פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1863

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בתמוז תשפ"ג. 13.7.2023

עם הצרופות: 1. דייב בשבילי המושב. אלבום פרטי. 2. יוצאים לדרך. מימין – בועז, דייב, יורם. כנ"ל. 3. מנהטן – מבט מלמטה. כנ"ל. 4. ניקי ודייב רוזנברג. כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָנוּ פֹּה לְרַגְלַיִךְ מוֹלֶדֶת. // מתי דוד: האנטומיה של המחאה. // ד"ר מרדכי קידר: מתקפה משולבת מסוריה, עיראק, לבנון, תימן ועזה ובתוך ישראל: תסריט "יום הדין". // יורם אטינגר: מדינה פלסטינית – תרומה או פגיעה בשלום? // אורי הייטנר: צרור הערות ‏12.7.23. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין. נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003. לפני 20 שנה. // עדינה בר-אל: פנסיונרים חוצים את ארה"ב באופניים. // נעמן כהן: האם משה גרנות קורא את מה שהוא כותב? // יוסי אחימאיר: אב"א אחימאיר – הנצחה בקריית ביאליק. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שמיני: הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

*

מוקדש לעולים 1933

אָנוּ פֹּה לְרַגְלַיִךְ מוֹלֶדֶת

כְּבָר כָּרַעְנוּ בִּילֵיל

כַּעֲדַת תַּנִּים קֵרְחִים

עִם סוֹף קַיִץ,

טְרוּפֵי-לֵיל.

וּפֶתַע נִתָּז הַזִּיק,

בּוֹזֶקֶת תַּעֲלוּמַת תִּקְוָה

וַהֲמוֹנִים בַּסָּךְ יַעֲנוּ:

הַלְלוּיָהּ!

פֶּלִאי מִתְמוֹדֵד:

קוֹרֵן מִתְלַהֵט;

נוֹשֵׁף בְּגַלְגַּל הָעִתִּים,

מַסִּיעַ וּמַצְעִיד.

"תְּכֵלֶת-לָבָן" בְּאַחַת  –

תּוֹךְ עוֹרְקִים הוֹלֵם

זַהֲרוּרֵי פָּרוֹכוֹת קְדוֹשׁוֹת

וְדִגְלֵי-מִשְׁכָּן

מֵעֵבֶר לִנְשִׁיַּת-דּוֹרוֹת

מְרַפְרְפִים

זָעִים בַּדָּם וְדוֹלְקִים.

שָׁמַיִם וָיָם

וִירִיעַת אַדְמָתֵךְ

וּבָנָיִךְ כְּשֵׂיוֹת שְׁטוּחוֹת

לְרַגְלַיִךְ  –  אֵם!

["מכביה", 1932]

1933

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

מתי דוד

האנטומיה של המחאה

המפגינים של המחאה בקפלן הפכו לתנועה פוליטית לא מוגדרת שמחוללת אנרכיה של המרדה ומאיימת בהשבתת המדינה אם לא ייכנעו לתביעותיה! המחאה רוצה להקים משטר חדש – סוג של דמוקטטורה עממית בשליטת "כוח קפלן" כדי "להציל" את הדמוקרטיה הקיימת הלא טובה. המחאה אירגנה התנגדות אלימה מתונה בנתב"ג, באיילון, מדורות בכבישים, בחסימות ובהפרעות לבתיהם של בכירי השלטון, היו גם איומים לרצח נתניהו.

המחאה אירגנה התנגדות שמשמעותה התקוממות!

רבים ממפגיני קפלן ותומכיהם היו בעבר פעילים פוליטיים במפלגות שנכשלו בבחירות ובמבצע להפלת נתניהו. רובם הפכו לאנשים מתוסכלים שהדלק שלהם לאנרגיה המהפכנית שלהם הוא סוג של "ריפוי בעיסוק". הם מקווים שההפגנות יובילו לנפילת הממשלה במרי עממי, ללא המתנה לבחירות חוקיות בקלפיות.

הממשלה מתעקשת בדרכה וגם המחאה מתעקשת בפעילותה ולצערנו שיחות ההידברות אצל הנשיא לא צלחו, לכן השיגרע ההרסנית הזו תימשך ותחסום את הסיכוי לחזור בקרוב לשיגרה הטובה.

מתי דוד

* * *

אהוד: על כולנו להיות אסירי תודה כיום

לשוטרים המותשים ולמשטרת ישראל

כי הם המגינים על הדמוקרטיה שלנו

מפני האנרכיה המשתוללת ברחובות

וזאת על חשבון מלחמתם בטרור ובפשיעה

ושאר תיפקודיהם בביטחון הפנים

* * *

ד"ר מרדכי קידר

מתקפה משולבת מסוריה, עיראק, לבנון, תימן ועזה ובתוך ישראל: תסריט "יום הדין"

מתוך "מקור ראשון" מיום 9.4.2023

את הקולות האלו בעיראק ובאיראן כבר קשה שלא לשמוע: איראן מתכננת לצאת בטווח הזמן הנראה לעין למתקפה משולבת על ישראל שתכלול את כל הכוחות העומדים לרשותה בארצות ערב.

הערה לקוראיי הנכבדים. לא מעט התלבטתי אם לפרסם את הדברים המופיעים להלן בגלל הפניקה שהם עלולים לעורר בישראל. אלא שבסביבה המזרח תיכונית, ובפרט בעיראק, הדברים הללו ידועים ומשמשים נושא לדיון פתוח בקרב לא מעטים, ולכן לא ייתכן שהציבור בישראל לא יהיה מודע אליהם גם הוא, ובפרט שהדברים נוגעים לו, לביטחונו ולקיומו, הרבה יותר משהם נוגעים לאזרחי עיראק. בנוסף, הדברים עולים מדי פעם גם בתקשורת הישראלית ולכן החלטתי להעלות את הדברים כאן.

ובכן, מקור המוכר לי מזה שנים – גולה מהמזרח התיכון, אוהד ישראל, החי באירופה ונמצא בקשר רצוף עם אנשים באיראן ובעיראק – העביר לי את הערכתם שאיראן מתכננת לצאת בטווח הזמן הנראה לעין למתקפה משולבת על ישראל שתכלול את כל הכוחות העומדים לרשותה בארצות ערב:

בלבנון – חיזבאללה וחמאס עם אלפים רבים של טילים וכטב"מים, חלקם מדוייקים.

בסוריה – 17 יחידות קרב ("מיליציות") חמושות ומוכנות: פאטימיון, זינביון, נוג'באא', חיזבאללה, חטיבת אבו אלפצ'ל, עצאא'ב אהל אלחק, חטיבת ח'ורסאני, ועוד. איראן העבירה לסוריה מספר גדול מאוד של טילים וכטב"מים ואלה מוכנים לשיגור.

בעיראק – עשרות מיליציות, חמושות בטילים וכטב"מים.

בתימן – החות'ים, שברשותם טילים וכטב"מים ארוכי טווח המגיעים לישראל.

בעזה – חמאס והגא"פ עם טילים היכולים להשבית את נתב"ג ובסיסים של חיל האוויר.

סביר שאיראן לא תשגר דבר משטחה לישראל כדי לא לחשוף את עצמה לפעולת תגמול.

עד כאן ההערכה שהגיעה אליי מעיראק. מכאן פרשנות שלי.

תחת תירוץ של חובת העולם המוסלמי להציל את מסגד אלאקצא מהכיבוש ומהדיכוי הישראלי, תערוך איראן מתקפה מדורגת, מקיפה, משולבת ומתואמת על ישראל. השלב הראשון יהיה מטר של טילים וכטב"מים מכל הזירות הנ"ל ביחד, וההערכה האיראנית היא שמלאי המיירטים של "כיפת ברזל" יאזול בתוך שעתיים עד שלוש מתחילת המתקפה האווירית, ואחריהן שמי ישראל יהיו פתוחים וחיל האויר פגוע ומקורקע.

השלב הראשון, האווירי, יהיה מלווה במתקפת סייבר על מערכות תשתית ישראליות. אחרי יום שלם של מתקפת סייבר ומטר טילים וכטב"מים שיפגעו בבסיסי חיל האויר, ימ"חים, בסיסי צבא, תשתיות החשמל, המיחשוב, התקשורת, הדרכים והמים, יתחיל השלב השני: מתקפה קרקעית מתואמת מלבנון, מסוריה ומעזה על ידי כוחות רגליים, רכובים על אופנועי שטח וטרקטורונים, מצוידים בנשק נ"ט שיחצו את המכשולים ויתקפו את כוחות הקרקע הישראלים במגמה להגיע מהר ככל שאפשר ליישובים יהודיים.

החישוב של האיראנים הוא שגיוס המילואים יארך מספר ימים ובמקסימום יהיה חלקי בגלל הבלגן שייווצר בכל המדינה. תגבורות מימ"חים לא יגיעו בזמן לחזיתות השונות ולכן הכוחות הסדירים יקרסו בתוך שעות אל מול המתקפה הקרקעית כמו שקרה בתעלה ובגולן במלחמת יו"כ. פלישת כוחות קרקע מסוריה, מלבנון ומעזה תתמקד ביישובים ישראלים במגמה להכניס דמורליזציה בציבור הישראלי ולכפות על הממשלה להיכנע כדי להציל את חיי הישראלים הרבים שיפלו בשבי המיליציות הערביות והאיראניות. התקשורת הישראלית ובמיוחד קבוצות התקשורת החברתית יגבירו את הפניקה בקרב הציבור הישראלי.

לא ברור איזה תפקיד מועידים האיראנים לפלסטינים ביו"ש. עם זאת, סביר להניח שחמאס וגא"פ ידחפו אותם לעשות ככל יכולתם לפגוע בישראלים, צבא, משטרה ואזרחים הנעים בכבישים, בנוסף למתקפות על התנחלויות ובסיסי צבא.

כמו כן, האיראנים מצפים שערבים בגליל ובנגב יבצעו פעולות נגד צה"ל והמדינה כמו חסימת צירים, פגיעה בגשרים, שפיכת שמן על כבישים, חסימת צמתים, פגיעה בקווי מתח גבוה ותקיפת מקומות ישוב יהודיים. ("שומר חומות בריבוע"). מכיוון שהמשמר הלאומי עדיין לא מבצעי, הפעולות הללו יסבו נזק רב לישראל וליכולת העמידה שלה מול המתקפה הקרקעית ומנגד יגבו מחיר נמוך מאוד מהמבצעים את הפעולות הללו.

המעטפת הבינלאומית: רוסיה וסין, בעלות בריתה של איראן, "יקראו לשני צדדים לחדול מאלימות," יתמכו באיראן באופן כמעט גלוי ויספקו לה מידע על המתרחש בישראל. טורקיה תצטרף לקריאה לחדול מפעולות אלימות אך תתמוך באיראן במשתמע. בעולם הערבי והאסלאמי ייצאו המונים להפגנות תמיכה באיראן ובפעולתה לחיסול היישות הציונית, בדומה לתמיכה שהעניקו ההמונים לחסן נסראללה במלחמת לבנון השנייה, 2006. הפעם, בניגוד ל-2006, סעודיה לא תנקוט עמדה שלילית כלפי המתקפה על ישראל.

הממשלים האמריקנים והאירופאים לא יתערבו צבאית אלא יסתפקו במילים כי אף אחד במערב לא מחפש זירת לחימה נוספת על זו האוקראינית המרוקנת לברית נאט"ו את מחסני התחמושת ומייבשת למנהיגיה את החשק להתערב במלחמות לא להם. חלקם יראו במתקפה האיראנית הזדמנות להיפטר מ"כאב הראש" שישראל מסבה להם מזה שנים, וראייה זו התגברה בחודשים האחרונים אחרי שהבלגן הפנימי במדינת ישראל יצר לה תדמית של מדינה מסוכסכת ומבולגנת בעלת כוח אזרחי מדולדל שאיבד כל רצון להתגייס ולהילחם, ומנגד – ממשלה חסרת כיוון, חסרת אחריות, חסרת משילות וחסרת אונים שאינה יכולה לטפל כראוי אפילו בחסימת כבישים.

מבחינת המערב, אובדנה של ישראל איננו נורא כל כך, כי ממילא המזרח התיכון הפנה למערב עורף כאשר סעודיה וחברותיה המפרציות – מדינות חשובות הרבה יותר מישראל – החליטו להפנות את גבן לקואליציה המערבית החלשה ולהצטרף לברית המזרחית החזקה והמתחזקת מיום ליום וכוללת את רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה, ונצואלה ועוד.

הממשל האיראני מתרשם מאוד מהרצון המתמשך, האמריקני בפרט והמערבי בכלל, לרצות את איראן, להסיר ממנה את הסנקציות ולקבל אותה כחברה מכובדת במשפחת העמים תוך התעלמות מופגנת מהריצה האיראנית אל הפצצה. ההתנהגות המערבית הזו נוטעת בלב מקבלי ההחלטות באיראן את התחושה שאף אחד במערב לא יעשה דבר וחצי דבר במישור הצבאי המעשי כדי לעצור מתקפה אווירית וקרקעית על ישראל כמו זו שתוארה לעיל.

הכוחות האמריקניים הנמצאים במזרח סוריה נועדו להגן על האינטרסים האמריקניים, לא הישראליים, ואיראן כבר הוכיחה מיספר פעמים שאין לה שום בעיה לתקוף בטילים ובכטב"מים את הכוחות האמריקניים הללו. הממשל האמריקני מכיר את היחס השלילי של הרוב הליברלי ביהדות ארה"ב לישראל, ובפרט בחודשים האחרונים, ולכן הוא איננו חושש שישלם מחיר ציבורי ופוליטי גדול מידי אם יניח לישראל להתמודד בעצמה עם הפלישה האיראנית. ביידן כמובן יצהיר למצלמות ש"זכותה של ישראל להגן על עצמה," אבל הוא ישתדל לא לנקוט צעדים ממשיים.

מתקפת טילים וכטב"מים מתואמת אינה תאוריה; איראן עשתה כבר דבר כזה לסעודיה ב-14 בספטמבר 2019, ומתקפה זו הסבה נזקים עצומים ליכולת יצוא הנפט של סעודיה למשך חודשים ארוכים. זו היתה כנראה הסיבה להימנעות סעודיה מלהצטרף להסכמי אברהם והגורם שדחף את סעודיה – יחד עם גורמים אחרים – לנטוש לאחרונה את ההבנות שהיו לה עם ישראל ולהצטרף למחנה האיראני. ארה"ב בנשיאות טראמפ ואירופה לא עשו דבר נגד איראן בעקבות המתקפה ב-2019, ולכן ודאי שהיום הם לא יעשו כלום כשביידן הוא הנשיא.

אינני יודע עד כמה התרחיש הזה – מתקפה אווירית וקרקעית על ישראל – הוא ריאלי, אבל גם אם הסיכוי שיתממש בעתיד הנראה לעין הוא אחוז אחד בלבד, מדינת ישראל חייבת לפעול כגוף אחד, וחשוב מאוד שהקואליציה תפעל עם האופוזיציה, כדי להכין את המדינה לתרחיש זה מבחינת הצבא על כל זרועותיו, חילותיו, כוחותיו ובסיסיו, המשטרה (כולל מג"ב ומשמר לאומי), תשתיות חשמל, תקשורת ותחבורה, סייבר הגנתי והתקפי, משק לשעת חירום, אספקת מזון ומים וכדומה. אם הציבור בישראל חפץ חיים עליו להתכונן – נפשית וחומרית – למלחמה עם התמנון האיראני שהצליח לבסס את אחיזתו במדינות הכושלות הסמוכות לישראל: לבנון, סוריה, עיראק, תימן ועזה, כולן מדינות שאין להן כמעט מה להפסיד. הכסף הקטרי וערוץ הג'יהאד התקשורתי אלג'זירה יוצקים כל העת דלק סילונים על מדורת השנאה לישראל ומכשירים את דעת הקהל במזרח התיכון ובעולם הרחב למערכה הגדולה, הסופית.

הכסף הקטרי גם קנה פוליטיקאים במערב כדי שאלה לא יראו את מה שקטר איננה רוצה שיראו, מהפרת זכויות האדם והפועלים הזרים בקטר ועד מה שבעלת הברית של קטר – איראן – מתכננת לעשות לישראל.

חבר'ה, התעוררו. התסריט המסוכן הזה עלול להיות ריאלי.

מרדכי קידר

אהוד: חבר'ה, קחו בחשבון שההסתה חסרת האחריות של שקמה ברסלר וחבריה להנהגת המחאה, נגד ממשלת ישראל – מסוכנת לא פחות מן התרחיש המאיים מצד אויבי ישראל!

* * *

יורם אטינגר

מדינה פלסטינית – תרומה או פגיעה בשלום?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 9 ביולי 2023

לפי הכלכלן הנודע, פרופ' ג'והן גאלבריית', האוייב של התובנה המקובלת הוא מצעד העובדות, העשוי לחשוף את התובנה המקובלת כמנותקת מהמציאות ואף מסוכנת. פרופ' גאלבריית' מוסיף שתובנה מקובלת אינה מתאימה עצמה למציאות אלא לתפישת עולם מסויימת.

ואכן, מצעד העובדות של המזרח התיכון חושף את השגיאות המהותיות והמאיימות של התובנה המערבית המקובלת הרואה בסוגייה הפלסטינית בבת-עין ערבית המקדמת דו-קיום בשלום.

לדוגמא: מ-1948, בניגוד לתובנה המקובלת, מדינות ערב אינן מפעילות את השריר הצבאי (ובקושי את השרירים הכספי והדיפלומטי) למען הפלסטינים, כפי שראינו בכל המלחמות מול חמאס בעזה (2021, 2014, 2012 ו-2008), שתי האינתיפאדות (2000-2005, 1987-1993) והמלחמה לגירוש אש"פ מלבנון (1982).

מ-1948, מבהיר מצעד העובדות המזרח תיכוני, בניגוד לתובנה המקובלת, שהאינטרס הערבי גובר על – ולעתים אף מנוגד ל – אינטרס הפלסטיני. לכן, אף מלחמה בין ישראל למדינות ערב (1948/9, 1956, 1967, 1973) לא פרצה בגלל – או עבור – הפלסטינים. כמו כן, ששת הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן – נחתמו בגלל שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו במציאות המזרח תיכונית ובאינטרס הערבי, ושללו מהפלסטינים את כוח הוטו.

אף הסכם שלום בין ישראל למדינות ערב לא בוטל עקב מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני (וגם לא עקב הפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה, החלת החוק הישראלי בגולן ובנייה מעבר ל"קו הירוק"). מדינות ערב לא מקריבות אינטרסים שלהן על מזבח אינטרסים פלסטינים

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, סעודיה ושש מדינות ערב שחתמו הסכמי שלום עם ישראל ערות לעובדה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, אינה בבת-עין ערבית ואינה מוקד זעזועים אזוריים.

העמקת הקשר המסחרי והביטחוני עם סעודיה, ומעורבות קריטית של סעודיה בהסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, התרחשו למרות התנגדות פלסטינית חריפה.

מדינות ערב אינן שותפות לתמיכה הגורפת במערב – ואף מפגינות אדישות-יחסית ולעיתים עוינות - לרעיון המדינה  הפלסטינית.

בעוד המערב מעניק משקל רב למלל ערבי פרו-פלסטיני, מציאות המזרח התיכון מתנהלת לפי המעש הערבי האדיש/העויין כלפי הפלסטינים.  המעש הערבי התגבש בתגובה להתנהלות פלסטינית אלימה במישור הבין-ערבי. הערבים גם ערים לנורמה מזרח תיכונית: על מילים אין משלמים מכס...

התנהלות הפלסטינים במישור הבין-ערבי הפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בעיני הערבים, ובמיוחד סעודיה ושאר ערביי המפרץ. לדוגמא: שיתוף פעולה פלסטיני עם עיראק בפלישת 1990 לכווית, למרות שהיתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים. מלחמות אזרחים בלבנון ב-1982-1970. מלחמת אזרחים בירדן ב-1970. טרור במצרים וסוריה בשנות ה-50' וה-60'. הערבים מודעים למאפיין של הטרור הפלסטיני: לנשוך את היד המזינה אותו, כפי שחשה ישראל בעקבות המחוות הדרמטיות באוסלו 1993 ובהתנתקות 2005, וכפי שחשה ארה"ב ב-2001 לאחר שסייעה למוג'אהידין לגרש את ברה"מ מאפגניסטן, וב-1983 כאשר מכוניות תופת של טרור אסלאמי ופלסטיני פוצצו את שגרירות ומפקדת המארינס של ארה"ב בביירות, למרות שארה"ב פעלה לבלימת מלחמת ישראל באש"פ.

מדינות ערב גם מודעות לקשר ההדוק בין ההנהגה הפלסטינית ל"אחים המוסלמים" ולארגוני טרור נוספים באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית, כמו גם עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, הגוש הסובייטי וגרמניה הנאצית.

סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, ירדן ומצרים מעריכים שהתנהלות מדינה פלסטינית תהיה דומה לדפוסי ההתנהלות הפלסטינית של עשרות השנים האחרונות, ולכן תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון ורוח גבית לגופים פורעי-חוק.

סעודיה ושאר המדינות הערביות המתונות-יחסית מעריכות שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, להפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן ולבסיס לטרור אסלאמי המקדם את השאיפות הפאנטיות של "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות באיראן. הן חוששות מהשפעה קטלנית על מפיקות הנפט בחצי האי ערב, שיבושים בשוק הנפט (48% ממאגרי הנפט העולמי), פגיעה קשה בסחר הבינלאומי, ואיום ברור ומיידי על קיום משטריהן.

בניגוד לתובנה המקובלת כאילו הטרור הפלסטיני הוא תוצאה של היעדר אופק מדיני ותקווה, הטרור הפלסטיני הוא ביטוי לתוכנית הלימודים הפלסטינית (שהוקמה ב-1993 ע"י מחמוד עבאס), שהיא הנציגה האותנטית ביותר של חזון ההנהגה הפלסטינית וקו-יצור יעיל של טרוריסטים, יחד עם האדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים פלסטינים כמודל לחיקוי עבור הנוער הפלסטיני, והמענקים החודשיים למשפחות טרוריסטים.

החזון והתקווה הפלסטיניים נחרתו בתודעה הפלסטינית ב-1959 ו-1964 על ידי האמנות של הפתח' ואש"פ (בעקבות "כיבוש" 1948 ולפני "כיבוש" 1967), שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית, וגם על ידי "תורת השלבים" של אש"פ מ-1974. החזון והאופק המדיני הפלסטיני אינם מתמקדים בגודלה – אלא בחיסולה – של הישות הציונית.

לסיכום: האם אנשי התובנה המקובלת מטים אוזן להצעתו של  ד"ר אלברט אליס, שהיה מגדולי הפסיכולוגים בעולם: "הצפי הטוב ביותר לגבי התנהלות האדם בעתיד הוא התנהלותו בעבר"?

האם אנשי התובנה המקובלת מבינים מדוע מנהיגי ערב מקבלים את פני מנהיגים פלסטינים ב"מרבד מרופט", בניגוד ל"שטיח האדום" המקבל את פניהם במערב?

התנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי והישראלי, ובמיוחד בעקבות המחוות הדרמטיות של ישראל ב-1993 ו-2005, ממחישה שמדינה פלסטינית מחד, ודו-קיום בשלום מאידך, הם דבר והיפוכו.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

הודעה למוחים שטסים וגם מתנגדים לדיקטטור

אנא הודיעו לנו מראש זמני המראותיכם ונחיתותיכם

ונדאג להעבירכם ללא ההפרעות בגלל ההפגנות

(ושאר עם ישראל שיילך לעזאזל!)

מטה המאבק בממשלת ישראל

והחנקת צינור החמצן האווירי שלה – נתב"ג

באישור היועשמש"ית

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏12.7.23

* כוח נענה בכוח – "נבחרנו למשול" – תחת הסיסמה הזו ניסתה קואליציית ה-64 לנהוג כאילו זכתה ב-120 מנדטים, לקחה את כל הקופה, וניסתה בבליץ כוחני אלים לשנות באחת את כל סדרי המשטר הישראלי שעוצבו עקב בצד אגודל במשך 75 שנה. בכוחנות, בדורסנות, ביהירות, בשחצנות, באופוריה של ניצחון גדול תוך דהירה על הדי-9. תוך הסתמכות על מניפסטים ילדותיים כמו הבלי ישראל הראשונה/שניה (כלומר המיליונר הנהנתן והמושחת מקיסריה הוא מנהיג "ישראל השנייה") של אבישי בן חיים ו"למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" של ארז תדמור, שנועד לקדם שלטון מוחלט תוך ריסוק כל האיזונים והבלמים בחברה הישראלית, באמצעות תאוריות "מדינת עומק" הזויות. לצד המהפכה המשטרית שלוין הוביל, עלו עוד כ-140 הצעות חוק, חלקן מטורללות, חלקן אוהדות שחיתות, כולן עם המסר של "אנחנו הרוב ולכן מה שאנחנו רוצים הוא רצון העם ושום דבר לא יעצור אותנו". כך, לכאורה מנהיג הכנופייה הפשיסטית הגזענית האלימה בן גביר, דיבר כאילו הוא אישית קיבל 64 מנדטים (שהם כמו 120 ולכן עליהם לקחת את כל הקופה) וכך גם גולדקנופף וכו'.

הם למדו בדרך הקשה שכאשר מפעילים כוח – נענים בכוח. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. ואחרי הניסיון להדיח את גלנט, כיוון שהעז לומר את האמת, והתגובה הספונטנית של מאות אלפי אזרחי ישראל, והמכה הקשה לקואליציה בסקרים, נתניהו עצר את החקיקה, ביטל את הפיטורין ולמעשה, עשה אחורה פנה.

היה זה ניצחון גדול למחאה. במקום שהמחאה תגלה נדיבות של מנצחים, תושיט יד להידברות אמת כדי להגיע להסכמות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, הם נכנסו לאופוריה של מנצחים, באותה יוהרה, אותה כוחנות, אותו "אני ואפסי" ו"לנו הכול מותר", לא לתת ליריב להתרומם מהקרשים, להשפיל אותו. ממש תמונת ראי של לוין ושות'. ברק ושכמותו, המיליטנטים הרדיקלים, תפסו הובלה על המחאה, ולקחו אותה בכל הכוח למקום של מרי אזרחי, איום בסרבנות, שיבוש החיים במדינה, רדיפה אישית אחרי שרים, הרבה יותר מכפי שהיו בחלקה הראשון של המחאה. והם יצאו נגד כל פשרה. כעת גם הם לומדים, שהפעלת כוח נענית בכוח. חוקי המהפכה נמשים בחזרה מפח האשפה ומתחילים לעבור בכנסת.

אלה ואלה, בדרכם הכוחנית, בניסיונם להכניע, הורסים את המדינה.

די, מספיק לנצח. די, ניצחתם יותר מדי. אתם ואתם. עכשיו הגיע הזמן להפסיק לנצח ולעבור לפתרונות. יחד. בלי מנצחים ומנוצחים. בלי לנסות להכניע. הגיע הזמן להידברות אמת ולפתרונות.

כי האלטרנטיבה היא אדמה חרוכה.

* כמו שתי רכבות – אז שלשום התקבל בקריאה ראשונה חוק מגה-שחיתות, בחקיקה חד צדדית כוחנית מטורפת.

אתמול היתה מחאה קשה, עם הפרת חוק, עם פגיעה באזרחים רבים, עם החרפת הקריאות חסרות האחריות למרי אזרחי ולסרבנות, עם התנגשויות קשות עם המשטרה.

כמו שתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו בלי לראות בעיניים, בלי לחשוב על המחר, בלי לקחת אחריות, אלא מתוך רצון מטורף להכניע את "האוייב".

אבל ההתנגשות, ההתפוצצות, מסכנת את כולנו.

חייבים לעצור את הטירוף הזה. חייבים לחזור מיד לשולחן ההידברות, ולשבת ברצף, שישה ימים בשבוע, מבוקר עד ערב, מתוך נחישות להגיע להסכמות. והדבר אפשרי.

ולא לתת לפירומנים כמו יריב לוין & אהוד ברק ושות' ולבייסים הקיצונים להלך אימים על המנהיגים.

* לא לקרוע את החבל – כששני הצדדים מושכים את החבל בכוח – אם הוא יקרע, יהיה קשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לאחות את הקרע. ואז, משחק ההאשמות לא יועיל לכלום.

אז במקום שכל צד יאשים את הצד השני בקרע (מה שקורה עכשיו), צריך להפסיק לקרוע את החבל. לשבת ולהידבר ולגבש הסכמות. להפסיק לנסות "לנצח", כי במלחמת אחים יש רק מפסידים.

* גנץ והסקרים – כל עוד גנץ בלט כגשר, כמבוגר האחראי, כמי שקורא להידברות ולהסכמות, הוא הוביל בסקרים, הן על ראשות הממשלה והן של מפלגתו בבחירות לכנסת. ברגע שנגרר אחרי לפיד להרפתקה הנמהרת וחסרת האחריות של "השהיית" השיחות, ולא גילה מנהיגות ביציאה נחרצת נגד הסרבנות והפרת החוק, איבד את ההובלה בסקרים, הן לראשות הממשלה והן לכנסת.

יש לקוות שגנץ יתעשת, יחזור להציג את מה שנכון לחברה הישראלית, והציבור יחזור לתמוך בו.

* מבחן המנהיגות – נשיא המדינה קורא לחידוש מיידי של השיחות. לפיד וגנץ קראו לחידוש מיידי של השיחות (טוב היו עושים לו לקחו אחריות והודו בשגיאתם החמורה בהשהיית השיחות). כעת הכדור אצל נתניהו. האם הוא ינהג כמנהיג אחראי, יעצור את הטירוף ויחזור לשיחות, או ייתן לזנבות הקיצונים לכשכש בו?

אני מאמין שנתניהו מאס במהפכה המשטרית. הוא מודע לנזק החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני החמור שהיא תסב לנו. הוא יודע שהיא תטביע את כל הישגיו לאורך שנות כהונתו. הוא יודע שהיא תכניס אותו להיסטוריה כמחרב הגדול. אני מאמין שהוא מעוניין לחזור להידברות ולפשרה.

הבעיה היא שהוא מ-פ-ח-ד. הוא מפחד מן הגולם הביביסטי שטיפח וכעת קם על יוצרו. הוא מפחד מן הבייס הקיצוני. הוא מפחד מיריב לוין.

זה מבחן המנהיגות של נתניהו. זה מבחן האחריות שלו. זה מבחן האומץ שלו. בדרך כלל, הבעייה הגדולה של נתניהו הייתה העדפת האינטרס האישי על האינטרס הלאומי. במקרה הזה, האינטרס האישי זהה לאינטרס הלאומי. מה שחסר הוא האומץ והמנהיגות.

האם נתניהו יתעשת?

* חוק מגה שחיתות – ביטול עילת הסבירות על מדיניות והשארת עילת הסבירות על מינויים. זה צמצום אחראי של עילת הסבירות. ביטול עילת הסבירות על מינויים – חוק מגה שחיתות.

* מגה שחיתות – מה ההבדל בין חוק מושחת לחוק מגה שחיתות? "חוק דרעי", למשל, הוא חוק מושחת. הוא חוק פרסונלי שכל מטרתו לאפשר לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי להיות שר בממשלה. החוק "הצרפתי" הוא חוק מגה שחיתות. הוא לא נוגע באדם מסוים ובמקרה מסוים ולא נועד לפתור בעיה רטרואקטיבית של מישהו, אלא הוא מעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ומאפשר לו מראש לעבור עבירות פליליות ללא חקירה או עונש.

ביטול עילת הסבירות על נושא המינויים הוא חוק מגה שחיתות כי הוא נועד ליצור תשתית של שחיתות – מתן יכולת לשרים להשתולל במינויים לא כשרים, של קבלני קולות ובני משפחותיהם, של חברי מרכז וחבריהם, של מקורבים למיניהם, של קרובי משפחה, של אנשים חסרי כישורים וכו' באין מפריע. ומי שטוען שבנושא המינויים הבלתי כשרים אני חושד בכשרים – משקר ויודע שהוא משקר.

* השמש זרחה – "השמש זרחה גם ללא עילת הסבירות" אמר רוטמן בדמגוגיה אופיינית בנאומו בכנסת.

השמש זרחה גם כאשר קרו הדברים הנוראים בהיסטוריה וסביר להניח שהיא תמשיך לזרוח גם את המהפכה המשטרית תתרחש, חלילה. אבל השמש מעולם לא זרחה בישראל בלי עילת הסבירות. למה? כי לא היה יום במדינת ישראל שלא היתה בו עילת הסבירות. ביום הקמתה ירשה ישראל את החוק הבריטי, ובחוק הבריטי עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה.

נכון שמאז שנות השמונים נעשה שימוש נרחב יותר בעילת הסבירות. לטוב ולרע. בכל הקשור למנהל תקין, לטוהר מידות, השימוש הזה הוא רק לטובה.

אני זוכר, בילדותי, שכל הדוורים היו דתיים. קשה היה להיכנס לדואר ולמצוא אדם ללא כיפה. למה? כי שרי הדואר היו מהמפד"ל. וכך גם אנשי מפא"י במשרדי מפא"י וכן הלאה. מערכת המשפט לא התערבה. זו היתה הנורמה. ברוך השם, מדינת ישראל התבגרה מאז. הלכה קדימה. היום זה לא יכול לקרות וטוב שכך. היום ניסיון לחזור לאותה נורמה ייפסל בצדק בידי בית המשפט העליון, בעילת חוסר סבירות קיצוני.

והיום הסכנה עוד יותר חמורה. אז היה זה שימוש מושחת במשאבי המדינה, כדי לעזור לאנ"ש. הפעם מדובר בשימוש מושחת במשאבי המדינה לצורך שוחד פריימריז – מינוי קבלני קולות וחברי מרכז ובני משפחותיהם כדי לקדם את השר בפריימריז. אם זה יקרה, השמש אמנם תזרח, אך ישראל תהיה מדינת עולם שלישי מושחתת ורקובה.

* די עם הפייק – אחת השיטות הדמגוגיות של תעמולת המהפכה המשטרית, היא ניכוס כל מי שמתח אי פעם ביקורת על מערכת המשפט, הביע התנגדות לאקטיביזם השיפוטי, יצא נגד המשפוט של הציבוריות הישראלית, ביקר את השימוש הגורף בעילת הסבירות, כמי שכביכול תומך או היה אמור לתמוך במהפכה.

אני כותב על כך ומתבטא ברוח זו כבר שלושים שנה, ומסכים עם חלק מהביקורת של מצדדי המהפכה, ואני מתנגד בתוקף להסתה נגד מערכת המשפט, לעלילות השווא נגדה, לקונספירציות המטורללות על הפרקליטות ואני מתנגד בתוקף לחוקי המהפכה המשטרית. משמעות המהפכה היא שפיכת התינוק עם מי האמבט. כאב ראש לא פותרים בעריפת הראש.

מנפנפים בשלמה אבינרי, בבן דרור ימיני, ברות גביזון ועוד. אבינרי ובן דרור עוד חיים עימנו ומסבירים את עצמם. קשה יותר למי שכבר מת לעשות כן. אבל אחרי שתעמולת המהפכה הרבתה בציטוט דברים של נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, פרסמה משפחתו מאמר שבו התנערה לחלוטין מהניכוס הזה והסתמכה על דברים שכתב לנדוי בנוגע לתכני המהפכה, השוללים מכל וכל את רעיונותיה.

כעת מסתמכים על כבוד השופט גרוניס, כמי שהציע לבטל את עילת הסבירות. גרוניס לא הגיב בפומבי, אך מדברים שביררתי ברור לי שיש פער גדול מאוד בין חקיקה גורפת שמסירה את הביקורת השיפוטית על השלטון, לבין רעיונותיו של גרוניס.

אנשים אחדים הגיבו לדברים שכתבתי בגנות עילת הסבירות בתזכורת שגדעון סער, שהצבעתי לו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הציע הצעה זהה בנוגע לעילת הסבירות. כיוון שאני מכיר את רעיונותיו של סער, ומעולם לא שמעתי אותו מציע הצעה דומה, כבר חששתי שמא לקיתי בדימנציית-נעורים. אז הלכתי לכתובים.

לאחר הקמת תקווה חדשה והודעתו של סער על מועמדותו לראשות הממשלה, הוא הוציא בהוצאת "סלע מאיר" את הספר "שיחות על הדרך"; שיחות עימו של ד"ר אופיר העברי. בספר הוא הציג את השקפת עולמו והצעותיו בנושאים השונים.

אחד הפרקים החשובים עוסק במערכת המשפט ובו מציג סער את ביקורתו על המערכת ושורה של רפורמות שהוא מציע. ב-22 עמודי הפרק, עילת הסבירות אינה מוזכרת אפילו ברמז. עיקר הרפורמות נוגעות לזכויות האדם בחקירה ובמשפט. בשם ערכי חירות האדם וכבוד האדם, התמקד סער בעיקר בנושא זה. בנוסף לכך הוא הציע את פיצול תפקיד היועמ"ש, הסדרת והגבלת היכולת לפסילת חוקים באמצעות חקיקת חוק יסוד: חקיקה, כולל פסקת התגברות "ברוב מיוחס" (אני מעדיף את הביטוי "רוב מיוחד"). כמו כן, הוא הציע שימוע פומבי של הוועדה למינוי שופטים למועמדים לשיפוט בעליון. ועילת הסבירות? יוק.

הלכתי לתוכנית הרפורמה במשפט של תקווה חדשה ערב הבחירות. התוכנית מנתה 6 סעיפים: 1. פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. 2. שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון. 3. דה-פליליזציה של המשפט הישראלי. 4. רפורמה לחיזוק זכויות עצורים, חשודים ונאשמים בחקירה ובמשפט. 5. חיזוק הפיקוח על פרקליטות המדינה והתביעה המשטרתית. 6. הגבלת פרקי זמן של חקירות והחלטות תביעה בתיקים פליליים. ומה עם עילת הסבירות? אין לה זכר.

בקיצור - פייק. אולי מישהו מצא איזה ציטוט ישן של ביקורת נקודתית על פסיקה ספציפית בעילת הסבירות. ואולי גם זה לא.

אגב, כשר המשפטים סער קידם כל אחד מהנושאים הללו כברת דרך נאה, וכה חבל שהממשלה המצוינת נפלה בשל טרור אישי נגד ח"כים חסרי עמוד שדרה.

כמובן שהטענה לפיה בשיחות בבית הנשיא הגיעו הצדדים להסכמה על חוק מגה-שחיתות הרדיקלי הזה היא שקר. היתה הסכמה על צמצום השימוש בעילת הסבירות, ובצדק, אך בשום אופן לא על החוק הזה. ומלבד זאת, אם במו"מ על פשרה צד מסוים מוכן לפשרה, ואין עסקה, אי אפשר לטעון שהוא כבר הסכים לוויתוריו. הוא הסכים לכך כוויתור למען פשרה.

למה הדבר דומה? אני נכנס לחנות ועומד על המקח. אנו מגיעים לעמק השווה, אני מוכן לשלם 70 שקל בעד הסחורה. עכשיו הסוחר דורש ממני את ה-70 שקל ומסרב לתת לי את הסחורה. "הרי אתה עצמך הסכמת לשלם 70 שקל."

[אהוד: לא הבנתי].

מספיק עם הפייק. לתרבות השקר הביביסטית חלק גדול במצב אליו הידרדרה החברה הישראלית. 

* העילה של וסרלאוף – השר הכהניסט (איזה צמד מילים מבעית) וסרלאוף הודיע שיעתור לבג"ץ נגד היועמ"שית, בטענה של אכיפה בררנית כלפי מפגינים. בשם איזו עילה בדיוק הוא מתכוון לעתור נגדה? ניחשתם נכון. יש רק עילה אחת שמאפשרת דיון בעתירה כזו. עילת הסבירות.

* מעודדים השתמטות וסרבנות – כאשר הממשלה מעודדת השתמטות מצה"ל ועומדת לעגן את ההשתמטות בחוק יסוד, ומנהיגים באופוזיציה מעודדים סרבנות ומי שאינו מעודד עומד מנגד ולא מעז לגנות ולהוקיע – אנו, אנה אנו באים?

עם זאת, יש לציין לשבח מיספר מנהיגים באופוזיציה שיצאו בתוקף נגד הסרבנות: גדעון סער, איזנקוט, מתן כהנא וחילי טרופר. אולי יש גם נוספים, אך אותם שמעתי בקולם.

* אי התייצבות – גם אם תכנו את הסרבנות "אי התייצבות" זה לא יטהר את השרץ.

* הרקורד מחייב – הרקורד הביטחוני של אהוד ברק, דן חלוץ, דיסקין ויאיר גולן הוא אדיר. איש לא יוכל לקחת מהם את תרומתם העצומה לביטחון ישראל. אבל הרקורד אינו נותן הנחות. הוא מחייב. הוא מחייב אותם, יותר מכל אחד אחר, להגנה על ביטחון ישראל. הם הראשונים שצריכים להתייצב כחומה בצורה נגד סרבנות. אחרת, מה יגידו אזובי הקיר?

זיקנתם מביישת את בחרותם.

* תחת האלונקה – תומכי הסרבנות מדברים בשם חוזה שהופר.

אבל החוזה שלהם אינו עם נתניהו. אין זה צבא הוד מלכותו, אלא צבא ההגנה לישראל. החוזה שלהם אינו עם הממשלה אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלהם הוא איתי. הם מחויבים להגן עליי, כפי שאני הגנתי עליהם בכ-25 שנות שירות קרבי במילואים.

את המאבק במהפכה המשטרית – שיעשו כאזרחים. כחיילים – אסור להם לצאת מתחת האלונקה. לפקודה תמיד אנחנו!

* לא אופוזיציה למדינה – אני אופוזיציה לממשלה. לא למדינה.

לכן אני מתנגד בתוקף לסרבנות.

* לא עם הראש בקיר – אני כבר רגיל לקושי להעביר מסר מורכב, באווירת הדיכוטומיה וההקצנה, אך זו האמת שבה אני מאמין.

הסרבנות היא תופעה חמורה ביותר. אין שום הצדקה לסרבנות. היא מסוכנת יותר מהמהפכה המשטרית, שהיא כשלעצמה סכנה חמורה. היא סכנה לביטחון. היא מזמינה תוקפנות נגד ישראל ופוגעת ביכולת שלנו להגיב עליה. הסרבנות היא טירוף.

עם זאת, אסור לממשלה להתעלם מן הסרבנות, ולהישמע לקולות כמו של הפרחח הפשיסט בן גביר שקרא דווקא להגביר את הקצב של החקיקה האנטי דמוקרטית או של הפירומנים לוין ורוטמן שרוצים ללכת עם ראש בקיר. נכון, בלי שום קשר למחאה אני מתנגד למהפכה ורוצה בביטולה. אבל ללא קשר לדעתי, היענות לקריאות חסרות האחריות הללו הן משחק באש. הממשלה נושאת באחריות, ואימוץ הגישה של "נראה להם מה זה" ו"הסרבנות לא תכופף אותנו," חסרת אחריות.

אז מה אני מציע? להיכנע לסרבנות? איך אפשר לנהל כך מדינה?

אני מציע, לצורך השוואה, לבחון את הגישה להשתמטות החרדים, להבדיל. (למה להבדיל? כי אין להשוות לוחמים שבמשך עשרות שנים מחרפים את נפשם על הגנת המולדת וחיי האזרחים, חלקם נפצעו פעם ויותר וחזרו לשירות, גם כאשר הם עושים מעשה שלא יעשה, למי שהשתמטותם אומנותם ומשתמטים כל חייהם באופן בזוי מההגנה על המדינה).

חוץ מהחרדים עצמם, אף אחד אינו מצדיק את ההשתמטות הממארת. ובכל זאת, כל הממשלות מכילות זאת, באמירה ובטענה שאי אפשר לכפות עליהם, "מה, נמלא את בתי הכלא באלפי חרדים שיסרבו להתגייס," ומציעים כל מיני פתרונות יצירתיים איך להשלים עם ההשתמטות.

קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שהממשלה תצטרך להבין שזאת המציאות. היא לא תוכל להרשות לעצמה לוותר על הטייסים, לוחמי הסייבר והמ"מ. והיא חייבת לפעול באופן פרגמטי, בהתאם למציאות. להפנים שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

אני מקווה שעצתם של הקנאים העיוורים, לוין בן גביר וכו' תופר.

* המחנה של אב"ע – אהוד בן עזר כתב לי (בגיליון הקודם) את התגובה המצחיקה הזו: "ככל שתתפלפל בלוליינות המילולית שלך ואפילו תכתוב דברי ביקורת נכוחים על גנץ ולפיד – לא תוכל להכחיש שאתה נמצא במחנה של אלה המנסים לערער את השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל, אתה שותף בדבריך לגורו המתעתע, לנביא השקר המתוקשר יובל נח הררי!"

מורכבות = "תתפלפל בלוליינות המילולית". לאב"ע קל. אין מורכבות. לא צריך להתאמץ ולחשוב. יש שני מחנות טוטאליים. כל מי שלא תומך בהתלהבות במהפכה המשטרית תומך בהכרח בסרבנות, במרי אזרחי ובהפרות חוק, כי זה "המחנה".

אחרי שצחקנו... אזרום עם אב"ע. לשיטתו, שאינה שיטתי, הוא נמצא באותו מחנה עם הבן גבירים הקטנים שעורכים פוגרומים בערבים, תוקפים את חיילי צה"ל וקציניו ומעריצים את יגאל עמיר. כי הם "המחנה ששומר על השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל". אהוד נמצא גם באותו מחנה, עם שומרי הדמוקרטיה החרדים המשתמטים, אף שהוא מגדיר אותם כמי שאינם חלק מהעם שלנו.

אגב מי נמצא באותו מחנה עם העבריין המורשע, האסיר המשוחרר והלא משוקם אהוד אולמרט המושחת – אב"ע שהתייצב לצידו ללא הרהור וללא פקפוק, או אני שיצאתי נגדו כפי שתמיד אני יוצא נגד שחיתות, מכל כיוון שהוא? 

[אהוד: תמכתי באולמרט כי לדעתי היה ראש ממשלה טוב ואילו המערכות המשטרתית והמשפטית עשו ככל יכולתן להרשיע אותו ולגרום להתפטרותו. והתפטרותו היא שנתנה לאותן מערכות גם את התקווה להדיח באותה צורה את נתניהו. אלא שהתברר כי נתניהו אגוז קשה.

לא תאמין, אבל בשעתו התפטרתי מכתיבת טור ב"ישראל היום", בשנתו הראשונה, זאת בעיתון שנוסד ופעל למען נתניהו – משום שפסלו לפרסום רשימה שלי שצידדה באולמרט!

כיום – אני מאוכזב מאוד מאולמרט, כמו גם מחלק ניכר מן ה"לשעברים" החשובים, כולל אהוד ברק – שנראה שכאשר עזבו – לא רק עזבו את הכיסא אלא גם נפלו על הראש! –  אך מאחר שמעולם לא היו לי קשרים אישיים עם אולמרט, גם אין לי דרך ישירה להעביר אליו את אכזבתי הגדולה ממנו.

לעומת זאת, נתניהו הפתיע אותי לטובה ולכן כיום אני תומך בו, גם כן ללא שום קשר אישי אליו].

* ויתור על ריבונות – ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

אין לנתניהו סמכות להשלים על דעת עצמו עם הקמת מוצב של חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל. אם אינו רוצה לוותר על השטח, שיורה לצה"ל לשחרר אותו. אם אינו מסוגל – שיתפטר.

[אהוד: אני מציע – לא רק שנתניהו יתפטר אלא גם יעביר לך את ראשות הממשלה כי אתה חכם ומסוגל ממנו!]

* אחריות המפקד בשטח – סילוק המחבלים שחדרו לשטח ישראל כלל לא היה צריך להגיע לדרג המדיני. גם לא למח"ט. גם לא למ"פ. כל מ"מ צריך לדעת, שכאשר הוא מזהה חדירת מחבלים לשטחנו הריבוני, עליו לפתוח באש ולחתור למגע ולגרש אותם. ודוק – איני טוען שהנושא הוא לשיקול דעת של המ"מ, אלא שאין לו שיקול דעת.

* תגובת צ'רצ'יל – למה הממשלה משלימה עם התוקפנות של חיזבאללה והקמת המאחז שלהם בשטחה הריבוני של ישראל? כי ישראל מורתעת מחיזבאללה.

כך הגיב צ'רצ'יל על הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה."

* הרע במיעוטו – אין צורך בדמיון מפותח כדי לדעת איך נתניהו הצבוע היה תוקף בשצף קצף את ממשלת בנט לפיד לו החליטה על חיזוק הרש"פ, כפי שהחליטה הממשלה ביום א'. והנה, גם סמוטריץ' ובן גביר הצבועים נשארים בממשלה שהחליטה על כך.

אך אם נשים את הפוליטיקה בצד, בעיניי ההחלטה נכונה.

לא, אין לי שום אשליות בקשר לרש"פ. זו רשות עוינת, השוללת את זכות קיומה של ישראל, נאבקת בנו וגורמת לנו נזק מדיני, שוללת כל אפשרות לשלום, בשל רצונה לרשת אותנו. לכן, אין בעתיד הנראה לעין כל סיכוי לפתרון קבע ואין לנו אלא לנהל את הסכסוך בשום שכל.

באין סיכוי לפתרון, ניצבות בפנינו שלוש אפשרויות. האחת היא התמוטטות הרש"פ וחזרה שלנו לשלטון על שני מיליון פלשתינאים ולסכן בכך את צביונה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מובהק לדורות. השנייה היא השתלטות חמאס על הרש"פ. השלישית היא המשך קיומה של הרש"פ במתכונת הנוכחית, כאשר צה"ל נהנה מחופש פעולה בשטחיה ומתקיים התיאום הביטחוני.

האפשרות השלישית היא הרע במיעוטו, ועלינו לפעול לכך שתתקיים, כדי להימנע מהידרדרות לאחת משתי החלופות האחרות.

* השוואה מופרכת – אני קורא בימים האחרונים גל של אנשי שמאלימין קיצוני, שמשווים את מעשהו של קובי יקותיאלי, האזרח שהרג את המחבל בת"א, לאלאור עזריה. זאת, כיוון שהוא ירה עליו גם כשכבר נפל על הרצפה. אלה נתלים באזריה כדי לטנף את שמו של יקותיאלי, ואלה נתלים ביקותיאלי כדי לטהר את שמו של אזריה. ההשוואה הזאת מופרכת מעיקרה.

יקותיאלי הסתער בגבורה על המחבל בעיצומו של פיגוע, תוך שהוא מסכן את חייו, והציל חיי אזרחים רבים כאשר ירה בו. כל הירי נמשך שניות ספורות, והוא ירה בו גם כשנפל, כדי שלא יקום וימשיך בפיגוע. לכן הוא ראוי לצל"ש. אזריה, לעומתו, הגיע לזירת אירוע למעלה מעשר דקות אחרי תום האירוע, כאשר המחבל כבר היה מנוטרל, לכוד בידינו, שכב גוסס ולא נשקפה ממנו כל סכנה. הוא לקח בקור רוח את נשקו, כיוון לראשו וירה בו למוות. איזו השוואה...

מעשהו של אזריה קרוב יותר לסוהר שיכנס לתא של אסיר ויירה בו, מאשר למעשה הגבורה של יקותיאלי.

בסופו של דבר, ביחס לחומרת המעשה, אזריה יצא בזול.

* היפוכו המוחלט – אף שר בממשלת ישראל לא טרח להשתתף באזכרה ליצחק שמיר, מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן.

וזה דווקא בסדר. אפילו בסדר גמור. אפילו מובן מאליו.

כי יצחק שמיר מייצג את היפוכה המוחלט של הממשלה הזאת.

קודם כל, באישיותו, הוא התשליל המוחלט של נתניהו: ישר כסרגל, נקי כפיים, טהור מידות, ענו וצנוע עד חפות מאגו, רואה תמיד את האינטרס הלאומי מעל המפלגתי ואת המפלגתי מעל האישי. לעומת זאת, נתניהו... אתם יודעים. ההיפך המוחלט.

שנית, בסוגיות הפוליטיות שעל הפרק שמיר הוא היפוכה של הממשלה הזאת.

הוא סלד תמיד מרעיון של ממשלת "ימין על מלא." הוא חתר לאחדות לאומית, ראה בה ערך נעלה, העמיד אותה על ראש שמחתו ופעל ככל שיכול להקמת ממשלות אחדות לאומיות.

כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של בן גביר (המתוחכם ממנו ולכן מסוכן ממנו) נבחר לכנסת, הוא לא ספר אותו בשום אופן כחלק מן המחנה שלו. ממשלתו הובילה לחקיקה שמנעה מהכהניסטים להתמודד לכנסת (שלמרבה הצער והבושה בג"ץ האקטיביסטי צפצף עליה ונתן לראש הכנופייה להתמודד). כאשר כהנא עלה לנבוח מהדוכן, שמיר קם ויצא בהפגנתיות מן

בסוגיה המשפטית ממשלתו הביאה לקבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. היא ראתה בכך מהפכה חוקתית והתגאתה בכך. מצע הליכוד בבחירות 1992, שבהן הליכוד הפסיד למפלגת העבודה בראשות רבין, העלה על נס את חקיקת החוקים הללו, והתחייב להמשיך במהלך ולחוקק בכנסת הבאה את חוק יסוד: חקיקה ואת חוק יסוד: השוויון בפני החוק. מתוך המצע: "הממשלה בראשות הליכוד תמשיך להעמיק את מושגי שלטון החוק הלכה למעשה. יובטחו עליונות החוק, כפיפותן של כל רשויות המדינה לחוק המדינה ותמשך חקיקה המבטיחה כי עקרון השוויון בפני החוק יישמר ללא משוא פנים. הממשלה בראשות הליכוד תמשיך בביצור עצמאותה של הרשות השופטת."

כאשר היתה לשמיר ממשלת ימין בכיס, והחרדים דרשו לחוקק חוק הפוגע בהכרה בגיור לא אורתודוקסי, שמיר לא היה מוכן לשמוע על הרעיון האנטי ציוני הזה, והקים מיד את ממשלת האחדות השנייה.

אז באמת, מה יש לשרי הממשלה הרעה הזאת לחפש באזכרה לשמיר?

* ביד הלשון: ככה וככה - כתבת "כאן" 11 סיוון סיסאי משרבבת כמעט לכל משפט, ללא שום קשר, את המילה "ככה". זה נשמע: "המפגינים, ככה, מתחילים לחסום את הכביש. בינתיים השוטרים, ככה, מתארגנים לפנות את הכביש" וכן הלאה.

את האוזן הרגישה שלי זה מעצבן, ככה, כמעט כמו לשמוע את מרב מיכאלי. טוב, זה היה, ככה, בהגזמה.

איך אפשר לגמול אותה מה"ככה" הבלתי נשלט הזה?

אפשרות אחת היא להוריד שקל משכרה על כל "ככה" מיותר. אפשרות שנייה היא להצמיד לה מישהו, שבכל פעם שתאמר "ככה" ישאל אוטומטית "למה"?

שיטה ב' היא השיטה שלי. היה לי בן גרעין, שעל כל משפט של בן שיחו הגיב: "כן, הא?" מה עשיתי? בכל פעם שהוא אמר "כן, הא?", כלומר אחרי כל משפט שלי, עניתי "הא, כן". וזה עזר.

לעומת זאת, יש לי חבר שעל כל משפט מגיב ב"וואלה?!" או ב"וואלה". ניסיתי לגמול אותו בכך שלכל "וואלה" שלו הצמדתי "קואלה".  אבל זה לא עזר. וכך, עד היום, הוא בשלו – "וואלה" ואני בשלי – "קואלה" ולא מסתמן שינוי באופק.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: בזכות עירנותו, בקיאותו וכוח זיכרונו המדהימים (לגבי גילו) עוד מתקופת גולדה מאיר – הצליח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, המחרים את נתניהו, לגנות את הפּרעות שעושים מתנחלים ביישובי פלסטינים בגדה אבל שכח לציין את סיבתן – רצח בלתי פוסק של יהודים (גם בתל-אביב) –

כאשר הרוצחים יוצאים גם מאותם יישובים פלסטיניים!

ואנחנו שואלים את הנשיא השכחן –

האם דם יהודים לא נחשב בבית הלבן?

לכן חובה עלינו לזכור ולהזכיר –

הטרור הפלסטיני אינו תוצאה של הקיצוניות הישראלית!

הקיצוניות הישראלית היא תוצאה של הטרור הפלסטיני!

אולי כבר קצת קשה לו לזכור, אבל שישתדל, ביידן, ולפני שהוא משיא לנו עצות בסגנון תום פרידמן – אולי הגיע הזמן שבארצו שלו פוליטיקאים יפסיקו למנות שופטים?

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב באחוזת ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות הדתית, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ. לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין כיום. חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את כל הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים, הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, כל מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו הן מדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), מקסיקו, בנגלדש, פיליפינים וכדומה, כל מי שרוצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקראטית מסודרת במאה העשרים ואחת, יהא עליו להחליט אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו, או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית, או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי היו זוכות, או כבר זכו כביכול בדמוקרטיה ­­– זה לא רק שלא היה משפר את מצבן אלא מדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-תורק הצליח להציל את עמו מחזרה אל הבערות האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית. צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין, שמתברר שלא רדף את שלושה רבעי מיליון הנוצרים בעיראק, שעתה מפוחדים עד מוות מן העתיד, אבל כֵּן רדף את השיעים, שישים אחוז ממדינתו, ואסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם. עכשיו, לאחר ש"השתחררו" והם צועדים, נדמה שהשד השתחרר מהבקבוק, וכי שישים האחוז השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה" עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה העשרים ואחת. גם טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, עומדים בפני משבר בחייהם אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת מישטרים מושחתים, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי מי שרק יכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות, הוא ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן: גם לנו גם לכם לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל! – וגם כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו שסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מהעריצות הדתית של האיסלאם, ועתה רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עומדים בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה העשרים חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוחות לארה"ב: האימפריה העות'מנית, האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הבריטית, הרייך השלישי, יפן ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה. לא אירופה המאוחדת באיגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא מי שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי היא מתמודדת עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל באחד-עשר בספטמבר אלפיים ואחד. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של "אירגונים" ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו, כמי שהשיב להם את גאוותם וכבודם החשובים בעיניהם יותר מן החיים, החמלה והאנושיות. בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים הפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, וקנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה. עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה, של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון. למעשה, החזון של ארה"ב הצליח רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שסיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב. אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין גם כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו, כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל. אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת. ואם יהיה שלום,  אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה תהיה אותה תוצאה – עוד מלחמה. כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו, ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

אהוד בן עזר

 אפריל 2003

* * *

עדינה בר-אל

פנסיונרים חוצים את ארה"ב באופניים

שלושה חברים – מושבניק אחד ושני עירונים בני שישים ושבע ומעלה – החליטו לחצות את ארצות הברית באופניים. הם עשו זאת במשך שלושה חודשים וגילו את החצר האחורית של אמריקה. הם חצו מדבר, מרחבים ירוקים עם שפע מים ועיירות קטנות, וסיימו בניו-יורק שגם אותה הם ראו מזווית ראייה חדשה.

דוד רוזנברג (דייב) ממושב ניר-ישראל, יורם אפרים מהרצליה ובועז אדר מגני תקווה הם שלושה חברים, רוכבי אופניים. פגשתי לשיחה את דייב ואת בועז, ואילו יורם הצטרף אלינו בזום.

השיחה מתחילה כאשר יורם שואל מביתו את חבריו אם הם רכבו כבר היום, והתשובה היתה: "כן, משהו קצר, שעתיים וחצי." ואז הבנתי לאיזו חבורה של מומחים נקלעתי, שרכיבה בת שעתיים וחצי נחשבת אצלם "משהו קצר."

איך הם התחילו בתחביב זה?

יורם אפרים יליד הרצליה בן 70, נשוי, אב לשלושה וסב לשישה נכדים. הוא הנדסאי אלקטרוניקה במקצועו. בצבא שירת בחיל הקשר, באוגדת שריון בסיני. אחרי השחרור הוא עבד בפיתוח אלקטרוני צבאי ואזרחי. ובשנים אחרונות בשיווק תכנה ומערכות מחשוב.

"התחלתי לרכוב על אופניים בגיל 54." הוא מספר. "חבר ילדות הזכיר לי שרכבנו הרבה כשהיינו צעירים, לכן חזרתי לרכוב ו'נדבקתי בחיידק'. שנים רבות רכבתי בשטח, ובשלב מסוים עברתי לרכיבת כביש עם קבוצת רכיבה."

בועז אדר נולד בחיפה בשנת 1955 הוא סיים את בית הספר לקציני ים בעכו. בצבא הוא שירת על ספינות "דבור" בחיל הים. לאחר השחרור היה בועז במשך כמה שנים קצין סיפון בצי הסוחר. "אחר-כך הקמתי חברה לעבודות צנרת ופעלתי בה  כמעט 40 שנה עד שיצאתי לפנסיה. זהו, אני לא עובד יותר." הוא מכריז בהנאה."  הוא נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה נכדים ונכדות. מתגורר בגני תקווה ליד קריית אונו.

הוא רוכב על אופניים כעשרים וחמש שנים. "הרכיבה על אופניים אצלו התחילה אצלי בזכות... סירה." הוא מספר. "הייתי בעל סירה שעגנה במרינה בתל אביב, אבל לא היתה לי חנייה לאוטו ליד המרינה. לכן לקחתי יום אחד זוג אופניים ונסעתי בהם אל הסירה. במרוצת הזמן מכרתי את הסירה ונשארתי עם האופניים."

דייב רוזנברג חבר מושב ניר-ישראל נולד בדרום אפריקה. נשוי, אב לשניים וסב לשני נכדים. "כבר בילדות רכבתי הרבה על אופניים. גם בדרך הארוכה הלוך וחזור מבית הספר בכל יום, במקום לעלות על ההסעה." הוא מספר "ואפילו הבאתי זוג אחד כאשר עליתי ארצה." הוא רוכב לרוב במושב ובסביבה או בהרי ירושלים, וזאת להנאתו וגם לשמור על הכושר. לפני כעשרים שנה הוא יצר קשר ברשתות החברתיות עם רוכבים אחרים, וכך נוצרה קבוצת רכיבה. הקבוצה מורכבת מאנשים מעל גיל חמישים, כמחציתם פנסיונרים. הם רוכבים כבר שנים רבות במרכז הארץ. באותה קבוצה הכיר דייב את בועז. בועז מגיע מדי פעם אל הדרום במכוניתו, כשהאופניים על הגג, והוא רוכב עם דייב באזור.  "אנחנו רוכבים בדרום, בעיקר באזור בארי. יש שם מסלולי אופניים שיוצאים מהקיבוץ. כל האזור הזה מיועד לאופניים." הוא מספר.

השלישייה יוצאת למסע

שלושת החברים – דייב, בועז ויורם – תכננו לצאת לטיול הגדול בארצות הברית. "כפי שהצעירים יוצאים לטיול הגדול אחרי הצבא, החלטנו לצאת לטיול הגדול אחרי הפנסיה." מספר בועז. עד עתה שלושתם ערכו טיולי אופניים רבים וארוכים במקומות שונים על כדור הארץ, ועכשיו הם החליטו לראות את החצר האחורית של אמריקה, את אמריקה האחרת, לא זו של ניו-יורק, לוס אנג'לס ומקומות  שונים המוכרים היטב לתיירים. "רצינו לראות את אמריקה האמיתית, איך חיים האנשים הפשוטים, המוכרים ברשתות המזון המהיר, הפועלים, החקלאים. ובאמת ראינו את אמריקה האמיתית, את הבתים הישנים, את חיי העוני לפעמים. יחד עם זה חווינו גם את העוצמה של המדינה הזאת עם הטבע והמרחבים הענקיים. מסתבר שבכל מקום, גם הנידח ביותר, יש חשמל ואינטרנט, ראינו 'חתיכת' מדינה." הוא מסכם.

יורם מוסיף מדוע בחרו את המסלול המיוחד שעברו בו: "החלטנו לנסוע לדרום ארצות הברית בעקבות העבדות ומלחמת האזרחים שהיו שם. נראה מעניין ומסקרן. קנינו קבצים של ACA (Adventure Cycling Association). שם הומלץ על מסלול בן 5000 ק"מ, ואנחנו הוספנו לו עוד כמה קטעים. כך שרכבנו 7000 קילומטרים במשך  שלושה חודשים." בכל יום הם רכבו בדרך כלל משבע וחצי בבוקר עד השעה שלוש או ארבע אחר הצהריים, עם הפסקות בדרך בכל שעה וחצי-שעתיים, בהן היו נחים, אוכלים ושותים.

המסלול

השלושה נחתו בלוס אנג'לס ומיד בצאתם מן המטוס הרכיבו את האופניים, שמו עליהם את כל הציוד והתחילו במסע. אגב כל הציוד נמצא בתוך תיקים שתלויים מימין ומשמאל על האופניים ובמנשאים בקדמת האופניים ומאחור. כך שהגב של הרוכבים נותר "חופשי" מכל משא. הם  לבשו בגדים זוהרים כדי לבלוט וכמובן חבשו קסדות.

הם התחילו בנסיעה מלוס אנג'לס והגיעו לסן דייגו במדינת קליפורניה, בגבול מקסיקו. הם המשיכו לרכב לאורך הגבול הדרומי עד שהגיעו לפלורידה בחוף האטלנטי. המסלול הדרומי הזה נקרא "מחוף אל חוף". [בארצנו נקרא באותו שם המסע הרגלי מחוף הים התיכון לחוף הכינרת. יחי ההבדל הקטן.] "למעשה רכבנו לאורך הגבול המקסיקני, וראינו את הגדר שהקים הנשיא טרמפ כדי למנוע מעבר של מקסיקנים לארצות הברית. זוהי  גדר ענקית, לאורך מאות קילומטרים, והיא נראית ממרחק עצום."

בחודש הראשון הם רכבו במדבר. הכול היה צהוב, עם מעט מאוד יישובים ומעט מאוד אנשים. "היה קר מאוד, במיוחד בבוקר," הם מספרים. וזה מקשה על הרכיבה." למרות שהיה להם ביגוד מתאים, הקור והרוח הורגשו מאוד. הם היו חשופים לו. עד שהגיעו לסביבות העיר סילבר סיטי, משם עלו למעבר הרים שנקרא אֶמוֹרי פאס, על שם גנרל אמריקאי שנלחם באינדיאנים. המעבר היה  בגובה של כאלפיים חמש מאות מטר. ולא, לא היתה להם בעייה של נשימה בגובה כזה. "ומשם כשמתחילים לרדת מזג האוויר כבר משתפר, מתחיל להתחמם. הנוף שם יפה, מהמם. סוף סוף ירוק בעיניים." הם ירדו בהדרגה והגיעו עד גובה הים. הם הגיעו לעיירה סנט אוגוסטין בפלורידה על גדת האוקיאנוס האטלנטי, ומשם טיפסו לאורכו צפונה, הגיעו למדינות דרום וצפון קרולינה, וושינגטון DC, דלוור ומשם למנהטן.

המדינות בהן עברו השלושה במסע האופניים שלהם: קליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו, טקסס, לואיזיאנה, מיסיספי, אלבמה, צפון פלורידה. ג'ורג'יה , דרום וצפון קרולינה, וושינגטון, דלוור, פילדלפיה, וניו-יורק.

רשמים מאמריקה האחרת

הם חוו כל כך הרבה חוויות, ראו מראות ופגשו אנשים בשלושה חודשים אלו. נראה שנדרשות שעות רבות כדי לספר על הכול. בשיחה שלנו הם העלו כמה זיכרונות.

ראשית כל, בועז מסביר מדוע הם התקבלו בסבר פנים יפות מצד כל האנשים שפגשו בדרך: "בכל מקום שאליו הגענו תמיד קיבלנו יחס מועדף בגלל שאנחנו רוכבי אופניים. כשאתה רוכב על אופניים מתייחסים אליך אחרת. אתה לא מאיים על אף אחד, אתה לא מפחיד אף אחד. זה לא כמו מי שמגיע במכונית רולס-רויס ולבוש בחליפה. ובכלל, אנשים רוצים לעזור. כל אחד נזכר שהוא גם רכב פעם על אופניים. והוא מעוניין לחזור לרכוב..."

בדרך כלל הם ישנו במוטלים ואם לא היה מוטל במקום אליו הגיעו, הם הקימו אוהלים שהביאו איתם וישנו בהם. פעמים ספורות הם התארחו אצל מכרים רחוקים או אנשים שפגשו באקראי.

על אחת הפעמים מספר בועז: "באחת העיירות הנידחות בשם מַרְפָה. עצרנו כדי לתקן פנצ'ר באחד מזוגות האופניים. הגיע אלינו אדם ושאל אם אנחנו רוצים ללון אצלם בקומונה. מובן שהסכמנו מיד. מסתבר שהקומונה השתכנה בבניין שהיה פעם תחנת רכבת. כל העיירות האלו," מסביר בועז "היו לאורך מסילת הברזל, ורכבות הקיטור עצרו בהן כדי להצטייד במים ובעצים להנעת הקטר. כאשר סללו את הכבישים המהירים העיירות האלו כבר לא היו מרכזיות, אבל הרכבות עדיין עוברת שם. באמצע הלילה בו התארחנו בקומונה, שמענו  צפירות קורעות אוזניים של הרכבת שהגיעה, עצרה ונסעה משם." והוא מוסיף בהומור: "בלילה, בשתיים-שלוש לפנות בוקר, היא 'דופקת' כאלו צפירות, שגם אם אתה מֵת אתה מתעורר." מסתבר שאלו רכבות משא ארוכות, כל אחת באורך של קילומטר ואולי גם יותר, ויש להן שלושה או ארבעה קטרים.

אבל בסך הכול היה להם מאוד נחמד להיות בקומונה. "אחד האנשים שם הוא צלם חובב. בערב הראו לנו סרטים שהוא צילם תוך כדי שתיית בירה. זו דוגמא לערב הווי שהזדמן לנו פתאום."

על ביקור בעיירה אחרת, עיירת כורים, מספר יורם: "פגשנו רוכב אופניים שהציע לנו לבקר בעיירה מעניינת שהוא היה בה בעבר. הגענו לעיירת כורים. היה בה מכרה ענק של נחושת. כל מי שהתגורר בה היה עובד במכרה או קשור אליו באיזו שהיא דרך. הם מתגוררים בבתים שכורים אשר שייכים לבעלי המכרה. וברור שיש שם מסילת ברזל ורכבת עוברת באמצע העיירה. החלק העתיק של היישוב נראה בדיוק כמו בסרטים של המערב הפרוע, ישבנו במסעדה ואכלנו. לפתע ראינו שאחד הסועדים לבוש כיהודי דתי, עם ציציות.  בועז פנה אליו ואמר לו ביידיש "אַ גיט שאַבֶּעס" (שבת שלום), וההוא נדהם מהעובדה שמישהו פתאום מדבר אליו ביידיש ב'חור' הזה."

מפגש נוסף היה להם במקום שהוכשר להיות מחנה אוהלים, עם מים וחשמל. הם נכנסו למינימרקט זעיר שהיה שם כדי לקנות אוכל. ניגשה אליהם אישה אחת ושאלה מאין הם. כאשר שמעה שהם מישראל היא  קראה לבעלה שהגיע מהקצה השני של החנות. ואז היא תופסת את הידיים שלנו, מסדרת את כולנו במעגל, ומתפללת עבורנו שתהיה לנו דרך צלחה, שנגיע בשלום, שאלוהים ישמור עלינו. "זאת אמריקה." אומר בועז. "הם מאוד דתיים שם. בכל כמה מטרים יש כנסייה, ומפוזרים שלטים כגון:

"In God we trust," "Thank you Jesus," "Are you ready? God is coming"

מוסיף דייב: "לא יאומן כמה כנסיות יש באזור הדרומי. בכל כמה מטרים בנויה כנסייה. הם נוצרים אדוקים מאוד. יש כמה זרמים  בנצרות, לכל אחד מהם כנסיות משלו." ומסתבר שהשלושה אפילו תרמו עשרים דולר להקמת כנסייה. הם נתקלו בטקס הנחת אבן פינה לכנסייה, תרמו כסף ונהנו מהכיבוד שהיה שם...

ועכשיו לביקורים שלהם בכמה ערים. מספר דייב: "לניו אורלינס הגענו באופניים ונשארנו שם שני לילות ושלושה ימים. נהנינו כמובן מהמוסיקה שלא פוסקת יום ולילה, במיוחד ברחוב ברבן, מהמסעדות ומכל האווירה שם."

גם על וושינגטון הבירה מספר דייב, שזו לו היתה הפעם הראשונה שם: "ההסתובבות בעיר על האופניים שונה מאוד מהרכיבה במדבר ובמרחבים פתוחים. ביקרנו במוזיאונים, ראינו את כל האנדרטאות, וזה היה מאוד מרשים ומעניין."

ואין כמו ניו-יורק. "כל העיר התוססת. באמת חוויה אדירה." אומר בועז, "הגענו לניו יורק מדרום מערב העיר. מאזור ניו ג'רסי. בדרך כלל תיירים לא מגיעים משם. והיתה לנו הזדמנות לראות את כל הבניינים העצומים והגשרים מלמטה דווקא. זהו מראה מדהים ככל שאתה מתקרב אל העיר." 

התנועה בניו יורק לא מפסיקה אף פעם, אבל מסלולי האופניים נפרדים לגמרי. השלושה נהנו לרכב על אופניים בתוך מנהטן ולא להתנהל בתחבורה ציבורית כמו הרכבת התחתית. מסתבר שניו יורק מרושתת במסלולי אופניים שהם נפרדים לחלוטין מהכבישים שלה. כך שניתן להגיע לכל מקום, לחצות באופניים ולהגיע גם אל ברוקלין, לונג איילנד או לניו ג'רסי. אין שום בעייה בטיחותית גם ברכיבה על הגשרים.

וכך אחרי שרכבו במרחבים עצומים, במדבר, בפארקים ובעיירות קטנות הם סיימו בניו-יורק. והם מסכמים: "באמת הגשמנו את מטרתנו. ראינו אל אמריקה על מגוון נופיה ואנשיה. זו היתה חוויה אדירה."

החקלאי מדרום אפריקה

דוד (דייב) רוזנברג, חבר מושב ניר-ישראל, רוכב אופניים מושבע מילדות, נולד בעיר יוהנסבורג בדרום אפריקה. "הוריי הגיעו עם משפחותיהם לדרום אפריקה בילדותם. אימא מליטא ואבא מלטביה. למדתי ביוהנסבורג בבית ספר יסודי ציבורי." הוא מספר, "אבל בשלב מסוים הלכתי ל'חדר', לא כל כך בגלל הדת, אלא כדי ללמוד קצת עברית, כמו כל הילדים היהודים."  אחר כך הוא למד בבית ספר תיכון יהודי פרטי חילוני. שפת הלימוד שם היתה אנגלית, אבל היו שיעורים גם בעברית – שפה, תנ"ך, ספרות עברית. "נבחנתי בבחינות הבגרות גם בעברית, ובבית ספר זה ספגתי כנראה את הציונות."

לאחר סיום בית הספר התיכון למד דייב  חקלאות באוניברסיטה, התמחה במטעים וקיבל תואר ראשון. את רעייתו ניקול (ניקי) הוא הכיר מנעוריו. היא למדה באותה אוניברסיטה אמנות וספרות אנגלית. השניים נישאו בשנת 1977 ועלו ארצה בשנת 1979.

הקהילה היהודית ביוהנסבורג היתה גדולה. הגיעו אליה יהודים מבריטניה ומגרמניה וגם מליטא ולטביה, כמו הוריו של דייב. היו בה בתי כנסת ובתי ספר יהודיים. היהודים היו בעלי מקצועות חופשיים, ביניהם רופאים, מהנדסים, עורכי דין. "המקצועות שהיהודים יכולים לעבור אתם מארץ לארץ, אם מתעורר בכך צורך." הוא מוסיף. אביו של דייב היה מהנדס כימיה ומנהל חברות. אימו היתה גננת.

"היחס ליהודים ביוהנסבורג היה בסדר." אומר דייב, "היינו קהילה גדולה, עם בתי כנסת ובתי ספר יהודיים. לא הרגשנו אנטישמיות. רק כאשר למדנו באוניברסיטה, בעיר מרוחקת יותר, הרגשנו לא נוח, כי היו קבוצות של גרמנים, אולי צאצאי נאצים שהגיעו לשם, והם הפיצו דברים נגד היהודים ונגד השחורים."

ומדוע עלו דייב וניקי ארצה? "כפי שאמרתי, קיבלנו 'ציונות' בבית הספר. נוסף לכך, היה לי דוד בארץ. אח של אבי עלה ארצה בשנת 1948 כדי להילחם במלחמת השחרור במסגרת מח"ל. הוא נשאר בארץ לאחר המלחמה, ואבי היה נוסע לבקר אותו בכל שנה. כמובן שהיו מכתבים ותמונות שקיבלנו, כך שספגתי ציונות גם בבית."

גם אביה של ניקי נסע בדרך לא דרך ארצה בשנת 1948 כדי להילחם במסגרת המח"ל. בנוסף שהתה המשפחה שנה בארץ במסגרת שנת השבתון של האב בטכניון, והיו בחיפה בזמן מלחמת ששת הימים, מה שיצר אצלם חיבור עמוק לארץ ישראל.

 מה שעוד השפיע מאוד על ניקי ודייב לעלות ארצה היה האפרטהייד בדרום אפריקה. בעקבות החוקים שהפלו את השחורים, החלו מהומות בשנת 1976 בסווטוֹ ((Soweto, השכונה בה התגוררו השחורים ליד יוהנסבורג. זה התפשט למהומות והתנגשויות אלימות עם המשטרה בכל המדינה, והיו הרוגים רבים.  "ניקי ואני החלטנו שאין לנו עתיד שם, לא לנו ולא לילדים שיהיו לנו. אנחנו עלינו ארצה לבדנו, ללא בני משפחה אחרים."

הרבה מאוד יהודים עזבו את דרום אפריקה מסיבה זו." אומר דייב, "בשיא גודלה היתה הקהילה היהודית בת מאה ועשרים אלף נפש. ועתה יש בה לדעתי כשלושים וחמישה אלף. היהודים היגרו לארצות שונות – לאנגליה, לקנדה, לארצות הברית ורבים מאוד לאוסטרליה. אחי היגר לארצות הברית ואחותי לאוסטרליה." הוא מוסיף.

בארץ

הם הגיעו ארצה והתקבלו ל'מעון לעולים חדשים', "בית גיורא" בקריית יובל בירושלים, כי הם היו זוג צעיר בלי ילדים עדיין. ('מרכז קליטה' היה מיועד למשפחות עם ילדים.) ושם הם למדו עברית באולפן באופן מרוכז במשך חודשיים. עם סיום האולפן, החל דייב לעבוד במשתלה של הסוכנות היהודית. זו היתה משתלת עצי פרי ליד קריית גת. הוא עבד שם כשנה וחצי, ובמקביל למד בפקולטה לחקלאות לקראת תואר שני. גם בתואר שני הוא התמחה בשתלנות, עצי פרי ופרחים. הוא שירת בצבא שירות מקוצר מפאת גילו כחובש קרבי והמשיך לשרת במילואים כמו כולם. לאחר סיום התואר הוא התקבל לעבודה במפעל "אגן כימיקלים", שעסק בכימיקלים לחקלאות. (חומרי הדברה). "עבדתי שם  בתפקידים שונים ומגוונים במשך ארבעים שנה, ויצאתי לפנסיה בסוף השנה שעברה." הוא מספר.

במושב

לשאלה מדוע בחרו לגור במושב, עונה דייב: "תמיד רצינו לגור במושב. בעצם רצינו לעבוד בחקלאות וקנינו משק בניר-ישראל. בזמן ששנינו עבדנו במשרות מלאות בחוץ, התחלנו גם לעסוק קצת בחקלאות, גידלנו פיג'ויה. הייתי שותף בבית אריזה עם שני מגדלי פיג'ויה מהמושב. קנינו יחד מכונת מיון ומקרר. אבל הבנו שקשה מאוד להתקיים מחקלאות. היתה לנו עבודה מאומצת בעיקר בסופי שבוע (וגם הילדים עזרו), ומעט מאוד פרנסה. בנוסף לכך," הוא ממשיך לספר, "היה לי תחביב – הקמתי משתלה של עצי פרי. עשיתי כמה שילובים של עצים. הרכבתי זנים שונים של הדרים על עץ אחד, וכך קיבלתי עץ שהניב לימון עם תפוז, אשכולית עם תפוז וכדומה. זה היה בשבילי משחק כזה... קראנו לזה 'עץ סלט פירות'. היינו מוסרים את העצים עם הוראות גיזום מפורטות, וזה התאים במיוחד לגינות קטנות בעיר.

בשנים הראשונות בארץ עבדה ניקי כמורה לאומנות ולאנגלית בבית ספר יסודי, ואחר-כך כמזכירת מנכ"ל ומנהלת ייצוא לחברות גדולות, כולל יכין."

הם הורים לשני בנים. גלעד, יליד 1980 וטל יליד 1984. שניהם למדו בבית הספר היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים ובבית הספר התיכון בבאר-טוביה. גלעד למד פיסיקה לתואר ראשון באוניברסיטת באר-שבע  והמשיך ללמוד לתואר שני ושלישי בוונקובר אשר בקנדה. עתה הוא מתגורר עם רעייתו מאיה ושני בניהם בוונקובר ועובד כפיסיקאי במחלקת קוונטום של חברה גדולה. טל למד גם הוא באוניברסיטת באר שבע, יש לו תואר ראשון בהנדסת מכונות. עתה הוא מתגורר בנס ציונה ועובד בחברת סטארט אפ בתחום הדפוס התלת-מימדי בנס ציונה.

שני הבנים, גלעד וטל, גם הם חובבי אופניים. גלעד, מאיה ושני ילדיהם מרבים לצאת למסעות שמשלבים אופניים וקמפינג ברחבי קנדה וגם בעולם. כך הם נסעו לדרום קוריאה, יפן, טייוואן, וייטנאם, ניו זילנד, ארצות הברית, הוואי, מקסיקו, יוון ועוד, לעיתים לתקופות ממושכות. אפשר לקרוא על מסעותיהם המרתקים בבלוג שלהם: Life in Magic Land

  ובקישור: https://inmagicland.com/

מכיוון שכל המשפחה שלהם, מלבד הבן טל, שוהים מחוץ לישראל, ניקי ודייב מרבים לנסוע לביקורים בחו"ל. עכשיו כאשר שניהם בפנסיה, הם נהנים במיוחד מהחיים במושב. ניקי מציירת להנאתה ומתנדבת במסגרות שונות, ודייב רוכב על אופניים להנאתו עם חבריו בארץ ובחו"ל.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1291, 13.7.2023.

* * *

נעמן כהן

האם משה גרנות קורא את מה שהוא כותב?

משה גרנות: באשר לנעמן כהן: איך אפשר לומר שהמונותיאיזם ביטל את קורבן האדם? הרי הנכונות של אברהם לשחוט את בנו לאלוהים נחשבת לו לזכות ענקית, שעליה קיבל "שכר"; יפתח מקריב את בתו לה', ולא לאליל, דויד מקריב את צאצאי שאול לה' (כתוב במפורש!), בימי מלכות יהודה וישראל קורבן האדם היה נורמה. וכן, נעמן כהן, גם במהפכה של יאשיהו הקריבו קורבנות אדם, קרא נא את מלכים ב' כ"ג 20, וכן את כל הזוועות שעולל יאשיהו בעקבות ספר דברים שקראו לפניו (מלכים ב' כ"ג), זוועות שאפילו הטליבן לא הצליחו לחולל. אנחנו קוראים את אותו התנ"ך? ("חדשות בן עזר", 1862)

מוזר. נראה שמשה גרנות אינו קורא את מה שהוא עצמו כותב. לא אני כתבתי שהמונותאיזם ביטל את הקרבת קורבנות אדם, אלא משה גרנות עצמו כתב. הנה קראו היטב את תשובת משה גרנות לאהוד בן עזר שטען שהמונותאיזם הפסיק את הקרבת קורבנות אדם.

משה גרנות: "ובכן, אתה (אהוד בן עזר) באמת טועה: מימי אברהם ועד ימיו של המלך מנשה קורבן אדם היה עניין שבשיגרה: אברהם מוכן להקריב את בנו בלי שום ערעור, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!), דויד מקריב את צאצאי שאול לה', בימי המלכים קורבן אדם היה נורמה, וזה נפסק רק בימי יאשיהו." (620 לפני הספירה). ("חדשות בן עזר", 1858)

ודוק: משה גרנות אומר לאהוד בן עזר שהוא "באמת טועה," אך למעשה מצדיק את קביעתו שהמונותאיזם הפסיק את מנהג הקרבת קורבנות אדם, אלא שהוא מאחר זאת לתקופת יאשיהו. כלומר, מאז הרפורמה המונואיסטית של יאשיהו אין יותר קורבנות אדם.

במקום לומר לאהוד בן עזר: "אתה באמת טועה," היה עליו לומר "אתה צודק אך רק מתקופת יאשיהו".*

הדוגמה שמביא משה גרנות מיאשיהו בגיליון האחרון רק מחזקת את דבריו הראשונים שיאשיהו הוא זה שהפסיק את הקרבת קורבנות האדם.

יאשיהו המלך השבית את פולחן הקרבת אדם מגיא בן הינום, "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק י').

כ וַיִּזְבַּח אֶת-כָּל-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר-שָׁם, עַל-הַמִּזְבְּחוֹת, וַיִּשְׂרֹף אֶת-עַצְמוֹת אָדָם, עֲלֵיהֶם; וַיָּשָׁב, יְרוּשָׁלִָם. (מלכים ב' כ"ג 20)

הערה נוספת: באחת ממצוות התורה נאמר במפורש: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ," דברים י"ח, י'. (מקווה שאנחנו קוראים באותו התנ"ך) העובדה שיש מי שאינו מקיים את המצווה אינה אומרת שהתורה מחייבת הקרבת קורבנות אדם, אלא רק שמישהו מפר את מצוות התורה. כמובן שיכולה להיות מחלוקת ממתי נקבעה המצווה.

* לפי אילון גלעד מי שכתב את התורה והמצוות, המציא את הדת המונותאיסטית, וכתב את סיפורי התנ"ך, היה נבונאיד מלך בבל משנת 556 לפנה"ס ועד שנת 539 לפנה"ס.

https://www.haaretz.co.il/literature/2023-07-05/ty-article/.premium/00000189-2133-d145-a1e9-3377cd7b0000

אחד השונאים הגדולים את המונותאיזם היהודי ואת היהדות, והמשטין הגדול נגדה, היה חוקר הדתות הרומני האנטישמי, מירצָ'ה אליאדה (Mircea Eliade;‏ (1907-1986) שהיה מקורב לתנועה הלגיונרית הלאומנית-אנטישמית ברומניה, לקח חלק בשלטון הרומני, ותמך בגרמניה הנאצית ובהיטלר. מירצָ'ה אליאדה תיאר את היהדות והנצרות כדתות המאפיינות את המערב, דתות שאינן אותנטיות במהותן, והוא אף חש צורך לתקן את המציאות הדתית הזאת. בכתביו שהתגלו לאחר השואה הוא מתייחס לקטסטרופות שעברו היהודים כדבר אשר "היה נחוץ לגאולה." בנוסף, הוא מדבר על המונותאיזם המאפיין את הדת היהודית ורואה בכך דבר שאינו טבעי באופיו, אשר הומצא בזמנו על ידי "כהנים ירושלמיים" שהיו מעוניינים בכך.

קשריו עם התנועה הלגיונרית הפשיסטית קלריקלית אנטישמית ברומניה, התנועה שראתה ביהודים אחראים לכל תחלואי החברה הרומנית והתבססה בעיקר על חסרי השכלה מן הכפר ומן העיר, תוך שימת דגש על היבטים נוצריים, סחפו אחריו גם כמרים רבים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94_%D7%94%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%AA

משוכנע אני ובטוח שמשה גרנות אינו מושפע מאותו חוקר דתות הרומני-אנטישמי, אבל מעניינת החפיפה שבשנאתם המשותפת לתנ"ך ולמונותאיזם היהודי.

אני בטוח שמשה גרנות היה מורה מצויין לספרות כי ניכר בו שאוהב ספרות הוא, אני רק תמה איך יכול היה ללמד תנ"ך, בשעה שהוא כל כך שונא ומתעב אותו, (ואת היהדות). איך ניתן ללמד  ספר שאין אוהבים אותו?

ד"ר ישי סקלי קרדיולוג חסר לב

שימותו החיילים הפצועים נלך כצאן לטבח

ד"ר ישי סקלי הוא קרדיולוג העובד באיכילוב:

https://www.tasmc.org.il/Personnel/Pages/yishay-skali.aspx

בראיון לאליהו רכלין בערוץ 13, הוא אמר: "הודעתי למפקד שלי שלא אקבל את המינוי לשירות המילואים." מצידי שפצועי צה"ל ייפצעו וימותו, ואני, וילדיי, והוריי, ושאר עם ישראל, נלך כצאן לטבח העיקר שידעו שאני דמוקרט.

בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי," תארו לכם שכל הרופאים ילכו בדרכו.

מהי סבירות?

רבנו, הרבי מליבוביטש זצ"ל, (פרופסור ישעיהו ליבוביץ') לימדנו כי כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים: "קוקה קולה זה טוב." אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה? (מסתבר היום שקולה עם אספרטיים יש בו גם סכנה למות). מה יחליט האדם הסביר, למות בעד ארצנו או להפקיר אותה תמורת קוקה קולה? כל אדם קובע לעצמו את ערכיו, מה שבשביל אחד הוא טוב בשביל השני רע. מה שבשביל אחד צדק בשביל השני עוול וכו', כך גם מה שבשביל "אדם סביר" אחד, נראה סביר, בשביל "אדם סביר" שני לא סביר. 

בקרוב יצויין מועד חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ומי לא ישכח את ההערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, יממה לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים (מיום ה-5 באוקטובר 1973), לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה."

בפסיקות רבות של בג"צ נגד החלטות הממשלה ע"פ עילת הסבירות לא ברור כלל שמה שמגדירים השופטים "סבירות" עולה על מה שמגדירה הרשות המבצעת "סבירות". הנה קראו את הדוגמאות:

https://www.makorrishon.co.il/opinion/638307/

השופט נעם סולברג, על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים

השופט נעם סולברג סוקר את היסטוריית ההתנגדות למושג ה"סבירות המהותית", של השופט משה לנדוי, ואשר גרוניס, ומסביר: "הסבירות פנים רבות לה, וגם הראוי הריהו תלוי בעיני המתבונן. מה שנראה בעיני העותרים לעיתים מזומנות כבלתי סביר במידה קיצונית, לא ראוי, והרה-אסון לשלטון החוק, נחזה בעיני המשיבים צח, זך ונקי; ובית המשפט בתווך, חותר לפרוט לפרוטות את עילת הסבירות, לאמות-מידה, כדי לנמק אל-נכון את פסיקתו בנושא העתירות שעל הפרק, ועל מנת לפזר את עננת העמימות, לתרום לבהירות, ולצמצם את מרחב אי-הוודאות שבו שוכנת הסבירות, גם במבט צופה פני עתיד."

הפתרון של נעם סולברג: מול פקידים, לא מול נבחרים:

"אני מאמין," אומר סולברג, "כי הפתרון לקשיים שמציבה לפתחנו עילת הסבירות המהותית איננו בביטולה. אך גם הותרתה על כנה, במתכונתה הנוכחית, אינה מניחה את הדעת. הפתרון עשוי להימצא, לעניות דעתי, בהבחנה בין דרג נבחר לדרג מקצועי.

"החלטות המתקבלות על ידי דרג נבחר – ממשלה, שרים, ראשי רשויות – הן על פי רוב החלטות המשקפות תפיסת עולם; תפיסת עולם ערכית, תפיסת עולם מקצועית. לעיתים ההחלטות עוסקות בסוגיה נקודתית, לרוב עניינן בהתוויית מדיניות הנושאת עימה משמעויות רוחביות. עובדה זו כשלעצמה אינה מחסנת החלטות אלו מפני ביקורת שיפוטית. יחד עם זאת, מן הראוי כי אופיין של החלטות אלו יכתיב את היקפה של הביקורת. ביקורת שיפוטית המבוססת על עילת הסבירות המהותית, הרחבה, העמומה, אינה הולמת ביקורת שיפוטית על החלטות המשקפות הכרעה ערכית-מקצועית של דרג פוליטי נבחר. היא פוגעת בגרעין הקשה של עקרון הפרדת הרשויות. נעדרים ממנה שני היסודות שעליהם עמדתי לעיל:

"מומחיות והכשר דמוקרטי. גם הניסיון בשטח מלמד כי הביקורת נגד השימוש בעילת הסבירות המהותית מופנית בעיקרו של דבר כלפי אותם מצבים שבהם בית המשפט מתערב בשיקול דעתו של דרג נבחר.

"שונים הם פני הדברים ביחס להחלטות המתקבלות על ידי דרג מקצועי. בדבּרי על החלטות הדרג המקצועי, כוונתי למה שאנחנו מכירים בתור 'בירוקרטיה' – מכרזים, היתרים, רישיונות, אישורים וכיוצא באלו הליכים מנהליים המתישים כוחו של אדם. הצד השווה בהחלטות אלו הוא שרובן ככולן החלטות נקודתיות, ועניינן יישום מדיניות, להבדיל מהתוויית מדיניות. במצבים מעין אלו ישנה הצדקה רבה יותר לשימוש בעילת הסבירות המהותית. אומנם כן, בדומה להחלטות של דרג נבחר, גם ביחס להחלטות של דרג מקצועי נעדר לבית המשפט יסוד המומחיות. יחד עם זאת, מצד ההכשר הדמוקרטי, התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו של פקיד מקצועי שאינו נבחר היא צעד לגיטימי יותר. פגיעתה הפוטנציאלית בעקרון הפרדת הרשויות מתונה הרבה יותר.

"זאת ועוד. דווקא אופיין הבירוקרטי של החלטות הדרג המקצועי עשוי להצדיק שימוש בעילת הסבירות המהותית. במערכת היחסים שבין 'האזרח הקטן' לבין 'המערכת' אנו מעוניינים לאפשר לבית המשפט מרחב תמרון גדול יותר בעת שהוא נדרש לבקר את החלטת הרשות המנהלית. תנו דעתכם: אדם שאינו מרוצה מהחלטת הדרג הנבחר יכול להביע את מחאתו בקלפי; גם 'פוסט' או 'ציוץ' הם אפשרות זמינה ולגיטימית 'להפעיל לחץ' על הגורם הפוליטי הרלוונטי. לעומת זאת, את הפקיד המקצועי – שבכוחו להשפיע באופן מהותי על היבטים שונים של אורחות חיינו – לא האזרח בוחר, קרוב לוודאי שגם לא השר הממונה. כהונתו אינה קצובה בזמן, לרוב ייהנה מקביעות. אלמלא ביקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטותיו עלול האזרח למצוא עצמו עומד לפני שוקת שבורה.

"ודוק: עילת הסבירות המהותית בצמצומה עומדת. העדר מומחיות; חזקת התקינות המנהלית; מיצוי עילות הביקורת המסורתיות – כל אלו מחייבים כי בית המשפט לא יפנה אל הסבירות המהותית אלא כאשר כלו כל הקיצין. הסבירות המהותית אינה 'פתרון קסם'; מכל מקום בכוחה לתת מענה באותם מצבים שאינם באים במובהק בגדרן של אחת העילות המסורתיות, אך מכלול נסיבות העניין מצדיק התערבות בשיקול הדעת. כך הוא במצב של קושי להוכיח אחת מן העילות המסורתיות; כך גם במצב שבו התרשם בית המשפט כי החלטת הרשות המנהלית לא התאפיינה ב'ראש גדול' או בחריצות-יתר.

"בשנת 1991 פרסם זאב סגל מאמר על עילת העדר היחסיות במשפט המנהלי, ובו ביקש 'לצקת תוכן קונקרטי למושג אי-הסבירות, על ידי קביעת מושג מוגדר של היעדר יחסיות בין המטרה שעמדה לנגד עיני הרשות לבין האמצעי שהיא נקטה בו. עקרון זה, אשר לאורו יבחן בג"צ את מעשה הרשות, יכול להמיר, במקרים רבים, את עילת אי-הסבירות.' כמעט 30 שנה לאחר שנכתבו הדברים הללו, ועל יסוד ניסיון רב שהצטבר, דומני כי עילת העדר היחסיות – המוכרת כיום במחוזותינו כעילת המידתיות – אכן כשרה וכשירה, במקרים רבים, לתפוס את מקומה של עילת הסבירות המהותית.

"שלושה יתרונות טמונים בה, בעילת המידתיות: ראשית, היא מחזירה את בית המשפט ל'מגרשו הביתי', לדון בנורמות משפטיות, עניינים שביחס אליהם מומחיותו עימו.

"שנית, ביקורת שיפוטית על רשויות המִנהל לשם הגנה על חירויות היסוד של הפרט היא הביקורת השיפוטית ה'קלאסית'. זהו הביטוי המובהק ביותר לתפקידו של בית המשפט בחברה דמוקרטית. שימוש בעילת המידתיות, חלף 'בריחה' אל מחוזותיה העמומים (והנעימים) של הסבירות המהותית, יזכה אפוא למידה רבה יותר של הכשר דמוקרטי.

"שלישית, בניגוד לעילת הסבירות המהותית, עילת המידתיות נהנית מיתרון מתודולוגי. מזה חצי יובל עילת המידתיות זוכה לדיון ענף – הן במשפט החוקתי, הן במשפט המנהלי; עבודה רבה נעשתה באשר לפיתוחה והמשגתה. במובן זה עילת המידתיות מספקת מענה לחיסרון משמעותי המאפיין את עילת הסבירות המהותית – הבניית שיקול הדעת."

(נעם סולברג הוא שופט בית המשפט העליון. המאמר מבוסס על דברים שנשא בכנס "העמותה למשפט ציבורי בישראל" שהתקיים בחיפה, בח' בכסלו ה'תש"ף, 6.12.2019)

https://hashiloach.org.il/%d7%a2%d7%9c-%d7%a2%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%99%d7%91%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%91%d7%99%d7%99%d7%a7/

הנה הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות שהתקבלה בכנסת בקריאה ראשונה: הצעת חוק צמצום עילת הסבירות

מתפרסמת בזה הצעת חוק מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת:

* הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 5 ) (עילת הסבירות) תיקון סעיף 15

1, בחוק-יסוד: השפיטה בסעיף 15 אחרי סעיף קטן (ד) יבוא: (ד) על אף האמור בחוק-יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר וכן של נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, ולא ייתן צו כלפי מי מהם בעניין כאמור."

דברי הסבר:

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוסמך לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות המדינה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה. בתי משפט ובתי דין אחרים גם הם מוסמכים לדון בביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות המדינה

בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ר' למשל סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 וסעיף 13 כ"ז לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 לעניין בית הדין לעררים).

מכוח סמכות זו, עורך בית המשפט ביקורת מינהלית על פעולות הרשות המבצעת. התפתחות עילות של הביקורת המינהלית נעשתה בעיקרה בפסיקה, ובכלל זה התפתחה עילת הסבירות. כיום עילה זו מאפשרת לבית המשפט לפסול החלטה מינהלית הלוקה בחוסר סבירות במובן זה שהיא אינה נותנת "משקל ראוי לאינטרסים השונים שעל הרשות המינהלית להתחשב בהם בהחלטתה." (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה)1( ,421 437 )198), וזאת כשמדובר ב"חוסר סבירות מהותי או קיצוני" (שם, שם).

על השימוש בעילת הסבירות במובנה זה, ובפרט על החלת עילת הסבירות בנוגע להחלטות של הדרג הנבחר, נטען בין היתר כי קביעת האיזון הערכי בין השיקולים השונים הנוגעים להחלטה מינהלית צריכה להיות נתונה לנבחרי הציבור ולא לבית המשפט. לפיכך מוצע לקבוע בחוק-יסוד: השפיטה כי רשות שיפוטית לא תוכל לדון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה במליאתה, של ראש הממשלה או של שר אחר וכן של נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, או להוציא צו כלפי דרג נבחר בעניין סבירות החלטתו.

יצוין כי אין באמור כדי להגביל את סמכותו של בית המשפט לדון או להוציא צו בשל עילות אחרות של ביקורת מינהלית, ובכלל זה עילת המידתיות.

https://fs.knesset.gov.il/25/law/25_ls1_2822385.pdf

מתוך אתר הכנסת:

https://m.knesset.gov.il/activity/legislation/laws/pages/lawbill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=2207472

ודוק: עקרון המידתיות מקבל ביטוי בחוק מדינה. לא רק בעיקרון משפטי.

יש עוד דברים לתקן:

בקואליציה כבר דנים בריכוכה של הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות. השינוי הצפוי בנוסח ההצעה יתנה מינויים שנעשו על ידי ממשלת מעבר – באישור הממשלה הנבחרת בכך מבקשים מובילי החקיקה להתמודד עם הביקורת שהוטחה בנוסח המקורי.

הריכוך המדובר נוגע בנקודה דרמטית ומהותית בחוק שמטרידה את מבקרי החקיקה: סוגיית המינויים. החשש שהעלו מבקרי החקיקה, הוא כי יכול להיווצר מצב כי בתקופת בחירות תבצע ממשלת המעבר מינויים שנויים במחלוקת, ונוסח הצעת החוק הנוכחי לא יאפשר לבית המשפט לקבוע כי מדובר במינוי לא סביר. הריכוך, שכעת נידון בקואליציה, הוא שינוי הנוסח כך שיאפשר מינויים בתקופת בחירות, אך יקבע כי על מנת שיהפכו אלה לקבועים – יצטרכו לקבל את אישור הממשלה הנבחרת.

בעבר היו לא מעט מקרים של מינויים בתקופת ממשלת מעבר שעוררו סערה, כך לדוגמא מינויו של הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי על ידי ממשלת לפיד-בנט. מינוי נוסף שהתרחש בתקופת ממשלת מעבר, הוא מינויו של השופט בדימוס מנחם מזוז באוגוסט 2022 ליושב ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. כזכור, נגד המינוי הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שאין למנות מינוי קבוע בתקופת בחירות, ובג"ץ קיבל את העתירה וביטל את המינוי.

הריכוך יאזן את שאלת הסבירות כך שתהיה "תחנה" נוספת שתבחן את סבירות המינוי. באופן הזה, במידה והממשלה הנבחרת לא תחשוב שמדובר במינוי סביר, היא תוכל לבטלו. עוד הוחלט, כפי שכבר פורסם, כי צמצום עילת הסבירות לא יחול על ראשי רשויות כך שבית משפט יוכל לפסול החלטות שלהם תוך שימוש בעילת הסבירות. הריכוכים הללו צפויים לעלות ולאושר בוועדת חוקה כבר בימים הקרובים.

(יהודה שלזינגר: לאחר קידום צמצום עילת הסבירות: זה הריכוך המהותי הצפוי ברפורמה) 

https://rotter.net/forum/scoops1/803339.shtml

ואני רק שאלה: בין המרואיינים הרבים באמצעי התקשורת – מדוע לא מראיינים את יאיר למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – מה קרה ששינו את דעתם לאחר שתמכו בצמצום עילת הסבירות?

https://www.jdn.co.il/video/1997798/

סכנת הפיכה משטרית

סכנת ההפיכה המשטרית, וחיסול המשטר הדמוקרטי באה לא רק מיריב לוין שהודה בריש גלי שצפויה סכנה לדמוקרטיה אם רק הקואליציה תמנה את השופטים, אלא באותה מידה הסכנה למשטר הדמוקרטי באה גם מהפרוטסטנטים הקיצונים התובעים את פיזור הממשלה ללא בחירות ע"י  יצירת כאוס במדינה, ותביעה לאי הכפפת הצבא לממשלה הנבחרת. סכנה זו לדמוקרטיה עוד עולה על הסכנה שברפורמה המשפטית.

היארצייט המוזר של ביאליק

כמדי שנה גם השנה הלכתי ליארצייט לציון 89 שנים לפטירתו של חיים נחמן ביאליק. השנה קבעו בחכמה רבה חידוש. במקום לפתוח כתמיד את היארצייט בשעה 18:00 בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם, נקבעה השעה ל-20:00 עם רדת חום היום.

כמה שעות לפני תחילת האירוע הזדעזעו כל החלונות בבית מעוצמת הבאסים בופ בופ בופ מהרמקולים בבית הקברות, חששתי לגורל הטלוויזיה.

ברבע לשמונה הצצתי מהחלון וראיתי כי רחבת הקבר שם נערכו כתמיד כיסאות לטקס היתה ריקה לגמרי, והתפלאתי מה קרה? האם כבר לא באים ליארצייט של ביאליק? אולי הלכו כולם להפגנה? אני נכנס לבית הקברות מהשער הראשי (השער הקרוב לקבר ביאליק היה נעול) אבוי. שומרים לא נותנים להיכנס לרחבת הקבר ולהתיישב על הכסאות, אלא מרכזים את כולם ברחבת הכניסה ליד מצבות חללי מאורעות 1921. מה קורה אני שואל? הפעם יש הופעה לפני הטקס, ורק בסיומה ניתן יהיה להתיישב על הכיסאות, מסביר לי אחת השומרים. בינתיים מתאסף קהל רב ומצטופף. הרוב בגיל העמידה כלומר בגיל הישיבה, (גם כמה צעירים עם ילדים ואפילו תינוקות), אבל אין מקום לשבת. בדלית ברירה אנשים מתחילים להתיישב על הקברים. מישהו התיישב על ברנר, ואחר על הקבר הריק של לואידור, אני בחרתי במצבת השיש השחורה של רקנאטי שהיתה במקום אסטרטגי במעבר שאיפשר הצצה לכל כיוון. למרות זאת היתה צפיפות איומה ומסוכנת. לאחר זמן החלו הרמקולים להפציץ מוסיקה מוזרה שרובה רעשים והלמות באסים בופ בופ בופ. זוועה.

מדי פעם הופיעו על הקברים ממקומות שונים בבית הקברות שתי נשים בלבוש צבעוני מוזר עם שני גברים בלבוש דומה והוציאו קולות מוזרים. רק שיר אחד של ביאליק הושר ברור "בין נהר פרת ונהר חדקל על ההר מיתמר דקל" (אגב אין שם שום הר) ורק על זה הם קיבלו כפיים.

כך סבלנו כמעט שעה. הבעייה היתה שמרוב צפיפות אי אפשר היה לצאת עד שהמופע הסתיים. והנה ברוך השם הסתיימה המסכת המוזרה (בתנועה עשינו יפות יותר) ואנשים קמו מהקברים עליהם ישבו, ורצו לתפוס כסאות ליד הקבר. והנהגם גברת איילת ביתן שלונסקי החלה את טקס היארצייט. התפנתה הדרך וברחתי מיד הביתה. היה לי מספיק.

בבית קראתי שמדובר בהופעה של תיאטרון קליפה.

https://www.bialikmuseum.org.il/events?eventid=1108

בכל שנה כשאני בא לטקס, ורואה את המתפרנסים מביאליק, כגברת שלונסקי או שמואל ליכטמאכר-אבנרי, כואב לי הלב על השפעת העושר על הזיכרון הספרותי. איך מכרכרים כולם סביב ביאליק (מגיע לו), ואיך שוכחים כליל את שכנו העני שאול גוטמנוביץ'-טשרניחובסקי שאפילו לא התירו לקבור את אשתו לידו, וגזרו עליו בדידות נצח. השנה אני סבור שגם חיים נחמן וגם מאניה-מנוחה אוורבוך-ביאליק לא נהנו מהיארצייט.

נפלאות התעסוקה בחלם

נהג אגד, בילאל חמאד, פירסם בחשבון הפייסבוק שלו פרסומי הסתה חמורים, כשבין השאר, העלה סרטונים המביעים אהדה למחבלים מתאבדים, בהם המחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות הרצחני במלון פארק בנתניה. פיגוע שזעזע את המדינה ובעקבותיו החל מבצע "חומת מגן". ולאחר הפיגוע שביצעו שלושה צעירים ערבים בהר הבית, פיגוע שבו נרצחו שני שוטרים, פירסם חמאד שורת פוסטים קיצוניים ובהם נאצות כלפי אישים ערבים כדוגמת מנסור עבאס שהביעו בצורה עקיפה צער על מות השוטרים.

הנהג, המשתייך לפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, אף איחל לעצמו למות כשאהיד בהר הבית. בין נאצות ואיחולים קשים לשוטרים לבין הפגנות של הפלג הצפוני, פירסם חמאד פוסט שבו העלה תמונה שלו במסגד איסתקלאל בחיפה וכתב "אינני רוצה דבר בעולם הזה כמו את המוות בסגידה, מוות בהשתחוות כשהיד ברחבת מסגד אל-אקצא המבורך."

לאחר שפירסומי ההסתה של הנהג נחשפו, החליטה חברת "אגד" לפטר אותו, אלא שלמרות שבחברת "אגד" הבינו שהעסקת הנהג מסכנת את ביטחון הנוסעים, הנהג התקבל לעבוד בחברה פרטית, חברת "טיולי האוקיינוס השקט בע"מ" שבבועיינה נוג'ידאת ואף זכה לקבל אישור ממשרד הביטחון להסיע חיילים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=803270&forum=scoops1

ומי יסיע את החיילים למלחמה אם חלילה תבוא?

אין כמו איטליה בעולם

תודה לנסיה שפרן על פרסום רשמיה מאיטליה. ("חדשות בן עזר", 1862) אכן אין כמו איטליה בעולם. ביקרתי בכל המקומות אותם היא הזכירה ומוכן לבקרם עוד ועוד.

עברו שנים רבות אבל לא אשכח את הביקור הראשון שלי בוונציה 1976 – באמצע הלילה התעוררנו בבהלה מרעידת אדמה מפחידה, וכל הלילה בילינו בחוץ מפני שנאמר לנו שמחכים לרעידה שניה וקטלנית לכן אסור לחזור לחדר במלון, ולמחרת בבוקר שטנו בוואפורטו לגטו היהודי, דלת בית הכנסת היתה פתוחה ועמדו אנשים בחוץ. בפנים נעו הנברשות בחוזקה אנה ואנה בפראות. מסתבר שבזמן הקצר שהיינו במים חלה רעידת האדמה השנייה, אך לא חשנו בה כלל.

שתי הערות קטנטנות. נסיה שפרן מספרת על התרגשותה עד דמעות משער טיטוס. אכן מרגש, אך לא פחות מרגש בניין הקולוסיאום שנבנה במשך עשר שנים, משנת 70 לספירה, ע"י עשרת אלפים עבדים יהודים שטיטוס הרשע (Titus Flavius Vespasianus) לקח מירושלים ויהודה.

בתיאור העיר פרארה היא מזכירה את הסופר יליד העיר ג'ורג'ו באסאני מחבר "הגן של פיצי קונטיני", וכותבת על מפיק הסרט של ויטוריו דה סיקה, ארתור כהן, איש קולנוע יהודי משווייץ הנשוי לבתו של השר משה חיים שפירא.

אשר מיכאל ארתור כהן היה בן למרדכי מרכוס כהן שהיה עורך דין ונוטריון, מומחה במשפט בינלאומי ובמשפט עברי וממקורביו ועוזריו של הראי"ה קוק. הוא עלה לארץ בשנת 1948 לאחר שהוזמן על ידי משרד המשפטים לשמש כיועץ. האם רוזה (לבית גלבסקי) היתה משוררת ומחברת מילים למופעי הקברט האגדי קורנישון, כמו כן היא תרגמה שירים רבים מעברית לגרמנית. סבו, הרב אשר מיכאל (ארתור) כהן, שעל שמו נקרא, היה בין השנים 1885-1926 הרב הראשי של יהודי בזל. הוא התיידד בזמנו עם בנימין זאב הרצל, הזמין אותו לערוך את הקונגרס הציוני הראשון בעירו, ואף אירח אותו בבית הכנסת.

ארתור כהן נשוי לנעמי לבית שפירא. לזוג שלושה ילדים, שני הבנים שירתו בצה"ל. כהן הוא יהודי ציוני שומר מצוות שמחלק את זמנו בין בזל, לוס אנג'לס וירושלים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%A8_%D7%9B%D7%94%D7%9F

בשורה טובה

בשנים האחרונות, עוד לפני קיומה של התנועה הפרוטסטנטית הנוכחית של שקמה שוורצמן-ברסלר, איימה יורשת המיליונים יהודית מוזס-ניר-שלום-רוטנברג במרי  אזרחי, וקראה לא לשלם מיסים למדינה, (היא עצמה שילמה, אך קראה לאחרים לא לשלם), והנה  יהודית מוזס-ניר-שלום-רוטנברג מכריזה כי ירדה מהארץ לאמריקה, וכבר כל הניו-יורקים מכירים אותה. ואפילו מאמן הכושר האפרו-אמריקני שלה כבר התאהב בה.

https://pplus.ynet.co.il/rechilut/article/rkjkcizk2#autoplay

נאחל לה בהצלחה.

נעמן כהן

* * *

יוסי אחימאיר

הנצחה בקריית ביאליק

דברים שנשאתי בטקס קריאת גן המשחקים המרהיב על שמו של אב"א אחימאיר, ביום שני 10.7.2023.

כייף לבוא לקריית ביאליק – העיר הפורחת, כאן במפרץ חיפה-עכו. כייף כפל כפליים לבוא אליכם, כאשר המטרה הפעם היא – לקרוא גן משחקים נאה זה בלב עירכם על שם אבי, ד"ר אב"א אחימאיר.

בראשית הדברים אני רוצה להודות לך ראש העיר על היוזמה היפה הזאת, על ההנצחה בקריית ביאליק של אבינו. זוהי מחווה שנובעת קודם מההכרה, שהאישיות החשובה הזאת בתולדות הציונות – ראוי שתונצח, תיזכר ותילמד.

באי גן המשחקים הזה – הורים וילדיהם – בוודאי יכירו קמצוץ מתולדותיו, מאבקיו וכתביו. זהו סיפוק גדול! זהו עוד תיקון בשרשרת התיקונים בנרטיב ההיסטורי, שהיה מעוות עד כה, והקשור בשם אחימאיר.

יחד עם הכתבים שיוצאים לאור, יחד עם אתר הזיכרון בביתו ברמת גן ואתר האינטרנט "בית אבא", גם ההנצחה בחוצות הערים, מתקנת את העוול שנעשה לאבינו.

חייו של אבא היו מלאי כאב, צער ודאגה, אבל גם סיפוק גדול שהחזון הציוני, שלמען הגשמתו הקדיש והקריב את רוב שנותיו – היה למציאות.

אבא חי רק 14 שנה במדינה – הוא נפטר לפני שישים ואחת שנה, רק בן שישים וחמש – והיתה לו ביקורת קשה על אופן ניהולה בידי ממשלת מפא"י, ביקורת של אדם אוהב והחרד לעתידנו. גם הביטחוני, גם החברתי. אבל עיקר פועלו היה בשנות השלושים כמובן.

שנת 1934. נפטר המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ממש היום על פי התאריך העברי, כ"א בתמוז. ביאליק היה רק בן שישים ואחת, ואיזו מורשת שירית השאיר לנו. מסתבר שרבים מגדולי האומה בדור התחייה הלכו לעולמם צעירים יחסית, אך השאירו אחריהם כתבים חשובים, הגות, ספרות.

לאחר מותו של ביאליק, החלה הקמתה כאן של השכונה – שנקראה מיד על שמו, והפכה לעיר ואם בישראל. קריית ביאליק, ששמה הטוב הולך לפניה. באותה עת ממש, אב"א אחימאיר כבר בן-בית בכלא המרכזי של המנדט, ה"מרכזיה" בירושלים. שמונה-עשר חודשי מאסר נגזרו עליו, על הקמת והובלת אירגון המחתרת האנטי-בריטי הראשון בארץ, "ברית הבריונים", וההפגנות הראשונות של הנוער הלאומי ובית"ר, שיזם נגדו.

זו היתה ראשית המרי ב"כובש הזר" – ביטוי שלו – שקיפח את זכויות היהודים בארצנו, תחת המנדט שניתן לו, ומטרתו הרשמית היתה – להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

כהיסטוריון, כחוקר, כהוגה דעות, כמי שדגל בציונות המדינית של הרצל וז'בוטינסקי – קבע אב"א אחימאיר, כי נדרשת לנו ציונות מהפכנית ולא מעמדית. הדרך להגשמה תעבור על גשר של ברזל ולא על גשר של נייר. גשר של ברזל אלה הן המחתרות הלוחמות בטרם קום המדינה, וזהו צה"ל שלנו.

אין לנו ברירה אלא להילחם – אמר, וכך היה, וכך הווה עד היום. אבא חזה את הנולד. גאוותו העיקרית היתה על צבא ישראל!

עוד טרם שנכלא בירושלים, נלקח אבא בזינזאה משטרתית לכלא בעכו, ועבר ממש כאן, על הכביש הצר דאז, בדרכו למאסר במבצר. גם זה היה ב-1934. הוא לא ראה את המתרחש בדרך, כי הרכב היה אטום לחלוטין. בכלא עכו הוא פתח בשביתת רעב שארכה ארבעה ימים – עד שהרב הראשי לארץ ישראל, אברהם הכהן קוק, שיכנעו לחדול, ולא לסכן חייו.

בכלא בירושלים כתב אבא מדי יום ביומו את יומן המשפט והסוהר, וממש באחרונה, אחרי כמעט תשעים שנה, הוצאנו אותו לאור במלואו – אחותנו זאבה, יעקב ואנוכי.

זהו מסמך בלתי רגיל של אסיר עברי, בשנות השלושים, סופר ולוחם, הוגה ופובליציסט יהודי, שמתאר בעין חדה את הווי הכלא, מעיר על ההתרחשויות מחוץ לכתלי הכלא, מעלה על הנייר דברי ספרות מופתיים, וגם מביע מחשבותיו על אישים שונים ובראשם זאב ז'בוטינסקי, שכינה ב-1932 את אחימאיר: "מורנו ורבנו".

והנה הספר מונח כאן לידי. יחד עם עוד שני כרכים מכתבי אב"א אחימאיר. אני מבקש להעניק אותם לך, כבוד ראש העיר, ידידי היקר אלי דוקורסקי, כשי של הכרת תודה על הגן הנפלא הזה, על הטקס המרשים – ועל כל פועלך המבורך והמוערך למען רבבות תושבי קריית ביאליק.

תודה לכם מקרב לב, עלו והצליחו – ותוחזר במהרה האחדות למחננו.

 יוסי אחימאיר

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שמיני

הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה

חברי הטוב מזכיר המשק בא לקראתי בנסיעה הזו ואישר לי השתלמות בת שלושה ימים במאפייה הקואופרטיבית "אחדות" בחיפה, לא לפני שאפיתי לחם לשבוע כדי שתוצאות נסיעתי לא תורגשנה במשק ולא ירעבו. סדרנית העבודה במשק גרה איתו בחדר-משפחה ולא יכלה לסרב. איש חוץ ממנו לא ידע את מטרת נסיעתי האמיתית, וגם הוא השביע אותי לא לעשות שטויות כי פעם נוספת הוא לא יוכל לחפות עליי.

את חיפה אינני מכיר. איכשהו הגעתי באוטובוס לתל-אביב, ברכבת לחיפה ובאוטובוס לכרמל – לעמוד לפני שערו של הריאלי בסנדלים ובמכנסיים קצרים. חשבו אולי שאני מדריך-נוער שמחכה לחניכיו. לפחות הלבוש שלי התאים לסיסמה שהיתה חקוקה שם בפנים – "והצנע לכת".

עמדתי שם כמו אידיוט שעתיים. אולי כבר הלכה? אולי בכלל לא באה היום? אולי תצא רק עוד שעתיים כי יש לה חוג או שדיים? – שדיים? – מחשבותיי התערפלו קצת וגם לא אכלתי כלום מהביקור וטרם ניגשתי אפילו להציג עצמי במאפיית "אחדות" שברחוב השומר או לדאוג היכן אישן הלילה, או שבלילה בכלל לא אישן כי גם בחיפה אופים בלילה לספק לחם טרי לחנויות לפנות-בוקר.

וחוץ מזה...

מיום שאיבדתי את בתוליי אצל ג'ני בִּמְלוש המאפייה לא יצא לי לשכב פעם נוספת עם בחורה. החברוֹת בעין-גדי היו שמרניות. בפחות מלהיכנס לחדר-משפחה – בקושי יכולת לזכות בזיון, ובפרטיות של חדר לזוג זכר ונקבה, כי גרנו שניים ושלושה בחדר, בחורים לחוד, בחורות לחוד. ואני ממש מתתי להשחיל בחורה, הייתי מסוגל לזיין אפילו עיסת בצק – אך לא הייתי מאוהב באף חברת משק כדי להיכנס לגור איתה בחדר-משפחה ולקבוע בכך את גורל חיי לעתיד – אף כי הייתי בידידות כמעט עם כולן, בייחוד מאז חדלתי לשמש בתור מזכיר פנים של המשק, ונעשיתי אופה. ולכן חסכתי קצת כסף, והחלטתי שכאשר אגיע לחיפה...

"הי פִּינְצ'וּק!" שמעתי מאחוריי פתאום קול מתוק מאין כמותו, ומישהו גם משך לי בשובבות בחגורת מכנסיי מאחור וכאילו ניסה להרים אותי, אלא שהיה קל ממני!

סובבתי פניי לאחור ולא האמנתי – מלנכולי, מלכה – עמדה שם, שמנמונת וזהובת-שיער כמו נסיכה קטנה אבל במדי הריאלי, ובסנדלים מהם ביצבצו אצבעות רגליה המתוקות, ממש למצוץ, והיא ממש שמחה עליי כאילו פגשה בי אח אובד ומיד גם הציגה אותי בגאווה בפני שתיים מחברותיה, "האופה מעין-גדי," (נדמה לי שהיתה אז בארץ מאפייה מפורסמת בשם פינצ'וק) – גם הן בחולצות התכלת עם הסיסמה "והצנע לכת" על שדיהן המתפרצים, "שסיפרתי לכן עליו! – "

(עברית מצויינת, לכן ולא לכם. עדיין דיברו עברית של בני-אדם ולא של שאינם מבדילים בין זכר לנקבה, שאולי לכן התרבו בארץ הזוגות החד-מיניים).

ושלושתן פרצו בצחוק גימנזיאסטי שופע, שהאנגלים מכנים בשם גיגלינג, והרגשתי עצמי בפניהן עירום וערייה כי ידעתי שהן מקשרות במחשבותיהן את נוכחותי החיפאית לתיאור פליטתי המבישה בחדר בעין-גדי ש"סיפרתי לכן עליו," כדברי מלנכולי. והייתי בעיני עצמי כמוצג חי בשיעור ביולוגיה, וגרוע מכל היה שחששתי כי מההתרגשות למראיהן אשפיך במכנסיי הקצרים וכאשר יופיע לאיטו כתם בד החאקי הרטוב על מפשעתי ארצה לקבור את עצמי מרוב מבוכה.

"טוב פינצ'וק, אפשר לדעת מה אתה עושה בשער בית-הספר שלי? בטח לא באת להתנצל בהנהלה!"

ושוב גיגלינג של שתי החברות.

"באתי לאפות!" המצאתי בו-במקום, והצחוקים הרקיעו שחקים, "תַלוּש את מלנכולי? חה, חה, חה... תַלוֹש תַלוּש לה בְמישמוש?..."

ממוּש, סליחה – ממש נהניתי מהעברית שלהן. "לא, באמת! קיבלתי שלושה ימי השתלמות באפייה כאן בחיפה!"

"והחלטת להתחיל להשתלם כאן בריאלי?" הביטה בי מלנכולי, משועשעת.

"אני לא מכיר אף אחד בחיפה, וחשבתי, להתחיל כאן..." גמגמתי.

"ואיפה תישן?"

"אני עוד לא יודע."

"ואיפה המאפייה?"

"אני לא יודע," הושטתי לה פתק עם הכתובת.

כאילו שלא יכולתי לשאול בעצמי.

"בנות," נשמע קולה הצלול של מלנכולי, "שלום. נתראה מחר. אני הולכת להביא את פינצ'וק למאפיית 'אחדות'."

הן הופתעו ואני הייתי מאושר שהתירוץ שלי פועל בהצלחה. "רק שלא תיפלי שם לתוך שק של קמח!" איחלו לה.

"בוא איתי," אמרה מלנכולי, ואנחנו הלכנו לתחנת אוטובוס.

אני לא מכיר היטב את חיפה כך שהפרטים, כמו הנסיעה באוטובוס המתנדנד, קצת מטושטשים בזיכרוני.

"איך במשק?" שאלה כאילו שהתה אצלנו חודש במחנה עבודה ולא שעה קלה במסגרת טיול של בית-הספר הריאלי.

"ככה-ככה."

"יש לך כבר חברה?"

"ככה-ככה, ולך?"

"גם כן."

"מה?"

"ככה-ככה."

צחקנו צחוק משחרר עד שאחת הזקנות החיפאיות שישבה לצידנו במעבר העירה: "תגיד לאחות שלך שתפסיק לעשות כזה רעש! אצל דוקטור בירם ככה לא צועקים!"

ואילו הקשיש שישב לצידה לא שם לב להערתה והמשיך לדבר כשהוא מצביע על עורו הצפוד: "מה לעשות? אלה החיים. עכשיו אני בְּזִיקנה..."

"ואתה בכלל לא מכיר את חיפה?" שאלה מלנכולי כשראתה אותי מסתכל בעניין רב בנעשה על המדרכות, ובייחוד באותם קטעים בהם נגלו למטה המפרץ הכחול עם האוניות, הנמל, ורחוק יותר ה"לבניות" הגדולות של בתי-הזיקוק. שנים רבות חשבתי שהן יחידות בעולם מסוגן עד שלימים נסעתי ברכבת עם ג'ני מלונדון צפונה, פעם לאדינבורו ופעם ליורק, ובסביבות הערים לידס וגלזגו, צצו מדי פעם מבעד לחלון – הרבה "לבניות" גדולות כאלה, מעלות אד לבנבן על קו האופק.

"כמעט שלא מכיר."

"אל תגיד שלא היית כאן אף פעם!"

"כשהייתי ילד. לאימא שלי היתה כאן חברה שגרה בהדר הכרמל, ומה שאני הכי זוכר הם הכדורים הפורחים שהיו מתרוממים לפנות-ערב כמו בלונים בצבע כסף-מתכתי מעל למפרץ," וכשראיתי את הבעת התמיהה על פניה מיהרתי להסביר, "זה היה במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד סטאלינגראד בצפון ועד אל-עלמיין במידבר המערבי, לא רחוק מהגבול של לוב עם מצרים. הם קיוו להתחבר בארץ-ישראל בתנועת מלקחיים מסוריה וממצרים. וכאן היה הבסיס הבריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. הבריטים בנו באותה תקופה את רוב מחנות-הצבא, שלימים עברו לרשות צה"ל. ואצלנו כאן בארץ חגגו. קיבלו בקבלנות לצקת פלטפורמות בטון מזויין לאוהלים ולצריפים, ואחרי שהמפקח הבריטי היה רואה ששמו את כמות הברזל הנדרשת, דאגו שילך לשתות בירה או ויסקי בנאפ"י, השק"ם שלהם, ואת תבנית הברזל המרושת הרימו מתוך הבטון הרטוב והעבירו מיד לטבארה, לתבנית של פלאטפורמה סמוכה שטרם נוצקה. לימים ניבעו סדקים ענקיים ברצפות המתפוררות של הצריפים והאוהלים במחנות שנהיו של צה"ל, והעכברושים חגגו."

"תגיד לי, פינצ'וק, מה כל זה קשור לבלונים? אתה כבר יכולת ללמד אצלנו בריאלי. חשבתי שאתה יותר אחד כזה, מהחבר'ה."

היה לי קשה, מאוד קשה, כי חלק מהדרך היה עלינו לעמוד באוטובוס הנוסע בעיקולים וחשתי בשדי זהבהבונת הזקופים נוגעים בי, וכשהסתובבה להראות לי את המפרץ היו אלה אחוריה שהתחככו בי קלות. ואני אל הנערה התוססת הזו ניסיתי להתייחס בחביבות משפחתית, למנות במחשבתי את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה, המתגלה מדי פעם, להתרכז בקשקושים המלומדים מימי ילדותי שאני יודעם בעל-פה ובלבד שיצננו את הגירוי המציק לנמר המידברי שלי בגלל קירבתה, ושהזיקפה תרד, ו"אחותי" באוטובוס לא תרגיש בה.

"צינור-הנפט מעיראק עבר את הירדן בין הכינרת לבית-שאן ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל צמח-חיפה, עד שהגיע לבתי-הזיקוק במפרץ, לַרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היה הצבא הבריטי מעלה לפנות-ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף מתכתי, והם התרוממו בשקט מעל לאזור הנמל ובעיקר מעל בתי-הזיקוק. הבלונים המוארכים היו כמו ביצים ענקיות עם סנפירים לאיזון, או צפלינים קטנים, קשורים ביניהם בחבלים כמו רשת קורים ענקית על פני כל המפרץ, להגנה בפני ההפצצות של המטוסים האיטלקיים והגרמניים מנמיכי-הטוּס. המראה היה מרהיב, בייחוד כשמסתכלים עליו מלמעלה, מהדר הכרמל. אנשים היו באים מחוץ לעיר במיוחד לראות את הבלונים העולים לפנות ערב – האטרקציה של חיפה, יותר מהכותל של ירושלים."

כשהגענו לרחוב השומר, אף אחד לא שמע ולא ידע על המאפייה.

מלנכולי התעקשה: "אני יודעת שהמאפייה כאן. כשהיינו ילדים לקחו אותנו לבקר ברחוב ונכנסנו למאפייה ואפילו עמדנו וראינו את האופים בבגדי עבודה, ועל הראשים שלהם כיסוי ראש מבד לבן, קולעים חלות בזריזות ידיים מפליאה, מניחים אותן על המירדה ומכניסים לתנור הלוהט. ואפילו הירשו לנו להכין חלות קטנות ולחכות עד שתיאפנה בתנור... ואחר-כך ראינו איך מעלים אותן על המירדה הארוך ומוציאים שחומות ומניחים אותן במשיכה אחת על המדפים בצד, ממש מקצוע! וריח החלות הטריות, והלחם האפוי, הכול היה – משהו... אפילו הצטלמנו כאן..."

"בעד זה התנדבְת ללכת לקנות אצלנו את הלחם בעין-גדי?"

"הריח משך אותי. עשה אותי שיכורה..."

"...את לא תאמיני," רציתי שלא תשתפך באוטובוס ולא תתחיל לתאר בקול מה קרה במשק, "אחר-כך אָראה לך, כתבתי לָך שני שירים אחותי בתור אופה..."

 "...אחי, אבל עכשיו מה קורה? איפה המאפייה?"

המקום היה לא רחוק מהגשר הגדול בעל הקשתות מעל ואדי רושמיה, שעליו עברה התנועה בחיפה צפונה. עמדנו מול הבית שמיספרו 37 ברחוב השומר, שנראה קצת מוזנח, כאילו תיקנו אותו אחרי הפצצה, אך מלנכולי התעקשה שכאן היתה המאפייה וניסתה להיכנס לקומת הקרקע. יצאה לעומתנו אישה ואמרה: "הם כבר הרבה שנים במפרץ, רחוב העמלים תשע. כאן היה פיצוץ."

עכשיו ראינו בחצר שלט ישן זרוק: "מאפייה קואופרטיבית אחדות, מקודם מאפיית ביתנו".

"אני כבר אסע לשם ואת תחזרי הביתה, ידאגו לך."

"לא ידאגו ואני באה איתך. אתה חדש בחיפה."

באוטובוס היורד למפרץ סיפרתי למלנכולי שאת הכדורים הפורחים להגנתו ראיתי לפנות-ערב ממרפסת הדירה המפוארת של משפחת פ. החיפאית, שלאחר זמן לא רב שמעתי שבתם נ., בת עשירים מהמשפחה המיוחסת והוותיקה בארץ, זו נ. שרבים חיזרו אחריה, אולי גם למדה בריאלי – התאבדה. כל זה אירע עדיין בתקופת המנדט. מותה היכה אותי בתדהמה. ממש בכיתי, במיסתרים. ראיתי אותה רק בפעם האחת כשבאתי עם אימי וחברתה לבקר בבית הוריה של נ. היפה, היחפה, עם מחלפות השיער הארוכות, על שדיים טרם הסתכלתי אז, הייתי ילד (אבל ראיתי אותם עכשיו, ועוד איך, חבויים במיפתח חולצת בית הספר הריאלי של מלנכולי הזהבהבונת היושבת לימיני באוטובוס, ליד החלון) – "נ. קיבלה את פנינו וגרמה לי מיד להתאהב בה אף שהיתה מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות. חלמתי עליה בלילות וקיוויתי שאבקר שוב עם אימי בחיפה ואזכה לראות אותה, את נ. היפה, היחפה. ולקבל מידיה שוב כוס לימונד קר."

"ומדוע התאבדה?"

"סוד. כמוס. שאלתי מה הסיבה ולא רצו לספר לי או שלא ידעו. נדמה לי שהסתירו כי התאהבה בקצין בריטי, חלמה להיות אשתו, אולי הרתה לו, והתאבדה בגלל התנגדות המשפחה. אבל אני לא מאמין. באותן שנים נישאה לבריטי יעל, אחותו של עזר ויצמן, והשניים חיים באושר שנים רבות, והיו עוד מקרים שלא נגמרו בטרגדיה אלא בחתונה. המשפחה דבקה בגירסה שלא היתה זו כלל התאבדות אלא נ. ניסתה להפעיל בבית את האקדח של אביה, ונהרגה מפליטת כדור."

"תשמע אחי," אמרה, "באת מהמידבר ואתה כבר יודע על חיפה יותר ממני!" 

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" ברחוב העמלים 9 במפרץ חיפה היתה סגורה ומקומחת. הם עובדים בלילה. אבל היה שם עובד אחד, בגיל של אבי, שהתברר שהוא חבר הקואופרטיב וכמובן אופה ותיק. הוא קיבל אותנו במאור פנים ושמח מאוד לשמוע שאני מעין-גדי ושאל אם אחותי לומדת בריאלי, ואפילו כיבד אותנו במים קרים עם מיץ פטל והירשה למלנכולי לטלפן הביתה להרגיע את וְיוֹלֶטָה. הוא לא ידע אם התקבל המכתב מהמזכיר שלנו, וגם אמר שאסור להם להעסיק אנשים שלא דרך לשכת העבודה של מועצת הפועלים, ועל העובדים להיות רשומים בסקציה של האופים, "אבל אתם, בעין-גדי, החלוצים האמיתיים, ואופי חיפה יעזרו ברצון לחברי גרעין ה'נוער העובד' מעין-גדי," ושאבוא בשתיים בלילה, ואמר לי איפה עוצר הטנדר שאוסף את העובדים, ונראה. והוא פיהק וזה היה עבורנו סימן ללכת כי הבנו שהוא עדיין לא ישן מספיק אחרי עבודת הלילה והבוקר.

"אז גם אתה מפא"יניק, פינצ'וק?" שאלה מלנכולי בדרך חזרה.

"לא. אבל כולנו במשק חברי הסתדרות וקופת חולים וכמובן שאני מצביע אל"ף."

"טוב. מפני שאבא שלי אפרים ציוני-כללי. בורגני. ולא כל כך אוהבים כאלה בחיפה. ואיפה תישן?"

"יש לי כתובת של הקומונה של השליחים של ה'נוער העובד' וימצאו לי שם כבר פינה."

"לא. אתה תהיה האורח שלי."

"הרי ההורים שלך התלוננו עליי דרך הריאלי, והיה צריך לענות שהאופה מתנדב מאוסטרליה וכבר עזב..."

"דבר ראשון הם לא בבית, נסעו לנוח במלון הרצליה בצפת. נשארתי רק עם וְיוֹלֶטָה העוזרת הרומנייה שאני קוראת לה סֶגוּלָה שהיא גם חברה טובה שלי ולא נמצאת בלילות בבית, ובי"ת, אני בכלל לא התלוננתי עליך רק סיפרתי בצחוק, וחברה העבירה הלאה לחברה עד שהסיפור הגיע להנהלה ומשם לאפרים שבייחוד התרגז שמישהו נגע בי, וממנו עבר לאימא שלי – וכבר לא יכולתי לצאת מזה בלי להיות שקרנית. זהו."

"סיפרת עליי, אחותי."

"מודה באשמה. נקנה חומוס ונעלה אליי הביתה כי אני כבר מתחילה להיות רעבה. תוכל לעשות מקלחת וקצת לישון לפני שאתה נוסע לאפות במפרץ."

"את בטוחה שזה בסדר?"

"אמרתי לך, מודה באשמה. תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול כמוך!"

"למדתם כבר על יום-טוב ליפמן צונץ?"

"על מה אתה מדבר?"

"על מחוכמת ישראל בגרמניה, תקופה חשובה, שֵׁם נהדר, יום טוב לִמְפּוֹן ציץ... לִמְפּוֹן ציץ... וגם גייגר... ושטיינשניידר..."

"אחי, מה איתך?"

מה יכולתי להגיד, שיש לה ציצים קטנים זקופים שאפשר לראות באלכסון מחולצת הריאלי ואני מחזיק אצבעות ימיני ביד שמאל כדי לא לתפוס בהם ככה, במושב הכפול, באוטובוס, ולכן מדבר שטויות היסטוריות ושב לספור את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה. קשת גדולה מאוד על פני כל הוואדי, מחוזקת בשלוש קשתות גבוהות צרות מכל צד שתומכות בין צדדיה לבין הגשר, ועוד שלוש קשתות בינוניות תומכות נטועות בהר, אחת מצפון ושתיים מדרום, ויחד הן נושאות את הכביש. ממש הרמוניה של קשתות, וגם מסילת ברזל למטה בוואדי. וכל המיבנה הסימטרי הזה על רקע מורדות הכרמל הפרוע.

"תגיד, מתחשק לְךָ לִמְפּוֹן-צִיץ אותי?"

"מה פתאום?"

"מה פתאום, פינצ'וּק? מה פתאומְץ?" חיקתה אותי, "אחי, אל תחשוב שאני לא שמה לב שאתה מגניב לי כל פעם מבט בציצים... תגיד, מה אתה חושב עליהם? בתור אופה..." ציחקקה.

בדיוק החלפנו קו אוטובוס ונכנסתי בהדרכתה לקנות גביע קרטון גדול של חומוס לארוחת-הערב.

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: ראיתי ביו-טיוב כתבה על שקמה ברסלר והזדעזעתי. האישה הזאת קראה בהתלהבות  דמגוגית מפחידה להדחת נתניהו כבר בימי הקורונה, כנראה היא היתה נגד מדיניות החיסונים שלו, כי כינתה כבר אז את התנהלותו האחראית והשקולה – "דיקטטורה!" ו"בושה בושה בושה!" – ממש כמו בהתנהגות משולחת הרסן והמתלהמת שלה כיום, שפונה באנגלית לאמריקאים להציל אותנו מהממשלה שלנו – האישה הזו לוקה כנראה באי-הבנה קשה של המציאות, לוקה באיוולת, והיא, היא – דעו לכם, היא אחת ה"מנהיגים" המכוונים והמפעילים של המחאה נגד "ההפיכה המשטרית"! – חברים, אם נותר בכם שמץ של מחשבה עצמית וביקורתיות, חפשו את היו-טיוב על שקמה ברסלר ואז אולי תתפכחו כאשר תיווכחו לדעת, על פי מילותיה שלה, מה טיבם של המסיתים המנהיגים אתכם כיום ומנסים להרוס את מדינת ישראל! כיצד חסרי האחריות האלה משגעים את העם ומנסים למוטט את המשטר הדמוקרטי שלנו!

* ג'וחא: מועצת האייטולות בטהראן התכנסה לדון אם לא הגיע הזמן, לאור שידורי ההפגנות בטלוויזיה מישראל וקריאת המהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" – לגרום לפתיחת המערכה הכוללת נגד ישראל, כפי שמתאר ד"ר מרדכי קידר.

הרוב היה בעד ההצעה ואולם מיעוט עיקש הסתמך על "מגילת אסתר" וטען שהיהודים הערמומיים מביימים כאילו הם מתפוררים רק כדי למשוך למלכודת את כל האויבים הסובבים אותם, כפי שמתאר ד"ר מרדכי קידר, אבל אז – לא רק שיפעילו על אויביהם את קרני הלייזר וכל כלי הנשק החדישים המשוכללים שלהם וישמידו אותם – אלא בעקבות הניצחון על האויבים גם יגבירו פי כמה וכמה את ייצוא כלי הנשק החדישים והמשוכללים שלהם לשבע ועשרים ומאה מדינה.

ודעת המיעוט ניצחה. ממש כמו בישראל.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל