פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1861

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בתמוז תשפ"ג. 6.7.2023

עם הצרופות: 1. בחצר של ירון, חומרי מלחמה לעבודתו. צילום: עדינה בר-אל. 2. ירון מדגים נגינה על פעמון-רוח עם אחד המבקרים בנפחייה. צילום: כנ"ל. 3. שגריר גוואטמלה ושרת החוץ שלה מעניקים לירון תעודת הוקרה על ורד שהכין עבור ארמון הנשיאות. אלבום פרטי. 4. ירון, שלושה פרחים. 5. דני קרמן, הזמנה לתערוכת רטרוספקטיבה בחולון ב-17.7.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: עֶרֶב. // יוסי אחימאיר: בן-גוריון לטוב ולרע. // איליה בר-זאב: שְׁבִילִים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏5.7.23. // משה גרנות: שתי הערות למקרא עשרת הדברות. // ארנה גולן: על סיפרה של שוש (ינקה) רוניס "מול בד לבן" – שירים וסיפורים. // עדינה בר-אל: ירון בוב: חפצים לשלום מחומרים של מלחמה. // אהוד בן עזר: הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר הוא ואדי אל-חווארת. פרק מתוך הרומאן "המושבה שלי", בהוצאת אסטרולוג, 2000. // אלי עמיר: היום הארוך בחיי. פרק מתוך ספרו החדש "מחרוזת ענבר" בהוצאת "עם עובד". // נעמן כהן: מה עוד הרסו הפורעים הערבים-מוסלמים באינתיפדה בפריס? // מנחם רהט: "תלמיד חכם שהפך חסרונות לאידיאולוגיה". // נסיה שפרן: שבועיים באיטליה: מבט יהודי. ונציה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שישי: אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

עֶרֶב

רָמוּ שַׁרְעַפִּים וַיִּגְאוּ כַּהֲמוֹת-יָם  –

אֵי-לְאָן תּוֹלִיכוּ הַנּוֹעֲזִים?...

–  –  –  –  –  –  –  –  –

אֳפָקִים נוּגִים זֶה בָּזֶה נָגָעוּ

בְּהַכְנָעָה וְצִדּוּק הַדִּין;

דּוֹמֵעַ כּוֹכָב יָחִיד

וּמַרְעִיף רֵיחַ-יָם וְיַסְמִין;

וְנִכְנָפִים נְעוּרִים

וּמְצַלְצְלִים כְּהֵד

בְּרִשְׁרוּשׁ צְדָפִים

עֲלֵי חוֹף בּוֹדֵד  –

וְגַל אַחֲרוֹן עוֹד מִשְׂתַּעֵר

וְנוֹפֵחַ אַט רוּחוֹ

מוּל חֶשְׁכַת-הַלֵּיל.

1934

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

בן-גוריון לטוב ולרע

בגיל 80 הלך לעולמו חברי הטוב מהשכונה, מהתיכון ומעיתון, איציק גורקביץ' (גורקה) ז"ל. היינו בני אותו מחזור ב"אהל שם" הרמת-גני, שכנים בשיכון הוותיקים וחברים לעבודה ב"מעריב"  – הוא כאיש המודעות, אני כחבר המערכת. בביתו, ב"שבעה", העלינו עם אשתו וילדיו זיכרונות מימים רחוקים בשכונתנו. "אתה זוכר מי גר ממולנו?" – שאלה רעייתו. "בוודאי, סגן המפכ"ל דאז, עמוס בן-גוריון." וכי איך אפשר היה שלא לזכור? הבית הזה היה מוקד לעלייה לרגל של קציני משטרה, אך בעיקר של האבא, הלא הוא דוד בן-גוריון.

איש מהשכנים לא היה מתרגש במיוחד כשמכוניתו של ראש הממשלה הראשון היתה נעצרת ליד הבית ברחוב נץ (על שם עורך עיתון "חירות", יוסף ויניצקי), ו"הזקן" היה קופץ פנימה לביקור משפחתי. אולי רק מכונית ליווי אחת הגיעה עם מכונית השרד הממשלתית.

מכל הבחינות היו אלה ימים אחרים, ימי ראשית המדינה, שנות החמישים, שנים של ממשלה איתנה ואופוזיציה אחראית. ימי צנע. ספק אם האורח רם-המעלה ידע שבשכנות לבית בנו, קצין המשטרה הרם, התגוררו שניים מיריביו האידאולוגיים המרים: אורי צבי גרינברג ואב"א אחימאיר. שכונה שבה הוקצו בתים חד-קומתיים לח"כים, לאנשי רוח בתחומי האמנות והספרות, עיתונאים, פקידי עירייה וגם לקציני משטרה. אחד מהם היה קצין המשטרה אפרים אלרום (הופשטטר), לימים נציג המשטרה בטורקיה אשר נרצח באנקרה בידי מחבלים.

בקרוב ימלאו חמישים שנה למותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר גם יריביו הפוליטיים יודו בהישגו הגדול, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. נדרש היה אומץ לב מנהיגותי בלתי רגיל כדי להוביל מהלך היסטורי אדיר זה. בן-גוריון ניחן באומץ הזה, הוא אבי מדינת ישראל. האיש שקרא את מגילת העצמאות, שנוסחה בקפידה רבה וחתומים עליה נציגי כל המפלגות, מ"חרות" ועד מק"י.

שנותיה הראשונות של המדינה היו שנות מאבק קיומי שישראל עמדה בו בהצלחה. גם כלכלי, גם ביטחוני, גם חברתי – קליטת מאות אלפי עולים מארצות ערב. שלטונו של בן-גוריון היה מהודק. היו שכינוהו "האחד בדורו". תופעות שהיו חלק מהיומיום אז, בוודאי לא היו מתקבלות על הדעת בימינו.

נמשך הקיפוח במקומות עבודה של יוצאי מחתרות האצ"ל ולח"י, קול ישראל נשלט – שלא לומר נערך – ממשרד ראש הממשלה, נושאים רבים הוסדרו ללא פיקוח רגולטורי. בעיתון "חרות", ביטאון האופוזיציה בראשות מנחם בגין, התפרסם בקביעות טור שכותרתו "רקב ביעקב", שבו האיר הכותב פינות אפילות תחת שלטון מפא"י.

כאשר מציינים חמישים שנה למותו של בן-גוריון, עשר שנים לאחר שעזב את תפקיד ראש הממשלה, אסור לשכוח לצד הישגיו, גם את כשליו, את שנאתו למחנה הימין, את יריבותו המרה לז'בוטינסקי ולבגין, את רודנותו בממלכתו.

זה האיש שהצית ממרחקים את עלילת ארלוזורוב מיד לאחר הרצח הנורא, זה האיש שגידף את יריביו מימין וניצח על ה"סזון" – הסגרת אנשי האצ"ל לידי הבריטים, זה האיש שאחראי לטרגדיה של ספינת הנשק והעולים של האצ"ל "אלטלנה", זה האיש שסירב להעלות את עצמות ז'בוטינסקי, זה האיש שפילג את תנועת הפועלים הסוציאליסטית, זה האיש שקיבע את הפטור משירות בצה"ל לאלה ש"תורתם אומנותם", זה האיש שמנע את כיבוש יו"ש במלחמת 1948, וזה האיש שהורה על נסיגת כוחותינו מסיני בעקבות מבצע "קדש" ב-1956.

אסור להשכיח את כל אלה, ועוד, כשמציינים יובל שנים למותו של ה"זקן", למשל ב"ועידת בן-גוריון בנגב", הנערכת השבוע בשדה-בוקר.

אין לך מנהיג, בארץ ובעולם, ראש ממשלה או נשיא, חף משגיאות, לעיתים קריטיות, לעיתים פעוטות. בסופו של דבר נשקלת מנהיגות על כפות המאזניים, הישגים מול כשלים. בן-גוריון, המנהיג ה"חזק" והתקיף, לא רק שהיה ראש הממשלה הראשון, מי שזכה לקרוא את מגילת העצמאות, אלא שהוא כשל בהבנת הדמוקרטיה. שנא וסנט. גם בתקופת היישוב וגם בתקופת המדינה.

חמישים שנה לאחר הסתלקותו של ראש מפא"י, זו שהתגלגלה והיתה למערך ולאחר מכן למפלגת העבודה, והנה השמאל שאותו הוביל במשך עשרות שנים כמעט והתאיין. אפילו יריביה הפוליטיים של מפלגת העבודה מצטערים על היעלמותה ממפת המפלגות בישראל, ואין פלא בכך. על כסאו של דוד בן-גוריון יושבת פוליטיקאית הזוייה, שאך לפליאה היא הכיצד זה העלוה לכס שעליו ישבו גם שרת, אשכול, גולדה, רבין...

החשבון שיש למחנה הימין – הצה"ר, תנועת החרות, גח"ל, תנועת הליכוד – עם בן-גוריון הוא חד ונוקב. ואולם הימין הנמצא בשלטון מאז 1977, יודע לכבד את זיכרו של ראש הממשלה הראשון. בקרוב, ביום הזיכרון בשדה-בוקר, יהיה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו שיעלה על נס – ולא בפעם הראשונה – את כף הזכויות של דוד בן-גוריון, היריב הפוליטי, איש הנגב, המנהיג ללא חת.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

* * *

איליה בר-זאב

שְׁבִילִים

להולכים ב"שביל ישראל" ולבורחים מבשורות

הֲרֵי הָבָּרָק הַזֶּה יַכֶּה

וּמַה נַּלִין עַל קוֹלוֹת הָרַעַשׁ,

עַל מוּעֲקוֹת הַחֹם?

דַּי בְּכַדּוּר אֶחָד מֵרוֹבֶה מְעַשֵּׁן

לִקְטֹל אֶת בְּשׂוֹרַת הָאָדָם.

אִם נַעֲמוֹד עַל כִּתְפֵי אֲחֵרִים,

אֲפִלּוּ נַרְחִיק לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהָר,

יֹאבְדוּ הַמִּלִּים.

סָפֵק אִם נַבְחִין בְּהֵדֵי יֶרִי עַתִּיק

בֵּין מְצוּקֵי הוֹד בְּנַחַל עַמּוּד,

נחל עמוד. ויקיפדיה.

אוֹ נָחוּשׁ בְּמוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת בְּסִדְקֵי יִפְתָּח.

טַחֲנוֹת הַקֶּמַח חֲבוּיוֹת בִּשֵׁפֶל קוֹל

מוּל רוּחַ נוֹשֶׁבֶת בִּשְׁבִילִים נִסְתָּרִים –

בָּתֵּי בַּד, שְׂרִידִים דְּמוּיֵי אֶבֶן בַּסְּבַךְ, בַּגֵּאָיוֹת,

בַּעֲרוּצִים מוֹלִיכֵי שְׁפָכִים.

כָּאן הָיָה בַּיִת.

שָׁם גָּדַל פַּעַם צֶמַח בָּר.

חֲזִיר קְשֵׁה-יוֹם יִנְבֹּר בַּלֵּילוֹת בַּאֲדָמָה הַלַּחָה,

אֵשׁ אוֹיֵב כִּלְּתָה יַעַר. בָּאָבִיב, אִם יֵרֵד מָטָר,

יָצוּצוּ פְּרָחִים סְגֻלִּים אוֹ צְהֻבִּים.

גָּבֹהַּ, מֵעַל הָהָר,

עֵץ זָקֵן מֵטִיל צֵל בַּאֲבָנִים.

רוּחַ רַעֲנָנָה בַּשְּׁבִיל מְטַלְטֶלֶת עָלִים

תַּחַת רַגְלַי.

פורסם ראשונה ב"מעל קווי המתח" 2010 – הוצאת "קשב לשירה".

* * *

אהוד: המבצע שהחל ביום שני בג'נין מוכיח כי למרות שעברו כבר 75 שנים – מלחמת העצמאות מול הערבים טרם הסתיימה ועדיין רבים מהם מקווים להרוג אותנו ולגרש אותנו מארץ-ישראל, ולכן אין לנו ברירה אלא להמשיך ולהילחם בהם! – רוח גבית הם מקבלים מחסידוּת ברסלר ומ"כוח קפלן" המנסים לחסום את צינור החמצן של המדינה בקשריה עם העולם, את נתב"ג – ולהתיש בפרובוקציות את משטרת ישראל, הנאבקת בטרור הפלסטיני, גם בגוש דן!

זיכרו – מעולם לא בּוּזה, חולל, הושפל ופוּחת ערכו של דגל ישראל [הסיני] כמו בהנפתו המבישה בהפגנות המחאה!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏5.7.23

* חיוני ומוצדק – המבצע נגד תשתית הטרור מג'נין חיוני ומוצדק. ברכות לדרג המדיני שקיבל את ההחלטה הנכונה ולדרג המבצעי – צה"ל ושב"כ, על הביצוע.

* להרוס את תשתית הטרור – לפני מבצע "חומת מגן" היתה מוסכמה בארץ ובעולם, שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אם אדם נחוש להתאבד ולקחת אתו עוד חיים של קורבנותיו, הוא מכונת הטרור החכמה והיעילה בעולם ואין דרך לעצור אותה.

אולם כדי לבצע פיגועי התאבדות לא די במתאבדים נחושים, אלא בתשתית מבצעית ולוגיסטית שתהפוך מתאבד פוטנציאלי למכונת רצח-המוני. בשנים שלאחר הסכם אוסלו, כשערפאת וצבאו קיבלו את השליטה על הרש"פ, וצה"ל ושב"כ הדירו רגליהם משם, ערפאת יצר באין מפריע תשתית טרור רצחנית, שרצחה כ-1,500 ישראלים בתוך שנים ספורות.

מבצע "חומת מגן" הרס את התשתית הזאת. זה לא היה זבנג וגמרנו. לא מדובר רק במבצע עצמו, אלא בכשנתיים-שלוש לאחר מכן של ניקוי השטח. ומה שחשוב הרבה יותר, לאורך זמן, היה החזרת חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון. וכך, כמעט תמיד אנו מגיעים אל המחבל במיטתו בדירת המסתור שלו או בביתו לפני שהוא מגיע אלינו לפגע ולרצוח. מאות פיגועים מסוכלים מדי שנה. חייהם של אלפי ישראלים ניצלים. חיילי צה"ל ומפקדיו, אלה שהבן גבירים הקטנים מגדפים וצווחים עליהם שהם אשמים בפיגועים, מסכנים את חייהם מדי לילה ויום ומבטיחים חיים וביטחון לאזרחי ישראל. להצלחת "חומת מגן" והחזרת חופש הפעולה הצטרפו שני גורמים שאף הם מסייעים להקטנת הטרור – גדר הביטחון שמהווה מכשול נוסף המקשה על המחבלים והתיאום הביטחוני עם הרש"פ שהוא תוצאת ההרתעה שנוצרה ב"חומת מגן".

כל המדברים על הצורך ב"חומת מגן" נוספת ביו"ש, מדברים דברי הבל. המצב היום שונה בתכלית, הן בממדי הטרור ובעיקר בשליטה הביטחונית שלנו בשטח. העובדה שאיננו מצליחים לסכל 100% פיגועים אינה מצדיקה מבצע שאינו נחוץ. עם זאת, בג'נין ובמידה מסוימת בשכם, נוצרה תשתית טרור. ביטויה אינה מחבל בודד שלוקח נשק ומבצע פיגוע קטלני, כפי שהיה בתחנת הדלק בעלי, אלא בזירת המטענים שבה נתקל כוח צה"ל לפני שבועות אחדים וכמאה מחבלים שירו על הכוח מכל עבר במשך שעות. וכן, הניסיונות לייצר מערך רקטות בג'נין. ברור, שכאשר קיימת תשתית כזו, מתרבים הפיגועים היוצאים ממנה, גם פיגועי היחידים. לכן, יש צורך במבצע להרס תשתית הטרור בג'נין; לא "חומת מגן", אלא בהתאם לצורך המבצעי. מבצע "בית וגן", שנועד להגן על הבית שאנו בונים בארץ ישראל ועל הגן שאנו נוטעים, בהחלט עונה על הצורך. לא בטוח שהוא כשלעצמו יספיק לפירוק התשתית בג'נין וכנראה יהיה צורך בפעולות נוספות.

ברצועת עזה, לעומת זאת, שבה נוצרה תשתית טרוריסטית חמורה הרבה יותר מכפי שהיתה ביו"ש ערב "חומת מגן", יש צורך במבצע מקיף נוסח "חומת מגן", שיביא לפירוז הרצועה ולהחזרת חופש הפעולה של צה"ל באזור. אולם לשם כך יש להכשיר את הלבבות ולפעול ללכידות לאומית, בניגוד למה שעושה הממשלה.

* בלי קבינט – במצב נורמלי, ראוי היה ראש הממשלה לביקורת חריפה על כך שהוא מוציא את צה"ל למבצע בסדר גודל כזה בלי לכנס את הקבינט. אין ספק שהדבר מנוגד להתנהלות התקינה של מדינה. אולם בהרכב המטורלל של הקבינט, עם בן גביר וסמוטריץ', זה פורום לא רלוונטי לדיונים רציניים וקבלת החלטות הנוגעות לביטחון המדינה ושלום אזרחיה.

* הזדמנות לרדת מן העצים – שעה שחיילי צה"ל נלחמים נגד הטרור ולהגנה על ביטחון המדינה ועם ישראל עומד מאחוריהם מעל המחלוקות, מן הראוי למנף את שעת הרצון כדי שכל הצדדים במחלוקת על המהפכה המשפטית ירדו מן העצים שעליהם טיפסו, יפסיקו את החקיקה החד צדדית ויחזרו לשולחן ההידברות, כדי לקיים הידברות אמת לגיבוש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט בהסכמה רחבה.

* עילת סבירות סבירה  – מאז ומתמיד התנגדתי לשחרור מוקדם של מחבלים, בין אם בעסקאות חליפין ובוודאי כמחווה בתהליך המדיני. ואף על פי כן, תמיד התנגדתי גם לעתירות לבג"ץ נגד אותן עסקאות. סברתי שאין זה מעניינו של בית המשפט להתערב בנושאים שהם בסמכותה של הממשלה. היא קיבלה מנדט כדי למשול על פי מדיניותה. אם אני מתנגד להחלטותיה אני יכול להפגין, לכתוב או להצביע נגדה בבחירות הבאות. אין זה עניין לבית משפט. אמנם העתירות הללו תמיד נדחו, אך היה על בית המשפט לדחות אותן על הסף, בטענת אי שפיטות. לא הכל שפיט.

עמדתי העקרונית נגד האקטיביזם השיפוטי, שבה אני דוגל ואותה אני מביע כבר עשרות שנים, נוגעת גם לסוגיית עילת הסבירות. עילת הסבירות קיימת בחוק הישראלי מיום הקמת המדינה. קיבלנו אותה בירושה מהמשפט הבריטי, שבו העילה הזו קיימת כבר 250 שנה. אין בעולם דמוקרטיה שאין בה עילת סבירות. אולם השימוש של בג"ץ בעילת הסבירות בארבעים השנים האחרונות לא עמדה במבחן הסבירות.

החלטה של שופטת בית המשפט העליון לבטל החלטה של ראש הממשלה לסגור את "אוריינט האוס", משרדי אש"ף במזרח ירושלים, היא בלתי סבירה. אין היא עניין לבית משפט אלא לרשות המבצעת, והביקורת עליה צריכה להיות של הרשות המחוקקת.

החלטה של בג"ץ לחייב את ממשלת אולמרט למגן את מוסדות החינוך בעוטף עזה, היא התערבות של בית המשפט, שאינו אחראי על תקציב המדינה, בהחלטה לגיטימית של הממשלה על סדר העדיפויות שלה. אפשר לא להסכים עם ההחלטה, אך אין זה עניין משפטי.

לכן, אני תומך בצמצום עילת הסבירות. אני בעד צמצום עילת הסבירות כך שאי אפשר יהיה להחיל אותה על החלטות הנוגעות למדיניות ביטחונית, כלכלית, חברתית וכד'. אך יש להשאיר את עילת הסבירות בכל הנוגע למינויים, כי המינויים הם מקור לשחיתות, לאורך השנים ובכל העולם, וחייבת להיות בקרה על סבירותם, כדי לסכל מינויים לא ראויים של עבריינים, מושחתים, קבלני קולות, עסקנים שאין להם כישורים לתפקיד, מינוי קרובי משפחה וכד'. בכל הקשור למינויים, תפקידו של בית המשפט להגן על אזרחי ישראל מפני כוחו של השלטון, להגן על טוהר המידות בישראל. חוק שמנטרל את הבקרה, באמצעות עילת הסבירות, על המינויים, הוא חוק לעידוד השחיתות ויש להתנגד לו בכל תוקף.

טובת המדינה מחייבת לעצור את החקיקה החד-צדדית הקיצונית, ולחזור מיד לשולחן ההידברות. אני בטוח שבהידברות כנה הקואליציה והאופוזיציה תוכלנה להגיע להסכמות על צמצום עילת הסבירות, בלי להשחית את החברה הישראלית.

* כאילו אין מחר – לאורך המאבק על הגולן הקפדנו להזכיר לעצמנו ברירה שיהודה הראל הציב בפנינו בראשיתו: האם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים או לריב עם השומר.

האופן המכובד של המאבק שלנו נבע קודם כל מגישתנו העקרונית, גישה של אחריות לאומית, ממלכתיות, דמוקרטיה, כיבוד החוק. אך היתה לכך גם סיבה טקטית. ידענו שכדי להצליח במאבק אנו זקוקים לתמיכת הציבור ולכן תהיה זו איוולת מצדנו לפגוע בו.

מה חושבים המפגינים שהשתוללו בנתב"ג ופגעו באזרחים? הם חשבו שהאנשים שהם פגעו בהם יתמכו במאבקם יותר או פחות כתוצאה מהמהלך שלהם? הם לא מבינים שבכל פעולה כזאת הם מאבדים קהל תומכים?

מי שנאבקים כאילו אין מחר, עשויים לנצח היום, אך זה יתפוצץ להם בפנים מחר.

* פרובוקציה עם דגל אש"ף – כשהלכתי להפגנות נגד המהפכה המשטרית (כבר איני הולך, בשל הקו המיליטנטי של המאבק) לא העליתי על דעתי להפגין עם שלטים בעד ריבונות על בקעת הירדן, בעד חוק הלאום או בעד מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, למרות שאני מצדד בכל אלה. למה? ראשית, כי אין זה נושא ההפגנה. ושנית, כיוון שאני מכבד את האנשים שעימם אני מפגין. אנו מפגינים יחד על נושא שבו אנו מסכימים, ולא אעשה פרובוקציה כלפיהם ואנצל את ההפגנה המשותפת למינוף מסרים שהם אינם מסכימים אתם.

לא כך נוהגים קומץ מפגיני אקיבוש שמטרילים מדי שבוע את ההפגנות. לטענתם, הנושא שלהם קשור לנושא ההפגנה, כי "אין דמוקרטיה עם אקיבוש." אבל אני מפגין בעד מדינה יהודית דמוקרטית, וחוק הלאום הוא מרכיב מרכזי בהסדר המכונן הזה. ובכל זאת, אפשר להניח בצד את המחלוקות כדי להפגין על המשותף.

אלא שהאמת היא שאין כל משותף. אין שום דבר משותף להפגנה עם דגלי ישראל, הנפתחת בשירת "התקווה" ומקריאים בה את מגילת העצמאות, לבין הפגנה עם דגל אש"ף, דגל השמדת ישראל, דגל "איטבח אל יאהוד". אילו היה מדובר רק בכרזות נגד "אקיבוש", ניחא. אבל כשמניפים את דגל אש"ף משמעות הדבר שאקיבוש הוא גם בתל-אביב.

הסתערות הבזק של "אחים לנשק" שתלשו כרוח סערה את הכרזות והדגל, לא הכי אסתטית. יש משהו מפחיד בחבורה מאורגנת, בלבוש סמי-צבאי, שמסתערת על מפגינים. אבל כאשר מדובר בדגל אש"ף, המעשה מוצדק. ולפחות על פי הסרטון, הם לא היכו מפגינים, כך שבכיינות ה"אלימות" מוגזמת.

חצי שנה הכילו את קומץ הפרובוקטורים, אך יש גבול.

* מיהו פשיסט – "פשיסטים פשיסטים" צווחו מפגיני דגל אש"ף לעבר "אחים לנשק", שהחרימו להם את הכרזות והדגל. "אחים לנשק" עצמם מכנים "פשיסטים" את תומכי המהפכה המשטרית. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במושג פשיסט, יצרה אפקט זאב זאב, שכמו בסיפור המקורי, הרדימה את החברה הישראלית כשהפשיסט האמיתי הגיע לקבינט והוא השר ל"ביטחון" לאומני.

* יגאל עמיר הבא – בידיעה הראשונה על מכתב האיום לנתניהו, שהונח על קבר אחיו יוני, לא פורסם תוכן המכתב. כששמעתי אותה, חשבתי שהמאיים הוא מתנגד קיצוני למהפכה המשטרית (כידוע, אין שום קשר בינו לבין ההתנגדות למהפכה המשטרית).

איני חושד חלילה במי ממנהיגי המאבק שהוא מעוניין ברצח. חלילה לי. אבל עליהם לנהוג באחריות ולהבין שיש דינמיקה למאבק. גם מנהיגי המאבק נגד אוסלו לא העלו על דעתם רצח. אבל כאשר נסחפים בזעם הקדוש, מציגים את היריב כרע המוחלט, כאשר מציגים את המאבק כמלחמת בני אור בבני חושך ובעיקר, כאשר המטרה מקדשת אמצעים פסולים כמו סרבנות, חסימת נתב"ג ורדיפה אישית של שרים וסתימת פיותיהם, מכשירים את הקרקע ליגאל עמיר הבא, שילך צעד נוסף. ואחרי שאסון כזה כבר קרה לנו, איש אינו בן חורין לומר שלא יכול לקרות דבר כזה. ולכן, על מנהיגי המאבק לנהוג באחריות ולנהל מאבק ממלכתי, דמוקרטי ומכובד.

* הטיל דופי באינטגריטי – שום גוף אינו חסין מביקורת – גם בית המשפט. גם שופטי נתניהו.

אבל הביקורת שמתח עליהם משה לדור חורגת מגבול הטעם הטוב, כי הוא הטיל דופי באינטגריטי שלהם. מאדם במעמדו – פרקליט המדינה לשעבר, ניתן לצפות ליתר כבוד לבית המשפט. בתקופת משפט אולמרט, כשלדור כיהן כפרקליט המדינה, שופרו של אולמרט אמנון דנקנר הציע לו להתאבד. כדאי שלדור לא יהיה במחנה הזה של עוכרי שלטון החוק.

* הפיתרון הנכון והטוב – נתניהו קיבל החלטה אחראית לעצור את עבודות הקמת הטורבינות עד חג הקורבן, בניגוד לרצונו של בן גביר, שמנסה לחרחר מלחמה עם הדרוזים ושפיכות דמים.

אחרי החלטתו של נתניהו, בן גביר הודיע שלמחרת החג העבודות תתחדשנה. "אחרי החג" היה ביום ראשון והעבודות לא התחדשו. וגם לא ביום שני. ולא בשלישי. והן לא תתחדשנה גם מחר. ובינתיים לשכת נתניהו הודיעה על השעייה של חודש. וכיוון שאני קצת מעורה בעניינים, אני מתרשם שרוה"מ מבין את המצב ולא מתכוון לתת לבן גביר לבצע את זממו.

אנשים טובים דוחפים את הרעיון שהצעתי כבר לפני שבועיים – שהמדינה תפצה את אנרג'יקס ואת בעלי הקרקע. ברור לי שזה מה שגם אנרג'יקס רוצים וכמובן בעלי הקרקע. זה הפתרון הנכון והטוב לכולם, חוץ מזה שאינו חשוד בכוונות טובות.

* תחולת הרפורמה – האם רפורמת המים החמים של בן גביר חלה עם על מחבלים יהודים?

* הכל בגלל מדפסת – פלישת מחבלי חיזבאללה לישראל והקמת מוצב בתוך שטחה הריבוני, מעידה על כישלון ההסברה הישראלית. אילו ההסברה ידעה להבליט את רפורמת הפיתות, חיזבאללה היה מורתע והפלישה היתה נמנעת. דחוף – מדפסת לדיסטל.

* המודל – כל אחד מהפוגרומצ'יקים יודע שכשיהיה גדול הוא עשוי להיות השר ל"ביטחון" לאומני.

* תל-אביב זה אני - אחרי רבע מאה כראש העיר, חולדאי משוכנע שתל-אביב זה הוא. שדעותיו הפוליטיות הן הדעות של תל-אביב. שתל-אביב יכולה למנוע תפילה ביום העצמאות במרחב הציבורי, כי היא לא באה לו טוב בעין. שבוגרי י"ב בבתי הספר העירוניים צריכים לקבל ספר הגות פוליטי של עמוס עוז, כי הוא מבטא את עמדות ראש העיר וכן הלאה.

הוא לא חשב כך ולא התנהג כך אחרי 5 שנים. אבל שלטון ממושך מדי מעלה את מפלס השתן. חולדאי חש שהוא לפחות ראש ממשלת מדינת תל-אביב. או אולי מלך תל-אביב.

אין ספק שהוא תרם רבות לתל-אביב וקידם אותה, אך הוא מיצה. הגיעה השעה שילך הביתה.

* גדולת הזמרות הישראליות – אין ראויה מחוה אלברשטיין, גדולת הזמרות הישראליות, לעיטור הנשיא. כבר מזמן היא הייתה ראויה לפרס ישראל.

* ביד הלשון: שונא מתנות יחיה – אפרופו עדות מילצ'ן, ספר משלי מציג לנו אורח חיים חלופי. "שונא מתנות יחיה," נאמר במשלי ט"ו, כ"ז.

על פי אחד הפירושים, הכוונה היא שאדם צריך להאמין שהקב"ה יספק לו את מחסורו ולא יזדקק למתנות מן הבריות. וניתן לראות כאן מופת של "הצנע לכת", של הסתפקות במועט.

הפסוק המלא הוא: עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: האם נכונה השמועה שההנהגה של "הפגנות המחאה" האנטי-דמוקרטיות נפלה בידי מטורפים?

* * *

משה גרנות

שתי הערות למקרא עשרת הדברות

הערה א'

חמישה מתוך עשרת הדברות הם בוודאי צווים בעלי אופי מוסרי: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמוד" (שמות כ' 13-14, 16, 17; דברים ה' 17-18), ובגרסה של ספר דברים – גם הנימוק לשמירת השבת – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (שם, 14). בהסתייגות מה ניתן לצרף לקטגוריה הזאת גם את "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ' 14 // דברים ה' 16); ומדוע "בהסתייגות"? כי הכתוב מציין במפורש "שכר" למקיים את הצו (כלומר, לא מדובר צו קטגורי כמו "לא תרצח!" אלא בצו "תועלתי"), וחוץ מזה, הדיבר הזה הוא העילה להפיכת הילוד בחוקה המקראית למעין "קניין" של הוריו, ועל פיו הם יכולים לעשות בו כראות עיניהם, כולל מכירתו לעבדות ורציחתו (שמות כ"א 7, דברים כ"א 21-18).

לכאורה, מצטברים כשישים אחוזים מהדברות לקטגוריה המוסרית, ועל כן, שוב לכאורה, ניתן להגדיר את עשרת הדברות, שהם בבחינת הבסיס לכל החוקה המקראית, כמסמך חוקי בעל אוריינטציה מוסרית. ולא היא, כי המוסר המקראי ממוקם בדרגה נמוכה לאין ערוך ביחס לצו הדתי. בעשרת הדברות מופיעים הצווים המוסריים, שהזכרתי לעיל, אחרי הצווים הדתיים, וזה כמובן, איננו מקרי – הכתוב מקדים את חובת האדם כלפי האל לחובתו כלפי האדם. משתמע מכאן שאמנם בעשרת הדברות יש צו שאסור לרצוח, אך למען האמונה – לא רק שמותר לרצוח, אלא שגם חובה לעשות כן. על עממי כנען מצטווים בני ישראל – "לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם – החתי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – כאשר ציווך ה' אלוהיך; למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (דברים כ' 16-18).

כלומר, החטא לאלוהים במקרה זה הוא באי השמדת העממים האלה מזקן ועד טף. על עממי כנען, הנדונים להשמדה, מוסיפה התורה את עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק… והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (דברים כ"ה 17-19, וראו גם שמות י"ז 14-16).

שאול, המלך הראשון לישראל, מצטווה על ידי שמואל, שליח האל, כדלקמן: "…לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו 3). כיוון ששאול לא הקפיד לגמרי עם הצו הברברי הזה, האל מסיר אותו מהמלוכה (שם, 9-26).

התורה מחייבת להמית עובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 2-7), והעיר הנידחת, כלומר, עיר שכולה עובדת אלוהים אחרים, חובה להשמיד עד היסוד (דברים י"ג 13-19). חובה להרוג את הנביא לעבודה זרה ואת המסית לעבודה זרה, ואפילו מדובר אחיך, בנך או אשת חיקך (שם, 2-12).

בכלל מחייבת החוקה המקראית עונש מוות כמעט על כל עבירה: על נביא שקר (דברים י"ח 20), על נוקב שם ה' (ויקרא כ"ד 16; ראו גם שמות כ"ב 27), על מחלל שבת (שמות ל"א 14, ל"ב 2, במדבר ט"ו 32-36), על מכה ומקלל הורים ( שמות כ"א 15, 17; ויקרא כ' 9, דברים כ"ז 16), על בן סורר ומורה (דברים כ"א 18-21), על נואפים (ויקרא כ' 10, דברים כ"ב 22), על כלה שלא נמצאו לה בתולים (שם, 20-21), על משכב עם אישה דווה (ויקרא כ' 18; ראו גם דברים כ"ז 20-23) ועל עוד "עבירות" רבות. יוצא שהחוקה המקראית מחייבת רצח (ברברי לחלוטין – לרוב סקילה באבנים), שהרי איך נכנה היום הריגת אישה מטעם הרשות משום שלא נמצאו לה בתולים, או השמדתם של בני אדם משום אמונתם?

האל מציג את עצמו בפני עם ישראל כבעל מידות לא מוסריות: "…אנוכי ה' אלוהיך, אל קנא, פוקד עוון על אבות, על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאיי" (שמות כ' 5; ראו גם ל"ד 7). מידה זו של קנאה ונטירה (עד דור רביעי!), מלבד היותה בלתי מוסרית (מה אשם הנין על חטאי אביו-זקנו?!) – היא גם הורסת את אושיות הדת: מה טעם ישמור הנין על מצוות ה', אם גורלו נחרץ עוד לפני לידתו של סבו?! זאת אף זאת, האל לא רק מצווה את מאמיניו לרצוח, אלא שהוא עצמו מתהדר בדם שהוא שופך: "אשכיר חיציי מדם, וחרבי תאכל בשר" (דברים ל"ב 42), "חרב לה' מלאה דם, הודשנה מחלב, מדם כרים עתודים, מחלב כליות  אילים, כי זבח לה' בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום" (ישעיה ל"ד 6), "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה… ויז נצחם על בגדיי וכל מלבושיי אגאלתי" (שם, ס"ג 1-3), "….והמתי מחמדי בטנם" (הושע ט' 16; ראו שם י"ד 1, נחום ג' 10, איכה ב' 20, צפניה א' 7, תהילים ס"ח 22-24, שם ק"י 5-7 ועוד).

מי שאיננו מאמין כי האל דיבר עם בני אדם ומסר להם מסרים שמעבר לפרגוד, איננו יכול שלא להסיק את המסקנה המתבקשת, שהאל נברא על ידי המאמינים כצלמם וכדמותם, לאמור, היות שהם היו בעלי מוסר פרימיטיבי, הרי שגם האל שהם בראו הוא בעל מוסר פרימיטיבי, אבל בדרגת איום קוסמית. כלומר, אם אנחנו מסכימים בינינו שצריך להתנהג במידה רבה של אמפתיה כלפי בני עמנו ואמונתנו, ובמידה רבה של עוינות כלפי מי שאיננו מבני עמנו ואמונתנו – הרי שהאל מצויר באותם הקווים, אך בגלל כוחו המבהיל – יכולותיו הן הרבה יותר מזוויעות.

הערה ב'

רבים מבני עמנו משתבחים בכך שאנחנו נתנו לעולם את הצווים המוסריים הראשונים, ולולא עשרת הדברות והתורה, היה העולם חי בג'ונגל האלימות ובאנרכיה.

ברור שהטענה הזאת היא מופרכת לחלוטין – כל חברה מאורגנת סיגלה לעצמה חוקים, בתחילה על-פה, ולאחר זמן – בכתב. נכון שרק חוקי התורה זכו לקדושה לאורך הדורות, ושרדו בשלמות, ואף נוספו להם תוספות ופרשנויות לאורך הדורות, אבל עצם חיבור חוקים מוסריים הוא עתיק, וקדם לחיבור החוקים המקראיים במאות שנים. אזכיר כאן רק שלוש דוגמאות מפורסמות: חוקי אורנמו הכשדי מסוף האלף השלישי לפה"ס, את חוקי אשנונה מראשית האלף השני לפה"ס ואת חוקי ח'מורבי מהמאה ה-18 לפני הספירה.

בקבצים אלה, ובאחרים, יש אחוז גבוה של חוקים שעניינם שמירה על קווים מוסריים. נכון שבהיותם קדומים יותר, המוסר שלהם (לעיתים) הוא בעל אופי קמאי יותר, אך ניתן להבחין לא אחת בקבצים אלה בחוקים העולים במוסריותם על חוקי התורה, כגון החוקים מקודקס ח'מורבי, שלפיהם משוחרר העבד אחרי 3 שנים, ולא אחרי 6 כמו בתורה, או זכותה של האישה (שומו שמיים!) לעזוב את בעלה ולקחת את נדונייתה, אם הבעל לא נהג בה כהלכה (ח'מורבי סעיפים 136, 141-142). אפשר לומר שמבחינת המוסריות שלו החוק הזה הוא אפילו יותר מתקדם מחוקי מדינת ישראל!

משה גרנות

* * *

ארנה גולן

היוצרת בעלת הנפש התוססת בניגודיה

על סיפרה של שוש (ינקה) רוניס

"מול בד לבן" – שירים וסיפורים

הוצאת חדרים, 2022, 88 עמ', בעריכת יאיר בן חיים,

עריכת סיפורים: מאיה רוניס אריאל, ניקוד: אלי רוזנטל

מבוא

על העטיפה האחורית של הספר, שהוא  ספר הביכורים שלה,  מוצגת כמובן שוש (ינקה) רוניס באומנותה העיקרית כציירת. היא "אמנית ילידת לבוב, ניצולת שואה, אלמנה ואם לשתי בנות. היא בוגרת מכון אבני ועוסקת שנים באמנות. הציגה את ציוריה בתערוכות יחיד וקבוצתיות."

ואכן, היא זו שעיטרה את הספר בציוריה, והספר, הכולל שירים וסיפורים, אף קרוי על שם המדור השלישי, "אל מול הבד הלבן". אלא שכבר כאן ניכרים הניגודים המפעילים בעומק התשתית את יצירתה לתחומיה: בראש וראשונה השם הישראלי במובהק ו"סלנגי" והשם הפולני במובהק, שגם עליו אינה מוותרת לאחר שנים של ישראליות.

ניגוד נוסף מצוי ברב תחומיות של יצירתה: כתיבת  שירים אך גם סיפורים ועיקר לה אמנות הציור שאינה נזקקת למילים. וכך היא עצמה מתארת את רב התחומיות: "השירה בשבילי היא אהבה, געגוע, כאב ועונג, הסיפור בשבילי הוא תמונות מחיי ומפגשים עם אנשים, והציור זאת השפיות שלי."

כלומר,  לכל אמנות תחומי הנפש שלה והשירה היא מחוז הרגש, הנפש. אבל  למה הציור הוא שפיות? מה מערבב את הדעת בתחומים האחרים? כנראה שהאהבה, שכוללת על פיה כל כך הרבה ניגודים ומפעילה את המילים, מגיעה למבע שפוי בציור. זו אמנם אמירה חידתית, אך האהבה מובלטת כבר בהיותה מובעת בשירי מדור השירים הראשון. יתר על כן, כותרתו מלווה בציור שצבעו אדום לוהט ונרמזים בו גופות נצמדים. והרי האמנית אינה אישה צעירה, שהרי היא ניצולת שואה ואף דמותה הנשקפת מתמונתה מעידה על כך.

נפתח על כן בעיון במדור "אהבה" וכיוון ששירתה רבת עניין, נתרכז בשירי האהבה, וכאן בא השיר הראשון והיפה, הקצר יחסית כרוב השירים בספר, "בגן סתרים" והוא הולם בנו:

"גופי נדהם ממגעך

מגע רוחף וכואב,

כאורפיאוס על מיתריי

פורט

ואורידיקה עונה בהד."

ובהמשך: "בגן סתרים / נוסעים אנו / לאט / עד סערה תפקוד הגן / וכל השדים והרוחות / יוצאים במחול / מטורף / ונהמות ברקים / ברקע / עד שהכול נדם."

שיר מפתיע. הרי הוא  מתאר בעדינות של מטפוריקה ובחוכמה מגע מיני, אולי אפילו דמוי בתולי, בין האישה הדוברת לגבר, והוא מתואר מראשיתו ועד שיאו. אז מה קורה כאן? שוב ניגוד בתודעת הקורא והוא מצמיח ופורה בין הגיל המשוער לחוויית האהבה המאוחרת.

כאן הסתקרנתי  ופתחתי במסע חיפוש לגלות פרטים באינטרנט על יוצרת יוצאת דופן זו. כך  הגעתי לראיון שערכה עימה ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103fm ביום 26 לאפריל 2022,  וה"סודות" של הניגודים המעצימים נתפרשו.

וכך נכתב על הראיון: ורדה רזיאל ז'קונט אירחה בתוכניתה את הציירת, המשוררת והסופרת שוש ינקה רוניס. שחיברה את הספר 'מול בד לבן' בהוצאת 'חדרים, בית הוצאה לאור', שיתפה בו  בנושאים של שיריה המרגשים עד דמעות, וכתבה  על האהבה הגדולה שחוותה בחייה, עם בן זוגה יאנק, שעל אף שדרכיהם נפרדו בצעירותם, הם זכו במימושה בערוב ימיהם.

"יאנק הוא אהבת חיי. הכרתי אותו כשהייתי בת 16, והוא בן 17 בפולין. עלינו יחד במקרה באותה אונייה לארץ. דרכנו נפרדו בעל כורחנו כשהגענו לחיפה," הבהירה ינקה, והוסיפה: "לפני 8-9 שנים נפגשנו לגמרי במקרה בתיאטרון גבעתיים. היתה הצגה שהגיעה מפולין. עמדתי עם חברים והוא הגיע ורץ אליי בחיבוק גדול."

 מאז לא נפרדו. התקופה שחוו ביחד היתה קצרה. ינקה: "קיבלתי מתנה ענקית. בשנתיים האלו שהיינו ביחד הוא חלה מאוד. המחלה שלו לא העיבה על האהבה. ככל שהיה חולה יותר, האהבה שלי אליו הלכה וגדלה. לאבד מישהו כל כך יקר שאת כל כך אוהבת אותו, זה הדבר הכי מפחיד," שיתפה בכאב.

גם על העלייה לארץ היא מפתיעה בתחושה הניגודית המסעירה: "התחושה שלי היתה שהוציאו אותי עם השורש מהמקום שבו פרחתי והביאו אותי למדבר." היא שיתפה בגעגוע לשפה הפולנית. לדבריה אובדן השפה הוא אובדן מאוד גדול: "השפה קשורה גם באישיות שלנו. יש לי געגוע בלתי נסבל להרים, ליערות ולירוק. לכן אני לובשת ירוק כל הזמן," הודתה והוסיפה: "אני התאקלמתי אבל הגעגוע נשאר. לבסוף סיכמה: "ככל שעובר הזמן הזיכרונות הולכים ומתחזקים. בדיוק כמו הזיכרונות מהשואה."

 ואכן, האהבה המאוחרת הזאת מדהימה בשלמותה ובדרכי מסירתה החשופות, הן פשוטות לכאורה  אך נוגעות בנקודות עדינות וסמליות. כך למשל, גם  בשיר: "אתה רואה אותי":

"אתה רואה אותי / בבוקר בלי איפור /קורי שינה על עיניי / מדדה לעבר השירותים / ומקבל אותי בזרועותיך / בחיבוק אוהבים. / אני נצמדת אליך / מרגישה את ישבנך המוצק, / גופי נרעד וקולט / את חומך / ימי חול וימי שבת / ימי ששי וימי חג / ימי שיגרה ברוכה" וכך הלאה. היא מנשקת בשפתיה ומשאירה חותם שאותו היא רוצה להטביע בו, "לסמן אותך כשלי / עד ערוב ימיך."

נכון, סימני זיקנה בהיעדר איפור קיימים, אבל האהבה והתשוקה מנצחים בעוז. בשירים אחרים נרמזת מחלתו,  הסבל הנפשי וקשיי הטיפול בו במחלתו אך הטיפול נעשה באהבה, ואם הבנתי נכון נרמזת עוינות משפחתו וילדיו, הרואים בה "צרתנו הזרה / פולשת לבית לא לה," עם זאת, "בלעדיך," כשאינו רואה אותה, "משהו בי מת עימך." אין ספק, שירים יוצאי דופן, יוצאים מלב ונוגעים בלב.

ומהי האמנות של הציור לגביה? כזכור, היא עצמה הגדירה אותה על העטיפה האחורית כך: "והציור, זאת השפיות שלי." אבל מתברר שגם השפיות הזאת  נבנית מניגודים סוערים ומתפרצים המעניקים לאמנות את כוחה. 

תהליך זה ניכר בעוצמה בשיר הבא  החותר לתיאור מהותו של התהליך הציורי ועל שמו קרוי הספר:

"אני רוקדת עם הפחד

מול בד לבן

לא נכנעת לכיעור,

לא נשבית ביופי,

מכה בבד השותק,

משיכות מכחול בוטות,

מעלה מאופק אפל

כאב עסיסי, נוטף.

מאמינה בבד,

מקשיבה לו,

גם אחרים יקשיבו, יצפו בחוזקתי,

יתחברו אליי ואל עצמם."

מול הבד הלבן, הריק. המצפה לכיסויו ומעורר פחד מן המשימה הגדולה, היא אינה נרתעת אלא דווקא רוקדת!  בהמשכו של השיר היא אף מבטאת את אמונה בבד ומקשיבה לו, משוכנעת שגם אחרים יקשיבו לו ויצפו "בחוזקתי", בכוח שהפגינה במשיכות המכחול העזות, הבוטות, המתגברות, וכשיתחברו אליה יתחברו גם לעצמם. הריקוד אל מול הפחד מהבד הלבן  אולי מפתה אותה תחילה למצוא מפלט ביופי או בכיעור, ואולי משום כך הצבע כלל אינו נזכר כשמדובר במשיכות המכחול. עיקר הוא לה הכוח הפנימי של  זו ה"מכה" בכוח  בבד השותק שאינו מדבר אבל מחייב אותה לפעול. אכן, בתוך המכות העזות עולה דווקא כאב ולא תחושת עוצמה, אבל הכאב נוטף, יוצא, מובע. או אז ניתן כבר להקשיב לבד שעליו כבר הוטבע הכאב "הנוטף" בצבע, והיא משוכנעת שהאמת הזאת שעלתה בעוצמת הניגודים תדבר גם לאחרים. והם יגלו בה כל אחד את עצמו לפי נפשו. ואמנם, זה שיר בלתי צפוי וחבל שהמדור המוקדש לאמנות כה קצר.

אחריו בא עוד מדור מצומצם, שדורש דיון לעצמו שלא ניתן לעשותו במסגרת זו, ועניינו  זיכרונות מהשואה. המדור הבא אחריו, "החיים", הוא המלא מכולם ונכתב מן הסתם בשנים אחדות. הוא תואר על ידה כ"מיפגש עם אנשים", אך לדעתי עיקרו במיפגש עם עצמה. נדגים זאת בשירים אחדים שנושאם הוא המיפגש עם הזיקנה, שירים שאף הם נתהוו מסערה של ניגודים, ונסיים  בשיר על הזהות הכפולה, הישראלית פולנית שלה.

הנה שיר המעמיד את הכותבת אל מול סימני הזיקנה: "המראה".

"מי זאת הניבטת מן המראה?

זאת אני, או זרה?

שיער לבן, עור צהבהב,

עיניה תש צבען,

פניה קורי קמטים,

שפתיים דקות נטולות נשיקות,

ביטנה נפולה, שדיה תפוחים,

חמוקיה עגולים מדי,

על רגליה נימים כחולים,

ידייה דקות מכוסות בהרות,

זאת לא זרה, זאת אני במראה!"

אין צורך כאן להרחיב. הדברים ברורים. הניגוד בין האני לזרה כאוב ועמוק וצורב, אך סופו בהודייה במציאת הכאובה. התגובה למציאות זו של זיקנה וכאבה מובעת מפורשות, בלא התחמקות למטפוריקה מייפה בשיר שקרוי "כמהה" וכולו "בכי" על הזיקנה – שאינה נזכרת בשמה – על כל מה שאינה מאפשרת עוד. על הכתמים על הידיים, על הריקוד שלא תרקוד עוד כמו על טיולים שלא תצא עוד אליהם ואפילו על שווקים של תפקוד אותם,  שלא לדבר על היעדר מגע וליטוף וחווייה, יש להניח של אהבה. הכמיהה היא לכל אלה שהם הניגוד המוחלט למצב הקיים בהווה שבו  הולכים "לישון עם האוייב" ונקרעים בין הניגודים.

לעומת זאת, בשיר אחר היא קוראת לעצמה להשלים עם הכאב, כי הוא שמצמיח את המילים והיצירה. כפי שהיא אומרת: "אל תוותרי על הכאב, / תני לו לצמוח,  הצבעים, המילים, / מבקשים להיוולד / ופורצים בלי שליטה. / ואז את מקיאה את האימה על הנייר."

היצירה היא אפוא תולדת הכאב והאימה "המוקאים" החוצה. ואכן, היא מנסה להכחיש את המציאות הפוגעת אבל לא ביצירה, אלא במימד החברתי. אך מה קורה אז? בשיר "הכחשה" היא אומרת במפורש: " עוטה על עצמי שיריון / לומדת להכחיש. / נבנסת  ללובי, שם שכניי הזקנים, / הליכונים, כסאות גלגלים, / מטפלים סביבם טורחים." וכך הלאה, והיא רוצה להסתיר את כאבה מפני כולם אבל "הכאב פורץ גבולות / עולם אותו רואים / רוצה להסתיר / לשחק את משחק הנעורים." היא  רוצה. אפשר לרצות.

ונסיים במה שהוא הבסיס לנפש מלאת הניגודים הסוערים, בזהות הכפולה של שורדת  שואה שפולין חיה בנשמתה. בשיר "היכן ביתי" זה נאמר בפירוש. וכך נפתח השיר:

"האם בארץ חמה עם שמיים כחולים / או אולי בשמי ארץ קרה ושמי חורף אפורים? / אולי קשרים משפחתיים? / אולי כי חייתי כאן שנים? / אולי הגורל הרשום בכוכבים? / אולי ריח הפריחה מול חלוני? /  אולי צלילי נוקטורנים של שופן / המרעידים מיתרי ליבי?" 

והשיר מסתיים בקריאה המביעה את ההיקרעות בין שתי המולדות, היקרעות בלתי רציונלית לחלוטין  שתופעות טבע ותרבות הן שיצרו אותה.

לסיכום: מהשירים, שיסודם  בסערת הניגודים שאמנות השירה באה ומרסנת אותה במילותיה ובקצב שלה – עולה אהבת החיים והדבקות בהם למרות "כאב האוייב". אהבת החיים היא שתהפוך את הכאב ליצירה ותביא שפיות.  פועמת בשירים הרגשה כי גם אהבה מאוחרת היא אפשרית ומעניקה שפע חוויות ואהבה ומכאן אהבת החיים והנכונות לשחק את משחק הנעורים. וכך, הנחמה הגדולה ביותר בהיעדר אהבה וכוח פיסי – היא המבע האמנותי, ביצירה, בשירה ובציור, "בשפיות".

ארנה גולן

* * *

עדינה בר-אל

ירון בוב: חפצים לשלום מחומרים של מלחמה

ירון בוב ממושב יתד בחבל אשכול יוצר פריטים של שלום מחומרי מלחמה. בנפחייה שלו הופכים חלקי רקטות וטילים לכלניות, למזוזות ולכלי נגינה. עדינה בר-אל פגשה אדם של נתינה. הוא מתנדב  עם ילדי עוטף עזה שסובלים מטראומה ותורם לעמותות של נפגעי הלם קרב ואחרות. עבודותיו מוענקות לראשי מדינות עם מסר של שלום.

ירון נולד בשנת 1971 במושב תלמי מנשה להוריו ברוך ז"ל ואלקה בוב, הורים לחמישה ילדים. הם טיפחו משק חקלאי. "אני זוכר מילדותי את שדה החיטה והחציר שהיינו אוספים לערמות. הייתי עוזר לאבא שלי, ואהבתי לשבת בסיומו של יום על ערמת חציר גבוהה ולצפות בשקיעה." הוא מספר.

הוא למד בעיר לוד, בבית הספר היסודי "שלום עליכם" ובתיכון עמל א'. אחר-כך רכש תעודת טכנאי-מכונות בבית ספר מקיף. בצבא הוא שירת בחיל האוויר. לאחר מכן החל ללמוד לקראת תואר בהנדסת מכונות באוניברסיטת באר שבע, אבל אחרי שנתיים נמשך לאהבתו האמיתית – מחשבים. הוא עבר להשתלם במחשבים במסגרות שונות והחל להרצות במקצוע זה במכללות שונות, ביניהן "עתיד", "סיוון" ו"אתגר".

לאחר הצבא התגורר בבאר שבע. הוא חיפש עם משפחתו מקום קבע להתגורר בו, מקום בו יש מרחבים פתוחים ושקט. וכך הגיעו בשנת 2000 למושב יתד. צחוק הגורל הוא שהמקום ממש לא שקט בגלל המצב הביטחוני. "אנחנו נמצאים בנקודה בה נפגשים שלושה גבולות: ישראל, עזה ומצרים." הוא מציין. "שניים וחצי קילומטרים מעזה ושני קילומטרים מגבול מצרים. לכן פה  אנחנו בעצם 'נהנים' משני עולמות, גם מרקטות וגם מחדירות."

ביקור אצל אמן המתכת

 ירון בוב מקבל את מבקריו בחצרו במושב יתד ליד ערמה ענקית של חלקי מתכת. מתחת לסככה מוצלת הוא מראה את "אוצרותיו":  חלקים גדולים וקטנים של רקטות קסאם, פצמ"רים (פצצות מרגמה), טילי גראד וגם תרמילים וחלקים שנופלים מירי של "כיפת ברזל".

"שנים רבות חלמתי על הקמת נפחייה." הוא מספר. "החלטתי שכאשר יהיו לי  זמן ומקום אני אבנה לי נפחייה." ההזדמנות היתה בבואו למושב יתד. הוא קנה את הבית בזכות מחסן גדול שהיה צמוד אליו, בו תיכנן לבנות את הנפחייה שלו ולהגשים את חלומו. ואכן כך היה.

מעשה במזלג

ירון עבד בבית הספר האזורי כמורה למחשבים והתחיל  לבנות את הנפחייה לאט לאט. לא היו לו מכשירים וכלים מתאימים, אבל ירון הסתדר: "לא היה לי סדן, אז השתמשתי בחלק ממסילת רכבת. מהרופא שלי לקחתי בלון חמצן, מהבית לקחתי בלון גז, ומכל אלו אילתרתי לי כלים לעיבוד המתכת." הוא התחיל ליצור דברים פשוטים כגון מתלה לווילון, והדבר המורכב ביותר היה בניית שער ברזל בגודל מטר על מטר. "הייתי כל כך דל באמצעים, שאפילו גג תקין לא היה פה." הגג היה עשוי אסבסט עם חורים, אשר גשם חדר מבעדם. ברור שבזמן גשם הוא לא יכול היה לעבוד במקום. ויום אחד אירעה תפנית בחייו בזכות זה.

מספר ירון:" יום אחד החל לרדת גשם. מיהרתי לצאת, אבל בטעות דרכתי על מזלג שהיה מונח על הארץ. שמתי אותו בכיס המכנסיים ומיהרתי הביתה. שם שכחתי בכלל ממנו עד שהתיישבתי וחשתי דקירה. הוצאתי את המזלג מהכיס והסתכלתי עליו. הוא היה כבר עקום, מתוך שעמום לקחתי פלייר והתחלתי לקפל אותו ויצרתי ממנו טבעת. ואחר-כך  לקחתי עוד מזלג ויצרתי צמיד."

כך הוא המשיך לעבוד עם מזלגות נוספים ויום אחד הוא בא למנהלת בית הספר בו עבד  והציע לה לפתוח חוג לאמנות – אמנות קיפול מזלגות. מובן שהמנהלת לא הבינה את כוונתו, אבל הוא הוא שלף מזלג והדגים לה בו במקום את עבודתו. החוג נפתח באמצעות "קרן קרב" בעיקר עבור ילדים היפראקטיביים.  "מאז ועד היום אני המורה היחידי בארץ שמלמד קיפול מזלגות." הוא מסכם.

לאחר ההצלחה של החוג הראשון, עבר ירון ללמד בחצי משרה במחשבים ובחצי משרה כמורה לאמנות . ואז הוא החל לחפש מזלגות. "התחלתי לחפש מזלגות בשוק הבדואי בבאר שבע, בשוק הפשפשים ביפו. בחנות 'נעמן' בפתח תקווה קניתי חצי חנות." הוא אומר בחיוך." אחר כך הוא מצא מזלגות בחנות של דברים מוזלים שנקראת "הכול בשקל". וקנה כמה מהם שם. אז הוא פנה לחברת "מכסף" בקיבוץ ניר עם, הראה להם מזלג ושאל אם הם יכולים להכין עבורו מזלגות כאלו. הם הסכימו בתנאי שיזמין כמות גדולה. ירון לא נרתע והזמין עשרת אלפים מזלגות. ועתה מייצרים ב"מכסף" מזלג על שמו. על הקופסאות שנמכרות יש מדבקה עם שם הדגם: "בוב, מזלג דק."

מעשה ברקטה ובכלניות

לקבוצות המבקרים בנפחייה שלו הוא מספר את סיפורו ותוך כדי כך מדגים את אופן עבודתו ואת תוצריו. הוא מספר על יום אחד בו אירעה שוב תפנית בחייו. באחת ההפסקות בבית הספר עמד ירון בכיתה, מכין את השיעור הבא, והתלמידים היו בחוץ. לפתע נשמעה אזעקת "צבע אדום".

"היו לי אז 7 עד 10 שניות למצוא מחסה. לאן אני ארוץ? נשכבתי על הארץ ליד אחד הקירות, שמתי ידיים על הראש והתפללתי. רקטה נפלה כעשרה מטרים ממני. רעש נוראי. הקירות רעדו בזמן הפיצוץ. הכול התמלא באבק."  הוא מתאר, "כשהכול נרגע ניקיתי את עצמי מאבק ויצאתי החוצה לכדי לבדוק אם מישהו נפגע חלילה."

הוא שב הביתה במחשבה  שהכול בסדר והוא רגוע. "אבל בבית התחלתי פתאום לרעוד, הראש היה מסוחרר והדופק מהיר. ואז החלטתי שהמצב שלי לא טוב ואני חייב לעשות משהו כדי להירגע."

הוא נכנס אל הנפחייה במטרה לנקות ולסדר קצת את המקום. "אני מגיע לפה ואני רואה שעל השולחן מונחת רקטה, שקיבלתי שבוע קודם לכן מרַכָּז הביטחון של היישוב." והוא ממשיך בלשון ציורית ובהומור:

"אני מסתכל על הרקטה, הרקטה מסתכלת עליי, כאילו עושה ממני צחוק. התרגזתי, אמרתי לעצמי שאני חייב למחוק לה את החיוך. התחלתי לחתוך את הרקטה לטבעות. כל טבעת פתחתי לאט לאט וקיבלתי בעצם פלטה שטוחה. אני מכניס אותה לתנור, מתחיל לעבד אותה, לדפוק עליה, ומקבל מוט יותר ארוך ויותר צר." וכך הוא ממשיך לעבד אותה ובסופו של דבר הוא מקבל מין מוט ובקצהו חלק עגול, דומה למקל עם מרשמלו שמכניסים למדורה. ירון מראה את זה למבקרים בנפחייה שלו. "זה מאוד בריא, מלא ברזל," הוא מתבדח. ובהמשך הוא לוקח פלאייר ומתחיל לכופף את החלק העליון לכיוונים שונים ולפתע מתגלה ורד. "מאז אותו רגע שהכנתי את הפרח הראשון מן הרקטה, הרגשתי גל של אנרגיה מנקה אותי מכול הרוע, והפחד והחרדות, ואז החלטתי על שני דברים. ראשית, עדיף לי לעבוד עם מתכת מאשר עם פסיכולוג, הרבה יותר זול ויעיל. ודבר שני – שצריך להראות לעולם שאנחנו עַם שרוצה שלום ורודף שלום. כמו שכתוב: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת." (מיכה ד', 3).

בהמשך הוא הכין הרבה מאוד חנוכיות בגדלים שונים שניתנו כמתנה לשגרירים ולאורחים חשובים במדינה ואלו הגיעו למקומות שונים בארץ ובעולם. שתי חנוכיות עשויות מרקטות מוצגות בבית הלבן בוושינגטון. 

במיוחד מושכת את העין יצירה מיוחדת שהכין – כלנית עם עלי ברזל ובמרכזה אבן סברובסקי אדומה. הכלנית נקראת "צבע אדום", כמילות אזעקת "צבע אדום" לתושבים בעת חרום. אבל יש בה כמובן סמליות נוספת: היא מציינת את "דרום אדום", חודש הטיולים והסיורים בדרום בעקבות פריחת הכלניות באזור. הכלנית הזו מוצבת על בסיס שצורתו מפת ארץ ישראל. כלנית כזו הוענקה כשי לניקי היילי, שגרירת ארצות הברית באו"ם ולרבים אחרים.

הסברה בשטרסבורג

לפני למעלה משנתיים, בעת שהיתה לו תערוכה בשטרסבורג, פגש ירון חברים מהפרלמנט האירופי, שיש בו נציגים מכל מדינות האיחוד האירופי, והוא בין השאר מעביר כספים לרשות הפלסטינית. הוא שוחח איתם וגילה שהם משוכנעים שמיליוני היורו שהם מעבירים לרשות מוקדשים לחינוך, לתרבות ולעוד מטרות הומניטריות. ירון הראה להם תמונות שצילמו חיילים בתוך המנהרות, והבהיר להם לאן באמת הולך הכסף. לדבריו בעקבות מפגש זה עוכבו הכספים עד שתוקם ועדת חקירה לבדוק לאיזו מטרה מגיע הכסף הנתרם. כך שירון עוסק בעצם גם בהסברה בחו"ל, הן באמצעות שיחות והן באמצעות תוצריו עם המסר המיוחד שלהם.

מזוזות ותכשיטים

לא רק כלי המשחית שמגיעים מהאויב משמשים לו כחומר ביד היוצר. גם חלקים מ"כיפת ברזל" המגינה עלינו. הוא מצא מרעום "קִרְבָה" , חלק אלקטרוני של הטיל הישראלי, שבודק מתי הוא מגיע קרוב קרוב לרקטה שנשלחה, ואז הוא מתפוצץ. יש במרעום חלק מאלומיניום שקשה לעבד אותו, אבל ירון מצא רעיון. הוא מכין מלוח האלומיניום מלבנים קטנים, והופך כל אחד מהם למזוזה. "בעצם," אומר ירון, "אני הופך את הטיל שמגן על ישראל למזוזה שמגינה על הבית." ועוד הוא מוסיף, כמובן בהומור: "מגיעות אלי משלחות ממקומות שונים, מניו-יורק, לוס אנג'לס, מיאמי ועוד. ואז אני אומר לאורחים: 'אם תשימו מזוזה זו בפתח הבית שלכם, יש לכם אחריות שלי שלא יפגע בו טיל מעזה.'" 

משאריות המתכות מכין ירון דברים קטנים שיכולים לשמש כמתנות בארץ ובחו"ל. ביניהם תליונים לקישוט הצוואר בצורת מפת ארץ ישראל או לב, וכן מחזיקי מפתחות.

עוד פסלון מיוחד ממתכת הוא יונה על עלה של זית. מספר ירון: "יאיר לפיד, כשהיה שר החוץ, הביא יונה שלי לסרגיי לברוב שר החוץ של רוסיה."

"צלילי השלום"

ירון מכין פעמוני רוח. פעמון רוח מורכב מצינורות ברזל באורכים שונים שתלויים על מוט, ואלו יוצרים צלילים כאשר מקישים עליהם. הפעמונים קטנים וגדולים, וכל אחד בעל קול שונה. ניתן לנגן עליהם מנגינות שונות, כמובן גם את "התקווה".

מספר ירון: "שמעתי מפי עובדים סוציאליים שיש ילדים רבים באזור הדרום שסובלים מחרדות ומטראומות. לכן יצרתי פרויקט חדש שנקרא 'צלילי השלום', עבור ילדים אלו תרמתי למרכז 'חוסן' באשקלון מערך שלם של פעמונים. הילדים נהנים לנגן בהם ולהירגע. זה גם משמש לטיפול באמצעות מוסיקה.

מתנדב ללא לאות

ירון עובד עם "קרן היסוד", "הסוכנות היהודית", מרכזי חוסן ועמותות שונות.

הוא אימץ שתי עמותות של הלומי קרב: "החיים לחיים" ו"לא מפקירים פצועים בשטח". ירון חבר בעמותת "הודיני" שחבריה מגיעים בתדירות גבוהה מאוד בבתי חולים ובמוסדות שונים. שם הם מופיעים בהופעות קסמים ומזלגות ומשמחים את הילדים. מוסיף ירון: "מעל חמש עשרה שנה. כאשר פורצת מערכה, אני לוקח את הרכב שלי ונוסע למקלטים וממ"דים ועובד עם ילדים במזלגות."

פרויקט "תקווה"

הפרויקט האחרון שלו נקרא "הופ" (תקווה) בהשראת חיילי צה"ל. זוהי קופסה כחולה ובתוכה לוח מתכת, צורתו מפת ארץ ישראל ועליו מילה אחת: שלום. הרווחים מן המכירות מוקדשים להלומי הקרב, "במרוצת השנים גייסתי למען ישראל בזכות העבודות שלי מעל שניים וחצי מיליון דולר." הוא אומר.

 לסיום מבהיר ירון: "אני לא אוסף את החלקים ממתכת. זה אסור. זה מסוכן." הוא מזהיר. "אני מקבל אותם מן הצבא ומן המשטרה לאחר בדיקות שהם עושים ולאחר פינוי כל חומרי הנפץ."

וכך לקח על עצמו אמן המתכת ירון בוב להפוך את כלֵי המשחית לסמלים של שלום. החוש היצירתי שלו מעורר התפעלות וכך גם היקף פעילויות ההתנדבות שלו. ירון חי ביתד עם בת זוגו שרה, שהיא אחראית תחנת "טיפת חלב" באופקים, ועם ארבעת ילדיהם. הוא עדיין מצפה למעט שקט. וכאשר יהיה שלום, תסמכו עליו שהוא ימצא חומרים אחרים כדי לבטא את היצירתיות ואת החוש האמנותי שלו.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1289, 29.6.2023.

* * *

אהוד בן עזר

הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר

הוא ואדי אל-חווארת

פרק מתוך הרומאן "המושבה שלי", בהוצאת אסטרולוג, 2000.

...הניר נגמר, והוכנה כבר גם "חתיכה", (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נַפַשֹ, הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.

שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים.

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבּורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכּב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתימהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

אבטיחים. מתוך ויקיפדיה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.

ופתאום מביט אל שעונו.

"אלוהים גדול! יא-שבאב!"

 "אה, הגיע הזמן?" הם מיתממים.

 "הגיע וגם עבר. יאללה!"

קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.

אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.

 "עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!" מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.

שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.

אהוד בן עזר

את הסיפור על עבדולקאדר שמעתי מפי דודי ברוך בן עזר ראבּ (1887-1960), שהיה בן זכר ראשון בפתח-תקווה.

* * *

אלי עמיר

היום הארוך בחיי

פרק מתוך ספרו החדש "מחרוזת ענבר" בהוצאת "עם עובד"

היום הארוך בחיי, בספטמבר 1950, החל למעשה בלילה שקדם לו, שבו התקשיתי לעצום את עיניי מחמת ההתרגשות. שבועיים לפני כן ראיתי את שם משפחתנו ברשימת המאושרים שאושר להם לעזוב את עיראק ולטוס לקפריסין. השלטונות העיראקיים ידעו כי קפריסין היא רק תחנת מעבר לישראל, אבל העלימו עין. ממשלת עיראק התקשתה להודות בפני עמי העולם, ובעיקר בפני העמים הערביים וערביי ארץ ישראל, שהיא שולחת לשם יהודים ובהם גם צעירים שיצטרפו לצבא של "המדינה המדומה", כפי שכונתה ישראל אז.

לפני הנסיעה עמלה אימי ימים ולילות על תפירת בגדים לכל ששת ילדיה. אבי נואש ממכירת הרכוש והבית המרווח בקוצ'ת בחר. המוסלמים, שידעו את תוכניותינו, לא טרחו לקנות את רכושנו ולשלם עליו, ידעו שממילא ייפול לידיהם.

היינו מן הראשונים שנרשמו לעלייה, והנה הגיע סוף־סוף הרגע המיוחל. שני סבלים כורדים העמיסו את המזוודות על כתפיהם ונשאו אותן עד שארע אל־מלכּ ע'אזי, הרחוב המקביל לרחובה הראשי של בגדאד. שם הועמסו המזוודות על כרכרה, ולנו בקושי נשאר מקום בה.

הנסיעה לאורך שארע ע'אזי, החוצה את העיר לאורכה, התנהלה בעצלתיים. ידענו כולנו כי אנו עוזבים את בגדאד, עירנו האהובה, ושלא נורשה לחזור אליה. כך נכתב בדרכון, "ללא חזרה", ודווקא עתה שרו אחי ואחיותיי בקולי קולות שירים לאומיים שלמדו בבית הספר. אני הרגשתי מחנק. חצינו את הגשר הגדול אל הגדה הנגדית והגענו לשדה התעופה ההומה נוסעים יהודים במיטב בגדיהם, יהודים שכמונו השאירו מאחוריהם את כל רכושם ויצאו אל הבלתי נודע מצוידים רק בשתיים-שלוש מזוודות בגדים. פליטים באנו לארם נהריים, ופליטים יצאנו ממנה.

בשדה התעופה רוקנו השוטרים את המזוודות שלנו, חיפשו על גופנו זהב או פנינים מוברחות, ולכל זה נוספה התעמרות – והיא לא חדלה עד שאבי תחב כמה שטרות לידיהם. אחר כך עלינו למטוס בכבש המדרגות הגבוה, ולראשונה בחיינו ראינו מטוס מבפנים. הושבתי את אחותי הקטנה אקבאל על ברכיי ואת אחותי קלאריס לימיני, ובשורה שלצידי ישבה אימי וכרסה בין שיניה. אבא, שהיה טרוד ומתוח, ניסה להעלות על פניו חיוך וחיבק את פאוזיה, אחותי בת השמונה. המטוס היה מלא וגדוש, פה ושם היו שעמדו והתפללו תפילה אחרונה על אדמת בגדאד, אחדים נאנחו אנחת רווחה, והרוב שתקו והתכנסו בעצמם.

המטוס המריא, וכעבור רגע נפלט הקיא של אחותי הקטנה היישר על בגדיי החדשים. אימי הושיטה לי מטלית. הכול שתקו, התרגשות חריפה ופחד עמדו באוויר. הטיסה אל הלא נודע העלתה בלב כולנו ציפיות וחששות. אחרי שעות אחדות נחתנו, ומיד עטו רבים על האספלט לנשקו ולברכו, עד שקרא מישהו בקול: "משוגעים, זו קפריסין, לא ארץ הקודש," ונבוכים ומבוישים קמו המנשקים ומחו את שפתיהם.

שלוש שעות תמימות חיכינו בקפריסין. חילקו לנו כריכים, וכיוון שלא סבלתי לא חמאה ולא גבינה, עודדתי את עצמי בארוחה המחכה לנו במדינה שלנו. שוב עלינו למטוס ושוב חשנו את הצפיפות והמתח, וכשנחתנו עטו כולם כאיש אחד על אדמת האספלט, נישקו ומלמלו ברכות והרימו את ראשיהם השמיימה, ופיותיהם ממלמלים ברכות ואיחולים והודיות לאללה הגדול.

עוד לא הספקנו להסתכל כה וכה והוכנסנו זה אחר זה לצריף, ומיד רוססנו באבקה לבנה. המומים יצאנו החוצה, הסתכלנו על חליפותינו שהלבינו, ואבא פרץ בצחוק. מושי אחי שאל אותו למה הוא צוחק, ואבא ענה: "אתם כל כך יפים עם שיער לבן."

"אבל למה עשו לנו את זה?" שאל מושי, ואבא ענה: "כדי להגן עלינו מהמחלות שהיהודים הביאו מאירופה."

חיכינו שהמזוודות יועמסו על המשאית ואחריהן עלינו אנחנו. עם כל טלטלה במהמורות הכביש היה עלינו להיזהר מפגיעת המזוודות. נסענו ונסענו, והכביש הצר לא נגמר. בכל פעם שבאה מולנו מכונית, נאלצה המשאית לחרדתנו לרדת לשוליים. הנסיעה הזאת אל הלא נודע התארכה עוד ועוד, עד שהסתיימה בשערו של מחנה אוהלים ענקי, ובו מאות על מאות אוהלי חאקי.

הרי הכרמל נישאו מעלה מימיננו, ומשמאל נפרסו מרחבי ים אין-סופיים, והמראות החדשים הלמו בנו. הכול היה לא מוכר. בגדאד נבנתה על מישור, ומעולם לא ראינו לא ים ולא הרים.

ירדנו מהמשאית ובידינו שלוש המזוודות, וכשהסתכלנו סביבנו ראינו עוד ועוד אוהלים והמוני אנשים: רבים היו בהירי עור ולראשיהם קסקטים, היו שלבשו חולצות קצרות שרוולים ומכנסיים קצרים ונעלו כפכפי אצבע, וכולם שונים כל כך מאיתנו בחליפותינו ובעניבותינו. הם דיברו בשפות שלא הבנו, ומכל עבר צעקו הרמקולים קריאות בשפות סתומות בצלילים שלא הכרנו.

לא ידענו מה לעשות, עד שהופיע עַבּד (עובד), בחור שעבד אצל אבא והיה לנו כאח גדול. אבא ישב אז לאה על המזוודה הגדולה, ועבד האיץ בו ללכת למשרדים. "צריך פנקס תלושים לאוכל, תעודות, צריך לחפש אוהל פנוי, מיטות, שמיכות... קום", אמר, ואבא המותש בהה נעלב בעבד, שעכשיו נותן לו פקודות.

החלפתי מבטים עם אחי מושי, קמנו יחד והלכנו עם עבד. חיפשנו אוהל, חצי אוהל, מקום להניח בו את הראש. אחר כך סחבנו מיטות ברזל, מזרנים, שמיכות. אחי הצעיר סבאח, יצחק, נשאר באוהל לשמור על המיטות והאוהלים, ואנחנו הלכנו למשרדים לצורך הסידורים הנדרשים.

עבד, שכבר למד לפטפט בעברית, עזר לנו. בינתיים הוליך אחי יצחק את אבא ואימא עם הבנות הקטנות לאוהל. אימא כאמור הייתה בחודשים האחרונים להריונה ושכבה חסרת אונים על אחת המיטות, ומושי ואני יצאנו והלכנו עם עבד לבניין גדול שסביבו ערמות אשפה ושאריות אוכל. תור ארוך השתרך לפנינו, וזמן רב עבר עד שהתקרבנו לדלפקים. רק אחרי שמסרנו לסדרן את פנקס התלושים, נפנה אלינו המגיש, ומתוך הדלפק ערם מה שערם על הצלחות שהושטנו לו.

כל הדרך בין חבלי האוהלים החזיק מושי את המגש לצידו, להרחיקו מעליו ככל האפשר.

"מושי אחי, תחזיק את המגש קרוב אליך, שלא תיתקל באיזה חבל והכול יישפך."

"זה מסריח."

"אני מריח, אבל בוא נביא את האוכל לאימא, והיא תברור מה טוב."

מושי המשיך בשלו כמו לא שמע אותי. התקשינו למצוא בחושך את דרכנו, וכשהגענו לאוהל הוריד מושי את מגש האוכל מכתפו, הראה לאבא מה קיבלנו ואמר: "תראה מה שנתנו לנו. תולעים!" והתכוון לצלחת אטריות לבנות ארוכות, ובאותה נשימה הפך את המגש, וכל תכולתו הושלכה לחול. הנחתי את מגש האוכל שבידי על המיטה, ואבא החל לנבור בשתי הצלחות שהבאתי עליו.

"מה זה, דגים?" שאל אותי, כאילו עליתי לישראל לפניו. הפך במזלג בחתיכות הדג ואמר: "ולמה הדג לא מבושל?" ולאחר הרהור הוסיף: "אולי הם רוצים שכל אחד יבשל לפי טעמו," ועל המדורה הקטנה שהצית החל לצלות את הדג המלוח. בתוך דקות התמלא האוהל בריח מלח נשרף, ואבא הסתכל בעיניים עכורות בדג ההולך ומצטמק מול עיניו.

יצאתי מהאוהל, ודמעה זלגה מעיני. בחושיו של נער שעוד מעט ימלאו לו שלוש עשרה הבנתי שאבי הוא עכשיו מלך שאיבד את כתרו. מושי עדיין לא הבין דבר מן הנעשה סביבו. בתוקף תבע מאימא באג'ללה, פול מדמס, פול שבושל יום שלם על פתילייה, כמו שנהגה להכין לו שם וכפי שהגישו לי כעבור כמה עשורים במצרים.

"מאיפה אביא לך באג'ללה?" אמרה אימא באפיסת כוחות.

"אז אני הולך לזרוק את עצמי לים," אמר ויצא במרוצה מהאוהל, והייתי צריך לרדוף אחריו לא מעט, עד ששיכנעתי אותו שמחר ניסע לחיפה הקרובה, נקנה פול, ואימא תבשל לו באג'ללה.

ירד הלילה, לילנו הראשון בארץ ישראל, ואני לא הצלחתי להירדם.

אלי עמיר

* * *

נעמן כהן

מה עוד הרסו הפורעים הערבים-מוסלמים באינתיפדה בפריס?

הפורעים הערבים-מוסלמים בני דת "האהבה", לא הסתפקו באינתיפאדה שערכו בפריס בהרס חנויות, בניינים, כלי רכב, והשחיתו גם את האנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה.

https://www.bhol.co.il/news/1563438

מן הסתם היו גם מחסלים אם יכלו את שארית הפליטה ואת מצבת הזיכרון עליהם.

אין תימה איפוא שנשיא טורקיה רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן תומך בפורעים המוסלמים והכריז כי המהומות שפרצו בצרפת, אחרי שהנער המוסלמי נאהל נורה למוות על-ידי שוטר, הן תוצאה של איסלאמופוביה וגזענות ממסדית: "המוסלמים חיים בגטאות וסובלים מדיכוי."

https://www.ynet.co.il/news/article/b18ekkltn#autoplay

האם תהיה מהפכה צרפתית חדשה כנגד האינתיפאדה הערבית?

צפו: צרפתים צועדים ברחובות ליון בקריאות ״כחול, לבן אדום, צרפת לצרפתים!״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802258&forum=scoops1

גדעון לוי: איזה אושר לחיות בארץ בלי ערבים!

האקטיביסט הפרו-איסלמי, כתב העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י", גדעון לואי (לוי), חזר מלא רשמים מביקור באיסלנד, והגיע לתובנה מדהימה: זוהי ארץ נהדרת הוא כתב, איסלנד היא מדינה בלי ערבים בתוכה ובלי אויבים ערבים מסביבה. גן עדן. "מדינה בלי צבא, בלי חרדות מפני סכנות שמוטמעות בתושביה במזיד, שחיה את חייה ואת הטבע, את הים ואת הכבשים." "ארץ עם 150 אלף סוסים בירוק האינסופי, שזה אלף שנה לא הוכנס אליה אפילו סוס אחד מחו"ל; מדינה שהמים החמים בברזיה מתפרצים מבטן האדמה; מדינה בלי ערבים. (בלי בן גביר) דמיינו לעצמכם."

(גדעון לוי, איסלנד: "חִשבו על ישראל, ודמיינו את ההפך", "אל-ארצ'י, 2.7.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-02/ty-article-opinion/.premium/00000189-11d3-dc81-a9db-59fb23180000

אכן לא צריך לדמיין, זו המציאות. לעומת ישראל (וגם צרפת) איסלנד היא מדינה בלי אויבים ערבים. מדינה ממש מעוררת קנאה. איזה מזל יש להם.

לא מחנה ולא פליטים

בדיווח מהמבצע בג'נין משתמשים כל הזמן בביטוי "מחנה פליטים ג'נין". זה פשוט שקר. זה לא מחנה, ואין שם פליטים, זוהי שכונת מגורים ולא מחנה, ולכל היותר גרים בה צאצאי פליטים כפי שגרים צאצאי פליטים יהודים מארצות ערב בשדרות, למשל. כשם שאף אחד לא מעלה על דעתו לקרוא לשדרות מחנה פליטים. כך גם יש להפסיק מיד עם השקר הזה. בג'נין יש שכונת מגורים. אין מחנה ואין פליטים.

אקטיביסטים פרו-איסלמים – "מתנחלים כופרים"

לאחר שהאקטיביסט הפרו-איסלמי עופר כסיף סולק בבושת פנים ע"י ערבים בטענה שהוא "מתנחל מרחובות" אירע מקרה נוסף.

קבוצת אקטיביסטים פרו איסלמים, ביניהן שירה בן ששון פורסטנברג, סמנכ''לית "הקרן לישראל חדשה", הגיעו להזדהות עם כפר המחבלים עוריף שבשומרון, ממנו יצאו שני המחבלים שביצעו את הפיגוע בעלי ורצחו ארבעה יהודים,

חברי המשלחת ביקרו במסגד שלפי תושבי הכפר ניזוק בידי יהודים לאחר הפיגוע הקשה שיצא מהכפר. אלא שלצערם וידאו ותמונות שהופצו מהביקור עוררו בכפר סערה מאחר והאקטיביסטיות הפרו-איסלמיות לא היו לבושות בצניעות. תושבים מהכפר העלו פוסטים ובהם ביקורת חריפה על האימאם האחראי על המסגד שייח' כרם שחאדה, ודרשו לפטר אותו.

השייח' מצידו פרסם סרטון התנצלות בו האשים את מועצת הכפר שהטעתה אותו. לדבריו נמסר לו כי יגיע ביקור של עיתונאים ורק כשהגיע למסגד גילה את הקבוצה של מה שהוא כינה:  "יהודים, מתנחלים כופרים," ומספר כי סילק אותם מהמסגד.

"כאשר באתי למסגד הופתעתי שמגיעים קבוצה מהצד היהודי בלבוש שאתם ראיתם אותו. כמובן הדבר שקרה הוא דבר עצוב, הוא דבר אסור והוא דבר מביש. ואני כמובן הבנתי את הסכנה במצב, כשאני הסתכלתי וראיתי אותם בצורה הזאת. אללה יודע שאני לא ידעתי שאלה שיבואו הם יהודים ומתנחלים וכופרים, ולא ידעתי שום דבר. לא יכולנו לסבול את המצב. אמרתי להם, אתם לא יכולים להישאר, והוצאנו אותם," אמר בסרטון.

יש לציין כי האימאם שחאדה מצדד בדף הפייסבוק שלו בג'יהאד, והמסגד נקרא מסגד הרבאט (לשון היאחזות דתית) מכיוון שהוא נמצא בקצה הכפר עוריף לכיוון יצהר.

לדברי השייח' שחאדה מדובר בטעות קשה והוא מבקש את סליחת תושבי הכפר ואומר כי הוא בתקופה אישית קשה.

"יש לי כמה נסיבות מקלות, המשפחה, אימא שלי בבית חולים ובן אחי בבית חולים. העניין הוא שאני הייתי נוכח אבל לא אני הבאתי אותם. מי שהביא אותם זו המועצה, הם באו בתיאום עם המועצה." אלא שסרטון ההתנצלות רק ליבה את הסערה בכפר. ראש המועצה פרסם מצידו הסבר לאירוע ועשרות מגיבים הביעו את עמדתם בסוגיה ברשת.

השייח' שחאדה הודיע כי פוטר מתפקידו כאימאם המסגד בעקבות האירוע. מקורביו זעמו וחלקם כתבו כי מועצת הכפר "משתפת פעולה עם הכיבוש."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802271&forum=scoops1

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802279&forum=scoops1

אז יש לנו עכשיו הגדרה חדשה, ותובנה חדשה. בניגוד למתנחלים הדתיים ביהודה ושומרון, כל היהודים מתוך הקו הירוק מוגדרים ע"י הערבים לא רק "מתנחלים", אלא גם "כופרים". וגברת שירה בן ששון פורסטנברג, סמנכ''לית "הקרן לישראל חדשה", מוגדרת כאישה לא צנועה? (מה בדיוק היא חשפה שם?)

למה הפנסיונרים של השב"כ תובעים את נתניהו

ולא תובעים את מפיצי הדיבה על יורם רובין?

מאות אנשי שב"כ לשעבר, בהם חמישה ראשי השירות, שיגרו מכתב חריף לראש הממשלה נתניהו בטענה כי בספרו האוטוביוגרפי הוא מחזק את תיאוריית הקונספירציה – לפיה השב"כ עמד מאחורי ההסתה שקדמה לרצח יצחק רבין.

בספרו "ביבי, סיפור חיי", התייחס נתניהו להפגנה שהתקיימה חודש לפני רצח רבין, בה חולקו פליירים עם תמונתו של ראש הממשלה דאז במדי קצין אס. אס. ושפך לא מעט דלק על תיאוריית הקונספירציה לפיה שב"כ היה מעורב ברצח.

על הסוכן שהפעיל השב"כ, אבישי רביב שכונה "שמפניה", כתב נתניהו בספרו כי "הוטל עליו להסית את מפגיני הימין הדתי לקיצוניות פוליטית... כדי לאפשר לשב"כ לזהות קיצונים אלימים. איזה אבסורד, הואשמתי בהסתה נגד ראש הממשלה באמצעות כרזה ביתית שהדפיס השב"כ שכפוף לראש הממשלה."

אל מול הטענות האלה של נתניהו, נשלח מכתב חריף לראש הממשלה, עליו חתומים מאות אנשי שב"כ לשעבר, בהם גם ראשי השב"כ – יעקב פירזונר-פרי, יורם כהן, יובל שלום דיסקין, נדב קרסניץ'-ארגמן, ועמיחי אילון. "אנו פונים בדרישה כי תחזור בך מדברי שקר שפרסמת בספרך הפוגעים בלגיטימיות שב"כ ומעוותים את ההיסטוריה" נכתב במכתב. "האשמת את שב"כ כמי שבמודע ובמתכוון תדרך את הסוכן רביב להסית ציבור אחד במשנהו. ציינת שהשב"כ הדפיס את כרזת רבין במדי אס. אס והעבירה כביכול לרביב על מנת שיפיץ אותה במטרה לפגוע במחנה הימין. אתה אינך אזרח רגיל, אתה ראש ממשלת ישראל. החלטתך להפיץ דבר שקר שכזה מעודדת תאוריות קונספירציה הזויות ופוגעת בלגיטימיות של הארגון," הוסיפו בכירי השב"כ במכתבם.

דביר קריב, רכז מודיעין בשב"כ בזמן רצח רבין: "נתניהו כותב בספר שלו שאנחנו בשב"כ הדפסנו את כרוז רבין במדי אס. אס. לא היה ולא נברא. מי שהכין את הכרוז הזה זה בחור צעיר, קוראים לו ש'. והש' הזה נחקר, הודה, הורשע. 339 גמלאים אומרים – '28 שנה שתקנו, ואנחנו לא נשתוק יותר.' נתניהו צריך לחזור בו מהדברים האלה, הוא צריך להגיד 'טעיתי'."

(ראשי שב''כ לשעבר נגד רה''מ: ''תתנצל על שקרים שכתבת בספרך'' מאות מיוצאי הארגון חתומים על המכתב: ''הדברים פוגעים בלגיטימיות שלנו'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802161&forum=scoops1

הנה מה שבנימין מיליקובסקי-נתניהו כתב בספרו:"ביבי – סיפור חיי " (עמ' 217)

"יריביי הפוליטיים התעלמו לחלוטין מהקריאות החוזרות ונשנות שהפניתי לתומכיי לפני הרצח, שלא לראות ברבין אוייב אלא יריב פוליטי טועה שיוחלף בבחירות.

"עבורם הייתי 'אויב השלום' ו'מסית לאלימות פוליטית.' הטענות המקוממות הללו חזרו על עצמן בלי סוף והתקבלו בידי האליטות בישראל ומחוצה לה כאמת מובנת מאליה. והנה, היתה לכך אפילו הוכחה ניצחת – באירועי כיכר ציון. בהפגנת מחאה לילית נגד הסכמי אוסלו בכיכר, כחודש לפני הרצח, עמדתי במרפסת של מלון רון לצד כמה ממובילי המחאה ונשאתי נאום בפני המפגינים. חמישים מטר משם לכל הפחות, עמוק בתוך ההמון, עמד אדם ששמו אבישי רביב ובידו דף נייר בגודל 28 על ס"מ, שהודפס עליו פוטו-מונטז' של רבין במדים נאציים. רביב נתן את הפוסטר המתועב לאחד המפגינים. מצלמות הטלוויזיה עטו על המציאה בשידור חי. הרושם שהתקבל אצל מיליוני צופים הוא שכל הנוכחים בהפגנה, ואני בתוכם, ראו את הדף. זה כמובן לא היה ולא נברא. נסו לצייר משהו על גיליון בגודל כזה ובדקו אם אתם יכולים לזהות פרט כלשהו ממרחק של חמישים מטר, או אפילו חמישה מטרים. לא תוכלו. לחורשי רעתי לא היה אכפת מעובדה פשוטה זו, וגם לא מכך שבהמשך התברר שאבישי רביב, שחילק את הכרזה, היה סוכן שב"כ שהוטל עליו להסית את מפגיני הימין הדתי לקיצוניות פוליטית בשיטות כאלו בדיוק, כדי לאפשר לשב"כ לזהות קיצונים אלימים פוטנציאליים. איזה אבסורד: הואשמתי בהסתה נגד ראש הממשלה באמצעות כרזה ביתית שהדפיס השב"כ הכפוף לראש הממשלה, ושלא יכולתי לראותה כלל. זמן קצר לאחר העצרת, בישיבה שנערכה בכנסת בשעת לילה מאוחרת, גיניתי באופן חד-משמעי את השימוש שנעשה במדי הנאצים כדי לתקוף את רבין, והסברתי שוב שיש לנו ויכוח עם יריבים פוליטיים – לא עם אויבים או בוגדים. רוב הספרים שחוברו עליי נכתבו בידי עיתונאים שמאלנים שמיחזרו ללא בושה את השקר כאילו הובלתי 'הסתה ימנית קיצונית נגד רבין,' או שלא עשיתי דבר נגדה."

נכון שלא השב"כ הוא שהדפיס את התמונה של רבין כקצין ס.ס. אלא שני נערים, שניאור ומנדי, הם שהדפיסו את התמונה ומסרו אותה לאבישי רביב סוכן השב"כ והוא הפיץ אותה לניצן חן כתב הערוץ הראשון ולעוד כתבים כך שנפוצו לידיעת הכול.

https://www.makorrishon.co.il/opinion/85905/

כלומר אבישי רביב (מישהו יודע את שמו המקורי?), סוכן השב"כ שפעל מטעם השב"כ הוא שביצע מטעם השב"כ בדיוק את מה שכתב נתניהו. ובנוסף הוא גם אמר בווידויו לתוכנית "עובדה" שכ"שמפניה" סוכן שב"כ, הוא ריסס בידיעת שב"כ, כתובת גדולה: "רבין בוגד."

נכון מטבעו של השב"כ הוא ארגון שחייב לעסוק בשקרים. המוטו של השב"כ הוא: "מָגֵן ולא יֵרָאֶה," אבל לא יעלה על הדעת שהפנסיונרים של השב"כ מחוץ לשירות משקרים, או מפיצים חצאי שקרים. ואני רק שאלה. שאלה שאני שואל שנים רבות. מדוע השב"כ אינו תובע תביעת דיבה את אלו הטוענים שהמאבטח יורם רובין רצח את רבין בהוראת פרס? מי יכול להסביר זאת?

כל זמו שהשב"כ לא יתבע תביעת דיבה כזו. תורת הקונספירציה על רצח רבין תמשיך להתקיים.

הסתה למרד והרס הדמוקרטיה

כתבת כלכליסט, שני אשכנזי, קוראת לחיילים לסרב לשרת במבצע בג'נין: היום הוא יום מצויין לסרב להגיע למילואים. שרוטמן וצבי סוכות יסכנו את החיים שלהם בג'נין.

היום גם יום מצויין לסרב לשרת כחייל סדיר. גם מחר יהיה יום כזה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802241&forum=scoops1

שני אשכנזי היא אויבת הדמוקרטיה הישראלית, ופועלת לחיסולה. האם פרקליטות המדינה תעמיד אותה לדין בגין המרדה בעת מלחמה? בטוח שלא. הרי יש את משפט נתניהו?

האם ארנון מוזס יפטר אותה מעיתונו? גם זה סביר שלא.

גם שם טוב וגם שמן טוב

ברכות לעדינה בר-אל על זכיית שמן הזית של משפחתה במדליית זהב בינלאומית. ("חדשות בן עזר", 1860) שלמה המלך אמר: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קֹהלת ז', א'),  אז לעדינה יש גם שם טוב, וגם שמן טוב. טוב כפליים.

עדינה כותבת: "לפני שנים היתה בבית הספר היסודי דמות 'המורה לזימרה'. היום כמעט ואין שיעור זימרה במערכת ולא לומדים שיר חדש בכל שבוע, כמו פעם. אמנם יש בתי ספר שמשלבים לימוד שירים עבריים לקראת חגים, חגיגות סיום, או פרויקטים מיוחדים. ספק אם מפעילויות בודדות אלה יצמח דור ששר ואוהב את הזמר העברי."

נכון, וחבל מאוד. אכן, גם אנחנו למדנו שיעור זימרה. תלמה לוין-כנעני, המורה למוסיקה, לימדה את הילדים לשיר ולנגן. במסירות רבה היא אירגנה את המקהלה. שרנו בארבעה קולות. כל שיעור היה התחיל בתרגול אין סופי של מיתרי הקול. היו צריכים לשיר: "הברבור שר: לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ." ותרגיל כדי לבטא את האות ה': "הי, הי, הננו חומה ובפינו אחת היא הסיסמה... מאום לא יפחידנו..." גם השתתפנו בכנסי מקהלות והתחרינו עם מקהלות מיישובים אחרים. גולת הכותרת של מופע המקהלה היה שירת העבדים - האַרְיָה Va pensiero‎ הבלתי נשכחת מהאופרה נָבּוּכּוּ.

בשנים ההן לא היה בארץ מי שלא הכיר את השיר "המורה לזימרה" "הו המורה רה רה שלזימרה רה רה..."

המורה לזמרה: מילים עמוס אטינגר / לחן: מאיר הרניק:

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1036&wrkid=3261

הנה הביצוע הבלתי נשכח של יונה עטרי המורה לזימרה:

https://www.youtube.com/watch?v=EdBlZeOOmZY

שיכחו את כל המהומה בחוץ ואת כל המריבות. פתחו את הרמקולים שירו, וחיוך יעלה על פניכם.

*

תודה רבה לאיילה זמרוני: על השם של מיכל פינצ'וק-אפק-הרצוג.

הסיבות לשקיעת העולם המוסלמי

משה גרנות: "נעמן כהן מראה עד כמה העולם המוסלמי בימי הביניים היה מתקדם (בוודאי ביחס לעולם הנוצרי באותה העת), זה נכון, וגם היהודים בספרד נהנו מהקידמה הזאת ("תור הזהב"). אבל מיד אחר כך שקע האסלאם לסרבנות פנאטית כלפי כל זיק של תרבות – הארצות הנחשלות ביותר בעולם שולט בהן האסלאם. בסוף דבריו מציין נעמן כהן שיש סיבות לשקיעת העולם המוסלמי, אבל לא הרחיב, חבל.

"לאיתמר פרת (שאת ספרו קראתי, וגם כתבתי עליו) אציין רק שגם דויד המלך 'הצדיק' הקריב קורבן אדם לה' – את צאצאי שאול (שמואל ב' כ"א, 9)". ("חדשות בן עזר", 1860).

תשובה למשה גרנות: משה גרנות מתעלם מכך שכתבתי על הישגי המדע באיסלם המונותאיסטי על מנת לסתור את טענתו שהמונותיאיזם מנוגד למדע. מכל מקום, שכני [?] (בבית הקברות טרומפלדור) ההיסטוריון והמזרחן היהודי-בריטי הנודע, ברנרד לואיס. שהלך לעולמו בגיל 101 ומומחיותו היתה ההיסטוריה של האיסלם ויחסי הגומלין שלו עם המערב, (הוא לא הסתיר את היותו ציוני וכונה בלעג "אוריינטליסט" ע"י חוקר הספרות היווני-נוצרי-ערבי-פלישתינאי-אמריקאי- האנטישמי אדוארד סעיד שהצהיר שיש לחסל את מדינת היהודים למרות שהוא מודע מה יהיה גורל היהודים(  – הסביר את הסיבות לניוון העולם המוסלמי כאשר מתקופת הרנסנס אירופה לקחה את הבכורה. (ניוון שגרר עימו גם את הירידה התרבותית של היהודים-הערבים) בכמה גורמים: האיסור על הדפוס, ההתנגדות האיסלאמית לבנות שעונים ציבוריים, העדר סטנדרטים למדידות לינאריות, המשטר המוסלמי האוטוקרטי, מעמדן הנמוך של הנשים, ועוד.

(כבר כתבתי על כך בתגובה לפיליסטיני הבור ח"כ אורן חזן שזלזל באיסלם:)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01203.php

לגבי תשובתו לאיתמר פרת "שגם דויד המלך 'הצדיק' הקריב קורבן אדם לה' – את צאצאי שאול, זו דווקא דוגמה לא מובהקת לפולחן דתי, אלא יותר סיפור נקמה, אבל בכל מקרה משה גרנות מתעלם מכך שהוא עצמו אישש את קביעתו של אהוד בן עזר שהמונותיאיזם שלל קורבנות אדם, אלא רק איחר זאת לתקופת יאשיהו. מן הראוי שלפחות שיתקן את טעותו בפני אהוד בן עזר על כך שקבע שדבריו הם "באמת טעות."

"אולי עשיתי קצת יותר מדי":

נורית זרחי מפסיקה לכתוב לילדים

נורית גרטלר-זרחי, היא משוררת גדולה. אמנם לצערי לא קראתי מעודי ספר שלה, אבל משוררת שהוציאה לאור יותר ממאה ספרי ילדים, שירה ופרוזה למבוגרים עד גיל 81 וקיבלה עליהם מלא הסל פרסים. את עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, פרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה, פרס זאב, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר על מפעל חיים, ופרס לאה גולדברג, ופרס ישראל בתחום הספרות והשירה, חייבת להיות משוררת גדולה.

"אני לא ממשיכה יותר עם ספרי ילדים," אומרת גרטלר-זרחי. "אני לא רוצה שזה יישמע כמו קינה או כמו תלונה, זו קביעה עובדתית: העולם השתנה. ונשאלת השאלה: אדם שכותב, כמה הוא שייך לתקופתו ומתי עליו לשים לב שיש פער כזה שהוא לא יכול כבר להבין אותו." "אני חושבת שהעולם השתנה יותר ממה שאני השתניתי. שהעולם בכל מובניו השתנה. היחס לקריאה, היחס לספרות. וגם בכל עניין אחר העולם השתנה. ממילא יש ביני ובין ילדים את הפער של הגיל, שגם אותו צריך לבדוק ברצינות." "אני מרגישה זרה. לא אכתוב יותר לילדים..." "ישנו המשבר הרציני שאנחנו חיים בתוכו עכשיו, וגם הוא משפיע. בסדר, נגמרה הציונות. מה יהיה במקומה? מה עכשיו? נכנסים גורמים איומים ונוראיים שמנסים להשתלט על הבור הזה שנוצר. פעם האמנו בציונות, האמנו בעולם פשוט, וזה התנפץ."

(נילי איציקוביץ, "נורית זרחי, 'אולי עשיתי קצת יותר מדי': נורית זרחי מפסיקה לכתוב לילדים," "אל-ארצ'י", 7.7.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-06-07/ty-article-magazine/.highlight/00000188-9044-d6f9-a79e-d2f6c4bc0000

אפשר אולי להבין למה אישה מבוגרת (82) כנורית גרטלר-זרחי רואה עצמה זרה לעולם הילדים, וגם מדוע היא חשה שאולי כתבה הרבה מדי, אבל דבריה שנגמרה הציונות והכל התנפץ מבלי שתחיה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, דומים יותר לדברים היוצאים מאדם הלוקה בשיטיון זיקנה, מאשר מאדם רציונלי בעל שכל.

ואולי זה הזמן להזכיר את סב סב סבי רַבִּי מֹשֶה פאלייר מֵקּוּבְּרִין, שנִשְׁאַל מַדּוּעַ אֵינוֹ כּוֹתֵב סְפָרִים? "אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי," הֵשִׁיב, "הָיִיתִי גּוֹנֵז אֶת כָּל סִפְרֵי הַצַּדִּיקִים, כִּי מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם הַרְבֵּה חֲסִידוּת, הֲרֵי בְּנָקֵל נַעֲשֵׂית חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו."

נעמן כהן

אהוד: נורית זרחי זכתה בפרס ישראל לספרות. סמי מיכאל – לא. פנחס שדה – לא. נתן יונתן – לא. יגאל מוסינזון – לא. אסתר ראב – לא. רשימת הלא-זוכים ארוכה. רובם כבר מתו.

* * *

מנחם רהט

"תלמיד חכם שהפך חסרונות לאידיאולוגיה"

הביטאון הליטאי 'יתד נאמן' במיתקפה חסרת תקדים נגד יוזמתו של הרב לייבל, שנחשפה כאן לפני שבועיים, להפעלת לימודי ליבה בציבור החרדי.

פעמים מעטות בלבד זוכה טור שפורסם כאן אך לפני שבועיים בדיוק, לגלי הדף עצומים כל כך. המדובר בטור שכותרתו 'קול אחר', וו תיאור יוזמתו של הרב החרדי דוד לייבל, לעודד לימודי ליבה, בעיקר מתמטיקה ואנגלית, בכל דרגי מערכת החינוך החרדית, לרבות תמיכה רבתי בהפעלת זרם חדש ושמו ממ"ח (ממלכתי חרדי) למעוניינים – והכל כדי להכשיר את הבוגרים לתעשיית ההייטק. 99% מהתגובות צידדו מאוד בעמדתו זו. 

לא נחזור שוב על עמדתו המנומקת של הרב לייבל, ורק נאמר כי זו נשענת על הלכה פסוקה בשולחן ערוך (אורח חיים: "ואחר כך [אחרי תפילה ולימוד], יילך לעסקיו וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"), ודבר ה' זו כידוע הלכה. אם לתמצת, ניתן לסכם את רוח הדברים על רגל אחת: חובת לימוד מקצוע מפרנס, אינה עניין של בדיעבד אלא של מלכתחילה ממש.

עמדה מהפכנית זו, יש לה שורשים, מלבד אלה שבשולחן ערוך, גם בהתנהלות קדמונים, החל באבות האומה שעבדו לפרנסתם, דרך גדולי התנאים שהתהדרו במשלוח ידם, ועד לדורות האחרונים בגלויות ובארץ. גם כיום נוהגים לפיה כל הקהילות החרדיות באירופה ובאמריקה, שבהן אין תקציבים ייחודיים לטובת פרנסת מצביעי המפלגות החרדיות.

בארה"ב מספרים החרדים בהקשר זה 'מעשה שהיה' (או לא היה, אבל יש בו מוסר השכל): מעשה באדמו"ר אמריקאי, שאחד מחסידיו פנה אליו בטרוניה: "רעבע, אינני מבין. כבר ניסיתי את כל הסגולות למען הפרנסה, ואפילו אומר את כל תהילים כל בוקר – ופרנסה עדיין אין. הייתכן?"

נענה הרבי: "תקשיב טוב. כל הסגולות הללו, כוחן יפה רק עד שעה 8 בבוקר. החל ב-8 בבוקר הסגולה הבלעדית לפרנסה טובה, היא פשוט ללכת לעבוד..."

אבל זה, כאמור, רק באמריקה ובדורות שקדמו לנו. בארץ יש לחרדים הליטאים את ה'השקופע' של 'יתד נאמן', שפוסלת כל ניסיון להכניס לימודי ליבה למוסדות החרדים. ה'יתד' קידש מלחמה על רעיון הליבה, ואינו בוחל בגידופים על מנת לקעקע את המהפכה הליבתית. היה לא תהיה. געוואלד.

האמנם נכונה השמועה שהעסקנים החרדים, שה'יתד' הוא בטאונם, חרדים מן הרגע שבו היהודי כבר לא יהיה תלוי בהם וביכולותיהם לגייס כספי צדקה ותקציבי מדינה שיחזיקו לו את הראש מעל המים?

ה'יתד' פתח במתקפתו כבר עם חשיפת היוזמה של הרב לייבל, לפתוח מוסד תורני-אקדמי להכשרת אברכים למקצועות ההייטק, עם מונחים כמו "פצצה רוחנית לתוככי היהדות הנאמנה" שהטיח ברב לייבל, אשר הוגדר "קורא תגר על מנהיגי הדור, ממריד נגדם ומהווה סכנה ליהדות החרדית."

השבוע המשיך במסע הגידופים והקדיש למתקפתו כמה אלפי מילים: "בעת האחרונה העלה את עצמו מתהום הנשייה... תלמיד חכם שהפך חסרונות לאידיאולוגיה ומצהיר שהוא הולך להושיע את ישראל."

מבלי להזכיר את הרב לייבל בשמו, טוען היתד ש"מדובר במגלומניה, שגעון גדלות. כי כאשר אדם מתייצב מול וכנגד עיני העדה... ואומר במופע בלהות כי הוא מכבד את הדעות השונות, רק שלא יעשו מזה פוליטיקה והשקפה, זו מגלומניה הזויה."

ליתד גם ביקורת כנגד האתרים החרדים, המסקרים את עמדותיו והופעותיו של הרב לייבל, ומפיצים אגב כך את תפיסת עולמו המהפכנית. "תעוזה וחוצפה מהסוג הזה... המקבלים תהודה מכוונת ע"י אתרים המציגים עצמם כחרדים אך פועלים בעקביות נגד דעתם של גדולי הדור... ומעודדים התנהגות בניגוד לדעתם, בפרט בסוגיות החינוך והחדרת האקדמיה," מוחה ה'יתד'.

בנוסף לקריאתו להכשיר את האברכים לעבודה מפרנסת, ברוח השולחן הערוך, קרא הרב לייבל לפתיחת 'חיידרים' שבהם ילמדו גם אנגלית ומתמטיקה, לצידם של ה'חיידרים' שבהם ילמדו תורה בלבד, ולצידם יוקמו למעוניינים גם מוסדות ממ"ח (ממלכתי חרדי) עם לימודי ליבה מלאים. "כל צורות לגיטימיות וכולן לפי ההלכה," אמר הרב לייבל.

אבל זה בדיוק מה שמוציא את ה'יתד' מדעתו: "השוואת הממ"ח לחינוך הטהור", מוגדרת על ידו: "ניסיון מטריד ומסוכן לייצר אלטרנטיבה חתרנית למבנה הקיים, ל'באר חפרוה שרים', רק בגלל מגלומניה מתעצמת."

ללמדך ש'באר חפרוה שרים' אינה הליכה בדרכם של האבות והתנאים וממשיכיהם לאורך כל הדורות. 'באר חפרוה שרים' זה להטיל את פרנסת בני ביתך, או על האישה (שאותה התחייבת בכתובה לפרנס מעמלך!) או על קופת הציבור, או על זה וגם על זה. השיטה הבלעדית של היתד דוחה אפילו את תפיסתו של הרש"ר הירש שדיבר על שיטת 'תורה עם דרך ארץ.' "זו פשוט מגמה לשנות את היהדות החרדית, לחפור תחת אושיות קיומה, לערער ולהרהר אחרי כל בניינה, לחלץ בצבת את כל מסמרותיה, לסלול דרך חדשה וליצור בידיים מציאות של... הכנסת הראש מרצון לתוך הגיליוטינה של החילוניות." 

וכך מפליג ה'יתד' בגידופיו ומזכיר את חטאיו של "אותו רב" (הרב לייבל), שלטענת העיתון "רק נראה כחרדי לכל דבר," והוא זה ש"כבר יסד... יצור כלאיים של 'כולל הייטק', שהוא מיסוך שמטשטש את הראיה הנכונה וההשקפה הנכוחה." שומו שמיים!

אלא שגם ה'יתד' לא יוכל, עם כל הזעם הקדוש, לשנות את פני המציאות של החברה החרדית, שאכן הולכת ומאמצת את החיוניות שבלימודי ליבה ובהכשרה מקצועית. על כך, בהזדמנות הבאה.

מנחם רהט

* * *

נסיה שפרן

שבועיים באיטליה: מבט יהודי

איטליה היתה בעיניי תמיד ארץ זרה לחלוטין, ובוודאי ארץ שאין לה שום קשר להיסטוריה המשפחתית שלי. רק בשנים האחרונות, כאשר התחלתי לחקור את תולדות המשפחה, התברר לי שבעצם יש קשרים מסויימים. על חלקם לא ידעתי קודם לכן, ועל אחרים בעצם ידעתי, אך לא ראיתי אותם כקשרים משפחתיים. נמל המוצא ממנו הגיעה אימי לא"י היה באיטליה: טריאסט. נותרה אפילו גלויה בה מצולמת האונייה שהפליגה ב-1936 מטריאסט: גלילֵאה. גם דודי כנראה הפליג מטריאסט כשנתיים קודם לכן, וכך גם שתי בנות המשפחה האחרות, יפה ויונה, שהגיעו לא"י לפני המלחמה. זאת היתה אז הדרך המקובלת מליטא לא"י: חציית הגבול בקיבארט, עיר הגבול, לגרמניה, ומשם ברכבת לאיטליה.

כעבור פחות מעשור הגיע דודי שוב לאיטליה במסגרת הצבא הבריטי. הוא הותיר אחריו עשרות רבות של תצלומים מן השנים בהן שירת בצבא הבריטי כנהג משאית. הצלחתי לזהות רק שניים מן המקומות אליהם הגיע: אתר הסקי המפורסם קורטינה; וכיכר סן מרקו בוונציה, המקום היחיד הקשור למשפחה אליו הגעתי במהלך הנסיעה. בקיצור, זאת לא היתה נסיעת "שורשים" במובן המשפחתי. ועם זאת, יש אפשרות שכולנו, אשכנזים כספרדים, צאצאים של יהודים שחיו בתקופה זו או אחרת באיטליה. נסעתי באופן מודע בעקבות העבר היהודי. זה היה המוקד של הנסיעה.

לאיטליה נוסעים בדרך כלל כדי ללגום מיינותיה המשובחים, לטעום ממאכלי הפסטה, להנות מפיצה מקורית, וכמובן לקנח בגלידה איטלקית, בקפוצ'ינו, באספרסו, ומיני קפה אחרים שהאיטלקים העניקו לעולם. כמובן, נוסעים גם כדי לראות את המבנים העתיקים מן התקופה הרומית, וגם את אוצרות האמנות האדירים, בעיקר מתקופת הרנסאנס, שאפשר לראות לא רק במוזיאונים הידועים, אלא גם בכל כנסייה מקומית.

ועם זאת, יש בהחלט מה לראות באיטליה היהודית. יהודים התיישבו באיטליה עוד לפני חורבן ממלכת יהודה. מעריכים שמאז כיבוש הארץ ע"י האימפריה הרומית (63 לפנה"ס), ועד אחרי מרד בר כוכבא (135 לסה"נ), נמכרו לעבדות כ-500,000 שבויים ואזרחים יהודים. זה היה המקור להשגת עבדים, וסוחרי עבדים ליוו את הצבא הרומי במסעותיו. הגיעו גם זרים אחרים. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו הגיע גם הוא לרומא, ושם כתב את ספרו המונומנטלי "מלחמות היהודים", שרוב ידיעותינו על אותה תקופה שאובות ממנו.

יהודי איטליה הראשונים, כמו יהודי יוון, נקראים  רוֹמַניוטים. הם אינם ספרדים וגם אינם אשכנזים, המושגים האלה בכלל לא היו קיימים כאשר היהודים הראשונים התיישבו שם. אך כמו שקרה ביוון, הגירות מאוחרות יותר של יהודים, שעלו בהרבה במספרם על היהודים הראשונים, שינו את אופייה של הקהילה. אין כמעט עיר באיטליה בה לא חיו יהודים בזמן כלשהו. רוב היהודים עסקו בהלוואה בריבית, עיסוק שנאסר על הנוצרים, או במסחר. רוב המקצועות האחרים היו חסומים בפניהם. משום כך היו היהודים מפוזרים בערים רבות, ולא נוצרו שם קהילות עם רוב יהודי כמו במזרח אירופה.

העקבות העיקריים שהותירו אחריהם יהודי איטליה, כמו יהודים בכל מקום בעולם, הם בתי כנסת ובתי קברות. אך באיטליה נותר שריד אחד בעל ערך מוסף: שם הוקם הגטו היהודי הראשון באירופה. אל הגטו היהודי הראשון בעולם הגענו, גם לגטאות אחרים, וכמובן לבתי כנסת עתיקים יותר ועתיקים פחות. אך האמת היא שיש יותר מקומות אליהם לא הגענו. סיור בכל המקומות בהם הותירו יהודים עקבות יהיה סיור ארוך ומורכב, סיור הדורש הכנה יסודית: לימוד ההיסטוריה של הקהילה, ההרכב העדתי (סוגים שונים של ספרדים, למשל), מה היה ומה נשאר, אנשי קשר, ואולי הכי מסובך, במיוחד במקומות הקטנים: שעות פתיחה ושעות סגירה – אם ישנן בכלל שעות כאלה.

ונציה Venezia

ונציה, עיר התעלות, היא עיר יחידה במינה שאין אחרת כמוה. היא הקסימה במהלך השנים סופרים ומשוררים כמו יוהן וולפאנג גתה, לורד ביירון ותומס מאן. היא מרתקת, לפעמים אפילו מכשפת, גם סתם טיילים מן השורה, שמוסיפים להגיע בהמוניהם למרות התחזיות המפחידות על שקיעתה.

גם מבחינה יהודית ונציה היא עיר מרתקת. מבין הגטאות היהודיים בהם ביקרתי היא בעיניי המעניינת ביותר. קודם כול: הראשוניות. כאן הוקם הגטו היהודי הראשון בעולם. המילה גטו נוצרה כאן והתפשטה מאוחר יותר ברחבי איטליה ובאירופה כולה. יש כל מיני סברות על מקור המילה. השכיחה ביותר: בית יציקה שהיה באזור נקרא ג'טו, אך מאחר שהיהודים התקשו לבטא את האות ג', השתרשה המילה גטו. האפיפיור פיוס הרביעי השתמש ב-1562 במילה זו בפעם הראשונה לתיאור רובע יהודי סגור. כידוע, המילה גטו חרגה במשך הזמן ממובנה היהודי המצומצם, והיא מתייחסת כיום גם למיעוטים אתניים אחרים המצטופפים באזורים עניים ומוזנחים בשולי הערים הגדולות.

ישנם 6 רובעים בעיר ונציה, והרובע בו נמצא הגטו היהודי נקרא קַנַרג'יוֹ. הרובע בו השתקעו היהודים לא התחיל כגטו. יהודים התחילו להגיע לוונציה הרבה יותר מוקדם. הראשונים היו יהודים איטלקיים, ואחריהם יהודים ממוצא גרמני, שהוזמנו כדי לעסוק בהלוואה בריבית – עיסוק שנאסר על נוצרים. ונציה היתה עיר מסחר מרכזית שמשכה אליה במשך הזמן סוחרים ואנשי כספים יהודים. מאוחר יותר הגיעו יהודים מחצי האי האיבֶּרי. ממלכת ונציה סירבה בתחילה לקבל אותם, מאחר שמדובר היה בעיקר באנוסים, כלומר, הם היו נוצרים בעברם שחזרו ליהדות, אך בסופו של דבר הסכימו לקבלם.

הגטו הוקם באמצע המאה ה-16. מדוע דווקא אז? יש היסטוריונים הסבורים שהקמת הגטאות באיטליה אינה קשורה כלל ליהודים עצמם. זו היתה ראשיתה של תנועת הרפורמציה באירופה, הכנסייה הקתולית חששה מערעור מעמדה כדת הנוצרית הבלעדית, ורדפה את כל מי שלא היה קתולי. שערי הגטו נסגרו בלילה ונפתחו רק למחרת בבוקר. יהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, ומאוחר יותר לחבוש כובעים צהובים או אדומים. רוב התחומים בהם נדרשה התמקצעות היו חסומים בפניהם.

תקופת הפריחה של הגטו היתה במאה ה-17. חיו שם אז כ-5000 יהודים, שניהלו חיים יהודיים עצמאיים ותוססים. פעלו שם 13 בתי כנסת. קהילת יהודי ונציה הוציאה מתוכה רבנים חשובים כמו ר' יהודה אריה ממודינה, ר' שמחה לוצטו – ואחרים. יתר על כן, בוונציה פעל בית הדפוס העברי הראשון בעולם. בתי הדפוס של איטליה, ובמיוחד אלה של ונציה, היו המשוכללים ביותר באירופה. הדפיסו שם גם ספרים בעברית. עד להמצאת הדפוס נפוץ התלמוד בכתבי יד בלבד. ש"ס ונציה הוא עותק התלמוד הבבלי הראשון שהתפרסם במהדורה מודפסת (1523). החלוקה המיוחדת של הדף התלמודי שנקבעה שם משמשת אותנו עד היום. שערי הגטאות באיטליה נפתחו לזמן קצר עם כיבוש נפוליאון. הם נפתחו סופית כאשר התאחדו כל הערים-מדינות העצמאיות ונוצרה מדינת איטליה המאוחדת כפי שאנו מכירים אותה כיום (1871).

לעומת רוב הגטאות האחרים, שחלקם נהרסו מיד לאחר שזכו היהודים בשוויון זכויות מלא, הרי בוונציה שרדו הרבה מבנים. מאחר שגבולות הגטו לא השתנו למרות התרחבות האוכלוסייה היהודית, הרי האפשרות היחידה שנותרה הייתה בנייה לגובה. נבנו אפילו בניינים בני 9 קומות! חלק מן הבניינים האלה שרדו, וכיום גרים בהם בעיקר איטלקים. דירות רבות וצפופות בכל בניין, ופה ושם גם חבלי כביסה נמתחים בין הבניינים. אחד מהם, שצילמתי, נמתח בין שני בניינים אשר תעלת מים מפרידה ביניהם. שתי סירות עגנו שם. רק בוונציה!

 הצטרפנו לסיור מאורגן של הגטו היהודי. לא היינו היחידים. בסיור בשפה האנגלית השתתפו כמה עשרות מבקרים, ומיד לאחריו נערך גם סיור באיטלקית. חמישה בתי כנסת נותרו בגטו: אחד איטלקי, שניים אשכנזים, בית כנסת של מגורשי ספרד ופורטוגל, ובית כנסת ספרדי "לוונטיני" – מאזור הבלקן. רק בתי הכנסת הספרדיים כלולים בסיור, ורק בהם ביקרנו. הקהילות הספרדיות היו העשירות ביותר, ובתי הכנסת שלהן מצטיינים בהידור ובפאר רב. הם הקימו בתי כנסת מפוארים שלא נראו כמוהם קודם לכן באיטליה. להודות על האמת, מי שרגיל לבתי הכנסת בארץ או במזרח אירופה יחוש כאילו הוא נמצא בכנסייה: חלונות עם זכוכית מורנו הידועה, הרבה עמודי שיש (רובם כנראה חיקוי לשיש), תקרות מצויירות בציורי ענק מרהיבים, ורצפות פסיפס מדהימות. הם הקימו בתי כנסת שתאמו את אמות המידה האסתטיות שהיו מקובלות בסביבתם. המתכננים והבנאים היו נוצרים, על יהודים נאסר לעסוק במלאכות מן הסוג הזה, כך שאין שום פלא בכך שרוב בתי הכנסת מזכירים כנסיות באסתטיקה שלהם.

המדריכה סיפרה לנו שכיום חיים בוונציה כ-500 יהודים – רובם מחוץ לאזור הגטו היהודי. אך אזור הגטו הוא עדיין המרכז היהודי, לכאן באים להתפלל, לחגוג את החגים היהודיים, וגם לאכול אוכל כשר בכמה מסעדות סמוכות. היא הביעה פסימיות לגבי העתיד: הצעירים עוזבים את ונציה. לא רק היהודים – כל הצעירים. החיים בעיר כמו ונציה קשים, והאפשרויות העומדות בפניהם מעטות. כולם מדברים על כך שוונציה שוקעת, אבל לפני שהעיר תשקע – היא תתרוקן מתושביה. ונציה תהפוך למין דיסנילנד – ורק תיירים יגיעו אליה. היה עצוב לשמוע את התחזית הקודרת הזאת מפי יהודייה מקומית.

   לפני שיצאנו מבית הכנסת התבוננתי בלוחות הזיכרון על הקירות, בהם הונצחו חברי הקהילה שהלכו לעולמם. אחד מהם משך את תשומת ליבי במיוחד:

לזכר מרדכי מרקו ווגרא

נפל במלחמת יום הכפורים

י"ב בתשרי תשל"ד

המדריכה לא ידעה לספר עליו הרבה. מאוחר יותר מצאתי באתר "יזכור" את סיפור חייו. הוא נולד בשנת 1942 בעיר פדואה באיטליה. למד שם בבית הספר היסודי והמשיך ללמוד בבית ספר תיכון בוונציה הסמוכה. בגיל 20 עלה ארצה במסגרת שנת שירות ושהה 9 חודשים בקיבוץ הסוללים. אחר כך למד באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הכיר את אשתו מרים. לאחר הלימודים החל לעבוד בענף הביטוח, השתלם בכמה ארצות באירופה, ונעשה מומחה בינלאומי בענפי הביטוח השונים. הוא חזר לארץ ב-1972. במלחמת יום כיפור הוצב על גדת תעלת סואץ במעוז "חזיון". הקרב סביב המעוז נמשך שלושה ימים. נפלו בקרב 13 חיילים והאחרים נפלו בשבי. במשך 8 חודשים נחשב כנעדר, ורק לאחר מאמצים רבים נמצאה גופתו.  הוא קבור בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. הוא היה בן 31 במותו. הותיר אחריו אישה והורים. כך, במקרה לגמרי, מצאתי בבית כנסת בעיר היפה ונציה מצבת זיכרון ליהודי איטלקי, שגדל באזור הזה, ומצא את מותו במוצב מכותר על גדות תעלת סואץ.

בית הקברות היהודי הוקם על האי לידו, אי מרוחק יחסית, שאפשר להגיע אליו במעבורת בלבד. האי ידוע בחופי הרחצה המשובחים שלו. באחד הרחובות המרכזיים קידם אותנו שלט צהוב עליו היה כתוב: Antico Cimitero Ebraico. בית קברות עברי עתיק. יהודים נקברו בו במשך 300 שנים: החל מן המאה ה-14 עד המאה ה-17. השער היה נעול, אך ניתן היה לראות מבעדו חלק גדול מן המצבות. על עמוד גבוה היה כתוב: בית החיים / ישן נושן / משנת הקמט. למטה צוינה גם השנה הרומית: MCCOLXXXIX. רוב המצבות זקופות, הוא נראה מתוחזק היטב, על חלק מן המצבות תבליטים יפים – השפעה ברורה של הסביבה האיטלקית. רוב הכיתוב שראיתי מבעד לשער היה בעברית. בית הקברות עבר גלגולים רבים במשך מאות שנות קיומו. בשנת 1999 הוחל ברישום המצבות, נמצאו יותר מאלף מצבות, והחל אז מבצע מקיף לשימור בית הקברות ההיסטורי הזה.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שישי

אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

 "שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחרי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

 "נחשים, אוכלים בצק?"

 "אתה יצאת מדעתך חיימקה?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, יש בינינו פינג-פונג של דעות מקוטבות. ברור שהיה יותר נעים להיפגש באיזה בית קפה ולהתווכח בנחת. אתה מאשים את "השמאל", שבגללם היה טרור שהעלה את הפירומנים בן גביר וסמוטריץ' לשלטון. אתה הרי יודע שטרור ערבי היה מראשית הציונות ולאורך כל שנותיה של מדינתנו, ולא משנה אם שלט השמאל או הימין. ודווקא בימי ממשלת "השמאל" (אם נניח שלפיד, בנט, גנץ סער וליברמן הם שמאל) היו הרבה פחות אירועי טרור מאשר בימי הממשלה הזאת, וממש רבע של רציחות במגזר הערבי, מאשר בימי היד החזקה של בן גביר, שלא לדבר על הטרור כנגד החקלאות העברית. אני מניח שאתה מסכים עם בן-גביר שתמיד קודמיו אשמים.

שלך בכל זאת,

משה גרנות

אהוד: אתה פשוט לא הבנת את דבריי כי כנראה חשיבתך שטופה בגוזמאות ה"מחאה". מעולם לא האשמתי את ה"שמאל" ש"בגללם היה טרור" שהעלה את בן גביר וסמוטריץ' לשבת בממשלה. בעלייתם של השניים האשמתי את התמשכות הטרור הפלסטיני, את הפוגרומים בערים המעורבות, את הטרור נגד חקלאי ישראל – אשר השפיעו על הבוחר הישראלי! קשה להבין זאת? – עד כדי כך עיוותו נביאות ונביאי השקר של המחאה את דרכי חשיבתך? האם הצטרפת לחסידוּת ברסלר – שראשיתה המטורללת בהפגנות הדגלים השחורים נגד ביבי בבלפור – או שהתגייסת ל"כוח קפלן"?

* שלום אהוד, האם אותה ג'ני מהסיפור "מסעותיי עם נשים" הייתה בחפירות במצדה עם יגאל ידין בקיץ 1964? 

עזרא צדקה

אהוד: מדובר בדמות בדויה.

* קרקס ברייטון: אם באמת היו יחסים של נתינה וקבלה של שוחד בין ארנון מילצ'ן לבנימין נתניהו, מדוע הפרקליטות רק משתמשת במילצ'ן כדי להפליל את נתניהו, במסגרת תפירת התיקים נגדו – ואינה דורשת מבריטניה להסגיר לישראל את העבריין נותן השוחד מילצ'ן כדי להפלילו ולהושיב אותו במעשיהו יחד עם נתניהו?

* איזה ביזיון! עוד גילוי מזעזע ומסוכן של דיקטטורה בעקבות ההפיכה המשטרית: השר המסית המסוכן וחסר-הניסיון בן גביר קורא לאזרחים שיש בידיהם נשק ברישיון – לשאת אותו עימם כדי שיוכלו להשתמש בו נגד מחבלים – אם ייקלעו לאירוע טרור, מה שכבר קרה והצליח בעבר, וביום שלישי האחרון התרחש ברחוב פנחס רוזן בתל אביב!  

יש לשער שאילו האזרח שירה פעמים אחדות ביום שלישי במחבל הערבי גם לאחר שהמחבל נפל – אילו היה חייל הוא היה מועמד לדין על וידוא הריגה כמו שהחליטה הפרקליטות הצבאית הנאורה במשפטו של הסמל אלאור אזריה [ירי שצולם בידי מרגל פלסטיני], פרקליטות שלמרבה הביזיון הורידה את אלאור אזריה לדרגת טוראי ודנה אותו למאסר ממושך בכלא צבאי!

* ג'וחא: פִי יוֹם אִל בַּטִיח מַפִישׁ טַבִּיח! בעונת האבטיחים אין צורך במטבחים. האבטיחים השנה מתוקים ונהדרים. גם הדובדבנים.

* המלצות הסרבנות המופקרת וההתאבדותית של הגאון יובל נח הררי, בהשראתם של האייטולות באיראן, לערעורה ולהריסתה של מדינת ישראל ושל כוחה הצבאי: "הממשלה הנוכחית הבהירה שלא אכפת לה מדמוקרטיה ומזכויות אדם, ושהיא מסרבת להיות כפופה למנגנוני פיקוח ובקרה כלשהם. אי לכך כל עובדת ועובד בתעשיות הביטחוניות של ישראל צריכים לחשוב על העוצמה האדירה של הכלים שהם מפתחים, ואז לשאול את עצמם בידיים של מי הם מפקידים עכשיו את העוצמה הזאת, ועד כמה אפשר לסמוך עליהם. האם אתם סומכים על בן גביר וסמוטריץ' שישתמשו בעוצמה הזאת רק כדי להגן על החופש שלנו? האם אתם סומכים על לוין ורוטמן שימכרו נשק אוטונומי וטכנולוגיית מעקב רק לממשלות שמכבדות זכויות אדם? האם אתם סומכים על שלוחיו של פורום קהלת שלא ישתמשו בפיתוחים שלכם כדי לערער את הדמוקרטיה בישראל ובמדינות אחרות? האם אתם סומכים על נתניהו וגוטליב שישתמשו בבינה מלאכותית רק כדי להפיץ אמת וסובלנות?

"אם אתם לא סומכים עליהם, אל תפתחו עבורם נשק להשמדה המונית של הדמוקרטיה בישראל ובכל רחבי העולם. אם הממשלה תמשיך בניסיונותיה לחסל את הדמוקרטיה, זוהי חובתם המוסרית של עובדי התעשיות הביטחוניות להפסיק לחמש אותה. מי שנותן נשק לדיקטטורים, אחראי לכל מה שהדיקטטורים יעשו עם הנשק הזה." ["הארץ" באינטרנט, 5.7.23].

מה דעתכם על כך, משה גרנות, אורי הייטנר?

* * *

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל