פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1834

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בניסן תשפ"ג. 30.3.23

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְּפִלָּה. // משה בן דוד: החולייה החלשה בשרשרת. // יוסי אחימאיר: את מי כן לפטר? // פוצ'ו: איך טופול עשה ממני אלוף הארץ בריצה במדרגות? במלאת שלושים למותו של חיים טופול. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏29.3.23. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריו החדש של רון גרא "שיברי מראות". // בן ציון יהושע: מכתב מן הדורות הקודמים. על שירתם של הרצל ובלפור חקק. // ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש. שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יעקב זמיר: איפה אתה גר? // יהודה גור-אריה: רבקה בסמן ז"ל – משוררת יידיש. צרור משיריה. // מנחם רהט: להרוג את השליח. // ישראל זמיר: לכבות את השמש.  פרק י"א: סנדלה. // פוצ'ו: ליצן בן גביר– בעקבות "במדינת הגמדים" של אלה אמיתן. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

תְּפִלָּה

יְקָרִים הַקְּשָׁרִים

לָשֵׂאת בָּעוֹלָם גָּמַרְנוּ,

וִיהִי אֵמוּן  –  אוֹר דַּרְכֵּנוּ

וְטָהֳרָה טוֹבַת-דֶּמַע

יוֹמָם עָלֵינוּ תִּזְרַח;

וְהָיוּ יְלָדֵינוּ

בְּנֵי חוֹבָה וָיֹשֶׁר

וְזָרוּ לָמוֹ סְעָרוֹת

וּדְרָכִים נְלוֹזוֹת  –

נָא יְהִי כֵן, אֱלֹהַי!

1926

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

* * *

משה בן דוד

החולייה החלשה בשרשרת

פורסם לראשונה באתר "מידה" ביום 29.3.2023

תיאוריית האילוצים Theory of Constraints  היא פרדיגמה ניהולית, הטוענת כי די לעיתים באילוץ אחד, על מנת למנוע ממערכת לממש את הפוטנציאל שלה. הפיסיקאי הישראלי אליהו גולדהרט, שפיתח את המודל התיאורטי הזה, אימץ את הרעיון הרווח, לפיו  חוזקה של שרשרת נמדד בחוליה החלשה ביותר שלה. שפירושו כי בכל אירגון, חזק ככל שיהיה, קיימת תמיד איזו חולייה, שתפקודה הלקוי, עלול לשבש  את פעולתו, אם אין מאתרים אותה, ומטפלים בה מבעוד מועד. חולייה חלשה כזו יכולה להתבטא בהיעדר מנהיגות אפקטיבית, ידע, טכנולוגיה וציוד, נהלים ברורים, ותרבות אירגונית מתאימה, אם לציין כמה מהאפשרויות. ומכל מקום על מנת להבטיח את תפקוד האירגון גם בתנאים של תחרות גוברת, לחץ, וחוסר ודאות, הכרח לבודד את החולייה החלשה הזו ולטפל בה בצורה יסודית. ואז לחבר אותה מחדש לאחיותיה, להתניע את המערכת, ולוודא שהיא אכן מביאה לידי ביטוי את  מלוא הפוטנציאל הגלום בה.

חיל האוויר של מדינת ישראל נחשב ובצדק, לטוב מסוגו באגן הים התיכון. ולאחד האירגונים האפקטיביים ביותר מסוגו בעולם. מה שהופך אותו לכזה היא סינרגיה מופלאה בין החוליות השונות המרכיבות אותו. שכל אחת בפני עצמה, וכולן כאחת ממלאות את יעודן בהתאם לציפיות. הכוללות מפקדים מצויינים, טייסים מעולים, כלי טייס מתקדמים, מעטפת מבצעית, לוגיסטית, מודיעינית ואדמיניסטרטיבית בלתי רגילה, ואחרון חביב, תרבות אירגונית שאין שנייה לה. כל אירגון זקוק לגיבורים, אותם הוא נושא על כפיים, על מנת שהם יעוררו השראה, יהוו מופת לחיקוי, וישרתו את מערכת יחסי הציבור שלו. גיבוריו של חיל האויר שלנו הם הטייסים. בין היתר בשל קורס הטיס היוקרתי, הסטאז' הארוך בטייסות, השמירה הקפדנית על כשירות לאורך שנים, תרבות התחקיר המרשימה, שאינה מפלה בין דרגות, ואחרון אם כי לא בסדר העדיפויות, יכולתם לבצע את משימותיהם בהצלחה מסחררת. הסיסמה "הטובים לטיס", אחת הסיסמאות הטובות שנטבעו בעברית, ולצידה סמלי הסטטוס של פעם, כמו משקפי הטייסים, שעוני האומגה, והפליינג ג'קט, כולם נועדו במקורם להאדיר את תחושת המצויינות הזו, ולייצג את עליונותם של גיבורי העל שלנו על  יתר לובשי המדים בצה"ל וסתם אזרחים מן השורה.        

בלי להיכנס למספרים מדויקים נאמר רק שכמות הטייסים הפעילים, בסדיר ומילואים בחיל האויר הישראלי מהווה פחות מ-1% מסדר הכוחות הכולל של החיל בחירום. מתוכם בערך 60% הם טייסי מילואים. משמעות העניין שמאחורי כל טייס עומדים, בחיל האויר לבדו, בערך 100 חיילי חיל אוויר בסדיר ומילואים, המאפשרים לו, במישרין או בעקיפין, לבצע את המוטל עליו בהצלחה. הללו כוללים עשרות טכנאים, חשמלאים, אלקטרונאים, אנשי קשר, מיחשוב, חימוש, אספקה, ודומיהם, המדווחים למפקד הגף הטכני של טייסת הטיסה. הפועל לצידם של קציני מבצעים, מודיעין וניהול בטייסת. כשמעליהם, מפקדי טייסות התחזוקה, המינהלה והתעופה של הבסיס או הכנף. שלושה סגני אלופים שתחת פיקודם הישיר עומדים עוד כמה מאות בעלי תפקידים נוספים, התומכים בטייסת הטיסה מבחוץ. ואחראיים לכשירות המטוסים, תפעול הבסיס, וניהול הפעילות המבצעית בו.

בצלע הבסיס של הפירמידה, שבקודקודה הטייס, ממוקם מטה החיל בקריה, הכולל לבד ממוטת השליטה הפיקודית, על שלל הגורמים שנמנו קודם, גם מומחי אמל"ח, אנשי רכש, חקר ביצועים, לוחמה אלקטרונית, סייבר, כלכלנים, תקציבאים, מהנדסי טיסה, איכות, בקרה ומעקב, מנהלי פרויקטים ומתכנתים. הגודשים את חללי העבודה במפקדת החיל. המסתייעים בתורם בשכניהם הירוקים, המאכלסים את יתר המגדלים, כמו גם באלו המשרתים ביחידות  8200, 9900 אשר שיתוף פעולה הדוק מצידן, חיוני להצלחת כל גיחה מבצעית.

מה שטייסים נוהגים היום בפוליטיקלי קורקט לכנות 'דקירת נקודת ציון', כלומר גיחה לשם השמדת משגר רקטות, הטלת חימוש על היעד, או חיסול מבוקש, מתחילה הרבה לפני שהטייס נכנס לקוקפיט. וכרוכה בעבודה אינטנסיבית של מאות אנשים, שלטייס המיל' אין ברוב המקרים שום מושג ירוק מי הם. למעט כמה יוצאים מן הכלל, אנשי גף האחזקה, המטפלים במטוס, מחמשים אותו ומכשירים אותו לביצוע המשימה. השפעת הטייס על  האחראיים על הוצאת הפ.מ, פקודת המשימה שלו, שואפת לאפס. משום שהיא יורדת ממטה חיל האויר ישירות לטייסת, וממנה אליו. ומתורגמת בהמשך על ידי הדרגים המקצועיים לעבודה טכנית בעיקרה. מעורבות מפקד הכנף/בסיס או מפקד הבסיס בתהליך נדרשת רק לעיתים נדירות. וגם אז הם אינם יכולים לשנות דבר במשימה או בתצורת המטוס על דעת עצמם.

בסיכומו של עניין, מה שנדרש מן הטייס בהכללה גסה, הוא ללמוד את המשימה, לעבור בהצלחה את התדריך, להזין את הנתונים במחשב המטוס, לוודא שהמטוס כשיר, ולהמריא ליעדו. את כל האמור לעיל, יודעים אותם טייסי מילואים, שהצהירו על סרבנות אפורה, אם הרפורמה תעבור. מודעים לכך, שבלי אותם מאות קצינים וחיילים העמלים עבורם מאחורי הקלעים, הם בסופו של דבר – עם כל הכבוד, ויש כבוד – אינם הרבה יותר מנהגי אווירון מוכשרים ותו לא.

פתחנו ואמרנו כי עוצמתה של שרשרת היא פועל יוצא מחוזק החוליות המרכיבות אותה. והראינו גם, שכאשר מדובר בחיל האוויר שלנו, דרגי המטה והסיוע מהווים 99% מהחוליות הללו. ושום טייס, מוכשר ככל שיהיה, לעולם לא יבצע בהצלחה את משימתו, אם הללו לא יתפקדו כראוי.

מלחמת יום הכיפורים מהווה הוכחה חותכת לכך. טייסי חיל האויר גילו בה גבורה עילאית, ושילמו על כך במחיר מחריד. את המלחמה סיים חיל-האוויר עם 103 כלי-טיס שאבדו, מעל לרבע מכוחו המוטס. 53 טייסים אמיצים נספו במהלכה, עשרות רבות נפצעו ו-44 נפלו בשבי. עד היום חלק מאנשי צוות האויר הללו, מוגדרים כחללי מערכות ישראל, שמקום קבורתם לא נודע. תוך כדי כך איבד החיל גם חלק ניכר מהיוקרה שרכש, רק שש שנים קודם לכן. קביעתו של עזר ויצמן כי ביום כיפורים הטיל כופף את כנף המטוס, לא נבעה מהערכתו שהטייסים באוקטובר 73 היו פחות טובים, או פחות נועזים מקודמיהם בששת הימים. אלא מידיעה, שהחיל על מרכיביו השונים, במטה ובבסיסים, לא נערך כהלכה למלחמה, אלא התייחס אליה כאל היום השביעי של קודמתה.

במובנים מסויימים ניתן לומר שחה"א של מלחמת יום הכיפורים כשל, משום שהוא אימץ מעין ורסיה של תפיסת ה- Dominio dell’aria של ג'וליו דואה, אבי תורת הלחימה האווירית. שראה במטוס את מכשיר הלחימה האולטימטיבי, ובטייס את אדון המלחמה, מרס מודרני היכול להכריע את המערכה בכוחות עצמו, בלי להסתייע באחרים.

האלוף בני פלד, שקיבל את הפיקוד על החיל ערב המלחמה, ויורשו דוד עיברי, הבינו כי הבעייה אינה בטייסים, אלא ביתר החוליות בשרשרת. ושינו מן היסוד את המבנה האירגוני של החיל, שידרגו משמעותית את יכולותיו בתחומי המודיעין, הגילוי והזיהוי, השליטה והבקרה, האמל"ח והאימונים, והפכו את חיל האוויר למה שהוא כיום.

בכנס שנערך לציון 30 שנה להשמדת סוללות הטק"ק הסוריות במלחמת שלום הגליל, ציין האלוף עיברי בין היתר, כי אחד האתגרים שעמדו בפניו כאשר קיבל את הפיקוד על החיל היה חוסר האמון בין הטייסים בשטח לגורמי המטה בעורף. והוסיף: "...טייסים הרגישו שהאנשים ששולטים למעלה לא תמיד יודעים על מה הם מדברים. אנחנו תיקנו את זה..."

בהינתן כל האמור לעיל, אני רוצה לפנות לטייסי המילואים המאיימים להפסיק לטוס, ולומר להם: חברה, אתם נהדרים, באמת כל הכבוד לכם, אתם עושים עבודה נפלאה. אבל אל תשכחו, שזה קורה בין היתר משום שמזה למעלה מדור, כ-40% מתקציב צה"ל מושקע במטוסים שלכם, שהם המתקדמים מסוגם בעולם. ובמעטפת המבצעית, המודיעינית, הלוגיסטית והמנהלתית האדירה, שפועלת על מנת לאפשר לכם למצות את מלוא הפוטנציאל הזה. מדינת ישראל וצה"ל השקיעו ומשקיעים בכך הון תועפות, על חשבון יכולות אחרות, הנחוצות להשגת ניצחון. כמו שיפור יכולת התימרון של צבא היבשה, שידרוג מערך המילואים והגנת העורף, שיעלו לנו חלילה, כפי שטוען האלוף יצחק בריק, בדמים מרובים במלחמה הבאה. לא מתקבל על הדעת שתאיימו לנתק את השרשרת כל אימת שמשהו לא מוצא חן בעיניכם. כפי שעשיתם בספט' 2003, כאשר הודעתם למפקדכם, דאז האלוף דן חלוץ, שלא תתייצבו למילואים בגלל מדיניות החיסולים. חלוץ של אז הגיב בזעם ואמר: "...אינני רואה איך אפשר לסרב מראש לפקודות שלא ניתנו. סרבנות פוליטית היא אבי אבות הסכנה לעם הזה. הסרבנות איננה צריכה להיות נושא במחוזותינו..."  נראה שדעתו על סרבנות, השתנתה משהו בעשרים השנים האחרונות.

חזרתם על כך בוורסיה שונה, לפני שלוש שנים, בפברואר 2020, כאשר 540  מכם, בראשות האלוף אביהו בן-נון, שיגרו מכתב גלוי לחברי הכנסת ונשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, בבקשה שלא להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, אלא אם יזוכה קודם בבית משפט. והוצאתם מכתב נוסף לנשיאת בית המשפט העליון והיועמ"שית בדצמבר 2022, יומיים לפני שהושבעה הממשלה הנוכחית, בעקבות ניצחונו המוחץ של הימין בבחירות. הפעם כבר מניתם 1200  לוחמי צוות אוויר, ביניהם מפקדי החיל וטייסים ותיקים. שבו הפצרתם לעצור את תהליך הרס הדמוקרטיה. וזאת עוד קודם ששר המשפטים הכריז על הרפורמה, שעוררה אותכם למחאה הנוכחית.

מתברר שאנשי צוות אויר במיל' לוקים  בסוג של טנטרום, שגורם להם להתאמץ לגרור את צה"ל לשדה הפוליטי, כל אימת שמשהו לא מוצא חן בעיניהם. אולי משום שנדמה להם שבהיותם החולייה החזקה ביותר בשרשרת, הם יכולים להרשות לעצמם לנתק אותה, כל אימת שיתחשק להם לעשות זאת.

ובכן, צריך להזכיר להם ולכם, שיש עוד חוליות חשובות בשרשרת הזו. ולהוסיף שלא רק טייסים במיל' יכולים להשבית את המערכת. גם יתר חבריהם השקופים, שאת רובם קשה לפעמים לראות מחופת המטוס, יכולים לעשות זאת. כל רס"מ אחזקה בדת"ק, יכול למנוע ממטוס להמריא, אם יחליט לא לחתום על כשירות המטוס. ומה שנכון לגביו נכון לגבי עשרות אחרים. אנשי חימוש, מודיעין, קשר, לוחמה אלקטרונית, חקר ביצועים ועוד... אשר וכפי שהוכיחה מלחמת יום הכיפורים, גם להם אין באמת תחליף. ובהינתן הדוגמא המופתית שהם מקבלים בעצם הימים האלה, מכם, אבירי הרוח בעבים. והסברה, שאולי גם להם יש דיעה פוליטית, או חלילה מצפונית, לא מן הנמנע, שהם יהיו אלה, שיפרמו בהמשך את השרשרת שמחברת את כולכם יחד.

עמית סגל, אגב, פירסם במוסף השבת האחרון, שבחלק מהטייסות: "...התפתחו לאחרונה עימותים בקבוצות הווטסאפ, בין אנשי קרקע, הצוות הטכני ובין טייסים. הנה תיאוריית הנייחים והניידים במובן הכי מילולי של המילה..." זאת על רקע תחושות התיסכול של רבים, שאם הרפורמה לא תעבור, אין טעם יותר בדמוקרטיה.

ואם כבר מדברים על דמוקרטיה, חוקיות, ומקור הסמכות של הביקורת השיפוטית, בואו נודה על האמת, טייסים יקרים. פילוסופיה של רעיונות, ומשפט חוקתי שהוא סוג של פילוסופיה, אינם בדיוק התחומים שלכם. רובכם טובים בחקר ביצועים, ניתוח מערכות, מקצועות הנדסיים, ופה ושם גם פיסיקה. מה שגורם לי לחשוב, שאולי מה שמעסיק אותכם באמת, בתור אנשים מעשיים, הוא מה יקרה אם הכנסת תוכל להתגבר על בג"ץ, ואתם תקבלו לפתע, לבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל.

חלק מכם טוענים כך במרי ליבם. ואני שואל, תגידו, התחלקתם על השכל ? מי יכול להוריד לכם  פקודה בלתי חוקית בעליל ? אתם הרי יודעים שמי שמחבר את הפ.מ שלכם הוא מטה חה"א, ולא רוה"מ שאותו לא בחרתם. ואפילו אם קיים סיכוי של אחד למיליון שהרמטכ"ל יקבל פקודה כזו, האם לא ברור לכם מעל לכל ספק, שהוא ומפקד חה"א, יבלמו אותה בגופם. ואם לא שניהם, אז יתר גורמי המטה בבור, שלא לדבר על מפקד הטייסת שלכם ועליכם. אז מה אתם ממהרים כל כך לסרב, אתם כבר רואים את הסורים על הגדר? אולי כדאי להזכיר לכם שאת המושג פקודה בלתי חוקית בעליל טבע השופט המחוזי ד"ר בנימין הלוי, לימים ח"כ וחבר הליכוד, כמעט ארבעים שנה לפני המהפכה המשפטית. ושמאז ועד היום, למרות השנים בהן הליכוד היה בשלטון, איש לא הירהר אפילו באפשרות לבטל אותה, לא כל שכן להתעלם ממנה. 

אבל זה רק צד אחד של הסיפור. הסרבנות בפוטנציה של אנשי המיל' בטייסת 69 המהוללת, והתגובה המגומגמת של מפקדת החיל בעקבותיה, מעידים אולי על בעייה עמוקה יותר, שטרם ניתנה עליה הדעת. הקשורה לכשל מנהיגותי, לטפח את אותה רעות, אפורה, שותקת ומקודשת בדם, שאפיינה את קודמיהם בעבר. שנלחמו באויבים שסיכנו את חייהם על אמת – לא בסימולטור. ואשר באה לידי ביטוי בנכונותם לשאת את האלונקה יחד, בלי קשר לנטיות הלב ותפיסת העולם הפוליטית או המצפונית שלהם. רעות שבלעדיה לא ניתן לקיים שום אירגון לוחם. ואשר פיחות ערכה בעשורים האחרונים, קשור כנראה לתהליך הטכנוקרטיזציה שעבר החיל. בעקבות הטמעת הפלטפורמות המעופפות המשוכללות שרכש. שגרמו לו להעתיק את מרכז הכובד ממטרות לאמצעים, להפוך את הפיקוד לאינסטרומנטלי, ואת המפקד למנהל. השם את הדגש על תכנון, ארגון, יישום ובקרה, של משימות ויעדים לטווח הקצר.  תוך ניצול אופטימלי של המשאבים העומדים לרשותו,  במקום על בני אדם.

שיחות שניהלתי בעבר הלא רחוק, עם כמה טייסי מיל' בדרגות סא"ל. למדתי שעבור רובם, 'להיכנס מתחת לאלונקה', היה זיכרון רחוק מהטירונות, שלא היה רלוונטי לשירותם בטייסת. וממילא לא היה להם מושג ירוק איך משיגים זאת. הם גם לא ראו בהבנה כזו והכישורים המתלווים אליה, אחריות שלהם, או משהו השייך לתחום התמחותם. מפקד חה"א הקודם האלוף עמיקם נורקין שהודאג מכך, מיקם את הנושא שני בסדר העדיפויות של תוכנית העבודה הרב-שנתית שלו. ואף יזם לפני כשלוש שנים את תוכנית 'אנשים', שנועדה לתת לבעיה מענה... שככל הנראה, לא חילחל עדין למערך טייסי המיל' בטייסות.

בגלל אופיו הטכני, חה"א הוא חיל ממושמע, שאנשיו פועלים על פי פקודות. מפקד טייסת נדרש לעיתים נדירות לעסוק בבעיות מוטיוואציה או משמעת של טייסים בכלל, ושל אנשי מיל' בפרט. הללו  צצות בדרך כלל בקרב אנשי המנהלה הסדירים, ומטופלות בהתאם. ככלל, מערכת היחסים בין טייסי המיל' הוותיקים, ביניהם מובילי מבנה, לאנשי האחזקה בטייסת, שרובם סדירים, הוא של נותני ומקבלי שירות. כאשר טייס מיל' מתייצב, בממוצע אחת לשבוע לאימונים בטייסת או המלא"ם, עיקר זמנו מוקדש לטיסה/אימון בסימולטור, ולתדריכים ודיונים בנושאים מבצעיים. מעט מדי זמן מוקדש, אם בכלל, לטיפול בנושאים 'רכים', שמטרתם חיבור אנשים ויצירת ערבות הדדית. הללו מתבטאים לרוב בסיפורי מורשת קרב, ועידוד התייחסות מכבדת לצוותים הטכניים. לא זה המצב בטייסות המנהלה, התעופה, והציוד. שתהליך פיתוח המפקדים בהן מזכיר את זה של הצבא הירוק. ואשר כישורי הפיקוד של מפקדיהם, עולים לאין שיעור על אלו של מקביליהם בטייסות הטיסה. ומשכך פועמת בהם רוח יחידה, ערבות הדדית וכו'. מה שמסביר גם מדוע אנשי המילואים שלהם, אינם מעלים על דעתם לא להתייצב לשירות, עם או בלי קשר לרפורמה. משום שברור להם, שמעשה כזה יפגע ביכולת חבריהם לבצע את משימתם.

מומלץ אגב לכולם לזכור, שלמרות ההשקעות האדירות שמדינת ישראל משקיעה בחה"א בדורות האחרונים. שאינן עומדות בשום פרופורציה לאלו המושקעות בצבא היבשה. הרי  שמאז מלחמת ששת הימים, חיל האוויר תרם לכל היותר תרומה צנועה ביותר, להצלחת המלחמות שנוהלו מאז. בדגש על שתי המערכות על אדמת לבנון והמבצעים ברצועת עזה. עשרות אלפי הגיחות, ואלפי הטונות של חימוש שהוטלו על האוייב, לא הובילו להשגת ניצחון ברור, באף אחד מהעימותים הללו.

אסור חלילה לבא בטענות לחה"א בעניין, אבל כדאי גם לא לשכוח זאת. יתר על כן, ובלי להוריד חלילה מכבודם, מן הראוי לציין כי מלחמת שלום הגליל היתה הפעם האחרונה, שבה טייסינו סיכנו את חייהם בקרבות אוויר מול מטוסי אוייב. והוכיחו לא רק את עליונותם על טייסי האוייב, אלא גם את העובדה המוחצת, שאין להם תחליף. 

גם האיומים מן הקרקע היום, אינם מתקרבים אפילו לאלו של פעם. בין שמדובר בדקירת נ.צ בחמאסטן, או במסגרת מבצעי המב"מ. המתנהלים באופן כירורגי, תוך צימצום למינימום של הסכנה לטייסים.

ואחרון, לאושרנו, משנות השמונים ואילך, גם הולך ופוחת מיספר תאונות הטיס ועימו מיספר הנספים בהללו.

לנוכח האמור לעיל, בין היתר, ניתן היה לצפות לקצת פחות יהירות, וקצת יותר ענווה מצד אנשי המיל' המאיימים בסרבנות אפורה. ולעמדה יותר תקיפה מצד מפקד חה"א כמו גם הרמטכ"ל ביחס אליהם.

ומילה אחרונה לסיום. טייסי המילואים של טייסת 69 טענו כי שמורה להם הזכות לא להתייצב למילואים, משום שהם התנדבו לעשות זאת מרצונם הטוב. החרו והחזיקו אחריהם רבים, ביניהם אלופים במיל' ואושיות תקשורת. אלא שנראה שהם בילבלו בין המושגים פריווילגיה וזכות. מושגים שפילוסוף המשפט וסלי ניוקומב הוהפלד, טען כי הם מייצגים שני דברים שונים בתכלית זה מזה.

פריווילגיה היא מצב, שבו אדם חופשי להחליט, אם הוא רוצה, או לא רוצה לעשות משהו. היא אינה תלויה אלא ברצונו הטוב של אותו אדם, ואינה מוגבלת מנגד על ידי שום חובה.

זכות היא דבר אחר לחלוטין. זכות היא בחירה מודעת של אדם, לעשות מה שהוא רוצה לעשות, מתוך ידיעה, שהעניין מטיל עליו חובה נגדית. שכן שאין זכויות ללא חובות. ומול כל זכות – ניצבת חובה המאזנת אותה.

להיות טייס מילואים אינה פריווילגיה אלא זכות. משום שכאשר טייס מסיים את שירות הקבע שלו, ומחליט מרצונו החופשי, להיות טייס מילואים, הוא נוטל על עצמו במקביל, חובה נגדית להתייצב למילואים, ולשמור על כשירות טיסה. יכול היה להחליט, שהוא לא מעונוין להמשיך לטוס במיל', ואיש לא היה מכריח אותו לעשות זאת. במקרה כזה האחריות היתה עוברת למחלקת הסגל בלהק כ"א של חיל האוויר, שצריכה היתה להציב במקומו מישהו אחר. או להגדיל את פוטנציאל המילואים, באמצעות הגדלת מיספר החניכים בקורסי הטיס הבאים.  אבל, וזו הנקודה שחשוב להדגיש, משעה שהצטרף בפועל למצבת טייסי המילואים של הטייסת, אין יותר לאיש המילואים את הפריווילגיה להחליט שלא מתחשק לו לטוס. אלא אם הדבר נעשה בתיאום עם מי שיכול לפתור אותו מהחובה לעשות זאת. נטען לגבי הסרבנים הפוטנציאליים, כי הודות לוותק והינסיון שלהם, אין להם תחליף. מה שרק מחמיר את הטיעון דלעיל, ומעמיד אותו ברמה של חטא מוסרי.

מה שנעשה משמעותי הרבה יותר, כאשר אין  מדובר ביחיד, אלא באנשי מיל' של טייסת שלמה כמו טייסת 69 , שמוטלת עליהם החובה להגן על בטחון מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו.

המאמר הנוכחי לא מציע לזלזל בתרומתם של טייסי המיל' לביטחון מדינת ישראל, אבל הוא בהחלט מוחה על התנהלותם. ועל החלטתם לנצל את האשראי הציבורי שלהם, להובלת המחאה נגד הרפורמה, וגרירת צה"ל למגרש הפוליטי. הסיסמא 'הטובים לטיס', שטבע עורך בטאון חה"א רס"ן פומי בשנת 1960, עוררה ויכוח פומבי. בין מצדדיה, ביניהם נתן אלתרמן, לבין מתנגדיה, ובראשם רקטור האוניברסיטה העברית פרופ' נתן רוטנשטרייך. שטען שחה"א והשירות הצבאי הם "...מכשירים חשובים לקיומה של המדינה – אך אין לראות בהם ערכים מוסריים החייבים להנחות חיי עם..."

מי יגלה עפר מעיניו... להראותו כמה צדק. ועם זאת אין להוציא מחשבון שכל אותו נהי ממורמר, החוזר על עצמו אחת לכמה שנים, אינו אלא שירת הברבור של "...זן הולך ונכחד ובצדק. כי המערך הבלתי מאויש הולך לתפוס את מקומו בעתיד..." כפי שטען סגן טמיר, טייס 'בז' צעיר, בראיון לביטאון חה"א ביוני 2016.

ייתכן כי  המנפנפים בכנפי הטייס שלהם, ומוחים נגד אבדן הדמוקרטיה, מתחננים בעצם לקצת תשומת לב, משום שהם מוטרדים מהירידה בחשיבותם, במציאות בה כטב"מים מחליפים מטוסים, ויותר ויותר משימות מבצעיות עוברות ממכונות עם לב אדם למכונות עם לב של אבן. גיבורים אוהבים להיות חשובים וצודקים, ולרכז אליהם את מירב תשומת הלב. המאבק הציבורי הנוכחי, שאותו מובילה התקשורת, מספק לגיבורים של פעם, החשים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם הזדמנות כזו. היה זה מייקל ג'ורדן, שאמר שאתגר הגדול ביותר שהוא מתמודד עימו בתור הכדורסלן הטוב בעולם, הוא לשמור על התדמית ההרואית שלו בכל עונה מחדש.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

יוסי אחימאיר

את מי כן לפטר?

זכיתי להיות פעם יועץ לראש הממשלה. טוב, זה היה מזמן כאשר ראש הממשלה היה יצחק שמיר ז"ל. חבר יועצים נאמנים סבב אותו, כל יועץ ותחומו, כל יועץ ומומחיותו. שימשתי כיועץ פוליטי ותקשורתי. יועץ לעומד בראש הממשלה ולמעשה בראש המדינה. והיו גם יועצים לממשלה – כלומר, יועצים שיעצו לראש הממשלה, לשרים, בתחומים שונים. הבולט שבהם היה היועץ המשפטי לממשלה.

הוא ישב כמובן במשרד המשפטים, אבל היה "בן בית" בלשכת ראש הממשלה דאז, השתתף בכל ישיבות הממשלה. הוא היה נאמנו של ראש הממשלה ושל הממשלה, וכמובן גם של החוק. קבע את המותר והמסוייג מבחינת אמירות ומעשים של הממשלה ושריה, סייע למצוא פתרונות כדי שדברים לא ייעשו בניגוד לחוק.

ברוב המקרים מצא היועץ המשפטי פתרון, מוצא. ידע שעליו לסייע בעצותיו לראש הממשלה, לשרים, לבצע מדיניותם ולא להכשילם. לא להתריס מולם. לא להיות לעומתי. כבוד הדדי שרר בין ראש הממשלה ליועץ המשפטי, השיח ביניהם היה ענייני ומכבד. ראש הממשלה כיבד את מומחיותו של היועץ, וזה כיבד את העומד בראש.

היועץ השתדל לתת עצות "טובות", פתרונות ליציאה מסבך משפטי כזה או אחר. כך גם יועצים אחרים, כל אחד בתחומו. אם הצעתי לראש הממשלה עצה כלשהי בתחום הפוליטי והתקשורתי – כלום "חובתו" היתה לאמץ אותה? היועץ נימק, הסביר, מדוע כדאי לעשות מהלך כזה או אחר, או להימנע ממנו. ראש הממשלה שקל, שאל, לעתים קיבל את העצה, לעתים לא. וכשלא קיבל, נימק מדוע לא. והיועץ הבין.

הרי הוא רק יועץ, לא מי שכופה דעתו-עצתו על הבוס. היועץ גם "העז" למתוח ביקורת על מהלך שגוי, והבוס שמיר ידע להעריך את העמדה או ביקורת שמוטחת בפניו.

העצות בתחום המשפטי הן חמורות ועדינות, יש להן השלכות מרחיקות לכת יותר מעצות של יועץ כלכלי, תקשורתי, או חברתי, למשל. כמובן, אין ערוך חשיבות יש ליועץ הצבאי, קצין בדרגת תא"ל, שמנהל בלשכת ראש הממשלה את כל הקשרים עם גורמי הצבא והאירגונים החשאיים.

גם היועץ המדיני נושא באחריות רבה לתחום הרגיש שעליו הוא מופקד. עליו להיות בעל ניסיון, מקושר היטב, מחובר לדיפלומטים, בקיא בחומר, ושותף-החלטות חשובות בתחום. ה"מדיני" או ה"צבאי" שוהה הרבה בחדרו של הבוס, מוסר מידע, מביע דעתו, עוזר בתהליך קבלת ההחלטה. ושוב – ראש הממשלה מאזין, מהרהר, ומקבל החלטה. לא תמיד היא זו המומלצת על -ידי היועץ. אחריות היא שלו.

כל העצות ניתנות ונדונות בחדרי חדרים. דו-השיח בין ראש הממשלה ליועציו תמיד מתנהל באופן דיסקרטי ככל האפשר, כי רק כך ניתן לנהל מדינה, להוביל מהלכים רגישים או להימנע מהם. כמעט אין הדלפות, אין התרברבויות, לפחות בתקופה שאני שימשתי לא רק כיועץ אלא גם כרל"ש.

כל יועץ ידע את מקומו, את תפקידו, והוא בראש וראשונה להיות לעזר למי שמקבל בסופו של דבר לבדו את ההחלטות. היועצים נבחרים על-ידיו, הם אנשי אמונו, אבל תמיד משתדלים להציג תמונת אמת, מבוססת על הידע המקצועי שלהם ועל מידע שהשיגו.

היועץ המשפטי לממשלה נבחר על-ידי שר המשפטים של הממשלה המכהנת. רק כך נוצר אמון בינו לבינה. בינו לבין ראש הממשלה או שר המשפטים. כמו כל שורת היועצים, וכמו בכל משטר דמוקרטי, בהתחלף השלטון, גם שורת היועצים מוחלפת, אלא אם כן ראש הממשלה משאיר על כנו יועץ כזה או אחר. משום-מה לא הוחלפה היועצת המשפטית, שמונתה על ידי שר המשפטים הקודם, איש האופוזיציה הסערורית (ואין זו שגיאה).

לא יתכן מצב שבו ראש הממשלה משמיע את דברו ומיד שולפת היועצת הלעומתית מכתב-וטו. ומה שחמור יותר – המכתב נמצא בידי התקשורת בו זמנית. וזו כמובן ששה להאדירו, חוגגת על הקרע שאינו ניתן לאיחוי. זה מה שקרה עם מכתבה המתריס של גלי בהרב-מיארה, לאחר נאומו לאומה של ביבי, ובטרם יצא ללונדון. לא בתוכנו חטאה, אלא בהתרסתו הפומבית כלפי ראש הממשלה.

כל הנאמר במכתב היה עליה להשמיע ב-פ"א ביניהם, וביחד לטכס עצה איך למרות הדברים הנכונים בעיקרם, יימצא פתרון שיאפשר לראש הממשלה לפעול לפי שיקוליו בלי להפר חוק.

אלא שגלי בהרב-מיארה אינה נקייה מ"מחוייבותה" למי שמינה אותה. על עצם התאמתה לתפקיד יעידו מומחים למשפט, ואינני ביניהם. היא אינה בחירתו של ראש הממשלה המכהן. אין ביניהם כל שיח, אינה משתתפת בישיבות הממשלה ורק משגרת מכתבים שמודלפים מיד לתקשורת.

אין מנוס, אם כך, אלא שתתפטר, שאם לא כן על ראש הממשלה לפטרה, ולמנות לממשלה יועץ משפטי שלא מכתיב ולא מדליף.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

* * *

פוצ'ו

איך טופול עשה ממני אלוף הארץ בריצה במדרגות? במלאת שלושים למותו של חיים טופול

כשהשחקן חיים טופול ביים את להקת פיקוד צפון, חיפש בנרות חומר מצחיק. בייאושו הגיע אליי והזמין אותי לביתו לדון על כתיבת מערכונים.  הבטחתי לו לכתוב מערכון חדש ולהביא אותו אליו תוך שבוע. למעשה היתה לי מגירה מלאה מערכונים, שכתבתי עוד בגימנסיה, או בקיבוץ, אבל חששתי שהדבר לא יעשה רושם טוב ולכן ביקשתי ארכה לכתיבה חדשה. אחרי שבוע נטלתי שני מערכונים מתוך המגירה, העתקתי אותם מחדש ועליתי על הרכבת הנוסעת חיפתה. כשהגעתי לעיר הנמל הרמתי טלפון לברר אם הבמאי נמצא בבית או בתיאטרון.

"כן, אני בבית." ענה לי טופול בקולו העמוק." אתה זוכר איך מגיעים?" 

"בהחלט!" אמרתי לו במלוא הבטחון, "הרי הייתי פעם אצלך."

דעתו של טופול נחה, הוא הניח את השפופרת ופנה אל גבר צעיר וממושקף, שהתארח אותה שעה בביתו ואמר: "שמעון תשמע, מגיע אלינו עכשיו מלך התמימים של הארץ. לא ייתכן שהוא יבוא אלינו כל כך מרחוק ולא נסדר אותו. הוא עוד יכול להיעלב. מה אתה מציע?"

האורח, שמעון צבר שמו, שהיה אז בשיא הצלחתו כקריקטוריסט, אימץ את מוחו לשנייה ואמר: "בוא ננסה להחליף את השלט שבדלת  ונראה מה יהיה."     

טופול קיבל את ההצעה בשמחה, הסיר את שמו מדלת הכניסה ושמעון צבר צייר שלט חדש הנושאת את השם המכובד "ד"ר דוד בלומברג".

בין כה וכה עזבתי את תחנת הרכבת, עליתי על אוטובוס והגעתי בלי בעיות לשיכון של טופול. היו אלו חמישה בתים תואמים בני ארבע קומות כל אחד. כמי שהיה בפלמח מועמד לקורס סיירים, מצאתי ללא קושי את הבית השלישי שבו הייתי בביקור הקודם ועליתי במדרגות ישר לקומה השנייה, כשאני מקווה שטופול לא יגלה שאני מסדר אותו ונותן לו שני מערכונים שכתבתי מזמן.

הגעתי בשלום לקומה השנייה ולתימהוני ראיתי את השם "בלומברג". מי שמכיר אותי יודע שאותי לא עשו באצבע ותכף הבנתי שמרוב דילוג על המדרגות, עליתי ישר לקומה השלישית. מיד ירדתי קומה אחת למטה ומצאתי את עצמי בחוץ. מיד תפסתי כי הזיכרון בגד בי וטופול גר בקומה השלישית ולא השנייה. בלי לבזבז זמן עליתי על המדרגות שתיים שתיים, חלפתי על בלומברג הישר לקומה השלישית והגעתי למשפחת פלדמן. מיד ידעתי  שכוח הזיכרון שלי תעתע בי הפעם ועליתי גם לקומה הרביעית ולגג, הפעם כבר לא כל כך בריצה. מהגג צפיתי בארבעת הבתים שעמדו בשכנות ואורו עיניי, כי הבנתי מיד שלא התבלבלתי בקומה אלא בבית. מיד ירדתי חזרה לרחוב ורצתי אל הבית הסמוך. עברתי על תיבות הדואר ולא מצאתי את השם טופול, אבל הייתה שם תיבה אחת ללא שם. מיד תפסתי שזו התיבה של טופול והוא הסיר את שמו, כדי להיפטר מטרדנים.

לא איבדתי זמן עליתי היישר לקומה השנייה, אחר כך גם לקומה השלישית והרביעית ומיד הבנתי שעליתי שוב על הבית הלא נכון. השלב הבא היה לרוץ לשלושת הבתים שבהם עוד לא ביקרתי ובכולם טיפסתי עד הקומה הרביעית, כי לא היה בית שלא היתה בו תיבה אחת ללא שם. כאדם יסודי חזרתי לבדוק שוב את הבית הראשון בו ביקרתי ולהפתעתי מצאתי בלוח התיבות את השם טופול, ולא שום בלומברג. מיד עליתי בריצה לקומה השנייה וצלצלתי בפעמון הדלת, שעליה רשום השם בלומברג. הדוקטור הממושקף שפתח לי את הדלת, עשה רושם טוב.  ביקשתי סליחה ושאלתי אם בדירה הזאת לא גר השחקן חיים טופול. 

"נכון," אישר האיש, "הוא היה גר כאן, אבל עבר לבית ממול."

"אבל בתיבת המכתבים הוא רשום כאן."

"אוי נכון ." הודה הממושקף," את זה שכחנו לשנות.''                                                       

ההסבר נשמע לי הגיוני, ביקשתי סליחה על ההפרעה ורצתי אל הבית ממול. השם טופול לא נמצא על אף דלת ועל אף תיבה. בירנבוים היה פעמיים, אבל טופול אפילו לא פעם. לא התייאשתי כי מיד הבנתי שפשוט לא הספיק לכתוב את שמו. אזרתי עוז וצלצלתי בדלת הקומה השנייה. האישה שפתחה את הדלת, הודתה שהיא מכירה את השחקן היטב, אבל לצערה הוא לא גר בבית שלהם, אלא בבית ממול.

  "כבר לא," הסברתי לה באדיבות, "הוא עבר לבניין הזה."

"לא יכול להיות." אמרה האישה, "אני בוועד הבית  והייתי יודעת. תנסה בבניין השני, גם הוא ממול."                                                                                                                                        יצאתי החוצה, התבונתי סביבי וראיתי שבעצם כל חמשת הבניינים נמצאים זה מול זה. הייתי כבר תשוש אבל לא התייאשתי והחלטתי לעלות שוב לד"ר בלומברג, ולשכנע אותו שייצא עימי ויראה לי בדיוק את הדירה החדשה של טופול. בצעדים כבדים עליתי אל הקומה השנייה, כשאני מחליט שאם יתנגד לבוא, אתפוס באוזנו ואביאו בכוח.

לתימהוני ראיתי על דלת הקומה השנייה את השם "גליה וחיים טופול". מיד עליתי לקומה השלישית לראות אם היא נושאת את השם של הדוקטור ואחר כך לקומה הרביעית, אך השם בלומברג היה כלא היה. חזרתי לקומה השנייה, אני מצלצל, חיים פותח את הדלת ואומר:

''ברוך השם! איפה היית? כבר דאגתי וכמעט טילפנתי למשטרה."

התחלתי להסביר לו איך התבלבלתי בין הבתים ובין הקומות  ופתאום אני רואה איך הלחיים שלו מתנפחות והוא משמיע מין פח...ח... שכזה. ברגע הבא יוצאים מהחדר הסמוך גליה והדוקטור הממושקף ושניהם מחזיקים את הלחיים ופולטים פח... ח...

מיד הבנתי שאני כבר לא צריך להסביר כלום ונשאר לי רק למלמל שלאכול כבר אכלתי אותה, אבל אשמח  לקבל  משהו קר לשתות. גליה הטובה מיהרה לפתוח את המקרר והעמידה לכבודי שלושה סוגי משקאות שאת כולם שתיתי.

אחר כך טופול ישב לקרוא את המערכון הראשון שהגשתי לו וכשסיים והגיע לפואנטה, פרץ בצחוק אדיר ואני לא יכולתי להתאפק מלהגיד: ''מערכון מצחיק, מה?'' 

"מה זה מצחיק," אמר טופול כשעיניו הבורקות  יורות ניצוצות, "כשאני נזכר איך רצת מבית לבית, עלית בכל חדר מדרגות עד הגג – איך אני יכול שלא לצחוק...''

פוצ'ו

* * *

איליה בר-זאב

בצעד שאינו קל

עמק המעיינות לאחר הגשם – מרמת צבאים אל כוכב הירדן, 2014

"הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶיךָ נָסֹגוּ אָחוֹר"* –

קִנַּת נְשׁוֹת אַרְמוֹנוֹ שֶׁל צִדְקִיָּהוּ בְּאָבְדָנוֹ מוּל הַכַּשְׂדִּים.

בְּכִי תַּמְרוּרִים –

מִפַּחַד פֶּן יֻפְקַר גּוּפָן הַגּוֹעֵשׁ לְחַסְדֵי זָרִים לְקַיֵּם מִצְווֹת

 "חוֹבַת הַגּוּף".**

גַּם אָנוּ מְצֻוִּים לָלֶכֶת, בַּבֹּץ!

הוֹלְכִים קָדִימָה.

עֲנָנִים מְאַיְּמִים מִמַּעֲרָב, הַנַּעֲלַיִם כְּבֵדוֹת, הַמַּבָּט נָעוּץ בַּאֲדָמָה

הַכֵּהָה בְּמַעֲלֵה הָהָר.

קָדִימָה,

אֶל הַמִּבְצָר הַצַּלְבָנִי, אֶל אַבְנֵי הַבַּזֶּלֶת, מַעֲשֵׂה אֻמָּן נֹכַח יְפִי

מַעַיְנוֹת עֵמֶק הַיַּרְדֵּן –

אֲוִיר פְּסָגוֹת מוּל הָרֵי הַגִּלְעָד לְעֵת עַרְבַּיִם.

* ירמיה ל"ח כ"ב    ** תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ז – עמוד א' 

שבלוּל השדה במערומיו

לֹא "שְׁתַּיִם דֻּבִּים" וְלֹא יַעַר, רַק שְׁנֵי חֶלְזוֹנוֹת

מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה –

קַדְמוּמִיִּים.

הִתְקָרְבוּת שְׁקֵטָה עִם בֹּקֶר כְּמוֹ בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית: הִתְחַבְּרוּת –

"אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּנוּ,"

לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה בַּשְּׁבִיל הַלַּח:

אֲנִי שֶׁלּוֹ וְגַם שֶׁלָּךְ.

"מָה זוֹ אַהֲבָה"? שָׁאַל הַמְּשׁוֹרֵר. הַאִם בֶּאֱמֶת תְּנַצֵּחַ?

בַּחֹרֶף מִזְדַּוְּגִים וּמִתְרַבִּים, בַּקַּיִץ נְסוֹגִים אֶל מִסְתּוֹרֵי הַקּוֹנְכִיָּה –

מַחְלִיפִים חֳמָרִים, סוֹדוֹת כְּמוּסִים.

אֶמְצָעֵי הַהֲגָנָה מַרְשִׁימִים –

הַסְוָאָה, הִתְבַּצְּרוּת, הַפְרָשַׁת קֶצֶף רִירִי וּקְרִיצָה חֲרִישִׁית,

מוּזָרוֹת דַּרְכֵי הָרְבִיָּה.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏29.3.23

* מנהרת הזמן – כמה נתניהו היה מוכן לשלם כדי לחזור במנהרת הזמן לנאומו הראשון של הרצוג, להפסיק את החקיקה ולפתוח בהידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור במנהרת ת הזמן לנאומו השני של הרצוג ולהודיע שהוא מקבל את המתווה כבסיס לפשרה ולהסכמה.

כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור למוצ"ש, להיענות לפניית גלנט ולהפסיק את החקיקה.

כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור שעות אחדות אחורה, להיענות למכתב גנץ, להשיב בחיוב לידו המושטת, להפסיק את החקיקה ולפתוח מיד בהידברות.

אבל בכל צמתי ההכרעה הללו, נתניהו הכביד את ליבו, כדי לא להיראות כמי שנכנע. וכך הוא הגיע למצב שבו הוא באמת נכנע.

זה המחיר של פוליטיקת הכנעה. מי שמנסה להכניע את יריביו - נאלץ להיכנע.

* זמן להפוגה – נתניהו איכזב, אמנם, כאשר אמר שהמהפכה תחודש במושב הקיץ, אבל ייתכן שזה מה שהוא מסוגל לומר עכשיו. עצם הפסקת הבליץ השבוע ופסק הזמן הוא חיובי.

טוב עשו לפיד וגנץ שהודיעו על כניסה להידברות בחודש הזה.

מן הראוי שגם המחאה תצא להפוגה בתקופה הזאת. הרי אם לא תהיה הסכמה והמהפכה תתחדש, אפשר לחזור ולחדש את המחאה. אבל אני שמח שלפחות השביתה הכללית הופסקה ויום השיבוש בוטל.

אני משוכנע, שעם רצון טוב ניתן להגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתשמור על עצמאות הרשות השופטת, אך תסדיר ותנסח מחדש את מערכת היחסים בין הרשויות, כולל הגדרה מצמצת לנושאים והסיבות שעליהם מותר לבטל חוקים, באיזה רוב ובאיזה הרכב של בית המשפט ותאפשר פסקת התגברות ברוב סביר (לפחות 70 ח"כים). ניתן בהחלט להגיע לרפורמה ש-75% מהציבור יתמוך בה והשאר יוכלו לחיות אתה.

* דורס את ביטחון המדינה – הדי-9 שיצא לדרוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט, דורס את החברה, הכלכלה והביטחון.

* ראש ממשלה מטורף – נתניהו דירדר את ישראל למצב הביטחוני הקשה ביותר מאז הימים הקשים בתחילת מלחמת יום הכיפורים. וכאשר ישראל נמצאת תחת המדרון הזה, והאיומים מכל עבר גואים וצה"ל מתפורר, נתניהו, בצעד מטורף, פיטר את גלנט כיוון שאמר את האמת.

ראש הממשלה מטורף!

עם מי הוא יילחם? עם נמושות כמו שרת התעמולה? עם כלומניק כמו קרעי? עם פרחח איש כנופיות כמו בן גביר?

* בין גלנט לנתניהו – נאומו לאומה של שר הביטחון יואב גלנט היה מעשה אמיץ של מנהיג לאומי, המעמיד את האינטרס הביטחוני והקיומי של האומה מעל שיקולים תועלתניים אישיים.

גלנט הציב לנתניהו סולם, שיאפשר לו לרדת מן העץ, שעליו הוא מתבצר.

נתניהו בעט בסולם, כפי שבעט בסולם שהציב לו הרצוג.

גלנט הוכיח עצמו כמנהיג אמת, שסיכן במודע את הקריירה הפוליטית שלו למען ביטחון ישראל. נתניהו הוכיח שהוא איבד כל קשר עם המציאות. האיש פשוט לא כשיר.

* עיטור הגבורה האזרחית – היתה לי ביקורת חריפה על גלנט בשנים האחרונות. לא פעם הצטערתי לראותו מתקרנף. למשל, בהצבעותיו הבוגדניות עם האופוזיציה למדינה נגד האינטרס הלאומי, הביטחוני והדמוגרפי, כמו הצבעת קואליציית ביביטיבי נגד חוק האזרחות ועוד.

אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. השעה של גלנט היתה בנאומו לאומה במוצאי שבת. היה זה רגע נדיר, שבו אזרחי ישראל ראו בשידור חי איך נולד מנהיג לאומי.

לפני שבועות אחדים כתבתי רשומה שכותרתה "געגועיי לקהלני". הזכרתי אך קהלני, בניגוד לגיבורי קרבות אחרים שהשתפנו בפוליטיקה, מרד במנהיגו הנערץ יצחק רבין, כאשר ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. הבעתי תקווה שגיבורי הקרבות גלנט, דיכטר וניר ברקת ינהגו כך ויצאו נגד המהפכה המשטרית.

לקח קצת זמן, אך גלנט התעשת ועשה זאת. הוא זינק על הרימון, בהעדפת האינטרס הלאומי והביטחוני על פני שיקולי קריירה פוליטית אישית. האם דיכטר וברקת ילכו בעקבותיו? (את מי שימהרו להשיב בשלילה, אני מבקש להשיב עם יד על הלב, מה היו עונים אם לפני שבוע הייתי שואל שאלה כזאת על גלנט).

* יוותר על מצפונו? – אין שום הבדל בין עמדותיו של אבי דיכטר לאלו של גלנט. דיכטר יודע, בדיוק כמו גלנט, את האמת על האסון שאליו דירדר נתניהו במרוץ האיוולת את מדינת ישראל. גלנט דבק באמת ובמצפונו ואיבד את תפקיד שר הביטחון. האם דיכטר יאבד את מצפונו כדי לקבל את תפקיד שר הביטחון?

* לא כינס את הקבינט – שר הביטחון דרש פעמים אחדות מראש הממשלה לכנס את הקבינט, כדי שהוא, הרמטכ"ל וראש השב"כ יציגו בפני חברי הקבינט את האיומים הביטחוניים המידיים על ישראל אם תמומש, חלילה, המהפכה המשטרית.

נתניהו סירב. די בכך כדי לקבוע שהאיש אינו כשיר להנהגה לאומית.

נתניהו העניק לחברי הקבינט מתנה – בוועדת אגרנט הבאה הם יטענו שלא ידעו.

מצד שני, מה כבר יכול הקבינט של בן גביר להועיל בדיון על המצב הביטחוני?

* תשובה ליד המושטת – פיטורי גלנט הם התשובה של נתניהו להושטת היד של גנץ.

האיש גמר. הוא לא כשיר.

* דבוקת מי האפסיים – הלינץ' שדבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליב וחבר מרעיהם ולצדם הצייצן, המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו עשו ליואב גלנט, מעידים ששלולית מי-האפסיים הדלוחה של הליכוד אינה ראויה לגלנט. גלנט מתאים יותר לליכוד של פעם.

* הפוזה של ביטן – בניגוד לגלנט, דיכטר, אדלשטיין, ניר ברקת, גילה גמליאל, דני דנון וחברי ליכוד אחרים, שאני מקווה שיצביעו על פי מצפונם, במקרה של ביטן – אני מודה שאיני קונה את הפוזה שלו. הוא נאשם בפלילים, היה נער השליחויות של נתניהו, שתמך בהתלהבות בכל שיגיונות הביביזם עד שלא מונה לשר.

אבל מה? האצבע שלו בכל מקרה נמצאת בכנסת. הלוואי שיצביע נגד המהפכה המשטרית, ויהיה שותף להצלת הדמוקרטיה הישראלית.

* שיא הצביעות – כפי שכתבתי פעמים רבות – אני מתנגד לגילויי הסרבנות של לוחמי המילואים. ברור שמי שנושא בעיקר האחריות זו הממשלה שדרדרה אותנו למצב שגרם לסרבנות, אולם חוסר האחריות של הממשלה המופקרת אינו מצדיק חוסר אחריות של האזרחים. ההיפך הוא הנכון – באין אנשים היה אתה האיש. הרי מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי.

אבל כששרי ממשלת המשתמטים, שעומדת להביא לאישור הכנסת את חוק יסוד: השתמטות, מטיפים ללוחמי המילואים – הם שוברים את שיאי הצביעות וההתחסדות, אפילו של עצמם.

* זרעי הסרבנות העתידית – התנגדתי בכל ליבי לעקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, אך משהממשלה והכנסת קיבלו את ההחלטה ולא שינו אותה, ברור היה לי שצה"ל חייב לציית להחלטה ושכל החיילים צריכים לציית לפקודות. לצד יציאתי נגד ההתנתקות יצאתי נגד הקריאות לסרבנות. ואכן, מתנגדי ההתנתקות בדרך כלל נהגו באחריות. הסרבנות הייתה שולית מאוד.

מה יקרה אם ממשלה עתידית תחליט על עקירת יישובים? אני מקווה מאוד שזה לא יקרה, אבל אם זה יקרה – תהיה סרבנות המונית, עד כדי חוסר יכולת לבצע את ההחלטה. וזרע הסרבנות הזאת נזרע בימים האלה. בניגוד לסרבנות השירות בלבנון, סרבני השירות ב"שטחים" וסרבני השירות בהתנתקות, שהיו בעייתיים מבחינה עקרונית, אך זניחים בהשפעתם בשל שוליותם, הפעם אנו עדים לסרבנות המונית. האם אותם סרבנים ותומכיהם אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות המעשה? האם אין הם חושבים על הבוקר שלמחרת?

* עבירה גוררת עבירה – כצפוי, יצא מכתב של מילואימניקים בצוותי קרקע בחיל האוויר, שהודיעו ש"לא יתנדבו" למילואים בשל השהיית המהפכה. כמובן שזה מעשה מגונה. אך גם ה"אי התנדבות" של מתנגדי המהפכה היתה מגונה. וברור שעבירה גוררת עבירה, סרבנות גוררת סרבנות, ומי שסרב לא יכול לברוח מאחריותו לסרבנות של יריביו.

מי שגרם לכל המצב, זו הממשלה חסרת האחריות במרוץ האיוולת של המהפכה. אך חוסר האחריות של הממשלה, אינו מצדיק חוסר אחריות של סרבנים. וחוסר אחריות של סרבנים א' לא מצדיק חוסר אחריות של סרבנים ב'. כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו עתידה של מדינת ישראל מונח על כתפיו, ולא להיתלות באחרים כדי להצדיק מעשים חסרי אחריות.

הסרבנות היא מסוכנת. כפי שכתבתי לאורך כל השבועות הללו – היא מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית המסוכנת. היא גם חרף פיפיות, כפי שהוכח מהר יותר משציפיתי.

אגב, האם נתניהו יפטר את שר הביטחון שימנה, אם לא ילחם בנחרצות בסרבנות החדשה הזאת?

יש לגבש הסכמה לאומית רחבה בנושאים רבים. אחד החשובים בהם הוא גבולות המאבקים הציבוריים. את הסרבנות יש להוציא אל מחוץ לתחום של כל מאבק.

לפקודה תמיד אנחנו!

* עיר מקלט לעבריינים – אם הממשלה תמנה לשר עבריין שנידון למאסר בפועל אחרי הרשעתו – האם בג"ץ יוכל להתערב? על פי חוק מגה-שחיתות המכונה דרעי 2, התשובה היא שלילית.

* מתפכחים – יהורם גאון ועמית סגל מבטאים את המוני המתפכחים.

* למה חייב להיות בג"ץ עצמאי וחזק? – כדי להגן על אזרחי ישראל מפני הקמת צבאות פרטיים של פוליטיקאים פשיסטים מן הזן של הכהניסט, רק כי הממשלה תלויה ברצונו הרע.

* לא פראיירים – כשנתניהו חתם עם סמוטריץ' ובן גביר על ההסכמים הקואליציוניים, לא עלה על דעתו שהוא יכבד אותם. הרי מעולם הוא לא כיבד הסכמים. מבחינתו, הסכמים קואליציוניים הם משוכה שהוא צריך לעבור כדי להגיע לשלטון. מאותו רגע, אין בהם עוד צורך. כך הוא נהג תמיד. מה שהוא לא הבין, זה שהפעם לא מדובר באנשים תמימים, שוחרי טוב המפרשים את הזולת כבעל כוונות טובות, כמו בני גנץ ושאול מופז. הפעם מדובר בפוליטיקאים ערמומיים וקשוחים לא פחות ממנו. הם אוחזים באשכיו ולא מרפים. וכך נתניהו נאלץ למלא את ההסכם ולהכניס את סמוטריץ' לחבל בביטחון המדינה כסָרְבֶּה משרד הביטחון. ועכשיו, כדי שלא יפרוש, הוא שב ואישרר את הבטחתו המופקרת לכהניסט, להקים מיליציה משלו. נתניהו מבין שרק בג"ץ יכול להציל אותו מעצמו. אני מקווה שהוא ייקח זאת בחשבון בהידברות.

* ק.ק.ק. ברישיון – בתמורה להסכמתו הנדיבה להישאר שר בממשלתו, סחט הכהניסט מראש הממשלה, שאותו הוא אוחז בביצים, הקמת מיליציה כהניסטית "ממלכתית" בראשותו. זה יהיה שילוב של קו-קלוקס-קלאן להב"ה ולה-פמיליה, אבל עם רישיון. מה תעשה המיליציה הפרטית של בן גביר? פוגרומים בערבים? שפיכת דם מפגינים נגד המשטר? הכול מותר בשביל להישאר בשלטון? אין לנתניהו שום קווים אדומים? בהידברות על רפורמה בהסכמה יש לדרוש את ביטול ההחלטה על המיליציה הכהניסטית.

* הדרך ללבנון – המיליציה הפרטית של בן גביר – לבנוניזציה של ישראל.

* מודל לחיקוי – למה בן גביר רוצה מיליציה פרטית? כי הוא מתקנא בהישגים של אלי חובייקה.

* המפקד – בראש המיליציה צועד אצבעוני המפקד.

* דף המסרים העדכני – דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה, שעדרי הדקלמנים מדקלמים בתחושת ידענות, היא ש... מה רוצים מבן גביר? הרי בנט הוא זה שהחל להניע הקמת משמר לאומי. ואו! גאונים. בנט הוביל תהליך של הקמת משמר לאומי הכפוף למשטרה, לא מיליציה פרטית של פוליטיקאי, ובטח לא של פשיסט גזען צמא דם.

* בשם הגולנצ'יקים – הכהניסט מתיימר לדבר... תחזיקו טוב... בשם הגולנצ'יקים. מי? האיש שמעולם לא אחז ברובה ביד? שלא יודע מה זה פזצט"א? שצה"ל לא גייס אותו כי הוא מחבל, וכדי לא להפקיר נשק בידיו? מי שרק הפריע לחיילי צה"ל? הוא מדבר בשם הגולנצ'יקים?

* מי נתן לו רישיון – שופטי בית המשפט העליון שהכשירו את ה--- הכהניסטי, שותפים לאחריות למצב שאליו התדרדרנו. זה מחיר האקטיביזם השיפוטי; הפיכת ערך חופש הביטוי לפטיש, העומד מעל חוק יסוד הכנסת. הוא הדין בלשכת עורכי הדין שהעניקה רישיון עריכת דין לעבריין מועד.

* של מי המחאה – על פי כל הסקרים, השמאל הישראלי מדדה באזור אחוז החסימה. אז ספרו לי שמאות אלפי המפגינים הם... מחאת "השמאל".

* הסנטימנט הממלכתי – נסיקתו המטאורית של בני גנץ בסקרים, מעידה על סנטימנט חזק, בציבור הישראלי, למה שגנץ מגלם בדמותו: ממלכתיות, אחריות לאומית, שאיפה לאחדות לאומית, מתינות, מזג טוב (בני-חותא), חתירה לפשרה ולהסכמה לאומית.

* לשמור על הסמלים הממלכתיים – קשה שלא להעריך אדם המוכן לוותר על הכבוד הגדול של פרס ישראל מטעמים אידיאולוגיים. אבל אני מצר על החלטתו של שלמה ארצי, למרות שאני מבין את תחושתו. לטעמי, גם בעימות הקשה בחברה הישראלית ואולי ביתר שאת בשל העימות הזה, חשוב לשמור מכל משמר על הסמלים הממלכתיים, ופרס ישראל הוא מהחשובים שבו. גם שלמה ארצי הוא סמל לממלכתיות. היה עליו לקבל את הפרס. חבל שהוא החליט כפי שהחליט. 

* ויתרו על הפרס – שלמה ארצי אינו הראשון שמסרב לקבל את פרס ישראל.  ב-1976 הוענק לאורי זוהר פרס ישראל בקולנוע. זוהר סירב לקבל את הפרס "הממסדי". ראש הממשלה אז, האיש שגילם את הממסד, היה יצחק רבין. חודשים אחדים לאחר מכן, בהתמודדות בין רבין לפרס על ראשות מפלגת העבודה, הקים זוהר את ארגון את"ר – אזרחים תומכי רבין...

ב-1993, זכה ישעיהו ליבוביץ' בפרס ישראל על מפעל חיים. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זעם על ההחלטה, בשל הטפתו של ליבוביץ' לסרבנות שירות ב"שטחים" וכיוון שכינה את חיילי צה"ל יהודונאצים. רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של ליבוביץ' ולהעניק לו את הפרס. בתגובה, הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס, ואמר: הפרס היה בעצם ההכרה בי. חודשים אחדים לאחר מכן חתם רבין על הסכם אוסלו. ליבוביץ' אמר, שכעת, אחרי שנחתם ההסכם, אין לסרב עוד. מעתה הכדור הוא בידי הפלשתינאים ואם יפרו את ההסכם, יש להילחם בהם. אין לי ספק שרבין, לו חי היום, היה מתנגד לסרבנות. 

ב-1968 הוענק פרס ישראל על מפעל חיים לבן גוריון. בן גוריון סירב לקבל את הפרס. במכתב ששיגר לשר החינוך זלמן ארן, הוא כתב: "ניתן לי הפרס על מפעל חיי: פועלי ביסודה של מדינת ישראל וכו'... איני רואה לי כל זכות לקבל פרס זה, כי פועלי בארצנו לא היה יותר ממילוי חובתי האזרחית."

* למרות חוק החמץ – משחר ילדותי איני אוכל חמץ בפסח. כך יהיה גם השנה. אפילו החוק הדרקוני הבזוי של גפני ושות', לא יגרום לי לאכול חמץ. המסורת היהודית היקרה לי ומסורת בית הוריי, חזקה יותר מהקבס שמעורר בי החוק הזה ולכן הוא לא יגרום לי לשנות ממנהגי. נתניהו, שצולם אוכל לובסטר במלון בלונדון, יצביע, כמובן, בעד החוק. והצבועים שהובילו את החוק "הכילו" את הלובסטר.

* אנחנו האלטרנטיבה – בית המדרש "מעגלים", שבו אני חבר ואני המנחה שלו, עורך אחת לשנה, לקראת פסח, אירוע הנקרא "והגדת", שנערך ביישוב והקהילה מוזמנת אליו. היום אירחנו את האירוע בק"ק אורטל תובב"א. בחלקו הראשון הצגתי את אוסף ההגדות העשיר שלי והרציתי עליו ולאחר מכן נערך ערב שירי פסח ואביב בהובלת חבר "מעגלים", המוסיקאי וחוקר הזמר העברי עופר גביש.

את האירוע פתחתי במילים האלה: מסביב יהום הסער ואנחנו יושבים ומספרים ביציאת מצרים. מה זה? אנחנו בועה? אסקטיפיזם?

אני רואה חשיבות רבה במפגש כזה דווקא עכשיו. בימים אלה, כשאנו משלמים את מחירה של פוליטיקה של הכנעה וכוחנות, אנחנו מציגים את האלטרנטיבה, שהיא הדרך הראויה לחברה הישראלית לטווח ארוך. אלטרנטיבה של מחויבות לביתנו המשותף, תוך התבססות על תרבותנו היהודית, בלי שמישהו ינסה לנכס אותה לעצמו.

* איש המקף – שמעתי בצער על פטירתו של פרופ' אמנון שפירא, חבר קיבוץ טירת צבי, ממנהיגי הקיבוץ הדתי, המזכ"ל המיתולוגי של בני עקיבא. ציוני דתי במובן האצילי של המילה. נלחם בחירוף שיניים במשך שנים בהקצנה הדתית, בהתחרדלות, שבה ראה סילוף היהדות וחילול השם. איש הציונות הדתית של המקף.

מחנך  דגול בכל רמ"ח ושס"ה. חבר קיבוץ ותנועה מסור ונאמן. מאז המאבק על הגולן עמדנו בקשרי ידידות. הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס הגולן, במרכז יובלים ובבית המדרש מעגלים. בליל תשעה באב תשס"ו, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הזמנתי אותו להרצות בנטור. באותו יום נפלה רקטה בנטור. התקשרתי אליו ושאלתי אם יבוא. הוא כמעט נעלב מהשאלה. מעט אנשים הגיעו לאירוע, והוא ריתק את כולנו.

היה אנרכיסט, במובן הטהור של המושג, וכתב ספרים עבי כרס על התאוריה שלו שהיהדות היא אנרכיסטית ושמקור האנרכיזם הוא התנ"ך והיהדות.

הוזמנתי ביום רביעי שעבר לאירוע השקת ספרו החדש על המהפכה השלישית של היהדות. לא התפניתי לאירוע. לו ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה לראותו. איזו החמצה!

יהי זכרו ברוך!

* מלא אושר על כל הטוב – דברים שכתב ב-24 בינואר אמנון שפירא, שהלך היום לעולמו, לחברי קיבוץ טירת צבי:

לחברים ולשותפים של "באר הכפר", שלום רב. אני עכשיו בבית חולים העמק, ושם גילו שיש לי מחלת ניוון שרירים ALS . קיבלתי את הידיעה ברגשות מעורבים: מחד גיסא, צער שכנראה לא אגיע עד 120. נו, מילא. אבל מאידך גיסא אני מלא אושר על כל הטוב שזכיתי לו בימי חיי פה בטירת צבי. כולל ובייחוד החברים הטובים עם החום האנושי שלהם הידוע לתהילה.

הרופאים קצבו לי בין שנתיים לשבע שנים ואני היום כמעט בן 88, וגם גיל 90 זה לא רע בכלל.

תודה לכם ולהתראות בשמחות קרובות.

שלכם, אמנון שפירא

* ביד הלשון: מילואים – שירות המילואים בכותרות. מה מקור המושג מילואים ומה תולדותיו?

בפרשת השבוע, פרשת "צו", נקרא על "שבעת ימי המילואים" ובפרשה הבאה אחריה, שאותה נקרא אחרי פסח – פרשת "שמיני", נקרא על היום השמיני, שהוא היום של חנוכת המשכן, ובו אירע האסון של מות נדב ואביהו, בניו של אהרון, שנספו לעיני כל עם ישראל במהלך חנוכת המשכן.

שבעת ימי עבודת המילואים שקדמו לטקס, הם זמן החניכה של הכוהנים לקראת עבודתם במשכן. אחד הפירושים למילה מילואים, הוא שנתנו לכוהנים לעתיד כלים לתפקידם; ש"מילאו את ידיהם."

בתקופת המנדט הבריטי, הפלוגות שמילאו את החוסרים בשורות הצבא נקראו Reserve Forces – הרזרבה. גם ההגנה והפלמ"ח אימצו את המושג, וקראו לכוחות המילואים שלהם – הרזרבה.

בן גוריון לא אהב את השימוש במושג הלועזי, וחידש מושג עברי לכוחות הרזרבה: פלוגות עמ"ל. בכך השתמש במושג עמל, שביטא את ערך העבודה שהיה ערך עליון בתנועת העבודה, כראשי תיבות של "עתודות מילואים". וכך הכריז בן גוריון לאחר הקמת המדינה בישיבת מועצת המדינה – הרשות המחוקקת הזמנית, שקדמה לכנסת: "למען המצאת כוח האדם הדרוש לצבא, ומתוך שמירה עד כמה שאפשר לבל ייפגע כוח האדם הדרוש לצורכי המשק, החליטה הממשלה להקים עתודות-מילואים שיכונו בנוטריקון בשם עמ"ל."

הנוטריקון עמ"ל לא נתפס, אך בעיתוני שנות החמישים עדין ניתן לראות את המושג "עתודות המילואים". בהדרגה נשמטה המילה "עתודות" ונשאר המושג מילואים. האם את המושג "מילואים" לקח בן גוריון משבעת ימי המילואים של פרשת השבוע? לא מצאתי לכך אישוש, אך איני מעלה על דעתי אפשרות אחרת.

אורי הייטנר

* * *

ד"ר ארנה גולן

שיברי מראות מרים זוהרים באור השירה

על ספר שיריו החדש של רון גרא

"שיברי מראות"

הוצאת שי, 2023, 99 עמ'

ניקוד והגהה: ניצה פלד עימוד: יהודית שטרנברג, עיצוב העטיפה: נטלי חן

א. השירה מתהווה ומאירה מתוך כורח התגברות ואחיזה בחיים

זה עתה הופיע ספר שיריו החדש והמרתק של רון גרא, בעל השם "שיברי מראות" (הנטול משיר בעמ' 15). שם ייחודי זה מה פירושו? דומה כי תחילה הוא מרמז למראות שבורים במובן של שיברי חיים, שאלה הם המראות, שברים של חיים  והשירה תתמקד בהתמודדות מחודשת עם מראות ותחושות של כאב, כישלונות ופגיעות, ובנפילות ללא הגעה לשלמות.

אך בנוסף מדובר בשם זה באופן השתקפותם, שכן כל אלה משתקפים לו, למשורר, במראות (אולי מלשון מראה, בנקבה, כמות שנאמר בשיר צובט הלב, "בבית האבות", עמ' 88: "בבית האבות / המראות שבורות"). מכאן ששיברי חייו לא רק שבורים במהותם אלא  גם בדרך הופעתם והשתקפותם בנפשו. אלא שלשון השירה הופכת את השבר והכאב לאמנות, ובכך  מאפשר את המשך הקיום.

ואכן, על כריכתו הקדמית של הספר משרטט רקע שחור בצדדים וקישור אחד מסתורי למטה מצד שמאל שממנו נמתח מעין כבל דק ועוטף את הכריכה האחורית. הרקע הלבן הלא סדיר המצוי באמצע מרמז מן הסתם לאותה מראה שירית המשקפת את האדם המתבונן בה ללא רתע ואת פנימיותו. וזו אף משתקפת על שבריה הנפשיים, הפיסיים ואלה הכרוכים בקשר עם הזולת והעולם. אלא שהפעם ההתמקדות היא בעיקר ב"אני", ולא במשפחה שהתרסקה בעבר וכמעט שאירועים קונקרטיים אינם מופיעים כאן. אבל רגעי ההתמודדות וחשבון הנפש נעשים כאן לשירה.

 וזה אכן מסומל בכריכה האחורית שבה גובר הרקע הלבן אך נמשך בה אותו חוט צהוב המוליך אל הפנים. הציור אינו מכוון להיות יפה, אבל הוא טעון משמעות ומסמן כמדומה את השירה שיש בה מרירות אך גם זיו. אך אז, להפתעת הקורא, מובא בתוכו שיר קצרצר (שהוא למעשה סיומו של השיר "שיר פרדה", עמ' 80 , שעוד נדבר בו) וכך נאמר בו:

ינקפני ליבי:

בכדי טרחת

את שחפצת לאמור

לא אמרת.

 הייתכן? והרי הספר הזה הוא ספר שיריו ה-17 של גרא! והאם לא יכול היה עד עתה לומר את שחפץ?  מהי הכוונה כאן?

המילים  הבאות במשפטים הספורים לאחר מכן, באות להסביר את מהות שירתו, אך כאן הן נראות סתומות: "זיו מריר היא השירה," נאמר בצירוף מפליא של מראה וטעם ודומה, כי רק מי שמכיר את שירתו של גרא חש שהן רומזות, כפי שאמרנו,  למבע המילולי  וליופיו כאמנות, אלא שהוא עומד ביחס של ניגוד לתוכן המר והכאוב, לא סתם נאמר בהן, במלים שרומזות לשיר הקודם  כי "רוח של פרידה" עולה משורותיהם של שירי ספר זה. כי "שנים של התעמקות בתהומות המילים ופשרן  הותירו אותו חשוף  ופגיע אל מול שלדי המילים" (בשיר "כעץ עייף" בעמ' 75 מופיע הצירוף "שלדי תמולים"), והוא מבקש "נחמה", שלא יחוש שסיום חייו קרוב. אבל  לעומק כאבו לא נתן ביטוי.

הסבר זה כולו שירה בעצמו. אך אם עיקרה סיכום של חיים, של מראות שבורים ולקראת פרידה מהקיום – השאלה היא מה קורה כאן? מה הוביל את המשורר להרהורי פרידה? ומהי השירה  למענו ברגעים מרים אלה? והרי מבעו השירי חד, קצר, מרוכז, מיטאפורי, רב עושר ויופי?

לאורן של שאלות אלו אביא דברים קצרים שכתבתי אך לפני כמחצית השנה, עם הופעת ספרו "אמש והיום" (הוצאת צבעונים, 2022, ציור העטיפה נורית צדרבוים, 112 עמ'). שם שאלתי שאלות דומות.  כי דומני שהמהות לא נשתנתה, ייסורי הפרט וכאביו האישיים וייסורי הגוף והנפש של המשורר, הסוקר את חייו שוב ושוב או נותן מבע למצוקותיו, הם אף תכניו של הספר החדש. בשנים האחרונות אף משכו את ליבו מפגשים עם דמויות אנונימיות, שהיו  חידתיות לו  ומסקרנות. כל אלה מהווים  את  המנגינה המרכזית השזורה בשיריו. אבל איזה יופי  של ניגון, שהופך  את הכאב והסבל למעשה אמנות מרהיב ומרשים, רבגוני, נעים לאוזן וקרוב ללב, מה גם שבספר החדש הניגון נעשה מורכב יותר. מופשט יותר,  ואולי מר יותר אבל רמתו גבוהה אף יותר.

וכך כתבתי עם הופעת שירי הספר "אמש והיום" לפני פחות משנה:

"אמש והיום" והוא ספר שיריו ה-14 במיספר של רון גרא והופיע לאחר הספר ה-13, שהיה המבחר מ-12  ספרי שיריו הקודמים. המבחר נקרא "הבהוב אחד של חסד" ואכן היה כהבהוב עז של חסד שירי, לשון שירית קסומה ואישית ושירה המרוכזת באני האישי המיוסר עם רגעי חסד ואינה מתיימרת לפתור שאלות עולם. בספר השירים שראה אור לאחריו, "ימים רעולים" (2021 ), כבר  גבר יסוד הקיום הכאוב נפשית ופיסית אף כי השירים עצמם נותרו קסומים  ובתבניות השירה הייחודיות,

"עתה, אך שנה לאחר מכן, מופיע ספר שירה חדש ומסקרן, ומעלה שאלה רבת עניין, מהו שהשתנה בשירה הכלולה כאן? מהו הדחף העצום למבע שירי? מהי חשיבות הפרסום של שיריו לדעתו? כי אף ששינוי כלשהו חל, ולדעתי השירה נעשתה מורכבת יותר, ללא ספק, ובכל זאת  נותרו תבניות השירה היסודיות שבנו את שירתו מיסודה. ושאלה נוספת מסקרנת לאור  הופעתם הרצופה של סיפרי שירתו, כיצד הפכה השירה בת לווייה כה צמודה לחייו של המשורר וכוח יצירתו גבר. התשובות כמסתבר היו רבות עניין.

"התופעה המעניינת ביותר היא זו העולה דווקא מן השאלה השנייה ודומה כי כאן היא מתבהרת . הכיצד? כי כאן מובלט  כי שירתו יש בה כנות של אמת לשם התגברות. כי לא רק שהיא נובעת ממציאות חייו האישיים במובן של פגישות עם מציאות חייו בגילוייה  הפיסיים, הנפשיים והחברתיים בעבר ובהווה, אלא היא כורח חיים, עיבוד הכרחי וחיוני בלשון השירה של החוויות, כמין התגברות פנימית. וזה יכול להיות אפילו מיפגש עם תופעה אנושית שמשכה את תשומת ליבו ובאופן לא מנוסח משקפת או נוגעת בחייו שלו, או שעלו בו זיכרונות או חוויות  מן העבר לטוב או לא לטוב, חוויות או דמויות קרובות. ואז, אתה כקורא חש כי זו אינה שירה רק כאופן של מבע יצירתי , מבע לשם יצירת אמנות או ניסוחה היצירתי של חווייה או אידאה, אלא שאמנות המבע השירי חיונית לקיומו, היא המאפשרת לו להמשיך ולפעול ולעמוד בקשיים, ומכאן היצירתיות הפורצת."

ב. הלילות ללא שנת – הצצה לשירים אחדים

משום קוצר המצע, נעיין כאן בקצרה בעיקר בשיר או שניים, שירים שרון גרא עצמו בחר לתת קטעים מהם על העטיפה. ראשון להם הוא השיר הקצרצר המופיע על כריכת הספר בחלקה המקופל  (ובספר בעמ' 15):

בלילות אין שנת

בשעה ששנתי נודדת

באים השירים

מכתיבים לי מלים

עת נרות דלוקים

מאירים את שעתי המיוסרת

מהי משמעותו של שיר זה? בכך, שנאמר כי השירים מתהווים, מעצמם ודווקא בשעה המיוסרת בלילה. אלא שהם, כמו הנרות, מאירים את שעת הייסורים, מעניקים לו כוח לעמוד בהם. עתה יובן לנו מה דוחף את יצירתו של גרא. הקצב הקדחתני של יצירתו נובע מייסוריו, מאפשר לעמוד בהם.

אך מהם הייסורים? תשובה תתקבל מצירופם של השירים, אך אולי מעיון נלמד משהו מן השיר "כעץ עייף", שממנו ניטל הצירוף "זיו מריר", הנמנה על השירים הלא רבים שאירועים קונקרטיים עולים בהם. וכיוון שהם גם ארוכים יותר וטורי שיריו של גרא מצטיינים בדרך כלל בקיצורם ודחיסותם  והם כעין פעימות, נכתוב את טוריו, שגם בשיר זה  הם קצרים, ברצף, כשהדימוי לעץ עייף , לצומח, לאובייקט הטבע אך נפשו אנושית, מוסיף ומתפתח בצירוף לאירועים הקונקרטיים מחייו, למערכת מופשטת וקונקרטית כאחת של  מיטפורות לנפש המיוסרת.

"חיפשתי נחמה / בעברי / בצניחות שצנחתי / באהבות שאוכלו / בלהבות / בשירים שכתבתי,  / כל שחייתי לפנים / מוגף בפניי / זר אני להם / זרים הם לי / אוחזים בי שילדי תמולים / אנשים ואמשים / כעץ עייף / כבצאת עננים אל / מסע הסתיו / עם מחלותיי שעמסתי / לא ניצת בי זיו  מריר. / רימוני לחשוב / כי הולך אני  וגדל / עושה פירות / מדוע לא ידעתי לקנות לי / קניינים / ירדתי / ואין לי זכות / להתענות. / לא אצא לי אל הגנים / אל שחר חייכני / ואדמוני. / לא ארד אל  / המעיין /להרוות צימאוני / ליבי לא לחמדה."

דומני שאין צורך להרבות מילים על משמעות הכאב המובע כאן. שהרי בשעת ייסוריו הפיסיים והנפשיים אין לו נחמה בפעילות הנועזת או בהתרפקות על הטוב שהיה בעברו, כיוון שבשעה האפלה הזו הכול כמו מוגף בפניו, זר לו. והוא עצמו כעץ עייף, ואת עברו כשלדי אתמול כי רימוהו  לחשוב שהוא עשה "פירות" בשעה שהחמיץ הכול, ולכן אין הוא מצפה עוד לחיים של חמדה או שמחה. אפילו "זיו מריר" לא ניצת בו והרי רק השירה מנחמת. ייאוש מוחלט שכאמור – הדימויים לטבע מעצימים אותו, בהבליטם את מימד החיים והתשוקה לחיות שאבדה...

עתה יהיה מעניין להביא  שיר מסוג שירים שונה המאפיין גם הוא את כתיבתו של גרא, והוא השיר "בכי", הוא נמצא בספר ממש מול "כעץ  עייף" אך בו  מדובר על "אדם" בהכללה וכמו  היה מדובר בזולת,  אבל האפקט האישי הוא שגובר  למרות  ההכללה המרחיקה המסתייעת גם כאן בדימויו של הקיום לגילויים בטבע.

"בוכה אדם / על גשם מסוער / על חושך מסובבו / על עיקולי הדרך. / על אנקת אבריו / עלומיו עד ייאוש / יומו הגדוש / מכין דגנו / מרווה תלמיו / על ריגבי העפר / בו גורלו טמן / על חלומות./ ורוח תסיח בפניו / לוחם ימיו."

כוחו של השיר במטפוריקה הפשוטה לכאורה, אך כל המימדים שבה, הנטולים מן הטבע והנוף, נקשרים לבכיו הכאוב של אדם על חייו שהם כחושך, ומהפכים בדרך ומחלות באיברים הובילו לייאוש, ואפילו סוף חייו הקרב בעפר נרמז. אפילו הגשם כמו בוכה ומסוער ומקשה על הדרך המתעקלת של חייו.

המעניין הוא, שדווקא לאחר המימד הגופני חל מעבר לתחום הדגן, האוכל הבסיסי, סמל החיים שהכין ותיכנן אך העפר הפורה הופך לקבר גורלו. והרוח? מקדמת פניו ומסמלת את כל הכישלונות של מלחמות חייו. וכך, בלשון שקטה ופשוטה לכאורה, ובלא פירוט, הופך הכאב לצורב ובהחלט למבע אישי.

 מיטפורות ממזג האוויר ושיר מכליל (בניסוחו בלבד, כמובן)  מצוי, בין השאר, גם לאחר השיר הפותח ומיד נציץ בו בקצרה. אבל דומה שכדי להבין את שירתו של רון גרא ראוי להעיף מבט תחילה בשיר הפותח את הספר ובהחלט לא במקרה. השיר  קרוי בלשון שיש בה אירוניה וכאב כאחת, "צעיר". כי לא צעיר דובר בו אלא זה המסכם את חייו ומבין את מהלכם לאור ימיו כצעיר. טוריו של השיר נותנים מבע מיטאפורי כיצד ומדוע לא נותר בו דבר מהערכים שבהם החל את חייו כצעיר, ואז הטורים המכים בך שבו אומרים  כי "סנה החיים שבער / אכל  בי / ונותרו גחלים ורמץ / רוחשים" – והמיטאפורה התנ"כית מתקשרת לעולם היהדות שבו החל דרכו, כנאמר בשיר:  "לאורם של חסידי וצדיקי עמנו הלך, אך הם עמדו כמחיצה בפניו לחיות את החיים." בהשפעתם "ברחתי מריח אורנים / בשבילי הרים," בגללם נמנע מחיים יצריים ושאפתניים האופייניים לצעיר. ועתה, לאחר שיברון חייו, לא נותר לו אלא "לראות את שמעבר / כולו אור / והודייה," ולהבנתי, לראות את שמעבר לחיים ולהודות, אולי, על הטוב שיזכו אותו שם, בעולם האחר.

עתה יובן היטב השיר "אדם", שנביא אותי כלשונו כי כל פירוש מיותר. ויובן גם מדוע הטורים קצרים, כפעימות, חדות וכואבות:

מגולל עצמו לתוך

עצמו

מקשיב לבינתו

נושם אותה בנימיו.

רואה שבריו שליקט

אחד אחד.

אלול בירכתיו

חשוון  ביסודותיו.

אדם מגולל עצמו

לתוך עצמו

צפים תווי מילים

תווי חוחים

אותם מצפין

באפרכסת ליבו.

נאחל, אפוא, לרון גרא שלא יצפין את תווי מילות החוחים שלו בליבו, אלא יוסיף לתת להם ביטי בשיריו רבי הייחוד.

ארנה גולן

אהוד: ואולי נאחל לו שלא ינגן רק על פי תווי הסבל כי הקורא מצפה לפגוש גם תווים אחרים.

* * *

בן ציון יהושע

מכתב מן הדורות הקודמים

על שירתם של הרצל ובלפור חקק

הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, ינואר 2023, 320 עמ'

בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, ינואר 2023, 320 עמ'

ספריהם החדשים של הרצל ובלפור חקק אינם מותירים את הקורא שוחר השירה בשוויון נפש. אני קורא לא פעם שירה, ופוגש שוב את שפת היומיום. והנה הגיעו אליי הספרים "סולם הכלים השבורים" (מאת בלפור חקק) ו"השיר שלא שרו מעולם" (מאת הרצל חקק). אתה קורא וחש שהגעת לפינת סתרים נפלאה: בתוך השירה העברית מפכֶּה מעיין נסתר, שמימיו צלולים והוא נובע מתוך השירה העברית הקדומה. זו שירתם. ואני שומע רטט: אוצרות תרבות שלנו שחיכו להם נידחים בתהומות, כמו נדלו מן הים. קולם שב, הם מתגלים שוב בשפתם השירית של הרצל חקק ובלפור חקק: כל תאום ושיריו. כותב הרצל חקק בשירו 'אוצר בקרקעית הים':

תַּרְבּוּת קְסוּמָה מְחַכָּה

לְהַצִּיל מָה שֶׁשָּׂפָה, מַה

שֶׁטָּבַע. פֵּשֶׁר מַעֲמַקִּים וְיָם.

נָגַהּ וְנִשְׂגָּב מִבִּינָתָם. (השיר, 24)

גם אם יש היום הבחנה בין שיריהם של האחים, בדבר אחד הם בכל זאת דומים: בַּמטען התרבותי שלהם, בשפה העשירה שלהם, שהיא שפת הדורות, השפה היהודית. ואי אפשר בלי הערה אישית: התאומים הרצל ובלפור חקק בחרו להופיע על במת השירה העברית בשני הספרים הראשונים בהופעה משותפת. הם פרסמו את "במזל תאומים" (1970) ואת "ספר אורות האהבה" (1972) בשם משותף "הרצל ובלפור חקק", למרות שהשירים באותם ספרים הם נבדלים. הם לא כתבו שירים יחד. אך ההופעה המשותפת הטעתה קוראים, והיו מי שחשבו, שיש כאן תופעה של כתיבה משותפת. כתבתי אז סקירות ראשונות על שני הספרים. הייתי ראשון הסוקרים של כתיבתם בכתב העת "במערכה". הצעתי אז במאמרי "הם עשו זאת שוב" הצעה לשניים: "דומה, שהגיעה השעה שיוציאו את יצירותיהם  בנפרד, כדי שהקורא יתייחס לשירים כשירים ולא כתופעה ומובטח לנו ששירתם תגיע לשיאים חדשים" (במערכה, ספטמבר 1972). לשמחתי הַצעתי נפלה על אוזניים קשובות. מאז ספרם השני, הם פירסמו ספרי שיריהם בנפרד, וזה היטיב עימם: הם סללו להם דרכים מובחנות יותר בשירתם, ואצל תאומים זהים מדובר בחידוד הזהות האישית.

האחים הם תבנית נוף תרבותם

הרקע לכתיבתם של הרצל ובלפור חקק הוא דור שקיבל את השם "דור כור ההיתוך": הם חוו את העלייה ההמונית לארץ בשנות החמישים: הם נולדו בבגדד סמוך לקום המדינה, והולדתם במשפחה ציונית, שבה היה האב חבר במחתרת הציונית, טבעה בהם חותם. הם קיבלו שמות ציוניים, וגם חוויית העלייה היתה מיוחדת: האב נעצר עקב פעילות ציונית, ושוחרר סמוך לליל הסדר תש"י (1950) על תנאי שישוב למחבוש לאחר ליל הסדר. התנועה הציונית הבריחה את המשפחה דרך גבול איראן לעיר טהרן: שם שהתה המשפחה במחנה חשאי שהוקם בבית קברות יהודי בטהרן ("בהשתייה", כלומר: גן עדן). חדר הטהרה היה המשרד של הנהלת המחנה (רקע היסטורי להקמת מחנה זה מופיע בספרו של שלמה הלל, "רוח קדים"). האחים חקק סיפרו על כך במאמר שפירסמו ( ראו בגוגל: הרצל ובלפור חקק, פסח במחנה ציוני חשאי בטהרן. ניוז 1.)

כסופר וכחוקר אני מלווה ביצירתי ובמחקריי את הדרמה ההיסטורית הזאת, הן דרמה אישית (עבור היוצרים) והן דרמה קולקטיבית. דרמה זו של שיבת ציון בדורנו השפיעה על כל מי שחוו אותה. האחים חקק מבטאים בשירתם את זהותם, באמצעות האירועים הללו. האדם הוא אכן תבנית נוף מולדתו (כמאמר המשורר ש' טשרניחובסקי), אך הוא גם תבנית נוף הוריו, משפחתו ותרבותו. הרצל ובלפור חקק הם תבנית נוף תרבותם. השירים שלהם מבטאים בעצמה וברגש את זהותם היהודית, כבנים לקהילת יהדות בבל.

המיוחד בכתיבתם שהם מתמודדים בשירים עם ההיסטוריה ועם המיתוס. עקב ה'פרהוד' שפקד את קהילת בגדד בתש"א (1941), נספו בפרעות אלה שני האחים הבכורים של האם סעידה, ולאחר נישואיה, כשנולדו לה תאומים, נוצר המיתוס "שניים תמורת שניים", שנתן למשפחה נחמה וצידוק הדין. המיתוס הוסתר מן התאומים עד 1977, אז יצא לאור ספר "גולים וגאולים" כרך ו' של אברהם תו'ינה, והכותב רשם את המיתוס מבני המשפחה, וכך הוא נחשף לתאומים הכותבים בהיותם בני 29. מאז, מלווה הסיפור המשפחתי את השירה שלהם. האחים ביטאו זאת בעבר במאמריהם וגם בשיחות מול קוראים (ראו למשל במאמר באינטרנט: "הרצל ובלפור קוראים בקפה", ניוז 1.)

עץ המשפחה היה לעץ שהניב שירים וגם מחויבות:

עֵץ הַמִּשְׁפָּחָה: פֵּרוֹתָיו

הֵם בְּשִׁירַי, מִידֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתַי

בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ מֵעוֹלָם.

לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַגִּיעַ אֵלַי

בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַכְּתוּבִים וְהַגְּוִילִים

וְאָפִיתִי אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ

בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר

וּבְמִלִּים.

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, 49).

הם מגלים עקביות בספרי השירים שלהם, והם נאמנים לשפת הדורות. החשש שלי הוא, שהערך של 'שלילת הגולה' שהיה אחד מן הערכים הציוניים מלווה היום את השירה הישראלית, ומשוררים מתנערים מן התרבות היהודית לאורך דורות כמורשת של גלות. הרצון לייצר 'ישראלי חדש' נותן אותותיו גם בשירה רזה, שכתובה בשפה ישראלית, והיא מתנערת מן העבר. בשירה של האחים חקק, כל המורשת נמצאת איתם:

רְאִיתֶם אוֹתוֹ, כָּל הַקּוֹלוֹת  

נִפְקָחִים אֵלָיו, לָאֹרֶךְ, בְּמַקְהֵלָה.

בְּרָקִים מֵעָלָיו, זֶה הַמַּסָּע שֶׁלּוֹ:

מוֹרֶשֶׁת דּוֹרוֹת בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 140)

בשירתו של בלפור חקק מדומה הרציפות של העברית כשיירה הנושאת את ארון הברית:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן

שֶׁל הַשָּׂפָה הָעִבְרִית

קַמְנוּ אֶל הַבְּרִית

קַמְנוּ כָּל מְקַדְּשֵׁי שְׂפַת עֵבֶר

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת 

לָשֵׂאת אוֹתוֹ כֹּהֲנֵי שַׁחֲרִית:

יְהוּדִים שֶׁבָּאוּ מִכָּל הַדּוֹרוֹת.

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 247).

החשש הוא, שהניכור בהווי הישראלי כלפי המסורת היהודית הביא עם הזמן לניכור כלפי תרבות הדורות, שהיא נחלת כולנו ולא נחלת קהילות דתיות בלבד. במובן זה האחים חקק נאחזים ברציפות התרבותית, והם שומרים על ההמשכיות. השמירה שלהם על הזהות היהודית היא באמצעות היצמדות לַיצירה העברית, שנוצרה במשך הדורות. מבחינתי, יצירתם תורמת לשיח התרבותי ולמפגש בין הזהויות השונות. יש בכך דו-שיח עם האתוס הישראלי המתעלם מן העבר היהודי. שירתם מאתגרת את השירה הנוצרת כיום.

גם העקביות שבה הם כותבים על ה'פרהוד' (הפרעות ביהודי עירק בהשראת השגריר הגרמני-הנאצי בבגדד) יש בה תרומה לשִׂיח הישראלי על תקופת "השואה": יש בכך תרומה לתפיסה ההיסטורית הרחבה, שהשואה היא 'שואת העם היהודי'. וזה לא מקרי, שהאחים חקק כתבו על כך מאמר מפורט. (ראו באינטרנט: "הרצל ובלפור חקק, שואת העם היהודי").

החיפוש אחר ההרמוניה, הקדושה הקדומה

בשיריהם הם חיים את העבר שהיה, מתוך רצון לשמור את ההרמוניה של הימים הקדומים. כך הרצל חקק בשירו 'הזמן המסתורי, הצוואה המקורית':

‌‌זֶה סִפּוּר עַם וּזְמַנִּים. יְלָדִים קְטַנִּים וְהֵם

לָנֶצַח זְקֵנִים, מְפֹרָשׁ וּמִקְרָא. תְּפִלָּה וְשִׁירָה.

יַלְדֵי תְּהִלִּים וְאִתָּם הַדּוֹר, לֹא יַחֲלֹף זְמַנָּם.

גִּבּוֹרֵי הַתָּנָ״ךְ פָּסְעוּ בִּרְחוֹב אַגְרִיפַּס, אִתָּם.

כַּרְמֶל בְּצִקְלוֹנָם. הוֹד בְּבִגְדָּם. לֶשֶׁם אַגָּדָה.

בְּסֵפֶר הַנְּצָחִים זָהֲרָה אֲלֵיהֶם וּבָהּ. לֶהָבָה:

״אַתֶּם יַלְדֵי תְּהִלִּים, יוֹרְשִׁים לַמֶּרְכָּבָה.״

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 79)

מוטיב הצוואה מן העבר מופיע גם בשיריו של בלפור חקק: השיר 'צוואה מחוקה', "סולם הכלים השבורים", עמ' 119. כחלק מחיפוש העבר, יש בשיריו של הרצל גם חיפוש נואש אחר צנצנת המן שנשמרה לדורות, כך בשיריו בעמודים: 62 , 71, 320. המשורר מבקש להשיב ניגון שאבד, כך עמוד 80 – וכן סודות מלוכה שנשכחו, עמוד  61. נטייה רוחנית זאת רואים גם בשירי בלפור חקק – הוא שב בדמיונו לבגדד לחפש את בית סבו: והוא מבקש שם את המנורה הקדומה:

...בַּקִּיר לְנֶגְדִּי סִרְטוּט מְנוֹרַת שִׁוִּיתִי

בַּדְּיוֹ הַקְּדוּמָה שֶׁל סָבִי מִצַּד אִמִּי

וַאֲנִי אוֹמֵר לְמַרְאֵה הַמְּנוֹרָה:

הָשִׁיבֵנִי אֶל עַצְמִי.

הַמְּנוֹרָה הַמְּצֻיֶּרֶת פְּסוּקֶיהָ

 אֵינָם דּוֹהִים

שִׁבְעָה קָנִים שֶׁל סוֹד וְגַעְגּוּעִים.

מִישֶׁהוּ מִיְּרוּשָׁלַיִם מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכִי

כְּשֶׁאֲנִי בִּזְמַן נְעִילָה בְּבַגְדָּד,

יוֹצֵא מִתּוֹךְ גְּבוּלוֹתַי

בִּתְפִלַּת קְדֻשָּׁה בַּבַּיִת הֶחָרֵב שֶׁל סָבִי

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 52)

יש סמלים שחוזרים ופוקדים את שירי התאומים במקביל, ואין הסבר לכך, אלא שורשיהם התרבותיים המשותפים. כך בלפור הנאחז בסמל המנורה. ואם נעיין בשיריו של הרצל, הוא שב למנורת המקדש ברומא:

‌‌הַמְּנוֹרָה נוּגָה. הַמְּנוֹרָה נָגְעָה בַּצַּעַר,

זֶה לָהֶם אוֹת נִצָּחוֹן. טִיטוּס וְהַשַּׁעַר.

שַׁבְנוּ לְהָאִיר, דִּמְעַת אִמֵּנוּ, הַבָּנִים.

יְתוֹמִים הַשְּׁמָנִים בְּשִׁבְעַת הַקָּנִים.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 96)

לא פלא שבשירי ההתקדשות להיות משוררים, בלפור חקק חוזר אל לידתם בתוך הווי של "חצר הקודש בירושלים". מכיוון שנתפרו להם כתנות פסים בלידתם, הרקע הוא חיפוש הקדושה:

נוֹלַדְנוּ שְׁנַיִם תְּאוֹמִים - - -

שָׁמַעְנוּ מִיָּד הֶמְיַת נְבָלִים הוֹמִים: 

צְלִילִים שֶׁל נָהָר, שֶׁל יָם.

כְּבָר אָז שָׁמַעְנוּ קוֹלוֹת מִן הַמַּיִם,

קוֹלוֹת חֲצַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם.

כָּל בַּעֲלֵי הַשִּׁיר וְהַפַּרְנָסִים

יָצְאוּ אֵלֵינוּ לְהַקְדִּישֵׁנוּ בְּשִׁיר

לְהַלְבִּישֵׁנוּ כָּתְנוֹת פַּסִּים

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 49)

החשש הוא שהעבר הזה יימחק מן הזיכרון ולא יהיה לו זכר:

מַה יְסֻפַּר. לְאָן. מַה

בִּשְׂפַת אָדָם, אֵיזֶה זְמָן

בְּקַרְקָעִית הַיָּם נִטְמַן.

קָפְאָה הַשִּׁכְחָה. שָׁעוֹן שֶׁנָּפַל

בָּכָה: מַה יְנֻגַּן, בָּרֶגַע שֶׁאָפַל.

וְהַצֵּל חִוֵּר, יָפְיוֹ מִקֶּדֶם יְסַפֵּר.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 29).

שיבה אל העבר הקדום

מכיוון שבעבר המשוררים היו הלוויים בבית המקדש, יש שאיפה להמשיך את מסורת הלוויים: רצון לשיר את השירים על מעלות הלוויים בהר הבית:

אָמַר לִי סַבָּא מוֹרָד

בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים בִּירוּשָׁלַיִם:

לֵךְ לְךָ אֶל הַמַּעֲלוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת

שָׁם עָמְדוּ הַלְּוִיִּים עַל מִשְׁמַרְתָּם

לְשׁוֹרֵר שִׁיר שֶׁל יוֹם

וְעָמַדְתָּ שֵׁם וּבֵרַכְתָּ.

עֲמֹד שָׁם עַל מִשְׁמַרְתְּךָ

מִשְׁמֶרֶת הַמְּשׁוֹרְרִים

שֶׁל מַטָּה. - -   -  --

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 116)

לשאת את משא הדורות, זה גם חלומו של הרצל חקק:

עַל כְּתֵפֵינוּ גּוֹרָל, בַּהַגָּדָה כְּנִשָּׂאִים מֵעַל.

רִאשׁוֹנִים בְּסִפּוּר בְּהֶמְשֵׁכִים, לֹא נָחִים.

נֶאֱחָזִים בַּפְּלִיאָה, בַּבְּרִית. רֶתֶת בַּבְּתָרִים

וְנִשְׁבָּעִים: בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נָרִין בְּנֵי חוֹרִין.

הַהַגָּדָה הוֹגָה יַחַד שֶׁבֶת. מִלּוֹן מִסֵּבֶל.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 136).

לא פלא, על כן, שהם כותבים שירים על דמויות ואירועים מן התנ"ך. שמורה בזיכרון כמובן, עובדת היותם של השניים חתני התנ"ך העולמי לנוער בצעירותם. הרצל ובלפור חקק מחוברים לתנ"ך ולשפתו חיבור אמיץ מאוד. הקורא המיומן השולט בשפת התרבות היהודית, מזהה מיד את השורות שנכתבו בהשראת התנ"ך. ומעבר לזה יש שירים בעקבות דמויות תנ"כיות. הרצל ובלפור חקק כותבים שירים בעקבות התנ"ך, מדרש חדש על המסופר בתנ"ך. זה אינו הסיפור התנ"כי כפי שהוא מופיע בספר הספרים. תמיד השיר החדש הוא פרשנות מטלטלת, מדרש על הטקסט הקדום.

כך המחזור של בלפור חקק, "תנ"ך מחדש" (עמודים  274  עד 294).

וכך הרצל חקק: "סיפורי קדם, חלומותיה בסולם": השיר שלא שרו מעולם, עמודים  129  עד 135.

יש ניסיון לחזור אל העבר, להתחבר אל ימי קדם: כאילו דור ההווה חוצב בנקבה אל העבר להיפגש עם ימי קדם, לחצוב ולזכור:

בַּיִת קָם וְהוּאַר. מַיִם וְנִיחוֹחַ

מִנִּקְבַּת הַשִּׁילוֹחַ. דּוֹר אֶל דּוֹר

חָצַב וְזָכַר...

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 113)

הרצון המתמיד להתחבר אל העבר ניכר במוטיב המופיע בשני הספרים: בלפור חקק כותב שיר "מכתב מדורות קודמים" ( סולם, 61), והרצל חקק כותב "המכתב לעתיד" (השיר, 15 ).

בלפור חקק כותב:

הִגִּיעַ אֵלַי מִכְתָּב

מִדּוֹרוֹת קוֹדְמִים, מַעֲטָפָה בְּלוּיָה בַּקְּצָווֹת.- -  -

אֶשְׁמֹר אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁהִגִּיעַ

שֶׁבָּא מִן הָרָקִיעַ, שֶׁבָּא מִן הַנָּהָר

עַד שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי עָבָר.

אֶשְׁמֹר בַּמְּגֵרָה כָּל הַמִּכְתָּבִים  הַמַּגִּיעִים

אַעֲבִיר אוֹתָם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.

(סולם הכלים השבורים, 61)

הרצל חקק מבקש כשליח להעביר את הלפיד לדור הבא, בחרדת קודש הוא כותב מכתב אל העתיד: הוא קורא את הסוד 'בשפת הגחלת' ומפשפש 'בתיבת הסתרים'. דורות העבר הותירו צו שלא יימחק. המשורר רואה 'אור מפורש' והוא העד 'ליד ארון שנשדד'. זה כוחו לגלות מה הארון זוכר, ובשיר יש תחושה של כתיבה מתוך קדוש הקודשים, עד הניצוץ:

נִשְׁקָפָה מַעֲטָפָה. הַמַּפְתֵּחַ לַסּוֹדוֹת

מִסְתַּתֵּר. הָאָרוֹן אוּלַי זוֹכֵר, מָה גָּר

בַּמְּגֵרָה. רָזִים, תֵּבַת סְתָרִים. צְרוּבֵי

אֵלֶם. בְּדַפֵּי סוֹד. שְׂפַת הַגַּחֶלֶת. נִצָּבוֹת

האֶצְבָּעוֹת אֱלֹהִיּוֹת. נִיצוֹץ יַמְרִיא.

('המכתב לעתיד'- בעמוד 15).

יש רמיזה שאנו בכמיהה למעמד הר סיני חדש: צו מחייב – 'נעשֶה ונכמַה', על משקל 'נעשה ונשמע'. המשורר שומע

"מַנְגִּינַת תָּמִיד".

ובקצב נבואי נוגע בנו הסיום, הצַו:

נְהִי הָאָרוֹן יְמָרֵר. פְּעִימַת הִמְנוֹן מְצַמְרֵר:

'מוּכָן וּמְזֻמַָּן לְהָעִיד'. זֶה מִכְתָּב לֶעָתִיד.

סיום: הנאמנות לרציפות

המאבק העקבי לשַמֵר את הזיכרון, עומד מול השאיפה, שליוותה את 'הזמן החדש' למחוק את העבר ולהתחיל מחדש. בשירת 'האינטרנציונל' הופיעה הקריאה: "לא כלום אתמול, מחר הכול." היו יהודים בעת החדשה, שרצו לוותר עקב כך על זהותם, או לוותר בתוך התנועה הלאומית שֶקמה על הסמלים הקדומים: ארץ ישראל, העברית. התנועה הלאומית שלנו, הציונות, הצליחה, ובדורנו הקמנו את המדינה. כך קמו גם מוסדות התרבות והתקשורת העברית. שירתם של הרצל ובלפור חקק מציפה את הדילמה של דורנו בנושא זהותנו, הקשר לשפה העתיקה: האם הזהות העברית החדשה בדרך לוויתור על התרבות העברית הקדומה או שיש בה כוח להמשיך את השליחות: להתמלא מחוליותיה של התרבות הקדומה.  יצירתם של האחים חקק מבשרת שלא שקעה שמשה של העברית הישנה. בעבר ידענו, שכאשר אנו קוראים את ביאליק, אלתרמן, עגנון, רחל, לאה גולדברג, שחר, בורלא ושמי וכל האבות והאימהות של התרבות העברית החדשה, עלינו לקרוא בין השורות את השכבות של העברית הקדומה. האחים מתכתבים עם האור ממזרח, עם שושנה שבבו, בורלא ויצחק שמי. הדיאלוג מעיד שהספרות היא רצף של חיים.

הספרות אכן אינה נבנית על שכחה, אלא על דיאלוג מתמיד. האחים התאומים עומדים על המשמר. כך כותב הרצל בשירו 'מכתב לעתיד': זֶה הַצַּו: כְּשֶׁהַדּוֹר אֵינוֹ. לָקוּם לְמַעֲנוֹ.

 שירתם של האחים חקק ממשיכה את המסורת הקדומה: השפה אינה חילונית, אינה יומיומית. השפה מרובדת בשכבות של העברית החל מימי התנ"ך, והמשך בשפת המשנה והתלמוד, הקבלה והפיוטים ב'סידור התפילה'. שירתם של הרצל ובלפור חקק מאתגרת את הדור החדש של המשוררים הישראלים, שהעברית לדורותיה נפקדה ביצירתם.

בן ציון יהושע

* * *

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

איחלת לנו בשיריך שניזרק כולנו לים

מלאתָ שינאה ונקם כלפינו "שודדי" מולדתך

ואילו אנחנו עורכים ערב חגיגי לכבודך בחיפה

בשעה שבני עמך טובחים אלה באלה

ואין להם עתיד כי הפלסטינים אחֶיךָ

שוחטים תמיד את העתיד שלהם

אבל אנחנו אין גבול לסובלנותנו

לא נעיפך באוויר מחמוּד גם אם תרצה

לא נטבילך בים ליד החכות המיותמות

של אמיל חבִּיבִּי גם אם תרצה

ולא נפוצץ אותך מחמוּד כמו את ע'אסן כנאפני

בביירות אלא נחייך ונחבק אותך

בַּצביעות הדמוקראטית שלנו בברכת ברוך הבא

כי באמת דפקנו אותך מחמוּד

מיליון מאיתנו בהם גם ערביי ישראל ימריאו

הקיץ מעל הים לטייל ברחבי עולם

זו התשובה שלנו לנבואות הזעם בשיריך

לעומת הצלחתה של ישראל אתה חגב מחמוּד

הפסדת את עולמך כאשר נפרדת מאיתנו

ומן העברית והדו-קיום, זוכר מחמוּד?

והצטרפת לרוצחים שכיום רוצחים

אלה את אלה ואיכפת להם משיריך

כמו שאיכפת להם לזרוק את בני עמם

מחלונות בניינים גבוהים בעזה ולרוצץ

את גולגולותיהם על המרצפות הקדושות

של פלסטין מולדת פיוטי השנאה שלך

נדפס לראשונה  בגיליון 258, מיום 5.7.07.

* * *

יעקב זמיר

איפה אתה גר?

שלום רב,

מן המפורסמות היא שנכדי הבכור שיחיה, שנושא את השם עידו, הינו הילד הכי חמוד הכי יפה והכי חכם בעולם. כמו כן הוא נולד וגר בירושלים, קודם ברחוב נרקיס במרכז העיר, ואחר כך ברחוב הגידם שם.

משאך החל לדבר וחבש את ספסלי הגן בגיל שלוש או שלוש וחצי, לימדו אותו הוריו את פרטיו האישיים בעל פה. בן כמה אתה היכן אתה גר וכו'. חזר ושינן וידע לדקלם.

יום אחד הלך עם אימו  לבקר את אביו במקום עבודתו. לילד יפה וחייכן כולם כמובן נטפלים. זה נותן לו משקה, השני סוכרייה והשלישי מגיש לו כלי משרדי למשחק. לעידו לא היתה  בעייה להתחבר לאנשים והוא שמח לשוחח איתם. הם התחילו שואלים אותו מיני שאלות ברצף: בן כמה אתה, מה שמה של הגננת שלך ואיך קוראים לאביך  ועוד.  עידו שהרגיש שממטירים  עליו שאלות אין קץ ולא רצה להתמודד עם כל התשובות, חשב שנייה אחת וענה: רחוב הגידם אחד!

כולם  שאלו איזה מין  שם זה, הגידם?

ובכן הכול ידוע לנו. אמנם יש רחוב טרומפלדור, אך קברניטי הישוב רצו שיהיה רחוב נוסף שינציח את האיש. ועל כן נוסף גם רחוב  "הגידם". זה כמו שיש  רחוב ביאליק בתל אביב, אך קיימות גם שדרות ח"ן, על שם חיים נחמן (ביאליק), וכך עוד ועוד. בדרך כלל זה נקבע  לפי מפתח מפלגתי מקודש שמקובל בוועדות לקביעת שמות שבמועצות הערים.

אין כזה דבר רחוב הכלנית לאורך זמן. הרחוב  יישא את שמו זה כל עוד אין על הפרק שֵם של איזה עסקן שפעל למען המפלגה, עלה לשמיים ומגיעה לו הנצחה. כל שמות הרחובות שהם לא על אנשי שלומנו, הינם זמניים עד שיצטרף העסקן לפמליה של מעלה, אז תוחלף הכלנית ברוזנברג, גולדשטיין או צנטנר וכיו"ב.

זאת ועוד, אם העסקן הז"ל היה חביבו של האח הגדול, הרחוב שיקרא על שמו יהיה בשכונה מכובדת, ואם  בחייו לא נשא חן בעיני אותו "אח גדול" שעל פיו יישק דבר, כי אז הרחוב שעל שמו ייקרא יהיה מן הסתם בשכונת מצוקה דחויה.

יש לציין שיש כאן גם "קודים". מי מהקברניטים שבחייו ישאף ששמו יתנוסס על מוסדות רציניים או שכונות יוקרה, יכתוב צוואה בה יבקש שלא ייקרא על שמו שום מוסד לשם הנצחה... וזה רמז לנותרים אחריו. כך מצאנו שלמחרת פטירתו, ולפני שסיימו לדקלם את נאום ההספד, יתנוססו בכל העיתונים שמות הרחובות, האתרים והפארקים הציבוריים שנקראו כבר על שמו.  לא אזכיר דוגמאות מפני כבוד ההולכים.

מעשה שעלו ובאו רבים מאנשי עמך ונתקעו במעברת פרדס כץ, שלימים הפכה ל"שכונת פרדס כץ" בתוככי עיר הקודש בני ברק. הרחובות בשכונה הזו  נשאו שמות כמו רבי איציק פון ברדיצ'ב, רבי נחמן מברצלב  והאדמו"ר מְקוּצק ועוד, וזה לפי שיטת ה"אונדזער" כלומר הכול שלנו ואין עוררין. האוכלוסיה המקומית, שרובה ככולה עלתה מעיראק תוניס ומרוקו, לא רק שלא הכירה את נושאי השמות הללו בכלל, אלא גם התקשתה להגות ולבטא אותם. לבסוף קמה זעקה גדולה בתוך ארץ בני ברק, ובאו תושבי שכונת פרדס כץ והפכו את מכלי הזבל וכמעט שרפו כמה מהן (כמעשיהם של תושבי שכונת מאה שערים בעיר הקודש), ורגמו את העירייה באבנים, עד כי מיספר אברכים אף נזקקו לטיפול רפואי רחמנא ליצלן. המפגינים דרשו ששמות אחרים "משלהם" יתנוססו ברחובותיהם.

יש לציין שכל האמור קרה לפני שמפלגת ש"ס נולדה. שעד אז שלטה ביד רמה מפלגת אגודת ישראל שקיבלה את קולות האוכלוסין הללו ביום הבחירות, אך ייצוג הולם היא לא נתנה להם.  יצתה בת קול ותפסו האומללים והדפוקים הללו, שבעצם, גם הם יכולים להקים מפלגה, ואז גם להם יהיה  ייצוג כדת וכדין. קמו ועשו. וכך נולדה מפלגה חיה ובועטת. (אמנם חבל מאד שיצאו ממנה גם  פרות באושים, אך זה עניין אחר). "תצא בחוץ!"  דבר המר"ן.

כך, לא נותרה ברירה בידי העסקונא מבני ברק אלא להחליף את שמות הרחובות שם בשמות אחרים  מוכרים  וידועים  לאנשי  האוכלוסייה המקומית. ומאז יש שם רחוב הרב אבו חצירה,  רחוב הרב דנגור, רחוב חכם יוסף חיים ועוד.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות

23 באוגוסט 2002

אהוד: בפתח תקווה (נוסדה 1878), המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה – אין עד היום רחוב על שמו של סבי יהודה ראב בן עזר, שחרש בה את התלם הראשון, חפר בה את הבאר הראשונה והיה אחד משומריה הראשונים, והוא ששימר בזיכרונותיו את דמותו של השומר היהודי הבגדדי – דאוד אבו-יוסף. ספר זיכרונותיו "התלם הראשון", שאותם סיפר לאבי בנימין, משמש עד היום אחד המקורות החשובים והאמינים ביותר לתולדות המושבה.

* * *

יהודה גור-אריה

רבקה בסמן – משוררת יידיש

     בשבוע שעבר הלכה לעולמה משוררת היידיש הידועה, אולי האחרונה בימינו, רבקה בסמן-בן-חיים [1925-2023]. היא נפטרה בשיבה טובה ונטמנה בבית-הקברות של קיבוץ המעפיל, שבו היתה חברה בעבר, ושמרה קשר עם חברי הקיבוץ כל הזמן.

רבקה בסמן נולדה בליטא, ובזמן השואה נכלאה בגטו וילנה ובמחנות-הסגר גרמניים. היא עלתה ארצה ב-1947 והיתה חברה בקבוצת סופרים ומשוררים יידיש בשם "יונג ישראל", שהתרכזו סביב המשורר אברהם סוצקבר, והם אלה שחידשו את ספרות יידיש לאחר השואה, והפכו את ישראל למרכז התרבות והספרות ביידיש בעולם. היא  היתה נשואה [באושר] עם הצייר מולה בן-חיים, ונתלוותה אליו בתפקידיו הדיפלומטיים בעולם. מותו בטרם-עת היכה בה מכה אנושה וכואבת, וזו מצאה ביטוי בשיריה הרבים על בעלה המנוח, והיגון העמוק על קריעתו ממנה ומחייה.

שיריה של רבקה בסמן הם ליריים וצלולים, מבלי להיות רומנטיים ורגשניים. בכלל יצירתה המגוונת בולטת חטיבה  גדולה של שירים על חוויותיה הקשות בצעירותה בשואה, ומאז שנפטר בעלה, ספוגה שירתה עצב ויגון על היעדרותו  בחייה. אך כלל שירתה מקיף את כל תחומי החיים וחוויות הקיום של האדם – רגשות שמחה ועצב, חלום ומציאות. יפי הטבע, העץ המלבלב, הפרח המחייך אליה, הגשם, רגבי השדה החרוש, כל אלה מדברים אליה ביידיש, מביאים לה ניחומים ורצון להמשיך בחיים. "רק העט, הכתיבה, השיר, אלה מחזיקים אותי בחיים," היתה אומרת.  ואכן לא היה יום אחד, שלא כתבה שיר.

שיריה של רבקה בסמן תורגמו לשפות רבות, והיא זכתה להוקרה ומקום של כבוד, בפנתיאון השירה העולמית. כותב שורות אלה תירגם רבים משיריה לעברית וזכה לידידותה במשך שנים רבות, עד מותה.

יהי זכרה ברוך.

יהודה גור-אריה

רבקה בסמן-בן-חיים. ויקיפדיה.

* * *

רבקה בסמן-בן-חיים

זֵר שירים

 [מאידיש: יהודה גור-אריה]

אידיש

כַּמָּה טוֹב לִי

שֶׁאֵינְכֶם מְבִינִים

אֶת מָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת

בְּיִידִישׁ.

כְּמוֹ צִפּוֹר חָפְשִׁיָּה

לְגַלּוֹת תְּהוֹם וְרוּם שָׁמַיִם.

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֲנִי מִתְקָרֶבֶת לַסּוֹף

בְּרוֹשְׁמִי אֶת הַלְמוּת הַלֵּב בְּיִידִישׁ

עוֹלָה מִן הַמַּחֲבוֹא

דִּמְעָה שֶׁל צַעַר

עַל שֶׁלֹּא מְבִינִים

אֶת שִׁירַי בִּשְׂפַת יִידִישׁ.

*

קֵרְבָה זוֹ שֶׁבֵּין הַיִּידִישׁ לָעִבְרִית

כֵּיצַד לְהַסְבִּירָהּ?

אוּלַי לְפִי הָרוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁפֶת

הַיִּידִישׁ אֶל תּוֹךְ הַמִּלָּה הָעִבְרִית,

מְחַמֶּמֶת אֶת הָאוֹתִיּוֹת,

מַעֲנִיקָה לָהֶן יֶתֶר רַכּוּת.

וְאָז, כְּשֶׁהַיִּידִישׁ מְסַפֶּרֶת לָעִבְרִית

אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ

מִתְפַּלְּלוֹת שְׁתֵּיהֶן

אוֹתָהּ תְּפִלָּה

לֶאֱלֹהִים.

*

אֵין זֶה נָכוֹן שֶׁהַזְּמַן חוֹלֵף

סִימָן: לֹא נִזְרֶקֶתָּ בּוֹ שֵׂיבָה.

צַעֲדוֹ לֹא מוּאָט אַף כִּמְלוֹא הַנִּימָה.

הוּא אֵינוֹ זָקוּק לְמַקֵּל בְּלֶכְתּוֹ,

גַּם לֹא לְנֶחָמָה.

נוֹהֲגִים לוֹמַר: הַזְּמַן חוֹלֵף

וְאִישׁ לֹא יָכֹל טָעוּתוֹ לְתַקֵּן.

אֲבָל כַּאֲשֶׁר בַּיִת מִתְרוֹקֵן

וּבוֹ דְּמָמָה שׁוֹתֶקֶת כְּמוֹ תָּלוּי

מֵעֵבֶר לְדֶלֶת נְעוּלָה

יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁלֹּא הַזְּמַן חוֹלֵף

אֶלָּא אֲנַחְנוּ.

גמלים

הֵי גְּמָלִים, גְּמָלִים,

נֶעֱלָם מִדְבָּרְכֶם וְאֵינֶנּוּ.

אָז הֵבֵאתִי אֶתְכֶם, גְּמָלִים עֲצוּבִים

אֶל קוֹרַת אָהֳלִי.

כִּרְעוּ בֵּינְתַים פֹּה בִּדְמָמָה,

נוּחוּ לָכֶם עַד אַרְגִּיעָה,

עַד אֲשֶׁר מֵחוֹפִים צְהֻבִּים שֶׁל שְׁמָמָה,   

דִּקְלָה חֲלוּמָה מוּל עֵינֵינוּ תּוֹפִיעַ.

גְּמָלִים בְּכוּיֵי-עֵינַים,

אַל נָא תְּקַנְאוּ בִּי –

גָּדוֹל מִדְבָּרִי מִשֶּׁלָכֶם,

צוֹרֵב יוֹתֵר צֹהַב חוֹלוֹ.

אַל תְּקַנְאוּ בּי.

שָׂרַף מִדְבָּרִי בִּיקוֹדוֹ הַלּוֹהֵט

אֶת הַפַאטָה מוֹרְגַּנָה שֶׁלוֹ.

רבקה בסמן-בן-חיים

* * *

בימת מופעי הספרות 

בעריכת מאיר עוזיאל

סין בגילוי

פֶּרְל בָּאק

הסופרת זוכת פרס נובל, ויצירותיה על האדם בסין

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

צוותא, יום ראשון, ב' באייר תשפ"ג,  23 באפריל 2023 בשעה 20:30

הסופרת פרל באק, שחייתה בסין, כתבה ספרים וסיפורים קצרים על החיים בסין לפני הקומוניזם, בהם הרומן "האדמה הטובה". ספריה זכו לתפוצת ענק, וחשפו את העולם ואת הקורא העברי לחיים ולהווי בסין. בין יצירותיה גם הפתעה: רומן על משפחה יהודית בסין.

נטעם מן היצירה הספרותית הזו בהגשה אמנותית, ונחשף לעולם שתיארה פרל באק.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו, בהשתתפות השחקנים: איציק גבאי, יואב יפת, תמר לבני, משה טימור, שיא דרייגור קדמן ועוד, וכן: ד"ר אדיאל פורטוגלי  

המוסיקאים: מינגג'אן וואנג, קיוואו לו, בכלים סיניים מסורתיים.

צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156 ובאתר צוותא.

https://www.tzavta.co.il/event/3466

המחיר 75 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד. 

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

* * *

מנחם רהט

להרוג את השליח

הדחת שר הביטחון גלנט, מחזירה אתנו לימי הקריאות להסיר את ראשו של הנביא ירמיהו מעליו.  ועוד: על מנהגם של שליטים, שלא לתת לעובדות לקלקל להם מציאות מדומיינת.

בעולם הפרימיטיבי הקדום, נעדר אמצעי קשר מהירים וחובקי עולם, נהוג היה להעביר מידע חיוני, למשל על קרבות חשובים שהתחוללו הרחק מהבית, באמצעות רצים קלי רגליים שגמאו מרחקים במשך ימים ספורים וסיפקו לשליט העליון  את המידע הרלבנטי. ועוד נהגו אז, שכאשר השליח היה מביא עימו מידע מחריד, מציק, מדאיב – היה השליט מתיז ראשו של השליח מעליו ומשלה עצמו שהכול בממלכה בסדר גמור. "אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ."

היה זה כמובן סוג של אֶסְקֶפִּיזְם, בריחה מן המציאות המרה, עניין של הסחת דעת מן החיים הריאליים. או כמאמר הבריות בזמננו: לא לתת לעובדות לקלקל הזייה נחמדה. כך נוהג, וסליחה על ההשוואה, גם כל תינוק מצוי בשנותיו הראשונות, כשהוא עוצם עיניו בחוזקה מול המציאות הלא נעימה, ומשוכנע שהמציאות הבעייתית נעלמה והיתה כלא היתה.

יש הסבורים בטעות כי הנוהג של 'להרוג את השליח' נולד באימפריה הרומית, בימי שלטונם של קיסרים מתוסכלים ואכזריים, שלא השלימו עם דיווחים על תבוסות רחוקות. למעשה, הגישה הזו כבר תועדה מאות שנים לפניהם, בספר ירמיהו. נביא ה' משמיע ביקורת דתית וחברתית נוקבת, ומזהיר כי המצב מוביל לחורבן, אך נענה באיומים להמיתו (אפילו בסיוע מערכת המשפט) בשל נבואתו הקודרת:

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם, וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: מוֹת תָּמוּת. מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ [כמו משכן שילה] יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה, וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב? ... וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם. ... וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: ... הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם" (ירמיהו כ"ו).

הפתרון לא יימצא בהריגת הנביא, השליח, כי אם בהטבת "דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם" הרעים.

שר הביטחון שהודח יואב גלנט, איננו ירמיהו ואינו נביא, אך הוא ניצל את ניסיונו הביטחוני הממושך, לניתוח דו"חות הצבא, המוסד והשב"כ, באשר להחמרה הניכרת במפת הסיכונים שבפניהם ניצבת ישראל בימי קשים אלה של מחאה וסרבנות, ותחושת קנאי האיסלאם כי זו העת להביס את ישראל.

כל חטאו היה בכך שמילא את חובתו המוסרית והלאומית,  להתריע בשער, מבלי לכוף ראש, ולדרוש את דחיית המהלכים הקורעים את העם כדי להחזיר לו את הלכידות.

בשל כך החליט ראש הממשלה נתניהו להתיז ראשו מעליו (רק וירטואלית, כמובן). במקום להקשיב לאזהרות, העדיף ראש הממשלה את פתרון ההדחה הפופוליסטי. נתניהו לא שיער (כפי שלא שיער, באחרונה, התפתחויות פוליטיות בלתי צפויות אחרות), שדווקא ההחלטה ברוח האימפרטורים הרומיים 'להרוג את השליח', תוציא לרחובות ספונטנית באישון לילה, עשרות אלפי ישראליים נזעמים, שמכוח נחישותם נאלץ נתניהו לאמץ את דרישת השהיית החקיקה שהשמיע גלנט.

למרבה האירוניה התברר בדיעבד, אחרי ההדחה, שכל הצעדים שעליהם המליץ גלנט, לשם עצירת קריסת המערכות בגופי הביטחון הקריטיים, ולסיכול זחיחותם של אוייבינו, אומצו במלואם כעבור 24 שעות בלבד, ע"י נתניהו, בתוספת קריאה מפיו, ברוח המלצות גלנט, להידברות ולאיחוי הקרקע.

ייתכן שעד ששורות אלה, יראו אור, ישתנה מעמדו של גלנט. ייתכן שיוחזר לתפקיד, וייתכן שלא. כך או כך, גלנט יוצא מן האירוע החמור, בכל מקרה, עם הילת מנצחים, וראוי שישלח לנתניהו פרחים, בשל מידת הפופולריות חסרת התקדים שזכה לה האיש האפרורי-משהו הזה, בעקבות אומץ הלב וההיענות לצו המצפון.

מנהגם של שליטים, כולם ללא יוצא מהכלל, מאז ומעולם, להסתיר מנתיניהם סיפורים לא נוחים (שבעטיים הרגו בימי קדם את השליח), נמשך מאז ימי ירמיהו עד ימינו. מצעד האיוולת הזה נמשך לאורך כל ההיסטוריה. אחד הנוראים בהם, שעלה לנו במחיר דמים נורא, היה הניסיון הנואל של ממשלת גולדה-דיין באוקטובר 1973, להסתיר מהציבור מידע חיוני על היערכות המצרים למיתקפה רבתי נגד ישראל.

המידע על ההיערכות הלוחמתית המצרים הגיע ביום שישי בבוקר, ערב יום הכיפורים, לידי הכתב הצבאי החרוץ של "מעריב" יעקב ארז, לימים עורך "מעריב". הוא ניסח ידיעה מפורטת בנושא זה והעבירה לאישור הצנזורה, כמקובל. אבל כשחזרה הידיעה לידי העורכים, חשכו עיניו: כל המידע המהותי נמחק מתוכה. שוב ניצלה הממשלה את כוחה למנוע מידע חיוני מהציבור, וכל השאר היסטוריה:

מנחם רהט

* * *

שנת ה-75 למדינת ישראל

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י"א: סנדלה

לקראת סוף ההפוגה הראשונה נשלח גדוד 14 להחליף את גדוד 13, שקיבל פקודה לעלות צפונה לגליל-העליון. הוטל עלינו לכבוש ראש-גשר במשמר-הירדן, מקום שאנשי "כרמלי" תקפו ונכשלו. איש לא ידע לומר יותר מזאת.

בשעת ערב עלינו על משאיות שהסיעו אותנו צפונה. ירח מלא ליווה אותנו, כאשר מתחתנו פרושה כינרת כסופה, ושירה נוגה פורצת מן הלבבות. שרנו כאילו היינו ב"פעולה" תנועתית. הצצתי בחבריי שעצמו עיניים והתרפקו על "הוי כינרת שלי", ותהיתי אם מחר באותה שעה כל היושבים כאן יחיו. לפי השמועות, קרב קשה ממתין לנו. בצפון הרחוק נראו הבזקי אור, רקטות צבעוניות שטו בשמיים, והדי תותחים רעמו. השירה ביקשה, בדרכה-שלה, להדחיק חרדות-לב. בין שיר לשיר נזכרנו במוסד-החינוכי, במחנך שלנו אברהמ'ק ליפסקר, שטען כי ללמוד את לנין זה להבין את חוקי המלחמה ולתכנן את דרכי התגובה.

גיחכנו.

דשיק הזכיר מחנך אחר, שכנא נשקס, שבמקום ללמדנו ערבית כהלכה – התרפק על אסונות ובשורות איוב. אילו דיברנו ערבית רהוטה, וחלילה נפלנו בשבי – היינו מסוגלים לדבר עם שובינו – ואולי אפילו להינצל. ממיק הציע שנסביר להם כי אנו בעד "אחוות-עמים" ואלה יחבקו אותנו עד מחנק...

האירונייה והציניות חגגו. ווי קבע כי שום-דבר כבר לא יציל אותנו לבד מיד-הגורל, שעליו אין לנו כל שליטה. ממיק הזכיר לו, כי מרכסיסטים שוללים גישה פאטליסטית כלפי החיים.

הנסיעה אל הבלתי נודע עוררה פחדים. שרנו שירי כינרת, שירי מולדת, משתדלים להסתיר את המתחולל בלב. לרגע עצמתי עיניים ונעמה הופיעה. חייכה, חשפה שתי שורות של שיניים צחורות, ולחשה בקול מלא ערגה: "שמור על עצמך, למעננו!"

"למעננו? היא באמת מתכוונת?"

אחר-כך חלמתי על לווייה. מישהו מבני "אורן" נהרג ולא הצלחתי לשמוע את שמו. ליד הקבר ראיתי כמה מבנות הכיתה שהתייפחו בבכי.

"מי מת?" שאלתי אותן בקול-רם והתעוררתי.

"אתה לא יודע מי?" ענה לי ווי, שישב לידי, והחל לשיר את השיר שאימץ לאחרונה: "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון..."

מישהו סיפר על מצודת נבי-יושע, ששלוש פעמים חטיבת "יפתח" ניסתה לכבוש אותה ונכשלה ובפעם הרביעית, כשנפרצו הגדרות – היתה המצודה ריקה מאדם. עשרים ושמונה לוחמים נפלו. נותרו עוד מצודות בצפון, שסירבו להיכנע, ועלינו הוטל לכבוש אחת מהן.

בארבע לפנות-בוקר הגענו לחורשת זיתים ליד ראש-פינה, והתארגנו לשינה. יחד עימנו הגיעה פלוגה ב' הדתית. שעת היציאה לקרב נקבעה לשבע בערב. כשאין לך יתרון מספרי והנשק מועט – אתה תוקף בלילות.

כעבור שעתיים עוררו אותנו בבהלה, והרכבים נצטוו לשוב לעמק, לבלימת הפלישה העיראקית שנפתחה מג'נין. פלוגה ב' נשארה באזור ונשלחה למשלט ירדה[???], ובמשך יום וחצי הדפה התקפות סוריות.

בתום ההפוגה הראשונה, ב-9 ביולי, פרץ השריון העיראקי מג'נין צפונה, כשהוא מלווה חי"ר וכוחות בלתי סדידים, במגמה לכבוש את זרעין ומזאר ולגלוש לעמק-יזרעאל. המשאיות דהרו במלוא המהירות.

על כביש עפולה-ג'נין, פגשנו חבורות מבוהלות של חיילים מגדוד 14, שנסו כעדר ללא רועה.

"חבר'ה, לאן?" שאלתי את אחד הנמלטים, שהיה חיוור ומבוהל:

"הכול אבוד, ברח, תציל את חייך!"

*

שתי מחלקות חי"ר, בפיקודם של עוזי ציזלינג וזבון שדמי, התמקמו בסנדלה, ומחלקה אחת במוקבלה. פלוגתו של יוסף שטדלר נשלחה לערבונה, כדי לחסום את כיבוש הכפר מזאר, שעל פסגת הגלבוע. חוליית ה"ויקרס" נשלחה לסנדלה, ובה: עמוס, ווי, בנצי ואני. נחמה, מאז הקרב על פקועה, מונתה לחובשת והתמקמה במרפאה, ליד המטה. סנדלה היתה ריקה מאדם. תצפית עיראקית הבחינה בנו שכבשנו את הכפר וסוללות תותחים פתחו בהרעשה.

באותו לילה גוייסו מאות חברים, מכל יישובי העמק, כדי לחפור בזרעין תעלה אנטי-טנקית, שתמנע מהשריון העיראקי לגלוש לעמק.

חייל ששכב במורד הכפר החל לצרוח: "חובש, חובש!" ונחמה חשה אליו. הוא בכה כילד. מדבריו הבינה ששירת כחייל במלחמת-העולם השנייה והשתתף בקרבות אל-עלמין. נתקף היסטריה, ניסה לצאת מן העמדה ולהסתער על השריון העיראקי שמעבר לכביש והיא אחזה בו בכל כוחה. לא היתה באמתחתה כל תרופה נגד היסטריה, והגישה לו סוכריית מנטה.

"תמצוץ ותוך רבע שעה תראה שתרגיש טוב," אמרה בביטחון של חובשת-קרבית, והתרופה, לתדהמתה, הועילה. החייל נרגע ושב לתפקד.

הדרך בין סנדלה לזרעין נחסמה בשיריוניות עיראקיות שחנו סמוך לכביש הראשי, וסביבן התקהלו כפריים לרוב, ממתינים לביזה ולשלל. סנדלה היתה סגורה ומסוגרת. ברד של פגזים נחת על הכפר. ווי הציץ בשעון וקבע, כי כל רבע דקה נופל פגז. שריקות פגזים ונתזי כדורים היו לסימפוניה בלתי גמורה. ענן עשן מהול בריח אבק-שריפה עטף את הכפר, ובאוויר הורגש מחנק. בנצי מ"אורן" התאונן על מורסה מוגלתית בשוקו ושכב מיוסר בשוחה.

חייל בלתי מוכר הופיע, הציג עצמו כיוסף זינגר מחפצי-בה, שצורף למחלקתו של זבון, ולתדהמתנו החל לגולל קורותיו. עמוס דגן שאל אותו מה פתאום הוא שופך את ליבו לפני זרים, וזה משך בכתפיו. יש לו מין הרגשה כזו, בבטן, שלא יֵצא מפה חי. הוא כתב להוריו שאם ייהרג – אז ייהרג, אבל מדינה עברית תהיה!

"אבל למה שתיהרג?" שאלתי.

*

פלוגתו של יוסף שטדלר הגיעה בחשכת-הליל לערבונה ותפסה עמדות מצפון-מערב לכפר, כדי לחסום את הדרך למזאר. יוסף שמע באלחוט כי עליו למהר ולהתפרס – חמש פלוגות אוייב בדרכן אליו. בשל החשיכה הכבדה התקשה המ"פ להעריך את המרחק בינו לבין האוייב ושלח צופה אל מעלה הגבעה, שיידווח לו אם הוא שומע קולות מעבר לרכס. הצופה שב וסיפר ששמע קולות וצעקות בערבית. המ"פ פקפק, לא האמין שהאוייב הספיק להתקדם במהירות כה רבה, ומלמל שיש כאלה שנדמה להם שהם שומעים קולות, ושלח את הקשר רן ברגלבסקי, ששב ואישר את גירסת קודמו. האוייב חנה כחמש מאות מטר מהם.

השחר הפציע. הפלוגה עלתה על הרכס הקרוב והחלה לגלוש לרכס נמוך יותר, וכשהגיעה אליו נתקלה באוייב ממרחק אפס.

המ"פ יוסף שטדלר לא איבד את עשתונותיו ושאג:

"קדימה להסתער!"

ורץ בראש אנשיו, כשהם צורחים, יורים ומשליכים רימונים. העימותים הגיעו לקרב פנים-אל-פנים. אנשיו נזכרו בקרב כאוכאב-אל-האווה, שאף שם הפתיעו את האוייב.

נבהלו הערבים מנועזות היהודים ופתחו במנוסה. באותה הסתערות נפגעו כמה מן החיילים. תותחים עיראקיים, שהוצבו בעראנה ובדיר-גזלה, פתחו בהרעשה, כשהם מלווים בשנים-עשר משוריינים, שירו על הפלוגה פגזי שתי ליטראות. האוייב התכוון לאגוף את סנדלה וזרעין, לכבוש את מזאר, שעל פסגת הגלבוע ולהשתלט באש על כביש עפולה-בית-שאן.

באלחוט שמענו את קולו של יוסף שטדלר, שתיאר את מצבה הקשה של פלוגתו. יש להם נפגעים, והוא ביקש סיוע מרגמות ואש עקיפה של ה"ויקרס" על הרכסים שבידי העיראקים.

רן ברגלבסקי (כיום בר-גיורא) סיפר שהשגיח בכתם דם שבצבץ ממצחו של המ"פ ובשני חורים שנפערו בכובע הפלדה שלו והעיר לו על כך.

"אלו שריטות בלבד," השיב.

מאוחר יותר דיווח רן באלחוט, שסגן מפקד הפלוגה, חנוך רוזנברג מבית-אלפא, יצא לסיור-עמדות למחלקתו ועדיין לא שב. רן נשמע מודאג. ווי הזכיר את אסון טיול עין-גדי, כשחנוך רץ את כל הדרך מעין-גדי לקליה, כדי להזעיק עזרה.

ליד ה"ויקרס" ישבו עמוס וווי וירו אש עקיפה לעבר רכס בלתי נראה, לפי הוראות שטדלר. שתי מרגמות 81 מ"מ צורפו למקהלה ורן דיווח, שהקליעות פוגעות באוייב.

בשעות אחר-הצהריים שוב נשמע קולו של רן באלחוט. הוא סיפר בהתרגשות, שהמ"פ יוסף שטדלר נפצע בבטנו והוא מתפתל מכאבים. שטדלר ביקש ממנו שיתקע כדור בין עיניו, כיוון שלהערכתו, לא יוכלו לשאת אותו בשעת נסיגה.

"אל תשאירו אותי חי. אני לא בטוח שאוכל בעצמי..." אמר והצביע על אקדח הפרבלום הצמוד לירכו.

רן ניסה לעודדו וסיפר שתגבורת תסייע להם להחזיק מעמד עד רדת היום. בלילה ייסוגו עם הנפגעים. יוסף, בכוחותיו האחרונים, נתן פקודה, שלפני הנסיגה, עליהם לשוב ולהסתער על הרכס, להניס את האוייב למדרון הדרומי, לנתק מגע ולסגת במהירות. הוא שב וביקש מרן כי יבטיח לו, שלא ישאירו בחיים. רן הבטיח, כשדמעות זולגות מעיניו.

סגן המ"פ חנוך רוזנברג לא שב מסיור-עמדות, והם החליטו לכבוש מחדש את השלוחה שממנה נסוגו ולהגיע אליו. הפיקוד על הפלוגה עבר לאליעזר מכפר-רופין. רן דיווח על עשרות נפגעים. התחמושת אזלה במהירות ונותרו רימונים בלבד. דודיק יבזורי, הסמג"ד, פקד על רן לסגת אל הרכס הצפוני, הקרוב למזאר, ורן הבהיר לו שהדבר אינו אפשרי באור יום, כאשר להם נפגעים רבים והשטח חשוף לאוייב.

מחלקתו של זבון חנתה מדרום-מזרח לסנדלה, והוחלט לשלוח אותה לעזרת שטדלר. אך יצאה המחלקה לדרכה ופגז נחת בליבה. כמה מאנשיה נפגעו, וביניהם יוסף זינגר מחפצי-בה. הם התעכבו, פינו נפגעים והדרך לפלוגתו של שטדלר נחסמה. רן, שעבר לאחרונה קורס מ"מים, מצא עצמו מארגן את הכוח ומפקד עליו. הוא עצר חיילים, שעל דעת עצמם פתחו בנסיגה לעבר העמק. היו אלה חיילים בריאים בגופם, שהתרוצצו מבוהלים ואובדי דרך. כמה מהם לקו בהלם-קרב, תופעה שהיתה בלתי מוכרת. רן עצר את נסיגתם, ניסה להרגיעם והצליח להחזיר חלק מהם לתיפקוד מלא. וכשקרבו אליהם כוחות עיראקיים, יצא עם שארית הכוח והניסם.

הפגזים עשו בהם שמות. כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? רן סיפר, כי ברגע-של-ייאוש הניף את ראשו כלפי השמיים ובתנועה של חוסר-סבלנות ניסה לזרז את השמש הזוהרת שתשקע במהירות. הוא עמד וצרח: "שמש בגלבוע – נועי, נועי!"

שני סיירים הגיעו מזרעין והבהירו לרן, שתגבורת לא תגיע ועליהם להתארגן לנסיגה בכוחות עצמם. רן השיב, כי הם ייסוגו עם חשיכה וביקש שרכב ימתין להם מעבר לרכס. בנגוהות אחרונים של אור שבוּ שרידי הפלוגה לתקוף את האוייב, כפי שפקד עליהם שטדלר.

עלטה ירדה. המ"מ אליעזר, לאחר חיפושים נואשים בשטח שנכבש בחזרה, מצא לבסוף את חנוך רוזנברג, ששכב פצוע קשה ודימם משך כל שעות היום, ואסף אותו.

הנסיגה היתה חפוזה. היצליחו להגיע אל הרכס הצפוני? הימתינו להם רכבים? הם נעו במהירות כשמרחוק נשמעו היטב צעקות הערבים, ששבו וכבשו את הרכס. מה יקרה לחלק מהנפגעים שנאלצו להותיר אחריהם?

לשמחתם, רכב המתין מעבר לרכס, וחלק מהפצועים הועמסו עליו, ובהם המ"פ יוסף שטדלר וסגנו חנוך רוזנברג, שהוחשו לבית-חולים עפולה.

הכוח הנסוג הגיע בשארית כוחותיו לזרעין. מייד אורגנו ג'יפים, ורן, אליעזר, וקבוצה של חיילים מיהרו לשוב אל הרכס שננטש, כדי לאסוף את יתר הנפגעים שלא הצליחו ליטול עימם. הם אספו אותם מתחת לאפם של הערבים, שפחדו מן הלילה ולא זעו ממקומם.

לפנות-בוקר, הם הגיעו לזרעין סחוטים ומותשים. כמה מבנות "אורן" מיהרו להגיש להם שתייה חמה. אחת מהן, נעמי דרור, נישאה לימים לרן.

קו ההגנה זרעין-מזר נותר בידי צה"ל, ופלישת האוייב לעמק-יזרעאל נבלמה.

*

על הכביש הראשי, מול סנדלה, חנו שיריוניות עיראקיות ששילחו פגזים לתוך הכפר. השעה היתה שש אחר-הצהריים, ותחמושת המגינים אזלה והלכה. היה ברור שאם לא נפרוץ את המצור בשעות הלילה – סיכויינו לשרוד אפסיים.

 שאון התותחים לרגע לא נדם.

"מה עושים?" שאלתי את עמוס דגן, והוא משך בכתפיו.

"אני מקווה מאוד שבלילה נסתלק מכאן."

ולפתע "יציאה" מלווה שריקה חדה. פגז בן שש ליטראות נחת על שולחן ה"ויקרס", כחצי מטר מווי וממני ו... לא התפוצץ. עפנו מן ההדף ממתינים להתפוצצות שלא באה. כנפי זנבו של הפגז בלטו מן האדמה וסליל דקיק של עשן התאבך ממנו. המוות היה קרוב כל-כך...

"נד... נדמה לי ש... שקיבלנו את החיים ב... במתנה," גמגמתי בבהלה כשכולי רועד.

ווי היה לבן כשלג ושפתיו מלמלו הברות מרוסקות.

"לא להאמין... נס משמיים... אתה חושב שיש אלוהים?" שאל, כשעיניו האפורות ממצמצות בבהלה ובולטות על רקע פניו החיוורים. גרוגרתו החדה עלתה וירדה בעצבנות.

"מה אני יודע? לפי החינוך שקיבלנו – אין."

 ווי חש צורך לדבר: "אתה חושב שזה מקרה? יד-הגורל? ואולי הפגז שנועד לפגוע בנו עדיין לא יצא מפס-הייצור?"

"הפכת ממטריאליסט לפטאליסט."

"ואולי היתה זו יד אדוניי?"

"עוד מעט תתעטף בטלית, תניח תפילין ותאמר 'ברכת-הגומל'..."

"זה לא יכול להזיק."

חייל הובא על אלונקה והונח בבקתה סמוכה. ניגשתי לשם. הוא שכב אפרקדן וחולצתו מגואלת בדם. עיניו הביטו במבט מזוגג, ובקצות שפתיו נמתח חיוך.

"מעניין, מה הצחיק אותו ברגע האחרון לחייו?" שאלתי עצמי.

עד מהרה זיהיתי את יוסף זינגר מחפצי-בה, ונזכרתי בווידוי...

הערב ירד וחשכה כיסתה את הכפר. מעל ג'נין השתוללה פנטזייה זרחנית: רקטות צבעוניות מרחו את השמיים בירוק, צהוב ואדום. יתכן, שמישהו הפעיל את דימיונו הקודח, וסיפר להם שעמק-יזרעאל בידיהם.

קרוב לחצות החלה להתארגן הנסיגה. עוזי ציזלינג פקד לעלות על רכבים ולהתחיל לנוע. נחמה ביקשה ששוב יסרקו את הכפר, שמא נותרו פצועים בשטח. השיירה כללה ג'יפ, טנדר ומשאית, שצמיגיה קרועים. עמוס דגן, פלח ותיק, נתבקש לנהוג את המשאית במקום יוסף זינגר ההרוג. צמיגי המשאית נקרעו והמשאית נסעה על ג'נטים. על המשא[???] ישבנו: ווי, בנצי ואני ועימנו שתי גוויות על אלונקות. לראשונה ראינו חללים ישראלים.

באחת אחר חצות ניתן האות והשיירה החלה לנוע לעבר זרעין. נסענו בלי אורות. עלטה כבדה שררה, ורוח חמסין נשבה ממזרח. חלפנו על בהונות גלגלינו כעשרים מטר מהשיריוניות העיראקיות, שחייליהן ישנו שנת ישרים. אילו התעוררו והדליקו פנסים – מרחץ דמים היה מתחולל. המשאית חרקה כשגלגליה חרצו את קליפת האדמה. טלטולי הרכב השליכו את הגוויות ששכבו על אלונקות ומיהרנו להחזירן למקומן. רקטה אדומה צנחה לידנו והלב החסיר פעימה.

הנסיעה התמשכה שעות ארוכות. בזרעין המתין לנו אברהם יפה, וכשהגענו, עם עלות השחר, זכה כל אחד מבני "אורן" ללחיצת יד חמה ולטפיחה על הכתף, ואילו נחמה – לנשיקות. אברהם התקשה מאוד להסתיר את כעסו על השתתפותה בקרב. בת שתיפול בשבי העיראקי – מוטב לא להרהר...

אברהם הביא את נחמה למטה הגדוד, הפך את שק-השינה שלו, הכניס אותה לתוכו וסגר את הרוכסן מלמעלה, שלא תוכל לצאת.

"תשארי פה עד שאקרא לך," אמר, כשהוא בקושי מסתיר את זעמו.

היא לא התווכחה ותוך דקות נרדמה.

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

  * * *

ליצן בן גביר

אהוד ידידי,

אני מחכה פעמיים בשבוע לשמוע ממך את המלה טעיתי, נדמה לי שעכשיו לאור שלל הטעויות שהמלך שלך עושה לבקרים, נדמה לי שאתה קרוב לזה יותר מתמיד. הבעייה היא שהטעויות שלו הן מאלה שאחריהן אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. אני כמובן מאלה המעדיפים לצחוק ואני מביא לעזרתי את שירה של המשוררת הנשכחת אלה אמיתן 'במדינת הגמדים'. 

שלך

פוצ'ו

  בִּמְדִינַת הַלֵּיצָנִים
  (בְּעִקְבוֹת ''בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים'' שֶׁל אֵלָה אֲמִיתָּן)

בִּמְדִינַת הַלֵּיצָנִים רַעַשׁ מְהוּמָה
הַצָּבָא לְבוּשׁ צִיצִית יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה
וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד      
לֵיצָן בֶּן גְּבִיר הַמְּפַקֵּד
הוּא חָבוּשׁ לִבְנַת כִּפָּה
וּבְמִכְנָסָיו תִּזְּחׇח זִיקְּפָּה
                        טְרָלָה לָהּ... לָהּ...

(את הבתים הנוספים אפשר להשאיר כפי שנכתבו במקור:)

בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים

רַעַשׁ, מְהוּמָה:

הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים

יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה.

וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד

אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד:

הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה

וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה.

לָה לַ-לַ-לַ...

אַחֲרָיו הַפָּרָשִׁים

רְכוּבִים עַל פַּרְעוֹשִׁים,

מְמַלְּאִים חֲלַל אֲוִיר

בִּשְׁרִיקוֹת וּבְקוֹל שִׁיר.

הַמְּתוֹפֵף מַכֶּה בְּעֹז

עַל חֲצִי קְלִפַּת אֱגוֹז,

וְיָשִׁיר מַה טּוֹב וּמָה:

צֵאת יַחְדָּיו לַמִּלְחָמָה.

לָה לַ-לַ-לַ...

עִם חֲשֵׁכָה עֲפִיפוֹן

טָס מַמָּשׁ כַּאֲוִירוֹן,

וּמֵאִיר לְכָל נַנָּס

אֶת הַדֶּרֶךְ בְּפָנָס.

בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים

תַּם עִם עֶרֶב קוֹל שָׁאוֹן

הַצָּבָא פּוֹשֵׁט מַדִּים

וְכֻלָּם שׁוֹכְבִים לִישֹׁן.

לָה לַ-לַ-לַ...

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, אני רוצה לציין את שיריו הנפלאים של איליה בר-זאב. כל פעם מרגשים אותי מחדש. והפעם במיוחד. אני יודעת שמעטים הם קוראי השירה, אולם מי שקורא, חווה שירה נפלאה.

אורי הייטנר מזכיר את אלישע פורת, במלאת עשר שנים למותו. אלישע היה פנומן אינטלקטואלי. הוא ידע המון על הכול. אשר לכתיבתו, היא היתה מרשימה ומעולה. שיריו, כמו ב"חושניה, המסגד" ובספרים אחרים, היו כתובים בכישרון גדול והיתה בהם אמירה גלויה וסמויה, הכול בעיני הקורא. ספרי הפרוזה שלו, למשל ""המשיח מלגרדיה", סיפורים, היה בעיניי צ'כובי מאוד. מצבים אנושיים קורעי לב, אנשים שכל העולם בליבם, ולא אחת, אובדי דרך. היינו מאותו קיבוץ, עין החורש, וככה, במפגש על המדרכה, הייתי אומרת לו זאת. אם זכה למקום של כבוד בספרות העברית העכשווית? ממש אינני יודעת, כי מקום של כבוד זהו מושג חלול שאין לו דבר עם הצלחה ספרותית אמיתית.

ואחרון, בעניין אחר: המאמרים ארוכים מדי... אפשר לומר הכול – בפחות. בהיותי בשעתו עורכת עיתון ("חותם", המוסף השבועי של "על המשמר") הקפדתי על כך מאוד, וכל הכתבים ידעו שישנה מכסת מילים שאין לעבור אותה כי כל המוסיף גורע. לא להיעלב בבקשה.

מיכל סנונית

אהוד: אלישע היה במשתתפים החרוצים ביותר במכתב העיתי מראשיתו, ועוד יש לומר לזכותו כי עם תחילת מפעל הוויקיפדיה העברית הוא היה אחד הפעילים והדוחפים בהקמתו ולהרחבתו – עוד בטרם הובנה החשיבות האדירה של המפעל הזה, שקשה לנו לתאר היום מה היינו עושים בלי עזרתו.

באשר לאורך המאמרים, אני חוזר ומתחנן בפני הכותבים לקצר, אך אינני רואה עצמי רשאי לקצר אותם בעריכה. אני סומך על יכולת הדילוג והדפדוף של הקוראים. ממילא אנחנו לא מבזבזים נייר.

את "חותם" אני זוכר לטובה.

* הי אודי, אני מקווה שאתה יושב ורווה נחת ממעלליו של מושא הערצתך ראש הממשלה שלנו.

בנדלה

אודי: לדעתי הרפורמה המשפטית היתה יכולה לעבור, וכך גם לחזק את הדמוקרטיה ולרסן את המשפטיזציה המגיעה לנגד עינינו לשיאים אבסורדיים!

לצערי חלק קטן וקולני בעם לא הבכים עם תוצאות הבחירות, שבהן הפסיד, ולמה הפסיד? אולי גם בזכות הטרור הפלסטיני מבית ומחוץ באביב 2021, בייחוד בערים המעורבות – ולכן אותו חלק בעם שהפסיד בבחירות – פעל ופועל נגד תוצאות הבחירות ועושה זאת באופן מאורגן, כוחני, מסית ואפילו נקמני ומרושע, הֶמשך לדגלים השחורים בבלפוריאדה, שהם היום דגלי כחול-לבן, ועדיין השנאה לנתניהו חזקה הרבה יותר מההתנגדות לרפורמה המשפטית.

ועדיין היה אפשר להשלים עם כך כל זמן שהסרבנות לא חילחלה לצבא ולמילואים. משעה שכך קרה, התייצב שר הביטחון יואב גלנט, ביושר ובאומץ, לצד הקוראים לעצור את החקיקה.

עד כאן עדיין תמכתי בנתניהו. אך מרגע שהחליט לפטר את גלנט תקפו אותי ספקות קשים לגבי תמיכתי בנתניהו – למרות ההערכה הרבה שלי לכישרונותיו ולהישגיו בראשות הממשלה.

לדעתי, במוקדם או במאוחר, על נתניהו יהיה לפרוש מהנהגת המדינה כי הוא איבד את אמון מרבית הציבור, כנראה תמה תקופת שלטונו – וצריכה לקום בכנסת הנוכחית קואליציה חדשה עם חלק ממפלגות האופוזיציה, אולי עם גלנט כראש מהמשלה וגנץ כשר הביטחון, ואם אפשר ללא בן גביר וסמוטריץ'. זה ירגיע את הרוחות.

* שלום סופר נידח!

בכל הנוגע לפיטורי שר הביטחון יואב גלנט, אני חולק עליך, משני טעמים. הראשון, ענייני. קרי, ההתמודדות עם סרבנות, היא המשימה בה"א הידיעה, של שר הבטחון. שהרי בלי רוח לחימה – שזה פירושה של סרבנות, אפילו היא נקראת 'אפורה' – אין צבא.

מבחינה זו, שר ביטחון אינו סתם צינור חלול, המעביר את התחושות וההערכות הפסימיות של הרמטכ"ל ומפקד חה"א – לרוה"מ והממשלה, (שזה פחות או יותר מה שעשה בחודשים האחרונים) אלא שר צבא, שסמכותו עומדת למבחן עליון, דווקא בעת חירום כזו.

המינימום שניתן היה לצפות ממנו שיעשה, היה לכנס את פורום ספ"כ (קצינים מדרגת אל"ם ומעלה) לכנס חירום.

פורום כזה מתכנס בממוצע אחת לכמה שנים, בדרך כלל עם כניסתו לתפקיד של רמטכ"ל חדש, על מנת לשמוע את האני מאמין שלו. או במצבי חירום, כפי שהיה ערב ששת הימים, וכאשר החלה תסיסה בצה"ל לאחר תום מלחמת לבנון הראשונה, ובתום מלחמת לבנון השנייה (ואני מדבר מניסיון) – לשמוע את תחושות הבטן של המפקדים. ולהשיב להם שיש הבדל בין פריווילגיה – לזכות. ושלהתנדב להיות טייס במיל' היא זכות ולא פריווילגיה.

ולכן, שעם כל ההערכה שהוא רוכש לאנשי המיל' המצפוניים שתחת פיקודם, הם חייבים לשדר להם מסר אחיד וחד משמעי בנושא, סרבנות 'אפורה', 'ג'ינגית' או 'סגולה' על כל רקע, שאינו 'פקודה בלתי חוקית בעליל', הינה מדרון חלקלק, שאין נכנסים אליו. נקודה סטופ!

בהמשך לכך, צריך היה להורות להם לגייס לחד-יומי את אנשי המיל' שלהם, לאפשר להם לשחרר קיטור, ולהעביר את המסר שקיבלו ממנו.

יש עוד הרבה דברים אחרים שיכול היה לעשות, שאין בכוונתי להיכנס אליהם כאן, אבל הרעיון המרכזי, לנצל כל במה העומדת לרשותו, בכלל זה את אמצעי התקשורת, ולהפעיל בעקיפין, גם את חט' דובר צה"ל רבת העוצמה,  קצין חינוך ראשי, הפרקליטות הצבאית (לסרבנות יש היבט משפטי) על מנת להעביר את המסר החד-משמעי דלעיל.

מאום מזה לא נעשה, ואותו שכן נעשה... היה בקול רפה, מגומגם וחסר ביטחון.

אילו גם אחרי פעולות ומסרים חוזרים ונשנים, במהלך 12 השבועות האחרונים, היה מגיע למסקנה שמדובר במצב אבוד, חייב היה לבקש מרוה"מ לכנס את הממשלה לישיבה מיוחדת, ולהעביר לחבריו בממשלה, את המסר שהעביר בהמשך בטלוויזיה. (וגם את זה, הוא לא עשה). להזכירך, מי שנושא באחריות לצה"ל על פי חוק יסוד הצבא היא הממשלה כולה, באמצעות שר הביטחון ולא שר הביטחון לבדו.

אילו גם אז, היתה הממשלה מחליטה להתעלם מהמלצותיו, ניתן היה לצפות ממנו להניח את המפתחות על השולחן. כך נוהג מיניסטר עם Manners  במדינה מתוקנת.

מה שגלנט עשה הוא ההיפך מזה.

וכאן אנחנו מגיעים לטעם השני. גלנט ניצל את העובדה שרוה"מ (שמינה אותו לתפקידו, נתן בו אמון, וציפה שינהג כקצין וג'נטלמן)  נמצא בלונדון ויצא בשידור לאומה, בו הצהיר קבל עם ועדה, שהוא – לא פחות ולא יותר – כשל בתפקידו כשר הצבא. אך גילגל את האחריות לכך לאחרים.

ניחא, לו היה אומר: 'עשיתי כמיטב יכולתי, וזה לא עזר, ולאחר מכן, ניסיתי לשכנע את הממשלה, וגם בכך כשלתי, משכך, החלטתי להתפטר מתפקידי.'

אלא שמה שעשה האיש חסר האינטגריטי הזה (שבגד בשעתו בכחלון ההגון, שהכניס אותו לכנסת, ומינה אותו לשר שיכון), הוא לצעוד בין הטיפות, ולקוות שהסנטימנט הציבורי ימנע את פיטוריו.

ת'אמת, סופר נידח, לא הייתי רוצה לעמוד 'תחת פיקודו' של שר ביטחון רופס, כזה במלחמה אמיתית. ונדמה לי שגם רוה"מ הבין זאת בעקבות האירוע.

ומילה אחרונה לסיום. אין לי ספק שיואב גלנט הוא לוחם אמיץ. אבל יש כל מני סוגי אומץ. יש אומץ בשדה הקרב, יש אומץ אינטלקטואלי, יש אומץ אמנותי, יש אומץ פוליטי, יש אומץ פיזי, ויש אומץ מוסרי. ומי שניחן באחד, לא בהכרח ניחן באחרים.

לשאלה, האם נכון היה לפטר את גלנט יום למחרת או לא, איני נכנס. אבל האיש, לעניות דעתי, אינו ראוי להיות שר ביטחון.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

קורא ותיק של המכתב העיתי

לבנדה שלום,

מאמרך ומכתבך ציננו במקצת את התלהבותי מגלנט. עם זאת קשה לי מעתה להמשיך לתמוך בנתניהו, אשר להרגשתי איבד את אמון מרבית הציבור, בייחוד בכך שבנאומו האחרון לא התייחס כלל לפיטורי גלנט.

שלך,

אהוד

* דורון גיסין: אודי יקירי, ראשית תודה לידידנו מהגולן שטרח לצטט במלואו את שלונסקי באשר למהי אחריות. אמת זו לא השתנתה מאז נכתבה לפני עשרות שנים. חבל רק שאינה מיושמת היום. לא מעט דברים שמתפרסמים גם בעיתונך הנכבד הם האמת להמיתה. זאת ועוד... אני ממתין בעיניים כלות לראות את ראש ממשלתנו מבצע את ה"סלטה מורטלה" המתבקשת לו בעיני חלק ניכר מן העם גם אם אינך תמים דעים. מציע לך ולקוראי העיתון לחזור אל הפסוקים בתנ"ך בפרשת אחיתופל. כל הנדרש הוא עידכון שמות. ואם בתנ"ך עסקינן אין כמו הפרק המתאר את היפרדות ממלכת ישראל מממלכת יהודה. גם לסומא יש עדיין שארית ראייה לקרוא את הכתובת שעל הקיר "מנה, מנה, תקל ופרסין" ואידך זיל גמור. 

* שלום רב. לנעמן כהן הנכבד, תודה על רשימותיך המאלפות מאוד שאתה מביא לנו לעיתון של בן עזר. תבורכנה ידיך עד מאה ועשרים.

הנה פרטַיי: יליד בגדאד שבעיראק ב-1935. משפחת זיבלי. אבי אליהו, סבי יחזקאל עזרא. בבגדאד שמי הוא אם כן – יעקב אליהו יחזקאל עזרא זיבלי.  يعقوب الياهو حسقيل عزا زبلي.

אגב, אני ממשיך להימנע מהעיתון של אש"ף המתקרא במקומותינו "הארץ". ובאמת חבל כי הוא עיתון טוב. אני משנורר מכלתי את המוסף "תרבות וספרות" של סוף השבוע...

בברכה,

 י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* לכל המזדעזעים מחוק החמץ החדש שעבר בכנסת, שבעצם הוא יותר בגדר המלצה – כדאי להזכיר כי במגזר אחר וחשוב לא פחות של החיים הציבוריים בישראל, הכוונה לצה"ל, קיים כל השנים חוק חמץ נוקשה ואכזרי שאינו מותיר הכנסת כל דבר חמץ למחנות צה"ל ולמגורי החיילים במהלך ימי הפסח, אפילו שהחיילים יהיו רעבים ללחם ויצטרכו להסתפק במצות ובשאר  שאינם חמץ. וכדי להקשות עליהם ולהתעלל בהם עוד יותר, צה"ל מונע במשך כל ימי החג קבלת חבילות שנשלחות בדואר לחיילים מהבית, גם לבסיסים קטנים ומרוחקים – כדי להקל על בניהם ובנותיהם בימי צום ה"כשר לפסח" האלה! שירעבו!

ואם לא די בהתעללות הזו, נסו לקנות ברשתות המזון הגדולות (חוץ מ"טיב טעם" כמובן) מצרכי חמץ שמוסתרים לאלפיהם במדפים מאחורי גיליונות נייר לבנים. תתפלאו לגלות כי במשך כל ימי החג הקופות מתוכנתות כך שאינן מכירות במצרכים האלה ואי אפשר לקנותם!

* למלומדים במכון וולקני, שלום והערכה רבה! אנא בטובכם, כוותיק הפלמ"ח, הקרבות וההעפלה, אני פונה אליכם בשאלה, שבוודאי אתם מודעים לה, ואולי גם מגבשים פתרונות.  המדובר בהיעלמות זן תפוזי שאמוטי, שמחסורם מציק לנו – אוהדיו, ואנחנו 'תקועים' עם תפוזי 'טבור' שאינם קליפים, ולא ניתן כלל להציעם לאורחים, על פלחיהם. ידוע לי שפריון תפוזי 'טבור' גדול פי כמה מפריון ה'שאמוטי', אבל האם לא ניתן להתגבר על המכשלה?

בילדותנו ובנעורינו, משנות ה-30, נהנינו מפרדס ליטבינסקי בתל-אביב, שהיה קיים מזרחית למתחם 'הבימה', בקטע שגבל ברחובות דהיום – מרמורק מדרום, הוברמן ממערב, דיזנגוף מצפון ואבן גבירול ממזרח. הפרדסן הנודע העניק לאבי, נחום זילברברג ז"ל, מבוני תל-אביב, חלקת אדמה בקטע פינת הרחובות הוברמן ומרמורק היום – ויחד עם אחיי הבוגרים– יוסף, יהושע וישראל המנוחים, הם בנו בית כנסת, שפעל להפליא עד שהעירייה הרסה אותו, אחרי הקמת המדינה, לצירוף רח' הוברמן למרמורק.

ואכן בשנות ה-30 וה-40 נהגנו להיכנס לפרדס מחלון בית הכנסת ולאסוף תפוזי שאמוטי נהדרים, בעיקר מעל האדמה, יחד עם לימונים מתוקים ומנדרינות גדולות – שלא קיימים היום. השומר הערבי הניח לנו, בעיקר בהבנתו שאנחנו אוספים ולא קוטפים.

וכאמור, השאלה באם נזכה לתפוזים נעימים כשאמוטי?

מוקירכם,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלמ"ח ובהעפלה

אהוד: היעלמות השאמוטי לטובת הזן המתועב הקרוי "טבוריים", הבלתי-קליף וחסר הטעם – הוא באמת שערורייה. השאמוטי, פאר הפרדסנות הארץ-ישראלית שהיה פעם ענף הייצוא החשוב ביותר – הולך ונכחד!  והמדהים הוא שהיום בעלי החנויות אפילו לא יודעים להבדיל בין "טבורי" לשאמוטי! אבל יש נחמה אחת, החל מחודש פברואר בערך, יש בחנויות אריזות גדולות בשקיות רשת אווריריות של תפוזי שאמוטי בגודל בינוני הקרויים "תפוזים למיץ". קל לקלף אותם ולאכול אותם כמו פעם, והם טעימים להפליא! ואילו תפוזי השאמוטי הגדולים יותר, במידה והם בכלל מצויים, הם בדרך-כלל בעלי קליפה עבה וגבשושית ויש אומרים כי זה נובע מכך שהם באים מפרדסים מזדקנים.

* נודע לנו שאגודת הסופרות העברים (שאינן יודעות עברית) – מקיימת סדר פה-סח פמיניסטי אלטרנטיבי בבית הסופרת ברחוב אליעזרה קפלנה 6, תל אביבה. זאת לא בדיחה אלא אמת לאמיתה. זאת מתקיימת היום, יום חמישי, ה-30.3 בשעה 19.00. מעניין אם חציית ים סוף בחרבה תתואר שם כסוג של חדירה לפות, שלא לדבר על המקל הקשה של משה רבנו.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה 21 וכמה מאסרי עולם נגזרו עליהם?

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-11 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל