פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1847

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד באייר תשפ"ג. 15.5.2023

עם הצרופות: 1. יוסי צפריר בחלקת הפיטאיה (צילום: עדינה בר-אל). 2. יוסי צפריר במשרד (צילום: עדינה בר-אל). 3. פיטאיה בלילה (אלבום פרטי). 4. פיטאיה זן מלך המדבר (אלבום פרטי). 5. חלקת פיטיאה פורחת (אלבום פרטי).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לְאַחְיוֹתַי הָעֲנִיּוֹת, הַנִּסְעָרוֹת. // אהוד בן עזר: מיהי לורט? // אסתר ראב על שושנה בוגין. // אורי הייטנר: צרור הערות 14.5.23. // ארנה גולן: הוריי מגלים שהם חסרי אונים בעולם שאין להם בו כסף פרטי. // עקיבא נוף: סיוָן. // עדינה בר-אל: יוסי צפריר – מהפלמ"ח לפיתוח הפיטאיה. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק כ"ג: השיכרון. // נעמן כהן: בין ידל"שים ליודקה. מי שלא רוצה להיות גוי הוא ציוני. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

לְאַחְיוֹתַי הָעֲנִיּוֹת, הַנִּסְעָרוֹת

לשושנה ב. ולוֹרֶת פ.

אשר הלכו ללא שוב ^*

לְאַחְיוֹתַי הָעֲנִיּוֹת, הַנִּסְעָרוֹת,

הַצָּפוֹת עֲלֵי גַּעַשׁ הַנַּחְשׁוֹל

אֱלֵי אוֹבֵד:

יְדֵיכֶן אֵלַי נְשׂוּאוֹת, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶן

מֵעַל פְּנֵי הַתְּהוֹם מְבַקְשׁוֹת אֲחִיזָה,

עֵינֵיכֶן הַפְּקוּחוֹת דְּבֵקוֹת בִּי:

עֶזְרָה!

אַךְ כַּבְלֵי הַהַצָּלָה נֻתְּקוּ

זֶה כְּבָר בְּיַד הַגּוֹרָל,

וּבְיָדַי רַק קוּרֵי עַכָּבִישׁ נוֹתָרוּ.

הִנֵּה דַּם לִבִּי לָכֵן,

הַיָּפוֹת הַנִּשָּׁאוֹת נִשָּׁאוֹת

וְעוֹבְרוֹת מֵעַל פָּנַי...

וַאֲנִי הַיּוֹשְׁבָה

עֲלֵי צוּקֵי הַסֶּלַע

חֶרֶשׂ מְכַרְסֵם הַנַּחְשׁוֹל אֶת הָאֶבֶן,

וְגִידֵי חוֹל מִתְפּוֹרֵר

בְּאֶצְבַּע תּוֹהָה

יוֹם-יוֹם אֶגְרֹר,

וְעֶרֶב אֶחָד

פֶּתַע יְנֻפַּץ הַכֹּל,

וְאָחַז הַנַּחְשׁוֹל

וְנָשָׂא אֶת אֲשֶׂר לוֹ  –  –  –

חילואן תרפ"ד

1924

____________

^* שושנה בּוֹגִין וְלוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד בן עזר

מיהי לורט?

[מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד. 1998]

היא נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895. אביה פרץ פסקל (1947-1871) עלה לארץ עם הוריו ב-1882 מרומניה לזיכרון-יעקב. בנעוריו נשלח מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בוורסאי, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון וחברת יק"א בהדרכת חקלאים, בניהול מושבות צעירות ובנטיעות, וב-1897 הועבר לפתח-תקוה עם אשתו ובתו הקטנה לורט. הוא בונה בית מרווח ואריסטוקראטי ברחוב רוטשילד, מול פינת רחוב פיק"א, נוטע פרדס, מחדש שיטות בקטיף ובאריזה, מפתח דרכים חדשות להילחם במחלות התוקפות את ההדרים, ממציא את הרכבת-התמך ומפתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר. בפי הערבים שמו: חוואג'ה פאריס. הוא ממייסדי אגודת "פרדס" וכפר-סבא, ויער האקליפטוסים של המושבה הצעירה נקרא בראשונה על שמו – יער פסקל.

פרץ פסקל, שאיננו יפה-תואר או גבה-קומה, נודע במושבה כחובב נשים, אולי בהשפעת שנות לימודיו בצרפת. זמן-מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאת ערבייה צעירה ויפה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה שבפרדסו, והיא כניראה בת הפועל העובד אצלו. האם התאבדה? בני-משפחתה טוענים שהיתה בהריון מפסקל, ומאשימים אותו שגרם למותה. מפחד נקמתם הוא נאלץ לברוח למצרים, שם הוא עתיד לעזור לאהרון אהרונסון בעבודת המודיעין ובקשרים עם הבריטים.

דרך-חייו מטילה צל על יחסיו עם אשתו מרים, ולימים משפיעה על הבנות בטי ובלאנש, ובאופן טראגי במיוחד על לורט.

מרים פסקל, אימה של לורט, היא בתו של אלעזר רוקח (1914-1854) העסקן הציוני שבע-המרורים, יליד ירושלים, שהוא, מצד אימו – נכדו של ר' ישראל בק, חלוץ מלאכת הדפוס בארץ והעבודה החקלאית בגליל העליון. מאבקים ואכזבות רבים ידע אלעזר רוקח עוד בתקופת ייסוד גיא אוני, בהיותו חולם ולוחם להבראת היישוב היהודי ולהתיישבות חקלאית, וסופו שנאלץ לעזוב את הארץ ומת בניכר. לימים עזבה גם מרים בתו את הארץ ועברה לגור עם בתה הצעירה בלאנש בפאריס.

לורט צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים חברות מילדות, ולורט, שלומדת לימים בקולג' צרפתי ומבקרת בנעוריה בפאריס, מביאה לאסתר מרוח העולם הגדול, עוזרת לה בלימוד הצרפתית, ומשפיעה עליה רבות; היא מספרת לה על צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית. בחלומותיה של אסתר באותה תקופה, כפי שסיפרה לי לימים, מצטרפים יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. אסתר מרבה להביע עצמה בריקוד בהשפעת לורט ודונקן.

משה כרמי [ינובסקי] היפה, בעל הבלורית העבותה והעיניים הכחולות, הוא נער שאוהב יותר מנערה אחת, כי הוא אוהב להיות מאוהב, ובנות אוהבות אותו, והוא אוהב לסבול בעד אהבותיו גם כאשר הוא מכאיב למאוהבות בו. מתולדות חייו מתברר שאהבת נעוריו אינה לורט אלא דווקא רבקה, אחות חברו משה שרתוק, שמרים [ברנשטיין-כהן] כבר סיפרה עליה לאסתר, בתחילת היומן.

את לורט פסקל מזכיר משה ביומניו-שבכתובים וברשימותיו שנדפסו בספר "דליות הגפן", שיצא לזכרו ב-1954, והדברים מיוחסים לשנת 1919. ואולם ברשימותיו מופיע זיכרון ילדות מוקדם יותר המתרחש ב-1905 לערך, ולפי תיאור הילדה היפה והעשירה וביתה, קרוב לוודאי שמדובר בלורט. בית פסקל נמצא, כאמור, ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, וביתו של משה – באותו צד מזרחי של הרחוב, מרחק לא רב צפונה, ברוטשילד פינת חובבי-ציון.

משה הולך לבית-הספר, בידו האחת ילקוט, בשנייה פרוסת לחם מרוחה ריבה. הוא הולך ולועס ופתאום רואה ילדה צועדת לפניו. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אליו כצוחקות. הוא מנקה את קצה חוטמו מן הריבה ומתחיל להחיש את צעדיו.

עגלה טעונה עוברת במרוצה ביניהם. משה, שרואה את הילדה נועצת מבט אל קצה המוט המציץ מאחורי העגלה, רודף אחרי העגלה, ניתלה מאחוריה, הפרוסה תקועה בפיו והילקוט מתנדנד תחתיו על מוט העגלה. הילדה מתבוננת בו והוא, מרוב שמחה, מאריך לשון כלפיה ומפזז על מוט העגלה. היא פותחת עיניה בתימהון, ומפנה ראשה לעבר גדר השיטה ושוב אינה מביטה אליו.

משה משליך את הפרוסה, קופץ מקצה המוט וליבו מר עליו אך אינו שוכח אותה. בשובם מבית-הספר הוא עוקב אחריה, רוצה לגשת ולשאול: "מה את חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום..."

בצעדו אחריה הוא יודע היטב מה יגיד לה אך אינו מעז לגשת. רק מביט על נעליה המגוהצות, על חצאי הגרביים, על הרגליים הדקות, השזופות קלות עד הברכיים. משתקע בהרהורי עצב, מוריד ראשו, והולך לאיטו בצד הדרך.

פתאום הוא עומד. לרגליו מונח עט-ציפורן, שטובלים בקסת ומשרטטים אותיות בכתיבה תמה. ידית ורודה, דקה, שלמה ונקייה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה. העט שלה. נפל מהילקוט. הוא מרים אותו ומביט בו מכל צד. ליבו מפרפר משמחה והוא רודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות שאחרי ביתו. מה יגיד לה? –

 "הנה עטך, כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני..." ואינו יודע איך יגמור. כן, ישאל אותה אם היא רוצה לשבת לידו בשעת הכתבה. לו יש פחות שגיאות מכל השאר. הוא יתן לה להציץ.

והוא רץ, והוא עף ומשיג אותה. היא מפנה ראשה אליו במהירות, נבהלה. הוא עומד, נושם בכבדות, ומושיט לה את העט: "קחי," יותר מזה אינו מעיז לומר.

היא לוקחת את העט, מחייכת אליו, מבעד הערפל הוא רואה את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אומרת: "תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד."

טרם גמרה את דבריה, והוא כבר פתח במרוצה, גם שלום אינו אומר לה, עובר על פני ביתו וממשיך לרוץ ברחוב, היורד אל השוק הגדול. פוגש בדרך אישה זקנה הנושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב מציצים מתוכו.

הוא תופס בסל: "הלא קשה לך... איפה ביתך? גם אני הולך לצד ההוא..." וממהר עם הסל לפני הזקנה, מחבק אותו, מדלג לעבר ביתה, ומחשבה אחת מתרוננת בליבו:

 "אני אהיה טוב, אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים, אעשה רק את הטוב כל הימים."

ולא רק משה. גם יוסף חיים ברנר מוקסם כניראה מלורט. ברומאן האחרון שלו, "שכול וכשלון", 1920, מתוארת מושבה, שהיא ללא ספק פתח-תקוה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ברנר שהה תקופת-זמן בעין-גנים, מושב הפועלים שנוסד ליד המושבה. את הרומאן "מכאן ומכאן", שיצא לאור בשנת 1911, הקדיש גם לזכר הנער הניך פסילוב, ובארכיונה של אסתר שמורה תמונתו של הניך, שהיה בידידות עימה ומוזכר ביומנה. ברומאן "שכול וכשלון" יושב גיבורו האוטוביוגראפי של ברנר, יחזקאל חפץ, על ספסל ליד "הוטל-הפועלים" במושבה. הוא נתון ב"תקופת הדיבור הנוראה" עקב התערערות מצבו הנפשי, והוא מהרהר:

על מה דיבר? – על הכל, ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא ניתנו לדיבור... – – – אותה הילדה הנאווה, אשר ראה לפני חודשים אחדים, בבקרו בבית-הספר שבמושבה, תגדל ותהיה כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה, והיא כבר כבת שבע-עשרה ... והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף... אבל היא תאמר לו: "אין דבר... ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות... אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות... אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי..." לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו... היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב... – – –

ביתו של פרץ פסקל, פקיד הברון, נחשב למיוחס ולעשיר במושבה. ומעניין שאת הצירוף של "נפש-גבר וחן-אישה" שברנר מוצא בנערה היפה והמיוחדת, מוצאת אסתר בחברתה, בשתי שורות השיר "ללורת", שנכתב ב-1925, כבר לאחר התאבדותה של לורט, ונותר גנוז: "בתולה ואם היית – ואון גברים / במנוף מחשבתך."

אסתר ראב

לְלוֹרֶת^*

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת  –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית  –  וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

___________

* לוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)

[אהוד: שיר ישן מלפני 98 שנים שמצאתי בעיזבון ולא פורסם בחייה של אסתר ונכלל לראשונה ב"אסתר ראב / כל השירים", 1988.

בכרך "ימים של לענה ודבש", 1998, הבאתי עוד פרטים מעניינים על חיי חברתה של אסתר, לורט-לורת פסקל, ועל פרשת התאבדותה.]

* * *

אסתר ראב על שושנה בוגין

[מתוך: אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", 1998].

 בעיצומו של הקיץ הקשה, בתחילת אוגוסט 1918, שמה בבן-שמן קץ לחייה חלוצה צעירה בת עשרים ושמה שושנה בוגן. ההתאבדות מתרחשת כניראה כבר לאחר שאסתר עזבה את בן-שמן, אבל בהחלט ייתכן שאסתר פוגשת בשושנה, שבאה לבן-שמן בתחילת חודש יולי.

שושנה, בת למשפחה ציונית מרוסיה, עולה לארץ לבדה בתרע"ג, 1913, בהיותה בת חמש-עשרה, ומגיעה מיד לפתח-תקוה. שנתיים היא עובדת במושבה כפועלת ובמשק-בית. בתקופה זו יוצאת אסתר, המבוגרת ממנה בארבע שנים, לדגניה וחוזרת לפתח-תקוה. בשנים 1917-1915 עובדת שושנה במסגרת קבוצת הפועלות בחוות כנרת, מתיידדת עם ברל ועם רחל כצנלסון, ומתאהבת באחת הדמויות המרתקות של העלייה השנייה, בנוח נפתולסקי.

בתחנותיה השונות של שושנה, בפתח-תקוה, ואולי גם בחודש האחרון לחייה בבן-שמן, פוגשת שושנה באסתר ראב. נעמי גלבוע מספרת: "פתח-תקוה היתה אז הקן העיקרי לתנועת הפועלים בארץ. בה חיו א"ד גורדון, לוי שקולניק (אשכול), ברל כצנלסון, שושנה בוגין ועוד רבים מבין מנהיגי התנועה. הגורן ומועדון-הפועלים היו ה'אוניברסיטה' שלנו. משם שאפנו את רוח הקידמה והאידאות, שם הקשבנו לוויכוחים השנונים בכינוסים ובוועידות. מהם למדתי את המושג של "לאומיות סוציאליסטית". בין חברותיי הטובות היו אסתר ראב, שושנה גולומב, שושנה בוגין, לאה דוברי ועוד."

ב-1917 מחייב אותה מצב בריאותה לחזור לפתח-תקוה וכניראה ששושנה נמצאת במושבה עד הכיבוש הבריטי. לאחר מכן היא מצטרפת לתנועת ההתנדבות של הנשים לגדוד העברי, שבסופו של דבר אינה יוצאת לפועל. בפורים תרע"ח, 1918, נואמים היא ושמעון קושניר, "ילדי העלייה השנייה", בוועידה השביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה, המתקיימת ברחובות. בקיץ תרע"ח מצטרפת שושנה לקבוצת הפועלות שמארגן אליעזר יפה במקווה-ישראל, ומשם היא יוצאת לבן-שמן. בסופו של חודש אב תרע"ח, בשתיים בלילה, היא קמה ושותה "כוס חומץ" בבית-המרקחת, ומתה.

כעבור אחת-עשרה שנים מתארת רחל כצנלסון ביומנה את פגישתה האחרונה עם שושנה בוגין: "היה רק רצון להתרחק מהנערה האכסצנטרית הזאת, שדיברה על הכל בראש חוצות בלי בושה, ובקדחתנות קראה לכולם את רשימותיה, וכאילו לא איכפת היה לה היחס של הנערות וגם של הבחורים אליה."

מוטי זעירא, חבר גבעת-חיים איחוד, שמצא את יומנה של שושנה בוגין וחקר את פרשת חייה, הוציא לאור חוברת מיוחדת על אודותיה: "שושנה, ילדת לפידות, אייך?" – ובה הוא כותב:

סימני התערערותה של שושנה היו בולטים לעין. היא שקעה לחלוטין בעולמה הפנימי, היומן שימש לה כמפלט יחיד מסערותיה הפנימיות, היא איבדה את הקשר עם הסביבה החיצונית ונכנסה לסחרור שאין ממנו מוצא. בתקופת חייה האחרונה נפגשה שושנה עם אסתר ראב, בתו של יהודה ראב, ממייסדי פתח-תקוה. במהלך שנת 1918 הצטלבו דרכיהן של השתיים פעמים מיספר בפתח-תקוה, עיר הולדתה של אסתר, ובבן-שמן – שם עבדה כפועלת.

המפגש בין הנערה המעורערת לבין המשוררת הצעירה הותיר רושם עז על אסתר ראב. שנים מעטות אחר-כך, ב-1924, כתבה שיר אותו הקדישה "לשושנה ב. ולורת פ. [פסקל], אשר הלכו ללא שוב" – שתי ידידות של המשוררת שהתאבדו. השיר ["לאחיותיי העניות, הנסערות"] ממחיש, יותר מכל התיאורים, את האובדן הפנימי של שושנה, ואת חוסר האונים של חבריה להושיט לה יד עוזרת.

השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שייך לסיפור-חייה של אסתר בתקופת היכתבו בחילואן בשנת תרפ"ד, 1924, ושם אמנם ידובר בו. הוא מתפרסם לראשונה, עם ההקדשה, ב"הדים", בשלהי שנת 1924, אך אסתר לא כללה את ההקדשה ב"קמשונים" (1930) וזו מוחזרת לשיר רק במהדורת "כל השירים", ושם מגלה אותה מוטי זעירא.

אך עוד קודם לכן, בפברואר 1919, כותבת אסתר טיוטת מכתב או הספד על חברתה שושנה. היא כותבת בעיפרון על צידו השני של דף שבו רשומים בדיו טורי ההוצאות וההכנסות שהיו לספריית המושבה פתח-תקוה בחודש שבט תרע"ט, בתקופה שבה היא שימשה כספרנית. הטיוטה כתובה בשני טורים, היא אינה קלה לפיענוח, והשורות מובאות לאחר קיצור ועריכה:

שושנה בוגין המתה. ויקיפדיה.

שלום שלום רב, / כן במקרה הייתי קרובה לשושנה / בשנה האחרונה / כן / המוות על-פי-רוב משרה פחד / והוד למעריציו / במקרה כמובן / מתים / אבל שושנה והמוות אינם / שני דברים נפרדים, הוא / היה בקירבה וגדל איתה יחד. / זה היה פתרון חייה / ברור לי מאוד. / היא נולדה בטמפו של חיים מיוחד / ברור בני אדם כאלה נולדים [פוגשים] / לעיתים רחוקות אבל יש, כן / יש כאלה / הכרתיה. / בשנה האחרונה התפרצות כוחות / היתה לה / כל השנה הזאת / בכוחות נפש בלתי רגילים היא / מקיפה דברים חודרת לפני ולפנים / כל צורות חיים שונות / היא בערה באש, כוחות / פעלו בה נפלאות אבל / הכלי לא היה חשוק ונשבר / נפלא היה לראות אותה / חודרת [מאירה] באבן של גויל שחורה / לכל הנופל תחת ידה, נפלא / ומבהיל גם-כן מפני שהיתה הרגשה שהיא / שורפת / את עצמה והולכת לקראת / גורל. כן זה אחד מהפלאים / החיים מראים לפעמים / יותר בברור / מאשר פלאים של רשע / שניראה יותר ברור מן / האחרים. / רק סתומי עין יאמרו / כי היתה "חולה" ובלתי / נורמלית – היא היתה / היא.

אסתר ראב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏14.5.23

* הפסקת אש תמורת הפסקת אש – אני בעד הפסקת אש תמורת הפסקת אש. בלי שום תנאים ובוודאי לא התנאים ההזויים שהגא"פ דורש. בשום אופן לא להפסיק את הסיכולים הממוקדים, שהם חשובים ואפקטיביים מאוד. באשר לדרישה להחזיר את גופת המחבל המתאבד עדנאן – אני בהחלט בעד החזרתה תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, יחד עם כל גופות המחבלים שנמצאות בידינו.

* דרישה אבסורדית – הדרישה שישראל תתחייב להפסיק את הסיכולים הממוקדים, משמעותה, שישראל תשב בחיבוק ידיים עד שהמחבלים יחליטו, בעיתוי המתאים להם, לשוב ולחדש את הפשע נגד האנושות – ירי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית. כדאי להזכיר שה"סבב" הזה לא החל בסיכול הממוקד של שלושת הארכי-מחבלים, אלא כשבוע קודם לכן, בפשע המלחמה של שיגור 104 רקטות מכוונות לעבר אוכלוסייה ישראלית אזרחית, כ"תגובה" או ליתר דיוק כמינוף פיגוע ההתאבדות של עדנאן, המחבל המתאבד באמצעות שביתת הרעב בכלא. מה יהיה התירוץ הבא? ומתי הוא יגיע? בעוד ימים? שבועות? חודשים? זו דרישה אבסורדית ובשום אופן אסור לישראל להיכנע לה, כי אסור לישראל לוותר על זכותה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.

* כמיטב המסורת – כמה זמן לקח לג'יהאד האיסלאמי להפר את הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-22:00? – שנייה.

* הם יורים גם בפלשתינאים – מחבלים פלשתינאים ששיגרו רקטות מכוונות לעבר אוכלוסייה ישראלית אזרחית על מנת לרצוח יהודים, רצחו פועל פלשתינאי, אב ל-6 ילדים. הרקטה עיוורת.

* לשנות את המשוואה – אלוף (מיל') עמירם לוין צייץ את הצעתו בנוגע למבצע "מגן וחץ" – "לשטח כל שכונה ממנה יורים רקטות ליישובינו במטרה להרוג עשרות ומאות אזרחים שלווים." מה פירוש לשטח? עם מאות, אלפי, רבבות הרוגים? זה רעיון מטורף. לוין מציע הצעת ייאוש. וכך הוא מנמק אותה: "ארבע שנים, ארבעה מבצעים, אותן תוצאות, הגיע הזמן לשנות המשוואה." בזה הוא צודק, אך הצעתו לשינוי המשוואה, לא רק בלתי מוסרית ומנוגדת לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, אלא יהפכו את צה"ל לכנופייה ואת ישראל למדינה מצורעת. מה לוין מנסה, להתחרות בבן גביר?

אכן, יש לשנות את המשוואה. יש לקיים ברצועת עזה מבצע מן הסוג של "חומת מגן" ביו"ש, שתשמיד את תשתיות הטרור ותפרק את הרצועה מנשק המשגרים והרקטות, ותחזיר את חופש הפעולה לצה"ל, כמו בשטחי הרש"פ.

* המניעים הנסתרים לא מעניינים – אני קורא את גל הדיבורים על המניעים הנסתרים של נתניהו בהחלטה על המבצע. דעתי בנדון, היא שכאשר ראש הממשלה עושה את הדבר הנכון למדינת ישראל ולביטחון ישראל, ממש לא מעניין אותי אם יש לו גם מניעים נסתרים. אז אולי מתוך שלא-לשמה בא לשמה. העיקר הוא ההחלטה הנכונה שנתניהו קיבל. וכמי שביקר אותו על ההכלה וההבלגה, מן ההגינות שאשבח אותו על התקיפה.

אלה שמדברים על "מלחמת שלום בן גביר" וכו', הם אידיוטים שימושיים של הכהניסט, שמהדהדים את הנראטיב הכהניסטי, על פיו השביתה האיטלקית הילדותית של עוצמה כהניסטית היא שגרמה למבצע. האמת היא הפוכה. ההחלטה על המבצע התקבלה עוד לפני המשבר עם בן גביר, בהתייעצות הביטחונית שממנה בן גביר מודר. הקבינט לא התכנס כדי למדר את בן גביר. ההחלטה שנתניהו העביר בקבינט היתה להסמיך אותו ואת שר הביטחון לקבל את ההחלטות, כדי להמשיך ולמדר את בן גביר. ולכן, הניכוס של הפעולה לבן גביר מנותק מן המציאות. אפשר להבין את ההיגיון הפוליטי בנראטיב של בן גביר המנכס לעצמו את המבצע. אבל מה ההיגיון של הדהוד המסר הזה בידי גורמי שמאל? הם רוצים לחזק את הכהניסטים? נתניהו גילה אחריות כאשר הדיר ומידר את בן גביר מההכרעות הביטחוניות. חבל שהוא לא גילה אחריות דומה במשבר שליחת הכהניסט לנאום בקבלת הפנים של האיחוד האירופי.

* כתם לדיראון עולם – החלטת הקבינט היתה להסמיך את נתניהו וגלנט לקבל את ההחלטות. המטרה היא להמשיך להדיר את הפרחח הכהניסט מן ההחלטות. נתניהו דאג שתצאנה תמונות מן הישיבה בהן רואים את כל המשתתפים בה, חוץ מהכהניסט, על מנת להשפיל אותו. דרעי, שמוזמן להשתתף כמשקיף בקבינט, אינו טורח לבזבז את זמנו על פורום שהפך ללא חשוב, שמתכנס לעיתים רחוקות כדי לצאת ידי חובה, אך לא מתקיימים בו דיונים חשובים ולא מתקבלות בו החלטות משמעותיות. אי אפשר שלא להבחין בסלידתו העמוקה של נתניהו מהכהניסט. טוב שהוא ממזער את הנזק, אך אין זה מוחק את כתם ישיבת הכהניסטים בממשלה. הכתם הזה יירשם לדיראון עולם על ראשו.

* ד"ר נתניהו – בשבתו כד"ר נתניהו, האיש הקרוב אליו, אתו הוא פועל בשיתוף פעולה, עימו הוא מתייעץ, לו הוא מקשיב (!), שחוות דעתו חשובה לו, שחשוב לו לפרסם תמונות בחברתו, הוא יואב גלנט, שאך לפני שבועות ספורים מיסטר ביבי פיטר כיוון שהעז לומר את האמת. בשבתו כד"ר נתניהו, שותפיו לדיונים, להערכות ולקבלת החלטות הם הרצי הלוי ורונן בר, מראשי אותו "דיפ-סטייט" מומצא, פרי דמיונו הפרוע של מיסטר ביבי ותעשיית השקרים וההסתה שלו, ואפילו, לא ייאמן – היועמ"שית טלי בהרב מיארה. כן, בשבתו כד"ר נתניהו שותפת הסוד שלו היא בהרב מיארה השנואה, בעוד שר המשפטים יריב לוין מודר וממודר. כשהוא ד"ר נתניהו, יאיר נתניהו הוא הנסיך הגולה סתוּם הפה, ויריב לוין, דיסטל אטבריאן, טלי גוטליב וכל חבורת הזבל מורחקים מסביבתו. כשהוא ד"ר נתניהו, הוא מוודא שנער האשפתות, המוקיון הפשיסט, יהיה רחוק מסביבתו ככל הניתן. אגב, במצב נורמלי, אי כינוס הקבינט לפני מבצע כזה, הגם שהוכשר בידי היועמ"שית וכנראה שהוא חוקי, היה התנהלות בלתי תקינה. במצב נורמלי, מידורו של השר לביטחון פנים, לא רק מההחלטות אלא אפילו ממידע על מבצע, שעלול להסתבך לאירועים פנימיים מן הסוג של מאורעות "שומר החומות" היה נחשב למחדל חמור. אבל כאשר בתפקיד הזה משמש פרא אדם מטורלל כמו בן גביר, זה הכרח ביטחוני.

ד"ר נתניהו מוביל מערכה נגד אויבי ישראל האמתיים, להבדיל ממיסטר ביבי שמוביל מלחמת חורמה נגד אוייב מומצא שבדה מליבו – מערכת המשפט הישראלית, תוך סיכון החברה הישראלית, כלכלת ישראל, מעמדה המדיני של ישראל וביטחון המדינה. בארבעת החודשים הראשונים לממשלה, מיסטר ביבי שלט באופן בלעדי והביא את מדינת ישראל אל סף תהום חסר תקדים. בהחלטותיו לבטל את פיטורי שר הביטחון, "להשהות" את המהפכה המשטרית ולפתוח במו"מ על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה ובגירוש יאיר, החל ד"ר נתניהו להפציע מחשכת מיסטר ביבי. במבצע "ענן וחץ" ד"ר נתניהו גבר על מיסטר ביבי. שאלת השאלות היא את מי נפגוש בלשכת ראש הממשלה בבוקר שלמחרת המבצע – את ד"ר נתניהו או את מיסטר ביבי?

* לא הזמן למחאה – ביטול ההפגנה השבועית בקפלן נעשה מהנימוק הביטחוני – החשש לשלומם של המפגינים.  זה נימוק מוצדק, אך יש נימוק מוצדק יותר לביטול ההפגנה. שעה שאנו בלחימה, יש להתאחד ולהניח בצד את המחלוקות. נכון היה לבטל את כל ההפגנות בכל רחבי המדינה, וחבל שהדבר לא נעשה. וגם בקפלן נערכה הפגנה, למרות ההחלטה. כמה עשרות אנשים נענו לקריאה של יותר מעשרים ארגונים לבוא ולהפגין. בערך שני מפגינים על ארגון.

* תמונת ניצחון – 40,000 איש שהולכים למופע שעה שהאוייב מטווח את תל-אביב – זו תמונת ניצחון. זה החוסן הלאומי. מסביב ייהום הסער, אך ליבנו לא יישח. (כמובן שללא אישור הגורמים המקצועיים בפיקוד העורף, לא היה מתקיים המופע).

* כדי שיוכלו לקיים שגרה – כששירתי בלבנון (לא ברצועת הביטחון, בלב לבנון), היה דיבור פופולרי ופופוליסטי, על הפער הבלתי נסבל בין המציאות שבה חיילים נלחמים ונהרגים בלבנון ובמקביל, כמו ביקום אחר, בתי הקפה בת"א מלאים. הטיעון הזה תמיד חרה לי. הרי ההיפך הוא הנכון. אנו, החיילים, נלחמים שם כדי שבת"א האזרחים יוכלו לקיים שגרה. זה קצת שונה אך גם דומה לטענה ששעה שתושבי הדרום יושבים בממ"דים לא ראוי לקיים מופע בת"א. ההיפך הוא הנכון. מטרת האוייב לשבש את חיינו. אני רואה ערך רב בקיום מקסימלי של חיי התרבות, בכפוף לשיקול הדעת המקצועי של פיקוד העורף.

* אזעקה מוקלטת – מהטלוויזיה בוקע קול אזעקה וכתוב: "אזעקה מוקלטת." כך, יום יום לאורך המבצע. הכיתוב "אזעקה מוקלטת" נועד למנוע בהלה ממי ששומעים את האזעקה. אלא שמי שצופה בכתבה, מבין שהאזעקה מוקלטת גם ללא הכיתוב. מי שעלול להיקלע לבהלה הוא מי ששומע את האזעקה בלי לצפות בטלוויזיה. אותו, הכיתוב שאינו רואה לא ירגיע. ניתן להעביר את המידע ואת המראות גם בלי להשמיע אזעקה בימים מתוחים כל כך.

* ממתי רוגל אלפר מתנגד לרצח ילדים – בשני ימי המבצע הראשונים פרסמה השוקניה פשקווילים של רוגל אלפר, שמגדיר את המבצע – מבצע של רצח ילדים. בפשקוויל השני הוא חזר שוב ושוב על המילה רצח, למקרה שמישהו פספס, וסיים באיחול להרצי הלוי: "אני מקווה שהאזרחים שהרגת בעזה ירדפו אותך עד יום מותך." אילו היה מדובר באדם שמתנגד לרצח ילדים, ניחא. אבל רוגל אלפר תומך נלהב בטרור הפלשתינאי, שבו רצח ילדים הוא המטרה. צבוע.

* פשקוויל של שמחה לאיד – כאשר מחבלים רצחו את לאה, רינה ומאיה די, פרסם אלפר פשקוויל של שמחה רבתי לאידה של המשפחה. כאשר הימ"ם חיסל את המחבלים, הוא יצא בפשקוויל חריף נגד החיסול. ופתאום הוא מזדעק על "רצח" ילדים. צבוע.

* שם ודגל חדש – אלה שמפנטזים על הפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינה לא יהודית, תחת השם המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה", חושבים שהמדינה הזו תיקרא ישראל, והעם המעורבב, שבדו מלבם, יקרא "הלאום הישראלי". למה הם חושבים שהערבים יסכימו שהמדינה החדשה תקרא "ישראל"? למה הם יסכימו שהעם החדש יקרא "ישראלי"? הם הרי יודעים היטב את האמת – שישראל הוא שמו של העם היהודי. אין שום הבדל, ולו קל שבקלים, בין עם ישראל לעם היהודי. אלה שני שמות לאותו עם. ארץ ישראל, היא ארצו של עם ישראל. כלומר ארצו של העם היהודי. מדינת ישראל, היא מדינתו של עם ישראל, כלומר של העם היהודי. אם ישיגו את חלומם, להקים מדינה חדשה על חורבותיה של ישראל, למה שיסכימו לכנות אותה בשם המדינה שהחריבו? הרי מטרתם תהיה למחוק את שמהּ ואת מהותהּ.

הנה, בעמוד הדעות של "הארץ", תחת פשקווילהּ של מבריחת השב"חים אילנה המרמן, שתקפה בחריפות, ולא בפעם הראשונה, את המחאה נגד המהפכה המשטרית, על כך שהיא נאבקת למען "דמוקרטיה ליהודים בלבד" ולמען מערכת המשפט שהיא מכשיר בידי אקיבוש, ולא מנהלת את המאבק הנכון, נגד  אקיבוש, מלחמות הברירה, ההתנחלות, הגזענות וכו' ("נפלתם על המחאה הלא נכונה") – מופיע פשקוויל של תאמר נפאר, אמן וזמר ראפ ערבי. כותרת הפשקוויל המתבכיין הוא "אזרח סוג מת." נקודת המוצא הוא הרצח הפלילי בגלבוע, שמסמל בעיניו את מצב הערבים ישראל. הפתרון שלו הוא "החלפת ההמנון." המנון הוא כמובן ביטוי למהותה של המדינה. הוא רוצה המנון אחר, שיעניק מהות אחרת למדינה, או שיבטא מהות של מדינה אחרת, שתקום על חורבותיה של ישראל. הוא מציע המנון חלופי, שנפתח במילים: "כל עוד בלבב פנימה / נפש כל האזרחים הומייה." הנה, התגלמות הפנטזיה. ישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה". רגע, רגע. ישראל?! למה ישראל? כך מסתיים ההמנון: "ארץ שדורשת שם ודגל חדש". שם חדש. לא ישראל. למה? את התשובה ניתן למצוא במזמור פג בתהילים: "כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד." אותו מזמור שאנו קוראים בעצרת הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנגדו יוצאת בחריפות ובארסיות מבריחת השב"חים אילנה המרמן בפשקווילהּ.

* ארכי-אנטישמי – רוג'ר ווטרס, גדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה, מחרים את ישראל, חוץ מאת השוקניה. לפני שנים אחדות הוקדש חצי מוסף ל"ראיון" מתחנף, לקקני ומאדיר של גדעון לוי עם ווטרס. ובשבוע שעבר עוד ראיון, הפעם ב"גלריה". בראיון הוא אמר שכל עוד ישראל היא מדינת היהודים הוא ימשיך להחרים אותה ולטענתו – אינו אנטישמי.

אז יש לי חדשות בשבילו. מי שחושב שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו חוץ מלעם היהודי, הוא אנטישמי. ומי שמקדיש את כל אונו ומרצו למלחמת חורמה נגד מדינת ישראל, אך ורק כי היא מדינתו של העם היהודי, הוא ארכי-אנטישמי.

* שיקול מקצועי – מבצע "מגן וחץ" מביא לקדמת הבמה את מפקד פיקוד הדרום אלוף אליעזר טולדנו. וכפי שאנו נוכחים, על ראשו מונחת כיפה סרוגה. ומדוע אני מטריח את קוראיי בעובדת הטריוויה הזאת? האם היא כל כך חשובה? האמת היא שהיא בכלל לא חשובה. טולדנו הגיע לתפקידו לא בזכות הכיפה ולא למרות הכיפה, אלא בשל התאמתו. אז מדוע אני כותב על כך? לנוכח קמפיין מכוער נגד הרמטכ"ל – אגב, דתל"ש כשלעצמו, ונגד צמרת צה"ל, בשל אי קידומו בסבב המינויים האחרון של תא"ל עופר וינטר. על פי הקמפיין, הוא לא קודם כיוון שהוא דתי, והדיפ-סטייט בלה בלה בלה, עוצר קידומם של קצינים דתיים בלה בלה בלה, קצינים סוג ב' וכל החרטא-ברטא הזה.

מובילי הקמפיין מעלימים מן הציבור מידע שלבטח ידוע להם – בסבב המינויים המדובר, שבו קודמו רק ארבעה קצינים, הועלה לדרגת אלוף ומונה לתפקיד מפקד פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה ומפקד הגיס המטכ"לי, דוד זיני. זיני הוא דתי, עם כיפה סרוגה גדולה, חבר המושב קשת בגולן, המזוהה עם החוגים החרד"ליים ביותר בציונות הדתית, שלמד בתלמוד תורה ואת התיכון עשה בישיבה התיכונית בחיספין שבגולן והוא אב ל-11 ילדים. אם השיקול לאי מינוי וינטר הוא היותו דתי, מדוע קודם זיני? זו פשוט השמצה גסה וקמפיין נתעב.

אין ספק שווינטר הוא מפקד מצליח ומוערך מאוד. אז מדוע לא קודם? כי ככל שמתקרבים לצמרת צפוף יותר, והוא אינו המפקד המצליח והמוערך היחיד, ומי שנבחר לתפקיד טוב ממנו, או לפחות הרמטכ"ל סבור שהוא טוב ממנו. השיקול הוא מקצועי, וגם אם הוא שגוי, הוא מקצועי. אני מעריך מאוד את וינטר (כאשר הותקף לשווא על נוסח פקודת היום שלו במלחמת "צוק איתן" פירסמתי מאמר תמיכה בו) ואני בטוח שהוא ראוי לקידום. אני משוכנע שגם המתמודדים מולו ראויים לקידום. ובסופו של דבר, מי שמחליט הוא הרמטכ"ל. והשיקול של הרמטכ"ל אינו "רצון הרוב" או מסר פופוליסטי מסוג זה, אלא ההתאמה לתפקיד. אם השיקולים שלו יהיו אחרים, לא יהיה ראוי לתפקידו. אני רוצה מאוד לראות את וינטר אלוף בצה"ל, באחד הסבבים הבאים.

* תמונת ראי של אחמד טיבי – בעקבות הרצח בגלבוע, תקפתי את הח"כים הערביים שרקדו על הדם של הנרצח הערבי, בניסיון לשוות לרצח הפלילי אופי לאומני. מסתבר שיש להם תמונת ראי – גורמים יהודיים שמציגים את הרצח הפלילי כתקרית לאומנית ומעלים על נס את הרוצח. ברשת מתקיים מבצע גיוס המונים לתמיכה ברוצח דני מוקין, "שלחם למען כולנו."

* היהודים האמתיים – הדרך של החרדים לעשות דה-לגיטימציה לביקורת עליהם, היא הגדרת הביקורת כ"אנטישמיות". מה שעומד מאחורי הטענה הזאת, היא היומרה שלהם להיות היהודים האמיתיים, ומי שאינם כמותם לא באמת ממש יהודים. אבל החילונים שמשרתים בצה"ל יהודים טובים הרבה יותר מחרדים שמשתמטים מצה"ל, כך שאם ביקורת על יהודים היא אנטישמיות [היא לא], הביקורת שלהם על החילונים היא אנטישמית.

* הגפנו את המגפה – ארגון הבריאות העולמי הכריז על סיום מצב החירום בשל הקורונה. אני מגדיר זאת אחרת: ניצחנו את הקורונה! מי זה "ניצחנו"? האנושות. אשרינו שזכינו להיוולד בעידן שבו המדע והרפואה הגיעו למצב שבו בזמן כה קצר זוהה הנגיף ופותחו חיסונים ותרופות שהגיפו את הנגיף. רק לפני מאה שנה העולם הותקף בידי השפעת הספרדית, והתוצאות היו שונות בתכלית. איזו קפיצת דרך במאה שנה בלבד. זה בלתי נתפס. בקצב הזה, יתכן שעל מגפה שתפרוץ בעוד מאה שנה, האנושות תתגבר בתוך שבועות ספורים.

* יוניקורן – מתוך מאמר של תהילה שינובר: "דווקא בגלל שאני מאמינה כל כך בנועה קירל ובכישרון שלה, אני חושבת שהיא היתה יכולה להצליח גם בלי לעלות על הבמה בחזייה". מה רצית? שהיא תעלה בלי חזייה?

* ביד הלשון: חפים מפשע – בהצהרה לתקשורת על מבצע "מגן וחץ" דיבר ראש הממשלה על כך שבעוד הפלשתינאים מנסים לפגוע בחפים מפשע, אנחנו עושים כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע. ראש השב"כ אמר אותו מסר, אך לא השתמש בביטוי "חפים מפשע" אלא "בלתי מעורבים". אני מעדיף את גרסת "בלתי מעורבים" ובעצמי משתמש בביטוי "אוכלוסייה אזרחית". הביטוי "חפים מפשע" שגוי, בעיניי. ההפרדה בין אוכלוסייה אזרחית לבין כוחות צה"ל היא בין "חפים מפשע" לבין מה? לבין פושעים? הרי גם לוחמי צה"ל הם חפים מפשע. ההבדל הוא בין כוחות לוחמים לבין אוכלוסייה אזרחית.

אורי הייטנר

* * *

הוועד של זקני הפגנות המחאה בציון מודיע

מעתה תבוטל המילה

מוצ"ש

ובמקומה תהיה למוצאי שבת המילה

עש"ן

ערב שנאת נתניהו

כי אנחנו לא עוסקים

במפקדי הג'יהאד האסלמי המתים

אלא בראש הממשלה הדיקטטורי החי!

* * *

ארנה גולן

ילדה של קיבוץ – מעולם שאין בו כסף כלל

לעולם שהכסף מניע אותו ואת ערכיו

חלק שני וסיום ההערה האקטואלית 

ג.  התהליך שמתרחש בקיבוץ ש"אין בו כסף כלל":

הוריי מגלים שהם חסרי אונים בעולם שאין להם בו כסף פרטי

כבר לאחר העשור הראשון, התמים והנלהב, חשו הוריי, כמו חברים אחרים, שאמונתם באפשרות ליצור "חברה עברית חדשה" וקולקטיבית, הסגורה בפני עצמה, אינה עומדת במבחן המציאות. תחילה הם סירבו להודות בכך בפני עצמם, אבל תוך כדי העשור השני הם כבר לא יכלו להתכחש לעובדה שאי אפשר לנתק את ההווייה הקיבוצית מן העולם הסובב אותה. הם הבחינו, תחילה, איך הכסף חודר אל עולם הקיבוץ ומופר השוויון המוחלט, כשחברים מסויימים השיגו כספים ממקורות שונים ועלומים, ואבא ראה בכך הוכחה נוספת לכישלון אמונתם באפשרות לעצב בקיבוץ אדם חדש, החותר לעילוי אישיותו ובונה חיים של אחווה ושוויון. אבא הגיב על כך בזעם, כמו על שאר תופעות שנראו לו פוגמות במימוש האידאל הקיבוצי, ונתן ביטוי לאכזבתו בדברי קטרוג קשים.

אין תימה, שבשנות ה-70, שנים לאחר שני ניסיונות להיענות להצעות מפתות למשרות ציבוריות בעיר ולעזוב את הקיבוץ – ניסיונות שנכשלו בגלל התנגדותה של אמא – עתיד אבא לכתוב שירים וסיפורים שייתן בהם ביטוי לאכזבתו. ביצירות הללו אותן הוצאתי מעיזבונו בשנת 2010 בספר שכותרתו, "אחרון הוותיקים" – כשם אחד הסיפורים, אפילו בהן אין אבא כופר בעצם באידאל הקיבוצי, אלא ממקד את מבטו באדם החי בקיבוץ ומתגלה בקטנותו ובשפלותו המוסָרית. לא שיקולי הכסף הטרידו אותו, אלא המימד החברתי-מוסרי. כמובן שהוא לא שיער לאן יגיעו הדברים במאה הבאה, והוא נפטר ב-1982, שלושה חודשים לפני אימא, כשעדיין התהליך רק החל.

אבל בה בעת, גבר פקפוקם של הוריי, וביחוד זה של אבא, בחזונם הגדול, שעה שגברה מודעותם למצב הפרדוקסלי שנקלעו אליו. מחד, הם צפו בסיפוק במשק הקולקטיבי שהלך והתפתח, הלך והתבסס. גם ההרס הגדול במלחמת השחרור לא מנע את הביסוס הכלכלי. היפוכו של דבר, הוא דירבן לזרזו. רמת החיים עלתה בהדרגה והחברים החלו עוברים מחדרי המשפחה הקטנים לדירות מרווחות יותר, שצוידו במטבחונים ואפילו במקררים. אם היו לקיבוץ בעיות כלכליות, החברים לא הוטרדו בהן ונהנו מהשיפור ברמת חייהם. הילדים הלכו וגדלו, הראשונים שבהם נישאו והקיבוץ זכה לראות דור המשך שני, נכדים.

מאידך, בהיעדרו של כסף פרטי ודווקא על רקע השיפור הכלכלי והתרחבות המשפחות, חשו הוריי גם כי כל חבר, בתחום חייו הפרטיים, הוא למעשה "עני" וחסר אונים. הם נעשו מודעים יותר לאי יכולתו של החבר ומשפחתו לספק לעצמם צרכים אישיים ולו פעוטים, כמו ממתקים לילדים או אביזרים לדירה, וחשו כי רבים מן החברים נדחפים להשיגם בדרך לא דרך ומערערים בכך את השוויון.

אבל הוריי לא הוטרדו במשך שנים בגלל צורכיהם הפרטיים. הכול החל בשנות ה-50 כאשר הם  חשו כי בהעדר כסף פרטי נפגעת חובתם המוסרית כלפי בני משפחתם שורדי השואה המעטים, הנאבקים על קיומם בעיר, ואילו הם, כחברי קיבוץ, אין ביכולתם לסייע להם. והֲרי לא ניתן לנתק את חבר הקיבוץ מהעולם שמחוץ לו. כמובן שמעולם לא עלה בדעתם של הוריי לדרוש יותר מהמדינה עבור בני משפחתם ניצולי השואה. הם הניחו שאם המדינה לא נותנת, אז אין לה אפשרות לתת.  וכאשר גבר תִּסְכּוּלָם, שמעתי אותם לא פעם נותנים ביטוי להכרה כי נשללת מהם יכולת העשייה האישית והעצמאית. תחושה זו אף גברה שעה שֶהורַיי צפו בנו, בשמאי ובי, עוזבים את הקיבוץ בידיים ריקות והם אינם יכולים לסייע לנו בדבר. יחסם המוסרי לזולת עמד במרכז תודעתם.

אבא אמנם חש תמיד גאווה על היותו איש קיבוץ אבל קשה היה לו לראות את אחיו ושתי אחיותיו ומשפחותיהם באבלם על בני משפחה שניספו ועל חייהם שנקטעו – בעודם מצטופפים מיוסרים בחדרי שיכון דלים והמקרר הקטן בביתם כמעט ריק. אמנם הם לא התלוננו מעולם ונאחזו בכל כוח בחיים החדשים. אפילו ניסו לפנק את אבא כשהגיע אליהם מתל אביב, שם עבד במוסדות הקיבוצים, במאכל צנוע או במאפה בנוסח ימי ילדותם. אבל הוא, בעודו מתרפק על האווירה המשפחתית שזכה בה, חש אז ביתר שאת במצוקתם.

כשאבא היה שב הביתה מביקור אצלם בחולון, היה מספר בכאב על אחותו רוזה ובעלה איז'ו, שאיבדו שלוש בנות במחנות טרנסנייסטריה, ועתה פתחו במאמצים עליונים חנות מכולת קטנה לפרנס בה את עצמם ואת בנם מוניו, היחיד שנותר להם. הוא היה מספר איך מבוקר עד לילה הם עומדים על רגליהם בחנות ועובדים כה קשה, עד שרגליה של רוזה התנפחו ועבו, וחיוך אף פעם אינו עולה על פניהם. אבא שב והזמין אותם אלינו לחגים, אך בשל טרדות המכולת מיעטו לבוא. כאשר הגיעו פעם לאירוע חגיגי במיוחד, לחגיגת בר-המצווה של טוביה, הבן הבכור של מסדה, עלו דמעות בעיניו של אבא והוא לחש לי: "הביטי על מוניו. הרי הוא ממש בן-גילו של טוביה והוריו לא יכולים לחגוג לו בר מצווה כהילכתה."

גם אחותו השנייה מָלי, הצעירה מאבא בשנתיים, התחבטה עם בעלה מקס בקשיי קליטה גדולים. הם השתכנו בדירת שיכון זעירה בחולון ומלי לקחה עבודות תפירה וגזירה לביתה, בעוד מקס מנסה להשתלב בעבודות מזדמנות. הישג מיוחד ראה מקס לעצמו כשקנה בפרוטות טנדר ישן וחורק, תיקן אותו ועבד כמוביל משאות. כך פרנסו בצמצום ובדוחק, אך ללא תלונות, גם את שני ילדיהם שנולדו להם בארץ, סימונה ואבי, והשתדלו להעניק להם את כל הטוב האפשרי. אך אבא צפה אף בהם ולא יכול היה להעניק להם יותר משק תפוחי אדמה, שהשיג בתחנונים ממרכז הענף, או לעתים נדירות ביותר עוף שחוט שקיבל מטובה וסנדר הררי, ידידיו ילידי טשרנוביץ שעבדו בלול.

לא כל שכן אחיו הצעיר פבוס. הוא התגורר תחילה בחדרון של הרכוש הנטוש ביפו ולאחר מכן עבד במשך שנים בבית החרושת "לודזיה", נאבק בבעיות כלכליות חמורות. לאחר שעבר אסון אישי חמור, ואשתו היפה והאהובה נדרסה ומתה, כבתה בו שמחת החיים ונפגמה בריאותו. גם שעה שהשתקם והקים משפחה חמה  וטובה עם מניה ניצולת שואה אף היא, ונולדו להם שני ילדים, אסתר ודוד, הוא חי כל השנים בצמצום. ואף כי מעולם לא התלונן אבא כאב את בעיותיו האישיות והכלכליות אך נבצר ממנו לסייע.

"אנחנו חיים לנו כאן, בקיבוץ, בביטחון כלכלי," חשב אבא, "אבל מה יוצא לי מזה כשאיני יכול לתת לאחיי, שסוף סוף התאחדו עמי בארץ, ולו פרוטה אחת." הניגוד הקיצוני בין שני העולמות, השוויוני-שיתופי  לעירוני-כספי – היה קשה.

ד. עמדתה של אימא לעומת זו של אבא

אימא היתה שותפה למצוקתו של אבא, אולם נמנעה מלהפוך אותה לסוגיה עקרונית, אידאולוגית. היא חייתה את חיי הקיבוץ כאילו היתה זו מציאות טבעית לה ולא הרבתה לערער על יסודותיה. במקביל אף לא הרבתה לשפוט את ההווייה העירונית שבה חי אחיה, שרגא כהן, שמילא תפקיד מרכזי "במרכז החקלאי" בתל אביב, ושמחה על התבססותו הצנועה ביד אליהו עם משפחתו. היא הבחינה, כמובן, במעידותיהם המוסריות של חברי הקיבוץ אך כאב לה יותר על אבא בהתפכחותו, והיא ניסתה למצוא להן צידוק כלשהו או לנחמו שזה טבע האדם שנולד חלש ואין חבריו בקיבוץ גרועים מאחרים, רק שאיפותיהם גבוהות יותר. מעולם לא ישבה בבית-קפה, אך לא גינתה את יושביו ורק תמהה מהו העניין שהם מוצאים בכך. היא גם חשה בנוח בקיבוץ ועם ידידותיה ודי היה לה בלבושה הפשוט ו"הנוחַ". בריהוט הפשוט שבדירתם, שניהם לא מצאו כל חיסרון ומעולם לא השמיעו תלונה באשר לעצמם מבחינה חומרית.

כשהגיעו קרובי משפחתה הבודדים מבסרביה, שם הושמדה רוב האוכלוסייה היהודית, ובין העולים החדשים היו בני הדודים צבי ושמואל שכטר, שהיו אהובים עליה מנערותה, אף היא חשה תסכול וחוסר אונים. בנוסף להזדהותה עם תסכולו של אבא, היא קלטה שכחברת קיבוץ שאין לה כסף פרטי כלל, לא תוכל לסייע להם בדבר. ואף הם, כקרוביו של אבא, לא נענו להזמנה להצטרף לקיבוץ ולהיות חברים בו. ובכל זאת היא עצרה בעצמה שלא להגיע לכלל קטרוג עקרוני על ההווייה הקיבוצית והשלימה בצער עם המיגבלות המוטלות על חבר קיבוץ, המקדיש את חייו למען מטרה נשגבה. אבל אבא עשה מה שהיה נהוג אז (והיום): הוא ניצל את קשריו במפלגה מתוקף עבודתו והצליח קצת לעזור.

 כשישבנו כולנו יחד בחדר האוכל, בחגים ובערבי שבת, ואכלנו את האוכל שהחברות בישלו במטבח בסירים הגדולים ואת המרק, שתמיד הן הוסיפו לו שפע מים, על מנת שיספיק לכולם, היה אבא אומר לאמא: "רבקהל'ה, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל קצת מרק עוף של מלי, ואפילו בשביל חתיכונת פשטידה, כמו שרק מלי ורוזה יודעות להכין."

כמיהתו לאוכל של ילדותו ולטעמים שהחיו את הימים המאושרים שקדמו להתפרקות משפחתו, לא חדלה מעולם. אפילו בימיו האחרונים, כשהיה כבר חולה במחלה שהוא עתיד למות בה, נדהמתי כאשר באחד מביקוריי בבית שמעתי אותו לוחש לי: "לו רק היתה לי עכשיו חתיכת בשר בטעם של פעם הייתי לבטח מבריא,", לחש וחייך. אבל מי יכול היה להכין בקיבוץ של אז  אוכל לפי טעמו האישי כאשר אפילו מטבחון לא היה בחדר ולא היה אפשר להשיג מצרכים.

משהותקן מטבח קטן, ניסתה אימא לפצותו בייחוד בעוגות הגבינה הכבדות ומלאות הצימוקים, שטעמן היה מופלא. אבל לשם כך נאלצה "ליטול במשיכה" את המצרכים לאפייתן מחדר האוכל או מן המטבח הקיבוצי או לבקש, להתחנן ממש, לפני החברות הטבחיות, שלמען האמת, לרוב נענו לה. היא מילאה את "המסטינג" המיוחד לכך, וצעדה במדרכות הביתה ולא תמיד חשה בנוח, אך מה לא תעשה למען בעלה וילדיה האהובים? אשר לעצמה, ויתרה אימא, כדרכה, על טעמי ילדותה ושכנעה את עצמה שבמטבח ממשיכים לרוב את מסורת הבישול של אקרמן. וכאשר ניתן היה כבר לאפות ולבשל מעט בבית, היתה מאושרת כשכולנו התפעלנו ממעשי ידיה.

ה. המשבר  הגדול: שמאי ואני עוזבים את מסדה

 משבר חמור התרחש, כאמור, כאשר בקיץ 1957 החלטנו, שמאי ואני, לעזוב את הקיבוץ. עד אז שמאי היה בצבא-קבע ושילם לקיבוץ עבור הבת הבכורה שלנו, שלומית. הוריי ידעו כי, למעשה, כפו עלינו את העזיבה כשלא אישרו לשמאי, שרצה להיות סופר, לצאת ללימודים גבוהים  למרות שהוא  התחייב לשוב לקיבוץ ולהיות מורה בתיכון "בית ירח". הנימוק היה שהוא התחנך כנער בקיבוץ של מפ"ם, ברמת הכובש, ולכן לא יכול להיות מחנך של ילדי מפא"י.

הייתי הבת הראשונה שהודיעה על עזיבה, וכנהוג אז הודיעו לנו שנוכל לקחת איתנו רק ריהוט בסיסי לנו ולשלומית בתנו בת השנתיים. אבל מצעים וכלי אוכל רק לשני אנשים, כיוון ששמאי שירת עדיין בצבא הקבע, לא היה חבר במסדה ורק שילם עבור בתו, ולא ציידו אותנו אפילו בכסף לסידורים ראשונים. אפילו את המאוורר שקיבלנו במתנה מפבוס נאלצנו להשאיר על הריצפה.

הוריי כאבו את עזיבתנו, וכל שיכלו לעשות הוא שבביקורם הראשון אצלנו בשדה ורבורג, שם שכרנו בית קטנטן ומוזנח לגור בו עד שאסיים את לימודיי בסמינר ב"בית-ברל", הם "הגניבו" לנו בסתר מערכת נוספת של סכו"ם וצלחות, עוד כמה מגבות ואפילו שק של תפוחי אדמה. בליבם הם חשו כבוגדים בעקרונות הקיבוץ, אבל דאגתם לנו ולנכדתם גברה על נאמנותם לאותם עקרונות שפגעו בהם. הקונפליקט הזה גרם, לאבא בייחוד, משבר קשה והוא החל מגבש  מבט שונה על חיי הקיבוץ.

ולסיום: ההבדל שבין השפעת "הכסף" על התמורות בקיבוץ למשמעות  וערך "הכסף" במחאה נגד הרפורמה המשפטית  המכונה בפי המפגינים "מהפיכה משטרית"

ואכן, כשהלכה וגברה בעיקר בדור הצעיר של הקיבוץ תחושת התיסכול ובעקבות משברים כלכליים, החלו הקיבוצים  לעבור תהליכי שינוי מקיפים, במגמה להתאימם "לערכי זמננו",  ויש להודות שזה אינו עוד הקיבוץ שהיכרנו. שהרי זה בדיוק מה שעשה הקיבוץ בשנים האחרונות, הפך לקיבוץ קהילתי כיוון שהשינוי הוביל לכך שהקיבוץ חדל מהיות אותה חברה שיתופית שוויונית ואידאליסטית. "הכסף" שינה את החיים, אבל יש לזכור היטב כי עדיין קיימת בקיבוץ הקהילתי  החדש אחריות הדדית, שותפות גורל, דאגה לבריאות האנשים, לחינוך הילדים  ועוד. יותר מזה, "הכסף" אכן פעל, ובייחוד הדאגה של החברים לבניהם שהחלו לעזוב את הקיבוץ, אבל לא רק השיקולים הכספיים שינו את החיים הקיבוציים. המימד השיתופי, אובדן יכולת ההחלטות האישיות, מיעוט אפשרויות הגיוון בעבודות ובהשכלה גבוהה ועוד שאלות מוסריות וחברתיות אמיתיות הניעו את השינוי הגדול.

אולי ניתן ללמוד מכך איזה לקח, שקיצוניות, ואפילו מקורה בשאיפה לטוב ולצדק חברתי, אינה הולמת את הטבע האנושי. ועל כן  בסופו של דבר אינה יכולה להתקיים. אבל בקיבוץ החלוצי הכול נבע משאיפות נעלות שמעבר לכל אגואיזם ומתוך דאגה להקמת מדינה יהודית לאחר שנות גלות, כמו גם מן השאיפה לעילוי האדם. האידאולוגיה  שעמדה בבסיס הקמת הקיבוצים היתה אנושית, מוסרית וטהורה. וודאי שלא היה בה שום מאבק על כוח.

ולכן,  איש לא יכול היה אז לשער איך ינוצל היום כוחו של הכסף במאבק על השלטון ונגד רפורמה משפטית  בטיעונים מאיימים  של סכנת "דיקטטורה", ועוד לעגן את האיומים הללו  בעיקר ב"כסף" ובשיקולים פיננסים וכלכליים והעמדתם במרכז, מה שמשקף את מערכת הערכים בהווה ומעצים אותה. וכל זה נשען על השכבות המבוססות בעיקר, שהן גם אלו המסוגלות להעניק למפגינים השקעות כספיות עצומות לשם עצם קיומה של המחאה ומיצגיה.

ארנה גולן

* * *

עקיבא נוף

סיוָן

יֶרָח סיון הנה זה בא,

תבל הופכת צְהוּבה –

בשיבולים נושְׂאֵי חיטה,

בְּתִפְרַחְתָהּ של השיטָה,

במרבדים של חרציות,

אז בשָׂדות אצא לִחְיות,

חובֵר לטבע ולדרור

סובֵב שיכור מִיֵּין האוֹר.

אשִׂיש על שפְעַת כרֵי דשא עוטפים,

אתן את גופי לפרחים מלטפים,

להיות מנותק מצינת חורף קר,

בטרם בוא קיץ לוהט וּמְיוּסָר.

אפסע עלֵי גשר של בין הזמנים

אוצֵר בִּבְשָׂרי נגיעות עדנים,

חוגֵג, מסוחרר בזרימות תום אביב,

עטוף בתשוקה אל הזִיו המרהיב,

לפרוץ גבולותַיי, כמו רקדן מִתְֶעָלֶה,

נוגֵע בשחק, רוטֵט כְּעלֶה. 

ינֵצו סביבִי פָּקוּעוֹת הפרחים,

קיפוד ואיילת יהיו לי אחים,

ציוץ ציפרים יִימָּלֵא המרחב,

אשאָג מלוא כוחי: העולם הוא כוכב!

עטפני נא, ירח נושא אהבים

בךָ ואליך – ימי נשאבים.

ואתה, צר, אוייב, שבאוֹפֶל אורֵב,

אותך אֶהֶדוף ומוּלך אתייצֵב,

שואף להביא גם אותך אל מרחב,

בו יחד נחיה, ונפרח, אף נאהב.

ומירח סיון זה, עטוף בְּזִיווֹ,

נישאב את האור ואֶל שֶקט נבוא,

נצעד, בלי שינאה, אל הלא-יֵאמן,

בפריחת עולמנו, אמן ואמן.

עקיבא נוף

* * *

עדינה בר-אל

יוסי צפריר – מהפלמ"ח לפיתוח הפיטאיה

יוסי צפריר, בן מושב כפר ביל"ו, נולד בשנת 1930. הוא מייצג את ארץ ישראל היפה. בנעוריו למד בבית הספר החקלאי "כדורי", הצטרף עם חבריו לפלמ"ח, לחם במלחמת השחרור ואיבד בה חברים קרובים. כל חייו הבוגרים הוא עוסק בפירות. עדינה בר-אל ביקרה בכפר ביל"ו ופגשה את החקלאי הנמרץ בן ה-93, שמנהל יחד עם דן זכות ותמיר שלומי משק של כ-100 דונם פיטאיה.

לראשי התנועה הציונית היה אידאל של "היהודי החדש", שחי בארץ ישראל והוא איש מעשה, לוחם וחקלאי. והנה הצלחתי לאתר ישראלי כזה, שממש הגשים בחייו ובמעשיו את האידאל הזה – יוסי צפריר חבר מושב כפר ביל"ו. נתיב חייו התחיל בעצם להתעצב בידי הוריו.

אביו צבי נולד באוקראינה, עלה לארץ ב-1924 וב-1933 כחבר ב"חבורת הדרום" היה בין מייסדי כפר ביל"ו.  בעת מלחמת העולם השנייה התנדב לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ונלחם כנגד הנאצים בצפון איטליה, כשהוא משאיר את רעייתו לשאת בעול המשק ולגדל שני ילדים  במשך ארבע שנים. לאחר שובו ארצה, תוך כדי עיסוק בחקלאות הוא סייע למשפחות של ניצולי שואה שהגיעו לכפר ביל"ו, הצטרפו למושב והקימו משק חקלאי. בנוסף עסק בהקמת ארכיון המושב. מי שממשיך את דרכו עכשיו ומנהל את הארכיון הוא אחיו של יוסי, חובב צפריר, אשר משתתף עתה במרץ בהכנת חגיגות התשעים של הכפר.

אימו של יוסי, ציפורה, עלתה לארץ ב-1925. היא נולדה בליטא בעיר קובנה, שם למדה בגימנסיה העברית והיתה בתנועת "השומר הצעיר". לאחר עלייתה ארצה, בגיל 16.5, החלה ללמוד חקלאות במחזור הראשון בבית הספר לבנות, שהוקם על ידי חנה מייזל בנהלל. היא הכינה מסמכים לצורך נסיעה ללימודי חקלאות בקליפורניה לאחר סיום לימודיה בנהלל,  אבל אז פגשה את צבי, נישאה לו ושניהם היו בין ממייסדי מושב כפר ביל"ו.

ילדות ונעורים בכפר ובבית ספר "כדורי"

יוסי נולד בשנת 1930, וכאשר היה בן שלוש הגיע עם הוריו למושב כפר ביל"ו, שהוקם בשנת 1933 מדרום לעיר רחובות, וזאת כחלק מתנועת "התיישבות האלף" שהוקמו באותה השנה בארץ. הוריו של יוסי עלו על הקרקע ונמנו עם חמישים המשפחות הראשונות.

בזמן המאורעות של שנות 1936-1939 היה כפר ביל"ו אזור מאויים על ידי השכנים הערביים ושימש להם למטרה.

בתחילת הדרך היו בכפר רק 12 דונם לכל משק בגלל חוסר שטחים. במרוצת השנים הוסיפו עד ל-25 דונם לכל משק. היישוב התרחב וצמח.

"בכיתה א' ו-ב' למדנו בבית החינוך המשותף לילדי העובדים ברחובות והסביבה שהוקם בקבוצת שילר. בגלל הסכנה בעת המאורעות של שנות 1936-1939 העבירו את בית החינוך לרחובות. בשנתיים הראשונות היינו מגיעים לבית הספר בעגלה רתומה לסוס. בבית החינוך היו 8 כיתות יסוד ושתי כיתות (ט'-י'), שנקראו כיתות המשך. בכיתה י' קיבלנו את ס. יזהר כמחנך ומורה. הוא היה מחנך צעיר מעולה, שיצר אווירה של חברות וקירבה בין התלמידים למורה," מספר יוסי. "הקשר איתו נמשך גם אחרי מלחמת העצמאות. מאחר שהיה קצין מבצעים בחזית הדרום אצל יגאל אלון, הוא ידע על הקרבות שהתחוללו בחירבית מחאז, שבה לקחתי חלק, ושמע על כך שהייתי אחד מאלו שהשתתפו בקרב על המקום. לאור ביקורים משותפים ושיחזור הקרב כתב יזהר את הספר ימי ציקלג."

בגיל 16 התקבל יוסי ללמוד בבית הספר החקלאי "כדורי", שהיה אז שם דבר בעיקר בתחום החינוך והיחס בין התלמדים והמורים. "הבחינות היו בשיטת הכבוד," מספר יוסי, "נבחנו ללא השגחת מורה, ואף אחד לא העתיק במבחנים אלו. כנהוג בבית ספר חקלאי, למדנו אז חצי יום ועבדנו חצי יום. התלמידים הם שארגנו את סידור העבודה בענפים שונים ואת סדרי הבחינות של הלימודים."

מסתבר שהיו 200 מועמדים בעת ההרשמה לבית הספר,  לאחר בחינות שהתקיימו במשרד החקלאות המנדטורי בירושלים, רק 25 תלמידים התקבלו באותה שנה, ביניהם יוסי.

הפלמ"חניק

באותה עת השתייכו התלמידים ב"כדורי" לפלוגת חי"ש, חילות השדה של ההגנה בגליל התחתון. בסוף כיתה י"א החליטו יוסי וחבריו לכיתה, שלא די להם לשרת בחי"ש, והם רוצים להתגייס לפלמ"ח. הוא מספר: "שלחנו שליחים ליגאל אלון, בוגר מחזור א' של "כדורי" ומפקד בפלמ"ח, והצלחנו. הפכנו  להיות מחלקה במסגרת הפלמ"ח." מובן שהכול נעשה בחשאי, כדי שהאנגלים לא יגלו זאת, ובכך עזר להם מנהל בית הספר ד"ר פיאט. המחלקה נקראה לעזרה להגנה על קיבוץ משמר העמק, שהותקף על ידי צבאו של קאוקג'י במשך כעשרה ימים עד נסיגתו.

יוסי מספר: "בהמשך סופחנו לגדוד הראשון של חטיבת 'יפתח' עלינו לראש פינה והשתתפנו בקרבות בצפון על הגנת הגליל העליון ובכיבוש צפת. לאחר מכן ירדה החטיבה למרכז והשתתפנו בכיבוש לוד-רמלה. מהמרכז העבירו אותנו להחליף את חטיבת הנגב שהיתה נצורה בדרום."

במסגרת שירותו בפלמ"ח עבר יוסי קורס מפקדי כיתות בג'וערה, ושימש אחר כך כמ"כ בגדוד. בקרבות מלחמת השחרור נפלו ארבעה מחבריו של יוסי מהכיתה בכדורי.

חקלאי

הריאיון עם יוסי נערך במשקו הפורח בכפר בילו. הגעתי עם בן זוגי, (שהוא אגרונום במקצועו) והוזמנו להיכנס למשרד נאה, בו עובדת גם מזכירתו של יוסי. על הקירות תלויות תמונות גדולות של פרי הפיטאיה ופרחיו. ופה נדהמנו לפגוש אדם בן 93, שמראהו כלל לא מעיד על גילו, ושמענו על פעילותו החקלאית, בעיקר ביצירת זני פיטאיה חדשים שטעמם משובח. אחד הזנים המעולים נקרא בשם "ביל"ו" ומוכר כיום גם בשווקי הארץ ובעולם בשם זה.

מספר יוסי: "הקשר שלי העם החקלאות החל מיד לאחר מלחמת השחרור. חזרתי למושב ומאז אני עוסק בפירות הן בשיווק והן כמגדל. לאחר נישואי למאיה בת רחובות נסענו לארבע שנים לארצות הברית, שם למדתי אגרונומיה באוניברסיטת UCLA. אני בעל תואר שני." בין השנים 1967 ו-1988 עבד יוסי בחברת "אגרקסקו". הוא הקים את הסניף בהולנד בשנים 1978-1982 וחי שם עם משפחתו. "עסקנו בשיווק הפירות והירקות מישראל לאירופה וזכיתי באותה תקופה להכיר היטב את השוק האירופאי."

לאחר שובו הוא חיפש במה להתמקד, והזדמן לו להכיר את פרי הפיטאיה – קקטוס שמקורו במרכז אמריקה – בתערוכת פירות שנערכה על ידי משרד החקלאות בשנת 1990.

בהשראת תערוכה זו החליט יוסי לגדל פיטאיה. ההתחלה היתה צנועה. יחד עם חברו מנחם ישכיל ז"ל הוא שתל בשנת 1990 שני דונם של שתילי פיטאיה מזן שהיה הנפוץ בווייטנאם, ואשר בשרו לבן בפנים. "לזן הזה במזרח הרחוק אין כל טעם," אומר יוסי, "ואני החלטתי לעשות הכלאות כדי לקבל פרי  טעים ויפה." הזן שיוסי הצליח לפתח נקרא "בילו" (הזן נרשם כפטנט בזכויות המטפחים). "זהו פרי בצבע אדום ותוכו של הפרי סגול. הוא בעל טעם יוצא מן הכלל." מעיד עליו יוסי. "התחלנו לייצא אותו בשנת 1996."

בתחילת שנת 2000 כבר היו לו 50 דונם נטועים בפיטאיה, ועתה במשק מטפחים כ-100 דונם מתחת לרשתות צל, כדי למנוע קרינה ישירה. למרות שהוא קקטוס, הצמח הגיע אלינו מאזור טרופי של מקסיקו ואינו צמח מדברי, ובאזור סובטרופי כשלנו יש הכרח לגדלו מתחת לרשת צל כדי למנוע קרינה ישירה עליו."

יוסי ממשיך בהכלאות, כאשר הזן המוביל הוא "בילו". וכיום יש לו קבוצת זנים נוספת שהיא תוצאה של ההכלאות עם ה"בילו". כיום יש שישה קלונים (בני זן) נבחרים טעימים במיוחד, צבע הפרי בתוכו הינו סגול.

יוסי מסביר מדוע יש צורך בהאבקה ידנית של פרח הפיטאיה: "לצורך קבלת פרי דרושה האבקה ידנית של כל פרח וכל זאת מזן שונה, מאחר והפרח אינו פורה מהאבקה עצמית. בנוסף, מבנה הפרח אינו מאפשר האבקה עצמית, מאחר והצלקת נמצאת מעל האבקנים. בגלל הסיבות הללו גם דבורים אינן יכולות לעזור בהאבקה של הפרחים. באיזור הטרופי של מקסיקו האבקה נעשית על ידי עטלפי פירות ולכן אינה מושלמת והיבול נמוך." מהאבקה הידנית לקבלת הפרי עוברים בין 30 ל-40 יום.

צמח הפיטאיה, מקורו והפצתו

"ההיסטוריה מספרת שכמרים צרפתיים לקחו את פרי הפיטאיה שמקורו במקסיקו והביאו אותו לוויטנאם," מספר יוסי, "הווייטנאמים נחשבים כמגדלים הגדולים בעולם של פרי זה, הפרי יפה, אדום חיצונית ובשרו לבן, אך אינו טעים. הם משווקים למעלה ממאתיים אלף טון בשנה. למזלם," מחייך יוסי, "הם שכנים של מדינת סין שקונה את רובו."

בענף הזה מעסיקים פועלים תאילנדים, מאחר ודרושה עבודת ידיים רבה. הפריחה מתחילה באביב בחודש מאי ונמשכת בגלים עד חודש נובמבר. לצורך קבלת פרי יש לאבק כל פרח בצורה ידנית לפנות בוקר, כי הפרח נפתח לפנות ערב ונסגר בשעות הבוקר המוקדמות. לעתים יש צורך לאבק עשרות אלפי פרחים בלילה אחד.

"הפרי הקיצי שאנו מגדלים, קראנו לו "Eden fruit", ומי יודע, אולי חוה נתנה לאדם מפרי הפיטאיה ולא תפוח." מתלוצץ יוסי. "מקולומביה הטרופית הובא זן שנותן פרי בחורף, אבל הוא מלא קוצים. לכן שילבתי אותו עם זן ה'בילו' והתקבל זן חורפי שנותן פרי טעים מאוד ללא קוצים. זהו 'מלך המדבר' Desert King. הפרי קטן יותר, ואותו משווקים בחורף (ינואר-מרץ). הפרי הזה הינו בעל טעם מיוחד וצבעו סגול כצבע ה'בילו'". וכך יוצא שאנחנו משווקים פיטאיה מיוני עד מרץ, או במילים אחרות: כמעט כל השנה."

בארץ מכירים את זן ה"בילו" יותר ויותר. בעיקר בזכות רשת "מגה" שהחלה לשווק אותו בשנת 1996. באותה עת היה המשלוח הראשון של זן זה לאנגליה. "עד לתקופת הקורונה היו 60 אחוזים מהפרי לייצוא וארבעים אחוזים לשיווק בארץ. מובן שבתקופת הקורונה הייצוא פסק כמעט לגמרי, ועתה מתחיל השוק הבינלאומי להתאושש. אני שמח שבארץ מכירים את פרי הפיטאיה הטעים יותר ויותר," אומר יוסי.

צאצאי משפחת צפריר

בני הזוג מאיה ויוסי גידלו את ילדיהם בכפר ביל"ו. גיל הבכור נולד בשנת 1957. הוא למד בטכניון מטעם חיל האוויר והשתחרר בדרגת אלוף משנה. עתה הוא מתגורר בבני עטרות. יעל ילידת 1961. היתה מורה לחינוך מיוחד לכבדי ראייה ועתה מתגוררת בצורית. הילה, ילידת 1969, גם היא עוסקת בחינוך מיוחד, לכבדי שמיעה. הילה ודן זכות בעלה, יליד מושב גילת, חיים במשק לצד ההורים. דן שותף פעיל מאוד בארגון ובטיפוח המשק. שותף פעיל נוסף – תמיר שלומי, חתנו של מנחם ישכיל ז"ל.

פרי הפיטאיה הגיע מקצווי העולם, ופה הצליח לוחם פלמ"ח לשעבר לפתח זן מיוחד – עמיד וטעים להפליא בשם "ביל"ו" – "בית יעקב לכו ונלכה". לכבוד יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל ניתן למצוא בהיסטוריה של הצמח מקבילה להיסטוריה שלנו: יהודים שהגיעו מקצווי תבל לארץ ישראל ובה הקימו מדינה עם "זן" מיוחד של ישראלים – "סברס"* עם תרבות עברית שצמחה כמעט יש מאין, עם כוח רצון  להיאחז באדמה ולקיים פה חיים טובים למרות הקשיים הביטחוניים והאחרים.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1282, 11.5.2023.

עדינה: היי, אני לא יכולה להתאפק ושולחת למאגר שלך עוד שתי כתבות שלי, מהעיתון שיפורסם מחר. הראשונה על יוסי צפריר מכפר ביל"ו. פוצ'ו המליץ לי לכתוב עליו. יוסי היה המפקד שלו בפלמ"ח, ואומרים עליו שהוא היווה השראה לדמות המ"כ של ס. יזהר בספר "ימי צקלג". צ'יקו ואני נסענו אליו לכפר ביל"ו, והלוואי עלינו להיות במצבו בגילו.

* אהוד:  הכינוי סברס ו"צברים" כבר היה קיים שנים רבות לפני הקמת המדינה. תחילה אפילו כשם גנאי לדור הצעיר הראשון שנולד וגדל במושבות ארץ-ישראל בסוף המאה ה-19.

* * *

שנת ה-75 למדינת ישראל

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ג: השיכרון

סיקו הגיע לשועוט, סיפר ששכב בבית-חולים ונמלט משם. לדבריו, רסיס שטחי חדר לגבו. הוא דאג להתעדכן בפרטי קרב 86, וימים תמימים תיחקר מפקדים וחיילים.

כעבור שבוע פנה המח"ט למג"ד וביקש דיווח מפורט על הקרב. סיקו התנדב לדווח. הוא נסע למטה-החטיבה בג'וליס וסיפר בפרטי פרטים על קרב הגבורה של הגדוד. המח"ט התרשם מתפיסתו האסטרטגית ומכושר ניסוחו הרהוט, וכאשר כעבור שבוע התבקש המח"ט לדווח על הקרב למטה-הכללי של צה"ל – סיקו נשלח לרמת-גן. הוא הרצה על הקרב בפני אלופי צה"ל והשיב על כל שאלותיהם. לאחר ההרצאה החליט כי הוא ראוי למנוחת הלוחם, ונשאר שבוע שלם בתל-אביב.

*

הגדוד חזר לג'וליס קרוע ושסוע. רבים נפלו ואחרים שכבו בבתי-חולים. החבר'ה נסעו ללוויות, ביקרו אצל הפצועים בבתי-החולים, ואווירת הדיכאון לא נטשה אותם.

לפי פקודות מטכ"ל, בני עשרים וחמש ומעלה החלו להשתחרר, ובבת-אחת נפרדה הפלוגה מאושמן, זליג, פאול ורבים אחרים. לגדוד הגיעה פלוגה של עולים חדשים, רובם יוצאי צפון-אפריקה, ובמגרש-המיסדרים ניתן היה לשמוע כל שעות היום: "שמאל ימין, שמאל ימין!"

הוחלט במטה צה"ל שצריך לעצב צבא הפועל על פי תקנים בריטיים שכללו חדרי-אוכל נפרדים לבעלי דרגות שונות, הצדעות, עניבות, בקיצור: "בולשיט", כפי שוותיקי הגדוד הגדירו זאת.

למן היום הראשון היה ברור לנו, הוותיקים, כי נסרב להשתלב ב"בולשיט", והופעלו לחצים לשחרר אותנו. לוחמי תש"ח התהלכו במחנה בכובעים אוסטרליים, כובעי-גרב, כאפיות, מכנסיים קצרים וסנדלים. נכנסנו חופשית לחדר-אוכל של קצינים, שאך הוקם, סירבנו להצדיע לקצינים, ושימשנו דוגמה רעה למתגייסים החדשים. כל נסיונות השידול לא הועילו. היו קצינים שטענו כי יש להוציא אותנו לאימונים, שלא נסתובב בין האוהלים באפס-מעשה ונזרע אי-סדר.

באחד הימים הוצא הגדוד לאימוני ירי באזור אשדוד, ואחד מסמלי המרגמות לא שמע כהלכה את הפקודה שניתנה והסיט קנה של מרגמה שמאלה במקום ימינה, ופגז נפל בליבה של כיתת רגמים. שכבו החיילים על החול מרוסקי אברים, מדממים, ממתינים לאמבולנסים, והמראות המוכרים חזרו על עצמם. באותם ימים לא הוקמו ועדות-חקירה לבדיקת מחדל. די שקצין יצטט את תקני הצבא הבריטי, המאשרים ארבעה אחוזי פגיעה בשעת אימונים כמכסה מקובלת, כדי לעבור על הכישלון לסדר-היום. חלק מהנפגעים עברו את כל קרבות הגדוד בשלום ועתה, עם סיום הלחימה – נפגעו.

*

מרבית הלוחמים שהיו במשלט 86 סבלו מסיוטי לילה. שנתם נדדה והם הירבו לצעוק ולבכות מתוך שינה. כל ירייה או רעש הקפיצו אותם ממיטותיהם. היינו עצבניים, חסרי-מנוחה, והרבינו להתפרץ ולהתרגז. דמויות הנופלים, זעקות הפצועים, הנסיגה המטורפת – תמונות שלא נטשו אותנו. התהלכנו בכל מקום חיוורים וארובות עינינו כהות.

סיקו דרש מאיתנו שנשתלב ב"בולשיט": נצדיע לקצינים, נמנע מלהיכנס לחדר-האוכל של הקצינים, נופיע למיפקד-בוקר, נענוב עניבות למיפקדי-בוקר, עד שיום אחד התפרץ ממיק ושאל אותו:

"אולי במקרה היכרת את יהודה אלטמן?"

וסיקו החוויר כמת.

"אגיש נגדך תלונה."

"אדרבא, אני אפתח את הפה וכל הסיכויים שיעיפו אותך מהצבא."

כיצד מתמודדים עם חיילים מרוטי עצבים הסובלים מסיוטי-לילה? – שאלו עצמם מפקדים מודאגים, ואיש לא ידע להשיב. פסיכולוגים ובתי-הבראה לא היו אז לצה"ל, וכל קצין נהג לפי הבנתו. באחת מישיבות הקצינים הוצע לשכר אותנו עד אובדן חושים. אחד הקצינים טען כי בכוחו של השיכרון להדחיק זיכרונות קשים. חיילים שיכורים יישנו שנת ישרים, ויירגעו.

איש לא הפריך השערה זו.

*

למחרת בערב הוצאה המחלקה לראשון-לציון, לבית-קפה. ישבנו ליד שולחן: ממיק, איציק חבצלת, בנצי, דשיק ופליק. ממיק הציץ בתפריט והזמין לכולנו גזוז וגלידה. המלצר פער פה והסתודד עם סיקו, שעל דעת עצמו שינה את התפריט.

לשולחן הובאו שני בקבוקי קוניאק, שני בקבוקי וודקה ושישה בקבוקי בירה.

התייחסנו לשתייה כאל תרופה. חלומי הגדול היה להניח את ראשי על הכר בערב ולהתעורר רק למחרת בבוקר. דוד פליק מזג לנו קוניאק, עירבב עם וודקה והקציף בבירה. שתינו וחשנו בחילה. החזה צרב והקיבה בערה.

כשהתרוקנו הבקבוקים, דאג המלצר לבקבוקים נוספים. לאחר שלוש "נגלות" מצאנו עצמנו מחוץ לבית-הקפה, בחורשה סמוכה, משתינים ומקיאים.

בית-הקפה המה אדם. דיבורים קולניים, צחוק ומוזיקה. החיים בראשון-לציון נמשכו כאילו לא היתה מלחמה. קצין, שעל כתפיו דרגות נוצצות, ישב עם בחורה בשולחן סמוך וסיפר לה צ'יזבטים ממעללי גבורתו. היא תלתה בו עיני מעריצה.

ממיק האזין לדברים וקלט שהבחור "מוכר לה לוקשים."

"חתיכת שקרן, ג'ובניק מחורבן מ'בית-רומנו'..." קרא לעברו. (בית רומנו ברחוב יפו-תל-אביב היה שם-דבר למקום שירותם של חיילים ומפקדים שמצאו בצבא ג'ובים לא קרביים). "על מי אתה עושה פה רושם?"

הקצין לא נשאר חייב, קם ורצה להכותו – ובין-רגע התייצבה מולו חבורה חצי מתנדנדת והוא הבין כי יֵצא מכאן בשן ועין.

"משתמטים מחורבנים!" פלט לעברנו, חיבק את מותני הנערה, והם מיהרו להסתלק.

המשטרה הצבאית היתה בסוד "הבילוי הרפואי" שלנו, וחייליה הוזמנו להשגיח לבל יופר הסדר. החבר'ה שתו, הקיאו, התנדנדו, וכל מי שקרס – מיהרה חולייה של שוטרים צבאיים להובילו בעדינות ולהעלותו למשאית שחנתה ליד בית-הקפה.

עד מהרה מצאנו עצמנו על המשאית, שוכבים ומתרפשים בקיאנו. איציק חבצלת נהם כחזיר, מדי-פעם נעמד על רגליו ודיקלם קטעים מ"יבגני אונייגין", אחר-כך סיפר על חלום שחלם: אלוהים הפך את משלט 86 על פניו, ודינוזאורים הגיחו ממחילות האדמה. הם ליקטו באצבעותיהם הארוכות טנקים מצריים וזרקו אותם זה על זה כאילו היו כדורי-טניס.

"מה קרה לפצועים באותו חלום?"

"הו, טוב ששאלת. לפני שהמשלט התהפך על גחונו, ירדו משמיים מלאכים בחלוקים לבנים, ריפאו את כל הפצועים והחיו את כל המתים. פתאום ראיתי את ווי עומד על שתי רגליו ופוצח בשיר: 'כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון...' ברשי התרוצץ עם המאוזר שלו וצרח: 'לשוב לעמדות! לשוב לעמדות!...' רגע, רגע, אני מת להשתין."

איציק לא מצא את כפתורי ה"חנות" והשתין במכנסיים...

ממיק דיבר אידיש, פולנית, רוסית, ושר שירי זימה שלמד ברוסיה האסייתית, ובאמצע הכול הרצין לרגע ושאל:

"דשיק, איך זה שאף אחד מבני-הקיבוץ לא היה ב-86? זה מקרה בעיניך? הו, הבטן שוב מקרקרת..."

 והוא הקיא על קרקעית המשאית.

דשיק, ששב לאחרונה מקורס סמלי "בֶּזוֹת", לא נשאר חייב:

"ממיק, אני מציע שתפסיק לפתח רגשי קיפוח, כאילו איזה מנגלה ערך פה סלקצייה: בני-קיבוץ לג'ובים, והיתר – לקרבות. היתה פקודה של איצקו, שהלל ואני נצא לקורס מפקדי מכונות-ירייה, ויצאנו בניגוד לרצוננו. רצינו לרדת עם הגדוד לנגב, אך איצקו התעקש. דן גלילי נשלח, עוד לפני שהגדוד ירד לנגב, לקורס מדריכי-ספורט, שאוליק, אחרי שיח'-נוראן, הועבר לנשקייה, ועמוס נפצע בשיח'-נוראן והשתחרר."

אך ממיק לא ויתר: "אתה זוכר שבמסיבת-הפרידה, שנערכה בחדר-האוכל של הקיבוץ, עוד לפני היציאה לכאוכב, אברהם יפה הבטיח שיחזיר את הבנים הביתה בשלום?"

"אז הבטיח."

"ממיק, אתה גם שיכור וגם אידיוט. מה פתאום אתה מעלה שאלה כזו טפשית?" שאלתי בכעס.

ממיק סיפר ששמע כי בכמה מקיבוצי העמק, כשנדרשה "ועדת-הגיוס" המקומית למלא את מכסת המגוייסים לצה"ל, תחילה גויסו חברות-הנוער, אחר-כך ילדי-חוץ, ואם המכסה לא התמלאה – צורפו בני-קיבוץ. אך היו גם בני-קיבוץ שלא הסכימו לשבת בבית והתנדבו למלחמה, מעבר למכסה הקיבוצית, כמו מנחם אגמון ואחרים.

הערתי לממיק כי מזל גדול שהלל, דשיק, דן גלילי ושאוליק לא היו ב-86. מי יודע אם לא היו נהרגים שם. ולפתע פרצתי בצחוק היסטרי. נזכרתי בבדיחה ששמעתי מפי זליג.

יום אחד שאל אותנו זליג איך מגדירים זין? ולאחר שהתשובות שלנו לא סיפקו אותו, קבע כי זין הוא האבר הכי עצמאי שקיים בגוף האדם. העין רואה, אלא אם עוצמים אותה. האוזן שומעת, אלא אם אוטמים אותה. והזין – פוליטיקאי עצמאי, בן-גוריון בכבודו ובעצמו, המחליט מה שמתחשק לו ולא שואל אף-אחד. רוצה – נעמד, לא בא לו – שוכב לישון. אם הבחורה תמצא חן בעיניו, יזדקף כברוש. לא תמצא חן בעיניו – לא ייצא מגדרו. לפעמים העין משתוקקת, הלב מתחנן והוא – גארנישט!

זליג סיפר שבגרמניה הלך פעם אל זונה, ובאמצע ה"קרב" שאל אותה מה עשה אביה במלחמה. היא סיפרה לו בתמימות שהיה שומר במחנה-ריכוז. היא לא זכרה אם בדכאו, אושוויץ' או טרבלינקה... זקף הזין זוג אוזניים ונפל שדוד. שום כוח בעולם לא הצליח להעמידו. לפני שנפרד ממנה תקע לה שתי סטירות-לחי הגונות, וביקש שתעביר אותן לאביה כ"דרישת-שלום מאחד האסירים..."

ישנו אותו לילה כפגרים. למחרת, משנצטללה דעתנו – שבו הזיכרונות ולא הירפו.

*

 במטה הגדוד הוחלט לחלק ללוחמים הוותיקים ג'ובים ולנטרל אותם מן הפעילות הצבאית השוטפת. שאוליק נשלח, כאמור, לנשקייה. דן גלילי וממיק התמנו למדריכי-ספורט. הלל ודשיק מדריכי "בֶּזה". עליזה – נהגת. נחמה במרפאה-החטיבתית, ונעמי פקידה.

לבנצי ולאיציק חבצלת לא נמצאו ג'ובים והם הסתובבו באפס מעשה. לי הוצע לשמש קשר-אופנוע, והתפקיד מצא חן בעיניי מהרגע הראשון. לגדוד היה אופנוע כבד, "אינדיאן" משנת 1942, עם מהלכי-יד, ועד לקבלת רשיון-נהיגה ביליתי את ימיי בנסיעות מהחטיבה לגדודים וחוזר חלילה – מעביר שדרים ודברי-דואר.

בוקר אחד, בין מעטפות הדואר, הבחנתי בכתב-יד מוכר, נעמה. עצרתי את האופנוע בצד הכביש ומיהרתי לפתוח את המעטפה:

...חזרנו מחו"ל וחיכתה לי הפתעה: עובדיה קנה דירה למשפחה שלי בשכונת מקור-ברוך, ברחוב רש"י, והמשפחה עקרה לשם. אימא מאושרת וכך גם האחים. הם נרשמו לבית-ספר "תחכמוני", שהוא בית-ספר הרבה יותר טוב מ"תלמוד-תורה-מזרחי", והמורים לא מרביצים מכות. עד עכשיו גרנו בצפיפות, מעתה – ארמון...

מבחינת עסקים, ביקרנו בגרמניה, נפגשנו עם סוחרי חבלים והצלחתי לשכנעם שהחבלים שאנו מייצרים הם יותר חזקים ויותר איכותיים. והגרמנים החליטו לקנות משלנו.

עובדיה טוען שאני סוחרת ממולחת. כל נסיונותיו לשכנעם נכשלו, ואני הצלחתי. הוא טוען שיש לי חוש מסחרי מפותח, וגאה בי מאוד. נכון, אבא ז"ל היה סוחר בשוק מחנה-יהודה, אבל אני אף פעם לא מצאתי עניין במסחר. אתה רוצה לדעת איך הצלחתי? הסברתי להם את המצב הקשה שבו נתונה המדינה, תיארתי את המלחמה הנוראה ואת הצורך לבסס את המדינה. שילבתי נימוקים לאומיים עם נימוקים כלכליים. היו לי שיחות רציניות עם בעלי מפעלים, והם התרשמו מהדברים שאמרתי. האנגלית שלי אמנם גרועה, אך עם קצת עזרה של עובדיה הצלחתי לשכנעם.

שלום ולהתראות

נעמה

עובדיה הוא נבלה סרוחה, אדם חסר מצפון. מלחמת-העולם בקושי הסתיימה והוא כבר סוחר עם הנאצים, חבר שלהם. הגרמנים מנסים להתנקות מעברם ומוכרים לו חבלים. בשעתו, הם תלו יהודים על חבלים... נעמה אינה תופסת שגרמניה היא מחוץ לתחום, ארץ מוקצת מחמת מיאוס.

החלטתי לעלות לירושלים, לבקר אצלה ולהסביר לה מדוע אין לסחור עם גרמניה.

פניתי אל הפקיד הפלוגתי שינפק לי "פס". הפקיד, יוצא שואה מהונגריה, הסביר לי שאין הדבר בסמכותו, וסימן לי באצבעותיו שאתנפנף מהמשרד, כי הוא עסוק. תנועת אצבעותיו עיצבנה אותי, הדם עלה לי לראש ומבלי להסס, שלחתי אגרוף לפרצופו. דם נטף מאפו והוא יבב בקול-רם.

"איפה היית – חתיכת שמוק, ג'ובניק, פקיד מחורבן, כשאנחנו היינו בשמונים ושש?!" צעקתי עליו.

בחדר סמוך ישב המ"פ איצקו, ותוך דקות הגיעה כיתת שי"ן-גימ"לים (שוטרים גדודיים), בראשות מפקד היחידה יקי, מקיבוץ שכן, שנדהם וביקש ממני בנימוס רב להצטרף לכוחותיו. הבנתי שאם אתנגד, יכלאו אותי בכוח. מדי השי"ן-גימ"לים היו מגוהצים, החגורות צבועות לבן ואבזרי הנחושת בהקו.

"ככה זה, ג'ובניקים בחוץ ולוחמים בפנים," סיננתי בכעס, כשהוכנסתי לחדר-מעצר והדלת ננעלה.

בחדר ניצבה מיטה מכוסה שמיכה צבאית, לידה כוננית ועליה בלוק-כתיבה ועיפרון. ככל הנראה העציר הקודם השאיר אותם.

התהלכתי מעוצבן מקצה החדר אל קצהו האחר, כשאני מקלל את הפקיד, את המ"פ ואת כל הג'ובניקים.

החבר'ה מ"אורן", ששמעו מה קרה לי, הקימו לאלתר "ועד למען אסירנו" בהנהגת הלל נוימן, והלכו במשלחת לאיצקו כדי לנסות לשחררני. הם טענו כי זו השפלה, שאחד משלהם יישב בכלא, אך איצקו התעקש. לדבריו, עליי ללמוד שכאן זה צבא, לא בריונות. מתחשק לי לנסוע לירושלים, והפקיד, שאין לו סמכות להנפיק פס, חייב לעבור לדום. עליי להבין, שצבא אינו זירת איגרוף. להערכתו, לילה בכלא לא יזיק לי ואולי אף יועיל. אני אתחיל להפעיל את הראש ולא את האגרופים, כך סיפר לי הלל, שבא לביקור והסתייג מהתנהגותי האלימה.

שכבתי במיטה והרהרתי. בתאים האחוריים של מוחי חשתי שאיצקו איכשהו צודק. מה קרה לי שלא שלטתי ברוחי? הפקיד הפלוגתי הוא בסך-הכול אפס, תרח זקן בן שלושים וכבר עם רגל אחת בקבר, ואני משחיל לו אגרוף לפרצוף. לרגע חשבתי כי הללו שהיו ב-86 – מותר להם הכול.

זליג סיפר פעם שאחרי הניצחון על גרמניה נכנס לחנות בגדים בברלין וביקש לקנות סוודר. המוכרת נקבה מחיר, והוא הורידו לחצי. היא התעקשה, והוא התרגז, תפס בשערות ראשה, וכשהבחינה במיספר שעל זרועו, הבינה כי עם הללו שהיו "שם" – אין מתווכחים על מחיר...

גלי רחמים עצמיים הציפו אותי. איצקו היה חייב לגלות יותר רגישות כלפי אלה שעברו את מוראות המלחמה. הוא היה עימנו מן הרגע שגוייסנו: יחד חפרנו שוחות במוקבלה, אכלנו ממסטינגים חלודים במחנה-גדעון, ועל אף דרגותיו התעלם מהדיסטאנס הצבאי והיה חבר-מפקד. אילו דרש ממני להתנצל בפני אותו פקיד מחורבן – הייתי חורק שיניים ומתנצל. אפשר היה לסיים הכול גם בלי להשפיל אותי.

*

דצמבר 1973. אני עורך "חותם", מוסף שבועי לעיתון "על-המשמר". מחדלי מלחמת יום-כיפור אינם מניחים. אני שומע כי איצקו אחראי על הפקת לקחים ברמת-הגולן, ומחליט לפגוש בו. האם ייסגרו חשבונות שנפתחו בתש"ח?

נפגשנו ברמת-מגשימים. חיוכי-שמחה, לחיצת-יד חמה, והצצה זה על זה. איצקו עדיין מזכיר איכר רוסי בעל גוף חסון. מתחת לגביניו זוג עיניים מאירות, וחיוך. שיבה זרקה בצדעיו. עשרים וחמש שנה כמעט שלא התראינו. איצקו המשיך לנשום ביטחון, אם כמא"ז, אם כאחראי על ההגנה המרחבית, ובתפקידים צבאיים אחרים.

הוא דיבר בהתרגשות על הלקחים שהם מפיקים ממחדלי יום-כיפור, ואני מיד קלטתי שאין השעה כשרה לשוב אל ימי תש"ח. אפרוריות רכה כיסתה את הרמה, והערפל סירב להימוג. האדמה היתה מבוטשת והכבישים מלאי חריצים. טנקים דהרו עליהם ושירטטו קווי אורך עקלקלים. ריח המלחמה עדיין לא פג. חודשיים ומשהו חלפו, ורמת-הגולן עדיין לוקקת פצעיה. טנקים שרופים, זחל"מים מפוייחים ותותחים מרוסקים עדיין פזורים במרחבי הגולן. איצקו הזמין אותי לסיור.

בדרך הזכרתי לו כי בתש"ח, כל יישוב-ספר נחשב למשלט, ומבחינה הגנתית – לגדוד קרבי. כך היו נירים, נגבה, דגניה, יד-מרדכי, גשר וכל יתר ישובי הספר. מדוע אותה קונצפציה לא פעלה ברמת-הגולן, והיישובים פונו?

איצקו דיבר בכאב. על צה"ל השתלטה קונספציה, שאם תפרוץ מלחמה – היא תתנהל בשטחי האוייב. כך היה ב-56, כך היה ב-67 – וכך האמינו שיקרה גם בעתיד. מכאן שתפקידם ההגנתי של היישובים נחשב לשולי, למזערי. בצה"ל זלזלו בחשיבותה של ההגנה-המרחבית, והיישובים לא הוכנו להגנה ולא צויידו בנשק כבד. לכן, כשפרצה המלחמה – לא היה מנוס מלפנותם.

המחדל התמצה בשאננות, הן של המערכת הצבאית והן של יישובי הגולן. חלק מהמקלטים הוזנח. במקרה הטוב הם שימשו כמעבדות-צילום, מחסני-רהיטים או חדרי יצירה לאמנים מקומיים. "לבטחוננו ידאג צה"ל," טענו הכול.

ואילו בצה"ל סברו כי היישובים אינם מנצלים כראוי את תקציבי הביטחון שהוזרמו אליהם, ולא הכינו את עצמם לאפשרות של מלחמה. וכך נע לו כדור-השאננות בין המא"זים למפקדות צה"ל, ומה הפלא שכאשר פרצה המלחמה, יישובי רמת-הגולן לא היו ערוכים לבלימה? לולא עצרו הטנקים הסורים בבית-המכס העליון, בהמתינם לפקודה – ייתכן שצה"ל היה נאלץ להמשיך ולפנות יישובים גם בעמק-החולה ובעמק-הירדן, עד לייצובו של קו בלימה חדש.

אם במלחמת-השחרור כל קיבוץ היה משלט מבוצר, אזיי במלחמת יום-כיפור היישובים היוו נטל על הצבא.

איצקו דיבר בכאב, ופניו הוצפו קדרות. ערפל דק כיסה את אזור אל-על, ופרה מנומרת תלשה עשבים דלים. לרגע הרימה ראשה והציצה בנו בעיני בהמה תמהות.

בעקבות מלחמת יום-כיפור, אנשיו של איצקו הפכו עולמות, הלמו על שולחנות ותבעו הקמתם של מתחמי-הגנה סמוכים ליישובים, ובהם טנקים, תותחים, מקלעים כבדים וכל היתר. חיל-רגלים סורי אם שוב יתקוף – ייבלם ביישובי רמת-הגולן. אם "מיג" סורי ימריא – ייתקל באש צפופה וחזקה עוד במתחמי רמת-הגולן.

"בוא ותראה מתחם-הגנה בתהליך בנייה," הציע איצקו, והוביל אותי למשטח מוגבה ליד אחד היישובים, כשהוא מתאר בפניי את מקומם של כלי הנשק השונים שיוצבו בו. הדחפורים עדיין עבדו. לרגע ניפח איצקו את חזהו ודיקלם בפאתוס ובעגה בולגרית, שהזכירה הצהרות מהימים ההם:

"אני יכול להבטיחך, ששנית יישובי רמת-הגולן לא יפונו. הרמה הופכת לקו-עומק אסטרטגי עם עוצמת אש אדירה!"

לא התאפקתי ושאלתי אם הוא עדיין זוכר את הצרות שעשינו לו בראשית הדרך, והוא לרגע חייך ומייד הרצין:

"עזוב, מוכרחים לבצר את רמת-הגולן..."

*

לנעמה שלום!

...לא אתאר לפנייך את המקום שבו אני שרוי. די אם אציין כי עמדתי לבקר אצלך ואיזה פקיד מחורבן, תפס "פוזה" ולא רצה לתת לי "פס". למה? ככה. על כמותו נאמר: "עבד כי ימלוך". התחממתי ותקעתי לו אגרוף בפרצוף, ואולי לא תאמיני, אני ב"חד-גדיא".

ראשית, ברכות על הדירה החדשה. שנית, אני מתפלץ למחשבה שאת נוסעת לגרמניה, אל מדינה ששחטה שישה מיליון יהודים. יש לנו במחלקה חבר שהיה במחנות-ריכוז, והסיפורים שלו מסמרי שיער. אדמת גרמניה היא אדמה טמאה, שאסור ליהודי לדרוך עליה. לסחור עם גרמניה פירושו לסלוח לה על מה שעוללה ליהודים. נעמה, זה לא בסדר, זו בושה. אני חושב שהמדינה חייבת לאסור על אזרחיה לנסוע לשם. יש לי המון מה להגיד לך בנושא זה, ואני מקווה מאוד להגיע אליך בקרוב.

*

למחרת שוחררתי מחדר-המעצר וקיבלתי יום חופשה. לפי הוראותיו של איצקו הונפק לי "פס" על-ידי הפקיד הפלוגתי, ויצאתי בטרמפים לירושלים.

כל הדרך הגיתי בנעמה. חששתי מפני הפער שנוצר בינינו: היא סוחרת ממולחת, קפיטליסטית המתגוררת בחו"ל במלונות-פאר, ואני – מספר שתיים של צוות מכונת-ירייה, הישן בשוחות חפורות, בבקתות עלובות, ובמקרה הטוב – באוהלים. בדימיוני, נעמה פותחת לי את הדלת, איש אינו בבית, אנו שוכבים על הספה כשראשי בחיקה ואני מסביר לה מדוע אדמת גרמניה טמאה ואין לסחור עימה. אחר-כך מספר לה על המלחמה, על הביזיונות של סיקו, ומתאר את המעבר מ"צבא-העם" ל"צבא-של-בולשיט". לפתע אני מגלה שלא רק לגופה אני מתאווה אלא גם להקשבתה, לחיוכיה המבינים, לניצוץ המתריס שבעיניה.

ירושלים השתחררה מהמצור, אך לא התאוששה. תורים ארוכים השתרכו ליד מכליות-מים, והמזון עדיין בקיצוב. תור נקהל מאחורי עגלתו של מחלק קרח והכול נראה כה קודר.

על נקלה מצאתי את שכונת מקור ברוך ואת רחוב רש"י. בלב הולם נקשתי על דלת ביתה. אימה פתחה, וכשסיפרתי לה מי אני, לרגע אורו עיניה, אך מיד התנצלה והסבירה כי נעמה בחו"ל. היא ועובדיה נסעו בעקבות עיסקה.

היא הזמינה אותי להיכנס ולהתכבד. סירבתי ומיהרתי להסתלק.

עגום וזועם התהלכתי ברחובות העיר. רגליי נשאוני לשכונת כרם אברהם, אל רחוב צפניה, הבית שבו התגוררנו. לרגע עצרתי ליד לוח-מודעות ברחוב גאולה שבשכונת מאה שערים, וקראתי בתדהמה שהישיבות הן חזית והאברכים – צבא-השם, ההורג עצמו באוהלה של תורה. לדידם צפת לא שוחררה בידי הפלמ"ח כי אם בידי אומרי תהילים, שבתפילותיהם מיגרו את האויב.

מעניין מה זליג היה אומר אילו קרא את המודעה. ייתכן שהיה מסתפק בקללה, אך ייתכן גם שהיה מספר להם על קרון-הרכבת עמוס החסידים, שהפך לבית-קברות.

"היכן היה אלוהיכם ומדוע לא הצילכם?"

אבי, כפי שכבר סיפרתי, טען שבזמן השואה אלוהים שהה ברקיע השביעי אפוף חנפנים ומעריצים, וציטט מתפילת שחרית לשבת וליום טוב: "...וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, בשירה ובזימרה, ומברכים ומשבחים, ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם האל המלך הגדול, הגיבור והנורא..."

*

לילה אחד שכב הנהג שלמה כהן באוהלו בג'וליס, על מיטת ברזנט מתקפלת, והאזין לטיפות המים שעשו דרכן לדלי שליד מיטתו. דלי נוסף עמד ליד המוט במרכז האוהל. מחמת הגשם השוטף והקור העז ששרר, הורדו שולי האוהל, ונעליהם הכבדות של הנהגים לא הוצאו לאיוורור. חלק חלץ אותם והניחם למרגלותיהם, אחרים ישנו כשהנעליים לרגליהם. באוהל עמדה צחנה כבדה שהיקשתה על הנשימה והותירה את שלמה ער.

שלמה נזכר באוהל הסיירים הקטן ליד קיבוץ אורים, ובתחושה המוזרה שחש אז כאשר אברהמל'ה טופצ'יק, חברו הטוב, ביקש ממנו שישמור על כובעו האוסטרלי, כי הוא יוצא לחירבת-מעין. קול מרושע ובלתי-נשמע צעק אז אל מוחו: "הוא לא יחזור!" ולימים, כתב:

"אכן ידעתי, לא תחזור, יען כובעך לי נתת, / 'התשמרהו למעני?' – טרם תלך שאלת, / ואני, המרה לא העזתי צו הגורל, / כובעך לקחתי... וידעתי.. כך נגזר מעל..."

יד נשלחה והוציאה אותו מן ההזיות:

"שלמה, השתתפת בקבורתו של אברהם טופצ'יק, נכון?" שאל מפקדו.

"כן," השיב בבהלה.

"תתלבש ובוא למשרד."

שלמה, ששכב בבגדיו ובנעליו, קם, עטה על גופו שכמיית גשם, נטל את הסטן ויצא.

 "זה הדוד של טופצ'יק," אמר הקצין, והצביע על אדם כבן ארבעים וחמש, שישב על דרגש עשוי מקלעת-קש. "הוריו רוצים שיקברו אותו בנחלת-יצחק. כיוון שאתה יודע היכן הוא קבור, קח קומנדקאר, סע לרחובות, אסוף שני אנשי חברה קדישא, שיחכו ליד שער בית-הקברות, סע לאורים, אל המקום שבו הוא קבור, תוציאו אותו מקברו, וסעו לנחלת-יצחק. הוריו יחכו לכם שם. הדוד יתלווה אליך."

מין שמחה קטנה וביישנית התגנבה לליבו של שלמה: הנה, הוא שוב יראה את אברהמל'ה, אך עלו גם ספקות: איך ימצא בלילה את המקום? כיצד יגיע לשם?

גשם לא פסק מרדת ימים רבים, ודרכי העפר היו משובשות ומלאות בוץ.

את אנשי חברה קדישא הם אספו ברחובות, הושיבו אותם מאחור, ואלה התאוננו על הגשם והקור ברכב הפרוץ לרוח. שלמה והדוד התעלמו מהם. הכאב האפיל על קולותיהם והפך אותם למסוגרים בתוך עצמם ואדישים למזג האוויר.

שלמה זרק מבט במחוגי הזרחן של שעונו וראה שהשעה כמעט שלוש לפנות בוקר. הם הגיעו ל"כביש-הרעב". עוד כעשרה קילומטר יסתיים הכביש המרוצף באבני נחל, והוא יצטרך להפגין את כישוריו בנהיגה.

הוא ידע שיש לחצות את נחל הבשור הגועש ולטפס על המדרון החלק. היצליח? אנשי חברה קדישא נזרקו מדי-פעם ממקומם, והוא שמע אותם ממלמלים משהו, אולי דברי תפילה. הקומנדקאר הגיע לוואדי, החליק פנימה, ושלמה נתן לגלגלים למצוא את הנתיב הנוח להם.

בחמש לפנות בוקר הגיעו לחורשה ליד קיבוץ אורים, שבה קבורים חיילי גדוד 13. החושך היה עדיין בעיצומו, ואנשי חברה קדישא סייעו, בעזרת פנסי-כיס שהביאו עימם, לאתר את חלקת הקברים.

שלמה חיפש את שלט העץ שעליו היה רשום שמו של אברהם טופצ'יק וכשלא מצא, התלבט ולבסוף קבע:

"זה כאן."

אתים ומעדרים הורדו מן הרכב והחלה עבודת חפירה, שנמשכה זמן רב בגלל הרגבים שדבקו לכלי-החפירה.

ככל שהעמיקו חפור, גברה התרגשותו של שלמה, עד שהגיעו אל ארגז עץ.

"תפתחו," אמר.

בחריקות צורמות, כאילו מתמרמרת הגופה על שפוגעים במנוחתה, נפתח המיכסה, ואדים מלווים ריחות רעים עלו משם.

"זה לא הוא!" קרא שלמה בבעתה.

"מה זאת אומרת – לא הוא"? שאלו.

"זה לא אברהמ'לה. לסתום ולחפור את הקבר שליד."

הקבר נסגר והחלה חפירה חדשה. כוחו של שלמה כשל והוא רעד בכל חלקי גופו.

"זה הוא?" הדהדה שאלתם של החופרים, כשהגיעו לארון הבא.

"כן, כן. זה אברהמ'לה."

ליבו של שלמה היה קר.. קרר... קררר....

"לא כך רציתי לראות אותך, אברהמ'לה. איפה החיוך? קשה להבחין בך, כי הכול נפוח, והגשם יורד, יורד, ואתה נרטב כולך..." מילמל-התייפח.

מתוך הדמעות ומבין ערפילי השחר העולה הבחין שלמה במגבעת הלבד רחבת-השוליים, שהיתה מונחת למראשותיו והיא יבשה, מגוהצת, יפה, כפי שאהב.

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

בין ידל"שים ליודקה

מי שלא רוצה להיות גוי הוא ציוני

בזמן האחרון מתחזקת תופעת הידל"שים (יהודים לשעבר) אין מדובר באנטישמיות מסוג הפולני-אוסטרי האנטישמי שלמה זנד "מכחיש העם היהודי", אלא בכאלה שזיהו עצמם כחלק מהעם היהודי וכעת הם מצהירים על ניתוק מהעם היהודי ומהיהדות כגון חניך המזרחי ובני עקיבא אברהם בורג שלא רק הפך לאנטי-ציוני, אלא הצהיר על היפרדותו מהעם היהודי ומהיהדות.

התופעה הפכה פופולארית כעת בקרב התנועה הפרוטסטנטית כאשר בעקבותיה רבו המכריזים על היפרדות מהעם היהודי והיהדות. אנשים כגון רם פרומן שעשה בצרפת עבודת דוקטורט על הפרשות גופניות בתלמוד ועומד בראש "הפורום החילוני" המדבר על התנתקות מהיהדות ומהעם היהודי ויצירת עם ישראלי במנותק מהעם היהודי ומהיהדות. (פרדוקס אבסורדי כשלעצמו). ורבו המכריזים על כך שהם מתנתקים מהיהדות ואינם חוגגים עוד את החגים היהודיים כי בפסח הרגו מצרים, בחנוכה הרגו יוונים, ובפורים הרגו פרסים, (קיצונים אף הפסיקו לחגוג את חג העצמאות החילוני כי הרגו בו ערבים). מובן ששוקן ונבזלין ושכירי עטם מפמפמים בעיתונם (הערבי בעברית) את תופעת הידל"שים.

והנה בעקבות תופעת הידל"שים עלה שוב סיפורו של יודקה ב"הדרשה" של חיים הזז. שהמוטו שלו היה: "מי שאיננו יכול להיות יהודי," אומר יודקה, "נעשה ציוני." כאילו שהציונות משמעה הינתקות מהיהדות.

דמותו של "החבר יודקה" בסיפור "הדרשה" של חיים הזז, הסתמכה על דמותו של יודקה הלמן ממייסדי קיבוץ גבת – "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק".

בסיפור "הדרשה" יוצא יודקה הספרותי נגד ההיסטוריה היהודית. "הציונות," הוא אומר, היא "התנערות מהגלותיות היהודית הפסיבית, נעדרת ההיסטוריה, והתנערות מהמיתוס המשיחי שנוצר כדי שלא להיגאל."

"מי שאיננו יכול להיות יהודי," אומר יודקה, "נעשה ציוני." "ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם, לא שליטים מרבי מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. למה ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: חבר'ה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל!"

סיפור "הדרשה" התפרסם ב"לוח הארץ" בשנת 1942, בעיצומה של שואת יהודי אירופה, ובשנות הארבעים והחמישים נעשה מאד פופולארי. הוא נלמד בבתי הספר ובתנועות הנוער, ומאז עד לאחרונה קצת נשכח.

יודקה גיבורו של הזז, התבייש בהיסטוריה היהודית שמפריעה לבניית העם הארצישראלי החדש, העם האנטי-גלותי, שקרע את כל החוטים שחיברו אותו אל העבר. אבל יודקה הלמן עצמו, בניגוד לדמות הספרותית, לא התנגד לחקר ההיסטוריה היהודית, להיפך, הוא החליט להקדיש את חייו לחקר השואה. אולי גם מרגשות אשם על הפקרת חניכיו שנשארו שם לבד ללא הנהגה.

יודקה הלמן היה שליח תנועת החלוץ לפולניה ועם פרוץ המלחמה הוא ושאר השליחים נטשו את חניכיהם וחזרו לארץ.

ברל כצנלסון ראה בחזרתם של שליחי "החלוץ", בגידה בשליחותם ובמיוחד בחניכיהם. יודקה לא נשאר חייב וענה לברל בעילום שם מעל דפי "דבר" (2.9.40): "לא הונמך הדגל לא רפתה האמונה. במחתרת נטווית מסכת חדשה של חתירה למולדת." "הוטלה עליי שליחות מצווה למסור על שלומם."

על הלוח, בסידור העבודה של הקיבוץ היה רשום, יודקה: "מפלגה." למעשה עבד בקיבוץ "לוחמי הגטאות" בהנצחת השואה. יום-יום נסע במכונית ל"לוחמי הגטאות", ועבד ללא ליאות. אסף חומר, תעודות, מסמכים. במשך שעות העלה על הכתב את העדויות על המרד בגטו ורשה. עדות ישירה מפיו של יצחק צוקרמן-אנטק, ממפקדי המרד איש "אחדות העבודה", ובסופו הוציא את הספר: "שבע השנים ההן": המספרות את תולדות המרד.

חקר השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של טבנקין. "הקיבוץ המאוחד" הקים בקיבוץ "לוחמי הגטאות", מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שמו.

קצנלסון שביכה בזמנו את רצח קדושי פינסק: "חלמתי: / אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר..."  חלם חלום נורא יותר:  "חֲלום חָלַמתי, / נורָא מאד: / אֵין עַמִי, / אֵינֶנּוּ עוֹד. / בִצְעָקָה קַמתִי – אהה! אהה! / אֲשֶר חָלַמתִי / בָּא לי, בָּא!" הפעם החלום התגשם. קצנלסון נספה בשואה עם עמו.

בתנועות אחרות הנציחו המנהיגים את הנספים האחרים. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה. ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'" הנציחו מנהיגי השוה"צ מאיר ולד-יערי ויעקב חזן את אנילביץ' ואת אנשי "השומר הצעיר". קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים של מפא"י הנציחו את השואה ב"בית טרזין" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, וחברי הקיבוץ של "הנוער הציוני" של "הליברלים" ו"הפרוגרסיבים" הנציחו את השואה ב"משואה" בקיבוץ תל יצחק.

רק מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין השכיח את פעולות בית"ר בגטו מפני שהואשם בהפקרתם. 

בגין, נציב בית"ר בפולניה – מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לוורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.

רק לאחר מותו, משה (מישה) ארנס העלה מתהום הנשייה את זכרו של הארגון הרביזיוניסטי אצ"י (ארגון צבאי יהודי Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW), ומפקדו פאבל פרנקל בספרו "דגלים מעל הגטו – סיפורו של מרד גטו ורשה, ת"א 2009.

ביום השואה בגבת היה יודקה נושא "דרשה" בחדר האוכל על חשיבותו של היום. ותמיד לסיום היתה אנחה פורצת ממעמקי ליבו: "ראו מה יכול היה להיות מצב הקיבוץ והתנועה אלמלי השואה! הרי רק בפולין היו למעלה משישים אלף חברי הכשרות!"

באחד הימים, לאחר משפט מסורתי זה, סָנַט בו נכדו: "סבא," אמר, "תפסיק לבכות על השואה! תבין, הרי ללא השואה לא היה לך כלל אוטו צמוד!..."

לא יודקה ולא יוסף דוד גרין-בן גוריון, או ברל יעקב בארי כצנלסון הכהן, לא יצחק טבנקין, או מאיר ולד-יערי, ראו בציונות היפרדות מהיהדות. להיפך, הם ראו בה את מימוש היהדות, ויעודו של העם היהודי (הוא עם ישראל).

דוד יוסף גרין-בן גוריון האתאיסט לכאורה אפילו הצהיר כי הוא מאמין באלוהים. נכון זה אלוהים הדומה לאלוהי שפינוזה בלי מצוות, אבל בכל זאת לדעתו רק יהדות התלויה באמונה באלוהים היא הציונות.

(בן גוריון מאמין באלוהים):

https://www.youtube.com/watch?v=6OI8k82VtCM

בניגוד לציונות הסוציאליסטית תופעת הידל"שים התחילה בערוגות התנועה הרביזיונסטית של ולדימיר-זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.

מזכירו האישי של ז'בוטינסקי, אדולף גורביץ-עדיה חורון, הוא שהגה רעיונית את תופעת הידל"שים כאשר זיהה את הפיניקים עם העברים. ז'בוטינסקי התלהב מאד מרעיונות אלה, ופירסם מאמר ביידיש (שתורגם לעברית בחזית העם ב-5 בפברואר 1932) בשם "ישראל וקרתגו", ובו המליץ על מאמרי אדולף גורביץ-חורון והסביר את הרעיון לפיו אנשי אימפריית קרתגו דיברו עברית, בכך שהפיניקים מייסדי המושבות בעבר-הים היו בני העם העברי, וחניבעל היה גיבור עברי. ז'בוטינסקי סיכם זאת כך: "הפניקים היו 'עברים' כמו שהיו כל התושבים הקדמונים של כנען וכמו שהיו בני ישראל בעצמם; מייסדי קרת-חדשת ויוצרי הספנות העולמית ומגלי מיצר גיברלטר היו לא רק 'שארי בשרנו', אלא, אם אפשר להגיד כך – היינו אנו בעצמנו." (זאב ז'בוטינסקי, "ישראל וקרתגו").

(אהרן אמיר, "פתח דבר – חורון בארץ-העברים", מתוך: ע. ג. חורון, "קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים", דביר, 2000, עמ' 22)

מהתנועה הרביזיונסטית צמחה תנועת הידל"שים שזכתה בשפתו העשירה של אברהם דוד שלונסקי לכינוי הלעג "כנענים". ודוק: הכנענים התנתקו מההיסטוריה היהודית אך יצרו להם מיתוס מדומיין על ההיסטוריה הפיניקית.

אז אם נחזור ליודקה מהדרשה שאמר "מי שאיננו יכול להיות יהודי, נעשה ציוני." נאמר מי שאינו יכול להיות יהודי מתבולל, ואינו יכול להיות ציוני, רק מי שאינו רוצה להתבולל ולהיות גוי, ורוצה להיות יהודי הוא ציוני, כי ציונות היא רק תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, ולא של הידל"שים למיניהם.

הפיליסטיניזם של שלמה בן אבו-בן עמי

ללא חז"ל אין תנ"ך, אין יהדות, ואין ציונות

שלמה בן אבו-בן עמי, יליד מרוקו, הוא פרופסור גמור להיסטוריה של ספרד המודרנית, בפוליטיקה הישראלית הוא ייזכר על תפקודו כשר לביטחון פנים שדיכא את פרעות ערביי ישראל באינתיפדה השנייה בשנת 2000.

פרופ' בן אבו-בן־עמי בוחן את שורשי המאבק בין מה שהוא מגדיר תל אביב הפתוחה והאוניברסלית ובין ירושלים הדתית והמשיחית, ומסביר כיצד הגעגועים למורשת היהודית מהדהדים גם בגל המחאה הנוכחי.

דויטשר במסה שלו על "היהודי הלא יהודי", מסביר בן אבו-בן עמי, כיוון לכל היהודים הגדולים שהרימו תרומה מכרעת לציביליזציה המערבית – דמויות כמו שפינוזה, היינה, מרקס, פרויד ורבים אחרים, שפרצו את הגבולות הארכאיים של הקיום היהודי. שלא כדויטשר, אני חושב שלתופעת "היהודים הלא יהודים" היה ענף נוסף, והוא הזרם הציוני-חלוצי של אבות המדינה היהודית.

רובם התנתקו מבתים מסורתיים ודתיים, חלקם היו צאצאים של רבנים במרחב של מזרח אירופה, והם הפנו גב למורשת הזאת. אבל אצל כולם היתה פינה חמה בלב למה שהם עזבו מאחור. אבל גם המשהו החדש התרפק על משהו ישן, השיבה לארץ התנ"ך וכדומה. ובתקופות מסוימות, גם רעיון "ארץ ישראל השלמה" שיגשג שם.

בעצם גם המחאה של ישראל הליברלית היום שהיא מעין מוטציה של החילוניות החלוצית ההיא רוצה בחזרה את מגילת העצמאות, שבה התנ"ך מוזכר כבר בפיסקה הראשונה.

לגבי השיח העכשווי על "ישראל ויהודה", אני חושב ש-300 שנה אחרי מהפכת "היהודי הלא יהודי" ו-150 שנה אחרי תחילת המהפכה הציונית, אנחנו סוגרים עכשיו את המעגל בהתחדשות המאבק בין "תל אביב" הפתוחה והאוניברסלית ל"ירושלים" הדתית והמשיחית.

אם לחזור לחוויה הציונית, הדת כפרה בה בראשיתה והצטרפה רק יותר מאוחר למדינה הציונית, והיום היא מאתגרת את אושיות קיומה. האוטונומיה החרדית אינה נשענת על התנ"ך, שעבר תהליך של חילון בציונות, אלא על חז"ל. חז"ל, לא התנ"ך, הוא שלוכד את היהדות בישראל במלכודת הפיגור והבערות.

(עופרה רודנר, "שלמה בן עמי, גם המחאה רוצה בחזרה את מגילת העצמאות, שבה התנ"ך מוזכר בפסקה הראשונה", "אל-ארצ'י, 3.5.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2023-05-03/ty-article-magazine/.premium/00000187-8f11-dc6c-a5ff-ef517f940000

פרופסור בן אבו-בן עמי טועה טעות גדולה. הציונים החלוצים בחלקם הגדול לא היו כלל כהגדרתו "יהודים לא יהודים". הם היו מאוד יהודים. יהודים בכל מהותם. אמנם יהודים חילונים אך יהודים.

הטענה שלו ש"חז"ל הוא שלוכד (הטעות במקור, ד"ו) את היהדות בישראל במלכודת הפיגור והבערות" – הינה פיליסטיניזם ובורות. ללא חז"ל אין תנ"ך. חז"ל הם שקבעו מהו התנ"ך. אפילו הקראים נזקקו לתורה שבע"פ. חז"ל הם שהכניסו ליהדות את השיטות השונות של פרשנות של טקסטים, את יסוד המחלוקת. ללא חז"ל אין פירוש הומני של התנ"ך שאפשר בכלל את החילון והציונות. ללא חז"ל אין למשל "עין תחת עין שווה ממון". ללא חז"ל אין למשל "אחרי רבים להטות."

נעמן כהן

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

צוֹמְחִים הַפְּרָחִים בָּאָבִיב.

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

מַרְבַד אָדוֹם שֶׁל כַּלָּנִיוֹת פּוֹרֵחַ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עָם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנוּ

בְּמִנְהָרוֹת חַבָּלָה וּמָוֶת,

יֵשׁ לָנוּ אֶת הַצֶּדֶק הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה שֶּׁהֵם

העוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם וְהֵם

יַפְרִיחוּ הַשָּׂדוֹת בְּלַהֲבָה אֲדֻמָּה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

יִבַּנֵה הַבַּיִת שֶׁלּא יֵחַרֵב.

שמעון פרסקי-פרס: "קסאמים שמאסמים"

על מה המהומה? קסאמים שמאסמים...

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3264961,00.html

מבצעים

מבצע גשם ראשון,  מבצע גשמי קיץ, מבצע ריח אורנים, מבצע קטיף כלניות, מבצע חורף חם, מבצע חץ שחור, מבצע ימי תשובה, מבצע חגורה שחורה, מבצע קשת בענן, מבצע עופרת יצוקה, מבצע מגן וחץ, מבצע עופרת יצוקה, מבצע שומר חומות, מבצע עלות השחר, מבצע מגן וחץ.

המדיניות כלפי עזה – איך לנצח

כמו מארקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס (Marcus Porcius Cato Censorius), הידוע כקאטו הזקן  שהתפרסם בכך שנהג לסיים כל נאום בסנאט במילים הבאות: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" Ceterum censeo Carthaginem esse delendam. והודות למאמציו יצאה רומא למלחמה הפונית השלישית בקרתגו, שבסופה הושמדה העיר, כך גם אני כותב כאן שנים רבות את אותו דבר. סליחה מהקוראים.

דוקטרינת ההכלה של נתניהו כלפי הטרור מעזה הגיעה לסיומה. כדי להגיע לפתרון הבעיה יש ללכת בדרך שונה. המדיניות כלפי עזה צריכה לעמוד על שלושה דברים:

1. הכרה בעזה כמדינה: על מדינת ישראל להכיר בעזה כמדינה לכל דבר, ולהטיל עליה ככל מדינה את כל האחריות למעשיה. (מדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים, וזה המצב האמפירי של עזה).

2. התנתקות מעזה: על ישראל להתנתק מעזה באופן סופי ומוחלט. עד השגת הסכם מדיני עם מדינת עזה, יש לסגור את הגבול, ולהסיר כל אחריות עליה ועל אזרחיה. לא לספק לה דבר. לא חשמל, לא דלק, ולא תרופות. את הכול יוכלו העזתים לייבא ממצרים. ישראל גם לא תעביר להם את כספי קאטר או כל השקעה אחרת (ממילא זו רק הצגה כלפי חוץ, כי הם מקבלים כספים דרך מצרים). ודוק: למרות שהגרמנים לא תבעו לחסל את אנגליה וארה"ב, ולרצוח את האנגלים והאמריקאים כפי שתובעים אנשי החמאס, הרי לא עלה בדעתם של בנות הברית לספק לאוייב גרמניה הנאצית, מזון, דלק, תרופות, וכו', כפי שעושה ישראל. כמובן אם העזתים ירצו לקנות טובין מישראל ישראל תאפשר זאת בפיקוח בטחוני. במסגרת הסכם גם תותר העסקת עובדים מעזה. הומניזם תמורת הומניזם. לא תותר כניסה הומניטרית לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי בישראל ללא השבת השבויים וגופות חיילי צה"ל לישראל.

3. הגדרת תורת מלחמה: התיאורטיקן ואבי תורת המלחמה קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ, קבע בספרו "על המלחמה" כי המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, למלחמה יש תכלית מדינית. המטרה המדינית של המלחמה הנוכחית בעזה אינה צריכה להיות כיבושה, ולא חיסול החמאס, אלא הרתעה וסיכול בלבד.

למרבה הצער למדינת ישראל אין המשאבים הפוליטיים, הכלכליים, ובכוח אדם שהיו לבעלות הברית במלחמתן נגד גרמניה הנאצית ויפן, שבה השיגו כניעה ללא תנאי וכיבוש. מה גם שוהחמאס הוא "רעיון" שאין בכוחנו למגר.

ודוק: אסור בתכלית האיסור לכבוש את עזה כפי שמציעים אחדים כדי להביס את החמאס ולהביא במקומו את אבו מאזן כדי שיתאפשר לו להקים מדינה ערבית-מוסלמית ביהודה ושומרון שעליה בהיעדר צה"ל ישתלט החמאס, וימשיך את המלחמה משם ביתר שאת כאשר די לו ברובים ומרגמות כדי לאיים על נתב"ג ותל אביב.

כדי להשיג את מטרת המלחמה (שהיא כאמור הרתעה וסיכול בלבד) שתביא את האויב לרצון להפסיק את המלחמה, יש לנקוט בצעדים המלחמתיים הבאים ע"פ דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל.

דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל: כדי לנצח (ניצחון משמעו הרתעה וסיכול) לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. כדי לנצח צריך לאמץ את הדוקטרינה שהגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", "חדשות בן עזר", גיליון 628):

על כל מקום ממנו נורים רקטה או פצמ"ר, או בלוני תבערה על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים בהתראה של 3 שעות לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". Cordon sanitaire"" איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש.

יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

אבירי "זכויות האדם" (הערבי) יטענו מיד כי ירי ספוראדי אחרי שלוש שעות, הוא ירי "לא מידתי" המוגדר כפשע מלחמה ומיד יוגשו כתבי אישום נגד ראשי צה"ל. לכן יש לפעול בזהירות ע"פ החוק הבינלאומי המתיר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים.

על נתניהו לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. עליו לשאת נאום ובו יזהיר את האוייב היורה שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע מראשי החמאס לשאת באחריות של פינוי האזרחים מאותו אזור.

ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט). אין דבר פשוט ומוסרי מזה. ירי על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית. החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים. אסור בתכלית האיסור לחזור למצב הקודם. אסור להסכים יותר לטפטופי פצמ"רים או רקטות לכיוון ישראל.

אסור להיכנס קרקעית לעזה. כמו בכדורגל עדיף תמיד לשחק במגרש הביתי. כניסה קרקעית תביא לנפגעים רבים מצידנו. על הקרקע העדיפות הטכנולוגית של צה"ל אינה ניתנת לביטוי. ניתן להכריע את המערכה מן האוויר בלבד.

Victoire, C'est  La volonté

על נתניהו לאמץ את קביעתו של מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, שטען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonte  – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח. (הבעייה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד). אם נתניהו אינו מסוגל לעשות כן, ואין ביכולתו להביא את ישראל לניצחון עליו להתפטר מיידית! (אני מתנצל על השעמום בפרסום הדברים פעם אחר פעם). הנה המאמר המקורי של יוסף דוריאל ז"ל:

יוסף דוריאל

קברניטי אסון 1973 יוצאים צדיקים ביחס לאלה כיום

אסון יום הכיפורים של 1973 נגרם על ידי קברניטים שטעו קשות אך בתום לב. האסון המתגלגל לפתחנו כיום נובע מתרבות ניהולית הבנויה על אובדן ערכים, אטימות מחשבתית, צביעות ובוּרוּת שחצנית.

זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה להזהיר ממהלכים נושאי-אסון של קברניטי ישראל. עשר שנים לפני שהדברים תוארו בספרי האחרון – "ללמוד מהחיים" – פורסמה ברבים תוכנית להדברת הטרור מעזה, שהצגתי לביקורת טובי המוחות של תורת הביטחון הלאומי. הם הבינו והביעו תמיכה. קברניטי המדינה נשארו אטומים. וכך, במקום מהלך סטרילי אך פוגע קשות באוייב, שיחקנו לידיו באספקת מחזות של דם ואש ותמרות עשן – לליבוי ההסתה נגד ישראל על "תגובה לא-מידתית" לתוקפנות שלו. נכון להיום, כבר הרגלנו את העולם לראות כמצב נורמטיבי את חמש שנות השבי של גלעד שליט ואת ההפגזות הבאות מרצועת עזה. אם לביצוע מעשה הנבלה של גירוש יהודים מגוש קטיף גויסה ארמייה של פסיכולוגים-יועצים, אף פסיכולוג הראוי לשמו לא הוצב למשימת ניתוח צורת החשיבה של האוייב מול פעולה ישראלית כזו או אחרת. לא מול החמאס בדרום ולא מול החיזבאללה בצפון.

בימים אלה הומחש שוב המחדל הפסיכולוגי, כששידורי ישראל חזרו כמו תוכים על "חפים מפשע" שנפגעו מפגז של צה"ל שנורה על טרוריסטים, והתנצלויות מנהיגי ישראל על "פגיעה בילדים". היה חסר רק שיבקשו גם לשגר לנו את העונש המתאים. וזאת, במקום לפרסם אזהרה תקיפה – שכול מי שנמצא בקרבת אנשי הטרור – דמו בראשו, והטרוריסטים המשתמשים במגנים אנושיים חיים יובאו על עונשם כפושעי מלחמה לפי החוק הבינלאומי. ובמקום לאיים ב"עופרת יצוקה 2", לשמחת הגולדסטונים שבדרך – להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ הגובלים בישראל, מהם אי-אפשר למנוע ירי, שיוכרז כאזור אסור לשהייה, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה ספוראדית שלו במרגמות 120 מ"מ. זו תהיה גם תשובה קונסטרוקטיבית למזכ"ל האו"ם שגינה את "הרג הילדים" בידי צה"ל, ובתנאי שתפורסם כראוי בעולם. ("חדשות בן עזר", 628, 24.3.2011)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00628.php

אלוף במיל' עמירם לוין איש השוה"צ מאמץ את דוקטרינת דוריאל

והנה גם אלוף במיל' עמירם לוין איש השמאל "השומר הצעיר" מאמץ את דוקטרינת דוריאל ואומר כך: "לאפשר להם נמל, שדה תעופה וריביירה בחוף. מנגד לשטח כל שכונה ממנה יורים רקטות ליישובינו במטרה להרוג עשרות ומאות אזרחים שלווים. ארבע שנים, ארבעה מבצעים, אותן תוצאות, הגיע הזמן לשנות המשוואה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=795308&forum=scoops1

כמובן שעמירם לוין כ"איש שמאל" סותר את עצמו. לאפשר להם נמל ושדה תעופה ייתן להם את האפשרות לייבא נשק ששובר שוויון, וריביירה על החוף ממילא יש להם. אבל אימוץ דוקטרינת דוריאל על ידיו היא החשובה.

האלוף יצחק בריק:

אני נדהם לשמוע את השביעות רצון של הפרשנים שאומרים ניצחנו. זו ראייה טקטית צרה, וזריית חול בעיני הציבור, פגיעה בבכירי הפיקוד היא לא יותר ממכה מוראלית, אבל לא פוגעת באמת ביכולת שלהם להילחם לסכן את אזרחי ישראל, ולשתק את המדינה. גם עכשיו וגם בכל הסבבים הקודמים לאחר חיסול בכירים המוטיבציה שלהם לא נפגעה – נמצאו מחליפים, והם ממשיכים ביתר שאת, ורק מגבירים. לג'יהאד האסלאמי לא נפגעה יכולת הירי הרקטי על ערי ישראל, מכיוון שמרכז הליבה של קבלת ההחלטות בפיקוד שלו, מאגרי הטילים ואתרי הייצור נמצאת במרכז הרצועה הצפוף ומתחת לבתי החולים, ולשם צה"ל לא יכול להטיל פצצות כבדות, כי יהיו הרבה נפגעים חפים מפשע.

אני נדהם לשמוע את הפרשנים באולפנים שמכריזים "ניצחנו, כי הצלחנו לגרום לחמאס לא להצטרף, לא היה איחוד זירות במלחמה אזורית, וחיסלנו לגאפ את הפיקוד הבכיר."

זה ניתוח לא נכון של המערכה. הגאפ הצליח לשתק חלק משמעותי ממדינת ישראל, לגרום נזק כלכלי, לגרום לתושבי הדרום לעזוב את הבתים ולעבור למרכז, ולגרום לחרדות, זאת התכלית שלהם. הם לא מתיימרים לנצח את הצבא, הם באו לנצח את האזרחים, ולפגוע בכלכלה ובמורל. בזה הם הצליחו. לא הצלחנו לעצור את הירי הרקטי. השביעות רצון העצמית הזו שמכריזים "ניצחנו", לא במקומה.

איך אפשר להתפאר בזה שהחמאס לא הצטרף? הרי גם אם הוא לא הצטרף עכשיו, אי אפשר לבנות על זה שהוא לא יצטרף בסבב הבא, כשהוא ירצה. איך אפשר להדהד את זה שהנה, לא נפתחה מלחמה אזורית, וכי זה מבטיח שלא תיפתח מלחמה אזורית מעבר לפינה? הרי זה יקרה בסוף.

שמעתי אלוף בדימוס שהכריז "ניצחנו" וכשיונית לוי שואלת אותו איך אפשר להכריז ניצחון כשארגון טרור קטן מצליח לשתק חלק גדול מהמדינה, הוא עונה – "את צודקת, אבל מבחינה צבאית ניצחנו." אלוהים ישמור, וכי זו היתה המטרה של הגאפ? לנצח את הצבא? איזה קשקוש זה. בכירי הגאפ חוסלו? עובדתית זה לא עוצר את התהליך והחזון שלהם ולא מייצר הרתעה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=795340&forum=scoops1

פחד מוות. האם עיניים להם ולא יראו?

לסיכום: מכיוון שהסיכוי שדוקטרינת דוריאל תאומץ הוא קלוש לכן: אין לנו על מי לסמוך אלא על פיתוח מערכת הלייזר.

שוקן, נבזלין ושכירי עטם: "המוסרניקים" "הלמדווניקים"

 "הצדיקים" חסרי המוסר

דומה שמאז התנאה היטלר בהומניות שלו בהשמדת היהודים כשהכריז על עצמו: "אני הומניסט גדול –  ( Ich bin so colossal human"")  – לא היה "הומניסטים" "למדווניקים" כמו עמוס שוקן, ליאוניד בוריסוביץ נבזלין, ושכירי העט שלהם קרולינה לנדסמן, יוסף קליין ("להרוג זה הכי אחי") אורי הורוביץ-משגב, גדעון לואי(לוי) ואחרים, בעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י.

הנה מאמר המערכת: במכת-האש הראשונה של מבצע "מגן וחץ", נמנו 13 ההרוגים עשרה אזרחים, בהם שלושה ילדים. אלא שבלי למצמץ נטען, שמדובר ב"נזק אגבי" בשל הנחיצות לחסל את שלושת בכירי הג'יהאד האיסלאמי. המציאות הפוכה בתכלית: שלושת הבכירים היו אמורים להיחשב ל"תוצאה אגבית" של חיסול ממוקד של אזרחים בעזה.

המספר הגדול של אזרחים שנהרגו מעורר שאלות קשות על הצד המוסרי והצד המשפטי של מבצעים צבאיים מעין אלה, ויש להפנותן לכמה כתובות. בראש ובראשונה למפקדי הצבא, שהחליטו ב"שיקול דעת" (ליתר דיוק, בדם קר) לבצע פעולה בשעה שהיה ידוע, בסבירות גבוהה, שבסביבת היעדים שוהים אזרחים, ובהם ילדים. הכתובת השנייה היא הדרג המדיני, ובראשו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאישר את הפעולה. האם וידאו מקבלי ההחלטות שאין סיכון לחיי אזרחים, האם חישבו את המחיר הרצחני של הפעולה – הרג חפים מפשע, לרבות ילדים – והגיעו למסקנה המעוותת, ש"המחיר" ראוי? אם התשובה חיובית, הרי שאין מדובר רק בפשע מוסרי, אלא בפשע מלחמה.

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שאישרה את המבצע בלי שיהיה צורך לכנס את הקבינט הביטחוני. האם ביררה באופן מעמיק, אם קיימת סכנה לחיי אזרחים לא מעורבים? ואם כן, האם ראתה לנכון לאשר את המבצע למרות מחירו הנפשע?

הטייסים שביצעו את המשימה. האם לא ידעו, או לא העריכו לנוכח המצב הנוכחי וניסיון העבר, שהפצצת בתים, לא אתרים צבאיים, נושאת סבירות גבוהה מאוד להרג אזרחים? שאלה זו קריטית לנוכח העובדה, שמקרב אנשי חיל האוויר, בעיקר משרתי המילואים, יצאה קריאה לסרבנות בגלל ההפיכה המשפטית. האם הטייסים הסרבנים חיים בשלום עם הרג אזרחים חפים מפשע, כולל ילדים? האם מקובל עליהם למלא פקודה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה"?

אסור להסכים לכך, שפשעי מלחמה ומוות של חפים מפשע ייהפכו לחלק מהשגרה הישראלית. הנהגה שזאת תפישת עולמה אינה יכולה להיות לגיטימית בדמוקרטיה.

("מכה כבדה בכנף", מאמר מערכת , "הארץ", 11.5.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2023-05-11/ty-article-opinion/00000188-066e-def0-a18a-beee8ba10000

ציוץ של עיתון "הארץ" באנגלית: ''ישראל מפציצה אזרחים בעזה. אבל הישראלים לא רוצים לדעת'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=795131&forum=scoops1

"הלמדווניקים" של העיתון רואים בהרג ילדים ערביים בעזה כתוצאה מנפלי רקטות מעשה מוסרי לכן אינו מגנה כלל את הג'יהאדיסטים על כך, ודאי שלא על הרג יהודים.

אז ככה. למרות ששוקן, נבזלין ושכירי עט שלהם מחזיקים מעצמם הומניסטים למדווניקים ישועים (לעולם לא להחזיר רע תמורת רע אלא להגיש את הלחי השנייה) נהפוך הוא. הליכה כצאן לטבח אינה מוסרית. כל האחריות למות הילדים בעזה היא אך ורק על הג'יהאדיסטים. "אוי לרשע ואוי לשכנו" כמובן רצוי שאותם גאונים "הומניסטים" בעיתון ימציאו חימוש טכנולוגי שיוכל להרוג רוצחים ללא שכניהם לפני שהם מטיפים מוסר מזוייף.

יש לזכור טוב כי אמנת ג'נבה קובעת: "מציאותו של מוגן לא תשמש עילה לחיסון נקודות או שטחים מסוימים בפני פעולות צבאיות".

(אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה סעיף 28):

https://www.btselem.org/hebrew/international_law/fourth_geneva_convention

יש להודות לאלוהים כי בראייה היסטורית מזל שהלוחמים בנאצים לא קיבלו את המלצת העיתון, שהיה ודאי תובע לא לפגוע בגרמנים חפים מפשע במהלך מלחמת העולם השנייה ובכך להציל יהודים מהשמדה  – כי הרי היטלר הכריז שהוא הומניסט גדול ואסור לפגוע באזרחים.

מהי מידתיות?

מזכ''ל האו''ם, אנטוניו גוטרש: ''ישראל חייבת לציית לחוק ההומניטרי הבין-לאומי, כולל שימוש פרופורציונלי בכוח'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=795042&forum=scoops1

אלף ילדים יהודים הרוגים אינם מספקים את מזכ''ל האו''ם, אנטוניו גוטרש. הוא צמא לדם יהודי של ממש. (הג'יהאדיסטים שיגרו 1000 רקטות על ישראל במוסר הכוונות הם הרגו לפחות אלף ילדים יהודים).

יש לומר לאותו גאון "הומניסט": האם אלף רקטות ספוראדיות על עזה כתגמול הן לדעתך מידתיות? בו נראה אותך, המצא חימוש טכנולוגי שיוכל להרוג רוצחים ללא שכניהם לפני שאתה מטיף מוסר מזוייף.

קללת הטכנולוגיה

לולא היתה לישראל טכנולוגיה כל כך מפותחת היכולה לחסל טרוריסטים בדירתם, והשימוש היה בארטילריה פשוטה בלבד. כלומר יריית פגז ארטילריה על כל פגז שנורה על ישראל, היה ההרס בעזה גדול כל כך שמזמן היה שקט.

בהפגנה בעראבה

נגד המבצע בעזה קוראים ערבים ישראלים לארגוני הטרור לחטוף חיילים על מנת לשחרר אסירים: בעקבות מבצע מגן וחץ: עשרות ערבים ישראלים הפגינו בעראבה נגד המבצע והתקיפה בעזה. המפגינים תומכי הג'יהאד האיסלמי נופפו בגדלי הרשות הפלסטינית וצעקו ״תרימו את ידיכם המגואלות בדם מעזה״  ו״אסירים, תחזרו על מעשיכם, תחטפו חיילים.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=795029&forum=scoops1

האם בית המשפט הישראלי ישפוט אותם על הסתה בעת מלחמה? בטוח שלא.

חג הפרעות ביהודים

היום היה אמור להתקיים בלוד אירוע לציון יום השנה השני ל"הבת אלכראמה" (="מתנת הכבוד" בתרגום סימולטני, הכוונה לאירועי האלימות בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות", בהם מתפרעים ערביים תקפו יהודים).

פידא שחאדה, חברת הוועדה העממית שבעיר, שמארגנת את ההפגנה טוענת כי "קשה מאוד לשכוח את ימי "הבת אלכראמה" ואת הקדושים שנרצחו במהלכה, בהם השאהיד מוסא חסונה מלוד והתלמיד מחמד כיואן מאום אל פאחם ואת הצעירים שנעצרו בעקבות כך, שמספרים הוא מעל 400." עוד הוסיפה ש"אנחנו הבעלים המקוריים של המדינה ואנחנו רוצים את זכותנו לחיות בביטחון." בשל המצב הבטחוני האירוע נדחה.

https://t.me/arabworld301/39406

זה הזמן לזכור כי בינתיים, במהלך המבצע האחרון, לא העזו הערבים לצאת בפרעות נגד היהודים בערים המעורבות. האם מורא איתמר חאנן-בן גביר נפל עליהם? סביר שלא, אבל מוטב תמיד שיזכרו את הנכבה.

ומי אירח את 'יום הנכבה'' בסנאט? כמובן "היהודי" ברנרד סנדרס

לאחר שבית הנבחרים ביטל את הטקס לציון יום הנכבה, ראשידה טלאיב עשתה את "יום הנכבה" שלה בסנאט, תודות לסנטור היהודי הדמוקרטי ברני סנדרס שנתן לה את חדר הוועדה שבה הוא משתתף. הרבה הגיעו לאירוע והחדר היה מלא. בנאומה, ראשידה טלאיב האשימה את משטרת ישראל שהיא מנהלת "קמפיין טרור מתמשך" בהר הבית. היא גם אמרה שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ושהסיוע האמריקאי תומך ב"טיהור אתני".

הסנטורית ג'קי רוזן, גם היא יהודית ודמוקרטית, אמרה שזה מאוד פוגעני לקרוא להקמת המדינה היהודית היחידה "קטסטרופה", ושהיא מתנגדת לאירוע כזה בקפיטול.

הסנטור הרפובליקני ביל קסידי, מראשי הוועדה המדוברת, אמר שהוא לא ידע על האירוע, ושהוא מתנגד לשימוש הזה בחדר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=795090&forum=scoops1

ואני רק שאלה: האם זה יציל את ברנרד סנדרס היהודי, המוגדר כקוף וחזיר, מרצח שהוא התנאי לגאולה לפי מוחמד כנאמר במצע החמאס?

צביעות האיחוד האירופי

אין גבול לצביעות נציגי האיחוד האירופי המחרימים את איתמר חאנן-בן גביר בתואנה של גזענות בשעה שהם נפגשים עם נציגים ערבים-מוסלמים הגזענים הרבה יותר ממנו. זה כמובן מבליט רק את גזענותם שלהם.

הפרלמנט האירופי קישר בין הסתה פלסטינית בספרי הלימוד לפיגועים

הפרלמנט האירופי העביר החלטה המגנה את הרשות הפלסטינית על המשך ההסתה לאלימות ושנאה בספרי הלימוד שלה – זו השנה הרביעית ברציפות. עם זאת, השנה נוסח ההחלטה היה ביקורתי באופן חסר תקדים, ולראשונה היא קשרה במפורש את ההסתה בספרי הלימוד להתגברות פיגועי טרור פלסטיני לאחרונה מצד תלמידי בית ספר ובני נוער. על כתיבת הספרים אמונים פקידי אגף פיתוח התכנים של משרד החינוך הפלסטיני שמשכורותיהם משולמות על ידי האיחוד האירופי. בנוסף, ההחלטה מכירה לראשונה בקיומה של אנטישמיות ודורשת במפורש את הסרתה מספרי הלימוד. החלטות קודמות שאומצו רק הזכירו הסתה לאלימות בלבד מבלי לקרוא ישירות להסרת תכנים בעייתיים, והסתפקו בקריאה מעורפלת יותר לתכנים שיעמדו בערכי האו"ם.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=795091&forum=scoops1

כאילו באיחוד האירופי יש שתי נשמות כמו אצל פאוסט. אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת". (תרגום יעקב כהן)

תשלום –

לראשונה מול ירי מעזה: "קלע דוד" יירט את הרקטה לת"א.

https://www.ynet.co.il/news/article/rjmxdqtnh

כל טיל עולה כמיליון דולר. יש לדאוג שהאוייב יממן את מחירו. במקום לשלם לאוייב ג'יזיה יש לגבות ממנו הוצאות הגנה.

ברצועת עזה התייאשו מהתקווה לשינוי, ומאוכזבים משתיקת חמאס

"קולות הצעירים והדיונים שמתרחשים ביניהם משקפים את הלך הרוח ברחוב הפלסטיני בעזה. יש משהו שישראלים אינם מבינים," אומר אנאס, בן 27 ובוגר תואר ראשון בשפה וספרות אנגלית מהעיר עזה. "המלחמה בעזה לא נגמרת בעת הפסקת האש. אנחנו נאבקים מדי יום – על קיומנו, על מי שאנחנו ועל ההמשך ההתנגדות בצל החיים תחת מצור." עבור אנאס חמאס והג'יהאד האיסלאמי קיימים בזכות התושבים בעזה, שתקוותם היחידה ושאיפתם כפלסטינים היא "אל-מוקאוומה" – כלומר להמשיך להיאבק בישראל. "עזה לא נכנעת" זו האמירה שחזרה על עצמה בשיחות עם צעירים פלסטינים בעזה. "במציאות שבה הפלסטינים מנושלים מכל הדברים הבסיסיים, וכאשר בישראל ובעולם שוכחים מאיתנו – הדרך היחידה להזכיר שאנחנו קיימים, ולהשמיע את קולנו היא באמצעות ההתנגדות," אומר אנאס.

(שירין פלאח סעב, :ברצועת עזה התייאשו מהתקווה לשינוי, ומאוכזבים משתיקת חמאס",     "אל-ארצ'י", 12.5.23)

https://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/2023-05-12/ty-article/.premium/00000188-0b7b-d4b7-a3f9-cb7be56a0000

כתבת "אל-ארצ'י", שירין פלאח סעב, היא דרוזית אנטי-ישראלית המבליטה תמיד את גישתה האנטי-ישראלית. כאן היא רוצה להראות את מסכנות תושבי עזה אך בלי משים חושפת גם את הסיבה למסכנות זו והיא האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית-ג'יהאדיסטית. תושבי עזה בוכים על גורלם אך תומכים בג'יהאד נגד היהודים ולא בשלום שיביא להם חיים טובים יותר כי לדידם רצח יהודים הוא מטרה חשובה יותר. האם הפילסטינית הבורה הדרוזית לא שמה לב שהאידיאולוגיה האיסלמו-נאצית-ג'יהאדיסטית מסוכנת גם לה כדרוזית כשהיא מהללת את האידיאולוגיה שלהם?

קליאופטרה לא היתה שחורה אבל גם לא ערבייה

בסדרה התיעודית החדשה "קליאופטרה" בנטפליקס, דמותה של המלכה שמגלמת השחקנית אדל ג'יימס, מעוררת ויכוח בינלאומי על הגזע של המלכה העתיקה. הבחירה בשחקנית שחורה לתפקיד מציתה ויכוח בין העם המצרי* לבין תנועת האפרוצנטריזם, שהוקמה על ידי שחורים בארצות הברית וקוראת לניכוס תרבות מצרים העתיקה. האפרוצנטרים טוענים כי המלכה קליאופטרה היתה שחורה והמצרים שחיים כיום במדינה הם פולשים שמשתלטים על המורשת שלהם.

במצרים מיהרו לדחות את הטענה הזאת והדגישו כי על אף שמצרים ממוקמת בצפון אפריקה, הם בעצמם אינם שחורים ונבדלים מהאזרחים במדינות אפריקה כמו מאלי, סנגל ונמיביה. הארכיאולוג המצרי זאהי חוואס, פירסם הודעה בתקשורת המצרית וקבע: "קליאופטרה לא היתה שחורה." הוא הוסיף: "הסדרה בנטפליקס מעבירה מידע שגוי על מצרים העתיקה. קליאופטרה היתה יוונייה והיא דמתה למלכות ולנסיכות של מקדוניה."

עורך הדין מחמוד אלסמרי הגיש בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לחסום את נטפליקס כדי למנוע את שידור הסדרה השנויה במחלוקת. גם הממשלה המצרית הגיבה באמצעות משרד התיירות והעתיקות, שטען כי נטפליקס מזייפת את ההיסטוריה המצרית. "יש פה הטעייה מכוונת של הצופים, במיוחד כאשר הסדרה מוגדרת כתיעודית ולא דרמה, והיה מחובתו של צוות נטפליקס להתבסס על עובדות היסטוריות ומדענים שחקרו את תרבות מצרים העתיקה," כתב ד"ר מוסטפא ווזירי, מזכ"ל המועצה המצרית העליונה לארכיאולוגיה. "עם כל הכבוד לאחינו האפריקאים ביבשת אפריקה, כל העובדות שבידינו מוכיחות שקליאופטרה היתה בעלת עור בהיר, אף צר ושפתיים דקיקות."

המצרים מאשימים את מפיקת הסדרה, ג'יידה פינקט סמית (אשתו של השחקן ויל סמית), שהיא מקדמת את הגישה האפרוצנטרית. פינקט סמית אמנם לא הצהירה בעבר על תמיכתה בתנועה אבל הסבירה את החשיבות בייצוג נשים שחורות על המסך. "לעיתים רחוקות אנו זוכים לראות או לשמוע סיפורים על מלכות שחורות," אמרה בשיחה עם ה"דיילי טלגרף" והוסיפה: "החלק העצוב הוא שאין לנו גישה להיסטוריה על נשים שהיו כל כך חזקות והיו עמוד השדרה של מדינות אפריקה, ולכן הסדרה הזו היתה מאוד חשובה עבורי."

האפרוצנטריות היא תנועה תרבותית ופוליטית שצמחה בשנות ה-80 של המאה ה-20 בקרב השחורים בארצות הברית שמטרתה ללמד את האפרו-אמריקאים על ההיסטוריה העשירה שלהם במערב אפריקה, על האימפריה הגדולה של בנין, של גאנה, של סנגל, האימפריה הגדולה של מאלי. אפרו-אמריקאים אימצו את הטענה כי ההיסטוריה והתרבות האפריקאית החלו עוד לפני תקופת העבדות והקולוניאליזם האירופי – במצרים העתיקה. הבולט ביניהם הוא הקומיקאי קווין הארט, שאמר: "עלינו ללמד את ילדינו את ההיסטוריה האמיתית של אפריקאים שחורים, כשהם היו מלכים במצרים, ולא רק את עידן העבדות שמבוסס על החינוך באמריקה. אתם זוכרים את התקופה שבה היינו מלכים?"

בפברואר בשנה שעברה אירגנה התנועה האפרוצנטרית כנס באסואן תחת הכותרת returning to the source, שנועד להעמיק את הדיון במורשת של מצרים העתיקה. בין הדוברים היה ד"ר אנטוני בראודר שמזוהה עם התנועה. הכנס עורר זעם במצרים ופעילים ברשתות החברתיות קידמו האשטאג בערבית "לעצור את הכנס באסואן", ולבסוף הכנס בוטל.

הארכיאולוג המצרי ד"ר זאהי חוואס אמר אז בשיחה עם הערוץ Ten: "אין לנו בעייה שיגיעו אפרו-אמריקאים לבקר במצרים ולהצטלם באתרים התיירותיים. אבל גם כשאני מגיע לארה"ב ומסביר בהרצאותיי שמלכי מצרים העתיקה אינם בעלי עור שחור הם מסרבים לקבל זאת ואפילו עוצרים את ההרצאה – אז למה שנקבל אותם לדברר את המסרים שלהם בארצנו?"

הקומיקאי המצרי יוסף שאהין אמר בראיון בתוכנית של פירס מורגן, בעקבות הסערה שהתחוללה בנושא: "התנועה האפרוצנטרית מנכסת את התרבות שלנו וקוראת לאנשי מצרים של היום פולשים."

(שירין פלאס-סעב, "'קלאופטרה' של נטפליקס מסעירה את מצרים: האם היא היתה שחורה?", "אל-ארצ'י", 10.5.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2023-05-10/ty-article-magazine/.premium/00000188-00a7-dc7e-a3fe-22ef70770000

* מהו העם המצרי? כותבת המאמר, שירין פלאח סעב, הדרוזית האנטי-ישראלית, משתמשת בכוונה במושג "העם המצרי" בלי להסביר את מהות המושג. כמובן שטענות האפרו-צנטריים הן הזויות לחלוטין, קליאופטרה לא היתה שחורה, אלא מקדונית לבנה, אבל היא גם לא היתה ערבייה.

בדבר אחד צדקו האפרו-צנטרים: הערבים במצרים היום הם באמת פולשים זרים למצרים. המצרים שעברו תהליך של הלניזציה וכונו ביוונית אגיפטים לחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי של מצרים והובסו. כיום הם מהווים כמיעוט נרדף רק כ-10 אחוז מאוכלוסיית מצרים שמקפידה לכנות עצמה "הרפובליקה הערבית של מצרים" להדגיש כי מצרים שייכת לכובשים הערבים, ולא לעם הילידי המצרי.

מעניין אם שרין פלאח סעב הדרוזית מגדירה גם את אלוהיה – אלוהים הדרוזי אבו עלי מנצור הידוע בכינויו אל חכים באמר אללה (השליט מאללה), השליט הפטמי של מצרים במאה העשירית כמצרי או כערבי? בעקבות הגדרת אבו עלי מנצור כהתגלמות אלוהים הוגדרה הדת הדרוזית כדת כפירה על עבודת אלילים שאינה זכאית אפילו לחוקי ההשפלה של "בני החסות" כמו היהודים, הנוצרים והשומרונים.

יוניקורן פיגוע בזמר העברי

כשאני כותב את הדברים הללו טרם ידוע אם השיר יוניקורן זכה בארווויזיון או לא. בניגוד לאלו המקווים לזכיית השיר, כי הם סבורים שזה יביא כבוד לישראל, ובמיוחד בימים אלו, אני מקווה שהשיר לא יזכה כי הוא מהווה פיגוע בזמר העברי. יוניקורן (כינוי לחברה של מיליארד דולר, חלום חברות הזנק) כתוב באנגלית ומהווה סכנה כי זכייה בו תביא לאופנה של זניחת העברית וכתיבת שירים באנגלית על מנת להרוויח כסף. הזמר העברי הגיע להישגים אדירים. במאמצים אדירים הוחייתה השפה העברית, וזכיית השיר באנגלית מאיימת על חורבן העברית בכלל והזמר העברי בפרט. מי ייתן והשיר ייזרק לפח האשפה של השירים ויישכח.

(יוניקורן עם תרגום לעברית): https://youtu.be/sAussFjX_5I

אי רלבנטי

לנעמן כהן שלום, האם איש חרוץ כמוך לוקה בתמימות או היתממות? אתה קובע כי המידע על 18 דירות בבעלות אהרון ברק הן "שקר". אתה "מסתמך" על אמירתו של ברק עצמו כי בבעלותו יחד עם אשתו דירה אחת בלבד. כמי שנוהג לשוטט במרשתת, יכולת להקליד "כמה דירות לאהרון ברק?" – והיית למד כי 18 הדירות הללו נרשמו על שם... ארבעת ילדיהם של ברק ואשתו, כל ילד ודירותיו. כמי שנראה איש לא תמים, ודאי ידוע לך הביטוי "ישראבלוף". הנה, ראה למשל: https://irrelevant.org.il/2011/07/10/3667  – הכותרת: "רשימת בתים שאסף אהרון ברק". ("חדשות בן עזר", 1846) תודה, עזרי חן.

עזרי חן שלום. אני מתפלא עליך אתה לוקה בתמימות או בהיתממות? האם לא קראת את טיב הקישור אותו הבאת בכאילו הוכחה? זו כמובן בדיחה טובה כי אתה מסתמך על אתר בשם "אי רלבנטי" המציין ידיעות ברשת שאינן רלבנטיות מכיוון שהן שקרים, וממליץ לא להעבירן כי הן ישראבלוף. אז למה אתה מפיץ אותן? האם לדידך הוכחת שקר – ישראבלוף הוא אמת?

לגופו של עניין הבאתי את דבריו של השופט זמיר, לא עשיתי חקירה בטאבו, אבל גם אם השופט ברק ואשתו דאגו לבניהם לדירות, אין בכך כל דופי. ודאי לא הצדקה להפיכה משטרית.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המלחמה נגמרה – משעמם.

* אביבה קם: אני זוכרת את נחום גוטמן מימי "דבר לילדים" בשנות ה-30 ואולי תחילת ה-40, האמת היא שתמיד דילגתי על "לובנגולו מלך זולו", משום מה זה לא משך אותי כלל (לא כן חברתי היקרה) – אבל מיספר חרוזים אני זוכרת לטובה:  

"לכה ארצה זנזיברה

קלחרי וסהרה

עד להר פרננדו פו

אי רוחץ ההיפופו

ברחבי הלימפופו."

לא פעם הייתי מדקלמת את זה לעצמי.

אהוד: בדרך כלל גוטמן לא אהב חרוזים, וקשה למצוא אותם בכתביו, וזאת בתקופה ששלונסקי, אלתרמן, חנניה רייכמן ולאה גולדברג לא הפסיקו להפציץ בחרוזים נהדרים את הכתיבה העברית לילדים.

* אודי יקירי, כמה שמחתי לקבל את המאמר, שהוא סיפור בפני עצמו על נחום גוטמן. אנחנו שייכים לדור שכתיבתו וציוריו של גוטמן היו חלק בלתי נפרד מחינו כקוראים וכמתבוננים במעשי אמנות , דור של מחפשים לשווא את מה שקראנו וראינו בספריו ובציוריו בעולם המטריאלי שגדלנו בתוכו.  בשבילי ציוריו היו ניסיון לשוות לחיים ולאמנות בארץ ממד כמעט דמיוני או אולי אפשרות להתבוננות אחרת על המציאות שהיתה כל כך רחוקה מהוויזואליה שלו.

נחום ודורה ביקרו בתערוכת ציורים שהצגתי בתל אביב בשנות השבעים ונחום אמר לי – "אתה הממשיך שלי..." אני עדין נבוך מההבחנה, לא בדיוק מסכים איתה ונרגש מהמטלה שכביכול הוטלה עליי... 

שוב תודה. 

שלך,

דוד שריר  

* אהוד היקר, דוד מלמד כותב על קורותיו של בית הסופר בעיתוי מתאים, כי הרי בקרוב עומדת אגודת הסופרים ["והסופרות העברים" – אב"ע] לנטוש את הבניין הישן, ומי יודע אם ומתי היא תחזור אליו.

אני קראתי את כל כרכי "בחיי", של פוצ'ו, אבל חזרתי לצחוק כשקראתי את תיאור פליטת הכדור בסנדלה, והירייה באמצע הנאום של בנטוב.

אין חולק על זכותו של מאיר עוזיאל לצדד ברפורמה המשפטית של יריב לוין, אבל לכנות את הרפורמה הזאת כ"תיקונים קלים", ולהזהיר שאם הממשלה תיכנע להפגנות, זה סימן שהיא "נשלטת על ידי טירוף המונים" – באמת, מאיר היקר, אינך עד למה שיריב לוין ושמחה רוטמן, בגיבוי מלא של ראש הממשלה, רצו לחולל כאן? "תיקונים" קלים" בוצעו על ידי השרה איילת שקד, כשניתבה שופטים שמרניים לבית המשפט העליון – אז לא היו כלל הפגנות, כי השינוי התקבל על הדעת. הרי הטענה היתה שבבית המשפט העליון "חבר מביא חבר." אני מבקש להזכיר למאיר עוזיאל, נצר לראשון לציון בן-ציון מאיר חי עוזיאל, כי בבית הדין העליון אב מביא בן: כך הרב מאיר לאו שבנו הוא רב ראשי, וכך הרב עובדיה יוסף, שבנו הוא רב ראשי. שם הכול כשר.

לא מדובר ב"תיקונים קלים", מדובר בהפיכה שלטונית מבהילה: השרים יבחרו יועצים עושי דברם, שניתן לפטרם אם לא יזמרו לפי המנגינה שלהם; שופטים עליונים יהיו מריונטות, שלא יוכלו להתגבר על חוקים הזויים, והממשלה ברוב של 61 (= רוב מובטח לממשלה) תוכל להתגבר על כל פסיקה שלהם; עילת הסבירות תבוטל כך שעבריין מס כמו אריה דרעי יהיה רשאי להיות מופקד על הקופה הציבורית, ולבית המשפט העליון לא תהיה זכות ערעור. הממשלה מבקשת לחוקק חוק שלבית המשפט העליון לא תהיה זכות לערער על מינוי שרים, ויהיה זה ההזוי ביותר, כמו למנות כהניסט, טרוריסט, להיות שר לביטחון פנים, ממונה על המשטרה שעצרה אותו על פרובוקציות 18 פעם!

מאיר עוזיאל רשאי לטעון שהמפגינים טועים, אבל לכנות את מה שמאות אלפי אנשים המפגינים מדי שבוע נגד ההפיכה המשפטית – כבר 18 שבועות – "טירוף המונים" – זה פשוט סילוף המציאות: בין המפגינים אנשי ימין מובהקים כמו בנו ונכדו של בני בגין, ציפי לבני, לימור לבנת, דן מרידור, גדעון סער, אליקים רובינשטיין; בין המתנגדים לרפורמה – הנגיד הנוכחי, והנגידים מן העבר, גדולי הכלכלנים, כל ראשי השב"כ לשעבר, וכל ראשי המוסד לשעבר, הייטקיסטים, טייסים, רמטכ"לים לשעבר – כולם מטורפים?!

מאיר עוזיאל היקר, לא ציפיתי ממך שתצדיק את ההפגנות, אבל לקצת הגינות כן ציפיתי.

אני מקווה שאהוד בן עזר, שזכה למחמאות ממקלדתו של מאיר עוזיאל, יסכים לפרסם את דברי "הכפירה" שלי.

שלך –

משה גרנות

אהוד: אמנם בדיקטטורה של "ההפיכה המשטרית" שבה אנו מצויים כעת – אני צפוי להישלח לכלא על פירסום דבריך, ובכל זאת אני מסתכן ומביא אותם כאן, וזאת, כי חרף חששותיך, המובנים היטב לאור שינוי המשטר שעברנו לאחרונה – השטאזי הישראלי עדיין לא בעקבותיי.

אגב, מאמרו של מאיר עוזיאל נכון ומצויין. אנשים חכמים, חשובים ומכובדים – ממש יצאו מדעתם מרוב הפחדה עצמית. הלא אידיוט מי שמסתכן והולך היום להיות פוליטיקאי ישראלי – כאשר כל תביעה קנטרנית עלולה להרוס אותו, בעזרתה הנחושה של הפרקליטות! ראה מה קורה במשפט של נתניהו. כיצד באיומים הכריחו עדים להפליל אותו!

ואתה יודע היטב שאם אתה נתבע במערכת המשפט הישראלית, הרי גם אם אתה זכאי לחלוטין, מצפות לך לפחות שלוש-ארבע שנים של התדיינויות יקרות בבתי המשפט עד שיגיע זיכויך!

ובינתיים בישראל הפשע משתולל, הרציחות אינן פוסקות והעבריינים האמיתיים מסתובבים חופשיים וצוחקים עלינו!

* שלום אדוני העורך, אני באותה הדעה של מיכל סנונית בעניין אורכם הבלתי מתקבל על הדעת של חלק מהרשימות שמתפרסמות בעיתונך. הערתי על זה בעבר אך לא נמצא מרפא לתופעה כפי שציינת.

לפני הרבה שנים ביקרתי באוסטרליה ופירסמת את רשמַי.  בין היתר ראיתי שהמרחקים בין עמודי התאורה באותה ארץ הם ארוכים לאין ערוך מאלה שאצלנו. וגודל המגרשים שם נמדד לפי כמה מרחקים של עמודי התאורה. השוויתי את זה לרשימותיו אז של המנוח גמזו שהיה כותב שירים שאין להם סוף. עכשיו אפשר לומר זאת על רשימותיהם של כמה כותבים אצלך. לשם הניסיון אפשר להגביל הרשימה למיספר שורות ואחריהן יוק! כמו תלמיד שאהב לכתוב בלי סוף בבחינה להיסטוריה אך בסוף זמן הבחינה הכול נקטע והסיום כפוי.

הרמב"ם אמר "שאם אתה יכול לומר משהו בשני משפטים, אל תגיד זאת בשלושה."

בברכה,

יעקב זמיר

* רות אלמוג: הדור שלי הולך ומתמעט, ובכל פעם שמישהו מאיתנו הולך לעולמו אני שואלת את עצמי מי הבא בתור. הצטערתי לקרוא בעיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר שנילי פרידלנדר הלכה לעולמה. נילי פרידלנדר, קרובתה של חוקרת הספרות העברית החשובה יפה ברלוביץ, שבזכותה התוודעתי אל הסופרת יהודית מנש וקראתי את ספרה "נעורים" מתוך אשלייה שאפגוש שם את בני משפחת מנש מלמברג, דודיה של אימי.

הכרתי את נילי באופן שטחי. היא היתה קשורה לחבורה שעימה נמניתי גם אני באופן כזה או אחר, שכן היתה ידידה קרובה של הסופר יהושע קנז. בשנים האחרונות היתה מתקשרת אליי פתאום ובלי כל הקשר, כי לא התראינו מעולם. היה לה קול מתוק וילדותי ובדיבורה נשמעה תמיד פליאה על כך שעוד אנו כאן. אמנם לא הכרתיה מקרוב, אבל חקרתי בשעתו, לקראת כתיבת ספרי "שורשי אוויר", את תולדות משפחתה, שהיה לה חלק ב"בית דניאל" ובאחוזת לנגה בזיכרון יעקב, ששימשו לי כדגם לאחוזה של גיבורת ספרי, מירה גוטמן.

כשהיה "בית דניאל" לפנסיון, לאחר שחדל לשמש כמקום מפגש של מוסיקאים, התארחתי שם ימים אחדים וכתבתי מה שכתבתי. ישבתי שם באחוזת לנגה, חייתי בדמיוני את מירה ואת אמהּ וכתבתי את הנוף אשר ראיתי. בית דניאל נקרא על-שם בנם של מיכאל לנגה ואשתו ניטה לבית בנטוויץ שהיה מוסיקאי מחונן והתאבד בשיקגו והוא בן 18. לאחר מותם ירשה את האחוזה ליליאן פרידלנדר, אחותה הבכורה של ניטה.

מעולם לא סיפרתי לנילי עד כמה נפגע אישי אהרן מהביקורת שכתב אביה על הרומן הראשון שלו "הימים הראשונים". כתוצאה מפרסום הביקורת הזאת נכנס אהרן לדיכאון וחדל לדבר עם עורך "תרבות וספרות" אז, ידידו הקרוב בנימין תמוז. הוא לא דיבר עימו שנה תמימה וחשב שבנימין בגד בחברותם.

בסוף אותה שנה של ניתוק יחסים הזמין אותי בנימין לבוא לעבוד עימו במקום ד"ר ורה לוין שפרשה לגימלאות. שוחחנו על כך אהרן ואני, והוא לא מנע בעדי לקבל את המשרה. כך יושרו ההדורים כביכול. אבל "הימים הראשונים", שהוא רומן יפה ונוגע ללב, לא זכה להכרה שהיה ראוי לה, כמו גם הרומנים האחרים שכתב. הפצע הזה לא הגליד.

 [מתוך יומנה של רות אלמוג ב"תרבות וספרות", "הארץ", 12.5.23].

אהוד: כאשר הופיע לפני 59 שנים, בשנת 1964 – ספרו הראשון של אהרן אלמוג, "הימים הראשונים", הייתי בין הראשונים, ואולי הראשון, שכתב עליו ביקורת נלהבת באחד המוספים הספרותיים. באותה שנה הופיע גם "אחרי החגים" של יהושע קנז, ואלמוג היה בין המבשרים הראשונים של מה שכינינו אז "ספרות המושבה והשכונה" שעליה נמנו תמוז עצמו, קנז, ניסים אלוני, גדעון תלפז, ישעיהו קורן, רות אלמוג ועוד סופרים שכרגע לא עלו בזיכרוני.  

כאשר הופיע ב-1980 ספרו של אהרן "שבוע בתש"ח" כתבתי עליו ב"מעריב" ביקורת לא נלהבת ביותר, ונדמה לי שעל כך לא סלח לי מעולם. פעם אמר לי כי הביקורת שלי הרסה את ההתקבלות של ספרו.

זאת ועוד, נדמה לי שאחרי ד"ר ורה לוין שימשה הדה בושס במשך שנים רבות כמזכירת המוסף "תרבות וספרות", ורק מאוחר יותר הגיעה רות אלמוג לתפקיד הזה.

ב"בית דניאל" בזיכרון יעקב בנתה אגודת הסופרים העברים [כן, סופרים, לא הטמטום של "סופרות" עברים!] – בניין בן קומותיים שהיה משכן לסופרים שבאו להתארח בו. ביניהם היתה גם דודתי אסתר ראב. ואולם לימים התברר שהאגודה אמנם בנתה בכספה את הבית אך שכחה לרשום בטאבו על שמה את הקרקע שעליו נבנה, וכך, להפתעתה, הופקע הבניין מאגודת הסופרים בידי הבעלים של "בית דניאל" ומאז אין לאגודה כל קשר אליו. בשעתו ערכתי ביקור במקום עם המסתורית, וכאשר הגברת שקיבלה את פנינו הבינה שאני סופר, חבר האגודה, נעשה יחסה אליי חשדני מאוד, כאילו נשלחתי כמרגל לרשת אותה.

מתוך: אהוד בן עזר, "ימים של לענה ודבש", 1998: "באוגוסט 1974 היא [אסתר] מבלה שבועיים בבקתת-קיץ בעין-הוד ונפגשת שם עם הלקין ומספרת לו על עבודתו של ראובן [שוהם]. מעין-הוד היא נוסעת לימים אחדים לבית דניאל בזיכרון-יעקב, פוגשת שם חברי-כנסת ופרופיסורים, והללו חולקים לה כבוד ומושיבים אותה בראש השולחן. באותם ימים היא פעילה מאוד – מכינה סיפורים ושירים לקראת החגים ומתכוננת לבקר ב'עם עובד' ולהציע להוצאה כי במקביל לפרוזה שלה יפרסמו בספר גם את עבודתו של ראובן [על יצירתה]."

* אהוד בן עזר שבת שלום. ההומור השנון והאנרגטי שלך מוחץ מצחוק. "תדע כל אימא ערבייה כי ראש הממשלה נתניהו הוא האחראי היחיד  לרציחתה" – באותיות קידוש לבנה. אכן בתקשורת מודדים בקילוגרמים את כמות הנרצחים/ות במגזר[חברה] הערבי מאז מלאת ארבעת חודשי ממשלת נתניהו.  והפלא ופלא, סטטיסטית מיספר הגופות רק עלה. המסקנה המתבקשת היא אם כך שנתניהו אחראי עיקרי לרציחות וגם בן גביר.

וההערה שלך בסוגריים לאורי הייטנר על המזמור "ממעמקים קראתיך יה" שהיית נכשל בשלושת השאלות כי אתה לא מבין אותן. חחחחחחהההה גם אני לא מבינה אותן. במילים אחרות – חירטוט. האם אלה הטקסטים שתלמידים אמורים להיבחן עליהם לבגרות  [פנימית]?

אינני מזלזלת באורי הייטנר. לפעמים כותב דברי טעם. והוא בעל כושר ניסוח ברף הגבוה. אינך מתפשר על כותבים רהוטים שיודעים להתנסח היטב ובעלי אופקים. [לא כמוני...] כי אני מניחה שאינך מעסיק עורכים לשוניים בעיתונך. אבל באותה תדירות דברי הטעם בטקסטים של הייטנר כך כמות  החירטוטים.  פתאום אני חושבת באופן אינטרטקסטואלי עד כמה זה תואם לקו "הגם וגם" שלו. שכבר שמתי לב אליו בביקורת שלי על הכתיבה המסאית שלו.

דבר נוסף – מעניינת  אותי התייחסותך לאופן הסיקור התקשורתי ופנומנלי של מבצע "מגן וחץ" וירי הרקטות  לעבר יישובינו זה כבר היום הרביעי.  כוונתי לערוץ 11 "כאן"  כי יוצא לי לצפות בו יותר.

אני חושבת שההצפה הבלתי פוסקת דקה אחרי דקה  של סיקורים מהשטח של מטחי ירי זהים פחות או יותר בגזרת העוטף. צילום של כל בית שנפגע בפגיעה ישירה, רסיסים וחלקי רקטות שיורטו, פרשנות טרחנית ממוחזרת, בקצור ברברת בלתי פוסקת באולפנים של כל ארסנל הכתבים לענייני מדיניות, ערבים וצבא בסגנון בלתי ממלכתי בעליל למרות שמדובר בערוץ ציבורי! מזכירים את סגנון החדשות ב-CNN. אופן הדיווח שומר על ניטראליות מזהירה בכל מחיר. כאילו הם אינם חלק מעם ישראל  אלא אופוזיציה לקבינט הביטחוני. מרשים לעצמם להשמיע דברי ביקורת תוך כדי מלחמה ולהלך אימים על הציבור בתרחישים להסלמה, ולטחון שוב ושוב מה שכל טמבל מבין לבד. פשוט זורעים דמורליזציה.

מנצנצת ביניהם הכתבת המדינית והבלתי נסבלת של "כאן" [גם בדיקציה נוראית של נשיפות ובליעת סיומות מילים]  גילי כהן שאוזנה תמיד כרויה לגורם בכיר מדיני כזה או אחר שהמתיק לה סוד שאותו היא חולקת עם "צופינו" ויורה מטחי מילים באותו קצב של מטחי ירי הרקטות. ושלא ניתן לזקק מהן איזה רעיון מרכזי מרוב שהולכים לאיבוד באשד המלל וברברת. מחרה מחזיקה אחריה כרמלה מנשה הזעפנית ונוהמת בקול באס ביקורת על הדרג הצבאי והמדיני ומתרה בתרחישי זעם. בסגנון "אמרתי לכם."

בקיצור הכתבים של "כאן"  הפרושים בזירות המלחמה מלעיטים את הציבור ב"מנות קרב" חיות עד שהקרביים מתפוצצים ורוצים להקיא. עוד זה יוצא וזה בא. כמו באיזה מחזה אבסורד. לא זכור לי סחרור מטורף כזה בעבר. ובולטת  הניטראליות הכפויה, כאילו הם מהאו"ם שמום ולא בשר מבשרה של האומה.

צר לי לקבוע שהטלוויזיה והתקשורת היום, בעיתות מלחמה, היא פורנוגרפיה! ואגב, כך כל נושא שהטלוויזיה מעוניינת לקדם – ע"ע יחצ"נות מסיבית ופומפוזית של נועה קיריל באירוויזיון, גובל בפורנוגרפיה!

ומעניינת אותי דעתך. כי אתה אדם מאוד חכם.

נ"ב,

קודם כל שבחים על עיתונך המעשיר ואינטלקטואלי [כפי שציין מאיר עוזיאל]  אני קוראת לאיטי מאמרים וסיפורים.

מסכימה לחלוטין עם תשובתך לד"ר משה גרנות – שהחרדים הם  כבר עם אחר או כת אחרת ולכן אין לכנות אותם "משתמטים", אף שהם יהודים. בעוד שהחילוניות הישראלית התבססה והתחזקה – במקביל לה, התבססה והתחזקה החברה החרדית האולטרה אורתודוכסית.

אכן אנומליה ישראלית כפי שטוען ד"ר גרנות, או מוטציה אבולוציונית שנוצרה ב-75 שנות המדינה. כלל לא בטוח שלאורך זמן החרדים ימשיכו בקו הבדלני הקיצוני שלהם. תיתכן התערות מסויימת בחברה הישראלית והתגייסות גדולה יותר לשירות לאומי. אני מאמינה בתהליכים ולא בזבנג וגמרנו.

בכל מקרה אינני אוהבת את השימוש בהתחשבנות פרטית בדם הילדים וסיכון חייהם כקובלנה ניצחת בעד גיוס חרדים. כי אני רואה בכך את  הפרטת הציונות. אם כל אחד יתחיל להתחשבן מה הוא נותן ומה הוא מסכן למען המדינה והשני גורע משתמט ולא נותן דבר. זה סוף הציונות. ולא נגיע כך לשום מקום. רק נתפורר מבפנים.

חוה ליבוביץ

* הנה דברי אישה חכמה, שקמה לערער את המשטר הדמוקרטי בישראל, ושום מלחמה לא תערער את מטרתה:

שקמה ברסלר בצומת נהלל: "הסכנה היחידה שבאמת מאיימת על ישראל היא ההפיכה המשטרית." שקמה ברסלר, ממובילות מטה המאבק נגד ההפיכה המשטרית, נאמה בצומת נהלל והתייחסה לקיום ההפגנה בצל ההסלמה הביטחונית. "גשם או שמש, חום או קור, עתות מלחמה או שלום, אנחנו כאן," אמרה, "מבינים היטב שהסכנה היחידה שבאמת מאיימת על קיומה של מדינת ישראל היא ההפיכה המשטרית." ["הארץ" באינטרנט, 135].

אכן, אין גבול לסכלות, ובוודאי גם לא של המפגינים המזדהים עימה.

* ג'וחא: מדוע הסכים הג'יהאד האסלאמי להפסקת האש בעשר בלילה במוצ"ש האחרון?

 האם כדי לא להפריע לקהל הישראלי לחזות בהופעתה של נועה קירל באירוויזיון?

או כדי לחזק את צעדיהם של מפגיני המחאה הנלהבים, שהתגודדו גם באותו ערב, עדיין בזמן המלחמה – נגד ממשלת ישראל השנואה עליהם באותה מידה שהיא שנואה על הג'יהאד האיסלאמי?

* אהוד: כשראינו את ה"לא שיר" של נועה קירל בקדימונים הצענו להביא את החמישייה של "זהו זה" באחד מפזמוני אלתרמן בעברית. הם היו זוכים. מעולם לא נראתה להקת גברים קשישה ומוכשרת שכזו. אך כשראינו את ה"לא שיר" השוודי הזוכה של לורן, נראה לנו ה"לא שיר" של נועה קירל לא פחות לא מוצלח, חוץ מדמעות האמת שלה בסוף הביצוע, שאכן ממש ריגשו.

אגב, כיצד הצליחו הזמרות בשנות השלושים והארבעים לבצע בצורה כה מופלאה ופופולארית את פזמוניו של אלתרמן מבלי שפיזזו על הבמה במה שנראה כהתעמלות אמנותית של נועה קירל בהשראת לינוי אשרם? אבל אולי אין להאשימה. גם מייקל ג'קסון פיזז קיפץ והתעוות על הבמה.

* ישראל מנחם ויסלר (פוצ'ו) שלום רב. כתמיד קראתי בחיוך גם את סיפורך על הכפר סנדלה. ("חדשות בן עזר", 1846). אתה כותב על "פעולת נקמה על הכפר הערבי סנדלה שאנשיו השתתפו ברצח שבעה מנערי העמק שיצאו לסיור על הגלבוע."

המקרה לא ידוע לי. האם תוכל להרחיב?

ואולי אתה מתכוון לשבעת הלוחמים בני הקיבוצים שנפלו בקרב נוריס?

https://amudanan.co.il/w/P316882

תודה רבה.

נעמן כהן

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20).

"הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-12 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל