פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1865

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באב תשפ"ג. 20.7.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַשֶּׂכְוִי הַכָּחֹל. // יעקב אחימאיר: הועם זוהר הטייסים. או, מה הקשר בין טייסינו לבין עילת הסרבנות? // יוסי אחימאיר: חלום של דורות. // מתי דוד: בישראל אין ולא תהיה דיקטטורה! // צביקה זליקוביץ: איציק חייזרקא. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏19.7.23. // יוסף אורן: מר שימֶל ושני נוכלים הם גיבורי "בִּיוֹטוֹפּ" של אורלי קסטל-בלום. // ד"ר משה גרנות: על "מתגלגלים בצבעים" מאת נירה ביידה. // יהודה גור-אריה: פֶּרֶש סוסו של פרש  המלך. // יעקב זמיר: MON ONCLE – היה לי דוד. // חנה סמוכה מושיוב: היא והוא. חלק ה'. להיות מורה ואם, להתקדם. // מנחם רהט: 90 שנה לרצח ארלוזורוב: מדוע התרשלו הבריטים בחקירת הפרשה? // נעמן כהן: יצחק זרקא – מנאצי אוהד היטלר – לסחיטה באיומים. // שמעון גרובר: התבוסתנות שתחריב את הבית השלישי. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשיעי: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ. [המשך הפרק]. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

הַשֶּׂכְוִי הַכָּחֹל

צַלְּקוֹת-הַלֵּב, הֵן דּוֹבְבוֹת,

בְּעֹמֶק-לֵילוֹת-אָבִיב-בְּשׁוּמִים

בְּלֵילוֹת-אָבִיב דּוֹבְבוֹת הַצַּלָּקוֹת  –

"כְּשִׁגְרוֹן-פְּרָקִים"

הָעוֹנֶה בְּהֵד-כְּאֵבִים

לְטַחַב וָגֶשֶׁם:

גְּבִיעִים נֻתְּצוּ

וְהֵם טֶרֶם לִשְׂפָתַיִם

הִגִּיעוּ.

הַזֵּרִים הַמִּתְנוֹסְסִים

בְּרַגְלַיִם נִרְמָסוּ

וְאוֹרוֹת-הֶחָג הַזּוֹהֲרִים

מְעַמְעֲמִים וְכָבִים;

וְשֶׂכְוִי-הַכָּחֹל

עִם שַׁחַר פָּרַח

לְחֶבְיוֹנֵי-יַעַר

לְסִתְרֵי-גַּנִּים

הַשַּׁחַר

עוֹד קְצֵה כְּנָפָיו

בְּזָהָב הִטְבִּיל

וּבְעֵינָיו

פְּנִינִים הִדְלִיק  –

פָּרַשׂ הַשֶּׂכְוִי לִמְרוֹמִים

וְעַנְנֵי-בֹּקֶר נֶעֱרָמִים שְׁחוֹרִים...

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יעקב אחימאיר

הועם זוהר הטייסים. או, מה הקשר בין טייסינו לבין עילת הסרבנות?

עדיין לא טושטש בתודעה הדימוי הצמוד לטייסים, זה הדימוי הצמוד למשרתי הקבע המכונים "הטובים לטייס." יהיו, אולי, טייסים שהמילים הבאות יכעיסו אותם. הסיבה: אנו מעיזים להעריך, אמנם לא על סמך מימצא מדעי כלשהו, כי נגרע במידה מסויימת הזוהר המלווה לפעמים את השיח על הטיס. אולי בגלל מדי התכלת של חיל האויר, אולי הזוהר הוא שריד מתקופת כהונתו של האלוף (ז"ל) עזר וייצמן, שחיוכיו והלצותיו הוטמעו בכל הטייסות ולא רק בהן.

הנה, אפילו שפתנו העברית קלטה לאוצר המילים והמושגים מונח שזכה לתפוצה נאה בשיח החברתי. זהו המונח שנועד לתאר עת צרה, לא חמורה: "מכה קלה בכנף."

ולמה החיטוט הזה, כאן, במרחבי השמיים, מרחב הפעילות של טייסנו? ברור. השיח הוא על סרבנות, ולא רק של טייסים. אפילו נופץ לרסיסים מה שנחשב לטאבו: השיח הפומבי על חשיבות הטייסים והמטוסים לביטחונה של המדינה. בעבר לא היה מי שהטיל ספק כי טייסי קרב, והיה כי ייקראו לשרות, ייענו  לקריאה לשרות התנדבותי. ואילו היום המחלוקת הגועשת על הרפורמה המשפטית מטרידה מאוד גם את טייסנו. מי יודע, אולי בעתיד עוד יבוצע מחקר מדעי שתכליתו לבדוק את הסיבה: מדוע מחלוקת בתחום המשפט – צריכה להטריד את טייסנו עד כדי סירוב להיענות לקריאה להתאמן, כלומר להתרענן, במשך כמה ימים.

האמנם, אנו תוהים? האם בקרב קהיליית הטייסים מצויים רבים הנושאים גם בתואר: "עורך דין", עד כדי ויכוחים סוערים בקרב קהיליית טייסים עורכי דין. אכן, נזכיר, כי בעבר בג"צ גם העלה לראש הכותרות את חיל האוויר. בג"צ חייב את חיל האוויר לקלוט לשורות עותרת, אליס מילר, שנאבקה בהצלחה למען שורות בחיל האוויר. שמה לא נשכח. אם כן, לא רק "הטובים לטיס," אלא גם:"הטובות לטיס."

ראש הממשלה בכבודו תרם לפיחות מסויים ביוקרה האופפת את הטייסים. הרי צוטטה מפיו, בהדלפה של עמית סגל, כי ישראל תוכל "להסתדר" בלי כמה טייסות, אך לא "תסתדר" בלי ממשלה. מי היה מאמין שאמירה כזאת תצא מפיו של נתניהו, וגם נזכיר כי הוא מפגין את נוכחותו בטקסי הסיום של קורסי טייס.

לפיכך נמליץ בפני הסרבנים מקרב הטייסים: מעתה ולעתיד – סרבנותם של טייסים מקרב החיל עלולה לגרום, ואולי בימים אלה היא כבר גורמת, לדעיכת הזוהר האופף את כלל הטייסים. ואולי כבר עתה, אפשר שנשאלים טייסים בשיח חברתי: "האם גם אתה מסרב להתנדב?"

נוכח הצגת שאלה כזאת, יש לשער כי חילופי דברים כאלה, בין שואל לבין נשאל, יעמדו בסימן של אווירה צוננת מאוד.

יעקב אחימאיר

* * *

יוסי אחימאיר

חלום של דורות

היה זה ליל שבת בבית אחד מידידינו. חמישה זוגות התכנסו לארוחת ערב, לשיח חברים, למפגש על סעודה דשנה. מפגש רגיל שהיה הזדמנות לפרידה מאחד הזוגות, לקראת הגירתו לפורטוגל. מדוע אתם נוסעים? איך תסתדרו שם? ועוד שאלות חופרות שהופנו לעברם. דבר העזיבה נתקבל על דעת שאר הנוכחים כמעט בהבנה, בוודאי לא בתמיהה. וכך בשבוע שעבר עוד זוג ישראלי, מוותיקי הארץ, ארזו את מטלטליהם, מכרו את רהיטיהם ועברו לפורטוגל. מה מניע גבר מבוגר לחולל מהפך כזה בחייו?

"אני רוצה לחיות את חמש-שש השנים הבאות ברוגע, בשקט, ואחר כך נראה," הסביר לי כמתנצל. בני הזוג היגרו סופית לאחר כמה נסיעות של בדיקה והכנה. הם כבר שם, בבית, מדרום לליסבון הבירה. אולי ליבם נשאר במזרח – אבל הם מעתה בקצה מערב. מרצונם החופשי.

השניים אינם יחידים. ישראלים לא מעטים התמקמו באחרונה בפורטוגל, והסיבות הן שונות. אפילו ראה אור (בעברית!) ספר שכותרתו "בית בפורטוגל". פורטוגל עוקפת את גרמניה כמוקד משיכה "הכי זול" בקרב מדינות אירופה. הדרכון הפורטוגלי נעשה מבוקש מאוד אצל ישראלים, כמו דרכונים של מדינות אירופיות אחרות. אחת השאלות הנפוצות במפגשים מעין אלה היא: יש לכם כבר דרכון זר? של איזו מדינה? אי אפשר שלא לתמוה, להרים גבה, ולשאול לנוכח זרם ההגירה השלילי: מה קרה שישראלים נוטשים את ביתם, את ארצם? מדוע יהודים עוזבים את מדינת היהודים, שהוקמה בדי-עמל, תוך הגשמת חזון הדורות, ומאבקים לא קלים, הקרבה?

בשבעים-וחמש שנותיה התבססה כאן מדינה משגשגת, יוצרת, קולטת עלייה. מיספר אוכלוסיהָ נושק לעשרה מיליון. בתחומים רבים ישראל מובילה, היא אחת המדינות המתקדמות בעולם, כמו גם הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. גלי העלייה מאז תחילת המאה הקודמת תמיד לוו בגלי ירידה. והיום? דווקא בשיא שגשוגה ויופייה של המדינה, רמת הקיטורים נסקה עד כדי להדאיג. הסיבות התחדדו והחמירו. צריך להודות: ישראל היא מדינה לחוצה. מלחיצה. באחרונה רבו הדיבורים שאולי סופה קרוב. הן גם הבית הראשון והבית השני, הגיעו לקיצם, לחורבנם, אחרי כשבעים שנה. האין סימנים כי זה מה שצפוי לבית השלישי?

הלחץ נובע מכמה מקורות. קודם כל לחץ צבאי-ביטחוני, באופק מלחמה רב-זירתית, עם אלפי טילים שעלולים ליפול על העורף ולגרום לאבדות כבדות ולנזקים חמורים ביותר. מעבר לאיום החיצוני, המתגבר, האמיתי, הבאנו עלינו במו ידינו איום פנימי, קרע חברתי שהולך ומתרחב, הפגנות חסרות מעצורים, שיבושים במשק וברפואה, חסימות כבישים ונתב"ג, סרבנות, והכול בגלל מהלכי חקיקה בכנסת. אליטה – כפי שמכנה אותה אניטה שפירא – שמתנשאת על הרוב השקט. קרע, שנוצר לאו דווקא בגלל ביטול הסבירות. סיבתו העמוקה היא אי נחת מן הממשלה הימנית, והרצון להפילה, עד כדי זעזוע יסודות הבית השלישי. מעבר לכך, החיים בישראל דחוקים ועמוסים, הכבישים מפוקקים, המגדלים מעיקים, צפיפות בכל מקום, דחקנות, ביורוקרטיה. על כך יש להוסיף את האלימות והפשיעה שנוסקות, את המחייה שמאמירה ועוד.

כל זה נכון, וגם אם כולנו דעתנים, אוהבים לבקר ולקטר, לריב ולהתפלמס (ראו את השיח הרעשני והפלגני באולפנים, בתקשורת, בכנסת), החיים בישראל תוססים, הקניונים גדושים, רמת החיים גבוהה. אין רגע דל. לרוב האזרחים, שגילם פחות מגילה של ישראל, המדינה היא מובן מאליו. יודעים שלחיות בבית הלאומי של העם היהודי – אין דבר טוב מזה לכל יהודי באשר הינו. כי הארץ הזאת – כפי שכתב דן אלמגור ושר שמעון ישראלי – "בשבילי היא שמחה, מהולה בדמעות. היא תפילה חרישית. היא חלום של דורות. היא המיית שורשים, שצימחו צמרות. היא שדה של תלתן. היא כמו ילד צוהל. כמו זקן מתפלל. היא הכל בשבילי..." שורות שנכתבו בימים אחרים ונכונות תמיד.

צר לי על העוזבים, יהיו נימוקיהם אשר יהיו, אבל מנגד הלב עולץ לראות עולים רבים שאינם מתייראים מפני הסכנות. מבקשים לבנות לעצמם בית חדש במדינה שלנו-שלהם. ואכן, מאזן ההגירה בסופו של דבר – חיובי! לזוג החברים ולעוד ישראלים שנוהרים לפורטוגל הרגועה והזולה, וליעדים נוספים מעבר לים, הנה דברים שהשאיר אחריו בכתובים תא"ל יוני נתניהו ז"ל, שנפל באנטבה: "אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת, מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות, יגרום לקירוב הקץ. כיוון שאין לי כוונה לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכוון להיאחז כאן בכוח רב." גיבור ישראל יוני לא זכה להגשים באופן אישי את חזונו, אבל בזכותו ובזכות שאר הנופלים, בזכות הצבא והאמונה, ישראל אינה אפיזודה חולפת!

יוסי אחימאיר

* * *

מתי דוד

לידיעת מפגיני בלפור ונאמני מגילת העצמאות

בישראל אין ולא תהיה דיקטטורה! תתנתקו ותגנו את תעמולת הכזב וההפחדה מפני הדיקטטורה ההזויה!

 הדיקטטורה האמיתית כוללת :

משטר שקיימת בו רק מפלגה אחת וכל היתר אסורות.

משטר שאין בו בחירות חופשיות, הכול מתקבל פה אחד.

משטר שבראשו אדם אחד מנהיג אחד שעל פיו ייקבע הכול.

משטר שאין בו חופש עיתונות ואין בו חופש הפגנה.

משטר שאין בו בתי משפט ושופטים עצמאיים וחופשיים.

משטר שיש בו מחנות מעצר של עצורים ללא משפט.

משטר שיש בו משטרה חשאית ומעקב על האזרחים.

משטר שיש בו פיקוח ומגבלות של יציאה מחוץ למדינה.

משטר של דיכוי, עריצות, פחד, ענישה ללא משפט.

משטר שיש בו רק מערכת חינוך אחת בפיקוח השליט.

מכובדיי המפגינים נאמני הדמוקרטיה. אנא תתנתקו ותגנו את תעמולת ההסתה – שכביכול הממשלה מתכננת דיקטטורה. הבל הבלים של תעמולת זוועה הרסנית.

 מתי דוד

רמת אפעל, רמת גן.

אהוד: מאות הצעירים ובני-הנוער המתרוצצים בליווי כיסוי תקשורתי אדיר במוצ"שים ובשאר הימים והאתרים של "הפגנות המחאה" כשבידיהם דגלי כחול-לבן מתוצרת סינית שמישהו דאג לספק להם במחיר סמלי –  כנראה מעולם לא למדו היסטוריה בבתי-הספר שלהם, או שהם סתם נבערים מדעת, לכן בעיניהם דיקטטורה, כפי שמלמדים אותם היום הדמגוגים המארגנים את ההפגנות –

דיקטטורה היא ממשלה של קואליציה בכנסת הנשענת על 64 מנדטים ובראשה עומד נתניהו!

ככה זה כשהטיפשות מושלת.

הסתכלו היטב מי לא נמצאים ב"הפגנות המחאה" האלה – ותבינו כי בבחירות הבאות, שתנוהלנה כרגיל באופן הדמוקרטי ביותר – הקואליציה של נתניהו, שיהיה בריא, רק תתחזק כי יש לה רוב בעם, ואילו מר"צ או "העבודה" או אולי שתיהן לא תעבורנה את אחוז החסימה!

נעמן כהן: צודק לחלוטין בן דרור ימיני שהעיר על דברי פרופסור הררי: "ג'ורג' אורוול כבר אמר שיש רעיונות שהם כל כך מטומטמים שרק אינטלקטואלים יכולים להביע אותם. הררי מתעקש לספק עוד הוכחה." (מוסף "ידיעות", 14.7.23, עמ' 18).

* * *

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏19.7.23

* תואם יריב לוין – זה היה בראשית 2001. מדינת ישראל עמדה ערב בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, בין ברק לשרון. ממשלת ברק התפוררה לחלוטין והוא התפטר ועמד בראש ממשלת מיעוט. על פי כל הסקרים, הוא עמד בפני תבוסה מוחצת בבחירות. היה זה בעיצומה של מתקפת הטרור הקשה בתולדות הסכסוך, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה". הטרור השתולל במלוא עוזו. חצי שנה קודם לכן, דחה ערפאת את הצעת השלום של ברק, שללא כל החלטה של הממשלה או הקבינט ואף ללא יידוע שלהם, שברה את כל הקווים האדומים של הקונצנזוס הלאומי עד אז – חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67 ונסיגה כמעט מלאה בפועל למעט גושי ההתיישבות הגדולים, אך תמורתם הוצעה נסיגה משטחים חלופיים בנגב ("חילופי שטחים"), עקירת עשרות אלפי אזרחים ישראלים מבתיהם. התשובה הפלשתינאית היתה מתקפת הטרור.

ברק שלח משלחת לנהל תחת אש וטרור מו"מ מזורז להסכם קבע עם הפלשתינאים, תוך נכונות לוויתורים נוספים. המסר שלו למשלחת היה להסכים לכל ויתור העיקר שיהיה הסכם. כוונתו הייתה לחתום על הסכם, ולהציג את הבחירות כמשאל עם בין הסכם היסטורי וסוף הסכסוך לבין מלחמה קשה וטרור רצחני. האם ראש ממשלת מיעוט, ערב בחירות, במצב של קריסה בדעת הקהל, רשאי לחתום על הסכם היסטורי מרחיק לכת כל כך ולחייב את מדינת ישראל? האם זה חוקי? האם זה בגי"ץ? כנראה שאין חוק האוסר זאת. לממשלת מעבר יש כל הסמכויות. אלא שהדבר נוגד את השכל הישר. או בלשון משפטית – הדבר בלתי סביר. מן הראוי לעצור אותו בעילת הסבירות.

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שיגר מכתב חריף לראש הממשלה ברק, ובו אסר עליו להמשיך את המו"מ לפני הבחירות. ברק צפצף על חוות הדעת והמשיך בכל הכוח, עם הראש בקיר, לנהל את המו"מ. כשרובינשטיין שב והתרה בפניו, הוא איים שיפטר אותו. זה היה לפני 23 שנים וחצי. אפשר לשאול – מה קרה לברק? איזה מהפך בדרכו. ממצב שבו הוא צפצף על הוראת היועמ"ש, איים לפטר אותו, ניהל מדיניות בחוסר סבירות קיצונית, למצב שבו הוא נושא דגל שלטון החוק, עצמאות היועמ"ש, עליונות המשפט, עילת הסבירות. אז זהו – שלא. אין כאן שום שינוי.

ברק הוא אותו ברק – כוחני, דורסני, רומסני, קנאי, שהולך בדרכו בכל כוח, עם הראש בקיר, בלי לראות ממטר, בלי לחשוב על המחר, כי הוא יודע הכול ואיש לא יעיר לו ואיש לא יעצור אותו. אז היה זה במו"מ עם ערפאת. היום זה במלחמה נגד המהפכה המשטרית. אותה טוטליות, אותה קיצוניות. ברק הוא אחד האנשים המסוכנים במדינה. כשברק החל את דרכו הפוליטית במפלגת העבודה, כינו אותו מעריציו ויריביו "תואם ביבי". מעריציו טענו שהדרך היחידה לנצח את ביבי, היא למנות אדם כמותו, תאב שלטון, נחוש, מסתער, עם "קילר אינסטינקט", תחבולן, תכסיסן, בוגר הסיירת. ואילו יריביו הזהירו מנטיותיו הטוטליטריות שאינן הולמות מפלגה דמוקרטית ומדינה דמוקרטית.

היום אני מגדיר אותו "תואם יריב לוין". במשבר הנוכחי נתניהו מהסס, מתלבט, מזגזג. להערכתי הוא מודע לסכנות והיה שמח להניח את המהפכה המשטרית מאחוריו, אלא שאין לו אומץ ומנהיגות לעמוד בפני הבייס ולעצור זאת. יריב לוין, לעומתו, קנאי למהפכה, משוגע לדבר אחד, מודע למחיר הכבד של המהפכה ומוכן בעיניים פקוחות לשלם אותו. כל כולו מגויס למהפכה ומבחינתו – שום דבר ואף אחד לא יעצרו אותו. הוא ממוקד מטרה כמו טיל מונחה מדויק. וכך בדיוק, תמונת הראי שלו, אהוד ברק. כאשר שני הברנשים האלה דוהרים זה מול זה בכל הכוח, הם דוחפים את מדינת ישראל לתאונת דרכים קטלנית, המסכנת את קיומה.

למחרת השבעת ברק לראשות הממשלה, נפגשנו עימו, הנהגת ועד יישובי הגולן, לשיחה קשה מאוד בכנסת. הוא הבהיר חד משמעית ש"לא ישאיר אבן לא הפוכה" בניסיון להביא לשלום עם סוריה, כלומר הוא יציע נסיגה מכל הגולן והורדת כל היישובים. והוא אמר: "אם לא יהיה שלום עם סוריה, תהיה מלחמה קשה עם סוריה, ואם החיילים לא ידעו שעשינו הכול כדי למנוע אותה – הם לא יעלו על הטנקים."

ראש ממשלה ושר ביטחון מופקר מאיים על עצמו, ובעצם על מדינת ישראל, שחיילי צה"ל לא יעלו על הטנקים, ובשל האיום הזה הוא מנסה לכפות את דרכו הקיצונית. מסתבר שכבר אז התסריט של מרי אזרחי, סרבנות המונית, אי ציות, כל אותן סיסמאות שהוא משתמש בהן היום, כבר היו בראשו והפעילו אותו.

ברק, שצפצף על הנחיית היועמ"ש, הוא אותו ברק שהסית נגד היועמ"ש מנדלבליט וכינה אותו "קונסיליירי של ביבי," הוא אותו ברק שכאשר בג"ץ דחה ברוב של 11:0 את העתירות שקראו לו למנוע את ההתמודדות של נתניהו, כינה אותו "בית המשפט של רפובליקת ויימאר" (הרפובליקה הגרמנית בשנים שערב עליית היטלר לשלטון) ואחרי הודעת שופטי נתניהו לפרקליטות על הקושי בהוכחת סעיף השוחד הוא האשים את מנדלבליט שהכניס בכוונה מוקשים לכתב האישום כדי לחלץ את נתניהו. זה אותו ברק שהשווה את הנשיא הרצוג לצ'מברליין כיוון שהוא חותר לפשרה, כי מבחינתו פשרה עם נתניהו היא פשרה עם היטלר, וכל פשרה מוגדרת בפיו "רקובה" ופשרה בין דיקטטורה לדמוקרטיה. הוא שאמרתי. ברק הוא אחד האנשים המסוכנים במדינה.

ברק והקבוצה הקיצונית שמובילה למאבק רדיקלי, מיליטנטי ואגרסיבי כל כך, מזיקה למאבק. אני שומע יותר ויותר קולות של אנשים, שכמוני מתנגדים בכל תוקף למהפכה המשטרית, נטלו חלק בהפגנות ובמאבק, וחדלו לעשות כן בשל ירידת המאבק מן הפסים ואימוץ הקו הקיצוני, התוקפני והאלים של ברק ושכמותו. ובסופו של דבר, מה שמאיים יותר מכל על פוליטיקאים זו המסה. הפגנות של חצי מיליון איש משפיעות לאין ערוך יותר מחסימות כבישים ונתב"ג בידי אלפים ואפילו רבבות.

איך ניצחנו במאבק על הגולן, למרות נחישותו ונחרצותו של ברק? מה גרם לו בסופו של דבר להתעקש על רצועה של כמה עשרות מטרים בכינרת, לצד נכונותו לנסיגה מלאה ועקירת כל היישובים, למרות שהוא ידע שאסד ידחה את ההצעה? בספרו של רביב דרוקר על שלטונו של ברק, "חראקירי", הוא מספר איך לשכת ברק הפציצה את הציבור בסקרים שבהם השתילה בשאלות "דובדבנים" (כך הם כונו בלשכה) כמו – האם תתמוך בהסכם שלום עם סוריה, שבעקבותיו יבוטל שירות המילואים ותוכל להיכנס לרכב ולנסוע לאירופה וחזרה, תמורת נסיגה מלאה מהגולן? בכל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, לא היה רוב להסכם. ברק ידע שהוא עומד להפסיד במשאל העם, הבין שאכן העם עם הגולן, זו לא סיסמה, ואם יפסיד במשאל העם יאבד את השלטון. והשאר היסטוריה. הסקרים הללו הם ההישג שאליו חתרנו. מאבק "העם עם הגולן" היה נחוש, חכם ומתוחכם, אך ממלכתי, דמוקרטי, מכובד, ללא הפרת חוק, ללא חסימות כבישים, כמובן שללא סרבנות, וכמובן בלי לפגוע בציבור שאת תמיכתו רצינו. וכך ניצחנו, גם את ברק האובססיבי והנחוש. דרכו הקיצונית של ברק פוגעת במאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית.

* יחידות הומוגניות – אין זה נכון לדבר על הסרבנות כמרד של "המילואימניקים" בישראל, ולומר ש"הציבור שעושה מילואים, מתפרנס ומשלם מיסים" נאבק בממשלה שמייצגת את הציבור שאינו עושה מילואים, אינו מתפרנס ואינו משלם מיסים. רבים מאוד בצד של המתרס התומך בממשלה, אולי לא פחות מאשר בצד של הנאבקים, עושים מילואים, מתפרנסים ומשלמים מיסים.

הסרבנות ממוקדת בקרב הטייסים, המבצעים המיוחדים, הסייבר, 8200, סיירת מטכ"ל והרופאים. אין סרבנות ביחידות החי"ר, השריון, התותחנים, ההנדסה הקרבית וכד'. יש לי הערכה עצומה ליחידות העילית הללו ולתרומתן העצומה לביטחון ישראל. ביקורתי החריפה על סרבנותם נובעת מאכזבתי, שגודלה – כגודל הציפיות שלי, הנובעות מאותה הערכה. המעשה שלהם מנוגד בתכלית לתפיסה של עילית משרתת, המחויבת לכלל הציבור. התמונה המדאיגה שעולה לנגד עינינו, היא של יחידות הצבועות בצבע פוליטי אחיד, ומוכנות להשתמש בשירותן כדי לכפות על המדינה את דרכן. הדבר נובע מהבעייה, החמורה כשלעצמה, של זהות רבה (לא מלאה) בין מצב סוציואקונומי להשקפה פוליטית. צבא שיחידותיו מסווגות על פי עמדה פוליטית, זו סכנה חמורה לדמוקרטיה. אני מקווה מאוד שנצליח להתגבר בשלום על המשבר הנוכחי, וכשנלקק את הפצעים, יהיה עלינו לחפש דרכים לתיקון. בין השאר, יש לחשוב כיצד משנים את הרכב היחידות בצה"ל, כך שתהיינה מאוזנות יותר. כבר היום יש תיקון בהליכה של רבים מצעירי החברה הדתית לאומית ליחידות המיוחדות. חשוב מאוד לעודד ולטפח הצטרפות של רבים מקרב הפריפריה החברתית והגיאוגרפית לקורס טיס, לסיירות, לסייבר ול-8200. זו משימה לאומית – חברתית וביטחונית, ראשונה במעלה.

* הפסקת התנדבות: המותר והאסור – "מותר לאדם שהתנדב, להחליט שהוא מפסיק להתנדב. זו לא סרבנות." ודאי שזכותו של מתנדב להפסיק להתנדב. גם אני התנדבתי למילואים אחרי גיל הפטור (ארבעים) ואחרי שנים אחדות הפסקתי להתנדב. זכותו של פרט להודיע, בהתראה מספקת מראש, שבכוונתו להפסיק להתנדב, ולממש זאת כשיהיה לו מחליף.

אין זכות למאות אנשים להתארגן ולהודיע כאיש אחד על "הפסקת התנדבות" מטעמים פוליטיים, ולפגוע בכשירות יחידתם ובכשירות צה"ל. הצגת המעשה הזה כ"מתנדב שהפסיק להתנדב" היא גישה של ראש קטן.

* מותג במשבר – אין ולא היה בישראל מותג המתקרב בחוזקו לטייסי חיל האוויר. אין שום גוף או קבוצה בישראל שנהנים מיוקרה והערצה המתקרבים לאלו של טייסי חיל האוויר, לפחות מאז מלחמת ששת הימים. לא בכדי השתרש בכזו הצלחה הסלוגן של המותג – "הטובים לטיס" וכן המשכו בעידן שטרם המצאת הפוליטיקלי קורקט – "והטובות לטייסים."

אמחיש זאת בדוגמה קטנה. במשך עשרות שנים פרסם גדעון לוי ב"הארץ" מאות או אלפי מאמרי שנאה יוקדת למדינת ישראל, ליהודים, לצה"ל, ללוחמי צה"ל, לצד מאמרי תמיכה ללא סייג באוייב, במחבלים, בטרור ובפיגועים. כל אלה גם יחד לא התקרבו כהוא זה לעוצמת התגובה שעורר מאמרו בעת מבצע "צוק איתן": "הרעים לטיס." בסך הכול, יחסית לגדעון לוי, היה זה מאמר מתון למדי. אין שבוע שבו לא מתפרסם לפחות מאמר אחד קיצוני יותר, פרי עטו. התגובה הציבורית על הפגיעה בקודש הקודשים היתה חסרת תקדים. בכל שנות "הארץ" לא היה מאמר שעורר כאלו תגובות, כולל מאות מנויים שביטלו את המנוי.

הטייסים לא קנו את היוקרה הזאת בשקם. הם הרוויחו אותה בזכות, ביושר – בתרומתם האדירה לביטחון ישראל, למלחמה באויבינו, בהגנה על אזרחי ישראל, במסירות, מקצועיות ונחישות. נוצר מעין חוזה בלתי כתוב בין הטייסים לכלל הציבור. הטייסים ימשיכו לספק לנו ביטחון, ללא קשר לזהות הממשלה ומדיניותה, ואנו נמשיך להעלות אותם על נס, להרעיף עליהם אהבה ולהעניק להם יוקרה.

בחברה הישראלית הבועטת באליטות, שהפכו כמעט מילה גסה – טייסי חיל האוויר נותרו אליטה הנישאת על כפיים וזאת בזכות היותם אליטה משרתת, תרתי משמע, ללא תנאי וללא חשבון. רק טייסים בחיל האוויר מסוגלים להרוס את המותג. כל כך חבל שהם עושים זאת בגל הסרבנות הזה. הסרבנות, גם אם נכנה אותה בכיבוסית "הפסקת התנדבות", מנוגדת בתכלית לערכי המותג ושוברת את החוזה אתנו, אזרחי ישראל. הטייסים מוזמנים להשתתף במאבק האזרחי נגד המהפכה המשטרית, כמו כל אזרח. אין להם שום זכות להפוך את התלות הביטחונית שלנו בהם, קרדום לחפור בו.

* ואם תפרוץ מלחמה – ואם מחר תפרוץ מלחמה (והסרבנות מגדילה מאוד את סכנת המלחמה) מה תאמרו? שהפסקתם להתנדב? שהממשלה אשמה? שעילת הסבירות?

ולא, אין בהתנגדותי הנחרצת לסרבנות כדי להסיר מאומה מאשמת הממשלה במצב הזה. אבל אשמת הממשלה אינה משחררת את האזרחים מאחריות. זה לא צבא של הממשלה, זה צבא של המדינה. והחוזה אינו עם נתניהו אלא איתי ועם כל שאר אזרחי ישראל.

* המחנה האחראי – אני שמח על התייצבותו של גנץ נגד הסרבנות בכינוייה השונים. הוא הצטרף בכך לאיזנקוט, גדעון סער, חילי טרופר, מתן כהנא, מיכאל ביטון ואחרים שקדמו לו. כמובן שהם אינם מתנגדים למהפכה המשפטית פחות ממעודדי הסרבנות. הם פשוט אחראים מהם. הצבעתי למחנה הממלכתי. יש לי ביקורת על חלק ממעשיה. אך בסך הכול – זו המפלגה היחידה בכנסת שנושאת את דגל האחריות הלאומית. אני חש שיש תמורה לאגרה.

* רוזן צדק – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם אהוד אולמרט, קרא לארה"ב לערוך הערכה מחדש של יחסיה עם ישראל. כבר בפסק הדין על פשעי הולילנד של אולמרט, הגדיר אותו כבוד השופט דוד רוזן "בוגד." רוזן צדק.

(אולי מעטפה מלאה מזומנים תרגיע אותו?)

* הבהרה חשובה – גם כשאני מותח ביקורת חריפה על אהוד ברק, על הסרבנים ועל גילויים שליליים במאבק, לרגע איני שוכח, שמי שחוללו את המשבר האסוני הזה, הם לוין, רוטמן וחבר מרעיהם, שעלו על הדי-9 והתנפלו על הדמוקרטיה הישראלית ועל מערכת המשפט הישראלית בתאוות הרס וחורבן מטורפת. תמכתי במאבק נגד המהפכה המשטרית ואני תומך בו גם היום. אבל, לצערי, המאבק עבר לפסים שליליים, שפוגעים במדינה ומכשילים את המאבק (ובעיקר הסרבנות הממארת). לכן, איני נוטל עוד חלק במאבק. אך עמדתי, השוללת מכל וכל את המהפכה המשטרית, נותרה בעינה.

* הפרת אמונים – שר משפטים שאינו מכנס את הוועדה למינוי שופטים, כמוהו כשר אוצר שאינו מעביר תקציב. בשני המקרים זו הפרת אמונים. אין זה מקרה שמעשים אלה של הפרת אמונים נעשים בממשלות של מי שנאשם, בין השאר, בהפרת אמונים.

* נתלים בסולברג – כך כתבתי לפני שבועיים: "כעת מסתמכים על כבוד השופט סולברג, כמי שהציע לבטל את עילת הסבירות. סולברג לא הגיב בפומבי, אך מדברים שביררתי ברור לי שיש פער גדול מאוד בין חקיקה גורפת שמסירה את הביקורת השיפוטית על השלטון, לבין רעיונותיו של סולברג." הנה, כעת סולברג אמר זאת בפירוש. ההיתלות בו היא חלק מתרבות השקר, שבאמצעותו תומכי המהפכה מספחים כל מי שמתח ביקורת על מערכת המשפט, לתמיכה בעל כורחו, כביכול, במהפכה המשטרית. יש הבדל בין ביקורת על מערכת המשפט מתוך רצון לתקן ולשפר אותה, לבין מהפכה שנועדה לבטל את עצמאותה ולהכפיף אותה לרשות המבצעת. כאב ראש לא פותרים בעריפת הראש, ומי שהתלונן על כאב הראש לא הביע תמיכה בעריפת הראש.

* בעד מתווה סולברג – במשך שבועות תעשיית השקרים פמפמה לנו את השקר שהחוק המושחת לביטול עילת הסבירות הוא "מתווה סולברג." הם בסך הכול מציעים את ההצעה של השופט סולברג. הם בנו על כך ששופטים כמעט תמיד נמנעים מלהגיב בתקשורת ולהתבטא בנושאים שנויים במחלוקת. אבל אחרי ששתק שבועות, הבהיר סולברג שמדובר בשקר.

אחרי שנתפסו בשקר, במקום להודות בו, להתבייש ולשתוק, הם המציאו שקר חדש, לפיו ההבדל בין "מתווה סולברג" לחוק שלהם הוא "טכני" פשוט. בסך הכול הם רוצים להגיע לאותה תוצאה, והשאלה היא טכנית, עם או בלי חקיקה. אם זה הבדל כל כך קטן, אדרבא, אמצו את מתווה סולברג ובטלו את החקיקה. ההבדל בין מתווה סולברג למתווה רוטמן הוא מהותי.

מתווה רוטמן – תבוטל בחקיקה עילת הסבירות והכלי הזה לא יהיה בידי השופטים.

מתווה סולברג - עילת הסבירות תמשיך להתקיים, הכלי הזה יהיה בידי השופטים ולדעתו השופטים צריכים להיות מרוסנים יותר בשימוש בו.

אני בעד מתווה סולברג.

* לייבש את הביצה – איציק זרקא הוא פרי באושים של הביביזם. הוא תוצר מובהק של עשרות שנות הסתה. הוא היתוש. תעשיית השקרים וההסתה היא הביצה. צריך לייבש את הביצה.

* הח"כ הבא – במקום שבו טלי גוטליב ח"כית, אין שום סיבה שאיציק זרקא לא יהיה ח"כ.

* הכו בקיבוצים – מה אחוז הקיבוצניקים בין המפגינים נגד המהפכה המשטרית? מה האחוז שלהם בין חוסמי הכבישים? 1%? 2%? 3%? לא יותר. אז למה כנופיות החוליגנים מטילות מצור על קיבוצים, כנקמה על חסימות הכבישים? כי זה רק תירוץ של מי שעשרות שנה הוסתו לשנוא את הקיבוצים. זו השיטה של כנופיות פשיסטיות בכל העולם, ומי שסבלו ממנה יותר מכל היינו אנו, היהודים. ע"ע "הכו ביהודים והצלתם את רוסיה."

* סכנת מלחמת הזהויות – שני אירועים שקרו אמש, משני צדי המתרס, מבטאים תופעה דומה, תופעה שמסכנת את החברה הישראלית. האחד הוא ההפגנה ליד הרבנות הראשית בת"א ובירושלים. ככל הידוע לי, זה יום הפגנות נגד המהפכה המשטרית. מה הקשר לרבנות הראשית? היא החליטה על המהפכה? היא מקדמת את המהפכה? היא קשורה למהפכה? – שום קשר.

אז למה הפגינו מול הרבנות? כי הרבנות היא "הם". ו"אנחנו" במלחמה נגד "הם" אז אנחנו מפגינים "נגדם". והרבנות היא סמל של "הם".

השתתפתי בהפגנות בקפלן ובמקומות אחרים (לפני שחשתי שאיני יכול לחיות בשלום עם ההקצנה של המחאה) בתחילת המחאה. בלטו שם קריאות כמו "חילונים ודתיים מסרבים להיות אויבים" ו"ימנים ושמאלנים מסרבים להיות אויבים." היה זה מסר שמדובר בהפגנה כלל ישראלית, נגד מהפכה משטרית שפוגעת בכל רבדי החברה. המסר היה שאין זו הפגנה של שבט, והיא עושה הכול כדי להתנער מתווית שבטית. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בנאומה המכונן לפני כחצי שנה, יצאה מגדרה כדי להוכיח עד כמה בית משפט חזק ועצמאי שירת פעמים רבות וישרת פעמים רבות בעתיד, את הציבור החרדי והדתי נגד שרירות ופגיעה מצד השלטון, המקומי או הארצי. ופתאום, מלחמת זהויות, מלחמת שבטים. אין סכנה גדולה יותר.

ומנגד, חסימת הכניסה והיציאה מקיבוצים, כמחאה על חסימת הכבישים מצד המחאה. "אתם חוסמים אותנו – אנחנו נחסום אתכם."

כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד לחסימת כבישים. לא רק כי זה לא ראוי, אלא גם כיוון שלדעתי זה לא חכם, זה בומרנג שבסופו של דבר יפגע בחוסמים. אבל אין ספק שחסימת כבישים היא צעד מקובל בהפגנות ומחאות, מכל צד ומכל זרם, לאורך עשרות שנים, בארץ ובכל מקום בעולם. הרעיון שמאחורי חסימת הכביש, הוא להביע את המחאה על פעולת השלטון באמצעות צעד שישבש את החיים. חוסמים ציר תנועה, המשרת את כולם והנפגעים מהחסימה הם מהצד של המפגינים ומהצד השני.

"פעולת תגמול" של חסימה ממוקדת, מצור על יישובים ששייכים ל"הם" ושהנם סמל ל"הם" זו שוב אותה מלחמת זהויות מסוכנת. אני לא מפגין בעד המהפכה, מתוך מחלוקת עם שולליה, אלא אני פוגע בהם, בשבט השני, בצד האחר. אין סכנה גדולה יותר ממלחמת זהויות. חייבים לעצור את הטירוף.

* מגבה את הפוגרומצ'יקים – השר ל"ביטחון" לאומני, ראש הכנופייה, מגדיר את מבצעי הפוגרומים נגד ערבים ביו"ש "ילדים שעשו גרפיטי." הוא כמובן יודע שהם יצאו להצית בתים, מכוניות, עסקים ושדות של ערבים, בתקווה שיצליחו כמו הצלחתם המיתולוגית בכפר דומא. הוא פשוט תומך בהם ובמעשיהם. הרי ממי הם למדו זאת אם לא ממנו? העליה הדרמטית במעשים האלה בחצי השנה האחרונה, נובעת מכך שהם יודעים שיש להם גיבוי ממשלתי ומנהיגם הוא שר בכיר.

ראש הכנופייה תקף את שר הביטחון על כך שחתם על צווים מנהליים נגד אחדים (מעטים מדי) מבין הפוגרמוצ'יקים. במקביל, הוא נלחם על דרישתו, שבה תומך עוכר המשפט יריב לוין, לתת לו סמכויות להוציא צווים מנהליים. ברור שרצונו הוא לקבל כוח להכניס לכלא בצווים מנהליים ערבים ומתנגדים פוליטיים. האם נכון, עקרונית, לתת סמכות לשר להטיל צווים מנהליים במקרי פשיעה קשים? אלמלא ראש הכנופייה הגזען הפשיסט מילא את התפקיד, היה טעם לבחון זאת. ברור שלא כן, כאשר ראש הכנופייה מכהן בתפקיד. וכשנעבור את הסיוט ואדם נורמטיבי יהיה השר לביטחון פנים? אחרי שראינו שדבר שבחלומותינו השחורים לא היינו מעלים אותו על דעתנו, שראש הכנופייה הכהניסטית יהיה שר ביטחוני בכיר, כבר לא נוכל לחשוב שאצלנו זה לא יקרה. לכן, אם הנושא יעלה לדיון, יש לקחת בחשבון את הסכנה שכוח כזה ייפול בעתיד בידי ראש כנופייה פשיסט. אגב, יש מישהו שמאמין שאכפת לבן גביר שערבים נרצחים?

* ביקור בעל חשיבות לאומית עליונה – אי אפשר להגזים בחשיבות הלאומית של ביקור הנשיא הרצוג בוושינגטון. שעה שממשלת בן גביר דרדרה לשפל נורא את היחסים בין ישראל לידידתה הגדולה, ומצד שני אנו נתקלים בתופעה הרסנית של מתנגדי הממשלה שפועלים כאופוזיציה למדינה ומדרבנים את ארה"ב לפגום ביחסי ישראל ארה"ב (הבולט שבהם הוא האסיר המשוחרר והלא משוקם) – חשוב שנציג ישראל הממלכתית, הציונית והדמוקרטית, נציג המיינסטרים הציוני, יערוך ביקור ממלכתי. יש ביכולתו של הרצוג להאט את ההידרדרות, ולשמר באופן חלקי את הידידות החשובה הזאת.

* ממשלת נזק – לפני כשנה, ניתן היה לסגור את הפטור לישראלים מוויזה לארה"ב, בזכות פועלה המוצלח של שרת הפנים לשעבר איילת שקד. אלא שהאופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי הכשילה זאת (גם זאת) והתנגדה לחקיקה שנועדה לאפשר זאת. הם רצו לסכל הישג כזה, של ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה. ברגע שהם עלו לשלטון הם העבירו את החקיקה. כעת האמריקאים גוררים רגליים, כחלק מהמשבר ביחסים בין המדינות, שחוללה ממשלת בן גביר, ומי יודע אם לא החמצנו הזדמנות פז.

[אהוד: אתה טועה ומטעה. אחת הבעיות העיקריות היא ההדדיות המחייבת מתן כניסה חופשית לטרוריסטים ולתועמלנים פלסטיניים בעלי אזרחות אמריקאית!]

* תקלה – מפקד פיקוד הצפון הגדיר "תקלה" את העובדה שלבנונים הצליחו לגנוב מצלמת תצפית מגדר הגבול ולקח לצה"ל שעות לגלות זו. זו תקלה חמורה, תקלה שלא צריכה לקרות, אבל תקלות קורות. אלה החיים. יש לעשות ככל הניתן כדי למנוע אותן, אך אין דבר כזה "אפס תקלות."

לעומת זאת, אין שום דרך להתייחס בסלחנות להצלחת חיזבאללה להקים מאחז בתוך שטחה הריבוני של ישראל. זו לא תקלה. זה כשל ערכי. ואני לא מדבר אפילו על הכישלון החרוץ של הממשלה, שמאפשרת כבר למעלה מחודשיים את החרפה הזאת. אני מדבר על הדרג הצבאי. את הפרשה הזאת צריך היה לסיים בלי להגיע כלל לדרג המדיני וגם לא לדרגים הבכירים בצה"ל. כשמחבלים חודרים לישראל, צריך לחתור למגע ולהסתער עליהם. זו חייבת להיות הוראת הקבע, ללא שיקול דעת, לכוחות הפועלים בשטח.

הכישלון הזה מנוגד לרוח צה"ל, ויש לתחקר אותו וללמוד איך להימנע מכשלים ערכיים כאלה בעתיד. משהו לא טוב קורה בצה"ל. במצב שנוצר, כמובן שמי שצריכים לטפל בפרשה הם ראש הממשלה והקבינט, אך מלכתחילה, צריך היה לפתור את הבעייה בלי להגיע אליהם כלל.

* מאמין במערכת הבריאות – שאלות קשות נשאלו בימים האחרונים בעקבות אישפוזו של נתניהו; שאלות העוסקות בפער בין הצעדים הרפואיים שננקטו, שמעידים על בעייה לבבית, לבין הפרסומים הרשמיים המדברים על התייבשות. השאלות נכונות וחשוב שנשאלו. עם זאת, איני מאמין שמצבו הבריאותי של נתניהו מוסתר מהציבור. איני כותב כך מתוך אמון בנתניהו (אין לי בו שמץ של אמון), אלא מתוך אמון במערכת הבריאות ובמקרה זה בביה"ח שיבא. איני מאמין שהם היו נותנים ידם להסתרה.

פעם זו היתה הנורמה. מצבם הרפואי של המנהיגים היה סוד מדינה ומערכת הבריאות שמרה עליו כאילו אלה סודות הגרעין הכמוסים ביותר. ע"ע אשכול, גולדה ובגין. אולם בעשרות השנים האחרונות השתנו הנורמות בישראל ובעולם החופשי, וברורה החובה לעדכן את הציבור במצבם הבריאותי של המנהיגים. אני מאמין שכך נוהגת מערכת הבריאות.

ואיך אני מסביר את הפערים שעלו? אין לי הסבר.

* האם המתייוונים היו חילונים – הפרק השני בסדרה "חילוניוּת" הביא סקירה מרשימה של תהליכי החילון במחשבה הפילוסופית והמדעית בעולם, לאורך תקופה של מאות שנים. זו היתה סקירה תמציתית וחכמה שהטיבה לתת פרספקטיבה על מהלכים היסטוריים ארוכי טווח. הפרק לא עסק ביהדות ובעם היהודי, אך האמירה היחידה שעסקה בעם היהודי, היתה הזויה. האמירה היתה שהמתייוונים היו החילונים של התקופה. זו אמירה אנכרוניסטית ולו בשל העובדה שהתרבות ההלניסטית לא היתה חילונית, אלא תרבות דתית פוליתאיסטית.

אחת ממנטרות השנאה וההסתה שהיו שגורות בפיו של "הרב" כהנא שר"י, היתה התואר "מתייוונים", שאותו נהג להדביק לחילונים. מחוזות האבסורד מפגישים לעיתים את הקיצונים מהצדדים השונים. וכך, עמדתו של כהנא נפגשת כמעט מדי חנוכה עם קומץ חילונים קיצוניים, המתנדבים לזהות עצמם עם המתייוונים, כאנשים הפתוחים לתרבות המערב כפי שאלה היו פתוחים לתרבות ההלניסטית, בניגוד לחשמונאים הקנאים החשוכים שהסתגרו מפני תרבות זרה וכפו את מצוות הדת על החברה היהודית.

אכן, יש כאן סיפור של כפייה דתית חמורה, אך לא של החשמונאים, אלא דווקא מצד השלטון היווני. השלטון היווני, שנגדו התקוממו החשמונאים, גזר גזרות חמורות של כפייה דתית על היהודים. "ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד... וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נכרים לארץ. ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים... לבנות במות והיכלות ופסלים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים... ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות." (מקבים א', א', מ"א-נ').

זוהי אם כל הכפיות הדתיות: המעצמה ששלטה בארץ ישראל ניסתה לכפות על היהודים בכוח לחלל את השבת, לאכול חזיר, להימנע ממילה וכו' והעונש על המרת צווי הכפייה הוא מוות. האם הומניסט יכול שלא להתקומם נגד כפייה אלימה כזאת ושלא לצדד במי שמעז למרוד נגדה?

והנה, תיאור נוסף מאותו פרק – כיצד נהג השלטון היווני בבית המקדש: "ויבוא אל המקדש בגאווה, וייקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה... ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכל... ובקחתו הכל שב לארצו ויעש הרג רב וידבר בגאות רבה" (שם, שם, כ"א-כ"ד). כיצד היה כל בן תרבות מתייחס לתיאור כזה של ביזוי מסגד אל-אקצה בידי מדינת ישראל, אילו חלילה נבלה כזאת הייתה נעשית?

אלמלא מרדו יהודים בצו היווני, היהדות היתה נמחקת והעם היהודי היה נכחד. האין זה מובן מאליו, שיהודים יראו במי שמרדו והבטיחו את המשך קיום העם היהודי דמויות מופת, שראוי לחנך לאורן? מנגד, המתייוונים לא היו אנשים פתוחים לרוח אחרת, שרצו לבטא את דעתם השונה ולכן סבלו, אלא בוגדים ששיתפו פעולה עם צו הכפייה הדתית של אנטיוכוס.

לא בכדי הציונות, ובעיקר הציונות החילונית, העלתה על נס את חג החנוכה, שהיה זניח יחסית בגלות, וראתה עצמה כממשיכת המקבים. חנוכה הוא חג הגבורה של עם קטן שהעז למרוד במעצמת על, שניסתה למחוק אותו ולהעבירו בכפייה על דתו ועל דעתו.      

* השריפה הגדולה בתולדות אורטל – ביום ראשון השתוללה שריפה באזור אורטל – בצומת אורטל ולאורך השדרה בצדי הכביש המוביל לקיבוץ. כיתת הכוננות של אורטל, כוחות הכיבוי ומתנדבים בלמו את האש לבל תגיע לקיבוץ ולאחר שעות – השתלטו על השריפה. בשעת כתיבת דברים אלה, ביום שלישי, בערך 60 שעות מפרוץ השריפה, עדין יש גחלים בוערות והרבה עשן ועדין כוחות הכיבוי פועלים בשטח. האש בערה באזור רפת הצפון ויקב הר שיפון, אך הם לא נפגעו. חלקה בכרם של אורטל נשרפה כליל. ההערכה הראשונית של חוקרי השריפות היא שהשריפה היא תוצאה של קצר חשמלי.

* פרופורציות – אמר ג'מיל, חבר צוות המטע שלנו, תושב קיבוץ בוקעתא: "מה אתם בוכים? מאז שאני ילד אני יודע שבחורף קר ובקיץ חם."

* ביד הלשון: הרבה טקס בישבן – מתוך מאמרה של איריס לעאל במוסף ספרים של "הארץ": "ניסיון ההפיכה המשטרית שאנחנו חווים בחודשים האחרונים הוא קצהו של תהליך ארוך שנעשה למזלנו באופן לא זהיר, עם הרבה היבריס בישבן ואצבעות בעיניים..."

הביטוי "הרבה היבריס בישבן," נכתב בהשראת מאיר אריאל. בשירו הנפלא "טרמינל לומינלט" מופיעות השורות:

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן

אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן

וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן.

אתמול, ב-18 ביולי, מלאו 24 שנים למותו של מאיר אריאל. יהי זכרו ברוך!

אורי הייטנר

* * *

מערכת המשפט: אם תבטלו את עילת הסבירות

נפעיל את עילת המידתיות

אם תבטלו את עילת המידתיות

נפעיל את עילת ההסתברות

אם תבטלו את עילת ההסתברות

נפעיל את עילת ההיתכנות

אם תבטלו את עילת ההיתכנות

נפעיל את עילת ההתחשבות

אם תבטלו את עילת ההתחשבות

נפעיל את עילת השרירותיות

אם תבטלו את עילת השרירותיות

נפעיל את עילת איסור הזנות

אם תבטלו את עילת איסור הזנות

נפעיל את עילת הפרוזבול –

בכל מקרה לא ניתן לכם, צ'חצ'חים

הרוב הדמוקרטי-הדיקטטורי

לנהל את המדינה

אפילו שעל ידי כך

היא תיחרב!

* * *

אהוד: האם מתרחשים עוד דברים בעולם ואצל אויבינו מסביב ובתוכנו – שכדאי שהתקשורת בישראל תעסוק בהם ותיידע אותנו בחדשות –  לבד מהפגנות המחאה של שקמה ברסלר מ'הדגלים השחורים' בבלפוריאדה נגד נתניהו – ולבד מיתר חבריה להנהגה המחתרתית הפועלת סביב השעון להפלת ממשלת ישראל?

* * *

יוסף אורן

מר שימֶל ושני נוכלים הם גיבורי "בִּיוֹטוֹפּ"

"ביוטופ", הרומאן החדש של אורלי קסטל-בלום (הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה 2022), כולל עלילה המתחילה כעלילה סאטירית ריאליסטית ומתפתחת בהמשך כעלילה פוליטית אבסורדית.

זו התוצאה הטובה ביותר שאליה הצליחה הכותבת להגיע במאמציה לשלב בעלילת הרומאן שלושה סיפורים – כך ניתן להניח – שנכתבו תחילה כסיפורים נפרדים באורך בינוני כדי להיכלל בקובץ סיפורים חדש שלה, או שנכתבו בנפרד בשלב ההכנה לשילובם ברומאן על העיר ת"א.

   אורלי קסטל-בלום התגברה על השונוּת המהותית בין שלושת הסיפורים הקצרים, והשלימה את הטמעתם בעלילת הרומאן על-ידי הפקדת תפקיד "המספר" על מר זוז'ף שימל, הגיבור הפאסיבי והנאיבי מבין גיבורי הסיפורים הנפרדים הללו, שהינו גם הגיבור היחיד שדמותו גולפה באופן סביר ברומאן "ביוטופ".

מר זוז'ף שימל

ז'וזף שימל (ביידיש: עובש) כשמו הן הוא. בהווה הוא גבר ערירי באמצע שנות החמישים, שאחרי שלוש-עשרה שנים כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת"א פוטר ממשרתו בנימוק שהחוג מצטמצם והולך, אך הסטודנטים שהשתתפו בשיעוריו חשפו את הסיבה האמיתית לפיטוריו: הוא "חסר עמוד-שדרה" וכאלה היו גם הרצאותיו – "שיעורים חסרי מבנה ותכלית" (עמ' 187).

אך גם בלי שיפוטם זה של הסטודנטים, יודע ז'וזף עצמו להסביר את כישלונות חייו: "אני תולדה של אירועים משמעותיים מאוד בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט" (עמ' 38). אלא שמיד חוזר בו ז'וזף מן ההגזמה הזו ומסביר את לידתו כתולדה של מסורת שכיחה ובנאלית בשושלת של משפחתו: "אני יודע שאיני מרשים איש בסיפורֵי מוצאי. סיפורי אהבה בין חיילים אמריקאיים, קנדים ואנגלים לבין בחורות צרפתיות הביאו לבייבי-בוּם, שבו נולדה גם אימי, מוניק." (עמ' 43), "שנולדה בנורמנדי ב-1945, מהרפתקה ללילה אחד של סבתא שלי, בלאנש, עם חייל קנדי." (עמ' 38).

וכמעט כזו, מודה ז'וזף, היתה יכולה היתה להיות גם הלידה שלו: "גם אני הייתי אמור להיות ילד של הרפתקה ללילה אחד, אבל אימי מוניק [בהגיעה לקיבוץ גינוסר] עזבה את החבר המתפרפר שלה [דודיק] והעדיפה להתחתן עם יוני שימל [שכלל לא היה חבר שלה], כי לא רצתה לגדל ילד בלי אבא כמו שהיא-עצמה היתה." (עמ' 39).

על-פי דרישת סבתו, בלאנש, נסעו הוריו של ז'וזף ב-1969 אליה לצרפת, ושם התרחשה לידתו – שכזכור הוגדרה כאירוע משמעותי מאוד "בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט." וכדי להעצים את היסוד הקומי בסיפור לידתו, חושף ז'וזף גם פרט אינטימי על עצמו: משום שסבתו התנגדה שיעשו לו ברית-מילה, ודרשה שיוטבל בכנסיה פרוטסטנטית כמו אימו מוניק, לא נקשר אל אישה בהמשך חייו, אך הכיר בהשפעה של זהותו המפוצלת על חולשת אופיו: "אני חסר-דת משני הכיוונים. רק אבא שלי יהודי, אימא שלי נוצרייה פרוטסטנטית. לפי ההלכה אני לא יהודי. ועל-פי הנצרות הקובעת על-פי האב, אינני נוצרי. כלומר: אפילו שאני נימול, התמודדתי כל חיי עם בעיות זהות." (בציטוט הזה שולב המידע מעמ' 38 עם המידע מעמ' 202).

בהווה מתגורר זוז'ף שימל בבניין רגיל בשד' שאול המלך "ובמרחק שלושה בניינים רגילים מן הגורֵד החדש היוקרתי, המצופה זכוכית שחורה" (עמ' 10). האבחנה הזו בין "הגורֵד החדש והיוקרתי" לבין "הבניינים הרגילים" – פרט המעיד על הכיעור שפוקד את ת"א כיום – מסבירה את העובדה שהוא עדיין לא התדרדר למפלס נחות יותר של העיר, המפלס שבו מתקיימים גרי-הרחוב ויתר החֵלכאים של ת"א.

במהלך חמש שנותיו כמפוטר ממשרתו באוניברסיטה, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו, שוטט ז'וזף באזור מגוריו, עם כלבו פוקסי, ידידו היחיד מזה שנים יחד עם מכונית הישנה מדגם רנו-טווינגו שחונה בחניית הבית הרגיל שלו, ולכן הכיר היטב את האוכלוסייה שאיננה מתגוררת לא במגדלים ולא בבניינים הרגילים, אלא ברחוב. לאוכלוסייה זו משתייכים מוכי-גורל שונים: הוֹמְלֶסים, נרקומנים, תימהונים, וקבצנים שכל אחד מהם שכְלל לעצמו שיטת קבצנות ייחודית כדי לשרוד (רובם מתוארים בעמ' 24-12 ואחרי הפסקה מתחדש תיאורם, משום-מה, בעמ' 146-129 של הספר).

אף שז'וזף שימל לא התרועע עם החלכאים ומוכי-הגורל האלה וגם לא החליף כמעט מילה עם רובם, הוא מצא עניין בשיטות ההישרדות שלהם כדרי-רחוב – מעמד שלהנחתו גם הוא ישתייך אליו בקרוב – ולכן הדביק כינויים לכולם כדי לזהותם: "ההומלס המקריח", "האגרסיבית בקַסקֶט האפור", "בעל הניילונים", "מאה ושמונים מעלות", "קווין ג'וֹבנה" שמקבלת רק שטרות ישנים ורק מטבעות של עשרה או חמישה שקלים, "האישה הבלונדינית הרזה והצולעת", שתמיד מבקשת אֵש ושקֶל, "הבחורה התמירה והעצובה" שיש לה שני כלבים, אך מורידה לטיול תמיד רק אחד מהם לסירוגין, "המשורר הנצחי" וכו'.

אורלי קסטל-בלום תיארה את החֵלכאים ואת התימהונים הללו בקווי-זיהוי קצרים, מדוייקים וכה ברורים, שיתכן כי עד מהרה יימצאו אמנים צעירים, מאלה שטרם התברגנו, שיכינו תערוכה של ציורים או ישלימו כתיבה של תסריט על-פי תיאורם ברומאן הזה.

   בקיצור: תל אביב של קסטל-בלום ברומאן הסאטירי הזה איננה דומה לרומאנים הריאליסטיים והסימבוליים של הרבה סופרים אחרים שלמטרותיהם השונות מיקמו את עלילות ספריהם בעיר ת"א, כגון: נתן שחם ברומאן "לב תל-אביב" (1996), יצחק אורפז בטרילוגיה התל-אביבית "לפני הרעש" (1999), יעקב שבתאי ברומאן "זיכרון דברים" (1977), יצחק בן-נר ברומאן "עיר מקלט" (2000), ויהושע קנז ברומאנים, "האשה הגדולה מן החלומות" (1986), "בדרך אל החתולים" (1991) ו"דירה עם כניסה בחצר" (2008).

[אהוד: יוסף, יש סופר נידח אחד שכתב רומאנים אחדים על תל אביב, בהם "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים", אבל אתה לא חייב להכיר אותם, פן יתברר שאתה קורא ספרים לא-חשובים ואפילו גסים. ואגב, לסופר הנידח יש במשך שמונה-עשרה שנים יותר מאלפיים קוראים נאמנים, פעמיים בשבוע, ולולא הם, לא היה לך, יוסף, היכן לפרסם את מאמריך החשובים].

סופי האֶזְרָחי – הנוכלת המשפטית

אלא שבדרך אל ההשפלה המלאה, אמור כל מוּכה-גורל לעבור עוד שלב מתעתע בחייו, וכזאת אירע גם למר ז'וזף שימל שלנו. בהגיע סיפור-המעשה של הרומאן לעמ' 58 – מקום כה מרוחק מתחילת הרומאן – נענה ז'וזף ביוזמתו למודעה שהציעה משרה במשרד של עורכת-הדין והנוטריונית סופי האזרחי, הממוקם במרתף של בניין רגיל ברח' דב הוז, רבע שעת הליכה מדירתו. כך נוספה דמות חדשה לסיפור המעשה של "ביוטופ", דמות המוכיחה שאכן צורפה לעלילת הרומאן מסיפור נפרד שנכתב עליה קודם לכן.

במשרד המשגשג שלה מעסיקה סופי האזרחי שישה עוזרים – כולם "יצורי כלאיים דוברי צרפתית ועברית ברמת שפת-אם. - - - בוגרים מצטיינים של אוניברסיטת בר-אילן במשפטים או בתרבות צרפת" (עמ' 58). בנוסף להיותם של כל עוזריה בוגרי אוניברסיטת בר-אילן, יובלטו בהמשך עוד פרטים מרשיעים, המעידים על נטייתה הפוליטית-אידיאולוגית של סופי האזרחי.

סופי היא אשה לבקנית "כבת שלושים וחמש, רזונת, קטנטונת, עם פני פורצלן" (עמ' 60), שבניגוד לחזותה החיצונית היא מתמחה בתחום מסויים מאוד של המקצוע אשר אליו הוכשרה. זאת למד ז'וזף שלנו מן התפקיד שסופי הטילה עליו: לעמוד באולם הכניסה בנתב"ג עם שלט ועליו שֵם הלקוח המתאים – עולה מצרפת "מהמעמד הבינוני פלוס-פלוס," אשר מסוגל לשלם לה בתמורה לעבודתה עמלה בגובה שלושים וחמישה אחוז מהונו, שאת היקפו היא כבר יודעת מ"תחקיר עמוק על המצב הפיננסי שלו" שעשו התחקירנים מבין ששת עוזריה במשרד.

בתמורה לעמלה "צנועה" זו, הבטיחה סופי לעולים מצרפת, שעובדיה ימתינו לעולה ולבני משפחתו בשדה-התעופה ויצילו אותם מהיות קורבנות ל"עוקָצים של הישראלים," האורבים למשפחות עולים כאלה כדי לנגוס נתח נכבד ככל שניתן מכספם (עמ' 65-64). 

ז'וזף אמנם הבין איזו עבודה בזויה הוטלה עליו לבצע במקום עבודתו החדש, אך במצבו הפיננסי הקשה וגם בשל חולשת אופיו התייצב בנתב"ג עם שלט הנושא את שמה של משפחה העומדת להיעקץ את העוקץ של חייה, והתמיד בה עד שהבשורה על הירושה שהורישה לו סבתו גאלה אותו מעבודתו זו.

דביר שוהם – הנוכל המשיחי

במסגרת משרתו החדשה פגש ז'וזף יום אחד בשדה-התעופה ישראלי נוסף שעמד עם שלט דומה לשלט שלו: "בחור נמוך, רזה וחיוור, באמצע שנות השלושים לחייו, ראשו היה קטן, ושערו היה ישר, שמנוני, דליל, אך ארוך עד לכתפיים" (עמ' 72). אך רק במהלך המסיבה שערכה סופי לעובדי המשרד ולידידיה (וכאן אנו שוב מבצעים דילוג גדול לעמ' 108-103), התברר לז'וזף – למרבה האירוניה – ששמו של הבחור, עם מראה של נער מנערי הגבעות בשומרון, הוא דביר שוהם (במקרא: דביר – קודש הקודשים בבית המקדש, שוהם – אחת משתים עשרה האבנים היקרות שהיו משובצות באפוד של הכהן הגדול), ידיד קרוב של סופי האזרחי, הזוכה לשירותיה המשפטיים בכל פעם שהוא מסתבך עם החוק.

ורק בשלב הזה נזכר ז'וזף, שכבר בפגישתם הראשונה (שתוארה בסיפור-המעשה שלושים עמודים קודם לכן) הושיט לו דביר שוהם כרטיס-ביקור שבו "נכתב באותיות מוכספות קטנות: איש עסקים, קונה ותורם ספרי תורה" – עיסוק שאותו הסביר כעיסוק צדקה שהוא מתמסר לו "מלא-מלא" מאז ניצל מן הפיגוע במלון "פארק" בנתניה ב-2002: "כל ספרי התורה שאני תורם לבתי-כנסת בכל העולם הם על שם הוריי ואָחי שנהרגו על קידוש-השם." (עמ' 74-72).

לשמע עובדות אלה הזדרז ז'וזף, כמנהגו, והדביק לדביר שוהם את  הכינוי "היתום" – שגם הוא גיבור של סיפור נפרד נוסף, מאלה שאורלי קסטל-בלום הטמיעה בסיפור-המעשה של הרומאן "ביוטופ". ומעתה ישלטו שניים אלה, סופי האזרחי ודביר שוהם, בחלקו השני של הרומאן, החלק האבסורדי-פוליטי, שאי-אפשר לומר משהו בשבחו.

בהמשך המסיבה שערכה סופי לעובדיה ולידידיה, לרגל חנוכת דירתה החדשה במגדל רח' השופטים, התברר לז'וזף מפי "היתום", שבמסווה פעולה אלטרואיסטית לזכר קרוביו שניספו בפיגוע בנתניה הוא שוקד כעת על מפעל הדגל שלו: הקמת אנדרטה גבוהה ביותר בשטח 1E בין ירושלים למעלה אדומים. אך כדי להצדיק את הקמתה בעיני שונאיו של עם-ישראל, הוסיף אלמנט של מים לתיכנון המקורי של האנדרטה - "תוספת שלבֶּדוּאים בח'אן אל-אחְמר יצאו מכל העניין מים ואולי גם חשמל." וכבר גייס להקמתה תרומה של מיליארדר יהודי מקנדה בשם אברהם צוֹיזְנר (עמ' 106).

ומאחר שהוספת "אֶלֶמֶנט המים הקפיץ את העלוּת, כי צריך יהיה למשוך מים מכפר אדומים," שוקד דביר גם במהלך המסיבה לחלץ תרומה גם מאורחי המסיבה, אשר בּרַףְ-הנמוך צריכה להיות בסכום בן ארבע ספרות לפחות. בנימוק "הומניסטי" זה הצליח "היתום" לגרוע גם מהונו המצטמק של זו'זף 2,500 שקל בשביל ילדי הבדואים המסכנים בח'אן אַל-אַחמר.

האמת על פרויקט אנדרטת-הזיכרון הזו התבררה לז'וזף האמת – אך שוב רק בהגיע סיפור-המעשה לעמודים 127-124 – מפי הסבתא של דביר, קשישה בת תשעים ושתיים המונעת בכיסא-גלגלים ע"י עובדת פיליפינית. הסבתא היא זו שפורעת את הפסדיו של דביר, אחרי שהוחתמה על-ידי סופי האזרחי להיות אפוטרופסית לניצולי המשפחה מהפיגוע במלון פארק בנתניה ב-2002.

ומשום כך נאלצה הסבתא לאחרונה לפרוע הפסד בסך חצי מיליון דולר "שהלכו בינתיים רק על הסקיצות" של האנדרטה, שלעולם לא תקום באזור  E1הן מסיבות פוליטיות והן משום שדביר שוהם מנצל את כספי התרומות לקיום משפחתו ולמימון נסיעותיו בעולם, שבהן הוא מאתר פרוֹיֶקטים כושלים נוספים עבור משקיעים מסוגו של ז'וזף.

ואכן, "היתום" לא נטש את ז'וזף גם אחרי ההתרמה השערורייתית שסחט ממנו במסיבה של סופי האזרחי. משנודע לו על הירושה שזכה בה ז'וזף מסבתו הצרפתייה, החל להציע לו פרויקטים שונים להשקעת הונו בארצות שונות של העולם: החל משותפות בפארק שעשועים במישור אדומים וכלה במפעל מזגנים ניידים להתקנה במכוניות וביאכטות באירופה שיוקם בבולגריה.

לבסוף נלכד ז'וזף בהצעת המזגנים של דביר. תחילה הוחתם על-ידי הנוטריונית סופי האזרחי על מסמכים שונים ואחר-כך גם העביר חלק ניכר מכספי ירושתו לבַּסֶרַבּיָה, כפי שנדרש – פעולה שאחריה אבד לו גם כספו וגם הקשר אל דביר שוהם, היזם המגלומני מההתנחלות בשומרון.

הסבת הרומאן מחלקו הראשון כסיפור קומי-סאטירי, המתרחש כולו בעיר ת"א, אל מטרתה האמיתית של אורלי קסטל בלום בכתיבת "ביוטופ", המתבררת בחלקו השני כמטרה פוליטית-אבסורדית – כפה עליה לסיים בחופזה את עלילת הרומאן ב"אפילוג", שבו סיכמה את כל התפניות שהתחוללו בחייו של ז'וזף בגיל הזה: אחרי שפוטר ממשרתו הזמנית כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת"א, הפך למובטל במשך חמש השנים הבאות, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו וכמעט עמד להצטרף אל חֶלְכָּאֵי העיר המנצלים כל ספסל ציבורי וכל פיסת בגינות הציבוריות כדי לשרוד.

הפורענות הזו אמנם נמנעה מז'וזף כאשר זכה לפתע בכספי הירושה שהותירה לו סבתו הצרפתייה, אך חשפה אותו לעוקץ של צמד נוכלים, שבו איבד ז'וזף חלק ניכר מירושתו. בשלב הזה חזר ז'וזף לעשתונותיו, מכר את דירתו בת"א השוכנת על חוף הים התיכון ונמלט מהארץ עם שארית כספו אל הבית שהורישה לו סבתו, בלאנש, בעיירה השוכנת בנורמנדי שבצרפת על חוף האוקינוס האטלנטי.

בסיום הזה מימשה אורלי קסטל-בלום באמצעות "אפילוג" קצרצר (פחות משלושה עמודים) את עקרון העלילה האהוב עליה ביותר, עלילה סאטירית-אירונית הנבנית על ניגודים פּרדוֹכְּסאליים במעשיהן של הדמויות שלה: בעוד סופי האזרחי עוסקת בהגברת העלייה של יהודים מגולת צרפת לארץ-ישראל השוכנת לחוף הים התיכון, למען התעשרותה מעמלת הגֶזֶל שהיא גובה מהם עבור שרותיה, היא בפועל מבריחה אותם מארץ-ישראל חזרה אל גולת צרפת, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, בסיוע שהיא מושיטה לנוכל המשיחי דביר שוהם המרושש אותם מיתרת הונם במפעלי ההתרמה הכוזבים שלו.

וכעת גם המבקר מסיים ב"אפילוג"

גם אם מסתייגים מן ההשערה שהעליתי בפירוש הזה על הדרמה הסוּגָתית שהתחוללה ליד שולחן הכתיבה של אורלי קסטל-בלום, שבמהלכה שילבה שלוש עלילות של סיפורים קצרים בעלילת הרומאן "ביוטופ", חייבים להודות שאפילו הכותרת "ביוטופ" שנתנה לרומאן מסייעת לביסוסה של ההשערה הזו.

אף שהכתיב של שם הספר באנגלית הוא מונח שפירושו הוא "בית גידול", מאפשר הכתיב של מונח זה בעברית להפריד אותו לשתי המילים "בּיוֹ" (חיים) ו"טוֹפּ" (שיא) הלועגות ביחד לאמונת הישראלים שהחיים כיום בישראל הינם בשיאם ושהעיר ת"א, המהוללת בעולם כ"עיר לבנה" וכ"עיר ללא-הפסקה", היא ההוכחה המושלמת לכך.

ומאחר שכל קורא רשאי להחליט אם התמונה של החיים במדינת ישראל, כפי שהיא משתקפת בעלילת הרומאן "ביוטופ", היא מהימנה או לא, אני מרשה לעצמי להוסיף גם את פְּסַק-הטעם שלי על הרומאן הזה: למרות החולשות של הרומאן "ביוטופ", שהובהרו במאמר הביקורת הזה, לי אין ספק שהרומאן הזה מעיד שאורלי קסטל-בלום עודנה במיטבה ככותבת סיפורים בסיפורת הישראלית.

יוסף אורן

אהוד: יוסף, האם אוסף השטויות האלה נחשב בעיניך לרומאן?

* * *

ד"ר משה גרנות

למשל יש בעיקר ערך דידקטי

על "מתגלגלים בצבעים" מאת נירה ביידה

איורים אינה קצב

אוריון 2022, עמודים לא ממוספרים

לכל אסופות המשלים, מספר משלי שבתנ"ך ועד משלי אזופוס, לפונטיין, קרילוב, י"ל גורדון ויהודה שטיינברג שלנו (רשימה חלקית מתוך מאות ממשלים) יש קו אופייני אחד – הוא הרצון להפיץ דעת, ללמד. הממשל כומן את חכמת האבות, יוצר משל (בעיקר משל שהגיבורים הם בעלי חיים), והקורא אמור להתרשם ולהפנים את חכמת החיים עליה מרמזת עלילת המשל.

לדוגמה המשל על השועל שנכנס דרך פרצה לכרם, מילא את בטנו בענבים עד להתפקע, ולא היה מסוגל לצאת דרך הפרצה בה הוא נכנס. בלית ברירה הוא צם עד שחזר לממדיו הקודמים, ויצא מהכרם רעב כפי שנכנס. המשל הזה זכה להרבה גרסאות ממשלי אזופוס וקהלת רבה ועד משליו של י"ל גורדון. ברור שהשועל איננו נזקק לחוכמתו של הממשל, והוא יודע בדיוק כמה עליו לאכול, הכוונה, כמובן, ל"עיניים גדולות" שיש לבני אדם שלעולם אינם מסתפקים במה שיש, תמיד רוצים עוד, ועל הרוב לוקים על כך.

הספר שלנו "מתגלגלים בצבעים" הוא במובהק סיפור משל, ואם היה מישהו מהקוראים מחמיץ את התובנה הזאת – המחברת, שהיא מחנכת, מפרשת את הכתוב, שהוא מתייחס לשוני שבין הבריות, שאל לו לגרום להסתגרות ולאיבה, אלא לחפש את היתרון שבגיוון, כי הרי אין בריה אחת דומה לחברתה, כדברי המשנה: "למה נברא אדם יחידי, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד – באותו דפוס, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים ברוך הוא טבע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו."

הספר שלנו מתאר משחק של כדורים בצבעים שונים, המתגלגלים ומשחקים בשמחה רבה, עד שמופיע יצור שחור, שונה מכל הצבעים הבהירים של שאר הכדורים. הוא מתואר כעיוור, חירש, טיפש ולא נורמלי. כשקראתי את השורות האלו החסרתי פעימה בליבי, הרי העולם הנאור, לא רק מכיל את בעלי המוגבלויות, אלא עושה כל אשר לאל ידו לשתף אותו בעולם המעשה והתרבות. הרי התרחקנו מהמוסר הקדום שנידו את בעלי המום ("ואת  הפיסחים ואת העיוורים, שנואי נפש דוד, על כן יאמרו עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית" – שמואל ב' ה' 8). נרגעתי כשקראתי את ההמשך: היצור השחור איננו עיוור, ואיננו מרושע, הכדורים האמינו (באמונה קדומה!) שהוא כזה. הכדורים המשיכו לשחק ולהתגלגל, והנה, תאונה: הכדור הלבן נפל למים, ועמד לטבוע – הראשון שקופץ למים להציל (למרות שנודה חברתית) הוא הכדור השחור. הוא אמנם איננו מסוגל להציל, ומסכן אפילו את עצמו מטביעה, אבל היה בו המון רצון טוב עד כדי סיכון עצמי. לבסוף הכדור הלבן ו"היצור השחור" ניצלים בזכות תושייתו של הכדור הירוק (יש כאן רמז? כידוע, "הירוקים" נלחמים לטיהור הסביבה), ואז מסתבר שהיצור הזה הוא אפילו לא עגול, אלא משושה, והוא מתקבל באהבה גדולה על ידי שאר הכדורים.

בסוף הספר מעניקה המחברת תכונות לצבעים השונים, כמו למשל צניעות וענווה לצבע השחור, ואמונה ושלום לצבע הלבן. בעמוד קודם יש גם מטלות שניתן להפקיד אצל התלמידים – היגד דידקטי – כבר אמרנו? היגד שהוא בוודאי מבורך בקיטובים הרעים שבהם לוקה עמנו בציון. העיקר בספר הזה הוא המסר, והוא מועבר כהלכה.

משה גרנות

* * *

יהודה גור-אריה 

פֶּרֶשׁ סוסו של פָּרָשׁ המלך

יום שבת, ה-6 במאי 2023 היה יום גשום למדי, כמקובל באנגליה שלנו בקיץ. אך זה לא מנע ממיליוני תושבי לונדון לעמוד לאורך המסלול, שבו  נסע המלך צ'ארלס השלישי בדרכו אל כנסיית וסטמינסטר העתיקה, המפוארת, לטקס ההכתרה הרשמי של המלך ארך-הסבלנות, עם רעייתו הנאמנה, המלכה קמילה. 

וכיוון שהפאב שלנו "הַפָּרָש של המלך" ניצב בסמוך למסלול שבו עבר המלך עם המלכה במרכבה המלכותית, מצופה זהב, משוכה על-ידי שני סוסים שחורים, גזעיים, יצאנו כמובן לראות את התהלוכה החגיגית, כפי שרק האנגלים ארוכי-המסורת ועשירי הדמיון יודעים לארגן.

לאחר שהמרכבה עברה, חזרנו אל הפאב החמים והנעים שלנו, להרים כוסית לכבוד המלך החדש, ולאחריה, כמובן ספל בירה תוססת,  לאחר-מכן כוס שמפניה, ולבסוף כוסית ויסקי סקוטי.

אנו קבוצה מגובשת של בחורים, עובדי-כפיים, טכנאי-רכב, מחסנאים בסופר וכדומה, ואנו נהנים לבלות ביחד כמה שעות, בפאב החביב שלנו.

לא שמנו לב שרק ג'וני חסר. כעבור כמה דקות הוא נכנס, רטוב עד לשד עצמותיו, ופניו קורנים, אוחז בידו שקית-ניילון, ובה משהו חום-צהבהב, מעלה אדים.

"לא תאמינו מה קרה לי זה-עתה. כאשר השיירה המלכותית עברה הלאה, ראיתי על הכביש ערימת-זבל שהשאיר אחריו אחד הסוסים שמשכו את המרכבה המלכותית. בלי לחשוב הרבה זינקתי אל הכביש ואספתי בידי את הצואה המכובדת."

"מה אתה תעשה עם זה?" שאל אחד הנוכחים.

"מה אני אעשה עם זה? אני אשים את זה  בתוך תיבת-זכוכית כמו אקוואריום ואדביק כיתוב נאה: 'פֶַּרֶש של סוסי המלך צ'ארלס השלישי במסע הכתרתו. נאסף על-ידי ג'ון הלמונד ברגשי כבוד'. מה יש? כמו שספורטאים מציגים את הגביעים והמדליות שלהם על הישגיהם הספורטיביים, מותר גם לג'ון הלמונד להציג משהו שעשה במו-ידיו, וזכה לכבוד ראוי."

"יפה מאוד ומכובד מאוד, ג'וני יקירי, אבל אני מוכן להתערב, שאם מישהו, אספן של דברים מוזרים, או איזה מוזיאון יציע לך לקנות ממך את הנ"ל, אתה תמכור ועוד איך," אמר אחד הידידים.

"בעד שום סכום שבעולם!" הפסיק אותו ג'וני בהחלטיות.

"נו, נו, ידידי, אני חושב שאם יציעו לך אלף פאונד, אתה תמכור את זה," אמר וילי בציניות כלשהי, "אנחנו הרי מכירים אותך לא מהיום, ג'וני ידידי. הרי ידוע לנו שאתה רוצה להחליף את האוטו המצ'וקמק שלך מימי הסבתא, וזה הסכום שחסר לך לקנות אוטו חדש יותר, יד שנייה."

ג'וני לא ענה לו. גם ידידיו שתקו ולגמו באיטיות את הבירה שלהם.

"אני חושב שתתפשר גם על פחות מזה," אמר הארי, בעל הפאב, "אני מוכן לעשות מגבית בין הנוכחים כאן, ולא משנה כמה כסף יתאסף, אתה תיקח ותמכור לי, לפאב שלנו, ואני אציג את זה בתיבת-זכוכית, במקום מכובד כאן בפאב."

הוא הסיר את כובעו ועבר בין הנוכחים, כאשר כל אחד מהם הטיל לכובע את השתתפותו במגבית, כמה מטבעות, ואפילו שטר של 10 פאונד. הם לא היו מליינים, ששטרות מרשרשים ממלאים את כיסיהם. הם לא היו עשירים, כולם פועלים פשוטים, שכירים, שמשכורתם הספיקה בקושי לפרנסת המשפחה, לא יותר מזה.

בסיכומה של "המגבית", היו בכובע לא יותר מ-167 פאונד, ועוד כמה עשרות מטבעות. ג'וני היה מאוכזב ונבוך, והיה ברור לו שהוא לא מוכר את  הזבל הזה שבידו. ובעודו עומד כך עם השקית בידו, כאילו שוקל את  משקלו, קפץ פתאום רקסי, כלבו של פיטר הקצב, שרבץ כל אותו זמן לרגלי בעליו מתחת לשולחן, וחטף את השקית מידו של ג'וני, קרע אותה בשיניו, והתכולה היקרה התפזרה על הריצפה, מעלה ריח מוכר של זבל-סוסים. רקסי תחב את אפו אל תוך הפירורים, אך כנראה שאלה לא היו לטעמו. חתיכות הבשר הטרי והעצמות באיטליז שבו עובד בעליו, היו יותר טעימים. הוא חזר אל מתחת לשולחן, מאוכזב.

ג'וני לא רכן על הריצפה לאסוף את המפוזר. הוא רק מילמל מתחת לשפמו: "שיט. מזל חרא..."

יהודה גור-אריה

14.7.2023

* * *

יעקב זמיר

MON ONCLE

היה לי דוד

(בעקבות הסרט הצרפתי החמוד שנשא שם זה, אותו ראינו לראשונה עת הוקרן  בקולנוע סמדר אשר במושבה הגרמנית בירושלים בימים של הסטודנטורה).

היה לי דוד,  אח לאימי, איש מענין ומיוחד. בבגדאד הוא עסק במסחר, ושימש סוכן לחברה חשובה. הצליח מאד בעסקיו וניהל רמת חיים גבוהה ומפונקת מאוד. הקים משפחה גדולה עם הרבה בנים ובנות יפי תואר ומוצלחים. זכה באישה מקסימה ומשכילה נעימת סבר סובלנית ואהובה על כולם. הוא  בחר לגור כמובן באחד הרובעים  היוקרתיים של בגדאד. תמיד הופיע בהידור רב מכף רגל ועד ראש, מצוחצח ומגולח למשעי, עם מי גילוח ריחניים ויוקרתיים . ג'נטלמן אמותי.

סוף דבר שגם הוא ומשפחתו עלו לארץ ישראל  הענייה והדחוקה עם משטר הצנע הקשה וחוסר המזון וכל יתר דברי המותרות והמעדנים בהם היה מורגל כל חייו עד אז. אחרי הבית המפואר בו התגורר שם, בקושי נמצא לו ולמשפחתו כאן חדרון מסכן ששופץ בעמל  רב. לכל זה הסכין איכשהו. אלא שדברי המזון המשובחים שנהגו לעלות על שולחנו, אלה עברו להזיות בלבד.

אבל לא אחד כמוהו יוותר בקלות. מיד הופעלה המכונה המסועפת של הקרובים והידידים בארץ ובחו"ל, לגייס ולשלוח לו דברי מזון אלה ואחרים אם בשוק הלבן או בשוק השחור. יעלה כמה שיעלה. בניו, שחלקם חיו אז בקיבוצים שונים, דאגו להביא לו מדי פעם במידת היכולת  מעט תוצרת חקלאית שהיתה להם יותר זמינה מאשר בחנויות העיר הריקות והשוממות כמו חורו של עכבר כנסייה.

דודי אף נסע ללונדון להתארח אצל בתו הבכירה שהיגרה לשם עם משפחתה עוד קודם לכן. כשחזר, סיפר בהנאה אין  סוף סיפורים על איך פינקו אותו שם "בתפוחים ובתרנגולות"  כפי טעמו המשובח והמפונק באמת, בלי הגזמה.

אבי, זיכרו לברכה, היה לו לדוד הזה נוגדָן אמיתי וקבוע. הוא נהנה לקנטרו ולהטיל ספק בסיפוריו. דודי כמובן שלא נשאר חייב לגיסו, ותדיר נערכו ביניהם ויכוחים, לעתים קולניים ומשעשעים, הכול ברוח טובה ובכבוד הדדי.

בבואו אלינו לבקר את אימי, היא אחותו הצעירה, הוא זכה למטעמים ודברי פינוק ובישולים מיוחדים. היא היתה מומחית לדברים הללו וגם הכירה את העדפותיו, עשתה הכול כדי לפנק אותו.  כך עוד בבגדאד ואף כאן בארץ, חרף משטר הצנע האמור.

לימים התאוששה המשפחה, שבניה היו כבר גדולים ובוגרים, והחלה מסתדרת לאט לאט, והיא הסתדרה מאוד יפה. המצב  בארץ הוטב, ואורה ושמחה היתה שוב בביתו. הם עברו לגור בגוש דן, קרוב לרובע היוקרתי, קרי רמת גן. שם היו כל חבריו וקרוביו שהכירוהו מימים ימימה. דירתו היתה מרווחת ונאה ושָכנה במקום מרכזי  וזמין לכל. שבו הימים הטובים כמעט כקודם.

דודי דאג מאוד לבריאותו, ונועץ תמיד במיטב הרופאים שאת שמותיהם הזכיר בגאווה. רובם היו מאלה שברחו מאירופה הנאצית והיו מומחים עולמיים במומחיותם. אהבתי לראותו  ריטוּאָלִיסט עם טקסיות בהכנת התרופות והעשבים שהרתיח וסינן וכל כיוצא בזה. כמו רוקח מומחה לדבר.

כאמור, אהב  דודי ז"ל את  משפחתו אהבה יתירה. עוד בשבתנו בגולה הבבלית צצה בעייה רפואית אצל אשתו. בהתאם לנוהגו להגיע לטוב ביותר הוא החליט לקחת אותה לחוות דעת שנייה ולייעוץ רפואי נוסף. רופאים טובים ואירופאיים נמצאו יותר בפלשתינה ארץ ישראל בה שלטו האנגלים של בריטניה הגדולה. ויזות לפלשתינה לא היה קל לקבל אך דודי ידע לשמן  את הברגים הנכונים במשרד הפנים העיראקי, הוויזה חיש נתקבלה ושניהם בלווייתו של אחיו הצעיר, נסעו לפלשתינה גם לעניין הרפואי וגם לנופש ולטיול. נקבעה פגישה מראש אצל פרופסור צונדק הייקה המפורסם ששמעו הלך גם למרחקי האוריינט. אגב, פרופסור צונדק נהג לגבות כדמי ביקור רגיל סך חמש לירות שטרלינג, אלא שמהתיירים הוא דרש עשרים לירות!

בהתאם למעמדו ומנהגו מימים ימימה התאכסן דודי עם פמלייתו במלון המלך דוד המפורסם בירושלים.

באותו הזמן ביולי 1946 החליטו  במחתרת היהודית שלחמה לסלק את האנגלים הכובשים מן הארץ, לפוצץ אגף שלם  של המלון הזה שם שכנה המפקדה  של צבא הוד מלכותו.

הפיצוץ התרחש, אגף שלם של המלון קרס תחתיו וגבה הרבה הרוגים ופצועים. הבולשת הבריטית השתוללה מזעם וראשית לכל חקרו את כל אלה שהתאכסנו במלון באותה העת. ביניהם כמובן את התיירים העיראקיים הללו, קרי דודי ופמלייתו.

החקירה מצאה אותם נקיים מחשד כלשהו. ולפי הסדר של השלטון הבריטי   ניתנה להם תעודה המאשרת את העניין. מין תעודת יושר.

אני מאד חיבבתי את משפחתו, את ילדיו ואת אשתו, היא  שנקראה בפינו "אשת דודי", עוד  בהיותי ילד קטן עת הייתי הולך לבקרם בביתם המפואר, והיא נהגה לכבדני בדברים טובים ובמיוחד במשמשים  יבשים בטעם גן העדן, וכן במעדנים אחרים, אותם הביא דודי מדמשק ומהר הלבנון לשם נהג לנסוע  מדי שנה לנפוש ולהתענג.

כאשר סיימתי את לימודַי באוניברסיטה העברית ובאתי לגור באזור, התחלתי לבקר את כל קרובַי ומיודעַי  הגרים בסביבה.  בבית דודי שמחו  תמיד לקראתי, ואירחו אותי כיד המלך.

השנים חלפו, ויום אחד נמצא שדודי אמנם בא בימים ובשנים. ובין לבין גם אושפז בבתי החולים מדי פעם, בריאותו התרופפה, והחל מסלול של דעיכה איטית ומתמדת. ביקרתיו  במחלקות השונות בהן אושפז, גם בגלל היותו דודי, וגם שהייתי חייב זאת לאימי שלא היתה כל כך ניידת כמוני וביקשה שאמלא את החובה  של ביקור חולים גם במקומה.  אמרו רבותינו זיכרם לברכה שכל המקיים מצוות ביקור חולים, נוטל מן החולה שיעור אחד לשישים ממחלתו.

היה נלווה אליי בביקורים הללו גם  בני בכורי החמוד שהיה אז כבן  שש. ביקור כזה היה מזכה אותו להיות עם אבא (שנעדר הרבה מן הבית בגלל התורנויות המרובות מאוד, עד 15 בחודש!) ולנסוע באוטו, ואולי בעוד הטבות שונות בדרך.

יום אחד, באותה תקופה, אני עובר בדרכי הביתה מן העבודה ורואה מודעות אבל  ליד ביתו של דודי. והשם שהתנוסס בה  לא היה אחר מאשר שמו! הפתעה גמורה, שאיש מאיתנו לא הספיק לדעת עליה. מכל מקום, הייתי חייב ללכת בו ביום לביקור של ניחום אבלים לא עליכם. מובן שלקחתי את בני החמוד איתי.

נכנסים לבית בשעת הערב, וחדר האורחים היה מלא באנשים. חברים וקרובים וידידים וכאלה שבאו להתפלל וכו', המון אדם. מטבע הדברים, כאשר הנפטר היה איש שבע ימים ושנים, הכול  נראה בהתאם. עבור רוב הבאים משמש הדבר כמפגש משפחתי רגיל. ללא שום זכר לסממני  האבל האוריינטליים המסורתיים, ישיבה על הרצפה, מקוננות וכו'. הכול יותר מאופק ושקט. להוציא את הנגלות של ה"ברכות", שממשיכות סביב לשעון. אחת מגישה מלפפונים, שניוה כְּעָכִים ריחניים וטריים מאפה בית, שלישית תמרים ושוב שקדים או אגוזים, תפוחי עץ ואגסים, קפה, תה, מיץ  ועוד. ומברכים גם על ההדס ועל עשבים ריחניים נוספים, הכול לפי כללי הטקס.

בני כמובן שנהנה מן המטעמים ומן המשקאות התוססים ומיץ התפוזים וכו', בהם פינקו אותו הנוכחים. בדרך חזרה  הוא שואל אותי: "הדוד הזה שלך, ממה הוא מת, מה  קרה לו?"

אני עונה שהוא מת מדלקת הריאות.

עברו מיספר שבועות וחליתי בעצמי. חום גבוה מאוד, שיעול ושכיבה במיטה וביקורי בית של  מי מחבריי הרופאים שאיבחן דלקת ריאות  ויראלית קשה. הפַספוּס שלא רגיל לראות אותי בטל מעבודה, לבוש בפיג'אמה ומוטל חולה על הספה, קודח מחום ומזיע, שואל אותי בדרכו לגן הילדים, בבוקר, "אבא, למה אתה  חולה, מה יש לך?"   

"יש  לי דלקת ריאות."

ואז הוא עונה בדאגה: "תזהר אבא, שלא תמות, אתה לא זוכר שהיה  לך דוד שמת מדלקת הריאות ועשו לו חגיגה?.."

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות, יולי 2023.

* * *

רוח נכאים שולחת ברכה לכל מפגיני המחאה –

בדרדור מדינת ישראל וצה"ל תנוחמו!

כי אין חורבן מלהיב יותר מחורבן עצמי!

* * *

חנה סמוכה מושיוב

היא והוא

חלק ה'

להיות מורה ואם, להתקדם

ככל שהזמן עובר, הסתבר, שאיני מצליחה להתעבר. מצב רוחי היה בצניחה והשמחה ממני פרחה. במקום לחוש שכבשתי עולמות, זכיתי בתארים, ואני רעיה, שנישאה למי שאהבה, מתמודדת עם תפקידי בהוראה, ממשיכה ללמוד באוניברסיטה, ויש לי דירה, והפרוטה בכיסי אינה חסרה, חשתי בתבוסה ואני במנוסה, בורחת מאנשים ומתבצרת בעצמי. קשה לי מהשאלות שאין לי עליהן תשובות. אני שומרת על בעיותיי בסוד. אני מרגישה שזה לא עניינו של אף אחד, רוצה להתמודד לבד. התחלתי בטיפולים והגעתי למיטב הרופאים, כדי שימצאו את הסיבה ויבטיחו לי שאזכה להיות אימא. חששתי שאם התשובה תהיה שלילית, לא אצליח להמשיך לחיות ולשמור את "הסוד". לא חששתי מטיפולים ומבדיקות לא נעימות, רק שיגלו מה ניתן לעשות, כדי שאוכל בילד לזכות. כלפי חוץ המשכתי בחיים, כאילו לא רובץ עלי הר. ברחתי לעבודה וללימודים שעות ארוכות, שתבעו את כולי ולא הותירו לי זמן להתרכז בעוגמת הנפש ובכאבים שחשתי, למרות שהם הלכו אתי לכל מקום. את הייסורים השארתי ללילות השקטים שסערו מאכזבה שנשטפה בדמעות.

מסביבי כולן יולדות, ולי הבריות לי קוראות – עקרה!!! לא היתה פתיחות, שקיימת היום, התביישנו להרגיש לא פוריות. הרגשתי בעלת מום, לא שווה מאום. היום נשים מדברות ומספרות בגילוי לב, ואף אחד לא תולה אותן על מה שהן עוברות. בזמני, אף אחת לא פתחה את ליבה בפני אחר, כי להרגיש עקרה, נחשב לנורא, ולי זה קרה בדיוק כשהתחלתי להיות מורה. זה היה איום ונורא.

בעלי התייחס לזה אחרת. הוא האמין שיהיה לנו ילד. לא חשב על שום אופציה אחרת. הוא נראה רגוע ושלו, כאילו שדבר לא רובץ לו על הלב. הוא לא גילה עצב ותסכול, ורק ניגב לי את הדמעות. מעולם לא ראיתי אותו בוכה, או מתלונן, שעדיין אין לנו ילד ולא האשים אותי שזה בגללי!!! מצד אחד זה הקל עלי, אך מצד שני, חששתי שלא לא מכין את עצמו לנורא מכל והוא חי בסרט.

אחרי חמש שנות נישואין ועבודה בהוראה, וטיפולים לא קלים, בכי והרבה דמעות, והמון אכזבות, ונידוי מרצון, ובדידות נוראה ושמירת סוד, הנס אירע. אני הרה! לא מעכלת שבתוכי מתפתח עובר והוא יגדל ויצמח, ויהיה ולד, שאותו אלד ויהיה לנו ילד. קיוויתי שתנוח דעתם של אלה שהוציאו אותי מהדעת, ושאלו שאלות שאת התשובות עליהן, לא יכולתי לדעת.

כל תקופת ההיריון המשכתי לעבוד וללמוד. לא הפסדתי אף שיעור. הרגשתי טוב. הרגשתי בטוחה ושום דבר לא יכול לשבש לי את התחושה, שאני אישה פורייה, שנושאת ברחמה את עוברה, ואת חלומה להיות אימא, מגשימה. יכולתי לזקוף את ראשי השחוח, ומכל רעשי הרקע, לנוח. עברתי גיהינום עד שהגעתי עד הלום. הבטן תפחה והתחילה לבלוט וברגשותיי לא יכולתי לשלוט. קניתי בגדי הריון יפים. הרגשתי שאני הכי יפה שאני יכולה להיות. הייתי באופוריה, אך מאוד זהירה, ידעתי שיש גם סכנה, שעלול לקרות גם משהו רע. הייתי רגישה לכל זיז וניע בבטני, והתפללתי שהכול יהיה בסדר והכל יסתדר ואצליח ללדת ילד שאותו אחבק ואניק וארגיש שאני אישה ואימא אדמה.

התלמידים שלי בכיתות, היו יותר רגועים, וכמעט לא הפריעו, כאילו התחשבו ולא גרמו לי להתרגז ולכעוס. למדתי להבחין בין עיקר לתפל, ולא כל דבר לקחתי ללב. התנועות של העובר ברחמי בזמן השיעור, גרמו לי להרגיש שחיים מתרחשים בתוכי, הוא כל הזמן היה במוחי, הרגשתי אותו, והוא הגביר את כוחי.

נולד לי בן בכור יפה ובריא במשקל שלושה וחצי קילוגרם. הזמן ריפא את מכאוביי, אני אמא!!! דבר שחלמתי עליו כל חיי. בעלי היה שמח ומאושר, הוא זכה לקבל את מה שהוא האמין שאת ליבו ירנין. בן, פרי בטן.

באותן חמש שנים, של עבודה קשה, בטרם הפכתי לאימא, התחלתי להרגיש קצת יותר בטוחה. בניתי לי שם של מורה טובה, מסורה וחביבה. המנהל טיפח אותי, העריך אותי ורצה שאמשיך לעבוד גם אחרי הלידה. אחרי חופשת הלידה, חזרתי לעבודה. היה לי חשוב להרגיש שהיותי אימא, יאפשר לי להמשיך להיות מורה, למרות שלא היה לי מזיק אם הייתי לוקחת לי חופשה יותר ארוכה, כדי להיות רק אימא במשרה שלמה. חששתי לקחת פסק זמן, שמא, החופשה תמצא חן בעיניי, ויהיה לי קשה לשוב לעבודה, ולא אעמוד בהבטחה, שעד סוף חיי אעבוד, אהיה עצמאית ולא תלויה.

מצאתי לתינוקי מטפלת וחזרתי לעבודה אחרי חופשת הלידה. היה לי קשה להפקיד אותו בידה. קיבלתי עליה המלצות, וקיוויתי שהיא תטפל בו במסירות. התגעגעתי אליו וחיכיתי לרגע שאשוב לראותו. היא טיילה אתו בפארק, הכינה לו מרק, רחצה והשכיבה אותו. לרוב, כשחזרתי הוא ישן, חיכיתי בקוצר רוח שיתעורר, שאראה את החיוך והאושר על פניו ואדע שהיה לו טוב, ושידע שתמיד אליו אשוב.

די מהר רציתי עוד ילד. הרופא אמר שעליי להמתין חצי שנה. אחרי חצי שנה, מיד הריתי שוב בלי יותר מדי בדיקות מתחים וחששות. אני אישה פורייה, וזו לא הזייה. אני שוב בהריון, שמחה וששון. יהיה לי עוד ילד או ילדה. ההיריון היה קל, לא עליתי הרבה במשקל, אני קלילה וזה לא הפריע לי לטפל בתינוק, שמלא את הבית שמחה ושחוק. האם אפשר להכפיל את האושר הזה???

אחרי שנה וארבעה חודשים, נולד לי בן שני, תינוק מתוק, במשקל ארבעה קילוגרם, למרות שלא עליתי הרבה במשקל. אני אימא לשניים. שמחה עד השמיים. אך זה לא פשוט. זה כמו לגדל תאומים. המשכתי להעסיק את המטפלת של יניב גם בחופשת הלידה. הילד השני את חיינו שינה, רוב הלילות היו ללא שינה, ולא הבנתי איך אוכל להתרכז בעבודה אחרי לילות לבנים שגרמו לי הבנים. קשה לתאר את מה שבנפל בחלקי. הודיתי על כך לבורא עולם, שנפח בי חיים, אחרי ייסורים מרים.

למרות שלא היה בכוחי, חזרתי לעבודה בעל כורחי, כי לא מצאו מחליף במקומי. המנהל האיץ בי לשוב לפחות לשש שעות שבועיות להכין לבגרות שתי כיתות. לא יכולתי לסרב. התפתיתי לחזור. בכל רע יש טוב. פעם בשבוע, יכולתי לקום בבוקר, להתלבש יפה ועם חבריי המורים להיפגש, לספר חוויות, להראות תמונות, ולהמשיך להרגיש, שאני מורה ואֵם במשרה מלאה. יש לי הרבה מה להעניק לילדיי, ובשלב זה, העבודה תחכה, היא תרד למקום השני, כי רוב הזמן יוקדש לילדיי שהמתנתי להם עד בלי די... רוצה ליהנות מהאימהות שהשתוקקתי להרגיש. גם בדחיית האימהות, מצאתי נחמה, הפכתי ליותר בשלה ובוגרת והייתי מוכנה לשאת בעול בגאווה ובאהבה.

כשמלאו שנתיים ליניב, בני הבכור, שלחתי אותו לגנון. נעם נשאר בבית עם סבתו שטיפלה בו פעם בשבוע. מדובר בסידור נוח, שמאפשר לי יום אחד מהבית לברוח, וליהנות מניחוח אחר של עבודה בלי עומס ועול כבד ובלי לחצים. מצד אחד, הייתי חופשייה מעבודה ויכולתי להשקיע את כל מרצי בטיפול בעוללים הקטנים, ומצד שני, העבודה לא תבעה ממני הרבה, כי את החומר ידעתי בעל-פה, וכשבאתי ללמד יום אחד בשבוע, הייתי רגועה. ידעתי שאני רצויה, כי כשהייתי בחופשה, אף מורה לא הצליח למלא את מקומי. המנהל אמר: "שהתלמידים יודעים שכשאת מלמדת אותם, המקצוע בידיהם, והם בוודאות יצליחו בבגרות." 

אחרי הלידה השנייה, הודיתי לאל עליון, אך לא מיהרתי להיכנס להיריון. חשבתי יש לי זמן... אגדל את השניים, יגדלו מעט, אצבור שעות שינה, ואחר כך אלד עוד אחד או אחת. האמת שהיתה חסרה לי בת, שעליה חלמתי רבות, יפה, ג'ינג'ית עם קוקיות וסרטים, לבושה בוורוד, הצבע שעושה לי כל כך טוב. האמנתי שתהיה לי גם בת!!!

כשלנעם מלאו שנתיים. הייתי אצל הוריי, ועל השולחן הייתה חוברת "לאישה", ובשער היה כתוב: "אחרי גיל שלושים הפוריות יורדת." למרות שרציתי לחכות עוד קצת, החלטתי למהר להיכנס להיריון, כי מלאו לי שלושים ואחת. ידעתי שיהיה לי קשה לגדל שלושה ילדים קטנטנים, אך לא הייתי מוכנה לוותר על בת. הגעתי לרופא, נתן לי לעשות בדיקות. ולפני שהתחלתי בבדיקות, נכנסתי להיריון. שוב שמחה וששון – אני פורייה! נחסכה ממני ההמתנה הארוכה וגם המתחים של הבדיקות.

ההיריון השלישי רובו היה בחודשי הקיץ החמים בלי מזגנים לא בבית ולא בעבודה ולא באוטובוס. היה קצת קשה, הייתי גם צריכה לדאוג לשני הבנים, שמדי פעם חלו במחלות ילדות (כי טרם היו חיסונים), ולא ישנו בלילות. ההיריון עבר בשלום, ילדתי בת. שמחה גדולה ואושר שלא יסולא בפז. כל משאלות ליבי התמלאו. יש לי משפחה עם שני בנים ובת ואפשר לצעוד קדימה וליהנות שאני אימא, שאת חלומה הגשימה. מי היה מאמין, שלושה ילדים מדהימים. זכיתי לשפע ברכות משמיים, שהעניק לי אלוהים.

בבית הספר כולם נדהמו, איך במהלך ארבע שנים, ילדתי שלושה ילדים. לא הבינו לאן עוד אגיע. הייתי צריכה אותם להרגיע, שזהו, יש לי כל מה שרציתי, קבלתי פיצוי על חמש שנות עקרות, יש לי שני בנים מקסימים וחכמים ובת אחת רבת יופי וחן. ואת זמני אקדיש להם עד שיגדלו ויפרחו מהקן...

אחרי עקרות ואימה רבת שנים. אני לא נכה ולא חולה ואני כמו כולן – אימא. בשנים האלה, לא נתתי לעבודה להפריע לי. היא היתה משהו צדדי, מינורי, רק כדי להרגיש שאני עדיין שם, וילדיי עבורי, היו כל העולם. למזלי בית הספר שבו לִימדתי, אפשר לי לעבוד כמה שעות שבועיות שביקשתי. הקטנתי והגדלתי את משרתי, בכל פעם שמשהו השתנה והזמן שעמד לרשותי התפנה. לא היה לי שום לחץ כלכלי, שחייב אותי לעבוד שעות רבות, ויכולתי לעבוד מעט ובנחת, וליהנות משני העולמות. הייתי חייבת עבור הילדים שלי להתפנות, והם היו התכלית והמשרה העיקרית.

לידתה של הבת המיוחלת, שִינתה את חיי בחלד. גרנו בראשון לציון, ובדיוק אז התחלנו לעשות תוכניות לבניית בית במושב. לפני שנולדו לנו הילדים לא הייתי מוכנה לגור במושב, אך כשנולדו הילדים, בית מרווח, חצר ונדנדה ואופניים, ליד ההורים, יכול לתרום לשני הצדדים.

כשהבת היתה בת חצי שנה, מכרנו את הדירה ובאנו לגור בדירה שכורה במושב בית חנן. השתמשנו בכל החסכונות של עשור שנים, ועשינו הכול כדי שלא נזדקק להלוואות. תפרנו לנו בית לפי המידות, כדי שנוכל לעמוד בהתחייבויות, מבלי להזדקק להלוואות.

הרגשתי שהפינוק נגמר, עלי להתאמץ לעבוד יותר, להגדיל את המשרה, שאוכל להרוויח את "סל הקניות" עבור המשפחה. בראשית שנת הלימודים ביקשתי מהמנהל שיקצה לי יותר שעות, והוא כמובן שמח. חזרתי למשרה של 12 ש"ש, יומיים בשבוע (לכאורה, חצי משרה) הכנתי לבגרות בכלכלה, וזה היה חשוב גם לי, וגם לבית הספר, שלא מצא לי מחליף...

עברנו לבית החדש, בשכנות עם הסבא והסבתא. מדי בוקר הסבתא הגיעה להעיר את הילדים, דאגה שיצחצחו שיניים, ישתו שוקו, ייקחו את התיק עם הכריך, ויעמדו בתחנה להמתין לאוטובוס הצהוב שייקח אותם לגן. את התינוקת לקחה לביתה ושם טיפלה בה כשברור וידוע, שהתינוקת תבכה ולא תאכל עד שאגיע. היה קשה ומאוד לא פשוט לעזוב תינוקת קטנה, שלא אכלה ובכתה והקיאה ולא רצתה אף אחד פרט לאימה, שאליה היתה מחוברת. יצאתי מדי יום לעבודה בלב שבור, ידעתי שעד שאחזור הילדה לא תירגע. והיה לי רע. שמחתי להפקיד את הילדים בידי הסבתא המסורה והאוהבת, וכך גם חסכתי מטפלת. והתינוקת המפונקת תצטרך להתרגל, שעוד מישהו בה יטפל... לא היתה לי ברירה. היה לי חשוב לעבוד מעט יותר, להגדיל את ההכנסה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ושדבר לא יחסר.

עד שנולדו הילדים, נפגשנו עם חברים בערבי שבתות, אך מאז לידתם, לא האמנו שנוכל לצאת לבלות ולעזוב אותם ויתחילו לבכות. לחו"ל נסענו כשמלאו לקטנה בערך עשור, ולא ידענו, שדווקא, הבן האמצעי, יהיה שבור. הם נשארו אצל הסבתא והסבא, ולנו היה סבבה. בילויים לא היו החלק החזק שלנו. ויתרנו עליהם והמשכנו בלעדיהם גם אחרי שהם גדלו, כי היינו מאוד עסוקים ולא היה לנו פנאי והרגשנו שלבלות עם הילדים, זה הכי כדאי. עבורנו זה די!

המניעים לשנות מקום עבודה

בדיוק באותה העת, התגלה אצל בעלי, גידול סרטני ממאיר בלחיו הימנית. פניו של הגבר היפה שלי כבר לא היו חלקים וצחים. זה היכה בי קשות. הייתי מטופלת בשלשה ילדים קטנים. הסרטן נגרם בגלל חשיפה לשמש בשילוב עם עור בהיר ורגיש. הפנמתי שמדובר בסרטן. ידעתי שהסרטן מסוכן והוא מחלה ממארת. נכנסתי לחרדה שהיא לא נגמרת. אסור לו לעבוד בשמש!!! כל זמן שהוא עבד, מצבנו הכלכלי היה מצוין, והרשיתי לעצמי לעבוד משרה חלקית, כדי להיות עם הילדים בזמן שהם קטנים וזקוקים לאימא שתתן להם מחומהּ. ברגע שהתברר לי שלגבר שלי יש מחלה מסוכנת, שיכולה להתפשט, ויש חשש לחייו, אזרתי כוח והחלטתי שעליי לקחת נתח גדול יותר בפרנסת המשפחה. לא רציתי להעלות על דעתי שאהיה, חלילה, תלויה בחסדיהם של ההורים. המוטו שלי, היה "עצמאות כלכלית!!!" הילדים גדלו, הלכו לגן ולבית הספר, ואני יכולה לעבוד משרה מלאה ולהרוויח יותר ואת המצב הכלכלי אצליח לשפר. הגיע הזמן שאחפש עבודה במשרה מלאה, ואשקיע בה יותר. הילדים גדלו ואני יכולה לעבוד יותר שעות ויותר קשה, וזה מה שאעשה, ואצפה שיקרה נס ובעלי יבריא וימשיך לפרנס.

עזבתי את בית ספר "אופק" לאחר 17 שנות הוראה (1.1.1971-31.8.1987). הגעתי לשם כלה ומורה מתחילה, ועזבתי מורה עם ניסיון, ועם יותר ביטחון, אימא לשלושה ילדים נפלאים, שנולדו לי באותן שנים. האפשרות ללמד מיספר מוגבל של שעות, היה טוב, כשהיו לי תינוקות. זה עזר לי להישאר במסגרת ולצבור וותק. לא צברתי קרן פנסיה ולא קיבלתי פיצויים, משום שקמתי ועזבתי ביוזמתי. למרות שהפסדתי הרבה, לא בכיתי על זה. באותם ימים, זכויות לא עניינו אותי. הייתי חסרת ניסיון וחסרת ביטחון, ושם צברתי ניסיון והתחלתי להרגיש שאני מורה כשרה. אהבתי את האווירה האינטימית של חדר המורים. רציתי קצת לגדול. כסף וזכויות, עבורי לא היו הכול. עם השנים, הפער בשכר החל להיות משמעותי, ואין סיבה להמשיך ללמד במקום שאין לו אפשרות לשלם. כמה כבר אפשר ל"התנדב?!" – ביחוד אחרי שהמנהל הנפלא בעצמו עזב והותיר את ה"עסק" בידי בנו שלא דמה לו. 

אני אימא ויש לי שלושה ילדים לגדל, ואני לא חייבת לוותר על זכויות שלכל המורים מגיעות. עם הניסיון, הביטחון והוותק, יצאתי לחפש עבודה בבית ספר תיכון עירוני גדול, שמעניק זכויות, שמעולם לא קיבלתי: משרת אם, גמול השתלמות, קופת גמל, גמול בגרות, גמול חינוך וריכוז מקצוע, צבירת ימי מחלה ועוד, שכולם מהווים תוספת למשכורת. זהו – "לא עוד בית ספר פרטי!"

חיפשתי עבודה קרובה לבית, בבית ספר אינטרני עירוני. כיוון שהתעודות שברשותי מעידות שאני מורה לגיאוגרפיה, למרות שלימדתי כלכלה בשנים האחרונות ומקצוע הגיאוגרפיה נדחק, בשמחה אחזור אליו. דווקא העובדה שאני אימא ויש לי ילדים, הוסיפה לי ביטחון. הרגשתי שלמה והאמנתי שאצליח לכבוש מקום של כבוד. "בשביל כבוד צריך לעבוד," אני מודעת לזה, שאני הולכת לעבוד קשה מאוד.

במקביל הצטרפתי ל"ארגון המורים העל יסודיים", גוף שמגן על זכויותיהם של מורי התיכון. כדי שאוכל ליהנות מזכויות שלי מגיעות ואפסיק להיות פראיירית.

חנה סמוכה מושיוב

26.6.2023

* * *

מנחם רהט

90 שנה לרצח ארלוזורוב:

מדוע התרשלו הבריטים בחקירת הפרשה?

השאלה כיום כבר איננה מי רצח את ארלוזורוב (ספוילר: לא אברהם סטבסקי) אלא מדוע בחרה המשטרה הבריטית להוביל את חקירת פרשת הרצח לדרכים ללא מוצא.

תשעים שנה בדיוק חלפו מאז נרצח ד"ר חיים ארלוזורוב, ממנהיגי תנועת העבודה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ב-16 ביוני 1933, והרצח הנורא ההוא, שקרע את הציבור היהודי בארץ לשני מחנות יריבים – סוציאליסטים ורוויזיוניסטים, לא רק שטרם פוענח וכנראה גם לא יפוענח עוד לעולם, אלא נדמה שהשפעתו הולכת ומתפשטת עד עצם היום הזה. גם היום, כמו אז, השמאל נגד הימין – ולהיפך. הקרע רק מעמיק, למרבה הצער. וכיום, כמו אז, שוב נשמעים דיבורים על מלחמת אחים, רח"ל. הרצח הנורא ההוא של המדינאי הבכיר מן השמאל, הפך לסלע מחלוקת שמאל-ימין, בראש וראשונה מחמת החקירה הרשלנית שניהלה אז המשטרה הבריטית. החוקרים לא הצליחו להניח ידם על הרוצח האמיתי, שללא ספק היה נחשף ונענש אילו נהגה המשטרה אחרת

אלא שהמשטרה הבריטית העדיפה ללכת בדרך הקלה: לקבל את הערכתה הלא רצינית של הגב' סימה ארלוזורוב, רעיית המנוח ששהתה לצידו בעת הרצח, בלילה אפל על חוף ימה של תל אביב, לגבי זהות היורה. היא העידה כי היה זה אברהם סטבסקי, איש הימין, שנדון על בסיס עדותה הבלעדית למוות בתלייה. למזלו הומתק גזר הדין בהתערבות הרב קוק שהאמין בחפותו, ולאחר שהבריטים עצמם שוכנעו כי אין ראיות מוצקות למעורבותו ברצח, פרט לזיהוי השגוי של הגב' סימה ארלוזורוב.

קצת היסטוריה: לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, הזדרז המדינאי הבכיר ד"ר חיים ארלוזורוב, שנחשב שר החוץ של היישוב, להגיע לברלין כדי לקבל הסכמת הנאצים להגירת הצלה של יהודי גרמניה, עם הרכוש הרב שצברו במשך הדורות – לארץ ישראל. הרוויזיוניסטים התנגדו בתוקף לשליחות זו וניהלו נגדה קמפיין גלוי בביטאון 'חזית העם' שייצג את האגף הקיצוני בתנועה הרוויזיוניסטית. בין השאר כינוהו בבוז 'הינוקא האדום'. ב-15 ביוני שב ארלוזורוב ארצה, ולמחרת בערב יצא להתאוורר עם אשתו סימה על שפת ימה של תל אביב. שם ניגשו אליהם שני אלמונים. אחד מהם שאל את ארלוזורוב 'כמה השעה?' – וחברו שלף אקדח וירה בארלוזורוב למוות.

החקירה הרשלנית הובילה למעצרו של אברהם סטבסקי, שבכלל שהה בירושלים בעת הרצח. על פי הערכתה של סימה ארלוזורוב הוא זה שירה בבעלה, ועל בסיס עדות מפוקפקת זו נדון למוות בתלייה. צבי רוזנבלט נעצר כשותף לרצח, אך זוכה ושוחרר. העצור השלישי היה ההוגה והפובליציסט הרוויזיוניסטי ד"ר אב"א אחימאיר, שהואשם בשידול ובעידוד הרצח, אך לאחר שנת מאסר שוחרר ללא משפט ומיד הועמד לדין כמי שיסד את תנועת 'ברית הביריונים' האנטי בריטית, ונדון ל-18 חודשי מאסר. (יומן הכלא שלו, 'איילה בין החומות – יומן המשפט והסוהר 1934-5', המכיל 533 עמודים חושפניים, שערכה בתו הבכורה זאבה זבידוב בהשתתפות אחיה יעקב ויוסי אחימאיר, רואה אור ממש בימים אלה).

לימים, כאמור, הבינו הבריטים שהם עצרו את האנשים הלא מתאימים. האדם שככל הנראה ביצע את הרצח, ערבי ושמו עבד אל מג'יד אל הינדי, ישב אז בכלא הבריטי בגין עבירות אחרות, והתוודה באזני אסיר אחר, שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים, כי ביצע את הרצח יחד עם עיסא דרוויש.

מדוע כשלה ממשלת המנדט בחקירת ההתנקשות בארלוזורוב וניתבה את החקירה ליעד שהוביל למאסרם של חפים מפשע? החוקר רב פקד ד"ר אורי קוסובסקי, ראש יחידת ההיסטוריה של המשטרה, מביא את מימצאי חקירתו את המחדל המשטרתי,  בגיליון אייר תשפ"ג של כתב העת 'האומה' (בעריכת יוסי אחימאיר, בנו של אב"א אחימאיר). קוסובסקי טוען שהחוקרים הבריטיים היו שבויים בסוג של קונספציה, שמכונה בפיו 'ראיית מינהרה' (Tunnel Vision). זו מיקדה את החקירה על בסיס הנחת היסוד, שמדובר ברצח פוליטי. "התנהלות זו הביאה לכך שהם סירבו לבדוק כל אפשרות אחרת, מלבד התנקשות פוליטית. במקביל הם התייחסו לכל פיסת מידע שלא שללה באופן מוחלט את האפשרות שהחשודים הם האשמים, כהוכחה לאשמתם. למשל, שהותו של סטבסקי בפנסיון בירושלים לפני ואחרי הרצח, בתקופה בה התחבורה בין ירושלים לת"א חייבה לוגיסטיקה לא פשוטה. במקום שהמשטרה תראה עובדה זו כמשהו שמקטין את הסיכוי, נתפסו החוקרים לקיומה של אפשרות תיאורטית... כמשהו שמוכיח שאכן הוא הרוצח... ברגע שסטבסקי הוגדר כחשוד, ננטשה למעשה כל בחינה של כיוון חקירה חלופי." 

מסכם קוסובסקי: "הכשלים בחקירה הם הסיבה הראשית לכך שהרצח, שהטיל צל כבד בתולדות היישוב והמדינה, מעולם לא פוענח."

ואולי, בעצם, עמד מאחורי ההתנהלות הבריטית מניע אחר. לא מחדלי המשטרה הם שמנעו את פיענוח הרצח שפילג את היישוב, אלא היתפסותה הזדונית של המשטרה הבריטית, בשליחות ממשלת המנדט, באירוע פלילי נורא, על מנת לעשותו מנוף רב עוצמה, שנועד להטיל איבה ומדנים בתוך היישוב היהודי, אשר ברובו עיין אותם במידה זו או אחרת. למה לא לסכסך בין יהודים, יד איש באחיו, כשרק אפשר? ומי יודע אם לא זרעי המשטמה שנזרעו בישוב בידי הבריטים לפני 90 שנה, הם שמשתרגים בפקעת שורשיו העמוקים של העימות המעמיק היום בין ימין ושמאל...

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

יצחק זרקא – מנאצי אוהד היטלר

לסחיטה באיומים

ביטויי גזענות אנטי-אשכנזית בקרב יהודים-ערבים המהללים את השמדת יהודי אירופה בשואה, אינם דבר חדש. (זכות ראשונים לתיאור התופעה לד"ר משה גרנות בספרו "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן, ת"א 2000), אבל דומה שהפעם הגיע שיא חדש. פעיל הליכוד (בשכר), יצחק זרקא, בהמה יודו-ערבו-נאצית, אוהדו הגאה של היטלר, אמר:  "תישרפו בגיהנום! לא סתם 6 מיליון הלכו. אני גאה גאה!  עוד שישה מיליון שישרפו הלוואי!"

https://www.youtube.com/watch?v=41lgXm-5RSo

לאחר כל מופעי החנפנות המבחילים של בכירי הליכוד לזרקא (למרות פיו המלוכלך כל השנים), טוב עשה בנימין מיליקובסקי-נתניהו שהורה על סילוקו מהליכוד. (נראה עוד אם זה יקרה במציאות), אבל זה לא מספיק, את זרקא יש להעמיד לדין ע"פ החוק לאיסור הכחשת שואה. החוק קובע עונש מאסר חמש שנים למי ש"מפרסם, בכתב או בעל פה, דברים של שבח, אהדה או הזדהות למעשים שנעשו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות." (חוק איסור הכחשת השואה):

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9B%D7%97%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94

על יצחק זרקא לשבת בכלא חמש שנים למען ייראו וייראו דומיו הגזענים. את זרקא יש להעמיד גם לדין נוסף של סחיטה באיומים, לאחר שהצהיר: ''אתה יודע מה שהטלפון הזה יכול לעשות? הטלפון הזה יכול לשלוח הרבה מאוד אנשים לבית סוהר, מצד שמאל ומצד ימין'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804392&forum=scoops1

זרקא סוחט באיומים את אנשי הליכוד על מנת שיקבלוהו בחזרה למפלגה. ייתכן מאוד שיהיה צורך להכניס לכלא עוד אנשים מסוגו.

הערכה למשה גרנות

משה גרנות מלין עליי שנטפלתי אליו, ומבקש להעלות אצלי את ציונו במקרא ("חדשות בן עזר", 1864) אז אם דעת אני הקטן חשובה לו, שיידע כי קראתי את מרבית ספריו, הן המחקריים והן הספרותיים, ואני מלא הערכה אליו, והציון שאני נותן לו הוא מעולה-מצויין ויותר, כמובן גם במקרא שהרי ציטטתי את דבריו, וכתבתי שאני מקבל את דבריו שהמונותיאזם היהודי הוא שהפסיק את קורבנות האדם החל מהרפורמה של יאשיהו. אני מאחל למשה גרנות הרבה שנים של בריאות ושנזכה ללמוד ממנו רבות כפי שלמדתי ממנו עד היום.

העבריין המושחת אולמרט פונה לארה"ב שתהיה נגד ישראל

דומה שכל פעם חוצה העבריין המושחת אהוד אולמרט את הקווים עוד ועוד. הפעם המשטין השפל אולמרט, הגיע לשיא נוסף. בראיון באנגלית קורא אולמרט לכל מדינות העולם להחרים את נתניהו וקורא לארה"ב לבצע הערכה מחדש של היחסים עם ישראל על כל המשתמע מזה. "מי שאוהב את מדינת ישראל," אומר אולמרט, "חייב להיות נגד ממשלת ישראל.'. 

( – 'Ex-Israel leader calls for UK boycott of Netanyahu')

https://youtu.be/4HU4uc85jes

https://rotter.net/forum/scoops1/804332.shtml

הבנתם? ממש כמו האינקוויציציה שבאמתלת ה"אהבה" פנתה לקורבנותיה. כך גם ה"אהבה" של אולמרט. עם "אוהב" כאולמרט אין לנו עוד  צורך באויבים. אין גבול לשפלותו.

ואני רק שאלה: האם הוא מקבל מעטפות טלנסקי מגורם כלשהו?

מלחמת קודש נגד היהודים

כאילו לא די לנו, "לוחמי הקודש" נגד היהודים פתחו חזית נוספת. בעצרת אתמול של ארגון America First קרא מייסד הארגון ניק פואנטס למלחמת קודש נגד היהודים והבטיח שהוא וחסידיו ''יגרמו להם למות.'' אותו ניק פואנטס אכל ארוחת ערב עם דונלד טראמפ במדינתו של רון דה סנטיס לפני פחות משנה. טראמפ מעולם לא התנצל. דה סנטיס מעולם לא גינה את זה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804479&forum=scoops1

זה לא חדש. אנטישמיות קיימת בארה"ב גם בקרב הדמוקרטים וגם בקרב הרפובליקנים. ובעצם למה שלא תהיה אם ישראל "מזכירה את שנות השלושים באירופה." ואפילו ראש הממשלה לשעבר, אולמרט אומר זאת.

האנטישמיות של רוברט קנדי ג'וניור

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, רוברט פרנסיס קנדי ​​ג'וניור, פרסם תיאורית קונספירציה אנטישמית. במהלך אירוע עיתונאים במסעדה באפר איסט סייד, הוא טען שווירוס הקורונה הוא נשק ביולוגי מהונדס גנטית, ש"הונדס אתנית" כדי "לא לפגוע ביהודים אשכנזים ואנשים סינים."

"הקוביד 19," הוא הסביר, "תוקף גזעים מסוימים באופן לא פרופורציונלי, הוא מכוון לתקוף לבנים ושחורים. האנשים שהכי חסינים הם יהודים אשכנזים וסינים... אנחנו לא יודעים אם זה היה ממוקד או לא, אבל יש עיתונים שמראים את ההבדל וההשפעה הגזעית או האתנית," אמר קנדי. (ארה"ב: המתמודד הדמוקרטי רוברט פ. קנדי הבן אומר שווירוס הקורונה 'הונדס אתנית' כדי לא לפגוע ביהודים אשכנזים וסינים)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804117&forum=scoops1

כזכור, אביו רוברט פרנסיס "בובי" קנדי (‏1925-1968) שהיה מועמד לנשיאות, נרצח בידי סירחאן בישארה סירחאן, ערבי-נוצרי פלסטיני בן 24.

רוברט פרנסיס קנדי ג'וניור ממשיך כאן את המסורת האנטישמית של סבו, ראש המשפחה ואבי השושלת, ג'וזף פטריק קנדי (1888-1969), שאהד את המשטר הנאצי, התנגד למלחמה נגד גרמניה הנאצית, והביע דעות אנטישמיות. על פי מסמכים גרמניים סודיים שנחשפו ופורסמו על ידי מחלקת המדינה כבר בשנת 1949, נפגש קנדי בהיותו שגריר ארה"ב בבריטניה עם שגריר גרמניה הנאצית בבריטניה, הרברט פון דירקסון והוא עידכן את הברון ארנסט פון וייצקר, מזכיר המדינה במשרד החוץ הגרמני, כי קנדי, "הבין את המדיניות היהודית שלנו," כתב דירקסון. "הוא בא מבוסטון ושם, בשום מועדון גולף  או במועדונים אחרים, שום יהודי לא התקבל ב-50 השנים האחרונות". אלא שהרמיזה הגדולה של קנדי, כך לדברי דירקסון היתה "זו לא העובדה שהגרמנים רצו להיפטר מהיהודים כי פגעו בגרמנים, אלא בהמולה הקולנית שבה הגרמנים מכוונים למטרה." בנובמבר, רדיפת יהודי גרמניה ואוסטריה חיזקה את 'ההמולה הקולנית', וכך האימה בליל הבדולח. בעבודה מול צ'מברליין קידם קנדי תוכנית להעביר את יהודי אירופה, אלא שהוא לא הודיע על שיחותיו למחלקת המדינה, והרעיון נפל. עוזרו של השגריר, הארווי קלמר, סיפר על תפיסתו האנטישמית של קנדי. כאשר הגיעו הידיעות על מחנות הריכוז, קנדי אמר לקלמר, "הם כמו גזע מסריח, הם מקלקלים כל דבר שהם נוגעים בו, תראה מה עשו לסרטים."

קנדי האשים את הוליווד ואת התעמולה האנטי גרמנית שלה, במיוחד את צ'רלי צ'פלין (יהודי ממוצא אנגלי) שלעג ל'פיהרר' בסרט "הדיקטטור הגדול" ועל שדחף את אמריקה למלחמה. הוא גם האשים את המדיה היהודית הבעייתית, ובמיוחד את הפובליציסטים בניו יורק ולוס אנג'לס שביקשו לאחד את העולם. בראיון לעיתון בבוסטון ב-1944 אמר קנדי: "אם היהודים ישימו פחות דגש לפרסום הבעייה הגזעית שלהם, ותשומת לב רבה יותר לפתרון הבעייה, כל העניין ייסוג. הפרספקטיבה הראויה, היא להוציא את הדבר מפוקוס, וזה בעיקר אשמתם."

https://www.facebook.com/groups/156537438017232/posts/508026516201654/

הנה כי כן גם במפלגה הדמוקרטית הישנה (בלי הפעילות הערביות-מוסלמיות האנטישמיות) קיימת אנטישמיות ישנה.

בניין ה-Trocadero בלונדון בין פיקדילי לסוהו הופך למסגד

בניין ה-Trocadero המפורסם של לונדון השוכן בין כיכר פיקדילי לסוהו (נבנה ב-1886) שהיה עשרות שנים ממתחמי הבילוי המפורסמים בבירה הבריטית יהיה למסגד. המיליארדר אסיף עזיז, בן 56, איל נכסים המכונה "מר ווסט אנד" קנה את הבניין ב-220 מיליון דולר, ובכוונתו לבנות במקום מסגד בן 3 קומות ומרכז איסלאמי בינלאומי. הטרוקדרו אירח מופעים רבים, ובין האמנים שעלו על בימתו היו בוב דילן, סוניק יות', בק, פרל ג'אם, רדיוהד, ננסי סינטרה, טום ג'ונס, ווילקו, קיד רוק ועוד. בשנים 1984-2014 נחשב טרוקדרו כמתחם בידור פופולארי שהיו בו קולנוע איימקס, מרכז קניות ומתחם משחקי וידאו. לפני שנים אחדות נסגר הבניין לרגל שיפוצים עם כוונה להפוך את המקום לבית מלון עם מתחם חנויות ובר על הגג. היום התבשרו הלונדונים כי יהיה זה... מסגד ענקי!

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804420&forum=scoops1

בלונדון יש פחות סרטים. בלונדון יש מוסיקה ערבית טובה. בלונדון טלויזיה בינונית. בלונדון אנשים כבר פחות אדיבים, כך שהייאוש נעשה שם יותר קשה.

בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח.

מועאד בן וליד קיים, בדואי כבן 23 מהכפר עוזייר שבשולי בקעת בית נטופה בגליל התחתון, הורשע בהשתתפות בשתי התפרעויות שונות במהלך מבצע "שומר חומות". "בלילה הראשון הבעיר צמיג בכך שגלגלו לעבר מערום צמיגים בוער, עוד הוא יידה אבנים לעבר שוטרים שהגיעו למקום לפיזור ההתפרעות. במהלך הלילה הראשון, בניסיון להצית את נקודת המשטרה, הוצתה דלת הכניסה ונגרם לה נזק. במהלך הלילה השני, המשיך הנאשם והצטרף להתפרעות לאחר שהמתפרעים החלו בהצתת נקודת המשטרה. המתפרעים הציתו את נקודת המשטרה שנשרפה כליל וגרמו לה נזק רב." סנגורו של קיים, עו"ד זאהר פלאח תיאר בפני בית המשפט כי "עניין לנו במשיב שהינו יליד 2000, צעיר, ללא עבר. עד יום מעצרו ובשעת מעצרו עבד בבסיס חיל הים בחיפה, סייע בתיקון וצביעת סוללות דולפין, תפקיד דורש סוג של סיווג כתפקיד רגיש, אך לצערנו התלהמותו הובילה אותו למעשים אחרים." השופט גזר עליו 14 חודשים בכלא.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804459&forum=scoops1

עכשיו רק נשאלת השאלה האם הנזק שעשה בן וליד קיים בפרעות תשפ"א היה הנזק היחידי, או שנגרם נזק גדול יותר על ידו למערך הצוללות של חיל הים? ומהי בכלל מדיניות הגיוס של צה"ל, ומה עלול לקרות בעת מלחמה מגיס חמישי בצבא?

שתי טעויות מדיניות של בנימין מילקובסקי-נתניהו: הכרה בכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית ואי גינוי הונגריה על חקיקה אנטי להט"בית

השבוע עשה מיליקובסקי-נתניהו שתי טעויות מדיניות קשות.

1. ראש הממשלה, מיליקובסקי-נתניהו, שלח מכתב למלך מרוקו שבו הודיע לו כי ישראל מכירה בשטח הכיבוש המרוקאי בסהרה המערבית כשטח ריבוני של מרוקו.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804469&forum=scoops1

העם הסהרווי בשטח סהרה המערבית הכבוש בידי מרוקו, נאבק לעצמאות מאז סיפוחו למרוקו בשנת 1979. המרוקאים מקימים בשטח התנחלויות מרוקאיות במטרה לשנותו דמוגרפית. רק צרפת, פולין, הודו, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וטורקיה מכירות בריבונותה של מרוקו בסהרה המערבית. בדצמבר 2020 הכירה ארצות הברית בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית כחלק מהסכם ישראל-מרוקו, והנה נתניהו שלח גם את הכרת ישראל בסיפוח.

הכרת ישראל בכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית הינה טעות מדינית. ניתן היה לשקול אותה אולי רק בתמורה להכרה מרוקאית בסיפוח יו"ש לישראל, ובתמורה להכרה בירושלים כבירת ישראל, והפסקת פעילות מרוקו העומדת בראש ועדת ירושלים בארגון מדינות האיסלם.

במצב הנוכחי שבו מרוקו מתנגדת לסיפוח יו"ש ואינה מכירה בירושלים המזרחית כנתונה לריבונות ישראל, וטרם הכירה בנציגות הישראלית במרוקו כשגרירות, למדינת ישראל אסור היה להכיר בסיפוח סהרה המערבית למרוקו. לכל היותר היתה צריכה ישראל להכיר בכיבוש הערבי של מרוקו. (ודוק: הכובשים הערבים הם מיעוט במרוקו, מיעוט השולט על הרוב הבֶּרְבֶּרִי).

האם הדבר נעשה עקב רצונם של המרוקאים בממשלה בביקורים מלכותיים במרוקו?

2. ישראל סירבה להצטרף להודעה אמריקנית נגד חקיקה אנטי-להט''בית בהונגריה. ארה"ב ו-37 מדינות דמוקרטיות נוספות במערב הצטרפו להודעה שמותחת ביקורת על המהלכים שמקדם ר"מ הונגריה אורבן נגד קהילת הלהט"ב. גם פולין סירבה להצטרף להודעה. בכירים במשרד החוץ אמרו כי לא רצו לקחת חלק בהתקפה נגד הונגריה, שבאופן קבוע חוסמת מהלכים של האיחוד האירופי נגד ישראל להם נחוץ קונצנזוס בקרב כל 27 המדינות החברות בארגון. עם זאת. שגרירות ישראל בהונגריה הוציאה הודעה עצמאית בנושא הלהט"ב בהונגריה. "אנו עומדים בסולידריות עם קהילת הלהט"ב (...) אנו זוכרים שהמאבק לשוויון זכויות מלא עבור קהילת הלהט"ב לא הסתיים", נכתב בציוץ בחשבון הטוויטר של שגרירות ישראל.

עוד נכתב בציוץ: "אנו דוחים כל צורה של אלימות, אפליה וחוסר סובלנות כלפי קהילת הלהט"ב. אנו גאים בקהילת הלהט"ב הפורחת של ישראל שתומכת בקהילה בהונגריה."

(ישראל סירבה להצטרף להודעה אמריקנית נגד חקיקה אנטי-להט''בית בהונגריה).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804227&forum=scoops1

אז נכון, ישראל תלויה בהונגריה המונעת החלטות אנטי ישראלית באיחוד האירופי אך יש דברים אידיאולוגיים עקרוניים שהינם מחוץ לריאל פוליטיק. ובייחוד בעת שממשלת ישראל מואשמת ע"י התנועה הפרוטסטנטית וביידן בהובלת המדינה לתהליך של הונגריזציה.

הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים יהודים:

''אני אהרוג אתכם. איטבח אל יאהוד!''

המושג "טרור חקלאי" שבעבר רק בודדים השתמשו בו, הפך היום לשגרת לשון מקובלת בקרב כל מי שעוסק בתחום, מתוך הבנה כי אחד המרכיבים המרכזיים בפשיעה החקלאית הוא למעשה טרור לאומני, שמופעל על ידי ערבים הן ביהודה ושומרון והן בתחומי הקו הירוק. בימים האחרונים הוגש כתב אישום שחושף באופן מובהק את הפן הלאומני בפשיעה החקלאית שהפכה כבר מזמן למכת מדינה. על פי כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, סלאח בן שחאדה אבו כף, בדואי כבן 19 מהכפר הבלתי חוקי אבו רביעה, הגיע לעיתים לבד ולעיתים עם בדואים נוספים לחווה חקלאית באיזור להב מתוך מטרה לגרום להם לנטוש את השטח ולאפשר לבני חמולת אבו כף, אליה הוא משתייך, להשתלט על האדמות. על פי המתואר, בפעם הראשונה שהגיע הנאשם לשטח החווה, הציג את עצמו כבן למשפחת אבו כף והחל לאיים על רכז ארגון "השומר החדש" שהיה במקום, תוך שהוא מצהיר כי "זה השטח שלנו. השטח לא יישאר של החווה עוד הרבה זמן." בפעמים הבאות שהגיע למקום, הנאשם לא הסתפק באיומים מרומזים. פעמיים הבחינו בו אנשי החווה כשהוא שופך נוזלים על שטחי המרעה ומצית אותם, ובכמה הזדמנויות אחרות איים על אנשי החווה ברצח תוך שהוא צועק לעברם "איטבח אל יאהוד!" – רק בנס, בזכות תושייתם של השומרים במקום ומנהלי החווה, האש שהצית הנאשם לא הספיקה להתפשט והם כיבו אותה במהירות.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804248&forum=scoops1

תיקון קטן עם משמעות גדולה. גם המושג "טרור חקלאי" אינו נכון. חקלאות לא יוצאת בטרור. המושג הנכון הוא "טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים". כל זמן שאין מגדירים נכון את הבעייה, לא ניתן לפתור אותה.

השוואה אינפנטילית

בדיון העכשווי מה לעשות עם הפרובוקציות של חיזבאללה מנסים מדי פעם חסידיה האוויליים של ממשלת בנט, לפיד, עבאס לעוות את ההיסטוריה בטענה שהסכם בו ויתרה ישראל על שטח שדה גז ימי היה "הסכם מדיני בין שתי מדינות ישראל ולבנון" מה שלא היה.

ההסכם על שדה הגז הימי היה הסכם בין ישראל לארה"ב. לבנון לא רצתה לחתום על הסכם עם מדינת ישראל כדי שלא יראו בחתימתה נורמליזציה ליחסים בין המדינות. ולכן, הוחלט שלבנון תחתום על הסכם עם ארצות הברית לגבי הגבול הימי שלה, ובנפרד ישראל תחתום על הסכם נפרד עם ארצות הברית על הגבול הימי שלה. כך לא נוצר מצב שלבנון חותמת עם ישראל על אותו המסמך. לא רק זאת. יאיר למפל-לפיד, שכיהן אז כראש ממשלת מעבר בתקופת בחירות בעת החתימה, לא העביר את ההסכם להצבעה בכנסת בצעד שגרר אחריו ביקורת ציבורית. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה גרסה כי סביר (הנה שימוש בעילת הסבירות) לדעתה שבסמכותה של הממשלה לאשר את ההסכם, וכי אין חובה להניח אותו להצבעה בכנסת.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9D_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C_%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%9C%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9F

אסור לחזור על הטעות הזו ולסגת משטח ישראלי כתגובה לאיומים כי אין לדבר סוף. שהרי חיזבאללה לא רוצים את שיפולי הר דב, אלא את כל ישראל. לא יעלה על הדעת שחיילי חיזבאללה יחדרו לתחום ישראל ויורידו מצלמות מגדר הגבול בלי להיירות. לא יעלה על הדעת שחיילי החיזבאלה יחצו את גבול ישראל ויקימו אוהלים. יש לסלקם ומיידית. אפשר למשל למלא את האוהל במי הבואש ולפזר כך את אנשיו. כפי שעושה המשטרה.

שלילת רישיון עיסוק ברפואה

יותר מ-150 אנשי פורום הרפואה הצבאית, רופאים ורופאות, פרמדיקים ואנשי בריאות הנפש במיל' העבירו מכתבים אישיים למפקדיהם שבהם הכריזו על הפסקת שירות המילואים באופן מיידי. המכתבים הינם שמיים ולא מנוסחים כאמירה כללית של יחידה או "איום עתידי" אלא כהודעה רשמית שנשלחה במהלך סוף השבוע. אנשי הפורום הם אנשי רפואה במיל', חלקם בדרגת סא"ל, מכל יחידות צה"ל: קציני רפואה גדודיים, ראשי ועדות רפואיות בלשכות גיוס, רופאים ביחידות מיוחדות דוגמת 669 והשייטת ויחידות נוספות.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804174&forum=scoops1

יש לומר ברורות איש צוות רפואי המסרב בניגוד לשבועת הרופא לטפל בחיילים פצועים או חולים ומפקיר אותם למוות בחינת "נלך כצאן לטבח" פוגע לא רק בשבועת הרופא, אלא גם בהומניזם, לכן לכל המפר את שבועת הרופאים והמסרב לטפל בחיילים, יש לשלול מיידית את רשיון העיסוק ברפואה. את שמם יש לפרסם לדיראון ולאזהרה מהם.

פדיון שבויים

ליזבטה צורקוב (38) ילידת לנינגרד, בעלת אזרחות רוסית וישראלית, דוקטורנטית בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת פרינסטון, ועמיתת מחקר במכון ניוליינס לאסטרטגיה ולמדיניות האמריקאי, ובפורום לחשיבה אזורית. הדוקטורט של צורקוב עוסק בהשוואה בין התנועה הצדרית לכוחות הלבנוניים. את מחקרה עשתה בעיראק ובלבנון. במחקרה היא עוסקת בקבוצות ג'יהאדיסטיות. צורקוב, דוברת השפה הערבית, פעלה בשנותיה האחרונות בישראל לפני שירדה לארה"ב כאקטיביסטית פרו-איסלמית הנאבקת בעד כיבוש ערבי-מוסלמי. במסגרת לימודיה בפרינסטון הפרה צורקוב את החוק הישראלי (לא הרוסי) ונכנסה עם דרכונה הרוסי לעיראק. ב-26 במרץ 2023 נחטפה צורקוב בעיראק על ידי המיליציה השיעית "כתאא'ב חזבאללה" ("חזבאללה העיראקי"), שנתמכת על ידי כוח קודס האיראני של משמרות המהפכה.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%91%D7%98_%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%91

למרות שצורקוב עברה על החוק הישראלי ואפילו הצהירה שבתמורה לשבייתה אסור לשחרר טרוריסטים ולהיכנע לחוטפים – יש לפעול לשחרורה. (אם רוסיה וארה"ב לא יצליחו בשחרורה).

מצוות פדיון שבויים, הצלתם ושחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי. היא מצווה חשובה, אבל חרף חשיבותה, קבעו לה חכמים מספר סייגים, שהבולט בהם הוא: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם. ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם." (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו').

הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם." מטרת סייג זה היא למנוע יצירת עידוד לחוטפים כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל, היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם. דעה נוספת באשר למטרת הסייג שמציגה הגמרא היא למנוע את דוחק הציבור, שיהיה עליו לשלם כסף רב על שבויים.

לסיכום: יש לפעול לשחרורה של צורקוב לפי עקרון זה.

נעמן כהן

* * *

שמעון גרובר

התבוסתנות שתחריב את הבית השלישי

במלחמת העצמאות הקרבנו 5,677 קורבנות. במלחמת יום כיפור הקרבנו 2,656 קורבנות. במלחמת ההישרדות הבאה עלינו לרעה נקריב עשרות אלפי קורבנות, וממדי ההרס יהיו עצומים. כיצד הידרדרנו לשפל משפיל טראגי זה? התשובה לשאלה עגומה זו היא שישראל היא מדינה צמיתית: צמיתה של ארה"ב, צמיתה של מועצת הביטחון של האו"מ, צמיתה של האיחוד האירופי, וצמיתה של בית הדין הבינלאומי בהאג.

זו הסיבה שבמבצע "צוק איתן", בשעה שהחמאס שיגר מאות רקטות ופגזים לעבר יישובי ישראל, ישראל הצמיתית המשיכה להזרים לחמאס חשמל באמצעות 10 קווי מתח גבוה, חשמל שאיפשר לחמאס לייצר רקטות ששוגרו לעבר ישראל. זו גם הסיבה שבבור של חיל האוויר ישבו משפטנים שאישרו או מנעו מטייסי חיל האוויר להפציץ מטרות מלחמתיות ששכנו בלב אוכלוסייה אזרחית. זו גם הסיבה שלא חיסלו את מרתפי בית חולים "שיפה" כאשר כול העולם יודע שהם שימשו כמטה של החמאס, ומהמרתפים הללו זרמו מנהרות חדירה לעבר ישראל במטרה לתפוס חיילים ואזרחים כבני ערובה.

זו גם הסיבה שחזרו להשתמש במושגים התבוסתניים "טוהר הנשק", "הפצצות כירורגיות" ו"נשק אל הרג."

ובימים הטרופים והספורים שנותרו עד ט' באב ה'תשפ"ג, אזרחי ישראל שסועים ומוחלשים מוראלית וצבאית, ומהווים טרף קל לאויביהם, שעומדים לחסלם.

שמעון גרובר

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק תשיעי

אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)

בתלתלי הערווה של בתוליהָ

[המשך הפרק]

...התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ"הריאלי" ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי-כביכול.

מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי "הריאלי", מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית-הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.

וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו-צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום-כהה.

בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם-כשמי "שפינוזה ובניו" בשלטים בכביש לתל-אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני-דוד בדרגה שנייה.

"אבל משפחה זה משפחה!" קבעה וְיוֹלֶטָה, "בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם," ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה-בית. בקבוק בירה "גולד סטאר" מצונן עבורי, ובירה מאלט "נשר" שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.

"זה רְצ'וֹקוֹרָה," הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.

"סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ'יי," תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.

"אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב," הודעתי.

וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה"ייקים" שהגיעו לארץ-ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את "מבשלת פלשתינה" וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה "נשר", ואילו בירת "גולדסטאר" בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה "נשר". באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא "מכבי" ולא ייבוא.

הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין-גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ'וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר-ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ'יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!

ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:

"פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!"

זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך-סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.

איפה אני, בעין-גדי, זכיתי לאכול ארוחת-מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים,  מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה"יבש", שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ'ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!

"עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר."

"מחר בבוקר," אמרה מלנכולי בצער, "אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין-גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?"

"חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה."

"אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם," עניתי, "גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!"

"יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!" התלהבה מלנכולי, "תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!"

"אה, שוכחתי," אמרה ויולטה, "רזרבואר למעלה שופך מים... צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה..."

"צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור," תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.

"תביאו מסטיק!" אמרתי, "כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: 'בֶּזַהרְפוּאה'!"

"מה זה קשור למסטיק?"

"עוד תראו."

עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה-פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח-נחושת, ריקים-כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי-פח נגד ציפורים.

סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון-מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי-עביר – מהמעקה.

"אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!"

"אני רוצה לראות את הוואדי..."

"זה מסוכן!" קבעה נחרצות, "אפשר לקבל סחרחורת מהגובה... לא הולכים לקצה של גג..."

 טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: ""אויש, קר לי באצבע..." וקצת התיזה עלינו.

כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד "כמו בסינימה" ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם-מצוף שתקעה במקום הנכון.

הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.

"צוּצְקֶלֶה, אחי," אמרה בהתפעלות, "כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?"

"אפילו מחר, צוצקִילֶה," החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. "אתה הכי אחי," התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג'ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי-יום?

ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב-25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.

קמתי לכבודה מהכיסא-נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה-בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.

"תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין-גדי, ציטרוּס?" התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.

"בטח, וְיוֹלֶטָה," גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף-ידי הבטלנית, "עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה... כן, סֶגוּלָה..." גמגמתי.

"בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס..."

"מה צֶה?" התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב"על מצבו של האדם": "שבי לי על התרמוס!")

ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.

מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין-גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה"אדומה" מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל"הגשמה" כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות "הפועל" גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג'ינג'ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין-גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין-גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.

והפרפר? והגדי?

לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים  שלמדו ב"בצלאל" בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת-לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.

אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר-כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.

לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל-אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות-ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח-הציירת מ"בצלאל" בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.

השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.

שתיהן לא הוציאו הגה.

כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט-לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.

בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית-העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף-ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.

אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח-הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.

כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף-ידי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל-חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל-תימני כצמר-פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה,  כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.

משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת-אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח-ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח-הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: "תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה."

"אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר," מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, "אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה."

"על מה את מדברת?" היתממתי.

"לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל-אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה..."

"את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו..."

"שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?" הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, "מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה,"  שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא-טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.

כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת-אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק-אָקְס והביצים. ורק חשבתי, "איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!"

וברחתי.

בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:

"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים,  סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!

נ.ב.

בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר  שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא  'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק  נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.

במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."

עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – אני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"

אהוד בן עזר

המשך הפרק יבוא

* * *

אופקים חדשים

גלריה אנגל מזמינה אתכם לתערוכה קבוצתית חדשה המציגה יצירות מופת של אמני קבוצת אופקים חדשים המיתולוגית. בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת הוקמה קבוצת אופקים חדשים בהנהגת יוסף זריצקי, אשר חרטה על דגלה לקדם את עולם האמנות הישראלי, לפרוץ אל הבמה הבין-לאומית ולאחד את העקרונות האסטטיים של האמנות הישראלית עם אסתטיקה אירופאית עכשווית. הקבוצה מתאפיינת בסגנון ההפשטה הלירית אשר התפתחה בצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה.

בין אמני הקבוצה המוצגים בתערוכה: אריה ארוך, יעקב וכסלר, יוסף זריצקי, מרסל ינקו, צבי מאירוביץ', אביגדור סטימצקי, יוחנן סימון, משה קסטל, יחיאל קריזה ויחזקאל שטרייכמן.

התערוכה תוצג במקביל לתערוכה זוגית בבית האמנים בת"א של יוסף זריצקי והצלם אברהם חי. כל ציוריו של זריצקי אשר יוצגו בבית האמנים הושאלו לתערוכה ע"י גלריה אנגל.

3.8.23-8.9.23

גלריה אנגל

שלומציון המלכה 13, י-ם

02-6232397

info@engel-art.co.il

www.engel-art.co.il

Facebook

Instagram

YouTube

לפרטים נוספים, דימויים או כל דבר אחר:

מטר אנגל

052-39464141

matar@engel-art.co.il

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראת נאמנה: אני רוצה לחזק את ידיך במאבקך המרוסן-למדי במפגינים ובסרבנים ובכל הדבר המוזר שמתפתח מול עינינו. כדאי שתקרא, למשל, מה כתב זאב דגני למורים שלו כמנהל בגימנסיה "הרצליה", ונשאל את עצמנו אם אין כאן עבירה על החוק. אז אני מחזקת את ידיך במגמה של העיתון ובמימושה.

* עוד עידוד מארה"ב – הפעם לא מביידן – למפגיני המחאה, ונגד הכיבוש, בישראל: "חברת בית הנבחרים הדמוקרטית פראמילה ג'איאפאל, יו"ר הסיעה הפרוגרסיבית של הקונגרס בארה"ב, כינתה בסוף השבוע את ישראל 'מדינה גזענית'. אך הלילה (שני, 17.7) היא כבר חזרה בה וניסתה להבהיר את דבריה. 'אני לא מאמינה ברעיון שישראל, כאומה, היא גזענית. עם זאת, אני מאמינה שלממשלתו הימנית-הקיצונית של נתניהו יש מדיניות מפלה וגזענית בוטה, וכי גזענים קיצוניים מנחים את המדיניות הזאת בתוך הנהגת הממשלה הישראלית הנוכחית,' אמרה חברת הקונגרס." ["הארץ" באינטרנט. 17.7].

* אהוד: איך הסְכלוֹת נגד "ההפיכה המשטרית" מפחידות את עצמן. ד"ר שירי רגב-מסלם, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן אומרת: "ישראל נמצאת כרגע בצומת וקשה לומר אם אנחנו בדרך למדינת הלכה או לא. לתחושתי קשה לראות את התמונה המלאה כרגע בכל הקשור לפגיעה החמורה בנשים. עכשיו כולם עסקו בביטול עילת הסבירות למשל, ובכל שבוע עולה משהו אחד לסדר היום ועוסקים בו. אבל לא מזמן ראיתי סרטון של נשים איראניות לפני המהפכה וזה היה מזעזע. הן נראו כמונו: נשים מודרניות בשיער פזור וחצאיות. היה לי קשה לראות ולהבין שאולי זה מה שקורה כאן." ["הארץ" באינטרנט. 17.7].

תגידו, אין גבול לטמטום? אייטולות? איראן? נתניהו! ביחד – אתן השתגעתן?

אגב, עדיין אני זוכר כיצד מישהי מצוות המרצים באוניברסיטת בר-אילן סיפרה כי לשם קידום היה עליה להצהיר שמיטבחה כשר, ויצאה מכך בשלום בהצהירה שהיא צמחונית. וכיצד ראיתי יום אחד סופר-מרצה ממכריי נכנס בשערי האוניברסיטה הזו כשהוא מניח כיפה גדולה על ראשו, שהיה עד לאותו רגע גלוי.

בשנותיי הרבות כמרצה במפגשים בבתי ספר, גם בממלכתי דתי, סירבתי להניח כיפה על ראשי, מה שגרם לא פעם לביטול המפגש, אבל כן הנחתי כיפה במקרים שבהם המפגש נערך בבית הכנסת של בית הספר.

 אחד מידידי הסופרים, מנוחתו עדן, פתר את הבעייה בדרך אחרת. הוא תמיד חבש כובע-מצחייה בסגנון מלחים יווני, אולי כדי להסתיר את הקרחת, ולכן לא היו לו בעיות במפגשים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים.

* היועמ"שית: "מופעל עלינו לחץ לקבל החלטות בתיקים מסוימים, לא אירתע." ["הארץ" באינטרנט. 18.7].

אהוד: אבל מתי הפרקליטוּת תפסיק לעודד את "הפגנות המחאה", המתישות את המשטרה, תפסיק להפריע להתנהלות הממשלה, ולזְכּוֹת על כך בכותרות מפרגנות בתקשורת השונאת את נתניהו – ותתחיל לטפל ברצינות ובמלוא כוח האדם, שלה ושלה המשטרה – בפשיעה וברצחנות, בייחוד במגזר הערבי? שזה תפקידן! האם הבאתן כבר לדין את רוצחיו בשריפה של אבי הר-אבן בעכו בפוגרום של מאי 2012? – או שאתן עדיין נחות מגביית העדויות במלון בברייטון?

* ליצחק הילמן ברכות! כתבת מאמר חובק עולם בנושאים בהם הוא מטפל, ועל הבעיות המלוות אותנו בתקופה סוערת זו. בגלל היקף החומר העמוק, ברצוני לקרוא מאמר זה שוב, בכדי לרדת ולהבין נושאים לאישורן. ברכות על התמודדות עם חומר כה רב ומורכב.

בהוקרה לפועלך המבורך,

בידידות,

יקיר דודאור

* אהוד: הסתכלו היטב בתמונות המפגינים הנלהבים המנסים לשבש את החיים במדינה, שנראה כי אין להם בעיות פרנסה ועבודה וזמנם בידם, גם לצעוד רגלית מתל-אביב לירושלים – רובם צעירים וצעירות "אשכנזים" חילונים, מהסוג של מצביעי מר"צ שלא עברה את אחוז החסימה! – והמיעוט ה"מיוחס" הזה, הנאור-כביכול אך חסר אחריות, שמוסת ומסית ופוגע קשות בביטחון המדינה ומתיש את המשטרה מלמלא תפקידים חיוניים אחרים  – מתיימר ללמד את עם ישראל כולו מהי דמוקרטיה!

* אהוד: לכל הפתאים החוששים ממשבר ביחסי ארה"ב בהנהגתו של תום פרידמן – כדאי לקרוא את המאמרים המאלפים ועתידי-הידע של יורם אטינגר כדי להבין עד כמה עמוקים הקשרים הביטחוניים בין שתי המדינות, קשרים שהם לא רק לטובת ישראל וביטחונה אלא גם אינטרס חיוני של ארה"ב! אבל מה, תמשיכו להאמין לשקרים של שונאי נתניהו המפיצים בדותות בתקשורת (דרך "המבין הגדול" בענייני המזרח התיכון תום פרידמן) – כדי להפחיד אתכם!

* מדוע האישה שכתבה שהיא מרגישה לבד בתל אביב כמו לבד בברלין בימי היטלר – חדלה לאחרונה לכתוב בעיתון "הארץ"?

* לא חשוב הפשיעה והפרוטקשן בצפון והרס עסקים וחקלאים. העיקר שנמשיך בתביעה נגד נתניהו ונצליח להפליל אותו ולהושיבו במעשיהו. הפשיעה האמיתית והמסוכנת ביותר בישראל, שנגדה יש להילחם – היא נתניהו!

* "מפגיני המחאה" נגד הנשיא הרצוג, מול שגרירות ארה"ב בתל-אביב: "אנחנו מחזקים את עמדתם של ברני סנדרס ועוד שישה חברי קונגרס נוספים שנעדרו מנאום הרצוג במחאה נגד ישראל. אנחנו איתם בראש אחד נגד ממשלת ישראל הגזענית!"

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל