פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1857

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בתמוז תשפ"ג. 22.6.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָרְחוּ לִי לְחֶבְרָה. // משה (בֶּנדה) בן דוד: מה לא למדנו מהאנגלים? // יוסי אחימאיר: הגיעה עת פיוס. // איליה בר-זאב: אָדָם וְחַוָּה. // אורי הייטנר: 1. עוד מאותו דבר. 2. צרור הערות 21.6.23. // משה גרנות: על "יש מקום" מאת אדיבה גפן. // ליטמן מור [ז"ל]: צדיק אחד בסדום: הספסלים היהודיים. // אהוד בן עזר: לזיכרה של זלדה שרוני, ועל בתה השחקנית יעל שרוני לבית פֶּסִילוֹב. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // יוסף קיסטר: ממחזר שקרים ומפיץ שנאת חינם. // משה גרנות: על "יש מקום" מאת אדיבה גפן. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. יוני 2023. // חנה סמוכה מושיוב: היא והוא. חלק ג'. // נעמן כהן: השקרים על מרקס בסדרת "העברים". // מנחם רהט: קול אחר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שני: חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

*

אָרְחוּ לִי לְחֶבְרָה

קִירוֹת בֵּיתִי.

רֵעוּ לִי כִּזְרוֹעוֹת אָח  –

נָחוֹת לָבֶטַח

מִיָּמִים יָמִימָה,

קְטֹרֶת-יֵשׁוּת אַחַת,

כְּעָב זְהוּבָה,

מַפְלִיגָה, מִתַּמֶּרֶת

לְצֵל קִמְרוֹנִים

וּנְמוֹגָה בֵּינוֹת לָאֲרִיחִים;

חוֹל וָשֶׁכַח חִפּוּ

שְׁבִילִים מִסָּבִיב,

וְחַלּוֹנוֹת קְרוּעִים

רַק לַיָּם,

וּמִקְצֵה גַּג

וְעַד קָצֵהוּ

יָסֹלּוּ כּוֹכָבִים

קַשְׁתָּם קְצוּבוֹת,

וּמֵטֵיאוֹרִים בּוֹזְקִים

קוּרִים בִּיעָף מִיָּדִי

אֶל הָאֵין-סוֹף.

1932

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

מה לא למדנו מהאנגלים?

סוכניות הידיעות בארץ ובעולם בישרו לפני מיספר ימים, בחדווה מסויימת, כי שלושה מאנשי המשמר המלכותי התעלפו במהלך חזרה גנראלית לטכס, לציון יום הולדתו 'הרשמי' של המלך צארלס השלישי. שניים מהחיילים פונו מהאזור על גבי אלונקה, בעוד השלישי לווה החוצה בידי חבריו. דובר הצבא מסר כי הגורם לכך היתה הטמפרטורה, כ-30 מעלות צלזיוס, ששררה בלונדון באותה עת. אך ההסבר האמיתי נעוץ בעומס החום, שיצרו השילוב בין מזג האוויר החם, לתלבושת המסורתית שלובשים חילי המשמר מאז 1815, שנת הניצחון על נפוליאון בווטרלו, הכוללת כובע עור דב, בגובה 45.7 ס"מ השוקל כמעט קילו, טוניקה אדומה מצמר כבשים עם צאוורון גבוה, מכנסי טוויד כחולים ונעלי עור כבדות, שהכריעו את הצועדים.

לאירוע הנוכחי היו כמובן תקדימים, האחרון שבהם התרחש לפני 6 שנים, גם הוא בחודש יוני, כאשר המלכה המנוחה אליזבת השנייה ציינה את יום הולדתה ה-91 בטקס חגיגי ברחבה שלפני ארמון בקינגהם. מאות מברכים באו לחלוק כבוד למלכה, אבל את תשומת הלב התקשורתית גנבו גם אז, חמישה מאנשי המשמר המלכותי – שהתעלפו בזה אחר זה ופונו מהרחבה, בשל אותו לבוש כבד, שההצעות לשנותו נדחו פעם אחר פעם בתירוצים שונים, ובראשם... שמסורת, מדים וטכסים לא משנים.

הטכס שלשום, שעבר אגב בשלום, היווה מעין אקט סיום לחגיגות הגדולות לציון הכתרתם של צארלס השלישי וקמילה אישתו למלך ולמלכת אנגליה, שנפרסו על פני ארבעה ימים רצופים במאי האחרון.  ממשלת הוד מלכותו הקציבה 250 מיליון פאונד! שהם קצת יותר ממיליארד שקל לשם הפקת האירוע האקסטרווגנטי. פה ושם נמתחה ביקורת על הסכום המפלצתי. אבל ממשלת הצללים של הלייבור, הציבור האנגלי, התקשורת הממוסדת ואפילו הטוקבקיסטים באינטרנט, קיבלו בהבנה מנומסת בדרך כלל, את ההוצאה המופרזת הזו, למרות מצבה הכלכלי הקשה של  הממלכה המאוחדת. המתבטא ב-13.5 מיליון אנגלים החיים מתחת לקו העוני, במדינה שבה האינפלציה משתוללת, תשתיות התחבורה, המים, והאנרגיה, וכן מערכות הבריאות, החינוך, הרווחה, קורסות. מאות אלפי עובדי השירותים הציבוריים, שובתים בה חליפות לבקרים, ומשתקים את המשק במחאה על שכרם. הלירה שטרלינג משיקה בערכה לאירו, והארץ כמרקחה.

אבל באנגליה כמו באנגליה, מסורת מכבדים, ועל טכסים כהלכתם לא מוותרים. הלן גרהם, מפיקה בכירה ברשתBBC  החשובה, ציינה בראיון בפריים טיים, שמדובר  באירוע היסטורי באמת גדול, הראוי ליחס מיוחד, למרות הכול... ושיקפה את דעת הרוב. היו גם אחרים שחשבו אחרת, כמה מאות מהם הפגינו מול בנין הפרלמנט, אך רשתות התקשורת מיהרו לתייג אותם בתור מתנגדי המונרכיה, וחזרו לטפל בעיקר, טכס ההכתרה האנכרוניסטי ונטול כל חשיבות מעשית.

אנגליה אינה רק מולדת הדמוקרטיה אלא גם מולדת העיתונות הצהובה, לא חולף כמעט יום בלי שתתפרסם בה איזו שערורייה חדשה, הקשורה במישרין או בעקיפין לבית המלוכה, הפרלמנט או הממשלה. השנתיים האחרונות – במהלכן התחלפו בממלכה שלושה ראשי ממשלה, בזה אחר זה – והתפרסם הריאיון השערורייתי של הארי ומייגן עם אופרה וינפרי,  סיפקו לא מעט הזדמנויות כאלה. ואולם לרגל אירוע ההכתרה המרגש, לבשו גם הללו חג. הסאן, הסטאר, הדיילי מייל ויתר הטאבלואידים המובילים, חשו כמדומה גם הם צורך עז להתענג על הרגע, ומילאו את דפיהם בתמונות מחמיאות, של המלך והמלכה החדשים, שניכר שעברו פוטושופ.

מדהימה לא פחות היתה התלהבות קובעי דעת הקהל אצלנו בישראל, בכללם אנשי התקשורת, שיצאו בהולים על מנת ללוות את האירוע המלכותי בלונדון הרבה לפני שהחל. ואשר טירטרו את השכל במהלכו, לאורך שלושה ימים רצופים עם שעות שידור מיגעות, שלא פסחו על שום פרט אווילי הקשור אליו. מפרוטוקול הטכס, פרטי הלבוש, שמות הסוסים הרתומים לכירכרה, ועד להבלים מוחלטים ממש. כמו למשל הטענה שהמלך החדש נוהג לטפוח על עצים חדשים שניטעו ולאחל להם הצלחה. או שמאז ילדותו הוא לא זז בלי דובי, כפי שהעידה מומחית אחת לתרבות בית המלוכה הבריטי. ההתפעמות הפרובינציאלית הזו, מאירוע חסר חשיבות המתרחש באי רחוק, שהיה פעם בירה של אימפריה, עומד בסתירה מוחלטת לסכין הקצבים, שמובילי הדיעה שלנו מניפים במקביל על כל מה שקדוש ויקר אצלנו.

אין הכרח להתפעל מהדבקות האנגלית במסורות והטכסים דלעיל, אבל אפשר ללמוד מהם דבר או שניים. כמו גם מאלו של עמים בני תרבות אחרים, המבינים מה משמעות המושג Manners , ואיך הם צריכים להתנהג על מנת לכבד את עצמם, ולהעניק תוכן לחייהם המשותפים. שפירושו להתעלות מפעם לפעם מעל הקונפליקטים והשנאות, המאפיינים את המריבות הפוליטיות והעימותים החברתיים, בחיי היום יום, ולהתנהג בהתאם לקודים מוסכמים, מלאכותיים וצבועים ככל שיהיו, שיקרבו אותם לאידאל התרבות.

מה שאין כן אצלנו. כאן המגמה הפוכה לחלוטין. שונים, מגוונים, וצודקים ככל שיהיו המניעים והאינטרסים, של מנהיגי המחאה 'נגד המהפכה המשפטית', והנוהים אחריהם. ההתנהגות שהם מפגינים, הופכת אותם לקריקטורה, ומגחיכה  את האידאלים בשמם הם יוצאים לרחובות. מדהים במיוחד לראות את אלו המייצגים את שמנא וסלתא של החברה שלנו, ביניהם 'לשעברים' כמו ראשי ממשלה, שופטים עליונים, שרי בטחון ורמטכ"לים, ולצידם חתני פרס ישראל, נשיאי אוניברסיטאות, בכירי כלכלה ותקשורת בהווה, מבטאים כזו מידה של חוסר ריסון, הגובל לא אחת בנטיות אנרכיסטיות, וקריאות למלחמת אזרחים, במטרה להכניע יריבים פוליטיים. כאשר על הדרך הם מבזים ומגחיכים את כל מה שנבנה כאן בשבעים וחמש השנים האחרונות.  וגורמים לכל מי שהמדינה הזו באמת יקרה לו לחוש כאילו הוא חי בגן חיות ולא במדינה תרבותית.

לא יהיה זה מוגזם להעיר, כי בהשוואה לחשיבותם ההיסטורית והאקטואלית של יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות שלנו, מדינה שקמה מן האפר, יצרה שפה, תרבות, כלכלה, צבא יש מאין, והגשימה חלום בן אלפי שנים – הכתרתו של המלך צארלס השלישי יכולה להיחשב לכל היותר כנוסטלגיה לשמה. ועדין ארבעת ימי חגיגות ההכתרה של הינוקה בן ה-74 למלך אנגליה, נדמו כסיפור מן האגדות, ולא כאירוע המתרחש במדינה מערבית באלף השלישי.

מה שאין כן האירועים הממלכתיים אצלנו, שעוררו לא מעט דפיקות לב, קודם שנסתיימו. לאושרנו עם פחות הפרעות מן המצופה, בחודש שעבר. זאת למרות  האהדה התקשורתית הבלתי מסוייגת למובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שאיימו להשבית את ימי המועד הללו מיספר שבועות לפני. והיעדר גינויי מפורש וחד משמעי מפי מובילי מחאת קפלן, חסרי האחריות, שייחלו לכך בקוצר רוח תוך כדי.

האיומים לפוצץ את טכסי הזיכרון בבתי העלמין, שפתחו את כל מהדורות החדשות, לא התממשו ברובם. למרות נוכחות מרשימה של צוותי טלוויזיה, שארבו בציפייה דרוכה לאתר כל פרובוקציה מזדמנת, ולהביאה מיד לידיעת הציבור. הצעת 'שרת הטכסים' מירי רגב להרחיב את היוזמה הברוכה של ח"כ חילי טרופר, ולהשאיר מחוץ למחלוקת, את כל הטכסים הלאומיים, נתקלו בתגובה הולמת מצד ראש האופוזיציה לפיד, שהכריז כי הוא לא מתכוון להעמיד פנים "...שאנחנו חוגגים יחד ושהכול בסדר..." מה שהמריץ את תומכיו הנלהבים, לארגן טכס הדלקת משואות אלטרנטיבי בקפלן. שלפי אחת ההערכות השתתפו בו קרוב ל-30,000 חוגגים.

משכשלו המאמצים לבזות עד תום את שלושת הטכסים החשובים הללו בישראל, דילגה המחאה לטכסים וסמלים אחרים מעבר לאוקיינוס. ובראשם מצעד התמיכה המסורתי והגדול בישראל. המתקיים מאז שנת 1965 בשדרה החמישית בניו-יורק. בהשתתפות  למעלה מ-40 אלף איש וקבוצות מ-200 ארגונים שונים: יהודים ושאינם יהודים, פוליטיקאים מימין ומשמאל, חברי קונגרס, ראשי ערים ונכבדים נוספים. לצורך זה המריאה לחו"ל משלחת מלאכי רעים, שמנתה כמה עשרות מפגינים רעשנים, נושאי שלטים 'בעד הדמוקרטיה', כדי להעביר לחוגגים את מסרי מחאת קפלן בגרסה אמריקנית.

סרן (מיל') רוי גורדון, שהשתתף בה, הסביר בשיחה בתוכנית "שבע תשע" ב-103FM, כי הצורך במחאה כזו, מהווה מבחינתו תגובה לבעיות הבינ"ל, שממשלת ישראל מייצרת. לא פחות ולא יותר.

עוד קודם לכך, שיבשו חבריו אירועים רשמיים ברחבי העולם, וביזו שרים וחברי כנסת (המהווים בתורם סמלי שלטון בחו"ל)  שהוזמנו לנאום בהם, בשיעור ועוצמה שלא נודעו כמותם בתולדות מדינת ישראל. לאלה אפשר להוסיף מעשים חסרי טעם אחרים, כמו גניבת טנק מאתר ההנצחה בתל-סאקי שברמת הגולן. השחתת אבן דרך במחלף לציון  שמו של אבי רוה"מ הפרופ' בן ציון נתניהו בצפון ירושלים. ועוד...

הפילוסוף היהודי ארנסט קסירר, טען בספרו 'מסה על האדם', כי מותר האדם על הבהמה, מתבטא ביכולתו ליצור סמלים, המעצבים את עולמו הפנימי והחיצוני. בן אנוש לדבריו הוא Homo Symbolicus בעל חיים היוצר סמלים. שאותם הוא קובע במרחב – באמצעות מבנים, אנדרטאות, פסלים וכיוצ"ב. או בזמן – באמצעות טכסים, ימי מועד וזיכרון, אירועים אמנותיים ודומיהם. אלו גם אלו, מאפשרים לו לייצר שותפות של מחשבה, הרגשה ופעולה, המעצבים את חיי הנפש, החברה והמדינה שלו. בלעדיהם אין האדם יכול למצוא את עצמו להכיר את ייחודו, להזדהות ולהתבדל מאחרים.

סוציולוגים נוטים להדגיש במיוחד את חשיבות הטכסים, ימי הזיכרון והחגים, המכוננים את מה שגאורג זימל כינה בשם חברתיות חגיגית. המורגשת בחיי היום-יום של האזרח, יוצרת קישור בין המרחב הפרטי לבין המרחב הציבורי והחברה הכללית.

כאשר החברה הישראלית למשל, מגבילה את ההתנהגות ברשות הרבים, בערב יום השואה ויום הזיכרון, סוגרת מסעדות ובתי קולנוע, עומדת דום בזמן הצפירה, צופה בטכס הדלקת המשואות, או שובתת מעבודה ביום העצמאות, היא מבדילה את הזמן שלה מהזמן של אחרים. ומגבשת בעת ובעונה אחת פרקטיקות תרבותיות משותפות, וזהות נפרדת היוצרת דבק מלכד.

מדינות בעלות מורשת תרבותית מפותחת, מודעות לחשיבותם של סמלים, טכסים, ימי חג ומועד שנועדו ליצירת הביחד הזה, ומטפחות אותם. גם ואפילו בעיקר בעידן הפוסטמודרני הנוכחי, שנטש זה מכבר את האידאולוגיה הלאומית, ואת ההתלהבות מרעיון מדינת הלאום, הנתונה לסכנת התפרקות. מדינת ישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו, בהשוואה למדינות מערביות אחרות. גם בה, התערערו מאוד מוקדי הכוח השלטוניים, ככל שפחתו הסיכונים הקיומיים מצד שכנותיה במרחב. גם בה הובילו ההתמקדות בזכויות הפרט, המיעוט, והעדפת ארגוני החברה האזרחית על פני מנגנוני המדינה – לטשטוש המכנה המשותף והאינטרס הלאומי. גם אצלנו הובילו תהליכי הפרטה כלכלית ותרבותית חסרי רסן, לצמיחת קפיטליזם חזירי, וצורך בסיפוק מיידי, אשר שינו לבלי הכר את פני החברה והמדינה בעשורים האחרונים. את מה שנקרע לגזרים אי אפשר כמובן להדביק מחדש, אך ברור כי ערעור נוסף של דפוסי הביחד, המגולמים בסמלים, הטכסים, ימי החג והמועד, באופן שאנו חווים בחודשים האחרונים, שומט את הקרקע תחת הסיכוי להמשיך להתקדם בנתיבות החיים האישיים, החברתיים והמדיניים, שאותם ידענו בעבר.

מסורת יכולה אכן להשפיל, אך בכוחה גם להגן ולרומם. טכס, סמל ויום חג יכולים להראות מגוחכים, כאשר בוחנים אותם מנקודת מבט מדעית או אתנולוגית. אך גם לשמח ולעורר התלהבות אמיתית, באמצעות עולם הדימויים הפורח והרגשות שהם מעוררים. מיותר לציין כי מעגל ימי המועד הלאומיים, כרוך בריטואלים בעלי אופי דרמטי, המבויימים לא אחת באופן מנופח ואנכרוניסטי, שלעיתים קרובות נס ליחם. ולצד זה אפשר להבין את כובד הראש המוגזם המוקדש לכך, כאשר מבינים כי הוא נועד להבליט, ולו למראית עין, את הקשר בל יינתק, בין מרכיביה השונים של הקורפורציה המדינית, המסוכסכים ביניהם תדיר בכל יתר ימות השנה. ואת חשיבות השילטון המקיים את הסדר החברתי, ומונע פרימה של השתי וערב האנושי.

מאבקים פנימיים הם לחם חוקה של כל חברה, והכרח לשכך אותם, על מנת שהיא לא תקרע לגזרים. קביעת מתכונת של התנהגות טכסית ברשות הרבים במצבים שונים של שמחה ואבל, מצוקה או צרה, היא אחת הדרכים העיקריות העומדות בפני המדינה לצורך זה. מלבד כל זה, נועד לריטואל הטכסי גם תפקיד נוסף, שאין להקל בו ראש, לקשט את החיים. לזנוח לרגע את השיגרה, ואת פגימותה של מציאות חד גונית הנעדרת אשליות, ששולטים בה פחד, אכזבות, צער וחולי, ולהוסיף לה משב רוח מרענן שירומם את הקיים. מבט אל טכסים, כמו טכס ההכתרה של המלך צארלס השלישי, יכול לספק לנו דוגמא נאה, לאופן שבו מדינה בת אלף שנה משכילה לעשות זאת.

ייתכן שצודקים אלו שטוענים, כי סילקנו את הבריטים קצת מוקדם מדי. אם היו נשארים יותר ייתכן שהיינו לומדים מהם לא רק מה היא דמוקרטיה, אלא גם כיצד שומרים עליה ומכבדים אותה, באמצעות סמלים מלכדים. דבר אחד ודאי לא יכול היה לקרות כאן אילו נשארו, והוא שהאליטות שלנו היו מאבדות כליל את הכיוון והדרך. ובמקום לחשוב באופן ממלכתי, להפעיל שיקול דעת ציבורי רחב, לטפח מידות  תרבותיות כמו סובלנות, איפוק ואחריות, ולהגן על חירויות ואינטרסים (שאינם בהכרח שלהם), נרתמו במלא המרץ לזרוע שנאה ופירוד ולחלל את כל מה שיקר לנו.

מפקד חיל האוויר האגדי האלוף בני פלד, טען שיש עיוות חמור בין הישות האמיתית של ישראל לבין התדמית שלה כמדינה. ושכאשר הוא בוחן את התהליכים והנורמות, שעל פיהם מתנהלים חיינו הפרטיים והציבוריים, הוא מוצא כי היישות הזו הקרויה מדינת ישראל אינה אלא שטייטל. המתקיים, עם כל הטריקים והשטיקים של יהודי הגלות, וללא שמץ של כבוד עצמי, בתפאורה של מדינה. לנוכח מה שמתרחש כאן בזמן האחרון... ייתכן שצדק.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

יוסי אחימאיר

הגיעה עת פיוס

ביום שישי "שמתי נפשי בכפי," כך ממש חשתי בבואי לבית הפלמ"ח ברמת אביב. אורח חריג באירוע-זיכרון שהתקיים בגוב האריות של המורשת הפלמ"חית. שוב התפעלתי מן המבנה הכה-מרשים, שמשמר מורשת של לוחמים, שאין ערעור על תרומתם להקמת המדינה ולכינון צה"ל. ממש להתקנא. כבר הייתי כאן באירוע כלשהו בעבר – כשם שהאלוף שייקה גביש, יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, "שם נפשו בכפו" לפני כחמש-עשרה שנה וכף רגלו דרכה לראשונה בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב.

בני משפחה, אנשים כסופי שיער, חלקם נשען על מקלות הליכה, או הליכונים, נעזרים בסייענות, באו להעלות זיכרו של אב, סב, מנהיג, שנרצח ביום שישי לפני 90 שנה בדיוק. לבד מהבן שהיה בן 3 בהירצח אביו, איש מהנוכחים לא הכיר את חיים ארלוזורוב באופן אישי. רבים מהם גדלו על משנתו, וגם על מורשת ההסתה לפני הרצח ולאחריו.

באתי להאזין לדברי המרצים על מנהיג סוציאליסטי, כוכב עולה בשמי הציונות הפועלית, וגם יריב פוליטי לתנועת ז'בוטינסקי, שנרצח בידי שני ערבים בערב חשוך על שפת הים בתל-אביב. למרות שנכדתו דיברה בכאב, ש"כולם זוכרים איך סבא מת, לא איך הוא חי," אכן שמו של ארלוזורוב קשור קודם כל בקיצו הטראגי. היא והדוברים האחרים נזהרו מלחזור באופן ישיר על העלילה נגד הרביזיוניסטים, אבל הירבו לדבר על ההסתה נגדו, שכדברי הנכדה "על כך שילם בחייו."

יש המנסים לשלב את פרשת הרצח הנורא מלפני 90 שנה, כמו את פרשת "אלטלנה" מלפני 75 שנה – באירועי הימים האלה. תוך עיוות העובדות, מנסים הללו להכתים את הימין ההיסטורי, כמו לקעקע את שלטון הימין כיום. אז בעלילת כזב, במשפט, והיום בהפגנות, בקריאות למרי אזרחי, באיומים לחסום את דרכי המדינה, באי תשלום מיסים ושאר "רעיונות" חסרי אחריות. לשם כך גם זומן לאירוע מרדכי קרמניצר, שדיבר בנאום משעמם על "מילים יכולות להרוג" והאשים במעמד זה, כפי שהוא נוהג תדיר בפרשנויותיו ב"הארץ", את הממשלה ב"הפיכה משטרית, בהנדסת תודעת הדמוקרטיה והציונות."

באתי בחשש גדול ויצאתי יחסית רגוע. אמנם נאמרו שם דברים מוטים, כגון: "ז'בוטינסקי הסית לאלימות," קרא במאמרו "לשבור את ההסתדרות," ולא היא. הוא קרא לשבור את מונופול ההסתדרות. מאיר חזן הציג את חילופי הדברים הקשים שהיו בימים שקדמו לרצח ולאחריו בין השמאל לימין.  "מי רצח והאם היה זה רצח פוליטי? – אין לכך מענה עד היום." היתה כדבריו "הסתה הדדית בין שני המחנות גם לאחר הרצח." הדוברים העלו על נס את הסכם ההעברה, שקידם ארלוזורוב עם הנאצים שזה רק עלו לשלטון בברלין. זו היתה דילמה אמיתית וקשה: האם לנסות להציל יהודים ורכושם בתמורה למימון מכונת המלחמה הנאצית, או להחרים לחלוטין את הנאצים, שזממם היה ברור לז'בוטינסקי ולאחימאיר? זה היה הרקע, בעקבות הרצח הפלילי, אפילו המקרי, להעמקת הקרע בין המחנות.

אביבה חלמיש ניתחה את המכתב המפורסם מ-1932, שהיה חסוי עד 1949, ששיגר ארלוזורוב לווייצמן, בו הביע אכזבתו מהבריטים. לכן העלה את הרעיון להנהיג "שלטון מהפכני" יהודי בארץ, כי "אין להגשים את הציונות ללא רוב יהודי מאורגן." השימוש בכוח היה הכרח מבחינתו, וכדבריו: "לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות." היא הדגישה: "בפעם הראשונה מנהיג ציוני בתפקיד בכיר מגיע למסקנה כי יש לכונן שלטון יהודי – עוד לפני יצירת התשתית הדמוגרפית וההתיישבותית."

"שלטון מהפכני"? – כמה תאם רעיון זה את דעתם של יריביו הקיצוניים ביותר של ארלוזורוב, שדרשו מהפכנות ציונית ולא מהפכנות מעמדית. ויש האומרים, כי אלמלא נרצח ארלוזורוב, יריבו במפא"י של דוד בן-גוריון, הוא היה ראש הממשלה הראשון. ואני מוסיף השערה משלי: אולי היה מוצא שפה משותפת יותר עם החוגים המקסימליסטיים ברביזיוניזם ומשתף עימם פעולה במאבק נגד השלטון הזר הבריטי?

בפתח האירוע בירכו הנוכחים את הבן שאול ארלוזורוב, המתקרב לגיל 93, אשר קם והודה לקהל. הוא לא ראה אותי. בכל הזדמנות כשדנים בפרשה, ומזמינים את שנינו לשאת דברים, משתי נקודות המבט של הבנים, נוטש האיש את האולם, כדי לא להיות בחברת בנו של "המסית לרצח," כדבריו.

גם אחותי מתקרבת לאותו גיל. בן הנרצח בגופו ובת הנרצח בנפשו, ילידי 1930. ואני שואל את שאול וצאצאיו: מה כל-כך חשוב לכם לדבוק באדיקות בעלילת הדם? כעבור תשעים שנה, האם לא הגיעה השעה, כדברי אבי ב-1943, להעלות יחדיו, שאול וזאבה, וכל בני משפחותינו, אל קברו של הנרצח הדגול – ולהתפייס? כמה משמעות תהיה לאקט כזה בימינו אלה, שמזכירים את שנות השלושים, למנוע שוב הידרדרותנו אל סף מלחמת אחים.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

* * *

איליה בר-זאב

אָדָם וְחַוָּה

אָמְנָם יוֹם חֲמִישִׁי הַיוֹם וְרַק מָחָר, לְאַחַר סִיּוּם הַבְּרִיאָה,

נִפָּגֵשׁ גּוּף אֶל גּוּף.

קוֹל לָחַשׁ: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ ..."*

וְחִישׁ חָתַךְ בִּי,

הֶעְלִים אַחַת מִצַּלְעוֹתַי וּפִסֵּל אִשָּׁה...

וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה."**

נחל חוה. ויקיפדיה.

בְּנַחַל חַוָּה*** אֲנִי בְּמִרְדָּף אַחֲרֵי צִלֵּךְ, מִתְפַּתֵּל בֵּין מְצוּקִים

כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ תַּחֲלוּאֵי רָעָב –

תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ שֶׁהִיא צְדָדִית וּפוֹגַעַת בִּי לְעָזְבֵךְ.

מֵאָז וּמֵעוֹלָם סֶלַע כָּבֵד מַפְרִיד בֵּינֵינוּ, וַהֲרַי אַתְּ

מַשַּׁב רוּחַ

וּבָאת מִמִּישׁוֹר הָרוּחוֹת לִסְעֹר בִּי.

* בראשית ב' י"ח. 

**בראשית ב' כ"א.

*** נחל צמא, שמורת מצוק הצינים, נחל חווה, גֵבי חווה, סדקי חווה.

* * *

אורי הייטנר

1. עוד מאותו דבר

מיד בתום ההצהרה לתקשורת, שבה הציג יריב לוין את תוכניתו הרדיקלית, שאותה הגדיר "פעימה ראשונה מתוך ארבע," התיישבתי ליד המחשב וכתבתי את המאמר "מהפכה משטרית", שפרסמתי מעל במה זו. לא ידעתי באותו רגע, שעוד רבים אחרים, שכפי שלא היו מתואמים איתי, גם לא היו מתואמים אלה עם אלה, העניקו ל"רפורמה" את ההגדרה הזאת. זה קרה, כי היא באמת מהפכה משטרית. אגב, יש הבדל משמעותי בין ההגדרה הזו להגדרה "הפיכה משטרית", שגם היא מושמעת בהקשר זה, שלא בצדק. הפיכה פירושה תפיסת השלטון בכוח, וזה לא המקרה.

מרגע ששמעתי את התוכנית, התנגדתי לה בכל יישותי. אמנם יש לי ביקורת רבה על מערכת המשפט (כמובן שלא השטויות כמו קונספירציות "תפירת התיקים", שהם רציניים כמו הטענה שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר ושהרבי מלובביץ' חי), אך הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש. המהפכה המשטרית, שמכפיפה, למעשה, את המערכת המשפטית לממשלה, השולטת בפועל גם ברשות המחוקקת, היא עריפת הראש.

לכן, אני שותף למאבק מראשיתו, השתתפתי בהפגנות, נאמתי בהפגנות. יש הרבה יופי במאבק הזה; בכך שמאות אלפי אזרחים שאכפת להם, שכואב להם, יוצאים שבוע אחר שבוע, חמושים בדגל הלאום, נחושים להיאבק נגד פגיעה ברוחה של מדינת ישראל, שנאבקים על ציפור נפשם.

עם זאת, יש הרבה מאוד דברים במאבק שאיני אוהב, בלשון המעטה, ואם לוותר על לשון ההמעטה, יש הרבה דברים במאבק שאני סולד מהם. החמור מכל הוא האיום בסרבנות, שפירושו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה ופגיעה בביטחון המדינה. הסרבנות (שלא היתה, אך היה איום חסר תקדים בסרבנות המונית) מסוכנת לדמוקרטיה לא פחות מהמהפכה המשטרית, ופגיעה בדמוקרטיה במאבק על הדמוקרטיה מקעקעת את צדקת המאבק.

אני סולד מהוצאת כספים מן המדינה או איום בהוצאת כספים, מצד חברות היי-טק. אני סולד מהדיבורים על מרי אזרחי והאיומים במרי אזרחי והקריאה להפרת חוק. אני סולד מהפרעה לטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולטקסים הממלכתיים של יום העצמאות. אני סולד מהפגנות נגד בעת מצעד ההצדעה לישראל בניו-יורק ובכלל מהפגנות ומחאות בחו"ל. ואני לא רק סולד אלא אף מזועזע ממסע סתימת הפיות באמצעות רדיפה אישית אחרי שרים וח"כים ליד בתיהם ובכל מקום שאליו הם נוסעים והפרעה לנאומיהם לא בקריאת ביניים אלא בהפרעה ממושכת כדי לא לאפשר להם לנאום. (והעובדה שממשלה מצוינת נפלה בשל התנהגות דומה ואף גסה ומכוערת ממנה, כלפי ח"כים כמו עידית סילמן, ולא מתוך איזו אידיאולוגיה זולת הדה-לגיטימציה לכך שאדם שאינו נתניהו יהיה ראש הממשלה, אינה מצדיקה חזרה על אותה דרך קלוקלת).

הצדדים השליליים במחאה לא ישנו את דעתי נגד המהפכה המשטרית, אך התנגדותי למהפכה לא תגרום לי לאתרג מעשים ודיבורים שאני שולל מכל וכל. וכאשר אני מדבר עם אנשים מרכזיים במאבק ומשמיע את ביקורתי, אני שומע מהם כמה אני תמים ושאיני מבין במאבקים ציבוריים...

אולי אני תמים, אך אני בוגר אחד המאבקים הציבוריים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה, אולי המצליח ביותר – המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות התשעים של המאה שעברה; מאבק "העם עם הגולן". זכיתי להימנות עם הנהגת המאבק ולשרת בו כדובר ועד יישובי הגולן. וממרחק הזמן ולנוכח מאבקים ציבוריים אחרים ובהם המאבק הנוכחי, אני יותר ויותר גאה באופן שבו הובלנו את המאבק; בכושר האיפוק, בעצבי הברזל, במשמעת העצמית ובהתמדה והנחישות, לנהל מאבק במשך 9 שנים, תוך מחויבות מוחלטת לדמוקרטיה ולשלטון החוק.

"זה לא אותו דבר," אומרים לי, והאמירה המתנשאת הזו מקוממת. זה לא אותו הדבר? גם אז, כמו היום, זהו מאבק על ציפור הנפש. יתר על כן, המאבק שלנו אמנם היה ארצי, אך מבחינתנו, מוביליו, לא הייתה זו רק ציפור הנפש, אלא ציפור הנפש שהביאה אותנו להגשמה הלכה למעשה של אמונתנו בבניין חיינו כאן בגולן. ונסיגה מהגולן, אילו קרתה חלילה, לא היתה רק פגיעה בציפור נפשנו, אלא גם חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ובמאבק הזה, שהיה מאבק של לחיות או לחדול, הכפפנו את עצמנו לכללים מחמירים, תוך משמעת קשוחה: המאבק יהיה על פי חוק, תוך שמירה על כללי הדמוקרטיה, ללא אלימות וללא איום באלימות. אני זוכר מילה שחזרנו עליה תמיד: מכובד. אנו מנהלים מאבק מכובד. וידענו לבלום גורמים קיצוניים שניסו לגרור אותנו למאבק מסוג אחר.

למה נהגנו כך? ראשית, כי כאלה אנחנו. דמוקרטים, ממלכתיים, שומרי חוק. שנית, כי האמנו שזו הדרך הראויה להיאבק. ושלישית, האמנו שזאת הדרך לנצח.

ידענו שהציבור מתחלק למי שיתמכו בנו בכל מקרה, למי שיתנגדו לנו בכל מקרה ולמי שבאמצע. התמקדנו במי שבאמצע. שאלנו את עצמנו – האם אדם שמתלבט, ואנו נחסום לו את הכביש בדרכו מהעבודה הביתה, הפגיעה בו תגרום לו לתמוך בנו יותר או פחות? בתחילת המאבק הפגנו פעם אחת ליד בתיהם של רבין ופרס ברמת אביב. בישיבת ההנהלה לאחר מכן שאלנו את עצמנו האם ההפרעה לשכניהם תועיל לנו או תזיק לנו? התשובה ברורה, ומאז הקפדנו לא להפגין ליד בתים פרטיים. המגבלות שבהן הגבלנו את עצמנו, חייבו אותנו להיות יצירתיים יותר. קל להיכנס לתקשורת כאשר חוסמים כביש מרכזי. איך להיכנס לתקשורת כשאנו נמנעים מכך? עובדה, הצלחנו בגדול. בשביתת הרעב בגמלא, במסע הטרקטורים מגמלא לירושלים, במיצג הגולן הנודד וכד'. בתגובות חכמות ומתוחכמות ששודרו כמעט מדי יום. ביצירת מצב שבו כל ילד בישראל יודע לדקלם על פה את נאומו של רבין "מי שיעלה על הדעת לרדת מהגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל." בכך שבמשך שנים, מדי שבוע, עמדו אנשים בשקט ובסדר מופתי עם שלטי "העם עם הגולן" בכל צומת בארץ. ובכך שכמעט כל רכב בארץ נשא על שמשתו את הסטיקר שלנו ועשרות אלפי אזרחים תלו את השלטים שלנו על מרפסת ביתם. באחת מישיבות הנהלת הוועד, אמר אחד החברים בביקורתיות: "הרכבת דוהרת מולנו בכל הכוח ואנחנו מנסים לעצור אותה בסטיקרים." כן, עצרנו אותה בסטיקרים.

באחד הימים יצר איתנו קשר אדם ששמו חמי בן-נון וביקש להציג לנו דרך חלופית למאבק. לקראת הפגישה הוא שלח לנו ספר שכתב, שנקרא: "מרי אזרחי". איני בטוח אם הוא אפילו תמך במאבקנו. הוא פשוט תמך בכל לבו ברעיון של מרי אזרחי, של "התנגדות אזרחית בלתי אלימה," כדרך המוסרית למאבק דמוקרטי. ההרצאה היתה מרתקת וגם הספר. האזנו לו ברוב קשב, אך תגובתנו המנומסת הייתה: לא בבית ספרנו.

כאמור, נדרשו עצבי ברזל כדי לעמוד בכללים הללו לאורך מאבק ארוך כל כך. אבל תמיד הזכרנו לעצמנו, שעלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים או לריב עם השומר. היצר, הכעס, הזעם, העלבון, התסכול דחפו אותנו לריב עם השומר. אך האחריות הלאומית, המחויבות לדמוקרטיה והאמונה שזו הדרך הנכונה לנצח, גברו. וכך, אכלנו את הענבים ועד היום אזרחי ישראל נהנים מן היין שאנו מפיקים מענבי הגולן. זו הדרך. זו היה הדרך הנכונה אז וזו הדרך הנכונה עכשיו. ואני גאה בה. 

[אהוד: אתה אומר "מהפכה משטרית" – אל תיתמם! שונאי נתניהו מפגינים תחת דגל של התנגדות ל"הפיכה משטרית", הפיכה שכידוע מושגת באלימות, "הפיכות" מתרחשות במשטרים של מדינות בדרום-אמריקה או במדינות ערב, לא בישראל הדמוקרטית! – ואילו אתה בדבריך שותף מלא לניסיונות "הפיכה" אנטי דמוקרטית של מפגינים מוסתים ומסיתים, ממשיכי ה"בלפוריאדה", שאינם מקבלים את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות ושואפים לשנותן באלימות ובדרך של "הפיכה"!

והאם איכפת לכם בכלל מה קורה כאן במקביל? – מלחמה שאינה נפסקת, ממש אינתיפאדה שלישית, עם נרצחים מצידנו (ותוספת קולות לבן גביר!) – כוחות הביטחון שלנו נלחמים בטרור בג'נין ובשכם ובמקומות אחרים – ואילו אתם נלחמים בתוך "הקו הירוק" נגד משטרת ישראל – משטרה שרבים העוזבים אותה מהמצטרפים החדשים אליה, בגלל העומס – עומס הפשיעה, עומס הלוחמה בטרור בתוך ישראל, ועומס ההתשה שאתם מתישים את השוטרים בהפגנותיכם הפרועות ובשאיפתכם לחולל פרובוקציות פוטוגניות נגדם יד אחת עם התקשורת האנטי-ביבית!]

2. צרור הערות 21.6.23

* לחסל את תשתית הטרור בצפון השומרון – מבצע "חומת מגן" שינה באופן דרמטי את משוואת אוסלו. מאז ביצוע הסכם אוסלו ועד המבצע צה"ל לא פעל בשטחי הרש"פ. הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הטרור התעצם. ערפאת הקים תשתית טרור רצחנית. למעלה מאלף ישראלים נרצחו במתקפות טרור רצחניות, שכללו פיגועים רבי נפגעים באוטובוסים, מסעדות ומרכזים מסחריים. במבצע "חומת מגן" צה"ל ריסק את תשתית הטרור ומאז ועד היום יש לצה"ל ולכוחות הביטחון חופש פעולה בשטחים אלה. צה"ל מנהל מלחמה מתמדת בטרור. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים ובזכות הפעילות של צה"ל ניצלים חייהם של מאות ישראלים בשנה ואלפים רבים לאורך עשרים השנים הללו. בולט ההבדל בין שטחי יו"ש שבהם צה"ל ערך את מבצע "חומת מגן" והוא פועל באופן שוטף בשטח לבין רצועת עזה, שבה בוטל ברגע האחרון המבצע וצה"ל אינו פועל בשטח. ברצועת עזה קמה תשתית רקטות אדירה, המונה עשרות אלפי רקטות, ומכסה את כל שטח מדינת ישראל. מיהודה ושומרון טרם נורתה רקטה אחת לעבר ישראל. זה לא כיוון שהם אינם רוצים, אלא כיוון שאינם יכולים.

ובכל זאת, בצפון השומרון בכלל ובאזור ג'נין בפרט נוצרה תשתית טרור, שיצאו ממנה פיגועים קטלניים, שהטבח בעלי הוא האחרון שבהם, ושלשום ראינו את יכולתה לפגוע בחיילי צה"ל. את התשתית הזאת עלינו לפרק עתה, ולא כאשר היא תהפוך למפלצת א-לה עזה. יש לצאת למבצע, שלבטח לא יתקרב למימדים של "חומת מגן", לחיסול תשתית הטרור בצפון השומרון.

* חג למחנה הקרע – הודעתו של ראש ממשלת "תקפצי לי יא מפגרת" על חידוש המהפכה המשטרית, היא יום חג למחנה הקרע בעם; המחנה של לוין, רוטמן, גוטליב, אהוד ברק, ליברמן והאסיר המשוחרר אולמרט. הם, שרואים בהסכמה לאומית רחבה את האיום הגדול ביותר, כי הם נבנים מהקרע ומטרתם היא להכניע ולהשפיל, חוגגים היום. אבל ההודעה הזאת היא בשורה רעה מאוד לעם ישראל. האם נתניהו מתכוון באמת לחדש את המהפכה או שמדובר בצעד של "תחזיקו אותי"? כיוון שמדובר בנתניהו, אי אפשר לדעת. כך או כך, נתניהו שוב התגלה בחוסר מנהיגותו.

גם גנץ ולפיד גילו חוסר מנהיגות ויש להם מניות בהודעה של נתניהו. החלטתם להשהות את ההידברות היתה נמהרת ופופוליסטית. כאשר האינטרס הלאומי הוא להגיע להסכמה לאומית רחבה, יש לנהל את המו"מ מתוך נחישות להצליח ולהפסיק לפזול לבייס ולהיבהל מאהוד ברק. זה מה שנדרש ממנהיגי אמת. מה שדרוש כעת הוא מבוגר אחראי שיוריד את שני הצדדים מן העץ. בעצם, בייביסיטר. הנשיא הרצוג?

* צמצום עילת הסבירות – עילת הסבירות היא האמצעי לביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת. אין מדינה דמוקרטית שאין בה עילת סבירות. עילת הסבירות קיימת בישראל מיום הקמתה. ישראל ירשה את שיטת המשפט הבריטית, שבה עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה.

הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות אכן מרוככת לעומת הצעת החוק המקורית שיזמו לוין ורוטמן. ההצעה המקורית דיברה על ביטול מוחלט של עילת הסבירות, ואילו הנוכחית מדברת על ביטול עילת הסבירות על הדרג המדיני והשארתו בנוגע לדרג המנהלי. זה פחות רע, אך עדין רע מאוד. אני בעד צמצום עילת הסבירות, אולם לא בהגדרה על מי היא חלה, אלא בהגדרה באילו נושאים ניתן להשתמש בה ובאיזה הרכב. בעיניי, עילת הסבירות חייבת לחול גם על השרים, על הממשלה ועל ראש הממשלה, אולם רק בנושאים שיש בהם פגיעה בזכויות האדם והאזרח או פגיעה בטוהר המידות. אין מקום להתערבות בסוגיות מדיניות או תקציביות. אין מקום להחלטות בג"ץ כמו ביטול החלטת ראש הממשלה לסגור את משרדי אש"ף בירושלים (1999). זו החלטה מדינית וביטחונית ומי שיקבע אם היא סבירה הוא הבוחר בקלפי. הוא הדין בהחלטה לחייב את הממשלה למגן את מוסדות החינוך בעוטף עזה. זו החלטה תקציבית שהממשלה מוסמכת להחליט, על פי סדרי העדיפויות שלה, גם אם הן מוטעות. אני בעד הגדרה שביטול החלטת שר באמצעות עילת הסבירות צריכה להיות בהרכב של שלושה שופטים לפחות, וביטול החלטת ממשלה או ראש הממשלה – בהרכב של חמישה שופטים לפחות. 

* טעות מצערת – "תקפצי לי יא מפגרת," הורתה דיסטל לגמליאל בישיבת ממשלת ישראל.

זוהי שגיאה לשונית. לשון ציווי אינה "תקפצי לי," אלא "קפצי לי."

* מודל מירי רגב – פעם האמנו שנציגות נשית תעדן את הפוליטיקה הישראלית. עד שמירי רגב היתה המודל הנשי בליכוד. ומשם זה רק הידרדר; דיסטל, מאי גולן ותחתית החבית – גוטליב.

* עבריין – אפי נוה הורשע בפלילים ופעל למינוי שופטת שהיו לו יחסים אינטימיים עימה, תוך הסתרת ניגוד העניינים. את העבירות הוא ביצע בהיותו יו"ר לשכת עורכי הדין. עצם האפשרות שאדם כזה ייבחר לעמוד שוב בראש הלשכה, שאינה רק איגוד מקצועי אלא גם גוף סטטוטורי של מדינת החוק, אבסורדית ומדאיגה. זאת, ללא קשר לכך שהוא מזוהה עם המהפכה המשטרית. הדברים היו נכונים באותה מידה אם עו"ד חימי, המתנגד למהפכה, היה מועמד מוביל לתפקיד (למרות שהוא לא הורשע בפלילים, אבל נתפס עם המכנסיים למטה).

* אויב ושמו חנק – האויב מספר 1 שלנו, החקלאים, אף יותר מהטרור החקלאי, הוא החנק. חנק הוא טפיל המטפס על העץ, ניזון מן ההשקייה והדישון שלו, לופת אותו מכל הכיוונים ומכסה אותו לגמרי, מסתיר מפניו את השמש, חונק אותו ובסוף הורג אותו. החנק מפזר את זרעיו ברוח לכל עבר וכך הוא מתפשט במהירות מחלקה לחלקה. המלחמה בחנק היא סיזיפית. טרם נמצא הנשק האסטרטגי שיתגבר עליו. מה שנשאר הוא לעקור אותו, או לתלוש אותו או לרסס אותו, מתוך ידיעה שבעוד חודש שוב יהיה צורך לחזור ולעקור, לתלוש או לרסס. אני מנהל את המטע הצעיר באורטל, וכמובן שהעצים הצעירים פגיעים יותר והחנק מאיים עליהם יותר. לפיכך, בימים אלה, עת עונת החנק בשיאה, סוגיית החנק מעסיקה אותי ומטרידה אותי מאוד. וככל שאני חושב על החנק, אני מזהה יותר ויותר את הדמיון שלו לכהניזם. כמו החנק לעץ, כך הכהניזם לדמוקרטיה. הכהניזם הוא טפיל שניזון מן הדמוקרטיה, נהנה ממנעמיה, מקבל חסות מבתי המשפט שלה בשם חופש הביטוי, נבחר לפרלמנט שלה, מטפס עליה, מוצץ את לשדה, מסתיר מפניה את האור וסופו לחנוק אותה. וכפי שאיננו מוותרים על המלחמה בחנק עד שנדביר אותו, כך לא נוותר על המלחמה בכהניזם, עד שנדביר אותו. והיה מחננו טהור.

* האנטישמיות הבזויה ביותר – אנטישמיות בזויה ברחבת הכותל. פשע שנאה אנטישמי בוצע בידי עשרות חרדים שהתנפלו על מתפללים יהודים, המשתייכים לזרם התנועה ליהדות מתקדמת, חיללו את כתבי הקודש, קרעו סידורים, התפרעו והשתוללו. אין אנטישמיות נחותה ובזויה מאנטישמיות של יהודים.

* גם אם הוא לא היה קצין בצה"ל – פשע השנאה של הפרחה שהתנפלה בגסות על החרדי באוטובוס בזוי ודוחה, לא כיוון שהוא קצין מילואים ביחידה מובחרת בצה"ל. הוא היה בזוי ודוחה באותה מידה אילו אותו חרדי היה משתמט, כמו הרוב המוחלט של החרדים. הבריונות הזאת, שנאת האחר הזה, היא תופעה מעוררת סלידה, בין אם היא מופנית כלפי חרדים, כלפי ערבים, כלפי נשים או כלפי כל קבוצה באוכלוסייה. יש לנו מחלוקת עמוקה עם החרדים שימיה כימי הציונות, ועיקרה סביב ההשתמטות מצה"ל המנוגדת לערכי היהדות והתורה. והיא אינה מצדיקה בשום אופן ביריונות והתנכלות לאדם רק בשל היותו חרדי. המעשה ראוי להוקעה.

* ונדליזם בתל-סאקי – פני החללים באנדרטת תל-סאקי בדרום הגולן הושחתו ביום ראשון, במעשה ונדליזם. מעשים כאלה קורים לעיתים תכופות.

* ביד הלשון: שפיפון עלי אורח – אמנון אברמוביץ' כינה את שר המשפטים יריב לוין, באולפן שישי בערוץ 12, "שפיפון עלי אורח."

הביטוי לקוח מן המקרא, מספר בראשית מ"ט, י"ז. בברכת יעקב לבניו, הוא אומר על דן: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר."

מהו שפיפון? מפרש רש"י: "הוּא נָחָשׁ. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁקָּרוּי כֵּן, עַל שֵׁם שֶׁהוּא נוֹשֵׁף, כְּמוֹ: 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' ."

בעברית של ימינו, שפיפון הוא זן של נחש ארסי ממשפחת הצפעיים. שמו המדעי: Pseudocerastes.

ברכתו של יעקב לדן, מציגה את נחשיותו באופן חיובי, כביטוי לבעל חיים רב עוצמה, שיכול להפיל אוייב. לא לכך התכוון אברמוביץ', אלא לזיהוי הנחש כבעל תכונות של ערמומיות, פתיינות, חוכמה להרע ובוגדנות. שיוך התכונות הללו לנחש נובע מהנחש הקדמוני בסיפור אדם וחוה בגן עדן. וכך נאמר עליו: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים."

אורי הייטנר

לפרטים על ספרי "אל נאחר רגע נכסף" ולרכישה:

https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU

* * *

ליטמן מור [ז"ל]

צדיק אחד בסדום: הספסלים היהודיים

[פרסום חוזר מתוך "חדשות בן עזר" 492 מיום 16.11.2009]

האנטישמיות בפולניה פרחה מזה דורות והתחזקה ביתר שאת עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933. הפולנים הכריזו על חרם כלכלי נגד היהודים בגיבוי של הממשלה. ברשותי נמצא כרוז אנטישמי שפורסם בגרודנה ותוכנו "אל תקנה אצל יהודים, תקנה רק אצל נוצרים" ועוד. זכורה האימרה של ראש ממשלת פולין Skladkowsky: "פרעות, ביהודים לא, אבל חרם כלכלי – אדרבא!"

בשנת 1936 דרשו הסטודנטים הפולנים שהסטודנטים היהודים יֵשבו בצד שמאל של אולמי ההרצאות. אנו, הסטודנטים היהודיים, התנגדנו בכוח – אני אז הייתי סטודנט בפקולטה לכימיה באוניברסיטה הפולנית בווילנה – הלכו מכות, המשטרה לא התערבה כי נבצר ממנה להיכנס לקמפוס בגלל האוטונומיה של האוניברסיטאות – "חופש אקדמי". אני זוכר לטובה פרופסור אחד לפיזיקה Dzewulsky שביטל את הרצאתו בגלל המהומות בתפיסת המקומות בצד ימין. יתר הפרופסורים חיכו כעשרים דקות עד שהסטודנטים הפולניים התגברו על הסטודנטים היהודים ורק אז התחילו להרצות.

אותם האירועים התרחשו במוסדות להשכלה גבוהה גם ביתר הערים הגדולות בפולין.

למעשה השיגו הסטודנטים הפולניים את מבוקשם אבל הם לא הסתפקו בזה. הם דרשו משלטונות האוניברסיטאות לחייב את הסטודנטים היהודיים באופן רשמי לשבת בצד שמאל של אולמי ההרצאות.

 הכרזה רשמית אמורה היתה להוות תקדים לחייב את בעלי הדוכנים היהודים בשווקים הפתוחים להעמיד את דוכניהם בצד נפרד, והדבר היה מגביר את החרם הכלכלי. הציבור  הפולני תמך בדרישת הסטודנטים הפולניים, שרובם היו חברי מפלגות הימין שהתנגדו לשלטון המרכזי בוורשה. בווילנה היו אז מיעוטים – יהודים, ליטאים, ביאלורוסים – והמשטרה התעלמה כמעט מהאירועים. השלטון הפולני בפריפריה לא הגן על המיעוטים, וזאת בלשון המעטה.

הסטודנטים הפולניים בווילנה הכריזו על שביתת רעב והפגינו ברחובות העיר, להפגנות (נספח 2) הצטרפו תלמידים וצעירים, ובהזדמנות חגיגית זו ערכו פרעות ביהודים, דקרו עוברים ושבים, שברו את השמשות של חנויות היהודים, והיו גם קורבנות בנפש.

לאחר מיספר חודשים של שביתות והשבתות, התמנה רקטור חדש באוניברסיטה בווילנה והוא פרסם ב-1937 הודעה מינהלית על פיה הסטודנטים היהודיים חייבים לשבת על הספסלים בצד שמאל של אולמי ההרצאות. בסלנג הפולני קראנו לזה Gheto Lawkowe – ובעברית "גטו הספסלים."

לאות מחאה שמענו את ההרצאות בצד שמאל של האולם בעמידה. חברה בקורס, אסיה קוריצקי מביאליסטוק, התעלפה בזמן ההרצאה בכימיה אורגנית והפרופסור גירש את כולנו מהאולם בטענה שהיא לא התעלפה אלא התחזתה. ההודעה של הרקטור הודבקה על כל הדלתות של המבנים. בשנת 2003 ביקרתי עם בנותיי בפקולטה לכימיה, שם שמעתי את ההרצאות בעמידה וצילמנו את הדלת עליה התנוססה לפני למעלה משבעים שנה ההודעה הנודעת לשמצה של הרקטור.

 עכשיו מקימים בוורשה בירת פולין "מוזיאון לתולדות יהדות פולין". את הפרעות ביהודים קשה לתעד אבל להודעה של הרקטור, המקום שמור לה [?] עשיתי לאחרונה מאמצים רבים למצוא עותק של ההודעה ולצערי לא הצלחתי.

ברצוני להכניס למוזיאון את הסיפור כאחד המוצגים. בעקבות פרסום הסיפור ברבים יימצא אולי מישהו ובידיו סרט או צילום המתעד את הפוגרומים ביהודי פולין בשנות השלושים של המאה הקודמת, לפני השואה.

 אגב הסטודנטים היהודיים נעזרו ביהודי העיר ("די שטארקע"), ובקרבות הרחוב נפצע סטודנט פולני Waclawsky ובדרך לבית החולים מת.

האירועים האלה תועדו בספר של ד"ר נח קפלינסקי "קשת בענן", שסיים בתקופה הזו את הפקולטה לרפואה (הוא ובניו היו לימים רופאים בבית החולים "תל השומר") וכן באוטוביוגרפיה שלי שפרסמתי ב-2005 – "המלחמה על החיים" (עמ' 35).

 ברשותי נמצאים שני עיתונים ביידיש: העיתון היומי "צייט" מה-22.11.1936,  וכן השבועון    "דאס ווארט" מה-27.11.1936, ובשניהם מסופר בהרחבה המאבק של הסטודנטים היהודיים ושל מנהיגי הציבור היהודי נגד רוע הגזירה וכן דיווח על הפרעות שעשו הפולנים בווילנה ובמקומות אחרים ביהודים שלווים.

 לפוגרומים ולמאבק נגד האנטישמיות היה הד תקשורתי בכל העולם היהודי.

לאחרונה השגתי פרטים נוספים מעניינים. נמצא איתי הכרך הראשון של "ירושלים דליטא" שפורסם בשנת 1974 בניו יורק והוצא לאור על ידי "ווילנער אלבום קומיטעט" – "מתועד, ליקט וערך לייזר ראן." (בספרייה של איגוד יוצאי וילנה בישראל נמצאים גם הכרך השני והשלישי). בכרך הראשון מתועדים מאמרים, תמונות, הודעות ומסמכים רבים בשפות שונות מלפני מאות בשנים עד מלחמת העולם השנייה.

 בעמוד 43 אנו מוצאים מאמר בפולנית בשם Lawki Zydowskie (ספסלים יהודיים) מאת  Dr.Dembinsky – פולני מלידה – מרצה בפוליטכניקה בלבוכ. הוא מספר שהפרופסורים בפוליטכניקה בלבוב (אז פולין, היום אוקראינה) התכנסו והחליטו להתנגד לספסלים המיוחדים ליהודים. (התנגדות פסיבית). הפוליטכניקה הזו היתה הראשונה בה היו כבר ספסלים יהודים ב-1935. 

כדאי לציין: המאמר פורסם ב-1936, לפני ההכרזה המחייבת שפורסמה ב-1937. הנימוק להתנגדות הוא "שכאשר הפרופסורים הפולניים ייסעו למערב לקונגרסים בינלאומיים,  יזכו ליחס לא אוהד, כמו הפרופסורים של הרייך השלישי." הוא לא מזכיר שליהודים מגיעות זכויות מלאות מכוח החוק.

אגב המאמר פורסם בעיתון אקדמי בתפוצה מוגבלת ולא לציבור הרחב וכן בעיתון ביידיש "צייט" במדור "האקדמאי היהודי." באותו עיתון מה-6.12.1936 ישנן כתבות אוהדות למאבק של הסטודנטים היהודים נגד "גטו הספסלים".

הקהילה היהודית בפולין ראתה במאבק הסטודנטים מאבק המחייב את כל יהדות פולין להתנגד לגזירות האנטישמיות ולפוגרומים בשטח.

 כל האוניברסיטאות, פרט לאוניברסיטה בקרקוב (העיר השנייה בגודלה אחר ורשה הבירה), חייבו את הסטודנטים היהודיים לשבת בנפרד מצד שמאל של אולמות ההרצאות.

את הכתבה הזו אני כותב ביום שישי, ערב שבת פרשת וירא. בפרקים י"ח וי"ט של הפרשה מסופר על הוויכוח בין אלוהים לבין אברהם אבינו על כמה צדיקים יש בסדום. מסתבר שבקושי היה אחד – לוט (גם זה בעירבון מוגבל). המלאכים שפקדו את לוט הצילו את לוט ובנותיו, וסדום ועמורה הושמדו באש וגופרית.

 ב-1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, סבלו פולין המערבית והמזרחית יותר ממדינות אירופה האחרות.

 המסמכים המצורפים הם מנובמבר 1936. אנו עכשיו בנובמבר 2009. היום לפני 73 שנים התנהל המאבק נגד גטו הספסלים שהוכרז, בהוראה מנהלית חמש שנים לפני שהובלנו לגטו בווילנה לפי החוק של גרמניה הנאצית.

 חשבתי שהכותרת לכתבה תהיה "הספסלים היהודיים" כדוגמת המאמר בפולנית מ-1936. אולם בזמן כתיבת שורות אלה עוברים מול עיניי כסרט-נע כל האירועים שאני משתדל לשכוח ולא מצליח. בפרפראזה לפרשת השבוע הכותרת המתאימה היא "צדיק אחד בסדום" (עם כותרת משנה). מי יודע כמה צדיקים היו אז בפולין? לא היכרתי כאלה. היו בוודאי למ"ד-ו"וניקים שהסתירו את מעשיהם פן יבולע להם רע. אני הכרתי אחדים מהם. עלינו ולבאים אחרינו לזכור שגטו הספסלים קדם לגטו בזמן השואה.

לפני ה"לא עוד" אנו אומרים "לא לשתוק."

מעניין לדעת אם העיתונות הכתובה בארץ ישראל לפני 73 שנים שתקה או העלתה את הנושא הכאוב, שהיה לעניות דעתי מבוא לטרגדיה שהתרחשה לאחר מכן.  

ובשולי הדברים: בתגרות על תפישת המקומות בצד ימין גייסנו, הסטודנטים היהודיים, תגבורת מפקולטות אחרות על מנת לאזן את כוח המאבק מול הפולנים. והנה באחד הימים ישב לצידי סטודנט יהודי חדש שלא הכיר אותי. אני הייתי בלונדיני דומה לגוי, והוא שאל ביידיש את החברים לספסל: "וואס טוט דער ערל דא"?  – מה עושה פה הערל (הגוי)? וכולנו צחקנו. הצחוק עזר לנו לשפר את מצב הרוח העגום באותם הימים.

ליטמן מור

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרה של זלדה שרוני

מדי שבוע היתה זלדה שרוני באה עם האקורדיאון שלה לגנון של אימי דורה בן עזר ברחוב שבדיה בפתח-תקווה ומעבירה לילדים שעה של שירה ומשחק. זו היתה המומחיות שלה בגני הילדים של פתח-תקווה. זלדה, שהלכה השבוע לעולמה, היתה אימה של השחקנית יעל שרוני ואשתו של האלוף במיל' נתי שרוני, ונזכרתי ברשימה שכתבתי על יעל שרוני וקצת על תולדות משפחת שרוני-פסילוב:

השחקנית המצויינת יעל שרוני לבית פֶּסִילוֹב מפתח תקווה,

היא נכדתו של בֶּרְל פסילוב,

הוא הנער עמרם ב"מכאן ומכאן" (1911) של ברנר

[פרסום חוזר מתוך "חדשות בן עזר" 245 מיום 21.5.2007]

השחקנית יעל שרוני כבשה את ליבנו במשחקה בתפקדי הצדדי-לכאורה של מזכירת החברה של ארבעת המופלאים בסידרה "מסודרים", ששידור פרקיה לעונה הראשונה הסתיים לפני כשבועיים. גם הסידרה כבשה את ליבנו, וזאת לאחר שזילזלנו מעט בפרקיה הראשונים וראינו בה מלאכותיות מסויימת. אך ככל שנתמשכה, תמיד עם קריצה לקהל שלא לקחת לגמרי ברצינות את המסופר, כך גברה הנאתנו מפני החידוש המרענן שהיה בה, בעולם החברויות שכולו גברים צעירים, שונים זה מזה וקצת מוזרים, אך לא מוזרים עד כדי כך שמוזרותם תהיה הנושא. בייחוד נהננו מאחד מיוצריה הסידרה וכוכביה, אסף הראל, שהוא שחקן טבעי בלתי-רגיל שמלא את המסך גם מבלי לומר מילה. מדבר אפילו באמצעות חיוכיו. למען הגילוי הנאות עלינו לציין שאנחנו מכירים אותו אישית ובייחוד את אימו הסופרת נירה הראל שהיא ידידה שלנו זה שנים רבות, וגם את אביו אהרן הראל ז"ל היכרנו.

נחזור ליעל שרוני. המצח והעיניים שלה הזכירו לנו מיד את אביה, האלוף (מיל.) נתי שרוני (פסילוב) מפתח-תקווה, ליתר דיוק מעין-גנים. מדי סתיו, כאשר העז שלנו היתה "דורשת", היינו הולכים איתה אל התיש שבבית אביו של נתי, ברל פסילוב. ברל, שבניגוד לבנו היה איש קטן, כהה וצמוק (האימא היתה אישה גדולה), החזיק בתיש הלבן הגדול לתועלת בעלי העזים הלבנות במושבה. נתי, שהיה נער גדול ויפה, מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, היה עוזר לאביו במלאכת ההרבעה, ולאחר שהתיש היה קופץ על העז שלנו, חביבה, היא תופס בשתי רגליה האחוריות ומרים אותן למעלה ומעביר ידו, ואולי גם האב עזר על ידו, מטה-מטה-מטה בתנועות עיסוי חזקות, "כדי שהזרע ייקלט היטב," לדברי ברל.

מאחר שהחילונו בריטואל בעודי ילד, ובן-דודי אוֹרי היה הולך איתי, שאלתי אותו אם גם אצל בני-האדם זה ככה. כלומר, שטרם ידעתי את סודות החיים. אורי, שלא רצה לקחת על עצמו את האחריות לגילוי סוד המיניות לילד שהייתי, אמר "לא. מה איתך? אצל בני-אדם זה לא כך." וכדי לחזק את דבריו בהוכחה ניצחת, הוסיף: "מה אתה חושב, שאבא שלך מרים ככה ברגליים את אימא שלך כל פעם?"

בסיפורו של ברנר "מכאן ומכאן" (1911) מופיעה דמותו של הנער עמרם, הגר עם משפחתו בעין-גנים, אז – מושב עובדים צעיר, סמוך לפתח-תקווה, וכיום אחד מרחובותיה. ברנר התגורר פרק-זמן בעין-גנים, וגם א"ד גורדון גר שם.

עמרם הוא נכדו של אריה לפידות, בן-דמותו של א"ד גורדון בסיפור. את אביו של עמרם, המורה הגיבן, תקפו ערבים על אם הדרך ליפו, הוא לא הצליח להפעיל נגדם את אקדחו, והם ירו בו. תקופת-זמן היה מאושפז בבית-החולים, ואחר מת.

עמרם מתואר כערבי קטן, הפעם, אצל ברנר – דווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה; הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר אומר בסיפורו שאם לא באה כל חיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.

הסיפור "מכאן ומכאן" מוקדש לנער הניך פסילוב מפתח-תקווה, שמת במאלאריה. אחיו של הניך היה דב (ברל) פסילוב (סבא של השחקנית יעל שרוני), יליד עין-גנים, ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. אני היכרתי אותו כאיש מבוגר, וכאמור, בנעוריי נהגתי להביא להרבעה בסתיו, מדי שנה, את העז שלי אל התיש שלו. אני זוכרו בדיוק בדמותו של הנער עמרם – איש נמוך מאוד, רזה, כהה, חרוץ, ומתנועע במרץ בלתי-נדלה. אבי סיפר לי בשעתו על אודותיו, שברל היה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, לכל שליחות מסוכנת. אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב, והושפע מדמותו בעיצוב הנער עמרם, בסיפורו. לימים היה ברל גנן ראשי של עיריית פתח-תקווה ואנחנו זוכרים אותו מקפיד על הניקיון והגינון ברחובות המושבה. דמותו הרזה והכהה עם העיניים השחורות הבוערות עומדת כמו חיה לנגד עיניי גם אחרי עשרות שנים.

דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, היתה בקשרי ידידות עם הניך פסילוב, ובידיה נותר צרור מכתבים שלו. למרבה הצער היא מסרה אותם בשעתו למרדכי קושניר (שניר), שהיה ממונה על ארכיון העבודה וגם חיזר אחריה בנעוריהם בפתח-תקווה, וכל ניסיונותיי לימים לאתר את המכתבים הללו, גם אצל בתו של מרדכי קושניר (שניר), עלו בתוהו.

אחותה הבכורה של יעל שרוני, את שמה איני זוכר, היתה מבקרת בגנון של אימי דורה בפתח-תקווה ואני זוכר את אימן של השתיים, זלדה, אשתו של נתי, מביאה אותה לגן של אימי. הגנון היה קטן ומבוקש מאוד, ואימהות היו רושמות אליו את ילדיהן מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בו.

נחזור ליעל שרוני. אליה עצמה ולא בזכות הייחוס של אבותיה, הסב, והאב שהוא איש-צבא לשעבר. הנוכחות שלה על המסך, החיוך הטוב והחכם, ההבעות שמוסרות את כל דמותה גם ללא צורך במילים, והיותה למעשה הדמות הנשית הרצינית היחידה בסדרה גם מול שאר ה"חברות" של ה"מסודרים" ומולם הם-עצמם. הצליחי, יעל, הצליחי בעונות הבאות של "מסודרים" וגם בעבודתך המקצועית כולה, אף כי לא ראינו אותך בהופעותייך האחרות.

אהוד בן עזר

* * *

רוֹן גֵּרָא

שני שירים

בְּאֵין הֵד

מִלִּים נֶאֶלְמוּ

לֹא צְחוֹק

לֹא צָעֲקָה

לֹא גִּדּוּף

לֹא בַּקָּשָׁה

רַק אַכְזָבָה מְרִירִית

לֵב מַחֲרִישׁ כַּעֲוִית.

וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת.

צִפּוֹר תִּצְנַח

מִמָּרוֹם

בְּאֵין הֶגֶה

בְּאֵין קוֹל

זוֹכֵר

תָּוֵי פָּנֶיךָ טְהוֹרִים עַד בֶּהָלָה,

חוֹלְפִים עַל פָּנַי בִּדְהָרָה

וְשׁוֹתְקִים

וְשׁוֹתְקִים.

וְאִמְּךָ  אָמְרָה:

 "חֲלוֹם נוֹרָא"

וְאַתָּה: "נָכוֹן שֶׁהַטּוֹב מְנַצֵּחַ אֶת הָרַע?"

אִמָּא אֵינֶנָּה

לִמְחוֹת נִטְפֵי דִּמְעָה

בֵּין חֲלוּקֵי אֲבָנִים

וּמִילוֹתֶיהָ פָּרְחָה נִשְׁמָתָן

וְצִפּוֹרֶיהָ הֶחֱרִישׁוּ כֻּלָּן.

בְּעֵינֶיהָ הִתְנוֹצֵץ הָרִמּוֹן

שֶׁפָּגַע בְּךָ.

עַל רָאשֵׁינוּ נָשַׁמּוּ כּוֹכָבִים

וְחֹשֶׁךְ עָטוּר נְאָקָה.

בִּשְׁתִיקָה עֲבֻתָּה.

רון גרא

* * *

יוסף קיסטר

ממחזר שקרים ומפיץ שנאת חינם

תגובה על רשימתו של עופר אדרת, "פרשת 'אלטלנה': 75 שנים של שקרים", "הארץ", 5 ביוני 2023.

עיתון "הארץ" סירב לפרסם תגובה זו.

זה זמן רב לא נתקלתי גם ביומון "הארץ" ברשימה שכל כולה ספוגה שנאה ושקרים כמו זו של העיתונאי עופר אדרת בפרשת "אלטלנה", אוניית הנשק של האצ"ל ע"ש זאב ז'בוטינסקי. זאת למרות שטרם פירסומה הוא קיבל ממני הפניות למיספר מקורות, אך העדיף, מטעמו שלו, להסתמך על גורמים שאין הוא טורח לציין את שמם.   

ב-14 ביוני 1948, שלושה ימים לאחר הפלגת "אלטלנה" לדרכה מנמל פורט דה בוק  בצרפת לכיוון מדינת ישראל, נוצר קשר עם המטה הזמני של האצ"ל בארץ אשר פעל באישור הממשלה הזמנית. מנחם בגין מעדכן מיד את נציגי הממשלה הזמנית: ישראל גלילי, רמ"א ה"הגנה" (עד 3 במאי) ולמעשה סגן שר הביטחון ולוי אשכול, מנכ"ל משרד הביטחון, על האונייה שבלב ים ומבקש הוראות לגבי ההמשך...

השניים נפגשו עם חברי מטה האצ"ל אחר חצות [15 ביוני] וקיבלו דו"ח עדכני על האונייה ותכולתה מאריה בן אליעזר, שהגיע מספר שעות קודם לכן במטוס מצרפת. הם הודיעו שאין בסמכותם לתת תשובה ברגע זה והיא תינתן למחרת [למעשה, בו ביום] עד שעה 10:00. ואכן, במועד שנקבע הודיע גלילי טלפונית לבגין: "החלטנו שעל האונייה לבוא, ובמהירות האפשרית."

הודעה נמסרה למפקד האונייה אליהו לנקין, והאונייה מופנית לפריקת מטענה לחוף כפר ויתקין. משמע, "אלטלנה" הגיעה לחוף כפר ויתקין לא בגלל טעות בניווט, אלא על פי הוראת ממשלת ישראל ובאישור משרד הביטחון.

בין 15 ביוני ועד להגעת האונייה לחופי הארץ, התקיימו דיונים בין נציגי הממשלה הזמנית לבין נציגי מטה האצ"ל לגבי העברת הנשק והאונייה לצה"ל. סוכם על הקצאת 20% של המטען לגדוד האצ"ל בירושלים, שטרם נכללה בתחום מדינת ישראל. לפי ההסכם בין נציג האצ"ל חיים לנדאו לבין יצחק גרינבוים, שר הפנים, שהשתתף בכל השיחות מטעם הממשלה הזמנית עם האצ"ל, נקבע כי "בהסכמתה (של הממשלה) לבואה של האונייה הסכימה למעשה להעברת כלי הנשק לארגון העצמאי (של האצ"ל) בירושלים" (שמואל כץ, יום האש, "קרני" תל-אביב 1966, עמ' 408).

בשלב זה כבר הוקמו בצה"ל שני גדודים של האצ"ל (מתוך שישה) על פי הסכם השתלבות האצ"ל בצה"ל מיום 1 ביוני 1948 ולפיו נקבע שגדודי האצ"ל בצה"ל יתגייסו על נשקם. בשלב זה מדובר על הגדודים: 57 בחטיבת "גבעתי" ו-35 בחטיבת "אלכסנדרוני". (גדוד שלישי בפיקודו של יצחק פרידמן כבר היה בשלבי הקמה). בשלב זה, לא היתה הסכמה בנקודה זו של העברת נשק ליחידות האצ"ל האמורות להשתלב בצה"ל.

לפי בגין, "ומשלא הגענו להסכם בנקודה זו, היחידה שלא הוסכמה, שוב נאמר לי בטלפון, על ידי נציגו המוסמך [ישראל גלילי] של שר הביטחון [בן גוריון]: אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בהורדת הנשק. לא נאמר: אם כך, אנו מבטלים את הסכמתנו לבואה של האונייה, שהיתה עדיין מהלך ימי שייט מן החוף; או, אם כך, אל תבואו לכפר ויתקין, הצבא יגיע לשם ויטפל בפריקה... אתם, נאמר לנו, יכולים לפרוק, אנחנו לא נעזור לכם." (מנחם בגין, 'תשובה למר בן גוריון ולשר ישראל גלילי', "מעריב", 1 באוקטובר 1971).

מכאן, אל החוף הגיעו בידיעת הממשלה ובהסכמתה כמאה איש בלתי מזויינים, בחלקם סבלים ונהגי משאיות. ובהדגשה: שום חייל מגדודי האצ"ל בתוך הצבא לא הוזמן לכפר ויתקין. כל הפעולה נשמרה בסוד לפי בקשת נציגי הממשלה.

בחוף כפר ויתקין הורדו מן האונייה תשע-מאות העולים, ללא כלי נשק, ונשלחו באוטובוסים ובמשאיות למחנות תחת השגחת נציגי הממשלה. במשך הלילה פרקו הסבלים שנשלחו על ידי מטה האצ"ל, בשלב מסוים, בסיוע חברים מכפר ויתקין ואחרים, נשק וציוד רב. הכול נערם על החוף באופן מסודר. לדברי בגין, "אפילו כלי אחד לא הועבר מן החוף, במשך היממה, בה עדיין לא הוקפנו צבא. יש לכך עדות רשמית."

בישיבת הממשלה הזמנית שהתקיימה ביום שלישי, 22 ביוני 1948, בתל אביב אישר זאת בן גוריון. לשאלת שר החוץ משה שרת: "הידוע לך מה גורל המטען של האונייה?" השיב ראש הממשלה ושר הביטחון: "נפרק רק חלק קטן [20% – י"ק]. רוב המטען עדיין נמצא באונייה" (שלמה נקדימון, אלטלנה, הוצאת עידנים מהדורת ידיעות אחרונות, ירושלים 1978, עמ' 260). אולם לפי דברי הסילוף של אדרת: ... "על פי עדויות מהשטח, רוב הנשק הגיע לבסוף לצה"ל." רק הנשק שנפרק בחוף כפר ויתקין.

אבל 80% מהנשק ומהתחמושת, לרבות הנשק הכבד, 50 מרגמות 81 מ"מ, 5,000 פצצות מרגמה, 250 מקלעי 'ברן', 5,000 רובים בריטיים 'ליאנפילד' (3,000,000 כדורים), עשרות טונות של חומר נפץ, חדר ניתוחים חדיש ומשוכלל, רפואות ותרופות, לרבות סמי הרדמה שיכלו לצייד כמה בתי חולים בארץ, לרבות פניצילין שבאותם ימים היה יקר המציאות, לביצוע ניתוחים – שקע בים מול תל-אביב.

כן היו על האונייה 150 מקלעים גרמניים "שפנדאו" (לפי לנקין) ולפי עדות סגן הרמטכ"ל הצרפתי, הגנרל קודרו לקצין חוקר במשרד ההגנה הצרפתי (נובמבר 1949), היו על האונייה: 50 בזוקות [מטולי רקטות נ"ט] ו-10 כלי רכב משוריינים. "כל הנשק היה חדיש ונמסר לנו באריזתו המקורית, כפי שיצא מבית החרושת." ועוד: הנשק "הובא אל אוונייתנו על-ידי הצרפתים ונמסר לידינו בדרך רשמית, על יסוד הסדר עם השלטונות הצרפתיים בפריז." (אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, הוצאת הדר, תל-אביב 1967, עמ' 277). הכול ירד לטמיון במצולות האיבה בחוף תל אביב. 

לגבי מה שאירע בחוף כפר ויתקין ותל-אביב, ציין בגין: "שום איש אצ"ל לא פתח באש, לא בכפר ויתקין ולא בחוף תל-אביב, מול אותו רחוב פרישמן. בשני המקומות ובאחרים, נפתחה אש עלינו בלא אזהרה מוקדמת" (בגין, תשובה למר בן גוריון ולשר ישראל גלילי, מעריב, 1 באוקטובר 1971). מכאן, שאם לפי הודעת הממשלה הזמנית, נהרגו בתקריות עם "אלטלנה" שלושה חיילי צה"ל, הרי שהם לא נהרגו מירי של אנשי אצ"ל.

עובדה היא שהשלטונות לא עצרו חשודים בהרג חיילי צה"ל והעמדתם לדין. בחוף כפר ויתקין נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל שהיו לא חמושים: אברהם עודד, מנדל קאופמן, שלמה קוטנובסקי ודב קלנר. שלושת האחרונים היו ניצולי שואה. שני "חיילי צה"ל" נהרגו.

חיים משה כץ היה ניצול שואה. על נסיבות הריגתו כתוב בצורה מעורפלת: "בתקופת הפוגה א', בחזית כפר ויתקין (נגד הפורשים מביאי 'אלטלנה') ביום 22.6.1948" (יזכור – פרשיות חייהם ומותם של הנופלים במלחמת הקוממיות בישראל, משרד הבטחון ה'תשט"ז-1955 [1956 – י"ק], עמ' 435). ראוי לציין, שבספר זה של מדינת ישראל (משרד הביטחון) לא פורסם על חללי אצ"ל ולח"י במרוצת כשני עשורים. ולגבי המשפט שנוסח בעניין נפילתו של כץ – הוא שקרי ומסולף.

"אלטלנה" באה לחוף כפר ויתקין על פי דרישת הממשלה ובאישור משרד הביטחון. ואילו האצ"ל כבר לא היה קיים, למעט בירושלים שם קם צה"ל רק ב-1 באוגוסט 1948 ובמועד זה לא כלל את אצ"ל ולח"י וגם לא את הפלמ"ח.

לגבי הקורבן השני: יעקב פריד, נכתב: "עם פרוץ הקרבות השתתף בכמה פעולות בסביבות תל-אביב ובאחת מהן, ביום ט"ז בסיון תש"ח (23.6.1948), נפל" (שם, עמ' 671). אין כל איזכור לאצ"ל. או אולי האצ"ל והערבים הם לפי ספר "יזכור" של ממשלת ישראל ומשרד הביטחון בשנת 1956 מצויים בצד אחד של המתרס – האוייב?

בצומת בית דגן נהרגו ביום י"ד בסיון תש"ח (21 ביוני 1948) שני חיילי צה"ל מגדוד 57 של האצ"ל בחטיבת "גבעתי": צבי רייפר וויקטור בן משה. תולדותיו ופרשת חייו של זה האחרון, חסרים. אין יודעים אף את שמות הוריו. קשה גם לקבוע אם הוא ניצול שואה או לאו. הוא דווקא נהרג על-ידי אנשי ה"הגנה" שפתחו לעברו ולעבר חברו רייפר באש והרגום.

רייפר, ניצול שואה. "במסגרת גדודי האצ"ל התגייס לצה"ל וכחייל בצבא נרצח" (זכרם נצח, ספר יזכור לגיבורי הארגון הצבאי הלאומי, תל אביב, איגוד למען שיקום לוחמי חופש, תשי"ט, עמ' 153). בזכות משפחתו, אשר תבעו את צה"ל ומשרד הביטחון לדין ולבסוף זכו במשפט וצה"ל נאלץ לכלול אותו בין חללי צה"ל. לחברו-לגורל לא היו אבא או אמא ורק שנים רבות מאוחר הוא נכלל כמו כל הרוגי "אלטלנה" כחללי צה"ל שסמל המדינה מעטר את קברם. 

בחוף תל אביב נהרג "חייל צה"ל" פסח וולודינגר. בספר יזכור..., פרשיות חייהם ומותם של נופלים במלחמת-הקוממיות בישראל, בהוצאת ממשלת ישראל, משרד הבטחון ה'תשט"ז 1955 [1956 – י"ק ], נכתב על נפילתו של פסח וולודינגר, חבר הפלמ"ח, כי "ביום 'אלטלנה' , ב-28 ביוני 1948 , כשהתקרבו אנשי אצ"ל לבית המטה [מטה הפלמ"ח במלון ריץ' – י"ק] נפגע מכדור ונהרג. ב-30.6.1948 נקבר בפתח תקוה." ההתרחשות הדמים בחוף תל אביב היו ביום 22 ביוני 1948 ולא ביום 28 ביוני. לא נאמר על איש אצ"ל שנעצר בהקשר לאירוע זה, חקירתו על הרג חבר פלמ"ח ושפיטתו. על נסיבות נפילתו נכתב: "נפגע מחילופי הירי בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל-אביב, ושבוע לאחר מכן,  כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.48), מת מפצעיו."

לא מצוין שנהרג מאש האצ"ל. על חוף ימה של העיר העברית היו כוחות רבים... ייתכן שנהרג מכדור תועה שנורה לעבר מטה הפלמ"ח, אם בכלל, מכוח אחר.

מאש חברי הפלמ"ח וה"הגנה" נהרגו עשרה חברי אצ"ל: חי-מיכאל (מישל) אסואיד, דן גליקמן, אליעזר וייץ, אברהם כהן, יצחק כהן, אהרן כרסנטי, דניאל לוי, איתמר ליפשיץ, דוד מטרני, אברהם סטבסקי. זה האחרון כבר עבר חמש עשרה שנה קודם מסכת של עלילת דם בפרשת ארלוזורוב.

אדרת קובע כי המובאה מפי השר אופיר אקוניס המיוחסת ליצחק רבין לפיה: "הוא (רבין – י"ק) ואנשיו הגבירו את היריות כשנודע להם שעל הסיפון נמצא בגין" – זה, לדבריו, "הפצת שקר". אבל כך בדיוק העיד רבין: "אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה'הגנה' כלפי הארגונים   [במקרה זה רק לעבר אצ"ל – י"ק] ומנהיגם [מנחם בגין – י"ק] מצאו ביטויים בעוצמת האש. אינני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאונייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש" (יצחק רבין עם דב גולדשטיין, פנקס שירות, ספרית מעריב, חלק שני, פרק שביעי, תל אביב 1979, עמ' 568).

גם לחברי אצ"ל היו משקעים – לא של שנאה – כלפי ה"הגנה", לרבות הפלמ"ח, אבל אלה לא באו לידי ביטוי בפתיחה באש לעברם. לא במקרה "אלטלנה" ולא במקרים אחרים.                                                                                 אנשי "אלטלנה" גילו גם בתוככי האש והעשן של שנאת חינם, עמידה במבחן הגדול של קיום הצו העליון – לעולם לא מלחמת אחים! הם גם עמדו במערכה החיצונית. על אף "קבלת הפנים" החמה, התנדבו לשורות צה"ל ונשלחו לחזיתות המלחמה.

ג'ו כהן מפילדלפיה, נתנאל קשמן מלונדון וצבי קרינסקי מברית המועצות, נפלו במערכה על הגנת ירושלים. רפאל קירש, שלמה פישר ושלמה שרייבר, נפלו במערכה על שחרור הנגב, במשלט "הגשר". שרייבר לא הותיר במותו אפילו תמונה. קירש הותיר שיר – "שיר אלטלנה" – שכתב בדם לבו ונתן ביטוי לכל הטוב והנאצל שבנפש הלוחם העברי. אדרת ניסה לזהם את חלקם בתקומת עם ישראל בארצו ולהכניס שוב שנאת חינם על ידי הפיכת היוצרות. זה לא בדיוק מה שאנחנו זקוקים בימים אלה של מחלוקת וקיטוב מבית.

יוסף קיסטר

* * *

משה גרנות

שתי נשמות פגועות ומסר חשוב

על "יש מקום" מאת אדיבה גפן

כנרת זמורה 2023, 351 עמ'

ההישג הגדול של הרומן הזה של אדיבה גפן הוא בכך שהוא מותח מתחילתו ועד סופו, וממש קשה להניח אותו מהיד. ההישג השני, החשוב לא פחות, הוא היכולת הבלתי רגילה של הסופרת הנפלאה הזאת לחדור אל נשמותיהן החבוטות של הגיבורה הראשית והגיבור הראשי. שתי הנשמות הפגועות הן של רות, אישה נשואה כמעט בת שלושים וחמש, שבורחת מבעלה האלים, ואורי חורש, אב שכול, גרוש, שמרוב ייאוש הוא מידרדר לאלכוהוליזם. למרות ששניהם מוצאים מקלט בעיר הדרומית ירוחם, ולמרות שהציפייה היתה כי שתי הנשמות החבוטות האלו ייפגשו – זה לא קורה כמעט עד סוף היצירה. הגיגיהם וחוויותיהם של השניים מסופרות לסירוגין בכותרות מתחלפות: "רות" ו"אורי".

קצת פרטים על סיפור המעשה כדי שיובנו דברי הערכתי לספר זה – אתחיל דווקא באורי: האיש הוא מנהל בכיר בחברה מסחרית גדולה, בעבר קצין בחיל התותחנים, ומצטיין בפקולטה למנהל עסקים. הוא חי ברווחה יחד עם אשתו יאירה ובנם היחיד ליאור (יאירה אינה מסוגלת להמשיך ללדת), אורי נענה להפצרותיו של ליאור ומרשה לו לרכוש אופנוע, והנער נהרג בתאונת דרכים. הזוג עובר אבל נורא – והעולם מתהפך עבור המשפחה: יאירה מאשימה אותו ברצח הבן (הירשה לו לנהוג בכלי המסוכן), אהבתה אליו מומרת בשנאה תהומית, היא מגרשת אותו מהבית, דורשת ממנו גט, והכי נוראה היא העובדה שהיא מוצאת נחמה בזרועותיו של גדי רומנו, חברו הטוב של אורי.

מרוב ייאוש, אורי שוקע לאלכוהוליזם, מפסיק לתפקד, ובעבודה נאלצים לפטרו. בהשפעת האלכוהול, הוא נוהג באלימות כלפי נציגי החברה בה עבד, וגם כלפי המנהל, ד"ר גבירץ. הוא נעצר על ידי המשטרה, ומשוחרר בחסדו של המנהל שאינו מגיש נגדו תלונה. אין איש שיכול להציל את האיש האומלל הזה מן התהום אליה שקע, עד ששני צעירים, עודד ותומר, מוצאים אותו פצוע, מביאים אותו לבית חולים, דואגים לו, מלווים אותו למוסד לגמילה מאלכוהול,  מארחים אותו בביתם, וכשהוא נפרד מהם, הם משאילים לו מכונית, בה הוא מתכוון לנסוע רחוק, לאילת, כדי לשכוח את גורלו המר. הוא מעוכב על ידי אנשים טובים בעיר ירוחם, נשאר בה, כשחבריו החדשים דואגים לו לדירה, לשיפוצה, וכן לעבודה כמאבטח בקונסרבטוריון העירוני.

שני המלאכים שהזכרתי, עודד ותומר, מזכירים לי מיניאטורה של ג' שופמן "השניים", בה הוא מתאר כיצד לנוכח התרסקותם של בני אדם (התעלפויות, שבץ) רוב האנשים מצקצקים בלשון, ומביטים באירוע כמו בהצגה, אבל תמיד יש שניים שינסו להציל את הנשמות האומללות. אורי מצא שניים כאלה, כי מי מלבדם היה מסוגל לארח אלכוהוליסט אלים בביתו ולהעניק לו אהבת חינם? הספר אינו מזכיר זאת במפורש, אבל ברור לקורא כי שני גברים החיים יחד בבית אחד, ללא נשים, הם לא בדיוק סטרייטים, וזאת לתשומת ליבם של אלה המביעים שנאה יוקדת ללהט"ב.  אגב, הספר גדוש בעוד "התכתבויות" של הסופרת עם אושיות הספרות והמוסיקה בארץ ובעולם, כפי שאפרט להלן.

ובאשר לרות, לאחר שתי מערכות יחסים כושלות, היא פוגשת רופא עיניים יפיוף, עשיר, נדיב ורומנטי שמפנק אותה כמו בסרטים (ארוחות במסעדות פאר, זרי פרחים, ארוחת בוקר בפאריז), בקיצור, הגבר האידיאלי בעיני כל אימא לבנות. שמו – ד"ר שוקה אבישי. רות מאבדת את ראשה מרוב אהבה, והוא גם מתגלה כמאהב מרטיט לב. עד כדי כך היא מאבדת את הראש, שאינה מוכנה לשמוע את האמת על האיש מפיה של האקסית שלו, וגם אינה מוכנה להקשיב לחששותיה של זואיה, אחותה הגדולה הרווקה.

 לאט לאט מתגלה פרצופו האמיתי: הוא מונע ממנה להתפתח בתחום האהוב עליה, צילום, שם היא הגיעה להישגים מרשימים, והיא נאלצת להסתפק בחצי משרת הוראה. מסתבר שהוא קנאי חולני: אסור לה לחייך לשום גבר, אסור לה להתחפש לגיישה, שמא תחרמן גברים, הוא אורב אחריה אם היא באמת הולכת למקום העבודה ואינה מתרועעת עם זר. האיש הנדיב מתגלה כקמצן חולני, וכל ריב טיפשי גורם לו להפוך לחיה טורפת – הוא מכה אותה באכזריות, בועט בה, וגורם לה חבלות. היא נאלצת לאפר את עצמה בקונסילר כדי להסתיר את הסימנים הכחולים, ויש גם פעמים שהיא זקוקה לאשפוז בבית חולים, ואז היא, כמובן, נעדרת מהעבודה. אחרי כל התקפה כזאת הוא פתאום חוזר להיות הבעל האוהב, שמתנצל, מנשק לה את אצבעות הרגליים, נשבע לה אהבת נצח, ומפצה אותה במתנות (אחרי סטירה ראשונה – קיבלה מכונית!) ובגן עדן במיטה, שהרי היא מעידה שהסקס איתו נהדר. באחת הפעמים, כאשר התכוונה להחזיר לו על אלימותו במכת אלה, הוא כובל אותה ומגלגל אותה בתוך שטיח, אחרי שספגה ממנו מכות רצח, ורק לאחר שתבקש ממנו סליחה אלף פעמים ותבטיח שלא תחזור על כך, הוא משחרר אותה. וכן, שוקה מתקין חלונות כפולים כדי שצעקותיה של אשתו המוכה לא יישמעו על יד השכנים.

השאלה הגדולה מנקרת בליבם של הקוראים היא מדוע רות אינה מתארת את מצבה לאביה (אימה נפטרה), לאחותה? מדוע אינה מתלוננת במשטרה? – הרי יש על גופה אינספור צלקות; וכאן באה לידי ביטוי היכולת המרשימה של הסופרת להיכנס לנבכי נפשה של אישה מוכה: היא חשה שהמכות שהיא מקבלת הן בבחינת כישלון שיקול דעתה, היא גם מאשימה את עצמה בכך שהיא כביכול פוצעת את גאוותו הגברית. ועוד דבר: לאיש הזה יש יכולת בלתי רגילה להקסים, וכך שאביה של רות אינו מסוגל להאמין שהאיש הזה הוא מפלצת. הסכר הזה שחוסם אותה מלתאר את סבלותיה נפרץ כאשר שוקה משתולל בשומעו שאשתו בהריון – הוא איננו רוצה ילדים, ואם היא הרה, ברור לו שהיא הרה לזנונים. הוא מכה אותה עד לעילפון, והיא מאבדת את העובר. בבית חולים מצהיר שוקה שרות נפלה במדרגות, ולכן הפילה. היא מעיזה סוף סוף להתריס שההפלה נגרמה ממכות שהוא היכה אותה, אבל האחיות (וגם אביה!) משוכנעות שהיא מעורערת בנפשה בגלל האסון, ולכן היא מטילה אשם על האיש "המקסים" הזה.

רות מנסה להתאבד (עמ' 106), ושלוש פעמים לברוח ממנו אחרי סדרות של מכות, אבל הוא מוצא אותה כל פעם מחדש, ומודיע לה בצורה חד-משמעית שהיא אסירה שלו לנצח, ומאחר שהוא רופא עיניים, שרואה הכול למרחוק – הוא ימצא אותה תמיד, וחבל על הניסיונות.

בפעם הרביעית רות מתכננת כהלכה את הבריחה: היא משיגה סכום כסף גדול מדודתה כרמית (המוחרמת על ידי אחיה, הוא אביה של רות), גונבת את האקדח של בעלה, מנצלת את העובדה שהוא שולח אותה במרצדס שלו לקנות לו דבר מה בקיוסק, ונעלמת. כאן הופך הספר לרומן בלשי ממש: היא מחליפה טלפונים ניידים וסימים, היא עוברת ממקום למקום ברחבי הארץ, שוהה במלונות בשמות בדויים, בטענה שבעלה אמור להגיע לשם בקרוב.

איתן זלצר, חבר שלה מגן הילדים, נשמע להוראותיה: מחזיר את המרצדס השרוטה (בזדון – מעשה ידיה), שנותקו ממנה החיישנים והאיתורן – למגרש החניה של המרפאה, ושוכר עבורה מכונית אחרת. אחרי אינספור תחנות ביניים (אחת מהן אפילו בכפר הדרוזי יאנוח ג'ת) היא מתיישבת בעיר ירוחם בשם בדוי "הילה", משיגה חברות וגם עבודה כחופפת ומנקה במספרה של אישה טובת לב בשם ויקי שיבולת. הכול מבינים שהמספרה של ויקי איננה המקום המתאים לכישוריה, אבל היא לא מוכנה לפתוח את סגור ליבה ולספר את קורותיה – החשאיות היא מפתח להישרדות.

אבל כישרון לא ניתן לכלוא, והיא רוכשת מצלמה יקרה, ומצלמת את לקוחות המספרה. ויקי מעוניינת לפתוח תערוכה, להודיע לעיתונות, ואולי אפילו לטלוויזיה – למגינת ליבה של רות המבינה שפרסום התערוכה יביא לסוף האידיליה שהיא זכתה לו במקום ברוך אלוהים זה, בעיר ירוחם. ואמנם העיתון המקומי מפרסם את התערוכה שמבקשת תושבת חדשה בירוחם לקיים, וגם תחנת עזרה ראשונה לחיות פצועות שהיא יוזמת ומפעילה. בעקבות הפרסום בלשיו של שוקה מגיעים לירוחם, ולאחר שבאים בדברים עם ויקי (המשוכנעת שהיא עושה טוב להילה, הילי בילי – שמותיה בירוחם – שהיא מחזירה לה את בעלה), הם מזמינים את שוקה לבוא ללכוד את רעייתו הסוררת בעזרת המשטרה. לא אקלקל את ההנאה של הקוראים הפוטנציאליים, ולא אתאר את הקטע המותח בסוף היצירה, ורק אציין, תוך הרבה התנצלויות (כותב רצנזיות איננו אמור לייעץ לסופר), שאילו התמזל מזלי לכתוב רומן מרתק כזה, הייתי נמנע מלהוסיף את שבעת העמודים האחרונים, והייתי מסיים בתיאור איבוד העשתונות של שוקה לנוכח שוחרי טובתה של רות, ולנוכח השוטרים, כשהוא מכה אותה ובועט בה לעיניהם  (עמ' 343-341) – הקורא היה כבר מדמיין מהו ההמשך.

הזכרתי את ירוחם, מקום מקלטם של הגיבורה והגיבור שלנו, העיירה הדרומית הזאת (ששמה אגב, אינו מוזכר במקורות שלנו, אלא בכתובת מצרית) מתוארת באהבה ענקית: האנשים בה טובים וחמים ("בליבה של רוחמה טמון מפזר חום ענק" – עמ' 205), כולם "בני דודים", ומוכנים להזיז הרים עבור הזולת. לדוגמה, מוטי בן עיון הענק, שגם ליבו ענק, פוגש את אורי המיואש, המבקש להמשיך הלאה לאילת, הופך אותו מיד לחבר נפש, דואג לו לדירה, לשיפוץ הדירה, לריהוט, לאביזרים נחוצים, ואחר כך לעבודה כמאבטח בקונסרבטוריון. מוטי הוא גם האיש שיחד עם אורי ועוד חברים בעיר מצליחים לעכב את לכידתה של רות בידי בעלה, ואחר כך אפילו להפליל אותו. רות (בשמה הבדוי – הילה, הילי בילי) זוכה לכתף תומכת אצל רוחמה ובתה סמדי, וגם אצל המעבידה שלה ויקי. יש תחושה שמדובר בעיר שחסר בה היצר הרע, שיש בה אחווה, כמוה לא תמצא בשום מקום אחר בארץ.

אני הייתי מציע לטל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, שתבקש רשות מאדיבה גפן לפרסם בתחנות האוטובוס ובלוחות המודעות קטעים מתוך הספר המתארים את סגולותיהם של תושבי ירוחם. כי באמת, על פי הספר, "הכול מושלם בירוחם" (עמ' 173). ברור שלא הייתי מציע לראש העיר לצטט את דבריה של אחת מתושבות העיר, הסבורה שרות היא כפויית טובה כלפי בעלה המקסים, ומכנה אותה "כלבה אשכנזייה" (עמ' 316). יש כאן רמז שעוד צרה צרורה בחברה הישראלית לא ממש מתכוונת להתפוגג.

יש בספר שלפנינו תיאורים יפיפיים, אציין דוגמיות: תיאור הקיוסק המוזנח אליו נשלחה רות על ידי בעלה (עמ' 17); תיאור שיחות חיות (עמ' 114); תיאור נוף מדברי בעד לחלון של רות בירוחם (עמ' 147); תיאור התנהגותו הרכה של הווטרינר (סבא של רות) עם החיות הפצועות (עמ' 202-201); תיאור עבודתה של ויקי הספרית (עמ' 224); תיאור מראה ירוחם בערב (עמ' 262); תיאור תושבי ירוחם מאזינים לנגינתו של אורי (עמ' 264).

הזכרתי קודם את "ההתכתבות" עם "השניים" של ג' שופמן – הספר גדוש ברמזים ל"התכתבויות" כאלו בשני תחומים: מוסיקה וספרות. אורי, מנגן וירטואוז בפסנתר, שהמוסיקה משכיחה מעט את זכר האסונות שפקדו אותו, "נפגש" בספר עם גדולי המלחינים (עמ' 197), כשהוא מעדיף תמיד את פרנץ ליסט, אותו הוא ניגן בארבע ידיים עם בנו היחיד ליאור שנספה בתאונת דרכים. המוסיקה היתה משורש נשמתם של אורי וליאור עד כי קראו לכלב המחמד שלהם – "חצ'טוריאן", על שמו של המלחין הארמני הידוע.

אזכיר כאן מעט מהרמזים אל קלאסיקה ספרותית: "רחובות ברזל" (עמ' 65 – "פגישה לאין קץ" של אלתרמן); "שחקי על החלומות" (עמ' 125 – טשרניחובסקי); "אומרים אהבה יש בעולם" (עמ' 126 – ביאליק); "הייאוש נעשה יותר נוח" (עמ' 142 – חנוך לוין); "לכל איש יש כתובת..." (עמ' 145 – זלדה); "אם תרצי שאראה לך" (עמ' 149 – נעמי שמר); "מחר יגיע יום חדש" (עמ' 151, "חלף עם הרוח", מרגרט מיטשל); "העיר באפור" (עמ' 173 – נעמי שמר); "עוף גוזל" (עמ' 203 – אריק איינשטיין); "אומרים אהבה יש בעולם" (עמ'  238 – ביאליק); "לקום מחר בבוקר" (עמ' 254 – נעמי שמר); "התשמע קולי?" (עמ' 300 – רחל); "שמחת עניים" (עמ' 338 – אלתרמן); "נמצ'ק" (עמ' 218 - "מחניים" של פרנץ מולנר).

אני מבקש לנצל את הבמה שניתנה לי להציץ במכמניו של הרומן המרתק של אדיבה גפן ולהביע את הרהוריי בנוגע לנושא המרכזי בספר זה – אלימות כלפי נשים. מדובר הרי במגיפה מבהילה, שלא נראה לה באופק סוף. אני סבור שהתקלה המזעזעת הזאת נבעה מהאופי האלים של האמונה המונותיאיסטית, המציירת למאמין אלוהים אחד (זכר!), קנאי במידה מבהילה שמעניש בדם ואש ותימרות עשן את שתי נשותיו "הבוגדות" – יהודה וישראל (ראו יחזקאל ט"ז וכ"ג). הרבה תקלות הביא המונותיאיזם לעולם המערבי, כמו קנאות, שמרנות, סגירות, הימנעות מקדמה, ממדע, מאמנות. כשאצל היוונים קמו גאונים כמו אוקלידס, פיטגורס, ארכימדס, אנו למדנו שתפקידנו לשמוע בקולם של אלה שיש להם קשר ישיר לאלוהים, ולהשמיד את עובדי "העבודה הזרה".

אחת התקלות במונותיאיזם היא היחס המחפיר כלפי האישה: האישה מקוללת להיות נמשלת על ידי האיש; בעשרת הדיברות, ובחוקת המלך האישה היא חלק מהאינוונטר של האיש כמו העבד, השור, החמור, הסוסים והזהב, וקונים את האישה כמו שקונים עבד, שור וחמור, ואבא רשאי למכור את בתו הקטינה לעבדות עולם (שמות כ"א 7). חז"ל החמירו את היחס לנשים מכיוון אחר: בתלמוד הגדול כל החכמים הם גברים (להוציא את ברוריה), ו"יישרפו דברי תורה, ואל יינתנו לנשים" (ירושלמי סוטה פרק ג' הלכה ד'). בספר שלנו (עמ' 122) שוקה מצטט את ניטשה ב"כה אמר זרתוסתרא", שכאשר באים אל האישה יש להצטייד בשוט. תנוח דעתו של ניטשה, קדם לו הרמב"ם, שמועיד לאישה תפקיד של משרתת (רוחצת פניו, ידיו של בעלה, מצעת את המיטה וכו'), ואם אינה ממלאת את תפקידה, כופים אותה אפילו בשוט (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה ג' י'); וגם הרמב"ם איננו מקורי, את החכמה הזאת למד מהקוראן שמרשה להכות את האישה (אישה אחת מתוך ארבע!) אם אינה נשמעת (סורה ד' 39-38).

נציץ עכשיו במיתולוגיה של יוון העתיקה: ליד זאוס הנואף וארס הרשע אנו נמצא שם את גיאה, אלילת האדמה הרחומה, את אתנה, אלילת החוכמה,  והמוזות המעניקות ההשראה, את דמטר אלילת התבואה, ארטמיס אלילת הציד, ומעל כולם, כולל זאוס, שולטות המוירות, אלילות הגורל.

ברור שהאל הזועם שלנו, וחבורת האלים והאלות של יוון – כולם פרי דימיונו של האדם, אבל ההבדל בהענקת "אשראי" למי שקראה סימון דה בבואר "המין השני" – הוא אדיר. דרך המחשבה הדתית הזאת של היוונים איפשרה נאום פמיניסטי אדיר ששם אוריפידס בפיה של מדיאה, ואפשרה חיבור קומדיות כמו "ליזיסטרטה" ו"מהפכת הנשים" של אריסטופנס.

לא נותר אלא להודות לאדיבה גפן על הרומן המרתק, ועל הנושא החשוב שבמרכזו.

משה גרנות

אהוד: אולי אני טועה אבל נדמה לי שבעולם האלילי הנפלא הקריבו קורבנות אדם, ואילו בעולם המונותיאיסטי האכזר, שראשיתו ביהדות – לא!

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

יוני 2023

החובבן

הָאִישׁ נִסָּה לִהְיוֹת

חָבֵר לְעֵט

וְטִיֵּט וְטִיֵּט,

אוּלַי יֵצֵא מִמֶּנּוּ מָה

וְיִכָּתֵב דְּבַר-מָה.

עם הזמן

אֲנָשִׁים מִתְכּוֹפְפִים

אֲנָשִׁים הוֹלְכִים כְּפוּפִים

אֲנָשִׁים הוֹלְכִים פַיפְן.

ניחום אבלים

"הִכַּרְתִּי אֶת הָאִישׁ,

מִן הָרָאוּי שֶׁאֲבַקֵּר

בְּדִירָתוֹ," הִרְהֵר חֲבֵרוֹ,

"שֶׁכֵּן גַּם הוּא

הָיָה בְּדִירָתִי עוֹבֵר

אִם מִן הָעוֹלָם

הָיִיתִי עוֹבֵר."

הכול כסדרו

"הִיא לֹא הָיְתָה חוֹלָה, הַזְּקֵנָה,"

אָמַר אֶחָד לִשְׁכֵנוֹ

עַל אוֹדוֹת שְׁכֶנְתָּם הַזְּקֵנָה,

"הִיא הָלְכָה וְאָכְלָה

וְ...הָלְכָה"

השחקן

מָצְאוּ אוֹתוֹ מֵת

בַּמִּטָּה,

הוּא לֹא שִׂחֵק,

הוּא הָיָה מֵת

עַל בֶּאֱמֶת.

התקרחות

מָה קָרָה לִשְׂעָרִי

חָשַׁב הָאִישׁ

פִּתְאֹם הוּא לֹא מִסְתַּדֵּר

פִּתְאֹם הוּא מֵרֹאשִׁי נוֹשֵׁר,

הַשְּׂעָרוֹת לֹא נֶאֱחָזוֹת

זוֹ בָּזוֹ יוֹתֵר,

הֵן מִתְפַּזְּרוֹת...

אָכֵן גִּילִי

הוֹלֵךְ אִתִּי

רֹאשׁ בְּרֹאשׁ...

*

בֶּן-זוּגָהּ נִפְטַר

וְהִיא שׁוֹמֶרֶת לוֹ

אֱמוּנִים עַד סוֹפָהּ הַמַּר;

הַשֶּׁלֶט עַל דֶּלֶת בֵּיתָהּ

עֲדַיִן נוֹשֵׂא

אֶת שֵׁם הַנִּפְטָר.

קשה לו

"זֶה לֹא מִסְתַּדֵּר לִי,

זֶה לֹא מִתְחַבֵּר לִי"

חָשַׁב הָאִישׁ הָרָגִישׁ

"שֶׁנָּשִׁים יְפֵהפִיּוֹת

הוֹלְכוֹת אַחַר כָּבוֹד

לְבֵית הַכָּבוֹד

וְעוֹד חוֹלְקִים לָהֶן כָּבוֹד..."

*

הוּא בְּסַךְ הַכֹּל

נוֹרָא רָצָה בָּהּ

אָז אֶת הַגְּבוּלוֹת

הוּא קְצָת חָצָה,

נִדָּה לֹא נִדָּה –

לֹא הָיָה אִכְפַּת לוֹ.

תְּחִילָה אָמְרָה לוֹ  "לֹא,"

לְבַסּוֹף הֵבִינָה לְלִבּוֹ

וְהִתְרַצְּתָה.

"לִזְכוּתוֹ יֵאָמֵר," חָשְׁבָה,

"שֶׁאִם הוּא כָּל כָּךְ רוֹצֶה

אָז אֲפִלּוּ אִם

אֶת הַגְּבוּל הוּא חוֹצֶה

אֲנִי אֶתְרַצֶּה..."

*

צִיץ

מֵצִיץ

מִמִּפְתַּח הַחֻלְצָה.

אוּלַי יִתְכַּבֵּד מִי

וּבוֹ יָצִיץ,

קִוְּתָה הָאִשָּׁה.

אירוע

אָדָם לָחוּץ

רָץ רָץ נִלְחָץ

לְהַגִּיעַ מַהֵר

לְבַל יְאַחֵר

וְהָאוּלָם יִסָּגֵר...

אילן בושם

* * *

חנה סמוכה מושיוב

היא והוא

חלק ג'

בסוף החתונה, במקום לנסוע ישר מהאולם למלון "שרתון" לבלות את ליל הכלולות. הם החזירו במכוניתם את הוריו לביתם. כשהגיעו לבית הוריו, היא חשה רעב, כי לא אכלה זמן רב. אכלה דבר מה והם נסעו למלון להיות בחדר יפה לבדם, בלי כל הטררם. רגע מרגש שבו יכלו להתייחד. 

המלון העניק להם כיבוד, פירות ויין. ובבוקר קיבלו לחדר, ארוחת בוקר מפנקת. היה נחמד להתעורר ביחד. כעת יש להם חותמת של הרבנות, שהם מקודשים – הם בעל ואישה. מותר להם לשחרר מעצורים, לפשוט את הבגדים, ולעמוד מגורים, ערומים זה מול זו בפעם הראשונה, להכיר את הגופים שהיו עטויים, להיכנס לאמבטיה יחד, לגעת ולדעת... הכול חדש, מקודש, מותר ומשוחרר, ואין צורך בשום רגשי אשם, אך לא הוא יודע, ולא היא יודעת, מה בדיוק עושים וכיצד. עבורם הכול חדש, והם לא יודעים בדיוק מה מהם נדרש. בלי הצלחה – הליל נרצה... ולמרות זאת היא היתה מרוצה... הם נהנו מהיש, ולא חששו. אין להם ניסיון, ולא קיבלו שום הדרכה גם לא מספרים, ופעלו לפי אינסטינקטים – זה לא הספיק... הם היו כל כך תמימים, בתוליים, אפשר לומר, מטומטמים, שלא העלו על הדעת שצריך יותר לגעת ולהיות מוכנים. הם לא חשבו שמותר להם לישון יחד ערומים. היא לבשה כתונת ממלמלה, והיתה בטוחה שהיא תעשה את שלה. הם לא האשימו זה את זה  אף אחד מהם לא חש שהוא מאכזב או אשם. בליבם האמינו שעם הזמן הפנטזיה תמומש, והם ייהנו ממש ואין צורך בחשש. אולי הם חשבו שלהתכונן לכך, זה נחשב "מלוכלך", והיו בטוחים שזה לא עניין של מה בכך.

כך ליל הכלולות עבר... לא נורא, יהיו הם עוד הרבה לילות מענגים ונעימים... היא לא זוכרת אם הם ניסו שוב בבוקר (אולי חשבו שיחסים מקיימים רק בלילה!!!). הם מיהרו לקום ולעזוב את המלון, כי הם היו צריכים לשוב מוקדם לבית הוריו, כדי להסיע אותם לעורך דין (על מונית במשפחה הזו איש לא שמע)... זה הרגיז אותה, אך מילה לא אמרה. למזלם איש לא שאל והתעניין איך היה, ואיש לא דרש מהם להציג את דם הבתולים (כמו שספרו לה החברות)... למרות שהם היו נבוכים, הם נראו שמחים. איפה שהוא בראש של כל אחד, היתה מין אכזבה, כי קיוו שהרגע הנכסף, יהיה מטורף, כשיתחברו ביחד ויהיו לגוף אחד... לא היה להם מושג אם זה קורה גם לאחרים! ולא ידעו מה בדיוק עושים... ככה זה כשהדבר הכי יפה ומענג, לפני החתונה הוגדר כאסור, כחטא, כטומאה, כטאבו!!! היא כל כך פחדה שיוטל בה רבב, שעל בתוליה בקנאות שמרה, את יצריה כבשה, ולא שיחררה. וכעת, אחרי החופה והכתובה, המגע מותר והוא טהור ומקודש, מרגש וחדש, אך מרגיש  מטופש, שלמרות החופש לחוש, הכול מפוקשש. הם יסעו לאילת לירח דבש למלון שהוזמן, שם יהיה להם יותר זמן, ולא יהיו תחת לחץ...

למחרת החתונה בבוקר, לאחר שהסיעו את הוריו לעורך דין בתל אביב, והחזירו אותם לביתם, הם נסעו לאילת, לבלות שם לבדם את ירח הדבש במלון "נפטון", רחוק מהמשפחה שנכנסה לעצמות. הם היו צריכים עצמאות. הוא בן מושלם, לא ביקש הנחות, גם אם מדובר לצאת מוקדם מהמלון בו הם שהו בו בליל הכלולות. מבחינת הוריו, שום דבר לא השתנה, בנם ימשיך לגור איתם, ומחייהם הוא לא נעלם. זו הפעם הראשונה בחייו, שהוא נוסע לשבוע ימים עם כלתו, ועוזב את בית ההורים, ואת העבודה הקשה, ויוצא לחופשה, שבסופה, הוא ישוב עם רעייתו הצעירה לבית הוריו, ויגור בו יחד איתה.

היא עזבה את ביתה ללא כל חרטה ואחור לא הביטה. זו היא, שהולכת אחריו, ומאמינה שבחירתה נכונה. היא יודעת שעליה להחריש, עד שהיא תתפוס את מקומה, תרגיש שיש בה עוצמה, ותוכל לבטא את עצמה. גם אם יהיו בקיעים, היא תשתוק ותחריש. היא לא תגרום לשום ריב ומדון, ותעשה הכול, שהשלום בביתה ישכון. 

בנסיעה ל"ירח הדבש" לאילת, בכביש הערבה, תקפה אותה עצבת נוראה. למרות האהבה והקרבה, היא הרגישה זרה. לפתע נאלמה. הוא מיד קרא בפניה, שמשהו בה התערער, משהו איתה לא בסדר. מה היא כל כך שותקת? הוא ביקש לדעת מה חשבה, ומה הסיבה, שהיא שקטה ועצובה. היא לפתע הרגישה זרה! ששם משפחתה השתנה, ובשם החדש איש לא מכיר אותה. פחדה שהיא מאבדת את זהותה! ומה עם שם משפחתה שהיה עד עתה, שבמשך שנים אותו בנתה? מי ימצא אותה בשם האחר? איזו תוכן לשם החדש היא תיתן? היא הרגישה שמי שהיתה קודם נעלמה, וכעת "אחרת", לא מוכרת, תמלא את מקומה. מי בכלל ידע על קיומה???

ירח דבש

הם הגיעו במכוניתו לאילת ונהנו מכל הפינוקים, שמעניק המלון לזוג צעיר בירח דבש. כבר בערב הראשון הכירו זוגות נוספים שגם הם נישאו בליל אמש, וכמותם באו לבלות ירח דבש. סיני פתוחה (1970), ויחד עם שני זוגות, שהכירו במלון, בערב הראשון, יצאו לטיולים במכוניתם לסיני – חוף קסום, נווייבה, דהב, אי האלמוגים, הלגונה, נחל הכתובות והקניון האדום (נחל שני) עין נטפים, תמנע. סוף אוקטובר, מזג אוויר מצוין, אוויר צלול, ים, אלמוגים זריחות ושקיעות ונופים עוצרי נשימה, שמהם נהנו גם שני זוגות הטרמפיסטים שהצטרפו אליהם. היא נכספה להביא את חתנה שייהנה לראות את הנופים המטורפים, שטיילה בהם לפניו במהלך הלימודים. הוא היה הנהג, והיא – המדריכה והמנווטת. חוויה אדירה. היא לא זוכרת מה הוא אמר לה, ומה לו היא אמרה. היא רק זוכרת, שהיא היתה מאושרת.

כשהגיעו לקיים יחסים, אחרי יום של טיולים, עם כל התשוקה שמילאה אותם, וכל הערגה שעליה חלמו, וכל הביטחון, שלקיים יחסים, יהיה מקסים... לא קרו ניסים! שוב ושוב ללא הצלחה!!! מבוכה... לא עשו שיעורי בית, לא קראו ספרים. הם פעלו לפי היצר, אך זה לא הסתדר. מן הסתם, משהו הפריע וחסם, משהו שהם לא הבינו ולא חשבו שעלול לקרות, ולא תיארו לעצמם שיהיו בו בעיות! אך הם ידעו לקוות... מבלי לדבר, שניהם הבינו, שאין להאשים זה את זה, ואולי זה ייקח זמן, אך לבסוף זה יקוּיָם. בסך הכול הם בילו יחד חופשה קסומה, הרחק מהמשפחה העוטפת והדביקה, שמנווטת אותו כמו מריונטה. שמחו שיש להם חופש ושקט וארבע קירות, מיטה ואמבטיה, שבהם רק הם בלבד, בלי אף אחד, והם יכולים להיות רק לעצמם, דבר שלא היה להם מעולם בשנתיים של חברותם (לך תאמין שזה מה שהיה בזמנם!)... הם לא סיפרו לאף אדם, ואפילו לא לעצמם, שמשהו לא כשורה... כל כך ייחלו לרגע הזה שיגיע, ולא ציפו לאכזבה. היא האמינה וגם הוא האמין, שצריך סבלנות ותיפתר בעיית המין, שלא התחילה ברגל ימין.

מדי פעם היא נעצבה, שדווקא אצלה, שום דבר לא זורם על מי מנוחות, ותמיד צריך לחכות ולחכות, שום דבר לא בא בקלות... ראתה את האחרים בירח הדבש, והם נראו משוחררים ומאושרים, וידם על העליונה. היא הניחה שהם התאמנו לפני החתונה, כשהיא מנעה זאת מעצמה...

בליבה היא תהתה, האם היתה חייבת לשמור בקנאות על תומתה? מה יצא לה מכל זה? למי חשוב שהיא הצליחה לשמור על עצמה, ולא להתפתות ליצר, ולהישאר בתולה? למי זה איכפת? למי היא עושה חשבון? רק לעצמה... היה לה חשוב להגיע לחופה טהורה וזכה וזה היה מקור לחוזקה. היא הרגישה כמה היא טיפשה, מטומטמת וסתומה גם בעיניה וגם בעיני בעלה, ש"אותו יבשה" –  פחדה מבושה, וגרמה לאכזבה ותסכול וכישלון ללא גבול. מה הוסיפו לה הבתולים ששמרה עליהם בקנאות? מה כיבוש היצר אומר עליה? אפילו הוריה לא התעניינו, ולא ביקשו לראות סדין עם כתם דם. הכול סתם!!! חבל על הנעורים ועל התשוקה שבערה, שהמסורת המוזרה, דיכאה אותה וקבעה שהיא אסורה... לא פלא שזוגות רבים באותה תקופה קיימו יחסי מין לפני החתונה, ולא אחת נישאו כשהכלה בהריון, ולא עשו חשבון למסורת ולהורים הקרתנים, שהתביישו במעשיהם. זה קרה לאחותי הקטנה ממני, ולא רציתי שיקרה לי. ראיתי כמה אומללה היא היתה ואיזו בושה התביישה בה המשפחה.

הם חזרו מאילת רעננים, נהנו מטיולים מדהימים, מאוכל טוב, ממנוחה, ומחברים חדשים שאליהם התחברו והפכו לחברים משותפים. הם היו בעננים והיא עדיין בתולה... למרות שהבינה שזה לא סוף העולם. והבעילה תקוים, רק שזה ייקח קצת זמן.

היום זה נשמע הזוי, סיפור שמתאים לעולם החרדי השמרני. עם הזמן, לא בכדי, הכול השתנה, ויש ספרים וסרטים שמגרים ומראים תנוחות ומה בדיוק מה יש לעשות, ועל הנושא הזה כן מדברים, לא פוחדים. עידן השמירה על הבתולים נעלם מהעולם, וכמעט כל הכלות לא מתחתנות בתולות, וזה לא מוריד דבר מערכן (לא מדובר בחרדים). זמנים משתנים... היא מתביישת לספר שזה מה שהיה בזמנה. דבר שחשבה, שיגרום לה גאווה. הפך לאכזבה. לא ייאמן כמה המחשבה להישאר בתולה ולהיות טהורה, מנעה ממנה לחשוב שאפשר להיכנס לחנות ולקנות ספר הדרכה, כי היתה בטוחה, שזה בא מאליו, מבלי שידעה את מה שהיה חשוב שתדע.  

הם גרו כשנה אצל הוריו. לא העזו להתקלח יחד, או ללכת למיטה ביום, או לתת איזה ביטוי לתשוקתם. על ספונטניות לא יכלו לחלום. הכול נעשה בחשאי ובשקט, שלא יבחינו מתי הם נכנסים למיטה ומתי הם עושים אהבה. זה היה קשה, בעיקר, כי מדובר בזוג צעיר, שלפני החתונה לא היה לו חופש להיות לבד בארבע קירות, וכשסרו המוסרות, והחרות נִתְנָה, לא ניתן היה לנצל אותה. הם היו סבלניים, ידעו שזה זמני עד שבניית דירתם תסתיים, והם יעברו לביתם החדש, ויהיו בו לבדם, ואיש לא יטריד אותם. למרות היחסים הטובים עם הוריו, הם ייחלו לרגע להיות עצמאיים וחופשיים, לבטא את אהבתם, מבלי שיעקבו אחרי כל צעד ושעל שהם עושים. הם התחשבו והתאפקו ולא הרגישו את החופש שהם לו ערגו. אולי הוא הרגיש נוח בבית הוריו, אך היא זרה. ביתם לא היה ביתהּ. היא אורחת שם, ועליה להתנהג כאילו היא לא שם, כדי לא להפריע את פרטיותם ואת שלוותם של הוריו שהכניסו אותה לביתם. אולי גם להם לא קל... או אולי הם לא רצו לשחרר את בנם, כדי שלא יעזוב אותם, ושהיא תיקח אותו לעצמה. הם לא ממש שיחררו... הוא המשיך לעבוד עם אביו במשק ובעסק, והיתה ביניהם תלות הדדית. הוא אכל איתם ארוחת בוקר וצהריים והמשיך הכול כרגיל. הם המשיכו להשפיע עליו ולקבוע לו את חייו. אותה זה הרגיז, אך לו זה לא הזיז.

בשנה שבה הם גרו בבית ההורים, היא לא הרתה, למרות שהיא רצתה. לא היו לה תנאים כדי להתחיל בטיפולים, מבלי להיות חשופה בפניהם. היא הרגישה נורא, ובשום אופן לא רצתה שהם ידעו דבר, שמא יגלו, שהיא, חלילה, עקרה, והם ישפיעו על בעלה להתגרש ממנה. היא השביעה אותו שלא יספר דבר להוריו. הביטחון שלה ניטל ואתו כל השמחה וכל ההצלחה. היא הרגישה שהיא חייבת לטפל בבעייה לפני שסודה יוָדע.

שניהם חיכו בקוצר רוח שבניית הדירה תסתיים ותהיה להם דירה משלהם, כדי שיוכלו "לעבוד" בשקט על ילד. רק אז היא ניגשה לרופא והחלה סדרה של בדיקות, לא מול עיניהם הפקוחות של האנשים שגרה איתם. היה לה חשוב לא לעשות דברים לאור הזרקורים, אלא בצנעה, שאיש לא ידע, מה היא עוברת. כדי שלא ישימו עליה שלט – עקרה...

אחרי הנישואין היא לא הרבתה לבקר את בית הוריה. היא שמחה שאין לה חובות כלפיהם, והיא חופשייה לנפשה ויש לה חיים משלה, למרות שהם לא הצרו את צעדיה, ולא קבעו דבר עבורה, כמו הוריו (בעלי המאה – הם בעלי הדיעה). היא לא היתה מריונטה. לא היה לה צורך לספר להם אם טוב לה או רע לה. היא כמסה מהם את רגשותיה. היא פחדה, שבביקור בביתה, בעלה יגלה, שלאחותה יש תינוק, ולא יבין איך כל כך מהר התינוק הבשיל ונולד. פחדה, שיטיל דופי בה ובמשפחתה. היא לא ידעה, שגם אימו הרתה לפני החתונה, והוא נולד חודש אחרי החתונה, ואף אחד לא מרגיש חרפה, למרות שזה היה סוד גדול, שהוא בעצמו גילה לה. ולמרות הכול, לא עלה על דעתה לספר לו, איך קרה שלאחותה יש ילד (גם היא הופתעה), זמן קצר מאוד אחרי חתונתה. היה לה קשה למלא את הסדק, שנסדק בתוכה, בגלל אחותה... ולא הבינה, איך אחותה הצעירה ממנה, הצליחה לקיים יחסים ולהיכנס להריון, בלי שתעבור מה שעבר עליה. לימים היא קנאה בה. קשה לדעת למי הייסורים היו יותר קשים... לאחותה שהרתה לפני החתונה, או לה, שסבלה מזה, שהיא לא מצליחה להרות והדביקו עליה תוויות – עקרה!!! לשתיהן היה קשה מאוד...

היחסים עם הוריה היו קרים. היא הלכה והתרחקה, והיו לה זרים. היא שמחה לעזוב את הבית שאליו לא תשוב. היא ביקרה את הוריה פעם בשבועיים, במוצאי שבת, והם קיבלו אותה כמו נסיכה, אך היא לא שמחה, כי בכול פעם שהיא באה לביקור, אימה שאלה אותה, אם היא בהריון. המלה הריון, העלתה בה חרון, היא לא רצתה לספר להורים, שיש לה בעיות, והיא בטיפולים. היא העלימה מהם, שלמרות שיש לה הכול, היא עצובה ומתוסכלת... היא רצתה להיעלם מחייהם, ולא שיתפה אותם בקשיים שלה, ולא ציפתה שיעניקו לה נחמה. היא ידעה שיהיה לאימה קשה יותר אם היא תדע, וזה יכביד עליה והיא תתעצב כשהיא תחשוש שבתה עקרה. היא כומסת הכל בליבה. אין לה אף אדם קרוב במשפחתה, שאותו שיתפה. השנים הראשונות, שיכלו להיות נפלאות, היו קשות מאוד ומאכזבות. היא נכנסה למערבולת, הרגישה שנכשלה, שהיא לא שווה, כי יש חשש שלא יהיה לה מוצא מהמערבולת שאותה סוחפת. היא לא ידעה אם יהיה לה ילד... ואיך היא מתמודדת... לא מספיק העוני הדלות, הבורות, המריבות, שבהם התביישה, נוסף עוד גורם, שגורע מכל מה שהיא עשתה והתאמצה לשנות את תדמיתה. זה לא קרה, מזה לא צמחה לה ברכה, כי רובצת עליה קללה. ואולי היא משלמת מחיר על כך שהיא שלא הושיטה לאחותה עזרה והתנכרה לה והתעלמה ממנה, כאילו היא מפלצת שעליה מאיימת, כי הרגישה שכבודה שכל כך היה חשוב לה אבד. היא היתה שבויה במוסכמות שהאכילו אותה. הרגישה אבודה, ואף אחד לא ידע את הסיבה. יעברו שנים עד שהיא תבין, שאחותה – זכתה בילד,  והיא – נענשה באי פריון ובחרון, היא עובדת ולומדת במלוא הקיטור ולא פוצה פה ולא מצייצת. לאיש היא אינה עונה מדוע היא טרם הרתה. כביכול, הלימודים, הם העילה. מזל שהיא יכולה לברוח לשם מפני כולם. היא רוצה ללמוד ולהיות משכילה, ולהיות ראויה לתינוק שיהיה לה. היא משתוקקת לילד, אך לאיש היא לא מספרת עם מה היא מתמודדת. היא זקוקה לרופא טוב, ולא לעצות מ"דודות". היא מסרבת להאמין באמונות תפלות ובעין רעה. מסרבת להשתטח על קברות צדיקים, ולא רוצה לשמוע מה מגדת עתידות תגיד. היא מוכנה לשלם כל מחיר לרופא שיוציא אותה מזה. לדעת ממנו אם היא תזכה להיות אם, ושעקרות עליה לא תאיים. 

מלבד פעם אחת, שבה אביה רצה לראות היכן היא גרה, הוריה לא באו לבקרה בבית חמיה וחמותה במושב. והוריו לא הזמינו את הוריה לביקור גומלין, וטוב שכך... היא לא רצתה שהם יטרחו. היא העדיפה שהם יישארו רחוקים.

בדרך כלל הזוג לא התארח בבית הוריה בערבי חג ולא בערבי שבת. זה היה מובן מאליו, שכל ערבי השבתות והחגים עם משפחתו נחגגים. הוריו לא ויתרו עליו, ולא שיחררו אותו מאחיזתם, והוא היה שבוי אצלם, והוא לא העז ולא ניסה להשתחרר מאחיזתם, אפילו לא לערב אחד בשנה. הוא חשש שהם ייעלבו... והיא איתו זרמה, ידעה שלהוריה יש עוד ילדים, ולא עשתה שום מאמץ לבקש מבעלה לנסוע בערב שבת או חג למשפחתה. חשבה שאולי, אין למשפחתה אותם נימוסי שולחן, כמקובל בבית המחותנים, ולא השפע ומגוון המאכלים, והיא ההינה להסכין, שבכל חג הם אתם. הוריו היו המודל בשבילה, עם הארוחה הדשנה והמפה הלבנה והסכו"ם מכסף והמנה הראשונה, השנייה והאחרונה וכלי האוכל הנאים של "רוזנטל", שבביתה הצנוע והדל, לא היו קיימים כלל.

למרות שהיא התגעגעה למאכלים של אימה, דאגה שאימה לא תתאמץ יתר על המידה, ולכן לא ביקשה להתארח אצלה. הוריה לא התלוננו, ולא הפצירו בהם שיבוא לארוחות חג או שבת. לא קַבְלוּ, אפילו אם הם נעלבו והרגישו שהם לא נחשבים. הם הבינו, שזה שבתם הולכת אחרי בעלה! זה בסדר, כך זה מקובל!!! היא לא חשבה להתגאות במאכלים הנפלאים שאימה מכינה. היא ידעה שהוא לא אוהב אוכל חריף ומתובל, וטעמים שהוא לא מכיר, הס מלהזכיר. עם השנים הניחוחות והטעמים של האוכל של אימה, הפכו עבורה לגעגוע כביר. וכשניחוחות מביתה, עולו באפה, היא השתגעה והתגעגעה לטעמים, שרק אימה ביד אמן להכין ידעה. היא לא עשתה דבר כדי ללמוד מאימה איך להכין את המטעמים הנפלאים, כי הבינה שאם תעשה זאת, היא תוכיח, שהיא עוד לא השתחררה מהגלות המעיקה, והיא לא תחשב לישראלית. היא גם לא רצתה לדבר ערבית, כי השפה הזו שייכת לאויבים. ככל שגדלה והתבגרה, על הכול במחי יד ויתרה. לא רצתה שיישארו בה סימנים, שיזכירו בה את העדה. היא רצתה להשיל מעליה את הניחוחות והטעמים, את השפה והמנהגים... רק אחרי שנים, היא תגלה, שבמקום מה שהיא זנחה, נותר געגוע עז והרבה חללים ריקים, שלא מתמלאים, והגעגועים מעיקים. ובכל פעם ששמעה שיר שאימה ברדיו שמעה, לבה נכמר על אימה. כעסה על עצמה שכיבתה לה את הרדיו, כי לא רצתה שאף אחד ידע שבביתה מתנגנת מנגינה זרה, שהיא אליה לא התחברה.

היא לא עשתה שום ניסיון ללמוד את האוכל של אימהּ להכין. עברו הרבה שנים עד שהיא ניסתה משהו בעצמה להכין. כי משהו מהניחוח ומהטעם של אימה עדיין בה מכים. בכל חג שבועות היתה מתגעגעת לכאהי שאמא טגנה, שהיא אותו מאוד אהבה. לפני שנים אחדות החליטה להכין כאהי. היא ניסתה להיכנס לנעליה של אימה, מצאה מתכון באינטרנט, והיא העזה להכין את שאהבה לאכול יותר מכול. קראה לכל נכדיה שיבואו לאכול מהכאהי של אימה, והם ליקקו את האצבעות ואמרו לה, שהם כבר מחכים לשנה הבאה! היא הפכה זאת למנהג בכל חג שבועות. כמה טיפשי היה לנטוש את המאכלים האהובים, כמה מעט מקום נתנה לדברים שהיא אוהבת, שהרגישה חובה להתבייש בהם ושייעלמו ממנה... באותו הזמן, זה היה נכון, אך היום, כשמאכלי עדות ממלאים את המסעדות, אפשר בשמחה לחזור לאותם טעמים וריחות.

 היא ויתרה על כל ה"אתמולים" שלה. היא רצתה בתרבות הישראלית לצלול. להיות אחרת, יותר מעוצבת, בתבנית אחרת, שלא ישארו מעברה‍ סימנים, לא בחוץ ולא בִּפְנִים. רצתה להיטמע בתוך חברה, שהיתה שונה, שאותה העדיפה ואהבה. מחיר יקר היא שִלְמָה, כדי  להרגיש שלמה.

משפחתה לא הבינה מה קרה לה. הרי היא בתם האהובה והמועדפת! מדוע עליהם היא זועפת? איך היא הפכה לזרה וקרה, שקמה ונעלמה, ולחיקם לא שבה?! מה מבריח אותה מביתה? מדוע היא מתעלמת מהוריה, ומאחיה מתנערת, ובאף אחד אינה מתעניינת? מי גזל אותה מהם? הם לא ידעו מה מעיק עליה וכואב. הם לא רצו לחשוב שהיא אבדה... אך גם לא נלחמו להשיבה, או להסיטה מהדרך בה הלכה. לא היה להם מושג מה קורה בקרבה... הם המשיכו להוקירה, למרות שהיא להם התנכרה. היא מעולם לא באה אליהם בטענות, היא חשבה, שזו טעות להטיח בהם על כל שטות, שעולה לה בראש. לוּ רק חשבה עליהם בחמלה, וחשה מה הם עוברים בארץ החדשה, היתה מבינה אותם, ויחד היו מתמודדים. היא היתה קטנה ועדיין לא קלטה, שהם הגיעו ארצה ללא כל רכוש, והיו צריכים להתחיל הכול מבראשית, ולברוא פה עולם חדש מִכְּלוּם. היא טרם שמעה את סיפורם. הם באו ממדינת ערב ולא ממדינת מערב והרגישו זרים וזה כאב. היא לא רצתה להרגיש זרה. להתערות בארץ בחרה, עם התרבות שבעיניה יקרה, לכן לא רצתה שידבק רבב מאלץ גלותם. 

בתוכה ידעה, שהיא מקפחת אותם, והם לא זוכים לתמורה על מה שהם השקיעו בה. לכאורה, לא עשו לה שום רע. הם לא ידעו, שהיא התביישה בהם. ייקח שנים עד שהיא תבין, למה היא התרחקה ו"תחזור בתשובה", תחבק ותוקיר ותעניק ותעריך. הם יצטרכו להבין שהנתק ביניהם היה חייב להתרחש. זה מין מרד נעורים, שנועד לשרת את המטרה, להתנתק מכל מה שהיא בבית לא אהבה, ולהתחבר לחברה, יותר נחשקת, שבעיניה יקרה, וכל זה נחוץ לה, כדי להרגיש שייכת למשפחה "המאמצת" שאותה הוקירה, וגילתה את הדרה ונשבתה בקסמה, ולא רצתה שידעו שהיא מרגישה שונה, אולי קצת משונה, ולא רצתה שייחשף הפער בינם לבינה והיא תידחה. היא רצתה להעלים את מוצאה, שלא יעיב על דמותה, ועל רבים כמותה, שסוללים את דרכם להתערות בחברה, ולהיות חלק ממנה, מבלי שיוטל בהם דופי בגלל ארץ מוצאם. יש שהצליחו לאמץ את שתי התרבויות, בבחינת, "הייה אדם בצאתך, ובביתך מה שאתה". היא היתה ילדה צעירה, שגדלה פה בגן ובבית הספר. היא לא גדלה בניכר עם תרבות אחרת שלא הכירה, שפה נראתה בעיניה זרה, ולא רצתה לאמצה ולהכירה ולא הבינה מה אימה מוצאת בשירים שהיא ברדיו שומעת ומתמוגגת מהם.

מעבר לדירה החדשה

לא הכול הלך חלק. הם נשואים, אוהבים, מגשימים חלומות. אחרי עיכובים רבים, של חודשים ארוכים, הם קיבלו את דירתם החדשה. עזבו את בית הוריו, שבו גרו כשנה, ועברו לגור בה ולחוש את הנועם ואת הטעם שעליו חולם כל אדם, להרגיש חופשי בביתו. לא לשווא נאמר: "ביתי הוא מבצרי." אחרי כיסופים שנמשכו שנים, הם הפכו לבני חורין. יש להם חדר שינה משלהם ואמבטיה ומטבח וסלון ועוד חדר גדול לילדים שיבואו. והכול לפי טעמה, יפה ומאובזר ומסודר ודבר לא חסר. בעיניה הכול נראה מלכותי, חדש ואיכותי. היא לא התעקשה על חרסינה ירוקה, או מטבח "רגבה" מהודר, אלא אותה חרסינה לבנה, שנתן הקבלן, ואותו מטבח פשוט מעץ, שאחיה ציפה בפורמייקה בצבעים אדום ולבן, והכול היה חדש יפה ונחמד, בית עם צבע וגוון, מלא אהבה וחן. הם היו מקור לקינאה, זוג צעיר שיש לו דירה, מרווחת וגדולה, בלי משכנתא ובלי חובות, ואפשר בשקט לחיות ולהתחיל חיים משותפים לבנות. הביטחון עולה! מי פילל שזה מה שיקרה?! היא כבר לא שייכת לשם, לא לעוני ולא לדלות ולא לרעש ולצפיפות, הכול נופל עליהם כמו מים צוננים, והם מאושרים, כי לחופש נולדו, ובביתם – חירותם.

הריחוק מבית הוריה היה דרוש לה, כדי להתאים את עצמה לסביבה שהיא רצתה להיות חלק ממנה, ולשוב לחיק הוריה, לא על מנת לקחת, אלא על מנת להחזיר. היא רצתה לשובם עם איזה שהיא עוצמה, כשהיא יותר שלמה. אולי היא עשתה טעות חמורה, היא לא בטוחה, אך היא הצטערה, שהוריה לא היה חלק ממנה, ולא לקחו חלק בהצלחתה. כשהיא אליהם שבה, הם קבלו אותה באהבה, וסלחו לה, מבלי לומר מילה. הם ידעו שהיא עשתה דרך ארוכה וקשה, להגשים כל חלום ומטרה, והעריכו את הצלחתה. היא לא חזרה כדי לבקש עזרה. היא חזרה חזקה, איתנה, לא מובסת. מבוססת – למדה, נישאה והקימה משפחה לתפארת. הצליחה בדרכה והגשימה את חלומה. היא היתה מסוגלת להעניק ולתת לכל מי שנזקק לעזרתה, כי שפר עליה מזלה. למרות הניתוק והניכור, שהיא על עצמה גזרה, הם לא שמרו לה טינה, אהבו אותה והיו גאים בהצלחתה. פרק הריחוק תם! היא ניצחה, אך לא שכחה אותם, ולא הצטערה על הדרך שבה בחרה. היא הרגישה שהיא היתה חייבת לבודד את עצמה, לא לגדול בצל הדברים שהפריעו לה בדרכה. בינתיים, דברים השתנו... אחיה התקדמו, כולם הלכו בתלם, רכשו מקצוע, עבדו, התגייסו לצבא, קנו דירות, התחתנו, הקימו משפחות, והעול הכלכלי על ההורים פחת, ולרגע לא גבה ליבה עליהם, שהיא הצליחה יותר מכולם. גם עם אחותה שעליה כעסה ואיתה לא דברה, התפייסה, ולא שפטה את מעשיה, והבינה כמה קשה היה לה וכמה היא נטשה אותה כשהיתה זקוקה לכתף להניח עליו את ראשה. היא סלחה. הבינה שהניתוק פגע מאוד באחותה, והיא מאוד הצטערה והאשימה את עצמה שלא נהגה בתבונה, כי חשבה רק על עצמה ועל מה יגידו עליה, כי רצתה להצטייר כמושלמת.

בינתיים העולם השתנה... ומה שנחשב באותו זמן לדבר נורא, היום זו הנורמה, וכך זה מקובל.

עם הזמן ככל שהלכה והתרחקה מאותה תקופה קשה והשיגה את מבוקשה, ועלתה וטיפסה ולמדה והתברגה, והרגישה שווה בין שווים, היא חשה, שהדרך הקשה שבחרה ללכת בה, היתה נכונה. איש לא הלך איתה בדרכה, אך גם איש לא עמד בדרכה, ולא הפריע לה לחתור לחוף מבטחים שאליו חתרה. אומנם המאמץ הרב הותיר בה סימנים, כי חייה היו מלאים במתחים, וברצון להצליח להשתלב ולהגיע להישגים והשקיעה את כל שעותיה בעבודה ובלימודים שבהם קצרה הצלחות ועמדה בתחרות. למרות הכול, מעולם לה היתה בטוחה בעצמה. היו לה צלקות, שלא הצליחה למחוק, וחוסר הביטחון והצורך לא לעמוד במקום, לא איפשרו לה לעצור ולהרגיש, "זהו אני כאן, ואני לא צריכה דבר."

ולמרות שהיא צמחה לתפארת, תמיד צצים רגעים או מקומות, שמזכירים לה על אילו יסודות עולמה נבנה, יסודות שבמו ידיה בנתה, כי היסודות שמהם היא עקרה את עצמה, לא יכלו לשאת את מה שהיא רצתה לבנות עליהם. היא לא מרגישה בטוחה בעצמה, והיא יודעת שזו תוצאה של שנות ילדות עשוקות, שנטלו ממנה כל פיסת ביטחון בעולם שבו רצתה לגדול כמו כולם. היא טמנה עמוק בליבה את ילדותה העשוקה והותירה אותה מאחור, והמציאה סיפור כיסוי  עם ילדות אחרת שהיא רצתה לחוות. ככל שגדלה, וככל שהאמצעים שעמדו לרשותה איפשרו, היא החזירה לעצמה את שהיא חלמה ופצתה את עצמה על כל החוסרים שידעה ולאט לאט נרגעה... קנתה שולחן כתיבה וספרייה ומנורה, עט נובע, מחברות עם ספירלה ובגדים נאים. אך מדי פעם צצות המחשבות ומזכירות לה את נקודת ההתחלה, שבה לא מצאה שום סיבה לגאווה. ושלא בטובתה, היא חשה נחותה, למרות שהיתה גיבורה ועל מלחמתה להצליח לא ויתרה. היא היתה פנתרה!!!

אך הגיע היום, שבו פתאום, הפסיקה להתבייש בעצמה. לא ראתה שהיא שונה, לא נחותה ולא פחותה והחלה לפתוח הכול לספר את כל האמת שבה התביישה. בלי בושה ספרה על מוצאה, על מיספר הילדים במשפחתה על כך שאימה לא למדה קרוא וכתוב ומעולם לא עבדה. זהו, זו עובדה. זה לא חטא לעלות מארץ זרה עם תרבות אחרת ושפה אחרת בחוסר כל, להתגבר על הכול ולהיות שווה בין שווים. היום היא מרגישה שהיא גיבורה, ולמרות שבחייה היה רע, שום דבר שם לא היה כל כך נורא, וכמותה היו רבים שעברו אותה תמורה.

לימים היא גילתה, שכך עשו רבים, שעבדו בימים, ולמדו בערבים בבתי ספר אקסטרניים, וגם סייעו לפרנסת המשפחה, והמשיכו לאקדמיה, וטיפסו והגיעו לאן שהם חלמו. היא מרגישה שהיא חלק מהם. בלי להתאמץ, ולפרוץ דרך, זה לא היה קורה...

אחרי שנישאה לבחיר לבה, מצבם הכלכלי היה מצוין, הרבה מעבר לַמְדוּמיָן. היתה להם דירה שקנה החתן, והיה להם גג מעל לראשם. את כל הציוד לבית היא קנתה. ולא היתה צריכה לעשות חשבון על כל אגורה שהיא מוציאה. היא ידעה מאיפה באה, והחסכון והצניעות בדמה. היא קנתה מה שנחוץ, כמו בתקופה שמצבה היה לחוץ. היא ידעה את הגבול ולא נהגה בבזבוז והכסף לא סינוור אותה. היא חשה שהכסף המופקד אצלה ביד, מלא יזע ויגע, וצריך להשתמש בו ברגישות ולחסוך ל"יום שחור". בעלה סמך עליה בעיניים עצומות, ואת כל רווחיו הפקיד בידיה והיה בטוח, שהיא תנהג בו בחיסכון, כמקובל במשפחתו. עם כל הטוב שהיה מופקד בחיקה, היא קשה עבדה ויש לה הכנסה משלה, כי חשוב היה לה להיות עצמאית ובלתי תלויה. בשלב הזה עדיין דבר אחד חסר לה. חסר לה הילד או הילדה שעליהם היא חולמת, שבלעדיהם לא תהיה שלמה.

שוב יש לה סיבה להרגיש לא שווה, להמשיך להתמודד ולהילחם ולסתום פיות שמדברים רעות...

חנה סמוכה מושיוב

7.6.2023

* * *

נעמן כהן

השקרים על מרקס בסדרת "העברים"

 במסגרת סדרת "העברים" על יוצרי הרוח העבריים, יצא לאחרונה סרט חדש: "העברים – דיוקנו של קרל מרקס, האקטיביסט הגדול מכולם." מפיק יאיר קידר. בימוי ותסריט בנימין פיידנברג:

הנה הסרט המלא: https://youtu.be/Z3vVhd42Ct4

הסרט שמטרתו לפי יוצריו היא להסביר את ההפגנות בקפלן, מלא בשקרים כל כך מביכים עד שדומה שזהו תשדיר בחירות דרגה ז' של מפלגת חד"ש. אמנה בו את השקרים העיקריים.

השקר הראשון – השקר הראשון נמצא כבר בשם. מה לקרל היינריך הלוי-מרקס ולעברים? הוא לא היה עברי ולא דיבר עברית, ואם כבר השתמש במילה עברית אחת הוא השתמש בה לביטוי אנטישמי גס ומסוכן כלפי היהודים "אלוהים של היהודי הוא הממון." (ממון הוא אמר בעברית).

(אם כבר ראוי היה להכניס לסדרה "העברים" את מורהו הסוציאליסטי של מרקס, וראשון לרעיון הציוני-סוציאליסטי, משה הֶס (Moses Hess;‏ 1812- 1875) שהוסמך לרבנות, היה סופר והוגה הדעות מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות, ואבי הציונות-הסוציאליסטית. משה הס היה למושא לעגו של היהודי המשומד קרל הלוי-מרקס, שלעג לו שעורו הכהה הוא זכר למוצאו הכושי. (מעניין אם יפילו טהרני ה-BLM גם את פסלו של מרקס באשמת גזענות)...

הס הושפע מתורתו הלאומית ליברלית של ג'וזפה מציני, ומהתנועה לאיחוד איטליה וכתב ב-1861 את ספרו רומי וירושלים (Rom und Jerusalem: Die letzte Nationalitätsfrage).

בספרו זה הוא מנסח תורה ציונית: הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. כשם שקמה רומא מחדש, מנבא הס, כך תקום גם ירושלים מחדש. ארונו של הס הובא ב-1961 לקבורה בכנרת, ועל מצבתו נכתב: "מאבות הסוציאליזם העולמי ומבשר מדינת ישראל". על שמו היישוב כפר הס).

השקר השני – מרקס לא היה אנטישמי.

פרופסור דניאל גוטווין: (הולך על גג אוניברסיטת חיפה עד לקצהו כעומד לקפוץ למטה לתהום): "היהדות לא היתה משתנה משמעותי בחייו של מרקס הוא גדל כנוצרי. הזהות הממשית שלו היא הזהות של הרדיקל. (איזה רדיקל? רדיקל נוצרי?) מתוך הזהות הזאת הוא מתבונן בזהות האירופית ובתוכה הוא מוצא גם את היהודים. אל מול הטענה שיש משהו שמגביל את מתן האמנציפציה ליהודים בשל הזהות הדתית שלהם התפרסם החיבור של מרקס "לשאלת היהודים" מתוך כוונה להסביר מדוע היהודים ראויים לקבל שיווי זכויות אזרחי." (כתובת – מהי הדת של היהודי? מסחר. מהו אלוהים – הכסף) הטיעון הבסיסי של מרקס שהרוח של הדת היהודית זהה לרוח הקפיטליסטית (כסף הוא אלוהים הקנא של ישראל" (דקה 27.15)

פרופסור משה צוקרמן: טענו שזה טיעון אנטישמי אבל זה לא היה על היהודים, אלא על הקפיטליזם.

האמת – מרקס היה אנטישמי, ואפילו סופר אנטישמי.

אין ספק שהזהות היהודית השפיעה על מרקס, גם אם בצורה שלילית. אדם ששני סביו מצד אביו, ומצד אימו, היו רבנים, לא יכול שלא להיות מושפע מזהות יהודית. מצד אביו, יהושע השיל (היינריך) מרקס, היה סבו של קרל, רבי מרדכי הלוי מרקס, צאצא של רש"י. מצד אימו הנרייטה פרשבורגר היה סבו של קרל, רבי יצחק פרשבורגר, רב בנימיכן ובטריאר. צאצא של המהר"ל מפראג רבי יהודה אריה לב ליוואו.

מרקס – היהודים והכסף

ב-1844 בגיל 26 כתב המשומד הצעיר (נטבל ב-1824. אימו הנרייטה נשארה יהודייה), קרל היינריך הלוי-מרקס, חיבור בשם "לשאלת היהודים" (Zur Judenfrage).

(קרל מרקס, לשאלת היהודים, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1959)

Karl Marx

Zur Judenfrage

http://www.mlwerke.de/me/me01/me01_347.htm

הלוי-מרקס תמך במתן אמנציפציה ליהודים, אך בתנאי שהם יפסיקו להיות יהודים, ובמה התבטאה לדידו יהדותם? היחס היהודי לכסף. כשלא יהיה יותר כסף, ולא משטר קפיטליסטי, ממילא לא יהיו יותר יהודים. והא מנסח זאת כך: מהו הבסיס החילוני של היהדות? "הצורך המעשי, התועלת העצמית." "מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר מכר." "מהו אלוהיו החילוני? הממון." "הממון הוא האליל שלהם והם סוגדים לו."

(קרל מרקס, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1965, עמ' 59)

"הממון" הוא אלוהיהם הקנא של ישראל, ואין אלוהים אחרים על פניו.." "לאומיותו הדמיונית של היהודי היא לאומיותו של הסוחר, של איש הממון." (שם עמוד 61).

כסף כמהות של היהודים הוא ביטוי מהדהד בכל הספרות האנטישמית מהברית החדשה, מכירת ישו ב-30 שקל כסף, ועד היטלר שדיבר על "יהדות הממון הבינלאומית." אין ספק, שגם הזמר האנטישמי השחור, קניה אומָרִי ווסט, מסכים איתו בכל מילה.

ודוק: מרקס תמך באמנציפציה ליהודים, אבל בתנאי שלא יהיו יותר יהודים. הוא זיהה את היהודים רק עם הממון, עם הקפיטליזם, כשיעלם הקפיטליזם ייעלמו גם היהודים. במובן זה האנטישמיות של מרקס זהה לחלוטין לאנטישמיות הנוצרית שלפיה הגאולה תבוא רק אם כל היהודים יקבלו את ישו ויתנצרו, או לאנטישמיות המוסלמית האומרת שהתנאי לגאולה זה רצח כל היהודים שיסתתרו מאחורי הסלעים והאבנים.

השקר השלישי – מרקס היה הומניסט ודמוקרט.

ח"כ מחד"ש, הקומוניסט ד"ר עופר כסיף: "הדבר החשוב במרקסיזם זה ההומניזם שלו. היו שישאלו איך אתה מדבר על הומניזם אחרי השחיטה הגדולה של סטלין ושל מאו? אנחנו צריכים ללמוד מהטעויות ומהפשעים. הקומוניזם חייב להיות דמוקרטי. קומוניזם שהוא אינו דמוקרטי הוא אינו קומוניזם. לא יכול להיות כזה דבר ובמובן הזה מרקס הוא סמל של השחרור האנושי ושל ההומניזם במהותו". (דקה 31)

האמת – מרקס אינו הומניסט ואינו דמוקרט

בניגוד לדברי כסיף, רציחות המיליונים של סטלין ומאו אינם בטעות, הן חלק מהותי בתורתו של מרקס. בניגוד להוגים הסוציאל-דמוקרטיים – קרל היינריך הלוי-מרקס הגה את רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" ופירסם אותו בביקורת על תוכנית גותהא: "בין החברה הקאפיטאליסטית לחברה הקומוניסטית משתרעת תקופת גילגולה המהפכני של החברה האחת בחברה השנייה. תקופה זו תואמת לה גם תקופת-מעבר מבחינה פוליטית. המדינה לא תוכל להיות אלא הדיקטטורה  המהפכנית של הפרולטאריון."

 (קרל מרקס, ביקורת תוכנית גותהא, ספרית פועלים, מרחביה 1952, עמ' 49)

הוצאת "ספרית פועלים", השוה"צ, שהוציאה לאור את הספר, מיהרה והוסיפה לו דברי הסבר מאת "שמש העמים", החבר יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגנשווילי-סטלין על מושג "הדיקטטורה של הפרולטריון" מתוך השיעורים שלו "על יסודות בלניניזם" (שם עמ' 155): "הדיקטטורה של הפרולטריון, השלטון הסובייטי כמכשיר המהפכה הפרולטרית. שלטון הפרולטריון בבורגנות."

לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר סטלין הקים במזרח אירופה ממשלות בובות תחת שלטון קומוניסטי, הוא הגה את הרעיון הגאוני לא לקרא לדיקטטורות החדשות שהיו כפופות לבריה"מ "דיקטטורות" אלא להשתמש במושג שהוא נוח יותר לאוזן. הוא הגה טאוטולוגיה גאונית: "דמוקרטיה פופולארית" – "דמוקרטיה עממית". "דֶמוס" ביוונית זה עם. "פופולוס" בלטינית זה עם. מה זו דמוקרטיה פופולארית? הדֶמוס-העם, שולט בפופולוס-העם. העם שולט בעם.

ודוק: רעיון הדיקטטורה של הפרולטריון כיסוד מהותי בתורת מרקס, הוא אנטי-דמוקרטי- ואנטי הומניסטי ומוביל בהכרח לחברה טוטליטרית בה האדם אינו ערך אלא אמצעי.

השקר הרביעי – מרקס היה פמיניסט.

ד"ר ניקול הוכנר: "מרקס חי חיים יפים עם אשתו יוהנה ברטה ג'ולי ג'ני אדל (Johanna Bertha Julie Jenny Edle von Westphalen שתמיד תמכה בו. יחד עם זאת מרקס מתנגד למוסד הבורגני של המשפחה. המשפחה עומדת על יחסי ממון הבורגני רואה באשתו מכשיר יצור בלבד והילדים הופכים לחפצי מסחר. (דקה 23)

לורה טלינובסקי פעילה פמיניסטית: "מרקס משעתק את מלחמת המעמדות אל תוך הבית. הרעיונות המרקסיסטיים נתנו מסגרת לפמיניזם". (דקה 24)

האמת – מרקס אינו פמיניסט.

קרל הלוי-מרקס דגל בשיוויון. "פועלי כל העולם התאחדו, לפועלים אין מה להפסיד מלבד כבליהם, יש להם עולם ומלואו לזכות בו," כתב במניפסט הקומוניסטי.

כך גם ראה את היחס לאישה. "ביחס אל האישה, בחינת היותה מעשה האונסין ושפחתה החרופה של התאווה החברתית, באה לידי ביטוי ההשחתה האינסופית שבה מצוי האדם לעצמו: שכן יחס זה מוצא את ביטויו החד משמעי ההחלטי הגלוי ביחסו של הגבר אל האישה ובאופן שבו נתפסים יחסי המין הבלתי אמצעים והטבעיים של הגבר אל האישה." (קרל מרכס, כתבי שחרות, הפרק על "קניין פרטי וקומוניזם", עמ` 143). 

אידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. קרל הלוי-מרקס עצמו שמר על המשפחה הבורגנית עם אשתו האריסטוקרטית הפרוסית, אבל המשרתת בביתו, הֶלֶן "לֶנְכֶן", נוצלה על ידו גם כלכלית וגם מינית. כשהיא נמצאה הרה ממנו. מרקס לא הכיר באבהותו. הילד נשלח למשפחה אומנת, ורק לעתים היה מתיר לו לראות את אימו, ובמטבח בלבד.

השקר החמישי – מרקס התנגד ל"כיבוש".

ד"ר אל קאדר כנענה: "העמים שחיו תחת הכיבוש תחת הקולוניאליזם, התפיסה המרקסיסטית תחת עמים אלו היתה חזקה מאוד. בין אם במזרח אסיה ובין אם אפריקה. או באמריקה הלטינית כי התוודעו לפוטנציאל האדיר של התיאוריה המרקסיסטית. בניתוח מצבים בתוך החברה." (דקה 33).

האמת - מרקס תמך בכיבוש. תלוי איזה.

מרקס הבדיל (בצורה קצת גזענית במושגים של היום), בין עמים היסטוריים בעלי תרבות, לבין עמים לא תרבותיים שאינם זכאים למדינה וחייבים להישאר תחת כיבוש.

https://www.e-mago.co.il/Editor/defense-803.htm

השקר השישי – מרקס הביא להפגנות בקפלן.

הסרט מסתיים בצילום של ההפגנות בקפלן (דקה 48) ללמדנו שההפגנות הן תוצאה של תורתו של מרקס. בנימין פרידברג (יוצר הסרט): "היה מעניין לגלות כמה הנרטיב הפלסטיני קשור במרקס, באופני ההתארגנות וההגדרה הלאומית. ומשם המאבקים החברתיים הכי חשובים בישראל היו בזיקה למרקס, המאבק לזכויות נשים, זכויות נכים, המאבק המזרחי לדורותיו – ועוד המון מאבקים אחרים שקשורים בשיוויון."

https://m.calcalist.co.il/Article.aspx?guid=rkwf9lmwn

האמת – את ההפגנות בקפלן לא מארגן הפרולטריון העני והמדוכא, הדורש שיוויון כלכלי, אלא הקפיטליסטים ההייטקיסטים בעלי ההון.

(נ.ב. את הקשקושים של שולה קשת בסרט בכלל לא הבנתי.)

*

ב-1942 בשיא השמדת יהודי אירופה בשבתו בתל אביב, נזכר שאול טשרניחובסקי בטבח שעשו הצלבנים בדרכם לארץ הקודש ב-1096 בטריר, ובו החריבו את הקהילה היהודית שלה.

ב-1942 היו הנאצים משמידים גם את יליד העיר טריר, המשומד קרל היינריך הלוי-מרקס.

(פלאוטוס 195 לפנה"ס: "אדם לאדם זאב" בלטינית: Homo homini lupus est)

בַּלַּדַּת הַזְּאֵב   

גְּדוּד צַלְבָנִים נוֹסֵעַ

וְסָר מֵעִיר אֶל עִיר:

הֵם שָׁחֲטוּ בְּאָכֶן,

הֵם יִשְׁחֲטוּ בִּטְרִיר,

הֵם יַעַרְכוּ הַטֶּבַח:

יָרִיעַ פַּעֲמוֹן,

יַחְדָּו שָׁלָל יַחֲלֹקוּ

חָסִיד וְאִישׁ הָמוֹן.

אֶת הַטְּבוּחִים יָנִיחוּ

כֻּלָּם בַּעֲרֵמָה; –

יִקְבְּרוּם אַנְשֵׁי הַקֶּרֶת,

(לֹא הֶחְיוּ נְשָׁמָה).

דַּי לוֹ לְאִישׁ הַצֶּלֶב

מִדַּאֲגוֹת יוֹם יוֹם:

רִנָּה לְאִישׁ-נַצֶּרֶת,

תְּפִלָּה, טִבְחָה וָצוֹם.

וּזְאֵב יְרֵא שָׁמַיִם

אָז חַי סָמוּךְ לִטְרִיר

בִּמְאוּרָתוֹ בַּחֹרֶשׁ,

בְּגֵיא מֵצַל קָרִיר.

וְעַד שֶׁבָּא הַכֶּלֶב

וַיַּעַט הָעוֹרֵב,

נִכְנַס אֶל גֵּיא הַקָּטֶל

וַיִּזְדָּרֶז הַזְּאֵב.

מָצָא רְצוּץ-גֻּלְגֹּלֶת,

וְהַנְּשָׁמָה עוֹד בּוֹ,

וּמִתְחַנֵּן לַמָּוֶת, –

קָרַע אֶת סְגוֹר לִבּוֹ.

מָצָא אֶת הַתִּינוֹקֶת

דְּרוּסָה וּנְטוּלַת שַׁד,

עוֹדֶנָּה מְפַרְפֶּרֶת, –

חָנַק אוֹתָהּ מִיָּד.

מָצָא אָדָם גֹּוֵעַ,

וּשְׁחוּט סַכִּין פְּגוּמָה, –

כִּרְסֵם אֶת הַגַּרְגֶּרֶת – –

קֵץ גְּסִיסָה אֲיֻמָּה.

מָצָא הָרָה בִּקֵּעוּ,

מְפַרְכֶּסֶת בְּחֶבְלָהּ, –

קָרַע אֶת הַסַּרְעֶפֶת,

מִיִּסּוּרִים גְּאָלָהּ.

רָאָהוּ רַבִּי יוּזְפָא,

שׁוֹכֵב, פּוֹלֵט דָּמִים,

גִּדֵּם וּקְצוּץ-רַגְלַיִם,

גּוֹסֵס זֶה יוֹם תָּמִים.

רָאָהוּ וַיְבָרְכֵהוּ,

פָּשַׁט לוֹ צַוָּארוֹ:

"בָּרוּךְ מִזְּאֵבֵי-עֶרֶב!

בָּרוּךְ עוֹשֶׂה דְבָרוֹ!

"דּוֹר עֲשִׂירִי – תִּרְאֵהוּ,

אַתָּה פּוֹדֶה מִכְּאֵב

וְהַגּוֹאֵל לַמָּוֶת,

בָּרוּךְ תִּהְיֶה, הַזְּאֵב!

"וְזַרְעֲךָ בָּאָרֶץ

הוּא לֹא יָסוּף – קַיָּם

עַד שֶׁהָפַךְ פְּרִיץ-טֶרֶף

וּזְאֵב כָּל-הָאָדָם!"

יָמִים חָלְפוּ עָבָרוּ,

דּוֹר מֵת וְדוֹר נִצָּב,

וּבִרְכָּתוֹ שֶׁל יוּזְפָא

הִיא נִתְקַיְּמָה עַכְשָׁו.

הָאִישׁ הָפַךְ פְּרִיץ-טֶרֶף

וּזְאֵב כָּל-הָאָדָם,

וּזְרַע הַזְּאֵב אֵינֶנּוּ,

כִּי תָם, כִּי תָם, כִּי תָם…

שאול טשרניחובסקי

תל-אביב, 30.5.42

איפה הדואר?

יועז הנדל ("טיבי לא תומך טרור"), שר התקשורת של ממשלת "השינוי והריפוי", הביא לשינוי ומחלה. הפרטת הדואר. כל תיבות הדואר בעיר נסגרו וכדי לשלוח דואר יש להגיע לסניפי הדואר. הישג אדיר. השבוע נסגר סניף הדואר בדיזנגוף סנטר, (בקרוב ודאי גם אחרים). להגיע לדואר נהפך היום למבצע.

השב"כ מועל בתפקידו ע"פ החוק

צפו במשפחת אבו עסא מתל שבע: נשקים צה''ליים, ירי, ג'יפים, לוחות זיהוי ופנים גלויות:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800149&forum=scoops1

הארץ בוערת. מלחמות ארגוני פשע הערביים מביאים להרוגים רבים במגזר הערבי. (רוב הערבים ההרוגים הם חיילים באותם ארגוני פשע) טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים, פרוקטשן דמי חסות של ארגוני פשע ערבים, גניבת מכוניות וציוד חקלאי, וכו' וכו'.

לפי הערכת חוסר יש במגזר הערבי כ-500 אלף כלי נשק בלתי חוקיים, מיליציות מזוינות מסתובבות על ג'יפים. מי יגן אם הם יתקיפו את באר שבע או יישובים ישראליים אחרים?

זה בדיוק נמצא בתחום פעולת השב"כ. זו חובת השב"כ לטפל ע"פ חוק. אין צורך בשום חוק חדש או החלטה חדשה. חובת השב"כ לאסוף את כלי הנשק הבלתי חוקיים, ולפרק את המיליציות הערביות הבלתי חוקיות. הנה "חזון ייעוד וערכים" של השב"כ באתר השב"כ:

"שירות הביטחון הכללי מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, ריגול, חתרנות, חבלה וחשיפת סודות מדינה; כן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין."

https://www.shabak.gov.il/about/values/

חוק השב"כ

https://he.m.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99

איסוף נשק מיהודים ומערבים זה בהחלט עסקו של השב"כ. כלומר חובתו ע"פ החוק. גם מעצר מינהלי של ארגוני פשע לזמן קצוב בהחלט יאה לדמוקרטיה. כל מי שמתבטא היום נגד פעולת השב"כ במגזר הערבי לאיסוף הנשק הבלתי חוקי, איננו תומך דמוקרטיה, אלא אוייב הדמוקרטיה. הוא תומך טרור מתוך אינטרס פוליטי. אם היועצת המשפטית לממשלה גלי מהרב-מיארה אינה מאשרת את הכנסת השב"כ לפעולה  –הדבר נובע או מחוסר הבנה של החוק, או מכוונה פוליטית. בכל מקרה היא פוגעת קשה בחוק הישראלי ובדמוקרטיה הישראלית.

למרבה הצער ישנם רבים במחנה הפרוטסטנטי המתנגדים כאילו מאינטרס דמוקרטי להפעלת השב"כ למרות שזה תפקידו ע"פ החוק, כשלמעשה הם פועלים מתוך אינטרס פוליטי. לדידם שהפשע והכאוס יגברו ובלבד שיוכח שאיתמר חאנן-בן גביר נכשל בתפקידו. שתלך המדינה לעזאזל העיקר שהוא ייפגע.

שנות השלושים באירופה

מסתבר כי בדומה לאירופה בשנות השלושים יהודי עם פאות אינו יכול להסתובב ברחוב.עו"ד ישראל יונתן הירש, צעיר בן 24 מהוד השרון, חסיד בעלז, קצין בסיירת חרוב, סטודנט לתואר שני במשפטים, עובד בפרקליטות. נשוי לשירה (חסידת ברסלב) ואב לליבי בת ה-3 ופייגא, הותקף במילים קשות וגסות מאוד על היותו חרדי כשנסע באוטובוס בהוד השרון.

https://www.facebook.com/HotNewsOfficial/videos/1483812615756686/?extid=CL-UNK-UNK-UNK-AN_GK0T-GK1C&mibextid=l2pjGR

התוקפת, הגר רמון, מאשימה את החרדים כאשמים בשואה ומפליצים ילדים ומאשימה אותו אף כמרוקאי מסריח.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800358&forum=scoops1

אין ספק מדובר באישה בעייתית, אבל היא תוצאה של הסתה קשה נגד חרדים. הנה ישראל יונתן הירש מספר בראיון על עצמו: איך משלבים בין העולמות ואיזה תגובות הוא מקבל:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800332&forum=scoops1

הגיעה העת להפסיק את ההסתה האנטי-חרדית. לא יעלה על הדעת שדווקא במדינת היהודים שהוקמה למען יוכלו יהודים לחיות בכבוד יקרו מקרים כאלו המזכירים את אירופה בשנות השלושים.

על "הנאורות" – בריזון ובשארה שתי הדמויות "הנאורות" בישראל

ה"נאור" הראשון: הוא כתב "אל-ארצ'י, מיכאל בריזון. בריזון הוא בהחלט אדם נאור. "ממשלת ישראל היא מוסד סגור שהמאושפזים בו השתלטו עליו," קובע בריזון. "במקרה שלי – קהילת הנאורים. אלה הנאמנים לעקרונות היסוד של הנאורות: הגיעה גם שעתנו להתקומם. למרוד. להכריז על מרד הנאורים. אנחנו נפנה למדינות נאורות ונבקש שיעניקו מעמד של פליטים פוליטיים לנאורים ישראלים, ניזום הקמת אולפן הכנה לגולה – 'פעמי גלות' הוא ייקרא – אשר יכין ישראלים נאורים, לקליטה קלה יותר במולדתם החדשה. ילמדו שם נימוסים, חריצות, שליטה עצמית בווליום ובתוכן, איך לא לדבר בסלולר באוטובוסים, מה פירוש המלה המסתורית 'תור', כיצד לזהות פח זבל ברחוב ועוד ועוד."

(מיכאל בריזון, "הממשלה היא מוסד סגור, הגיע הזמן למרד הנאורים", "אל ארצ'י", 20.6.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-06-20/ty-article-opinion/.premium/00000188-d390-dbf8-a3e8-dbb0b5d70000

"הנאור השני": הוא חבר הכנסת לשעבר מבל"ד, עזמי בשארה היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, הפך לקומוניסט, ומשם למרגל חיזבאללה. בניגוד ל"נאור" בריזון שרק מגדיר את עצמו "נאור", הפילוסוף הפוליטי ה"נאור" ד"ר בשארה לא חי סתם כ"נאור", אלא אף הוציא ספר על הנאורות: "הנאורות פרויקט שלא נשלם?"

https://www.kibutz-poalim.co.il/page_53032

בניגוד לבריזון שרק מדבר על הגירה לארץ נאורה, בשארה כבר הגשים את עצמו והיגר לארץ נאורה – קטאר. והפך לשופרה של שליטהּ הנאור – שייח' תמים בן חמד אאל ת'אני.

נמליץ ל"נאור" בריזון שיקח דוגמה מבשארה, וימהר להגר לארץ נאורה. (האם יחזור לפולניה מולדתו?) בכל מקרה אנחנו מרחמים על תושבי אותה ארץ על שיוכרחו לסבול את המרמור הבלתי פוסק של בריזון עליהם, מרמור שיתחיל ודאי מיידית עם הגירתו. ובכלל דומה שזה נס רפואי. אדם בן 75 שכל ימיו כל כך ממורמר ולא חלה בסרטן.

האיחוד האירופי מחרים יהודים

האיחוד האירופי פרסם הנחיות שיקשו על ייבוא מוצרים ישראליים מהתנחלויות. ההנחיות נועדו לאכוף החלטה שהתקבלה באיחוד ב-2004 ולפיה יבוא מוצרים שיוצרו בהתנחלויות ביו"ש, וברמת הגולן לא יהיה פטור מתשלום מכס. לפי ההנחיות החדשות, יידרשו היבואנים להזין קוד מיוחד במערכת הדיגיטלית של האיחוד, אשר מאשר כי המוצרים המיובאים לא יוצרו בהתנחלויות. אם לא יעשו כן, הם ייאלצו לשלם את המס. ספרד ובלגיה, כבר עידכנו את הנחיות הסחר שלהן עם ישראל באתרי האינטרנט שלהן.

מרטין קוננסי, שמנהל את הפרויקט האירופי למזרח התיכון, ארגון אזרחי הפועל בשטחים, אמר כי המהלך "הוא התיקון המשמעותי ביותר ליישום הסכם הסחר שנחתם ב-2004." לדבריו, "השאלה היא למה האיחוד האירופי ממשיך לסחור עם ההתנחלויות אם הן לא חוקיות."

(יונתן שמיר, "האיחוד האירופי פרסם הנחיות שיקשו על יבוא מוצרים ישראליים מהתנחלויות", "אל-ארצ'י", 20.6.23)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-06-20/ty-article/.premium/00000188-d4a3-d5fc-ab9d-dfeb6d180000

מכיוון שע"פ המדיניות הגזענית של האיחוד מחרימים רק התנחלויות יהודיות ולא התנחלויות ערביות, וספרד היא המדינה המובילה בחרם, יש להשיב לה בחרם נגדי.

מן העובדה שכל ספרד הינה שטח ערבי כבוש, וכל הישובים הספרדים הם התנחלות על השטח הערבי הכבוש, על ישראל להחרים את הסחורות מההתנחלויות הספרדיות כל זמן שספרד מחרימה התנחלויות ישראליות. "האוחזים בחרם – בחרם יאבדו!"

האם שקמה שוורצמן מחברת את הסטיקרים של המחאה?

שכן שלי הוא פעיל מסור של התנועה הפרוטסטנטית. מדי שבת הוא הולך להפגין עם דגל ועליו סטיקר. לאחרונה ראיתי את הסטיקר הבא: "דמוקרטיה עולה על הפוליטיקה."

מוזר. לא הגיוני. "מה זה דמוקרטיה?" אני שואל אותו, ומשיב בעצמי: "דמוקרטיה" זו צורת משטר פוליטי. פוליטיקה באה מהמילה היוונית "פוליס" – עיר מדינה. "פוליטיקה" היא ניהול ענייני המדינה. דמוקרטיה לא יכולה לעלות על פוליטיקה כי היא שיטה פוליטית בדיוק כמו מונרכיה, אריסטוקרטיה, דיקטטורה, וכד'. בדיוק כשם שג'ירפה לא יכולה לעלות על הביולוגיה...

לאחר שבוע אני רואה סטיקר אחר: "לשרת בצה"ל ולא בבסיסים בשטחים!"

מה זה? האם הכוונה לשרת בצה"ל ולנטוש את בסיסי צה"ל ברמת הגולן מול סוריה וחיזבאלה ובבקעת הירדן? ומה עם רחובות, עירו של עופר כסיף, "המתנחל מרחובות" על השטח הערבי הכבוש (להגדרת הערבים) האם גם אותה יש לנטוש ולעזוב?

שלא יובן לא נכון. אני בעד רפורמה משפטית, אך לא בעד הפיכה משטרית. הפגנה נד ההפיכה המשטרית נכונה, אבל הסטיקרים האוויליים הללו אינם תורמים למחאה. מעניין מי מנסח אותם? האם חברת יח"צנות-פרסום או שקמה שוורצמן בעצמה?

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

קול אחר

הציבור הרחב אינו מודע לקול האחר בציבור החרדי, שקורא להנגיש לימודי ליבה לתלמידים המעוניינים בכך. הרב לייבל כמשל.

אין חולק על כך שהציבור החרדי סובל מדימוי מעוות, שהופך את כולם ל'משתמטים' ו'אוכלי חינם' (ואלה משקפים רק את המעודנים שבביטויי השיטנה). המיתקפה המילולית הצעקנית המחפירה, השבוע באוטובוס מהוד השרון לתל אביב, שבמהלכה פערה פיה נוסעת אחת, כלפי צעיר חרדי מחסידי בעלזא, ישראל הירש, רק בשל פיאותיו המסתלסלות לצדעיו, ולרוב חרפתה נפלה על האיש הלא נכון. דווקא הבחור הזה הוא סרן במילואים, משרת בסיירת מובחרת, ובין שירות בצה"ל למשנהו, עובד לפרנסתו כעורך דין בפרקליטות המדינה, ואפילו לומד לתואר שני במשפטים.

הדמוי המעוות הזה, נולד כנראה על רקע הופעותיהם הציבוריות המיליטנטיות, של צמד העסקנים החרדים ג"ג (גפני וגולדקנופף). יהירותם והתנשאותם הופכת אותם לאורחים רצויים בתקשורת הכללית, אבל הופעותיהם מקבעות את הרושם, שהחרדים כולם עשויים בדמותם ובצלמם של הַגָּפנים והגולדקנופים – כמתנגדי לימודי ליבה ומצדדים בהישענות על תקציב המדינה.

מי בציבור הכללי יודע שיש בקרב החרדים גם קולות אחרים? מי בציבור הכללי ער לקולות חרדים אחרים, הדוגלים בהשתלבות החרדים בכלכלה הישראלית, ואפילו מצדדים, רחמנא ליצלן, בלימודי ליבה, לפחות אנגלית ומתימטיקה, לתלמידי מוסדות חינוך חרדיים שלגביהם הוכח כי לא מהם יצמחו ה'גדוילים' של המחר?

אחד מן הרבנים החרדים המשמיע קול אחר, מנוגד ל'השקופע' המחודשת מבית 'יתד נאמן' ושאר אמצעי התקשורת 'הטהורים', כאילו כל הציבור החרדי חייב להסתגר בהיכלי התורה עד זקנה ושיבה על חשבון הכלל – הוא הרב דוד לייבל, בוגר פוניבז', שהיה ממקורבי הרבנים שך ושטיינמן זצ"ל. הרב לייבל, יליד צרפת שלמד בישיבות בצרפת ואנגליה, ורכש חוכמתו בפוניבז' בבני ברק, עומד בראש רשת כוללי אברכים ע"ש רבי עקיבא איגר, המתחזקת מאות אברכים בירושלים, בני ברק, אלעד, חדרה ומודיעין עילית, וגם בשטרסבורג, צרפת.

לימים הקים, בהתייעצות עם הרב שטיינמן המנוח, מאה סניפי מסגרות ערב לחרדים עובדים ללימוד גמרא בעיון, על שם רבי שלמה איגר, בנו של הגאון הנערץ רבי עקיבא איגר, שבניגוד לאביו גם שלח ידו במסחר, מעבר לעיסוקו בתורה. כיום מנהיג הרב לייבל רשת קהילות ארצית 'אחוות תורה', ומפעיל למענה מיזם של לימוד תורה בעיון לצד לימודי הייטק, להכשרת אברכים לתחום מכניס זה. שם המיזם – מכללת JBH: Jewish Brain in HighTech, כלומר מוח יהודי בהייטק.

הרב לייבל הפתיע השבוע בשיחה פומבית בת 13 דקות, שצולמה בבית שמש והועלתה גם ליו-טיוב. הוא קרא להוריהם של תלמידים שאינם מסוגלים להתמקד בתורה בלבד, להקנות לילדיהם לימודי ליבה, על מנת שיוכלו לפרנס עצמם מבלי להיות נטל על הציבור ועל עיסוקן של הנשים (שלדידו אמורות להישאר בבית ולהתמקד בחינוך הילדים).

הנה מקצת מדבריו: "צריך שלאנשים תהיה אפשרות לבחור את צורת החינוך של ילדיהם: חיידר רק עם תורה, חיידר עם מתמטיקה ואנגלית, חיידר עם לימוד ליבה קל, ממ"ח (ממלכתי חרדי) עם לימוד ליבה מלא. צריך שתהיה אפשרות לבחור בין ישיבה קטנה לישיבה תיכונית. וגם בישיבה גדולה צריך לבחור בין ישיבה גדולה, לישיבה עם תואר וכדומה. כל הצורות לגיטימיות וכולן לפי ההלכה. על כל הורה שיש לו אחריות על ילדיו, לראות איזה יכולות יש לילד ולשלוח אותו למוסד שמתאים לו. החיידר הוא לא לאבא, הוא לילד. הכל לפי צרכי הילד."

הרב לייבל, תלמיד חכם מופלג, בא לציבור החרדי עם תפיסות מהפכניות. למשל, לבטל את ההפרדה בין הצווארון הכחול לצווארון הלבן: "הקהילות צריכות להיות מעורבות. האברכים והעובדים צריכים לחיות ביחד, בהערכה הדדית. ככה זה באמריקה, בצרפת, בבלגיה, באנגליה. המצב בארץ הוא לא טבעי ועגום, ולכן יש צורך עצום ב'אחוות תורה'." 

אך כדי שלא יובן הפוך מדעתו, הוסיף הרב לייבל: "אני בעצמי כל כך מייקר תלמידי חכמים... אבל מי שמרגיש שאין זה ייעודו, שלא רואה עצמו לומד 10 שעות ביום, או שאין לו היתכנות כלכלית, או שרוצה להגשים את עצמו בעולם המעשה, או שסתם זה לא מעניין אותו – מותר לו לבחור צורת החיים שהוא רוצה. ככה הוא מגשים התנהגות שמתחייבת מן השולחן ערוך, באורח חיים, סימן קנ"ו: שאחרי שאדם התפלל ולמד קצת, אומר השו"ע: 'ואחר כך יילך לעסקיו, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון.' וכך היא ההלכה ביורה דעה רמ"ו בהלכות תלמוד תורה, ואף אחד לא יכול להעז ולומר שזה רק בדיעבד, לא התנהגות לכתחילה."

בציבור החרדי השפוי (להבדיל מן הקנאים, עסקניהם ועיתוניהם) עטו על דברי הרב לייבל כמוצאי שלל רב. באחד האתרים החרדיים כתב משתתף אנונימי, שניכר בו כי הוא אדם שחושב לעומק, הערה ביקורתית נוקבת כנגד תפיסת הָעֵדֶר: "הרב לייבל טעה רק בדבר אחד... רוב הציבור החרדי 'יודע' שאין ללמוד מלכתחילה הלכה מפורשת מן השו"ע, אלא רק לראות בה סוג של 'בדיעבד' למי שאינו מצליח ללכת עקום. זה הדור בו אנחנו חיים: כמה שיותר עקום, כך נראה בעיניהם יותר ישר."

הרב לייבל אינו בודד בעמדת ה"חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ." לזרמי המעמקים שהוא מעז לייצג, יש תמיכה לא מעטה בקרב הרוב הדומם. חבל רק שהציבור הכללי לא מודע לכך, ורואה את כולם כבני דמותם וצלמם של העסקנים ג"ג.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שני

חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "...ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.

בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הִיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה חיימקה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השיחרור באלבומו "כאלה היו".

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר,  לא ידעתי שיש דבר כזה "יום האב", וזיוה שמיר זיכתה אותנו בניתוח של שני שירי משוררים, בני אותו דור, העומדים נדהמים וכואבים אל מות האב – דילן תומס ונתן אלתרמן.

מיכל סנונית כותבת על הפרס שזכתה מקוראיה – אני מבקש שלא תשכח לכלול אותי ברשימת קוראיה ואוהביה.

אני קורא שפוט של יוסי אחימאיר, שכידוע לו, דעותיי קוטביות לדעותיו, אבל אני מרשה להציע לו להפסיק לכנות את המפגינים "שמאל" – הוא יודע, והכול יודעים, שאין כמעט שמאל, וההפגנות הן המוניות מכל שכבות הציבור ולאורך 24 שבתות רצופות – לא היה דבר כזה מעולם – לא בהפגנות אחרי מלחמת יום הכיפורים, ולא בהפגנות הדיור ב-2011. וכן הטענה שהמפגינים משקרים כשהם מזהירים מהפיכה לדיקטטורה – רצוי לקרוא את דבריו של יריב לוין שאם הרפורמה תצלח – אין שום סיכוי שהממשלה הזאת תוחלף בבחירות.

יוסי אחימאיר מספר על מסירותה של זאבה, אחותם בכורה של יעקב ויוסי, לספר של אב"א אחימאיר על שהותו בכלא. אני אסיר תודה לזאבה – היא סייעה לי בזמנו בחיבור הספר לבני הנעורים על נעמי שמר ("הנערה מכנרת", דני ספרים 2002), וכן סייעה לי גם רותיק, אחותה הקטנה של נעמי.

ובאשר ל"מסעותיי עם נשים" – קראתי את הספר.

תודה לך, עורך יקר,

משה גרנות

* מתי דוד: דמוקרטיה מהותית? הכוונה למיעוטוקרטיה! הכוונה למשטר שבו ישלוט המיעוט הכביכול "איכותי" ולא משטר שבו שולט הרוב המספרי הכביכול "המוני" בקלפי בבחירות.

מה היא הפיכה משטרית? הכוונה להפיכת הדמוקרטיה הקיימת למיעוטוקרטיה! שמשמעותה שהשלטון יהיה בידי המיעוט הכביכול "איכותי", במקום השלטון הדמוקרטי הקיים שהוא בידי הרוב המיספרי, הכביכול "המוני", שמנצח בבחירות החוקיות בקלפי.

שאלה למפגינים בקפלן שצועקים "דמוקרטיה" "דמוקרטיה" – לאיזה סוג של דמוקרטיה אתם מתכוונים? לדמוקרטיה הקיימת "הרגילה" – או לדמוקרטיה "המהותית" שאליה אתם אולי שואפים? מאחר שאתם פוסלים את הלגיטימיות של הדמוקרטיה הקיימת שהיא בידי הרוב המיספרי החוקי, שנגדו אתם מפגינים!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20).  "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-14 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל