פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1866

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באב תשפ"ג. 24.7.2023

עם הצרופות: 1. האיש וכלבו. צילום: עדינה בר-אל. 2. זוג קשישים על קיר בחדר. כנ"ל.

3. רוני ועבודותיה בפתח הבית. כנ"ל. 4. רוני ואחת מעבודותיה. כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: חָצֵר. // איליה בר-זאב: באיזו דרך נלך בטרם נאבד? – מסע רגלי ב"שביל ישראל"  –  בעשור הקודם... האם נחזור לימים עתיקים בשבילים הפתלתלים... ללא ישראל? // יואב יצחק: מי בעד פסיקה על-פי חוק? // אורי הייטנר: 1. קדושת הריבונות. 2. צרור הערות ‏23.7.23. // ארנה גולן: הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה והקשר לזהות המינית. "ויעשו להם עלי תאנה" – על כיסויו הכובל של הגוף העירום. // משה גרנות: התודה לברוך בן נריה, הנס וחיזוי העתיד. // עדינה בר-אל: רוני מצויינים: "כל החיים שלי יצרתי." // נורית שטרנברג: תל אשר [אשר ליד שדה ורבורג וקלמניה]. // מנחם רהט: הוסרה עניבת החנק. // שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל. שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה. מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ד"ר רון בריימן: מנהיגים, רדו מהגג! // נעמן כהן: "הארץ" – "הפיכה צבאית עומדת להתרחש בישראל והיא מוצדקת לחלוטין." // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשיעי: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ. [המשך וסיום הפרק]. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

חָצֵר

חָצֵר עֲמֻקָּה כִּבְאֵר אֲפֵלָה,

קִירוֹת שְׁחוֹרִים תּוֹמְכִים רָקִיעַ,

גִּזְרֵי תְּכֵלֶת בֵּין אֲרֻבּוֹת

זוֹלְפוֹת מֵעָל  –  אוֹרָה חוֹלָה,

גְּנוּבַת קַרְנַיִם, מִנִּי שֶׁמֶשׁ רְחוֹקָה;

כִּבְאֵר הֲפוּכָה הֶחָצֵר  –

אַמַּת מַיִם בְּהִירָה  –  הַשָּׁמַיִם מֵעַל:

כָּל הַיּוֹם שָׁבְלֵי עָנָן

בָּהּ שׂוֹרְכִים דַּרְכָּם:

מִתְקַבְּצִים, מִתְפַּתְּלִים וְחוֹלְפִים;

וּמִכּוּךְ אֱלֵי זִיז אַנְקוֹר וָסִיס

נִתָּזִים כִּבְרָקִים, צוֹרְחִים, נִצִּים,

טוֹוִים טִיסוֹת שְׁתִי וָעֵרֶב  –

כְּקוּרִים מִכּוּךְ אֱלֵי זִיז;

יוֹנִים כְּבֵדוֹת שָׁטוֹת  –

כְּשִׁבּוּטוֹת שְׁמֵנוֹת מַחֲלִיקוֹת בֶּחָלָל

וּמִתּוֹךְ סִבְכֵי אֶשְׁנָב רָם

יוֹשִׁיט זְרוֹעוֹ גֵּרָנִיּוּם אָדֹם.

זוֹעֵק, מַסְמִיק כְּפֶה  –

עַל פְּנֵי שְׁחוֹר הַקִּיר.

וּטְעוּנֵי כְּבָסִים נָעִים הַחֲבָלִים

וּבְכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת מְחַיְּכִים בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת.

מְנַפְּחוֹת חֲזֵיהֶן הַכֻּתֳּנוֹת

וּמַכּוֹת בְּשַׁרְווּלֵיהֶן עַל חֵטְא,

נַחְשׁוֹל צְלִילִים  –

כְּבֵדִים עֲמוּמִים: פַּעֲמוֹנִים רְחוֹקִים

כְּמִתַּחַת לַמַּיִם  –  קְרֵבִים גַּלִּים גַּלִּים,

נִשָּׂאִים, גּוֹאִים, מִתְרַחֲקִים  –

וְגוֹוְעִים.

1953

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר-זאב

באיזו דרך נלך בטרם נאבד? – מסע רגלי ב"שביל ישראל"  –  בעשור הקודם... האם נחזור לימים עתיקים בשבילים הפתלתלים... ללא ישראל?

שְׁחֹרֶת והעיר האֲבוּדה

הַחֻרְבָּה, הַגַּיְא, נַחַל רוֹדֵד עַל בִּרְכָּיו, מִתְחַפֵּר בְּשֶׁבֶר מִשְׁנִי.

הַכֹּל אָבוּד בְּצֵל הֶהָרִים, מַחְצָבָה נְטוּשָׁה צוֹפָה

בְּמִשְׁבְּרֵי הַמִּדְבָּר.

עוֹרֵב חוּם מְלַקֵּט שְׁאֵרִיּוֹת אַחֲרֵי הַהוֹלְכִים,

עֲצֵי שִׁטָּה מְסַיְּמִים חַיִּים.

מִסְדְּרוֹן צַר לוֹכֵד אוֹתִי, סַלְעֵי גְֹרָנִיט,

תַּלְכִּיד* נְחָלִים בְּקָנְיוֹן שְׁחֹרֶת.

גֵּבִים מְחַכִּים לְמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, דְּבַר סֵתֶר וּמִקְלָט –

שְׂרִיטוֹת.

בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ אלך בְּטֶרֶם אבַד?

עַל הַר שְׁחֹרֶת נִרְקֶמֶת תְּאוּרָה רַכָּה.

* קונגלומרט (או תלכיד) – סוג של סלע משקע המורכב משברי סלע מעוגלים שחוברו יחדיו. בארץ – סוגים שונים ובגדלים שונים, באזור אילת, בהר עריף, בכפר גלעדי.

קניון שחורת. מתוך ויקיפדיה.

קלדרה *

אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַגְמֵּי לֹעַ נְעוּלִים.

זְרִימַת לַבָּה מַרְהִיבָה רוֹתַחַת בְּנֹגַהּ, בְּמַּאְדִים,

בַּיָּרֵחַ הַמְּלַוֶּה אֶת צְעָדֵַי בַּמַּחְשָׁךְ.

הָרֵי גַּעַשׁ מִתְפּוֹצְצִים, אוּלַי אֶגַּע סוֹף-סוֹף בַּמַּגְמָה,

בַּיְּקוּם שֶׁקָּם עָלַי בַּעֲרֹב הַיְּמָמוֹת

שֶׁנָּטַשְׁתְּ

* קלדרה – לוע התמוטטות שקוע ועגול שנוצר לאחר קריסת תאי המגמה המצוי מתחת להר  געש. נמצא גם בכוכבי לכת אחרים ובירחים כגון נוגה, מאדים, בירח.

הור הָהר, אור הֶהרים

הַקַּו הַמַּפְרִיד בֵּין חשֶׁךְ לְאוֹר הֵאִיר אֶת הַשָּׁמַיִם

בִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ.

לֹא פָּרְצָה שְׂרֵפָה, אֵין חֻקִּים לַיֹּפִי.

הָעוֹלָם הַטִּבְעִי נְטוּל עֲרָכִים, מָה שֶׁקּוֹרֶה בּוֹ – קוֹרֶה.

מַרְאוֹת הַיּוֹם נִתְעַרְבְּבוּ עִם

הַחֲשֵׁכָה שֶׁבַּפֶּתַח.

צִפּוּי אֲדַמְדַּם הִצִּית הָרִים בַּמַּעֲרָב, עָנָן חוֹלֵף קָרַן

כִּבְדֹלַח צִבְעוֹנִי לְדַקּוֹת מְעַטוֹת.

כָּאֵשׁ קִנְאָתִי אֶל הֶהָרִים הַקֵּרְחִים.

כְּאֵשֶׁת לוֹט אֲנִי מַשְׁקִיף לְאָחוֹר, מִתְגַּעְגֵּעַ

לָאִינְטִימִיוּת שֶׁפָּגָה,

לַהִתְרַפְּקוּת.

איליה בר-זאב

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" – קשב לשירה 2016.

* * *

* ג'וחא: מועצת האייטולות בטהראן התכנסה לדון אם לא הגיע הזמן, לאור שידורי ההפגנות בטלוויזיה מישראל המבשרות את התפוררותה והתפוררות צבאה וחיל האוויר שלה, וקריאת המהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" והערכת המצב של תומאס פרידמן (גם מפי מכרו הקשיש העירני ג'ו ביידן) והשתלת קוצב-לב בראש הממשלה – האם לא הגיע הזמן המתאים לגרום לפתיחת המערכה הכוללת נגד ישראל המתפוררת, כפי שמתאר ד"ר מרדכי קידר?

  הרוב היה בעד הצעת ההשמדה ואולם מיעוט עיקש הסתמך על "מגילת אסתר" וטען שהיהודים הערמומיים מביימים כאילו הם מתפוררים רק כדי למשוך למלכודת את כל האויבים הסובבים אותם, כפי שמתאר ד"ר מרדכי קידר, אבל אז – לא רק שיפעילו על אויביהם את קרני הלייזר וכל כלי הנשק החדישים המשוכללים שהמציאו וישמידו אותם – אלא בעקבות הניצחון על האויבים גם יגבירו פי כמה וכמה את ייצוא כלי הנשק החדישים והמשוכללים שלהם לשבע ועשרים ומאה מדינה.

ודעת המיעוט ניצחה. ממש כמו בישראל.

* * *

יואב יצחק

מי בעד פסיקה על-פי חוק?

המאבק הגדול מצד הקואליציה להגביל פסיקת בית המשפט העליון בעילה של סבירות, לא ישיג מטרתו ● שופטינו המצויינים יוכלו יום לאחר החקיקה לעקוף בנקל גם מכשלה זו ● כך שבמקום עילת הסבירות יתחכמו וימציאו, למשל: פסילה ב"עילת הכשרות"... ● הדרך הנכונה להגביל פלישת בית המשפט לתחומן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת היא לחוקק חוק שבו יאמר מפורשות: בית המשפט יפסוק על-פי חוק בלבד (ולא בעילה שאינה קבועה בחוק).

ניסיונה של הקואליציה לחוקק חוק שימנע מבית המשפט העליון שפיטה והגבלת הדרג הנבחר (ממשלה, שרים) בעילה של [אי]-סבירות, נתקל בהתנגדות עזה מצד מתנגדי הקואליציה – ואלה רבים וחזקים. על ראש הממשלה בנימין נתניהו מופעלים לחצים עצומים, הן מבית והן מחוץ. אין מדובר רק בחברי האופוזיציה ובראשם בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, אלא בגופים עתירי כוח וממון בסקטור הציבורי, הפרטי, והאקדמי; וכן באישים עתירי זכויות/חובות, ובראשם ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק והעבריין המורשע אהוד אולמרט, והרמטכ"לים לשעבר משה (בוגי) יעלון ודן חלוץ.

בכוחם של הנ"ל, כפי שאנו חווים, לחולל מהומות קשות, לרבות: שיתוק צירי תנועה מרכזיים במדינה; דה-לגיטימציה בארץ ובחו"ל לקואליציה בכלל ולממשלת ישראל בפרט; התססת הציבור לצאת להפגנות מתמשכות; וחמור מכך: המרדה ועידוד סרבנות בצבא ההגנה לישראל. גורמים אלה חסרי עכבות, גם במחיר סיכון ביטחון המדינה ואזרחיה.

הגבלת פסיקה מצד בית המשפט העליון בעילה של אי-סבירות הינה כורח בל-יגונה. אפילו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק צידד בכך. גם בכירים באופוזיציה, ובראשם יאיר לפיד, גדעון סער ואביגדור ליברמן, צידדו בזאת. משפטנים רבים נוספים, ובהם שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, טענו בזכות הגבלת בית המשפט העליון, כדי למנוע פלישתו לתחומן של הרשות המחוקקת (הכנסת) והרשות המבצעת (הממשלה).

הדעת נותנת, כי כולנו כפופים לחוק. כולל בית המשפט העליון בראשו עומדת עתה השופטת אסתר חיות. דא-עקא, שופטי בית המשפט העליון, לפחות חלקם, רואים עצמם מורמים-מעם ומחוק. זו עובדה הנתמכת בפסקי דין רבים. לכן הם מרשים לעצמם לתחוב את אפם ולפסוק גם בתחומים שבהם לא הוסמכו לכך מפורשות בחוק.

התרופה האמיתית לכך אינה הגבלת בית המשפט העליון משפיטה בעילה כזו או אחרת, לרבות עילת הסבירות. שכן ברי, כדאי ליתן קרדיט לשופטינו המצוינים – ואין מדובר בלשון מליצה – שבכוחם יהיה לעקוב בקלות "מכשלה" כזו. שהרי, גם אם הקואליציה תתעקש לבצע תיקון זה בחוק, יוכלו השופטים להמציא עילות אחרות דומות-מקבילות, שיאיינו את הגבלתם משפיטה בעילת הסבירות. במקום "עילת הסבירות" הם יפסקו, לדוגמה, לפי עילת ה"כשרות"... וכו' וכו'. חוש הריח הוא שיוביל אותם לפסול החלטות בעילה כזו.

הפתרון הראוי למנוע מבית המשפט העליון ומיתר הערכאות לפלוש לתחומן של הרשויות האחרות תוך פגיעה קשה במגזרים ו/או באזרחים רבים, נתון בידי הריבון, באמצעות המחוקק (הכנסת). הדרך הנכונה מצד המחוקק היא לחוקק חוק שבו ייאמר מפורשות: בית המשפט יפסוק על-פי חוק בלבד. ובדברי ההסבר צריך להדגיש: ולא בעילה שאינה קבועה מפורשות בחוק

במקביל, על המחוקק לנתח את ההלכות המשפטיות שנפסקו על-ידי בית המשפט העליון, ולעגן בחוק את ההלכות המתאימות. החשובות שבהן: ההלכות בזכות חופש הביטוי. הכול, כמובן, כפוף לביצוע ההליכים החוקיים, ולאחר לאפשר מתן הזדמנות נאותה לנציגי הציבור ולגופים הרלוונטיים לומר דברם בוועדות הכנסת. רק חקיקה ברוח זו תקטע את התופעה הבעייתית, במסגרתה שופטים שרואים עצמם מורמים מעם פורצים גבולות, ובפועל נוטלים לעצמם סמכות לשפוט באופן שאינו מוסדר בחוק. רק חקיקה כזו תוכל להבטיח זכויותיהם של בעלי דין למשפט צדק על-פי החוק; להעצים את אמון הציבור בבית המשפט; ולהבטיח גם לעתיד לבוא את עצמאות בית המשפט העליון.

יואב יצחק

מתוך: חדשות מחלקה ראשונה, 21.7.23

* * *

אהוד: האם הסיבות להפגנות המחאה ולסרבנות במערכת הביטחון הן רק החשש מסכנת "דיקטטורה" בישראל – או שיש סיבות עמוקות יותר שאותן אין החוגים המסיתים והמוסתים האלה מגלים כדי שלא לחשוף את ערוותם? – והסיבות הן השינאה העזה לנתניהו עוד מימי "הדגלים השחורים" של שקמה דרסלר בבלפוריאדה, והשינאה לרוב הקואליציוני בכנסת, ולזכות ההחלטה של מרבית חלקי העם שאינם כמותם, ולממשלת הליכוד, ולחרדים, ולדתיים, וליוצאי "עדות המזרח" ובעיקר לאלה מהם שממלאים כיום תפקידים מרכזיים בפוליטיקה הישראלית!

* * *

אורי הייטנר

1. קדושת הריבונות

"בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה.

היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה." (וינסטון צ'רצ'יל).

כבר בשלבים מוקדמים של המו"מ בין ישראל לסוריה, בשנות ה-90, הסכימה ממשלת ישראל לסגת מכל הגולן עד הגבול הבינלאומי. הסורים לא היו מוכנים אפילו לדון על כך. הדרישה שלהם הייתה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967.

מה ההבדל בין הקווים? הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור קבעו שהגבול בין המדינות הוא הגבול הבינלאומי, שנקבע בידי חבר הלאומים ב-1923, והיה הגבול בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל למנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. אלא שבשנות החמישים, לנוכח חולשה צבאית ישראלית, הסורים השתלטו על שטחים ריבוניים של ישראל. ב-1951 הם כבשו את חמת גדר, אחרי שהרגו פטרול ישראלי עם 7 שוטרים (ליתר דיוק חיילים במדי שוטרים). באמצע שנות החמישים הם השתלטו ללא שימוש בכוח על רמת הבניאס. בסוף שנות החמישים הם השתלטו בהדרגה על החוף הצפון מזרחי של הכינרת, כך שלמעשה הם שלטו על כרבע מן הכינרת, אף שכולה היתה בריבונות ישראל, על פי הגבול הבינלאומי. הם ירו על סירות ישראליות שחצו קו דמיוני שהם החליטו עליו, וכך יצרו גבול חדש, דה-פקטו. ישראל השלימה והכילה את הכיבוש והוא היה לעובדה ול"סלע קיומם" של הסורים.

כך עלול לקרות גם בהר דב.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 מוגדרת חד-צדדית, אך זה לא מדויק. ישראל נסוגה בהסכם. אמנם לא בהסכם עם לבנון, אך בהסכם עם האו"ם. ועל פי ההסכם הזה, האו"ם קבע את תוואי הגבול וישראל קיבלה אותו ללא עוררין. זאת, למרות שלעיתים הסימון של האו"ם היה בעייתי מאוד מבחינתנו. לדוגמה, חלק מהשטחים החקלאיים של משגב עם היו מצפון לגבול שהם קבעו וישראל השלימה עם זאת. הגבול שנקבע נקרא "הקו הכחול".

אחרי הנסיגה, חיזבאללה חיפשו אמתלה חדשה כדי להצדיק את התוקפנות שלהם נגד ישראל. ולכן הם המציאו את סיפור "חוות שבעא", כלומר טענו שהר דב שייך ללבנון והמשיכו בתוקפנות.

בתחילת מאי, התוקפנות עלתה מדרגה, כאשר מחבלי חיזבאללה חדרו לשטחה הריבוני של ישראל, והקימו מאחז בהר דב. ברגע שכוח המחבלים זוהה, צריך היה לפתוח עליו באש ולסלק אותו. בכל יום שחולף, סילוקם הופך קשה יותר ויותר. וכך הם קונים אחיזה בקרקע בשטח ישראל. כעת יש במאחז אוהל. ומה יקרה אם מחר יוקם אוהל נוסף? ומה יקרה אם לקראת החורף האוהל יוחלף בקרוואן? ישראל תפעל פתאום?

השיתוק שאחז בנו נורא ואיום.

השיתוק הזה הוא מחדל ענק, החל מדרג הש"ג ועד לראש הממשלה. מלכתחילה, סילוק המחבלים שחדרו לשטח ישראל כלל לא היה צריך להגיע לדרג המדיני. גם לא למח"ט. גם לא למ"פ. כל מ"מ צריך לדעת, שכאשר הוא מזהה חדירת מחבלים לשטחנו הריבוני, עליו לפתוח באש ולחתור למגע ולגרש אותם. ודוק – איני טוען שהנושא הוא לשיקול דעת של המ"מ, אלא שאין לו שיקול דעת. המחדל הזה מצביע על משהו רע שקורה בצה"ל.

המחדל הראשוני הלך וטפח ככל שהגיע לרמות גבוהות יותר ושיאו היה כשהגיע לדרג המדיני. ההשלמה של ראש הממשלה ושל הממשלה עם הפרת ריבונותנו והקמת מאחז מחבלים חמוש בתוך מדינת ישראל, היא כשל מדיני ומנהיגותי בלתי נסלח. האם אנו מבינים את גודל החידלון? במשך חודשיים וחצי יושב בשטח ישראל מאחז מחבלים חמוש, וממשלת ה"מלא-מלא" – שיתוק מלא מלא, רפיסות מלא מלא, לא עושה דבר. כבר חודשיים וחצי הממשלה מתחננת ליוניפי"ל, לאו"ם, לארה"ב שיעשה משהו.

בד"כ עדיף להידבר לפני שיורים, אבל לא בהתנקשות כה בוטה בריבונות ישראל. המסר של ישראל לכל אויביה נורא – שישראל מורתעת בידי חיזבאללה עד שיתוק. ישראל פוחדת שחיזבאללה יגיב בירי רקטות מאסיבי. ואז מה? חיזבאללה יבין שמותר לו ומחר יתפסו עוד מאחז בשטח ישראל? ועוד אחד? ועוד אחד? גם אם מחר יופעל כוח והפולשים יגורשו (ולצערי, איני רואה את זה קורה) – עצם החודשיים וחצי הללו הם חרפה ופגיעה חמורה בביטחון ישראל ובריבונותה. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן על ביטחון המדינה ועל גבולותיה – אין לה זכות קיום.

אגב, איך נתניהו היה מגיב אילו "ממשלת האחים המוסלמים" הייתה נוהגת כמותו? אין צורך להפעיל יותר מדי את הדמיון. אבל אין מצב שנתניהו היה נדרש לעמוד במבחן כזה. אין לי ספק ש"ממשלת האחים המוסלמים" לא היתה מכילה את הפלישה של חיזבאללה לשטח ישראל בהר דב. מחדל הקמת המאחז של חיזבאללה בשטחנו הריבוני, הוא המשך למחדל מתמשך של כל ממשלות ישראל, לפחות מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 ואולי עוד קודם לכן.

לפני שלוש שנים, פירסמתי כאן מאמר שכותרתו "התיישבות בכתף שיאון.". וכךתיארתי אז את המצב בהר דב: "שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו..."

הפתרון שהצעתי היה התיישבות בהר דב. "רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

"ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך היתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. היתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים."

זמן מה לאחר פרסום המאמר, יצר יאתי קשר גרעין שהביע עניין להתיישב במקום. מאז אני מנסה לסייע להם לקדם את הנושא. לא ממש בהצלחה.

לאחרונה דווקא קמה שם התנחלות. של חיזבאללה. חרפה לאומית! איזו מדינה מאפשרת להתנקש כך בריבונותה?

ריבונות היא דבר קדוש. הציונות נועדה להפוך אותנו מעם חלש ומפוזר בגלויות, לאומה ריבונית במולדתה. מדוע אנו מזלזלים כך בריבונותנו?

[אהוד: האם יצאת באותו להט של שנאה ובוז לראש הממשלה ולממשלת ישראל – כאשר ממשלת-המעבר הזמנית של העיתונאי יאיר לפיד, שהיתה תלויה בקולות של מנסור עבאס וחששה מאיומי החיזבאללה, מסרה, ללא אישור הכנסת – שטחי-ים ישראליים ללבנון? קרא את דברי ד"ר גיא בכור בנושא].

2. צרור הערות ‏23.7.23

* לא למהפכה המשטרית. לא לסרבנות. כן להידברות ופשרה.

* יחד – יש להקים לאלתר ממשלת חרום לאומית, בהשתתפות הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, שתחלץ את מדינת ישראל מן המיצר.

* שעת המבחן של נתניהו – אם יש לנתניהו טיפ טיפה אחריות לאומית, עליו לאמץ את הצעות הפשרה עוד היום. במצב הנוכחי אליו הוא קלע את המדינה, יש לו אפשרות למנוע אסון. אם הוא הולך בכוח להצבעה על ההצעה הקיצונית – הוא איום על מדינת ישראל.

* לא ידע להתעלות – שעה קלה לפני נאום ראש הממשלה כתבתי:

"נאומו של נתניהו הערב עשוי להיות נאום מכונן של מנהיג לאומי בשעת משבר, היודע להתעלות מעל שיקולים אישיים, מפלגתיים ושבטיים, היודע להתעלות מעל היצר של להיות גבר-גבר ו'להראות להם', המבין את האחריות הלאומית המוטלת על כתפיו לעצור את הדהרה בכוח אל תאונת דרכים קטלנית ולהתחיל מהלך של פיוס לאומי. הוא גם יכול להיות עוד נאום של עסקנצ'יק שמופעל בידי שורפי אסמים כמו לוין, רוטמן, אמסלם, סמוטריץ' וראש הכנופיה, ומעמיד שיקולים זרים מעל האינטרס הלאומי. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת."

נתניהו, למרבה הצער, לא ידע להתעלות ולנהוג כמנהיג לאומי. הוא ברח מאחריות לאומית.

אני מסכים עם כל מילה שאמר נגד הסרבנות. אבל הוא התחמק מכל אחריות להידרדרות למצב הזה ומה שחמור יותר – הוא התחמק מאחריותו להוציא את מדינת ישראל מן המשבר.

* המבוגר האחראי – הצהרתו של בני גנץ – נאום המבוגר האחראי. האם נתניהו ירים את הכפפה, או ימשיך לתת לאסמלם ולוין לכשכש בו? האם לפיד יצטרף לקריאתו של גנץ, או ימשיך לפחד מהבייס?

* היד נשארה באוויר – בני גנץ הושיט את ידו לנתניהו בהצעה לפתור את המשבר הלאומי.

למרבה הצער, היד נשארה באוויר.

* קול ישראל – נשיא המדינה הרצוג הביא עמיו לארה"ב את קולה של ישראל האמיתית, השורשית. כאשר ממשלת בן גביר גוררת אותנו לקרע ולמשבר עם ארה"ב מצד אחד, ומצד שני עולים קולות מתוך ישראל, למשל של האסיר המשוחרר והבלתי משוקם שגם היה רוה"מ ואחרים, הקוראים לארה"ב לפגוע ביחסיה עם ישראל (ואף הפגינו בארה"ב בעת ביקור הנשיא), הרצוג הציג את קול הרוב הדומם, הסולד מהקיצוניות הזו. הרצוג הזכיר לאמריקאים למה הם אוהבים את ישראל ומדוע אנו ידידים כה קרובים. הסכמתי עם דבריו של הרצוג על הדמוקרטיה הישראלית. אכן, יש מחלוקת עמוקה על דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית, אך אין זו מחלוקת בין דמוקרטיה לדיקטטורה ואין אמת בדחליל של דיקטטורה עליך ישראל. צודק הרצוג בשבחיו למפגינים, הנאבקים על הדמוקרטיה ומבטאים את הרוח הדמוקרטית הישראלית ובקריאתו נגד הסרבנות ונגד הכנסת צה"ל לוויכוח.

* ואהבת – מסע הרבבות לירושלים, הוא בדיוק סוג המאבק הציבורי שאני מאמין בו, להבדיל מביטויים קיצונים של המאבק שאני שולל אותם מכל וכל. אז למה לא השתתפתי בה? אני שותף להתנגדות הנחרצת של המוחים למהפכה המשטרית ולביטול עילת הסבירות. רבים מחבריי ובני משפחתי משתתפים בצעדה. לביי יוצא אליהם. אבל אעשה שקר בנפשי אם אצטרף, כי המאבק הלך לכיוון שאיני יכול להיות שותף לו.

אני שולל שתי מגמות מרכזיות במאבק. האחת היא המסרים הקיצונים של המאבק נגד כל פשרה. השנייה, החמורה ביותר, הוא אי ההתייצבות / הפסקת התנדבות / סרבנות (בעיניי אלה הבדלי סמנטיקה בלבד) שהפכו לקלף המנצח של המאבק.

הפגנתי בקפלן בתחילת המאבק. כאשר הפגנתי עם 150 אלף איש בכיכר, ואחרי ההפגנה 300 איש ירדו לחסום את הכביש, התייחסתי לחסימה כשוליים. אבל כאשר התמיכה בסרבנות הפכה למוטיב מרכזי במאבק, והיא נתמכת בידי אנשים בעלי השפעה שבחלומותיי השחורים לא הייתי מדמיין אותם תומכים בה; כאשר אני צופה בראש השב"כ לשעבר קורא בהפגנה בקפלן לא להתייצב והקהל מריע לו – המאבק הזה אינו מייצג אותי.

מחר בבוקר (הדברים נכתבים במוצ"ש) תצא מהכותל לכנסת צעדה תחת הכותרת "ואהבת", הקוראת להידברות, פשרה והסכמה. בהפגנה הזאת אשתתף. אצעד לצד אנשים, שבניגוד אליי תומכים במהפכה ואולי גם לצד אנשים, שבניגוד אליי תומכים בסרבנות, אבל אלה ואלה קוראים להידברות ופשרה. זו בעיניי הקריאה החשובה ביותר עכשיו. זו קריאה של הרגע האחרון לפני אסון. יש הרבה הצעות פשרה והסכמה על עילת הסבירות. הצעות טובות. דחייתם ודבקות בגרסה הקיצונית המושחתת תוביל לאסון. אפגין מחר בקריאה להגיע לפשרה, קודם כל על עילת הסבירות ולאחר מכן – על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה.

* נוטשים את העמדות – קבוצת מילואימניקים תופסת קו במוצב בגולן. בלילה הם שומעים שעבר חוק הסבירות, כולם נוטשים את העמדות ונוסעים הביתה. זה נחשב "הפסקת התנדבות"? זה לגיטימי, כי הם מתנדבים? והחוזה שהם מפרים הוא עם נתניהו או אתי ועם משפחתי?

* לא לסרבנות – בשנה שלפני עקירת גוש קטיף, מתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי, אימץ את מתנ"ס גוש קטיף. אירחנו אותם, התארחנו אצלם, מקהלה שלנו הופיעה בפניהם בהתנדבות ועוד. כמתנ"ס, לא יכולנו לבטא עמדה פוליטית, אבל בביטוי הסולידריות בין מתיישבים, הייתה אמירה ברורה. באופן אישי, גם יצאתי נגד העקירה, כתבתי מאמרים בגנותה, הנפתי סרט כתום על הרכב.

במקביל, הובלתי במתנ"ס מהלך חינוכי וקהילתי נגד הסרבנות, שעמדה על הפרק (אם כי בסופו של דבר היתה שולית). ערכתי כנס בשלוחת חספין, השלוחה הדתית של המתנ"ס, שכותרתו: "לא לסרבנות!" הדובר המרכזי היה אלוף (מיל') יעקב עמידרור, מהמתנגדים החריפים לעקירה. את אירוע יום השנה לזכר רבין הקדשנו לנושא: "לא לסרבנות!" זו היתה כותרת הערב, כלומר לא היה זה שיח בעד או נגד סרבנות, כי היא לא לגיטימית.

המתנ"ס אינו יכול לנקוט עמדה פוליטית, אך במאבק בסרבנות לא ראיתי עמדה פוליטית. הרי מבחינה פוליטית, אני באותה עמדה נגד העקירה, כמו המאיימים בסרבנות. במאבק בסרבנות ראיתי חובה חינוכית. כי הסרבנות אינה לגיטימית. נקודה.

זו היתה גישתי אז וזו גישתי היום. וכאשר אני שומע את האמירה ש"אין ברירה, זו הדרך היחידה לעצור את המהפכה," אני חושב שאולי סרבנות המונית היתה מונעת את העקירה. ובכל זאת היא בלתי לגיטימית.

ויש הבדל בין המקרים. הסרבנות שעליה דובר, היתה סירוב לאקט של העקירה. לא סירוב לעצם השירות, כי "המדינה הפרה חוזה." הסרבנות הממוקדת אז (וכמוה הסרבנות הממוקדת לשירות בלבנון או ביו"ש) הייתה לא לגיטימית. קל וחומר הסרבנות הגורפת היום.

* חובת המתנדב – אחד מתפקידיי הוא יו"ר מדרשת השילוב נטור. כיו"ר העמותה, אני נושא באחריות, כולל אחריות פלילית, למה שקורה בה. אם, חלילה, יקרה אסון לחניך בשל רשלנות, אני אעמוד לדין, למרות שאיני מנהל בפועל ולא נמצא שם ביום יום. את התפקיד אני ממלא בהתנדבות וכך גם כל חבריי להנהלה. האם העובדה שאני מתנדב פוטרת אותי מאחריות?

מהו מתנדב? עובד ללא שכר. הוא עובד לכל דבר, מלבד הבדל אחד – שאין הוא מקבל שכר. חובתו לתפקידו זהה לחובתו של בעל תפקיד בשכר. אני מתנדב בהרבה מאוד תחומים ופורומים, והמחויבות שלי אליהם אינה נופלת כהוא זה ממחויבותי למקום עבודתי.

כך באזרחות וכך גם בצבא. מי שמשרת בהתנדבות, הוא חייל לכל דבר. אין לו פריבילגיה להגיד "מה אתם רוצים ממני? תגידו תודה שאני מתנדב." תודה! אבל ההתנדבות מחייבת. ההתנדבות אינה משחרר מאחריות. להיפך.

* מודעות עצמית – גולדקנופף: "מדינת ישראל צריכה לשקול, כשהיא משקיעה כסף באנשים, איך לחייב אותם להיות נאמנים למדינה."

אילו למד לימודי ליבה, אולי היה מכיר את המושג מודעות-עצמית.

* אחריכם המבול? – אני מתנגד בתוקף לסרבנות, לא פחות מהגיבורים הגדולים שמתלהמים: אסור לוותר, ללכת עד הסוף, לא להיות פראיירים, ייקוב הדין את ההר, להיכנס עם הראש בקיר, תמות נפשי עם פלישתים, אחרינו המבול.

אבל אני רוצה לשאול אותם שאלה. למה אתם משלימים עם ההשתמטות החרדית? אני הרי משוחח אתכם ושאלתי אתכם על כך לא פעם. מעולם לא שמעתי מפיכם הצדקת ההשתמטות, אלא הסבר שזה המצב, אי אפשר לכפות עליהם להתגייס, מה נעשה? נמלא את כל בתי הכלא בחרדים? תהיה מלחמת אחים?

לאן נעלמה פתאום הפרגמטיות שלכם?

* לא, את – במקום לכבות את האש, עוסקים שני המחנות במשחקי האשמות. אשמה הממשלה שיצרה את המצב שהכריח אותנו לסרב, אומרים הסרבנים. הממשלה, מצדה, מתנערת מאחריות למשבר שקלעה אותנו לתוכו וממשיכה לדהור בכל הכוח לעבר תאונת דרכים קטלנית.

את שיח הבריחה מאחריות בנוסח של "לא, את," – "לא, אתה," יש להמיר בשיח של אחריות בנוסח של "כן, אני."

* יש מספיק לכולם – כאשר אני טוען שגם הממשלה וגם המחאה אחראים למנוע מלחמת אחים ולהרגיע את האש, אין כוונתי שהאחריות מתחלקת 50% על הממשלה ו-50% על המחאה. כוונתי היא שהאחריות היא 100% על הממשלה ו-100% על המחאה. לא לריב, יש מספיק אחריות לכולם.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה."  תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב.

* אפילו אמיר אוחנה – בראיון לרוני קובן ב"כאן 11" הודה אמיר אוחנה, שהוא למד על פרטי תוכנית ה"רפורמה" המשפטית, יחד עם כל עם ישראל, כאשר צפה במסיבת העיתונאים של יריב לוין. הוא הודה שלא היה דיון מקדים בליכוד. אז ספרו לנו שהציבור שנתן לגוש ביבי 64 מנדטים הצביע בעד המהפכה המשטרית.

* שיח מתבכיין – מחר, או בעוד שנה, כאשר תהיינה הפגנות של הימין, נהיה צפויים לשיח מתבכיין. כאשר חוסמי כביש יפונו בידי המשטרה, הם יתבכיינו "את 'הפריבלגים' לא פיניתם." כאשר המשטרה תפעיל מכת"זיות הם יתבכיינו "נגד 'הפריבילגים' לא הפעלתם מכת"זיות." כאשר המשטרה תפעיל סוסים לפיזור ההפגנות, הם יתבכיינו "נגד 'הפריבילגים' לא הפעלתם סוסים." כאשר שוטרים יידו רימוני הלם על מפגינים הם יתבכיינו "על 'הפריבילגים' לא השלכתם רימוני הלם." כאשר מפגינים ייעצרו הם יתבכיינו "את 'הפריבילגים' לא עצרתם." והם יאמינו לזה.

ודודי אמסלם יעמוד על דוכן הכנסת, יפזר את ידיו לכל עבר ויצווח ככרוכיה: "כאשר הצפונבונים עם המרצדסים ושעוני הרולקס חסמו כבישים, שלחתם אליהם שוטרות יפות עם פרחים, שיעניקו לכל מפגין נשיקה ופרח. מפקד המשטרה היה שואל את המפגינים, 'כמה זמן אתם רוצים לחסום, חמודים?' כשהם ביקשו ארבע שעות הוא אמר: 'יאללה, שיהיה חמש שעות. עוד שעה עליי' ." והמונים אשכרה יאמינו לזה.

* כבוד השר – במקום שבו אמסלם שר, אין שום סיבה שאיציק זרקא לא יהיה שר.

* דודי אמסלם = הישראלי המכוער

* כשאורוול החוויר – ראש הכנופייה נהם בפני קציני משטרה. הפשיסט דיבר על... "דמוקרטיה". הגזען דיבר על... "שוויון בין דם לדם." ג'ורג' אורוול החוויר מבושה. גבלס חייך בסיפוק. בן גביר הרבה יותר מתוחכם ולכן הרבה יותר מסוכן ממורו ורבו "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, שדיבר גלויות בגנות הדמוקרטיה.

* פגע רע – ראש הכנופיה הורס את המשטרה, הורס את שב"ס. פגע רע. כל מה שהוא  נוגע בו הוא הורס. איש שכל חייו הרס – זה מה שהוא יודע.

* לאן נעלמה זיוה שמיר – בשנים האחרונות, הדבר הראשון שקראתי בחב"ע היו מאמריה הספרותיים המרתקים של זיוה שמיר. והנה, זה שבועות אחדים היא נעלמה. מה קרה? החזירו לנו את זיוה שמיר!

* אש במטע הכמהין – ארבעה ימים אחרי השריפה הגדולה בחורש במעלה הדרך לאורטל, ועדין גחלים לוחשות והשטח אפוף עשן. עוד זה מדבר וזה בא. שריפה שפרצה סמוך למאגר מרום גולן, התפשטה במהירות לכיוון צפון מזרח עם הרוחות, והגיעה למטע הכמהין שלנו בתל-מחפי. הגענו לשם במהירות, כל צוות המטע ואנשים נוספים, והסתערנו לכיוון האש עם מפוחים, מחבטים, זרנוגים – מה שבא ליד, הפעלנו את ההשקיה וחתכנו צינורות כדי להעצים את עוצמת המים. ועוד לפני שהגיעו הכבאיות התגברנו על האש. יותר משליש ממטע הכמהין (להערכתי) נשרף, אבל הצלנו את רוב השטח. אחרי כיבוי השריפה נשארנו עוד שעה ארוכה במקום בכוננות, כי מסביב האש עוד השתוללה, הציתה שדה מוקשים, שהתפוצצו ברעש גדול. ואח"כ היא המשיכה לסוריה. חזרנו לאורטל, לחדר האוכל. ועוד בטרם כילינו את הארוחה, קיבלנו הודעה על התחדשות מוקד אש מהשריפה של יום ראשון, סמוך לחלקת כרם שלנו (לא רחוק מחלקת כרם שנשרפה כליל). מיהרנו לשם. הפעם זה היה עניין מקומי וקטן, והשתלטנו במהירות.

אבל בכך לא תמו ההרפתקאות. זמן קצר אחרי שהגעתי הביתה – נחש בפתח הבית. מיהרתי להזעיק את סלבה, איש הנחשים שלנו, שהגיע במהירות ולכד את הנחש. היה זה נחש מסוג זעמן המטבעות, שאינו ארסי.

* איך נרגעים מהעשן? – במשך שעה ארוכה נלחמנו באש. רצנו בתוך עשן, אפופי עשן, נשמנו עשן, עינינו נצרבו מעשן. ואחרי שכיבינו את השריפה, דבר ראשון הלכנו, כמובן, לשתות מים. ויש מי ש... הציתו סיגריה. לך תבין בני אדם.

* תובנות מהשריפה במטע הכמהין – ראיתי איך האש מכלה בתוך שניות מטע שהושקעו בו כל כך הרבה עמל, כל כך הרבה אהבה, שנשפכה עליו כל כך הרבה זיעה, וחשבתי – כמה קל להרוס, כמה קשה לבנות. ואיני יכול שלא להשליך לשריפה המאכלת היום בחברה הישראלית. לניסיון לכרות, באבחת חרב, מבנה דמוקרטי שנבנה בכל כך הרבה עמל, מחשבה ואהבה במשך 75 שנים. ומנגד, חשבתי על חוסר ההיגיון בניסיון לכבות את התבערה באמצעות להביור.

* ביד הלשון: גֶּו – בפרסומת המצוינת (מבחינתי פרסומת מצוינת אינה כזו שמצליחה למכור, אלא כזו שמצחיקה אותי) של "מכבי שירותי בריאות", אדיר מילר, בתפקיד של מכור לספורט, מקפיד לומר "גֵּו" ולא "גַּב". "את מדברת עליי מאחורי הגֵּו?" הוא שואל את בתו.

בחושיו המחודדים עלה אדיר מילר על תובנה מדויקת. בשיח הספורט, נהוג להרבות בשימוש במילה גו. אני זוכר זאת עוד מבית הספר היסודי. בכיתה דרשו מאתנו "ידיים מאחורי הגב", אבל בשיעורי ההתעמלות חיים כספי, המורה המיתולוגי להתעמלות, היה מצווה עלינו: "גֵּו זקוף."

אז איך נכון לומר – גב או גו? זה אותו הדבר? מה ההבדל ביניהם? כולנו יודעים מהו גב. אבל מהו גו?

גו הוא חלק הגוף שללא הגפיים והראש, כלומר הבטן, הגב ובית החזה כמכלול. טורסו בלעז (במקור מיוונית). אכן, המינוח רווח בעיקר בספורט. המילה גו נקבעה כבר ברשימה הראשונה של מונחי ההתעמלות של ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913). מקור המילה הוא מקראי. היא מופיעה במקרא ארבע פעמים, בכולם בהקשר של הכאת הגוף. לדוגמה: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים" (ישעיהו נ', ו'). היא קשורה למילה הארמית גוויה, שמשמעותה גוף. כנראה שהמשמעות המקורית של המילה בשפת המקרא היתה – גוף. את גופי נתתי וגו'. זו משמעותה גם בספרות העברית החדשה בראשיתה. לימים, היא משמשת בשימוש המקצועי כמרכז הגוף.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: מאות הצעירים ובני-הנוער המתרוצצים בליווי כיסוי תקשורתי אדיר במוצ"שים ובשאר הימים והאתרים של "הפגנות המחאה" כשבידיהם דגלי כחול-לבן מתוצרת סינית שמישהו דאג לספק להם במחיר סמלי –  כנראה מעולם לא למדו היסטוריה בבתי-הספר שלהם, או שהם סתם נבערים מדעת, לכן בעיניהם דיקטטורה, כפי שמלמדים אותם היום הדמגוגים המארגנים את ההפגנות –

דיקטטורה היא ממשלה של קואליציה בכנסת הנשענת על 64 מנדטים ובראשה עומד נתניהו!

ככה זה כשהטיפשות מושלת.

הסתכלו היטב מי לא נמצאים ב"הפגנות המחאה" האלה – ותבינו כי בבחירות הבאות, שתנוהלנה כרגיל באופן הדמוקרטי ביותר – ייתכן שהקואליציה של נתניהו, שיהיה בריא,  תתחזק כי לה יש רוב בעם, ואילו מר"צ או "העבודה" או אולי שתיהן לא תעבורנה את אחוז החסימה!

* * *

ארנה גולן

הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה והקשר לזהות המינית. "ויעשו להם עלי תאנה" – על כיסויו הכובל של הגוף העירום

חלק ראשון

א. קוד הלבוש הקיבוצי בימי ילדותנו

בימי ילדותנו קל היה לזהות חבר קיבוץ על פי לבושו. כשהיה אחד החברים מגיע לעיר, שגם בה עדיין היה הלבוש פשוט למדי, מיד ידעו הכול כי חלוץ חבר קיבוץ הוא. מאפייני הלבוש הצהירו על ערכיהָ המהפכניים של החברה הקיבוצית, והחברים התגאו והתנאו בהם. הקוד של לבושם שיקף פשטות, צניעות, אחידות, עבודת כפיים התיישבותית וחקלאית בעיקר, וכמובן – העדפה של לבוש פונקציונלי על כל תכלית אסתטית של יופי חיצוני או קישוט. הלבוש היה פשוט וצנוע, כביכול לא בא אלא לכסות את הגוף העירום, וכלל רק את המינימום ההכרחי. את הטעם האידאולוגי לכך חיזקה העובדה הפשוטה שהאמצעים הכלכליים של הקיבוץ היו מעטים. וכך  באו לידי ביטוי ערכיה של חברה שבאה לשנות סִדרי עולם וחרְטָה על דִגלה ערכים של שוויון, צניעות אישית, הסתפקות במועט והתמסרות למטרות הכלל הלאומי.

היתה, אמנם, שעת משבר אידאולוגית שהיתה יכולה להתבטא בלבוש ודווקא לאחר קום המדינה ולאחר שיקום ההרס בקיבוץ במלחמה השחרור. זו אירעה  שעה שהחלה להגיע העלייה הגדולה ועולים רבים הגיעו לטבריה ולאיזור ונותרו חסרי תעסוקה ופרנסה. או אז, הממשלה, שהיתה ממשלת בן גוריון ומפא"י, אליה השתייך גם קיבוץ מסדה, תבעה מהקיבוץ להעסיק "פועלים שכירים" מהעולים. אבל דרישה זו עמדה בניגוד בוטה לעקרונות גורדוניה.  לאחר מאבק נכנע הקיבוץ ולפתע החלו מופיעים בבוקר אוטובוסים, שאנחנו הילדים שנסענו לבית החינוך המשותף או לבית ירח  ראינו אותם,  ומהם ירדו "פועלים" שקיבלו שכר דחק. וכך  חברי הקיבוץ הפכו לפתע, בניגוד גמור להשקפתם, ל"מעבידים".

  האם שינה המעמד את הלבוש? ודאי שלא. החברים עבדו עם הפועלים והלבוש שימש  ביטוי לרצון להסוות את שינוי המעמד, אף כי הפועלים ודאי לא התרשמו מכך. אבל  ללבוש היתה לפתע פונקציה בלתי צפוייה למשך כעשור למרות שלא חל בו כל שינוי.

בעקיפין שימש קוד הלבוש הקיבוצי גם כביטוי הרצוי והמועדף לזהות המינית, הגברית והנשית. בחברה המהפכנית. במודע או לא תמיד במודע, בא הלבוש לעמעם במידה רבה את ההבדל בזכויות ובחובות שבין הגבר לאישה, כאילו הצהירו על שוויון מוחלט בין המינים, ואפילו בין הילד והילדה, כשהשוויון ניכר בפשטות הלבוש. הילדות לבשו חצאיות  רק בערבי שבת ובאירועים חגיגיים, אבל אלו היו פשוטות, כחולות עם חולצות לבנות,  ולא פעם הגיעו בחבילות מאמריקה. הגבר לבש רוב היום בגדי עבודה מבד פשוט של "אתא", ותסרוקתו היתה צנועה כמו גם נעליו וסנדליו. ואילו לגבי האישה  עלתה התביעה לרסן כל ביטוי מופגן לזהות הנשית במובן של יופי נשי והבלטת המאפיינים הנשיים.  הנשים לבשו אז שמלות, לעבודה ולשעות המנוחה, אבל הן היו עשויות מבד פשוט ובלי גיזרה בולטת, כאילו באו להצהיר שתכליתן אך ורק למלא את תפקיד כיסויו של הגוף כמו  גם להקל על העבודה. החובה  היתה להימנע מכל לבוש "מגונדר" מעין זה שרווח בעיר (שהיה אפילו שם צנוע למדי). בנוסף נתבעו  גם להימנע מעשיית תסרוקות מיוחדות ומפוארות לכאורה שתפרענה לעבודה, מענידת תכשיטים, ואפילו פשוטים, ובוודאי מאיפור.

 בנוסף, נמנעו הנשים, שהיו אז צעירות ונאות, ממנעלים על עקבים ומכל הבלטה של הגוף והיופי הנשי, אי לכך הלבוש לא היה צמוד לגוף. לא הוכרז על כך במפורש, אך מי שחרגה מכך בלטה וזכתה לגינוי. תָּרְמה לכך גם העובדה שהחברות נתבעו לעבוד, ואף עבדו, בעבודות פיסיות קשות, כמו גם, כאמור, השאיפה לשמור על שוויון ובנוסף, על מנת לבטל או להפחית את המתח המיני בין חברי הקולקטיב במטרה לשמור על יציבות הזוגיות והמשפחות הצעירות. וכך הלך והתגבש צביונו של הלבוש בקיבוץ, מן הימים הראשונים שבהם היה בעיקר כורח כלכלי, לקוד מחייב וקשוח (שנקרא במשך שנים "בגדי אתא" על שם בית החרושת הידוע).

ב. מחסן הבגדים משליט את  סמכותו

למעשה, קשה היה לסטות בקיבוץ ממאפייני הלבוש המחייבים. מי ששלט בטיבם ובמאפייניהם של הבגדים היה "מחסן הבגדים" שבו הוכנו, נתפרו וחולקו הבגדים לחברים, לחברות וגם לנו, הילדים. מנהלת מחסן הבגדים נסעה לעיר, קנתה בדים לפי טעמה ומהם נתפרו הבגדים או שקנתה בגדים זולים ונאים לפי טעמה, במיוחד לגברים. לאיש לא היה כסף לקנות לעצמו בגדים, ובמחסן הבגדים הכינו לכולם לבוש על פי עקרון השוויון, כלומר – בגדים זהים לערך לכולם.

האחראית על "המחסן" נהגה להתייעץ עם המוסדות המרכזיים של הקיבוצים ואף קנתה, בדרך כלל, את הבדים דרכם, וכך שיקף הלבוש את הכרעותיה, טעמה האישי וההנחיות שקיבלה "מלמעלה", או בהתייעצויות עם מנהלות מחסני בגדים בקיבוצים אחרים. לפיכך לא היה מקום לגיוון רב, אפילו רצתה בכך, לא כל שכן שלא היה מקום לביטוי של טעם אישי של החבר או החברה ואפילו לא לבקשות צנועות לשינויים בבד שממנו נתפר הבגד או בדוגמת הבגד.

כל שינוי קל שעשתה חברה בעצמה בלבוש שקיבלה, כגון שינוי בצווארון או בשרוול, היה ניכר מיד, משך תשומת לב וגרר רכילות. קישוט חשוב היה הוספת צווארון לבן וחגיגי. לפעמים במחסן עצמו הוסיפו אותו לשמלות החג המעטות  ואימא שלי, למשל, הלכה אז בימי שישי או חג בראש מורם וברוב גאווה.

חריגה גדולה יותר, כמו בשמלה, בנעליים ואפילו בסידור השיער, זכתה לגינוי, שאי אפשר היה שהחברה לא תחוש בו. חמור מזה,  היה אם הֵעֵזָה חברה ללבוש בגד "עירוני", שהוענק לה כמתנה על ידי קרוביהָ בעיר או נשלח אליה על ידי "הדודים מאמריקה". ובכלל, בימיו הראשונים של הקיבוץ היה נהוג שכל חבר או חברה שהגיעו לקבוצה מוסרים את בגדיהם למחסן והם מחולקים לכל מי שזקוק להם. אימא שלי  מסרה אפילו את בגדי הכלולות שהכינו לה הוריה באקרמן לפני עלייתה ארצה לשעה שתזדקק להם וכשנזקקה להם כבר לא היה להם זכר במסדה.   הנוהג הזה הוסיף להתקיים בהתחלה גם עם הבגדים "מאמריקה" עד שהחברים התקוממו והתמימות אבדה. משחדל הנוהג הזה, בלטו הבגדים הזרים ועוררו מיד גל של רכילות, שהגיע אפילו אלינו, הילדים.

כאמור, בגדיהם של החברים היו פשוטים ועשויים בד גס. לעבודה היה זה בד "חאקי" פשוט, או בד בצבע כחול-כהה, שלא ייראה עליו הלכלוך המצטבר, ולשעות המנוחה שלאחר העבודה היה בד החאקי, מעודן מעט יותר ונקי. בערבי שבת ובחגים התנאו החברים בחולצות לבנות בוהקות, שעברו כביסה יסודית וגסה במכבסה, ובמכנסיים מ"בד חאקי של אתא", שהיה משובח מעט יותר ונקרא כך על שם בית החרושת לבדים, הנודע אז. בגדי השבת והחג הללו נחשבו בעיניהם לשיא הפאר והם היו מסתובבים בהם גאים וחגיגיים.

גם לבושן של הנשים היה צנוע. שמלות פשוטות ונטולות גִזרה לעבודה, "על מנת שיחושו בהן נוח" – מכנסיים ארוכים הן לא נהגו ללבוש – ובשנים הראשונות גם מכנסיים קצרים תפוחים שבקצותיהם גומיות. בחג הן עטו על גופן שמלות דומות מבד משובח מעט יותר, או חצאיות כחולות לבנות וחגיגיות – רק לעתים רחוקות היו אלו צבעוניות – וסובבו אף הן בחדר האוכל בתחושת גאווה חגיגית.

הן קיבלו עליהן את עקרון הפשטות והשוויון בלבוש, מי ביתר רצון ומי בתחושת כורח, וכך נהגו גם במנעליהן. לרגליהן הן נעלו במשך שעות ארוכות נעלי עבודה גסות וכבדות, שבתוכן גרבו גרביים גסים ועבים, שנקרעו במהרה, והן נאלצו לתקנם בחוטים עבים וברִקמת שתי ועֵרֶב. רק בשבתות ובחגים התנאו ב"נעליים חצאיות" שהיו קלות ונשיות יותר, ובקיץ הניחו לכפות רגליהן להתאוורר בסנדלים פשוטים. על עקבים מוגבהים מעט – על תכשיטים, איפור או אפילו חגורות שתבלטנה את מותניהן, הן אפילו לא העזו לחלום. בתוכן של המיגבלות הקשוחות הללו רק מעטות בלבד חשו צורך או הֵעֵזו לתת ביטוי כלשהו לטעמן האישי. הן ידעו היטב כי כל שינוי קל בבגד, או אפילו קישוט כלשהו עליו, יבלוט מיד, ועל כן הצניעו לכת גם בשנים שלאחר מכן, שעה שהלך והתגמש קוד האחידות והפשטות.

ג. ואנחנו הילדים הראשונים,  מה היה דגם הלבוש שהוצג לנו?

אנחנו, כשהגענו לגיל ההתבגרות, כבר הבחַנו היטב במבטיהם של הגברים שרותקו אל לבושן הנאה ו"המגונדר" של "הנשים העירוניות", שפקדו את הקיבוץ בחגים או בחופשים עם משפחותיהן. על פי מושגינו היום הן היו לבושות בהחלט בצניעות, אך בהשוואה ללבושן של החברות, שלכל היותר עיטר צווארון לבן את שמלותיהן החגיגיות, הן בלטו בהופעתן המוקפדת. תסרוקותיהן העשויות של נשות העיר, שמלותיהן בעלות הגִזרה שתאמה את גופן והבליטה את נשיותן, איפורן הקל וציפורניהן המשוחות לא פעם בלק, ריתקו את תשומת הלב הכללית. וכאשר הו צעדו על עקביהן המוגבהים מעט, ואפילו נקשו בהן על הריצפה או על המִדרכה, הן נראו מהודרות ונשיות ומבטי הגברים נמשכו אחריהן כבחבלי קסם.

כשהתבונַנו בהן ראינו כי גם מבטי הנשים שלנו רותקו אליהן ובקינאה. לנו היה נדמה שהן חשו אז בנחיתותן וליבנו יצא אליהן. אז היינו מחליפים בינינו מבטי לגלוג ובוז לחברים הגברים, שרבים מהם כלל לא כיסו על משיכתם ויש שניסו להתבדח עם הנשים העירוניות שלא היו קרובות המשפחה שלהם, וליצור קשר. אנחנו התייצבנו לצד אימהותינו. אבל גם אז ידענו, כי כולנו – נשות הקיבוץ וגם אנחנו,  הבנות – נוסיף לנהוג על פי הנורמות של הקיבוץ. הזדהינו עימן במידה רבה , אך גם ידענו היטב כי אם חברה תסטה מהן, היא תיענש ברכילות של גינוי. כבר שמענו לא פעם רכילות מעין זו על  אִימָהּ הַיָפָה של דליה, שכל חטאה היה שהקפידה מעט יותר מאחרות על קומתה הזקופה ולבושה המוקפד.

בבית הוריי שׂררה הזדהות גמורה עם נורמות הלבוש הללו, בדומה להזדהותם של רוב החברים ואף ביתר שלמות. וכיוָן שאנחנו, הילדים, ראינו את אורח הלבוש הקיבוצי כחלק טבעי בסדר העולם, הפנמתי היטב את הנורמות של הוריי. מצעירותה של אמא ועד ימיה האחרונים היו לה שמלות בודדות בלבד, שהיו תלויות בארון הבגדים, שהיה ריק תמיד למחציתו. בשנים הראשונות, ובייחוד כשניהלה את מטבח הילדים הצפוף והמשחיר מאדי הבישול, עטתה אימא על עצמה מכנסיים קצרים בנוסח הימים ההם, מתקפלים ודמויי חצאית, וחולצה פשוטה, ועל רגליה הכבידו "נעלי עבודה שלמות" וגבוהות, שהיו חיוניות להגנה מפני מי השטיפה של ריצפת המיטבח השחורה, שהזדהמה תמיד. והיא? היא  התגאתה בבגדי העבודה הללו, שהרי התאימו לחום הלוהט בעבודת הבישול, והם גם העידו על מסירותה לעבודה המפרכת.

 משנעשתה מורה מסייעת, לאחר שברכיה נשחקו בעבודה הקשה ובעמידה הרצופה במשך שעות, החל עידן השמלות. כולן דמו זו לזו ומעולם לא הבדלתי ביניהן. גִיזרתן היתה פשוטה וישרה, ופסים אפיינו אותן. הן היו, לרוב, נטולות שרווּלים, שהרי הקיץ קשה מאד במסדה ואז היה להוריי רק מאוורר שקיבלו במתנה מפבוס, אחיו של אבא. אבל השמלות הללו היו מכסות היטב את הברכיים, נוחות ללבישה אך חסרות כל חן ולא הבליטו שמץ מן החמוקיים הנשיים. אימא סמכה על אבא שגם כך אוהב אותה.

ואכן, אבא שעבד במשך שנים במוסדות הקיבוץ בתל אביב, לא הביא לה מעולם בגד כלשהו מן "העיר הגדולה", תל-אביב, שהרי זה פוגע בשוויון ובפשטות הלבוש, אבל היא גם מעולם לא ביקשה. וודאי היתה מסרבת לקבלו אילו הביא לה. די היה לה בשמלותיה הפשוטות. כשהערתי לה היתה משיבה כי "טוב לי ונוח לי בשמלות האלה. באקלים שלנו מוכרחים ללבוש בגדים מבד פשוט ומאוורר שלא נזיע בו ואני מוכרחה לנעול נעליים פשוטות וסגורות. הרי יש לי דלקת פרקים בסינוס של הברכיים."

משטענתי בפניה כי אפשר להבליט את יופייה הטבעי ואפילו לגדל את שערותיה הנאות, היא היתה משיבה ש"כל החברים מכירים אותי היטב ויודעים בדיוק מי אני ואין כל צורך ביופי חיצוני מזוייף."

מאז ימיה בחדרה, שבהם קצצה את שערותיה ושינתה את תסרוקתה מאקרמן לתסרוקת חלוצית קצרה, היתה תסרוקתה קצרה וקצוצה. "מאז שחליתי בחדרה," כך נהגה לומר, "לא חדלו שערותיי לנשור. אין לי ברירה אחרת אלא לספר אותן קצר-קצר, כי אם לא כן, תנשורנה כולן. ואת רוצה שתהיה לי קרחת?"

לא, לא רציתי. אבל בצער התבוננתי בה כשישבה על כסאו של הסַפָּר הטברייני, לאחר שעמדה בתור של הגברים, והספר מילא אחר הוראותיה לקצץ עוד ועוד. ואולי כתגובה לכך גידלתי אני, עם התבגרותי, רעמת שיער מתולתל. ברוב חוצפתי אף ניפנפתי בו לעומתה וטענתי כי ממנה ירשתי אותו, שהרי לאבא יש קרחת, וגם היא יכולה לגדל שיער ארוך ויפה. אבל היא, כמובן, לא השתכנעה. לימים אף שיכנעה את אחותי לאה'לה שצפויה לשערותיה נשירה נוראה וכדאי לקצצן ככל האפשר. ואחותי קיצצה. למזלה היתה יפה במיוחד ויופייה בלט גם כך.

רק בשנים מאוחרות יותר, בשנות ה-60 ובאירועים משפחתיים,  כמו בחתונת אחי גדעון, כאשר התרופפו כבר הנורמות הקשוחות של הלבוש, העזה אימא להתנאות בשמלות ואפילו בחליפות שתפרו לה במיוחד, ואפילו במחרוזת דמויית פנינים לבנות. היא היתה אז יפה מאוד בעיניי וכנראה שיפתה גם בעיני עצמה. אבא היה חולק לה אז שבחים, מלטף את כתפיה בעדינות ואומר לה: "רבקה'לה, היום את מאד חגיגית ויפה!" ואימא זרחה. אבל בחיי היום-יום לבושה נשאר צנוע כתמיד, שׂערה קצוץ כתמיד, ונעליה גבוהות וסגורות להגן על ברכיה, כי צלעה מכאב.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

התודה לברוך בן נריה

הנס וחיזוי העתיד

שני הבדלים עיקריים קיימים בין ההוויה המודרנית ובין ההוויה המתוארת במקרא: המקרא גדוש בניסים ונפלאות ובאינספור "ראיות" שהיה קשר הדוק בין אישים נבחרים (על הרוב נביאים) לבין אלוהים.

באשר לאירועים שלא כדרך הטבע אזכיר דוגמאות אחדות: תוחלת החיים המופלגת של הקדמונים, קריעת הים, מים מסלע, בליעת האדמה את החוטאים, החייאת ילד מת, עלייה לשמיים ועוד.

באשר לקשר בין המאמין לבין האל – המקרא מתאר מגוון דרכים – מתיאור מראהו של האל (בראשית א' 26, שמות כ"ד 10, ישעיה ו' 1, יחזקאל א' 28-26, עמוס ט' 1), דרך תיאור מדויק של מחשבותיו ("וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו" – בראשית ו' 6; וראו אינספור כתובים בנדון בספרי "התנ"ך – כף החובה" 1986, פרק 8, ג').

עיקר העיקרים – במקרא יש קשר "מוכח" בין אישים נבחרים לבין האל, ואלה מצהירים על כך שהאל מדבר מגרונם בביטוי החוזר אינספור פעמים: "כה אמר ה'." הגדיל לעשות בתיאור הקשר בין האל לבחיריו עמוס הנביא שקבע "תפקיד" לאלוהים: לפני שהוא מתערב בקורות העיתים, עליו לעדכן את בחיריו הנביאים: "כי לא יעשה אדוני ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג' 7).

בין המסרים האלוהיים שאישים אלה מביאים לידיעת המאמינים נמצא חיזוי העתיד שהאל, השולט בדברי הימים, מודיע אותו, את העתיד להתרחש, לאדם. מתווי האמונה באותם ימים, ובעצם עד ימינו, לא הוגיעו את מוחם בכך שעצם חיזוי העתיד שולל את הבחירה החופשית של המאמין, שהיא יסוד עיקרי באמונה. הרמב"ם נתן דעתו על כך ב"שמונה פרקים" המקדימים את מסכת אבות, אבל התחמק מתשובה בצורה אלגנטית, אבל כיוון שהאמונה בה' אינה נותנת מקום לחשיבה פילוסופית המטילה ספק בכול – הפרדוקס הזה בהבנת דרכי האל נשאר ללא פתרון.

אבל נחזור ללוז דיוננו: רוב "הנבואות" האלו הן למעשה חיזוי העתיד בדיעבד, כלומר, יש כאן הונאה לשם שמיים: לאחר התרחשות היסטורית מסוימת, קובע מישהו מאוחר כי את הדברים האלה חזה מראש איש אלוהים מלפני דורות רבים.

והרי דוגמאות אחדות: נבואה ניתנה לאברם בברית בין הבתרים על עתיד צאצאיו (בראשית, ט"ו 16-13);  ליעקב שחזה את עתיד שבטי ישראל (שם מ"ט 25-1); למשה שגם כן חזה את עתיד שבטי ישראל (דברים ל"ג); לשמואל הנער שניבא מה יארע לבית עלי בימיו הרחוקים של שלמה המלך (שמואל א' 14-11).

דוגמה מאלפת באשר לאופן בו נרקמו הנבואות בדיעבד נמצא בספר דניאל: הספר מספר על איש אלוהים בשם דניאל שחי ופעל בסוף מלכות בבל ותחילת מלכות פרס, והוא חזה כביכול את העתיד עד ימיהם של אנטיוכוס אפיפנס ויהודה מכבי (ראו דניאל ב', ז' ח', ט', י"א). מחבר הספר איננו יודע לספר מה יקרה אחרי טיהור המקדש בימי יהודה המכבי. הקורא בנבואותיו אלה מתרשם מבקיאותו המפליגה של הכותב לגבי התקופה הסלווקית בארץ ישראל, ומבורותו המוחלטת בקורות מלכות בבל מדי ופרס, בזמנן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. מעוררת גיחוך היא העובדה שהמחבר שם בפי נבוכדנאצר ועבדיו מילים ביוונית (קיתרוס, פסנתרין, סומפניה – דניאל ג' 5-4; 15-7, 21) שאיש מימי ממלכת בבל לא היה אמור להשתמש בהן. ללא ספק, מדובר בסופר, שחי בימי המרד של יהודה המכבי, שכתב ספר פסידואפיגרפי המיוחס לדניאל הקדום, ולולא "התפרים" המרושלים של כתביו היינו יכולים להאמין שמדובר בחיזוי אמיתי של העתיד.

הכותבים לא חתמו בשם

ובכן, כל עוד העבר מחותל במיתוס, וכמעט שאין תיעוד – חיזויי העתיד מתאפשרים בדיוק מרשים. התיעוד (על הרוב מוטה על ידי סופריו של השליט) מקשה מאוד על חיזויי העתיד להתממש. וכאן יש לברוך בן נריה תפקיד מרכזי בחשיפת האמת באשר לקיום קשר ישיר בין הנביא לאלוהים. אקדים ואומר כי מחברי הטקסטים המקראיים לא טרחו לחתום עליהם את שמם: אנחנו איננו יודעים מי כתב את התורה, מי כתב את ספרי נביאים ראשונים. בפתיח של כמעט כל נביא כתוב שמו, שם אביו והתקופה בה ניבא, אך לא כתוב מי היו האישים שאספו את הדברים והעלו אותם על הכתב. בכותרות של מזמורי תהילים כתוב לכבוד מי הם מוקדשים, אבל שוב – לא מי כתב אותם.

לעומת הערפול המכוון באשר לשמות מחברי הטקסטים במקרא – הכתבים של התרבות היוונית הקלאסית חתומים בצורה הברורה ביותר: אנחנו יודעים מה כתבו הומרוס, הסיודוס, אוקלידס, פיתגורס, ארכימדס, אייסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אפלטון אריסטו ורבים אחרים. סוקרטס אמנם לא חתם על דבריו בכתב, אבל כל מה שיצא מפיו נרשם על ידי תלמידיו אפלטון וכסנופון. העובדה שמחברי הטקסטים המקראיים לא לקחו אחריות על מה שכתבו, ולא חתמו את שמותיהם, מוכיחה לדעתי על הכוונה לייחס את הגיגיהם להשראה מגבוה.

יוצאות מהכלל הזה שתי תעודות יחידות בכל המקרא: היומן של נחמיה והווידוי של ברוך בן-נריה בפני השרים בימיו של המלך יהויקים. נחמיה פונה בגוף ראשון אל האלוהים מיספר פעמים בתקווה שיזכור לו לטובה על המעשים שעשה למען העם ולמען המקדש (נחמיה ה' 19, י"ג 14, 22), והדעת נותנת שהוא גם חיבר חלק גדול מהספר הקרוי על שמו.

באשר לברוך בן נריה העדות לכך שהוא כתב מפיו של ירמיהו את נבואותיו הרבה יותר ברורה: בפרק ל"ו בספר ירמיה מסופר שירמיהו צווה על ידי האל לכתוב במגילת ספר את כל הנבואות על ישראל ועל יהודה מימי יאשיהו ועד ימיו של יהויקים. ירמיהו אינו כותב בעצמו – "ויקרא ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר" (שם, פ' 4). מכאן אנחנו למדים שברוך בן נריה כתב בוודאות את נבואותיו של ירמיהו מימי יאשיהו ועד ימיו של יהויקים. בהמשך נתוודע לכך שברוך בן נריה הנציח במגילת ספר את נבואותיו וקורותיו של ירמיהו עד הירידה למצרים. ברוך בן נריה קורא את המגילה בפני העם, ולפי בקשת השרים – גם בפניהם, והם שואלים: "הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו. ויאמר להם ברוך, 'מפיו יקרא אליי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו'." (שם פ' 18-17). עדות ברורה מאוד, יחידה בכל המקרא, באשר לאופן בו הגיעו אלינו קורותיו ונבואותיו של נביא. בהמשך יהויקים קורע את המגילה וזורק אותה אל האח, וירמיהו וברוך נאלצים להסתתר מפני זעמו של המלך (שם פ' 26-22).

בלא ספק, ברוך בן נריה היה מעריץ גדול של ירמיהו, נראה לי שהערצה נבעה בעיקר מההתמדה של ירמיהו לדרוש שממלכת יהודה תישא בעול מלך בבל, ולא תמרוד בו (ראו, למשל בפרק כ"ז), כשברור לו, ולכל מי שעיניים בראשו, שממלכה קטנה וחלשה כמו יהודה, ביחד עם הממלכות הקטנות השכנות, אינן מסוגלות להתמודד צבאית עם האימפריה ששלט בה נבוכדנצר, וברור שירמיהו התייחס בחרדה אל מעשיהם המטומטמים של יהויקים ושל צדקיהו שהחליטו למרוד בבבל (מלכים ב' כ"ד 1, 10, 19).

תיעוד אמיץ

אם אמנם ברוך בן נריה תיעד את קורותיו של ירמיהו ואת נבואותיו, כפי שאני משער ברשימה זאת, הרי שצריך לציין בהתפעלות שהוא תיעד גם את כישלונותיו – אחת הדוגמאות להתבזות של ירמיהו בעיני העם מצויה בפרק כ"ח, בו מסופר איך הנביא חנניה בן עזור שובר את המוטה מעל צווארו של ירמיהו כדי להדגים איך יישבר עולו של מלך בבל, ובעצם מבזה אותו לעיני העם.

תיעוד אמין מוכיח שנבואותיו של ירמיהו, הנערץ כאמור על ברוך בן נריה, אינן מתגשמות: פעמיים ניבא ירמיהו סוף מר ליהויקים: "...לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות, לא יספדו לו הוי אדון והוי הודו, קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים," וכן, "...נבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה" (ירמיה כ"ב 19-18, ל"ו 30), והנה, אנו קוראים בספר מלכים ב' כ"ב 6, כי למרות שמחבר ספר מלכים קובע שהוא עשה הרע בעיני ה', בכל זאת זכה לקבורה מכובדת של מלך.

לצדקיהו ניבא ירמיהו סוף טוב: "כה אמר ה'  עליך, לא תמות בחרב, בשלום תמות ובמשרפות אבותיך, המלכים הראשונים אשר היו לפניך, כן ישרפו לך, והוי אדון יספדו לך, כי דבר אני דיברתי נאום ה'." (ירמיה ל"ד 5-4), והנה, מסופר בשלושה מקומות שונים כי מלך בבל תפס את צדקיהו, הביא אותו בנחושתיים רבלתה, שחט את בניו לעיניו, עיוור אותו, אסרו אותו בנחושתיים והביאו אותו לבבל (מלכים ב' כ"ה 7-6, ירמיה ל"ט 7-6, נ"ב 11-9).

כאשר יש תיעוד, אפילו מצידו של מתעד אוהד, מסתבר שאין קשר ישיר בין הנביא לאלוהים, כפי שהנביאים מצהירים ("כה אמר ה'"). זה לא אומר שהנביא איננו משוכנע בכל ליבו שהוא מקבל מסרים ישירים מלמעלה. מכל מקום, נקל להבדיל בין נבואות קדומות, המחותלות בערפל מיתי, שהן תמיד מתממשות, כי הן, כאמור, נבואות בדיעבד, לעומת נבואות מתועדות, כגון אלו של ירמיהו.

תעודה מרתקת

בספר ירמיה יש תעודה מרתקת המצביעה עד כמה האש הבוערת בליבו של הנביא היא חסרת תוחלת וחסרת שחר. כידוע, התורה וספרי נביאים ראשונים והנביאים הקלאסיים (ישעיה, ירמיה, יחזקאל, רוב תרי עשר) מצהירים כי עבודת האלילים, ועבודת ה' בבמות – הן הסיבה לזעם האל המפיל על החוטאים מסכת אינסופית של עונשים מבהילים. ירמיהו, שנחטף על ידי היורדים מצרימה (ירמיה מ"ג 7-6) מטיף לשומעיו כי החורבן והגלות נבעו מזעם האל על עבודת האלילים: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה, והינם חורבה היום הזה, ואין בהם יושב, מפני רעתם אשר עשו להכעיסני ללכת לקטר לעבוד לאלוהים אחרים... ותתך חמתי ואפי ותבער בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ותהיינה לחורבה, לשממה ביום הזה..." (שם, מ"ד 6-2).

ירמיהו מזהיר את היורדים מצרימה שאם לא יחזרו בלב שלם אל ה', יהיו לקללה ולחרפה, יפלו בחרב, ברעב ובדבר (שם, פ' 11-7).

על הנבואה הזאת יש לגולים למצרים תשובה מוחצת: "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים... כל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור, 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו – לקטר למלכת השמיים, והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו, ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך לה נסכים, חסרנו כול ובחרב וברעב תמנו...'" (שם, פ' 19-15).

למתריסים בפני ירמיהו יש על מה לסמוך – מימי שלמה ואילך, בממלכה המאוחדת, ואחר כך בממלכות הנפרדות האמינו בני ישראל בה' וגם באלילים אחרים (כפי שמתלונן תדיר מחבר ספר מלכים) – אפילו בביתו של דויד נמצאו תרפים (שמואל א' י"ט 13, 16), שהם פסלוני אלילים השומרים על הבית. המצב הזה, הסינקרטיזם, נמשך לאורך כארבע מאות שנה (!) – כשעל הרוב הממלכות האלו זוכות לעצמאות, ואילו לאחר המהפכה הדתית המזעזעת של יאשיהו, שחייבה את בני יהודה לעבוד רק אל אחד, את ה', ורק במקום אחד, להשמיד את הבמות ואת מקומות הפולחן לאלילים  (מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 25), עברו כשלושים שנה של שיעבוד למעצמות זרות עד החורבן והגלות. כלומר, לפי החשיבה הדתית על שכר ועונש, דווקא האמונה באל אחד גרמה לחורבן! ברור שליורדי מצרים היה בסיס איתן לטענתם. לקורא שאיננו מאמין ברור שגם עבודת האל האחד, ה', וגם עבודת מלכת השמיים אינן מסוגלות לשנות את מהלכי ההיסטוריה, כי הרי שתי האלוהיות, ועוד אינספור כמוהן ברחבי העולם, הן נבראו על ידי האדם.

מגיעה לברוך בן נריה תודה ענקית על כך שלמרות הערצתו לירמיהו הוא מאפשר לנו להסיק עד כמה היומרה לקשר ישיר עם האל היא חסרת שחר.

כאן לא מדובר בחוקרי תנ"ך התרים אחרי רמזים כדי להוכיח את ההונאה הגדולה של הדת, אלא בתעודה פנים מקראית ברורה, ודווקא מקולמוסו של המאמין הגדול בקשר הישיר בין הנביא לאל.

משה גרנות

* * *

עדינה בר-אל

רוני מצויינים: "כל החיים שלי יצרתי"

רוני מצויינים ממושב גיאה היתה במשך 35 שנים אחות מוערכת מאוד באשקלון ובסביבתה. מאז צאתה לגמלאות היא מגשימה את חלומה לעסוק אך ורק באמנות. עם פתיחת תערוכה מיצירותיה היא מספרת לעדינה בר-אל על אהבתה למשפחתה ולחברותיה, על אהבתה לטבע ולחבריה בעלי החיים, על פסליה ועל חייה ב"גן העדן" שלה במושב.

רוני  נולדה בשנת 1954בעפולה להורים שהיו פליטי שואה. אימה ליה נולדה ביוגוסלביה ואביה יוחנן  בשוויץ. שניהם  היו בעלי "ידי זהב". האב עסק בציור והאם במלאכות של סריגה, תפירה והוראת נגינה.

בגלל קשיים של פרנסה נדדה המשפחה ברחבי הארץ ורוני החליפה מיספר בתי ספר, שהאחרון שבהם הוא "בליך" ברמת גן. רוב מקומות המגורים היו בהתיישבות העובדת, דבר שאפשר גידול חיות מחמד שונות וכבר בילדותה נולדה אהבתה הרבה של רוני לטבע ולבעלי החיים.

בצבא היא היתה מורה חיילת באשקלון ולימדה שם עולים חדשים שעלו לארץ בשנות ה-70. אחר-כך שירתה כקצינה של יחידת המורות החיילות במחוז דרום. שם פגשה את בעלה משיח.

רוני נשואה למשיח ממושב הודיה, בן למשפחה ענפה בת 12 ילדים, מדריך טיולים במקצועו. הם הורים לשני בנים ושתי בנות  ויש להם 12 נכדים. רוני ומשיח שמחים וגאים לספר שכל ילדיהם בחרו לגור במושב שבו גדלו ואותו הם מאוד אוהבים.

רוני מציינת  שמילדותה החברים הטובים ביותר שלה היו בעלי חיים. "יש לי קשר מיוחד מאוד איתם." מסתבר שהיא הורישה זאת לילדיה. בנה הצעיר אילן (היום בן 40), הפך זאת למקצוע. הוא מטפל באמצעות בעלי חיים ועוסק בפסיכותרפיה של ילדים ומבוגרים בביתו במושב גיאה, ליד ההורים. בנחלה המשפחתית יש פינת חי יפה.

אחות במושבים ואחות סכרת

רוני ומשיח נישאו בשנת 1974 מיד בסיומה של מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1976 הגיעו למושב גיאה. גיאה היה עד אז מושב כמעט נטוש והסוכנות היהודית הכריזה על מבצע של קליטת זוגות צעירים כדי להחיותו. בשנת 1978, כאשר היא אם לשני ילדים צעירים, החלה רוני ללמוד בבית ספר לאחיות באשקלון. "זה היה מאתגר מאוד." היא מציינת, "אבל התמדתי בלימודים שנמשכו שלוש שנים, אחרי סיומם בשנת 1981 ילדתי עוד שני ילדים. במשך שנה לאחר הלימודים עבדתי כאחות במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים 'ברזילי'. אחר-כך הייתי אחות קהילה במושבים במשך 25 שנים."

במרוצת הזמן היא השתלמה בקורסים בנושא מחלת הסכרת והפכה למומחית קלינית לסוכרת. מעל 10 שנים היא הדריכה רופאים, אחיות וסטודנטים בנושאים הקשורים למחלה וכמובן הדריכה וליוותה את המטופלים עצמם בליווי של 24/7. "בהמשך הייתי אחות הוספיס בית ביחידה לטיפולי בית. ובמשך שלוש שנים לפני צאתי לגמלאות עסקתי במחקר מטעם הג'וינט, אש"ל, הרווחה העירונית וקופות החולים בנושא חשיבות תפקיד 'מתאם טיפול' לקשישים עריריים בסיכון."

"היתה לי קריירה נהדרת." מסכמת רוני, "יום יום קמתי בשמחה לעבודה. ובעצם נהגתי לפי עצתה של אימי, שאישה צריכה מקצוע משלה כדי שתוכל תמיד להיות עצמאית. זה המסר המרכזי שגדלתי עליו. ככה גם גידלתי את הילדים. לכל אחד מהם יש מקצוע והם עצמאיים, דואגים לעצמם ולבני משפחותיהם."

אישה יצירתית

"כל החיים שלי יצרתי. תמיד." מספרת רוני, "אימי הייתה משבחת  אותי ואומרת לי: 'אַת רואה משהו ומיד אַת עושה אותו.' היא דאגה שיהיו לי חומרי יצירה בבית. כבר בילדותי ובנעוריי יצרתי דברים יפים."

היצירה נמשכה כל השנים במקביל לעבודתה כאחות. "תמיד הקדשתי ערב אחד בשבוע לחוג אמנות – קרמיקה, פיסול רך, אריגה ועוד. אבל כל שנות עבודתי היה לי חלום: לעסוק כל הזמן רק באמנות. ואני מגשימה את החלום הזה עכשיו, מאז שיצאתי לגמלאות."

כאשר פרשה לאחר 36 שנות עבודה כאחות, הפכה רוני את אחד המחסנים בחצרה לסטודיו. שם היא עובדת ויוצרת חפצי אמנות, בעיקר פסלים, מחומרים שונים כגון בטון, קרמיקה, נייר, בדים וכמובן גרוטאות שונות, כי היא מקפידה גם על חומרים ממוחזרים. גם כיום היא ממשיכה ללמוד בכל שבוע לפחות פעם אחת בחוג. כמו כן היא נוהגת להשתתף בסדנאות יצירה מגוונות בטכניקות שאינה מכירה.  כך היא פוגשת אנשים, מחליפה חוויות עם אחרים ולומדת מהם. בנוסף היא עובדת באופן קבוע פעמיים בשבוע עם ארבע נשים בסטודיו שלה. "החבורה הזו היא ממש כמו משפחה עבורי. זוהי ההתנדבות הקהילתית שלי." היא אומרת. "אני לא מעוניינת לקיים חוגים לשם רווח כספי. לכך אני עובדת בסטודיו עם נשים אלו, וכמובן מקבלת אורחים – ילדים ומבוגרים – לסייר בסטודיו ובגן שלי, לראות את כל יצירותיי."

כאן המקום לציין את הדבר הראשון שרוני מדגישה בפגישתנו מחוץ לביתה: "אני מתחזקת את כל הגינה הזו. אני עובדת בה בעצמי. אני קמה בכל יום ועובדת בגינה בשעות שנעים לעבוד בהן בחוץ." ואכן היא הצליחה ליצור בחצר שלה גן גדול, עם צמחיה יפה ופורחת, בה משתלבים הרבה פסלים ויצירות אמנות שונות שלה.

נוסף לכך רוני משתתפת בביקורים  בארץ אצל אמנים שונים, וגם בסיורים בחו"ל, ביניהם טיול רוקמות לרומניה, טיול אומנויות בהודו ובגאנה. יש לה חברים רבים בפייסבוק, חלקם הגדול אומנים ומשם היא מקבלת מידע על סיורים, סדנאות ועוד.

ביום שלישי ה-27 ביוני נפתחה תערוכה עם יצירות של רוני ב"חאן" באשקלון. היא תינעל בעוד כחודש.

"זו הפעם הראשונה שאני מוציאה את העבודות מהמשק והבית לתערוכה בחוץ." היא אומרת. "הן גם יועמדו למכירה בפעם הראשונה. מעולם לא מכרתי יצירות. עכשיו אני רוצה לשחרר ולהכניס אנרגיות חדשות. נראה לאן הרוח תיקח אותי..." היא מתכננת להתמקד מעתה גם בציור וגם בעבודות עם בדים וחוטים.

מתחברת אל הילדה שבה

"איך אני מפסלת? אני תמיד מתחילה בהכנת הראש ובעיצוב הפנים. ואז לאט לאט מקבלת הדמות המפוסלת את האופי שלה. אני לא מתכננת מראש. הידיים שלי עובדות בלי שום חיבור רציונלי. כך שאינני יודעת מראש מה עומד לצאת תחת ידיי. וככה נולדים הרבה חברים חדשים שאני צריכה לדבר איתם." היא ממשיכה. "הפסלים שלי שונים זה מזה. לכל דמות יש הבעה אחרת. וחשוב לי גם ההומור. שתהיה מצחיקה."

כאמור, היא אוהבת בעלי חיים, ויש לה פסלים רבים של בעלי חיים מקרמיקה וברונזה. היא מתחילה בהתבוננות. "אני מקדישה שעות של התבוננות בהם. אני יושבת בעיקר בפינת החי שלנו ומתבוננת בהם. אחר-כך אני מתחילה לפסל את החתולים, העיזים, הברווזים...  כל מה שאני רואה בטבע מגרה את היצירה שלי, אפילו חלזונות עם קונכיות. בעצם אני משחקת. מתחברת אל הילדה שבי, שהתחילה לפסל בגיל שלוש או ארבע בבוץ ב'חוות יזרעם', בה התגוררנו אז, והיתה לי ילדות חופשית בשדות." 

"הטבע מהווה לי גירוי." היא ממשיכה. "ויוצאים לי דברים שמחים." בעלה משיח מביא לה מטיוליו אבנים, ענפי עץ מעניינים ועוד. וגם אלו משמשים בסיס ליצירות האמנות שלה.

כאשר היא נמצאת בחו"ל היא לא קונה מזכרות. "במקום לרכוש חפצים שצריך לנגב מהם את האבק, אני מצלמת." היא מספרת. "וכך יש לי גם מזכרות מצולמות וגם רעיונות ליצירות נוספות.  ובכלל אני לא צריכה הרבה." היא מוסיפה. "אני לא צוברת רכוש.  בביתי הצנוע אני מחזיקה את המינימום הדרוש, שני סטים של מצעים, מעט מגבות וכמה כלי אוכל... וזה בהחלט מספיק לי."

הכול טוב

רוני מסיימת את השיחה במילים אלו: "אנשים צריכים מעט מאוד כדי להיות מאושרים. אם יש לי קצת חימר או חתיכת חוט לסרוג אני מאושרת. היצירה שלי היא הגשמת חלום. אני עושה עכשיו כל מה שמתחשק לי בלי התחייבות לאף אחד." אחרי הפסקה קצרה היא אומרת: "תודה אלוהים על כל מה שבראת. תודה על החיים היפים שאתה נותן לי.  זה גן העדן שלי. ילדים ונכדים עושים הרבה נחת. משיח ואני חברים טובים. ומה צריך יותר?"

עדינה בר-אל

* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1292, 20.7.2023.

* * *

נורית שטרנברג

תל אשר [אשר ליד שדה ורבורג וקלמניה]

[אהוד: חברתי בנדלה, רות קדרי, הגרה במושב גן חיים, שלחה לי את הקטע הזה, הנמצא גם באינטרנט:]

המטיילים בפרדסי תל אשר כיום, יתהו בוודאי למראה שני שערי ברזל חלודים מקושטים המושלכים בפינה נידחת ליד הפרדס. היו אלה שערי החווה החקלאית שהוצבו בכניסה לחווה לפני כשמונים שנה, כפי שהיה נהוג באותם ימים. תל-אשר הינה אחת מתוך שבע חוות חקלאיות שהוקמו בשנות העשרים של המאה העשרים על קרקעות שנרכשו ע"י יהודים אמריקאיים וקנדיים למטרת תפיסת קרקעות ליהודים ונטיעת פרדסים שישמשו מקור פרנסה לחלוצים שהגיעו זה מקרוב לארץ וסבלו מאבטלה. החוות היו: גן מנשה, גן חיים, גן השרון, קלמניה, משק האוצר, תל אשר וחרות אמריקה.

היו אלה שטחים של גבעות חול-חמרה מכוסות ביבלית ובחילפה צרובות שמש שהפכו ברבות הימים לריאות ירוקות בשרון. תל-אשר נמצאת בשוליו הצפון מזרחיים של מושב שדה ורבורג, כארבע ק"מ צפונית לעיר כפר-סבא.

החווה נקראת על שמו של איש העסקים אשר פירס 1871-1936, שנולד בלטביה היגר, בהיותו בן 13, לקנדה ושם הפך לאיש עסקים מצליח בתחום תעשיית הפרוות. בהמשך התקרב אל התנועה הציונית ואל מנהיגיה אך מעולם לא היה חבר בה. נוצר קשר אמיץ עם חיים וייצמן וארתור רופין.

לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה ותחילתה של ההתאוששות הכלכלית בפלשתינה, זיהה פירס באמצעותו של חנקין את הפוטנציאל הכלכלי החקלאי בגידול הפרדסים בשרון. לאחר התייעצות עם פרופסור אוטו ורבורג, שהיה באותה העת ראש הפקולטה לבוטניקה באוניברסיטה העברית שזה מקרוב הוקמה, הוחלט על שטח זה. בחיפוש אחר משקיעים נוספים הצליח פירס לגייס משקיע בשם מקס שולמן אשר נולד בעיירה סמוכה לווילנה והיגר לארה"ב. אחת מהשקעותיו הרבות של שולמן היתה רכישת קרקעות. הוא שיתף את יהודה-לייב פינטוב בקניית 400 דונם מאדמות מסכה ולאחר רישום הקרקעות במרשם המקרקעין, הפכו לשותפים והקימו את החווה בשנת 1927 והקימו את "חברת מטעי ארץ ישראל בע"מ", שנקראה לימים על שמו של אשר פירס.

לפירס היו רעיונות כלכליים רבים למימוש חזון ההתיישבות והעבודה העברית. סך הכול כ-750 דונם נרכשו מהכפרים הערביים ששכנו בסביבה: מיסכה (כפר שאיננו קיים עוד) וטירה. משקיעים נוספים שרכשו קרקעות בחווה היו: קבוצת יהודים בעלי הון רכשו חלקות מטעמים ציוניים ובהם: נחום-זאב ויליאמס שתרם למפעלים נוספים בארץ (יקבי אליעז, בנק ישראל בריטניה, תרומות לקרן קיימת). ניימן, אשר נכדתו ובעלה שמואל אוסלקה מעבדים עד היום את החלקות, יהודה לייב פינטוב שרכש כ-400 דונם בעזרתו של קרובו מקס שולמן.

לימים נישאה בתו של פינטוב, בדנה, ליעקב (דורי) שהיה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל. דורי ובדנה חיו בבית פינטוב כשש שנים כשדורי יצא לתפקידים מיוחדים ב"הגנה". בין קבוצת הרוכשים, פינטוב התגורר במקום ממש. נבנו שלושה בתים. בשניים מהם ישבו מנהלי העבודה ובשלישי התגורר פינטוב עם משפחתו. ה"הגנה" קיימה במקום פגישות חשובות, אימונים ו"סליקים". בעלי החלקות נטעו פרדסים והעסיקו פועלים יהודיי. היו ניסיונות לגדל גפנים. ליד הבאר שהפיקה את מי ההשקייה לפרדסים, נבנתה בריכת אגירה ששימשה בין שאר תפקידיה גם כבריכת השחייה של בני הנעורים, ללא מציל ומשגיח. בריכה זאת הינה חלק מסיפורי הילדות של ילדי שדה ורבורג.

הוקמה ה"בייקה" – בית האריזה במקום. בנוסף לביתו של פינטוב, בעל תקרות גבוהות וריצפת אריחים מצויירים (ניבנו עוד שני בתים העומדים עד היום. בתולדות תל אשר בלטו מנהלי העבודה גולומב, קוצ'ינסקי, שלמה פינטוב, בנו של יהודה-לייב ואינהורן. החלקות החליפו בעלים במרוצת השנים והן נרכשו ע"י משפחת שבע, נימן/אוסלקה, אדמוב ועוד. כיום רוב החלקות מעובדות, חלקן בחכירה.

כתבה: נורית שטרנברג. פברואר 2012.

המידע במאמר זה נאסף ממקורות שונים: מספרה של עירית עמית כהן "מאחורי הברושים". ראיונות שנערכו עם בתו של יעקב קוצינסקי – נילי אייזן. ריאיון עם מיקה ודני תלניר – בתו וחתנו של שלמה פינטוב. איתנה פדן – בתו של יעקב דורי. שמואליק אוסלקה – בעל חלקה בתל-אשר. ניתן לעקב באתר אינטרנט "וולטר מתהפך בקברו" אחר ויכוחים בנושא קרקעות מיסכה.

אהוד:  בנדלה גם שאלה: מה נכון יותר לומר – מיסכּה או מיסכּי? ובכן, אנחנו קראנו לכפר הערבי מיסקי, ומשם באו שני הנערים שעבדו בשנים 1944-1947 בתור עוזר-בית בביתנו בקלמניה, רפיק ויעסר, ואותם אני מתאר בספריי.

אדמת קלמניה נקנתה על ידי היהודי-האנגלי העשיר מלונדון, משה גרידינגר, והוא קרא לה על שם אביו קלמן. לבנו קרא בשם קני-קלמן, והנכד הוא משה-מוקי גרידינגר.  את האחוזה בנה עבור משה גרידינגר דודי ברוך בן עזר ראב, על פי תיכנונו הבלעדי, בשנת 1927.

תל אשר הוא גם חלק מילדותי בקלמניה בשנים 1944-1947. היינו הולכים לשם ברגל, במשעולי החול, ושם היכרתי את הנער צביקה דוסטרובסקי-דורי, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, ואת אחותו הצעירה איתנה שכינוייה היה טטה. את אחיהם הבכור ירחמיאל, שלימים היה קצין הנדסה ראשי, לא פגשתי, גם לא את האבא ישראל דורי שהיה לימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל. על כולם ניתן לקרוא  בוויקיפדיה.

הנה קטע מ"ספר הגעגועים" [2009] שלי המספר כיצד כמעט סיימתי את חיי הצעירים וטבעתי בבריכת ההשקאה של פרדס תל אשר, אליה הלכתי יחד עם חברי אהוד אקסלרוד-אלמגור, שאביו ישראל היה שומר של אחוזת קלמניה יחד עם השומר אליעזר קֶפִּיך-ארצי. הקטע מופיע גם בנוסח הראשון של הרומאן, "לשוט בקליפת אבטיח" [1987]. צבי שברומאן אינו צביקה דורי:

...ורק היה חסר עתה – שגם אטבע.

ואכן – טבעתי.

התפשטנו ערומים. צבי עם אוזנו הירוקה עדיין. החבאנו את הציוד תחת עצי השַׁמוּטִי ועלינו בזה אחר זה בסולם הברזל החלקלק, שצבעו חלודה ישנה, מחזיקים כל אחד את תחתוניו בשיניו, אולי יבוא לפתע מישהו ותוּפר השלווה של היותנו לבד.

גיורא וצבי ידעו קצת לשחות. אני לא. גם הם לא למדו מעודם שחייה אך הצליחו לסגל לעצמם כמה תנועות קִרטוע אשר בעזרתן החזיקו את עצמם זמן-מה במים מבלי להיאחז בדופן הבריכה. גם אני ניסיתי, אבל ידיי היו חלשות משלהם.

הטיפוס בסולם הברזל היה מפחיד למדי, עבורי. סבלתי מפחד גבהים. הייתי נוטה לסחרחורת. פחדתי אף להביט על פי באר פן אסתחרר ואפול. היו בסביבה בארות אחדות, וקול פִּפְפּוּף מנועי-הנפט שלהן, כמין תקיעות בצפצפת פח, היה מלווה את שנתנו בלילות בנעימה מונוטונית וקצובה.

מעל לקצה הארובה נהגו לשים קופסת-שימורים ריקה והפוכה, אולי כדי שלא תחדורנה טיפות הגשם או רטיבות הטל למנוע. וכל פעימה שהעלתה גל אוויר בצינור הארובה נענתה בצליל קל של ריקוד הפחית, כמשוחחות. כך גם ידעו מרחוק שהמנוע עובד.

השתעשענו בזריקת אבנים קטנות אל פי הבאר, גם מבחוץ, מבעד לחלון של בית-הבאר. היו עוברות שתיים-שלוש שניות של דממה עד אשר היה נשמע הקול העמום של חלוק-האבן הנוחת על קרקעית הבאר.

כיום כבר לא רואים בארות כאלה. הקידוחים החליפו אותן ואין צורך לרדת בסולם עשרות מטרים לתוך האדמה בפיר-הבאר העגול, הבנוי לבנים, ושמה להתעסק עם הפילטרים, המסננים, המונחים עמוק למטה בשכבת-החול הרווייה מי-תהום.

אבל איזו הנאה היתה למי שטיפל במסננים בבאר למטה, והתקין ותיקן, וטיפס ועלה למעלה ופתח את השִׁיבֶּר, ברז-ההשקאה הגדול – ולנגד עיניו פרץ זרם מים צלול ועז להשקות פרדס ואדם במים טעימים ונקיים, שהיום גם בבקבוקים קנויים אין משיגים כמותם לטוהר.

מאחת הבארות הללו, בפרדס, באו גם מי הבריכה שהיו צלולים וכחולים. הם זרמו אליה בסילון עבה של קצף לבנבן מפי צינור כהה רחב-קוטר שהזדקר מעליה בגאווה. מוט-מצוף גבוה, שהתרומם אל מעל לדופנות הבריכה, היה מבשר למרחקים אם מלאה היא כדי רבע, מחצית או יותר. אין צורך לומר שהבריכה ניצבה על גבעה, אחרת לא היה בה כל תועלת.

לאחר שסיימת את העלייה בסולם היית מוכרח להיכנס פנימה למים כי שפת הבריכה היתה צרה מאוד, כרוחב מחצית מושב כיסא. וכלפי חוץ גבוהה מאוד, כתלויה על פי תהום. בקיצור, מכאן פחד נפילה באוויר ומכאן חשש טביעה במים עמוקים, ואם נאמר שגיורא היה פוסע יחף וערום סביב-סביב כלוליין-על-חבל לאורך כל היקף הבטון הצר והחשוף הזה, בְּררר... רעד עובר בי גם כיום לעצ  ם המחשבה על כך. געגוע מצמרר. הוא לא ידע פחד.

אני נצמדתי, כמובן, למקום הבטוח ביותר בבריכה למעלה, והוא מעקה הברזל הכפול, הגבוה מעט, המעוגל, שניצב בקצה הסולם, ואשר שב ונמשך לתוך המים, כסולם ברזל, עד לקרקעית הבריכה, אחרת לא היה אפשר לרדת אל תחתיתה כשהיא ריקה.

החזקתי בשלבים והשתכשכתי במים, מתרחק מדי פעם לשניות אחדות מן הסולם. ואינני יודע איזה שד נכנס בי לאחר זמן-מה: אולי התקנאתי בגיורא הפוסע על שפת הבריכה וקופץ מדי פעם למים, או בצבי ההודף עצמו ברגליו אל לב הבריכה וחוזר אל שפתה-גדתה כשהוא מכה נמרצות במים –

– לפתע הדפתי גם את ידי מן הסולם מתוך איזו תקווה טיפשית כי השהייה במים לימדה את גופי לצוף!

שקעתי.

בבִין-רגע היה הכול סביבי אטום ושקוף, ורק כתם מטושטש אחד ראיתי –

פס-הסולם הצמוד לדופן הפנימית של הבריכה, ובורח למעלה!

ברגליים מפרפרות בחלל המים ובפה מלא מים ובתחושת פלצות שהנה בא רגעי האחרון והמים יכסו עליי – חתרתי במים לעבר הסולם. וכאשר הצלחתי סוף-סוף להתקרב אליו ו"לעצור" אותו – הדבר נמשך אולי שתיים-שלוש שניות אך על פי הרגשתי הן התמשכו כנצח, ממש ככתוב בספרים – נאחזתי בו כטובע (!!!) ומיד חשתי עצמי מועף כלפי מעלה, ראשי מבצבץ מעל פני המים, ויכולתי לשאוף אוויר.

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

הוסרה עניבת החנק

קואליציה ואופוזיציה חברו יחדיו לפריצת מחסום הגבלת ההתיישבות בנגב ובגליל * ואיך זה קשור לתשעת הימים ולתשעה באב?

עניבת החנק, שמנעה את התפתחותם הטבעית של יישובים קהילתיים רבים בגליל ובנגב ובנחל עירון, בשל החוק המטופש שהמדינה התבצרה מאחוריו, בדבר הגבלת כוחן של ועדות הקליטה ביישובים ל-400 המשפחות הראשונות בלבד, הוסרה השבוע. הכנסת, ביוזמת השרה אורית סטרוק, ובסיוע אגפי של מפלגות האופוזיציה :ישראל ביתנו, המחנה הממלכתי וחלק מ'יש עתיד', שהתגייסו, למרות הקיטוב הפוליטי, לתמיכה בתיקון לחוק האגודות השיתופיות, הרחיבה את אפשרויות הקליטה ביישובים המדוברים לכדי 700 משפחות בשלב זה, ובעתיד עד אלף משפחות.

ולא רק האופוזיציה התגייסה. שירות הביטחון הכללי שיגר נציג להבעת תמיכה ביוזמת סטרוק, וכך גם משטרת ישראל. וגם הייעוץ המשפטי של הכנסת ולשכת היועמ"שית לממשלה.

אך מדוע, באין התנגדות לתיקון חיוני זה, נאלצו המתיישבים ביישובים הקהילתיים הללו להמתין עד כה לתיקון המיוחל? – שאלה טובה. נפלאות דרכי הביורוקרטיה הפרלמנטרית.

העובדה שהחוק המתבקש מאליו, חוקק דווקא בימים אלה, ימי בין המצרים, נתפסת בעיני יוזמת התיקון, השרה אורית סטרוק, כמהלך גדול יותר מעצם פתיחת המירווחים שבמסננת ועדות הקליטה. לדידה יש בכך סוג של תיקון וכפרה לחטא המרגלים, שהוא כידוע אביו זקנו של יום תשעה באב.

סטרוק: "אני מאושרת מכך שדווקא בימים אלה, ימי האבל על חורבן הבית, אנו זוכים להכניס לספר החוקים של מדינת ישראל חוק שמתקן תיקון כפול: גם תיקון חטא המרגלים – חטא הבגידה בא"י; וגם תיקון חטא הפילוג בעם. בחסדי ה', זכינו לשיתוף פעולה חוצה-מחנות, והבאנו חוק שיחזק מאד את ישוב הארץ."

קוראי טור זה נחשפו לחסמים הפורמליסטיים שמציבה המדינה בפני ההתיישבות החלוצית בנגב ובגליל, ברשימה בטור זה תחת הכותרת 'גליל הגויים'. תוארו בה מצוקות היישובים הקהילתיים, שמבקשים להתרחב ולקלוט מתיישבים חדשים כדי להזרים דם צעיר ליישובים המזדקנים, אבל מעוניינים לשמר את אופיים הייחודי.

דא עקא, שהזכות לסנן את המשפחות החדשות באמצעות ועדת קבלה, הוגבלה עד ל-400 המשפחות הראשונות. זאת על רקע בג"ץ קעדאן, שהורה כבר בשנת 2000 בשם ערך השיוויון, ליישוב קציר בנחל עירון, להקצות מגרש לבנייה למשפחה שהגיעה מבקעה אל גרביה.

אלא שהחוק שנועד לסייע ליישובים, הפך לבומרנג. בעטייה של חגורת החנק ומִגבלת ה-400, הזדקנו היישובים. ובהיעדר דם חדש, צעיר, נסגרו כיתות היסוד א'-ד' והושבתו גני הילדים שהפכו למרבה האירוניה למועדוני קשישים.

עכשיו תוקן העיוות באמצעות הגבהת רף ועדות הקבלה ל-700 משפחות, עם אופציה להעלותו לכדי 1,000 משפחות. בדיון בנושא בוועדת למיזמים ציבוריים בראשות ח"כ יואב טל מ'הציונות הדתית', שקיימה 10 דיונים בנושא, אישר נציג שירות הביטחון הכללי, כי "הרחבת היישובים הקהילתיים בגליל ובנגב ובאזורי עדיפות לאומיים, תורמת לביסוס הריבונות ומשרתת את התכלית של שיפור הביטחון בחבלי ארץ אלה." לדבריו, "הסוגייה נוגעת לביטחון הלאומי. הרחבת היישובים היא ביסוס הריבונות. צפיפות ההתיישבות בשטח מביאה עימה יותר כוחות שיטור ואכיפה, השכלה, פיתוח כבישים ועוד. יש קשר להרחבת הריבונות לביטחון, מעצם העמקה הממסדית בשטח, וזה משרת את התכלית של שיפור הביטחון בחבלי ארץ אלה."

ועוד אמר איש השב"כ: "כדי להעמיק את האחיזה בשטח צריך מסה קריטית של מתיישבים, מה גם שהתיישבות חזקה תגביר גם את המשילות וגם את הביטחון בחבלי ארץ אלה. כשיש התיישבות, יש יותר קשב לאומי והשקעה לאומית, יותר שיטור ויותר אכיפה."

גם משטרת ישראל הביעה, באמצעות תנ"צ מאיר גוזלן, ראש אגף חקירות ומודיעין במג"ב, תמיכה בהרחבת היישובים. הוא אמר בוועדה כי 83% משטחי המדינה הם שטחים כפריים, ואנשיהם של כל היישובים הכפריים בשטחים אלה, מהווים כיתות כוננות חמושות, המהוות מענה ראשוני חיוני לאיומים ביטחוניים למיניהם. 

השרה אורית סטרוק: "זהו צעד היסטורי ובשורה נפלאה להתיישבות הכפרית בפריפריה. החוק הזה, שחקיקתו היתה קריטית להתיישבות, יסיר את הכבלים מעל היישובים ויאפשר להם, לאחר שנים של עוול ומחנק, לגדול ולהתפתח מבלי לאבד את המרקם הקהילתי שלהם. זהו צעד היסטורי ובשורה ענקית ליישוב הארץ."

סטרוק הוסיפה: "שנים חלמנו והשתדלנו לחוקק את החוק הזה, כי ידענו שחקיקתו קריטית לעתיד ההתיישבות, והנה אנחנו מצליחים סוף סוף, לאחר שנים של עוול ומחנק של ההתיישבות, להעביר את החוק ברוב גדול במיוחד, ובתמיכת הייעוץ המשפטי גם של הכנסת וגם של הממשלה. הבטחתי לפעול למען ההתיישבות הכפרית ללא הבדל בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים – וקיימתי. בימים אלה של אבל על חורבן הבית, אנו זוכים להכניס לספר החוקים של מדינת ישראל חוק שמתקן את חטא המרגלים וחטא הפילוג בעם."

אלא שלמרבה הצער, לא תמו בכך העוולות כלפי ההתיישבות הציונית בצפון ובדרום. משפחות שיצטרפו על פי התיקון ליישובים אלה יגלו, שרשות מקרקעי ישראל משווקת את הקרקע ליהודים במחירים דמיוניים שהם פי עשרה ויותר ממחיר אותה יחידת קרקע לערבים, ושתושבים ערבים בחבלי ארץ אלה נהנים מהנחות סלב במס הכנסה עד 12%, בעוד שחלק מהיישובים הללו נמצאו זכאים ל-0 אחוזי הנחה.

ממשלת ה'ימין מלא מלא', לטיפולך בהקדם האפשרי, מיד אחר התענית. 

מנחם רהט

* * *

שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל

שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית

מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אתה החייל הַסָּהָיוּנִי הבא לרצוח את בני עמי

על אדמתי הגזולה

חגורת התחמושת על אזור חלצֶיךָ הַכְּבִּיר

שטרם ידע אישה

מחזיק בנשק אוטומאטי בּוֹלט כדורים כמו זֶרע אתה

חייל גלמוד סָהָיוֹנִי אִל-מוֹסְקוֹבִּי משבִּיך סְבֵּרְמָה בחשיכה

קליעיךָ מְחבְּשִׂים ילדוֹת פלסטיניות עם קרוּם

בַּסּוּבֶּרמארקט סאלח א-דין בע'זה הרעבה

שֶׁיוֹנִים סָהָיוֹנִיוֹת עִבְּרַאנִיוֹת מחרבנות עליה בְּצָצוֹת

מִן אִל-מָזְלַט אל-מַלְעוּן אִילִי טס עַלַא אַרְד פלסטין

מרחמת אני על נעוריך שָׁאהיד אִל-אַטְפָל

כמה תהרוג בנו, כמה תחלל כבוד בנותינו

אנחנו רבִּים ממך, אנחנו בּוֹרִיִים ממך

ואתה המאונן בחשיכה תיהרג מבלי להוליד

ממכת אבן של פלסטינית קטנה ובוכייה במצחך

אתה חייל סהיוני גלמוד הבא לרצוח את בני עמי

אתה הַשָּׁאהיד הַזִּ'יהִיד התמים שלימדו אותו להרוג

אתה הנער שלעולם לא יהיו לך ילדים

אולי רק בשמיים תפגוש

את שאהידה (חוריה*) אגנס מירושלים

לבושה בַּחגורת הנפץ וּבִרעלה שחורה

ואם אללה יחבּוֹץ

שאהידה (חוריה) תהיה הבתולה השבעים

שתמצוץ לך בַּבֶּה את הבּוֹץ

עם בָּבְּרִיקָה מִבּוּדָבֶּשְׂט!

* חוריה, בתולת גן העדן, הממתינה לשאהיד.

פורסם ב"חדשות בן עזר" 155, 3.7.06

* * *

ד"ר רון בריימן

מנהיגים, רדו מהגג!

יגאל הורביץ, שר האוצר ב-1980, טבע את הסיסמא האלמותית: "משוגעים, רדו מהגג!" – הדברים נאמרו בהקשר של התקרבותה של ישראל אל עברי פי פחת בתחום הכלכלי. ניתן היום לקרוא קריאה דומה,  כאשר החברה בישראל צועדת אל סף תהום נוראה, אם כי בשינוי משמעותי: מנהיגים, רדו מהגג!

ייאמר מיד, בראשית הדברים: כמעט כל אזרחי ישראל רוצים שמדינתם תהיה יהודית ודמוקרטית. כמו כן יש לומר: אין סכנה אמיתית לדמוקרטיה בישראל. מחצית הציבור רואה את הסכנה בהפיכה המשטרית של אהרן ברק, אשר השליטה את הרשות השופטת על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת, וכך הרשות השופטת פוסקת על-פי עילות שונות, ולא רק על-פי החוק. המחצית השנייה – במהפכה שמובילים אהוד ברק ומרעיו, שורפי האסמים. אלה ואלה לא יהוו סכנה של ממש, כל עוד ישמרו על כללי המשחק הדמוקרטיים. איפה יש הסכמות רחבות? רק בדיקטטורה. אבל, אין כל סכנה שבישראל יהיה דיקטטור שיזכה להסכמה רחבה. הסכנה הזו אינה קיימת!

בחודשים האחרונים נחשפנו לתעמולה שקרית ומסוכנת כאילו ישראל צועדת לעבר הפיכתה לדיקטטורה. המתונים מבין המזהירים מכך הישוו את ישראל לפולין ולהונגריה. הקיצונים מבין המזהירים לא בחלו בהשוואה המבחילה של ישראל 2023 לגרמניה 1933. עד כדי כך הגיעה עוצמתם של השקר ושל ההסתה! וכאשר דברים חמורים אלה נפלו על אוזניהם של שונאי נתניהו, אלה שכל אשר הם מבקשים הוא להפיל את ממשלתו החוקית, התחלנו להידרדר לעבר המציאות הנוכחית. לא רפורמה משפטית כלשהי מעניינת אותם, אלא ראשו של נתניהו.

ואף-על-פי-כן, בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר, ועל כן הוא הנושא באחריות העליונה למתרחש במדינה. על כן הוא זה שצריך לשבת על כיסא המבוגר האחראי ולטכס עצה כיצד להיחלץ מן המערבולת המאיימת עלינו לכלותנו. תפקידו הוא כמעט בלתי אפשרי. שונאיו רבים, עתירי ממון ומגובים על-ידי קבוצות לחץ איכותיות ועל-ידי תקשורת מגויסת וקולנית. הוא אינו יכול להתקפל, כי כל התקפלות תסלול את הדרך להפעלתן של שיטות פסולות דומות במחלוקות עתידיות שעוד נכונו לנו. הוא מתקשה לרכב על הנמר המוביל בסגנון עתיר-שגיאות את השינויים המשפטיים, יריב לוין ושמחה רוטמן, שר המשפטים ו יו"ר ועדת החוקה, בהתאמה. הוא אינו יכול לפטר את שריו שלוחי הרסן ונטולי הבינה, דוד אמסלם ועוד שורפי אסמים. ולמרות הכול, בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר.

מן העבר השני נמצא בני גנץ, אדם שאמנם איננו יו"ר האופוזיציה, אבל הוא הכוח המוביל באופוזיציה, לפי הסקרים. הוא יודע לדקלם את המילים שרבים בציבור משתוקקים לשמוע בעניין הצורך בהסכמה רחבה. כאמור לעיל, הסכמות רחבות קיימות רק בדיקטטורה, כלומר אינן אפשריות בישראל, כי גם דיקטטורה אינה אפשרית בישראל, בניגוד לדעת המפגינים נגד תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. למעשה, דרישתו של גנץ להסכמה רחבה אינה אלא דרישה לזכות וטו על מהלכים שהממשלה הנבחרת מובילה, וזה כמובן בלתי אפשרי.

יתר על כן, בני גנץ אמנם מוביל בסקרים, אך הוא איננו מוביל את האופוזיציה הפרלמנטרית, קל וחומר לא את האופוזיציה התוקפנית והכוחנית שאיננה פרלמנטרית, אשר מטרתה להפיל שלטון נבחר באמצעות הרחוב ולא באמצעות הקלפי. שליטתו באופוזיציה החוץ-פרלמנטרית קטנה אף מזו של נתניהו בגוש שלו בכנסת, גוש המונה 64 ח"כים.

אבל, על אף כל האמור לעיל, בנימין נתניהו ובנימין גנץ הם שני האישים, שני המנהיגים, שעל כתפיהם מוטלת החובה והמשימה – ואולי גם היכולת – לשחרר את ישראל מן המלכוד שבתוכו היא נמצאת. לשם כך עליהם להסתכל על המציאות מחוץ לקופסא, ולפעול ביחד למען עם ישראל. נתניהו יצטרך לעמוד בראש ממשלה שאיננה "ימין מלא", וגנץ יצטרך לוותר על תנאים ותכתיבים להרכב הממשלה. שניהם ייחשפו להתקפות פראיות מצד המחנות שלהם ויזדקקו לתעצומות נפש כדי לעמוד מולן. שניהם יצטרכו – ביחד – לפנות אל קבוצות הלחץ בצבא ולהבהיר להן שהשתתפותן במאבק הפוליטי מסוכנת ואסורה.

הסיכוי להיחלץ מן המשבר הנוכחי תלוי בנכונותם של שני המנהיגים, בנימין נתניהו ובנימין גנץ, להתגבר על משקעי העבר ולהסתכל קדימה, אל ישראל היהודית והדמוקרטית, שאותה רוצים כמעט כל אזרחי ישראל.

בשבוע של תשעה באב, ולנוכח העבר היהודי שלנו והניסיון המר, זהו צו השעה: מנהיגים, רדו מהגג!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

נעמן כהן

"הארץ" – "הפיכה צבאית עומדת להתרחש בישראל והיא מוצדקת לחלוטין"

עיתון הארץ במהדורה האנגלית מפרסם ב-20.7.23 מאמר מאת יוסף מלמן:

a-military-coup-is-underway-in-israel-and-its-completely-just

"הפיכה צבאית עומדת להתרחש בישראל והיא מוצדקת לחלוטין"

https://www.haaretz.com/israel-news/2023-07-20/ty-article/.premium/a-military-coup-is-underway-in-israel-and-its-completely-justified/00000189-737b-de4e-adeb-ffffcc3f0000

במהדורה האנגלית של העיתון הערבי בעברית "אל ארצ'י", מתפרסמות הדעות האמיתיות של בעלי העיתון ועורכו (שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן), דעות שאינן מתפרסמות מטעמים מובנים במהדורה העברית. השאלה אם יוזף רובינט ביידן, ושופרו תומס לורן פרידמן, מגדירים הפיכה צבאית כדמוקרטיה ליברלית?

דמוקרטיה או הפיכה צבאית?

הנה הדילמה הגדולה. במצב הנוכחי אם הממשלה תיכנע עתה למרד ולאולטימטום של הטייסים, כלומר, שמעתה לא הפרלמנט הנבחר יקבע חוקים, אלא הצבא, ישראל תהפוך לדומה לרשות הפלסטינית או ללבנון מאשר לדמוקרטיה. ישראל תהפוך לקואליציה של פלנגות טייסים, או חי"ר. ואז חלילה מפקד חיל האוויר יתפוס את השלטון, כדוגמת חאפז אל אסעד בסוריה.

זו בעייה קשה הרבה יותר לפרוטסטנטים המפגינים בעד דמוקרטיה גם אם תהיה רפורמה. כניעה לחבורת קצינים תהפוך את ישראל מדמוקרטיה מתפקדת למדינה כושלת failed state – אירגון שאין לו מונופול שליטה מכוח העם שניתן לו בבחירות חופשיות. זה יכול להיגמר בדם. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

לכן הממשלה אינה יכולה להיכנע למרד צבאי כי עליה להגן על הדמוקרטיה. מכיוון שכך הפתרון היחידי הוא שבנימין גנץ, יגיע לפשרה פוליטית עם בנימין מיליקובסקי-נתניהו לפיה תהיה דחיית כל חקיקה מעבר לחוק הנוכחי לתקופה של שנתיים, תוך הבטחה שכל חקיקה כזו תיעשה ברוב הכולל גם את האופוזיציה. (קיימת בעייה של הגדרת רוב) רק הסכם כזה בין שני הבנימינים יכול להציל את המדינה מעברי פי פחת.

ברור שיאיר למפל-לפד יתנגד לכל הסכם כזה, לכן השאלה אם יעז בנימין גנץ להגיע להסכם. המעז מנצח. והמדינה תינצל.

מישהו יודע מה דעת יאיר למפל-לפיד?

ראש האופוזיציה הוא יאיר למפל-לפיד. האם הוא תומך בצמום עילת הסבירות כפי הצהיר בעבר, או מתנגד לה? ובכלל בעד מהו? ונגד מהו? האמת, קשה לדעת. על כל דבר הוא אומר דבר והיפוכו. הנה ראו:

(לפיד והיפוכו)

https://youtu.be/S3w7JCMfAMg

תעלומה – מי ההיסטוריון שהמליץ על זריקת גופות יהודים לירקון כדי להעלות את אהוד ברוג-ברק לשלטון?

כבר בשנת 2010 לפני הסערה על חוקי "ההפיכה המשטרית", תכנן אהוד ברוג-ברק לעשות הפיכה בעזרת הצבא ולתפוס את השלטון. והוא אף התווה את המהלכים לכך. את תוכניתו זו הוא פרש בהרצאת זום בפני פורום 555 של טייסים. בהרצאתו קרא ברוג-ברק לטייסים לצאת למרי אזרחי, וציין כי הוא פועל לגיוס כספים למטרה זו, והוא שירטט את המתווה לתפיסת השלטון. בראיון במסגרת הרצאתו יש קטע מדהים המשקף את אישיתיותו של ברוג-ברק.

מראיין: מה הסיכוי שתנסה לשחזר את ההצלחה של 99 ותחזור לשלטון?

אהוד ברוג-ברק: (דקה 5:42) "אני לא סובל כידוע מעודף צניעות אבל אני יכול להגיד לך שאובייקטיבית אם חס וחלילה ביבי נעלם ביום בשבוע הבא בצהריים, ויש אפשרות של התדרדרות עם החיזבאללה, ועם האיראנים והמשבר הכלכלי חברתי נמשך, וצריך לקבל הכרעות סיפוח כן לא, אז באופן אובייקטיבי אני יותר מתאים, ויותר בשל מכל אדם אחר להנהגת המדינה לקחת את ההגה... יש לי חבר היסטוריון שאמר לי פעם, אהוד, לך יקראו כאשר יצופו גופות בירקון. ואני מבקש להדגיש לא יצופו גופות של שוהים בלתי חוקיים מהשטחים ולא של ערבים ישראלים, יצופו גופות של יהודים שיהודים הרגו."

https://www.youtube.com/watch?v=PhVDZ2DLAzg

אמנם אהוד ברוג-ברק אמר שהסרטון נחתך, ובהמשכו הוא אמר שהוא נגד גופות של יהודים בירקון, אבל גם אם כך, הרי הקטע משקף בהחלט את אישיותו ושאיפותיו, וזה כאמור לא מפתיע כלל.

ועכשיו נשארה רק תעלומה אחת, מיהו אותו ההיסטוריון הישראלי שהעלה בפניו את הרעיון? האם זה ההיסטוריון ומדען המדינה זבגייניב אורלובסקי-זאב שטרנהל, שהפך ליועץ לענייני רצח יהודים של ערפאת, ויעץ לו לרצוח יהודים רק מעבר לקו הירוק? או היסטוריון אחר? ואולי זו מחשבה של ברוג-ברק עצמו והוא רק מתהדר בהיסטוריון עלום שם. תעלומה.

בכל מקרה אם ניסיון ההפיכה הצבאית שהוגה ברוג-ברק יימשך, יש סיכוי שאכן תהיינה גופות יהודים בירקון, אבל אין כל סיכוי שברוג-ברק יחזור לשלטון.

האידיאולוגים הראשיים של המחאה אינם מאמינים בדמוקרטיה בעצמם

גדי טאוב כותב: אני תוהה כמה מהמפגינים מודעים לכך שהאידיאולוגים הראשיים של המחאה אינם מאמינים בדמוקרטיה בעצמם, ולמעשה הקדישו מאמצים גדולים כדי לנסות לעקר אותה מעיקרה: ריבונות האזרחים. פרופ' יניב רוזנאי, פרופ' מרדכי קרמניצר, פרופ' ברק מדינה, ומעל הכל השופט פרופ' אהרן בריק-ברק – אינם מאמינים בדמוקרטיה כלל. למעשה, ארבעתם הקדישו מאמצים גדולים כדי לנסות לעקר אותה מעיקרה – ריבונות האזרחים.

פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והאוניברסיטה העברית. פירסם מאמר ב"הארץ", הדוחק בבג"ץ לפסול את חוק היסוד המגביל את תוקפה של עילת הסבירות, אם זה יעבור בכנסת. וכך כתב: "הכנסת אינה מוסמכת, בשום פורמט ובשום רוב, לערער את היסודות הערכיים, הבסיסיים והעילאיים שעליהם כוננה המדינה, ובהקשר שלנו – השיטה הדמוקרטית. על אחת כמה וכמה אינה מוסמכת לעשות זאת הקואליציה הנוכחית שבראשה עומד נאשם בפלילים, ושהרכבה האנושי המפוקפק עד כדי בושה שולל ממנה כל סמכות מוסרית. בית משפט הראוי לשמו לא יוכל לעמוד מנגד." מי שמתכוון להעביר את חוק יסוד "לימוד תורה", שלא יזדעזע מהפסקת ההתנדבות של המילואימניקים.

קרמניצר אומנם אומר שהוא מבקש להציל את "השיטה הדמוקרטית", אבל הוא מבטל כלאחר יד את עיקרה: הרעיון שהאזרחים ריבונים על גורלם, באמצעות נציגיהם, ושאין שום סמכות מעליהם. הציבור, לפי קרמניצר, אינו רשאי לקבוע מה יהיו הערכים של מדינתו, כי יש אנשים אחרים שכבר החליטו בשבילו מהם היסודות הערכיים שעליהם קמה המדינה, בלי שהיא עצמה ידעה זאת. היא סברה, בתמימותה, שהיא דמוקרטיה, ועל כן מושתתת על העיקרון האומר שממשלות "שואבות את כוחן המוצדק מהסכמת הנמשלים" (בניסוח המפורסם של תומס ג'פרסון במגילת העצמאות של ארה"ב). בכלל, בחירות הן לא עניין חשוב במיוחד בעולמו של קרמניצר, ותוצאותיהן לא מספקות שום "סמכות מוסרית" – על אחת כמה וכמה כשהציבור הנבער בוחר "הרכב אנושי מפוקפק," שלא בא מהר הצופים ושלא אושר על ידי הפרופ' מראש – כנהוג במועצה הדתית העליונה של איראן.

לפני שנים אחדות פרץ ויכוח בינו לבין פרופ' רות גביזון המנוחה על האופן שבו צריכה להיות מוכרעת המחלוקת על עתידם של חבלי יהודה ושומרון. קרמניצר טען שהשאלה היא משפטית, שכן הכיבוש אינו חוקי, ולכן בית המשפט, ולא הציבור, צריך להכריע בעניין. מי זה בכלל הציבור הזה שהוא חושב שיוכל להתערב בשאלות שיכריעו את גורלו ועתידו? סתם "הרכב אנושי מפוקפק" שמוטב לו שיישב בשקט מחוץ לחדר המנהל, עד שיודיעו לו אדוני הארץ מה החליטו בשבילו.

פרופ' יניב רוזנאי סבור שכוחו של בית המשפט בישראל קטן מדי ושנותרו יותר מדי סמכויות בידי נבחרי ציבור – ולכן יש צורך דוחק לעקר את הכנסת ולהגביל גם את יכולתה לחוקק חוקי יסוד. רוזנאי הוא אחד הבולטים בעולם, מבין מקדמי התיאוריה האנטי-דמוקרטית המוזרה המכונה "תיקון חוקתי שאינו חוקתי." זו תיאוריה המבקשת להרחיב את סמכותם של בתי משפט, כך שבעצם יקבלו זכות וטו על האפשרות של נבחרי ציבור לעצב את החוקה. בדמוקרטיות ליברליות בתי משפט יכולים להפעיל ביקורת חוקתית על חוקים בשם החוקה, שקבע העם באמצעות נבחריו. רוזנאי רוצה שתהיה לבתי המשפט סמכות שהיא גם מעל החוקה, בשם משהו מסתורי ומופשט שנקרא "עקרונות היסוד של השיטה," שרק משפטנים יוכלו לומר לנו מהם. רוזנאי מספק את ההצדקה התיאורטית לצעד הבא שמהפכת ברק ממילא חותרת אליו לצורך השלמת הפרויקט של החלפת ריבונות האזרחים בריבונות השופטים: התיאוריה שלו סוללת את הדרך להצדקת פסילת חוקי יסוד בידי בית המשפט. בישראל שוררת כבר עכשיו שיטת משטר שאין לה אח ורע בין הדמוקרטיות המתוקנות. פרופ' שלמה אבינרי, איש תנועת העבודה, כינה אותה "בג"צוקרטיה", משום שבישראל – יחידה בין הדמוקרטיות – אין שום גבול לכוחו של בית המשפט, שביטל בפועל את הפרדת הרשויות, ואין כל בלם או איזון של ממש אל מולו. בעיני רוזנאי זה לא מספיק. הוא רוצה לקחת גם את האפשרות לעצב את שיטת המשטר מהעם ולהעבירה למלכים הפילוסופים בבית המשפט.

פרופ' אהרן בריק-ברק עצמו, סלידתו מהדמוקרטיה היא מן המפורסמות שאינן צריכות הוכחה. זה הרי מפעל חייו. את המחיר על הנחישות שלו לכפות את שלטון השופטים על כולנו התחלנו לשלם עכשיו, וכנראה נשלם עוד שנים ארוכות, בריב אחים נורא שעלול עוד לגלוש לאלימות – אם לא יפרק עוד קודם את תשתית קיומנו המשותף. זה אותו ברק שקבע שבכל הדילמות הערכיות היסודיות ביותר צריכים להכריע שופטים, ושעליהם לעשות זאת לא לפי ערכיו של הציבור, אלא לפי ערכיו של החלק "הנאור" בציבור בלבד.

פרופ' ברק מדינה היה סבור שבית המשפט היה צריך לבטל בפועל את תוצאות הבחירות שנערכו בישראל במרץ 2020, ולאסור על נתניהו להקים ממשלה – זאת אף שחוק יסוד "הממשלה" מתיר לראש ממשלה לכהן גם תחת כתבי אישום.

לגבי הוויכוח על עילת הסבירות, "עלינו להניח," כתב מדינה, "שיש כאן מסלול התנגשות ברור. אף מחנה לא יוותר. יהיו גם הרוגים." מה, אם כן, אפשר לעשות במצב כזה, מדינה שואל? "הדבר העיקרי שיש לדעתי לעסוק בו כעת," הוא משיב, "הוא מה עושים אחרי שהסכמנו שאיננו מסכימים..."

הדרך הדמוקרטית של קיום הצבעה וקבלת דעת הרוב – לא נראית למדינה מתאימה. אני תוהה כמה מפגינים בקפלן מבינים שהנהגתם הרוחנית שלחה אותם להילחם לא רק נגד רפורמה דמוקרטית, ולא רק נגד תוצאות הבחירות, אלא כנגד הדמוקרטיה עצמה, שאת שמה הם נושאים לשווא, בדקלום קצבי.

(גדי טאוב, "האידיאולוגים של המחאה אינם מאמינים בדמוקרטיה", מעריב, 21.7.23)

https://m.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1024186

מדהים. האידיאולוגים הכאילו דמוקרטיים של התנועה הפרוטסטנטית, והנאבקים כאילו על הדמוקרטיה, הולכים בעצם בדרכו של אפלטון ששלל את זכות הריבונות מאזרחי הפוליס, ומסר אותה לפילוסופים, ועקב זאת ראה בו הפילוסוף קרל פופר את אבי אבות הרעיונות הפשיסטיים, והטוטליטריות, או לז'אן-ז'אק רוסו שטבע את המושג "הרצון הכללי", וההיסטוריון יעקב טלמון ראה את המושג "הרצון הכללי" כמקור האידיאולוגי למה שהוא כינה "הדמוקרטיה הטוטליטרית" – המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים, הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, שטענו שהם מבוססים על מושג "הרצון הכללי"' והשליט הוא שמבטא את מה שלדעתו הוא "הרצון הכללי", בעוד שבמציאות אין "רצון כללי", אלא רק רצון פרטי. או במקרה שלנו רצון אזרחי המדינה. כלומר הם אויבי הדמוקרטיה.

אמת מידה לדמוקרטיה

בנוסף למרכיבים הנודעים של הדמוקרטיה (אני מאד אוהב את הגדרתו הקצרה של ישעיהו ליבוביץ: "דמוקרטיה היא משטר המגן על האדם בפני מדינתו." ליבוביץ אגב התנגד לדמוקרטיה וייחל למלחמת אזרחים שתכפה את חוקי התורה), הייתי מוסיף מרכיב חשוב לוויכוח היום על נושא "הסבירות": משטר דמוקרטי "סביר" הוא כל משטר המאפשר לגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, אהוד ברוג-ברק, משה סמולינסקי יעלון, וסגנו פרופסור חגי לוין (הפוגע בחולים בשביתות שהוא מארגן) – לבחור ולהיבחר לכנסת בחופש מוחלט. כל שלילת זכות זו אינה בגדר "סבירות", ואינה דמוקרטיה.

הנלך כצאן לטבח?

אסא-קאשר-כשר, אברהם שוויצר-שגיא "הוגי רוח צה"ל"

רוח צה"ל – ללכת כצאן לטבח!

"הוגי "חוזה" "רוח" צה"ל תומכים באי-ההתייצבות: "ביטול התשתית הדמוקרטית מצדיקה אי התייצבות לשירות צבאי.."

הפילוסוף אסא קאשר-כשר, המתנאה ביותו "אתי", ומנסח "חוזה" "רוח צה"ל", מעניק גיבוי למילואימניקים שהודיעו במחאה שלא יתייצבו. "פגיעה אנושה בדמוקרטיה מנוגדת למסמך," קבע פרופ' אסא קאשר-כשר, וזה בסיס להצדקת אי התייצבות לשירות בצה"ל.

גם הפילוסוף אברהם שוויצר-שגיא, שגם הוא מתנאה בהיותו "אתי", ושותף ל"רוח" צה"ל, מגבה את אי ההתייצבות לשירות צבאי: "חייל שמתחייב בנאמנות מוחלטת לשלטון, זה המודל של הצבא הפרוסי. במדינה דמוקרטית ליברלית, ובמדינת ישראל, החייל והחיילת מביאים איתם אל הצבא את מלוא סט ערכיהם המוסריים, המצפוניים והאזרחיים. גם הדיון על רעיון הפקודה הבלתי חוקית בעליל אינו רלוונטי לנושא: השאלה היא בכלל אחרת – השאלה היא האם ממשלת ישראל הנוכחית היא ממשלה לגיטימית. ואם נניח שממשלת ישראל איננה ממשלה לגיטימית, מה יכולתם של אזרחים שנקראים להגן על אזרחי מדינת ישראל? וכאן אני רוצה להציע את האבחנה המאוד עמוקה וחשובה – חובת ההגנה על האזרחים היא חלק מהחוזה היסודי שבין אזרחי מדינת ישראל. אבל אם נניח לרגע שמממשלת ישראל איבדה את הלגיטימיות שלה – לא נגזר מכך שחובת ההגנה העצמית פוקעת, נגזרת מכך דילמה עמוקה ויסודית. אם ממשלת ישראל לא לגיטימית, הרי שהכרעותיה בתחום הצבאי הן מראש לא לגיטימיות."

https://www.ynet.co.il/news/article/h1gsasw92#autoplay

הבנתם? לפי הפילוסופים המתנאים כ"פילוסיפים "אתיים", קאשר-כשר, ושוויצר-שגיא, הממשלה אינה לגיטימית, ולכן החוזה להגן על החיים של אזרחי המדינה (לא של שרי הממשלה) אינו תקף יותר, ולכן על כולם להקריב את חיי ילדיהם, הוריהם, משפחתם, ועמם, וללכת כצאן לטבח! זוהי לדידם "רוח צה"ל" שאותה הם ניסחו.

נדב קרסניץ'-ארגמן – נלך כצאן לטבח!

ראש השב"כ לשעבר נדב קרסניץ'-ארגמן מגבה אי-התייצבות לשירות צבאי: "אם החקיקה תעבור, לא חייבים לעמוד בחוזה."

https://www.ynet.co.il/news/article/h10lsv8qn#autoplay

על איזה חוזה חתום קרסניץ'-ארגמן שהוא רוצה להפר אותו? האם לגבי קרסניץ'-ארגמן החוזה להגן על ילדיו, הוריו, משפחתו, ועמו, הוא שהופר, ולכן על כולם ללכת כצאן לטבח?

הרמטכ"ל לשעבר גד אייזנקוט – נלך כצאן לטבח!

ח"כ גדי איזנקוט בצעדה לירושלים: "הצטרפתי לאנשים המדהימים האלה, שנלחמים על הגנת המדינה." על המתנדבים שלא מתייצבים למילואים אמר: "האנשים האלה השקיעו בהגנת המדינה, ועכשיו הם מגינים עליה בדרך אזרחית, אפשר רק להביע הערכה עצומה ולהצטרף אליהם."

https://rotter.net/forum/scoops1/805234.shtml

להצטרף למסרבים לשרת בצבא, ולהפקיר את חיי ילדיהם הוריהם משפחתם ועמם. ללכת כצאן לטבח!

סגן אלוף במיל אופיר כורזים טייס f16 לשעבר – נלך כצאן לטבח!

אופיר כורזים הודיע למפקדיו על הקפאת ההתנדבות שלו למילואים. לדבריו זו ההחלטה הקשה בחייו. הוא לא ישן מאז.

https://twitter.com/YallaTikva/status/1681026101542367233?t=4r2lyCZuxjNQJ9vtyVKrKg&s=03)

סגן אלוף במיל אופיר כורזים טייס f16 לשעבר לא יבוא למילואים. "אני מפקיר את חיי, חיי שלושת בנותיי, משפחתי, ועמי, נלך כולנו כצאן לטבח!"

רון שרף ממובילי "אחים לנשק – נלך כצאן לטבח!

רון שרף ממובילי "אחים לנשק" מכריז: "אם החוק עובר ולאחר מכן נפתחת מלחמה אני לא מתייצב."

https://twitter.com/titoreru/status/1681611053585530881?s=20

רון שרף: אני מפקיר את חיי, חיי ילדיי, הוריי, משפחתי ועמי, נלך כולנו כצאן לטבח!

בכירי מערכת הביטחון לשעבר – נלך כצאן לטבח!

בכירי מערכת הביטחון לשעבר כתבו כי הם "מגבים באופן מלא את הלוחמים והלוחמות שהחליטו לעשות מעשה ולהשעות את התנדבותם לשרות."

הנה הרשימה המלאה:

https://news.walla.co.il/item/3596009

אנחנו בכירי מערכת הביטחון, קוראים להפקיר את חיי ילדינו, הורינו, משפחתנו ועמנו. נלך כצאן לטבח.

בכל מקרה גם אם ההימנעות משרות בצה"ל תהיה מינימלית זה יעלה בדם.

הנלך כצאן לטבח?

את הדברים שכתבתי כאן ("חדשות בן עזר", גיליון 1864) שלחתי גם לעיתון "הארץ", הם כמובן קיצרו וערכו עם שגיאת כתיב כך:

טייסים, הנלך כצאן לטבח?

רק 81 שנים עברו אז הכריז אבא קובנר בגטו וילנה "אל נלך כצאן לטבח!" ובמדינת היהודים הריבונית טייסים, לוחמי סיירת, ורופאים, מכריזים כי לא ישרתו במילואים בצה"ל. כלומר, אומרים: אנחנו מפקירים את חיי ילדינו, הורינו, משפחותינו, ובני עמנו. הנכם חייבים להשיב לנו, אזרחי ישראל, תשובה מוסרית.

בהינתן שחלילה, כל הרפורמה המשפטית תעבור (לא רק צמצום עילת הסבירות) ויותר מזה — אם חלילה תהיה בארץ דיקטטורה אמיתית — האם גם אז אתם, הטייסים וחיילי הסיירות תפקירו את חייכם, חיי ילדיכם, הוריכם, ושאר העם ללכת כצאן לטבח? האם אתם, הרופאים, לא תטפלו בחולים ובפצועים? בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי של קאנט אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי", מה יקרה אם כל חיילי צה"ל ילכו בדרככם? האם כולנו נלך כצאן לטבח? (בטוח שלא לדמוקרטיה). בטוחני שתשובת בן גוריון היתה: ללחום נגד הדיקטטורה כאילו אין מלחמה באויב, וללחום באויב כאילו אין מלחמה בדיקטטורה. לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח.

נעמן כהן, תל אביב.

תגובות באתר האינטרנט:

אלמוני, לנעמן הכהן: אם תמשיך הממשלה הזאת ללכת בדרכה אל השינוי שהיא מבקשת לגרום פה, להפוך את התושבים מאזרחים לנתינים, לפרק את הדמוקרטיה (היחסית) שהיתה כאן, אני כאזרחי ישראל מפסיק להבין על מה נשאר להגן כאן בדיוק? על כנופיה שהצליחה להשתלט על מוקדי הכוח ואומרת במפורש שבכוונתה להשתלט גם על כלל המשאבים ולחלק אותם למקורבים? אסור לאפשר להם, יהא המחיר אשר יהא.

תגובת הקוראים: אהבתי 4 לא אהבתי 1

רמי 22 שני כלבים מתנשקים כמה מגעיל

אהבתי 2 לא אהבתי 1

רני ר. לנעמן הכהן – חשבתי על כך רבות ודעתי, נכון לעכשיו, היא זו: מאז מלחמת השחרור הסכנה הצבאית הגדולה ביותר למדינה היתה מלחמת יום הכיפורים. בניגוד למה שאנשים חושבים לא היתה סכנת שמד למדינה. למצרים לא היו תוכניות מעבר לסיני ולסורים מעבר לגולן (שלו כבשו אותו היו ממשיכים בטרור פגזים לאצבע הגליל). הסכנה היתה גדולה אבל היא כאין וכאפס לעומת הסכנה שהמדינה עומדת בה כרגע. בטווח הרחוק מדובר על סכנת חידלון לדורות ואולי לתמיד. ומלחמת העצמאות? מה אם השינוי הפוליטי הזה היה חל בזמן אותה מלחמת קיום? אני מאמין, דווקא בגלל הסמיכות לשואה, שהמדינה לא היתה קמה. הרוב לא היו מגישים את חייהם על מגש כסף בשביל עוד מדינה טוטליטרית.

אהבתי 2 לא אהבתי 0.

אלמוני, לנעמן הכהן: לא עלה בדעתך שעליית משטר טוטליטרי בישראל אינה גזירה משמיים? שחייבים להילחם עכשיו בממשלה המופקרת כדי למנוע זאת בכל דרך ו(כמעט) בכל מחיר? לא, אסור לצאת למלחמה, אסור לבצע פקודות שעלולות לגרום לפגיעה בחפים מפשע, בפקודת ממשלה לא לגיטימית וחסרת אחריות. אתה יודע למה? כי כל עוד החלטות הממשלה נבדקו על ידי בית המשפט בעניין הסבירות שלהן היתה בכך הגנה על חיילינו וטייסינו היוצאים למשימה. הממשלה אחראית. ברגע שהצבא יישלח למשימות על ידי ממשלה חסרת אחריות ופשיסטית כל לוחם וכל טייס יהיה חשוף, הוא עצמו, להעמדה לדין בטריבונל פושעי המלחמה בהאג. יש לכך תקדימים ואף טייס לא רוצה לשלם את מחיר ההפקרות. עכשיו יש להילחם, גם אם צפויה פגיעה בחוסנו של צה"ל. המטרה היא ללחוץ על ראש הממשלה לבטל את החקיקה הפושעת. האחריות נעצרת אצלו.

אהבתי 4 לא אהבתי 0.

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2023-07-19/ty-article-opinion/.premium/00000189-6d44-de6d-a1ef-fde6b3010000

מכיוון שעיתון "הארץ" חוסם אותי באופן מוחלט מפירסום תגובות באתר הדיגיטלי אני מנצל את הבמה כאן כדי להגיב כי התגובות משקפות הלך רוח מדהים.

האלמוני הראשון (לא בכדי מתבייש בשמו האמיתי) טוען "יהא המחיר אשר יהא" כלומר, אין צורך להגן על חייו, חיי ילדיו, הוריו וכל משפחתו. נלך כולנו כצאן לטבח והניצולים יחיו תחת דיקטטורה פשיסטית ערבית-מוסלמית, ובלבד ש"הכנופייה" השולטת לדבריו, לא תשלוט.

 על דברי רמי 22 אין לי מה להגיב. הם לא מובנים.

רני ר. כותב ש"במלחמת יום הכיפורים לא היתה סכנת שמד למדינה כי למצרים לא היו תוכניות מעבר לסיני ולסורים מעבר לגולן..." הבנתם? אם חיילי צה"ל היו סרבנים ומסרבים לשרת ולהגן על המדינה. בכל מקרה המצרים הסורים היו נעצרים כי כיבוש ישראל לא היה כלל בתוכניתם... וכך גם במלחמת העצמאות אם היתה סכנה של שינוי פוליטי כמו הסכנה הנוכחית, דווקא בגלל הסמיכות לשואה לא היו נלחמים וכולם היו הולכים כצאן לטבח.

האלמוני האחרון אומר גם אם יש פגיעה בחוסנו של צה"ל יש ללחוץ על ראש הממשלה. כלומר הוא מוכן להקריב את חייו, חיי ילדיו, חיי משפחתו, וללכת כצאן לטבח, ובלבד שראש הממשלה יילחץ. אף אחד מהמגיבים לא מתייחס בכלל לתוכן הטקסט. האם מחלת הרוח הטאנטוס משתלטת על החברה הישראלית?

אנטישמיות גם בסין

בפולניה אין יהודים ויש אנטישמיות. בסין אין יהודים וגם לא היו, אבל יש אנטישמיות: ''היהודים אשמים בהשפלת המאה של סין, הם שיתפו פעולה עם היפנים ורצחו מיליוני סינים.'' תיאוריות קשר אנטישמיות בעידוד ממשלת סין.

במאי האחרון סין קיבלה מחדש גישה לנמל הרוסי ולדיווסטוק ועוררו חגיגה בקרב גולשים ברשת האינטרנט הסינית. אבל בין היתר, זה היה תזכורת כואבת ל"מאה של השפלה" של סין, החל מאמצע המאה 19. באותה תקופה, בני המלוכה של מנצ'ו משושלת צ'ינג מסרו את מולדתם, שכללה את הנמל המדובר, לשכניהם בצפון. שטחים נוספים נמסרו גם לפולשים היפנים ב-1931, וכתוצאה מכך נוצרה מדינת חסות יפנית מנצ'וקואו.

החלטה לגבי הנמל ולדיווסטוק עוררה ויכוח במדיה החברתית הסינית עם השאלה, האם רוסיה התשושה והחלשה שתלויה יותר ויותר בסין, תחזיר לסין את חלקי הארץ שנגנבו ממנה. למרבה ההפתעה, לפתע צץ "פושע" שלישי לצד האימפריות הרוסית, והיפנית: וזה היהודים. וכך הם כותבים במאמר שפורסם ב-19 במאי בחשבון WeChat הפופולרי "משקה הדם" (血饮):

בתחילת המאה ה-20, "לפני המעבר לפלסטין, האליטה הפיננסית היהודית בחרה להתיישב בצפון מזרח סין והיהודים "אפילו היו מוכנים לעשות עסקת שטן עם הפשיסטים היפנים ולתת כמעט את כל כספם להשגת המטרה הזו."

כמו ברוב הקונספירציות, עלילת הדם היהודית-יפנית מכילה גרעין של אמת. הוא מבוסס על פרק לא ידוע במלחמת העולם השנייה המכונה "תוכנית הפוגו" (河豚计划). בשנת 1939, "מומחים יהודים" הציעו ליפן להזמין כ50,000 פליטים יהודים-גרמנים לאזור מנצ'וקאו בתקווה שההון היהודי יעזור להחיות את השטח, ולפתח אותו. הם הסתמכו במומחיות הטקסטים האנטישמיים המפוברקים "מהפרוטוקולים של זקני ציון", וקיוו ש"עסקה" עם היהודים תעזור להם לשפר את מעמדה של יפן במלחמה בשל כוחם כביכול של היהודים במערב. התוכנית נקראה על שם דג ה"פוגו", דג רעיל, שהיה – כמו היהודים – מעדן כשטיפלו בו נכון, אבל קטלני אם לא. למרות שיהודים אכן מצאו מקלט באזורים שבשליטת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, הם מעולם לא היו מעורבים בתוכנית פוגו, והתוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=804769&forum=scoops1

הנה עוד הוכחה שלא צריך יהודים כדי להיות אנטישמים.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק תשיעי

אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)

בתלתלי הערווה של בתוליהָ

[המשך וסיום הפרק]

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."

הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:

"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"

מחאתי כפיים.

"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.

רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.

אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.

היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."

אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."

הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.

- - -

"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.

"מה?"

"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"

אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! –  אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –

וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –

כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.

אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.

"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –

ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."

גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.

"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"

לא עניתי.

"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."

"מה פתאום אפריים? מה..."

"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"

בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.

פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."

"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מאיר עוזיאל: אהוד יקר, מי כתב את הקטע המבריק הזה, האם אתה? [גיליון 1865].

מערכת המשפט: אם תבטלו את עילת הסבירות

נפעיל את עילת המידתיות

אם תבטלו את עילת המידתיות

נפעיל את עילת ההסתברות

אם תבטלו את עילת ההסתברות

נפעיל את עילת ההיתכנות

אם תבטלו את עילת ההיתכנות

נפעיל את עילת ההתחשבות

אם תבטלו את עילת ההתחשבות

נפעיל את עילת השרירותיות

אם תבטלו את עילת השרירותיות

נפעיל את עילת איסור הזנות

אם תבטלו את עילת איסור הזנות

נפעיל את עילת הפרוזבול –

בכל מקרה לא ניתן לכם, צ'חצ'חים

הרוב הדמוקרטי-הדיקטטורי

לנהל את המדינה

אפילו שעל ידי כך

היא תיחרב!

אהוד: כן, אני כתבתי את הקטע הזה

אבל מי אני לעומת נביא השקר דויד גרוסמן

ומנהיגת הדגלים השחורים מימי הבלפוריאדה שקמה ברסלר?

חלקים בעם ישראל יצאו מדעתם.

מאיר: תודה אהוד. אכן, הם פשוט השתגעו. 

* טייסים, הנלך כצאן לטבח? – רק 81 שנים עברו אז הכריז אבא קובנר בגטו וילנה "אל נלך כצאן לטבח!" ובמדינת היהודים הריבונית טייסים, לוחמי סיירת, ורופאים, מכריזים כי לא ישרתו במילואים בצה"ל. כלומר, אומרים: אנחנו מפקירים את חיי ילדינו, הורינו, משפחותינו, ובני עמנו. הנכם חייבים להשיב לנו, אזרחי ישראל, תשובה מוסרית.

בהינתן שחלילה, כל הרפורמה המשפטית תעבור (לא רק צמצום עילת הסבירות) ויותר מזה – אם חלילה תהיה בארץ דיקטטורה אמיתית – האם גם אז אתם, הטייסים וחיילי הסיירות תפקירו את חייכם, חיי ילדיכם, הוריכם, ושאר העם ללכת כצאן לטבח? האם אתם, הרופאים, לא תטפלו בחולים ובפצועים? בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי של קאנט אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי" – מה יקרה אם כל חיילי צה"ל ילכו בדרככם? האם כולנו נלך כצאן לטבח? (בטוח שלא לדמוקרטיה).

בטוחני שתשובת בן גוריון היתה: ללחום נגד הדיקטטורה כאילו אין מלחמה באוייב, וללחום באוייב כאילו אין מלחמה בדיקטטורה. לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח.

נעמן כהן, תל אביב

["הארץ", 20.7.23].

אהוד: מה קרה לכם? מה קרה? המערכת התבלבלה? האם עכשיו יפטרו את עורך מדור המכתבים למערכת שבטעות פירסם קטע מנוגד לקו השליט בעיתון גם במדור הזה, וזאת לאחר שבאופן עקבי, לדברי כהן, אין מפרסמים את תגובותיו ב"הארץ", למרות שהן תמיד ענייניות ומנומקות היטב!

אתם השתגעתם? הלא אם תתחילו לפרסם אצלכם דברי אמת, אתם עוד עלולים לפגוע בשם הרע של העיתון!

* האם ייתכן שאחת הסיבות לאי הזמנתו של נתניהו לביידן היא כי שרה נתניהו חוששת מליטופיו של הנשיא העירני, שכבר תועדו במעמדים מביכים של מפגשי נשים אחרות איתו, והצחיקו וגם הדאיגו מאוד את האמריקאים?

* באתר של "ידיעות אחרונות" היה פירוט מלא לגבי הפגנת הימין ברחוב קפלן ביום ראשון בערב, כולל כל הרחובות שייסגרו בתל-אביב. באתר של עיתון "הארץ" לא היה שום פירוט לקראת ההפגנה!

דבר נוסף, אי אפשר להתעלם מהאופי העדתי והדתי הבולט של תומכי נתניהו בהפגנה ההמונית בתל-אביב. הם חלק מן הרוב בעם ואינם נמצאים בהפגנות המחאה והשינאה ה"אשכנזיות"-ברובן נגד נתניהו!

* מה שמפגיני המחאה אומרים הוא בעצם – אנחנו לא מכירים בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות האחרונות לכנסת ישראל. אנחנו רוצים ממשלה של 61 מנדטים התלוייה בקולות הערבים של מחמוד עבאס, ממשלה אשר תיכנע לאיומי חיזבאללה כמו בפרשת הגבול הימי עם לבנון! רק לממשלה כזו לא תהיה שום התנגדות מצד טייסי חיל האוויר ושאר סרבני ההתנדבות לשירות המילואים הדוגלים בהליכתנו כצאן לטבח!

* משה גרנות: התרגשתי מאוד מדבריו של נעמן כהן, ואני שולח לו תודה עמוקה, לא רק על דבריו עליי, אלא גם על הרבה דברים שלמדתי ממנו.

* אהוד: בשורה טובה למפגינים בעם ולחסידוּת דרסלר – נתניהו כנראה לוקה בליבו ויש חשש שאולי לא יוכל להמשיך בתפקידו כראש ממשלה וייאלץ לפרוש גם בטרם יסתיימו משפטיו. בלעדיו הליכוד לא יוכל להרכיב ממשלה ויש סיכוי שהאנרכיה וסבבי הבחירות התכופים יחזרו ללא אפשרות לממשלה יציבה בישראל. ויש גם סיכוי שהוא יבלה את שארית חייו העברייניים בכלא מעשיהו כפי שכידוע ממש קורה לכל גנב, שודד, רוצח, סחטן, מצית, חוסם כבישים וגובה דמי חסות בישראל!

* * *

מי מממן את עיר האוהלים הענקית שהוכנה מבעוד מועד בגן סאקר בירושלים?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל