיי, אני הוא שהדבקתי אותם!"

עוד פעם אחת הדבקתי כרוזים, והפעם באזור התחנה המרכזית.

ולפתע ראיתי את אימי יורדת מאוטובוס שהגיע מירושלים. היא מיד זיהתה אותי, והיו צעקות ואפילו כמה סטירות-לחי. כך הִגעתי לקיבוץ.

המצב פה מסובך. מזכיר-הקיבוץ שמע על תוכניתנו לברוח לפלמ"ח, אסף אותנו והודיע שאנו במכסת המתגייסים. אני חושש שעד לגיוסנו יסתיים הכול ולא נספיק להילחם. כל יום מגיע לקיבוץ עיתון ובו המדור "חללינו". חבר'ה שלמדו איתי בעיר, שמותיהם כבר מופיעים במסגרת שחורה. ממש נורא!

וכשישבנו בחורשה, והקבוצה השמיצה אותי בגסות ובבוטות, אמרתי בליבי: "חבר'ה, אתם יכולים להשמיץ אותי מהיום עד מחר, אבל פה, מתחת לעץ הזה בילינו נעמה ואני את בילוי חיינו. הו, כמה אני מתגעגע!"

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

* * *

אורנה בן-עזר (לבית דרורי)

 על בולי ההדרים

שלום רב אודי,

בהספד שלי על הלל הזכרתי כי ממשלת דרום אפריקה בשיתוף עם מדינת החסות סיסקאי הוציאו בשנת 1988 סידרת בולים לאות הערכה לתרומה הישראלית בייסוד ענף ההדרים במקום.

הלל נשלח מטעם משרד החקלאות ו''אגרידב'', עמד בראש הפרויקט 7 שנים, (1986-1993) והביא אותו ואת המקומיים להישגים ראויים לציון.

ההדרים אגב מעולם לא התחרו בתוצרת הישראלית שהניבה בתקופות הפוכות.

הבולים מציגים את ההנבטה של הזנים הנבחרים המיוחדים במשתלה, את ההרכבות, גידול הפרדסים, הקטיף המיון והאריזה – ואפילו הניהול – שכולם מבוצעים על יד מקומיים שאינם לבנים. הכול במטרה  לאפשר פרנסה ראוייה מהאדמות שקיבלו בסדר גודל ענק. זאת היתה הצלחה! 

חזרנו לשם לפני כמה שנים ולצערנו ראינו איך ההישגים נמחקו והלכו, הפרדסים היפים נגזלו על ידי מקורבים לשלטונות החדשים שלא השכילו לשמור את העובדים המקצועיים המסורים...

ואולי זו דרכו של עולם, אבל העדות בדמות הבולים עדיין כאן.

אורנה

* * *

אהוד בן עזר

אחות קטנה

יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל

יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,

וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר

קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –

עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,

וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל

וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה

מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –

וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ

וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ

פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –

אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –

וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –

מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?

יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –

בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם

לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם

אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר

אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?

וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,

הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה

וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –

רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!

אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.

אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה

אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת

וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –

בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק

תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!

נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ

וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!

ינואר 1977

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה יודע שיש לי חיבה ליוסי אחימאיר, למרות שדעותינו שונות. שמחתי לקרוא את המאמר שלו בגיליון האחרון בו הוא מביע אי הסכמה למהלכיהם של השרים קיש (הספרייה הלאומית) וקרעי (סגירת התאגיד). אחימאיר גם מביע דעתו שיש להתחשב בציבור המפגין. הלוואי שלוין ורוטמן היו חושבים ופועלים כמוהו.

אני אוהב לקרוא את חנה סמוכה-מושיוב, הפעם היא כתבה על הפחד הטבוע בבן אדם משום אינספור תקלות שהחיים מועידים לאדם. את הפחד הזה והחשש הזה היא מתארת תוך סקירת אירועים הכרוכים בטיסה דווקא אל אהוביה בתאילנד.

שלך –

משה גרנות

אהוד: משה היקר, אתה, שכל כך תומך במחאה נגד הרפורמה המשפטית – איך זה שלא הזדעזעת מדברי חברתך-למחאה נרי לבנה בעיתון "הארץ" שהישוותה, כנראה גם על דעת עורכיה בעיתון – את המצב בתל אביב כיום למצב בברלין הנאצית תחת היטלר במלחמת העולם השנייה?

* עד כמה סכל יכול להיות יובל נוח הררי? מדבריו: "זו הפיכה לכל דבר. ישראל בדרך להפוך לדיקטטורה. מה שהממשלה הנוכחית עושה בישראל זו לא רפורמה משפטית – זו הפיכה. - - - יש בכל זאת הבדל מהותי בין כינון דיקטטורה 'מלמטה' על ידי גדוד טנקים, לבין כינון דיקטטורה 'מלמעלה' על ידי בליץ חקיקתי. כשמתרחשת הפיכה מלמטה, ישנם כוחות מאורגנים רבים שתפקידם לעצור אותה: הצבא, המשטרה, השירות החשאי. הממשלה יכולה לתת להם הוראות לחוש לעזרתה ולעצור את גנרל סטרונגמן. אבל כשמי שמבצע את ההפיכה הוא הממשלה עצמה, אז הצבא, המשטרה והשירות החשאי מתקשים לעמוד מולה, כי הם רגילים לציית להוראות שלה. במצב כזה, זהו תפקידם של האזרחים לעצור את הממשלה ולמנוע ממנה להשיג כוח בלתי-מוגבל." ["הארץ", 10.3.23].

כזכור, הגאון המתוקשר המצוטט כאן, שכידוע אינו שרלטן, קבע כי היהדות והנצרות לא השפיעו על ההיסטוריה העולמית, וגם הסכים לצנזר מהדורה רוסית של ספרו!

* יוסי מלמן: הררי הסכים להשמיט מהמהדורה הרוסית של ספרו "21 מחשבות על המאה ה-21" ביקורת שהוא עצמו כתב על ולדימיר פוטין במהדורות הרבות של ספרו באנגלית ובשפות אחרות. בעקבות הביקורת הנוקבת עליו פירסם הררי שורה של תירוצים, שלא הוסיפו לו כבוד. "אני חושב שהתשלום של שינוי דוגמאות ספורות שווה את הרווח של הגעה לקהל הרוסי," צוטט בזמנו. ["הארץ" באינטרנט, 5.323].

* מכובדיי כולם, אני חושב שלא לכל המפגינים נגד, הבנה מלאה במערכת המשפטית אבל, אני משוכנע שכולם רוצים שהנבחרים והמייצגים יהיו אנשים ישרים ללא רבב שיוכלו לשמש דוגמא ומופת. ומה קיבלנו, צמרת של ראש ממשלה שהפך מנכס לנטל, נהנתן בטרוף שאין גבול לדרישותיו רדופות הבצע, כשתיק פלילי ענוד לצווארו ועל מנת להשתחרר ממנו שם עלינו "שר" לביטחון לאומי שכבר הורשע בפלילים מיספר פעמים וממשיך להסית ולהדיח, שר אוצר שהשתמט משירות בצה"ל וכפרס על כך הוא גם שר במשרד הביטחון. ולסגנו יעלה ויבוא אסיר משוחרר שסולק מהכנסת על אותן עבירות, והכנסת עוד טורחת על מערכת חוקים מיוחדת על מנת להכשיר את השרץ עליו, כבר נאמר "היהפוך כושי עורו נמר חברבורותיו"? ובאשר לחרדים הטפילים, להם הובטחו כל דרישותיהם, אשר אם ימולאו הם אלה שהובילו לחורבן הבית, לגלות בת 2000 שנים לביזוי האישה ולהולדת הנצרות. ומבלי להוסיף פרטים זו הצמרת הסרטנית שאותה צריך להוקיע ולסלק עם כל מלקקיה.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* אהוד: פנייה למנהלים ישראליים של חברות ומיזמי הייטק – האם לא הקדמתם להיסחף בפאניקה שגרמו נבואות השקר של "הזמן השחור" ושל "רק לא ביבי" – והוצאתם את כספיכם מהארץ ולא שמעתם לאזהרות הנבואיות והכמעט-גאוניות של ד"ר גיא בכור, ולכך שבנק ישראל יושב על פיקדונות של יותר מעשרים מיליארד דולר? – אז הינה לכם, אכלתם אותה:

 "בנק סיליקון ואלי (SVB) שנסגר אתמול על ידי הממשל האמריקאי לאחר משיכה המונית של כספים ממנו וקריסה במנייתו, היה בנק מועדף על תעשיית ההייטק הישראלית. הבנק האמריקאי, שפתח כבר ב-2008 שלוחה ישראלית שיושבת ברחוב הארבעה בתל אביב, החזיק פיקדונות של חברות הייטק ישראליות במיליארדי דולרים, השקיע בשורת סטארט-אפים ישראלים ולא פחות חשוב – סיפק אשראי לעשרות רבות של חברות טכנולוגיה ישראליות." ["הארץ" באינטרנט, 11.3].

ומי דואג לכם עכשיו? עכשיו דואגת לכם ממשלת ישראל, זו שעשרה אחוז מכם, המגלומנים, טינפו ברחבי העולם – ובכל זאת הממשלה הזו מנסה לעזור לכם נוכח כספיכם האבודים, שאת חלקם הוצאתם מכאן בקול תרועה מפליצה ובהשתנה מגבוה על הרפורמה המשפטית ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו!

* אהוד: אם אנחנו הדורות הבאים של הדורות שקדמו לנו, אז מעניין לדעת איך יתייחסו אלינו הדורות הבאים אחרינו?  

חלק ניכר מבני-דורי וגם צעירים ממני כבר אינם בחיים, ואני כדרכי ממשיך לערוך את המכתב העיתי, מדי פעם מצטרפים נמענים חדשים, יש גם ביקוש לצרופות שמוצעות בסוף כל גיליון, כך מתרחב קהל הקוראים של ספריי, וקהל נמעני המכתב העיתי גם מקבל ממני פעם בחודש את "פינת הנכד" של ותיקי סומליו"ן. בקרוב גיליון 11 של פסח.

* * *

הידד ליורדים הישראלים בברלין! הַפגינו בבירתו של היטלר ימ"ש נגד ראש ממשלת ישראל נתניהו! האם חשבתם איך אחרי שהשמידו שישה מיליון מבני עמכם – מסתכלים הגרמנים על התנהגותכם המחפירה? – ועד כמה התנהגות זו תורמת לחיזוק האנטישמיות שתפגע גם בכם?!

הידד ליהודים וליורדים הישראלים בארה"ב התומכים בהפגנות המחאה נגד "ההפיכה המשטרית", גם בהפגנות של הי-טקיסטים ישראליים הקוראים להוציא את ממונם מישראל! – ואתם גם מחרימים את שר האוצר של ישראל כי כידוע שני אחים יהודיים נרצחו כתגובה על הפוגרום בחווארה! – לכו תזדיינו עם הקריסה של "בנק עמק הסיליקון" שלכם – בעוד הבנקים שלנו בישראל יציבים מאין כמותם!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2166 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

שונות

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-10– 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל