פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1843

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני י' באייר תשפ"ג. 1.5.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם. // ישראל הראל: תקוות השווא של "הפגנת המיליון". ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 28 באפריל 2023. // אהוד בן עזר: לחמור החילוני נמאס? [פרסום חוזר]. // זיוה שמיר: חנה'לה התבלבלה והצליחה לבלבל את כולם. לרגל זכייתו של יוסף לוי ("דקלון")  בפרס ישראל לזֶמר העברי. // איליה בר-זאב: נְשִׂיאִים, רוּחַ וּפִסְלֵי הַגַּאֲוָה. // אורי הייטנר:  צרור הערות 30.4.23. // צביקה זליקוביץ: בית הכנסת. // רון גרא: זוֹכֵר. // משה גרנות: בעקבות וירג'יניה וולף. על – Oh Gulliver! – Mary Burton's Diary and her Memoir of Gulliver's Travels מאת ערגה נץ. // אסי דגני: שיר ליום הולדת. // עקיבא נוף: לא זאֵב. // אהוד בן עזר: הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא. // נעמן כהן: טקס זיכרון אלטרנטיבי – הזדהות עם האוייב התובע את חיסול ישראל. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

*

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

1922

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

* * *

ישראל הראל

תקוות השווא של "הפגנת המיליון"

ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 28 באפריל 2023

"הפגנת המיליון" (יהיו מספרי האמת אשר יהיו) ביטאה צורך אותנטי. הקהל הגדול הזה מביט בעיניים כלות כיצד נחמסו לו, על פי הרגשתו, תוצאות הבחירות. כיצד מיעוט, באמצעות הפגנות רחוב, חסימות צירים ראשיים, הזמנת לחצים מחו"ל, גרימת נזקים כלכליים למדינה – ואפילו בזריעת סרבנות בצה"ל – הוריד את מנהיגיו על ברכיהם.

אם ההפגנה תשיג את מטרתה, היינו חידוש תהליכי הרפורמה, היא תגרום לתופעות נגד, דוגמת אלה שפרצו לאחר הודעת יריב לוין על הרפורמה. במקום להרגיע את הרוחות ולגייס תמיכה בתיקונים הכרחיים (שרבים ממנהיגי האופוזיציה היום דרשו אותם בהיותם בשלטון), החוגים החוששים מדמוגרפיה שלא תאפשר להם לשוב לשלטון בבחירות, ימשיכו, בעוצמות גדולות אף יותר, את מפגני הכוח המאיימים לפורר את המדינה.

הרוב, וגם הצדק הפורמלי, עם המוני "הפגנת המיליון". ספק אם גם החוכמה וראיית הנולד. הרכב הקואליציה הזו לא מאפשר חקיקה שהמתנגדים לה – גם אם הם מיעוט באלקטורט – הם הרוב בקרב מי שנושאים על כתפיהם את המדינה. כן, האליטות. לבד מיסודות מסוימים בליכוד, היחידים (כמעט) בהרכב הקואליציוני הנוכחי שמבינים זאת הם אנשי הציונות הדתית, שהיו לאליטה משרתת בתחומים רבים, אם כי לא מכריעים, ובאחרונה, עם גבור החרד"לות, ניכרים סימני נסיגה מה"יחד" הלאומי שהם כה השתדלו לממש.

ראשי הציבור החרדי, התובעים — בצד תקציבי-יתר — פטור משירות כלשהו, צבאי או אזרחי, מעולם לא ראו את הנולד. מרוב התנגדות לציונות, גם על סף השואה, טחו עיניהם ורוב צאן מרעיתם הושמד (לבד, כמובן, מראשי הישיבות הגדולות ואדמו"רי החסידויות המרכזיות, שנמלטו על נפשם כיאה לקברניטים, הנוטשים ראשונה את הספינות הטובעות).

אם בצד הלימודים התורניים רבבות אברכי ישיבות היו קונים השכלה כללית, משרתים בצה"ל ולאחר מכן ממלאים את היכלי האקדמיה, המשפט ומיזמי טכנולוגיית העילית, הם היו היום אליטה. אם אריה דרעי וחבר מרעיו היו מעודדים את הנוהים אחריהם לחיי תורה, השכלה גבוהה, יצירה ועמל – במקום לחיי ניוון ותלות בתלושי מזון – הרכבו של בג"ץ היה היום שונה, ולא היה צורך ברפורמה. בהרכב הנוכחי, שום רפורמה ממילא לא תועיל.

השגת פשרה וחתירה להסכמה לאומית אינה חולשה, בוודאי לא כניעה, כפי שרואים זאת רבים, אף טובים, מאנשי "הפגנת המיליון". כך הדבר גם לגבי רבים וטובים מבין מתנגדיה. חלק ניכר מהמשבר הלאומי יכול לבוא על פתרונו לו מפלגת מרכז, דוגמת המחנה הממלכתי, היתה אוזרת עוז ונחלצת מהמבוי הסתום שאליו מוליכים אותה אקטיביסטים שאסטרטגיית הכאוס שלהם קובעת – "ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב." כך היה אפשר להעמיד את החרדים במקומם, ולהגיע לתחילתו של מסע, גם אם ארוך וקשה, לריפוי פצעי הפיצולים והשסעים. כולנו יודעים אילו אסונות גרמה סיסמת האופל של לנין.

ישראל הראל

* * *

אהוד בן עזר

לחמור החילוני נמאס?

[בעקבות מאמרו המאלף של ישראל הראל מובא כאן בשנית מאמרי מגיליון 1841

של המכתב העיתי מיום 12.3.23.]

בנסיעה במונית, נהג מעצבן, מדבר על הפגנת-הנגד המתוכננת של הפאשיסטים, תומכי הממשלה, מתוך ביטחון גמור שאנחנו בדעתו. פשוט לא להאמין איך הצליחו לשטוף את מוחם של אנשים כה רבים. אני שותק. לא מוכן להתווכח עם סכלים. כל תחנות האוטובוס מלאות בכרזות ענק נגד הדיקטטורה. מעניין מי מממן את השיגעון היקר הזה? איך הטירוף פשה בעם? איך מי שאינם מקבלים את תוצאות הבחירות האחרונות מנסים בהפגנות, בפרובוקציות, בהטרדות ובהוצאת דיבת הארץ רעה – לפגוע בדמוקרטיה בישראל!

מצד שני, הולכת ומתגברת בי המחשבה שכל עניין "הפגנות המחאה" הוא לא על "הרפורמה המשפטית", הקרויה באופן מקיאווליסטי בפי המפגינים "הפיכה משטרית", אבל אין בה שום סכנה לדמוקרטיה! זה קשקוש דמגוגי! – ההפגנות הן ביטוי למשהו אחר שאסור לבטא אותו במפורש כדי שלא להיראות אנטישמיים וגזעניים בעיקר בעיני התקשורת שלנו ובעיני ידידינו הפרוגרסיביים בארה"ב – וזאת גם בהתקרב הדיון בכנסת על חוק הגיוס, כאשר הצבא אינו צריך ואולי כלל אינו רוצה עשרות אלפי אברכים חסרי-השכלה-כללית, פרימיטיביים, לא ציונים, אפילו אנטי-ציונים, חלקם כבר נשואים עם ילדים, שניתן לגייסם רק בכפייה והם עלולים להזיק לצבא, בייחוד במה שקשור להדרת נשים.

מדובר אפוא במיגזר החילוני-המסורתי-והדתי-מודרני, רובו "אשכנזי" – שמרגיש שהוא אולי לעולם לא יחזור למשול במדינה, ובוודאי שלא עם רוב יהודי בכנסת, בלי ערבים. וכן שהוא, המשרת בצבא ומשלם מיסים ונושא את המדינה החזקה, המשכילה והעשירה ישראל על כתפיו – נשלט בידי ממשלה שתלויה בחרדים אשכנזיים, בדתיים "ספרדיים"-מזרחיים ובדתיים לאומניים. אשר חלק ניכר מהם, החרדים, לא רק שאינו משרת בצבא אלא מתפרנס על חשבון המיסים של המיגזר היצרני החילוני-המסורתי-והדתי-מודרני, שעובד ומממן מיגזר חרדי ענק שכמעט שאינו משלם מיסים אבל מייצר ילדים על חשבון הביטוח הלאומי כמו שמייצרים גם הבדואים!

 לחמור החילוני נמאס!

זה עלול להתבטא גם בשערוריות הצפויות, בעידוד תקשורת מגוייסת ורעילה, נגד ממשלת ישראל – להתבטא בהפגנות בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. למפגינים לא איכפת להרוס את האיזונים החברתיים השבריריים שעימם חיה מדינת ישראל כבר עשרות שנים.

אופייניים לתחושת-העליונות הגזענית הזו, האנטי-דמוקרטית, הם דברי ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין בהפגנה במוצ"ש בתל-אביב: "מעולם לא כללה ממשלה בישראל הרכב כזה של גזענים, הומופובים, עבריינים לשעבר, מפיצי שקרים, מפיצי שנאה וקיטוב וגם 18 מנדטים של משתמטים מגיוס. הממשלה הזו נבחרה אמנם באופן חוקי, אבל בהרכבה המזעזע ובמעשיה הנואלים, זו ממשלה לא-לגיטימית מבחינה מוסרית."

חשבת פעם, דיסקין, מדוע הצליח בן גביר בבחירות? מדוע למשל, לא נתפסו ולא נשפטו למאסר עולם מי שרצחו בשריפה את אבי הר-אבן במאי 21' במלון אפנדי עכו? מדוע, ככל שיתמשך הטרור הפלסטיני, ויימשך המצב המסוכן והנפיץ בערים המעורבות בישראל, יישמר גם חנה'לה התבלבלה והצליחה לבלבל את כולם

אהוד בן עזר

* * *

זיוה שמיר

חנה'לה התבלבלה והצליחה לבלבל את כולם

לרגל זכייתו של יוסף לוי ("דקלון")

 בפרס ישראל לזֶמר העברי

ביום העצמאות תשפ"ג חגגנו ביחד עם יוסף לוי ("דקלון") ועם אוהדיו הרבים את זכייתו  ב"פרס ישראל לזֶמר העברי". שמחנו לראותו מקבל את התעודה המכובדת מידי השר יואב קיש, אשר פיזז קלות ביחד עם הזַמָּר לצלילי הפזמון הבדחני "חנה'לה התבלבלה". חוקרי הזֶמר והמוזיקולוגים מציינים שבעזרת פזמון זה סללו זמרי ה"חאפלות" בכרם התימנים – רמי דנוך בעל "צלילי העוּד" ו"דקלון" בעל "צלילי הכרם" –  נתיב ללב דיירי השכונה,  עד שבמהלך השנים פָּרטו צליליו ומילותיו  של השיר על נימים נסתרות בלב מיליוני שוחריו של הזֶמר המזרחי והיו לאחד משיאיו הוודאיים של הז'אנר.

רבים יודעים שלמרבה האירוניה השיר המשעשע הזה, הגדוש במוטיבים של מופָעי "פורים שְׁפִּיל" מזרח-אירופיים,  נכתב למעשה על-ידי נתן אלתרמן לצליליו של ניגון חסידי עממי. ואולם, הקיטוב העדתי השורר כיום במקומותינו (בעידודם של פוליטיקאים חסרי מצפון, המפַלגים את העם במקום לְאַחוֹת את קרעיו) מוחק את שמו של אלתרמן, נצר למשפחה יהודית-רוסית של חסידי חב"ד,  ומדיר אותו מכל הפרסומים המקוננים על הדרתו ההיסטורית של  הזֶמר המזרחי ביובל השנים הראשון של המדינה. פעולת ההשכחה הזאת של אלתרמן אינה מקרית. היא נעשית על-פי האג'נדה של אותו קומץ של  פוליטיקאים ציניים המסוגלים לראות אך ורק את הרווח האלקטורלי הקטן אשר יושג בטווח הקצר, ולא את הנזקים העצומים שעתידם מעשיהם לגרום לעם, לאחדותו ולתרבותו בטווח הארוך.

אלתרמן תרם כידוע לזֶמר העברי יותר מכל יוצר אחר: הוא חיבר מאות שירים קלים,  שבוצעו מעל גלי האתר ומעל הבמה הקלה; הוא עקב בפזמוניו ובשירי הזֶמר שלו אחר כל השינויים החברתיים החשובים שעברו על ה"יישוב" ועל המדינה. הוא אף חיבר את פזמוני תימן היפים ביותר שנכתבו אי-פעם, ממש כמו שגרשווין, בן לפליטים יהודיים שהיגרו לאמריקה חיבר את "שירי הנשמה" היפים ביותר של הקהילה האפרו-אמריקנית בניו-יורק.

אחת הזמרות המפורסמות, בת העדה התימנית, סיפרה לא אחת למראייניה שכאשר היא שרה את מילותיו של אלתרמן  "יָא אִמִּי, יָא אָבִי, /  מֶה הָיָה לוֹ לִלְבָבִי?" עיניה נמלאות כל פעם בדמעות געגועים לבית אבא-אימא, והיא מתקשה להאמין שמי חיבר את המילים האלה איננו בן עדתה.

 מילותיו של אחד מפזמוניו של אלתרמן חרותות אמנם  על מצבתה של הזמרת שושנה דמארי, אך הוא לא זכה ששמו ייזכר בשני פרקי "המלכה שושנה" (2021), סרטם של קובי פרג' ומוריס בן-מיור. השיר "חנה'לה התבלבלה" הוזכר עשרות פעמים בחגיגה התקשורתית שנערכה לאחרונה סביב זכייתו של "דקלון" בפרס ישראל, אך אלתרמן, מחברו של השיר הזה, הודר מן  החגיגה. ובמאמר מוסגר:  גם שמו של אפרים קישון לא הוזכר השנה בטקס המשואות,  טקס שבּוֹ בוצעו שתיים מיצירותיו.

"חנה'לה התבלבלה" הוא בסך-הכול  שיר בוסר קל-ערך, משולֵי השוליים של שירתו הקלה של אלתרמן, ולא עליו תפארתו של המשורר. אף-על-פי-כן, אי-אִזכּוּר שמו של המחבֵּר –  במקום ששמו היה צריך להתנוסס בגאווה לעין כול –  מצביע על   מגמה  מדאיגה שממדיה חורגים מעֶרך השיר שלצליליו קיבל "דקלון" את תעודת הפרס. לפנינו סימפטום ומקרה-בוחַן לצרור של  תופעות המתרחשות אצלנו בעָצמה הולכת וגוברת בשנים האחרונים – לא כולן שליליות, אך  לחלקן יש  ללא ספק פוטנציאל של הרס עצמי. 

אם נתבונן לא בפרטי התופעה אלא במִתאריה הגדולים,  הרי שלפנינו תמונה של סילוף מגמתי ומכוּון של נתוני התרבות שלנו לדורותיהם. מול עינינו הולך ונערך ניסיון יזום של כתיבת היסטוריה  שלא היתה ולא נבראה –fake history . דוגמה לכך ניתנה לנו כשצפינו  בהצגת ההיסטוריה של ה"יישוב" ושל המדינה   בטקס הדלקת המשואות שנערך לפני חמש שנים, במלאת שבעים שנה למדינה. היה זה טקס גרנדיוזי במיוחד, שבּוֹ שוכתבה באופן בוטה האמת ההיסטורית לטובת היסטוריה כוזבת ומדומיינת שבָּהּ נמחק כמעט לגמרי חלקהּ של ההתיישבות העובדת בבניית המדינה.

באותו טקס שגולל את תולדות הציונות והקמת המדינה לא הוזכרו אפילו שמותיהם אחד-העם וּוייצמן (למעשה גם חזונו של הרצל לא הוזכר בטקס, ורק שמו עלה פעם אחת ויחידה בנאום רה"מ). בטקס המפואר הזה הכול נעשה לשם השגת רווח אלקטורלי מפוקפק, תוך הפעלת מדיניוּת של "הפרד ומשול", מבלי שעורכיו יחזו ויבינו את תוצאות מעשיהם. טקס זה נערך זו השנה השביעית תחת אותו שרביט ובהתאם לאותה  אג'נדה, בתקציב שערורייתי של מאות מיליוני שקלים. "תרומתה" הבולטת של השרה מירי רגב, האחראית על  הטקס, התבטאה עד כה בביסוסו של השימוש השגוי שלה  במילה "מַשּׂוּאות" ("בזכותה" רבים משבשים כיום את המילה והוגים אותה בשווא במ"ם שבראש המילה). את הגירעונות שיצרו "תרומותיה" הסמויות מן העין ישלמו הדורות הבאים.

במופע זה – בפרק המוקדש לימי "חומה ומגדל" –  נכללה אמירה בזכות החלוציוּת של "דגניה ודימונה" (האם יש בכלל חשיבות לאמת ההיסטורית שלפיה יובֵל שנים הפריד בין השתיים?!). מרקחת-הכזבים של מופע זה, שמרכיביה הם פּוֹפּוּליזם ובוּרוּת, היא חלק מאותה מגמה שהביאה  למתקפה על הסופר מאיר שלֵו ז"ל, על ש"התעלם" בספרו "רומן רוסי", המתרחש בעמק יזרעאל של ימי העלייה השנייה, מאנשי מִגדל העמק ששמרו כביכול על נהלל (כידוע נוסדה עיירת הפיתוח מִגדל העמק כשנות דור אחרי נהלל, אך מה לפרטים "טפלים" כאלה ולטקס שבּוֹ עליצוּת ה-photoportunity היא העיקר?!)

ובינתיים השיר "חנה'לה התבלבלה" – לגלגוליו  ולגירסותיו –  ממשיך לבלבל את כל היוצרים והיוצרות. הנה, במגזין MAKO  מיום  ה-30 במארס 2023 נכתב תחת הכותרת "דקלון ממש לא צריך להיות אופציה ב'", כי "ההשפעה שלו – ושל 'צלילי העוּד', אהובה עוזרי וכל יוצאי הכרם של שנות השבעים –  על עולי ארצות ערב שגדלו עם שירים כמו 'איילת חן', 'יום שישי הגיע' ו'חנהל'ה התבלבלה' היא ברורה מאליה. לכן צריך להתמקד בעיקר בהשפעה שלו על המוזיקה של היום". (מעניין ומשעשע להיווכח שהמוזיקה  החסידית המזרח-אירופית של "חנה'לה התבלבלה"   מוגדרת כמוזיקה מזרחית  שהשפיעה על ילידי ארצות ערב שגדלו עליה וניכסו אותה לעצמם).

ב"מעריב", במאמר שבח לחתן הפרס  מיום ה-15 באפריל 2023, אמר המוזיקאי נועם נתנאל (תני) ש"דקלון" היה "זה ששם את הצלילים האלה על המפה ושבר את כל המחסומים בטעם המיוחד שהוא שלנו. הוא נתן לגיטימציה למוזיקה המזרחית. דקלון גרם לנו לא להתבייש במוזיקה שלנו, והוא היה הראשון שעשה זאת." ועוד הוסיף המוזיקאי הצעיר וסיפר שבין הצלילים התימניים שספג בבית אביו לבין מזמורי בית הכנסת ששמע בתפילה, נמשך "דקלון" גם לסאונד של שני אלילי פופ-רוק שכבשו את הנוער הישראלי בשנות ה-60 המוקדמות: אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד. מפי חתן הפרס הביא נתנאל את זיכרונות נעוריו  בדבר תקליט של אלביס עם השיר "A Big Hunk o’Love" שאותו ואת סגנונו ביקש לחקות. וכך, בתוך סקירה נרחבת ורבת-מלל  המפרטת את  כל תחנות הקריירה של "דקלון", בין פיוטי התפילה לשיריו של אלביס,  הוזכר אמנם שמו של  השיר "חנה'לה התבלבלה" שלוש פעמים, אך מבלי ששמו של אלתרמן יוזכר אפילו  פעם אחת.

אפילו בערך המוקדש לשיר זה ב"וויקיפדיה" מסופר ש"השיר 'חנה'לה התבלבלה' הפך ללהיט המזרחי הגדול ביותר של המחצית השנייה של העשור [שנות השבעים] ושניתן להתייחס אליו כלהיט הראשון והמכונן בסגנון המוזיקה המזרחית – מכֵּיוון שהיה הלהיט הראשון שהכיל את המאפיינים הטיפוסיים לסגנון במאה ה-20. כן נכתב בערך זה ש"הפופולריות של השיר הביאה להשמעתו ברדיו, דבר נדיר מאוד באותה תקופה עבור שירים מסגנון המוזיקה המזרחית."

המוזיקולוג  פרופ' אדוין סרוסי שעל מאמריו וספריו¹ מבוסס  הערך האנציקלופדי הנ"ל  הגדיר את "חנה'לה התבלבלה" כאחד ה"שלאגרים" המזרחיים הראשונים שזכו להפצה המונית. ואולם, בטעות  טען  פרופ' סרוסי כי שיר זה הפך ל"שיר עם" שסופר אלמוני חיבר לו מילים משלו.  נצטט בהרחבה מתוך דבריו הממעיטים גם הם לדעתי את חלקו של אלתרמן ב"סצינה המזרחית" שנוצרה בארץ בסוף ימיו של המשורר ובמרוצת העשור שלאחר מותו:

שיר זה מקפל בתוכו את הפרדוקס הטמון בתהליך היווצרותו של ה'מזרחי' במוסיקה הפופולרית הישראלית ובגיבוש המצע האידיאולוגי של מזרחיות זו בשנים שלאחר מכן. מוצָא השיר ב'פורימשפיל' היהודי המזרח אירופי, בגלגולו הארץ-ישראלי-ציוני. מילותיו המקוריות של נתן אלתרמן מספרות על זוג עפולאים 'פרובינציאליים' המגיע לעדלאידע התל-אביבית הגדולה. השיר חובר לכבוד נשף פורים תרצ״ד, ואלתרמן הועיד לו לחן חסידי ששמע בבית אביו! [...]  כמו שירים רבים אחרים שהולחנו ונפוצו בתקופת היישוב, השיר נהפך ל'שיר עם' והתגלגל בפי זמרים חובבים במסיבות וב'קומזיצים', במסגרות אזרחיות וצבאיות, כשזהות המחבר הלכה והיטשטשה. בינתיים חיבר סופר אלמוני מילים אלטרנטיביות למילותיו של אלתרמן, כאשר רק הפתיחה המקורית נשתמרה, עם שיבושים אחדים. הטקסט החדש היה בעל אופי סוריאליסטי, ובו מאצ׳ו (מזרחי?) החפץ בבן זכר מאשתו החדשה מנסה להשפיע על המציאות בכוח המילים.

אך מה לעשות?! אותו "סופר אלמוני" שחיבר "מילים אלטרנטיביות" למילותיו של אלתרמן, לא היה אלא אלתרמן בכבודו ובעצמו. את שלושת השירים –  "דבש וזפת" (תרצ"ג),  "הוא והיא על הגג" (תרצ"ד) ו"חנה'לה התבלבלה" (שחוּבּר אף הוא כנראה בתרצ"ד)  כתב אלתרמן. אילו השתמש מאן דהוא בשורות מתוך שירו, הוא היה טורח להעיר על כך. גם אילו ייחסו לו שלא כדין שיר שלא הוא חיברוֹ, היה אלתרמן מעמיד את הטועים על טעותם. המשורר היה הראשון שהזדעק על כל דבר סילוף.

ואף זאת: כל פרטי המציאוּת בשלושת השירים הללו, פרי עטו של אלתרמן, לקוחים מהוויי העיירה היהודית של מזרח אירופה. אף-על-פי שהסיפור מתרחש בעיקרו בעיר העברית הראשונה, לפנינו ליהוק המתאים לפורים שפיל הגלותי: דמויות  הגביר ובן הגביר, דמות הכלה עטויית הפנינים, דמות החמות המתייפחת,  דמות הבדחן, דמות הרבי.  תאריך החגיגה נקבע כאן  על-פי פרשת השבוע, ובין  המילים משובצת לפחות מילה אחת מלשון יִידיש (מילת הסלידה "פֶע!" – המקבילה הגלותית ל"פוי").  הכול  כאן  ברוח הפולקלור של סיפורי שלום עליכם, ברוח הבדיחות של אלתר דרויאנוב,  "שירי העם" של ח"נ ביאליק,  האנכרוניזמים המבודחים של   איציק מאנגר. מנַיין צץ לפרופ' אדווין סרוסי הרעיון לשתף ב"פורים שפיל" החסידי הזה גם את "המאצ'ו המזרחי"? האם ניתן למצוא  בשלושת השירים הללו – "דבש וזפת", "הוא והיא על הגג" ו"חנה'לה התבלבלה" –  רמז קל שבקלים שיאותת  על קיומה של אפשרות פרשנית כזאת?

 גלגוליו של השיר מפורטים במאמרו של אליהו הכהן, חתן פרס ישראל  על תרומתו בחקר השיר והפזמון העברי,  שהוא  המאמר המפורט והמדויק ביותר שנכתב על שיר זה.² הנוסחים הרבים והשונים באמת מבלבלים: שרה'לה (זכר לשרה אימנו שלא האמינה למלאך שניבא את הריונה) הפכה לחוה'לה, ואחרי חוה'לה בא תורהּ של חנה'לה. כל מבַצע השמיט בתים, או חיבר בתים ממחרוזת שירי חנה'לה כיד הדמיון הטובה עליו.

נחזור  ונדגיש: השיר "חנה'לה התבלבלה", שאלתרמן חיברוֹ בגיל 23 לצליליו של  ניגון חסידי ידוע, הושר עוד בחייו (הרבה לפני שזכה לחיים מחודשים על-ידי להקות הכרם), ואלתרמן היה טורח להכחיש את בעלותו על השיר אלמלא היה שיר זה פרי-עטו. בצדק רשומה בעלותו על "חנה'לה התבלבלה" בערך של שיר זה בוויקיפדיה ובכל אתרי הפזמונים שבמרחבי האינטרנט,  ואין כל עילה וצידוק לכתוב לפזמון השולי הזה – טיפה בים הזמר העברי שהפכה באורח פלא לנחשול בים הזֶמר המזרחי –  היסטוריה אלטרנטיבית. די בַּבִּלבול שנוצר סביבו על-ידי מבַצעיו הרבים של הפזמון הזה.

לא קל לתאר ולתעד את כל מה שעלה בגורלם של שלושת שיריו הקלים של אלתרמן מן השנים 1933-1934 על זוג הפרובינציאלים מעפולה שהשתוקקו אל "אורות הכרך". מבַצעים שונים, שאינם מבינים טקסט פיוטי מהו, בחרו לתלוש בתים משיר אחד של אלתרמן ולהדביקם לפי טעמם ושיקול דעתם לבתים משיר אחר שלו. יש זַמָּרים ומעבּדים שניקו מן הטקסט האלתרמני את מקצת התיאורים האוֹבּסצֶניים  (obscene) המשולבים בו, והמירום בקטעים מהוגנים יותר. יש שמחקו את הסיפור המפולפל על לידת הבתולים של התינוק הפֶּלאי מבירת העמק, והשאירו רק את הסיפור על בני הזוג הפרובינציאליים שבאו לעיר הגדולה  ברכבת העמק כדי לצפות בתהלוכת העדלאידע.

   נוצרו אפוא  למעלה מתריסר נוסחים לשיר זה. להקות "צלילי העוּד" ו"צלילי הכרם" גם הוסיפו לשיר  את פסוקי שיר השירים הפותחים ב"הביאוני אל בית היין"  שאינם משתלבים אמנם עם השיר הקל והבדחני, אך אלתרמן שניחן בחוש הומור טולרנטי היה אולי מברך על השעטנז  הזה  את "ברכת הנהנין".  קהלם של להקות הכרם אהב את התמהיל האקלקטי שהוגש לו, הגם שאין לו הנמקה טקסטואלית כלשהי. כל מבַצע השמיט כאמור בתים אחדים, או חיבר בתים משני שירים כיד הדמיון הטובה עליו, והאנדרלמוסיה הזאת בלבלה אפילו את חוקרי הזֶמר האלתרמני – את דן אלמגור ואת רפי אילן (כפי שהראה אליהו הכהן במאמרו הנ"ל).

ואולם, למען האמת נוצר כאן שעטנז ססגוני ונאה, חרף כל המעשים "היפים" של הפרת זכויות-יוצרים שבוצעו בשיר האלתרמני (אמנם לא על ידי כולם). אפשר שזוהי הסיבה שלימים, הפכה בעלותו של אלתרמן על שלושת השירים בסיס למחלוקת בין מתעדי הזֶמר – מחלוקת שטיעוניה לא נפלו מן הטיעונים שהשמיע בעלה של חנה'לה בעת שהתכחש לאבהותו על התינוק שנולד לאשתו בלי ידיעתה. מעניין אם נכדיו של אלתרמן זוכים לקבל את  התמלוגים המגיעים מאקו"ם לבעליו של שיר זה שהפך כאמור לאחת מספינות הדגל של הזֶמר המזרחי ובוצע רבבות פעמים באירועים ובכלי התקשורת.

את תרומתי הצנועה להפגת המבוכה שנוצרה סביב השיר הזה ארים בדרך שלא נוסתה עד כה –  "בדיקת רקמות" לשלושת הטקסטים הללו. הלשון האָלוּסיבית (הרמזנית) המשובצת בשירים אלה מצביעה להערכתי על השפעת שירתו הקלה של ביאליק על שלושת השירים המפולפלים האלה, ושזירתם של רמזים ביאליקאיים הם ציין-סגנון אלתרמני מובהק בשירה הקלה שלו משנות השלושים והארבעים. בשירתו הקלה של אלתרמן – ב"רגעים"  ובפזמונים שנועדה לבמה הקלה – יש  רמיזות פָּרודיות רבות מאוד לשירי ביאליק, וכן רמיזות למחזות שייקספיר, כמפורט בספרי  על לשונו של אלתרמן.³ גם בשלושת השירים ההומוריסטיים שלפנינו יש צייני סגנון ביאליקאיים מובהקים שאינם מתאימים למשוררים אחרים, וכן רמיזה אחת לשייקספיר. נביא אחדים מהצירופים הללו, העולים בקנה אחד עם סגנונו של אלתרמן ולא עם סגנונם של סופרים אחרים מקרב בני דורו.

בשיר "דבש וזפת" החתן שואל בהכנעה: "מִי אֲנִי וּמַה כֹּחִי?" שאלתו הכנועה יותר משהיא רומזת לשאלת איוב "מַה-כֹּחִי כִי-אֲיַחֵל וּמַה-קִּצִּי כִּי-אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי" (ו', י"א) רומזת לשאלה "מַה-כֹּחִי" המשולבת פעמים אחדות בשירת ביאליק (ב"שירתי","שחה נפשי", "ויהי מי האיש") וכן לשאלה הביאליקאית "מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי" (שבפתח שיר שכותרתו כמילות הפתיחה שלו).

"וַאֲנִי עוֹדִי בְּתוּלָה" אומרת חנה'לה בשיר "דבש וזפת", ודבריה מזכירים את דברי ההתחטאות של המתמיד, גיבור שירו של ביאליק:  "וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נָעַר" (על בסיס הפסוק "וְלֹא-שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר"; שופטים ח', כ').

דבריה של חנֶה'לה בשיר "דבש וזפת" ("לֹא אֶרְצֶה וְלֹא אֹבֶה") מנוסחים במתכונת דברי הסירוב שעתידה להשמיע  הנערה בפזמון הביאליקאי "לא ביום ולא בלילה" אם יסכים לתת אותה ביד בעל זקן: "אָז לֹא אֶשְׁמַע, אָז לֹא אֹבֶה."  שורה זו כלולה גם בשיר "חנה'לה התבלבלה".

עיצוב של דמות חתן ביש-גדא ונוח לפיתוי, שמחתנים אותו עם אישה שאינה בתולה, מצוי בשירו של ביאליק "יש פושט למרגלית יד". קובלנת הבחור התמים  בשיר זה ("וְעַד בֹּא קִצִּי / אֶת-מֵימַי הָעֲכוּרִים אֵשְׁתְּ / מִתּוֹךְ עֲצִיצִי. / אִם מַזָּל, אָחִי, אֵין לָאִישׁ – / נִסְתַּחֲפָה שָׂדוֹ!") רומזת לסוגיה במסכת כתובות (ג', ד'-ה'; שם י"ב ע"ב) בדבר אדם הנושא אישה ולא מצא לה בתולים. 

הדיון ההלכתי בסוגיית "שניים אוחזים בטלית  [...]  זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" (על בסיס בבא מציעא ב', א'), שבסוף השיר "דבש וזפת",  מזכירה את השורה הביאליקאית "נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא" שבשיר "לא זכיתי", וכן את דברי ביאליק בפתיחת האוניברסיטה העברית על ש"טובה לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפירותיהם ואין חלקי ניכר בבניינם".

בנוסח השלישי  של השיר "דבש וזפת", גלגולו הראשון של השיר "חנה'לה התבלבלה"  המצוי באתר "זֶמרשת"

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2791

הכלה מתלבטת אם "לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת" אשתו של האידיוט, והשאלה מתבססת כמובן על השאלה הידועה  "To be or not to be" ממחזהו של שייקספיר "המלט".

סיום השיר "הוא והיא על הגג" שבו מבקשת חנה'לה נשיקה כזאת "שֶׁכָּל עֲפוּלָה תִּתְפַּקַּע!" בנוי על משפט הסיום של "שיר-העם" הביאליקאי "יש לי גן", שבו החתן  מבטיח חופה כזאת ש"שׂוֹנְאַי יִהְיוּ שָׁם וְרָאוּ, / וּמִקִּנְאָה יִתְפַּקָּעוּ"  (משפט זה חוזר גם שיר "חנה'לה התבלבלה").

ריבוי הרמיזות לשירי ביאליק הוא עדות נוספת שבכוחה ללמד על  אבהותו של אלתרמן על הטקסטים הללו. איש ממשוררי הדור לא השתמש אז שימוש פָּרודי במשקעים ביאליקאיים  וברמיזות לשייקספיר כמוהו. מעניין להיווכח שפזמונו של אלתרמן "טנגו כפר-סבא", שגם בו תיאר אלתרמן  זוג אוהבים פרובינציאלי שהקדים שעשועי מיטה לחופה וקידושים, מכיל רמיזות למחזהו של שייקספיר "אילוף הסוררת". טביעת אצבעותיו של אלתרמן ניכרת מכל פינה בשיר "חנה'לה התבלבלה", הגם שמדובר כאמור בשיר קל-ערך ונידח במכלול שירתו של יוצרו.

*

דקלון מעולם לא התכחש לבעלותו של אלתרמן על השיר "חנה'לה התבלבלה". שמו של אלתרמן מתנוסס על תקליטיו ועל כל פסקול של שיריו. מי הם האנשים שהדיחו את שמו של  נתן אלתרמן מחגיגות "פרס ישראל" לדקלון (2023) ואת שמו של אפרים קישון מן החגיגות של הדלקת המשואות (2023),  אם לא הפוליטיקאים האחראים על הטקסים האלה – הם ואנשי האֵמון שלהם, עושי דברם? הללו שכחו שהקללה העברית החמורה ביותר היא זו המאיימת למחות את שמו של אדם מִספר החיים. ואולם, המפלגות דואגות לאוהדיהן, ואינן חוששות לבזות את מי שאינו משרת את מטרתן – להדירו, לדחוק אותו לשוליים ולמחוק את שמו. המילה "מפלגה", גם כשהיא מתהדרת בשם המתיימר לאחד וללכד, סוף-סוף נגזרה מן השורש פל"ג. הפוליטיקאים של השנים האחרונות  אינם מקדישים מזמנם  למחשבה איך עליהם  למלא את תפקידם – להוביל את עמם, צאן מרעיתם,  לעתיד טוב יותר. הם אינם מתייסרים על שהם  גורמים לעמם נזקים כבדים  כדי להגן על עצמם ועל כיסאם. מצפונם נקי, כי הם אינם יודעים "מצפון" מהו.

הפזמון "חנה'לה התבלבלה", שאומץ על ידי קברניטיו של הזֶמר המזרחי, יכול היה לסייע באיחוי הקרעים בין חלקי העם ולשמש מופת למיזוג גלויות, עם כל הפרדוקסים הטמונים בו. פזמון זה מראה שלמרבה האירוניה דווקא לחן חסידי מזרח-אירופי, ביחד עם מילותיו של אלתרמן יליד רוסיה הלבנה, שבשיריו ניתן לאתר משקעים משירת ביאליק יליד אוקראינה, סלל את הדרך לחדירת הזמר המזרחי אל לב הקונצנזוס. שמא הדבר מלמד שהאיכות היא הקובעת (גם כשמדובר בפזמון קל ערך כביכול), ולא מוצָאם של כותביו, מלחיניו ומבַצעיו? שמא הדבר מלמד שאפילו בְּליל מבולבל כמו זה שבא לידי ביטוי בביצועיו המגוּונים של השיר "חנה'לה התבלבלה"  (לַבְּליל ההֶטֶרוגני הזה רמז אלתרמן  ביצירותיו האחרונות בשמות "סטמבּוּל" ו"בהלול")  יכול לעלות יפה במקומותינו?

אסור שבטקסי יום העצמאות יוצתו ביחד עם המַשּׂוּאות  גם מוקדיה של  אש  השנאה והפירוד.  השנאה המתגלה לנגד עינינו בזמן האחרון התלקחה לאש גדולה דווקא לאחר שהמשפחות בישראל הן ברוּבּן  תוצר מבורך של פרוייקט מיזוג הגלויות שמנהיגי העבר ידעו לעודד בחָכמתם ובדאגתם הכֵּנה לעתיד העם והמדינה. את המנהיגים המלַבּים את האש בעבור אינטרסים אישיים שפלי-קומה ישפוט יום אחד הציבור במלוא החוּמרה, וגם ספרי ההיסטוריה יעניקו להם את "הכבוד" המגיע להם.

הערות:

1. הדברים מסתמכים על מאמרו של פרופ' אדוין סרוסי "חנה'לה התבלבלה", "תיאוריה וביקורת", 12-13, חורף 1999, עמ' 269-277; וכן על ספרם של  אדוין סרוסי ומוטי רגב  "מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל",  רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013, עמ' 269-271.

2. מאמרו של אליהו הכהן התפרסם בעונג שבת (עונ"ש), בעריכת דוד אסף, ביום ו', 18 במארס 2022. כאן הובא השיר "דבש וזפת", שנדפס תחת הפסידונים "זכריה שלג" בעיתון ההומוריסטי "נִסים ונפלאות" שהתפרסם ביום 18 בדצמבר 1933. הובא גם הדואט "הוא והיא על הגג" שחובר לכבוד עדלאידע תרצ"ד (נדפס לראשונה ב"טורים" א',  גיליון כ"ט-ל', י"ג אדר תרצ"ד, 28.2.1934). "זכריה שלג", אחד משמותיו הבדויים של אלתרמן הצעיר, הוא מין אוקסימורון המצמיד את זכריה שחום-העור עם השלג הצחור. 

3. ראו בספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון ביצירת אלתרמן", תל-אביב 2021, עמ'  307-411; 412-444.

זיוה שמיר

אהוד: ספרי הראשון "המחצבה" (1963) הוצא מרשימת ספרי הקריאה לבתי הספר התיכוניים לאחר שהתברר שאני "אשכנזי". בסדרת הטלוויזיה הלימודית "לשון המראות" לא כלל העורך גרשון שקד את ספרי "המחצבה", למרות שכבר היה קיים גם כסרט, אלא הביא בפרק על העליות ההמוניות קטעים מומחזים במיוחד לתוכנית מספרו של שמעון בלס "העיראקי האותנטי" "המעברה", שיצא לאור שנה לאחר ספרי, גם הוא ב"הספרייה לעם" של "עם עובד". גברת אחת, כנראה "מזרחית", כתבה עבודת מ"א או דוקטורט על שלושה יוצרים "מזרחיים", סמי מיכאל, שמעון בלס ואהוד בן עזר, ונאלצה לגנוז את מחקרה לאחר שהתברר לה שאהוד בן עזר "אשכנזי".

* * *

איליה בר-זאב

נְשִׂיאִים, רוּחַ וּפִסְלֵי הַגַּאֲוָה

מְהַלֵּךְ עַל בְּהוֹנוֹת בַּשְּׁטִיחִים הָרַכִּים, מְלַחֵשׁ

לַחֲשֵׁי פֶתֶן מַלְכוּתִיִּים,

מִתְגָרֶה –

"מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נאֹכֵל"*.

בְּחַדְרֵי חֲדָרִים

מְפַתֶּה –

מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים,

בֵּין הַסְּדִינִים נֶאֱסַף אֶל חֲטָאָיו.

אַבְנֵי גָזִית מְסֻתָּתוֹת מְבַכּוֹת אֶת

פִּסְלֵי הַגָּן –

"מָה הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ?" **

* בראשית, ג' , ב'.

** חבקוק, ב', י"ח.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏30.4.23

* מעבר טבעי – רבים מדברים על הקושי במעבר החד מיום הזיכרון לחג העצמאות, מיגון לשמחה. ואילו לי אין בכך כל קושי. בעבורי, אין דבר טבעי יותר מהמעבר הזה. בעבורי, יום הזיכרון ויום העצמאות הם מקשה אחת, שבה שמחה מהולה בעצב ועצב – בשמחה. השמחה על עצמאותה של מדינת ישראל וקוממיותו של העם היהודי מהולה בעצב על מחיר הדמים שאנו נאלצים לשלם על קיומנו וביטחוננו. העצב על חללינו מהול בשמחה על כך שמותם לא היה לשווא, אלא למען המטרה הנעלה של קיום המדינה היהודית. השמחה גדולה והיגון עמוק, אך אין ביניהם הפרדה. חד הם.

* חג העצמאות – למה "יום העצמאות", כמו ימי זיכרון? חג העצמאות!

* האוטופיה השוקניסטית – מגילת העצמאות בכותרות. היא מככבת במחאה נגד המהפכה המשטרית. היא עמדה בלב הדיון בקונגרס הציוני. היא הוקראה במלואה בחגיגת העצמאות בקפלן. הוא צורפה לעיתוני סוף השבוע לקראת חג העצמאות. גורמים שונים מחפשים ומוצאים בה אסמכתאות להשקפותיהם, לרוב בציטוטים סלקטיביים מתוכה, לכאן או לכאן. אבל מגילת העצמאות היא מקשה אחת. זה היפה בה. זה מה שהביא לשעת הרצון ההיסטורית שבה חתמו עליה הכול, מאגודת ישראל ועד הקומוניסטים.

ככל שחוגי השמאל יקראו עוד ועוד במגילת העצמאות ובצדק יעניקו לה תוקף של קדושה, הם ימצאו שזו מגילה המקדשת את הלאומית היהודית, את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ואת הרעיון הנעלה, שבתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הם ימצאו בה כמעט בכל פסוק את המותג "יהודי" ואת המושג "ארץ ישראל". החיבור הזה למגילת העצמאות מחזק את התשתית הציונית של החברה הישראלית, וזה דבר מבורך מאוד.

גם "הארץ" מודע לכך. והוא מתחיל להתגונן מפני התופעה, באמצעות הפצת חזון חלופי לחזון מגילת העצמאות; חזון שיקעקע את חזון המגילה ויציע אלטרנטיבה הפוכה מזו של המגילה, באשר לדמותה ולזהותה של ישראל. בגיליון יום העצמאות של העיתון, הוקדש עמוד להצגת האוטופיה השוקניסטית, תחת הכותרת "מגילת העצמאות של ישראל החדשה". כלומר האוטופיה השוקניסטית היא למגילת העצמאות של מדינה חדשה שתקום במקום מדינת ישראל, או על חורבותיה של מדינת ישראל, שתשמור על המותג "ישראל" תוך ריקונו מכל תוכן. את הטון נתן עורך העיתון אלוף בן. כותרת מאמרו היא "חוק לאום ישראלי". לא את חוק הלאום הוא רוצה לשנות כי אם את הלאום (ובכך הוא חושף את הנימוק האמתי להתנגדות לחוק הלאום). הוא רוצה מדינה חדשה במקום המדינה היהודית, עם לאום מומצא שיישא את השם "ישראלי".

הוא יוצא נגד מגילת העצמאות, נגד "שרשרת חוקי 'המדינה היהודית והדמוקרטית' משנות ה-80 וה-90," כלומר בעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ובעיקר נגד בג"ץ ונגד השופטים "שנחשבים ליברלים" (כי שופטים ציונים אינם יכולים להיות ליברלים באמת, אלא רק להיחשב כאלה). הוא תוקף את בג"ץ ששוב ושוב דחה את העתירות של אזרחים שמבקשים להגדיר את עצמם כבני הלאום הישראלי, ונתקלו תמיד בחומה בצורה של בג"ץ, ובעיקר של השופטים "הנחשבים ליברלים" ששוב ושוב דוחים את העתירות ו"מנפנפים אותן", כלשונו. והוא מצטט מאחד מפסקי הדין הללו: "הכרה בלאום ישראלי תחולל קרע בעם היהודי, תבחין בין יהודים לישראל ותעמוד בסתירה למטרות הלאומיות שבגללן הוקמה המדינה."

הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינת העם היהודי. מה לו וליהודים? "המדינה רוצה שארגיש מחובר לבני הדודים הרחוקים שלי בארה"ב, שלא פגשתי מעולם אך לא לחנין מג'אדלה ולעודה בשארת שכותבים לצדי ב'הארץ'." הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינתם של בני הדודים הרחוקים שלו, שאינו מכיר אותם והם אינם מעניינים אותו. הם לא הלאום שלו. הוא רוצה לאום אחר. עם בשארת ומג'אדלה (מעניין אם גם הם רוצים למחוק את לאומיותם ולהתחבר ללאום שאלוף בן בודה מליבו). אז מיהו הלאום שעליו מפנטז אלוף בן? "יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מבקשי מקלט ו'זכאי חוק השבות'." כל אלה הם הלאום שלו, וישראל החדשה, שתקום על חורבות ישראל הישנה, תהיה מדינת הלאום של הסלט הזה. אבל למה "זכאי חוק השבות"? הרי מי הם זכאי חוק השבות אם לא אותם בני דודים רחוקים שלא מעניינים אותו? ולמה לא "זכאי 'זכות' השיבה," בני הדודים של בשארת ומג'אדלה שכן מעניינים אותם? ולמה שהמדינה, שתקום על חורבותיה של ישראל, תיקרא "ישראל"? איזו סיבה יש שהערבים יסכימו לשם הזה? הם הרי יודעים ששמה של המדינה – מדינת ישראל (כן, שם המדינה אינו "ישראל" אלא "מדינת ישראל") פירושו – מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. כלומר מדינתו של העם היהודי. כי אין הבדל בין יהודי לישראלי, לא במובן הלאומי, לא במובן ההיסטורי, לא במובן התרבותי. כיוון שישראל נקראת כך ולא יהודה, כפי שיכלה להיקרא כי זו היתה אחת האופציות, אין חפיפה בין אזרחות ישראלית לבין ההשתייכות הלאומית.

כל המאמרים בדף הזה הם ברוח העורך. שני ליטמן קוראת "לשחרר את ירושלים." וכיוון שירושלים כבר שוחררה במלחמת ששת הימים, למה כוונתה? מן הסתם, לחזור למציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, שבה ירושלים היתה מחולקת. אז זהו, שלא. עיקר ביקורתה אינה על מלחמת ששת הימים, אלא על דחיית תוכנית האו"ם לבינאום של ירושלים, לאחר הקמת המדינה. זה החטא הקדמון. זו הבכייה לדורות. היא תוקפת את בן גוריון שהתנגד לבינאום ו"מיהר להעביר את הכנסת לירושלים והכריז שהעיר היא בירת ישראל." והיא מצטטת אותו: "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל... ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל."

אבל בישראל החדשה, שתקום על חורבותיה של ישראל, מי צריך את ירושלים? את ירושלים צריך לבנאם. כלומר שתהיה עיר בינלאומית, ולא, חלילה, בירתה של ישראל.החזון הציוני נועד להבטיח לעד את קיומו של העם היהודי. לשם כך קמה מדינת ישראל. החזון השוקניסטי ל"ישראל" חדשה, נועד לשים קץ לקיומו של הלאום היהודי ולהמירו בלאום חדש. כלומר שמדינת ישראל, התגשמות חזון הדורות של העם היהודי, תהיה בית הקברות של החזון הזה.כאשר אני קורא את חזון הבלהות השוקניסטי, אני כל כך שמח שלמגילת העצמאות היתה עדנה.

* פסגת ההישגים התרבותיים – הזמר העברי הוא אולי פסגת ההישגים התרבותיים של הציונות ופסגת הישגי המדינה. שמחתי כאשר רשת ג' החליטה להקדיש את חג העצמאות ה-75 למצעד 75 השירים האהובים על הציבור (אני לא שלחתי את הבחירה שלי). לאורך החג בחרתי להאזין לתוכנית, ובשעה האחרונה היא שודרה גם בטלוויזיה, ב"כאן 11". ידעתי שיהיה זה עונג חג נפלא. ברור שאני הייתי מרכיב רשימה אחרת, אך הרשימה האישית של כל אחד היא אחרת.  אך ברור היה שאשמע 75 שירים נפלאים. וכך אכן היה. חוכמת ההמונים יצרה רשימה מקסימה.

השיר שזכה במקום הראשון היה "אין לי ארץ אחרת", שירו הנפלא של אהוד מנור, שהמסר שלו נכון תמיד ובעיקר השנה. היה לי ברור שהוא יזכה. גם אני הייתי מדרג אותו בין הראשונים. ערב קודם לכן, שרנו אותו בערב השאת המשואות באורטל. למקום השני הגיע "אני ואתה". המסר המשותף של "אין לי ארץ אחרת" ו"אני ואתה נשנה את העולם" מבטא הלך רוח משמעותי בחברה הישראלית בימים אלה. ברשימת 75 השירים הישראלים שפורסמה בגיליון פסח של "ידיעות אחרונות", שלא הורכב בידי הציבור אלא בידי רשימת מומחים, השיר הנבחר היה "עטור מצחך". ברשת ג' הוא היה במקום הרביעי. אכן, שיר מקסים. 

מה שהפריע לי ביותר ברשימה של "ידיעות האחרונות", היה היעדרה הכמעט מוחלטת של נעמי שמר, שרק שיר אחד שלה הופיע ברשימה. היה זה "ירושלים של זהב", השיר האהוב עליי ביותר והראשון ברשימה שלי, והוא היה רק במקום ה-44. במצעד של רשת ג', הוא הגיע למקום השישי. זה בהחלט מקום ראוי. הרשימה כללה חמישה שירים של נעמי שמר. בנוסף ל"ירושלים של זהב" הושמעו בה "לו יהי", "אהבה בת עשרים", "אור" ו"אני גיטרה". עדיין חסרו לי "על כל אלה" ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני".

אחד הרגעים מרוממי הנפש ביותר בתוכנית, היה ביצוע חי של קובי אוז ועילי בוטנר של שירם של יהונתן גפן ועוזי חיטמן "הילד הכי קטן בכיתה" (השיר לא היה חלק מרשימת ה-75).

* הניחו להולכים – במצעד שיר ה-75 היה גם רגע מאוס – השמעת שיר חדש "של זוהר ארגוב ועפרה חזה", באמצעות בינה מלאכותית. אני עוד מתקשה לנסח את הנימוקים להתנגדות הקשה, שמעורר בי השימוש בטכנולוגיה הזאת, כביכול כדי להקים לתחייה את היוצרים המתים. יש בזה משהו אנטי הומניסטי ולכן גם אנטי תרבותי. הניחו להולכים ואל תחיו אותם, כביכול, באמצעים טכנולוגיים. ההפקה נעשתה באישור משפחותיהם של חזה וארגוב. חבל שהם נענו לבקשה.

* שיר מוצל מאש – במהלך שידורי יום העצמאות ברשת ג', אריה גולן סיפר בידענות שאת שיר "הרעות" כתב חיים גורי עת שהה במלון בחו"ל, והוא זרק את הטיוטה לפח, והמנקה הצילה אותו. מיד הוא תיקן את עצמו, ואמר שזה לא "הרעות", אלא "באב אל ואד". זה לא "הרעות" ולא "באב אל ואד", אלא "הנה מוטלות גופותינו". השיר הנפלא שהוא כתב כשקיבל את ההודעה על נפילת חבריו בשיירת הל"ה לגוש עציון.

ובלי קשר לזהות השיר, מן הדברים אפשר לחשוב שבמלחמת השחרור חיים גורי בילה בבתי מלון בחו"ל. חיים גורי היה לוחם ומפקד בפלמ"ח וקצין קרבי בצה"ל. במלחמת השחרור הוא נלחם כסמ"פ בחטיבת הנגב. הוא המשיך לשרת שנים רבות כקצין קרבי בצה"ל, בשירות המילואים. במלחמת ששת הימים הוא לחם כמ"פ בקרבות לשחרור ירושלים. ב-1968 מונה לתפקיד קצין חינוך ובמלחמת יום הכיפורים, בגיל 50, לחם בפועל כקצין חינוך לוחם בשריון.

אז מה הוא עשה במלון בחו"ל בתש"ח? בשנת 1947 הוא יצא בשליחות "ההגנה" למחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי. לאחר מכן חזר לקרבות לשחרור הנגב.

הוא לא התגורר במלון, אלא נשכר לו חדר בבית. כאשר שמע על נפילת הל"ה הוא כתב את השיר הנפלא, מהחשובים בשירי תש"ח. הוא לא היה מרוצה והשליך אותו לאח. למרבה המזל הוא פספס... בעלת הבית מצאה את הנייר המקומט ליד האח, והניחה אותו על שולחנו. גורי קרא שוב את השיר והחליט לפרסמו. והשאר היסטוריה.

* מביך – מי כתב את הדיאלוגים המביכים של המנחים של טקס פרס ישראל? איזה עונש מגיע לו?

* הדרוזים בגולן ואנחנו – פעיל ימין שלח לי הודעת ווטסאפ ("שהועברה פעמים רבות" – כלומר היא מופצת בטירוף) שמספרת על כך ש"הדרוזים" (בה"א הידיעה) מהגולן יורדים כבר ארבעה ימים לאזור טבריה, משתוללים, "מפרים את הסדר, יורים זיקוקים, אמש אף ביצעו ירי חי והוציאו סכינים מהרכבים למול תושבי טבריה וצרחו 'נשחט אתכם אחד אחד'... זו עליית מדרגה לקראת מרד דרוזי ברמת הגולן."

אני חי עם הדרוזים בגולן. אני עובד איתם. אני יודע שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהתיאורים האלה. אולי בשולי השוליים יש דבר כזה. ובכל זאת, כדרכי, העדפתי לבדוק את הדברים. בדקתי עם ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח. רוקח אמר שלא שמע על דבר כזה וזה מנוגד למערכת היחסים, אך יבדוק. הוא בדק עם המשטרה ועם עמיתיו ראשי המועצות הדרוזים. לא דובים ולא יער. כידוע, למרבה הצער, אצל הערבים וגם אצל הדרוזים, חגיגות מלוות בפנטזִיות של ירי באוויר. אגב, זו תופעה שיש למגר אותה. כנראה שזה מה שקרה בחגיגות נבי שועייב. יכול להיות שהיו גם בודדים שעשו את הדברים שפורסמו בהודעה הכוזבת, ומי אמר שהם בכלל מהגולן? היחסים עם הדרוזים בגולן מצוינים והולכים ומתהדקים. למשל, מכון שמיר למחקר פתח לאחרונה שלוחה בכפרים הדרוזים. שעה שממשלות ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן, הדרוזים נקטו צד אנטי ישראלי, מתוך חשש למה שיקרה להם אחרי הנסיגה, תחת השלטון הסורי. ככל שאנו מתרחקים מן הימים הרעים ההם, מתחולל שינוי. באותם ימים, ביום העצמאות הסורי הכפרים הוצפו בדגלי סוריה והדרוזים ציינו אותו בהפגנות המוניות (כולל רבים שבשיחות פרטיות סיפרו על הפחד שלהם מהנסיגה והביעו את רצונם להישאר בישראל). השנה, תומכי סוריה הצליחו במאמצים אדירים לגייס 150 מפגינים ביום העצמאות הסורי. גם בתקופת המו"מ על הנסיגה, חשנו ביטחון מוחלט בכפרים הדרוזים, על אף ההצהרות הפומביות בעד נסיגה. ועכשיו – על אחת כמה וכמה. תהליך הישראליזציה של הדרוזים בגולן מואץ. כנראה שיש בימין הקיצוני מי שרוצים לשלהב יצרים ולהסית נגד הדרוזים בגולן באמצעות הפצת כזבים.

* חניון צה"ל – לכבוד החג הדרוזי נבי-שועייב וחג העצמאות, הקים צה"ל סמוך לבוקעתא את חניון צה"ל ובו תצוגת כלי לחימה. לאורך החג, פקדו את המקום המוני משפחות דרוזיות מן הכפרים בגולן, טיפסו על הכלים והצטלמו עליהם. לפני עשר שנים דבר כזה לא היה קורה. זו עדות לישראליזציה ההולכת וגוברת של הדרוזים בגולן. חבל שאנשים רעים מנסים לסכסך בינינו. 

* עלו לישראל – העיתונאי אטילה שומפבלי פרסם מאמר ב-ynet שבו קרא ליהודי ארה"ב לעלות לארץ ולהיאבק כאן על דמותה הדמוקרטית והליברלית. כבר שנים רבות לא קראתי מאמר כזה, הקורא ליהודי ארה"ב לעלות לישראל, ושמחתי מאוד לקרוא את הדברים.

כל קריאה ליהדות העולם לעלות לישראל, היא המעשה הציוני הנכון. לאו דווקא מהסיבה שציין שומפלבי. שרק יבואו. כן, שיבואו וישפיעו. גם אם בנושאים רבים דעתם תהיה שונה משלי. ושבעקבותיהם יעלו יהודים מן הצד האחר כדי לאזן. ישראל היא הבית של כל יהודי העולם ועלייה לארץ היא ליבת הליבות של הציונות ומטרת העל של ישראל.

* הפגנת השלטון – ביד אחת נתניהו שולח את שליחיו לנהל מו"מ על פשרה – רפורמה בהסכמה לאומית רחבה. ביד שניה הוא יוזם הפגנת המונים נגד ההידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית – הפגנת הדי-9.

* משמרות המהפכה המשטרית – המפגינים בהפגנת השלטון שדרכו בהמוניהם על תמונות הענק של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושל היועמ"שית בהרב מיארה, הזכירו לי את המפגינים האיראנים המוסתים שדורכים על דגלי ענק של ישראל וארה"ב. מדובר בפירוש בהסתה לרצח של השתיים. שר המשפטים (!) עוכר המשפט, שפך שמן למדורה בנאום הסתה רעיל, רווי שקרים ומשולח רסן נגד מערכת המשפט והצדק של מדינת ישראל. איש רע ומסוכן.

* מה האלטרנטיבה? – האם אחרי נאום ההסתה, השקרים והתרת הדם של השר עוכר המשפט יריב לוין נגד מערכת המשפט של מדינת ישראל, יש עוד טעם בהמשך המו"מ להשגת פשרה של רפורמה בהסכמה לאומית רחבה? הנאום מוכיח, מצד אחד, עד כמה יהיה קשה להגיע להסכמה, אך מצד שני עד כמה נוראית האלטרנטיבה ועד כמה חובה להגיע להסכמה. מה האלטרנטיבה? להגיע לפיצוץ? למלחמת אחים? רפורמה בהסכמה היא הכרח קיומי. רפורמה כזו חיונית וחשובה כשלעצמה וחשובה ביתר שאת כאשר האלטרנטיבות הן המהפכה המשטרית או הכנעת הממשלה, שאולי תיתן לחלק מן המתנגדים תחושת סיפוק רגעית, אך השלכותיה על עתיד החברה הישראלית חמורות. על הנושאים והנותנים בבית הנשיא לגלות נחרצות בחתירתם להסכמה רחבה, תוך התעלמות ככל הניתן מרעשי הרקע מבחוץ ומתוך הבנה שיריב לוין ואהוד ברק ייאבקו נגדה, יכפישו אותה, יציגו אותה כ"כניעה" וכ"פשרה רקובה". עליהם לנהוג כך, כי זה האינטרס הלאומי של מדינת ישראל.

* מאזן אימה – אני סולד מהפגנות של השלטון. של כל שלטון. בכל נושא. גם כאשר עמדתי כעמדת השלטון. עוד יותר מכך אני סולד מהפגנה של שלטון שמנסה לחולל מהפכה משטרית, ומוציא את ההמון לרחובות לתמוך במהפכה המשטרית. ובוודאי כאשר זו הפגנה נגד הידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית רחבה. אבל השאלה היא לאן הולכים מכאן, אחרי ההפגנה. התרחיש הפסימי, הוא שהממשלה תראה במפגן הכוח הזה רוח גבית לביצוע המהפכה. זה יהיה אסון לאומי, שייצור קרע חסר תקדים בעם. השלכותיה החוקתיות, החברתיות, הכלכליות, המדיניות והביטחוניות של המהפכה, אם תתרחש חלילה, הרות אסון. אבל יש גם תרחיש אופטימי. התרחיש האופטימי הוא שהפגנת הענק המרשימה, מול המחאה המרשימה נגד המהפכה, תיצור מאזן אימה שיביא את המנהיגים של הקואליציה והאופוזיציה לפשרה. אני רוצה להיות אופטימי.

* נראטיב בכייני – נראטיב בכייני שמופץ בימים האחרונות ברשת, בעיקר כדי לעודד השתתפות בהפגנת השלטון: "הם" התחננו שנעצור את החקיקה כדי לא לפגוע במועדים ובחגים הלאומיים. אנחנו נכנענו "להם" והשהינו את החקיקה, ו"הם" הונו אותנו והמשיכו את המאבק במלוא העוצמה, כולל הפגיעה בטקסי יום הזיכרון וכו'. המציאות אחרת. אני שייך לחוגים שקראו להפוגה בתקופת החגים. הפניה היתה לממשלה ולמחאה. הקריאה הזאת ממש לא באה מתנועות המחאה, אלא הופנתה אליהן. הן לא נענו ולא אמרו שייענו. והאמת היא שגם הממשלה לא נענתה. ממש לא. להיפך, הממשלה המשיכה במלוא הקיטור, עמדה להביא להצבעה את חוק ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים וכאשר שר הביטחון אמר את האמת לציבור והעניק לנתניהו עוד סולם (בנוסף לשני הסולמות שקיבל מהרצוג) לרדת מן העץ הגבוה, הוא הודח. רק התגובה הציבורית הספונטנית של מאות אלפי הישראלים שיצאו אותו הלילה לרחובות, השביתה הכללית (שאולי תואמה עם נתניהו שחיפש נואשות תירוץ להיאנס) והחשש שלא יהיה לממשלה רוב, הביאו את נתניהו להשהיית החקיקה ולביטול ההדחה. כלומר, נתניהו לא נענה לפניה להפוגה במהלך החגים, אלא נאלץ להשהות את המהלך בלית ברירה. קיוויתי שגם ההפגנות תושהינה והצטערתי כשזה לא קרה, אבל מעולם לא היתה אמירה כזאת של תנועות המחאה.

והיו סיבות טובות להמשיך במחאה. ראשית, מיד למחרת ההודעה על ההשהיה, הונח חוק המהפכה על שולחן הכנסת, בצעד מתריס של תקיעת אצבע בעין. שנית, החלו ההפגנות בעד המהפכה. שלישית, שרים בכירים הצהירו שהמהפכה תחודש מיד במושב הבא של הכנסת ובעיקר – המוחים לא מאמינים למילה של נתניהו, והרי נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

ההפרעות בטקסי הזיכרון היו מגונות וראויות להוקעה, אך הן לא אורגנו בידי המחאה. במחאה משתתפים מאות אלפי אזרחים. בהפרעות בטקסים השתתפו בודדים, אולי עשרות. אך העובדה שתנועות המחאה לא קראו לציבור להימנע מכך (להבדיל מהמנהיגים הפוליטיים – נתניהו, גלנט, גנץ ולפיד בקריאה משותפת) היא שגיאה חמורה. וההפרעה הקשה ביותר היתה בבאר שבע, שבה הייתה פרובוקציה של הממשלה ששלחה דווקא את הדוצ'ה והוא הגיע בלוויית מאות כהניסטים שבאו להריע לו ולהפוך את האזכרה לחללים לאסיפת בחירות כהניסטית. הנראטיב הבכייני נועד לפגוע בהידברות בניסיון להכשיל אותה. כעת, לאחר הפגנת השלטון, אני חוזר להפגין.

* תרבות השקר – השתתפות 200,000 איש בהפגנת השלטון בעד המהפכה המשטרית, היא הצלחה גדולה של המארגנים; מפגן כוח מרשים ביותר. אז למה הם צריכים לספר שהיו שם 600,000 איש ואפילו 700,000? למה? נכון. בדרך כלל מארגני מחאות והפגנות נוטים להגזים במיספר המשתתפים. גם ארגוני המחאה מוסיפים מע"מ למספר האמיתי. אבל להכפיל פי 3.5?! הרי אדם נורמטיבי יתבייש להיתפס בשקר כזה. זו תרבות השקר הביביסטית. זו התרבות שהצמיחה פוליטיקאים כמו גוטליב, דיסטל אטבריאן וקרעי. זו תרבות שבה אין שום ערך לאמת. זו תרבות שבה ניתן לערבב אמת ושקר בלי למצמץ או לעפעף. זו התרבות שבה מאות אלפי מפגינים עם דגלי ישראל בידיהם הם הפגנת דגלי אש"ף, המפגינים נגד המהפכה מקבלים כסף על השתתפותם בהפגנה, מערכת המשפט הישראלית מגוננת על אנסים ומחבלים וגילה גמליאל היא שרת הביטחון.

* איפה ואיפה – תגבור הרכבות והתחבורה הציבורית לירושלים בהפגנת השלטון, הוא צעד נכון ואף הכרחי. התחבורה הציבורית נועדה לתת שירות לציבור, וכאשר ידוע על תנועה חריגה של נוסעים, נכון שהתחבורה הציבורית תתאים את עצמה למצב ותיתן לו מענה. קל וחומר כאשר מדובר בהפגנה, כלומר במימוש זכותם הדמוקרטית של האזרחים. אבל כדאי לזכור ששרת התחבורה מירי רגב אסרה על תגבור רכבות בהפגנות הגדולות מול הכנסת נגד המהפכה, והסבירה ש"משרד התחבורה אינו משרד היסעים פרטיים להפגנות".

* ניתלים באילנות גבוהים – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים. לצטט מי שמתחו לאורך שנים ביקורת על בג"ץ ועל האקטיביזם השיפוטי, ולהציג את הביקורת שלהם כתמיכה, כביכול, במהפכה. כמי שמתח במשך שלושים שנה ביקורת כזאת ולא שיניתי את דעתי, ועם זאת אני מתנגד בחריפות למהפכה, כי התרופה למיגרנה אינה עריפת הראש, כך גם אחרים. אחד המצוטטים הוא מי שהיה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. בנותיו ונכדו של לנדוי פרסמו מאמר, שבו דחו את ההיתלות הזאת, ציטטו את עמדותיו של לנדוי וכתביו, והוכיחו שהם מנוגדים לעמדות המהפכה. ועוד מצוטט הוא פרופ' מני מאוטנר. אלא שבניגוד ללנדוי ולרות גביזון, למשל, הוא עוד חי אתנו ויכול להגיב. ביום העצמאות הוא פירסם רשומה בפייסבוק, שבה הביע תמיכה בסרבנות, במרי אזרחי ובאי ציות, אם תתקבל ההצעה של השתלטות פוליטית על הוועדה למינוי שופטים. אני נגד סרבנות, נגד אי ציות, נגד מרי אזרחי ולא מסכים עם מאוטנר. אבל הרשומה מעידה עד כמה מופרכת ההיתלות של מחוללי המהפכה באילנות גבוהים.

* קול האחריות הלאומית – בתוך הטירוף שבו אנחנו נמצאים בחודשים האחרונים, הנשיא הרצוג הוא בעיניי הגיבור של התקופה. הוא מבטא, יותר מכל אחד אחר, בדבקות ועקביות את קול השפיות, קול האחריות הלאומית, קול המתינות, קול הפשרה והחתירה להסכמה. אני מאחל לו הצלחה בשליחותו, כי האלטרנטיבה היא אסון.

* במלחמת אחים אני פציפיסט.

* לא למדו – בג"ץ דחה את עתירת התנועה לאיכות השלטון לצו ביניים המונע את התערבותו של בן גביר במינויים עתידיים במשטרה. העתירה נגעה למינויים הקשורים לניהול המחאה הציבורית. האידיוטים השימושיים בבג"ץ, שהכשירו את שרץ הכהניזם, כאשר אפשרו לבן גביר להתמודד לכנסת, והמיטו עלינו את האסון הזה, לא למדו דבר.

* מצביעי בן גביר מתפכחים – רוב האנשים שהצביעו לדוצ'ה, אינם כהניסטים, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית ואינם תומכים בפתרון הסופי הכהניסטי, אולי אפילו לא שמעו על "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, אחד משני מוריו ורבותיו של בן גביר, לצד המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש. אולי גם אינם מכירים את עברו הפלילי הטרוריסטי.

הם פשוט שוטים ועיוורים שהאמינו למקסם השווא ולהבטחותיו הדמגוגיות והפופוליסטיות, שאם רק יתנו לו להיות בעל הבית תהיה כאן "משילות" והוא ינצח את הטרור ואת הפשיעה. כאילו אפשר להילחם בטרור ובפשיעה בהתלהמות פשיסטית גזענית, ברפורמות פיתות אינפנטיליות ועם רקורד של ראש כנופייה ומנהיג הכהנא יוגנד. והם מתפכחים. הם רואים את השר הכושל, שבארבעה חודשי כהונתו יש קפיצת מדרגה אדירה בכל תחומי הפשיעה וביטחון הפנים. הם רואים שכוחו בהתלהמות בטיקטוק, בהכרזות הזויות ברחוב על מבצע "חומת מגן 2" ובפרובוקציות מבחילות באזכרה בבית העלמין בבאר שבע, שאליה הגיע חמוש במאות חוליגנים כהניסטים שהריעו לו והפכו את האזכרה לעצרת בחירות כהניסטית אלימה והתעמתו עם משפחות שכולות. הם רואים שמכל הבטחות הבחירות שלו לא נותר זכר. ההבטחה האחרונה של בן גביר שהתקיימה, היתה כאשר נופף בסמל שנתלש מרכבו של ראש הממשלה רבין והבטיח לכלי התקשורת: בפעם הבאה נגיע אליו.

* אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות – אין שום קשר בין כהניזם לציונות. לכן, כאשר שר מעוצמה כהניסטית מנסה לקדם יוזמות תחת המותג "ציונות", סביר להניח שזה שימוש לרעה במותג למטרות כהניסטיות. כאשר השר הכהניסט וסרלאוף מציע החלטת ממשלה שעל פיה "הציונות" תהיה "ערך מנחה" בהחלטות הממשלה, אין כוונתו לציונות אלא לכהניזם. כאשר הוא נתלה בחוק הלאום, הוא נתלה בדימוי השקרי של חוק הלאום בפי מתנגדיו, כאילו זהו חוק שנועד להפלות ערבים. כזכור, בג"ץ דחה את הטענות הללו והפריך אותן מכל וכל. כעת השר הכהניסט מנסה להשתמש לרעה בחוק בניגוד לתכליתו.

אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, עליה להוכיח זאת במעשים, לא בפרובוקציות. יש היום הזדמנות לעלייה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. מן הראוי שהממשלה תציב את עידוד העלייה הזאת וקליטתה על ראש שמחתה. בינתיים היא לא נוקפת אצבע בנדון. אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, היא יכולה ללמוד מממשלת בנט, הממשלה הציונית ביותר שהיתה כאן מאז ממשלת שמיר. היא יכולה ללמוד איך הממשלה עלתה לגולן והחליטה פה אחד על תוכנית לאומית חסרת תקדים להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן, כולל הקמת יישובים חדשים, ומיד נכנסה לביצוע. היא יכולה ללמוד איך הממשלה החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את החלטות הממשלה הקודמת ותיזום החלטות נוספות ברוח זו. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את ההחלטה על מתווה הכותל, ותחזיר את הכותל למעמדו כנכס לאומי ולא מגזרי וכאבן שואבת ליהדות העולם. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתחזור בה מכוונתה להתנקש בחוק השבות, החוק הציוני החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. אדרבא, שתעגן את חוק השבות כחוק-על, שאי אפשר יהיה לפגוע בו. כך נוהגת ממשלה ציונית במדינת הלאום של העם היהודי.

* שרת הביטחון – "גילה גמליאל – שרת הביטחון." מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* בהיסח הדעת – אורי הייטנר, מנכ"ל נאס"א. (אופס, כתבתי בהיסח הדעת).

* ביד הלשון: בורח כמו ממגפה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "כל פוליטיקאי שפוי, גם מן הימין, היה בורח מהגברת הרעילה הזו כמו ממגפה, מחשש שתסבך אותו בתביעות דיבה, אם לא גרוע מכך." הביטוי המקובל הוא "לברוח כמו מאש". מאיפה ה"לברוח כמו ממגפה"? מנעמי שמר. מתוך שירה "עוד לא אהבתי די":

ואף על פי שאת פה

ואת כל כך יפה

ממך אני בורח

כמו ממגפה.

אורי הייטנר

* * *

צביקה זליקוביץ

* * *

רון גרא

זוֹכֵר

תָּוֵי פָּנֶיךָ טְהוֹרִים עַד בֶּהָלָה,

חוֹלְפִים עַל פָּנַי בִּדְהָרָה

וְשׁוֹתְקִים

וְשׁוֹתְקִים.

וְאִמְּךָ אָמְרָה:

 "חֲלוֹם נוֹרָא"

וְאַתָּה:"נָכוֹן שֶׁהַטּוֹב מְנַצֵּחַ אֶת הָרַע?"

אִמָּא אֵינֶנָּה

לִמְחוֹת נִטְפֵי דִּמְעָה

בֵּין חֲלוּקֵי אֲבָנִים

וּמִילוֹתֶיהָ  פָּרְחָה נִשְׁמָתָן

וְצִפּוֹרֶיהָ הֶחֱרִישׁוּ כֻּלָּן.

בְּעֵינֶיהָ  הִתְנוֹצֵץ הָרִמּוֹן

שֶׁפָּגַע בְּךָ.

עַל רָאשֵׁינוּ נָשַׁמּוּ כּוֹכָבִים

וְחֹשֶׁךְ עָטוּר נְאָקָה.

בִּשְׁתִיקָה עֲבֻתָּה.

* * *

משה גרנות

בעקבות וירג'יניה וולף

על – Oh Gulliver! – Mary Burton's Diary and her Memoir of Gulliver's Travels

מאת ערגה נץ

Tough Poets Press 2023, 279 p.

הספר שלפנינו אמור לפרט את הגיגיה של אשתו של למואל גוליבר בעקבות הדיווחים הסודיים שלחש לה בעלה  בשהיותיו באנגליה בין מסעותיו, ולכן, ללא ספק, יש לקטלג את היצירה הזאת כסיפורת, אבל התבנית שהספר הזה מציע – אין לה אח ורע בפרוזה המוכרת: תוכן הספר ופרקיו מפורטים לאורך 6 עמודים, אחר כך יש "מבוא למבוא" ו"מבוא". בסוף הספר יש 147 עמודים של הערות (עמ' 273-126) וכן ביבליוגרפיה (עמ' 276-274). קראתי אלפי ספרי סיפורת – אינני זוכר תבנית כזאת.

וכן, אני סבור שהמחברת כתבה את הספר הזה בעקבות המשתמע מ"חדר משלך" (room of One's Own A ) של וירג'יניה וולף, והוא  שאילו ניתנה לג'ודית, אחותו המדומיינת של ויליאם שייקספיר, אותה הזדמנות כמו לו, היא היתה בוודאי צומחת לגאונות כמו אחיה, אלא שלאורך הדורות הגברים חשים עליונים על נשים וגודרים בפניהן את שערי ההשכלה ואת שערי הממון.

כפי שווירג'יניה וולף העניקה נראטיב לג'ודית, כך עושה ערגה נץ לגבי אשתו של גוליבר, הדמות המומצאת על ידי סוויפט. אישה זאת, מרי בורטון-גוליבר, בכתביה מזכירה את העובדה שלמדה לקרוא בסוד מאביה, שהגברים מאמינים שהם עליונים על הנשים, שהם מרשים לעצמם סקס מחוץ לנישואין, אבל אוסרים זאת על נשותיהם. מרי מציגה את עצמה כלוחמת למען זכויות נשים, וטוענת שהיא חזקה מבעלה (עמ' 29), וכי הנשים עצמן מרשות לגברים לחשוב שהם יותר חכמים (עמ' 105), ומאחר שהספר הזה הוא פרי רוחה, היא מכירה בערכה ודורשת מהמו"ל דמי קדימה. היא גם מבקשת שהמו"ל ירשום שהקורא הפוטנציאלי נדרש להמליץ על הספר, אבל בשום אופן לא להשאיל אותו (עמ' 15). מרי נאמנה לאורך כל הסיפור ללמואל בעלה, מרעיפה עליו אהבה גם כאשר הוא מזניח אותה במשך שנים לשם הרפתקאותיו באוקיאנוסים, להוציא הרפתקת אהבים לסבית עם חברתה ונסה. וכן, למואל גוליבר העריץ את אשתו (כך מרי טוענת), וסיפר לה דברים שלא נכללו בספרו.

ערגה נץ מסבירה איך הגיעו אליה הגיגיה של רעייתו של גוליבר: ובכן, חוקרת ספרות בדרגת פרופסור מצאה את כתב היד הישן של מרי מלפני שלוש מאות שנים, כתבה עליו דוקטורט, עדכנה את הכתוב לאנגלית מודרנית, והוסיפה הערות הבהרה, ואת כתב היד הזה ערגה נץ מביאה לידיעת הציבור בספר שלפנינו.

עלילותיו של גוליבר דומות בספרנו לאלו שבספר המקורי, אבל יש כאן שתי הוספות משמעותיות: דברים אינטימיים שגוליבר לחש לאוזני אשתו, ושלא היתה שום אפשרות לפרסם אותם בעודו בחיים, וכן פרטים מרתקים על חייה של מרי עצמה, ושל אחותה סטלה, כולל אינספור לידות של שתיהן, שרק מעטים מתינוקותיהן שרדו.

באשר ללחישות האינטימיות, אני מעיד על עצמי כי למרות שאני רחוק מלהיות פוריטן, כשקראתי את תיאור ההתעלסות של למואל גוליבר עם שש מאהבות גמדות (עמ' 86-84) האדימו לי קצות האוזניים; כנ"ל לגבי תיאור ההתעלסות עם אשת הקיסר של ליליפוט (עמ' 207-205). אגב, נשות ליליפוט, וגם נשות האימפריה האויבת בלפוסקו, מרבות להלך עירומות, ולמצער בחזה חשוף המשמש להן במקום תכשיטים (עמ' 77). יש גם תיאור הומוסקסואלי שבין למואל ובין הגנרל הלילפוטי רדרסאל. מרי מעידה שבלית ברירה בעלה שכב עם מלחים שבספינה, למרות שהוא מעדיף נשים, וכי האהבה שלו נתונה רק לאשתו, וכי בקיסרות ליליפוט מלחשים שגם הקיסר הוא הומו, שאינו מספק את אשתו, ולכן שכר רווק, שימלא את החסר. בכלל, יש בליליפוט הנחיה מגבוה שגבר חייב לספק את אשתו לפחות ארבע פעמים בשבוע, והנשים דורשות שיוסיפו בחוק גם פעם חמישית. הספר מספק מידע על גודלם של אברי המין ואת הקורות אותם ברגעי התייחמות.

הטענה של החוקרת הנ"ל היא שגוליבר עצמו כתב את ספרו, וחתם בשם בדוי ג'ונתן סוויפט (עמ' 7), אלא שלגוליבר המומצא על ידי סוויפט יש אישה וילדים, אבל סוויפט עצמו, הגם שהיו לו קשרים עם נשים – נשאר רווק עד סוף ימיו.

פרשני ספרו של סוויפט מצביעים על הסאטירה המוצנעת בתיאור המאבקים חסרי השחר בפוליטיקה של ליליפוט, ועל העוינות כלפי ממלכת בלפוסקו שמעבר לתעלת מים, תוך רמיזה לפוליטיקה הפנימית של אנגליה, ועוינותה כלפי צרפת במעבר לתעלת לה-מאנש. בעיקר מצביעות שתי הגרסאות על הרישעות שבחרחור מלחמה: האדמירל של ליליפוט, בולגולאם, אויבו של למואל, משתוקק  לצאת להילחם בממלכת בלפוסקו, להפוך אותם לעבדים, ואת עצמו למשנה למלך. למואל נוכח לדעת שעם בלפוסקו הוא עם רודף שלום, שאין לו בכלל מלך, וגם לא צריכים מלך, ובסופו של דבר הוא עורק אליהם, כשמעל ראשו יש איום בליליפוט להוציאו להורג בייסורים קשים, ואולי יקבל "הנחה", ורק יעקרו לו את עיניו. כפי שלמואל  חמל על עם בלפסוקו, כך גם מרי חומלת על הליליפוטים החטופים בידי הקפטיין בידל, המבקש להעביד אותם בריקודים ושירים בפני קהל, ואם יסכימו – אף במופע סקס (עמ' 148). מרי מצליחה לשחרר את הגמדים מבידל הרשע ולהעניק להם חירות.

מעניין היחס לדת שערגה נץ מייחסת למרי: היא לא עד כדי כך טיפשה להאמין באלוהים (עמ' 133), אבל מתוך ייאוש על נדודיו של בעלה, היא פונה למכשפה שתכשף את למואל שיישאר עימה, מכשפה שנרמז כי היו עימה יחסים אינטימיים (עמ' 32).

הזכרתי לעיל את הרמזים בשתי הגרסאות לפוליטיקה הקטנה של אנגליה, אבל הרי ערגה נץ היא ישראלית בעברה (היא בתו של אמן הצילום, המשורר, הסופר והמתרגם יואל נץ), ואנו פוגשים בגרסה שלה "עקבות יהודיות": שמו הפרטי של גוליבר הוא למואל, שמו של המלך חסר הבינה שאימו מייסרת אותו (משלי ל"א); הליליפוטים החטופים בידי קפטיין בידל מבכים את גלותם במילים דומות לגולי יהודה לבבל (עמ' 146, ראו תהילים קל"ז); לכוהן הגדול של ליליפוט, המחרחר מלחמה (טוב להילחם, כי אחרי שנהרגים חיילים – נולדים הרבה ילדים) קוראים "שומכלום"; משרד המודיעין, שהליליפוטים מעמידים בראשו את למואל, נקרא בקיצור "שין בית" (עמ'   136).

בסיום הספר מבטיחה המחברת כי תביא את זיכרונותיה של מרי גם לגבי שלוש ההרפתקאות האחרות של גוליבר בארץ הענקים, בארץ הסוסים הנבונים וכו' – יש למה לחכות. הספר בהחלט מעניין, והאידיאולוגיה הפמיניסטית מרומזת, ואיננה בוטה כמו של שרי הייאט, סוזן אנתוני, בטי פרידן, מרילין פראנץ', אריקה ג'ונג, אנדריאה דבורקין ורבות אחרות. אני מודה שגם התרשמתי מהתבנית המיוחדת של הספר, שכאמור, אינני זוכר תבנית דומה בסיפורת.

משה גרנות

* * *

הספרייה המרכזית, בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

שיחות עם חוזר בתשובה

הרצאה תשיעית בסדרה בשנת תשפ"ג של

ד"ר משה גרנות

מה מניע אדם להפנות עורף לקידמה, למדע, לאמנות, לספרות, לחופש המחשבה, לדמוקרטיה – ולדבוק בצווים עתיקים, שרובם חסרי רלוונטיות לתקופתנו? מה מניע אדם לבחור בדרך חיים ארכאית? ההרצאה מתארת אירוע שגרם לחזרה בתשובה, ואת הדיון שבעקבותיה.

חלק מההרצאה יוקדש לזכרו של מאיר שלו במלאת חודש לפטירתו. לדאבון הלב הלך לעולמו יהונתן גפן, עוד אושיית תרבות ישראלית, גם הוא יליד נהלל. נקדיש מילים לזכרו.

ההרצאה מתקיימת ביום ב', 8.5.2023  בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

אסי דגני

שיר ליום הולדת

מָחָר, כָּךְ וְכָךְ בְּחֹדֶשׁ אִיָּר,

יִמְלְאוּ לִי שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים.

אִמָּא מֵתָה בַּת 84

אַבָּא בֶּן 67

סַבָּאִ'ים הָיוּ לִי שְׁנַיִים

וְגַם אָנֹכִי סַבָּא אֶחָד

לְשִׁשָּׁה נְכָדִים.

הַאִם זֶה הֶשֵּׂג בָּעוֹלָם הַזֶּה?

הַטֶּבַע עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ

וְגַם הָרוֹפְאִים כְּמֵיטַב יְכָלְתָּם

(שֶׁאֵינֶנָּהּ מְבֻטֶּלֶת).

CARPE DIEM

אוֹמֵר הַפִּתְגָּם הַלָּטִינִי:

נַצֵּל אֶת יוֹמְךָ

הֵאָחֵז בְּחַיֶּיךָ

וּשְׂמַח בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ.

יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל

* * *

עקיבא נוף

לא זאֵב

כך אאמין, לאור כך אָהַבְהֵב –

כי גם כשדברים יֵאַמְרוּ בכְּאֵב,

שיחת הבהרה היוצאת מן הלב,

ישר לעניין, זו דרכי לשלֵב,

בלי לֶכֶת סְחוֹר סחור, עוקף וסובב.

כי ככל שאהיה, עליז או דואב,

אדע כי אדם לאדם – לא זאֵב.

* * *

אהוד בן עזר

הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת

וסקס טמא

עם ברנר, שעלה לארץ ב-1909, מתחילה הספרות העברית הריאליסטית, האמיתית, בארץ-ישראל.

עד שברנר כתב את סיפוריו הראשונים, "עצבים", "בין מים למים", ובייחוד הרומאן שלו "מכאן ומכאן" – בעיניי הוא הרומאן הארצישראלי החשוב הראשון, והראשון שמתאר את הארץ מבפנים – לא תוארה הארץ כך.

עגנון הספיד את ברנר, במלאת חמישים למותו של ברנר, ואמר שמימות ר' זאב יעבץ – שהיה המספר העברי הראשון של ארץ-ישראל ומושבות העלייה הראשונה, בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה – ועד להופעתו של ברנר, הסופרים ראו בארץ את מה שהם רצו לראות, את הרצוי ולא את המצוי. עד שבא ברנר ותיאר את הארץ לפי מה שבאמת מצוי בה ולא לפי מה שרצוי, וזאת היתה אכזבה גדולה מאוד לקוראים, כי ציפו מברנר, שבא כבר כסופר מוכר וידוע, שייקח חלק, כמו שאר הסופרים באותה תקופה, בייפוי המציאות.

הייפוי היה ברומנטיקה של התפעלות מן המזרח, התפעמות מהערבים שדומים לאבותינו בתקופת המקרא. שנים רבות חי הסופר העברי בתחושה שאסור לו להוציא את דיבת הארץ רעה פן יהודים לא ירצו לעלות לכאן. שאל עצמו אם לכתוב מה קודר פה ומה לא טוב, למרות שכל אחד רואה את הקדרות במקומו-שלו, שבעיני מישהו אחר אולי ניראה דווקא כגן עדן, כי צרות יש בכל מקום.

הסופר העברי, בראשית המאה, לא תמיד גר בארץ. חלק מהסופרים רק ביקרו כאן והיו כמין שליחים של קורא העברית או האידיש שבמזרח-אירופה. רוב יהודי הארץ דיברו אידיש בתקופת העלייה הראשונה ואפילו השנייה. התרבות העברית הפכה להיות מרכזית בארץ-ישראל רק בין שתי מלחמות העולם. כאשר ברנר עלה ארצה, עדיין מרבית הוצאות הספרים העבריות, מרבית המאספים הספרותיים דוגמת "השילוח" ו"התקופה", נדפסו באודיסה, בווארשה ובווילנה. כמעט שלא היה מרכז של ספרות עברית בארץ. והחשש של הסופר העברי, היהודי, המבקר בארץ, היה שאם יתאר אותה בצורה חמורה מדי, כפי שבאמת היתה, יתאר הקשיים של החיים, אזיי לא יבואו יהודים, ולכן אסור לו לרפות את ידיהם.

גרשם שלום, בספרו האוטוביוגראפי הנהדר "מברלין לירושלים", כותב שלא היתה לו שום אכזבה בבואו לארץ-ישראל בשנת 1923 כי הוא קרא את ברנר קודם. מי שקרא את ברנר, ובכל זאת עלה ארצה, היה יכול להתאכזב רק לטובה. לא ציפה לשום הרים וגבעות.

עם ברנר מתחיל הריאליזם, ואני עצמי, כבן למשפחת איכרים שנטועה בפתח-תקווה משנת 1878, ברור שיש בי איזה יחס דו-ערכי לברנר, ואסביר זאת בהמשך. ברור שיותר נעים לראות את הארץ בעיניים הרומנטיות של שמעוני ושל משה סמילנסקי, ואילו ברנר בא ואמר ליישוב היהודי בארץ, ערב מלחמת העולם הראשונה: רע היה לכם בגלות, רע לכם פה, שם הייתם מוקפים בגויים, כאן אתם מוקפים בערבים, אתם חושבים שאתם, בציונות, נעשיתם לאקטיביים, לקחתם את גורלכם בידיכם? לא נכון, הפאסיביות נמשכת, הגלות נמשכת, היישוב היהודי בארץ-ישראל הוא המשך של הגלות. קטן, מסכן ודל.

מכאן, בעקיפין, צמחה המורשת של ברנר ובה הרבה אקטיביזם, לימים דרכה של "אחדות העבודה", דרכו של יצחק טבנקין, כל התחושה של כוח נחוץ, צבאיות נחוצה. רבים לא מבינים זאת. אפילו את יחסו של ברנר לשאלה הערבית שופטים על פי הרשימה "מפנקס", שבה הוא מתאר, ימים לא-רבים לפני הירצחו, פגישה עם נער ערבי שספוגה יחס הומאני, ובעצם ברנר היה פסימי לחלוטין לגבי יחסינו עם הערבים על כך הוא התווכח עם ידידו הפציפיסט ר' בנימין, ואמר לו כי שלא לחוש את המרירות שבמציאות זוהי אי-מוסריות. להיות פציפיסט זהו חוסר מוסריות כי אתה לא רואה או מסרב לראות את הסכנות שבמציאות. ברנר לא אמר זאת מתוך שוביניזם, חס ושלום, או מתוך גישה של התפשטות מדינה עברית גדולה כמו רטוש וחוגים רביזיוניסטים שרצו ממלכה עברית מהיאור עד הפרת. לא. ברנר זעק מתוך מצוקה יהודית קשה, וחרד לכך שבלי כוח הפאסיביות תימשך, וכל החלום הציוני – כאילו השתנה משהו בארץ-ישראל, יתברר שאין לו על מה לסמוך. והקוראים לא אהבו את הסרת הלוט הזו מעל פני המציאות.

כשאנחנו קוראים את "מכאן ומכאן" (1911), ומשווים עם הסיפורים של משה סמילנסקי מאותה תקופה או של שמעוני מאותה תקופה, או סיפוריו הראשונים של עגנון, סיפורי יפו מאותה תקופה – רואים שאלה היו שני עולמות. נידמה לי שאצל ברנר זהו מעין צילום רנטגן, תמונה פנימית. מי שרוצה לדעת מה היתה באמת המציאות באותה תקופה, ברנר נותן לו אפשרות לכך.

אפילו עגנון, שכתב לימים את "תמול שלשום", ספר נפלא לעצמו, אפוס של העלייה השנייה שגם בו יש סבל, וסוף גיבורו יצחק קומר הוא טראגי, אפילו עגנון אינו מעביר את תחושת המרירות הנוראה וההתאכזרות העצמית שעולות ב"מכאן ומכאן". העליבות והקושי, ובייחוד הקשיים של אנשי העלייה השנייה, שרבים מהם נשברו ולא החזיקו מעמד, באים לביטוי אמיתי אצל ברנר ולא אצל סופרים אחרים.

גם בביקורת ברנר נאבק נגד המשכיחים את מרירות המציאות. במאמרו הידוע, "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו" (1911), הוא יוצא בביקורת על משה סמילנסקי ועל סופרים אחרים שכתבו בצורה אידילית, רומנטית, יהודי מתאהב בערבייה, קסם המזרח, הנופים, ההתפעלות מארץ-ישראל, כתבו ספרות רומנטית שהיתה בתחום המישאלות והרצוי, וברנר אמר שזה לא נכון, זה לא אמיתי, גם אם היה מקרה פרטי של אהבה בין יהודי לערבייה, צריך לתאר את המציאות האחרת, האמיתית, ללא אשליות וקוריוזים פיקאנטיים.

העתקתי מכרך של כתבי ברנר, שנדפסו בו גם מכתביו, מכתב שברנר שלח, חודשיים אחר בואו ארצה, לידידו אשר ביילין. המכתב נכתב בירושלים במאי 1909, בראשון במאי, וברנר הגיע לארץ-ישראל בראשית שנת 1909. זהו מכתב אוטוביוגראפי, נחשף בו ברנר האדם. זאת בניגוד לדמות הגיבור הספרותי של ברנר, כפי שברנר עיצב אותו בערבבו מציאות בדימיון.

 "לשנת השלושים," כותב ברנר, "נישארו לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח, ובייחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה [בהדגשה] ודאי שצריך [בהדגשה] להתייאש. לא הגיע עוד זמנה של האהבה החופשית, ולישא לאישה כדת משה וישראל, אין את מי. לפרקים," תשמעו איזה משפט נהדר ונורא, "לפרקים צר לי על יצרי הגדול והחזק [מודגש] ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים. אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?"

אחר-כך הוא אומר עוד משפט: "בהתגשמות הציוניות איני מאמין, ולא רק אני."

המכתב נשמע כמו מפי אחד מגיבוריו אבל זהו מכתב לחבר. וישנו עוד משפט, בתחילתו, שלא קראתיו קודם מפני שהוא כאילו מנותק מההקשר. וברנר אומר: "ובנות ישראל? להד"ם! לא היו דברים מעולם, ואצ"ל [ואין צורך לומר] ערביות!"

די ברור מה הוא רומז פה. בחור בן עשרים ושמונה מסתובב בירושלים מורעב מאוד מבחינה מינית, ולהתחתן אין עם מי, או אינו מוצא אישה שתתאים לטבעו, ואהבה חופשית אין. בנות ישראל – אולי מישהו סיפר לו שבנות ישראל בארץ-ישראל הן קצת יותר חופשיות ביחסים שבינו לבינה, ועכשיו הוא אומר לביילין, ושניהם בחורים צעירים – להד"ם, לא היו דברים מעולם, זאת אומרת, הן לא נותנות לפני הנישואים, ואין צורך לומר הערביות, גם הן אינן זמינות לקיום יחסי-מין פשוטים, ללא התחייבות. כניראה שהסיפורים מהווי המושבות הראשונות, שכאילו נהוג ללכת אל הערביות, בפרדס, או בלילה בחצר, וכי מי שבנות ישראל לא נותנות לו שוכב בינתיים איתן – זה לא קיים, אלה רק אגדות.

ואז בא הווידוי הנורא: יצרי הגדול והחזק, ההולך ונחנק, ואחר-כך האירוניה, כשהוא אומר – אין דאגות אחרות מאלה, הלא צרות עם ישראל גדולות יותר, אבל לבסוף הוא אומר כי בהתגשמות הציוניות אינו מאמין, ולא רק הוא. כלומר, הפסימיות – מה כל הדיבורים הגדולים האלה, הלא כה קטן ומסכן הוא עם ישראל, מוקף, יום אחד יכולים לקום ולשחוט את כולנו.

כאשר מדברים על הארוס אצל ברנר, אזיי בעצם ישנם "שלושה" ברנר. מה זאת אומרת?

ישנו ברנר, זה שעכשיו קראתי מכתב שלו, האדם שהיה במצוקה, אדם שאין לו חיי-מין טבעיים, אדם שהשנים חולפות על פניו ואינו מתחתן, ואני חושב שהוא לא היה יחידי ברווקותו. החיים אז היו מאוד עריריים.

אבי בנימין, שנולד בפתח-תקווה בתחילת המאה העשרים, סיפר לי שבני האיכרים היו מתעסקים עם ערביות, בעיקר הדור המבוגר ממנו, שנולדו בסוף המאה התשע-עשרה. על כך יש עדויות, אפילו בספרי ועד המושבה פתח-תקווה, שבאמת היו מתעסקים עם הערביות שישנו בחצרות של האיכרים. אחר-כך, בראשית המאה, זה היה כבר לא נאה להתעסק עם הערביות, ואז הרווקים היו מתעסקים עם נשים נשואות. למה עם נשואות? כי הרווקות לא נתנו. ואילו אישה שכבר היתה נשואה, וידעה חיי-מין וכמובן כבר לא היתה בתולה, לה היו גם רומאנים מהצד, כך היה נהוג במושבה, הרווקים סביב הנשואה כמו זבובים לדבש. אבל אישה שטרם התחתנה לא היתה ניתנת להשגה.

היתה זו מצוקה שכיום קשה לנו להבין אותה, כפי שהיתה גם באירופה השמרנית. הסיפורים על קומפוזיטורים ומשוררים שמתו בעגבת כי הלכו לזונות. זה היה חלק מהחיים, מעולמם של הגברים, מפני שבחורות ששמרו על שמן הטוב לא נטו לאהבה חופשית. הספרות האירופית מלאה בסיפורים כאלה. החיים המיניים שלא מומשו היו מאוד קשים לרווקים, שהתנסו בתחילת חייהם בעיקר בסקס אצל זונות ולא פעם גם הדביקו במחלות-מין את נשותיהם.

אצל ברנר הסיפור היה עוד יותר עצוב מפני שלימים הוא נישא, ונולד לו בן, אורי, אבל הנישואים לא החזיקו מעמד הרבה זמן, וברנר שוב נישאר בודד. ובעצם האדם הגדול הזה, אולי הסופר החשוב ביותר שהיה לנו בארץ-ישראל, האדם העמוק ביותר בכתיבתו – לא ידע כמעט אהבת נשים. רואים זאת מהמכתבים, מהעדויות, מכל סיפור חייו. האיש הזה היה צמא לאהבה, גם נפשית, רוחנית, וגם פיסית פשוטה של סיפוק תאווה שלא עלה בידו. ועם התחושה המרה הזו הוא מתהלך כל השנים.

אז הנה ברנר האדם, אבל אסור להסתמך רק על ברנר האדם, כי לא הכול נחקר עדיין, ויש דברים על אודותיו שאולי לעולם לא נדע. גם מה שאני אומר כאן יש בו אולי קצת מיסוד ההשערה. אנחנו מדברים על יצירתו. הארוס אצל ברנר הוא הארוס ביצירתו, אבל גם בכך יש לנו בעייה.

קודם כל, ישנם גיבוריו של ברנר. בכל אחד מספריו יש לפחות גיבור אחד מרכזי, יש גם אחרים אבל יש גיבור "ברנרי", בגוף ראשון, ולפעמים לא בגוף ראשון אלא סיפור הסוואה, כמו בפתיחת "מכאן ומכאן", שבה המספר כאילו מצא את הדפים, אבל תמיד יש גיבור מרכזי, אברמזון ב"מסביב לנקודה" (1905-1904), יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" (1920) או "אובד עצות" ב"מכאן ומכאן" (1911). הגיבור, שאנחנו יודעים שהוא הכי קרוב לברנר מבחינת הביוגראפיה שלו, ברנר כאילו מדבר דרכו, אבל הוא גיבור ספרותי, שאותו ברנר המציא.

יצחק בקון, אחד החוקרים המובהקים של ברנר, הוכיח שאנשים כתבו פרקים ביוגראפיים על ברנר או דיברו על ברנר האדם – גם לפי סיפוריו שניראו להם אוטוביוגראפיים במאה אחוז. והוא חקר פרקים ופרטים ביוגראפיים אצל ברנר, והוכיח שברנר גם בדה דברים בסיפוריו הניראים מאוד אוטוביוגראפיים, בדה בצורה האמנותית המקובלת ביותר, שהרי אלה סיפורים, והוא לא התחייב לאף אחד שכל מה שהוא כותב בסיפוריו זה אמת, הוא השתמש בחומרים מחייו אבל הוא גם בדה, וחוקריו, ואנשים שכתבו עליו, כתבו את תולדות חייו לפי הסיפורים שלו וייחסו לו גם דברים שלא קרו לו או קרו אחרת משום שהסתמכו על סיפוריו וראו בהם חומר אוטוביוגראפי לתיאור את דמותו. והיה אמנם דמיון גדול, אבל לא דמיון של מאה אחוז.

אני עצמי מלמד בסדנאות כתיבה שזו מצווה לתעתע בקורא, כלומר – כתוב בצורה אוטוביוגראפית ובשלב מסויים תתחיל לצ'זבט, והקורא כבר מאמין לך. עליך גם להודות ביותר ממה שעשית. לא מזמן ריאיינו באחד העיתונים את גרושתו של דן בן-אמוץ והיא גילתה מה שאני שנים אומר, שבן-אמוץ, ברומאנים האוטוביוגראפיים שלו, הודה בהרבה יותר ממה שבאמת עשה.

מדובר אפוא בתחבולה לגיטימית לפיה הסופר מודה בדברים שאותם לא עשה. אבל הבעייה היא שכאשר אנחנו מדברים על אישיות ששמה "הגיבור הברנרי", והוא צירוף של כמה גיבורים שהם בני-דמותו של ברנר, ואשר לפי כל אורחות-חייהם ברוסיה, ושנת השירות בצבא, והשהות בלונדון, והעלייה ארצה – הם הולכים בדיוק בעקבות מחברם – וכאשר אנו אומרים "הגיבור הברנרי" או לעיתים אפילו באומרנו בקיצור – "ברנר", הכוונה היא לא לברנר האיש, לא לצד האוטוביוגראפי, אלא כיצד הגיבור, בן-דמותו בסיפוריו, מתייחס לארוס ולנושאים אחרים. ולא פעם המספר והגיבור הם אותה דמות, כי הסיפור הוא בגוף ראשון.

וכך יש ברנר האדם, ישנם גיבורי ברנר בכל סיפור, וישנו הגיבור הברנרי שהוא מעין איפיון וסיכום בן-דמותו של ברנר שעולה מכל סיפוריו.

אם אנחנו לוקחים את הסיפורים כולם, או חלקם, כי לא נדבר על כולם, עולה השאלה שהיא נושא דיוננו – מיהן הנשים אצל ברנר?

יש אצלו דוגמאות לשתי מהויות עיקריות של נשים.

האחת, מייצגת אותה בצורה מאוד בולטת חווה בלומין ב"מסביב לנקודה" (1905-1904). חווה היא דמות, שוב אני עושה כאן את החטא הביוגראפי – שנוצרה בעקבות בחורה שברנר אהב בהיותו עדיין ברוסיה, יווה איסאקובנה שמה, ובעברית – חיה וולפסון. לימים, כשכבר היה בלונדון, נרצחה בפרעות אוקטובר 1906 ברוסיה, והוא כתב לזכרה רשימה "הוא סיפר לעצמו", ובה תיאר את פרשת יחסיו עימה. לפי האיפיונים שנתן בה, שייכותה לתרבות הרוסית, ועוד, רואים שהתכוון לאותה בחורה שאולי קצת אהבה אותו, שהוא אהב אותה, אהבה שלא התממשה אבל שימשה לו כניראה מודל לחווה בלומין.

ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון" (1920), שוב מופיעה דמות אישה שאוהבים אותה והיא אינה מושגת. מתוארות בסיפור שתי אחיות, קרובות של הגיבור יחזקאל חפץ, והן אסתר ומרים חפץ. מרים, היפה, המלאה חיים, היא האישה הבלתי-מושגת, מי שלעולם לא תאהב את יחזקאל חפץ, בחור שיש לו לא רק קילע אלא הוא גם מאושפז בבית משוגעים, ודברים נוראים קורים לו, ומבחינה פיסית הוא דוחה, כך לפחות נידמה לו. יחזקאל עובר ניתוח שבר ולאחריו הוא קרוב להשתגע ומאשפזים אותו בבית משוגעים, משם הוא יוצא לאחר זמן.

מצד אחד ישנן אפוא דמויות נשים בלתי מושגות, ומהצד שני דמות אישה שרוצה בגיבור, ביחזקאל – והיא קרובתו אסתר חפץ, והיא לא מצודדת, והחזה שלה שטוח כמו שלו, והיא מתוארת בצורה הכי דוחה שיכולה להיות, והיא ממש, איך אומרים, מתלבשת עליו, וממש רוצה אותו כי היא מאוהבת בו. היחסים ביניהם חושפים תהום של עליבות אבל אלה הם מן הקטעים היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, פרשת היחסים בין יחזקאל חפץ לקרובתו אסתר.

וישנה תאוות-סתם, זאת אומרת, הגיבור הברנרי חי בשניות שבה יש אישה שאפשר להעריץ אותה, שהיא נאהבת, ושהיא נמצאת מעל, בלתי מושגת – וישנה התאווה סתם, תאווה לכל אישה, זה הארוס המנוער מכל רגש, החפץ רק לבוא על פורקנו, אבל גם את זה אי אפשר להשיג, כי גם זה אינו בנמצא.

ברנר לא מתאר, נידמה לי, אני לא רוצה לומר בביטחון – אין אצלו תיאור חווייה של הליכה לזונות, זו אינה מופיעה בספרים שלו. אולי אני טועה, אבל להרגשתי אם הדבר היה חלק מאורח החיים, מדרך הסיפוק שגיבוריו יכולים להיעזר בו, להיעזר בפורקן מיני קנוי, זה ודאי היה מופיע אצלו, ולמיטב ידיעתי הדבר אינו מופיע.

וכך – אין אישה שאוהבים, אין אישה סתם, ואין אישה קנויה, וברנר, ובחורים רבים מבני דורו וחוגו, הלא אינם נזירים מרצון, והם בריאים ברצונם להשיג אישה, ואין. זו גם התחושה שעולה ממכתבו לביילין, אבל ישנה פה התסבוכת שהוא מאשים את עצמו בכך שאינו יכול ליצור קשר עם האישה הנעלה עליו, בגלל מהותו שלו, הנמוכה בעיניו.

אקרא שני קטעים שממחישים את דבריי. הקטע הראשון הוא מתוך "מסביב לנקודה" והוא אחד הקטעים המפורסמים בכתבי ברנר.

 "חווה?" הוא מתייחס לאותה חווה בלומין נערצת, "אבל הלא דבר זה ברור כשמש פניה, ריח רע עולה מפי, ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." דברים אלה אומר אברמזון, גיבור "מסביב לנקודה", "לאישה לא נשקתי מימיי, וגם במחולות לא יצאתי מימיי. דבר זה ברור כפניה, היא נבראה ישר. הוא נברא ישר." ו"הוא" הינו הגבר שחווה אוהבת, והוא אינו אברמזון.

אני מוכרח להגיד משהו שיישמע אולי דבילי. שנים, כשהייתי צעיר, ויוצא לבלות ועלה לי ריח רע מהפה, הייתי נזכר ב"ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." המילים רדפו אותי עד שיום אחד גיליתי שיש אפשרות של טיפול בהסרת האבן מהשיניים, וכבר כעשרים שנה אני מקפיד על כך לפחות פעמיים בשנה, ואין ריח רע מהפה. בשעתו זה היה נורא, אתה בא לבחורה, רוצה להתנשק, ואני לא מדבר על כך שגם אצלן, ואפילו היפות והמושכות, עלה לא פעם ריח רע מהפה – ואמרתי לעצמי, יש אנשים שעד היום לא גילו את העולם של השינניות, אמנם הטיפול קצת לא נעים, הן חופרות וחוצבות בפה, אבל מנקות לך את האבן ומאווררות את החניכיים, ויותר לא מסריח לך מהפה. ואמרתי לעצמי, כל כך חבל, אילו ברנר היה עובר טיפול דנטאלי היה פחות מתאכזר לעצמו, כי יש אנשים שחושבים שזה גורל שיסריח להם מהפה, שאי אפשר אחרת, ולא רק אחרי שאוכלים שום או בצל. אבל בימינו, מי שעולה לו ריח רע מהפה, זוהי פשוט הזנחה.

אמרתי לעצמי, אילו הגיבור הברנרי היה יכול להתגבר על הסרחון מהפה, היום כבר אין צורך לכתוב משפט כזה. אפשר להיות מכוער, ובעל הרבה מגרעות, אבל על זה, מהפה, אפשר להתגבר.

בקטע אחר, חזק בתחושת הנמיכות שבו, קטע האומר שהוא לא מתאים לה, ליווה איסאקובנה – הדבר ברור, הוא אוהב אותה אבל סבור שאינו ראוי לה, וישנה אפילו, מתוך הנמיכות, לקיחת אשמה על עצמו, כאומר, היא טובה מדי בשבילי.

כאשר ברנר מספיד את יווה איסאקובנה, היא חיה וולפסון, אחרי הירצחה ברוסיה, הוא אומר ככה: "שמע נא, אתה לא אהבת אותה, הלא יודע אתה זאת, אתה לא אהבת אותה, לא היה כושר לזה, והיא גם היא אמנם היתה סמל החיים, אך דע לך של החיים מן הצד השני, לא הגסים, האכזרים, הבהמיים, הכוזבים, הטיפשים, אלא התמימים, המקווים, המאמינים, הסובלים והמבקשים," זאת אומרת, ברנר רואה את עצמו שותף לגסים, לאכזרים, לבהמיים. התחושות שלו בהמיות, הן תאווה מנוערת מרגש, דבר כוזב וטיפשי, ואילו היא שייכת לתמימים, למקווים, למאמינים, לסובלים ולמבקשים.

והוא ממשיך: "אישה היתה ויותר מאישה, ואתה לא נתת אמון ברגשיך אליה, אתה ידעת כיצד אתה מהרהר על האישה, ועליה. ועוד, אילו למצער האמנת בהרהוריך אלה, שבריאים הם, שפוריים הם, ששלמים הם, ואולם אתה ידעת כי לך שוב אין תקנה. כי אתה אכול חטא אשר לא בך אשמתו ואתה תישאו. וכי אהבה פראית, טבעית, יוונית, לא לך היא. בשעה שאבריה החדים רחפו לפני עיניך, בשעה ששפתיה הדקות נגעו במחשבותיך, בשעה ששחוקה הנבון פירפר בתוך תוכך, הרעילו את דמיך תמונותיהן של אחרות, אחרות. הרעילו את דמיך אותן התמונות כי רעב אתה. החום לא שפכו לתוך ליבך, ונר לא העלו בו. כי מרחוק הביטו בך, ואתה בעצם לא היית צריך להן."

הכול נמשך אפוא באותה רוח, באותה מגמה. כאשר ברנר אומר שאז רק נודע לו כל אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר – מתברר שהוא חושב שאינו מסוגל לאהוב אותה כי לאהוב אהבה רוחנית פירושו להיות מנוער מכל התאוות גשמית אליה. וכשהוא מתאווה אליה בצורה גשמית, הוא רואה את עצמו כאיש בעל חטאים, בהמי, אכזר. בשעה שהוא מתאווה לאבריה, מתאווה לשכב איתה, לחדור לתוכה ולחוש אותה בחלציו – המעשה הזה נמצא מחוץ לספירת אהבה שהוא חש כלפיה, זה כמו להזדווג עם כל אישה אחרת, מזדמנת, ללא רגשות, והדבר בהמי – היחס הוא כמו לאובייקט, לזונה, וכאילו מנטרל אותו, הוא מורעל באמצעות היחס הנמוך יותר, בחלום על הסקס-לעצמו, בלי אהבה. ויצרו הגדול התובע פורקן מפריע אותו מלקשור את עצמו באהבה למי שאותה הוא אוהב בליבו ובנפשו. עולמו הרגשי קרוע כי גם הצד הזה קיים בה – היא מגרה אותו גם כאישה-סתם, ביופייה, בגופניות הארוטית שלה, ולא רק בדיבורים הרוחניים או ברגשות הנעלים שהיא מעוררת כלפיה, ומה שקורה אז הוא שההנאה הפשוטה והטבעית שבסקס נראית לו לא-טבעית, טמאה, והוא מכנה אותה – אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר.

הארוס הוא אפוא בלתי-אפשרי. חלקו העליון נוצר למגע רוחני, לאהבה. יווה איסאקובנה היתה אישה טובה מדי עבורו, היתה מלאך. ואילו חלקו התחתון הוא כל כך גס ויצרי שהוא חושש לטמא אותה בהזיותיו הפרועות על העונג הבהמי שיפיק מגופה, ובכך הוא משיק לתחום הסקס המעוות, הפרברטי, החולני, שיגיע אצל ברנר לעוד גלגולים שאותם הוא מכנה חולאי המזרח, ולאפשרויות נוספות של סקס דוחה ומפתה באותה מידה, כי הוא נעדר שמץ של נפשיות, אהבה ורוחניות, כולו התאווה בעירומה. גישה רומאנטית של גבר עז יצרים, שבעולם מושגיו לזיין את האישה האהובה פירושו להפוך אותה לסתם נקבה ולהורידה מהכן הגבוה עליו הציב אותה כאלוהים בעיניו.

בספר מסותיו "בין החזון לבין האבסורדי" [1966] כלל ברוך קורצווייל פרק בשם "על מהות הסבל והחיים ביצירתו של ברנר", ובו כתב על יחסו של ברנר לארוס.

קורצווייל שפט את הספרות העברית מנקודת ההשקפה של איזו יצירה יש בה אמונה – ואיזו מבטאה מציאות שאחרי האמונה, מציאות ניהיליסטית. הוא שפט על פי מה דתי, ומה בא אחרי הדת. כל אלה איבחן לפני התופעות של החזרה בתשובה, לפני אותו רנסנס של הדת היהודית, המחודשת והמשופצת, המפוברקת-ברובה, הכוחנית, הלאומנית, החרדית או העממית המעריצה קדושים, קמיעות ולחשים – שצמחה לגווניה בישראל בעיקר משנת 1967 ואילך.

קורצווייל כתב בתקופה שבה הכיוון המרכזי, ואני עדיין מאמין שכך הוא עד היום – התאפיין בכך שהתרבות העברית החדשה היא חילונית, ושקיים בה נתק בריא עם אותו עולם אמונתי של "פת שלימה" שתיארו עגנון – ושהתיימר כאילו התקיימה עיירה מזרח-אירופית אידילית, שבה החיים היו "פת שלימה", ספוגי אמונה תמימה, כמו אצל ר' יודל חסיד, זקנו של יצחק קומר מ"תמול שלשום", ורק לאחר שקרה השבר הנורא של המעבר לחילוניות, הן במשברים שעברו על יהדות מזרח-אירופה עוד לפני השואה, והן בישראל – נותק קשר האמונה, והיהדות ניצבת מאז בפני שבר נורא שאינו מתאחה, ומן הקרעים צצים הכוחות הדמוניים דוגמת הכלב בלק ב"תמול שלשום" או סהרוריותה של גמולה ב"עידו ועינם", סיפור מופלא שכולו מדרש סמלי בנושאים הללו.

קורצווייל חי בתחושה הזו ושפט על פיה. לדעתי היא בלתי נכונה לחלוטין. הוא סירב לתת ערך לספרות עברית חדשה שאינה יונקת ממקורות יהודיים-דתיים. ראה בה שטחיות ורדידות "ככל הגויים" – במובן הלא-טוב.

הפרכת עמדתו של קורצווייל קשורה בעימות שהיה לו עם גרשם שלום, עימות חד-צדדי, כי גרשם שלום לא השיב לו ישירות על התקפותיו עליו. גדולתו של שלום כהיסטוריון וכהיסטוריוסוף היתה בכך שהוכיח כי תולדות היהדות לדורותיה הם דיאלקטיקה של רציפות ומרד, וכן שתולדות היהדות הם גם תולדות הצנזורה של היהדות. היו תקופות ביהדות שהודחקו, כמו הקבלה, כמו המשיחיות, השבתאות והפרנקאות. היו זרמי מעמקים שאותם הסתירה והכחישה היהדות הכאילו-האחת, הכאילו-מונוליטית. האורתודוכסיה היא בעצם רק פרי מאתיים השנים האחרונות, לאחר שרוב העם היהודי באירופה פרץ את חומות הדת והלך להתבוללות, לחילוניות, להשכלה, להגירה, לתנועות מהפכניות עולמיות ולציונות – רק אז התגבר צורך ההתגוננות של היהדות האורתודוכסית והיא יצרה תמונה מונוליטית, מצונזרת, כאילו בכל תולדותיה היתה היהדות בעלת ציביון אורתודוכסי. וכך גם קורצווייל מנסה להציגה, בעוד ששלום, שהוא אוטופיסט מבחינה היסטורית, אומר כי לא רק העתיד של היהדות אינו ידוע לנו, ובצדק, אלא גם עברה יש בו מימד אוטופי – אנו עלולים לגלות בעבר פנים אחרות לגמרי מכפי אלה שמציגה הגישה הא-היסטורית, הרשמית כביכול, של האורתודוכסיה – הרואה כיהדות "אמיתית" רק את הזרם האחד, המתגונן מפני שינויים, ושאינה מכירה בהתפתחות הדיאלקטית של זרמים ותנועות המשתנים מדור לדור.

זה המפעל הגדול של שלום בחקר הקבלה, ומכאן נגזרת ראיית ההווייה היהודית החילונית-ברובה בישראל במאה העשרים – כעוד גלגול דיאלקטי של הגדרת אחת מתקופותיה החשובות ביותר של היהדות, כאשר זירת ההתרחשות ההיסטורית נמצאת כבר יותר ממאתיים שנה מעבר להבחנה שבין קודש לחול. כלומר, עיקר הצמיחה, גם הרוחנית והתרבותית, בתולדות היהדות בדורות האחרונים, מתרחשת לאו-דווקא במחנה הדתי לפלגיו. ואולי במיוחד לא שם.

קורצווייל ראה את היהדות בצורה יותר פשטנית, לא דיאלקטית, והיה נאמן לעצמו – היה ברור לו שברנר, האדם החילוני, איבד את אלוהים ולכן, או כך נגזר מראש – הוא מנסה לעשות מהאישה אלוהים. הוא לא מצליח, ולכן הארוס אינו יכול לשמש לו תחליף לאמונה שאבדה.

לפי ההסבר של קורצווייל – קודם ברנר עוזב את אלוהים, ואז נעשה עולמו ריק. כי לפי קורצווייל כל אדם שאין לו אלוהים הוא אדם ריק, ולא ייתכן שיתברר כי אנשים שכאילו יש להם אלוהים, הם הרבה יותר ריקניים, וכי דווקא הספרות העברית החילונית, שרובה, חוץ אולי מחיים באר, אדם יקר, דתי, וסופר עברי מודרני, אך לא סופר דתי – חוץ ממנו כל שאר הספרות העברית כיום היא ספרות שכותבים סופרים חילוניים ובה מבוטאים הסבל היהודי וחשבון הנפש היהודי והקיום הישראלי והתרבות העברית לכל גווניהם – בעוד אשר בצד הדתי, שאולי יש אלוהים בליבו ואולי אף זה לא – שמה אין שום התחבטות ושום יצירה אמיתית, שמה יש רק הליכה בתלם אידיאולוגי וצנזורה עצמית.

ואילו קורצווייל חשב ההיפך – מרגע שאדם בכלל, וברנר בפרט – חדל להאמין באלוהים, אין לו עולם. רק מי שמאמין באלוהים יש לו עולם שלם, ובהיעדר האמונה הוא רדוף בתחושה של ריקניות קיומית, ללא אלוהים, ואז הוא מחפש את האישה, מחפש תשובה אצל האישה ואינו מצליח למוצאה, כי האישה אינה תחליף לאלוהים.

ברנר, הגיבור הברנרי – מנסה למצוא תחליף לאלוהים בכך שהוא שם את האישה במקום גבוה מעליו, זו האהבה הרוחנית, כפי שרחש לחווה בלומין. וכאשר הוא נכשל בכך, נישאר הארוס העירום, המעוות, עם המצוקות הנוראות שלו שמביאות את הגיבור – גם אברמזון, גם יחזקאל חפץ, לשיגעון. פשוט משתגעים מתוך צירוף כל מיני מקרים, תנאי סביבה, וגורמים, שאחד החמורים בהם הוא חוסר היכולת להגשים את עצמו מבחינה מינית. חיים חיים לא טבעיים שאין בהם כלל יחסי-מין עם נשים.

הסברים אלה באים בעקבות קורצווייל. דבריו מאוד מעניינים ועמוקים אבל אני לא חושב שקל לנו לקבל את ההנחה שאדם שלם הוא רק אדם שנישאר באיזו אמונה תמימה באלוהים, ומי שאין לו אלוהים, עולמו ריק. דווקא בימינו, אנשים, יהודים, שאין להם אלוהים – לפעמים הם אנשים יותר מלאים, ואילו אנשים שיש להם אלוהים – לפעמים הם אנשים מאוד ריקים, למרות כל מראית-העין שהם עושים. הלא הם מתנהגים כאילו יש להם פוליסת ביטוח מטעם הקב"ה, ולכן הם צודקים בכל מה שהם אומרים ועושים.

אצל ברנר העניין של נשי וגברי, של נקבי וזכרי, קיים גם מעבר למצוקת הגיבור עצמו כלפי אישה מסויימת. קורצווייל אומר שברנר, ביחסו לנשים, הולך בעקבות הוגה-הדיעות היהודי אוטו ויינינגר (1903-1880), שהישווה את היהדות לנשים ואמר שהאישה והיהודי שניהם פאסיביים ושניהם שליליים ושניהם מגונים, ולדעת קורצווייל השינאה העצמית היהודית ושינאת הנשים משותפות הן לוויינינגר ולברנר.

ויינינגר נולד בווינה, למד פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי הטבע באוניברסיטה של וינה. ב-1902 קיבל תואר דוקטור על חיבורו "מין ואופי", ובד בבד עם קבלת התואר המיר את דתו. שנה לאחר-מכן איבד את עצמו לדעת. "מין ואופי", שהתפרסם לאחר מותו, זכה למהדורות רבות ולתפוצה בעולם כולו ולימים תורגם גם לעברית. ויינינגר טען שבכל אדם מצויים שני יסודות: הגברי והנשי. הגברי הוא היסוד החיובי, המסוגל ליצירה רוחנית, הגיונית ומוסרית, ואילו הנשי הוא היסוד השלילי, המסוגל רק לתענוג מיני או להולדה. השחרור של שני המינים, השחרור האנושי, יבוא כאשר לא יזדקקו עוד זה לזה מבחינה מינית. גם היהודי תופס מקום בתורתו של ויינינגר, בייצגו את היסוד השלילי בקרב העמים והתרבויות. היהודי הוא הכוח המושך אל שיטות ההרס של הקומוניזם, האנרכיזם, המטריאליזם, וגם הדת היהודית היא בעיניו דת שלילית ביסודה, בהשוואה לנצרות.

איני יודע אם נכונה השוואתו של קורצווייל ואם לא, אבל ברור, וזאת קורצווייל אומר, שישנו גורם מרכזי בהשקפתו האידיאולוגית והפוליטית של ברנר, שקשור לאותה השוואה, והמשוואה היא כך:

כנסת ישראל, כלומר העם ורוחו – משולה לזונה. זאת אומר ברנר ב"שכול וכישלון", בקטע מאוד ידוע ובולט, האומר שכנסת ישראל דומה לזונה בבואנוס-איירס, היא פאסיבית, היא הגלות, היא נפעלת, היא שלילית. את כל הנשמה הישראלית, השכינה, כנסת ישראל, עם ישראל, הוא ממשיל לאיזו זונה בבואנוס-איירס, ומאוד כעסו עליו על כך.

התחושה העולה מהתלבטותו של ברנר ביחס לנשים, ומראייתו את המציאות הלאומית, היא המשוואה שגויים הם דבר גברי. יש אמנם גם גברים יהודים שיש בהם משהו גויי-גברי, כמו למשל אהובה של מרים חפץ ב"שכול וכישלון", שאותה יחזקאל חפץ אוהב אבל היא אוהבת את הרופא חמילין. חמילין הוא כמו חם, זאת מהחלוקה לשם חם ויפת, הם בני נוח – לשמים, לאירופים ולשחורים. וחמילין שייך להוויית הגוי, הוא לא שם, הוא חם, יש בו משהו גויי.

גם בסיפורים אחרים של ברנר ישנה תבנית של משולש רומנטי – גיבורו אוהב מישהי, אבל היא נוטה, היא הולכת אחרי גבר אחר שאינו רדוף כאב כמוהו ואינו רדוף צרות כמוהו, שיש בו משהו גויי, אחר, גברי, אחריו היא הולכת.

ומכאן לתחושה של ברנר והיא שהגלות נמשכת בארץ-ישראל, שכנסת ישראל היא כזונה בבואנוס-איירס, שהגלות היא פאסיביות, שהאישה היא פאסיבית, שכל זה שלילי, עומד בסכנה של אונס, של רצח, שזה ההיפך ממה שהיה צריך להיות. שהרי הציונות אינה פאסיבית, החלום של הציונות הוא בעצם חלום גברי, אקטיבי, הרצון להיות כמו הגויים, לקחת את גורלנו בידינו, להיות כוח אקטיבי, "כוח נחוץ," כדבריו, אבל כל זה בגדר חלום לעתיד לבוא, ובינתיים המציאות בארץ-ישראל היא פאסיבית והיא דומה למציאות הפרטית שהגיבור הברנרי מצוי בה, בחוסר היכולת שלו לכבוש את אהובתו.

זה אולי ניראה קצת מסובך, אבל כאשר האישה עלובה כאסתר חפץ, והיהדות עלובה כפי שהיא, והקיום בארץ גלותי וחסר ביטחון כפי שהוא, אז אין במציאות שום דבר מצודד, והחלום של הציונות האקטיבית פשוט לא מתגשם.

האנאלוגיה הזו קיימת גם ביחסי היישוב היהודי בארץ עם הערבים. בתקופתו של ברנר נדפסו סיפורים על אהבה בין יהודי לערבייה כגון "לטיפה" (1906) של משה סמילנסקי, ועוד סיפורים. ברנר אמר שאין אהבה כזו, יש רק חולאי המזרח, יש הומוסקסואליזם, יש משכב עם בהמה, המזרח הוא טמא, המיניות שלו טמאה, חולנית, ואין אהבה. ואם ישנה, היא מקרה פרטי. לא תיתכן אהבה בין פרטים משני העמים.

וישנו החלום של ידידו ר' בנימין על השלום, וברנר אומר שאין שלום, יש סכנות, מלחמה יכולה להיות, ומי שאינו רואה את מרירות המציאות נוקט עמדה אי-מוסרית. ותחושה זו היא חלק מהשקפת עולמו הכללית, הציונית, האומרת שאין רומנטיקה, אין אהבה רומנטית, יש יצרים עזים, ארוס שלא בא על סיפוקו ושמביא לשיגעון, ארוס ערום מכל רוחניות, תאווה נוראה שאינה באה לידי סיפוק. אין אהבה בחייו הפרטיים של הגיבור הברנרי, אין אהבה גם ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק ארוס מעוות. ואין שלום ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק פחד הדקירה, החדירה, הרצח, והאלימות.

בבוא ברנר ארצה בשנת 1909 הוא פגש שלושה ציבורים שאינם ציבורו-שלו. הוא השתייך לציבור העלייה השנייה, צעירי העלייה השנייה, שאמנם לא כולם עלו ארצה מסיבות ציוניות, רק חלק. הלא הוא עצמו כותב לביילין: "אני לא מאמין בציוניות," וביילין שואל אותו: "לבוא?" – וברנר עונה: "לבוא אני לא ממליץ לך, מצד שני אני לא אעזוב כי מה יש לי לעשות במקום אחר? לא יהיה יותר טוב." והתשובה היא כמין איפכא מסתברא.

צעירים רבים הגיעו באותה תקופה ארצה לא מתוך ציונות, אבל הם היו חזקים, ומזלם, גורלם או חייהם האישיים הביאו אותם לכם שנקלטו היטב בארץ. לעומתם היו הרבה שבאו כדי להתערות פה אך לא עמדו בקשיים הנוראים והיו מוכרחים לעזוב או התאבדו או מתו במחלות או נרצחו. זה היה הציבור שלו. הפועלים, אנשי העלייה השנייה, עם תחושת העריריות, והרווקות, והכבדות הנוראה, כפי שגם אריאלי-אורלוף תיאר אותם, כפי שתיארו סופרים אחרים כצבי שץ ויוסף לואידור. ציבורם היה עדיין קטן ודל בתוך כלל הציבור היהודי שגם הוא היה עדיין קטן ודל, והם מצאו עצמם מול שלושה ציבורים אחרים.

הציבור הראשון היה איכרי המושבות. לדעת ברנר הם היו שרויים בניוון, בניהם מתרועעים עם הערבים, הם שוקעים במזרח, הערבים חיים בתוכם, והערבים הם גם המשך של האנטישמים מרוסיה, של האוקראינים ששונאים אותנו, של הבלורוסים ששונאים אותנו, של כל מי ששנא אותנו שם. וברנר אומר, אם כך המצב גם כאן – אזיי לשם מה באנו? החלום שלו היה שהיהודים צריכים להיות עם עצמם ולא להיטמע במזרח. אם המושבות השטופות בעובדים ערביים, החרתים, הן הכיוון של החיים בארץ, של הציונות – אז אין לכך עתיד. מוטב להישאר ברוסיה, ואם להיטמע בגויים מוטב שם בגולה ולא בערבים פה, שזה בעצם מן הפח אל הפחת.

הציבור השני, היישוב הישן, שרוי גם הוא בניוון. כאשר ברנר מדבר על הומוסקסואליות אזיי צעירי הערבים שטופים במשכב זכר וגם בחורי הישיבות של היישוב הישן שטופים במשכב זכר, והדברים נאמרים ברמזים די ברורים, והכל מנוון וחסר תקווה.

והציבור השלישי הוא הערבים, וגם בו קבוצות-מישנה, אפנדים ופלחים, עירוניים וכפריים, בידואים, וההבדלים ביניהם מעסיקים את ברנר רק אם יש בהם משמעות מעמדית וכמובן תוך העדפת הפועל הערבי קשה-היום על פני האפנדי העשיר.

איכרי המושבות, הערבים, היישוב הישן – שלושה ציבורים סופגים מברנר תוכחה כבדה משום שהוא מוצא בהם שקיעה, ניוון, ארוס מעוות וחולני ופרוורטיות מינית. והוא רגיש לכך בגלל אותה מצוקה יצרית נוראה שלו, ומפני שאין אהבה גדולה, ואין ארוס אחר לבד מהארוס המעוות. זה משגע את הגיבור הברנרי, השקוע בארוטיקה של אי-סיפוק ומבחין סביבו בגילויים חולניים של הארוס, שאולי אדם בעל סיפוק מיני מלא וחיים טבעיים יותר – לא היה שם לב להם. וכל זה פועל על נפשו הקודחת והמגורה בצורה חריפה מאוד.

ברנר, או גיבורו ב"מכאן ומכאן" – מגיע בראשונה לחיפה, ומשם עושה מסע ממושבה למושבה דרומה, ומגיע כניראה לזיכרון-יעקב: "אבל הוי, הוי, המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל נפש, גועל נפש, מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך בלי תנועה חיים."

והנה בא המשפט הקובע: "ילידי הארץ," ואנחנו לא יודעים אם הוא מתכוון כאן לצברים, בני המושבה, או לערבים שגרים בה וחלקם כבר מדבר אידיש בהשפעת הז'רגון הנהוג במושבה, "ילידי הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש, אחד מהם קורץ ומספר לי פתאום בז'רגון יהודי רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות."

זהו שיא של ירידה. ילידי הארץ, כאן כניראה הערבים שגרים במושבה ולא ילדי האיכרים, שקועים בניוון, משכב בהמה, מחלות, טראכומה, והקיום היהודי מתבולל בתוכם, ואין לו עתיד.

 [על שכיחות התופעה וטבעיותה, כעשרים-שלושים שנה לאחר תיאוריו של ברנר, מספר למשל גד יעקבי ברומאן "עומס החום" (הקיבוץ המאוחד, 2000), המתאר ילדות של גיבורו במושב בעמק חפר בשנות השלושים למאה העשרים: "עירומים שחינו, רואים מעבר לנחל את מעשי ההזדווגות שבין הנערים הערביים לבין עצמם ובינם לבין עיזיהם. הם היו אחרים, כך שהמעשה כמו לא נגע בנו, אולם הסקרנות לא הירפתה." (שם, עמ' 26-25).]

שלושת הציבורים האלה, יישוב ישן, מושבות וערבים, ניראים לברנר שקועים באותה מדמנה ארוטית מעוותת, מי פחות ומי יותר, אך בהבדל אחד, שהוא חוזר עליו פעמיים בסיפוריו. לערבים הוא קורא "מזוהמים" אבל אנחנו, היהודים, הננו "מזוהמי עולם".

זו אינה הגישה של הרב מאיר כהנא [בשעתו] או של גזען לאומני אחר. צריך להבין את ברנר היטב. כאשר הוא אומר דברים כה נוראים על ציבור כלשהו, אזיי הוא-עצמו, הגיבור הברנרי, וקבוצת ההשתייכות שלו, סופגים עוד יותר.

מטיחים נגדו – הכול נובע משינאה עצמית. אני לא מסכים עם הגינוי לשינאה העצמית. שינאה עצמית היא דבר הכי בריא בספרות. אם היתה יותר שינאה עצמית בכמה חוגים בארץ, אז החיים היו ניראים אחרים ולא מלאי שינאה לזולת, כפי שאכן הם. שינאה עצמית היא גם ביקורת עצמית. היכן שאין שינאה עצמית, שם שונאים את הזולת או לא מקבלים את אחרותו.

הם מזוהמים אבל אנחנו מזוהמי עולם. זאת אומרת, הערבים מזוהמים כי הם שרויים בלכלוך, במחלות ובמיניות מעוותת. גם הגיבור הברנרי, הרווק, גם בחורי הישיבה הרווקים, וגם צעירי הערבים הרווקים, אלה ציבורים שנמצאים במצוקות מיניות עזות מאוד שברנר ער להן.

אבל אנחנו, היהודים, הננו מזוהמי עולם, כי אנחנו נושאים את קללת הגלות. מה עוזר לנו שאנו באותה תקופה נקיים יותר ויש לנו תברואה טובה יותר – אם נפשנו מעוותת יותר מאשר הלכלוך שהללו נמצאים בו. להם יש איזו חיוניות פראית של אנשים על אדמתם, הערבים חיים בצורה קמאית יותר, פרימיטיבית יותר, על אדמתם.

גרשון שקד פירסם לאחרונה ספר בשם "פנים אחרות ביצירתו של עגנון" ובו הוא אומר שיש עלילה עיקרית בסיפור, וישנה עלילה נגדית, וצריך לתת מידה של חשיבות גם לעלילה הנגדית. אם בסוף הרומאן "תמול שלשום" יצחק קומר מת מנשיכת הכלב השוטה, וכאילו אין עתיד – לא רק לעלייה השנייה אלא גם לחזרתו בתשובה אין עתיד – צריך לקחת בחשבון שהספר מסתיים בתיאור אחינו ואחיותינו בעין-גנים, שזה היום רחוב בפתח-תקווה, ובדגניה, שבונים את הכפרים ומעבדים את השדות, ועליהם ייכתב בספר "חלקת השדה".

אומר שקד שזוהי העלילה שכנגד. עלילת-על ציונית. יצחק קומר מת, הוא לא הצליח להתמודד – אבל לא רק הוא מייצג, שאר גיבוריו בני תקופתו כן בנו את המפעל הציוני שהוא נטש, ולא הצליח להתמודד עימו כי לא הצליח להיות חלק אמיתי מבניינו – והם העלילה שכנגד. שקד מוכיח שברומאנים אחדים של עגנון, העלילה שכנגד היא אופטימית, היא ציונית, חיובית, היא הזרם שהצליח בהיסטוריה, בעוד שהגיבור של הרומאן הוא הנפל, מי שלא הצליח.

אינני יודע לומר אם אפשר לומר שיש עלילה שכנגד אצל ברנר. נידמה לי שאצלו אין עלילה שכנגד. אולי הניחומים המעטים שבתיאור האב והבן בסוף "מכאן ומכאן", או הנחת הממלאה, בשחייה על הכינרת, את הגיבורים הנישארים בסוף "שכול וכישלון", אבל אין כאן האירוניה האופטימית-כביכול של עגנון. ברנר כתב לשעתו ולתקופתו, כתיבתו היא לדורות, אבל הוא לא זכה להסתכל על הדברים ממרחק, הוא מת בגיל צעיר, הוא לא עגנון שראה את תקופת הראשית בפרספקטיבה, ויכול היה לקרוץ ולומר – בכל זאת היישוב גדל, לימים המדינה נוסדה. ולכן אצלו יש עלילה נגדית שכן הצליחה, ולכן גם האירוניה.

ברנר, בימיו, חישבו על תקופתו, לפני מלחמת העולם הראשונה, היישוב מנה רק כמאה אלף והיה במיעוט, ובזמן המלחמה הוא פוחת בחצי ויותר, ואחרי המלחמה, הפרעות עדיין באוקראינה ובמקומות אחרים ברוסיה שלאחר-המהפכה, ורק מתחילה להגיע העלייה השלישית, וכבר יש מאורעות תל-חי וכבר יש מאורעות עשרים ואחת, והוא נהרג.

לברנר לא היתה שום ערובה שיש עלילת-על אחרת, לכן הייאוש הוא כל כך גדול וחזק. אבל מה שאין אצל ברנר, בשום מקום, הוא הפאטאליזם.

נחזור לאסתר חפץ. יש קטע נורא, שבו היא תופסת את יחזקאל חפץ, מנשקת אותו ומאמצת אותו אליה, למרות כל אי-האפשרות שבדבר, הנה – הוא יוצא מבית משוגעים, היא, קרובתו, מאמצת אותו, הוא לא רוצה אותה, הוא במצוקה מינית אבל – "הוא לא ירד עד כדי כך שאותה הוא ייקח, כי היא נראית לו איומה ונוראה, במיעוט חלבה ודמה, ברזון בשרה השחוף, בשארית החיוניות שבה, אבל הוא נתרכך פתאום, ומה שנידמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי אפשרי, נעשה פתאום ברגע אחד לא רק אפשרי כי אם פשוט, בלתי תמוה, הכרח, ברגע זה נעשה הוא כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה, הכול נשכח, כל התחומים ניטשטשו, כל התחומים, בלי איזה יוצא מן הכלל, הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק – "

איזו אמירה נוראה, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק, אין לה שדיים, הוא מחבק אותה ושומע את דפיקות לוח ליבה החלק –

 "העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד מין גניחה נוראה, והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הירפתה ממנו, אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לעורפו, ולשפתיו נשיקות, נשיקות ונשיכות, נשיכות דם, ובסופן של הנשיקות, גיהקה, דבר מה נתקלקל במלבושה, הכפתור מאחורי האפודה ניתק, נקרע, חזה כאילו נשם נשימות אחרונות, והגלים הקטנים שלא באו עד החוף כאילו עילעו דם. ריח רע, ריח בלייה וקיבות מקולקלות התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים, וכשבאה העייפות גם מצידה, נעצבה מאוד. שעה ארוכה אחר-כך לא מצא כל עניין לענות בו, ולפני לכתה לחשה, מה היתה זאת, מה היה פירושן של הנשיקות הללו?"

רגע קירבה זה, אולי האינטימי ביותר שמתואר אצל ברנר, ומיד עולים הקיבות המקולקלות והריח הרע.

אין סיפור אופטימי אצל ברנר, שיאמר – רק לגיבורי היה רע אבל אחרים הצליחו. כמעט כל גיבוריו נכשלו. עזבו את הארץ, השתגעו או נרצחו, אין סיום אופטימי.

אבל אין ברירה, ואני לא מחדש דבר כשאני מזכיר את האף-על-פי-כן הברנרי, אלה הם החיים, לא פאטאליזם, אלא אין ברירה, ככה צריך להימשך. כל זמן שמחזיקים מעמד, מחזיקים מעמד, ומי שאינו יכול – משתגע, יוצא מן המשחק. ביקורתו דומה לזו של נביאי ישראל – לא משום שהוא אוהב את הייאוש, ולא שהוא רוצה שיהיה רע – הביקורת כך היא משום שהמציאות אינה כפי שהיתה צריכה להיות, והוא לא מאמין שתהיה אי פעם כפי שהיה רוצה שתהיה, ואם היא תהיה אי פעם כזו, הוא לא ייקח חלק בה; כי אם היא תהיה אי פעם מציאות של אור, אפולינית, כמו חווה בלומין, אך גם גברית, מציאות של כוח, של שלום, של יופי, של אנשים יפים, יחסי-מין מעודנים, ואהבה – לגיבור הברנרי לא יהיה חלק בזה, כי הנפשיות שלו היא הנפשיות של האישה כפי שהיא נתפסת בעיניו, ושל הגלות, של כל המעוות והחולני והפאסיבי ושאינו צולח ליחסים אמיתיים של יופי ושל שלום.

*

בעקבות הרצאתו של אהוד בן עזר על "הארוס ביצירת ברנר", שהוקלטה בקיבוץ עין-חרוד מאוחד ביום 22.1.1990. הציטוטים משולבים כנתינתם במהלך הרצאה ולא בהעתקה מהמקור. ההרצאה כלולה בספרו של אהוד בן עזר "ברנר והערבים", 2001.

מעניין אם אנשים שכותבים על ברנר היום בידענות ובאריכות רבה ומייגעת, קראו אי פעם את  "ברנר והערבים" או שבכלל נמנעו מלהתייחס לספר מספריי מחשש שהדבר יפגע בחשיבותם.

* * *

נעמן כהן

טקס זיכרון אלטרנטיבי –

הזדהות עם האוייב התובע את חיסול ישראל

"באחת מהחלטות בג"צ כתבה השופטת ענת ברון שלטקס הזיכרון האלטרנטיבי יש מטרה מוצהרת ומסר ברור של פיוס ושלום. בשעה שהגוף העיקרי המארגן אותו "לוחמים לשלום" מכריז כי מטרתו היא זכות השיבה שמשמעותה הרס ישראל היהודית והדמוקרטית. זה פיוס ושלום אצל השופטת. אפשר להעמיד את הדברים במבחן. כל פלסטיני שרוצה להיכנס לישראל לכנס שיצהיר שהוא בעד פתרון של שלום על בסיס שתי מדינות לשני עמים. אחרת הטקס משותף לערבים תומכי חיסול ישראל ולאידיוטים שימושיים המשתפים עימם פעולה.

"השופט יצחק עמית טען שהכנס לא מתריס ולא פרובוקציה. סליחה, תמיכה בזכות השיבה אינו פרובוקציה? בכלל הכוונות זה לא עניין השופטים לדון בו. זהו עניין מדיני ובטחוני לא משפטי. לא מדובר בזכויות אדם. אין זכות יסוד המקנה ליישות עויינת כניסה למדינה שנמצאת איתה בעימות ובוודאי למי ששולל את זכות קיומה. היועמ"שית התערבה בנושא לא לה ובג"צ בריטואל קבוע מעניק זכות שאין לה כל בסיס במשפט הישראלי ובדין הבינ"ל. האם בית המשפט בצרפת או בארה"ב היה כופה על המדינה להכניס בני משפחות מאפגניסטן, סוריה, לבנון לקיום טקס דומה? הנה עוד דוגמה לדורסנות של בית המשפט."

(בן דרור ימיני, "לוחמים לשיבה", "ידיעות", 28.4.23)

ואני הייתי מוסיף, כי על כל ערבי הרוצה להיכנס לישראל לחתום על הצהרה כי פניו לשלום ולפיוס ולכן הוא מצהיר כי הוא רואה בדברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה, גזענות שהוא מגנה.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

לא תותר כניסתו של ערבי הרואה ברצח יהודים מופת מוסרי.

דויטשלאנד אִבּר ישראל

גם שגריר דויטשלנד בישראל, שטפן זייברט, השתתף בטקס "יום הזיכרון האלטרנטיבי" שנערך בתל אביב. שבבסיסו תמיכה בטרור הערבי-מוסלמי נגד היהודים. השגריר סיפר על כך בגאווה בשיחה פנימית שקיים עם כמה אנשים.

היות שמדובר באירוע הנתפס כפוגעני, זייברט טען כי בא למקום כ"אדם פרטי".

ב-26 בינואר השנה, יום השואה הבינלאומי, כתב זייברט בטוויטר: "מודאג מדיווחים על מיספר גבוה של נפגעים מפעולת צה"ל בג'נין. ישראל זכאית להגן על עצמה באופן פרופורציונלי ועל פי החוק הבינלאומי." בדיעבד התברר כי החיילים פעלו בעקבות התראה חמה. כמה שעות מאוחר יותר, אירע הטבח ליד הכנסת, בשכונת נווה יעקב בירושלים.

בשיחה שקיים השבוע התגאה זייברט כי בהוראת משרד החוץ בברלין, הוא פעל למנוע ממטוסי חיל האוויר של גרמניה, שלקחו חלק במטס יום העצמאות, מלעבור בתחומי יהודה ושומרון החייבים לפי ממשלת דויטשלנד להישאר יודן-ריין.

"המסלול עבר גם באזורים כבושים. כדי להימנע מכך, מטוסי היורופייטר עזבו את המטס באופן זמני," כך דווח באתר חיל האוויר הגרמני על שינוי הנתיב.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=793169&forum=scoops1

"דויטשלנד דויטשלנד איבר ישראל". שטפן זייברט מתחיל להיות דומה לד"ר וולטר דוהל, שגריר גרמניה הנאצית בירושלים המנדטורית עם הבדל אחד. שטפן זייברט לא מכיר בירושלים כבירת ישראל.

התמיכה באוייב האיסלמו-נאצי בעיני הערבים

בין 10 ל-15 אלפי יהודים הביעו ביום הזיכרון האחרון הזדהות ותמיכה בטרור הערבי כאשר השתתפו ביום זיכרון לחללי האוייב תוך האשמת עצמם כרוצחים. בעיני עצמם וכלפי חוץ הם כמובן מתנאים ב"מוסריותם" ו"בהומניזם" שלהם, אבל מה דעת הערבים על כך? האם הם מעריכים בכלל הזדהות זו עימם?

כתבת "אל-ארצ'י", הערבייה-מוסלמית, חנין מג'אדלה, התומכת בטרוריסטים הערבים-מוסלמים מסכמת את דעת הערבים על הטקס המשותף: "הטקס צבוע במונחים של סימטריה ושיוויון, ההתעקשות הצבועה של המשתתפים (היהודים) שהפלסטינים בטקס אינם מתאבלים על מחבלים שחוסלו בידי צה"ל, אלא על יקיריהם החפים מפשע, בניגוד למה שטוענים המשמיצים מהימין הקיצוני. כלומר, זה בסדר שהחללים היהודים יהיו חיילים שנהרגו בלבנון או בסג'עיה, אך חלילה לא פלסטינים מ'גוב האריות', למשל, או 'החזית העממית'.

"בכלל, הרבה פרדוקסים ישראליים נפתרו באחרונה: אפשר להצטרף ללכת לערב הזיכרון המשותף, להתנגד לכיבוש ולהשתלטות מתנחלים על קרקעות פלסטיניות ולגור בקיבוץ שקם על אדמות פלסטיניות, בלי לחשוב שדיבורים על השתלטות על קרקע וחלוקת משאבים הוגנת מתייחסים גם אליהם."

(חאנין מג'אדלה, "משהו מפריע לי בטקס הזה", "אל-ארצ'י", 27.4.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-04-27/ty-article-opinion/.premium/00000187-be60-d0b0-a5b7-beeecfc70000

הבנתם יהודים "מוסרניים" ו"הומניסטים" בעיני עצמכם? אנחנו הערבים תומכים בטרוריסטים של "גוב האריות" ו"החזית העממית" בגין עיסוקם ברצח יהודים, כי גם כל הקיבוצים בישראל הם התנחלויות בלתי חוקיות שיש לרצוח את היהודים בהם.

האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק גדעון לואי (לוי) ביקר גם הוא את הטקס: "זאת התחלה מהוססת, מפוחדת, לא ישרה דיה ולא נחושה דיה, של מה שבאמת צריך היה להיות כאן ביום הזיכרון וביום העצמאות – אבל היא התחלה." ולפחות לעומתם הוא ישר כשהוא מסביר: "בערב יום הזיכרון ביקרתי בבית הקברות של מחנה הפליטים ג'נין. קברי עשרות החללים החדשים של השנה האחרונה והארורה במחנה דומים להפליא לקברי החיילים שלנו."

(גדעון לוי, "כשחוגגים על יום העצמאות חייבים לדבר על הנכבה", "אל-ארצ'י", 27.4.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-04-27/ty-article-opinion/.premium/00000187-be44-d0b0-a5b7-bece39ff0000

מבחינתו של גדעון לואי (לוי) כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בטרוריסטים האיסלמו-נאצים הרוצחים יהודים, ברור שיושר מחייב שישתטח ישירות על קברי הטרוריסטים.

בדבר אחד אני מסכים איתו. אני מסכים עם כותרת מאמרו: "כשחוגגים על יום העצמאות חייבים לדבר על הנכבה," אכן, כשחוגגים את חג העצמאות יש להזכיר תמיד את הנכבה כעונש מוצדק אך לא מספיק. הנַכְּבָּה – הינה עונש מוצדק על פשע של ניסיון לרצח עם. הנַכְּבָּה– עונש לא מספיק מפני שהניסיון לרצח העם היהודי עדיין ממשיך.

מאבק סוחרי הגופות של קומץ הפרוטסטנטים הקיצונים הצליח

בעוד שיהודים כיבדו בדממה את חללי האוייב (שלמזלם מתו כי אחרת לא היו יכולים לכבדם) בטקס זיכרון אלטרנטיבי, הצליחו סוחרי הגופות מבין הפרוטסטנטים הקיצוניים מתנגדי ההפיכה המשטרית במאבקם לחרב את יום הזיכרון הממלכתי לזכר חללי צה"ל וחללי פעולות האיבה שנהרגו ע"י הערבים.

מבחינה פוליטית אין כל יתרון למשפחה שכולה של חללי צה"ל על משפחה שכולה מבין חללי תאונת דרכים, או מחלות, (ודוק: חלק לא קטן מחללי צה"ל לא נפלו בקרב, אלא מתו מתאונות דרכים או מחלה) – או לבין משפחות שאינן שכולות. היות אזרח ממשפחה שכולה אינה נותנת לו יתרון בוויכוח פוליטי. אין דבר נקלה מסחר בגופות חללי צה"ל לצורך וויכוח פוליטי. בחינת הנה הביטו וראו לי בניגוד לכם יש חלל צה"ל, והוא החלל ההוכחה לנכונות עמדתי הפוליטית. המשפחות אינן קדושות, וכמובן אינן שייכות למדינה. לכל אחד ואחד יש זכות פוליטית. נגד איתמר חאנן-בן גביר ודומיו יש להיאבק פוליטית בכל מקום לא בבית הקברות הצבאי. (אלא אם כן הוא מדבר פוליטיקה, מה שלא עשה).

את המדרון החלקלק ניתן לראות היטב במה שקרה בבית הקברות הצבאי בבאר שבע לפני בואו של איתמר חאנן-בן גביר. ראו את רינה מצליח:

(הסרטון המלא עם רינה מצליח)

https://t.me/hotnews1/263301

אבוי לכולנו.

האם לאיראן דמינו?

מקצת מקיצוני הפרוטסטנטים תומכי ההפיכה המשטרית אימצו את הנוהג האיראני לדרוך על דגל ישראל, ודרכו על תמונות שופטי בית המשפט העליון והיועמש"ית בהפגנתם בירושלים.

https://www.ynet.co.il/news/article/bjbf8ed73

אבוי לכולנו. העובדה שבנימין מיליקובסקי-נתניהו טרם גינה את אותם מסיתים שאימצו את דרך ההסתה האיראנית תיזכר לו לדיראון עולם. נקווה לטובת כולם שיתעשת ויגנה.

המוחרם – שש תחנות להבנת החרם על שפינוזה.

בימים אלו של הטלת חרמות הופק סרט בסדרת "העברים" על החרם המפורסם שהוטל על ברוך שפינוזה. אמנם שפינוזה אינו נמנה על "העברים" כותבי העברית, כי כתב בלטינית (אמנם גם ספר על הדקדוק העברי) אך חשיבותו הבינלאומית והיהודית כיהודי החילוני הראשון רבה ביותר. (המוחרם - שש תחנות להבנת החרם על שפינוזה):

https://youtu.be/y9uUBxdWO7E

ב-27 ביולי 1656 הופיע רישום בספר הקהילה הפורטגוזית של אמשטרדם – החרמתו של צעיר יהודי, בן 24 בשם ברוך שפינוזה. וכך נכתב: "האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:

"בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דוני] וקנאתו… ואתם הדבקים בא[דוני] א[להיכם] חיים כולכם היום.

"ואנו מזהירים שאין איש רשאי להתקשר עימו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."

(תורגם על ידי פרופ' ירמיהו יובל, התרגום מופיע בספרו 'שפינוזה וכופרים אחרים')

לפי הסרט יש שש סיבות להטלת החרם על שפינוזה:

1. בגלל אלוהים. הזיהוי שעשה שפינוזה של אלוהים עם הטבע. משפטו המפורסם: Deus sive Natura אלוהים או הטבע ביטל גם את מושג הבריאה.

זו לא סיבה לחרם ביהדות. היהדות בניגוד לנצרות אינה דת של דוגמות. כל יהודי רשאי לתפוס את אלוהים בצורה שונה. זיהוי אלוהים עם הטבע נמצא בקבלה (שהשפיעה על שפינוזה) על פי הקבלה יש אחדות בין אלוהים, האדם, והעולם, המתבטאת בשכינה המחולקת לעשר ספירות. כלומר זהות אלוהים עם הטבע. הגדרה שהרמב"ם (שחי לפני משה די לאון מחבר ספר הזוהר) היה ודאי מגדיר ככפירה כי היא פוגעת ב"אמונת הייחוד" – אחדות האל.

גם ביטול הבריאה אינו זר ליהדות. הרמב"ם הלך ע"פ אריסטו שלפיו העולם קדמון ולא מחודש (נברא) ולכן הוא לא הכניס את האמונה בבריאה לי"ג עיקרי היהדות שקבע.

2. בגלל הכפייה: פרופסור יוסף קפלן טוען שבגלל כפיית ברית המילה. סבו של שפינוזה הנוצרי עזב את פורטוגל וחזר ליהדות באמסטרדם. כיוון שנפטר לא נימול עשו לו ברית לאחר מותו. והוא נקבר לא ליד שאר בני המשפחה.  הילד ברוך שאל למה סבא קבור שם? שפינוזה לדעתו מבטא את הכעס על כך, והוא בז לאילו שמקפידים הקפדה יתרה על ברית המילה. מזה צמחה ביקורת הדת שלו.

סיבה לא סבירה. כפיית ברית המילה היא אולי סיבה מדוע התרחק שפינוזה מהיהדות, אבל אינה סיבה להטלת חרם עליו.

דווקא שפינוזה ראה את הערך הגדול של ברית המילה שבזכותה הוא הטרים את הרעיון הציוני כאשר כתב: "העובדה שהיהודים החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל, מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת. אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים… דוגמה למופת מצאנו אצל הסינים, שגם הם שומרים באדיקות מופלגת על איזה צמה בראשם, שבה הם נבדלים מכל האנשים האחרים, ובהבדלותם זו התקיימו במשך אלפי שנים רבים עד שהם עולים בהרבה על כל יתר העמים בקדמות. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש." "("מאמר תיאולוגי מדיני", מאגנס, ירושלים, עמ' 42-43 ). 

למותר לציין כי קטע זה לא הופיע בסרט.

3. בגלל הכסף: ב-1656 שפינוזה לא פרסם עדיין דבר. אך היתה לו בעייה בקבלת הירושה שקיבל מאביו, והוא לקח אותה לדיון בפני בית המשפט ההולנדי. שפינוזה ירש חוב גדול של אביו. לפי החוק הרבני הוא לא נחשב קטין, אבל בחוק ההולנדי נחשב קטין עד גיל 25. לשפינוזה היה משתלם לפנות לבית הדין ההולנדי שם היה משוחרר מחובות הירושה. זה היה ארבעה חודשים לפני החרם. יתכן שהחרם לא הוטל בגלל הרעיונות המהפכניים של שפינוזה שבכלל טרם הועלו על הכתב, אלא בגלל כסף. שפינוזה היה היחיד מהקהילה היהודית שעקף את בית הדין הרבני ופנה לבית הדין ההולנדי לבקש אפוטרופוס נוצרי שיפטור אותו מחובות אביו. המהלך הזה איים מאד על מוסדות הקהילה החדשה שחששה לאבד את סמכותה ולכן איימו עליו בחרם.

זו אכן סיבה רצינית. הנה סיבה טובה לפרישה מהיהדות, וסיבה טובה לחרם. מאתיים שנה אחריו טען היהודי המשומד קרל הלוי-מרקס: "האלוהים של היהודי הוא הממון."

4. בגלל המצוות: שפינוזה ביטל את תקפותן של המצוות. כפרשן המקרא החילוני הראשון הוא קבע שהמצוות הן חוקת המדינה שקבע משה. מרגע שהמדינה היהודית אינה קיימת עוד, אין יותר צורך במצוות. במדינה הנוצרית שפינוזה הפריד בין דת למדינה. אי קיום המצוות ע"י שפינוזה היא אכן הסיבה העיקרית לחרם עליו. היהדות אינה דת של דוגמות, אלא דת של מצוות. האמונה באלוהים מתבטאת במצוות. כל הפילוגים ביהדות מקורם בסוגיית המצוות. השומרונים, הקראים, הנוצרים יצאו מהיהדות כי לא הכירו בהלכה במצוות. כך גם שפינוזה. (החסידות לא יצאה מגדר היהדות כי המשיכו לקיים מצוות) – אם היה שפינוזה מסכים כפי שהוצע לו להמשיך לקיים מצוות תוך אמונה במה שירצה, לא היה מוטל עליו חרם.

5. בגלל הנשמה: אצל שפינוזה הנפש והגוף הם שני ביטויים של אותו דבר האינדיבידואל. אין נשמה נבדלת מגוף. אין בכך שום חידוש או סתירה של היהדות, ולא סיבה לחרם. גם הרמב"ם מקבל זאת. ראו את הגדרתו לתחיית המתים.

6. בגלל הגאולה: לפי שפינוזה יש להבין את היש הנצחי והאין סופי שאנו מכנים בשם טבע. אם אדם חווה את עצמו בתוך הנצח. זו גאולת הנפש. כך בן אדם מגיע לאושר. אמנם טרם נתקלתי באדם שהגיע לגאולת הנפש ולאושר מתורת שפינוזה, אבל ייתכן שיש כזה. אבל גם כאן אין סיבה לחרם כלשהו. גם אצל הרמב"ם העולם הבא הוא העולם הזה למביני עומק התורה. האמונה בגן עדן וגיהינום ותחיית המתים אינה אלא סיפורים לאנשים תמימים חסרי השכלה כדי שיקיימו את המצוות. כי ללא תקוות שכר, או יראה מעונש, אין קיום מצוות.

לסיכום: שתי סיבות רציניות יש להטלת החרם על שפינוזה:

 1. הסיבה הכלכלית ופנייתו לבית דין נוצרי.

 2. אי קיום מצוות. שהיא היא הסיבה העיקרית.

לא רק היהודים הטילו על שפינוזה חרם, גם הכנסייה הטילה חרם על כתביו של שפינוזה, אבל כמובן ברוח ימינו לא יפורסם משהו בלי משהו נגד ישראל, אז בקשר לחרם על ספרים שהטילה הכנסייה, חרם שלא היה ביהדות, מזכיר הסרט את אינדקס הספרים האסורים שישראל הטילה תקופה קצרה על ערביי יו"ש, וכמובן הסירה. (דקה 7:55)

(הערה: כל המובאות מהרמב"ם הינן מהקדמתו לפירושו המשנה, פרשת חלק. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"):

https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm

מילא ידל"ש אבל אין בתל אביב מה לאכול?

כתב "אל-ארצ'י", עפר בוים-אילני, הצהיר על עצמו כעל ידל"ש (יהודי לשעבר), אך עוד לא ערבי. הוא לא חוגג יותר את חנוכה (כי ניצחנו את היוונים), את פורים, (כי הרגנו את המן), ואת פסח (כי יצאנו לחירות והרגנו מצרים).

(עפרי אילני, "זה הזמן להפנות עורף ליהדות, תחת השמש", "אל-ארצ'י" 30.12.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2022-12-28/ty-article/.highlight/00000185-586b-d6a2-adf5-79eba2740000

כבר כתבתי עליו ("חדשות בן עזר", 1809). והזכרתי שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. כאב כן בנו. גיורא בוים-אילני, אביו של עופר אילני, התחנך בקיבוץ "השומר הצעיר" גן שמואל. בילדותו ילדי קבוצתו שלחו לכאורה מכתבים לילדי כפר נוער בברית המועצות, בעקבות קריאת הספר "הפואמה פדגוגית" של הרוסי מקרנקו בכיתתם. המחנך בניו גרינבוים היה זה שקרא באוזניהם את הספר והוא שיזם את "משלוח המכתבים", שלעולם לא עשו את דרכם מעבר לביתו הפרטי. המכתבים התגלו בעליית הגג של בניו. בין השאר נכתב ע"י הילדים לפני עשרות שנים: "שום דבר בה בישראל לא הגיע לרמה גבוהה כשלכם (בריה"מ). מתי משטר זה יתחלף? לזאת אנו מצפים בעתיד הקרוב" (גיורא אילני), או "אנו חברי המפלגה של מפ"ם וחברי הקיבוצים והקיבוץ גן שמואל, מקווים להגיע ביום מן הימים למשטר כמו שלכם" (תלמה יסעור).

http://mosad.ganshmuel.org.il/cgi-webaxy/item?249

איך אמר יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות." מסתבר שגם דור של אוטו-אנטישמים. והנה עפרי בוים-אילני יצא בתגלית חדשה: "בתור מי שחי בתל אביב לא מעט שנים, אני יודע שבקושי אפשר למצוא מה לאכול בעיר הזאת."

הסיבה, הוא טוען, היא הגזענות היהודית שלא מקבלת מהגרים מכל קצות העולם.

(עפר אילני, "בואו נודה בזה המסעדות כאן מביכות", "אל-ארצ'י", 25.4.23()

https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2023-04-25/ty-article/.highlight/00000187-b26d-d803-ad8f-fe7d54690000

אז באמת, מילא שאתה ידל"ש, אבל בתל אביב יש קושי למצוא משהו לאכול? צריך להיות לא רק קרתני כדי לומר זאת, אלא פשוט אידיוט. גם אם זה בא באיצטלה של איש העולם הגדול.

האם הרגו לנו את הפרדיננד זהה להרגו לנו את היטלר?

במלאות מאה שנה להולדתו מעלים בעולם את זכרו של הסופר ג'וזף הלר שנולד באחד במאי, 1923, בקוני איילנד בניו יורק, למשפחה יהודית דוברת יידיש שהיגרה מרוסיה לארצות הברית. אביו מת כשהיה ילד ואימו גידלה אותו ואת שני אחיו החורגים, ילדים של אביו מנישואים קודמים. הלר התגייס לצבא בגיל 19 והשתתף במלחמת העולם השנייה. הוא השתחרר לאחר המלחמה כשהיה בן 22 והחל, בזכות מלגה לחיילים משוחררים, ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. ב-1953 החל לכתוב את "מלכוד-22". הספר יצא לאור ב-1961. כתב היד נדחה 22 פעמים קודם לכן, המלחמה הסתיימה באמצע שנות הארבעים. הספר יצא בתחילת שנות השישים, ומיד נהפך פופולארי כספר אנטי מלחמתי המסמל את  האבסורד של המלחמה.

כספר אנטי מלחמתי המראה את האבסורד שבמלחמה הספר המשיך מסורת מפוארת של סופרים שפרסמו ספרות אנטי-מלחמתית לאחר מלחמת העולם הראשונה. המפורסם והטוב מכולם הוא ספר הסאטירה הנפלא "החייל האמיץ שווייק" של הסופר הצ'כי ירוסלאב האשק.

ב-28 ביוני 1914, נרצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, בידי לאומנים סרבים בסרייבו. ניסוחו הקלאסי של ירוסלב האשק, במשפט הפתיחה הנודע של "החייל האמיץ שווייק" הוא אמירתה של העוזרת, הגברת מילר, המודיעה למר שווייק: "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד." שווייק, שדמותו נעשתה למשל האוניוורסלי ל"שוטה" (הוא פרש משירות צבאי "לאחר שוועדה רפואית פסקה סופית שהוא אידיוט"), מבקש לדעת על איזה פרדיננד מדובר: "אני מכיר שני פרדיננדים," הוא אומר, "אחר הוא משרת אצל הרוקח פרושה ושתה בטעות בקבוק דוהן שערות, ועוד אני מכיר את פרדיננד קוקושקה, האוסף גללי כלבים, ועל שניהם אין מה להצטער." וגברת מילר משיבה לו: "לא, אדוני, זה הארכידוכס פרדיננד, ההוא מקונופישטה, השמן, האדוק." כבר בפתיחה הנפלאה הזו יש תמצית סאטירית נפלאה של אבסורד מלחמת העולם הראשונה.

ספר נוסף הוא "במערב אין כל חדש", ספרו האנטי מלחמתי של הסופר הגרמני אריך מריה רמרק, שהשתתף כחייל במלחמה. הספר עוסק בחוויותיו של חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה ובהשפעת המלחמה על החייל בעת החופשה בביתו. הספר הופיע ב-1929,

ספר נוסף הוא "השיגעון הגדול" ספרו של אביגדור מנחם פויירשטיין-המאירי שגויס ב-1914 לצבא האוסטרו-הונגרי והשתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בחזית האוסטרית-רוסית. ב-1916 נלקח בשבי הרוסי ועבר את שנות השבי בסיביר. שוחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917.

("השגעון הגדול")

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%92%D7%A2%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C

יש נקודות דימיון רבות בין "השיגעון הגדול" של פויירשטיין-המאירי ובין "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. אבל בספרו האנטי-מלחמתי של המאירי יש ההתייחסות ללוחם היהודי. סיפורי המלחמה שלו מדגישים את גבורת היהודים הנלחמים מלחמה לא להם, לעיתים מול אחיהם הנמצאים בחפירות בצד האויב וזאת תוך כדי נאמנות למסורתם, גם עד כדי קידוש השם.

ונחזור ל"מלכוד-22" (באנגלית: Catch-22) עלילת הרומן הסאטירי והאנטי-מלחמתי מאת הסופר של ג'וזף הלר המושפעת מ"החייל האמיץ שוויק" מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה ועוסקת בשאלת אי-שפיותה הגלובלית של המלחמה. הספר מתאר את קורותיו של קצין אמריקאי בשם ג'ון (אראם) יוסאריאן, (כיהודי הלר חשש לתת לגיבורו שם יהודי ובחר בשם ארמני) מטילן פצצות המצהיר שהוא אשורי, בטייסת הפצצה של חיל האוויר האמריקני המוצבת באי פיאנוזה שמדרום לאי האיטלקי אלבה, בים הטירני במהלך מלחמת העולם השנייה.

בחלקו הראשון נעה עלילת הספר בין הדמויות הקשורות בסיפור, תוך שהיא מתארת את השקפת עולמו של יוסאריאן, דאגתו הכרונית מפני המוות, שנינותו, תיסכולו וההומור האבסורדי שלו. היא מתארת גם את חוסר רצונו לתרום למולדתו ולחבריו – יוסאריאן התנדב לקורס טיס, מתוך מחשבה שעד שהקורס ייגמר, גם המלחמה כבר תיגמר, וכך הוא יחמוק מהשתתפות פעילה בה.  המוטיב העיקרי בספר ומכאן שמו "מלכוד 22", הוא: ניתן להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות, אך לשם כך יש למלא טופס בקשה. המלכוד הוא שמילוי טופס הבקשה גורם לסיווג החייל שמילא את הטופס כשפוי, וממילא הבקשה תידחה.

לקראת סוף "מלכוד-22", יוסריאן פונה למייג'ור דנבי: "אל תספר לי על לחימה להצלת מולדתי. כל הזמן לחמתי להציל את מולדתי. כעת אני עומד ללחום מעט כדי להציל את עצמי."

דנבי שואל אותו, "אבל יוסריאן, נניח שכולם היו מרגישים כמוך?" ויוסריאן, בהיגיון הברזל שלו, משיב: "אז הייתי טיפש ארור אילו הרגשתי אחרת, נכון?" וזהו בדיוק מלכוד-22: רק מי שאיבד את שפיות דעתו יכול להשתחרר מהצבא, אבל אם אתה נבון מספיק כדי לבקש להשתחרר מהשירות פירושו שאתה שפוי ולכן אי אפשר לשחרר אותך.

בניגוד לספרים האנטי-מלחמתיים שפורסמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, הספר "מלכוד 22" שעוסק במלחמת העולם השנייה מעורר קצת אי נוחות שמשום מה לא נדונה ע"י המבקרים.

אכן מלחמת העולם הראשונה שפרצה בגלל רצח הפרדיננד היתה אבסורדית עד מאוד, אבל מלחמת העולם השנייה היתה שונה לחלוטין. היא היתה מלחמה נגד היטלר. אילולי המלחמה נגדו, לו חלילה היטלר היה מנצח, היו הגרמנים משמידים את כל היהודים כולל את ג'וזף הלר עצמו. במלחמת העולם השנייה אין ולא היה כל מלכוד. הניצחון במלחמה היה הכרחי. אין דינו של "הרגו לנו את הפרדיננד" להרגו את היטלר. לכן מוטב היה לו נכתב הספר על רקע מלחמת העולם הראשונה. המלחמה בהיטלר שגיבור הספר השתתף בה לא היתה ולא היתה יכולה להיות אבסורד.

המלחמה בספרדים

אריה מכלוף דרעי נגד הספרדים

רבים נחשפו לסרט של תלמידות אולפנת חורב בירושלים. גם יו"ר ש"ס אריה מכלוף דרעי, העבריין הסדרתי, עשה עצמו מזועזע. מסתבר שהוא הוא האחראי לאפליית תלמידות האולפנה.

מסתבר שלקראת סיום הלימודים בכיתה ח', ביקשו יותר מ-70 תלמידות ספרדיות מבתי ספר חרדיים מעורבים, אשכנזיים וספרדיים, להירשם לסמינרים חרדיים אשכנזיים בירושלים, הנחשבים לטובים ביותר. הן פנו לכמה מוסדות כאלה, הוכיחו שהן עומדות בתנאי הקבלה וניסו להתקבל. במערכת החינוך לא היתה מחלוקת על כך שהן איכותיות ומצטיינות, "ברמה לימודית ורוחנית גבוהה," או כלשון העירייה: ברמה א'א'.

למרות זאת בקשותיהן נדחו בזו אחר זו בתירוצים עלובים, שפניותיהם בכתב ובעל פה לא נענו, ושהעירייה לא טרחה לבחון ברצינות ערעורים ותלונות שלהם. בצר להם החלו ההורים לאסוף מידע על הפרשה, הקליטו בסתר מנהלים ועובדי עירייה ולמדו שהעירייה אינה שוקלת את טובת הבנות ואת רצונן, וכי מדובר ביד מכוונת מגבוה. של מי היד הארורה הזאת, שאלו, והצביעו בשלב הראשון לעבר ליאון: "העירייה ניסתה לכפות על הבנות להירשם לסמינר חדש, שהוקם בשרלטנות בדקה ה-90 לפני פתיחת שנת הלימודים מתוך צרכים פוליטיים בלבד ובלא קשר עם טובת התלמידות," טענו.

אחר כך, כשגילו שהעירייה העבירה לסמינרים את רשימת התלמידות המצטיינות ואסרה עליהם לקלוט אותן, נחשף הסוד הגדול: דרעי החליט להקים בירושלים סמינר ספרדי מזרחי חדש של ש"ס, "הכתר" שמו, וגילה שקשה לאייש אותו. לכן גרם לעירייה לנתב לסמינר את התלמידות המצטיינות, בניגוד לרצונן המפורש, ולהבהיר להן שזה הסמינר היחיד שמוכן לקלוט אותן. דרעי לא הסכים שהבנות הספרדיות ייקלטו במוסדות האשכנזיים כפי שילדיו שלו נקלטו בהם.

מנהלת אחד מבתי הספר בשיחה מוקלטת עם אחת האימהות: "דרעי עומד מאחורי הסיפור... יש את ראש העיר שהוא יד ביד עם דרעי, ודרעי הוא שיחליט שהוא פותח את הסמינר וכולם חייבים להתכופף תחתיו... לכן בעירייה לא יכולים לעשות כלום בסיפור הזה."

 (מרדכי גילת, "דרעי מזדעזע? הוא בעצמו אחראי לאפליית תלמידות ספרדיות", "אל-ארצ'י", 19.4.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-04-19/ty-article-opinion/.premium/00000187-99a1-d6e9-a997-9faf00850000

בשביל כוח פוליטי דרעי מוודא קיום אפליית תלמידות.

המלחמה באשכנזים

השר דוד אמסלם כטורקמדה: "צריך להעמיד לדין את ברק וחיות"

על רקע המחאות נגד המהפכה המשטרית, ציין השר דוד אמסלם את השינויים שהיה רוצה לראות בבית המשפט העליון: "בשמאל," אמר אמסלם, "יש גזענות עצומה בגלל שרוב האשכנזים בשמאל והם רואים את בני עדות המזרח כנחותים. אצלנו בימין, מלבד הציונות הדתית, רובנו ספרדים, ולכן אני מצפה שהספרדים הם אלו שיובילו את הימין," הסביר אמסלם והוסיף כי הוא מאמין שהשינוי יגיע מהליכוד.

"מה שקרה ב-3 החודשים האחרונים זה לא ניסיון, זה הפיכה באופן מעשי ובמובנים מסוימים יש לנו פה אירוע דרמטי. את ההפיכה התחיל אהרן ברק, האדמו"ר הגדול, כשהוציא בדבריו המונים לרחובות," אמר אמסלם. "כל מי שהוביל את המחאה הזאת, ביניהם אהוד ברק, אהרן ברק ונשיאת בית המשפט העליון – אלו אנשים שצריכים להיות מועמדים לדין על ניסיון הפיכה," אמר בתקיפות אמסלם. "היום בצבא יש אנרכיה מוחלטת. טייסים בצה"ל מחליטים להיות נפקדים. אני לא מכיר נשיאת בית משפט עליון בעולם שיש לה חיל אוויר, יחידות מיוחדות וסייבר שלה. צריך להקים ועדת חקירה לעומק בעניין הזה וזה יקרה.

"מדינת ישראל כרגע נשלטת על ידי מיעוט אליטיסטי שחי באזור תל-אביב-הרצליה ושבר את כל הכללים. בסופו של עניין בית המשפט העליון זה קליקה, איך לא נטשטש יש חוג חברתי שמייצג רק את האליטה ואת ערכיה," הוסיף, ועל כן אמסלם מאמין כי המהפכה המשפטית הכרחית. "עבדתי בחקלאות, בבניין, ניקיתי מפעלים, לא היה לנו אשכנזי אחד עובד כפיים איתנו. אני מכיר הרבה בני עדות המזרח מוצלחים, המונים, אבל כשאני מעוניין לדוגמה למנות דירקטור מי עוצר אותי? בג"ץ," אמר אמסלם. "השופט עמית החליט שאני לא אמנה דירקטורים והוציא צו כי אני רוצה למנות מישהו שלא מתאים לו. הוא שומע עליי ומקבל פריחה בגוף.

"יש הרבה גזענות בארץ אבל בג"ץ זה ראש הגזענים – עובדה אין שם ספרדים, מדוע? כמו שאמר אהרן ברק 'לא מצאתי מרוקאי', אמסלם דוד ימצא לך," הוסיף.

https://www.mako.co.il/news-politics/2023_q2/Article-8cb3d83ce348781026.htm

בעוד שאריה מכלוף דרעי עושה קריירה מאפליית ספרדים, דוד אמסלם עושה קריירה מרדיפת אשכנזים. אגב שניהם לא ספרדים ולא מזרחיים, אלא יהודים מערביים-מוגרבים, בפוליטיקלי קורקט אפרו-מרוקנים.

הקריירה החדשה של עמר ברוצלבסקי-בר-לב

עבודה אצל ספרדים

חלומו של דוד אמסלם מתגשם, והנה אשכנזי כעֹמר ברוצלבסקי-בר-לב השר לביטחון פנים לשעבר מצא עבודה אצל ספרדים במאפיית אנג'ל. בתשובה לניר גונטז' מספר ברוצלבסקי-ברלב שהוא קיבל עבודה לא בפול טיים ג'וב בדירקטוריון של המאפייה בעבור 120 אלף שקל לשנה, ומבחינה מוסרית לא מפריע לו כלל לעבוד כיו"ר דירקטוריון בחברה של עבריין ואסיר לשעבר.

(ניר גונטז', "'היית שר לביטחון פנים. נוח לך לכהן בדירקטוריון בחברה של אסיר לשעבר?' – 'אני מרגיש עם זה נוח וטוב.'" "אל-ארצ'י", 28.4.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-04-27/ty-article/.highlight/00000187-bcc6-d8af-a187-fde7b4ab0000

נאחל הצלחה ליו"ר הדירקטוריון החדש, וידאג שהפיתות של אנג'ל, הטובות מכל מתחרותיה, ימשיכו להגיע גם לתל אביב. משום מה לא ניתן להשיגן לאחרונה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי עכשיו את הפוסט האחרון שלך, שהיה מעניין במיוחד. שאלה לי אליך. אתה כותב וחוזר ומביע את התנגדותך הנחרצת להפגנות נגד הרפורמה המשפטית. האם מקובלת עליך הרפורמה במלואה כפי שמובילים אותה לוין ורוטמן? אין לך שום הסתייגות ממנה, המצדיקה למחות ולהפגין נגדה?

לא נראה לי, שכך זה באמת. בעיקר נוכח הנזקים לכלכלה, לביטחון ולחברה, כפי שהם מתבטאים גם בסקרים האחרונים. מציאות שלא ניתן להתכחש לה ולהתעלם ממנה.

בברכה,

משה מוסק

אהוד: ההפגנות אינן רק נגד הרפורמה המשפטית, הן בעיקר נגד נתניהו וממשלתו ונועדו להפיל אותם, וזאת בשם הגנת הדמוקרטיה-כביכול – אך בדרך לא דמוקרטית, באמצעות הפגנות רחוב בלתי-פוסקות המתקיימות בליבוי ובגיבוי מרבית התקשורת השותפה לשטיפת המוח הזו, הפגנות המשבשות את הסדר הציבורי! איומים ומצור על נבחרי ציבור! שיבוש טקסים ממלכתיים! עידוד סרבנות בצבא ובמילואים לפי יחידות צבאיות ולא כסתם אזרחים! הוצאת דיבת הארץ רעה לחו"ל ופגיעה בכלכלת ובביטחון המדינה! כל זאת כאשר הרפורמה המשפטית, בצורה זו או אחרת – לא תביא לשום דיקטטורה! לומר עליה כך זוהי זילות המושג דיקטטורה! פשוט מטמטמים את הציבור בעלילת הזדון הזו – בעוד שבארה"ב, המרשה לעצמה לגנות אותנו בנושא, פוליטיקאים בוחרים בשופטים!

ראה מה קרה לחיים רמון, שבזכותו יש לנו ביטוח בריאות ממלכתי, אבל הוא לא מצא חן בעיני מערכת המשפט והדיחו אותו על שטות של נשיקה חודרנית.

שופטים ותובעים, שרובם עושים נאמנה את מלאכתם הקשה – משרתם הקבועה ממומנת להם עד גיל הפנסיה, והם ערוכים לטפל בכל תלונה, אבל גם בתלונות סרק ובעלילות זדון על איש ציבור שנבחר לתקופה קצובה ואין לו את המשאבים העומדים לרשות מערכת המשפט כדי להתגונן! זה איוּם שכל איש ציבור עלול לעומד בפניו! כך תובעים מנתניהו להחזיר לבן דודו המת נתן מיליקובסקי שתי חליפות-בגדים שקיבל ממנו במתנה!

בית המשפט העליון מחליט במקרים רבים כבית משפט של "מדינת כל אזרחיה", גם של האויבים, המסתננים, המתפרעים, מניפי דגלי אש"פ, המחבלים, ושונאי ישראל החיים בתוכנו – כמו הטקס המשותף המטורף עם משפחות הטרור הפלסטיני בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שהתקיים בזכות הבג"צ ובניגוד להחלטת שר הביטחון!

חפש ביו-טיוב את דבריו הנרגשים והמזהירים של ד"ר מוטי קידר על האסון הקרב ובא על מדינת ישראל – שאם לא תתעשת היא עלולה לדמות למדינות המתפוררות המוסלמיות באיזור!

* מי המרוויחה הגדולה מ"המשבר החוקתי" בישראל? תעשיית דגלי הכחול-לבן הסינית. הזמנות לא פוסקות להגיע, משני הצדדים. עד שהטירוף ייפסק.

* אודי, אתה צודק. באמת לא ציינתי מה הקשר בין ניסן פחטר ( המכונה פחפח) ובן עמי פחטר, חשבתי שכל הארץ יודעת שאבא של ניסן, משה פחטר, הוא בן דוד של בן עמי. מה יותר ברור מזה?

אגב, בשנת 1959 הייתי במסיבה בשגרירות שלנו בלוס-אנג'לס. בין המסובים שמתי לב לעלמה חיננית שישבה לבדה בפינת החדר. מישהו לחש לי שהיא אלמנתו של בן-עמי פחטר. חבל שלא חשבתי אז על הקשר שלה עם הפחטר שהיה חבר שלי. הייתי יכול לספר לה איך ברחנו יחד מחירבת מחאז. אין לי מושג מה עלה בגורלה מאז. היא בטח צריכה להיות היום יותר מבוגרת ממני.

להת.

שלך

פוצ'ו

* נרי לבנה כותבת מברלין: "אפשר אולי לשאוב קמצוץ נחמה מכך שמותם  [של מאיר שלו ויהונתן גפן] העצוב לי כל כך לפחות גאל אותם מייסורי הצפייה בגסיסתה של הארץ שאהבו כל כך." ["הארץ", 28.4.23].

תישארי בברלין, נרי. שם מעולם לא גססו יהודים. שם גם אף פעם לא תרגישי "לבד בברלין", כשם ספרו המזעזע של הנס פאלאדה על גרמני אחד, אוטו קוונגל, בתקופת היטלר – אשר בעקבותיו כתבת שאת כבר מרגישה "לבד בתל-אביב" ההולכת ונעשית דומה לברלין בתקופה הנאצית. אכן, אין גבול לדברי האיוולת שלך, המשקפים כנראה גם את דעת מעסיקייך בשוקניה.

* "מיספר הנרצחים הכפיל את עצמו במהלך כהונת בן גביר." [כותרת ראשית בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום 30.4.23].

ברור, כאשר הפרקליטות עסוקה בכל כוחה במשפטי נתניהו, שדוגמתם מאיימת גם על אנשי-ציבור אחרים אם יפלו בידי מערכת החוק, וכאשר הערבים והבדואים רוצחים אלה את אלה, וכאשר אירגוני הפשע והחסות משגשגים, ו"כבוד המשפחה" מצדיק-כביכול רוצחים שהם קרובי-משפחה – אזיי בכול אשמים בן גביר וקובי שבתאי – ולא העברייניים בקרב אזרחי ישראל, גם יהודים.

ברור, יש להעניק חנינה-מראש לכל הרוצחים ויש לשפוט את האשמים – בן גביר ושבתאי, ולכלוא אותם מאחורי סורג ובריח! ואולי גם לכלוא מאות שוטרים מותשים ועייפים שאינם מספיקים ואינם מצליחים למלא את תפקידם, להילחם בפושעים וברוצחים – מפני שהם עסוקים יומם וליל בהצבת גבולות להתפרעויות של "הפגנות המחאה" – השואפות ליצור כאוס בישראל!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-12 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל