פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1853

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בסיון תשפ"ג. 5.6.2023

עם הצרופות: 1. ורד בפתח הסטודיו עם צלחת ענקית מעשה ידיה. צילום: מאירה רז. 2. מגש וסכין ללחם, עם כיתוב של סופר סתם. צילום: מאירה רז. 3. סלון בית עותמי, עם יצירות של ורד וטקסטיל מהודו. צילום: מאירה רז. 4. פינה בסטודיו. על השולחן עבודות בשלבים ראשונים. צילום: עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׂאוּ לִי, חֲלָלי. // זיוה שמיר: מראה המלחמה ללא כְּחל ושָׂרק. עיון בשיר "ליל חנייה" במלאת 50 שנה להלחנתו ולביצועו. // איליה בר-זאב: מכתש רמון. // יוסי אחימאיר: אנטישמיות בירדן. // אורי הייטנר: 1. עוד מאותו דבר. 2. צרור הערות ‏4.6.23. // רוֹן גֵּרָא: חָכְמָה וְרֹעַ. // הדי אור: מגדל דוד. // עדינה בר-אל: ורד עותמי אוהבת יצירה ואוהבת אדם. // ד"ר ארנה גולן: השירה כ"התנבאות", למען "תיקון" עולמו של המשורר. חלק שני: על שירי הרצל חקק. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק כ"ט: השחרור. // ממקורות הש"י.

גיליון 1854 יופיע כרגיל אור ליום חמישי, 8.6.

גיליון 1855 לא יופיע ביום שני, 12.6 – אלא רק במהלך יום חמישי 15.6.

* * *

אסתר ראב

שְׂאוּ לִי, חֲלָלַי

*

שְׂאוּ לִי, חֲלָלַי,

לֹא מִיָּדִי בָּאַתְכֶם זֹאת.

פֶּלְאי נָתַן חֶרֶב בְּיָדִי

וַיְצַו עָלַי מִלְחָמָה.

כְּרוֹכֵב עִוֵּר אֶעֱבֹר שׁוּרוֹתֵיכֶם

וְסוּסִי כְּרוּב-שָׂטָן

דּוֹרֵךְ בְּסִלּוּדִים

עֲלֵי גּוּפִים צְעִירִים;

בְּגַת הַחַיִּים בַּתָּוֶךְ

עוֹמֵד מִזְבֵּחַ לִי  –

אֲקַטֵּר לְאֵל אֶחָד

וּפָנָיו לֹא יֵרָאוּ...

לָכֵן אֶפְשֹׁט בָּכֶם

בְּדַהֲרוֹת-דַּהֲרוֹת סוּסַי

וּבְשַׂרְכֶם הָרַךְ

חָצִיר לְפַרְסוֹתָיו הַדּוֹלְקוֹת.

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

זיוה שמיר

מראה המלחמה ללא כְּחל ושָׂרק

עיון בשיר "ליל חנייה"

במלאת 50 שנה להלחנתו ולביצועו

תחתית הטופס

השיר "ליל חנייה" הוא אחד משירי-השׂיח    (discourse)הרבים המאכלסים את הקובץ "עיר היונה", שכְּלל לא נועדו להלחנה. הוא הפך בדרך-מקרה לאחד הפזמונים העבריים היפים והפּוֹפּוּלריים ביותר, לאחר שיאיר רוזנבלום הלחינוֹ  בשנת 1973 (במלאת חצי יובל למדינה) ובחר הרכֵּב מוצלח לביצועוֹ:  חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. בשיר זה שנכתב ב-1957 העלה אלתרמן  מנבכי הזיכרון את ימי שירותו בתפקיד רַגָּם ב"מבצע יואב", שבהם שימש יד-ימינו של יצחק שדה, עד שהלה החליט להרחיק את המשורר משדה הקרב. "חיילים רבים יש לי," ציטטו מפיו של יצחק שדה, "אך אלתרמן יש רק אחד."

ייתכן שהמילים שבפתח השיר "הוּא קָם. הִנֵּה הִנּוֹ" מכוּונות לרגע שבּוֹ המראה עולה ממעמקי הזיכרון ומתייצב מול העין הפנימית (inner eye) של המשורר המנסה למלא את תפקיד העד המתעד ולשַׁחזר את המראות, הקולות והניחוחות כמוֹת שהם, ללא כְּחל ושָׂרק. לא תמונות הֶרואיות לפנינו, אלא בליל של עניינים פשוטים וטריוויאליים שנתקבעו בזיכרונו. אין בשיר תיאורי מלחמה, אף אין בו רצף של אותן פעולות צבאיות שבכוחן לבנות עלילה. יש בו תמהיל של מרכיבים ושל זוטי זוטות היוצרים את התמונה הלילית של מחנה העורך הכנות אחרונות בטרם קרב.¹

 טקטיקה דומה נקט נתן אלתרמן בשירו לילדים ולנוער "הקרב על  גרנדה", שנכתב גם הוא, כמו השיר "ליל חניה", בשנת 1957 – בהתקרב שנת העשור להקמת המדינה.²  גם כאן תיאר תמונה של מחנה בלילה שבטרם קרב ואת מפקדו הקורא לא את פקודות הקרב ואת תיאור מהלכי הלחימה אלא את המחברת שכָּתב בנו הקטן בכתב-ידו. גם בשירו ה"קנוני" המורכב והמעורפל "ליל חנייה" וגם בשיר המלחמה הבהיר והמובן שנכתב לקורא הצעיר, תיאר אלתרמן דווקא את הזוטות, ולא את התכונה הצבאית הגדולה  שלקראת הקרב הגורלי, או את הֶשֵּׂגיו ההֶרואיים של קרב זה. ב"ליל חנייה" לפנינו "ליל נדודים", תרתי משמע: לילה שבֹּו הגדוד חונה ונע, וליל שבּוֹ אין עוצמים עין מתוך חוסר מנוחה ומתוך דאגה לבאות  (הפועל צע"ן שבשיר גם הוא קשור לנושא ה"נדודים", ניגודם של ה"חנייה" ושל המנוחה).

אלתרמן הבין מן הסתם שהֶרואיקה קלסית לא תתקבל בברכה על-ידי אותם סופרים צעירים אירוניים, חסידי האינדיווידואליזם האנטי-הֶרואי, שהחלו לתת את קולם ברמה בקריית ספר של סוף שנות החמישים. הוא הבין מן הסתם כי במאה העשרים כבר אי-אפשר לכתוב שירי-מלחמה בנוסח "אֱלוֹהַּ עוז" של שמואל הנגיד או  "אשורר שיר במלחמה" של אברהם אבן-עזרא ("וְשָׁם הַמַּחֲנוֹת עוֹמְדִים צְפוּפִים. [...] פְּנֵי כֻלָּם לְהִלָּחֵם נְכוֹנִים / וְהֵמָּה נוֹסְעִים תָּמִיד וְחוֹנִים"). הוא  הוריד אפוא את "שיר הגיבורים" הקלסי ממעמדו הרם, והמיר אותו בשיר על הכנות למלחמה ("ליל חנייה"). הוא אף הורידוֹ ממדף הספרים למבוגרים אל האִצטבה הנמוכה של חדר הילדים ("הקרב על גרנדה"), אך כָּלל בו סוגיות מורכבות של הגות פואטית ופוליטית, אקטואלית ועל זמנית,  שילד כלל לא יבין  את מלוא משמעותן.

לא פעם  ניסה אלתרמן לעמוד על סודו של התמהיל ההופך את המציאוּת הנגלית לנגד עינינו לאותה מהות חמקמקה ובלתי מוגדרת הקרויה  בפינו בשם "שחר", "בוקר", "ערב", או "לילה" (כמו-כן "חָקַר" בשיריו את טיבו של אותו תמהיל של גורמים  הקובע בעיני המתבונן  את התחושה של חילופי העונות במהלך השנה).  הוא בחר לא אחת לעקוב אחרי המראות, הצלילים והניחוחות המלווים את הִשתנות התופעות וקליטתן  על גבי הרצף של היממה, של החודש או של השנה כשם שאיש מדע עוקב אחרי תופעות טבע ההולכות ומתגוונות במעבר מ"מצב צבירה" אחד למשנהו.

לעִתים קרובות הוא עקב אחרי צירופי חושים (שאותם ביטא באמצעות אותה פיגורה הקרויה בשם "סינֶסתֶזה"synesthèse = ) הנגלים בעיקר לילדים ולמשוררים. כך, למשל, בשירו "הירח מוסיף ועולה" ("חגיגת קיץ" [1965], עמ' 17-18) הוא תיאר את הים המשַׁנה את צבעו לעת ערב – "מְרַטֵּט וּכְאִלּוּ מְרַחְרֵחַ / אֶת אוֹר הַיָּרֵח." ברי, בתיאור רִחרוּחוֹ  של אור הירח על ידי גלי הים המנצנצים ומרטטים כנחירי השפנים יש מטעמן אותן פיגורות לשון הקרויות "סינֶסתֶזות" האופייניות לשירתו; וכאן הן ממזגות את חוש הריח ואת חוש הראִייה. 

את השיר המאוחר הזה מ"חגיגת קיץ" סיים אלתרמן במילים: "כָּךְ הָלְכוּ וְנִתְרַבּוּ הִתְרַחֲשׁוּיּוֹת / מִסּוּג זֶה, נִמְשְׁכוּ בְּלִי הֶרֶף. / אֵין לְשָׁעֵר מֵאֵיזֶה שְׁטֻיּוֹת / נוֹצֶרֶת שָׁעָה שֶׁל עֶרֶב." כמו  חוקר במדעי הטבע (כימאי, ביולוג,  זוֹאוֹלוג וכד') המנתח את האובייקט הנחקר לגורמים, כך הפריד אלתרמן את מרכיביו של הערב, והניחם זה בצד זה  על שולחנו. לא אחת ניסה בשיריו  לפענח את התרכובת ולעמוד על סוד התמהיל המיוחד והייחודי, היוצר את התחושה שהגיע ה"עֶרֶב". וכאן – בשיר "ליל חנייה" – הוא בודד את גורמיו ואת מרכיביו של אותו ערב שבטרם קרב שאת טעמו החריף ניתח כאמור בשירו "הקרב על גרנדה" המיועד לילדים ולנוער.

 פירוק לגורמים של מרכיבי  הלילה, שבּוֹ המחנה מכין עצמו לקראת הקרב, מראה למרבה הפרדוקס מאילו עניינים קטנים ואנטי-הֶרואיים, חלקם טריוויאליים ונטולי-ערך ממשי, מורכבת השעה הקודמת למעשה הגדול וההֶרואי: קללות, גידופים, בדיחות, רתיחת הדוודים, שיחת המפקד, פזמוני מלחמה ובהם געגועים הביתה, וכו'.  גם  השיר "ליל חנייה"  משתמש בפיגורה הקרויה סינֶסתֶזה, כמתואר לעיל, כגון הצירוף "צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ" – המצרף  את הצליל לצבע; את חוש הראייה לחוש השמע.

התמהיל הבָּלול הזה הנמסר כאן בשיר מלחמה שנכתב בזרם התודעה בשיר משנת 1957 (בטכניקה שזוהתה עם רומן המלחמה "ימי צִקלג" של ס' יזהר שראה אור בשנת 1958). הנופים בספרו של יזהר הם אותם נופים,³ טכניקת המסירה היא אותה טכניקה, וייתכן שיזהר קיבל את הדחף לכתיבת ספרו הגדול משיר צנוע זה של אלתרמן שנחבא בין שירי "עיר היונה" עד שהולחן והגיע לידיעת הציבור הרחב. 

נביא את השיר במלואו כדי לצרף את כל המרכיבים, מרכיבים אנטי-הֶרואיים בעיקרם, החוברים יחדיו לתמונתו של ערב, שבּוֹ המחנה חונה בטרם קְרב, ההכנות עדיין בעיצומן ובהתהוּותן ומראה שורות עיר-האוהלים שלו נראים בדמיונו של המשורר כמראה של עיר בעיצומו של תהליך בנייתה:

לֵיל חֲנָיָה. בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף,

בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם. הִנֵּה הִנּוֹ.

כְּמוֹ פְּנֵי עִיר-נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל

בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ

לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ.

פְּנֵי עִיר-נִבְנֵית בְּחֶשְׁכָתָהּ וְהִבְהוּבֶיהָ,

בְּעִסּוּקָהּ הָאָץ חוֹפֵז מִתָּג אֶל תָּג.

לֵיל חֲנָיָה. פְּנֵי נַפָּחֶיהָ וְאוֹפֶיהָ

וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה בְּטֶרֶם גָּג.

פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם וְהַמֶּרְחָב הָעָג.

פְּנֵי הַגְּבָרִים הַמַּטְלִיאִים עֲלֵי בִּרְכַּיִם

חֻלְצָה וָנַעַל. פְּנֵי הַלֵּץ. פְּנֵי הַטַּבָּח.

פְּנֵי הַבְּדִיחָה בְּצֹהַב בַּהֲרוֹת הַקַּיִץ,

שֶׁמּוֹשָׁבָהּ עַל הָאַרְגָּז אוֹ עַל הַפָּח

וּלְקָדְקֳדָהּ אֲגַן רָקִיעַ מְהֻפָּךְ.

מִתּוֹךְ אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, בֵּין חוֹף וָגֶבַע,

הָיָה נִשְׁקָף פִּתְאֹם מַרְאֵה הַמִּלְחָמָה

כְּמוֹ הֲוָי צוֹעֵן, חֲבוּר יָתֵד וָחֶבֶל,

בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם,

בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם.

בּוֹ חִשּׂוּפָהּ הַפִּתְאֹמִי וְהַפָּרוּעַ

שֶׁל הַבְּדִידוּת בֵּין הָרַבִּים וְהַזָּרִים.

בּוֹ הָרֵעוּת יְדֵי אָדָם בַּצַּר בְּרָאוּהָ,

לִהְיוֹת שׁוֹמְרָה בֵּין אִישׁ וָאִישׁ אֶת הַקְּשָׁרִים,

בְּהִשָּׂרֵף גִּשְׁרֵי שְׂכִירוּת וּמִסְחָרִים.

בּוֹ מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֶּרֶק־

שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ – ,

וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר-עֵרֶךְ

וְלֹא שְׂכִיַּת-חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא

צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ.

עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ)

וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל.

אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ

שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל

בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל.

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ,

לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְּוָדִים,

לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ

בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים

נִצָּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים.

עֵת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הָיָה צַלְמָהּ. לְקוֹל זִמְרַת-פִּזְמוֹן תּוֹעָה

עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה, כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב,

נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בְּשָׂדֶה זְרוּעָה,

לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה.

גַּם זֶה נִשְׁלַב בַּמִּלְחָמָה. כָּל זֶה גַם יַחַד

כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסַךְ בָּעָם מִלֵּיל

וּמִשְּׁחָרִים. כָּל זֶה מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל

יִהְיֶה עוֹלֶה בִּיעָף, וְשָׁב-נִקְטָע בִּילֵל

שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל.

ארבעה נושאים עומדים במרכז השיר "ליל חנייה" ('חנייה' הן מלשון 'מחנה', הן מלשון רגעי המנוחה של המחנה בטרם קרב), ואותם נמנה לפי סדרם, "מן הכבד אל הקל". במקרה או שלא במקרה זהו הסדר שבּוֹ נושאים אלה מפוזרים על פני הטקסט האסוציאטיבי שלפנינו:

שופך דם האדם:

 הנושא האחד הוא הכורח להרוג את האוייב בשדה הקרב, בחינת "הַבָּא לַהֲרָגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ" (סנהדרין ע"ב א'). אלתרמן ההוּמניסט, מחברו של השיר הפָּציפיסטי "אל תיתנו להם רובים" (1934) כתב ב"זֶמר הפלוגות" (1938) את השורות המאז'וריות:  "אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, /  הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים," מתוך הצדעה לתעוזת הלוחמים.

מה  אירע בין  שנת 1934 לשנת 1938 שהביא למִפנה של 180 מעלות ביחסו של אלתרמן אל השימוש בנשק? בראש וראשונה, המציאוּת בעולם ובארץ השתנתה תכלית שינוי ואלתרמן חדל לצדד, או אפילו להאמין, ברעיון השכָּנַת השלום ((appeasement שהגו ראשי ממשלת בריטניה. הללו  התעלמו במדיניות של  בת-יענה מהתחמשוּת גרמניה, תוך הפרה בוטה של הסכמי ורסיי, ואלתרמן הבין שהכול בבחינת "מילים, מילים, מילים". גם בארץ השתנו הנסיבּות לבלי הכֵּר,  ואלתרמן נאלץ לקבוע כי "בשעה זו" של הֶרג אנשים חפים מפשע בכבישי הארץ ושׂרפת שדות ומטעים, אין המשורר יכול לשיר שירים פָּציפיסטיים שעלולים להתפרש כשירים תבוסתניים שאינם מצדדים בהקמת המחתרות שהתארגנו אז ב"יישוב" נגד הפורעים.

מתוך אותה תפישה דואליסטית של פציפיזם ואקטיביזם, שאיפיינה את יצירתו מסוף שנות השלושים ואילך,  תיאר כאן אלתרמן את כוח המגן העברי כ"שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ" ("ליל חניה", שורה 5). ראשיתו של אֶפִּיתט כפול-פנים זה בברית שכָּרת ה' עם נֹח לאחר המבול ובציווּיים שנתלווּ לברית זו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים  עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט', ו'). ואולם, ברית זו וציווּיים אלה, שאינם שמים פדות בין כל הנבראים בצלם, אינם חלים על לוחמים הנלחמים על עצם קיומם ועל המגינים על עמם מפני אויביו ומבקשי נפשו.

אלתרמן, שלא חדל להתלבט בבעיות מוסר מודה כאן על כורחו כי עם הנלחם על נפשו ועל עצם קיומו נאלץ לשפוך דם אויביו כדי להגן על עצמו, וכי עמידתו על זכותו היא צודקת, הכרחית ולא בלתי-אֶתית. על כן אלתרמן, בעל השיר הפָּציפיסטי "אל תיתנו להם רובים"  האמין בזכות לאחוז בחרב לעת כזאת, ובסוף שירו "ליל חנייה" הביע את אמונו כי נפשו הקולקטיבית של  הדור תזכור "לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה."

בשיר הסיום של מחזור "עיר היונה" ("נספח לשיר צלמי פנים") תיאר את תקומת העם בתיאור הכורך את השואה והתקומה, את המלחמה והשלום, את קציר השיבולים בשדה ואת קציר הדמים בשדה הקרב: "בִּקַּשְׁתְּ עַד קֵץ לָקוּם בָּאֵת / וְלֹא בַּחֶרֶב. אַךְ צְמָדִים / עָלוּ בָּךְ שַׁחַר וְכוֹרֵת." העם ביקש להשתית את קיומו על עבודה חקלאית, חיובית וקונסטרוקטיבית, הבונה חיים, אך נאלץ להילחם על נפשו. קטילת האויב בעת מלחמה היא כורח בל יגונה.

רֵעות הלוחמים:

הנושא השני שבבסיס השיר "ליל חנייה" הוא רֵעות הלוחמים בשדה הקרב. אלתרמן האמין שיש  ערכים נצחיים, שהיו קיימים בעולם מאז ומתמיד, ובזכותם העולם קיים גם בימי קטקליזם המאיים עליו להאבידו,  ואלה הם: אהבת אב ואם לילדיהם, קנאת גבר לאהובתו ורֵעות הלוחמים בשדה הקרב. רק הערכים הללו, האמין אלתרמן, שורדים בזמן חיים על קו הקץ, בהיות כל נכסי החומר לְמוץ ולנעורת.

אלתרמן היה המשורר הראשון שהעלה בשיריו את המושגים 'רֵעים' ו'רֵעוּת' כשוֵוי-הערך העבריים של המושגים הלועזיים  comrades, comradeship. מושג ה"רֵעוּת" היה בעיניו אחד מהערכים החשובים להבטחת קיומו של המין האנושי (הוא מנה את רֵעוּת הלוחמים בשדה הקרב ביחד עם ערכי-יסוד כמו אהבת אֵם לפרי בטנהּ). בלי אמונה גמורה בכוונותיהם הטובות והטהורות של רֵעיו לנשק הן לא יוכל החייל למלא את משימתו, ואז עמו וארצו יינתנו ביד רשע.

מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם –  "ילקוט הרֵעים"  (1942-1946) – ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי (1948) ולפזמונים עבריים אחרים שחוברו בדור תש"ח. בשירי המלחמה שלו לא תיאר אלתרמן את דמות  עלמה הממתינה במסירוּת לשובו של אהובהּ הלוחם, כבפזמוני המלחמה האירופיים, כי אם את דמותו לוחם המנסה להציל את רֵעיו לַנשק, ולא אחת משלם על כך בחייו. שיר הצוואה "לא אשכח זאת רֵעי" שחיבּר נתן אלתרמן  הוא משירי הרֵעות של אלתרמן. הוא לא נועד מלכתחילה להלחנה ולביצוע. הוא נכלל – כמו "ליל חנייה" –  בקובץ "עיר היונה" (1957), ויאיר רוזנבלום הוא שחילץ את שני השירים הללו מן השִׁכחה.

מי לחיים ומי למוות:

הנושא השלישי שבבסיס השיר "ליל חנייה" הוא שרירות  יד הגורל הדנה את האחד למוּת בקרב ואת רעהו להיוותר בחיים. פעמיים השתמש אלתרמן בשיר זה במילה "קָם" ("בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם" בשורה 2 של השיר שלפנינו, ו"פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם" בשורה 10 שלו). אלתרמן אהב להשתמש במילה זו, כי זוהי מילת contranym, כלומר מילה האומרת דבר והיפוכו, המשתלבת  עם סגנונו האוקסימורוני של אלתרמן. העברית יודעת קונטרנימים רבים, כגון השורש קל"ס (המשמש לשבח ולבוז כאחד), וכן כגון הצירוף "חורף ימיו" (הן במובן של ימי הנוער והן במובן של ימי הזִקנה),  וכגון המילה "אֵיד" המשמשת לציוּן חג, במיוחד חגיהם של הגויים, אך גם לציוּן אסון.

לפיכך פתח אלתרמן את שירו "הסער עבר פה לפנות בוקר" בתיאור "רָעוּעַ וְגוֹשֵׁשׁ / נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם" – תיאור המבַטא התאוששות והתרוממות, או להפך: נפילה "אל הקרשים". תיאור השוּק (בכל משמעיה של המילה "שוּק"), הקם מן הנפילה מבטאות לכאורה את התאוששותו לאחר שהופל  ארצה על-ידי הסערה. ואולם, המילה "קם" מבטאת גם דעיכה (כבפסוק "קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ" [מל"א י"ד, ד'], במובן של "דעכה וכהתה ראייתו"), וכך לפנינו תיאור סימולטני של קימה ושל נפילה.  גם בשירו "שיר הספנים" כתב אלתרמן: "הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם," שיש בהם גם הד רחוק של  המילים הנשגבות "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב'), אך מאחר שמדובר ב-contranym  אין לדעת אם המילים מעודדות את הספנים לצאת לדרך או  מזהירות אותם  לנוכח משבי-הרוח המגביהים את גלי הים.

גם בשיר "ליל חנייה"  נוצר לפנינו תיאור חצוי ושבור, בעל איכות דואליסטית, שבּוֹ הניגודים העזים של המחנה הקם והכוכב הקם  מוצגים בניגודיותם, מבלי שיתמזגו אלה באלה. ב"ליל חנייה" מציגה המילה "קם" את שרירות-לִבּוֹ של הגורל:  זו  הגורמת לחייל האחד ליפול בקרב, ולשני – למלט את נפשו  ולהישרד ("בִּילֵל / שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל.") ואם הזכרנו את משיכתו של אלתרמן לקונטרנימים, הרי שהוא משתמש בשיר שלפנינו בצירוף "חֶבְרָה בְּטֶרֶם גָּג" (המתאר חברה בהתהווּתה, בטרם הונח על בניינה הגג של גמר המלאכה – צירוף המעלה על הדעת את הצירוף "בטרם חג" המזכיר את תכונתו הקונטרנימית של צמד המילים "חג" ו"חגא"). לפנינו תחושה של "ערב חג", כי מבצע יואב נועד להסיג את הצבא המצרי שפָּלש למדינת ישראל ביום הראשון לעצמאותה, אך גם תחושה של "חגא" כי במבצע נפלו מאה ועשרים חיילים ורבים נפצעו בו ונשארו נכים לכל ימי חייהם.

כדי להדגיש את השרירותיות הזאת של "מי לחיים ומי למוות?" השתמש כאן אלתרמן במילים המזכירות את תפילת "ונתנה תוקף", כוונתי למילים "לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת"  (שורה 37 של "ליל חנייה") המזכיר את מילות התפילה "וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן"  (נזכיר בהקשר זה כי גם את תפילת "ונתנה תוקף" – ולא רק את "ליל חנייה" ואת "לא אשכח זאת רֵעי" הלחין יאיר רוזנבלום).

בהרות הקיץ, המכסות את פני הבדיחה (ואולי גם את פניו של ה"עולה החדש" שנזרק מן האונייה אל שדה הקרב ומנסה להפיג את המתח ולהצהיל את לב רֵעיו במעשי קונדס ובדחנות), אינן רק בהרות קיץ כפשוטן. דימוי כעין זה מצוי באחד משיריו המוקדמים של שלונסקי, שושבינו של אלתרמן בקריית ספר העברית, המתאר את הלילה בסגנון מודרניסטי, אנטי-רומנטי, כפרצוף פּלֶבֶּאי שעליו כוכבים כנמשים וירח כתבַלול: "בַּהֲרוֹת-קַיִץ עַל פַּרְצוּף הַלַּיְלָה / וּתְבַלּוּל-אַדִּירִים / בָּאֶמְצַע. / שִׁפְחָה לִכְלוּכִית / קוֹרֶצֶת עֵינֶיה הַטְּרוּטוֹת לְבֶן-אֲדוֹנֶיהָ / זֶה לֵילִי מִלֵּיל" (שיר ז' מן המחזור "סתם", "שירים תרפ"ב–תרפ"ז").

הנמשים בשירו של שלונסקי הם הכוכבים שעל כיפת השמים, ועל כן – מול מצנפת הלֵץ ומול מצנפת הטבח –  נזכרת  כאן כיפת השמיים הזרועה בכוכבים – "אֲגַן רָקִיעַ מְהֻפָּךְ". הכוכבים הם כמובן  אותם מזלות וגורלות  הקובעים לפי האמונה העממית  "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת", ככתוב בתפילת "ונתנה תוקף". השורה "פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם וְהַמֶּרְחָב הָעָג," החותמת את הבית השני של "ליל חנייה", מכילה כבקליפת אגוז את כל מעגלות החיים ואת כל תהפוכות הגורל.

גם כשתיאר אלתרמן את מפגשם את העולים החדשים (שחלקם נשלחו מן האונייה אל שדות הקרב) עם הארץ הקרובה והזרה כאחת, הוא הזכיר במפורש ב"דף של מיכאל", כי "לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר". בהשתמשו במילים מתוך הפיוט "נתנה תוקף" – "מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם" – רמז אלתרמן שמדובר בעניינים  הרי-גורל וסמויים מן העין, שאין להתערב בהם ולהכתיב בהם תכתיבים כי הם בבחינת "וּבַמֻּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרשׁ."

ייתכן שקוראים שאינם מזהים את מקורותיהם העתיקים של המילים בארון הספרים העברי יבינו  שבמילים "לְקוֹל זִמְרַת־פִּזְמוֹן תּוֹעָה / עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה, כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב, / נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר" טמון משהו מושך-לב ואטרקטיבי. ואולם, ברקע הדברים מהדהדים דברי חז"ל המבחינים בין מוות בייסורים קשים לבין מיתת נשיקה, בתקווה שאם יבוא ח"ו המוות, יבוא לפחות בחטף וללא ייסורים. את המיתה הקלה המשילו חז"ל למשיכת הנפש מהגוף כהוצאת נימה מחֵלב  (בבלי ברכות, ח' א'), ורש"י פירש שהמיתה הקשה ביותר היא  המיתה במחלת האַסְכָּרָא, ואילו הנוחה שֶׁבְּכֻלָּן מיתת נְשִׁיקָה, הדומה להוצאת שערה מחֵלב: "כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָא מֵחֶלְבָּא." במרומז לפנינו תפילה שאם ייפול חייל בקרב ויצַווה במותו את החיים, שלכל הפחות יהא זה מוות בחטף –  מיתת נשיקה – ולא מוות הכרוך בייסורים ממושכים וחסרי תוחלת.

פולמוס שירי המלחמה:

אלתרמן  העלה כאמור ב-1957 בשירו "ליל חנייה" זיכרונות מן הימים שבהם שירת כלוחם בצוות מרגמות, בגדוד 88. הוא עירב  בשיר מראות ממשיים ומוחשיים ומחשבות ערטילאיות על האֶתוס של המדינה הצעירה שעמדה עדיין בהתהווּתה, כמו עיר נבנית וכמו חברה "בְּטֶרֶם גָּג." בדברו על מראה המלחמה "בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם, / בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם" דומה שאלתרמן נזכר גם באחד הטורים שכָּתב כשנה לאחר קום המדינה – "חוקת החירוּם" (15.7.1949) – ובשיר שלפנינו, בתוך תיאור של  קרב שנערך בטרם נחקקו החוקים, עירב אלתרמן בדרכו האוקסימורונית את אפשרויות החֵרוּת ואת תקנות החֵרוּם, שעיצור בלבד מפריד כאן ביניהן.⁴

נתן אלתרמן. ויקיפדיה.

ממרחק השנים הוא נזכר כאן גם באותו פולמוס – "פולמוס שירי המלחמה"⁵ –שקדם לפילוג בחבורת "יחדיו" ולהליכתו של אלתרמן מ"טורים" של שלונסקי אל "מחברות לספרות" של זמורה. אברהם שלונסקי ולאה גולדברג נקטו את העֶמדה שהיתה מקובלת בברית-המועצות, שלפיה  "ברעום התותחים המוזות משתתקות." לעומת זאת, אלתרמן האמין שעל המשורר מוטלת המשימה לשקף את צבעי דורו ולעסוק במלאכת השירים גם בעת שהמציאוּת מִבּית ומִחוץ גועשת. בעוד  שהציבור הרחב ראה ב-1941 במשורר בוהמיאן ומבַלה עולם, העוסק ב"שעה זוֹ"  בדברי שטות והֶבֶל במקום להצטרף למאמץ הקולקטיבי להצלת העָם והעולם, הִציגוֹ אלתרמן במשתמע כאדריכלהּ של התרבות הלאומית – איש מעשה הבונה מִפעלי תרבות ומונומנטים שיעמדו לדורות.

יהיה אולי מי שיאתר ב"שירים על רְעוּת הרוח" שמץ של  נימה אַפּולוגטית – של  התנצלות על כי "בשעה זו" של מאבק לאומי הדורשת מכל בחור וטוב לאחוז בנשק מַתירים לעצמם  המשוררים, והוא בכללם, "להשתמט" מחובתם הלאומית ולעסוק ב"שטותים" וב"הֲבָלים". ואולם, מבּין שורות שיר ה' של המחזור  עולה הרעיון שמכל השׂמָחות והיגונות העוברים על האדם "אֶחָד יִשָּׁאֵר לְמִזְמוֹר." דווקא אלתרמן שהתגייס לשירות פעיל בימי מלחמת העצמאות התיר לעצמו לומר דברים אלה, ששירה ראויה לשמה עשויה לשרוד ולהשפיע אף יותר מתוצאותיו של מִבצע צבאי.

נאמן לעמדתו בנושא השירה בעִתות מלחמה, בחינת "כשרועמים התותחים המוזות שותקות," תִּרגם שלונסקי את פזמונו של  המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב בשם "אתְּ חכי לי ואחזור" (1941), הלא הוא השיר הפופולרי ביותר ברוסיה בשנות מלחמת העולם השנייה. הוא כמעט ולא נדרש באותה עת לכתיבת ליריקה צרופה מתוך אמונה שאין זו העת לכתיבת ספרות יפה. בפזמון זה, הגבר משְׁבּיע את אהובתו שתחכה לו עד שובו משדה הקְרב, ומבטיח לה לשוב לזרועותיה לכשישתתק רעם התותחים.

פזמונים כעין אלה רווחו באירופה בין מלחמות העולם, והמוטיבים שלהם היו קונבנציונליים וצפויים מראש; ועיקרם: געגועי האישה לחייל שיצא לקְרב או געגועי החייל לאהובתו שנשארה בעורף, בתוספת שבועת אֱמונים, או הבעת תקווה לבל תדעך האהבה.

לדעת שלונסקי, אפשר בעת מלחמה לכתוב פזמונים, שירי-לכת, חרוזי תעמולה וכד', אך לא שירה "קנונית" שאינה מתאימה לתקופה שבָּהּ "מעשי ידי טובעים בים" (סנהדרין ל"ט ב';  מגילה י' ב'). אלתרמן לִגלג במקצת על כללי החֵרום שקבע שלונסקי שהגיעו היישר מן הקרמלין, באמירה האירונית: "בּוֹ מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֶּרֶק- / שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ – / וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר-עֵרֶךְ / וְלֹא שְׂכִיַּת-חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא / צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ. // עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵח / וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל. / אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ / שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמַר בְּקוֹל גָּדוֹל / בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל."

ללאה גולדברג כתב אלתרמן שלשיטתה לא היתה נכתבת שירת דבורה – אחת השירות היפות של העולם העתיק⁶ – ולשלונסקי רמז בשירו "ליל חנייה" שהדברים שהשמיע בגנות חיבורה שירה "קנונית" בעת מלחמה הם אבּסוּרד גמור. כדי להדגים את האבּסוּרד כתב אלתרמן שיר "קנוני" נפלא כדוגמת "ליל חנייה", שבתוכו לִגלג בחיוך וברוח טובה גם  על כל  אותם איסורים שהטיל שלונסקי, גם על הרְשות שנתן לכתוב בזמן מלחמה פזמונים כדוגמת "את חכי לי ואחזור", שאותם מותר לשיר "בְּלִי [...] חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל."

ובמאמר מוסגר אוסיף שאלתרמן היה הראשון בשירה העברית שהתיר לעצמו להכניס יסודות של "קיטש" לשירה ה"קנונית", ואת התופעה הזאת תיארתי לראשונה  בספרי "עוד חוזר הניגון" (1989),⁷ הרבה לפני שמאן דהוא קישר אותה עם השיר שלפנינו. ואולם, מן הראוי לדייק ולומר שאלתרמן יצר בשיריו תופעה של פסידו-קיטש, "נמוך" להלכה ואֶליטיסטי למעשה, בדומה לביאליק שיצר בשיריו ה"עממיים" תופעה של פסידו-פולקלור.

בשִׁבתו להעלות במאוחר מנבכי הזיכרון את קרעי המראות והצלילים של אותם ימים רחוקים של ראשית המלחמה, העלה אלתרמן לא רק חוויות מוחשיות, אלא גם קטעי שיח שנטווּ בימי  "פולמוס שירי המלחמה",  שגרם לפילוג בינו לבין שלונסקי ולאה גולדברג – פילוג שעליו כתב את שיר המכתם הקצר "נתפרדה החבילה"  (שבספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" משנת 1965). כאן  סיכם אלתרמן ממרחק השנים את הסיבות לפרֵדתו משלונסקי, שושבינו ורעהו, שלצִדו יָצַר ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, במילים: "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים."

ההתחכּכות היום-יומית בנושאים פואטיים ופוליטיים, בענייני חומר ורוח, וכן בעניינים אישיים ובין-אישיים, שָׁחֲקוּ את האהבה ההדדית ואת ההערכה שאפיינה את תחילת הדרך המשותפת, וגרמה בין חבריה של "חבורת יחדיו" (או "אסכולת שלונסקי")  ל"גירושים" מאוחרים, כמאמר ווֹלטֶר: "הרֵעוּת כמוה כנישואי הנפש, אך גם נישואים כאלה עלולים להגיע לכדי גירושין." ב"ליל חנייה" הראה אלתרמן איך אנשים מוכנים לתת את נפשם למען הרֵעוּת,  אך ברבות הימים הראה ביצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ" איך  מתרופפים הקשרים ואיך נסיבות החיים מפרידות לפעמים בין הדבֵקים.

"ליל חנייה" הוא שיר שבּוֹ משוטטת עין המשורר על-פני התמונה,  מתמקדת פה ושם בפרצוף כלשהו או בשבריר של תמונה, כמו מצלמת-הסרטה בידיו של איש-קולנוע העובר מאתר לאתר ועורך מפעם לפעם close-up על  קטע מסוים בתוך המכלול הרחב. המחבר ער לכך שהוא העלה בשירו מקבץ מקרי ואקראי של חוויות אישיות  מנבכי זיכרונו. הוא ער לכך שהוא לא ראה בשדה הקרב אלא שברים וקטעים אחדים  מן התמונה הכוללת. כדי ליצור את התמונה בשלמותה יש צורך בהצלבת עדויות וברשוֹמוֹן הלוכד את התמונה מזוויות-ראייה שונות.

ואכן הקובץ "עיר היונה" בכללו הוא כעין רשוֹמוֹן המראה את התמונה של שנות ההעפלה והמלחמה מכל צִדיהָ – רשוֹמוֹן שאינו פוסח על אותם מראות עלובים ומרוּבָּבים שנוהגים לטאטאם אל מתחת השטיח ולהסתירם מן העין. הקובץ אף אינו עורך גלוריפיקציה מדומה לנס הגאולה והתקומה. בשיריו אלה תיאר אלתרמן את המשלטים ואת גדרות התיל,  את אוהלי הצבא והמעברה, את הפחונים והצריפים שבפרוורי הערים.  ניכּרת כאן התקרבותו של המשורר למציאוּת הארץ-ישראלית בת-הזמן ושאיפתו לשיר על ההוֹוה המתהווה  כמוֹת שהוא, ללא כְּחל ושָׂרק – "בִּקְרָעָיו, בְּמַרְדּוּת יִפְעָתוֹ הַנָּכְרִית / הַשְּׁלוּפָה לְלֹא נְדָן וְנָוֶה."  

הערות:

1. על השיר  "ליל חנייה" ראו את מאמרו של אקי להב "ליל חנייה – מושך כמו נימה מחֵלב, נפשו של דור" באתר נתן אלתרמן:

http://www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket=4gYn_XCwZWs%3d&tabid=65&mid455=

        ראו גם בבלוג של אורי הייטנר מיום 15 באוגוסט 2015:

https://heitner.wordpress.com/2015/08/03/דברים-ט-ליל-חניה/

וכן דבריו של ד"ר חזי עמיאור באתר "הספרנים" מיום 27 במארס  2018:

https://blog.nli.org.il/alterman_night/

     וכן ראו  את דבריהם של  דוד גוטרזון, יפתח אופק ואורי קציר באתר נתן אלתרמן.

2. ראו בפירוט בפרק החמישי של ספרי "תֵּבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן", תל-אביב 2005, עמ' 149-174.

3. במילים "וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה [...]  מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל" ניתן לזהות את מקום הקרב שבּוֹ השתתף אלתרמן,  בין תל גת לנחל לכיש – שהוא מקום הקרב הראשון במבצע יואב. עגלון  הוא שמה של העיר האמורית "תל אל חסי" הקרובה קרובה לתל עירני שהוא תל גת.  השווּ לתיאורו של ס' יזהר: "'הו! – שורק נחום – בקלי קלות!' וגוחן ומרים חרס מחרסי האדמה – 'ראית כמה חרסים?' [...] 'יהיה זה נפלא אם נגלה כתובת!' אומר ברזילי והופך מכיתת-חרס אחרת – 'הכול כאן עתיק סביב. לא רחוק מכאן – אמר ברזילי – לכיש, בצד ההוא, ושם מצפון – גת, והתל ההוא, ממערב, הוא עגלון, כנראה, ואם ככה, הלא כאן צקלג!' [...]  בחור סוער היה, אותו דויד מלך ישראל, לא?.. ומניחים לו לדויד המלך, וברזילי שב לכרוע על מפתו" (וראו: יזהר סמילנסקי, "ימי צקלג", תל-אביב  תשי"ח, ע' 32-27). נשער עוד בהקשר זה שאִזכורם של עֲגלה ושל ארגז מעלה הדים ממלחמת בני ישראל בפלִשתים  בפרק ו' של ספר שמואל א', וקושר את הקרב האקטואלי עם קרבות שנערכו בקרבת מקום בין עם ישראל לאויביו לפני אלפי שנים.

4. ראו מאמרו של אקי להב "חוקת המִשחק מול חוקת החֵרוּם" באתר נתן אלתרמן.

5. על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר בספרו "לאה גולדברג: מונוגרפיה", תל-אביב 1980, עמ' 69-75. בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס שירי המלחמה" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), "מאזניים", כרך ס"ד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47-48. לאחר מכן היה  נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.

6. מענהו של אלתרמן לדבריה של לאה גולדברג כלול במאמרו "מכתב על אותו נושא", שהתפרסם בעיתון "על המשמר" ביום 22.9.1939.

7. על דרכי השימוש של אלתרמן במוטיבים בעלי פוטנציאל של קיטש, ראו בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם", תל-אביב 1989, עמ' 184-207.

זיוה שמיר

* * *

איליה בר-זאב

מכתש רמון

שביל ישראל – מקטע 4 ממצפה רמון ומתוך המכתש

תצפית הגמל

 1. הַדַּבֶּשֶׁת סְדוּקָה, כְּעֶצֶם מֻכֵּה גַּרְזֶן. סְפִינַת הַמִּדְבָּר הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנּוֹתְרָה מִמֵּימֵי הַיָּם הַגָּדוֹל. סֻכַּת מַצִּילִים אַלְמוֹנִית בֵּינוֹת לַצּוּקִים, הֲכָנָה לְהַמְרָאָה אֶל שֵׁן רָמוֹן, לְזִנּוּק אֶל יָם טֵתִיס.

2. אֲנִי  חוֹשֵׁשׁ פֶּן יָקוּם הַגָּמָל עַל רַגְלָיו . גּוּשֵׁי בְּלָיָה, גַּחֲלֵי-אֵשׁ יָעוּפוּ אֶל מַעֲמַקֵּי הַמַּכְתֵּשׁ כְּנֶשֶׁר חָשׁ אֶל טַרְפּוֹ בִּסְבַךְ נוֹפֵי הַפֶּרֶא, לְרַגְלֵי הַפְּרִיזְמוֹת וְקִיר הָאָמוֹנִיטִים*.

יעלים

1. סוֹבְבִים כִּבְנֵי בַּיִת בָּרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים, מַמְתִּינִים לִשְׁיָרֵי מָזוֹן מָהִיר, מְרַפְּדִים אֶת מַצְפּוּן הָאָדָם, מְשַׂמְּחִים אֶת הַטַּף, סְבוּכִים בַּעֲטִיפוֹת מוּתָגִים שֶׁל הַמֵאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת.

2. בְּמֶרְחַק נְגִיעָה וְדִלּוּג יְכוֹלִים לַחְבֹּר לִבְנֵי מִינָם,  לְהֵינִיק גְּדָיִים רַכִּים בֶּהָרִים הַגְּבֹהִים, לְהִסְתּוֹדֵד בֵּין סַלְעֵי הוֹד עִם אַבִּיר חֲלוֹמוֹת מְקַרְנֵן.

יעלים. מתוך ויקיפדיה.

מצפור נוף

1. כְּבִמְעוֹף הַצִּפּוֹר, אָני מְַרַחֵף פַּעֲמַיִם אֶל הַשְּׁקִיעָה. הָאֹדֶם הַזֶּה עַל מְצוּקֵי הֶהָרִים בַּמִּזְרָח. בְּהֵעָלְמוּת הַשֶּׁמֶשׁ, בַּמַּעֲרָב, כַּדּוּר אֵשׁ גּוֹוֵעַ.

2. מוּל הַר סַהֲרוֹנִים, מַאֲבָקִים עִקְּשִׁים בַּעֲרוּץ הַנַּחַל בֵּין עוֹרֵב חוּם-עֹרֶף לְבֵין רָחָם שְׁחוֹר אֲבָרוֹת, מִי יָעוּט רִאשׁוֹן עַל טֶרֶף קַל, עַל דַּם חֲלָלִים. הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים,  מִסְתַּתֵּר מֵעֵבֶר לִמְעוֹף הָרְחָמִים. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בּוֹדֵד בִּמְרוֹמָיו.

הלב הצרוב

 לִבִּי שֶׁנִּצְרָב חוֹמֵד אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַמַּכְתֵּשׁ, חֲדָרִים וּפְרוֹזְדוֹרִים בֵּין בִּקְעַת אַרְדוֹן לְבִקְעַת מַחְמָל, תְּזוּזוֹת שֶׁהָיוּ, תַּהֲלִיכֵי סְחִיפָה, פְּעִילוּת ווּלְקָנִית- שֶׁבַע גִבְעוֹת זִכָּרוֹן**. מֵעַל הַמְּצוּקִים עֲיָרָה שְׁקֵטָה צוֹפָה אֶל עֲבָרָה מוּל הַשֶּׁמֶשׁ בִּזְרִיחָתָהּ, בִּבְדִידוּת,

 הַרְחֵק מהַמְּדִינָה,

 כָּמוֹהָ.

* פריזמות – ה"נגריה", מרבץ אבנים מאורכות. קיר האמוניטים – קיר סלע המכיל שרידי מאובנים של בעלי חיים ימיים.

** אנדרטת זיכרון (כולל אילן רמון) לשבעת הנספים  עם מעבורת החלל – "קולומביה".

פורסם לראשונה – "מקומות שהיינו בהם"  –"קשב לשירה" 2016.

איליה בר-זאב

* * *

יוסי אחימאיר

אנטישמיות בירדן

1700 מוזמנים (לא ישראלים), פאר והדר כמו באגדות, מיליוני דינרים שנשפכו כמים – כל אלה בחתונת יורש העצר הירדני. כל זה במרחק 70 ק"מ מהגבול עם ישראל. כל זה בעוד הממלכה מתייבשת, הכלכלה מרוסקת, הבעיות החברתיות מעמיקות, המוני האזרחים (פלסטינים ברובם) שמחים באופן מאולץ.

חתונה שמבליטה את אופי השלום הקר בין ירדן של עבדאללה לבין השכנה ממערב שמספקת לה מים וביטחון, ובולעת את כל העלבונות שירדן כפויית הטובה מטיחה בה. אין רגע, אין הזדמנות, שירדן אינה מוחה כלפי ישראל, על מהלך כזה או אחר שלה, אמיתי או מדומה. אין אמתלה שירדן לא תנצל כדי לנגח את שכנתה. מתיישרת לרוב עם התעמולה הפלסטינית, בירושלים או ביהודה ושומרון. ברצותה, היחסים מתחממים, ברצותה מתקררים. לרוב הם קרים, למרות שיש לישראל שגרירות פעילה בעמאן, למרות שהמוני תיירים ישראלים פוקדים את מלונות עקבה ומטיילים להנאתם בארץ-ישראל המזרחית.

אפילו לכידת חבר הפרלמנט הירדני לשעבר, שחצה את הגבול לישראל עם כלי נשק באמתחתו, עברה ללא גינוי או אזהרה מצידנו. לא רק אי-נוכחות ישראלית בטקס החתונה המרהיב היתה מעליבה בלשון המעטה, עלבון שאותו באמת אפשר לבלוע. לא כן מה שהתפרסם בעיתון היומי החצי רשמי של ירדן, "אל דוסתור", כמעט באותו זמן – מאמר שלא היה מבייש את "ה"שטירמר" הנאצי.

מה אזרחי ישראל יודעים על כך? מי טורח לדווח להם על כך? על ההתבטאויות האנטישמיות המאוסות בתקשורת הירדנית? רק מוסד ממר"י, שעינו פקוחה על כל המתרחש אצל הערבים ומביא למנוייו תרגומים מה"פנינים" הללו, טורח לתרגם את הדברים ולפרסמם ללא כחל וסרק. הנה כמה טעימות מהמאמר האמור:

"היהודים הציונים הם היצורים המעוותים והטמאים ביותר עלי אדמות. הם בני הקופים והחזירים, עובדי השטן... מלכי הכישוף, מופקרים ושרלטנים. היהודים הם מענקי השדים והשטנים. הם נוכלים, שקרנים ורמאים. זו האומה המקוללת והטמאה ביותר שנבראה בעולם... רצחו ילדים, נשים, זקנים וצעירים באמצעות שחיטה, שריפה וכתישה וגירשו מיליוני אנשים. הציונים הטמאים הללו חושבים שעל כל האנשים בעולם – האמריקאים, האירופים, הסינים, היפנים וכל האומות, מלבד המוסלמים – לחיות כדי לשרתם ולהיות תחת שליטתם של הטמאים והמעוותים הללו. איש בעולם לא מוצא חן בעיניהם, זולת בני מינם. העולם המערבי וכל שאר העולם ימשיכו לסבול מהיהודים עד שמישהו ימצא פתרון קסם להיפטר מהם, לנצח נצחים לבלי שוב..."

אני יודע שבצטטי דברים אלה, אני מעכיר את האווירה, הדיכאונית בלאו הכי, אבל האם חשבתם שאיזה כלי תקשורת ישראלי יביא את האמת העגומה הזאת לידיעת קוראיו או שומעיו? האם יש לנו משרד הסברה ראוי לשמו, שמודע לכך ויידע להגיב, למחות?

צריך להתוודות, כי המלוכה ההאשמית מהלכת קסמים על רבים בתוכנו, גם עליי. נכבשתי לכך במיוחד באוקטובר 1994, בטקס כריתת הסכם השלום במעבר עקבה. המלך חוסיין, שהיה אוייב מר לישראל והפך לידיד חם, הפגין זאת בגינונים מרגשים באותו מעמד היסטורי ובכמה הזדמנויות נוספות עד יום מותו.

בנו יורשו, המלך עבדאללה השני, הולך בין הטיפות, בין נאמנותו ל"אחים" הפלסטינים – אלה שהם אזרחי ממלכתו ואלה שהם תושבי היישות בגדה המערבית – לבין האינטרס הברור שלו, לא למתוח עד הסוף את החבל ביחסים עם ישראל, שומרת החומות שלו. מצד שני, הוא יימנע מכל חימום וטיפוח הקשרים עם שכנתו, להם יש גבול משותף, ארוך ומפותל. גם ככה הוא ובני ההאשמים חוששים מאוד מהרוב הפלסטיני בארצם.

האם יורש העצר, שעתה זה נשא לאישה את האדריכלית מסעודיה, ישנה את הקו לטובה, בבוא עיתו לרשת את כס המלוכה בעמאן? קשה לדעת. גם אין לדעת מתי זה יקרה, וראו את מקרה הנסיך צ'ארלס הבריטי, שחיכה עשרות שנים עד שהיה למלך צ'ארלס השלישי והוא כבר בן 73. האינטרס הברור של ישראל הוא לשמר את השלום עם ירדן –  כמעט בכל מחיר – גם אם הוא קר. אין זה אומר שעליה לעבור לסדר היום על מאמר אנטישמי מזוויע כזה שפירסם "אל דוסתור", ועל שאר המופעים האנטישמים בחוצות עמאן, באין מכלים. 

יוסי אחימאיר

* * *

הגיע הזמן שיגידו לביידן כי בגילו מסוכן עבורו לצעוד בלי להיעזר במקל-הליכה, בייחוד אם יש מדרגה לפניו. וכי מוטב פגיעה קלה בתדמית הספורטיבית שלו מאשר שבר באגן הירכיים!

* * *

אורי הייטנר

1. עוד מאותו דבר

מבצע "מגן וחץ" היה הכרחי. ישראל אינה יכולה להשלים עם מציאות של ירי רקטות על אזרחיה ללא תגובה. ההכלה וההבלגה שחזרו עם הקמת הממשלה הנוכחית, כפי שהיה בממשלות נתניהו הקודמות, הזמינו את המשך התוקפנות. רק שבוע טרם פתיחת המבצע, נורו למעלה ממאה רקטות על ישראל, בתגובה לפיגוע ההתאבדות, באמצעות שביתת רעב בכלא, של המחבל האסיר עדנאן. ברור שישראל היתה חייבת להכות באוייב מכה קשה. חיסול הנהגת הגא"פ (ג'יהאד אסלמי פלשתינאי) היה צעד חשוב. חיסולים כאלה הם מכה משמעותית לארגון טרור, שמקשה מאוד על תיפקודו ועל התאוששותו. הפגיעות הקשות בחוליות ירי ובמתקני טרור ורקטות של הגא"פ הן הישג משמעותי של ישראל. וגם הצד ההגנתי – יירוט מרבית הרקטות האפקטיביות והפגיעה הקטנה בנפש וברכוש בצד הישראלי, היא הישג משמעותי.

פרשנים הציגו הישג נוסף – השארת חמאס מחוץ לתמונה, כפי שהיה גם במבצע "שומר החומות". האם זה באמת הישג? כיוון שזה יעד שהציגו מתכנני המבצע ועמדו בו – מן הבחינה הזו מדובר בהצלחה. יתר על כן, לנוכח הרהב של ארגוני האוייב על מלחמה רב חזיתית נגד ישראל, העובדה שאפילו בחזית האחת הלחימה היתה של ארגון אחד היא הישג ישראלי. אבל האם בראיה אסטרטגית רחבה יותר וארוכת טווח, זה אכן הישג? עוד אחזור לכך ובינתיים נשאיר את השאלה פתוחה.

אי אפשר לזלזל בהישג המשמעותי של האוייב. הגא"פ הוא ארגון טרור קטן, בוודאי בהשוואה לחמאס, לא כל שכן לחיזבאללה. והנה, לאורך כל ימי המבצע הוא לא חדל בירי רקטות לעבר מערב הנגב ומפעם בפעם ירה גם לכיוון תל-אביב וירושלים. הוא הצליח להכניס לממ"דים ולמקלטים משך כל ימי המבצע מאות אלפי ישראלים ולעתים מיליונים. הוא הצליח לשבש את שגרת החיים, הכלכלה והחברה בדרום הארץ ובאופן חלקי גם במרכזה במשך ימים. שיגור הרקטות נמשך עד הרגע האחרון, והופסק כאשר תשתית הרקטות עוד קיימת ומאיימת.

מכאן נחזור לשאלה – האם השארת חמאס מחוץ ללחימה היא אכן הישג? ההישג של גא"פ עם ארסנל הנשק תלול-המסלול שלו מרשים, ואנו יודעים שהארסנל הזה הוא כאין וכאפס לעומת זה של חמאס. חמאס היה חלק מן החפ"ק המשותף של האויב במבצע, ויצא ללא פגע. יתר על כן, חמאס מפעיל טרור ביהודה ושומרון ומעודד טרור של ערביי ישראל וזאת כאשר הוא בוחר בשלב זה להימנע מלפעול בעצמו בעזה. ההימנעות הזאת מצביעה על הרתעה של צה"ל. מצד שני, ההשלמה שלנו עם מעשי חמאס והחסינות שאנו נותנים לו בשני המבצעים האחרונים, מעידה על כך, שההרתעה היא הדדית. כן, עלינו להודות ביושר, שחמאס מרתיע אותנו. תיקו כזה, בין המעצמה האזורית החזקה ביותר לבין ארגון טרור, הוא בלתי נסבל, במיוחד לנוכח העובדה שהוא יוצר שביתת נשק שבחסותו חמאס הולך ומעצים את ארסנל הרקטות שלו, ובכך הופך לאיום הולך וגדל על ישראל.

זוהי משוואה שאסור לנו להשלים איתה. הדרך היחידה להגיע לכך היא פירוז רצועת עזה מנשק רקטי. לאחר מבצע "צוק איתן", פרחה הסיסמה "שיקום תמורת פירוז". היום, בחלוף 9 שנים, אנו יודעים שהסיסמה הזאת אינה מציאותית.

מבצע "מגן וחץ" היה מוצלח מאוד מבחינה טקטית, אך מבחינה אסטרטגית הוא "עוד מאותו דבר". "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "חומת מגן", "שומר החומות" הם רק חלק מן המבצעים שהיה בהם הישג טקטי, לעיתים גדול יותר ולעיתים קטן יותר, והם הביאו לשקט לתקופה מסוימת, שנוצל להתחמשות האוייב. אבל כפי שאף אחד מהמבצעים האלה לא שינה את המצב האסטרטגי, כך גם מבצע "מגן וחץ". את המשוואה האסטרטגית הזאת חובה לשנות.

איך הגענו לכך?

הגורם לכך הוא מחדל עזה.

הנסיגה מעזה לא היתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, היתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל, השב"כ וימ"ם פועלים בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיעים אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, אך אז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, אם לא בתוך שעות, בתוך ימים. יצירת תשתית רקטית כברצועת עזה בלתי אפשרית ביו"ש.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות היתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכייה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה כמו ב"מגן חץ", הוא לשקם את הלכידות הלאומית החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור. אך כבר עתה, יש להכשיר את הלבבות למבצע כזה, ולגייס נכונות לאומית למחירו הכבד, שנועד למנוע מחיר כבד לאין ערוך אם נדחה את ההכרעה.

2. צרור הערות ‏4.6.23

* מהי ממשלה ציונית? – ממשלה ציונית אינה ממשלת דקלרציות פרובוקטיביות ושימוש לשווא בשם הציונות ובשם חוק הלאום לצורך אפליית ערבים. ממשלה ציונית היא ממשלה שמקבלת החלטות המקדמות את הציונות.

כזו היתה ממשלת השינוי, ממשלת בנט-לפיד. הממשלה עלתה בהרכב מלא לישיבה בגולן, במבוא חמה, וקיבלה פה אחד החלטה היסטורית חסרת תקדים, על תוכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן לצורך הכפלת מיספר התושבים, באמצעות הקמת יישובים חדשים, הרחבת היישובים הקיימים והרחבה גדולה של קצרין, בירת הגולן. מיד לאחר קבלת ההחלטה, החל ביצועהּ בפועל.

בעיניי, החלק המשמעותי ביותר בהחלטה היה מסירת שטח אש אחמדיה לקצרין, על מנת לאפשר את הקמת חלקה הצפוני ולהכפילה. על פי ההחלטה, עד הרבעון הראשון של 2023 משרד הביטחון ישחרר את השטח לקצרין. אנו כבר מתקרבים לסוף הרבעון השני, אך ממשלת מלא מלא טרם מימשה את ההחלטה. מצד שני, יש לשבח את שר הפנים משה ארבל שהשבוע ביצע את החלטת הממשלה הקודמת והכריז על הקמת הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה בגולן, מה שיאפשר את מימוש ההחלטה ההיסטורית.

ממשלת השינוי החליטה על הקמת 14 יישובים בנגב. למרבה הצער, גוש ביביטיבי הפיל אותה זמן קצר לאחר מכן, ולא איפשר לה לקדם את ההחלטה.

שר התקשורת בממשלת השינוי, יועז הנדל, שבתקופת כהונתו הקצרה עשה לאין ערוך יותר ממה שנעשה בעשור שקדם למינויו (הנושאים שבהם עסק אז המשרד נדונים כעת בבית המשפט), קידם בקצב חסר תקדים בעולם את פריסת הסיבים. עיקר הפריסה – באזורי הסְפָר של מדינת ישראל, מתוך תפיסה ציונית שמערך תקשוב מתקדם יקדם את האזורים הללו, את פיתוחם ושגשוגם וימשוך קליטה איכותית אליהם. כעת, השר החדש, עוכר התקשורת קרעי, מקדם מיזמים כמו ביטול השידור הציבורי...

ממשלת השינוי החליטה על הקמת אוניברסיטת הגליל. ממשלת מלא מלא עצרה את המהלך (על כך, בהרחבה, בהערה הבאה).

יש ממשלה ציונית שמקדמת את הציונות. כזו היתה ממשלת השינוי. יש ממשלה שבמקום עשיה ציונית מתעסקת בפרובוקציות. זו ממשלת המלא מלא.

אגב, לצד המהלך הציוני של פריסת הסיבים באזורי הספר, קידם הנדל באופן משמעותי גם את פריסת הסיבים במגזר הערבי. זו מחויבותו כשר בממשלה לאזרחי המדינה, מכל הלאומים. אין שום סתירה בין קידום הציונות לבין מימוש חובתה האזרחית של הממשלה לאזרחי המדינה הערבים, כפי שאין שום סתירה בין עיקר תוכן מגילת העצמאות, העוסק בזכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה יהודית בארץ ישראל לבין ההתחייבות באותה מגילה להעניק שוויון מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין.

כן, גם אוניברסיטת הגליל תשרת את כל הסטודנטים, גם הערבים. אך האוניברסיטה הזאת תחזק באופן משמעותי את הגליל והגולן. זהו מהלך ציוני ממדרגה ראשונה. אבל מה זה מעניין את ממשלת מלא מלא?

* מה שלום אוניברסיטת הגליל – במערכת הבחירות 2021, נשאה יפעת שאשא ביטון את דגל הקמת אוניברסיטת הגליל כהתחייבות משמעותית, אם תמונה לתפקיד שרת החינוך. שאשא ביטון הושבעה לתפקיד שרת החינוך ב-13 ביוני. מיד עם כניסתה לתפקיד החלה לקדם במרץ את המהלך. כבר בספטמבר היא העבירה במל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) החלטה על הקמת ועדה מקצועית שתבחן היכן נכון להקים את האוניברסיטה בגליל. המנדט שקיבלה הוועדה לא היה לעסוק בשאלה האם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא איך והיכן. בתוך חודשים ספורים הוועדה הגישה את המלצתה, להקים את האוניברסיטה על בסיס המכללה האזורית תל-חי ומיגל – המכון למחקר מדעי יישומי בגליל. השרה הביאה את המלצת הוועדה לאישור ות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב) ומל"ג. לאחר דיונים יסודיים ורציניים אישרו שני הגופים את המלצת הוועדה. הקמת האוניברסיטה הוכנסה לתוכנית הרב שנתית של ות"ת. 

הוחלט לבחור ועדת הקמה של אנשי מקצוע, כולל נציגי תל-חי ומיגל, והם יובילו את תהליך ההקמה. גובש צוות מקצועי של הוועדה, בהובלת מכללת תל-חי. אישור הקמת הצוות והרכבו הובא להצבעה במל"ג ב-5 בנובמבר. שלושה ימים קודם לכן נערכו הבחירות. בשל תוצאות הבחירות, אמרו אנשי המל"ג שיש להמתין לשר החדש. ההצבעה היתה צעד טכני בלבד. היה ברור שהמועצה תאשר את ההחלטה. אבל באה ממשלת מלא מלא ועצרה את ההחלטה.

השר קיש אמר שהוא רוצה ללמוד את הנושא. אח"כ דחה ודחה ולא הביא את הקמת הוועדה להצבעה. ולאחרונה הוא התבטא שהוא עוצר את כל המהלך, כי הוא רוצה לשקול את המיקום... במקרה הטוב, מדובר בעיכוב משמעותי בהקמת האוניברסיטה. במקרה הרע, מדובר בחיסול הרעיון. אוניברסיטה בגליל תחזק מאוד את הגליל והגולן. ההחלטה להקימה היתה החלטה ציונית ממדרגה ראשונה. ממשלת מלא מלא הקפיאה אותה.

* חוק של תרבות שלטון – ישראל הראל, מייסד ביטאון יש"ע "נקודה" ועורכו לאורך שנים רבות, מייסד מועצת יש"ע והיו"ר הראשון שלה, מייסד המכון לאסטרטגיה ציונית והיו"ר הראשון שלה, הוא אבי חוק הלאום. הוא הוגה הרעיון, הוא היוזם שלו והוא זה שדחף את חקיקתו (אגב, מי שהיתה אמורה להגיש את החוק היתה יו"ר האופוזיציה אז ציפי לבני, מה שהיה מביא לחקיקתו ברוב עצום ובהסכמה לאומית רחבה, כראוי לו, עד שבוקר בהיר אחד היא קיבלה רגלים קרות והפכה למתנגדת הראשית שלו, ובכך הפכה אותו לסוגייה שנויה במחלוקת). במאמר ב"הארץ" תוקף הראל בחריפות את היוזמה של עוצמה כהניסטית ל"חוק הציונות", שכביכול מסתמך על חוק הלאום ונועד לגרום לממשלה לפעול על פיו. כותרת מאמרו היא "ממשלת הפטפטת ה'ציונית'". בצדק הציב הראל את המילה "ציונית" במירכאות. הראל מסביר שהחוק הזה מיותר לחלוטין. שחוק הלאום והחוקים הנוספים שמעגנים את בסיסה של המדינה כמדינה יהודית, מאפשרים בהחלט לממשלה לקדם התיישבות יהודית בגליל ובנגב ולהעניק זכויות לחיילים משוחררים, יהודים ולא יהודים; נושאים שכביכול כדי לקדמם הציגו הכהניסטים את יוזמתם. במקום החוק הפרובוקטיבי הדקלרטיבי המכסה על אפס עשייה, על הממשלה לאמץ את מה שחסר לה באמת. כותב הראל: "מה שחסר לממשלה הוא 'חוק' של תרבות שלטון; של 'אמור מעט ועשה הרבה (וביעילות)'."

מה שהראל לא ציין, אך חשוב לציין, הוא שמטרתם האמיתית של הכהניסטים, אינה לממש מדיניות ציונית, אלא לנצל לרעה את חוק הלאום כדי להפוך אותו למה שהעלילו עליו אויביו; להשתמש בו, בניגוד מוחלט למטרתו, כדי לקדם מדיניות כהניסטית של אפליית ערבים. להפוך אותו מחוק הלאום לחוק הלאומנות, ברוח הכהניסטית של פשיזם לאומני וגזעני.

* האידיוטים השימושיים של הכהניסט – לבית המשפט העליון יש חלק מרכזי באשמת האיום הכהניסטי על הדמוקרטיה הישראלית. באקטיביזם שיפוטי קיצוני, הם החליטו שערך חופש הביטוי עומד מעל חוק יסוד שנתמך בידי 119 ח"כים ואיפשר לכהניסט להיבחר לכנסת.

חוששני, שבקרוב אותו בית משפט ילקה בפסיביות שיפוטית וימנע מפסילת חוק בן גביר, שהופך אותו למעשה למפכ"ל-על של המשטרה, הופך את המשטרה, האמונה על הפעלת כוח בתוך המדינה לגוף פוליטי, ולא סתם פוליטי – אלא פוליטי של דוצ'ה פשיסט גזען, שמנסה להפוך את המשטרה למיליציה כהניסטית.

* מחדל בגבול מצרים – כאב גדול על נפילתם של שלושת לוחמי צה"ל, שני הלוחמים והלוחמת, בגבול מצרים. על אף הצער, ואולי דווקא בעטיו, ראוי לשאול את השאלות הקשות שמעורר האירוע. אלה לא היו צריכות להיות תוצאות האירוע, שמסתמן כמחדל של צה"ל.

איך המחבל הצליח לחדור לישראל בלי להתגלות? איך הוא הצליח להגיע לעמדה של צה"ל בלי להתגלות ולהרוג את שני הלוחמים שאיישו אותה? איך הוא הצליח להתמקם שעות רבות כל כך, באין מפריע, בשטח ישראל, ואף להרוג לוחם נוסף בחילופי האש? איך חלף זמן רב כל כך מהרג הלוחמים בעמדה, ועד היציאה לחיפושים אחריהם? האם העובדה שהגבול עם מצרים הוא גבול שקט, גבול עם מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום, גרם לירידה בערנות ובדריכות, שגרמה למחיר הכבד?

* ונוסף גם הוא על אויבינו המגורענים – בנאום ההשבעה של ממשלתו בכנסת, הציג נתניהו את שלושת היעדים של הממשלה. המהפכה המשטרית לא נמנתה עימם, גם לא רפורמה משפטית ולא שום עניין משפטי. היעד השני, אחרי בלימת תכנית הגרעין האיראני, היה הרחבת הסכמי אברהם והסכם שלום עם סעודיה. זוהי מטרה חשובה ביותר ויש לחתור אליה בכל המרץ. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית לא סייעו להתקדמות הזו, בלשון המעטה, וזו תוצאת חולשתו של נתניהו שלא בלם את הפרחח. בינתיים סעודיה מאותתת דווקא לאיראן ומחממת את היחסים אתה.

בשבועיים האחרונים, קראתי מיספר כתבות על פיהן הערוץ הסעודי עוד קיים וארה"ב מעורבת בו מאוד ומנסה לדחוף אותו. זה חשוב מאוד ומשמח מאוד. אבל כשקוראים את הפרטים, יש פרט מדאיג מאוד. סעודיה מתנה זאת בהסכמה לכור גרעיני אזרחי בסעודיה. לדעתי, על ישראל להתנגד לכך באופן חד-משמעי, גם במחיר ויתור על שלום עם סעודיה. התחממות היחסים עם סעודיה נובעת מהניסיון לגבש קואליציה מזרח תיכונית נגד התגרעונתה של איראן. אם, חלילה, גם סעודיה תתגרען (כזכור, גם איראן טוענת שהכורים שלה הם "אזרחיים"), הגרעין הסעודי לא יהיה במקום האיראני, אלא בנוסף אליו. אם כך יקרה, ההתנגדות שלנו לכך שמלבד ישראל לא תהיה במזה"ת אף מדינה גרעינית, תסתיים בכך שתהיינה שתי מדינות אויב גרעיניות. וגם אם יהיה שלום עם סעודיה, עלינו להתייחס אליה כאל אויב פוטנציאלי. סעודיה היא דיקטטורה איסלמיסטית, פונדמנטליסטית קנאית. היא אנטי ישראלית קיצונית. היא עשויה להיות בעלת ברית פרגמטית אינטרסנטית מול איראן, אך בקלות היא עלולה להתהפך עלינו.

באופן כללי, המצב בסוגיה האיראנית חמור. איראן מאיצה את התחמשותה הגרעינית. למרות תמיכתה הפעילה בפלישה הרוסית לאוקראינה, המערב ממשיך להפגין מולה חולשה. ארה"ב מנסה לגשש לחידוש המו"מ על הסכם גרעין. מדינות המזה"ת שוב נפתחות כלפי איראן. סבא"א קיבלה החלטה מופקרת להיכנע לאיראנים, לקנות את שקריהם ולסגור חקירות נגדה.

בסופו של דבר, חוששני שלא יהיה לישראל מנוס אלא לפעול בכוח צבאי לסיכול התגרענותה של איראן. יש להכשיר לכך את הלבבות. אולם למהלך כזה, שמחירו עלול להיות כבד, יש צורך בהסכמה לאומית רחבה. לשם כך, יש לחזק את החוסן הלאומי ואת הלכידות הלאומית. המהפכה המשטרית פצעה קשות את החוסן הלאומי. יש לגנוז אותה כצעד בונה אמון ראשון, ולהעמיד את הלכידות הלאומית כמטרה העליונה. כפי שכתבתי בעבר, מן הראוי להקים לאלתר ממשלת אחדות ציונית בהרכב של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי (ומי שיהיה מוכן להצטרף לממשלה הזאת ללא דרישות, חוץ מפסולות החיתון חד"ש-תע"ל והכהניסטים ועוזריהם). לצערי, איני רואה סיכוי למהלך כזה, בשני הצדדים.

* לפרק את אונר"א – אונר"א – סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים הפלשתינאים, נמצאת במשבר כלכלי חמור ועל סף קריסה. אלה חדשות טובות. הגיעה השעה לפרק את הארגון הזה, באיחור אופנתי של 75 שנים. יש הגדרות בעולם לפליטות וסוכנות פליטים של האו"ם הפועלת על פיהן. ויש הגדרה נפרדת רק לפליטים הפלשתינאים, המנציחה את פליטותם ומממנת אותה. כל מהות קיומה של אונר"א היא טיפוח אי ההשלמה של הפלשתינאים עם עובדת קיומה של מדינת ישראל והתעקשות על דרישת "זכות" השיבה אליה, כדי להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים. אונר"א היא, למעשה, הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. הנזק שהארגון הזה גרם לו בכל שנות קיומו, קודם כל לפלשתינאים וגם לנו, הוא בלתי נתפס. כעת, יש לפרק את הארגון, כדי שהפלשתינאים ייגמלו מפליטותם האינסופית, ואולי יהיה זה הצעד הראשון לפתרון הסכסוך.

* אל אל ישראל – האם כשהנערים האלה יהיו בוגרים, אלו תהיינה התוצאות של נבחרת ישראל במונדיאל?

* מה אתם יודעים על קיבוץ נווה אזאי? – מישהו שמע פעם על קיבוץ נווה אזאי? הלו? יש בקהל מישהו היודע משהו על אותו קיבוץ? ובכן, קראו נא את המידע המעניין הזה: "הקיבוץ האחרון שהוקם ברמת הגולן היה קיבוץ נווה אזאי. קיבוץ נווה אזאי הוקם בשנת 1991 על גבעת אלמוג, ברמת הגולן המזרחית. הוא ממוקם באזור הצפון-מזרחי של הר חרמון, קרוב לגבול עם לבנון. נווה אזאי הוא קיבוץ שמרכז את פעילותו סביב החקלאות והתיירות הגלילית. הקיבוץ מציע אירוח, מסעדות, מבשלת גבינות, סדנאות, טיולים ופעילויות ברמת הגולן."

מעניין, הא? ננסה לבחון את אמיתות המידע. בסך הכול, מה שכתוב כאן מדויק, למעט מספר שגיאות קטנות:

א. אין בגולן קיבוץ ששמו נווה אזאי.

ב. אין בתנועה הקיבוצית קיבוץ ששמו נווה אזאי.

ג. קיבוץ נווה אזאי, שאינו קיים, לא הוקם בשנת 1991.

ד. על גבעת אלמוג לא קיים קיבוץ ששמו נווה אזאי.

ה. על גבעת אלמוג לא קיים קיבוץ ששמו שונה.

ו. על גבעת אלמוג לא קיים שוב יישוב.

ז. אין בגולן בכלל, וב"רמת הגולן המזרחית" בפרט, גבעה ששמה גבעת אלמוג.

ח. לגוגל לא ידוע על גבעה במקום כלשהו, גם מחוץ לגולן, ששמה גבעת אלמוג.

ט. האזור הצפון מזרחי של החרמון הוא בסוריה.

י. אם הכוונה היא לאזור הצפון מזרחי של החרמון הישראלי, הוא אינו קרוב לגבול לבנון, כי דווקא האזור המערבי של החרמון הישראלי גובל עם לבנון.

י"א. כיוון שאין קיבוץ נווה אזאי, הוא אינו מרכז את פעילותו סביב החקלאות והתיירות הגלילית.

י"ב. לא ידוע לי על תיירות גלילית בגולן (למרות שזה רעיון לגמרי לא רע).

י"ג. כיוון שהקיבוץ הזה אינו קיים הוא אינו יכול להציע אירוח, מסעדות, מבשלת גבינות, סדנאות, טיולים ופעילויות ברמת הגולן.

אך כאמור, זולת הפרטים השוליים הללו, המידע ככללו אמין ומדויק. ומנין המידע? זו התשובה שניתנה בידיchat gpt   - הבינה המלאכותית, על השאלה: מה הקיבוץ האחרון שקם בגולן?

האם הבוט הנ"ל עקבי בתשובותיו? למחרת הוא נשאל שוב אותה שאלה, וזו תשובתו: "כחלק מיישוב הגולן, הוקמו מיספר קיבוצים באזור בשנים האחרונות. עם זאת, כמובן שאני, כמודל של שפה, איני מעודכן באופן ישיר עם האירועים הכי עדכניים ואין לי גישה למידע ספציפי על קיבוצים שהוקמו אחרון לאחר ספטמבר 2021. אני מציע לבדוק את המקורות העדכניים ביותר, כמו אתרי חדשות מובילים או רשויות מקומיות ברמת הגולן, על מנת לקבל מידע עדכני בנושא." לא, לא הוקמו בגולן מספר קיבוצים בשנים האחרונות (אלא אם כן הבוט מדבר על 56 השנים האחרונות). עכשיו חשבו על הבינה המלאכותית ככלי להפצת תעמולה פוליטית.

* פסטיבל השירה במטולה – פסטיבל השירה ה-26 במטולה, היה השנה בסימן 150 שנה להולדתו של חיים נחמן ביאליק. לצערי, לא הצלחתי להגיע לאירוע הפתיחה החגיגי, שהוקדש לביאליק. כן, נבצר ממני להשתתף במושבים מרתקים רבים, ובהם מחווה למוקי צור ועוד.

מזל שיש לנו שבת קודש, ובשבת יכולתי לפרגן לעצמי נסיעה למטולה, לעונג שבת בפסטיבל השירה. נכחתי בשני מושבים. האחד היה שיחה עם הסופר חיים באר והשני – אירוע הנעילה של הפסטיבל, מחווה לחיים גורי, במלאת מאה שנים להולדתו.

איני נוהג להגדיר את חיים באר כגדול הסופרים העבריים. קטונתי לקבוע מיהו גדול הסופרים, ותהיה זו יוהרה מצדי להתיימר לקבוע זאת. לכן אני מסתפק בהגדרתו כסופר האהוב עליי ביותר. קראתי בשקיקה את כל ספריו, הן הרומנים והן התיעודיים, ואת כולם אהבתי מאוד. באר אינו רק הסופר האהוב עליי, אלא גם המורה האהוב עליי. מכל המורים שהיו לי, ביסודי, בתיכון ובאוניברסיטה, לא היה לי מורה כחיים באר, שאצלו למדתי בלימודי התואר השני ביהדות במכון שכטר. זכיתי ללמוד אצלו ארבעה סמינרים ולכתוב בהם ארבע עבודות סמינריוניות (אם מותר לי לא להצטנע, הציון הכולל של ארבע העבודות הוא 400).

חיים הוא מורה משכמו ומעלה. הידע שלו, הניתוח המבריק שלו, הרטוריקה שלו, ההומור הנפלא ובעיקר ההומור העצמי, השליטה יוצאת הדופן במקורות ישראל, היכולת הווירטואוזית ללהטט בין משלבי השפה השונים, מסלנג, דרך ביטויים ביידיש, דרך הספרות העברית הנשגבת ביותר ועד לשון התנ"ך, המשנה והתלמוד ולשלבם יחד לעיתים באותו משפט, כישרונו הסיפורי הנפלא, הפכו כל שיעור שלו לחוויה מענגת.

באותם ימים התקרבתי אליו מאוד. הוא מתגורר ברחוב שבו גדלתי בר"ג, ופעמים אחדות, כאשר בתום הלימודים נסעתי לבקר את אבי, לקחתי אותו טרמפ מירושלים לר"ג, שהיה המשך לחוויית השיעור. לצערי, אני גרוע מאוד בשמירה על קשר, ולא שמרתי איתו על קשר אחרי תום לימודיי. שמחתי מאוד לפגוש אותו בכנס ולשוחח עמו אחרי המושב שלו.

כל התכונות, שבעטיין שיעוריו היו מרתקים כל כך, באו לידי ביטוי בשיח איתו, בהנחיית בני ציפר, עורך מוסף התרבות והספרות של "הארץ" והמנהל האמנותי של הפסטיבל, לצד שירי לב-ארי. ציפר וחיים חברים אישיים, הכימיה ביניהם היתה מצוינת; ציפר השכיל, בתבונה, לשאול את השאלות הנכונות שהרימו לחיים להנחתה והיטיב להוציא ממנו את המיטב שבמיטב. הקהל התמוגג ובתום דבריו הודה לו בתשואות ממושכות.

חיים באר הפתיע אותי, כאשר אמר שמבין כל ספריו, החשוב ביותר והנחשב ביותר בעיניו הוא "עת הזמיר". בעיניו, הספר הזה הקדים לתאר את כל מה שאנו חווים היום. האמת היא, ש"עת הזמיר" הוא הפחות טוב, בעיניי, מבין ספריו. ספרו האהוב עליי ביותר, הוא יצירת המופת האוטוביוגרפית "חבלים". חיים אמר במפגש, שלאורך השנים לא היה מרוצה מ"חבלים", שעוסק בעיקר בדמותה של אימו, והוא חש שלא עשה צדק עם אביו. התחושה הזו, שהלכה והתגברה עם השנים, היתה הגורם לכתיבת ספרו האחרון והנפלא "צל ידו". אם כך, טוב שבאר לא היה שלם עם "חבלים". בכלל, חיים סיפר שמה שגורם לו לכתוב בכל פעם ספר חדש, הוא התובנה שהספר האחרון שכתב לא היה מושלם.

בהתייחסו לחברו מאיר שלו, הוא דיבר על הפער בין האהבה הגדולה של ציבור הקוראים, בארץ ובחו"ל, לספריו, לבין אי התקבלותו בממסד הספרותי, העובדה שלא כתבו דוקטורטים על יצירתו ושהוא לא זכה בפרסים החשובים כפרס ישראל ופרס ביאליק.

ציפר אמר שבצרפתית יש מושג (הוא אמר אותו בצרפתית) של "ספרות גדולה" ויש הבדל בין המושג ספרות למושג ספרות גדולה. אף שאצלנו, הוא אמר, אין מושג כזה, יש ספרות גדולה. יצירתו של ש"י עגנון, אמר ציפר, היא ספרות גדולה. כך גם יצירתו של ס' יזהר. "בעיניי," הוא פנה לחיים באר, "גם הספרות שלך היא ספרות גדולה. האם גם אתה רואה ביצירתך ספרות גדולה?" הוא שאל. חיים השיב: "אחרי מה שאמרת, מה אתה מצפה ממני להגיד?"

חיים באר, בן ה-78, דיבר על כך שרבים מחבריו, שאת שמותיהם הוא מנה, ובהם מאיר שלו, נפטרו בשנים האחרונות. יש בכך יתרון כלכלי, הוא אמר בסרקזם האופייני לו, כיוון שזה פחות ספרים שלו שהוא צריך לתת במתנה לחבריו. אבל הוא אמר שהדבר מעורר אצלו הכרה בחשיבות הזמן שנותר, החשיבות של כל שעה וכל דקה והצורך לא לבזבז את הזמן על דברים שאינם חשובים ולדעת להתמקד בעיקר. הוא סיפר שספרו הבא יהיה קובץ של מסות שכתב על ש"י עגנון והוא כותב גם רומן, אך עליו הוא לא אמר מילה, כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. 

אירוע הנעילה של הפסטיבל הוקדש לזכרו של חיים גורי, בהנחיית בני ציפר ושירי לב-ארי ובהשתתפות בתו, חוקרת הספרות יעל גורי, המשוררת אגי משעול, המשורר רוני סומק, המשורר ארז ביטון ופרופ' נילי כהן. ריגש במיוחד ארז ביטון, שקרא שיר שכתב לפני 46 שנים, אחרי שיעל גורי (שישבה לצדו) ביקרה בביתו כסמלת ת"ש, בזמן שירותו בצה"ל של אחיו הצעיר יהודה, הקרוי על שם אחיו הבכור יהודה, שנהרג בשירותו בצה"ל. השיר מרגש מאוד והקהל הגיב בתשואות ספונטניות, ואז סיפר ארז ביטון שאחיו נפטר לפני שבועיים, וקרא שיר שכתב עליו, שיתפרסם בספרו הבא. את המושב המרגש ליוו בנגינה ושירה ישראל ברייט, יאיר דלאל ואושי מסלה. ברייט ומסלה שרו שירים שלו שהלחינו; לחנים מקסימים. דלאל ניגן על עוּד והוביל בשירה את "הרעות".

לאורך שנים רבות, חיים גורי היה הרוח החיה בפסטיבל השירה. בכל שנה הוא נכח בו, השתתף בפאנלים והרצה, הפליא כדרכו בציטוט על פה של שירים רבים, כמי שידע על פה אלפי שירים, מיטב שירת הארץ. אני הכרתי את גורי כבר מאז המאבק על הגולן, שהוא היה מראשי תומכיו ומתנועת הדרך השלישית שהוא היה ממייסדיה והעניק לה את שמה, ובכל שנה שמחתי לרדת למטולה, לפסטיבל, לפגוש את גורי. והנה, גם אחרי מותו, הוא ממשיך להיות נוכח בפסטיבל. את הפסטיבל מארגן בית הקונפדרציה, שלאחר מותו של גורי, הוא נקרא על שמו.

בקהל שוחרי הספרות והשירה בפסטיבל, נכחה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. היא ישבה בצנעה בתוך הקהל, בשורות האחרונות. סיפרה לי חברה שנכחה בכנס לכל אורכו, שחיות היתה בכל שלושת ימי הכנס, ישבה בכל המושבים. באירוע הפתיחה, ראש המועצה המקומית מטולה בירך אותה והקהל כולו קם על רגליו והריע בתשואות ממושכות. בצדק.

* הקריאה היא מחצית הפירוש – בדרך כלל המורים באקדמיה רואים בקריאת טקסט בשיעור בזבוז זמן. על התלמידים לקרוא את הטקסט בבית ובשיעור ללמוד עליו. חיים באר, לעומתם, תמיד קרא את הטקסט בשיעור. והוא אף פעם לא ביקש מתלמיד לקרוא, אלא קרא אותו בעצמו. דרך הקריאה, ההגייה, האינטונציה, כבר היו מחצית הפרשנות של הטקסט.

זאת למדתי מחיים וכך גם אני נוהג כמורה.

* קנאת משוררים – בני ציפר ציטט, בפסטיבל השירה, את הסופר המנוח יהושע קנז, שדיבר על ההבדל בין הסופרים למשוררים. הסופרים עסוקים מאוד. הם עובדים בלכתוב ספרים. ולכן אין להם זמן לאינטריגות. לעומת זאת, המשוררים, כותבים שיר וגומרים. ויש להם המון זמן לאינטריגות ולפוליטיקה. טוב, איני חושב שקנז חושב שהמשורר כותב שיר וגומר. אבל דבריו הסבו את תשומת לבי לתופעה, שאכן, בניגוד למשוררים שלאורך דורות מתאפיינים בפוליטיקה ספרותית, במלחמות אגו ובאינטריגות, גזרת הסופרים שקטה.

* עודדת אותי – לפסטיבל השירה במטולה הגעתי לבוש בחולצה שכתוב עליה "להיות עם חופשי בארצנו." בהפסקה, ניגש אליי מישהו ובפנים דאוגות שאל: "אז מה אתה אומר? אנחנו ננצח?"

"יש לנו ברירה?" השבתי. והוא: "קיוויתי שתגיד בטח, ודאי שננצח!" – "וכי יש ניצחון בטוח יותר, מבמצב של אין ברירה?"

הוא סיפר לי שמדי מוצ"ש הוא מפגין בקפלן. "נולדתי בארץ, אני חי בארץ, הילדים שלי בארץ. אני רוצה שגם הנכדים שלי יחיו בארץ ושאני גם אמות בארץ."

תשובתי: "אני נולדתי בארץ, הילדים שלי בארץ, הנכדים שלי יחיו בארץ ואני אמות בארץ. בכל מקרה ובכל מזג אוויר. שום דבר בעולם לא חזק יותר מהמחויבות הזאת."

"גם אם תהיה כאן דיקטטורה?"

"לא תהיה כאן דיקטטורה. גם מה שאנחנו נאבקים נגדו אינו דיקטטורה. אבל כפי שאמרתי, אני כאן בכל מקרה ומכאן לא אזוז. כאן הוא ביתי. אין לי ארץ אחרת. זה לא רק שיר. מבחינתי, זה עיקר חיי."

"גם אם תהיה כאן דיקטטורה?" הוא שב והתעקש להקשות.

"כשאבא שלי עלה לארץ עוד לא היתה לנו מדינה. בכלל הבריטים שלטו כאן. ובכל זאת היה ברור לו שכאן מקומו. כאן גם מקומי. לא משנה מה יהיה. אאבק, אלחם אך לא אעזוב את מולדתי. אפילו אם הערבים יכבשו את הארץ, אישאר כאן ואלחם, אבל לא אעזוב."

הוא סיפר לו שמשפחתו עלתה לכאן בעלייה הראשונה, בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. שאביו היה ילד במצור בירושלים. בסופו של דבר לחץ את ידי ואמר: "עודדת אותי."

* ביד הלשון: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו – כותרת "יתד נאמן", ביטאון דגל התורה והזרם הליטאי, שכיסתה את כל העמוד הראשון למחרת פטירתו של הרב אדלשטיין, היתה: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו."

הביטוי הזה הוא מקראי, שליווה את הסתלקותם של גדולי הדור – אליהו ואלישע. אליהו עלה לשמיים לנגד עיניו של אלישע. "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ עוֹד. וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים." (מלכים ב' ב', י"ב). ועל מותו של אלישע נכתב: "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת־חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ. וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל-פָּנָיו, וַיֹּאמַר: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו." (מלכים ב' י"ג, י"ד).

המסר של "יתד נאמן" בבחירת הכותרת, היא שאדלשטיין הוא גדול הדור.

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

חָכְמָה וְרֹעַ

יֵשׁ וְאָדָם פּוֹלֵט

דִּבְרֵי חָכְמָה

שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ

בְּעֶרֶב אָבִיב

עָמֹק נְשִׁימָה.

יֵשׁ וְאָדָם פּוֹלֵט

לְלֹא רַחֲמִים

דִּבְרֵי שִׂטְנָה עַל אָדָם

בְּעֵת עוֹף לַיְלָה דּוֹרֵס

חוֹלֵף בִּגְרוֹנוֹ.

וְזֶה רַק שֶׁלּוֹ

מֵרֹעַ לִבּוֹ.

אֶת הַכֹּל כְּבָר אָמְרוּ

רַבִּים לְפָנִים.

אָנוּ דְּגֵי רְקָק שֶׁל

חָכְמַת אֲחֵרִים

וְרֹעַ לִבֵּנוּ

שֶׁהוּא רֹעַ לִשְׁמוֹ.

הַאִם אֱלֹהִים לֹא נָתַן

בּוֹ/בָּהּ אֶת זַרְעוֹ שֶׁלּוֹ

בִּדְמוּתוֹ?

* * *

הדי אור

מגדל דוד

ביום חמישי האחרון נערך טקס חגיגי, למוזמנים, לפתיחת מגדל דוד המחודש. הושקעו בו כ-50 מיליון דולר (רובם מתורמים נכבדים וחלק מהעירייה וממשרד ירושלים. והוא שופץ, תוקן וגם בחלקו הונגש. במקום יש מיספר חדרים עם תערוכות.

המקום מרשים ויפה והטקס בנוכחות השר לירושלים והתפוצות (מה עם שר לתל אביב?) פורוש, ראש העיר ירושלים משה ליאון (שהתעקש להצטלם איתי ואמר שאם לא תהיה לו תמונה איתי מהאירוע הזה אז זה כאילו האירוע לא היה מושלם חחחח... אל דאגה. הוא לא אמר את זה) וכן מכובדים רבים אחרים.

ועכשיו לגבי התערוכות. הם מעוצבות להפליא. חדרים יפים. נישות יפות ובמסגרת העיצוב של תערוכות בשנים האחרונות כמות הפריטים היא מינימלית. יותר מדי מינימלית. בהתאם לתהליך שקורה בשנים האחרונות יש חלק גדול מהתצוגות שהם דיגיטליות. לאוצרות (כן רובם מהמין הנשי) לא איכפת שלא יהיה המקור וגם צילום (אפילו פיזי, צילום הדפסה מחודשת, כלומר לא הפריט עצמו אלא "זיוף") מקובל עליהם. אומנם יש לי מספר "פריטים" שמוצגים באופן דיגיטאלי וזה נחמד שהפריט שלי אצלי ויש לי קרדיט בתערוכה, אבל אני כאספן רוצה לראות פריטים ולא דיגיטלי. רוצה לראות הרבה פריטים שיראו התפתחות ועושר של הפריטים ולא דוגמית. רוצה תערוכה עם פריטים ולא 5-4 פריטים שמציגים תקופה או נושא.

אשתמש בביטוי של רינה, אשתו של חברי פרופסור שלום צבר שאמרה, וצדקה, אנשים יבואו לראות בעיקר את המצודה, את המגדל ואת התצפית ולא בהכרח את התצוגות. וחבל.

למרות שכל העוסקים במלאכת השיפוץ השימור ההקמה של התערוכות והמקום טופחים לעצמם על הכתף, אני בהחלט מאוכזב מהתצוגות שראינו (ולא ראינו את כל 8 התצוגות). אבל זה אני. לא אוהב לשפוך מים קרים על העושים. מעריץ את מי שעושה אבל לטעמי התצוגות לא עושות לי את זה. אולי אני טועה ואשמח לשמוע דעות אחרות

איך שלא יהיה המקום מקסים ואתם מוזמנים לקפוץ לביקור ולהתרשם. בערב המקום עוד יותר מקסים. ובהצלחה.

וזה פוסט ישן שלי: מגדל דוד בירושלים

אני חייב להתחיל בווידוי אישי. יש לי קשר עמוק עם מגדל דוד. כבר מכיתה ו'. משפחתי וחברים שלהם, הגענו לטיול בירושלים העתיקה כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים.

מיספר ימים לפני כן קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. התאפקתי. לא צילמתי שום צילום והצילום הראשון בימי חיי היה מגדל דוד! הוא מופיע בפוסט זה בתמונה הראשונה!

מגדל דוד הוא מצודה שנמצאת בצמוד לשער יפו שהוא אחד משערי הכניסה לעיר העתיקה בירושלים. במצודה נמצאו שרידים רבים מתקופות שונות בירושלים המראות את חשיבותו האסטרטגית של מיקומו.

מגדל דוד הוא החלק המוכר ביותר ובולט למרחקים והוא הצריח של המסגד מהתקופה העותומנית. אין ולא היה שום קשר היסטורי בין דוד המלך לבין המצודה ואף לא למגדל/צריח הנקרא על שמו אשר נבנה שנים רבות אחריו. בטעות נקרא המקום מגדל דוד אבל שם זה הושרש ואפילו עזר "לשווק" את המקום. בהחלט, עד היום, רבים חושבים, בטעות, כי דוד המלך בנה את המגדל.

ללא קשר שאין קשר לדוד המלך המקום בהחלט הוא אתר ארכיאולוגי מרשים ביותר ובעל שרידים רבים ומגוונים מתקופות שונות של העיר. לטעמי האישי אחד המקומות היפים בעיר. כמו כן שנים רבות שימש כסימבול משמעותי לעיר ירושלים בעיקר בגלל הנכוחות הפיזית המרשימה.

המצודה (ללא מגדל דוד) נבנתה בתקופה של הורדוס. נבנו 3 מגדלי שמירה שכיום קיים רק אחד מהם. בזמן המרד הגדול המצודה היתה הנקודה האחרונה שעמדה מול הרומאים.

אחרי החורבן הרומאים הקימו על חורבות המגדלים של הורדוס את מחנה הליגיון שלהם ונמצאו שרידים ארכיאולוגים מתקופה זו. הערבים, הצלבנים הממלוכים ועוד הוסיפו שיפצו והוסיפו למקום.

העות'מאנים, הטורקים, הפכו את המקום למחנה צבאי ובמאה ה-17 הוסיפה לה את צריח המסגד אשר נקרא היום "מגדל דוד". כמו כן הוסיפו למצודה את התעלה העמוקה המקיפה אותה על מנת להגן עליה. הבריטים בתקופת המנדט הפכו את המצודה למוזיאון המתקיים עד היום בתערוכות רבות עשירות ומגוונות.

הספקנו ביציאה ממגדל דוד ברחבה מול מגדל דוד לבין ממילא, לחוות את החוויה הביטחונית של חפץ חשוד. מישהו השאיר תיק. המשטרה סגרה את כל המעברים לאזור.

חבלן ניגש טיפל בחפץ החשוד ולאחר בדיקה מקצועית (שלא אפרט אותה כאן) הוברר שזה היה חפץ חשוד תמים.

מגדל דוד הוא בהחלט מקום מרשים ביותר וכר נרחב לצלם חובב שכמוני. מקווה שתהנו מהתמונות. אני נהניתי מהמקום.

נ"ב. מגדל דוד מופיע בעשרות אם לא מאות חפצי אספנות שונים. החל מחנוכיות, שנות טובות, מאפרות, מוצרים שיווק שונים, עטים ועוד.

הדי אור

* * *

עדינה בר-אל

ורד עותמי אוהבת יצירה ואוהבת אדם

ורד עותמי ממושב גיאה בדרום היא אמנית רב תחומית. יצירותיה עשויות עיסת-נייר ועץ. הן מושכות את העין ואת הלב בשלל הצורות והצבעים. כיצד הגיעה לעיסוק זה, על התנדבותה למען נשים מחלימות מסרטן, ועל מקומה של ארץ הודו בחייה – על כל אלו סיפרה ורד לעדינה בר-אל, שביקרה בסטודיו שלה ובביתה הססגוניים.

במושב גיאה, בין עצים, שיחים ופרחים ריחניים, עומד ביתן שקירותיו צבועים בכתום, כחול, אדום ותכלת. הצבעוניות של הפרחים הרבים ושל הקירות מכינה את המבקרים ל"מכת צבעוניות" גם בתוך המבנה, הוא הסטודיו של ורד עותמי. ורד, אמנית רב תחומית, מתמקדת בסטודיו זה ביצירות ובכלים עשויים עיסת נייר. החל בדמויות קטנות ובינוניות של בעלי חיים, וכלה בצלחות וחמסות ענקיות ועוד ועוד.

בשבת אביבית ונעימה פגשתי בסטודיו את הזוג ורד ודני עותמי. השניים ישבו ליד שולחן העבודה ועבדו על הכנת פסלונים של עכברים קטנים. השיחה בינינו התנהלה משני עברי שולחן גדול, עמוס בחומרים, כאשר ורד ודני מדברים וידיהם אינן עוצרות לרגע.

השיחה החלה עם שורשי משפחתה של ורד. "סבי וסבתי מצד אימי," מספרת ורד, "עלו ארצה מגרמניה ממש בתחילת מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו מן השואה. הם התגוררו ברמת חן. סבי עבד בבנק וסבתי היתה ציירת ופסלת. היא נראתה אצילה, ואפילו עטתה רשת שחורה על פניה."

סבה וסבתה מצד האב היו מפולין. בתחילת המלחמה ברחו לרוסיה, משם למונגוליה ולארץ ישראל. רוב בני משפחתם, ביניהם שבע אחיותיה של סבתא, עלו לארץ.

הוריה של ורד, יאיר ועליזה, הגיעו מהעיר עם גרעין נח"ל למנרה ומשם לקיבוץ גונן, בו נולדה ורד. כאשר היתה בת שנתיים עברה המשפחה לערד, שם היו מן המשפחות הראשונות בעיר. למרבה הצער נפטרה אימה של ורד עליזה  ממחלת הסרטן בגיל צעיר. היא היתה אז בת 36, ובתה ורד היתה בת 16.

לשאלה מדוע בחרה דווקא בפיסול בעיסת נייר, מספרת ורד: "סבתי היתה אמנית, פסלת וציירת. גם לאימי היו כישרונות אמנותיים, היא ציירה ותפרה; אבל עקב מותה בגיל צעיר היא הספיקה לבטא את עצמה מעט  בתחום האמנות. אני כנראה ירשתי מהן את הנטייה לעסוק באמנות, אבל להתחרות במתים לא קל. לכן היה לי קשה בתחילה לעסוק באמנות. כאשר ציירתי או פיסלתי משהו, היתה התגובה מן הסובבים אותי: 'זה נחמד, אבל סבתא שלך...' לכן מצאתי לעצמי נישה שונה. בעצם זהו ז'אנר שאני המצאתי." היא מוסיפה.

והז'אנר שלה הוא: שילוב אמנויות שונות. היא משלבת בין החומרים – עיסת נייר ועץ – וכן משלבת כמה פעילויות: פיסול, ציור וצביעה. על מאפייני עבודותיה אומרת ורד: "אני שמה דגש על צורה ועל צבע. העבודות שלי, הקטנות והגדולות, מכילות אלמנטים צורניים שונים וצבעוניות רבה. אבל במבט פנימה מסתבר שהמאפיין את כל עבודותיי הוא הסימטריות. סימטריות גם בצורות וגם בצבע." הסימטריות גורמת למביט בהן תחושה טובה, הנאה אסתטית. הן לא צורמות ולא מבלבלות למרות ריבוי הצורות והצבעים.

עוד מוסיפה ורד: "עוד יש בעבודות שלי הומור. בלי הומור אי אפשר." ואכן ניתן למצוא בין עבודותיה ג'ירפה רוכבת על אופניים ומובילה כדי חלב. או חזיר ענק ועליו רוכבת דמות שנראית מלאכית עם כנפיים, לא פחות.

שלבי העבודה

נושא חשוב עליו מקפידים בני הזוג ורד ודני עותמי – המיחזור. את הנייר עבור העיסה הם אוספים ממשרדים שונים. לבניית הקונסטרוקציות הם משתמשים בחוטי חשמל שיצאו משימוש, בבקבוקי פלסטיק בגדלים שונים ועוד. יש יצירות בהן הגוף עשוי מבקבוקי אקונומיקה, מבקבוקים למרככי כביסה, ואילו בקבוקים קטנטנים של "אקטימל" משמשים אותם לבניית גוף של עכברונים או ראשים של ג'ירפות.

"העבודה בעיסת נייר מחייבת סבלנות רבה." מציינת ורד, "משום שהעבודה נעשית בשלבים, ובין שלב לשלב יש צורך לחכות פרק זמן מסוים לצורך התייבשות." והיא מפרטת את השלבים: "אנחנו מכינים מראש את עיסת הנייר, שעשויה מנייר גרוס ודבקים שונים. אחר כך אנחנו בונים קונסטרוקציה ומצפים אותה בעיסת הנייר. עתה יש לחכות עד שעיסת הנייר תתייבש, רצוי בשמש. כאשר העבודה יבשה מתחילים לצבוע את המשטחים. שוב יש לחכות על שהמשטחים יתייבשו, ואז אני מתחילה לצייר עליהם את האלמנטים השונים ולצבוע אותם. שוב מחכים לייבוש העבודה, ואז אני מוסיפה קונטור, תוחמת את הציורים בקווי זהב דקים."

"זהו עסק משפחתי." מציינת ורד, תוך כדי שהיא ודני ממשיכים בעבודותיהם. "אני התחלתי בזה ודני הצטרף אלי בשלב מאוחר יותר. הוא מצטיין בצביעת משטחים, וגם מדייק יותר ממני." היא מוסיפה. "כי אני מטבעי חושבת מהר ומיד צריכה ליישם את הרעיון, והוא מתון יותר."

"העבודות שלנו לא מתוכננות." היא מציינת. "הכול אינטואיטיבי. לפעמים אני מביטה ביצירה שסיימתי ושואלת את עצמי בפליאה: 'אני עשיתי את זה?'"

ואכן עבודותיה מעוררות התפעלות בלב כל מי שרואה אותן. בעלי חיים קטנים וגדולים (בעם הומור. כבר אמרנו?) ומוצרי יודאיקה, עליהם נרחיב להלן.

מוצרי יודאיקה מעץ

במרוצת הזמן החלה ורד להכין מוצרי יודאיקה מעץ. ומדוע עץ ולא עיסת נייר? על כך עונה ורד: "ראשית כל, בחפצי יודאיקה יש משטחים ישרים. אם מכינים משטחים גדולים מעיסות נייר הם עלולים במשך הזמן להתעוות. ושנית, כפי שציינתי, יש צורך לייבש זמן רב תוצרים של עיסות נייר, ואז קשה מאוד להכין אותם בחורף. לכן בחורף אנחנו מתרכזים בהכנת חפצי יודאיקה מעץ."

והנה בסטודיו שלה יש חנוכיות, קופות צדקה, קופסאות למגילת אסתר, קערות פסח, מגש וסכין לחלת שבת, חמסות קטנות וענקיות ממש. מלבד הצבעוניות והסימטריה שמאפיינת את עבודותיה, יש על היצירות מילים ומשפטים שכתובים בידי סופר סת"ם מאשקלון בשם ערן חג'ג.

"הכול כתוב ביד." מדגישה ורד.

בנוסף ורד משפצת רהיטים ישנים ומחייה אותם בציוריה האופייניים לה.

עבודה עם מחלימות מסרטן

"הכול התחיל לפני עשרים שנה, כשמלאו לי ארבעים." היא מספרת. "הסתבר לי שאני נשאית של הגן האחראי לסרטן השד והשחלות, שבגללו נפטרה אימי בצעירותה. לכן החלטתי לכרות את שגי השדיים שלי לאחר שילדתי שלושה ילדים." הניתוח הזה השפיע על החלטות שקיבלה ועל השינויים הגדולים בחייה. "הניתוח גרם לי לעבור טרנספורמציה בחיים. הבנתי שאני צינור בעולם, שאני מקבלת ומוסרת לאחרים. לכן, אגב, אני לא קשורה לרכוש וגם אין לי כל בעייה למכור את כל יצירותיי."

ורד התחילה להדריך נשים חולות סרטן או מחלימות אצלה בסטודיו. "אני אדם אוהב אדם," היא מעידה על עצמה. "הסטודיו שלי משמש להן מקום מפלט, מקום מעודד. כאשר הדלת נסגרת אפשר פה לחשוף את הרגשות האמיתיים, שלעיתים קשה לחשוף בפני הבעל והילדים. אפשר להיות פה חלשה, אפשר לבכות, וכמובן אפשר ליצור. יש לי אינטואיציה חזקה, ואני ממש חשה את הנשים. יודעת מתי האישה צריכה לעבוד לבדה בשקט, מתי היא צריכה להשקיע הרבה אנרגיה כדי 'להתפרק' ועוד. אני אדם חילוני אבל קשורה  לכולם."

ורד מספרת על אישה שלמדה אצלה, עדנה בוכניק ז"ל: "היא נתנה לי 'מתנה' – קשר עם אחיה ערן חג'ג סופר הסת"ם ומשפחתם החמה."

הודו וטקסטיל

מסתבר שעבודותיה של ורד מושפעות מאוד מטקסטיל. "אחרי הצבא הייתי או-פר בארצות הברית ושם התאהבתי בבדים. עברתי קורס של קווילטינג, עבודת טלאים, ואת כל שעותיי הפנויות ביליתי בחנויות בגדים כמו 'לורה אשלי' ואחרות."

אחרי ניתוח הכריתה היא החליטה לנסוע להודו. "נסעתי לבדי. לקחתי עימי תיק קטן  ואת המדריך 'לונלי פלאנט', שהיה התורה שלי. חיפשתי היכן יוצרים אמנות בהודו. אמרו לי שיש אזור כזה, אבל הוא מסוכן מאוד."

ורד שבה ארצה בלי לבקר במקום, אבל הדבר לא נתן לה מנוח. חודש לאחר מכן היא נסעה שוב להודו, הפעם יחד עם בת דודתה. "האזור נמצא במדינת גוג'ארטסי," היא מספרת. "יש בו כפרים קטנים, וכל כפר מתמחה בתחום אחר: רקמה, בטיק, הדפסות על בדים עם תבניות בלוקים מעץ, יצירת חרוזים, קרמיקה, חימר, בנייה בבוץ ועוד."

מאז ביקרה ורד עוד כשלושים פעם בהודו. בפעמים הראשונות היא לנה באכסניות, אבל היום היא משתכנת במין ארמונות שהם מלונות בוטיק. ורד עוברת בכפרים השונים ומלקטת בחנויות בדים, פיסות רקמה, בגדים מעניינים, כגון חצאיות עתיקות שניתן  עשות מהם כריות, מפות או רָנֵרים. בקיצור, דברי טקסטיל יפים ומקוריים. ורד קשורה לאחת המשפחות באחד הכפרים, ושם היא תופרת שמלות. היא מביאה ארצה את השמלות שתפרה שם, וכן דברי טקסטיל שאספה במסעותיה בהודו. את כל אלו היא מוכרת בסלון ביתה. וכך יכולים המבקרים בסטודיו לעבור אל סלון ביתה, ושם לראות ולרכוש בגדים, מפות, כיסויי מיטה, ציפויי כריות – הכול מהודו.

היכן נמכרות העבודות?

מלבד בסטודיו שלה במושב גיאה, נמכרות היצירות של ורד במקומות שונים ברחבי הארץ. ביניהם: במוזיאון ארץ ישראל, במוזיאון "אנו", בתל-אביב, בגלריית "רפאלי'ס" בדיזנגוף ובגלריית "חיה" בשדרת ממילא בירושלים. היצירות נמכרות גם בחוץ לארץ. בעבר נמכרו יצירות בערים טוסון וסדונה אשר במדינת אריזונה, ומעל עשר שנים נמכרות יצירותיה בבוסטון ב- Kolbo Fine Judaica Gallery

במושב

ורד ודני הכירו בקיבוץ רעים, שם התחנכו שניהם כילדי חוץ. הם נשואים 38 שנים. לפני 34 שנים הם רכשו משק-עזר במושב גיאה, בו הם גידלו את שלושת ילדיהם: תום בן ה-36, אשר מתגורר עתה בכפר סילבר ועובד בדיר; גיא בן 34 מתגורר בנס-ציונה, הוא מנהל פרויקטים בחברת סטארט-אפ; גיל בת ה-28 היא גננת בגן לחינוך מיוחד. היא, בעלה זוהר ובנם מאור מתגוררים עם ורד ודני בביתם במושב.

עדינה בר-אל

* לתיאום ביקורי יחידם וקבוצות: 050-760-0288

** נדפס ב"קו למושב", גיליון 1281, 4.5.2023.

* * *

* * *

ד"ר ארנה גולן

השירה כ"התנבאות"

למען "תיקון" עולמו של המשורר

הרצל חקק, "השיר שלא שרו מעולם" – שירים 2016-2022, הוצאת שלהבת ירושלים, 2023, ציור עטיפה: תפארת רבקה חקק, עיצוב: מיכה רודד, 320 עמ'.

בלפור חקק, "סולם הכלים השבורים", שירים 2016-2022, הוצאת שלהבת ירושלים, 2023, ציור העטיפה: תפארת רבקה חקק, עיצוב: מיכה רודד, 320 עמ'.

חלק שני: על שירי הרצל חקק

שם ספרו של הרצל, בדומה לשם ספרו של בלפור, אף הוא רומז ולמעשה מכיל את משמעות עולמו היצירתי  ואת מימד השליחות המפתיע. עם זאת,  אצל הרצל, לובש תהליך מילוי משימת ההתנבאות של "אלדד" אופי שונה, אף כי "תיקון" קיים בפועל אך במובן שונה לא כמעוגן בעולם המיסטיקה היהודית אלא במורשת הרחבה.

ואכן, יסוד שירתו  במחוייבותו  למורשת היהודית במלוא היקפה, בדומה לבלפור אך ביתר תוקף. ועל כן, יצירתו השירית ביתר בולטות אינה בחינת ליריקה אישית המכוונת להאיר עולם פרטי. הזהות האישית בשיריו כוללת בבסיסה  את היחס למקורות היהודיים לדורותיהם. לא כל שכן, שמדור גדול בספר מוקדש בפירוש לכעין "התנבאות" מפורשת על מצב השירה והלשון העברית שנתהוו לאחר קום המדינה והן מנותקות מן המורשת העשירה והחיונית.

אי לכך, שירתו עמוסה ומלאה במיוחד בלשון המקורות השונים, כולל שירת התחייה ובעיקר מן התנ"ך. ונושאיה המרכזיים סובבים סביב הזהות הלאומית, האמונית, התרבותית וההשראה המחייבת את השליחות השירית. אכן, שירים לא מעטים עוסקים בזהות המשפחתית, זו של ההורים והסבים והעלייה וההתבססות בארץ ובירושלים, אבל הכול מעוגן בזווית הראייה הכללית.

 הרצל עצמו מבקש להסביר את מקור עולמו הרוחני ובכך גם לתרום להבנת המשמעות של  שם ספרו יוצא הדופן. לשם כך בשני העמודים המהווים הקדמה לשער  הרביעי בספר, השער שעל שמו קרוי ספרו "השיר שלא שרו מעולם",  הוא מתאר את תהליך הפיכתם של האחים התאומים למשוררים בעלי שליחות. הוא מתרכז בחינוכם בירושלים  אחרי העלייה ארצה, בלימודיהם בבית הספר "אליאנס", ואומר: "היינו ילדי ספר, ילדי מילים," "חיילים של רוח."

הם למדו את שיריהם של משוריי התחייה שמיזגו יחס למורשת ולציונות, וכמובן בתוכם את ביאליק ואלתרמן, ובנוסף בשבתות נשלחו ללמוד פרקי קודש, תנ"ך ופרקי תהילים ותפילה, ובעקבות הקשר החם עם הסבים נתהוותה  הזהות האישית והתרבותית והם היו "כמלאכים קטנים" עמוסי מלים קדושות, דור ראשון לגאולה.

אין פלא, שכאשר פרצה למרכז השירה הישראלית השירה הצעירה, שהנציג שלה הוא נתן זך, הם פיתחו דרך עיני המורה שלהם התנגדות עזה לה, שנראתה כניתוק מן העולם הרוחני יהודי שלהם. שירת הדורות, ובה שירת המשוררים כביאליק ואלתרמן, נראתה להם לעומת זאת כנכס ולא כנטל שיש למרוד בו כפי שטען זך. ולכן, בהשפעת הסבים הם הוסיפו ולמדו פרקי קודש מהתנ"ך ומן המקורות  והמטען הרוחני הזה הציל אותם מאובדן דרך. וכאשר שאלו את עצמם שמא קפאו בעבר השיבו כי שליחותם השירית שונה והם מחפשים בה את "קול הקסם הפלאי, שמא לא שרנו את השיר מעולם," כלומר שהם שלא נתנו מבע רווי משמעות לעולם הזהות האישית העשיר בתרבות ונכסי רוח, זה הפרטי שלו אך בעל משמעות לכול, למבע חדש ומאיר לעושר העצום במקורות ואפילו בשירה העברית החדשה.

וכך, בא לאחר ההקדמה פרק עשיר שכולו מוקדש לדברים הנוגעים לביקורת השירה העברית מאז קום המדינה, מעין קינה וצער עמוק והתנבאות על מצב השירה,  יתר על כן, בסיום פרק השירה הזה בא מפתח רב מימדים לאלוזיות הרבות המכוונות  בעיקר לאוצרות השירה הישראלית הראוייה והן מהוות כעין שברי פסוקים המשולבים בכל שיר ושיר ומהווים תרומה לעיצובם ולמשמעותם, הם גם מהווים ראייה לכך ששירתו מעוגנת בהם ועימם יוצרת שיר של הושר מעולם, וזאת  לכ-100 השירים הכלולים בפרק. ואילו לפירוש הרמיזות לשירים  מוקדשים  כ-60 עמודים מלאים וצפופים!

ומיהם המשוררים הללו ששיברי הפסוקים משיריהם משולבים בשירים וטוענים אותם במשמעות?

נמנים עליהם כאמור בראש וראשונה ביאליק ואלתרמן, אך גם אורי צבי גרינברג, שלונסקי, רחל, לאה גולדברג, מ.מ. דוליצקי, ועיתים גם רמיזות לדבריהם של מספרים כמו חיים הזז, ברנר וברדיצ'בסקי. הרצל  אף כתב שירים מיוחדים במדורים אחרים שהוקדשו ליצירתם של הסופרים והמשוררים הללו כמו גם לש"י עגנון ולפנחס שדה, תוך התמודדות עם לשונם ועמדתם אל מול המורשת וערכיה.

המסקנה היא, כמובן, שההתייחסות היא ליוצרים מתקופת התחייה ועד הקמת המדינה והם בעלי רקע של מורשת יהודית ומיזוגה בערכי הציונות וברמה שירית גבוהה. מצויות גם רמיזות לדברים בעלי מגמות סותרות או ליוצרים מן המשמרת הצעירה, כמו נתן זך או מאיר ויזלטיר, אך  זה לשם פולמוס.

 ומאלף הדבר, בסוף מראי המקום מביא הרצל שיר שלא כינס מעולם והוא משנת 1976, כאשר רק התחיל לכתוב, ולהבנתי מדובר בו איך ניסה לברוח משליחותו, שהבין כי פירושה לכתוב שירים שיכילו את העולם התרבותי היהודי ויתנו לו ביטוי חדש, ההולם את זהותו האישית.  וכך נאמר בו:

 "דחיתי כתיבה זו כמה פעמים, חיפשתי

תירוצים ורחמים / ביקשתי נדרתי, / שלא לישון להיטהר /

בבכי, בגרון, לנשום / עד כמעט /

אוויר לפי מועד / שלא יכולתי להתפלל ולעכב בידי /

לקחתי כמה פעימות כאגרופים בכאב /

ושבתי בפנים לבנות

מגלותי."

לבסוף הוא נכנע , אפוא, למשימה. לשליחות. כמו שהוא כותב בסיום ההערות לשיר האחרון, שיר 96: "השיר הזה חיכה וחיכה עד שלא יכולתי."

הרצל גם מתמודד עם חידת "הלידה התאומית", שלו ושל בלפור, שני אחים תאומים יוצרי שירה, המתמודדים, כל אחד בדרכו, עם המורשת היהודית העניפה ועם הזהות האישית והשליחות השירית המתחייבת ממנה.

אביא רק כמה שורות מן השיר היפה והמורכב הזה, שבראשיתו נאמר כי הרוח המרחפת על הבריאה ביקשה שתיווצר השראה אנושית שתחצה ימים ותהיה שפת תאומים! פלא לידתם הוא בשליחותם. יופיע בה בהמשך מלאך אך לדעתי אין זה מעיד על  גאווה, להיפך. לתוקף להטלת המשימה וכי זוהי  שליחות נסית.

ואז "שבה כמקדם פרשת תולדות / אם עברייה בין תקווה לחרדות / פת קדומים זוכרת ואור נישבה / כי תאומים מתרוצצים בקירבה. בכל מקום תאום אחר פרץ רוצה לומר / והאם ברעד הינה על האובניים, המשבר / ציריה נוגנים חלום, משא לכל תאום / בת אור זהרה הנץ לאימנו היקרה / וקרה הנס , הפלא התאומי נברא."

ומדוע? כי  השניים באו כ"שליח גורל", ולכן המלאך אומר לה שהיא  זכתה במחזה הנשגב כי שפתם התאומית שירה והם יאלפו את השפה כי קיבלו אותה כמורשת ורק כמשכון.

עם זאת, לזהות האישית המעוגנת בהורים ובסבים מילדות מוקדמת בעיראק ועד בתי סיידוף בירושלים, מוקצה מקום נכבד כמעצבת זהות. למשל, בשיר "מי יתקן הכלים השבורים" (עמ' 121), שמרמז לקבלה. בהערה כתוב שהוא מוקדש ל"סבתא תופחה גיבורת הגאולה", ובו מתוארת  הסבתא מגיעה מן המעברה ועיניה זורחות וכולה ענווה, הם היו לה ממשיכי דור אבוד, שליחי גאולה, בני נביאים יקרים והיא אמרה להם כי "לכם תיקון הכלים השבורים." כך מתואר בשפה עשירה  עולמה השבור בעבר והגאולה שתתקיים הארץ, אבל השיר מסתיים  באמירה כי  "כי עוד לא למדנו איך מתקנים עולם." הקבלה  מזינה ומזהירה את עולם הסבתא, הנכד המשורר מקבל ממנה אך אינו חי בה.

מורשת הסבתא מוצגת גם בשירים נוספים, והשיר "סיפור נושם במחנה ללא סימני חיים"(124) מספר את סיפור נחיתת המטוס הסודית בעיראק ובואם ארצה מלווים באמונה ומברכים עם ירידתם מן המטוס, "שהחיינו וקיימנו. זאת הארץ שלנו." גם הסבא מוצג בשירים אחדים בנושא הזהות האישית וגם ההורים. כך  למשל בשיר "סוד האב:  מלחמתו על חייו" (עמ' 126), מוקדש בהערצה לאביו שהעז ויצא מן המעברה, עבר מקומות ופרנסות עד שהתבסס. וכך נאמר בשוררות ההתחלה המעניקות לאב הילה של קדושה, מעין "תיקון":

"ענו יצא מן המעברה,  קם לחולל גבורה / הנה משפחתו, עימו למדבר, לאוהלים, / לכס מעמד הר סיני, קודש למילים."

גם התהליך המתואר בהמשך, עד שהגיעו לרחוב הירקון מעצים מגמה זו. עם זאת, השיר סבוך ודורש קורא בקי במקורות  ולא קורא המחפש קישורים הגיוניים גלויים ומנוסחים. אכן, לא קלים הם השירים לקריאה ולהבנה מלאה. שורשיהם עמוקים וצירופם  אינטואיטיבי אישי ולאו דווקא מחפש את הבנת הקורא.

השירים גם נוטים עם ההתקדמות בספר למבנה ייחודי, המקשה על הקורא וכוונתו כנראה לריכוז המשמעות: שירים ארוכים למדי ששורותיהם הולכות ונעשות שוות באורכן ללא חלוקה לבתים קצרים. החלוקה היא לקטעי שיר ארוכים, כמעט ללא חריזה או מקצב ברור, והשיר על האב הוא מן המעטים שיש בהם בתי שיר קצרים יחסית ומבניים פרוזודיים ברורים.

כן בולט  מחזור שירי לאם, שאותו מקדים שיר  בשם "הללוייה לאימא אחרי מותה"  (עמ' 114). זהו  שיר נוגע ללב ומרגש על הלווייתה ואשר בה הוא היה צריך לזהות את גופתה, אבל העיצוב מתקיים כעין "תיקון" שבהתנבאות של המעמד. הפיכתו לרב משמעי תוך טעינתו במשמעויות, ועם זאת הוא כה מרגש.

מחזור השירים לאימו הבא לאחר מכן  קרוי "נוגה מותה מפרש את החיים," ולדעתי הכוונה שיש בו פירוש לא רק לחייה, אלא לחיי אדם בכלל. והשיר הראשון בו, "יהלומי חייה, העולם נוגה" נפתח בבית הקצר (באופן נדיר):

כשהיא תבוא לשמיים,

המבטים שלה

יעירו חיים אבודים

יצקו צעקה שתוליד

תחיית המתים.

וזה הבית הראשון! ולאחריו מתוארת בבתים הולכים ומתארכים פעולת מבטה המאיר והלחן והקדושה שבה. ומה זה אם לא "תיקון" שבהשראה? ראייה מאירה מהות ואנושיות.

גם תיאור הילדות  מקיים מטמורפוזה  מאירה ומעניקת משמעות  כמו תיאורה של שכונת בתי  סיידוף שבה גדלו, אפילו הוא כותב שיר הגותי נרגש על אברהם אבינו ושתי נשותיו, כשעבור שרה  הוא מגרש את הגר. ומענייו שבביאורים "האישיים" ניכרת יכולת של שילוב משמעות  ורגש ולעיתים אפילו כשהרגש נובע מכאב על מגמות הלשון והספרות בדורנו, ולוואי והיינו כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה, או אז גם יכולנו להבין את צירופי הפסוקים לכלל משמעות מורכבת זו. אבל זה מעבר כוח בן דורנו.

ולשם סיכום נחזור לאותה פרשה שדיברנו בה, זה החלק האחרון שהספר קרוי על שמו, "השיר שלא שרו מעולם". (עמ' 160-260) – כיוון שהשיש לו אופי בולט ושונה. השירים ארוכים למדי. כעמוד לרוב ועתים אף שניים, לכאורה יש בהם חלוקה לבתים אך זו כמעט שאינה מורגשת  כי בכל החלק הזה כל הטורים שווים באורכם! זו אכן תופעה נדירה, שכאמור עשוייה להרחיק את הקורא. כאמור, מתברר כי בפועל לפנינו קינה על אשר אירע ללשון העברית, לשירה העברית ולמורשת כולה בעשרות השנים האחרונות. לפיו עד קום המדינה בעיקר, השירה היתה רוויית תרבות יהודית עם מיזוג בערכים הציוניים ובחידוש השפה העברית כלשון חיה. ולכן, לשם כך משוחזרים בשירים פרקי ילדות ומשפחה, פרקי חיים בארץ במקומות שונים ובייחוד בירושלים, החינוך, התרבות ועוד ועוד.

אביא, לדוגמא, פסוקים אחדים מפתיחתו של השיר הראשון, הקרוי כאלוזיה להווה "דור חדש גורס, האם  ניוורש":

"כן, כיבו את העבר, לא יושר כבראשונה

 ילדי גאולה נערכים, הם סירת שליחים,

לפני האונייה האחרונה. כל מילה נקדשה

בכתיבה תמה. ריצפת אש. צופן לקראת החניכה.

משירנו העשיר שב נאנח השיר."

 ונסיים בדוגמא מן השיר: "השירה שתגדיר את חיינו": "בימי הילדות כל ניגוני התחייה היו נס / דגל מואר. במקהלה שרנו עוד כמעט / נהיה זמן אשר עבר" וכך הלאה.

אז מה הפלא שהוא זועק בראש שיר מספר 27 כי "שפת ברית היא העברית" וכי "אש התמיד בנפש המתמיד" בשיר 32?

ולסיכום: קובץ נכבד של שירים אלה מעורר סקרנות רבה. והלוואי ויכולנו לקרוא את השירה יוצאת הדופן הזאת בלשונה ובנושאיה כמו שצריך. כי  שירתם של שני האחים, הרצל ובלפור, "אלדד ומידד", היא תופעה ייחודית ומשמעותית בשירה הישראלית בעשרות השנים האחרונות. יתר על כן, זו שירה המעוררת הערכה עמוקה על שום נאמנותם לדרך, לשליחות, לערכי המורשת היהודית והציונות, שמביאים ליצירתם של שירים העמוקים ומורכבים שהם יוצרים, גם אם רובנו לא בדיוק מסוגלים  להבינה לעומקה.

ד"ר ארנה גולן

* * *

שנת ה-75 למדינת ישראל

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ט: השחרור

הגדוד עבר למחנה טירה שלמרגלות הכרמל. יום אחד שב הלל נוימן מחופשה בקיבוץ, וסיפר כי שמע מהגזבר, שהצבא עומד להעניק לנו חופשה. הנימוק: הואיל וגוייסנו באמצע שנת הלימודים, הכיר הצבא בזכותנו לסיים את לימודי התיכון, כמקובל.

למעשה, רוב חיילי תש"ח כבר השתחררו. גדוד 13 החליף מקום, חיילים ומפקדים. כשהתגייסנו, לחלק מהחבר'ה עדיין לא מלאו שמונה-עשרה, עתה נותרנו כמעט המוהיקנים האחרונים. אי פה, אי שם – נראו קצין או סמל שהסכימו לדחות את שחרורו לזמן-מה.

בערב יצאנו ל"רגילה" לחיפה. ממיק ואני סרנו לבית אימי, והשתעשענו עם אחי התינוק מוטי. לקראת חצות המתינה לנו משאית צבאית, ליד קולנוע "ארמון", שהחזירה אותנו לבסיס. כשעברנו את שער-הכניסה – נעמדנו בשורה להשתין.

"להפסיק לזהם את המחנה!" נשמעה לפתע שאגה רועמת.

"מי אתה?" שאל שאוליק.

"הרס"ג."

"מה זה?"

"מחר, כשתעמוד אצלי למשפט תלמד מה זה!" צרח.

ראשי-תיבות חדרו לצבא ואנחנו לא התמצאנו בהם. רס"ג – רב-סמל-גדודי, הגיש נגדנו תלונה על זיהום המחנה, והמג"ד ביטל אותה מניה וביה. לא היה לו עניין להסתבך עם לוחמי תש"ח.

*

כעבור שבוע הופיע גזבר הקיבוץ במטה הגדוד, וכשיצא מהמשרד נפנף בחבילת ניירות. היו אלה אישורי חופשה למשך שישה חודשים, עד לתאריך השיחרור הרשמי.

לשמחתנו לא היה גבול. סוף-סוף הבינו "למעלה" שלא ניתן לשלב אותנו ב"בולשיט", ועם שיחרורנו ייעלמו מהנוף הצבאי הכובע האוסטרלי, הסנדלים והכאפייה.

למחרת זימן אותנו המג"ד רם רון ללשכתו, הודה לנו קצרות על שירותנו בצה"ל, ונפרד מאיתנו בהקלה מרובה. כמחצית השעה ארכה הזדכותנו על הציוד, ויצאנו את שערי המחנה שמחים ועליזים.

*

הקיבוץ החליט לציין את שיחרור הבנים, ובארוחת-ערב של ליל-שבת הורמה כוסית "לכבוד הבנים השבים הביתה." נאמרו דברי ברכה מפי מזכיר-הקיבוץ, וסדרן-העבודה שמח על "התגבורת שתרענן את ענפי הקיבוץ."

על "ועדת חברים" הוטלה הדאגה למצוא לנו שיכון נאות. היו ששוכנו בצריפוני מעברה, שהקיבוץ רכש מהסוכנות-היהודית, ואחרים בבקתות ובעמדות-בטון. כעבור ימים אחדים הותקנו בחלונות המערביים של כל החדרים טפטפות-קירור, ונהנינו מן הרוח המערבית שהזליפה פנימה רסיסי מים וציננה אותם. הצריף הסוכנותי שקיבלתי דמה בעיניי לארמון.

בשבוע הראשון הוזמן כל אחד מאיתנו לראיון עם רכז "ועדת כוח-אדם", גידי אילת, פלמחניק שפיקד על הגדוד השלישי של הפלמ"ח, השתתף ב"ליל-הגשרים", ועזב את הצבא עם יתר המפקדים חברי מפ"ם, בתגובה להחלטה על פירוק הפלמ"ח.

"היכן היית רוצה לעבוד?" שאל אותי גידי.

"אפשר להביע חלום?"

"בגילך מותר לך לחלום," השיב וחיוך רחב פשט על פניו.

"הייתי רוצה להיות עיתונאי."

שקט של מבוכה השתרר. גידי חש אי-נוחות לאכזב חייל צעיר שאך שב הביתה, ולאחר הרהור הודיע, כי ידבר עם רכז מערכת העלון המקומי, שיצרפו אותי למערכת.

"אני בטוח שהניסיון העיתונאי שתרכוש בעיתון המקומי יסייע לך בהמשך דרכך בקיבוץ. בינתיים, מה דעתך להיכנס למידגה?"

"בסדר."

כעבור ימים אחדים שמעתי דפיקה על הדלת. נעמה הופיעה. היא באה להיפרד לפני נסיעתה לארצות-הברית.

הייתי נרגש מכדי להוציא הגה מפי. היא לבשה סאראפן שחור וחולצה ורודה. עיני הפחם זהרו, והחיוך לא מש מפניה השחומות. התחבקנו, וכשניסיתי להשכיבה על המיטה, חמקה בעדינות והתיישבה על כיסא מרוחק.

"אל תתחיל לספר לי על המלחמה. הגעתי לפני שעתיים, וחיכיתי לך אצל ממיק עד שתשוב מבריכות-הדגים. ממש נס שניצלתם. אני רוצה שתדע כי כל בוקר התפללתי לשלומך. היו לילות שחלמתי על לווייה, כשאני קוראת ליד הקבר הפתוח את אחד השירים ששלחת לי בכיתה. למחרת בבוקר הוספתי עוד תפילה, ליתר ביטחון."

"חזרת בתשובה?"

צחקה. קרבתי אליה, התחבקנו והינחתי כף ידי על חזה, והיא תפסה בידי והסירה אותה מגופה. להטתי כתנור ולא הייתי מוכן לוותר.

"נעמה, מדוע שלא נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו?" אמרתי.

"למה אתה מתכוון?"

הזכרתי את ליל-האהבה בקן-מרכז.

צחקה והתעלמה.

הבנתי כי "בשבילי היא אבודה," כדברי השיר.

בערב ישבנו כל החבר'ה אצל נאווה בחדר ונזכרנו בימים היפים של קבוצת "אורן" במוסד-החינוכי.

*

בשנת 1979, שלושים שנה לאחר השיחרור, ביקרתי בבית אבי בניו-יורק והטלפון צלצל. נעמה היתה על הקו. נודע לה מפי מכרה שאני בניו-יורק, וביקשה שניפגש. הייתי נרגש לשמע קולה, שלא השתנה, והמתנתי לה בבית-קפה מקורה זכוכית, ממול הכניסה לסנטראל-פארק. בחוץ השתוללה סופת-שלגים, ואני הזעתי כאילו נקלעתי ליום חמסין. לרגע שבתי לכיתה יו"ד, כשרקדנו "רונדו" ושרנו בהתלהבות את "זבחו זבחו זבח". באחד הסיבובים חזי התחכך בחזה והמראתי לעננים. אצבעותיי הזיעו כל אימת שאחזתי בידה. התזכור את הלילה בקן-מרכז? האם היא עדיין כה יפה ועיניה זוהרות כפחם? בעיני רוחי נשתמרה כל השנים כבת עשרים. הדימיון אינו מסוגל להוסיף לאדם סירבול גוף וקמטי גיל. ידעתי שהתחתנה עם הבוס שלה, ולהם שני ילדים.

לבסוף הופיעה. לחצנו ידיים במבוכה ונשקתי ללחייה. רגע ממושך הצצנו זה בזו.

לולא גון פניה השחום, וקולה שלא השתנה – ספק אם הייתי מזהה אותה. "איזה סחף!" הרהרתי בעצב. פניה התרחבו ופימה עבה צמחה על סנטרה. עיניה השחורות טבעו בלחייה הדשנות, וגופה הסתרבל.

היא שאלה על בני הכיתה ולא החסירה איש, כאילו סיימנו את הלימודים אך אתמול. אחר-כך סיפרה שבעלה חולה, סובל בליבו. שני בנים להם, שנשאו נשים נוכריות. בקולה ניכרה מרירות. לפתע שלפה מעטפה דהויה ובה הפתקים ששלחתי לה בשעות הלימודים. הצצתי בנייר הגס והמנומר, שסיבי עץ חומים זרועים בו, והסמקתי. בתים שלמים גנבתי מביאליק ומטשרניחובסקי. בוסר של נער מתבגר שהשתוקק להרשים נערה. הכתוב היה רווי שגיאות-כתיב, אך אלה לא הפריעו לה. הפתקים החזירוה אל נופי נעוריה. שלפתי עט וביקשתי להגיה את הכתוב, אך היא חטפה מידי את המעטפה.

"השירים הנהדרים שלך ליוו אותי כל חיי. מדוע אינך מפרסם אותם?"

חיוך עגום פשט על פניה. לשווא חיפשתי את עיני הפחם הזוהרות ואת החיוך המתריס. פניה מלאו צללים וכתמים, שהאיפור הכבד לא הצליח להעלימם. היא העלתה משקל רב. ספק אם תצליח לנפנף רגליה ב"צ'רקסייה-כפולה" או בריקוד ה"קרקוביאק". סיפרתי לה כיצד נשאתי את תמונתה בכיסי כל ימי המלחמה, והיא חייכה בעצב.

"השתנית, אבל נשארת ג'ינג'י כשהיית. הייתי מזהה אותך ברחוב ללא כל קושי. אל תענה לי, אני יודעת. ההריונות עשו בי שמות."

"שלושים שנה אינן הולכות ברגל," ניסיתי לפייסה.

ולפתע הרצינה: "דאגתי לך מאוד בימי המלחמה. בכל יום הופיעו בעיתונים שמות של בחורים שנפלו, ואני חששתי..." ולאחר שגמעה מן הקפה העירה: "אני חושבת כי לרומן שלנו לא היו סיכויים."

"וזאת מניין לך? את מתארת לעצמך איזה זיווג נהדר היה יכול לצמוח מתימנייה ופולני?"

היא צחקה. המבטים היו חמקניים. לפני שנפרדנו אמרה: "כל השנים חשתי צורך לשוב ולראותך. משהו בינינו לא מוצה."

"העדפת קאריירה של סוחרת-חבלים על פני קיבוצניק."

"לא נכון. אהבתי אותך, אבל לא נועדנו זה לזה."

פניה הרצינו וקצות שפתיה רטטו. דוק של לחלוחית עלה בעיניה. נטלה את ידי המיוזעת, שילבה אצבעותיה בשלי ואמרה בקול נכמר:

 "אני רוצה להודות לך על הכול."

בעלותה על מונית נשקה לשפתיי. חרף הקור העז התקשיתי להירגע, ושוטטתי בסנטראל-פארק שעה ארוכה. נשיקתה בערה בי ושלג כבד כיסה את הדשאים. הרוח הפשיטה את העצים מעלוותם, וגלידי קרח דבקו לענפים שזהרו כזרועותיהן של חנוכיות. פרצי רוח הגיחו ממערב וסיחררו פתיתי שלג לגלילים חלולים, שלרגע התרוממו באוויר והתרסקו.

ערפל דק עלה.

המעגל בדרכו נסגר. קלילות נמסכה באבריי, ומצאתי עצמי רץ בפארק ושר בקול רם: "זבחו זבחו זבח" – מדלג מעל שלוליות מים קפואות וערימות שלג, בדרכי לבית אבי.

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תגובה על דברי  אלדד בק בגיליון 1852. מסכים עם כל אשר כתב כאן אלדד בק. על אף ניסוחם הדי עדין ביחס לענקיות הנזק הנגרם ע"י ההפגנות המטופשות והמזיקות לכל עם ישראל, אשר מרבית המפגינים ממש לא מבינים על מה ולשם מה מפגינים הם!

מי ייתן וייעלמו גדולי המזיקים כמו: אהוד ברק, יעלון, אולמרט, דן חלוץ, מיכאלי ועוד. אלדד תמיד היטיב לדווח ולכתוב, ועתה שוב עשה זאת ביד רמה.

בן בן-ארי

ניו יורק

* "בבית ספר תיכון אחד באזור כפרי בדרום אפריקה, יותר מ-300 תלמידים ומורים חולקים שלושה בתי שימוש. אלא שהבעייה הקשה באמת אינה מיספרם הזעום של בתי השימוש, אלא הסוג שלהם שלא ראוי לשימוש במאה ה-21: שירותי כריעה (בול פגיעה) שהם למעשה בור בעומק של כשלושה מטרים שנחפר באדמה.

"מדי הפסקת צהריים משתרך תור ארוך של תלמידים מול שלושת שירותי הכריעה בתיכון סייפון שבכפר גא-משאשאנה. בשירותים אלה מותקנות אסלות לבנות מעל הבור והן תחומות במבנה לבנים. ביותר מ-3,300 בתי ספר באזורים כפריים ועניים בדרום אפריקה, גם מעט הנוחות הזאת איננה קיימת. המצב המביש של השירותים בבתי הספר בדרום אפריקה – שנחשבת למדינה המפותחת ביותר באפריקה – מעיד על עומק העוני והאי-שוויון במדינה." ["הארץ" באינטרנט. 1.6.23].

אהוד: במדינה שסועה ומסוכנת זו, שבאופן רשמי ביטלה את האפרטהייד, התקיימה בשנת 2001 בעיר דרבן ועידת האו"ם נגד הגזענות שבה התקבלה ההחלטה שהציונות היא גזענות, כלומר שאנחנו הננו מדינת אפרטהייד, כפי שטוענים אויבינו שוחרי רעתנו מבית ומחוץ גם כיום.

תראו לי בית שימוש אחד חפור על פי בור בבית-ספר במדינת האפרטהייד ישראל!

* המאבק המזוייף הפרובוקטיבי והאלים "למען הדמוקרטיה" ו"נגד הדיקטטורה" –

 1. החוצפה של יורדים ישראליים בניו-יורק להפריע באלימות למפגשים של ח"כ ישראלי ולרדוף אחריו ברחוב ולהטריד אותו כדי ליצור פרובוקציה שתצולם היטב. רוטמן: "חסמו אותנו ודרכו לאשתי על הרגל, לקחתי את המגפון בלי לגעת במפגינה." ["הארץ", 4.6].

 2. החוצפה של מפגינים אלימים להפריע את מנוחת סוף השבוע של ראש הממשלה בביתו בקיסריה וליצור פרובוקציות של פגיעות משטרה במפגינים "תמימים".

העיתונות והתקשורת בישראל, הרוויות בשנאה חולנית לנתניהו – תומכות בהתלהבות במופעים האלימים האנטי-דמוקרטיים האלה – שהם המשך ישיר ל"בלפוריאדה"!

תגידו, אתם השתגעתם? אינכם רואים כיצד אויבינו מבית ומחוץ סופקים כפיים ונהנים למראה התעלולים והביזוי החצופים שלכם כלפי ההנהגה הנבחרת של ישראל – וסבורים כי הנה-הנה מתקרב קיצה של המדינה?!

* חיים הנדוורקר: הגעתם של שרים, חברי כנסת מהימין ונציגי שלטון אחרים לניו-יורק כדי להשתתף בכינוסי העיתונים "בשבע" ו"ג'רוזלם פוסט" ובתהלוכת התמיכה השנתית בישראל של המועצה היהודית ליחסים בין-קהילתיים (JCRC) נתנה זריקת מרץ גדולה למחאה נגד ההפיכה המשטרית ב"תפוח הגדול". בחזית המאבק עומדת שני גרנות-לובטון, ה"שקמה ברסלר של ניו-יורק" בהבדל משמעותי אחד: כדברי מכר שלה, אין לה את האמצעים העומדים לרשות תנועת המחאה בישראל.

״המטרה שלנו היא להגיע לכל אחד מהפוליטיקאים שתומכים בהפיכה ולהגיד להם מה אנחנו חושבים עליהם,״ אומרת גרנות-לובטון, אם לפעוט בן שנה, העושה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת קולומביה. "אנחנו עושים חיפושים אינטנסיביים ברשתות החברתיות ומוצאים שם הרבה אינפורמציה. במקביל, יש לנו רשת גדולה של תומכים שמעבירים לנו מידע איפה בדיוק הפוליטיקאים האלה נמצאים. כמובן שאינני יכולה לחשוף מי הם. מדובר בדרך כלל בישראלים שחיים כאן, אבל גם יהודים אמריקאים ואנשים שנמצאים בישראל. יש לנו אנשי קשר ומודיעים הקשורים לביקורים ויש גם כאלה שפשוט רואים את הפוליטיקאים האלה ברחוב או בפארק. במקרה של שמחה רוטמן למשל, אנשים ראו אותו יושב על ספסל בברוקלין ואז התקשרו אלי. אני יכולה להזניק מפגינים תוך עשר דקות לכל מקום. ["הארץ" באינטרנט. 4.6].

כן, כך מלשינה ו"מזניקה" ההתארגנות מטעם-עצמה נגד "ההפיכה המשטרית" – מפגינים אלימים נגד נציגי ישראל בישראל וגם בניו-יורק. כנראה שאין גבול לשנאת ישראל ולהוצאת דיבתה רעה – גם בקרב ישראלים יורדים או כאלה ששוהים זמנית בארה"ב.

* איך מציבים חייל וחיילת בודדים למשמרת לילה של 12 שעות בבודקה צרה בלב גבול שורץ מבריחי סמים אלימים, והשניים, גבר ואישה, תקועים שם כמו ברווזים במטווח? אפילו להשתין אי אפשר. הזהו התחכום הטכני של צה"ל בימינו? כבר אין אמצעים אחרים להגן על הגבול?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-13 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל