פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1852

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בסיון תשפ"ג. 1.6.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַרֵם זְרוֹעַ – וָהָךְ. // אלדד בק: הנזק ארוך הטווח שגרמו פעילי המחאה לישראל בעולם. // זיוה שמיר: שירים ופזמונות גם לילדים. על צִדהּ הנסתר של שירת ביאליק לילדים ולנוער. // יוסי אחימאיר: תובנות מ"כנס הרצליה". // איליה בר-זאב: חזיון לילה. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏31.5.23. // צביקה זליקוביץ: חום-אש. // דניה מיכלין עמיחי: רות אלון – חיי עם עליית הנוער. שמורת טבע בבית השיטה. // יונתן גורל: הַשֶּׁמֶשׁ מְלַבְלֶבֶת בְּפִתְחִי. // משה גרנות: האם הנביאים הכירו את התורה? הנבואה בגלות בבל ובימי בית שני. // מכתב מאסתר ראב לאחיינה אהוד בן עזר בשנת 1952 בעקבות גירושו מגימנסיה אחד העם. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק כ"ח: המומנטום. // למנקי רחובות אין פצעים בתחת. מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. //  נעמן כהן: ואלה שמות בני ישראל. // ממקורות הש"י: עמנואל הרוסי: "שירו שיר חדש לפתח-תקווה אימא." // מנחם רהט: גליל הגויים.

* * *

אסתר ראב

הַרֵם זְרוֹעַ – וָהָךְ

*

הַרֵם זְרוֹעַ – וָהָךְ,

נַפֵּץ קַעֲרַת-רָקִיעַ רֵיקָה,

הַמִּתְפַּרְכֶּסֶת מֵעָל עִם בּוֹא אָבִיב,

הָרֵם רֶגֶל – וּדְרֹס:

הַתּוֹלָעִים מְעַגְּלִים עֵינֵיהֶם,

כִּפְנִינִים קְדוֹשׁוֹת מִסָּבִיב.

עַל הָאֲדָמָה דֶּרֶךְ אֶחָת,

נַפְתּוּלֶיהָ לְךָ תַּעֲמִיק

בֵּין סַלְעֵי-מָגוֹר –

לֵךְ בָּהּ: נְפֹל וָקוּם.

וּבַאֲשֶׂר תִפֹּל

תְּהֵא שְׁלוּלִית דָּמְךָ

לְךָ שָׁלָל.

חַכְלִיל וְשָׁנִי נִקְוִים בַּמּוֹרָד –

הַרְהֵב עֵינְךָ בָּם

וּמְצֵה, מְצֵה עַד תֹּם.

1930

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אלדד בק

הנזק ארוך הטווח שגרמו

פעילי המחאה לישראל בעולם

אלדד בק הוא עיתונאי וסופר המכסה מזה 40 שנה את המזה"ת ואירופה
ככתב לענייני ערבים, חיבר כמה ספרים על גרמניה.

"מה קורה לכם?" שואלים אותי בשבועות האחרונים בדאגה רבה חברים לא-ישראלים, קרובים כרחוקים, הניזונים מכלי התקשורת בארצותיהם על הנעשה בישראל. גם אלה, שמידת התמצאותם בפוליטיקה הישראלית גדולה מזו של רבים אחרים, נסמכים בעיקר על הדיווחים בעיתונות הזרה או הישראלית הנגישה באנגלית, ואלה מעבירים תמונה הומוגנית וחד-מימדית של האירועים הפוליטיים בישראל: ישראל הפכה בין לילה לדיקטטורה ימנית חשוכה, לאומנית ודתית, שמדכאת את המוני הישראלים שוחרי הדמוקרטיה, הנלחמים על חירותם, וגם את האוכלוסייה המוסלמית הנתונה לכיבוש ומשוללת כל זכויות דתיות ולאומיות.

"מה חדש?" תשאלו במידה רבה של צדק. התדמית הנוראה הזו, שבינה לבין המציאות אין כל קשר, הודבקה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים, הוצאה מהנפטלין במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה, מוחזרה באינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה ובכל העימותים הצבאיים מול עזה מאז 2008. וכמובן, מאז החל קרב ההתשה להורדת בנימין נתניהו והימין מהשלטון במחאה החברתית על גרסותיה השונות לפני למעלה מעשור. 

ההיסטוריה מחייבת גם להודות, שהפנייה של השמאל הישראלי לגורמים חיצוניים, שיצילו את ישראל מפני עצמה, אינה חידוש גדול, אלא מסורת. שמעון פרס גייס לצדו את גדולי "האינטרנציונל הסוציאליסטי" נגד מנחם בגין והליכוד במערכת הבחירות של 1981. "שלום עכשיו", "הקרן לישראל החדשה" וגידולי הפרא שלהן – מ"בצלם" עבור ל"שוברים שתיקה" ועד "עומדים ביחד", "עדאלה", "מחסום ווטש" וכיוצא באלה – הפכו את המעורבות הזרה בענייניה של ישראל לתעשייה רווחית ביותר. כשנבחר ברק אובאמה לנשיא ארה"ב טסה לוושינגטון רכבת אווירית של בכירי ארגוני השמאל למיניהם, כדי להבטיח שהמימשל האמריקני ההוא "יחנך וימשמע" את ממשלת ישראל הימנית דאז. 

אפילו הסירוב העקשני של התקשורת המערבית להציג את מורכבות הוויכוח הפוליטי אינו חדש. דוברי הימין נעדרים כמעט לחלוטין, לא בגלל כשלון הסברתי, אלא מהסיבה המאוד פשוטה שלא נותנים להם לדבר. ישנם אפילו כלי תקשורת ערביים, שדואגים לאיזון רב יותר מה-BBC ,CNN, DW ושאר הרשתות הבינלאומיות. כנראה משום שהם  לא עושים אבחנה בין שמאל וימין בישראל. בעיני חלקם, אלה ואלה הם כובשים ציונים, שדינם להיעלם. 

ובכל זאת, במה שונה גל ההסתה התקשורתי הבינלאומי הנוכחי נגד ישראל מקודמיו? – במסר הקיצוני הנורא שעולה מפיהם של אלה שהתקשורת המערבית כן מראיינת: פעילי "המחאה" ודובריה. אם בעבר רק קומץ שולי של פעילי שמאל רדיקלי היה מאשים את ישראל בכך שהיא מדינה שאינה דמוקרטית וקרא למהפכה חברתית כדי למחוק את אופייה היהודי, "הגזעני", של ישראל – הרי שמסר זה נשמע היום מפיהם של אנשים רבים יותר, וכשהוא בא על רקע הצילומים של "הפגנות ההמונים" בישראל, נוצר הרושם המוטעה, אך הרצוי מבחינת התקשורת המערבית, שהסיסמאות של תנועת החרם האנטישמית, ה-BDS, מקובלות היום על רוב החברה הישראלית. 

ישנן שתי אפשרויות: או שפעילי המחאה אינם מודעים לנזק ארוך הטווח שהם גורמים לישראל, מאחר שהכתמים שהשמאל הדביק בישראל לאורך השנים לא נעלמו כשהשמאל היה בשלטון. יצחק רבין, אהוד ברק ואהוד אולמרט לא זכו ליחס סלחני, כשיצאו למלחמות או למבצעים צבאיים. כלומר, ייתכן השמאל מתוך בורות כורה בשמחה בור אליו תיפול המדינה כולה.

או שפעילי המחאה מודעים היטב לנזק שהם גורמים למדינת ישראל ומעוניינים בכך, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים": הם משלימים עם העובדה, שיהיה להם קשה מאוד לחזור לשלטון בארץ ש"הם הקימו ובנו," ולכן הם מעדיפים להביא לחורבנה. כששומעים את דברי ההסתה של בכירים כאהוד ברק ואהוד אולמרט וכמה מבכירי הצמרת הביטחונית לשעבר, קשה מאוד להניח שהם אינם יודעים איזה נזק הם גורמים.

השבר התדמיתי הנורא הזה בא אחרי תקופת עדנה ארוכה יחסית לתדמיתה של ישראל בעולם: "האביב הערבי" וכישלונו לימדו רבים, שבעיות המזרח-התיכון אינן נובעות מהסכסוך הערבי-ישראלי או הפלשתיני-ישראלי בלבד, אלא משורה רבה מאוד של עימותים פנימיים ואזוריים, חברתיים, תרבותיים, אתניים וכלכליים; דאע"ש ו"משבר הפליטים" שבא בעקבותיו הביא את האזור וטרדותיו הרבות אל לב ליבה של אירופה. לפתע אירופאים רבים מצאו את עצמם דרים בשכנות למצבים עימה ישראל נאלצת להתמודד ולכן מבינים את ישראל יותר; ההתעצמות הטכנולוגית של ישראל והפיכתה לדגם מוביל בעולם במאבק נגד מגפת הקורונה הפכו את תדמיתה של ישראל בעיני רבים מ"צרה צרורה" ו"איום על ביטחון העולם ושלומו" לנכס שכדאי לחפש את קרבתו; וגם "הסכמי אברהם" הראו, שאפילו במזרח-התיכון משלימים עם קיומה של ישראל ומברכים על תרומתה האפשרית לאזור.

ואז, באה תאוות הנקם והשלטון של השמאל והרסה את הכול. ראיתי בסעודיה – שם ביקרתי באחרונה – את הדיווחים על המצב הפוליטי בישראל. בעוד שבמערב מדגישים את "קץ הדמוקרטיה" במדינות ערב תשומת הלב מופנית למה שנראה כחיסול עמוד השדרה של החברה הישראלית: הקונצנזוס הלאומי סביב צה"ל ושירות המילואים בו, כמו גם התגייסותם של בכירי המערכת הביטחונית נגד ממשלתה הנבחרת של ישראל. "הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון" נראית היום בעיני שכניה כחלשה, מפוצלת ועומדת בפני קריסה. גם כאן, נראה שאנשי "המחאה" אינם מבינים איזה נזק ארוך טווח נורא הם גורמים למדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, ועד כמה הם משרתים את אלה המייחלים לקצה והיעלמותה. 

אלדד בק

פורסם לראשונה ברבעון "האומה", גיליון 230, מאי 2023, ומובא כאן באדיבות המערכת.

* * *

זיוה שמיר

שירים ופזמונות גם לילדים

על צִדהּ הנסתר של שירת ביאליק לילדים ולנוער

בעת שיצא לאור ספרי הראשון על "שירי העם" של ביאליק ("הצרצר משורר הגלות", 1986)   לא היה על מדף הספרים של חקר ביאליק חיבור העוסק בתחום זה,  חוץ מחוברת דקה  שיצאה בסטנסיל לתלמידי שיעורו של  מורי ורבי פרופ' דב סדן, גדול חוקרי ביאליק בדורנו. חוברת זו – "סוגיית יידיש במסכת ביאליק" (1965) – מפאת קיצורה וקוצר-ימיה אינה נזכרת אפילו בערך "דב סדן" בוויקיפדיה, אך היא היתה הניצוץ שהדליק בי את הרצון לעסוק בתחום "נידח" זה, שכיום הוא נחשב בעיניי עיקר חידושו של ביאליק.

סדן הוא שעודד אותי לעסוק בהֶבֵּט הכמו-עממי של יצירת ביאליק, שבטעות לא זכה להיחקר כראוי.  בביתו ברחוב ביאליק בירושלים הוא נהג לארח את תלמידיו, לדון אתם על נושאי עבודתם, לעודד אותם להעמיק חקור ולהגיע לגמר המלאכה. בצוואתו הוריש את חקרי ביאליק שלו לאוניברסיטת תל-אביב, כי ראה שבמוסד אקדמי זה  התקבצו חוקרים אחדים שהתמחו בביאליק. תחת עינו  הפקוחה של ד"ר בועז שכביץ, מנהלו הראשון של מכון כץ לחקר הספרות. בראשית ינואר 1970 צורפתי לצוות ביאליק שבּוֹ פעלתי לצד  פרופ' גדעון טורי, ד"ר שמואל טרטנר וד"ר רות שנפלד.

 במקביל, כשהוצאתי את ספרי על שירי הילדים של ביאליק ("שירים ופזמונות גם לילדים", תל-אביב 1986)  לא היו על המדף חיבורים העוסקים בשירים הללו מנקודת-מוצָא פְּנים-ספרותית. הספר העיוני היחיד שהוקדש כולו לשירת הילדים של ביאליק היה באותה עת ספרו של ד"ר אוריאל אופק "גומות ח"ן" (תל-אביב, 1984), שעסק בחטיבת יצירה זו מצִדהּ ההיסטורי-התיעודי, ולא מצִדהּ הטקסטואלי. 

 לפני שהוציא אוריאל אופק  את ספרו, הוא הזמין אותי לשיחה,  שבָּהּ שיבח את כותרת המדור הקבוע שהיה לי באותה עת בעיתון "ידיעות אחרונות" ("אבני ח"ן – מאוצרות לשונו של ביאליק"), אף סיפר לי שהוא עומד לכלול בספרו החדש קטע  מתוך המדור הזה על שמות הבנות "צילי וגילי". בסוף שיחתנו  שאל אותי אוריאל אופק בחיוך אם לא אאשים אותו בחקיינות אם ייתן בראש ספרו את הכותרת "גומות ח"ן" הדומה לכותרת של מדורי. אמרתי לו, כמובן, שבחירתו יפה ומתאימה להפליא לספר שעיסוקו בשירי ילדים ושלכבוד ייחשב לי אם שני הספרים שלנו על שירת הילדים של ביאליק יעמדו יחדיו על אותו מדף.

בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986) העליתי הנחה שלא נשמעה עד אז בחקר ביאליק, והיא ששירי הילדים שימשו לביאליק כעין מסכה, שמאחוריה הסתיר את סודותיו האינטימיים ביותר. אגב ניתוח השירה ה"קלה" שמתי לב שדווקא בחטיבת שירה "נידחת" זו הִרשה  לעצמו המשורר לצקת תכנים חסויים  –  אישיים, פוליטיים, פואטיים, וכו'  – שאותם לא חשף בכתיבתו ה"קנונית". הוא פרק מעל לִבּוֹ את  העניינים הסמויים שהכבידו עליו, אך  שילב את המידע החסוי  דווקא במקום הבלתי צפוי ביותר, בהניחו שאיש לא יחפשוֹ במקום "נידח" כזה.

  במילים אחרות: ביאליק האמין כנראה  שאיש לא יחשוד שדווקא אותם שירים תמימים, שנכתבו למען קוראים תמימים, יכילו בתוכם "חומר נפץ" אישי – ביוגרפי, אידֵאולוגי ופוליטי.  את הטענה הזו ליוויתי בשלל דוגמאות. שוב ושוב התגלה לי שדווקא ביצירה ה"קלה" וה"עממית" מתגלים כמה מן הסודות הכמוסים  ביותר של ביאליק שאותם בחר להצניע מעין הקורא ביצירתו ה"אוטוביוגרפית" (לימים נהגו כמוהו גם שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג באחדים משיריהם לילדים).

  ההנחה הזאת היתה כאמור חידוש גמור שעליו קיבלתי את פרס לוין קיפניס לחקר ספרות הילדים. המשכתי לפתח אותה לא רק  בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986), אלא גם בספרי על המעשיות המחורזות של ביאליק ("לפי הטף", 2012) וכן בספריי על אגדותיו ("מה זאת אהבה", 1991  ו"מִים ומִקדם", 2012). בכל אלה הראיתי כי בדרך כלל יצא ביאליק מנקודת-מוצָא אישית שהציקה לו וביקשה את פורקנה; ממנה הפליג אל ענייני דיומא שהעסיקוהו, ומֵהם – במעגלים קונצנטריים הולכים וגדֵלים – אל הנושאים הארכיטיפיים וההיסטוריים  הגדולים, הלאומיים והאוניברסליים,   שהעסיקו את "קריית ספר" העברית בכל הדורות.

את הפרטים הללו איני מביאה כאן כדי לקשור לעצמי כתרים ולהתפאר בהֶשֵּׂגים, אלא כדי לקבוע "חֲזקה" על קניין רוחני שעליו עמלתי שנים ובימים אלה הוא עלול להיגזל  ממני ביד חזקה ובזרוע  נטויה על-ידי אנשים שהחליטו לנכס את הרעיון הזה לעצמם. אבחנות שלא זכיתי בהן מן ההפקר עומדות להיהפך "הפקר", שכל הרוצה יכול לקחת אותן ולעשות בהן כבתוך שלו,  כדי להתהדר בכתרים לא-לו. האנשים האלה באים לחרוש בשדה חרוש, אף-על-פי שעשרות רבות של תחומים של חקר ביאליק הם עדיין בבחינת "קרקע בתולה" המחכה לחוקרים שיהפכו את רגביה.

הנה, בפסטיבל הסופרים שייערך במטולה בעוד כשבוע, כך מבשרות המודעות, יציגו חוקרי ביאליק את "אחד החלקים המרתקים ביותר ביצירתו  [...]  מה שכינה "שירי עם" ושירי הילדים, שם שיקע בין השאר משמעויות עמוקות ולפעמים גם אלמנטים מחייו האישיים, יותר מאשר בשיריו הלאומיים הרציניים."

גם אם נתעלם מן הניסוח  המרושל של המודעה, ראוי לשאול: איך בדיוק ידגימו  "גדולי חוקרי ביאליק בימינו" את האבחנה שהם לא בראו ואף לא כתבו עליה אפילו מאמר אחד?  הם  הרי לא עמלו על פיתוחה, וממילא גם לא הביאו מעולם הוכחות וראָיות כלשהן שיבססוּהָ. האם ישתמשו לא רק בתיזה שאולה, אלא גם באותן הוכחות וראָיות הנטולות מנכסי-רוח שאינם שייכים להם?

על האבּסוּרד הזה כבר הצבעתי לא פעם: צַלָּם, שבסך-הכול לוחץ למשך שבריר שנייה על מצלמתו ומפרסם את התמונה שקלטה העדשה, יכול לתבוע ולקבל בצו בית-משפט פיצויים של רבבות שקלים מאדם שעשה שימוש ב"פרי עמלו" ללא בקשת רשות. בחקר הספרות, לעומת זאת, יכול עמיתךָ לגזול ולחמוס ממך פֵּרות עמל שעליהם טרחתָ  חודשים ארוכים, ולעִתים אפילו שנים,  ואין במוסדות להשכלה גבוהה ועדת אֶתיקה ראויה לשמה שתקרא את הלקחן לְסֵדֶר ותעניש אותו על מעשיו. לא  נותר לבעליו החוקיים של הקניין הרוחני אלא לתעד את מִמצאיו ולנסות להחזירם אל חיקו באמצעות עדויות ממוסמכות ומתוארכות. מדובר במלאכה לא קלה ולא נעימה, אך חיונית, למען שמירה והגנה  על האֶקוֹלוֹגיה של החיים האקדמיים.

ביקשתי לשמוע את דעתו של משפטן ידוע. הלה  קבע  בביטחון, ששום חוקר בכיר המעריך את עצמו לא יפר באופן בוטה כל-כך את הקוד האֶתי הנהוג באקדמיה, ולא יעשה שימוש נלוז באבחנות של זולתו מבלי שיביא דברים בשם אומרם. כך אמר לי המשפטן מתוך שכנוע עמוק שבאקדמיה יש דין ויש דיין. ואני אמרתי לו באירוניה שבקרוב אעדכן אותו  אם לאופטימיוּת שלו יש על מה לסמוך.

נחזור לעצם העניין: ההנחה הביקורתית שממנה יצאתי ושאותה ניסיתי לבסס בספריי על יצירת ביאליק לילדים  קבעה כאמור שביאליק  חשף,  שלא כצפוי, את סודותיו האינטימיים ביותר דווקא במקום שאינו מתאים כלל לווידויים אישיים, ולא ביצירה ה"קנונית" שבָּהּ הִרבָּה כביכול להתוודות על סבלותיו. במכלול שירתו נהג המשורר כידוע להשתמש תכופות בלשון "אני",  ואף כתב כמה וכמה פואמות ארוכות בעלות חזוּת אוטוביוגרפית, אך כל הפרטים "האישיים" שגילה כביכול על עצמו בשירים אלה הם ברוּבּם פרטים סטריאוטיפיים שמתאימים לתיאור חייו של כָּלאָדָם מישראל ולתיאורה של האומה כולה (עוני, יתמות, מערכת חינוך קלוקלת,  גירוש, נדודים, שיבה מן המרחקים, וכו'). דווקא את הפרטים האינטימיים והחד-פעמיים של חייו "האמיתיים", שעליהם הוא לא התוודה אפילו באיגרותיו לחבריו הטובים, שִׁרבּב ביאליק לתוך "שירי העם"  ושירי הילדים שלו (וכן לסיפוריו ולאגדותיו). בחסותן המגוננת של הפרסונות הבדיוניות של יצירתו "הקלה" וה"עממית" הוא נחשף הרבה יותר ממה שהיה מוכן להיחשף בליריקה ה"קנונית" שלו שנכתבה "עם הפָּנים לאומה".

כדי להדגים את ההנחה הביקורתית הזו, אתן כאן בקיצור דוגמאות אחדות מתחומים אחדים שנחשפו ביצירות לילדים דווקא. את כל אחת מהדוגמאות הללו פירטתי בחמישה ספרים שבהם עסקתי  ביצירתו הכמו-עממית של  ביאליק  (ששניים מהם הוקדשו לשירתו לילדים  ולנוער), וכאן הם מובאים בסגנון טלגרפי.

פרטי חיים אינטימיים:

כאמור, בספריי הראיתי שב"שירי העם" ובשירי הילדים הֵעז ביאליק לגעת בנושאים אינטימיים, ונתן בהם  פורקן למשקעים אישיים מעיקים  שרבצו על לִבּוֹ (געגועים לילדים משלו, חיי נישואים בלתי מסַפקים, סיפור התלבטותו בין שתי נשים,  פרֵדתו מן הציירת אירה יאן שאהבה אותו עד כְּלוֹת, ועוד ועוד).

 לפעמים נתן בשירי הילדים שלו  פורקן גם לטראומות אישיות קשות, כגון מותה בתאונה של ילדה מִבּנות השכנים שבְּני הזוג, מניה וחיים-נחמן ביאליק, "אימצו" לעצמם בתקופת ברלין. לאירוע זה אין זֵכר ביצירתו ה"קנונית" של ביאליק, או אפילו במכתביו לידידיו, אך ניתן לאתרו בשיריו לילדים ("המכונית" ו"הנער ביער"). את היצירות הללו חיבר המשורר בסמיכות לאירוע הטראומטי, ובשתיים מהם מתואר ילד שנעלם להוריו, ואלה ביכוהו כי חשבוהו כמת (ברי, שיר או מעשייה לילדים טיבם שהם מסתיימים ב"סוף טוב" ובשובו של הילד הביתה, וכך נהג גם ביאליק ביצירותיו לילדים).

 ובמאמר מוסגר אספר כי יום אחד הגיע למשרדי מר נחום קרוא (קרופניק), אחיה של אותה ילדה שנספתה בתאונה, לאחר שקרא את ספרי על שירי הילדים של ביאליק,  והראה לי את הילקוט של אחותו ואת דברי המספד שנשא ביאליק על קִברהּ. עודדתי אותו להעלות את הזיכרונות על אחותו ועל האירוע, והוא אכן העלה אותם בכתב-העת "עתמול" (כרך  כ"א,  אפריל 1998).

באותה פגישה מסר לידיי צילום של מחברת ובה טיוטות משירי ביאליק לילדים, שנשארה בידי אביו, ברוך קרופניק. בזכות המחברת הזאת יכולנו – חבריי ואנוכי ששקדנו אז על עריכת המהדורה האקדמית של שירי ביאליק  – לחדש חידושים רבים בחטיבה המוקדשת לשירי הילדים.

 ואולם, עוד בטרם אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת היה ביאליק נתון במשבר נפשי ממושך.  פקדה אותו תקופת התלבטות קשה שבָּהּ התקשה להחליט אם להמשיך בחיי נישואיו לאחר שבמשך עשר שנים לא הקימו הוא ורעייתו זרע. והרי לפי ההלכה חובתו של אדם מישראל לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה,  כדי לשאת אישה אחרת ולקיים את מצוַות "פְּרוּ וּרְבוּ" (גיטין צ', ב').  באותה עת התאהבה בו הציירת אירה יאן, שאיירה את מהדורת תרס"ח של שיריו, וניסתה לעודדו לעלות בעקבותיה לארץ-ישראל. את התלבטותו בין שתי נשים  ניתן לזהות בשיר הילדים "שתי בובות" (גם בין שירי העם שלו יש שירים על בחורים המתחבטים במי לבחור ובסופו של דבר יוצאים קירחים מכאן ומכאן).

 שתי הנשים שבחייו היו לכאורה דבר והיפוכו: זו צנועה וכנועה וזו עצמאית ומשוחררת, אך בדיקה טקסטואלית מראה שיש בהן לא מעט מן המשותף. בשיר הילדים פונה הדובר אל ה"דודים" (בכפל המשמעות של מושג זה), ומבקש שיסייעו לו להחליט מי מבּין השתיים טובה יותר בעבורו. התלבטותו זו התבטאה גם בשירו הכמו-עממי "אחת, שתיים" המתאר גבר שמתקשה לבחור בין שתיים:  "אַךְ אֵין מַגִּיד, אַךְ אֵין פּוֹתֵר, / מִי מֵהֶן אָהַבְתִּי יוֹתֵר."

על געגועיו לילדים משלו, למשל,  הוא לא כתב בגלוי ביצירתו "הקנונית", אך  כתב כמה וכמה פעמים בדרכי עקיפין בשיריו לילדים ובאגדות "ויהי היום". כך, למשל, בשיר-הילדים "אצבעוני"  ביטא המשורר את כמיהתו לידיד זעיר, המנותק מקשרי משפחה מכבידים, שיצהיל את ימי בדידותו. גם באגדה הכמו-עממית "ספר בראשית" הוא סיפר על זוג זקנים, שנמצא להם בערוב ימיהם ילד קטן, אשר ליָמים נחטף בדרכו אל ה"חדר" ולא שב הביתה. גם בשיר הכמו-עממי "פלוני יש לו" כיסה ביאליק על געגועיו לילדים משלו באמצעות תיאור של בעל מאוכזב, ההולך עם חשכה לבית שכנתו, ושם מקיפות אותו שש בנותיה ומרעיפות עליו אהבה (לשיר זה ניתן לתת גם פרשנות חלופית, בוטה ומפולפלת וכלל לא תמימה). 

לא קשה להראות ששוקעו כאן סודות נפש כמוסים רבים יותר ממה שהיה מוכן המשורר לשַׁקע ביצירה "הקנונית". כאמור, בחסותן המגוננת של הפרסונות הבדיוניות נחשף ביאליק יותר ממה שהיה מוכן להיחשף בליריקה שלו.

שירים רבים משיריו של ביאליק לילדים הם שירי אלפבית לגיל הרך, או שירים על יחסי מורה ותלמידיו. המשורר הציג בשירים אלה את שיטות הלימוד שפיתח ב"חדר המתוקן", ולגלג על שיטות ההוראה הרגרסיביות של ה"חדר" מן הנוסח הישן, שבּוֹ המלמד היה מכֶּה את תלמידיו ברצועה שבידו. התקופה שבָּהּ נאלץ לעבוד בהוראה (בסוסנוביץ ובאודסה) חִלחֲלה אפוא לשיריו לילדים ולסיפור הילדוּת שלו "ספיח". שירו "הגדי בבית המלמד" מגולל את סיפורה של מערכת יחסים של אב ובנו, המתפתחת בין מורה מסור לתלמידו האהוב. רגש כזה עולה ובוקע גם משיר הילדים "אֵם ועוללה", שבּו מתמוגגת האם היהודייה מ"חָכמתו" של בְּנָהּ: "הֲיֵשׁ כְּעוֹלָלִי? / הֲיֵשׁ כְּגוֹזָלִי? [...]  וּרְאוּ-נָא חֵן שְׂפָתָיו, / חָכְמָתוֹ הַרַבָּה, / בְּצַפְצְפוֹ 'אִמָּא' / וּבְמַלְמְלוֹ 'אַבָּא'." ביאליק התבונן כאן באירוניה באם המתפארת ב"גאוניותו" של בנה הביולוגי וגם ב"אב" (ה"מלמד") המתפאר בהֶשֵּׂגיו ה"מופלגים" של בנו הרוחני. ואולם, גם משירים אירוניים כאלה עולה כמדומה גם תחושת ההחמצה שחש המשורר בחייו העריריים.

עם צאתו של אחד-העם מאודסה, חש ביאליק תחושת יתמות כפולה ומכופלת – ללא דמות אב שתשמור את צעדיו וללא בנים שיִּתלו בו עין שואלת.

גם על הארץ ועל המפעל הציוני שעשה אז את צעדיו הראשונים לא הִרבּה ביאליק לכתוב בשירתו הקנונית, אך בשירו לילדים "פָּרָשׁ" ("רוּץ, בֶּן-סוּסִי") הוא גילה דברים שלא מלאוֹ לִבּוֹ לכתוב ביצירתו ה"קנונית".  הדברים סבוכים וארוכים, והמעוניינים יכולים לקרוא על כך באתר האישי שליwww.zivashamir.com  תחת הכותרת "רוצה, טוסה, יום וליל."

גם בשירו לילדים "מאחורי השער" גילה כמדומה סודות כמוסים על בואו לארץ בערוב יומו – סודות שעליהם לא העז לדבר במקומות אחרים, כגון אותם סודות "פרוידיאניים" הטמונים בשורות  "וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר, / וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה."

בסוף השיר "מאחורי השער" נותרים שני "גיבוריו" –  יונה ונער – מול השער הנעול. בתיאורו של השער הסגור והמסוגר,  יש נעילה כפולה ("דֶּלֶת הַשַּׁעַר"), המזכירה את תיאורו של שמשון, האוחז בדלתות שער העיר לאחר ביקורו בעזה אצל אישה זונה ("וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר"; שופטים ט"ז, ג'), בסמיכות רבה לפרשת פילגש בגבעה, שגרמה למלחמת אחים עקובה מדם בעם ישראל. שניים מפסוקיה של "פרשת פילגש בגבעה" משולבים בבית האחרון של "שיר הילדים" ה"קליל" שלפנינו ("אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה  –/ וְיוֹנָה עִם נָעַר / עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים / עַל דֶּלֶת הַשַּׁעַר").

גם בפרשת פילגש בגבעה משולבים הצירופים "אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל [...]  מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת," שופטים י"ט, כ"ב; "וְאֵין עֹנֶה"; שם שם, כ"ח). מה הטעם לאזכר פרשות הרצופות בחטאים אכזריים דווקא בשיר ילדים  תמים ובהיר? גם כאן הדברים סבוכים וארוכים. שוב ושוב מתגלה  כי המשורר ראה ביצירות לגיל הרך, לילדים ולנוער (כמו גם ב"שירי העם" שלו ובפזמוניו) שסתום לפריקת סודות אישיים שעליהם הוא לא היה מעוניין להתוודות בפומבי.

 גם סופהּ הטרגי של  אירה יאן – הציירת שהתאהבה בביאליק, שָׂרפה את כל הגשרים ונסעה לארץ-ישראל בתקווה שהמשורר יבוא בעקבותיה – לא מצא לכאורה את מקומו ביצירה ה"קנונית" של ביאליק^. (עד שהתברר לי ששירו "הולכת את מעמי" לא נכתב ב-1908, אלא כעשרים שנה מאוחר יותר, והוקדש לזכרהּ  של הציירת שמתה בטרם-עת). ואולם, את סיפורה הטרגי של הציירת אפשר למצוא בין שיטי האגדה לילדים ולנוער "האישה ומשפטה עם הרוח".   שוב ושוב מתברר שדווקא ביצירה האימפֶּרסונלית-כביכול, שּבה עומד המחבר מן הצד ומתבונן בדמויות ובאירועים מתוך עֶמדה בלתי מעורבת מתגלים כמה מן הסודות הכמוסים ביותר שלו, שעליהם נמנע מלכתוב בגלוי במקומות אחרים.

ניתן לתמוה איך לא כתב ביאליק דבר על סופו המר של ידידו יוסף-חיים ברנר, שחרף חילוקי דעות בענייני לשון וסגנון, שררה ביניהם אהבה הדדית.  ואולם, דומה שאם קוראים את שירו "גד גדיי" לעומקו, ניתן להבין שאין הוא מתאר רק  את קינתו של הילד על הגדי ש"טרוף טורף", אלא גם את קינתם של העם ומשוררו שספדו ליוסף-חיים שנקבר בטרם עת  בכותונת ספוגת דם. דומה שאכזבת הילד בשיר מבטא בעקיפין את צערו של ביאליק המזדקן והערירי על חברו יוסף-חיים, שהיה לו כבן, והלך לעולמו כי  טרוף טורף. ייתכן שמועד האירוע של רצח ברנר  (שאירע בשלהי המהפכה, בעת שביאליק התרוצץ להשיג היתר עלייה לו ולידידיו הסופרים) לא אִפשר לביאליק להספיד את ידידו כראוי, ועל כן חיפש מוצָא ומפלט לפריקת אירוע טראומטי זה, שהכביד על לִבּוֹ, דווקא בשיר ילדים "תמים".

וכך גם  בשיר הילדים "בנֵכר", שבּוֹ נחים על יצוע אחד אתרוג ולולב,  שבּוֹ מתוארת בסמוי גם תמונה מחיי הנישואים הבוגרים וחסרי האשליות, שריחָם נתפוגג וטעמם נָמַר. אמנם, באמצעות זיווּגם זה לזה של האתרוג והלולב תחת קורת גג הסכך של הסוכה, נרמזים כמובן  גם רמזים על מצבו של כל אדם גולה, גלות ממשית או מטפורית, אך כמו ב"שירי עם" ובשירי ילדים רבים של ביאליק, כלולים כאן כמדומה גם רמזים אוטו-אירוניים כאובים. בעת חיבורו של השיר שהה ביאליק בתחנת ביניים בדרך נדודיו מרוסיה לארץ-ישראל, ודומה שהשיר משקף את מצבו כגולה, אף רומז (בסיוע סמלים פרוידיאניים ידועים) לקשר המאכזב והפגום בין אישה  לגבר – בין דמות "נשית" מעוגלת, דמוית אתרוג, לבין דמות "גברית" מוארכת, דמוית לולב, הישֵנים זה לצד זה ללא חֶמדה.

הצד הפוליטי:

כתר "המשורר הלאומי" שהונח על ראש ביאליק לא הניח לו לדבר בגלוי על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, מחשש פן יגרמו דבריו לריב ומדון. על כן, את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלו גילה דווקא בשירי הילדים שלו. בעשור התל-אביבי שלו צידד ביאליק במדיניות ההבלגה של חיים ויצמן ושל מפלגות הפועלים, שקשרו את גורלן במנהיגותו של ויצמן (וכתב על כך את האגדה "שלשלת הדמים"), בעוד שז'בוטינסקי הטיף למדיניות של "יד קשה" ושל תגובה. את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלו חשף גם ב"אגדת שלושה וארבעה", שנתחברה בזמן מאורעות הדמים של שנת תרפ"ט. כאן  שילב ביאליק בדברי שלֹמה את המילים "קומה הבליגה", בניסיון להגן במרומז על מדיניות ההבלגה של ויצמן, ולבטא את התנגדותו למדיניות האגרוף ו"היד הקשה" של ז'בוטינסקי והרֶוויזיוניסטים.

 למעשה, ביאליק הביע את דעותיו הפוליטיות בשיריו לילדים בשלבים מוקדמים יותר, וכיום הם מתגלים לעין החוקר כמעט בכל שיר שנועד לגיל הרך, לילדים או לבני הנעורים. כך, למשל, שירו "קַן ציפור" מלמד שלכל תהליך יש עת הבשלה (רעיון שזכה לפיתוח גם  ב"אגדת שלושה וארבעה"), ואין להעיר ולעורר את הנפש אם זו עדיין לא הוכשרה למשימה. לפנינו גלגול ילדי של רעיון "הכשרת הלבבות" מבית-המדרש האחד-העמי, המלמד שאדם מישראל זקוק לחינוך יסודי וממושך,  כדברי אחד-העם, שיכשיר אותו גם  למטרות הישרדות, שצריך להשיגם בִֹן-לילה, אך בעיקר למטרות ביסוסם של חיים חדשים בארץ הבחירה (ולא להיחפז ולחבל ברעיון בעודו באִבּוֹ).

 גם "שיר העבודה והמלאכה" אינו שיר שגרתי של ברכת המזון, המשתייך לעולם האמונה והמסורת, אלא שיר פוליטי "חתרני",  המעודד את היהודי לעזוב את סִפו של בית-המדרש הישן ולדגול בפרוֹדוּקטיביזציה, ולא בחיי טַפּילות. לאחר השאלה הקונבנציונלית "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?" באה התשובה המפתיעה: "לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!" – המסתיימת בסימן קריאה חד-משמעי. משמע, אם לא ידאג האדם לעצמו, הוא יישאר בחוסר כול, כי אין השגחה עליונה שתגונן על גוזליה ותצילם מכל רעה. מדובר בשיר  המתבונן באירוניה בעולמם של "שומרי שְׁלוּמי אֱמוּנֵי ישראל" והמקטרג על  הבטלנות היהודית הלמדנית של היושבים ליד התנור בבית המדרש ואינם עושים דבר לתקנת האומה. זהו שיר המחנך את הילד היהודי לסמוך על הֶשֵּׂגיו בעולם המעשה, ושלא לחכות לחסדי שמַיים. בספריי הראיתי שביאליק התיר לעצמו להפר מצווֹת ואיסורים מדאורייתא ומדרבנן, ויותר מכל עשה זאת בשירי הילדים שלו דווקא.

  תכסיסי הפוליטיקה של עסקני הציונות המדינית, מעריציו של הרצל,  נראו לביאליק כ"מעשי ילדוּת" וכ"מעשי נערוּת", שאך כפסע ביניהם לבין משחקי הילדים. לפיכך שיר הילדים "מושי ותָדי וצעצועיהם" המתאר בגלוי שני ילדים המציגים לראווה את רכושם-צעצועיהם, מתאר בסמוי שני מנהיגים המציגים את מרכולתם בגאווה: " – אֲנִי שְׁמִי מוּשִׁי / וּבְיָדִי רְכוּשִׁי: / כַּנְפֵי הָרוּחַ / וּוַיְזָתָא הַכּוּשִׁי. // –  וַאֲנִי שְׁמִי תָּדִי / וְכָל טוּבִי עִמָּדִי: / כַּדּוּר פּוֹרֵחַ / וּפְתִילוֹ בְּיָדִי."

השם "תָּדי" ("תודי") עשוי לרמוז לתאודור הרצל, שבין סיפוריו מצוי סיפור על ספינת אוויר, ובין תוכניותיו ניתן למנות את "תכנית אוגנדה" (אפשר שזו נרמזת כאן מאִזכּוּר "ויזתא הכושי"). אחד-העם מיוצג כאן באמצעות השם "מושי" ("משה"), הרומז לאגודה הסודית ("בני משה") שהקים אחד-העם באודסה בז' באדר (יום לידתו ופטירתו האגדיים של משה רבנו) ולמאמרו החשוב "משה".

לגלוג מפורש ומפורט יותר על הרצל וחלומותיו מצוי בשיר הילדים "קטינא כל בו", ובו – כמו ב"ספיח" תיאור של מרכבה רתומה לפרשים-פרעושים, ואף תיאור דגל המדינה, פרי תכנונו של הרצל: "עַל הַתֹּרֶן נֵס הוֹקִיעַ –  / לִבְנַת סַפִּיר דְּמוּת רָקִיעַ, / גַּם עִם צוּרַת מָגֵן-דָּוִד / וּבַתָּוֶךְ כּוֹכָב שָׁבִיט." בהקשר זה ראוי להזכיר שביאליק חיבר גם פילייטון  בשם "מחאה על דרך החרוז",  על סוקולוב שצידד בהרצל במשבר אוגנדה, והוא חתום בידי שני ילדים קטנים.

את השקפתו המדינית המתונה והרֵאליסטית, שהתרחקה מן החלום ומן  האוטופיה, ביטא ביאליק גם בשיר הילדים "הנער ביער". סיפורו הגלוי של המעשייה המחורזת הזו מסַפּר על ילד שברח מן הלימודים אל היער, ובסופו של דבר מצא את הדרך הביתה בדרך נס – בעזרתו של אליהו הנביא. הסיפור הסמוי מסַפּר על עם שהתרחק מאביו (תרתי-משמע), אך חזר אליו ברגע שהבין שהגורל הצפוי לו "ביער" מפחיד יותר מרצועת המלמד ב"חדר" ומן השִׁיבה הביתה (בכל משמעיה של שִׁיבה זו). בסוף השיר נאמר שהנער עתיד לאכול כל ימיו "צימוקים וחרובים", ולא "שקדים וצימוקים", כמקובל בשירי העם על הילד היהודי ההולך ל"חדר". וכל כך למה?  משום שהאלגוריה הלאומית שלפנינו הרומזת לקוראיה שחלק מהעם יישאר בגלות, וימשיך לאכול "שקדים וצימוקים" (פרס שהעניקו הורים יהודיים בגולה לבניהם, תלמידי "החדר"), וחלקו יעלה לארץ-ישראל, ויסתפק בקב של חרובים (מאכל ארץ-ישראלי, המוּכר מסיפורי חסידים על "קפיצת הדרך" בדרך לארץ-ישראל(.

יוצא אפוא ששוב כָּלל ביאליק דווקא בין טוריו של שיר-ילדים "נאיבי"  תחזית רֵאליסטית וכְלל לא פלקטית לגבי עתיד עמו – תחזית הרחוקה ת"ק פרסה מהמסרים החזוניים החד-משמעיים, שנשמעו אז מפי עסקנים ציוניים מעל כל במה.

היחס לדת ולאיסוריה:

מתוך אותה גישה, הגורסת ששיר ילדים יכול להכיל בתוכו מסרים מורכבים, אפילו כאלה שאינם כביכול מעניינו של ילד, נהג ביאליק לבטל או להפר בשיריו לילדים מיני איסורים מן התורה ומרבנן, ולהתירם כלאחר יד. כך רמז לכאורה לקוראיו הצעירים שהרשות נתונה בידם לתקן תיקונים ולערוך "שולחן ערוך" חדש לצורכי החיים המתחדשים בארץ-ישראל.

כך, למשל, בשירו "נדנדה" נכתב במפורש: "מַה לְּמַעְלָה? / מַה לְּמָטָּה? – / רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה," כמתוך זלזול גמור באזהרה המפורשת: "כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" (חגיגה י"א ע"ב).

ואם לא די בכך, הרי שגם באגדה המעובדת "אלוף בצלות ואלוף שום" זִלזל כביכול ביאליק  באזהרה המפורשת הזו, בתארו על דרך האבּסוּרד את בן המלך שוחר-הדעת, אשר "דִּבֶּר בְּחָכְמָה עַל-עוֹלָם וּמְלֹאוֹ, / וַיְהִי חָכָם בַּיּוֹם וְחָכָם בַּלָּיְלָה, / יָדַע מַה-לְּמַטָּה וּמַה לְּמָעְלָה, / מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר, / וּלְהַבְדִּיל בֵּין-הַלָּבָן וּבֵין הַשָּׁחֹר, / בֵּין חֲמוֹר בֶּן-אֲתוֹנוֹת וּבֵין חֲמַר-מְרָת, / וּבֵין יֵינוֹת קַפְרִיסִין וּבֵין מֵימֵי פְרָת, / סוֹף דָּבָר, בָּחוּר בֶּן-חַיִל וּבֵן פֹּרָת!"

כך נהג ביאליק באיסורים קבועים וקפואים, וכך הבליע את הגבולות שבּין קודש לחול. אמירה נועזת זו, המובלעת כבדרך-אגב ביצירה "תמימה" לילדים, היא חלק מתוכנית כוללת שקיבל ביאליק על עצמו: להוריד את מעמדו של האיסור ההלכתי, ולהבליע את הגבולות בין קודש לחול.

 הדובר בשיר "נדנדה" רומז לשותפו כי  אין איש מלבדם ("רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה"), וניתן להם לעשות כלבבם. במילים אחרות, כדברי יל"ג ב"בין שִׁני אריות", אין  "עַיִן רֹאָה" ואין "אֹזֶן שׁוֹמָעַת." מותר לו לאדם לעשות את העולה על רוחו מבלי להתייסר ולהיענש על מעשיו. דברי  כפירה אלה והטחה כלפי שמיים מבוססים אָמנם על פסוקים ממשלי ומפרקי אבות, אך  בשירת יל"ג הם רמזו – לראשונה בספרות העברית – כי פסה מקרב המשכילים האמונה בתורת הגמול.

ביאליק הוסיף "להתיר" איסורים מקודשים: כך, למשל, בשיר הילדים "גן עדן התחתון" מתוארים המאכלים, העפים מאליהם לתוך הפה, תוך חילול חוקי הכשרות והפרת מצוות "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, י"ט) ו"כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ [...] לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים" (דברים כ"ב, ו'), שהרי: "וּפַלְגֵי דְבַשׁ וְחָלָב / יָרוּצוּ בְּכָל מַעְגָּלָיו; / וַחֲרִיצֵי גְבִינָה, חֲרִיצִים חֲרִיצִים, / עוֹלִים מִן הָאָרֶץ וּמְצִיצִים, / גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים וּקְטַנֵּי-קְטַנִּים, / קְבוּעִים בַּמִּרְצֶפֶת כַּאֲבָנִים, / וְיוֹנִים צְלוּיוֹת, הֵן וְגוֹזְלֵיהֶן, / מְעוֹפְפוֹת וּבָאוֹת אֶל הַפֶּה מֵאֲלֵיהֶן."

כך גם בשיר על הדג, שיודע שקִצו קרֵב, שהובא לעיל: "הִנֵּנִי, הִנֵּנִי / קָחֵנִי, תָּפְשֵׂנִי / לַסִּיר הוֹרִידֵנִי, // וּבְאָבִי בַּשְּׁלֵנִי, / וּבְאָחִי מְלָחֵנִי / וְאַחַר תֹּאכְלֵנִי."  אמנם איסור האם על הבנים אינו חל על דגים, אך ניכרת כאן האכזריות  שבאכילת האב על בנו והאח על אחיו. כפי שראינו ביאליק אינו מהסס לנפּץ כללי מוסר, הן בשיריו "הקנוניים" הן ביצירתו ה"קלה" לילדים. 

וכבר ראינו ש"שיר העבודה והמלאכה" בנוי במתכונת שירים אירופיים של ברכת המזון ("מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רָב? / וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?") – אך במקום להודות לבורא עולם על החסדים שהוא משפּיע על ברואיו, השיר מעניק, שלא כצפוי,  מסר חילוני, פוזיטיביסטי. לאחר השאלה הקונבנציונלית "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?" באה התשובה המפתיעה: "לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!" – הרומזת שאם לא ידאג האדם לעצמו, הוא יישאר בחוסר כול, כי אין השגחה עליונה המגוננת על גוזליה.

 אפילו בתוך שיר סיפורי  שתרגם מגרמנית – "מסע הדג" של תום זיידמן-פרויד – שבר ביאליק, במתכוון או באקראי, איסור מדאורייתא. בתורה הן כתוב במפורש "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (דברים כ"ג, כ"ה), ואילו ביאליק "מתיר" לילדים המלקטים פֵּרות בגן לאכול מן הפרי כאוות נפשם ואף לתת בכליהם, בניגוד למצוּוה בתורה:  "וְסֻלָּם בְּיָדָם וְסַלֵּי נְצָרִים, / וְקָטְפוּ [...] גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים וּבְשֵׁלִים, / קָטֹף וְלַקֵּט וְנָתֹן בַּכֵּלִים. / וּמִדֵּי עֲשׂוֹתָם לֹא יָשִׁיבוּ אֶת יָדָם / מֵהָטִיל לִגְרוֹנָם גַּרְגֵּר מְאָדָּם."

בהתירו איסורים מדאורייתא ומדרבנן רמז ביאליק כי "היהודי החדש", מה גם החלוצים בארץ-ישראל, חי בעולם חופשי, שבּוֹ שולטים ציווּייה של "דת העבודה" לא פחות מחוקיו של הר סיני.  ונשאלת השאלה: מדוע שילב ביאליק ביצירתו לילדים יסודות "חתרניים" כאלה ואחרים ששום ילד לא יחשוד בקיומם, ואפילו המבוגרים יתקשו לאתרם ולהבינם?

דומה שמאחורי הדברים מסתתרת מחשבה פדגוגית מעמיקה: ילמדו הילדים בראשית דרכם את הדברים הקשים  בצורה קלה, צבעונית ומושכת, ולכשייפגשו בבגרותם עם סוגיות קשות כאלה (פילוסופיות, פוליטיות, פואטיות, הלכתיות, ועוד), הם יוכלו להתמודד אִתן ולהבינן ביתר קלות, לאחר שהכללים המופשטים של הדיון הלוגי כבר נטבעו ונטמעו בהם  כמבּלי מֵשֹים.

ב"התרת" האיסורים מדאורייתא ומדרבנן גם רמז ביאליק לקוראיו, הבוגרים והצעירים, שלא לקפּוא על השמרים ולדבּוק בהלכות שהתאימו לעולם העתיק: יש להתחדש ולתקן תקנות חדשות לצורכי החיים החדשים. ובמציאוּת הפנים ספרותית: אין לדבוק בקלישאות חבוטות ושחוקות, ומן הראוי לשבור את ציפיות קהל הקוראים ואת תגובות הקבע  (stock responses) שלו.

ואולם, ביאליק לא חשב, כמו מ"י ברדיצ'בסקי, שצריך להרוס מִקדש ישָׁן כדי לִבנות מִקדש חדש, אלא ביקש לִבנות את המִקדש החדש ממכיתות הישָׁן. הוא ידע שצעירי הדור נפרדו זה מכבר מסִפּוֹ של בית המדרש הישן, וביקש להביא את אוצרות הרוח של עם ישראל אל סִפּם, כדי שלא תישכח תורה מישראל.

גם בשיר הילדים "בגינת הירק" איתרתי (בצד סוגיות פסיכולוגיות וסוציולוגיות שעניינו את ביאליק, כפי שעולה מעיון בספרייתו הפרטית) עיסוק בשאלות הלכתיות מתוך סדר זרעים, שאותו פירש ביאליק לצורכי מערכת החינוך. התברר לי להפתעתי ששרטוט חלקת האדמה בפירושו של ביאליק זהה לסדר ה"מחול" של זוגות הירקות בשיר הילדים (ראו בהרצאה על שיר זה מיום 28.3.2022 לפני  מליאת האקדמיה ללשון העברית,  המצורפת בשולי דבריי).

וישנם עוד הרעיונות החברתיים המתקדמים של ביאליק, שחִלחֲלו, רעיונות פואטיים כגון הלעג על העברית הכבדה של ספרות ההשכלה, הוויכוחים הלינגוויסטיים על מעמדם של התחדישים בשפה המדוברת (אסכולת בן-יהודה מול אסכולת אודסה של אחד-העם, מנדלי, ביאליק וחבריהם), ואין לדברים סוף.

עברו כמעט ארבעים שנה מיום פרסום ספרי הראשון על שירי הילדים של ביאליק, ופרט לאותו ספר שחיברתי על מעשיותיו המחורזות לילדים ("לפי הטף", 2021) לא השתנה המצב בתחום זה באופן משמעותי. הספרים המעטים שנוספו בחקר ביאליק בשנים האחרונות עוסקים בעיקר בליריקה ה"קנונית" שלו, ולא בחטיבות שירתו הכמו-עממיות. השגיאות הרבות הזרוּעות בהן הן עניין למאמר אחר.

בהביני שעבודה של שנים עלולה לעבור בִּן-רגע לידי מי שלא כתב על שיריו של ביאליק לילדים ספר או אפילו מאמר אחד, העליתי את הדברים שלפניכם. מדברים אלה ניתן להבין שהתיזה שהעליתי לראשונה ב-1986 ופיתחתי לאורך השנים הצדיקה את עצמה. עקב היותו משורר לאומי שעמד בסימן הקונצנזוס הלאומי העטה ביאליק על דעותיו – ביצירות הפולקלור שלו ובשירי העם שלו  – מסכה אימפֶּרסונלית שהעניקה לו חופש לבטא סודות מעולמו האישי, הביוגרפי והאידֵאי, בדרכי עקיפין ובאופן ש"זר לא יבין זאת."

"העובדה שהניצוץ שחצבת מצוּר המחצבת שלך הדליק אש גדולה," אמר לי עמיתי ד"ר שמואל טרטנר,  חוקר ביאליק, "צריכה דווקא לשמח אותך. זהו סימן  שהעלית בחכתך רעיון מצוין, שגם אחרים שמחים לנכֵּס אותו לעצמם."

ואני אמרתי לעמיתי  שהייתי שמחה הרבה יותר אם אותם חוקרים "גדולים"  היו  מעלים את מִמצאי מחקרם על הכתב – במאמר או בספר – כדי שחידושיהם יעמדו במבחן הביקורת. אם יעשו כן, אפשר שאוכל סוף-סוף ללמוד מֵהם משהו חדש שעדיין לא עלה בספריי על ביאליק.  אם אכן אמצא בדבריהם מִמצאים חדשים ומקוריים, שאינם יבול של "חריש בשדה חרוש", אשמח להודות בכך ולהביא דברים בשם אומרם.

זיוה שמיר

* * *

יוסי אחימאיר

תובנות מ"כנס הרצליה"

קמפוס אוניברסיטת רייכמן בלב הרצליה הוא מן היפים בישראל. אני זוכר אותו מימי הבראשית שלו, כמרכז הבינתחומי, מכללה שהלכה מראשיתה בגדול. לצד מבני קומה אחת משומרים וגגות רעפים, צמחיה עשירה ומימצאים ארכיאולוגיים, צצו מבנים חדשים, עם ציוד משוכלל, ואולמי הרצאות מרהיבים. שלט קטן, כמעט נסתר מעין, מספר כי במיתחם זה שכן בעבר הבסיס המרכזי של כוחות הנ"מ בצבא ההגנה לישראל מראשית המדינה עד 1994.

ממיתחם צבאי הפך השטח למיתחם אקדמי מפואר, ומאז שנת 2000 מארח המרכז, וכיום האוניברסיטה, את "כנס הרצליה" רב המוניטין. מדינאים מהארץ ומהעולם, פוליטיקאים, חוקרים, אנשי תקשורת, מתכנסים לשני ימי דיונים רצופים, גדושים, להשמיע ברמה את קולם, מימצאיהם, דעותיהם. זוהי במה רבת תהודה, שמנוצלת להשמיע דעות חדשניות, כוונות מדיניות, רמזים לתוכניות לעתיד.

לא פעם הובעה תרעומת כאילו "כנס הרצליה" גונב את ההצגה לכנסת ישראל. כידוע, כאשר נישא נאום חשוב ודרמטי בכנסת, ההפרעות הן רבות. לא כן בהרצליה. הנואם "מטיל את הפצצה", מסתלק לו ונפתח פולמוס ציבורי עז. המקרה המפורסם ביותר הוא מ-19 בדצמבר 2003. ראש הממשלה אריאל שרון נשא את "נאום הרצליה" על ההתנתקות, אמר כי לא יחכה עד שהפלסטינים יעשו מאמץ לפתרון הסיכסוך וייזום מהלך חד צדדי – פינוי התנחלויות. אמר וביצע. עברו שנתיים וגוש קטיף על 8,000 מתיישביו נעקר ממקומו.

בשבוע שעבר התקיים בקמפוס רייכמן כנס הרצליה ה-23, תחת הכותרת: "חזון ואסטרטגיה בעידן של אי-ודאות". ראש הממשלה בנימין נתניהו לא נטל בו חלק. כצפוי, גם מהכנס הנוכחי יצאו כמה כותרות מעניינות שדווחו בהרחבה בכלי התקשורת. אף כי כמה משרי ממשלה נשאו דברם בכנס, או רואיינו, אי אפשר היה שלא לחוש ברוח האנטי-ממשלתית, שלא לומר מוטה, שנשבה מכמה ממושביו, בצדק או שלא בצדק. כמשתתף מוזמן – ותודה ליו"ר הכנס, ידידי האלוף (מיל') עמוס גלעד, על האירגון המופלא – אתה בורר לעצמך מושבים שלהם תאזין, מה עוד שהכנס העמוס מתנהל בשני מסלולים מקבילים.

במוקד הכנס הפעם עמדו יחסי ישראל-ארה"ב. שוב ושוב עלתה השאלה, מדוע בושש הנשיא ביידן מלהזמין לבית הלבן את ראש ממשלת בעלת הברית ישראל. האין הדבר מעיד על נסיגה ביחסים בין שתי המדינות, החולקות ביניהן אותם ערכים ואותם אינטרסים?

ומעניין: כל הדוברים האמריקניים ובראשם השגריר הפורש תום ניידס, שללו מכל וכל את הדעה כאילו אמריקה מתרחקת מישראל, סיפרו על מערכת יחסים מעמיקה בכל הדרגים, מאות שיתופי פעולה שאינם מוכרים ברבים, גם אם הובעה בוושינגטון לא פעם ביקורת כזו או אחרת על מהלכים והתבטאויות בצד שלנו. לעומתם, הדוברים הישראלים ביקרו בחריפות את "ההידרדרות ביחסים", באשמת הממשלה כמובן, הניפו אצבע מאשימה כלפי נתניהו, והזהירו מפני הבאות. חשבת בליבי, האם פרופ' יוסי שיין וחבריו לדעה מדברים בשפת העובדות או בשפת הפוליטיקה?

אין לכחד כי הכנס עמד בסימן פוליטי, מושבים שנישאו בהם דברים שאינם נופלים בחריפותם והטייתם מדברים שנשמעים בהפגנות-קפלן-בלפור. כך מושב על המשבר הפנימי, שבו הדוברים – גדי אייזנקוט, תמיר פרדו, אמיר אשל, ובהנחיית לא אחר מאשר בן כספית – חזרו על התבטאויותיהם הקיצוניות נגד הממשלה. כלום אי אפשר היה לצוות למושב גם דובר שדעתו שונה?

או מושב בהרכב פוליטי דומה – יורם כהן, רוני אלשייך, משה לדור ושרגא אלידע – תחת הכותרת "ישראל על סף תהום?" – האם רק את רואי-השחורות הללו מכנסים לדיון שמסקנותיו ידועות מראש?

והיה מושב על ה"מחאות". לרגע נכנסתי שמה ויצאתי מיד. לשמחתי, רק מעטים באו להקשיב לאמיר השכל ולחבריו על ה"דיקטטורה".

ואסיים באפיזודה. כמו בשאר הראיונות, גם הנשיא לשעבר ראובן ("תקראו לי רובי") ריבלין זכה לראיון מלטף. שמעתי את דבריו בקשב רב, שנאמרו גם בהומור האופייני לו וגם מתוך מרירות לא מוסתרת. היה זה רובי שאינו מסתיר את איבתו למי שהיה והינו ראש הממשלה (את שמו הס מלהזכיר). והנה ביציאה מהאולם, הוא הופתע לראות אותי – חריג בנוף מוחאי הכפיים לאמירותיו ולכל מי שגידף במושבי הכנס את ראש הממשלה והממשלה. "שלום ביביסט, יש לך דף מסרים בכיס?" – פלט לעברי ומיהר לדרכו.

שאלה לי אליך, כבוד הנשיא-לשעבר: גם בהיותך האזרח מספר אחת, לא החמצת כל הזדמנות בפניי לדבר סרה בנתניהו, לעיתים בצדק, לעיתים לא. האם הכול כפוף לחשבון אישי, שיש לך עם מי שלא תמך בבחירתך לנשיאות? ומדוע אתה בז לכל מי מחבריך שנשאר בליכוד? וכי אינך יודע שאפשר להיות ליכודניק, איש מורשת, ולא "ביביבסט" שמאושר מכל המתרחש?

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר-זאב

חזיון לילה

עָרִים חֲרוּכוֹת –

רוֹעֵי צֹאן בִּנְאוֹת מִדְבָּר, דְּיוּנוֹת מְחַפְּשׂוֹת מַגָּע.

בָּז גַּמָּדִי אַפְרִיקָנִי בִּמְעַרְבֹּלֶת חוֹלוֹת נוֹדְדִים עִם עֵיט עֲרָבוֹת.

חֲסִידוֹן וָרֹד מְאַבֵּד אֶת חוּשׁ הַכִּוּוּן,

מְבַקֵּשׁ לָנוּחַ,

לִבְלֹם סַעֲרַת חַטֹּאוֹת נְעוּרִים.

בְּלַהַט מִתְקֶפֶת דּוֹרְסֵי יוֹם אֲנִי מִשְׂתָּרֵעַ בְּצֵל

אֵקָלִיפְּטוּס אָדֹם,

בְּמָקוֹם מֻכָּר שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לְאִישׁ, אוּלַי

לִמְתֵי אַהֲבָה.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" – "קשב לשירה" 2012.

אֵקָלִיפְּטוּס אָדֹם, ויקיפדיה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏31.5.23

* המהלך החשוב מכול – מסביב ייהום הסער ובבית הנשיא מתרחש המהלך הלאומי החשוב ביותר – ההידברות בניסיון לעצב רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה סיכויי המהלך, אך אני יודע שכל אלטרנטיבה לו – הרת אסון.

אלטרנטיבה אחת היא שהרוב הדורסני יממש את המהפכה המשטרית. המהפכה המשטרית היא התנקשות בדמוקרטיה הישראלית, היא תדרדר אותנו לעימות פנימי שלא ידענו כמותו. היא תדרדר לתהום את החברה, הכלכלה, יחסי החוץ והביטחון של ישראל.

אלטרנטיבה שנייה היא שבאמצעות מאבק חריף ואלים המהפכה תסוכל ללא רפורמה חלופית, ציבור המונה כחצי העם יחוש שהמדינה והדמוקרטיה נגנבו ממנו והדבר יוליך לעימות לא פחות חריף מזה שיקרה אם המהפכה תתממש. וגם במקרה הזה מדובר בשבר חברתי, כלכלי וביטחוני.

לכן, הצלחת ההידברות היא אינטרס לאומי עליון, אולי האינטרס הלאומי העליון. היא חייבת להצליח. ואני מאמין שהיא תצליח, כיוון שהאלטרנטיבות כה מסוכנות.

הצלחת ההידברות היא אינטרס לאומי עליון לא רק בהשוואה לאלטרנטיבות, אלא גם כיוון שיש צורך אמיתי ברפורמה במערכת המשפט, אפשר לגבש סביבה הסכמה רחבה והיא תשפר באופן משמעותי את מערכת המשפט הישראלית.

אלה שמנסים לחבל בהידברות, כמו יריב לוין, אהוד ברק, רוטמן, ליברמן, סמוטריץ', מיכאלי והקיצונים והמתלהמים בשני הצדדים – חותרים תחת האינטרס הלאומי. אני מקווה שנתניהו, לפיד וגנץ יגלו מנהיגות אמת, לא ייגררו אחרי הקיצונים, ויקדמו את ההסכמה, מתוך אחריות לעתידה ושלומה של מדינת ישראל. פוליטיקה של הכנעה מובילה אותנו מדחי לדחי. מה שנחוץ לחברה הישראלי, הוא פוליטיקה של הסכמות.

* חזית המאבק על הדמוקרטיה – הוועדה למינוי שופטים היא חזית המאבק על הדמוקרטיה הישראלית. כנראה שהמזימה להשתלט על הוועדה כדי שהממשלה תשלוט על הרשות השופטת – לב ליבה של המהפכה המשטרית, ייגנז לעת עתה ונציגי הכנסת יהיו נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה, כך שלא יהיה רוב לקואליציה. למה "כנראה"? כי עד שלא נדע שאכן נבחר נציג האופוזיציה, כדאי להיות ערניים ולוודא שלא נעשה תרגיל השתלטות על הוועדה.

מי יהיה נציג האופוזיציה? זו שאלה קריטית. במקום שראשי האופוזיציה יישבו ויסכימו מי הנציג המתאים ביותר, כלומר מי שיידע לתת פייט ולא איזה פראייר שאפשר לסובב אותו, ויתייצבו מאחוריו כאיש אחד, מתחילה מלחמה פומבית בין סיעות האופוזיציה על זהות הנציג. בושה.

בעיניי, המתאים והמנוסה ביותר הוא גדעון סער. אמנם הוא הודיע שאין בכוונתו להתמודד על חברות בוועדה שבראשה עומד עוכר המשפט יריב לוין. אך לדעתי יש להפעיל עליו לחץ כבד כדי שייעתר וימלא את התפקיד.

* שופטים מטעם – "יריב לוין לא מוותר על בחירת שני שופטים מטעמו" (כותרת ראשית (ynet. שופטים מטעם – קץ הפרדת הרשויות, אבדן האיזונים והבלמים ולפיכך – חורבן הדמוקרטיה, ובנוסף לכך מתכון לשחיתות.

* עוכר המשפט - סביבתו של לוין מדליפה איומים שהוא לא יכנס את הוועדה למינוי שופטים ולא ייבחרו שופטים חדשים. יש במידע הזה צד חיובי – הבנה של לוין שהמהפכה המשטרית, שלב ליבה הוא הניסיון להשתלט על הוועדה למינוי שופטים, לא תעבור. אבל האיום המאפיוזי שלו חמור ביותר. המסר שלו הוא: מי צריך שופטים אם אני לא שולט בהם?

הבעייה הגדולה ביותר במערכת המשפט היא עינוי הדין, תוצאה של מחסור בשופטים. רפורמה אמיתית, קונסטרוקטיבית, הייתה עוסקת קודם כל בכך. אם לוין לא יכנס את הוועדה, תהיה זו חבלה במזיד במערכת המשפט ובציבור הישראלי.

האיש אינו ראוי להיות שר המשפטים.

* מעוז הדמוקרטיה – ההתפרעות בהרצאתו של רוטמן באוניברסיטת תל-אביב וכיסוי מכוניתו בסטיקרים היא מעשה ביריונות-פוליטית הראוי להוקעה. גם הצודק במאבקים אינו מקדש את כל האמצעים. המאבק נגד המהפכה המשטרית הוא מאבק צודק, אך אינו מקדש רבים מן האמצעים של הקיצונים במחאה (שבסופו של דבר רק פוגעים בה).

ח"כ מרב כהן אמרה: "הוא מגיע למעוז הדמוקרטיה. מה הוא ציפה שהם יעשו?" אם הוא הגיע למעוז הדמוקרטיה, עליו לצפות, בצדק, שיתנו לו במה, יאזינו לו ויתווכחו אתו בכבוד. ככה נוהגים בדמוקרטיה ולבטח במעוז הדמוקרטיה.

* המותר והאסור במאבקים ציבוריים – הממשלה הזאת קמה באופן ישיר בשל טרור אישי שהופעל נגד ח"כים ובני משפחותיהם, במטרה להוציא אותם משיווי משקלם ולהפיל בכך את הממשלה. והשיטה הנואלת הזו צלחה; עידית סילמן התפוררה לאבק, והפילה את הממשלה, לא לפני שמכרה את נשמתה תמורת אתנן של שריון בליכוד והבטחת תפקיד שרה בממשלת נתניהו. ואחריה גם ניר אורבך קרס. מי שעמד בראש המתקפה הביביריונית הזאת היה נתניהו.

לכן, כאשר הוא וחבריו מתבכיינים על שבמסגרת המחאה פועלים נגדם באותה שיטה, הם מגלים צביעות ביביסטית אופיינית. ויש הבדל בין המקרים. כעת מדובר במאבק על נושא עקרוני, מהותי ממדרגה ראשונה – מאבק נגד מהפכה משטרית. אז היה מדובר בדה-לגיטימציה לממשלה אך ורק כיוון שראש הממשלה לא היה נתניהו אלא אדם אחר.

עם זאת, ללא קשר לצביעות הזאת, אני מסכים עם דבריהם של חברי סיעת הליכוד נגד המרדף אחרי השרים והח"כים בבתיהם ובכל מקום אליו הם מגיעים. זו שיטה פסולה ומגונה. היא היתה פסולה כאשר הם עשו זאת והיא פסולה כאשר היא נעשית נגדם. והיא היתה פסולה בבלפוריאדה ובמחאה נגד מנדלבליט.

יש לשים קץ לתופעה. הדרך לכך אינה באמצעות חקיקה. חקיקה להגבלת מחאה, ובפרט חקיקה חד-צדדית כזו, מסוכנת מאוד והיא מדרון חלקלק בדרך לסתימת פיות. הדרך לכך היא בהידברות ובהסכמות.

אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה משפטית בהסכמה רחבה. לאחר מכן יש לנהל הידברות בין חלקי הציבור השונים, על גבולות המאבקים הפוליטיים והציבוריים. במאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית נחצו הרבה קווים אדומים, ובראש ובראשונה נושא הסרבנות. יש להגיע להסכמות על המותר והאסור ועל הקווים האדומים.

* בדיוק כמו כהנא – דרכם של רדיקלים פנאטים, היא להציג את המציאות כברירה בין שתי החלופות הקיצוניות ביותר. כל האפשרויות האחרות לא קיימות בעיניהם הדיכוטומיות.

בפשקוויל שפירסם בשוקניה, כתב גדעון לוי שבסוף יש רק שתי אפשרויות: "נכבה 2" או "מדינה דמוקרטית אחת מהים עד הירדן." "נכבה 2", כוונתו לגירוש אלים של כל ערביי א"י (תוך רמז לנראטיב המתבכיין של הפלשתינאים על האסון שהם המיטו על עצמם בניסיונם להמיט אותו עלינו). "מדינה דמוקרטית אחת מהים עד הירדן," זה ביטוי מכובס לחורבן מדינת ישראל והקמת מדינה לא יהודית על חורבותיה.

בכך הוא מציג את כל מי שתומך במדינה יהודית בגבולות כלשהן, גם בגבולות 4.6.67 במסגרת פתרון שתי המדינות, כמי שתומך בגירוש הערבים, כי בעיניו הדרך היחידה לקיים מדינה יהודית היא לגרש את הערבים. כהנא, תמונת הראי שלו, לא היה מנסח זאת אחרת.

* למה ווטרס שונא את רוגל אלפר – רוגל אלפר פירסם פשקוויל תמיכה והערצה נלהב בגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס. הוא גינה את השמאל הציוני ששונא את ווטרס, וציין שבנושא ווטרס אין שום הבדל בין מצביעי בן גביר ומצביעי מרצ, בין הכהניסטים ובין השמאל הציוני. אבל הוא, אלפר, שונה. הוא לא ציוני. הוא אנטי ציוני. והוא מעריץ את ווטרס. הוא אינו מעריץ אותו למרות שהוא אנטישמי. הוא מעריץ אותו כיוון שהוא אנטישמי. הוא מעריץ את האנטישמיות שלו.

כידוע, דייוויד גילמור, שותפו של ווטרס ללהקת "פינק פלויד" הוקיע אותו והגדיר אותו אנטישמי. ולכן, אלפר תופס צד והוא עם ווטרס ומגנה את גילמור.

אלפר מכחיש את האנטישמיות של ווטרס ומגדיר אותה... "אנטי ציונות". חחחחח. זה בערך כמו להגדיר את אלפר האוטו אנטישמי "אנטי ציוני". אצל שניהם, האנטי ציונות היא אנטישמיות מזוקקת. רק שהאנטישמיות של אלפר היא נחותה יותר, כי אין אנטישמיות נחותה יותר מאוטו-אנטישמיות.

אלפר מציין שהכהניסטים והשמאל הציוני שונאים את ווטרס באותה מידה. גם ווטרס שונא אותם באותה מידה. אבל הוא שונא באותה מידה גם אוטו-אנטישמים המעריצים אותו כמו גדעון לוי ורוגל אלפר. כי מבחינת אנטישמים כמותו, יהודי נשאר יהודי, גם אם הוא מתכחש לעמו.

* להבת אש זרה – הכנופיה הכהניסטית האלימה להב"ה, היא קו-קלוקס-קלאן הישראלית. מנהיגה הוא בנצי גופשטיין, חברו הקרוב ושותפו של בן גביר ואחד הנתעבים בכהניסטים. להב"ה, לצד לה-פמיליה, היא הזרוע הצבאית של הכהניזם (אך היא פחות מסוכנת מהזרוע המדינית, בהנהגת הדוצ'ה בן גביר, שמנסה להקים מיליציה פשיסטית כהניסטית תחת שם הקוד המכובס "המשמר הלאומי").

כעת, להב"ה מציתה את האש הזרה של השנאה והקנאות וההסתה נגד מצעד הגאווה. מי שהיה שותף כל השנים למפגני השנאה הללו היה בן גביר עצמו. כעוכר דין, הוא ייצג את בני משפחתו של המחבל ישי שליסל, רוצחה של הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה, באותו לילה מר ונמהר שבו כהניסטים אחרים ביצעו את הטבח בדומא, שבו הם רצחו תינוק והוריו, רק בשל היותם ערבים.

ועכשיו הדוצ'ה, למרבה החרפה, הוא השר ל"ביטחון" לאומני. הוא אחראי על הגנתם של הצועדים. מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי, כמוהו כמינוי רוג'ר ווטרס ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית.

* לשני הצדדים – מי צודק במלחמת הבוץ בין בן גביר לאלמוג כהן? ראשית, כשמדובר בכהניסטים, המילה "צדק" על הטיותיה השונות, אינה רלוונטית. שנית, זה לא חשוב. מה שחשוב הוא לראות את הכנופייה הכהניסטית מתפוררת. בהצלחה לשני הצדדים. ליתר דיוק, בכישלון לשני הצדדים.

* נושאים לשווא – אין שום קשר בין כהניזם לציונות. כאשר הכהניסט מתהדר ב"ציונות", כביכול, זה נזם זהב באף חזיר. מטרת הצעתם היא להפוך את חוק הלאום למה שהעלילו עליו מתנגדיו. הם נושאים לשווא את שם חוק הלאום כדי לקדם אפלייה.

(אני מתנצל בפני ציבור החזירים).

* כדת משה וישראל – בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים", שאני חבר בו ומנחה אותו, הוא כבר מזמן הרבה מעבר לבית מדרש. זו קהילת "מעגלים". זו משפחה מורחבת. אני אחד הינוקות ב"מעגלים". ידענו כבר הלוויה של חבר שהלך לעולמו וארבע הלוויות של בנות ובני זוג של חברי "מעגלים". ולהבדיל, ידענו חתונות של ילדים של חברים והרמנו כוסית להולדת הנכדים.

ובאופן שכנראה אינו צפוי לקהילה של בני הגיל הזה, צפינו כיצד נרקמת בתוכנו האהבה והזוגיות של שניים מחברינו, נועה וג'וני. וביום ראשון חגגנו אתם את כלולותיהם, בקיבוץ מלכיה, לנוכח הנוף המקסים הנשקף מולנו, של עמק החולה, וממול – הרי הגולן והחרמון. מה שהיה מיוחד בחתונה הזאת, הוא שמי שליוו את החתן והכלה אל החופה היו... הנכדים שלהם. נטלנו חלק בחתונה לא רק כאורחים ולא רק כמשתתפים פעילים (בחלק האמנותי, לאחר הארוחה), אלא גם כשדכנים. הרי הם הכירו ב"מעגלים" ושם פרחה אהבתם. והמוטיב החוזר בתגובות שכתבנו למחרת בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה היה "התרוממות רוח."

היתה זו חתונה יהודית מאוד, כדת משה וישראל, אך לא כמנהג הזרם האורתודוקסי. את הטקס עיצבו נועה וג'וני, שהוא רב קונסרבטיבי, יחד עם הרבה אורית רוזנבליט שהשיאה אותם. היה זה טקס יהודי מאוד, אך שוויוני לחלוטין. הכתובה השוויונית שכתבו החתן והכלה, לא עסקה בקניין ובעלות, אלא בהתחייבות ההדדית של בני הזוג לאהבה, דאגה ומסירות. זכיתי להשתתף בטקס ולקרוא/לשיר את השביעית בשבע הברכות.

מרבית החתונות שבהן נכחתי בשנים האחרונות, לא היו אורתודוקסיות. המכנה המשותף לכולן, הוא שהן שלא נעשו ברבנות. לכאורה, כל אלה הם קבוצה אחת לעומת הקבוצה שמתחתנת ברבנות. אני רואה את זה אחרת לגמרי. יש חתונות יהודיות מחוץ לרבנות ויש חתונות לא-יהודיות או עם קשר רופף מאוד ליהדות או פרודיה על הטקס היהודי. מבחינתי, החלוקה היא בין חתונות יהודיות, בין אם ברבנות או מחוצה לה, לבין חתונות לא יהודיות. איני מתחבר לחתונות שבהן מבקשים סתם מחבר קרוב לנהל את הטקס, ותוכן הטקס כולו חגיגת אהבתם של בני הזוג, ללא כל הקשר של בניית בית בישראל, של היות הזוג חלק ממשהו גדול יותר, מעם ישראל. לעומת זאת, יש חתונות לא אורתודוקסיות שהתוכן שלהן יהודי מאוד והן מחוברות בעבותות לטקס המסורתי, עם התאמות לעולם הערכי היהודי ציוני ודמוקרטי של ימינו. החופה של ג'וני ונועה, הייתה מופת של חתונה יהודית, כדת משה וישראל, בדרך שוויונית וליברלית. היה זה טקס מקסים ומרגש.

* ביד הלשון: רם און – דוד כוכב העיר לי בצדק על כך ששכחתי לציין את מושב רם און ברשומה על חבל התענכים. אתקן זאת בהקדשת פינה מיוחדת ליישוב עצמו. רם און הוא מושב עובדים של תנועת המושבים, בחבל תענך. כמו כל יישובי החבל, הוא משתייך למועצה האזורית גלבוע. המושב הוקם בידי גרעין נח"ל של בני מושבים ובוגרי בתי ספר חקלאיים. מטרת ההתיישבות באזור היתה ביטחונית – לחזק את הגבול באזור ג'נין. ב-1958 עלה הגרעין לנקודה הזמנית נורית שעל הגלבוע, שם הוא חי כקיבוץ, וכאשר נבנו הבתים בנקודת הקבע, כעבור שלוש שנים, עלה לקרקע במיקומו עד היום. המושב נקרא על שמו של רמאון פלדי, בנו של הצייר ישראל פלדי, ממייסדי היישוב, שנפל בהיאחזות הנח"ל כרם אבשלום בשנת 1957.

אורי הייטנר

* * *

* * *

דניה מיכלין עמיחי

רות אלון – חיי עם עליית הנוער

שמורת טבע בבית השיטה

את רות אלון הכרתי כאשר בשנת 2007 הגעתי לבית השיטה  לראיין את בעלה, עזריה אלון. ביתם של הזוג אלון מעוטר בגינה פרחונית, שלאחר הריאיון קיבלתי הסבר מפורט על הפרחים והצמחים הגדלים בה. ישבנו בסלון ביתם כאשר רות משתלבת בשיחה ומוסיפה על דברי בעלה. כעבור זמן לא רב לאחר מכן נסעתי לעפולה, לראיין את רות באולפן "דוכיפת" אותו ניהלה שנים רבות.

רות אלון סגרה בחייה מעגל גדול של עלייה, מאז עלתה כילדה באונייה הלגאלית האחרונה שהביאה ארצה את ילדי עליית הנוער, ועד ימים אלה בהם היא עומדת, מזה שנים, בראשו של מועדון לעולים חדשים "דוכיפת" בעפולה.

ביתה בבית השיטה, היה תמיד בית חם לעולים חדשים. כל תעסוקתה סבבה תמיד סביב חינוך והדרכה של ילדי הארץ וילדי עולים חדשים. פגשתי אותה בביתה והיא פרשה לפני את מסכת חייה המרתקת.

ספרי לי על בית הורייך ועל ילדותך.

נולדתי למשפחה וינאית ותיקה, עם המסורת התרבותית וההיסטורית של האימפריה האוסטרו הונגרית. עד גיל 13 וחצי גדלתי בבית בורגני מסודר, למדתי בגימנסיה טובה וטיפחתי חלומות על עתידי.

הוריי רצו שאהיה עורכת דין ואמשיך בכך את המסורת המשפחתית, מזה דורות; סבא היה עורך הדין של חצר המלוכה, אבא היה עורך דין ואף אחי היה עורך דין.  אני דווקא רציתי ללמוד ארכיטקטורה. אבל כשהייתי בכיתה ח' נזרקתי ממסלול הלימודים בעקבות הכיבוש הנאצי וכל מהלך חיי התערער. מה שהציל אותי היא תנועת הנוער. נכנסתי למכבי הצעיר, כי כשגורשנו מבית הספר לא היה שום דבר אחר. נכנסתי עם חברתי לתנועה ובילינו בה 18 חודשים תחת המשטר הנאצי, וזו היתה ממש הצלה. שרנו שירי ארץ ישראל וחלמנו להקים קיבוץ בארץ. דיברנו גרמנית אבל שרנו וחלמנו בעברית. רק חיכינו לסרטיפיקטים כדי לעלות ארצה.

מתי עלית ארצה לבסוף?

ב-1939, שלושה חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. עלינו ארצה באונייה "גלילאה", שהביאה כשלוש מאות ילדי עליית הנוער מטרייסט, מגרמניה ואוסטריה, והגענו בערב חנוכה. היחידים שקלטו  ילדים עולים באותה תקופה היו הקיבוצים והמושבים. אני הגעתי לקריית ענבים. היינו עשרים וחמישה ילדים עולים, בעוד שכל קריית ענבים כללה מאה חברים דלים ומסכנים על אדמת טרשים. אני חושבת שאת הדבר הזה לא ציינו מספיק. כשמלאו חמישים שנה לעלייתנו ארצה, כתבתי מכתב לנכדים של אלה שקלטו אותנו אז, שיידעו מה הסבים שלהם עשו. אנחנו השתלבנו בעבודה בקיבוץ.

האם גם למדתם?

היו לנו חיים קצת אחרים מאלה של ילדי המשק. אנחנו עבדנו בבוקר, שעה שילדי הקיבוץ הלכו לבית הספר, אבל אלה היו התנאים שבזכותם התקבלנו, ולא חשבנו אפילו להתלונן. אנחנו למדנו אחרי הצהרים אבל הלימודים לא היו שווים הרבה. אלה מאיתנו שהלכו לבית השיטה קיבלו מורים מעולים ולמדו המון, אנחנו בקריית ענבים, ילדים שבאו מהגימנסיות הכי טובות של וינה, ובעלי ידע בשלוש שפות, קיבלנו "ישיבה בוחר" בחור ישיבה שבא ממזרח אירופה. עשינו ממנו חוכא ואיטלולא. האידיאל שלנו היה לעבוד ולהתגבש חברתית, ובזה הצלחנו; אפילו חברי המשק היו באים למסיבות השבת שלנו. אני אסירת תודה למפעל עליית הנוער, שהציל עשרות אלפי ילדים. כיום כשאני שואלת אנשים על עליית הנוער, הם לא יודעים מה זה בכלל. בזכות עליית הנוער ניצלה שכבת נוער מאירופה שלימים הגיעו לתפקידים הכי בכירים בצבא, באוניברסיטאות ובכל מקום אליו באו.

מקריית ענבים עברתי לנווה איתן ולמצובה, ובגיל עשרים הגעתי לתחנה הסופית שלי, לבית השיטה. פה מצאתי תרבות עברית ושפה טובה. חגגו פה כל חג ותיקנו לי את השפה. מהקיבוץ נשלחתי לסמינר עליית הנוער וביקשתי לעבוד עם מתבגרים, כדי לתת להם מה שלנו לא היה. בסמינר עליית הנוער לימדו מיטב המורים; פרופ' לייבוביץ' ביולוגיה, פרופ' נחמה לייבוביץ' תנ"ך, פרופ' נתן רוטנשטרייך פילוסופיה, לאה גולדברג, צבי אדר ועוד ועוד. למדנו שנה אחת מרוכזת  עם שבתות וחגים, מבוקר עד ערב, ובסיומה התחלתי לעבוד.

איך השתלבו בחייך לימודים הוראה ועבודה?

אלה היו שנות העלייה ההמונית 1951-1949. היה נוער שאספו ברחובות, ואני כבר קלטתי את חברת הנוער השישית בבית השיטה, שבעצמו לא היה אז מבוסס דיו. אלה היו ילדים מכל ארצות האיסלאם והתחלתי לעבוד אתם. חלק מהם נשארו כחברים בקיבוץ.

בשנת 1951 הכרתי את עזריה אלון וכעבור שנתיים התחתנו. יצאתי להשתלמות לאורנים ונכנסתי כל כולי לחיי התרבות של בית השיטה; ניסינו ליצור פה בפריפריה איזשהו מרכז תרבותי; הבאנו מרצים מאוניברסיטאות ואירחנו פה את מיטב האמנים והזמרים. אני נבחרתי שלוש פעמים לקדנציות של שנתיים. תוך כדי כך נתפסתי לעניין של השכלה למבוגרים, ואנשים נענו לזה. היו זמנים שהיו לי פה 36 חוגים בבית השיטה. באותן שנים התרבות האזורית היתה פחות מפותחת אם בכלל, ואני הפצתי את הדבר גם לקיבוצים אחרים. קראנו לזה בית ספר לבוגרים.

יצאתי שוב ללימודים והפעם לאוניברסיטת תל אביב. סיימתי תואר ראשון בשנתיים וחצי וחזרתי הביתה ושוב ריכזתי את ועדת התרבות. ראש המועצה לקח אותי להקים את מחלקת התרבות במועצה אזורית גלבוע, שכללה את כל הקיבוצים והמושבים והכפרים הערביים מעפולה ועד בית שאן. זו היתה תקופה מרתקת אך מלווה בעבודת פרך מבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. ריכוז תרבות הפגיש אותי עם כל ישראל והתחלתי להתעניין ברוסיה ומישהו גייס אותי לצאת במשלחת ליריד הספרים במוסקווה. זו היתה חוויה מיוחדת במינה וחשובה עד מאד. האפשרות היחידה להחדיר שורה אחת בעברית לרוסיה היתה בכנס הבינלאומי. הרוסים לא יכלו לדרוש שישראל לא תבוא כי אז היו מקוממים (מושכים) עליהם את דעת הקהל של ארצות כמו הולנד ודנמרק. הבאנו ספרים בעברית והיה מרגש לראות כיצד הביאו ילדים קטנים כדי שייגעו בספר עברי. הדבר היה ב-1987. היות שבבית השיטה, בין תרבות וילדים עולים לימדתי באולפן של הסטודנטים, היה תפקידי במשלחת להיפגש בלילות עם מסורבי עלייה שמשמשים כמורים לעברית, ולתת להם שיטות עבודה.

זה לא היה מסוכן?

כן. הק.ג.ב. שם עלינו עין, נסעו אחרינו לכל מקום, התחפשו לחשמלאים ולפועלים והעמידו פנים שאינם מבינים עברית, אבל הם למדו עברית במכון המיוחד לשפות שמיות. הקירות במלון היו מלאים במכשירי האזנה ואת סלי האשפה שלנו אספו לבדיקה. היות שהייתי הכי מבוגרת חשבו שאני המנהלת והיו מעירים אותי בלילות בתואנה  של תיקוני חשמל ומים ולא הניחו לי לישון.

בתחילת שנות התשעים החלה העלייה הגדולה ואז כבר היתה לנו תוכנית מגובשת שקראנו לה  בשם "בית ראשון במולדת". חשבנו שהקיבוצים צריכים להיות בסיס לקליטה רכה, ושאם משפחות צעירות יגיעו לקיבוצים לחצי שנה ראשונה אולי מישהו מהם יידבק ויישאר בקיבוץ. אנחנו וקיבוצים אחרים עברנו מחזורים רבים של "בית ראשון במולדת". בית השיטה החזיק 14 משפחות של עולים באופן קבוע. אצלנו נשארה משפחה אחת, אבל אז החל המשבר בקיבוצים. אני משוכנעת שאם העלייה הגדולה היתה בזמן הפריחה של הקיבוץ, היו נשארים בקיבוץ הרבה יותר.

בתחילת שנות התשעים הקמנו אולפן אזורי וגם אולפן  סטודנטים. תארי לך שבית השיטה החזיק שני אולפנים, אחד לאנגלוסקסים ולמתנדבים צעירים והשני אולפן משפחות. אני עבדתי כמה מחזורים עד שהגעתי לגיל 65 ומשרד החינוך הוציא אותי לגמלאות . במקרה פגשתי חברה מנווה איתן וכשסיפרתי לה שפרשתי לגמלאות היא מייד אמרה לי בואי ללמד. היא ריכזה מועדון עולים בעפולה ועסקה בקליטת עולים מאתיופיה ומרוסיה. היא סיפרה לי שיש לה  מועדון אקדמאים שהחיילת שמלמדת שם חסרת ניסיון והציעה לי להחליף אותה. החלטתי לנסות ומשנת 1991 ועד היום אני שם. אני נוסעת לעפולה פעמיים בשבוע ויש תלמידים שלומדים אצלי כבר 14 שנה.

מה את מלמדת?

בעצם הכול. אני מלמדת היסטוריה, תנ"ך, ספרות והמון ענייני דיומא. התלמידים שלי מכירים משוררים וסופרים עבריים. אני כל הזמן חופרת בעיתונים ומחפשת מאמרים קצרים וכמובן אנחנו קוראים באופן קבוע את הדפים השונים ב"שער למתחיל".

השיעורים שלנו מעניינים, אנחנו מנהלים שיחות על כל נושא שאנחנו קוראים עליו, לפעמים אנחנו יוצאים לטיולים עם עזריה, שהוא ממש אליל בשבילם, וכבר הוציא להם ספר טיולים ברוסית.

באיזה גילאים התלמידים שלך?

בסביבות שישים, כולם אקדמאים פנסיונרים. ברוסיה אפשר להיות אקדמאי בלי לדעת אפילו מילה אחת בשפה אחרת, אלא אם כן מישהו במקצועו הוא מתורגמן. הם מאד קנאים לשפה הרוסית ובין השיעורים הם משוחחים רק רוסית. זה כואב לי ואני לפעמים קצת כועסת. 14 שנה הם לומדים אצלי והמילים "בוקר טוב" בעברית עדיין לא שגורות בפיהם? העיתון שלהם רוסי, השפה שלהם רוסית, ערוץ הטלוויזיה שהם רואים הוא ברוסית, זה מאד מקשה על ההתאקלמות בארץ. כשאני הולכת בעפולה לקופת חולים יש רופא רוסי ואחות רוסיה, אפשר ללכת לספר רוסי, הסנדלר הוא רוסי, ואני כבר קונה בחנות רוסית.

למרות הדבקות בשפה הרוסית, רות דירבנה את תלמידיה לכתוב בשפה העברית והוציאה ספרון בשם "קול הדוכיפת" (כשם האולפן שלהם) בו הם מספרים על עצמם. בגב הספר כתוב: "כמעט מיליון עולים הגיעו ארצה בשנים האחרונות. עד כה מעטים הקשרים עם הישראלים הוותיקים. הספר פותח אשנב  לכאבם ולשמחתם של ישראלים חדשים אלה. המספרים הגיעו בשנים 1996-1990 מכל רחבי האימפריה הסובייטית לשעבר."

ואמנם הספר מלא ברשימות קצרות, שכולן נכתבו עברית, והן מתארות את רשמיהם של העולים במעבר מרוסיה לארץ וחוויות שעברו בארץ, עולה אחת כותבת על עיר הולדתה ברוסיה, אחת כותבת על הפגישה עם הארץ, כן נכתב על השואה, על המלחמה, על אסון צ'רנוביל, על לנינגרד, על שיעורי העברית, על טיול לירושלים עם עזריה אלון ועוד ועוד. בהקדמה לספר כתבה רות  שחברי מועדון "דוכיפת" הם עולם קטן מכלל העלייה מרוסיה, והיא מקווה שהקריאה בספר תהיה אשנב לקשר בין ותיקים ועולים. הספר יצא בשנת 1999.

חוברת בשם "תרבות עצמית", שרות חיברה, מספקת רעיונות לפעילויות לבילוי חברתי. החוברת עצמה היא יצירה תרבותית והיא מכילה הצעות ליצירה מקומית בעיצוב, בציור, בצילום, בשירה ובנגינה, בכתיבה ובבימוי ובכל סוגי האמנות והיצירה. החוברת יצאה לאור בשנת 2003.

ספרי לי קצת על המשפחה שלכם.

יש לנו ארבעה ילדים, שלושה עשר נכדים ונינה אחת, כולם בארץ וכולם מצאו בני זוג טובים. שני בנים שלנו התחתנו עם מתנדבות מחו"ל, בחורות נפלאות, אחת מהולנד ואחת משוויץ. אחת מהן, סטפני, הקימה פה רשת חינוכית אנתרופוסופית והיא מלמדת בטבעון ובסמינר מיוחד לגננות ולמורים. היא מאד ידועה בשטח שלה. יש לנו כמה נכדים שאינם יהודים וזה פוצע אותי כל פעם מחדש כשאני צריכה להראות לרבנים את תעודות הזהות שלהם. המשפחה שלנו כיסתה את כל חיילות צה"ל; שני בנים שלנו סגני אלופים בתותחנים ובהנדסה קרבית ובן אחד קיבל צל"ש גבוה, הוא קיבל את אות המופת. הבת שלנו מצאה את הקצין שלה בצבא, כיום הוא פרופסור להנדסה גנטית בשטח סכרת נעורים, הוא בעל שם עולמי ומרצה בכל העולם. הם היו 11 שנה באמריקה ועזריה היה מאוד מודאג, הוא לא יכול היה לשאת את העובדה שחצי משפחה תחיה בחו"ל, אבל השבח לאל הם חזרו. גם הנכדים שלנו עברו את הצבא.

בואי נדבר קצת על הקיבוץ.

את כל חיי הבוגרים חייתי בקיבוץ, אחרי הכנה אידיאולוגית חזקה בתנועת הנוער. עברתי את השלבים של ההסתפקות במועט בצורה הכי צנועה שרק אפשר. מבית בורגני בווינה עברתי לבית בלי בית שימוש ובלי מים חמים ובלי ובלי ובלי... אבל בהחלט אהבתי את החיים האלה ועד היום אני לא מצטערת שעברתי את המסלול הזה. לקחתי חלק בניסיון אנושי שלדעתי אין דומה לו כמעט בכל העולם. אני לא באתי תמימה, ידעתי את ההבדל בין עשירים לעניים, אבל היה לנו רצון לתקן את החיים, ליצור משהו שיהיה שונה. היתה לנו הזדמנות בארץ ליצור דבר חדש ואני לקחתי חלק בזה וגם בהתיישבות החדשה. הייתי בשני מקומות ממש בהתחלה, בנווה איתן ובמצובה וגם בבית השיטה. אני גרתי פה באוהל ואחר כך בצריפון. כאשר פירקו את המעברות, הקיבוצים קנו את הצריפונים של המעברות, ובצריפון כזה גרנו. התקלחנו בצינור בחוץ ולא היה איכפת לנו, היינו צעירים. בתוך הצריפים החזקנו ספרי אמנות ומחוץ לצריפים סידרנו גינות. למרות התנאים הקשים התאפשר לי בקיבוץ להביא לעולם ארבעה ילדים, התאפשרה לי קריירה  מקצועית, אין לי על מה להתלונן ואני מודה לקיבוץ על שהיה קיים. שלא תחשבי שאיני רואה את המגרעות בקיבוץ, אני גם יודעת שאין שוויון בין בני אדם.

תחשבי מה בית השיטה עשה, הקמנו בית ספר לתפארת, קלטנו ילדים עולים בלי סוף, משפחות עולים מעיראק ומהודו. עולים רבים בילו את שנתם הראשונה בבית השיטה וברגע שהסתדרו עזבו. הם קיבלו דירות ברמת גן בזמן שאני המשכתי לגור בצריפון מהמעברה. אני פעילה עד היום בתנועה הקיבוצית, אני חברה במועצת התנועה הקיבוצית ורואה מה קורה בקיבוצים, ששליש מהם מתנהלים  לפי הקיבוץ המסורתי, שליש מהקיבוצים הם בדיפרנציאציה מוחלטת ושליש בכל מיני צורות מעבר. אישית אני חושבת שההפרטה זה דבר טוב; אנשים הפסיקו לבזבז אוכל וחשמל. אני בעד הפרטה, אבל לא בעד הדיפרנציאציה שקיימת היום. ויתרנו על כמה ערכים חשובים מאוד של שיתוף. החלטנו לשמור על שיתוף בבריאות, בחינוך  ובתרבות, ועל שלושת הדברים האלה, לצערנו, לא שמרו.

בבית השיטה התרבות החזיקה מעמד, אנחנו עדיין חוגגים חגים במשותף, אבל אין לנו חדר אוכל. יש לנו בתי ילדים טובים, אבל ההורים משלמים. הילודה ירדה מאוד, פעם היו לכל משפחה ארבעה חמישה ילדים, עכשיו הממוצע הוא שלושה ילדים. יש לנו פנסיה עלובה, שקשה לחיות איתה. משפחות ותיקות נשארו עם המשפחה הגדולה ועם הכנסה קטנה. 

עזר כנגד.

רות אלון היא אישיות בפני עצמה, אבל היא גם אשתו של... היא חולקת את חייה עם עזריה אלון, "האבא של החברה להגנת הטבע". שניהם מנהלים קריירות, אבל מפרים ללא הרף אחד את השני. כאשר ידעה שהיא עומדת לחלוק את חייה עם עזריה, הכניסה לתוכנית הלימודים שלה את מקצועות הטבע וההיסטוריה, כדי להתמצא בנושאים המעניינים אותו. לדבריה החברה להגנת הטבע נולדה אצלם בחדר, באותו צריפון של המעברות. ואת האיריס, שהוא סמל החברה, ציירו לראשונה על שולחנם. היא היתה תמיד בעניינים, תמכה ועודדה, הצטרפה לכל הטיולים וההפגנות, עם הילדים, וויתרה על חלום לצאת לשליחות לשנתיים בחו"ל, כי עזריה לא יכול היה לשאת את הרעיון להתרחק מהארץ. כאשר ניסו למשוך את עזריה לאוניברסיטה, היא הבינה באינטואיציה שלה, שהמחקר ירתק  אותו לנושא אחד ואילו הכישרון האמיתי שלו הוא בכתיבה, בדיבור, בהסברה, ואכן בדיעבד התברר שהיא צדקה.

רות אלון היא אישה שמקדישה את חייה כאז, כן עתה, לפעילות בחינוך נוער ועולים חדשים. היא מטופחת למראה, מניין שנותיה אינו נראה עליה. היא ניצבת מזה 45 שנה לצד בעלה ויחד הם מנהלים חיים מרתקים, פעילים ומלאי סיפוק. כשהסתיימה שיחתנו חשבתי לעצמי שהנה יושבת לפני אישה מאושרת, שאינה חדלה להיות פעילה אף לרגע, ויכולה להביט על חייה אחורה וקדימה בסיפוק.

דניה מיכלין עמיחי

הריאיון נערך בשנת 2007. רות אלון, ילידת 1924, הלכה לעולמה ב-28 במאי 2023.

* * *

יונתן גורל

הַשֶּׁמֶשׁ מְלַבְלֶבֶת בְּפִתְחִי

הַשֶּׁמֶשׁ מְלַבְלֶבֶת בְּפִתְחִי

כְּחוֹטֵאת

מְהַסֶּסֶת הִכָּנֵס,

וַאֲנִי מַזְמִינָה בְּהֶנֶף

כְּמוֹ חָפַנְתִּי הוֹדָהּ בְּחֶרְמֵשׁ...

כָּל הַחַלּוֹנוֹת מַמְתִּינִים לָהּ

וְהִיא אַט אַט עוֹלָה –

פּוֹרַחַת וְחַמָּה וּמְדַדָּה!

מִשֶּׁאֵין בְּלִבִּי עוֹד צִפִּיָּה

קוֹרֵא אֲנִי לַצִּפֳּרִים בִּרְמִיָּה,

בִּמְעוּפָן הַצַּרְחָנִי תָּבֹאנָה

אֶל אֶשְׁנַבִּי תֵּשֵׁבְנָה בְּדוּמִיָּה.

כּוֹסְסוֹת לֶחֶם-פֵּרוּרִים בְּרֵישָׁן,

מַלְבִּינוֹת אַחַת כַּנְפֵי רְעוּתָהּ –

בְּלַהַג שִׂיחַ מַר כְּלַעֲנָה...

אָז תִּנְהֶה הַשֶּׁמֶשׁ וְתִשְׁאַג,

הֵן מְבֻיָּשׁוֹת תִּפְרַחְנָה בְּרַחַשׁ

שֶׁל תִּקְוָה, מוֹרָא וֶאֱמוּנָה.

* * *

משה גרנות

האם הנביאים הכירו את התורה?

[המשך וסיום]

הנבואה בגלות בבל ובימי בית שני

ליחזקאל בן בוזי, שגלה לבבל בגלות יהויכין (597 לפני הספירה), בהיותו כוהן, יש ידע רחב בציוויי התורה – הוא מזכיר את דיני הנידה, דיני ההלוואה והנשך, דיני גר יתום ואלמנה, וכן הוא מזכיר את קורות ישראל במדבר והעונש שנגזר על יוצאי מצרים שלא יגיעו לארץ (יחזקאל י"ח 7-6, כ' 15-11, כ"ב 7, 10, 12, 29), הוא מפרט, בהתאם לכתוב בתורה, מי רשאי לבוא אל המקדש, מציין שכוהנים אינם רשאים לשאת גרושה או אלמנה, שאסור להם להיטמא למת זולת לקרובים מאוד, מפרט את חלק הכוהנים מהמנחה, החטאת, חרם, ביכורים, תרומה וראשית העריסות (שם, מ"ג, מ"ד 9, 22, 25, 29).

לכן כל כך מדהימה העובדה שהוא מרשה לעצמו להציע רפורמה משלו: הוא מציע תוכנית מיתאר למקדש שייבנה בעתיד, שאיננה דומה לתוכנית המקדש של שלמה, ובוודאי לא למקדש העתידי כפי שיבנה זרובבל בן שאלתיאל (שם, מ'-מ"ז). זאת ועוד, הוא מציע התיישבות השבטים בקווים ישרים מהים לירדן מצפון לדרום, בצורה שונה לחלוטין לזאת המתוארת בספר יהושע (שם מ"ז-מ"ח). וכן, למרות, שכאמור, הנביא הזה בקיא בצווי התורה, האוסרת תמונות ופסלים, הוא מצייר את הכרובים שעל הכפורת כבעלי פנים של אדם ושל כפיר (שם מ"א 19). בתורה שיחזקאל הכיר כתוב "לא יראני אדם וחי", ואפילו על משה נאמר שראה רק את אחורי האל (שמות ל"ג 23-18), והנה, יחזקאל מתאר בפרוטרוט את מרכבת האל ואת האל עצמו (יחזקאל א' 25-4). שופטים, נביאים, ואישים שונים מעידים על עצמם שראו את האל, אבל תיאור מפורט כזה לא מצוי בשום מקום אחר בתנ"ך.

נביאי בית שני – חגי זכריה, מלאכי – בקיאים בתורת משה, ומלאכי מגויס כולו לנושא הפולחן: הוא נוזף בכוהנים שמוכנים להקריב בעלי חיים פגומים – עיוור, פיסח, חולה, מזכיר את ברית ה' עם שבט לוי, נוזף באלה שנושאים נשים נוכריות, מקפיד בעניין מעשר ותרומות (מלאכי א' 9-7, 13, 14, ב' 5-4, 11, ג' 10-8).

מתי ניתנה התורה?

ובכן, מדוע הנביאים עמוס, הושע, ישעיה, מיכה פוסלים את הפולחן המפורט למדיי בתורה? מדוע גם ירמיה, שניבא בימי יאשיהו, גם הוא מסתייג מהפולחן?

הסיבה נעוצה בעובדה המתבררת בקריאה דקדקנית של הטקסטים המקראיים: תורה כתובה המחייבת את עם ישראל לא היתה קיימת עד ימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה), כלומר כ-600 שנה לאחר התקופה בה אמורה היתה התורה להינתן לעם ישראל מאת האל אל משה. בתקופה הזאת היו חוקים שעברו מדור לדור באשר לדרכי האמונה בה' ובאשר לחוקים שהחברה הישראלית היתה אמורה להישמע להם כדי לקיים חברה אנושית, אבל תורה כתובה, לא היתה בנמצא.

ראשון ששם לב כי לא ייתכן שמשה כתב את התורה היה ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12), והוא הצביע על פסוקים ושברי פסוקים שמוכיחים בעליל שמשה לא יכול היה לכותבם, הרי טעימה: "והכנעני אז בארץ" (בראשית י"ב 6), "וירדוף (אברם) עד דן" (שם י"ד 14), "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (שם כ"ב 14), "ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" (שם ל"ו 31), "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן..." (דברים א' 1).

מסתבר שהמאמינים בה' בכל השנים שלפני הרפורמה של יאשיהו – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, ואף פעלו בניגוד לכתוב בה: גדעון אוסף נזמים, שהרונים ונטיפות ובונה אפוד (שופטים ט' 27-24), יפתח נודר נדר לה' (לא לאליל) שיקריב את מי שייצא מדלתי ביתו (שם י"א 24, 32-31), יהונתן בן גרשום בן משה (הנכד של משה!) עובד לפסל שבנה מיכה האפרתי (שם י"ז-י"ח), שמואל, נער משבט אפרים (לא כוהן גדול, אפילו לא לוי) ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 3), בביתו של דויד יש תרפים (שמואל א' י"ט 16-13), דויד מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שנישאה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 17-14), הוא נכנס טמא מת למקדש (שם, י"ב 20-18), שלמה הוא בנו של דויד, האהוב על ה', והאל מעניק לו ברכה, כולל הזכות הגדולה להקים את בית המקדש, והאל מתגלה לו בבמה בגבעון, לא "במקום אשר יבחר," ומעניק לו חוכמה, עושר וכבוד (שם י"ב 25-24, מלכים א' ג' 15-3), ירבעם בן נבט נבחר על ידי ה' למרוד ברחבעם ולהקים ממלכה נפרדת מבית דויד. שני נביאים, אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים, נשלחו על ידי ה' כדי לאשר את המהלך ההיסטורי הזה, והנה, בחיר ה' זה עושה שני עגלי זהב, ושם אותם בבית אל ובדן (מלכים א' י"א 39-29, י"ב 15, 29-22). אילו ידע ירבעם, בחיר ה', על חטא העגל מהתורה, בוודאי שהיה נמנע מלחטוא, אבל האירועים כנראה התרחשו בצורה הפוכה: מחבר ספר דברים, שהוא, או תלמידו, ערך את ספר מלכים, החליט על פי הספר "שמצא" במקדש, כי עבודת עגלים היא חטא, ובעקבות כך חיבר את הסיפור בספר שמות על חטא העגל.

עוד פער בין התורה לנבואה

מגמת התורה היא לבודד את עם ישראל מהעמים הסובבים אותו כדי למנוע ממנו השפעות אליליות. בלעם אפיין את עם ישראל בביטוי הולם כדלקמן: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג 9). מגמת ההיבדלות הזאת, הכוללת מניעת ברית עם הכנענים, ניתוץ מקדשיהם (שמות ל"ד 17-12, דברים ז' 4-1, י"ב 3-2 ועוד), איסור נישואים, לא רק עם כנענים, אלא גם עם מואבים ועמונים (שם, כ"ג 4).

מסתבר שגם בנושא הזה הנבואה סטתה מצווי התורה: ישעיה מייחל לאחרית הימים בה ינהרו הגויים להר ה': "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב...ושפט בין גויים, והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב' 4-2), "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס גויים, אליו גויים ידרושו" (שם י"א 10). "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'. והיה לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים, כי יצעקו אל ה'  מפני לוחצים, ישלח להם מושיע והצילם. ונודע ה' למצרים, וידעו מצרים את ה' ביום ההוא, ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושילמו... ושבו עד ה', ונעתר להם ורפאם... ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ, אשר ברכו ה' צבאות לאמור,  ברוך עמי מצרים, ומעשה ידיי אשור ונחלתי ישראל" (שם י"ט 25-20).

גם נביא שיבת ציון האלמוני, שנבואותיו סופחו לאלו של ישעיה, מצייר עתיד דומה: "ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים – כל שומר שבת מחללו, ומחזיקים בבריתו, והביאותים אל הר קודשי ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (שם, נ"ט 7-6).

למיכה המורשתי יש נבואה זהה כמעט לזאת של ישעיהו: "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים, והלכו גויים רבים ואמרו – 'לכה ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים..." (מיכה ד' 4-1), הגם שבהמשך יש הסתייגות: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד" (שם, שם, 5).

התקווה הזאת ליום בו העמים יאמינו בה', ויחיו באחווה עם עם ישראל לא מנעה ממרבית הנביאים להינבא נבואות זעם על העמים השכנים ועל המעצמות שהתנכלו לעם ישראל. כך לדוגמה עושים עמוס (עמוס א' 3-ב' 3), צפניה (צפניה ב' 15-8), זכריה "השני" (זכריה ט'; י"ב 9), יחזקאל (יחזקאל כ"ג 3, כ"ו- ל"ב, ל"ה 3).

המסקנה היא שהנבואה הקלאסית בימי בית ראשון לא הכירה כלל את התורה, לפחות בשני תחומים – הפולחן וההיבדלות מעמים אחרים, ומסתבר שהם ניבאו בניגוד לצווי התורה. למרבה הפליאה, גם ירמיה וצפניה, שפעלו בימי יאשיהו ואחריו, אינם מזכירים את הרפורמה הדתית ו"מציאת" ספר התורה. וירמיה אפילו פוסק בנבואותיו בניגוד לצווי התורה. כל זה אינו מונע מהנביאים כולם להיות חדורים באמונה בה', ולהיות משוכנעים שהם דוברים בשמו ומצטטים את ציוויו, וכל נביא משוכנע שהאל מדבר מגרונו.

משה גרנות

* * *

בית יד לבנים

הספרייה המרכזית

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מן המיטב בשירת אלתרמן

הרצאה עשירית בסדרה לשנת תשפ"ג

המרצה – ד"ר משה גרנות

"כוכבים בחוץ", ספרו הראשון של נתן אלתרמן, חולל תמורה אדירה בספרות העברית החדשה. נתחקה אחר סגולותיו של ספר זה ונעיין בשירים "הסער עבר פה לפנות בוקר", "עוד חוזר הניגון", "ירח", "איגרת", "פגישה לאין קץ" ועוד

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב' 5.6.2023 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

מכתב מאסתר ראב לאחיינה אהוד בן עזר

 בשנת 1952 בעקבות גירושו מגימנסיה אחד העם

[קיץ 1952, מאי, אייר תשי"ב]

אודי חביבי!

קראתי בעניין רב את מכתבך – אבל עלי לאמר לך שמשהו בכל זאת אינו כשורה בכל ההרפתקאות האלה שיש לך. יש לי רושם שאתה בכ"ז מגרה במשהו את יצר המכות – ולכן חביבי, ראה צריך להתרגל לעבור את בית הספר וגם את החיים "חלק" בלי הרפתקאות יתרות כה הרבה יותר קל ונוח. האמינה לי ואם יש בך איזה קצוות חדים שמרגיזים את האחרים מוטב להחליק אותם קצת ואם אי-אפשר אזי לכה"פ להסתירם. או יותר נכון לא להבליט אותם יותר מדי.

מובן שאיני אומרת שצריך להנמיך את קומתך, לפעמים צריך גם להחזיר אבל לעיתים רחוקות ובמקרים יוצאים מן הכללי –

     דודתך אוהבתך

     אסתר

*

מכתב מאסתר ראב לאחיינה אהוד בן עזר, ללא תאריך. המכתב נשלח אליי בעקבות מכתבי אליה, שלא נשמר. בכ"ז ניסן תשי"ב, אפריל 1952, בהיותי תלמיד הכיתה השישית, י', הסתבכתי בקטטה עם המורה לתנ"ך בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה, ד"ר קלנר, וכתוצאה מכך גורשתי מבית-הספר. את כל יתרת השנה ביליתי בבית אבל נבחנתי בסוף השנה, קיבלתי תעודה, והמשכתי בלימודיי ב"תיכון חדש" בתל-אביב בכיתות השביעית והשמינית במגמה הספרותית.

המכתב נתגלה לי בקיץ 2002 בצרור פיליטונים ישנים מתקופת הצופים והגימנסיה, מהשנים 1949 עד 1952 לערך. הוא לא נכלל בשעתו בדיסק של "ארכיון אסתר ראב" וגם לא התייחסתי אליו ב"ימים של לענה ודבש" כי לא זכרתי אותו.

* * *

שנת ה-75 למדינת ישראל

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ח: המומנטום

ג'וליס עיצבנה והרגיזה. אמנם נמצאו לנו ג'ובים, אך ימים שלימים רבצנו באוהלים באפס מעשה וגלגלנו חלומות על העתיד. היה לי ברור כי אגשים בקיבוץ. האמנתי כי התנועה הקיבוצית היא תפארת היצירה החברתית, החברה הכי שוויונית והכי צודקת בעולם. עמיתיי, בני-הקיבוץ, דומה כי לא התלבטו לגבי עתידם. חינוכם מינקות ועד בחרות, ועצם הימצאות משפחתם בקיבוץ, הקלו עליהם להחליק בטבעיות אל תוך נעלי-העבודה ולהמשיך את מפעל הוריהם. היינו צעירים ובלתי בשלים להחלטות "הרות גורל". החלום הצטמצמם לחדר פרטי, בלי מיפקדי-בוקר, בלי שמישהו, עם כמה "סרדינים" על שרוולו, יתקע מבט לתוך קנה-הרובה שבידי, יגלה גרגיר חול וישלח אותי שוב להשחיל פלנלית לתוך הקנה, ובקיצור: בלי כל ה"בולשיט" שנקרא צבא.

לאיציק חבצלת היה אמנם אח בקיבוץ, אך הוא חלם, בתום השירות הצבאי, ללמוד בוטניקה וזואולוגיה באוניברסיטה העברית. החבר'ה חשדו בו שהוא מתכנן בריחה ממעגל העבודה. ממיק לא חסך שבטו ממנו, וכדי לשכנעו "גייס" את בר בורוכוב, שהתריע על האנומליה, על ה"פירמידה ההפוכה" של העם היהודי, ודרש ממנו אחריות לגורל העם.

להלל נוימן היה ברור שהוא חוזר לפלחה. דשיק – למספוא, שאוליק לגן-הירק ודן גלילי חלם להיות נהג משאית, ובעתיד הרחוק – נהג אוטובוס. ממיק דיבר על פרדס, בנצי על צאן, וממני ציפו שאשוב לרפת. למען-האמת, לא הייתי בטוח שזה חלום חיי, אך היססתי להצהיר הצהרות.

מאז ימי המוסד-החינוכי, כל אימת שהתנוסס שמי מעל חידת שחמט בעיתון, חשתי התרגשות, מעין שמחה נסתרת. אותה תחושה ליוותה אותי כשפירסמתי ב"העולם הזה" כתבה על שמעון כהן, אחיו של מפקד כלא 4 שנפל בחוליקאת. באחת השבתות סיקרתי משחק כדורגל בין נבחרת גדוד 13 לנבחרת גדוד 12, שלחתי את הכתבה לעיתון, וזו פורסמה. כמה מן החבר'ה קראו את הכתבה ואני חגגתי. נגמלתי מווירוס השחמט ונדבקתי בווירוס העיתונות. ידעתי שאם אביע בקול-רם את חלומי להיות עיתונאי, החבר'ה יסקלו אותי באבנים. כל מי שאינו עובד-אדמה הוא "לופט-מענטש", בטלן, אדם בלתי-פרודוקטיבי, ואנו הלא שואפים להפוך את הפירמידה הבורכוביסטית ולהעמידה על בסיסה האיתן.

"ומה התוכניות שלך?" שאלו אותי לבסוף, ואני משכתי בכתפיי ואנחה נפלטה מפי. חשתי שלא אוכל לשקר:

"הייתי רוצה להיות עיתונאי."

הבליסטראות לא איחרו לבוא: "פרזיט! בטלן! דגנרט!" – מחמאות מלוא הטנא. אפילו חברי ממיק שתק, לא היה מסוגל להגן על חריגה כה קיצונית.

אחת לשבוע דאג קצין-התרבות להביא לג'וליס מרצה, ובאחד הערבים הגיע לבסיס עיתונאי מ"דבר" שהִרצה על סיכויי השלום באיזור. אחר-כך בא תור השאלות. לאחר שענה על שאלות בתחום האקטואלי, הרהבתי עוז ושאלתי מה הן התכונות הנדרשות מעיתונאי, והאם אפשר ללמוד את מקצוע העיתונות.

החבר'ה גיחכו והעירו הערות מגונות.

המרצה התייחס לדבריי ברצינות, והסביר כי עיתונאות הוא מקצוע מולד. למיטב ידיעתו, אין בארץ פקולטה לעיתונות. הוא מעריך, כי לרוב העיתונאים אין אפילו תעודת-בגרות. זהו "ג'וק" שעימו נולדים. "או שיש לך את זה או שאין לך." אשר לתכונות, עיתונאי הוא אדם סקרן מאוד, בעל אומץ-לב להביע דיעות עצמאיות שלעיתים אינן מקובלות. חשוב מאוד שיהיה בעל כושר החלטה מהיר, יכולת ניסוח בהירה, ו"לא יפספס את המומנטום."

מישהו שאל, "מה זה בדיוק לפספס את המומנטום?"

 המרצה סיפר, שאם דרך-משל, ראש-ממשלה ממדינה כלשהי מגיע באווירון ארצה ועל העיתונאי מוטל להוציא מפיו "PUNCH-LINE" – מעין "משפט מוחץ" על עמדותיו או כוונותיו, כשהאישיות בדרכה למכונית – אזיי אם אותו עיתונאי לא ידחק את עצמו בחוצפה קדימה, ויציג באומץ ובבהירות את שאלתו – הוא עלול "לפספס את המומנטום" – את הרגע העשוי להניב כותרת-ראשית, את הסקופ הבלעדי, שלרוב אינו חוזר על עצמו. במסיבת העיתונאים אותו ראש-ממשלה כבר ידבר אחרת, לאחר ריכוכים פוליטיים ופגישות דיפלומטיות.

המרצה סיפר על עיתונאי צ'כי, שהוחלט לגרשו מיוון בשל ביקורתו המוחצת. ראש ממשלת יוון הצהיר בתקשורת כי כף רגלו של אותו עיתונאי לא תדרוך עוד לעולם על אדמת יוון. המשטרה הסיעה אותו מהכלא ישר לאונייה, וזה – לתדהמת הכול, קפץ מהסיפון לרציף, שבר את שתי רגליו אך הוכיח לאותו ראש-ממשלה שכפות רגליו שוב דרכו על אדמת יוון... כל עיתוני יוון הקדישו לאירוע פרסום רב.

היה זה שיעורי הראשון בעיתונות.

*

שטוקהולם 1978. ערב, טכס הענקת פרסי נובל. אבי יצחק בשביס-זינגר זכה בפרס נובל לספרות, והוזמנתי לשטוקהולם – הן כבנו והן כעיתונאי "על-המשמר", לסקר את אירועי הפרס.

שלג כבד ירד אותו יום והעיר כוסתה במרבד לבן, סמיך ומסמא עיניים. הגענו אל בית-העירייה בשעות הערב. אולם ענק ובו שישים שולחנות ערוכים לאלף ומאתיים מוזמנים, האליטה האקדמית והאריסטוקראטית של שוודיה, כאשר המארחים הם מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16 ורעייתו המלכה סילביה, שתפקידם להעניק לזוכים את פרסי הנובל.

למען האמת, המעמד הזוהר לא העסיק אותי אותו ערב. הייתי חנוט בתוך פראק מפורפר, כיתר המסובים, והשאלה שלא נתנה לי מנוח היתה: איך מדווחים על האירוע לפני חצות – מועד סגירת העיתון. בין היושבים ליד שולחן-העיתונות הבחנתי בשמואל שניצר מ"מעריב", וידעתי שעיתונו נסגר בין שתיים לארבע לפנות-בוקר, ויהיה לו שפע של פנאי לדווח. אך מה יהא עליי? היכרתי היטב את האימרה העיתונאית: "היית ולא סיקרת – לא היית." בעיני רוחי ראיתי את עיתוני יום המחרת, כאשר "מעריב" יוצא בכותרת ראשית גדולה ומפורטת המתארת את האירועים הדרמטיים, ואילו יתר העיתונים, שלא שלחו כתבים, ייאלצו להסתפק בשירותי הסוכנויות הזרות. בדימיוני הקודח ראיתי את פניו המאוכזבים של עורך "על-המשמר", מארק גפן, ויתר חבריי העיתונאים, המצביעים על מאמרו של שמואל שניצר ומדברים בצער על ההחמצה הגדולה.

"מה עושים?" שאלתי את עצמי בדאגה.

המארגנים הושיבו אותי בשולחן יוקרתי, ליד שר-החוץ השוודי האנס בליקס, וניהלנו בינינו שיחת-נימוסין, כשמדי פעם אני מבקש סליחה, שב לפנקסי ורושם בלהיטות את דברי המברכים וקטעי "צבע".

על הבמה ישבו אנשים נשואי-פנים, חזם עמוס אותות הצטיינות, שהזכירו גנרלים רוסיים, גיבורי ברית-המועצות במלחמת העולם השנייה. אך אימתי שוודיה לחמה לאחרונה? שר החוץ הסביר לי כי עיטורים אלה מוענקים בגין שירות אזרחי לציבור.

ביציע ישבה תזמורת, משמאל לבמה – תשע כורסאות רפודות קטיפה אדומה, לחתני הפרס, ומימין ארבע למשפחת המלוכה. נברשות בדולח ענקיות השתלשלו מן התקרה והפיצו אור חזק.

הגיע הרגע הגדול. המלך הגיש לאבי את הפרס המיוחל, לחץ את ידו בחום, ואבי נאם את נאומו בשם חתני הפרס. השעה היתה 11:30 – וידעתי, שאם לא אקום ברגע זה ואצא לחפש טלפון – אני אבוד. אך לאן יוצאים ואל מי פונים?

הסתכלתי סביבי בייאוש. עשרות אנשי-ביטחון נראו שעונים אל קירות ההיכל, ועיניהם סרקו בלי הרף את הקהל הרב.

בקצה האולם הבחנתי בדלת קטנה. שאלתי את שר החוץ לאן זו, מובילה והוא סיפר שהזוג המלכותי נאלץ לעיתים להישאר בבית-העירייה עד השעות הקטנות של הלילה, והוקצה לו חדר-שינה בקומה השנייה, כפי שיקרה גם הלילה. הישארות הזוג המלכותי בבית-העירייה היא כאב-ראש גדול לשומריו.

להקות ריקודים עממיות, בבגדים צבעוניים, פרצו לפתע לאולם במחולות סוערים, ומוסיקה רעשנית מילאה את החלל.

לפתע קמתי ממקומי, ביקשתי סליחה משר החוץ, והתחלתי ללכת לכיוון אותה דלת רחוקה, ואגב הליכה חציתי מעגלי מחוללים, עקפתי שורות של רקדנים, ובמידת-מה שיבשתי את הסדר. איש לא הבין מה קרה לאחד המוזמנים, וכל זאת בנוכחות משפחת המלוכה. צעדתי בביטחון, כחייל "גולני", ואף אחד לא טרח לחסום את דרכי. שפתיי לא פסקו למלמל: "לא לפספס את המומנטום! לא לפספס את המומנטום!"

הגעתי לאותה דלת, פתחתי אותה, עליתי במדרגות לקומה השנייה, דפקתי על הדלת הראשונה, ומשלא נעניתי – פתחתי, ואני בחדר-המיטות של הזוג המלכותי. לא היה לי פנאי להתפעל מהמיטה המלכותית או מהאפיריון המפואר הסוכך עליה. הסתערתי על הטלפון שעל הארונית וביקשתי בדחיפות את "על-המשמר".

למזלי מרים פרנקל, הכתבנית (כיום עורכת במוסף "נשים" של "מעריב"), הרימה את השפופרת, והשיחה התנהלה בערך כך:

"מרים, אני בחדר המיטות של המלך והמלכה של שוודיה. אל תשאלי שאלות. אני אכתיב לך ואת תכתבי בכל המהירות האפשרית בתקווה שאסיים לפני שאנשי הביטחון ייתפסו אותי."

היא נתקפה צחוק היסטרי, ואני התחלתי להכתיב כשהיא מדי פעם שואלת: "תגיד, אתה לא מותח אותי?"

לאחר כעשרים וחמש דקות, כשסיימתי להכתיב את המשפט האחרון, חשתי בזוג ידיים לופתות את כתפיי, ועוד הספקתי לומר לה: "מרים, הם תפסו אותי. העיקר שהכתבה אצלך."

אנשי הביטחון נדהמו למצוא אדם זר בחדר-המיטות המלכותי. התחלתי להסביר להם שאני עיתונאי מישראל, דבר שהגביר את חשדם. הם העריכו שתפסו טרוריסט מתחזה, ואחד מהם חיפש נשק על גופי, שני השתטח על הרצפה וחיפש מטעני חבלה מתחת למיטה המלכותית ובתוך הארונות.

אמרתי להם מי אבי, אך הם מעולם לא שמעו עליו, ומיהרו להבהיל את ראש השירותים החשאיים, כשקולם נרגש ונסער. הם שלפו מכשירי-אלחוט ודיברו בהתרגשות גדולה, שניכרה על פניהם. בכל רגע הצטרפו עוד אנשי-ביטחון חמורי סבר. הייתי משום-מה רגוע. את המשימה העיתונאית ביצעתי, וכל היתר – טפל. מה הם יכולים לעשות לי, לאסור אותי? כבר ישבתי בכלא ארבע בצריפין, ויש לשער שבתנאים יותר קשים מאלה הקיימים בשוודיה.

עמדנו שם עשרים דקות, ואולי יותר, כששני אנשי-ביטחון אוחזים בזרועותיי, ואחרים בודקים את חדרי השירותים. בעיני רוחי כבר ראיתי את כותרות עיתוני יום מחר: "טרוריסט ישראלי בחדר-המיטות של הזוג המלכותי. מחדל!" ובכותרת-מישנה: "שערוריה ביטחונית באמצע טכס הנובל."

דימיוני לא חדל להשתעשע בכותרות סנסציוניות, שיעיבו למחרת-היום על הטכס המלכותי, וריחמתי על אבי בגלל אי-הנעימות שגרמתי לו.

לפתע נפתחה הדלת וראש השירותים החשאיים הופיע כשהוא לבוש פראק. הוא נשלף בבהילות מנשף הריקודים שהתנהל באולם למטה. הסברתי לו באנגלית מי אני, הוצאתי את תעודת-העיתונאי של "על-המשמר", שלא עשתה עליו כל רושם. פניו היו חיוורים ומבוהלים. דקות ארוכות שוחח עם אנשיו והתלבט כיצד לנהוג בי. ייתכן שבעיני רוחו כבר ראה את סיום כהונתו. כל אמצעי-התקשורת מצויים קומה אחת תחתנו. הוא נראה המום, עצבני, ובמובן מסויים חסר-אונים. משום-מה ריחמתי עליו.

לפתע נזכרתי כי לפני יציאתנו לבית-העירייה, מארגני הטכס הדביקו לדש מקטורני סיכה עגולה לבנה, ללמדך שהאיש מקורב לחתני פרס נובל, ועומד להיפגש, בתום הטכס, עם המלך והמלכה. הצבעתי בפניו על אותה סיכה, ומשהבחין בה אורו פניו והצבע שב ללחייו. לפתע פקד על כולם לצאת מן החדר. משיצאו הכול, הוא שילב את זרועו בזרועי, כאילו ידידים היינו משכבר הימים, ויחד ירדנו חבוקים לאולם הגדול, כל אחד אל שולחנו.

לא אחת הרהרתי באותו אירוע, ובחוצפה הבלתי-מוסברת לקום באמצע הטכס, לחצות מעגלי מחוללים, לשבש את הסדר, כשהמשימה הקדושה היא לא לאבד את ה"מומנטום" ולדווח בזמן לעיתון. עיתונאי, מעצם מקצועו, הוא עבד ל-Dead Line וכל עולמו סובב סביבו. אמנם לא ריסקתי את רגליי כאותו עיתונאי צ'כי שקפץ מסיפונה של אונייה, אך הייתי מוכן, בגלל ידיעה עיתונאית, להיאסר ולשלם את המחיר.

ככלות-הכול, אימתי יצא לעיתונאי לדווח לעיתונו על טכס חלוקת פרסי נובל מחדר-המיטות של הזוג המלכותי?

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

* * *

למנקי רחובות אין פצעים בתחת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

למנקי רחובות אין פצעים בתחת

כי הם עובדים כל היום

כשהם עומדים

לסופרים יש פצעים בתחת

כי הם יושבים כל היום

וכותבים

פורסם לראשונה: אוקטובר 2021

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות בני ישראל (1)

"אֶמָה היא בתם הבכורה של גורי והילה אלפי. יש לה שלוש אחיות קטנות – סול בת 16, מליה בת 13 ונאיה בת תשע. "אני מרגישה שקיבלתי את השם הכי פחות טוב," היא צוחקת. "ההורים שלי טוענים שאני הייתי האמה הראשונה, אבל לא נראה לי שבאמת. עכשיו כבר יש מלא אמות. רציתי להיות האמה היחידה."

(חנית גינצבורג, אמה אלפי: "גם אם יגידו 'את כאן בזכות אבא' הכל טוב", "אל-ארצ'י", 28.5.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2023-05-28/ty-article-magazine/.premium/00000188-4da2-df79-a19d-ffbe305f0000

אֶמָה הוא שם פרטי גרמני. מישהו יכול להסביר לי למה ילדה ישראלית נכדה של עולה מעיראק כל כך רוצה שם פרטי גרמני, ולא שם עברי יהודי? מה זה אומר על החברה הישראלית?

ואלה שמות בני ישראל (2)

בין השמדה להישמדות

כותבת יוספה שרגא: הפרופסור להיסטוריה, מי שניסח את המצע של סולידריות, שר חוץ הפולני– ברוניסלב גרמק, היה בנו של ברוך לברטוב, ממקימי דגניה ב' בסביבות 1920, שנרצח בגטו של וורשה. הבן הבכור נולד בפלשתינה. אלה לברטוב והבן ברוניסלב ניצלו על ידי הפולני גרמק והאם נישאה לו בתום המלחמה. ("חדשות בן עזר", 1851)

וכך מספרת בעדותה דינה לברטוב-אברבוך שניצלה מהשואה: "ב-1939 כאשר פולין חולקה בין גרמניה לרוסיה דינה היתה במשך חודשיים בוורשה העיר הכבושה ע"י הגרמנים. דינה היתה שם מכיוון שנסעה ללמוד ובין היתר לשמור על בני דודיה, ג'רי וברונק לברטוב, שניצלו מן המלחמה. את ג'רי לקחו לאושוויץ ששוחררה ע"י האמריקאים בזמן ששהה במחנה. ברונק ואימו הסתתרו בכפר פולני שם התחזו לפולנים ובכך ניצלו. אביהם, ברוך לברטוב, נרצח בגטו ורשה ע"י הגרמנים."

https://dorotmemorialine.com/%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/?member_id=3882

תהיתי, הייתכן שילד שנולד לחלוצים מדגניה ב' ייקרא בשם ג'רי? ובכן מסתבר שלא. ברוך ושרה לברטוב עלו כחלוצים צעירים לארץ ישראל. בנם "ג'רי" נולד בארץ בשנת 1925 וקיבל את השם ישראל. לאחר שנים מיספר בארץ המשפחה ירדה חזרה לפולניה, וגרה בוורשה.

במהלך מלחמת העולם השנייה האב ברוך והבן ישראל נלקחו לאושוויץ, שרה אשתו ובנימין הצליחו לצאת מגטו ורשה ולהסתתר אצל פולני בשם סטפן גרמק.

האב ברוך מת במחנה, והבן ישראל, יליד הארץ, הצליח להינצל. לאחר המלחמה עלה ישראל לארץ, שירת בצבא וירד ב-1951 לארה"ב. שם שינה את שמו מישראל לברטוב לג'רי לורט.

ובנימין. שאימו שרה התחתנה עם סטפן גרמק שהצילם מהשמדה, ניצלו מהשמדה אבל הפכו למשומדים, כאשר המירו דתם, והפכו לנוצרים קתולים. שרה קיבלה את השם הנוצרי אלה, ובנימין קיבל את השם הנוצרי ברוניסלב, ושניהם קיבלו את שם משפחת מצילם גרמק.

כך סיפר בנימין-ג'רי לברטוב-לורט על חייו בראיון לעיתון פולני:

תוכל לספר לנו משהו על המשפחה שלך?

שם המשפחה הוא לברטוב. להורים קראו ברוך ושרה (שארקה). גרנו בוורשה ברחוב מלאבסקה 3. נולדתי בשנת 1926. על שם סבי, שהיה "מגיד" קיבלתי את השם ישראל, אבל נהוג לקרוא לי בחיבה איזיו. האח, יליד 1932, נקרא בנימין, ובחיבה נקרא בנק. ואז הפך הגורל כך שהפכתי לג'רי לוארט, והוא הפך לברוניסלב גרמק.

המשפחה שלנו היתה עשירה למדי. היא התפרנסה ממפעל הפרוות שניהל אבי, שהיה פופולרי מאוד לא רק בוורשה, אלא בעיקר בשלזיה, לשם נסע אבי לעתים קרובות לצורכי עסקים.

למרות שכל המשפחה שלנו היתה אורתודוקסית, מאוד דתית ואדוקה, אבי היה ציוני. חלומו היה בריאת מדינת ישראל. הם אפילו ניסו להתמקם שם. אני נולדתי שם. לאחר שנים אחדות חזרנו לוורשה, שם נולד בנימין (לימים) ברונק.

עם המלחמה גרנו בגטו והגענו לאומשלגפלץ אבי שיחד מכר גרמני שהכיר מקטוביץ והוא שיחרר אותנו ובכסף הצליח להבריח את בנימין (ברונק) ואת אימא.

אני ואבא נשארנו בגטו. היה מאוד מסוכן היו הרבה שמלצובניקים (מלשינים) אבא קנה לעצמו ניירות אקוודוריים באלף דולר וניירות פלשתינאים לעצמי כי נולדתי שם. את אבא לקחו מיד לאושוויץ, אבל מסיבה כלשהי, הגרמנים השאירו את אלה עם ניירות פלשתינאים וכמה מדינות היספניות. אך לבסוף לקחו אותנו לאושוויץ בסוף הסתיו של 1944. שם נודע לי על מות אבי. איכשהו הצלחתי לשרוד. בינואר 1945 הובהלנו לטרזין. בדרך האמריקנים שיחררו אותנו.

 על פי הדיווחים פגשת את אלי ויזל במחנה?

לא. הוא היה בקבוצת אסירים מהונגריה. פגשתי אותו אחרי המלחמה, בצרפת. הוא החליט להישאר שם, אני, עם הטרנספורט הראשון של ילדים ונוער יהודים, על סיפון האונייה "מטולה", הפלגתי לחיפה.

הגעתי לקיבוץ ליד תל אביב. שם חייתי, עבדתי ולמדתי עברית. שמחתי שסוף סוף היתה ליהודים מדינה משלהם. בשנת 1949 גויסתי לצבא.

באביב 1950 התקשר אלי מפקדי ונתן לי מכתב מוורשה. חשבתי שאשתגע מרוב שמחה. גם אימא וגם בנימין שרדו. אמא התחתנה עם סטפן גרמק שהציל אותה כשגילתה שאבי נרצח.

החלטת ללכת אליהם?

כמובן. ברגע שסיימתי את השירות, הגשתי מיד בקשה לוויזה לפולניה. ככל הנראה, קיבלתי את זה כאחד האזרחים הישראלים הראשונים שהולכים למשפחה בפולין. בכל מקרה, לא הייתי מקבל את זה.

למה?

ברונק, כאשר קיבל את תעודת הזהות שלו, המשטרה החשאית שאלה אם יש לו משפחה בחו"ל. הוא אמר לא, כי הוא לא ידע אם אני חי. כשאימי מצאה אותי ושלחה הזמנה, ברונק רץ מיד לתקן את ההצהרה הקודמת. איכשהו הם האמינו שהוא לא משקר להם ביודעין. אם לא היו מאמינים לי, לעולם לא הייתי מקבל ויזה.

איך חווית את המפגש עם המשפחה שלך?

זה כנראה היה הרגע הכי יפה בחיי. התברר שאני לא לבד כמו אצבע בעולם. נהניתי מאוד. המשפחה התגוררה באותה תקופה בפראגה. ברונק למד בקולג'. הוא היה מלא התלהבות. משוכנע שפולין היא ההזדמנות הגדולה שלו.

ואתה?

להיפך. כבר הרגשתי זר כאן. חוץ מזה, מיד אחרי שהגעתי, עברתי חוויה מאוד לא נעימה שאני לא רוצה להזכיר. פשוט הבנתי שעליי לחפש מקום עלי אדמות במקום אחר. החלטתי שהמקום שלי הוא באמריקה. אחרי שלושה חודשים נפרדתי ממשפחתי ונסעתי לגרמניה. שם הגשתי בקשה להגירה לארה"ב. אחרי חצי שנה קיבלתי את הניירות. הגעתי לניו יורק בימים האחרונים של 1951.

לארץ המובטחת?

לעבוד קשה ולהילחם על מקומך. ראשית, באוהיו, עבדתי במאפייה. אז הייתי רתך. שישה חודשים לאחר מכן, עברתי לניו יורק. שם מצאתי עבודה בבנייה. התמחיתי בהנחת חזיתות מבנים מכל הסוגים. מבית חד-קומתי ועד גורדי שחקים בני מאה קומות. בשנת 1968 הקמתי את החברה הראשונה והיחידה שלי בחיי, אותה אני מנהל עד היום.

איך ראית את הקריירה של אחיך?

בגאווה ובשמחה רבה. אחרי כל מה שעברה על המשפחה שלנו, התשוקה והמסירות של ברונק לפולין היו משהו מיוחד. הוא יכול היה לעשות קריירה בכל מקום בעולם, אבל האופציה הזו לא עלתה בראשו. פולין היתה הכול בשבילו.

האח דיבר ברצון על פגישותיו עם האנשים הגדולים בעולם הזה. המלכה אליזבת, רייגן, בוש, קלינטון, מיטראן, האוול. מעל הכול, עם יוחנן פאולוס השני. הוא העריץ אותו מאין כמוהו. אני חושב שהאפיפיור החזיר את הרגשות האלה בדרך כלשהי.

אני יודע שהיה איזשהו דיון על היכן צריך לקבור את אחיך. בקבר המשפחתי עם אימו או באלחה זסלוז'וניץ', ליד יאצק קורון.

באופן אנושי, הוא צריך להיות ליד אימו. אבל אני יודע שברונק היה שייך בעיקר לפולין. אז תן לכבד אותו כפי שהוא חושב. זה חל גם על המיסה בסנט. יאנה בוורשה. אחי לא היה קתולי, אם כי בצעירותו היתה תקופה שהוא רצה להיות כומר. עם זאת, בניו ומשפחותיהם הם קתולים. אם גם הרשויות הגבוהות ביותר של הכנסייה רוצות להיפרד ממנו בכבוד, יש לכבד זאת.

אבל מה אם זה היה תלוי בך?

אחי היה נקבר תוך 24 שעות מיום מותו, כמתחייב מהדת והמסורת שלתוכה נולד. ואני הייתי אומר קדיש.

https://www.tygodnikprzeglad.pl/moj-wielki-brat/

הנה על חייו של בנימין-ברוניסלב לברטוב-גרמק

https://en.wikipedia.org/wiki/Bronis%C5%82aw_Geremek

מעניין שלסטפן גרמק שהציל את שרה-אלה ובנימין-ברוניסלב לא הוענק אות חסידי אומות העולם.

https://www.yadvashem.org/yv/pdf-drupal/poland.pdf

האם מפני שלמעשה לא הציל יהודים, אלא שני פולנים קתולים?

לסיכום: ברור לחלוטין למה יהודי משומד בפולניה רוצה להחליף את שמו מבנימין לברוניסלב, ומדוע יהודייה משומדת רוצה לשנות את שמה משרה לאלה.

ברור למה יורד מישראל לארה"ב רוצה לשנות את שמו הפרטי מישראל לג'רי. לחלוטין לא ברור מדוע כל כל הרבה ישראלים החיים בארץ רוצים לעצמם שמות של עמים זרים ולא שמות עבריים יהודים?

ליאופולדשטאט – דמעת ילדה קטנה

"הבימה". מוצאי שבת 27.23. קהל רב מצטופף מול אולם מסקין בתקווה שסוף סוף ייפתחו הדלתות. אין כסאות לשבת. אני פונה לסדרנית ראי ממוצע גיל האנשים כאן הוא 80, ואין כסאות תנו להיכנס ולשבת באולם. "האולם עוד לא מוכן להצגה," היא עונה.

(תומש שטרויסלר – טום סטופארד ליאופולדשטאט)

https://www.habima.co.il/shows/%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%93-%D7%A9%D7%98%D7%90%D7%98/

הצגה נפלאה משחק ובימוי מעולה. בסוף עולות דמעות. ילדה הנמצאת בקהל פורצת בבכי מר. מי מביא ילדה להצגה? שואל מישהו. הנה ההוכחה להצלחתה של ההצגה.

הדמות שמגלמת את תומש שטרויסלר-טום סטופארד משנה במחזה את שמה מליאופולד בווינה לליאונרד באנגליה. ויש דיון על שינויי השם אצל היהודים.

התגלית המדהימה של האקדמיה הישראלית – "שיחדש"

התנגדות לרצח היא פשיזם

ועד ראשי האוניברסיטאות בישראל קיבל הגדרה חדשה למושג "פשיזם". מסתבר כי לפי האקדמיה הישראלית להפגין תמיכה בטרור וברצח יהודים היא דמוקרטיה.

(מפגינים בת''א: ''מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=797428&forum=scoops1

ואילו התנגדות לרצח יהודים, ולהנפת דגל סייקס המסמל בצבעי החליפויות האיסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית, מוגדרת פשיזם. כהגדרתו של נשיא אוניברסיטת תל אביב הפרופסור הגמור למשפטים אריאל פורת (מישהו יודע את שמו המקורי?)

פרופסור אריאל פורת עשה היסטוריה. עד עכשיו ה"שיחדש" היה מונח ספרותי של אורוול, מעכשיו מסתבר הוא מונח מחקרי.

https://www.kan.org.il/content/kan-news/local/375911/

בניגוד לערבים, הגרמנים מעולם לא הצהירו כי מטרתם לכבוש ולרצוח את כל, הבריטים, או האמריקאים, ולחסל את מדינותיהם, אך הבריטים והאמריקאים הדמוקרטים לא היו מניחים לעולם להניף בארצותיהם את דגל האוייב כפי שמוכנים בארץ.

עידוד ירידה מהארץ והפצת שנאת ישראל בעולם

בתגובה לדבריו האוויליים של בצלאל סמוטריץ כי המדינה מממנת סטודנט באקדמיה בצלאל ב-38 אלף שקל בשנה. ומדעי הרוח והחברה לא תורמים לפיריון וכדוגמה ציין: "במה הוא (הסטודנט לאמנות) תורם לפיריון, בזה שהוא זורק צבע על קירות וקורא לזה אמנות? שמי שרוצה ללמוד לימודי מיגדר ישלם על זה. למה אנחנו מממנים את זה? כי כך עושה מדינה נורמלית. אם אני מממן 50 מיליון שקל ל'הבימה', וקרנות קולנוע בתשעים ומשהו מיליון, אז אני יכול לממן גם ערכים אחרים. את הישיבות אני מממן הרבה פחות," מעלה נעמה ריבה כתבת "אל-ארצ'י", נימוק מביך.

"בשבועות האחרונים ביקרתי בכמה ממדינות אירופה," כותבת ריבה, "ובכל אחת מהן נתקלתי ביוצרים ישראלים. פגשתי בהולנד אדריכלים שבונים ועורכים מחקרים ותערוכות; בברלין פגשתי עשרות אמנים ישראלים שיוצרים בה ומציגים במוזיאונים ובגלריות חשובות, ורבים מהם מקבלים מימון מממשלת גרמניה ומהאיחוד האירופאי. בביאנלה לאדריכלות בוונציה, שנפתחה לפני מיספר ימים, מציגים בתערוכה הכללית ישראלים כמו הבמאי עמוס גיתאי והאדריכל אייל ויצמן, (האנטי-ישראלי) לצד התערוכה שאצרו אדריכלים ואמנים בביתן הישראלי."

(נעמה ריבה, "כשסמוטריץ' זורק שטויות על האמנות הישראלית", "אל-ארצ'י" 26.5.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/2023-05-26/ty-article/.premium/00000188-5706-df79-a19d-f71edb070000

אז אם זה הנימוק לסבסד אמנות במדינת ישראל, כלומר לסבסד יורדים מהארץ הנהפכים לשונאי ישראל? מוטב לא לבזבז את כספי משלם המיסים. אם זה הנימוק מוטב לא לסבסד כלל.

למזלנו ולמזל התרבות הישראלית יש נימוקים טובים יותר לסבסוד אמנות.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: מדוע אף אחד לא אומר שפיחות השקל לעומת הדולר והאירו טוב לתיירות הנכנסת לישראל וטוב לייצוא הישראלי!

* אהוד שלום, היום לראשונה למדתי ממך (דרך חב''ע) שעמנואל הרוסי כתב שיר המנון לפתח תקווה. איך אפשר להגיע למילות השיר? והאם אתה מכיר גם את המנגינה?

תודה, שלך,

פוצ'ו

נ. ב.

את ספרו של ישראל זמיר ''לכבות את השמש'' קראתי עוד בתקופת הבתולים שלו. אני חושב שהוא אחד הספרים הטובים והחשובים שנכתבו על מלחמת העצמאות, למרות שהפלמח לא זוכה בו למחמאות גדולות. מדי פעם כשהזמן בידי אני חוזר להציץ בפרקים המופיעים בחב''ע וחושב בכאב לב עד כמה הכינוי שהמצאת ס. נ. [סופר נידח] יושב טוב על הזמיר הזה.

אהוד: שלחתי לך את מילות השיר, תחילה בעקבות החיפוש אחריו באינטרנט. אבל לפי הכתוב שם אין בנמצא ביצוע שלו. אני את המנגינה זוכר בעל-פה וחבל שאין הקלטה שלה. לפני שנים רבות שרתי אותו בראיון חי איתי בגל"צ.

בהמשך מצאתי ושלחתי לך את הדף המקורי של השיר, שבשעתו נתן לי אותו בן דודי בדרגה שנייה [סבו וסבי היו אחים], דוד בן עזר ז"ל:

פוצ'ו: אהוד, תחזקנה ידיך. יופי של שיר למרות שהיום כבר לא כותבים כאלה. אם הייתי יודע על השיר הזה כשכתבתי מחזמר ליובל המאה של פתח תקווה, הייתי בטח כולל אותו בתוכנית. אנסה בכל זאת להעבירו לשי לביא שיש לו להקת זמר פתח-תקוואית הנקראת מדרחוב.

לפוצ'ו היקר,

השיר הוא ליובל ה-70 של פתח-תקווה שחל בשנת 1948, הייתי אז בן 12 ואני זוכר שעמנואל זמיר בא אלינו לבית ספר פיק"א, ברחוב רוטשילד פינת רחוב פיק"א, ללמד אותנו את השיר.

אבל אין כפתח-תקווה, "אם המושבות" – עיר שאינה זוכרת את עברה. עד היום היא לא יודעת כי הדירו אותה מן העלייה הראשונה! – ועד היום אין בה רחוב על שם סבי, יהודה ראב בן עזר, שחפר בה את הבאר הראשונה, חרש בה את התלם הראשון והיה אחד מראשוני שומריה. הוא היה אז צעיר המתיישבים, בן עשרים, וזכה לחיות בה עוד ימים אחדים אחרי שהוקמה המדינה במאי 1948, הוא מת בל"ג בעומר תש"ח.

שלא לדבר על כך שאני, נכד יחיד של יהודה ראב שעדיין בחיים [לבד מאחותי הצעירה לאה] שגם כתב יותר מכל סופר אחר על המושבה – איני זוכה לשום ציון והכרת תודה על כך. אין עם מי לדבר שם. בלונדון, אנשים כמוני היו יושבים בבית העליון בתור לורד אוף מלאבס.

שלך,

אהוד

אודי היקר שלי,

אם הייתי יותר נחשב הייתי כותב לך עזוב את כל העסקנים הדפוקים של פתח תקווה, העיקר שאני יודע מי הוא יהודה ראב ותרומתו לא רק לפ''ת אלא לכל הארץ ומיהו נכדו האחד והיחיד שאלמלא הוא היה הספר [שלי] "בחיי" עדיין מדשדש ומתפתל עם הכרך השני.

אודי, אני באמת חושב שבלי לזלזל באף ספר שלך, אתה תיזכר בעיקר בזכות מפעל החב''ע שהמצאת והיכולת המופלאה שלך להתמיד ולשמור על רמה שתקנה לו ולך חיי נצח. רק לפני שעה קיבלתי טלפון ממורה דרך ידוע 'מודי' שהיו לו הערות על הכתבה שפירסמתי אצלך על פחפח אז מה אנחנו צריכים יותר? שנינו יודעים שעיקר שכר הסופרים שלנו הן התגובות שאנו מקבלים לעיתים בהיסח דעת, על הספרים שלנו. אז מה לנו כי נלין?

בקיצור – העיקר הבריאות ואני אוהב אותך ועוד יותר את יהודית,

שלכם,

פוצ'ו

* אהוד: זהו מכתב תודה של עזרא איכילוב למרק לברי [המכתב מצוי עם מילות השיר באינטרנט. הסקיצה הראשונה של סמל פתח-תקווה בראש הדף צוירה בשעתה בידי סבי

יהודה ראב בן עזר]:

בול פתח-תקווה ההיסטורי

ממנו נלקח סמל העירייה הראשון

שנזנח לטובת קשקוש של עיגולים סתמיים

* אהוד היקר, קראתי את ההספדים על אבנר הרוסי ז"ל. לאה צבעוני המנוחה עשתה מעשה ראוי, והוציאה לאור שני ספרי שירה וביוגרפיה של אביו של אבנר – עמנואל הרוסי, ואני פירסמתי ב"חדשות בן עזר" רשימות על ספרים אלה.

נעמן כהן לא היה זקוק לסיוע מסטפן צווייג ("הישמר מן הרחמים") כדי לשכנע שאין לרחם על רוצחים כמו רוצחיו של משה תמם.

וכן, שוב צצה העלילה על הילדים התימניים שנחטפו, והרי באמת מעולם לא נמצא ילד תימני שנולד בשנות החמישים של המאה הקודמת שאומץ על ידי "הלבנים".

שלך –

משה גרנות

* * *

* * *

מנחם רהט

גליל הגויים

חקיקה ותקנות מפלות את יהודי הגליל, המהווים מיעוט של 12% בלב הגליל, לעומת ההטבות המופלגות לשכניהם הערבים. ימין מלא מלא???

סיפור אמיתי: אמיר ועמיר מתגוררים במרחק של כמה עשרות מטרים זה מזה, בגוש משגב בגליל ההררי המרכזי. בני המקום. שניהם חזרו הביתה משירות סדיר מלא בצה"ל: הראשון לשבט הבידואי כמאנה והשני ליישוב העברי מכמנים. בין הבית המזרחי ביותר של כמאנה לבית המערבי ביותר של מכמנים, מפרידים רק 3 מטרים (!).

אבל כשאמיר הבידואי ירצה לקבל מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מגרש לבניית ביתו בכפרו, הוא יידרש לשלם לרמ"י עבור התענוג הזה רק 200,000 שקל, כולל הוצאות פיתוח. באותה עת ממש יידרש עמיר ממיכמנים לשלשל לקופת רמ"י עבור מגרש זהה, פי שישה – 1.2 מיליון שקל.

העיוות הזה לא עוצר בקו כמאנה-מיכמנים. המרחק בין מצפה אבי"ב לבידואים מדמיידה אינו עולה על 700 מטר, כמו גם בין אשחר לערב א-נעים ובין מעלה צביה לחוסניה. ובכולם המצב זהה: אם אתה יהודי, שבא ליישב את הגליל, תשלם ממיטב כספך (שאין לך). ואם אתה 'בן המקום' (יש הגדרה מעוותת כזו במסמכים הרשמיים), מגיעה לך הנחת סלב ענקית. ככלות הכול, אתה 'בן המקום'. היהודי לא. נטע זר שצריך לגרש באמצעות תקנות וחוקים מפלים, מעשי ידיה של ממשלת ישראל.

ויש עוד דרך לגרש את היהודים. קוראים לה הטבות במס הכנסה. פעם נועדו ההטבות במס לעודד התיישבות יהודית באזורי עדיפות לאומית. גרת על גבול לבנון, מול מחבלי הפתח' (דאז)? – אתה זכאי להנחה משמעותית במס. היום עברה ההנחה במס ללב הגליל: אם אתה ערבי בכמאנה, תיהנה מהטבה של 12%, אבל אם אתה גר במכמנים שממול, תקבל הנחה של 7% בלבד (ועד תקרה נמוכה יותר). גם אם אתה גר בטמרה, כאבול, מג'ד אל כרום, סאג'ור, סכנין, עראבה, שעב, שייח' דנון ועוד, מגיעה לך הנחת ענק של 12%; אבל אם אתה, ,Unfortunately מתגורר ביישובים יהודיים ששוכנים מדרום לאיזשהו קו גבול דמיוני שרירותי, כמו למשל מורשת, כי אז אכלת אותה, בלי לחייך, עם 0% הנחה.

150 ימים ולילות חלפו מאז הקמת ממשלת הימין מלא מלא, והיא פועלת בנושא ייהוד הגליל כאילו היתה ממשלת האחים המוסלמים. עם עדיפויות בלתי הגיוניות, אנטי ציוניות, לערביי הגליל, המהווים 88% מאוכלוסיית האזור, לצד קיפוח משווע של המיעוט היהודי, שאליו מתייחסים כאל תושבי רעננה וגבעת שמואל. בפועל, מגרשים אותם כמעט בכוח. בכוח החוקים והתקנות האנטי ציונים.

השבוע, ביום א' האחרון, ניסו בישיבת הממשלה שרי הימין לתקן את המעוות, באמצעות העברת החלטה הקובעת שהציונות היא ערך מוביל בהתנהלות הממשלה. אך היוזמה נגדעה עקב התנגדות היועהמ"שית מצד אחד, והשרים החרדים מצד שני; שהרי מה להם ולציונות...

פעם הציונות ניתבה את מפת ההתיישבות. זה בא לידי ביטוי למשל ב'מסמך קניג', שחיבר הממונה על המחוז במשרד הפנים ישראל קניג, במארס 1976: "יש להרחיב ולהעמיק את התיישבות היהודים באזורים בהם רציפות האוכלוסייה הערבית בולטת ומיספרה עולה יתר על המידה על האוכלוסייה היהודית." בשנים 1970-80 החלה המדינה יחד עם הסוכנות וקק"ל בבליץ התיישבותי בגליל, שהניב 26 מצפים חדשים עד סוף 1981, וכיום מגיע מספרם ל-45. אז, לפני ימי שפוט שופטי הבג"ץ, עשו כאן ציונות.

אבל היום קוראים למשימה הציונית של ייהוד הגליל, בתואר המכפיש שהצמיד לכך עיתון הארץ – אפרטהייד. וגם הבג"ץ של אהרון ברק לא טמן ידו בצלחת וקרא לכך היעדר שיוויוניות. אמנם מאז התהפך הגלגל והיעדר שיוויוניות הפכה למנת חלקם של היהודים המעטים שעדיין נאחזים בגליל, אבל את המדינה היהודית זה לא באמת מטריד.

מחסום נוסף מחבל כיום בנוכחות היהודית בגליל הגויים – מחסום ה-400. מחסום זה נולד כאילוץ, בגין הבג"ץ, שחייב בשנת 2000, בשם ערך השיוויון, להקצות ביישוב קציר מגרש בנייה למשפחת קעדאן, שהגיעה מבקה אל גרביה. התשובה הציונית ההולמת לבג"ץ האנטי ציוני ניתנה ב-2011, באמצעות חוק ועדות קבלה. עיקרו: יישובים קהילתיים קטנים שיש בהם עד 400 משפחות, יוחרגו ויורשו לסרב להצטרפותם של מי שעלולים 'לפגוע במרקם החברתי והתרבותי של היישוב.' ההיגיון שמאחוריו היה למנוע הצטרפות תושבים חילוניים לקהילות דתיות, או משפחות ערביות לקהילות יהודיות.

חוק זה אמנם היה תרופה יעילה בשעתה, אך בפועל הוא מהווה לפיתת חנק על היישובים היהודיים. בעוד שישוב ערבי מתפתח ללא הגבלה על פי צרכיו, ננעלים שערי היישובים היהודים ברגע שהגיעו ל-400 משפחות. בזמנו אמנם ניסה ח"כ סמוטריץ' להגביה את הרף ל-700, אך היוזמה נתקעה ולא מוצתה.

וכך קורה שיישובים שאוכלוסייתם הוותיקה מזדקנת, אינם יכולים להזרים דם צעיר להבטחת המירקם החברתי הבריא במקומם. למשל היישוב הדתי לאומי היחיד בגוש משגב, מורשת, שכבר הגיע ל-400 משפחות, משווע למשפחות צעירות, עם ילדים קטנים, שיזרימו דם טרי למערכת החינוכית המתנוונת – ולשווא. 

אומר שמעון אלמלם, יו"ר ועד ההנהלה של מורשת: "משפחות צעירות נבלמות בגלל שני מחסומים: ה-400 ומחיר הקרקע המופקע. איזה זוג צעיר יכול להשקיע רק בקרקע 1.2 מיליון שקל, ועוד 2 מיליון נוספים על הבניה עצמה? אבל ללא משפחות צעירות, מערכת החינוך מצטמקת: גן ילדים אחד מתוך ה-4 כבר נסגר, והשני ייסגר לקראת תשפ"ד. גני הילדים המתרוקנים הופכים למרבה האבסורד למועדוני קשישים. גם הכיתות מצטמקות: שתי כיתות א' שהיו כאן בעבר הפכו לאחת, ובכיתות האחרות איחדנו מגדרים, למרות הדרישה לחינוך נפרד."

 היי, הלו, אתם שם למעלה, תגידו: אתם באמת מאמינים שזו ממשלת 'ימין מלא מלא'? שזו לא ממשלת האחים המוסלמים? 

מנחם רהט

* "גם בישראל נשברים השנה שיאי התעופה. במארס האחרון למשל, נרשמה בנתב"ג תנועה של 1,983,428 נוסעים ב-13,490 טיסות. מדובר לא רק בעלייה של 57% מהמספר במארס אשתקד, אלא גם בחודש העמוס ביותר אי פעם בנתב"ג, ובענף מפצירים בממשלה להתחיל להתכונן לקליטת 40 מיליון נוסעים בכל שנה בנמל התעופה המרכזי של ישראל." ["הארץ" באינטרנט. 31.5].

אז מה בקשר לפיחות השקל? זה לא נפלא? – כאשר התיירות פורחת כל כך ומכניסה מטבע זר ששוויו בשקלים עולה? גם בזה אשמה ממשלת הנאשם נתניהו?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-13 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל