פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1851

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בסיון תשפ"ג. 29.5.2023

עם הצרופות: 1. אלישבע (מימין) והכתבת עדינה בתערוכה. 2. הרקדנית – תבליט (אלבום פרטי). 3. מחשבות – בהשראת הנכד הלל חובב הכדורסל. צילם אלכס הנכד. 4. מנוחת הלוחם. צילם אלכס הנכד.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲיֻמָּה! שֶׁבַע מַחֲלָפוֹת. // איליה בר-זאב: חלום שׁריקת הרוּח. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏28.5.23. // צביקה זליקוביץ:  סמוטריץ' עובד בשבתות ובחגים. // יצחק שויגר: מגילת רות 2023. // יהודה גור-אריה: העונש. // עדינה בר-אל: אלישבע צבּר – פסלים עם רגש. // משה גרנות: האם הנביאים הכירו את התורה? // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק כ"ז: כלא ארבע. // אהוד בן עזר: הענף של הגרינים. הפרק המלא מהטיוטה הראשונה של "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. // נעמן כהן: רבין בוגד! // אבנר הרוסי: אפלייה מתקנת ליהודים בישראל. // פוצ'ו: אבנר הרוסי – שוכב במנוחה. // דני יערי: אבנר הרוסי ז"ל. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

אֲיֻמָּה! שֶׁבַע מַחֲלָפוֹת

*

אֲיֻמָּה! שֶׁבַע מַחֲלָפוֹת  –

לָרוּחַ.

הַחֲזֵק בְּצִפָּרְנֵי-נֶשֶׁר

בְּזֶה הָרֹאשׁ

וְהַךְ בַּקִּיר.

נִתְבַּקַּע הַפֶּרִי

וּמִתּוֹכוֹ יִמָּשְׁכוּ חוּטֵי עֲשַׁן-קְטֹרֶת

דַּקִּים אֶל עָל,

יְלַחֲכוּ שְׁמֵי-נְחֹשֶׁת,

יְזַמְּרוּ בַּלָּאט: מֹחַ, דְּמָעוֹת

וְתִירוֹשׁ-דָּם.

זָנוֹק, נָפוֹל, קוּם,

וְזָנוֹק... סֹב בְּעִגּוּל

וָהָס  –

כָּלְתָה הַקְּטֹרֶת

בָּרֹאשׁ.

1929

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר-זאב

חלום שׁריקת הרוּח

במעלה נחל גוב ובמורד הדרך הרומית של מעלה עקרבים

 בַּחֲלוֹמִי הִתְגּוֹדְדוּ חַיָּלִים בַּדְּרָכִים הַחֲצוּבוֹת, אוֹכְלִים בֻּרְגּוּל בִּקְדֵרוֹת חֶרֶס.

 מְלַקְּטִים שִׁבְרֵי עֵצִים, צִמְחֵי מַרְפֵּא, מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ.

קִרְקְסֵי נְחָלִים אִיְּמוּ לִבְלֹעַ, לִסְחֹף הַלָּכִים לֹא זְהִירִים בַּדֶּרֶךְ אֶל מְצָדִים מֻכֵּי בְּדִידוּת,

אֶל שְׁרִיקַת הָרוּחַ.

מִבַּעַד לִשְׂרִידֵי חֲצָבִים יְבֵשִׁים לָכְדָה עֵינִי בָּלוֹן כְּעֵין חָלָב בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת –

נִלְכַּד בְּתַחְבּוּלוֹת הַזְּמַן וּכְבָלָיו.

בַּחֲלוֹמִי עָלִיתִי בּוֹ  לְהַשְׁקִיף אֶל מַרְאוֹת הַמִּדְבָּר, בְּכָל הַכָּמוּס בְּכוּר מַחְצַבְתִּי

הַקָּבוּר אֵי פֹּה אֵי שָׁם, בִּשְׂדוֹת הַבֻּלְבּוּסִים* שֶׁנָּפוֹצוּ עִם הַחֻרְבָּן וְהַהַשְׁחָתָה.

רָצִיתִי לְדַבֵּר אֶל טְרַאיָּנוּס,**

 לִשְׁאֹל הַאִם עָבְרוּ כָּאן עֲבָדִים לִגְוֹעַ, נָשִׁים לוֹהֲטוֹת, שְׁחֹרוֹת כְּלַיְלָה נְטוּל לְבָנָה.

 בְּשָׂמִים, מַתָּכוֹת יְקָרוֹת?

הַאִם הִתְמַמְּשׁוּ חֲלוֹמוֹת בְּנֵי הָאָדָם?

 שְׁרִיקוֹת הָרוּחַ הַמְּיַבֵּב, רַחֲשֵׁי הַלֵּב הַמּוּאָץ, טִלְטְלוּנִי בֵּין הַזְּמַנִּים.

בְּדִמְדּוּמֵי הָעֶרֶב, בְּמוֹרַד דֶּרֶך רוֹמִית חֲלַקְלַקָּה, מֵעַל גֵּבִים צְמֵאֵי מַיִם וַאֲנָשִׁים,

 בָּלְמוּ שְׁרִירֵי רַגְלַי אֶת הַנְּפִילָה אֶל סַלְעֵי עֲנָק.

הָרֵי אֱדוֹם נֶאֱלְמוּ בְּעַרְפִלֵּי הַמִּזְרָח בַּחֲשֵׁכָה, אוֹטוֹבּוּס גָּרַר אוֹתִי בִּשְׁאֵרִית כֹּחִי

מִנְּקִיק צַר,

מִנַּחַל גֹּב אֶל גֹּב הַעֲרָיוֹת.

*.שדה בולבוסים – תרכיזי קלציט המכילים שאריות חומר אורגני. צורתם צורת כדור פחוסה כשל תפוחי אדמה ומכאן שמם. ידועים הבולבוסים בדרום מזרח לשמורת נחל הר צין בנגב. ערך טבע מוגן בישראל. (הרחבה בוויקיפדיה).

 ** מרקוס אולפיוס נרווה טראינוס – 53-117 לספירה. קיסר האימפריה הרומית משנת 98 ועד מותו. במסורת היהודית זכור כמדכא ביד רמה של "מרד התפוצות" של היהודים בגולה. ומרחיב את האימפריה הרומית לשיא, כולל דרכי המעבר בארץ. יליד ספרד.

איליה בר-זאב   

בולבוסים במצפור מצד זוהר. ויקיפדיה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏28.5.23

* לא קומץ – יש לשלול מבית"ר את הגביע. הפעם אי אפשר לטעון שזה היה "קומץ".

* סיפור מקומי ולאומי – מוישיק גרליק היה ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומעמודי התווך של ההתיישבות בגולן בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. הוא נפטר בטרם עת, בן שישים, שבע מעשים, בשנת 2001. מאז, כמעט מדי שנה אנו עורכים לזכרו את כנס ההתיישבות, שבו אנו עוסקים מדי שנה בנושא כלשהו העוסק בהתיישבות.

השנה, לראשונה, בכנס ההתיישבות ה-17 לזכר משה גרליק, התמקדנו בעיקר בהיסטוריה, אך עם מבט לעתיד. במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, הנושא היה: "מלחמת יום הכיפורים – סיפור מקומי". כותרת המשנה: "מלחמת יום הכיפורים מהזווית המקומית. אנשים – התיישבות – צבא."

הכנס התמקד בצד האזרחי-התיישבותי של המלחמה, ובראש ובראשונה סיפור פינוי היישובים והשיבה אליהם. ותיקי ההתיישבות עדני מינרט ממרום גולן ומאירה גרליק מרמת מגשימים סיפרו את סיפור הפינוי והאירוח ביישובים עורפיים. חיימקה גרליק והגר הראל קוניאל סיפרו את חוויית המלחמה והפינוי מנקודתם ראותם כילדים (היום שניהם סבים). יהודה הראל סיפר על המאבקים אחרי המלחמה. אפרת בדיחי סיפרה על הקמת קשת. אני הרציתי על הקמת קצרין, שהיא תוצאה ישירה של המלחמה ולקחיה. אסף קוטף מרמות, אז ממרום גולן, סיפר על לחימתו במילואים על הבית, בגולן, ובעיקר על פועלו לאחר המלחמה, בשיקום מחצבת תל-פארס, שמנהלה נהרג והוא החליף אותו ועל האנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא, שהוא היה הפרוייקטור שלה. הוא רק "שכח" לספר שהוא זכה בעיטור העוז על גבורתו במלחמה. מה שהתחדש לי, היה סיפור הדרוזים בגולן, אותו סיפר נזיה פרחאת מבועקתא. מסתבר שהסורים הפגיזו את הכפרים הדרוזים. מטוס סורי הפציץ את מג'דל שמס. תושב בוקעתא נהרג ובתו נפצעה קשה. בתום הכנס, שנערך במדרשת הגולן בחספין, יצאנו לסיור קצר בשביל מורשת רמת מגשימים.

אירוע דרמטי היה בהרצאתו של יהודה הראל. לאחר שסיפר את סיפורו, הוא אמר שברצונו להוסיף כמה מלים אישיות. את החלק הזה הוא קרא מן הכתב. הוא דיבר על הגעגוע למוישיק, ולאופי החברות בין המתיישבים החילונים והדתיים שהוא ייצג. הוא הביע צער עמוק על ההקצנה בציונות הדתית, שהעדיפה את הברית עם בן גביר, גולדקנופף ודרעי, על השותפות עימנו. הוא אמר שמדינת "ימין מלא מלא" אינה המדינה שעליה חלמו אבות הציונות הרצל, אחד העם, בן גוריון וז'בוטינסקי.

יהודה אמר דברים קשים ונוקבים. כדרכו, הוא דיבר בשקט. הייתה דממה באולם. סביר להניח שאילו אדם אחר היה אומר את הדברים הייתה פורצת סערה. אבל יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן. בכל ההרצאות הוא היה הגיבור המרכזי. ההערכה אליו עצומה. וכשהוא מדבר, מקשיבים.

אני בטוח שיש מי שנפגעו מדבריו. אבל אני מקווה שהעובדה שיהודה הראל, שמקרב תנועת העבודה ספק אם יש מי שמזוהה כמותו עם החיבור לציונות הדתית ולגוש אמונים, חש תחושה כה קשה כמוהו, תעורר חשבון נפש בקרב הציבור הדתי בגולן.

שתי תגובות שאמרו לי אנשים מן הציבור הדתי בקהל: אחת אמרה לי ש-95% מהדתיים באולם מסכימים עם יהודה, ומי שגרם למצב הזה הוא ביבי. אחר אמר לי שדברי יהודה הם שערורייה. "הוא דיבר מדם ליבו," השבתי והוא ענה: "גם אני יכולתי לדבר מדם ליבי. לכל אחד יש מטען כבד. זה לא מתאים לאירוע." אני מקווה שגם הוא, אחרי שהכעס ישכך, ינסה להבין מה הביא את יהודה למקום הזה.

* סתימת פיות – אני מתנגד למהפכה המשטרית, תומך במאבק נגדה ושותף לה, אך כפי שכתבתי פעמים רבות, הרבה דברים במחאה אינם לרוחי. הדבר הבעייתי מכל, עליו כתבתי רבות, הוא האיום בסרבנות.

אני גם נגד המרדף אחרי השרים בכל מקום שבו הם נואמים, וההפרעה בנאומם. זה ממש ניסיון למנוע מהם לדבר. זו כבר ממש סתימת פיות, דבר הרחוק מהדמוקרטיה שעליה נסוב המאבק. האם פעילי המאבק אינם מבינים שהם מכשירים אותן פעולות בעתיד, נגד ממשלה בראשותם? וגם אם לא – הדבר פסול כשלעצמו.

זכות הצעקה מאפשרת מדי פעם לעשות הפגנה כזו, של פיצוץ נאום. לבוא לכנס מסוים, שבו נואם השר לוין, למשל, ולהפגין ולהפריע לו. זה חלק מכללי המשחק. אבל מרדף יומיומי אחרי כל שר ושר, בכל כנס וכנס ולא לאפשר להם לדבר – זו חציית הקו האדום של מאבק לגיטימי.

* עליהום מקארתיסטי – פורום "קהלת" הוא בראש ובראשונה גורם המקדם השקפת עולם כלכלית-חברתית ימנית קיצונית של דרוויניזם ליברטריאני. גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד להשקפת עולמי הסוציאל דמוקרטית, שאותה אני מגשים בחיים שבחרתי כחבר קיבוץ ובה אני מאמין ודוגל. ולכן, קשה לחשוד בי באיזו אהדה גדולה לפורום. אך העליהום עליו מקומם ומקארתיסטי. פורום "קהלת" הוא ארגון לגיטימי, שמקדם באופן לגיטימי, השקפת עולם לגיטימית שאני מתנגד לה. הוא לגיטימי בדיוק כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ברל כצנלסון, מרכז "מולד" ועוד, המקדמים גם הם השקפות עולם לגיטימיות, שונות לחלוטין משל "קהלת". גם הם חותרים להשפיע על המדינה ועל מקבלי ההחלטות ולקדם אידיאולוגיה. ולא רק שכל הגופים הללו לגיטימיים, הם מבורכים, כי הם מעשירים את הדיון הפוליטי במחקרים, בנתונים ובעומק.

אני מכבד את פורום "קהלת" על אף שאני מתנגד לרבות מעמדותיו. אני שותף לחלק מביקורתו על מערכת המשפט ומעוניין ברפורמה משפטית למרות התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית שהם תומכים בה. עם זאת, ראוי לציין, שבשיא תנופת הדי-9 של שיכורי הכוח שניסו לחולל את המהפכה בשם "רצון הרוב", כביכול, אנשי פורום "קהלת" קראו להידברות ולהסכמה והיו שותפים להידברות של גורמי מקצוע משני צדי המתרס על הסכמות. ראש התחום הכלכלי בפורום יצא חוצץ נגד המהפכה והסביר מדוע ריכוז שלוש הרשויות ביד אחת היא סכנה לדמוקרטיה. אני תומך בחוק הלאום שהם תמכו בו, אם כי בניגוד לאגדות, הם לא יזמו אותו, כיוון שכאשר הפורום קם החוק כבר הונח על שולחן הכנסת ורק מוסמס בידי נתניהו במשך שנים. האמת היא, שהחוק הוא אכן יוזמה של אקטיביסטים במכון של החברה האזרחית, אך מכון אחר, המכון לאסטרטגיה ציונית. גילוי נאות – עבדתי תקופה מסוימת במכון לאסטרטגיה ציונית ועמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה מטעמו.

* מי ייתן עוד שמפניות – רוב הסוטים, שמאמינים בתאוריית הקונספירציה המטורללת על רצח רבין, לא ישנו את דעתם גם אחרי תכנית "עובדה" עם אבישי רביב. לשכנע אותם באמצעות עובדות זה בלתי אפשרי. לשכנע אותם לשנות את דעתם, זה כמו לשכנע את המאמינים שהרבי מלובביץ' חי, שהוא מת, או לשכנע את המאמינים שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר, שאין לכך שחר.

ניכרים דברי אמת, ולרוב דבריו של רביב אני מאמין. ודווקא בשל כך, ניכרים גם השקרים. ההתפתלות שלו בשאלת הכרזה של רבין במדי SS אינה אמינה. אבישי רביב לא הדפיס את הכרזה ובוודאי שלא השב"כ, אלא שני נערים בני 16 שהורשעו על כך בדין (ושמם חסוי כי היו קטינים). אבל רביב הוא שהראה לניצן חן, כתב ערוץ 1, ואולי גם לעיתונאים אחרים, את הכרזה.

הריאיון עם רביב חשוב מאוד ומעורר מחשבות רבות. לב העניין, הוא הדילמה של סוכן שיצא מכלל שליטה. ברגע שרביב, שרצה להסיר מעצמו את החשד שהוא סוכן, החל ליזום פרובוקציות ופעילות אלימה, בניגוד להנחיות הממונים עליו, איך היה על השב"כ לפעול? האם היה עליו להפסיק לאלתר את הפעלתו ולאבד סוכן חשוב כל כך, שבמשך 8 שנים נכנס ללב המאפליה של הימין הכהניסטי? זו דילמה קשה מאוד. אם יאבד הסוכן, לא יהיה מי שיסכל פיגועים קשים ביותר. אם יישאר, למרות אובדן השליטה, הוא עלול בעצמו ליצור פיגועים. ככל שאני חושב על כך, איני מצליח לגבש עמדה מה נכון לעשות.

אבישי רביב אינו דמות מופת. בדרך כלל, אנשים מן היישוב אינם הופכים לסוכנים, לא בקרב ארגוני פשיעה וסוחרי סמים ולא בקרב ארגוני טרור ערבי או יהודי. כבר בנעוריו רביב היה פעיל בכהנא-יוגנד והעריץ את "הרב" שר"י. אבל אי אפשר להילחם בטרור ללא מודיעין אנושי; סוכנים, המוחדרים עמוק ללב ארגוני הטרור ומספקים מידע מסכל. מן הבחינה הזאת, הלוואי שיהיו עוד שמפניות.

חשוב מאוד שיהיו שמפניות כאלה, אבל המבחן שלהם הוא בתוצאה. רביב היה שתול בלב הכנופייה הכהניסטית ובכל זאת לא הצליח למנוע את רצח רבין ואת הטבח במערת המכפלה, כך שמהבחינה הזאת הוא כישלון חרוץ. מצד שני, איננו יודעים כמה ואיזה פיגועים ומעשי רצח הוא הצליח לסכל. עכשיו, אחרי שני פרקי הריאיון אתו, אנו יודעים שהוא סיכל פיגוע בהר הבית. רק על כך הוא ראוי להוקרת המדינה ולהערכתה.

הדבר הנורא העולה מן הסרט, הוא דמותו הטרוריסטית של הפשיסט הגזען החוליגן המכהן היום כשר (!) ל"ביטחון" לאומני בממשלת ישראל.

* הוא לא מאמין – אב"ע תמה איך זה יתכן שנתניהו מאמין לעלילת ילדי תימן. ובכן, הוא לא מאמין לה, כמובן. הוא משקר ביודעין, כדי לפלג ולהסית ולחרחר מדנים בעם ישראל, כי הוא נבנה מן השנאה והפילוג. המסר שלו, הוא ש"השמאל", "האנרכיסטים", המפגינים בקפלן וכו' הם חוטפי תינוקות מתימן.

נתניהו מאמין לאגדה הזאת כמו שהוא מאמין לאגדת ה"53 מיליארד לאחים המוסלמים" ולשאר הפייק המופק בתעשיית השקרים וההסתה, שהוא עומד בראשו.

* מבינים באנטישמיות – בגרמניה נפתחה חקירה נגד רוג'ר ווטרס בגין הפצת מסרים אנטישמיים. הגרמנים מבינים דבר וחצי דבר באנטישמיות. אצלנו יש עדין מעריצים לצורר, כולל עיתון לאנשים חושבים שמתן במה לגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה זו פתיחות ונאורות.

* תיקון ליל שבועות – לב חגיגות שבועות באורטל, הוא טקס הביכורים הנערך מדי שנה במטע – החג החקלאי. עם שיבתו של העם היהודי לארצו, החזירה התנועה הקיבוצית את עטרת חג השבועות ליושנה, כחג חקלאי, כפי שהיה במקורו. טקס הביכורים באורטל מרשים תמיד, מרגש תמיד, ומוציא את החקלאות, שהיא מטה לחמנו העיקרי, מן החולין והיומיום אל החגיגי ומרומם הנפש. והן זו מהותו של חג.

אולם שבועות הוא גם חג מתן תורה, וקהילה יהודית אינה יכולה להתעלם מן התוכן הזה. זה כעשור וחצי, אני מוביל באורטל תיקון ליל שבועות. השנה עסקנו בתכנים של היחיד והיחד, פרט – משפחה – קהילה – עם. מאור רובין, בחור צעיר מאורטל שזכות גדולה נפלה בחלקו, לנהל את עיזבונו של חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שבייד, מענקי הרוח של עם ישראל בדורות האחרונים, שהוריש את עיזבונו למדרשת עין פרת, לימד על היחיד והבודד במשנתו של אליעזר שבייד. אני הנחתי לימוד העוסק בנושא היחיד והיחד, תחת הכותרת "או חברותא או מיתותא", ושילבתי בו טקסטים עתיקים וחדשים, סיפורים ושירים.

היתה זו חוויה מיוחדת של לימוד ושירה.

* רות אלון – ב-1981 הגעתי עם הגרעין שלי לתקופת השל"ת המוקדם, לפני הצבא, בקיבוץ בית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל.

באותה תקופה רות אלון, מורה ומחנכת רבת פעלים, היתה רכזת התרבות של הקיבוץ. בית השיטה היתה אימפריה תרבותית. מידי יום היו פעילויות וחוגים לכל הגילאים, החגים נחוגו ברוב עם והדר, עם תוכן יהודי, ציוני וקיבוצי. רות ניצחה על הפעילות הזאת ביד רמה. הנוכחות שלה הייתה אצילית ומרשימה ביותר.

כתרבותניק בנשמתי, כבר אז ועד עתה, הערצתי את חיי התרבות של בית השיטה. רות אלון היתה ועודנה מודל של מנהיגת תרבות קהילתית קיבוצית.

רות ועזריה אלון היו מאוהדי אורטל ואוהביה בבית השיטה. עזריה אלון, חתן פרס ישראל, הוא שנתן לאורטל את שמה. במשך שנים רבות הובלתי יחד עם בוג'ה ממכון שיטים ועם עזריה אלון סדרי ט"ו בשבט. בדרך כלל רות התלוותה לעזריה, וכך פגשתי אותה מדי שנה, עד מותו של עזריה, לפני 9 שנים.

בשבועות הלכה רות לעולמה. בת 99 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: טנא עומרים – מקום בחדשות – היישוב הקהילתי בדרום הר חברון, המשלב דתיים וחילונים, טנא עומרים, עלה לכותרות בעקבות סיכול הפיגוע בתוכו בשבועות, בידי חברי כיתת הכוננות של היישוב שחיסלו מחבל חמוש בסכין שחדר ליישוב.

היישוב עצמו קם כתגובה לפיגוע. ב-1983 נרצחה אסתר אוחנה, תושבת בית שאן, בדאהריה שבדרום הר חברון. בתגובה, החליטה הממשלה להקים בקרבת מקום את היאחזות הנח"ל עומרים.

באפריל 1984, החליטה ועדת השרים להתיישבות בממשלת שמיר, שבראשה עמד יו"ר תנועת התחיה, שר המדע, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים פרופ' יובל נאמן, על הקמת שורה של יישובים ביהודה, שומרון, הנגב והגליל. בין השאר הוחלט על אזרוח היאחזות עומרים. כעבור חודש עלה לקרקע הגרעין החלוצי המייסד, שהתיישב בחמישה קרוונים. בניית בתי הקבע החלה ב-1986. ב-2005 קלט היישוב עשרים משפחות מעקורי היישוב מורג בגוש קטיף, שנעקר בהתנתקות.

מייסדי היישוב קראו לו בשם ההיאחזות – עומרים, וכך הם קוראים לו עד היום. ועדת השרים להתיישבות החליטה לקרוא לו טנא, על שמו של מנכ"ל משרד השיכון הראשון דוד טַנֶה. המעניין בהחלטה הוא שהנצחת שמו של טנה, אינה בשמו הלועזי, אלא במילה עברית הדומה לו במצלול – טנא.

טֶנֶא הוא סל עשוי מענפים המשמש לנשיאת תבואה. המונח קשור מאוד לחג הביכורים, שבו נעשה ניסיון הפיגוע. הוא מופיע בתורה במצוות הבאת הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כ"ו, ב').

עונת הבאת הביכורים מתחילה בשבועות, שבו הובאו ביכורי קציר החיטים. בתרבות הציונית חודש אופיו החקלאי של החג, וילדים בגנים ובבתי הספר הלכו למוסדות החינוך עם טנא, סל קלוע ובו פירות וירקות העונה.

כאמור, תושבי היישוב ממשיכים לקרוא ליישובם עומרים. בכיתוב הרשמי הם מכנים את יישובם בשני השמות: טנא עומרים.

אורי הייטנר

* * *

עובד בשבתות ובחגים

* * *

יצחק שויגר

מגילת רות 2023

לקראת חג השבועות שבו נוהגים בית ישראל לקרוא את מגילת רות בבית הכנסת, אבי היה מספר  לי את סיפור  המגילה  והיה מעדכן אותו מדי פעם. אולי זאת הצעה טובה גם להגדת פסח המיושנת שמרדימה את המשתתפים בסדר בכל שנה ואני מביא אותו בפניכם.

יום אחד ישבו נעמי וכלותיה  רות וערפה בארוחת שבת בביתן אשר בשדה מואב הנמצא כידוע בממלכת ירדן.

 "כלותיי היקרות,"   כך אמרה. "אתן בוודאי אבלות על מותם של בניי מחלון וכיליון. וגם אני אבלה כמותכן על מות בניי ועל מות אלימלך בעלי. כל זאת קרה מבלי שנולדו לכם ילדים. איני בטוחה אם דיברנו על זה פעם  ואולי הגיע הזמן. אתן יודעות. השנים עברו ומעולם לא יצא לי לשוחח איתכן על הדברים האלו. אנחנו גרות בכפר הזה, אליו עברתי עם בעלי אלימלך ושני בניי, בגלל שהיה רעב בעיר מגורי בית לחם.  הבנים היו אז צעירים ובעלי היה קצת נכה ולא ידע להביא פרנסה והוא סמך על בן דודו, שהציע לו לעבור לגור פה, כי הפרנסה היתה קשה. שם היתה בצורת ופה היתה לבן דודו חנות מכולת קטנה והיה זקוק לעזרה.

"וכך עשינו. עברנו  לגור פה. החיים לא היו קלים. בבית לחם היינו חלק ממשפחה מכובדת. בעלי היה הבן של השופט איבצן שהיה מאוד ידוע ומכובד בכל האזור. אבל היתה לו משכורת לא  גבוהה והוא עזר לנו אבל אתן יודעות שעם כבוד אי אפשר לאכול. יום אחד אלימלך החליט שאי אפשר לסמוך יותר על המשכורת של אביו והוא הציע שנעבור לפה. אנחנו גידלנו ביחד את הילדים  והם בגרו והיו לגברים צעירים ויפים. בעלי אלימלך לא האריך חיים ונשארתי לבדי עם הילדים. למזלי אתן מצאתם אותם והם מצאו אתכן, התאהבתן והתחתנתן איתם. לצערי לא נולדו לכן ילדים אפילו שניסיתם להיכנס להריון. כך לפחות סיפרתם לי. ובסוף  גם הילדים שלי מתו  במחלות שונות ואתן התאלמנתן. ונשארנו שלושתנו לבד.

"כשעברנו מבית לחם לפה, עוד לא היתה מדינת ישראל ולא היתה ירדן. אנחנו נסענו על חמורים ועם כל החפצים שלנו עברנו את הירדן והגענו לפה.  אבל יש דבר אחד שלא דיברנו עליו אף פעם. אנחנו אמנם גרנו בין ערבים אבל אנחנו משפחה יהודית. לא שמרנו מצוות ולא קיימנו את המנהגים של היהודים אבל היום, כשאני כבר זקנה, אני רוצה לחזור לארצי מולדתי ולדתי היהודית."

ערפה ורות היו נרגשות מאוד. "למה נעמי? עכשיו, בגילך, את רוצה לחזור לארץ אחרת?"

נעמי לא חזרה בה. ערפה, אשתו של מחלון אמרה 'מויחל טובייס', אני אישאר פה בכפר אלך אולי לגור עם ההורים שלי אולי ימצאו לי חתן איזה אלמן או גרוש,  בכל זאת אני עוד שווה  משהו."

 אבל רות היתה אחרת. היא אמרה לנעמי: "אני  לא עוזבת אותך יהיה מה שיהיה. אני לא מבינה מה שאת אומרת שאת ממוצא יהודי. כיליון היה בעל טוב ונאמן וזה שלא היו לנו ילדים זה קללה. אולי בגלל שלא היינו בסדר עם האלוהים שלך. אני רק יכולה לאשר לך שניסינו לעשות ילדים וזה היה עונג גדול, אני מתכוונת לניסיונות, אבל התוצאה לא משהו, כמו שאת רואה. אני לא רוצה להישמע פלצנית אז אגיד לך בקיצור ולעניין 'עמך עמי ואלוהייך  אלוהי' – בואי נלך ביחד יהיה מה שיהיה."

נעמי חיבקה את רות ונפרדה מערפה. השאירה לה את כל הבית ואת החפצים העלובים שהיו לה. לקחה צידה וקצת בגדים ונסעו לעמאן.  כשהגיעו לעמאן, הלכו לשגרירות הישראלית וסיפרו להם את כל ההיסטוריה המשפחתית וביקשו מהם לעבור לישראל. השגריר סיפר להם כי לנעמי יש זכות לעלות לישראל בזכות חוק השבות, אבל יעץ להן "אל תספרו לאף אחד שרות היא לא משלנו. זה שהיא אמרה 'עמך עמי ואלוהייך אלוהי' זה לא מספיק היום בארץ, ואם יצטרכו לגייר אותה יתחרפן לה הראש. תיקחי בחשבון, שמשרד הפנים הוא בשליטת הדתיים וש"ס  והם עושים את המוות בכל מה שקשור לגיור."

רות ונעמי קיבלו תעודת עולה בשגרירות והוציאו להם אפילו דרכון ירדני זמני. תודות לקשרים של השגריר בירדן, הוציאו להן את התעודות ומבלי ששאלו שאלות מיותרות והסתפקו כמקובל, בתשלום בקשיש, כשהתירוץ היה הצורך לסלק שתי יהודיות מירדן, שזאת מצווה מהקוראן.

נעמי ורות עברו במעבר אלנבי והגיעו לבית שאן. שם חיכה להן נציג משרד הפנים, זה איש עם זקן ארוך  לבוש במעיל כובע שחורים שהתחיל לתחקר את רות ונעמי על עברן היהודי.  נעמי זכרה משהו וגם סיפרה  שבעלה המנוח אלימלך, שהיה הבן של השופט איבצן, היה מספר לה על היהדות והיא זכרה גם שהשופט היה עושה קידוש אבל היא הודתה שלא שמרה על המסורת אחרי שבעלה נפטר.

הנציג המזוקן אמר שנראה לו שהיא, נעמי, היא כנראה ממוצא יהודי, כי לפי החוק הולכים לפי האם, ואם היא היתה נשואה לאלימלך שזה שם יהודי לכל דבר, שהרבה אדמו"רים היו בשם כזה  ועוד הבן של השופט איבצן  שהיה גם דיין בבית לחם, שהיא נראית לו יהודייה  שבטח  הוא לא היה מסכים שבנו אלימלך יתחתן עם גויה.

אבל לגבי רות הוא בספק. רות אמרה שהיא לא הכירה את אביה שעזב את אימה בעת שהיתה קטנה ואחר כך אימא מתה והיא נעזרה באימה של כיליון כדי לשרוד וכך התאהבה בכיליון שגדל יחד איתה. הזקן הניד בראשו ואמר: "מה  שאת אומרת, כל שיקסע שבאה מרוסיה אומרת, שאבא שלה עזב את אימא שלה והיא זוכרת שסבתא שלה הדליקה נרות. אם הייתי מאמין לכל הסיפור הזה, ארץ ישראל היתה מתמלאת בגויים ובעובדי כוכבים ומזלות. יכול להיות שאת בכלל ממוצא של מואבים גויים?  את יודעת  מה, אני לא אעשה מזה עניין," אמר, " אבל אני חושב שרות צריכה לעבור גיור לחומרה."

בינינו זאת החוכמה של הדתיים כדי למרר לציבור את החיים. ולהוציא מהם כסף.

שתי הנשים המסכנות קיבלו על עצמן את הגזירה ונשלחו למעון עולים בירושלים. כשביקשו לחזור לבית לחם, אמרו להן שבית לחם כיום סגורה ליהודים. שזה בשליטת הערבים ושכל המשפחות היהודיות פונו משם.

לא היתה להן ברירה ונישארו בירושלים במעון הקליטה. הן קיבלו חדר קטן לשתיהן עם מטבחון צמוד וקבעו להן פגישה עם נציג משרד הקליטה, שהופיע די מהר וסידר וחתם ועשה מה שצריך. לאחר זמן קצר ובאופן די יעיל נעמי פתחה חשבון בנק והיא התחילה לקבל קצבת זיקנה מהביטוח הלאומי וגם מענק עלייה וקליטה שכל עולה חדש היה מקבל. במעון, היא הכירה נשים מאוקראינה, שישבו שם שנים וגם כמה עולות ממרוקו, איתם מצאה  יותר שפה משותפת. והיתה מבלה איתן שעות ארוכות.

הקושי  היה עם רות. היא נרשמה ללימודי יהדות בהיכל שלמה. מכיוון שלא ידעה עברית היו צריכים גם ללמד אותה עברית וזה לקח קצת זמן. אבל רות, שהיתה בחורה נאה וגם לא טיפשה, התחילה לקשקש בעברית די מהר. הצרה היתה שבנוסף ללימודי היהדות הכריחו אותה לשנן  וללמוד כל מיני מצוות של דת שהיו זרות לה והיא שנאה את זה. היא ישבה בכיתה  עם עוד כמה נשים. הורו לה לשים כיסוי ראש ולהתחיל להתפלל, דבר שלא עשתה מעולם. לימדו אותה הלכות כשרות והלכות שבת הדלקת נרות והפרשת חלה.אבל החלק הקשה היה ההתנגדות הפנימית שלה לכל העניין והדיינים הרגישו את זה ולא עשו לה חיים קלים.

נעמי מצידה לא עשתה דבר בעניין יהדותה לא למדה ולא התפללה אבל כשרות היתה צריכה ללכת לבית הכנסת  במצוות המגיירים היא הלכה איתה יחד והתנדנדה בתפילה כפי שראתה מהנשים האחרות.  הקשר האינטימי ביניהן רק התחזק ונעמי שמחה שיש לה על מי לסמוך.

 בסוף, לאחר שנה של לימודים, הגיע הרגע הגדול של ההופעה בפני בית דין של גיור. ביום המיועד התלבשה רות כמו שצריך. כובע ענק על ראשה וחצאית עד לכפות רגליה והלכה קצת כפופה עם עיניים בקרקע כיאות לאישה צדקנית שומרת נגיעה ומצוות. היא הופיעה בפני הרכב הדיינים שהיה מורכב משלושה אשכנזים בעלי זקן לבן  שהתחילו לחקור אותה על עברה. רות בתמימותה סיפרה להן על  בעלה המנוח שהיה הנכד של השופט איבצן ועל ההיסטוריה שלה עם  נעמי וזה מצא חן בעיניהם. ולא שאלו אותה על מוצאה, דבר שהקל עליה. ואז שאלו אותה, "תגידי. איך מכשירים עוף?"

רות לא הבינה את השאלה. |אני לא יודעת," כך אמרה. "אנחנו גרות במרכז הקליטה ושם לא נכנסים למטבח. לי לא נותנים להיכנס למטבח כי טרם השלמתי את הגיור ויש חשש שאטריף את הכלים בגלל שאין לי תעודת גיורת. אמנם אני מכירה את ההפרדה בין בשר לחלב אבל מה לעשות שעוד אינני יהודייה והם מפחדים שלא אגע חס ושלום באיזה בקבוק יין. אז אנו אוכלות במטבחון הקטן שלנו. בחיים לא בישלתי עוף.  אני יודעת שהחותנת שלי קונה אוכל בסופר 'אושר עד' שזה סופר כשר למהדרין ואנחנו שומרות רק על כשרות, אבל להכשיר עוף לא לימדו אותי."

אחד הדיינים ציחקק ולעג לרות. "ואיך התחתנת את, שם עם כיליון, אם הייתם בירדן? היה שם רב? עשיתם חופה כדת משה?"

רות שתקה. אבל אז  הרב השני, שהסיפור של רות נגע לליבו, ראה שהיא עומדת להיכשל  ואמר לו: "פה אתה לא צודק. כי לפי ההלכה אפשר לעשות קידושין גם בביאה. אמנם זה לא מקובל וגם עושים אחר כך חופה, אבל זה תופס מספיק. אז היא יהודייה מספק והיא בגלל זה לומדת כבר שנה אצלנו. אבל מצד שני הכשרת העוף, היא דבר  חשוב. אי אפשר להוציא אותה עם תעודה עם ספק כזה. שיהודיה לא תדע להכשיר עוף? ומה אם חס וחלילה היא תתחתן עם איזה אברך? האמת, כמו שאני רואה, היא נראית  טוב, כמו שיקסה מעוררת תיאבון, והבחורים יחטפו אותה בקלות, אבל אז אנחנו בסכנה שהיא תאכיל טריפות את בעלה."

 הדיינים  הציעו לה להשהות את הבקשה לתעודת גיורת והזמינו אותה למחרת היום לפגישה נוספת.

למחרת התלוותה  נעמי לרות  לפגישה עם הדיינים. הסבירו לה שיש אולי מוצא מהצרה אבל המקרה הוא מאוד קשה. מפני שהיא אלמנה ללא ילדים וגם אם הם יאשרו לה לקבל הכרה כיהודייה לצורך קבלת סל קליטה  היא חייבת בייבום. מפני שלפי ההלכה אם אישה נשארת אלמנה ללא ילדים, האח של הבעל שלה צריך להתחתן איתה ולעשות לה ילד ובמקרה שלה זה קצת בעיי. כי האח שלו גם כן מת וגם לא בטוח שהיא תיכנס להריון כי הרי לא היו לה ילדים קודם ואולי היא בכלל עקרה. וצריך לחפש את המשפחה של השופט איבצן לראות אם נשאר שם מישהו מהמשפחה שיכול לעשות לה ילד.

רות היתה המומה וגם  לא ידעה מה לעשות.

 הדיינים אמרו שיש פתרון. יש להם קשר עם משרד המשפטים  והם יאתרו מישהו שהוא יהיה הגואל שלה. יש להם במשרד בחור נחמד, מישהו שנקרא "הגואל הכללי." כמו שיש האפוטרופוס הכללי יש הגואל הכללי שהוא אחראי על כל מקרי הייבום והחליצה. זאת  העבודה שלו במשרד המשפטים. לפי חוק המדינה מינו גואל כללי שהוא מרכז את הטיפול בזה, ואם הוא יסכים אז הוא יוכל לעשות לה דין חליצה. שהיא תשב מולו והא ינעל על רגלו סנדל היא תוריד לו את הסנדל ותירק עליו, ולא ממש על הפנים, אלא לפניו וזה צריך להיות בפני בית הדין וכולם יקראו לו בית חלוץ הנעל. לאחר שהיא תשלם לו 2000 שקל הוא יצהיר ויחתום על המסמכים הדרושים והיא תהיה משוחררת מהייבום. ואם תתקדם ותלמד היטב את דיני הכשרת העוף, היא תוכל לקבל את התעודה שהיא יהודייה. הגואל גם יסכים, כך אמרו הדיינים, לחכות עם התשלום עד שהיא תקבל את סל הקליטה.

רות ונעמי היו המומות. ונעמי אף הרהיבה עוז ושאלה "ואם הגואל הכללי יראה את רות ובמקום  לחלוץ לו את הסנדל הוא ירצה לעשות לה ילד? היא בכל זאת אישה נאה?"

"זאת בעיה." אמר הרב. "אבל הגואל הוא קצת זקן אז לא בטוח שהוא יהיה מסוגל."

 רות אמרה  שכל העניין לא נראה לה ולא מובן לה  וביקשה   לדחות את הטיפול בעניין.  וככה הם חזרו למרכז הקליטה מבלי שנקבע להם תאריך להמשך הטיפול בגיור.

הערב ירד. רות היתה נרגשת ויצאה לשאוף אוויר במרפסת ונעמי הלכה לישון. למטה ראתה רות את בועז שהיה רכז הביטחון  של מרכז הקליטה. הוא נופף לה בידידות וקרא לה לרדת. "בא לך לעשות איתי סיבוב באוטו?" הוא שאל.

"למה לא?" ענתה.

"אני צריך לנסוע לבקר חברים פה במושב בדרך לבית לחם זאת התנחלות ממש  בגוש  עציון. הם מגדלים כבשים וחיים מגידול ירקות  וכבשים."

רות נהנתה מהנסיעה. בדרך היא סיפרה לו על הצרות שיש לה עם הרבנות והגיור והייבום ועל זה שעוף זה מגעיל אותה שבחיים לא נגעה בעוף ועוד להכשיר אותו? זה נראה לה משהו מבהיל ומבחיל.

בועז צחק  בקול. וכשהגיעו לחברים אמר לה: "בואי אראה לה דרך יותר טובה להיכנס ליהדות. עזבי את הגואל והסנדלים והיריקות. אני אגאל אותך ממש פה על הגורן."

רות עמדה נפעמת. בועז משך אותה אליו בחשקנות והיא נצמדה אליו בשקיקה. בכל זאת שיקסה זאת שיקסה.

פה אני צריך להפסיק את הסיפור. כי מה שהוא עשה לה כולכם יודעים ואני לא רוצה להיכנס פה לפרטים. אפילו שאני שם לב שאתם מחכים בצפייה דרוכה.

נס קרה. רות, שלא הצליחה להיכנס להיריון עם כיליון למרות שהשתדלה עם כיליון כל ערב, שאפילו נעמי החותנת שלה אמרה לה: "בטח היה לו איזה דפקט איך הוא לא הכניס אותך להיריון במשך כמה שנים ובועז הממזר הזה הצליח במכה אחת."

לאחר מיספר חודשים רות ונעמי קבעו תור ברבנות לפני בית הדין של הגיור. רות כבר נראתה  כמו שנאמר שכרסה בין שיניה. אב בית הדין אמר: "אני רואה את הגיורת,  אם לא נאשר לה  את הגיור יהיה לה ממזר וזה נטל קשה ביותר. אני מציע לוותר לה על עניין הכשרת העוף ונקווה שהיא תשמור את המצוות שהיא למדה פה ותנהל בית כשר." ושלושתם קראו בקול "מגוירת, מגוירת,מגוירת."

מיד הורו לשמש בית הדין להוציא לה תעודה על גיור כהלכה.

והסוף?

בועז אהב את רות והתחתן איתה ונולד להם בן בשם עובד. 

יצחק שויגר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [172]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

העונש

באחד הערבים חזרתי מהפגנה עייף ומותש, עד שלא זכרתי אפילו בעד מה או נגד מה הפגנתי. לא היה לי כוח לאכול ארוחת-ערב , ונפלתי – בבגדיי – הישר על המיטה, כמו בול-עץ.

נרדמתי מיד – ומצאתי את עצמי יושב על ספסל הנאשמים בבית-המשפט, באשמת הפרת הסדר הציבורי, שיבוש התחבורה בכביש והרגזת האזרחים שלא מפגינים. העו"ד שהגן עליי מטעם הסנגוריה הציבורית לימד עליי סנגוריה ככל יכולתו ובמיטב הכישרון הרטורי שלו:

"כבוד השופט, הנאשם היושב כאן על ספסל הנאשמים, הוא אדם סביר, אזרח נורמטיבי, לא עסק מעולם במשהו פלילי, ואין לו תיק במשטרה או בבית-המשפט.

"אלא שמרשי הנכבד סובל מפגם קטן במוח, ואין לו כושר הבחנה בין דברים בחיי היום-יום, ככל אדם סביר: הוא לא מבחין בין ימין לשמאל, בין חרדים חסידים לחרדים ליטאים, בין לוגריתם לאלגוריתם, והוא גם עיוור-צבעים. אם ישאל כבוד השופט את הנאשם, מדוע השתתף בהפגנה, ונגד מה ובעד מי, או בעד מה ונגד מי, הוא לא יוכל לענות. ולא שהוא מטומטם חלילה. הייתי מגדיר אותו כמבולבל."

אני, נושא הדיון, התפעלתי מהניתוח הפסיכולוגי של אישיותי, ומכך שגילה אצלי תכונות מסויימות, שאני עצמי לא הייתי מודע להן.

כבוד השופט הקשיב לדברים בתשומת-לב אך כנראה לא השתכנע שכנוע ללא כל ספק בחפותי. הוא מצא אותי אשם ודן אותי לארבע שנים של עבודת-פרך, בתור פוליטיקאי מן המניין.

יצאתי מבית-המשפט בהרגשה קשה שנעשה לי עוול, עלבון וביזיון. מי בזוי יותר בימינו מפוליטיקאי? התעוררתי שטוף-זיעה, וראיתי שאני שוכב במיטתי, בחדר-השינה השליו שלי, בביתי. נשאתי ברכה ותודה לאל עליון: ברוך שלא עשני פוליטיקאי.

חשבון רווח והפסד

בשם אללה הרחום והרחמן,

אל בני-עמי, לוחמי תנועת הג'יהאד האיסלאמי-הפלסטיני, בברכה.

כתושב עזה אני פונה אליכם בבקשה מיוחדת: יישב אחד מכם עם דף נייר ועיפרון, ויעשה חשבון רווח והפסד בעקבות הסבב המלחמתי האחרון, שהאוייב הציוני קרא לו "מגן וחץ"; מה הרווחנו ומה הפסדנו בפעולה הזאת שלנו:

ידידיי הלוחמים, שיגרתם כמה מאות טילים לשטח האוייב, קרוב ורחוק, עד רחובות ורמת-גן ואפילו עד תל-אביב, שם ישבו התושבים המבוהלים במקלטים. ומה השגתם? רק טיל אחד פגע בבית והרג אישה מבוגרת אחת, וכן פועל מכאן, מעזה, שעבד אצל היהודים, ושני חבריו נפצעו.

ואילו מהצד שלהם, של היהודים-הציונים, הם פגעו כידוע בשישה מפקדים בכירים שלכם, שדרת הפיקוד של תנועתכם, וכן בעוד כמה אזרחים וילדים, אללה ירחמם.

הם ידעו איפה בדיוק נמצאים המפעלים שלכם לייצור טילים ונשק ותחמושת, מחופרים עמוק באדמה, והם פגעו בהם במדוייק והרסו אותם עד היסוד. מפליא ומדהים עד כמה מדוייק המודיעין שלהם עלינו [ולא רק בעזה שלנו]. בעייה.

וכמובן, שיבשתם את החיים של שני מיליון תושבי עזה, מנעתם יציאה של אלפי פועלים, שעובדים אצל היהודים לפרנסת משפחותיהם, גרמתם לסגירת המעברים לסחורות ותוצרת חקלאית מכאן לשם ומשם לכאן, וכן סגירת צינור הדלק לתחנת הכוח. אין פלא שחמאס, שרואה עצמו אחראי לשני מיליון התושבים של רצועת עזה, לא הסכים לפעולתכם ולא הצטרף אליכם לתקיפת האוייב הציוני, הפעם. 

אז מה יהיה הלאה, בהמשך? עוד סבב-דמים ועוד סבב – ללא תוצאות.

אין סיכוי שאתם ואנו, הערבים בכלל, נוציא מסקנות הגיוניות ונחפש פתרון אחר.

כידוע, אנחנו, הערבים-המוסלמים חושבים מן הלב, מן הבטן, פועלים לפי דחף של רגשות ולפי המסורת ארוכת-השנים, המבוססת על הווי-החיים השבטי במדבר, עוד מלפני הופעת הנביא מוחמד המבורך.

ואילו הם, היהודים, חושבים מן המוח, לפי הלוגיקה המערבית, שלא מתחשבת ברגשותיו של אדם, כאשר הוא ניצב לפני פתרון בעייה כלשהי בחיים.

ישנה אנקדוטה ידועה, על איש אחד, שהכריז: אני מוכן שיוציאו לי שתי עיניים, העיקר שיוציאו עין אחת לאוייב שלי. האם זה חל גם עלינו, כאן ועכשיו?

טארק אבו אל-עזיז

עזה

שבת בחוזק-יד

אם יש את נפשך לדעת איך צריך לשמור שבת כהלכתה, ככתוב בפיוט העתיק: "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת מֵחללו," לך אל הישוב חריש, ליד כביש 6 לעפולה, ושם יפגשוך חבורת אברכים חובשי שטריימלים לפי האופנה של הטטרים במאה ה-17, יראי השם  בעלי זרוע, קוזאקים של הקדוש ברוך הוא, והם כבר ילמדוך לקח בחוזק-יד, איך לא לחולל שבת ביישוב שלהם, ובארץ-ישראל הקדושה בכלל. שאבס קוידש.

חרם דרבנו

כפי שנודע לי ממקור מוסמך באחת החצרות של אדמו"ר ידוע, הרי לאור ההצלחה הניסית של חרם-הלחם של מאפיית אנג'ל, יהדות התורה עומדת לדרוש [בתקיפות]  מהממשלה ומשר האוצר סמוטריץ' הקצבה מיוחדת של רבע מיליון שקל לאברכים, בסעיף "שונות". גם אם זה לאחר העברת התקציב בכנסת. אם שר האוצר לא ייענה מיד לדרישה, המגזר החרדי כולו יכריז על חרם-קונים, הפעם של ניירות "אשר יצר".

פִתרון-ביניים לגביע המדינה

לאור הביזיון של התפרעות האוהדים של בית"ר ירושלים בגמר גביע המדינה בכדורגל, מוצע בזה שהמשטרה תחרים את הגביע ותחזיק אותו אצלה בכספת, עד משחק גמר הגביע בשנה הבאה.

יהודה גור-אריה

* * *

עדינה בר-אל

אלישבע צבּר – פסלים עם רגש

אלישבע צבר מהיישוב גילון בגליל היא פסלת, שיצירותיה מוצגות ונמכרות בארץ ובעולם. מתוך ילדות שהיו בה אירועים כואבים, היא פרחה להיות אישה אופטימית ושמחה, והפסלים שלה מבטאים רגשות. היא מספרת לעדינה בר-אל על מקורות השראתה ועל תהליך יצירת פסלי ברונזה.

בגוש משגב בגליל יש כמה יישובים כפריים, שהצמיחו מתוכם אמנים בתחומים שונים. ייתכן שהמרחק מהמרכז ההומה, השקט וה"ירוק בעיניים", הם קרקע פורייה לאמנות. בביקור בתערוכה שנערכה לאחרונה באזור, פגשתי את אלישבע צבר מהיישוב גילון. ביישוב גילון מתגוררים כמה אמנים מוכשרים. ביניהם המוסיקאית ומנצחת המקהלות עירית רימון-ניידורף. (ראו: "קו למושב", גיליון 1223, 3. 3.2022). 

את אלישבע צבר פגשתי בתערוכה שהתקיימה לאחרונה, כשהיא עומדת בין פסליה, מוקפת צופים נלהבים מעבודותיה. אלישבע היא אישה אופטימית ושמחה – זה לא מובן מאליו, כי בילדותה ובנעוריה היא פגשה לא מעט עצב. 

"הוריי הגיעו מפולין לפני השואה, אימא מלודז' ואבא מדרוהוביץ," מספרת אלישבע. "אימא שלי נפטרה בגיל חמישים כשאני הייתי בת  שמונה-עשרה. זכור לי עוד כילדה, שאימא חיפשה במשך שנים רבות קרובים וניצולים מבני משפחתה. אבל הסתבר שכל המשפחה שלה, משפחת ויינטראוב, נכחדה בשואה."

המשפחה התגוררה בקריית ביאליק. האם היתה עקרת בית והאב היה בעל מסגרייה מכנית.

"בילדות נהגנו לשחק הרבה מאוד בחוץ: מחבואים וקלאס, חמש אבנים וחמור חדש – הרי לא היתה טלוויזיה וגם לא טלפונים. היינו מתקשרים באמצעות שריקות, והאימהות עמדו בחלונות או במרפסות של השיכון, צופות בילדים המשחקים. לימים תמונת השכנים במרפסות, שימשה לי השראה ליצירה."

 הקשר לאמנות ויצירה היה בקרב רוב בני המשפחה של אלישבע. "אבא שלי היה מאוד מוכשר בעבודת כפיים," מספרת אלישבע. "הוא נהג לפסל בחול הים. זיכרון ילדות מאוד חזק שלי ושל אחותי הוא, שאנחנו הולכות עם אבא לחוף הים, והוא היה מפסל שם נשים ערומות בחול. זה היה אז מאוד נועז באותם ימים," היא מוסיפה. "אבא יצר אותם רק בעזרת מקל של ארטיק ועשרות אנשים היו מתאספים סביבנו. הייתי גאה באבא ובפסל שיצר, אבל תמיד האירוע הסתיים באותה דרך: לאחר סיום היצירה, היה מישהו מהקהל קופץ ומתיישב על פסל האישה והורס אותו, לקול מחאותיו של אבא.

"לא רק אבא אהב אמנות, גם אחי זיכרונו לברכה, שנפטר בנסיבות טרגיות בגיל צעיר, אהב מאד לצייר והקדיש לכך ימים שלמים. אחותי אריאלה ציירה נהדר כבר בילדותה וברבות הימים הפכה אף היא לפסלת."

מאחר ששתי האחיות אלישבע ואריאלה הצטיינו גם במקצועות הריאליים, הן לא המשיכו אחרי בית הספר התיכון ללמוד בתחום האמנות שאהבו, אלא הלכו ללימודים אקדמאים בטכניון. "את יודעת," מוסיפה אלישבע, "זה היה בשנים שהקשבנו להורים, אז אחותי למדה אדריכלות וארכיטקטורה, במגמת בינוי ערים, ואני למדתי כלכלה וניהול בטכניון. הייתי כלכלנית ועבדתי ב'רפאל' ובמקומות נוספים."

פיסול בטקסס

במשך השנים מאז הילדות, ובמקביל לעבודתה ב"רפאל", עסקה אלישבע בענפי אמנות שונים כתחביב, ביניהם ציור על עץ, רקמות עמים, ציור על משי ועבודות טלאים. לפיסול היא הגיעה רק בשנת 2000, בעת שהמשפחה שהתה בארצות הברית לצורך עבודתו של בעלה. המשפחה התגוררה במשך שנתיים בטקסס, בעיר Fort Worth ליד דאלאס. "הצטרפתי עם חברות ישראליות לחוג קרמיקה. זו היתה הפעם הראשונה שעסקתי בחימר. המורה לימדה להכין כלים מחומר זה. אבל אני הייתי לוקחת גוש חימר ויוצרת ממנו דמויות קטנות. כל המשתתפות בחוג, חוץ ממני, הקשיבו להנחיית המרצה והכינו כלים בהנחייתה.

"בשיעור השלישי פנתה אלי המורה ואמרה לי: 'אצלנו הסטודנטים עושים מה שהמרצה אומרת. את לא יכולה לעשות מה שמתחשק לך.' עניתי לה: 'אבל אני לא רוצה להכין כלים, אני רוצה לפסל.' והיא קבעה: 'אם כך את לא בחוג הנכון. מקומך לא איתנו. תלכי ללמוד פיסול.' ביקשתי ממנה המלצה לאן לפנות, והיא המליצה לי על קורס פיסול אצל פסל מאוד מוכשר בשם מייק פבלובסקי. לסיכום, אפשר לומר, שבזכות העובדה שהיא 'זרקה' אותי מחוג הקרמיקה, הגעתי לפיסול.

"אי אפשר לתאר איך הרגשתי כשהתחלתי לפסל אצלו." מתלהבת אלישבע "ממש התאהבתי, זה כאילו  התפרץ ממני. גיליתי את הדבר האמיתי שבעצם שאפתי אליו כל חיי." עוד מספרת אלישבע שהיא התקשרה לארץ וסיפרה לאחותה בהתלהבות בטלפון שהיא התחילה לפסל, ואז אחותה אמרה לה להפתעתה: "לא תאמיני, גם אני התחלתי עכשיו לפסל." 

מסתבר, ששתי האחיות הגיעו אל הדבר האמיתי שאותו אהבו בדיוק באותו זמן, אחת בארץ והשנייה בארה"ב . יחד עם זאת, הן פיתחו סגנון שונה: אלישבע מפסלת בסגנון ריאליסטי בחימר, כפי שנתאר בהמשך, ואחותה אריאלה מנור, מפסלת באמצעות חציבה באבן ויצירותיה אבסטרקטיות בעיקר.

במשך שנתיים למדה אלישבע פיסול בחימר אצל מייק פבלובסקי. "הוא לימד אותנו פיסול ריאליסטי, קלאסי, לפי כל הכללים."

פיסול בגליל

המשפחה חזרה ארצה ואלישבע חזרה לעבוד ב"רפאל" לאחר החופשה ללא תשלום שנטלה בתקופת שהותה באמריקה. אבל נושא הפיסול לא הרפה ממנה, והיא השתתפה במשך כמה שנים בסדנת פיסול של סלומון לבייב בכרמיאל, העיר הקרובה למקום מגוריה. "לבייב הוא פסל מוכשר מאוד," מציינת אלישבע. "אצלו הבנתי שגם הפסלים שלי הם ברמה גבוהה, וכדאי לצקת אותם בברונזה. וכך עשיתי. עברתי לפסל ולצקת את פסליי בברונזה." 

פסלים עם רגש, שמחה ואופטימיות

אלישבע מגדירה את הסגנון שלה כ"פיגורטיבי בגישה ריאליסטית." "אני לא יוצרת פסלים אבסטרקטיים," היא אומרת. "למרות שלא פעם, חשבתי שהגיע הזמן לשנות את הסגנון, עדיין – כאשר אני מתיישבת ליד גוש החימר, אני ממש מרגישה צורך להוציא מתוכו יצור חי. ועד ש'היצור' הזה הופך להיות משהו מושלם בעיניי, אני לא מרפה. תהליך היצירה שלי הוא כמו לידה, כי אני עובדת חודשים רבים על כל יצירה."

היא מפסלת לא יותר משני פסלים לשנה. והתהליך הוא בשלבים: אלישבע כאמור יוצרת  את הפסל מחימר, ואחר-כך מעבירה אותו לבית היציקה. שם יוצרים תבנית, אחר-כך יוצרים פסל שעווה מתוך התבנית (בהמשך התהליך השעווה תתאדה), אותו "עוטפים" בקרמיקה נוזלית שתתקשה בהמשך. לאחר כשבועיים יוצקים את הברונזה, שהיא סגסוגת של מספר מתכות אותן מתיכים יחד. כשהיציקה מתקררת, שוברים את עטיפת הקרמיקה, מעבדים את הפסל, מרתכים חלקים, ולבסוף יוצרים את הפטינה (הגוון הסופי) באמצעות חומצות וחימום.

 "יש בארץ מעט בתי יציקה." היא אומרת. "זו התמחות מאוד ספציפית. התהליך מורכב וגם החומר יקר, אבל היתרון הוא שפסל מברונזה מקבל חיי נצח, וכן ניתן ליצור מהתבנית עותקים נוספים, אם יש קליינטים שמעוניינים בכך."

עוד מציינת אלישבע: "בפסלים שלי יש המון רגש. אני מכניסה בהם רגש, ואני נוכחת לדעת שזה עובר אל אנשים שמתבוננים בפסלים." ואכן כותבת שורות אלו נוכחה בכך בתערוכה שנערכה בגילון, ואנשים התלהבו מפסליה. "אנשים מתרגשים מהם, מתחברים אליהם," מעידה אלישבע "וזה גורם לי להיות מאושרת, כי אני מבינה שהצלחתי להעביר את מה שרציתי. רוב הפסלים שלי מבטאים תמימות, אופטימיות ושמחה."

לשאלה מהם מקורות ההשראה שלה עונה אלישבע: "הפסלים שלי הם הנוף האנושי הפרטי שלי. מקור חשוב הוא תמונות שאני זוכרת מילדותי, כגון פרויקט 'שכנים' שהכנתי בהשראת ההווי של אימא שלי ושכנותיה בשיכון בו התגוררנו כשהייתי ילדה. עתה נכדיי משמשים לי השראה. מאז שהפכתי לסבתא אני מפסלת הרבה מאוד ילדים, ולעתים ילדים עם בעלי חיים, לרוב עם כלבים, שאנחנו מאוד אוהבים. גם מצבים כלליים משפיעים עלי. הנה בזמן הקורונה יצרתי שני פסלים. אחד מהם מבטא את הבדידות של אדם מבוגר שיושב עם כלב. לאחר זמן, כאשר אפשר היה לפגוש את הנכדים ולחבק אותם, יצרתי פסל של סבתא ונכדה מתחבקות. שני הפסלים האלו מאוד מרגשים אותי. פה ושם אני מקבלת השראה חיצונית, אך לרוב הם מתוך האירועים שמתרחשים סביבי. ה'דוגמנים' הם לרוב בני משפחתי. אגב, רוב פסלי הגברים שלי הם קרחים, בהשראת בעלי אברהם בעל הקרחת..."

פסליה נמצאים באוספים פרטיים בארץ ובארצות שונות, ביניהם: סינגפור, ארצות הברית, רוסיה, דרום אפריקה, שוויץ. מסתבר שרוב העבודות שלה מגיעות לקליינטים בחו"ל באמצעות גלריה בשדרות ממילא בירושלים. בשנת 2014 פנתה אליה האוצרת של "שדרות ממילא" כדי להציג כמה מפסליה לאורך השדרה. ומאז מוצגות שם עבודותיה של אלישבע, לצד עבודות פיסול של אמנים רבים אחרים. כל תערוכה מוצגת במשך שנה ואחר כך מתחלפת בתערוכה אחרת. אל ממילא מגיעים תיירים רבים. אנשים רואים שם את הפסלים של אלישבע ויש כאלו שרוכשים אותם.

"הפיסול הוא חלק מאוד חשוב ביותר בחיי." היא אומרת. "בתקופת הקורונה התחלתי להכין גם תכשיטים צבעוניים, שמחים, שיש בהם שילוב של מתכות ואמייל קר. אבל זה 'בקטנה', זה עבורי כמו משחק בהשוואה לפיסול." בנוסף אלישבע מפסלת גם בעיסת נייר, ולעיתים פסל כזה נעשה לאורך שנה שלמה. לכן קשה לאלישבע לתמחר אותם ולהיפרד מהם. כי כל אחד הוא יחיד ומיוחד בפני עצמו.

שני סיפורי פסלים

בשנת 2015 פרשה אלישבע מעבודתה ב"רפאל" והקימה סטודיו בביתם בגילון, ומאז היא עובדת שם. היא נהנית לארח קבוצות ובודדים בביתם בגילון, בו יש ביטוי גם ליצירתיות של בעלה אברהם, שהוא "הנדימן", בונה רהיטים, חלונות, דלתות... וכמובן עוזר לה לסחוב את פסליה, הכבדים בדרך כלל, לתצוגות בתערוכות ובגלריות. מובן שהאורחים מוזמנים לסטודיו שלה, לראות את פסליה ולשמוע את הסיפורים של אלישבע. "לכל פסל יש סיפור." היא אומרת. 

תבליט הברונזה, ועליו דמות של רקדנית, שנראית כמרחפת באוויר, נוצר לזכרה של מיכל זוהר בת גילון, בתם של החברים אודי ובינה זוהר. מיכל, שהיתה קצינה צעירה ורקדנית מחוננת, נהרגה בפיגוע דריסה מכוון ע"י אדם מטורף. היא היתה בדרכה הביתה מן הצבא, ותיכננה להגיע לחזרה של להקת משגב. "מיכל היתה בחורה מדהימה, שמחה, מוכשרת, טובה ואהובה על סובביה," והתבליט הזה מרגש את כל מי ששומע את הסיפור אודותיה.

סיפור אחר לחלוטין , הוא סיפור הזוי על פסל אחר, שכמעט גרם להאשים אותם ברצח... "יש לי פסל שנעשה בהשראת בני אורן. בתחילת שירותו בצנחנים, הוא היה חוזר הביתה לחופשה והיה לו ריטואל קבוע: הוא היה מוריד את המדים, לובש שרוואל, עושה קרחת, (כמו אבא שלו...) ומתיישב לנגן בגיטרה. אני פיסלתי פסל גדול בדמותו – של אדם יושב ומנגן, וקראתי לו 'מנוחת הלוחם'. כי זו היתה מנוחת הלוחם הפרטי שלי.

"הפסל היה מוצג תקופה מסוימת בגלריה בעמק חפר. לאחר התערוכה, כדי להחזיר אותו הביתה, בעלי העלה אותו על עגלה נגררת, שלקחנו בהשאלה ממישהו. הוא כיסה את הפסל בבד שחור, כרך חבל סביב צוואר הפסל וקשר אותו לדפנות העגלה. וכך נסענו הביתה במכונית שלנו, כאשר העגלה נגררת מאחור, ועליה הפסל. הגענו הביתה ולהפתעתנו חיכתה לנו שם ניידת משטרה ובה שני שוטרים רציניים. מסתבר שמישהו ראה בדרך את העגלה ובה דמות של אדם יושב, מכוסה בבד שחור וקשור. הוא צילם זאת, התקשר למשטרה והתלונן על טויוטה שגוררת גופה מכוסה וקשורה. מן המשטרה התקשרו לבעל העגלה, שסיפר שהוא השאיל אותה למשפחה מגילון. כשהתברר לנו, מדוע השוטרים הגיעו לביתנו – אנחנו התפקענו מצחוק, הורדנו את הבד השחור והראינו לשוטרים שזהו פסל, ולא גופה. אבל השוטרים נשארו רציניים, כתבו דו"ח מפורט בטפסים שלהם, וצילמו את הפסל." הנה הוכחה שאכן פסליה ריאליסטיים ביותר.

המשפחה

משפחתה של אלישבע, משפחת הלפרן, התגוררה כאמור בקריית ביאליק. היא למדה בתיכון אורט ביאליק, ובצבא שירתה כמטאורולוגית בחיל האוויר בבסיס רמת דוד. "את בעלי אברהם, שהגיע מעכו, פגשתי לראשונה בריקודי-עם כשהייתי בת 16 והוא בן 20. התחלנו 'לצאת'  מאוחר יותר, וריקודי-עם הם אהבה משותפת שלנו עד היום."

אברהם הוא הנדסאי מכונות, ועבד ב"רפאל" עד צאתו לגמלאות.  לאחר הנישואין בשנת 1974 עבדו שני בני הזוג ב"רפאל" והתגוררו בשכונת נווה-שאנן בחיפה. בשנות ה-80 של המאה העשרים החל תהליך של ייהוד הגליל. אלישבע, אברהם וחבריהם החלו להתארגן כגרעין, ועלו על הקרקע בגילון בשנת 1982. הם היו אז הורים לשתי בנות, בת שש ובת שנתיים. בנם הצעיר נולד בגילון שנתיים לאחר מכן. "במשך חמש שנים התגוררנו בקרוואן בן 40 מטר, אבל היינו מאושרים לגור ב'בית' על הקרקע, במקום בשיכון בעיר. אמנם הר גילון היה אז 'הר טרשים קרח', אבל במרוצת השנים כל אחד בנה לו בית על חלקת הקרקע שקיבל, והיישוב התפתח יפה."

בני הזוג צבר הם הורים לשלושה. הבת הבכורה מיכל גרה היום ביסעור. היא אם לשלושה, למדה הנדסת תעשיה וניהול ועובדת ב"אלביט" באזור התעשייה בר-לב. אלינור הבת השנייה למדה גם היא כלכלה וניהול, עובדת ב"רפאל", היא אם לשלושה ומתגוררת עם משפחתה בגילון. הבן אורן הוא איש צבא, משרת בקבע בדרגת סגן-אלוף. 

אלישבע ואברהם נהנים מששת נכדיהם, אשר שניים מהם כבר משרתים בצבא. הם ממשיכים לרקוד יחד ריקודי עם שלוש פעמים בשבוע, ואלישבע ממשיכה בעבודתה הפורייה בפיסול וביצירת תכשיטים ייחודיים וצבעוניים, ביישוב גילון הירוק והפורח.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1282, 11.5.2023.

* * *

משה גרנות

האם הנביאים הכירו את התורה?

תחום הפולחן בתורה

על פי הכרונולוגיה המקראית התורה ניתנה לעם ישראל שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים (שמות י"ט 1), כלומר, מאות שנים לפני שנבחר מלך בישראל, ובוודאי מאות רבות של שנים לפני שהופיע הנביא הקלאסי הראשון, הלא הוא עמוס. הנבואה הקלאסית איננה כלולה  בספרי "נביאים ראשונים" (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים), כשנבואותיו של כל נביא מונצחות בספר נפרד.

החטיבה הגדולה ביותר בתורה מוקדשת לתפקידי הלויים והכוהנים, ולחובות העם בפולחן כלפי האל ומשרתיו. חטיבה זאת, הכוללת את הפרקים כ"ה-ל"א, ל"ה-מ' בשמות, פרקים א'-כ"ה, כ"ז בויקרא, פרקים א'-י', ט"ו, י"ח-י"ט, כ"ה-ל' בבמדבר, חלקי פרקים י"ב, י"ד, ט"ז, י"ח, כ"א, כ"ו, ל"ו בספר דברים –  שעניינם סוגי הקורבנות, המתנות לכוהנים וללוויים, מבנה המשכן, כליו ואביזריו, אורחות החגים, תפקידי הכוהנים והלויים. החטיבה הזאת חולשת על ארבעה מחמשת חומשי התורה, כך שאם הדברים המפורטים בה נאמרו במדבר מפי הגבורה בתיווכו של משה, ונודעו לכל עם ישראל – הרי שכל מאמין, ובוודאי הנביאים – אמורים להכירם לעומק, שכן הם בבחינת התשתית של חובות המאמין כלפי אלוהים וכלפי משרתיו של אלוהים.

הנבואה בימי בית ראשון עד החורבן

הבה נבדוק אם הנבואה הקלאסית הכירה את התחום הזה בתורה.

הנביא הקלאסי הראשון הוא עמוס, שניבא בימי עוזיה מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל (תחילת המאה השמינית לפני הספירה). עמוס מזכיר את יציאת מצרים ואת מסע בני ישראל במדבר ארבעים שנה (עמוס ה' 10), אבל הוא מביע שאט נפש מהפולחן: "שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי תעלו  לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט" (שם 21), ואם תאמר שעמוס מבטל את ערכו של הפולחן המגיע מאלה שעושקים דלים ומטים משפט, הרי שמגיע משפט המחץ הבא: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?" (שם 25). איך יכול לטעון אדם שמכיר את התורה טענה כזאת? המסקנה המתבקשת היא שהוא לא הכיר את התורה, ומדוע? על כך בהמשך.

בן זמנו הצעיר של עמוס הוא הושע שניבא בימי עוזיה, יותם, אחז ויחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בו יואש מלך ישראל. אנחנו נמצא את המילה "תורה" בנבואתו של הושע (הושע ד' 6; ח' 1, 12), אך ברור שהכוונה לצווים אלוהיים ככלל, ולא לתורה הכתובה שבידינו. הוא אמנם לא קטגורי כמו עמוס, אבל גם הוא שולל את הכורח בקורבנות בעבודת האל: "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות" (שם, ו' 6), "לא יסכו לה' יין, ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם לא יבוא בית ה'" (שם ט' 4;ראו גם י' 2-1, 7).

ישעיה ניבא בימי עוזיהו, יותם, אחז ויחזקיהו, כלומר, באמצע המאה השמינית לפני הספירה, והוא פותח את הנבואה בהתקפה קשה כלפי הפולחן: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים ודם כרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פניי – מי ביקש זאת מידכם? רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת, קרוא מקרא לא אוכל – עוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא, ובפרשכם כפיכם, אעלים עיניי מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע – ידיכם דמים מלאו..." (ישעיה א' 15-11).

בן דורו הצעיר של ישעיהו הוא מיכה המורשתי שניבא בימי יותם, אחז, יחזקיהו מלכי יהודה. הוא מזכיר את יציאת מצרים, את משה, אהרן ומרים, את בלק ובלעם (מיכה ו' 5-4), אבל גם הוא מסתייג מהפולחן, וכורך אותו יחד עם נוהג קורבן אדם שהיה נפוץ בתקופת המלכים: "במה אקדם ה' איכף לאלוהי מרום – האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?" (שם, ו' 8-7).

צפניה ניבא בימי יאשיהו בן אמוץ, כלומר בסוף המאה השביעית לפני הספירה, ומוזר שלא מוזכרת בנבואתו, אפילו ברמז, הרפורמה הדתית של המלך יאשיהו, והרי מדובר באירוע שגרם למהפכה הדתית העיקרית שהיתה בעם ישראל מעולם, כפי שיובהר בהמשך.

בן דורו הצעיר של צפניה הוא ירמיה – הוא ניבא בימי יאשיהו, יהויקים, צדקיהו, כלומר, סוף המאה השביעית, תחילת המאה השישית לפני הספירה. הפתיח לנבואות איננו מזכיר את המלכים  יהואחז ויהויכין שמלכו חודשים ספורים, והוגלו (מלכים ב' כ"ג 33-31; כ"ד 16-8), הגם שיהויכין כן מוזכר בהמשך (ירמיה כ"ב 30-25). מעניין שגם בנבואת ירמיה אין זכר לרפורמה של יאשיהו, הגם שיאשיהו עצמו כן מוזכר (שם, ג' 6, כ"ה 3), והרי ירמיה היה כוהן, ובוודאי שהרפורמה מתייחסת גם אליו. ולא רק זאת, אלא שירמיה, כמו קודמיו, מבטל את ערכם של הקורבנות, ויותר מזה – הוא טוען שהאל כלל לא ציווה על קיום פולחן כזה: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח..." (שם ז' 22-21).

ירמיה מזכיר בנבואותיו את תורת  ה' (שם, כ"ו 4; ל"א 32, מ"ד 23), ובעתיד המיוחל ("הנה ימים באים") הוא כן מאשר שכוהנים ולוויים יעלו עולות ויקטרו מנחה וזבח (שם ל"ג 19-14).

כידוע, התורה והנביאים נלחמים מלחמת חורמה כנגד העבודה הזרה – מאמצים אדירים מושקעים ב"הסברה" מדוע הסינקרטיזם, כלומר האמונה בה' במשולב לעבודת אלילים, היא בבחינת הפרת ברית עם ה', שבעקבותיה האל, המתייחס אל עם ישראל על שתי מלכויותיו כאל נשותיו הנואפות, הראויות למבהילים שבעונשים. בעניין הזה יש קו משווה בין התורה ובין הנבואה (ראו שמות ל"ד 14-13, ויקרא י"ח 30-24, במדבר ל"ג 56-52, דברים ד' 19, ה' 9-7, ו' 15-14, ז' 6-1, ח' 20-19, י"ג 9-2, י"ז 7-2, י"ח 11-10 ועוד). עורך ספר מלכים שמעריך כל מלך אם הוא עשה הישר בעיני ה', או עשה הרע בעיניו, מעריך את המלכים באשר ליחסם לעבודה הזרה ולעבודת ה' בבמות. כל מלכי ישראל עשו הרע בעיני ה', חוץ מיהוא שטבח המונים, ביניהם שני מלכים ובני משפחותיהם – הוא עשה הישר בעיני ה' (מלכים ב' י' 30). ברור שאליהו שקדם ליהוא, ושחט ארבע מאות כוהני בעל, "ראוי" לשבחי ההשגחה (מלכים א' י"ח 40-19).

ירמיה, שכאמור, אינו מוכן לקבל את הפולחן, המפורט כל כך בתורה, כאל לוז האמונה, הוא מיישר קו עם הטפת התורה נגד העבודה הזרה ונגד עובדי העבודה הזרה, אבל בנבואה הזאת של ירמיהו, המתועדת בצורה מפורטת (האם מגיעות התודות לברוך בן נריה?), מתברר עד כמה כל המאמץ האדיר שהופנה בנושא הזה – הוא חסר כל היאחזות בעובדות. התורה והנבואה מאיימות כי העבודה הזרה היא הסיבה לאסונות מידי הטבע ומידי האדם, ואלה נובעים מאי נאמנות לאמונה הטהורה בה'. אבל מסתבר שלא מעשיהם "הרעים" של המלכים שבאו אחרי יאשיהו (יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיה)  גרמו לחורבן ולגלות, אלא ההחלטה המטומטמת של צדקיה למרוד באימפריה הבבלית (מלכים ב' כ"ד 20), וכשיש תיעוד, לא ניתן להמציא נבואות שמתגשמות: ירמיה מנבא קבורת חמור ליהויקים (ירמיה כ"ב 18-19, ל"ו 30), וספר מלכים נאלץ "להודות" שהוא נקבר כמלך עם אבותיו (מלכים ב' כ"ד 6). ירמיה מנבא לצדקיה שלא ימות בחרב, אלא בשלום, ובמשרפות אבותיו, ויספידו אותו (ירמיה ל"ד 5-4), והרי סופו של צדקיה היה מזעזע: שחטו את בניו לעיניו, ועיוורו אותו (מלכים ב' כ"ה 7-5,ירמיה ל"ט 7-4).

השיחה בין ירמיה לגולים

במזל השתמרה שיחה בין ירמיה עם הגולים למצרים – כצפוי, ירמיה מזהיר את הגולים במצרים, היושבים במגדל, בתחפנחס, בנוף ובארץ פתרוס, כי אם ימשיכו את דרכם "הרעה" לעבוד אלוהים אחרים, ה' יביא עליהם עונשים ואסונות, כמיטב המסורת הנבואית (ירמיה מ"ד 14-1), ועל כך עונים לירמיה הגולים תשובה ניצחת (פלא שנשמרה!): "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול, וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה', איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו – לקטר למלכת השמיים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומאז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כול, ובחרב וברעב תמנו'..." (שם, 19-15).

ספק אם היה לגולים האלה ידע היסטורי, אבל אם מדברים על עובדות – קרוב לארבע מאות שנים שלט הסינקרטיזם בממלכת ישראל, ואחר כך בממלכות המופרדות, ועם ישראל זכה כמעט בכל הזמן הזה לעצמאות מדינית וכלכלית, והנה, אחרי הרפורמה של יאשיהו, שחייבה את עם ישראל לעבוד רק אל אחד, ורק במקום אחד, עברו כ-35 שנים, כולן תחת שלטון זר, שבסופן חורבן וגלות. מסתבר שגם מבחינה היסטורית צדקו הגולים במצרים.

כדי לתת איור נוסף לפער שבין הבטחות האמונה ובין המציאות, אזכיר שמנשה, הנחשב למלך שעשה הרע בעיני ה' מכל המלכים שהיו לפניו ואחריו – מלך 55 שנים, יותר שנים מכל מלך שמלך לפניו ואחריו. מחבר ספר מלכים מצביע על מעשיו (עבודת האלילים) כעל סיבת החורבן והגלות, אבל המחבר גם נאלץ להודות שהוא מת מות מלכים מכובד "עם אבותיו, ויקבר בגן ביתו בגן עוזא" (מלכים ב' כ"א 18-1).

לעומתו, יאשיהו, שבעקבות הרפורמה הדתית המזעזעת שביצע, נחשב למלך שעשה הישר ביותר בעיני ה': "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (שם, כ"ג 25), ובכן, מלך "צדיק" זה נהרג על ידי פרעה נכה במגידו (שם, שם 29), וזאת בניגוד מוחלט לנבואתה של חולדה הנביאה באשר לגורלו של יאשיהו: "...ואל מלך יהודה השולח אתכם לדרוש את ה', כה תאמרו אליו, כה אמר ה' אלוהי ישראל, דברים אשר שמעת, יען רך לבבך, ותיכנע מפני ה' בשומעך אשר דיברתי על המקום הזה ועל יושביו... ותקרע את בגדיך ותבכה לפניי, וגם אנוכי שמעתי, נאום ה', לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה..." (שם כ"ג20-18).

ובכן, כשיש תיעוד, מסתבר ש"הקו הישיר" בין הנביא לה' לא פועל. אינני מטיל ספק בשכנוע העצמי של הנביאים שה' מדבר מגרונם ("כה אמר ה'"), אלא מאחר שכל אלוהות, (ויש הרי אינספור גרסאות) היא בריאת האדם, המציאות איננה מחייבת את הבריאה הזאת, אלא אם כן היא מחותלת בערפל מיתי. ובכן, צפניה וירמיה שניבאו בימי יאשיהו, אינם מזכירים כלל את הרפורמה הדתית של מלך זה, וייתכן שדווקא גולי מצרים מרמזים בוויכוח שלהם עם ירמיה על האסון שהרפורמה הזאת הביאה על עם ישראל.

משה גרנות

המשך יבוא

* * *

באיחור נודע לנו על מותה של לילי רוט

בגיליון "חדשות בן עזר" 1415 מיום 31.1.2019 פירסמנו:

לינק ליוטיוב מרתק ומרגש

שבו לילי רוט מספרת על קורות חייה בתקופת השואה:

: https://youtu.be/xY8nwaq5sn8

ב"יד ושם" מצוי גם טכסט של ראיון מקיף עימה.

יהי זיכרה ברוך.

תנחומינו למשפחה.

* * *

שנת ה-75 למדינת ישראל

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ז: כלא ארבע

באחת מהחופשות שביליתי בקיבוץ נודע לי כי בקרוב עומדת להיערך "שומריה", מחנה צופי ארצי של התנועה החינוכית, על מורדותיו הדרומיים של הכרמל. הבטחתי לחניכי המוסד-החינוכי שאבוא לעזור להם בהקמת המחנה, ולנגן עימם בתזמורת המנדולינות. הצעתי לממיק שיחד נסתלק מג'וליס.

"אתה רוצה לומר, שנסתלק מהמחנה לחמישה ימים?" תהה ממיק, וחשש הסתמן על פניו.

"ממיק, אל תהיה שפן, מה הם יכולים לעשות ללוחמי תש"ח? מקסימום ינזפו בנו. אל תשכח, שמי שלחם בשמונים ושש וכבר היה עם רגל אחת בעולם הבא, יש לו זכויות בגדוד הזה."

הלל, שנכח באותה שיחה, העיר כי חרף הזכויות הרבות, עלולים להכניס אותנו לכלא.

"הם לא יעזו להכניס לכלא לוחמים ותיקים," אמרתי בביטחון רב.

"אל תהיה כל-כך בטוח. על עריקה חוטפים כלא. אל תשכח שכבר ישבת פעם, ונאלצנו להפעיל קשרים כדי לשחררך," הזכיר לי הלל.

"מקריאה בספרות למדתי, שמהפכן הגון מבלה זמן-מה מחייו בכלא, כחלק מגיבוש אופיו המהפכני, ויתכן שהגיע תורנו," אמר ממיק, בחיוך והחל להלך במהירות הלוך ושוב, כאילו היה בתא כלא צר.

"אתם זוג מטומטמים!" קבע הלל.

הגענו למחנה "שומריה", סייענו בהקמת המתקנים, השתתפנו ב"שטפטה" (תחרות היתולית צופית-ספורטיבית) וניגנו בתזמורת-המנדלינות. עם תום ה"שומריה" שבנו לבסיס והועמדנו למשפט. הרס"פ בן-צבי נדרש להכניסנו למשפט כמקובל, ב"שמאל-ימין" צעקני ומשפיל, אך סירב. ככלות-הכול, היינו רעיו לנשק. יחד לחמנו בעמק, בנגב והיינו שכנים.

פסק-הדין של איצקו היה חמור ומדהים: אחד-עשר ימי מחבוש לממיק ולי בכלא ארבע בסרפנד, היא צריפין.

*

"קפוץ במהירות מהרכב ופול! קום! פול! קום! אתה תעשה כל מה שהמפקד אומר לך, שמעת אסיר מחורבן!?" צעק עליי מפקד-הכלא, כאשר סירבתי לרדת בזריזות מהמשאית.

"אם אתה מפקד כזה דגול ורב-מעללים, אולי אתה מוכן לספר לנו באיזה קרבות השתתפת? הסתערת במקרה על לטרון? לחמת בנגב? ואולי כבשת את באר-שבע? ג'ובניק עלוב! אנחנו שפכנו דם, קברנו חברים ואתה ישבת לך ב'כסית', חייל-שוקולדה!" – צרחתי עליו והוא החוויר, קרב אליי וסינן בשקט:

"אדוני הלוחם האגדי, אל תשכח שנשלחת לכלא, ואני מציע לך לוותר על כבודך המנופח ולהתנהג בהתאם."

"אתה לא תלמד אותי איך להתנהג!"

"שמעיה, קח את הגיבור הזה לצינוק. הוא זקוק למנוחת הלוחם אחרי הקרבות המרים שבהם השתתף. פייטרים כמוהו צריכים ללמוד מה זה צבא."

"אתה לא תלמד אותי מה זה צבא! ג'ובניק! שמעת פעם שריקת כדור ליד האוזן?" ירקתי לעברו בבוז, ושני סמלים גררו אותי לצינוק. ממיק היה בהלם.

*

שני מטר על שני מטר. בפינה עמד דלי מים שנועד לשתייה, אך לפי צבעו הבנתי שמישהו השתין לתוכו. מעליי תקרת פח גלילית, שקלטה את כל חום העולם. היה זה אחד ממיבניו הישנים של הצבא הבריטי. ריח של ליזול חריף נדף מרצפת הבטון.

"כך רומסים את כבודם של לוחמי תש"ח," הפטרתי במרירות, והתיישבתי על מזרן מזוהם, שקש בצבץ מקרעיו. מרחוק שמעתי פקודות קולניות: "שמאל, ימין, שמאל, ימין. לאחור פנה. שמאל ימין, שמאל ימין. לאחור פנה!"

שעות צעדו האסירים מקצה מגרש-המסדרים אל קצהו האחר.

"הם לא יחרבנו עליי, אני לא חייל-בובה," מילמלתי.

ידעתי שכמה מחבריי לקיבוץ שוהים בצריפין, בקורסים שונים, וחסר שיגלו אותי צועד בתוך קבוצת אסירים. הללו ימהרו לדווח למזכירות-הקיבוץ, וזו תפנה לברוך רבינוב, פקיד בכיר במשרד הביטחון, כדי שישחררני. "קיבוצניק בכלא זו חרפה לקיבוץ!" יטענו.

אחר-כך אתקשה להראות את פניי בחדר-האוכל. המבטים, הגיחוכים, הרכילות.

קיר האסבסט, שעליו נשענתי, החל להתחמם והגג להט. שכבתי על רצפת בטון מזוהמת, כשראשי שעון על מזרן מעופש. מהקרבות יצאתי איכשהו בשלום, עתה אני נִצלה. בספרים קראתי שצינוק הוא מקום אפל, קר, טחוב, וכאן - כבשן. מזכיר את "התופת" לדנטה שלמדנו בכיתה יו"ד.

גדודי זבובים, יתושים ופרעושים למיניהם הסתערו עליי בחימה שפוכה, חדרו לפה, לנחיריים, לאוזניים, וזמזמו בעצבנות, דורשים את ליטרת בשרי. חשתי יובש בפה וגופי קדח. זיעה חדרה לעיניי ולא פסקתי לשפשפן. ראשי החל להסתחרר, וידעתי שאם לא אפעל בנחישות בעוד רגע – אתעלף.

קמתי מרבצי ושפכתי על עצמי את דלי המים הנאלחים. ריח של שתן נדף ממני. "מוטב מושתן ממעולף," הרהרתי להגנתי, ולרגע חשתי הקלה. הזבובים, ככל הנראה, נגעלו מן הריח ועזבו אותי לנפשי.

"אין לך מה להתאונן, על פה גדול משלמים ביוקר," מלמלתי ביני לביני. "הלל נוימן, כדרכו, צדק."

פשטתי את מדיי ונותרתי בתחתוניי. על גופי החלו לפרוח נקודות אדומות והתגרדתי עד זוב דם. הריחו הזבובים את הדם והחלו לינוק את דמי בשקיקה. לבשתי את חולצתי. מעל לכיס השמאלי התנוסס סמל החטיבה ובמרכזה – "גדוד גדעון" – גאוות היחידה. הסרתי את הסמל וקימטתי אותו באצבעותיי המיוזעות עד שנשבר. ריחות שתן וליזול גרמו לי לקוצר נשימה. ריאותיי ציפצפו כל אימת שפלטתי אוויר.

"אבל איצקו הוא חבר קיבוץ. הוא היה יכול להעריך את נאמנותי לתנועה ולהעלים עין," הרהרתי להגנתי.

"על עריקה של חמישה ימים, אני שופט אתכם לאחד-עשר ימי מחבוש," פסק.

העגה הבולגרית עדיין הדהדה באוזניי. לא נשארתי חייב:

"איצקו, אתה לא חושב שהגזמת? לאן אתה חושב שהסתלקנו? ל'קפה פילץ'? ל'בית-רומנו'? מאז שחזרנו מאילת לא עושים פה שום-דבר. אז במקום להתבטל – קפצנו ל'שומריה' כדי לעזור. זה בעיניך פשע כל-כך גדול? מה, לא גדלת בתנועת-נוער? דע לך, שזה לא יעבור לך בשקט," אמרתי בקול מאיים, "אני אדאג שמוסדות-התנועה ומזכירות קיבוצך יידעו על התנהגותך המחפירה!"

ממיק החוויר ולא היה מסוגל לפתוח את פיו.

איצקו הסמיק מזעם וסימן לבן-צבי שיוציא אותנו ממשרדו. כעבור חצי שעה ישבנו על משאית, מלווים בשני שי"ן-גימ"לים, בדרכנו לצריפין.

החום ממיס אותי. ענני זבובים ויתושים שבו ועטו עליי. הם עושים בי שמות. מוזר, אך איני טורח כלל לגרשם. זליג סיפר ש"שם", באחד המחנות, מיליוני כינים, זבובים ופשפשים עקצו אותם בלי הרף, ולאחר זמן-מה התרגלו ולא חשו דבר. גופם התנפח והתמלא מורסות מוגלתיות. נדמה לי שעכשיו אני מבין למה התכוון. הייתי שרוי במין עילפון, כשאני מתקשה להבחין בין חלום ליקיצה:

אנחנו לרגלי זרעין. שריוניות עיראקיות פרצו את קו ההגנה ודוהרות לעמק ובעקבותיהן אספסוף משולהב מכפרי ג'נין.

"אדבח אל-יהוד! אדבח אל-יהוד!" הם שואגים בטרוף. טבח מתחולל! הם בבתי-הילדים! בחדר-האוכל! במוסד-החינוכי! הם אונסים את הבנות וצורחים במלוא גרונם: "עליהום, עליהום אל יאהוד!"

"מוכרחים לעצור אותם, מוכרחים לעצור אותם!" צעקתי בכל כוחי, וסוהר מיהר לפתוח את דלת הצינוק.

"חתיכת חרא, תסתום את הג'ורה שלך!"

התעוררתי מסוייט ונרעש. "תודה-לאל שזה לא קרה," מילמלתי.

החום העיק והחניק. ארבעים וחמש מעלות, ואולי חמישים. גופי רטט ונתקפתי שיעול. ממערות גרוני נשאבה ליחה צמיגה, צהובה. הדפתי את ראשי לאחור והתזתי אותה הישר אל תוך הדלי. בפינת החדר, קורי עכביש ושני מקקים מיובשים התערסלו על קורים ארוגים. עוד שניים שהסתבכו. הצינוק לא היה בשימוש זמן רב. נרדמתי והתעוררתי בבהלה.

מבחוץ נשמעו קולות של מריבה באידיש: "קיש מיר אין טוחעס! קיש מיר אין טוחעס!" צעק גח"לייץ על מפקדו.

*

ימים ספורים לפני שאבי עמד לצאת לשטוקהולם, בשנת 1978, לקבלת פרס נובל לספרות, הגיעה לביתו שיחת טלפון. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הגיע לניו-יורק בדרכו לאוסלו, לקבלת פרס נובל לשלום, וביקש לפגוש באבי באחד מבתי-המלון היוקרתיים של מנהטן.

שיחה ידידותית ונינוחה קלחה בין שני החתנים באידיש עסיסית, עד לרגע שבו הופיעו מצלמות הטלוויזיה. לפתע החל בגין ללגלג על האידיש, כשפה שלא תרמה רבות לעברית, כיוון שאי-אפשר לשלח בה פקודות לחיילי צה"ל.

"איך ניתן לנהל צבא באידיש ?" שאל, "וכי האוזן תקלוט שמפקד יאמר לחייליו: 'שטיי גלייך' במקום 'עמוד דום'!?" וצחוק לגלגני על פניו. הוא התלהם, התלהב ותירגם עוד פקודות לאידיש, והן נשמעו לאוזניו כבדיחה עצובה.

אבי בתשובתו ניסה להסביר שאידיש זו שפה שאין באמתחתה מילים לנשק, לתחמושת, לאימונים צבאיים ולתכסיסי מלחמה. "...האידיש היא שדה-ניסוי לחיים בשלום, להומאניזם," אולם בגין לא נרגע והמשיך ללגלג, ואבי לבסוף לא התאפק ושאל:

"אדוני ראש הממשלה, אמור נא לי בבקשה, נו, ואיך אומרים בעברית 'טוחעס'?"

"מה זאת אומרת? 'תחת', נו, כמובן!" התפאר בגין.

"אזא פּוֹנים האט דאס..." – פנים כאלה יש לו...

*

הדלת נפתחה בחריקה. מבעד לחלון המסורג במוטות ברזל הבחנתי בחשיכה, שהעלימה עצי אקליפטוס שרשרשו. השמיים נגהו בשלל כוכבים, וצחנה עלתה מן התא. ריחות זיעה, שתן וליזול נדפו מגופי וגרמו לבחילה. קרבתי לדלי והיקאתי.

סוהר המתין שאסיים וביקש שאתלבש ואתלווה אליו. בקושי עמדתי על רגליי.

"לאן? לחקירה?"

בספרים מרבים לכתוב על אסירים המוזמנים לחקירות.

"תתלבש מהר, יא מניאק!" צרח.

צעדנו במסדרון והשומר פקד עליי בצעקות: "שמאל, ימין, שמאל ימין!"

התעלמתי והלכתי לי בקצב איטי. הוא התעצבן, צעק ושלח בי מבטים רצחניים.

לפני משרדו של מפקד-הכלא הזכיר לי שעליי להצדיע כשאיכנס אל מפקד-הכלא.

"לא מצדיע," השבתי בקול רם, שהמפקד ישמע.

"שב. קוראים לי זכריה," חייך והושיט את ידו, שנותרה באוויר. לא טרחתי להושיט יד לג'ובניק. "תשתה קפה?" שאל בקול ענייני.

"בסדר."

"סיגריה?"

 "לא מעשן."

"חבל. דרך טובה להעביר זמן. גמרת תיכון?"

"כשהיינו ביו"ד-בי"ת פרצה המלחמה."

"אני מבין." השתתק לזמן-מה.

"היית תלמיד טוב?"

"ואתה?" השבתי בהתרסה.

"לא כל-כך. אצלנו, בשעריים, כל היום התעסקנו באצ"ל, לח"י וכדורגל. היית טוב בכתיבת חיבורים?"

"הייתי במערכת העיתון של בית-הספר. תגיד, זה חלק מהחקירה?"

לא השיב. הבחנתי בלבטיו. גבה-קומה, דק כמקל ופנים כהים. לחייו שקועות ואפו מחוטט. דיבר בחי"ת ובעי"ן, והזכיר במשהו את נעמה. יש קווים משותפים לבעלי מוצא תימני. אף שלא הבנתי מה רצה ממני, העדפתי את משרדו על פני הצינוק. רוח מערבית חדרה מבעד לחלון הפתוח וחשתי הקלה.

לבסוף אמר: "כשבאת שאלת אותי אם השתתפתי בקרבות. זוכר?"

הנהנתי בראשי.

חייל נכנס והביא שתי כוסות קפה שחור. גמעתי את המשקה בהנאה מרובה. המפקד עקב אחריי, לא אמר מילה.

"אני מבקש לספר לך משהו אישי מאוד. קודם תשמע, אחר-כך תענה. בסדר? כשהתגייסתי שלחו אותי לפלמ"ח, לחטיבת הנגב, לגדוד התשיעי. כעבור חודש בישרו לי שאחי שמעון, שהיה בחטיבת גבעתי, נפל בקרב על חוליקאת. אחרי השבעה חזרתי לגדוד, והצבא לא הסכים להחזיר אותי ליחידה קרבית. הפכתי לבן-יחיד והם שלחו אותי לכאן בניגוד לרצוני."

עיניו דמעו והוא היה נרגש. עשן כחלחל של סיגריה תימר ונמוג באוויר החם. העובדה שאחיו נפל בקרב הביכה.

"אני רוצה לבקש ממך משהו מאוד אישי. זו בפירוש בקשה, לא פקודה," אמר בקול רך, "יש בעיתונים מדור לזכרם של נופלים. כותבים שם על חיילים שנפלו. אני רוצה לספר לך על אחי שמעון, ואתה תכתוב את זה בעיתון."

"בתנאי שתוציא אותי מהכבשן ההוא."

"זה ברור," השיב ולחץ את ידי המיוזעת.

הציע שאתקלח. הוא ידאג ללבנים ולמדים נקיים. מעולם לא נהניתי כל-כך ממקלחת. שעה תמימה עמדתי מתחת לשושנת המים הקרים. תריסר פעמים הסתבנתי ונשטפתי עד שריח השתן התנדף.

זכריה סיפר על אחיו ואני רשמתי. מדי פעם הובאו מהשק"ם גזוז וואפלים. לאחר חצות קראתי לפניו את שכתבתי, וכשסיימתי פרץ בבכי, קם וחיבק אותי.

הסוהרים קיבלו פקודה שלא להוציא אותי למיסדרים ולא להטיל עליו שום עבודה. דרשתי שגם ממיק ייהנה מאותן פריבילגיות, וזכריה הסכים מיד. התרוצצנו חופשיים בין תאי-הכלא, ורוב הזמן שהינו בספרייה וקראנו ספרים. שם התוודעתי לראשונה ל"החטא וענשו" של דוסטוייבסקי.

הרשימה הופיעה בעיתון בחתימת זכריה כהן, אחי הנופל. היתה זו רשימתי העיתונאית הראשונה.

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

הענף של הגרינים

הפרק המלא מהטיוטה הראשונה

 של "ימים של לענה ודבש" (1998)

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

לערך בשנת 1840, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מברודי שבגליציה המזרחית, אברהם-חיים בן יצחק (או בן יחזקאל) גרין, ממשפחת חסידים ידועה – לעלות לארץ-ישראל. הנסיעה ביבשה עד לנמל האוסטרי של טריאסט היא מרחק עצום עבור הבחור מברודי. לכן הוא בוחר את הדרך הקצרה לאודיסה, נמל העלייה של יהודי רוסיה. באודיסה הוא נושא לאשה, בשנת 1841, בחורה בשם סלובה, ממשפחה יהודית מקומית. מכאן מתחיל הזוג הצעיר את מסעו לארץ-ישראל בשני חלקים. תחילה מפליגים לאיסטאמבול ומשתקעים בה למשך שש שנים לערך, בה נולד בנם-בכורם יחזקאל בשנת 1843, ואברהם-חיים עובד וחוסך כסף להמשך הדרך, ולהשתקעות בארץ.

בשנת תר"ח, 1848, מפליגה המשפחה הצעירה לנמל ביירות, ומשם ברכיבה לצפת ולמירון, ולירושלים. אברהם-חיים משתקע כניראה תחילה ביפו, ורק אחר-כך דרך-קבע בירושלים, עוסק בחייטות ובמסחר בבגדים, ומוליד עוד שני בנים: משה ויעקב. יעקב נולד ביפו ב-1851.

בניו של ר' אברהם-חיים עובדים עימו בבית-מסחרו ומפתחים לראשונה בארץ את המסחר בבגדים מוכנים שמובאים מחוץ-לארץ, התקנתם וגיהוצם לפי צורכי הלקוחות. שניים מהם משתקעים בערי-החוף וממשיכים במסחר: יחזקאל ביפו, ויעקב או יענקל ביפו, בחיפה ובקאהיר, רק משה נישאר לגור בירושלים.

קשרי-ידידות נרקמים בין ר' אברהם-חיים ובניו לבין יהושע שטמפפר הצעיר, בן-אחותו של אליעזר ראב, שעולה ארצה ברגל ב-1869. בשלהי קיץ 1875 מגיע בספינה ליפו אליעזר ראב עם בניו יהודה ומשה-שמואל ובנותיו חנה וטובה. הם מתאכסנים בלילם הראשון באכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר. יהושע שטמפפר, היושב בירושלים, מסדר שעוד באותו ערב יבוא לקבל את פניהם משה גרין, בנו השני של ר' אברהם-חיים. בבית משה גרין בירושלים כבר שכר יהושע דירה למשפחת דודו אליעזר. משה גרין שוכר עבור בני המשפחה חמורי-רכיבה מיפו לירושלים, ועוזר להם בהטענת חפציהם על גבי הפרדים והחמורים.

יעקב שאנן, חוקר תולדות משפחת גרין, הנשוי לציונה, נכדתו של יעקב גרין, מספר כי לפי המסורת המשפחתית, הבית בעיר העתיקה, שהשר אריק שרון איווה לו למגוריו, היה פעם בית משפחת גרין-ויטנברג. ייתכן שזה הבית שבו גרה עם בעלה חיה-דבורה ויטנברג, בת משה גרין, ובו גרו בני משפחת אליעזר ראב בבואם לירושלים.

ביום בואם של אליעזר ראב ומשפחתו, פוגש אותם לא רק משה גרין אלא גם אחיו הצעיר, החייט יעקב גרין, בן העשרים-וארבע, שגר ביפו. בנוסף לעבודתו בחייטות ובמסחר בבגדים, נוהג יעקב לצאת יחד עם הספנים הערבים בסירה אל האוניות העוגנות בים, ולעזור בהבאת נוסעים ועולים יהודים בסירות מהאוניות אל החוף. בפרנסה זו מומחים תושבי יפו, גם היהודים. סיפון אונייה העוגנת מול העיר ניראה כשוק של תגרים, שכל אחד מהם מבקש לפתות את הנוסעים להשתמש בשירותיו. כי יפו היא השער לכל תנועת הצליינות לירושלים ולשאר המקומות בארץ, הקדושים לבני כל הדתות.

מספר יהודה ראב: החלו להופיע על סיפון האונייה המון צעקנים, וכן מתווכים יהודים בעלי עצות. עוד לפני צאתנו לדרך הודיע לנו יהושע שטמפפר במכתב לבל נשעה אל איש מן המתווכים האלה... וכי הוא ישלח איש מיוחד לקראתנו. ("התלם הראשון", עמ' 44).

השליח המיוחד הוא פנחס המבורגר מירושלים, ובידו מכתב מיהושע, אבל ניראה שגם יעקב גרין הצעיר נמצא או משתתף בקבלת הפנים, אף כי אינו נזכר אצל יהודה.

רציף ומזח אין ביפו. האוניות עוגנות רחוק בים, כפי שנשתמרו בציוריו של נחום גוטמן. רק סירות מטען ונוסעים מקשרות אותן עם החוף. הנוסעים מרטיבים רגליהם ביורדם מהסירות לחוף, או שנעזרים בספנים רחבי-הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם, כמו חבילות. כאשר משפחת אליעזר ראב עומדת לרדת מן הסירה לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טויבה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפיה – מועדת ונופלת למים!

יעקב גרין, הנוסע עימם בסירה – אינו מהסס רגע, וכג'נטלמן צעיר הוא קופץ אחריה בבגדיו המימה, ומציל אותה. רק תרבושו חומק ממנו בגלים, שמרחיקים אותו ללב ים. תרבושו אבד אך את טובה, אשתו ואם חמשת בניו בעתיד – מושה-מוצא יעקב מן הים ביום הזה, ובהסכמת אביה היא נישאת לו לאשה.

בירושלים מתיידד ר' אברהם-חיים גרין עם "החבורה ההונגרית" של שטמפפר, גוטמן וראב. עם חותנו אליעזר ראב וחבריו הוא משתתף ביוזמה להקים מושבה חקלאית עברית ראשונה בארץ-ישראל. ברשימה שמית בכתב-ידו של אליעזר ראב, ב"ספר הזכרון", שחלקו הראשון מהונגריה, משנת 1867, (פנקס המצוי ברשותי עד היום) – מופיע שמו של ר' אברהם-חיים ב"ר יחזקאל גרין כאחד ממשתתפי אסיפת ייסוד החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ", שמתקיימת בירושלים ביום כ"א סיון תרל"ו, 1876. מעניין שכאן שם אביו של ר' אברהם חיים הוא יחזקאל, כשם בנו הבכור, ולא יצחק, כפי שמופיע אצל תדהר.

ר' אברהם-חיים מופיע שני ברשימה, אחרי מנהיג החבורה, הגביר ההונגרי דוד-מאיר גוטמן, שעלה לירושלים ב-1871. לא לפי סדר האל"ף-בי"ת היא הרשימה, ומיקומו של גרין בה מעיד על חשיבותו, או על מסירותו, שהקדים לבוא. ואולי אליעזר ראב גר עדיין אצל משה גרין, ואסיפת ייסוד החברה נערכת בבית הזה, שבו מתגורר אולי גם האב ר' אברהם חיים.

החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ" מתפרקת לאחר זמן לא-רב, בגלל איומיהם של קנאי ירושלים, החרדים למוסד "החלוקה"; ואולם כעבור שנתיים רוכש גוטמן בכספו את אדמת הכפר הערבי אימלבס, שעליה נוסדת ב-1878 המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה.

מכל מקום, ר' אליעזר בן הארבעים ושמונה, ור' אברהם-חיים בן החמישים-ושש, ודאי לא העלו בדעתם, ביום אסיפת הייסוד של החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ" בירושלים, כי בעוד כשלושים וחמש שנה, בשנת תר"ע, במושבה שעל ייסודה הם חולמים – תשב אסתר, נכדתו של ר' אליעזר, ותתכתב עם אברהם-חיים, נכדם של ר' אליעזר ושל ר' אברהם-חיים, שילמד רפואה בביירות, והיא גם תתאהב בו נואשות, והוא ידחה אותה, – וכי היא תתחתן, כארבע שנים לאחר מותו במגיפת הטיפוס בצפת – עם אחיו המבוגר-ממנו איזאק, בקאהיר; וודאי לא העלו בדעתם גם כי בעוד כ-120 שנה יחקור נינו של ר' אליעזר, אהוד, את מירונה, נינתם של ר' אליעזר ור' אברהם-חיים, על אודות אהבת אסתר דודתו לאברהם-חיים אביה.

דוד-מאיר גוטמן, מנהיג החבורה, הוא חשוך-ילדים, לכן חלקו המכריע בייסוד פתח-תקווה עתיד להישכח. ממשפחת גרין לא יגיע איש להתיישב בה. אך דרך-החיים של משפחות אלה – גרין, גוטמן, שטמפפר, ראב ודומיהן – רחוקה מאוד מהתדמית של "יישוב ישן" החי על חסדי "החלוקה" וכל עיסוקו לימוד תורה וקיום מצוות התלויות בארץ, תדמית שנדבקת גם למייסדי פתח-תקווה ומפקיעה אותם מן העלייה הראשונה.

ר' אברהם-חיים גרין, אבי משפחת גרין בארץ, נפטר בשנת 1895, והוא כבן שבעים וחמש.

*

קורות אסתר משיקות רק לצאצאי דודה יעקב, צעיר בניו של ר' אברהם-חיים – שנושא לאשה את דודתה טובה. בטרם נעסוק בהם, ראוי לספר מעט על שני בניו המבוגרים של ר' אברהם חיים – יחזקאל ומשה.

יחזקאל נולד באיסטאמבול ב-1843, בשבת הוריו שם שנים אחדות, בדרכם ארצה. עולה עימם בגיל חמש, לומד בירושלים בבית-המדרש של משה ויטנברג, ונושא לאשה את הינדה לבית פינסקר. הוא משתתף עם אחיו בייסוד בית-המסחר לבגדים וחייטות בירושלים, שמתנהל בידי משה. ב-1875 הוא עובר ליפו ופותח בה סניף של העסק. לימים הוא מתמנה, מטעם השלטון התורכי, למוכתר האשכנזים ביפו, פועל לפתיחת שערי הארץ לכניסת עולים, לשחרור עולים בלתי-חוקיים שמגיעים לנמל, לרכישת קרקעות מהערבים, ולייסוד שכונת נווה-שלום. הוא נפטר בטבריה בטבת תרע"ז, 1917, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר בן אחיו ד"ר אברהם-חיים גרין משמש כבר כרופא של צפת.

יחזקאל מוליד שני בנים וארבע בנות. אחד מבניו, יצחק, שנולד ביפו ב-1882, מראשוני הרוקחים המדופלמים בארץ, לומד רוקחות באיסטאמבול, חוזר ארצה, ומ-1903 עד 1919 עובד כרוקח בקאהיר, ושוב חוזר ארצה וממשיך במקצועו. אחד מבניו, יחזקאל גרין, ספורטאי, נהרג בכיבוש משטרת עיראק סואידן ב-1948, והוא בן עשרים.

*

אף שנפטר בגיל צעיר, והוא כבן עשרים ושבע שנים בלבד – מרתקים ביותר הם קורות משפחתו של משה, בנו השני של ר' אברהם-חיים גרין. כדי לעקוב אחריהם עלינו לחזור שנים רבות לאחור, אל ר' דוד דער גר, רבי דוד הגר, שבראשיתו הוא גרמני נוצרי בשם קלסן או ברון פון קלאסן, שאוהב להאזין לתפילות היהודים, ונוהג לעמוד ליד חלונות בתי כנסת וליהנות מניגוני תפילותיהם. כל זמן שהוא ילד, הוא פוחד ואינו מעיז לגלות להוריו שהוא אוהב יהודים; ובהגיעו לפרקו הוא נושא לאשה בחורה גרמניה, ונולדים להם בת ובן.

כעבור שנים אחדות, כניראה בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, כאשר הילדים כבר בגרו מעט ועומדים על דעתם, מעיז קלסן לגלות לאשתו שהחליט לעלות לארץ-ישראל, ושואל אותה אם היא מוכנה לבוא עימו.

 "לא. אתה יכול לנסוע. אני נישארת פה." היא עונה לו.

אזיי הוא פונה לבת הבכורה, ולבן הצעיר: "אתם רוצים להישאר עם אימכם או לבוא איתי לארץ-ישראל?"

 "אנחנו רוצים לנסוע איתך." משיבים השניים.

בבואם לירושלים מתגייר קלסן ונקרא שמו בישראל – דוד, ומסופר עליו שצם ארבעים יום ולילה למען יסלח לו אלוהים על השנים שבהן היה גוי. מחיר כבד גובה ממנו התגיירות ילדיו, ואולי לכן בא צומו הממושך – בנו הצעיר, לאחר שעובר ברית-מילה, מקבל שטף-דם ומת. רק הבת חנה, שמן הסתם היה שמה הגרמני אנה – נישארת בחיים.

ברון פון קלאסן, דוד קלסן, רבי דוד הגר – הוא מבאי-ביתו בירושלים, וידידו, של הרב העיוור ר' שמואל סלאנט (1909-1815), רבה האשכנזי של העיר ומנהיג היישוב הישן, שעולה ארצה לראשונה בשנת 1841. כאשר הרב סלאנט העיוור שומע את צעדיו של ר' דוד הגר, מיד הוא מזהה את הליכתו ואומר: "גייט, אפנט די טיר, ר' דוד דער גר גייט."

חנה הגיורת, בתו היחידה של ר' דוד הגר, ניראית גרמניה גמורה: עיניה תכולות, שערה בלונדי והיא מדברת גרמנית. במשך הזמן היא לומדת אידיש וערבית, וגם ספניולית – כאשר היא נישאת בחברון ליהודי-ספרדי. היא יולדת לו שורה של בנות, שנקראות לפי הסדר – שרה, רבקה, רחל ולאה, ורק לבסוף בן אחד – ניסים, שמכנים אותו "ניסים ונפלאות", שכן חנה כבר התייאשה מללדת בן. וכיצד נוצר הקשר עם משפחת גרין? – רחל, או רוחלה, נכדתו של ר' דוד הגר, נישאת בירושלים למשה גרין, בנו של ר' אברהם-חיים גרין. הוא משה גרין אשר מקבל ביפו ב-1875 את אליעזר ראב ומשפחתו, ומשכיר להם דירה בביתו בירושלים.

למשה ולרחל גרין נולדים ארבעה בנים ושתי בנות, בהם דוד וחיה-דבורה. משה, בנו של דוד, מבקש ללמוד רפואה ונוסע לביירות בעת שלומד שם רפואה באוניברסיטה בן-דוד של אביו, אברהם-חיים, בנם של יעקב וטובה גרין. אלא שהלימודים אינם ניראים לו, והוא נוסע לשוויץ ולבסוף חוזר ארצה.

אחותו של דוד, חיה-דבורה נישאת לבחור ירושלמי ממשפחת ויטנברג, ונולדת להם בשנת 1893 בת בשם מרים. מרים זו נישאת לבן-דודה משה גרין, בנו של דוד. היא גרה באחרית ימיה אצל בני-משפחתה במשמר-העמק, נכד שלה מקליט את זכרונותיה, ואת הקלטת מפענח ורושם בן-אחיה, אמנון בן מרדכי גפן (גרין). בזכות הקלטת נשמר סיפורו של ר' דוד הגר. מרים גרין לבית ויטנברג הולכת לעולמה ב-1978.

צאצאי יעקב וטובה גרין אינם נמנים על צאצאי רבי דוד הגר.

לסיפורו של רבי דוד הגר אני מחפש אישור ממקורות אחרים, כי הוא מפליא מאוד – ואיני מוצא. באותן שנים קורה תהליך הפוך – מיסיונרים נוצרים בירושלים מנסים להשפיע על יהודים להמיר את דתם, אך נדיר לשמוע על גוי גרמני שמתגייר. שלושה רבנים המירו את דתם ב-1843. אחד הבולטים במיסיונרים בירושלים היה האנגליקני ניקולייסון. החוקר הישראלי שרמן ליבר, בספרו "Mystics and Missionaries", המתאר את היהודים בארץ-ישראל בשנים 1840-1799, אומר כי הצלחת המיסיונרים היתה זעומה. בשנים 1856-1839 המירו רק 63 יהודים את דתם, קצת פחות מארבעה יהודים לשנה.

*

יעקב, צעיר-בניו של ר' אברהם-חיים גרין, נולד ביפו ב-1851. הוא לומד תורה ביפו ובירושלים, רוכש מאביו את מקצוע החייטות, וכזכור, בהיותו בן עשרים-וארבע, מציל מטביעה את טובה, בת אליעזר ראב, ברדתה בסירה בחוף יפו.

בשנת 1876 לערך נושא יעקב בן העשרים-וחמש לאשה את טובה ראב. השניים מולידים חמישה בנים: הבכור שלמה – לימים מייסד שכונת גרין, שממנה צומחת חולון. השני דב-ברנארד והשלישי יצחק-איזאק – מייסדי החברה למסחר בתרופות "האחים גרין" במצרים. הרביעי, יהושע – שותף ב"האחים גרין" בקאהיר ובארץ. והחמישי, צעיר הבנים, ד"ר אברהם-חיים, רופא בצפת. יעקב משתקע עם משפחתו ביפו מסוף שנות ה-70 ועד לראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, אך ניראה שפרק-זמן הם גרים בירושלים, שם נולד ב-1892 אברהם-חיים.

יעקב נעשה חייט מבוקש ומודרני במשפחות הכבודות של היהודים הספרדים ושל הערבים. הוא אוהב לטייל על חוף יפו ובסמטאותיה, לבוש חליפת פסים בת שלושה חלקים, עניבת פרפר גדולה, חובש תרבוש, מקל טיול בידו, יושב לשתות ספלון קפה בחברת מכרים יהודים וערבים. הוא אינו מסתפק בעבודתו בחייטות ובמסחר בבגדים, אלא נוהג לצאת אל האוניות העוגנות בים, והודות לקשריו הטובים עם ערביי יפו הוא מצליח לעזור לנוסעים ולעולים יהודים להתגבר על קשיי הירידה אל החוף ולקבל רשות שהייה מהשלטון התורכי, פעילות שבה עוסק גם דודו יחזקאל. עם זאת, ניראה שמצבו הכלכלי אינו מזהיר. על פי סיפור מפי נכדתו מירונה, בתו של ד"ר אברהם-חיים גרין, עוסקים יעקב וטובה ביפו בכביסה של זרים ובחלוקתה בבתים, כדי להתפרנס בדוחק למחייתם.

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 עוקר יעקב גרין עם אשתו וילדיו מביתם שבנווה-צדק ליד יפו, והמשפחה עוברת לגור בחיפה, שעדיין אינה אלא עיירה קטנה, דרומית לעכו, ויש יהודים שאמנם גרים בה אך אינם מאמינים בעתידה ולכן חנויותיהם בעכו. הגרינים הם בעלי יוזמה, בייסדם בית-מסחר בעיר אחת, מיד הם חושבים כיצד אפשר לפתוח לו סניפים בערים אחרות. כך עתידים לנהוג גם שלושה מחמשת בניו של יעקב, במסחר התרופות.

במה עוסקים יהודי חיפה? בספרונו "חיפה" (הוצאת אמנות, 1931) מספר קדיש יהודה סילמן: מעלים יהודים מן האונייה אל החוף, יוצאים ובאים לפניהם, שומרים חפציהם, מחזיקים בתי מלון, משמשים ממליצים בין היהודים העולים ובין פקידי הממשלה אשר את שפתם לא ישמעו, וקצת גם עושים במלאכת עבודה. רק לאחר ימים רבים החלו היהודים האשכנזים לפתוח גם חנויות למכולת ופרקמטיה בשביל ערביי הארץ. (שם, עמ' 34). עוד מספר סילמן כי ר' יעקב גרין, הנימנה על המשפחות האשכנזיות הראשונות בעיר, מביא ספר תורה ראשון לחיפה; יהודי חיפה עורכים חגיגה גדולה לכבודו, ובקבלת הפנים נוטלים גם הערבים חלק בשמחתם.

תפירת בגדים, ומכירת בגדים מוכנים בבית מסחרו החדש בעיירה קטנה, משעממים כניראה את יעקב, המכונה בפי קרוביו – הדוד יענקל. לפיכך הוא מסתובב גם כאן על החוף, שעדיין אין בו נמל, ובא לעזרת עולים, היורדים בסירות מן הספינות העוגנות בים, כפי שהיה נוהג לעשות ביפו.

יום אחד, בסירה המביאה נוסעים לחוף – פוגש יעקב גברת צעירה, יפה, כך גם לבושה, אף כי אותות הדרך הארוכה ניכרים בו. הגברת, שהגיעה זה עתה מהאונייה הבאה מאירופה, עומדת מולו חסרת ישע, ובוכה.

יעקב אינו יכול לעבור על פניה מבלי לשאול לסיבת בכייה.

מתברר שבעלה עזב אותה ונסע למדינות הים, והיא נישארה עגונה. היא שמעה שבעלה נמצא בארץ-ישראל, ולכן הגיעה עד לכאן, אך אין לה מושג כיצד והיכן להתחיל לחפש אחריו.

יעקב מרגיע אותה, לוקח אותה לביתו, שם מקצה לה טויבה אשתו את אחד מחדרי הבית. יעקב מתחיל במאמצים למצוא את הבעל הנמלט, המאמצים נמשכים זמן רב, ובינתיים מתקבלות ידיעות שהז'וליק, הברנש שנטש אותה – חמק-נסע להודו.

יעקב, בעל ההליכות הג'נטלמניות, מטפל בעגונה הצעירה והקוקטית במיטב יכולתו. כשהיא רעבה, הוא דואג להאכיל אותו, כשהיא צמאה – מגיש לה כוס תה לחדרה – עד כי בשלב מסויים הוא מעורר את קנאתה של אשתו טויבה, הסבורה שאין זה מן הראוי שיקדיש זמן רב כל-כך לטיפול בדיירת הצעירה והיפה, הזקוקה משום-מה תמיד לעזרה.

טויבה חוששת גם מהשפעה רעה של העגונה, המציתה את דמיונותיהם של הבנים המתבגרים, שמסתובבים בבית. מה עוד שהגברת אוהבת לשיר קטעים של אופריטות ושל קאבארטים, וכאשר היא עומדת מול החלון הפתוח, הנשקף אל הכרמל, ונותנת קולה בשיר, מתקבל רושם מוטעה על הנעשה בביתו של גרין. אכן, ניראה שיעקב קל-דעת במקצת, דנדי, שלא כטויבה אשתו, שקורצה מחומר חזק והיא נערצת על בניה כפי שיהודה נערץ על אסתר בתו.

טויבה נושמת לרווחה כאשר יום אחד מגיעות שמועות שהבעל הנמלט נמצא במצרים. מיד אורזת העגונה הצעירה את חפציה, הפעם אולי בעזרה ובעידוד מצד בעלת-הבית – ונוסעת מצריימה.

אלא שגם כאן נכונה לה אכזבה. הידיעות בדבר הימצאות בעלה בקאהיר לא היו נכונות, מכל מקום, היא לא מצליחה למצוא אותו. בינתיים אוזלים הכספים שברשותה, והיא נאלצת להתפרנס מעבודה במועדון-לילה קטן בקאהיר. כשרון הזמרה, יחד עם יופייה והקוקטיות שלה, פועלים היטב על גברים ומאפשרים לה לקבל בקלות את העבודה, ואולי גם לעשות שעות נוספות.

באחד הלילות בא לבלות במועדון גבר איטלקי עשיר ויפהפה, סוכן ראשי בקאהיר של הפירמה האיטלקית לתרופות ג'יליוטי או ג'וליוטי.

בשמוע האיטלקי הנאה את הזמרת החושנית, שאולי גם ממלאת תפקיד מארחת – הוא מתאהב בה, ועד מהרה נושא אותה לאשה. לא ברור כיצד מצליחה הגברת העגונה לקבל גט מבעלה הנעלם. קרוב לוודאי שבעלה החדש אינו יהודי, ובאורח-חייה הקליל אין לה קושי להיות נשואה לשני גברים בעת ובעונה אחת.

*

עוברות שנים אחדות. הקשר עם העגונה ניתק לאחר עוזבה את חיפה, אך בשנת 1904 לערך, איזאק (יצחק), בנם של יעקב וטובה גרין, בחור כבן שש-עשרה, יורד מצריימה "לשבור בר". תחילה הוא גר אצל גברת מושלי, אשת מרדכי (מכס) מושלי, בעל העסק "סימון ארצט" בפורט-סעיד, שהיו לו גם פרדסים בפתח-תקווה (תדהר, כרך א', עמ' 369). לימים אסתר, והיא כבר נשואה לאיזאק, תפגוש את גברת מושלי זו בווינה, ואיזאק יכתוב לאסתר, ב-13 ביוני 1922:

גב' מושלי היא אישה טובה מאוד, אולי קצת פטפטנית, אבל יש לה לב מצויין שרק לעיתים רחוקות מוצאים כמותו. אנו מכירים היטב מאוד זה את זו כי בפורט-סעיד גרתי אצלה כמעט שנתיים והיא מכבדת אותי מאוד. השתדלי לבלות קצת בחברתה כי היא היתה אומללה, ואני מניח שלמרות העושר עדיין היא אומללה. אולי אינה מגלה זאת כלפי חוץ, אך היא רגשנית מאוד...

לאחר כשנתיים עובר כניראה איזאק לקאהיר ועובד כשולייה בבית עסק, אולי של חייטות ובגדים מוכנים, מתוך מחשבה שישתלם במקצוע ה"משפחתי" בעיר הגדולה הזו. אגב, מתולדות המשפחה עולה כי בקאהיר נמצא מאז 1903 בן-דודו הרוקח איזאק בן יחזקאל גרין.

יום אחד יורדת ממרכבתה העגונה העשירה, הנשואה לסוכן ג'וליוטי, ופוסעת לעבר החנות שבה עובד איזאק, לקנות לעצמה או לבעלה בגד חדש – ומה מאוד היא נדהמת למראה עיניה, בהכירה את הצעיר החיפואי, המטאטא את הכניסה לבית-העסק.

 "מה מעשיך כאן?" היא שואלת בדאגה. "ומה שלום אביך?"

איזאק מסמיק. יופייה של הגברת, שאותה הוא זוכר מסתובבת בבגדיה האלגאנטיים בביתם בחיפה, ודאי נחרת בזכרונו ומפעים את ליבו גם עתה. איזאק הוא בחור רציני, ממושקף, לא-גבוה ולא יפה במיוחד. בבית-הוריו הוא סופג חינוך ציוני, אבל העברית שלו אינה שורשית, הוא מתקשה לכתוב בה. הוא דובר בעיקר צרפתית, אידיש וערבית. תרבותו ליבאנטינית במובן החיובי, והצרפתית נעשית שפתו היחידה כמעט. הוא חרוץ, מסור מאוד, מוכן לעבוד קשה, יש בו חוש משפחתי לעסקים, וחזות חיצונית מבוגרת מנעוריו. לא דמות של מורד במוסכמות. אבל בתוכו הוא מאוד רגשן, רומאנטי, ומעריץ יופי ותרבות. הוא נוטה כניראה למעשיות של האם, שאותה הוא מעריץ כל ימיו, ומשתדל שלא להידמות לאב, שניראה אולי בעיניו קל-דעת במקצת. לא אב שסרים למרותו בכל עניין.

את הסיפור על הגברת הנשואה לסוכן של הפירמה ג'וליוטי שומע יעקב שאנן מפי ציפורה גרינבוים לבית גרין, בחיפה, ורושם אותו ב-5.8.1983, ימים אחדים לאחר פטירתה, ביולי 1983. ציפורה היא אחיינית של איזאק, בת אחיו שלמה, בן יעקב גרין. בעלה אליהו ניהל במשך שנים רבות את הסניף החיפאי של "האחים גרין".

אם אכן כך היה הסיפור, הרי שיש לעגונה, אשת הסוכן האיטלקי, השפעה מסויימת על איזאק הצעיר, אמנם לא כזו של אשת פוטיפרע על צעיר עברי אחר שנגנב מצריימה. ניראה שהדברים שעונה לה השולייה הצעיר, האוחז במטאטא, עבודה שאינה מתאימה כלל לחזותו הרצינית – נוגעים לליבה, והיא מבטיחה לעזור לו.

לאחר שובה במרכבה לביתה, בעת שהיא מפטפטת עם בעלה ומראה לו את הבגדים שרכשה, היא מסבבת את השיחה כך שימצא לראוי להעסיק את הצעיר החיפאי בסוכנות התרופות שלו.

בחוברת "50 כצ"ט" (1971), בעריכת נילי פרידלנדר, נכתב כי ראשון ירד מצריימה שלמה, הבכור בבני יעקב גרין, וכי העגונה, היא הזמרת שנישאה מחדש, עזרה לו לקבל מישרה בסוכנות של ג'יליוטי. אולם אני נוטה יותר לסמוך על עדותה של ציפורה, בת האח שלמה, המדגישה, אולי בתגובה לחוברת "50 כצ"ט": האח הבכור, שלמה גרין, לא נטל חלק בעסקי המשפחה בקאהיר ולא ירד מצריימה. – גם א.ז. כהן, בספר זיכרונותיו "במעגל שמונים" (1984), מזכיר ראשון את איזאק גרין כמי שירד למצרים. (עמ' 100).

איזאק מתחיל "להריח את ריחן של תרופות" בעובדו ב"סוכנות המדיקמנטים ג'יליוטי" בקאהיר. בינתיים יורד מצריימה גם ברנארד אחיו, ומתחיל לעבוד בחברת הספנות הגרמנית "נורד דויטשע ללויד". ברנארד (דב) הוא השני בילדי יעקב וטובה גרין. הוא נולד ביפו, נשא את שרה לבית שטיינהארט ב-1912. הזוג גר בקאהיר ושם נולדה בתם היחידה ציונה, אשת יעקב שאנן (פרידמן). לימים נפטר ברנארד בקאהיר, ב-9.8.1923. (תדהר, כרך ה', עמ' 2280).

לפי החוברת "50 כצ"ט" קנו שני האחים בקאהיר חנות קטנה למכירת צורכי חשמל וקראו לה בשם: "הכוכב האלקטרי של האחים גרין", ומקומה היה ב"מגרש האופרה". אסתר סיפרה לנילי פרידלנדר, עורכת החוברת, כי היא עדיין זוכרת איך היה יעקב גרין, האב, מודד בעיניים של חייט את המגהצים החשמלים הראשונים שהגיעו למצרים. "ראו זה פלא," היה אומר, "מגהץ ללא פחמים!"

הניסיון המסחרי הראשון של האחים גרין נסתיים בכישלון, "הכוכב האלקטרי" דעך אורו. לאיזאק היו קשיים כספיים וקשה היה לו לעמוד בהם. הוא החל להתכתב עם פירמות ידועות לתרופות בגרמניה. בראיון עם פרידלנדר מספרת אסתר: מכתב אחד אני זוכרת היטב. "החלטנו למסור לך את הסוכנות של אי.ג'י. פארבן באייר." – כשראיתי את זה – עפתי לשמיים! ("50 כצ"ט", ללא מיספור עמודים).

*

יהושע, האח הרביעי, שנולד ביפו ב-1890, מסיים בשנת 1905 את לימודיו בבית-הספר של "אליאנס" בירושלים, ונשלח לפריס בסטפנדיה, להשתלם שם על חשבון "כל ישראל חברים", זה שמה העברי של החברה הצרפתית.

בהגיעו לפריס הוא מגלה כי התנאי ללימודיו – שיתחייב לשרת כמורה במערכת בתי הספר של "אליאנס" בכל מקום שאליו יישלח. הרעיון אינו מוצא חן בעיניו, ובאחד הימים בשנת 1906, כאשר הוא מקבל מהבית סכום כסף כדמי-כיס, הוא צורר את חפציו, עוזב את פריס, ויוצא לנסות מזלו בלונדון. כאן הוא מתחיל לעבוד בענף חומרי רפואה, דרוגרי, ומפתח קשרים עם ארצות אירופה והמזרח. הוא שוכר למגוריו חדר אצל משפחת פישל הורן. האב – מראשוני זכרון-יעקב ומן המורדים בפקידות הברון. לא עובר זמן רב ויהושע מתאהב באחת הבנות, לואיז, ונושא אותה לאשה. בשנת 1917 לערך הוא מתקשר עם אחיו יצחק וברנארד שבמצרים, ונעשה שותף עימם בפירמה "האחים גרין", עולה ארצה ב-1921 עם אשתו ושלושת ילדיו, ופותח ביפו את הסניף הארצישראלי הראשון של הפירמה, שאינו מחזיק זמן רב. משפחתו סובלת בבריאותה מטעמי אקלימיים, וב-1923 הוא נאלץ לסגור את הסניף ולהגר לאוסטראליה, אך לא לזמן רב.

יצחק-איזאק גרין, בן-דודתה ובעלה הראשון של אסתר ראב

*

באנגליה יוצר יהושע את הקשרים עם חברות אנגליות. גם הקשרים שיש לברנארד עם גרמניה, באמצעות חברת הספנות שבה הוא עובד במצרים, מסייעים לאחים לקשור קשרים עם החברה הגרמנית באייער ((Bayer, שחוקריה המציאו את האספירין, וכן עם חברות אחרות באירופה. איזאק נוסע לחברת באייר בלברקוזן, ולחברת אגפא בברלין, הידועה במצלמות ובחומרי הצילום שלה, ולבית הפירמה "אחים גרין" ב"מידאן סוארס" הוא שב גם כסוכנה הראשי של חברת אגפא במצרים. לימים עתידה הפירמה "אחים גרין" להתפתח ולהקים סניפים באלכסנדריה, בתל-אביב, ובחיפה, ולפרוש קשרי שיווק ברחבי המזרח התיכון ל"פרפאראטים פרמצבטיים, מכשירים כירורגיים, מיקרוסקופים וחלקיהם, אספלנית, תחבושות וגאזה, מכשירי צילום, מאזני אדם, מכשירי מעבדה ובתי-חולים ומכשירים לריפוי חשמלי".

כאשר מתבסס מצבם מזמינים איזאק וברנארד את הוריהם לגור בקאהיר. הזמן – 1908 לערך. תוכניותיהם של האחים מרחיקות ראות. האח יהושע בלונדון, ואת האח הצעיר אברהם-חיים הם שולחים ב-1908 ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, מתוך מחשבה שלאחר שיסיים את לימודיו, יתרום מהכשרתו כרופא לעסק המשפחתי.

תוספת מספטמבר 2010

[5.9.10]

לכבוד

אהוד בן עזר

שלום וברכה

קראתי בעניין את מאמרך על תולדות משפחת גרין (גיליון 305). אני מתפלא על שלא מצאת הדים לסיפורו של דוד הגר. סיפורו של דוד (פטר) קלאסן מפורסם בספרים העוסקים בתולדות ירושלים במאה ה-19. ומצורפים פה שני קבצים בנוגע אליו מתוך ספרו של פנחס גרייבסקי – זכרון לחובבים הראשונים.

אוסיף כי סיפורו מופיע גם בספרים העוסקים בתולדות יפו (ראה ספריה של חנה רם), בשל העובדה שדוד קלאסן היה מי שעיבד את פרדס מונטיפיורי המפורסם.

הערה נוספת שברצוני להעיר היא שלפי דבריו של פנחס גרייבסקי, רחל גרין, (אשתו של משה) היא בתו של דוד הגר ולא נכדתו. על פי הידוע לי חנה, בתו של דוד, התאסלמה זמן קצר לאחר שהתגיירה עם אביה.

הערה נוספת שברצוני להעיר היא על מקום מגורי משפחת גרין בירושלים. במאמרך אתה מביא את דברי יעקב שאנן כי "הבית בעיר העתיקה, שהשר אריק שרון איווה לו למגוריו, היה פעם בית משפחת גרין-ויטנברג. ייתכן שזה הבית שבו גרה עם בעלה חיה-דבורה ויטנברג, בת משה גרין, ובו גרו בני משפחת אליעזר ראב בבואם לירושלים."

אולם בזמן עליית משפחת אליעזר ראב לירושלים הבית הנ"ל שימש כבית מלון, שנקרא "מלון הים התיכון". לעומת זאת, הקביעה כי זהו הבית שבו גרה חיה-דבורה ויטנברג עם בעלה היא ככל הנראה נכונה, שכן בית זה נקנה בשנות ה-80 של המאה ה-19 על ידי דודו של בעלה – משה ויטנברג.

לסיום, אבקש את עזרתך בכמה פרטים הנוגעים לתולדות משפחת ראב בירושלים (ויתכן ויש בהם מפתח להבנת הקשרים שבין משפחת ראב למשפחת גרין:

א. בפתח ספרו "התלם הראשון" כותב יהודה ראב "... אחדים מן ה"בחורים" עלו גם בדרגה בגלל הצטיינותם במלחמה והיו ממקורבי קושוט, (אחד מאלה, יששכר בר צוובנר, עוד הכרתי באופן אישי בבואי ירושלימה. בירושלים היו מקנטרים אותו בכנוי "קושוט", ועוד ידובר עליו בפרקים הבאים)..." (עמ' 19). בהמשך הספר לא מצאתי התייחסות לאותו יששכר בר צוובנר שגר בירושלים. האם ידוע לך על דברים נוספים שכתב עליו יהודה ראב?

ב. בעמ' 52 מזכיר יהודה ראב את דודתו גיטל בלוך, שסידרה לו את השידוך עם לאה שיינברגר. האם ידוע לך כיצד בדיוק היא היתה דודת?

ג. האם ידועים לך פרטים נוספים על מגורי משפחת ראב (משפחת שלמה ומשפחת אליעזר) בירושלים?

תודה מראש

ושנה טובה

צבי יצחק קופלד

ירושלים

[16.9.10]

לצבי-יצחק קופלר שלום רב

אני שולח לך כאן את החוברת "הגרינים" ובה הנוסח המלא של הפרק המקוצר שהתפרסם על הגרינים במבגרת הביוגרפיה של אסתר ראב שכתבתי בשם "ימים של לענה ודבש" בהוצאת עם עובד ואני מקווה שהספר מוכר לך.

לשאר שאלותיך אתייחס מאוחר יותר.

בברכת שנה טובה

אהוד בן עזר

[18.9.10]

לצבי יצחק קופלר שלום,

דוד הגר מופיע בחוברת "הגרינים" ששלחתי לך ואם אינני טועה הוא מוזכר גם ב"ימים של לענה ודבש". תודה על התוספות ששלחת לי, שעליהן לא ידעתי בשעתו, ואולם הן חלק קטן מסיפורו שאותו אני מביא בהרחבה, ואפילו השתמשתי בו באופן בדוי ברומאן רחב היריעה שלי "המושבה שלי".

מאחר שהתרחקתי מהעיסוק באותו נושא לא אוכל לומר לך אם רחל גרין היתה אשתו או נכדתו של דוד הגר.

גם על עניין ההתאסלמות לא קראתי ולא ידעתי.

משפחת ראב עלתה ארצה בשנת 1875-6. אנא בדוק אם באותה שנה כבר היה מלון במקום "מלון הים התיכון". השם נראה לי שייך לתקופה הרבה יותר מאוחרת.

על יששכר דב צוובנר אין לי פרטים נוספים מאלה שכתובים בספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר "התלם הראשון". גם אינני יודע דבר על גיטל בלוך מעבר למה שמספר סבי, וגם לא על מקום מגורי משפחת שלמה ואשתו אסתר ראב, וכן לימים אליעזר ראב ובניו ובנותיו בירושלים. אני מניח שלא הוסיפו כתובות לשמות באותם ימים, כי זה גם מופיע ברשימה של חברי האגודה לייסוד המושבה, בירושלים. וראה על כך את אחרית הדבר שלי במהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988.

אם תרצה להכין רשימה מכל החומר ששלחת לי וגם לצטט בתוכה מדבריו של גרייבסקי, אשמח לתת אותה במכתב העיתי.

בברכת מועדים לשמחה,

אהוד בן עזר

[19.9.10]

אהוד בן עזר שלום,

אכן שם המלון לא היה בעברית, אלא זהו תרגום של שמו הלועזי "מדיטראניין הוטל", והוא שכן באותו בניין בין השנים 1866-1871. הסופר האמריקני מרק טווין התאכסן במלון זה בביקורו בארץ בשנת 1867, והוא כתב על כך ב"מסע התענוגות" שלו. גם החוקר האנגלי המפורסם צ'רלס וורן התאכסן במלון זה למעלה משנה.

משנת 1871 ועד שנת 1882 גר בבניין אדם בשם עמנואל קליס. אחר כך הוא מכר את הבית לאפטריארכיה הלטינית, ובשנת 1884 קנה אותו משה ויטנברג, אביו של ברוך-מרדכי.

סיפורו של דוד קלאסן ובתו רחל גרין הוא ארוך ומעניין, אם אוכל ארחיב בעניין.

צבי-יצחק קופלר

* * *

נעמן כהן

רבין בוגד!

האם יצחק רוביצוב-רבין, כאחראי על השב"כ, ידע כי הוא מימן וארגן תליית שלט ענקי: רבין בוגד! כשאנשי השב"כ מאבטחים מסביב כפי שהעיד סוכן השב"כ, אבישי רביב (מישהו יודע את שמו מהמקורי?), או שרק בכללי הוא הנחה את השב"כ להשמיץ את עצמו כבוגד כדרך להכפשת יריביו הפוליטיים?

https://www.mako.co.il/news-military/2023_q2/Article-07fdf56400a4881027.htm

מעבר לכל תורת קונספירציה (שאינני מאמין בה), על השב"כ לתת דו"ח מפורט לציבור, ולו כדי לשלול כל בסיס לקונספירציה. בהקשר לזה מאוד תמוה מדוע עד היום יורם רובין, איש השב"כ, המואשם זה שנים ברצח רבין מטעם שמעון פרסקי-פרס אינו, תובע תביעת דיבה? האם יש לזה הסבר הגיוני, בלתי אם הוא נמנע מכך ע"פ פקודת השב"כ?  האם שתיקה כהודאה דמיא?

"השחורים" הפרוטסטנטים

התנועה הפרוטסטנטית משוורצארד לשוורצמן

פיליפ שוורצארד (Philipp Schwartzerdt) הידוע בכינויו מלנכתון (1497-1560) היה התאולוג הראשי של הפרוטסטנטים שפעל יחד עם לותר נגד הכנסייה הקתולית ותורת "ממלא המקום" (האפיפיור הוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, ובידיו סמכות מפתחות השמיים, כלומר שלטון בעולם כולו), וגינו את מחילת העוונות ע"י מכירת שטרי מחילה (אינדולגנציות), בתיווכם של הכמרים. בעקבות פעולתו במערכת החינוך זכה שוורצארד לכינוי "המורה של גרמניה". דמותו נחרתה בהיסטוריה בתנועה הפרוטסטנטית כשנייה בחשיבותה לזו של לותר.

שקמה שוורצמן-ברסלר הינה התאולוגית והסמל של התנועה הפרוטסטנטית בישראל כאשר תמונתה בהפגנה עם דגל ישראל נהפכה אייקונית כדוגמת דמותה של מריאן (מרים חנה) במהפכה הצרפתית. (בניגוד למריאן דמותה של שוורצמן צנועה ללא חזה חשוף).

מעניין אם בסיום המאבק הפרוטסטנטי היא תנצל את דמותה כאייקון של הפרוטסט ותרוץ לפוליטיקה כמו סתיו שפיר-סטיבה, או שתישאר אייקון היסטורי בלבד כדמותה של דפנה ליף?

דויטשלנד מודאגת – אנחנו גם

Steffen Seibert Persona non grata

שגריר דויטשלנד "האחרת" בישראל, שטפן זיברט, הביע דאגה מהצעת החוק שתמסה תרומות ממדינות זרות:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=797304&forum=scoops1

כיידוע דויטשלנד מממנת ארגונים רבים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בין השאר היא מממנת לפחות 10 ארגונים הקשורים לחזית העממית לשחרור פלסטין, אחד מהם הוא עמותה בניהול וואליד חאנאטשה שמועמד לדין בגין רצח רנה שנרב ית"ד ב-2019.

https://www.now14.co.il/%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%9E%D7%9E%D7%A0%D7%AA-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%94%D7%9C%D7%AA-%D7%A2%D7%99-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A6/

שגריר דויטשלנד שטפן זייברט מאוד מעורב בנעשה במדיניות הפנימית של ישראל, ומעז להתבטא בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל. בהמשך למדיניות דויטשלנד כי שטחי יו"ש חייבים להישאר "יודן-ריין" נקיים מיהודים, הוא פעל לעצור את השתתפות טייסי גרמניה שהשתתפו במטס הבינלאומי ביום העצמאות, לבל יטוסו חלילה מעל חלקי ארץ ישראל ההיסטוריים והביע "דאגה" קשה על פעילות צה"ל בג'נין נגד המחבלים שהיו בדרכם לטבוח ביהודים. ברוב צביעותו הוא התריע על מיספר גדול מידי לטעמו, (לא פרופורציונאלי) של מחבלים ערבים הרוגים בפעולה צבאית ממוקדת כנגד פחות מדי יהודים מתים. ובחוצפתו הוא עוד השתתף בניגוד למקובל ביום הזיכרון האלטרנטיבי. ראוי היה שבמדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית יזמן שר החוץ את השגריר הגרמני לנזיפה על עצם השתתפותו בטקס שרובו המכריע של העם מתנגד לקיומו באופן נחרץ, וכן על על התערבות פוליטית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל, על גזענות ניאו-נאצית המדברת על אזורים שהם "יודנן-ריין" ועל מימון ארגונים גזעניים אנטישמיים השוללים את קיומה של מדינת היהודים.

יפעת ביטון נאבקת להרס שיטת המשפט הישראלי

וליצירת משפט ומדינה לבנטינית כמרוקו ומצרים

פרופסור למשפטים, יפעת ביטון, המתנאה בעצמה כ"מערבית-מוגרבית" ודתל"שית, מעלה רעיון לשינוי שיטת המשפט בישראל.

כך היא כותבת: "מדינת ישראל היא אי רעיוני במרחב המזרח תיכוני-הערבי. לא בכדי המשילו אותה ל'וילה בג'ונגל', המשייכת את עצמה לחברה האירופית, למוסדותיה, לתרבותה ולרעיונותיה המארגנים. כזאת היא גם מערכת המשפט הישראלית, שגם לאחר כינון עצמאות המדינה הוכרע, שתימשך בה המסורת הליברלית האנגלו-אמריקאית, וכך הונצח ניכורה למרחב. (ניכור למרוקו תימן ומצרים נ.כ.) אני מציעה, כמשפטנית המקדמת צדק חברתי וכבעלת שורשים שאינם ליברליים קלאסיים (שורשים במרוקו נ.ב.), לבחון אפשרות לפתח את המשפט הישראלי באופן שיאפשר לו להיתרם מן המרחב הלבנטיני שבתוכו הוא מתקיים. חיפושיי אחר בסיס עשיר ואיכותי להגדרת הלבנטיניות הובילוני אל הסופרת ז'קלין כהנוב, אין חיוני מהזרקת לבנטיניות למשפט הישראלי, המקדם אינדיווידואליזם קיצוני, עמוס רציונליזם ומנתק נורמות משפטיות מהֶקשר ומקום.

כהנוב ראתה בלבנטיניות ביטוי של קוסמופוליטיות פלורליסטית, הניזונה מהחיבור בין המערב האירופי למזרח הים-תיכוני. שני אלה דרים אצל הפרט הלבנטיני בערבובייה מלאת סתירות ומורכבויות. חייו מתאפיינים אפוא בזהות מסורתית בעלת הקשר דתי מונותאיסטי עמוק, בחיבור מעניק-משמעות לסביבה אנושית וגיאוגרפית ובהערכה לתרומת המערביוּת להווייתו.

הלבנטיניות יכולה לשמש כר רעיוני לחיבור בין מי שחצויים בין שני עולמות: האחד ליברלי, אינדיווידואליסטי, הישגי ותחרותי, המייחס חשיבות למימוש עצמי שעניינו רדיפה אחר האושר, ואחד המבכר קולקטיביזם, קהילתנות והזדהות תרבותית. הנה דוגמאות, המציעות גישה לבנטינית לעקרונות מארגנים של המשפט הישראלי.

המשפט הישראלי, בהישענותו הכמעט מוחלטת על ערכים ליברליים אירוצנטריים, נהפך במשך השנים למנוכר לסביבתו. עליו לשקול לפתוח את שעריו גם לערכים הלוקאליים, המזרח-תיכוניים והמסורתיים הפועלים בסביבתו. עליו להוות "מרחב שלישי" ומחבר, לשימוש מושכל, יעיל ומכיל בתרכובת החדשה שתיווצר מעירוב של ערכים אלה זה בזה.

בתרכובת זו יפעל הצמד "יהודית ודמוקרטית" כך שאפיון המדינה כ"יהודית" יחבר אותנו למרחב הלבנטיני מהזווית של קהילה, מסורת ופרטיקולריות, ואילו אפיון המדינה כ"דמוקרטית" יחבר אותנו למרחב הלבנטיני מהזווית של ההוקרה של ההכרה בעושר האנושי הטמון בקידום ערכים ליברליים-מערביים. זוהי אפוא קריאה ל"וילה" של המשפט הישראלי לבחון את האפשרות של פתיחת חלונותיה, ואולי אף את דלתותיה, לסביבה המעניינת, המגוונת והמעשירה של ה"ג'ונגל" המדומיין — אך לבנטיני בהחלט — שבתוכו היא שוכנת ופועלת.

(יפעת ביטון, "מדינה יהודית (לבנטינית) ודמוקרטית", "אל-ארצ'י", 25.5.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-05-24/ty-article-opinion/.premium/00000188-4d0b-dde3-abf9-fd0bc93c0000

המושג "לבנטיניות" נהפך משום מה פופולארי אצל היהודים הערבים. אבל יש להבין כי דווקא ז'קלין שוחט-כהנוב, ממציאת המושג בהקשר הישראלי, שנולדה במצרים לאב מעיראק ואם מתוניס – תיעבה את התרבות הערבית-מוסלמית. היא לא דיברה בערבית, ולא היה לה דבר עם התרבות המצרית. לכל היותר היא התייחסה למיעוט הקופטי והיווני במצרים. שוחט-כהנוב נשאה עיניה אל תרבות המערב, תרבות צרפת, אנגליה וארה"ב, היא דיברה רק בצרפתית ואנגלית. אפילו כבעלים היא בחרה לה רק גברים אשכנזים. הדבר האחרון שעליו היתה ממליצה הוא כינון מערכת משפט וממשל לבנטיניים, כלומר בדגם של מצרים או מרוקו שפרופסור יפעת ביטון ממליצה לאמץ. בניגוד לדברי ביטון בשיטת המשפט המערבית שישראל אימצה יש הרבה יסודות לאומיים וציוניים שמשום מה היא רואה אותם רק במרוקו או מצרים. אבוי לנו אם ישראל תהפוך למדינה "דמוקרטית לבנטינית" כמרוקו או מצרים כהמלצתה של ביטון. מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להיות לבנטינית.

הוקרה ויקר לרופאים האחיות והמטפלות האשכנזים

שטיפלו בילדי תימן

מטבען של עלילות דם להתקיים גם ללא כל בסיס במציאות, כך גם עלילת הדם השקרית של המתחזה עוזי אזולאי עולה מדי פעם מחדש.

בתגובה לדברי ד"ר דניאל דה מלאך כי עד כה "איש לא חקר באופן שיטתי" את המסמכים בתיקי ילדי תימן שדווח שנעלמו, שעליהם נסמכה ועדת החקירה הממלכתית לפרשה, ועדת כהן-קדמי, ("הארץ", 18.5) סותר פרופסור יחיאל בר אילן את דבריו.

לא אכנס לפרטי הדברים, אלא רק לסיומו של המאמר הבא עם מסקנה מעשית.

"התומכים בתיאוריות החטיפה יטענו אולי, כי העדר הרישום הוא ראיה לקנוניית הסתרה. הילדים הועברו למעונות ויצו, אך הרשומות זויפו. באותה מידה של היגיון אפשר גם לטעון, שהילדים נחטפו בידי המוסדות של אגודת ישראל ששלטה אז במשרד הסעד, שעד היום מתנגד לפתיחת תיקי אימוץ. העדר כל רישום של ילדי עולים במוסדות אלה יהיה ראיה חזקה עוד יותר לקנוניה מאשר שיבושי הרישום בבית החולים בראש העין. מוטב שנכבד את זכר העולים, ובמיוחד אלה מהם ששילמו מחיר כה יקר בגין העלייה ארצה, וניצמד לעובדות ולהיגיון, ולא לתיאוריות קונספירציה.

יהודה מטות, הרופא החתום על גיליון הילד שמת במפתיע, שרשם בטעות בראשו את שם הילדה "שמעה", נפצע קשה בהתקפה על שיירת הדסה, ולימים היה מחלוצי ההמטולוגיה בישראל. הוא אחראי כנראה לרשומה המשובשת. אך יש לזכור, כי עם קומץ רופאים, אחיות, מטפלות ואנשי צוות הוא ירד למחנות העולים וטיפל בילדיהם במסירות נפש, בתנאים קשים, ובלא תמורה. על הציבור לחדול מדיבורים על חטיפות והונאות. עלינו להקים קרן זיכרון, שתנציח את פועלם של אנשי רפואה אלה ותחנך את הצוותים הרפואיים בימינו ללכת בדרכם."

(הכותב הוא מומחה ברפואה פנימית ופרופסור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב)

(יחיאל בר אילן, "לא היתה הונאה של ועדת החקירה לפרשת ילדי תימן", "אל-ארצ'י", 25.5.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-05-24/ty-article-opinion/.premium/00000188-4d84-dde3-abf9-fd8dfd460000

אכן, הגיעה העת שמשפחות העולים מתימן כפויות הטובה שעלו לארץ ללא רופאים ואחיות – במקום לזרות האשמות שווא ותורות קונספירציה על חטיפת ילדים, יכירו תודה לרופאים, לאחיות, ולמטפלות, שטיפלו בבני העדה התימנית במסירות ובדאגה רבה ובזכותן ניצלו ילדים רבים ממוות ודאי. ודוק: אפילו לשיטת ממשיכי עלילת הדם השקרית של עוזי אזולאי הרי היו גם אלפי ילדים שניצלו בזכות הטיפול של הרופאים האחיות והמטפלות האשכנזים.

בין מרגלת לטרוריסט רוצח

המרגלת ענת קם תומכת במחבל הרוצח וליד דקה

"וליד דקה, שהורשע במעורבות ברצח החייל משה תמם ב-1984 ומבקש שחרור מוקדם על רקע מצבו הבריאותי הוא סובל מלוקמיה, ולטענת שב"ס עצמו 'ימיו ספורים'," כותבת המרגלת ענת קם, "הוא  כלוא מפורסם מאוד בין השאר בזכות המחזה 'הזמן המקביל' על אודותיו, שהעלאתו הובילה ב-2015 להפסקת תקצוב תיאטרון 'אל מידאן' בחיפה ולסגירתו, בהוראת שרת התרבות אז מירי רגב. הוא מפורסם גם בגלל משפחת קורבנו; משפחת תמם פעילה מאוד בנושא שחרור מחבלים בכלל וזהותו של דקה בפרט. אחייניתו של תמם, אורטל, שתלונה שלה היתה מהמסמרים האחרונים בארון של 'אל מידאן', הזמינה אתמול בטוויטר אנשים להפגין מחוץ לדיון הוועדה במעשיהו, כי 'טעות של הוועדה עלולה לעלות לכולנו בשחרור מוקדם של רוצח חייל צה"ל.'

"הפרקליטות הודיעה שתתנגד לשחרורו למרות מצבו הבריאותי ואף על פי שאת מאסר העולם הקצוב שלו כבר סיים לרצות, משום ש'ראוי לפרש את המונח "ימיו ספורים" בצורה דינמית, המביאה בחשבון גם את חומרת העבירה אותה ביצע המבקש.'

"המשפט הזה כשלעצמו מעורר חלחלה – (חלחלה?... רק אצל מרגלת פרו-איסלמית בלבד נ.כ.) כיצד מצב רפואי סופני הוא פונקציה של העבירה? – אבל שאלת 'חומרת העבירה' מעוררת תהייה גם היא. מדוע רצח חייל נחשב חמור יותר מרצח 'רגיל'? הרי לולא היה דקה, אזרח ישראלי ולא פלסטיני מהשטחים, רוצח חייל, הוא כנראה מזמן היה משתחרר בנוהל הרגיל של קציבה וניכוי שליש בכפוף לתוכנית של רשות שיקום האסיר. עם כל האמפתיה לתמם ולמשפחתה, אין ולא צריך להיות להם מעמד מיוחד בסיטואציה הזאת. (כמובן שבשביל מרגלת פרו-איסלמית האמפתיה היא רק לרוצח)

"רוצח שעונשו נקבע ל-37 שנים (שתמו מזמן), שחוות דעת רפואית של ארגון שלא מצטיין בשמירה על בריאות האנשים במשמורתו קבעה שימיו ספורים, צריך להשתחרר. אבל שחרורו של דקה, או מותו במאסר, צריכים להיות הזדמנות להאחיד את הקריטריונים ולומר מפורשות: רצח הוא רצח, ומצב הומניטרי הוא מצב הומניטרי. המינימום האנושי הוא לאפשר לדקה למות בלי אזיקים." (ענת קם, "לשחרר את וליד דקה", "אל-ארצ'י", 23.5.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-05-24/ty-article-opinion/.premium/00000188-491f-dde3-abf9-f91f8dc10000

הבנתם? המרגלת ענת קם היא הומניסטית ותביעתה לשחרור רוצח מהכלא היא הומניטארית ואנושית...

המינימום האנושי הוא לוודא שהרוצח דקה שהתעלל, בתמם ורצח אותו, יישאר בכלא עד ימיו האחרונים וימות שם, ולו רק כהרתעה לרוצחים אחרים (שהמרגלת ענת קם מסמפטת) שעלולים ללכת בדרכיו.

החטיפה והרצח

ב-6 באוגוסט 1984, יצא החייל משה תמם (19) לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, בשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל אביב. בתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ותפס טרמפים. במחלף נתניה עצר לתמם רכב ובו ארבעה מחבלים חברי החזית העממית לשחרור פלסטין אזרחי ישראל מבאקה אל גרביה: איברהים ראזק באדסה, וליד דקה, איברהים נאיף אבו מוך ורושדי אבו מוך, שהוטל עליהם לחטוף חייל ישראלי ולהעביר אותו לסוריה. במהלך הנסיעה המחבלים שלפו אקדחים, כפתו את ידיו בחבל וכיסו את עיניו בסמרטוט. בתחילה כלאו אותו בבית ראש החולייה במשך יומיים, אולם אז החליטו להורגו משום שחששו שייתפסו בדרך לסוריה. הם נסעו אל פרדס הסמוך למבוא דותן שבשומרון, העמידו את תמם בתוך מטע זיתים. איברהים רזאק ירה בו בעזרת אקדח והקליע שרט את מצחו. לאחר שתמם נפל אל הקרקע, איברהים ירה פעם נוספת לכיוון חזהו, והרגו. לאחר מכן חזרו ראזק ונאיף למכונית שבו חיכה להם רושדי. ב-10 באוגוסט 1984, נמצאה גופתו על ידי חקלאי ערבי בפרדס סמוך ליישוב מבוא דותן כשעליה סימני חבלה קשים של התעללות.

החולייה נתפסה בשנת 1986, וב-1987 הורשעו בבית המשפט הצבאי בלוד למאסר עולם, בקשותיו של דקה לקציבת עונשו נדחו על ידי הרמטכ"ל דניאל חלוואצ'י-חלוץ, ונשיא המדינה דאז משה קצב, עד שב-2012, בעקבות הסכם אוסלו קצב הנשיא החנף והמופקר חסר הרגש, שמעון פרסקי-פרס – את עונשם של הרוצחים לטווח שבין 35 ל-37 שנים, בתואנה שהרצח בוצע לפני אוסלו שאחריו לא יהיה יותר טרור כי יש "מזרח תיכון חדש."

ב-5 באפריל 2021 שוחרר רושדי אבו מוך מבית כלא קציעות, לאחר שריצה שם 35 שנות מאסר. במרץ 2022 התחתן רושדי. והתקבל בכפרו בתרועות בהילולה עם דגלי סייקס.

בעקבות חנינת פרסקי-פרס נגזרו על וליד דקה 37 שנות מאסר, אולם בהמשך נגזרו עליו שנתיים נוספות לאחר שנתפס בכלא עם טלפון סלולרי שהבריח לו חבר הכנסת לשעבר מבל"ד באסל גטאס (המטביל), כך שעונשו עומד על 39 שנים. עם זאת, ב-2023, בהיותו בן 62, הוא אושפז תחת אבטחה בבית החולים אסף הרופא בצריפין, והיות שלפי גורמים בשב"ס מצבו הוגדר סופני, הוא ביקש למות בקרב בני משפחתו מחוץ לכלא. על אף שהחוק אוסר זאת,

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%AA%D7%9E%D7%9D

מעבר לנלוזות קציבת העונש של שמעון פרסקי-פרס שבחנופתו יש משום עידוד לטרור, נשאלת השאלה הכללית מדוע בארץ אין מאסר עולם? ולא רק למחבלים רוצחים גם לסתם רוצחים. כן גם ליגאל עמאר-עמיר?

התגלית של הגזען הפולני-האוסטרי זנד

הפולני-האוסטרי האנטישמי, "מכחיש העם היהודי," שלמה זנד, יצא בתגלית חדשה: אני, "מודה ומתוודה," אומר זנד, "שאני עדיין חושב, שבדומה להרבה לאומים אחרים שנוצרו במאה ה-19 וה-20, גם העם היהודי היה צריך להמציא לעצמו לאחור עבר כמעט נצחי. אולי אפתיע אם אוסיף, כי כשם שאינני חושב שהתקיים עם יהודי – או שהוא קיים היום – אני גם לא חושב שהתקיים עם פלסטיני לפני 1948; מה שלא אומר שלא קיימים היום עם ישראלי ופלסטיני, שלשניהם זכויות לאומיות שיש להכיר בהן."

(שלמה זנד, "שתי הערות לגבי חלוקה ושאלת הדו-לאומיות. תגובה ליעקובסון", "אל-ארצ'י", 22.5.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-05-22/ty-article-opinion/.premium/00000188-42cd-d31a-abe8-cfcdd3960000

הבנתם? לא היה עם יהודי, ולא קיים עם יהודי גם היום. יש עם "ישראלי". מהו "העם הישראלי" של זנד, אם אינו העם היהודי? האם אצל הפולני-אוסטרי זנד "העם הישראלי" כולל ערבים? הרי לתפיסתו של זנד לא היה עם פלסטיני והיום יש. האם הפלסטינים להגדרתו הם ערבים, או שייכים ל"עם הישראלי"? (ב"עם הישראלי" המדומיין שלו הוא כולל מתוך גזענות את הערבים למרות רצונם. בניגוד לרצונם). הפולני-האוסטרי, הגזען האנטישמי (גם כלפי הערבים), שלמה זנד, "מכחיש העם היהודי" אינו יכול כנראה להשתחרר מעברו כקומוניסט סטליניסט שאימץ את תורתו האנטישמית של הקומיסר לענייני לאומים יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי-סטלין שקבע שהיהודים הם לא עם כי אין להם שפה משותפת טריטוריה משותפת, ויחסי ייצור משותפים, (ולכן ניתן לרצוח את מנהיגי מפלגת הבונד היהודית ואת הציונים).

https://www.marxists.org/reference/archive/stalin/works/1913/03a.htm#s1

לדידו של זנד היהודים אינם עם לכן אין להם זכות לריבונות, אשר על כן יש לחסל את מדינת היהודים.

הגזענות של הנוצרייה נסרין מורקוס

בגזענות אנטישמית לא ממגרים רצח ערבים ע"י ערבים

"בשבת באתי עם אימי ואחיותיי לנחם את משפחת מסאעדי, המשפחה של פיראס מסאעדי, שנרצח ביום חמישי שעבר. ביתו שוכן בכפר יאסיף, בשכונה שמתגוררים בה הוריי וכן רבים מבני משפחתי," מספרת כתבת "אל-ארצ'י" היווניה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, נסרין מורקוס. "אולי ממשלת ישראל והמשטרה רוצות להביא אותנו לידי קהות חושים כדי שנבליג על כישלונן בטיפול בפשיעה. להפוך את זה לנורמה חדשה של חיינו, נורמה שבה נקום בבוקר ונשאל 'מי הנרצח הפעם' ו'מאין הוא.' נכעס קצת, ומהר מאוד נחזור לשגרת חיינו, לחתונות ולחגים, לעבודה וללימודים," מוסיפה מורקוס.

"בשבת כל כפר יאסיף שבת. כל בתי העסק היו סגורים. מאות תושבים יצאו, בהובלת ראש המועצה, לתהלוכת מחאה. נראה שזו תיהפך לשגרת חיינו כי אנו, הערבים הפלסטינים אזרחי המדינה, מבינים שאין מה לצפות ממדינת הגזע היהודי, ממדינת חוק הלאום. מדינה ששר המשטרה בה, הממונה על ביטחון אזרחיה, הוא פשיסט גזען, ומפכ"ל המשטרה הכושל שלה טוען ש'אלימות היא עניין תרבותי אצל הערבים.'

"מה אפשר עוד לעשות? אולי להתבצר ולסגור את היישובים שלנו. לא לאפשר כניסה ולא יציאה. אולי לפנות לאו"ם ולדרוש הגנה? אולי לסגור את הכניסות למשרדי הממשלה? ואולי לסגור חומוסיות בשבת – כמו שעשינו בשבת הזאת בכפר יאסיף – ואז אוהבי החומוס היהודים ייצאו במחאה וברעש גדול ובסולידריות?"

(נסרין מורקוס, "אולי לסגור חומוסיות בשבת", "אל-ארצ'י", 22.5.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-05-22/ty-article-opinion/.premium/00000188-3e8b-d805-a7c9-ffcb57300000

הבנתם? היוונייה-הנוצריה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, נסרין מורקוס, המתנאה בכך שהיא "פעילה חברתית ועובדת בפקולטה לחינוך במכללת אורנים," אינה מצליחה להשתחרר מגזענותה ומטילה את האשמה על רצח ערבים ע"י ערבים, על "הגזע היהודי"...

בגזענות אנטישמית לא תיפתר הפשיעה בחברה הערבית, אלא להיפך היא רק תגדל. במקום לקשקש על שביתת חומוס, על "הפעילה החברתית" מורקוס לקרא למשל לערבים להתגייס למשטרה כדי לבער את הפשע המאורגן הערבי, למה לדעתה היהודים צריכים להקריב את חייהם למיגור הפשע הערבי – והערבים לא יתרמו לכך דבר?

הישמר מן הרחמים

התרגום הראשון לעברית לספרו של סטיפן צוויג מ-1939 Ungeduld des Herzens היה "הישמר מן הרחמים", אולי בהשפעת התרגום האנגלי Beware of Pity. (התרגום השני לעברית של שטפן צוויג, נקרא "קוצר רוחו של הלב"). לא אכנס לתוכן הספר, אלא רק לכותרת כלומר יש להישמר מן הרחמים.

הישמר מהרחמים (1)

בית משפט בברלין אסר על קיום הפגנה בברלין לציון הנכבה מחשש ל"הסתה לאנטישמיות ולאלימות." בתיעוד מהפגנה שהתקיימה בחודש שעבר ברובע קרויצברג נשמעו קריאות אנטי-ישראליות ואנטישמיות, לרבות "מוות ליהודים." אבל כאלף משתתפים נרשמו להגיע להפגנה שתוכננה להתקיים ברובע נויקלן, שכותרתה "מחאה למען זכות היסוד לחופש ההתאספות והביטוי לציון יום השנה ה-75 לנכבה." אך על אף האיסור המשטרתי, כמאה מפגינים פרו-פלסטינים התאספו ברובע קרויצברג שם הם הצטרפו לעצרת שאורגנה על ידי קבוצת תושבים יהודים ויורדים ישראלים המתגוררים בברלין, שהתנגדו לאיסור המשטרתי על ההפגנה המקורית.

משטרת ברלין אמרה כי כמה מהמפגינים קראו קריאות אנטישמיות, השוטרים הורו למפגינים לעזוב את המקום. עוד הוסיפה המשטרה, כי כמה מהמפגינים נטפלו לחברי ארגון "הפורום היהודי". כמו כן, דווח על הטרדות והתקפות של עיתונאים שהגיעו לסקר את ההפגנה, בשעה שהמשטרה לא התערבה.

(בית משפט בברלין אסר על הפגנה לציון הנכבה מחשש ל"הסתה לאנטישמיות ולאלימות" – אירופה – הארץ)

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-05-20/ty-article/.premium/00000188-388a-d805-a7c9-f9cb5f050000

היורדים הישראלים מתוך רצון לשאת חן בעיני הערבים, גם ריחמו על הערבים וגם חטפו מהם. הישמרו מהרחמים!

הישמר מהרחמים (2)

המאם סלימאן בן ה-32 ששהה בישראל באופן לא חוקי, הכיר יהודי אשר נהג להתנדב בבית תמחוי בתל אביב אותו נהג לפקוד. בין השניים התפתחו יחסי חברות, שבמסגרתם נהג סלימאן להתארח בדירת המתלונן, לסעוד במקום ולכבס את בגדיו. על רקע אירועי הטרור נגד אזרחים יהודים בחודש מרץ 2022, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לרצוח את המתלונן ממניע לאומני-אידאולוגי ודתי. בשעות הערב אשתקד, הגיע סלימאן לדירתו של היהודי טוב הלב וביקש להיכנס לדירה תוך שהוא מנצל את חברותם. היהודי נעתר לבקשה ופנה לחדר השירותים שבדירה. אז ניגש הנאשם אל מטבח הדירה, נטל לידיו סכין ודקר את המתלונן בגבו.

המארח היהודי טוב הלב והרחמן  ניסה להתגונן, נעל את דלת השירותים וקרא לעזרה דרך חלון השירותים. הנאשם ברח מהדירה כשהוא מותיר את אותו מדמם ואת הסכין נעוצה בגבו. המתלונן פונה לקבלת טיפול רפואי שם הוא נותח ואושפז למשך שבוע. עברו הפלילי של סלימאן כולל שמונה הרשעות שבגינן ריצה 8 תקופות מאסר לתקופת מאסר מצטברת של כ-6 שנים, ובהן: השלכת בקבוקי תבערה וזריקת חפץ בנתיב תחבורה שלוש פעמים. הנאשם עצמו אמר כי אמנם היו לו עבירות ביטחוניות, אך לא בגלל שהוא נגד או שהוא שונא את היהודים:

"חיפשתי מקום לעשות דברים כדי שיהיה לי מקום כבית מחסה. כי בחוץ אין לי מקום משלי. חייתי בישראל שלוש שנים, הייתי ישן בגנים על ספסלים ובסוף הכרתי את האיש הזה המתלונן וישנתי אצלו, הוא היה נדיב כלפי."

(דקר את מכרו היהודי בביתו: 13 שנות מאסר לפלשתיני בגין ניסיון לרצח:)

https://www.israelhayom.co.il/news/law/article/14118269

מסקנה: הישמר מן הרחמים!

בכל מקרה בהחלט כדאי לקרא את ספרו המרתק של שטפן צוויג:

https://ofra-offer-oren.com/2019/07/02/%D7%A9%D7%98%D7%A4%D7%9F-%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%92-%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9C%D7%91-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%95/

נעמן כהן

* * *

משתתפים באבלה של המשפחה

על פטירתו של

 אבנר הרוסי

עבורו כתב אביו עמנואל הרוסי במאורעות 1929

את שיר הערש "שכב בני אבנר"

הלווייתו התקיימה אתמול, 28.5

בבית העלמין הישן בהרצליה

שכב בני

מילים: עמנואל הרוסי

לחן: אהרן חריטונוב

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=254

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,

כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.

אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,

תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

* * *

אבנר הרוסי

א. אפלייה מתקנת ליהודים בישראל

[מתוך "חדשות בן עזר" 264 מיום 26.6.2007]

 במגילת העצמאות נקבע שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". ה"יהודית" היא לצנינים בעיני התמימים, הפוסט-ציונים והלאומנים הפלשתינים-הישראלים. לאחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר קולות המבטלים את ה"יהודית", וביניהם גם פסיקות בג"ץ. זה מתבטא בנושאים הקשורים לאדמות הקק"ל והמינהל, חוק השבות, ערעור על סמלי המדינה כמו דגל והמנון, ועוד.

 היות שישראל היא מדינה יהודית קטנה ויחידה בעולם, יש מקום לקבוע בחוק מדיניות של אפלייה מתקנת ליהודי ישראל, ולהפסיק לראות בכל הטבה למיגזר היהודי שמטרתה חיזוק מדינת ישראל, פגיעה בערבים אזרחי המדינה שיש לשמור את זכויותיהם בהתאם לחובותיהם למדינה.

 מי מתושבי ישראל הערבים שהדבר לא נראה לו יכול להגר לכל אחת מ-22 המדינות הערביות שבהן הדת, השפה והתרבות זהים לשלהם.

 אפלייה מתקנת איננה בשום אופן פגיעה בדמוקרטיה אלא שמירה על האופי היהודי הייחודי של מדינת ישראל.

ב. השפעת שעון הקיץ על ריבוי תאונות הדרכים

 הסיבה העיקרית לתאונות הדרכים היא אי התחשבות באחר. זה נובע מגסות רוח, חוסר חינוך וחזירות פשוטה. יש גם סיבות נוספות הנובעות מליקויים בתשתית הכבישים וטעויות אנוש.

מקובל לחשוב שרוב תאונות הדרכים בארץ קורות בתקופת החורף, בגלל הכבישים הרטובים, הראות הלקויה ושעות חשכה מרובות. להפתעתי, רוב התאונות קורות בימי הקיץ, כשהימים ארוכים, כשיש יותר שעות אור והראות טובה.

נראה לי שהסיבות לכך הן בעיות עייפות ועצבנות הנובעות לדעתי בעיקר מהפעלת "שעון הקיץ" .

 הנימוקים להפעלת "שעון הקיץ" בישראל הם כלכליים, כי רק גורמים אלה ניתנים לכימות. ניתן לחשב את החיסכון בחשמל המתבטא בכסף, וכתוצר לוואי הציבור נהנה משעת אור נוספת בסוף היום. אבל יש גם חסרונות ב"שעון הקיץ" בישראל, בגלל תנאי האקלים בארץ, תנאי עומס חום גבוה בתקופת הקיץ. תופעה זאת גורמת לעייפות, עצבנות וחוסר סבלנות של ילדים, הורים וגם של הנוהגים בדרכים.

 את ההשפעות הפיזיולוגיות של "שעון הקיץ" ניתן לראות בהתנהגות של האוכלוסיות השונות, בעיקר הילדים. מתחילת הפעלת "שעון הקיץ" הילדים סובלים מחוסר שינה. הסיבות לכך: בגלל האור עד לשעה מאוחרת יחסית, הילדים הולכים לישון מאוחר, חם בבתים, קשה להירדם, וכשנעשה קריר בשעות הבוקר המוקדמות, יש צורך להעיר אותם לתחילת יום חדש. התוצאה מכך, הילדים הסובלים מחוסר שינה ומעיפות מצטברת, "משתגעים" ומשגעים את הוריהם.

 בדומה לילדים גם המבוגרים סובלים מחוסר שעות שינה ומעייפות מצטברת במשך חודשי הקיץ .

 השפעת "שעון הקיץ" על התנועה בדרכים: בבוקר, הנוהגים ברכב יוצאים עייפים ורדומים מהבית. אחה"צ ובערב: חוזרים הביתה, אחרי יום עבודה, עייפים עוד מהלילה הקודם, ובשעות של עומס חום גבוה (למרות המזגנים שישנם כמעט בכל המכוניות). השמש מעיקה, נכנסת לעיניים. כל הנוהגים רוצים להגיע לבתיהם כמה שיותר מהר. פקקי תנועה בכל כיוון. הנהגים עצבניים בגלל החום והעייפות המצטברים וזה מביא לחוסר זהירות. רבים נוסעים במהירות, חוצים צמתים ברמזור "כתום" וגם באדום וכן גם מסתכנים יותר בעקיפת הרכב שלפניהם.

 לדעתי ראוי לעורר את הויכוח הציבורי בנושא ולערוך מחקר מתאים לבדיקת כדאיות "שעון הקיץ" בישראל לא רק מבחינה כלכלית או דתית אלא גם מבחינה פיזיולוגית ורפואית.

אבנר הרוסי

ס. נידח: לא רק מפני שאבא שלך כתב לנו את הימנון המושבה הנפלא ("להורתנו – הורה!") הפותח במילים: "שירו שיר תודה לפתח תקווה אימא!" – אני חייב להגיד לך שלדעתי אתה צודק במאה אחוז. אנשים ממש יוצאים מדעתם בחום ובלחות הכבדים, ובכל תור קטן או כל חיכוך מקרי שהוא – מתפרצים זה על זה בחרפות ובגידופים, שהדבר המשותף היחיד להם הוא שלבסוף כולם מחרפים ומגדפים את המדינה בנוסח: "רק בישראל זה יכול לקרות כך!"

* * *

פוצ'ו

אבנר הרוסי – שוכב במנוחה

       אבנר , בנו של המשורר עמנואל הרוסי הלך לעולמו בגיל 94. מי שלא הלך לעולמו ויישאר כנראה לנצח הוא שיר הערש שכתב עליו אביו ומושר עד היום ברדיו כמעט בכל שבוע:

"שכב בני שכב במנוחה אל נא תבכה מרה / על ידך יושבת אימך שומרת מכל רע... // שכב בני שכב אל תירא, כל המושב ער / אמא גם כן בשמירה תגן על בנה אבנר..."

אבנר נולד בתל אביב בחדר ששכרו הוריו מהוריי ברחוב שלום עליכם. לאבי היה בית קטן שכלל דירה של שני חדרים. דירת שני חדרים למשפחה שהיתה לה אז רק בת אחת (אחותי אביגיל) נחשבה לדירת לוקסוס והוריי מצאו לנכון להשכיר חדר אחד למשפחה צעירה שעמדה להביא לעולם את בנה הבכור.

כשהילד נולד הסתבר לאבי המשפחה שאם יקנה לו עריסה לא יישאר לו כסף לשלם את שכר הדירה החודשי. אימי, שהיתה אישה מעשית מאוד, הציעה להשאיל להם את הפיילה שלה ששימשה אותה רק אחת לשבועיים בימי הכביסה. מזרון המתאים לפיילה לא היה אז בארץ, וכנראה גם לא בכל העולם, ושתי האמהות הצעירות פתרו את הבעייה בעזרת בד שהפכו אותו לשק שינה בגודל הפיילה, ומלאו אותו בנסורת שאספו מהנגרייה של אבי. כנראה ששינה בתוך פיילה היא לא נוחה במיוחד ולא פלא שהתינוק היה בוכה מרה, ולשיר הערש נוסף כל לילה עוד בית ועוד בית, עד למעלה מעשרה בתים.

אני נולדתי חצי שנה אחרי אבנר וקיבלתי בירושה את העריסה של אחותי הגדולה. העריסה היתה נוחה מאוד, אני לא בכיתי בלילות ואבי לא כתב עלי שום שיר. איזה הפסד לאומה.

החלום של המשורר עמנואל הרוסי, שבנו יחרוש שדות במושב וייצא לשמירה בלילות, לא התממש, כי הילד בחר ללכת ללמוד בטכניון והיה למהנדס בתעשייה האווירית. אבנר השאיר אחריו ילדים ונכדים ומי יודע, אולי הם יממשו את חלום הסבא, אולי לא בחקלאות ההולכת ונשמטת מתחת רגלינו, אבל לילות של שמירה כנראה ילוו אותנו עוד הרבה-הרבה שנים. 

פוצ'ו

* * *

דני יערי

אבנר הרוסי ז"ל

בחג השבועות נפטר אבנר הרוסי. לקוראי "חדשות בן עזר" הוא מוכר כמי שמדי פעם משך בקשת סופרים והביע את הגיגיו בעיתון זה. אני הכרתיו ב"מכון אבשלום" לידיעת הארץ. המכון משמש, מזה עשרות בשנים, כאבן שואבת ללימודי ארץ ישראל (ולא רק ), הן בהרצאות מפי מיטב המרצים בנושאים רבים ומגוונים, הן בטיולים רגליים בכל רחבי הארץ והן במחנות לימודיים (ובלשון המכון "קמפוסים"). יש מי שקורא למכון "תנועת נוער למבוגרים".

אבנר ואשתו מלכה, צעירים בנפשם וברוחם, היו מהבולטים שבתלמידים. למרות מרוצת השנים, הם לא החסירו הרצאה, טיול או קמפוס.

אבנר היה בנו של הסופר והמשורר עמנואל נובוגרבלסקי שבחר בשם עט עמנואל הרוסי שנלקח  מ"מחברות עמנואל הרומי".

במאורעות תרפ"ט (1929) שירת אביו של אבנר ב"הגנה". באחד מהימים הקשים האלה, נפל נורקה יודלביץ', שוטר ממשטרת ירושלים המנדטורית, ששמו הלך לפניו וגם היה חברם הטוב של עמנואל ואשתו. עמנואל קיבל ידיעה על כך ביום בו אשתו פונתה לבית החולים "פרוינד", בו נולד אבנר. הסביבה הקרובה של ההורים הציעו לקרוא לרך הנולד נורקה, על שם חברם שנפל, אבל נוסיה, האימא, סירבה לתת לתינוק שם שכזה, ומאחר שהיה זה חודש אב, הם החליטו לקרוא לילד אב-נר (המקף נמחק במשך השנים). השם "נורקה" השתרבב מדי פעם לשמו של אבנר.

בסמוך ללידתו של אבנר, בימים של מתח והרג, כתב לו אביו את "שיר הערש לאבנר", הידוע בשמו היותר נודע "שכב בני", שהתפרסם במהלך השנים מפיו של אריק לביא, שהרעיד כל לב ששמע אותו (לחן השיר חובר על ידי רבי שלום חריטונוב):

"שכב בני,שכב במנוחה,

אל נא תבכה מרה.

על ידך יושבת אימך,

שומרת מכל רע...

שכב בני, שכב אל תירא,

כל המושב ער.

אמא גם כן בשמירה,

תגן על בנה אבנר..."

בשנת 1947 התגייס אבנר לשירות לאומי לנוטרות ושירת כנוטר בגליל העליון בגדוד 12 של משטרת הישובים העבריים וזאת עד להקמת המדינה בשנת 1948 והגיוס לצה"ל.

עם שחרורו מהצבא, למד אבנר הנדסת מכונות בטכניון וכמהנדס עבד 35 שנים בתעשייה האווירית, בה עסק, בין היתר, בהפיכת מטוסי ה"הרקולס" למטוסי תדלוק, וכן היה מעורב ב"פרוייקט הלביא".

לפני כשנתיים נפטרה רעייתו מלכה, בה טיפל אבנר במסירות רבה עד ליום מותה והנה עתה הוא הצטרף אליה.

יהא זיכרו ברוך.

(הערה חשובה: בכתבה זו לקחה חלק גם גינה תבור, מי שהיתה הרוח החיה בכיתה שלנו ב"מכון אבשלום" בכל הנוגע להיסטוריית התרבות והזמר במדינתנו).

דן (דני) יערי

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חג שמח לעורך והמוציא לאור של העיתון האינטרנטי החשוב. ולאורי הייטנר הכותב המוכשר. אני קורא את העיתון כבר תקופה די ארוכה ויש לי הערה לכתבה הקצרה שכתב אורי על "חבל תענך". הייתי בעבר בין מייסדי מושב רם-און. המושב העשירי שהוקם בחבל תענך. יסדו והקימו אותו בני מושבים גרעיני נח"ל ובוגרי בתי ספר חקלאיים. בכתבה הקצרה שכתבת, אורי, המושב והמקימים אינם מוזכרים. מציע לתקן.

בברכה

דוד כוכב

גני תקווה

* האין גבול לטירוף האקדמי אשר בשם ה"דמוקרטיה" תומך באויבי ישראל? "ועד ראשי האוניברסיטאות פירסם היום (חמישי, 25.5) מכתב המתנגד להצעת החוק שקובעת כי סטודנט שיניף דגל פלסטין או יביע תמיכה בטרור יושעה מהמוסד האקדמי שבו הוא לומד. במכתב שהועבר למל"ג, שיציגו את עמדתם בנושא בדיון המתוכנן בנושא בוועדת השרים לחקיקה ביום ראשון כתבה הוועדה כי מדובר במהלך דרקוני ומסוכן ביותר, שיפגע בחופש הביטוי ובחופש האקדמי. במכתב נפרד שכתב נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת, הוא הגדיר את ההצעה 'פאשיסטית', וכתב כי הוא משוכנע שגם בג"ץ יפסוק שהחיוב שנקבע בהצעה יהיה לא חוקתי." ["הארץ" באינטרנט, 25.5.].

תגידו, אתם רוצים להפוך את הקמפוסים האקדמיים שלנו להפגנות הזדהות עם הטרור הפלסטיני? אתם יצאתם מדעתכם? עד כדי כך מטמטמת השנאה לנתניהו את שיקול דעתכם? אולי גם נחגוג בקמפוסים העבריים שלנו ב-15 במאי את יום הזיכרון ל"נכבה"? – סליחה שלא הצליחו להשמיד אותנו ב-48' – אבל עכשיו אנחנו כבר מוכנים להתאבד!

רק תארו לעצמכם מה יקרה לסטודנט שיניף את דגל ישראל במוסד להשכלה גבוהה בגדה או בעזה! תוכלו לקבל אותו חזרה בחתיכות, אם בכלל!

* לעורך שלום וחג שמח. ברכות חמות ומיוחדות להוצאת העיתון 1849. כל כך עשיר בתוכן וכל כך מהנה עד כי אפשר לחשבו כמוסף ספרותי נחמד לכבוד החג שבא עלינו לטובה.

תודה,

י"ז

* ציטוט: "ד"ר רון בריימן, האמת שמאחורי המחאה" – צודק ד"ר בריימן בכל דבריו, ישר כוחו. ממש ביטא כאן בדיוק האמת לאמיתה.

בן בן-ארי

ניו יורק

* יוספה שרגא: למה אני קוראת אתכם באופן כפייתי? כי בני משפחה שלי באו ממזירטיץ לפתח תקווה בשנות 1920. שני אחים צעירים למשפחת זילברמן. אחרי כמה שנים אחר כך גם הוריהם. ההורים היו אחים של סבתי. ציונות. על הגב של המשפחה שלי, כתב שר ההיסטוריה פרקים. 

אורי הייטנר היקר. חשוב לי להגיב על "הפולנים..." אני מניחה ששמו של הפרופסור להיסטוריה, מי שניסח את המצע של סולידריות, שר חוץ הפולני ואחד מאלו שישבו סביב השולחן העגול שהפיל את החומה – ברוניסלב גרמק? בנו של ברוך לברטוב, שנרצח בגטו של וורשה. גרמק היה מאותם אנשים שכתבת עליהם. אלה לברטוב והבן ברוניסלב ניצלו על ידו והאם נישאה לו בתום המלחמה. מי היה ברוך לברטוב? ממקימי דגניה ב' בסביבות 1920. הבן הבכור נולד בפלשתינה.

* "אגודת הסופרים והסופרות העברים בישראל" ממשיכה בפרסומיה להתהדר בבורותה בשפה העברית – המתבטאת בשמה החדש, הבלתי-אפשרי מבחינה דקדוקית בשפתנו! איזה ביזיון למייסדי האגודה, שידעו עברית!

* עד להיכן מגיע הטירוף? שקמה ברסלר, חביבת התקשורת, ממנהיגות הפגנות השנאה נגד נתניהו ונגד ממשלת ישראל שנבחרה באופן דמוקרטי, אישה התומכת בלי בושה בשלטון של הפגנות הרחוב, אמרה בהפגנה במוצ"ש בת"א: "אנחנו, ושום דבר אחר, מפרידים בין ישראל דמוקרטית לישראל חשוכה ונחשלת."

הביריונות של חבריה-ל"מחאה" באוניברסיטת ת"א נגד ח"כ שמחה רוטמן אתמול חושפת את פרצופם האמיתי, החשוך והנחשל, האנטי-דמוקרטי והאלים – של מפגיני השינאה המאורגנים-היטב האלה!

מוזר שמארגני הפגנות המחאה הספונטניות טרם הזמינו את רוג'ר ווטרס להופיע נגד ההפיכה המשטרית שמבצעת ממשלת ישראל. הלא החזיר השמן המעופף שלו, שעל כרסו מצוייר מגן דוד, מתאים מאוד לצורה שבה הם מתארים את היהודים החרדים המתפטמים על חשבוננו, וגם מזכיר את יצירות האמנות המעופפות, הבלונים, שבהן כיכב הזוג נתניהו בתקופת השינאה העליזה של ה"בלפוריאדה", כאשר לחיים היו טעם, תוכן ומטרה.

* שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, בתוכניתו המצויינת של אלעזר שטרום: "רק שערו בנפשכם מה היתה תגובתה של ממשלת ישראל אילו במדינות אחרות היו נשמעות הכפשות ונישאים בהפגנות כרוזים וציורים מלאי שינאה והסתה נגד יהודים חרדים – כמו ב'הפגנות המחאה' אצלנו!"

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-13 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל