| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1862
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בתמוז תשפ"ג. 10.7.2023
עם צרופה מעיתון "הצבי" משנת 1907 [א'תת"ם לחורבן] על הנסיעה ברכבת מירושלים ליפו במהירות של 25 קמ"ש ובלי בית שימוש.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: מְזֹג הַיַּיִן. עֵין הַגָפְרִית. // איליה בר-זאב: במקום שעומדים בתים. // אורי הייטנר: צרור הערות 9.7.23. // משה גרנות: על "לראות בגובה העיניים" מאת עפרה גלברט-אבני. // יוסי אחימאיר: מוטי עדן – עיתונאי, משורר וג'נטלמן. // נסיה שפרן: שבועיים באיטליה: מבט יהודי. [המשך וסיום]. // מיכאל רייך: יֵשׁ וַאֲבַקֵּשׁ לִי. // נעמן כהן: תורת "המוסר" של יריב אופנהיימר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שביעי: חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר. // ממקורות הש"י.
* * *
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)
מְלוֹא הַקֻּבַּעַת,
יֵין-הָאֱמֶת הַשָּׁחוֹר,
רַק הוּא יִמְתַּק לְחִכִּי
וּבֹשֶׂם נִיחוֹחוֹ הַיָּשָׁן הַמַּר
אֲשֶׂר יַעֲלֶה בְּאַפִּי,
יֶעֱרַב לִי גַּם כַּיּוֹם
כְּלֶחֶם חֻקִּי.
מַה לִּי מָתְקְכֶם
וּוֶרֶד מַעֲשֵׂיכֶם.
כִּסְחָבוֹת יַעַטְפוּ
גּוּף הָאֱמֶת
הַנָּאוֹר הַטּוֹב?
הָבוּ לִּי אֱמֶת מָרָה
וּגְלוּיַת עֵינַיִם
הַמּוֹלְכָה בְּגָאוֹן
עַל אַכְזַב-הַתַּעְתּוּעִים.
1935
ב
לַשֶּׁקֶר הַמְּהַבְהֵב בָּעֵינַיִם;
עַל פְּנֵי כָּל קָרְחָה
עֲשַׁן-הַתַּרְמִית יְתַמֵּר פְּאֵר
וְנִדְנוּד הַמְּבוּכָה
יַכֶּה גַּלִּים וְיִפְזֹם:
"אוּלַי, לִכְאוֹרָה, כִּבְיָכוֹל, יִתָּכֵן!"
קְרַע הַלּוֹט,
וְנָזְלוּ מֵי-אַפְסוּת
עַל בְּלוֹאֵי-הָעֲטִיפוֹת...
*
וְאַתָּה, בְּשֵׁם לֹא אֶקְרָא,
הֲיִשָּׂא עוֹד אִישׁ לְבָבוֹ
עֵירֹם וְגָלוּי מוּל פָּנֶיךָ?
וְשִׁמְךָ כִּי יִפֹּל לְפֶתַע
הֵן יְבֻקַּע כִּפְקַעַת-רוֹשׁ
עַל שָׂפָה זָרָה...
אָמָה אֲנִי בָּאֹהֶל,
וּבְצֵאתִי עִם בֹּקֶר מוּל רַחֲבֵי-יָם
אֶשְׁתַּחֲוְה וּפָנַי קֵדְמָה:
נְצֹר אָהֳלִי מִשֶּׁקֶר
וְעִרְבּוּל הָעִתִּים
הָעוֹלֶה אֵלַי כְּאֵד.
1935
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
במקום שעומדים בתים
לזכרו של אל וו.
כָּל שָׁבוּעַ צְעָקוֹת שֶׁל עֶצֶב
וְשִׂמְחָה.
עוֹלָל נוֹלָד צוֹעֵק, קָשִׁישׁ גּוֹסֵס בִּשְׁתִיקָה.
כָּל יוֹם מְסַכְּמִים חַיָּיו
שֶׁל אַחֵר,
כָּל שָׁבוּעַ שִׁבְעָה.
רְחוֹבוֹת מִתְקַשְּׁטִים –
פְּלוֹנִי מִתְהַפֵּךְ וּפָנָיו לָרִצְפָּה.
בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים
אֲנָשִׁים נִפְרָדִים.
מֵי שִׁטָּפוֹן בְּנַחֲלֵי אַכְזָב
אוֹסְפִים אָדָם וּגְבָבָא.
הַחֶרְמֵשׁ פָּגַשׁ בַּקָּמָה
וּמַה יַחֲרֹט הָאֻמָּן
בָּאֶבֶן?
מעל קווי המתח
סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –
חַיִּים נוֹצָרִים,
חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.
וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –
בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים בְּתַּחְתִּיּוֹת.
זרזירים על קו מתח עילי – צילום דיוויד רז. מתוך ויקיפדיה.
חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק
מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.
אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –
מֵאַגְמוֹנֵי מַיִם לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.
רָחָם שְׁחֹר אֲבָרוֹת מְרַחֵף –
טֶרֶף קַל
גוף מסתתר
עֲנָת מַדְלִיקָה גּוּפָהּ –
כּוֹרַעַת עִם שַׁחַר
עַל פַּת לֶחֶם דַּקָּה סְבִיב צַוָּאר חָשׁוּק,
מַסְדִּירָה צְעִיפִים רַכִּים –
בְּשַׁרְשְׁרוֹת תַּעֲטוֹף חַמּוּקֶיהָ.
עֲנָת מְחַכָּה לְמַשָּׁבִים עַזִּים
אוֹרֶבֶת לְשׁוֹשַׁנַּת הָרוּחוֹת,
רַגְלֶיהָ חוֹמְקוֹת בֵּין טַלְלֵי בֹּקֶר
(הֶרְגְּלֵי חִמּוּם לְיוֹם חָדָשׁ).
גּוּפָהּ הַמִּסְתַּתֵּר
רוֹשֵׁם תְּלוּנוֹת בְּתֵבוֹת גּוּפִי.
פורסם לראשונה ב"עתון 77", 331.
* * *
אורי הייטנר
* תמרור אזהרה – פיגוע הדריסה נגד המפגינים בקפלן הוא תמרור אזהרה – המציין לאן מידרדרת החברה הישראלית. חייבים לעצור את הטירוף הזה.
יש לעצור את המהפכה המשטרית ולחדש מיד את ההידברות, אבל הפעם לא כדי "לנצח" את היריב, אלא כדי להגיע להסכמות. זה אפשרי. כל מה שנדרש הוא שנתניהו, גנץ ולפיד יגלו מנהיגות ויפסיקו לפחד מיריב לוין ומאהוד ברק ומהבייסים הקיצוניים.
* חזון בן גביר – פיגוע הדריסה בת"א הוא מימוש חזונו של החוליגן ראש הכנופייה, לשבור את הראשים והעצמות של מתנגדי המשטר. אלא שהחוליגן רוצה שהמשטרה תעשה את זה (ובינתיים אנשיו יוצאים לבצע פוגרומים).
* לשבור את העצמות – כשהרמטכ"ל דדו אמר במלחמת יום הכיפורים שנשבור להם את העצמות, הוא דיבר על הצבאות של סוריה ומצרים שפלשו לישראל.
כששר הביטחון רבין אמר לשבור להם את העצמות, הוא דיבר על הפורעים הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה.
כשהשר ל"ביטחון" לאומני מורה לשבור להם את העצמות, הוא מדבר על מתנגדי המשטר.
* פחות יהודית – כל יום שבו הפרחח הוא השר ל"ביטחון" לאומני, ישראל היא פחות מדינה, פחות יהודית ופחות דמוקרטית. בעיקר פחות יהודית.
* שיא האקטיביזם – ההחלטות האקטיביסטיות ביותר בתולדות בג"ץ, היו האישור לכהניסטים ולבל"ד להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק יסוד מפורש. מילא בל"ד, כשנכנסה לכנסת היתה בשולי האופוזיציה. את הכהניסטים ועוזריהם ההחלטה המופקרת של בג"ץ הביאה לשלטון.
* קיצור תולדות הסלאמי – ביטוי שגור בשיח המחאה נגד המהפכה המשטרית, הוא "שיטת הסלאמי". הטענה היא שהממשלה התנפלה עלינו עם המהפכה במלואה, ומשכשלה בניסיונה – החליטה להעביר אותה טיפין טיפין, צעד אחר צעד.
אבל האמת היא שגם המהפכה כפי שהוצגה בידי יריב לוין ב-4 בינואר היתה פרוסת סלמי. אמנם מדובר היה בשינוי רדיקלי של דמות הדמוקרטיה הישראלית. דובר בה על השתלטות הממשלה על מינוי השופטים, ביטול למעשה של הביקורת השיפוטית על החקיקה באמצעות פסקת התגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, ביטול למעשה של הביקורת השיפוטית על פעולות הממשלה באמצעות ביטול עילת הסבירות וביטול העצמאות המקצועית של היועמ"שים באמצעות הפיכתם למשרות אמון של השרים. אך ככל שהמהפכה הזאת רדיקלית וקיצונית, כדאי לזכור שיריב לוין הציג אותה כפעימה הראשונה מתוך ארבע. מה עוד תוכנן לפעימות הבאות? על כך הוטל איפול.
כנראה מדובר בדברים שלא נאמרו כדי שלא יישמעו כי כל שומען – תצילנה שתי אוזניו; דברים שמוטב לשמור אותם סמויים מן העין עד לשלב, שבו הרשות השופטת כבר לא תהיה עצמאית ולא תוכל לבקר את הכנסת והממשלה, ואז אפשר יהיה להעביר את מה שהיום דינו להיפסל.
* מורכבות – אהוד בן עזר הביא בגיליון הקודם קטע מפשקוויל נבזי, על סף הבוגדני, של הגורו יובל נח הררי, שמסית את עובדי התעשיות הביטחוניות לעצור את הייצור, כדי לא להפקיר את תוצרתם בידי הממשלה הזאת.
ואז הוסיף אב"ע: "מה דעתכם על כך, משה גרנות, אורי הייטנר?"
בכך ניסה אב"ע לקשור בין גרנות וביני לבין ההסתה המכוערת הזו. זאת, אף על פי שהוא יודע ידוע היטב שאני שולל מכל וכל את הסרבנות, והרי כתבתי על כך אינספור פעמים ב"חדשות בן עזר".
אב"ע מנסה להציג דיכוטומיה, על פיה כל מי שאינו תומך במהפכה המשטרית הוא בהכרח תומך בסרבנות, בקריאות למרי אזרחי וכו'. כל כך קל להיות דיכוטומי. איזה כיף, עולם ללא מורכבות, הכול מסודר, הכול שחור ולבן. אבל האמת היא שתפיסת עולם ללא מורכבות היא תפיסה פרימיטיבית.
גישתי מורכבת, ואנסה להציג את עיקריה בקצרה:
א. אני מכיר בבעייתיות של האקטיביזם השיפוטי ותומך ברפורמה במערכת המשפט, לה אני מטיף כבר שלושים שנה.
ב. יש לי אמון והערכה רבה למערכת המשפט הישראלית, לצד הביקורת שלי עליה.
ג. אני יודע שכל הקונספירציות המטורללות על כך שהמערכת תפרה תיקים כדי להפיל את ראש הממשלה היא עלילה בזויה, שכל כולה שקר ואין בה ולו בדל של אמת.
ד. אני מתנגד לחלוטין למהפכה המשטרית, שמשמעותה – ביטול העצמאות של מערכת המשפט והכפפתה לרשות המבצעת (שבלאו הכי שולטת בפועל גם ברשות המחוקקת) ומבטלת את הביקורת השיפוטית על הכנסת והממשלה. המהפכה המשטרית היא פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.
ה. אני תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית. אני מעריך את מאות אלפי הישראלים שיוצאים במשך חצי שנה, שבוע אחרי שבוע, למפגן פטריוטי של מאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, חמושים בדגל הלאום ושרים מעומק לבם ובכל ישותם את "התקווה" בתחילה ההפגנה או בסופה.
ו. אני מתנגד למרכיבים רבים במאבק ואף סולד מהם; אני בעד מאבק ממלכתי, דמוקרטי, על פי חוק, כדוגמת המאבק על הגולן בשנות ה-90. אני נגד הפרת חוק, נגד חסימת צירים, נגד חסימת נתב"ג, נגד רדיפה אישית של שרים וח"כים וסתימת פיותיהם (למרות שהשיטה הקלוקלת הזאת הוכיחה את עצמה, כאשר הפילה ממשלה מצוינת לפני כשנה), נגד חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והטקסים הממלכתיים ביום העצמאות בהפגנות ומחאות. אני נגד כל דיבור על מרי אזרחי, אי ציות והפרת חוק.
ז. עיקר התנגדותי היא לסרבנות, שהיא כרסום יסוד הדמוקרטיה ופגיעה חמורה בביטחון, והיא מסוכנת בעיניי אף יותר מהמהפכה המשטרית המסוכנת. עוד לפני האיום הראשון בסרבנות, יצאתי נגד עצם השימוש בשירות בצה"ל במאבק פוליטי ("מחאת השיריונרים", "מחאת הטייסים" וכו') וקראתי להשאיר את צה"ל מחוץ למחלוקת.
ח. עד לאחרונה השתתפתי באופן פעיל במחאה, על אף הסתייגויותיי, אך לאחרונה חדלתי מכך כיוון שהקו המיליטנטי שמוביל אהוד ברק הפך לדומיננטי במאבק.
ט. אני בעד הידברות לצורך גיבוש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה.
את דעותיי אלה, על כל מורכבותן, הבעתי לאורך כל המאבק, כולל בהפגנות שבהן נאמתי. בנאום בהפגנה ב-21.2 אמרתי, בין השאר: "החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה." ובנאום בהפגנה ב-4.3 אמרתי, בין השאר: "המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.
"הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייב אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי."
ושאלה לי לאהוד בן עזר. האם עסקת החבילה הדיכוטומית, מחייבת את מי שמתנגד לסרבנות לתמוך רק במהפכה המשטרית, או גם לחברות בכת פולחן האישיות הפגאני של הסגידה לנתניהו, להיות שותף לעלילה הבזויה על מדינת ישראל כאילו מערכות החוק והמשפט שלה קושרות קשר לתפירת תיקים לראש הממשלה כדי להפיל את השלטון, לחבב את השחיתות ולהעלות על נס את המושחתים ולצדד בברית הטמאה עם הכהניסטים ועוזריהם?
[אהוד: ככל שתתפלפל בלוליינות המילולית שלך ואפילו תכתוב דברי ביקורת נכוחים על גנץ ולפיד – לא תוכל להכחיש שאתה נמצא במחנה של אלה המנסים לערער את השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל, אתה שותף בדבריך לגורו המתעתע, לנביא השקר המתוקשר יובל נח הררי!]
* כך נהייתי ביביסט – בעקבות דברים שכתבתי בגנות ההסתה של ברק לסרבנות, כתב לי מישהו תגובה ובה נאמר: "אתה מסית, משקר ומבלבל את המוח ביודעין כי אתה ביביסט. או שאתה אידיוט ולא מבין מה הוא אומר ולכן אתה ביביסט."
אוקיי, אני ביביסט. ביביסטים יקרים, אתם מקבלים אותי לשורותיכם?
טוב, אחרי שצחקנו, אומר רק זאת: הכותב הוא תמונת ראי של אלה שמכנים אותי "סמולן", "רל"ב" וכו', כיוון שאיני שותף לפולחן האישיות הפגאני שלהם לנתניהו, שאיני חובב שחיתות ולא מעריץ מושחתים, איני מדקלם כמו אידיוט את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ועל "מדינת עומק" ואני שולל את הברית עם הכנופייה הפשיסטית הגזענית בהנהגת בן גביר.
טוב, אז כמו שאני "סמולן", כך אני גם "ביביסט". האמת היא, שאותו חסר דעה שהגדיר אותי "ביביסט" הוא תמונת הראי של הביביזם; פנאטיות, תמונת עולם מוגבלת הרואה רק שחור ולבן, אנחנו והם, טובים ורעים. אנשים נטולי יכולת לראות את המציאות המורכבת, לגבש עמדות מורכבות וענייניות, ומדקלמים בעיוורון דפי מסרים קיצונים כאילו היו תורה מסיני. אלה ואלה משתפים פעולה בהרס החברה הישראלית. אלה ואלה הם מחנה שורפי האסמים.
* שורף אסמים – אז מה היה לנו השבוע?
הפצצה של חיל האוויר בסוריה. אחד מטילי הנ"מ שנורו לעבר מטוסינו התפוצץ בשמי מרכז הארץ וגרם לבהלה ושרידיו נפלו ברהט. בתגובה חיל האוויר הפציץ את העמדה ממנה נורה הטיל.
לוחמי צה"ל ביצעו מבצע נרחב נגד הטרור בג'נין. לוחם צה"ל נפל בקרב.
המחבלים בעזה שיגרו רקטות לעבר ישראל. חיל האוויר הפציץ בתגובה ברצועת עזה.
המחבלים מלבנון שיגרו טיל נ"ט לעבר ישראל. צה"ל השיב באש ארטילרית.
חיל האוויר הפציץ בדמשק.
פיגוע דריסה ודקירה בתל-אביב שבו נפצעו 9 אזרחים ובהם אחד קשה.
חייל צה"ל נפל בפיגוע בקדומים.
מי שהיה הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה מסית לא לשרת, כלומר לא להגן על המולדת, לא להגן על חייהם של אזרחי ישראל.
* פירומן – הפירומן המופקר אחוז הטרוף, אהוד ברק, מנסה לבנות את הקמבק שלו באמצעות הצתת המדינה.
ההסתה החד-משמעית שלו לסרבנות היא בלתי חוקית, ויש לקוות שיזומן לחקירה פלילית.
מי היה מאמין, שכאזרח פרטי הוא יחולל נזק גדול יותר מזה שחולל כראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.
* במקום שבו אנו מנצחים – במאמר ל"הארץ" תקף הפירומן אהוד ברק בחריפות את עצם הרעיון של הידברות עם הממשלה על רפורמה בהסכמה רחבה. לטענתו, המטרה צריכה להיות ניצחון ולא "פשרה רקובה". מהי פשרה רקובה, אליבא דברק? כל פשרה. כל פשרה, מעצם היותה פשרה, היא רקובה. על עמדתו זו הוא חוזר כבר חודשים. ספק אם הוציא מפיו את המילה פשרה בלי להוסיף את התואר "רקובה". כאשר הנשיא הרצוג יצא בקריאה להידברות ופשרה, הוא השווה אותו לצ'מברליין. צ'מברליין מזוהה עם מדיניות הפייסנות כלפי מי שאסור להתפשר איתו, כי כל פשרה איתו היא לגיטימציה שלו, בעוד הוא אינו לגיטימי ויש להילחם בו ולהביס אותו. בהשוואתו את הרצוג לצ'מברליין, הוא השווה, בעקיפין, את נתניהו להיטלר. הוא, שלא היתה לו שום בעייה לא רק להתפשר עם רב המרצחים ערפאת, אלא גם לזחול אליו בהצעת הסכם בכל מחיר, תוך ויתור על האינטרסים הבסיסיים ביותר של ישראל, ותוך ריסוק הקונצנזוס הלאומי ומחיקת כל הלאווים של מורשת רבין, ובסופו של דבר ההישג של ויתוריו היה מתקפת הטרור הקשה ביותר בכל תולדות הסכסוך, הוא מתנגד לעצם קיום הידברות עם ממשלת ישראל הנבחרת.
ניצחון הוא רוצה. מה הוא ניצחון בעיניו? תבוסה משפילה ליריב, בלי להשאיר לו אפילו תחושת הישג כלשהו שיוכל להציג לציבור בוחריו. ברק רוצה להכניע את הממשלה.
בכך ברק הוא ממש תאומו הפוליטי של יריב לוין. בעבר כינו את ברק "תואם ביבי". היום מתאים לו הכינוי "תואם לוין". כמו לוין, גם ברק רוצה להביס ולהכניע חצי עם. מה שהם מסרבים להבין, הוא שבמלחמת האחים שהם מחרחרים, אפשר אולי להביס את הצד השני, אבל אין בה מנצחים. עצם קיומה היא תבוסה למדינת ישראל.
בפרפרזה לשירו של יהודה עמיחי אומר: במקום שבו אנו מנצחים, תישאר אדמה חרוכה.
* מכחיש שואה – לפני 17 שנים השתתפתי בסיור של מנהלי המתנ"סים במחוז צפון בבית לוחמי הגטאות. לאחר הסיור ערכנו שיחת סיכום . אחד ממנהלי המתנ"סים הערבים, אמר בסיכום שזה היה סיור חשוב מאוד וחשוב לו מאוד כערבי להשתתף בו. והוא מייחל ליום שבו נסייר כולנו, גם המנהלים היהודים, במוזיאון הנכבה.
איך הייתי צריך להגיב? האם היה עליי להיכנס איתו לוויכוח או אולי להסביר לו שזה לא אותו דבר? תגובתי לדבריו היתה: "אתה מכחיש שואה." אמרתי, ולא יספתי.
כל ההשוואות מן הסוג הזה הן מלכודת. הרי מי שמשתמש בהן יודע שהן מופרכות. מי שנכנס לדיון ענייני על ההשוואה הדמגוגית, נותן לה לגיטימציה. כלומר מקבל את עצם הטענה שמדובר בשתי תופעות בנות השוואה, ובהשוואה אנו מוכיחים שיש הבדל לבין השואה לבין ה"נכבה". כלומר נזמין סיכום בנוסח: "כן, נכון, ב'נכבה' לא היו מחנות השמדה אבל..."
לא צריך להיכנס לדיון עם השוואות זדוניות כאלו, כי עצם הדיון נותן לגיטימציה להשוואה. לאחר אותו סיור כתבתי מאמר ל"במתנ"סים", בטאון החברה, שבו המלצתי לא להיגרר למלכודות כאלו. מי שעורך השוואה מן הסוג הזה, יש לומר לו בפשטות שהוא מכחיש שואה. ואכן, כך אני נוהג.
איזה עוכר דין פנאט שיצא נגד קריאותיי להידברות ופשרה, שלח לי פשקוויל שכתב, כדי להסביר לי למה אסור לדבר איתם. הפשקוויל מגדיר את יריב לוין – היטלר הישראלי ומאמר שכתב לפני כעשרים שנה כ"מיין קמפף" שלו. והוא ממש נעלב כאשר לא התדיינתי עם "מאמרו" ה"מלומד", אלא הגדרתי בפשטות שהוא מכחיש שואה.
* האתגר של גנץ – מה הביא את בני גנץ לפסגת הסקרים, לאהדה הגדולה, להיותו המועמד המוביל לראשות הממשלה ואת מפלגתו למפלגה הגדולה בכנסת, אם הסקרים יתממשו?
הגורם לכך הוא סנטימנט עמוק בציבור הישראלי למה שגנץ מייצג – המבוגר האחראי, הקול השפוי, מי שמציג אלטרנטיבה לפירומנים שמוסיפים גלונים של דלק לבערה מדי יום.
ומה הוא עשה עם זה? לצערי, במקום למנף את האהדה להצגת אלטרנטיבה מנהיגותית לפוליטיקת ההכנעה שמייצרת רק שנאה והעמקת הקרע, הוא התברבר והחמיץ את הרגע. הוא, שמן הרגע הראשון קרא להידברות ולהסכמות, צריך היה להסתער על ההידברות בנחישות להגיע להסכמה לאומית רחבה. היה עליו להציג עקרונות של רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, שמרכזה – חוק יסוד חקיקה; רפורמה שמחוללת שינוי משמעותי במציאות הקיימת ונותנת מענה לביקורת המוצדקת נגד מערכת המשפט, אך בלי לשפוך את התינוק עם המים ותוך שמירה על עצמאות מערכת המשפט ועל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. רפורמה, שתומכי המהפכה שיש בהם רצון להגיע להסכמות (להבדיל מלוין, רוטמן, אמסלם ושות'), יראו בה הצעה שניתן לשאת לתת עליה. למרבה הצער, שני הצדדים למו"מ משכו זמן, שיחקו משחקי האשמות ובעיקר, פזלו לבייס הקיצוני שלהם, ונבהלו מהפירומנים יריב לוין, אהוד ברק ושות'. ככה לא מנהלים הידברות וככה אי אפשר להגיע להסכמות.
גנץ החמיץ את הרגע ואח"כ היה שותף ללפיד בהחלטה הנמהרת האומללה להשהות את השיחות. הוא העניק מתנה לפירומנים; הן ללוין ורוטמן, שקפצו עליה כמוצאי שלל רב וחידשו את מתקפת החקיקה החד-צדדית, והן לקיצוני המתנגדים, שניתנה להם עילה לשוב ולהבעיר את השטח, ולחדש את האיומים בסרבנות וכל אותם מעשים מסוכנים וחמורים.
למה כאשר גנץ קורא לחידוש השיחות, הוא במקביל מאיים בהחרפת המאבק? איזו החרפת מאבק? מה עוד צריך לקרות? לשם החרפת המאבק צריך את גנץ? לשם כך יש את אהוד ברק, יאיר גולן והאסיר המשוחרר אולמרט. איפה הנוכחות המנהיגותית של גנץ, כמי שמציג אלטרנטיבה לשורפי האסמים משני הצדדים? למה הוא לא מגנה את אהוד ברק שקרא לסרבנות?
לא מאוחר להתעשת. לשם כך ציבור רחב תומך בגנץ. לא כדי להיות צל חיוור של ברק ואפילו של לפיד, אלא כדי להציג אלטרנטיבה, שתציל את ישראל מהכאוס ותעצור את ההידרדרות במדרון אל מלחמת האחים.
ומי יודע אם לעת כזאת הגעת... טוב, עדיין לא למלכות, אבל למצב שבו עליך לגלות אחריות של מנהיג לאומי.
* שותפים לאחריות – האשמים בחידוש המהפכה המשטרית ובעקבותיה ההידרדרות המחודשת ברחוב עד סף מלחמת אחים הם נתניהו ולוין, אך לפיד וגנץ שותפים לאחריות. החלטתם הפזיזה והנמהרת "להשהות" את השיחות בבית הנשיא, הרימו להנחתה ללוין וגרמו להידרדרות הזאת.
איזה טמטום היה זה להשהות את השיחות כיוון שלא נבחר נציג הקואליציה לוועדת לבחירת שופטים. קודם כל נבחרה נציגת האופוזיציה. כך הובטח שלא יהיה לשלטון רוב בוועדה. שנית, ברור היה שבתוך חודש ייבחר נציג הקואליציה. אז למה "להשהות" עד שייבחר? מילא, אם אחרי חודש לא היה נבחר – אז אפשר היה לפוצץ על כך את השיחות. אפשר היה לאיים שאם לא ייבחר עד סוף החודש, אז נפרוש. איזה שד הרסני קפץ בתוכם להחלטה הנמהרת הזאת, אם לא הפזילה לבייס הקיצוני והרפיסות מול אהוד ברק ודומיו? היה זה מפגן של חוסר מנהיגות.
כעת, יש לעשות הכול כדי להביא לחידוש מיידי של השיחות, במקביל להפסקת החקיקה החד-צדדית, רצוי לפני ההצבעה בקריאה ראשונה על החוק המושחת לביטול ("צמצום" כביכול) עילת הסבירות.
על הנשיא הרצוג לגלות מנהיגות, לזמן אליו את נתניהו, לפיד וגנץ ולהפעיל את כל כובד משקלו כנשיא המדינה שיחזרו מיד לשולחן ההידברות.
* הגבול, החוק והפוזיציה – במוצאי שמחת תורה תשל"ה (1974) יצא גוש אמונים למבצע גדול, מבצע "הקפות", של עלייה בלתי לגאלית של עשרות התנחלויות ביהודה ושומרון. במשך ימים אחדים התעמתו כוחות הביטחון עם המתנחלים עד שפונו כל המאחזים.
המבצע עורר דיון ציבורי חריף ונוקב – הן על שאלת ההתנחלות ביו"ש (ממשלות המערך קידמו התיישבות על פי תוכנית אלון ולא אישרו התיישבות מחוץ למפת התוכנית) ולא פחות מכך, על שאלת כיבוד החוק והפרת חוק והדרך לניהול מאבק ציבורי בדמוקרטיה.
בסערת המחלוקת, הזמינה המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר (של תנועת החרות) את הציבור לרב שיח בין חברת הכנסת גאולה כהן מהליכוד והשרה בלי תיק שולמית אלוני מסיעת ר"צ, על הנושא: "האם החוק הוא גבול, או יש גבול לחוק." הכותרת ממצה את המחלוקת. שולמית אלוני נשאה את דגל החוק, כיבוד החוק, כיבוד הכרעת הבוחר, קבלת מרות הממשלה הנבחרת, שלטון הרוב ולא שלטון הרב, הדמוקרטיה. גאולה כהן נשאה את דגל הרעיון, שיש ערכים נעלים שעומדים מעל החוק, שהחוק אמור לשרת אותם ושעליהם מותר גם לעבור על החוק.
חלפו שמונה שנים ופרצה מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה). במלחמה החלה, לראשונה מקום המדינה, תופעה של סרבנות בצה"ל. שולמית אלוני תמכה בסרבנות (בניגוד לעמדת השמאל הציוני, כולל אגפיו היוניים ביותר). בפוזיציה הזאת היא נשאה את דגל הרעיון שיש ערכים נעלים שעומדים מעל החוק, שבמאבק עליהם מותר גם לעבור על החוק.
המהפך בעמדתה העקרונית של שולמית אלוני אופייני לשיח הציבורי בישראל. היחס לחוק ולמעבר על החוק הוא לעיתים קרובות מוטה פוזיציה. מי שעלו לשלטון באמצעות מסע רדיפה אישי של שרים וח"כים, שהפיל ממשלה מצוינת, מתבכיינים כאשר נוהגים באותה דרך כלפיהם ואף מנסים לחוקק חוקים שימנעו זאת.
כמו בנושאים אחרים, גם בנושא הזה החברה הישראלית חייבת להגיע, בהידברות, להסכמות רחבות על המותר והאסור במאבק ציבורי. משמעות אותה הסכמה, היא שמה שאסור לך אסור גם לי ומה שמותר לי מותר גם לך. ובכל מקרה, שסרבנות בצה"ל היא מחוץ לתחום.
* איפה שרת ההסברה – את המבצע החשוב בג'נין לא ליווה מהלך הסברתי. דעת הקהל בעולם נחשפה למראות ההרס בג'נין, ולא קישרה אותם לפיגועי הטרור ומעשי הרצח שקדמו למבצע, כי ההסברה הישראלית משותקת לחלוטין.
איפה שרת ההסברה? לשם מה קנינו לה מדפסת?
האמת היא שאין בישראל שרת הסברה. במקום לבנות מערך הסברה לאומי שיביא לעולם את צדקת הציונות, את צדקתה של ישראל, דיסטל היא שרת תעמולה כמו בגרועות שבדיקטטורות. היא שרת התעמולה של פולחן האישיות הפגאני של "אבי האומה" (אגב, למה לא "שמש העמים"?), בתעמולה לקידום המהפכה המשטרית, בהפצת שקרים וכזבים, בהסתה נגד מי שדעתם שונה משלה, בחרחור שנאת אחים.
ובינתיים ההסברה אינה קיימת. וגם משרד החוץ אינו עוסק בהסברה כי יש משרד הסברה, לא?
* הפגנה בעד – כל הפגנה נגד היא גם הפגנה בעד.
אלה שהפגינו נגד המבצע בג'נין הפגינו בעד הטרור.
* מים מההתנחלויות – איימן עודה עלה לדוכן, לנאום תמיכה נלהב במחבלי ג'נין, וראה שהמים שהוגשו לנואמים הם "מי עדן", המים הנפלאים של הגולן, שטעמם – טעם גן עדן.
הוא הודיע שלא ישתה מהמים, כי אינו שותה מים מההתנחלויות.
מי שאינו רוצה לשתות "מי עדן", מוזמן לשתות את מי הים של עזה.
* תגובה מיידית – ברגע שהמחבלים ירו טיל נ"ט מלבנון לעבר ישראל, צריך היה להשמיד מיד את המאחז של חיזבאללה בהר דב.
* תחולת החוק – החוק המבטל את האיסור על יו"ר ועדה קרואה להתמודד בבחירות על ראשות העיר, בעייתי משתי סיבות. האחת, היא עצם מהותו. מטרת החוק הקיים היא להבטיח שיו"ר הוועדה, שהוא מינוי של שר הפנים, וסמכויותיו גדולות משל ראש עיר נבחר, לא יושפע משיקולים פוליטיים ויוכל לפעול באופן ענייני לשיקום העיריה. השנייה, היא שמדובר בחוק פרסונלי רטרואקטיבי, שנועד לאפשר למקורבו של אריה דרעי, יו"ר הוועדה הקרואה בטבריה בועז יוסף, להתמודד על ראשות העיר.
התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד החוק. איני יודע מה יפסוק בג"ץ, אך זו, לטעמי, הפסיקה הנכונה. בג"ץ אינו צריך להתערב בעצם החוק. היד שאסרה היא היד המוסמכת להתיר. הכנסת חוקקה את החוק ב-2008 והיא רשאית ומוסמכת להחזיר את המצב לקדמותו. יתר על כן, כפי שיש נימוקים טובים נגד החוק, יש גם נימוקים טובים, אם כי פחותים, בעד החוק. הנימוק המשכנע, בעיניי, בעד החוק, הוא שטובת העיר לאפשר למי שמצליח כיו"ר ועדה קרואה, להיבחר לראשות העיר ולהמשיך להוביל אותה בהצלחה, אם התושבים יתנו בו את אמונם.
לעומת זאת, מן הראוי שבג"ץ יתערב בכך שמדובר בחוק פרסונלי רטרואקטיבי, שמשמעותו שינוי כללי המשחק באמצע המשחק. לכן, על בג"ץ לדחות את העתירה נגד החוק, אך לקבוע שתחולתו תהיה החל ממערכת הבחירות המוניציפליות ב-2028.
* על הסדרה "חילוניוּת" – צפיתי בפרק הראשון בסדרה התיעודית המושקעת "חילוניות" בערוץ "כאן" 11. היה זה פרק מרתק, עשיר במידע ותובנות, עם מרואיינים מצוינים. הפרק הראשון לא עסק בחילוניות כתופעה זהותית ותרבותית, אלא בהיסטוריה של יחסי דת ומדינה בישראל, והוא עסק בדתיות ובחרדיות לא פחות מאשר בחילוניות.
יש לי הערות והשגות על הנראטיב של הפרק, אך אכתוב על כך בסוף הסדרה. ובכל זה הערה אחת – ההצגה של חוק הלאום היתה סילוף מוחלט. הוא הוצג כמנוגד למגילת העצמאות – שקר וכזב. הוא הוצג כמעדיף את האזרח היהודי על הלא יהודי – אין לכך שחר. והחוק כלל לא קשור לדת, כי הוא עוסק בלאום. השקרים הללו נדונו בבג"ץ, ולא זו בלבד שברוב של 9:1 בג"ץ דחה את העתירות, בפסק הדין הוא בחן את כל הטענות הללו בכובד ראש ושלל אותן מכל וכל, ולא הותיר מהן אבן על אבן. חבל שמתנגדי החוק ממשיכים לדקלם את השקר, תוך התעלמות מפסק הדין המנומק.
תיקון טעות עובדתית. שר הפנים ישראל בר יהודה, שפסק שלצורך חוק השבות יהודי הוא מי שהצהיר בתום לב שהוא יהודי, לא היה מטעם מפ"ם אלא מטעם אחדות העבודה-פועלי ציון. אמנם אחדות העבודה היתה חלק ממפ"ם, אך פילגה את מפ"ם ופרשה ב-1954. בר יהודה נבחר לתפקידו ב-1955.
* תסמונת המומר – שני יהודים הלכו לכנסייה הקרובה וביקשו להתנצר. נאמר להם שעליהם לחצות את הנהר בשחייה. כשיגיעו לגדה השנייה, יהיו לנוצרים. הראשון חצה את הנהר וראה את חברו טובע וצועק לעזרה. – "תטבע, תטבע יהודון מסריח!" הוא צעק לעברו.
אני נזכר בבדיחה הזאת כל אימת שאני נתקל בתופעת המומרים הפוליטיים, אנשי שמאל או ימין שחצו את הקווים והפכו לקיצונים ביותר ולשונאים בנפש של שותפיהם מאתמול, "הרי אני מכיר אותם מבפנים."
הנה, לדוגמה, דברי בלע שכתב ימנן פנאט, מומר פוליטי, שכל כולו ארס ושנאה למחנה שממנו בא. "שמאלנים הם עיוורים, חרשים, יהירים ושונאים. אני יודע כי אני מגיע משם." ובמילים אחרות: תטבע, תטבע יהודון מסריח.
* כיוונתי לדעת גדולים – באחד מצרורות הערות הקודמים הצגתי את הצעתי שנשיא המדינה יוגדר כנשיא מדינת ישראל והעם היהודי, והפורום הבוחר שלו יהיה הכנסת בתוספת נציגות של תפוצות הגולה.
בתגובה, כתב לי חברי, חתן פרס ישראל פרופ' אלכס לובוצקי, חכ"ש מטעם הדרך השלישית זצ"ל: "כשהייתי ח"כ הגשתי הצעת חוק מפורטת שתגדיר את נשיא המדינה גם כנשיא העם היהודי והגוף הבוחר יהיה הכנסת בתוספת נציגות (לא גדולה, יותר סמלית ממשמעותית) של יהדות התפוצות. הצעתי נדחתה והופלה בבושת פנים. אז, היו שפירשוה, על רקע פעילותי בעניין חוק ההמרה, כניסיון לתת ייצוג לרפורמים ולקונסרבטיבים. יתכן שהיום הלבבות כבר הוכשרו לכך."
לא הכרתי או לא זכרתי את הצעתו של אלכס, אבל אני גאה שכיוונתי לדעת גדולים. והדברים שבים ומזכירים לי למה הייתי חבר בדרך השלישית.
אלכס הוא דתי אורתודוקסי, אך כציוני אמיתי, שמבין את המשמעות של המושג מדינת הלאום של העם היהודי, הוא מבין שישראל צריכה להיות פתוחה וקשובה לכל הזרמים ביהדות, ללא כל אפליה, ונאבק על כך. על כך החרדים והחרד"לים יצאו נגדו.
* חזון הגולן – ביום רביעי בערב, ישבנו – 14 אנשים מהגולן, מכל המגזרים, כולם אנשי עשייה ובעלי רקורד מוכח של הישגים ותרומה לגולן בתחומי החיים השונים, כדי לחלום יחד ולחשוב על התמונה האידיאלית הרצויה של הגולן בעוד עשור ועל הדרך להגיע לשם.
אורי קלנר, המועמד לראשות המועצה האזורית גולן כינס את הפורום, כאמצעי לגיבוש תוכניתו, עימה ירוץ לבחירות. היה זה ערב מיוחד במינו, של נסיקה מעל היומיום והשוטף, כדי לתכנן את העתיד הרצוי, ולקדם את מועמדותו של מנהיג שיש לו הכלים, הניסיון, המוטיבציה והיכולת לממש את החזון.
תקצר היריעה להיכנס כאן לפרטים. בכוונתי לפרסם בחודשים הבאים בטור שלי ב"שישי בגולן" סדרת מאמרים שבהם אפרוס את רעיונותיי.
* תרומתו הגדולה של נתניהו – התרומה החשובה ביותר של נתניהו למדינת ישראל השנה, הייתה השתקת בנו יאיר ושליחתו לגלות.
* הניחו להולכים – איגוד השיווק הישראלי העניק את פרס החדשנות לתאגיד השידור הציבור "כאן" על השיר "כאן לעולם", שהוא כביכול שיר של עפרה חזה וזוהר ארגוב, שנוצר באמצעות בינה מלאכותית.
השיר יפה, ואכן, אי אפשר לטעות. זה ממש זוהר ארגוב. זו ממש עפרה חזה. זה לא חיקוי. זה ממש הקול שלהם.
לא. זה לא הקול שלהם. כי קול אינו רק עניין טכני, הגלים שמגיעים לאוזנינו ואנו מזהים אותם, נהנים מהם או לא. מאחורי הקול עומד אדם, עם רצונות משלו, עם עולם תרבותי משלו, ועם אוטונומיה להחליט מה הוא רוצה לומר או לשיר.
עפרה חזה וזוהר ארגוב לא בחרו להקליט את השיר הזה. מי אמר שעפרה בכלל רוצה לשיר עם זוהר וארגוב בכלל מוכן לשיר עם חזה? ואולי השיר ממש לא לטעמה של עפרה חזה? ואולי זוהר ארגוב דווקא אוהב את השיר, אבל היה רוצה לשנות קצת את הקצב?
באיזו זכות השתמשו בקולם בשיר שהם מעולם לא שמעו על אודותיו ולבטח לא שרו אותו, ומשווקים אותו כשיר "חדש" של זמר שמת לפני 36 שנים וזמרת שמתה לפני 23 שנים?
קשה לנו להשלים עם המוות. כשהייתי בן עשר נרצחה, בתאונת פגע וברח, בת דודה של אימי, שהייתה קרובה לנו מאוד והיתה לאימי כאחות. היה זה המוות הראשון שחוויתי כילד. אני זוכר איך פינטזתי על ספרֵֶיי שימציאו, שברגע שירוסס על קברה היא תקום לתחייה ותחזור אלינו. ילד. הפנטזיה הזאת היא רגש אנושי מובן. אבל אנשים מבוגרים צריכים להבין את הסופיות. כאשר אדם מת, הוא מת וזהו. כשהוריי מתו, כבר לא השתעשעתי בפנטזיות כאלו. האדם שמת משאיר בליבנו זיכרונות, הוא משאיר מורשת, לעיתים הוא משאיר יצירה אמנותית, מפעל חיים. אבל הוא, בגופו, בקולו האמיתי, איננו. בדורות האחרונים הטכנולוגיה מאפשרת לנו להנכיח את המתים באמצעות תמונות, הקלטות וסרטים, מה שבני האדם עד לפני לא כל כך הרבה דורות לא יכלו לחלום עליהם. אך אנו יודעים שזה צילום או הקלטה. זה לא האדם עצמו.
די. הניחו להולכים. תנו להם לנוח על משכבם בשלום. אל תטרידו את מנוחתם ותחזירו אותם אלינו, כביכול, באמצעות בינה מלאכותית שמטשטשת את הסופיות. ההכרה בסופיות הזאת הכרחית כדי להמשיך הלאה.
* כתבנו בצפון – מוטי עדן היה כתב הערוץ הראשון בצפון, בתקופת המאבק על הגולן. שירתי אז כדובר ועד יישובי הגולן. עבדתי איתו והקשר בינינו היה אינטנסיבי מאוד, בכל יום, פעמים אחדות ביום. הוא היה כתב מקצועי מאוד ובנוסף לכך מענטש אמיתי. והוא גם אהב מאוד את הגולן ותמך בנו ובמאבקנו בכל ליבו. הצטערתי מאוד לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: אשתמוע – המחבל שביצע את פיגוע הדריסה והדקירה בת"א ונוטרל בידי אזרח, הגיע מן העיירה א-סמוע, בדרום הר חברון. א-סמוע היא עיירה פלשתינאית המונה 18,000 איש. שמו של הכפר משמר ומנציח את שמו של היישוב היהודי שהוא קם על חורבותיו – אשתמוע.
אֶשְׁתְּמֹעַ (בחלק מן המקורות הוא נקרא אֶשְׁתְּמֹה) היה יישוב מקראי בנחלת שבט יהודה, שהתקיים לפחות עד המאה ה-4. היישוב נזכר לראשונה בספר יהושע, כיישוב שנמסר לכוהנים, וכן בשמואל א' ובדברי הימים. בתקופת המשנה והתלמוד אשתמוע היה יישוב גדול ומבוסס, והוא מוזכר בתלמוד הירושלמי. היישוב מוזכר גם באיגרת של הבישוף הקיסרי אוסביוס שפעל במאה ה-4.
ב-1934 החלו החפירות הארכיאולוגיות בכפר א-סמוע, בעקבות שרידים וכתובות בעברית ברחבי הכפר. בחפירות התגלה בית הכנסת של אשתמוע, ובו כתובת פסיפס. החפירות חודשו לאחר מלחמת ששת הימים.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: מפגינים יקרים משכילים ומשתוללים
האם העליתם בדעתכם מה יקרה
אם הרוב השותק
שהעלה בבחירות דמוקרטיות
את נתניהו לשלטון –
אם יֵצא גם הוא לרחובות ויתעמת אתכם
המיעוט המשכיל והמשתולל –
אם יֵצא גם הוא
"בשם הדמוקרטיה והחופש להפגין"
ויישפך כאן דם כי תפרוץ מלחמת אזרחים!
לשמחת כל אויבינו
המחכים להתמוטטות ישראל!
* * *
סודה של התבגרות מהירה
על הספר "לראות בגובה העיניים"
מאת עפרה גלברט-אבני
איורים נורית צרפתי
הקיבוץ המאוחד 2016, 222 עמ'
הספר שלפנינו מיועד לבני הנעורים, והגיבורה הראשית, הדוברת בגוף ראשון היא גאיה שרוני, תלמידה בכיתה ו'. אחיה הקטן, יהלי, בכיתה ג', שבחלק גדול מעלילת הספר הוא אינו מודע לשבר הגדול שפקד את המשפחה, כשכל העול נופל על כתפיה של גאיה.
אספר בתמצית את סיפור המעשה כדי שתובן הביקורת שרשימה זאת מבקשת להציע: אבא של גאיה, קובי, מתמכר להימורים, מפסיד הון, ונושים רודפים אחריו. ה"פתרון" שלו הוא למכור את הדירה כדי לכסות את החובות. אפרת, אשתו, ואימם של גאיה ויהלי, מתנגדת לכך בתוקף, ובעקבות מריבות על הנושא הזה, קובי עוזב את הבית, נעלם ומסתתר מפני הנושים. האם שוקעת למצב דיכאוני קשה, ואינה מסוגלת לתפקד – מפסיקה לעבוד באגודה "תנו לחיות לחיות", מפסיקה לתפקד כאם, שוכבת כל היום במיטה, ואפילו אינה מסוגלת להתקלח. כל העול הענק הזה נופל, כאמור, על כתפיה של גאיה: היא מבשלת, מנקה, קונה, מטפלת באימה, בבעלי החיים בבית (כלבלב פודל, שני חתולים, אוגר ושני תוכים – לכולם יש שמות). אין לגאיה למי לפנות: הדוד איתן, אח של אימא, הוא אדם ילדותי, חסר אחריות שרק הרפתקאות בראש שלו (רחיפה, רפטינג, מירוץ מכוניות), יהלי נלהב להצטרף אליו, ואפילו נפצע בתאונה שאיתן מבצע בפזיזותו.
גאיה אמורה לשמש ליהלי גם כאימא. גם יודית, אימה של אימא, לא ממש אישה אחראית. הסבתא השנייה, ברכה, אימה של אבא, מטופלת בבעלה, סבא מרדכי, שמשותק בעקבות אירוע מוחי.
בת-שבע, החברה המבוגרת (בת תשעים) של אימא, ניצולת שואה, נמצאת בפולין עם משלחת נוער למחנות ההשמדה. גאיה נותרת לבד אל מול ים של מטלות. בעצתה של חברתה הטובה, מאיה, גאיה פונה לרופאה ד"ר מאור, שמבקרת את אימא, נותנת לה תרופות, ומארגנת סיוע של עוזרת בשם עדינה מטעם הביטוח הלאומי. חלק משמעותי מהעול יורד מכתפיה של גאיה. האם אט אט חוזרת לעצמה, וההליך הזה מתואר שלב שלב בצורה מהימנה ביותר.
בינתיים האב, קובי, נעצר בגין חובותיו, ובית המשפט מסכים שיעבור למעצר בית בתנאי בידוד קשים אצל אימו, סבתא ברכה. הוא איננו מודה בכך שהוא מכור להימורים, והוא פורץ את ההסגר בסיועו של איתן הבלתי אחראי, המסיע אותו אפילו לאילת, ורק כשמאיימים עליו בקריאה למשטרה, הוא חוזר בו מההרפתקה חסרת האחריות. ההתנהגות שלו היא ממש מסלידה: הוא מעשן כמו קטר, אינו מסייע לאימו בטיפול במרדכי בעלה. אדרבה, הוא דורש ממנה לשלוח אותו לדיור מוגן. גאיה מתנהגת כמו בוגרת, ומתרה בו שאם לא יודה שהוא מכור, ולא ילך לטיפול, היא לא תבוא לבקרו.
גאיה מתפקדת בצורה מעוררת השתאות גם בבית הספר – היא תלמידה מצוינת, ומבצעת פרויקטים שזוכים להערכה, כגון סרטון ונאום בפני הכיתה. את השם לנאום של גאיה מציע ארז, תלמיד עיוור (בבית הספר של גאיה לומדים יחד עיוורים ורואים): "לראות בגובה העיניים" (מכאן שם הספר). גאיה מתרועעת גם עם עיוור מבוגר בשם איציק, שחדל לצייר כשהתעוור ממחלה, ולכן הוא "מצייר" בצ'לו. גאיה מתוודעת לכל אמצעי העזר של העיוורים ש"מדברים" את הכתוב, וכן לדרך שבה עיוור מתפקד בעולם של רואים. מאיה מחליטה לכתוב נאום על חייה של בת-שבע ניצולת השואה, וארז מחליט להכין נאום על המכורים להימורים. אבא של גאיה מתרגז נורא כשנודע לו שארז קיבל את המידע על נושא הנאום מסיפור חייו שלו, ולגאיה אין כוח וסבלנות להתמודד עם ההתנהגות הילדותית של אביה.
לקראת סוף הספר העניינים הולכים ומתיישרים: אימא חוזרת לתפקד, לטפל בילדיה, לנהוג, ואפילו חוזרת לעבודה. קובי מתחיל להודות שהתנהגותו הייתה מחפירה וגרמה נזק אדיר לאשתו ולילדיו. הוא מחליט ללכת לטיפול, ובעקבות כך גם המעצר הביתי מסתיים. וכן, בביישנות ארז מציע חברות לגאיה, והיא נענית בשמחה.
עפרה גלברט-אבני היא סופרת ילדים ונוער עטורת פרסים, גם בינלאומיים, טומנת בסיפור המעשה מיספר מסרים – החשוב ביניהם הוא שבשעת צרה מתגלים אפילו בילדים כוחות שלא שיערום קודם. הדבר אמור לגבי גאיה, ובמקביל לגבי בת-שבע בימיה כנערה אסורה במחנה המוות אושוויץ.
מסר אחר של היצירה: ערכה של החברות – מאיה וארז הם חבריה הטובים של גאיה, והם הקלו עליה ברגעים הקשים. לעומתם, לנעמה, אחת התלמידות בכיתתה של גאיה, נודע מאביה השוטר שכלאו את אביה של גאיה כפושע, והיא מודיעה את זה לכל הכיתה. גאיה מחליטה החלטה בוגרת לספר לכיתה בצורה ישירה, שאביה איננו פושע, ונעצר משום חובותיו. יש כאן עצה טובה איך ניתן להתגבר על רכילות מרושעת בחברת הילדים, וגאיה שוב מתנהגת בבגרות ראויה להערכה.
מסר שלישי הוא סלילת נתיב של הבנה ואחווה כלפי בעלי מוגבלויות. מקדמת דנא בני האדם נרתעים מבעלי מומים ("ואת הפיסחים והעיוורים שנואי נפש דויד, על כן יאמרו 'עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית'." שמואל ב' ה' 8). גאיה מתפעלת מארז, הילד העיוור, ורואה בו ממש גאון, וכאמור, בסוף הספר אנחנו מתוודעים לכך שהיא הופכת להיות חברתו. מוזכר איש מבוגר בשם איציק, שהתעוור בעקבות מחלה, והוא החליט להמיר את כן הציור בקשת הצ'לו, והוא "מצייר" מוזיקה. הספר מזכיר אישים בעלי מוגבלויות המעוררים התפעלות, כמו הלן קלר, כמו המשורר ארז ביטון, ציירים עיוורים כמו ג'ון ברמבליט, וציירים משותקים המציירים בפה.
המחברת מעניקה יתרון ענק לאהבת האמנות: גאיה אוהבת את שיעורי המחול עד כלות; ארז מנגן, ואפילו מלחין, ואיציק הצ'לן העיוור קובע ש"באמנות אתה מרגיש כאילו מעל החיים" (עמ' 212).
וכן, הספר משאיר פתח לתקווה, כי אפילו אדם הנחשב כמעט לאבוד, כמו קובי המכור להימורים, יכול להשתקם.
מי שבקיא בספרות המיועדת לילדים לנוער חש שהיוצרים נאלצים להחדיר אל תוך הטקסט המיועד לצעירים היגדים מבוגרים, כי מה ניתן לעשות, עם כל הרצון הטוב, למבוגר קשה לחזור להוויה הילדית. הרי דוגמאות בספר שלנו: גאיה בוכה על החזה של בת-שבע בעטיו של מעצר האב, והיא אומרת את המשפט הנפלא הבא: "כיביתי קצת את העולם" (עמ' 97). למרות שגאיה עברה התבגרות מהירה לנוכח המצב הקשה, קשה להניח שמפיה ייצא משפט כזה.
במקום אחר מתוארת מחשבתה של גאיה על התנהגות אביה: "הוא מתנהג כמו ילד קטן, אולי הוא מתנהג כך כי אנשים נשארים ילדים של ההורים שלהם גם כשהם מבוגרים?... ואולי בגלל שהחזירו אותו הביתה, הוא מרגיש כאילו חזר גם לילדותו?" (עמ' 133). ברור שזה היגד מבוגר מאוד, אבל המחברת הכינה את הקרקע בתארה את הקפיצה הנחשונית של גאיה מילדה בת שתים-עשרה למי שזכותה להטיף לאביה.
בראש כל פרק מופיעים האיורים הנפלאים של נורית צרפתי, והרי מדובר בשלל גיבורים (גם בעלי חיים!) ואת כולם מציירת צרפתי בדיוק מרשים: הקורא מזהה בכל הציורים את גאיה, את יהלי, את מאיה, את ארז, את בת-שבע, את איציק וכו' וכו'. מי שלא התנסה במלאכת האיור, אינו יכול להעלות על הדעת עד כמה קשה הדיוק הזה בדיוקנאות החוזרים בסיטואציות שונות. אמרתי "נפלאים"? יותר מזה!
הספר קולח, מושך לקרוא בו, וממש חבל לקורא כשהוא מסתיים. עוד פנינה ספרותית ממקלדתה של עפרה גלברט-אבני.
דברים שלא ייכללו ברשימה:
לא אהבתי שכיבדו את הילדים בקוקה קולה (עמ' 115, 163).
לא היה לי ברור איך בדיוק הכינוי "תימונית" נחשב למילת פינוק ואהבה.
משה גרנות
* * *
אהוד: אם ההפגנות המטורפות, הפראיות והאנטי דמוקרטיות, השואפות "להדליק את המדינה" תימשכנה – עלולה לצאת לפועל מזימתם של אויבינו מסביב וגם מבפנים לצאת נגדנו במערכה כוללת – כי זו בעיניהם שעת הכושר לנצל את מה שנראה להם כהתפוררות של ישראל, ומבחינתם אין הבדל בין מתנחלים בגדה לבין מפגיני מחאה בתל-אביב – וח"ו כשזה יקרה לא תהיה לכולנו ברירה אלא להתאחד נגדם במלחמה עקובה מדם על עצם קיומנו!
* * *
יוסי אחימאיר
מוטי עדן – עיתונאי, משורר וג'נטלמן
דברים בהלוויתו של כתב הטלוויזיה לשעבר בצפון הארץ ובמלחמת לבנון הראשונה,
שהלך לעולמו אחרי מחלה קשה, בן 72 בלבד
מוטי היקר שלנו,
נפרדתי ממך כבר בתחילת השבוע.
הגוף נשם, העיניים היו עצומות.
היית מחובר לאין ספור צינורות.
נכנסתי ויצאתי. נכנסתי ויצאתי.
לא רציתי להאמין שזה אתה, חברי היקר,
תאב החיים, עם העיניים הנוצצות, תמיד עם ברק של אושר על פניך,
מוטל חסר אונים בטיפול הנמרץ.
עוד בהיותך מאושפז, ולאחר כמה ניתוחים, התכתבנו – ותמיד שמרת על אופטימיות:
"איך אתה?" שאלתי,
ואתה השבת: "משתפר יוסי. מזמן הניתוח, אם כל מדדי הבדיקה הולכים לטוב – צריך להיות כשבועיים וחצי... עכשיו טיפול נמרץ, אחרי כן מחלקת ביניים ואחר כך מחלקה רגילה." וסיימת: "שניפגש בטוב ובשמחות..."
אבל האחות, המורגלת במראות קשים אלה במחלקתה, אמרה לי לקונית: "אין סיכוי."
והנה עתה, משפחתך האוהבת, בני משפחתנו, חבריך, הקולגים העיתונאים מהצפון ואחרים, מוקיריך, מכונסים כדי ללוותך בדרכך האחרונה, להיטמן באדמת הארץ שכה אהבת.
פרידה סופית מחבר יקר – רק בן שבעים-ושתיים פלוס.
מי היה מאמין, כשבאת עם תמי שלך לביתנו, לאירוע של השקת ספרה החדש של אורה – ואתה כתמיד, יפה הבלורית והתואר – כי בעוד מחצית השנה לא תהיה עוד עימנו?
נעמת לי מאוד, אחי מוטי. נעמה לי מאוד חברתך. לי ולכל בני משפחתי.
היית ידיד אמת, איש של אמת, משורר ועיתונאי, ג'נטלמן.
בשנים האחרונות הדגשת את המשורר שבך, התחברת יותר למסורת.
העלית על הכתב זיכרונות מבית אבא שלך, הוספת את שם המשפחה הקודם – אוסטרייכר – לשם המשפחה עדן.
בציבור הרחב זוכרים היטב את כתבנו בצפון, הכתב הצבאי, המיתולוגי כמעט, של ערוץ 1, שכיסה את מלחמת לבנון הראשונה, את כל פעולות הטרור, את שמונה-עשר שנות שהיית צה"ל בלבנון השסועה.
כיסית את כל האירועים מקרוב, כשותף להם, עם אמפטיה עצומה לחיילים, כאחד מהם.
ראית מקרוב חללים ופצועים, דם ויזע, הרס ושברים, ושמרת על קור רוח בדיווחים. לפחות למראית עין.
וכאשר הופעת על המסך הקטן, קולך לרוב רעד, פניך המתוחות לא הסגירו את המתרחש בליבך הרגשני.
כי היית בראש וראשונה – בן-אדם!
עיתונאי מזן אחר. אנושי. אחראי. ציוני. חרוץ, רגיש, לא נשכן, רחוק גיאוגרפית ונפשית מן האינטריגות שרחשו בין כתלי בית הטלוויזיה ברוממה שבירושלים.
נפלת להן קרבן.
אתה, שהקדשת כל כולך לשליחותך העיתונאית נטו, בלי רעשי הרקע, אמרת פעם ועוד פעם: אני לא חלק מהקליקה – ולא אהיה.
כשרצו להדיח אותך, המוני תושבים וראשי רשויות בצפון לחמו למענך. הם אהבו אותך, את אנושיותך, את אופן הכיסוי שלך, את ההזדהות שלך עימם, כי היית חלק מהם.
חיית אותם – את תושבי הצפון ואת לוחמי צה"ל.
היית הקול שלהם. היית להם לפה.
היתה אפילו כתבה אחת עליך מלפני שלושים שנה, בעיתון "חדשות", שכותרתה מקבלת היום משמעות עצובה: "מנוחתו עדן..."
לא זכית מהבוסים שלך להערכה, לה היית ראוי.
היית כתב שטח מובהק, בעל נפש של משורר, שעשה עבודתו נאמנה – עד שהחלטת בעצמך לפרוש, להקדיש זמנך לתמי שלך, לילדים שירה ודותן והנכדים.
עזבת את נהריה לכפר-יונה, לשקט שאליו נכספת, והתמסרת למעיין השירה שפרץ מלבך, כמו גם להעלאת זיכרונות מימי לבנון הקשים.
במהלך 2002 דף הפייסבוק שלך התמלא, לצד שירים מרגשים, גם בפרקי פרוזה מרתקים, אוטנטיים, תחת הכותרת: הייתי שם, אותם הקדשת, כדבריך, לנופלים בלבנון ולבני משפחותיהם, לאלפי הפצועים בגוף ובנפש ולכל תושבי גבול הצפון.
קראתי פוסטים אלה בשקיקה. אמרתי לך – כי עליך להתמיד בכתיבת הפרקים האלה, להוציאם לאור בספר. אתה הגבת במעין תנועת זלזול, כאילו אין להם חשיבות מיוחדת.
אבל אלה פרקי עדות ממקור ראשון, מפרי עטו של עיתונאי חד מבט, אמפטי, כתובים ברגישות ובפרטנות.
ראוי שייצאו לאור יחד עם שאר כתביך, ובמיוחד – שיריך, שגם אותם פירסמת בקביעות בדף הפייסבוק שלך, ואשר כמה מהם קראת בטקסי אזכרה לנופלים, בהם גם חברך העיתונאי אילן רועה ז"ל.
הנה, טעימה משיר אחד מפרי עטך – מעין דיווח עיתונאי בשירה. אתה כותב:
מי הלבן חצב וכותנה
ימי גדעון ולוחמיו על קו המים.
בעל-התוקע בוכה
והשופר בוכה איתו.
המילים נתקעות בקנה הגרון
רטובות.
מי ימנע קולך
מי ימנה נפש כל חי
הנערים.
מסדר השבת מתיישר
על הדיונות,
נפסק החולין.
מנער את החולות, טרם קודש.
האבק נושר
כיהלומים בשמש.
מסדר השבת
מיישר סרבלים,
מישיר מבטים,
עוצר נשימה,
עוצר יציאות,
דורך את הנשמות,
בוחן כליות,
מים במכליות,
במימיות.
שרוכים,
משרוקיות,
האוויר רועד מקולות שופר.
מבעל-תוקע בבכיות.
יורה צרורות, שברים,
תרועה. תקיעה גדולה.
עיני בנשכחות
והרואה-בנדגלות יושיע נא.
חברים שלי בצריחים
ממריאים בטליתות אבק,
מרחפים במרכבות ברזל ושרשראות.
חול בעפעפיים,
נעצמות העיניים,
האבק מתפזר לכל עבר
וקול חד מהיר מתפרץ.
רואה גדולות,
מביט אל ההיכל,
רואה כריות אבן רבות
ותחתן קדושים אשר המה בארץ,
אשר נקראו בשמות. נשמות.
גלגלי מרכבות שמיים ננעלים.
הזיכרון מנמיך לנחיתה
ליד שדות החיטה.
הבוקר שוב היה קול חד מתפרץ.
שוב היתה שריקה קצרה. חדה.
קרובה.
הפעם היתה זו ציפור שיר.
מוטי עדן היקר, אתה היית שם בשליחותך העיתונאית ארוכת השנים, סיכנת את עצמך שוב ושוב, כדי להביא לציבור בבתים מידע אמיתי מהשטח הבוער.
היית שם והיית בתוכנו – ותהיה עימנו לעדי עד!
ינעמו לך רגבי אדמת המולדת.
יוסי אחימאיר
* * *
נסיה שפרן
שבועיים באיטליה: מבט יהודי
[המשך וסיום]
ורונה VERONA
בעולם התיירות ידועה ורונה בעיקר בשל היותה זירת הפעולה של "רומאו ויוליה", המחזה הנודע של שקספיר. הבית עצמו באמת עתיק, הוא הוקם במאה ה-13, אך המרפסת המפורסמת, בקומה השנייה, הוקמה לפני פחות ממאה שנים, כאשר שיפצו את המבנה העתיק. תור ארוך השתרך בכניסה אל הבית. הסתפקנו במראה המרפסת.
בוורונה נמצא גם האמפיתיאטרון הרומי השלישי בגודלו בעולם, ובכלל נותרו בוורונה יותר אתרים רומיים מאשר בכל עיר אחרת באיטליה – מלבד רומא. כדי לראות את התיאטרון הענק לא צריך לעמוד בשום תור, הוא נמצא במרכז העיר ויש בו מקום לכולם. האמפיתיאטרון מכיל 25,000 מושבים, הוא ידוע באקוסטיקה המצוינת שלו, ומתקיים בו פסטיבל אופרה מדי קיץ.
ההיסטוריה של יהודי ורונה, עיר קטנה לעומת ונציה, אופיינית מאוד להרבה ערים באיטליה: יהודים מגרמניה שהוזמנו כדי לעסוק בהלוואה בריבית, עיסוק שנאסר על נוצרים; היהודים מגורשים וחוזרים כמה פעמים; הקמת הגטו במאה ה-16; טלאי צהוב; מגיעים הרבה יהודים ספרדים; שערי הגטו נפתחים עם כיבושי נפוליאון; חזרה לגטו; שוויון זכויות מלא עם איחוד איטליה ב-1871. זהו פחות או יותר הסיפור האופייני של יהדות איטליה. רוב הקהילות קטנות, כי הלוואה בריבית היא עיסוק למעטים. במשך הזמן מאפשרים ליהודים גם לסחור בבגדים משומשים ובדברי סידקית. הקהילה הגיעה לשיא התרחבותה באמצע המאה ה-19: 1400 יהודים. כיום הקהילה מונה כ-100 יהודים. נותר בית כנסת אחד בו התפילה נערכת בנוסח אשכנזי, וכמובן בית קברות.
היו כמובן גם בתי כנסת קודמים בעיר ורונה, אך בית הכנסת האחרון כבר לא היה ראוי לשימוש. בניית בית הכנסת הנוכחי החלה ב-1864, אך לא הושלמה בשל חוסר אמצעים. המבנה הושלם וגם הורחב ב-1929. במהלך אותה תקופה שקלו גם לשמֵר את הרובע היהודי, וב-1920 מועצת העיר אפילו העניקה אישור לכך. אך זה היה כרוך בהצבת בית הכנסת במקום אחר, ולכך היתה התנגדות. כל הדיונים שהתנהלו שם מפורטים במוזיאון הקטן, הנמצא בכניסה לבית הכנסת. כך, בסופו של דבר, הגטו היהודי לא השתמר – ללא ספק הפסד גדול לעיר. הגטאות היהודיים בערים בהם הם השתמרו מהווים אטרקציה גדולה לתיירים, ואולי אפילו יותר – למקומיים. אלה הם רחובות צרים עתיקים וציוריים עם אווירה מיוחדת של פעם. הוקמו בהם הרבה מסעדות, בתי קפה ומקומות בילוי אחרים.
בית הכנסת אינו מפואר ומהודר כמו בית הכנסת הספרדי בוונציה, אבל אין כנראה באיטליה בית כנסת שאיננו הדור ומעורר רושם. מבחוץ, משני צידי דלת הכניסה, ישנם תבליטים יפים: יד אבשלום, מגדל דויד, קבר רחל, מנורה, שער הזהב ואחרים. מעל דלת הכניסה כתוב: "כאן שעריו בתורה חצרותיו בתהלה." למעלה: לוחות הברית. ומבפנים: ארון הקודש שנבנה ב-1645 עשוי משיש אדום. התקרה מצוירת: ריבועים ובתוכם מגיני דויד, שרטוטים גיאומטריים שונים, והרבה פסוקים מן התנ"ך. ריצפת פסיפס מקסימה בצבעי אדום, שחור, לבן ואפור, ובמרכז מגן דויד אדום בתוך מסגרת של שורות שחורות – הכול מאבני פסיפס קטנטנות. גם בבית כנסת של קהילה יהודית קטנה ניכר היופי שמאפיין את הארכיטקטורה האיטלקית.
פרארה FERRARA
העיר פרארה נמצאת בצפון איטליה ונמלי התעופה הכי קרובים אליה הם בולוניה וונציה. היא איננה נחשבת ל"אתר חובה" במסלולי חברות התיירות. זוהי עיר יפה ומעניינת, אבל איזו עיר איטלקית איננה יפה ומעניינת? פרארה היא עיר ייחודית לפחות מבחינה אחת: היא אינה מבוססת על תוכנית עירונית מן התקופה הרומית. למעשה עם בנייתה החל להתפתח באירופה התחום של תכנון ערים. הכיכרות הגדולות והשדרות הרחבות מסמנות את ראשית תקופת הרנסאנס. ועם זאת, נותרו עדיין סמטאות עתיקות צרות, ורחוב דֶלָה ווֹלטֶה, המרוצף באבנים, נחשב לרחוב הכי ימי-ביניימי בכל אירופה. מובן שפרארה הוכרזה ע"י אירגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. יש גם אוניברסיטה עתיקה בעיר. ניקולאס קופרניקוס בכבודו ובעצמו למד שם. גם הרבה סטודנטים ישראלים למדו שם רפואה במהלך השנים.
זאת היתה אחת הקהילות היהודיות החשובות ביותר באיטליה. היא הגיעה לשיא פריחתה במאה ה-15, אז חיו שם 2000 יהודים. דוכסות פרארה היתה אז תחת שליטת משפחת ד'אֶסטֶה. שלא כמו ערים-מדינות אחרות באיטליה, הדוכסים לבית אֶסטֶה קידמו בברכה את מגורשי ספרד, ואיפשרו להם להקים בית כנסת משלהם. אנוסי פורטוגל שהגיעו ב-1524 התקבלו בברכה והורשו לשוב בגלוי ליהדות. גם האנוסה דונה גרָציה נשיא חזרה שם בגלוי ליהדות. הודות לה התפרסם שם "תנ"ך פרארה", תרגום של התנ"ך ללאדינו (1553). שני הטפסים הראשונים הוקדשו לאישים שאיפשרו את ההישג הזה: האחד לדוכס פרארה, והשני לדונה גרציה נשיא, שמימנה את המפעל החשוב הזה. עותק זה נמצא כיום בספרייה החופשית בפילדלפיה.
בסוף המאה ה-16 עברה פרארה לשלטון מדינת האפיפיור ומצב היהודים הורע. רוב בתי הכנסת נסגרו, היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, וכמו כל יהודי איטליה האחרים גם הם נאלצו לחיות בגטו ששעריו נסגרו כל לילה. וכמו בכל הגטאות האחרים: השערים הוסרו עם כיבושי נפוליאון, שוב הותקנו, עד שהוסרו סופית עם איחוד איטליה. ערב מלחמת העולם השנייה חיו שם כ-800 יהודים. כחמישית מביניהם ניספו בשואה. כמה יהודים חיים שם כיום קשה לומר. רשמית מדובר במאה יהודים. בעל מסעדה יהודית (יותר עליה בהמשך) נקב במיספר 70. בתחקיר שערכה כתבת "ידיעות אחרונות" (טלי פרקש, 20.07.22) כתוב שחיים שם למעשה 30 יהודים בלבד, וההערכות האחרות כוללות יהודים שכבר אינם מתגוררים שם.
בית הכנסת היחיד בעיר בנוי מלבנים אדומות ומשתלב היטב בבנייני הרחוב. כאשר הגענו לשם היה בית הכנסת סגור ועל הדלת היה כתוב באנגלית: אי אפשר לערוך ביקורים מאורגנים בבית הכנסת. בעבר היו שם סיורים מודרכים. בכניסה, סמוך לדלת, יש רשימה של חברי הקהילה שהובלו למחנות ההשמדה. למעלה כתוב: "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצון טבחה." בפסוק, הלקוח מספר תהילים, נפלו שתי טעויות, ובולט במיוחד השיבוש במילה צאן. משום מה הטעות הזאת ציערה אותי מאוד.
הסקירה המדכדכת הזאת אינה משקפת את כל מה שקורה בפרארה מן ההיבט היהודי. בפרארה הוקם לאחרונה מוזיאון בשם MEIS (מוזיאון לאומי של יהדות איטליה והשואה). זה איננו מוזיאון שהוקם ע"י הקהילה היהודית הקטנטנה. זהו מוזיאון לאומי עם מימון ממשלתי וידע מקצועי. שלא כמו המוזיאונים בפירנצה וברומא, אליהם נגיע מאוחר יותר, שמתמקדים בקהילות המקומיות, הרי המוזיאון הזה עוסק ביהדות איטליה כולה. המוזיאון, הנמצא עדיין בשלבי בנייה, הוקם בבניין בית סוהר היסטורי, בית הסוהר בו הוחזקו היהודים לפני שנשלחו למחנות הריכוז. כיצד נראה המוזיאון מבפנים לא אוכל למרבה הצער לדווח. למוזיאון יש אמנם תצוגה קבועה משלו, אך הוא עובד בעיקר עם גופים אחרים. התערוכות מתחלפות, וכל תערוכה מוקדשת לנושא אחר. התערוכה האחרונה עסקה בחיים בתוך הגטו. התערוכה החדשה, התברר, מותקנת ממש ברגע זה – ותיפתח בדיוק בעוד יומיים...
מדוע הוקם מוזיאון יהודי מרכזי דווקא בעיר פרארה, שאיננה מוקד תיירות מרכזי? להבנתי, הסיבה המרכזית לכך טמונה בהיסטוריה המפוארת של הקהילה היהודית בעיר זאת. באופן יחסי לקהילות אחרות היה מצבם של יהודי פרארה טוב רוב השנים. שלא כמו בקהילות אחרות בהן יהודים גורשו והוחזרו וחוזר חלילה, הרי בפרארה לא היו גירושים ונוצרה שם המשכיות יהודית יציבה עד למלחמת העולם השנייה.
סיבה אפשרית נוספת קשורה אל בן הקהילה הידוע ביותר, זה שהנציח את קהילת פרארה בספריו ופירסם אותה ברחבי העולם: הסופר ג'ורג'ו באסאני (Giorgio Bassani). באסאני (1916-2000) הקדיש 6 ספרים לעיר הולדתו פרארה. הידוע ביותר הוא "גן פינצי קונטיני" (1962). הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סיקה ביים סרט בשם זה, שהתפרסם בכל העולם, ואף זכה לאוסקר שניתן לסרט הזר הטוב ביותר (1970). הסרט צולם בפרארה. ויטוריו דה סיקה, אחד מענקי הקולנוע של המאה ה-20, בחר בשחקנים ללא ניסיון קודם, כפי שנקט בסרטיו הניאו-ריאליסטיים המוקדמים. מפיק הסרט היה ארתור כהן, איש קולנוע יהודי משווייץ (נשוי לבתו של משה חיים שפירא, שר מטעם המפד"ל שכיהן בממשלות רבות בישראל). הקרנת הבכורה נערכה בישראל. העלילה מתרחשת בתקופה שבין עליית מוסוליני לשלטון ומלחמת העולם השנייה. במרכז העלילה עומדת משפחת פינצי קונטיני העשירה, המתעלמת מן הנעשה סביבה ומתבדלת בגן הנהדר של המשפחה המוקף חומה. השואה אינה פוסחת עליהם. העצים המפוארים בגן נכרתו להסקה בתקופת המלחמה, ובני המשפחה נשלחו אל מחנות ההשמדה. תיאור המשפחה ומה שאירע לה הוא מינורי, מלנכולי, רגיש, אך לא מלודרמטי. הפרסום הרב בעקבות הסרט סייע רבות בהנצחתה של יהדות איטליה – פרק בהיסטוריה של השואה שלא היה ידוע לרבים.
אביו של באסאני היה רופא והוא עצמו למד ספרות באוניברסיטה. באותה תקופה נהנו כבר היהודים משוויון זכויות מלא. חוקי הגזע שנחקקו בספטמבר 1943 זיעזעו את יהודי איטליה ומוטטו את עולמם. שלא כמו יהודי מזרח אירופה, שלא נהנו אף פעם משוויון זכויות אמיתי, הרי יהודי איטליה ראו עצמם כתושבים שווי זכויות לכל דבר. עם סיום לימודיו באסאני כבר לא יכול היה להשיג משרת הוראה בבית ספר איטלקי רגיל, והחל ללמד בבית הספר היהודי. הוא הצטרף למחתרת האנטי פאשיסטית וישב 3 חודשים בכלא. אחרי ששוחרר עזב את פרארה, מצא מחסה בפירנצה, ושם חי עד סוף המלחמה בשם בדוי. אחרי המלחמה הוא חי ברומא עד יום מותו. ובכל זאת חזר בסופו של דבר לעיר הולדתו. הוא קבור בבית הקברות היהודי (לא עלה בידי לברר אם הוא פתוח לביקורים).
ומה בכל זאת ראינו בפרארה אם בית הכנסת היה סגור, והתערוכה החדשה של המוזיאון היהודי תיפתח רק בעוד יומיים? למען האמת לא הרבה, ובכל זאת התרגשתי לגלות שלט על אחד הבתים באזור היהודי בו נאמר כי זה היה ביתו של הרב יצחק לַמפּרוֹנטי (1679-1756). הרב, שהסבא רבא שלו הגיע לפרארה מקונסטנטינופול במאה ה-16, היה אחד הרבנים החשובים ביותר בתולדות יהודי איטליה. בנוסף לכך הוא למד גם רפואה. כל חייו שקד על כתיבת אנציקלופדיה תלמודית בשם "פחד יצחק", שרוב כרכיה התפרסמו כבר לאחר מותו. גילינו גם רחוב קטן בקרבת הבית (כיום בית פרטי) הנושא את שמו.
גילינו באזור גם שתי מסעדות יהודיות. לא מסעדות כשרות כמובן, אין שם מספיק יהודים וגם לא מספיק תיירים הזקוקים למסעדה כשרה – אך בכל זאת מסעדות בסגנון יהודי, עם שעטנז של פלאפל וחומוס, בייגל, ומאכלים מקומיים. עצרנו באחת מהן. הופתעתי לגלות ששם המסעדה הוא: Balebuste. כן, ההיגוי האידישאי של הצירוף בעלת בית – אשת חיל המנהלת היטב את משק ביתה. בעל המסעדה לא ידע מדוע ניתן למסעדה שם כזה. זה היה שם המסעדה כאשר רכש אותה לפני שנים אחדות מן הבעלים הקודמים. אנחנו אכלנו רביולי עם מילוי של דלעת – קָפֶּלָצ'ידי די זוּקָה – המאכל הכי מזוהה עם העיר פרארה. היה טעיםּ.
מה שנותר ממה שהיה פעם הרובע היהודי שמור יפה. העירייה (יש להניח) התקינה שלטים יפים מאוד המכוונים את המבקרים לאתרים השונים: בית הכנסת, בית הרב למפרונטי, כמה מבנים אחרים, וכמובן המוזיאון הלאומי של יהדות איטליה והשואה. גם מפות יפות של מה שהיה פעם הגטו היהודי משורטטות על השלטים. ישנה רק בעייה אחת: על רוב השלטים יש קשקושי גראפיטי מכוערים. לא ראיתי שום צלבי קרס, יתכן שאלה סתם קשקושים של בני נוער משועממים, אך לא זכור לי שראיתי כל כך הרבה קשקושי גראפיטי במקומות אחרים.
פירנצה FIRENZE
כל תייר שמבקר באיטליה מגיע לפירנצה. המשולש רומא-פירנצה-ונציה עומד במרכזה של כל נסיעה ראשונה לאיטליה. ומאחר שכל כך הרבה תיירים מגיעים לפירנצה, יש להניח שגם לבית הכנסת (היחיד בעיר) מגיעים יותר מבקרים מאשר לאתרים יהודיים בערים קטנות יותר כמו ורונה או פרארה. הסיפור היהודי של פירנצה דומה בעיקרו לסיפורים האחרים שסופרו עד כה, אך בהבדל אחד חשוב, שאליו אגיע בהמשך.
יש עדויות שיהודים חיו בפירנצה כבר בימי הביניים, אך קהילה משמעותית מוזכרת החל מ-1437. כמו במקומות אחרים באיטליה, היהודים הוזמנו לפירנצה כדי לעסוק בהלוואה בריבית, עיסוק שנאסר על נוצרים. הותר להם לעסוק בכך בכל חלקי העיר. ההגבלה היחידה: על יהודים שלא עסקו בהלוואה בריבית הוטל להצמיד טלאי צהוב לבגדיהם. עם שינויי השלטון מצב היהודים החל להידרדר, הפעילות הבנקאית הואטה, והם החלו לסחור בבגדים משומשים וסמרטוטים. בשנת 1570 הוקם הגטו באזור שנקרא כיום כיכר הרפובליקה, אחד האזורים הכי מרכזיים כיום בעיר. יהודים שחיו עד אז מחוץ לשכונת היהודים נאלצו לעבור לגטו. ועם זאת, הותר להם להרחיב את גבולות הגטו, וגם לרכוש את שני בתי הכנסת שהוקמו שם: איטלקי וספרדי. כמו במקומות אחרים, עם כיבושי נפוליאון נפתחו שערי הגטו, שוב נסגרו, ובסוף המאה ה-19, עם איחוד איטליה, זכו היהודים בשוויון זכויות מלא.
עד כאן – סיפור דומה לסיפורי הגטאות האחרים בהם ביקרנו עד כה. אלא שבפירנצה נטשו היהודים את הגטו לחלוטין, והתיישבו באזורים אחרים של העיר. עם איחוד איטליה נבחרה פירנצה להיות בירת הממלכה המאוחדת. כדי להכינה למעמדה כעיר בירה החלו בפירנצה עבודות שיפוץ נרחבות. הרחובות הצרים הימי-ביניימים של הגטו היהודי נהרסו. התוכניות לשפץ את בתי הכנסת העתיקים נזנחו לחלוטין. היהודים שמחו לעזוב את הגטו לאחר 300 שנות מצוקה ודיכוי. מי יכול היה לחשוב אז על הערך ההיסטורי של הגטו היהודי? בסופו של דבר היתה פירנצה בירת איטליה במשך 6 שנים בלבד. רומא צורפה אז לאיחוד והפכה לעיר הבירה.
העבר היהודי נמחה, ובדיוק אז נוצרה הזדמנות לבנות את העתיד. דויד לוי, אחד מעשירי הקהילה, השאיר את כל הונו לקהילה במטרה להקים בית כנסת חדש. בית הכנסת החדש נבנה באזור חדש של העיר, רחוק יחסית מן הגטו הישן, שטח רחב ידיים עליו אפשר היה להקים בניין ענק וגם גן יפה מסביבו. שלושה ארכיטקטים תכננו את המבנה הענק, ואחד מהם היה יהודי. על יהודים באיטליה נאסר בעבר להצטרף לגילדות מקצועיות שעסקו בבנייה, ריצוף, צורפות, צביעת אריגים, ומלאכות רבות אחרות. משום כך בתי הכנסת ותכולתם, כולל תשמישי הקדושה, יוצרו ע"י אומנים ובעלי מלאכה לא יהודים. שיתופו של ארכיטקט יהודי במיזם ענק כזה מציין אולי עידן חדש.
בית הכנסת נחנך בשנת 1882. הוא נבנה בסגנון מוּרי, רוב בתי הכנסת באירופה נבנו באותה תקופה בסגנון מזרחי. על ראש המבנה מתנוססת כיפה ענקית עשויה נחושת. כאשר צופים על העיר מלמעלה כיפת הנחושת הירקרקה מככבת כשווה בין שווים בין הכיפות האדומות של הכנסיות. זהו בית כנסת מרשים מאוד, הגדול ביותר באיטליה, שנחשב לאחד היפים ביותר באירופה. החלוקה הפנימית היא כמו בכנסייה, שלושה חלקים, וגם פה יש תחושה כנסייתית, כמו בבתי הכנסת האחרים שראינו. שתי הקומות העליונות הן למעשה מוזיאון המספר את תולדות היהודים בפירנצה. רוב פריטי היודאיקה נשמרו מבתי הכנסת שהיו בעבר בגטו, ואליהם נוספו כמובן תרומות של יהודי הקהילה. בגן היפה קבועים מספר לוחות זיכרון. אחד הלוחות מוקדש לזכר 250 היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה, וביניהם רב הקהילה נתן קאסוטו. הוקמה גם מצבת זיכרון לשלושה בני העיר שנפלו במלחמת העצמאות של ישראל.
בקרבת בית הכנסת התפתח רחוב בעל אופי יהודי: בית חב"ד, חנויות מזכרות, וכמה מסעדות כשרות. אכלנו ארוחת צהריים במסעדה קטנה צמחונית וכשרה בשם "רוּת". בעל המסעדה, התברר, נולד בצ'כוסלובקיה, כנראה כבר אחרי המלחמה, ואימו התגוררה שנים רבות בפתח תקווה. הוא שמח להסביר לי בפירוט היכן בדיוק התגוררה אימו באזור רח' רוטשילד. את המטבח הישראלי למד להכיר בישראל, וכמו במסעדות יהודיות אחרות בהן ביקרנו הדגש היה על חומוס-פלאפל-סלט ישראלי. המסעדה, שהיתה כמעט ריקה כשהגענו, התמלאה פתאום בסועדים. כבר לא היה זמן לברר כיצד יהודי שנולד בצ'כוסלובקיה, ואימו חיה בישראל, התגלגל לעיר פירנצה ופתח בה מסעדה.
דויד הוא המלך הבלתי מוכתר של העיר פירנצה. דומה שאין תייר שמבקר בעיר היסטורית זו, שאינו רוצה לחזות במו עיניו בפסל המושלם של הגבר המושלם – פסגת יצירתו של מיכלאנג'לו. הפסל עשוי משיש, גובהו 517 ס"מ, והוא נוצר בתחילת המאה ה-16, אחד ממבשרי תקופת הרנסאנס. במשך כמה מאות שנים הוא ניצב בחוץ, עד שהועבר לאקדמיה לאמנות של פירנצה כדי להגן עליו מפגעי מזג האוויר. התברר שגם כאן הוא לא היה מוגן לחלוטין. בשנת 1991 אחד המבקרים, כנראה איש מעורער בנפשו, ניתץ בפטיש את הבוהן ברגל השמאלית. מאז אי אפשר להתקרב אל הפסל ואפשר לראותו רק ממרחק מסוים.
דויד הצעיר אוחז בידו קלע. יש ויכוח בין המומחים אם זהו דויד שלפני הדו-קרב עם גוליית – או אחרי. רוב המומחים נוטים לחשוב שזהו דויד שלפני הקרב, וגם המומחית שנלוותה אלינו תמכה בדיעה זו. היא הכבירה מילים על התנוחה שלפני הזינוק, על מערכת העורקים, ועל פרטים אחרים שלא הייתי מבחינה בהם בלעדי ההסברים. מאחר שדויד ניצב לפנינו עירום כביום היוולדו, הטרידה אותי השאלה אם הוא נימול או לא. היה נידמה לי שלא. ליתר ביטחון היצגתי את השאלה בפני המומחית. היא אישרה שדויד איננו נימול, ועם זאת הסכימה איתי שמבחינה היסטורית זה בוודאי לא נכון. מיכלאנג'לו, לדבריה, לא יכול היה לברוא אותו אחרת. הפסל דויד מייצג תקופה חדשה, דויד הוא איש הרנסאנס, הוא הגבר המושלם, הגבר כפי שהטבע ברא אותו, והסרת העורלה הייתה נתפסת כהתערבות אנושית בשלמות הגוף.
מדוע בחר מיכלאנג'לו לקרוא לפסל המושלם הזה דויד איני יודעת. מעולם לא דימיינתי כך את דויד שלנו. מבחינתי "אפולו" או שם דומה היה מתאים יותר. האם מיליוני התיירים העולים לרגל כדי לחזות במו עיניהם בפסל דויד, זוכרים בכלל שדויד היה יהודאי, בן שבט יהודה, ובתוקף השתייכות זו הוא בוודאי נימול? האם הרוב המוחלט של המבקרים, שאינם יהודים כמובן, שמים לב בכלל לפרט הקטן הזה? וגם: האם דויד של מיכאנג'לו הוא בכלל חלק מ"סיור יהודי" באיטליה?
אסיזי ASSISI
אסיזי היא אחת מן הערים הקטנות אשר נבנו על ראשי הגבעות במחוז אומבריה היפהפה. טיפוס אל ראש הגבעה נמשך 30 דקות, ואילו הירידה נמשכת 15 דקות בלבד. מדרגות נעות שהותקנו בחלק מן הדרך מסייעות למבקרים הרבים המגיעים למקום. יש שם שרידים של אמפיתיאטרון רומי, כמה כנסיות ומבצרים עתיקים, ומחצבה של אבן גיר בצבע ורדרד אשר מאבניה נבנו מבני העיר. מלמטה משתרע עמק בגוונים ירוקים: ירוק בגוון כסף של זיתים, ירוק איזמרגד של כרמי גפנים, וירוק כהה של חורשות אלונים. העיר, בה חיים 30,000 תושבים, מוקפת חומה וסגורה לכלי רכב. המבקרים הרבים נהנים כמובן מן הנוף הנפלא ומן המבנים העתיקים, אך זוהי איננה הסיבה העיקרית שמביאה אל אסיזי את רוב המבקרים.
כאן נולד פרנציסקוס הקדוש, וכאן נוסד המסדר הפרנציסקני בשנת 1208. פרנציסקוס נולד למשפחה אמידה באסיזי ועד גיל 20 סייע לאביו בעסק המשפחתי. הוא השתתף בקרב בין אסיזי לבין העיר פרוג'יה (כזכור, איטליה הייתה מחולקת אז בין נסיכויות רבות). הוא נפל בשבי, שוחרר לאחר מיספר חודשים, וחלה במחלה קשה. כל התהפוכות האלה גרמו לו לשנות את אורח חייו. הוא החל להתלבש כקבצן, ואף כרך חבל סביב מותניו. עד מהרה התלקטו סביבו מספר תלמידים. הם חיו במבנים רעועים, הסתפקו במועט, וסייעו לעניים ולנזקקים. העוני הפך במשך הזמן לערך דתי מרכזי. הוא יצר אידיאל חדש של דמות הנזיר, שעד אז חי חיי פרישות מן העולם. הוא האמין שהנזיר חייב להתערב בין הבריות ולעזור לחולים ולעניים. עיקרון זה היווה חידוש גדול, כי עד אז הנזירים הקפידו לפרוש מן העולם. מעניין לציין, שהאפיפיור הנוכחי הוא הראשון מבין כל האפיפיורים שקדמו לו, שבחר בשם פרנציסקוס כשמו הרשמי.
מיליוני צליינים מגיעים לאסיזי מדי שנה. היעד העיקר: הבזיליקה בה קבור פרנציסקוס הקדוש. אין לדעת אם פרנציסקוס הקדוש היה בוחר את מקום מנוחתו האחרונה בכנסייה כה מפוארת. מרשימים במיוחד ציוריו של האמן ג'וטו (1267-1337), הנחשב לראשון בשורה של אמנים גדולים שהביאו לפריחת הרנסאנס האיטלקי. ציור צליבתו של ישו, עם 8 מלאכים קטנטנים המרחפים סביבו, מהמם ביופיו. ואכן, הבזיליקה בה קבור פרנציסקוס הקדוש מושכת לא רק את המאמינים, אלא גם את שוחרי האמנות. כמו רוב הכנסיות באיטליה, זהו מוזיאון לכל דבר, אך רוב המבקרים הם כנראה עולי הרגל העולים על קברו של הקדוש הנוצרי.
בעיר הנוצרית האדוקה הזאת לא חיו לאורך ההיסטוריה יהודים, מלבד תקופה אחת קצרה: בשנים 1943 ו-1944. ב-8 בספטמבר 1943 השתלטו הגרמנים על העיר אסיזי במסגרת כיבוש צפון איטליה. בעיר החלה להתארגן מחתרת אשר בראשה עמדו אנשי כמורה מקומיים. הפליטים היהודים הראשונים, שהגיעו מרומא, הוברחו באונייה אל מחוץ לגבולות איטליה. בעקבות הקבוצה הראשונה הגיעו פליטים מטריאסט ומטוסקנה, אך הדרכים מאסיזי לצפון היו כבר חסומות. מאות פליטים אוכסנו ב-26 מנזרים, כולל מנזרים בהם חיו נזירות בלבד. חלקם הולבשו בגלימות של כמרים ונזירות. לא היה שום ניסיון להעביר את היהודים על דתם. המטבחים הוכשרו ונעשו אפילו הכנות מיוחדות לפסח וליום הכיפורים. במקרה של פטירה נערך טקס יהודי, אך הנפטרים הוטמנו בבית הקברות הקתולי. הנזירים הקימו בית ספר, בו למדו הילדים ע"פ תוכנית הלימודים הממלכתית. הופעל גם בית ספר נוסף בו לימדו את הילדים כיצד להתנהג כנוצרים מבלי לעורר חשד.
במחתרת פעלו גם אב ובנו אשר היתה בבעלותם חנות מזכרות. הם הדפיסו מסמכי זיהוי מזוייפים לפליטים, באמצעותם יכלו הפליטים לרכוש מצרכי מזון שחולקו בקיצוב, או להמשיך בדרכם בזהות חדשה. פליטים בעלי חזות יהודית מובהקת התבקשו להסתתר במנזרים במשך כל היממה. משום קדושתה של העיר הצליחו ראשי העיר למנוע את הריסתה ע"י הגרמנים. אסיזי הפכה לבית החלמה לחיילים גרמנים פצועים, ולאחר נסיגת הגרמנים למרכז החלמה של בעלות הברית. מעריכים שניצלו שם כ-300 יהודים. איש לא הלשין, אפילו יהודי אחד לא נתפס. הכמרים שאירגנו את המחתרת, ובעלי חנות המזכרות, שסיפקו את המסמכים המזוייפים, הוכרו כחסידי אומות העולם ע"י "יד ושם". זהו אחד הסיפורים המדהימים ביותר של הצלת יהודים בזמן השואה, ודומה שהוא פחות מוכר מסיפורי הצלה אחרים.
מי שהביא את הסיפור המפעים הזה לידיעת העולם היה יהודי בשם אלכסנדר רמתי (1921-2006). הוא נולד בפולין, ובזמן מלחמת העולם השנייה שהה בא"י ככתב השבועון "טיים". הוא הגיע לאיטליה עם המחנה השמיני של הצבא הבריטי. הוא היה אחד הכתבים הצבאיים הראשונים שנכנסו לעיר אסיזי אחרי נסיגת הגרמנים. את סיפור המחתרת הוא שמע ישירות מפיו של הכומר רוּפינוֹ ניקאצ'י. הוא הבטיח להעלות את סיפור המחתרת של אסיזי על הכתב. הוא קיים את ההבטחה רק כעבור 30 שנה. הספר "מחתרת אסיזי: הכמרים שהצילו יהודים", יצא לאור בארה"ב ב-1978. הוא תורגם לעברית והתפרסם בהוצאת "מסדה" ב-1980. בעקבות הרומן כתב רמתי תסריט ואף ביים סרט בו השתתפו כמה שחקנים ידועים: בן קרוס, מקסימיליאן של, ואירנה פאפאס. הרבה שמות ישראליים מוזכרים ברשימת השמות בסוף הסרט, וביניהם המפיקים מנחם גולן ויורם גלובוס, והמוסיקאי דב זלצר. הסרט לא זכה לביקורות אוהדות בארה"ב. לא ראיתי את הסרט בשעתו, גם לא שמעתי עליו, ולמען האמת גם לא שמעתי מעולם על העיר אסיזי. אך כשהתברר לי שאגיע במהלך הנסיעה לאסיזי, חיפשתי מידע על המקום, והגעתי אל הסרט הזה. צפיתי בו מרותקת מהתחלה עד הסוף. מאז אותן שנים נכתבו ספרים נוספים על הפרשה המופלאה הזאת, ולא רק ע"י יהודים אלא גם ע"י איטלקים שהמשיכו במחקרים משלהם.
מה אפשר לראות במקום? יש מוזיאון ממש במרכז העיר, אך מיקומו אינו בולט וצריך לחפשו. באנגלית הוא נקרא: Museum of Memory. הוא נפתח במיקומו זה ב-2018. התערוכה, באיטלקית ובאנגלית, משתרעת על פני 5 חדרים במרתף של מה שהיה פעם ארמונו של הבישוף ג'וזֶפֶה פלָצ'ידוּ ניקוליני, מבכירי אירגון המחתרת (הוכר כחסיד אומות העולם ב-1977). התערוכה כוללת מסמכים, שחלקם לא פורסמו מעולם, וסוקרת את פעילותם של הכמרים והנזירות שהשתתפו בפעולות ההצלה. גם מכונת הדפוס עליה הודפסו תעודות הזהות המזוייפות מוצגת במקום בולט. מקום מיוחד מוקדש לג'ינו בָּרטָלי, שזכה פעמיים באליפות רכיבה על אופניים ב"טור דה פרנס". ברטלי שימש כשליח של מחתרת אסיזי. במסגרת אימוניו הספורטיביים הוא הגיע לכל מקום מבלי לעורר חשד. הוא אסף צילומים של הפליטים מהמנזרים כדי לשבצם בתעודות הזהות המזוייפות, והעביר לפליטים את התעודות המוכנות. המסמכים הוסתרו בשלדת האופניים, באוכף, ובספר תפילות שנשא עימו. ניצול שואה בישראל אף העיד שמשפחתו הוסתרה בביתו של ברטלי. מעשי הגבורה של רוכב האופניים פורסמו רק לאחר מותו.
כשעמדנו לצאת מן המוזיאון גילינו פתאום אישה יושבת ליד דוכן, ובקרבת מקום רץ לו סרט דוקומנטרי באיטלקית. הסתבר שזוהי בעצם הכניסה ואנחנו כנראה נכנסנו מן היציאה... שהינו שם יותר משעה – יחידים כל הזמן. שילמנו דמי כניסה, יורו או שניים, וצפינו בסרט בקריינות באנגלית. אם מישהו מתכונן להגיע לשם: עדיף לראות את הסרט לפני הכניסה לתערוכה.
רומא ROMA
השריד ההיסטורי הכי מרגש באיטליה, לפחות בעיניי, הוא שער טיטוס. שער הניצחון הוקם ע"י השליט דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס, כדי להנציח את דיכוי המרד ביהודה ע"י טיטוס ואביו אספניאנוס. השער הוקם בשנת 82 לספירה, כלומר קצת למעלה מעשור אחרי חורבן בית המקדש. בחלקו הפנימי של השער ישנו תבליט המתאר את תהלוכת השלל שנלקח מבית המקדש. הפריט הבולט ביותר הוא כמובן מנורת שבעת הקנים. במקור היו התבליטים צבעוניים והמנורה היתה כמובן צבועה בצבע זהב. מומחים שונים תהו במרוצת השנים אם אמנם כך באמת נראתה מנורת בית המקדש, אך דגם המנורה הזאת נבחר לימים כסמל של מדינת ישראל.
כמה עובדות מעניינות שלא היו ידועות לי: במשך כמעט אלפיים שנים הוזנח שער טיטוס לחלוטין, ורק בעידן הפאשיסטי הורה מוסוליני לשפץ אותו – חלק מניסיונו לשחזר את תהילת העבר. יהודים נמנעו לעבור מתחת לשער הזה עד להקמתה של מדינת ישראל. היו בעבר הצעות להעביר את שער טיטוס לירושלים: איתמר בן אב"י דן על כך בשנות ה-20 של המאה הקודמת עם מוסוליני; ראש הממשלה לוי אשכול העלה את הרעיון במהלך ביקור באיטליה; בשנת 1973 הציע שר החוץ האיטלקי להעביר את השער לירושלים כמחווה למדינת ישראל. השער נותר ברומא, במקום בו נבנה, וזהו כנראה מקומו הנכון.
ראיתי הרבה תצלומים של שער טיטוס במהלך השנים, אבל מעולם לא ראיתי את השער עצמו. והנה לראשונה עמדתי מול השער, ממש במרחק נגיעה, והופתעתי מאוד כאשר מצאתי עצמי בוכה מולו. אני מניחה שזה לא היה קורה אילו הגעתי אל שער טיטוס בצעירותי. כעת הייתי מודעת הרבה יותר לסיבוכי ההיסטוריה היהודית, למורכבותה, לניגודיה, למקריותה – ובעת ובעונה אחת גם לחוקיות של גלגוליה השונים. שאלת "מה היה אילו?" שההיסטוריונים כל כך שונאים, ניקרה גם בניגוד לרצוני. מה היה קורה אילולא נחרב בית המקדש, אילו לא הוגלה העם היהודי מארצו, האם ממלכת יהודה הייתה ממשיכה להתקיים? הרי הממלכה הנבטית לא ניסתה למרוד ברומאים, אך בסופו של דבר איבדה את הדת והתרבות שייחדו אותה ונבלעה בתוך התרבות השלטת. השומרונים שמרו על ייחודם לאורך דורות כה רבים, אך כיום נותרו כה מעטים מהם, והם נאלצים לייבא כלות זרות כדי לשרוד. האם היו היהודים מסוגלים להתגונן בפני הנוצרים שהשתלטו על האזור? והרי הנוצרים עצמם כמעט נעלמו עקב השתלטות הכובשים המוסלמים על האזור. יש הסבורים שהגלות בעצם הצילה את העם היהודי מכיליון. אולי כן ואולי לא. על שאלת "מה היה אילו?" אין אף פעם תשובה של ממש.
ההיסטוריה של הקהילה היהודית ברומא דומה למדי לזו של הקהילות היהודיות האחרות. כאן הוקם הגטו השני באיטליה, כ-30 שנה אחרי הקמת הגטו של ונציה. האפיפיור קבע אז שהיהודים הם רוצחי ישו, ואינם יכולים לחיות כאזרחים שווי זכויות לצד הקתולים (האשמה זו הוסרה רק ב-1968). היהודים הצטוו לעזוב את בתיהם ברחבי העיר ולהתרכז ברובע מוקף חומה. הוקצבו לכך 6 חודשים אשר במהלכם היה עליהם למכור את רכושם. הגטו הוקם בין הנהר טיבֶּר לבין המרכז העתיק של רומא. בגלל השטפונות הרבים האזור נחשב לאחד הגרועים ביותר בעיר. מיספר התושבים גדל במשך הזמן, וב-1823 הותר להם להרחיב את הגטו צפונה. חומות הגטו נהרסו לאחר איחוד איטליה, וגם הגטו עצמו נהרס כמעט לחלוטין. למרבה המזל נותר משהו מאותה תקופה ברחוב Della Reginella. בולט מבנה בן 6 קומות שמזכיר את המבנים ששרדו בגטו ונציה. התקופה החשוכה ביותר של יהודי רומא היתה כמובן בימי מלחמת העולם השנייה. הפשיטה על יהודי רומא התרחשה באוקטובר 1943. חיו אז ברומא כ-7000 יהודים, ויותר מ-2000 גורשו לאושוויץ. מתוכם שרדו 16 גברים ואישה אחת. אבני נֶגֶף הונחו בשכונת הגטו היהודי להנצחת קורבנות השואה.
בעשורים האחרונים עבר אזור הגטו תהליך גֶ'נטריפיקציה, וכיום זוהי שכונה ייחודית בעלת אופי משלה, מלאה מסעדות, בתי קפה, ומקומות בילוי אחרים. יש גם כמה מסעדות כשרות, והידועות ביותר הן מסעדות ba’ghetto (בגטו) – בשרית וחלבית. אכלנו באחת מהן. הזמנתי מנה של ארטישוק מטוגן – אחד המאכלים המובהקים של המטבח היהודי ברומא. רוב היהודים אינם חיים כיום באזור הגטו.
העוגן היהודי של אזור הגטו לשעבר הוא ללא ספק בית הכנסת. במבנה הקודם ששימש כבית כנסת היו למעשה 5 בתי כנסת, כי אסור היה להקים בתי כנסת נפרדים, וכל עֵדָה נזקקה לבית כנסת משלה. בית הכנסת הנוכחי הוקם ב-1904, וכמו בתי הכנסת האחרים האדריכלים היו נוצרים. כיפת בית הכנסת היא מרובעת, היחידה בכל העיר, והיא ניתנת לזיהוי מכל חלקי העיר. באולם הראשי התפילה היא ע"פ מנהג איטליה, ובקומת המרתף יש בית כנסת נוסף בנוסח ספרדי. בחלקו התחתון של הבניין ישנו מוזיאון מרשים. יש שם תשמישי קדושה, כלי כסף, מעילים לספרי תורה, אוסף אריגים מרשים מאוד, ופריטים רבים אחרים שנאספו במשך אלפיים שנים והועברו לכאן מבתי הכנסת של הגטו. כמו בבתי הכנסת האחרים שראינו, גם כאן הוצב לוח זיכרון ליהודים שנרצחו בשואה. לוח זיכרון נוסף הוצב לזיכרו של ילד בן שנתיים שנרצח ב-1982 ע"י פעיל אש"ף שהטיל פצצה בכניסה לבית הכנסת בחג הסוכות. עשרות מתפללים נפצעו באותו פיגוע.
רומא היא כיום העיר היחידה באיטליה בה האוכלוסייה היהודית גדֵלה. רוב הקהילות האחרות הן בתהליך של הצטמקות. מצאתי הערכות שונות לגבי מספר היהודים באיטליה כיום. כנראה בסביבות 30,000-45,000 אם כוללים גם יהודים למחצה. אחרי מלחמת ששת הימים קלטו יהודי איטליה כ-3000 יהודים שנאלצו לעזוב את לוב. גם פליטים מאוקראינה הגיעו לאחרונה. מכל מקום, ברור שאיטליה כבר מזמן איננה יעד הגירה נחשק ליהודים.
ועם זאת, ישנם באיטליה לא מעט "בני אנוסים" הרואים עצמם כיהודים. רובם חיים בדרום איטליה ובאי סיציליה, מקומות אליהם לא הגעתי. באי סיציליה נחנך לאחרונה בית כנסת, הראשון מזה 500 שנים. הקימו אותו בני-אנוסים. כמו בכל מקום בעולם אליו הגיעו אנוסים מספרד ומפורטוגל, גם באיטליה מגלים צאצאי האנוסים את שורשיהם, ורבים מהם רוצים לחזור אל היהדות. מיספרם של צאצאי האנוסים בעולם נאמד במיליונים. מדובר בעיקר בספרד, פורטוגל, יבשת אמריקה – ואיטליה. הממסד היהודי דוחה אותם בינתיים. מי יודע, אולי בעתיד יחולו שינויים במפה הדמוגרפית של יהודי איטליה.
נסיה שפרן
* * *
אהוד: קומו התעוררו ילדי המולדת
יום הדיקטטורה הנה זה בא
אם תבוטל בכנסת עילת הסבירות
יוכל כל יהודי-ישראלי ממוצא מזרחי
לאנוס כל יהודייה-ישראלית ממוצא אשכנזי
בייחוד אם היא אקדמאית
מבלי לתת על כך את הדין!
* * *
יֵשׁ וַאֲבַקֵּשׁ כְּנַף רְנָנִים
לִבְרֹחַ עִמָּהּ מִצִּנַּת הַכְּפוֹר,
אֲנַסֵּה לִמְצֹא לִי אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ
בָּהּ מֶזֶג הָאֲוִיר נִמְדָּד בְּמַעֲלוֹת אָדָם
יֵשׁ וַאֲבַקֵּשׁ לְקַבֵּץ בַּעֲנָוָה לְסֵפֶר
דַּפֵּי חֻרְשַׁת חַיַּי,
לַחֲבֹר אֶל הַצִּפּוֹר הַכְּחֻלָּה, לִדְאֹת עִמָּהּ
וּמִבְּלִי לְאַבֵּד גֹּבָהּ, לְלַקֵּט גַּרְגְּרֵי שֵׁיזָף אַרְצִיִים
עַד מָתַי אֶדְאַב אֲרָעִיּוּת קִנֵּי הַצִּפֳּרִים מֵעַל,
אֲדָמָה לוֹהֶטֶת כְּתָנוּר נִרְגָּן מִתַּחַת
מְצַוָּה חַיִּים, מַבְטִיחָה לָתֵת
וְרַק לוֹקַחַת, לוֹקַחַת
* * *
תורת "המוסר" של יריב אופנהיימר
יריב אופנהיימר (המתנאה בעצמו: "מנהל קואליציית שתי המדינות ביוזמת ז׳נבה, חבר הנהלת שלום עכשיו, 103fm , בנבחרת של אייס, דמוקרטיוי, מכללת הדסה, מרצה)", רואה עצמו איש מוסר המתווה תורת לחימה מוסרית. וכך הוא כותב:
"פיגוע נורא. חובתו של נושא נשק לנטרל את הסכנה. אבל, הירייה השנייה גבולית, הירייה השלישית, במדינת חוק, היא עבירה פלילית."
https://twitter.com/yarivop/status/1676203110946029568?t=W9LveA4MiMU6t3QxVheBtQ&s=03)
לפי תורת המוסר של ה"מוסרניק" הֶר אופנהיימר, (מנהל "קואליצית שתי המדינות") לאחר הירייה הראשונה במחבל יש לגשת אליו ולמדוד לו דופק ולחץ דם.
בהמשך לדבריו, פרטיו של גיבור ישראל, קובי יקותיאל, האזרח שהציל חיים רבים בכך שירה למוות במחבל שביצע את פיגוע הדקירה והדריסה בשכונת נאות אפקה בתל אביב השבוע, דלפו לרשתות הפלסטיניות. בסרטון המאיים שהפיצה "תנועת פאודה פלסטין" מופיעות בין השאר תמונות אשתו וילדיו לצד פרטיהם האישיים.
"זה בא לי בהפתעה לפני זמן קצר, הייתי בשוק," שחזר יקותיאל את הרגע שבו עודכן על הסרטון שהופץ ובו פרטיו האישיים. "אני לא יודע מה להגיד לילדים שלי, אבל אמרתי לאשתי שלא תצא מהבית ותהיה יותר ערנית למה שקורה, נראה מה המשטרה תעשה עם זה."
יקותיאל עובד בתחום השיפוצים ולדבריו הוא מפחד, בעקבות הממשק הרב שיש לו עם פועלים ערבים, אך גם לא יודע אם הוא יפעל מעתה אחרת בכל הקשור לעבודה מולם. "אני מעסיק עובדים ערבים, הם מכירים אותי ויודעים איפה אני גר," הסביר. "זה נכון שהם אנשים נחמדים ואני נחמד אליהם ואני מפנק אותם אבל אני כבר לא יודע מאיפה זה יכול להגיע."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802910&forum=scoops1
לאן הגענו, (גם בזכותו של אופנהיימר) שגיבור ישראל מחסל טרוריסט ומציל חיים צריך לחשוש לחייו.
[אהוד: גם אני התפלאתי שהטלוויזיה הורשתה לראיין ולפרסם את שמו של קובי יקותיאל. נדמה לי שבעבר נהגו להסתיר שם של יורה בנסיבות כאלה, מטעמי ביטחונו, חוץ מאשר, כמובן, במקרה של סמל (מודח) אלאור אזריה, שירה במחבל שבא להרוג אותו, צולם בשעת מעשה בידי מרגל פלסטיני ונשפט בידי פרקליטות צבאית אנטי-צבאית למאסר ממושך].
מות חייל יהודי הוא צדק פואטי
לאחר שגדעון לואי (לוי) התפעם בעיתון "אל ארצ'י", העיתון הערבי בעברית, שבאיסלנד אין ערבים. לא בתוכה ולא בסביבה, וזה עושה אותה גן עדן, הנה התגובות באתר העיתון על נפילתו של החייל רב סמל דוד יהודה יצחק ז"ל, לוחם סיירת אגוז שנהרג במהלך מבצע 'בית וגן' בג'נין. בין היתר נכתב: "טוב מאוד, כן ירבו," "צדק פואטי, הוגן שאת המחיר ישלמו המתנחלים." "מאחל לבן של סמוטריץ' למות על קידוש השם."
למשל, תגובה אחת של מגיב בשם 'חייל מתנחל', כתבה כך: "כואב הלב על אדם צעיר שמת לשווא, אבל יש צדק פואטי בכך שהחייל מתנחל מבית אל. המבצע הזה יצא בשמו וכדי להגן על שאר המתנחלים (מעלי, מהמאחזים הבלתי חוקיים וגם מבית אל), אז רק הוגן שאת המחיר ישלמו הוא ומשפחתו, הלוואי ויהיו חכמים יותר בפעם הבאה, יעברו למדינת ישראל ויסרבו להמשיך ולתחזק את הכיבוש הקולוניאלי."
תגובה של מגיב בשם 'אלכס 1234' אמרה: "טוב מאוד. שהמתנחלים יגנו על עצמם. שהם יקריבו את הילדים שלהם על מזבח המולך של הכיבוש. כן ירבו." מגיב בשם 'מפצח האגוזים' כתב: "רק אני או שהאגוזים האלה אוהבים לפצח אחד את השני?? זה סופו של כל חייל כיבוש מעסלאמה אגוז בית אל." מגיב בשם 'מנקה הביבים' כתב: "א) ברוך דיין אמת, ב) לפחות מתנח(.)ל נפל למען המתנח(.)לים, ג) אין צל של ספק שהוא חטף מאש כוחותינו..."
https://www.ice.co.il/media/news/article/970761
עמית סגל: צריך להפנים ש"הארץ" כבר שנים אינו עיתון פוסט ציוני, אלא פוסט אנושי.
https://twitter.com/amit_segal/status/1676488912376586240?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
נעמן כהן: גילוי נאות. שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן – מצנזרים אותי אוטומטית ממדור התגובות באינטרנט.
יולי נובק פושעת מלחמה
יולי נובק קיבלה מינוי שמן ומשתלם של מנהלת ארגון "בצלם" (האוייב) ומיד העשירה את קופתם של שוקן ונבזלין במודעת עמוד בעיתונם בהאי לישנא:
"כבר יותר מיממה שהצבא פועל במחנה הפליטים ג'נין הצפוף כאילו היה שדה קרב ולא מקום שבו חיים, עובדים, לומדים וחולמים בני אדם. הפצצות מהאוויר, טנקים, דחפורים ומאות חיילים, לפחות עשרה הרוגים ומאות פצועים, חלקם אנוש. אלפי בני אדם נמלטו מבתיהם. קובעי המדיניות מסרבים להבחין בין מותר לאסור, בין לגיטימי לנפשע ובין אנושי לאכזרי. עבור אזרחי ישראל הנאבקים במהלכי הממשלה מחשש לזכויותיהם, זוהי הזדמנות להתנגד גם לפגיעה בזכויות האדם של אנשים אחרים, ברגעים אלו ממש. על הקהילה הבינלאומית לפעול גם היא, להציב לישראל גבולות ולפעול בנחישות להפסקת ההתקפה הישראלית במחנה הפליטים ג'נין."
https://www.btselem.org/hebrew/ota
כתעמלנית סובייטית משנה חבֵרה נובק את המציאות כרצונה, כאילו עשרת ההרוגים אינם טרוריסטים ג'יהאדיסטים, והתקפה אינה נגד ארגוני הטרור האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי בג'נין, אלא נגד אזרחים שלווים בג'נין. (בג'נין בכלל אין מחנה, ואין פליטים).
ולמה יולי נובק (האם יולי זה שמה האמיתי או כינוי חיבה?) פושעת מלחמה?
כי היה עליה להגיע לפאתי ג'נין ולכרוז במגהפון לכל הטרוריסטים האיסלמו-נאצים ג'יהאדיסטים (מהג'יהאד האיסלמי, החמאס, וארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה) – כי ייצאו מהאוכלוסייה האזרחית לבל יסכנו אותה, ויצאו להילחם נגד צה"ל בגלוי בלי להסתתר מאחורי נשים וילדים. והם היו ללא ספק נענים לה. וכך היתה שומרת על זכויות האדם של האוכלוסייה האזרחית בג'נין.
אה כן ובאופן אישי היה עליה גם לקרוא להם באותו מגהפון בג'נין לא לרצוח להט"בים ולשמור על זכויות האדם שלהם. למותר לציין שיולי נובק לא עשתה כן. הרי לא בשביל זה היא מקבלת כסף.
לפני הג'וב הנוכחי שלה היתה יולי נובק האקטיביסטית הפרו-איסלמית בג'וב לא פחות משתלם, מנהלת ארגון "שוברים שתיקה". ארגון שמטרתו אינה תיקון מוסרי של צה"ל, אלא להשטין עליו, ו"למסור" אותו לאוייב במטרה להביא לכיבוש ערבי-מוסלמי. (אי אפשר שלא להיזכר בשמלצובניקים* בהקשר הזה) והיא פירסמה מאמר תמיכה בארגון ה-ב.ד.ס.מ (מ-מזוכיסטים יהודים).
תנועת החרם הערבי (כידוע החרם הערבי נוסד ב-1945 עוד לפני הקמת המדינה), טוענת יולי נובק, אינה כלל אנטישמית, ואינה בעד חיסול מדינת ישראל. "התנועה," מסבירה נובק, רק "מציבה שלוש דרישות – סיום הכיבוש בשטחים, שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים, ומימוש החלטת האו"ם 194 בנוגע לזכויות השיבה של הפליטים הפלסטינים. זהו. לא השמדת ישראל, לא אנטישמיות, אלא עמדה פוליטית המבוססת על נרטיב פלסטיני." (יולי נובק, "מפלצת ה-BDS, "הארץ", 18.9.18).
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6488793
הבנתם? לדידה של יולי נובק הפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית איננה חיסול מדינת ישראל.
הבנתם? חיסול מדינת היהודים אינה נחשבת אצל נובק אנטישמיות. כי רק לערבים המוסלמים מותר לכבוש 13 מיליון קמ"ר, ולהקים 23 דיקטטורות ערביות-מוסלמיות. ליהודים אסור.
יולי נובק מתנאה בסבא שלה האשכנזי-פולני, משה נובק, איש האצ"ל בעברו, ובסבתא שלה מסעודה ביטון ממרקש. האם היא יולי נובק תיאלץ תחת כיבוש ערבי-מוסלמי להגר לפולניה או למרוקו?
האם אימא שלה, דורית נובק, מנכ"לית "יד ושם", תכלול אז, כשתהיה תחת שלטון ערבי-מוסלמי, את השמלצובניקים* לסוגיהם בגדר חסידי אומות העולם?
("חדשות בן עזר", 1378, 24.9.2018)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01378.php
* ה'שמלצובניקים' (Szmalcowniki), היו סחטנים ומלשינים בזמן השואה שסחטו מאלו שזיהו כיהודים דמי-כופר ואם לא היה ליהודים מה לשלם היו מלשינים ומוסרים אותם לידי הגרמנים.
מתוך רוב היומנים והתעודות של יהודים שהסתתרו בין הפולנים, עולה שהם נפלו לפחות פעם אחת קורבן ל'שמלצובניקים'. – נ"כ.
החטא ואי ענשו
חיים, בן אברהם ומזיאנא, נולד בתוניס בכ"ד באדר א' ת"ש (04.03.1940). עלה לארץ עם הוריו ב-1952, הם גרו ברמלה. משבגר, חיים חי לבד בדירה בעיר. היה חולני וצרך תרופות רבות. ביום 21.07.1988 נמצאה גופתו של חיים, שנעדר מביתו מזה 5 חודשים, מאז י' באדר תשמ"ח (28.02.1988), בתוך רצפת בטון יצוק במחסן בית ברמלה. אחרי חקירה הודה הערבי בעל הבית, שרצח אותו על רקע לאומני. חיים היה בן 48 במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בבית שמש.
https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38115
המחבל בשיר אל-חטיב, ערבי-מוסלמי, בעל אזרחות ישראלית, תושב רמלה שוחרר היום מהכלא לאחר 35 שנה שריצה שם. בשיר רצח אזרח יהודי בשם חיים תקתוק ז״ל בשנת 1988 והחביא את הגופה, בתום חמישה חודשים נמצאה גופתו של תקתוק בתוך רצפת בטון. בשיר הודה שרצח אותו על רקע לאומני.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802765&forum=scoops1
ואני רק שאלה. מי המנוול שקצב את עונשו. למה אין בארץ מאסר עולם על רצח?
הקרבה
אייבי בנימין: אהוד אולמרט חסם בגופו מכת"זית נגד מפגינים בנתב"ג. כל הכבוד לראש הממשלה לשעבר. ממליץ לכל הפוליטיקאים ואישי הציבור ללמוד ממנו דוגמא אישית. https://twitter.com/GadiTaub1/status/1676073396273127426?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
שיא הציניות
פעם היתה נפוצה מאד סדרת בדיחות "מהו שיא?..." מהו שיא החוצפה? מהו שיא המהירות? מהו שיא הסבלנות? וכדומה. והנה עכשיו התפרסמה תמונה שהיא באמת שיא החוצפה. העבריין המושחת אולמרט חוסם את התנועה בנתב"ג תוך שהוא עומד עם כתובת על החולצה "מושחתים נמאסתם..." האם הוא מפגין נגד עצמו. פלא רק שלא הפגין עם מעטפות טלנסקי.
הכיתוב על החולצה אמנם הוא פייק של הליכוד, אבל אין גבול לציניות של אולמרט המפגין בנתב"ג.
פירצת סעיף הנכד:
30% מקבלים סל קליטה ודרכון ועוזבים תוך פחות מחצי שנה
דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת חושף את היקף הונאת ההגירה לישראל – כחצי מיליארד שקלים שולמו לעולים שאינם יהודים שניצלו את חוק השבות, עלו לישראל, קיבלו סל קליטה נרחב של עשרות אלפי שקלים ודרכון ישראלי – ועזבו את ישראל לאחר ימים או חודשים ספורים.
כ-25% מהעולים לישראל עוזבים בתוך 10 ימים בלבד מיום העלייה. סכום הסיוע הכלכלי לכל עולה יחיד עומד על סך ממוצע של כ-45,000 שקלים אשר כוללים סל קליטה נרחב, סיוע בשכר דירה, אולפן ללימוד עברית ועוד. בנוסף, סכום הסיוע הכלכלי למשפחה עומד בממוצע על כ-100,000 שקלים.
בעקבות המלחמה באוקראינה חלה עלייה חדה במספר העולים ממדינות בריה"מ לשעבר. בשנת 2022 עלו לישראל 62,295 עולים ממדינות אלו לעומת 12,873 עולים בלבד בשנת 2021. אך במקביל, על פי רשות האוכלוסין וההגירה עזבו בשנת 2022 כ-18,000 עולים אשר הגיעו לישראל החל מחודש פברואר 2022, כ-30% מהעולים בשנה זו.
מתוך כלל העולים שהגיעו מרוסיה, אוקראינה ובלארוס בשנת 2022 עזבו כ-23% מעולים, מהם 24% מהעוזבים עזבו תוך 10 ימים, 70% מהעולים עזבו תוך 100 ימים וכ-90% מהעולים שעזבו, עזבו תוך 200 ימים. עוד חושף הדו"ח כי החל משנת 2015 שיעור העוזבים שאינם יהודים מכלל כלל העולים העוזבים הולך וגדל ובשנת 2020 היה 70.3% מכלל העוזבים.
בסך הכול מדינת ישראל הוציאה על עולים שעזבו בין השנים 2012-2020 סכום של כ-500 מיליון שקלים ובממוצע כ-37,000 שקלים שהם עלות ממוצעת של סל קליטה לכל עולה שעזב.
עשרות אלפי העוזבים מקרב עולים הם בעיקר זכאי חוק השבות עפ"י סעיף הנכד אשר אינם יהודים עפ"י ההלכה ואשר ניצלו את ההזדמנות לקבל סל קליטה נדיב ודרכון ישראלי ולאחר מכן שבו לארץ מוצאם.
עושים עלינו סיבוב. אנחנו מביאים למדינת ישראל המוני מהגרים, שאין להם שום קשר ליהדות. הם מקבלים סל קליטה טיפול רפואי, דרכון ישראלי, והופ – חוזרים לרוסיה. מהנתונים רואים בבירור שהסיבה העיקרית להגירה לישראל היא כלכלית נטו.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802551&forum=scoops1
כדי למנוע את האיוולת הזו אין צורך לשנות את חוק השבות ולבטל את סעיף הנכד, אלא לנקוט בשני דברים.
1. לבטל את התקנה שהביא איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן שכל עולה מקבל מיד דרכון ישראלי. יש לחזור לשיטה הישנה. כל עולה יקבל דרכון ישראלי רק אחרי חמש שנים של השתקעות בישראל ועד אז יקבל Laissez-passer תעודת מעבר.
2. כל המקבל סל קליטה יוחתם על התחייבות להחזירו בטרם יורשה לעזוב את הארץ.
המצב השערורייתי הקיים חייב להיפסק.
ואלה שמות בני ישראל
תעלומת השם נטלי-חג המולד
לאחרונה נתקלתי בשתי ישראליות ילידות הארץ ממשפחות מרוקאיות בשם נטלי (חג המולד). השם נטלי נפוץ מאד בקרב המרוקאים. כל מרוקאית שלישית נקראת נטלי (חג המולד). זה מעלה את התהיה למה אב יהודי מרוקאי בוחר לקרא לבתו "חג מולד" שהוא חג נוצרי? למה למשל הוא לא קרא לבתו בשם חג מוסלמי הנחגג במרוקו "עיד אל אאדחא", או "עיד אל פיטר"?
בניגוד למרוקו יהודים-ערבים בעיראק נקראו בשמות ערביים, ולנשים ניתנו לעיתים גם שמות אירופאים, אבל לא נטלי (חג המולד). (כמובן גם לא פטמה או עאישה) יהודי תימן למשל נקראו יותר בשמות עבריים, גם הנשים, אף אישה לא נקראה "חג מולד".
הסיבה מובנת. מרוקו היתה מ-1912 עד 1956 מדינת חסות צרפתית Protectorat français au Maroc, (לאחר קבלת העצמאות מצרפת נאלצו היהודים לעזוב את מרוקו).
היהודים שחיו במרוקו, מדינת החסות של צרפת, היו בעלי אוריינטציה צרפתית ושאפו להיכלל בעולם התרבות הצרפתי. בבתי ספר "אליאנס" במרוקו למדו בשפה הצרפתית לא בערבית מרוקאית. בעקבות האוריינטציה הצרפתית באו גם השמות הצרפתיים, הן לגברים והן לנשים. בניגוד לעיראק היהודים במרוקו לא אימצו להם בדרך כלל שמות ערביים. אב יהודי במרוקו לא העלה על הדעת לקרא לבתו בשמות ערביים-מוסלמיים כפטמה, אעישה, חדיג'ה, וכמובן גם לא על שם החגים המוסלמים, אבל היות ונטלי היה שם נשי צרפתי נפוץ, בחרו רבים לקרא לבנותיהן נטלי (חג מולד). אני מנחש (בלי הוכחות) שהם כלל לא ידעו את משמעות השם.
כך היה במרוקו ונשאלת השאלה למה ממשיך המנהג בארץ? נכון שקיימת היום אופנה בארץ לתת שמות לועזיים במקום עבריים, (בעיקר גאלים-אירים) אבל בכל זאת לקרא לבת "חג מולד"?
גם באימפריה הרוסית הגדולה בה חיו מיליוני יהודים מעולם לא נתן יהודי לבתו את השם נטליה (חג מולד) או בשם החיבה נטשה. אלו היו שמות של גויים בלבד. רק בעליות האחרונות עם תופעה של יהודים מתבוללים, משפחות מעורבות או גויות (סעיף הנכד) נתנו לבנות בארץ את השם נטלי, או בחיבה נטשה-חג מולד. פעם היו שמות של חגים יהודים, חנוכה או פסח, היום ברוח הזמן הם נעלמו.
עומר ברוצלבסקי-ברלב – נלך כצאן לטבח
השר לביטחון פנים לשעבר, עומר ברוצלבסקי-ברלב, אמר במהלך הפגנה ברחובות: "בשבועות הקרובים עלולה הכנסת לאשר בקריאה שניה ושלישית את פיסקת ההתגברות. ולכן אני קורא מכאן לחברי טייסי המילואים שלאחרונה לא שמעתי את קולכם, עוד רגע ושעת האמת תחלוף על פניכם, החוק יחוקק ויהיה מאוחר מדי, הודיעו שוב שבמידה וזה לא ייעצר והדיון לא ישוב לבית הנשיא, תפסיקו את התנדבותכם":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=802988&forum=scoops1
נפקיר את חיי בנינו, הורינו, ושאר ישראל, ונלך כולנו כצאן לטבח, ובלבד שנהיה מוסריים.
שוב המדינה נכנעה:
בכל פעם שהדרוזים משתמשים באלימות – הם מנצחים
כמו בהמשך למה שכתבתי על ה"מייחדים" – הדרוזים, על הדת וההיסטוריה הדרוזית, ועל יחסם לישראל, ("חדשות בן עזר", 1589) מפרט קלמן ליבסקינד תבנית חמורה ומדאיגה ביחסים של העדה הדרוזית למדינה:
"מסע ארוך של כניעה מול היסטוריה דרוזית של מעשי לינץ', אירועי אלימות המוניים, איומים על גורמי האכיפה וצפצוף מתמשך על החוק, מלמד: מדינת ישראל מפחדת מהדרוזים.
"על רקע האלימות הקשה שהופגנה כאן לפני כשבועיים על ידי הדרוזים – עם מעשי לינץ' ויידויי אבנים וירי חי ועוד, ואחרי שראש הממשלה נכנע ולפחות לעת עתה לא מאפשר את המשך העבודות על טורבינות הרוח ברמת הגולן, צריך להגיד משהו רחב קצת יותר על התופעה. במשך שנים מייצרת העדה הדרוזית אלימות שאין עוד שום קבוצה בישראל שמעזה לייצר כקבוצה, בידיעה מוקדמת ששום רע לא יאונה לה, ושזו הדרך הקלה והבטוחה להכניע את הרשויות. מעולם לא היה מקרה שבו החליטה העדה לנקוט אלימות מול המדינה ולא יצאה כשידה על העליונה. תמיד עולה התירוץ של השרות הצבאי.
הדרוזים עורכים פרעות בהר מירון:
"ב-13 ביולי 2020 הגיעו שני פקחים של הסיירת הירוקה, בליווי של שמונה שוטרים, אל שמורת הר מירון, על מנת לבצע להדביק צווים על שני מבנים בלתי חוקיים. בתוך רגע מצאו את עצמם הפקחים קורבנות של לינץ' מפחיד. מאות דרוזים, תושבי בית ג'אן, חסמו את דרכם, הפרידו בינם לבין השוטרים, הקיפו את רכבם והחלו ליידות לעברו אבנים וסלעים. אחוזי אימה, הצליחו הפקחים להימלט על נפשם ולהתחבא בסבך, כשבמשך דקות ארוכות מנהליהם לא מצליחים ליצור עימם קשר ומשוכנעים שנרצחו. בינתיים הספיק ההמון להפוך את הרכב, להעלותו באש ולנעוץ מעליו את דגל העדה הדרוזית, כשבמקביל מרחף בשמיים מסוק של המשטרה ושובר את הראש בניסיון למצוא דרך שבה יוכלו להגיע לזירה כוחות חילוץ וגם לצאת החוצה בשלום, כאילו אנחנו במבצע במחנה הפליטים בג'נין ולא בשמורת טבע בעיבורה של מדינת ישראל הריבונית.
"תוצאה: שני הפקחים, מוכי טראומה קשה, שבסך הכול ביצעו את תפקידם להגן על נכסי הטבע של מדינת ישראל, כבר אינם משמשים היום בתפקיד. חשוב יותר, גופי האכיפה של מדינת ישראל, והמשטרה בראשם, הבינו שלהתעסק עם הדרוזים זה עניין מסוכן, והחליטו לבטל לחלוטין את הפיקוח בשמורת הר מירון. זה אומר שזה שלוש שנים אין בשמורה הזו שום פעולה של פיקוח. זה אומר שהדרוזים יכולים לבנות, ולסלול, ולעקור עצים, ולקלקל את הטבע עם טרקטורים, ושום פקח לא יטריד אותם. זה אומר שהאלימות השתלמה, ובגדול.
"האירוע הזה, שימש בית ספר מצוין גם לדרוזים בכרמל. אלה העתיקו את דפוסי אחיהם – ובעקבות איומי אלימות שלהם, גם בשמורת הטבע הר הכרמל, באזורים הסמוכים לעוספיא ולדלית אל-כרמל. הדרוזים איימו, המדינה נסוגה, הפיקוח נגמר. אפשר להתווכח על ההיקפים, אבל ככלל – מדינת ישראל לא חוששת לאכוף במגזר הערבי, היא לא חוששת לאכוף במגזר הבדואי, והיא ודאי לא חוששת לאכוף במגזר היהודי, אבל אין לה טיפת אומץ לבצע אכיפה במגזר הדרוזי.
הדרוזים עורכים פרעות ופוגרום ביהודי פקיעין:
"בשנת 2007, בפקיעין, התירוץ לאלימות היה אז מאבק נגד הקמתה של אנטנה סלולרית. אלא שבניגוד להקמת אנטנה בחדרה או בנתניה, שבמקרה הקיצוני תביא כמה שכנים להיאבק נגדה, במגזר הדרוזי כל מאבק מסוג זה הופך לכזה המזוהה עם הקבוצה כולה. זה החל בשריפת האנטנה בפקיעין החדשה, היישוב היהודי הסמוך, וגלש במהירות לפוגרום קשה בבתי התושבים היהודיים שהתגוררו אז בפקיעין. זה נמשך באלימות חמורה כלפי כוחות המשטרה. דרוזים השליכו רימוני רסס לעבר מקומות מגורים של יהודים, שבנס לא נפגעו. הם ניפצו שמשות של ניידות משטרה, שרפו כליל בתים של יהודים וריסקו את מכוניותיהם, יידו אבנים על שוטרים, שברו שמשות של אמבולנסים, ובשיא האירוע חטפו שוטרת, החזיקו אותה כמה שעות כבת ערובה, והסכימו לשחרר אותה רק לאחר משא ומתן, ובתנאי שהמשטרה תשחרר את חבריהם העצורים. לאחרונה לאחר שסילקו את היהודים הדרוזים עורכים פרעות בבית זינאתי בפקיעין.
"תוצאה: התקשורת התמקדה בעיקר בפגיעה ב'מרקם היחסים העדין שבין הדרוזים לבין המדינה.' הרבנים הראשיים הגיעו לכפר לפגישה שמטרתה "הרגעת הרוחות." המשטרה, שזמן קצר קודם לכן אנשי הכפר תקפו בחמת זעם את הניידות שלה וחטפו לה שוטרת, התייצבה למשחק כדורגל חגיגי מול המקומיים כדי לסמן את פתיחתו של דף חדש ביחסים. מעולם לא הוגש ולו כתב אישום אחד נגד מישהו בפקיעין בגין האירועים האלה. לא נגד זורקי רימוני הרסס, לא נגד מציתי האנטנה, לא נגד שורפי בתי היהודים, לא נגד מנפצי שמשות ניידות המשטרה והאמבולנסים, ואפילו לא נגד מי שחטפו שוטרת. מאות אנשים נטלו חלק בפרעות האלה, ואיש מהם לא הוטרד על ידי רשויות אכיפת החוק.
לינץ' ורצח אכזרי בחולים סורים:
"ביוני 2015. רכב צבאי שהוביל פצועים סורים, ממלחמת האזרחים שם לטיפול בישראל, נתקל ליד מג'דל שאמס בהמון דרוזי שראה בפצועים חלק מקבוצה שנלחמת בבני העדה מעבר לגבול. הדרוזים, מצוידים בשרשראות ברזל, בקרשים, במקלות ובאבנים, תקפו את האמבולנס, שברו את שמשותיו, השתלטו עליו, הוציאו את הסורים החוצה וביצעו בהם לינץ' אכזרי וברברי. אחד מהם נהרג. השני נפצע באורח אנוש. על הדרך – אחרי שהחובש והנהג נמלטו – נפגע בראשו גם קצין צה"ל שהיה במקום.
"תוצאה: כמעט כלום. צעיר אחד נשפט לשבע וחצי שנות מאסר. אחרת נשלחה ל-22 חודשים. זהו. 'המון פורעים צמא דם,' הגדירו שופטי המחוזי את מי שהשתתפו באירוע הזה. '...המדובר במעשה נואל, המזכיר תקופות חשוכות, שאינן עולות בקנה אחד עם ערכיה של חברה אנושית מתוקנת... תופעה זו, של התקבצות המון פורעים, המחליטים ליטול את החוק לידיהם ולתקוף בני אנוש באופן אכזרי וחסר חמלה, הינה תופעה שיש להילחם בה ולהכחידה, ואולם, גם במקרים קשים של מעשי לינץ' יש והנסיבות מכתיבות קביעת עונשים נמוכים יחסית, גם בעבירות של המתה, או ניסיון להמתה. הסתבר כי משטרת ישראל לא הצליחה לאתר את המעורבים, באופן שניתן יהיה להביאם לדין, פרט לשני הנאשמים שלפנינו.'
"יש כאן מאבק על שלטון החוק. יש כאן מאבק בעבריינות. יש כאן מאבק נגד ניסיון חוזר ונשנה לכופף את המדינה באמצעים אלימים. ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שהדרוזים בחרו באלימות, הם ניצחו, ושכל פעם כזו הייתה שיעור טוב לקראת הפעם הבאה."
(קלמן ליבסקינד, "שוב המדינה נכנעה: בכל פעם שהדרוזים משתמשים באלימות – הם מנצחים", מעריב, 7.7.23)
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-1020789
ברור כבר שאת פרויקט הטורבינות אי אפשר יהיה לבצע, אבל יש מיידית להפסיק את תבנית הכניעה המוחלטת לכל אלימות דרוזית. למענם ולמעננו.
ובראש וראשונה אסור לקבל את עצת האווילים והחנפים התובעים מהמדינה עוד לפצות את בעלי האדמות הדרוזים על שביטלו את ההסכם. ע"פ החוזה יש סכום פיצוי שעליהם לשלם, ולא על המדינה לתת להם עוד פרס על אלימותם. אם המציעים רוצים יכולים הם לממן זאת מכיסם.
יישר כוח לאהוד בן עזר על דברי האמת
"התמשכות הטרור הפלסטיני, הפוגרומים בערים המעורבות, והטרור נגד חקלאי ישראל הם אשר השפיעו על הבוחר הישראלי!" ("חדשות בן עזר", 1861)
סוף סוף מישהו לא קובע שהחקלאות היא טרוריסטית, ולא מאשים את החקלאות בטרור, אלא את הערבים.
נעמן כהן
* * *
מסעותיי עם נשים
הוצאת "ספרי מקור", 2013
פרק שביעי
חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי.
שירֵי אופֶה צעיר
סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג'ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה.
נחשים, אוכלים בצק?
התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג'ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש-יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג'ני מושחלת בינינו על העורלה של ז'אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר-שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז'אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג'ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים... והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד...
ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג... והתפילה אצל הנזירות... במיטבח של ישו...
לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי-לשעבר והנטוש-למחצה במבואות באר-שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. "לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?"
במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין-גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף.
אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר-האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, "י-ר-דה ה-ש-בת, על בקעת גינוסר... ישמחו הש-מ-יים... הללויה, הללויה בצילצלי שמע... אֶ-לה חמ-דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם..." – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ'כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי-הבליעה. שקשוק-בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן.
מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם "ילד" יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה-העבודה מתיכון-חדש בתל-אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם "ילד", ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת "הילד"...
למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת –
"...והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון..."
"קליטוריס!"
"מה?"
"את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות..."
"נכון, מברשת... כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?..."
"טמבלית! מברשת זה כשהגבר..."
ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל...
הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה... חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון... ואף שהייתי מאוהב מאוד בג'ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד-מאוד.
שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי.
ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ"כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: "ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!") – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ"ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה.
לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות-המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי-ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים-האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא יתן להם באבּוּ-אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס-אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי-ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל-אביבית הנאורה והפרו-פלסטינית.
שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט-מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא-אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש.
אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית-הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:
"אחת מתלמידותינו, מ. ג-ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין-גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך-כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל-פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש."
למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית-הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות-עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי.
המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים-המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים.
צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ-ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול.
חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג'ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית-הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג'ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.
האופה שיר ראשון
מאת חיימקה שפינוזה
הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר
אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם.
הוּא כְּקִמְחוֹ לָבָן אֲבָל תּוֹכוֹ תַּנּוּר
וְכַף-יָדוֹ עִם הַמִּרְדֶּה עַזָּה וּמְבֹרֶכֶת.
יָפָה הָאֵשׁ בְּתַנּוּרוֹ, נָאִים כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם,
וּבְמַרְתֵּפוֹ הֶחָם בִּרְכַּת קָצִיר-קָמָה
הָאֵשׁ הַקַּדְמוֹנִית בְּזַעְפָּהּ לוֹחֶכֶת
עַד כָּל כִּכָּר קוֹרֵם עוֹרוֹ, בָּשָׂר וּנְשָׁמָה.
בָּרְכִיהוּ, בַּת, כִּי הוּא אֲבִי הַלֶּחֶם
כִּי אֵין עוֹד אֵין כָּמוֹהוּ לְשַׁבֵּר רָעָב –
בָּרְכִיהוּ, כִּי אוֹתָךְ רָאָה אֵלָיו הוֹלֶכֶת
יָפָה וְחִנָּנִית כְּשֶׁאָהַב.
האופה שיר שני
מאת חיימקה שפינוזה
וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה
הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם.
אֵיכָכָה לָשׁ וְקַד וְקָם, מַזִּיעַ וְנוֹשֵׁף
אֵיךְ חַי עֲבוֹדָתוֹ הַמְּפָרֶכֶת.
כְּגֻלְגְּלוֹת מֵתִים תּוֹפְחִים גּוּשֵׁי בָּצֵק
וּמַלְבִּינִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כִּבְיוֹם חַג
וְעוֹד מֵחוֹרֵיהֶם נִשְׁקָף מַבַּט הַמָּוֶת הָעַתִּיק
וְהוּא, אַלִּים וְכֹל-יָכוֹל, זוֹרְקָם אֶל תַּנּוּרוֹ הֶחָם.
אַחַת חִדַּת חַיָּיו, אַחַת חִדַּת הַלֶּחֶם,
מוּל לֹעַ תַּנּוּרוֹ הֶחָם כּוֹרֵעַ הַדָּגָן לָמוּת
וּבַשֵּׁנִית נוֹלָד בִּדְמוּת כִּכָּר הַלֶּחֶם –
פִּסַּת חַיִּים רוֹטֶטֶת רֹךְ וַחֲמִימוּת.
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלום לאהוד היקר, רק תיקון טעות קלה בכתבתו של יוסי אחימאיר בגיליון 1861, "בן-גוריון לטוב ולרע". מצוין שם אפרים אלרום (הופשטטר) כנציג המשטרה בטורקיה שנרצח שם בידי מחבלים. אפרים אלרום לא היה נציג המשטרה אלא דיפלומט וקונסול כללי של ישראל בטורקיה.
אפרים אלרום עזב את שורות המשטרה כניצב משנה ומונה להיות קונסול כללי בטורקיה בעקבות מותו של בנו היחיד וחברי הטוב גדעון הופשטטר בתאונת מטוס קל בבני ברק. פחות משנה לאחר מכן הוא נרצח.
בברכה,
אברהם מורדוך
* אהוד היקר, אני מוכן להתערב איתך שהפגנות ההמון ייפסקו ברגע שנתניהו יצהיר מה שהצהיר ב-2012 – שיעמוד כחומה בצורה נגד כל מי שינסה לחוקק חוק שיצר את מעמדו של בית המשפט העליון. ריד מיי ליפס!
באשר לנעמן כהן: איך אפשר לומר שהמונותיאיזם ביטל את קורבן האדם? הרי הנכונות של אברהם לשחוט את בנו לאלוהים נחשבת לו לזכות ענקית, שעליה קיבל "שכר"; יפתח מקריב את בתו לה', ולא לאליל, דויד מקריב את צאצאי שאול לה' (כתוב במפורש!), בימי מלכות יהודה וישראל קורבן האדם היה נורמה. וכן, נעמן כהן, גם במהפכה של יאשיהו הקריבו קורבנות אדם, קרא נא את מלכים ב' כ"ג 20, וכן את כל הזוועות שעולל יאשיהו בעקבות ספר דברים שקראו לפניו (מלכים ב' כ"ג), זוועות שאפילו הטליבן לא הצליחו לחולל. אנחנו קוראים את אותו התנ"ך?
רק בשורות טובות,
משה גרנות
אהוד: משה היקר, מדוע אתה מסתיר ממני את דעתך על דברי האיוולת הנוראים שציטטתי לך מעיתון "הארץ" מאת חברך-למאבק, הגאון המתוקשר יובל נח הררי? הנה גם מה שהאנארכיסט המאותרג הזה נאם לנו, אזרחי מדינת ישראל, בלשון "הצבא שלכם," בתל-אביב במוצ"ש האחרון:
"לא נציית לכם יותר וגם לא נשרת בצבא שלכם," הזהיר נח הררי בהמשך. "כאן אנחנו עומדים, איננו יכולים אחרת. הגעתם אל הקו האדום שלנו – שלא תעזו לעבור אותו. תעצרו את ההפיכה או שאנחנו נעצור את המדינה". ["הארץ" באינטרנט, 8.7.23].
* "אחותו של איאד אל-חלאק נאמה הערב [8.7] בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית בירושלים והקריאה על הבמה פרק מהקוראן לזכרו." ["הארץ" באינטרנט. 8.7].
האם במוצ"ש הקרוב תופיע בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית בירושלים גם בתו של ערפאת ותקרא פרק מהקוראן לזיכרו?
* קוראת נאמנה: אהוד יקר, רציתי להוסיף דברים בעניין המחאה המתפרעת ופורעת כל חוק בתמיכת היועצת המשפטית וכל היועצים, וממש קשה להחליט במה להתחיל.
בעניין המחאה. אני מצדדת בכל דעותיך ובכל אמירותיך, כולל שאנחנו עדיין לא סיימנו את מלחמת העצמאות; דעות שהן בהחלט מרוסנות נגד אופייה של המחאה, שעוד התגלה בכיעורו בנתב"ג בימים האלה,
אני עומדת לצידך כמובן בפולמוס עם משה גרנות, שמפליא אותי מחדש עד כמה אדם רב כישרונות כמוהו יכול לטעות, וכמובן גם מצדדת בדעותיו התומכות של נעמן כהן.
ומה נאמר על אנשי המילואים המאיימים לקרוע את פנקסי המילואים שלהם? הרי לא רק עלינו לא יגנו, הם יפקירו גם את ילדיהם שלהם ובני משפחתם ולא רק את "הדיקטטורה" המדומיינת.
בקיצור – המשך בעריכת העיתון השופע תוכן רב עניין וערך גם מחוץ לענייני המחאה.
* זקני מפא"י התכנסו בשמיים לדון בעילת הסבירות בקשר למינויי אנ"ש – והתפוצצו מצחוק. אילו העילה הזו היתה מופעלת בימיהם ע"י מערכת משפטית לעומתית – מדינת ישראל לא היתה קמה! – ואם בכל זאת היתה קמה, בן גוריון ואשכול היו יושבים במעשיהו!
* אליזבט צורקוב היא יהודייה רוסית שיש לה גם אזרחות ישראלית והיא נחטפה בבגדד כאשר עשתה שם עבודת מחקר מטעם אוניברסיטה בארה"ב, כך גם מספרת בעברית אחותה, אמה צורקוב, המתגוררת בארה"ב. ונשאלת השאלה, האם גם אחותה היא יורדת ישראלית בעלת אזרחות רוסית, ישראלית ואמריקאית? והאם אנחנו אחראים לשחרר את אליזבט שעלתה מרוסיה לישראל וירדה כנראה לארה"ב?
אחותה מארה"ב: "היא לא דיברה [בבגדד] על היותה יהודייה או ישראלית, הכירו אותה כ'ליז הרוסייה'." ["הארץ" באינטרנט. 7.7.23].
אז אולי פריגוז'ין יכול לעזור?
* עד להפיכה המשפטית של אהרון ברק שלטה כאן דיקטטורה. בייחוד בימי בן-גוריון אשכול ורבין. אחרי ההפיכה של אהרון ברק זכינו סוף-סוף בשנים אחדות של דמוקרטיה סבירה בהנהגת העליון והיועמ"שים, ועכשיו כנסת ישראל מחזירה אותנו לימי הדיקטטורה ששררו כאן לפני הפיכת אהרון ברק! – כמו למשל בתקופת מלחמת ששת הימים! – לכן צאו לרחובות! הפסיקו לשרת בצה"ל! רדו מהארץ! אל תשלמו מיסים! מדינת ישראל נחרבת וזה מגיע לה!
כי מעתה לא השיטה הפרלמנטרית תקבע אלא הפרובוקציות, התקשורת והאלימות בכבישים ובנתב"ג!
* כל חסימה אלימה למשך שעות ארוכות של נתיבי איילון, כל מצור אלים על נתב"ג, כל התארגנות לסרבנות של חיילי מילואים, כל מאמר של נביאי-שקר פטפטנים דוגמת יובל נח הררי, כל נאום הסתה של שקמה ברסלר מ"הדגלים השחורים" בבלפוריאדה – מוסיפים עוד ועוד מנדטים לגוש של נתניהו בבחירות הבאות ומבטיחים באופן הכי דמוקרטי את המשך כהונתו!
* אהוד: לפני גיליונות אחדים כתבתי ברשימה על זלדה שרוני, אשתו של אלוף (מיל.) נתן שרוני, שהלכה לעולמה, כי היא ניגנה באקורדיון בגנון של אימי דורה ברחוב שבדיה בפתח-תקווה, שבו ביקרה גם אחת מבנותיה (של זלדה).
אחותי הצעירה לאה מתקנת אותי: "בדקתי את עניין המנגנת של אימא בגן. ידיד שלי, עובד כבירי, שגר ב'בית בגני תקווה', מיודד עם נתי שרוני (פסילוב), שגם הוא גר שם עם אשתו זלדה, שנפטרה לאחרונה.
"נתי אמר לידידי עובד, שזלדה מעולם לא ניגנה באקורדיון בגני ילדים. רק בילדותה ניגנה על פסנתר.
"מי שניגנה באקורדיון במשך שנים בגנון של אימא, היתה נורית ברניצקי, שלבעלה היתה תחנת דלק ברחוב ז'בוטינסקי."
* מיהו המחזאי-תסריטאי המוכשר, השנון והמצחיק ביותר שפעל במחצית השנייה של המאה העשרים?
אהוד: הם היו ארבעה, ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד בסדרה "סיינפלד". ג'ון קליז וקוני בות' בסדרה "המלון של פולטי".
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל