| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1864
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בתמוז תשפ"ג. 17.7.2023
עם הצרופות: 1. ההזמנה לפתיחת התערוכה של דני קרמן היום, יום שני, 17.7 בשעה 18.30 במוזיאון הקריקטורות בחולון. 2. הכרזה על הופעתו של הבדרן מוטקה חב"ד, ורשה. 3. ורשה – הקבר של השחקנית אסתר קמינסקה. 4. כד בו נשמר חלק מארכיון עונג שבת של רינגלבלום. 5. לודז – הספרים עם רשימות הנשלחים מגטו לודז למחנות ההשמדה. 6. פלונסק – ציור קיר להוקרת בן גוריון.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: בָּרוּךְ אַתָּה לִי, הַשָּׁלוֹם הַכָּחֹל. // יורם אטינגר: הדיפת לחץ אמריקאי חיונית לקידום יחסי ישראל-ארה"ב. // מתי דוד: המחאה שהפכה להפיכה. // ד"ר גיא בכור: השקל ממשיך להתחזק כי הכלכלה שלנו עוצמתית. אז עדרי הכלכלנים זייפו? // יצחק הילמן: יחסי ישראל וארה"ב לאן? // איליה בר-זאב: את ואני – דו שיח. // אורי הייטנר: 1. שורפי האסמים. 2. צרור הערות 16.7.23. // ארנה גולן: מיניות וזהות מינית בחברה חלוצית בקיבוץ. א. על עירומו החופשי והתמים של הגוף החשוף עד שמרדנו. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר' יולי 2023. // עדינה בר-אל: רשמי סיורים בפולין. // נעמן כהן: "בארד" מנפלאות הבינה המלאכותית. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשיעי: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ. // ממקורות הש"י.
* * *
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)
*
בָּרוּךְ אַתָּה לִי, הַשָּׁלוֹם הַכָּחֹל,
הָעוֹלֶה מִן הַיָּם וּמִן הָעֵינַיִם.
יָדוֹעַ אֵדַע: עוֹד הָאָחוּ מוֹרִיק
בְּשִׁפּוּלֵי-הָר
וּבְהֵמָה שָׁם תִּמְשֹׁךְ בַּתֶּלֶם.
וּפֹה גּוֹעֲשִׁים בִּעוּתִים,
שְׂרָרָה וָהֶבֶל –
עֶדְרֵי-אָדָם
בּוֹנִים לָמוֹ בָּבֶל.
שְׁנַיִם פּוֹחֲזִים פּוֹרְקֵי-עֹל
אֶל הָאִי נִמְלָטוּ.
עַל הַמִּגְדָּל יִשְׁתּוֹלֵל הַשַּׂר:
"בְּרִית בְּנֵי-בָּגֶד!"
הַס, אָחִי,
פְּרוּסָה לִי, פְּרוּסָה לָךְ –
חֶרֶשׂ נְכַרְסֵם מֵעוּגַת הַנֵּצַח...
שְׁכוּחִים מִלֵּב, כְּחֻלֵּי עַיִן,
נִבְנֶה לָנוּ תַּנּוּרִים,
צַעֲצוּעֵי-תֹּם מְיֻתָּרִים.
הָהּ, לוּ רַק לֹא יַשִּׂיגֵנוּ
הַמְמֻנֶּה עַל מַתְכֹּנֶת-הַלְּבֵנִים,
לוּ פָּסַח עָלֵינוּ הַנּוֹגֵשׂ!
תל אביב, 1935
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
הדיפת לחץ אמריקאי חיונית
לקידום יחסי ישראל-ארה"ב
עיכוב הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, האיום בדבר הערכה-מחדש של היחסים עם ישראל והדאגה – כביכול – לגורל הדמוקרטיה בישראל, מהווים אמצעי לחץ על ממשלת ישראל לתאם עם ארה"ב כל פעולה צבאית נגד תשתית הגרעין האיראני, להקפיא את הבנייה ביו"ש ובמזרח ירושלים (במקביל לעידוד הבנייה הערבית), לחלק את ירושלים, לסגת ל"קו הירוק" ולהקים מדינה פלסטינית.
טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ את התנהלות האבות המייסדים – מבן גוריון ועד יצחק שמיר – שהבינו כי הדיפת לחץ אמריקאי היא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון, שהביא לעימות קצר-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. הם הבינו שארה"ב מעדיפה בעלת-ברית מונחית-חזון ועקרונות היסטוריים וביטחוניים, שאינה מקריבה אותם על מזבח נוחיות דיפלומטית וכלכלית.
ב-1948/49 איימו ארה"ב, בריטניה והאו"מ בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות אם ישראל לא תיסוג מ"שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף, הנגב ומערב ירושלים, ותקלוט פליטים פלסטינים. רה"מ בן גוריון דחה את הדרישות.
למרות לחץ אמריקאי שיטתי (2017-1948 ו-2023-2021), התרחבו שיתופי הפעולה ישראל-ארה"ב באופן דרמטי עקב התנהלות מונחית-חזון ועקרונות של ראשי ממשלה, בגלל יכולות טכנולוגיות וביטחוניות ייחודיות של ישראל, ועקב תרומה הולכת וגוברת של ישראל לכלכלת וביטחון ארה"ב.
ראשי ממשלה אלו הוכיחו שלחץ בינלאומי לא יביא את ישראל לפגוע בזכויותיה ההיסטוריות ובביטחונה. הם הבינו את הפער בין פופולריות קלת-השגה לבין הערכה אסטרטגית המחייבת הדיפת לחץ כבד. הם הכירו בעובדה שלחץ הוא חלק בלתי-נפרד מהיחסים עם ארה"ב, המלמד על נחישות ואמינות ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. הם ידעו שאין "ארוחות חינם", שאי-עמידה בלחץ תביא להחרפת הלחץ, תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובמעמדה כבעלת-ברית יעילה ותעניק רוח גבית לאויבי ישראל.
הם ידעו שבמקביל ללחצי הבית הלבן ומחלקת המדינה, ישראל זוכה (מ-1948) לתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס – שהיא שוות-עוצמה לרשות המבצעת – ושל הבוחר האמריקאי המטיל חיתתו על המחוקקים והנשיא. כניעה ללחץ תפגע בתדמיתנו בעיני תומכינו.
לחץ ארה"ב (השורר מאז 1948, להוציא את נשיאות טראמפ, שדחק את מחלקת המדינה ממרכז הבמה המדינית) – הוא ביטוי למדיניות מחלקת המדינה, שהיא שגוייה בשיטתיות: התנגדה להקמת המדינה, חיבקה את ערפאת, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", חמאס והרש"פ, אך מפעילה לחץ על ישראל, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות, וכו'.
ב-1955-1948 הדף רה"מ בן גוריון לחץ כבד של מחלקת המדינה (ומזכיר המדינה הפופולרי הגנרל ג'ורג' מרשל), הפנטגון, ה CIA-, "ניו יורק טיימס", ה"וושינגטון פוסט" ורבנים אמריקאים – להימנע מהכרזת עצמאות. הוא גם הדף לחץ של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית לסגת לגבולות החלוקה ("תכנית אלפא").
ב-1974-1967, למרות לחץ ארה"ב, איחד רה"מ אשכול את ירושלים והקים את השכונה והיישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, יו"ש ורמת הגולן, ורה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה בירושלים, יו"ש ורמת הגולן.
ב-1981 הורה רה"מ בגין על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן, חרף לחץ כבד של ארה"ב, כולל השעיית מטוסי קרב והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.
ב-1992-1983 הרחיב רה"מ שמיר את הבנייה ביו"ש באופן משמעותי על אפה וחמתה של וושינגטון.
בספטמבר 1982, דחה רה"מ בגין את "תוכנית רייגן" שלחצה לנסיגה ל"קו הירוק" (בליווי איום להעריך מחדש את יחסי ארה"ב-ישראל). העובדות הנ"ל ממחישות לראש הממשלה שהדיפת לחץ אמריקאי מקדמת את ביטחון וכוח ההרתעה של ישראל, מצמצמת את זעזועי האזור, ומשדרגת את הערכתה הגיאו-אסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל.
על אף הלחץ הנשיאותי השגרתי – בהשראת מחלקת המדינה – נשיאי ארה"ב, חברי בית הנבחרים והסנטורים וציבור הבוחרים בארה"ב יודעים שביום סגריר אי-אפשר לסמוך על בעלת ברית רופסת, פייסנית, ותרנית הנרתעת מלחצים, אך אפשר לסמוך על בעלת ברית מונחית-עקרונות ובעלת כוח-עמידה, שאינה מוכנה להקריב זכויות היסטוריות וצרכי ביטחון ארוכי-טווח על מזבח נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
המחאה שהפכה להפיכה
המחאה הפכה להמרדה אפקטיבית!
של התקוממות מעשית!
בחסות סבירות משפטית!
באישור היועצת המשפטית!
לדעתה חופש המחאה מקודש ומחוסן מביקורת אפילו אם הוא גם אפקטיבי וגם מטרד ציבורי!
כמה רעיונות להחרפה של המחאה בהפגנות בקפלן:
*חסימת נתב"ג.
*חסימת הנמלים.
*חסימת המחלבות.
*חסימת מפעלי מזון.
*חסימת בתי הזיקוק.
*חסימת מאגרי הדלק.
*חסימת תחנות הרכבת.
*חסימת כבישים בינעירוניים.
*חסימת לשכות הגיוס לצה"ל.
*חסימת בסיסי הדרכה בצה"ל.
*חסימת מאגרי המים של "מקורות".
*חסימת הכניסות לכנסת ולממשלה.
עובדה. זה "ההיגיון" המשפטי!
שגורם סבל אזרחי המוני!
העם והמדינה במשבר לאומי!
מתי דוד
* * *
אהוד: נתניהו לא עשוי מברזל
בסוף תצליחו למוטט את בריאותו
ולהיפטר ממנו
עוד בטרם יסתיים משפטו
איזו חגיגה נפלאה זו תהיה לכם!
בייחוד לחסידוּת ברסלר מ"הדגלים השחורים" בבלפוריאדה
ד"ר גיא בכור
השקל ממשיך להתחזק כי הכלכלה שלנו עוצמתית. אז עדרי הכלכלנים זייפו?
השקל ממשיך ומתחזק מול הדולר (כעת 3.61) ושערו צריך להיות 3.4, לא יותר, אם לא יפריעו לו. במקביל, השקל צריך להתחזק מול מטבעות אחרים.
למה זה קורה?
כי הדולר נחלש בכל העולם, אך יותר מכך, החוסן של הכלכלה הישראלית מתגבר על מניפולציות פוליטיות. הגז מזרים הון. התעשיות הביטחוניות משגשגות, וכן יתר התעשיות, כולל ההי-טק. אם הנגיד היה מואיל להוריד את שיעור הריבית המוגזם, הצמיחה היתה מתפוצצת כלפי מעלה.
גם הרפורמה המשפטית, שפתחו אותה בתרועה רמה, תיגמר בתוצר מינימלי, והשווקים כבר מפנימים את זה.
בעוד גוש האירו נמצא במיתון, ובראשו גרמניה שבמיתון, והצמיחה בארה"ב היא מיזערית – הרי שישראל מזנקת, והגז כבר מעניק לנו חצי אחז צמיחה אוטומטית. בכמה שנים זה יהיה אחוז.
ד"ר גיא בכור
ציטוט מהאתר שלו, 14.7.2023.
אהוד: גיא בכור צודק, מדינת ישראל חזקה ועשירה ואין שום איום ממשי פנימי על שלומה. אבל אנשים, שלא הייתי מאמין – ממש יוצאים מדעתם ומתנבאים על חורבן הבית! על מה? על כלום! אין שום איום על הדמוקרטיה שלנו. אין שום דיקטטורה בדרך. אבל ההפחדה והטירוף העצמי ההיסטריים נמשכים, גם אצל טייסים ורופאים, זה הפך להיות, בליבוי התקשורת – ממש ספורט לאומי!
* * *
יחסי ישראל וארה"ב לאן?
מאז הקמת המדינה ב-1948, ובעיקר מאז ימי מלחמת קוריאה ב-1952, ישראל מזוהה בעולם כמדינה מערבית, ובתוך כך כבעלת ברית טבעית של ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו. זאת, חרף כל אי ההסכמות שצצות מידי פעם בין שתי המדינות. מרבית אי ההסכמות נובעות מפערים באינטרסים. מה שישראל רואה כסכנה מיידית מבחינתה, נחשב מבחינתה של ארה"ב לא יותר מבעייה אזורית, שלא מטרידה אותה יותר מדי. פערים אלה הם תולדה טבעית של פערי העוצמה של שתי המדינות.
1948, תקופת הקמתה של מדינת ישראל, היתה תקופה מתוחה בעולם. המתיחות בין הגוש המערבי למזרחי התעצמה והתמקדה במשבר ברלין במערב ובהמשך במלחמת קוריאה וויטנאם במזרח. בריטניה העניקה עצמאות להודו ולפקיסטן והתכוננה לצאת מארץ ישראל. תוכנית החלוקה נדחתה על ידי מדינות הליגה הערבית ובארץ ישראל פרצה מלחמה קשה בין הישוב לבין ערביי ארץ ישראל ובהמשך גם עם שכנותיה, כאשר מדינת ישראל בסכנת השמדה.
ארה"ב סברה באותה שעה, שאולי מוטב לדחות את הכרזת המדינה לתקופה מאוחרת יותר עד כדי כפיית נאמנות או"ם כתחליף למנדט הבריטי, שעמד לפני סיומו. אחרי היסוסים לא פשוטים, ובהתנגדות משרד החוץ האמריקאי שבראשו עמד ג'ורג' מרשל, הרמטכ"ל לשעבר של צבא ארה"ב, החליט נשיא ארה"ב, הארי טרומן, למרות הכול, לתמוך בהקמתה של מדינת ישראל ובקבלתה לאו"ם. בארה"ב היו חששות רציניים, שישראל בתור מדינה בעלת ממשל סוציאליסטי, תתרחק מהעולם החופשי, ובסופו של דבר, תהפוך לגרורה של ברית המועצות.
המלחמה הקרה, שהלכה והתעצמה, והאינטרס האמריקאי להגן על האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון, הביאו את ארה"ב להחלטה להטיל על מדינות האזור ובכללן ישראל, אמברגו. זאת למרות שארה"ב ידעה שישראל זקוקה מאוד לנשק ותתקשה לשרוד מול מדינות ערב. כידוע, האמברגו פגע בעיקר בישראל, מפני שלכל שאר המדינות שבסכסוך, היו כבר צבאות גדולים ומצוידים היטב, בעוד שצה"ל היה עדיין בשלבי הקמה.
האינטרס הבריטי ב-1948, היה לשמור על יחסיה ההדוקים של בריטניה עם העולם הערבי, שבחלקו היא עדיין שלטה. בין השאר, היה הלגיון העבר-ירדני תחת פיקוד של קצינים בריטיים ובנוסף לכך, היתה לבריטניה ברית הגנה עם עבר-הירדן, שאיימה בין השאר גם על ישראל. לכל המעורבות הבריטית הזאת היתה השפעה שלילית על ההתייחסות האמריקאית אל ישראל באותה תקופה.
אבל, למרות האמברגו האמריקאי, השכילה הסוכנות היהודית לרכוש בארה"ב עשרות מטוסי תובלה ומפציצי בי 17, שנמכרו כעודפי ציוד ממלחמת העולם השנייה, ולהבריחם לישראל. ובנוסף, איפשרה ארה"ב להעביר לישראל תרומות כספיות אדירות, עד כדי כמאה מיליון דולר סבום שהיה שווה ערך למיליארדים של היום. תרומות אלה, הן שאיפשרו לישראל לקנות כמויות נשק גדולות מאוד ותחמושת מצ'כוסלובקיה, גם להחזיק צבא בן כמאה ושלושים אלף לוחמים וגם לקלוט מאות אלפי עולים שזרמו לישראל הן מאירופה והן ממדינות ערב. בלעדי כסף זה, ייתכן שמלחמת העצמאות היתה מסתיימת לגמרי אחרת.
עד שנות השישים של המאה ה-20, נמנעה ארה"ב ממכירת נשק ישירה לישראל. עם זאת, לשמירת האיזונים מבחינתה, דאגה ארה"ב שישראל תקבל נשק רב מצרפת, גרמניה ואפילו מבריטניה. האספקה הזו כללה טנקי שרמן, טנקי פטון, ספינות קרב, ספינות טורפדו וצוללות ומטוסי "מטאור". חלק מהציוד היה במקורו אמריקאי. עם זאת, הפכה צרפת, בהשראה אמריקאית, לספקית העיקרית של חיל האויר הישראלי, תוך שהיא מספקת לישראל מאות מטוסי קרב, החל במטוסי "אורגאן" , ובהמשך "מיסטר" ו"סופר מיסטר" ולבסוף מטוסי "מיראז' 3 ומטוסי מיראז' 5 המכונים "נשר" וכן עשרות מטוסי תובלה ומסוקים, ומקימה בעבורה את הכור הגרעיני בדימונה.
הנשק האמריקאי הראשון שישראל הצליחה להשיג ממנה במישרין, היה בשנות השישים וכלל טילים נגד מטוסים מדגם "הוק", שישראל לא יכלה לרכוש מכל מקור אחר, זולת ארה"ב. כמו-כן הסכימה ארה"ב למכור לישראל מטוסי קרב מדגם "סקייהוק", מטוס שנחשב נחות יחסית למטוסי הקרב מדגם "מיג" ו"סוחוי", שסופקו לשכנותיה בשפע מברה"מ, אבל סלל בהמשך את הדרך לאספקת מנועים למטוסי ה"כפיר" מפיתוח התעשייה האווירית, ולאספקת מטוסי "פנטום" ומטוסי אפ-15 ומטוסי אפ-16 ולאחרונה גם מטוסי חמקן מדגם אפ-35, ומסוקי תובלה "הרקולס" ועשרות מסוקי תקיפה ומסוקי תובלה מכל הדגמים.
בניגוד לזהירות האמריקאית באספקת נשק ישירה לישראל, הסכימה ארה"ב, בכל אותן שנות החמישים והשישים, לתת לישראל סיוע כלכלי נדיב, במיליארדי דולרים, וגם סיעה לה בהשגת "הסכם השילומים" מגרמניה, שהיווה מרכיב כלכלי חשוב מבחינתה.
הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, הפתיע לחלוטין את ארה"ב והפך את ישראל מבחינתה לנכס אסטרטגי, אלא שבמקביל, קמה גם מחלוקת קשה בין הצדדים, באשר לעתידם של השטחים שנכבשו. ארה"ב, בלחץ הערבי, בעיקר המצרי והסעודי, חתרה לעצירת ההתיישבות היהודית ממערב לירדן ולהקמתה של מדינה פלסטינית על שטח זה. מבחינתה של ארה"ב היא לא היתה מוכנה להכיר בירושלים כבירתה של ישראל וישראל נדרשה ליישב את המחלוקת בינה למדינות ערב, תוך הקמתה של מדינה פלסטינית, בגבולות דומים לגבולות 1949.
מדיניות ההתיישבות הישראלית, יצרה ויכוחים קשים בינה לבין ארה"ב, ויכוחים שהלכו וגברו, עד לעצם היום הזה. כל הניסיונות האמריקאיים, לשנות את עמדת ישראל בנושא לא הצליחו. ב-1992 נחתם אומנם הסכם קמפ דיוויד, שהיה אמור לסלול מבחינתה של ארה"ב את הדרך למדינה פלסטינית, אבל עד מהרה התברר שההסכם מעודד טרור. התוצאה היתה המשך המחלוקת עם ישראל בנושא, עם כל הידידות שהלכה והעמיקה בין הצדדים.
בחמישים השנים שמאז מלחמת יום כיפור, נחתמו בין ישראל לארה"ב, מאות הסכמים בכל התחומים. כמעט כל סוג ציוד צבאי שפותח בישראל, מיוצר כיום במקביל גם בארצות הברית וממומן על ידה. קשרים אלה הביאו לשמירת עליונותה הצבאית של ישראל, וגם סיפקו אלפי מקומות עבודה איכותיים במשק האמריקאי והחשוב מכל, שמרו על עליונותה הטכנולוגית של ארה"ב בתחרות שבינה לבין רוסיה וסין.
צה"ל הפך, בשנים אלה, לשדה הניסויים של הצבא האמריקאי. הקשרים בין אירגוני המודיעין של שתי המדינות הלכו והתהדקו ודומה שמעולם לא היו יחסים כה הדוקים ביניהם.
אבל היו גם אי הבנות בין הצדדים, כמו למשל במלחמת יום הכיפורים ב-1973, שעה שארה"ב דרשה מישראל להסיר את המצור שהיא הטילה על הארמיה השלישית המצרית. הצעד הבלתי ידידותי הזה, צינן את היחסים עם ישראל, אבל הביא לחדירתה של ארה"ב למצרים. מצרים הפכה כתוצאה מכך מגרורה סובייטית לידידת ארה"ב ובכך נדחקה ברה"מ מהאזור. ארה"ב הצדיקה את המהלך הזה, בטענה, שהמהלך סלל את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.
בשנים האחרונות, אחרי התנגדות ממושכת, השלימה ארה"ב עם סיפוח רמת הגולן לישראל ועם העברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים. הישג ישראלי זה הושג תחת ממשל טראמפ. לעומת זאת, ממשל ביידן צינן את היחסים בין שתי המדינות, עד כדי מניעת ביקורו של נתניהו בבית הלבן, עד שישנה את מדיניות ה"רפורמות".
מחלוקת שנייה, שנוצרה בין שתי המדינות, היתה סביב נושא הגרעין האיראני. ממשל טראמפ ביטל אמנם את ההסכם, אבל ממשל ביידן שהגיע אחריו, עושה הכול על מנת להחיותו ולו באופן חלקי. ארה"ב אומנם לא הודיעה רשמית, שתימנע מתקיפת איראן, אבל רמזה לישראל, שהבעייה של תוכנית הגרעין האיראנית, היא בעיקר בעייה ישראלית, ולא אמריקאית, כפי שסברה ישראל מלכתחילה.
בחודשים האחרונים מרבה ארה"ב לטעון ש"הרפורמה המשפטית", שמתנהלת בכנסת בישראל, איננה לרוחה, וכי ממשלת ישראל הנוכחית היא הקיצונית ביותר מאז ממשלת גולדה מאיר. אלה אומנם התפתחויות שליליות מבחינת יחסי ישראל-ארה"ב, אבל מכאן ועד הסקת מסקנות, בנוסח תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס", לגבי "עיון מחדש" ביחסים בין המדינות, המרחק עדיין רב.
לעניות דעתי, פירוק הברית בין שתי המדינות לא בא בחשבון, לא מהאינטרס הישראלי ובוודאי לא מהאינטרס האמריקאי. האינטרס האמריקאי הבסיסי הוא לשמור על ישראל חזקה ובלבד שלא תתקרב אסטרטגית לרוסיה או לסין. כל זמן שישראל שומרת על האינטרסים האמריקאיים האלה, אין כל חשש למהפך ביחסים. ישראל היתה ונשארת בעלת בריתה החשובה ביותר של ארה"ב באזור, וחילוקי הדעות בין הצדדים, יכולים להימשך לצד העמקת שיתוף הפעולה ביניהן עוד שנים רבות.
יצחק הילמן
* * *
איליה בר-זאב
את ואני – דו שיח
לֹא נִפָּגֵשׁ?
*
"יֵשׁ לְךָ כֹּשֶר הִשָּׂרְדוּת מְפֻתָּח,
כְּבָר הָיִיתָ בָּעוֹלָם הַבָּא וּבָחַרְתָּ מִשּׁוּם מַה לַחֲזֹר."
*
קֹטֶב הַמָּוֶת וְקֹטֶב הַחַיִּים הִתְעַמְּרוּ בִּי
בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת.
*
"אֲנִי רְווּיַת גַּעְגּוּעִים בִּגְלַל עַצְבוּת פְּרָטִית –
זֶה לֹא פָּחוֹת גַּעֲגוּעַ, רַק יוֹתֵר."
*
הֶעָבָר הוּא כְּזָבִים. עָבָר אֲמִיתִּי הוּא בַּזִּכָּרוֹן
שֶׁאֵינוֹ חַי בְּתוֹךְ בוּעָּה,
מְבַעְבֵּע כְּמַיִם
חַיִּים.
*
כְּשֶׁפִּרְפְּרָה נַפְשְּׁךָ בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמָּוֶת
נמְנַעְתִּי אֲפִלּוּ מִלְּלַטֵּף אוֹתְךָ."
*
סְדָקִים לֹא הֶחֱלִיפוּ שְׁבָרִים.
*
"הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁלֹא תֶּחְדַּל. אָהַבְתִּי אֶת הַמָּאֲבָק בַּסּוּפוֹת,
בְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד הַיְּעָרוֹת...
לא נִפָּגֵשׁ?"
עוֹלָם שָׁלֵם נִמְחַק
"כַּמָּה עָבָר הָיָה בָּנוּ? עוֹלָם שָׁלֵם נִמְחַק."
*
רָצִית לָרוּץ מִתַּחֲנָה לְתַחֲנָה עִם אַלַּת עֵץ סְדוּקָה,
עֵינַיִךְ סִמְִּנוּ בְּחֶמְדָּה אֶת הָעוֹבְרִים
מִבְּלִי דַּעַת.
*
"אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְגַּלְגֵּל יַחְדָּו,
לְהִתְרַגֵּל לָאָבָק בְּטִיט הַיָּוֵן בִּקְצֵה הַמּוֹרָד.
כַּמָּה עוֹלָם הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּנוּ?"
*
מַשֶּׁהוּ נֶחְסַם בָּךְ. וְאוּלַי אַתְּ בּוֹחֶרֶת בְּלֵּילוֹת בְּשׂוּמִים
לִסְבֹּל קְצָת וְלֵהָנוֹת קְצָת.
לַחְבֹּר אֶל קִבְרֵי צַדִּיקִים, אוֹבֶדֶת בָּאֲדָמָה הַטּוֹבָה,
בֵּין כֹּהֵן לְנָבִיא.
*
"חָלַמְתִּי עָלֶיךָ – הָיִיתָ צָעִיר. מוּזָר, אֵין לִי מֻשָּׂג אֵיךְ נִרְאֵיתָ"
כָּךְ, בִּלְחִישָׁה – "קַח אֶת הַבָּשָׂר...
וְאֶת הַמָּרָק שְׁפוֹךְ."*
*
בַּחֲצוֹת לַיְלָה חָזַרְתְּ רְעֵבָה לְמָרָק חַם,
הָעֵינָיִם הִתְכַּנְּסוּ,
רַגְלַיִךְ דִדּוּ אֶל מִטַּת הָאֲלַכְסוֹן.
* שופטים ו' י"ט-כ'.
פורסם לראשונה – "אינטימיות" – ספרי עיתון 77, 2021.
* * *
אהוד: מודעה על עמוד שלם בעיתון "הארץ"
מיום רביעי, 12.7, שעולה ודאי מאות אלפי שקלים –
מכילה בחצי העמוד העליון,
על רקע אדום עם דגל בריטניה, את המילים:
"קומץ טייסים הצילו את אנגליה 1940-1944"
"מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך."
וינסטון צ'רצ'יל
ובחלק התחתון על פני כל חצי העמוד,
דגל ישראל על רקע שחור, ומשפט אחד:
"קומץ טייסים יצילו את ישראל 2023."
[חתומים] ברוך יוגב, בועז פיבישביץ
איזו חשיבה מטופשת ומעליבה!
להשוות את הטייסים שמאיימים בסרבנות ובהשתמטות
ומסכנים את ביטחונה של מדינת ישראל –
לטייסים האמיצים שהצילו את בריטניה ב"בליץ"
כלומר להשוות את נתניהו להיטלר
ואת גלנט לגרינג!
חיפשתי בגוגל פרטים על שני החותמים וזה מה שמצאתי:
"'נירית זרעים' היא אחת החברות הוותיקות בתחום טיפוח זרעי עגבניות ופלפלים, ובשנים האחרונות התמקדה בפיתוח סמנים גנטיים שמסייעים בקיצור זמן הטיפוח של זנים עמידים בפני וירוסים. נירית הוקמה לפני 30 שנה, על ידי ברוך יוגב (86) ובועז פיבישביץ (72), החברה מייצאת זרעים ל-87 מדינות באמצעות שתי חברות-בת בספרד ובאיטליה, וכן בעזרת מערך מכירות במקסיקו."
יש לקוות כי השניים מבינים בזרעים טוב יותר מאשר בהיסטוריה, לאור החוצפה והאיוולת שלהם להשוות את החלטות כנסת ישראל הנוכחית – להפצצות הלופטוואפה הנאצית ב"בליץ" על לונדון!
זאת ועוד, רווח גדול ממודעת הענק יש לעיתון "הארץ"! –
מה דעת הבעלים עמוס שוקן על הכסף ממודעה המשווה טייסים סרבנים ישראליים נגד ממשלתם – לטייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי שלחמו בהיטלר! סבא שלו, ש"ז שוקן, היה מזדעזע!
* * *
אורי הייטנר
כמדי שנה בכעשרים השנים האחרונות, גם השנה אצום בתשעה באב. השנה, יהיה זה צום אחר. השנה יהיה זה צום המבטא דאגה עמוקה, שמא מתקיימת בנו האימרה של הפילוסוף והסופר האמריקאי ג'ורג' סַנְטָיָאנָה, שמי שאינם לומדים מן ההיסטוריה, נדונים לחזור עליה.
מה שקורה היום מזכיר לי את הימים שקדמו לחורבן בית שני. האוייב כבר נמצא בתוך ירושלים, כבר מגיע להר הבית, ובמקום להתאחד ולהילחם בו יחד, קבוצות הקנאים נלחמות מלחמת טירוף זו בזו. הסמל של הטירוף הזה היה שריפת אסמי המזון, ובו המזון של תושבי ירושלים, אנשים נשים וטף, במסגרת מלחמת האחים.
את מאמרי בטור הזה אשתקד, ערב תשעה באב, הכתרתי בכותרת "אל תשרפו את האסמים." היה זה מאמר על הסרט המעולה "אגדת חורבן" והכתרתי כך את המסר שלו. לא העליתי על דעתי, שכעבור שנה נחזה לנגד עינינו בשורפי האסמים, והם נמצאים בממשלה ובקרב מתנגדיה.
עיקר האשמה היא בממשלה. "נבחרנו למשול" – תחת הסיסמה הזו ניסתה קואליציית ה-64 לנהוג כאילו זכתה ב-120 מנדטים, לקחה את כל הקופה, וניסתה בבליץ כוחני אלים לשנות באחת את כל סדרי המשטר הישראלי שעוצבו עקב בצד אגודל במשך 75 שנה. בכוחנות, בדורסנות, ביהירות, בשחצנות, באופוריה של ניצחון גדול תוך דהירה מטורפת על הדי-9. לצד המהפכה המשטרית שלוין הוביל, עלו עוד כ-140 הצעות חוק, חלקן מטורללות, חלקן אוהדות שחיתות, חלקן פנאטיות, כולן עם המסר של "אנחנו הרוב ולכן מה שאנחנו רוצים הוא רצון העם ושום דבר לא יעצור אותנו."
הם למדו בדרך הקשה שכאשר מפעילים כוח – נענים בכוח. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. ואחרי הניסיון להדיח את גלנט, כיוון שהעז לומר את האמת, והתגובה הספונטנית של מאות אלפי אזרחי ישראל, והמכה הקשה לקואליציה בסקרים, נתניהו עצר את החקיקה, ביטל את הפיטורין ולמעשה, עשה אחורה פנה.
היה זה ניצחון גדול למחאה. במקום שהמחאה תגלה נדיבות של מנצחים, תושיט יד להידברות אמת כדי להגיע להסכמות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, הם נכנסו לאופוריה של מנצחים, באותה יוהרה, אותה כוחנות, אותו "אני ואפסי" ו"לנו הכול מותר," לא לתת ליריב להתרומם מהקרשים, להשפיל אותו. ממש תמונת ראי של לוין ושות'. ברק ושכמותו, המיליטנטים הרדיקלים, תפסו הובלה על המחאה, ולקחו אותה בכל הכוח למקום של מרי אזרחי, איום בסרבנות, שיבוש החיים במדינה, רדיפה אישית אחרי שרים וסתימת פיותיהם, הרבה יותר מכפי שהיו בחלקה הראשון של המחאה. הם יצאו נגד כל פשרה ויצרו דה-לגיטימציה לפשרה. וכאשר בלחצם לפיד וגנץ עשו שגיאה חמורה בהחלטתם הנמהרת להשהות את השיחות, הפירומנים לוין ורוטמן קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, כדי לחזור ולחדש מיד את בליץ המהפכה המשטרית. כעת גם המוחים נוכחים, שהפעלת כוח נענית בכוח.
אלה ואלה, בדרכם הכוחנית, בניסיונם להכניע, הורסים את המדינה. הם נוהגים כמו שתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו בלי לראות בעיניים, בלי לחשוב על המחר, בלי לקחת אחריות, אלא מתוך רצון מטורף להכניע את "האוייב". כששני הצדדים מושכים את החבל בכוח – אם הוא יקרע, יהיה קשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לאחות את הקרע. ואז, משחק ההאשמות לא יועיל לכלום.
די, מספיק לנצח. די, ניצחתם יותר מדי. אתם ואתם. עכשיו הגיע הזמן להפסיק לנצח ולעבור לפתרונות. יחד. בלי מנצחים ומנוצחים. בלי לנסות להכניע. חייבים לעצור את הטירוף הזה. הגיע הזמן להידברות אמת ולפתרונות. חייבים לחזור מיד לשולחן ההידברות, ולשבת ברצף, שישה ימים בשבוע, מבוקר עד ערב, מתוך נחישות להגיע להסכמות. והדבר אפשרי. ולא לתת לפירומנים כמו יריב לוין & אהוד ברק ושות' ולבייסים הקיצונים להלך אימים על המנהיגים.
בפרפרזה לשירו של יהודה עמיחי אומר: במקום שבו אנו מנצחים, תישאר אדמה חרוכה.
אל תשרפו את אסמי המזון.
[אהוד: לא תוכל להתנער מחלקך שלך ב"שריפת האסמים"! אתה תמכת במחאה האנטי-דמוקרטית הזו מראשיתה! והגולם הגולם הזה קם על יוצריו ומסכן את ישראל!]
2. צרור הערות 16.7.23
* אפילו שרוך של נעל – על פי ההלכה, ישנם שלושה איסורים בלבד (שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה) שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". מלבדם, על כל שאר המצוות נאמר: יעבור ובל ייהרג. אולם, אומר התלמוד במסכת סנהדרין, ב"שעת שמד", כלומר כאשר יש גזירות של השלטונות למנוע לימוד תורה ולאסור קיום המצוות, שזו סכנה קיומית לעם היהודי, "אפילו מצווה קלה ייהרג ובל יעבור." ומהי מצווה קלה, שואל התלמוד ומשיב: "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא," כלומר אפילו שרוך של נעל (כלומר מצווה זניחה ושולית על אופן שריכת השרוכים).
מי שמציגים את ההתנגדות העזה כל כך לביטול ("צמצום" בכיבוסית) עילת הסבירות כהוכחה לכך ש"הם מתנגדים לכל דבר," אינם מבינים את הפסיכולוגיה של ההלכה בדבר שעת שמד. המתקפה החזיתית והברוטלית של הממשלה והקואליציה על הדמוקרטיה הישראלית במהפכה המשטרית ובעוד כ-140 חוקים קיצוניים שהוגשו בבליץ של אופוריית הניצחון של "ימין על מלא" וההסכמים הקואליציוניים השערורייתיים, נתפסת כגזירות שמד. באווירה הזאת, קשה להתייחס לכל חוק "קטן" (ברור שביטול עילת הסבירות אינה חוק קטן; אינה שרוך של נעל), כאל גזירה העומדת בפני עצמה, אלא כחלק ממכלול המתקפה המשולבת.
אילו הממשלה הודיעה שהיא מבטלת את המהפכה, גונזת את כל החקיקה, ומשאירה "רק" את ביטול עילת הסבירות, ההתנגדות לבטח היתה מינורית יותר והמחאה מצומצמת ומאופקת הרבה יותר. אך הרי לפחות חלק משרי הממשלה ומוביליה, ובראשם שר המשפטים, אומרים בפירוש שימשיכו במלוא הקיטור את המהפכה בשלמותה, ולכן ההתנגדות העזה מתייחסת לכל גזירה "קלה" כאל המתקפה כולה. עם כל הביקורת שלי על הכיוונים המיליטנטיים של המחאה, ובעיקר על הסרבנות הממארת, אין ספק שעצם המחאה מוצדקת מאוד.
* מצביא המלחמה בשחיתות – אחד הטריקים הדמגוגיים של תעמולת המהפכה המשטרית, הוא ניכוס כל ביקורת שנשמעה לאורך השנים על מערכת המשפט, וכל הצעת שינוי ורפורמה, כעמדה המסייעת למהפכה וכהוכחה לצדקתהּ. אבל ביקורת על מערכת המשפט, מתוך רצון לתקנה, אינה דומה לניסיון לבטל את עצמאותה ובכך לפגוע פגיעה קשה בדמוקרטיה. לעתים, הצעות לרפורמות במשפט, שהכותרת שלהן דומה לזו של המהפכה, מתכוונות להיפוכה הגמור. וכדאי להבחין בניואנסים.
כבר שנים רבות אני כותב על הצורך לפצל את תפקיד היועמ"ש ולמנות תובע ראשי במשרה מלאה. זו גם אחת ההצעות של המהפכה. אבל אלו שתי הצעות הפוכות. הכיוון שאליו אני חותר מנוגד ב-180 מעלות לזה שאליו חותרים לוין ורוטמן. ולכן, בעיניי המצב הקיים טוב בהרבה מהצעת לוין. ברור לי שגם לוין מעדיף את המשך המצב הקיים על ההצעה שלי.
אני רוצה בהפרדה הזאת כדי שיהיה מצביא במשרה מלאה למלחמה בשחיתות הממשלתית. ואני רוצה שלא יהיה זה היועץ הממשלתי לממשלה, שעובד באופן שוטף עם רוה"מ והשרים, נוצרים יחסי עבודה אינטימיים ביניהם, וגם אם יהיה מלאך, הוא יתקשה להתייצב בכל עוזו נגד שחיתות שלטונית. לכן, הצעתי היא שהתובע הראשי, שיהיה במעמד זהה לזה של היועמ"ש, ייבחר בידי ועדה חיצונית מקצועית, ללא מעורבות פוליטית, או לכל היותר שר המשפטים יהיה אחד מחמשת או ששת חבריה. לוין חותר להיפך המוחלט. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד התובע הראשי, שיהיה תלוי בה, וגם לא תהיה עילת סבירות שתוכל להגן עליו מפני איומים בהדחה. המטרה שלהם היא לסרס את המלחמה בשחיתות. הכותרת, פיצול תפקיד היועמ"ש – אותה כותרת. התוכן הפוך.
* פראייר גאה – תומכי הסרבנות מדברים על כך שהמדינה הפרה אתם את החוזה ולכן הם מסרבים / לא מתייצבים / מפסיקים להתנדב. אז אני רוצה לספר משהו על הפרת חוזה. חבריי ואני עלינו לגולן בשליחות האומה, בשליחות המדינה, כדי להקים את מפעל ההתיישבות שנועד לעצב מחדש את הגבול עם סוריה ולהבטיח שהגולן יהיה בריבונות ישראל לעד. כולנו הפנינו עורף לחיי הנוחות במרכז, ועלינו כחלוצים לגולן; הקמנו מפעל התיישבות לתפארת, יצרנו קהילה, בנינו בית, נטענו עץ, הקמנו משפחות. בשנות התשעים של המאה שעברה קמה "המדינה" והתהפכה עלינו. היא ניסתה למסור את הגולן לאויב הסורי, להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. הממשלות לא עמדו לעקור רק את מפעל חיינו, אלא לבעוט בכל היקר והקדוש לנו; אותם ערכים שלא יישמנו בכתיבת מכתב למערכת, בחתימה על עצומה או ביציאה להפגנה, אלא בהגשמתם בגופנו; הגשמה לכל החיים.
ידענו, ששום דבר טוב לא יצא כתמורה למחיר הנורא שנשלם, אלא אסון לאומי.
קמנו ויצאנו למאבק נחוש וחכם שנמשך תשע שנים; מאבק "העם עם הגולן." מאבק דמוקרטי, ממלכתי ותוך כיבוד החוק. אני אישית נרתמתי למאבק, הייתי בקבוצה המצומצמת של הנהגת המאבק, שירתי כדובר ועד יישובי הגולן. כל כולי הייתי במאבק הזה. בשיאו, שבתתי רעב ובמשך 19 ימים חייתי אך ורק על מים. ובכל אותן שנים, לא הפסדתי ולו יום מילואים אחד (ובאותה תקופה עשינו הרבה יותר מילואים מהיום). לא הפסדתי יום בתעסוקה מבצעית, לא באימונים, לא אימון חד-יומי, לא חידוש צניחה. כאשר נקראתי לדגל, עזבתי הכלו והלכתי למלא את חובתי. סרבנות? איך אני יכול להיאבק מאבק פטריוטי ולעשות במקביל מעשה כה אנטי פטריוטי?
לא ישבתי מול טבלה שבה העמדתי אלה מול אלה את הטיעונים בעד ונגד סירוב. ממש לא. האופציה הזאת כלל לא חלפה בראשי, אפילו לא כהרהור קל. המדינה הפרה את החוזה? לא. הממשלה עשתה זאת. ולכן נאבקתי נגדה. המדינה היא שלי לא פחות מאשר של הממשלה. ועל המדינה אני מגן בלי חשבון. לא התגייסתי לצבא רבין או לצבא ברק, אלא לצבא ההגנה לישראל. נגד הנסיגה נאבקתי כאזרח, וכחייל הגנתי על המולדת ועל שלום אזרחי ישראל. מעולם לא ראיתי גם בהשתמטות החרדים עילה לא לשרת. אם אני מוקיע ומגנה אותם על השתמטותם – אני אנהג כמותם? כפי שהעובדה שיש גנבים לא תגרום לי לגנוב, כך העובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט או לסרב. היה פעם מאבק של המילואימניקים על תנאים, והמסר שלו היה שנמאס לנו להיות פראיירים. פירסמתי אז מאמר שכותרתו "פראייר גאה". כן, אם לתרום למדינה ולהגן עליה זה להיות פראייר, אני גאה להיות פראייר.
אחרי גיל הפטור, המשכתי להתנדב עוד ארבע שנים כלוחם קרבי, עד שהרגשתי שקשה לי מבחינה פיזית. המשכתי עוד למעלה מעשור להתנדב לכיתת הכוננות באורטל (עשיתי זאת עוד הרבה קודם, במקביל לשירות המילואים), ואת ההתנדבות הזאת הפסקתי כאשר בתרגילים גדולים התברר שאין אפשרות לשלב את החברות בכיתת הכוננות עם תפקידי בצח"י (צוות חירום יישובי) והבנתי שתרומתי גדולה יותר בצח"י. כל הדיבור על "המדינה הפרה אתי חוזה" הוא מאוס בעיניי, ולא מטהר את שרץ הסרבנות.
* הסרבנות על פי שקדי – אלוף (מיל') אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, הוא בעיניי דמות מופת; דמות של קצין מחנך, מנהיג מחנך. הוא אדם עם רמ"ח איברים של ציונות ושס"ה גידים של פטריוטיות. הוא נושא מסר קבוע של אחדות ישראל, בין השאר מתוך התובנה שלו כבן לניצול שואה. במרץ האחרון הוא התראיין בערוץ 12, תקף בחריפות, בצדק, את המהפכה המשטרית. ובאותו ראיון יצא בחריפות נגד הסרבנות. "זה תקדים מסוכן. מחר יחליט כל מילואימניק שהוא לא מתייצב... אסור, בנקודת הזמן שאנחנו נמצאים בה, לייצר סרבנות מכל סוג שהוא... אסור, פשוט אסור. אין מצב שקוראים לאנשים והם לא מגיעים אם צריך עכשיו להילחם."
והנה, ראיתי ציטוט מדברים שאמר לאחרונה בראיון: "כל זמן שהלחימה היא לטובת העם שלי, אין מצב שבו הייתי מסרב לטוס. לטובת השליט, אשתו ובנו זה כבר עניין אחר."
לא מצאתי את הריאיון בשלמותו, ואיני מכיר את ההקשר. ייתכן שהוא שוב יצא חוצץ נגד הסרבנות ונשאל אם יש משהו שהיה גורם לו לסרב, והוא השיב את התשובה הדמיונית הזאת. ואולי הוא ניסה להצדיק את הסרבנות כאילו היום חיילים נדרשים להילחם לטובת השליט ומשפחתו? איני יודע, אך אתייחס לסוגיית הסירוב דרך האמירה הזאת.
מה פירוש לטוס "לטובת השליט, אשתו ובנו"? למשל, אם טייס מסוק יצטווה לעזוב את האימון ולמהר לקחת את יאיר נתניהו ל"פוסיקט", או לטוס לחו"ל כדי להביא "משלוחה" של סיגרים, שמפניות וורודות וחליפות פאר – אלו טיסות לטובת השליט ומשפחתו. ככל הידוע לי, טייסי חיל האוויר לא נשלחים למשימות כאלו. ואם היו נשלחים למשימות כאלו, נכון היה שיפסיקו להתנדב, עם או בלי מהפכה משטרית. לאלו משימות הם נשלחים?
להגן על מדינת ישראל ושלום אזרחיה באמצעות הפצצת מנהרות טרור, משגרי רקטות ומפקדות מחבלים ברצועת עזה, או בהפצצות לסיכול ההתבססות האיראנית התוקפנית מול ישראל בסוריה, או בהפצצות לסיכול מיזם דיוק הפצצות של חיזבאללה, בהכנות לתקיפה אפשרית של מיזם הגרעין באיראן וכד'. המשימות הללו קודש הן, ושום עילת סבירות, שיטת מינוי השופטים או פסקת התגברות אינה צריכה לשנות כהוא זה את המחויבות המוחלטת לבצע אותן. אם יהיה, חלילה, גל סרבנות – הוא ישדר חולשה ויזמין תוקפנות ומלחמה, אולי תרחיש הבלהות של מלחמה רב זירתית, שאליה ניכנס במצב של נחיתות.
איני פוטר מעיקר האחריות והאשמה במצב הזה את הממשלה המופקרת עם המהפכה המשטרית וההליכה שלה עם הראש בקיר בטירוף הזה. אבל לא כל האחריות היא על הממשלה וגם לאזרח ולחייל יש אחריות. מי שמסרבים, יישאו באחריות לאסון ביטחוני שיתרחש כאן. בוועדת אגרנט אחרי מלחמה כזו, כל צד יתנער מאחריות ויאשים את הצד האחר. אבל האחריות מחייבת למנוע מראש את המלחמה ולפיכך גם את ועדת אגרנט שאחריה.
* הבוקר שלמחרת המהפך – ויהי ערב ויהי בוקר – מהפך. והנה, יש לנו ראש ממשלה ישר ונקי כפיים, שאינו אובססיבי לכבוד ולתקשורת, וכזה שרואה את תפקידו לשרת את האינטרס הלאומי, ולא סבור ש"המדינה זה אני." והממשלה עוסקת בבעיות האמתיות של ישראל, מתוך כוונה להתמודד אתן ולפתור אותן, ולא במהפכות משטריות הרסניות. ממשלה שבה שר המשפטים אינו עוכר המשפט ושר התקשורת אינו עוכר התקשורת. ממשלה שאין בה קיצונים פנאטים כמו בן גביר וסמוטריץ'. איזה כיף!
אבל לממשלה הזאת יהיו מתנגדים. והמתנגדים יילחמו בה. מה הם יעשו? מה שהם יראו שעובד. המונים ייצאו לרחובות, יחסמו את צירי התנועה המרכזיים, יחסמו את נתב"ג, ירדפו שרים וח"כים ולא יתנו להם לדבר, יעודדו מרי אזרחי וישתמשו בנשק יום הדין, נשק ההשמדה ההמונית – סרבנות בצה"ל. הפעם לא של טייסים אלא של חי"רניקים. הממשלה תתקשה מאוד לתפקד והנזק יהיה חמור מאוד. והעיקר – לא תהיה תקווה, כי יהיה ברור שלא משנה מי יהיה בשלטון, מתנגדיו יבעירו את האסמים. האם אלה שמובילים את הקו המיליטנטי במחאה, אינם מבינים זאת? עד כדי כך הם קצרי רואי? הם אינם מבינים שכל מה שהם עושים היום עלול לחזור כבומרנג כשיתחלף השלטון? הם לא מבינים שהם עלולים לגזור על החברה הישראלית טלטלה בלתי פוסקת, שתאיים על קיומה? הם מנהלים את המאבק כאילו אין מחר. כאילו יש איזה מכשול, שצריך לפעול בכל דרך להזיזו, ואז הדרך תהיה פנויה והכל ישוב אל מקומו בשלום. זו אשליה.
חייבים לשנות כיוון. גם הממשלה וגם המחאה. חייבים להפסיק לנסות לנצח, להכריע, להכניע, להשפיל. כי כל ניצחון כזה יהיה תבוסה לחברה הישראלית. צריך לחזור לשולחן ההידברות, אך הפעם בניגוד לפעם הקודמת, מתוך נחישות של שני הצדדים (בניגוד להתנהלות שני הצדדים בפעם הקודמת) להגיע להסכמות. ובאשר לממשלה הבאה – הלוואי הלוואי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, שמטרתה העליונה תהיה להוביל לפיוס לאומי ולאיחוי הקרעים בעם.
* פסיקה אקטיביסטית – בית המשפט העליון מעולם לא התערב במדיניות ההגירה של ישראל, בניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. מעולם לא. בית המשפט לא קבע שישראל צריכה לקלוט פליטים, בוודאי לא כמה פליטים. כל אלה הם בסמכות הממשלה והכנסת ובית המשפט לא התערב בהם.
במה הוא התערב? בנושאים של זכויות האדם. למשל, בשאלה כמה זמן מותר להחזיק אנשים במעצר ללא משפט. אפשר להסכים או לא להסכים עם פסיקתו בנושא, אך באשר לעצם הדיון עליו - בדיוק לשם כך קיים בג"ץ בכל מדינה דמוקרטית. הטענה שאסור לבית המשפט להתערב בדרכי הענישה של מבקשי מקלט, כי זו מדיניות הממשלה, היא אבסורדית. נניח שהשר ל"ביטחון" לאומני יחליט שיש להרוג את כל מבקשי המקלט. גם זו "מדיניות" או דרך ליישום מדיניות, שחסינה מביקורת שיפוטית? איזו טענה שטותית. ההחלטה שהתקבלה ביום רביעי בבג"ץ, כלל לא נוגעת למבקשי המקלט, אלא לעובדים זרים, שהגיעו ארצה כחוק, אך נשארו בה בניגוד לחוק בתום תקופת הרישיון. בית המשפט לא קבע שיש לאפשר להם להישאר בארץ, שאסור לנקוט נגדם סנקציות. הוא קבע, ברוב קולות, שהסנקציה הקיימת בחוק – הפקעת כספי הפנסיה, מנוגדת לזכות הקניין על פי חוקי המדינה. גם במקרה הזה – לא חייבים להסכים עם הפסיקה, אבל ברור שבג"ץ קיים כדי לדון ולהכריע בדיוק בנושאים הללו. ובג"ץ נתן לממשלה חצי שנה להציע הצעה חלופית לענישה. כלומר גם בג"ץ מסכים שיש כאן צורך בסנקציה.
בעיניי, פסיקת בג"ץ שגויה, כיוון שאותם עובדים ידעו היטב מראש מהם התנאים ומהן הסנקציות שיושתו עליהם, חתמו על כך והפרו את חתימתם ואת החוק ביודעין. לכן, מן הראוי היה שבג"ץ ידחה את העתירה, אך ידרוש הקמת ועדת חריגים למקרים מיוחדים.
בג"ץ צריך להמעיט ככל האפשר בהתערבות בחקיקה, אלא במקרים של פגיעה משמעותית בזכויות האדם והאזרח. קשה לומר שזה המקרה. פסיקה כזו היא דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מיותר. האקטיביזם הזה הוא הגורם לביקורת החריפה בציבוריות הישראלית על בג"ץ, והוא שהביא למהפכה המשטרית. אמנם המהפכה אינה מוצדקת ומסוכנת, כיוון שלא באה לתקן אלא לחסל, אבל ניתן לצפות משופטי בית המשפט העליון להבין שהחלטה אקטיביסטית כזו, בוודאי בעיתוי כזה, רק שופכת שמן למדורה ומשחקת לידי לוין וחבר מרעיו. בלב רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה יש לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, שיעגן ויסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות; את ההפרדה והאיזונים והבלמים ביניהם. יש לקבוע באיזה נושאים מותר לבג"ץ לבטל חוק ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא יכול לעשות כן, ולקבוע רוב מיוחד (75 ח"כים) שמאפשר לכנסת את נשק יום הדין של התגברות על פסיקת בג"ץ.
* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה חסרת תקדים. בשעה כזו, כל מי שאחריות לאומית ופטריוטיות פועמת בליבו, יפעל להורדת הלהבות, להרגעה, למנוע את האסון הלאומי אם יהיה ניצחון לצד מן הצדדים. בסיטואציה הזאת, אין סכנה גדולה יותר מהחלטה של בג"ץ להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. החלטה כזו כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. ספוילר – זה לא יקרה. אבל אני רוצה להתייחס לאפשרות הזאת ברמה העקרונית, ואולי חלילה גם כמעשית, אם אני טועה בהערכתי.
החלטה של בית משפט לבטל בפועל את הכרעת העם, תביא למלחמת אחים. מה שאנחנו רואים כעת ברחובות, יהיה שֵׁיט תענוגות לעומת מה שיהיה צפוי במקרה של החלטה כזאת. המראות שראינו לפני שבועות אחדים בצרפת יהיו משחק ילדים לעומת הצפוי. ובאמת, המחשבה שבית המשפט יכול לבטל את הכרעת העם היא הזויה. יש לזכור שנתניהו ניצח בבחירות לאחר שבית המשפט העליון החליט ברוב של 11:0 שהוא רשאי להתמודד. אגב, זו לא היתה רק החלטה נכונה, אלא אי אפשר היה לקבל החלטה אחרת. לפני פסק הדין כתבתי שאני יודע, ב-100%, שהעתירה תידחה פה אחד. אילו היו 111 שופטים, אותו פסק דין היה מתקבל ברוב של 111:0. אמנם לדעתי יש לחוקק חוק האוסר על נאשם בפלילים להתמודד, אבל כל עוד אין חוק כזה, בית המשפט אינו מוסמך לקבל החלטה המנוגדת לחוק. נתניהו התמודד וניצח, והמחשבה שבית המשפט יבטל, למעשה, את התוצאה, היא מחשבת טירוף.
האם נכון היה לקבוע דיון בעתירה, או שנכון היה לדחות אותה על הסף? כאן אני בדילמה. אין ספק שיש קייס משפטי וציבורי משמעותי לעתירה. נתניהו חתום על הסכם ניגוד עניינים והפר אותו. זו סוגיה שראוי לבחון אותה בהרכב נרחב של בג"ץ. מצד שני, קיום דיון על כך, יעמיד את שופטי בג"ץ בפני מלכוד. מצד אחד, הם אינם יכולים להחליט שמותר לראש הממשלה להפר את הסכם ניגוד העניינים שעליו הוא חתום. מצד שני, הם אינם יכולים להחליט, למעשה, שהם מבטלים את הכרעת העם. הבעייה בְּמשפט, היא נטייתו לפסיקות מוחלטות. אשם או זכאי. אסור או מותר. מוֹתרת הפוליטיקה על המשפט ביכולתה להתמודד עם מצבים מורכבים באמצעות פשרות מורכבות. טוב היה להימנע מלקלוע את בית המשפט לדילמה הזאת.
בדיעבד, הסדר ניגוד העניינים לא מציאותי והפרשנות של היועמ"שית קיצונית. יש למנוע מראש הממשלה לעסוק בנושאים הנוגעים ישירות למשפטו, אך הוא אינו יכול שלא להיות מעורב במהלך העיקרי של ממשלתו, בסוגיה שקורעת את העם ושיש לה השלכות חברתיות, כלכליות, מדיניות וביטחוניות כבדות. ההסדר הגורף הזה אינו יכול לעמוד במבחן המציאות. כאשר הנשיא ביקש מהיועמ"שית לאפשר לנתניהו להיכנס לעובי הקורה כדי לקדם פשרה, דחיית בקשתו היתה בלתי סבירה ובלתי מידתית. אם הנושא כבר מגיע לבג"ץ, אולי כדאי שיחליט על שינוי הסדר ניגוד העניינים או לפחות ייתן לו פרשנות פחות גורפת ויותר מציאותית.
* צלם בהיכל – בחירתו של חבר הכנופייה הכהניסטית לוועדה למינוי שופטים, היא דבר נורא ואיום.
* בושה – לפחות 22 ח"כים מהאופוזיציה הצביעו בעד תחיבת איש הכנופיה הכהניסטית לוועדה למינוי שופטים. בושה! בושה! בושה!
* השר המהולל – 288 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 287 הטובים שבהם.
* אבי האומה – בשנות החמישים, כשהשומר הצעיר נהה אחר ברית המועצות, נהגו חניכי הנוער העובד לקרוא לעברם קריאת גנאי מתריסה: "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים." אני נזכר בקריאה הזאת בכל פעם שאני שומע את שרת התעמולה מגדירה את נתניהו "אבי האומה."
* מו"מ מדיני עם נסראללה – לשם מה הגיע השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין לישראל. כדי לתווך במו"מ עם נסראללה בעקבות פלישת המחבלים לישראל והקמת מאחז בהר דב. על פי פרסומים בעיתונות שלא הוכחשו, אולי בלון ניסוי לבחון את דעת הקהל, העסקה שעל הפרק היא פירוק המאחז בידי חיזבאללה תמורת התחייבות ישראלית לא להקים גדר הפרדה באזור ע'ג'אר.
איזו שערורייה!
החטא הקדמון הוא שברגע שהמחבלים חדרו לישראל לא ירו עליהם על מנת שיסתלקו חיים או מתים. ואח"כ, העובדה הבלתי נתפסת, שכבר חודשיים הם יושבים באין מפריע במאחז בתוך שטח ישראל. בנוסף לכך, ישראל מנהלת מו"מ עם המחבלים על ריבונותה. ואם יהיה הסכם כזה, משמעותו – שתמורת קיפול המאחז הפולש, ישראל תוותר על ריבונותה להחליט איך להגן על גבולה, ותיכנע לדרישה של נסראללה שמתנגד להקמת הגדר כדי שמחבליו יוכלו לחדור באין מפריע לישראל ולפגע בה בחופשיות. גם אם מחר ישראל תתעשת וצה"ל יחזיר את הריבונות – עצם העובדה המבישה שבמשך חודשיים ריבונות ישראל חוללה כך, היא כישלון מחפיר של ישראל. קל וחומר, אם האוהל יקופל בהסכם כניעה מביש.
* השוואה אינפנטילית – כל אימת שאני כותב על המחדל הביטחוני והמדיני החמור, של "הכלת" חדירת המחבלים לשטחה הריבוני של ישראל והקמת מאחז על אדמתנו, קופץ איזה ביביסט עקור-אונה, ומדקלם כפתי את דף המסרים הילדותי שתעשיית השקרים וההסתה הנפיקה בנדון. משהו כמו: "ומה אמרת על הסכם הגז שלפיד חתם עם לבנון"?
אין שום דמיון בין המקרים. כאן היה זה הסכם מדיני בין שתי מדינות, על קביעת הגבול הימי ביניהן. אפשר לחלוק על פרטי ההסכם (אם כי הביקורת על ההסכם נבעה אך ורק מכך שמי שחתם עליו לא היה נתניהו), אפשר להתנגד לו, אך זה הסכם לגיטימי בין מדינות.
מה הקשר בין זה, לבין ממשלת שיתוק על מלא, שמאפשרת למחבלים לחדור לשטחה הריבוני ולהקים בו מאחז, ובמשך חודשיים "מכילה" את זה? עד כמה הביביזם יכול לטמטם אנשים?
* אקטיביזם חלוצי מגשים – ב-14 ביולי, לפני 56 שנים בדיוק, עלתה קבוצת חלוצים צעירים, שזה עתה השתחררו משירות מילואים במלחמת ששת הימים, למחנה הסורי הנטוש עליקה שבגולן, ונאחזה בו. היה זה חמישה שבועות לאחר שוך הקרבות. אותה קבוצה קראה לעצמה קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, בכור יישובי הגולן. כך חודשה ההתיישבות היהודית בגולן. כך קם מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן. באותם ימים, השיח הציבורי עסק בעתיד השטחים ששחררנו במלחמה; עצומות, מכתבים למערכת וכד'. רבים קראו להימנע מנסיגה, להבדיל ממה שקרה אחרי מלחמת סיני. אותה קבוצת צעירים קמה ועשתה מעשה. היא הגשימה בגופה, באורח חייה, את הרעיון שרבים כל כך ייחלו לו. כמו בכרוז המפורסם של יצחק שדה "נוער שמע", יותר מעשרים שנה קודם לכן, הם השליכו את עצמם על כף המאזנים בכוח ובאומץ, ושינו את ההיסטוריה ועיצבו את גבול המדינה.
היום, כאשר צעירים רבים חושבים שלהיות אקטיביסט זה להשתתף בהפגנות ולצעוק "בושה!" – להיות אקטיביסט טורבו זה לחסום כביש ולהיות אקטיביסט על סטרואידים זה ללכת מכות עם סוס משטרתי, כדאי לזכור את האקטיביזם החלוצי המגשים, של צעירים המבינים שיוכלו לחולל שינוי אמיתי באמצעות הגשמה בפועל, בחיים, באורח החיים.
* שירת הברבור של החלוציות המגשימה – כשבן גוריון פרש מראשות הממשלה הוא עלה לנגב, לשדה בוקר, קיבוץ צעיר, חלוצי ומבודד. הוא קיווה שהנוער בהמוניו ילך אחריו. זה לא קרה. אולם הוא היה מופת של דוגמה אישית.
כשבגין נבחר לראשות הממשלה, הוא כנראה התקנא בבן גוריון ובשדה בוקר שלו, והתחייב להקים את ביתו, לאחר פרישתו, במושב של בית"ר נאות סיני, בחבל ימית. חברי המושב הנרגשים הקצו בית שאותו שמרו לבגין. אולם כשבגין פרש הוא לא התיישב בנאות סיני. נאות סיני כבר לא היתה קיימת. נאות סיני, כמו כל היישובים בסיני, נעקרה על פי החלטתו של בגין.
אולי הסיפור הזה הוא תמצית ההבדל בית תנועת העבודה הציונית ההיסטורית שהיתה לפני הכול תנועה של הגשמה, לציונות הרוויזיוניסטית ששמה את עיקר יהבה על ההצהרה, הדקלרציה.
בספרי "אל נאחר רגע נכסף", חקרתי לעומק את ההתמודדות של תנועת העבודה, עם אתגר ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים בכלל, ובגולן בפרט. ניכר לראות את הפער בין אלה שהאמינו בהתיישבות, ראו בה מטרה לאומית נעלה וחתרו להגשמה, לאלה שגס לבם בהתיישבות, היא כבר לא העסיקה אותם ולכל היותר שילמו לה מס שפתיים כדי לצאת ידי חובה. מפעל ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובסיני לא התקרב לממדי התנופה שאליה חתרו המקסימליסטים ובראשם הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, שהאמינו שהניצחון במלחמה יחולל תנועת הגשמה רבתי, של עליית הנוער היהודי ממדינות המערב לישראל והתיישבות קיבוצית רבתי באזורי ההתיישבות החדשים. אולם מפעל ההתיישבות הקיבוצי אחרי המלחמה, היה הגדול והמוצלח ביותר מאז קום המדינה, והמושבי – המוצלח ביותר מאז ההתיישבות הגדולה בגליל ובנגב בשנות העלייה ההמונית לאחר קום המדינה. בדיעבד, זו הייתה שירת הברבור של תנועת העבודה כתנועה מגשימה. אחריה הייתה רק דעיכה ושקיעה. שקיעת תנועת העבודה כתנועה מגשימה הייתה הקדימון לשקיעתה כתנועה פוליטית. היום אי אפשר למצוא ולו שרידים של ה-DNA של תנועת העבודה, במפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי.
* אינו מעיד על טיב יושביו – היישוב ה-34 בגולן, רמת טראמפ, הוא צעיר יישובי הגולן; הבנימין שבחבורה. זכות גדולה נפלה בחלקי ללוות את היישוב מרגע שרק צץ הרעיון. הייתי בצוות ההקמה והשתתפתי בסדנאות ההיכרות לבחירת קבוצת החלוצים. ומשעלה היישוב על הקרקע ועד היום אני חבר במנהלת היישוב. היישוב קם על ידי משפחות צעירות נפלאות, המוכיחות שלא פסה החלוציות בימינו. מעבר למשימת יישוב הגולן ולעצם המשימה של הקמת קהילה חדשה, הם נטלו על עצמם משימה לאומית חשובה נוספת, בהקמת קהילה משותפת של חילונים ודתיים. זה לא פשוט, וכרוך בהרבה שאלות, ספקות ולעתים אף כאבים, אך זהו אתגר אדיר והולכת ונרקמת שם קהילה נפלאה. בשיר "רחוב הנשמות הטהורות" כתוב: "לכל רחוב יש שם פרטי אשר מעיד על טיב יושביו." שמו של היישוב רמת טראמפ ממש לא מעיד על טיב יושביו. ממש ממש לא. ולכן אני משוכנע שלאחר שהיישוב יצא לעצמאות, הוא ישנה את שמו.
* אנטישמיות בשם הנאורות – ההיתר לשרוף ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל בשבדיה מצביע על התהומות אליהם ניתן להגיע כאשר הופכים את חופש הביטוי לפֶטיש. כך, טרלול פרוגרסיבי בשם ה"נאורות" מקדם אנטישמיות חשוכה ושפלה. ומה באשר להיתר לשריפת ספרי קוראן? זו אותה זוועה בדיוק.
* היהודים אשמים – האישור בשבדיה להצית ספר קוראן וההצתה בפועל הם פשע שנאה בזוי ונתעב. אבל מי אשמים בו? ישראל? היהודים? איזו פעולת תגמול זו להצית תנ"ך מול שגרירות ישראל, שאינה קשורה לכך במאומה, חוץ מניצול הזדמנות להפיץ שנאה אנטישמית בחסות הטרלול השבדי ה"נאור".
* המבוא לפשיזם – קראתי דברים שכתב עורך דין (!) יהודי (!!!) – לפיהם אם חוק יאסור הצתת ספר תנ"ך - זה המבוא ל... פשיזם. כמו כן, הוא הזכיר שיש כאלה שבעיניהם גם "מיין קמפף" הוא כתבי קודש. נו, כמובן שאין טעם לוויכוח עם אדם שמצוי במצב המנטלי הזה.
* וגם אצלנו – שעה שכולנו מזועזעים מרעיון העוועים של שריפת ספר תנ"ך ועוד בחסות החוק בשבדיה, כדאי לזכור שמעשי נבלה כאלה נעשו גם אצלנו. בשנת 2012, מי שהיה באותה עת ח"כ ונהנה מהחסינות, הדוצ'ה הקודם של הכנופיה הכהניסטית, מיכאל בן ארי הרשע המרושע, קרע לגזרים את הברית החדשה והשליך לפח את הקרעים והפיץ את תמונת המעשה בקרב כלי התקשורת. יש לציין שהאירוע המחפיר הזה היה אחד הנימוקים לפסילת ריצתו של הטינופת לכנסת ב-2020, בפסיקת בג"ץ ברוב של 8:1. עם זאת, אותם שופטים הם האידיוטים השימושיים של התועבה הכהניסטית, שאישרו ליורשו של בן ארי איתמר בן גביר, שהוא הרבה יותר מסוכן מבן ארי, כי הוא מתוחכם יותר ולכן אימץ את שיטת ה"טאקיה" של תמונת הראי שלו באיסלאם הקנאי, ובכך הם נושאים בחלק ניכר מאשמת האסון הלאומי – העובדה שהדוצ'ה הנוכחי הוא השר ל"ביטחון" לאומני. אגב, את המעשה הנתעב עשה בן ארי במשרדו בכנסת. ומי צילם את האירוע והפיץ את התמונה בגאווה לכלי התקשורת? עוזרו הקרוב ויורשו, בחסות בג"ץ, איתמר בן גביר.
* מקום שבו שורפים ספרים – ב-1817 נערכה בהר וארטבורג שבגרמניה עצרת של סטודנטים לאומנים, לציון 300 שנה להופעתו של מייסד הדת הפרוטסטנטית מרטין לותר. העצרת לוותה בקריאות לאומניות למען איחוד גרמניה ונגד הזרים והיהודים. בסופה של העצרת, הועלו באש ספרים שנחשבו לבלתי פטריוטיים. האירוע הזה זעזע את המשורר הגרמני היהודי (אמנם הוא הוטבל לנצרות, אך כל חייו ראה עצמו כיהודי) הדגול היינריך היינה עד עמקי נשמתו. הוא כתב בעקבות האירוע את המחזה "אלמנסור" שפורסם ב-1820. המחזה עוסק בשריפת ספרי קוראן בידי נוצרים במאה ה-16, אך היה ברור לכל שמדובר באלגוריה, ושהמחזה עוסק באירוע וארטבורג. במחזה הזה כתב היינה את המשפט המפורסם: "מקום שבו שורפים ספרים – הוא מקום שבו ישרפו גם בני אדם."
היו אלה דברי נבואה של ממש. 113 שנים מאוחר יותר, ב-10 במאי 1933, הועלו באש בכיכר האופרה בברלין 20,000 ספרים יהודיים; ספרי קודש וספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים. לא חלף עשור, עד שנבואתו של היינה התגשמה בהובלת היהודים אל המשרפות. מקום שבו שורפים ספרים, הוא אחד מתהומות השפל העמוקים ביותר של האדם. אין להקל ראש בשריפת ספרים, לא כל שכן ספרי קודש, ויש להוקיע שריפה כזו והתהדרות בשריפה כזו.
* ממלא מקום לראש הממשלה – מצבו של ראש הממשלה נתניהו טוב, הוא חש בטוב, הסרטון ששחרר מבית החולים מעיד על חיוניות ושליטה מלאה. איחולי ההחלמה הכנים מכל קצות הקשת הפוליטית, הם משב רוח מרענן באווירת הקיטוב והקרע. האירוע הקצר מצביע על בעיה חמורה שעלולה להיות בעייתית ביותר – העובדה שאין לראש הממשלה ממלא מקום. לפני ארבע שנים וחצי, בפברואר 2019, כתבתי על כך:
כאשר ראש הממשלה השלישי לוי אשכול נפטר, לפני חמישים שנה בדיוק, ראשות הממשלה בפועל עברה מיד לסגנו יגאל אלון, ששימש בתפקיד כשלושה שבועות, עד היבחרה של גולדה מאיר לראשות הממשלה. כשיצחק רבין נרצח, הפך שמעון פרס, ממלא מקומו, לראש הממשלה בפועל. במשבר שזעזע את המדינה וטילטל את החברה, נחסך מאיתנו משבר פוליטי/חוקתי, שבו לא ברור מי מכנס את ישיבת הממשלה, מי נוטל את ההגה, והייתה מתפתחת מלחמת ירושה לא מסודרת. כאשר אריק שרון התמוטט, ממלא מקומו אהוד אולמרט הפך מיד לראש הממשלה בפועל. בכל שלושת המשברים הללו, העובדה שהיה בממשלה מיספר 2 ברור, הוכחה כחיונית ביותר. הדבר נכון בכל מדינה, ובוודאי במדינת ישראל, הנמצאת תדיר במערכה ביטחונית, המחייבת קבלת החלטות מיידיות, קריטיות, בכל רגע נתון.
בארה"ב קיימת שרשרת היררכית ברורה, למקרה שנבצר מן הנשיא להמשיך בתפקידו. לא רק סגנו, שהופך אוטומטית לנשיא, אלא הבא אחריו – יו"ר בית הנבחרים ועוד רשימה של בעלי תפקידים, למקרה של אסון המוני. כך ראוי במדינה מתוקנת.
אילו חס וחלילה קרה משהו לנתניהו במהלך הקדנציה האחרונה, לא היה בעל בית שייצב את המערכת. לא היה ממלא מקום, לא היה סגן. כאשר נתניהו נסע לחו"ל, מה שחייב על פי חוק מינוי ממלא מקום, הוא הקפיד לערוך סבב, כדי שלא לסמן מישהו כממלא מקום קבוע. בשנים האחרונות הוא גם הקפיד שאלה לא יהיו השרים הבולטים, שמוזכרים כיורשים אפשריים, אלא העדיף שרים זוטרים, ולעיתים כאלה שאפילו בתור בדיחה אי אפשר לדמיין אותם כראש ממשלה, דוגמת שרת התרבות והספורט. הוא עשה זאת מאותה סיבה שהוא לא מינה שר חוץ (למרות שאולי הוא עדיין מחכה להרצוג...) וברגע שיכול – לקח לעצמו את תיק הביטחון; מאותה סיבה שהוא מגמד ומשפיל את כל בכירי הליכוד ומאותה סיבה שהוא בדה את עלילת הקונספירציה על גדעון סער. פולחן האישיות שהוא בונה לעצמו, אינו מאפשר התייחסות לבשר ודם כמי שיכול להיות סגנו עלי אדמות. הרי הוא "ליגה אחרת". התפיסה של נתניהו היא "המדינה זה אני". אבל לא. המדינה אינה הוא. ואי מינוי ממלא מקום היא פגיעה באינטרס הלאומי. בעבר הלא רחוק, היתה אינפלציה של סגני ראש הממשלה, מִשְׁנים לראש הממשלה מ"מ ראש הממשלה, וזה כבר היה גרוטסקי. נכון היה לשים קץ לפארסה הזאת. אולם על מינוי של ממלא מקום קבוע אסור להתפשר.
למען ההגינות ראוי לציין, שגם לבן גוריון לא היה סגן. אשכול היה הראשון שמינה סגן, וכך נהגו כל ראשי הממשלות אחריו, עד לאחרונה. אין להשאיר זאת לשיקול דעתו של ראש הממשלה. יש לתקן את חוק יסוד הממשלה, ולקבוע בו שימונה ממלא מקום לראש הממשלה.
עד כאן דבריי ב-2019. אציין שבקדנציה הנוכחית יריב לוין, שרקם את הממשלה, סידר לעצמו את התואר סגן. אולם אין הוא ממלא מקום ראש הממשלה. כאשר נתניהו אושפז ביום הכיפורים האחרון, דרעי מונה לסגנו.
* שחטו פרה קדושה – במוסף "7 ימים" התפרסמה כתבה חתרנית, המנפצת מיתוס מקודש במיתולוגיה הישראלית, שוחטת פרה קדושה. הכתבה היא על גולדה מאיר. הכותב איתי אילנאי ומרבית המרואיינים, אינם מציגים אותה כמפלצת וכדמון, כאשמה במחדל יום הכיפורים, כראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה ואפילו לא כמי שדחתה את הצעות השלום של סאדאת ובכך המיטה על ישראל את המלחמה הנוראה. יש להודות שצריך הרבה אומץ לכתוב זאת, ולצאת נגד הנראטיב השליט זה שני דורות, בעיקר בתקשורת. צריך הרבה אומץ לכתוב את האמת.
את רצח האופי של גולדה הובילו אנשי השמאל היוני בישראל ובראשם שולמית אלוני ויוסי שריד, שסלדו מהפטריוטיות הציונית הנחושה שלה ומעמדותיה הניציות בנושאי חוץ וביטחון. מכונת תעמולה משומנת הפיצה את הסיפור הזה. וקשה, כמעט בלתי אפשרי, לגבור עליו. בכתבה ייצגו את המיתוס השקרי יוסי ביילין ובועז אפלבאום, מראשי היונים במפלגת העבודה ואח"כ במרצ. ביילין עשה זאת גם בכתבה ב"אולפן שישי" בשבוע שעבר.
מי שקרא את הטרילוגיה המעולה של פרופ' יואב גלבר, מטובי ההיסטוריונים בישראל, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים – "התשה – המלחמה שנשכחה", "הזמן הפלסטיני" ו"רהב", יודע שהמחקר ההיסטורי היסודי מפריך את הטענות נגד גולדה. הטענה שהיא דחתה את הצעות השלום של סאדאת מופרכת, כיוון שלא היתה שום הצעה כזו. להיפך, הוא זה שדחה את יוזמותיה למו"מ ישיר חשאי ללא תנאים מוקדמים עם נכונות לוויתורים משמעותיים של ישראל. אבל למי יש כוח לקרוא שלושה כרכים עבי כרס עמוסים בנתונים וחומר ארכיוני, שהתקשורת כמעט ולא הזכירה, לעומת ספרו הסנסציוני אך השרלטני של קיפניס "1973" שסימן את ממשלת ישראל כמטרה ואז ירה את החיצים מתוך שרבוב של חצאי ורבעי אמיתות, אונס מפת העובדות ופרשנות יצירתית שלהן, כדי שתתאמנה לתזה, שזכה לקמפיין יחצ"ני אדיר. בכתבה מוזכר ספר נוסף, שאותו דווקא לא הכרתי, של ד"ר חגי צורף וד"ר מאיר בוימפלר "יום יבוא ויפתחו את הארכיונים". כותרת הספר היא ציטוט מדברים שאמרה גולדה לתוקפיה לאחר המלחמה. היא עצמה שמרה על דיסקרטיות מוחלטת ובכך סייעה בשתיקה ברקימת העלילה נגדה, אך סמכה על כך שכאשר יפתחו הארכיון העוול יתוקן. צורף עבד במשך שנים בארכיון המדינה ונחשף לאלפי מסמכים שמפריכים את התזה שעליה גם הוא גדל, כבוגר מלחמת יום הכיפורים, ועל סמך המסמכים הספר מציג את גולדה באור אחר לגמרי. גולדה לקחה אחריות על מחדל מלחמת יום הכיפורים והתפטרה, חרף העובדה שוועדת אגרנט זיכתה אותה. "לעולם לא אסלח לעצמי," אמרה. ובצדק לקחה אחריות, כי למרות שכבר שכחנו שיש דבר כזה לקיחת אחריות – ראש הממשלה הוא הנושא באחריות, להצלחות אך גם לכישלונות.
אולם כאשר כל הצמרת הביטחונית והמדינית אימצה את הקונספציה של אמ"ן, שהוצגה בביטחון מוחלט, על כך שלא תהיה מלחמה, דווקא היא היתה הסקפטית ביותר, המקשה ביותר. בסוף היא קיבלה את עמדתם, ולכן נטלה אחריות והתפטרה. אולם במלחמה עצמה היא ניהלה את המערכה הקשה בקור רוח, בחוכמה מדינית וביטחונית רבה ובמנהיגות נחושה והובילה לניצחון ולמו"מ הישיר בין ישראל למצרים בעקבותיו (מו"מ שסאדאת התנגד לו בכל תוקף עד המלחמה). היא קיבלה את שתי ההכרעות החשובות במלחמה שהביאו לניצחון – ההבקעה לתוך השטח הסורי וההתקדמות לעבר דמשק, וחציית תעלת סואץ וההתקדמות לעבר קהיר (עוד בטרם הוסג כל הצבא המצרי הפולש מסיני). היא גם קיבלה בקור רוח, בימים הקשים ביותר של המלחמה, את ההחלטה (שלא מוזכרת בכתבה) לדחות את הצעות הייאוש של דיין להציג נשק גרעיני כאיום על האוייב. היא גם ניהלה את המהלך המדיני שהביא לרכבת האווירית האמריקאית שהצילה את ישראל במלחמה (בלי להתרברב על "ליגה אחרת").
בקרוב יצא לאקרנים סרט על גולדה מאיר, בכיכובה של הלן מירן, ומהכתבה ומכתבה ב"אולפן שישי" האחרון, אני מבין שהסרט יציג את המסר הזה, שאני מקווה שיוביל למהפך שיחזיר לגולדה את כבודה שנרמס לשווא, ובעיקר, ייתן את הכבוד לאמת ההיסטורית.
* הכנה לפיצוץ הגשרים – במסגרת מיזם מסוים שאני עסוק בו, אני קורא בימים אלה חומר רב על קרבות מלחמת יום הכיפורים. נתקלתי במידע שלא הכרתי (אך הוא אינו חדש, אני קורא חומר גלוי) שצמרר אותי. במוצאי יום הכיפורים, כוחות הנדסה באבטחת פלוגה של גולני, הכינו את גשרי הירדן – גשר אריק, גשר בנות יעקב וגשרי הבניאס לפיצוץ, כדי למנוע את פלישת הצבא הסורי מערבה מן הירדן, לעמק החולה ועמק הירדן. הפעולה בוטלה למחרת, ביום ראשון לפנה"צ.
* היה או לא היה – בעיתון "זמן קיבוץ" נערך ראיון פרידה עם ד"ר רוני עזתי, שפרש בימים אלה מניהול ארכיון יד-טבנקין. הכתבה נפתחה במילים: "ביום שלישי השבוע התקיים ביד טבנקין בסמינר אפעל אירוע מיוחד שהוקדש לד"ר אהרון (רוני) עזתי, שסיים 36 שנות פעילות ביד טבנקין, חמש שנים כחוקר ו-31 שנים כמנהל הארכיון." המשפטים הבאים מתארים את האירוע, שבו נישאו הרצאות וסופרו סיפורים.
מעניין מאוד, אלא שהאירוע לא היה. הוא נדחה בשל "יום השיבוש". פדיחה למחבר הכתבה ולעיתון. המסקנה – להיות זהירים יותר בניסוח, ולא לכתוב בלשון עבר על מה שאמור היה לקרות כאילו הוא קרה. כתיבה כזו היתה נאמנה לעובדות וחוסכת מבוכה.
* מעשה אצילי – אדם שתרם כליה להצלת חיי אדם, באופן עיוור – למי שזקוק לתרומה, ללא הבדל דת, גזע ומין, הוא בעיניי דמות מופת והמעשה שלו הוא מעשה מופת. עם זאת, כמי שלא תרם כליה, איני חש שיש לי זכות לבקר מי שרוצה לתרום כליה, על כך שהגדיר את תרומתו לאוכלוסיה מסויימת, כיוון שעצם הנכונות לתת מגופך להצלת חיי אדם, ועוד אדם שאינך מכיר, היא מעשה אצילי.
* הקלות הבלתי נסבלת – את ספר המופת של מילן קונדרה "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (בתרגומה המעולה של רות בונדי), קראתי בטיול בצ'כיה. באמצעות קריאת הספר יכולתי להעריך הרבה יותר את החופש שנהנים ממנו היום אזרחי צ'כיה, לעומת הסבל שהיה מנת חלקם תחת המשטר הקומוניסטי המשעבד. המעניין בספר, הוא שאימי המשטר לא באו לידי ביטוי באמצעות תיאורי גולאגים, מחנות ריכוז, עינויים פיזיים, "טיהורים" והוצאות המוניות להורג, אלא דרך ההתעללות הרגשית והאינטלקטואלית באמצעות הביורוקרטיה בנפשם של האזרחים. ולעתים יש בכך לא פחות אלימות מאשר באלימות פיזית. מילן קונדרה הלך לעולמו בגיל 94. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: מירב – מקום בחדשות: קיבוץ מירב, שבנו שילה אמיר נפל בפיגוע ליד קדומים. מירב הוא קיבוץ דתי במורדות הגלבוע, בקרבת בית שאן. הקיבוץ שייך למועצה האזורית עמק המעיינות, לצד שכנו מעלה גלבוע, והקיבוצים הדתיים במועצה טירת צבי, עין הנצי"ב, שדה אליהו ושלוחות. היישוב הוקם תחילה כהיאחזות נח"ל מלכישוע. ב-1982 ההיאחזות אוזרחה והוקם הקיבוץ. אגב, היה זה בעת שירותי הצבאי, והייתי בין מאבטחי טקס האיזרוח. ב-1987 עבר קיבוץ מירב לנקודת הקבע שלו על הר אבינדב. יש שני הסברים לשמו של הקיבוץ. על פי הסבר אחד, הקיבוץ נושא את שמה של מרב, בתו הבכורה של שאול המלך ואחותו של יהונתן, שנפלו חלל בקרב עם המדיינים על הגלבוע. ההסבר השני, הוא שהשם מי-רב, מים רבים, הוא תיקון הקללה של דוד לגלבוע – "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם, ושדי תרומות," בקינתו על שאול ויהונתן.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: העליון מוכן לדון בהוצאת צו נבצרות לנתניהו, שנבחר על ידי מרבית העם בבחירות דמוקרטיות –
ואתם עדיין מתגודדים כמשוגעים בהפגנות ומתנגדים לרפורמה במערכת המשפט הישראלית, מוכת שיגעון הגדלות?
* * *
ארנה גולן
מיניות וזהות מינית בחברה חלוצית בקיבוץ
ואיך השתנינו היום!
א. "כּי עירומים אתם" – על עירומו החופשי והתמים של הגוף החשוף עד שמרדנו
רק במאוחר, יחסית, גילינו – כילדים בקבוצת מסדה בשנות ה-40 – "כּי עירומים אנחנו", ורק במאוחר, יחסית, "התבוששנו" בעירומנו החשוּף ובאין ברירה מרדנו. עד אז היינו כילדי טבע תמימים, המתקלחים בנים ובנות יחדיו, ומתרחצים בעירוֹם יחדיו בירמוך או בבריכת השחייה בַּבַּית. שהרי היינו בני מסדה, קרובים למקורות המים הללו. ובנוסף שחינו בירדן ובכנרת בשעות ההתעמלות והשחייה בבית הספר. שלא לדבר על כך שלא עלתה בדעתנו, ואף לא בדעת הורינו, השאלה המטרידה היום את דעת הציבור בדבר סכנה של הטרדה מינית.
ומה מוזר הדבר, כאשר נעשינו לפתע, רק בגיל 12-11 לערך, מודעים לזהותנו המינית וסירבנו להתקלח בנות ובנים יחד או להתרחץ עירומים בים או בבריכה , בלי בגד ים, נתקלנו בהתנגדותם של המבוגרים המחנכים, גם בבית וגם בבית הספר. זו היתה התנגדות עקרונית ועיקשת. הם היו מודעים, כמובן, למה שאנחנו לא העלינו בדעתנו, שבמציאות "העירונית" הדברים שונים, וכי שם לא יעלה על דעת איש להתיר לילדיו להתרחץ בים בלי בגד ים, וכבר מילדות מוקדמת. אבל אצלנו החברים והמחנכים הנהיגו במודע את הרחצה בעירום. ומעניין, גם אנחנו, כילדים, ראינו מן הסתם בביקורינו הנדירים בעיר את הילדים "העירוניים" מתרחצים בים כשבגדי ים על גופם, ובכל זאת עד למאוחר לא התעוררה מודעותנו והוספנו לשמוח בעירום גופנו החשוף לשמש ולמים בלא לחשוש מן המקובל ומן הסכנות.
בראִייה לאחור, ותוך הבחנה שלעיתים החברים עצמם היו מתבוננים בנו בסקרנות בעירומנו שלנו, הבנות, בעיקר עם תחילת ההתבגרות, מעוררת תופעה ייחודית ומהפכנית זו שאלות מרתקות:
מדוע עודדו הורינו ומחנכינו את חשיפת עירומו של הגוף? האם היה זה בגלל אקלימו החם של עמק הירדן? או אולי, מה שנראה סביר יותר, היה זה חלק במהפכה שחוללו בחייהם, במגמה לקרב אותנו לטבע, לעשות אותנו "צברים בריאים וחסונים," המעורים באדמה ואינם נרתעים מהסכנות האורבות לאדם בחיק הטבע, על מנת שנהיה היפוכו של היהודי הגלותי? ואולי ביקשו לדחות ככל האפשר את מודעותנו לזהות המינית משום שראו במין איום גורם למתח מיני ושבירת ההרמוניה בין הבנים לבנות? ואולי ראו במיניות ביטוי לאינדיבידואליות של כל פרט ולכן סברו שיש בה כדי לאיֵים על הלכידוּת החברתית בכלל?
כל התשובות אפשריות. אפשר גם שהם לא היו עד כדי כך מודעים למניעיהם. לי, מכל מקום, לא זכור שאי פעם שמענו הנמקות מפורשות, וגם לא קראתי עדויות מאוחרות של חברי מסדה שעסקו בשאלה זו. שאלה זו לא ממש הטרידה אותם. דווקא משום כך יש עניין באופן שבו התממשה בפועל חשיפת עירומו של הגוף הַילדי, במגמה ברורה להוסיף ולקיים בחיינו את התמימות, זו שללא מודעות לזהות המינית. והם הצליחו. מודעותנו התעוררה במאוחר. זהו, כמדומה, כוחו של חינוך מינקות. אבל כשהתעוררה, המודעות התפרצה בעוז.
ומדוע? כי כבר מינקותנו הורגלנו לשבת עירומים יחדיו על הסירים, כולנו באותה שעה שבה החליטה המטפלת, שהגיע הזמן הנכון לעשות את צרכינו וישבנו שם עד שסיים האחרון שבינינו. גם לשולחן האוכל הקטן והנמוך ישבנו, לפעמים, בימי הקיץ הלוהטים, עירומים כי לא היו אז עדיין מאווררים אצלנו ואיש עוד לא חלם על מזגנים. מדי פעם הוציאו אותנו החוצה להשתזף היטב "בשמש המבריאה" והושיבו אותנו עירומים בלול יחדיו, ויש שהסיעו אותנו כך לטיול במדרכות הקיבוץ.
כשגדלנו מעט היינו כילדי טבע, המתרוצצים בחצר, ולא פעם עירומים כשגופנו חשוף ורק כובע מכסה את ראשנו הקטן. גופנו היה גם נתון אז באמבטיית פח מלאה במים והיינו משתכשכים בה בהנאה גדולה, כשגופנו, הנתון במגע עם האוויר החם, מצטנן ונרגע.
כילדים קטנים גם התרוצצנו, לבושים או עירומים לחלוטין או למחצה, וכפות רגלינו החשופות חשות את האדמה, הלוהטת בקיץ ונעשית בוצית ורכה בחורף, ואיש לא חשב שהן זקוקות לסנדלים או לנעליים. רק כשגבר הקור נעלו לרגלינו נעליים קטנות, שהכבידו עלינו. כולם גם התעלמו מן הסכנות הכרוכות במגעו של הגוף הקטן והחשוף עם הטבע, הפראי עדיין, כי הרי אנחנו גדלים להיות בריאים וחסונים.
היה זה אך טבעי שבשנים הבאות, לפחות עד סיום כיתה ו' בבית הספר היסודי, נוסיף ונתקלח במקלחת שבבית-הילדים בנים ובנות יחדיו וגם נתרחץ בירמוך או בתעלות ההשקייה שעל יד המשק או בבית הספר בירדן ובכנרת. גם כשהוקמה בריכת שחייה בקיבוץ, שלא היתה אלא מאגר מים להשקייה שקרקעיתו בוצית, הוספנו לטבול בהנאה עירומים במים החומים והחמים, ואם לבשנו דבר מה, כמו גופייה או מכנסיים קצרים, היה זה על מנת להגן על הגוף מפגעי האבנים, העשבים או אפילו השרצים שהיו במים.
ב"בית החינוך המשותף" בדגניה א' היה נהוג להקדיש כל יום, במשך חודשי החום הארוכים, שיעור לרחצה בירדן הסמוך או בכנרת, וגם שם פשטנו את בגדינו, הנחנו אותם על החוף, נכנסנו למים עירומים ושחינו בהנאה מגדה אחת לאחרת ובחזרה. כך נהגנו לפחות עד סיום כיתה ה', על מנת ש"תהיה לכם נפש בריאה בגוף בריא," כפי שהירבו מחנכינו לצטט באוזנינו. וכך הורגלנו להיות חשופים, שני המינים זה בפני זה, ואף לא ניתן את דעתנו יתר על המידה – אף כי זכורות לי פעמים שסקרנותנו היתה עזה – להבדלים שבין גופו של הילד לגופה של הילדה.
ב. המשבר הראשון וגילוי המיניות האנושית
אבל יום אחד, תוך מיפגש עם המציאות שבעיר, אירע דבר. בטיול השנתי לקראת סיום כיתה ד' הגענו לחיפה עם מורתנו דימה לוין (שלי). סיירנו בעיר, ישַנו בלילה על הריצפה בבית הספר הריאלי ועם בוקר הודיעה לנו דימה בשמחה שהולכים להתרחץ בבריכה העירונית. לא עלה בדעתנו, כמובן, שצריך לשם כך בגדי ים, ועד כמה שיישמע מוזר, הדבר לא עלה גם על דעתם של דימה מורתנו ושל המלווים ולא צפינו את המהומה העתידה להתחולל. הגענו לבריכה, נכנסנו למלתחה, השארנו בה את בגדינו, צעדנו יחדיו כ-30 ילדים וילדות תמימים, עירומים כביום היוולדנו את הבריכה, וקפצנו בשמחה למים.
אט אט חשנו שמתרחשת בחוץ מהומה מוזרה, אבל לא הבנו מה קורה. המציל והמתרחצים יצאו מהמים ורצו לחפש את המורה והמלווים וכשמצאו אותם החל ויכוח סוער, שלא הבנו את פשרו. התחלנו לצאת מן המים ולהתאסף סביבם, ושמענו את המציל טוען בלהט כי כאן, בחיפה, אף אחד, גם לא ילדים, אינו מתרחץ בעירום. אנשינו טענו שאין לנו בגדי ים, כי אצלנו ככה מתרחצים. המציל זעם וציווה על דימה להוציא אותנו מיד משטח הבריכה ולהסתלק. וכך, גורשנו בחרפה, לבשנו בדממה את בגדינו ויצאנו.
הבושה שחשנו אז ליוותה אותי זמן די רב לאחר מכן. קלטתי שבעולם שסביבנו קיים גינוי תקיף לרחצה בפומבי בעירום ובנים ובנות יחד. יש להניח שכולנו חשנו שהתנהגותנו לא תאמה את הקוד המקובל, אבל לא קלטנו את עומק המשמעות ואת הקשר למיניות. ומוזר הדבר. הלא חיינו בעולם חקלאי ובחצר הקיבוץ היו בעלי חיים לרוב. בסקרנות ילדותית התבוננו בהזדווגות של חתולים וכלבים והיינו מגחכים. ברפת צפינו לא פעם איך הפר הענק, שהיה כלוא במכלאה שבצד חצר הרפת, שבה התהלכו פרות בתוך הזבל הבוצי, והיה מתרוצץ בחוסר מנוחה עד ששוחרר באחת וקפץ על אחורי הפרה התורנית, וכפי שנאמר לנו, היה "מרביע אותה."
אנחנו היינו צוחקים אז במבוכה ומתבדחים על כך לאחר מכן, אבל לא הוצאנו מסקנות לגבי בני האדם או לפחות לא באשר לעירום שלנו, הילדי. גם בבית הספר למדנו על מבנה הצמח והפרח, על האבקנים והעלי ועל דרכי ההאבקה וההפריה בצומח, אבל גם זה לא מנע את נכונותנו הילדותית והתמימה להתרחץ בעירום, ילדים וילדות יחדיו.
בכיתה ג' או ד' כבר גילינו, ללא ספק, סקרנות וידע ילדותי גם באשר למיניות האנושית, כלומר ביחסי גבר ואישה. כמובן שאיש לא הסביר לנו דבר וכל אחד שאב פירורי ידיעה ממקורות שונים והעביר לאחרים. וכמובן שתהינו איך באים ילדים לעולם אבל הידיעות שלנו היו קטועות, מביכות וביישניות. ראינו שבקיבוץ כולם חיים בזוגיות אבל ישנם שני רווקים וזה דווקא עניין אותנו. אבל האחד היה בעל גיבנת ובכך מצאנו, ובוודאי גם הורינו מצאו, תשובה. ואילו האחר היה נמוך קומה ושתקן ונראה לנו שפשוט אין לו עניין בזוגיות ובמשפחה וקיבלנו זאת כנתון טבעי, מאחר שהוא התנזר אפילו מחיזוריה של חברה שהתאלמנה. וודאי שלא עלה בדעתנו, כמו גם לא בדעת הורינו, הסבר אחר, נועז ומודרני.
עם זאת, באותן שנים, שבהן היתה דימה המחנכת הנערצת שלנו, בת ירושלים, גילינו שנרקם קשר של אהבה בינה לבין המורה שלום לוין, שהיה אף הוא נערץ עלינו וגם אהוב ולימים נעשה יו"ר הסתדרות המורים. יחסיהם היו אז נושא לשיחת היום ו"הרומן" עורר את סקרנותנו הלוהטת, אם משום שעמד בניגוד לדמותה, המוקפדת תמיד בלבושה ומרוסנת בהתנהגותה, ואם משום שאהבנו את המורה לוין, שהיה נכנס לכיתתנו למלא מקומו של מורה שחלה והיה סוחף אותנו בסיפוריו. לאחר כשנתיים הם נישאו, אבל עד אז בהחלט נתַנו את דעתנו על ההיבט המיני של הקשר ואפילו הרחבנו את סך ידיעותינו בזכותו. מדי פעם, לפני שהיתה נכנסת לכיתה, היינו פורצים בשיר, שחיברנו כוואריאציה על "הבאנו שלום עליכם" והיינו שרים – "הבאנו שלום על דימה!" כולנו היינו מריעים אז בקולותינו הדקים, פורצים בצחוק גדול ומשתתקים באחת עם כניסתה המאיימת לכיתה.
כשנישאו היא אימצה מנהג חדש, להקיש בשולחנה עם טבעת הנישואין שענדה על אצבעה על מנת להשתיקנו כליל, עד שאפשר היה לשמוע את הדממה. אבל מִנהג זה הלהיט את דמיוננו לאור הסיפורים שסופרו בלחישה על השניים הללו, שנתפסו בשעת מעשה על שפת הירדן. אבל מהו אותו מעשה ספק אם שיערנו. והרי רדיו היה רק בחדר האוכל ועל טלוויזיה עדיין לא חלם איש. וגם ספרים בנושא לא היו, ואם היו, הרי הספרן היה אותו גיבן משכיל ונבון והוא לא איפשר לנו "להחליף" כל ספר. ומניין יכולנו לשאוב ידיעות?
ג. ואם כך, איך נראתה לנו בפועל המיניות בעולם המבוגרים?
בכל אלה לא היה עדיין די על מנת לעורר בנו מודעוּת למשמעותו של העירום בחיינו שלנו, לא כל שכן למרוד בו. לשם כך נזקקנו לשנתיים נוספות. לכאורה, האקלים החם והטבע הפתוח היו אמורים לזרז את התפתחותנו המינית ועִימה את המודעות לזהות המינית. בפועל, בכוחו של החינוך וההרגל, כמדומה, גדלנו בחבורה המוּכרת שלנו, כביכול היינו יצורים א-מיניים. מתח מיני בינינו לא התפתח, ולא יכול היה להתפתח, ב"קבוצת השחר", שבה גדלנו כאחים ולכן הופנתה הסקרנות לעולם שסביבנו.
וכיוון שחיינו בבית ילדים והיינו באים לדירת ההורים בשעות מוגדרות אחרי הצהריים, מיניותם של המבוגרים, כולל ההורים, לא נגלתה לפנינו ואפילו לא גופם החשוף. אפילו את עירומם של הורינו לא ראינו. שהרי הם התקלחו עם שובם מהעבודה ולא בחדר האחד שלא היתה בו אז מקלחת, אלא במקלחת המשותפת לכל החברים וזו היתה רחוקה מדירתם, הם גם לא התלבשו בפנינו אלא בפעמים נדירות.
על רקע זה מאלף לראות כי שלא כעירום החשוף שלנו, היה עירומם של המבוגרים מכוסה מאיתנו. אנחנו התקלחנו כמעט עד סיום בית הספר היסודי במקלחת משותפת בבית הילדים, ואילו הורינו התקלחו כאמור במקלחות של החברים , ששכנו בבית מיוחד ודי מוזנח והן היו נפרדות כמובן לגברים ולנשים. וכאמור – גם לא גדלנו בביתם של ההורים וכשבאנו אליהם בשעות הערב לא ראינו אותם מחליפים בגדים, לא כל שכן שאז עדיין לא היתה מקלחת פרטית בדירתם הקטנה שקיבלו רק בשנות ה-50.
לעיתים נדירות הזדמן לי להציץ אפילו בעירומה של אימא. רק ברגעים של חולשה ועייפות קשה היא התעלמה מנוכחותי והחליפה את בגדי העבודה בבגדים נקיים. אבא, לעומת זאת, שמר בקפדנות שהביא עימו מטשרנוביץ על פרטיותו, ומעולם לא חשף ולוּ שמץ מעירומו בפנינו. הוא בכלל סלד מחשיפת גופו בפומבי, ראה בה פגיעה בכבודו האנושי, ואפילו בחום השורף של הקיץ בעמק הירדן לא התיר לעצמו כמעט ללבוש מכנסיים קצרים. אף שהיה ספורטאי פעיל ב"מכבי" בצעירותו, וגם עלה לארץ כתייר שבא להשתתף במכביה הראשונה. בחיי היום-יום הוא הקפיד על הופעה "מכובדת ואסתטית", כלשונו. אפילו כשלבש בגדי חאקי או בגדים כחולים כהים לעבודה, תמיד הקפיד שיהיו אלה מגוהצים, לבש מכנסיים ארוכים ונעל נעליים, כי סנדלים לא נראו לו לבוש ראוי. ואם כך, הייראה בעירומו?
כאשר נבנתה במסדה בריכת שחייה לשמחת כולם, אימא, שאהבה להשתכשך במים הקרירים, היתה ממהרת ללבוש בגד ים בכל שעת פנאי וללכת לטבול בבריכה, אבא לא נענה לתחינותיהָ להצטרף אליו. במשך שנים הוא התנזר גם מרחצה בים, ואפילו כשעבד בתל-אביב לא התפתה ללכת אל החוף. כשהיינו מגיעים עימו לים ומפצירים בו להיכנס עימנו למים, הוא היה מפשיל את מכנסיו הארוכים עד לברכַּיים, נכנס למים ומתעלם מן הגלים המרטיבים את בגדיו. היה ניכר בו אז שהוא נהנה, אבל אפילו את חולצתו סירב להסיר בטיעון, שעדיין לא היה שכיח אז, שהשמש שורפת את גופו הממהר להשתזף.
הזדמנות ראשונה להציץ בסקרנות בעירומם של המבוגרים נקרתה לנו רק כשהייתי לערך בת 12, רק לאחר שחל המרד וחל המיפנה והוחלט שכבר בגרנו ומעתה נתקלח במקלחות של החברים. המקלחות הללו עמדו גם סמוך למכבסה והיו אפרוריות כמוה, נמוכות וחשוכות למחצה. הריצפה היתה עשויה בטון חשוף וקיר בטון חשוף חצץ בין מקום הרחצה לספסלים שעליהם הונחו הבגדים. "בתי השימוש" היו בחוץ ומוזנחים אף יותר, לכן אפף תמיד את המקלחות ריח דחוס של טחב, אדים וגם שתן, כי החלונות היו קטנים וגבוהים. אבל לנו זה לא היה איכפת. אפילו לא העובדה שהמנורה האחת פיזרה אור קלוש ובכל זאת יכולנו אז, אנחנו הבנות, להציץ בעירומן של החברות שהתקלחו עימנו. לנו הן ונראו כבר "זקנות". אף כי הן היו אז בשנות ה-30 המאוחרות שלהן, אבל גופן כבר ידע עבודה קשה, גם לידות בנוסח של אז והזנחה ולא היה במיטבו. וכאשר הן חשו במבטינו הסקרניים, הן היו הולכות הצידה כשהן גוררות את כפכפי העץ הנרקבים והיו מכסות את גופן במגבות הבד הפשוטות או ממהרות להתלבש.
אבל אנחנו, הנערות שעל סף ההתבגרות, הצצנו וקלטנו כל יופי וכל פגם בגופן של החברות והיינו משווים לגופינו הצעירים והמוצקים. עם יציאתנו מן המקלחת אף החלפנו דעות ורשמים: למי עדיין יש שדיים מוצקים ומי היא זו ששדיה "תלויים לה עד הבטן," ומה הן מידות הירכַיים של כל אחת ואיך נראות הבטן והרגליים של כל מי שהזדמנה עימנו במקלחת. תוך כך גיבשנו לנו מושגים על יפי הגוף הנשי. לא היו לנו דרכים אחרות ללמוד עליו. ציורי עירום לא נראו, כמובן, בקיבוץ ובסרטי הקולנוע שהורשינו לראות לא היה זכר לעירום, ולא נותר לנו אלא לגבש את מושגינו התמימים מן ההצצות החטופות.
לעיתים זכינו להתבונן בנערות או בנשים צעירות יותר. הן היו מחברות הנוער או ממחלקות הנח"ל שהגיעו למסדה, אבל ספק אם קלטנו את המצוקה שעשויה היתה להתפתח באותן נערות או חיילות נח"ל שאינן שאינו מורגלות ב"מקלחות המשותפות". לכאורה ראשיתן של המקלחות הללו נבעה מאילוצים כלכליים, ממגורים באוהלים או בצריפים ולאחר מכן בחדרים ללא שירותים. אז גם היתה זו חבורה של צעירים נלהבים, שכולם הכירו את כולם. בפועל, התגשמה בכך אחת משאיפות השוויון והשיתוף הקיבוצי.
אולם, כשאנחנו הצטרפנו לרחצה "המשותפת", כבר אפשר היה לחוש במצוקה של נשים לא מעטות שנבעה מביטול המרחב הפרטי והאינטימי. מעצם העמידה החשופה בעירום, החשוף לכל שאר המתרחצות, ואפילו הן בנות גילך, נפגעה תחושת הבושה והצינעה הטבעית. לא כל שכן שעה שעיניים סקרניות סוקרות את גופך וחושפות את פגמיו. אך אנחנו לא קלטנו את עומק הפגיעה ולא חשנו בה כמעט. שהרי אנחנו גדלנו במציאות שבוטל בה המרחב הפרטי ושהמקלחת המשותפת היא חלק טבעי בה.
ד. איך היגענו בכלל למקלחות של המבוגרים? המרד ותוצאותיו
מה הביא לכך שבאסיפת חברי הקיבוץ הוחלט שכבר בגרנו והועברנו למקלחות הללו של החברים? רק בעקבות מרד שהכרזנו אנחנו נגד המקלחת שבבית הילדים, זו המשותפת לבנים ולבנות כאחד. היה זה כבר לאחר שכמעט כולנו, כל הבנות, קיבלנו את המחזור החודשי. תוך זמן קצר גם ניכרו השינויים הגופניים שהלכו והפכו אותנו ל"נשים קטנות" והם העסיקו אותנו בקדחתנות. אוצה, המטפלת המצויינת שלנו שהיתה גם דודתי, ליוותה, אמנם, את השינויים הללו בהסברים, דאגה להדרכה מפורטת, אבל הוסיפה לקיים את אורח חיינו הקודם, כולל הרחצה המשותפת. רק "בימים המיוחדים" היא התירה לנו להתרחץ בשעות אחרות, לבד. כשם שבבית הספר נדרשנו באותם ימים להתעמל ולעבוד כרגיל בתורנויות ובגינות, כך בבית. אוצה הדריכה אותנו גם כיצד להתאים את עצמנו להתעמלות בימים הללו, אבל איש לא נתן את דעתו על התמורות בזהותנו המינית המתפתחת, כשם שלא התעניינו בשינויים שהתרחשו אצל הבנים וניכרו כבר בצמיחתם לגובה ולעתים בחתימת זקן במיוחד אצל הבוגרים יותר בינינו. וכך החלה מתרקמת בחשאי התקוממות חשאית שלנו, בשיתוף עם הבנים, כנגד הרחצה המשותפת, אף כי תחילה לא העזנו עדיין להוציאה לפועל.
עד לאותם ימים היתה אוצה, שהיתה נמוכת קומה ובעלת גישה חינוכית מסורה ומטפחת, אפילו מסייעת לבנות וגם לבנים לסבן את גופם, על מנת שלא "תזלזלו בכללי ההיגיינה" כאילו עדיין היינו ילדים קטנים. היא לא נרתעה מן המים הזורמים מן ה"טוש" ומרטיבים את בגדיה ודבקה במשימתה לחנך אותנו לשמירה על הניקיון ב"תנאים הקשים בעמק הירדן ובאבק הרב." אפילו כשהבנים כבר גבהו ממנה, היא לא נרתעה והיתה בודקת אם הסתבנו כהלכה בסבון הכביסה הגס והחום ו"המנקה היטב." היא עשתה זאת כשם שבדקה בקפדנות אם ניקינו כהלכה את החדרים ושטפנו עם הרבה מים את הריצפה, וגם בדקה אם המקלחת נעשתה ונוקתה לאחר מכן כנדרש. אנחנו, שהוקרנו אותה וצייתנו לה, לא ראינו בכך עד אז כל פגם.
עד לאותו יום שבו פרץ המרד הגלוי. לאחר שהתלחשנו זמן רב קודם לכן, התכנסנו כולנו ערב אחד והחלטנו: עד כאן. מעתה תהיינה המקלחות נפרדות. מעתה תיוחד שעת רחצה מיוחדת לבנים ושעה שונה לבנות. ידענו שאוצה מגיעה כל לילה לבדוק אם הכול מתנהל היטב לקראת השינה, ועם בואה הודענו לה חד משמעית: לא נתקלח עוד יחד. וראה זה פלא: היא לא הביעה כל התנגדות. היא קיבלה את ההחלטה בהבנה כאילו ציפתה לה. מאותו יום גם העמיקה את הדרכתה בשאלות "הנשיות" שנתקלנו בהן, כמו שאלת המחזור, אבל מאז גם התחילה לפקח על האהבות הראשונות שלנו שהתחילו מתפתחות בינינו לחברי מחלקת הנח"ל שחס וחלילה לא נעבור את גבולות המותר והצניעות.
זה היה סופו הדרמטי של העירום החשוף בחיינו. מטרתו הראשונית הושגה. גדלנו כילדי טבע משוחררים, הצומחים כחבורת אחים שאין מתח מיני ביניהם. בנוסף, הורגלנו במצבים שבהם מתחייבת חשיפת הגוף העירום בפני זרים, אם הם בני מיננו, כמו לביטול המרחב הפרטי בכלל, כמו במחנות הקיץ או בשירות הצבאי. מאידך, לא נוצר כתוצאה מכך שחרור מיני, מעין זה שסָברו אז בעיר שקיים בקיבוץ. הורינו ומחנכינו אף לא התכוונו כלל שייווצר שחרור מעין זה. היפוכו של דבר, כשם שבקיבוץ הקפידו על הַצְנעת העירום הבוגר בפנינו, כך תבעו וחינכו לשמירה על "טוהר המין" שהרי בחברה הקיבוצית הסגורה הכרח להקפיד על כך.
אבל הם גם אָסרו על קיום קשר מיני לפני הנישואין, לא ניהלו שיחות בנושאי מין או זהות מינית, והפגינו גינוי להבלטת הנשיות או לכל מה שנראה כהתנהגות המעוררת משיכה מינית והענישו על כל חריגה. כלפי חוץ היה טאבו גם על כל ביטוי למיניותם של החברים עצמם, שעדיין היו אז צעירים. הרכילות סיפרה, אמנם, על "רומנים" אסורים בין בני זוג נשואים לאחרים ואפילו על מיספר ילדים שנולדו מגברים שלא היו בני הזוג הרשמיים. אבל הסיפורים הללו הוקיעו בחריפות כל גילוי של אי-נאמנות כ"פריצות" של ימי נעורים וכך החל משנות התבגרותנו בהחלט נודע לנו "כי עירומים אנחנו".
ואשר להתבגרותנו המינית והקשרים הראשונים עם בני המין השני בתנאים של חברה חלוצית ושיתופית – זה כבר סיפור לעצמו, כמו גם סיפור הפרת השוויון לכאורה בין גברים ונשים בקיבוץ, כשהנשים הלכו ונדחקו, ברצון או בעל כורחן לעבודות "נשיות".
ארנה גולן
בהמשך – סיפורו של כיסוי העירום, כלומר – הלבוש בקיבוץ.
* * *
אילן בושם
11 שירים ל'חדשות בן עזר' יולי 2023
המכור לשיריו
בֵּין שִׁיר לְשִׁיר שֶׁנִּכְתָּב
הוּא חַי אֵיךְ שֶׁהוּא.
*
לִכְתֹּב לַמְּגֵרָה
חָשַׁב מְשׁוֹרֵר
עַל חֲבֵרוֹ הַכּוֹתֵב לַמְּגֵרָה
זֶה כְּמוֹ לְהַעֲלוֹת גֵּרָה
כְּשֶׁדָּבָר מֵהַכָּתוּב
הַחוּצָה לֹא יוֹצֵא.
מוחל טובות
הַמְּשׁוֹרֵר כָּכָה פִּתְאֹם
סַקְרָן הָיָה לָדַעַת
מָה יִכְתְּבוּ עָלָיו
(אִם בִּכְלָל)
אַחֲרֵי מוֹתוֹ.
לְבַסּוֹף וִיתֵּר
עַל הָרַעְיוֹן
וְהִגִּיעַ לַמַּסְקָנָה
שֶׁעָדִיף לִחְיוֹת.
דִּילֶמַת הצייר והפסל
סֵפֶר נִדְפָּס בְּמֵאוֹת
אוֹ אַלְפֵי עֹתָקִים;
פֶּסֶל יֵשׁ רַק אֶחָד,
צִיּוּר יֵשׁ רַק אֶחָד,
וּכְשֶׁהֵם נִמְכָּרִים
יוֹצְרֵיהֶם נִּפְרָדִים
מֵהֵם לָעוֹלָמִים
זמן
תּוֹהִים חֲפָצִים מְסֻיָּמִים
עַל כָּךְ שֶׁהָיָה זְמַן
שֶׁכָּל כָּךְ חָפְצוּ בָּהֶם
וְאֵיךְ הִגִּיעַ זְמַן
שֶׁלֹּא מָצְאוּ בָּהֶם
יוֹתֵר כָּל חֵפֶץ
וְרַק רָצוּ לְהִפָּטֵר מֵהֵם...
הצנוע
הוּא חַי בְּלִי
הוּא-הָא
שָׁקֵט
כְּהוֹלֵךְ עַל בְּהוֹנוֹת;
זֶה בִּלְתִּי נִתְפָּס
כֵּיצַד הַמַּלְאָךְ
אוֹתוֹ תָּפַס...
הזקנה
הִיא חָשְׁבָה שֶׁכֻּלָּם
יְכַרְכְּרוּ סְבִיבָהּ
אַחֲרֵי מוֹת בַּעֲלָהּ.
לְצַעֲרָהּ זֹאת לֹא הָיְתָה
הָאֱמֶת.
יָמִים מִסְפָּר
נָעוּ אֲנָשִׁים סְבִיבָהּ,
בָּאוּ וְהָלְכוּ,
הָלְכוּ וּבָאוּ
עַד שֶׁחָדְלוּ.
*
צְעִירָה וִיהִירָה
עִם הַנַּיָּד בַּיָּד
הוֹלֶכֶת בְּרֹאשׁ מוּרָם
וּמְפַטְפֶּטֶת בְּקוֹל רָם.
עַד מָתַי? שׁוֹאֵל הַזְּמַן.
האלמנה
אֵין עִם מִי לְהִתְקוֹטֵט,
אֲנִי אוֹכֶלֶת לְבַדִּי כָּעֵת
אֲפִלּוּ שֶׁפְּעָמִים
הָיָה בַּעֲלִי מְטַיֵּט*
בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, אֲנִי מוֹדָה –
לֹא הָיִיתִי גַּלְמוּדָה.
[* כותב טיוטה]
ספק
אַתָּה לוֹחֵץ
אֶת יָדוֹ
שֶׁל אָדָם לְשָׁלוֹם
וְהוּא מֵשִׁיב בִּלְחִיצָה
בְּלֹא שְׁבִיב שֶׁל סָפֵק
שֶׁאֵין זֶה הַשָּׁלוֹם הָאַחֲרוֹן.
המתעשר
הוּא מִתְלַבֵּט
אִם לֶאֱכֹל אֶת הַקּוֹטְלֶט.
פַּעַם הָיָה נִלְחָם
עַל כָּל פֵּרוּר לֶחֶם,
הַיּוֹם כָּאָמוּר, עִם הַקּוֹטְלֶט.
אָכֵן שִׁפּוּר מַפְלִיג בְּמַצָּבוֹ
כְּשֶׁהוּא מַפְלִיג בְּדִמְיוֹנוֹ אֶל עֲבָרוֹ.
אילן בושם
* * *
עדינה בר-אל
רשמי סיורים בפולין
במאי 2023 ביקרתי בפולין בפעם השישית. הפעם הראשונה היתה בסוף שנת 1990, כאשר יצאתי עם משלחת תלמידים מבית הספר כפר-סילבר, בו עבדתי כמורה וכמחנכת. קודם לכן מאוד רציתי לבקר בארץ בה נולדו הוריי, בה הם היו אסירים במחנות העבודה וההשמדה וניצלו, ובה נספו רוב בני משפחותיהם. אבל חששתי, חששתי איך אגיב שם בביקורים במחנות השמדה ואיך זה ישפיע עליי, כמי שגדלה עם הסיפורים של אימי ועם שתיקתו של אבי. לכן החלטתי לצאת לפולין עם התלמידים וחבריי המורים, בתקווה שזה יעזור לי להתגבר על רגעים קשים, אם יהיו שם לידי. ואכן כך היה.
הסיור הראשון בפולין
הביקורים
במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ומיידנק לא היו קלים. והשאלה "איך הם עברו את זה?" –
שהיתה קיימת אצלי תמיד, התגברה במחנות ההשמדה בהם ביקרנו: באושוויץ סיירנו בבניינים
עם לבנים אדומות וראינו מוצגים, ביניהם מזוודות של היהודים שהגיעו לשם בהאמינם שהם
מגיעים לעבוד, מכלי גז הצקלון, ערמות השיער האפור (כתוצאה מהגז). בבירקנאו יש צריפי
עץ עם הדרגשים המונחים זה על זה בצפיפות. במיידנק בה נשאר הכול אותו דבר, עם שכבות
אבק. צריף עם כובעי האסירים ובגדיהם המפוספסים, ערמות של מסרקים ועוד חפצים שנאספו
בידי הגרמנים לקראת משלוח לגרמניה, ובמיוחד מזוויעה ערמת האפר הגדולה בחוץ. אמנם
ראינו באותו סיור גם את פולין האחרת, היפה, את העיירה הציורית זקופנה בהרים, שאימי
סיפרה לי שהם נפשו שם. גם שטנו על נהר הדוּנָיֶץ, אכלנו במסעדות את האוכל המסורתי
ואהבתי את הכיסנים ואת עוגות השמרים עם האוכמניות.
אבל מה שהביא אותי להחלטה חדשה בחיים היה הביקור בבית הקברות היהודי בוורשה. דווקא שם, בעולם המתים למדתי על עולם החיים שהיה קיים לפני השואה בפולין. היו שם קברים של בונדיסטים, ציונים, דתיים, חילוניים, סופרים כמו פרץ ואנסקי, שחקנים כמו אסתר קמינסקה. ופתאום הבנתי כמה עשירה ומגוונת היתה הקהילה היהודית בפולין. כמה תרמו היהודים לחיי התרבות, הפוליטיקה, המסחר ועוד. לפיכך החלטתי לחקור ולשקף את חיי היהודים בפולין דווקא לפני השואה. בחרתי בנושא לעבודת הדוקטורט שלי שהוא: "עיתוני ילדים יהודיים בעברית וביידיש שראו אור בפולין בין שתי מלחמות העולם".
עוד פרי מהביקור הזה היה הספר "הם ירו גם בעורבים", שכתבתי. זמן קצר לאחר שובי, בינואר 1991, פרצה מלמת המפרץ. בתי ואני נשארנו בבית, כי לא ניתן היה לצאת ללמוד וללמד. ואז, בלי תכנון, התחלתי לכתוב ספר על משלחת נוער וביקורה בפולין. אני כתבתי פרק ובתי הקלידה אותו, וכך סיימנו אותו. הספר יצא לאור בהוצאת "עם עובד".
הסיור השני
במסגרת
המחקר יצאתי לשהייה של חודש בוורשה, וחיפשתי חומר בספרייה הלאומית שם. כבר ביום
הראשון מצאתי מעל 90 כותרים של עיתוני ילדים יהודיים, כולל מוספים של עיתונים
למבוגרים. אז למדתי שהפולנים, למרות האנטישמיות הנפוצה שם, (אצל חלק מהם עד היום),
שומרים היטב על העבר היהודי. כאמור, מצאתי רשימות של עיתונים ואת העיתונים עצמם,
בעברית וביידיש. ואם היה רק עותק אחד של גיליון הם שמו עליו חותמת של "ארכיב",
ואפילו לא הורשיתי להניח עיתון עם חותמת כזו על מכונת צילום הזירוקס, כדי שלא
יינזק. הם גם הוציאו לאור ספרים, כגון אוסף אגרות ברכה יהודיות לראש השנה, ספר ובו
שערים של שבועונים יהודיים, ועוד. בספרייה הלאומית הפולנית יצרתי קשר די ידידותי עם
חוקרת בשם ברברה לנטוכה, פולניה שחקרה את העיתון היהודי "חְוִילָה" (רגע). שם
התיידדה עימי מאוד מנהלת הקטלוג, ונדה טימינסקי, הזמינה אותי לביתה ונסעה עמי
ללודז', עיר הולדתו של אבי ז"ל. יחד היזלנו דמעות כשהגענו לחצר בית הספר בו למד.
הסיור השלישי
הפעם יצאתי לקרקוב למשך חודש, ללמוד את השפה הפולנית באוניברסיטה הייגלונית העתיקה ביותר. יחד עימי יצא עידו בסוק, משורר והיסטוריון. בכיתת הלימוד גיליתי שיש לי אוצר מילים גדול מאוד בפולנית, בזכות הוריי שדיברו ביניהם בשפה זו. היו שם תלמידים מכל העולם, מארצות הברית ועד המזרח הרחוק. מצאתי את עצמי עוזרת למורה בתרגום מילים מפולנית לאנגלית, ובמסיבת הסיום הוכרזתי להפתעתי כמצטיינת כיתתית.
עידו ואני התיידדנו עם ג'ורג', גרמני שהגיע במכוניתו מגרמניה. ביום ראשון אחד, בחופשה מהלימודים, הציע ג'ורג' לקחת את שנינו במכוניתו לטיול לכל מקום שנרצה. אני ביקשתי לנסוע לסוסנוביץ', מקום מגורי אימי ומשפחתה בחבל זגלמביה. וכך באופן אבסורדי – אדם גרמני לקח אותי לראות את בית משפחתי שהגרמנים החרימו והלאימו, לא לפני ששלחו את כולם לגטו ולמחנות העבודה. באותו יום ראיתי את הבית רק מבחוץ. אבל לא ויתרתי גם על ניסיון לבקר בתוך הדירה של סבא וסבתא שלי. לכן צירפתי אליי חברה מהקורס, אישה אמריקאית קשישה ילידת פולין, שדוברת את השפה. בקרקוב עלינו על אוטובוס שנוסע לסוסנוביץ. ראשית, משהו די פולני – הנהג אמר שאין לו עודף מן השטר הגבוה שנתתי לו, וכך בעצם שילמתי מחיר מופרז עבור הכרטיסים. אבל מילא, העיקר שאגיע. נסענו, והנה באמצע הדרך אני רואה שלט עם השם "סוסנוביץ". צילצלתי בפעמון אבל הוא לא עצר והמשיך לנסוע. ניגשתי אליו ושאלתי, שוב בפולנית רצוצה: "כאן לא סוסנוביץ?" והוא ענה לי: "כן. זו סוסנוביץ, אבל קיבלתי הוראה לנסוע ישר לקטוביץ (העיר הגדולה) ולא לעצור בדרך לשם אלא בדרך חזרה."
בלית בררה המשכנו לנסוע. בהגיענו לקטוביץ הוא הכריז על 20 דקות הפסקה. ואנחנו חיכינו, ובדרכו חזרה, הוא אכן עצר לנו. ירדנו מן האוטובוס וניגשנו לאשנב במודיעין של תחנת האוטובוס. שאלתי את האישה שישבה שם היכן רחוב "סטרה". והיא ענתה לי תשובה כל כך מפתיעה: "אני לא יודעת. אני לא מכירה כאן רחובות, כי אני לא גרה בסוסנוביץ."
סיטואציה די "פולנית" ומצחיקה, אבל מעוררת שאלה: אז מדוע נתנו לה תפקיד להיות במודיעין ולתת תשובות לאנשים? (תשובה על כך קיבלתי יום למחרת, כשסיפרתי למורה לפולנית על הנסיעה, והיא הסבירה לי שיש כאן עדיין השפעה של הקומוניזם ששלט קודם בפולין: לכן נהג האוטובוס ממלא פקודה לא לעצור בדרך לשם אלא בחזרה, ולכן האישה במודיעין קיבלה תפקיד בלי כל קשר לכישוריה).
יצאנו מן התחנה ולמזלנו נער מוכר גלידה ברחוב ידע להסביר לנו כיצד להגיע לכתובת שאנחנו מחפשות.
הגענו לבית, לפי הכתובת שהיתה לי, עלינו במדרגות ודפקנו בדלת. ידענו שהפולנים עלולים לחשוש שבאנו לבקש את הרכוש חזרה, אם יידעו שהגעתי מישראל. הדלת נפתחה וחברתי אמרה בפולנית לאדם שמתגורר שם, שאנחנו מאמריקה ומבקשים לראות את הדירה בה התגוררנו לפני המלחמה. האיש הסכים והכניס אותנו. היתה זו דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים. בחדר הגדול ראיתי מיד אח עשוי אבן עם ארובה גדולה, כמו שסבי ז"ל תיאר. אבל התפלאתי, הרי אימי סיפרה שהיה להם בית גדול, אפילו עם חדר מיוחד למשרתת, וזו דירה קטנה. התעלומה נפתרה לאחר שהפולני סיפר לנו שאחרי המלחמה המדינה חילקה דירה גדולה לשניים. חלק אחד הוא קיבל וחלק שני קיבלה אחותו, לאחר שהוסיפו בו מטבח ושירותים. נראה שכך נהגה מדינת פולין עם הרבה דירות של היהודים שהלאימה ומסרה לאזרחיה.
הסיור הרביעי
באוגוסט נסעתי לחודש נוסף לחיפוש חומר בעיקר באוניברסיטת ורשה. הפעם הצטרפה אליי הדס בתי. מובן שבררתי במיילים אם האוניברסיטה פתוחה בקיץ, ונעניתי בחיוב. הגענו לשם והנה מסתבר שהכול סגור. מה לעשות? שילמנו על טיסות, על שהות במגורים של אנשי אקדמיה, האם הגענו לשווא?
ואז ראיתי שלוש עובדות ניקיון יושבות ומשוחחות בחצר. ניגשתי אליהן וסיפרתי להן בפולנית הרצוצה שלי שהגעתי מישראל לחפש חומר והנה הכול סגור. ואז אמרה לי אחת מהן בפולנית, ומזל שהבנתי את דבריה: "תבואי ביום שני הבא, תהיה פה מנהלת הקטלוג, והיא תעזור לך."
ואכן, ביום שני, כעבור כמה ימים, הגעתי לאוניברסיטה, פגשתי את מנהלת הקטלוג האוניברסיטאי, והיא הוציאה מן המחשב רשימה ארוכה ארוכה של שמות עיתונים יהודיים לילדים ולנוער. ואז בשאר הימים איתרתי חלק מהם בספרייה הלאומית. ככה עזרו לי הידיעה המועטה שלי בפולנית ועובדת ניקיון במחקר שלי. נפלאות דרכי המחקר, לפעמים מגיע מידע לידי החוקר בדרך שלא חשב עליה, לך תדע.
באותו ביקור בוורשה רציתי שגם בתי הדס תגיע לסוסנוביץ. לפני נסיעתנו הדס התקשרה בטלפון לאימי ואמרה לה: "סבתא, אימא ואני נוסעות לפולין. נהיה גם בסוסנוביץ."
ואז אמי אמרה לה: "תיזהרו שם מפולני שקוראים לו סוֹבְּצ'יק. הוא לקח לנו הכול, את הדירה, את הרכוש, את הבגדים שלי נתן לאחותו..."
הדס הניחה את השפופרת ואמרה לי: "סבתא פוחדת מפולני אחד אחרי יותר משישים שנה."
ובכן, נסענו לסוסנוביץ. הפעם התלוותה אלינו כמתרגמת אישה פולניה, חברה של ונדה טימינסקי ידידתי.
גם הפעם הנהג אמר שאין לו עודף ושילמתי יותר מדי עבור שלושת הכרטיסים. וגם הפעם הוא לא עצר לנו, אלא היינו צריכים לנסוע לקטוביץ, לחכות 20 דקות, ואז להגיע בדרך חזרה לסוסנוביץ.
פה המקום לציין, שנוסף לדירה ברחוב סטארה, היה לסבא שלי בית חרושת לשוקולד וסוכריות ברחוב צ'סנה המקביל. הגענו לראות את בית החרושת. עמדנו מול בנין גבוה. היה עליו שלט. המתרגמת שלנו אמרה שכתוב בו בפולנית "למכירה".
נכנסנו אל חדר מדרגות חשוך למחצה. עלינו במדרגות למרות שהבניין נראה ריק. והנה בקומה האחרונה היתה דלת עם שֵם עליה. דפקנו על הדלת ונכנסנו לדירה. ישב שם איש זקן עם כלב. המתרגמת שלנו שאלה אותו בפולנית מי מוכר את הבניין, והוא ענה: "סובצ'יק."
הרגשתי שהשיער שלי סומר. סובצ'יק שאימא שלי הזהירה אותנו מפניו! אולי זה הבן שלו או הנכד שלו. אבל ברור שאימא שלי צדקה. הוא לקח להם את הכול.
הסיור חמישי
הביקור החמישי בפולין היה עם בעלי משה, שרצה להגיע לארצות הבלטיות, בו חיו בני משפחת אימו. הסיור שהצטרפנו אליו החל בצפון פולין, באזור האגמים. פה נהנינו מהנופים היפים. ביקרנו כמובן גם בוורשה, בעיר העתיקה שנבנתה מחדש, שאני הכרתי אותה היטב מביקוריי הקודמים, וגם במקומות נוספים ביניהם בעיר הנמל גדנסק היפהפייה, בה יש אתר יד זיכרון ללֵך ולנסה ולתנועת הסולידריות שנוסדה בעיר זו. ביקרנו גם בטורון, עיר עתיקה בה התגורר קופרניקוס.
הסיור שישי
והנה הגיע חודש מאי השנה. יצאנו לסיור עם חובבי יידיש, בדגש על הערים ורשה ולודז'.
לודז'
לודז' היא אחת הערים הגדולות בפולין. בניגוד לעיר העתיקה של ורשה, שנחרבה כולה במלחמת העולם השנייה ושוחזרה לאחריה, את לודז' הגרמנים לא הפציצו בעת כיבושה. ניתן לראות בה היום בניינים ישנים מהתקופה לפני המלחמה, עם חצרות פנימיות, כולל רחוב פיוטרוקובסקה המפורסם; בצידם בניינים שנבנו בתקופה הקומוניסטית, אלו שנקראים בפינו "שיכונים", עם המון דירות קטנות, ללא מרפסות; וכן יש בה בניינים חדשים לגמרי.
נראה שהשלטונות החליטו רק עתה, מאוחר יחסית לערים אחרות, להשקיע בחידושה של העיר. רחובות רבים חפורים לצורך הנחת צינורות ביוב וכבלי חשמל, שכונות חדשות נבנות, ביניהן באזור "בלוט", שם התגוררו לפני המלחמה פועלים ובעלי מלאכה יהודים, והיא נחשבה לשכונת עוני, עליה כתבו רבות.
האוכלוסייה היהודית בלודז' גדלה מאוד בראשית המאה העשרים, כי פליטים יהודים רבים מרוסיה היגרו אליה עקב המהפכות והפוגרומים. לפני פרוץ המלחמה העולמית השנייה היו בה כמאתיים ושלושים אלף יהודים, שהיוו מעל שליש אוכלוסייתה.
כידוע, היתה לודז' עיר תעשייתית, שהתמקדה בעיקר בטכסטיל. ליהודים היה תפקיד מרכזי בפיתוח תעשייה זו. ישראל פוזננסקי היה בעל מפעל ענק לעיבוד כותנה ולביגוד והעסיק יהודים רבים. מומלץ לבקר בארמון שלו בלודז', שהפך למוזיאון היסטורי של העיר והוא כולל גם חדרים המוקדשים לפסנתרן היהודי המהולל ארתור רובינשטיין, יליד לודז'.
תרבות יהודית בלודז' – לא רק בטקסטיל תרמו היהודים את חלקם. התרבות היהודית בעיר לודז' היתה מפותחת מאוד. ציירים, משוררים וסופרים פעלו בעיר, ביניהם יצחק קצנלסון. ופה המקום להזכיר את מגוון שיריו. מצד אחד הוא כתב שירי קינה על העם היהודי, ומצד שני הוא כתב שירים שאנחנו שרים עד היום, ביניהם "יפים הלילות בכנען" ו"גילו הגלילים." עוד פרט מעניין: הוא ובני משפחתו ניהלו בלודז' מוסד חינוכי עברי, מן הגן ועד בית הספר התיכון. הוא נרצח באושוויץ ב-1944.
בצד העיתונות היהודית פרח בלודז' התיאטרון היהודי. הסיור שלנו התמקד בשני הקומדיאנטים דג'יגאן ושומכר ילידי לודז'. זכינו להדרכה של ד"ר מרדכי יושקובסקי, שהוא מומחה לשפה, ספרות ופולקלור ביידיש. הוא הפגין ידע רב בספרות יידיש, סיפר על יצירות ויוצרים, ביניהם בשביס זינגר, שלום אש, י. ל. פרץ ואחרים. ועוד יתרון לו, לד"ר יושקובסקי – חוש הומור. הוא הִרְבָּה לספר בדיחות ביידיש. כי כידוע, "ביידיש זה נשמע יותר טוב." למדנו על הצמד שמעון דג'יגאן וישראל שומאכר, שהחלו את דרכם בלודז' בתיאטרון בשם "אררט". [ספר מומלץ על השניים הוא "הבמה כבית ארעי: התיאטרון של דז'גאן ושומכר (1927-1980) מאת דיאגו רוטמן. הוצאת מאגנס, תשע"ח/2017].
הגטו ובית הקברות בלודז' – מיד לאחר כיבושה בידי הנאצים הם הקימו בעיר את אחד הגטאות הגדולים בה. בתוך שטח של ארבעה קילומטרים בלבד, נדחסו אליה כמאתיים אלף יהודים, רובם תושבי העיר. נותרו מהם בחיים כעשרת אלפים איש.
ביקרנו באתר שהוקם לזכר קורבנות הגטו, בתחנת הרכבת רדגסט (Bahnhof Radegast). הרכבת פעלה בתחומי הגטו ומתחנה זו נשלחו יהודי הגטו למחנות ההשמדה אושוויץ וחלמנו.
באתר בנויה אנדרטה גדולה, ואחר-כך יש דרך, בה עברו האסירים אל הקרונות. על האחד הפסים עומד קרון, ובבנייני התחנה יש מוזיאון מצמרר. מונחים בו ספרים כתובים בכתב יד, ובו באופן מדויק, כמו שהגרמנים נוהגים, יש תאריכי משלוח ושמות כל אלו שנשלחו בכל משלוח. אבי ז"ל, שמעון פרנקל, יליד לודז', נשלח משם לאושוויץ. מובן שניסיתי לחפש את שמו בספרים, אבל זה היה בלתי אפשרי, כי לא ידעתי את התאריך בו נשלח לאושוויץ. אולם מצאתי רבים בשם המשפחה שלנו וקשה לדעת אם היו קרובי משפחה שלי. סביר להניח שכמה מהם קרובים במידה זו או אחרת.
באופן אבסורדי, בתי הקברות היהודיים נותנים תמונה של החיים שהיו במקום. כך בית הקברות היהודי בלודז'. יש בו מצבות רבות רבות מאוד, חלקן של בודדים וחלקן של בני משפחה קרובים. ביניהם בולט המוזילאום העצום של משפחת פוזננסקי. רוב הקברים ישנים מאוד, ויש מעט חדשים יחסית. חלקה שלמה מוקדשת לאנשים אנונימיים שניספו בשואה. קבריהם מסומנים בשלטים לבנים, ללא כיתוב. "שדה" ענק של שלטים לבנים מביע את הטרגדיה ללא מילים.
ורשה
את
ורשה "חרשנו" ברגל קילומטרים על קילומטרים. מובן שהיינו בעיר העתיקה בוורשה, אשר
שוחזרה להפליא והיום היא הומה ממטיילים מקומיים ומתיירים. היינו גם ברחוב בו חי
בצעירותו וחזר אליה בכתיבתו חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר. שם הפליא ד"ר
יושקובסקי
להחיות את הרחוב באמצעות ציטוטים בעל-פה מכתביו. סיירנו באזור הגטו שהיה ובאתר
ההנצחה של מיל"א 18, וכמובן גם בבית הקברות היהודי הגדול עליו סיפרתי לעיל. להפתעתי
הרבה נעלם מן הכניסה פסל קורצ'אק והילדים שזכרתי מביקורי הקודם.
אני מבקשת לספר על שני מקומות שהיו חדשים לי באותו ביקור. הראשון הוא מוזיאון פולין, מבנה מרשים שהוקם בשטח בו היה בעבר גטו ורשה, בסמוך לאנדרטה לזכר גיבורי הגטו של הפסל נתן רפופורט. המוזיאון נפתח לקהל באפריל 2013, ויש מחלוקות שונות בין ההיסטוריונים בארץ לגביו, אך לא כאן המקום להרחיב. בכל אופן עבורי היה הביקור בו חוויה עצומה. הבניין עומד בעצם במקום בו היתה אז מפקדת היודנארט. המוזיאון מציג את אלף שנות החיים היהודיים בפולין, החל מהגעתם לראשונה בימי הביניים, כולל כמובן את החיים בין שתי המלחמות והשואה. על פי קונספציית המוזיאונים הנפוצה עתה בעולם, אין בו מוצגים אותנטיים היסטוריים, אלא התקופות מוצגות בטכניקות שונות של שחזורים שונים. לדוגמא: באגף המספר על בריחת היהודים מהרדיפות במערב אירופה ובואם לפולין, מוצג היער בתמונות על מסכים גדולים, והמבקר חש כאילו הוא נמצא ביער בין העצים. באגף שמתאר את חיי היו-יום של היהודים בפולין לפני השואה, שמחתי "לפגוש" מישהו שמוּכר לי ממחקריי. בכניסה לתיאטרון היתה מודעת פרסומת על הופעה של הבדחן מוטקה חב"ד, שכתבתי עליו כמה פעמים.
הנושא השני ש"הציף" אותי היה ארכיון "עונג שבת" שהקים ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה. המסמכים, שמתארים את חיי היהודים בוורשה תחת השלטון הנאצי, הוסתרו בקופסאות מתכת וכדי חלב, וחלקו נמצא לאחר המלחמה.
ביקרנו באנדרטה שהוקמה לזכרו של רינגלבלום באזור בו היה הגטו, וכן בארכיון ה"ג'יך", המכון ההיסטורי היהודי, (Żydowski Instytut Historyczny), שנקרא על שמו של רינגלבלום. ניתן לצפות במכון בסרטון שמתאר את גילוי חלק מהארכיון "עונג שבת". ויש שם ממצא אותנטי – אחד מכדי החלב שבו נמצאו מסמכים.
יש לציין שבניין ה"ג'יך" נמצא בבניין שלפני המלחמה שימש את הספרייה המרכזית למדעי היהדות והמכון ללימודי יהדות בוורשה, ובסמוך לו עמד בית הכנסת הגדול של ורשה ברחוב טלומצקה. עוד יש לציין, שהמכון נותן שירותי איתור של משפחות יהודיות. מי שמעוניין בחיפוש מידע על משפחתו יכול לפנות אליהם בכתב או במייל.
פלונסק
ונסיים
בפלונסק, עיר הולדתו של דוד בן גוריון, הרחוקה כ-60 ק"מ מוורשה. יש בה כמה ציוני
דרך שקשורים אליו, אבל האחרון ממש מרשים – זהו ציור קיר ענק על אחד המבנים. הצייר
הפולני ברונו נאוהאמר צייר נוף עם אלמנטים ישראליים, צמחייה ובעלי חיים, במיוחד
במדבר, בו בחר בן-גוריון להתגורר. ובאמצע הציור – דמותו של בן גוריון עומד על
הראש.
לסיום, יש פער עצום בין פולין שהִכרתי בשנת 1990 לבין פולין של היום. אז עוד היו תורים לקניית אוכל אפילו בתוך הסופרמרקטים, אז יכולת למצוא בחנות בגדים רק זוג אחד של מכנסי ג'ינס, ולא כמה במגוון גדלים. והיום ורשה הגדולה, על רחובותיה הרחבים ובנייניה המפוארים, משמשת יעד לישראלים שרוצים לרכוש בגדים ועוד ועוד חפצים. מי היה מאמין? אבל עבורי משמשת פולין כתזכורת לחיים היהודיים המגוונים שהיו שם לפני המלחמה, וזה בעיקר באמצעות אתרי הנצחה, מוזיאונים ומכונים יהודיים.
נספח
נפלאות דרכי המחקר – בארגנטינה
כשהעליתי על הכתב את סיפורי הנ"ל על עובדת הניקיון הפולנית שעזרה לי למצוא מידע באוניברסיטה בוורשה, נזכרתי בעוד אירוע מפתיע שאירע לי שנים אחר-כך בארגנטינה, בדרכי למצוא חומר מחקרי.
לאחר שסיימתי את הדוקטורט על העיתונים היהודיים בפולין, המשכתי לחקור ולכתוב בנושא ספרות ילדים ביידיש. ידעתי שסופרים ומשוררים לילדים היגרו מפולין לארגנטינה. במיוחד חיפשתי חומר על משורר בשם שמואל צסלר. בשנותיו הראשונות בארגנטינה הוא חי באחת הפרובינציות של הברון הירש והקים שם בית ספר יהודי. אחר כך עבר לבואנוס איירס והיה מורה בסמינר היהודי למורים.
נסעתי לארגנטינה, ישבתי בספריות ובארכיונים בבואנוס איירס וחיפשתי חומר. מצאתי מסמכים שונים על משוררים וסופרים לילדים ביידיש, ורק על צסלר לא מצאתי דבר. באחד מימי שישי אחר הצהריים לקחה אותי המארחת לבית הכנסת. בבית כנסת זה ישבו גברים ונשים יחד, ללא הפרדה. ישבתי ליד אדם די מבוגר, והוא התחיל לשוחח איתי ולשאול אותי מה אני עושה פה. סיפרתי לו שהגעתי כדי לחפש חומר על משוררים יהודים לילדים. ואז הוא אמר לי: "גיסי היה משורר לילדים."
"מי היה גיסך?" שאלתי. והוא ענה לי: "שמואל צסלר."
מובן שהתרגשתי מאוד. ואז הוא סיפר לי שהבת של צסלר עלתה ארצה, לקחה איתה את הארכיון של אביה ותרמה אותו לספרייה הלאומית בירושלים.
אז הנה דוגמא לנפלאות המחקר – הייתי צריכה לנסוע לארגנטינה כדי לשמוע שהארכיון שלו נמצא בארץ, כל כך קרוב אליי...
עדינה בר-אל
* * *
נעמן כהן
"בארד" מנפלאות הבינה המלאכותית
למרבה השמחה הריעה התקשורת במלוא ערוציה: "גוגל פיתחה בינה מלאכותית בשם "בארד" שמדברית גם בעברית". הידד! יש! – ניסיתי לבדוק באמצעותה את נפלאות הבינה המלאכתית, ושאלתי אותה את השאלה המעניינת ביותר העומדת עכשיו בוויכוח ציבורי: "מי זה נתניהו?"
אבוי. הנה התשובה: בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל לשעבר, היה ראש ממשלת ישראל ה-13 וה-14. הוא כיהן בתפקיד זה בין השנים 1996 ל-1999, ובין השנים 2009 ל-2021. הוא חבר הליכוד, ועמד בראש המפלגה במשך 15 שנים.
נתניהו נולד בירושלים בשנת 1949. הוא למד בתיכון האמריקאי בירושלים ובאוניברסיטת הרווארד, שם קיבל תואר ראשון בהיסטוריה. לאחר מכן עבד בעסקי המשפחה, והיה פעיל בפוליטיקה הישראלית. בשנת 1988 נבחר נתניהו לכנסת מטעם הליכוד. הוא כיהן כשר האוצר בשנים 1992-1996, וראש ממשלה בשנים 1996-1999. לאחר מכן כיהן כשר החוץ בשנים 2002-2005. בשנת 2009 נבחר נתניהו לראש ממשלה בפעם השנייה. הוא כיהן בתפקיד זה במשך 12 שנים, עד שנבחר יאיר לפיד לראש ממשלה בשנת 2021.
אופס. חלק לא נכון, וחלק בכלל לא לעניין. האם "בארד" מבטא לא מציאות אלא "מחשבה מייחלת" Wishful thinking של הפרוטסטנטים בקפלן? מכל מקום יש לה לבינה המלאכותית עוד הרבה מה לשפר. למזלנו בניגוד לאדם הבינה המלאכותית לומדת כל הזמן מטעויות, ומשנה עצמה כל הזמן.
אבא קובנר 1941: "אל נלך כצאן לטבח!"
"לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה.".
מדינת ישראל 2023 נלך כצאן לטבח!
בערב השנה הנוצרית החדשה 1942 (31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942) פרסם אבא קובנר בגטו וילנה את הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח!" "לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה" בו קרא לצאת למרד נגד הנאצים. עברו רק 81 שנים מאז, ובמדינת היהודים הריבונית, רק 75 שנים אחרי הקמתה נשמעים הקולות: "נלך כצאן לטבח!" הטאנטוס גובר על הליבידו.
טייס הקרב אל''מ במילואים נוף ארז – אלך ונלך כצאן לטבח!
אל''מ במילואים נוף ארז שירת כנווט 26 שנים. הוא הודיע למפקדיו על השעיית התנדבותו:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=803938&forum=scoops1
בראיון עם ליאת רגב ברשת ב' הוא הסביר: "אם כל אלו שאמרו שיעזבו יעשו זאת המצב של חיזבאללה יהיה הרבה יותר קל."
אני מקריב את חיי ילדיי, הוריי, משפחתי ושאר ישראל. נלך כולנו כצאן לטבח! ובלבד שישמעו שאני דמוקרטי. בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי [של קאנט] אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי," תארו לכם מה יקרה שכל חיילי צה"ל ילכו בדרכו.
[אהוד: עמנואל קאנט, הפילוסוף הגרמני הרווק מהעיר קניגסברג, כיום קלינינגרד, מובלעת רוסית. ויקיפדיה: "לאחר כיבושה [של קניגסברג] על ידי הצבא האדום ב-1945 גורשה כל אוכלוסייתה הגרמנית-פרוסית, כ-550,000 נפש, לשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה, 'מזרח גרמניה' מ-1949 – והוחלפה באוכלוסייה רוסית שמנתה כ-600,000 נפש."]
ערן שוורץ טייס קרב איש חינוך: אלך ונלך כצאן לטבח!
ערן שוורץ המתנאה בהיותו "איש חינוך" מספר בדמעות טלוויזיונית לאופירה וברקו, כי סבו היה מבוני הארץ, ויש לו דמעות כשהוא חושב עליו –
כי אני לא אשרת את המדינה הזאת כי נתניהו מחרב את המדינה (לא אני) אפקיר למוות את ילדיי והוריי (הסבא כבר מת) ואת כל עם ישראל. נלך כצאן לטבח, ובלבד שידעו שאני דמוקרט ואיש חינוך. בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי," תארו לכם מה יקרה שכל חיילי צה"ל ילכו בדרכו.
פורום הטייסים: נלך כצאן לטבח!
במודעה ענקית (שהעשירה את קופתם של שוקן ונבזלין) הכריז פורום הטייסים 555 עליו חתומים כ-1700 טייסים בראשות רב אלוף דניאל חלווצ'י=חלוץ, כי הם "תומכים ללא סייג בכל פעולות מחאה כולל השעיה ההתנדבות לאלתר."
נפקיר את חיי ילדנו, הורינו, ושאר ישראל ונלך בגאווה כצאן לטבח, ובלבד שידעו שאנחנו דמוקרטים. בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי," תארו לכם מה יקרה אם כל חיילי צה"ל ילכו בדרכם.
שאלה מוסרית לטייסים
בהינתן שכל הרפורמה המשפטית תעבור, (לא רק צמצום עילת הסבירות) ויותר מזה, אם חלילה באמת תהיה בארץ דיקטטורה אמיתית, (חס וחלילה) האם גם אז אתם הטייסים תפקירו את חייכם, וחיי ילדיכם והוריכם ללכת כצאן לטבח? אתם חייביים לתת תשובה מוסרית.
בטוחני שתשובת דוד יוסף גרין-בן גוריון היתה: ללחום נגד הדיקטטורה כאילו אין מלחמה באוייב, וללחום נגד האוייב כאילו אין מלחמה בדיקטטורה. לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח!
פרסום שמות הטייסים מעשה איוולת עצמית
מעבר לבעייה המוסרית יש במעשה הטייסים גם בעיית ביטחון שדה, כמה אווילות יש בטייסים שחתמו בשמם המלא (אמנם רובם או כולם בדימוס) ופירסמו את שמם בגלוי למען ידעו שונאי ישראל את זהותם ויוכלו לעצרם ולשופטם אם ייתפסו.
משר חינוך להליכה כצאן לטבח
שר החינוך לשעבר, איש הקיבוץ, ואיש המוסר, אהרון ידלין, שהתנגד להקציב מטבע חוץ ללהקת החיפושיות פן תשחית את נפש הנוער, וקרא בתחינה לגולדה כשהודיעה על התפטרותה: "גולדה שובי! גולדה שובי!" – בנו הטייס עמוס ידלין, חתם על עצומת הטייסים "נלך כצאן לטבח". האב ראה בגולדה ראש ממשלה של משטר דמוקרטי, הבן רואה בה דיקטטורית פשיסטית מפני שכיהנה לפני המהפכה המשפטית של אהרון בריק-ברק.
פייק היסטוריה
שני טייקונים מולטי-מיליונרים ברוך יוגב (87) ובועז פיבישביץ (63) (חברות הזרעים נירית ותומטק נמכרו לקרן השקעות ב-200 מיליון שקל – שוק ההון – TheMarker
העשירו את קופתם של שוקן ונבזלין כשפירסמו על עמוד שלם בעיתון "הארץ":
"קומץ טייסים הצילו את אנגליה 1940-1945"
"מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך,
למעטים כל כך" וינסטון צ'רצ'יל
קומץ טייסים יצילו את ישראל 2023
זהו כמובן פייק היסטוריה. הטייסים של אנגליה לחמו נגד כיבוש גרמני-נאצי, הטייסים הישראלים מתנגדים למלחמה בכובש הערבי ואומרים "נלך כצאן לטבח!" – בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי," תארו לכם שכל הטייסים ילכו בדרכם.
צמצום עילת הסבירות
ואולי הטייסים הרגישים למושג "הסבירות" קיבלו הערכה הדומה לזו של חטיבת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, יממה לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים (מיום ה-5 באוקטובר 1973), לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה."
מאות מסיירת מטכ"ל: נלך כצאן לטבח!
אנשי הסיירת כתבו למפקד היחידה: "מצפוננו אינו מתיר לנו לעמוד עוד מנגד."
נקריב את חיי ילדינו, הורינו, משפחותינו, וכל עם ישראל. נלך כצאן לטבח ובלבד שיחשבו שאנחנו דמוקרטים. בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי," תארו לכם שכל סיירות צה"ל ילכו בדרכם.
אהוד ברוג-ברק נגד הסרבנות
לשים קץ לסרבנות ביד ברזל
בעקבות גילויי הסרבנות אמר אהוד ברוג-ברק: "מדינה חפצת-חיים חייבת לשים סוף ביד ברזל לסרבנות מימין ומשמאל." והוסיף כי על כל גורמי האכיפה והמודיעין לטפל בגורמים המתסיסים ומעודדים סרבנות בקרב החיילים. )אטילה שומפלבי ynet: 21.11.09).
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3808469,00.html
אופס. זה היה בשנת 2009, לא היום. היום אהוד-ברוג-ברק בעל דיעה הפוכה. נלך כצאן לטבח ובלבד שיחשבו שאני דמוקרט.
פרופסור מנחם מאוטנר – ממשלה אינה יכולה לכפות על אזרחיה לסכן את חייהם ולהרוג את האוייב. נלך כולנו לכצאן לטבח!
פרופסור מנחם מאוטנר המתנאה בעצמו כחבר סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, כותב על המחאה בקפלן: "ממשלה אינה יכולה לכפות על אזרחיה לסכן את חייהם ולהרוג, אם הם אינם מקבלים על עצמם את עיקריו של משטר המדינה שבגדרו פועלת הממשלה."
"השאלה," שואל מאוטנר, "באילו נסיבות בני אדם צריכים לפעול על פי הכרתם הפוליטית וציוויי מצפונם, כשמדינתם קוראת לאדם לסכן את חייו, להקריב את חייו ולהרוג בני אדם אחרים? השאלה השנייה היא אם מתקבל על הדעת שמדינה תהיה רשאית לתבוע מאזרחיה לעשות את המעשים הקיצוניים האלה, גם כשהם אינם מזדהים עם המשטר שמכוחו מופנות אליהם התביעות למות ולהרוג? התשובה על שאלה זו ברורה." (למאוטנר).
"אם לוחמים מסוימים (טייסים ואחרים) נדרשים לאימונים קבועים כדי לשמר את כשירותם המבצעית, כי אז עליהם להתייצב לשירות המילואים שלהם כדי להתאמן. זאת כדי שיוכלו להגן על עצמם ועל המדינה במצבים של הגנה עצמית. מנגד, אם יידרשו הלוחמים להשתתף במשימות צבאיות בשירות המילואים שלהם, צריך לתת להם את האפשרות לסרב לכך. למשל, טייסים שיידרשו להשתתף במשימות תקיפה בסוריה או בשטחים יוכלו לסרב."
(מנחם מאוטנר, "סרבנות משמאל? זה כלום לעומת זו שמימין", "אל-ארצ'י" 11.7.23)
הבנתם? פרופסור מאוטנר אומר שטייסים צריכים לסרב לפעול בסוריה כנגד העברת נשק לחיזבאללה, ונגד בסיסיו בסוריה, וכן הם צריכים לסרב לפעול נגד רקטות מעזה, ומחבלים מג'נין המגיעים לרצוח בתל אביב. נלך כולנו כצאן לטבח בשטחים אלו. קשה להאמין, אבל זו תורת המוסר של הפרופסור הגמור למשפטים, מנחם מאוטנר, היישועי מאוניברסיטת תל אביב.
יובל נח הררי – נלך כצאן לטבח!
פרופסור יובל נח הררי, (מישהו יודע את שמו המקורי?) מתנאה בהיותו היסטוריון הקיצור של האנושות. "יש מקומות אחרים שבהם ההתנגדות להפיכה פירושה לעשות פחות," מסביר פרופסור הררי. "כשהממשלה מנסה לקדם מדיניות חשוכה ומפלה, התפקיד שלנו זה לתקוע לה מקלות בגלגלים. ויש מקומות שבהם ההתנגדות להפיכה פירושה לא לעשות בכלל. מילואימניקים שמסרבים לשרת דיקטטורה אינם משתמטים. ההפיכה חוזרת, ואיתה הסירוב של אנשי מילואים לשרת דיקטטורה. כעת חזית הסירוב צריכה להתרחב לענפים נוספים בתחומי הביטחון.
"אבי עבד כל חייו ברפא"ל, ורבים מבני משפחתי המורחבת עבדו ועדיין עובדים בתעשיות הביטחוניות של ישראל. אני מכיר היטב את המסירות של אנשי התעשיות הביטחוניות, ואת החשיבות העצומה שלהם לביטחונה ולשגשוגה של המדינה. אבל כמו שאסור לנו לשרת דיקטטורים, כך גם אסור לנו לחמש אותם. אל תפתחו עבורם נשק להשמדה המונית של הדמוקרטיה בישראל ובכל רחבי העולם. אם הממשלה תמשיך בניסיונותיה לחסל את הדמוקרטיה, זוהי חובתם המוסרית של עובדי התעשיות הביטחוניות להפסיק לחמש אותה. מי שנותן נשק לדיקטטורים, אחראי לכל מה שהדיקטטורים יעשו עם הנשק הזה."
(יובל נח הררי, "אנשי סייבר, עובדי התעשיות הביטחוניות: אל תחמשו את ממשלת נתניהו-לוין, ההפיכה חוזרת, ואיתה הסירוב של אנשי מילואים לשרת דיקטטורה. כעת חזית הסירוב צריכה להתרחב לענפים נוספים בתחומי הביטחון", "אל-ארצ'י", 5.7.23)
הבנתם? הררי, פרופסור קיצור תולדות האנושות, קורא לתעשיות הביטחוניות להפסיק לפעול ולחמש את כוחות הביטחון (וגם למכור נשק כדי לבנות בתי חולים אוניברסיטאות וכו') ולהשאיר לאוייב – איראן, החיזבאללה, את ההתחמשות בנשק להשמדה המונית. בגאווה אומר פרופסור הררי בנאום בקפלן "נלך כולנו כצאן לטבח," העיקר שידעו שאנחנו דמוקרטים.
צודק לחלוטין בן דרור ימיני שהעיר על דברי פרופסור הררי: "ג'ורג' אורוול כבר אמר שיש רעיונות שהם כל כך מטומטמים שרק אינטלקטואלים יכולים להביע אותם. הררי מתעקש לספק עוד הוכחה." (מוסף "ידיעות", 14.7.23, עמ' 18).
אעידה תומא סלימאן: דגל פלסטין הוא דגל עם, העם שלי!
ח"כ מחד"ש, אעידה תומא סלימן מכריזה: "דגל פלסטין הוא דגל עם, העם שלי! אם יעבור החוק ואם לא, אני ארים את דגל פלסטין בכבוד וגאווה כעמדה פוליטית ברורה עם החסינות ובלעדיה! מטפס העמודים יכול להמשיך במסע הורדת הדגלים שלו נראה לאן יגיע."
https://twitter.com/AidaTuma/status/1678370373597814785?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
גברת סלימאן, היוונייה-נוצרייה, שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, מפתיעה בפיליסטיניות (בורות) שלה. הדגל שהיא מניפה הוא דגל סייקס (שהמציא ועיצב אותו) המסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית. פתטי שסולימן, כיוונייה נוצרייה שהסתערבה בכפייה מניפה אותו, בשעה שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים היום, 14 מיליון קמ"ר, היו כולם נוצריים ובחסות הדגל הזה – אין עוד כמעט נוצרים בהם.
ואני רק שאלה לגברת סלימאן. אם דגל סייקס הוא הדגל שלך, ולא דגל ישראל, למה לא תלכי מיידית למשרד הפנים ותבקשי לוותר על אזרחותך הישראלית, ולקבל אזרחות של הדגל הזה?
ארה"ב נא לשמור על זכויות המפגינים!
בתגובה לבקשת ארה"ב מישראל לשמירת זכויות המפגינים, להפגין בשלום,
https://www.ynet.co.il/news/article/sjxf11zjf3
ישראל קוראת לארה"ב לשמור על זכויות המפגינים להפגין בשלום בארה"ב ובמיוחד לא לפגוע ולחנוק למוות אפרו-אמריקנים.
נ.ב. הכוונה במיוחד לשחורים אך גם לאפרו-אמריקנים-מרוקנים.
אלטרואיזם – תרומה לזולת
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, היא אישה אלטרואיסטית אוהבת את הזולת. כיצד יודעים זאת? היא הקימה ארגון ללא כוונת רווח (מלבד רווח כספי עצמי) שנקרא מכון "זולת" לשיויון וזכויות האדם. אין ספק. שניפיצקי-גלאון אוהבת את הזולת. והנה ארנון סגל החליט לעשות מעשה אלטרואיסטי ולתרום מגופו כליה ליהודי. בתגובה הזדעקה שניפיצקי-גלאון: "גם שתי כליות לא מספיקות כדי לנקות את הרעל שזורם לו בגוף אז מה זה כבר משנה":
https://www.inn.co.il/news/607495
ודוק: אין מדובר בתרומת כליה מגופת מת, תרומה שמחולקת בצורה עיוורת במרכז להשתלות ללא הבדל דת גזע ומין, אלא בתרומה אישית. רשאי אדם לתרום כל דבר לכל מטרה בה יבחר. בדיוק כשם שיש תורמים למכון "זולת" של שניפיצקי-גלאון. אז הנה אתגר לשניפיצקי-גלאון, הראי שאת באמת אוהבת את הזולת, לכי בעקבות ארנון סגל ותרמי כליה לערבי-מוסלמי, ואולי כדי שלא תואשמי בגזענות הכי טוב שתתרמי שתי כליות. אחת ליהודי ואחת לערבי ואז באמת ידעו שאת אוהבת את הזולת. למצעד המוסרנות של "אהבת הזולת" הצטרף גם "המתנחל מרחובות" (להגדרת הערבים), ח"כ עופר כסיף באמרו: ''ארנון סגל במעשה בזוי ומחליא משמר במעשה שלו את מורשת מנגלה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804018&forum=scoops1
אז נציע לשוחר "הזולת והשוויון" כסיף, לך בעקבות ארנון סגל ותרום כליה לערבי, ואם תרצה לשמור על השיוויון, תרום שתי כליות. אחת לערבי ואחת ליהודי. נראה אותך תורם. אל תהיה מנגלה.
ואם כבר אלטרואיזם אי אפשר שלא לשבח את הדתיים הרואים מצווה לעצמם לתרום כליה. ואת הגזענות כלפיהם. ניצב המשטרה בדימוס, אריה אקסמיט-עמית, הכריז על הדתיים: "לא אחים אנחנו..." אלא שאביגדור שרון (אבא של כתב הטלוויזיה אלרעי (רועי) שרון) תרם כליה לאשתו של אריה אקסמיט-עמית, והוא מספר שכשהיה בבית החולים, שאל אריה-אקסמיט-עמית את אשתו (בלי שידע שהיא אשתו של התורם): "מי זה האידיוט שתורם כליה לאדם זר?" – "אשתי שאלה אותו: 'למה אתה לא תורם לאשתך?'" ותשובתו היתה: "שהדתיים יתרמו..."
אביגדור הוסיף: "גם אם אתה לא רואה אותי אח, אני רואה אותך אח."
https://www.youtube.com/watch?v=lHcw4fevIQo
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783690&forum=scoops1
ועכשיו רק נותר לתהות מדוע אריה אקסמיט בחר לעצמו את השם עמית?
אילנה המרמן – "אין חיה כזו דמוקרטיה עם כיבוש"
האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה (79), אילנה המרמן (איש פטיש), הנאבקת שנים רבות למען כיבוש ערבי (אינה מסתפקת ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים) מקללת את ישראל: "ארורה שבעתיים מדינת ישראל," אבל הגיעה בכל זאת לתובנה ומדהימה: " אין חיה כזו דמוקרטיה עם כיבוש": (אילנה המרמן, "אין חיה כזו דמוקרטיה עם כיבוש", "אל-ארצ'י, 14.7.23). (באתר האינטרנט שם המאמר: "חיילים מאבטחים את הצעדות לחומש. אותנו הם עצרו עם רימוני הלם"):
המרמן צודקת בהחלט. אין חיה כזו דמוקרטיה עם כיבוש ערבי. עובדה. בכל השטחים הכבושים היום ע"י הערבים – 13 מיליון קמ"ר – אין דמוקרטיה. בכולם יש משטרים ערביים פשיסטיים. לעומת זאת בכל המדינות אשר השתחררו מכיבוש ערבי יש דמוקרטיה. (צרפת, ספרד, פורטוגל, מלטה, איטליה, יוון, גיאורגיה, ארמניה). בכל שטח שייכבש ע"י הערבים (שלמענם נאבקת המרמן), לא תהיה דמוקרטיה. ואם כבר הזכרנו את גברת המרמן (איש פטיש) אי אפשר שלא להזכיר דמות היסטורית שבניגוד אליה פתח במלחמה נגד הכיבוש הערבי. קרל מרטל (הפטיש) הידוע, בין היתר, בשל ניצחונו בקרב טור (732), קרב שבו חיל הרגלים החזק, אותו הקים, הביס ליד פואטיה (מרכז צרפת של ימינו) את הצבא הערבי-מוסלמי שפלש מספרד צפונה.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%9C_%D7%9E%D7%A8%D7%98%D7%9C
סילוק הכיבוש הערבי הבטית לימים את הדמוקרטיה בצרפת. כיבוש ערבי מחודש של צרפת (וישראל) יחסל בה את הדמוקרטיה.
נ.ב. הכינוי "מרטל" - פטיש בלטינית ניתן לו על שמו של יהודה המקבי (מקבת פטיש) שגם הוא לחם למען שחרור הארץ מכובש זר. (מן הסתם גברת המרמן רואה בו "כובש" ולא משחרר, והפסיקה כדומיה לחגוג את חנוכה).
האם מרב קסטנר-מיכאלי תארגן רכבת חזרה להונגריה?
ראשת מפלגה העבודה (היושבת על כסאו של בן גוריון), מרב קסטנר-מיכאלי צעקה ליאיר למפל-לפיד: ''טינופת, שוב גבר לבן פריבילג דורס נשים!״
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=803800&forum=scoops1
בהינתן ששניהם מאותו מוצא, האם קסטנר-מיכאלי תארגן לו רכבת להונגריה?
נעמן כהן
* * *
מסעותיי עם נשים
הוצאת "ספרי מקור", 2013
פרק תשיעי
אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)
בתלתלי הערווה של בתוליהָ
ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג-ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג'ינג'י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג'ינג'יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני-אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.
הוצגתי כמדריך חיימקה מעין-גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין-גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות-ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה.
וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל"גזוזטרה". היא דיברה עברית אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: "סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה."
וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך "שני יומיים" והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.
חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג'ינ'ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ'וֹקוֹרָה, איקרָא, צ'וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).
הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.
לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.
"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"
ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.
זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.
בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.
"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."
"הולכים למה?"
"לבמבטיה, טמבל!"
"להתקלח?"
"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"
אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.
בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!
לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!
בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.
ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.
שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.
ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.
הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.
"מה זה עושה פה?" אני מפהק.
"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?
בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית "אחדות" כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש-גוש בכל כף-יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי-עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.
נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.
"אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?" שאלו אותי.
הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות-פח משומנות, בתנור-ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה-לילה.
"אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת-בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?"
בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין-גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ"הנוער העובד", מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג'ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.
יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי-רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.
חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב "אחדות" היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות, במכונות משוכללות. שתיים-שלוש מאפיות-ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.
לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדמזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "
עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה"הצנע לכת" רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.
התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה-עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה הג'ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ'פָּצְ'קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: "בְּזִ'יק!") – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית-השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ'פצ'קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!... "
אהוד בן עזר
המשך הפרק יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך אמר הבוקר (רביעי, 28.6) בריאיון לגלי צה"ל כי "איש לא יכול היה לנחש שבסופו של דבר ראש הממשלה יבחר שלא להתפטר, יילחם מתוך המערכת ויחליש את המשטרה." ["הארץ באינטרנט, 26.6].
ככה התנהל המצוד אחר נתניהו, לאחר שהצליחו לגרום לראש הממשלה אולמרט להתפטר.
* ג'וחא: האם האנשים המשכילים והיפים שמפגינים נגד "העבריין" בן גביר (חנאן) ה"עיראקי" ופוסלים אותו מלכהן כשר לביטחון לאומי – זוכרים שכאשר אביגדור ליברמן "הצדיק" ה"אשכנזי" כיהן כשר הביטחון – איש מהם לא יצא להפגין נגדו ברחובות!
* אהוד: תמים מי שסבור שאחרי ביטול עילת הסבירות לא תוכל מערכת המשפט עשירת החוקים והתקדימים לתקוע מקלות בגלגלים של מערכת השלטון בישראל!
* למארגני ההפגנות – אל תשכחו להודיע למערך המילואים שלנו, לנסראללה, לאייטולות באיראן, לחמאס ולשאר אויבינו, כולל הפלסטינים הרוצחים בכבישים – על יום שלישי הקרוב של שיבוש הרכבות! אולי גם הם יעזרו לכם למוטט את ממשלת ישראל ואת משטרה הדמוקרטי!
* אהוד היקר, נעמן כהן נטפל אליי, ולא יניח לי עד שאודה שהוא צודק, נקודה! הוא משווה אותי לאנטישמי "לייט" כמו מירצ'אה אליאדה, שבצעירותו היה אפילו פילושמי (למד עברית וקבלה), והרי יש אנטישמים יותר גרועים, למה רק אליו? הוא מעניק לי ציון מצוין בתור מורה לספרות ("ניכר בו שאוהב ספרות הוא" – איזו טביעת עין!) – אבל איך הוא [אני] לימד תנ"ך כשהוא שונא אותו ואת היהדות?
קודם כול, אני מבקש להעלות את הציון שלי אצל נעמן במקרא, ורק אחר כך נדון באהבה. אינני מרבה לטפוח לעצמי על השכם (זה לא חכם), ואתה אהוד יכול להעיד שאפילו את התואר האקדמי שלי איני מקדים לשמי בחתימה על מאמריי, אבל הפעם אין לי כמעט ברירה: ובכן, אני קיבלתי פרס החברה לחקר המקרא על מחקרי על המוות ואחר המוות במקרא, פירסמתי את הספרים הבאים בנושא המקרא: "התנ"ך – כף החובה" (1986), "אדיפוס ואבשלום" (1996), "שיחות עם חוזר בתשובה" (1999), "מפרי עץ הדעת – פרשת השבוע" חלק א' עם צופיה ודן מלר (2002), "ויקרא את שמם אדם" – פרשת השבוע", חלק ב' עם צופיה ודן מלר (2012), "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה ובקוראן" (2018). פירסמתי מאות מאמרים בתחום המקרא בבמות שונות – האם נעמן כהן יעלה את הציון שלי ל"מספיק"?
ועכשיו לעניין האהבה: האם מורה להיסטוריה אמור לאהוב את כל התקופות שהוא מלמד? האם המורה לביולוגיה אמור לאהוב את כל בעלי החיים, גם מיקרוסקופיים? ברור שאני אוהב את שירת האהבה והטבע בשיר השירים (איך שהוא הדוד והרעייה הסתדרו בלי אלוהים!) – את סיפורי שאול ודויד, בהם מתמודדים האישים עם מעקשי נפשם ועם גורלם, כמעט ללא מעורבות האל, סיפורים שהתחברו בכישרון שייקספירי ממש! אני אוהב את המאבק של עמוס ושל נביאים נוספים למען צדק חברתי, ונגד הפולחן. אבל אני ממש לא אוהב פסוק כמו "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך," את היחס אל האישה בעשרת הדיברות כמו אל רכוש הבעל, את הזכות הניתנת לאב למכור את בתו לעבדות עולם, את "לא תחיה כל נשמה!" את רצח הנערה שלא נמצאו לה בתולים, את רצח הומוסקסואלים, את החרבת העיר שהחליטה לא לעבוד את ה', אני לא אוהב את השבח שמקבל יהוא בן נמשי מה' לאחר טבח של המונים וכו'.
ועכשיו לגבי מונותיאיזם, שנעמן מזכיר בהקשר לתיאוריה של אליאדה: המונותיאיזם הביא תקלה נוראה על העולם – קנאות רצחנית כלפי "כופרים", סגירות מפני מדע, ספרות, תיאטרון, עיתונות חופשית, דמוקרטיה, וכל דבר שריח תרבות נודף ממנו. ראה את הנחשלות, הקנאות והסגירות בכל ארצות האסלאם המונותיאיסטי! ראה את הסגירות המוחלטת בעולם החרדי שלנו – אפילו חשבון ואנגלית אינם מוכנים ללמוד, שלא לדבר על עיתונות חופשית, תמונת אישה בעיתון, ספרות, תיאטרון, מדע.
באירופה היה קצת מזל להשתחרר מהחשיכה שהמיטה הנצרות על תושביה במשך למעלה מאלף שנים, כאשר קבוצה של גאונים החליטה לשחזר את התרבות האדירה של העולם האלילי ובראו את "התחייה", שניתבה את הדרך לאמנות, למדע, ומאוחר יותר אפילו לדמוקרטיה. היהודים שהורדמו על ידי הדת הקנאית התעוררו ארבע מאות שנים יותר מאוחר, קמה ספרות ראויה לשמה, וקמה התנועה הציונית, שאילו חיכינו למשיח, גם בעוד אלפיים שנה לא היינו חוזרים למולדתנו.
אין בי יכולת למנוע מנעמן כהן להמשיך ולהשמיץ אותי, והוא בוודאי לא ינוח, אבל אני מקווה לא להגיב אפילו אם יכתוב שמשה גרנות סבור שהשמש זורחת במערב.
שלך –
משה גרנות
אהוד: המונותיאיזם, שתחתיו התרחשו היהדות, הנצרות, האסלאם, ימי הביניים, הרנסאנס, מלחמות הדת, תקופת ההשכלה, צמיחת המדע, הדמוקרטיה, הציונות, אושוויץ, הנשק הגרעיני ויובל נח הררי – הוא אותו מונותיאיזם שאחרי פריחתה – השקיע את התרבות המוסלמית בפיגור תרבותי, דתי ורצחני – הנמשך עד היום – ואין לכך כל קשר לתרבות האלילית של הקרבת קורבנות אדם.
לכן לדעתי נעמן כהן לא "נטפל" ולא "משמיץ" אלא פשוט צודק בוויכוח איתך.
* אהוד, זו הפעם האחרונה שאני כותב לך. כשקראתי את דבריך המבחילים כנגד המחאה הברוכה שעתידה להציל את המדינה, הבנתי עד כמה זיקנתך ועליבותה-עליבותך אינן רלוונטיות עוד לשום דבר. כמובן שאיני חפץ לכתוב לפטיש האישי שלך. עלוב ודל.
עצתי לך – תפסיק את הכתיבה ותותיר מעט מהזיכרונות הטובים שהיו מהגיליונות הראשונים ומהשנים הראשונות שלך. תחסוך ממני את הגועל ואינני רוצה עוד לקבל את העלון העלוב הזה.
בברכה,
א"י
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל