פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1868

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באב תשפ"ג. 31.7.2023

עם הצרופות: 1. אריזות שמן זית בתצוגה בטקס. צילום: עדינה בר-אל. 2. מטע זיתים באביחיל. אלבום פרטי. 3. עופר ערמוני ואביו שמעון מקבלים פרס בתחרות "טרה אוליבו". אלבום פרטי.

 4. עידו תמיר מקבל את הפרס בתחרות "טרה אוליבו". צילום: איתי נדב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: נוֹפִים רוֹמִיִּים. // איליה בר-זאב: צָהֳרֵי יו­ם שרבי – דו-שיח – הוא והיא. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏30.7.23. // ד"ר עדינה בר-אל: חקלאים צעירים ושמן זית. // יאיר שורצמן: לזכרו של יצחק יעקובסון 1932-2023, במלאות 30 למותו. // נעמן כהן: השיפלות הבלתי נתפסת של חלק מרופאי ישראל: הישארו לבד ותמותו. // אהוד בן עזר: שרגא נצר – סיפור חיים. פרק א. גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק אחד-עשר: עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי. // ממקורות הש"י.

הסרבנים:

נלך כולנו יחדיו כצאן לטבח בעקבות ששת מיליוני אחינו בשואה!

 הבוז ליהודים בגטאות שלחמו בנאצים והפריעו להשמדת העם היהודי!

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

נוֹפִים רוֹמִיִּים

צַמְּרוֹת אֳרָנִים כִּכְתָרִים עֲגֻלִּים

בְּרָאשֵׁי גְּבָעוֹת צָפִים  –

וּבַגַּיְא קְבָרִים וָחֳרָבוֹת  –

וְהוֹד עַמּוּדִים שַׁחִים;

עַל גָּבְהֵי סַן פֶּטֶר  –

שָׁלוּחַ, נֵירוֹן קֵיסָר

בְּרֶכֶב אֵשׁ דּוֹהֵר;

וּבַשֵּׁפֶל  –  שׁוּק הָעֲבָדִים  –

כַּיָּם  –  גּוֹעֵשׁ;

וּמֵרָעָב שׁוֹאֲגִים הַכְּפִירִים

שַׁעֲרֵי הַקּוֹלוֹסֵאוּם,

אֲדֻמִּים לַחִים:

נוֹטְפֵי יֶזַע וָדָם,

עַל פְּנֵי אֶבֶן סְתוּתָה עַתִּיקָה  –

סַנְדַּל אַדְנוּת קִצְבּוֹ הוֹלֵם

לְקוֹלוֹנְיָה לִבְּרִיטַנְיָה,

לִירוּשָׁלַיִם,

אֶל עַרְבוֹת-אַפְרִיקֵי  –

לִגְיוֹנוֹת רוֹמָא

דַּרְכָּם עוֹשִׂים.

וְעַל שַׁעַר טִיטוּס שֶׁבָּעֵמֶק  –

מְנוֹרַת-שִׁבְעַת-הַקָּנִים  –

זוֹעֶקֶת שְׁבוּיָה:

בְּשִׁבְעָה קוֹלוֹת הוֹמִיָּה

מוּל שָׁמַיִם מְשַׁוְּעָה

וְשׁוֹמְעִים בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

זוֹקְפִים רֹאשָׁם

מַטִּים אָזְנָם

וְעוֹטְרִים

בְּלַהַט  –  כְּנֵזֶר  –

אֶת עִירָם,

כּוֹרְעִים נוֹפְלִים עַל לִבָּהּ  –

כֹּחוֹתָם...

1960

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר-זאב

     צָהֳרֵי יו­ם שרבי – דו-שיח – הוא והיא

"אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁתֹּאבַד לִי"

*

מִסְרוֹנִים מַפְתִּיעִים בְּצָהֳרֵי יוֹם שְׁרָבִי.

לִפְעָמִים אַתְּ נוֹעֶצֶת בִּי יָד, מְהַדֶּקֶת עַד כְּדֵי כְּאֵב.

*

"בָּעֶרֶב סָבַבְתִּי כִּכְלִי אוֹבֵד בֵּין הָאֹהָלִים בִּשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד –

בְּנֵי אָדָם שְׂרוּעִים עַל הָאַסְפַלְט וְעַל כִָּל שֶׁנּוֹתָר."

*

בְאוֹתָם רְגָעִים רָחֲפוּ עַצְמוֹתַי בֵּין סַלְעֵי הַמִּדְבַּר,

בִּשְׁבִילִים פְּתַלְתַּלִּים.

עִם קִיצוֹ הֶעָלוּם שֶׁל יַם טֵתִּיס* נוֹתָר יֹפִי:

הֶהָרִים הָקֵּרְחִים, נְּחָלִים צְמֵאֵי שִׁטְפוֹנוֹת,

תְּשׁוּקוֹת לְמַגָּע.

ים טתיס. מתוך ויקיפדיה

*

"רָצִיתִי לִפְגֹּש אוֹתְךָ, לָדַעַת לְאָן...

עַד אֵימָה"

*

בֵּין הָבּוֹלְדֵּרִים** הָעֲצוּמִים אֲנִי מְזַמְזֵם לְעַצְמִי:

Ne me quitte pas***                                  

אֵלַיִךְ?                                        

אוּלַי...

*

"אֵלִי אֵלִי, בָּרוּךְ בּוֹרֵא עֶרְגָּה בְּשֶׁבַע שְׁנִיּוֹת."

* ים טתיס – אוקינוס קדום שכמעט נעלם. מילא תפקיד חשוב בתולדות הגאולוגיה בארץ ישראל.

** בולדר – גוש סלע גדול מאוד שניתק מגוש סלע גדול יותר. ומצוי בנחלים רבים בדרום.

*** זאק ברל – מגדולי הזמר הצרפתי.

מְסֻכָּנוֹת הַמִּלִים

"לַבְּדִידוּת צְלִילִים מְרַתְּקִים -

דַּי לִי אִם שְׁנֵינוּ קַיָּמִים בְּרֶגַע זֶה."

*

אוּלַי זֶה הַחֲשָׁשׁ מֵהַיּוֹם הַסָּעוּר בֵּינִי וּבֵינֵךְ –

בְּכֹל שֶׁהוֹתַרְנוּ בַּאֲדָמָה הַנִּבְגֶּדֶת.

* 

"לְעִתִּים אַהֲבַת הַבְּרוּאִים, לִפְעָמִים נִפְתֶּלֶת,

כְּצִפּוֹר אַחֲרוֹנָה עַל גָּג."                                   

*   

בֵּין הַמִּלִּים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת חוּטֵי סַכָּנוֹת,

מַרְאוֹת תַּעֲתוּעִים.

*

"גָשׁוּם, אֲנִי מִתְיָרֵאת לְהִסָּחֵף בְּזוּיָה אֶל

חוֹף מְצֻלָּק, רוֹעֶדֶת וּצְמֵאָה."

*

וְאוּלַי רַבּוּ הַמְנָאֲפִים בְּגַנֵּך הָאָבוּד,

בֵּין כּוּר-הַמַּצְרֵף לִמְדוֹרֵי הַתֹּפֶת.

*

"מְסֻכָּנוֹת הַמִּלִים. גַּם אֲנִי, כְּחַמָּנִית בְּשֵׁלָה

מַמְתִּינָה לְטוֹרֵף עִם רֶדֶת הָעֶרֶב-מְרַחֶפֶת כְּרוּחַ,

קְלוּיָה אוֹ בְּתוּלִית עַל הֲמוֹן אָדָם."

*

מְצִיאוּת אַכְזָרִית מֻשְׁלֶכֶת שְׂרוּטָה וְכוֹאֶבֶת,

מְבַקֶּשֶׁת יָדַיִם בּוֹגְרוֹת,

לִטּוּף.

פורסם לראשונה ב"אינטימיות" – ספרי "עיתון 77" – 2021  

* * *

לזהבה קור היקרה

משתתפים באבלך על מות אביך

דוד (דוגו) לייטנר

ניצול אושוויץ בן ה-93

חברייך הוותיקים בסומלי"ון

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏30.7.23

* צו השעה – ממשלת הצלה לאומית!

* רוצים עוד? – למתנגדי ממשלת ההצלה הלאומית, "כי ביבי" וכו' – לא הספיקה לכם חצי השנה האחרונה? אתם רוצים עוד מהטוב הזה?

* אף על פי כן – בימים הקשים האלה, שבהם הכוחות הצנטריפוגליים המושכים לפירוד וקרע חזקים מכפי שהיו אי פעם, הניסיון של אנשים כמוני לחזק את היחד, את שיח האחים, את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את קיומו של מיינסטרים ציוני ממלכתי דמוקרטי, שמייצר אלטרנטיבה לשיח המחנאות המקצין, נשמע קצת תלוש, כמעט נלעג. אבל בחצי השנה הרעה הזאת, מתחת לרדאר, רבו המפגשים והקבוצות של מחפשי היחד, בלי להסתיר ולטייח את המחלוקות. אלפי קבוצות כאלו פועלות, חלקן כבר עשרות שנים אך הרבה מאוד קמו בחצי השנה האחרונה. בסופו של דבר, אני מאמין שהזרם התת-קרקעי הזה, הוא שינצח, דווקא כיוון שאינו רוצה להכניע. הוא ינצח בשל רצון החיים של עם ישראל, שלא יאפשר לקרוע אותו לגזרים. לכן, דווקא השנה, אף על פי כן ולמרות הכל, אני שותף לרבים המחזקים את שיח האחדות.

* תאוות החורבן – השנה ה-75 לקוממיות ישראל, היא השנה הקשה ביותר בתולדות המדינה (כן, יותר מכל דוגמה אחרת שאתם חושבים עליה).

המכה הראשונה הייתה המהפכה המשטרית. הקואליציה, מתוך שיכרון-כוח של ניצחון "ימין על מלא", וכאילו זכתה ב-120 מנדטים המאפשרים לה לקחת את כל הקופה, הובילה מתקפה קשה על הדמוקרטיה הישראלית, מתוך ניסיון לקעקע מן היסוד את השיטה הדמוקרטית הישראלית שנבנתה במשך 75 שנים. המהפכה נועדה לעקר את הרשות השופטת, לבטל את עצמאותה, לבטל את היכולת שלה לבקר, לבלום ולאזן את הרשות המבצעת ובעצם להכפיף אותה לממשלה, שבלאו הכי שולטת גם בכנסת. המהפכה נועדה לאפשר לממשלה שלטון כמעט ללא מיצרים. בינתיים הממשלה הצליחה לחוקק חוק אחד, קטן ביחס למהפכה הכוללת, אך חוק שמייצר תשתית לשחיתות.

המכה השנייה היא הסרבנות, או בכינוייה המכובסים "הפסקת התנדבות" ו"אי התייצבות". זו מכה נוראה. אני מאמין שנצלח בשלום את המהפכה המשטרית ושגם החוק המושחת שהתקבל השבוע יבוטל. אבל את הנזק הנורא של הסרבנות ההמונית ועוד יותר מכך, של הלגיטימציה והתמיכה ההמונית בצעד הזה, נשלם עוד עשרות שנים, הרבה אחרי שנשכח את ניסיון המהפכה המשטרית. לכן, הסרבנות היא מכה קשה יותר מהמהפכה. מחוללי המהפכה, שיצרו את המצב שהוביל לסרבנות, הם האשמים העיקריים, אבל גם הסרבנים, הקוראים לסרבנות והמצדדים בה, אשמים במצב.

המכה השלישית קשה יותר מהשתיים הללו, והיא הדיבור הצפוף על היפרדות, על שני עמים, על ישראל ויהודה, על המדינה היהודית מול הדמוקרטית, על פדרציה, קנטונים וכו'. זה לא יקרה, אבל עצם הלגיטימציה לדיבור על הזוועה הזאת, היא איומה ונוראה. אם האיום במהפכה המשטרית ובסרבנות הוא שהם עלולים להוביל לחורבן, כאן מדובר בחורבן עצמו, בתאווה לחורבן. הדרך להתמודד עם המכה הזאת, היא להגביר ולהרבות את היחד, את השיח, את המפגש ואת החיבורים ושיתוף הפעולה בין חלקי העם, בין חילונים ודתיים. הרוב הדומם חייב להשמיע את קולו, ולהוביל את שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, שנשמט לידי הקיצונים, המפלגים והכוחות הצנטריפוגליים שקורעים את החברה הישראלית.

* אדרש לניתוח – אם חלילה יתקיים סיוט האימים האנטי ציוני של פיצול לשתי מדינות, אני אאלץ לבצע ניתוח שיחתוך אותי לשניים, כי אני שייך לשתי המדינות. האמת היא שכמוני הרוב הגדול, המוחלט, של הישראלים, למרות שהצווחנים הקיצונים נשמעים הרבה יותר חזק. לכן ברור שהסיוט המטורף הזה לא יקרה. אבל עצם העובדה שישראלים מפנטזים על כך, היא נוראה.

* כוחות הרס – לידיעת המופרעים שמדברים על היפרדותנו לשתי מדינות – הציונות הצליחה להקים מדינה בזכות תועפות בלתי נדלים של כוחות בניין ויצירה. עם אנרגיות של שנאה והרס אפשר לפרק, אבל אי אפשר לבנות כלום.

* החסרים משוגעים אנחנו – במגזין חדשות סוף השבוע בערוץ 12 היו שתי כתבות על קבוצות קנאיות של מטורללים, הזויים ומסוכנים.  כתבה אחת על מגדלי פרה אדומה ומתכנני בית המקדש, שחולמים על גילוח הר הבית מהמסגדים כדי להקים עליו את בית המקדש. כתבה שניה על כאלה שחותרים לקריעת מדינת ישראל לשתי מדינות – ישראל ויהודה. כמקובל אצל קבוצות פסיכופטים מן הסוג הזה, יש להם תוכניות מפורטות, תרשימים ואקסלים למיניהם. איני יודע מי משתי הקבוצות הזויה יותר, מטורללת יותר, קנאית יותר, קיצונית יותר. איני יודע איזו קבוצה מסוכנת יותר. החסרים משוגעים אנחנו?

* חזירים – דבוקת "מסעדני צמרת" תל-אביביים הודיעו שכ"מחאה" הם יפרו את החוק ויפתחו את מסעדותיהם בערב תשעה באב. מה הם עושים? במי הם נלחמים? מה זה הרצון המכוון לפגוע ולהכאיב? מה שהם עושים דומה לחרדים הקיצוניים שעושים על האש דווקא בערב יום הזיכרון. מה הקשר למחאה? מה הקשר למהפכה המשטרית? למה אנשים הופכים מאבק פוליטי נגד הממשלה, למלחמה זהותית נגד חלקים בעם ישראל? האש שהם ידליקו אינה אש לבישול, אלא אש זרה של שנאת חינם. אש זרה של שורפי האסמים. רגע, מי אמר שיש קשר למחאה? שמא זו סתם רדיפת בצע? חזירים!

* חורבן ותלישות – בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר", שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות. וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב:

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות–חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'."

המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. לעומת זאת, המסעדנים החזירים, שהחליטו להפר את החוק ולפתוח את מסעדותיהם ערב תשעה באב, ידעו גם ידעו ועשו זאת דווקא, כדי להכעיס, כדי לפגוע, כדי להפגין את הניכור שלהם. ניכור ממה? מיהדותם. מתרבותם. והעיקר לפגוע "בהם", בדתיים, שתשעה באב הוא, כביכול, "שלהם". הוא כביכול רק "דתי", לא לאומי. איזו דוסופוביה מכוערת.

ועוד אמר ברל כצנלסון, במאמרו "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש." 

* מודה ועוזב ירוחם – מזמן לא חשתי בהתגלמות המושג "מודה ועוזב ירוחם", כמו הודעתו היפה, המכובדת והמרגשת של המסעדן חיים כהן, שחזר בו מהשתתפותו במפגן המכוער של המסעדנים החזירים שפתחו את עסקיהם דווקא ערב תשעה באב. וכך הוא כתב: "אנחנו סוגרים להערב את יפו תל אביב – כצעד לקירוב לבבות. מילה שנשמעת כקלישאה היום – אבל לוותר עליה בשבילי זה כמו לוותר על מדינת ישראל.לכן כל מי שטובת המדינה עומדת לנגד עיניו – אני קורא להירגע – הלוואי שכל האנרגיה של השנאה והחרמות שמסתובבת ברשת ובכלל הייתה מופנית לקירוב לבבות! לא מתבייש להגיד – טעיתי! יש לערב הזה משמעות לחלק נכבד של העם ואני מכבד את זה. מתפשר וסוגר את יפו תל אביב. ולכל נבחרינו, אני פונה בבקשה – תסתכלו מה קורה לנו ואצלנו, תורידו את הלהבות – ואולי אולי תתפשרו. אני מייחל לאותה הרוח – לכבוד כל העם שלנו! כי אין לנו ארץ אחרת!"

וכל זרזירי הטוקבקים נשאי השנאה והדוסופוביה השתלחו בו על ש"התקרנף" ו"התקפל". הוא ידע שזו תהיה התגובה, אך העדיף שהשונאים בע"מ יטענו שהתקרנף, מאשר להתחזר.

* צום מיוחד – מדי שנה, כבר כעשרים שנה, אני צם בתשעה באב. אולם השנה זה צום מיוחד, ולא בכדי אני מכיר אנשים שמעולם לא צמו והשנה הם צמים. השנה אנו נמצאים בשיאה של התרחשות הרת אסון, שבה עלולים להתקיים בנו דבריו של הפילוסוף והסופר האמריקאי ג'ורג' סַנְטָיָאנָה, שמי שאינם לומדים מן ההיסטוריה, נדונים לחזור עליה. אנו נמצאים בשיאו של המשבר הלאומי והחברתי החמור ביותר מאז קום המדינה, כששורפי האסמים, ויש כאלה בשני הצדדים, פותחים את המבערים בכל העוצמה. השתתפתי בשני מפגשי הידברות ושיח במהלך תשעה באב, ומפגשים כאלה מתקיימים באלפיהם בכל רחבי הארץ. נכון, המפגשים הללו אינם תופסים כותרות, אך אני מאמין שבהם נבנית האלטרנטיבה של אחריות לאומית; אחריות לקיומו ועתידו של הבית השלישי.

* שפה אחת ודברים אחדים? – תחת כותרת זו התכנסנו, כ-350 מתושבי הגולן, כבכל ערב תשעה באב, בבית הכנסת המשוחזר בקצרין העתיקה, לשיח קהילתי. לאחר קריאת מגילת איכה, נערכו מעגלי שיח. היו תשעה מעגלים. במעגל שבו השתתפתי היו כארבעים איש. המפגש כולו היה תחת תחושת השבר העמוק שאנו נמצאים בו. הרבה כאב עלה בו, משני הצדדים. אך היתה הקשבה והכרה ואמפתיה לכאב של האחר. וכן, היה גם חשבון נפש והכאה על חטא בכל צד. אני, בדבריי, ייחלתי בעיקר לשבירת המבנה של שני מחנות, שהוא מבנה הרסני, וקראתי לבנייה של מיינסטרים ציוני, ממלכתי דמוקרטי שיהווה משקל נגד למשטר המחנות. באותה שעה נערך עוד מפגש שיח בגולן, בקדמת צבי. ובכל רחבי הארץ נערכו למעלה מאלף מפגשים כאלה.

יצאתי אופטימי מהאירוע. אני מאמין שרוב העם רוצה בקיום המשותף והמאוחד. השאלה היא איך הרוב יצליח להבקיע מתוך משטר המחנות ולהחליף את השיח. אסור להרפות מהניסיון.

* ערב של חיבורים – במוצאי תשעה באב, למחרת השיח הגולני בבית הכנסת העתיק בקצרין, נערך מפגש מצומצם יותר באורטל. השתתפו במפגש שלושים איש, עשרה מתוכם מאורטל, עשרה מהיישובים הדתיים ועשרה מיישובים חילונים בסביבה. השיח נפתח בשאלת ההיפרדות לשתי מדינות. כמובן שלא היה איש שלא סולד מרעיון העוועים, אך היתה זו שאלה טובה לפתיחת הדיון. עלו הרבה כאבים, לא הוסתרו מחלוקות, אך היה בעיקר צמא להידברות, לחזק את הקשר ואת האחדות. עלו סוגיות הנוגעות לגולן ולקשרים בין המגזרים. אני דיברתי על החלום של הפיכת הגולן לחברת מופת של חיבור בין המגזרים השונים, שיפיץ את אורו למדינה כולה; שנהיה אור ליהודים. אחד הדברים המעניינים היה חשבון הנפש של אנשים כלפי המחנות שלהם. כלומר, לא היה זה שיח של שני צדדים שבו כל אחד מכה על חזה הזולת, אלא חלק מן האנשים היכו גם על החזה של עצמם. את המפגש יזם מטה הבחירות של אורי קלנר מרמת מגשימים, המועמד לראשות המועצה האזורית גולן. אני תומך בו וארגנתי את המפגש במגרש הביתי של אורטל. הנושא המוניציפלי כמעט שלא עלה; לא היה זה מפגש בחירות. אך בעצם קיומו של מפגש כזה מטעם המטה של אורי, יש מסר של מחויבות מצדו להוביל ולחזק יחד גולני, אם יבחר.

* הערבות ההדדית היא בסיס קיומנו – כל דוברי הסרבנות ומצדיקיה, כולל הלשעברים שהתקרנפו ומאיישים את אולפני התקשורת, חוזרים על המנטרה, שאם תפרוץ מלחמה, כל אלה שהפסיקו להתנדב יהיו הראשונים להתייצב. אני מאמין להם ומשוכנע בכך. אבל אני תמה. למה, בעצם? אם, לטענתם, המדינה הפרה אתם את החוזה, למה הם קמים להגן עליה? למה הם מוכנים למסור את נפשם למען מה שהם מציגים כדיקטטורה? על פי ההיגיון של מסר הסרבנות, אין שום סיבה שיגנו על המדינה בשעת מלחמה. וכיוון שאני מאמין להם שהם יירתמו ויתגייסו בשעת מלחמה, הרי שהדבר מוכיח עד כמה חלולה "הפסקת התנדבותם". עד כמה היא לא הגיונית, לא מוסרית וחסרת שחר. אם הם מבינים שעליהם להגן על המדינה בשעת מלחמה, איך הם מסבירים את אי התייצבותם לאימונים שנועדו להתכונן למלחמה? איך הם מסבירים את אי התייצבותם לתעסוקה מבצעית שאף היא מלחמה, כי מלחמה אינה רק מלחמה כוללת, אלא גם מניעת ההתבססות האיראנית ליד הגבול, סיכול טרור ומניעת פרויקט הדיוק של חיזבאללה. יתר על כן, הסרבנות ההמונית והתמיכה העוד יותר המונית בה, מעבירה לאוייב מסר של חולשה והתפרקות והיא עלולה לקדם מלחמה. המטרה של צה"ל היא להרתיע את האויב כדי למנוע מלחמה, ורק אם ההרתעה תיכשל והמלחמה תפרוץ – להכריע בה. הסרבנות פוגעת במטרה הראשונה ובכך מקדמת את המטרה השנייה. היא כמעט מזמינה מלחמה, שבה כשירותו של צה"ל תהיה בשפל.

די! צריך להוציא את צה"ל ואת ביטחון המדינה מכל מאבק פוליטי, צודק ככל שיהיה, והמאבק הזה צודק מאין כמותו. הצבא אינו של הממשלה, לא של ראש הממשלה, לא "צבא הוד מלכותו", אלא צבא ההגנה לישראל. החוזה אינו עם נתניהו אלא איתך ואיתי ועם כל אזרח בישראל. במשך עשרות שנים במילואים הגנתי על אלה שצריכים להגן עליי היום, גם כאשר נאבקתי כאזרח בממשלות. זו הערבות ההדדית, שהיא בסיס קיומנו.

* נזק לדורות – להערכתי, לא יהיה המשך למהפכה המשטרית ולא רחוק היום שבו גם חוק תשתית השחיתות ("צמצום עילת הסבירות") יבוטל. ואילו הנזק של גל הסרבנות (או אם תרצו, אתם יכולים להשתמש בשמות החיבה המכובסים של התופעה) והלגיטימציה ההמונית שלה, יכה בנו עוד שנים רבות. אולי יידרשו לנו עשרות שנים (או, חלילה, מלחמה קשה) לתקן את הנזק הכבד.

* עוד זה מדבר וזה בא – עוד לא יבשה הדיו מאישור חוק השחיתות וכבר מפלגת המשתמטים הגישה את הצעת חוק יסוד: השתמטות. נכון, שרים וח"כים בליכוד הסתייגו, אבל כל מפלגות הקואליציה חתומות על ההסכם הקואליציוני הכולל את החוק המביש הזה. ייתכן מאוד שנתניהו, כדרכו, שיקר כשהוא חתם על ההסכם ולא התכוון לקיים אותו. אך כפי שבן גביר וסמוטריץ' כבר הוכיחו לו שהם לא בני גנץ ואותם הוא לא יכול לסובב בכחש, סביר להניח שכך גם המשתמטים. החוק הזה הוא הדגל שלהם, דגל ההשתמטות, ואין להם שום כוונה להתפשר עליו. אגב, גם על הפיגוע של ההסכמים הקואליציוניים הללו חתום הפירומן יריב לוין.

 ויהי ערב ויהי בוקר ו-11 ח"כים מן הליכוד, נבחרת של פירומנים, הניחה את הצעת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש. אם כבר יש שריפה, למה לא להוסיף שמן? במקום ללכת צעד אחורה, ולגשת להידברות על הסכמות רחבות – עוד חקיקה חד-צדדית. פשוט, חבורה של פירומנים. באשר לפיצול תפקיד היועמ"ש, אני בעד כבר שנים רבות, אבל בדיוק מהכיוון ההפוך לשלהם. המטרה שלהם היא להחליש את שומרי הסף ובכך לחזק את השחיתות השלטונית. המטרה שלי היא לחזק את שומרי הסף במלחמה בשחיתות השלטונית. אבן הבוחן היא השאלה מי יבחר את התובע הכללי. אם זו הממשלה, ברור שהכוונה למנות בובה שתעלים עין מהשחיתות. אני מציע ועדה ציבורית, שלכל היותר, שר המשפטים יהיה אחד מחמשת או ששת חבריה.

* השתק שיפוטי – נתניהו, שלא מעז להתראיין בישראל, כי אינו מעוניין להתמודד עם שאלות קשות של אזרחי ישראל, מרבה להתראיין לתקשורת הזרה. באחד הראיונות השבוע, הוא אמר שעם ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון למנות את העבריין הסדרתי והאסיר המשוחרר אריה דרעי לשר. כדאי שנתניהו יזכור שבג"ץ לא ביטל את מינוי של העבריין הסדרתי רק בעילת הסבירות אלא גם בעילת השתק שיפוטי. כך שאם נתניהו ישוב וימנה את העבריין הסדרתי לשר, תהיה עתירה ובג"ץ ישוב ויפסול את המינוי בשל ההשתק השיפוטי.

* עכשיו באים? – יותר ויותר בכירים בליכוד, שרים וח"כים, יוצאים נגד המשך החקיקה החד-צדדית, נגד "הביריונים שדוחפים חוקים קיצוניים," מבהירים שלא יצביעו בעד חוקי המהפכה ללא הסכמה רחבה. זה לא צריך להפתיע. הרי על פי כל הסקרים ברור שאותם ח"כים ושרים מבטאים את דעת רוב מצביעי הליכוד. אך יחסי לתופעה אמביוולנטי. מצד אחד: הלו, עכשיו באים? עכשיו? איפה הייתם ביום שני, בהצבעה בכנסת על חוק תשתית השחיתות? למה בהצבעה גלויה לא העזתם לנהוג כפי שנהגתם בהצבעה החשאית על בחירת קרין אלהרר לנציגת הכנסת בוועדה למינוי שופטים? מצד שני: מוטב מאוחר מאשר כלל לא. יש לעודד את המגמה הזאת, כי אלה בדיוק האנשים שיכולים לסכל את המשך המהפכה המאיימת על מדינת ישראל ועל הדמוקרטיה. אולי כאשר מדובר בקבוצה חזקה ונחושה (אם היא תהיה כזאת), נתניהו לא יפחד מהאיומים של עוכר המשפטים יריב לוין הפירומן.

* הדוברת הראשית – אחת השיטות הרטוריות של תעמולת המהפכה המשטרית, היא לצטט דברי ביקורת שהושמעו במהלך השנים על מערכת המשפט, ולהתלות בהם כדי לנכס את אומריהם למהפכה, או כדי להציג אותם כצבועים אם הם מתנגדים למהפכה. כאילו כל מי שמתח ביקורת, רצה גם הוא לשפוך את התינוק עם המים. אחת המצוטטות הפופולריות היא הילה גרסטל, הנשיאה בדימוס של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז ונציבת הביקורת על מערך התביעה, לשעבר. אכן, גרסטל מתחה ביקורת חריפה על המערכת, וכנראה שזו דעתה גם היום, כיוון שלא חזרה בה מביקורתה. הילה גרסטל הייתה אמש הדוברת המרכזית בהפגנה נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא.

* מבחן הכנות – היכולת להתנצל היא תכונה נאה. התנצלות אמיתית היא מעשה אצילי. אדם שחוזר בו ומתנצל ראוי לשבח. עוזב ומודה – ירוחם. ואף על פי כן, קשה לי לשבח את ברדוגו על התנצלותו, כי אני לא ממש מאמין לו. הרי לא מדובר באיזו מעידה לשונית שהוא מתנצל עליה. וכאשר הוא דיבר על התבטאויות שלו "בזמן האחרון" – מה פירוש בזמן האחרון? שבוע? חודש? שנה? עשר שנים? במשך שש שנים השתלט ברדוגו על יומן הערב בגל"צ והפך אותה מתוכנית חדשות לבמת תעמולה והסתה ביביריונית אלימה. בכל יום במשך שעה הוא הרעים בקולו על כל מי שלא התיישר בדיוק על פי האג'נדה שלו – פולחן אישיות צפון קוריאני לנתניהו (אותו נתניהו שהעליל עליו את עלילת "הקלטת הלוהטת"), תאוריות קונספירציות מטורללות ושנאה עמוקה למערכות החוק, המשפט והצדק של מדינת ישראל. וכך יום אחר יום, שבוע אחר שבוע במשך שנים, תחנת הרדיו הצבאית הפכה לקול הרע"ם מקאהיר בגלגולו הישראלי. וכך גם בטור שלו ב"ישראל היום" ובמופעי האימים שלו בערוץ התעמולה. הוא מתנצל? אחלה. כנות התנצלותו תבחן במבחן התבטאויותיו מכאן והלאה.

* לא להכרעת בג"ץ – אני מתנגד נחרצות לחוק צמצום עילת הסבירות, שאני רואה בו חוק תשתית לשחיתות, בעיקר בתחום המינויים. רק מי בכוונתו לבצע מעשים בלתי סבירים, ירצה לבטל את עילת הסבירות. ועל אף עמדתי זו, אני מתנגד לעתירה לבג"ץ נגד החוק. בג"ץ אינו צריך להתערב בחוק יסוד. הביקורת השיפוטית נועדה לבקר חוקים, בעיקר אל מול סתירה לחוקי יסוד, שהם החוקה בהתהוות של ישראל. פסילת חוק יסוד, היא צעד קיצוני ביותר של שבירת כלים. צעד כזה אינו ראוי בכל מצב, לא כל שכן בעת כזו, שהמדינה כ- יורה רותחת. פסק דין כזה יוסיף שמן לבערה ועלול לחולל משבר חוקתי חסר תקדים. רוב הציבור מסכים עם הצורך בהידברות על רפורמה בהסכמה רחבה במערכת המשפט. הצורך ברפורמה, הוא בריסון האקטיביזם השיפוטי, שפגע במאזן הכוחות בין הרשויות, וחיזק מדי את כוחה של הרשות השופטת מול הרשויות האחרות. כמובן שהמהפכה המשטרית, שנועדה לבטל את עצמאות מערכת המשפט, וכמוה כעריפת הראש כדי לטפל בכאב ראש, פסולה מעיקרה. אך הפגיעה במאזן הכוחות אמיתית, ומחייבת מענה. ביטול חוק יסוד – לא זו בלבד שאינו נותן מענה לצורך, הוא רק מחריף אותו. בסופו של דבר הוא יחזק את תומכי המהפכה.

יש לחתור להסכמה רחבה על רפורמה שעיקרה גיבוש חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות שלטון. סביר להניח שעל פי ההסכמה, אי אפשר יהיה לבטל חוק יסוד, ואם כן, במקרה קיצוני במיוחד, בהצבעה פה אחד בהרכב מלא של כל שופטי בג"ץ. עם זאת, יקבעו גם כללים לחקיקת חוקי יסוד, כדי שהקואליציות לא תחוקקנה חוקים רגילים תחת הכותרת חוק יסוד, כדי למנוע ביקורת שיפוטית (כזהו חוק יסוד: השתמטות, המכונה בציניות אורוויליאנית חוק יסוד: לימוד תורה). למשל רוב מיוחד לקבלת חוק יסוד, אולי הצבעה בארבע קריאות, כשהאחרונה בהן תהיה בכנסת העוקבת.

אני מקווה מאוד ששופטי בג"ץ, בשבתם בדין, ינהגו בריסון עצמי ובעיקר – באחריות.

* לדחות את תחולתו – מינוי ועדה קרואה לראשות מקומית, הוא צעד קיצוני שמשתמשים בו בסיטואציה של תת תפקוד של הרשות או של שחיתות בתפקודה (לרוב זה הולך יחד). המטרה היא לייצב את הרשות החולה בתוך זמן קצר, כדי לחזור בהקדם לשגרה הדמוקרטית של ניהול הרשות בידי נבחרי הציבור. הרעיון המסדר של ועדה קרואה, הוא שהעומד בראשה אינו חלק מן החיים הפוליטיים שבה, הוא חף משיקולים פוליטיים ולכן הוא יכול להתעלם מלחצים של גורמים פוליטיים בעיר, מפיתויים של קבלני קולות ומחשש לקבל החלטות נכונות, שמא תפגענה בו בבחירות. לכן, אני תומך בחוק האוסר על ראש הוועדה הקרואה להתמודד בבחירות הסמוכות לכהונתו. עם זאת, יש היגיון גם בעמדה של תומכי שינוי החוק. לטענתם, אם היו"ר ביצע את תפקידו נאמנה, הבריא את הרשות, העלה אותה על הפסים הנכונים ובכך איפשר להחזירה לשגרה הדמוקרטית, ותושבי העיר מכירים את תרומתו ורוצים בו כראש הרשות הקבוע – יש לאפשר לו להתמודד, כי זאת טובת העיר. החוק שהתקבל סביר בהחלט, גם אם אני מתנגד לו. לבטח הוא אינו בלתי חוקתי ואין סיבה לפסול אותו. הבעייה היא באופן החקיקה שבו, שבעטיה זכה בצדק לכינוי "חוק טבריה" – שינוי החוק חודשים אחדים לפני הבחירות, בעיצומה של מערכת הבחירות, על רקע פרסונלי לחלוטין – רצונו של דרעי לסייע למקורבו בועז יוסף, ראש הוועדה הקרואה בטבריה, להתמודד מטעם ש"ס על ראשות העיר. זוהי חקיקה פרסונלית, המשנה את כללי המשחק תוך כדי משחק. הביקורת השיפוטית על החקיקה, נועדה בין השאר לסכל חקיקה פרסונלית ושיבוש כללי המשחק. לכן, מן הראוי שבג"ץ לא יקבל את העתירות הדורשות את פסילת החוק, אך ידחה את תחולתו לבחירות 2028.

* שיקוץ מהלך – אני בעד עלייה להר הבית, אך חושב שעל ראש הממשלה לאסור על בן גביר לעלות להר הבית. אסביר את עמדתי באמצעות השוואה בין בן גביר ליהודה גליק. גליק נאבק שנים לעלייה על הר הבית, אך חזונו היה ונשאר מסר של הושטת יד למוסלמים בהר הבית, רצון בחיים משותפים ובאחווה בין דתות, שתתבטא בהר הבית כמקום של שלום שמפיץ לעולם את מסר השלום.

בן גביר הוא כהניסט. הכהניסטים חותרים לסילוק "השיקוץ", כפי שהם מכנים את מסגד אל-אקצא, כלב חזונם הגזעני לארץ ישראל נקיה מגויים. כשבן גביר עולה להר הבית, הוא מעלה איתו את המסר הזה. כאשר הוא עולה כשר בממשלה, המסר הוא שהממשלה תומכת בחלום הבלהות הכהניסטי. בן גביר הוא בן דמותו של ראאד סלאח. הוא שיקוץ מהלך. נתניהו, שמכנה באנדרסטייטמנט את ראש הכנופייה "נזק" (ואח"כ מכחיש, אך כמובן שראש הכנופייה לא מאמין להכחשה), לא מסוגל לפעול כמנהיג, ולהודיע לכהניסט שהוא אוסר עליו לעלות להר הבית. בן גביר רוצה שעלייתו תצית את האזור, כי הכהניסטים נבנים מן התבערה הזאת. הוא מכנה את עלייתו "משילות". האמת היא שהיא ההיפך ממשילות. משילות היא איסור על החוליגן להבעיר את האזור.

* בן גביר נכשל – מסתמן – בן גביר נכשל בניסיונו להצית את האזור.

* קדושת הריבונות – בשבוע שעבר כתבתי מאמר על חרפת ההשלמה עם הקמת מאחז חמוש של חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל, תחת הכותרת "קדושת הריבונות". לא זכרתי שכבר כתבתי פעם מאמר תחת כותרת זו. חיפשתי, לפני ימים אחדים, דרשה ישנה שלי על פרשת השבוע, ובמקרה נתקלתי במאמר שלי ל"ידיעות אחרונות" לפני ארבע שנים שזו כותרתו. אז כתבתי על ההכלה וההשלמה של הממשלה עם טרור ההצתות. ישראל העבירה מסר סמוי לחמאס, שאם יירו רקטה היא תגיב, אך כל עוד הם "רק" מציתים את שדות הנגב, היא לא תפריע להם. גם אז וגם היום ממשלת ישראל מחללת את ריבונות ישראל בכך שהיא מאפשרת לאוייב להתנקש בה. אז ועתה ראש הממשלה הוא אותו ראש הממשלה. ההבלגה וההכלה על טרור ההצתות הסתיימה כאשר בנט נבחר לראשות הממשלה. היום, נתניהו ממשיך בדרכו הרופסת, הפעם בראש ממשלה ימין על מלא מלא מלא מלא, ואפילו בלי שעירים לעזאזל להטיל עליהם את האשמה בחידלון.

* בשורה טובה להתיישבות – בשבוע הרע הזה, היתה גם בשורה חשובה לציונות; להתיישבות הכפרית הקהילתית בגליל ובנגב. הכנסת תיקנה את פקודת האגודות השיתופיות והרחיבה את האפשרות לקיים ועדות קבלה גם ביישובים כפריים קהילתיים הגדולים מ-400 משפחות. בכך היא תאפשר המשך גידול וצמיחה של הרבה יישובים שעצרו את הקליטה ואת הגידול. אני גאה בארבעת חברי האופוזיציה, גדעון סער, זאב אלקין, אלון שוסטר ושרן השכל (מיוזמות החוק) מהמחנה הממלכתי, שלא הצביעו על פי הפוזיציה, אלא על פי העניין, בהתאם למצפונם הציוני ומחויבותם להתיישבות. יש לציין, שמאז ראשית ההתיישבות הציונית הכפרית, חברי היישובים בחרו את חבריהם ואת המצטרפים אליהם וזה היה מובן מאליו. רק מאבק אנטי ציוני של גורמים כמו "הארץ", "הקשת המזרחית החדשה" וכד' נגד ההתיישבות הציונית, שהתבסס על שיח זכויות אינדיבידואלי שנועד להסתיר אידיאולוגיה פוסט ציונית, ופסיקות בתי משפט שבאופן אוטומטי העדיפו את זכות הפרט (שלא התקבל ליישוב) על זכות הקהילה להגן על עצמה, חייב לחוקק את חוק ועדות הקבלה. החוק נועד להשאיר, בתנאים מגבילים מאוד, מעט מהיכולת של היישובים, לפחות בגליל ובנגב, לבחור את חבריהם. החוק המקורי היה נוקשה מדי וחייב את השינוי.

* הסתה אנטישמית ארסית – בפאשקוויל בשוקניה כותב עמרי בהם שבדמוקרטיה אמיתית צריך היה להוציא אל מחוץ לחוק את כל המפלגות בישראל זולת בל"ד וחד"ש-תע"ל, כי הן היחידות שמצדדות בדמוקרטיה ולא באתנוקרטיה. כלומר, הן היחידות שמתנגדות לקיומה של מדינה יהודית. לכן, הוא יוצא גם נגד המחאה, שבמקום להיאבק בעד דמוקרטיה אמיתית, כלומר בעד חיסול המדינה היהודית, היא נאבקת להשבת הסדר של מדינה אתנית. ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, כפי שצרפת היא מדינת הלאום של העם הצרפתי, איטליה היא מדינת הלאום של העם האיטלקי, יוון היא מדינת הלאום של העם היווני וכן הלאה. הכותב אינו רוצה בחיסולן של כל מדינות הלאום בעולם, אלא אך ורק בחיסולה של מדינת הלאום של העם היהודי. בכך, הוא מעיד על עצמו שהוא גזען אנטישמי חשוך. ישראל היא מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. היא קמה בין השאר בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

הכותב, הדמוקרט הגדול, רוצה שה"דמוקרטיה" שתהיה כאן תוציא אל מחוץ לחוק את כל המפלגות זולת המפלגות שחותרות להשמדת ישראל. האמת היא שהעדות להיותה של ישראל אולטרה-דמוקרטית, היא העובדה שהיא מאפשרת קיומן של מפלגות השוללות את בסיס קיומה. האם בצרפת היתה יכולה להשתתף בבחירות מפלגה השוללת את זכותו של העם הצרפתי להגדרה עצמית וקוראת להשמיד את צרפת. העולם החופשי מאמץ בהדרגה את הגדרת האנטישמיות שגובשה על ידי ברית זיכרון השואה העולמיתIHRA) ), שנועדה להקשות על אנטישמים לחמוק מלתת את הדין על התנהגות מפלה או השמעת דעות קדומות, בשל חוסר בהירות והגדרות שונות למושג אנטישמיות. ההגדרות נוגעות גם לאנטישמיות המופנה כלפי מדינת ישראל, המדינה המייצגת את הקולקטיב היהודי ומממשת את הזכות הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה משלו, כמו כל מדינה ומדינה. אחת הדוגמאות לאנטישמיות "בהגדרת העבודה" הנ"ל, היא "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על ידי הטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא מפעל גזעני."

כלומר, על פי ההגדרה, שעשרות מדינות העולם החופשי אימצו, ניתן להעמיד לדין את בהם הנ"ל על הסתה אנטישמית. במדינה היהודית, הוא מקבל במה מכובדת במדור הדעות של "הארץ" להסתה אנטישמית ארסית, כולל קריאה להוציא מחוץ לחוץ, בשם הדמוקרטיה, כביכול, את כל המפלגות שאינן עונות על הגדרת האנטישמיות.

* פולמוס אריך פרום – המאמר המרכזי במוסף התרבות והספרות של "הארץ" הוא רשימה מרתקת על פולמוס בעיתון "על המשמר", ב-1968, בעקבות דברים שנשא הפסיכואנליטיקן והפילוסוף היהודי הנודע אריך פרום, בתקופת ה"המתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים, נגד מדינת ישראל ובתמיכה בנאצר, הרודן המצרי וגדול אויבי ישראל באותה תקופה. הפולמוס, שנמשך חודשים אחדים, לא היה בין תומכיו ושולליו של פרום. כמעט כל הכותבים גינו אותו. הפולמוס שלהם היה עם דבריו. היחיד שתמך בו היה אולק נצר מקיבוץ מזרע, שהביא את דבר הפולמוס לידיעתו של פרום, והלה כתב מאמר שבו הסביר את עמדתו. בהמשך הוא גם התראיין לעיתון בנדון.

"על המשמר" היה ביטאון מפ"ם / הקיבוץ הארצי / השומר הצעיר; הזרם השמאלי והיוני ביותר בתנועת העבודה הציונית. לימים הוא התמזג במרצ, והוא שנתן למרצ את האות מ'. ומעניין לקרוא את הלהט הציוני של הכותבים ואת ההוקעה של פרום, בהיותו יהודי תלוש, קוסמופוליטי, ודרך ניתוח דבריו – ניתוח פילוסופי ופסיכולוגי של יהודים שכמותו בעבר ובהווה, בנימה ביקורתי ועוינת. כותב המאמר, עודד בן הרוש, מגלה סימפטיה לפרום וגישה ביקורתית ועוינת למבקריו, כותבי "על המשמר". הוא מסיים בתהייה "חמישים ומעט שנים לאחר מכן, מעניין לדעת אם צאצאי המתפלמסים של 'על המשמר' שתקפו את פרום על ביקורתו הקשה בנוגע לישראל אינם נוטים כיום להסכים אתו". חוששני שתמיהתו במקום, אם כי בעוד הוא רואה זאת בחיוב, אני רואה זאת בשלילה מוחלטת.

כמובן שאיני מופתע מהקולות של אנשי מפ"ם באותם ימים. במחקר לספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969", ישבתי שבועות ארוכים בארכיון "יד יערי" וקראתי בשקידה את כל הפרוטוקולים של הדיונים בקיבוץ הארצי ובמפ"ם, את "על המשמר" ו"השבוע בקיבוץ הארצי". גם בקרב יוני היונים בקרבם, פיעם להט ציוני ופטריוטי, כפי שניתן לקרוא בציטוטים במאמר של בן הרוש.

איני יודע מיהו בן הרוש, אך בלשון המעטה אפשר לקבוע שתולדות תנועת העבודה אינן תחום התמחותו. לדוגמה, הוא תיאר את אחד ממשתתפי הפולמוס, אולק נצר מקיבוץ מזרע, כ"מי שהתפרסם כבן הפלוגתא של יעקב חזן וכתומכו של מאיר יערי בעת ההתפלגות ההיסטורית של מפ"ם." הפילוג ההיסטורי של מפ"ם היה ב-1954, כאשר אנשי אחדות העבודה – פועלי ציון פרשו ממנה. עם הפילוג, המפלגה של השומר הצעיר המשיכה לשאת את השם מפ"ם. הפילוג לא היה בין יערי וחזן. יערי וחזן, ההנהגה ההיסטורית של השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, היו באותו צד, מול אנשי אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, גלילי ואלון. יערי וחזן, לאורך עשרות שנים, שמרו על חזות אחידה ואת חילוקי הדעות ביניהם הם יישבו בהתכתבויות ושיחות אינטימיות בארבע עיניים. רק אחרי מלחמת ששת הימים המחלוקות היו לפומביות. חזן אימץ קו ניצי וביטחוניסטי, תמך בתוכנית אלון ובדרכה של גולדה מאיר בעוד יערי הציג קו יוני, אך גם הוא התנגד בתוקף לחלוקת ירושלים ולנסיגה מהגולן. נושא אחר שבו המחלוקת ביניהם יצאה לציבור הרחב, היה במחלוקת בין דבקות בסוציאליזם המהפכני שבו דגל יערי, לבין אימוץ הסוציאליזם ההומאני, שבו דגל חזן. ב-1972 חזן יזם כינוס של המועצה הרעיונית של מפ"ם לדיון בנושא, והמחלוקת בין השנים פרצה החוצה, במאמרים ב"על המשמר". אכן, בפולמוס הזה, אולק צידד ביערי, אך הפולמוס הזה לא הוביל לפילוג ואף אחד לא דיבר עליו בהקשר של פילוג.

בן הרוש הגדיר את "על המשמר" "עיתון הדגל של התנועה הקיבוצית". גם זה לא נכון, או לבטח לא מדויק. "על המשמר" היה העיתון של הקיבוץ הארצי, אחת מארבע התנועות הקיבוציות ולא הגדולה שבהן. באותם ימים, העיתון היה מחוץ לתחום בקיבוצי שאר התנועות הקיבוציות.

* מעשה בעקב עיטי – ביום שלישי, במהלך עבודתי בחלקת הכמהין, ראיתי עקב עיטי גדול ויפה. שלפתי את הטלפון כדי לצלם אותו. התקרבתי... והתקרבתי... והתקרבתי... בשקט בשקט, שלא ישים לב ולא יברח. התקרבתי... והתקרבתי... והגעתי עד סמוך אליו. והעקב העיטי אדיש. אני מביט עליו. הוא מחזיר מבט. מדי פעם מצייץ. לעתים זז כמה מטרים. שמחתי שיכולתי כך להתקרב ולצלם בטווח נגיעה. אבל הבנתי שמשהו פה לא תקין. איך זה יכול להיות שהוא לא מפחד מבני אדם? הוא לא נראה פצוע. אולי חולה. מן הסתם תשוש. אולי נשם עשן בשריפה.

שלחתי סרטון לפקח הרט"ג (רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים). הוא לא הגיב.

למחרת, שוב הגיע ידידנו העקב העיטי. ושוב אינו מפחד. הגשתי לו קערת מים. ושוב התקשרתי לפקח. הפעם הגיעו ארבעה פקחים, רכובים על ג'יפים. מסתבר שהם כבר ארבעה ימים במצוד אחרי הפרט הזה. וזה הסיפור – תושב אחד היישובים באזור קנה ברשות הפלשתינאית גוזל של העקב העיטי וגידל אותו בביתו. הרט"ג עלו עליו בעקבות פרסום תמונות של העוף משחק עם הכלב בגינת המשפחה. לפני ארבעה ימים הוא שחרר את העקב. העקב העיטי כבר אינו גוזל אך עדין אינו בוגר. בבגרותו הוא תוקפן ומסוכן. העובדה שאינו מפחד מבני אדם עלולה לגרום לו לתקוף בני אדם בבגרותו.

אחרי הגעתם, זיהינו את העקב העיטי שיצא מן השטח לכיוון טורבינות הרוח בחוות עמק הבכא. הפקחים קפצו לג'יפים שלהם ויצאו למרדף. ואני זינקתי לדאצ'יה של המטע – ונסעתי בעקבותיהם... עד שלמגינת לבי הגעתי לאזור עם עבירות לרכב 4X4 בלבד. אבל לא הפסדתי כלום, כי הם לא מצאו אותו. המצוד נמשך.

* ביד הלשון: מכתזית – המחאות, ההפגנות וחסימות הכבישים העלו לתודעה את הכלי המשטרתי לפיזור הפגנות – המכתזית. השם של הכלי הוא מכת"ז - מכונת התזה. כלי רכב לפיזור הפגנות המצוייד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. זהו רכב כבד, שממוגן מפני יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, ונועד לפזר הפגנות והתפרעויות באמצעות התזת סילוני מים חזקים על המפגינים – דבר שמאלץ אותם לסגת אחורה. ואיך המכת"ז היה למכתזית? סביר להניח שככלי רכב הוא מתחבר אסוציאטיבית למכונית, משאית, טיולית ובט"שית. ואם זה נשמע מוזר לתת לכלי אלים שם חיבה נקבי, מה נאמר על ה"אכזרית" (סוג של נגמ"ש)?

אורי הייטנר

* * *

אהוד: כדאי לכל הגזענים ה"אשכנזים" לזכור:

סמוטריץ ובן גביר זכו להצלחתם בקלפי

שאיפשרה את הרוב לממשלת נתניהו

לא בגלל תמיכתם ב"דיקטטורה"

או בביטול עילת הסבירות

הם נבחרו משום שהמוני בוחריהם היהודים

קצה נפשם בטרור הערבי

שבא לביטוי בולט בפרעות 2021 בערים המעורבות

100 שנים לאחר רצח ברנר במאורעות 1921!

ומתי יישפטו למאסר עולם שורפיו-רוצחיו של אבי הר-אבן בעכו?

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

חקלאים צעירים ושמן זית

זו השנה ה-14 בה מתקיימת התחרות הבינלאומיתTerra Olivo  לשמן זית ברמת כתית מעולה לשנת 2023-2022. ניגשו לתחרות זו 567 מגדלי זיתים ויצרני שמן זית מ-19 ארצות ברחבי העולם. ביניהם: ספרד, יוון, איטליה, תורכיה, ברזיל, פורטוגל, מרוקו, אפגניסטן, דרום אפריקה, ארצות הברית, אוסטרליה ועוד.

מישראל נשלחו לתחרות כ-200 שמני זית שונים של 75 יצרנים. 40 טועמי שמן זית מקצועיים מהעולם ומישראל, שהוכשרו בקורסים מיועדים לכך, העריכו את איכות השמנים, ובחרו את השמנים הטובים ביותר בקטגוריות שונות.

טקס ההכרזה על הזוכים הישראלים בתחרות נערך ב- 25 ביוני במלון "יערים" בקיבוץ מעלה החמישה. את הטקס הנחה אייל חסון,  היזם והבעלים של התחרות. חסון דיבר על השנה הברוכה, בה היו יבולים גבוהים של עצי הזית לאחרונה, וציין את העובדה שהמודעות לשמן זית איכותי ממשיכה לעלות. בין הדוברים היה אורי יוגב, מנהל ענף הזית במועצת הצמחים. בין שאר הדברים הוא ציין את כניסת הדור הצעיר לענף הזית. פרס "מפעל חיים" לאישיות שהשפיעה ומשפיעה על ענף שמן הזית, ניתן ליצחק ציפורי (כושי), חוקר, מדריך וטועם שמן זית. אייל חסון הכריז על הזוכים בפרסים בקטגוריות השונות, וכן על עשרת השמנים הטובים ביותר בתחרות.

בטקס היה מיספר לא מבוטל של צעירים, שהם מגדלי זיתים ומשווקי שמן זית. להלן יש סקירה על שניים מהם: עופר ערמוני מחברת Levant ועידו תמיר מחברת Ptora, שזכו במדליות על איכות השמן שלהם. שניהם חקלאים בני חקלאים ונכדי חקלאים, בעלי השכלה אקדמאית, שלקחו על עצמם לטפח את המשק המשפחתי, ו'הניפו' אותו כלפי מעלה.

עופר ערמוני, Levant, מושב אביחיל

מושב אביחיל נוסד בשנת 1932 על ידי חיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת "הגדודים העבריים" שבצבא הבריטי. שניים מהלוחמים והמייסדים היו סבא-רבאים של עופר ערמוני.  סבו  יהודה בק נולד במושב וגם אימו שלומית בק ערמוני. היא נישאה לשמעון ערמוני  החיפאי, שעבר למושב בעקבות רעייתו. כך שעופר ואחותו הם דור רביעי במושב אביחיל. 

"סבא שלי טיפח משק מגוון עם מטע אבוקדו, פרדס הדרים ולול מטילות." מספר עופר. "הוא נפטר בשנת 1991, לפני שנולדתי. ואבי, שהיה עירוני לגמרי, לקח על עצמו את המשק. הוא בכלל עבד בהייטק, ובמקביל טיפח את המשק. הוא היה קם בכל בוקר ומאכיל את התרנגולות לפני שיצא לעבודה. בסופי שבוע הוא עבד במטעים."

עופר נולד בסוף שנת 1992. למדד בבית ספר יסודי באביחיל וסיים את בית הספר התיכון במדרשת רופין. בצבא הוא שירת בהנדסה קרבית. הוא זוכר שעבד עם אביו במשק "מגיל אפס". הוא עבד איתו במטע האבוקדו וגם אסף בילדותו ביצים בלול.

בשנת 2008 היה משבר מים במדינה וניתנו מענקים לעקירת גידולים שצורכים הרבה מים. "היו לנו אז שבעה  דונם של עצי אבוקדו ועוד דונם של הדרים ליד הבית," מספר עופר, "אבי החליט לעקור עצים אלו ושתל במקומם עצי זית, וככה התחיל סיפור הזיתים שלנו." הלול נסגר לפני כעשר שנים.

אבל היה שלב בו עופר לא היה בטוח שימשיך בחקלאות. "תמיד אהבתי מאוד לבשל," הוא מספר "וכשהשתחררתי הייתי בטוח שאני רוצה להיות שף. אבי הציע לי להתנסות בעבודה כטבח, ואחר כך להחליט אם אני רוצה לעבוד במקצוע זה. ואכן עבדתי כטבח במשך ארבע שנים במסעדות בתל אביב ובהרצליה."

תוך כדי כך המשק שלהם התרחב, והציעו לעופר לקחת מטעים אשר נזנחו במושב ולעבד אותם. "הסכמתי לעשות זאת, כי היתה לי פינה חמה בלב לענף הזה. את כל הילדות שלי העברתי בכרמי זיתים. אני זוכר את המסיקים בהם השתתפתי מאז גיל בר המצווה שלי, ועוד אני זוכר  כיצד אני ואבי היינו מעבירים לבית הבד שקים מלאי זיתים, בעיקר בלילות, ומחכים בתור להכניס את הזיתים לעצירת השמן."

"לאט לאט נסחפתי לזה," הוא מספר "והבנתי שאני לא רוצה להיות טבח. החלטתי שאני רוצה ללמוד אגרונומיה. התחלתי ללמוד בפקולטה לחקלאות  ברחובות. השנה אני מסיים תואר ראשון והתחלתי כבר תואר שני במכון וולקני במחקר בנושא הזיתים."

הוא נכנס לעבודה במשק בצורה רצינית, "לאט לאט הגדלנו את השטחים ונטענו עוד מטעים." היום יש להם  כ-190 דונם. את רוב העבודה עושים עופר, אביו ובן-דודו שגר במושב ועוזר להם. בעת הצורך הם מעסיקים עובדים עונתיים.

מדוע שמן זית?

עופר עומד בדבריו על הצורך בהוזלת עלויות. "השיקול לעבד שטחים נרחבים יותר של עצי זית הוא גם מסיבות העמקת הפעילות והתייעלות. עם שטחים גדולים משתלם יותר להחזיק טרקטור, מנערת, מרסקת. חשוב לי לעשות כמה שיותר עבודות בעצמי, בלי להביא קבלנים, ככה אני שולט בכל תהליך הייצור ומפחית עלויות." 

כל העצים שעודד ואביו מגדלים הם לשמן זית. יש להם זנים רבים, חלקם חדשים בישראל, חלקם זנים מקומיים נשכחים והרוב זנים שיש רק להם.

"הבנתי שלא אוכל להתחרות בכמויות של שמן הזית. יש הרבה מגדלים באזורנו ובמדינה כולה, חלקם די 'גדולים'. ולכן החלטתי להצטיין באיכות השמן." לפיכך מאז שנכנס לעסק הוא עובד עם יועץ לשמן, אהוד סוריאנו שמו. "אהוד מלווה אותי מאז במטרה להפיק את השמן הכי איכותי שאפשר. זאת בדרך של עבודה קשה, מקצועית וקפדנית שנעשית בתהליכים שונים מהמקובל: מסיק מוקדם בעונה, לעיתים בשעות הלילה, שליטה בתהליך מהשתילה ועד הבִּקְבוק, עבודה שונה בבית הבד בכמויות קטנות, כל זן בדרך המתאימה לו. ואכן לאט לאט הצלחנו בכל שנה לשפר את השמן שלנו. האסטרטגיה שלי, שאני לא יכול להתחרות בכמות רק באיכות, הוכיחה את עצמה. אנחנו זוכים בתחרויות בינלאומיות."

השנה החברה שלהם שנקראת Levant – שם שמבטא את המקומיות של הזית באזורנו, הלבנט – זכתה במדליית זהב בתחרות בניו יורק, מדליית זהב בתחרות "אתנה" ביוון, ובתחרות "בטרה אוליבו" הם זכו במדליה בקטגוריה "שמן זית בוטיק" הטוב ביותר.

עתיד החקלאות בארץ

"אני לגמרי רואה את העתיד שלי בחקלאות." אומר עופר בתשובה לשאלה על עניין זה. ועל ענף הזית הוא אומר: "ענף הזית סובל מתדמית של ענף מאוד לא רווחי, וכנראה בצדק. אני חושב שצריך 'לפתוח את הראש' ולחשוב איך מגדלים בינוניים-קטנים כמוני יכולים להפחית עלויות על יד התייעלות, ומצד שני צריך להעלות את ערך המוצר, ולדעתי הדרך היחידה לעשות זאת היא בעזרת איכות."

עוד הוא מוסיף: ״אני משתדל בשנים האחרונות להכניס פרקטיקות של חקלאות מחדשת כמו הפחתת ריסוסים, שימוש בקומפוסט, שמירה על הקרקע, גידולי כיסוי ועוד, במטרה לשפר את פוריות הקרקע ובריאות העצים. אני רואה בזה השקעה לטווח רחוק ועתיד החקלאות תוך צמצום הנזק לסביבה ולטבע.״

עופר מסביר איזה יתרון יש לזיתים בהשוואה לפירות אחרים. "פירות כמו תפוזים, אשכוליות, אבוקדו  וכו', נמכרים במכלים. התוצר הוא רק הפרי עצמו. ואילו לענף הזית יש נוסף על הפרי למאכל, גם מוצר שניתן להעלות את ערכו – שמן הזית." והוא מפרט: "אם לדוגמא יֵרד מחיר האבוקדו בבורסה, המגדל לא יוכל להפוך אותו למוצר אחר, והוא יפסיד. אגב, אותו יתרון יש לענבים שהופכים ליין, ענף ששמן הזית שואף להידמות לו במובנים רבים."

בעניין עתיד החקלאות בכלל בארץ, אומר עופר: "בתור חקלאי צעיר אני יכול להגיד שקשה מאוד להתחיל להיות חקלאי מבחינה כלכלית. לי אמנם היה איזה שהוא בסיס של משק, אבל לא היה לנו ציוד, וגם לנו לא היה קל.  והמדינה אמנם נותנת מענקים, אבל הם לא מספיקים ולעיתים נתקלים במחסומים בירוקרטיים. אם לא היה לי את המשק ואת אבא שלי , לא הייתי מתחיל."

עופר בוחן את המצב על פי חבריו ללימודים בפקולטה לחקלאות. לדבריו, רק מעטים מהם רוצים להיות חקלאים ממש  ולעבד את האדמה.  האחרים מתכוונים לעבוד אחרי קבלת התואר במקצועות נלווים, כגון חוקרים, מדריכים, עובדים בחברות אגרוטק. "כי הכי קשה לקום בשש בבוקר ולעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל לדעתי זוהי העבודה הכי מספקת מכל העבודות האחרות. אמנם יש קושי רב, אבל יש בזה  רגעים הכי מספקים שיש."

עתיד שמן הזית בארץ

"בארצות אחרות מפיקים שמן זית באיכות מעולה, ויש לנו עדיין לאן להתקדם," אומר עופר, "אבל לארץ מגיעים שמנים באיכות לא מספיק טובה. אני לא נגד ייבוא, כי בכל מקרה צריך לייבא שמן זית, אנחנו לא מייצרים מספיק. אבל אם אנחנו רוצים לשמור פה על השטחים שלא יהיו שטחי בור, לשמר את התרבות והצביון הכפרי, לשמור על ריאות ירוקות, לקבע פחמן ולשמור על האקלים, לשמור על ביטחון מזון, יש צורך לתמוך בחקלאים. והתמיכה צריכה להיות ישירה, כמו באירופה." עופר מציין גם קשיים מצד "מנהל מקרקעי ישראל", שמגביל את המושבניקים ולעיתים מפחיד אותם. אין להם חופש לעבד אדמות בדרך ובגודל השטחים שהם מעניינים.

לסיום אומר עופר: "עץ הזית הוא לדעתי עץ מדהים. הוא באמת ממכר. עץ יפה, עתיק, ארץ ישראלי. שמן הזית הוא חלק מתרבות האוכל פה. זה מקומי וזה שלנו וזה בריא." הנה מי שהתכוון להיות שף, תורם עכשיו למטבח הישראלי באספקת שמן זית מעולה. עופר הוא בן, נכד ונין של חקלאים, שממשיך את דרכי אבותיו בחקלאות בדרך מהנה ומספקת.

עידו תמיר, "פתורה", שדה משה

המשק של משפחת תמיר בשדה משה הוקם על ידי שמואל וטובה תמיר ממייסדי המושב.  נכדם עידו מספר: "סבי נולד בדיסלדורף ונמלט משם לבדו ב'ליל הבדולח', הוא הגיע לאנגליה ועבר הכשרה בבית ספר חקלאי. בשנת 1938 הגיע ארצה ועבד בחקלאות בקיבוץ אשדות יעקב.  לאחר מכן עבר לקיבוץ מצובה בגליל העליון. היה חבר הקיבוץ ומרכז המשק. במצובה הוא הכיר שם את  טובה, ילידת תל-אביב, שהיתה בת גרעין שהצטרף לקיבוץ. הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. אבי נועם הצעיר ביניהם נולד בשנת 1953."

בשנת 1956, כאשר ליובה אליאב הקים את היישובים בחבל לכיש, הגיעו טובה ושמואל תמיר לאזור והיו ממייסדיו של מושב שדה משה. "אבי נועם היה בן ממשיך ואני עתה דור שלישי במשק." אומר עידו. "סבי ואבי טיפחו לאורך השנים ענפי חקלאות שונים: עגלי חלב, תפוחי אדמה וירקות. אני זוכר בילדותי גם פרחים, בעיקר רוסקוס.  אני נולדתי בשנת 1980 וכבר מילדות נרתמתי לעבודה במשק עם אבי. אני זוכר שהייתי חוזר מבית הספר ובחמש בערב עושה סיבוב להוציא את החולים המתים בלולים. היה לנו ענף מפותח של תרנגולי הודו וכן מטעי עצים של כל הפירות הנשירים שמתאימים לאזור: ענבים, נקטרינות, אפרסקים, שזיפים, תפוח ענה, אלו דברים שאני חייתי עליהם כילד. עבדתי די קשה. בעצם," מתבדח עידו, "השנים הקשות בהן עבדתי בחקלאות היו בין גיל עשר לעשרים. היום אני יושב במשרד כמנהל כל הענפים והעובדים..."

עידו למד מכיתה א' עד ט' בקריית גת, ואחר כך עבר ללימוד בכפר מנחם. המחזור שלו היה הראשון בו השתלבו בני מושבים במוסד החינוכי הקיבוצי "צפית". בצבא הוא שירת בחטיבת הבקעה בתפקיד רל"ש המח"ט ויד ימינו. אחרי השחרור הוא טייל קצת ועבד במשק. אז שתלה המשפחה את כרם הענבים הראשון שלה. נועם וכמה מחבריו החלו לייצר יין כתחביב, ועידו נמשך לתחום והחל לחקור וללמוד את העולם הזה. אחר כך הוא עבר לתל אביב ולמד ב"שנקר" לקראת תואר במגמת "הנדסת תעשייה וניהול".

ההתחלה של "פתורה"

"את הזיתים הראשונים מזן נָבָּלי שתל סבי בסוף שנות השבעים." מספר עידו. "בשנת 1992 הוא התהפך עם טרקטור במושב ונהרג. הייתי אז ילד ולצערי לא זכיתי לשוחח איתו שיחות ארוכות. לאחר מותו סיפרו לי, שהיה לו חלום: שהנכדים שלו יסתובבו בכרם זיתים ושתהיינה שם גם עיזים. בעצם  הוא שתל את הזיתים על אדמת טרשים מסביב לחוות הלולים שלנו, במטרה למנוע מאנשים להתקרב ללול ולהעביר נגיפי מחלות.."

 מה שדחף את עידו לחשוב על נושא  המיתוג היה דווקא יין, ומכאן התפתח מיתוג שמן הזית והקמת "פתורה." "בשנת 2004 נטענו כרם יין ראשון." מספר עידו, "הריח והארומה של היין גרמו לי לרצות ליצור מיתוג לשמן הזית שלנו. באותה תקופה למדתי והתגוררתי בתל-אביב.  תוך כדי זה הקמתי את המותג הזה שנקרא 'פְּתוֹרָה', על שם עיר עתיקה ששרידיה נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות באזורנו.  בהתחלה זה היה עבורי די משחק. התחלתי לבנות מותג  שיסמל  בצורה יותר יפה את המשק שלנו. זה באמת בא מתוך רגש עמוק ותשוקה לחבר את החקלאות המסורתית לעולמות השיווק החדשניים יותר." הוא מדגיש. "היה לי חשוב לתת מקום לתוצרת המשק שלנו והתמקדתי בשמן הזית. כבר אז הבנתי כמה חשוב המראה של המוצרים וכמה חשוב לשווק אותם כמותג."

נראה שלימודיו בשנקר פיתחו אצלו את החוש המיוחד לעיצוב, ובמבט לאחור היתה לו תובנה איך להחדיר מוצר לשוק. "השתדלתי לחדור לתוכן הקולינארי בתל-אביב, להכיר למי שעוסק בכך את המוצר שלנו. השתדלתי להיכנס יותר לעומק ולהעשיר את תרבות האוכל באמצעות שמן  זית. היום זה די מקובל, אבל אז, לפני כחמש עשרה שנים, המצב היה שונה. השתמשו במונח הגנרי 'שמן זית' ולא עמדו על האיכויות המיוחדות שלו ועל ההבדלים בין השמנים השונים."

עם הקמת המותג התחיל עידו לחשוף אותו לצרכנים פרטיים. הוא היה מן המשווקים הראשונים בשוק האיכרים בתל אביב בראשיתו. "אני ידעתי שחשוב להגיע לצרכן הסופי, שהוא יבין את המהות של מה שאני מייצר. הרגשתי שבאמצעות מתווכים הלקוח לא יודע כלל מה הוא מקבל ומאיפה זה מגיע."

עידו היה גם בין הראשונים שבנו אתר אינטרנט למוצר שלהם. "השתמשתי בטכנולוגיה כדי להחדיר את מוצרי החקלאות. " הוא אומר. "רציתי שהמוצר שלי ייחשב כמוצר של לייף סטייל יותר מאשר מוצר מזון. היה לי קשר עם אנשים מיפן, אשר מאוד מעוניינים בשמן זית. בזכותם הבנתי שה-look and Fine מאוד מהותי ללקוח בעת הבחירה מה לצרוך. הגענו לשוק שהיה בעצם די בתולי. דיברנו בשפה אחרת על שמן הזית. התייחסנו אליו בהרבה מאוד כבוד, כמוצר שיש לו רמות איכות שונות והוא מתאפיין במאפייני טעם וריח שונים."

ידע רב קיבל עידו בקורס טועמי שמן זית שנערך בפקולטה לחקלאות ברחובות. אבל הוא לא הסתפק בלימוד בארץ ובהכרת השוק המקומי. הוא החל לסייר בעולם, בעיקר בספרד, שהיא לדבריו המקור התרבותי העשיר ביותר של שמן הזית. הוא ביקר אצל יצרנים ידועים בעולם, והשתדל ללמוד ולהתקדם בנושא.

שנת הכרעה ותפנית

במקביל להפצת מוצרי "פתורה" עבד עידו בהייטק בתל-אביב, מנהל פרויקטים בחברת בת גרמנית של מערכות מידע. המצב השתנה בשנת 2014, כאשר לפתע הידרדר מצבו הבריאותי של אביו ועידו היה צריך לשוב למשק ולקחת על עצמו את טיפוח המשק כולו. הוא והוריו היו חייבים להחליט מה להפסיק לעבד במשק ובמה להמשיך. "זו היתה שנת משבר מכל הבחינות." מספר עידו, "אבל צמחנו מתוכה לעסק המצליח שלנו היום."

היום הם מייצרים בעיקר שמן זית, ומשקיעים רבות במותג "פתורה." בכרמי הזיתים שלהם יש  שבעה זנים:  ברנע, פיקואל, קורנייקי, קורטינה, פישולין, נבאלי ובשנה הבאה גם אוכיבלנקה.

בנוסף לייצור ושיווק שמן זית איכותי, במשק תמיר מכינים מארזים יפהפיים ומיוחדים מתוצרתם וגם מתוצרת של חקלאים אחרים. הם מקפידים, כמובן, שהמוצרים יהיו על בסיס החקלאות המקומית והאזורית.

שמן זית לילי

אחד הדברים שלמד עידו בביקוריו בחו"ל הוא ייצור שמן זית "מידנייט", מוצר מאוד ייחודי בישראל. הוא עוסק בכך כבר שלוש שנים לפי פרוטוקול מדויק של ייצור בחושך. מתאר עידו: "בכל שנה אני בוחר את הפרי היפה ביותר שלי, כל פעם מזן אחר, ומוסק אותו בחושך בעדינות רבה בטכניקת 'חליבה'. המוסק צריך לעטות כפפות ולהניח את הפרי בכלי, כדי שלא ייפגע.  עושים זאת באצוות מאוד מאוד קטנות ויש  להגיע לבית הבד כמה שיותר מהר." עידו מסביר את היתרון של המסיק בלילה: "הזית שנקטף לא נחשף לאור, וטמפרטורת הלילה נמוכה בהרבה לעומת הטמפרטורה של היום. גם בבית הבד," ממשיך עידו להסביר, "שומרים על טמפרטורה נמוכה, וזאת באמצעות קצב איטי של המכונות, ערבול קצר. וכך אנחנו מקבלים מעט מאוד שמן אבל פרימיום. הארומה והטעמים מעולים כתוצאה מזה שלא פגענו בכלורופיל אשר קיים בפרי."

מנהל עסק

"את הבסיס החקלאי קיבלתי מסבי ומאבי. והעולם שנכנסתי אליו אחרי הלימודים נתן לי את הכיוון השיווקי. ליוויתי מערכות מידע וחברות בעלות מותגים ולמדתי איך לוקחים מוצר, (לדוגמא בתחום הקוסמטיקה), והופכים אותו להיות בעל ערך." אומר עידו. "היום אני על ההגה, אבל אבי תומך ועוזר לי בכל מה שרק אפשר." היום הוא מעסיק חמישה עשר עובדים קבועים ובעונות בוערות הוא מעסיק קבלני משנה. הם מוכרים הכול ישירות ללקוח באמצעות אתר האינטרנט שלהם. כל מי שמזמין באתר, מקבל משלוח עד הבית.

"פתורה" זוכה מזה מיספר שנים בתחרויות בינלאומיות של שמן זית שמתקיימות החל מארצות הברית ועד יפן. ניתן לקרוא על סוגי השמנים והפרסים בהם זכתה "פתורה" בקישור:  https://www.ptora.co.il/%D7%A9%D7%9E%D7%9F-%D7%96%D7%99%D7%AA-%D7%96%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%9D

עידו גאה במיוחד על פרויקט העיצוב של סדרת שמן הזית הייחודית  Midnight Ultra-Premium – הסדרה היא פרי תכנון וחשיבה קפדנית ארוכה יחד עם המעצבת של "פתורה" קרן רובינשטיין. בשנה שעברה הוא ניגש לתחרות עיצוב יחד עם כמה חברות גדולות במשק, ו"פתורה" זכתה בפרס "ראובן אדלר" על הקונספט העיצובי הטוב ביותר לשנת 2022. והשנה היתה לו התגשמות חלום: זכייה במקום ראשון לשנת 2023 בתחרות עיצוב בקבוקי שמן זית ביפן.

"'פתורה' היא אמנם ביזנס רווחי לכל דבר, אבל אני הגעתי לזה לא כדי להרוויח כסף, אלא מתוך תשוקה גדולה מאוד להרחיב את המשק, לשמור על ערכיו ולמנף את מוצריו." הוא מסכם.

ד"ר עדינה בר-אל

* נדפס בעיתון "יבול שיא", גיליון יולי 2023

אהוד: בילדותי, לפני כ-80 שנה, לא הכירו במיטבח הארץ-ישראלי והישראלי את שמן הזית הירוק ה"ערבי" ה"גס" אלא רק את הפחיות של "שמן זית זך" המזוקק, הבהיר, מתוצרת "שמן", שרק בו השתמשנו לסלט. והיה צריך לחפש אצל ערבים את שמן הזית הירוק ה"גס", שנמכר בבקבוקים ללא תווית, ואני זוכר שאפילו אחרי מלחמת ששת הימים עדיין הייתי קונה אותו בעיר העתיקה בירושלים כי הוא לא נמצא בחנויות ישראליות.

דבר דומה אפשר לומר גם לגבי תערובת הזעתר, שלא היה אפשר להשיג אותה בחנויות "שלנו", והאמת שגם חומוס לא היה מאכל שראינו בילדותנו במושבה ושאכלנו במסעדות אלא אם כן טיילנו לנצרת.

אבל לאט-לאט שמן הזית הירוק ה"גס" חדר לשוק, תחילה רק בחנויות שמכרו מוצרי טבע, ואחר כך לכל חנויות המזון, שמכרו גם שמן ייבוא מתוצרת חו"ל, לא תמיד איכותי. ואני מניח שגם בחו"ל זה לקח כמה עשרות שנים עד ששמן הזית הירוק ה"גס" נעשה פופולרי, כחלק מדיאטת הבריאות הים-תיכונית, וניתן למצוא אותו כיום בכל סופרמרקט, בעיקר מתוצרת ספרד ואיטליה.

אם חסר לנו שמן זית מתוצרת בר-אל, של צ'יקו [משה] ועדינה, ממושב ניר ישראל, אנחנו בוחרים בבקבוק שמן זית של מסיק קיבוץ מגל, ומקפידים שיהיה מהזן קורטינה.

אלה שתי ההמלצות שלנו.

עם זאת עלינו לציין כי באחד הנופשונים של גימלאי בית החולים שיבא, בצפון הארץ, קנתה המסתורית הגימלאית פחית שמן זית של 2 ליטר בבית הבד אבטליון, ומאוד נהנינו ממנו תקופה ארוכה.

* * *

יאיר שורצמן

לזכרו של יצחק יעקובסון 1932-2023

במלאות 30 למותו

בלתי נתפס לכתוב בלשון עבר אודות איציק יעקובסון אבל המציאות העגומה של פטירתו ללא עת מאלצת אותי לעשות זאת באין בררה.

לא עוד אשמע את הצלצול המיוחד בפעמון דלת ביתי בימי שישי בבוקר. וכשאפתח את הדלת הוא לא יעמוד בה מחייך וממתין בקוצר רוח למהר פנימה כדי לבשר לי ממאורעות השבוע החולף ושאר ירקות.

מאז לכתו איני מצליח למנוע מעצמי לטבוע בים של זיכרונות מהשעות והימים הרבים שבילינו בצוותא בטיולים ברכב וברגל או בשיח רעים בכל נושא ועניין. ללא הרף צפות ועולות בזיכרוני חוויות אין ספור שחווינו לאורך שנות הכרותינו, משותפות לשנינו בלבד.

למרות קרבת מגורינו (ממש שכנים) פגישתנו הראשונה היתה בחוף תל ברוך או סידני-עלי באחד מימי שישי אחה"צ של קיץ 1980. יצחק ותאומיו הזאטוטים, ורד וניר ומכוניתו הירקרקה, פניו עטורים גבות עבות וזקנקן ובפיו נעוצה מקטרת כבויה. חוקרי טבע של חוף לא מוכרז. עולם הטבע חיבר בינינו מיד: אני טירון חובבן מגשש דרכי באפלה והוא ידען ומנוסה שמוכן לשתף ולהעניק בחפץ לב לכל אוזן כרויה ועין צופיה.

תחילה היינו מסיירים בימי שישי אחה"צ בשטחים הפתוחים ובפרדסים בדרום-מערב פתח-תקווה. מצאנו כאן עולם עשיר ומגוון של צומח וחי ממש בפתח ביתנו. לאיציק היה זה משב רוח מרענן ומפלט מפרנסתו השנואה בליטוש יהלומים ולי היתה הזדמנות ללמוד ממנו על חיי עופות, דגים, זוחלים, רמשים, יונקים וטורפים.

בסיורינו למדנו יחדיו להכיר כל שביל, עץ ושיח ובמיוחד את פרחי הבר למיניהם והיינו מקנחים בפירות העונה שנקרו בדרכינו. איציק לימדני לדוג דגים בבריכת שכטר ולזהות עקבות נחש על שבילי עפר. בהדרכתו למדתי להכיר ולזהות ציפורים לפי קולותיהם או מעופם, לזהות מנוסת ארנבת והתקדמות חולד מתחת לפני הקרקע, להכיר שביל דורבן וציוץ עטלפים. הטבע הפראי, קרקע בתולה ולא מעובדת היו מוקד סקרנותו והתעניינותו.

איתני הטבע ריתקו אותו: סופת ברקים ורעמים, שבר ענן, רוחות סער, ים סוער וגלים מתנפצים על סלע לא מנעו ממנו להיחשף כדי לספק את תאבון סקרנותו. היה מקליט ואוסף סרטי טבע ונהג לצפות בהם שוב ושוב. חיות המחמד בביתו היו זוחלים ואפילו הארסיים שבהם.

בעונות הקיץ היינו בוחרים נקודת תצפית גבוהה ומוצלת עם משב רוח קריר ומרענן כדי לנהל את שיחותינו כמעט על כל נושא. משם היינו צופים על פתח-תקווה – "אם המושבות" המשתנה במהירות והופכת ממושבת איכרים טובלת בירק פרדסים לכרך סואן, ג'ונגל של קוביות בטון וזכוכית עטורי דודי שמש. מסיפוריו למדתי להכיר את ילדותו בפתח-תקווה, את משפחתו, טיוליו כילד אל מקורות הירקון, בחרותו, ספרי ההרפתקאות שאהב לקרוא והבולט שבהם ספרו של החוקר ישראל אהרוני, ההכשרה בקבוץ גבעת ברנר, השירות הצבאי בגבול הצפון והחיכוכים עם הצבא הסורי, גידול הדבורים עם מוטקה שבורון, עבודתו בליטוש יהלומים, מעלליו בצריף גן הילדים של רחל רעייתו, הפקעת הקרקע הלא מוצדקת של נחלת הוריו, מות אימו וכיצד נספתה אחותו. עוד למדתי שהוא "חוטא" מדי פעם  בכתיבת סיפורים קצרים.

איציק היה חובב זמר עברי ונהג תדיר לפקוד ערבי שירה בציבור במיוחד אצל ידידו גידי (גדעון) מור ז"ל. אהב אינטראקציה עם בני אדם ללא סיג. אהב את חופי סיני, את חוף טנטורה (דור-הבונים).  נהג בכל הזדמנות להפליג עם ידידו היפש ז"ל לדיג דגים בים.

בקיץ 1986 הצטרפנו יצחק, אחיו יעקב ואנוכי אל קבוצת סטודנטים בהדרכת ד"ר נח רוטרי למסע ספארי בקניה בן שלושה שבועות שאורגן ע"י החברה הגיאוגרפית. המסע הזה הותיר בנו חוויות ורשמים בלתי נשכחים לא רק בגלל תופעות הטבע ועושר המראות אלא בעיקר בשל המידע הנרחב שנח העניק לנו בשפע בהרצאותיו. המסע הזה הותיר באיציק תשוקה יוקדת לשוב אל אפריקה (טנזניה)  אותה מימש פעם או פעמיים נוספות.

הרחבנו את טווח סיורינו מזרחה אל יער קולה (גבעת כח) עם נקודת ציון מעל בור מים שאיציק כינה אותה בשם "מרפסת" מפאת הנוף המרהיב הנשקף ממנה ומשבי הרוח המרעננים.

מדי פעם נהגנו לקיים פיקניק במקום עם המשפחות וידידים נוספים. בקרבת מקום נקבר כלבו האהוב "גנדולף". באזור זה גילה איציק את הרקפות המקדימות לפרוח באוקטובר מיד אחרי הגשמים הראשונים. הוא אהב במיוחד את הרקפות הסגולות כהות שביניהן.

נהגנו לפקוד בור מים גדול שורץ עטלפים, מערות קבורה במקום שעליו עומדת היום העיר אלעד, גבעה שזורה עצי תאנה (גבעת התאנים) ובעיקר מגוון בלתי רגיל של פרחי בר נדירים ביניהם שלל סחלבים. דרומה משם איציק בחושיו המחודדים ידע לציין אתרים שמאוחר יותר הוכרו ונחפרו ע"י רשות העתיקות במסגרת הסקר שנערך לקראת בצוע כביש 6. בנחל מזור היינו טווחים עם אקדח תופי ארוך קנה שהיה ברשותו.

בשבתות היינו מתרחקים ונוסעים למבצר אנטיפטרוס ומקורות הירקון, להרי ירושלים, פארק קנדה, בית ג'אמאל, פארק בריטניה, הר ומעיין הטייסים. בימים דאז היינו פוקדים ללא חשש את שמורת יער אום צפא שבשומרון.

בעקבות פריחת פרחי בר נדירים נסענו יחדיו לרמת מנשה, לגולן, לחרמון, בקעת הירדן, הר מירון, הר אדיר, הר דב ועוד. חלק מהטיולים במסגרת החברה להגנת הטבע ורובם עצמאית. איציק כתמיד שש להצטרף.

בדרום-מערב פתח-תקווה התחילו ל"ייבש" את הפרדסים ולהתוות את כביש 471. המשכנו כמנהגנו לסייר באזור ההופך מגן עדן של טבע שוקק חיים לשממת בטון ואספלט ובכל זאת עדיין נותרו בו גילויים מפתיעים של חיים תוססים אופייניים לטבע פראי.

למרבה האירוניה בדרכנו לכאן היינו חוצים את גן החקלאים בו נוהגים להנציח את ראשי העיר פתח-תקווה שביוזמתם נכרתו הפרדסים, ע"י נטיעת עצי הדר על שמם.

איציק כאב את המהפך הנדל"ני הבלתי נמנע אבל המשיך בדבקות לסייר באזור כל עוד נותרו בו פיסות קרקע בתוליים ולתעד את הפריחות האחרונות לפני שנכחדו כליל.

איציק חש סיפוק וגאווה חבויה כשסיפוריו החלו להתפרסם בעתון הילדים פשוש. מאוחר יותר אזר עוז וכינס את סיפוריו לספר שקרא לו "סימפוניית האביב". היה לו דחף פנימי עז להשאיר לנו את טביעת אצבעו כעין גלעד אישי. בסיפוריו בולטת אהבתו לטבע וניכר שבלשונו המיוחדת הוא מנסה להעביר לקורא את רשמיו וניסיונו הרב ולשתף חוויות אישיות בדרכו הייחודית כשמציאות ודמיון משמשים לו כחומר בידי היוצר.

איציק היה צנוע ונעים הליכות שלא ניסה מעולם להתבלט ולהתלהם. נאמנותו לכל מכריו וידידיו וחמלתו הסמויה ראויים להערצה. נהג לבקר את ידידיו תדיר ובמיוחד כאשר היו במיטות חוליים או על ערש דווי. בצניעותו היה מסתיר את רגשותיו, (אופיינית לדור תש"ח) כמו את גאוותו הכבושה בכל הקשור לילדיו ונכדיו. את דאגתו לילדיו ניסה להסתיר בארשת קשוחה נטולת רגשות כנראה כדי שלא תתפרש כחולשת אופי. הוא דיבר עברית רהוטה אבל פשוטה, לא מתנשאת למרות בקיאותו הרבה ברזי הלשון. היה בעל יכולת  מרשימה ליצור חיבור בין אישי עם כל מי שנקרה בדרכו. ידע לשבור מחיצות בעזרת בדיחה עסיסית תואמת.

תקופת מה לפני שיצא לגמלאות נהגתי להצטרף אליו כטרמפיסט בדרכו למקום עבודתו. כהרגלו נהג לצאת לעבודתו לפני עלות השחר ולשוב בצהרי היום כדי להימנע מפקקי התנועה בשעות השיא.

כאשר יצא לגמלאות החליט תחילה להתנדב לעזרת הגן החי בפתח-תקווה אבל מאוחר יותר התנדב לגן הזואולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב. הוא ניצל את הסמיכות והיה מבקר לעיתים בגן הבוטני הצמוד ובאוסף פרופ' היינריך מנדלסון. לעיתים חבר לטיולים מאורגנים כדי להתאוורר מהמחנק והשאון שניכפה עליו בסביבת מגוריו. העדיף את המרחבים הפתוחים והקרבה לטבע.

כריתת הפרדסים בדרום מערב פתח-תקווה והקמת השכונות החדשות סתמה את הגולל על הרגלנו המשותף ופסקנו לסייר ביחד. מכל מקום איציק קנה לו הרגל לבקרני בימי שישי והשיח שלנו נמשך כימים ימימה. ביקוריו היו מסתיימים כאשר רחל רעייתו הייתה מתקשרת לאסוף אותו בדרכם לאי שם או כשדרכו אצה לו לבקר את ידיד נעוריו, אריה או מכר אחר.

ראייתו הדועכת לא הרתיעה אותו מלנוד ולנוע ולספק את רעבונו לחברת בני אדם (פרלמנט של בני גילו) או ערבי שירה בציבור.

ואז באה מגפת הקורונה ובאבחה שמה קץ לביקוריו וזאת ביוזמתי. איציק היה ספקן לגבי אמצעי הזהירות שננקטו ולא הקפיד על ההוראות. כבעל מערכת חיסונית מדוכאת ובהיותי בקטגוריית סיכון גבוהה נאלצתי בעל כורחי למנוע ממנו לבקרני.

המשכנו את הקשר שלנו טלפונית אבל לא באותה תדירות כבעבר. לאחר שאושפז שוחחנו טלפונית שיחות קצרות ספורות.

ימים אחדים לאחר שהחלים ושב לביתו, הלך לעולמו ולא ראיתיו עוד.

זכו ילדיו ונכדיו ללמוד אהבת אדם, טבע וארץ מהי.

איציק היה לי אח ורע, מגדלור של ידע וניסיון בכל הקשור לטבע. הוא לא היה חבר בחברה להגנת הטבע אבל בהחלט היה ראוי למקום של כבוד בחברה לאהבת הטבע.

לי הוא היה כיהלום: חיצונית נוקשה וקשה לליטוש אבל תוכו פריזמה נוצצת של אהבת אדם וטבע, זוהרת בכל צבעי היקום.

בניסיון להסתיר את מבוכתו ספק אם איציק היה מאשר את הכתוב לעיל. לבטח היה מעיר לי על שגיאות לשוני ולכל היותר היה מציע לנסח זאת בשפתו המשובחת. ולבסוף היה רוטן ופוטר אותי: נו טוב, שיהיה! 

יהי זכרו ברוך.

יאיר שורצמן

https://www.youtube.com/watch?v=BHZeaiv3iCM&ab_channel=%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA

* * *

נעמן כהן

השיפלות הבלתי נתפסת של חלק מרופאי ישראל:

הישארו לבד ותמותו

השיפלות של חלק מרופאי ישראל המאיימים באי מתן טיפול רפואי לחולים או לחיילים פצועים, ע"י ירידה מהארץ, או אי התגייסות למילואים, היא פשוט בלתי נתפסת מבחינה מוסרית.

ונניח, רק נניח שחלילה תהיה בארץ דיקטטורה אמיתית (לא כמו זו היום) ומה אז? האם אז הרופאים יימלטו ויפקירו את החולים למוות.

קשה לראות רופאה צעירה המתנאה בעצמה בטלוויזיה כאידיאליסטית בעלת מוסר וכמובן דמוקרטית, כמו ד"ר הדר מילוא-רז, המאיימת בירידה מהארץ ובהפקרת החולים בה, וביניהם הוריה הזקנים ושאר משפחתה, (שלא ישיגו ויזה) – האם יש שפלות מוסרית גדולה יותר?

יש לפרסם ברבים את שמות הרופאים המאיימים להפקיר את החולים, למען יוכל כל אדם כמידת יכולתו להימנע מלקבל מהם עתה טיפול רפואי מסכנה שיינטש על ידיהם בהמשך.

רון שרף הבה נלך כצאן לטבח – לא מעניין אותי

רון שרף ממובילי מחאת "אחים לנשק": "נסראללה הוא הבעייה של נתניהו, לא הבעייה שלי יותר."

https://rotter.net/forum/scoops1/805618.shtml

רצח ילדיי, הוריי, משפחתי, עמי, לא מעניין אותי כלל. הבה נלך כולנו כצאן לטבח!

משה רדמן הבה נחריב את המשק הישראלי

משה רדמן ממובילי המחאה: ''להפלת הממשלה נמשוך כספים שיובילו לאינפלציה וריבית. מערך הביטחון יתפרק והמדינה תתרסק אבל אנחנו צריכים לסתום את האף."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806114&forum=scoops1

המשק הישראלי ייפול, המערך הביטחוני יקרוס. רצח ילדיי, הוריי, משפחתי, עמי, לא מעניין אותי כלל. הבה נלך כולנו כצאן לטבח!

הבה נגילה הבה נגילה ונרננה (1)

הסרבנות של הטייסים תביא תועלת

החדשות הטובות: בצה"ל מודאגים שהסרבנות של אנשי המילואים תפגע בכשירות הצבא למלחמה. החדשות עוד יותר טובות: עמוס הראל העריך אתמול ב"הארץ" שהצעירים שסופגים מכות משוטרים בהפגנות "יחשבו פעמיים" לפני שיתגייסו לשרת בשטחים. ומה עוד נבקש, מכורה? פחות טייסים ופחות חיילים לתחזק את הכיבוש ולהגן על המתנחלים האלימים — עשוי לבשר טובות. ההכנות הגרנדיוזיות לאם כל ההתקפות האוויריות שלעולם לא תתבצע על איראן, אין כנראה לחיל האוויר הרבה מה לעשות, זולת לצאת להפצצות התקופתיות שלו על עזה או על מחנה ג'נין חסרי הישע. אם יחסרו טייסים לביצוע המשימות הללו, ביטחון ישראל לא רק שלא יינזק, הוא אף עשוי להרוויח.

(גדעון לוי, "הסרבנות של הטייסים תביא תועלת", "אל-ארצ'י", 20.7.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-27/ty-article-opinion/.premium/00000189-9164-dddf-a18f-fdf63de70000

הבה נגילה הבה נגילה ונרננה (2). אחמד טיבי הומור שחור

"אני תומך בהתלהבות שגם איתמר בן כביר וגם גוטליב יחליפו את הטייסים ואת סיירת מטכ''ל, כי זו הדרך המהירה ביותר להשיג איזון אסטרטגי במזרח התיכון בין מדינות ערב ומדינת ישראל, וככה נוכל לסיים את הכיבוש הכי מהר."

https://twitter.com/KnessetT/status/1683044553425649668

תשעה באב אפצעלוכעס

השנה בתגובת נגד לקבלת חוק צמצום עילת הסבירות הכריזו מסעדנים רבים בתל אביב שהשנה אפצעלוכעס-להכעיס הם דווקא יפתחו את מסעדותיהם באורח מופגן. (חלק מהם עשו זאת תמיד בשקט בגלל רווח כספי).

(עשרות מסעדות בת"א ייפתחו בערב ט׳ באב  – כלכליסט)

https://m.calcalist.co.il/Article.aspx?guid=bj6hiyp53&utm_source=m.calcalist.co.il&utm_medium=Share&utm_term=bj6hiyp53&utm_campaign=whatsapp

הדבר עורר ויכוח ער ברשתות החברתיות כשחלק צידד בפתיחת המסעדות כהפגנה, וחלק ביקר אותה. הזמר יעקב אוזן-קובי עוז אמר למשל ש''זלזול בט' באב דומה לזלזול ביום השואה''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=805909&forum=scoops1

המסעדן חיים כהן הכריז בתחילה כי יפתח השנה כהפגנה את מסעדותיו לקהל. אפצעלוכעס. (חיים כהן בצעד אמיץ ומתחשב: יסגור את המסעדה שלו הערב)

https://twitter.com/gilmishali/status/1684182213422723074?t=rfWpc3HDipDZWUndQNoGGg&s=19

אך לבסוף הוא הבין שהוא גם בעל המסעדה בכנסת, והוא נרתע מהביקורת, הודה בטעות וחזר בו.

זה הזמן להזכיר שתשעה באב הוא ציון יום זיכרון לאומי יותר מדתי, הוא מסמל את הפורענויות שבאו על עם ישראל, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני גירוש ספרד, ועוד. אין חובה לצום כדי שגם יהודי חילוני יחוש הזדהות עם העם היהודי-עמו, ועם הפורענויות שעבר.

זה הזמן להזכיר את המאמר הנוקב של ברל (בארי) יעקב כצנלסון הכהן: "חורבן ותלישות", דבר, גיליון 2799, 26 ביולי 1934 – על 'שכחת' תשעה באב בציונות החילונית:

"שמעתי, כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו.

"אין להעלות על הדעת, כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת, כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל'חיי הגשמה', כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקבות החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער. מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימיו, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?

"כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים? זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם.

"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאיבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו, לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל, ולא נורדוי, ולא סירקין ולא בורוכוב, ולא א.ד. גורדון ולא י.ח. ברנר, ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור 'ציון הלא תשאלי', וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' .

"זאת הבין אדם כאהרון ליברמאן, כבודה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה. כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב'פנקס' של אותה האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב 1876.

ליברמאן מציע: הואיל והאספה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה'כלל-אנושיות' ובשם שלילת המסורת.  וליברמן מסביר לו כי 'כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון,' 'לט' באב יש בשבילנו הסוציאליסטים העברים אותו הערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו.'

"ביום זה 'אבדה לנו חירותנו, ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר.' כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים, סוציאליסט יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה, כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא, עתידה לבטל במחי יד אחת את כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של 'י"ח מאות שנה' לא נראה עדיין באופק (מלבד באופקו של משה הס אשר נשאר נעלם מדורו).

"ואנחנו? הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?

"אמנם, משרדי הוה"פ (הוועד הפועל) של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך ייתכן, כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוה"פ של ההסתדרות כעניין חיצוני, ולבם קל עמם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספירה רווית רגש וסמליות?

"הלא בימינו מרבים לדבר, ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע, אפוא, לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? (על שתי מסיבות אבל בט' באב שמעתי: בבית ההבראה ב"ארזה" ובמחנה בית החינוך לילדי העובדים). האומנם תש כוחנו לחיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?

"על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן, אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע:  סלח להם, כי אין הם יודעים מה הם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת תכנים ועמוקת רגשות אפשר והדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים ולאימפונדרביליות נפשיות – אין כפרה."                                                                                                                          

https://www.nli.org.il/he/newspapers/dav/1934/07/26/01/article/24/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1

https://www.davar1.co.il/29261/

קשה להאמין שעל כסאו של ברל יושבת היום הגברת מרב קסטנר-מיכאלי.

אם לא נשמע לדברי ברל התהליך ברור. בעתיד הלא רחוק, יפתחו מסעדות גם ביום השואה, וגם ביום הזיכרון לחללי צה"ל. (ובינינו אלו הרי ימי שמחה לערבים, ולמה שיסבלו מחוק מפלה?)

מפלגת העבודה ממשיכה להתדרדר לפח האשפה של ההיסטוריה.

מי הצביע עם הערבים נגד חוק ועדות הקבלה?

הציונות הסוציאליסטית המפוארת, זו שהקימה את היישוב ואת המדינה, זו שהקימה את ההתיישבות העובדת שקבעה את גבולות המדינה, מה נשאר ממנה? בהצבעה נגד הרחבת חוק ועדות הקבלה לישובים קהילתיים, ההכרחית לשימור המצב החברתי בישובים הקהילתיים הקטנים, הצביעו עם הערבים רק שני יהודים, ולא פחות, ממפלגת העבודה שהקימה אותם. ח"כ נעמה לזימי (חסידת עוזי אזולאי) והרעבע, גלעד קרבינסקי-קריב (רעבע ללא חסידים).

(הכנסת אישרה סופית את הרחבת חוק ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/2023-07-25/ty-article/.premium/00000189-8d51-d5eb-abcb-fdd7a7360000

איך אומרים היום? בושה! בושה! בושה! האם נציגים אלו של מפלגת העבודה אימצו את סיסמת ולדימיר זאב ז'בוטינסקי: "יא ברעכן" כן לשבור! – את ההתיישבות העובדת? במחשבה שנייה הם אימצו בעצם את סיסמת המופסים הפ.ק.פ. לשבור את הציונות כולה.

שקרי התקשורת הישראלית: "התקשורת הישראלית מפיצה פאניקה"

ראש ארגון הטרור חיזבאללה, חסן נסראללה, נשא לאחרונה נאום בו ניתח את המצב בישראל,  בין השאר אמר נסראללה כי התקשורת הישראלית מנהלת מלחמה פסיכולוגית כנגד ישראלים ויוצרת פאניקה שמשרתת את הארגון.

בנאומו האחרון הקדיש נסראללה זמן לא מבוטל לשוחח על התקשורת הישראלית, ועל מה שהוא מגדיר כלוחמה הפסיכולוגית שהיא מקיימת כנגד אזרחי ישראל. ראשית פתח נסראללה והסביר: "תמיד הישראלי מסייע בהפחדת האוכלוסייה והציבור שלו."  נסראללה ממשיך ומצוטט פסוק מטקסט דתי איסלאמי שקובע: "תודה לאל אשר נתן לנו אויבים טיפשים."

נסראללה מיד מוסיף את ההקשר וקובע: "התקשורת הישראלית אכן מסייעת, חלק גדול מהפחד והאימה של אותם 'מתנחלים'… מקורו בתקשורת הישראלית אשר מנפחת את העניינים." נסראללה ממשיך ומאשים: "הם חושבים שהם מפעילים לוחמה פסיכולוגית עלינו, אלא שלמעשה הם מפעילים לוחמה פסיכולוגית על הציבור שלהם."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=805968&forum=scoops1

למזלנו הרב במקרה הזה נסראללה צודק לחלוטין, והעובדה שהוא מבין שהתקשורת הישראלית מפחידה את עצמה בשקר, היא כנראה המונעת ממנו לצאת למלחמה בישראל.

שקספיר בכנסת: דיס יז נוט בסדר!

דומה שמאז פטירת אוברי-אבא סלומון-איבן-אבן, חלה ירידה ברמת ידיעת האנגלית בקרב חברי הכנסת. שר האוצר סמוטריץ, נאם באנגלית וסיפר על "מיי גרנדמייזר", ואיתמר חאנן-בן גביר צעק על העובד הסיעודי של אביו: "דיס יז נוט בסדר! דיס יז נוט בסדר!

https://mobile.mako.co.il/news-israel/2023_q3/Article-5d3a531ac389981027.htm

ובאמת דיס יז נוט בסדר! לגזול מהעובד הסיעודי שטיפל באבא את הכסף המגיע לו (מאה אלף שקל) ועוד לנסות ליזום הצעת חוק שתפטור מעביד מחובת תשלום פנסיה וזכויות סוציאליות לעובד סיעודי. זו לא רק בעיה בידע באנגלית, זו שפלות מוסרית.

"יורדים"

בתגובה לרשימת יוסף-גיסינוביץ-אחימאיר "חלום של דורות" מגיבה עירית מלברגר-אמינוף: "על חבריו של אחימאיר, ושל רבים אחרים, הנוטשים, היורדים לפורטוגל, גרמניה, קנדה, או לארצו של הדוד סם, בה צומחים הדולרים על העצים, נותר לנו רק לומר: אוי לכם ואבוי לכם,  עלובי הנפש. אתם כאותם הנמלטים  מן הספינה ברגע שהיא מראה  סימני חולשה,  ונדמה שהיא מתחילה לשקוע. מי הם הנמלטים הראשונים מן הספינה? כולנו יודעים." ("חדשות בן עזר",  1867).  

דברים כדורבנות. תבורך עירית מלברגר-אמינוף על שהיא, בניגוד ליוסף גיסינוביץ'-אחימאיר, נוקבת במושג העברי הנכון "יורדים", ולא סתם "מהגרים" כפי שכתב גיסינוביץ-אחימאיר שלמרות "ההדר הביתר"י" שלו, הוא אימץ את הטרמינולוגיה של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, שניטרלו מעיתונם הערבי בעברית את המילים העבריות עם המשמעות הגדולה "עולים" ו"יורדים", ואצלם יש רק סתם "מהגרים". נכון יש רק כמאתיים מטר הפרש גובה בין באר שבע למצרים, אבל הכתוב "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. (בראשית י"ב י'), אינו מדבר על מאתיים מטר, אלא על ירידה מוסרית. ארץ ישראל היא למעלה מכל הארצות, והעלייה אליה אינה רק פיזית אלא מוסרית, וכך גם הירידה ממנה.

שוהאדה סאדאקאט הפכה שהידה

הזמרת האירית-מוסלמית, שוהאדה סאדאקאט, הידועה בשמה הקודם שינייד מארי ברנדט או'קונור, מתה. כנראה התאבדה. לפני התאסלמותה היא הוסמכה ככומרית, ואך התפרסמה בכך שקרעה את תמונת האפיפיור כמחאה על פגיעה בילדים. (רצח מאות אלפים ע"י האיסלם לא הפריע לה). שוהאדה סאדאקאט-שינייד מארי ברנדט או'קונור הופיעה לפני התאסלמותה בישראל בשנת 1995. בשנת 1997 היתה אמורה להופיע בירושלים, באירוע פוליטי תחת הכותרת "שתי בירות, שתי מדינות", אך ביטלה את הופעתה לאחר שקיבלה איומים על חייה. או'קונור האשימה את איתמר חאנן-בן גביר באיומים, וכתבה לו מכתב פתוח, שבו כתבה בין השאר: "תמיד היתה בי אהבה לעם היהודי וחשתי הזדהות עם הסבל שנאלצו לעבור." היא אף ציטטה מיספר שמות. בן גביר התגאה בתגובתו כי הוא ותומכיו הביאו לביטול המופע, אך הכחיש כי איים עליה. הוא הוסיף שאכן אמר כי יפגין "כנגד המופע שעיקרו היה חלוקת ירושלים," וטען כי המופע בוטל בשל העובדה שאלפי מפגינים התכוונו להופיע להפגנה. גם ראש העיר אהוד אולמרט הגיב אז בסיפוק לביטול המופע וטען כי מארגניו הונו את העירייה כשלא הודיעו על כוונתם האמיתית לקיים אירוע פוליטי. הוא אף שמח על כך שנמכרו מעט כרטיסים להופעה, לטענתו, טענה שאנשי או'קונור הכחישו. ב-2014 הייתה אמורה שוב להופיע בישראל אך ביטלה את הופעתה לאחר לחצים של תנועת ה-BDS. היא נימקה את החלטתה בטענה "שלא ידעה שיש חרם על ישראל, ושהיא משתתפת בצערם של הפלסטינים."

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93_%D7%90%D7%95%27%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A8

ועכשיו נותרה רק השאלה, האם שוהאדה שהתאבדה כשהידה ומחרימה את ישראל, תזכה כמוסלמית בגן העדן המוסלמי, או תלך לגיהינום המוסלמי? בעצם ממילא נשים הרי אינן מקבלות בגן העדן אוכל טוב וגברים בתולים שחורי עין.

"אמנות האהבה" של אריך פרום

בסוף מאי 1967, כשמצרים (ושותפותיה הערביות) גירשו את כוח החירום של האו"ם מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים, ומצרים הזרימה מאות אלפי חיילים עם נשק לסיני יחד עם כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, שיצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה, במטרה לחסל את מדינת ישראל, ובעת שישראל היתה בחרדה בתקופת "ההמתנה" – התכנסה בז'נבה ביוזמת האפיפיור יוחנן ה-23 ועידת "Pacem in Terris" ("שלום עלי אדמות"). בוועידה השתתפו אנשי רוח ופוליטיקאים, וביניהם הכומר מרטין לותר קינג והפסיכואנליטיקן יליד גרמניה ממוצא יהודי אריך פרום. ביום השני לוועידה בז'נבה עלתה לדיון סוגיית המתיחות המתגברת במזרח התיכון. הפסיכולוג החברתי, והפסיכואנליטיקאי אריך פרום (1900-1980) שהתפרסם בעולם בספריו "אמנות האהבה" ו"מנוס מחופש", שנולד בפרנקפורט למשפחה יהודית אורתודוקסית. (היה נינו של הרב יצחק דב במברגר, ונכדו של הרב פנחס זליגמן פרום, ואימה של אשתו הראשונה – פרידה רייכמן, קלרה,  היתה דודה של אסתר מרכס, אשתו של ש"י עגנון), הגן בוועידה על נאצר שרצה לחסל את מדינת היהודים, וביקר דווקא את הישראלים.

במרכז דבריו של פרום עמדה הטענה כי חוקיות סגירת מצרי טיראן היא סוגייה הנתונה לוויכוח ושיש ליישבה בבית המשפט הבינלאומי בהאג, ובנוסף טען בוועידה כי העובדה ש-800 אלף פליטים הערבים עזבו את הארץ בעת מלחמת העצמאות אינה מצדיקה את ההלאמה של בתיהם ונכסיהם. וגם סוגייה זו צריכה לדעתו להיפתר בבית המשפט הבינלאומי או באו"ם

בן ציון גולדברג, שליחו של עיתון "על המשמר" לועידה דיווח כי בוועידת "שלום עלי אדמות" פרום "הגן על נאצר וביקר את הישראלים." גולדברג התפלא על העובדה שאינטלקטואלים יהודיים מצדדים בערבים (בניסיונם לחיסול מדינת היהודים). הוא תהה על קנקנו של פרום וכתב, "במידה שנוכל להחשיב את 'ספריו על ענייני מין' כפילוסופיה, הרי שהוא אולי פילוסוף, אך בשום מקרה זו איננה 'פילוסופיה יהודית'." כשבוע אחר כך פירסם גולדברג מאמר המשך באותו עניין. הערותיו על פרום עוררו בחודשים שלאחר מכן ויכוח סוער בעיתון.

יוסף שמיר (2001-1916), איש קיבוץ רוחמה ומראשי האידיאולוגים של "השומר הצעיר", כינה את התייצבותו של פרום לצד הערבים "עובדה מצערת" ועדות נוספת "לטרגדיה של הקוסמופוליטיזם היהודי." (ואכן פרום היה ממש הסטראוטיפ הגרמני-נאצי של היהודי הקוסמופוליטי, חסר שורשים, אחשוורוש, הנודד בין עמי העולם וניזון מהם. פרום היגר לארה"ב, משם למקסיקו, ומשם לשוויץ נ.כ.)

שמיר טען שזו טרגדיה הנובעת מחוסר יכולתו של היהודי הליברלי המתבולל להכיר נכוחה במדינת ישראל ולדון בה כמקרה לגופו, והוסיף שמדינת ישראל היא מדינת היהודים כולם, אפילו המתבוללים, אולם המתבולל אינו יכול להכיר בעובדה זו בלי להרהר במקומו כיהודי החי כזר במדינה אחרת. הברירה היחידה שלו היא לראות את ישראל כתופעה כללית נטולת הקשר, כ"אקט קולוניאלי", כפונקציה של "המאבק העולמי". מפרספקטיבה שכזאת ברור שאין הבדל, כך לפי שמיר, בין המאורעות בישראל לבין הקשרים אחרים כמו זה של האמריקאים בווייטנאם או של צרפת באלג'יריה, והיות שבמדינות אלו נעשה עוול על-ידי המדינות הכובשות כך ודאי המצב הוא בישראל, בעיני יהודי קוסמופוליטי מסוגו של פרום, ועל כן גם על מדינת ישראל "לשלם את המחיר."

איש קיבוץ בית זרע דניאל בן נחום (1992-1910) השתמש בשיטת המחקר של פרום עצמו כדי לנתח את מקרהו החריג. היחס של פרום "לעם מוצאו," כתב בן נחום, מזכיר את מה שקורה לעתים להומניסטים מופלגים אשר "אהבת האדם שלהם, נעצרת, משום מה, על סף ביתם, והיא נעדרת ביחסם להוריהם, לנשיהם, ולילדיהם." ההתנגדות לעסוק בכל דבר "יהודי" הוא למעשה "מקרה טיפוסי של הדחקה" שמקורה כנראה "בחווייה טראומטית" שעבר פרום בגיל הילדות, או דוגמה למה שאפשר לכנות "התסביך היהודי" שממנו סבלו הוגים כקרל מרקס. זו תופעה אופיינית לבני היהדות הבורגנית שהגיעו לסוציאליזם לא בשל השתייכותם למעמד הפועלים המנוצל אלא על שום היותם "בני העם היהודי המדוכא." פרשת אריך פרום "מעידה מחדש כי לא יבשו המקורות של הקוסמפוליטיזם היהודי גם בימינו."

ואמנם, לאחר שפרש ממעורבות בתנועה הציונית בגרמניה ב-1927 ובעיקר לאחר שהיגר לארה"ב ולאחר השואה, התבטא פרום באופן ביקורתי ונחרץ נגד היישוב הציוני בארץ ואחר כך נגד מדיניותה של ישראל הצעירה. עוד טרם קום המדינה. בהרצאות לקהל הרחב בארה"ב ובדו"חות ששלח לאנשי ממשל אמריקאים החל משנות החמישים ביקר פרום את ההנהגה הישראלית ואת העוולות שהיא עושה לערבים החיים בתוכה ומחוצה לה. ולאחר מלחמת ששת הימים השווה את ישראל לגרמניה הנאצית.

פרום פרסם מכתב תגובה ב"על המשמר" ב-11 בדצמבר 1967. לדבריו עיקר נאומו התמקד בפרשנות החוק הבינלאומי לסגירת מיצרי טיראן. היות שלדעת מומחים מתחום המשפט מדובר היה בסוגייה שאינה חד-משמעית הוא הציע שבמקום שהנושא יוכרע במלחמה הוא יובא בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. פרום גם הזכיר כי אמנם איומי נאצר נגד ישראל ראויים לביקורת אך גם כי "עד כה הוא רק השתמש במילים, בעוד שישראל תקפה אותו ב-1956 במלחמה."  (פשוט נאצר לא הספיק לחסל את ישראל... נ.כ.)

בהמשך מכתבו הביע פרום צער על כך שהישראלים מצפים תמיד מיהודי התפוצות וממי שאינם יהודים להצדיק אוטומטית את יחסי החוץ של מדינת ישראל ומחה על כך שדעת הקהל היהודית מגדירה את אלו המעזים לבקר את מדיניותה של ישראל כאנטישמים או אוטו-אנטישמים. פרום הוסיף והסביר שהערכותיו על העמדה הערבית בסכסוך היו אובייקטיביות וטענותיו בוועידה היו ענייניות ולגיטימיות, ובשום אופן אין לפרשן "כנקיטת עמדה פרו-ערבית ואנטי-ישראלית." ולראיה, למרות שלא הסכים עם ההצדקות שהביאה ישראל לפתיחה במלחמה הרי שאחרי שכבר פרצה הוא התפלל לניצחונה של ישראל. "תמיד הייתי סוציאליסט ואינטרנציונליסט. ביקרתי את המדיניות הגרמנית, לא רק בעת שלטונו של היטלר, אלא עוד זמן רב לפני-כן ואף לאחר מכן. אני פעיל בביקורת המדיניות האמריקאית בווייטנאם ואינני רואה סיבת מוסרית או רגשית להיעצר בביקורתי כאשר מעשי מדינת ישראל עומדים על הפרק. אני מאמין כי עתיד האנושות תלוי במידה רבה בהגברת יכולת החשיבה האובייקטיבית שלנו ובירידת מידת הקנאות הלאומית."

וכאן מעיר מחבר המאמר, האמריקאי ממוצא ישראלי, עדו בן הרוש, התומך בביקורת היהודים בעולם על ישראל כך:

"ככל שעבר הזמן, הביקורת שמתח פרום על ישראל החריפה והלכה. הוא השווה בין המדיניות הישראלית בשטחים לגרמניה הנאצית והביע את חששו שישראל אינה מתכננת לפנות את השטחים הכבושים לעולם. הוא חזר וטען כי הנרטיב הישראלי, היונק מההשקפה כי מדינת ישראל מגשימה את החזון המשיחי והמסביר תמיד את המלחמה כ"מלחמת מנע", עלול בעיניו להביא לפריצת מלחמה גרעינית. (פרום מהדהד את דברי היטלר שהיהודים שוב מהווים סכנה לשלום העולם). חמישים ומעט שנים לאחר מכן, מעניין לדעת אם צאצאי המתפלמסים של "על המשמר" שתקפו את פרום על ביקורתו הקשה בנוגע לישראל אינם נוטים כיום להסכים אתו."

(עדו בן הרוש, "נשמתו של אריך פרום היא נשמת היהודי המתבולל הקרועה באופן שאי-אפשר לתקן", "אל-ארצ'י", 25.7.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2023-07-25/ty-article-magazine/.premium/00000189-8bf4-d5eb-abcb-fbf6d2f50000

ובאמת מעניין מה דעתם של צאצאי "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי" של היום. האם הם היום מזדהים עם הביקורת על פרום ורואים בהצלת מדינת היהודים מחיסול דבר מוסרי או שמא פשע מוסרי שכתוצאה ממנו עליהם לתמוך בחיסול מדינת היהודים ולמסור את אדמות הקיבוצים בהם זכו במלחמת השחרור (או קנו לפניה) חזרה לכובשים הערבים?

בתגובה באתר הדיגיטלי של העיתון, מגיב אחד בעילום שם. הוא כותב כי הוא חזר ממלחמת ששת הימים וקרא ב"על המשמר" את הדברים, ואז הוא שאל את עצמו מה הוא מבלבל את המוח? אבל היום הוא רואה שפרום אכן צדק... מסתבר שאובייקט "אמנות האהבה" של פרום היא "דת האהבה", ופעולתו הפוליטית למענה, היא "מנוס מחופש".

"שותפות"

האיחוד האירופי הגיב לאישור החוק לביטול עילת הסבירות בישראל: "יחסינו עם ישראל מבוססים על דמוקרטיה. האיחוד רואה חשיבות בשימור הערכים המשותפים שעליהם מושתתת מערכת היחסים בינו לבין ישראל." גם ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת מתחו על החקיקה השנויה במחלוקת. ואמרו כי היחסים עם ישראל מבוססים על דמוקרטיה.

(אמיר תיבון, "האיחוד האירופי: יחסינו עם ישראל מבוססים על דמוקרטיה, נדרש קונצנזוס לחקיקה - מדיני ביטחונית", "אל-ארצ'י, 26.7.23)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-07-26/ty-article/00000189-9275-d5eb-abcb-fbf7dbb20000

ואני שאלה: אם היחסים שלהם עם ישראל מבוססים על "הערכים המשותפים הדמוקרטיה", על מה מבוססים היחסים המשותפים שלהם עם כל המדינות הערביות הדיקטטוריות?

רוח שנות השלושים

לא חשוב כרגע תוכן הכתבה ואפילו יש בה דברים נכונים. עצם כתבה בעיתון "הארץ" שכותרתה היא: "הערבים יצטרכו לבחור אם להיות אזרחים שווי חובות וזכויות – או להיהפך לתושבים," היא כתבה גזענית המתאימה לשנות השלושים בגרמניה. איפה יאיר גולדנר-גולן, מומחה הסימנים לשנות השלושים כשצריך אותו?

(יורם גביזון, "הערבים יצטרכו לבחור אם להיות אזרחים שווי חובות וזכויות — או להיהפך לתושבים", "אל-ארצ'י" – TheMarker, 26.7.23)

https://www.themarker.com/news/politics/2023-07-26/ty-article/.premium/00000189-8deb-d95c-a7ab-fdfb45170000

אופס, צריך לשנות את המילה ערבים במילה חרדים, אבל זה אותו דבר.

קו קלוקס קלאן

ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו: ''אנחנו עוברים תהליכים הדומים לקו קלוקס קלאן*.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806066&forum=scoops1

[* אהוד: עוד סימפטום של טמטום המאפיין את מחלת טשטוש-השכל של בכירים-לשעבר].

שורשי הפשיזם של לוין-רוטמן הם סמל הקיום הישראלי: "האשכנזיציה"

ואם ישראל היא כמו גרמניה בשנות השלושים וכמו הקו קלוקס קלאן באמריקה, הנה נמצאו גם האשמים. והאשמים כמובן הם "האשכנזים". כתב "אל-ארצ'י" עודה בשאראת היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, מצטרף לא רק לגזענים הערבים-המוסלמים, אלא גם לגזענים האנטי-אשכנזים מבין היהודים הערבים, ומכריז כי בעצם האשמה בפשיזם היהודי היא האשכנזיות.

"בתוך האשכנזיציה גלומה גם מיליטריזציה," מסביר בשאראת, "ומכיוון שמדינת ישראל כל כולה בנויה על האדרת הצבא, מקיצוני הימין ועד השמאל הציוני, מדובר במלחמה פנים-אשכנזית. ובמלחמה הזאת אנחנו (הערבים) בצד המוחים, שניצחונם הוא אינטרס אזרחי מובהק לכל שדרות הציבור.

"העיתונאי סבר פלוצקר שם לב שהגרעין הקשה של מקדמי 'הרפורמה המשפטית' מורכב על טהרתו מאשכנזים: בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן. גם בקרב החרדים, לפי פלוצקר, מי שתומכים יותר בדיקטטורה הם נבחרי 'יהדות התורה', ולאו דווקא נבחרי ש"ס. פלוצקר צודק, בדקתי בזכוכית מגדלת, ולא מצאתי בקרב מובילי ההפיכה המשטרית מנהיגים מזרחים בולטים. המזרחים תומכי ההפיכה יושבים ביציע. הם באים בקללות ובניבולי פה, דבר המכתים את כל המזרחים בדבר שאין להם כמעט יד ורגל בו. אפשר להבין זאת, הרי אירופה היא מולדת הפשיזם, וגם, איזה אבסורד, ערש הדמוקרטיה. ואצלנו כאן מי שהקימו את מדינת ישראל הם האשכנזים, ומבחינת המוני היהודים זה היה בגדר נס – הנה, אחרי המרורים שהיו מנת חלקם במשך דורות, בונים כאן מדינה משגשגת וחזקה – אך בדרך עיקמו המנהיגים את עקרונות הצדק והמיטו אסון על העם הפלסטיני השכן.

"העיוותים במערכת הצדק הישראלית של אותם ימים מזכירים לי את החוקים העקומים שמכונת לוין-רוטמן מנפיקה בסיטונות: חוק 'נוכח נפקד' של הימים החשוכים אחרי 1948 שווה לביטול עילת הסבירות; חוקי הפקעת האדמות שווים לפסקת ההתגברות, ואפשר להוסיף גם את חוקי המינהל האזרחי בשטחים הכבושים ואת הכשרת ההתנחלויות למרות החוק הבינלאומי. דומה שרובם ככולם מעשה ידי מחוקקים ושופטים אשכנזים.

"'האשכנזיציה' היא סמל הקיום הישראלי, והיא שואבת את מקורותיה מ'הסדר' האירופי הישן והרע, שביקש לשוות צביון חוקי לכל עוולה. ואכן, בעקבות האשכנזיציה גם העוולות נעשו על פי חוק, ולא חשוב שמדובר בחוק שסותר כל צדק ואפילו היגיון – העיקר שיהיה חוק.

"צריך להוסיף דבר חשוב: בתוך האשכנזיציה גלומה גם מיליטריזציה, ולכן למוחים על האופי הצבאי של תנועת המאבק נגיד 'זה מה יש,' מדינת ישראל כל כולה בנויה על האדרת הצבא – הפולקלור, השירים ואפילו הבדיחות הם תוצאה של מציאות זו. לכן מדובר במלחמה פנים-אשכנזית, ובמלחמה זו אנחנו בצד המוחים, שניצחונם הוא אינטרס אזרחי מובהק לכל שדרות הציבור. (עודה בשאראת, "שורשי הפשיזם של לוין־רוטמן הם סמל הקיום הישראלי: 'האשכנזיציה'", "אל-ארצ'י, 24.7.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-24/ty-article-opinion/.premium/00000189-824c-d95c-a7ab-ff7d4de00000

הבנתם? האשכנזים הפשיסטים אשמים בכל. מעניין מה תהיה תגובת דוד אמסלם על דבריו?

בין מיכאל קולאהס לפרוטסנטנטים

הנובלה מיכאל קוֹלהאס של היינריך פון קלייסט, פורסמה בשנת 1810. עלילת הספר מתרחשת במאה ה-16 על רקע היחלשות הקיסרות הרומית הקדושה והפילוג בנצרות בעקבות התנועה הפרוטסטנטית של מרטין לותר. מיכאל קולהאס, סוחר גרמני, היה בדרכו לשוק בלייפציג, וסוסיו הוחרמו בכוח ובאופן בלתי חוקי בידי אנשיו של אציל סקסוני.

קולהאס נכשל בניסיונותיו לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו, לאחר שהשלטונות העלימו עין מן המקרה יצא למסע נקמה נגד האציל שפגע בו ונגד מדינת סקסוניה כולה. הוא איגד תחתיו חבורה גדולה של פורעי חוק ויצא למסעות הרס והרג ברחבי המדינה. הנסיך הבוחר של סקסוניה הכריז פרס על ראשו, אך למרות זאת לא פסק הקטל אלא לאחר זמן רב, עם לכידתו של קולהאס והוצאתו להורג בגלגל שבירה.

מיכאל קולהאס בחתירתו לצדק הביא אסון וחורבן על עצמו ועל גרמניה.

הנובלה פותחת בתיאור דמותו של מיכאל קולהאס. "עד שנתו השלושים יכול היה האיש הבלתי רגיל הזה להיחשב לאזרח למופת. בכפר, הנושא עדיין את שמו, היתה בבעלותו חווה והוא התפרנס בה היטב ממשלח ידו; את הילדים שהעניקה לו אשתו חינך ביראת אלוהים לחריצות ונאמנות; בין שכניו לא היה אחד שלא נהנה מנדיבותו ומצדקתו; אין ספק כי העולם היה משתבח בזכרו אילולא הפריז במעלה אחת. אך תחושת הצדק הפכה אותו לשודד ורוצח."

האימה הגדולה שאחזה בתושבי סקסוניה כולה, הביאה את מרטין לותר, מייסד הזרם הפרוטסטנטי, לפרסם כרוז המגנה את פעולותיו של קולהאס כבלתי מוסריות. קולהאס הפרוטסטנטי, שהאמין במרטין לותר וראה בו סמכות רוחנית עליונה, נפגע מכך. הוא השאיר את חֵילו מאחוריו, התחפש ופנה למעונו של לותר כדי לזכות במחילתו. לותר נחרד למראה האורח הלא קרוא, אך לא הספיק לקרוא לעזרה. קולהאס אילץ אותו לשמוע את סיפורו והבטיח כי כל רצונו הוא לקבל את הזכות שנשללה ממנו: משפט צדק נגד פון טרונקה שגנב את סוסיו. לותר הופתע לשמע דרישתו הצנועה של קולהאס והבטיח כי יפנה בעניינו לנסיך הבוחר של סקסוניה.  לותר ביקש עבורו חנינה אך לבסוף הוא הוצא להורג.

לותר עצמו התייחס באותו זמן לצדק של מרד האיכרים שתבעו זכויות מהאצילים בין השנים 1525-1524, והוקיעם בקונטרס "נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גניבה ורצח" ודירבן את הנסיכים לדכא את המרד ללא רחם, והביא לטבח של בין 100,000 ל-300,000 איכרים. הנה כי כן מלחמה למען צדק מוחלט מביאה להרס אסון וטבח.

בין מיכאל קולאהס לפרוטסנטית שקמה שוורצמן-ברסלר

בדיוק כמו מיכאל קולאהס, במאבקה למען הצדק המוחלט מובילה שקמה שוורצמן-ברסלר את כולם לחורבן. שקמה שוורצמן-ברסלר הכריזה: "זוהי קריאה לכל הצ׳מברליינים הפוטנציאלים של המחנה (בוז׳י, גנץ, לפיד) – פשרה בפני עצמה איננה ערך. אל תתפשרו על הערכים של העם הנפלא הזה. זמן ההכרעה הגיע. נכריע את הקיצוניות והטרוף. זה מעוט קטן ואלים שהשתלט על הממשלה."

https://twitter.com/ShikmaBressler/status/1683202459911462913

שוורצמן-ברסלר הולכת למלחמת עולם עד הסוף. לקרב אחרון במלחמת עולם. בשבילה רוב אזרחי ישראל הם נאצים התומכים בהיטלר, ועם נאצים והיטלר אסור להתפשר. (אבוי לצ'מברליינים בוז׳י, גנץ, לפיד) איתם יש להילחם עד מוות, עד הסוף.

ודוק: הסוף של אזרחי ישראל הנאצים ושל היטלר במקרה שלה, הוא גם הסוף שלה, וגם הסוף של כולנו. שקמה שוורצמן-ברסלר מאיימת להרוס ולהביא חורבן על כולנו בשם הצדק. שקמה שוורצמן-ברסלר מהווה סכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית ולכל אזרחי המדינה היהודים.

האלוף במיל' גיא צור אויב הדמוקרטיה הישראלית

האלוף במיל' גיא צור: ''בג''ץ צריך להוציא את הליכוד מחוץ לחוק'.'

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=805371&forum=scoops1

כך נהג היטלר במפלגות שהתנגדו לו. איפה המומחה לסימנים יאיר גולדנר-גולן?

נעמן כהן

אהוד: יש שמועות ששקמה ברסלר הולכת לעמוד בראש מפלגה חדשה של מפגיני המחאה. מהגוש של נתניהו היא לא תיקח אפילו מנדט אחד. אבל היא כן תצליח לחבל במפלגות של לפיד וגנץ, וכך להחליש בבחירות הבאות עוד יותר את האופוזיציה המבולבלת.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

הכיתוּב על העטיפה האחורית

שרגא נצר (1898-1985) נחשב במשך שנים רבות לבעל העוצמה שמאחורי הקלעים במפא"י, התפרסם כמקים ה"גוש", שהיווה עד להתפרקותו מרכז-כוח במפלגה, והיה יד-ימינו של בן-גוריון בנושאים המפלגתיים.

לאחר עלייתו ארצה מרוסיה בשנת 1925 עבד נצר בעיריית תל-אביב כפועל ניקיון, ולימים שימש סגן מנהל מחלקת התברואה. היה בין מקימי המשביר המרכזי והקואופרציה הצרכנית. שטחי פעילותו במפא"י היו בעיקר בוועדות המינויים, בשכונות, בשכבות-הביניים ובתחום המוניציפאלי.

הספר מתאר את חייהם רבי התהפוכות של שרגא נצר ואשתו דבורה בשנות המהפכה ברוסיה ובמלחמת האזרחים שבאה אחריה. עלייתם ארצה, וצמיחתו של נצר כאיש-ציבור עד היותו לאחד מפעיליה המרכזיים של מפא"י, שהטביע בה חותמו ולעיתים נעשה גם לסמלה ומשך עליו התנגדות עזה.

שמעון פרס: "כשאני מסתכל אחורה, למפלגה היה תמיד שרגא. אינני בטוח אם לשרגא היתה תמיד מפלגה. הייחוד של שרגא היה איזון בלתי-רגיל בין החוכמה לבין האמביציה. חוכמה היתה לו, מספיקה לכמה שרים. אמביציה היתה לו – שלא להיות שר. לכן עורר אמון."

פרק א

גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו

אוקראינה. ינואר 1922.

בסוֹסְנִיצָה, עיירת הולדתו, משמש פַייבֵל נוֹסוֹבִיצְקִי בן העשרים וארבע, בנוסף לפעילותו הציונית החשאית, כאחראי על חנות קואופראטיבית בחסות השלטון הסובייטי.

באישון-לילה – דפיקות כעוסות על הדלת. צעקות. שוטרים באו להזעיקו. והם מזרזים אותו:

"קום! התעורר! החנות בוערת!"

פייבל מובל למקום השריפה. עד מהרה מכבים את הלהבות ומה מתברר – החנות ריקה!

למשטרה הסובייטית אין היסוסים. קודם יורים, אחר-כך חוקרים. מיד הם פוקדים עליו – "לקיר!" – ומתכוננים לירות בו. "הסחורה איננה, פַּאוֶול, עמוד לקיר והיפרד מן העולם, חבר!" 

ושרגא, הוא פייבל, הוא פאוול בפי הרוסים, תכונה יש לו: לעולם אינו כועס. "שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט!" – לא להיבהל! – צריך לנהוג תמיד בשקט, בהיגיון. גם עתה הוא משתדל להעלות בת-צחוק שעה שהוא ניצב, גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו, ובבית נותרו האישה הצעירה וֶרָה (היא דבורה) והתינוק מישה – משה, בנו-בכורו שזה עתה נולד. והוא פונה למפקד, העומד להוציאו להורג, ואומר ברוסית רכה, מתנגנת:

"אתם צודקים. החנות ריקה. הסחורה נגנבה. אבל אני מבקש – תנו לי שלושה ימים. הלא אני נשאר כאן. לא עוזב. ואני מבטיח לכם – אמצא את הסחורה וגם אגלה מי הם האנשים שגנבו אותה! לא יותר כדאי לכם כך?"

למרבה הפלא השוטרים משחררים אותו. שרגא מצרף במהירות פרט לפרט: מדי 31 בדצמבר נערך המאזן השנתי בחנויות הקואופראטיביות הסובייטיות. מי שגנב את הסחורה ידע על כך ורצה להחשיד אותו בשריפת החנות כדי לטשטש את עקבות הגניבה. מי היה יכול לעשות זאת? כנראה הבחורים היהודים, שהוא עצמו סידר לעבודה בצרכניה. הם חשבו שאם שרגא ייתפס, הוא כבר ייחלץ מכך בצורה כלשהי. והסחורה ­– תשמש את היהודים...

ואמנם, כבר למחרת מביא שרגא לגילוי הסחורה. הבחורים נאסרים. ומי מטפל אחר-כך בשיחרורם? – שרגא. וכי דבר קל הוא – בחורים יהודים בכלא סובייטי! – מצווה לחלצם.

*    

שרגא חוזר לאשתו ולבנו. שלושתם מתגוררים בחדר אחד, בדירה בסוסניצה. הממשלה הקומוניסטית הלאימה את הרכוש, ובעלי-בתים יהודיים היו מעתה מעוניינים שיגורו אצלם דיירים, כדי שהחדרים לא יוחרמו. כך קיבל הזוג הצעיר חדר גדול וריק, ממש אולם, אצל משפחה יהודית. בעלת הבית, כבת שלושים וחמש, היתה יפהפייה. לימים ברחה עם מאהבה. אך בעיני שרגא ודבורה אז, נראתה "זקנה". כל ריהוטו של החדר היה צמחי פִיקוּס בעציצים, שתי מיטות מתקפלות, וסַאמוֹבַאר.  החברים היו נכנסים, שותים תה גם בהיעדר דייריו, ולעיתים אף לוקחים עימם את הסאמובאר ומשאירים פתקה ובה כתובת, להיכן נלקח.

אימו של בעל-הבית לא היתה שפויה בדעתה. בלילות היתה יורדת מן הקומה העליונה, פוסעת לעבר הזוג הצעיר ומושכת מעליהם את השמיכות. שרגא נמצא לעיתים קרובות בנסיעות לצֶ'רְנִיגוֹב ולקִיֵיב. עבודתו היתה – קוֹאוֹפֵּרַאטוֹר, פקיד מטעם הממשלה הקומוניסטית, ממונה על צרכניות שיתופיות שהוקמו בקהילות היהודיות באוקראינה. ורה הצעירה, היא דבורה, היתה נשארת לבדה בלילות, עם צללי הפיקוסים בעציצים הגדולים, ועם התינוק, וצעדי המשוגעת המשוטטת בחדרי הבית הגדול והחשוך.

*

כיצד נפגשו דבורה ושרגא לראשונה?

פעמיים נצטלבו דרכיהם, ובאקראי. דבורה התגוררה עם משפחתה בעיירה מֶנָה, הסמוכה לסוסניצה. בהיותה כבת שמונה-עשרה, לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עבדה כפקידה בבנק, וגם עסקה בפעילות בקרב הנוער המקומי. היא היתה חברת המפלגה הציונית-סוציאליסטית. צ"ס.

יום אחד הגיע לאסיפה, שהִקהילה דבורה, בחור צעיר בחולצה שחורה, רוסית, מגן-דוד עשוי זהב על צווארו, ושערות ארוכות, כהות, יורדות על כתפיו. הוא שמע אותה נואמת באידיש ולא עבר זמן רב והוא התערב ופנה אל הנערים. גם כן באידיש:

"מה אתם מתרשמים כל כך ממה שהיא מדברת! – אתם, אחיי, בעלי הידיים מיובלות האצבעות, מה לכם ולבחורה הזו?"

כוח שיכנועו היה כנראה רב משלה, כי עד מהרה השפיע על באי-אסיפתה ללכת אחריו לחצר קרובה בעיירה, שאצלם התגורר בביקורו זה. שם המשיך לנאום בפניהם על כך שבעלי הרכוש והאמצעים מנצלים את עובדיהם. יש לשפר את תנאי עבודתם של הנערים, ותנאי ראשון לכך הוא התארגנותם.

הבחור היה שרגא. חבר המפלגה הראדיקַל-סוציאליסטית "פועלי-ציון", שהיתה בעלת כיוון שמאלי יותר מצ"ס, מפלגתה של דבורה.

*    

דבורה, בת הרב שמעון ליב דיסקין, שנולדה  בראשון למאי 1897, היתה המבוגרת במשפחה בת עשרה ילדים. האב, שהיה גם מלמד, ובעל השכלה חילונית, לא עסק כל זמן היותו בגולה ברבנות, מתוך עקרון, אלא במסחר. תחום שבו לא הצליח ביותר. בתקופה שהיה עדיין מלמד, היה מרשה לדבורה לעמוד מאחורי הדלת ולשמוע את שיעוריו. כך החלה הילדה לומדת חשבון ותורה. הכול בעברית. האב הקפיד עימה על העברית, מגיל צעיר.

יום אחד חזר האב עצוב מבית-הכנסת, קירב אליו את בתו הבכורה, שהיתה כבת שבע, ליטף את מצחה ואמר באידיש:

"דבורקה, היום קרה אסון גדול ליהודים. כוכב [שְׁטֶרְן באידיש] גדול דעך במצח [שטרן] של העם היהודי. אני רוצה שתזכרי את היום הזה ואת השנה – 1904."

זה היה יום מותו של הרצל. אז גם שמעה דבורה לראשונה, שקיים מניין שנים אזרחי.

לא פעם היה האב אומר לה, ספק בחיוך למראה למדנותה.

"אני מצטער. אילו את היית בן, ודאי הייתי זוכה שיהיה לי ראש ישיבה."

ב-1949 נבחרה דבורה לכנסת הראשונה, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב ראש הבית.

"כאשר זכיתי, מעל שולחן הנשיאות, לנהל פעם ראשונה את ישיבת הכנסת, ראיתי לפניי פתאום את דמות אבי, וחשבתי לי: 'אבא – אני ראש ישיבה!"

לאחר שסיימה דבורה את לימודיה בגימנסיה במֶנָה, נסעה ללמוד רפואה באינסטיטוט ביֶקָטָרִינוֹסְלַב, כיום דְנֵייפֵּרוֹפֵּטְרוֹבְסְק. באותו מכון למד אז הנדסה ישראל אידלסון, לימים – לימים – בר-יהודה. היא הצטיינה בלימוד האנאטומיה, ואחד ממוריה, ד"ר אַלוּטִין, כינה אותה בחיבה – כמעט-רופאה. בימי המהפכה עקרה משפחתה של דבורה  ממֶנָה ועברה לסוסניצה.

*    

בפסח תרע"ז, 1917, זמן לא רב לאחר מהפכת פברואר, חזר שרגא מקייב לעיירתו סוסניצה. תוך כדי טיול על הגשר של נהר הדִיסְנָה, אחד מיובלי הדנייפר, שמע לפתע צעקות:

"הצילו! הצילו!"

סירת-מטיילים התהפכה ונוסעיה פירפרו במים. שרגא, ועימו בחורים שהיו בסביבה, קפץ למים כדי למשות את הטובעים. הוא חתר במרץ, שחיין מעולה היה. ומשהגיע – אחז באחת הבחורות שזעקו לעזרה, שחה עימה והעלה אותה אל שפת הנהר. בטרם הספיק לבחון את מי משה מן המים – וכבר היתה בידי הוריה, שנזעקו ובאו לקחתה הביתה.

הניצולה היתה וֵרָה דיסקין בת העשרים, שבילתה בסוסניצה את חופשת הפסח מהאינסטיטוט ביקטרינוסלב.

לימים סיפר לה שרגא כי בפגישתו הראשונה עימה, במֶנָה, התרשם גם ממנה ולא רק מן היבלות של הנערים העובדים, אלא שמקצועה, פקידה בבנק, לא נראה כלל פרולטארי בעיניו.

ואילו דבורה, בעת שמשה אותה שרגא ממי הדיסנה, לא הכירה בו את הבחור שהפריע לאסיפתה ו"גנב" ממנה את קהל שומעיה במנה. לאחר ימים אחדים בא שרגא לבקרה בביתה ולדרוש בשלומה, והחלה ביניהם ההיכרות שנמשכה מאז כל ימיהם.

*    

לאחר הפסח חזרה דבורה מסוסניצה ליקטרינוסלב. לימודיה התנהלו בשתי פקולטות, רפואה וביולוגיה. כדי לפרנס עצמה נתנה שיעורים פרטיים בעברית. עם שרגא לא התראתה תקופה ממושכת. הוא נהג לשגר אליה מכתבים בני שלושים דפים כל אחד, כתובים רוסית. דבורה, הפעלתנית מטבעה, היתה קוראת בכל מכתב קודם את הדף הראשון, המאשר ששרגא אוהב אותה, ואחר מעבירה את הדפים גם ללינה, הסטודנטית, שכנתה לחדר.

"תקראי!"

משעברו ימים אחדים, היתה מתייעצת עם לינה – מה אפשר לענות לו? ולינה, שכבר התאהבה בשרגא בזכות מכתביו, אם רק הבחינה בקול שכנתה-לחדר צל של פקפוק, היתה מתקצפת:

"לבחור הנחמד הזה תגידי לא?"

*    

בתקופת השנים שלפני נישואיהם, 1917-1920, עיקר הקשר בין דבורה לשרגא היה במכתבים, ובמפגשים בהזדמנויות שונות: בואה של דבורה לעיירה, לחופשה מלימודיה; פגישות בתנועה הציונית-סוציאליסטית "החלוץ" או בוועד הקהילה, ששרגא היה בו נציג מפלגתו הראדיקל-סוציאליסטית, "פועלי ציון", ודבורה נציגת המפלגה הציונית-סוציאליסטית צ"ס. בתקופה זו, לדברי שרגא, נתגלעו ביניהם חילוקי דעות רבים בבעיות דת וחברה.

*    

כארבע שנים למדה דבורה ביקטרינוסלב, ובמהלכן התאכזבה מאוד מרמת הידע הרפואית וממצב בתי-החולים בעיר. סטודנטים התאבדו על רקע המצב הקשה. היא עזבה את לימוד הרפואה והמשיכה בביולוגיה. היו אלה שנות מלחמת האזרחים ברוסיה. קאריקאטורה נפוצה הראתה מצד אחד את מַאכְנוֹ, המנהיג האוקראיני, מצד שני – לנין, ובאמצע, האזרח – ערום.

בקיץ 1920 פרצה בעיר מגיפה של טיפוס-הבהרות. דבורה, שכבר התמחתה מעט ברפואה, התגייסה לעזרה. בתחנה הרפואית שבה עבדה ראתה עוני ולכלוך. כל חבריה בצוות-העובדים נדבקו בתורם במחלה, חוץ ממנה. טיפוס-הבהרות כונה גם בשם טיפוס הרעב. על דבורה אמרו מכריה שכנראה לא ידעה רעב, אחרת היתה נדבקת אף היא במגיפה. והאמת, לרעוב אכן רעבה, כמו כולם, אך לא ראו זאת על פניה. המזון העיקרי היה תפוחי-אדמה, ובזכותם שמרה על גזרה עגלגלה. גוף נאה היה לה. עיניים שתמיד מאירות, לחיים אדמדמות ורגליים יפות מראה.

*    

בסוסניצה היו כבר ארבעה זוגות של צעירים; "הם כבר נַטִי," היו אומרים עליהם, כלומר: מדברים בלשון "אתה", שהיא סימן של אינטימיות, בניגוד ללשון אתם או הם.

ארבעת הזוגות היו חברים, וכולם ציונים. סְיוֹמַה (שלום) הקטין ורעייתו רות, שעלו לארץ, במחתרת, שנה לפני שרגא ודבורה. הזוג פֵייגִין, שהגיעו לארץ-ישראל רק מקץ שנים רבות, לאחר שעברו את שנות מלחמת העולם השנייה. והזוג רבין, שעימם נותק הקשר ואין יודעים מה עלה בגורלם. כנראה נשמדו בשואה.

ערבים רבים בילו בשיחות על סוציאליזם, קידמה וציונות, בשירה ובנגינה. פייבוש וּוֵרָה היו תמיד הכוח המושך והמוביל. הוא בנגינתו בבאללייקה, ושניהם כאחד בשירה הפורצת והמלהיבה. מסורת של ערבי שיחה וזמרה נשמרה גם בעלותם ארצה. וכל שנותיהם היה ביתם מקום שמתכנסים בו לשיר ולשוחח בצוותא.

*    

שרגא היה בן-בית במשפת דבורה מאז החל הקשר ביניהם, וגם עזר קצת למשפחה בכלכלתה. בסוסניצה נחשב שרגא באותם ימים לַ"בְּרוֹיְט-גֶבֶּר", מביא הלחם, ספק-הקמח של העיירה. הדבר התאפשר מעבודתו בצרכניה השיתופית, ומשארית מחסני הקמח של אביו, שנשתיירו לאחר המהפכה.

*    

לקראת חג השבועות תר"פ, בחודש מאי 1920, הגיעה דבורה מיקטרינוסלב לסוסניצה, להינשא לשרגא. הימים, ימי מלחמת האזרחים, התאפיינו במחסור תמידי. אך שרגא, בזכות עבודתו בקואופראציה, הצליח להשיג בד לשמלת-הכלה של אשתו-לעתיד. היה זה בד של תחבושות, גָזָה, ואף הוא נחשב מותרות באותה תקופה.

היה יום קיץ בעיירה. שרגא בא לראות איך מודדים לכלתו את שמלת חופתה, והנה הוא מבחין שהיא לוהטת כולה, מבעד למלמלת-הגזה הלבנה.

"מה את אדומה כל כך?" הוא שואל.

"אני לא מכירה את החתן, אז אני מתרגשת – " היא עונה בחיוך, כדרכה – שאינה נשארת חייבת תשובה לאיש. נמוכת-קומה, עגלגלה ונאה, ותמיד היא נמרצת.

ואולם הפעם נשמעה התשובה הקולעת קדחתנית מדי ולא הצליחה להסתיר את האמת – דבורה שרויה בחום גבוה. לבסוף תפסה גם אותה מגיפת הטיפוס מיקטרינוסלב, והיא נפלה למשכב.

וכך נדחתה החתונה. לא בתחילת הפגרה מן האינסטיטוט, בערב שבועות, בחודש מאי, אלא היה עליהם לחכות עד שדבורה תבריא, והתחתנו רק בערב שבת נחמו, בי"ב באב.

*

לא רק שרגא ודבורה התחתנו. גם מפלגותיהם הגיעו לאיחוד באותה תקופה.

ב-1920 הגיע שרגא לעיר חרסון. שם נפגש עם מרדכי נֶמִירוֹבְסְקִי (נמיר, שהיה שר בממשלת ישראל וראש העיר תל-אביב), חבר מרכז מפלגת צ"ס, ועם ד"ר יקותיאל אַהַרנְשְטַם, חבר מרכז "רַאדיקַאל-פועלי-ציון". באותם ימים נחתם הסכם לאיחוד שתי המפלגות, על סניפיהן ברחבי רוסיה. למפלגת צ"ס היו חברים רבים יותר, ולמפלגתו של שרגא, סניפים רבים יותר בערים הגדולות כגון אודיסה וחרסון. לאיחוד תרמה לא רק היכולת ליישב חילוקי דיעות אישיים אלא גם העובדה שעסקני הציונות הסוציאליסטית פעלו כבר במחתרת, ונרדפו על-ידי השלטונות הסובייטיים. הדבר יצר בקרבם תחושה של שותפות. לימים יאמר שרגא: "שותפות זו חלה גם על דבורה ועליי, וכך התקיים בינינו, במקביל, איחוד פוליטי ואישי."

*    

השתייכות דבורה, ולימים שרגא, לצ"ס, קבעה גם את גורלם התנועתי בארץ-ישראל. מה היה ייחודה של מפלגה זו? יהודה ארז, מסביר במבוא ל"ספר צ"ס" (תל-אביב, 1963) שיצא בעריכתו.

"כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, שהורתן והתגבשותן מבחינה רעיונית חלו בימי סערות המהפכה הראשונה [מארס (פברואר) 1917], לא עמד להן כוחן, אחרי המהפכה השנייה [נובמבר (אוקטובר) 1917], למתוח גשר בין האידיאולוגיה שלהן ובין המעשה שדרשה המציאות החדשה. כל עוד המשימה האקטואלית היתה שלילית – מלחמה בשלטון הצאר – פעלו בהצלחה; גם דקירת סיכה הרגיזה את השליטים והחישה את התמוטטותם. לא כן כשהגיעה השעה הנכספת והמשטר הקיים מוגר. המפלגות נתבעו לפעולה חיובית, לעשייה קונסטרוקטיבית. עתה נבוכו כולן. ובלחץ הראשון שהופעל עליהן מצד הבולשביקים ושליחיהם ברחוב היהודי – הַיֶּיבְסֵקִים – נטשו תורותיהם, ערקו מעדותיהם, ומרבית חבריהם איבדו עצמם לדעת מבחינה חברתית על-ידי הצטרפותם למפלגה הבולשביסטית השלטת. הם הופיעו כשאשפותיהם ריקות מחיצים, וכל-כולם – אופורטוניזם וסתגלנות. המוני העמלים היהודים, שנפגעו במיוחד גם במהפכה וגם במלחמה נגדה, נשארו ללא תומך, ללא משענת ציבורית, ללא כתובת.

"לא כן 'צעירי-ציון'. שכן זו היתה תנועה קונסטרוקטיבית ביסודה. באביב ימיה עסקה ב'פכים קטנים', כגון פעולה למען הקרן הקיימת, הפצת שקלים ומניות 'אוצר ההתיישבות' וכיוצא בזה. משבגרה קצת נרתמה לפעולות שהזמן גרמן – עזרה לפליטי המלחמה וארגון הציבוריות היהודית – ומשפרצה מהפכת 1917, שלחה ידה בכל מלאכה העשוייה להעלות ארוכה לשבר העם, להבריא כלכלתו הרופפת, להעלות רמתו התרבותית, להבטיח עבודה למחוסריה, לתבוע זכויות שנתקפחו, להגן מפני אוייב וצר, לדאוג לתרבות הלאומית ולצורכי קיום הכרחיים, להציל פליט-מהגר מחומסו וכו'. 'צעירי ציון' הם שיצרו את 'החלוץ' ויסדו קואופראטיבֵי עולים עובדים; הם היו מיוזמי ההגנה העצמית והפעילים ביותר בשורותיה; הם יסדו קופות מלווה וכן אגודות צרכניות, שמילאו תפקיד חשוב ביותר בתקופת המחסור במצרכים חיוניים. הם דאגו למהגרים הרבים, שתרכזו בגבולות בסרביה, נלחמו ברדיפות על השפה העברית, והם עמדו בראש המאבק נגד המדיניות הכלכלית של השלטונות הבולשביסטיים, שהרסה כליל את מעמדם של המוני העמלים היהודים, המעורער גם בלאו הכי. ארוכה השורה של פעולות מבורכות שפעלה תנועת 'צעירי ציון'.

"תנועת צ"ס, המשכה של 'צעירי ציון', תיקנה את הפגימות שפגמו קודמותיה. לא שילוב עיוני מופשט ומפולפל של ציונות וסוציאליזם, אלא שילוב אורגני אל שני הרעיונות, המוצא את ביטויו לא כנוסחה מוצלחת בלבד, אלא במעשיה המכוונים של האישיות הציונית-סוציאליסטית. אמנם 'צעירי ציון' וצ"ס לא חייבו הגשמה עצמית חלוצית של כל אחד מחבריהן, אבל האווירה כולה עודדה וטיפחה את ההגשמה החלוצית.

"כתנועה הובלט הרבה ההכרח ההיסטורי האובייקטיבי, הכופה את הפתרון הציוני לשאלה היהודית. אבל לא פחות מזה הודגשה חשיבותה של ההיחלצות האישית להגשמת אידיאות חברתיות. הם לא סמכו על 'הפרוצס הַסְטִיכִי', שיביא מאליו לתכלית הנכספת; כל אחד נדרש להניעו ולקדמו. הסינתיזה היתה אפוא משולשת: ציונות, סוציאליזם וחלוציות.

"אף בשאלת הבסיס הסוציאלי עִרער בן-הזקונים על תפיסת אחיו הקשישים מהמפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. לפי גירסתו – לא הפרולטריון בלבד, שמיספרו אינו רב בעם היהודי, נועד להיות נושא המלחמה בשידוד המערכות בעם היהודי, ומבשר שילובו של העם בחברה האנושית המשוחררת, אלא כל מי שאינו מנצל זולתו, ולא רק העובדים בפועל, אלא גם כל המוני ישראל חסרי המעמד, אשר נבצר מהם, בעטיים של תנאי הגלות המיוחדים, לעסוק בעבודה פרודוקטיבית, והם בחינת 'ארבעטס-שטרעבנדע' (שואפים לעבודה). כל אלה מהווים 'עם עובד'. ולו, בשלמותו, דאגה התנועה." (יהודה ארז: "ציונות וסוציאליזם במחשבת הדור", מתוך: "ספר צ"ס", תל-אביב. 1963. עמ' 23-25). 

*

בבוקר יום חופתם של דבורה ושרגא נשמעו צעקות רמות מכיוון הנהר. נער החל טובע בו. אנשים נזעקו אל שרגא, שהיה ידוע בתור שחיין טוב, וביקשו שימהר להצילו. אימה של דבורה ביקשה במפגיע שלא הוא ייצא אלא מישהו אחר, באומרה שהחתן נתון ביום חופתו לסכנה מצד עין הרע ושאר כוחות המרעין-בישין, ואסור להתגרות בריבונו-של עולם.

וכך, ביום ה-28 ביולי 1920, י"ב באב תר"פ, העמידו את החופה בחצר הגדולה של משפחת דיסקין. קשה לומר שהחתן והכלה התייחסו לחופה ברצינות רבה מדי, אך הם "קיבלו עליהם את הדין." היו אלה השנים הראשונות לאחר המהפכה. משטר חדש. רוחות חדשות בקרב הצעירים. סוסניצה היתה נתונה מדי פעם במצור, בעקבות מלחמת אזרחים שנמשכה בין ה"אדומים" ל"לבנים". השלטון הבולשביקי טרם ביסס עצמו כראוי. חדש וישן התערבבו. עולם של ניגודים מבית ומחוץ.

בתקופת השנים בהן הלכו "נטי", לפני החתונה, קרא להם אביה של דבורה, שלמרות היות רב היה אדם מתון מאביו של שרגא, ואמר:

"יפה שאתם רוצים ללמוד. אנחנו מכירים את פייבלה, מרוצים מהשידוך. אך דעו לכם שאם לא תעמידו חופה – לא אגע אף פעם בילד שלכם!"

אימה של דבורה ביקשה ברוב התלהבותה, לפני נישואיהם, למכור את פרתם היחידה לשם הוצאות החתונה, אך דבורה התנגדה לכך.

בחגיגת החתונה השתתפו רבים. דבורה הגיעה לחופה גלוחה כולה מחמת הטיפוס – והדבר שיווה לה מראה כלה כדת וכדין. לבושה היתה בשמלת הגזה הלבנה, ומקושטת בוורדים רבים בצבע התה, צַ'יְינַה רוֹזָה, שאותם אהבה. שרגא הביא לה אותם מאחוזת-האצילים-לשעבר, ליד העיירה, אחוזת יקימשחה, זו הגברת העשירה שמשמלותיה היתה אימה של דבורה תופרת בגדים לבנותיה. באחוזה רחבת-הידיים צמח עדיין גן פרחים מרהיב. פרחים אלו ישוב וישלח שרגא לדבורה בכל מועד ולעיתים סתם כך, עם מילה של אהבה, במשך השנים הרבות שתבאנה.

דירה טרם היתה לזוג הצעיר. שמחת החתונה נמשכה עד לשעה מאוחרת. למחרת היה על דבורה לחזור ברכבת ליקטרינוסלב, ללימודיה, ושרגא היה אמור להצטרף אליה בתוך ימים אחדים. אך עקב תהפוכות מלחמת האזרחים, שהיתה מציאות חיים יומיומית, נותקו הדרכים ושרגא לא היה יכול להגיע אחריה. ביקטרינוסלב השתוללו כנופיותיו של מאכנו, ומדבורה נבצר להמשיך בלימודיה. היא נסעה ברכבת לחארקוב, אל דודתה, אחות-אביה, ושם המשיכה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה.

שרגא ודבורה חיפשו דרך להתקשר, אך הניתוק נמשך כתשעה חודשים, עד אפריל 1921. שרגא הצליח סוף-סוף להיפגש עימה ביקטרינוסלב, לשם באה מחארקוב כדי לקבל תעודות מן האוניברסיטה, שגם נשרפה בינתיים. השניים שהו בעיר רק לילה אחד, במלון עלוב, ומשם חזרו למחרת יחד לסוסניצה.

לדברי דבורה, חוויה זו, של הלילה במלון הנורא, אך המיוחד עבורם, לא שכחו כל ימי חייהם. ושבו והזכירוה בימיו האחרונים של שרגא.

ולאחר כתשעה חודשים, בינואר 1922, והם כבר גרים בסוסניצה, ולאחר שדבורה קיימה, בעיירה ההרוסה-בחלקה, מצוות אישה על פי הדת, בגלל אביה, והלכה בכפור ובקרח עם אימה לטבול באובדג', פלג  הדיסנה (הנשפכת לדנייפר), היכן שהציל אותה חמש שנים קודם לכן שרגא מטביעה –

– נולד בנם-בכורם, משה. מישה.

ובתוך ימים לא-רבים שרגא, מנהל הצרכנייה הקואופראטיבית, החנות המרכזית בסוסניצה שסיפקה מצרכי-מזון חיוניים גם לתושבי העיירות הסמוכות, ושירתה מאות משפחות יהודיות – מצא עצמו באישון לילה כשגבו אל הקיר, והוא עומד להיות מוצא להורג עקב עלילה של גניבת תכולת החנות ושריפתה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

עיצרו את "ההפיכה המשטרית"!!!

אנחנו לא רוצים לחזור לימי הדיקטטורה

של דוד בן גוריון ולוי אשכול!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק אחד-עשר

עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

למהנדס אביהו מרגוליס שלום,

נודע לי ממכתב ששלחה לי אשתך העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה-מרגוליס שנהניתָ מהפרקים הראשונים של כתב-היד של הרומאן החדש שלי ששלחתי להוצאת הספרים החשובה שבה היא עובדת, ושהוא לדבריה שייך לקטגוריה "ספרות של בנים" שכמוה אפשר למצוא בעיקר על קירות של בתי שימוש ציבוריים –

ועלה בדעתי להתקשר איתך בנושא שונה, הקשור למקצוע שלך. אשתי שתאריך ימים הגיעה למסקנה שהדירה שלנו זקוקה לשיפוצים. אני שונא שיפוצים. הסכמתי לנסוע איתה פעמיים בשנה לחו"ל ובלבד שתעסיק את עצמה במשהו אחר ולא בשיפוצים. קנינו אפילו מצלמה אלקטרונית והסכמתי לנסוע לתאילנד, למרות שטרם היינו בדרום-ספרד ובסקנדינביה, ובלבד שנדחה את השיפוצים. אבל הוצאנו כבר יותר מדי כסף על טיולים ואזלו לי התירוצים לדחיית השיפוצים. אולי היית יכול לבוא לדירה שלנו ולייעץ לה שלא כדאי לעשות שיפוצים. מקסימום להחליף את האסלה, לסייד את המטבח והשירותים ורק לא את חדר-העבודה העמוס ספרים עד לתקרה. אני מוכן לנסוע אפילו לסין ורק לא שיפוצים. יש אנשים אלרגיים לשיפוצים וצריך להתחשב בהם. אבל אנשים שמנים צריכים אסלה גדולה יותר, שרזים נופלים בה, ועל דא כבר נאמר, "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו."

אני מצרף כאן פרק מרומאן מסע הרפתקאות חדש שלי בשם: "מסעותיי עם נשים", שעשוי אולי לעזור לפנות-בוקר לזוגיות שלך, ואם קשה לך לדמיין את גיבורת הפרק, שוודאי שונה מזוגתך העורכת הספרותית שתחיה – אוכל להמליץ לך על ערוצים בכבלים שבהם מביאים לא פעם מבחר יפהפיות ערומות מהמזרח הרחוק, דקות גו וקִטְנות שדיים, עורן צח, פטמותיהם כהות מאוד וקל לכוון אליהן את הצביטות וְהַשְּׁפִּיךְ. שיער שחור למעלה ולמטה, עיניים מלוכסנות שמסגירות מיד את מוצאן, וחיוך שפחתי אך גם ילדותי מאוד וגם הַכּוּס צר ומחכה לפותח.  

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.

בדרך אוספים גבר צרפתי, בן-גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת-זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון-מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת-זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת-שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה-שהיא-שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.

עולה למכונית ה"ואן" זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.

עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, "אשכנזי".

נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט-סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.

ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום-צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית-סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.

גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי-ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי-הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.

לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר "אשכנזי" מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.

אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי-עור פתוחים בצבע כחול-זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות-רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.

הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.

היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא. 

לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה "מחלקה ראשונה", משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: "קָלְפוֹלְנִיָה." – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר-במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: "פַּאפֶּל." השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד-מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.

מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים-מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.

עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום-מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת-המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש-אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.

קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.

רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד-תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.

לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.

התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן-זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד-ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.

אחד-אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר-להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף-עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א-שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.

אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.

הספינות היותר-גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.

גבירתי עומדת למעלה  בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני "ספנים" תאילנדים עוזרים לאיזו "אשכנזייה" מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת... התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.

אסון כבד נמנע.

בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.

ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק-אזמרגד, ומצוקי-איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום-אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול-אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.

מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא-לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי-השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א-שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א-שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.

הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.

הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."

גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:

"גם הילטון ארקדיה שייך לראש-הממשלה שלנו."

"זה מותר?" שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.

האיש ענה בצחוק מריר: "גם הילדים של ראש-הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה."

היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש-העצר לא יגיע למעלת אביו.

לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש-הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה-הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו-פיפי. את הסחורות מעלים במנוף-יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת-יד, מעלים ופורקים לעגלות-יד דו-גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות-הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני-ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.

מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.

בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש-אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ-פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.

יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית-למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי-צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי-עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה-יחסית.

שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.

אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי-ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.

גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב-הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה-בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות-רגליים קטנות בצבע כחול-זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.

ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו "פוזה" אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!

הקשיש חולה-העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.

ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי-רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.

אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי-ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל  ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול-איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.

אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו-פיפי. מה עוד הבן-אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה-עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של קוּסִיוֹת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי-אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת. 

הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג-אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין-פטיש [הַאק-מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול-העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני-זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ'וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.

"נכון," אני מאשר את דבריהן, "אבל גם המוסלמים נימולים," ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ'אנג קאי צ'ק. "הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות," אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת-ובעונה-אחת... "אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית," אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו-פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ'אנג קאי צ'ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי-למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ומפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: "סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים..." ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: "הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!" ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת - - - 

שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס...

בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן-זוגה הקשיש בעל העור-הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר-ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט-סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –

פתאום, כמו שאומרים באידיש, "אֶר אִיז דוֹ!" – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת-הרוח אך גם חסרת-הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף-ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, מבקש את הנמר המידברי הגדול שלי, ביציאה מהספינה הדחוסה, עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק-תחת גמיש נלחץ אל כף-ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: "שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתְקע-פח!" – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו-טו-טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף-ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור, אולי גם בנמר המידברי עצמו – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת מחיי לנצח.

מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ-קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.

חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.

חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא-גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז'קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.

לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא-גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון "סָן-סֶרְן-פְּרָא-בָּה-רָה-מִי" נפתח בשורה: "קְהָה-ווֹ-רָה-פּוּט-טָה-זָ'אוֹ," והשני "סָא-דוּ-דִי-מָה-הָה-רהָ-צָ'ה" נפתח בשורה: "קוֹר-דֶה-צָ'ה-אוֹנְג-פְּרָה-פְּרָה-מוּק-בּוּהִימְבּוֹל" – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.

הסתיים הטקס. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני-הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית-הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת השנייה.

בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה "סיילס". מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.

בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח-תיכוני הנמר עין-גדי שלי חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה לניר: אהוד, הנה עובדה (לא דעה): העם לא היה כל כך מפולג מאז קום המדינה, כפי שהוא מפוצל תחת שלטונו של נתניהו. איני מביע דעה במי האשמה או איזה צד צודק. רק מציין עובדה. 

אהוד: הפילוג והמחאה בעם נגד גולדה מאיר וממשלתה אחרי מלחמת יום כיפור היו חזקים פי כמה וכמה ומלווים בדם אלפי קורבנות אבל לא לוו בתופעות מבהילות כמו שקמה דרלסר, ובטירוף של הסירוב לשרת בצה"ל שפירושו: "הבה נלך כצאן לטבח!"

* האגודה האנתרופולוגית האמריקאית החליטה להחרים מוסדות אקדמיים ישראליים. לדברי נשיאת האגודה, האגודה מבקשת בהחלטתה "להפנות את תשומת הלב לסבל הלא מידתי של העם הפלסטיני כתוצאה מהכיבוש." מוסדות ישראליים לא יוכלו עוד להיכלל בפרסומי האגודה האמריקאית או להשתתף בכנסים משותפים עימה." ["הארץ" באינטרנט. 27.7].

אהוד: אנחנו מאחלים לכם הרבה מיפגשים אנתרופולוגיים מאלפים, פוריים ואלימים עד כדי סכנת חיים – עם האספסוף השחור המתפרע, השורף והבוזז בהפגנות אצלכם! ועם האספסוף הלבן הביריוני, המאיים, היורה והניאו-נאצי שלכם! – אנשים צבועים שכמותכם, הנעזרים ודאי גם ביהודים אמריקאיים אוהדי פלסטינים! האם העליתם פעם בדעתכם מה היה גורלנו אנו, אזרחי ישראל, לולא צה"ל ו"הכיבוש" המגן עלינו מפני הטרור הפלסטיני השואף להשמידנו?

* מנפלאות העליון בארה"ב [המטיפה לנו מוסר]: "לצד ביטול זכותן של נשים להפלות חוקיות, השופטים גם הרחיבו את הזכות לנשיאת נשק, ולא היססו לבטל חוקים כדי להגשים את כוונתם. בחודש שעבר הם ביטלו העדפה מתקנת באוניברסיטאות, והתירו לבעלי עסקים לסרב לתת שירות לזוגות להט"ב." ["הארץ" באינטרנט. 29.7].

* מה בין תקופת האפרטהייד למצב כיום או איך ממוטטים מדינה? מנפלאות דרום-אפריקה הגזענית, שבה התקיימה בשנת 2001 ועידת האו"ם נגד הגזענות שהגדירה את הציונות כגזענות:

"...חוסר תפקוד ממשלתי, שחיתות ושיתוק החריבו את התשתיות בכלכלה המתועשת ביותר באפריקה. הכשלים אילצו חברות להיכנס לתחומים שנחשבים לאחריות ממשלתית ברוב העולם. הפסקות חשמל של עד 12 שעות ביום העבירו בתי ספר, בתי חולים ועסקים לגנרטורים. גם המים בחלק מהמקומות אינם בטוחים לשתייה. מערכת סניטציה מתפוררת גרמה להתפרצות של מגפת הכולרה ליד הבירה פרטוריה. כבישים סלולים רבים מלאים יותר חורים מאספלט. בתי ספר ציבוריים נמצאים במצב תחזוקה כה ירוד, עד שדור שלם לא מקבל גישה לחינוך סביר. גניבות של כבלי נחושת ופאנלים סולאריים נפוצות מאוד, והפשיעה התפשטה כל כך עד שתעשיית האבטחה הפרטית מעסיקה יותר אנשים מהמשטרה והצבא גם יחד."

אהוד: תזכורת קצרה ל"מפגיני המחאה" אצלנו, החותרים למוטט את מדינת ישראל על ידי עידוד שינאה בין פלגים בעם, יצירת כאוס, אי-הכרה בממשלה הנבחרת וסירוב לשרת בצה"ל!

* "חברי קונגרס דמוקרטיים מקדמים הצהרת תמיכה רשמית בתנועת המחאה בישראל." ["הארץ" באינטרנט. 29.7].

אהוד: כדאי לכם גם להתקשר לחברות הקונגרס הדמוקרטיות שונאות ישראל, ממוצא ערבי, פלסטיני ומוסלמי – כמו אילהן עומר, רשידה טליב וחברותיהן, וגם לחבר הקונגרס היהודי – ברנרד סנדר-גוטמן (ברני סונדרס) – ותזכו לעוד עידוד לערעור מדינת ישראל.

ובמהומות הגזעניות בארצכם תנוחמו!

* ג'וחא: יש להעמיד לדין את ראשי ממשלות ישראל בתקופת הדיקטטורה המשטרית ששררה במדינה לפני תקופת הדמוקרטיה האמיתית של "הכול שפיט" של אהרון ברק – את הרודנים דוד בן גוריון (מלחמת העצמאות) ולוי אשכול (מלחמת ששת הימים)!

אהוד: אילו שפטו אותם בזמנם והעבירום לנבצרות – לא היתה לנו שום בעייה כיום, כי פשוט כבר לא היינו!

* קוראת נאמנה:  אלה הם ימים מכריעים, ואם תשאל אותי אני מתחילה ללכת בכיוון הסבורים כי יש לעצור את הרפורמה המשפטית ואפילו אם תהא בכך הודייה ש"נכנענו".

חבל על הארץ הזאת. הרי מה שמניע את המפגינים, לדעתי, חוץ מכל מיני סיבות מישניות, הוא החשש מהדתיים ומהקיצוניים שבהם, ובעיקר משום כך הם  חותרים להפיל  את הממשלה וכמובן את נתניהו, שזה עניין לעצמו מאוד מרכזי ומסובך וחסר יושר... אז כנראה שיש לעצור. טוב, זו דעתי הצנועה...

אהוד: השינאה לנתניהו ולממשלתו היא כה גדולה עד ששום עצירה לא תפסיק אותה אלא להיפך, רק תלבה את הרצון של ההמון הנאור להפיל אותם. גם הסיפור של ההפגנות נגדו בבלפוריאדה (בהנהגתן לקחה חלק שקמה ברסלר מ"הדגלים השחורים" שעכשיו נצבעו בכחול לבן) – לא נפסק עד שהוא לא חדל להיות ראש ממשלה, ויורשיו הזניחו את הבית בבלפור כדי שלא יהיה לו לאן לשוב. אינני רואה איזו ממשלה אחרת יכולה כיום לקום, גם אם תהיינה בחירות חדשות, שעשויות אפילו לחזק את המחנה של נתניהו, כי ייתכן שמרבית הבוחרים תומכים בו.

בעקיפין אולי זה גם מאבק בין "אשכנזים" חילונים "נאורים" מהעשירונים העליונים  לבין "עמך", דתיים, חרדים ו"מזרחיים" "צ'חצ'חים".

 לאחרונה אני, ודומני רבים כמוני – ממעט לצפות בחדשות בטלוויזיה כי אני כמעט לא מקבל בהן מידע על הנעשה בעולם ונמאס לי לראות כל הזמן רק הפגנות, הפגנות, הפגנות... כאילו שום דבר אחד לא קורה בישראל ובסביבה העויינת לה!

ההיסטוריון של העתיד אולי ישים ליבו גם לחלקה של התקשורת המשודרת והמודפסת בהשלטת הפסיכוזה של המחאה על סדר יומו של עם שלם וכיצד היא ליבתה גם את תופעת הסרבנות המסוכנת.

קוראת נאמנה: אני מסכימה ממש לכל מילה בניתוח הפוליטי שלך. אבל דווקא משום כך צריך להראות רצון טוב לעצור ואם הם ימשיכו (ועוד מול החלון שלי!) – לפחות תהיה הצדקה.

כך זה נראה כקשיחות סתם. וצריך להראות דאגה "לעם", לטיפול בבעיות שיכון, חקלאות, יוקר מחייה. הרי עושים הרבה וזה צריך לבלוט!

ולעצור את ענייני הדתיים לזמן מה אם אפשר. כי השינאה אליהם כל כך גדולה שב"הארץ" כתב אחד שטוב שחרב בית המקדש עם הקורבנות שלו...

* אנא ציירו לי איש מילואים סרבן יושב על קצהו של ענף גבוה מאוד המרוחק מן הגזע, פניו אל הגזע, בידיו מסור והוא מנסר את הענף מתוך מחאה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל