פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1856

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ל' בסיון תשפ"ג. 19.6.2023

עם הצרופות: 1. נעמי כהן עם שניים מנכדיה. אלבום פרטי. 2. נעמי בבית הספר. צילום: עדינה בר-אל. 3. נעמי עם התלמיד עדי בן 8 ועם התלמיד-לשעבר מעיין בן 16. צילום: עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵימַת-מָוֶת מִזֶּה. // זיוה שמיר: בשָׁכבו גוֹוע. שירים על קץ האב מאת דילן תומס ונתן אלתרמן, לציון יום האב הבינלאומי שיחול השנה ב-18.6.2023. // מיכל סנונית: על ראש שמחתי ציפור. עם שבוע הספר העברי. // יוסי אחימאיר: רק לא "אלטלנה שנייה". // מתי דוד: אהוד ברק מטיף להמרדה. // איליה בר-זאב: פרוטה לילה וירח מוּאר. // אורי הייטנר: 1. סטנדרט "אדם ואדמה". 2. צרור הערות ‏18.6.23. // משה גרנות: על ספרו של אלי אשד "הקומיקס הישראלי – מהצבר ועד גיבור העל". // עדינה בר-אל: נעמי כהן – המורה של כולנו. // יוסי אחימאיר: אסיר ציון בציון. // נעמן כהן: עומר הלפגוט-ברטוב: מקיבוץ עין החורש להכחשת שואה ותמיכה בהליכת יהודים כצאן לטבח. // בגיליון 1855 פורסם: "אהוד בן עזר: הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס אל לב דודתי וחברתה ארלטי" אבל בתוכן העניינים השם הזה לא הופיע, ובטעות הופיעה כותרת ללא תוכן: "אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת" – ולכן עכשיו השיר הזה מופיע כאן. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק ראשון. הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

*

אֵימַת-מָוֶת מִזֶּה

וְאֵימַת-חַיִּים מִזֶּה

נֵד מוּל נֵד נִצָּבִים

וּבֵינוֹתָם

נַחְשׁוֹל חַיַּי חוֹתֵר

וְעֵין יָהּ טוֹבָה

עָלַי מֵעָל.

חוֹל אַרְצִי נוֹשֵׁק רַגְלַי

וּבַלֵּילוֹת כְּתָב-כּוֹכָבִים

לִי אֶפְתֹּר: לְחַיִּים אוֹ לַמָּוֶת?

יָהּ! בְּיָדְךָ אֲנִי

וְלוּ יְהִי גּוֹרָלִי גּוֹרַל גַּרְגִּיר

עַל שְׂפַת יָם בְּלִי אָפְסַיִם.

אֵי יָדֶיךָ הָאַבְהִיוֹת

הַלּוֹקְטוֹת כָּל צְרוֹר

אֲשֶׂר יִהְיֶה לִי לְמִכְשׁוֹל

עֲלֵי דַּרְכִּי;

אֵי הַיֵּשׁוּת, אֵי הַנֶּפֶשׁ?

הוֹמִיָּה וְזָרָה

אֲנִי עוֹטְיָה עַל הָאֶפֶס;

עִם עֶרֶב תֵּתַע רוּחִי אַחֲרֶיךָ

אֶל תְּכֵלֶת רָקִיעַ

וְרַחַשׁ יָם עֲלֵי חוֹפִים:

טֹל יָדַי הַמְיֻתָּמוֹת בְּיָדֶיךָ

כִּי הִנֵּה נִדְלְקוּ נֵרוֹת-נְשָׁמָה

עַל רוּם חַיַּי וְחַיֶּיךָ.

1930

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

זיוה שמיר

בשָׁכבו גוֹוע

שירים על קץ האב מאת דילן תומס ונתן אלתרמן¹

לציון יום האב הבינלאומי שיחול השנה ב-18.6.2023

השוואה בין שיר של המשורר הוולשי דילן תומס (1914-1953), מחשובי המשוררים המודרניים בשפה האנגלית, לבין שיר של נתן אלתרמן (1910-1970), מחשובי המשוררים של המודרנה הארץ-ישראלית, היא לכאורה מעשה-כלאיים המערֵב מין בשאינו מינו. כידוע, כתב המשורר האנגלי הנודע שירה אישית, רוויה ביסודות אוטוביוגרפיים למכביר, ואילו אלתרמן התחמק מן הווידוי האוטוביוגרפי ככל הניתן. זה כתב במסורת האנגלית של "לשון ההמעטה", וזה כתב שירה רוּסוֹ-עברית צבעונית וקולנית, עזה וגועשת. זה הושפע ממיתוסים קֶלטיים עתיקים, וזה הושפע מהספרות העברית לדורותיה ומן המודרניזם הצרפתי-רוסי. לכאורה הדמיון בין השניים קלוש ביותר.

עם זאת, ניתן למתוח כמה קווי אקבלה ולסמן סימני היכּר משותפים אחדים בין שני המשוררים הגדולים: אבותיהם של השניים נשאו עיניהם בתחילת דרכם לכתר השירה, אף כתבו פה ושם שירים לעת מצוא, אך עסקו רוב ימיהם בחינוך. בניהם הגשימו את שאיפת אבותיהם וטיפסו במעלות היכל השירה, אך נודעו בציבור באורַח חייהם הבוהמיאני, שעמד בניגוד גמור לאורח החיים הקונפורמיסטי של דור האבות. שני המשוררים הגדולים והפופולריים התפרנסו בעיקר מחיבור שירים ומחזות, ולא היה עולה בדעתם למצוא את פרנסתם מהוראה לגיל הרך. ואף זאת: שני המשוררים, שהשפעתם על הקוראים ועל המשוררים הצעירים היתה חסרת תקדים, לא האריכו ימים, מחמת שתיית אלכוהול מרובה, שפגעה במערכות גופם והביאה לקריסתן.

בשנת 1934, והוא כבן עשרים בלבד, החליט דילן תומס לעזוב את עיר הולדתו הנידחת  סוואנסי (Swansea), שעל חוף מיצר בריסטול, ולעשות את חייו הבוגרים בלונדון התוססת –  בירת העיתונות, הספרות והתיאטרון. כאן פירסם עד מהרה את ספר שיריו הראשון "18 שירים", שביסס את מעמדו כאחד המשוררים הצעירים המבטיחים ביותר. בשנות חייו המעטות והרעות בחר דילן תומס להקדיש את רוב זמנו לעבודה עיתונאית ולכתיבת תסריטים ותסכיתים. הידוע שבהם הוא מחזהו-תסכיתו האחרון "תחת חורש חלב" (Under Milk Wood), ש"שחקניו" הם קולות (נוסח עברי: שולמית הראבן, 1987).

בשל ההשפעה חסרת התקדים שהיתה לו על בני הדור הצעיר,  עורר דילן תומס תרעומת בקרב המבקרים השמרניים, שביקשו לגזול ממנו את כתריו ולהציגו כבוהמיאן  מפוקפק וחסר אחריות, הגורם לפריקת עול ולהלוך רוח תבוסתני בקרב הנוער. הוא התמוטט ונפטר מהרעלת אלכוהול בטרם מלאו לו ארבעים שנה בזמן מסע הרצאות לארצות-הברית, שבמהלכו השתתף בביצוע הבכורה של  מחזהו המקורי Under Milk Wood בקמברידג' מסצ'וסט במאי 1953, כשנה-שנתיים לאחר מות אביו.

את שירו "Do Not Go Gentle into that Good Night", שהוא אולי הנודע בשיריו, כתב ליד ערש אביו הגוֹוע. בשוליו רשם: "שיר זה נכתב בעת חוליו האחרון של אבי, תומס, ד. ג'. תומס, אשר שימש מורה בבית-הספר היסודי בסוואנזי."

השיר מפציר באב שלא ילך אל מותו בכניעה, ללא מאבק; שימשיך להיאחז בחיים בכל מחיר ולא יוותר. השיר זועם על האב שבשמיים הלוקח ממנו את אביו, ועם זאת מרחם על שני האבות – הביולוגי והטרנסצנדנטי – גם יחד. גם כוחו  של האב שבשמיים  הולך ואוזל, ממש ככוחו הדל של האב הגוסס (ובמונחי ניטשה, לפנינו תמונה של "מות האלוהים"). אפשר שסופו המר של האב הוא שגורם למשורר לאבד את אמונתו בהשגחה העליונה, ולהתבונן בשני האבות בחמלה ובדאגה על כוחם המתמעט. השיר קורא לאב למרוד בגזר דינו של החלוף, תוך שהבן מתכחש כביכול לסופיותו של המוות, כמבקש לעצור את הזמן מִלכת:

Do Not Go Gentle into That Good Night

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,²

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

אל נא תלך בלאט אל חיק החשכה

אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה,

זִקְנָה תִּמְרֹד עַד כְּלוֹת בָּאוֹר הַמִּתְמַעֵט,              

קוּם, זְעַק חָמָס בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמְךָ.

הַחֲכָמִים יַצְדִּיקו אֹפֶל נְכוֹחָה,            

כִּי לֹא יָדַע דְּבָרָם בְּרָקִים מַלֵּט.

לֹא יִפְסְעוּ  בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה. 

הַצַּדִּיקִים בְּבוֹא יוֹמָם בּוֹכִים אֵיכָה

קָצְרָה יָדָם בְּרִפְיוֹנָם זֵר-עָר לָשֵׂאת.       

אַף הֵם  יִזְדַּעֲקוּ  בְּבוֹא הַחֲשֵׁכָה.

פְּרָאִים שֶׁשָׁרוּ לַחַמָּה בְּהִלּוּכָהּ,

וְהִתְגַּלָּה שֶׁאַף חָטְאוּ לָהּ חֵטְא,

גַּם הֵם לֹא  יְהַלְּכוּ אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה.

וְהַקּוֹדְרִים, שֶׁבַּת-עֵינָם סֻמְּאָה, בּוֹכָה

(מִי שֶׁכָּהוּ עֵינָיו מַבְזִיק מַבָּט לוֹהֵט),

מִזְדַּעֲקִים חָמָס עַל זוֹ הַחֲשֵׁכָה.

וְגַם אַתָּה, אָבִי, מִמְּרוֹם תּוּגַת שִׁבְתְּךָ,                          

בִּרְכַּת-אָלָה בְּעֹז דִּמְעָה הוֹאֵל נָא תֵּת.   

אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה.

קוּם, זְעַק חָמָס בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמְךָ.

מאנגלית: זיוה שמיר  

דילן תומס. איור: קסניה פלגוב לעיתון "הארץ". מתוך ויקיפדיה.

השיר כתוב במתכונת הווילנֶל (villanelle) – ז'נר צרפתי ששימש לכתיבת פסטורלות, פזמונים ושירים קלים ונהנתניים. פירוש המילה "Vilanella" הוא 'כפרית' או 'כפרייה' (בדומה למילה הלטינית "villa", שפירושה 'בית כפרי'), ואכן בז'נר זה נכתבה בדרך-כלל שירה קלה ונאיבית, למטרות ריקוד ושירה, ווֹקלית או אינסטרומנטלית.

זהו ז'נר בעל מבנה חריזה הדוק ומחייב, ובו חמישה בתים בני שלוש שורות (טֶרצטים) בסכמת חריזה א-ב-א, ובסופם בית מרובע לתפארת החתימה (ובסך-הכול 19 שורות). בדרך-כלל שני החרוזים של הווילנל (א-ב) עוברים כחוט השני לאורך השיר כולו, ללא יוצא מן הכלל. והנה, בשיר שלפנינו דילן תומס משתמש, בניגוד לשגרת המוסכמות בז'נר קליל זה, להעלאת נושא כבד ונכבד מאין כמוהו. ייתכן שנבחר כאן הווילנל דווקא, משום שדילן תומס ביקש שכל חרוזיו של השיר יחרזו במילים  "day"  ו"night", המייצגות כמובן את החיים ואת המוות. הוא מפציר באב שלא לוותר בנקל, לדבוק בחיים ולהילחם בכל יכולתו בציפורני המוות. "אל תלך," הוא חוזר ומשמיע באוזני האב כבהשבעה, בהזכירוֹ לאב שגם החכמים, המכלכלים את מהלכיהם בשׂוּם שכל, וגם הפראים, אנשי השבט הקמאי ההולכים אחר צו לבבם, נלחמים בכל מאודם – איש איש בדרכו ובתורו – בגזר דינו של החלוף.

אך טבעי היה לוּ בחרתי בתרגומי להשתמש בתרגום בחרז [OR] כאחד החרזים המבריחים את הווילנל כבריח. המילים "אור" ו"שְחור" בכוחן לשקף היטב את המטען הליטֶרַלי והסימבולי של המילים  "day"  ו"night" (כמסַמלי חיים ומוות), ולא יקשה על המתרגם למצוא להן חרוזים רבים ומגוּונים, אך זוהי בחירה צפויה ואוטומטית מדיי לטעמי.

העדפתי את  החרזים [XA-ET]  משום שהראשון מכיל בתוכו מילים כמו "חשכה" וכמו מילת הקינה "איכה", ואילו השני מכיל  מילים כמו "חטא" ו"העת". זו האחרונה מזכירה את דברי קהלת: "עת ללדת ועת למות," "עת לטעת ועת לעקור נטוע," "עת ספוד ועת רקוד," "לכול זמן ועת לכל חפץ." החרז הראשון אף מעודד שימוש בחרוזים דקדוקיים כדוגמת "יוֹמְךָ-שִׁבְתְּךָ" כמו בתפילות, הנאמרות בשפתיים דובבות למראשותיו של מת.

ובמאמר מוסגר: כשהתפרסמה השוואת תרגומים של שיר זה בעיתון הארץ נוכחתי לדעת שאחדים מהמתרגמים בחרו למילה "bay" את המילה העברית "מפרץ", וזוהי כמובן טעות מביכה. המילה "bay", שנבחרה במקור האנגלי כחרוז למילה "day", פירושה "דפנה" – רמז לזר הדפנים המונח על ראש המנצח.

*

את יצירת המופת שלו "שמחת עניים" (1941) חיבר אלתרמן  בשלביה הראשונים של מלחמת העולם, בתקופה שבּה החלו להשתרר ביישוב הלכי רוח קודרים לנוכח איומי הפלישה הגרמנית לארץ ובעוד המשורר שרוי תחת רישומה של פטירת אביו בטרם עת לאחר מחלה קשה.

יצחק אלתרמן נפטר בגיל 58 בפברואר 1939, והמחזור "שמחת עניים" – ובתוכו השיר רב האנפין "קץ האב" – נמסר לדפוס בדצמבר 1940. אין צריך לומר שקדרותה החזותית והרגשית של היצירה משקפת נאמנה את ליקוי המאורות שנשתרר לנגד עיני המשורר הצעיר במישור האישי והכללי כאחד, וכדברי דוד כנעני במסה "על קו הקץ", שכותרתה נטולה מתוך "שיר של אור", משירי המחזור:

 אי אפשר לרדת לעומקן של שירת המלחמה "שמחת עניים" ושירת האמונה "שירי מכות מצרים", אם אין שמים לב ל"אקלים" בו נולדו. הן מובנות רק על רקע תקופת גידולן – שנות ניצחונותיו המאיימים של הפאשיזם בעולם […] (ש)העלה ברמה נִסו של סמאל, (ש)יצא לכבוש את העולם בשם הרע המוחלט, הסאדיזם, הניהיליזם.³

בשנים אלה אף החל אלתרמן להתפכח מן האסתטיציזם המלוטש של "אסכולת שלונסקי", אשר בא בעבר לידי ביטוי בחזותם החיצונית של שירי "כוכבים בחוץ" (1938) שלו עצמו, והבין אל-נכון כי אין בו עוד מענה ראוי לאירועי הימים הנוראים. הוא חש כי הערכים האוניברסליים של בני האסכולה שאליה השתייך, שאינם מזדהים עם צרת העם, מתנפצים במִפגש עם קרקע המציאוּת, ו"בשעה זו" של מאבק לחיים ולמוות אין המשורר יכול להתגדר במגדל השן של האמנות הצרופה – להסתפק בכתיבת שירים ססגוניים ובעלי קסם היפנוטי של "אמנות לשם אמנות". שֹוּמה עליו לנטוש לאלתר את ההשתעשעות חסרת המחויבוּת פרי עטו של משורר "גולֶה" המתריס נגד המִמסד והחברה, ללבוש בגדי חאקי חדגוניים ולהשתתף במאבק על עצמאות ישראל; שֹוּמה עליו לשקף את צבעי הזמן ולהטות אוזן לצליליו, גם אם הוא צבוע  בצבעי האופל וצליליו עזים  וצורמים.

בתקופה שבּה גסס אביו ושבּה לא ידע היישוב  אם ישרוד אם לאו, העלה אלתרמן על נס את ערכם של ערכים כגון הרֵעות, אהבה הורים לילדיהם, הקִנאה לרעייה והעמידה הנחושה מול הצר, וראה בהם ערכים שישרדו בעולם ככלות הכול ושבעבורם ראוי לחיות ואף למות.

הפיכתו מבוהמיין "פריזאי" קל דעת, המלטש את שיריו עד דק, ל"משורר לאומי" כבד הגות, שיצירתו משמשת בבואה לענייני השעה, לא צִמצמה את חוג ראייתו, ההפך הוא הנכון: על אף ששירי שמחת עניים משובצים על כל צעד ושעל בשברי פסוקים מתרבות ישראל לדורותיה (מן התנ"ך, מספרות חז"ל, מן הפיוט, משירת ימי הביניים, מהפולקלור היידי ומספרות עם ישראל של הדורות האחרונים) – ואף שהם מלַווים את אירועי התקופה בלחש שפתיים דובבות ובלב עטוף חמלה ומלא חרון כאילו היו מזמוריו ופיוטיו של סידור תפילה מודרני, אין הם מנתקים את המצב היהודי מהקשריו הבין-לאומיים. ממש כבשירים הז'ורנליסטיים הקלים שכּתב אלתרמן באותן שנים עצמן, גם כאן – בלב לִבה של יצירתו  הלאומית והקנונית – הוא מצא לנכון לחרוג מן האקטואלי והלוקַלי ולטעת את הבעייה היהודית בתוך מעגליה האירופיים שממזרח וממערב. שיריו מקיפים מישורים הולכים וגדלים, הולכים ומתגבהים – למן הנעשה ברחוב היהודים ועד  למתרחש הרחק, מאחורי הגדר, ב"חלונות הגבוהים" של מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניוּת; למן הנעשה במחילות החולד ועולם המתים ועד למשתקף בעין העיט שמבטו לוכד בהיעלם אחד עולם ומלואו.

 שירו של אלתרמן "קץ האב", הכלול בשער השישי של שירי "שמחת עניים", כמו שירו של דילן תומס "Do not go gentle into that good night", הוא שיר המתכחש לסופיותו של המוות, ומבקש למצוא משמעות בתוך תחושת התוהו. דוברו פונה לבת (בין שהיא אחותו של המשורר, העומדת ליד ערשו של האב הגווע, ובין שזו האומה או הארץ החדשה שזה אך הנצה וכבר היא בסכנת הכחדה), בשורות הבלתי נשכחות, העושות שימוש במילים ההומופוניות "עֲבִי"-"אָבִי" (כשם שבהמשך פונה הדובר אל הבת ומתרה בה: "עוֹד עָלַיִךְ כְּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב"):

זֶה אָבִיךְ, זֶה אָבִיךְ עַל מִטַּת הַבַּרְזֶל,

אַתְּ נִגֶּשֶׁת אֶל חֶשְׁכַת פִּנָּתוֹ,

וַיִּרְאֵךְ לִבְלִי שׁוּב, וַיֶּחְזַק מִבַּרְזֶל.

וְלֹא נִסְתַּתְּרָה בִּינָתוֹ.

הוּא שָׁאַל לָךְ מִתֹּהוּ חָלְיוֹ. מֵעֲבִי                     

מַחְשַׁכָּיו הוּא שָׁאַל לָךְ. מֻכֶּה עַד חֵךְ.                

וְעֵת בָּאת וַתַּגִּידִי אָבִי, אָבִי,                

וַיֶּחְזַק מִבַּרְזֶל וַיְחַיֵּךְ.              

וַתֵּדְעִי כִּי נִטַּל הַדִּבֵּר מֵאָבִיךְ.               

וְהִכְבִּיד הַמַּחְנָק. וַיִּיגָע.                       

רַק עֵינָיו הַחַיּוֹת עַל פָּנַיִךְ הוֹלִיךְ,                      

כְּאִלּוּ יָדוֹ בָּךְ נָגְעָה.                

    כִּי קָרְבָה הָרָעָה מִכָּל הָרָעוֹת.                                 

    כִּי שָׁטְפָה עַד צַוָּאר וַתְּעַלֵּעַ.             

    אֵלַיִךְ שִׂפְתֵי הָאָב נָעוֹת,                  

    וְקוֹל הָאָב לֹא יִשָּׁמֵעַ.

כֹּחוֹתָיו שֶׁיָּכְלוּ לַעֲמַל הַנְּשִׁימָה

וּפָנָיו הַטּוֹבְעִים בָּעִנּוּי,

מְתוּנִים וּצְלוּלִים. כָּל עוֹד בּוֹ נְשָׁמָה

אֵין תְּמוּרָה לְטִיבוֹ וְשִׁנּוּי.

גַּם מִבַּעַד לַחֹלִי הַמַּר מִן הַבּוֹר

מַחְשַׁבְתּוֹ לֹא תֵּדַע לָהּ מְנוּחָה. 

זֶה הֶרְגֵּל הָאָבוֹת לְחַשֵּׁב וְלִסְפֹּר

וְלִדְאֹג דַּאֲגַת מָחָר.

זֶה הֶרְגֵּל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ,                     

רַק לוֹמַר דִּבְרֵי אִישׁ וָאָב.

זוֹ חִיּוּת יֵשׁוּתָם שֶׁחָדְרָה כָּעָשׁ

בְּעֻמְקֵי הַיּוֹמְיוֹם וּפְרָטָיו.

    מִמֵּאָה יֵעָקֵר וְנָפַל כָּרוּת,

    וּבְאַחְרוֹן לֹא יוּכַל הִכָּנֵעַ.

    קָשִׁים, קָשִׁים הָאָבוֹת לָמוּת,

    כְּאַלּוֹן הַקָּשֶׁה הִקָּרֵעָ.

אין להטיל ספק בממד האישי קורע הלב של שיר זה: אלתרמן שראה כיצד אביו נמק מסרטן הגרון ושמע כיצד האב משמיע את מילותיו האחרונות בקול ניחר, משחזר כאן את תחושת המחנק שחש האב (ובני משפחתו העומדים סביב ערשו בשוכבו גוֹוע), תוך שימוש  במילים "מֻכֶּה עַד חֵך," "כִּי נִטַּל הַדִּבֵּר מֵאָבִיךְ," "וְהִכְבִּיד הַמַּחְנָק," "כִּי שָׁטְפָה עַד צַוָּאר וַתְּעַלֵּעַ," "שִׂפְתֵי הָאָב נָעוֹת, / וְקוֹל הָאָב לֹא יִשָּׁמֵעַ." "כֹּחוֹתָיו שֶׁיָּכְלוּ לַעֲמַל הַנְּשִׁימָה / וּפָנָיו הַטּוֹבְעִים בָּעִנּוּי."

בולטת בצירופים אלה הופעתו הצפופה של הצליל [X] במילים "חך", "מאביך", "והכביד", "המחנק", "כוחותיו" "שיכלו". במחזור שמחת עניים בולטים החרזים AK]] ו-AG]], העוברים כחוט השני לאורך כל היצירה, ומבטאים את תחושת החג והחגא (ובצִדם החרז [AX], הרך והמקונן והסופק כפיים נואשות לנוכח הרעה).

תחושת מחנק דומה עולה גם מן השיר "דם", הבא אחרי ארבעת שירי "בדרך נֹא-אמון" (שירי מכות מצרים), הפותח סִדרה בת עשרה שירי מכות, ובכל אחד מהם משולב דו-שיח בין האב לבנו. השיר "דם", ובמיוחד רובד הצליל של הבית החותם שיר זה, מבטא את תחושת המחנק במצרים בעת שמקורות המים הפכו דם, אך יש בה גם ממד אישי, אוטוביוגרפי, שלא קשה לזהותו – ביטוי לתחושת המחנק  של האב ובנו השרים בגרון ניחר את שיר הכיליון: "סְחַרְחַר אֲנִי, אָבִי, סְחַרְחַר לֹא  מִמָּחוֹל. / נִחָר אֲנִי, אָבִי, נִחָר אֲנִי כַּחוֹל. / חַבְּקֵנִי כִּבְיוֹם שֹׁד. סַמְּכֵנִי עַד אֹבַד. / סַמְּכֵנִי, אָב, בְּנֵטֶף מַיִם מִן הַכַּד".

  צלילי [X] שבמילים "סחרחר", "ממחול", "ניחר", "כַּחול", "חבקני", "סמכני", שרובן מופיעות בשיר בצמדים, מקנים לדברים תחושה של סחרחורת ומחנק, בגרון ניחר מחום ומיובש.

 אף שהמחזור  פורסם רק ב-1944, עם תום המלחמה, השיר "דם" פורסם לראשונה עוד ב-1.9.1939, ביום שבו פרצה המלחמה, וכחצי שנה לאחר מותו של יצחק אלתרמן, אבי המשורר.⁴ זוהי תגובתו הנרגשת והטראומטית של איש צעיר, שראה את אביו גוסס לנגד עיניו ולא היה בכוחו להושיעו (אגב, גם בשירו של דילן תומס מבטאות המילים "burn and rave" את תחושת החום והדֶליריוּם שבּה שרוי האב הגוסס).

השורות המבעיתות של הבית העשירי, המתארות בדייקנות כמו-מדעית את קִצו של האב ("אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ גּוֹחֵן עַל עֵינָיו הַחַיּוֹת / הָאֻמָּן הַמַּפִּיל בְּעָתָה: / הֶחֳלִי הַדַּיְּקָן, מְפָרֵק הַחֻלְיוֹת / וּמַתִּיר הָרִקְמָה, תָּא לְתָא"), מעידות לא רק על השכלתו המדעית של נתן אלתרמן, שאביו שלחוֹ ללימודי אגרונומיה בננסי שבצרפת. הן מושפעות בלי ספק משורותיו המבעיתות של המשורר הצרפתי-הבלגי אמיל ורהארן בשירו L´emeute על המוות הגוחן על הגווייה ומפרקה באצבעותיו המדויקות והמיכַניות.

כמו בשיר "דם" גם בשיר "קץ האב", דווקא האב המוכה והסובל עד דכא הוא שצריך לסעוד ולסמוך את בנו: "זֶה הֶרְגֵּל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ" נאמר במובאה שהבאנו לעיל, אות לקוצר ידו של הבן להתמודד עם סבל אביו ולהסתמכותו על כוחותיו הרפים של האב ההולך לבית עולמו.

דווקא בשירו של דילן תומס, הבן הוא המשמיעה אמירה בעלת עָצמה רבה מול האב הנחלש, האומרת לאב שלא ללכת שולל אחר מוסכמות הקובעות כי המוות הוא "Good night" ושיש לקבלו בהשלמה ובצידוק הדין. הוא מלמד את אביו להתבונן בכל האמירות הקונבנציונליות הללו בסרקזם ובביטול. בשירת אלתרמן הבן הוא הלומד מאביו: דמות האב היא דמות דאגנית לאין קץ, דמות אחוזה ומעורה בקרקע משפחתו, ולכן המשורר מַשווה אותו לאלון שקשה לקורעו ולעוקרו מרוב השורשים שהוא שולח בחיים.⁵

 מעשה הרעיון הגלום בשירו של אלתרמן "קץ האב" הוא רעיון אלתרמני מובהק, החוזר על עצמו בכל יצירתו, לסוגיהָ ולתקופותיה, החל משירו "הדלֵקה" (משירי הפתיחה של "כוכבים בחוץ") ועד ליצירתו האחרונה "חגיגת קיץ": רגשות אנושיים בסיסיים, כגון אהבת אם ודאגת אב יש בהם כדי להחזיר את העולם לסדרו בהימוט סדרי עולם – בזמן מלחמות, מהפכות, אסונות טבע ושאר "מכות מצרים", הצצים מפעם לפעם ברחבי תבל כלהקת שחקנים נודדת. רגשות אנושיים אלה הם אדני היסוד של הקיום האנושי, הם ולא האידאות והאידאולוגיות הגדולות, שעליהם נאלצים מיליוני בני אדם למסור את נפשם במלחמות חסרות תכלה ותוחלת.

ביצירה מרכזית כדוגמת שמחת עניים, שנכתבה בתקופה שבּה לא ידע היישוב אל נכון אם יצליח לשרוד אם לאו, העלה המשורר את ערכה של הרֵעוּת, ובצִדה ערכים כדוגמת אהבת הורים לילדיהם וקנאת אוהב לאהובתו, כאותם ערכים שישרדו בעולם ככלות הכול, ובעבורם ראוי לחיות ואף למות. בעת קטקליזם נורא, רק ערכים אנושיים חסרי פשרות כאהבת אם לבנה ודאגת אב למשפחתו עומדים במבחן, ואינם נכתמים או מועבים. לעתים הגיע הרעיון ההומניסטי הזה אפילו לשירי הילדים של אלתרמן, כגון שירו "הפירמידה של האחים ונג" (מתוך ספר התֵּבה המזמרת), המרמז לכך שרק בכוח אהבתם של האחים ונג, ולא בשל הווירטואוזיות האתלטית הבלתי מצויה שלהם, עומדת הפירמידה האנושית שלהם איתן על זירת הקרקס, ואינה קורסת.

 באותה עת שבּה כתב את שירו "קץ האב" ראה אלתרמן לא רק את קִצו של אביו, אלא  גם היה עֵד להיווצרותם של חיים חדשים. בינואר 1941, כחודש לאחר שמסר את "שמחת עניים" לדפוס, נולדה בתו היחידה תרצה, שנסכה לחייו שמחת חיים. גם ביצירה "שמחת עניים" מתוארת חרדת המוות והיווצרותם של חיים חדשים מתוך התוהו. היצירה משביעה את האֵל לבל ייתן לארץ האבנים הדלה והאפורה, הסגורה והמסוגרת במצור, ליפול אין אונים על מזבח ההיסטוריה ("וְהִיא הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר [...] רַק כֹּחַ תֵּן לָהּ, אָב רַחוּם, רַק כֹּחַ. / לְמַעַן לֹא תִּפֹּל בְּטֶרֶם עֵת בְּלִי כֹּחַ. / בָּרוּךְ נוֹתֵן כֹּחוֹ עַל אֶרֶץ וְדַרְדַּר / וְלָהּ וְלֶחָבוּק לָהּ בַּסּוּדָר").

הערות:

1. תלמידתי ורד אריאל עבודה נרחבת בנושא זה, והוסיפה על העיון בשני שירים אלה גם עיון בשירו של ביאליק "אבי".

2. "bay" בבית השלישי  ("Their frail deeds might have danced in a green bay") הטעה אחדים מהמתרגמים, שהבינו שמדובר במפרץ ירוק. ולא היא, הכוונה היא שהצדיקים יודעים שמעשיהם היו יכולים לעטרם בעטרת ניצחון של עלי דפנה, או עָר (bay), אלמלא  נהגו ברשלנות וברפיון-כפיים.

3. דוד כנעני,  "בינם לבין זמנם", מרחביה 1950, עמ' 220.

4. ראו: "משירי מכות מצרים" (א. דם; ב. צפרדע; ג. כִּנים), השומר הצעיר, שנה ח, גיל 33, י"ז באלול תרצ"ט (1.9.1939), עמ' 9-10. ראו גם: עוזי שביט, "שירה מול טוטליטריות. אלתרמן ו'שירי מכות מצרים'", הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, חיפה ותל-אביב 2003.

5. ראו מאמרו של הרי גולומב "בדיות וקניינים – עיונים בשירת אלתרמן", קשת, י"א (אביב 1961), עמ' 30-61. המאמר נדפס בחלקו, תחת הכותרת "דמות האב בשירת אלתרמן", בספר "נתן אלתרמן: מבחר מאמרים על שירתו" (עורכת א' באומגרטן), תל-אביב 1971, עמ' 162-179.

זיוה שמיר

* * *

מיכל סנונית

על ראש שמחתי ציפור

עם שבוע הספר העברי

נטולת פרסים אני ונטולת מולדת.

שני בתים לי: השפה העברית ומקום הולדתי, הקיבוץ, שניהם הבתים הלא מוחלפים שלי. הברכה, או הקללה, לחילופין, היא בגוף שלי האומר שירה. איני יכולה לעקור אותה מתוכי. לא גידלתי אותה. היא גידלה אותי. כעשב השדה פשטה בשדותיי, כמו יבלית ששורשיה כה חזקים עד שכמעט ואי אפשר לעוקרם.

הספרות בימינו נסוגה לאחור. תפסו את מקומה המוני מכשירים, פעלולים, המצאות מדעיות ומעניקי סיפוקים שמתאימים לימים החדשים.

אבל הספרות, בתוכה השירה, ממשיכה להיכתב וטוב שכך. והפרסים ממשיכים להינתן, ואף לתת כבוד למקבליהם – ובצדק.

שפר עליי מזלי. נס קרה לי. סיפור צח ותמים כגדי קטן נולד לי. לא ביקשתי אחריו. הוא זה שמצאני. האם אשמתי היא זו? שנת 1985 היתה לי לשנת ברכה. לפחות כך חשבתי. הספר "ציפור הנפש" שניקֵר בגופי, כשאר ספרַי, בקע מתוכי וכבש בעצמו ובלעָדַי אדם ועולם. השפה העברית הולידה אותו. וביתי הקיבוצי העניק לו את הצניעות, ואני מעיזה לומר, את היופי.

בשבוע הראשון לצאתו כבר פרש כנפיים. עפה הציפור והגביהה עוף וקוראיה איתה. ואני, לא הבנתי כלל את פשרה של המהומה. ככה זה, כשאדם גָּדֵל ללא מחמאות וללא מתנות ועם אפס מותרות, קורים לו לפעמים דברים משונים.

ההצלחה הבלתי מדומיינת הזאת והחרדה שבאה בעקבותיה, המחלחלת לתוך קרביים ולב, גובה מחיר יקר. תקופת הסתגלות אליה לוקחת זמן, עד אשר אתה לומד לחיות איתה, להשלים ואפילו להודות ולשמוח על שפקדה דווקא אותך.

ומאז, להפתעתי, וכי יכולתי לדעת שכך יקרה? (מבלי להתייחס לחו"ל, שם המצב הפוך. אבל מה יותר חשוב לאדם  מהארץ שבה הוא חי?) מצאתי עצמי בעיני מפריסי הפרסה, כלומר מחלקֵי הפרסים, כאותה ילדה נזופה שהושיבוה בפינה. שבי בשקט, לך לא מגיע כלום. ספרי השירה וספרי הילדים מצאו עצמם נענשים על לא עוול בכפם, לבד מן הקוראים ששמרו לי אמונים כאז כן עתה.

בשבוע הספר הבא עלינו לטובה, ישאלוני כבכל מפגש, ילדים ומבוגרים, אילו פרסים קיבלתי. תמיד שואלים. וגם עמיתַי הסופרים יִשָּׁאֲלוּ וישישו זה וגם זה למנותם. ואני אענה עם חיוך על שפתי, זכיתי בפרס שכל סופר רק יכול לחלום עליו, והוא "פרס הקוראים". המצאתי לעצמי שם זה כבר לפני שנים. כי הוא מתנת אלוהים שסופר זוכה בה פעם במאה שנים.

נטולת פרסים אמרתי? נכון, אבל לא מדוייק. כי הפרס שלי הוא גדול מכל פרס. הוא נולד בְּבֵית השפה העברית שלי ובמקום גידולִי, בין שורשי היבלית בה עשו רגליי את ראשית צעדיהן. שם למדו ללכת והרקיעו עוף עם ציפור קטנה ולא יומרנית, היא ציפור נפשי.

לשמחה מה זו עושה*

עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי צִפּוֹר

צִפּוֹר עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

לוּ הָיִיתִי אֲנִי צִפּוֹר

לֹא הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת בִּי.

עוֹדֶנִּי תּוֹהָה כָּךְ וְכָךְ

לָחֲשָׁה הַצִּפּוֹר בְּאָזְנִי:

אָז מָה אִם אֲנִי רַק צִפּוֹר

זְכוּתִי בְּרֹאשֵׁךְ לִבְחֹר.

עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי צִפּוֹר.

* מתוך הספר "ערש חלב ודבש"  מודן 2017.

* * *

יוסי אחימאיר

רק לא "אלטלנה שנייה"

עשרות שוטרים ואנשי אבטחה הקיפו את בית העלמין נחלת-יצחק ביום חמישי אחר-הצהריים. מגנומטרים, גדרות וחיבלולים, סככות מלמעלה ומהצדדים, חסימות, בדיקות קפדניות. כל ההיערכות הזאת היתה רק משום שראש הממשלה בנימין נתניהו בא להשתתף, כנוהגו מדי שנה בשנה, בטקס האזכרה לחללי ספינת האצ"ל "אלטלנה".

אי-אפשר היה שלא להבחין בקדרות-מה של פני ראש הממשלה, אפוף דאגות. כדרכו, הוא נשא נאום בנוי לתלפיות: "לא היה שום מקום לאלטלנה הראשונה," אמר, "ואין שום מקום לאלטלנה שניה." רמז להפגנות הבלתי פוסקות, לאיומים לדרדור המדינה לאנרכיה, כאשר כדבריו "נחצו קווים אדומים ברגל גסה."

75 שנה לקום המדינה, ו-75 שנה לפרשת ספינת הנשק והעולים, שבזדון לב, בעלילת כזב, נאמר עליה שאנשיה באו לחולל פוטש במדינה שאך זה כוננה. עם מעט רצון טוב, מתוך הבנה שאנשי האצ"ל באו לסייע לצה"ל ולמדינה – היתה הפרשה מסתיימת בדרך שונה.

הסכמות בין יריבים תמיד עדיפות על פני מאבק, שעלול להידרדר לאלימות. כך היה בקום המדינה וכך גם היום. אבל כאשר יש מי שרוצה "לגמור חשבון" עם הצד הנגדי – במקרה זה השר ישראל גלילי, שכינה את האצ"ל "כוחות הטומאה", ומסר לממשלה מידע מוטה ומסית – הרי שכל נטל האחריות לטרגדיה נופל על כתפיו.

ראש הממשלה בן-גוריון אינו פטור מאשמה. היה לו חשבון עם מנחם בגין, ולכן נתן את הפקודה לירות על הספינה שעל סיפונה נמצא יריבו הגדול. האם בסתר לבו קיווה שבגין יחוסל? "התותח הקדוש" – הוא כינה את תותח צה"ל שמפגזיו עלתה הספינה באש. "הוא ראוי לעמוד בבית המקדש אם ייבנה" – הוסיף בזדון-לב. ועד שייבנה בית המקדש, מוצג התותח לראווה – סמל למלחמת אחים שעל סיפה היינו – במחנה דיין שבגלילות.

בנימין נתניהו קישר בנאומו בין אז להיום, בין ריב הדמים ב-1948 לבין איומי המפגינים היום, והדגיש: "אני מוכן למצות כל סיכוי כדי להגיע להסכמות." האם תיפול קריאתו על אוזניים ערלות? נראה שלא. אפילו פרשת "אלטלנה" השייכת להיסטוריה הרחוקה מנוצלת במסגרת הפגנות המחאה שמתנהלות נגד הממשלה ונגד נתניהו באופן אישי.

שנאת נתניהו – זה כל הסיפור של קפלן כיום. העלילה בדבר המרד-כביכול שוב הועלתה מאוב במאמר הסתה, מבוסס-עובדות-כביכול, ב"הארץ". עוד עלילה צפויה להעלות מאוב, במסגרת ההסתה אז ועתה. מוזיאון הפלמ"ח עורך בסוף השבוע כנס לציון 90 שנה לפרשת ארלוזורוב. לפי כותרות ההרצאות, שוב תופנה אש כלפי המחנה הרביזיוניסטי.

למרבה הצער, עלילות ימינו זוכות לתמיכה מצד אנשים בימין לשעבר, שהוריהם היו קורבנות עלילות העבר, ושאינם מסתירים את עוינותם לביבי, אם להזכיר רק את אהוד אולמרט, ציפי לבני ולימור לבנת (בכסות אדומה!). הם נותנים יד למעוררי מדנים כמו אהוד ברק, דן חלוץ, נחמיה דגן, יאיר גולן, משה יעלון וחבריהם. ההפגנות מתעצמות ככל שהשמאל מאבד מכוחו בציבוריות הישראלית – וראו אותה מפלגה מפוארת, מפא"י, ולאחריה המערך והעבודה, שהתאיינה לחלוטין.

יש סיבות לאכזבה מביצועיה של הממשלה, יש מקום לביקורת ולהפגנות, אבל כאשר חוצים כל גבול ומקצינים, סכנת מלחמת אחים מרחפת מעל ראשי כולנו. המפגינים, ככל שהם רבים, זוכים לעידוד בכלי תקשורת רבים. הם תמיד אותו ציבור אנשים, שמוכנים לסכן את קיום המדינה כדי להפוך את תוצאות הבחירה הדמוקרטית.

אחד משיאי הביזוי הללו היה חילול צומת ההנצחה בירושלים לאביו של ראש הממשלה, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל. בן כספית, העיתונאי הבכיר, הוסיף שמן על המדורה כשצייץ: "יוצאי המ"מ (המבצעים המיוחדים) יושבים על המשבצת של קבוצת המחאה המיליטנטית ויצירתית ביותר: הם ערכו לפנות בוקר טקס לשינוי שמו של המחלף ע"ש בנציון נתניהו בכביש 50 בצפון ירושלים ל'מחלף אבי הדיקטטור'. תתעורר עכשיו וגנוז את ההפיכה המשטרית, והפסק מיידית את ההתקפות על בג"צ ושומרי הסף, כי את ההיסטוריה לא תצליח לשקר." כמה שקרים בציוץ אחד!

אין פלא אפוא, שראינו בטקס בנחלת-יצחק ראש ממשלה מודאג (בעיקר מהמצב הפנימי ומיוקר המחייה), נחוש (בעיקר מהנושא האיראני), לא נבהל מהסקרים, ועל כך נוספה הידיעה הקשה על טבח החמישה בכפר הערבי יפיע. כולנו היינו מדוכדכים עימו, על השנאה והשקר ("דיקטטורה"!), על הנזק שנגרם לישראל מבפנים ומבחוץ.

נתניהו אינו טלית שכולה תכלת. אבל ציבור גדול תומך בו. מנגד ניצב ציבור מסית ומוסת, שאף רואה בו – כדברי שמואל הספרי – את "האויב האמיתי, לא בג'יהאד ובחמאס." המטרה – להפיל את הממשלה, לאחר שהאידיאולוגיה שלהם פשטה את הרגל. לא בהכרח תלוי הדבר בראש הממשלה, ש"אלטלנה שניה" לא תהיה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

* * *

מתי דוד

אהוד ברק מטיף להמרדה

אהוד ברק הפך לתועמלן של מרי אזרחי, אנרכיה ושיבוש סידרי החיים. במהלך השנה החולפת פירסם חמישה מאמרי דעה ב"ידיעות" שבהם ניסה להצית להתלהבות ולהתגברות של הפגנות המחאה לפעילות נגד השלטון. הקריאה למרי אזרחי "לא אלים" היא בפועל הכנה פסיכולוגית למיני מלחמת אחים מפחידה ומסוכנת.

ברק מגביר את נאומי ההמרדה שלו באסיפות המחאה ובתקשורת. הוא הפך לתועמלן הראשי לאנרכיה, להמרדה, למרי אזרחי, יחד עם חבריו לדעה כמו אולמרט, יעלון, חלוץ, מצא, חולדאי ונוספים. רבים מהטקסטים שהם משמיעים בפומבי הם על סף מרידה וחציית כל הקווים האדומים בדמוקרטיה.

מאז שברק נותק מכל תפקידיו הבכירים הרבים שבהם כיהן בעבר וגם מכל מוקדי מקבלי ההחלטות במדינה, מצב שהוא לא השלים איתו, הוא חיפש ומצא צורת פעילות חדשה בהפגנות המחאה ובפעילות אופוזיציונית קיצונית בציבור ובתקשורת. פעילות שמטרתה המרדה להפיכה שלטונית הקרויה "מרי אזרחי" ללא המתנה לבחירות כלליות.

עיקרי דעותיו כפי שפורסמו לאחרונה ב"ידיעות" (שאותן קראתי) היו :

* נגד כל הידברות ושיחות פשרה.

* נגד ההידברות בחסות הנשיא.

* נגד גנץ ולפיד תומכי הפשרה.

* בעד מאבק להכרעה טוטלית.

* פוסל את הלגיטימיות של השלטון הנבחר הקיים.

* משווה את המאבק שלו נגד נתניהו וממשלתו למאבק של מהטמה גנדי בהודו! ולמאבק של מרטין לותר קינג בארה"ב!

* מבקר את הדמוקרטיה "המתמטית" של הרוב המיספרי של "ההמונים" בקלפיות, מעדיף את הדמוקרטיה של המיעוט "הנאור והאיכותי" על פי השקפת העולם שלו ושל חבריו לדעה במחאה.

מהפך הדעות וההתנהלות הקיצונית שברק עבר התרחשו מאז שנותק מכל תפקידיו הבכירים הרבים ומכל מוקדי קבלת ההחלטות במדינה, הוא איבד את מעמדו והשפעתו שהיו לו בעברו. מצבו המתסכל החדש נובע מתופעה אנושית ופסיכולוגית מוכרת שנגרמת מהירידה ממרום מעמדו בעברו השלטוני אל מציאות השקיעה שלא השלים איתה.

מצער הדבר שאישיות כישרונית אמיצה וייחודית, בעלת כישורים אינטלקטואלים וביצועיים בתפקידי מפתח ממלכתיים, התדרדרה ושקעה למצבו הנוכחי.

מתי דוד

גילוי נאות: בעברי הייתי מתומכיו הקרובים במפלגת העבודה. יחד עם ידידי, אורי עמית ז"ל, ראש עיריית רמת גן לשעבר, הצלחנו לשכנע את ברק להתנתק מהשמאל של מרצ בעת שכיהן כמנהיג מפלגת העבודה. לצערי, התאכזבתי והתנתקתי מדעותיו ומפעילותו החדשה.

* * *

איליה בר-זאב

פרוטה לילה וירח מוּאר

(נוף מכתש רמון כמעט כנוף הירח – סיור לילי)

יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֶת פְּנֵי הַכֶּלֶב הַבּוֹכֶה

בַּצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הַלְּבָנָה.

בִקְצֵה זְנַב הַדֻּבָּה הַקְּטַנָּה* נָצַץ כּוֹכַב הַצָּפוֹן לְיַד

שַׂעֲרוֹת וֶרוֹנִיקָה** וְכַלְבֵי הַצַּיִד.

מֵי אוֹקְיָנוֹסִים הִתְרוֹמְמוּ מוּל סִבוּב הַיָּרֵחַ, גֵּאוּת וָשֵׁפֶל

בָּאוּ לַכַּדּוּר שֶׁבּוֹ שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָקִים אֲסוּרִים.

הָאָרֶץ זָזָה, עַצְבָּנִית.

עָרִים שְׁכוּחוֹת קָרְצוּ בְּנֵאוֹן בָּהִיר אֶל הַחֲשֵׁכָה.

בְּצִנְצְנוֹת הַזְּכוּכִית חָסַכְתִּי פְּרוּטָה לִפְרוּטָה. אֲנִי שׁוֹקֵל לִרְכֹּש

בְּכֶסֶף מָלֵא פִּסַּת קַרְקַע בְּתוּלָה בְּחֶלְקוֹ הַקָּרוֹב שֶׁל הַיָּרֵחַ,

לִלְכֹּד קַרְנֵי אוֹר חַמּוֹת –

וְאַתְּ הֲרֵי מֻכַּת יָרֵחַ.

עַל גַּבֵּי מִישׁוֹרִים כֵּהִים שֶׁל לַבָּה בַּזַּלְתִּית, מֵאַגְּנֵי הַפְּגִיעָה

וְעַד לְאוֹקְיָנוֹס הַסְּעָרוֹת רוֹחֵשׁ יָם יְרֵחִי –

"רְאִי אֶת הַיָּרֵחַ רְאִי אֶת הַיָּם"***

הַשָּׁמַיִם טָעֲנוּ בְּרָקִים בְּחַשְׁמַל רוֹדֵף אֵשׁ, אַבְנֵי צֹר מְיֻבָּאוֹת הִצִּיתוּ מַלְכּוֹדוֹת נְמֵרִים,

פִּתְחֵי מְעָרוֹת

וּנְחָלִים –

בֵּין פִּכְפּוּכֵי מַעְיָן כָּמוּס בְּנַחַל חֵמָר נֶאֶלְמוּ פְּעִיּוֹת הַגְּדָיִים.

מִמַּעֲמַקֵּי שְׁמוּרוֹת הִמְשִׁיכוּ אִירוּסֵי אַרְגָּמָן לְתַעְתֵּעַ.

אירוס הארגמן. מתוך ויקיפדיה.

* קבוצת כוכבים בחצי הצפוני. מתוך 7 הכוכבים שבעגלה נובעת המילה "צפון".

** (שׂערות ברניקי) – קבוצת כוכבים בחצי הצפוני של כיפת השמיים. נקראה על שמה של אשתו היפה של תלמי השלישי.

Guarda che luna, guarda che mare ***

שיר איטלקי מפורסם, נעימה המבוססת על פי "סונטת אור ירח" של בטהובן.

איליה בר-זאב

 פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012.

* * *

אורי הייטנר

1. סטנדרט "אדם ואדמה"

באחד מימי החורף הקרים, גזמתי בבראון עם חניכי "אדם ואדמה", פנימייה חקלאית של "השומר החדש", שאחד הקמפוסים שלה הוא באורטל. אחת הבנות שוחחה עם חברתה, שעבדה איתה באותה שורה, ובלהט השיחה, עיניה לא היו ממוקדות בעץ אלא בבת שיחה, מה שעיכב את העבודה. חבר לקבוצה העיר לה. התפתח דין ודברים קצר, שהסתיים כאשר אחד התלמידים פסק: "זה לא סטנדרט 'אדם ואדמה'."

כך הכרתי את הביטוי, שהיטיב לתמלל בעבורי את מה שראו עיניי בכל עבודתי עם החבורה המקסימה הזאת. סטנדרט "אדם ואדמה". סטנדרט של מוסר עבודה, של אחריות, של רצינות, של בגרות, של אכפתיות, של מסירות. אחריות, אמרתי – קודם כל אחריות אישית, של כל תלמיד, וכן אחריות קבוצתית, כמו במקרה שתיארתי. בעיות משמעת? לא נתקלתי ולו פעם אחת בבעיית משמעת. מעבר לחקלאות, מעבר לקשר שבין אדם לאדמתו – אלה סטנדרטים אנושיים גבוהים מאוד. זה תוצר החינוך הנפלא של "אדם ואדמה".

הנה, ביטוי יפה של סטנדרט "אדם ואדמה". הפסקת האוכל שלהם היא בת חצי שעה. כאשר הם יוצאים להפסקה, אחד מהם לוקח על עצמו להביט בשעון ולראות מתי בדיוק החלה ההפסקה. אם היא החלה ב-9:28, בשעה 9:56 תחל התכונה של "עוד שתי דקות". ועוד שתי דקות בדיוק הם כבר חזרה בשורות. 

ומה כוללת ההפסקה? לא רק קמח אלא גם תורה. היא כוללת גם "לימוד" (במילעיל) קצר, לרוב בהובלת המדריך או המחנך שעובד אתם ולעתים בהובלת אחד החניכים. איזשהו טקסט – ממקורות ישראל, משל הוגים ציוניים, שיר, משהו אקטואלי, התייחסות לאירוע שחל באותו תאריך או לחג קרוב, איזו אמרה של גורדון או של ברנר; קריאת הטקסט ודיון קצר. כל הסיפור, כחמש-שש דקות; ללא ציון, ללא מבחן, והם מתייחסים לזה כל כך ברצינות, הרי זו התגלמות תורה לשמה.

סטנדרט "אדם ואדמה" הוא גם הסטנדרט של המחנכים. סטנדרט של דוגמה אישית. המנהל, המחנכים והמדריכים יוצאים אתם לעבודה ועובדים איתם; לא כמשגיחים, פקחים או מנהלים, אלא פשוטו כמשמעו, עובדים יחד איתם. בשנה שעברה, באחד מימי קטיף האוכמניות, רן עבד בשורה עם תלמידה מכיתה ט'. לאורך יום עבודה שלם, הם התקדמו בכריעה, משני צדי השיחים, ושוחחו שעות בגובה עיניים, תרתי משמע. מה יכול להשתוות בערכו החינוכי, ליום כזה? ניסיתי לדמיין לעצמי את ד"ר למדן, המנהל האימתני שלי בביה"ס "בליך" בר"ג, לבוש בגדי עבודה, ויום שלם משוחח עם תלמיד תוך כדי עבודה... רק המאמץ (חסר הסיכוי) לדמיין זאת, עורר בי צחוק פרוע.

מה הפלא שכאשר אנחנו דיברנו על בית הספר, דיברנו בגוף שלישי – "הם" ואילו תלמידי "אדם ואדמה" מדברים בגוף ראשון – "אנחנו"?

השתתפתי בביקור ב"אדם ואדמה" בערבה, לפני שקיבלנו את ההחלטה על הקמת הפנימייה באורטל. התאהבתי במיזם ממבט ראשון. אבל בשנתיים הללו שבהן אני עובד אתם, התאהבתי בתלמידים. נפלה בחלקי גם זכות גדולה ללמד בבית הספר שיעור פרשת השבוע. איך ללמד? כמו שאני אוהב. בלי ציונים ובלי מבחנים. באופן שבו איני מלעיט עליהם "חומר" שידעו לרוקן בבחינה (ולמחרת לשכוח). השיעורים מוקדשים לשיח משמעותי, על מה פרשת השבוע אומרת לנו, לחיינו, היום. ופשוט כיף ללמד אותם.

אני גאה באדם ואדמה, בתלמידים ובצוות, ומאושר על כך שזכינו לארח את הפנימיה בביתנו.

2. צרור הערות ‏18.6.23

* אסור להפסיק – חייבים להמשיך בהידברות ולהגיע להסכמות. האלטרנטיבה – אסון.

* משחקים לידיו – בהחלטתם חסרת ההגיון להשעות את השיחות בבית הנשיא, משחקים לפיד וגנץ לידיו של יריב לוין.

* אין רוב – המסר המרכזי מאירועי ההצבעה על הוועדה למינוי שופטים, הוא שאין בכנסת רוב למהפכה המשטרית.

* הגולם הביביסטי קם על יוצרו.

* רוצה לקבור את המהפכה – אני מאמין שנתניהו רצה בבחירת נציגת האופוזיציה קארין אלהרר לוועדה לבחירת שופטים. אני מאמין שנתניהו מעוניין להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אני מאמין שנתניהו מאס במהפכה המשטרית ורוצה לקבור אותה קבורת חמור.

הסיבה לכך היא בעיקר דירוג האשראי. הוא ניהל עשרות שעות שיחה עם מקבלי ההחלטות בחברות דירוג האשראי והוא יודע שהדירוג יירד אם המהפכה תצא לפועל. הוא מבין מה ההשלכות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שיהיו לכך. הוא דואג למקומו בהיסטוריה, יש לו הישגים רבים והוא לא רוצה לאבד את כולם ולהיכנס להיסטוריה כמחריב הגדול.

הבעיה היא שבמשך שנים הוא טיפח את השד הביביסטי, וכעת, כשיצא מהבקבוק, הוא איבד שליטה. אילו היה מנהיג, היה עוצר את המהפכה ומתמודד עם המתנגדים. אבל הוא לא מנהיג ולכן הוא מנסה לייבש את המהפכה בלי להשאיר עכבות.

* האם נתניהו תמך באלהרר? – כאשר שמעתי על תוצאות ההצבעה, חשבתי על האפשרות שנתניהו הצביע בעדה. אבל התביישתי לכתוב את זה, כי זה נראה כל כך מופרע, שחששתי להתבזות. מסתבר שהמחשבה הזאת חלפה בראשיהם של הפרשנים והכתבים ושל הפוליטיקאים כולל אנשי הליכוד והקואליציה. איני יודע אם זה נכון או לא, אבל זה מעיד על רמת האמון שרוחשים לאיש שחשב שאפשר לשקר לכולם כל הזמן, וכעת נראה שהוא קורס לתוך שקריו. את אי האמון בו הוא הרוויח בחוסר יושר. אי האמון בנתניהו הוא אבן נגף גם בתהליך ההידברות. אולם למרות זאת, התהליך הזה הוא היום משימה לאומית עליונה, וחייבים להתגבר על חוסר האמון ולהמשיך. אין הצדקה להשעיית השיחות בידי לפיד וגנץ. נציגת האופוזיציה נבחרה. בתוך חודש יבחר נציג הקואליציה. אפשר להודיע שאם בתוך חודש לא תהיה ועדה, השיחות יושעו. כעת אין לכך סיבה.

* מאיוריזציה כוחנית – הרעיון, שלפיו ארבעת נציגי המערכת הפוליטית בוועדה למינוי שופטים יהיו מהקואליציה, מגלם את המאיוריזציה הכוחנית של המהפכה המשטרית. אנחנו הרוב אז אנחנו לוקחים את כל הקופה. רצון הרוב משמעותו – לרמוס את המיעוט. אם יש לי 64 מנדטים, אז אני יכול באופן חד צדדי לשנות מן הקצה אל הקצה את מבנה המשטר הישראלי. זו ראיה צרה וחד-ממדית של הדמוקרטיה, המרוקנת אותה מתוכן.

* ככל שיהיה יותר רע – למה ישראל ביתנו הצביעה בעד הגוטליב לוועדה למינוי שופטים? כי הם רוצים לפוצץ את העסק. הם נגד ההידברות. הם נגד הגעה להסכמות. הם נגד פשרה. הם רוצים פיצוץ. ליברמן הוא תמונת הראי של לוין ורוטמן. על פי הגישה הבולשביקית של "ככל שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב," הם בחרו ברעה מכל, בתחתית החבית של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה, לוועדה למינוי שופטים.

* מעוררת פלצות – בהצבעה לנציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים, התגלה לנגד עינינו מחזה מעורר פלצות – 15 ח"כים הצביעו בעד גוטליב. טוב שישה מתוכם, אנשי ישראל ביתנו, הצביעו בעדה בצחוק, בתור בדיחה. ועדיין, 9 ח"כים (!) תמכו בכך שהגוטליב תהיה שותפה למינוי השופטים בישראל. רגע קשה בתולדות הכנסת.

* עד הודעה חדשה – אני שמח על הסנקציות שהליכוד הטיל על הגוטליב. היא מסולקת מכל ועדות הכנסת. זהו רווח גדול לוועדות ובעיקר לוועדת החוקה. ייאסר עליה לנאום מטעם הליכוד במליאה - כל נאום פחות שלה, רווח נטו לכנסת ופחות ביזיון ב"דברי הכנסת". ייאסר עליה להגיש הצעות חוק. העובדה שהיא מחוקקת היא ביזיון לאומי. אם לא תוכל להגיש הצעות חוק, ייחסך ביזיון נוסף. הסנקציות – עד הודעה חדשה. חבר'ה, לאט לאט, שום דבר לא בוער. חבל שלא עשו זאת כאשר ה[---] האשימה את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות באחריות לפיגועי הטרור.

* ממי היא מבקשת סעד? – הגוטליב סבורה שסיעתה עשתה לה עוול. ממי היא מבקשת סעד בצר לה? מבג"ץ, כמובן. באיזו עילה? הסבירות, כמובן. מה יש להוסיף? סביר להניח שבג"ץ לא יתערב באוטונומיה של סיעה בכנסת לנהל את עצמה. יש גבול לאקטיביזם. ואז הגוטליב תטען ש... אתם מכירים את הרפרטואר: פסיקה בררנית, רדיפה פוליטית, דיפ-סטייט ושרודפים אותה כי היא אשכנזיה.

* טיפש או רשע – מה גרוע יותר, טיפש או רשע? טיפש. כי הרשע יכול לתקן את דרכיו. מה שגרוע עוד יותר הוא טיפש ורשע. למשל, ח"כ (!) ניסים ואטורי.

* מועמד ראוי – לקראת בחירת נציג הקואליציה לוועדה למינוי שופטים, יש לקוות שהפעם הם יעמידו מועמד ראוי. הראוי ביותר - אדלשטיין.

* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – כך כתבתי בצרור הערות 1.1.20, שלוש שנים ושלושה ימים לפני נאום הבלהות של יריב לוין שבו הציג את הפעימה הראשונה של המהפכה המשטרית: "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם."

מכירים את הלהג הזה? המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו. התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעייה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו.

עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?" יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמאי ובעל כוח שלעיתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.

* חניך תורן – כשהוא לא עסוק בלמגר את הטרור והפשיעה באמצעות רפורמת הפיתות, רפורמת המים החמים ורפורמת העששת, בן גביר מתדרך את העיתונאים בכוונתו להדיח את קובי שבתאי מתפקידו. אם הוא ינהג כך, אני מקווה מאוד שאף ניצב לא יסכים להיות החניך התורן של הפרחח, אם הם בכלל יישארו במשטרה.

* איפול קונסטרוקטיבי – המשטרה עצרה בנתב"ג את נפתלי האעמר, החשוד כמחבל שהיכה במוט ברזל ערבי וגרם לו חבלה חמורה. הוא חשוד בניסיון רצח ממניעים גזעניים. לאחר ניסיון הרצח המחבל ברח מן הארץ ובשובו נלכד בשדה התעופה. הכותרת הראשית ב-ynet היא "התקיפה שהמשטרה הסתירה." המשתמע מן הכותרת הוא שהמשטרה ניסתה להשתיק את הפשע ולטייח אותו. אולם אם זו היתה כוונתה, למה היא עצרה אותו בחשד כבד כל כך? מעצרו, והעובדה שהמשטרה ידעה על מועד חזרתו ועצרה אותו כבר בנתב"ג מפריכה את טענת ניסיון הטיוח. אם לא היה כאן ניסיון טיוח, מדוע המשטרה הטילה איפול על הפרשה? המעצר נותן תשובה גם לשאלה הזו. המשטרה ידעה שהחשוד נמלט מהארץ, והניחה שאם ידע שהמשטרה עלתה עליו הוא לא יחזור. מעצרו של החשוד מעיד שבן גביר עוד לא הספיק להשתלט על המשטרה. 

* סמכות דרקונית בידי פשיסט – הרעיון שתהיה אפשרות לשר לביטחון לאומי להחליט על מעצר מנהלי מעורר פלצות, פחות מהצד העקרוני ויותר בשל זהותו המזוויעה של השר הנוכחי. מתן סמכות דרקונית כזו כצעצוע בידיו של חוליגן פשיסט מהווה איום ברור ומיידי על זכויות האדם והאזרח בישראל וסכנה מוחשית לדמוקרטיה הישראלית.

ואילו רעיון כזה היה עולה כאשר אדם אחר, למשל עומר בר לב, היה השר לביטחון פנים, האם גם אז הייתי מתנגד לו? כלל לא בטוח. כלומר, ייתכן שהייתי סבור שיש לאפשר שימוש בצעד מרחיק הלכת הזה במלחמה בפשיעה החמורה, מתוך הנחה שאדם נורמטיבי יכהן בתפקיד וישתמש בסמכות במקרים נדירים ביותר. ואם רעיון כזה יעלה בעתיד, כאשר אדם אחר, נניח יועז הנדל, יהיה השר לביטחון פנים (הרי ברור שהשם היומרני של המשרד ישונה כאשר אדם  נורמטיבי יחזור לכהן בו), האם אתמוך בו? בטוח שלא. מי שנכווה ברותחין ייזהר בצוננין. הרי היום אני מתחיל להבין את התנגדותו העקרונית של בגין, כל חייו, לעצם קיומו של משרד משטרה (משרד שאכן בוטל כשבגין עלה לשלטון וחודש רק כאשר פרס עלה לשלטון). בגין טען שבדמוקרטיה אין מקום למשרד, שלמעשה מכפיף את המשטרה לפוליטיקאי. אני מודה שתמיד ראיתי בהתנגדותו עמדה קיצונית, כמעט פרנואידית, הרואה צל הרים כהרים. היום, אחרי שפרחח פשיסט מכהן בתפקיד, אני רואה את הדברים אחרת. ולכן, גם אם אדם שיש בי אמון מלא בו ובכוונותיו יכהן בתפקיד, תמיד אראה לנגד עיניי את העובדה שבן גביר היה בתפקיד. כלומר, שתרחיש שמעולם לא האמנתי שעלול להתרחש קם, והיה לעובדה. ולא ארצה לתת סמכויות שעלולות בעתיד ליפול כפרי בשל בידיו של פשיסט.

* זה כבר לא רלוונטי – אדם מיהר מאוד לפגישה חשובה, ולא מצא חנייה. חיפש וחיפש, לשווא. בצר לו, הוא פנה לאלוהים ואמר: "בבקשה, מצא לי חנייה, ואני נודר נדר ממחר  להניח תפילין בכל בוקר." הוא לא סיים את המשפט, והתפנה מקום החניה הסמוך. הוא הזדרז להודיע לאלוהים: "עזוב, לא חשוב, זה כבר לא רלוונטי." למה נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת? בשל אותם סרבני חיסונים בתקופת הקורונה, שאומרים עכשיו: רואים? אמרנו לכם שזאת לא מגפה. עוד שפעת. הנה, אפילו ארגון הבריאות העולמי מודה.

* טוב שלא שרף אותה – אל"מ אלישע שלם, חבר קיבוץ רמת יוחנן, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, היה מג"ד צנחנים במילואים במלחמת ששת הימים. הגדוד שלו השתתף בקרבות לשחרור הגולן. הגדוד עלה במסוקים לגולן לאחר שהשתתף בקרבות ברמאללה. הוא נחת בכפר חארב (היום כפר חרוב) ויצא למשימותיו. עוד במהלך המלחמה, כינס אלישע את הגדוד סביב מדורה והורה, שכל מי שלקח שלל כלשהו – ישליך אותו למדורה. וכך קרה.

אחד הצנחנים היה רן חכים, מראשי מפ"ם והקיבוץ הארצי, שאף הוא נפטר לפני חצי שנה. רן לא זרק לאש מפה סורית ובה תוכנית לכיבוש עמק הירדן. לימים, כאשר חברו לגדוד, זאב שור (ולוולה) נבחר לראש המועצה האזורית עמק הירדן, הוא נתן לו את המפה. ולוולה מיסגר אותה ותלה אותה במשרדו. ולוולה סיפר על כך לאלישע, שהשיב: "אם המפה מדגישה את חשיבות הגולן, טוב עשה רן שלא שרף אותה, למרות שאני ואתה מכירים את דעותיו הפוליטיות של רן." כפי שסיפרתי אחרי מותו, אלישע היה תומך נלהב של הגולן ושותף למאבק נגד הנסיגה. הכרתי את אלישע בשלהי שנות ה-80, בעמותת "השידרה המזרחית", שנועדה לקדם את תוכנית השידרה הכפולה, המדברת על רצף של התיישבות רבתי וריבונות מהחרמון עד אילת, כשהגולן ובקעת הירדן הם נדבך מרכזי שלה.

* היועץ הלשוני – על פי כל הסקרים בני גנץ הוא המועמד המוביל לראשות הממשלה. אני מעריך שהוא יהיה ראש הממשלה הבא ואני מקווה שכך יהיה. ודווקא בשל כך – האם בין יועציו ועוזריו אין מי שילמד אותו לא לומר: "אני יעשה", "אני יעזור" וכן הלאה, אלא "אני אעשה", "אני אעזור"?

* אל נאחר רגע נכסף – לפרטים על ספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969" ולרכישה:

https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU

* ביד הלשון: להתנחל בלבבות – בכתבה על מותו של ראש ממשלת איטליה לשעבר ברלוסקוני ב"כאן 11" נאמר, שהוא רכש את קבוצת הכדורגל "מילאן" וכך התנחל בלבבות האיטלקים.

אבי הביטוי "להתנחל בלבבות" הוא הרב יואל בן נון. ב-1992 הוא פירסם ב"נקודה", כתב העת של יישובי יש"ע, מאמר תחת הכותרת "לא הצלחנו להתנחל בלבבות." במאמר הוא היכה על חטא שציבור המתנחלים והוא בתוכו הקדישו את כל מרצם בבניית התנחלויות על הקרקע, אך הזניחו את החיבור עם כלל ישראל, אותו הגדיר כהתנחלות בלבבות. הוא קרא לבחור כיוון חדש ששם דגש על ההתנחלות בלבבות. הביטוי הזה נפוץ מאוד עד היום, בעיקר בציבור הדתי לאומי.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

מהשוליים למרכז

על ספרו של אלי אשד "הקומיקס הישראלי – מהצבר ועד גיבור העל, דמויות ומגמות מרכזיות בעלילון העברי 2000-1935"

 כתב ווב, 2022, 307 עמ'

עד שקראתי את ספרו זה של אלי אשד הייתי משוכנע שדוקטורט הוא חיבור טרחני, משעמם ומפוהק שמטרתו לומר רעיון – שניתן לסכם בקצרה – בהרחבה לכדי מאות עמודים, שכל מטרתם להוכיח למנחה שהכותב קרא אינספור ספרים ומאמרים, שכולם יחד מבקשים להוכיח באינספור הערות שוליים שרק התיזה שבמחקריו של המנחה שווה התייחסות; וכן, צריך, כמובן, להיזהר לא לדרוך על היבלות הכואבות של השופטים הפוטנציאליים. אלו המחשבות שליוו אותי כשקראתי מספר דוקטורטים, וגם כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי. אלי אשד הצליח להוכיח לי שאפשר לכתוב דוקטורט שעשוי לעניין גם הדיוטות שאינם שייכים לפרופסיה הנדונה – הדוקטורט שלו על הקומיקס הישראלי, שנערך לספר שלפנינו, הוא פשוט מסמך מעניין, ולעיתים אפילו מרתק. ברור שהחובה הבסיסית של דוקטורט היא האפאראט ואת זה, כצפוי, נמצא בספר שלנו, כגון הרשימה הביבליוגרפית המרשימה (עמ' 294-258), סקירת המאמרים הרבים שנכתבו על יצירתו של דודו גבע (עמ' 214-200), סקירת כתביו של דודו גבע  עצמו (עמ' 222-215) וכד'. למרות "החובות" האלו הקורא מתעשר בידע בתחום שהמילייה הספרותי לא עסק בו במיוחד, וגם מהטקסט הרהוט, ולעיתים אפילו מרתק.

סוגת הקומיקס קרובה לליבו של "בלש התרבות", הלא הוא אלי אשד, שפרסם כבר ספרים בתחום – "מטרזן עד זבנג" (2002), "הגולם – סיפורו של קומיקס ישראלי" (עם אורי פינק 2003), אבל בספר שלפנינו מדובר במסמך שניתן לכנותו מפעל חיים – יש כאן סקירה סינופטית של מחברי הקומיקסים משנות השלושים של המאה הקודמת ועד שנות האלפיים, וגם התרכזות מפורטת בחמישה יוצרים מרכזיים בתחום, הלא הם אריה נבון, יעקב אשמן, פנחס שדה, דודו גבע, אורי פינק.

בסקירה הסינופטית אשד  מבדיל בין הקומיקס הציוני עד סוף שנות השבעים של המאה הקודמת, והקומיקס הפוסט-ציוני שהופיע אחר כך; כתבי העת לילדים ולנוער שפרסמו את הקומיקסים, וכתבי העת למבוגרים (בעיקר בעידן הפוסט-ציוני בסוגה), כולל תאריכי פרסומם. אשד מתעכב על ההשפעות מהעולם בתחום הפנטזיה (כמו סופרמן, באטמאן, ספידרמן) וגם השפעות של הספרות הקאנונית, כמו "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה, "שדים" של דוסטוייבסקי, דון קישוט של סרוונטס, רובינזון קרוזו של דניאל דפו ועוד רבים. המחבר בוחן מגמות סאטיריות ומגמות פארודיות בקומיקס, וכן מתעכב למינם של הגיבורים – על הרוב בנים-גברים, הגם שבין היוצרים בתחום פעלו גם יוצרות רבות השראה כמו המשוררת לאה גולדברג והציירת אלישבע נדל-לנדא. אורי פינק, שיוזכר להלן, מעניק לגיבורותיו מעמד שווה לגיבורים, ודוש יוצר דמות נשית מרכזית בקומיקס "רותי".  

ראשון בין חמשת הנסקרים בפירוט הוא אריה נבון, שהוא ראשון הקריקטוריסטים ויוצרי הקומיקסים בארץ. נבון אייר מעל חמישים ספרים, הפיק סרט הנפשה, עיצב תפאורות לתיאטרונים. מסתבר שבניגוד למקובל, שצייר מצייר בעקבות טקסט, לגבי אריה נבון ההליך היה הפוך: הוא צייר, ולאה גולדברג, שמשון מלצר, שלמה טנאי, אוריאל אופק הוסיפו טקסט הולם לציור. הקומיקס נחשב לסוגה שולית, ולכן הוא הופיע בעמוד האחרון של כתב העת (נבון אייר עבור "דבר לילדים"). בין סדרות הקומיקס של אריה נבון: "אורי מורי", "אורי כדורי", "עולם הפוך", "קטינא גדול", "קטינא חייל", "גדי גד", "החמור החכם". כדי לתת מושג לדמיון הילדי מכמיר הלב של נבון נזכיר שב"עולם הפוך" המלך מצחצח את נעליהם של עבדיו, וחיות טרף מסתכלות על בני אדם אסורים בתוך כלובים. גיבוריו של נבון היו בעיקר צברים שמעוללים פלאות ("רן הצנחן", "עוזי נלחם במדבר"), אבל נתן ביטוי גם למה שמכונה היום "יוצאי עדות", כמו "סעדיה מרבדיה" (הטקסט של אוריאל אופק) שהופיע ב-45 פרקים.

הקומיקסאי השני הוא יעקב אשמן, יוצר בעל השקפת עולם כנענית (חברם של אהרן אמיר, יונתן רטוש ועמוס קינן), שהביע בכתביו למבוגרים ביקורת קשה על מנהיגי הציונות (אידיאולוגים שלא נלחמו במלחמת העצמאות) ועל הפלמ"ח. כמו יונתן רטוש גם אשמן הביע הערצה לאלילות הכנענית תוך ניגוח עוולות המונותיאיזם; אבל מסתבר שקו מחשבה זה כמעט שלא בא לידי ביטוי בקומיקסים שכתב ובספרות הילדים בכלל. בין הקומיקסים שלו אזכיר את "המחשבות של לולו", "לולו על אי בודד", "אורי וגדעון בשבי המצרי", "השלושה בעקבות האוצר", "השלושה בלב ברזיל", "מסע השלושה בספינת המרחב" (מה שאנו מכנים היום "חללית"), "גידי גזר", גידי הפלמ"חניק (!!!) אוכל גזר לפני כל מבצע ומבצע פלאות. העלילות בקומיקסים מפליגות אל מחוזות הדמיון חסר הגבולות – הגיבורים מדמים עצמם לאסקימואים, לספורטאים באולימפיאדה, למגלי ארצות. אשמן מחבר גם קומיקס הצולל אל תקופת השופטים – "גם אמנון במתנדבים". אם נבון רק צייר, ואחרים חיברו את הטקסט, אשמן רק כתב טקסטים, וציירים כמו אלישבע נדל-לנדא, דוש ואחרים הכינו את האיורים. אשמן פרסם את הקומיקסים שלו ב"הארץ שלנו", כתב עת בו שימש לימים כעורך לאחר עזיבתו של בנימין תמוז.

פנחס שדה הוא הקומיקסאי הנסקר השלישי בספר, ואחד המאפיינים שלו המייחד אותו הוא העובדה שהוא חותם תמיד בשמות בדויים, וכל זאת מן הטעם שהוא לא ממש העריך את הסוגה הזאת, והוא נרתם אליה בעיקר למען פרנסה. כאן המקום לציין את סקירתו המצוינת של אלי אשד על קורות חייו של פנחס שדה על מכלול יצירתו (עמ' 128-113). מה עוד מייחד את שדה? הוא על הרוב מספר כל יודע שמתערב בעלילות, וגם מערב אישים מעולם הפוליטיקה לתוך סיפורי המעשה, כגון בן גוריון, חרושצ'וב, דה גול, נאצר, עראפאת, אליזבט מלכת אנגליה. כן ניתן לפגוש בקומיקסים שלו את הכור בדימונה, את בית הקפה "כסית", שחקני תיאטרון. הקומיקסים שלו מתכתבים עם גיבורי ספרות קאנונית, כמו דמויות מ"שדים" של דוסטוייבסקי ("אי המסתורין"), שוטר ששמו מרסל פרוסט ("תעלומת העין המזמזמת ובול שלושת הכתרים"). יוסף ק' מ"המשפט" של קפקא מופיע בקומיקס "תגליתו של ד"ר יוסף ק.", מדען שנפגש עם האישים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית והעולמית, כפי שהוזכר לעיל. בקומיקסים שלו ניתן להפליג אל העתיד (שנת 2962!) ואל העבר. בקומיקס "צוציק" יש הד מחוויותיו של שדה כמפקד מחלקה שקיבל הוראה לפקד על פעולת תגמול בכפר ערבי. ב"מליסנדה או האלים באים" יש הפלגה לכוכב נוגה (משם באה מליסנדה), והפלגה אל העבר של אלפי שנים כאשר אנשי נוגה נחשבו בעיני יושבי כדור הארץ לאלים. הגיבור הראשי אסא נאבק בפשע, ופוגש במחבר (!) בשמו הבדוי "יריב אמציה". "המסכה הצוחקת" משיק מעט לריאליזם, כששני חברים מצילים זה את זה במלחמה נגד מצרים. המשכו של "המסכה" הוא "חולות אדומים", שבו מצייר שדה את השובים המצרים כאנשים הוגנים המתייחסים באנושיות כלפי השבויים הישראלים. וכן גם כאן פועלת אישיות – אריק שרון.

הקומיקסאי הרביעי הוא דודו גבע, לו מקדיש המחבר את היריעה הרחבה ביותר בספר (עמ' 222-153), ובצדק, כי גבע היה היוצר הפורה ביותר בסוגה הזאת, וגם בסוגות אחרות, בחייו הקצרים (2005-1950) הוא פרסם מעל ארבעים כותרים, אינספור קומיקסים, סדרות סאטירה עם קובי ניב וחנוך מרמרי, חבר בצוות היוצרים של תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" ועוד רבים. את הקריירה ככותב קומיקסים הוא החל כבר בגיל 16 אצל יעקב אשמן עורך "הארץ שלנו", והספיק לפרסם שתי סדרות עד שהתגייס לצה"ל ("צביקה צבר" ו"סופר גולדה"). "העולם הזה" הקצה לו ולקובי ניד וחנוך מרמרי מדור בכתב העת בשם "זו ארץ זו", מדור סאטירי על כל מה שיקר לממסד: הקיבוץ ("נאפס שאנו מעשנים", "לדרכי אני נחפז דרך ארץ הברווז"), לאמונה הדתית ("תעלומת עשרת השבטים", "הגדה של פסח", חז"ל בדמות של ציפורים משחקים בקלפים, "ברוך השם יום יום", שם אלוהים חובר בפיקניק עם בנו ישו, עם זאוס, "מושיקו", בודהה, מוחמד ווישנה), בשלומיאליות הצבאית (סדרת "מגוחך"), על גיבורי על (ברווזמן"), על החברה והתרבות הישראלית ("דרדס במכנס" "יומן הפקיד"). על ספרות הילדים הפופולרית "דנידין", "חסמבה" ("סיפורו של זיק מעוז זמנזל במשבר האנרגיה", "חסמבק בקיבוץ", "חסמבה במערות האף", "קופיקו באושוויץ"), על השלומיאליות של הבלשים ("אהלן וסהלן").

גבע יצר שתי דמויות המזוהות עמו במובהק: "הברווז" ו"יוסף" – לשניהם אף בולט (אשד סבור שיש כאן השפעה של "החוטם" של נ' גוגול; ראו רשימת היוצרים שלדעתו של אשד השפיעו על גבע בעמ' 157-154), שניהם לוזרים, גלותיים – קוטביים לצבר הגיבור.

אדלג על קומיקסים נוספים המוזכרים בספר ואציין את העובדה שגבע סלד ממש מההוויה הישראלית, ביקר אותה בסרקזם, ורק מקום אחד זכה לחסד מצידו – תל-אביב שכדאי כי תיפרד משאר המדינה ותקים אוטונומיה המושתתת על ים, בחורות ורשת ג'. אולי לכן אחרי מותו של גבע הוצגה מעל גג עיריית תל-אביב בובה ענקית של הברווז.

יוצר הקומיקסים החמישי המסוקר בספר הוא אורי פינק, שהוא גם עמית של המחבר לכתיבת הספר "הגולם – סיפורה של סדרת קומיקס ישראלית" (2003).אורי פינק הוא אביה של הסדרה "זבנג", שתחילת ב-1987 והמשכב עד שנות האלפיים, סדרה שהיתה הצלחה גדולה כי עסקה בנושאים שמעסיקים את הנוער: זוגיות, פצעי בגרות, מקובלות חברתית, עימות עם מלכת הכיתה ועם מורה "מפלצתית". ל"זבנג" נולדו צאצאים – "זבנגלה" לקטנים, ו"צבנג" לחיילי צה"ל. "זבנג הפיק יומנים שהיו אהובים על בני הנוער, והוא גם זכה להפקה טלוויזיונית, שבה שיחקו סנדי בר ויוסי גרבר (1991). "זבנג" הפיק מעל מאתיים מגזינים, וההצלחה הגדולה הזאת מעוגנת כנראה בכך שהוא אינו לוקח צד, אלא מלגלג על כולם ללא יוצא מן הכלל: אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, סטרייטים והומואים. אשד מצביע על כך שהצלחתו של פינק כל כך גדולה עד כי הוא היוצר היחיד המתפרנס בכבוד מקומיקסים.

בניגוד לדודו גבע, פינק איננו מתעב את המציאות הישראלית – לא כל הישראלים מטומטמים ומנוולים, כדעת דודו גבע, אבל הם תחמנים וטיפשים, וכן, יש אצל פינק סאטירה מצליפה בקומיקסים "הבלי משיח" "פרופיל 107", "מארבל מן".

אינני יודע אם הסקירה הקצרה הזאת שלי תעורר רצון לטעום ממטעמיו של הספר הזה, אני מאוד נהניתי, ולמדתי המון על תחום שהיה לי בו מושג קלוש.

משה גרנות

* * *

עדינה בר-אל

נעמי כהן – המורה של כולנו

נעמי כהן חברת מושב כוכב מיכאל, זכתה בתואר "המורה של המדינה" מבין אלפי מועמדים. היא מלמדת באותו בית ספר יסודי בו היא עצמה למדה – בית ספר "ניצן" בקיבוץ ניצנים. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת כיצד נבחרה בזכות המלצות של הורי תלמידיה, על ניסיונה הרב בהוראה ועל הקשר החם עם התלמידים ובני משפחותיהם.

נעמי לבית פיירמן נולדה בבואנוס-איירס, הצעירה מבין שלוש בנות. כאשר היא נשאלת למוצא בני משפחתה, היא עונה: "זה מאוד מורכב." ואכן מסתבר שאבותיה הגיעו לארגנטינה מקצווי תבל: "מצד אימי – סבי הגיע ממונגוליה וסבתי אמנם נולדה בארגנטינה, אך היא ממוצא רומני. מצד אבי – סבי הגיע מרוסיה הלבנה וסבתי נולדה בארגנטינה." אכן, קיבוץ גלויות. שתי שפות שלטו במשפחה, כנהוג אצל יהודים רבים. בבית דיברו נעמי ואחיותיה עם ההורים והסבים בספרדית. "עד היום אני סופרת בספרדית," היא מגלה. ואילו הסבים והסבתות דיברו ביניהם ביידיש. כך שנעמי גם קלטה וזוכרת כמה מילים בשפה זו.

נשות המשפחה בארגנטינה היו עקרות בית, "סבי מצד אימי היה חייט, וסבי מצד אבי היה בעל רשת גדולה של חנויות טקסטיל שנקראה על שמו לסרו ((LAZARO. אבי 'הוגרל' לשרת בצבא, שירת בצבא הארגנטיני כמה שנים ואחר כך למד באוניברסיטה, אבל נאלץ לעזוב באמצע הלימודים.

"הוריי הגיעו לישראל בשנת 1971, הייתי אז בת שש." היא מספרת. "הוריי היו שייכים לגרעין שאירגנה הסוכנות היהודית לצורך עלייה ארצה. משפחתנו הקדימה את חברי הגרעין והגיעה ארצה במטוס, והאחרים הגיעו אחריהם באונייה. בארץ חברנו אליהם ושהינו כולנו במרכז קליטה בשדרות במשך חצי שנה. שם למדנו עברית, אבל ידענו שהיעד שלנו הוא מושב כוכב מיכאל. לכן היו מסיעים אותנו יום יום למושב זה, הוריי התחילו לעבוד במפעל האריזות שהיה בזמנו, ואנחנו הילדים השתבצנו בגנים ובבתי הספר של ילדי המושב."

נעמי למדה בבית הספר היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים, אחר-כך היא סיימה את תיכון "רוגוזין" בקריית גת, והתגייסה לצבא. בצבא היא שירתה כקצינה בחיל השריון. ולאחר השחרור החלה ללמוד בסמינר למורים "אחווה", (היום זו מכללה אקדמית). "התמחיתי במסלול הוראה לגיל הרך," היא מספרת, "אבל במשך השנים למדתי והשתלמתי בקורסים רבים במכללות באשקלון, בשער הנגב, באוניברסיטת תל-אביב  ובמקומות נוספים."

עולה חדשה בכיתה א'

מזה 34 שנים נעמי משמשת כמורה וכמחנכת בבית ספר "ניצן", בעיקר בכיתות א' ב'.  זה אותו בית ספר בו היא עצמה למדה בילדותה.

ופה יש צורך בגילוי נאות, כותבת שורות אלו היתה אחת המורות של נעמי בסמינר, וכן שניים מנכדיה זכו להיות תלמידים של נעמי. מטבע הדברים התמקדה השיחה בינינו על ההוראה וכל הקשור בה, תוך דגש על התובנות האישיות של נעמי בעניין זה בזכות ניסיונה רב השנים.

אחת השאלות הראשונות ששאלתי את נעמי היתה: "מה את זוכרת מכיתה א', הרי היית עדיין עולה חדשה."

"נכון," היא עונה. "בכיתה א' ידעתי קצת עברית. היינו אז חבורה קטנה של שמונה או תשעה ילדים, בני המשפחות שהגיעו מארגנטינה. הכיתות היו אז קטנות, למדנו בצריפים. המורה שקיבלה את פנינו היתה מרים מנור ז"ל, חברת קיבוץ ניצנים, ארגנטינאית גם היא, דוברת ספרדית. היא ידעה איך לשלב אותנו, העולים החדשים. בשיעורים היא היתה לפעמים מתרגמת עבורנו את החומר לספרדית, וכך לאט לאט לימדה אותנו היטב עברית. זה נתן לנו ביטחון והצלחנו להשתלב בחבורת הילדים הצברים. אני מודה שהיה לנו קל יותר להשתלב בזכות אותה מורה דו-לשונית. אני זוכרת את כיתה א' ואת אלו שאחריה כחוויה טובה."

בהמשך התמנתה מרים מנור למנהלת בית הספר והיא קיבלה את נעמי, תלמידתה לשעבר, להיות מורה בצוות שלה. ממש סגירת מעגל. "אני זוכרת את מרים ז"ל כדמות מאוד חשובה ומשמעותית בחיי."

אין כמו ניסיון בהוראה

הלימודים בסמינר העשירו אותה. "אני זוכרת מהסמינר את המדריכה הפדגוגית שלי שרי נבון. במשך שלוש שנים למדתי ממנה המון. עבורי היא היתה עילוי, מדהימה ממש."

איך זה להתחיל להיות מורה מיד עם סיום הלימודים בסמינר? האם היא חשה מוכנה למשימה בתחילת העבודה כמורה? על כך עונה נעמי: "ההתחלה לא היתה קשה בזכות המורות הוותיקות שהצמידו אלינו. הן חנכו אותנו. הרגשתי שאני לא לבד. לדוגמא: בזמנו היינו צריכים להכין דפי עבודה על סטנסילים וכל מיני כרטיסיות. היינו יושבים שעות יחד עם הוותיקות ומכינות יחד את המשימות. תמיד היה לי עם מי לדבר ואת מי לשאול."

יחד עם זאת מציינת נעמי עד כמה הניסיון רב השנים עזר לה ושינה את דרך עבודתה. "זהו תהליך עמוק שעוברים כל השנים. השנים האחרונות שלי בהוראה הן כלל לא כמו הראשונות. היום אני מורה אחרת לגמרי, לא כמו שלימדתי פעם. ראשית כול, היו שינויים חיצוניים בחינוך. לדוגמא, כל הלימודים היו פרונטליים. הילדים ישבו זוגות-זוגות בטורים ישרים והמורים עמדו בדרך כלל ליד הלוח, כותבים עליו בגיר לבן. היום כמובן הכול השתנה עם המכשור והטכנולוגיה החדשים. יש שימוש במחשבים בכיתה ובבית, הכיתות מרווחות, התלמידים יושבים בקבוצות, וכל סביבת בית הספר ירוקה ונעימה."

אבל נעמי חשה גם שינוי אישי שלה, במיוחד לאחר שנולדו לה הילדים. "רציתי להתייחס לתלמידים שלי בכיתה כמו שרציתי שהמורות יתייחסו אל הילדים שלי. אחר כך כשנולדו הנכדים, זה הפך רגיש יותר ויותר." והיא מפרטת: "חשוב לי מהכול, שילד ישב בכיתה ויהיה שמח ומאושר."

ובכלל, תהליכים אישיים שעברתי במרוצת השנים השפיעו גם על ההוראה שלי." מספרת נעמי. "אתן לך דוגמא: בגיל מאוחר יחסית התחלתי לצאת לריצות ארוכת – חצי מרתון. מובן שיש לצורך להתכונן לזה. בתחילה רצתי 21 ק"מ, אחר-כך 33 ק"מ.  ההתכוננות לאירוע כזה. ואני מרגישה שזה שינה לי את כל החשיבה. למדתי שצריך לדעת איך להתכוונן, לדייק את המטרות. לקבוע יעדים קצרים, להגיע ליעד. בכלל, לדעת לקראת מה אַת הולכת. כל דבר שאַת נמצאת בו, משאיר בך משהו. הוא יוצר איזה שהוא שינוי בך. וזה נוגע לכל התחומים, גם להוראה."

וכפי שמורות ותיקות עזרו לנעמי בתחילת הדרך, היא עתה, כאחת מהצוות הפדגוגי המוביל בבית הספר, מייעצת למורות החדשות, (ולעיתים גם לוותיקות): "אל תפחדו, תשחררו את הילדים, אל תהיו בפריק קונטרול. הכול בסדר. לא צריך להיות בשליטה מוחלטת על ההתנהלות של הילדים. אם ילד קם באמצע שיעור כדי לעבוד עם חבר – זה בסדר, כנראה שהוא צריך את זה. או: אפשר לצאת החוצה ללמד. לא צריך לחשוש שאחד הילדים או יותר ישתמטו. לדעתי חלק מן המורות החדשות פוחדות לאבד את השליטה."

יש לציין, שיחד עם היחס החם שלה לילדים, והחופש שלהם לפעול לפי צרכיהם בשיעור – השיעורים של נעמי מתנהלים באווירת לימודים עם הגבולות המתבקשים. בתחילת השיעור כולם יושבים סביב השולחנות, הכיתה נקייה ומסודרת, אין אף פיסת נייר זרוקה על הרצפה, וכל המכשירים מוכנים ללמידה. לומדים באווירה טובה, לא לחוצה. 

מה את אוהבת בהוראה?

"איך תגדירי מה את אוהבת בהוראה?"

על שאלה הזו עונה נעמי בהתלהבות: "אני אוהבת להיות חלק מהחיים של הילדים. אני אוהבת לעזור להם לנתב את עצמם. אני אוהבת ללמד אותם איך לשוחח אחד עם השני בכבוד, ללמוד להגיב אחד לשני. חשוב לי לטפח בהם את היכולת להגיד את מה שהם חושבים בלי לעצור את עצמם, אבל להגיד זאת בצורה מכבדת, בצורה נעימה. חשוב מאוד לגרום להם לבטא רגשות. ילדים לפעמים מאוד מאוד עצורים. צריך לאפשר להם את השיח עם חברים, וגם איתנו. חשוב ללמד אותם לשתף אחרים, וגם ללמד אותם להגיד: 'קשה לי, אני צריך שתעזור לי ב...' בדרך כלל מאוד קשה לילדים לעשות רפלקציה, משוב אישי. הרי התלמידים שלי בהם בסך הכול בני שבע ושמונה. וכשאני מלמדת אותם לבדוק את עצמם ואת יכולותיהם. אני שמחה כאשר הם מצליחים להגיד במה הם מצליחים ומה קשה להם. אני מלמדת אותם גם איך להתבטא בצורה חיובית. לדוגמא: אפשר להגיד 'בזה אני טוב ובזה אני צריך עזרה'. לא להגיד 'בזה אני רע'. אין דבר כזה רע. לדעתי, כאשר ילדים מצליחים לעשות את זה, הם הופכים לתלמידים יותר טובים. אני אוהבת, אני אוהבת באמת. אני מאוד נהנית מהעבודה המרתקת שלי." היא מסכמת, וניכר שהדברים יוצאים מתוך לבה.

עניין החוסן הנפשי שצריך להעניק לילדים חשוב מאוד לנעמי ולכל צוות ההוראה של בית ספר "ניצן", באשר רוב התלמידים בבית ספר זה מתגוררים ביישובים בעוטף עזה ובקרבת אשקלון. ומובן שהמצב הביטחוני המתדרדר לעיתים קרובות, משפיע עליהם מאוד.

ונשוב למקצוע ההוראה, שנעמי כל כך אוהבת. בכל זאת יש רגעי שבירה. ראשית כל, הדרישות מן המסגרת, גם אם הן חשובות, מעיקות ביותר. "הניירות ומילוי הטפסים." אומרת נעמי. "היום המורה צריכה נהל יומנים על כל דבר, להקליד את הכול ולדווח על הכול כל הזמן. בשלב מסוים הביורוקרטיה הזו נותנת לך הרגשה שאַת  הופכת להיות מזכירה במקום להיות מורה. אז היו רגעים שאמרתי לעצמי: 'די, אני לא ממשיכה עוד שנה.' אבל כאשר אני נכנסת בבוקר לכיתה והילדים מחייכים, הקשיים האלו נשכחים."

הקשר עם ההורים

היוזמה לרשום את נעמי לתחרות "המורה של המדינה" היתה של הורי תלמידי כיתתה. זה כבר מעיד על היחסים בינה לבינם. אגב, התופעה הזו די נדירה. על רקע תלונות של מורים על התערבות הורית בנעשה בבית הספר ובכיתה,

אומרת נעמי: "שיתוף הפעולה עם ההורים הוא הכרחי בעיני. במכללה לימדו אותנו שיש משולש: מורה-תלמיד-הורה. אבל לדעתי יש פה בעצם מעגל: המשפחה כולה והמורה."

איך יוצרים קשר טוב עם ההורים? על כך היא עונה: " החוכמה היא לעשות מלכתחילה תיאום ציפיות עם ההורים, וגם להשאיר כל הזמן דלת פתוחה. חשוב להורה השקט הזה, כאשר הוא יודע שאני נמצאת שם תמיד עבורו. אני אומרת להורים שאני זמינה עבורם ממש בכל שעה, אבל הם צריכים להפעיל שיקול דעת מתי לפנות אליי. גיליתי שעם הזמן מינון השיחות אליי הביתה יורד, והם פונים אלי ממש כאשר הם צריכים אותי. יש תמיד דיאלוג עם הורים. בקורונה, לדוגמא, התייעצתי עם ועד ההורים לגבי היקף הזמן של שיעורי הזום – הרבה מדי? מעט מדי? כולנו רוצים שלילד יהיה טוב, לכן אני וההורים צריכים לשדר על אותו גל. מאוד חשוב לי לדעת אם יש בעיות בבית." היא מוסיפה. "אם מגיעה ילדה מבית בו יש בעיות אקוטיות בין ההורים, אני לא יכולה לדרוש מהילדה הזו לשבת וללמוד. ההורים לא חייבים לפרט בפניי את הבעיות בדיוק, הם לא חייבים לשתף אותי במה שקרה. אבל צריך ליידע אותי שבבית יש תקופה קשה; ואז אני אדע להניח לילדה אם היא תגיע לא מאורגנת או בלי שיעורים. אם ההורים לא מיידעים אותי, אני עלולה להיות נוקשה עם הילד, משום שאינני יודעת את הרקע והסיבות להתנהגותו.

"אותי לא מפחידה התערבות הורית." היא מסכמת. "העמדה החינוכית שלי מאוד ברורה לי, לילדים להורים.

הבחירה

תחרות "המורה של המדינה" הוכרזה על ידי הסתדרות המורים, העיתון "ידיעות אחרונות" וגופים נוספים. ללא ידיעתה של נעמי הציע ועד ההורים הכיתתי להגיש את מועמדותה. הם פנו לכל ההורים, ואלו כתבו חוות דעת והסכימו פה אחד שהיא מתאימה לתואר זה. להלן אחת מהמלצות ההורים:

"נעמי רואה כל ילד בכיתה. היא דואגת לסביבת לימודים מתאימה ומפרה הן לתלמידים המתקשים והן לתלמידים המתקדמים, כך שכל אחד מקבל את מה שהוא זקוק לו. היא משתמשת בעזרי לימוד מגוונים בהתאם לצרכי הילדים הן בכיתה והן מחוצה לה. בנוסף נעמי משרה סביבה לימודית בעלת גבולות ברורים מחד, ומאידך מכילה רגשית, סבלנית ונעימה. נעמי מכירה כל ילדה וילד לעומק, מדברת לילדים בגובה העיניים, ועושה הרבה שימוש בהומור. כל הילדים והילדות בכיתה של נעמי מרגישים אהובים! אנחנו ההורים יודעים שהילדים שלנו נמצאים בידיים הכי טובות שיש."

מובן שגם מנהלת בית הספר, איזבל שרון, היתה בסוד העניינים, ובהמשך היא ליוותה את נעמי עד סוף התהליך – האירוע בו הוכרזו הזוכים.

הטקס – הענקת הפרס

בתחילה נרשמו לתחרות כחמשת אלפים מורים. התחיל הסינון. "בכל פעם קיבלתי מייל שעברתי שלב." היא מספרת. "היינו צריכים למלא שאלונים, עברנו ראיונות טלפוניים ואישיים, כשהמראיינים היו אנשי חינוך ועיתונות. נוסף לכך הם קיבלו כנראה חוות דעת של המנהלת וחומרים מן התיק האישי במשרד החינוך." ולאחר סדרה של סינונים נכללה נעמי בין 15 המועמדים האחרונים. מהם 12 ותיקים במסלול "המורה של המדינה" ושלושה מורים צעירים (בני ותק של עד שלוש שנים בהוראה), במסלול שנקרא "מורה מבטיח."

כל המועמדים הסופיים הוזמנו ליום צילומים, בו הכינו סרטון על כל אחד ואחד מהם. האירוע החגיגי המסיים נערך באוניברסיטת תל-אביב במעמד שר החינוך יואב קיש ומזכ"לית  משרד החינוך יפה בן-דוד. המורים הגיעו מלווים בבני משפחה, חברי צוות שלהם ונציגות של הורים ותלמידים מכיתותיהם. כל מורה עלה על הבמה וקיבל תעודה מידי תלמיד ו/או תלמידה שלו, הוקרן עליו סרטון, והכול נהנו מתוכנית אמנותית מגוונת. ואז הגיעה השעה להכריז על ששת הזוכים בתואר "המורה של המדינה."

מספרת נעמי: "יפה בן-דוד עלתה על הבמה והכריזה שהראשונה היא מורה מבית ספר 'ניצן' בקיבוץ ניצנים. כל המלווים שלי פרצו במחיאות כפיים, ורק אני עדיין לא קלטתי שמדובר בי." בסופו של דבר היא נבחרה ונכללה בין חמשת המורים  של המדינה. קשה לנעמי עדיין לקלוט את הכבוד שנפל בחלקה. היא מקבלת עשרות מיילים, הודעות בווטסאפ ובפייסבוק גם מתלמידים ותיקים, כאלו שלמדו אצלה אפילו לפני שלושים שנה. ועל כך גאוותה.

אחרי הבחירה חזרה נעמי לכיתה ב' שלה, לתלמידיה האהובים, החייכניים, וגם הם זכו להשתתף בשמחתה. היא אירגנה עבורם יום ללא לימודים – יום של משחקים ואכילת גלידה והראתה להם בווידאו קטעים מן האירוע בו נבחרה.

לסיום, עדי, תלמיד כיתה ב', מוסיף לנו תבלין חשוב שלה כמורה: "נעמי מצחיקה אותנו. היא שרה לנו שיר מצחיק. לפעמים היא מורה מצחיקה."

נעמי חיה במושב כוכב מיכאל, אליו הגיעה בגיל שש. בנה ובתה גרים לידה עם בני משפחותיהם, והיא נהנית מחמשת נכדיה. נראה לי שכדאי להעביר את תובנותיה של נעמי לכל מי שמכשיר עצמו להוראה.

דבר המנהלת

איזבל שרון מנהלת את בית ספר "ניצן" מזה 18 שנה. והנה דבריה:

"נעמי הנה דמות דומיננטית בבית הספר ולאורך השנים הייתה שותפה בגיבוש החזון ובהובלת מדיניות בית הספר. מטבע הדברים אחרי 34 שנים, צברה ידע שלא יסולא בפז, הן בפרקטיקות הוראה ובכל הכרוך בפדגוגיה איכותית. אלו לצד אישיותה המאוד מיוחדת והכובשת, הפכו אותה באופן טבעי להיות המורה של המדינה. הבחירה בנעמי כמורה של המדינה, היא אות כבוד לבית ספר ניצן כולו. היכולת של השופטים לראות את המורכבות והייחודיות בבית ספר ניצן, מהווה מעין הכרה פורמאלית באתגרים הייחודיים עמם אנחנו מתמודדים לאורך השנים. הצוות ואני ליווינו את נעמי בכל שלב ושלב בתחרות והתרגשנו בכל שלב אליו העפילה. אני מוכרחה לציין, כי לא הופתעתי כאשר כרזו בשמה ראשונה בתחרות, למן הרגע הראשון היה לי ברור, כי אין ראויה מנעמי לשאת את התואר 'המורה של המדינה'."

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1286, 8.6.2023.

* * *

יוסי אחימאיר

אסיר ציון בציון

דברי יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל, בערב השקת ספרו של ד"ר אב"א אחימאיר: "איילה בין החומות, יומן המשפט והסוהר, 1935-1934", שהתקיים במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים ביום שלישי 6.6. את הספר בן 533 עמודים ניתן לרכוש במזכירות מכון ז'בוטינסקי.

איזו סגירת מעגל מרגשת מתחוללת הערב! כאן, בתא מספר תשעה-עשר, שבו ישב שמונה-עשר חודשים כאסיר-ציון בציון, כתב אבא מדי יום ביומו את יומנו, וכאן בחצר בית הסוהר המנדטורי לשעבר, וכיום מוזיאון אסירי המחתרות, אנו מכונסים להשקתו, שש מחברות בכתב יד צפוף ובהיר, שיצאו עתה כספר רב ערך ורב כמות. זהו ביטוי מובהק לניצחון הרוח הלאומית על המשעבד הזר. לניצחון הציונות על מדכאיה.

מה לאיש רוח כד"ר אחימאיר, עיתונאי, סופר, היסטוריון – ולכלא? מה לבוגר אוניברסיטת וינה המהוללת, ולמרד נגד אימפריה נאורה, אירופאית, כבריטניה?

ובכן, זהו המאבק שפתח בו ב-1930 נגד מי שאותו כינה "הכובש הזר", למען יציאתו מארץ-ישראל והקמת המדינה היהודית, מאבק שבו היה נכון להקריב את עצמו, כשהוא קורא לנוער הלאומי ללכת בעקבותיו, להילחם, להפגין, להיות נכון לשלם על כך מחיר אישי.שאם לא כן – לא נשיג את יעודנו הלאומי. דרושה לנו ציונות מהפכנית ולא מעמדית – קבע אחימאיר – ההגשמה תעבור על גשר של ברזל ולא על גשר של נייר. על-ידי מאבק וישיבה בבתי הסוהר.

את אוצרות רוחו, את ידענותו בהיסטוריה היהודית והעולמית, בתולדות שיחרור העמים, הקדיש אפוא למאבק שפתח ב"אלביון הבוגדת", בידיעה כי רק כך, כשמלחמתם צודקת, משיגים עמים את עצמאותם מייד משעבדיהם. רק כך גם העם היהודי ישיג את חירותו.

עז ברוחו אך חלש בגופו – היה אבא. בכלא הוא לא ישב בחיבוק ידיים. הוא חורט על אבן השיש של אדן החלון בתאו את שמו, את השם בית"ר ואת צמד המלים ארץ ישראל, כמו גם את סמל המנורה. הם חקוקים לעד! אבל את עיקר זמנו מקדיש האינטלקטואל והסופר הזה, לוחם החירות, לקריאה, להתבוננות, ובעיקר – להעלאת רשמיו והגיגיו על הכתב.

הוא כבר שוחרר מחשד להסתה לרצח ארלוזורוב – והועמד שוב לדין על חברות באגודה לא חוקית, וקריאה לפעולות בלתי חוקיות. וכך נאמר עליו בפסק הדין של בית-המשפט הבריטי: "אין ספק שאתה, אב"א אחימאיר, מנהיגו של הגוף והקשר הזה. אתה, יותר מכל אלה שהועמדו זה עתה לדין לפני, גבוה משכמך ומעלה– ביכולת, בהשכלה ובחינוך. אני יכול רק להביע את צערי על כך, שלא היטבת לחשוב ולהקדיש את כישרונותיך, שאין להטיל בהם ספק, בכיוון מועיל יותר לעמך ולארצך." – כך קבע השופט בנימת פטרונות,  וגזר עליו עונש מאסר של 21 חודש ועבודת פרך.

ב-1946 ראה אור ספרו "רפורטאז'ה של בחור ישיבה", שבו חלקים מיומן הכלא, לא לפני שקטעים ממנו הוברחו ופורסמו – עוד כשאבא ישב בכלא – בעיתון התנועה הרביזיוניסטית "הירדן", בעריכת בנציון נתניהו, ובחתימת: א. אסיר-ציון. ב-1984 יצא הספר במהדורה חדשה, בהוצאה לאור של משרד הביטחון, ספריית "תרמיל", וב-1996 אף יצא בתירגום לרוסית. הספר ברוסית הושק ממש במקום זה, חצר הטיולים של ה"מרכזיה".

עתה ראה אור היומן בשלימותו – הודות לעבודתה המאומצת והאוהבת של הבת הבכורה, זאבה שלנו, הדעתנית, המסורה, שעמלה עליו – ממרום גילה ובמעט כוחותיה – במשך ארבע שנים. ערכה, הקלידה והגיהה – בעזרתה של עירית אל-על – כמה וכמה פעמים, עד שנחה דעתה.

זאבה, שנושאת כמובן את שמו של ראש בית"ר, מגן ירושלים – אשרייך שזכית לכך, שזכינו יחד איתך!  עד 120!

אב"א אחימאיר. 1932. מתוך ויקיפדיה.

היתה לי הזכות לסייע בידה של אחותי הבכורה, לעיתים תוך ויכוחים לשם שמיים, ולהפיק את הספר בזריזות, בדפוס האוזר, שמנהלו אילן האוזר מנצח על המלאכה, יחד עם המעצב יריב יוחאי, ועל כך התודה להם. הספר גדוש ומלא לא רק בתיאורי מציאות, במבט נוקב על האסירים הפליליים הערביים בעליבותם, אלא גם במחשבות, הגיגים, רעיונות, זיכרונות מכל תחנות חייו של הכותב, גם בעקבות קריאת ספרות עשירה שניתנה בהשאלה לאסיר הפוליטי, יוצא הדופן באותה עת, החבוש בתא 19.

משובצים בספר גם סיפורים מהווי הכלא, כתובים בעט של סופר עברי מחונן – ובראשם הסיפור "איילה בין החומות", שנתן לספר את שמו. החומות הלו הן חומות כלא עכו, שגם שם בילה אבא כמה פעמים.

זהו אם כן מסמך מרתק של תקופה, שנות השלושים, גלוי וחושפני, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה ציונית-היסטורית, וכמובן מבחינת היותו עדות חיה יומיומית של הווי הכלא, או במילים של הכותב: "צילום שבכתב". אין זה ספר רגיל. הוא כתוב קטעים-קטעים. קופץ מנושא לנושא. לנגד עיני הקורא עובר במהלך הקריאה שלל תיאורים ריאליסטיים-הומוריסטיים-אנושיים, מושגים, ובעיקר – טיפוסים, דמויות של אסירים פליליים, מהם מפורסמים כמו השודד מהרי שכם אבו-ג'ילדה, או סוהרים ובראשם ה"מודיר", הלא הוא מפקד הכלא, סטיל הבריטי.

בהיותו בכלא, מודיעים לאבא על הכוונה לבטל את אזרחותו. ציטוט: "על יסוד זה שהראית את עצמך בלתי נאמן לממשלת פלשתינה (א"י)." מיד קמה מחאה גדולה, חוצת מפלגות – והביטול לא יצא אל הפועל.

במאי 1935 מדווח עיתון "הירדן", כי "מפי אסירים שעזבו בזמן האחרון את בית-הסוהר נודע לנו, שהיחס לאב"א אחימאיר, המתענה בסוהר הממשלתי, הורע בהרבה בזמן האחרון. הנהלת בית-הסוהר שללה מאחימאיר את הזכות שהיתה לו, לטייל פעמיים בשבוע בחצר החיצונית והחזירה אותו לתאו."

בפולין, בנאומו בוועידת הצה"ר העולמית, בינואר 1935, אומר ז'בוטינסקי בין השאר:

"אחימאיר נעדר מתוכנו. הוא אינו שייך לסוג האנושי הממוצע. הוא מורה לנו את הלאומיות הכנה, ומקומו בין מנהיגי העם. אנו חייבים להודות לו מאוד... עם כמה מהשקפותיו אין אנו תמימי דעים, אולם לרוחו, השואף לקורבנות ולגבורה, אנו מסכימים כולנו." כזכור, כבר ב-1932, במאמרו "על אוונטוריזם", מכנה ראש בית"ר את אחימאיר: "מורנו ורבנו."

אבא יצא לחופשי ב-4 באוגוסט 1935. את פניו קיבלה משלחת של מרכז הצה"ר. קבוצת בית"ריות הגישו לו זר פרחים. "פרחים אתם מביאים לי?" – קרא לעברן – "אקדחים אנו צריכים."

לז'בוטינסקי בווארשה שיגר מברק ובו מילה אחת: "לפקודתך!" בו בערב נערך לכבודו מיפקד חגיגי של בית"ר ירושלים – לא קבוצת הכדורגל... עיתון "הירדן" הקדיש לו אותו בוקר את מאמרו הראשי: "ליבנו יפעם משמחה אין קץ לקראת שיחרורו של אדם זה, שרק דרך אחת ידע בחייו הקשים והכאובים, היא דרך של התמסרות ללא גבול והקרבה עצמית על מזבח הציונות."

אני רוצה להקדיש דברים על התמונה המפורסמת של אבא, מאחורי גדר התיל של בית הסוהר, והמופיעה בשער הספר, שאנו משיקים הערב. זוהי עדותו של העיתונאי שלום רוזנפלד תחת הכותרת "עם אב"א אחימאיר ערב פסח תרצ"ה\" שפורסמה ב"מעריב", אפריל 1987. וכך הוא מספר:

"אב"א אחימאיר, המייסד והאידאולוג של האירגון המהפכני-ציוני 'ברית הבריונים', היה בצד ז'בוטינסקי ממעצבי עולמי הרוחני בימי נעוריי. ראיתי בו גם מורה וידיד כאשר עבדנו יחד ב'המשקיף' ו'הירדן'. אדם מיוחד בעל ידע אנציקלופדי, צנוע, עדין נפש, בעל חוש הומור. לפני חמישים ושתיים שנה, בביטאון בית"ר בווארשה 'המדינה', תיארתי את פגישתי הראשונה עם אחימאיר.

"הוא – מאחורי סורג ובריח, ואני כנילווה לקבוצת ידידים ותיקים שלו, עם 'הנסיך השחור' יוסף כצנלסון בראשם, שהלכו לבקר את אחימאיר ב'מוסקוביה' בירושלים. השעה  9 בבוקר, וכבר משתרך בכניסה לבית הסוהר, ליד שער הברזל, תור ארוך של ממתינים. בצידו של השוטר הבריטי עומד ברנש, שרושם את שם האסיר שאותו רוצים לבקר. זהו אסיר ערבי שיושב עם אחימאיר בתא אחד ומיודד עימו מאוד. הוא כבר הכיר חלק מקבוצת המבקרים שלנו – ופסק בטרם הוצאנו מילה: 'אלה ­– לאחימאיר.' גלריה של טיפוסים שונים של אסירים חולפת על פנינו... ולבסוף – בקצה של הרשת, מופרד מכולם – אב"א אחימאיר, רזה מאוד, פניו צהובים, ובדקות הראשונות של הפגישה – עצבני מאוד. לאחר השיחה איתו ואחר שלקראת תום הריאיון אנו שומעים בעצתו של אחימאיר לעשות 'הקפות', דהיינו להתייצב בחוץ מחדש בתור ולהשפיע על השוטר שלא יכיר אותנו ויאפשר לנו להיכנס פעם נוספת – כש'השפעה' זו חוזרת על עצמה לא פחות משש פעמים – בא לפחות מבחינתי המקצועית, שיא הביקור: אני מנצל את ההזדמנות, כשהשוטר מסתכל לצדדים, שולף מצלמה זעירה שהברחתי במעיל, ולוחץ. הצלחתי להחביא את המצלמה בטרם ניגש השוטר לאחימאיר, אוחז בידו ומאותת בכך כי הפגישה הסתיימה."

וחותם שלום רוזנפלד את עדותו:

"צילום חשוב מזה שעשיתי במצלמה הפרימיטיבית ובמהירות הבזק אותו יום בכלא ירושלים – שהיה בבחינת סקופ ממדרגה ראשונה – לא הצלחתי עוד לעשות בחיי."

ולסיום: אנו שרויים בימים של מחלוקת פנימית קשה ומשסעת. כבר היו ימים כאלה בתולדות הציונות. למשל, לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ביוני 1933. למשל, בפרשת "אלטלנה" בקום המדינה. למשל, עם רצח ראש הממשלה רבין ב-1995.

לסטבסקי, חברו לישיבה בכלא זה – קורבן העלילה ב-1933 וחלל העלילה ב-1948 – מקדיש אבא, "הנאשם השלישי", סדרת מאמרים גדולה, תחת הכותרת "אברשה", שפורסמה בעיתון "חרות", ויצאו לאור ב-1968, שש שנים לאחר פטירתו, ככרך בסדרת כתביו, תחת הכותרת "המשפט". לספר צורפו נספחים, ביניהם מכתב גלוי למרכז מפא"י, במלאת עשור לרצח ולעלילה.

מסיים אבא את מכתבו הנרגש לראשי מפא"י: "הכריזו באופן פומבי ובלשון ברורה, כי נעשתה מצידכם שגיאה גורלית בשעת ליקוי המאורות בקיץ תרצ"ג. הכריזו על כך – ומן המצפון הציוני תגול האבן הכבדה המעיקה עליו. מצב עמנו דורש מכולנו את שכיחת החשבונות הפוליטיים בין יהודים ליהודים. היאיר מלאך השלום את נשמתכם? הנעלה בצוותא חדא להשתטח יחדיו על קברו של הקדוש חיים ארלוזורוב הי"ד ביום הזיכרון העשירי? בכם תלוי הדבר!"

קריאתו של אחימאיר למפא"י לא נענתה, אבל צריכה לשמש לנו כצו גם לימים אלה: אסור שחשבונות פוליטיים, מימין ומשמאל, יערערו את אחדות האומה.

ראו: נמצאים כאן בתי ובעלה, יחד עם בתם (הבכור הוא חייל בצבא ישראל) – היא בת רמת-גן, הוא בן עין-החורש. הוריו חברי הקיבוץ של השומר הצעיר, דבקים באמונתם. אנו חלוקים בעמדותינו הפוליטיות. הלוואי שהאחווה השוררת בין שתי משפחותינו, והוויכוחים הפוליטיים ברוח טובה בתוכנו, בעיקר איתי, יתנהלו באותו רוח מכילה וטובה גם בציבוריות הישראלית.

ממוזיאון זה, שבו ישבו לוחמי כל המחתרות, תצא הקריאה: איש באמונתו יחיה – ויחדיו נשמור, תוך ויכוח דמוקרטי ולא מתלהם, על שלום המדינה של כולנו.

יוסי אחימאיר

* * *

נעמן כהן

עומר הלפגוט-ברטוב: מקיבוץ עין החורש להכחשת שואה ותמיכה בהליכת היהודים כצאן לטבח

ההיסטוריון והסופר האמריקאי (ממוצא ישראלי, נולד בקיבוץ עין החורש), עומר הלפגוט-ברטוב, (69) הכיר לדבריו את משפחת אביו, (חנוך הלפגוט יליד פתח תקווה ששירת בחטיבה היהודית הלוחמת במלחמת העולם השנייה, השתתף במלחמת השחרור בחטיבת עציוני והיה נציג מפ"ם באוניברסיטה העברית, התיישב בקיבוץ עין החורש, עיברת את שמו לברטוב – ראשי-תיבות של שם סבו, בני רבי טוביה דב (בר). לאחר חמש שנים עזב את הקיבוץ ועבד כעיתונאי בעיתון למרחב. ב-2009 זכה לאזרחות כבוד של פתח תקווה. וב-2010 בפרס ישראל בתחום הספרות.)

לעומת זאת הוא לא הכיר את משפחת אימו יהודית שימר מבוטשאטש, לכן הוא כתב ספר ביוגראפי בדיוני של משפחתה "הפרפר והגרזן", ועכשיו הוא בא לארץ ליחצ"ן את ספרו.

"כל חיי אהבתי היסטוריה, ועד היום אני סקרן לקרוא על דברים שאני לא יודע עליהם," מספר הלפגוט-ברטוב, ומוסיף, "כיום אנשים יודעים כל כך מעט על העבר, ובגלל זה הם לא באמת מכירים גם את ההווה." (איזו אירוניה הוא מתכוון לאחרים ובעצם מאפיין במדויק את עצמו נ.כ.)

"באזור בוצ'אץ' נרצחו 60 אלף בתקופה של קצת יותר משנה. היו שם 20 שוטרים ממשטרת הביטחון הגרמנית. הם לא יכולים לרצוח לבדם אלפי בני אדם שגרים בעיירות וכפרים מרוחקים. היתה משטרת עזר אוקראינית בכל עיירה והשוטרים המקומיים היו אחראים לארגון וללוגיסטיקה, הם אלה שידעו איפה גרים יהודים, חלקם מימים ימימה – יהודים חיו באזורים האלה 400 שנה. במערב אוקראינה היו קצת יותר מ-500 אלף יהודים בזמן הפלישה הנאצית. כ-250 אלף נרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ, והיתר נורו במקום מגוריהם או בסמוך לו, אבל העיירות עצמן נותרו על תילן והחללים שנוצרו עם רצח היהודים מולאו בידי אוקראינים מהכפרים בסביבה או כאלה שהוגלו מפולין.

"לתנועה הלאומית האוקראינית היתה אג'נדה ליצור אוקראינה עצמאית נקייה מיהודים ופולנים. האם הם היו שונים מאחרים – רומנים, ליטאים, לטבים? לא בטוח. ליטא, למשל היא המקום הראשון שהגרמנים הכריזו עליו כמטוהר מיהודים והשמדת היהודים".

(קביעה מוזרה הרי אוקראינה היא סגנית אליפות העולם ברצח יהודים עוד לפני השואה. במאמר מוסגר אני חייב להעיר כי מבין עשרות בורות ההריגה שראיתי באירופה אולי אחד המזעזעים ביותר היה בור ההריגה ליד בניין בית הספר בעיירה בוטשאש).

בראיון יח"צנות לספרו מספר עומר הלפגוט-ברטוב על מעשיו ועמדותיו כאמריקאי, והוא, לא מפליא – מנתאה בכך שניצל את הביקור גם כדי להצטרף להפגנות נגד "ההפיכה המשטרית", ובחר לעשות זאת בתוך קבוצה של תומכי חד"ש.

"הדור שלי, שנולד לאחר השואה, גדל עם שתי שלילות – של הגולה ושל הנכבה," מספר על עצמו הלפגוט-ברטוב.

(מפליא שאדם המתנאה כהיסטוריון טועה כל כך. (מידע אישי) הדור שנולד לאחר השואה אכן גדל בארץ עם שלילת הגולה, אבל לא עם שלילת הנכבה, אלא עם חיוב הנכבה, שנתפשה כעונש צודק אך לא מספיק על ניסיון הערבים להשלים כהגדרתו של המופתי מוחמד אמין אל-חוסייני את מה שהיטלר לא הספיק. כפי שכתב חבר קיבוצו עין החורש, אבא קובנר: "אל רתיעה, בנים: כלבי רצח – דינם דם! וככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החירות." וכפי שנהנה קיבוץ עין החורש ובצדק מאדמות הערבים שסופחו לקיבוץ).

הכחשת שואה אנטי-ציונות והליכה כצאן לטבח

"אני, מלמד באוניברסיטת בראון סמינר על תרבות הזיכרון והקשר ההיסטורי שבין השואה והנכבה. בקורסים שלי יש בדרך כלל יותר תלמידים יהודים מאשר ערבים וחלקם לא מרגישים בנוח עם החומרים שאני מלמד. זה לא הטקסטים שהם קראו כשהלכו לסאנדיי סקול. אני אומר להם, 'אתם צריכים ללמוד דברים שאתם לא יודעים ולא דברים שאתם כן יודעים, גם אם לא נוח לכם'. זה לא הופך אותם לאנטי ציונים או ליהודים ששונאים את עצמם."

(עצם הקישור שעומר הלפגוט-ברטוב עושה בהרצאות שלו בין השואה לנכבה הוא הכחשת השואה. וזה בהחלט הופך אותם לאנטי-ציונים וליהודים בעלי שנאה עצמית כמוהו. ולמרות זאת זה לא הפך אותו כדבריו למקובל יותר ע"י שונאי ישראל. – נ.כ.)

"במשך הזמן החלה להיווצר אווירה בקרב תלמידים שמזהים עצמם כפלסטינים נגד הקורסים שאני מלמד שכאמור עוסקים בישראל ופלסטין – וזה היה חלק מאווירה אנטי-ישראלית שקיימת בחלקים מחברי הפקולטה אם כי לא באדמיניסטרציה – שמקבלת הרבה כסף מתורמים יהודים ולא רוצה לעצבן אותם. עם הזמן סולק כל החומר על ישראל מהתוכנית ללימודי המזרח התיכון שהייתי בין יוזמיה, עד כדי כך שהוצאתי את עצמי ממנה. אני מאוד ביקורתי נגד ישראל, וגם כותב על זה. אני נגד ה-BDS לא תומך בהפסקת שיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיים ותרבותיים, אבל כן תומך בחרם על אספקת נשק לישראל.

"אני לא נתקלתי באנטישמיות בבראון ואני לא חושב שרוב השיח בקמפוסים הוא אנטישמי. אבל נכון שיש יותר ויותר שיח אנטי-ישראלי. אני לא שותף לכל מה שנאמר בו, אבל שותף לחלקים גדולים ממנו וחושב שהשיח הזה משרת את האינטרסים האמיתיים של ישראל, כי ישראל מתנהלת כיום בניגוד לאינטרסים של עצמה. ישראל סובלת ממחלה קשה של אופוריה של כוח, ויש שני אופנים שבעזרתם מחלימים ממנה: או שאתה חוטף זבנג רציני, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים, או שאתה נחשף ללחץ חיצוני. אני מעדיף את האפשרות השנייה."

(רונן טל, "עמר ברטוב: 'ישראל סובלת ממחלה קשה של אופוריה של כוח,'" "אל-ארצ'י, 16.6.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-06-15/ty-article-magazine/.premium/00000188-b9a0-d1d6-a7b9-fbf5d2fa0000

יכול היה עומר הלפגוט-ברטוב להיות ישר ולהודות כי כיום אין פרנסה באוניברסיטה אמריקאית למי שאינו מזדהה עם שונאי ישראל, ובכך תלויה פרנסתו, אבל להציג עצמו כאיש מוסר וכנביא בשער זו פארסה צבועה. מכל מקום הוא עצמו יכול לישון בלילה בשקט. בניו של עומר האמריקאי (הישראלי לשעבר יליד עין החורש) הנשוי לסינית, אינם כבר ישראלים, וגם לא יהודים, הם אמריקאים-סינים. ובכך הוא חילץ אותם מהגורל היהודי שנשאר למשל לבניהם של ילידי קיבוצו כמיכאל קובנר, אלישע יוסלביץ-פורת, מיכל לרנר-סנונית, ועוד, לכן גם לא חשוב לו אם הם יילכו כצאן לטבח ללא נשק הגנה כתוצאה מלחימתו כאמריקאי למנוע מארצו לספק נשק לישראל. הרי לדידו השואה זהה לנכבה.

לכן נאמר לו: במקום להפגין בארץ עם אויבי המדינה מחד"ש, לך והפגן נגד מדיניות אמריקה מדינתך במקום מגוריך, או הפגן נגד סין מולדת בניך. השאר אותנו במנוחה.

נ.ב. המעניין הוא שגם גילת אחותו, ילידת הקיבוץ, ירדה להולנד וכפסיכולוגית פתחה זהותה החדשה הגות פסיכולוגית:

https://dutchtown.nl/emotional-journy-in-relocation/

יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר – הסתירה הגדולה – גם העלאה על נס את "התותח הקדוש" שירה על אלטלנה וגם ההסתה נגדו, ועוד על רצח ארלוזורוב

כהרגלו מדי שנה משתתף יוסף גיסינוביץ-אחימאיר בטקס ההזכרה לחללי האצ"ל של אלטלנה, שחלקם ערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, וטקס ההסתרה לחללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון למנוע את הפוטש. אך הפעם בדיווחו ניכרת סתירה גדולה.

"ראש הממשלה בנימין נתניהו בא להשתתף, כנוהגו מדי שנה בשנה, בטקס האזכרה לחללי ספינת האצ"ל אלטלנה," מסקר יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר, "אי אפשר היה שלא להבחין בקדרות מה של פני ראש הממשלה, אפוף דאגות: 'לא היה שום מקום לאלטלנה הראשונה' – אמר – 'ואין שום מקום לאלטלנה שנייה.' רמז להפגנות הבלתי פוסקות, לאיומים לדרדור המדינה לאנרכיה, כאשר כדבריו 'נחצו קווים אדומים ברגל גסה.' "נתניהו קישר בנאומו בין אז להיום, בין ריב הדמים ב-1948 לבין איומי המפגינים היום.

"עוד עלילה צפויה לעלות מן האוב, במסגרת ההסתה אז ועתה. מוזיאון הפלמ"ח עורך בסוף השבוע כנס לציון 90 שנה לפרשת ארלוזורוב. לפי כותרות ההרצאות, שוב תופנה אש כלפי המחנה הרוויזיוניסטי. למרבה הצער, עלילות ימינו זוכות לתמיכה מצד אנשים בימין לשעבר, שהוריהם היו קורבנות עלילות העבר, ושאינם מסתירים את עוינותם לביבי, אם להזכיר רק את אהוד אולמרט, ציפי לבני ולימור לבנת (בכסות אדומה!)."

(יוסי אחימאיר, כותרת בעיתון המודפס "לא לאלטלנה שנייה" (הכותרת באינטרנט: "בטקס בנחלת יצחק ראינו ראש ממשלה מודאג." מעריב 12.6.23)

https://m.maariv.co.il/journalists/Article-1014306

האם יוסף גיסינוביץ-אחימאיר אינו מבחין באירוניה ההיסטורית כיצד ע"י ההשוואה למצב הנוכחי נתניהו בעצם מעלה על נס את פעולת בן גוריון ו"התותח הקדוש" שמנע את ניסיון הפוטש של אלטלנה ואת מלחמת האזרחים שאם חלילה היתה קורית בעת שצבא הכיבוש המצרי נמצא כ-30 ק"מ מתל אביב היתה מסכנת את עצם קיום המדינה? לזכותו אומר שבניגוד לעבר השנה הוא נמנע מדברי הבלע שלו שמורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה.

ולעניין דבריו על "האש כלפי המחנה הרוויזיוניסטי בפרשת ארלוזורוב." הרי האש לא באה סתם. היא באה בצדק רב. לא בכדי נחשד אביו אבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר ברצח ארלוזורוב.

ד"ר חיים ויקטור ארלוזורוב ממנהיגי מפא"י התנועה הציונית, פעל למען הסכם הטרנספר ההעברה עם גרמניה הנאצית, הסכם שאיפשר את עליית יהודי גרמניה לארץ תוך שמירת רכושם. תוך כדי מסעו לגרמניה, נמתחה ביקורת חריפה ביותר נגדו וכנגד תוכניותיו, יריביו מימין, ובראשם ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, התנגדו להסכם והמשיכו לעודד חרם על תוצרת גרמנית. עיקר הביקורת וההסתה נגד ארלוזורוב היתה בעיתון "חזית העם" שהיה ביטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.

"חזית העם" ביטאון הארגון הרביזיוניסטי "ברית-הבריונים"-הסיקריים. נוסד ב-1931 על ידי יהושע השל, ואבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר (שעוד קודם לכן התנאה בעצמו כ"פשיסטן").

 ב-1933, שבועות אחדים לאחר שעלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, היללו עורכי "חזית העם" את הנאציזם כתנועת שחרור לאומי גרמנית, מתוך תקווה כי הדבר יעודד את המתבוללים בגרמניה לעלות לארץ-ישראל: "טרם הרע היטלר כשם שהרע סטלין לנו [...] הסוציאליסטים והדמוקרטים למיניהם סבורים שתנועת היטלר היא כולה קליפה, ואנחנו סבורים שיש בה קליפה וגם תוך. את הקליפה האנטישמית יש לזרוק, אבל לא את התוך האנטי-מרקסיסטי שבו."

חיים ארלוזורוב הותקף מעל דפי "חזית העם" מיום הופעת העיתון ועד הירצחו, וכונה בכינויים כגון "שאבעס-גוי מנדטורי" ו"יהודי חצר מתרפס". ב-16 ביוני 1933 פורסם ב"חזית העם" מאמר מאת יוחנן פוגרבינסקי תחת הכותרת "ברית סטלין-בן-גוריון-היטלר", ובו הותקף ארלוזורוב נחרצות על מסע השתדלנות שלו בגרמניה הנאצית.

פוגרבינסקי כתב: "[...] ואנו קוראים בעיתון הלופבאני המזוהם [הכוונה ל"הפועל הצעיר" שערך יצחק לופבאן] שיחה עם מיסטר ארלוזורוב [...] ובה אנו מוצאים בין שאר דברי ההבל והשטות שבהם מצטיין הינוקא האדום הזה כי לפתור את שאלת היהודים בגרמניה יוכל רק הסכם עם... היטלר וממשלתו [...] האנשים הללו [...] החליטו כרגע למכור את כבוד העם העברי, זכויותיו וביטחונו ומעמדו בכל העולם הגדול בעד בצע כסף להיטלר והנאצי"ס [...] הציבור היהודי בארץ ובחו"ל יפגוש את הברית המשולשת 'סטאלין-בן-גוריון-היטלר' בבוז ובשאט נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפני בצע כסף מכרו את כבוד עמם לעיני כל העולם הנאור למטורפים שבאנטישמיים. העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי-כבוד עמם ותורתם, יידע גם כיום להגיב על הנבלה הזאת, הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו."

שעות אחדות לאחר פרסום המאמר ב-16 ביוני 1933, נרצח ארלוזורוב, ולכן טבעי שכמה מחברי מערכת "חזית העם" ביניהם אבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר הואשמו בתכנון הרצח ובהסתה לפשע. (אבא גיסינוביץ'-אחימאיר שוחרר מאשמת השתתפות ברצח אבל מפרספקטיבה היסטורית של ימינו חבל שלא הואשם בהסתה לרצח. הסתה המסכנת עד ימינו את כל הצדדים הפוליטיים.  – נ.כ.)

לאחר שהסתיים משפט רצח ארלוזורוב הידלדלה תפוצת העיתון, והוא נקלע לבעיות כלכליות. בחודשיו האחרונים התפרסם "חזית העם" לצד היומון הרשמי של התנועה, "הירדן", בלי שהנהגת התנועה תצליח לרסנו. רק לאחר שאנשי מערכת העיתון הוצאו אל מחוץ לתנועה והגופים הרשמיים אסרו עליהם, כמה פעמים, להמשיך להוציא אותו לאור, הסכים ייבין לקבל את הדין, ובאמצע פברואר 1935 פסק העיתון מלהופיע.

https://www.the7eye.org.il/lexicon/47351

עכשיו רק תארו לעצמכם מה היה קורה אם הרוויזיוניסטים ובראשם ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, ואבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר היו מצליחים באיוולתם המוסרית והפוליטית המוחלטת למנוע את הסכם ההעברה, ובמקום כ-100 אלף יהודים שעלו לארץ מגרמניה בין 1933 ל-1939 עם רכושם, ותרמו להתעצמות היישוב – הם היו מוגזים ונשרפים בקרמטוריום ורכושם מוחרם. או אז ספק אם בכלל היה ליישוב כוח להקים מדינה.

האירוניה הגדולה של ההיסטוריה היא שדווקא הרביזיוניסט אברהם שטרן ("יאיר") הוא שהציע מאוחר יותר לנאצים לכרות ברית אידיאולוגית וצבאית.

מהו פלצ'ר?

ברשימתו המעניינת "זיכרונות מעולם הרפואה שלי. ביקור חולים הוספיטאל", של הרופא הטוב ד"ר יעקב אליהו יחזקאל עזרא זיבלי-זמיר, הוא מזכיר "פֵלצ'רים (אלונקאים בצבאותיו של סטאלין)." ("חדשות בן עזר", 1855). הגדרה לא מדויקת.

הפלצ'ר היה מרפא, חובש, מקיז דם, שם עלוקות, ספר, גלב, ועוד, בכפרי ועיירות תחום המושב במזרח אירופה. וככזה גם הגיע לארץ. הנה למשל פלצ'ר שהגיע מ"ביקור חולים" לאם המושבות פתח תקווה: "החובש, 'פלצ'ר' בלעז, שימש גם 'רופא בהמות', וטרינר. מדובר בשלמה אלינהורן, שהיה חובש בחברון ועבד בבית החולים ביקור חולים בירושלים כרופא-בית בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. בנו, ישראל יעקב, הלך בדרכו ומשנת 1885 שימש במקום בתפקיד הרוקח לאחר שאת המקצוע למד בבית המרקחת של גיסו, שהיה בעל בית המרקחת העברי הראשון ביפו."

https://petah-tikva.rishonim.org.il/colonystory/story/?itemId=17206&parent=17198

והנה גם "פלצ'רית" בין חלוצי העמק:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3957247,00.html

אגב, פרופסור אריך נסאו שבתמונה האחרונה, שלאחר ליל הבדולח נעצר בזקסנהאוזן והשתחרר ועלה לארץ בעקבות הסכם ההעברה לבית חולים העמק, יילד אותי.

השופטת שרון לארי-בבלי: "יש זכות לקוות לרצח יהודים."

נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט בדימוס אורי שהם, נזף באופן חריג בשופטת הבכירה שרון לארי-בבלי מבית משפט השלום בירושלים. השופטת הורתה לשחרר חשוד תושב מזרח ירושלים, שעודד ירי רקטה לעיר בעיצומו של מבצע "מגן וחץ" – ונימקה: "זכותו של אדם לקוות שכך יהיה (גם אם חבל)".

בהחלטה ציין הנציב: "דבריה של השופטת בדבר זכותו של אדם לקוות שיישלחו טילים מעזה, ובפרט בעת קיומה של מערכה צבאית, מעוררת אי-נוחות, בלשון המעטה. אמירה זו יכולה להתפרש באופן מוטעה, יש לומר, כמתן לגיטימציה להתבטאות שיש בה משום תמיכה בפעילות עוינת מצד האוייב כלפי מדינת ישראל ואזרחיה." הוא כתב בהחלטה: "חובת הריסון והאיפוק העצמית של שופט היא אחת החובות הבסיסיות המייחדות את מלאכת השפיטה. יש להצר על כך שחובה זו טרם הופנמה כנדרש על ידי השופטת. לאור האמור לעיל, התלונה נמצאה מוצדקת."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=799663&forum=scoops1

ואנחנו אומרים – אם השופטת שרון לארי בבלי, קובעת שיש לאדם זכות לקוות שיהודים יירצחו, למועמדים לרצח כלומר לנו יש זכות לקוות שתועף מכס השיפוט, ולזה לא צריך אפילו שום רפורמה משפטית.

מיהם הלוחמים נגד הדמוקרטיה הפלורליזם וחופש הדיבור?

עמוס שוקן, ליאוניד נבזלין, ואלוף בומשטיין-בן

עיתון "אל-ארצ'י", העיתון הערבי בעברית, החליט לאסור על כותביו להופיע בשידורי ערוץ 14 דבר שגרם לכתב העיתון האקטיביסט הפרו-איסלמי גדעון לואי (לוי), המשקף את דעת בעליו, אשר מתארח בתוכנית הפטריוטים בערוץ באופן תדיר, לבטל באופן פתאומי את הופעתו.

רק לפני מספר שבועות סולק ד"ר גדי טאוב משורות הכותבים לאחר שכתב טורי דעה ומאמרים לעיתון במשך שנים רבות. טאוב הוחרם על רקע כתיבתו בעד הרפורמה המשפטית ונגד אופן הצגתה במאמרים אחרים בעיתון.

https://rotter.net/forum/scoops1/799562.shtml

אין ספק עמוס שוקן, ליאוניד נבזלין, והעורך אלוף בומשטיין-בן הם אויבי הדמוקרטיה הפלורליזם וחופש הדיבור. אנדריי אלכנדרוביץ'-ז'דאנוב מתהפך בסיפוק והנאה בקברו. עיתון "אל ארצ'י" משקף רק את פראבדה-"האמת".

פרס בטחון ישראל לתאילנדים

העבריין החוזר עטיה אבו סבילה ניסה לשדוד ובעת ניסיון השוד התקיף קבוצת תאילנדים עובדים והמאבק ביניהם הביא למותו. בינתיים המשטרה מאשימה את התאילנדים, בית המשפט משחרר, והמשטרה מאשימה בשנית. המשטרה מבקשת את מאסר התאילנדים

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=799670&forum=scoops1

בית המשפט הורה לשחרר את 2 התאילנדים החשודים ברצח העבריין עטיה אבו סבילה:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=799615&forum=scoops1

זוהי פארסה. לא רק שיש לשחרר מיידית את התאילנדים ע"פ חוק דרומי, אלא יש להעניק לתאילנדים פרס על הצלחתם לסכל את הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים. ללא זאת הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים רק יגבר.

עוד נמשכת השושלת. חברת סימנס נגד היהודים

חברת סימנס הגרמנית סיפקה חשמל לאושוויץ והעסיקה באושוויץ מאות אלפי עובדי כפייה יהודים. ביניהם גם סימון וייל שרת הבריאות של צרפת. והנה מסתבר שסימנס ממשיכה לפעול נגד היהודים. סימנס הגרמנית הסכימה לדרישה להחרים מוצרים מישראל על מנת להוציא לפועל עסקה בשווי 360 מיליון דולר שתאפשר לה לייצר רכבות מהירות לטורקיה:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=799484&forum=scoops1

על זה (ועל כל חרם נגד ישראל) יש לומר: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא. והאוחזים בחרם בחרם יאבדו!

דן מיזוטש-מירון בגנות שמות החיבה

שנים אני מותקף על כך שאיני מכנה אנשים שאיני מכיר בשמות חיבה ילדותיים כגון: ציפי, בני, מני, בוגי, יוסי, מוסי, וכדומה. והנה מבקר הספרות האמריקאי-ישראלי, דן מיזוטש-מירון, מוחה אף הוא נגד שימוש בשמות חיבה. "במאמר-הספד" (על אברהם גבריאל יהושע) הוא כותב: "מחיתי על השימוש הקל מדי בכינוי 'בולי' שרווח לא רק בפי ידידים קרובים אלא בפי ציבור שלם שרצה לראות עצמו כאילו היה מקורב." (דן מירון, "כבר שנה", "אל ארצ'י", 9.6.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2023-06-07/ty-article-magazine/.premium/00000188-8b5d-d7d8-a9f9-bfdd52ba0000

כלומר לדידו של מיזוטש-מירון, רק לו כידיד מקורב מותר לכנות את אברהם גבריאל יהושע בשם חיבה. לכל שאר בני התמותה אסור. והוא מלין על חוצפתם להעז קרא לו בשם חיבה.

זו כמובן יהירות והתנשאות. רשאי כמובן מבקר הספרות לקרא לו באופן פרטי בכל שם חיבה שיבחר, פוצקל'ה מוצקל'ה, אבל במאמר ביקורת בעיתון יש להשתמש אך ורק בשם המלא.

הפיליסטיניזם של גונטז' וההומופוביה הערבית-מוסלמית

לעיתונאי "אל-ארצ'י" ניר גונטז' יש טור ראיונות מתחכמים שבו הוא מנסה לתפוס אנשים במילתם בראיון טלפוני פתאומי. לפעמים זה מצליח לפעמים זה נראה כנדנוד מיותר. הפעם הוא פנה לחברת הכנסת מחד"ש עאידה תומא סלימאן.

גונטז': שלום לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. כאן ניר גונטז' מ'הארץ'. מה נשמע?

סלימאן: אהלן. בסדר.

גונטז': בצניעות אני אומר, שבעיניי את מחברות הכנסת הכי חרוצות והכי פמיניסטיות בכל הכנסות שבהן את מכהנת. מדוע אתם, במפלגה שלך ובמפלגות הערביות האחרות, לא הצלחתם להגיד דבר אמפתי ומדויק בקשר לשרית אחמד שנרצחה, כפי הנראה, בהקשר לנטיותיה המיניות? מדוע אתם לא מצליחים להגיד "הומו" או "לסבית"?

סלימאן:  אני לא אדבר בשם של אף אחד. את המפלגות האחרות תצטרך לשאול. אני חושבת קודם כל שזה לא ממש מדויק, כי אין אחד בתוך הסיעה שלנו, עד כמה שידוע לי, שלא דיבר ולא גינה את הרצח של שרית.

גונטז': כן. אבל בלי להתייחס למניע ולרקע.

סלימאן: המניע נאמר בצורה הכי ברורה, שזה רצח מתועב וגם אני אמרתי את זה, ואין שום הצדקה לשום רצח.

גונטז': גם זה כללי. מה שאמרת עד עכשיו וגם מה שאמר עודה, יכול להיות גם בנוגע לרצח בגין ריב על חניה.

סלימאן: לא, לא. ברור לי, וזה צריך להיות ברור לכולם, שבעיניי לא ייתכן שיש עדיין, במצב שלנו, אנשים, נשים, גברים, שנרצחים בגלל הנטיות המיניות שלהם והבחירות שהם עשו בחיים שלהם.

גונטז': הו, סוף-סוף! אני שמח על הדברים שאמרת עד עכשיו. את כאישה, לפני היותך חברת כנסת, מקבלת כל אדם, ערבי ויהודי, כפי שהוא, בין אם הוא סטרייט ובין אם הוא הומו. מבחינתך הכול מקובל. (ניר גונטז', "'לא ייתכן שאנשים עדיין נרצחים בגלל הנטיות המיניות שלהם,' הו, סוף סוף!" "אל ארצ'י" 16.6.23).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-06-15/ty-article/.highlight/00000188-be5e-d2e6-a9ab-ffde24380000

לא ברור למה צעק הפיליסטיני (במובן בור) ניר גונטז' "הו, הו סוף סוף!" – האם הוא לא ידע שהמרואיינת שלו, עאידה תומא סלימאן, היא יוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, ולדעתה כיוונייה-נוצרייה אין כל משמעות גם למפלגתה חד"ש? אפילו איימן עודה מנהיג חד"ש, שאינו מוסלמי אלא משתייך למיעוט האחמדי, מסרב להתבטא בעד זכויות ללהט"בים, קל וחומר כל חברי הכנסת הערבים-מוסלמים. ינסה נא גונטז' לעשות ראיונות דומים עם ערבים-מוסלמים כדי שיוכל להציג את התמונה האמיתית. סביר שלא יעשה. הוא לא מחפש את האמת אלא פרנסה.

הומופוביה ערבית-מוסלמית גם באמריקה

עיירת Hamtramck במישיגן המאוכלסת בערבים-מוסלמים אסרה על הצבת דגלי גאווה בשטחים ציבוריים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=799963&forum=scoops1

הומופוביה גם אצל הדרוזים

העיתונאי עלי מוגרבי, והצלם גדעון לבארי סיקרו את הפגנה שנערכה בצומת ירכא במחאה על הירצחה של הדרוזית שרית אחמד שק'ור על רקע נטייתה המינית. פורעים שהגיעו למקום בסיום ההפגנה השחיתו את האנדרטה לזכרה ותקפו את העיתונאים. התקיפה אירעה לאחר שהמפגינים התפזרו, אז הגיעו כ-12 פורעים דרוזים מהיישובים הסמוכים כדי להשחית את האנדרטה המאולתרת במקום. רוב כוחות המשטרה שליוו את המחאה עזבו, אך ביחד עם העיתונאים עלי מוגרבי והצלם גדעון לבארי מחדשות 13, נשארו מיספר שוטרים בשתי ניידות. הפורעים שהגיעו במספר רכבים, ירדו במהירות אל הכביש והחלו בהתפרעות שכללה תלישת דגלי הגאווה שנתלו בידי הפעילים, קריעת תמונותיה של שרית ז"ל שנרצחה באותו המקום רק יממה לפני כן. הפורעים הטיחו את העציצים שהביאו הפעילים על הכביש, ודרסו אותם עם רכביהם, ועשו זאת תוך קריאות שמחה וקללות כלפי הנרצחת. מהר מאוד החלו הפורעים להתעמת עם מוגרבי ולבארי, מנעו מהם לבצע את עבודתם, איימו עליהם, שברו את מכשירו הסלולארי של מוגרבי וניסו לשבור את המצלמה של לבארי. השוטרים שנשארו במקום, עלו על הניידות ברגע שהחבורה האלימה הגיעה. ניידות אחרות הגיעו למקום רק לאחר מספר דקות, וליוו את העיתונאים הרחק מהאזור. מוגרבי נזקק לטיפול רפואי בעקבות התקיפה, ומספר שעות אחריה הגיע לחדר המיון. באופן מעורר תהיה, החליטו בערוץ 13 שלא לדווח על התקיפה, למרות שמוגרבי עלה לשידור לאחר שידור הכתבה שלו על הרצח של שרית. מהערוץ נמסר כי תלונה הוגשה במשטרה, אך סירבו להשיב מדוע אירוע התקיפה לא דווח אצלם.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=799303&forum=scoops1

הדרוזים פורעים המשטרה אינה מתערבת וערוץ 13 "השמאלני" שותק.

אהוד ברוג-ברק – מרי אזרחי, אחריי או אחריכם?

סוחר הקנאביס המולטי מיליונר, אהוד ברוג-ברק, יצא בקריאה למרי אזרחי, חסימת כבישים וצירים וסירוב לשלם מיסים.

https://www.mako.co.il/news-politics/2023_q2/Article-81262de6d65a881026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

ברוג-ברק מגדיר את בנימין מילקובסקי-נתניהו, שאותו הוא רוצה להפיל, "מנהיג חלש." עכשיו רק נותר לנו לראות אם הוא ברוג-ברק חלש או חזק? האם הוא יפסיק לשלם מיסים ויחסום כביש במסורת מפקדי צה"ל ויאמר "אחריי" – או שמא יאמר רק אחריכם. נראה אתכם קודם.

הבגידה הכפולה של אמריקה: אטום באיראן ואטום בסעודיה

מסתמן ע"פ ה"ניו יורק טיימס" שנשיא ארה"ב הנוכחי ג'וסף רובינט ביידן השליך את ישראל מתחת לכל גלגלי האוטובוס. מחד הוא יתיר לאיראן להיהפך למעצמה גרעינית ומאידך גיסא בד בבד הוא יאפשר גם לסעודיה להיהפך למעצמה גרעינית בסיוע אמריקאי. תמורת הזריקה הכפולה מתחת גלגלי האוטובוס, ישראל נדרשת על ידו להקים במרכזה מדינת טרור איסלמו-נאצית של החמאס.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800123&forum=scoops1

כמובן הכול למען "השלום".

נעמן כהן

* * *

בימת מופעי הספרות. צוותא

מצעד הפזמונים של נתן אלתרמן

על יצירתו של אלתרמן בפזמון ובשיר המולחן, יצירה שירית שאין לה מתחרה, הן בכמות ובאיכות והן בהשפעה והישרדות

בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל

שירה ומוסיקה:

 נתן סלור, (נכדו של נתן אלתרמן)

האחים והאחיות צנחני

 מעיין סלקטר שור ואורון נדיב, (בוגרי קמפוס אריסון לאמנויות, בהדרכת רותי בן דור ויניב ברוך, פסנתר: כנען לבקוביץ')

הרכב מיוחד: "המוזיקנטים של גייסות הרוח": טייסי הקרב (מיל.) תא"ל ישראל בהרב, תא"ל רליק שפיר, ד"ר יוסי שוב, ואיתם אל"מ (מיל.) מתי רביבי

השחקן יפתח קמינר

וכן: פרופ' זיוה שמיר (מחברת הספר המחקרי החדש "כלניות", על המשמעויות והסיפורים מאחורי פזמוניו של נתן אלתרמן) 

תיאטרון "צוותא", רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יום ראשון, ו' בתמוז תשפ"ג, 25 ביוני 2023 בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156 ובאתר צוותא.

המחיר 75 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד 

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

קישור לרכישת כרטיסים באתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/event/3506

* * *

השקת ספריהם של צילה דגון וד"ר משה גרנות

לרגל חודש הקריאה ושבוע הספר העברי – אירוע ספרותי בו יתארחו הסופרים צילה דגון וד"ר משה גרנות בהשקת ספריהם החדשים

הנחייה: הסופרת ד"ר דורית זילברמן מ"מ יו"ר אגודת הסופרות והסופרים

אורח: ד"ר דוד בר-עוז, מומחה לפסיכיאטריה של ילדים, נוער ומבוגרים

הסופרת צילה דגון, תושבת רמת השרון, תשוחח על ספרה

"מילים בתוך מזוודה"

הסופר ד"ר משה גרנות, יקיר רמת השרון ויקיר אגודת הסופרים, ישוחח על ספרו

"גם ג'וזף סיסקו צחק"

את האירוע תלווה הזמרת והמוסיקאית דנה בכר

האירוע יתקיים ביום שלישי, 27.6.2023 בשעה 19.30 (התכנסות וכיבוד קל)

בספרייה המרכזית, בית יד לבנים, רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

בפתח תקווה אחרת

תצלום השיר של אהוד בן עזר, הכלול בספרו "הפרי האסור" (1977) וכן בספר שיריו "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (2005) – כפי שהתפרסם במקור העברי ובתרגום האנגלי בכתב-עת או בספר דו-לשוני של מבחר מהספרות העברית, משנת 1976 לערך.  המתרגם לאנגלית הוא הרולד שימל שגם הוסיף את ההערות בשולי התרגום. בתרגום האנגלי רשום שהשיר הוא משנת 1972 אבל בשולי השיר ב"יעזרה אלוהים לפנות בוקר" רשום שהוא מחודש פברואר 1973.

* * *

לנוכח הקינות על היעלמותם של קוראי הספרים

ובמלאת 10 שנים להופעתו

אנחנו שמחים לחזור ולפרסם ספר

שגם בעוד 100 שנים יקראו אותו בהנאה:

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק ראשון

הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך-כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות-ערב –

 – כי בפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים-עתיקים של באר-שבע הישנה, הערבית, שהיתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק – נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם – נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור-צל המסעדה כבר נראתה אדמונית-למחצה ונמרצת. מכנסי-חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח'ים הבידואים להגניב מבט לעברה בליוויית קול חרחור שמשמיע הגמּל המנהיג את גמליו.

חולצתה היתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי-רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי-עור דקי-רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי-הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור.

"מי זאת?" שאלתי.

"חיימקה, מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג'ני, מלכת הנגב!"

לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי "לשמור" את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם היתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה היתה לקום העיר החדשה – זאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה, שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא-צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה.

ג'ני!

חשתי מעין פיק-פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי.

ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-בהיר, בהתרחקה משולחננו – השוויתי אותה קודם לנאקה? – עתה ניראתה בעיניי כסוסת-מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-13 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל