פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1859

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בתמוז תשפ"ג. 29.6.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׁנֵי עֵיטִים וּתְאֵנָה אֶחָת. // יוסי אחימאיר: מגידו כמשל לישראל. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏28.6.23. // פוצ'ו: הפיוס – מי היה מאמין? (בעקבות הצעתו של יוסי אחימאיר). // אריה ברנע: על בגידה ועל פיוס. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [173]. // משה גרנות: על "למות בטולוז – מבחר סיפורים" מאת מיליינקו ירגוביץ'. מקרואטית – דינה קטן בן-ציון. // ראיון עם אסתר ראב בתוכנית "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר", שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70. // אורית דשא: היצור הזעיר. // חנה סמוכה מושיוב: היא והוא. חלק ד'. כלה ומורה מתחילה. // נעמן כהן: מונותיאיזם ומדע. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק רביעי: "אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי. // מנחם רהט: "הרבנות התדרדרה לשפל המדרגה". // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

שְׁנֵי עֵיטִים וּתְאֵנָה אֶחָת

שְׁנֵי עֵיטִים  –

וּתְאֵנָה אֶחָת,

תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה

כְּדֵי סְחַרְחֹרֶת-רֹאשׁ;

פְּתָחִים  –  אֱלֵי יָם

וּשְׁעָרִים  –  אֱלֵי שָׁמַיִם,

בֵּין עָבִים וָאֳרָנִים

נִפְעָרִים;

רִשְׁרוּשׁ גַּפַּיִם,

קְהַל יְרוֹקִים,

כִּנְהָרוֹת מְאַוְּשִׁים

בַּקֹּדֶשׁ.

שְׁנֵי עֵיטִים  –

וּתְאֵנָה אֶחָת

תְּלוּיִים

עַל בְּלִימָה...

1932

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

מגידו כמשל לישראל

בארץ-ישראל, זו שמן הים ועד הירדן, חיים כידוע שלושה מיעוטים ערביים. בישראל עצמה – הערבים הם  אזרחי המדינה  לכל דבר. ביו"ש הם נתיני הרשות הפלסטינית אשר בשטחי A ו-B. ערביי עזה הם יישות מדינתית משל עצמם. עזה כולה ערבית, יו"ש נחלקת בין רוב ערבי לבין מיעוט יהודי, ובישראל – הערבים מהווים 20-21 אחוז מכלל האוכלוסייה.

אין דומה המיעוט הערבי בישראל למיעוטים במדינות אחרות. ברובן המיעוטים הם קבוצות הומוגניות, שאין להן בדרך כלל קבוצות התייחסות מחוץ לגבולות מדינותיהם. היהודים באמריקה אולי  יוצאי דופן. הם אזרחים לכל דבר של ארה"ב, אבל עם התייחסות רגשית למדינת היהודים. וכידוע, אלפי קילומטרים מפרידים בין ישראל לחוף המזרחי של ארה"ב.

כשני מיליון ערביי ישראל, כולל הנוצרים שביניהם, הם מיעוט במדינתם, אבל חלק מהרוב הערבי הסובב את ישראל. רואים עצמם כ"פלסטינים אזרחי ישראל." מיעוט בעל הכרה כחלק מהחברה היהודית-ישראלית, שהיא עצמה מיעוט במזרח-התיכון.

ערבי ישראלי לרוב אינו צריך לקחת מטוס כדי לבקר במדינה ערבית. ברכבו הוא יכול לערוך קניות (בימים כתיקנם) בג'נין או באחד מכפרי הגדה, כלשונו. הוא יכול לחצות את מעבר הירדן אל ממלכת ירדן, ולחוש שם "כמו בבית". ערבי ישראלי נהנה מכל העולמות. חי במדינה המתקדמת ביותר באזור, רמת חייו גבוהה מזו של חברו באחת מהמדינות הערביות (לא באמירויות כמובן). כשהוא מבקר במצרים או בירדן, אינו מסתיר את זהותו הישראלית, אפילו חש גאווה על כך.

החברה הערבית היא חלק חשוב במירקם החיים בישראל. בניה הם בין בוני הארץ,  סוללי הכבישים, מקימי המחלפים והמגדלים, שיפוצניקים, רוקחים, אחים ורופאים, עורכי-דין, שחקני כדורגל וכיו"ב, תפקידים שבהם הם מתבלטים. תשאל ערבי ישראלי אם הוא רוצה להיות אזרח "המדינה הפלסטינית" – הוא יתחלחל רק למשמע השאלה.

במשך שבעים-וחמש שנות המדינה, לא רבים היו המקרים שערביי ישראל התמרדו, חוללו מהומות, הפרו את הדו-קיום. זוכרים במיוחד את מהומות אוקטובר 2000 ואת ההתפרעויות במאי 2021. מנהיגי דת קנאים באום-אל פחם אינם מסתירים את שנאתם לעם היהודי. הסיתו, קראו להפגנות, לחסימות כבישים מרכזיים – עד שנעצרו.

הקנאות האסלאמית היתה תמיד בעוכרי הדו-קיום. זיכרונות העבר מ-1948 חוזרים ועולים בהטפות במסגדים. ה"נכבה" תופסת יותר ויותר מקום בתודעת הצעירים. בהזדמנויות שונות הם אפילו מניפים דגלים של אש"ף, לאות הזדהות עם אחיהם בגדה וכהתרסה נגד מדינתם. לא פעם צצו מקרבם מחבלים רצחניים. מנצלים את סובלנות רשויות החוק בישראל.

והנה בעת האחרונה ההסתה האיסלמיסטית נושאת פרי. גוברות ועולות תופעות של ערעור על הריבונות הישראלית ושלטון החוק בקרב ערביי ישראל. זה כבר לא עניין של בודדים מתוסכלים. בחסות הדמוקרטיה הישראלית, קבוצות מנסות לחולל אירועים מדאיגים.

מדי יום שישי מקיפות חמולות של ערבים מהגליל את קיבוץ מגידו בעמק יזרעאל. דורשים "להחזיר את אדמות הקיבוץ לבעליהם המקוריים," קרי ערביי 1948. הללו חונים בשדות מסביב, מתפללים, מניפים דגלי אש"ף, מטילים מצור על הקיבוץ.

לכאורה, יש להם "קייס". ב"אנציקלופדיה ארץ ישראל" של ישעיהו פרס מ-1952, אני קורא: "מגידו – שם זה ניתן לכפר לג'ון שתושביו הערבים נטשוהו, והוא נושב ביום ה' שבט תש"ט על-ידי קיבוץ השומר הצעיר על שם יוסף קפלן." באותה אנציקלופדיה אפשר למצוא את כל השמות המקוריים של יישובים וקיבוצים (גם של השומר הצעיר המתחסד), שקמו על חורבות כפרים ערביים, בעקבות מלחמת התוקפנות הערבית בתש"ח.

האם זו עילה לפתע פתאום להחזיר את הגלגל אחורנית? האם יש זכות לערבים מהגליל לחסום קיבוץ שכן בדרישה שיפנה חלק מאדמותיו? ושמא מחר יבואו ערבים בהמוניהם אל אוניברסיטת תל-אביב, זו שמאפשרת הפגנות פרו-פלסטיניות, ידרשו לפנותה ולשחזר במקומה את שיח' מוניס? ומה עם יפו שבבתים הנטושים מתגוררים יפי נפש שדורשים "צדק לפלסטינים"? מה שקורה סביב הקיבוץ, שמניף בצביעות את דגל "אחוות העמים", אינו זוכה לתשומת לב מספקת בדעת הקהל, שעסוקה כל-כולה ברפורמה ובמשפט נתניהו. המצור הזה צריך לשמש לכולנו אות אזהרה מפני הבאות.

אם ערביי ישראל רוצים להמשיך בדו-קיום המבורך, כפי שהיה עד כה, עליהם לזנוח אחת ולתמיד את רעיון "זכות השיבה", מבית היוצר של רמאללה העויינת. אם הם רוצים לסייע לפלסטינים להקים שם עוד מדינה ערבית וגם לקרב את קיצה של מדינת ישראל, אזי יש להעמידם במקומם, ובהקדם.

מגידו היא משל לכלל המדינה. אם הסחף הלאומני הערבי לא ייבלם שם, המצב יחמיר ויעמיד בסכנה את מדינת המיעוט המזרח-תיכונית, שבה רבים בקרב המיעוט הערבי מתחילים יותר ויותר לתת יד לרוב הערבי העויין, הסובב את ישראל.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

* * *

איליה בר-זאב

עוד שחר ו"השביל הרטוב"

אֵהוּד שַׁחַר נֶהֱרַג בְּמֻצְּבֵי עַזָּה לִפְנֵי כְּשִׁשִּׁים שָׁנָה*.

מֵאָז נִבְרְאוּ רַבִּים וְנֶאֶלְמוּ,

אֲחָדִים, שְׁמָם כִּשְׁמוֹ.

כַּיּוֹם, מוּל פְּנֵי הַנּוֹפְלִים בַּחֲצִי הַתַּמּוּז וַחֲצִי אָב,

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְבַכּוֹת,

אַךְ קוֹלִי מָנוּעַ: כָּךְ לֹא נָאֶה בְּשִׁירָה יְתוֹמָה.

בַּעֲרֹב הַיּוֹם, כִּשּׁוּף נִימְפַת הַיָּם בְּמָשְׁכָהּ אֶת הַחַיִּים אֶל סוֹפָם,

אֶל "הַשְּׁבִיל הָרָטֹב".**

* אהוד שחר, בן מרחביה, פעולת גמול בעזה (צנחנים, פלוגה א', שם הייתי) –"חץ שחור" –  28/2/1955.

** "השביל הרטוב", נחל שוקק, לזכרו של סרן צביקה קפלן מקיבוץ מירב שנפל ב"צוק איתן" 2014

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" – "קשב לשירה" – 2016.

עוד יום במדבר

נְשָׁרִים חַדֵּי עַיִן מַשְׁחִיזִים מַקּוֹר מְאֻנְקָל

בְּפִנּוֹת הַאֲכָלָה.

כִּכְלָבִים הַמְּלַקְּקִים מִן הַיָּם רְעֵבִים לִמְנַת הַבָּשָׂר.

נשר. מתוך ויקיפדיה.

צִפּוֹרֵי טֶרֶף נִכְחָדוֹת כְּנֶשֶׁר פֵּרוֹת

בְּטוֹרְבִּינוֹת הָרוּחַ.

עֳפָרִים מְבַקְּשִׁים לִגְלֹשׁ אֶל הַמַּיִם,

תְּאֵבִים לִשְׁתּוֹת,

מַמְתִּינִים בְּסֵתֶר צִמְחִיַּת הַמִּדְבָּר.

לְשׁוֹן אֵם מְשֻׁרְבֶּבֶת מְלַקֶּקֶת בְּגוּפָם, מַרְחִיקָה רֵיחוֹת

מְגָרֵי טוֹרְפִים טַפִּילִיִּים.

עוֹד יוֹם בַּמִּדְבָּר –

מֵטִיבֵי לֶכֶת נֶאֱסָפִים לַחֲזוֹת בְּפִלְאֵי הַטֶּבַע.

(אפרופו – טורבינות הרוח...)

פורסם לראשונה ב "טיסה נגד השעון" – 2012.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏28.6.23

* מיזם קול העם – ביום ראשון השתתפתי ב"מעבדה אסטרטגית" של "קול העם" – יוזמת נשיא המדינה לחשיבה אסטרטגית לתכנון עתיד העם היהודי והזיקה בין ישראל, מדינת הלאום היהודי, לבין העם היהודי בתפוצות הגולה. מעבדות כאלו מתקיימות ב-15 קהילות יהודיות בעולם, והשבוע נערכה מעבדה אחת מתוך שתיים בישראל. האירוע היה בירושלים והבא יהיה בלוד. עם כניסת יצחק הרצוג לתפקידו, הוא הגדיר את הקרע בעם כאתגר הראשי של המשמרת שלו, כי זה האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל. זה היה עוד לפני המהפכה המשטרית. משימתו הראשית היא איחוי הקרע. כמי שכל חייו עסק בזיקה בין מדינת ישראל לתפוצות הגולה, בעיקר בתפקידו הקודם כיו"ר הסוכנות היהודית, הוא הגדיר את השיח בין ישראל לתפוצות כמרכיב משמעותי במהלך הלאומי של איחוי הקרעים. במסגרת זו הוא יזם את מיזם "קול העם", שיאפשר לעם היהודי באשר הוא להידבר ולהשמיע את קולו. המטרה שהציב, היא הקמת מועצה מייעצת לנשיא, של העם היהודי. מטרת המעבדות האסטרטגיות היא לעצב את הדרך להקמת המועצה ואת דרכה.

במליאת הבוקר, התבקשנו להקליד בטלפונים הניידים שלנו את שלושת האתגרים הראשיים בפני העם היהודי. התוצאות שכתבנו עלו בתור בליל של מילים על מסך גדול, כאשר ככל שאנשים רבים יותר כתבו אותה מילה, היא הופיעה בפונט גדול יותר ובמרכז המסך. המילה הנפוצה ביותר הייתה "אנטישמיות" ואחריה "התבוללות".

אני כתבתי, בין השאר, "עלייה". המילה היתה כה זעירה, שאפילו לא הצלחתי לראות אותה על המסך. כנראה שאני היחיד באולם שכתב אותה. ובכל השיח במליאה, המילה עלייה אפילו לא הוזכרה. יתר על כן. אנו נוהגים להשתמש במילה "תפוצות" כי המילה "גולה" אינה פוליטיקלי קורקט, כי היא "שיפוטית". והנה, היו שמחו על המילה "תפוצות". גם היא כבר לא פוליטיקלי קורקט, מסתבר. לכאורה, חיים יהודיים ישראל או בכל מקום אחר בגולה הם סתם עניין של כתובת מגורים. בשלב הדיון בחוגים, העליתי את הסוגייה בחוג שלי, וכל השותפים הסכימו איתי.

בחוג ניתנה לנו האפשרות להתפרע רעיונית במחשבות על אודות "מועצת קול העם". השתעשעתי ברעיונות שכבר מתגלגלים בראשי לא מעט זמן, ושותפיי אהבו אותם והצגנו אותם במליאה. הרעיון הוא שנשיא המדינה יוגדר רשמית, בחוק, כנשיא מדינת ישראל והעם היהודי. והפורום הבוחר את הנשיא, יכלול את הכנסת + נציגים מן העם היהודי בתפוצות. יחוקק חוק המחייב את הממשלה והכנסת להיוועץ עם המועצה המייעצת בכל נושא שיש לו השלכה על יהדות העולם, כדוגמת חוק השבות, הגיור, מתווה הכותל וכד'. חוג הדיון שבו נטלתי חלק היה איכותי מאוד, ואני משער שזו תמונה מייצגת גם של החוגים האחרים. היה זה יום חשוב ואני מקווה ומאמין שהוא יקדם את הנושא החשוב.

איך הגעתי לפורום הזה? לפני שבועות אחדים הגיע אליי דואל מלשכת נשיא המדינה, שבו נאמר לי שנבחרתי להשתתף בפורום. שמחתי מאוד וסיקרן אותי איך הגיעו אליי. למחרת קיבלתי דואל מיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית (הצ"ע) יעקב חגואל, שבו הוא הודיע שהצ"ע המליצה עליי לפורום. אני חבר הוועד הפועל הציוני, וכנראה הומלצתי בשל הבולטות שלי בפורום. הסוכנות היהודית והצ"ע שותפות במיזם "קול העם" בהובלת הנשיא.

* טרור לא יהודי – איני מקבל את ההגדרה "טרור יהודי". אין שום דבר יהודי בטרור הזה. זהו טרור של פורעים שנולדו לאימהות יהודיות. זה טרור כהניסטי. אין שום דבר יהודי במוטציה הכהניסטית.

* חסינות למנהיג הפורעים – גל הפוגרומים במשך כחמישה ימים, הוא כישלון נורא של מדינת ישראל; של הממשלה, של צה"ל, של השב"כ ושל המשטרה. אני מקווה מאוד שההודעה הנחרצת והחשובה של הרמטכ"ל, ראש השב"כ ומפכ"ל המשטרה נגד הטרור הלאומני תתורגם למעשים; ליד קשה ונחרצת נגד הכנופיות הגזעניות הפשיסטיות, המסכנות את המדינה. המפכ"ל ראוי במיוחד לשבח על הודעתו, חרף העובדה שמנהיגם של הפורעים הוא הממונה עליו.

הבעיה המרכזית והקושי המרכזי, הוא שמנהיג הכנופיות נהנה מחסינות והוא שר בכיר בממשלה. הפוגרומים האלה נובעים במידה רבה מתחושתם של הפורעים שעכשיו מותר, כיוון שיש להם נציגים בממשלה ובקבינט. הוא הדין בכנופיות הפשיסטיות האלימות, שפוגעות בנוצרים בירושלים. בן גביר, שרוצה לקבל סמכות לבצע מעצרים מנהליים, מתוך רצון להשתמש בהם נגד יריבים פוליטיים, תוקף בצביעות את השימוש המושכל במעצרים המנהליים כדי לעצור את גל הפוגרומים ותוקף את המעצרים בשם ה... דמוקרטיה. בן גביר הוא טפיל על הדמוקרטיה הישראלית, שנהנה ממנה וממוסדותיה ומוצץ את לשדה, כדי להתעצם ולצבור כוח, שיאפשר לו לחסל אותה.

* איך צריך לנהוג כלפי הפורעים בכפרים הפלשתינאים? – בדיוק כפי שהיינו נוהגים בעשרות ומאות פלשתינאים שהיו חודרים ליישוב יהודי ומתחילים להצית את בתיו, מכוניותיו, עסקיו ושדותיו.

* מודל לחיקוי – הבן גבירים הקטנים שיוצאים לפוגרומים ומציתים בתים, מנסים לשחזר "הצלחה" – את שריפת התינוק עלי דוואבשה ומשפחתו, על ידי חבריהם הרוצחים.

* בן גבירים קטנים – נערי זוועות, בן גבירים קטנים, גירשו את מח"ט בנימין שבא לנחם משפחה אבלה. מבחינתם צה"ל הוא אוייב. ואכן, הם אויבים שלנו. הם בוגדים במולדת. גיס חמישי. והמנהיג שלהם שר בממשלה.

* ממשיכה לשבת על כיסאה – שרה בישראל מגוננת על כנופיות הפוגרומצ'יקים, מתגוללת בראשי מערכת הביטחון בגסות ובשנאה יוקדת, וממשיכה לשבת על כיסאה. היא השתלחה בבוקר, וכהמשך טבעי נערי זוועות תקפו את מח"ט בנימין בערב.

* כרטיס אדום – נתניהו תקף בישיבת הממשלה את התנהגותו של בן גביר ואמר שהדברים האלה חייבים להיפסק. יש רק דרך אחת להפסיק אותם. כרטיס אדום.

* עולם שלישי – גם בגרועה שבמדינות העולם השלישי, ראש כנופייה פורע חוק אינו ממנה את מפכ"ל המשטרה.

* כוח בן גביר – המיליציה הפשיסטית הפרטית שבן גביר מנסה להקים, תחת הקוד המכובס "המשמר הלאומי", היא בת דמותה הישראלית של "כוח וגנר".

* כהונה בתנאים בלתי אפשריים – מאז שהחלו חקירות נתניהו, ממשלת נתניהו מנהלת מלחמת חורמה במשטרה, מנסה להחליש אותה, לפגוע בה, להבאיש את ריחה, להשניא אותה על הציבור. במקום להילחם בפשע, הממשלה נלחמת במשטרה. נתניהו הוביל רדיפה מכוערת רוויה בשקרים, בהסתה ובשיימינג, נגד המפכ"ל רוני אלשייך, שאותו האשים בהאשמות דמיוניות על תפירת תיקים כדי להפיל את שלטון הימין, למרות היותו איש ימין מובהק, מתנחל, איש הציונות הדתית ומינוי של נתניהו. הם עשו הכול כדי לפגוע בו. לאחר שסיים את כהונתו, לא מונה, בכוונת מכוון, במשך שנתיים, מפכ"ל למשטרה. נוח היה לעבוד עם ממלא מקום, חסר כוח, תלוי לחלוטין בשר וחסר יכולת לעמוד על שלו. בכך המשיכה הממשלה לרסק את המשטרה. לאחר מכן מינו לשר לביטחון פנים את אמיר אוחנה, שכישוריו מסתכמים בהיותו חסיד שוטה של נתניהו ועוכר מדינת החוק ומוסדותיה. הוא מונה לתפקיד כדי לשמש סוס טרויאני, כפי שהיה כשר המשפטים (טוב, היום אפשר להתגעגע אליו בשני המשרדים, לעומת החלופות הנוכחיות).

לזכותו של אוחנה ייזקף, שהוא מינה למפכ"ל ניצב מוכשר, מוערך, לוחם בנשמתו, אמיץ ובעל הישגים רבים. אבל שבתאי קיבל משטרה מוחלשת ומושפלת, תחת שר שרוצה להשאיר אותה כזאת. בתנאים הבלתי אפשריים האלה, הוא החל לצבור כישלונות מהדהדים, כמו אסון הר מירון והפרעות בערים המעורבות במבצע "שומר החומות". במשך קצת יותר משנה, פעל תחת שר טוב, עומר בר-לב, וסגן שר מעולה – הפרוייקטור לנושא הפשיעה במגזר הערבי יואב סגלוביץ'. בתנאים האלה הוא פרח, והחל צובר הישגים מרשימים במלחמה בפשיעה במגזר הערבי, במלחמה בטרור החקלאי ועוד.

ואז הונחת עליו הבנדיט הכהניסט, חסר הכישורים המינימליים, שכל ניסיונו מסתכם בהיותו ראש כנופיה גזענית אלימה. בן גביר ניסה להפוך את המשטרה למיליציה שתשפוך דם של מפגינים מתנגדי המשטר. הוא ניסה להפוך למפכ"ל-על ולא נתן לשבתאי לעבוד. בן גביר הוא בעל אישיות גבולית, בלשון המעטה – שילוב קטלני של מגלומן, מיזנטרופ וסוציופת, שבחצי שנה הספיק להרוס כל דבר שנגע בו. תחתיו, שוב נכשל שבתאי. רמת הפשיעה במגזר הערבי ובמגזר היהודי והאלימות בחברה הישראלית נסקו באופן חד, חסר תקדים. אפשר לסכם את הקדנציה שלו ככישלון, אך אף אחד אחר במקומו לא יכול היה להצליח בתנאים האלה. פראיירים הניצבים שמוכנים לשרת כמפכ"לים תחת בן-גביר.

* הביריון הבזוי – טוב עשה ישראל כ"ץ שפיטר את יועצו חוגי, הבריון הבזוי, המסית והמדיח, גוש השנאה המהלך. אבל למה הוא לקח את הטינופת לתפקיד? אילו עצות פוליטיות הוא קיבל מן המנוול?

ציוץ אופייני של חוגי, הוא מתיחת ביקורת על היטלר על שלא רצח את אהרון ברק. אלו המרגליות שמפיקות אצבעותיו תדיר.

* מי מחרים – ביביסטים רבים כבר מבינים שהממשלה עם הכהניסטים ועוזריהם היא נזק חמור למדינת ישראל. אבל הם מאשימים בכך את אלה "שהחרימו את נתניהו" ואילצו אותו להקים ממשלה עם בן גביר וסמוטריץ'. משמעות דבריהם היא "שלטון בכל מחיר." כלומר, נתניהו חייב בכל מחיר להיות ראש הממשלה, לא חשוב עם איזו קואליציה, לא חשוב אילו נזקים ייגרמו למדינה. העיקר שיהיה ראש הממשלה.

אבל טענת החרם מגוחכת. מי מחרים את נתניהו? בני גנץ שפירק את כחול לבן וסיכן את עתידו הפוליטי והקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית, ונתניהו עקץ אותו וגנב את הרוטציה? יאיר לפיד שהצטרף לממשלת נתניהו, ונתניהו הדיח אותו בטענה חסרת בסיס של "פוטש" שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה (לא בכדי זכה לכינוי "פוטש בננה") ואחרי שנים הודה שהוא פירק את הממשלה בגלל חוק "ישראל היום", כלומר שאת סיפור הפוטש הוא בדה מליבו?

והשימוש במילה חרם, להתנגדות להקים ממשלה עם נתניהו, כאילו מדובר בילדים בגן שמחרימים אחד מהם, הוא אינפנטיליזציה של הפוליטיקה. זו טענה שמתעלמת מכך שנתניהו נאשם במעשי שחיתות חמורים ומוביל מסע הכפשה ודה-לגיטימציה נגד מוסדות מדינת החוק כבר כמעט עשור. ואף על פי כן, ולמרות הכול, אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות נתניהו, תמורת העפת עוצמה כהניסטית והקיצוניות הדתית וביטול המהפכה המשפטית, כי בפוליטיקה צריך לבחור בין אפשרויות מציאותיות, ומבין האפשרויות הריאליות זה הפתרון הרצוי.

* חרפת הר דב – גם היום ממשלת ישראל "הכילה" את קיומו של מאחז חיזבאללה בתוך שטחה הריבוני.

* יש יותר מדי מה להפסיד – החלטתו של ראש הממשלה לעצור את עבודות הקמת הטורבינות בכפרים הדרוזים עד אחרי חג הקורבן היא החלטה נכונה ואחראית. השאלה היא האם פסק הזמן הזה מנוצל למציאת פתרון, או ש"שומר החוק" בן גביר ימשיך להבעיר במזיד את השטח? נתניהו חייב לקבל החלטה ולא להיגרר אחרי הטירוף של בן גביר. ההחלטה צריכה להיות פיצוי של המדינה לחברת אנרג'יקס ולבעלי האדמות הדרוזים ולשים קץ לסאגה הזאת. יש יותר מדי מה להפסיד ומה לסכן. מעטים יודעים זאת, אבל לאט לאט, תחת הרדאר, 40% מתושבי הכפרים קיבלו אזרחות ישראלית. החרם הדתי על האזרחים לא בוטל, אך אינו מבוצע בפועל.

תהליך הישראליזציה הזה הוא אינטרס לאומי רב חשיבות. הוא חיזוק משמעותי של ריבונותנו על הגולן. אני מאמין שניתן להגיע בעוד עשור להתאזרחות קולקטיבית, גלויה, כולל שירות בצה"ל. אסור לתת לפירומן המטורף להרוס גם את המרקם הזה. הוא הורס מספיק גם בלי זה.

* מעורר קבס – כשאני קורא את עדותו של מילצ'ן בא לי להקיא. ההתנהלות של המשפחה הזאת מעוררת קבס. לעניות דעתי הבלתי מלומדת, תיק אלף הוא תיק של שוחד. אבל אולי אני טועה. ונניח שזה חוקי. נניח שמחר קואליציית ה-64, שמייצגת את "רצון העם", תחליט שזה חוקי. ואם זה חוקי – זה לא דוחה? זה עובר את הסף המוסרי, הערכי שלכם? זו דוגמה אישית של מנהיג לאומי? הנרקיסיזם הזה, תחושת המגיע-לי חסרת הגבולות הזאת, חוסר הבושה לדרוש עוד ועוד מתנות יוקרה במאות אלפים, בקו אספקה קבוע – זה קודם כל מגעיל. מתנה מחבר?! מתנה מחבר זה ספר ליום ההולדת. לא קווי אספקה על פי דרישה של סיגרים, שמפניות, חליפות ותכשיטים. אני שואל את מצביעי הליכוד – זה לא דוחה אתכם? נניח, אתם חושבים שהוא מתאים להיות ראש הממשלה. אתם תומכים בו. בסדר. אתם לא יכולים להוקיע את התופעה הזאת? אתם לא יכולים להעביר לו מסר של סלידה מתרבות החיים הזאת?

* שונא מתנות יחיה – פרק ט"ו בספר משלי עוסק ישירות באקטואליה פוליטית, ומתייחס אישית לראש הממשלה נתניהו. את דעתו הוא הביע במילים ברורות: שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.

מה פירוש "יִחְיֶה"? מה, מי שאוהב מתנות ימות?

הכוונה אינה לחיים הפיזיים, אלא לחיים בעלי משמעות, בעלי טעם.

בספר דברים נאמר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים." משה מזהה את החיים עם הטוב ואת המוות עם הרע, כלומר מי שבוחר ברע, כאילו בחר במוות ומי שבוחר בטוב – בחר בחיים. חיים המבוססים על בחירה בטוב, הם חיים בעלי טעם, חיים בעלי ערך. מפרש זאת כותב ספר משלי, שהחיים, כלומר הטוב, מחוברים אצלו עם שנאת מתנות. כמובן שאין כוונתו למתנות כמו סֵפר ליום ההולדת. כוונתו לטובות הנאה מטייקונים למימון אורח חיים מסואב, ראוותני ורהבתני, כמו סיגרים ושמפניות ורודות ותכשיטים יוקרתיים כאספקה שוטפת על פי דרישה, במאות אלפי שקלים (בסדר בסדר, "לכאורה").

הפסוק המלא הוא: עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.

לא ברור אם הכוונה לבית ברחוב בלפור, לבית בקיסריה או לבית הלאומי. מה שבטוח, הוא שהפסוק רומז לראש הממשלה; שטוב לא ייצא מרדיפת הבצע הזאת.

* אתה מעליב אותי – לפני למעלה מעשרים שנה, ביקרו אותי אורחים ונסעתי אתם לקטיף עצמי בשעל. בעל המקום קיבל אותנו בשמחה וסירב לקבל ממני תשלום. התעקשתי לשלם. הוא התעקש שלא אשלם. "אתה מעליב אותי," הוא אמר לי בכנות ובכל הרצינות. "מה זה, אני לא יכול להכניס חבר לעסק שלי ללא תשלום?" הוא תהה באוזניי.

"אתה בסדר גמור," השבתי לו, "וזה בסדר גמור להכניס חבר לעסק שלך ללא תשלום. אלמלא נשאתי בתפקיד ציבורי [הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן] הייתי נכנס בשמחה בלי לשלם. אם חבר מחוץ לגולן יזמין אותי אכנס בשמחה. כבעל תפקיד ציבורי, איני יכול להיכנס בלי לשלם." לבסוף הוא נכנע והסכים לקבל ממני כסף.

חודשים אחדים מאוחר יותר, ערכנו ערב שירה קסום בעסק שלו. וחשבתי בליבי, שאילו הסכמתי להיכנס ללא תשלום, לא יכולתי להרשות לעצמי לערוך אצלו אירוע של המתנ"ס.

* לחזור לבית הנשיא – לפיד וגנץ עשו שגיאה חמורה כש"השהו" את שיחות ההידברות בבית הנשיא. ההפסקה "עד שיבחר נציג הקואליציה לוועדה לבחירת שופטים" מיותרת, כי בתוך חודש מן הסיבוב הראשון יבחר הנציג. אדרבא, מרגע שבחירת נציג הקואליציה אינה עסקת חבילה עם בחירת נציגת האופוזיציה, ולאחר שנוכחנו שמאחורי הפרגוד לא כל הקואליציה מתיישרת עם לוין וחבר מרעיו, האופוזיציה יכלה להשפיע על דמותו של נציג הקואליציה, שלא יהיה זה כהניסט או טיפוס מהזן של גוטליב/ואטורי. בהחלטת ה"השהייה" לפיד וגנץ שיחקו לידי לוין, רוטמן וחבר מרעיהם, שקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב, כדי לחזור לחקיקה חד-צדדית. במקום להתבצר בשגיאתם, על לפיד וגנץ ליזום את חידוש ההידברות לאלתר לצד הפסקת החקיקה החד-צדדית. ניתן להגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה, שליבתה היא חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערך האיזונים והבלמים בין הרשויות. נתניהו, לפיד וגנץ רוצים בכך. הבעייה היא ששלושתם אינם מגלים מנהיגות ונגררים אחרי הקיצונים במחנותיהם (לוין, אהוד ברק וחבר מרעיהם).

* אי-ציות סדרתי – קריאתו החוזרת ונשנית של אהוד ברק למרי אזרחי ואי ציות, מופקרת וחסרת אחריות. בראיון עימו ב"פגוש את העיתונות" הציג לו עמית סגל חמישה מקרים שבהם הטיף למרי אזרחי עוד לפני המהפכה המשטרית, כמו למשל בקורונה ובמקרים נוספים.

למחרת השבעתו כראש הממשלה (1999), נפגש ברק איתנו, ראשי ועד יישובי הגולן. הוא הבהיר לנו שהוא נחוש להגיע להסכם עם סוריה בכל מחיר. והוא אמר את המשפט המדהים הזה: "אין אבן שלא אהפוך כדי להגיע לשלום עם סוריה, כי אם לא יהיה הסכם שלום תהיה מלחמה עם סוריה, ואם הציבור לא יידע שעשינו הכול כדי למנוע אותה, החיילים לא יעלו על הטנקים."

נדהמתי לשמוע דברים חמורים כאלה מראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל. מסתבר שרעיון אי-הציות והסרבנות זורמים בדמו כבר חצי יובל שנים. אז הוא כביכול הזהיר מפניו, היום הוא מסית לכך.

* איום על הדמוקרטיה – סרבנות מסכנת את הדמוקרטיה ואת ביטחון המדינה יותר מהמהפכה המשטרית. ואני כותב זאת כמי שרואה במהפכה המשטרית איום חמור על המדינה.

* לא המחאה שלי – גם המלחמה הצודקת ביותר כפופה לחוקי המלחמה. גם במלחמות הקשות ביותר, אנו מחנכים על טוהר הנשק ומוסר לחימה. קל וחומר במאבקים פוליטיים. גם במאבקים הפוליטיים הצודקים ביותר, והמאבק במהפכה המשטרית הוא כזה – המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. היא לא מקדשת את הסרבנות, לא את הוצאת הכספים מהארץ, לא רדיפת פוליטיקאים וסתימת פיותיהם, לא הפגנות בחו"ל, לא הפגנות בבתי קברות צבאיים ביום הזיכרון, לא ולא ולא. אני מתנגד בכל ליבי למהפכה המשטרית. אני תומך במאבק ציבורי נגדה. אבל אני לא יכול עוד לראות את עצמי חלק ממנו. מתחילת הדרך יצאתי נגד תופעות שהיו חלק מן המחאה, אבל הן יותר ויותר הפכו להיות הפנים של המחאה. במחאה כזו איני יכול להיות שותף.

* איך נאבקים על הדמוקרטיה – מאבק למען הדמוקרטיה חייב להתנהל באופן דמוקרטי. התפרעויות כמו זו שהיתה ליד ביתו של יריב לוין, אינה דמוקרטית.

* השוואה מטורללת – אני סולד מדברים רבים במחאה נגד המהפכה המשטרית – מגילויים אנטי דמוקרטיים\ מההקצנה המטורפת. אבל ארורים אלה שמעיזים להשוות אותם דברים לפוגרומים של הבן גבירים הקטנים. רק תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מסוגלת להמציא השוואות מטורללות כאלו.

* ההשוואה הנכונה – הניסיון לדמות את המעשים המגונים במסגרת המחאה לפוגרומים של הבן גבירים הקטנים לא רק מופרכת, היא מופרעת. ההשוואה הנכונה היא למעשים הדומים שעשו ביביריונים נגד ח"כים מהקואליציה ושרים בממשלה הקודמת. מה הם עשו? בדיוק אותם מעשים מגונים. ויש הבדל. אז הם לא נאבקו על דבר מה ענייני, זולת דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שהעומד בראשה לא היה נתניהו. אז זה הצליח והפך השראה לביריוני המחאה העכשווית. זה היה מגונה אז. זה מגונה היום. זה דרדור של החברה הישראלית לעבר כאוס ואנרכיה.

[אהוד: שוב ושוב אני, ולא מעט מן הקוראים, מתפעלים מהלוליינות המוסרית שלך אשר לשיטתך – כנראה ירשת אותה מהנאשם נתניהו, והוא האשם בהתפתלותך הטקסטואלית!]

* ביד הלשון: גדעונה – גדעונה הוא יישוב קהילתי בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. היישוב עלה לקרקע ב-1949, כמחנה זמני לעולים. ייסדו אותו חלוצים שעלו מתימן והפכו אותו ליישוב קבע. שם היישוב מנציח את השופט המקראי גדעון, שערך את תהליכי המיון לסיירת 300 "הגדעונים", ערך המלחמה במדין, במעיין חרוד הסמוך.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: מעניין מי מממן את המודעות הענקיות והיקרות על פני עמודים שלמים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" בימי שישי נגד ממשלת ישראל? אולי גם כספים ממדינות זרות? והאם ישנה השפעה של קניית המודעות האלה על הקו המערכתי של העיתונים? וזו כמובן לא "שחיתות" שבגללה "חיילי מילואים" מסרבים להתנדב!

* * *

פוצ'ו

הפיוס – מי היה מאמין?

(בעקבות הצעתו של יוסי אחימאיר)

ליוסי שלום,

קראתי ב"חדשות בן עזר" איך ''חרפת את נפשך'' ונכנסת בלי שומרי ראש לבית הפלמח. אהבתי את הכתיבה וראיתי גדולת נפש בהצעת הפיוס שלך. לפני כמה שבועות כתב לך משה גרנות בעיתונו של אהוד בן עזר רשימה המנסה לפקוח את עינייך בכל הנוגע לשקרן הכריזמתי העומד בראשנו. במקום להגיב בעניין על דבריו הנוקבים של גרנות, התחמקת בתשובה קצרה שלא לעניין ואיבדת חלק מהמניות שהיו לך במגירת ראשי.

הטינה העמוקה של משפחת ארלוזורוב לתנועה הרווזיוניסטית מוכרת לי כמעט מיומה הראשון בהיותי חבר של שאול הבן, עימו למדתי באותו כיתה בבית חינוך ואח"כ באותו מחזור בגימנסיה הרצליה. לפני 20 שנה חזר המחזור שלנו (מחזור תש''ח) ללמוד בגימנסיה (יום אחד בשנה) כדי להשלים את הלימודים שהפסיד כאשר במלחמת העצמאות הקדים לצאת למלחמה על חשבון הלימודים. לפני כשלוש שנים רצתה הטלוויזיה להכניס את סיפור מחזור תש''ח הזה לאחת מתוכניותיה והזמינה את שאול ואותי להצטלם בגימנסיה ולספר את הסיפור. לבמאית היתה הברקה קולנועית והיא ביקשה מאיתנו להיפגש ברחוב מול שערי הגימנסיה ולהתחבק. אני תכף הסכמתי, אבל שאול סירב. מוכן להתחבק במסדרון הגימנסיה אבל לא ברחוב מולה. כשביקשתי הסבר אמר: "אם אימי היתה יודעת שהתחבקתי ברחוב הנושא את שמו של ז'בוטינסקי, היא לא היתה סולחת לי לעולם."

 עד לאותו רגע לא עלה על דעתי שגימנסיה הרצליה שניהלו אותה מנהלים 'שמאלנים' , כמו חולדאי, ברנע, ודגני – הוקמה ברחוב הנושא את שם מייסד התנועה הביתרית.

באותו יום של צילומים היתה לי הזדמנות להגיד לשאול שבעקבות קריאת ספרו של שבתאי טבת וודויו של ערבי שהיה כלוא בכלא עכו יחד עם יצחק חנקין, הגעתי למסקנה אישית שלא סטבסקי הוא שרצח את אביו. שאול לא הסכים עימי. אמר לי שאימו ראתה במו עיניה את היורים והיא לא משקרת. נגד תשובה כזאת של בן  הנאמן לאימו לא היתה לי תשובה והעדפתי לשמור קשר עם אותו שאול שהכרתי, פרחח עליז בגימנסיה, לוחם בטייסת הפלמח ואחר כך אחד ממומחי המים ששמו ידוע בכל העולם.  

עכשיו לאור הצעתו של יוסי אחימאיר, שאלתי את עצמי מי היה מאמין שאנשי בית''ר, שלמדנו תמיד על סיסמתם "בדם ואש יהודה תקום," דווקא הם יהיו הראשונים להושטת יד לשלום.

פוצ'ו

*

שאול, לפני כשנה באנו לגימנסיה ליום הלימודים האחרון. היינו 15 ''הלמדווניקים'' (תלמידי מחזור ל''ו) האחרונים שעדיין עומדים על רגליהם  (מתוך 220 התלמידים של שנת תש''ח ) יחד עם התרגשות המפגש, ריחף באוויר צער על אלה שאינם כבר עימנו כאן, ושבקרוב נפגוש אותם שם. האם לא תהיה לנו הרגשה יותר טובה אם נוכל לספר להם באותה פגישה שלא השארנו אחרינו מדינה מרוסקת ושסועה. אותה מדינה שראית ב-15 למאי תש''ח כשטסת מעליה במטוס הפייפר וליבך פרפר למראה קילומטרים של שיירות רכב משוריין הדוהר אלינו מסוריה להשמידנו.

שאול, אני בטוח שאם היינו עורכים משאל בין שרידי מחזור ל''ו היו כולם  בעד שתקבל את הצעת הפיוס של אחימאיר ואולי ההיסטוריה תראה בזאת צעד ראשון לאחדות העם אשר כל כך דרושה לנו בימים אלה.

פוצ'ו

להלן המכתב של אריה ברנע:

אריה ברנע

על בגידה ועל פיוס

בעניין רב קראתי את מאמרו של יוסי אחימאיר שחלקו עוסק בימינו אלה, אבל שורשיו ב-1933: פרשת רצח חיים ארלוזורוב, אביו של שאול ממחזור ל"ו. קראתי גם את תגובתו המעניינת של אהוד בן עזר.

רגשותיו של שאול כבנו של הנרצח הם מעבר לכל דיון, ותופעה אנושית כזו יש לכבד בשתיקה.

     לפרשה ישנה וחדשה זו יש גם היבטים ציבוריים. נחזור לרגע לאותם ימים. ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, היה אחד האנשים הבולטים ביותר בתנועה הציונית וביישוב, הן בחשיבתו והן בפעולותיו הציוניות. רבים דיברו בו כביורשו העתידי של בן-גוריון. כשאנו חוזרים אל כתביו בעלי הכריכה הצהובה, אין אלא להתפעל מעומק הבנתו ומחדות ניסוחיו בנושאים מדיניים וחברתיים גם יחד. לפעמים קשה להאמין שהדברים נכתבו לפני יותר מ-90 שנה.

כבר בראשית 1933 היה ארלוזורוב מודאג מתוכניותיהם של הנאצים ומגורל היהודים, לפחות בגרמניה עצמה. בהסכמתם של מנהיגים אחרים נסע לגרמניה, מעשה שכל יהודי שומר נפשו היה מעדיף להימנע ממנו. לא היתה זו גרמניה של אושוויץ, אבל היתה זו בהחלט רודנות אנטישמית שכבר פעלו בה מחנות הריכוז דאכאו ואורניינבורג. משא ומתן שניהל יהודי עם אנשי הממשל יכול היה להידרדר בקלות לאיומים מסוכנים, ומעמדה של הסוכנות היהודית הקטנה בירושלים היה קלוש מכדי להגן על נציגה בברלין.

ארלוזורוב עשה זאת כדי למלט לפחות חלק מהיהודים הגרמניים מהגזרות המחריפות, וכדי לחזק את היישוב היהודי בארץ. בעקבות עיסקה פרטית של איש-העסקים סם כהן גיבש ארלוזורוב עם השלטון הנאצי את תוכנית ההעברה: עליית יהודים לארץ-ישראל בעוד נכסים רבים שלהם עוברים לשלטון, וכשהם מביאים איתם סחורות גרמניות כדי למכור אותן בארץ-ישראל. כ-5,000 יהודים ניצלו את ההזדמנות ועלו ארצה, ובדיעבד ברור שהם (וצאצאיהם) ניצלו ממוות.

הימין הציוני התנגד לפעולתו משתי סיבות: האחת – העיסקה הועילה למשק של מדינה שונאת יהודים. השנייה – עצם הביקור והמשא ומתן פגעו בכבודו הלאומי של העם היהודי.

מחנה הימין עצמו לא היה מיקשה אחת. זרם קיצוני בתוכו, שגם ז'בוטינסקי עצמו לא היה שבע-רצון ממנו, ביטא את דעותיו בעיתון "חזית העם": תקף קשות את השלטון הבריטי בארץ וקרא להתמרד נגדו. 

שני המחנות הפוליטיים העיקריים תקפו זה את זה ללא רחם, אבל "קול העם" השתמש כלפי ארלוזורוב בביטויים שאין קיצוניים מהם: הוא ראה בארלוזורוב בוגד, לא פחות. מאמר כזה התפרסם בחתימת יוחנן פוגרבינסקי ב-16.6.1933. הוא חזר על טענת הבגידה, וקבע "שהעם היהודי יידע להגיב על הנבלה הזאת."

מניין מוכר לנו התאריך 16.6.1933? ובכן, באותו יום עצמו נרצח ארלוזורוב בתל-אביב. הן הבריטים והן מחנה השמאל ראו בדברי העיתון ובעמדת החוג הפוליטי שסביבו הסתה פלילית ושיערו שהיה קשר בינה לבין הרצח. או מפני שהרוצחים שאבו את הרעיון מהעיתון, או מפני שאותו חוג פוליטי אף היה מעורב בפשע עצמו.

אלמנתו של הקורבן, סימה ארלוזורוב, שנמצאה איתו בעת הרצח, הודיעה למשטרה הבריטית כי זיהתה שניים מהחשודים במסדר זיהוי: אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. אב"א אחימאיר, אביו של יוסי, נשפט בעניין זה אף הוא. התוצאה היתה שבית-המשפט המנדטורי זיכה את שלושת הנאשמים. החלטות אלה היו מנוגדות לאינטרס הפוליטי של הבריטים ושל מפא"י, אבל התברר שיש שופטים בירושלים.

יחד עם זאת אחימאיר נשפט והורשע מפני שהוביל את "ברית הבריונים" והשלטון ראה אותו כממריד.

במלאת יובל לפרשה יזם ראש-הממשלה מנחם בגין את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בנושא היסטורי זה. ועדת השופט בכור קבעה שצדקו השופטים הבריטים בפסק-הדין המזכה, שלא הופרכה הטענה ששני ערבים ביצעו את הרצח ושכעבור 50 שנה לא ניתן לקבוע את אשמתו של איש.

מחנה הימין דאז לא רצח את ארלוזורוב, אבל חלק ממנו הסית בעקביות נגד ה"בוגד" ארלוזורוב. ללא קשר לרצח, האם ההסתה כשלעצמה אמורה לחלוף ללא חשבון-נפש?

לפרשה זו ולשאלות הכרוכות בה יש קשר ישיר לרצח רבין. הוויכוח עם רבין היה כשר ונחוץ, אבל הנורמה של האשמת רב-אלוף בבגידה ושל קריאה לסלקו "בדם ואש" הייתה זריקה של רעל לעורקיה של המדינה. גם כאן לא היה שחר לטענה שכלל מחנה הימין היה אחראי לרצח. זהו מחנה גדול, ציוני וחיוני מבחינה דמוקרטית. אזרח שאיננו מעוניין בקיומו של מחנה אחר משלו איננו דמוקרט. 

חזרה ל-2023. בתקופתנו מחריף המתח בין המחנות היהודיים השונים בישראל על רקע פוליטי, דתי ועדתי ומגיע עד כדי שנאת אחים. בשני המחנות קמו מערערים על הביטוי האחרון, משום שבעיניהם בצד השני לא נמצאים אחים כלל וכלל. נשמעו גם הצעות לפיצולה של מדינת ישראל ל"ישראל" ול"יהודה". אני תומך באחדות העם והמדינה למרות הוויכוח החריף שאני שותף לו, ואינני מצפה לכך שכל היהודים או הישראלים יקבלו את דעותיי הפוליטיות או הערכיות.

 בזאת אני מרים את קולי בעד פיוס לאומי, אם אפשר – בין ארלוזורוב לאחימאיר, ועל-כל-פנים בקרב העם היהודי ובחברה הישראלית. לא משום שאינני חושב שצדקתי עד היום, לא משום שיריביי האידיאולוגיים הם צדיקים. יש לי ביקורת חריפה על ההסתה שהזכרנו בהיסטוריה ובהווה, ואני מתנגד לחלוטין לרפורמה המשפטית העכשווית. אבל גם למחנה הקרוב אליי יש חסרונות, ובוודאי לי-עצמי. חשוב יותר לחזק את המכנה המשותף מאשר להתחשבן עם יריבים.

אינני מצפה לכך שהצד השני יילך לקראתי, ואילו אני אמתין לכך שצדקתי תתגלה. הגיע הזמן לכך  שהשואפים למנהיגות לאומית יאמרו: קודם אנחנו, קודם אני. החזון שאני מציע כולל הרבה פחות  חומות והרבה יותר גשרים, בדרך להגשמת הייעוד שהתרחקנו ממנו כך-כך: להיות מקור השראה לעולם. תהיה זו משמעות חדשה לשני מרכיביו של החזון הלאומי פרי עטו של הנביא ישעיהו: "ואתנך לברית עם, לאור גויים."

אריה ברנע

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [173]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

אנטי-ליבה

בס"ד

אנוכי הקטן, יהודי ירא-שמיים וחרד לדבר השם, מתנגד בכל ליבי לכוונה של משרד-החינוך הממשלתי-הציוני לכפות על ילדינו הרכים הר כגיגית, בשם תוכנית "ליבה" למוסדות-החינוך הקדושים שלנו, ולבלבל את מוחותיהם של ילדינו הרכים, תינוקות של בית-רבן, בכל מיני מקצועות-לימוד שלא כתובים בתורה, ולא ידעו אבות-אבותינו, עילויים גאוני תורה מדורי-דורות.

הם רוצים ללמד את ילדינו "מדעים", שזה עניין מסוכן מאין-כמוהו להשכלתו התורנית של ירא-שמיים חרדי, "מדעים" של גויים יימח שמם, ולבטל חס וחלילה את האמת הבלעדית של התורה וכל המסופר בה. הם רוצים שנאמין, שהיקום שלנו נוצר מיליוני שנים לפני בריאת-העולם, לפני ה'תשפ"ג שנים, ככתוב בתורתנו הקדושה.

הם מלמדים שהאדם – נזר הבריאה – מוצאו מן הקוף [טפו!], בניגוד לנאמר בפירוש ב"בראשית", שאלוהים ברא את האדם מקומץ עפר ונפח בו נשמה וחיים ותבונה, ודעת השם.

ומה זה יוסיף לילדינו, אם יסבירו להם מדוע תפוח נופל למטה, וענן שט למעלה, ברקיע? ולמה שילמדו הנדסת-חלל, שבני-אדם בונים ושולחים טילים לירח, וחלליות למעמקי החלל? זו הרי חוצפה כלפי שמַיא בהפרעת מנוחתו של בורא-עולם, שוכן במרומים.

לימוד חשבון? די לנו שיידעו ילדינו לחשב כמה זה שבעה שבועות לעומר, וכמה זה תרי"ג או אפילו תרפ"ג. די והותר.

לימודי מחשב מסוכנים, כי זה עלול לקחת את הלומד למחוזות לא רצויים, הרחק מלימוד תורה ומצוות. כך גם הסייבר, המוגדר כמכשיר וירטואלי להבטחת מידע. המידע שיש לנו, לומדי תורה, לא זקוק להבטחה מפני החוץ, להיפך: תפוץ חוכמתה של התורה לכל קצווי תבל, כי מציון תצא תורה.

ו"בינה מלאכותית", מי זקוק לה, כאשר יש בנו בינה אלוהית. הקב"ה חלק ברוב חסדו בינה לכל אדם וחיה, כנאמר: הנותן לשכווי בינה, אפילו לתרנגול על ערימת הזבל. אז למה לנו "בינה מלאכותית" במוחו המתכתי של רובוט מעשה-אדם?

ובעניין לימודי אנגלית, שפה של גויים, שלא ידעו אבות-אבותינו ולא חז"ל לפניהם. השפה הזאת לא היתה קיימת בימיהם. ולנו, די לנו בידיעת לשון-הקודש שבה נכתבה התורה הקדושה, וכן ארמית מן התלמוד ומתרגום אונקלוס הגר, ומן הזוהר הקדוש ומתוך כתבים עתיקים, שכתבו חז"לינו ברוב חוכמתם.

ואנו, הקרואים "אשכנזים" יודעים בנוסף לכך גם שפת יידיש, שבה אנו מדברים בחיי יום-יום. די לנו בכך. והלא כתוב במפורש ב"קוהלת" א' י"ח: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב." אז למה להביא תהייה ובלבול ומכאוב בלב ילדינו הרכים, הזכים והטהורים, במיני "מדעים" שונים ומשונים?

ותלמוד תורה כנגד כולם.

ירחמיאל מנחם מלמד

בני-ברק

מהפך חינוכי במצרים

קראנו לאחרונה ידיעה מעודדת על "מהפך חינוכי" במשרד החינוך במצרים. במקום ספרי-הלימוד הישנים, שבהם מתואר היהודי כמפלצת, ארור מפי אללה, ממוחמד ומהקוראן, ועוד סטריאוטיפים אנטישמיים – כבוגדני, רודף בצע, שונא ערבים והאיסלאם בכלל, הנה בספרי-הלימוד החדשים שהוציא משרד החינוך המצרי, נמחקו כל האיפיונים האנטישמיים, והיהודי – גם בישראל – מתואר ככל אדם, בעל תכונות חיוביות, והוא חותר לצדק, לחמלה ולשלום.

ישראל חתמה עם מצרים על הסכם שלום, אמנם "שלום קר", אך זה מתקיים כבר כמעט 40 שנה, ויש בו הרבה יתרונות למצרים, שמנהיגיה מבינים זאת היטב, אך אזרחיה פשוטי-העם לא מודעים לכך.

ויוכיח כמובן הפיגוע הקשה בגבול מצרים "גבול השלום". ה"שוטר" שעבר את הגבול השקט הזה, ורצח שלושה חיילים שלנו, זיכרונם לברכה.

זו כמובן תוצאה של הסתה נגד מדינת ישראל והעם היהודי בכלל. וזה רק מוכיח מה כוחו של חינוך, לכאן או לכאן. זו בבחינת נטיעה של עץ, שנותן פירותיו כעבור שנים – או פירות מתוקים, טעימים ובריאים, או פרי-באושים. 

* ומנגד – בעניין דומה: בבית-ספר נוצרי לבנות "רוזרי" במזרח-ירושלים הציגו התלמידות על הבמה מצגת על אפשרות של דו-קיום ושלום בין ארצות ועמים מסוכסכים. בצד דגלי רוסיה ואוקראינה, ודגל פלסטין, אחזה אחת התלמידות דגל ישראל. איזו חוצפה! ההורים [לא נאמר אם הם נוצרים או מוסלמים] נזעמו והורו להוריד מיד את הדגל הציוני. מנהלת בית-הספר נאלצה להתנצל. חינוך למופת.

תפוח בערימה

מוחמד נאדיר מחאג'נה, צעיר מאום אל-פחם, אזרח ישראלי כמובן, התגייס לזרוע הצבאית של חמאס, ובהדרכתם של מומחי-חבלה חמאסיים תיכנן לפוצץ אוטובוס 921 מלא נוסעים, בדרכו בין חדרה לפתח-תקווה. השב"כ גילה את מזימת הרצח בזמן ועצר את המחבל לפני ביצוע המעשה הנפשע. יש להניח שהצעיר, בן 20,  ספג במשך שנות גידולו את "החינוך" לשנאה ולרצח יהודים. יהיה מי שיאמר: תפוח רקוב אחד בערימה. אך כידוע, תפוח רקוב אחד בערימה מדביק את התפוחים כולם בריקבון. יש מקום לחשוד, שהמחבל הפוטנציאלי הזה הוא אולי נציג של חבריו, ואולי אפילו של מקום-מגוריו. מדאיג. 

מעשה של חמלה אנושית

שלטונות ירדן  החזירו לישראל את החולה שלום רוטבן, פגוע-נפש בעקבות פוסט-טראומה, לאחר שטיל התפוצץ בקירבת ביתו בקרית-מלאכי, בעת מבצע "עמוד-ענן", לפני 11 שנים. מאז הוא היה נעדר, ומתברר שהיה מאושפז במוסד, בירדן. עכשיו הוא הוחזר לישראל, לחיק משפחתו. מעשה של חמלה אנושית.

ובניגוד לכך: פקידי מעבר הגבול בעקבה סירבו כניסתם של יהודים דתיים, חובשי כיפה וציציות מחוץ למכנסיים. אלה היו חברי משלחת של מנכ"לי רשויות מוניציפליות, שהוזמנו לסיור לימודי בירדן. לא ידוע לי אם המשלחת כולה חזרה כלעומת שבאה, לאחר קבלת-פנים חמוצה כזאת. אבל לקח אחד הם למדו כבר:  יהודי דתי לא רצוי בירדן השכנה, שיש לה הסכם-שלום עם ישראל. שלום קר.

חינוך – ציון שלילי

הסתיימה שנת הלימודים בבתי-הספר וילדי ישראל יצאו לחופשה, לאחר שנת-לימודים עמוסה בלימודים ורכישת השכלה ודעת. אך מה שהם לא למדו בבית-הספר – זה חינוך, תרבות. ממי הם ילמדו את זה? מהאלימות המשתוללת בכל מקום? מקליעי-רצח המתעופפים בחוצות הערים והיישובים? מהנהיגה הפראית בכבישים? מהח"כים והשרים שלוחי-הלשון בכנסת ומחוצה לה?

נראה לי שמה שחסר לנו, לכולנו, לא רק לילדינו, זה חינוך פשוטו כמשמעו. אין לנו בימינו דמות כמו חנה בבלי , שתלמד את האדם תרבות, נימוסים והתנהגות מכובדת בציבור – וגם בבית. אנו זקוקים לדמות מחנכת כמו רבי עקיבא הזכור לטוב, שילמד אותנו לא רק לימוד תורה, אלא גם מה שנקרא: דרך-ארץ.

רבי עקיבא, אייכה?

יהודה גור-אריה

* * *

משה גרנות

סופר בוסני-קרואטי פילושמי

על "למות בטולוז – מבחר סיפורים"

מאת מיליינקו ירגוביץ'

מקרואטית – דינה קטן בן-ציון

כרמל 2021, 165 עמ'

"הנקודה היהודית" איננה מופיעה בכל הסיפורים שבקובץ זה, אבל כשהיא מופיעה, נקל לחוש באמפתיה של המחבר אל הסבל היהודי בכלל, ובימי מלחמת העולם השנייה בפרט. ציינתי בכותרת "בוסני-קרואטי", כי מחבר הסיפורים שבקובץ נולד בסרייבו שבבוסניה-הרצגובינה, אבל מתגורר בזאגרב, בירת קרואטיה. וכן, יש להודות לד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל הספרות הסרבו-קרואטית.

הסיפור "מותו של סלומון טננבאום", שהוא פרק מתוך הרומן "רותה טננבאום", מתאר כיצד מוביל אוסטאשה צווק אלואיז את היהודי סלומון טננבאום אל המאסר, וממנו, מן הסתם, למחנה הריכוז יאסנובאץ, אלא שבעלילה חל מפנה: סלומון מרגיע את אשתו איבקה, ואת בתו רותה ("שירלי טמפל הקרואטית"), שבוודאי דידו קוורטיק (שלו שורשים יהודיים), ראש שירותי הביטחון, ידאג שלא יגעו בו. ברור לקורא שסלומון בודה את כל זה מליבו, כדי להרגיע את בנות משפחתו, והוא יודע כי הוא מובל אל מותו. כדי לחזק את הרושם שאין מה לדאוג, הוא מבקש מצווק שירשה לו לשיר לאורך כל הדרך שיר הלל לזאגרב, ובתמורה ייתן לצווק הקלגס מטבעות זהב. כשמסתבר לצווק, שלסלומון אין כסף בכיסיו, הוא מכה אותו באמצע הרחוב מכות רצח, מאחר שסלומון האציל איננו צועק מכאב, הקלגס מחרים שרשרת ברזל מחנות ומכה בה את סלומון עד שהוא נופח את נשמתו.

תוך כדי שסלומון מוכה עוברים על פניו פרופסור ושחקנית – הם רואים את הזוועה, וממשיכים לדבר על תיאטרון ואופרה, והשחקנית מעירה שצריך לנפות מהרפרטואר שירים שחיברו יהודים, והיא מתחלחלת למחשבה שאולי גוסטב מאהלר, מחבר "שירים על מות ילדים", הוא עצמו ממוצא יהודי. הסיפור הזה מתאר בהבזק אחד את האצילות של היהודי, ליד הכישרונות של היהודים (רותה השחקנית המחוננת, מאהלר המלחין הווירטואוז) אל מול השנאה התהומית והסדיסטית של הגויים כלפיהם.

בסיפור "איך הפך עובד הרכבת רדוסלב מוריניי לאוסטאשה", שגם הוא פרק מהרומן "רותה טננבאום", מסתבר שכדי שנתב-רכבות בשם רדוסלב יוכל להתגייס לאוסטאשה, עליו לרצוח שלושה אנשים: הוא יורה בסטודנטית שברחה מרכבת שהובילה אותה לעינויים ולמוות בטוח במחנה הריכוז יאסנובאץ (השלטונות המציאו אירוע: הוא ירה בעצם ברוצח, לא בסטודנטית). הוא פוגש את מקסים, אוסטאשה זקן, שהסיסמה שלו היא ששחיטה של המונים תועיל לטיוב העם הקרואטי. יחד הם מבלים במסבאה שליד מחנה הזוועה יאסנובאץ, ובעקבות סיפור של קלגס בשל מולמוייץ, שמתאר כיצד האמינו לאסיר, יהודי מומר, קומוניסט, שיש לו כאב בטן, וזה תפס את הרופא הגרמני של המחנה והפך אותו לבן ערובה בדרישה לשחררו מהמחנה. סופו שנורה למוות, אבל המסקנה היא שאין להאמין ליהודי, אפילו המיר את דתו.

 בעקבות מסקנה זאת שוחט מולמוייץ את יוסיפ בייליץ, יתום מוסלמי בשם מוחמד, שגודל בעקבות צוואת אביו אצל יהודי בשם מאיר וייס. מולמוייץ "לא קונה" את הגרסה שבייליץ הוא מוסלמי שהתנצר לקתוליות, אלא שהוא יהודי, בן של חזן, ויהודי תמיד יישאר יהודי. רדוסלב מסיים את הרצח הזה, ורוצח לשם קינוח גם צעיר בשם כריסטיאן, שסירב להיפרד מהפגיון שקיבל מאביו בברלין. שלוש רציחות הן שוות ערך למבחן כניסה לאוסטאשה.

בסיפור "רעב, חלקיקים צבעוניים של אבני פסיפס" מסופר על הרעב ששרר ב-1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר בעלות הברית מפגיזות את קרואטיה, והתושבים רצים למקלטים. אימו של המספר היתה אז בת שלוש, ואספה אבנים צבעוניות מחצר בית הכנסת הספרדי שהופגז, וכל תכולתו נבזזה. האב אוסר על הילדה לאסוף אבנים אלו, ומסתברת הסיבה: אביה ואימה ראו איך המון של פורעים בוזזים את התכולה, והורסים כל מה שלא ניתן לטלטל. הם היו בטוחים שזאת מלאכת האוסטאשה, המיליציה הפשיסטית הקרואטית, אבל מסתבר שזה היה המון של מוסלמים וצוענים שעשו את המעשה המזוויע, וההורים (סבא וסבתא של המספר) לא יכלו להושיע.

בסיפור "ירושלים" אנו פוגשים יהודי בשם שמעון פינטו שאינו מוכן להחליף את המנעול שלו, שירש אותו מאבות אבותיו שגורשו מספרד. הוא מייחל להביא מנעול זה לירושלים, אלא שאינו זוכה לכך, כי הוא חלה ומת.

הסיפורים הראשונים בקובץ עניינם ביוגרפיה של המחבר מילדותו הרכה, עם גיחה קטנה לגיל מאוחר יותר כשכבר היה סטודנט באוניברסיטה. האירועים מתרחשים אחרי 1966, תאריך הולדתו של המספר. הגיבורים הם מיליינקו עצמו כילד קטן, אימו החיה בנפרד מאביו הרופא, הגם שברוב הסיפורים הם נמצאים הרבה יחד בטיפול בילד, בנסיעות ממקום למקום.

בעטייה של מחלת האסתמה של הסב הם מתגוררים זמנית בעיר הקיט דרוורניק, וכשזה נפטר, הם חוזרים לסראייבו. לסבתא יש קווי אופי מעניינים: היא שכלה את בנה (אחיה הגדול של האם), שגויס לוורמכט בכפייה. הפרטיזנים הציעו שיערוק, כדי שיחביאו אותו, אך אימו (הסבתא של המספר) חששה, והבן נהרג. בעקבות השכול היא חדלה להאמין באלוהים. מסופר שסבתא מרחמת על גורת חתולים ומאכילה אותה במזלף, אבל כשזו ממליטה חתלתולים, היא מטביעה אותם, מעשה שמוציא את הילד מדעתו, ומשום כך פולט מפיו גידופים מזעזעים.

מיליינקו הקטן משאיר רושם על הקורא כילד לא חכם במיוחד: כשהוא שומע מסבתא שהיא מרחמת על אימו של סלבדור איינדה שנהרג בהפיכה של אוגוסטו פינושה (1974, כלומר מיליינקו בן שמונה), שזה ביטוי של אבל בשפה הקרואטית, כי הרי דרכו של עולם היא שאם מתה לפני ילדיה, הילד מכוון אקדח צעצוע לרקתה של אימו, כדי שתמות לפניו. אימו מתפלצת, וחוששת שהביאה לעולם מפלצת.

הילד חושש שהנשמה יוצאת עם השתן או עם הצואה, וכשהוא רואה בטלוויזיה וייטנאמים מלוכסני עיניים בוכים, הוא צוחק, והמשפחה נבהלת מכך שהילד מנוכר, ואולי משוגע. הילד פוחד מזריקות, וכשאבא שלו הרופא מבצע בו חוקן לאחר עצירות ארוכה, הוא מרעיש עולמות.

דמות מבהילה בסיפורים אלה היא אימו של האב, שלא הסכינה עם העובדה שבנה התאהב באישה אחרת חוץ ממנה. היא שואלת בהתרסה אם בנה בטוח שהילד הנולד הוא ממנו, וכאשר הם באים לבקרה, היא נותנת מתנה לתינוק שקית ובה עצם של בקר בצירוף קללה. קשה להאמין שאנשים רשעים כאלה יש בעולם.

הרשעות מתוארת ברקע של סיפורים אלה: אוסטאשה בשם מאקס לובובץ' בישל אנשים חיים, וקילף עור של בני אדם. בעלה של הדודה דולז'אל (חברה של הסבתא), נרצח במחנה הריכוז הידוע לשמצה – יאסנובאץ.

בסיום הקובץ מופיעה כתבה עיתונאית של הסופר שלנו על הטבח שביצע מוחמד מראח, מוסלמי צרפתי יוצא אלג'יר, בבית ספר "אוצר התורה" בטולוז. הוא רוצח את המורה הישראלי, הרב יוחנן סנדלר, את שני ילדיו, ואת בתו של מנהל בית הספר מונסנגו. הרוצח אוהד אל-קאעידה, תירץ את הטבח הנורא כנקמה על מה שישראל מעוללת לפלסטינאים. השם שנבחר לקובץ הסיפורים נובע מתיאור האירוע המזעזע הזה.

אני אסיר תודה לתרגומים של ד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל ספרות מעניינת, ובמקרה שלפנינו – צוהר לסופר פילושמי, שאין רבים כמוהו באירופה. אדרבה, יש אפילו סופרים שמחרימים את ישראל, ולא מרשים לתרגם את יצירותיהם לעברית משום שכביכול ישראל מקיימת אפרטהייד.

משה גרנות

* * *

ראיון עם אסתר ראב בתוכנית:

 "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי"

שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 538 מיום 26.4.2010]

אסתר: [חסרה ההתחלה של הראיון. עונה בתשובה לשאלה על אביה יהודה ראב בן עזר] זה היה אדם שלא היה אף פעם בְגלות. אנחנו מדורי-דורות היינו איכרים בהונגריה. ולכן היה איזה גוון מיוחד לטיפוס הזה. הוא היה רחב-כתפיים, ושקט מאוד, וכל תנועותיו כבדות, והיה משכיל. פשוט, זה היה אזיי קצת יקר-המציאות בפתח-תקווה, מלבד בתורה... ודווקא בזה לא הצטיין, כי הוא לא היה בן ישיבה. הוא למד תנ"ך אצל ידיד כבר. [כוונתה אולי לבן-דודתו יהושע שטמפפר, שהיה מורה לילדי המשפחה בכפר סנט-אישטוואן בהונגריה, ותיאר להם את נופי התנ"ך כמו הגבעות שסביב הכפר. – אב"ע].

אבל, היו לו חלומות גדולים ביחס לפתח-תקווה, שלא התאמתו. הוא רצה שזו תהיה מושבה לדוגמא. הוא לקח את מושבות הגרמנים [הטמפלרים], את וילהלמה ואת שרונה, עם המשקים הנפלאים, וגם עם הזיכרונות של העבר שהיו לו מן המשק שהיה להם בחוץ-לארץ [בכפר סנט-אישטוון שבהונגריה]. כל זה הלך לתכלית אחרת לגמרי. באו [למושבה] הרבה בעלי-מלאכה ונפתחו הרבה חנויות, וככל שהיה בא אחד מרעיו ואומר לו בטון כזה:

"רֵבּ יודע..."

אני אומר את זה באידיש:

"רב יודע, עס איז דוך קיין עין הורע א שטודט..." [ר' יהודה, בלי עין הרע, זאת עיר, או עיירה...]

אז הוא [יהודה ראב] נשאר נדהם, ואחר כך הוא אומר לו... "אבל רֵבִּי זלמן..." זה היה זלמן, מה שמו, זה שהיה לו איטליז... זלמן פישצנר... "אבל זלמן, מיר זאנען נישט גקומען אהער מאכן א שטודט, הובן מיר געהאט שטטלאך אין די גולה, מיר הובן געקומען מאכן א מושבה..." [אנחנו לא באנו לכאן להקים עיר – עיירות היו לנו בגולה, אנחנו באנו להקים מושבה...]

מראיין: אולי תגידי בעברית?

אסתר: "אדוני הטוב, אנחנו לא באנו הנה לייסד עיירות חדשות." ואמנם צריך להודות, לפתח-תקווה היה מראה של עיירה. והבתים היו דומים מאוד לבתי שאגאל, בתמונות.

מראיין: אולי שתי מילים על החינוך המיוחד שקיבלת בבית אבא.

אסתר: חינוך פוריטני קשה מאוד. הוא לא נמנע אפילו מלהרביץ לפעמים. אני אומר את זה בגלוי. היה רתחן. הונגרי. ולא נמנע מזה.

מראיין: האם באמת למדת, יחידה אולי בארץ, לרכב על סוסים... ולשחות...

אסתר: לא. לא הייתי  יחידה. היו בנות שפירא. בנות סווטיצקי. כל אלה שהיו להם את ה...  [סוסים] ... אבל המשק שלנו היה לו באמת גוון מיוחד. זה היה משק מעורב. והיתה גם איזה אסתטיות בזה. אבי היה אסתט גדול. כלבים יפים. סוסים יפים. חתולי אנגורה שלא ראו עוד אזיי. אינני יודעת מניין היה מביא אותם. הכול היה יפה.

מראיין: גברת ראב, ספרי לנו משהו על אותה רוח חדשה, רוח התרבות-כביכול, שבאה עם הביאליסטוקים, על המלחמה בין הדורות, על הצעירים וברנשטיין-כהן בראשם, הוותיקים עם ברל ימיני בראשם... [המראיין מבלבל כאן בין שתי תקופות שמרחק זמן של יותר מעשרים וחמש שנה מפריד ביניהן].

אסתר: אני רוצה לספר קצת על הביאליסטוקים [הם הגל השלישי של מייסדי פתח-תקווה, לאחר הקבוצה הראשונה של 1878, והשנייה, הירקונים, והם – חידוש היישוב דרך השתקעות הקבוצה הביאליסטוקית החדשה באופן זמני ביהוד. אסתר הכירה אותם בילדותה רק כאשר היו נטועים כבר בפתח-תקווה] שהם ראויים לזה. היו יהודים נפלאים ביניהם. הם באו והביאו הרבה תרבות של העיירה, הצדדים הטובים גם הביאו מן העיירה, בני-תורה, וגם היו משכילים. היה למשל הסבא [סבא-רבא יעקב ספיר] של [יוסף] ספיר, או אביו של ספיר שהיה סופר וחוקר [וגם מורה, אליהו ספיר]. היו הרבה משכילים אזיי. המשורר אימבר היה ביניהם. [למיטב ידיעתי אימבר לא גר בפתח-תקווה וגם לא ביהוד. ודאי רק ביקר]. אפרתי היה אחד, שהיה זמר. אני זוכרת שאימי עוד היתה מספרת איזה זמר היה, ושרה את גולדפאדן, והוא היה שר, והיא היתה שרה את כל השירים של גולדפאדן.

אבל היה לזה גוון, רבותיי, הראשוניות הזאת, אם יכולתי למסור לכם את הטעם הזה של הראשוניות, צוחקים על זה, אבל זה היה גוון חזק מאוד, וגם עם טעם מיוחד, אני מרגישה אותו בכל... אינני יודעת,  אני בטוחה שעוד רבים הרגישו את זה. אלה דברים שהם התחילו, ממש התחילו דברים חשובים מאוד.

אחר-כך, כשנמלאו לי חמש-עשרה שנה, היתה באה העלייה השנייה. ואז נעשיתי השייה השחורה של פתח תקווה. אין לי מילה אחרת. [צוחקת]. אני לא עושה חשבונות. אני כבר יותר מדי זקנה, ודאי תלוו אותי כולכם למקומי אשר כבר קבעתי לי בתוככם [אז כבר היתה בחזקתה חלקת קבר שרכשה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה ליד אבי בנימין בן עזר ראב ז"ל]. אם לא חייתי כל הזמן בתוככם, היו לזה סיבות, הרבה אישיות והרבה... זה שאני סופר... לא נשארתי לא כאן ולא בדגניה. אבל הקשר עם פתח-תקווה [תמיד מבטאת במלרע] הוא גדול מאוד...

מראיין: מה היתה המלחמה הזו בין הדורות?

אסתר: זה היה שכל ה"חדר" היהודי הזה היה כל כך אדוק וכל כך מוגבל ואסר על קריאת ספר, אסר להיפגש אם בחורים. אסור היה לשמוע הרצאה. בא יעקב רבינוביץ ורצה להרצות [דומה שהיא מבלבלת אותו עם ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שהרצאתו לבנות על התבגרותן היתה אחת הסיבות לפרוץ השערורייה], אז זה היה חרם, הכול היה חרם ו... דברים נוראים... ליד בית הכנסת אסור היה לעבור בשבת... אתה צריך גם כן לזכור את זה... אסור היה אפילו לעבור. בנימין סלור סבל, יחד איתי, יחד עם צרלין וכל החבורה הזאת, ואגב אלה הם ממייסדי הרצליה. זה דור טוב היה. היו אנשים טובים. ידידים טובים. אי אפשר היה לתפוס.

עירוב. אתה יודע מה זה עירוב. אַ מֵעֵירֵב. [אידיש]. בשבתות של אביב, השקדים פורחים, קהל... חבורה של צעירים וצעירות רוצים לצאת מהתחום של הבתים הקטנים האלה. אסור לצאת. איפה נשמע דבר כזה?

מראיין: אז איך עשו רומנטיקה?

אסתר: מה?

מראיין: איך עשו רומנטיקה בזמנך?

קולות צחוק בקהל הפתח-תקוואי: על הגורן... על הגורן...

אסתר: סליחה? אני לא שומעת כל כך טוב...

קול בקהל: על הגורן...

אסתר: אאה...

מראיין: אולי יש משהו שיזכיר לך... שיר או מכתב אהבה...

אסתר: אאה... אני אקריא איזה דבר-מה. זה נקרא –

שתי ילדות בפרדס פורח

"קרַק... קרַק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"

"לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טוּל, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."

"כן, יש סוד..."

"ואני, כבר נשקו לי!"

"נשקו לך? מי?"

"צבי'קה של מַאשה..."

"ואיך זה?"

"זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז אני כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת ואני על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – אבל שוכחים... ואותך עוד לא נשקו?

[להלן אסתר קיצרה ושינתה קצת מהטקסט המקורי של הסיפור הנדפס, שרק חלקו מובא כאן. – אב"ע]]

"ו'חקי'?"

"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "

"את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."

"עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."

"אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."

"אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."

"ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"

"הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."

"מה זה חשובה? יפה? טובה?"

"חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."

"חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).

(מחיאות כפיים של הקהל הפתח-תקוואי עם סיום קריאתה, שהיתה באמת ממש מקסימה, רעננה, צעירה מאוד, וממש החייתה את המסופר).

*

ראיון עם אסתר ראב, שהקלטתי משידור ב"קול ישראל", מהתוכנית – "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי" (מישדר המוקדש לפתח-תקווה, עורך, יואל רקם, מנחה, מאיר הרניק, קול ישראל, רשת ב', יום ג', 14.7.70, שעה 9.05 ["הזכירה המשוררת אסתר ראב, ילידת פתח-תקווה, את האווירה הרוחנית של אותם ימים, והפולמוס הנלהב בין זרמים שונים."] (ידיעות אחרונות, 16.7.70).

במסגרת השידור הזה היא קוראת בקיצורים אחדים את הסיפור שלה "שתי ילדות בפרדס פורח". ספק בעיניי אם התוכנית  שמורה בארכיוני קול ישראל, כי מעודי לא שמעתי שידור נוסף של קריאת הסיפור שלה מפיה.

הסיפור נכתב בשנים 1957-1958 לערך. תקופת התרחשותו היא השנים 1905-1910 לערך. נדפס לראשונה ב"גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר, כרך ט"ז, חוב' ט-י, אדר תשי"ח, 1958. נכלל בקובץ "גן שחרב", וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה".

הקלטת קריאתה שמורה בארכיונה שנמצא אצלי, ודומה שזה הסיפור היחיד שלה שנשמר בקולה-היא.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

אורית דשא

היצור הזעיר

היצור הזעיר,

הוורוד, הענוג,

המסעיר,

שבידיו הקטנותנ

מחזיק, בבלי דעת,

לבבות, חיוכים,

גלי אהבה 

וחום – 

מפכים מבורכים 

אינו ממש רואה,

או מקשיב,

אך חש ומבין

אהבה,

אליו וממנו

ולכל שסביבו

רגשות מפכים,

מהדהדים ובוקעים,

עוטפים את הכול

בניחוח עדין

של נחמה ותקווה

והמון אהבה...

חיפה, תמוז, תשפ"ב

* * *

ברכות ואיחולים

לסב ולסבתא ז'ילבר ורותי

לסב ולסבתא יאיר ולאה

להורים שי ובת-אל

לילדים ליאם ודריה

להולדת הנכד, הבן והאח החדש

אימרי שורצמן

סבתא לאה שורצמן היא נכדתו האחרונה של יהודה ראב בן עזר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

היא והוא

חלק ד'

כלה ומורה מתחילה / בחירת מקצוע מילדות

מאז ילדותי הכרתי מורים ומורות. גם אבי היה מורה. לאף אחד מחבריי ביסודי לא היה אבא מורה, או מקצוע, שדרש ידע והשכלה. זכיתי! אבי היה גאוותי, למרות שרוב הזמן הוא לא היה איתי. כמעט כל ההורים של רוב הילדים בכיתתי, היו עולים חדשים, ולרובם לא היתה השכלה, חלקם היו אנאלפביתים – חלקם ניצולי שואה, וחלקם פליטים ממדינות עולם שלישי, מאסיה ומאפריקה, שלא השלימו את הלימודים, או לא למדו כלל. 

רוב האימהות לא היו משכילות, רובן לא ידעו קרוא וכתוב ולא דיברו עברית, ולא היה להן מקצוע נאות, שיאפשר להן להתפרנס בכבוד ולהרים את הראש. רובן היו "עקרות בית", שעבודתן העיקרית היא גידול ילדים, והן פרו ורבו והתרבו, והיו קשורות לילדים. נטל גידול הילדים בתנאים הקשים, היה מוטל על שכמן של הנשים, שלא זכו לשום עזרה מהבעלים. הנשים היחידות שעבדו, היו תופרת רווקה-נכה, מיָלֶדת זקנה וקוסמטיקאית צעירה, שנתנו שירותים לנשות המקום.

לרוב, גברים לא עשו עבודות בית, אפילו לא כזית. הבעל עבד שעות ארוכות, בעבודות פיסיות קשות, חזר הביתה מותש ולא התעניין בילדים, ולפני השינה לא הקריא להם סיפורים. האישה את פניו קיבלה במנה חמה ורחצה לו את הרגליים, והוא שלט בה ביד רמה. היו אבות שעבדו רחוק מהבית וחזרו רק בסופשבוע, ועל מה שקורה בביתם, דבר להם לא ידוע. חלקם של האבות בחינוך הילדים, נעשה על ידי מכות, זו היתה שגרה, שקבל כל "ילד רע".

הילדות הגדולות עזרו לאימהות, עשו קניות וגם ניקיונות וטיפלו באחיהן הקטנים. חלק מהבנים יצאו לעבוד בטרם סיימו בית ספר יסודי, כדי לעזור לפרנסת המשפחה, כי חלק מהאבות לא תיפקדו, ונפגע מטה לחמה של המשפחה. בערב הגברים ישבו בבית הקפה, שתו תה, שיחקו במשחקי מזל, גם כשכספם אזל. אחרת היה אצל האשכנזיות, שילדו 2-3 ילדים, ולמי שלא היה מקצוע לא עבדה מחוץ לביתה. 

החיים היו קשים. המגורים התחילו באוהל, עברו לצריף ואחר כך לשיכון, בית דו-משפחתי קטן, עדיין בלי גז וחשמל. רוב האוכלוסייה ענייה. תקשורת לקויה, דלות איומה, מזון בהקצבה והרבה אכזבה וגעגועים למולדת שנעזבה. לישובים הרחוקים שהלכו ונבנו, הובילו דרכי עפר מכוסות בכורכר. לקח שעות להגיע ממקום למקום. הדרכים היו משובשות, מלאי בורות שהתמלאו בחורף במי הגשמים ויצרו תלוליות ושלוליות, שבהם הילדים שכשכו את רגליהם, למרות שלא לכולם היו מגפיים מגומי של "המגפר", ולקנות זוג נעלים נוסף לאף אחד לא התאפשר. טלפונים היו מצרך נדיר, אם בכלל. לא היו תשתיות ולקוי טלפון ולחשמל. כמעט לא שלחו מכתבים, כי לא שני בני הזוג ידעו לקרוא ולכתוב, ולפעמים אף אחד מהם. אני זוכרת, כשאבא לימד בשדרות, שלח בדואר מעטפה מבוילת, בתוכה מקופל דף חלק, שבו עלה כותרת של וורד. אמא לא ידעה לקרוא, אך הבינה את הרמז, שהוא מתגעגע ואוהב.

בין העבודות שעסקו בהן נשים היו גם גננות, מעט מורות, שבאו מהערים הקרובות, ולימדו את ילדי המעברה. היו גם אחיות שהזריקו חיסונים, בדקו כינים וחבשו פצעים. כשהתינוקות גדלו, היו נשים שהחלו לצאת לעבודה, למרות שזה היה זר, ולראות נשים עובדות – לרבים היה מוזר. הן עבדו בעבודות עונתיות, בחקלאות – באריזת פרי הדר, בקטיף כותנה, באיסוף בוטנים, או תפוחי אדמה, בבתי חרושת לצמר (עבודות שהיום אין להן זכר). חלקן עבדו כעוזרות בית בערים הקרובות, והחכמות שבהן למדו לחקות את הגברות העשירות, שאת בתיהן ניקו והבריקו. גם אם עבודות אלו, העניקו הכנסה נמוכה, סיפקו לנשים עצמאות והביאו עליהן ברכה. איפשרו להן להגדיל את "סל המזון" עבור המשפחה שיכלה לחיות קצת יותר ברווחה.

קינאתי בילדים שאימהותיהם עבדו. חלקן הביאו לביתן תפוזים חינם, או בוטנים, או תפוחי אדמה. חלקן קבלו בגדים "יד שנייה" מבעלת הבית, שניקו את ביתה. אימי לא עבדה מעולם, ולא קיבלה דבר בחינם.

ידעתי שאני לא רוצה להיות כמו אימי, שיולדת ילדים, שמגבילים אותה לצאת לעבודה. אבא חשב שעבודה עלולה להוריד מכבודו ומכבודה, וגם לא יישאר לה כוח להניק, לכבס ולבשל ולחפוף לילדים את הראש. היא תלויה, דלה, בודדה, שלא השקיעה בעצמה ולא התקדמה. אישה לבדה, שקשה להבין איך היא שרדה, ועם אילו קשיים התמודדה.

אנו הילדות הצעירות, שנולדנו בארץ, או שהגענו אליה כתינוקות, או כילדים קטנים, זכינו לחינוך מקטנות. הלכנו לגן ולבית הספר וקלטנו את העברית, והיינו פֶּה להורים. היה לנו ברור, שדרכנו תהיה שונה מדרכן של אימותינו העמלות קשה ונסחטות עד דק. ברחתי מדמותה האומללה של אימי שעוררה בי רחמים. רציתי להיות חזקה עם השכלה ומקצוע, עם ביטחון וכוח, לדעת להתמודד עם בעיות וקשיים, עצמאית, ולא תלויה באחרים. הרגשתי שאימי לא יכולה לתת לי הגנה, ועליי, הקטנה, להושיט לה עזרה ולעמוד לימינה ובשום אופן לא להידמות לה.

מהיום שעמדתי על דעתי, החלטתי שמקצוע ההוראה, הוא מקצוע מכובד, והוא הכי מתאים לאישה ולאימא. היו לי מורות אחדות, שחלקן היו דמויות ראויות לחיקוי בהופעה הנאה שתמיד לי קסמה, וגם בידע הרב שאצרו והעניקו אותו בנדיבות. זכורות לי מיספר מורות מופת שאהבתי באמת ושאפתי להידמות להן. באותם ימים, היו מעט מורות, ולעניות דעתי, מורים היו רבים יותר, והם נתנו את הטון ומהם קיבלנו המון. המורים הטובים היו דמויות של אבות, שרצינו ילדיהם להיות, כי אבותינו עמלו קשה, או היו רחוקים, ולא התפנו להעניק לנו תשומת לב. ואם מישהו התקשה בלימודים, לא קיבל שיעורים פרטיים, ואימו לא יכלה לעזור, כי לא ידעה קרוא וכתוב. כאחות גדולה, בין יתר המשימות, אבי הטיל עליי לסייע לאחיי הקטנים לקרוא ולכתוב וגם חשבון. רציתי שאחיי לא יפגרו אחריי, עשיתי זאת ברצון. אני הגדולה כל יכולה, מעולם לא המריתי את פי הוריי, שמעתי בקולם ועזרתי בכל מה שיכולתי, וזה היה הרבה בשבילם. הם נתנו לי ביטחון שאני מוכשרת ומסוגלת, וידעתי שאסור לי לאכזב אותם. הייתי תקוותם.

צעירות רבות, שסיימו תיכון, למדו בסמינרים למורים ולגננות, או למדו להיות אחיות, או פקידות. מאז שאני ילדה, חלמתי להיות כמו אבי, מורה, לעבוד בידיים נקיות (קצת גיר לא נורא), ללבוש בגדים יפים וחליפות ושמלות, כמו המורות שלי, מרים, איה וחיה. ידעתי שכדי להגיע למטרה להיות מורה, חובה עליי להיות תלמידה טובה. ועם כל הקשיים והחובות בבית, שגזלו ממני זמן, בכיתה הייתי קשובה והכנתי שעורים ולמדתי והצלחתי במבחנים.

בסביבה שבה גרתי, לא הכרתי עורכות דין, רואות חשבון, מנהלות, מהנדסות או אדריכליות, וגם לא רופאות – מקצועות שהיו שְמוּרִים לגברים בלבד, כך שלא עלה על דעתי לבחור מקצוע אחר מלבד מורה או אחות. חששתי שלא אוכל להיות אחות, כי אני רגישה ולא אוכל לראות פצעים ונגעים ולהזריק זריקות ולהכאיב. בחרתי במקצוע שיאפשר לי לעבוד עם ילדים בריאים ותוססים (ומפריעים), שאת הנשמה מוציאים.

לימודים

סיימתי כתה ח', אחרי שהצלחתי ב"סקר". נרשמתי לבית ספר תיכון יוקרתי בכפר סבא. עברתי בחינות כניסה. התקבלתי, וזה לא מובן מאליו! בתי הספר התיכונים העיוניים היו מאוד סלקטיביים, ולא כל מי שרצה ללמוד בהם, התקבל.

כשאבי קיבל שוברי תשלום של שכר לימוד, אמר שהוא לא יצליח לעמוד בזה... משכורתו העלובה, כ"מורה לא מוסמך" (עד שיעבור בחינות ויקבל תואר של "מורה מוסמך"), ממנה מאום לא חסך. היא נחשבה "למכובדת", ובה בלבד הוא פרנס תשע נפשות, ושילם משכנתא חשמל מים וארנונה ואוכל ובגדים ונסיעות. משכורתו לא היתה מספיק עלובה, כדי שנזכה בהנחה גדולה בשכר הלימוד. הרגשתי אבודה. לא העליתי על דעתי שלא אמשיך ללמוד, ואתחיל  מיד לעבוד בעבודה, שלא תביא לי ברכה וכבוד.

למזלי, חברה מהכיתה, ניסתה למשוך אותי לבוא ללמוד איתה. היא ספרה לי שהיא נרשמה לבית ספר לפקידות בתל אביב, ותוך שנה יהיה לה מקצוע, והיא תתחיל לעבוד, כפקידה, או  מנהלת חשבונות. חשבתי, זה מאוד בא בחשבון! לשבת בחלון ראווה בבנק, או בחברת ביטוח, או אצל עורך דין ידוע, זה לא משהו גרוע, אפילו טוב מאוד.

התוכנית להיות מורה נגנזה. אין לי סיכוי להגשימה מבלי שאלמד בתיכון ותהיה לי תעודת בגרות. באותם רגעים, לא חשבתי שזה נורא. העיקר, שתוך שנה אסיים בית ספר ואצא לעבודה, לא בחקלאות ולא בבית חרושת לצמר, אשב במשרד ואחזיק טלפון ביד ויהיה לי מעמד. אהיה עצמאית ואוכל לעזור לאבא בפרנסת המשפחה, אקנה לי בגדים יפים, ספרים, אלך להצגות ולסרטים ואם יתאפשר, גם יהיה לי חבר... מעול הלימודים אפטר, ואיתם גם מהמתח המתמיד מהמבחנים המפחידים.

אחרי שנה מייגעת של לימודים בבית הספר לפקידות, שבו למדנו את רזי המקצוע, שהיה רחוק מעולמי, והיה מלחיץ ומאוד אינטנסיבי, סיימתי אותו בהצלחה, וקיבלתי תעודה. אחרי כחודשיים מייאשים, שבהם לא מצאתי את עצמי, מצאתי עבודה, לא רחוק מהבית, אעבוד שם במשרד כעוזרת למנהלת חשבונות. ישבתי במשרד נאה, עם מזגן, שולחן כתיבה ומגרות, ומכונת IBM, שבה מעבירים "פקודות" ליומן. איתי עבדו מזכירה ומנהלת חשבונות, שהיו לי כאימהות, וגם מנהל העסק. כולם יֶקים, שלמדו אותי לחסוך בנייר ואת כל השאר. התקדמתי מהר. יש לי מקצוע מצוין שלא דורש תעודת בגרות.

למרות החופש מלימודים, ממבחנים, משיעורי בית וממתחים, ולמרות המשכורת ואי התלות, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. חשתי נחיתות, איבדתי את התקווה להשיג תעודת בגרות. אחרי העבודה, משעה ארבע אחר הצהריים, השעמום היה נורא. הרגשתי שאני משהו חסרה. היה לי רע. אין לי חֶבְרָה, ולא קבוצת השתייכות, חסר לי המתח של בחינות. כל יום דמה למשנהו. הרגשתי שעולמי רדוד. חשתי בדידות. אומנם אני עובדת ולא חסר לי ממון, ואני יכולה לעזור לאבא המון, אך בנשמה – ריקנות ושממה, למרות שקניתי רדיו טרנזיסטור, והאזנתי לתוכניות מעניינות.

אחרי שנה של עבודה, הרגשתי שהחיים חסרי תוחלת, למרות שאני בעבודה מתקדמת. הרגשתי שאין לי למה לצפות ומה שהיה אתמול, יהיה גם מחר. לפתע נפתחה בפני דלת. נדלקתי על הרעיון, שאפשר ללמוד לבגרות בערב. יש לי כסף לשלם שכר לימוד ואני יכולה להתחייב, להתחיל שוב ללמוד וללבלב, ושום דבר אותי לא יעכב. אשלים את מה שחשבתי שאבוד, ואשוב למקום החשוב, שלא ידעתי שאפשר אליו לשוב. 

התחלתי ללמוד לבגרות. עולמי השתנה מקצה לקצה. במהלך הלימודים הערצתי את אחד המורים, שדמותו עמדה לנגדי והוא השפיע עליי. למרות שעד אז מיספרים וסְפָר‍ו‍ֹת עניינו אותי, והמילים לא היו הצד החזק שלי. לכתוב חיבור היה עבורי סיפור! דרך השירים, הסיפורים והמחזות, נשביתי בקסמו של המורה הפלאי לספרות, שפתח בפניי עולמות. כל מילה שלו נגעה לליבי וביטאה רגשות שהיו בליבי, אך לא ידעתי להלבישם ולבטאם במילים. המילים והתכנים שינו את עולמי. זכיתי. הזדהיתי עם הגיבורים והגיבורות בסיפורים ובשירים, והם היו לי לפה וביטאו את אושרי ואת מכאוביי.

אחרי מאמצים נואשים ולילות ללא שנת והתגברות על פחדים, לא בקלות, עברתי את הבחינות וזכיתי ב"תעודת הבגרות" המיוחלת, שהביאה לחיי משמעות ותוחלת. לא היה ספק שאני הולכת להמשיך ללמוד ספרות באוניברסיטה, ולא ראיית חשבון, כמו שחשבתי כשהתחלתי ללמוד.

בטרם קיבלתי את כל ציוני בחינות הבגרות, התחלתי באוניברסיטה ללמוד. שאפתי לקיים לעצמי את ההבטחה, לסיים את התואר לפני שאתחתן ואקים משפחה, כדי שהלימודים לא יהיו לי לטרחה, ואיהנה מהם ואראה בהם ברכה. התקבלתי ללמוד ספרות וגיאוגרפיה. חשוב לי לרכוש ידע והשכלה. מה אעשה אתם זה סימן שאלה... בינתיים יש לי מקצוע – אני מנהלת חשבונות. ואני מאושרת שיש לי משכורת, שמאפשרת לי ללמוד. אני עצמאית ולא תלויה באף אחד, אין לי שום פחד, וכל מה שאני צריכה יש לי באמתחת.

מקצוע חדש – הגשמת חלום?

כשסיימתי את הלימודים והייתי זכאית לתואר, לא היה ממני מאושר. עדיין לא החלטתי באיזה תחום להתמחות אפשר. ברירת מחדל, הייתה ללמוד הוראה, חלום רחוק שנגנז. לא חשבתי שזו בחירה נוראה. נרשמתי לבית ספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, כדי שתהיה לי תעודת הוראה, שלקראתה אצעד ברון ובגאון, אהיה מורה בתיכון! האם זה נכון? זה נשמע קוסם... אוכל ללמד לבגרות נערים ונערות ולפתוח בפניהם עולמות שנפתחו בפניי ורגשו אותי. יהיו לי חופשים ארוכים ומטורפים, מעט שעות עבודה ביום. זה נשמע ממש חלום...

שלושה חודשים לאחר שנישאתי, בתחילת לימודיי לתעודת ההוראה, ובטרם סיימתי ללמוד והשגתי את המטרה, ראיתי מודעה בעיתון, שמחפשים מורה שתכין לבגרות לגיאוגרפיה בבית ספר תיכון פרטי בתל אביב. החלטתי לנסות את מזלי, מתוך תחושה, שאין לי סיכויים לקבל את המשרה כל עוד לא סיימתי את הלימודים, ואין בידי תעודת הוראה. הוזמנתי לראיון. ומיד התקבלתי לעבודה. מנהל בית הספר האמין בי, ואיני יודעת על סמך מה?! איך הוא חשב שאצליח כמורה להכין תלמידים לבגרות כשאני ירוקה וחסרת ניסיון? איך הוא לא דחה אותי, ואמר, תשלימי את הלימודים ואז תשובי? איזה אומץ יש לו לקחת סטודנטית, שמעולם לא עמדה בפני כתה, ולתת לה להכין תלמידים לבגרות? ואיזה אומץ הייתי צריכה כדי לקבל על עצמי את המשרה?

איך אצליח להיות מורה? אין ברירה! זה לא פשוט לקפוץ למים עמוקים כשעדיין לא יודעים לשחות. איך אלמד תלמידים, שהם קרובים לגילי? האם יקשיבו לי? אולי זו טעות? איזה אומץ יש לי לעשות זאת?! לי עצמי יש הרבה מה ללמוד. הרגשתי שכבד העול. אני בדילמה, התמלאתי פחד ואימה, האם אעמוד במשימה?

לא ידעתי אם ההוראה, תואמת את יכולותיי. לא הבנתי איך בין יום איהפך למורה בתיכון, ואכנס לשיעור ואחזיק כיתה שתקשיב לי בעניין. לא ידעתי אם אצליח לפתוח את הפה ואוכל ללמד בצורה רהוטה. לא הכרתי את תוכנית הלימודים. ולא היה מי שינחה אותי. ואני לבדי עליי למצוא את דרכי בעולם לא לי. לא מצאתי שום דבר שיעמוד לזכותי. אבי היה קשוח, לימד בבית ספר יסודי, ידע לשלוט היטב על הכיתות הכי קשות, ואני הצעירה, הרכה והשבירה, ישר זינקתי לתיכון. האם זה נכון? האם לא הייתי צריכה להתחיל מלמטה ולהתקדם לאט?

מצד שני, קסם לי שתהיה לי במה לבטא בה ידע רחב ברמה גבוהה, להכין לבגרות את בני השַחֲרוּת. זה בלתי נתפס ומעורר התפעלות להיות מורה. אוכל להמשיך ללמוד ולהתקדם ואגשים את חלומי להיות מורה צעירה.

בית הספר הפרטי שבו התקבלתי לעבוד, קלט תלמידים שנפלטו מבתי ספר תיכון עירוניים, שהיו בררניים והמסגרת בהם היתה לוחצת. הם "זרקו" תלמידים שגרמו לבעיות משמעת, או שהיו להם הישגים נמוכים עם מיספר רב של שליליים. בית הספר הזה נתן מפלט לאותם תלמידים, ואיפשר להם לעשות בגרות באווירה אחרת, ששמה דגש על התלמיד כאדם, ולא על הישגיו. רוב התלמידים הגיעו מדרום העיר, או מהערים הסמוכות. לא מדובר בתלמידים תאבי דעת (כך רובם). מרביתם הגיעו ממשפחות מצוקה, שהיה חשוב להורים לשלוח את ילדיהם למקום שיקבל אותם, ושיוכלו להשלים "שתים עשרה שנות לימוד," ואם יתאמצו יוכלו גם לעשות "בגרות".

גם אני למדתי בתיכון מסוג זה. רק שאני למדתי בערב, אחרי יום עבודה. זו מסגרת אינטימית. בית ספר לא מטיל אימה ואפשר להגשים בו את המשימה . המוטו של בית הספר היה  – "דרך ארץ", "היו בני אדם"! השאר יבוא גם. הזדהיתי עם אותם תלמידים וגם עם ההורים שדחפו אותם ללמוד ושילמו עבורם שכר לימוד. יש להם אפשרות להגיע ל"בגרות" בלי הלחץ של בית ספר גדול, שמאיים ופולט אותם לרחוב, ולא עושה שום מאמץ לתת להם מסגרת מעודדת. הבנתי אותם ומאוד רציתי שהם יצליחו, למרות שזה לא פשוט ולא קל.

בית הספר הפרטי היה בניין, שלא נבנה כבית ספר. לא היתה לו חצר. המבנה ישן, צנוע, בלי חן ובלי גוון, שנבנה כבית דירות, או כבנין משרדים, עם חדרים בגדלים שונים. החדרים שימשו ככיתות. בחדרים הגדולים איכלסו הרבה תלמידים, ובחדרים הקטנים פחות. כל הכיתות היו צפופות, לא היו ממוזגות, והיו בהן ספסלים ולא כסאות. בהפסקות התלמידים יצאו לפרוזדור הצר, כי לא היתה חצר, שאליה יוכלו לצאת להתאוורר. 

רוב המורים בבית ספר זה היו צעירים, כמוני. קיבלנו הזדמנות ללמד, כי אולי בבתי ספר עירוניים גדולים, לא היינו מתקבלים, כי אין לנו ניסיון, או כי טרם השלמנו את הלימודים. לא שילמו לנו זכויות סוציאליות ולא פיצויי פיטורין. היינו צעירים ולא חשבנו שיש ערך לזכויות. רצינו שיתנו לנו לעבוד, כדי שנוכל לצבור ניסיון.

במקום שאתמודד עם בית ספר אחד, שאין לי בו מישרה מלאה, בכל פעם קיבלתי עוד הצעה ללמד עוד כמה שעות. קיבלתי שעות בשני בתי ספר נוספים שבכל אחד מהם לימדתי יום שלם. הסכמתי לקבל את העבודה, כי לא היה יאה בעיניי לעבוד פחות ממישרה, ולא ידעתי שזה לא פשוט ושזו צרה צרורה. לא היה לי זמן לנשום. שמתי את העבודה במקום הראשון. לקחתי אותה אתי לכל מקום.

החלום ושברו

אחד בינואר אלף תשע מאות שבעים ואחת, בטרם מלאו לי עשרים ושלוש שנים. התפטרתי מהעבודה הימשרדית, שפרנסה אותי יפה בכל השנים שלמדתי, וקיבלתי פיצויים, שבהם יכולתי להשלים את ההשתתפות שלי ברכישת הדירה. קיבלתי מישרת מורה, בשלושה בתי ספר שונים. באחד מהם לימדתי את רוב השעות. יצאתי לדרך מבורכת ולא היה לי מושג, עד כמה היא מפרכת.

המעבר מהמשרד הממוזג לכיתה הלוהטת והחמה, עם התלמידים המיוזעים שמנפנפים במחברות להשיג משב אוויר, לא היה קל בכלל. נדרש ממני זמן רב ללמוד את החומר ביסודיות כדי להעביר אותו כיאות, ולהכשיר תלמידים ל"בגרות". בנוסף היה עליי להכין מבחנים ולבדוק אותם, ללכת לישיבות ולאסיפות הורים גם. הייתי צעירה וניסיון חסרה. לא היתה לי מספיק הכשרה. הרגשתי בורה... חשתי פחד ומורא להיכנס מדי יום לכמה כיתות, ולהרגיש שאני ראויה שיקראו לי מורה. איך הופכים בין יום למישהי אחרת, עם כזאת עטרה –  "מורה"? איזו צורה אלבש כמורה? מה נותן לי את הזכות והתואר להרגיש שאני מורה? איזו מורא!

גילי קרוב לגילם של התלמידים, ובעצמי לא מזמן עברתי את בחינות הבגרות. עדיין לא היו לי כלים. אני חייבת להשקיע הרבה בחומר שעליי ללמד, להקרין ביטחון שאני מסוגלת, יודעת ומבינה את מה שאני מלמדת. מה אעשה כדי לא להיאלם? הרגשתי אימה, שזמן רב התקיימה. לא פעם חשתי מושפלת, דחויה ולא רצויה, והייתי מוכנה להניח את המפתחות לעוף מהמקצוע התובעני שלא מתגמל, אפילו לא ביחס אנושי! הרגשתי שלא מגיע לי שכר, כי לא הספקתי ללמד את כל החומר שתכננתי. חסתי על כבודי. כל כך רציתי שידעו מי אני. שידעו שגם אני למדתי באותה מסגרת כמותם והתקדמתי, עשיתי בגרות, בשעה שחשבתי שהכול אבוד, והנה אני עומדת בפניהם ורוצה שיראו אותי, ויבינו שגם הם יכולים.

בעיות המשמעת, הוציאו אותי מהדעת. חשבתי שאני משתגעת... ידעתי שאסור לי לגלות סימני חולשה, אפילו שלפעמים בא לי לבכות, כי אני לא מצליחה את החומר להעביר, ואני מתוסכלת. לא היה לי ביטחון, הרגשתי כשלון ושאני לא במקום הנכון, אך המשכתי לשאת בעול. וכדי לא לחוש בושה, ולא להרגיש חלשה, הבנתי שעלי לבוא בידע חמושה, כי "ידע הוא כוח" ("knowledge is power"), רק באמצעות הניסיון אצליח לשבות לבבות ולעשות מכל נושא מטעמים, כי זה מה שהקסים אותי במורים שאהבתי והערצתי. אבל מה אם הם לא רוצים? איך אחזיק מעמד במתח מתמיד? ואיך אצליח ליצור לי שעות פנאי מלבד העיסוק התובעני שכובל אותי. האם אצליח להיות עם בעלי? עם עצמי?

אני כלה טרייה, התחתנתי לפני ארבעה חודשים והתחלתי חיים חדשים, שקיוויתי שיהיו יותר מרגשים. למדתי באוניברסיטה לתעודת הוראה, ואני גם מורה מתחילה. יצאתי בבוקר מהבית, וחזרתי עם ליל. תפקידי כרעייה לא גזל הרבה מזמני. הייתי די חופשיה להמשיך בדרכי. הבית לא הרבה העסיק אותי (בעלי המשיך לאכול אצל אימו). הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי להוריד ממני עול. הוא הקשיב לתלונותיי וניגב לי את הדמעות. עודד אותי להמשיך להתמודד, ולא איפשר לי להרים ידיים! הרגשתי שבגלל העבודה התובענית, שלעולם לא מסתיימת, גם לא בשבתות ובחגים, שאנחנו לא מספיק ביחד מבלים, כי אני חייבת להשלים את חובותיי לבית הספר ולתלמידים. חשתי שאני נקרעת בין הרצון שלי להיות עם בעלי, לבין העבודה שגוזלת את כל כולי.

זמן רב אחרי שהתחלתי את העבודה בהוראה, לא האמנתי שמגיע לי התואר מורה! ביקשתי מהתלמידים שיקראו לי בשמי, ולא "גברת מושיוב" ולא "המורה", או "מורתי". לא הרגשתי מורה. מה עושה אותי מורה אם אני מרגישה כל רע. 

כשמדברים על הוראה, איש לא חושב על הקושי, אלא רק על החופשות של המורים שעליהם ההורים מתמרמרים... הם לא יודעים דבר על הקשיים שאתם מתמודדים המורים ועד כמה חייהם מרים.

מקצוע ההוראה, הטיל עליי מורא, ועד היום אני ב"פוסט טראומה". למרות שאני היום בגמלאות. כמעט אין לילה שאיני חולמת על בית הספר. בחלומותיי, אף פעם איני מצליחה ללמד בשקט. לפעמים, אני שוכחת איזה נושא עליי ללמד, והתלמידים מפריעים ולא יושבים במקומותיהם, והבלגן חוגג ואני צועקת עליהם. השיעור עובר ואני לא מספיקה להוציא מילה. אני רואה את המנהל עובר במסדרון, ואני מתבלבלת ונחרדת, ומתעוררת...

ואני שואלת את עצמי, מה משך אותי, כמורה מתחילה, עדיין סטודנטית, לעבוד יותר ממישרה מלאה בשלושה בתי ספר שונים, ולא לקום ולעזוב, כשאיני מרגישה שם טוב. החריצות המוגזמת שלי, להיות עסוקה עד מעל לראש, כמו שהורגלתי אליה מאז שאני ילדה קטנה, להוכיח שאני כל יכולה, שאני חייבת להתמודד גם כשקשה, ולא להתפנק. באמת לא עבדתי בשביל הכסף, ולא הרגשתי שאני מפרנסת. בעלי עבד והרוויח יפה ולא היו לנו חובות ומשכנתא ולא היו לנו ילדים להאכיל, והיה לנו שפע וכל טוב. את רוב הכסף שהרווחנו חסכנו. ואם הייתי פחות מתאמצת, לוקחת על עצמי פחות חובות של לימודים ועבודה ומרווחת את הזמן ולא דוחסת, הייתי פחות לחוצה והייתי נהנית יותר, ומרגישה שאני יכולה להתמסר כולי למשימה. אף אחד לא לחץ עליי לעבוד יותר. אני גם שואלת את עצמי, מדוע נשארתי במקומות עבודה שלא היה טוב לי בהם?! מדוע לא קמתי ועזבתי וחיפשתי מקום אחר, עבודה אחרת? לא רציתי להראות שאני נשברת. לא הרגשתי מאושרת. 

אין ספק שהיום הייתי נוהגת אחרת! האם היה לי אומץ, כמו כל המורים, שבזמן הקורונה גילו, שההוראה לא מתאימה להם, והם נטשו את המקצוע הקשה והלא מתגמל?! לא יודעת...

עדיין לא הכרתי את מערכת החינוך בתיכון. לָמַדְתִּי בבית ספר אקסטרני שנה וחצי למוקדמות ולבגרות, ונבחנתי בבחינות חיצוניות, בלי ציוני מגן. הרגשתי שללמד בבית ספר קטן ואינטימי, כשאין לי תעודת הוראה ואני חסרת ביטחון, בשבילי זה המקום. אהבתי את המנהל המופלא, שלא צעק ולא הפחיד, וקיבל והעריך, ונתן לי להתמודד ולהתנסות, ומדי פעם גם העיר הערות בונות. זה התאים לי והיה לי נוח עד שאלמד יותר, ואצבור ניסיון וכוח.

הייתי בטוחה שבגלל רצינותי אצליח להיות מורה מעניינת, מיוחדת, מושכת ואולי אצליח להיות כמו אותו מורה שגרם לי להתאהב בו, שרציתי להיות כמותו, שהיה לו ידע רחב בכל נושא ועניין, והצליח לרתק ולשבות, לסחוף ולהקסים והיה טוב. איך אני לומדת להיות כמותו? לא מספיק שלמדתי באוניברסיטה והצלחתי יפה. אני צריכה לדעת לפתוח את הפה. אני צריכה כריזמה. איך מפתחים כריזמה בזמן קצר? לא הצלחתי לפענח את סוד הקסם.

המנהל וחדר המורים

כנשואה חמש שנים ועדיין לא אימא, נֶאו‍ֹתִּי להצטרף לטיולים שארכו מיספר ימים, למחנה אימונים בג'וערה ובניצנים, סיורים במחנות צבאיים כהכנה לקראת גיוס, ל"יום חילות" בצריפין ובתל השומר, לטיולים ולמסעות של הגדנ"ע בשטחים שנכבשו אחרי מלחמת ששת הימים. כך השלמתי לעצמי חוויות שלא חוויתי בבית הספר האקסטרני, שבו למדתי בערבים, וכך גם חוויתי את מה שחווים החיילים במחנות האימונים, שלא היתה לי הזדמנות לחוות, כי לצערי, לא שירתי בצבא. בטיולים ובמסעות שאליהם הצטרפתי עם התלמידים, התקרבתי אליהם. כל מה שהם עשו, עשיתי איתם. הסרתי את גלימת המורה, והייתי יותר חברה, ושמחתי להיות להם לעזרה. הדברים הגיעו לאוזני המנהל, והוא קרא לי ואמר לי דברי שבח והלל. סך הכול רציתי לנשום קצת אוויר ולצאת מהמסגרת הלוחצת של העיר.

למרות הקשיים, המנהל ידע אותי להוקיר. גם כשהפסיקו ללמד בבית הספר גיאוגרפיה לבגרות. לא פוטרתי. המנהל הציע לי ללמד מקצוע אחר, שלא היה לי שום מושג עליו. בכל פעם הרגשתי שאני לומדת ומרוויחה עוד מקצוע, וטיפסתי גבוה.

בהמשך, בית הספר הפך לבית ספר תיכון בפיקוח משרד החינוך והתרבות, במגמת מינהל וחשבונאות. למרות שהפכתי מיותרת, אני לא מפוטרת. המנהל פנה אליי וביקש שאלמד "כלכלה ומשק", כי לא היה לו חשק להכניס מורה חדש לבית הספר.

לא היה לי מושג מה מלמדים ומה תוכנית הלימודים לבגרות במקצוע זה. הוא אמר לי: תתמודדי! ידעתי שכמורה, כל נושא עליי ללמוד בעצמי, ולא משנה באיזה תחום מדובר. גיסתי למדה בגימנסיה כלכלה והמורה שלימד אותה גם כתב את הספרים, על פי תוכנית הלימודים. ישבתי איתה בשיעורים של אותו מורה ונשביתי בקסמו של המקצוע הזה. גיליתי שהפעילות הכלכלית היום יומית, מבוססת על חוקים שלפיהם אנחנו מתנהגים. יכולתי להביא הרבה דוגמאות מהחיים שלי ומהמשפחה שלי. למדתי שכל החלטה כלכלית עומדת מאחוריה איזה תיאוריה. התלמידים הוקסמו מהשיעורים, והם נראו להם מאוד חיים ואמיתיים. כבר בשנה הראשונה שלימדתי כלכלה כולם הצליחו בבגרות. רשמתי לעצמי הישג אדיר. הרגשתי שיצאתי נשכרת והייתי מאושרת.

באותה שנה למדתי קורס בכלכלה להשלמת "גיאוגרפיה חד-חוגי", במקום החוג לספרות שנטשתי, דקה לפני בחינת הגמר. ניסיון ההוראה וההבנה בכלכלה, עזרו לי להצליח ולקבל את הציון הגבוה "מאה" הייתי גאה.

אהבתי את חדר המורים ושמחתי להיות בו בהפסקות. ואם הייתי חייבת להיות בתורנות, הרגשתי שאני מפסידה בו את "הדרשות" מפי המנהל שלא ישב באולימפוס וירד אל העם, הסתובב במסדרונות וישב בחדר המורים בהפסקות. הוא היה קשוב לבעיות המורים. דיבר על כל נושא, על חינוך ועל התנהגות לקויה של המורים, שנעדרים מהעבודה ללא כל סיבה ומִתְחָלִים (הקשבתי רוב קשב לדבריו, ואימצתי את החשיבות של הימנעות מהיעדרות. מדי שנה קיבלתי ממנו מכתב תודה על התמדה בעבודה ועל אי היעדרות), הוא דיבר הרבה על פוליטיקה ומלחמות, ואני שתיתי ממנו את "נאומיו" חוצבי הלהבות, שהיו סוחפים ומלאי תובנות.

בחדר המורים, דיברנו על נושאים ברומו של עולם, כשדיעותיו של המנהל היו מישנה סדורה והוא טיפטף אותה וטיפטף, ובהן היה משיב נפש ומלטף. על כל נושא, היה לו מה לומר, ובחוכמה אמר, והכול היה מרענן ומעניין. הייתי צעירה ועדיין לא מגובשת, ועבורי הוא היה סוג של גורו, או מורה רוחני, שממנו שאבתי דעות והשקפות, ואימצתי אותן. היה לו מראה קודר, אך משהו בו האיר כשהוא דיבר. הוא היה דמות אפורה, צבר בן העיר תל אביב, תמיד לבש אותו מעיל מהוהה מקורדרוי בצבע חום... ונראה עגום. פניו היו זעופות אך עיניו חומות וטובות. הוא היה איש צנוע. עישן ללא הרף. מעולם לא אכל כריך בבית הספר. היה בו משהו נזירי, ובעיניי הוא נראה כמו סוג של נביא סגפן ומטיף. בשנותיו האחרונות, השאיר את ביתו בעיר, ועבר לגור בחדרה הרגועה, בדירה שאשתו מהוריה ירשה, הרחק מההמון הסואן.

הוא החליט לפרוש מניהול בית הספר, לפני הגיעו לגיל הפרישה. נתן לבנו את המושכות. בנו הפך למנהל אחריו. הבן היה צעיר ממני, חסר כריזמה, ולא היתה לו ההילה, החזון והניסיון של האב, שכול מורה ותלמיד אותו אהב. המנהל המהולל, בלכתו הותיר חלל. תמיד אזכור את דמותו בגעגועים. הוא מעולם לא גער בי או צעק עליי, ולא גרם לי לפחד מפניו, דיבר אליי בכבוד ובהערכה, ועד היום אני עליו בוכה. הוא היה אחד מאנשי החינוך הדגולים, שידע את הערך הגלום בכל תלמיד, ורצה שנמצא אליו את הדרך. ובכל המרץ לא הפסיק להטיף ל"דרך ארץ".

האיש הטוב והמיוחד, לא ידע שלא ישכון לעד בחדרה שאהב ובה מצא שלווה. במפתיע ליבו נדם והוא מת מדום לב. הוא היה אחד האנשים הטובים שהראה לי את הדרך, וכמה חבל שהוא אבד לעד. ועל ההפסד הזה, כתבתי לו הספד. בזכותו נשארתי 17 שנים בבית הספר בהנהלתו. בהיעדרו זה לא היה אותו בית ספר. לא היה מה שיחזיק אותי שם יותר. בית הספר עמד להיסגר. התחלתי לחפש עבודה במקום אחר.

אין ספק שלא בחרתי במקצוע קל. אם היה חוזר הגלגל, האם הייתי בוחרת בו בכלל? ייתכן שכן! וייתכן שלא! קשה לי להשיב על שאלה זו. קשה לי לראות את עצמי סגורה במשרד במקום אחד, יושבת על כיסא, שעות ארוכות ביום. עם כל הקושי, העבודה בהוראה, אפשרה לקחת אוויר מפעם לפעם, דבר ששום עבודה אחרת לא מאפשרת. העבודה לוותה בחששות ובהתרגשות, ובנשמה לא היה לא שקט ולא שלווה.

לא ידעתי את החסרונות של מקצוע ההוראה, לא ידעתי שרוב התלמידים כפויי טובה ורק מעטים יבואו להודות לי על מה שעשיתי למענם. לא ידעתי, שעבודת המורה לא מסתיימת בסוף יום העבודה, לא ידעתי שכדי ללמד צריך להשקיע שעות רבות בלימוד ובהכנת חומר, וללכת להשתלמויות, למרות שראיתי את אבי מכין מערכי שיעור גם בשנים האחרונות לפני שיצא לגמלאות, וממשיך להתרגש כשהמפקח עמד להיכנס אליו לשיעור. לא ידעתי שבדיקת בחינות ועבודות הם הסיוט של כל מורה, שגוזלות ממנו את שעות הפנאי ואת הערבים והימים החופשיים. לא יכולתי ללכת לישון, לפני שלמדתי ושיננתי ותיכננתי מה אני מלמדת, ואיך אני מעבירה את החומר בצורה מעניינת ומיוחדת. עבודה מפרכת, שלעולם לא מסתיימת, גם לא בחופשות, שבהן יש השתלמויות, בדיקת בחינות בגרות, והערכות לשנה שתבוא.

לשמחתי, למרות הקושי יצאתי נשכרת, צברתי הרבה ידע ואני מאושרת. במהלך השנים תוכניות הלימודים השתנו, נכנסו נושאים חדשים, שחלקם היו נושאי בחירה, והיתה לי ברירה ללמוד ולהתחדש בידע נוסף, וזה היה כיף. גם העולם השתנה ואנו שומעים על תופעות אקלימיות וגיאולוגיות, כלכליות ופוליטיות יוצאות דופן, ורואים אותן בטלוויזיה מצולמות, והכל נעשה יותר מוחשי ואמיתי. העולם נפתח, חומות ומשטרים נפלו, גלובליזציה, והסקרנות להבין גדלה, ובסיס הידע התעצם. שמחתי שאני לא עומדת במקום וכל הזמן לומדת ולא קופאת על שמריי ויש לי אוצר עצום שממנו אני יכולה להעניק לתלמידיי.

כול שיעור נוסף שלימדתי הוסיף לכך שאני בעצמי הבנתי יותר את החומר שאני מלמדת, ראשית דרכי היתה בקשיים רוויה, והיא נסללה בניסוי ותעייה. ככל שלימדתי יותר פעמים אותו נושא, הוא נכנס לי לדם, והוא לא יצא משם לעולם. ככל שהרגשתי שאני שולטת יותר בחומר ורכשתי ניסיון, הביטחון שלי גבר. הידע שצברתי הפך לנכס שהלך והתעצם ונבנה נדבך על נדבך. לכל נושא היו מובנים במוחי ראשי פרקים, סעיפים ותתי סעיפים, ויכולתי  להיכנס לכתה ולשלוף אותם מהשרוול, ולהרגיש שאני בטוחה ואיתנה. ככל ששלטתי יותר בחומר וידעתי אותו על בוריו מכול הכיוונים, ביטחוני גדל ומעמדי בעיני התלמידים עלה ולא פחדתי שלא אוכל לענות על כל שאלה.

בבית ספר זה עבדתי שבע עשרה שנים, ללא שום זכויות סוציאליות, לא קרן פנסיה ולא פיצויים, לא "שעות אם" ולא גמול חינוך, או גמול הכנה לבגרות. הייתי צעירה, זכויות סוציאליות ופיצויים לא עניינו אותי ולא ידעתי מה מגיע לי. ולא עלה בדעתי להצטרף לארגון המורים. במקום אחר יכולתי לצבור הון, במקום זאת, הרווחתי ניסיון, סיימתי ללמוד, היו בידיי תארים ותעודות, שאתם אני יכולה להרגיש בטוחה לקום ולעזוב, ועם הניסיון להתחיל ללמד בכל מקום ואיהנה מכל הזכויות.

אני מעיזה לומר, שמזלי, שטרם נולדו לי הילדים, בחמש השנים הראשונות בהוראה ובנישואין שהחלו במקביל, יכולתי להשקיע זמן לבנות את עצמי ולהבין את שהמקצוע שנקלעתי אליו תובעני בכל המובנים. גם את טיפולי הפוריות עשיתי במקביל, וזה היה גיהינום לא רגיל. כשסוף סוף נולדו הילדים, יכולתי לצמצם את השעות והימים שבהם עבדתי. הילדים היו הדבר החשוב בחיי, והעבודה נדחקה הצידה, היא לא תברח... ידעתי שאעבוד כל חיי ולא אהיה תלויה באף אחד. הגיע הזמן שאקדיש וארפד את הקן עבור ילדיי, שהפכו לדבר החשוב בחיי. ולמרות שלא פשוט ללדת שלושה ילדים בארבע שנים, ולמרות הקשיים האחרים, חיי היו מלאי שושנים. המאמצים נמשכו. למרות זאת זו היתה התקופה הכי יפה, שלא חשתי שחסר לי דבר מה, וכל הנחיתות נעלמה.

כשהם גדלו והלכו לבית הספר ולגן, מצאתי בית ספר קרוב לבית, התחלתי ללמד גיאוגרפיה וכלכלה והפעם בית ספר עירוני אינטרני, עם כל הזכויות והחובות. האם היה לי קל?

חנה סמוכה מושיוב

25.6.2023

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

מונותיאיזם ומדע

בתגובה לדברי אהוד בן עזר כי "בעולם האלילי הקריבו קורבנות אדם, ואילו בעולם המונותיאיסטי שראשיתו ביהדות – לא!" עונה לו משה גרנות: "אתה באמת טועה," ומוסיף: "תסתכל על ארצות האסלאם, שהרמב"ם ראה בהם מונותיאיסטים ראויים – איזה עולם חשוך שולט שם." ומנגיד את המונותיאיזם המוסלמי, היהודי והנוצרי עם המדע היווני האלילי. ("חדשות בן עזר", 1858)

בשתי הטענות משה גרנות טועה ומטעה.

1. לגבי אי הקרבת אדם במונותיאיזם היהודי הוא קובע שאהוד בן עזר טועה, אבל מיד אחר כך הוא דווקא מאשש את דבריו. הוא רק מאחר את אי הקרבת בני אדם ע"פ המונותיאיזם לתקופת יאשיהו.

2. הניגוד אותו מציין משה גרנות בין המונותיאיזם למדע אינו קיים כלל ועיקר. ניקח לדוגמה את עולם המונותיאיזם המוסלמי שמשה גרנות רואה בו עולם חשוך, יש לו תרומה עצומה למתמטיקה ולמדע, תרומה לא פחותה משל היוונים האליליים. תקצר היריעה לפרט את כל הישגיו אז אתן רק שתי דוגמאות עיקריות: (בכוונה אני עוסק רק באיסלם).

א. המדע האמפירי: המדע היווני היה תיאורטי בלבד, מעולם לא אמפירי, לכן היוונים לא הגיעו להישגים טכנולוגיים גבוהים יותר מעמים אחרים. המדע האמפירי החל בעולם המונותיאיזם המוסלמי. איש המדע האמפירי הראשון שעשה ניסויים, היה איבן אל-היית'ם, או בשמו המלא אל-חסן בן אל-חסן בן אל-היית'ם אבו עלי. חי בבצרה (965-1040 לספירה).

אל-היית'ם תרם רבות לחקר עקרונות האופטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה, ההנדסה, המתמטיקה, הרוקחות, האופתלמולוגיה, הפילוסופיה, הפיזיקה, הפסיכולוגיה, התפיסה החזותית, ולחקר מדעי באופן כללי. הוא אף כונה בשם "תלמי השני", או "הפיזיקאי" של אירופה של ימי הביניים. נחשב לחלוץ השיטה המדעית המודרנית, ולחלוץ בתחום הפיזיקה הניסויית. "המדען הראשון", והיסטוריון המדע. מייסד הפסיכולוגיה הניסויית, וכחלוץ בפילוסופיה של חקר התופעות – פנומנולוגיה, אבי האופטיקה המודרנית, בזכות ספרו הנודע "ספר האופטיקה" ("כתאב אלמנאט'ר"), שבו הסביר והוכיח את תאוריית הראייה המודרנית. ספר זה דורג ביחד עם ספרו של אייזק ניוטון, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, כאחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה, בכך שהחל מהפכה במדע האופטיקה והתפיסה החזותית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%27%D7%9D

ב. מתמטיקה. בעוד שהמתמטיקה היוונית היתה מחוסר ספרות והסיפרה אפס,  רק גיאומטריה וטריגונומטריה בלבד, המוסלמים המונותיאיסטים אימצו את הספרות ההודיות ביניהם את האפס ופתחו את המתמטיקה כפי שאנחנו מכירים כיום, את האלגברה והאלוגריתם.

אבו עבדאללה מוחמד אבן מוסא אל-ח'ווארזמי; (780 בערך – 845 בערך), היה מתמטיקאי, אסטרונום וגיאוגרף פרסי-מוסלמי. כתב בערבית. יצר את האלגברה והאלוגריתם. אל-ח'ווארזמי נולד בעיר חיווה שבמדינת ח'אנות חיווה באזור ח'ווארזם, הנמצאת כעת באוזבקיסטן. זמן מה לאחר מכן עברה משפחתו לאזור בגדאד, שם יצר אל-ח'ווארזמי את עיקר כתביו. מושג האלגוריתם קרוי על שמו, ומקורו בשיבוש שמו בתרגום הלטיני של השם אל-ח'ואריזמי ל-Algorithmi. בנוסף תרם תרומה משמעותית לפיתוח תחומי מדע נוספים: טריגונומטריה, אסטרונומיה, גאוגרפיה וקרטוגרפיה. גישתו השיטתית לפתרון משוואות הביאה לפיתוחה של האלגברה, מילה שמקורה בשם ספרו משנת 830, "חיסאב אל-ג'אבר ואל-מוקאבלה" ("חשבון ההשלמה וההקבלה"). ח'ואריזמי הוא שגילה את נוסחת המשוואה הריבועית.

בנוסף, פיתח ח'ואריזמי את מחקריו של תלמי בגאוגרפיה (כתב היד של ספרו בנושא זה התגלה בשנת 1878), וגם פיקח על עבודתם של 70 גאוגרפים שיצרו את המפה הראשונה של העולם (כפי שהיה ידוע באותה עת). במחקריו האסטרונומיים עסק באצטרולב ובשעון השמש.

התרגום ללטינית של עבודתו הגיע לאירופה והשפיע במידה מכרעת על התפתחות המדע שם. ספר האלגברה שלו שימש עד המאה ה-16 כספר העיקרי לנושא זה באוניברסיטאות אירופה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%93_%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%90_%D7%90%D7%9C-%D7%97%27%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%96%D7%9E%D7%99

הנה כי כן, לא צריך את פרופסור ליבוביץ' כדי לדעת שאין כל ניגוד בין מונותיאיזם למדע. (הסיבות לשקיעת העולם המוסלמי הן שונות, ותקצר היריעה כאן לפרטן).

עייצעס גייבערס

יועצי חצר או יועצים חצרוניים זה דבר חשוב מאד לכל פוליטיקאי, והנה מסתבר כי לפוליטיקאים ישראלים יש יועצים ויועצות טובים וטובים.

1. עובד חוגי יועץ שר האנרגיה ישראל כץ. עובד חוגי היועץ הפוליטי של ישראל כץ קבע כי ניצן ומנדלבליט הם צאצאים של הנאצים. וטען: "מיום ליום מבין למה היטלר שחט 6 מיליון אשכנזים. יימח שמכם שי ניצן מנדלבלוף ורוני אלשיך!" "שבורא עולם ייקח את שופטי בג"ץ לגיהינום".

https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/415161/

ישראל כ"ץ (שאביו ואימו היו ניצולי השואה מרומניה שיועצו אינו מבין למה ניצלו מהיטלר), אמנם השעה את יועצו, אך בכל זאת נשאלת השאלה מה הוא ייעץ לו עד כה?

2. אבו הזאז, יועצת ח"כ רם ברקו-בן ברק. צו הרחקה מנהלי מירושלים הוצא לשיח' נג'אח בכיראת, פעיל חמאס מבכירי המסיתים במזרח ירושלים, המשמש גם כסגן מנהל הוואקף בהר הבית. כזכור  עו"ד ליניר אבו הזאז (אבו רקייק), העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ רם ברקו-בן-ברק כששימש כיו"ר ועדת חוץ וביטחון מטעם סיעת יש עתיד. השתתפה בקורס אותו ניהל השייח' בכיראת ואף הצטלמה איתו,

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800775&forum=scoops1

ועכשיו נשאלת השאלה מה יעצה לו עד היום אבו הזאז, התלמידה המסורה של השיח'? ועם מי רם ברקו-בן ברק יתייעץ עכשיו במקומה?

ומה עם הימלוח?

אני מאוד אוהב את שיריו של איליה וולפנהאוט-בר זאב המשלבים הלך רוח עם ידיעת הארץ, וצמחי הארץ בתוספת תמונה. בשירו "יתמות" מזכיר איליה וולפנהאוט-בר זאב את צמח המלוח: "בַּדֶּרֶךְ לְנַחַל צִין,  יְתוֹמִים לְלֹא שֵׁם, חוֹתְרִים לְשַׁיָּכוּת. הַשִּׂיחִים הַמִּדְבָּרִיִּים מְגוֹנְנִים מִבְּדִידוּת מִיֹּבֶשׁ. אֲפִלּוּ הַמַּלּוּחַ מַמְתִּיק אֶת הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת." ("חדשות בן עזר", 1858).

צמח המלוח הממתיק את ההולכים במדבר. אינו יכול שלא להזכיר את צמח הימלוח, גם הוא שיח מדברי הנותן מחסה והגנה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%97

הבוטנאי מוחמד שהבין לנפש הצמחים קבע שלצמח הימלוח (בערבית ע'רקד) יש תכונות בוטניות ייחודיות. זה הצמח היחיד שאוהב יהודים. כדי להגיע לגאולה הסביר מוחמד, יש לרצוח את כל היהודים שיברחו ויסתתרו מאחורי הסלעים והעצים, אבל כל הסלעים והעצים ילשינו על היהודים ויאמרו: "הנה יש יהודי מאחוריי בוא והרגו!" – מלבד הצמח טוב הלב, אוהב היהודים – הימלוח (הע'רקד) שלא ילשין עליהם. הסיפור עם העץ הבוגד הוכנס אפילו למצע החמאס (סעיף 7).האם צמח כל כך טוב לב ואוהב יהודים כמו הימלוח אינו ראוי שיכתבו לו שירים?

האם תפוטרנה?

חברות הכנסת דבורה ביטון, ומיכל שירטשאק-שיר מ"יש עתיד" צורחות בהיסטריה על דבריו של ח''כ שמחה רוטמן עד שמתברר להן שהוא רק ציטט את מנהיגן יאיר למפל-לפיד.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801143&forum=scoops1

ועכשיו אחרי שביזו את מנהיגן נשארה רק השאלה האם יש להן עוד עתיד ביש עתיד?

המאבק הדרוזי נגד החוק הישראלי

הכינוי "דרוזים" הוא כינוי גנאי שניתן להם ע"י המוסלמים ע"ש אדם פרסי בשם אל דרזי, אחד ממפיצי דתם, הדרוזים מכנים עצמם: עדת "המייחדים", כלומר האומרים שהאל הוא אחד.

מכיוון שמייסד הדת "המייחדת" (הדרוזית), פרסי בשם חמזה בן עלי, הכריז על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז הידוע בכינויו "אל חכים באמר אללה" (השליט מטעם אלוהים)–  כהתגלמות אלוהים עלי אדמות, הוכרזה דתו כדת כפירה סוג א', ע"י האיסלם, דת כופרת שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלם שלהם זכאים היהודים, הנוצרים והשומרונים, ויש לרודפם ולהורגם. לכן יכלו המייחדים (הדרוזים) להתקיים רק בפריפריה, רחוק מהשלטון, על ההרים, ביחד עם מיעוטים דתיים אחרים.

"המייחדים" (הדרוזים) חיים גם כיום כמיעוט בחברה עוינת ויש להם אסטרטגיית הישרדות לשתף פעולה עם השלטון הקיים. אך לא לשים את הביצים בסל אחד. לפזר נציגים בכל אחד ממרכיבי החברה. יש להם נציגי ציבור הנאמנים בכל לב למדינת ישראל, ויש נציגי ציבור הנאמנים בכל לב לחיסול מדינת היהודים. כך גם נחלקת החברה המייחדת (הדרוזית) בין איוב קרא, לסמיר קונטאר.

יחס המייחדים (הדרוזים) למדינה תלוי בראש ובראשונה בחוזקה ובחוסנה של ישראל. הדרוזים החליטו לשתף פעולה עם היהודים רק לאחר שהגדוד המייחד (הדרוזי) שהשתתף במלחמת השחרור בצבא ההצלה הערבי של פאוזי קאוקג'י. ולחם לכיבוש קיבוץ רמת יוחנן במטרה לכבוש את חיפה. (בקרב נפל זוהר דיין אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין) – ספג מפלה בקרב. רק אז החליטו המייחדים (הדרוזים) לפרקו ולשתף פעולה עם היהודים. (לא כדאי לחשוב מה היה קורה לו היה הגדוד הדרוזי מנצח בקרב).

האם חלק מהם חש עתה שבזמן שאסד ואירן מתחזקים ישראל נחלשת? יזמים דרוזים ברמת הגולן יזמו את הקמת הטורבינות בשטחם הם כמקור להכנסה. וכעת הם מתנגדים להקמת הטורבינות מטעמים לאומניים בכסות של נימוקים ירוקים. על מה ההתקוממות הדרוזית?

1. הדרוזים בגולן: שירין פלאח סעב, הכתבת הפלסטינית-דרוזית האנטי-ישראלית של "אל-ארצ'י", ( גילוי נאות היא חוסמת אותי בטוויטר) קובעת שמאבק הדרוזים ברמת הגולן נגד פרוייקט הטורבינות להפקת חשמל הוא מאבק: "על זהות: הטורבינות הן עוד צעד המקרב את ייהוד הרמה, פוגע בנוף ובמסורות המקומיות, ורבים מתושבי רמת הגולן מסרבים לשתף פעולה אתו ולנרמל אותו." כי "סיפוח הגולן הוא הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. מועצת הביטחון של האו”ם הכריזה עליו כבלתי חוקי. שום מדינה ממדינות העולם לא הכירה בו, חוץ מהממשל של דונלד טרמאפ."

(שירין פלאח סעב, "חשבתם שברמת הגולן יש שקט, עכשיו תקשיבו לדרוזים", "אל-ארצ'י", 22.6.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-06-22/ty-article-opinion/.premium/00000188-debb-d5fc-ab9d-dffb59ba0000

לדברי מנכ"ל אנרג'יקס אסי לוינגר, המאבק הוא לאומני. השיח'ים הדרוזים בכפרים קיבלו באחרונה מכתב מאגודת עורכי הדין הסורית שבו נכתב, בין היתר: "למרות כל ההחלטות הבינלאומיות שניתנו מטעם מועצת הביטחון והמועצה הכללית של האו"ם, אשר אישרו כי הגולן הינו אדמה ערבית סורית, היישות הציונית הברוטאלית ממשיכה גם עתה להתעלם מהן ופועלת במרץ על מנת להחיל את חוקיה האכזריים על בני הגולן הערבי הסורי, הדבקים באדמתם ובזהותם הקדושה. השלכות הרות האסון נובעות מחוקים אלה, אשר האחרונה שבהן היא פרויקט הקמת תחנות רוח ענקיות שנמצא בשלבים האחרונים להשלמתו.

"לאור הפגיעה הבוטה שגורם פרויקט ההתנחלות הזאת בבעלות שלנו על הקרקע הקדושה, אגודת עורכי הדין ברפובליקה הערבית הסורית מאשרת כי הפעילות המגונה הזאת מהווה איום קיומי על אחינו בגולן ותורמת לגזל של קרוב ל-4,500 דונם מהקרקע הערבית הסורית שלנו אשר הבעלות עליה שייכת לאחינו בגולן לטובת פרויקטים התנחלותיים אלה ולסיפוחם לשטחי היישות הציונית, נוסף על הנזקים הבריאותיים שמותירות תחנות הרוח והנזקים הכלכליים הנגזרים מכך והגורמים לפגיעה ביבולים החקלאיים, הנחשבים למקור הפרנסה העיקרי של אחינו בגולן. הדבר החמור מכך הוא השאיפות הקבועות של האוייב הציוני לגרש את אחינו העומדים איתן בגולן מאדמתם ולעקור אותם משורשיהם העמוקים. אגודת עורכי הדין מדגישה כי אדמת הגולן היא אדמה ערבית סורית, וכי תושביו הם אזרחים ערבים סורים להם שמורה הזכות המעוגנת בחוקים הבינלאומיים להתנגד לפרויקט הזה ולשאר הפרויקטים הציוניים הפוגעים בקיומם ובכבודם."

(יורם גביזון, "אם המדינה רוצה שנפסיק את פרויקט טורבינות הרוח שתחזיר את כל ההשקעה בו", דה מרקר הארץ, 21.6.23)

https://www.themarker.com/markets/2023-06-21/ty-article/.premium/00000188-de55-d5fc-ab9d-df7d65d20000

2. למאבק הלאומני של הדרוזים בגולן הצטרפו הדרוזים בגליל ובכרמל כשמאבקם הוא לא להיות כפופים לחוק קמניץ המטיל קנסות על בנייה בלתי חוקית ולאפשר להם בנייה בלתי חוקית בניגוד לחוק. הדרוזים פתחו במסע איומים נגד המדינה וחוקיה:

סאלח אבו רוכן מעוספייה המתנאה להיות החובל הראשון בצה"ל מצהיר: "אנחנו היינו עזר והצלה לעם היהודי... אם לא תבטלו את כל הקנסות והעיקולים ותרשו לדרוזים להפר את החוק," מאיים אבו רוכן, "אני מודיע לך שאזמין לפה את השיח' ראאד סאלח. לא נוותר על הדת האדמה והכבוד. נעיף אותכם מכאן כמו שהעפנו את הצרפתים." (נדב אייל, "ידיעות", 23.6.23)

(פשוט מגוחך כי האחים המוסלמים התנועה האיסלמית דעא"ש היא האוייב הגדול של הדרוזים. נ.כ.)

מנהיג הדרוזים השייח מואפק טריף על העבודות בגולן: ''אם דרישותינו לא ייענו, נרעיד את המדינה'' –״אנחנו לקראת הסלמה במאבק.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800990&forum=scoops1

ראש העדה הדרוזית השייח מואפק טריף מאיים בפגישה עם הרמטכ''ל: אם הבעיות בעדה הדרוזית לא ייפתרו בהקדם, (ויינתן לדרוזים להפר את החוק) הדרוזים לא יישבו בחיבוק ידיים ויידעו לדרוש את הזכויות שלהם. (להפר את חוק המדינה).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800915&forum=scoops1

גם וליד ג'ונבלט, מראשי העדה הדרוזית בלבנון, משבח את המחאה של תושבי הגולן הדרוזים: ''על ההתקוממות להתקדם לשלב חדש באמצעות תמיכה ערבית'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800642&forum=scoops1

הדרוזים לא רק מאיימים. בגליל ובכרמל חסמו כבישים. בגולן אלפי דרוזים קיימו הפגנה אלימה, יידו אבנים, זרקו בקבוקי תבערה ושרפו צמיגים במחאה על הקמת טורבינות בשטחיהם. עשרות מפגינים הגיעו לתחנת המשטרה במסעדה וניסו להשתלט עליה, כשחלקם חמושים שירו על תחנת המשטרה. במהלך הפרות הסדר נפצעו 27 בני אדם, חמישה מהם קשה. בין הפצועים גם כמה שוטרים.

https://news.walla.co.il/item/3588173

מכיוון שחלק מהדרוזים משרתים בצבא (הדרוזיות לא, כי הגברים לא מאשרים להן) מתקשה המשטרה לפעול נגדם. (כך גם היה בפוגרום שעשו הדרוזים ביהודים בפקיעין, ובפרסת האנטנות הסלולאריות שהדרוזים חירבו).

מה יש לעשות?

1. בגולן: המצב בו חברה פרטית ממנת כוח משטרה אינו רצוי. שישים שוטרים, 28 מיליון שקל: היחידה שהוקמה לאבטחת העבודות בגולן. בפעם הראשונה-משטרת ישראל מקבלת מימון פרטי עבור אבטחת מתקן של אנרג'יקס:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800991&forum=scoops1

לכן יש לבטל את פרויקט הטורבינות בגולן. לדברי מנכ"ל אנרג'יקס אסי לוינגר, "אחרי שהשקענו 350 מיליון שקל בפרויקט טורבינות הרוח אם המדינה רוצה שנפסיק את פרויקט טורבינות הרוח שתחזיר את כל ההשקעה בו." לוינגר מציין שהחברה שילמה עשרות מיליוני שקלים לקהילה הדרוזית בשנים האחרונות, כולל היטל השבחה של 15 מיליון שקל למועצות המקומיות, ותשלום שכר דירה במשך שנתיים לבעלי הקרקעות שעליהן אמורות לקום טורבינות הרוח. נוסף לכך אנחנו משדרגים את רשת הכבישים והחשמל באזור, שסובלת מהפסקות תכופות, פינינו מוקשים מהשטח אליו התושבים לא נכנסו מ-1967 השתתפנו גם בסכום של 100 מיליון שקל בפתרון הטכנולוגי שנועד למנוע הפרעה למכ"מים של צה"ל כתוצאה מהפעלת הטורבינות. עכשיו אחרי שהשקענו 350 מיליון שקל בפרויקט אין לנו יכולת לעצור.

"אם המדינה רוצה שנוותר על הפרויקט למרות שהוא קיבל את כל האישורים – היא צריכה להחזיר לנו את ההשקעה בפרויקט בתוספת הרווחים הצפויים ממנו ב-20 השנים הקרובות."

(יורם גביזון, "אם המדינה רוצה שנפסיק את פרויקט טורבינות הרוח שתחזיר את כל ההשקעה בו", "דה מרקר", "הארץ", 21.6.23)

https://www.themarker.com/markets/2023-06-21/ty-article/.premium/00000188-de55-d5fc-ab9d-df7d65d20000

עם ביטול הפרויקט על הדרוזים בגולן להחזיר את מיליוני השקלים שקיבלו ולפצות את החברה על הפסדיה כפי שכתוב בחוזה עליו חתמו. הרעיון לפצות את בעלי הקרקע הדרוזים הוא אבסורדי, עליהם לפצות את בעלי החברה.

האווילים החנפים שתובעים מהמדינה לפצות את הדרוזים על ביטול התוכנית שיממנו זאת מכיסם, ולא על חשבון משלם המיסים.

2. בגליל ובכרמל: אסור בשום פנים ואופן להיכנע לדרישות הדרוזים ולהחריג אותם מקיום חוקי המדינה. אסור להקים בארץ משטר פיאודלי בו לקבוצות שונות של אזרחים יש חוקים שונים. ההסתה נגד איתמר חאנן-בן גביר שהוא הגורם לדרישות הדרוזים לפטור אותם מחוק קמניץ מגוחכת ושקרית. הוא צודק לחלוטין בתביעה לקיום החוק בכל הארץ, ותפקידו ליישם את החוק בכל הארץ בין אם מדובר בערבים-מוסלמים, דרוזים, או נערי גבעות יהודים. כאמור הדרוזים משתפים פעולה בכל מקום רק עם השלטון. אם אין שלטון גם לא יהיה שיתוף פעולה. חייבים לזכור את אמרתו של חנניה סגן כוהנים: "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו."

מהי האחריות של משה סמולניסקי-יעלון?

סוחרי הנשק גוזרים קופונים במיליונים, והמדינה לא מפקחת

"התמונה שעולה מהדיונים באולם שופטת בית המשפט המחוזי טלי חיימוביץ' במה שמכונה 'תיק 3000' – פרשת הצוללות וכלי שיט – מדהימה וחושפת את עומק השחיתות שפשתה במערכת הביטחון. במשך שלושה ימים העיד תא"ל (בדימוס) ישעיהו (שייקה) ברודר-ברקת, סוכן של מספנות וחברות גרמניות ('טיסנקרופ'), שבנו ובונות לחיל הים זה 30 שנה. מעדותו מתברר, כי במשך 21 שנה, עד שעבודתו הופסקה ב-2011, הוא קיבל כ-53 מיליון יורו, כ-220 מיליון שקל, כעמלה בשיעור של 2% מעלות בניית חמש צוללות בסכום כולל של כ-2.5 מיליארד יורו.

"במשך שנים נוצר בתקשורת ובציבור הרושם, שהעסקת ברודר-ברקת הופסקה מפני שמיקי גנור, הנאשם בעבירות שוחד, עשה יד אחת עם יוצאי חיל הים ומקורבים לראש הממשלה, בנימין נתניהו, כדי לגזול מברקת את 'כבשת הרש' שלו. אך מסמכים שהציגו עמית ניר ורווית צמח, עורכי הדין של גנור, מספרים סיפור אחר לגמרי. מהמסמכים מתברר, שהמספנות בגרמניה סברו, כי בשל גילו של ברודר-ברקת, אז בן 77, תועלתו בעבורם פחתה. הם גם גילו, שהוא ביקש שכספים יועברו לחשבונות בנק בחו"ל, ומשטרת גרמניה אף פשטה על דירתו בגרמניה וניהלה חקירה נגדו. דו"ח פנימי של המספנות הגדיר אותו כ'סוכן כפול', שפעל מאחורי הגב של המספנות כשיעץ לחברת 'אטלס' (כיום חלק מ'טיסנקרופ'), ספקית של רכיבים אלקטרוניים, מערכות סונאר וטורפדו.

"כל העובדות האלה היו ידועות למשרד הביטחון כבר ב-2009 ואף נבדקו בידי ניר בן משה, שהיה אז בכיר, ולימים ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), עקב תלונה שהגיש ברקת, בטענה שגנור ואנשי חיל הים מנסים להפקיע ממנו את ייצוג המספנות.

"איך הגענו למצב, שבו אדם כמו ברודר-ברקת מקבל סכומי עתק בלתי נתפשים של מאות מיליוני שקל, או כמו גנור, שגרף 'רק' כמה עשרות מיליונים. יש להגביל את העמלות השמנות האלה בתקרת שכר, ולהדק את הפיקוח–  כדי לצמצם את תופעת השחיתות. הואיל ומשרד הביטחון שומר על השמנת שהוא עצמו מלקק, הגיע הזמן לכך שתוקם רשות פיקוח עצמאית, מחוץ למשרד הביטחון, שאינה נגועה באינטרסים ותעשה סדר בהפקרות עמלות הנשק."

 (יוסי מלמן, "סוחרי הנשק גוזרים קופונים במיליונים, והמדינה לא מפקחת", "אל-ארצ'י", 25.6.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-06-25/ty-article-opinion/.premium/00000188-f2b3-db86-a3f9-fbff8e1c0000

ואני רק שאלה. משה סמולינסקי-יעלון, שצעק וצעק על נושא השחיתות של מיליקובסקי-נתניהו בקניית הצוללות – הרי היה גם רמטכ"ל וגם שר ביטחון, מה החלק שלו (ולו רק באחריות) בשחיתות האיומה בצה"ל ובמשרד הביטחון? מה חלקו שלו בפרשה?

הפחד הוא יועץ רע

ב-11 באוקטובר 2022 מפחד איומיו של נסראללה והחיזבאללה, הודיע ראש ממשלת ישראל יאיר למפל-לפיד שהוא מאשר בהסכם עם ארה"ב ויתור טריטוריאלי של ישראל ללבנון. על שטח ימי ריבוני של 860 קמ"ר, 17 פעמים תל אביב.

https://www.makorrishon.co.il/news/532569/

ב-20.6.23 הוקמה התנחלות לבנונית בשטח ישראל באיזור הר דב בצידו הישראלי של הגבול הבינ"ל.

https://www.ynet.co.il/news/article/hj5hbie003

מפחד איומיו של נסראללה החיזבאלה, בינתיים לא נעשה דבר.

האם פריגוז'ין יעלה לישראל? מכוח וגנר לכוח קפלן?

גורלו של יבגני ויקטורוביץ' פּריגוז'ין, לא ברור. האם הצליח להימלט מרוסיה לבלארוס ואולי כבר חוסל? אבל היות שהוא בן לאב יהודי וזכאי לעלייה על פי חוק השבות ייתכן שכמו אחרים יימלט ויעלה לארץ ויחפש בה מקלט. ואולי אפילו יתקבל בתרועות ע"י מפקד המרד גנרל אהוד ברוג-ברק, וימונה אולי כמפקד "כוח וגנר" על "כוח קפלן".

בכל מקרה אסור לאשר לפושע מלחמה כמוהו את חוק השבות. כמו שנעשה למאיר סוכובלנסקי-לנסקי שהיה מראשי המאפיה וניסה להימלט לישראל. (אולי לא בצדק בגלל תרומתו הגדולה לישראל). פריגוז'ין הרי לא תרם דבר לישראל.

לקראת מלחמת העצמאות, סייע סוכובלנסקי-לנסקי לרכישת נשק ולהברחתו ליישוב העברי בארץ ישראל. בנוסף לסיוע כספי, הוא נענה לבקשתו של יהודה טננבוים-ארזי שפעל מטעם ההגנה בתחום אספקת הנשק, למנוע או לחבל באספקת הנשק שרכשו מדינות ערב. הנשק שרכשו מדינות ערב הוטען על אוניות שעגנו בנמל ניו יורק על ידי סוורים שהיו מאורגנים באיגוד המקצועי של עובדי הנמל. לנסקי הפעיל את קשריו עם ראש המאפיה האיטלקית ששלט באיגוד, והוא נרתם למשימה. משלוחי נשק נפלו למים "בטעות" ואבדו, או שהוטענו על אוניות שהפליגו ליעדים שאינם במזרח-התיכון. שנית, האיגוד סייע לארזי להבריח לישראל נשק ואמצעי לחימה אחרים דרך נמל ניו יורק. זו היתה פעילות מסוכנת ובלתי חוקית כי השלטונות האמריקניים הטילו אמברגו על אספקת נשק לישראל. ב-16 במאי 1948 יצאה גולדה מאבוביץ'-מאיר בשליחות המגבית היהודית המאוחדת לארצות הברית לגייס כספים למדינת ישראל שזה עתה הוכרז על הקמתה ושנלחמה על קיומה. לנסקי ואנשיו תרמו מיליון דולר בעצרת המונית בניו יורק שבה גולדה נאמה.

בחודש יולי 1970 הגיע סוכובלנסקי-לנסקי לביקור בישראל ונפגש עם מכרים וידידים ואף תרם לארגונים שונים בה. הוא נהג לספר שסבו וסבתו קבורים בהר הזיתים. לנסקי פנה לשר הפנים יוסף בורג לקבל אשרת עולה כיהודי שעולה לישראל על-פי חוק השבות, אלא, שב-23 בספטמבר 1971 שר הפנים דחה את הבקשה מהנימוק שחל על לנסקי סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, דהיינו, מאחר שלנסקי הוא "בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור." סוכובלנסקי-לנסקי ערער לבג"ץ. העתירה עוררה עניין רב בציבור בישראל: האם לנסקי מגורש למעשה מישראל בגלל לחץ אמריקני? הדיון בעתירה החל ב-22 במרץ 1972 בבג"ץ בהרכב מיוחד של חמישה שופטים: נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ממלא מקום הנשיא יואל זוסמן, והשופטים משה לנדוי, צבי ברנזון, וחיים כהן. ב-11 בספטמבר 1972 ניתן פסק הדין, שבו נדחתה העתירה פה אחד, חרף חפותו של לנסקי בדין הפלילי. לנסקי נאלץ לעזוב את הארץ וחזר לארצות הברית.

נלך כצאן לטבח ואפילו לא נטפל בפצועים עד שימותו

אנשי מילואים מיחידות 8200, מערך המבצעים המיוחדים, הסייבר ההתקפי ורופאים חיל הרפואה, הכריזו כי יפקירו את ילדיהם והוריהם למוות וילכו איתם כצאן לטבח. בכוונתם להפסיק להתנדב למערך המילואים בשל החלטת הקואליציה לקבל את החוק לצמצום עילת הסבירות, רק ברוב הקואליציוני בלי הצבעת האופוזיציה. במכתב ששלחו רופאים המשרתים במילואים לשר הביטחון יואב גלנט הם כתבו כי אין בכוונתם לטפל בחיילים הפצועים אלא להשאיר אותם לדמם ולמות. "מבחינתנו, כל חוק שיעבור באופן חד צדדי יוביל להפסקת התנדבותנו."

(בר פלג, "אנשי מילואים ביחידות עילית הכריזו שיפסיקו להתנדב אם חוקי ההפיכה יקודמו", "אל-ארצ'י, 27.6.23)

https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-06-26/ty-article/.premium/00000188-f8ea-dd5e-a1ac-f9ffd4340000

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק רביעי

"אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי

האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.

בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך.

התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!"

לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.

גימנזיסטית צעירה, מבית-הספר הריאלי בחיפה, דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין גם יחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.

כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.

התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.

יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.

נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לבושה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:

"חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?"

"אני... חיימקה... איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.

"בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?"

מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי."

"איך?"

"אי אפשר להכין מחמצת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין."

"אוי, הלחם שלך מזויין חיימקה?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?"

"מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..."

"חבר אופה חיימקה, אז אתה מוכן להראות לי איך אתה חולב את עצמך?"

"איך מה?"

"איך מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?"

צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֶלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו בהונגריה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קבבים מסריחים על האש."

הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי ששושקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף הזהבהבה שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור כדי שלא לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד.

מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!"

היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול הגדול שלי, את הנמר ההמידברי, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים...

"הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם! פעם הבאה אני רוצה עם צימוקים!"

אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי זהובת השיער וצחת-העור ממוצא הונגרי (ואולי רומני?) מתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה. לא. היא לא ילדה מושחתת. היא מלאך! היא פלא טבע!

 ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בולקאלאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.

לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום ולחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.

בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי."

כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!

החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו  עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה.

כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע.

לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו.

הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?

ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות.

הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!

אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה  שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות.

והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר.

מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.

ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.

החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

"הרבנות התדרדרה לשפל המדרגה"

כבר לפני 60 שנה חזה רבה של נתניה את מצבו העגום של מוסד הרבנות, שהופך למפעל ייצור ג'ובים לאנ"ש. ואיך זה קשור לפרשת בלק?

בשבת פרשת בלק נהגו חסידים לספר על אותו רבי, שבשיחה עם חסידיו נשאל לפשר ראשי התיבות של השם בלק, והשיב מיד: 'ואהבת לרעך כמוך.'

לא ירדו החסידים לסוף דעתו, ולאחר בקשת מחילה טענו בפניו ש'זה לא מסתדר': "איך ראשי התיבות של 'ואהבת לרעך כמוך' יוצרים את המילה בל"ק? זה הרי לא מסתדר." והרבי חייך: "מה הבעיה? ה-ו' של 'ואהבת' מייצג את ה-ב' של בלק. ה-ל' היא אותה ל'. וה-כ' של 'כמוך' דומה ל-ק' של בלק. מה חשבתם? שמצוות 'ואהבת לרעך כמוך' מחייבת אותנו רק כשזה מסתדר?! צריך לקיים מצווה זו גם כשזה לא מסתדר..."

עולם הפוליטיקה הישראלית הנשכנית, שפועל על בסיס עקרון 'תפוס ככל יכולתך,' הוא המקום האחרון שבו ניתן לצפות ליישום עיקרון אהבת הזולת. בפוליטיקה אין ארוחות חינם ואין מתנות חינם. ובכל זאת, למה לא בעצם?

הדברים אמורים בהשתלטות מוחלטת של ש"ס על מאות משרות של רבני ערים ושכונות ויישובים, והפיכת הליכי בחירת הרבנים המקומיים לתעשייה של ג'ובים משומנים לאנ"ש, כלומר לרבנים משורות ש"ס, תוך כפייתם על התושבים המקומיים ותוך דחיקת סיכוייהם של רבנים אחרים, סרוגים למשל. מי שנתן את ידו למהלך הנואל הזה של הפקרת כל הליכי בחירת הרבנים לידי ש"ס, מבלי להותיר פירורים לאחרים, היה הליכוד. נציגו הבכיר במו"מ הקואליציוני, יריב לוין, שנחפז ברוב להיטותו לסיימו בהקדם, כדי להתחיל במירוץ למען הרפורמה המשפטית, הפקיר את כל שירותי הדת בידי ש"ס. מפתיעה העובדה שהסיפור הנואל הזה עבר מתחת לרדאר של מפלגת 'הציונות הדתית'. וכך נולד בימים אלה יצור הכלאיים ששמו החוק החדש לבחירת רבנים מקומיים, שעליו חתומים הח"כים ארז מלול מש"ס ושמחה רוטמן מ'הציונות הדתית'.

החוק החדש אמור לחולל מהפך בהליכי בחירת הרבנים. ההשפעה על הבחירה עוברת מן העיריה ומן הציבור המקומי באמצעות נציגי בתי הכנסת – לידי ש"ס. התמורות שהטמיעו מלול את רוטמן בחוק, מקנים לש"ס שליטה מלאה בהליכי הבחירה. אם בעבר שיקף הגוף הבוחר בעיקר את תושבי העיר, מעתה יוכל הרוב החדש בגוף הבוחר לדרוס את מאוויי המקומיים ולכפות עליהם 'רב מטעם'. הפעם זה מטעם ש"ס, אשר תמנה את מחצית חברי הגוף הבוחר. זה כמובן עדיין אינו מבטיח ניצחון. אבל לכשיתוספו על המחצית הזו גם חברי מועצת העיר החרדים המקומיים, ועליהם עוד 16 חברי מועצת הרבנות הראשית (שיצורפו מכוח החוק החדש אוטומטית לגוף הבוחר), והרי לך מירשם בטוח ל'דידן ניצח' מול כל מועמד סרוג ומול מישאלות האוכלוסייה המקומית.

החוק החדש, שטרם עבר את כל שלבי החקיקה, מעורר זעם רב בקרב הציבור שאינו ש"סניקי. כך למשל התאונן שר הדתות לשעבר מתן כהנא: "החוק החדש הוא בשורה טובה לרבני ש"ס ויקטין מאוד מאוד את הסיכויים לבחירת רבני עיר מהמגזר הדתי לאומי. אינני מבין איך ח"כ רוטמן חתום על כזו הצעת חוק."

ואילו הרב דוד סתיו, רבה של שוהם ויו"ר רבני צהר, חושש מכיוון אחר: "קחו עיר שנחשבת חילונית, שמעטים בה הדתיים והחרדים. ש"ס תמנה גם בה רב מטעמה. האם יוכל רב כזה להגיע לליבותיהם של התושבים, שמן הסתם יעדיפו רב ששירת בצבא וששבילי העולם הזה נהירים לו? האם חברי מועצת הרבנות מכירים את הבעיות הפנימיות האמיתיות בת"א או באילת, כדי להכתיב להן ולכל ערי ישראל רב מקובל עליהן?"

אף שברור שש"ס פועלת לשינוי החוק מטעמים אגוצנטריים, עדיין תמוהה הצטרפותו של ח"כ רוטמן למערכה נגד הרבנים הסרוגים. רוטמן, שבוודאי פיקח הוא, מה ראה לשטות זו? האם נשתכח ממנו העקרון החז"לי שאין ממנין פרנס על הציבור מבלי שנמלכין בציבור?

רוטמן אומר שבעולם האידיאלי, היה מקום להותיר את השיטה הישנה על כנה. אבל המציאות הוכיחה שאת התקנות הישנות מנצלים גורמים אינטרסנטיים כדי לדחות עד אין-קץ את בחירת הרבנים המקומיים. לכן היה צורך בקביעת תקנות חדשות, שמכוחם ימונו רבנים בכל אחת מערי ישראל, בבחינת להגדיל תורה ולהאדיר. "יש שעושים אידיאליזציה מדמות הרב כדמות יהודית מחנכת. אבל זה יכול להתקיים רק בעיר קטנה. בתל אביב, למשל, אפילו יילך הרב כל שבת לבית כנסת אחר, הוא לא יספיק לבקר בכולם. אז מה הועילו?"

אשר לצירוף מועצת הרבנות הראשית לבוחרי רבני הערים, אומר רוטמן כי במועצה ייצוג ניכר לרבנים הסרוגים, מה גם שבערים רבות שבהן פועלת תעשיה שמשרתת את כלל האוכלוסייה – העיר חדרה למשל אשר בה פועלת משחטת עופות ענקית – אמורים הרבנים להתנהל בראש אחד עם הרבנות הראשית, משום שההכשר המקומי הופך בעצם לעניין ארצי.

מעניין שאת מצבה העגום של הרבנות הראשית, מבחינת הציבור הרחב מזה, וציבור שוחריה מזה, חזה כבר ב-ז' בטבת תשכ"ג (3.1.63) הרב דוד שלוש זצ"ל, רבה של נתניה וחבר מועצת הרבנות הראשית. במכתבו לרב הראשי דאז הרב יצחק נסים, כתב מדם ליבו: "הרבנות התדרדרה מכל הבחינות לשפל המדרגה. עצם מציאותה והמשך קיומה מסור בידי אלה הפועלים באופן הדרגתי לחיסולה המוחלט." ניבא ולא ידע אז כמה אקטואליים יהיו דבריו כעבור 60 שנה בדיוק.

מנחם רהט

* * *

משתתפים באבלו הכבד

של צביקה זליקוביץ

על מות אשתו

גילה

תנחומינו לכל בני המשפחה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בימים אלו של סכסוך עם איראן נראה שסיפור פוסט אפוקליפטי זה של דוד מלמד על ישראל שלאחר המלחמה עם איראן. נישאר רלבנטי כתמיד.

אחרי המלחמה עם איראן:

https://www.yekum.org/2023/06/%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%9f/

* משה גרנות נכבדי, על אף התפעלותי מאוריינותך ועוז מחשבתך, חולק אני על דבריך בעניין המונותאיזם ומנהג קורבנות אדם.

מלבד התנ"ך אין לנו כל ידיעה על קורבנות אדם. שניים מהם מיוחסים לאמונות עכו"ם (קורבן מישע לכמוש אלוהיו, ו"שוחטי הילדים" למולך בגיא התופת בירושלים). סיפור עקדת יצחק הוא חלק מהאגיוגרפיה שנכתבה על אברהם (בדיעבד 'אבי האומה'. מדבר חופשי – ואף מתווכח – עם אלוהים ועם מלאכיו. עובדה שזה אמת). המסורת המאוחרת של ספר שופטים מספרת על יפתח הגלעדי שנדר את בתו ליהוה, אך מייחסת זאת לשגגה ולא לגזרה שבאמונה. למעשה יש כאן הסבר למסורת עתיקה של אבל הבתולות מקדמת דנא.

על פי המקרא לא היו לעקדה עדים, ולא מובן באיזו נסיבות התרחשה (אך לא בוצעה).  הדעה נותנת כי מתואר בה טקס עתיק, סמלי, של נאמנות לאל וקבלת מרותו. אשמח אם תעיין בספר אשר שלחתי לך מתנה ('אני אכתוב את התנ"ך', עמ' 25-24. וכן עמ' 215), ובכך את מכבדך תכבד.

בעניין חוכמת המונותאיזם היהודי דעתי כדעתך. אילו נמחקה כל ההלכה לא היה חסר דבר בתרבות העולם.

איתמר פרת

* קוראת נאמנה: שמחתי שהערה קטנה שלי הביאה אותך לפירוט חשוב ומעניין להייטנר ולקוראים בכלל על המהפכות שבדמיונו ובדמיונם של המפגינים, המפגינים בלהט וזועקים כנגזלים... וגם הערת לדבריו נכון בעניין רדיפת היועצת המשפטית והפרקליטות אחרי נתניהו אפילו כשהשופטים רומזים שקשה יהיה להרשיעו, והייטנר מוסיף ומתפתל לו...

כל טוב והמשך מדהים כל כך להוצאת העיתון.

אהוד: האיום האמיתי על הדמוקרטיה הישראלית הן ההפגנות הפרועות, צעדי המחאה האלימים ואיומי הסדבנות של המפגינים ההזויים, יצרני הפחדים נגד "ההפיכה המשטרית" – "הפיכה" שהם-הם יוצריה, מבשריה ומחולליה!

הסרבנות היא איום על ביטחונה וקיומה של המדינה ואיתות לאויבינו שאנחנו קורסים! מי שנוקטים בה הם חסרי אחריות מוכי שגעון גדלות שלא איכפת להם שדרכם מובילה לאובדנה!

* * *

אל תשכחו, התקינות הפוליטית בישראל ובעולם אוסרת לדבר על רציחות יהודים בידי הטרור הפלסטיני אלא רק על טרור יהודי נגד פלסטינים!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-14 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל