| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1845
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז באייר תשפ"ג. 8.5.2023
עם הצרופות: 1. במושב עלמה (עומדת מימין אימה של לאה וסבתה). אלבום פרטי. 2. דונאטו מנדוצ'ה. צילום ויקיפדיה. 3. יהודי סן ניקנדרו נפגשים בפעם הראשונה עם חיילי הבריגדה. צילום ויקיפדיה. 4. לאה מרדכי ויצ'דומיני. אלבום פרטי.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים. // איליה בר-זאב: רק נֹגה מתגרֶה בשמש. // מוטי ברגר: גיוס בני הישיבות. // אורי הייטנר: 1. סיסמת סרק. 2. צרור הערות 7.5.23. // יוסף אורן: מגלות לגאולה ביצירת חיים הזז, ותגובת אהוד בן עזר. // עדינה בר-אל: בחרו להיות יהודים. // ארנה גולן: ילדה של קיבוץ – מעולם שאין בו כסף כלל – לעולם שהכסף מניע אותו. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק כ"א: הקרב על משלט 86. // נעמן כהן: יחי המלך החדש צ'רלס השלישי. // ממקורות הש"י. // צביקה זליקוביץ: מדינת ישראל מאבדת את עצמה לדת.
* * *
*
וְחֹם לֵילוֹת מִתְאַפְּקִים
אִתִּי בִּגְבוּרָה תְּחַלֵּק.
עוֹד יֵשׁ לַיְלָה
כְּשֶׁטֶף דְּמָעוֹת יָבוֹא,
כְּזֵר צְלִילִים מְבַעְבֵּעַ
מַעֲמַקִּים – יָם.
עוֹד לַיְלָה אֶחָד בְּגוֹרָלֵנוּ
תָּלוּי יָחִיד,
זוֹהֵר עֲלֵי תְּהוֹמוֹת.
1928
מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
רק נֹגה מתגרֶה בשמש
הַשָּׁנִים שֶׁחָרְצוּ סְדָקִים בְּגוּפֵךְ,
בַּזִּכָּרוֹן,
שָׁנִים פְּשׁוּטוֹת, סְדוּרוֹת,
מְשַׁחֲרוֹת לַטֶּרֶף.
חֲרָבוֹת מַכּוֹת בִּיפִי חָכְמָתֵךְ.
הָאוֹר חָזָק וְחוֹרֵט בַּכֹּל,
רַק נֹגַהּ מִתְגָּרֶה בַּשֶּׁמֶשׁ –
הנְּקֻדָּה הַקְּטַנָּה הַזֹּאת
נִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֶיה לְהַאֲפִיל מְעַט
אוּלַי נִבְרַח אֶל זִכָּרוֹן חַמִּים –
אֶל הָאוֹרוֹת הַדּוֹעֲכִים.
* * *
גיוס בני הישיבות
בס"ד, 4.5.2023
אהוד היקר והחביב, רב שלומות. אפתח בתודה על הגיליון המגוון והמלא בכל טוב שמפתיע בכל שבוע מחדש. אבקשך להרשות לי לומר משהו קצר על הנושא הבוער – גיוס בני הישיבות.
בהחלט יכולני להבין את הכעס על הדיחוי שניתן לבני הישיבות משירות צבאי. אולם עדיין צורם לי לשמוע ביטויים חריפים של אורי הייטנר ואחרים, כגון "טפילים" "פרזיטים" "סחטנים" "משתמטים" וגרועים מאלו.
מתוך היכרותי עם רבים מבני הקהילה החרדית, אני מבקש לומר רק דבר אחד: רובם אינם נהנתנים גסי רוח ולב החפצים לחיות חיי טפילות וסחטנות על חשבון אחרים. נהפוך הוא. רובם אנשים מוסריים המאמינים באמת ובתמים כי רצון האל הוא שהצעירים ילמדו תורה ולא יילכו לשירות הצבאי. למען זאת הם מוכנים לוותר על לימודים אקדמיים שמבטיחים להם קריירה וחיי רווחה. למען זאת חי רובם הגדול בדחק וצמצום, וממשיך ללמוד תורה זמן רב מעבר לתקופת השירות הצבאי, ואף סופג חרפות וגידופים מאנשים כהייטנר ושות'. הבה ונזכור שקובעי המדיניות לקהילה החרדית אינם פוליטיקאים ציניים, אלא רבנים גדולים בתורה וחלקם מפורסמים גם כאנשים הגונים ומוסריים (כמו למשל מנהיג הציבור הליטאי הרב גרשון אידלשטיין ראש ישיבת פוניבז'), ולא פלא ששומעי לקחם מקבלים את דעתם. ולסיום – אני מעדיף להאמין שיש רצון אמיתי להגיע להידברות, ולא רק להוציא כעסים ולהשתלח. אם ברצוננו להביא לכך, הבה נכבד איש את רעהו, ודברי חכמים בנחת – נשמעים. בברכה לכל הקוראים,
מוטי ברגר
* * *
אורי הייטנר
מתוך המתח הציבורי חסר התקדים בעקבות המהפכה המשפטית, חוק ההשתמטות מצה"ל, חוק החמץ המיותר והפרובוקטיבי, הניסיונות להתנקש בחוק השבות, הניסיונות לבטל את המיזם התרבותי החשוב והמקסים "שבת ישראלית", עליית מפלגת הטירלול הרגרסיבי – נועם ועוד, הולכת וגוברת בציבור הקריאה להפרדת הדת מהמדינה. הנה, פתרון קסם שיפתור באחת את כל בעיותינו. "אין דמוקרטיה בלי הפרדת הדת מהמדינה."
פתרון הקסם הוא מקסם שווא ואינו אלא סיסמת סרק. ברוב המוחלט של הדמוקרטיות, אין הפרדה של הדת מהמדינה. בריטניה, למשל, היא דמוקרטיה? הנה, השבעתו של המלך צ'רלס למלוכה הפכה אותו אוטומטית לראש הכנסייה האנגליקנית. למה הדבר דומה? שנשיא מדינת ישראל יהיה הרב הראשי. זוהי זהות הרבה יותר חזקה בין הדת למדינה מזו שבישראל.
בארה"ב ובצרפת יש הפרדה בין דת ומדינה. והנה, ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות בעולם וצרפת היא כנראה המדינה החילונית ביותר בעולם. ללמדך, שהפרדת הדת מהמדינה היא סיסמה שאינה מבטאת את החיים האמיתיים.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכן, הפרדת הדת מהמדינה רלוונטית רק אם מפרידים בין הלאום היהודי והדת היהודית. הפרדה כזו לא תיתכן. אין זהות בין הלאום היהודי לדת היהודית, אך אין שום אפשרות לנתק ביניהם. אין לאום ללא תרבות לאומית והתרבות הלאומית של העם היהודי, מבוססת על הדת היהודית. עומקה של התרבות היהודית הוא מורשת ישראל, שברובה היא מורשת דתית – התנ"ך, המשנה, התלמוד, הספרות ההלכתית, פרשנות התנ"ך, סיפורי חסידים וכד'. זו היתה כל התרבות היהודית עד לפני כמאתיים שנה. והתרבות הלא דתית במאתיים השנים האחרונות – אף היא מושרשת עמוק בדת היהודית, שואבת מתוכה את אוצרות הלשון, את הסיפור היהודי, את ההיסטוריה היהודית, גם כאשר היא בוויכוח עם הדת. שירתם של ביאליק, אלתרמן, רחל, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר, יורם טהרלב, אהוד מנור ורחל שפירא, הספרות של ש"י עגנון, ברנר, משה שמיר, עמוס עוז, חיים באר ומאיר שלו – כולם, בראש ובראשונה, דיאלוג עם מקורות ישראל, שהם דתיים בבסיסם.
הציונות מרדה בתרבות הדתית של ציפייה פאסיבית למשיח צדקנו שיגאל אותנו וקראה לעלות בחומה, לדחוק את הקץ ואם יש צורך למרוד בגויים. אך היא מעולם לא התנתקה מן הדת והמסורת וראתה עצמה כממשיכה וכיורשת האמיתית של היהדות. בנאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון הוא אמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. ... כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר."
הציונות זקפה את קומתו של העם היהודי, השיבה אותו אל ארץ אבותיו, החייתה את שפת התנ"ך. התנועה הציונית אימצה את הדגל המבוסס על הטלית, שהיה לימים לדגל המדינה. המס ששילמו המתפקדים לתנועה הציונית היה השקל, ברוח מחצית השקל שהתורה מצווה כל איש בישראל לשלם מדי שנה לבית המקדש. השקל הוא גם המטבע של מדינת ישראל. סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, מנורת בית המקדש.
מגילת העצמאות נפתחת במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה."
מיד בתום הקראת מגילת העצמאות, קם הרב מימון וברך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל הנוכחים קראו בהתרגשות: אמן!
המילים הראשונות שנאמרו מעל דוכן הכנסת הראשונה, היו דבריו של הנשיא הזמני חיים ויצמן, יומיים טרם השבעתו לנשיא המדינה: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו – ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים."
על כל אלה ניתן לומר שהם אינם דתיוּת אלא תרבות יהודית וזה נכון. אך התרבות הזו קשורה בעבותות לדת היהודית, כי אלה השורשים של עמנו, ועם שמתנתק משורשיו – כמוהו כעץ המנותק משורשיו – אין לו תקומה.
אין חפיפה מלאה בין הלאום היהודי לדת היהודית, אבל הלאום היהודי הוא לאום שיש לו דת אחת, והדת הזו שייכת ללאום אחד. ולכן, הזיקה ביניהם אינה ניתנת לניתוק. וכיוון שכך, גם הזיקה בין מדינת הלאום היהודית לדת היהודית אינה ניתנת לניתוק. כל ניתוק כזה הוא מלאכותי וחסר שחר.
ניתן לומר שכל הדוגמאות שנתתי עוסקות בסמלים, אך מה שגורם לקריאות להפרדת הדת מהמדינה אינם סמלים אלא דברים קונקרטיים. אך הסמלים הם דבר חשוב מאוד, הם שאר הרוח של חברה ושל מדינה, הם חזונה. אכן, הזיקה בין הדת והמדינה היא בעיקר סמלית, אך אין ערוך לחשיבות הסמל הזה. ואילו הפרדה בין דת ומדינה, גם היא בעיקר סמלית. אלא שהיא סמל מפריד ומשסע, סמל של התנתקות עם משורשיו.
קונקרטית, להפרדה בין הדת והמדינה אין משמעות בסוגיות הכואבות. ההשתמטות החרדית משירות בצה"ל אינה סוגיה של דת ומדינה, אלא סוגיה של כוח פוליטי עודף של קבוצה בציבור, שהשתמשה בו לרעה והשחיתה את עצמה בתרבות ההשתמטות. האם הכרזה על הפרדה בין דת למדינה, תגרום לחרדים להתגייס לצה"ל? האם היא תגרום לכך שהחרדים יגויסו בכוח לצה"ל? האם היא תקטין את כוחם הפוליטי של החרדים? האם היא תמנע מהם להשתמש לרעה בכוחם כדי להמשיך להשתמט? כמובן שהתשובה על כל השאלות הללו שלילית.
אין להפריד את הדת מהמדינה, אך יש להסדיר בהידברות ובהסכמה לאומית את יחסי הגומלין בין הדת והמדינה ובין חילונים ודתיים. ברור שהשבת וחגי ישראל חייבים להישאר ימי המנוחה והשבתון בישראל. אך איך צריכה להתנהל הפרהסיה הישראלית בשבת? על כך יש לנהל דיאלוג מכבד ולהגיע להסכמות. אמנת גביזון-מדן ראויה להיות הבסיס להסכמות האלה.
הכרזה על הפרדת הדת מהמדינה תוכל להיות צעד פוליטי של רוב קטן שאולי יגיע פעם לשלטון, שיראה בהיבחרו הזדמנות לצעד כוחני שישליט את רצונו על הכלל וישנה את סדרי בראשית בשם "רצון הרוב". בדיוק כמו המהפכה המשטרית של לוין ורוטמן. ניסיון כזה ייענה בתגובה ציבורית קשה לפחות כמו התגובה הציבורית על המהפכה.
הלקח מאירועי החודשים האחרונים אינו צריך להיות ניסיון של כל חלק בציבור לעלות לשלטון ובתורו לשנות את בסיסה של המדינה, אלא להיפך – שאסור לשלטון לנהוג כך. מי שמדבר על הפרדה בין דת למדינה, מפנטז על מהפכה משטרית ברוחו, בתורו. מי שמפנטז על כך, לא למד דבר ממה שקרה כאן בארבעת החודשים האחרונים. ואלמלא היה מנותק כל כך משורשיו היהודיים, היה לומד את מאמר הלל הזקן, שמה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה על רגל אחת.
2. צרור הערות 7.5.23
* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא היתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.
כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, היתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.
השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.
לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).
שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.
ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות היתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכייה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.
כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.
* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות. וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופייה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים?" "שיישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר?" "מוחמד מת?" "ברוך הגבר?" או הגרוע מכל – "כהנא צדק?" וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?
* נו, פטר אותו.
* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.
* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים. ואני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.
* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה..."לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?
זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילוניים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.
לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות. במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ... המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?
* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל! אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.
* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים. את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.
[אהוד: לא נמאס לך מהדמגוגיה שלך? מה תעשה איתם בצבא? הרי צה"ל עצמו נגד גיוסם – כדי שלא יחריבו אותו מבפנים! הם כמו עם אחר. הם כמו הערבים. לא חייבים לשרת בצה"ל אלא רק כמתנדבים!
* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.
* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף. מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה. איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזניים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר. כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי. זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.
* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה. אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות. הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין. השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומייה... עין לציון צופייה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים." קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."
אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות," "מדינת העם היהודי," "מדינה יהודית," "מדינה יהודית ודמוקרטית," נישאו בכל פה.
הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה. הנואמת האחרונה היתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".
* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכול התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה. "רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.
* במלחמת האחים אני סרבן.
* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח. ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות". כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?
* מי שיכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק – הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.
כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע. הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור יימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.
אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התוכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין היתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית. עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן, ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שיכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.
ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תוכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התוכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".
ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.
על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא היתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון). והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תוכנית קרי, שהיתה אף היא ברוח תוכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים. שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם היתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.
* סדרת ייצור – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.
* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתייה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות. הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי." לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות."
יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעייה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה. הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.
* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.
* ביד הלשון: לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד."
מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה". בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית י"ח, כ'). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' י"ח, כ"א).
הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג. כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד," כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.
לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע." כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.
אורי הייטנר
* * *
יוסף אורן
מגלות לגאולה ביצירת חיים הזז
חיים הזז שנולד ב-1898 היה רק בן 75 כאשר נפטר ב-24/3/1973, ואחרי שחלפו מאז חמישים שנה כמעט נשכחו ספריו, שבכולם סיפר, בשלוש צורותיה של הסיפורת (הסיפור הקצר, הנובלה והרומאן), את סיפורו של העם היהודי בין הפרק האחרון של הגלות (סיפורי המהפכה ברוסיה ושתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים) לבין הפרק הראשון של הגאולה (תקופת העליות והעשורים הראשונים לאחר ייסוד המדינה).
שתי עובדות מסבירות את השתכחות ספריו של הזז עם השנים. העובדה הראשונה היתה צפויה ו"טבעית": כאשר זכה הזז בפרס ישראל לספרות עברית בשנת 1953 כבר נשפו בעורפו סופרי "דור בארץ" (בני המשמרת של ס. יזהר ומשה שמיר), שהבליטו בעברית צברית את ייחודם כילידי הארץ שמתנערים מ"נטל הירושה", הן מהוויית הגלות והן מחלום הגאולה שטופח בה במשך דורות – שני הנושאים המובהקים של ספרי הזז. והעובדה השנייה היתה בלתי-נמנעת: עם השנים נתמעט מיספרם של הקוראים שהצליחו להתמודד עם תוכנם התקופתי של סיפוריו וגם עם השפה העברית "הגבוהה" שבה כתב אותם.
הזז ביקש לקרב את הקוראים המאוחרים אל ספריו ולכן שקד בעשורים האחרונים של חייו (בסיועה של אביבה רעייתו) על כינוסם של סיפוריו, ואלה הופיעו במהדורת כתביו שבהם הכניס תיקונים לשוניים וענייניים (שהם תיקונים בניסוחם ובתוכנם) הן כדי להבליט את המעבר מגלות לגאולה כנושא-על בכתיבתו והן כדי להפוך את הסיפורים לקריאים יותר. את דעתי על יוזמתו זו הדגמתי במאמר על הידוע מבין סיפוריו הקצרים (בזכות היותו כלול בתוכנית הלימודים לספרות בבתי-הספר התיכוניים) "תיקוניו של הזז בסיפור 'שלולית גנוזה'" שאותו כללתי בבכור ספריי, "שבבים" (1981).
מהדורה שלמה של כתבי הזז, מהדורה בת 12 כרכים, הופיעה ב-1968, שאליהם נוסף בשנת פטירתו, ב-1973, הספר האחרון שהזז עצמו עדיין הכשיר לדפוס – "אבן שעות", שבו קיבץ שישה-עשר מסיפוריו הקצרים, שבתוכנם ובדמויותיהם המשיכו את עשרת הסיפורים שקיבץ בספר "אבנים רותחות" שהופיע כשלושים שנה קודם לכן, ב-1946.
אחרי פטירתו ב-1973 הוסיפה אביבה, אלמנתו, שטיפלה בעיזבונו הספרותי, שלושה כרכים למהדורת כתביו, את קובץ הסיפורים "פעמון ורימון" ב-1975, את אסופת מאמריו ונאומיו "משפט הגאולה" ב-1977 ואת "פרקי מהפכה" ב-1980 (כרך שבו נכלל נוסח סופי של שני סיפוריו הארוכים : "אריסטוטלס" ו"שמואל פרנקפורטר").
מגלות לגאולה
המסה הזו תתרכז בסיפורי הקובץ "אבנים רותחות" משנת 1946 ובסיפורי הקובץ "אבן שעות" משנת 1973, שהתיבה "אבן" בכותרתם מעידה על הקירבה ביניהם. אף שכמעט שלושים שנה הפרידו בין שני הספרים, רב הדמיון בין נושאיהם ובין הדמויות שהזז העמיד במרכז עלילותיהם.
בשני הספרים כלל הזז סיפורים קצרים שבהם תיאר את השינוי שהתחולל בחיי העם היהודי במהלך המאה העשרים: את ימיה האחרונים של העיירה היהודית בפולין ובאוקראינה, את הטלטלה שחוו יהודי מזרח-אירופה בימי המהפכה ברוסיה ואת התוצאה שלה בהתגברות העלייה של החלוצים לא"י. נושאים אלה שיקפו את המתח האידיאולוגי שהתחזק בעולם היהודי בשאלת המעבר מגלות לגאולה ואת המחלוקת בין היהדות שהסתייגה מדחיקת הקץ והמליצה להמתין לגאולה חזונית-משיחית לבין הציונות שפעלה להגשים את הגאולה בהווה בתנועת-עם היוצא מן הגלות ושב אל מולדת אבותיו.
הזז שיקף בסיפורי שני הקבצים את המתח בין יהדות וציונות בשאלת ארץ-ישראל הן בחיי הכלל הן בחיי הפרט, אך משום שכלל בשניהם סיפורים על דמויות האוחזות באפשרויות המנוגדות וגם נתן פתחון-פה להשקפות המנוגדות שלהן – הבליטו מבקרי הספרות בדורו את הסתירות בין סיפוריו בנושאים הללו. האמת היא, כמובן, אחרת: להזז היתה דעה מגובשת בנושא הגאולה מהגלות וביטא אותה בסיפוריו על-ידי שימוש בתחבולות ספרותיות שונות.
מסיפורי הקובץ "אבנים רותחות"
הקובץ "אבנים רותחות" נעשה מיד אחרי הופעתו ב-1946 לכרך הסיפורים המפורסם ביותר של הזז, בזכות שני סיפורים אירוניים שהתבלטו בו: "הדרשה" ו"דְרֶבְּקין". לפירסומם של שני הסיפורים האלה תרמו בעיקר דברי הקטרוג על הציונות שהשמיעו גיבוריהם, יודקה ודרבקין, שבהם לעגו לאקטיביזם הציוני הבהול לבצע מעשים בשם הגאולה, שסתרו את דרכה הזהירה והמתונה ביוזמותיה של היהדות בכל הדורות הקודמים בשאלת ההגשמה של כיסופי הגאולה.
מאליו מובן, ששני-עלובי-נפש אלה, יודקה ודרבקין, לא יצגו את הזז בתוכן "דרשותיהם" נגד הגאולה הציונית. ואף על פי כן, בני דורי, הטמיעו בזיכרונם את הפירוש המוטעה של מוריהם לסיפור "הדרשה" – פירוש שהתעלם מהמשמעות האירונית שהזז הבליע בעלילתו. עקב כך הפך יודקה, בניגוד לכוונתו של הזז, לגיבורם הנערץ של "הצברים".
הבה נודה על האמת, פרדוכסים כאלה מתרחשים לסופר כאשר סיפור יוצא מרשותו ומבואר באופן שגוי על-ידי קוראים שאינם מתעמקים מספיק בכתוב בו. וכך קורה שיתד פרשנית חפוזה ומוטעית שקוראים תוקעים אותה באדמה בדור אחד, מכה לפעמים שורש ואף מצמיחה אילן כה איתן עד שבני דורות אחדים אינם מצליחים אחר-כך לעקור את השתרשות הטעות הזו בחייה של הספרות העברית. וזהו תפקידה של הביקורת המאוחרת לתקן את הטעויות של מבקרי הדורות הקודמים בהבנת סיפוריהם של סופרי דורם.
שלילת ההיסטוריה בפי יודקה
מקורה של הטעות בהבנת הסיפור "הדרשה" [1942] הוא תוצאה של היעדר האיזון שקיים בעלילתו בין מצבו הפרטי של יודקה בקיבוץ שהינו ירוד ביותר לבין תוכן דרשתו שבה הוא מתרכז במצב הכלל. כאשר יודקה פנה אל חברי הוועדה של הקיבוץ, "זו שאינה גלויה אלא לצנועים וליחידים המזומנים לה," ודרש את התכנסותם כדי להאזין לדבריו, הם נענו לבקשתו כי למטרה זו נבחרו: למצוא פתרון למצוקתו הפרטית של חבר קיבוץ, שבעבר היה "מפרק הרים ומשבר סלעים, ויוצא בלילה יחידי לקראת אוייב," אך אחרי שסר חינו בעיני אשתו ויום אחד הלכה אחרי אחר בקיבוץ, פרש מחבריו ובחר לעבוד בשמירה על הקיבוץ בלילות.
לכן הופתעו "בני החבורה" שיודקה פתח את דבריו בנאום ארוך ומפותל נגד הגאולה הציונית: "אני אתחיל מזה שאין לנו היסטוריה כלל - - - שלא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו - - - אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי-עולם, לא שליטים ובעלי-מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין, לכל הפחות, לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית, לאיזה שד ללמד אותם קְלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: 'חברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל'."
באמצעות הבלטת הסתירה בין הציפיות של הוועדה ובין תוכן הדברים שהשמיע יודקה באוזניה, הסב הזז את עלילה הסיפור מהמישור הריאלי-סנטימנטלי אל המישור הריאלי-גרוטסקי. ואכן, מפתיחה זו של דברי יודקה מתפתח סיפור-המעשה ב"הדרשה" כסיפור קומי-אירוני המשקף אי-הבנה ברמה קיצונית בין היֵעוד של הוועדה הזו, לטפל במצוקתו האישית של הפרט, ובין התוכן ההיסטוריוסופי של הדברים שהשמיע יודקה באוזניה הן על ההיסטוריה של העם היהודי והן על הציונות: "אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי שני דברים הסותרים זה את זה." ולכן אין הציונות המשך ליהדות: "ובזה מתבאר הכול: גלות, קידוש השם, משיח... זה שלושה שהם אחד - - - שלא תהיה להם [ליהודים] גאולה לעולם... שיהיו נדים מגוי אל גוי וממדינה למדינה, דור אחר דור עד סוף כל הדורות."
סתירה זו בין תוכן הדרשה של יודקה לבין התוכן שציפו חברי הוועדה לשמוע מפיו היא שמתירה ל"ראש החבורה" להעיר ליודקה תחילה בנימה של הומור שעליו לדבר לעניין ואם רצונו לדבר על ההיסטוריה עליו לפנות לאוניברסיטה בהר הצופים, וגם לנזוף בו אחר-כך: "אמור את דבריך – והשתדל עד כמה שאפשר בלי פילוסופיה."
גינוי הציונות בסיפור "דְרַבְּקין" [1938]
דברי גינוי דומים נגד הגאולה הציונית השמיע גם דרבקין, העסקן הציוני שהודח מכל מעמד בהגיעו כעולה לא"י: "הציונות ויתרה על עיקר היהדות, על עיקר גדול של היהדות, על חזון אחרית הימים." שם, בגולה – טוען דרבקין – "היינו למעלה מן המקום, בעומקו של הזמן, בדורי-דורות, בחיי-עולם... חטיבת-נצח בעולם עובר וחולף זה, יחידה ומיוחדת, שלא מעלמא הדין, שונה מכל האומות הרשעות, מכל עצמה של אירופה וטומאתה כולה, כשושנה בין החוחים - - - ואילו כאן [בא"י] אין אנו אלא כגויים, כאירופה מנוולת זו ותרבות רעה שלה - - - כאן אנו במקומו של עולם, בשִׁכְנו של מקום, ושוב אין צורך בחיי-עולם... כאן ציונים בלי ציונות ויהודים בלי יהדות, ערטילאים וריקים, חופשים מתורה ומצוות, מכל ירושת הדורות - - - זו מלכות של גויים ולא מלכות ישראל!"
גם אל קטגוריה זו של דרבקין ניתן היה להתייחס ברצינות אלמלא הושמעה מפיו של זקן "מר ממרור" שפרנסתו אינה מצויה, ויש בליבו על כל העולם. ומאחר שלא סייעו לו כפי שחשב שראוי היה לקבל בא"י בזכות פועלו בעבר כציוני, נתמלא "שנאה חריפה, עקשנית ומפעפעת כארס, קשה יותר מן אותה שהיתה לו בליבו על שונאי ישראל ומן אותה שהיתה לו על הבולשביקים" והחל "מקטרג ומשטין ומושך עיסה כנחש" על כל מעשיה של הציונות בא"י: "כך נעשה פתאום, שלא ברצונו ושלא בטובתו, אנטי-ציוני, והיה טורף פקידים וארץ-ישראל, סותר גדר ועיקר, כותל וכרם, ועוקר את הכול." ולכן גם בסיפור הזה חייב הקורא לשים-לב לקשר בין מצבו האישי הירוד של דרבקין ובין הקטרוג בדבריו על הציונות ועל פעולתה המבורכת בא"י. ובכל מקרה, אין לייחס להזז את התוכן המעוות של דבריו.
תחבולת הזז בעריכת הקובץ
לביסוס הטענה ששני הסיפורים הקודמים בקובץ המוקדם "אבנים רותחות" אינם משקפים את דעתו של הזז על ההיסטוריה של העם היהודי, לא על העיירה בתחום המושב ברוסיה ובאוקראינה וגם לא על המהפכה שחוללה הציונות בא"י בתחילת המאה העשרים, כדאי לקורא לשים לב למחשבה רבה שהשקיע בקביעת סדר הסיפורים בכל קובץ מסיפוריו.
כבר בפתח קובץ סיפוריו הראשון "רֵחיים שבורים" [שהופיע ב-1942] ריכז סיפורים המתארים את העיירה היהודית באופן שונה מכפי שתוארה בסאטירות של מנדלי ופרישמן. בראש הקובץ הציב את הנובלה "דורות ראשונים" עם הפתיחה המפורסמת שלה : "חביבות עלי עיירות שלעבר, אכסניות עניות אלו של כנסת-ישראל, שדור אחר דור קיטרגו אותן סופרים ומליצים - - - עד שסוף שבטלו ועברו מן העולם." ומיד אחריה הציב את אחד מהיפים בסיפוריו הקצרים, את הסיפור "שלולית גנוזה", המספר על מעשה תמוה שעשה יהודי כדי שלא להלבין את פני חברו ועל התגובה הנבונה של הרב שראה אותו יוצא מזוהם מהשלולית בבגדיו שזוהמו.
ולקראת סוף הקובץ הציב הזז את הסיפור "רחמים" [משנת 1933], שבו הפגיש יהודי מר-נפש ובעל ספקות בגאולה ובציונות כמו מנשקה בֶּזְפְּרוֹזְוַני, אדם מר-הנפש ורואה השחורות, עם רחמים, סַבּל יהודי צנוע וטוב-לב. המפגש של מנשקה הפסימי עם רחמים האופטימי פתח אצל מנשקה צינורות אטומים שמנעו ממנו להבין נכוחה את קיומו הפגום, בלא אישה לצידו.
באופן דומה השקיע הזז מחשבה גם בעריכת הקובץ "אבנים רותחות", כאשר הפריד בין הסיפורים המקטרגים על ההיסטוריה ועל הציונות, "דרבקין" ו"הדרשה", על-ידי הצבת שני סיפורים ברוח הסיפור "רחמים", את הסיפור "אש בוערת" המספר על שלמקה, יהודי ממזרח-אירופה, ואת הסיפור "ירחם השם" המספר על סעדיה עראקי, יהודי שעלה מתימן – שניהם סיפורים על בעלי אמונה.
פתיחת הסיפור "אש בוערת" מסכמת למעשה את כל תוכנו: "תחילתו של שלמקה היתה בימי הפרעות של פטרולה," כאשר נפגש בסימטה עם הגוי שהתכוון לרוצחו עקב היותו יהודי, ומאז שניצל מידיו של היידמק הפך שלמקה ליהודי "בוער" – לאקטיביסט יהודי אשר "רץ ברחובות [עיר אחת של בסרביה] ומכריז על הגאולה וארץ ישראל," ונודע בין החלוצים כאדם שאֵש בוערת בחובו. ואילו סעדיה עראקי מתאמץ, ממניע דומה לזה של שלמקה, לאחות את הקרע בביתו, בין אהבתו לבדרה אשתו לבין כיסופיו לבן שייוולד לו ממנה וימשיך את ציפיית הדורות ביהדות תימן לגאולה, ציפייה שעליה סיפר הזז גם ברומאנים "היושבת בגנים" [1944] ו"יעיש" [1947].
לחיים הזז היתה אהבה עזה ליהודיו "הבוערים", שאש האהבה לעמם לתורתם ולארצם ניצתה בהם והם מסורים לה בכל יֵשוּתם. לפיכך, לא הבדיל הזז בספריו בשתי חטיבות נפרדות את סיפוריו על יהודים מארצות המערב מסיפוריו על יהודים שעלו לא"י מארצות המזרח, אלא שילב את הסיפורים זה לצד זה בכל קובצי הסיפורים המוקדמים שלו, כדי להעיד שכיסופי גאולה זהים מן הגלות, שהיו חקוקים בליבם של יהודים מכל הגלויות במשך דורות, כאילו נחקקו באבן, הניעו את אלה וגם את אלה לחזור אל א"י במסגרת תנועת-עם ציונית כדי להתגבש בה מחדש כעם.
מיכל קרול – גיבור הסיפור "בעל הדין"
בבולט מבין סיפורי הקובץ "אבן שעות" [שהופיע ב-1973, כשלושים שנה אחרי "אבנים רותחות"], בסיפור "בעל דין", גילף הזז עוד מקטרג על הגאולה הציונית, את מיכל קרול. משעה שיצא ממאסרו במחנה, עמד מיכל יחד עם ניסל סוק ואמר קדיש על עצמו. מאותו מעשה כמו נולד מחדש, כי מאז אין הוא עוד נוטר לגרמנים על שהמיתו את בני משפחתו ועל שכלאו אותו לייסורים במחנה הכפייה. רק לקונו בשמיים אין הוא מוחל.
אחרי שהשתחרר מצא את גרמניה נוחה לו ולהפקר מעשיו. מה טעם עלה לא"י, אינו יכול להסביר לעצמו, וגם לא את הרגלו לגנות את כל מה שמתרחש בה: א"י לא באה אלא להשלים מלאכה שהתחילו בה הגרמנים בכבשנים – "מאת ה' היתה גם השריפה הגדולה. הכול מידו. הוא השאיר לנו פה שארית ופליטה להתרפא מא"י, ממשיח, מיהדות." ועוד: " פה, אצלכם, בישראל, ניטל טעם יהודי מן האדם, בטל הצורך להיות יהודי."
תלישות זו מהנעשה במדינת ישראל התבטאה גם בחייו הפרטיים. ניצולה מהשואה פגש מיכל קרול בבית-המלון שבו השתכן בהגיעו לארץ, אישה נאה וראויה בכול להתאהב בה, אך דווקא אז הוא נמלט על נפשו לגרמניה, ורק אחרי שנודע לו כי נישאה בינתיים לאחֵר חזר לכאן, כדי להמשיך להיות בעל-דין נצחי לקונו וקטגור-תמידי לא"י.
לשאלה אחת לא היתה למיכל קרול תשובה : "למה טרח ובא לכאן? אין כאן לאדם כמוהו כלום. אין זה שלו. עולם בלא יהודים שלו. בלא משיח, בלא ארץ-הקודש, בלא זיכרונות של אלפיים שנה. עולם מָחוּק." משום כך התעלם מיכל קרול מחשיבות המעשה הגדול שנעשה בא"י, אלא המשיך גם כאן להיות "בעל דין" תמידי לבורא העולם ולהתריס כלפי שמיים. בכך דומה גם הוא, ניצול השואה, למקטרגים הקודמים, דרַבקין ויודקה, שניהם מבני העליות.
תיקון המעוות בסיפור "דברי הימים"
נגד עיוות ההיסטוריה של העם היהודי ונגד הביזוי שלה בפי מקטרגיה, כלל הזז בקובץ "אבן שעות", את הסיפור "דברי הימים" [שהיא המונח העברי לתחום-הדעת "היסטוריה"], המתקן כבר בכותרתו את עיוותו של "יכל קרול" גיבור הסיפור "בעל דין".
אחת מדמויות המשנה בסיפור זה הוא יאן זאבולוצקי – "קומוניסט ותיק שנימוק רוב ימיו בפאוויאק" [במחנות-העבודה בצפון הרחוק]. ומאחר שעותק מן ה"הגדה" לא נמצאה אז ברשותו, הוא ציטט מזיכרונו, כאשר ערך סדר פסח, חלקים שנחקקו בראשו מבית אבא. אך כאשר הגיע ל"עבדים היינו לפרעה במצרים," סטה מן ההמשך ועבר לדבר על המשטר הקומוניסטי ועל הרשעות של העם הרוסי: "זה העם הרוסי, עם עבדים מאז ומעולם, עם ללא דברי-הימים, שאין דברי הימים לעבדים, דברי הימים של שולטיו הם-הם דברי-ימיו, תחילה בדברי-ימיהם של הצארים ולבסוף דברי-ימיה של המפלגה הקומוניסטית." ועל כך הוארך מאסרו בשנים נוספות.
אך נאמן לכותרת "דברי הימים", התרכז הזז בסיפור הזה בתיאור שונה של תולדות העם היהודי, על-ידי הבלטת קשר הרציפות בין הדורות. כלומר: בעוד שיודקה, גיבור הסיפור "הדרשה", טען שהגויים כתבו את ההיסטוריה של העם היהודי, הבליט הסיפור "דברי הימים" בשתי גרסאות את כוחות האמונה הפנימיים שבעזרתם שרד העם היהודי בגלות במשך דורות.
גירסה ראשונה מספרת על ב"ח, הרב סירקיס יואל (1640-1561), מגדולי הפוסקים האשכנזים בפולין, אשר כיהן כאב בית-דין וראש ישיבת קראקוב שהכינוי שלו ב"ח נגזר מן האותיות הראשונות של ספרו "בית חדש", שהוא פירוש ביקורתי מקיף על "ארבעה טורים" של יעקב בן אשר. ב"ח ביקש להדפיס את חיבורו "בית חדש" בפראג ואף מצא מדפיס לביצוע הדפסת ספרו זה. אך אחרי שבחלום לילה נאמר למדפיס שימשוך את ידו מהספר, כי ביום שבו יראה את הספר מודפס "ישלים את מלאכתו שהיה עליו לעשות וייפטר מן העולם," חזר בו המדפיס מהתחייבותו להדפיס את הספר וכך עשו גם שאר מדפיסי פראג – כולם משכו את ידם מהמלאכה. חזר ב"ח לפולין והדפיס את ספרו אצל מדפיס בקראקוב. ואכן, ב"ח נפטר ביום שראה את ספרו מודפס.
הגירסה השנייה פורשת את קורותיה של משפחה אחת במשך שלושה דורות בעת החדשה, בתקופת המעבר של העם היהודי מגלות לגאולה. למלמד לייבוש, בן הדור הראשון, היו שני בנים. "הבכור כסוציאליסט-דמוקרט נטל דינו בעבודת פרך עוד בימי ניקולאי, והצעיר נתחייב בנפשו כבּוּנְדאי ונטרד מן העולם על-ידי הבולשביקים. בשני שבילים הלכו ושני מעשים עשו ואבדו מן העולם." נותרה למלמד לייבוש בת יחידה ומתה בלידתה. נטל המלמד את נכדתו, אסתר, וגידל אותה עד שהגיעה לפרקהּ. יום קודם לחופתה הזמין אליו את אביו של אחד מתלמידיו, שגביר היה, ואמר לו כך: "מחר אם ירצה השם החופה, השלמתי את מעשיי בעולם הזה. עכשיו באה שעתי ליפטר מן העולם." ביקש לייבוש מהגביר שיהא כאב לאסתר נכדתו ביום כלולותיה – ונפטר.
אותה נכדה של ליבוש המלמד נישאה וילדה בן. באה המלחמה והחריבה את ביתה. בעלה מת במחלת הטיפוס, ובנה נמסר לידי חייל יהודי לקחתו לא"י. לאחר המלחמה הגיעה אסתר אף היא לא"י, וכאן התברר לה, כי הבן אמנם הגיע לכאן, אך נפל עם הלוחמים בהגנה על ירושלים. נתגלגלה אסתר היכן שנתגלגלה והקדישה את כל עיתותיה לטיפול בענייניהם של פצועי המלחמה ששכבו ב"הדסה". כאשר הגיעה יומה, פנתה אל הרופא שטיפל בה לאחרונה: "כאבי-אימה, ר' לייבוש בשעתו, אמרה גם היא: השלמתי את מעשי בעולם הזה."
מכל הדמויות הרבות שגילף בסיפוריו, חיבב הזז ביותר את אלה שהשלימו מעשיהם בעולם – יהודים מכל העדות שהתכנסו בא"י ומשלימים בה את חייהם בלי קטרוג ובלא תרעומת. לכן לא הסיפור האירוני "הדרשה" אלא הסיפור האידיאי "דברי הימים" הוא זה שמבטא את חיים הזז ואת השקפותיו על המעבר שהתרחש בתולדות העם היהודי משנות הגלות וחוסר-האונים של העם היהודי אל שנות גאולה. ורק מראית-עין שנוצרה מכינוסם של סיפורים על גיבורים שדעתם על המעבר מגלות לגאולה היתה מנוגדת, היא שהכשילה קוראים לחשוב שקיימת סתירה ביצירותיו של הזז, בעוד שמכלול יצירתו מגלה עקביות בהשקפתו על הזיקה ההדוקה בין הציונות ובין היהדות ועל הרציפות בין גלות וגאולה.
משנתו ההיסטוריוסופית של הזז
עובדה זו מוכחת מנאומיו של הזז, שרעייתו המסורה, אביבה, כינסה בכרך "משפט הגאולה" שהופיע ב-1977 : "חלום הגאולה לא פסק מעולם בישראל, למן מרד בר-כוכבא ועד מדינת ישראל. - - - הציונות גלגול אחרון של האמונה בביאת המשיח. - - - הביל"ויים, בני העלייה השנייה והשלישית, כולם משולהבים היו מחמת קץ הגאולה. הם עסקו בבניינה של ארץ-ישראל כאבותיהם שעסקו בחפצי שמיים. בישיבתם בה, במושבות, קבוצות וקיבוצים שלהם, נתנו תשובה לדורות רבים ששאלו: אימתי [משיח] בן-דוד בא." ("משפט הגאולה", עמ' 151-149).
ומכאן ייחודה של הציונות בנאומיו, שבהם הציג את הציונות כמהפכה שאין דומה לה בתולדות האנושות: "מרד גדול מסוף העולם ועד סופו, מרד בכל הגויים, מרד בתולדות ימי כל העמים, מרד כל-אנושי, כל-היסטורי, מהפכה היא זו, גדולה ונועזת מכל המהפכות שהיו בעולם - - - לפי שגאולת ישראל הופכת את כל הנהוג והמקובל בעולם, את כל הידוע והוודאי, משנה את השקפת עולמם של העמים." (שם, עמ' 120). באחת : הציונות איננה היפוכה של היהדות, ואין הציונות מנתקת את היהודים מיהדותם.
וגם זאת הדגיש הזז בנאום משנת 1964 במסיבה בניו-יורק, שבו דיבר על הזיקה בעתיד בין גולה לא"י: "ארץ-ישראל צריכה לעם רב שיבוא, להמוני בית-ישראל מכל קצווי הארץ. - - - עם ישראל חייב לשוב לארץ-ישראל, אם לא רוב מניינו, הרי רוב בניינו, לצורך איזון לאומי בעולם. - - - אין אני שולל את הגלות. אדרבה, רוצה אני בקיומה, ובלבד שתהא מתוקנת כל-צרכה לחיים יהודיים שלמים. ואין גולה מתוקנת אלא ע"י חינוך עברי וזיקתה ללשון העברית ותרבות ישראל ועל-ידי יחסי-גומלין בינה לבין [מדינת] ישראל. - - - בלא ארץ-ישראל ובלא תרבות עברית אין תכלית ולא עמידה לגולה." (שם, עמ' 153). ואכן, נאמן להשקפתו זו עלה הזז לארץ ב-1931, קבע את ביתו בירושלים ובה כתב את רוב ספריו עד שהשלים את מעשיו בעולם ונפטר בירושלים לפני חמישים שנה – אך מספריו עדיין בוקע קולו הקורא גם לדור הנוכחי, זה שזועק בכיכרות "אחים אנחנו": המשיכו לדבוק בציונות ובהגשמת חלום הגאולה של העם היהודי בא"י.
יוסף אורן
אהוד: לפני קרוב ל-70 שנה, בהיותי תלמיד של יעקב בהט בכיתות השביעית והשמינית ההומאנית (ספרותית) בתיכון חדש בתל אביב, היה עליי, כמו על כל אחד ואחת בכיתה, לתת הרצאה על סופר ומשורר או מחזאי [מתתיהו שוהם] עברי. עד היום אני זוכר מקצת הנושאים שמקצת חבריי לכיתה הרצו עליהם. כמו יעקב וכסלר הנרגש על גנסין. או גבריאלה יששכרי על "און בן פלא" של ש. שלום.
עליי הטיל יעקב (קראנו למורים בשמם הפרטי) להרצות על הסיפורים "דורות ראשונים", "שלולית גנוזה" והספר "אבנים רותחות" של חיים הזז. למזלי הייתי היחיד בכיתה מפתח-תקווה, וכך עמדה לרשותי בספריית ההסתדרות בעיר כל הביבליוגרפיה שיעקב נתן לי לקרוא לצורך ההרצאה. כמובן שהתרכזתי ב"הדרשה" שהשפיעה מאוד עליי ועל בני תקופתי, וראינו בה כמין מינשר "כנעני" של ניתוק מההיסטוריה היהודית. זו היתה ההשפעה הגדולה של הזז עלינו, ולא נאומיו המאוחרים שאותם מצטט יוסף אורן, ושאותם כלל לא היכרנו*.
אפשר למצוא הד ברור לכך ברומאן שלי "אנשי סדום" (1968), שבו דיעותיו ה"כנעניות" של גיבורו צבי מושפעות לא במעט מדיעותיו של ידידי יהושע קנז.
את ההרצאה עצמה אני לא זוכר. רק שנמשכה יותר משני שיעורים וכאשר הרציתי הלכתי מצד אל צד בקדמת הכיתה, כמו שנהג יעקב עצמו. היינו אז חדורי רוח תחרות, ושאפנו להצטיין בעיני יעקב, שלא היה נדיב במתן ציונים. רק בסוף השמינית, בבחינת הבגרות שנערכה בע"פ, זכיתי אצלו לציון מצויין.
לימים פגשתי ברחוב בירושלים את הזז עצמו וסיפרתי לו על הרצאתי עליו.
--------------------
* הנה למשל קטע על "הדרשה" מהריאיון שלי עם ברוך קורצווייל משנת 1966 שהופיע בספרי "אין שאננים בציון" (1986):
אהוד בן עזר: במסתך "על העברים הצעירים" (שהופיעה בספרך "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?") אמרת כי "מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בליבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית, ולהיבהל מפני תוצאותיה?
"הציונות היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי." – ואתה מצטט את "הדרשה" להזז – "הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה... על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם... הציונות לא המשך, לא רפואה שם למכה... היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף... אני מאמין שארץ-ישראל זה כבר לא יהדות. כבר אפילו עכשיו, כל שכן לעתיד לבוא" ("אבנים רותחות" 242-240).
ומכאן אתה מסיק כי "הדור הצעיר בארץ מרחיק עוד לכת וחש במרחק האמוציונאלי הגדול בלבד שבינו ובין דור מחנכיו, ומזהה את הציונות עם היהדות, משום שאינו תופס את המתח הפנימי שבין גילגוליה השונים של היהדות במשך השנים האחרונות. מה איכפת להם שיש הבדלים וניגודים עמוקים בין ציונות ויהדות במובן המקובל? הם רואים את עצמם בלבד, את ההווה הזה ומה שנראה להם כעתידם, והרי זה לפי דעתם רחוק כל כך ושונה כל כך מציונות זו! ואין הם יודעים שציונות זו היא שיצרה להם, שלא מדעתה, את נשקם, בו הם לוחמים ביהדות." (עמ' 292-291).
האם ניתן אפוא לומר כי הציונות אשמה במתרחש בנפש הדור הצעיד בארץ, ובדחייתו אותה ואת היהדות כאחד?
ברוך קורצווייל: השאלה אינה אם הציונות "אשמה" אלא צריך רק לבדוק לאן זה מוביל. הציונות היא בת מאוחרת מאוד של הרעיון הלאומי האירופי. אין עם בעולם שעזב את הקרקע עליה הוא יושב מבלי ללחום.
הציונות מפרשת בצורה מאד פשטנית גם את היהדות. ומשום כך אמר הזז כי "כאשר אדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני." אחד הניתוחים הטובים ביותר של הציונות נכתב בידי המנוח יצחק ברויער. השתיקו אותו כי כתב דברים שאינם פופולאריים. הוא עשה זאת בשביל אגודת-ישראל. אגו"י אינה מעניינת אותי אלא הגישה לגבי הציונות, שנשארה נכונה.
תהליכים היסטוריים הם מעין פאטום ואנו לא נוכל לבחור לנו תהליכים אלו על-פי נוחיותנו, אלא הם מוטלים עלינו כעל כל הגויים. משום כך, ריוויזיה פשטנית לגבי הציונות, גם היא אווילית, כי אנו לא נוכל לשנות את ההיסטוריה, אם בכלל אפשר לשנותה. לעתים אני חושב, כדבריו של תיאודור לסינג, כי ההיסטוריה היא ניסיון להעניק משמעות לדבר נטול כל משמעות. וזה מתקרב להשקפה שכל ההיסטוריה היא אבסורדית.
* * *
בחרו להיות יהודים
קבוצת נוצרים בכפר קטן בדרום איטליה בחרה להתגייר דווקא בתקופת שלטונה של המפלגה הנאצית. כמה משפחות עלו ארצה בשנת 1949. אחת מהן היא משפחת ויצ'דומיני, בנתה את ביתה במושב גיאה בדרום. עדינה בר-אל פגשה את לאה מרדכי ויצ'דומיני, צאצאית למשפחה זו, ושמעה מפיה את הסיפור.
על
הפרשייה המיוחדת הזו בתולדות עמנו שמעתי לראשונה מפי לאה מרדכי ויצ'דומיני,
חברת מושב גיאה בדרום, יועצת משפחתית ומפענחת ציורי ילדים והורים. בפגישתנו מספרת
לאה סיפור מרתק על הקהילה של הוריה באיטליה, שמוצאם מכפר בדרום איטליה. "הוריי לא
סיפרו לנו את הסיפור הזה מיוזמתם." מספרת לאה. "רק אחרי שנודע לי ולאחותי הסיפור
במקרה, הם הסכימו לספר לנו את פרטיו. עד היום אימי לוצ'יה בת ה-88 לא מעוניינת לספר
על קורותיה בשום מסגרת. לכן אני לקחתי על עצמי את המשימה להפיץ סיפור בלתי רגיל
זה."
לאחר השיחה עם לאה חיפשתי מקורות נוספים. אחד מהם הוא כתבתו של הרב אליהו בירנבוים, אשר ביקר בכפר זה לפני מספר שנים. ("מקור ראשון", 29 ביוני 2007).
משפחת ויצ'דומיני מוצאה ממחוז פוליה בדרום איטליה, מכפר בשם סן ניקָנְדָרוֹ ((San Nicandro. אחד הראשונים שגילה את הקבוצה היה הסופר פנחס לפיד (1922-1997), שהיה תיאולוג, היסטוריון ולימים דיפלומט ישראלי באיטליה. הוא שירת בבריגדה היהודית באיטליה. בשנת 1943 הגיעו הוא וחבריו לדרום איטליה. בכל פעם שעברו בכפר סן ניקנדרו יצאו תושבי הכפר ונפנפו לכבודם בדגלי ישראל. וכך הם גילו את הקהילה המיוחדת הזו. פנחס לפיד החל לפגוש אותם ולימים כתב עליהם ספר בשם "הנביא מסן ניקנדרו" (1952).
גיור קבוצתי
אנשי
הכפר הזה התחילו בתהליך שינוי הדת שלהם בעקבות אדם בשם דונאטו מנדוצ'יו
(1885-1948). "מנדוצ'יו הוביל אותם מנצרות ליהדות." מספרת לאה ויצ'ידומיני. "יש כל
מיני גרסאות לגבי הדרך בה הוא עצמו גילה את היהדות. אבל ברור שזה התחיל אצלו כאשר
הוא התחיל ללמוד לקרוא וקרא את ספר התנ"ך. אנשי הכפר הזה היו איכרים עובדי אדמה.
והוא, כמו רבים אחרים, לא ידע קרוא וכתוב עד גיל מאוחר." היא מציינת.
מסתבר שמנדוצ'יו התגייס לצבא האיטלקי ונפצע בעת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. "לפי הסיפור שאני מכירה, בבית החולים שכב לידו אדם שקרא בתנ"ך. אדם זה לימד אותו לקרוא באיטלקית, ואז נשבה מנדוצ'יו בקסם התנ"ך."
הרב אליהו בירנבוים זכה לקרוא את יומניו של מנדוצ'יו, בהם תיאור החזון הראשון שגילה לו את היהדות וגרם לו להפיץ אותה בין אנשי כפרו.
"ואכן קומץ אנשים הלך אחריו, בעיקר נשים." מספרת לאה. "בתחילה הם לא עברו גיור כהלכה אלא התבססו במנהגיהם רק על הכתוב בתורה. הם גם 'המציאו' לעצמם תפילות ופיוטים משלהם."
מאוחר יותר הם ביקשו מהרב של רומא לגייר אותם. אולם זה רצה להניא אותם מצעד זה בתקופה המסוכנת של הנאציזם. בסופו של דבר, בשנת 1946 גוירו 74 אנשים על ידי רב שנשלח לכפר מטעם הרב הראשי של רומא.
העלייה לארץ
מספרת
לאה: "הקומץ הקטן שהתגייר חווה את השואה בכפר הולדתם. נידו אותם. אימי ואחותה סולקו
מבית הספר, ושניים מאחיה נהרגו במלחמה מרימון שהושלך על ידי חיילים גרמניים."
בשנת 1949, זמן קצר לאחר מותו של מנדוצ'יו, עלתה קבוצה מבני הכפר היהודים ארצה. "סבתי היתה אז אלמנה בת 29. היא עלתה עם אימי בת ה-14 ושני אחיה. הם הגיעו עם קבוצה מבני כפרם למושב עלמה בגליל. אחרים הגיעו לעכו ולאשקלון. לא חיבקו אותם כאן בארץ." היא מוסיפה. "התייחסו אליהם כאל לא-יהודים. אימי סיפרה שפגעו בהם, ואפילו זרקו עליהם אבנים."
גם אביה של לאה הגיע בקבוצה זו. משפחתו השתקעה באשקלון. "הוא הכיר את אימי. הם נישאו בשנת 1953 וקיבלו משק במושב גיאה."
במושב
"ההורים לא סיפרו לנו דבר. רק כשהייתי בת שתים-עשרה גילינו, אחותי ואני, כמה פרטים על העבר הנוצרי של המשפחה. אני עברתי אז משבר זהות של ממש. ובסופו של דבר הכרחנו את ההורים לספר לנו." והיא מוסיפה: "נראה לי, שהפגיעה שנפגעו בארץ לאחר העלייה, גרמה להם לשתוק. ואולי בגלל זה מסרבת אימי להתראיין עד היום."
במושב גיאה חברו ההורים לחבריהם האיטלקים. "להורים שלי לא היה ידע עמוק בדת. היתה להם תפילה משלהם. בימי שישי ובחגים הם לא הגיעו להתפלל בבית הכנסת של המושב. אני זוכרת שביום שישי אחר הצהריים אבא היה מסיים את החליבה במהירות, מתקלח, עוטה על עצמו טלית והולך לביתו של השכן. שם כל הגברים האיטלקים התפללו."
אין ספק שהמקרה של יהודי סן ניקנדרו הוא יוצא דופן. קבוצת נוצרים שהחליטה לקבל על עצמה את הדת היהודית בלי כל השפעה חיצונית, ועוד בתקופה כה קשה למי שהיה יהודי. יש להעריך גם את הגשמת חלומם לעלות ארצה ולהשתלב בה.
הנשים היהודיות בסן ניקנדרו
הרב אליהו בירנבוים מספר בכתבה תחת הכותרת "הנביא מסן ניקנדרו / יהדות של נשים" (דעת: לימודי יהדות ורוח", מכללת הרצוג) על ביקורו בסן ניקנדרו בשנת תשס"ז, 2007. באחת השבתות הוא הגיע לבית הכנסת קטן, שנמצא ברחוב מרכזי בעיר. שם התפללו ארבעים איש. מתוכם 37 נשים ורק שלושה גברים. "למעשה התקיים 'מניין נשים', עם חזנית בדמותה של קונסטנטינה, אישה אלמנה כבת 50 שידעה לסחוף אחריה את כל הציבור, עם מנגינות שובות לב ועם קטעי תפילה ושירה אשר נוספו לתפילה הקלאסית על ידי המנהיג הרוחני והמייסד של הקהילה, מר דונאטו מנדוצ'יו, לימים לוי מנדוצ'יו."
והוא
תוהה: "מה סוד הקיום והשמירה של קהילת המתגיירים שנשארה בסן ניקנדרו? כיצד ניתן
להסביר שיחידים המשיכו לשמור על יהדותם באופן אישי והקהילה המשיכה לשמור על חיי דת,
שמירת מצוות, תפילות, מועדים ובית כנסת פעיל ללא הנהגה רוחנית?"
ותשובתו היא: "כוחן של נשים. [...] לפי הידוע לנו כיום, כבר מראשית הדרך רוב החסידים של מנדוצ'יו היו נשים, הן אלו שהחלו ללמוד, להתפלל ולשמור מצוות והיו התלמידות הנאמנות של דרכו היהודית." רוב הנשים שפגש הרב אליהו בירנבוים בבית הכנסת נשואות לגברים לא יהודים, אבל "הם מכבדים את אמונתן של הנשים, ומוכנים לתת להן בחירה לחיות את חייהם היהודיים." הוא מעיד.
עדינה בר-אל
נדפס ב"קו למושב", גיליון 1279, 20.4.2023
* * *
ילדה של קיבוץ – מעולם שאין בו כסף כלל
לעולם שהכסף מניע אותו
דברי מבוא: הערה אקטואלית
בימים אלה, כשהמחאה נשענת על טיעוני סרק של "דיקטטורה", טיעון מרכזי שתכליתו לבסס את המחאה, עניינו בכסף לגילוייו הפיננסיים הרבים, וזו כמובן ראייה למרכזיותו של "הכסף" בחיינו, הרבה מעבר לכסף עצמו. מגמתם של ראשי המחאה היא להצביע על כל הקלקלות-כביכול שכרוכות ב"מהפכה המשטרית", כפי שהם מכנים את הרפורמה המשפטית, ושכביכול כבר נגרמו מעצם החשש הכבד מהדיקטטורה שבפתח. לטענתם המהפכה תתבטא וכבר מתבטאת בראש וראשונה בנזק לכלכלה הישראלית, להייטק במיוחד, ובכך בגרימת פגיעה אנושה באחד מתחומי הפיננסים והחדשנות המרכזיים ובמעמדה המיוחד של ישראל כמרכז פיתוח וקידום עולמי.
כרוכה בכך גם האשמת השלטון החדש – שכבר גרם לבריחה ולהוצאת כספים מהארץ והעברת חסכונות והשקעות לחו"ל, שמא יאבדו כאן עם אובדן שוויו של השקל. הזרמת ההון וההשקעות לבנקים בארצות חוץ ובמיוחד לארצות הברית (למרות שאחדים מהם ואפילו בשווייץ התמוטטו) ממוטטת את הבסיס הכלכלי וכמובן את החדשנות וההמראה הכלכלית.
ואם נוסיף לכך את האינפלציה, אף כי לא החלה עתה, ובמיוחד את העלאת מחירי הדיור, כמו את העלאת הריבית הנמשכת גם בשל העלאת מחיריהם של מצרכי המזון באופן פרוע, נבין מהי החשיבות המיוחסת ל"כסף". יותר מזה, ניתן להצביע על השביתות המרובות, עם אובדן ערכן של המשכורות, שכמובן לפי אנשי המחאה, הממשלה בת כמה החודשים כבר גרמה להם, הרי "ברור לכול" שהכסף מניע את העולם. וזאת כנאמר בשיר הידוע, "כסף מגלגל את העולם" בביצועה של לייזה מינלי בסרט, ובעברית על ידי משה בקר.
בהקשר זה ראוי להזכיר שהמחאה עצמה מתבססת על הון כבד, הוצאות כספיות עצומות באירגון ההפגנות ובהסעות, בדגלים, בגלימות האדומות ובשלטים, במודעות בעיתונים ובכל אמצעי התקשורת, ובמה לא? בלי הכסף – ספק איפה היו.
הפיכת הפיננסים למדד העיקרי וכיום ההכרחי של כל פעולה, גוררת תוצאה רבת משמעות שמעבר לו וכוונתי להשפעת המערכת הפיננסית על הערכים החברתיים, התרבותיים והמוסריים. המצב הגיע לידי כך שכל הערכים כמעט מתורגמים לכסף, הכול נמדד במדדים פיננסיים. כך, למשל: מי בעל הון וחשיבותו מרובה ומעמדו גבוה ומי חסר אמצעי קיום והוא נצרך וחסר מעמד ואפילו נזקק וצרכיו אינם נענים. מהם המקצועות המכניסים, שהשכר בהם גבוה, ועל כן ראוי ללמוד אותם, וזה גורם לתהליכים רבי חשיבות האוניברסיטאות ולנטישת ההוראה על ידי מורים רבים, ועוד ועוד. לכן גם היחס לשורדי שואה מתבסס, ועתה במאוחר ובצדק – על המימד הכספי, וכך גם כל היבט פוליטי או אזרחי נשקל בראש וראשונה על העלויות הדרושות לפיתוחו או לקידומו.
אי לכך, מדעי הרוח כמעט ונעלמו מחיי האוניברסיטאות ואילו מדעי המחשב, הכלכלה והפיננסים כבשו את מקומם. ויש לכך מחיר, אפילו של פייק ניוז, ואי יכולת לשלוט עוד בערכי אמת ושקר ועל כן גם במוסר. אפילו במחאה. ישראל הראשונה וישראל השנייה הפכו לחלוקה דומיננטית של משתתפי ההפגנות, כי הרי הכול נקבע לפי כסף ולא לפי המימד הרוחני או ההשכלתי והתרבותי, ותהא זו תרבות המבוססת על ערכי רוח ומוסר השונים מזו ש"בראשונה".
סופרים שרוצים להוציא ספר היום, נתבעים על ידי ההוצאות, הפועלות לפי שיקולי הרווחים, לשלם עבור הוצאת ספריהם, אלא אם כן מדובר בסופר ידוע שם. זה נובע, כמובן, גם מירידת קרנה של הספרות, שקוראיה התמעטו עם עליית ערכו של "הכסף" במשמעויותיו החברתיות והתרבותיות.
לאור כל זאת חשבתי שראוי יהיה להעלות את זיכרם של ימים אחרים, כשדור ההורים החלוצי שלנו הקים את הקיבוץ, חלם על מהפכה חברתית אמיתית, מעוגנת בערכי מוסר ושיתוף והבנה, שימנעו את כל הרעות הללו הכרוכות ב"כסף". ואולי חלומם, שהמציאות של היום גברה עליו גם בקיבוץ עצמו, יטהר מעט גם את ליבם של העושים בו שימוש לצורכי מחאתם הפוליטית.
א. "בעין חרוד טוב מאוד אין בו כסף כלל"
1. "בעין חרוד טוב מאוד, 2. הגנן מביא ירקות מן הגן,
אין בו כסף כלל. חלב – החולבים,
שָׁם הסנדלר לחייט פת – הזורעים,
תופר נעליים, דבש – הכוורן,
החייט לסנדלר שָם כולם יחד
מעיל, מכנסיים, יושבים לאכול,
וכך יחד יוצאים בַּמחול
בעין חרוד טוב מאוד.
בשיר הילדים העליז והתמים הזה תיאר המשורר זאב (בספר שיריו "פרחי בר", עמ' 58) במבט מעריץ את הוויית ילדותנו. חָיִינוּ לנו בכעין גן עדן סגור, שעדיין לא אכלו בו מפרי עץ הדעת, הלא הוא הכסף, ובתמימותנו סברנו שכך מתנהל גם העולם שמחוץ לקיבוץ. אמנם, לא תמיד יצאו הורינו במחול, כבתיאורו של זאב, וריקודי ה"הורה" הסוערים של החברים הצעירים פרצו רק בסיומו של שבוע עבודה מפרך, והקיום היה צנוע ובסיסי. אף על פי כן, בתוכו של העולם הקיבוצי הדל והסגור שלנו התנהלו הדברים באורח שוויוני ובעיקר, תוך שחרור מכללי הכלכלה שעל פיהם התנהלו החיים מחוץ לו. בעולם המהפכני שהורינו בראו בכוח חזונם הנועז, "לא היה כסף כלל" ואנחנו לא נתוודענו למושגים כמו קנייה ומכירה, רווח והפסד, משכורות והוצאות והכנסות, תשלומים או חובות. בקיבוץ, כך חונכנו, אין לאיש רכוש פרטי משלו, הכול שייך לכול. כל אחד נותן ככל יכולתו בעבודה מסורה ומקבל ככל צרכיו במוסדות הקיבוץ: בחדר האוכל, במכבסה, במחסן הבגדים או בנגריה ובמסגרייה. כאן "נותנים" ו"מקבלים" באורח שוויוני. כמובן מאליו נקבע גם השוויון בין הגבר לאשה: שניהם עובדים, שניהם תורמים לכלל, איש איש לפי יכולתו וּמינוֹ וכאן מקבלים איש איש לפי צרכיו.
נכון, במציאות הממשית שלסודותיה לא חדרנו, לא הכול התנהל באופן האידאלי הזה. אבל כילדים לא הבחנו בכך. לאיש לא היה אז כסף משלו, אבל לאיש גם לא היה אז צורך בו. הצרכים גם היו מועטים באותם ימים, לא חשבו על מותרות או נוחיות, הסתפקו במה שיש והעיקר היה המטרה המשותפת, ביסוסו של הקיבוץ, "לתת" ולתרום לקולקטיב. החברים כמו אמרו לעצמם: חמאה, חלב וגבינה, עגבניות ובננות מפרי עמלנו – יש? יש ויש! גם בגדי חאקי ובגדי שבת נתפרים עבורנו במחסן ונמסרים לנו נקיים, מתוקנים ומקופלים, לאחר שכובסו במכונת הכביסה הענקית שבמכבסה. ואפילו רהיטים טובים ושימושיים יש לנו, שנבנו בדי עמל בנגרייה ועל פי דוגמה זהה לכול, וחשמל ומים זורמים. והרי דבר אינו חסר.
לקיבוץ כיחידה כלכלית ("מֶשֶק") היו, כמובן, בעיות חמורות. בקיבוץ שלי, קיבוץ מסדה, לא השכילו מעולם להתגבר עליהן ולא הצליחו ליצור בסיס כלכלי איתן לקיבוץ (בהתחלה גם משום שסירבו לפתח תעשייה, כי היא נזקקת לידיים עובדות, ל"פועלים שכירים" רבים, מטבריה או בכלל מבחוץ). אבל לא רק אנחנו, הילדים, לא היינו מודעים להן. רוב חברי המשק לא הוטרדו בהן, כיוָן שעל שערי "גן-העדן" הסגור שלנו הופקדו "שומרים". היו אלה חברים שתפקידם היה להתמודד עם השאלות הפיננסיות של הקולקטיב, מאחר שהקיבוץ לא יכול היה לנתק את עצמו מן ההוויה שסביבו, הוטל עליהם לקיים את הקשר עם העולם החיצוני, זה שהכסף וכללי הכלכלה שׂוררים בו. הם כיהנו במזכירות הקיבוץ, בגזברות, בהנהלת החשבונות ובוועדת המשק, שבה היה רוב למרכזי הענפים החקלאיים. אבל כל השאר, ובייחוד אנחנו הילדים, חיינו בעולם המהפכני שלנו, וכיוָן שבעמק הירדן התקיימה קהילה של קיבוצים, לא באנו במגע עם העולם האחר.
לנו, הילדים, הצטייר עולם הקיבוץ ממש כְּבשירו של זאב. אף שהוא התבונן בעולמנו מנקודת מבטו של אדם היודע שיש "כסף" בעולם, הוא היטיב לִקְלוֹט את תחושת השחרור וההדדיות שבנתינָה שאִפיינה את חיינו, חיים של קיום "מפרי עמלנו" וללא הזדקקות לעולם "שבחוץ".
אולם, שלא כמונו, הורינו באו מהעולם "שבחוץ", ובראשית דרכם בארץ כקיבוץ בהתהוות, אפילו התגוררו ונאלצו להתפרנס בתוך המערכת הכלכלית "העירונית", שהרי הם עבדו בפרדסי פתח-תקווה וחדרה ובשאר עבודות פיסיות שם. ולכן תהליך ההתנתקות ממנו היה, לגביהם גם מהפכני וגם מעצב אישיות. אנחנו לא ידענו על כך דבר, אך הם, בשנות התקבצותה של "קבוצת גורדוניה" הקטנה בפאתי חדרה, התלבטו בשאלות כלכליות, בבעיות הקיום החמורות. "המצב הכלכלי החמור אינו נותן לנו מנוח," הם שופכים את ליבם במכתבים נואשים לחבריהם שנשארו עדיין בבסרביה ובבוקובינה. "המצב איום, ממש סכנת רעב." במצוקתם הם אפילו אינם מסתירים את בעיותיהם מחבריהם, אלא משוכנעים שדווקא בכך הם מזרזים אותם לעלות ולסייע: "אנחנו חיים פה בלי פרוטה להוצאות היום-יומיות," הם זועקים. יותר מזה, בהיעדר מקור פרנסה במושבה הקטנה, חברים אחדים מתפזרים בקבוצות קטנות של 3-2 אנשים במקומות מרוחקים בחיפוש אחר עבודה ומשכורת, כי "כאן אין סיכוי כלשהו לרווח."
בשנת 1936, לנוכח המצב התעסוקתי והפיננסי החמור, גוברת "מכת העזיבה" והקולקטיב הקטן כמעט ושוקע בייאוש ("ספר מסדה", עמ' 25-19). ההצלה באה עם העלייה להתיישבות מעבר לירדן ב"כיכר ארלוזורוב" שנה לאחר מכן. אבל אז מוטרדים כולם בבעיות כלכליות חדשות: "היעדר אמצעים" ליצירת ענפי חקלאות חדשים, למתיחת קווי מים, להתקנת משאבות לשאיבת מים מן הירמוך וכיוצא באלה. לכל אלה דרוש כסף ואין. במתח רב הם מצפים ליבול החקלאי הראשון, שהם רואים בו הישג קולקטיבי, אך בעיקר הקלה במצוקת הקיום וראשית ההתבססות הכלכלית. וכמובן, בעיות פיננסיות לא פשוטות מתעוררות עם הולדת ילדים {למרות ההחלטה שלא מביאים ילדים לעולם במצב כזה!) – כי האוהלים כבר אינם עונים על צורכי המגורים. אז גם מתרחש ויתור על עבודתן של חברוֹת החייבות לטפל בילדים. ובנוסף עולה גם צורך בהשקעות חקלאיות. נוספות. אבל בכל ילדותנו דבר מכל זה לא מגיע אלינו, הילדים. הרי כאן לא עיר וכאן לא מדברים על כסף.
תוך כך, עם ההתבססות וההתרחבות, הולכת ונקבעת גם הדיפרנציאציה בתפקידים. אט אט נוטלים בעלי התפקידים הכלכליים את העול על שכמם ושאר החברים ממשיכים לחיות במציאות של "נותנים" ו"מקבלים". הנשים הולכות ומודרות מתפקידי ניהול, אבל הכול חופשי, כולל חשמל ומים, וגם אם הכול מצוי בצמצום רב די לנו במה שיש. בשלב זה בדיוק הם גם חשים שהגשימו את חזונם. שהרי "המפעל הקיבוצי יסודו במרד במציאות הזעיר בורגנית של הורינו, בפרנסות הגלותיות, באורח החיים ובהווי של המשפחה והסביבה," הם מצהירים באסיפות הקיבוץ. מפעלם מושתת על "הרעיונות הסוציאליסטיים החדשים" וגובש בִּשְׁנֵי יְסוֹדוֹתָיו: "שינוי המבנה החברתי" מכאן, ו"רעיון גאולת הארץ" מכאן, ושניהם זכו להגשמה: "יישוב שממות הארץ ובניית חברה חדשה בארץ ישראל" ("ספר מסדה", עמ' 11).
מערכת ערכים זו חייבה, כאמור, שלילת הרכוש הפרטי וגינוי ההישגיות האישית, כמו גם דחייה מוחלטת של החומרנות בכלל. אי לכך זכו לגינוי "ערכים חומרניים" כצבירת כסף, רכוש או מעמד ואפילו התבלטות כלשהי (ואפילו יופי...). את מקומם בפסגת ההירארכיה הערכית תפסו "ערכים רוחניים", שעיקרם "עילוי האדם". רק אם יטפח האדם החדש את אישיותו ומוסריותו ויוותר על כל גילוי של אגואיזם למען חיי השיתוף ומַטרות ההתיישבות, כך האמינו, רק אז יגיע למימוש עצמי נעלה ובה בעת יקַדם את עמו. "העיקר הוא להיות בן-אדם," הם שבו ושיננו לנו, "שנהיה כולנו אנשים טובים, דואגים זה לזה ולקיבוץ. כי האדם נבחן במעשיו כלפי הזולת ולמען החברה."
בתוך "חברה עברית חדשה" ואידאליסטית זו גדלנו אנחנו. מושגים כמו "פרנסה", "מצב כלכלי", "פרוטה", "הוצאות והכנסות" או "רווח" לא התקיימו, כאמור, בעולמנו ואת מקומם תפסו מושגים כמו "טוב ורע", "אחריות", "עבודת כפיים", "חֲבֵרוּת" או "לכולם אותו דבר".
מצוקות כלכליות ומושגים כמו "עוני" או "עובד ומעביד" , "ניצול" ,לא היו ידועים לנו עד שגדלנו יותר. בתמונות המעטות שנותרו מילדותנו (כי הרוב נשרף בימי מלחמת העצמאות וכיבוש הקיבוץ בידי הסורים) אנחנו נראים כתינוקות לבושים לא רע, מתנדנדים על נדנדה בחדרה או לאחר מכן מטיילים בשלווה בשדות הפתוחים שעדיין אינם מעובדים על יד הקיבוץ שעלה להתיישבות, מסורקים היטב וצמות דקיקות קלועות בראשי הבנות, במיוחד לכבוד הצילום הנדיר. מבחינה כלכלית היתה זו ילדוּת תמימה, "ענייה" למדי אך נטולת דאגות.
אלא שלא ניתן היה לנתק את העולם המהפכני הזה לאורך זמן מן העולם שסביבו. אט אט עתידה היתה להתגלות להורינו אמונתם התמימה ב"עולם ללא כסף כלל" כאשלייה מרה וכעיוורון. וזאת גם משום ש"הכסף" עתיד לחדור אט אט לעולם הסגור, למשל, כשחברים מסויימים ישיגו "כסף" ממקורות נעלמים או בעבודתם במוסדות הקיבוציים בתל אביב. ומעבר לזה, בהכרח יתקיים מגע עם העולם "שבחוץ" אפילו דרך המשפחה. אמנם, באותם ימים התבטא חוסר השוויון בדברים פעוטים לכאורה, כמו ממתקים לילדים בחדר ההורים, אבל הדברים הפעוטים הללו נראו אז רבי חשיבות. ואנחנו, ילדי המשק הבכורים, לנו עתיד להיות המיפגש עם "הכסף" תגלית מרעישה. יותר מזה, כאשר בגרנו ועזבנו את הקיבוץ, וכולנו עזבנו, עתידים היינו לעבור תהליך כאוב ומורכב של פענוח כללי המציאות הכלכלית "הבורגנית והנחותה" שכה בזנו לה ולא הוכשרנו להתמצא בה.
ב. בת הקיבוץ מגלה שיש "כסף" שם "בחוץ"
עד היום זכור לי בבהירות אותו רגע שבו גיליתי לתדהמתי שיש "כסף" בעולם. ויותר מזה, עד כמה שונה ומוזר הוא אותו עולם שהכסף קיים בו. הייתי אז כבת שש או שבע, ונסעתי עם אבא לראשונה לתל-אביב. אבא נסע "לסדר" שם "עניינים" של הקבוצה – מסדה עדיין כונתה "קבוצה", כשאר קיבוצי "גורדוניה", לציין את המיספר המוגבל של חבריה, להבדיל מ"קיבוץ" – והוא לקח אותי עימו לבקר קרובי משפחה.
לא היתה זו פגישתי הראשונה עם ההוויה הקרויה "עיר", שהרי היכרתי כבר את טבריה, שנחשבה בעינינו לעיר הגדולה של ילדותנו, מנסיעותיי לביקורים תכופים אצל רופא האוזניים. כשהגעתי לטבריה, אף שהייתי שקועה תמיד בכאב שניקר בראשי, התבוננתי בסקרנות מבעד לחלון האוטובוס בכרך האפור והמוזנח, אך הוא נראה בעיניי כשוקק ומלא חיים. וכשצעדתי ברחובות הצרים בדרך לקופת חולים, יחד עם אימא או מלווה אחרת, הבחנתי מקרוב בשוק העירוני שאנשים רבים, בעיקר נשים, סבבו בו בין דוכני הירקות, הפירות והדגים, הלבוש ומוצרי הסידקית. ובכל זאת, מעולם לא תהיתי איך מקבלים האנשים את המצרכים שהם שׂמים בסליהם. מן הסתם סברתי שהם מבַקשִׁים יפה, מקבלים ואומרים תודה. וכיוָן שלא עלה על דעת המלווה לפנק ולנחם אותי בממתק או בצעצוע, ואף כסף לכך לא היה בידה, לא ראיתי איך "מקבלים" את הדברים הללו.
גם בבית הבחנתי בילדים שמקבלים מהוריהם, בשעת הביקור של אחר הצהריים, חפיסת שוקולד או ממתקים אחרים ואפילו צעצועים, שאני לא קיבלתי וגם רוב חבריי לא קיבלו בחדרי הורינו. אך יש לשער שסברתי שקיבלו אותם מקרוביהם מן העיר שבאו לבקר בקיבוץ או שאולי נתנו אותם לאבותיהם הנהגים ב"תנובה", שם פרקו את תנובת הקיבוץ. קינאתי בהם, כמובן, וזכורה לי אפילו פעם אחת שבה התגנבנו, אני עם ילדה נוספת, לחדרו של חבר שעבד בעיר – החדרים הרי מעולם לא היו נעולים בקיבוץ – ו"גנבנו" משם בלב רועד טבלת שוקולד. אולם אז, כיוָן שאבא לא הביא לנו מותרות מעין אלו ואף לא חשבתי שאפשר שיביא והסתפקתי בקוביית השוקולד שהיינו מקבלים לעתים רחוקות בחגים, עדיין לא קישרתי בין מקום עבודתו של אותו חבר לבין הימצאותם של הממתקים, שמהם נהנו ילדיו. ימים רבים אף הוספתי לייסר את עצמי על אותה "גניבה".
לימים, בשיחות עם חבריי, גיליתי שהיו ביניהם שהבחינו כבר בילדותנו המוקדמת בין מי שהיה לו "כסף" הקונה "רכוש פרטי", לבין רובנו שלא היה לנו דבר. ואף שהמדובר היה בדברים פעוטים, הם חשו היטב בפער שנוצר והבינו את מקורו. אחדים מאיתנו אף היטיבו להבחין בבית הספר בפער שבין איכות בגדיהם של בני קיבוצים עשירים יותר, כגון אֲפִיקִים, לבין האיכות הפשוטה של בגדינו שלנו. עוֹדֵדָה, למשל, מספרת שכבר אז עמדה על משמעותו של פער כלכלי, אף שלא ידעה לנסח זאת כך. אשר לי, ככל הזכור לי, לא נתתי את דעתי באותם ימים לתופעות שהעידו על נחיתותנו הכלכלית – כמו נסיעה לבית הספר בעגלה רתומה לסוס, גם בימי גשם – וראיתי בהן תופעות טבעיות לקיבוץ צעיר ומרוחק.
והנה אני, ילדה קטנה ותמימה, מקבוצה קטנה שבראשית צמיחתה, משוטטת בעיר תל-אביב עם אבא שלקח אותי איתו לעבודתו לשם ביקור קרובים. והעיר נדמית לי ענקית וסואנת. אין היא דומה לטבריה האפורה. הרחובות רחבים יותר, מכוניות נוסעות בהם ואנשים הולכים ושבים ויש ביניהם לבושים בחליפות ותיקים בידיהם, כפי שלא ראיתי מעולם. גם הנשים לבושות שמלות נאות ותסרוקותיהן עשויות והן מהודרות יותר מקרובות המשפחה הבאות לחברי הקיבוץ. גם חלונות הראווה גדולים יותר מאשר בטבריה. עולם מופלא וזר.
חוויה מיוחדת זומנה לי כשאבא ניגש לקיוסק, דיבר עם האיש שבפנים והאיש מזג ונתן לו שתי כוסות של "גזוז" אדום, שאף טעמו היה חדש לי. היה נדמה לי שאבא פשוט ביקש וקיבל ולא עלתה בדעתי אפשרות אחרת. אך מופלא יותר היה השוּק, שדוכני הפירות והירקות שבו היו צבעוניים ומזמינים הרבה יותר מאשר בטבריה. ניגשתי אל אחד הדוכנים, שבקושי הגעתי לגובהו, שלחתי את ידי ונטלתי ממנו חופן ענבים אדומים ובידי השנייה משכתי את אבא להוסיף וללכת. אבא נחרד: "הרי עוד לא שילמנו," הוא אמר לי. אבל כיוָן שלא הבנתי מה העניין, הוספתי למשוך בידו. "ארנה," הוא נזף בי קלות, "אי אפשר כאן לקחת כל מה שאת רוצה. זה לא שלנו. כאן צריך לשלם לאיש," והוציא את ארנקו וחיטט בו. לא הבנתי והתקוממתי: "הרי יש לו כל כך הרבה. מה, הוא לא יכול לתת גם לי קצת?"
שנים לאחר מכן עוד אהב אבא לשוב ולספר את הסיפור והיה צוחק צחוק גדול. "הסברתי לך שבעיר צריך לשלם בכסף," היה מספר ונהנה, "אבל את לא היית מוכנה לקבל שום הסבר. נעלבת וטענת שלא יפה שלא נותנים לך, ושאת כן היית נותנת לו, והתחלת לרוץ עם הענבים שלך. גם כשנכנסנו למסעדה הקואופרטיבית בשיינקין לאכול ארוחת צהריים, לא הבנת למה אני עומד בתור ולמה צריך לשלם בקופה והאצת בי ללכת." ואכן, גם את זה אני זוכרת, וגם כיצד עצר אבא על יד ילד עני שביקש נדבות – מחזה נדיר בזמננו – ואמר בגאווה: "תראי את הילד המסכן הזה. זה בדיוק מה שאין לנו בקיבוץ."
הביקור הזה בתל-אביב, כמו הביקורים שיבואו אחריו, שימש לאבא הזדמנות מצויינת להבהיר לי את עדיפות חיי הקולקטיב השוויוני, הצודק והחלוצי על פני העולם העירוני, הקרוי "בורגני". לגינוי מיוחד זכה בפי אבא המוסד הקרוי "בית קפה". האמת היא, שאני בתמימותי עוררתי את הנושא. "מה המקום המוזר הזה?" תמהתי, "זה חדר-אוכל? אז למה כולם יושבים כאן עכשיו באמצע היום? הם לא עובדים? ומי הם האנשים הלבושים סינרים לבָנים ומגישים להם צלחות וכוסות? ולמה הם לבושים בבגדי שבת?" – המטרתי על אבא את שאלותיי. ואז, אבא התפרץ בלהט: "מה זאת אומרת מי הם? אלה הם סתם עירוניים שיש להם זמן באמצע היום לשבת כאן ולבזבז זמן יקר על שיחות בטלות ולאכול עוגות עם קצפת, כאילו כאן טשרנוביץ או אירופה. אפשר לחשוב שאין להם מה לעשות למען הארץ הזאת." אבל אני, שלא ידעתי מהי טשרנוביץ ומהי אירופה, הקשיתי בתמיהה: "אבל מי הן הנשים האלו עם התסרוקות הנפוחות?" אבא עצר את מהלכו הנרגז ולחש באוזניי: "אלה הן 'גברות' והן לבושות תמיד כמו בשבת, כאילו יש להן חג. והתסרוקות הנפוחות הללו, ממש כמו בגולה!"
ובכל זאת, שׂמתי לב שכאשר ביקרנו בבית הדוד והדודה וינראוב, שהגיעו מצ'כיה באוניית פליטים רעועה, איבדו את הונם הרב והתגוררו בדירה קטנה, שכורה ודחוסה ברחוב ביאליק, נהג בהם אבא כבוד רב, אף שלמרות עוניים וקשיי הפרנסה הקפידו על לבוש אלגנטי ככל האפשר. הדודה היָפָה היתה לבושה תמיד שמלה על פי מידתה או חליפת חצאית, שׂערה סדור וכובע אלגנטי על ראשה, ואילו הדוד, כאשר היה פנוי מעבודת השמירה המפרכת שלא הורגל בה וגם לא הלמה את גילו, ענב עניבה ולבש ז'קט.
אבא נהנה לדבר עימם בגרמנית צחה ולי הוא היה אומר: "תראי אותם איך הם שומרים על כבודם. למרות כל הצרות שעברו עליהם הם נוהגים בגאווה ובכבוד עצמי. כזאת היא משפחתנו. את רוחנו וכבודנו לא ישבור איש!" באשר להם, מסתבר, גברה הנאמנות המשפחתית על הדבקות בערכים החלוציים.
אבא גם התפעל תמיד מיופייה של הדודָה ומנימוסיהם האירופיים של השנַיים, בעוד שבבית היה שותף להשקפה שעל פיה בעיר מתנהלים יחסי האנוש על פי נימוסים קפואים וחיצוניים, לעומת הקיבוץ שבו הם מושתתים על יחסי חברוּת כנים. אבל גם בתחום זה נקלע לדילמה פנימית. כשם שהוא עצמו הקפיד תמיד על לבוש מסודר, ויהא הפשוט שבפשוטים, כך סלַד מגילויים של "נימוסים גרועים," בלשונו, ולהלצות "זולות" בין חברי הקיבוץ, ולא פעם התרפק על הנימוס "הטשרנוביצאי" שהיה בו מתן כבוד לאדם.
אבל באשר לערכים החברתיים והחלוציים – היה חד-משמעי, ככל חברי הקיבוץ: הקיום הבורגני בעיר, שהוא מעין המשך לגולה, הוא מיקבץ של פגמים, שיסודם ב"כסף" וברכוש הפרטי. שׂורר בה אי שוויון מעמדי, ניצול של הפועל העברי, חומרנות, אגואיזם והישגיות אישית הקרויה "קרייריזם". ומעל הכול, העירוניים אינם ממלאים את מצוות יישוב הארץ, קביעת גבולותיה ותיקון החברה העברית. בעודם מקדישים את זמנם וכוחם לצבירת כסף ורכוש וחיי נוחות לעצמם, מפריחים החלוצים את שממות הארץ ונאחזים באדמה, חיים מפרי עבודתם, ומכינים ארץ לעם, קובעים את גבולותיה ומכוננים חברה צודקת ושוויונית.
לאורם של ערכים אלה צמחנו. הם הועברו אלינו במפורש או במובלע בכל אשר הלכנו. אי לכך, גם כשראינו את בני משפחתנו שבעיר בחייהם הצנועים והדלים ובקשיי הפרנסה, וגם כשהורינו הזדהו עם מצוקתם וטיכסו עימם עצה איך יוכלו להקל עליהם, תמיד חשנו עליונות מהותית, של אלה הַחַיִים בעולם שהוא לא רק צודק, שוויוני ונטול "כסף", אלא גם תורם ליישוב ולעם. מאידך, באותם ימים גם לא טרחנו להבין ולא הוסברה לנו, כאמור, כל המערכת הכלכלית ומושגיה, כגון עובד ומעביד, קנייה ומכירה, רווח והפסד, ריבית ועוד ולא היינו מסוגלים להבין את קשיי קרובינו.
רק בבית הספר התיכון, "בית ירח", הוחלט להעניק לנו בסיס תיאורטי להשקפה הסוציאליסטית. על השיעור הופקדה מעיינה, חברת אפיקים שזכתה להערצתנו על שום תבונתה ואישיותה, והיא לימדה אותנו במשך שנה תמימה את ספר "הקפיטל". לא נזקקנו, כמובן, לספר זה כדי להיות משוכנעים באמיתוֹת הסוציאליסטיות, אבל על רקע לימודי החקלאות המשעממים – "איזה טעם נפלא יש לעגבניות," היה אומר סטולר, חבר כנרת, המומחה לגידולים חקלאיים ולתמרים, ומלקק את שפתיו כשראה שקָצָה נפשנו בהסבריו – היו לנו שיעוריה של מעיינה בתורת מארקס כסם חיים.
אבל באותם ימים כבר החלה מתפוגגת אמונתם הנלהבת של הורינו ב"עולם ללא כסף". אמונה זו, שהתקיימה לערך שני עשורים מתוך להט נעורים, נפגשה עם המציאות ונפגעה. אך בנו הם כבר טבעו את "הזלזול" היסודי ב"כסף" על משמעויותיו, ואת העדפַת העשייה למען העניין עצמו והכלל – על צבירת רכוש אישי, מעמד או כסף, כשם שמנעו מאיתנו לימים השתלבות מהירה במערכת הכלכלית "שבחוץ". רק נישואי כולנו עם בני זוג "עירוניים" או שורדי שואה, הקלה על השתלבות זו.
ארנה גולן
* * *
שנת ה-75 למדינת ישראל
ישראל זמיר
לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
קרסנו על החול הרטוב בחשכה מוחלטת. אנשי פלוגות ב' ו-ג' קידמו את פנינו בשמחה וסיפרו בהתרגשות על הקרב ועל גוויות המצרים הפזורות על הגבעה. לדבריהם, הרכב הביא אותם עד משלט 112 ומשם הלכו ברגל כחמישה קילומטרים. הכיבוש היה קל יחסית. הם פרצו את גדרות-התיל, הסתערו, והמצרים שהופתעו נבהלו ונסו.
על המשלט שכבו עשרה חיילים הרוגים. לפלוגות הכובשות נודע באלחוט ששיירת הדרג-השני שקעה בבוץ, וככל הנראה לא תגיע למשלט. יהיה עליהן להסתפק בנשק ובתחמושת שלקחו עימן, ולנסות להגיע אל מצבורי הנשק של האוייב.
בפאתי המשלט חנה טנדר מצרי נטוש ובו כמה ארגזי כדורים ובסיסי מרגמה.
מאירק'ה סימן את מקומן של עמדות ה"בזה", וחולייתנו, שבראשה אברהם זוהר מיספר אחת, אני מיספר שתיים ואיציק חבצלת מיספר שלוש, התמקמה בגזרה הדרומית-מערבית.
"חבר'ה, לחפור ולהכין עמדות-ירי לפני שיאיר השחר. אחר-כך נהיה תחת אש כבדה," הודיע לנו מאיר אלוני.
לא היינו מסוגלים להניע אבר. ההליכה בין המשלטים בגשם, בבוץ, בערפל, כאשר על הגב כחמישים קילוגרם משא, אם לא למעלה מזה – התישה אותנו כליל. פאול שכב על החול הלח והתייפח. אני התיישבתי כשהמנשא על גבי ולא הצלחתי לפרוק אותו מעליי. ידעתי, שמאירק'ה צודק ומצאתי עצמי ממלמל: "יאללה, קום, תתאושש, תתחיל לחפור. רק לפני זמן קצר חפרת כמו מטורף בידיים וברגליים, כשהפגזים נפלו מימינך ומשמאלך," כך מלמלתי אך לא זזתי ממקומי.
מאירק'ה פקד, צרח, והמילים נבלעו בחשיכה. עד מהרה קלט שבצעקות לא ישיג דבר והחל להתחנן. הוא הבין היטב את הקשיים. אף הוא סחב מטען כבד. אך ידע גם ידע שעם קרני בוקר ראשונות תתחיל הפגזת אימים.
רוח מהולה גשם טפחה על פנינו כסדינים לחים.
דוד פליק, המבוגר שבחבורה, התאושש ראשון, נטל את והחל לחפור. האמין שישמש דוגמה. הוא חפר ואנחנו עקבנו אחריו ולא הנענו אבר. לפתע נתקף זעם ופרץ קללות ניתז מפיו.
הלילה החל להימוג, ואור בוקר אפרפר מצא אותנו מתחפרים על גבעה חולית בנקודת גובה 86 מטר מעל פני הים, מרחק-מה מהכביש-הראשי. על הגבעה נראו שיחי אשל, שקדיות בשלכת, ובמורדות נתמשכו שיחי צבר. עננים שחורים צנחו בכבדות.
בדרום-מערב נמנם בשלווה כפר ערבי, דריבאת-שיח'-חמודה: בקתות חימר וסביבן כתמי ירק. תושבי הכפר גידלו ירקות ליד הבתים. הבוקר שעלה רחץ את הכפר.
ממערב נמתח כביש עזה-אל-עריש, שסאן תנועה: שיירת משאיות עמוסה זחלילים עלתה צפונה, ומשאיות גוררות תותחים ירדו דרומה. במקביל לכביש מסילת-ברזל. מוזר, אך באותם דמדומי בוקר ראשונים שקשק לו בנחת קטר רכבת, גורר אחריו קרונות-משא פתוחים ועליהם טנקים מסוג "לוקוסט", המוכרים מקרבות שיח'-נוראן וחירבת-מעין.
דויד פליק פער עיניים: רכבת ראשונה שראה בארץ-ישראל.
מעבר לכביש נמתחה רצועת חול בהירה שחוברה לים הגדול. גלי קצף עטורי כרבולות הלמו בחול, ובאופק שטה ספינת-קיטור.
צרורות ראשונים שנשלחו לעבר הכביש בישרו למצרים כי צה"ל פה. משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ונהגה נמלט לחולות. טנדר עמוס חומרי-נפץ נדלק ועשן סמיך התאבך. חיילים קפצו מן הרכבים ונסו. הכביש נחסם והתנועה פסקה.
העיר עזה סוגרת ומסוגרת.
סמל סודאני ענק מימדים נראה מהלך על המשלט ועל פניו חיוך. בידיו חבק מרגמת טו-אינצ' כאילו היתה תינוק. שיניו הלבנות נצצו בשחר העולה. מה הוא עושה פה? האם הגיע בטעות או שמא נרדם וחבריו לא העירו אותו?
שם-טוב אלוני, צלף פלוגה ג', הגיע ונשמעה ירייה. הסודאני קרס על החול הרטוב.
מדרום-מערב למשלט התפתלה גדר של שיחי צבר, שנקטעה ב"שטח מת". שאונו של מנוע עלה משם. נהג התאמץ להכניס את ידית ההילוכים למהלך, אך המצמד לא הפריד.
"הלך לו הקלאץ," קבע זוהר.
"ואולי פלוגה מצרית מסתתרת בקפל קרקע?"
"תחפור בן-אדם, תחפור. יממה שלימה צריך לבלות בחור הנאלח הזה עד שהפלמ"ח יזיז את התחת."
הטנקיסט המצרי הבין שלא יוכל להסיג את הטנק לאחור, והחליט להפעיל את התותח. פגזים החלו לשרוק מעלינו ברעש מחריש אזניים. הוא ירה וקילל, ירה וקילל.
"פיאט, פיאט," נשמע קולו הרועם של מאירק'ה.
אורי הפיאטיסט הגיע בריצה, ומאירק'ה הצביע לכיוון הטנק. עליו להתגנב בהיחבא ולפגוע בו. ה"בזה" תחפה בירייות בודדות, שהאויב לא יֵדע כי מכונת-ירייה מוצבת שם.
אורי קיבל מהסמג"ד פקודה לחסוך בתחמושת. במשלט ארבעה מטולי פיאט ומספר מוגבל של פגזים.
"חבר'ה, בלי מעצורים," התחנן אורי בחיוך של ילד-טוב.
"יהיה בסדר," הודיע זוהר וביקש שאחליפו כמספר אחת. הוא יפקד על שתי עמדות ה"בזה". אורי נעלם בין שבכי הצבר ואני יריתי בודדות לכיוון הטנק מבלי שאראה אותו. ה"בזה" בלעה כדורים ופלטה תרמילים.
ולפתע התפוצצות. עשן התאבך מבין עלי הצבר. אורי לא הכזיב. שקט מוזר השתרר ולאחריו שריקה צלולה ומסולסלת: זוג נחליאלים, עוברי-אורח, נחת על החול הלח, השמיע ציוץ-של-בוקר, הניף זנבו כלפי מעלה והמריא בחדווה.
משהתפזרו ערפילי הבוקר והשחר עלה, הצמדתי לעיניי משקפת-שדה, ובמרחק של כשש-מאות מטר, בפאתי הכפר דריבאת-שיח'-חמודה, הבחנתי בתנועה של צבא. שתי פלוגות חיילים צבאו סביב ברזיות-מים, כשמגבות לבנות על כתפיהם. חלק מרח על פניו משחת-גילוח לבנה ונעזר במראה. האוייב התגלח להנאתו, כאילו שהה בבסיס מרוחק. האם לא טרחו להודיע לו כי למראשותיו אורב אוייב? טבחים פתחו שולחנות-מתקפלים והניחו מגשי נחושת מלאי עיסה לבנה: לבנה? טחינה? חיילים התיישבו על ספסלים, בצעו נתחי פיתה וטבלו בעיסה. אחר-כך גמעו קפה מפינג'אנים.
"הם אוכלים כבני-אדם ואותנו מאכילים מנות-קרב משימורים מחורבנים," מלמלתי במרירות, ולרגע שכחתי את המלחמה.
הסמג"ד עמנואל ברשי הגיע. בחור אדיר-ממדים, תווי-פנים מונגוליים ועיניים מלוכסנות. מאחוריו הזדנב דן הקשר ועל גבו מכשיר-אלחוט. זוהר הסב את תשומת-ליבו לכוח המצרי הסועד ארוחת-בוקר, וברשי חייך בהנאה:
"אני הולך לתבל להם את הטחינה בקצת פלפל חריף," ופנה אל הקשר שיזמין אש תותחים.
החיילים סיימו לאכול והסתדרו למיפקד-בוקר. הם ניצבו בשורות וקציניהם בדקו נשק, לוחיות-זיהוי, ויישרו כומתה שמוטה. לבסוף עלה הדגל וקול תרועתה של חצוצרה נשמע.
ג'יפ הגיע. קצין ירד, הסתודד בנפנוף ידיים נרגשת עם הקצינים והצביע לכיוון המשלט שלנו. לפתע הסירו החיילים את הכומתות מראשיהם, חבשו כובעי-פלדה, ועל רוביהם הרכיבו כידונים שלהביהם זהרו בשמש. איש בשלמה לבנה, ככל-הנראה כהן-דת, נענע בידיו, בירך אותם, והם שאגו במקהלה: "אללה-אכבר." לרגע כרעו על ברכיהם לתפילה, וים-של-ישבנים הזכיר מפגן של התעמלות המונית שערכנו בכנס "הפועל". הפלוגות הסתדרו בשורות-רוחב, כמו "פלאנגות" רומאיות, ולקול הלמות תופים יצא המצעד לקרב. קשה לומר שהם צעדו בגאון ובגאווה. רבים לא חדלו להפנות ראשיהם.
"מסע של מתאבדים," אמרתי לזוהר. "שתי פלוגות מצריות פתחו במסע אל מול לועה של מכונת-ירייה!"
"נצור את הכלי ותן לממזרים להתקרב," הורה זוהר. כיוונתי את ה"בזה" למרכז השורה הראשונה ומדי-פעם צמצמתי טווחים.
"או-קיי בחורים, אם תתקרבו עוד קצת, אני חושש שאאלץ לפזר את המצעד היפה שלכם," מלמלתי והצצתי בהם דרך הכוונות. "רק שלא יהיה מעצור! הם שתי פלוגות ואנחנו בקושי חוליה."
"זוהר, למה הם מסתכלים כל הזמן לאחור?"
זוהר הצמיד משקפת ולפתע גילה: "הו, הקצינים שלהם הולכים מאחור עם אקדוחים שלופים!"
ריח של קרב עלה בנחיריי, תחושה בלתי מוכרת לחלוטין. האם כך מרגישים אלה, ה"ששים אלי קרב"? המצרים קרבים ובאים. הטווח הגיע למאתיים מטר וזוהר טפח קלות על כתפי:
"פתח באש ותזכיר להם את שירת הים."
"שירת-הים?"
"וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש," ציטט מ"שירת משה".
צרורות ארוכים נפלטו ברעש מחריש-אוזניים והשורות התבלבלו. הם החלו להתרוצץ כעכברים נמלטים. מי שניסה לברוח - נורה על-ידי הקצינים.
"איזה מילכוד! הקצינים משתפים עימנו פעולה: אנו יורים מלפנים והם מאחור."
הצלף שם-טוב אלוני הגיח, התפרקד סמוך לעמדה ובנחת-של-צלף ריפד לעצמו פיסת קרקע וירה חמש יריות. חמישה קצינים נפלו ושארית הכוח נס על נפשו בהשאירו נפגעים בשטח.
גשם זלעפות החל לרדת. לאחר הנסיגה המבוהלת פתחו המצרים בהפגזה מעשרות קני תותח ומרגמות. פגזים אימתניים של תותחי 25 ליטראות סרקו את הגבעה, שהתכסתה בעשן סמיך ובריח חריף של אבק-שריפה. מספר הנפגעים החל לגדול במהירות.
לפי תיכנונו של יגאל אלון עלינו לשרוץ בגבעה המחורבנת הזו יממה תמימה. הרחק בדרום-מזרח שקעה בבוץ שייירת הדרג המסייע, וידענו שלא נזכה לסיוע בנשק ובתחמושת.
"זוהר, מה יהיה כשייגמרו הכדורים?"
"ניקח רגליים ונברח."
"ומה עם הפקודה של יגאל אלון?"
"בעייה שלו."
"נותרנו עם ארבעה ארגזי תחמושת."
"כשאלה ייגמרו – קפל את החצובה, ארוז את המכונה – ומסתלקים."
טנק-תצפית קטן פרץ את קו-העמדות ונע על המשלט. מישהו השליך עליו בקבוק-מולוטוב, שלא התלקח. פיאטיסט פגע בו והטנק עלה בלהבות.
שני טנקים מסוג "לוקוסט", בעלי תותח 37 מ"מ, הגיחו. מראה מפחיד למדיי, כשאתה יודע כי עוד מעט תיוותר ללא נשק אנטי-טנקי. הטנק הסתבך בחוטי-תיל שהקיפו את המשלט ונעצר. ניסה הנהג לשחרר את שרשרותיו, נסע קדימה, אחורה, וגרר אחריו חלק מן הגדר. כיפת הטנק נפתחה וחייל הציץ החוצה. משראה כי הוא מוקף ישראלים, מיהר לסגור את כיפת הטנק. פגז של פיאט הדליק אותו. טנק שני נמלט.
מחלקת חיילים מצריים פרצה בריצה, ויונה ג'קסון נתן להם להתקרב ואז סחט את הדקי ה"בזה", שקצרה אותם כחרמש המונף על גבעולי תלתן. אחר-כך, טיפס בזריזות על טנק שבא בעקבותיהם, פתח את כיפתו והשליך פנימה רימון.
חייל סהרורי בגופייה נראה רץ לעבר האוייב, וחובש דולק אחריו. פגישה ראשונה עם הללו שיכונו "הלומי-קרב".
עוד טנק הגיח, ופגז של פיאט מילאו עשן סמיך. ניסה הטנקיסט לשלשל עצמו החוצה, כדור ריסק את ראשו, וגופו החליק לחול. שוב התרוממה כיפת הטנק וטנקיסט שני ניסה לקפוץ מהטנק הבוער. אף הוא נפגע ונותר תלוי על הצריח, כשמחצית גופו מתנדנדת כמו לולב.
ברשי התרוצץ, אקדח מאוזר בידו, ודיווח באלחוט: "אלן, נלחמים קשה מאוד בטנקים. יש פצועים. דרושות תרופות. יש מחסור חמור בפגזי פיאט. לא נחזיק מעמד בלי נשק אנטי-טנקי. עשו הכול שהדרג המסייע יגיע וגם..."
הקשר נותק וברשי נותר עומד במלוא שיעור קומתו, כמו גוליבר, כשפיו פולט קללות נמרצות, כנראה בהונגרית.
*
"ווי חטף פגז ברגליים!" שמעתי את צעקתו של ממיק, ורצתי עימו לעמדה.
פגז ריטש את שתי כפות רגליו, ועצמותיו נחשפו.
פשטתי את מעילי, פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו. בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום. ווי נראה מבוהל. גופו רטט ופניו חוורו. דמעות קלחו על לחיו. מדי-פעם כחכח בגרונו, בלע דמעה, וגרוגרתו זינקה בעצבנות מעלה ומטה.
"למה לא מפנים אותי?" שאל בקול מתייפח.
וכי לאן יפנו אותו?
הוא יבב זמן-מה ולפתע התעשת, הניף את גופו מעל פני התעלה ושאג, כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי-פאנפילוב":
"נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש-עשרה, תחי מדינת-ישראל!"
ה"בזות", המקלעים והרובים דומה שסיימו את חייהם. אבק, בוץ וגרגרי חול התערבלו לעיסה שסתמה את מנגנוני הירי. הקנים התנפחו ויצאו מכלל שימוש.
במרחק של כשלוש מאות מטר, ליד בוסתן מאפיל, הבחנתי בפרש על סוס לבן. עורו של הסוס בהק בקרניה של שמש זורחת.
"מיהו אותו פרש שיושב בקומה כה זקופה?" שאלתי את זוהר וכיוונתי לעברו את ה"בזה".
זוהר הציץ בו באדישות ומשך בכתפיו. כיוונתי את המכונה לעברו והתחננתי: "אנא, צרור קטנטן לעבר השחצן שעל הסוס. הוא יושב זקוף כאילו הוא נפוליון."
לחצתי על ההדק ונקישה עמומה נשמעה. נטלתי רובה, תחבתי כדור לבית-הבליעה ובשל הבוץ, התקשיתי לנעול את הבריח. גרדתי בציפורניי את הבוץ שהתקשה ודרכתי – כדור עקר.
לימים נודע כי אותו פרש לא היה אחר מאשר הגנרל מוחמד נגיב, שכעבור ארבע שנים חולל את מהפכת הקצינים במצריים ונטל לידיו את השלטון. ואילו הרגתי אותו, האם ההיסטוריה של מצרים היתה שונה?
נזכרתי בוויכוחים שניהלנו בכיתה על השפעתה של האישיות על ההיסטוריה. לדעת המחנך, השפעתה שולית לעומת התהליכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים העוברים על אותה ארץ. אילו היטלר לא היה עולה לשלטון, היטלר אחר היה תופס את השלטון והתוצאות היו דומות, טען המחנך.
"כן או לא," ענה לו דשיק, מסרב לאמץ דוגמוֹת מרכסיסטיות.
ממיק טען כי מרכסיסט אדוק אסור לו לבנות תיאוריות על "אילו".
תותחים ומרגמות עשו בנו שמות. צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר, והחובשים היו אובדי עצות, תרמיליהם התרוקנו מתרופות. הם רצו מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין זריקת מורפיום אחת לרפואה. פצוע שתת דם ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו... מישהו גהר על פצוע מדמם, חסם באצבעותיו את הדימום וביקש שאפשוט את גופייתי, עליו לבצע חסם-עורקים. עשיתי כפי שנתבקשתי.
כיתת חיילים סודאניים שחורי-עור וענקי-קומה עלתה למשלט ובידה נשק מתכתי, שנראה כמו סטן-צעצוע. ולפתע, לשונות אש נשלחו לעבר העמדות וחיילים אחוזי להבות נראו רצים בבהלה. היה זה נשק שמעולם לא נתקלנו בו. עד מהרה אזל הדלק במכליהם, והסתערנו עליהם בקתות רובים, ברימונים ובכידונים. יונה ג'קסון נופף רובהו כאילו היתה זו אלה והיכה בהם על שמאל ועל ימין. הם נבהלו מהשדים הצורחים ונסו.
ארבעה זחלילים עלו על המשלט. "פיאט! פיאט!" שאגו חיילים בייאוש, אך בכל המשלט לא נותר פגז אחד. נותרנו עם רובים שאינם יורים, עם כידונים, רימונים, וכמה בקבוקי-מולוטוב. הזחלילים התפרסו והחלו להתיז לשונות אש. חיילים בוערים רצו כלפידים חיים וצרחו מכאבים. מישהו הפיל אחד מהם על החול הרטוב וכיבה את האש. לפתע שינתה הרוח את כיוונה ואש הלהביורים, כבומרנג, ליחכה את פני היורים.
"ג'קסון, למה הנהגים לא בורחים מתאיהם?" שאלתי את ג'קסון.
עד מהרה התברר שקציניהם המצריים כבלו אותם בחגורות-פלדה למושבים, לבל יברחו.
ג'קסון התגנב אל אחד הזחלילים, פתח דלת של תא-הנהג ובהינף רובה רוצץ גולגולת. קרעי מוחו הגיעו אליי. חייל סודאני השתחל מתוך זחליל והחל לטאטא את המשלט עם להביור-יד. מצאתי עצמי צופה בו, מוקסם-משהו. משקרבה האש ניתרתי קלות לאחור, כאילו שיחקנו בחבל מתוח שעלינו לדלג מעליו. לפתע, חשתי חום לוהט באצבעות רגלי השמאלית. תמיסת אש דבקה לנעל וצרבה את עורי. קברתי את הנעל בחול הלח. אצבעות רגלי נחשפו והנעל הפכה לסנדל. משאזל הדלק במיכלו, נטל מקלע והתכוון להמשיך את מלחמתו ביהודים. משה גורודנצ'יק, מתאגרף ידוע, הגיח מאחור ודקר אותו למוות.
הגשם ירד בלי הפוגה. כיתת חיילים מצריים הופיעה ובראשה קצין ג'ינג'י, שבידו מקל ובקצהו מטפחת לבנה. הייתכן שהם נכנעים? לנו נסתם הנשק, כמחצית הכוח שוכב פגוע והם נכנעים?
איש לא התרשם מהדגל הלבן והסתערנו עליהם בצעקות: "קדימה גדוד שלוש-עשרה!" כשאנו הולמים בהם בקתות רובים ודוקרים בכידונים.
מן הרגע שטנקים וזחלילים עלו על המשלט, קול התותחים נדם.
"עושה רושם שאנו בדרך לתחנה הסופית. מזל שכתבנו צוואות," לחשתי לממיק.
התחבקנו לפרידה, אפופי בושה על הרגשנות שגילינו. "להתראות בשמיים!" הפטרתי.
זליג ראה אותנו וצרח: "אל תמהרו למות. שם, במחנות, יצאנו ממצבים יותר קשים!"
כך ביקש לעודד והציע לגימת וודקה. שלווה מוזרה אפפה אותי, כאחד שכבר נפרד מן החיים.
*
לימים, כשהייתי בניו-יורק, סיפרתי לאבי על אותו קרב מר וכיצד נפרדתי מן החיים, והוא שאל אם זכור לי התאריך.
"נו בוודאי, העשרים ושלישי בדצמבר 1948," עניתי בביטחון, והוא קפץ מכיסאו:
"אני לא מאמין, לעולם לא אשכח את אותו יום!" אמר בהתרגשות גדולה, "ישבתי בקפטריה של 'שטינברג', בשדרת ברודווי, ואכלתי ארוחת-צהריים. לפתע התעטפתי בתחושת אסון נוראה ורעד עבר בכל גופי. ליבי אמר לי כי נהרגת במלחמה. מיהרתי לתא הטלפון. ניסיתי לטלפן לפלסטינה, וכשלא הצלחתי נשארתי לעמוד בתא הטלפון ואמרתי 'קדיש'. התמלאתי רגשי אשמה על שלא היצלתי אותך."
"גם אני אמרתי עליך פעם 'קדיש'."
הוא פער זוג עיניים כחולות, מומסות משהו, ואזניו הזדקרו כזוג מניפות.
זה היה בשנת 1944, הייתי בן ארבע-עשרה והתחנכתי בפנימיית נוער בשפיה. מדי שנה נדרשנו לרוקן את בורות השופכין של הכפר, והסירחון היה מחריד. ובעודי שקוע עד ברכיי בתוך המדמנה, הופיע מנהל הכפר.
"זינגר, צא מהבור, רוץ להתקלח והתייצב במשרדי!"
להתייצב במשרד-המנהל פירושו סילוק מן הכפר. לא היה לי מושג על מה ולמה, והתאבלתי על גורלי המר. דפקתי בחשש רב על דלתו. המנהל סימן לי שאשב. דקות חלפו עד ששלף מן המגרה עיתון "דבר", בעמוד הראשון התנוססה תמונה, ומתחתיה: "הסופר הדגול י.י. זינגר נפטר מהתקף-לב."
"ישראל זינגר, אני מצטער להודיעך כי אביך הסופר נפטר," אמר בעצב. הגיש לי סידור וכיפה וביקש שאומר "קדיש".
אמרתי "קדיש" והוא ליווה את תפילתי ב"אמן". למען האמת, נשמתי לרווחה. ראשית, לא סולקתי מהכפר ושנית, שוחררתי מניקוי בורות השופכין, בהיותי יתום "טרי". כעבור שבוע התבררה הטעות: דודי הוא שנפטר.
השמש טיפסה מעלה ושלחה קרני אור אל זירת הקרבות. מזג-האוויר השתפר. חייל פצוע בשתי רגליו ישב על גבעת חול זעירה, סיפר כי אך לפני חודש התחתן, ובכה: "אני כל-כך רוצה לחיות!" ולפתע הניף את ראשו כלפי מעלה ושאג:
"אלוהים, כבה כבר את השמש, שנוכל להתפנות! הלא כבר עשית את זה פעם, בעמק-איילון."
התחבושות שכיסו את פצעיו היו ספוגות דם.
להקת ציפורי-טרף חלפה. "ריח הדם מושך אותן לכאן," קבע איציק חבצלת, והצביע על זוג שבלולים דבוקים בגופם. פרייה ורבייה נמשכת בכל התנאים.
עוזי ציזלינג, מפקד מחלקה, ביקש לנצל את ההפוגה כדי לתקוף את הכוח המצרי שנערך למרגלות המשלט. בתחתית הגבעה מצוי נשק רב והוא קיווה להגיע אליו. עוזי התקרב אל מורד הגבעה, השקיף ונדהם: עשרים טנקים חיממו מנועים ועוד מעט יסתערו על המשלט. במה נעצור אותם? – שאל עוזי את עצמו. הוא הבין שתוכניתו אינה מעשית ומיהר לדווח לברשי.
השעה היתה אחת בצהריים. התכנית לבלום את המצרים עד לחשיכה ולסגת עם הפצועים נראתה חסרת סיכוי. הערתי לזוהר כי תכניתו של יגאל אלון הצליחה מעל למשוער. הטריז שתקענו בלב הרצועה אכן מיקד עלינו את כל צבא מצרים, ולפלמ"ח לא נותר אלא להחליק על מרגרינה ולכבוש את עוג'ה-אל-חפיר ואבו-עגילה.
"אבל איפה אנחנו בסיפור הזה?"
"אנחנו בשר-התותחים שבזכותנו יזכה הפלמ"ח לתהילת-עולם."
חיילים, על דעת עצמם, החלו לנוע לכיוון הוואדי, אך נחסמו על-ידי המ"מ עוזי פיינרמן, שניצב על גבעה זעירה, סמוך לפתח הוואדי, מקלע בידו ושאג בקולו הרועם: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש-עשרה לא ייסוג!"
הוא דמה בעיניי לגיבור סרט סובייטי.
חיילים מבועתים, בדרכם לוואדי, נעצרו, ולתדהמתי הצטרפו למקהלה: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש עשרה לא ייסוג!"
כדורים שרקו, פגזים התנפצו, והם צרחו. ממיק היה אחד מהם.
המח"ט נחום גולן שיכנע את יגאל אלון שהגדוד עשה מעבר ליכולתו, ולפני שיתרסק סופית – הורה על נסיגה. ברשי קיבל את הפקודה מהמג"ד אלן חורין, שהיה במשלט 112, ופקד לקחת פצועים שניתן לשאתם, ולנוע לוואדי.
עוזי ציזלינג פקד על מחלקתו לסגת, ואלה לא היו מוכנים להפקיר את חבריהם הפצועים. עוזי התחנן, צרח ולבסוף נאלץ להפעיל כוח.
רצתי אל ווי ומצאתי אותו שוכב בתחתית התעלה ובוכה. יורקי-להבות, שסרקו את העמדות, לא השגיחו בו, כיוון שכיסה עצמו באדמה. ממיק הופיע, נשכב לידו, ליטף את ראשו ונשק לו. הם בכו, דיברו אידיש ופולנית.
"אל תדאג ווי, יותר לא נעזוב אותך!" הצהיר ממיק.
עזרתי לממיק להעמיסו על גבו, כשאני תומך ברגליו המרוסקות וקושר אותן למתניו. מעתה יהיה עימנו באשר נהיה. הצעתי לו מים, אך הוא סירב וגנח מכאבים.
לפתע הופיע מאיר אלוני: "איפה ווי? תנו לי אותו! יש פקודת נסיגה!"
"אנחנו כבר נדאג לו. לך יש מחלקה על הראש," אמרנו לו.
"היתה, איננה עוד."
מאירק'ה ניסה לקחת אותו מאיתנו ואנו סרבנו בעקשנות. מאירק'ה יצא מכליו, צעק, סטר על לחיו של ממיק, הפיל אותי ארצה, חטף את ווי, העמיסו על גבו הרחב, ופתח בריצה מטורפת לכיוון הוואדי.
"הם לא יגיעו... הם לא יגיעו..." צרח ממיק ובכה מרות.
קרוב לשעה שלוש החלה הנסיגה, כשהכול עומסים פצועים שניתן לטלטלם. בתוך שוחה עמוקה שכב חייל פצוע, שמשכתי אותו החוצה, ובעודי מנסה לחבוש אותו ולהעמיסו על גבי, חלף ברשי והורה לי לגשת אל חייל אחר, שסיכויו לשרוד יותר טובים. ממיק, שהיה מאחוריי, הודיע שידאג לו.
לרגלי הוואדי שכב חייל שותת דם, שספג רסיסים בבטנו ומעיו היו שפוכים. ביד אחת לפת רימון שלוף ובשנייה החזיק ניצרה ולא פסק מלצעוק:
"תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!"
מרחוק הבחנתי בקבוצת חיילים היושבת בלי נוע ואינה משה ממקומה. ראשם שמוט וגופם של כמה מהם פירכס בעצבנות. לידם ישב חובש ולפת את ראשו ביאוש.
"חבר'ה, יש פקודת-נסיגה!" קראתי לעברם, והם התעלמו. ניסה החובש לשכנעם שיצטרפו אליו, אך לשווא. בדרך סיפר החובש, שהם חטפו "שוק", או לקו במה שנודע לאחר-מכן, "הלם-קרב".
"אני מקווה מאוד שהמצרים יחוסו עליהם," אמר.
בפאתי המשלט נראו זחלילים נושאי להביורים שסרקו את המשלט בלשונות-אש.
איש מפצועי 86 לא נותר בחיים.
נשאבנו לוואדי כאל תוך משפך. הערוץ היה זרוע רובים, תרמילים, קסדות וכל דבר שהכביד על הריצה. טנקים מצריים עלו על המשלט, הגיעו לפתחו של הוואדי ושילחו פגזים אל תוכו. הוואדי הפך למלכודת-אש.
כשראה ברשי את הקטל הנורא, פקד עליי, שבמקרה התנהלתי אחריו, לפרוץ לשטח הפתוח, כדי לפזר את האש. טיפסתי בזריזות על דופן הוואדי, צעקתי "אחריי!" ופתחתי בריצה מטורפת, כשברשי מכוון את הכוח בעקבותיי. השטח היה חשוף וכדורי אוייב זינבו בנו בלי רחמים. זגזגתי כפר משתין. כדורים נשתלו מימיני ומשמאלי, והחול הרטוב קלט אותם בפעימות רכות. לאחר קילומטר של ריצה מטורפת העזתי להסתכל לאחור: חיילים רצו, אחרים צלעו ונשענו על חבריהם. חייל קשר רובה לרגלו השבורה, כדי לייצבה, וניתר על רגל אחת. היו שנשאו את חבריהם על גבם והיו שהשכיבו אותם על שמיכה וגררו. היינו כברווזים במטווח.
"הרגל, הרגל!" שמעתי צעקה מאחור.
לרגע אטמתי עצמי והמשכתי לרוץ, ואז עצרתי והסתובבתי. "חבר'ה, לא מפקירים פצועים בשום תנאי," עלו בי מילותיו של מאירק'ה אלוני באחד האימונים, ורגליי החזירוני אל הפצוע. חבשתי בזריזות את שוקו, העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ. כדור פילח את ירכו.
"אתה גומר לי את הרגל. די, תוריד אותי. לא איכפת לי למות," הוא בכה.
"אסור לעצור. תתגבר. נגיע, נגיע." המלים הכבידו על קצב הנשימה. החייל התייפח, הלם בידו האחת על ראשי ובשניה לפת את צווארי. מדי פעם, בגבור כאביו אף נשך את כתפי.
"די, לא יכול, לא יכול..."
"אתה יכול, יכול, יכול," פלטתי לקצב הריצה ואטמתי עצמי מהמכות. אם אגיע בשלום אוכל להודות לביני המדריך על כושרי הגופני. הוא אימן אותנו בריצות ארוכות מבית-אלפא לתל-עמל ובחזרה. אך ביני עלה על מוקש, איבד רגל והלל נוימן הציל את חייו.
לאחר ריצה של כארבעה קילומטר עצרתי. כוחותיי אזלו. כל שאפשר היה לעשות כדי להינצל – עשיתי. מעתה, רשות-הדיבור לגורל העיוור. הפגזים המשיכו לדלוק וריח של אבק-שריפה נדף מן האדמה. מרחוק הבחנתי במנחם אגמון, החבלן מבית-אלפא.
"מנחם, אולי ראית את מאיר אלוני כשעל גבו ווי?"
"ירדו לוואדי. אל תדאג, איש בריגדה כמוהו יגיע."
פגז של תותח נפל לידי והאדמה רעדה. סילון עשן נפלט מזנבו. התחלחלתי ונמלטתי כמפני שריפה. מי יודע אם לא תתרחש הצתה מאוחרת. שוב ניצלתי. כמו בסנדלה. הרמז ברור, לא לעולם חוסן, ובשארית כוחותיי שבתי לרוץ.
לרגע איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי. הפצוע נשמט מגבי, ולאחר שהתאוששתי מיהרתי להעמיסו על גבי. לפתע הירפה הפצוע מצווארי. מה קרה? חטף עוד כדור? האם אני סוחב על גבי גווייה?
היכיתי בידי על ראשו והוא כנראה התעורר מעלפונו והחל לבכות.
"העיקר שאתה חי!" מלמלתי ואנחת רווחה נפלטה מחזי.
הגענו לגדר של משלט 112.
"חובש!" צעקתי והתעלפתי.
הנהג שלמה כהן הסיע אותנו לשועוט. מנחם אושמן האפסנאי הקביל את פנינו בדאגה, הגיש אוכל חם, ביגוד יבש וניסה לעודד את רוחנו. רבים לא הגיעו. הלכתי ממקום למקום חסר מנוחה, שואל חיילים אם ראו את מאיר ואת ווי. רובם לא הכירו אותם. התיישבתי לאכול ליד חייל שחזר מחופשה. הוא סיפר כי בתל-אביב בכלל לא יודעים שיש מלחמה בנגב. הרחובות מלאים קצינים מצוחצחים, וליד כל תחנת אוטובוסים שני תורים: לאזרחים ולחיילים. כך גם ליד קופות בתי-הקולנוע.
"ג'ובניקים כבשו את תל-אביב..." אמר.
אני בתוך שק-שינה, מתקשה להירדם. אוזניי הורגלו להפגזות, לשריקות כדורים, והשקט הזה משגע, אינו מניח. אני מתהפך מצד אל צד ומקלל. אם מאירק'ה וווי ניצלו, הם כבר בבית-חולים, אך אם לא?
לפתע מצאתי את עצמי ממלמל: "נעמה, ניצלתי!" ומיששתי את תמונתה שבכיסי השמאלי. העייפות גברה ונרדמתי. מישהו טלטל אותי בעדינות.
"מה קרה?"
"קום. חוזרים למשלט," אמר משה גורודנצ'יק בשקט וברצינות רבה. הר אדם גהר עליי והתעוררתי בבהלה.
"לשמונים ושש? לגיהנום ההוא?"
"הרבה חבר'ה לא הגיעו, ויש כאלה שאולי שוכבים פצועים בוואדי או בדרך לכאן, ואם לא נאסוף אותם הלילה – מחר המצרים ישחטו אותם!"
"אתה מדבר ברצינות?"
"קום כבר!"
"ואולי מאירק'ה וווי שוכבים פצועים לא רחוק מכאן? הן לעולם לא אסלח לעצמי אם..."
קמתי והתלבשתי.
שלמה כהן הסיע אותנו למשלט 112. הגשם לא פסק והרוח נשפה וזעפה. שמענו יללות של תנים, שועלים, שריח הדם משך אותם לזירה.
עלטה כבדה שררה בנגב. רוח זלעפות וגשם מהול בגרגרי ברד היכו בנו ללא רחם. גיששנו דרכנו כסומים באפלה. כוכב לא נצנץ, ואור דלוח לא נראה באופק. הלכנו הלוך ובכה, מבקשים אחר חברינו האבודים. מדי פעם עצרנו וקראנו בקול-רם:
"מאירק'ה, ווי, ברשי, יורה ארצי, יצחק דורה!"
נשאה הרוח את קולנו וגלגלה בהד עמום. ברקים האירו נגב עכור ורעמים הלמו בו באכזריות. שעות בוססנו בבוץ בלי מפה, בלי מצפן ובלי סיכוי. רטובים עד לשד עצמותינו עשינו דרכנו אל הוואדי הארור ולא הגענו אליו.
עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות.
לימים סיפר יצחק דורה כי בהיותם בוואדי, במרחק של קילומטר אחד ממשלט שמונים ושש, פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו. יצחק דורה צנח מן ההדף, וכשניסה לקום התברר שנפצע.
כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונת אלוף חזית-הדרום, יגאל אלון בחברת פלמ"חניקים חייכנים, מצולמים ליד שלט-דרכים בצומת אבו-עגילה-אל-עריש.
"אנחנו אכלנו את כל החרא, והפלמ"ח זכה בתהילת-עולם," נזכרתי בדבריו של ווי.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
* * *
יחי המלך החדש צ'רלס השלישי
יחי המלך צ'ארלס השלישי (השם המלא צ'ארלס פיליפ ארתור ג'ורג' מבית וינזור-סקסה-קובורג-גותה), מלך הממלכה המאוחדת ו-14 ממלכות חבר העמים הבריטי. המלך שייזכר לעד כמלך הרומנטי בהיסטוריה על אמרתו לקמילה פילגשו: "חלומי הוא להיות הטמפון שלך."
נאחל למלך החדש, הידוע ביחסו הטוב ליהודים בבריטניה, שיפסיק את החרם שעשתה אימו על ישראל ויבקר ביקור מלכותי רשמי בארץ.
איזה שינוי עברה הממלכה המאוחדת מימיו של צ'רלס הראשון שהורה להוציא להורג משלחת של יהודים שהגיעה לברכו להכתרתו, ואסר על כניסת יהודים לאנגליה. (רק משנערף ראשו על ידי קרומוול הותרה כניסה של יהודים לאנגליה) – לבין הכתרת צ'ארלס השלישי שקיבל בכבוד את נשיא מדינת היהודים יצחק הלוי-הרצוג ורעייתי שהגיעו להכתרתו.
המלך הפרוטסטנטי והכנסייה האנגליקנית
טקס ההכתרה הצבעוני ההוליוודי הבליט את העובדה שבבריטניה (בדיוק כמו ישראל) אין חוקה ואין הפרדה בין דת למדינה. טקס ההכתרה הוא טקס נוצרי דתי. המלך נמשח למלוכה בשמן זית מירושלים כדי לציין שהוא המשך של בית דוד כמשיח מטעם האל, והמלך נשבע על הביבל (התנ"ך והברית החדשה) להיות נאמן לעקרונות (הדוגמות) של הנצרות הפרוטסטנטית של הכנסייה האנגליקנית שהיא דת המדינה. (כמובן שהוא מתחייב גם לשמור על זכויות דתות אחרות).
תארו לכם טקס דומה בישראל בו הנשיא נשבע אמונים בטקס יהודי דתי על התנ"ך ונשבע לקיים את ההלכה היהודית ולשמור עליה. או אז מיד היו מאות אלפי פרוטסטנטים יוצאים במחאה להפגנה בקפלן.
הכנסייה האנגליקנית, למרות שהתנצלה על עלילות הדם נגד היהודים שמקורן באנגליה, היא כיום אולי הכנסייה האנטי-ישראלית הקיצונית ביותר. שאחד ממאמיניה הוא הנוצרי האנגליקני ג'ון קרוסמן הידוע יותר בשמו המקורי מרדכי וענונו הגר בקתדרלת סנט ג'ורג' של הכנסיה האנגליקנית בירושלים.
ואני רק שאלה
למרות שהייחוס שלי עתיק בהרבה וחשוב יותר מזה של המלך צ'ארלס השלישי (אני צאצא של אהרון הכהן והוא צאצא של דרקולה) תעלומה בעיני כיצד הצליח המלך לעמוד בטקס הארוך? במהלך שעות הטקס אני הצעיר ממנו בכמה שנים טובות הלכתי ארבע פעמים לשירותים, איך הוא הצליח להחזיק מעמד? גם אם הוא צם מהבוקר זה בלתי נתפס. האם יתכן שהמלך צ'ארלס השלישי הולבש מתחת לגלימה המלכותית בחיתול חד פעמי?
ובעצם איך החזיקו כולם מעמד בטקס. ומה עשו מיד שנגמר? תעלומה.
[אהוד: גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו במשך הצפייה בטקס, יותר מארבע שעות. איך התאפקו זמן כה רב? בייחוד צ'ארלס התשוש. ואפילו שבחוץ ירד גשם והיה קר, לא השתינו?]
אח פגישה אח פגישה שכזאת
בפלמ"ח שרו:
אח פגישה, אח פגישה שכזאת!
זה רק פעם בשניים דורות,
מה נשמע? איך הולך? אהלן!
זה את זה לא ראינו מזמן!
והנה העיתון האמריקני "וול סטריט ג'ורנל" חשף את יומניו של המיליונר ועבריין המין הפדופיל ג'פרי אפשטיין, ששם קץ לחייו בשנת 2019 לאחר שהורשע בסדרת עבירות מין הקשורות בקטינות. על פי היומנים, אפשטיין נפגש בשנים לאחר שהורשע לראשונה בעבירות מין בקטינות בשנת 2008 עם ראש ממשלת ישראל לשעבר וסוחר הקנאביס היום אהוד ברוג-ברק.
עד הנה אין הפתעה. הכול ידוע, הם גם שותפים עסקיים. היומנים חושפים כי לברק נקבעה פגישה עם אפשטיין לארוחת בוקר בשנת 2013, לטענת העיתון, ברוג-ברק היה אורח קבוע בפגישותיו עם אייל ההון ועבריין המין. הפגישות נערכו בביתו של אפשטיין. (למותר לציין שברוג-ברק לא דיווח לציבור ישראלי מה היה טיב הביקור ומהם היחסים העסקיים בין שניהם),
והנה הפתעה. בשנת 2015 הגיע ברוג-ברק לפגישה בביתו של אפשטיין כשהוא מלווה בנועם חומסקי, הבלשן שונא ישראל, מהאבות תהרוחניים של תנועת ה-BDS.
https://rotter.net/forum/scoops1/793411.shtml
נשארה רק הסקרנות אם יש אולי צילומים המראים מה נעשה שם ב- Ménage à trois בין אפשטיין, ברוג-ברק, ונועם חומסקי?
עד לגילויים נוספים נסתפק בשיר הישן: "אח פגישה, אח פגישה שכזאת!"
מילים: חיים פיינר-חפר, לחן: מאיר נוימן-נוי
https://www.youtube.com/watch?v=VDGn5rNA9rc
מה ידעו חברי קיבוץ לוחמי הגטאות?
האקטיביסט הפרו-איסלמי, אדם רז (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) מארגון "עקבות" "ארכיוני הכיבוש" שמטרתם למצוא כל "עקבה" שתשחיר את ישראל ותעשה לה דה לגיטימציה במטרה להפכה למדינה ערבית-מוסלמית – מאשים ביום השואה את חברי קיבוץ לוחמי הגטאות ניצולי השואה באחריות לשואה לערבים: "בשביל מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, הפלסטינים שגרו לפניהם במקום היו חסרי שם ופנים. הם היו יכולים לזכור אותם ובחרו שלא."
"ברור לחלוטין," מציין רז, "שמקימי לוחמי הגטאות הגיעו לשטח לאחר יציאת תושבי הכפר הפלסטיני סמריה. ... חברי הקיבוץ לא גירשו אף אחד וגם לא התיישבו בבתים נטושים של ערבים (כי אלה לא היו כבר קיימים), אבל יש מקום גם לחשבון נפש על מה שאירע מ-48' ואילך. יש מקום לדיון על מה 'זכרו' ומה 'הנציחו'. ובעיקר יש מקום להיכרות מעמיקה יותר עם ההיסטוריה של המקום (ובכלל). לא רק כי ההיסטוריה חשובה. כי העתיד חשוב יותר."
(אדם רז, "מה'שואה' יש מספיק. הגיע הזמן לדבר על האדמה עליה הוקמה מדינת ישראל", "אל-ארצ'י", 30.4.23)
אז ראשית, מדובר על ערבים ולא על פלישתים כפי שרז מכנה אותם, אבל החשוב יותר מה כן ידעו חברי לוחמי הגטאות ניצולי השואה כמו גם ערביי הכפר סמריה? ומה הם זוכרים עד היום ומזכירים? (כמובן שאדם רז כאקטיביסט וכתעמלן פרו-איסלמי אינו רוצה לזכור ולהזכיר). הנה מה שידעו וזכרו: שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, שהשתתף ישירות בהשמדת היהודים באירופה, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אמין אל-חוסייני, את ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה שעלו ארצה. "הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה." המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז, והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה!
רק פלא הוא שאדם רז אינו מזדהה ובוכה בדמעות תנין על סבלם של מיליוני הגרמנים שגורשו מבתיהם לאחר ניסיונם לכבוש ולהשמיד עמים אחרים.
השקרים המופצים על אהרון בריק-ברק
היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, והשופט העליון בדימוס, ירזי נכטיגל-יצחק זמיר, יצא להגנת מתקיפיו של אהרון בריק-ברק. וכך הוא כותב:
"המפגינים נגד ברק אינם מכירים אותו באופן אישי, וגם לא קראו את פסקי הדין ואת הספרים שכתב."
1. טענה אחת מציגה את ברק כעריץ או דיקטטור. משום שהוא פסק כי "הכול שפיט", ולכן הכול גם ניתן להכרעה שלו. אך זה פשוט שקר. ברק מעולם לא כתב בפסק דין כי הכול שפיט. להיפך, הוא פסק שלא הכול שפיט ושיש עניינים בלתי שפיטים, שבית המשפט לא ידון בהם – למשל העניינים הפנימיים של הכנסת. ואכן, הלכה למעשה, זאת המדיניות ואף הפרקטיקה של בית המשפט העליון מאז ומתמיד ועד היום: יש עניינים בלתי שפיטים.
2. טוענים, שמתוך רצון לשלוט בשלטון ברק המציא את עילת הסבירות, כלומר, את הכלל שמאפשר לבית המשפט לבטל החלטה שלטונית אם היא בלתי סבירה באופן קיצוני. אך העובדה היא, שעילת הסבירות הונהגה כבר לפני מאה שנים על ידי השלטון הבריטי, לאחר כיבוש הארץ בסוף מלחמת העולם הראשונה, והיא הופעלה על ידי בית המשפט העליון מאז הקמת המדינה. היא קיימת גם באנגליה ובמדינות נוספות, ונראה שאין בית משפט במדינה דמוקרטית שלא יראה עצמו מוסמך לבטל החלטה שלטונית שהיא בלתי סבירה באופן קיצוני. אכן, האם אנחנו רוצים שרשות שלטונית תכפה עלינו החלטות שהן בלתי סבירות באופן קיצוני?
3. טוענים שכשופט ברק הנהיג, ללא ביסוס וללא הצדקה, את המהפכה החוקתית, המאפשרת לבית המשפט לפסול הוראת חוק הסותרת חוק יסוד. וגם זה אינו נכון. למעשה, הסמכות של בית המשפט לפסול הוראת חוק הסותרת חוק יסוד נקבעה כבר בשנת 1969 (שנים רבות לפני שברק נבחר לכהן כשופט) על ידי השופט משה לנדוי, שנחשב שופט שמרן ביותר. מאוחר יותר, הכנסת עצמה קבעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, שהוראת חוק רגיל אינה יכולה לסתור חוק יסוד זה. פסק הדין שהבהיר זאת (פסק הדין בנק המזרחי משנת 1995) נכתב, בראש ובראשונה, על ידי נשיא בית המשפט העליון אז, מאיר שמגר, ושאר השופטים באותו פסק דין הסכימו לתוצאה,
4. ח"כ ציין שברק מינה את בתו, דפנה ברק-ארז, לשופטת בעליון. אך היא מונתה שש שנים לאחר פרישתו, ואין כל קרבת משפחה ביניהם
4. טוענים נגד ברק שהוא מושחת, ואף מביאים "הוכחות" ברשתות החברתיות שברק הוא הבעלים של 17 דירות, וכיצד ייתכן כי אדם שכל ימיו שירת במשרות ציבוריות צבר הון שאיפשר לו לרכוש כל כך הרבה דירות. אך העובדה היא, שברק ואשתו הם הבעלים של דירה אחת בלבד.
5. חבר כנסת אחד אמר שצריך להעמיד את ברק לדין פלילי באשמת בגידה במדינה. חבר כנסת אחר אמר שהגיע הזמן שברק יתפטר מכהונתו, למרות שברק פרש מכהונתו בבית המשפט כבר לפני 17 שנים.
(יצחק זמיר, "המסע נגד אהרן ברק נוטף שנאה", "אל-ארצ'י", 5.5.23)
לסיכום: ברור שכל השקרים הללו הם חלק מהסתה פוליטית להצדקת ההפיכה המשטרית. אין זה אומר שאין דברים לתקן במערכת המשפט ובפרקליטות. יש דברים רבים לתקן ולעשות רפורמות, אבל לא הפיכה משטרית.
פרופסור אלבשן חיפש מרוקאים והעלה חרס בידיו
לא מצא אפילו מרוקני אחד הראוי לכס השיפוט
בראיון לערוץ 7 ביקר פרופ' יובל לוין-אפשטיין-אלבשן, את דבריו של נשיא העליון לשעבר, הפרופ' אהרון בריק-ברק, ולפיהם בשנות החמישים והשישים לא נמצאו מבין יוצאי מרוקו עורכי דין הראויים להתקדם לשיפוט. לדבריו, גם אהרון בריק-ברק יודע שהיו כמה וכמה מוכשרים שכאלה, אך הוא ביקש לגונן בדבריו על המערכת.
פרופ' לוין אפשטיין-אלבשן התייחס לדבריו של אהרון ברק שאמר: "עורכי הדין המרוקאים שהיו פה ב־1950, 1951... כמה מתוך עורכי הדין שהיו ב־1950 היו כאלה שהיו כשירים להתמנות כשופט שלום ואחר כך כשופט מחוזי? כשיעשו את כל המחקר הזה, יבואו לידי המסקנה שגם אנחנו באנו אליה כשחיפשנו וחיפשנו וחיפשנו, ולא מצאנו."
"לא רק שהיו בתקופה הזו עורכי דין יוצאי מרוקו מוכשרים ומובילים," כותב לוין אפשטיין-אלבשן, "אלא שהיו גם שופטים שכאלה באותה תקופה. והשאלה היא למה. התשובה היא שאנשים מקדמים את מי שדומה להם ובכל אחד מאיתנו יש גזען."
לטעמו של אלבשן המענה למציאות הקיימת ככל הנראה יצטרך להיות צעד נוקשה של העדפה מתקנת. יש להוביל לדרמה של ממש במינוי יוצאי מרוקו לשיפוט.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=793340&forum=scoops1
והנה לאחר שהציג לוין-אפשטיין-אלבשן את אהרון בריק-ברק כגזען (ואותו עצמו כצדיק) הוא התאמץ וחפר וחפר וחיפש וחיפש, אך לא הצליח להציג במאמרו אפילו מרוקאי אחד מבין העולים כראוי לכס השיפוט. מה זה אומר על ברק? ומה זה אומר על לוין אפשטיין-אלבשן?
למותר לציין שמאז מאמרו אמירותיו משמשות לשיסוי גזעני של מרוקאים נגד אשכנזים בכלל ונגד אהרון בריק-ברק בפרט,
הפגנה מרוקאית בעד המהפכה המשטרית ונגד "הגזענות" של בג"צ
מפגינים מרוקאים יצאו בהפגנה ליד ביתו של אהרון ברק תוך קיום חפלה מרוקאית בסגנון החגיגה שהם חוגגים לכבוד האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה, עם "מחיה" ערק מרוקאי, מוסיקה ערבית-מרוקאית, וצהלולים. (מַבּרֻק עַלִּיק: מפגינים בעד הרפורמה משפטית ונגד הגזענות של בג"ץ בחפלה מרוקאית מחוץ לביתו של אהרון ברק).
המפגינים המרוקאים כינו את ברק "דיקטטור פשיסט עריץ." כאילו שכחו שדיקטטור פשיסט עריץ היה (והוא) מלך מרוקו שאותו הם מעריצים. אמנם יש מבין היהודים-המערביים-מוגרבים-מרוקנים כאלו הכמהים לבסס את המשטר הישראלי על בסיס משטר המונרכיה האבסולוטית של מלך מרוקו, למשל האקטיביסט המערבי-מוגרבי, האנטי-אשכנזי, יליד מרוקו, סמי שלום שטרית, שהביע בשירו את שאיפתו להחליף את הדמוקרטיה הישראלית במלך מרוקו: "תְּנוּ לִי מֶלֶךְ מָרוֹקָאִי אֶחָד, / מָרוֹקָאִי עִם כָּבוֹד, / וּקְחוּ אֶת כָּל הַבֶּנְגּוּרְיוֹנִים, בֵּגִינִים, גּוֹלְדוֹת, / רַבִּינִים, שָׁמִירִים, פֶּרֶסִים, בָּרָקִים וְשָׁרוֹנִים..." אבל בטוחני שמרבית היהודים המערביים-מוגרבים-מרוקנים מעדיפים דמוקרטיה ליברלית הנהוגה במערב אירופה וצפון אמריקה. ולכן הם שחייבים לצאת במאבק נגד דרעי ותומכיו חסידי השחיתות. אפילו כתבת "אל-ארצ'י", איריס פרומרמן-לעאל, המשמשת תמיד פרזנטורית למרוקאים (משמיטה את שם אביהּ פרומרמן האשכנזי משמה) כותבת הפעם ש"החאפלה המרוקאית 'לכבוד' אהרן ברק מעוררת בחילה".
ועוד מנפלאות הפוליטיקה הישראלית, אחד ממארגני הפגנת המרוקאים היה חב"דניק אשכנזי שלא שירת בצבא בשם שלום ברל'ה קרומבי שמרוב הזדהות עם המרוקאים התלבש גם הוא בבגד מרוקאי, אך למרבה הבושה מרוב בורותו הוא לבש כפתן, לבוש הנשים, ולא גלביה לבוש הגברים.
(הנה ראו):
https://twitter.com/berale_crombie/status/1653366294916345860?s=20
אלוף בומשטיין-בן – פיליסטיניזם בורות וגזענות
לרגל חג העצמאות ה-75 של מדינת היהודים, פירסם עורך "אל-ארצ'י", העיתון הערבי בעברית, אלוף בומשטיין-בן, (ברוח אדוניו בעלי העיתון עמוס שוקן, וליאוניד בוריסוביץ' נבזלין) את חזונו לעתיד המדינה, ובחזונו הוא משקף פיליסטיניזם בורות וגזענות.
"רשות האוכלוסין מכירה בקיומן של 135 זהויות לאומיות שאזרחים ישראלים יכולים להשתייך אליהן. לצד 'יהודי' ו'ערבי', ישראלים זכאים להופיע במרשם האוכלוסין גם כשומרונים, ככורדים, כאבחזים וכאשורים. רק לאום אחד פסול: הישראלי," כותב אלוף בומשטיין-בן, וממשיך: "מאז הוקמה, מדינת ישראל אינה מכירה בקיומו של לאום ישראלי נפרד...במקום לטפח זהות ישראלית שתכיל יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מבקשי מקלט ו'זכאי חוק השבות', המדינה רק הולכת ומתבצרת בזהותה כמדינה יהודית... הגיע הזמן לחוק הלאום הישראלי ולגיבוש זהות מכילה, במקום לחגוג יום עצמאות שבו שליש ויותר מאזרחי המדינה, הערבים והיהודים החרדים, מגיפים את תריסיהם ואינם מניפים את הדגל." (אלוף בן, "135 זהויות לאומיות מוכרות בישראל. רק לאום אחד פסול: הישראלי", "אל-ארצ'י", 25.4.23)
למה פיליסטיניזם-בורות? "עם ישראל" הוא "העם היהודי", העם היהודי הוא עם ישראל. כשיהודי אומר "שמע ישראל" הוא מתכוון ליהודים. אין ישראלים מול יהודים. אין ישראלים שאינם יהודים. ישראלים הם יהודים. המושג ההיסטורי של "עם ישראל" זהה לחלוטין למושג "עם יהודי". אלו הם שמות נרדפים לאותו עם. אותם האנשים הרואים את עצמם שייכים לעם ישראל הוא העם היהודי השיגו לעצמם ריבונות לאומית והקימו מדינת לאום שקראו לה "מדינת ישראל". אם היה מתקבל השם "מדינת יהודה" כל התיזה של בומשטין-בן היתה קורסת. האם היה אומר אז שהערבים הם חלק מהאומה היהודית?
יש אזרחי ישראל שאינם יהודים: ערבים, רוסים, טטרים, צ'רקסים, ארמנים, ועוד. הם אזרחי מדינת ישראל, אך אינם שייכים לעם ישראל וזאת ע"פ הגדרתם. הערבים מגדירים עצמם ערבים-פלישתים, ולא ישראלים.
למה גזענות? מה מוזר שדווקא עורך עיתון ערבי בעברית מתייחס לערבים ביחס פטרוני וגזעני כשהוא כופה עליהם את הלאום הישראלי בשעה שהם רואים עצמם שייכים ללאום הערבי-פלישתי (מוחמד יאסר ערפאת ראה עצמו יבוסי), האם בומשטיין-בן אינו מכיר את חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
ולאחר זאת האם בומשטיין-בן עוד רוצה לכפות את הלאום ישראלי על המסתננים מסודן ומאריתריאה? כפי שאמרנו פיליסאיניזם-בורות וגזענות.
התאבדותו של ג'יהאדיסט
יומיים לפני מותו הובא הג'יהאדיסט (בארגון הטרור הג'יהאד האיסלמי) חדר עדנאן, שובת הרעב, לדיון בבית המשפט הצבאי לערעורים, לאחר שערער על ההחלטה למעצרו עד תום ההליכים. השופט, סא"ל מנחם ליברמן, החליט להשאירו במעצר וגם התייחס לעובדה שהנאשם בחר לשבות רעב בכלא.
העורר," כתב השופט בהחלטתו, "אדם כבן 45 מבין היטב את מעשיו ולאן ייתכן שיובילו אותו. ככלל, העורר אדון על גופו, ובתי המשפט נרתעים מפעולות שיש בהן לפגוע באנטומיה של אדם על גופו. עם זאת, כפי שהעורר אחראי על גופו, עליו לקבל את התוצאות האפשריות ממעשיו." עוד הוא הוסיף: "שלא כמו במקרה של אדם המוחזק במעצר מנהלי השובת שביתת רעב, כך שמצבו הרפואי מחייב את ריתוקו למיטה, עובדה שייתכן שיש בה למנוע את הסכנה הנובעת ממנו, העורר אינו עצור במעצר מנהלי. במידה וישוחרר העותר, הוא יפסיק ככל הנראה את שביתת הרעב ותוך זמן קצר יוכל להמשיך לפעול בדרך שפעל אשר הביאה למעצרו. אין סיבה לאפשר לו זאת, במיוחד לאחר ששתי ערכאות כבר קבעו כי קיימת בעניינו עילת מעצר של מסוכנות אותה לא ניתן לאיין." עדנאן הועמד לדין בגין עבירות של חברות ופעילות בארגון הג'יהאד האיסלמי, ובעבירות של הסתה לטרור ואלימות. על פי כתב האישום, הנאשם שימש כבכיר בארגון הטרור, ביצע כמה פעולות בשם הארגון, ונשא נאומים המסיתים לאלימות וטרור, שהועלו לאינטרנט ונצפו מאות אלפי פעמים.
https://www.kan.org.il/item/?itemid=151284
יישר כוח לבית המשפט. זהו פסק דין נכון מוסרית ופרקטית. זכותו של אדם להפסיק את חייו, אין זכותו של אדם ליטול את חייו של מישהו אחר. לג'יהאדיזט מוסלמי אין זכות מוסרית להתאבד תוך נטילת חיים של אחרים (רוב קורבנות הטרור האיסלמי הם מוסלמים), יש לו זכו ליטול את חייו שלו. להחלטה יש גם משמעות פוליטית לעתיד (למרות הטילים), בכך שכל ניסיון לסחוט את המדינה בשביתת רעב של ג'יהאדידטים לא תצלח.
אווילים הם אלו התובעים הזנה בכפייה של טרוריסטים. הדבר מנוגד למוסר ולחוק הבינלאומי המכיר באוטונומיה של האדם על גופו, לא חוסך תגובת רקטות מעזה, אין בה יתרון פוליטי, ובייחוד מהווה מעמסה כספית גדולה על שירותי הבריאות. קיום חדר שלם בבית חולים על חשבון חולים אחרים. מיד לאחר התאבדותו של הג'יהאדיסט החל העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י" לנהל מסע תעמולה לתמיכה בג'יהאד ולהאדרת דמותו.
"חדר עדנאן היה פעיל פוליטי בארגון הג'יהאד האיסלאמי," כותבים עמוס שוקן וליאוניד בוריסוביץ' נבזלין במאמר המערכת בעיתונם: "עדנאן הפסיד במאבק שנועד לשבור את רוחו ואת גופו. ישראל הפסידה עוד יותר: כל עוד נמשכת בה חרפת המעצרים המינהליים, ועוד במספרים שכאלו, רובץ צל כבד על אופייה הדמוקרטי ועל מערכת המשפט שלה, שמאפשרת ומכשירה את התופעה. כדאי לנצל את שעת הכושר שבה משטרה של ישראל מאותגר ועומד לדיון ציבורי, ולשים קץ לתופעת המעצרים המינהליים, המתרחשת בחצרה האחורית החשוכה של המדינה, חצר הכיבוש." (חרפת מעצרו ומותו – מאמר מערכת – "הארץ")
שני שקרים. חדר עדנאן הוא ג'יהאדיסט ולא "פעיל פוליטי בג'יהאד" ונושא המעצרים המנהליים אינם קשורים כאן, כי מעצרו לא היה מנהלי. ברור שכתבת העיתון הערבייה-מוסלמית, חנין מג'אדלה, מאשימה את ישראל בהתאבדותו של הג'יהאדיסט בלי להזכיר במילה את אמונתו שכג'יהאדיסט הרוצח יהודים (או כופרים מוסלמים כמוה) הוא בטוח שלאחר מותו הוא יתוגמל בגן העדן באוכל טוב, יין, נשים בתולות ונערים שמשים, שלא לדבר על התגמול הכספי שתקבל משפחתו מארגוני הטרור.
(חנין מג'אדלה, "ישראל גרמה באופן ישיר ומודע למותו של עדנאן, באתר האינטרנט, בזמן שהוא גווע למוות, אתם צפיתם במאי גולן", "אל-ארצ'י", 4.5.23) .
מובן שגם ח''כ אחמד כמאל אחמד א-טיבי מאשים את ישראל במותו של בכיר הג'יהאד שמת בכלא:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=793624&forum=scoops1
כמובן שהאקטיביסט הפרו-איסלמי תומך הג'יהאד והטרור האיסלמו-נאצי, גדעון לואי (לוי) מגדיר את הג'יהאדיסט כ"לוחם חופש" (הרי ברור לו שכל ג'יהאד היא מלחמת חופש"...) –
"גסיסה של לוחם חופש אל מותו עברה כאן בפחות תשומת לב מאשר גסיסה של כלב משוטט. העניין היחיד שהתעורר התמקד בתגובת הג'יהאד האיסלאמי. איש לא דיבר על מניעיו, צדקתו... האחריות למטחי הרקטות מוטלת הפעם על השב"כ ועל שירות בתי הסוהר, שמנעו את הצלתו של עדנאן במזיד ובמודע. אין זאת אלא שרצו שימות.
"סוהריו אכלו שווארמה ופיצות בחדרו בבית החולים בזמן שביתת הרעב הקודמת שלו, דבר שגרם לו לסבל רב. כמה ירדת במשקל? אל תשאל כמה ירדתי במשקל, תשאל כמה עליתי בכבוד שלי, השיב. ("הכבוד" שכג'יהאדיסט יתגמל אותו אללה אלוהיו לאחר מותו בגן העדן באוכל יין, נשים בתולות ונערים שמשים). "עכשיו," מסכם לואי (לוי), "הוא מת בכבוד. מה חבל, שלא יותר ישראלים רחשו לו כבוד, כפי שהגיע לו.
(גדעון לוי, "חדר עדנאן מת בכבוד. חבל שלא התייחסו אליו כך", "אל-ארצ'י", 4.5.23)
דווקא אשתו רנדה מוסא, בגילוי דעת נדיר, העבירה מסר לא צפוי. "תמיד השיח' (עדנאן) היה אומר שלא נראתה טיפת דם אחת ב-5 השביתות הקודמות שלו," אמרה. "והיום, בפטירתו של השיח', אנחנו רוצים להגיד שזה מה שהוא הכי רצה. אנחנו לא רוצים לראות אפילו טיפת דם אחת. אנחנו לא רוצים שאף אחד יוציא תגובה על מותו של השיח'. אנחנו לא רוצים שיירו רקטות, ושלאחר מכן יפציצו בעזה. זה מה שהשיח' שלנו היה רוצה."
"מאחורי כל משפט בעברית יושב ערבי"
דומה שבכל תולדות השירה והפזמון ובכלל היצירה בעברית, לא נכתבה שורה כל כך אווילית כמו השורה: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" שכתב הפזמונאי מאיר בשמשניקוב-אריאל, ב"שיר כאב".
"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" – התנ"ך בו באף משפט לא יושב ערבי, לעומת זאת בעיתון העברי בערבית "אל-ארצ'י" באמת מאחורי כל משפט בעברית יושב ערבי.
תעלומת נעמי שמר
בפירוט כרטיס האשראי שלי ראיתי שירדו לי 10 שקלים לכללית. אני נכנס לדף של כללית באפליקציה וכתוב שם ששולמו 10 שקלים עבור סיעוד לנעמי שמר... אופס מה פתאום נעמי שמר? היא הרי נפטרה כבר מזמן? צילמתי את צילום המסך ושלחתי לכללית, וגם התקשרתי. הם לא יכלו לתת לי תשובה... מחכה עדיין לתשובה.
האוחזים בחרם
לאחר פגישתו עם נציגי המפלגה הקומוניסטית הבלגית: בירך ח''כ עופר כסיף (מישהו יודע את שמו המקורי?) את עיריית ליאז' על החלטתה להחרים את ישראל.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=794164&forum=scoops1
עליו נאמר: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא, והאוחזים בחרם, בחרם יאבדו!
ועכשיו נותרה רק שאלה מוסרית משפטית איך יכול אדם הקורא לחרם על ישראל להיבחר לפרלמנט המדינה עליה הוא קורא להטיל חרם?
משטרת ברלין אסרה על הנפת דגלי ארגוני טרור פלסטיניים
בעקבות ההפגנה האנטישמית בברלין בחודש שעבר וקריאות להשמדתה, אותה הוביל הארגון האנטי-ישראלי "סאמידון" – המוכרז כארגון טרור – משטרת ברלין אוסרת בצעד חסר תקדים על הנפת סמלי ודגלי החזית העממית, חמאס, חזב-א-תחריר, וכל ארגון הקשור אליהם. בנוסף, אוסרת המשטרה על "שריפת דגלים, בובות וחפצים דומים" ו"קריאות לאלימות, תמיכה, או עידוד לפגיעה בכל אדם, או קבוצה" ו"קריאה להשמדתה של ישראל או אזרחיה." בהפגנות 1 במאי. בהפגנה האנטישמית במהלך חג הפסח, קראו פעילי "סאמידון" קריאות "מוות ליהודים" ברחבי העיר ברלין. ההפגנה הכתה גלים בגרמניה והרשויות המקומיות החלו לפעול נגד הפגנות דומות מצד ארגונים דומים. הארגון עצמו מוכרז כארגון טרור בישראל, ומשמש כזרוע בינלאומית של ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין – המוכרזת כארגון טרור באיחוד האירופי, ארה"ב, קנדה וישראל.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=793542&forum=scoops1
דווקא ישראלים יורדים בברלין בירת הרייך תומכים בהנפת דגלי ארגוני הטרור.
היתה או לא היתה סחיטה?
עיתון "אל-ארצ'י" ערך תחקיר על גדעון זריצ'נסקי-סער, והנה נשלח חוקר שצילם את עמוס שוקן בפעילות ----- מביכה. עמוס שוקן טען שזה היה ניסיון סחיטה של זריצ'נסקי-סער למנוע את פרסום התחקיר עליו בעיתון. שוקן גנז את פרסום התחקיר בתרצו זאת בחוסר הוכחות, וזריצ'נסקי-סער, שהכחיש לחלוטין את ניסיון הסחיטה כביכול, פרש לתקופה מסויימת מהפוליטיקה. הנה ראו בסרטון:
https://twitter.com/kann_news/status/1653446000667947010?s=46&t=Y0s6WtsG7iPHJ8UGeEM1eA
אי פרסום התחקיר לא מנע מהסרטון על שוקן ופעילותו המינית להיות מופץ בכל הארץ ברשתות החברתיות. שוקן טוען כיום שאיילה חסון רוצה בפרסום לעשות חשבון גם איתו וגם עם גדעון זריצ'נסקי-סער.
https://b.walla.co.il/item/3576170
ומיקי רוזנטל טוען שאיילה חסון ובעלה גנבו ממנו מאות אלפי שקלים בזמן שעבדו יחד על התחקיר; חסון: שקר:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=794171&forum=scoops1
לסיכום: זו פרשה חמורה של ניסיון סחיטת עיתונאי, וחובה לחקור אותו כדי לאמת אם היתה או לא היתה סחיטה.
"ייסורי ורטר הזקן" – ורטר הזקן מאמץ את התעמולה הנאצית.
בסרט תעמולה נאצי מפורסם היהודי הנצחי Der ewige Jude מושווים היהודים לחולדות המתפשטות בעולם ומביאות מחלות. (לצערי הוסר הסרטון מיוטיוב). והנה כתב אל-ארצ'י" – יוסף ורטר, המתנאה תמיד במלחמתו למען הדמוקרטיה ולמען ההומניזם, אימץ את תעמולת ההסתה הנאצית. הוא השווה את מלוויו של איתמר חאנן-בן-גביר ל"נחיל של זבובי פירות מעל פח אשפה." בתגובה, הוא מספר, פנו אליו שתי מדעניות "חוקרות זבובים גאות" ואמרו לו שבניגוד לחאנן-בן גביר לזבובים תרומה למחקר הרפואי,
ורטר הזקן שכח כנראה שהנאצים גם עשו ניסויים רפואיים על יהודים שהושוו לחולדות.
ודוק: כל ביקורת מוצדקת, לא ביקורת העושה דה הומניזציה מבני אדם.
מתווה הכותל
"יתכבדו שוחרי השוויון למצוא לעצמם רחבה נבדלת בכותל לתפילתם בנוסח הרצוי להם. לא חייבים לריב ולעורר מהומות על כל דבר בשם השוויון. הכותל איננו רק נכס לאומי לעם ישראל, הוא גם מקום קדוש. שעם הזמן נהפך גם לבית כנסת. ובישראל המסורת הנהוגה היא כדת משה וישראל. (חוה ליבוביץ, "חדשות בן עזר", 1844)
אני מפנה את חוה ליבוביץ לערך "מתווה הכותל" בויקיפדיה שם יש סקירה על המאבק לשיוויון עליו היא ממליצה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%9C
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: כשאני קורא בעיתונים, במיוחד ב"הארץ", מאמרים וראיונות שאינם חדלים להתפלש במצבנו הנורא המבשר את קיצה של מדינת ישראל – אני נזכר בימים הקשים שלפני מלחמת ששת הימים ובימים הקשים של מלחמת יום כיפור ולאחריה – ונרגע. מה שקורה היום אינו אלא "התייסרות" של מפונקים המתחזים כרואי שחורות, וחלקם הגדול מוסת משנאת נתניהו!
* אביבה קם: "...הילכו שניים יחדיו בלתי אם מעדו?" – איזה אמרות נפלאות אנו מוצאים בתרבותנו לכל הזדמנות. אבל האם האמרה הזאת תמיד נכונה? (ללא קשר לתמונה).
* אהוד: בזכות קשישותי זכיתי להכיר חיים שישה דורות של סבי יהודה ראב בן עזר והם – סבי יהודה שנפטר בהיותי בן שתים-עשרה. בנו ברוך, הוא דודי אחי-אבי. אהרון בן-דודי, בנו של ברוך. אורית בתו של אהרון. איילת בתה של אורית ונוגה בתה, נכדתה של אורית.
* אהוד היקר, אתה יוצא נגד ההפגנות והשיבושים למיניהם אבל תודה, בזכות ההפגנות האלה ראש הממשלה ממתן את מדיניותו ויתכן שבן גביר והחרדים יעזבו את הממשלה ותקום, כפי שאתה צופה ומקווה, ממשלה חדשה עם בני גנץ ומפלגתו ובא לציון גואל.
בלי ההפגנות נישאר עם ממשלה שבין מרכיביה מפלגה הדוגלת במשיחיות הזויה ובמדינת הלכה ומפלגה אחרת, הדורשת חקיקה שתאפשר השתמטות משירות בצה"ל וכל התגייסות לאומית. ראש הממשלה עלול להיכנע להם, כדי לשמור את עצמו ואת הליכוד בשלטון. עם כך, חייבים להמשיך בהפגנות בכל העוצמה והכוח עד שיבוא השינוי, שאתה ואני מייחלים לו.
בברכה,
משה מוסק
* * *
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-12 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל