חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1860

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בתמוז תשפ"ג. 3.7.2023

עם הצרופות: דפנה ארמוני. צילום: עדינה בר-אל. 2. נחומי הרציון בדביר. צילום: כנ"ל.

 3. נחומי והמשורר רוני סומק. צילום: כנ"ל. 4. על הבמה המשורר רוני סומק, דפנה ארמוני, נחומי ונגנים. צילום: כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּתָרִים וַעֲלָטָה. אָסְרוּ עָלַי הַחַג. // גוסטב קלימט: "אישה עם מניפה". // איליה בר-זאב: אֵשׁ הַקָּרְבָּן. סטלין צוחק. // יורם אטינגר: יחסי ישראל-ארה"ב – לא מה שחשבתם! // יוסף אורן: לאו מלא כלפי "מלא-מלא" בפוליטיקה! // אורי הייטנר: 1. אתם הצעיר האחראי של החברה הישראלית. 2. צרור הערות ‏2.7.23. // משה גרנות: על "מחרוזת ענבר" מאת אלי עמיר. // זיוה שמיר: על "הבית ליד האגם באיטליה" מאת מאיר עוזיאל. // עדינה בר-אל: נחומי הרציון – "לא נפסיק לשיר". // נעמן כהן: מסדר הבושה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק חמישי: לפני אובדן בתוליי בתור אופה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

*

בְּתָרִים וַעֲלָטָה,

וְגוֹרָל  –

מַכֶּה כָּנָף מֵעָל:

אָח מוּל אָח,

לְבָבוֹת  –  בְּתָרִים,

מִתְנַשְּׂאִים זוֹנְקִים

זֶה מוּל זֶה;

מֵאָח אֶל אָח

גִּיד בֵּין בְּתָרִים

נִמְשָׁךְ,

הֹלֶם פָּעַם  –

וְעָצוֹר

הֹלֶם פָּעַם  –

וְאָפֵס.

בְּתָרִים וַעֲלָטָה

וְגוֹרָל מַכֶּה כָּנָף מֵעָל.

*

אָסְרוּ עָלַי הַחַג

וַיְצַוּוּנִי חֹל,

מֵאֶפֶס-קוּרִים אָרוּג

כְּתֹנֶת-פַּסִּים לַנְּשָׁמָה;

הַמַחְגֹּרֶת-שַׂק לָהּ,

לַיְּהִירָה?

כִּסֵּא מַלְכוּת  –

חַשְׁרַת-עָנָן

וַהֲדוֹם-רַגְלַיִם  –

חוֹלוֹת-זָהָב.

בִּקְצֵה בֹּהֶן גַּעַת

וְלֹא גַּעַת...

הָרֹאשׁ נִרְכָּן:

וְכֶתֶר צָף מֵעָל  –

גַּלְגַּל שֶׁמֶשׁ

נִצְמָד זָהוּב,

הָרֹאשׁ נִרְכָּן וּמְפַלֵּל:

"אוֹרָה קְדוֹשָׁה"...

1932

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

י

יצירה של גוסטב קלימט נמכרה ב-89 מיליון אירו – מחיר שיא באירופה. "אישה עם מניפה"

של גוסטב קלימט, מיצירותיו האחרונות של הצייר האוסטרי, נמכרה במחיר שיא עבור האמן.

["הארץ" באינטרנט, 28.6.23].

* * *

איליה בר-זאב

אֵשׁ הַקָּרְבָּן

כְּלֵי מִלְחָמָה מְשֻׁנָּנִים נֶחְשְׂפוּ בְּצִיּוּרֵי הַקִּיר –

אֲנָשִׁים חֲשׂוּפֵי שֵׁת,

חַיּוֹת טֶרֶף.

הָאֲדָמָה לֹא חָדְלָה לִרְעֹד, עֶבְרָה

וָזַעַם בְּסֻלַּם רִיכְטֶר.

לַבָּה מְלֹהֶטֶת הֵאִיצָה אֶת אֵשׁ הַקָּרְבָּן בִּמְעָרוֹת

הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

שִׁקּוּי נְעוּרִים לְעַצְמוֹתָיו –

שִׁירָה אֱלֹהִית

בְּאַדְמוֹת

 נֵכָר.

תַּיָּר מִזְדַּמֵּן רָשַׁם: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה!

סטלין צוחק

"שׁוּם דָּבָר לֹא אָמוּר לִקְרוֹת" אוֹמֶרֶת אִילָנָה בְּגַּלֵּי צה"ל.

עִתּוֹנַאי כִּמְעַט נִרְצַח בְּגוֹרִי* וְשׁוּב חוֹזֵר לִמְקוֹם הַטֶּבַח,

לַכִּכָּר הַהִיא.

כֹּהֲנֵי דָּת מַמְשִׁיכִים לְשַׁכֵּר אֲנָשִׁים,

לְהַצִּית מִלְחֲמוֹת וּלְקַדְּשָׁן, לְהַגְבִּיהַּ שְׂמָלות, לְהִתְפַּלֵּל.

אֵלֵי כֶּסֶף מְקַרְקָפִים בְּתַעַר גַּלָּבִים אֶת עוֹר הַגֻּלְגֹּלֶת –

עֲטֶרֶת בְּרָאשֵׁי הַכִּידוֹנִים.

שְׂעַר הַתִּסְפּוֹרוֹת מְטֻאטָא אֶל בִּיבֵי בָּתֵּי הַזּוֹנוֹת.

סְטָלִין צוֹחֵק –

אָמַרְתִּי לָכֶם: הַכֹּל יָשׁוּב לִקְרוֹת.

סטלין בן 24. ויקיפדיה.

 * גורי Gori – עיר תעשייה בנפת גורי, גיאורגיה, שם נולד סטאלין (1878).  מול העיריה, בכיכר על שמו, ניצב פסלו עד 2010, שם הפגיזו הרוסים ב-2008 ושם נפגע קשות העיתונאי צדוק יחזקאלי עם אנשי תקשורת נוספים ואושפז בטיליביסי.

מתוך "טיסה נגד השעון" – הוצאת קשב לשירה – 2012.

איליה בר זאב

* * *

יורם אטינגר

יחסי ישראל-ארה"ב – לא מה שחשבתם!

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 29 יוני 2023.

למרות המתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב, ועל אף הכרסום באהדה הגבוהה של הציבור האמריקאי (לפי "גאלופ": 68% אהדה לישראל ב-2023 לעומת 71% ב-2022 ו-26% לרשות הפלסטינית), מתרחבים שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין שתי המדינות. ההתרחבות נובעת מאיומים ואתגרים משותפים (איראן, טרור סוני, אי-יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, ושמירה על עליונות טכנולוגית של ארה"ב בזירה העולמית), ויכולות ייחודיות ביטחוניות ואזרחיות של ישראל, התורמות לכלכלת וביטחון ארה"ב בהיקף דולרי העולה על היקף "סיוע החוץ" האמריקאי לישראל (נא ראה בהמשך).

כדי להבין את עוצמת הקשר המיוחד בין ארה"ב לישראל יש להכיר את מאפייניו:

 יחסי ישראל-ארה"ב חורגים מההקשר הפוליטי והמדיני של יחסים בינלאומיים בכלל ויחסי חוץ של ארה"ב בפרט, הנקבעים בדרך כלל על ידי מחלקת המדינה והתקשורת "העילית" ומחלחלים מלמעלה למטה לאוכלוסייה. אבל, שורש ההתייחסות של ארה"ב לישראל אינו הממסד המדיני והתקשורתי בארה"ב (שאינו חוסך שבטו מישראל מ-1948 כאשר התנגד להקמתה), אלא הלך הרוח האוהד של תושבי ארה"ב (הקיים מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים במאות ה-16 ו-17), המחלחל מלמטה למעלה לנבחרים בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. המצביע האמריקאי בוחר – ישירות – את המחוקקים והנשיא, מצפה מהם לייצג נאמנה את תפישת עולמו (כולל יחסו לישראל), ואינו סולח למפירי-אמון.

בניגוד לנשיאי ארה"ב הנוטים ללחוץ על ישראל (בהשראת מחלקת המדינה), הרשות המחוקקת (שהיא הנציגה האותנטית ביותר של הבוחרים) תומכת בישראל בשיטתיות. לפי החוקה היא שוות-עוצמה לנשיא ויכולה לשנות וליזום מדיניות. לדוגמא, הקונגרס הביא – בניגוד לעמדת ניקסון ורייגן – לסיום המעורבות הצבאית בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה; כפה על ברה"מ/רוסיה לפתוח את שערי ההגירה למרות התנגדות ניקסון; הטיל סנקציות על איראן, מצרים ורוסיה חרף התנגדות קלינטון, אובמה וטראמפ; לא אישרר את הסכם הגרעין מ-2015, ולכן איפשר לטראמפ לסגת מההסכם; הרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל למרות התנגדות בוטה של בוש האב; ועוד.

שורש ההתייחסות החיובית לישראל על ידי רוב המצביעים – ומכאן עמדת רוב המחוקקים – הוא מורשת האבות המייסדים שראו במשה רבנו וביציאת מצרים מקור השראה לחוקה ושיטת הממשל הפדרלי, והתייחסו לארה"ב כ"ישראל החדשה". מכאן, פסל משה רבנו מול כס יו"ר בית הנבחרים ובאולמות בית המשפט העליון, אנדרטאות של עשרת הדיברות ברחבי ארה"ב, ושמות תנ"כיים לאלפי אתרים בארה"ב (ירושלים, ציון, חברון, בית לחם, חפציבה, כנען, רחובות, גלעד, מואב, שילה, בית אל, פסגה, ועוד). גורם הזמן מקהה את הזיקה למורשת האבות המייסדים, כולל הזיקה לתנ"ך ולמדינה היהודית, אבל היא עדין משמעותית עבור מצביעים ומחוקקים.

הזיקה למורשת האבות המייסדים נחלשת גם עקב שינויים דמוגרפים, ובמיוחד גלי הגירה מהעולם ה-3 (המחזקים את המפלגה הדמוקרטית). ב-1990 היו 20 מיליון אזרחי ארה"ב שנולדו בחו"ל, ב-2023 זינק המספר ל-45 מיליון. השינויים הדמוגרפים מביאים לשינויים תרבותיים, רעיוניים ופוליטיים, כולל בהתייחסות לישראל, ומהווים רוח גבית ללחץ נשיאותי על ישראל.

 לחץ נשיאותי (כולל השעיית אספקת מטוסי קרב) מלווה את יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948  – ונהדף במקרים רבים – במקביל להרחבה דרמטית של שיתוף הפעולה האסטרטגי. הלחץ הנוכחי מבטא את החזרת מחלקת המדינה למוקד העשייה המדינית, אחרי שנדחקה לשוליים בתקופת טראמפ, וחרף כישלונה הסדרתי ברחבי מזרח התיכון. הלחץ נועד למנוע מהלך צבאי להריסת תשתיות הטרור הפלסטיני, לשלול מבצע צבאי עצמאי להריסת תשתית הגרעין האיראני, ולהביא להיפרדות מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית.א בל, במקביל ללחץ נשיאותי על ישראל, נמשכת העמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, מכיוון שהם תורמים רבות לכלכלת וביטחון ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. לדוגמא, ישראל היא מעבדה בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות וזרועות הצבא של ארה"ב, המעבירה מדי יום לארה"ב לקחים מבצעיים המשדרגים את איכות מוצרי התעשיות הביטחוניות, חוסכים מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילים את היצוא במיליארדי דולרים נוספים, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את המודיעין ותורות הלחימה של זרועות הביטחון בארה"ב. תרומה דומה מעניקה ישראל לתעשיות האזרחיות בארה"ב, באמצעות כ-250 מרכזי מחקר ופיתוח שהוקמו בישראל על ידי ענקי הייטק אמריקאי. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאמריקאים על סיפונה, וחוסכת מיליארדי דולרים של יצור נושאות מטוסים והצבתן – יחד עם חטיבות צבא נוספות – בים התיכון ובאוקיינוס ההודי.

מכנה משותף היסטורי, ערכי ואסטרטגי – ולא מדיניות מחלקת המדינה – מאפיינים את הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב לתועלתן ההדדית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסף אורן

לאו מלא כלפי "מלא-מלא" בפוליטיקה!

מטבע-הלשון "על מלא-מלא" הפך נפוץ בחודשים האחרונים בשיח הציבורי במדינה, והגיע הרגע שבו הכרחי להכריז על השימוש בו כבלתי-ראוי וכבלתי-לגיטימי בקרבנו. דרישה בהיקף "מלא-מלא" אמורה להיות אסורה כדי למנוע את נזקיה שכבר נגרמו לחברה הישראלית בכל תחומי החיים, כפי שיעידו תוצאות מימושה עד כה:

1. גסות-רוח ברשות הרבים הרומסת נימוסי-יסוד שבלעדיהם שום חברה נאורה איננה מסוגלת להתקיים.

2. התעצמות האלימות בין אזרחים ישראליים ברשות הרבים.

3. שיבוש בלתי-נסבל של החיים האישיים והציבוריים בכל מקום ובכל מגזר חברתי.

4. דרדור המדינה לאנרכיה בדרגה מסוכנת כזו – לשמחת כל האנטישמים לסוגיהם בעולם ולחדוות כל אויביה של המדינה במזרח-התיכון – שללא-ספק יידרשו משאבים אנושיים וכספיים רבים ומאמץ ממושך מאוד כדי לרסן את המשך התפשטותה.

   ועל כן הבה נתאחד ונאמר כבר היום, בטרם פורענות נוראה ורבת-נזקים נוספים שכבר ניצבת כעת בפתח חיינו: דרישה ממישהו בחברה הישראלית לבצע פעולה הרסנית וקיצונית בהיקף "מלא-מלא," ולא כל-שכן מימושה בפועל, היא עבירה חמורה ובת-ענישה, ככל פעולה מופקרת שהחוק מעניש עליה.

   ולכן הבה נתאחד מיד לביצוע הפעולות הבאות:

 1. לאסור על הפגנות בהיקף "מלא-מלא" בפתח בתיהם של אזרחים מן השורה שהשקפתם אחרת מזו שזולת כלשהו מחזיק בה.

2. לגנות בהיקף "מלא-מלא" הטרדת מנהיגים ועובדי ציבור מכל תחומי-החיים: פוליטיקאים, עיתונאים, שופטים, שוטרים, חיילים ומחנכים!

3. ולא להצטרף לקריאתו של מישהו, אדם ידוע או איש אלמוני, לכונן מֶרי אזרחי בהיקף "מלא-מלא" במדינה!

   ועם זאת הבה לא נזנח את השאיפה להישגים בהיקף "מלא-מלא" בתחומי חיינו הבאים: בנאמנות למדינה ולערכיה הדמוקרטיים, בטיפוח אחדותה של החברה הישראלית לטובת המשך שגשוגה הכלכלי והמשך מאמציה להשיג שלום עם שכנותיה במזרח התיכון ובחיזוק אהבת העם היהודי (חזונו, תרבותו, דתו וערכיו) הן בארץ והן בתפוצות. רק למען מטרות אלו, וזהות להן במגמתן הלאומית, הבה נניף את דגל המדינה באופן "מלא-מלא"!

יוסף אורן

אהוד: שכחת שהתקינות הפוליטית בחוגים האינטלקטואליים המפגינים כיום היא שאם לא ניפטר על מלא-מלא מראש הממשלה הנאשם בפלילים – אז לעזאזל מדינת ישראל!

* * *

אורי הייטנר

1. אתם הצעיר האחראי של החברה הישראלית

דברים בטקס סיום מחזור י"א, מדרשת השילוב, 29.6.23

"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל." בפרשת השבוע, פרשת "בלק", נקרא את הדברים הנפלאים האלה של בלעם, שהיו לחלק ממחזור הדם היהודי, והם נקראים מדי בוקר בתפילת שחרית. לדאבוני, אם בלעם של היום יצפה בחברה הישראלית, ספק אם זה מה שהוא יראה לנגד עיניו. החברה הישראלית מצויה באחד המשברים הקשים בתולדותיה, אולי הקשה שבהם.

אנו נמצאים במצב של פילוג, של קרע הולך ומעמיק, של הקצנה, של הידרדרות לכאוס. מנהיגים מן הממשלה וממתנגדיה עסוקים בכל המרץ כדי להחמיר ולהעמיק את הקרע, בחוסר אחריות לאומי משווע. כוחות צנטריפוגליים גדולים דוחפים החוצה, להתרחקות ולהתרחבות הקרע, מתוך אובססיה בלתי מוסברת, כאילו אין מחר. ואין מבוגר אחראי שמצליח לעצור את הטירוף.

ונשאלת השאלה, מה יכולים לעשות אזרחים פטריוטיים כדי לתקן את המצב. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך," אמר הרב קוק. בן דורו, א.ד. גורדון, אמר דברים דומים כקריאה אקטיבית: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." אמונים על "סור מרע ועשה טוב," איננו בני חורין להיבטל ממלחמה ברע, אבל עיקר תפקידנו הוא להגביר את האור. כאן, במדרשת השילוב, אנו מגבירים את האור. כאן במדרשת השילוב, אנו קרן אור שמגלמת את היפוכה של מגמת הקרע והפירוד בחברה הישראלית. אנו מציגים יכולת לקיים הוויה אמיתית של אחדות, של יחד ושל אהבה, דתיים, מסורתיים וחילונים, שמאל וימין. הוויה של חיים משותפים. לא הוויה של הידברות לצורך הסכמות וגישור על פערים (דבר חשוב כשלעצמו), אלא הוויה של יצירה יהודית משותפת שאותה אנו עושים יחד. הוויה של לימוד והעמקה במקורותינו ושורשינו התרבותיים ומתוכם יצירה ומדרש שאנו יוצרים כדי לחדש את היהדות ולחצוב מתוכה את הבשורה לימינו, לחיינו.

מדרשת השילוב היא מקום של למידה והעמקה, אך אנו מאמינים שלא מדרש העיקר אלא המעשה וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. לכן, אנו מחנכים לנטילת אחריות, לשירות משמעותי ביותר בצה"ל ולתרומה משמעותית לחברה. הלימוד וההעמקה נועדו להעניק לחניכינו את הכלים להיות תלמידי החכמים של הדור הבא; תלמידי חכמים שחצבו את תורתם יחד, יהודים מכל הזרמים וכל צורות החיים, כשאף צד אינו מתנשא על רעהו, כשאיש אינו נוטל בעלות על היהדות ומנסה להדיר מתוכה אחרים ואיש אינו מפנה עורף ליהדות בתירוץ שאחרים נטלו עליה בעלות. יחד אנו חוצבים בסלע; מעיינות האורות הגנוזים גלינו, ויהי אור. איננו היחידים. בכל רחבי הארץ יש גופים רבים וקבוצות רבות בסגנונות שונים, שיוצרים את האור ומגבירים אותו. אך אני מאמין שהבשורה של מדרשת השילוב לעם ישראל משמעותית יותר, ולכן אנו חותרים להרחיב את השפעתה על החברה הישראלית.

אנו נמצאים בעשור השני של מדרשת השילוב, אחרי שביססנו את המדרשה. כעת אנו רוצים לעלות קומה. הצבנו בפנינו מטרה לעשור השני – מהמקומי ללאומי. אחרי שהתבססנו כאן בגולן, אנו רוצים להתקדם ולפרוץ כדי להרחיב את השפעתנו. רק אתמול בלילה, הנהלת מדרשת השילוב החליטה על יציאה מיידית לתהליך אסטרטגי, שכותרתו: מהמקומי ללאומי, ומטרתו להיות בסיס לפרוגרמה חדשה של המדרשה, עם הפנים לחברה הישראלית. התפתחות משמעותית נוספת היא יצירת בית ובית מדרש של בוגרי מדרשת השילוב בירושלים. מאות בוגרים, בנות ובני זוגם וצעירים נוספים ששמע המדרשה הגיע לאוזניהם, פוקדים את בית המדרש הזה, והוא פעיל ותוסס ומבסס את מעמדו. באותה הישיבה אמש, החלטנו גם לצרף להנהלת המדרשה שניים מבוגריה, הפעילים בירושלים.

כל הטוב הזה קורה בראש ובראשונה בזכות הנוער הנפלא שבוחר לדחות בשנה או בשנתיים את הגיוס ובוחר באתגר הלא קל של מדרשת השילוב. בכל פעם שאני מגיע למדרשה, מהלך בשביליה ובעיקר יושב כאן, בבית המדרש, אני נרגש ומלא גאווה; גאווה בכם, החניכות והחניכים. בעיניי, אתם מייצגים את הטוב והיפה בחברה הישראלית, ולכן אני נושא עיניי אליכם, כמי שיובילו את החברה הישראלית למקום טוב יותר. אתם הצעיר האחראי שאנו כה זקוקים לו. אני מודה לכם על מה שאתם ואני מודה לכם, ההורים, שגידלתם בנות ובנים כאלה. למי שהולכים מכאן לצבא אני מאחל שירות משמעותי ומוצלח. צאו לשלום וחזרו בשלום. ולמי שנשארים לשנה נוספת, אני מאחל עוד שנה מוצלחת, של צלילה למעמקים ונסיקה לשחקים. כי כשאני רואה אתכם, אני מתמלא אופטימיות לעתידה של ישראל ומאמין שלא רחוק היום, שבו כל מי שיצפה בחברה הישראלית יאמר: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."

2. צרור הערות ‏2.7.23

* בחזרה לשולחן ההידברות – על הנשיא הרצוג לזמן אליו את נתניהו, לפיד וגנץ, וללחוץ עליהם ככל יכולתו לרדת מהעצים, להפסיק את החקיקה החד-צדדית ולחזור לשולחן ההידברות, עד שיגיעו להסכמה רחבה על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* מוכנים לשלם את המחיר – כפי שסיפרתי לא פעם, במאבק על הגולן לא חסמנו כבישים, כחלק מן האסטרטגיה שעל פיה ניהלנו את המאבק כולו על פי חוק. אבל האמת היא שהיו שלוש חריגות. פעמיים הפגנו וחסמנו לשעה קלה כביש מרכזי בגולן, כביש 91, בידיעה מראש של המשטרה – פעם בגשר בנות יעקב ופעם בנפח. ופעם אחת, בתום הפגנת אלפים בצומת גולני, בניגוד למדיניותנו ובניגוד להחלטות הוועד, קבוצת מפגינים בראשות סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין, חסמה את הכביש. המשטרה מיהרה לפנות את הכביש ועצרה את החוסמים ובהם סמי. לאחר זמן קצר העצורים שוחררו.

המחשבה להפגין ליד המשטרה בדרישה לשחרורם לא חלפה אפילו בראשינו. מה פתאום? מעבר לעובדה שזה היה מעשה ספונטני בניגוד להחלטותינו – ברגע שאנשים מחליטים להפר חוק, הם לוקחים בחשבון שייעצרו ומקבלים את המעצר באהבה. אני מתנגד למרי אזרחי, אי ציות וכו'. אבל על פי תורת האי-ציות, הפרת החוק נעשית תוך נכונות לשלם את המחיר. זה אחד העקרונות המרכזיים של מרי אזרחי. על פי הרעיון, האזרח אינו כופר בלגיטימיות של המשטר, ולכן כשהוא בוחר במודע לא לציית, הוא מבין שהמדינה מחויבת להעניש אותו והוא מוכן לשלם את המחיר.

המודל של התפיסה הזאת הוא סוקרטס, באתונה של המאה החמישית לפני הספירה, שסרב להיעתר להפצרות תלמידיו ולברוח מהכלא, והתעקש להישאר ולשתות את כוס התרעלה, ולממש את גזר דין המוות שהושת עליו.

גם לשיטתם של המצדדים במרי אזרחי – ברגע שהם בוחרים להפר חוק, עליהם לקבל את העובדה שהם עלולים להיעצר. ההפגנות מול תחנות המשטרה אחרי כל מעצר של מפגין שעבר על החוק, הן עזוּת מצח.

* נשק לא לגיטימי – סרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה ופגיעה קשה בביטחון ובחברה. כל סרבנות היא בלתי לגיטימית, אך גל הסרבנות (או האיום בסרבנות) בשל המהפכה המשטרית חמור מהגלים הקודמים. סרבנות השירות בלבנון, באינתיפאדה ובהתנתקות, היתה נקודתית. חיילים סירבו לבצע משימה המנוגדת למצפונם. הפעם מדובר בסרבנות למשימות שאותם סרבנים מזדהים אתם, כנשק פוליטי בנושא שאינו קשור למשימה. למה הדבר דומה? לקריאות (שלמרבה השמחה רק בודדים נענו להם) לסירוב לשרת ב"צבא הגירוש" בעקבות ההתנתקות. אני זוכר מאמר של מיכאל פועה שקרא לסרב במלחמת לבנון השנייה, כי זה "צבא הגירוש". סרבנות גורפת כזו חמורה יותר מהסרבנות הממוקדת, שגם היא חמורה, מזיקה ואינה לגיטימית.

שנית, כי מדובר כאן בסרבנות מאורגנת של יחידות, ודבר חמור כזה טרם היה כאן. וכיוון שמדובר ביחידות שיש להן צבע סוציולוגי, הנזק שלה לחברה הישראלית נורא. הסרבנות מזיקה לדמוקרטיה הישראלית אף יותר מהמהפכה המשטרית המזיקה.

* ההתנדבות מחייבת – אני מלא הערכה לאנשי המילואים, בוודאי היום, כשבניגוד לימיי כמילואימניק, המילואים אינם נורמה. להיפך רק 1% משרתים במילואים. בוודאי שאני מעריך מאוד את מי שעושים עשרות ימי מילואים בשנה, כמו הטייסים שמשרתים יום בשבוע. דווקא בשל הערכתי אליהם, גדולה אכזבתי מהסרבנות בקרב חלק (אני מקווה קטן) מן המילואימניקים.

הם מנפנפים בכך שהם מתנדבים, כאילו הדבר מכשיר סרבנות. אך אין זה נכון. מתנדב – כמוהו ככל חייל. הוא חלק מן הסד"כ והאחריות היא עליו. התנדבות אינה משחק. היא מחייבת. מי שמתנדב – סומכים עליו, ואסור לו לאכזב. אני נושא תפקידים רבים בהתנדבות, ואני מתייחס אליהם באותה רצינות בדיוק כמו לעבודה. זו עבודה. כאן זו עבודה בשכר, וכאן זו עבודה ללא שכר. זה ההבדל היחיד. אם כך באזרחות, קל וחומר בצה"ל. צה"ל בונה עליהם, ביטחון המדינה ניצב על כתפיהם, ואין להם פריבילגיה להודיע יום אחד, שהיום הם לא מתנדבים. זה לא יכול לעבוד כך. טענת ההתנדבות אינה מכשירה את שרץ הסרבנות.

* לא אופוזיציה למדינה – אני אופוזיציה לממשלה הרעה הזאת, אך בשום אופן איני אופוזיציה למדינה. לכן אני מוקיע את הסרבנות.

* מבחן המנהיגות של לפיד וגנץ – קל מאוד להיות מנהיג המשלהב את הרוחות, בעיקר כאשר הן סוערות. המבחן של מנהיגות אמת, היא היכולת להיות המבוגר האחראי, וכשצריך – לעמוד מול הבייס הסוער, להרגיע אותו ולנתב אותו לפסים חיוביים. תפקידם של לפיד וגנץ כמנהיגי האופוזיציה להיאבק בממשלה ובמיוחד במהפכה המשטרית. אך תפקיד חשוב לא פחות, הוא לעמוד מול הבייס, להתייצב נגד אובדן הדרך במאבק וההיסחפות לכיוונים מסוכנים, המאיימים על הדמוקרטיה לא פחות מהמהפכה המשטרית. כפי שעל לפיד וגנץ לעמוד מול נתניהו ולוין, כך עליהם לעמוד מול אהוד ברק ויאיר גולן, שני ניהיליסטים שאיבדו את הבלמים והם מסיתים את הציבור הסוער להקצנה מטורפת, שסופה מי ישורנו.

על לפיד וגנץ לעמוד באומץ ולהוקיע את הסרבנות. קודם כל את הסרבנות, כי זו הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל. עליהם לגנות גם את הרדיפה האישית אחרי שרים וח"כים, סתימת פיותיהם ומצור אלים על בתיהם. עליהם לצאת באופן ברור וחד-משמעי נגד הדיבורים המופקרים על מרי אזרחי, על אי-ציות ואת ההסתה להפרת חוק. חבריו של גנץ, חילי טרופר ומתן כהנא עשו זאת, אבל יש הבדל בין אמירות כאלו של ח"כים, בכירים ככל שיהיו, לאמירה של העומד בראש. גנץ הוא כיום המועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה. המעמד הזה מחייב. הוא מחייב לאחריות. עליו לחשוב כאילו הוא היום ראש הממשלה והמדינה בוערת; כאילו מלוא האחריות היא על כתפיו. בהחלטתם הנמהרת להשהות את ההידברות בבית הנשיא, גילו לפיד וגנץ חוסר מנהיגות והיסחפות אחרי הקיצונים. בכך הם שיחקו לידי לוין ורוטמן שרק חיכו לרגע הזה והתנפלו עליו כמוצאי שלל רב. והנה, אנו שוב בתוך הסחרור המטורף של החקיקה החד-צדדית. על לפיד וגנץ לעשות הכול כדי לחזור לשולחן ההידברות, במקביל להפסקת החקיקה. במקביל, עליהם להנהיג דרך אחראית, ממלכתית, דמוקרטית וחוקית במאבק, במקום הדרך הרת האסון שאליו הוא מתדרדר. 

* ליברמן מתעשת – לאחרונה, כאשר הצבעתי על מחנה הפילוג; המנהיגים שמדרדרים את החברה הישראלית לפילוג, הקצנה וקרע, הזכרתי לצידם של יריב לוין, אהוד ברק, יאיר גולן, רוטמן, גוטליב ומרב מיכאלי – את ליברמן, שהתנגד להידברות והתבטא בקיצוניות.

כנראה שהוא מתעשת ומתחיל להבין לאן ההקצנה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית. הוא יצא בחריפות נגד ברק וגולן המסיתים למרי אזרחי. בדבריו הוא אמר שאמנם בדרך כלל הוא אינו נוטה לקונספירציות, אבל הוא חושד שברק וגולן עובדים עבור נתניהו. טוב, כמובן שהקונספירציה הזאת מופרכת. אבל האמת היא שבדרך שבה הם הולכים הם משרתים אותו. בעצם, לא את נתניהו, שלהערכתי צריך את המהפכה הזאת כמו ספחת, והיה שמח לקבור אותה קבורת חמור (אילו היה מנהיג הוא היה מממש את רצונו) אלא את לוין, רוטמן וחבר מרעיהם.

* הטפילים על ההפגנה – האובססיבים של "אקיבוש" מתקשים למלא בהפגנות שלהם תא טלפון ציבורי (מה גם שכבר אין תאי טלפון ציבורי). בחצי השנה האחרונה היתה להם עדנה טפילית. הם מתעלקים על הפגנות הרבבות נגד המהפכה המשפטית, עומדים עם הכרזות והמגפונים שלהם וכך הם חשים שהפגינו נגד "אקיבוש" יחד עם הרבבות. ומה אכפת להם הנזק שהם גורמים להפגנה שעליה הם תופסים טרמפ? במוצ"ש נמאס למפגינים נגד המהפכה המשטרית מהתופעה. פעילי "אחים לנשק" זיהו את החבורה עם דגל אש"ף וכרזה גדולה נגד "אקיבוש", הסתערו עליה במהירות וחטפו מידיה את הכרזות ואת דגל השמדת ישראל. 

* בעד פסקת התגברות – נתניהו הודיע שפסקת ההתגברות לא תעלה לחקיקה. אני דווקא תומך בפסקת ההתגברות. אני סבור שכאשר הכנסת מחוקקת ברוב קולות ובית המשפט פוסל את החוק, יש לאפשר לכנסת להתגבר על כך, בתמיכה של רוב גדול מחבריה. למשל 80 ח"כים. אפשר להתפשר על 75 ח"כים. כמובן שלא פסקת ההתגברות הרדיקלית, ברוב האוטומטי של הקואליציה. אך יש לעשות כן במסגרת חקיקת חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון. יש לקבוע באילו חוקים יכול בג"ץ להתערב ובאלו לא, בהרכב של כמה שופטים ובאיזה רוב מביניהם הוא יכול להתערב. את חוק יסוד חקיקה יש לחוקק בהסכמה רחבה.

* ההעדפה של יריב לוין – עוכר המשפטים יריב לוין: "הערוצים 12 ו-13 גרועים יותר ממדינות טוטליטאריות." כיוון שכך, הוא חותר להחליף את העיתונות החופשית, שהערוצים האלה הם התגלמותם, במדינה טוטליטרית.

* כמצופה מאדם נורמטיבי – איזה קשקוש אינפנטילי ומטומטם בהתלהמות השרים בן גביר, סמוטריץ' ודומיהם, על פיה דברי אלשייך מעידים על "תפירת תיקים" ו"הפיכה שלטונית". חקירות נתניהו היו ענייניות ומקצועיות. כשנשאל אלשייך על התארכות המשפט הוא אמר שהציפיה היתה שנתניהו יתפטר, כפי שדרש בצדק מאולמרט וכפי שהשכל הישר מחייב. אילו נהג כך, כמו כל אדם נורמטיבי, המשפט היה כבר מזמן מאחורינו.

* מתנה מחבר – מתנה מחבר היא ספר ליום הולדת.

* פקודה בלתי חוקית בעליל – אבטחת פוגרום היא פקודה בלתי חוקית בעליל, שחובה לסרב לה, ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית, והעובדה שקיבל פקודה, אינה משחררת אותו מאחריותו הפלילית.

* האוהל השלישי – כבר בשלבים מוקדמים של המו"מ בין ישראל לסוריה, בשנות ה-90, הסכימה ישראל לסגת מכל הגולן עד הגבול הבינלאומי. הסורים לא היו מוכנים אפילו לדון על כך. הדרישה שלהם הייתה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967.

מה ההבדל בין הקווים? הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור קבעו שהגבול בין המדינות הוא הגבול הבינלאומי. אלא שבשנות החמישים, לנוכח חולשה ישראלית, הסורים השתלטו על שטחים ריבוניים של ישראל. ב-1951 הם כבשו את חמת גדר, אחרי שהרגו פטרול ישראלי עם 7 שוטרים (ליתר דיוק חיילים במדי שוטרים). באמצע שנות החמישים הם השתלטו ללא שימוש בכוח על רמת הבניאס ובהמשך – על החוף הצפון מזרחי של הכינרת, כך שלמעשה הם שלטו על כרבע מן הכינרת, אף שכולה הייתה בריבונות ישראל, על פי הגבול הבינלאומי. אולם ישראל השלימה והכילה את הכיבוש והוא היה לעובדה ול"סלע קיומם" של הסורים.

כזה עלול להיות עתיד המאחז שחיזבאללה הקים בתחילת מאי בשטח ישראל בהר דב. ברגע שכוח המחבלים זוהה, צריך היה לפתוח עליו באש ולסלק אותו. בכל יום שחולף, סילוקם הופך קשה יותר ויותר. וכך הם קונים אחיזה בקרקע בשטח ישראל. כעת הם מונים שני אוהלים. ומה יקרה אם מחר יוקם אוהל שלישי? ישראל תפעל פתאום? השיתוק שאחז בנו נורא ואיום.

* הקו הכחול – הנסיגה מלבנון בשנת 2000 מוגדרת חד-צדדית, אך זה לא מדויק. ישראל נסוגה בהסכם. אמנם לא בהסכם עם לבנון, אך בהסכם עם האו"ם. ועל פי ההסכם הזה, האו"ם קבע את תוואי הגבול וישראל קיבלה אותו ללא עוררין. זאת, למרות שלעיתים הסימון של האו"ם היה בעייתי מאוד מבחינתנו. לדוגמה, חלק מהשטחים החקלאיים של משגב עם היו מצפון לגבול שהם קבעו וישראל השלימה עם זאת. הגבול שנקבע נקרא "הקו הכחול". אחרי הנסיגה, חיזבאללה חיפשו אמתלה חדשה כדי להצדיק את התוקפנות שלהם נגד ישראל. ולכן הם המציאו את סיפור "חוות שבעא", כלומר טענו שהר דב שייך ללבנון והמשיכו בתוקפנות. ישראל מצדה לא נוהגת בהר דב כריבון. האזור כולו הוא שטח צבאי, כמו שהיה בלבנון. רק בשנה האחרונה הוא נפתחו מדי פעם לטיולים מאורגנים. והנה, חיזבאללה הקים מאחז בהר דב, שהנו שטח ריבוני של ישראל, על פי חוק הגולן (1981), וישראל, בחולשתה, "הכילה". איזו מדינה מאפשרת להתנקש כך בריבונותה?

* ממשלה אחרת – אין לי צל של ספק, ש"ממשלת האחים המוסלמים" לא היתה מכילה את הפלישה של חיזבאללה לשטח ישראל בהר דב.

* שדולת בקעת הירדן – לאחר הסכם השלום עם מצרים, שכלל עקירת יישובים ונסיגה מלאה, הבינו תושבי הגולן שנפל דבר בישראל. שעקרון היסוד הציוני, שבמקום בו תעבור המחרשה העברית – שם יהיה גבולנו, לא עמד לחלוצי סיני, ועובדה זו מהווה איום על ההתיישבות בגולן. מן התובנה הזאת עלה על סדר היום הרעיון של סיפוח הגולן לריבונות ישראל. לצד הציונות המעשית – ההתיישבות, יש הכרח בציונות המדינית – ריבונות. ועד יישובי הגולן יצא למאבק ציבורי למען חוק הגולן. כחלק מן המאבק, הקים הוועד שדולה בכנסת, "לובי" בלשון התקופה – שדולת הגולן. בראשה עמד ח"כ מן המערך, חבר קיבוץ נחל עוז אברהם כץ-עוז (כצל'ה), איש התיישבות ולימים שר החקלאות. השדולה כללה ח"כים מימין ומשמאל. לצד המאבק הציבורי שניהל הוועד, ניהלה השדולה מאבק פרלמנטרי. שנתיים וחצי של מאבק הסתיימו בהצלחה. הכנסת החילה ב-14 בדצמבר 1981 את ריבונות ישראל על הגולן. ספק אם יש עוד שדולה בתולדות הכנסת שיכולה להציג הצלחה כזו.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 חידשנו את פעילות השדולה. בראשה עמד יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. לאחר בחירות 1992, שבהן הלל כבר לא השתתף, העמדנו בראש השדולה את קהלני. שניהם, הלל וקהלני, היו חברי מפלגת העבודה. השדולה כללה גם הפעם נציגים משני חלקי הכנסת.

לאחרונה הקימו עוזי דיין וכצל'ה, בן ה-89, את המועצה הלאומית למען בקעת הירדן, הפועלת להכפלת ההתיישבות בבקעה ולהחלת הריבונות על בקעת הירדן. המועצה, שיש לי הכבוד להימנות עם חבריה, כוללת אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית. כצל'ה, למוד הניסיון יזם את הקמת שדולת בקעת הירדן בכנסת, שפועלת לקידום המהלך החשוב הזה. אגב, כבר ב-1978 הציע כצל'ה, לראשונה, את החלת הריבונות על הבקעה.

השדולה קמה השבוע. עומדים בראשה ח"כ דן אילוז מהליכוד וח"כ יוסי טייב מש"ס. חברים בה ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה. בכנס היסוד חתמו על אמנה הקוראת לריבונות על הבקעה. לצערי, הכותרת שניתנה למהלך היא "ריבונות על הבקעה תחילה". לפחות ח"כ אפרת רייטן ממפלגת העבודה, החברה בשדולה, ואולי גם אחרים, השותפים לקריאה לריבונות על הבקעה, נמנעה מלחתום בשל המילה המיותרת "תחילה". היופי בשדולת הבקעה, הוא היכולת לאחד ח"כים מימין ומשמאל על מהלך מדיני והתיישבותי הנוגע לבקעת הירדן. יש בהם הרואים בצעד זה שלב ראשון לסיפוח ארץ ישראל השלמה. אחרים רואים בצעד הזה מהלך שנועד לקדם פשרה טריטוריאלית ולמנוע נסיגה מלאה, תוך הפרדה בין בקעת הירדן ויו"ש. יש מי שכמוני, תומכים בפשרה טריטוריאלית, אך רוצים גם בריבונות על גושי היישובים בהמשך. המילה "תחילה" מדירה חלק מן התומכים ולכן היא איוולת. נאחל למועצה הציבורית ולשדולה הצלחה, כמו הצלחת המאבק לריבונות על הגולן, לפני למעלה מארבעה עשורים.

* התנ"ך שלכם ושלכן – "אצלכם בתנ"ך," הפטירה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי הגאונה, לעבר הח"כים הדתיים. כנראה שהיא לא היתה לגמרי מפוקסת, ולא הקפידה לומר אצלכם ואצלכן בתנ"ך. אבל דבריה הם לא פחות מנעיצת סכין בגבה של תנועת העבודה הציונית. תנועת העבודה הציונית ראתה בתנ"ך את אבן היסוד שלה. היא מעולם לא העלתה על דעתה להתייחס לתנ"ך כשייך לדתיים. ההיפך הוא הנכון, תנועת העבודה עמדה על כך שהתנ"ך עומד במרכז עולמה ולא נתנה לאף גורם אחר ביהדות לנכס אותו לעצמו.

מי היה מאמין שכך תתבטא יו"ר מפלגת העבודה, מפלגתם של בן גוריון, ברל כצנלסון ומשה שרת. מפלגה ששרי החינוך והתרבות שלה היו אישים כזלמן שז"ר, בן ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון, אהרון ידלין ויצחק נבון, שכל אחד מהם אהב את התנ"ך, ידע תנ"ך והעמידו בלב החינוך.

הפסוק הראשון במגילת העצמאות, הזכיר בגאווה שבארץ ישראל הנחיל העם היהודי לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי ובהמשך המגילה נאמר שמדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. דוד בן גוריון העניק לבנו את השם עמוס, מתוך הערצה לנביא הצדק החברתי, הנביא עמוס. בעדותו בפני ועדת פיל הוא אמר שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל. "מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו, והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים – יהודיים ולא יהודיים," אמר בן גוריון בהרצאה ב-1964, שכותרתה "התנ"ך והעם היהודי" (מופיעה בספרו של ב"ג "עיונים בתנ"ך"). באותה הרצאה הוא אמר: "סוד הפלא... הוא ביצרה בת-האלמוות של עמנו בימי-קדם – ספר התנ"ך, המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו זה אלפיים וחמש מאות שנים... התנ"ך הנחיל לעם ישראל הכרת מוצאו, עברו הגדול, מאבקיו המדיניים-הצבאים והתרבותיים-הרוחניים עם שכניו, ייחודו המוסרי והרליגיוזי וייעודו ההיסטורי בעתיד. מהתנ"ך שאב העם היהודי אמונתו בשיבת ציון, לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמיים... כל ילד יהודי קרא ולמד בילדותו ספר דברים, שבו נאמר: 'ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתהּ והיטיבך והרבך מאבותיך'... על קיבוץ גלויות הוא קרא ולמד מספר ישעיהו... אותה הבשורה מצא גם בנבואות ירמיהו... בתנ"ך למד עמנו גם תהליך הגאולה ובנין הארץ" וכן הלאה וכן הלאה.

סגן מפקד הפלמ"ח ולימים מפקד הפלמ"ח יגאל אלון כינס את לוחמיו ב-1945 במעיין חרוד, דיבר אתם על גדעון ומלחמתו במדיינים ומתח קו ישר בינו לבין לוחמי הפלמ"ח. כעבור 26 שנים, בנאומו כשר החינוך והתרבות וסגן ראש הממשלה בטקס חלוקת פרסי ישראל הוא אמר: "אלמלא דבקותו המופלאה של העם במורשתו ובעברו ההיסטורי, לא היה עומד במסות ולא היה אוצר כוח לשוב אל ארץ אבותיו ועתידו; אלמלא הצליח העם להבטיח את איי עצמאותו הרוחנית-תרבותית בים הנכר שהקיפו, גם לא היה עולה בידו לצאת למסע הישגיו המרשימים, שסיכומם המצטבר הוא מדינת ישראל."

ועכשיו מנהיגת המפלגה שמתיימרת לשאת את שמה של תנועת העבודה, אומרת דברי הבל כאלה, "אצלכם בתנ"ך..." איזו בושה. איזו בושה. 

[אהוד: מה אתה מתווכח עם קריקטורה ומשחית עליה מילים רציניות!? מרב מיכאלי היא בדיחה ומפלגת העבודה היא כבר ז"ל!] 

* מעפיל במדרון – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה נפגש עם מוקי צור, עם צאת ספר המסות החדש שלו, "מן המדרון". על פי המתכונת הקבועה בפורום, מוקי הרצה על ספרו, לאחר מכן היו שתי מגיבות, לאחר מכן דיון בפורום וסיכום של שתי המגיבות ומוקי. מוקי היה נפלא, כתמיד, וגם אחת המגיבות, ד"ר נורית פיינשטיין היתה מעניינת, ודווקא הדיון היה בעיניי השיא. חלק מן הספר מוקדש למסות על מכתבים, מושג שכמעט נעלם מן העולם. בדיון שיתפו המשתתפים גם סיפורים אישיים על מכתבים וגם ממחקריהם.

מבחינתי, החוויה העיקרית הייתה לפני ואחרי המפגש. כמו פעמים רבות לאורך השנים, הייתי הנהג של מוקי, והסעתי אותו מעין גב לאפעל וחזרה. זמן האיכות הזה הוא תמיד חוויה אינטלקטואלית, תרבותית ורוחנית בעבורי.

"מן המדרון" נקרא הספר, כי מוקי טוען שהוא כבר במדרון של סוף חייו. אך מוקי בן ה-85 הוא במלוא אונו – ממשיך ללמד בארבעה מקומות, מרצה אין ספור הרצאות, כותב, מעורב ציבורית. היומן שלו עמוס כמו של בן שלושים פעיל במיוחד. אמרתי למוקי וגם בפני הפורום, שהוא מעפיל במדרון. בפתח המפגש הוצג בפני הפורום ספרי החדש "אל נאבד רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".

* בעד קלנר – בבחירות לראשות עיריית נהריה בסדרה המצוינת "השוטרים", אני תומך בקלנר. וגם בבחירות האמתיות לראשות המועצה האזורית גולן אני תומך בקלנר.

* ביד הלשון: שדי תרומות – שדי תרומות הוא מושב עובדים דתי, השייך לתנועת הפועל המזרחי, בעמק בית שאן, המשתייך למועצה האזורית עמק המעיינות. הוא חלק מיישובי ביכורה: רחוב, שדי תרומות ורוויה. המושב עלה ב-1951 לנקודתו הזמנית, במקום בו יושב המושב רחוב, וכעבור שנה עלה לקרקע בנקודת הקבע. ייסדו אותו חלוצים מעיראק ומכורדיסטן. המושב נמצא למרגלות הגלבוע, ושמו לקוח מקינת דוד על שאול ויהונתן שנפלו על הגלבוע. דוד קילל את הגלבוע: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן." ההתיישבות הציונית על הגלבוע ולמרגלותיו, ראתה עצמה כמי גוברת על הקללה ומחזירה את הברכה לגלבוע. שדה תרומות הוא מקום פורה. דוד קילל את הגלבוע שלא יירד עליו טל ולא מטר ולא יהיו עליו שדי תרומות. והנה, הציונות מקימה למרגלותיו שדי תרומות, יישובים רבים וחקלאות פורחת. ובין השאר, יישוב הנושא בגאווה את השם שדי תרומות.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: נדמה שאפילו צדיק כמו אורי הייטנר נבהל מהגולם של "הפגנות המחאה" שקם על יוצריו!

* * *

משה גרנות

כשסופר כותב כרוניקה

"מחרוזת ענבר" מאת אלי עמיר

עם עובד 2023, 223 עמ'

הספר שלפנינו הוא כרוניקה – סקירת אירועים בחייו של אלי עמיר מילדותו ונעוריו בבגדאד ועד מפעליו המרשימים בעבודתו הציבורית וביצירתו הספרותית, אבל כיוון שאת הכרוניקה הזאת כתב סופר מהליגה הראשונה של הספרות העכשווית, הרי שהדמויות המופיעות בכרוניקה הזאת, והסיטואציות בהן הן פועלות, מתוארות כך שהן ממש חיות לנגד עיני הקורא, לדוגמה: אריק שרון המכרסם בייגלה כשהוא מתלבט איך להשיב להשגותיו של אלי עמיר, לוי אשכול המנמנם במפגש עם מכובדי נצרת, אבל מפגין ערות מעוררת התפעלות, נגיב  מחפוז, הסופר המצרי זוכה פרס נובל, שנהג לשבת יום יום בבית קפה בשוק, כשהוא כבד ראיה וכבד שמיעה, במפגש עם הסופר שלנו שהסופרים המצרים משווים אותו אליו – אלו דוגמאות אחדות מתוך רבות. וירטואוזיות התיאור מצויה גם בספריו הקודמים של אלי עמיר, למשל בספר "מה שנשאר" (2011), מתוארים המאושפזים בבית חולים, ותיאורים אלה בעיניי הם ממש פנינה ספרותית.

בתחילה תמהתי על כך שהמחבר קופץ מתיאור החיים בבגדאד, העלייה ארצה וההסתגלות לחיי קיבוץ – ישירות לתיאור הטיסה שלו עם שמעון פרס לקאהיר לפגישה היסטורית עם הנשיא חוסני מובאראכ (עמ' 86-89). אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הגעתי למסקנה כי החלל הזה שנוצר בספר שלפנינו, בין ימי הילדות והנערות לימי הבגרות והפעילות הציבורית, נבע מכך שהסופר חשש כנראה לייגע את הקורא האוהב את ספריו בסיפורי חיים דומים לאלה הכתובים בפרוטרוט בספר "נער האופניים" (2019), שם מתוארים מאבקיו של הצעיר נורי בקשיי הפרנסה ובמבוכי אהבת הנעורים, ושם גם ברור שהגיבור נורי הוא לא אחר מאשר אלי עמיר בשם שבו נולד: פואד אליאס נאסח בן סלים חלאסצ'י.

החלק הראשון של הספר, המתאר כאמור את חייו של המחבר בילדותו ובנעוריו בבגדאד, משאיר רושם ראשוני של מעין גן עדן אבוד: הילד מעריץ זמרים מפורסמים, כמו מוחמד עבד אל מוטלב וסלימה מורד, ואביו מגשים את חלומו ומביא אותו למופעים שלהם. הוא מתלווה לאבא לבית קפה, לשיט על החידקל בלוויית הזמר הנערץ, ולמסעדת הדגים שהוקמה באי על הנהר הזה. אבל למה אימו אינה מתלווה לאירועים אלה? על כך הסופר אינו כותב, אבל מסתבר שהנשים היו סגורות בבתיהן, וכשיצאו אל מחוץ לבית, היו עטופות מכף רגל ועד ראש, כך שרק חרך קטן לעיניים נותר פתוח. מסתבר שגם בארץ רק גברים יוצאי עיראק רשאים לבלות בבית קפה (הקפה של "הרומנייה" בספר "נער האופניים").

הסופר מתאר את ההשכלה הרחבה שילדים מקבלים בבית הספר בבגדאד, ואחד הנציגים לתרבות הזאת הוא מנהל בית הספר שתרגם את התנ"ך לערבית, וגם את ברנר ומנדלי מוכר ספרים. אבל הרי ידוע שהנוסטלגיה אינה מתיישבת עם העובדות, ולזכותו של אלי עמיר צריך לומר שהציג גם את הפנים הרעות של הגלות בה נולד: בעיר חילה השיעית אסור ליהודי לנגוע במוסלמי פן יטמא אותו, גם בתפוז אסור לגעת, ואם נגע, צריך לקנות את כל השק כדי שחס וחלילה המוסלמי לא יינגע בטומאה. יש בספר תיאורים של נערים מוסלמים שמתנכלים סתם לנערים יהודים, ואלה חוזרים הביתה זבי דם. אלי עצמו חזר ממסעדת דגים עם מגש, ונער מוסלמי דרש ממנו כסף, וכשלא נתן, הוא קיבל מננו סטירה. לעומת האב הנפלא של פואד-אלי, המעניק לו רגעי אושר. מסופר בספר על גברים המכים את ילדיהם ואת נשיהם. על אביו לא כתב המחבר שספג ממנו מכות, אבל אימו, בשעת כעס, זרקה עלי סכין שפצעה אותו והשאירה לו צלקת, כמסופר בספר "נער האופניים".

הספר מזכיר את הפרהוד המזעזע משנת 1941, ואת ההתנכלויות ליהודים עם הקמת מדינת ישראל, שגרמו לכך שכל יהדות עיראק עלתה באחת לארץ, כשבראשם מנהיגי העלייה, הבנים היקרים לעם ישראל: שלמה הלל, מרדכי בן פורת, סמי מוריה ומרדכי ביבי.

המחבר מתאר בצורה משכנעת את השבר הגדול של דור האבות עם עלייתו ארצה: אביו שהיה עבורו "מלך" בעיראק, הופך להיות בארץ שבר כלי; מנהל בית הספר, דמות של אינטלקטואל נערץ, שהוזכר לעיל, קומתו שחה בארץ (המשרד שהוקצה לו נמצא במרתף של בית ההסתדרות). אבל אלי עמיר די הגון כדי לתאר שמשבר כזה עובר גם על יוצאי אירופה: הוא פוגש מטאטא רחובות שעלה מברית המועצות, שם היה מהנדס, וכאן הוא חסר תקווה, ואינו מאמין שמישהו יכול להרים אותו מאשפתות (עמ' 136-135). מסתבר גם כן שלא מוכרחים להיות "מזרחי" כדי להיות מקופח, עמוס קינן מתאר בפניו איך הופלו כל ותיקי אצ"ל ולח"י, והוא בתוכם, ואפרים קישון, גאון ההומור, בעל שם עולמי, לא זכה עד כמעט סוף ימיו להתקבלות במילייה הספרותי הישראלי.

בחלק העיקרי של הספר מתוארת הקריירה הציבורית והספרותית המטאורית של אלי עמיר: הוא מלווה, כאמור, את שמעון פרס למפגש עם חוסני מובאראכ, מוזמן על ידי המרכז האקדמי הישראלי, שהקים פרופ' שמעון שמיר, לסדרת הרצאות בקאהיר, בשליחותו בניו-יורק הוא מלווה שם את ביקורו של השר דויד לוי . הוא עוזר של לובה אליאב ושל שמעון פרס, נפגש עם שועי עולם, ביניהם הנסיך חסן מירדן. נשלח יחד עם משה שמיר וארז ביטון למפגש עם אמנים וסופרים פלסטיניים באוסלו. הספרים שלו מתורגמים לערבית במצרים ובעיראק. התרגום של "מפריח היונים" לאנגלית מכבד אותו בנוכחות ביריד הספרים בפרנקפורט. "תרנגול כפרות" הופק עבור הטלוויזיה, ו"מפריח היונים" הופק כסרט קולנוע.

אף סופר לפניו לא זכה לכזה חיבוק לגבי הספר הראשון ("תרנגול כפרות", 1983) מצד פוליטיקאים ומצד הברנז'ה הספרותית: פרס, שרון, לובה אליאב, יעקב חזן ורבים אחרים קראו את ספריו ושיבחו אותם, יעקב חזן הכתיר את "תרנגול כפרות" כספר אמת, ומתגאה שסופר במעלתו החל את דרכו בקיבוצו. עמוס עוז כותב לו מכתב הערכה ושבח, ומזמין אותו אליו לקיבוץ חולדה (עמ' 186-183), לובה אליאב, עוזי נרקיס, אריה דולצ'ין, יצחק ולאה רבין מחבקים אותו בחום. גם תוכנית רדיו הוקצתה לו, בה הוא הועד להתעמת פוליטית עם גאולה כהן.

כאמור, ההצלחה שלו בתחום הציבורי והספרותי היא ממש ללא תקדים, ורק בתחום אחד, כנראה, נכשל – להיכלל ברשימת המרכז של מפלגת מפא"י, וזאת משום שמשה ברעם גרע אותו מרשימת המתמודדים, למרות המלצה חמה של לובה אליאב. אלי עמיר מתאר איך התפרץ למשרדו של משה ברעם ונאם נאום שמתאים יותר כי ינאם אותו "מקופח מקצועי", ולא מי שזכה לכל כך הרבה פרגון מצד הממסד – הוא טען שהממסד האשכנזי מאפשר לספרדים ולמזרחים להיות מקסימום שר הדואר או שר המשטרה, הממסד הזה מתנשא על יוצאי עיראק, ששפעה אינטלקטואלים ואנשים מרכזיים במדע ובכלכלה. אבל לא לעולם חוסן, מנחם בגין אורב למפא"י, יהפוך את הקערה על פיה, והמזרחים ישלטו בארץ, כי זמנם של האשכנזים חלף (עמ' 159-158).

אשכנזי נוסף שזוכה לאותה מנה של איחולים, בדבר סיום שלטון האליטות האשכנזיות, הוא דן שילון אשר לעג לשר דויד לוי שיצא לשליחות פוליטית בארצות הברית מבלי יכולת להתבטא באנגלית (נדמה לי שגם השר בצלאל סמוטריץ' זכה לאותה מנת לעג על אותה סיבה). אלי עמיר מתלונן גם על כך שההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם והתרבות שיצרו, שהוא עצמו כל כך אוהב, אינם נלמדים בבית הספר (עמ' 146).

אלי עמיר, הספוג בתרבות המערב (כפי שפירט בשער השמיני בספר – "תרבות") מצהיר גם על אהבתו הגדולה לתרבות הערבית, והוא מפרט את שמות הסופרים והזמרים הנערצים עליו, אבל הוא די הגון כדי לתאר את הפנים המבהילות של התרבות הזאת: השנאה הנוראה ליהודים ולישראל באינטליגנציה המצרית (סופרים המתרגמים את ספריו מנודים במצרים) ובעמך שבשוק (מקללים ישראלים שמעיזים לשבת בבית קפה בשוק של קאהיר), את השנאה של הפלסטינאים כלפינו, עמם נפגש באיטליה ובאוסלו. הוא די הגון כדי לתאר מעשי זוועה המקובלים בתרבות הערבית כמו מבחן האש על לשונה של נערה שנחשדת בחילול תומתה (עמ' 114-113).

למרות שההתקוממות העדתית איננה במרכזו של הספר שלפנינו, ואדרבה, אלי עמיר סותר את טענותיה של ליליאן ויין מההתאגדות הספרדית בארצות הברית, שלפי דבריה ישראל היא מדינה אשכנזית שמפלה את יהודי המזרח – ובכן, העובדה שעובד ציבור רם דרג כמוהו, וסופר שזכה לחיבוק אדיר מכל כיוון אפשרי, מוצא לנכון להתלונן על קיפוח, דורשת התייחסות: אילו סופרים במעלתם של אלי עמיר, סמי מיכאל, רוני סומק – היו מתחילים לפרסם את יצירותיהם בעברית בסוף המאה ה-19, ועולים לארץ בתחילת המאה העשרים כמו אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, שטיינברג, שטיינמן, למדן, שמעונוביץ' ורבים אחרים – אין סיכוי שהאשכנזים היו מדכאים את תרבותם. עובדה שארז ביטון, רוני סומק, סמי מיכאל פרסמו את ספריהם הראשונים בשנות השבעים של המאה העשרים, ומיד זכו להכרה, ואף לשיבוץ בתוכנית הלימודים. "תרנגול כפרות" של אלי עמיר התפרסם רק ב-1983, ועל החיבוק שהוא זכה בו מהמילייה הספרותי ומראשי המדינה כבר כתבתי לעיל, ואוסיף מקצת הכיבודים שזכה בהם, כדלקמן: יקיר ירושלים, אזרח כבוד של העיר תל-אביב, דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן, מאוניברסיטת תל-אביב, מאוניברסיטת בן-גוריון, מאוניברסיטת בר-אילן. עמיר כובד בהדלקת משואה ביום העצמאות, והיה אפילו מועמד לכס נשיא המדינה.

עם אפס הכנה של יוצאי עיראק לגבי מה שמחכה להם בארץ, הם הרי בהחלט הגיעו להישגים אדירים בתחום התרבות, הכלכלה, האקדמיה והפוליטיקה. אבל באמת, איך עולים לארץ בלי ידיעה הכרחית מה קורה בה, כשרק שנתיים קודם היתה כאן מלחמה אכזרית על עצם הקיום, כשאחר כך היה בארץ משבר כלכלי עמוק כשאוכלוסייה בת שש מאות אלף תושבים יהודים היו אמורים לקלוט תוך שנים בודדות – מיליון עולים? היחיד מתוך משפחתו המורחבת של אלי עמיר שעלה ארצה היה הדוד מאיר, שידע מראש לקראת מה הוא עולה, אבל באמת כל השאר לא עלה על דעתם העובדה הפשוטה כל כך שלולא המרד בדת ובמסורת, היישוב בארץ, ואחר כך המדינה, לא היו באים לעולם. הדת הרי דרשה להיכנע לגויים, ולא לעלות בחומה (כלומר, לא לנסות לכבוש את ארץ ישראל), ולחכות עוד אלפי שנים למשיח. והנה, הנערים העולים מעיראק, שנקלטו במשמר העמק, לא היו מסוגלים להבין את הכפירה בדת של החלוצים, עד כדי כך שאלה אוכלים חמץ בפסח, ובמקום "הגדה", הם קוראים מסכת שחיברו חברי הקיבוץ.

גם אני עליתי ארצה שנה אחרי אלי עמיר, ובאונייה שאלתי את אחי בֶּני אם יהיה לנו טוב בארץ ישראל, והוא ענה: איך יהיה טוב? באונייה הזאת יש אלפיים עולים, כמעט אף אחד מהם אינו יודע את השפה, כמעט לאף אחד אין מקצוע שניתן להתפרנס ממנו בארץ, לאף אחד אין דולר בכיס וגם לא תכשיט, כי הכול נשדד מאיתנו במכס, והרי מדובר באונייה אחת מתוך רבות – מאות אלפים כמונו יגיעו לארץ ישראל איך נתפרנס? איך תהיה לנו קורת גג?

אילו אחי היה מתגנב למטוס שהביא את עולים מעיראק לארץ, והיה מספר להם מה שסיפר לי, ייתכן שהיו מפוכחים קצת יותר בכניסתם לארץ. ללא ספק יוצאי ארצות האסלאם סבלו מקשיי קליטה הרבה יותר גדולים מיוצאי אירופה, הוסף לכך את העובדה שהעולים ממזרח אירופה דיברו יידיש, שפה שלמרות מלחמת השפות בארץ, היתה שגורה בפיהם של החלוצים, ואילו עולי ארצות האסלאם דיברו ערבית, שהיא שפתם של האויבים המרים (אלי עמיר מתאר את שנאתם כלפינו למרות הסכמי השלום) – בוודאי שגם זה לא היטיב עם אחינו מארצות האסלאם.

אילו הוקם בעיראק תיאטרון בערבית-יהודית ב-1876 כמו תיאטרון היידיש של אברהם גולדפאדן, או תיאטרון עברי כמו "הבימה" ב-1917, או "אהל" ב-1925, או "הקאמרי" ב-1944 – לא היה צריך שחקן מוכשר מעולי עיראק להתחנן שייתנו לו תפקיד באחת ההצגות של התיאטראות הקיימים. אילו מנהיגים מוכשרים כמו שלמה הלל ומרדכי בן פורת היו עולים ארצה בתחילת המאה העשרים כמו דויד בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין, אב"א אחימאיר, יעקב חזן, מאיר יערי – אין ספק שלא היו מסתפקים רק במשרת שר הדואר ושר המשטרה.

אלי עמיר גם לא צודק בטענה שהקיבוץ הפנה גב לעולים במעברות, הוא מזכיר כדוגמה את מעברת מנסי שליד משמר העמק. אבל הרי הוא עצמו מודה שאנשי המעברה לא רצו כלל מגע עם "הכופרים" (עמ' 84-83). הקיבוצים נחשון והראל החליטו לארח קבוצת "די" מתושבי מוסררה לשיחת פיוס. לקיבוץ הגיעו 40 צעירים במקום 20 המוזמנים. הקיבוץ אירח את כולם בצריפים פנויים. בתוך זמן קצר החלו "האורחים" להתפרע, נטלו אופניים וטוסטוסים מהמרפסות של דירות חברי הקיבוץ, וגם מבתי הילדים, גנבו רכב וערכו חאראקות בכל הקיבוץ, השתוללות שנמשכה עד 4 לפנות בוקר, התפרצו לדירות, השחיתו כיסאות נוח בבריכת השחייה, השחיתו את המזון שהוכן במטבח לשבת, כשהם טוענים שהכול בקיבוץ שייך להם, והשלטון מסר את זה לקיבוצים. קבוצה אחרת מאנשי מוסררה שהתארחו בקיבוץ הראל סירבו לעזוב את המשק למשך שבוע בדרישה שימסרו לחזקתם שלושה בתים (פירוט ב"עסקני הקיפוח", 2000, עמ' 76).

 בשנות השמונים של המאה שעברה ההסתה האנטי-אשכנזית היתה מבהילה ממש: על בתי הכנסת ועל קירות "הבימה" והאנדרטאות היה מרוח: "אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!" צעיר בשם שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור ("ידיעות אחרונות", מוסף לשבת, 21.8.81, עמ' 3-2) והכריז שהוא עומד לירות באשכנזים ברחובות.

היחיד מבין אנשי הרוח מארצות האסלאם שגינה בתוקף את הקריאה הזאת לרצח אחים היה אלי עמיר במאמר תגובה שפרסם בידיעות אחרונות, ומוזכר בספרנו (עמ' 160). הוא הצהיר שיעמיד את חזהו אל מול כדורי היורה כדי להגן על אחיו. הוא היה היחיד, כפי שמוזכר גם בספר שלפנינו. אני ממש התחננתי בפני א"ב יהושע וסמי מיכאל שיגנו את גל השנאה העכור הזה, ושניהם נפנפו אותי (דברים אלה תיעדתי בספרי "שיחות עם סופרים", 2007), גם שאר אנשי הרוח יוצאי ארצות האסלאם לא מצאו לנכון להתקומם נגד.

הכרוניקה שבספר זה כתובה בכישרון כצפוי מיוצר כמו אלי עמיר, והמסר הכללי שלו בוודאי נוגע ללב, אבל קשה היה לי לעכל את תלונות הקיפוח ממנו, סופר שזכה לחיבוק ענק מהממסד ומהמילייה הספרותי.

משה גרנות

אהוד: כאשר התבררה הטעות, כלומר שאינני "עיראקי" – הוצא ספרי "המחצבה" [1963] מתוכנית הקריאה של בתי הספר התיכוניים בארץ, וגם בסדרת הטלוויזיה "לשון המראות" בעריכת גרשון שקד, ספרי "המחצבה" לא נכלל אפילו ברמז – בגלל מוצאי ה"אשכנזי", וזאת למרות שכבר הופק כסרט קולנוע. לכן גם אני יכול לטעון בהפוך על הפוך על קיפוח!

* * *

זיוה שמיר

רומן אהבה בלי גיבור?

מאיר עוזיאל:

"הבית ליד האגם באיטליה" (רומן)

תל-אביב 2023, 336 עמודים

האנגלים מכנים את הסוּגה הזאת שבָּהּ נכתב ספרו החדש של מאיר עוזיאל בשם Novel, ואנחנו נוהגים לכנות אותה בשם "רומן", כמקובל בגרמנית. בספרות הנאו-קלסית ששלטה באירופה ברמה עד למהפכה הצרפתית כמעט כל רומן היה בעצם רומן-אהבים, ובו עלילה רומנטית נפתלת, המסתיימת ב"סוף טוב" או בסוף טרגי ר"ל.  מאז ועד היום, הציוּן הז'נרי "רומן" מקיף סוגי סיפורת רבים, רחבי יריעה מן המקובל בז'אנר של הנובלה, ויש בו גיבורים ועלילות חיצוניות או עלילות נפש מכל הסוגים. לא כולם מתאפיינים ברומנטיקה ולא כולם מכילים בתוכם סיפור אהבה. אף-על-פי-כן, הקורא עלול להתאכזב אם לא ימצא ברומן גיבורים המסתבכים בעלילת-אהבים כלשהו.

על-כן, כשהגעתי במהלך הקריאה למחצית הספר של מאיר עוזיאל "הבית ליד האגם באיטליה" (קריאת הספר משכה אותי  הרבה יותר מן החובה לִפנות לביצועה של משימה אקדמית דחופה שדחקה בי), שאלתי את עצמי: "ומי הם הגיבור/ים" של הרומן שאותו אני קוראת מתוך עניין ומתח? מבלי לחטוא ביותר מִדיי "ספּוֹילרים" ("קלקלנים" בלשון האקדמיה), אומַר כבר בפתח דבריי שאין בספר שלפנינו פְּרוֹטָגוניסט (גיבור ראשי)  בשר-ודם. יש כאן עשרות אנשים הנזכרים בשמותיהם (חלקם נושאים שמות אמיתיים, כמו המחבר ורעייתו, וחלקם מומצאים),  אך לכאורה בכל הספר  שלפנינו לא תמצאו גיבור ראשי אחד שיכול להצדיק את הצבתו על מדף הרומנים.

ואז, במין הצתה מאוחרת  "ירד האסימון": יש בספר גיבור ראשי ואפילו יש בו סיפור אהבה.  יש בו גיבור, אך הוא אינו בן-אדם, כי-אם בית, ובית זה הוא גם מושא אהבתו של המחבר בספר.  אכן, גם בית יכול להיות גיבורהּ הראשי של יצירת ספרות. הנה,  שארל בודלר, גדול משוררי צרפת במאתיים השנים האחרונות, כתב ב"פרחי הרוע" את שירו  "Je n'ai pas oublié"  שכולו נסב על בית ילדותו הכפרי, שמחוץ לעיר הגדולה:

"עוֹדִי זוֹכֵר לְיַד הָעִיר אֶת לֹבֶן /  בֵּיתִי הַקָּט. צַר, אַך כֻּלּוֹ  אוֹמֵר שַׁלְוָה. / סְבַךְ שֶׁל זְרָדִים דַּלִּים, פּוֹמוֹנַת אֶבֶן, / אֵזוֹב אַנְדַּרְטָה שֶׁל אֵלַת הָאַהֲבָה. / וְהַחַמָּה עִם עֶרֶב יַם אוֹרוֹת מַגֶּרֶת, / מֵאֲחוֹרֵי שְׁמָשׁוֹת תִּשְׁבֹּר הָאֲלֻמּוֹת, / עֵין עֲנָקִים בְּרוּם שְׁחָקִים, חוֹקֶרֶת /  אֶת מֶשֶׁךְ כָּל אֲרוּחוֹתֵינוּ הַדְּמוּמוֹת. / שׁוֹפֶכֶת מְלֹא חָפְנַיִם שְׁלַל זַהֲרוּרִים / עַל וִילָאוֹת הַבַּד וְעַל מַפַּת הָאֹכֶל הַנְּזִירִית. (zivashamir.com).

הרומן "הבית ליד האגם באיטליה" הוא רומן מרתק ואנרגטי שמכניס את קוראיו ללַבִּירינְתְ של בָּבוּאות שעלול להטעותם. יהיו שיקראוהו כספר הדרכה לקניית בית-אבן ישָׁן בלב הטבע האיטלקי השלֵו ומעקב אחרי שלבי שיפוצו בדרך להפיכתו למקום נופש ופנאי (resort) של בילוי משפחתי חווייתי.  אפשר שיש בספר יסוד של ספר הדרכה, אך היסוד הזה מִשנִי בלבד, ומכסה על מטרה עמוקה הרבה יותר.

הנה כי כן: במהלך הקריאה מתברר כי הרומן שלפנינו אינו משקף רק את שאיפתם  האֵייסקפיסטית של ישראלים רבים, ש"צר להם המקום," למצוא פינת חמד משלהם מעֵבר לים. הבית שברומן שלפנינו הופך לא פעם ל"קולב" שעליו אפשר לתלות מִגוון רחב של  נושאים אידֵאולוגיים והיסטוריוסופיים סבוכים, המעסיקים את מאיר עוזיאל הפּוּבּליציסט ללא-הרף כל ימות השנה, ועיקרם: השנאה הפתולוגית לעם ישראל בעבר ובהוֹוה, ההיסטוריה הנפתלת וידועת-הסבל של עם שביקש גם להיות "עם לבדד ישכון" וגם להפיץ תורה ודרך-ארץ ברחבי העולם  ("תעודת ישראל בעמים"). עם ישראל  הריהו עם  שהביא לאנושות מתנה גדולה ויקרה  – הרעיון המוֹנוֹתאיסטי שמיגר את האלילוּת – אך נפל קורבן לשנאת עולם רוויית דמים בִּמקום להוקרה ולהכרת תודה.

ויש במרחבי הספר רחב-היריעה שלפנינו גם רגעים של עיסוק בטוֹפּוֹנומיה – חקר שמותיהם של אישים ואתרים; ויש גם פליאה לנוכח פגישה עם צעיר איטלקי שהחליט ללמוד עברית כשפה נוספת (לא ערבית כמו רוב חבריו לספסל הלימודים), והתחיל קורא ב...סיפורי עגנון. פליאה כזו חשתי גם אני בזמן שפעל המרכז העברי בכפר ירנטון (כפר קטן בפאתי אוקספורד), שאליו נהגו להגיע בכל שנה לא רק חוקרים במדעי היהדות, אלא גם עשרות סטודנטים, חלקם מסין ומיפן, וזאת כדי ללמוד את השפה העברית ואת הספרות העברית. גם תלמידי המרכז העברי בירנטון קראו את סיפורי עגנון, בעוד שבני-גילם בישראל התקשו, ועדיין מתקשים, להבין את הטקסט העגנוני ואת הרעיונות המובלעים בתוכו. ואולם, למרבה הצער, הטירה שבכפר האוקספורדי נמכרה בצוֹק העיתים, והיום בין כותלי המבנה העתיק והמרשים הזה נערכות חתונות פאר.

אכן-כי-כן, בית יכול להיות גיבורו הראשי של רומן, ומעניין להיווכח שבשנים האחרונות יש  בסיפורת העברית "רומנים נדל"ניים"  לא מעט  (כגון "בעלת הבית" ו"אנשים כמונו" של נועה ידלין, "הדיירת" של תמר מרין, "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר ו"נדל"ן" של יואב לרנר). ייתכן שריבוים של הרומנים הנדל"ניים  היוצאים בזמן האחרון נובע ממצוקת הדיור בארץ ומן החלום הבלתי-ממומש של רוב הישראלים – פנטהאוז או וילה – בארץ או במרחבי העולם. חלק מהרומנים הנדל"ניים נכתב בידי צעירים, שמתקשים לשלם את שכר-הדירה, אך חלומותיהם נושאים אותם מעלה-מעלה אל מחוזות אוּטוֹפּיים שזיקתם למציאוּת חייהם מוטלת בספק.

ואולם, ספרו של מאיר עוזיאל שונה מהם בתכלית. אם אפשר לשייך אותו לתופעה מוּכּרת כשלהי, הרי שראוי לשייכו לספר שאין עדיין כמותו בספרות המקור הישראלית: לספרה של המשוררת והעיתונאית פרנסס מאייס "טוסקנה היפה" (המשך לרב-המכר שלה "תחת שמי טוסקנה"), שהוא סיפור אהבה ממושך ומרתק עם איטליה, ההולך ומעמיק ככל שהבית שהיא משפצת הולך ומשתנה לנוכח חילופי עונות-השנה וחילופי עונות-החיים. על ספר זה, שתורגם לעשרים שפות,  קבע ה-"New York Times"  שהוא כה מרתק, עד שכל מי ששקוע בקריאתו יתקשה לעמוד בפני הפיתוי לזנק מן הכורסא וללכת בעקבותיה של  פרנסס מאייס של המחוזות שטופי השמש של טוסקנה.

וכך גם ספרו של מאיר עוזיאל, שאחדים מפרקיו עלולים כאמור להיתפס בטעות כמדריך לשיפוצו של בית שאין בו חשמל, מים, ביוב וכו'. בספר כמו "הבית על האדם באיטליה" יש לא רק מתח (מה יקרה באותו חדר פולחן מיסטי המצוי בלב הבית של מאיר עוזיאל שהיה שייך קודם  ל"מאגו" ("מכשף")? מה יעלה בגורלה של אותה אבן גדולה הקבוע בקיר הבית למן קדמת דנא?)

 יש בו גם פוטנציאל של פיתוי. ייתכן שרבים מן הקוראים יחליטו להיכנס בעקבותיו להרפתקה דומה. מאיר עוזיאל, בכֵּנות האופיינת לו, מסַפּר שחשש כזה קינן בלִבּוֹ: שישראלים יגלו בעקבותיו את המקום הקסום שבּוֹ שיפץ בית ישן, ויהפכו את העיירה "שלו" שעל גדות אגם בולסנה (Bolsana) למרכז ישראלי תוסס. תופעה כעין זאת קרתה ברחבי העולם בזמן הקרנת הסדרה "מדירה לטירה" המספרת על זוג אנגלים, שרכשו טירה נטושה בצרפת, שיפּצו אותה והפכוה לבית מגורים מרהיב-עין שלצִדו הוקמו אתרים של נופש ושל חתונות יוקרה. רבים ניסו ללכת בעקבות בני הזוג התוסס והנועז הזה – מהנדס ומעצבת-פְּנים – מבלי להבין את הקשיים והמכשולים שבדרך.

ושוב, בכֵּנות האופיינית לו, מאיר עוזיאל "מצנן" את התלהבות הקוראים, ורומז להם שלא חייבים לקנות פָּרָה כדי לשתות כוס חלב. הוצאות התחזוקה של בית כזה אינן כלכליות, ולמי שמעוניין לרכוש בית כדי לחסוך בהוצאות התיירות שלו,  רומז מאיר עוזיאל ש"לא זה הדרך" (אם להחיות כותרת ידועה  של אחד-העם). ובכל זאת, הספר מגלה לנו שאחדים מחבריו של המחבר, כבר התפתו, וקנו בית בקרבת ביתו.  נדמה לי שמאיר עוזיאל, שזה לו רומן חמישי,  יקבל בעקבות ספרו "הבית ליד האגם באיטליה" את אות "יקיר העיירה מונטיפיאסקונה" שליד אגם בולסנה.  בפעם הבאה –  כששוטר תנועה יעצור אותו עקב נסיעה במהירות מופרזת – השוטר יצדיע לו ויבקש חתימה.

זיוה שמיר

* * *

עדינה בר-אל

נחומי הרציון – "לא נפסיק לשיר"

המוזיקולוג נחומי הרציון ממושב ניר-משה עוסק כל חייו בזמר העברי – במחקר, בהוראה ובעיקר בהפצתו בקרב קהלים רחבים ומגוונים בכל הארץ, וזאת במועדוני-זמר ובערבי-שירה שהוא מארגן ומנחה. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר כיצד הזמר העברי משתלב בכל חייו, החל מן הילדות ועד עתה.

כל שיחת טלפון עם נחומי, וכן הודעות במסרונים ובווטסאפ ומכתבים בדוא"ל שהוא שולח, מסתיימות במשפט קבוע "לא נפסיק לשיר". כידוע, מילים אלו לקוחות משירם של חיים חפר ודובי זלצר, שזכה לביצוע של אחד מגדולי הזמרים שלנו, יהורם גאון. נחומי הוא האיש אשר פועל, הלכה למעשה, כדי להגשים את המשפט הזה – כדי שלא נפסיק לשיר שירים עבריים בכל זמן ועל כל נושא.

שם המשפחה 'הרציון' עוּברַת מהשם הרומני 'הֶרְצָנוֹ', שמקורו בעיר או אזור ברומניה שנקרא הֶרְצָה. מספר נחומי: "אבי  שמואל היה חלוץ, איש העלייה הרביעית. הוא עלה לבדו לארץ בשנת 1929 בהיותו בן  20 והיה ממקימי מושב עין עירון. אימי, ברוריה, עלתה  ארצה לבדה שלוש שנים אחריו מאזור בֶּסָרַבְּיָה." נחומי נולד בחדרה  בשנת 1941, שם למד ב'בית חינוך' ובבית הספר התיכון בעיר. לאחר סיום הלימודים הוא התגייס לנח"ל, חבר בגרעין "יַעַל", הם היו בהכשרה בקיבוץ אֶרֶז  בשנת 1959 ואחר כך הצטרפו לקיבוץ היעד שלהם – ניר אליהו.

קיבוצניק ומדריך

במסגרת השירות בנח"ל נחומי הדריך וריכז  בקן "הנוער העובד והלומד" בעפולה במשך שנה וחצי, ולאחר כשנתיים הוא המשיך להדריך בתנועה: היה רכז קן בראשון לציון ואחר כך רכז אזור הדרום, ובמקביל גם ריכז גרעין השלמה לקיבוצו.

לאחר שסיים את תפקידיו בהדרכה שב נחומי לקיבוץ והחל את הקריירה שלו כמחנך ומורה למוזיקה ולזֶמֶר עברי בבית הספר בניר אליהו ובהמשך ניהל את בית הספר בקיבוץ.

אחת מחניכותיו בגרעין היתה רחל (אוּקִי) והשניים נישׂאו בשנת 1967, שבוע לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. להזכירכם, קיבוץ ניר אליהו נמצא, בזמנו, על הגבול, ממש מול קלקיליה.

"במלחמה היינו  בקיבוץ, הייתי בתפקיד לוחם בהגנה המרחבית וחבלן," מספר נחומי, "כמה לילות לפני המלחמה היקפנו את כל אזור קלקיליה במאות מוקשים. הייתי חבלן מקצועי ולהערכתי חימשתי מעל 300 מוקשים במו אצבעותיי. אחר כך עברתי לגדנ"ע והייתי קצין חינוך במילואים. למרות שעברתי את הגיל המקובל למילואים, לא ויתרו עליי בגדנ"ע. באופן קבוע  הייתי קצין חינוך, כחודש או חודשיים בשנה, במפעלי  הקיץ."

שירים עבריים במקסיקו

רחל ונחומי  יצאו לשליחות חינוכית במקסיקו, מטעם הסוכנות היהודית. הם הגיעו לבית הספר העברי "מוֹנְטֶה סינַי" במקסיקו סיטי, שם למדו בני הקהילה היהודית יוצאי דמֶשֶׂק. "הייתי שם מורה למוזיקה ולמקצועות העברית." מספר נחומי: "היה לי חדר מוזיקה, אליו היו מגיעים התלמידים. לימדתי כארבע או חמש כיתות ביום בחדר זה. הייתי מוציא שירונים מיוחדים בעברית בדפים משוכפלים. תלמידיי למדו אז עשרות רבות של שירים עבריים," הוא מציין בגאווה.

במדרשת שדה בוקר

אחרי שלוש שנות שליחות במקסיקו שבה המשפחה ארצה והגיעה למדרשת שדה בוקר. "בשדה בוקר היה בזמנו סמינר למורים," מספר נחומי, "הייתי רכז חינוך חברתי של הסמינר, אבל עיקר עבודתי היה כמורה למוזיקה. בכל שבת היתה פעולה בנושאי תרבות וזמר. אירחנו את מיטב המלחינים ומחברי מילים, ביניהם: דוד זהבי, ידידיה אדמון, דניאל סמבורסקי, עודד בורלא, לוין קיפניס ועוד. גם ידידי הטוב, אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל, התארח אצלנו." 

בשנת 1965 נסגר הסמינר, ובמדרשת שדה בוקר הוקם "בית הספר התיכון לחינוך סביבתי."  נחומי היה בצוות המייסד את בית הספר, שכלל כחמישה עשר איש, חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון ואנשי חינוך, שהיו בצוות במקום. הם הקדישו שנה שלמה להכנת תוכניות לימודים וכמובן גם לסיורים באזור. נחומי לימד במדרשה 25 שנה.

"המוטו של בית ספר זה הוא לימודי סביבה," מציין נחומי, "התוכנית כוללת כמובן שיעורים במקצועות היסוד, עם דגש על ביולוגיה, גיאוגרפיה של היישובים והרבה סיורי שטח של התלמידים. מלבד הסיורים בסביבה שלנו בנגב," מוסיף נחומי, "משתתפת כל שכבת גיל פעם בשנה בסדנת שדה להיכרות עם אחד מאזורי הארץ. וכך בצורה מסודרת, כל תלמיד מגיע להיכרות יסודית, במשך שנות לימודיו, עם כל אזורי הארץ: הר הנגב, חוף הים, ועוד. בכל סדנה כזו התלמידים יוצאים  לחמישה-שישה ימים, לנים בחוץ בחניונים ובאוהלים ולומדים את האזור באמצעות סיורים, מפגשים עם אנשים ותחקירים עצמיים שלהם. אני הייתי ממונה, שש-עשרה שנה, על סדנה שנקראה 'נוף האדם בגליל', בה חקרו, כמובן, את הגליל." בתיכון זה היה נחומי מורה למוזיקה, לשון ולימודי סביבה. "זה חינוך לאהבת ארץ ישראל בשילוב שירי ארץ ישראל," הוא אומר.

רחל (אוּקי), האישה של נחומי, קשורה גם היא לחינוך. היא בעלת שני תארים אוניברסיטאיים, ועבודתה – הן האזורית והן הארצית מטעם משרד החינוך – התמקדה בתחום תוכניות הלימודים ותהליכי שינוי. היא יעצה לבתי ספר והרצתה בפני מורים, מנהלים ומדריכים פדגוגיים,

משפחת הרציון התגוררה במדרשת שדה בוקר 25 שנים. בשנת 1999 הם עברו למושב ניר-משה, בו הם מתגוררים עד היום, ומכאן ממשיכה פעילותו של נחומי בתחום הפצת הזמר העברי.

מועדוני זמר  וערבי זמר

מועדון הזמר הראשון שהקים נחומי היה במדרשת שדה בוקר, ומאז הוא התחיל להתפרשׂ ולארגן מועדוני זמר קבועים וערבי זמר חד-פעמיים בכמה מועצות אזוריות בדרום.  

"אני עובד עם שירונים," אומר נחומי, "ולא באמצעות מצגות ומיני דברים שמתפוגגים ברוח. השירונים שאני מכין מוגשים בהדפסה מלאה, התמלילים מנוקדים, מפוסקים ומוגהים היטב, עם כריכה נאה ואיורים. ממועדון הזמר הראשון שלי בשדה בוקר, במועצה האזורית הר הנגב, יש עשרים וחמישה שירונים." לפי הערכתו יש כבר קרוב לחמש מאות (!) שירונים שערך. עותקים של כולם שמורים בספרייה הלאומית.

"הכלי העיקרי שלי הוא חליליות," מספר נחומי, "וגם פורט על פסנתר לעת מצוא. בשליחות שלנו במקסיקו התלמידים שרו בליווי פסנתר. אני לא פורט יצירות קלָסיות, אלא בעיקר שירים עבריים. כך  אני מכין את הסולמות המתאימים לקהל ולסולנים בעזרת הפסנתר."

השלושה שהשפיעו

לשאלה מתי התעוררה אצלו האהבה לזמר העברי ומי ה'אשם' בזה, עונה נחומי:

"קיבלתי את החינוך המוזיקלי שלי משלושה אנשים. הראשון היה המורה לזמרה בבית הספר היסודי בחדרה, אוטו (אהרון) גרוניך, אביו של המוזיקאי שלמה גרוניך. בכל שבוע היו לפחות שני שיעורי זמרה, וגרוניך לימד אותנו שירים. הוא היה מתהלך בכיתה בין הטורים," נזכר נחומי,  "ותוך כדי כך מכתיב לנו את המילים. אחר כך היה מנגן את הלחן בכינור ושר, גם זה תוך כדי מעבר בין הטורים. וכך למדנו את השירים בליווי כינור.

"גרוניך שלימד בכמה בתי ספר בחדרה, אליהם היה מגיע רכוב על אופניים, מאוד השפיע עליי", אומר נחומי. "השתתפתי גם במקהלה שהוא הקים בבית הספר, ואחר כך הצטרפתי לתזמורת כלי נשיפה של מכבי-אש בחדרה, שהוא ניצח עליה. בתזמורת זו ניגנתי על פיקולו.

"הדמות השנייה שהשפיעה עלי לאהוב מוזיקה היה המורה למוזיקה בתיכון – ד"ר חנן שטייניץ." מספר נחומי: "הוא לימד אותנו מוזיקה קלָסית. הוא היה מגיע ממושב רמות השבים עם תיק כבד מלא בתקליטים, ואני עזרתי לו וסחבתי את הפטיפון. אולי בזכות זה קיבלתי ציון 100 במוזיקה." הוא מחייך.

האדם השלישי שמאוד מאוד השפיע על נחומי היה המלחין עמנואל זמיר. "הייתי אז בכיתה ט' או י', כשהוא הגיע לחדרה והקים בעיר חוג לזמר עברי. היו לו עשרות חוגים מקריית שמונה עד דימונה. הוא היה עובר מיישוב ליישוב בטנדר ישן, טנדר 'ויליס' ירוק, ומלמד שירים עבריים. עמנואל זמיר ניגן על חלילית אלט וגם בזה הושפעתי ממנו," מעיד נחומי. "אני מנגן על כל החליליות, אבל בערבי הזמר שלי אני מנגן בחלילית אלט, שמותאמת לקולם של השרים, לעומת חלילית סופרן שנשמעת  בטון גבוה מדי." 

נחומי נזכר כיצד עמנואל זמיר לימד אותם את מילות השירים: "הוא היה מכתיב לנו את המילים בצורה מאוד מדויקת, ואפילו ציין היכן לשים פסיקים ונקודות. הוא היה מדגיש את המילים, מאיית אותן לפעמים, ומקפיד מאוד.  עד היום אני שומר אצלי את השירון בו כתבתי את כל השירים שלימד אותנו."  

אולי הוא זה שגרם לנחומי ברבות הימים להוציא לאור שירונים מודפסים, וכך לחשוף את הקהל למילים המדויקות ולשפה היפה. ברור שבכך ניכרת גם אהבתו לשפה העברית.  

גם את דרך ההוראה המיוחדת של עמנואל זמיר זוכר נחומי: "זמיר היה מחלל בחלילית, אבל הרי אי אפשר לחלל ולשיר, לכן היה זמיר שר ומנגן על קונצרטינה, שנקראת גם 'מפוחית יד', כמו אקורדיון קטן, שצדדיו בצורת משוּשֶׁה, ולאחר שידענו את מילות השירים, הוא היה מלווה את שירתנו בחלילית."

נחומי היה מביא לחוג חלילית סופרן וגם פיקולו מעץ, שהוא 'צרוד' קצת. "עמנואל אמר שהצליל מזכיר לו חליל ערבי."

כשהיה בן 16 צרף עמנואל זמיר את נחומי ללהקה הארצית שלו. יחד אִתו השתתפו בלהקה זו כמה נגנים, שהיו שמות מוכרים ביותר בתחום הזמר העברי, ביניהם: גיל אַלְדֶּמַע שניגן באקורדיון, מישה אַפֶּלְבּוֹיְם שניגן בכלי שנקרא דוֹמְרָה (כלי רוסי  דומה למנדולינה). בין הזמרות  והזמרים היו: חנה אהרוני, אהובה צדוק ויצחק עמנואל. הלהקה הופיעה בחדרה והסביבה, בבית לֶסין בתל-אביב ועוד, וכן השתתפה בכמה הקלטות רדיו, כמו שידור ישיר שפתח את חגיגות יום העצמאות תשכ"ז (1967) מקרית גת.

הוראת מוזיקה

מספר נחומי: "למדתי מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב במחזור השלישי של המחלקה למוזיקולוגיה. אחר כך יצאנו לשליחות. כשחזרנו, 'גייסו' אותי להוראה בסמינר למורים בבאר שבע (שהפך אחר כך למכללה). הייתה בו מגמה מיוחדת להכשרת מורים למוזיקה. לימדתי  מקצועות מוזיקה שונים גם במגמות אחרות, כגון לימודי זמר עברי לגננות ולמורות. הנחלתי להן הרבה שירים עבריים.

"במקביל לימדתי במוסדות נוספים: שמונה שנים באוניברסיטת בן גוריון קורסים שונים בתולדות הזמר העברי. חמש-עשרה שנים עבדתי במכללת ספיר. במסגרת לימודים כלליים לימדתי קורסים בתולדות הזמר העברי, שהשתתפו בהם המון תלמידים. קרה שנרשמו כמאה וחמישים תלמידים לקורס, והיו חייבים לחלק אותם לקבוצות. במשך שתים עשרה שנים לימדתי במכללת אחווה. היו כמה שנים שלימדתי במקביל בשלושה מוסדות להשכלה גבוהה. בכל יום הייתי במקום אחר," מסכם נחומי.

ערב שירי משוררים

כיום זה כבר הפך למסורת:  מזה 40 שנה מתקיים ערב זמר בכל חודש בקיבוץ דביר,  במועצה האזורית בני-שמעון. כשליש מן הקהל מגיע מהאזור, והרוב מגיעים מיישובים קרובים: עומר, מיתר ולהבים ומיישובים רחוקים יותר, ביניהם: באר-שבע והיישובים סביבה, מושבי המועצה האזורית באר טוביה, יד מרדכי, עין צורים, נגבה, מגן, גבולות ועוד.

להלן רשמים של כותבת שורות אלו, שהגיעה ממושב ניר ישראל והשתתפה בערב הזמר האחרון של שנת תשפ"ג:

אין כמו תפאורה ונוף של קיבוץ, כדי לקיים בו ערב של שירים עבריים. עם ההגעה למקום נהנים מן האוויר הצלול ומן הירוק-הירוק הזה, וכאשר נכנסים לחדר האוכל פוגשים באנשים שנראים 'מלח הארץ', בלבוש לא רשמי, שמכירים זה את זה, ובלי גינונים מיותרים מוזגים לעצמם קפה מהמיחם, או סודה מהברז.

במסגרת מועדן הזמר בקיבוץ דביר, החליט נחומי להקדיש מפגש מיוחד לשבוע הספר העברי, לפיכך הוא בחר בנושא "שירי משוררים". ומי שהגיע הרוויח כבר מן ההתחלה בשירון, שהוא אוצר בלום של שירים יפים ומרגשים, שכתבו משוררים. ועוד – לכבוד שבוע הספר, בערב זה אירח נחומי שני אמנים: את המשורר רוני סומק ואת הזמרת דפנה ארמוני.

גם נחומי עצמו נראה כ'טיפוס' קיבוצניקי (אכן, הוא היה כזה בעבר). אומרת עליו דפנה ארמוני: "נחומי הזמין אותי לערב זה. שמעתי עליו שהוא איש מיוחד, והיום זכיתי להכיר אותו. הוא כל כך קיבוצניק, ובשבילי זה מחמם את הלב לפגוש אותו." וכאן מוסיפה דפנה פרטים ביוגרפיים שלא כל כך ידועים לכולם:

"ההורים שלי ז"ל הכירו זה את זו בהכשרה של קיבוץ יגור ואני נולדתי בקיבוץ רביבים. אז עבורי זו סגירת מעגל יפה שקשורה לקיבוץ. נחומי הוא איש מקסים, מזכיר לי את אבא שלי ואת כל הדור הנפלא הזה, שהיו בו ערכים מושרשים עמוק ואהבת ארץ ישראל."

הערב נפתח. על הבמה ישבו נחומי ושמונה  נגנים עם כליהם: מערכת כלֵי הקשה, גיטרה קלָסית, כינור, קונטרבס, חליל, חצוצרה ומצילתיים.  נחומי ישב באמצע וצמוד לבמה ישב פסנתרן ליד פסנתר אקוסטי. כולם נגנים מוכשרים ומנוסים. ביניהם: שלומי מַתְיָאס מקיבוץ חוֹלית, בעוטף עזה, הוא בוגר בית ספר "רימון" והוא מספר: "אני זמר ונגן פסנתר וגיטרה. אני עובד עם נחומי כעשרים שנה במסגרות שונות,  מתוכן במועדון הזמר הזה חמש-עשרה שנים." לעומתו אצל יעל טֶנֶא, כַּנֶרֶת ממושב גֵּיאָה,  זו רק הפעם השנייה שהיא משתתפת עם נחומי ותזמורת זו. היא מאוד נהנית ומקווה להמשיך.

התזמורת ונחומי מלהיבים את הקהל שנהנה לשיר. בין השירים משתלב המשורר רוני סומק, שעולה מדי פעם לבמה, קורא בקול שירים שכתב ומספר אנקדוטות על ההיסטוריה שלהם. בין השאר הוא מספר על מוחמד אַבּוּ עָגָ'אג', ידידו הבדווי מכְּסייפָה, אשר הלחין  את שירו "בַּדֶּרֶךְ לַעֲרָד", בתרגום לערבית של סמיח אלקאסם. בהמשך הערב מוקרן סרטון בו בֶּרי סָחֲרוֹף שר שיר זה על רקע כבשים במדבר. 

דפנה ארמוני עולה על הבמה זוהרת בלבוש ובתכשיטים צבעוניים. היא מלהיבה מאוד את הקהל בשירתה. היא שרה כמה שירי משוררים: "דֵּצֶמְבֶּר" של נתן אלתרמן עם לחן של וילנסקי, "בְּתוֹךְ" שכתבה יעל טֵבֵת והלחין יאיר רוזנבלום, "אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב" מאת נתן זך והלחן של מתי כספי, ושתי בלדות: "בַּלָּדָה לָאִשָּׁה" של תרצה אֲתָר עם לחן של משה וילנסקי, וְ"הַבַּלָּדָה עַל חֶדְוָה וּשְׁלוֹמִיק" שכתב יהונתן גפן והלחין יאיר רוזנבלום.

נחומי מזמין מדי פעם סולן או סולנית לשיר על הבמה.

"יש לי רשימה ובה למעלה מארבעים סולנים," הוא אומר, "ומדי פעם אני מחליט את מי להזמין ומתאים לו או לה שיר." אחד מהם היה נָעֲמָן דָּג ממושב לכיש, אשר שר את "שִׁירִי לִי כִּי טוֹב" של בֶּן-צִיּוֹן תֹּמֶר ודוּבִּי זֶלְצֶר בקול בס עמוק ויפה ביותר ומסתבר שהוא בּוֹקֵר, מגדל בקר.

אחת הסולניות בערב זה היתה אילנה מָרְקְס מלהבים (בעבר מפראן) שמספרת:

"יש כאן מועדון זמר שפועל המון המון שנים, בזמן האחרון הצטרפתי גם אני לנחומי. בדרך כלל הוא נותן לסולנים לשיר שירים עם מנגינה קצת יותר מורכבת, כדי שיעזרו לקהל לשיר אותם. מדי פעם הוא דואג לתת לי שיר סולו.

"הוא מתקשר כשבוע שבועיים לפני המפגש ובוחר איזה שיר מתאים לי. אני מתאמנת בבית ואז מגיעה לפה לפני המופע. בזמן ה'בלאנס' אנחנו הסולנים עושים 'ניסוי כלים'. המועדון מלא מפה לפה בדרך כלל." והיא מוסיפה: "יש אנשים קבועים שמגיעים בכל חודש למועדון." אכן, לפני המופע ובהפסקה ניתן לראות שחלק גדול מן האנשים מכירים זה את זה, שמחים להיפגש, וגם מפרגנים לסולן או לסולנית מהיישוב שלהם.

כדאי לשים לב לדבריה של דפנה ארמוני, שהיתה תקופה מסוימת יושבת ראש "איגוד אמני ישראל" (אמ"י): "קיבלתי את ההצעה להשתתף בערב הזה ושמחתי מאוד. ערב שירי משוררים זה נפלא. צריך לשמר את הדברים האלה. מאוד חשוב שיקדמו את הזמר העברי." ועל היחס לאמנים ותיקים היא אומרת: "צריך להקפיד להזמין אותם להופעות. צריך לעגן את זה בצורה חוקית. ביום העצמאות, למשל, שתהיה חובה לשלב אמנים ותיקים עם האמנים האחרים. וזאת כדי למנוע מצב בו כל הכספים ילכו לאמנים הצעירים ולמי שעכשיו הוא 'אִין'; ואילו לאמנים הוותיקים, ששרים את שירי ארץ ישראל היפה, לא תהיה פרנסה.

"זה חשוב גם לדור הצעיר, שיכיר את השירים של פעם." ועוד היא מוסיפה: "שמתי לב שעושים את זה בתוכנית 'כוכב נולד'. שם לוקחים לפעמים שירים ישנים ועושים להם ביצועים חדשים, וזה נפלא. שימשיכו להשמיע את השירים האלה ויתנו את הכבוד למבוגרים."

לסיום

לפני שנים היתה בבית הספר היסודי דמות 'המורה לזימרה'. היום כמעט ואין שיעור זימרה במערכת ולא לומדים שיר חדש בכל שבוע, כמו פעם. אמנם יש בתי ספר שמשלבים לימוד שירים עבריים לקראת חגים, חגיגות סיום, או פרויקטים מיוחדים. ספק אם מפעילויות בודדות אלה יצמח דור ששר ואוהב את הזמר העברי.

ובצד זה, הפעילות של נחומי גורמת לקהלים גדולים, בעיקר למבוגרים שגדלו בארץ, לזכור ולשיר שירים מן העבר, כשהם מלווים בנימה נוסטלגית.

אין חולק על כך שהשירים 'של פעם' העשירו ומעשירים את השפה והתרבות העברית ומביאים את ניחוח ארץ ישראל הישנה והטובה.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1288, 22.6.2023.

* * *

אהוד היקר,

אני שמחה לספר לך ששמן הזית שלנו זכה במדליית זהב בתחרות בינלאומית.

אגב, זו הפעם הראשונה שניגשנו לתחרות.

ר"ב התעודה.

כל טוב,

עדינה בר-אל

[ומשה צ'יקו בר-אל]

* * *

נעמן כהן

מסדר הבושה

ב-1 לפברואר 2050 לאחר מאה ועשרים, הוא השיב במיטה את נשמתו לבורא. מיתה במיטה. מות נשיקה. בתחילה הרגיש אושר עילאי. הנה מיד ייפגש עם יקיריו בגן העדן.

לאחר התעשתות קצרה הוא הבחין במלאך מתקרב אליו, ומוביל אותו לחדר לבן בוהק. "אתה נמצא בכור המצרף!" אמר לו המלאך והמשיך בטון יבש: "בכור המצרף הנשמה נענשת על החטאים בני הכפרה שחטא האדם בחייו, לפני המעבר לגן העדן. אדם שחטא בחטא מוות לא זכאי למירוק נשמתו בכור המצרף, ונשמתו נדונה לייסורי נצח בגיהינום."

לפחות המלאך מדבר בעברית ולא בלטינית, הוא ניסה להרגיע את עצמו, ואימץ את מחשבתו בשאלה במה חטא? האם יש סיכוי שלא אתקבל לגן העדן? פחד מוות.

פתאום באורח פלא הוא נשאב לחדר נוסף והמלאך לוחש לו: "הגעת לגן העדן!"

בתדהמה הוא רואה מולו את כל הפלמ"חניקים שהכיר עומדים מולו, ביניהם פרצופים צעירים כמעט ילדים שלא ראה ממלחמת השחרור, וכאלו שלא מכבר הלכו לבלי שוב. בראש כולם עמד מפקדם יצחק רבין. הוא הניד לו בראשו לשלום, חפץ לקום ולחבק את כל חבריו משכבר. וכמעט החל לשיר: "אח פגישה, אח פגישה שכזאת! זה רק פעם בשניים דורות, מה נשמע? איך הולך? אהלן! זה את זה לא ראינו מזמן!" – אך רבין היסה אותו מיד. "שקט! "עמוד דום!" הוא נעמד ושתק.

יצחק רבין המשיך בקול עמוק ואיטי: "האם אתה ישראל מנחם ויסלר בן אריה הידוע בכינויו פוצ'ו, חטיבת יפתח, הגדוד הראשון, פלוגה ד'?"

"כן המפקד זה אני."

"עשינו בין החברים בירור קשה ועמוק אם לקבלך בין שורותינו  בגן העדן," הסביר רבין בקולו העמוק.

"למה זה? במה פשעתי? במה חטאתי?"

"האם אתה ישראל מנחם ויסלר בן אריה פרסמת בעיתון 'חדשות בן עזר' גיליון 1858 מאמר בשם 'הפיוס – מי היה מאמין?' בעקבות הצעתו של יוסי אחימאיר?"

"כן המפקד." הוא ענה בדחילו ורחימו.

"כתבת על הצעת 'פיוס' ו'הושטת יד לשלום,' ולא אמרת מילה על כך שיוסף גיסינוביץ'-אחימאיר לא חזר בו מעלילת הדם הבזויה שטפל על הפלמ"ח באומרו שמורשת יצחק רבין (ולוחמי הפלמ"ח) הוא רצח אנשי אלטלנה. והוא אף מסרב להנצחת שלושת חיילי צה"ל (אמנם לא פלמ"חניקים) שנהרגו ע"י פורשי האצ"ל. האם לזה אתה קורא פיוס והושטת יד לשלום? האם זו המורשת של הפלמ"ח שאתה רוצה שתישאר? הפלמ"ח, חבורה של רוצחים?"

"כן המפקד!| ענה בקול רועד. "לא חשבתי על זה. באמת חטאתי בגדתי אשמתי, התעלמתי."

רבין שתק. לאחר זמן דיבר שוב בקולו העמוק: "מודה ועוזב ירוחם," והמשיך: "מכיוון ששקלנו את תרומתך לפלמ"ח, להקמת המדינה, וכסופר לחברה הישראלית, החלטנו ברוב קולות (לא אספר מי התנגד) לקבלך לשורותינו בגן העדן. למרות מאמרך המבזה את זיכרנו. אך נקבלך רק אחרי ביצוע מסדר בושה. למען לא יישנה הדבר שנית."

הוא נעמד מתוח, ומולו הסתדרו הפלמ"חניקים שורות שורות (היו כאלו שהפנו לו את הגב):

יצחק רבין: "קראו אחריי שלוש פעמים בושה!"

יצחק רבין: "בושה!"

פלמ"חניקים: "בושה! בושה! בושה!"

לאחר מכן הלכו כולם ועטפו אותו בחיבוקים ובנשיקות.

לסיום, לפני שנלך כולנו לארוחת שור הבר והלוויתן המובטחים לצדיקים בגן העדן, אמר רבין, "ברצוני להעיר לך הערה אחרונה, השיר 'בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום' היה המנון ארגון 'השומר' ולא המנון ארגוני הפורשים."

סקופ. מה יעשו במרי האזרחי?

ראש הממשלה לשעבר, העבריין אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, גנרל אהוד ברוג-ברק, סגן שרת המסחר לשעבר, גנרל יאיר גולדנר-גולן, וגנרל מתן וילנסקי-וילנאי – הכריזו שהם יוצאים במרי אזרחי. הם רק לא פרטו מה בדיוק יעשו? כיצד ימרדו? האם יפסיקו לשלם מיסים? האם יחסמו את נתב"ג? וכיו"ב. אבל נודע לי ממקורות מוסמכים כי ארבעת המורדים החליטו כי אקט המרידה שלהם יהיה סירוב אזרחי דמוקרטי לקבל את הפנסיות השמנות מהמדינה. כי הרי אין זה מוסרי לקחת כסף מדיקטטורה.

דוגמה אישית (1)

סגן הרמטכ''ל לשעבר גנרל מתן וילנסקי-וילנאי אף נותן דוגמה אישית. הרי בצה"ל המפקדים אומרים "אחריי": לאחר שאמר: ''מרי אזרחי – כיוון מעניין ונכון, אנחנו כבר דיקטטורה''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801601&forum=scoops1

ומכיוון שישראל לדעת וילנסקי-וילנאי היא כבר דיקטטורה, הוא יכול לעמוד בראש אוניברסיטה סינית שכידוע הינה סמל הדמוקרטיה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801738&forum=scoops1

"אחריי..." אומר ההיפוקריט וילנסקי-וילנאי.

נלך כצאן לטבח כי אנחנו אנשי מוסר

אנחנו תא"ל במיל זיו לוי, וסגן אלוף רוזן, הולכים להקריב את חיי ילדינו, הורינו, משפחותינו, ושאר עם ישראל. נלך כולנו כצאן לטבח, מצידנו שנירצח כולנו וישראל תהפוך לדיקטטורה ערבית-מוסלמית ובלבד שלא יעבור חוק צמצום עילת הסבירות כי אנחנו אנשי מוסר.

תא''ל במיל' זיו לוי,

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801906&forum=scoops1

סגן אלוף רוזן,

https://twitter.com/amit_segal/status/1674077354182819845?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

צרפת מדינה גזענית

אין שמחה כמו השמחה לאיד. צרפת תמיד היתה הראשונה בהטפת מוסר לישראל על יחסה לערבים. מהמנהיג הצרפתי האנטישמי, גנרל שארל אנדרה ג'וזף מרי דה גול, שמיד אחרי ששת הימים, האשים את ישראל באחריות למלחמה ואמר על היהודים:

"Les Juifs, jusqu'alors disperse, reste ce qu'ils avaient ete de tous temps, un peuple d'elite, sur de lui-meme et domination".

(היהודים, שהיו מפוזרים בעמים עד אז, נשארו מה שהיו כל הזמנים, לאמור, עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן).

https://www.youtube.com/watch?v=JA9nFQyRTdw

https://www.youtube.com/watch?v=E0L2qA98_ro

(ראו בצבע דקה: 5:00)

– ועד עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מקרון, שלא מחמיץ הזדמנות לתקוף את ישראל ולהטיף לה מוסר, והנה פרצה בצרפת אינתיפאדה של ערבים-מוסלמים ומוסלמים שחורים מאפריקה נגד צרפת. הפורעים הערבים שורפים ובוזזים חנויות, שורפים בתים ומבני ציבור, וגורמים להרס טוטלי עד שממשלת צרפת נאלצה להפסיק את התחבורה הציבורית בכל המדינה. והנה גם האו"ם שתמיד מגנה את ישראל על הגזענות כלפי הערבים מגנה את צרפת כמדינה גזענית כלפי הערבים.

(האו״ם לצרפת: קוראים לצרפת לעשות בדק בית רציני בבעיות העמוקות בנוגע לגזענות ואפליה גזעית בתוך המשטרה):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801907&forum=scoops1

ובאמת צרפת היא גזענית. ראשית באיזו חוצפה הם כבשו מהערבים את כל השטחים מדרום לפואטייה אליה הגיעו הערבים בכיבושם, מאין החוצפה לדבר על "זכות היסטורית" של הצרפתים לשטח שנכבש ע"י בעבר ע"י הערבים? ובכלל מדוע ממשלת צרפת הדמוקרטית "מדינת כל אזרחיה" אינה מאפשרת למשל לערבים, שאחוזם בצרפת עולה על אחוז הערבים בישראל – חינוך חינם בערבית, והם כופים עליהם לימוד רק בצרפתית? על ישראל להעתיק את ההודעות הצרפתיות כלפיה ולהביע דאגה עמוקה מהדמוקרטיה הצרפתית והגזענות כלפי הערבים וכמובן סוף לכיבוש הצרפתי!

לפני תשע שנים כתבתי כאן על רשמיי מביקור בצרפת בכותרת:

צרפת אבודה – Frence Perdu

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00988001.pdf

בה התרשמתי מהפיכת צרפת למדינה ערבית-מוסלמית. מסתבר שהמצב נעשה קשה יותר.

רון אובז'נסקי-חולדאי מתיר לעבור על החוק

רון אובז'נסקי-חולדאי הוא דמוקרט הנאבק בכל כוחו בכל אירוע שיש בו הדרת נשים. הוא אסר לחלוטין על כל הפרדה ביו גברים ונשים במרחב הציבורי בתל אביב. דא עקא, במונח נשים הוא מתכוון רק לנשים יהודיות. להן אסור להתקהל בנפרד מלבד בתחרויות ספורט. להדיר נשים ערביות זה כמובן מותר, ואובזז'נסקי-חולדאי אישר לקיים תפילה מרגשת במרחב הציבורי בתל אביב בהפרדה בין נשים לגברים, כמדי שנה בשנה. עם שייח' ראאד סלאח. הנה ראו תל אביב יפו: תפילה בהפרדה מגדרית מלאה במרחב הציבורי מתקיימת בהובלת השייח ראאד סאלח:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801593&forum=scoops1

נוכל מועמד חדש לעירית תל אביב

חבר הכנסת יובל צלנר מקדימה לשעבר, השתמש בעוזרת הפרלמנטרית שלו על מנת למכור בית שרכש מההרחבה הקהילתית בקיבוץ גבת, הוא הורשע בהתנהגות שאינה הולמת. "הסתייעות בעוזרת פרלמנטרית לצורך הצגת דירת מגורים בפני רוכש פוטנציאלי אינה דבר שקשור כלל למילוי תפקידו של חבר כנסת," וועדת האתיקה של הכנסת החליטה להרשיע אותו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת.

צלנר, המפנה את רוכשים היישר אל העוזרת הפרלמנטרית שלו, בטענה שהיא גרה באזור ו"תוכל לסייע" לרוכשים הפוטנציאליים. יחד עם זאת, טרח צלנר להסתיר את תפקידו כחבר כנסת ואת תפקידה של ויינברגר כעוזרת הפרלמנטרית שלו, שאמורה לסייע לו אך ורק בעניינים הקשורים בתפקידו.

בעקבות התחקיר, הגישה התנועה לאיכות השלטון קובלנה נגד צלנר, שטען בוועדה כי הופל בפח על ידי תחקיר ערוץ [?]. טענה זו לא התקבלה, והיום קבעה הוועדה כי "הסתייעות בעוזרת פרלמנטרית לצורך הצגת דירת מגורים בפני רוכש פוטנציאלי אינה דבר שקשור כלל למילוי תפקידו של חבר כנסת ועומדת בסתירה להחלטת הכנסת."

עוד נכתב, כי "הוועדה סבורה כי במקרה זה הפר חבר הכנסת צלנר את סעיף 2 מכללי האתיקה הקובע כי חבר כנסת ישמור על כבוד המשכן וכבוד חבריה, וינהג בדרך ההולמת את מעמדו ואת חובתו כנבחר ציבור ויימנע משימוש בלתי ראוי בחסינויותיו כחבר כנסת."

 (יוסי מזרחי, "ח"כ צלנר הורשע בהתנהגות שאינה הולמת", 24.1.13)

https://mobile.mako.co.il/news-military/politics/Article-30c769882ec6c31004.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

והנה, לא יאומן – מפלגת קדימה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה (פח זבל בלשונה של ציפורה מלכה בז'זוביץ-לבני-שפיצר), יובל צלנר נעלם בבושת פנים מהפוליטיקה הישראלית  –ועתה הוא מעלה את מועמדותו לראשות העיר תל אביב. האם מה שהצליח בש"ס יצליח גם בתל אביב?

אנטישמיות

יהודי ישראלי מסנן לעבר חרדי ברכבת הקלה בירושלים ''חבל שהיטלר לא חיסל אתכם'' (כאילו שהיטלר הרג רק חרדים ולא היה הורג אותו...)

ראו בתמונה את האיש ואת תמונתו והבינו כיצד צומחת אנטישמיות.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801530&forum=scoops1

מדד הלבן

מסיבות כלשהן (מעניין אם זה רק בגלל העליונות התרבותית?) בכל העולם נחשב הצבע הלבן כסימן לעליונות. שחורים נחותים לעומת לבנים עליונים. אפילו בהודו כת הטמאים הם שחורים יותר משאר הכתות. הנאצים הביאו את מדד הלבן לכדי שיטה פסבדו מדעית. הארי הוא הגזע העליון, הוא בלונדיני גבוה ורזה. (כמובן שזה מיתוס שהרי שהרי לפי הדוגמה הארי הוא בלונדיני כמו היטלר, גבוה כמו גבלס, ורזה כמו גרינג), אבל זו משאת הנפש.

היהודים בימי הביניים מאד סבלו מרגשי נחיתות לגבי המראה מול האירופאים הבהירים. והנה דווקא הציונות העלתה מחדש את מדד הלבן. הרצל בעל החזות המרשימה, הגבר הכהה והיפה העריץ את וגנר ואת הדמות הארית של זיגפריד. בגרפיקה הציונית נראו תמיד החלוצים כארים בלונדינים חסונים. שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד-מקס נורדאו, עמיתו של הרצל בתנועה הציונית, שאף להקים גזע חדש של יהודים שידמה לגזע הארי. מה שהוא קרא: Muskeljudentum – יהדות השרירים, בדוגמה לנצרות השרירים הגרמנית ארית.

זיגמונד פרויד (1939-1856), אבי הפסיכואנליזה, היה סקפטי למדי לגבי סיכויי ההצלחה העתידית של התנועה הציונית. מגוריו ברגסה 19 היו קרובים מאוד למגורי הרצל ברגסה 9,  ולמרות זאת מעולם לא נפגשו. אולם כבר אצל פרויד אפשר לראות, כפי שנראה אצל נורדאו, הצעה לפתרון הסתירה האימננטית הקיימת בין הציונות כתנועה רומנטית, מיתולוגית וקולקטיבית לבין הפסיכואנליזה – מתודה אינדיבידואליסטית ורציונלית. אבן-בוחן לפתרון זה משמשת חליפת המכתבים בין פרויד לבין סבינה שפילריין, רופאה יהודייה מרוסיה שלמדה בציריך אצל תלמידו ה"ארי" והמורד של פרויד – גוסטב יונג. שפילריין כותבת ביומנה כי היא חפצה ללדת ליונג בן, שיגשר בין יהדותה לבין האריוּת של יונג. השם המיועד לילד הוא זיגפריד. במכתב מאוחר יותר משווה שפילריין את הרעיון עם יחסו של יונג לפרויד.

יונג ושפילריין היו מעורים היטב ביצירות וגנר ולעתים קרובות דנו במשמעויות העמוקות של יצירותיו. במהלך השנים פיתח יונג פסיכואנליזה "לא-יהודית", ומאוחר יותר אף אימץ כמה מרעיונותיו של היטלר.

בשנת 1913 נודע לפרויד לראשונה כי שפילריין נישאה לרופא יהודי ברוסיה בשם פאבל שפטל, וכי היא בהריון. פרויד כתב לה: "אני, כפי שאת יודעת, נרפאתי לחלוטין מהשמץ האחרון של העדפה לעניין הארי, ומצפה כי במידה והילוד יהיה בן הוא יהפוך להיות ציוני נאמן... אנו יהודים ונישאר יהודים. אחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו ולא יעריכו אותנו."

 (דן וינר, "הולדת הציונות מרוחה של הווגריאניות, הרצל ונורדאו: מבימת האופרה אל תחייה לאומית", קשת 23 2008, עמ' 177)

אהבה בגלל הצבע הלבן

כשם שליהודים האשכנזים היה יחס אמביוולנטי לגרמנים האריים, הערצה תוך סלידה מאנטישמיותם. (יהודים בלונדינים בעלי חזות ארית ניצלו ביתר קלות בשואה) – עם עליות היהודים מארצות ערב, החלה בעיית הלבן לתסוס גם אצל יהודי ערב כלפי היהודים האשכנזים.

הסופרת והחוקרת ד"ר רוחמה אלבג מפרסמת ספר בשם "נשארתי בשבילכם" בו היא חושפת צדדים אפלים במשפחתה שעלתה מעיראק. אונס ואכזריות, אלימות, דיכוי וגזענות. היא גדלה אצל סבתה האנאלפבתית ששלטה בכל המשפחה, היא תמיד נחשבה לחריגה, לא התחתנה וילדה את בתה בגיל 44. אימה שהיתה מנוכרת לאביה ביקשה ממנה "לא לכתוב הכול." היא מספרת שלאחת האחיות של אימא שלה הרביצו מכות רצח כי "העזה להתחתן עם תימני". אבל למזלה "בעיני סבתא הייתי אלוהים, כי אני לבנה." בעיראק העריצו את העור הלבן.

ד"ר רוחמה אלבג חוקרת רק סופרים אשכנזיים ממזרח אירופה ומדריכה טיולים למקום הולדתם. "כל השנים," מספרת אלבג, "שאלו אותי למה אני לא מתעסקת עם סופרים מזרחיים, אז (תשובתי היא) כשיהיה מזרחי כמו עגנון, ביאליק או ברדיצ'בסקי אני אתעסק איתו.

"אני לא מתחברת כל כך אל סמי מיכאל, אלי עמיר, זה פחות חזק בעיני. הלב שלי נמשך לסיפורים ההם ממזרח אירופה. אצל סופרים כמו סמי מיכאל אני לא מרגישה את הצער והאבל על העולם שהיה. אצל עגנון אתה ממש יכול לטבוע בתוך האבל ותחושת הגעגוע. המשפחה שלי מעולם לא התאבלה על העולם שהשאירה בעיראק ולא התגעגעה לשם אפילו יום אחד."

רונן טל, "הסופרת רוחמה אלבג: 'בעיני סבתא הייתי אלוהים, כי אני לבנה'," "אל ארצ'י", 22.6.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-06-22/ty-article-magazine/.highlight/00000188-dd0f-d5fc-ab9d-df6fde290000

 למשורר יליד עיראק (1951), רוני סומך-סומק (רוני הוא שם פרטי ערבי-מוסלמי ושמו ניתן לו ע"ש סטודיו לצילום "רוני" בבגדד. שם המשפחה סומק הוא ניסיון לשאכנז את השם סומך):

https://www.poetryplace.org/tag/%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%A7-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99/

– יש גם כן הערצה ללבן, ליתר דיוק לבלונד. ויש לו בעייה עם השחור. בשירו הגזעני האנטי-אשכנזי המפורסם בו הוא מביע את רצונו להשפיל את האשכנזים הוא כותב: (רוני סומך, "אלג'יר", אור יהודה, כנרת זמורה ביתן 2009):

אלג'יר

 אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה

הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,

וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים

הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.

בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,

הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת,"

וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ

וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.

הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,

וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם

הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.

"אַלְגִּ'יר," הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:

"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ."

"בשיר," מסביר סומק, "יש סוג מסוים של געגוע – באלג'יר כמו בגדד, העיר שנולדתי בה, ושעוד לא הייתי בה. יש בשם הזה משהו שלוקח אותי למקום שבו הווליום של השחור הוא ווליום גבוה ולא במובנים של קיפוח, לא שלט בהפגנה, אלא משהו שלא פענחתי עד הסוף."

  (ראיון עם דפנה שחורי, מעריב, 27.3.2009)

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/871/124.html

מהו הווליום של השחור? האם רגשי הערצה ללבן? לבתו האמיתית נתן סומק את השם האנגלי שירלי. האם נתן לה המשורר את שמה האנגלי (במקור שם של גבר) בהשראת שירלי טמפל עם תלתליה הזהובים?

אאוגנטיקה השבחת הגזע מיהודי שמי שחור לארי בלונדיני

המשוררת אמירה, בת סלימה בת חיים יצחק יהודה, ילידת בגדד, משושלת מקובלים (ביניהם אסנת התנאית) ילידת עיראק 1943 (מבוגרת מרוני סומך-סומך אך עלתה לארץ באותה שנה ב- 1951)  נישאה לאשכנזי עזרא בן ד"ר רות הס, וד"ר מאיר הס, יליד גרמניה,

אמירה הס, מביעה גזענות פרו-אשכנזית לא רק כלפי היהודים האשכנזים, אלא כלפי האשכנזים הגרמנים הארים (ודוק: אשכנז הלא היא גרמניה). ומביעה תוכנית אאוגנטיקה להשבחת הזרע מהגזע השמי השחור לבלונד הארי.

"אורגזמות מסוגים מסוימים, יש להן השפעה על מהלך ימות חיים. אני ילידת בבל, הגעתי לישראל, בעקבות אורגזמה של הוריי שהביאוני אל היהדות, וגיליתי שיהודי עשוי כמה סוגי יהודים. יהודי ערבי. יהודי טהור אשכנזי. אני קצת ניטהרתי עם נישואי לייקֶה, ובתי (ניטהרה) לגמרי. (ירדה לאשכנז-גרמניה) ונכנס בה זין של יפה תואר גרמני-(ארי) והוא גבוה ודק מראה. יש לי נכד גרמניום. תמים. טהור. ענוג. קולו רך. נפשו דומני כמו לחן כמו סימפוניית מלאכי שרת ועליון." (אמירה הס, שיר, אורגזמות מסוגים שונים, "הארץ תרבות וספרות, 28.6.19)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.7405837

השלבים בהשבחת הגזע לפי אמירה בת סלימה-הס: ערבי – יהודי ערבי – יהודי אשכנזי – אשכנזי (גרמני) ארי טהור.

יהודי אתיופיה, למשל, שיעבדו לעבדות שחורים מהם וקראו להם "בריה" שחורים, והביאו אותם אפילו עם עלייתם לארץ בכוונה שימשיכו לשמש להם עבדים (הדבר נמנע מהם ע"י אשכנזים לבנים).

נראה היה לאחרונה שמדד הלבן קצת ירד. גבר שחום נתפש יפה יותר מאשכנזי, ופחות נשים צובעות לבלונד, אבל מסתבר שמדד הלבן עדיין קיים. במחקר על פופולריות בבנק הזרע התפרסם כי אף אישה תימנית למשל אינה מבקשת זרע של תימני, אלא רק של בלונדיני מחוץ לארץ.

הבה נגילה

עם הזמן העצוב העובר עלינו שמח לדעת שהשיר הבה נגילה זוכה לאחרונה לעדנה:

"הבה נגילה," שיר העם היהודי המדבק, הדהד דרך מועדון החוף במונטה-קרלו, אתר נופש על הים התיכון במונקו. המוזיקה הגיעה ממקום פתוח בצד הצוק, שבו חוגגים לבושים בחליפות ושמלות רקדו במעגלים ומפיות בד הסתחררו באוויר.

כמה אנשים שעברו במקום הגיבו: "כמה נחמד שמתקיימת חתונה יהודית." אבל אחד העובדים מיהר לתקן אותם. זו לא היתה חתונה יהודית, הוא אמר. "זה היה אפטר פארטי למירוץ מכוניות הפורמולה 1 מהיום הקודם."

"הבה נגילה," שיר המושמע באופן מסורתי באירועי חיים יהודיים כולל חתונות ובר ובת מצווה, מופיע כעת במפגשים חילוניים מאוד, לא יהודיים. אתה יכול לשמוע אותו באירועי ספורט, ברים ומועדונים אופנתיים, פסטיבלי מוזיקה ומסיבות פרטיות.

"זה מושמע מעת לעת כאן בסיטי פילד, במיוחד כשיש לנו נגן עוגב," אמרה ג'וליה בקסלי, דוברת קבוצת הבייסבול של מטס, באימייל.

הוא מושמע לפחות פעם אחת בסוף השבוע ב-Calissa, מסעדה יוונית ב-Water Mill, ניו יורק, המארחת דיג'ייז ומבצעים גדולים כמו סמנתה רונסון וויקלף ג'ין. "אנחנו נותנים לדי ג'יי שלנו רשימה של שירים שהיינו רוצים להכניס לסט שלהם, וזה אחד מהם," אמרה קיילי מונאגן, אחת הבעלים, וציינה שהם גם מנגנים שירים בעלי משמעות תרבותית, כמו "הריקוד של זורבה." ושירים של Alabina, להקה שמנגנת מוזיקת ​​עולם. היא אמרה שהיא קיבלה את הרעיון לאחר ששמעה אותו במסעדות ובמועדוני חוף במיקונוס ובאיביזה. "עשינו מחקר, וטיילנו ברחבי הים התיכון, ושמענו את המועדונים והמסעדות המאוד אופנתיים האלה מנגנים את השיר הזה, ואהבנו אותו," אמרה. "מה שמצאנו באמת מוציא אנשים מהמושבים והריקודים הם שירים שהם מכירים. אפילו היו לנו אנשים שהרימו מישהו על כיסא לאחרונה," היא הוסיפה, בהתייחסה לריקוד יהודי מסורתי בשם "הורה", המושמע לעתים קרובות בחתונות לצלילי "הבה נגילה".

ג'יימס לופלר, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת וירג'יניה שחקר את השיר, אמר שהוא לא מופתע ש"הבה נגילה" מקבל כל כך הרבה זמן שידור היום. "זה שיר שעוסק בטרנספורמציה והמצאה מחדש, אז זה נועד להמשיך לקרות," אמר. "תמיד היו לו חיים חדשים."

השיר נכתב ב-1918 על ידי אברהם צבי אידלסון, מלחין שהאמין שהעם היהודי זקוק למוזיקה חדשה בתקופה שבה הציונות והדחיפה למולדת יהודית הלכו וצברו כוח. "הוא רצה ליצור מנגינה שכבשה את רוח העם," אמר פרופסור לופלר על השיר, שכותרתו מתורגמת מעברית ל"תנו לנו לשמוח". (מילים אחרות כוללות "נשמח ונשמח", "נשיר" ו"העיר את אחי בלב שמח") "הוא לקח ניגונים מהיהדות העתיקה, מהחסידות וטקסטים ייחודיים מהתהילים, והפך אותו לפזמון הקטן והפונצ'ר הזה. זה הפך ללהיט לא רשמי מיידי", אמר. (מוזר, אם תרצו.) ​​קבוצות נוער יהודיות, בתוך ומחוץ לארצות הברית, אימצו את זה. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, יהודים בתפוצות החלו לשיר אותו בעקבות השואה. "זה הפך לסמל של אושר, ולסמל של התחדשות והישרדות משמחת, וזה המשיך משם," אמר פרופסור לופלר.

הארי בלפונטה, שהיה נשוי ליהודייה, ג'ולי רובינסון, הקליט את השיר בסוף שנות ה-50, מה שהפך אותו למיינסטרים עוד יותר. "זה נתן לזה משיכה עצומה," אמר פרופסור לופלר. "אנשים התחילו לעשות גרסאות אחרות שלו." בשנות ה-90, קבוצות כדורגל אירופיות שיחקו בו באצטדיונים שלהם, ומתעמלות מזרח אירופה השתמשו בו לשגרת הרצפה שלהם. "זה כל כך קליט, וזה הדבר הזה מאוד פשוט, מאוד קל, מאוד נמצא בכל מקום," הוסיף. "בגלל כך זה מושמע במגרשי הכדור ובמשטחי החלקה על הקרח."

מוזיקאים המנגנים את זה היום מדווחים על כך שהוא משמח קהל מיידי. אלכס מגאן, דיג'יי ומפיק בן 44 מגרייפסוואלד, גרמניה, הכין רצועת מיקס מועדונים לשיר עם מארק ואן דאם, מהנדס סאונד. "שיחקתי בו באוסטרליה, גרמניה, צרפת, איטליה, אסטוניה, פולין – בעצם בכל רחבי אירופה," אמר. "התקליט באמת תופס את האנשים, והם אוהבים את זה."

העיתוי עשוי להיראות מפתיע, בהתחשב במיספר העולה של תקריות אנטישמיות. "אנחנו חיים ברגע מוזר שבו במדינה הזו בפרט, אבל גם באירופה, יש אנטישמיות גואה," אמר פרופסור לופלר. אבל מחקרים גם מראים, אמר, שהאמריקאים אוהבים את דת היהדות, והתרבות היהודית היא פופולרית. "אני חושב שה'הבה נגילה' היא השתקפות מעניינת של זה," אמר. "אנשים בכל מקום ובכל פעם שרים יחד," הוסיף.

עבור חלק מהיהודים, שמיעת "הבה נגילה" מחוץ להקשרה גורמת להם להרגיש נוסטלגיים או גאים. מארי סלומה, 36, אוצרת אמנות בברוקלין, נהגה לשמוע את זה בשז ז'ורז', מערת יין שאותה פקדה כשגרה בפריז. "כולם פשוט היו עושים את המעגלים הקטנים האלה למרות שהבר היה כל כך צר ומחבקים ומאושרים," אמרה. "השיר הוא פשוטו כמשמעו על שמחה וריקוד. זה היה פשוט כל כך כיף." גב' סלומה, שהיא יהודייה, נמצאת בנקודה בחייה שבה אין לה כל כך הרבה חתונות יהודיות או בר או בת מצווה ללכת אליהן, אז היא תשמח לשמוע את השיר במסגרות נוספות, אפילו חילוניות. "אני אוהבת את הרעיון שאנשים רוקדים זה לצלילי שירים תרבותיים של זה," אמרה. "זו דרך לחלוק קצת ולהתכנס."

אבל פרופסור לופלר יכול להבין מדוע יהודים אחרים עלולים להדהים. "אני כן חושב שכשאני שומע אותו מושמע בכל ההקשרים האקראיים האלה זה כן מרגיש כמו טריוויאליזם, ויש שם אלמנט של לעג," אמר. "זו גישה פרשנית כלפי תרבות המיעוט הזו וקבוצת אנשים". עם זאת, הוא מעודד אנשים לזכור שזה סימן לכך שהשיר זוכה להערכה ולאהבה. "אני חושב שכל תרבות גם רוצה לשמר את הזהות והייחודיות שלה וגם להיות מוערכת על ידי העולם," אמר. "אני כן חושב שאידלסון יתלהב מכך שהיהודים נותנים משהו לעולם."

(ה'ניו יורק טיימס' בכתבה מקיפה על הפופולאריות העולמית שיש לאחרונה לשיר העברי 'הבה נגילה')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=801553&forum=scoops1

לפחות נוכל לרקוד ולשמוח. הבה נגילה!

חג קורבן שמח. של מי הקורבן?

השבוע חל באיסלם חג הקורבן עיד אדחא. אברהם אבינו עקד את בנו. החג מסתמך על הכתוב בקוראן: קוראן סורה 37 "הערוכים": (תרגום רובין):

99 אמר (אברהם), הָלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחֵני. 100 ריבּוני, הענק לי בן אשר יהיה בישָרים. 101 אז בישרנו לו על בן שקול דעת. 102 כאשר גדל דיו למעשים עִמו, אמר, בנִי, ראיתי בשנתי כי עלַי להעלותךָ: קורבן. חֲשוב ורְאֵה מה דעתךָ. אמר, אבא, עשֵׂה כאשר צוּוית.

אם ירצה אלוהים, תמצא כי אני בעזי הרוח. 103 כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר (לרצון אלוהים), והוא השכיבו על פניו, 104 קראנו אליו, אברהם, 105 כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. 100 זהו הניסיון הברור. 107 פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, 108 והותרנו לו זֵכר בדורות הבאים: 109 בִּרְכת שלום על אברהם. 110 כך נגמול למיטיבים. 111 הוא היה בעבדינו המאמינים. 112 ובישרנו לו על יִצְחָק אשר יהיה נביא בישָרים. 113 בירכנו אותו ואת יצחק, ומזרעם יצאו מיטיבים, וגם אנשים אשר גרמו לעצמם עוול ברור.

למרות שבקוראן מופיע רק שמו של יצחק. התקשו הפרשנים המוסלמים ליחס את סיפור העקידה ליצחק המייצג את היהודים. לכן, מהמאה ה-11 שינו הפרשנים המוסלמים את ייחוס העקידה ליצחק, (כמקובל עד אז), והעבירו את דמות הנעקד מיצחק (ככתוב) לישמעאל. (חוה לצרוס יפה, אסלם-יהדות, יהדות-איסלם, עמ' 31). הפרשנות הזו שמניעיה הגזעניים ברורים, התאפשרה עקב הערפול וחוסר הדיוק שבניסוח הטקסט בקוראן. למרבה הצער כל גבר מוסלמי חוגג את החג בשחיטה עצמית של הקורבן, ולא במסירה לקצב שזה מקצועו. נאחל אם כן למוסלמים חג קורבן שמח, ובלבד שהקורבן לא יהיה יהודי.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק חמישי

לפני אובדן בתוליי בתור אופה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי-רצועה. האצבעות בכפות-רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית-פה. הכאפייה של ג'ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב-תיתורה עם רצועת-עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.

ג'ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג'ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות?

שניהם התגרשו לאחר שנים.

לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה חיימקה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

אבל את כל זה לא סיפרתי לג'ני אז בקצה המידשאה, לפנות-ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג'אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי... אוטוטו היו נרטבים.

"אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?" שאלה ג'ני בקולה המיוחד.

המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות-בד לבנות, רחבות. איש-איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי-כסף יהיה מונח בפינת חדר-האוכל וכל חבר יקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג'ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל לארוחת-הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת-לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים-שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית מהבולבול של נמר המידבר שלי, והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת-הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת-הפח וכפכפי-העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת בעלת החוש הבלשי הדה בושס, שלא סמכה על בקיאותה בזרגים או על דימיוני, ציינה לימים ברשימה ב"מוסף הארץ" על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.

*

ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי" והוא כלול בכרך שיריי אשר לימים הוצאתי לאור לאחר עונה מוצלחת במיוחד של חברת עיבוד הפרדסים המשפחתית שלנו "ב. שפינוזה ובניו, משווקי הדרים" שמתמחה בייחוד בייצוא תפוחי-זהב מהזן שאמוטי-דם "שרה" לאירופה:

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם אודי

עוזי עוזי ועוזי גם

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן "דרך גבר"

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב ב"דרך גבר"

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

ואני מתנצל כאן

בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו

ברשימת הזרגים

וגם בפני נשותיהם

לכל החברים בעין גדי

היו מכשירים רציניים

*

אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר-האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: "מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!"

לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך אמר הבוקר (רביעי, 28.6) בריאיון לגלי צה"ל כי "איש לא יכול היה לנחש שבסופו של דבר ראש הממשלה יבחר שלא להתפטר, יילחם מתוך המערכת ויחליש את המשטרה." ["הארץ" באינטרנט, 26.6].

ככה התנהל המצוד אחר נתניהו!

* קוראת נאמנה: אהוד יקר,  יש להניח שהגיליון החדש יהיה קצת יותר אופטימי מקודמיו, שהרי הולך ומתברר התהליך הלא ייאמן שהביא לאישומים נגד נתניהו, כמו גם ניקיון כפיו משוחד. ומעניין גם לראות איך זה לא משנה דבר אצל המפגינים...

* דוגמה מצויינת לליקוק תחת: "לא ידוע לי איזה קשר, אם בכלל, יש בין נוה דרומי לספרות, וגדי טאוב הוא בעיניי תועמלן ביביסטי ופשיסטי. לכלול אותם באותה רשימה עם בני ציפר זהו עלבון לאינטליגנציה ועלבון לציפר, שהוא בדיוק מה שהיה אבי מכנה 'איש ספר', אחד האנשים הידענים ביותר בתחומי הספרות והתרבות. אף שאינני מסכימה עם דעותיו הפוליטיות, אני סבורה שאין ראוי ממנו, אלא שמיקי זוהר ממש לא ראוי לו. ברור שציפר הודיע ש'נבצר ממנו', כי ציפר הוא אולי ימני אבל הוא ממש לא אפס." [נרי לבנה. "הארץ", 30.6.23].

* אירית שושני: בתגובה לכתבתו של אורי הייטנר המציע להגדיר את משרת נשיא המדינה בחוק – גיליון 1859, אני סבורה שראוי שתפקיד נשיא המדינה ייעשה בהתנדבות, או בשכר סמלי, ללא ההוצאות הכבדות הכרוכות במוסד הנשיאות. בכל מקרה יש לחוקק חוק שהנשיא ייבחר על ידי העם ולא הכנסת. המועמדים צריכים להיות משכמם ומעלה, למשל, מי שזכו בפרסי נובל או עיטורי גבורה ובשום אופן לא פוליטיקאים. לעומת זאת אני תמימת דעים עם הייטנר באשר לסוגיית המתנות של ראש הממשלה. התאווה למתנות מעוררת קבס. די בספר מתנה מחבר ליום הולדת. ואפשר גם עשרה. דיגיטליים או מודפסים.

אהוד: דווקא המצב הפוליטי הסבוך היום מראה עד כמה נחוץ שהנשיא יבוא מתוך העולם הפוליטי ולא יוצנח אליו מגלקסיה אחרת, כמו דן שכטמן למשל. ובמחשבה שנייה: אולי אם היה לנו בית עליון, בית הלורדים כמו באנגליה, אזיי ה"לשעברים" נפוחי הכבוד שלנו, בעלי הפנסיות הציבוריות הגבוהות, היו יושבים בו ומתדיינים בצורה מנומסת, ולא משתטים וכמעט יוצאים מדעתם בהפגנות מרוב שנאתם לממשלה, וזאת על חשבונה כמובן, כמו כיום.

* אהוד היקר, אתה יודע עד כמה אני מעריך ומכבד את יוסי אחימאיר, הגם שדעותיו הפוליטיות רחוקות ממני – אבל הפעם הוא כתב מאמר שאני מסכים כמעט עם כל מילה בו – "מגידו כמשל לישראל". כתבתי "כמעט," והתכוונתי לאירוניה שלו כלפי הזועקים לצדק לפלסטינאים, ויושבים על חורבות כפרים ערביים מלפני 1948 – אילו היתה פחות פנאטיות קטלנית אצל הפלסטינאים – בוודאי שהיה מקום לדעה שיש להעניק להם זכות לעצמאות, גם מצד אלה היושבים במדינתנו על קרקע שהיתה ערבית. אילו – אבל הפלסטינאים באמת חותרים להשמדתנו יותר מאשר לעצמאותם.

אורי הייטנר סירב לקבל מתנה כאשר שירת בתפקיד ציבורי, זה נכון, וזה מובן מאליו.

פוצ'ו ואריה ברנע כותבים על הושטת היד של יוסי אחימאיר כלפי בית הפלמ"ח. עם כל ההסתייגויות של השניים – אני מצטרף למברכים על הצעד הנכון.

נעמן כהן מראה עד כמה העולם המוסלמי בימי הביניים היה מתקדם (בוודאי ביחס לעולם הנוצרי באותה העת), זה נכון, וגם היהודים בספרד נהנו מהקידמה הזאת ("תור הזהב"). אבל מיד אחר כך שקע האסלאם לסרבנות פנאטית כלפי כל זיק של תרבות – הארצות הנחשלות ביותר בעולם שולט בהן האסלאם. בסוף דבריו מציין נעמן כהן שיש סיבות לשקיעת העולם המוסלמי, אבל לא הרחיב, חבל. לאיתמר פרת (שאת ספרו קראתי, וגם כתבתי עליו) אציין רק שגם דויד המלך "הצדיק" הקריב קורבן אדם לה' – את צאצאי שאול (שמואל ב' כ"א, 9).

אהוד היקר, אתה מכנה את מאות אלפי המפגינים נגד הרפורמה המשפטית "מוכי שיגעון גדלות שלא אכפת להם שדרכם מובילה לאבדון." מילא שאתה חושב כך על לפיד, גנץ יעלון, אהוד ברק וכו', אבל באמת, אהוד אתה מכליל בין "מוכי השיגעון" גם את בני בגין, את דן מרידור, את ציפי לבני, את לימור לבנת, את אליקים רובינשטיין, את הנגיד הנוכחי, וכל הנגידים בדימוס – לכולם לא אכפת מהמדינה? נדמה לי שדווקא לנתניהו לא אכפת – העיקר שיינצל מאימת הדין (שרה כבר אמרה שהמדינה תישרף!) – מה שהיה נכון לגבי קצב ואולמרט אין לו תוקף לגביו. נדמה לי שליריב לוין, רוטמן, סמוטריץ' בן גביר, אמסלם, קרעי, אורית סטרוק ממש לא אכפת להם מהמדינה שבהשראתם מקללים ומגרשים מח"ט שבא לנחם אבלים, שאלופי צה"ל הם בעיניה של סטרוק "כוח ואגנר", שכל יום מצביע אמסלם על עוד בן יקר של המדינה שצריך להכניס לכלא, או אפילו להעמיד אותו קיר. אוי ואבוי אם פירומנים אלה יצליחו במזימתם הנוראה.

שלך –

משה גרנות

אהוד היקר, במוצ"ש השתתפתי בהפגנה בכיכר בעיר של רמת השרון – היו שם אלפי תושבים נושאי דגלים וכרזות נגד ההפיכה המשטרית. היו שם רופאים, טייסים במי"ל, הייטקיסטים, אנשי כלכלה, עובדי כפיים בכל הגילים, מה שהממשלה מכנה "אנרכיסטים", "שמאלנים" ו"בוגדים". היה תור גדול לתרומות. ההפגנה התאגדה גם נגד חברי הממשלה המבהילה הזאת "ימין מלא על מלא," שבה פינדרוס קובע שהלהט"ב מסוכנים יותר מדעא"ש, שסמוטריץ' קובע שיש למחוק את חווארה, שאורית סטרוק קובעת שהרמטכ"ל והשב"כ הם כוח ואגנר, שבן גביר מעודד את נערי הגבעות להתיישב בניגוד לחוק, שגולדקנופף הוא עבד נרצע לרבי מגור, ופועל רק למען חסידיו, שעובד חוגי, עוזרו של השר ישראל כץ, שמעריך את היטלר שהרג בגז 6 מעליון אשכנזים, שאמסלם טוען שכל האשכנזים הם גזענים, שראש הממשלה, בכעס על כך שביידן מסנן אותו, רוצה לנסוע לסין, אויבתה הגדולה של ארצות הברית, שונאת כרונית של מדינת ישראל, ומסייעת בנשק ובכלכלה לאויבת הגדולה ביותר שלנו – איראן. על הממשלה המזעזעת הזאת אתה מגונן בחירוף נפש ומכנה את מתנגדיה כבעלי שיגעון גדלות. כרמי גילון (שמאלני, בוגד!) היה אחד הנואמים בהפגנה הביע תדהמה מכך שנתניהו איננו מבין איזה פיגוע מדיני הוא גורם ליחסים עם ארצות הברית, המעצמה היחידה שתומכת בנו פוליטית, כלכלית וביטחונית (לולא סיוע החירום של ארצות הברית, לא היינו שורדים את מלחמת יום הכיפורים!). דיברה גם אם לשני ילדים מוגבלים, וסקרה את כל פסקי הדין של הבג"ץ שבלעדיהם לא היה טעם לחייה ולחיי ילדיה. קפוץ נא לאחת ההפגנות בקפלן, כסטטיסט, ותיווכח שמדובר בהמוני בני ישראל היקרים המפגינים מתוך חרדה אמיתית לכך שהמדינה הולכת לאבדון. בזמנו אתה תמכת באולמרט, עד עדותה של שולה זקן.  מתי תגיע למסקנה שאולמרט היה "כסף קטן" לעומת נתניהו שתורם את גאונותו הפוליטית להרס המדינה ("שהמדינה תישרף!") כדי להינצל מאימת הדין? בממשלה שלו יש מורשעים בדין על עבירות כלכליות, על טרור, יש משתמטים מכל שירות במדינה, אבל סוחטים ממנה את הלשד. באמת, אהוד, כולנו אוהבים אותך ומעריכים את מפעלך התרבותי, ממש כואב הלב שאתה נלחם בחירוף נפש למען פירומנים.

שלך –

משה גרנות

רק שכחת להתייחס לדבריהם של השופטים בתיק 4000 על הקושי להוכיח את סעיף השוחד וכן לדבריו של רוני אלשיך, המצוטטים גם כאן. אבל מי אני לעומת כל האנשים החשובים והחשובים-לשעבר שאתה מצטט נגד נתניהו, ולעומת "סרבני המילואים" שלא איכפת להם לפורר את צה"ל – שהם כולם כאילו על צד ה"אני מאשים" של אמיל זולא, ולא להיפך! – אסתרהאזים.

 ואולי תצרף אליהם כתנא דמסייע גם את מכתב האיומים נגד נתניהו שנמצא על קבר אחיו? ואת דברי חברתך-למאבק – נביאת החורבן שקמה ברסלר-שוורצמן?

מדינת ישראל היתה תמיד וגם תישאר דמוקרטית תחת הנהגת של נתניהו, ולמרבה הצער אין היום אפשרות לממשלה אחרת כל זמן שהאדונים לפיד וגנץ מחרימים את נתניהו, כי מבחינתם שתישרף המדינה  – ובלבד שלא יישבו איתו בממשלה אחת במקום סמוטריץ' ובן גביר! – זו שטיפת המוח שאתה והדומים לך עוברים!

ומה כל הקשקוש על כך שבן גביר וסמוטריץ' יחסלו את הדמוקרטיה ויביאו עלינו דיקטטורה? אתה לא מבין מניין צמח כוחם האלקטוראלי, שגם עתיד להתחזק? הוא צמח וצומח מן הטרור הפלסטיני בעזה, בגדה ובתוככי ישראל, לא רק בירושלים ובדיזנגוף אלא גם בערים המעורבות, כמו בפרעות מאי 21'. הרי עד היום לא נשפטו למאסר עולם רוצחיו של חתן פרס ביטחון ישראל, אבי הר-אבן, ששרפו אותו חיים לפני שנתיים במלון אפנדי בעכו בפרעות מאי 21'!

הטרור הפלסטיני – אלה הם ה"פירומנים" האמיתיים! – ואילו אתה וחבריך-לדיעה, המתישים ומחלישים את משטרת ישראל בהפגנותיכם הפרועות, כמו היום – בגרימה להקצאת הכוחות האדירה של שוטרים נגד שיתוק נתב"ג מול האוייב הקם עליו להשביתו – אתם, אתם מחזקים את השתוללות הפירומנים, את התקוות של הטרור הפלסטיני ושל האייטולות באיראן להשמידנו!

וההיסטוריה תשפוט אתכם על כך!

אהוד בן עזר

* איילה זמרוני: לנעמן כהן – עד כמה שידוע לי, שם אשת הנשיא הרצוג מהבית הוא מיכל פינצ'וק אפק. אביה, אלוף משנה שאול פינצ'וק, שהחליף אח"כ את שמו לאפק, שירת איתי בצבא.

* ג'וחא: כששמעתי שאַספרטיים מסרטֵן מיד זרקתי את כל הקולה זירו והתחלתי לזלול שוקולד כמו משוגע. חבר שלי בדיוק חזר מדובאי והביא לי שוקולד חלב קדבורי ממולא טֵרְקִיש דִילַייט – חַלְקוּם, ממש נהדר!

* אהוד: אם "סרבני המילואים" מוכי שיגעון הגדלות יממשו את איומיהם, ולכן יודחו משירות בצבא, הם במו ידיהם יביאו לכך שמשקלו של הצד הפוליטי ה"ימני" בצה"ל יהיה גדול יותר!

* כשרואים את מהומות האינתיפאדה המוסלמית הפרועה, הקשה והמציתה בפריס וברחבי צרפת (שאין לה שום קשר ל"נכבה" ולפלסטינים) – מבינים עד כמה שפר מזלנו לחיות בישראל עם לא יותר מאשר "הפגנות המחאה" הבכייניות, המחפשות בנרות עימותים עם שוטרים כדי לצלמם לתקשורת אוהדת! מומלץ מאוד להקשיב לדבריו של ד"ר גיא בכור: "הביזה של צרפת: הלילה [30.6] בו נבזזו אלפי חנויות בכל רחבי צרפת בידי המוסלמים. ... האם המשטרה הרימה ידיים? האם המשטר ויתר? איפה מקרון? והפרעות, כמותן לא ראתה צרפת מאז מלחמת העולם השנייה, נמשכות. זו התקוממות."

* ואת המהומות בצרפת כדאי להשוות עם דבריה של נביאת החורבן שקמה ברסלר-שוורצמן: "מדינת ישראל ניצבת בפני האיום הקיומי החמור ביותר מיום הקמתה. הניסיון החוזר שמתרחש בימים אלו לקדם את ההפיכה המשטרית מאיים למחוק, הלכה למעשה, את יסודות החירות, הצדק והשלום עליהם מושתת מגילת העצמאות על פי חזונם של נביאי ישראל. אם תצא אל הפועל, עלולה ההפיכה המשטרית המתוכננת להביא להרס מוחלט של מדינת ישראל שראו לעיניהם מייסדיה, ועימו להרס החזון הציוני כולו." ["הארץ" באינטרנט. 1.7.23.].

לא פחות ולא יותר! חורבן ישראל! – מאיפה צמחו לנו נביאות-השקר העבריות האלה? האם בהשראת האייטולות מאיראן, הטרור הפלסטיני או המוסלמים בפריס? תגידו, אתן השתגעתן?

* * *

אנחנו נחנוק את מדינת ישראל

ונוציא דיבתה רעה בכל העולם

אנחנו נחנוק את נתב"ג

את צינור הקשר האווירי האזרחי

העיקרי של ישראל עם העולם!

המפגינים הפרוגרסיביים וחסידּות בּרסלר

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-13 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל