פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1869

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באב תשפ"ג. 3.8.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָרְנֵי הַכַּרְמֶל. // איליה בר-זאב: "לְסֻסָתִי בְִּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּימִּיתִיךְ רַעְיָתִי". // יורם אטינגר: חרם אמריקאי על גופי מחקר ביו"ש – גול עצמי! // יוסי אחימאיר: המתנשאים בעם. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏2.8.23. // ארנה גולן: הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה וזהות מינית. // יוסף אורן: יצחק אורפז החמיץ ביצוע תפנית ביצירתו. // יצחק אורפז מדבר. מראיין אהוד בן עזר. // אסי דגני: לזכר ידיד שהלך. // נעמן כהן: מיגאל אמיר לטרור היהודי ולטרור הערבי. // אהוד בן עזר: שרגא נצר – סיפור חיים. פרק ב. "אתה את המשיח לא תביא!" // לט"ו באב, שיר אהבה מלפני 50 שנה, אהוד בן עזר: בשם כל אוהביה האילמים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שנים-עשר: בחיפה בבוקר עם מֵלָנְכּוֹלִי. // צביקה זליקוביץ: ממשלת נתניהו – חסם-בה. // ממקורות הש"י. // יש לי קקה. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

"הסרבנים":

נלך כולנו יחדיו כצאן לטבח בעקבות ששת מיליוני אחינו בשואה!

 הבוז ליהודים בגטאות שלחמו בנאצים והפריעו להשמדת העם היהודי!

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל

כָּל עֲסִיס יְרַק הַעַרְמוֹנִים בַּגַּן הַלּוּקְסֶמְבּוּרְגִי

כָּל אֲשֵׁרוֹת וֶרְסַאי הַגְּזוּזוֹת, הַשְׂרוּקוֹת  –

בַּעֲבוּרְכֶם אָרְנֵי הַכַּרְמֶל!

אַחַי הַיְרֻקִּים, הָרָזִים,

הַנֻּקְשִׁים, הַמְפֻתָּלִים, פְּרוּעֵי הַצַּמֶּרֶת,

לְמוּדֵי הַסַּעַר וְרוּחוֹת יָם עַזּוֹת;

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

שָׁטָה צַמַּרְתְּכֶם בֵּין שָׁמַיִם לַיָּם  –

כְּאַדְּרוֹת נְבִיאִים מְאַוְּשׁוֹת, מִתְעוֹפְפוֹת;

כֻּלְכֶם כּוֹרְעִים מִזְרָחָה  –

עֲדַת קְדוֹשִׁים מִסְתַּגְּפִים!

וּצְמֵאִים מְגַשְּׁשִׁים שָׁרְשֵׁיכֶם וְחוֹתְרִים

אֶל לְשַׁד הָאֲדָמָה הָעַתִּיקָה

זְרוּעַת הַסֶּלַע וַחֲפוּפַת הַהוֹד;

אֶבֶן רְחוּצַת גֶּשֶׁם לְרַגְלֵיכֶם  –

כְּמִזְבֵּחַ עָטוּר מַחֲטֵיכֶם הַנּוֹשְׁרִים;

עַנְפֵיכֶם  –  נֵרוֹת יְרֻקִּים כְּפוּפִים מֵחֹם לִבָּם  –

מְקַטְּרִים מוּל שָׁמַיִם רְחָבִים

אֶת כָּפְרָם וִירָקָם הָאַפְרוּרִי הַנָּמוֹג;

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְיַבְּבִים בָּרוּחַ,

הַמְאַוְּשִׁים, הַמְדוֹבְבִים עַל מְלָכִים וּנְבִיאִים,

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְּפֻתָּלִים, הַשַּׁחִים  –

אַחַי הָרָזִים, הַטְּהוֹרִים!

1953

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר-זאב

"לְסֻסָתִי בְִּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּימִּיתִיךְ רַעְיָתִי"

(שיר השירים א' ט')

והיום – שועטים קדימה ואחור, אל כל צד-אל בני אנוש והשוט מעל... וְהָאַלַָּה... "אוֹי לִי מֵאַלַָּתָן" (תוספתא מנחות י"ג  כ"א)  "...ועוד מעט ...הַקֶשֶׁת וְהָרֹמַח" (כלים ט"ז  ח').

במה אשמים הסוסים?

גִּבּוֹרֵי כֹּחַ וּבְנֵי חַיִל שׁוֹלְפִים חֲרָבוֹת פַּעֲמַיִם:

אֶל הָאִישׁ הַמִּסְתָּעֵר מִמּוּל וּמֵהָאִישׁ

הַצּוֹנֵחַ

עִם סוּסוֹ הַצּוֹהֵל.

מָה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם

הַטּוֹבִים?

נוֹשְׂאֵי מָגֵן, שִׁרְיוֹנִים וּרְמָחִים מִתְעַוְּתִים בְּצָהֳלַת

קֶטֶל בֵּין גּוּפוֹת דְּשֵׁנִים.

בַּמָּה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים?

שׁוֹאֶלֶת שׁוֹמֶרֶת הַסַּף, שְׁפוּפָה עַל כִּסֵּא,

עוֹקֶבֶת אַחַר סַקְרָנֵי הַיּוֹם.

צִבְעֵי שֶׁמֶן מְרוּחִים מִקִּיר לְקִיר עַל גַּבֵּי בַּדִּים –

יְרִיעוֹת שֶׁל דָּם קַר.

אַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה מְדַשֶּׁנֶת עָצְמָהּ בְּפִגְרֵי הָעוֹנָה,

אִישׁ קָדוֹשׁ מוּרָד מֵהַצְּלָב.

אָמָּנִים מְמַהֲרִים לְשַׂרְטֵט אֶת יָדוֹ הַשְּׁמוּטָה,

לְהַנְחִילָהּ לִנְצָחִים.

צֶנֶף סוּסִים בָּאֲוִיר –

מִי יִקְבֹּר אֶת הַסּוּסִים בָּעֶרֶב?

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" – קשב לשירה 2012.

* * *

יורם אטינגר

חרם אמריקאי על גופי מחקר ביו"ש – גול עצמי!

פורסם לראשונה ב"אתר הביטחוניסטים", 31 ביולי 2023

מדיניות מחלקת המדינה

החלטת ארה"ב מיוני 2023 למנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש (לדוגמא, אוניברסיטת אריאל) השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב כמו BIRD, BARD וBSF- הממנפות את החדשנות הישראלית ומניבות מיליארדי דולרים לארה"ב (במיוחד) ולישראל – מלמדת על חזרת מחלקת המדינה למרכז העשייה המדינית, אחרי שהושעתה משם על ידי הנשיא טראמפ.

החרמת המוסדות ביו"ש עקבית עם התנהלות מחלקת המדינה במזרח התיכון, המאופיינת על ידי כישלונות סדרתיים, כפי שמתועד בסרטון ובמאמר אלו. לדוגמא:

מחלקת המדינה העניקה רוח גבית עזה לאייתוללה חומייני להפיל את השאה הפרסי, שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי", ולהשתלט על איראן. היא הניחה שחומייני יהיה מתון, אנטי-סובייטי, פרו-אמריקאי, ושקוע אך ורק בהפיכה אסלאמית פנימית, ולא בהפצתה ברחבי העולם.

מחלקת המדינה ראתה בצדאם חוסיין בעל ברית פוטנציאלי, הראוי לשיתוף פעולה מודיעיני, סיוע פיננסי ואספקת מערכות מתקדמות דו-שימושיות. 10 ימים לפני פלישתו לכווית היא הבהירה לצדאם חוסיין שארה"ב תראה בפלישה לכווית סוגייה בין-ערבית.

מחלקת המדינה הגדירה את גל האלימות ברחוב הערבי כ"הפיכת פייסבוק" ו"אביב ערבי". היא לא הבינה שמדובר ב"צונאמי ערבי".

ממסד מחלקת המדינה התנגד ל"הסכמי אברהם" מכיוון שהתמקדו באינטרסים של מדינות ערב תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית. כל עשרות יוזמות שלום של מחלקת המדינה התרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתבססו על ההנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון – שהסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עין של הערבים, וגורם חשוב בהתססת המזרח התיכון.

מינואר 2021 חזרה מחלקת המדינה להוביל את מדיניות החוץ של ארה"ב, כפי שמתבטא במעבר מעצמאות הפעולה המדינית והביטחונית האמריקאית  למדיניות רב-לאומית השואפת למכנה משותף עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ,ועם אירופה שאיבדה את רצונה לפעול נגד הטרור השיעי והסוני.

ביולי 2023 הפגינה ארה"ב – בהנהגת מחלקת המדינה – את מדיניותה הרב-לאומית, כאשר חזרה לאונסק"ו אחרי שהקונגרס הישעה את הסיוע השנתי ב-2011, ואחרי שארה"ב פרשה ב-2018 עקב הכחשת הארגון את השורשים היהודיים בני 4,000 שנים ברמת הגולן, ירושלים המזרחית ויו"ש.

מעמד ישראל ביו"ש לפי החוק הבינלאומי

מחלקת המדינה טוענת ששלילת השתתפות מוסדות מחקר ישראלים ביו"ש בקרנות הדו-לאומיות של ישראל וארה"ב מבוססת על החוק הבינלאומי, המגדיר, כביכול, את שלטון ישראל ביו"ש כשלטון בלתי חוקי בשטח כבוש. כמו כן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"מ קובעת לכאורה שעל ישראל לסגת מיו"ש. האמנם?

לפי פרופסור יוג'ין רוסטאו, שהיה דיקן בית הספר למשפט באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה והשתתף בניסוח החלטה 242: "[לפי החוק הבינלאומי], לישראל זכות ריבונות בגדה המערבית כפי שיש לה בחיפה.... [לפי החלטה 242], על ישראל לסגת 'משטחים', לא 'מהשטחים' ולא 'מכל השטחים', אלא מחלק מהשטחים, הכוללים את יו"ש, רמת הגולן, רצועת עזה וחצי האי סיני.... הצעות החלטה שקראו לנסיגת ישראל מכל השטחים נדחו בעצרת האו"מ וגם במועצת הביטחון של האו"מ.... ישראל לא נדרשה לסגת לגבולות הפריכים והפגיעים של 1949 (מותניים צרות של 15-25 ק"מ)... אלא לגבולות 'בטוחים ומוכרים'... ב-1979 ישראל נסוגה מכל חצי האי סיני, המהווה 90% מסך השטחים השנויים במחלוקת..."

לפי השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי, סגן היועץ המשפטי של מחלקת המדינה ופרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת ג'והנס הופקינס: "הכיבוש הישראלי הוא תוצאה של מלחמת מגן ישראלית ולא תוקפנות... כפי שברור מהצעדים התוקפניים של מצרים, [סוריה] וירדן לפני שפרצה המלחמה.... סיפוח מזרח ירושלים והגדה המערבית על ידי ירדן ב-1950 היה בלתי חוקי.... שינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 על ידי ישראל היה חוקי..."

מעמד יו"ש לפי החוק הבינלאומי מעוגן בסדרת הסכמים בינלאומיים מאושררים:

הצהרת בלפור מ-2 נובמבר 1917 שקראה להקמת בית יהודי לאומי על שתי גדות הירדן, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של כל התושבים הלא-יהודים.

ב-24 אפריל 1920, עם תום מלחמת העולם הראשונה, חילקה ועידת סן רמו את האימפריה העותומנית, הקימה כ-20 מדינות ערביות ואישררה את הצהרת בלפור.

ב-24 יולי 1922 העניק/אישרר חבר הלאומים את המנדט הבריטי בפלסטינה להקמת הבית הלאומי היהודי באופן בלעדי.

ב-24 אוקטובר 1945, עם הקמת האו"מ, כלל סעיף 80, פרק 12 במגילת האו"מ  את המנדט הבריטי בפלסטינה, התקף והשורד גם את קץ חבר הלאומים. לעומתו, החלטת החלוקה של עצרת האו"מ מ-29 נובמבר 1947 אינה תקפה ונחותה מהמנדט הבריטי בפלסטינה.

השורה התחתונה

התייחסות מחלקת המדינה לשליטת ישראל ביו"ש כ"כיבוש" ו"בלתי חוקית" מעוגנת בטעויות ובסילוף החוק הבינלאומי, הפוגעים במאמצים לשדרוג יציבות אזורית ודו-קיום בשלום, וגורמים לעידוד בלתי-מכוון של הטרור הפלסטיני, חיזבאללה ואיראן.

החלטת ארה"ב להעניש את ישראל ולמנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו"ש השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה"ב – במקביל לפייסנות המורעפת על משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים" והרשות הפלסטינית – מתפרשת ככרסום בתדמית האסטרטגית של ארה"ב על ידי מדינות ערב פרו-אמריקאיות כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים. מדינות אלו מרחיבות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמסחרי עם ישראל למרות אי-ההתקדמות בסוגייה הפלסטינית. כמו כן, הן מהוות מטרה ללחץ אמריקאי; מתנגדות לאופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי איראן; ומתוסכלות מהתגובה הפושרת של ארה"ב לתוקפנות האייתולות, הפוגעת ביצוא הנפט מהמפרץ הפרסי.

הסיכוי לשכנע את מחלקת המדינה והבית הלבן שמדיניותם כלפי יו"ש שגויה ופוגעת באינטרסים אמריקאים הוא אפסי-עד-קלוש. לעומת זאת, הסיכוי גבוה יותר לשכנע את רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, התומכים בישראל באופן שיטתי (למרות הכרסום בשנים האחרונות) ואשר עוצמתם שקולה לעוצמת הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון.

לדוגמא, היו"ר הדמוקרטי של ועדת החוץ בסנאט, הסנטור רוברט מננדז, התנגד להסכם הגרעין מ-2015, מתנגד חריף למדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן, וכמוהו סנטורים וצירי בית נבחרים דמוקרטים נוספים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

לקראת הסכם שלום בחסות אמריקאית:

הדמוקרטיה הצודקת, הצדיקה והנאורה – סעודיה

דורשת ויתורים מאזרחי הדיקטטורה הדמוקרטית והמושחתת – ישראל

ושגם נלקק לסעודים את התחת!

* * *

יוסי אחימאיר

המתנשאים בעם

תשעה באב מאחורינו. יום הצום הלאומי לזכר חורבנם של בית ראשון ובית שני. קץ עצמאות ישראל לפני כאלפיים שנה בידי האימפריה הרומית, וקודם לכן, לפני כאלפיים ושש מאות שנה, בידי נבוכדנצר שליט בבל. תשעה באב תשפ"ג עמד בסימן איזכורים חוזרים ונישנים של מאורעות היסטוריים דרמטיים אלה, אקטואליזציה שלהם, דיבורים מעוררי דאגה שמא שוב צופן תשעה באב חורבן, זו פעם שלישית. ולא עוד אלא גם זאת: ישראל היא בת שבעים-וחמש, בדומה למשך התקיימותן של שתי מלכויות ישראל הקדומות. כאז כן עתה, האומה שסועה, מפולגת, עד כדי סכנת מלחמת אחים, שעלולה לשים קץ לחזון הציוני. אלה אינן הזיות בעלמא.

גם שבת נחמו מאחורינו, אך אין נחמה גדולה בעצם העובדה שהמועד הקריטי מאחורינו. הסכנה טרם חלפה כליל. חרב הפיצול והשיסוי עודנה מרחפת מעל ראשי כולנו. ההפגנות נמשכות, ורגיעה אין. אלה ואלה טוענים ש"אנחנו העם". אלה מתריסים – "מה קרה? חוקקנו חוק בעל משמעות משטרית פעוטה," ואלה משיבים – "זוהי הפיכה משטרית, מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה, לא נשלים עימה." ההתנצחויות לא רק ששככו, אלא שהאיום בהחרפת המחאה בעינו עומד.

עברו שלושים שבועות של הפגנות בסערה, כמעט ללא נפגעים, לנוכח פני העולם המשתאה. הקו האדום טרם נפרץ. אבל הציבור המוחה אינו מתכוון להירגע, לשבת מכאן ואילך בחיבוק ידיים, וחבל. סכנת מלחמת האזרחים לא הוסרה מעל הפרק. "קרב אחד הסתיים בהפסד, טווים תוכניות להמשך," התבטא אלוף (מיל') בערוץ 12, שהתגייס כל-כולו להטיח מילים בוטות בממשלה ובעומד בראשה. צודק הנשיא הרצוג. עיקר האחריות מוטל על שכמו של השלטון, אך כל ניסיונות ההרגעה מצידו של ראש הממשלה נופלים על אוזניים ערלות. אין מאמינים לו, אין רוצים לתת לו הזדמנות להוכיח את אמינותו. אף כי הקואליציה חוקקה את צימצום עילת הסבירות, גם היא, גם האופוזיציה, גם ההמון הסוער, נדרשים עתה לחשבון-נפש ולא להחרפת הקרע. הממשלה והעומד הראשה קוראים להמשך התהליך בהסכמה רחבה. האופוזיציה וראשי המחאה עומדים במריים. דומה שהם נהנים מן הכאוס שהם מחוללים. רוצים בהמשכו, כמעט בכל מחיר. לאילו תהומות רוצים להפיל אותנו הברסלרים והרדמנים?

אומרים לנו שההפגנות אינן של השמאל, כי אם של אזרחים מכל הקשת הפוליטית. אבל על פי  הכתבה ה"מסכמת" באותו ערוץ בליל שבת, ראינו אנשים שכמו יצאו לפיקניק חגיגי באוהלי שדה בגן סאקר הירושלמי, אנשים שמתגעגעים לעברם בצבא, בתנועות הנוער, בתפקידים כלשהם שמילאו בחייהם. "נושאים את המדינה על כתפיהם," כפי שהוגדרו בערוץ הנ"ל. מתוך תחושת התנשאות, משחקים בגורל המדינה כבצעצוע. עם בוקר יצאו כדון-קישוטים להסתער על הבסטיליה, כלומר משכן הכנסת, מקדש הדמוקרטיה, תחת הסיסמה – "רוצים דמוקרטיה..." מרי אזרחי שעוד עלול להיתרגם למרד, לשיתוק כללי של המשק, לבריחת מוחות, לסרבנות חסרת תקדים, שמחלישה את הצבא ומוכנותו לאתגרים הביטחוניים הנשקפים לנו מחמש זירות. אחריות-העל היא בידי הממשלה, אבל את הנזק הגדול ביותר גורמים המתנשאים בעם, אלה שרוצים במאבק עד הסוף – ויהי מה.

בפגרת הכנסת על ראש הממשלה לערוך בדק-בית בקואליציה שלו. לא ייתכן שתנועה גדולה ולה 32 מנדטים תיכנע לכל גחמה של כל אחת משותפותיה הקטנות, החרדים-דתיים. לא ייתכן שהליכוד תיעתר לכל דרישה לחקיקה וייקוב דינה את אחדות המדינה. לא ייתכן שנשמע על חוקים כמו חוק טבריה, חוק הגיוס, חוקים נגד הלהט"בים ועוד חוקים פרסונליים, שאין עליהם הסכמה רחבה. הציבור שרוי בדאגה מתעצמת. רובו רוצה שלימות והשלמה. ואכן, ישנה יותר נכונות מצד ראש הממשלה וחברים בתוך סיעת הליכוד להתנהלות אחראית יותר, זהירה יותר, בשאיפה להסכמות עם האופוזיציה. לא רואים זאת אצל המפגינים, שעושים הכול להוכיח שלא תש כוחם. עם הנהגה מיליטנטית בראשם, התלהמותם רק גוברת, רואים בצימצום הסבירות "פרוסה אחת בסלאמי," ומבזים ערכים לאומיים כמו אבל תשעה באב. ברחבי תבל שומעים כמובן את הקולות, קוראים את הדיווחים דרך הפריזמה של כלי תקשורת חשובים אצלנו, נסחפים אף הם ומביעים דאגה על "דיקטטורה בישראל," או על "מות הדמוקרטיה בישראל." ממש שמחה לאיד.

בתשעה באב הלך לעולמו ניצול השואה דוד לייטנר, שבאישיותו ובקורות חייו גילם את מהות המעבר ההיסטורי של העם היהודי משואה לתקומה. האושר הגדול של חיים במדינה יהודית, עצמאית, ריבונית במולדתה, עם צבא אדיר שמבטיח את ביטחונה. לכל אלה שחושבים שישראל הפכה ל"צפון קוריאה", או למצער לפולין או הונגריה, מן הראוי ללמוד את סיפורו של דוגו, סיפור העם היהודי שמאפר השואה הקים מדינה לתפארת–  והפעם לא אויבינו הם שמסכנים את התקומה.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏2.8.23

* בראשית – צירפתי את חתימתי לאמנת "בראשית", שהוגשה לנשיא הרצוג, לצד אנשים מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, משירות הביטחון, האקדמיה, רבנים ואנשי רוח, אנשי עסקים ומובילי ציבור. אמנת "בראשית" נועדה להיות בסיס לריפוי החברה הישראלית. שעה שיש מי שמנסים בכוח לפלג ולקרוע את העם והמדינה, אני רואה חשיבות עליונה ביוזמות מסוג זה.

נוסח האמנה: "אנו, גברים ונשים, החתומים והחתומות על אמנה זאת, אחים ואחיות אנחנו.

אפילו דעותינו שונות זו מזו, נקשיב אלה לאלה מתוך כבוד, ערבות הדדית סובלנות ודרך ארץ.

בהיותנו בני עם אחד, עם היסטוריה משותפת, החולקים ייעוד משותף עם כלל אזרחי ישראל, נמשיך לשלב ידיים ולתרום לחוסנה ולביטחונה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, לשם המשך קיומנו יחד.

אנו מחויבים למגילת העצמאות ומזדהים עם ערכיה ועקרונותיה, לרבות אלה הקובעים שישראל תקיים שוויון זכויות אזרחי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.

אנו מחויבים לערכים המשקפים זיקה למורשת ישראל הכוללת את 'דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' של אברהם אבינו, את ברית סיני ואת ערכי הצדק, היושר, החירות והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

מתוך הכרה בעקרונות הבסיסיים האלה, אנו תומכים בערכי היהדות הנזכרים ומזדהים עמם, כמו גם עם ערכי היסוד לפיהם זכאי כל אדם שנברא בצלם לכבוד, חירות, חופש-ביטוי ושוויון.

אנו מכירים בעקרון ההכרעה על פי הרוב, תוך שמירת זכויות המיעוט, ובצורך לשמור שמירה קפדנית על סמכויות כל אחת מרשויות השלטון ועל האיזונים והכבוד ההדדי ביניהן.

אנו תומכים בקיומה של מערכת משפט עצמאית, המוסמכת להפעיל ביקורת שיפוטית במקרים ראויים בגבולות שיוסכמו ויעוגנו בחוקה, תוך איזון ראוי בין העקרונות האלה כולם.

לאור כל זאת, נפעל ביחד להקים בהקדם פורום משותף ומוסכם, בהשתתפות נשים וגברים מכל חלקי החברה הישראלית וממגוון תחומים: חינוך, אתיקה, מדע, הגות תורנית והגות חילונית, משפט, כלכלה, רווחה, בריאות ועוד.

הפורום יפתח ויפרט את עקרונות היסוד האלה לכדי מצע לחוקה ומגילת זכויות בישראל, לשם עיצוב דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל, והכל בלב פתוח ובנפש חפצה, באמצעות שיח ציבורי והידברות בין הצדדים ובהסכמות רחבות בלבד."

מאז שנות התשעים אני מעורב בפורומים הפועלים לחיבור בין חלק העם. המייחד את הפורום הזה הוא הרכבו המגוון באמת. אמחיש זאת בכך שחתומים על האמנה מי שהנהיג שנים רבות את שלום עכשיו, צלי רשף, לצד מייסד מועצת יש"ע ישראל הראל ויו"ר מועצת יש"ע שנים רבות פנחס ולרשטיין. אלוף (מיל') עמי איילון שהוא בעל עמדות יוניות קיצוניות לצד אלוף (מיל') גרשון הכהן, שהוא בעל עמדות ניציות מאוד ועוד.

אני מאמין בעם ישראל ואין לי ספק שהכוחות הצנטריפוגליים המושכים לקרע, הגם שהם שולטים היום ברמה בשיח הציבורי, הם שוליים בציבור הישראלי. האמנה הזאת מייצגת את הרוב הדומם, החרד לשלמותה של המדינה. לא ניתן לאף גורם לפרק את מדינת ישראל.

* אין לנו מדינה אחרת – את שירו "אין לי ארץ אחרת", שנבחר ביום העצמאות לשיר הישראלי האהוב ביותר ב-75 שנות המדינה, כתב אהוד מנור בימי מלחמת הלבנון הראשונה. כמו רבים אחרים, התנגד אהוד למלחמה. בעצם, המילה "התנגד" אינה מבטאת את עוצמת השלילה בה הוא, ורבים אחרים, שללו את המלחמה. רבים רבים חשו שזו מלחמה מיותרת ובלתי צודקת, חשו שבר מוסרי ובושה אחרי הטבח בסברה ושתילה ובעיקר – חשו שרבים רבים נהרגים לשווא. ילדיהם, חבריהם, ילדים של חבריהם, חברים של ילדיהם. אהוד מנור היה שותף למועקה הזו. הוא חש שאדמתו בוערת. השיר "אין לי ארץ אחרת" הוא שיר של מחאה. מחאה על המלחמה, אך לא פחות מכך, מחאה על אופן המחאה. באותם הימים, בקרב חוגי השמאל ומתנגדי המלחמה, רבו דיבורים של ניכור מהמדינה, מצה"ל, מן הארץ. "אם שרון יהיה פעם ראש הממשלה, אני ארד מהארץ," היתה מנטרה אופנתית באותה תקופה. באותם ימים החלה תופעת הסרבנות ולצידה תופעת "הראש הקטן" בצה"ל.

אהוד מנור היה שותף לכעס ולכאב, אולם המסר שלו היה הפוך. "בגוף כואב, בלב רעב" המסר שלו היה "כאן הוא ביתי." אמירה, שלפיה הארץ הזו, המדינה הזו, אינה שייכת לשלטון זה או אחר, למדיניות זו או אחרת. שלטון בא ושלטון הולך, מדיניות מתחלפת, אך אין לנו ארץ אחרת.

לא היתה בכך בשום אופן השלמה עם המצב. "לא אשתוק / כי ארצי שינתה את פניה / לא אוותר לה / אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתיפקח את עיניה," הוא שר. זהו שיר של מאבק. אך מאבק של אוהב, של מחויב, שלפני הכל ומעל הכל מצהיר ומתחייב: "אין לי ארץ אחרת." השיר "אין לי ארץ אחרת" הוא, במידה רבה, המנון המאבק נגד המהפכה המשטרית. הוא מושר בהפגנות, הוא נכתב על הכרזות. באחת ההפגנות בקפלן שרו אותו יחד שתי המבצעות שלו – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר, וגלי עטרי.

המקום המרכזי של השיר במחאה, מתכתב היטב עם עובדת היותה הפגנת דגלי הלאום, עם שירת "התקווה" לפחות פעם אחת בכל הפגנה, עם המקום המרכזי של מגילת העצמאות במאבק.

אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. אין לנו עם אחר. והמחויבות שלנו לארץ ישראל, למדינת ישראל ולעם ישראל היא מוחלטת. היא לא תלויה בדבר. היא לא תלויה בדעתנו על שלטון זה או אחר, על מדיניות זו או אחרת. כאשר המדינה משנה את פניה איננו מוותרים לה, אלא מזכירים לה ושרים באוזניה עד שתיפקח את עיניה. נאבקים בקלפי. נאבקים בכנסת. נאבקים ברחוב. נאבקים בתקשורת. אבל לא שוברים את הכלים. איך מתיישבת מחאת הדגלים, מחאת "אין לי ארץ אחרת", עם סרבנות ("הפסקת התנדבות"), ירידה מהארץ ("רילוקיישן"), ופירוק המדינה ("היפרדות")? לא מתיישבת. אלה תרתי דסתרי. חד וחלק.

כי אם אין לי ארץ אחרת, אגן עליה בלי חשבון. כאזרח איאבק על דרכה. כחייל אלחם עליה ואגן עליה. אם אין לי ארץ אחרת, אישאר בה בכל מקרה, בכל מחיר ואחנך את ילדיי ל"צומוד". אם אין לי ארץ אחרת ואין לי מדינה אחרת, לא אפנטז פנטזיות על חורבנה ופירוקה, כדי שתהיה לי "מדינה" רק של אנשים שחושבים כמוני. אין לנו מדינה אחרת!

* רעיון אובדני – בכל פעם שאני מסביר למה הרעיון המטורלל של פירוק המדינה ("היפרדות" בכיבוסית) הוא לא מעשי וההיתכנות שלו אפס, אני כועס על עצמי מאוד. כי אם אני מסביר שהוא לא מעשי, כאילו נתתי לו לגיטימציה; כאילו חוסר המעשיות שלו היא הבעייה. מדובר ברעיון חולני מופרע, רעיון אובדני. כמו שאדם פרטי יכול להתאבד, כך גם קולקטיב. הלאומיות היהודית היא התנועה המצליחה ביותר בהיסטוריה. הישגי הציונות במאה ועשרים השנים האחרונות – אין להם אח ורע בתולדות האנושות. המשמעות של הרעיון האובדני המטורלל הזה, הוא לקבור את הציונות, להחריב את מדינת ישראל ולפרק את עם ישראל. ללא הציונות וללא מדינת ישראל, העם היהודי לא היה קיים היום. הוא לא היה שורד את כל תהפוכות המאה האחרונה. אם חלומם החולני יתגשם חלילה, לא רק מדינת ישראל תתפרק אלא העם היהודי ייחרב. כיוון שאני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, ואני מאמין שהעם היהודי בריא ביסודו, ברור לי שרעיון הנפל הזה מת עוד לפני שנולד. הנזק הוא בעצם הדיבור על זה. דיבור מטורלל, שגורם נזק לחברה ישראלית ולמדינת ישראל, מעמיק את הקרע, מחריף את השנאה, מחליש את הלכידות ומעודד את האויבים שלנו לתקוף אותנו. כאמור, חזון עוועים אובדני, של אנשים מופרעים שהתייאשו מהחיים.

* מדינת אמֵבה – נניח שהקנאים הפנאטים המטורפים שמפנטזים על "היפרדות" יצליחו במזימתם האפלה – מה יקרה במדינתם? מדינה שהד.נ.א. שלה הוא היפרדות, חוסר סובלנות, חוסר יכולת לחיות עם יריבים, שתקום על ידי "פלורליסטים" שיכולים לסבול רק "פלורליסטים" בדיוק כמוהם, תתפצל בהכרח כמו אמבה, כי מרגע שהיא תקום יהיה בתוכה קרע בין מתונים לקיצונים שידחפו לקרע וחוזר חלילה.  אבל אני משוכנע שזה לא יקרה. אמנם הקיצונים הפנאטים משני הצדדים השתלטו על השיח, אבל הם מיעוט מבוטל בעם. הרוב הדומם, שהוא רוב עצום, לא ימשיך לשתוק. ואז הפנאטים יחזרו לגודלם הטבעי.

* בעיית היהודים – הציונות אינה תנועה שקמה למען הציונים. היא קמה למען היהודים. כולם. היא לא קמה כדי לפתור את "הבעייה הציונית", אלא את "הבעייה היהודית". הציונות היתה, בראשיתה, מיעוט קטן בעם היהודי, אך היא לקחה אחריות מוחלטת על העם כולו, על כל זרמיו, כולל הקיצוניים בשולליה. הפתרון הציוני הוא מדינת הלאום של העם היהודי. של העם היהודי כולו. הרעיון המופרע לפרק את המדינה ("היפרדות" בכיבוסית) הוא רעיון אנטי ציוני קיצוני, כי הוא מקעקע את עיקר מהותה של הציונות. כציוני, כמובן שאני בז לרעיון העוועים הזה, כמו לדיבורים על "הם לא האחים שלי." אחד אומר שהכהניסטים לא אחים שלו, השני שהחרדים אינם אחים שלו ורקטור אוניברסיטת חיפה הבהיר שכל מי שהצביעו לקואליציה אינם אחיו.

משפחה לא בוחרים. גם הבזויים וה[------] ביותר, כמו בן גביר, עופר כסיף ונטורי קרתא הם יהודים, הם אחינו. יש לנו אחריות כלפיהם. יש מאבק על דמותה של המדינה. יש מאבק על דמותו של העם. המאבק הזה הוא חלק מאחריותנו לעם היהודי כולו. אך אין לנו זכות לנער חוצננו מחלק מן העם, ושיהיה אכפת לנו רק מאלה שדומים לנו. אני קורא את הפוסטים של תיאורי החורבן שמפנטזים על פירוק המדינה. החלוקה שהם מציעים נראית בראש ובראשונה סוציואקונומית, מעין שיקוף הקונספירציות של אבישי בן חיים. אנחנו החזקים, העשירים, נקים לנו מדינה שלנו. נתנער מהם, מהאחר, מהחלש, כי הרי הוא "פרזיט". נתנער מערכי היסוד של היהדות ושל הציונות – הערבות ההדדית, כל ישראל ערבין זה בזה, הסולידריות. אידיאולוגיה חזירית. החליפו את הציונות בחזירות.

* בלוק חוסם – כאשר בג"ץ כפה על הכנסת החלטה שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין חש שאינו יכול לבצעה (והוא צדק בביקורתו), הוא התפטר מתפקידו וההחלטה בוצעה ככתבה וכלשונה. יריב לוין תקף אותו על כך. הוא טען שיו"ר הכנסת צריך היה לצפצף על ההחלטה ולהפר אותה, ו"שאסתר חיות תשלח את משמר בתי המשפט לכפות על הכנסת ציות." קו ישר מחבר בין הסיפור הזה למחלוקת ביניהם היום. יולי אדלשטיין חותר לפשרה ולהסכמות. לוין רוצה לדהור על הדי-9 בכל מחיר ומנסה להוביל למשבר חוקתי שבו הממשלה תצפצף על פסיקות בג"ץ. מי מהם מייצג באמת את הליכוד? אדלשטיין מייצג את הליכוד הממלכתי, הליכוד של בגין ושמיר. יריב לוין מייצג את הימין הרדיקלי, המהפכני.

אין ספק שאדלשטיין מייצג את מרבית בוחרי הליכוד, וכל הסקרים מאוששים זאת. אולם לוין מייצג את רוב מתפקדי הליכוד, שרובם קיצונים פנאטים. הבעייה היא שהם אלה שמרכיבים (או נכון יותר לכתוב במקרה זה "מרקיבים") את הרשימה. כך הם הכניסו את דבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליבמאי וחבר מרעיהם. הם מפחידים את חברי הכנסת והללו מתקרנפים, כפי שראינו בשבוע שעבר. קריאות ההתפכחות בליכוד בימים האחרונים מעודדות. איני יודע האם הן תבשלנה למעשה, כמו התייצבות ברורה נגד המשך המהפכה המשטרית והבהרה שיצביעו נגד חוקיה. אך אלו קריאות חשובות שיש לעודד אותן, כדי ליצור בלוק חוסם נגד המהפכה.

* חמוצים – החמיצות שבה מתקבלים הח"כים מן הליכוד, שמעזים להשמיע קולות של התנגדות למהפכה, תוך שהם מסתכנים בהוקעת השבט והבייס הביביסטי האלים, בידי מתנגדי המהפכה, היא תופעה מדהימה. היא מבטאת חוסר רציונליות, העדר חשיבה פוליטית, של אנשים שהתאהבו במחאה, נכנסו להלך רוח מהפכני הסולד מן הפוליטיקה ומכל הכרוך בה - פשרות, פרגמטיזם, מתוך אמונה שברחוב ובסרבנות יביסו את "האויב". גישה רציונלית הייתה מחייבת חיבוק למסתייגים, ניסיון לקרב אותם ולחזק אותם כדי להפוך אותם, או לפחות את חלקם, למורדים, אף שיתכן שחלקם או אולי כולם ישתפנו ברגע המבחן. קבלת חוק עילת הסבירות המושחת, הוא תוצאה ישירה של איוולת "השהיית" ההידברות בבית הנשיא. החמיצות כלפי המתנגדים היא המשך האיוולת. שוב ושוב אני רואה לנכון להזכיר את התובנה, ששימשה נר לרגלנו לאורך המאבק על הגולן – שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר.

* טורקים את הדלת – בכנס היסוד של תנועת הדרך השלישית, ב-5 ביוני 1994, השתתפו לא פחות מ-18 (!) ח"כים ממפלגת העבודה ובהם שר אחד, יעקב צור. הדרך השלישית קמה, תחילה, כתנועה חוץ פרלמנטרית (אם כי אני, לפחות, ולא רק אני, רציתי מהרגע הראשון שהיא תהיה למפלגה ותרוץ בבחירות הבאות). הדרך השלישית יצאה נגד המהפך הרעיוני במפלגת העבודה והשתלטות הקו היוני עליה. היא קמה מתוך המאבק על הגולן, אך נאבקה גם למען בקעת הירדן, גושי ההתיישבות וכד'. השתתפות מספר רב כל כך של ח"כים ממפלגת העבודה היה מפגן כוח אדיר. איש מאתנו לא האמין באמת שכולם יהיו נאמנים ברגע האמת, אך חשוב היה לצבור כוח.

17 ח"כים ממפלגת העבודה חתמו בחשאי על הצעת החוק לשריון חוק הגולן, שדרשה רוב של 61 ח"כים בכנסת + רוב של למעלה מ-50% מבעלי זכות הבחירה במשאל עם, כדי לאפשר נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל. ידענו שברגע שיינתן פומבי לחוק, בעיתוי המתאים לנו, חלק מהם יתקרנפו ו/או ישתפנו ויברחו.

יום לפני שביתת הרעב בגמלא, שמענו בחדשות השעה 11:00 שהצעת החוק הודלפה וכך גם החתימה עליה של ח"כים רבים ממפלגת העבודה. מי הדליף? לא ברור, אבל דקות אחדות לאחר מכן, הודיע ח"כ אלי גולדשמידט, אחד הפעילים ביותר עד אותו רגע למען הגולן, שהוא מושך את חתימתו. ויקרא שמו בישראל מאותו רגע ואילך אלי גולדשפן. ומאותו רגע הוא גם היה "שלום"ניק מקצועי ומתנגד לגולן. הוא היה הראשון ברשימה. לחץ כבד וברוטלי הופעל על כל אחד מהח"כים הללו, שמותגו מיד כאויבי השלום, משת"פים של הימין וכד', והם נשרו לאיטם.

את שביתת הרעב סיימנו לאחר 19 יום, כאשר קהלני הגיע אלינו ובישר לנו שהצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת. על הצעת החוק היו חתומים חמישה ח"כים ממפלגת העבודה. חמישה אמיצים שעמדו בלחץ. כאשר הצעת החוק הגיעה להצבעה, מכבש הלחצים על כל אחד מהם גבר מאוד. עוד אחד נפל. ועוד אחד. בסוף נשארו שלושה אמיצים – אביגדור קהלני – שהוכיח שהוא ראוי לעיטור הגבורה, עמנואל זיסמן ויעקב שפי. כיוון שגונן שגב ואלכס גולדפרב ערקו מהאופוזיציה תמורת חופן מיצובישי, והם הצביעו נגד החוק בניגוד להתחייבותם אלינו, ההצבעה הסתיימה בתיקו – 59:59. (ח"כ קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי בבית החולים. רבין אסר על קיזוז איתו וקופמן הודיע שיגיע על אלונקה ויצביע בעד החוק. ח"כ אברהם פורז ממרצ גילה אבירות, הפר את המשמעת והתקזז עם קופמן, מסיבות הומניטריות). כיוון שלא היה רוב להצעת החוק, הוא נפל. אבל אנו ראינו בכך ניצחון, כיוון שהעם כולו, העולם כולו, הנשיא קלינטון בוושינגטון והנשיא חאפז אסד בדמשק נוכחו בעליל שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

ואת כל הסיפור הזה סיפרתי, כלקח לכל המקבלים בחמיצות את סימני ההתנגדות בליכוד למהפכה המשטרית. במקום לעודד את ההתנגדות, הם טורקים באיוולתם את הדלת בפני אותם ח"כים ושרים בליכוד. 

* חשיבותה של עילת הסבירות  – הוויכוח הציבורי הסוער על עילת הסבירות נמשך גם אחרי קבלת החוק. תומכי החוק, טוענים שהבעייה היא מי קובע מה הוא סביר ובמה דעתו של השופט עדיפה על זו של השר, שנבחר בידי הציבור. ובדרך כלל הם נותנים כדוגמה את סוגיית הפליטים / מסתננים / מבקשי מקלטים / מהגרים בלתי חוקיים. לטענתם, בית המשפט התערב שוב ושוב בהחלטות הממשלה והכנסת בנדון, בשם עילת הסבירות, אך למעשה, בשל מחלוקת אידיאולוגית. לכאורה, האידיאולוגיה של הממשלה היא לצמצם את ההגירה הבלתי חוקית ואילו האידיאולוגיה של השופטים היא להרחיב את ההגירה, ויש לשלול מבית המשפט את היכולת לכפות את האידיאולוגיה שלו על זו של נבחרי הציבור, שקיבלו לשם כך מנדט מן העם. אלא שהסיפור הזה, אף שהוא מדוקלם שוב ושוב, רחוק מהמציאות.

בג"ץ לא התערב מעולם במדיניות ההגירה של ישראל. הוא לא קבע כמה מבקשי מקלט על ישראל לקלוט, אם בכלל. הוא התייחס לסוגייה של זכויות אדם, שבדיוק לשמה הוא קיים: כמה זמן אפשר להשאיר אנשים במעצר ללא משפט? בפסק הדין קבע בית המשפט בפירוש שתכליתו של החוק ראויה. כלומר שבהחלט ראוי שהמדינה תקבע, על פי החלטות הממשלה והכנסת, מדיניות הגירה, ותמצא את הדרך לאכוף אותה. אבל הוא טען שמעצר ממושך כל כך ללא משפט הוא לא חוקתי, בשל הפגיעה הבלתי מידתית בזכויות האדם. בית המשפט לא השתמש בנושא הזה בעילת הסבירות. אין כאן כל קשר לעילת הסבירות. היעלה על הדעת, שבמדינה דמוקרטית בג"ץ לא יתערב בסוגיות של זכויות אדם? האם השלטון רשאי להחליט על כל דרך לאכוף את מדיניותו, גם במחיר פגיעה בזכויות האדם, בלי ביקורת שיפוטית? אקח זאת בכוונה אל הקצה –האם הממשלה רשאית להחליט להוציא להורג ללא משפט את כל המסתננים? כל אדם נורמטיבי יסכים שבמקרה כזה תפקידו של בית המשפט להתערב. בנושאים מהסוג הזה, שאלת הסבירות לא רלוונטית. במה היא רלוונטית? בעיקר במינויים מושחתים. החוק אינו יכול לתת מענה מדויק לכל מינוי מושחת אפשרי שיעלה בדמיונו היוצר של כל שר או פקיד. עילת הסבירות נותנת כלי לבית המשפט לסכל מינויים כאלה. לדעתי, נכון לצמצם באופן משמעותי את עילת הסבירות בנוגע להחלטות מדיניות של הממשלה או השרים, ולאפשר אותה במקרים חריגים במיוחד ברוב מיוחד ובהרכב רחב. ויש הבדל בין החלטה של שר להחלטת מליאת הממשלה. לעומת זאת, בנושא המינויים חייבת להישאר עילת הסבירות. לא כי השופט יודע טוב יותר מהשר מה סביר, אלא כי השופט נקי מן האינטרס שבשמו השר מחליט על המינוי. דוגמה לכך אתן בהערה הבאה.

דוגמה נוספת לנושא שבו הסבירות חשובה, היא החלטתו הבלתי סבירה בעליל של עוכר המשפטים לא לכנס את הוועדה למינוי שופטים. זה בלתי סביר בדיוק כמו החלטה בלתי סבירה בעליל של שר אוצר לא להעביר תקציב. חייבת להיות ביקורת שיפוטית על פעולת הממשלה, כפי שהיא בכל מדינה דמוקרטית. אגב, אין אפילו מדינה דמוקרטית אחת בעולם שאין בה עילת הסבירות, ובישראל העילה קיימת מיום קום המדינה, כי היא ירשה את עילת הסבירות מהמשפט הבריטי, שם נהוגה עילת הסבירות מן המאה ה-18.

* האינטרס הפוליטי והסבירות הציבורית – בעבר (אולי גם היום, איני יודע) המשרד להגנת הסביבה, אז הוא עוד נקרא איכות הסביבה, העניק לרשויות מקומיות תקן להעסקת פקח איכות הסביבה. המועצה האזורית גולן הוציאה מכרז. השר, צחי הנגבי, "רמז" לראש המועצה אלי מלכה, מי המועמד הרצוי בעיניו. למכרז ניגשו בעלי מקצוע וניסיון בתחום. המועמד של השר היה חף לחלוטין מכל רקע, ניסיון או עניין במקצוע. אבל הוא היה קבלן קולות של סניף הליכוד בטבריה. למרות "בקשתו" של הנגבי, המועמד שלו לא נבחר. בתגובה, החליט השר לשלול מן המועצה את התקן. אגב, הסיפור הזה מופיע בפסק דינו של צחי הנגבי בפרשת המינויים.

למרבה הצער, זה לא מקרה נדיר. השרים הם פוליטיקאים ויש להם שיקולים לא ענייניים, בעיקר בתחום המינויים; שיקולים זרים. האינטרס שלנו, האזרחים, הוא להעניק למערכת המשפט כוח לבלום מינויים כאלה. איני מסוגל להבין אזרחים שרוצים להחליש את הביקורת השיפוטית, שנועדה להגן עליהם, ולהבטיח שאינטרסים זרים לא יבואו על חשבון האינטרס הציבורי.

* פסק דין מוצדק ומידתי – פסק דינו של בג"ץ ב"חוק טבריה" מוצדק ומידתי. בית המשפט לא פסל את החוק, כי הוא אמנם בעייתי, אך אין הוא בלתי חוקתי. אולם הוא קבע שתחולתו תהיה רק בבחירות המוניציפליות הבאות. בכך הוא סיכל את המטרה האמיתית של החוק: חקיקה פרסונלית, לטובת מקורב לדרעי, תוך שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק. אני מקווה מאוד שהכנסת הבאה תבטל את החוק הזה. אם לא, יהיה זה חוק לא מוצלח, אך לא פרסונלי.

* הקו האדום של ערוץ התעמולה – הדחתו של ארי שמאי מפאנל "הפטריוטים" בערוץ 14, בעקבות קריאתו לשחרר את רוצח רבין יגאל עמיר, מעידה שאפילו לערוץ התעמולה הזה יש קווים אדומים.  גם אם יגאל עמיר יהיה חולה באלצהיימר ולא ידע מימינו ומשמאלו, עליו להינמק בכלא עד יומו האחרון, למען יראו וייראו.

* עמוק בתוך הלב – "בעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה." כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך החמישייה הקאמרית, ימים ספורים אחרי רצח רבין. הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם אתו לפני הבחירות. "ככה זה יהיה עוד עשרים שנה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה."

אחרי הרצח הוקרן המערכון הזה, ורבים, כל כך רבים, "ידעו" את זה. עמוק בתוך הלב הם "ידעו" את זה. הרי בעיניהם, יגאל עמיר ייצג את כל מי שחשב אחרת מהם. חצי העם הם רוצחים בכוח או תומכים ברצח. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה. חלפו עשרים שנה. כמובן שיגאל עמיר לא קיבל חנינה. חלפו עוד שמונה שנים, לא חנינה ולא יער. יש מעט דברים שניתן לומר על אודותם שאנו יודעים מה יהיה בעוד עשרים שנה, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שיגאל עמיר לא יקבל חנינה גם בעוד עשרים שנה, וגם לא בעוד ארבעים שנה. יגאל עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר. במשך 17 שנים הוא ישב בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט "הסמולנים" ותמיכת האגודה לזכויות האזרח "הסמולנית", הוא הצליח להשיגם, כמו הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו, הזכות להשתמש בטלפון כמו כל שאר האסירים והזכות לשבת עם אסירים אחרים בתא. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להם. זאת, כשכמעט בכל התקופה הימין היה בשלטון. יגאל עמיר לא יקבל לעולם חנינה, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא ייחון לעולם, כיוון שיש קונסנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח. לאורך השנים שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב, גם שנים אחרי שאותם עשרים שנה כבר מאחורינו, רבים מאוד בתוכנו ממשיכים להנהן מתוך הסכמה עם תוכנו. הרי "עמוק בלב" הם ידעו שזה נכון.

ועכשיו, בעקבות דבריו ההזויים והבזויים של ארי שמאי בזכות חנינה לרוצח ומחיאות הכפיים שהוא קיבל, שוב הוקרן המערכון בחדשות הערב בערוץ 12. הנה, הוכח שהמערכון צדק. הוכח? נכון, הסצנה של מחיאות הכפיים לשמאי מזכירות את מחיאת הכף במערכון. אבל המציאות מוכיחה את ההיפך. אפילו ערוץ התעמולה האולטרה-ימני, לא סתם הסתייג מדברי של שמאי, אלא הדיח אותו מהשידור בערוץ. יגאל עמיר לא שוחרר ולא ישוחרר, אך בכל זה קרה משהו בשנה האחרונה. לראשונה, נציגיו ושותפיו לדרך חברים בממשלה. השר ל"ביטחון" לאומני הוא מקורבו, שהפגין פעמים רבות בעד שחרורו. בין השאר, הוא אחראי על השב"ס. מן הסתם לצד רפורמות הפיתות המטופשות, הוא ינסה לסייע לחברו. יגאל עמיר לא ישוחרר, אך החברות של הכנופייה הכהניסטית בממשלה היא כתם על העם היהודי. אחת הסיבות העיקריות המצדיקות הקמת ממשלת הצלה לאומית, היא ההכרח לבעוט את הכנופייה אל מחוץ לממשלה. ברור שאם הכהניסטים יעלו לשלטון יגאל עמיר ימונה לתפקיד בכיר, אולי שר הביטחון. אבל זה לא יקרה.

* לתעד את הסצנה – נערה בת 14.5 עלתה לאוטובוס במכנסיים קצרים. נהג מנוול צווח עליה "עופי מכאן." הנערה נבלה מהביריון וירדה מן האוטובוס. עלינו ללמד את בנותינו, שנהג כזה הוא עבריין. אסור לו להתנהג כך. לכן, בשום אופן אל תצייתו לדרישה בלתי חוקית כזו. מה עליכן לעשות? לשלוף את הטלפון הנייד, לתעד את הסצנה ולהגיש תלונה במשטרה.

* משתפי פעולה עם תרבות השקר – האכזבה שלי בפרשת השקר על מצבו הבריאותי של נתניהו, אינה מנתניהו ולשכתו. מנתניהו אין לי שום ציפייה לאמירת אמת. הרי האיש משקר כמו שהוא נושם. האכזבה שלי היא ממערכת הבריאות, ששיתפה איתו פעולה. בעבר, מצב בריאותם של מנהיגים, בכל העולם, היה סוד מדינה, ומערכת הבריאות חשבה שהיא עושה מעשה פטריוטי כאשר היא מסתירה את המידע מהציבור. היום, הנורמות בעולם החופשי התהפכו. היום ברור עד כמה יש עניין לציבור במצבו הבריאותי של המנהיג. פירסום מידע אמין, הוא חובתה של מערכת הבריאות. במקרה זה, המערכת כשלה. הכשל הוא ערכי.

* בשורה לתושבי הספר – החלטת הממשלה על הקמת קו רכבת שיחבר את קריית שמונה לרשת הארצית עד אילת, טובה לכלכלה ולחברה ובעיקר לנו, תושבי הסְפָר. אילו במקום להשקיע את עיקר מעייניה של הממשלה והאנרגיה שלה בהרס ופירוק, היא היתה משקיעה בבניין ויצירה, מצבנו היה מצוין.

* ישראל מוקיעה – שעה שאנו נאבקים נגד הכוונה לשרוף ספרי תורה בשבדיה, בשם "חופש הביטוי" – מן הראוי שנגנה ונוקיע את שריפת ספרי הקוראן באותה מדינה כחלק מאותו פטיש "חופש הביטוי".

* חופש הביטוי כפֶטיש – האישור של מערכת המשפט בשבדיה לשרוף ספרי תנ"ך וקוראן בשם "חופש הביטוי", דומה להחלטת בג"ץ לאשר לבן גביר לרוץ לכנסת בשם "חופש הביטוי". חופש הביטוי הוא ערך נעלה, אך אינו ערך עליון ואינו עומד מכל כל אינטרס ציבורי.

* רמת נסראללה – רמת טראמפ כבר אינה היישוב הצעיר ביותר בגולן. ממשלת ימין על מלא הקימה בהר דב את רמת נסראללה.

* ביד הלשון: עמק השווה – ח"כ משה סעדה (הליכוד) ל-ynet: "חייבים לנהל שיח ולנסות להגיע לעמק השווה." איפה נמצא אותו עמק?

ובכן, באמת מדובר במקום גיאוגרפי, שאגב, שמו אינו עמק השווה, אלא עמק שווה (ללא ה"א הידיעה). אנו מכירים את המקום מהמקרא: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית, י"ד, י"ז). מיקומו המדויק של העמק אינו ידוע, אך מרבית החוקרים ממקמים אותו בין צפון ים המלח לירושלים.

חז"ל דרשו את שמו של המקום על פי המילה "שווה": "ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו" (בראשית רבה). מטבע הלשון "הגיעו לעמק השווה", מתאר הסכמה או פשרה אליה הגיעו שני צדדים.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: במפקדות הטרור הפלסטיני יש ויכוחים קשים. חלק טוען שיש להנמיך את עוצמת הרציחות של יהודים כדי שיהיה לישראלים הטיפשים קל יותר להשמיד את עצמם במלחמת אחים – בעזרת התקשורת שלהם – או להימלט (רילוקיישן) מפלסטין הכבושה, שהיא כבר עתה ללא צה"ל חזק. וחלק אחר אומר שיש להמשיך בהריגת יהודים כדי לקדם את המטרה הסופית והיא השמדת ישראל!

* * *

ארנה גולן

הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה וזהות מינית

חלק שלישי ואחרון

ד. אני מורדת  בשם השוויון במקצועות הנשיים הקשורים ללבוש

והנה הודיעו לנו על ההסדר המפריד,  ולדעתי המַפְלֶה בין בנים ובנות. היה זה בכיתה ו' או ז', ואני התייצבתי בנחישות בפני המחנכת והודעתי כי "אני לא אתפור, לא ארקום ולא אחזיק מחט ביד."

 לחיזוק המחאה הוספתי שאני רוצה ללמוד עם הבנים נגרות. המורים לא ידעו מה יעשו אִיתי.

"בת לא זקוקה ללימודי נגרות," ניסתה המחנכת רחל מנוח לשכנע אותי בנחת ובהיגיון. אך אני הוספתי לעמוד בעקשנותי. "טוב," ענתה, "מהיום את יכולה להצטרף לשיעורי המלאכה של הבנים."

"טוב," עניתי גם אני. אבל זה היה, כמובן, מעבר לכוחי המרדני, כפי שהיא ודאי שיערה.

עם תחילת שיעור המלאכה הצצתי בדלת, ראיתי כיתה מלאה בנים,  הם צעקו עליי וגירשו אותי ואני נסתי על נפשי. אבל לשיעורי התפירה לא חזרתי. עמדתי בסירובי.

ואז קרה הלא יֵיאמֵן: קיבלתי שחרור משיעורי התפירה, אבל התבקשתי בנימוס לסייע באותן שעות לפניה ארצי בשיעורי החקלאות. זה היה בהחלט לשביעות רצוני, אבל לתפור ולתקן בגדים מעולם לא ידעתי.

אימא, ששמעה על כך, בהחלט הצטערה. היא הכירה את מרדנותי ולכן אמרה לי ברכּוּת: "איך אפשר שֶבַּת לא תדע לתפור כפתור או לתקן בגד ואפילו לתפור? הרי תגדלי להיות אישה ובשיעור הזה מכשירים אתכן לחיים. את צריכה להודות על כך!"

הטיעון הזה לא בדיוק שיכנע אותי, לא כל שכן שנוכחתי שאימא בעצמה לא מתלהבת כל כך לתקן גרביים או קרעים קטנים בבגד כפי שהיה מקובל אז בהיעדר אמצעים לקנות חדש. 

טענתי כנגדה: "זכותי להיות בדיוק כמו הבנים, ואני לא מבינה למה רק מן הבנות דורשים לתקן ולתפור בגדים, ואפילו אוצה דורשת רק מאיתנו לתקן את הגרביים ועוד בריקמה של רשת ולגהץ בגדים ולקפל אותם. למה היא לא דורשת את זה מהבנים?"

רק לימים נוכחתי שאימא  צדקה. כשהייתי כבר נשואה ואם לילדה קטנה וסירבתי לתקן את הגרביים שלנו או קרעים בבגד ( והרי אז לא נהגו עדיין לקנות גרב או בגד חדש עם כל חור שנפער בו או סתם על מנת לחדש), ניסה שמאי להוכיח בגבורה  את כישרונו כ"חייט".

"אבא שלי היה חייט מומחה בעיר פולטוסק בפולניה והוא אפילו תפר חליפות," כך נהג לומר לי, "וגם אני אוּכַל לתפור."

הוא ניסה לאחוז בידיו, שהורגלו לאחוז בנשק בצבא הקבע שבו שירת, את המחט הסרבנית, תָּפר תֶּפר או שניים וליבי יצא אליו. ובאין ברירה לקחתי את הגרב והשלמתי את התיקון.

ובכל זאת, רק לאחר שנים מיספר נוצחתי. המשכתי לדקלם את הנאום הרגיל על גורלה המר של האישה, אבל תוך כך ניגשתי לארון, הוצאתי מן הארון את קופסת התפירה בעלת שלוש הקומות, שקיבלתי מתנה מאימא, בררתי במאמץ את החוט בעל הצבע המתאים ואת עובי המחט הרצוי, השחלתי את החוט ותיקנתי את הבגד של שלומית, בתנו הבכורה, כפי שאוצה ואימא לימדו אותי. יותר מזה מעולם לא הסכמתי לתפור.

הלבוש סיפק לי אפיקים נוספים למרדנותי. באותו חורף, או בחורף שלאחריו, הודיעה לנו אוצה לשמחתנו, שאנחנו מקבלים השנה נעליים חדשות "שלמות" (כלומר, גבוהות) ועלינו ללכת לסנדלר ש"ייקח לנו מידות". אל הסנדלר לא הגענו לעיתים קרובות. בקיץ היינו הולכים יחפים או בסנדלים ואם גדלה הרגל והציצה מראש הסנדל, הרי אין זה נורא. אפשר לחכות לקיץ הבא. בחורף התעוררה בעיית צמיחתה של כף הרגל והיה נהוג, שאם גדלה והנעל לחצה, היו  חותכים את הקצה הקדמי של הנעל והאצבעות משתחררות ובולטות, ואפשר לחכות לחורף הבא. בשנה ההיא היו כבר נעלינו, מן הסתם, חתוכות וצרות. שמחתנו היתה שלמה, אף כי ידענו שעתידים אנחנו  לזכות בנעליים מגושמות ואף גדולות על כפות רגלינו בשתי מידות לפחות. "אי אפשר לתפור לכם כל שנה נעליים, את זה אתם בטח מבינים," אמרו לנו, "אתם צומחים כל כך מהר, שהקיבוץ לא יכול כל פעם לספק לכם נעליים חדשות." ידענו גם שהן תהיינה זהות כמעט בצורתן לבנים ולבנות, אבל קיבלנו את הדין.

הסנדלר היה "פועל שכיר" מטבריה, כנראה ניצול שואה, ולפי מושגינו איש מבוגר. הוא היה טוב לב וחייכן ודיבר בעברית עילגת מעורבת ביידיש. מקום מושבו היה בצריף הסנדלרייה הקטן, שהיה ממוקם בקצה הדרומי של הקיבוץ, סמוך לאזור המִשקי שבו הרפת, הסוסים והלול, והוא עשה את מלאכתו בשקידה ובבדידות ומסמר נעוץ לו תמיד בין שיניו. כשבאתי אליו לקבל את נעליי החדשות, הוא חייך אל האורחת, אמר משהו ביידיש, הושיט לי בגאווה את פרי עמלו וסימן לי למדוד את התוצרת החדשה. והנה – שוד ושבר. הנעליים המגושמות היו גדולות עליי לפחות בשני מיספרים. יש לשער שכך ביקשה אוצה להתקינן, שתהיינה טובות לשנה נוספת. התחננתי לפניו, כמעט בכיתי, שיעשה לי נעליים חדשות, אך הוא חייך את חיוכו הטוב והסבלני,, שב לשרפרף הנמוך שעליו ישב ושקע בעשייתן של נעליים אחרות.

 רצתי במהירות לאוצה, התחננתי בפניה שתגיד לו להתקין לי נעליים מתאימות. והיא, כתשובה, הצביעה על נעליה שלה, שהיו כבדות ומסמורטטות, מכסות את קרסוליה ומהודקות בשרוכים עבים, ואמרה: "תראי את הנעליים שלי. בדיוק כמוהן הזמנתי עבורך ועבור כל שאר הבנות. הרי אתן צריכות לעבוד במשק וללכת בבוץ לבית הספר. מה יש לכן להתלונן? הפינוק הזה בהחלט מיותר."

וכך נודע לי שלא הייתי יחידה בתלונתי. כולנו כמהנו לנעלים נאות יותר, מתאימות לכף רגלנו, וכולנו הבענו את כמיהתנו, אך לא היה סיכוי למרד הקטן הזה, בתנאים הללו,  ונכנענו.

ה. השאיפה החדשה דווקא ללבוש יותר נשי, אבל תוך שוויון זכויות כמו לבנים, וכניעה לנורמות הקיבוציות

למעשה, לא היה לנו בסביבתנו מודל לחיקוי של לבוש נשי, שיהא שונה ממלבושן הפשוט ונקי הקווים של חברות הקיבוץ. המורות בבית הספר נהגו, אמנם, ללבוש בגדים מוקפדים יותר, כגילוי של כבוד למקצוע ההוראה. היו מורות שהקפידו אף יותר, כמו שושנה ישראלי שהצטיינה בלבושה המלא הדר. ובכל זאת, לבושה היה צנוע, נטול קישוטים ומסוגר עד צוואר, ושערותיה נאספו לאחור בכעין כדור, שהגביה את קומתה אך יצר ריחוק של כבוד. אף לא היתה בו כל הבלטה של נשיות. לבושן של הנשים "העירוניות" שהגיעו לקיבוץ, אף כי היה צנוע, נראה לנו מהודר במונחי התקופה ההיא, אבל הוא נותר הרחק מאופק חיינו והסתפקנו במה שהוכן עבורנו.

הנטייה להתייפות ולהבליט את נשיותנו באה לנו, רק ממש בגיל ההתבגרות, עם האהבות הראשונות, וזכתה כמובן מאליו לגינוי. וכיצד תתייפינה בנות בקיבוץ, במקום שבו אין להן כל דוגמא לחיקוי ולא יכולת להשפיע, לקבוע או לבטא טעם אישי? וממי נקבל בכלל בגד או אמצעי אחר וממי נלמד איך להתלבש?

כל השאלות האלו עלו בייחוד כשהגיעה מחלקת הנח"ל והם בני  19-20 ואילו אנחנו בנות 15-16. המוצא נמצא לנו בקטנות. התחלנו לחפוף מדי יום ביומו את שׂערנו הארוך בסבון ריחני שנמצא לנו בדרך פלא – על שמפו עדיין לא חלמנו – וחשנו את עצמנו נשיות להפליא. בחוש נסתר חשנו כי ליופי, ואפילו הוא מוגבל במצוות הקיבוץ, יש כוח נשי. וכך צעדנו לנו בגאווה, נופפנו את שערותינו וגבנו הזדקף. וכיוון שאת מלבושינו לא יכולנו לשנות, הרמנו את צווארונינו, קיפלנו את שולי מכנסינו וצעדנו לנו בנחת. הקפדנו על כביסות תכופות, על ניקיון הבגדים וצחצוח נעלינו ורכשנו ביטחון.

ימים טובים יותר הגיעו כאשר שור, בעלה של ריבה המחסנאית הקשוחה – דווקא הוא! – הביא, עם שובו משליחות "להצלת שארית הפליטה" ברומניה, "חולצות רומניות". הן היו רקומות בחוטים צבעוניים על גבי בד קליל ומתנפנף. או אז באמת חשנו את עצמנו יפות ונשיות. אני מעולם לא נִמְנֵיתִי עם "המתגנדרות" שבינינו, והטמעתי היטב את ציווּיי הקיבוץ, אך בשלב זה נעניתי ברצון למצוות היופי.

כמובן, אוצה והורינו חשו היטב ב"סכנה" המאיימת, לדעתם, על בנותיהם הצנועות, בגלל ה"סטייה מדרך הישר." הם נדרכו. הם היטיבו להבחין במניע הסמוי: לשאת חן בעיני בחורי הנח"ל, הבוגרים מאתנו בשנים אחדות ומכריעות ורובם שורדי שואה, והם – כך סברו הורינו – "זרים, מסוכנים, בעלי ניסיון ועבר קשה."

ואז הוכרזה מלחמה על "הפקרותנו". נאלצנו לשכב לישון עם לילה לא יאוחר מן השעה תשע בערב, ואוצה עברה ובדקה מיטה אחר מיטה אם נמצאת בה "הילדה" לבושה בפיג'מה. אנחנו הגבנו בעורמה: לאחר הביקורת הלילית, יצאנו מן המיטות, לבשנו במהירות הבזק את בגדינו, נופפנו בשערנו ו...קדימה אל הבילוי הלילי. והלכנו בביטחון כי הם, בחורי הנח"ל, דווקא היו בעלי רמה מוסרית גבוהה, והם שמרו עלינו והבנות נעשו לידידות נפש שלהם...

ו. הקיבוץ מנצח כמו תמיד ואפילו בשם ה"שוויון"

בסופו של קרב, ניצח – כמו תמיד – הקיבוץ. הנח"ל עזב, אנחנו "חזרנו למוטב" וחדלנו לחפוף את שׂערנו מדי יום. אבל את הלקח ההוא למדנו: אם נערה או אישה את, ליופייך וללבושך יש חשיבות ואפילו אם תקיימי אותו במסגרת הפשוטה והצנועה. ועוד למדנו: בחברה הקיבוצית עתידה להיענש זו שתבליט "יתר על המידה" את יופיה או תָעֵז ללבוש בגד שלא הוכן בקיבוץ, או – חס וחלילה – תָעֵז לשים לק על ציפורניה.

מרד קטן ואחרון שלי פרץ לקראת החתונה המשולשת ורבת המשתתפים שלי ושל מאירה ודליה, שהיינו הראשונות בבנות מסדה שבאו בברית הנישואין. שלושתנו היינו צעירות מאד. הן שירתו אז בצבא ואני הייתי נתונה בלימודיי להוראה ברמת רחל לשם נשלחתי מטעם הקיבוץ,  ובמסדה הוסיפו לראות אותנו כ"ילדות" של המשק. הכול הוכן בעבורנו. לא טרחנו סביב כלום. 

כשבאתי הביתה, שבועות ספורים לפני החתונה, התברר לי שלכולנו הוכנו אותן שמלות כלה מאותו בד משי עבה לחופה, ובנוסף נתפרה עבורנו חצאית ארוכה כחולה-כהה חגיגית ושתי חולצות לבנות חגיגיות. אך מה  אעשה אם צִיבעה וגִזרתה של החצאית לא היו לטעמי?

העזתי, אספתי כוח וברעדה פניתי לריבה שור המחסנאית הראשית, הממונה על מחסן הבגדים, וביקשתי לעשות בחצאית שינויים קלים לפי טעמי.

היא סירבה, כמובן, וטענה כי אחידות הבגדים היא עיקרון מקודש. לא ייתכן שאחת משלושתנו תקבל חצאית שונה. פצחתי אז בנאום נרגש והצהרתי כי אם כך, אני מוותרת על החצאית. היא לא התרגשה ואמרה: "בסדר גמור, אז החצאית תישאר במחסן." וכך היה. ומעולם לא שבתי לקחת אותה. אבל הכאב שצרב בי זכור לי עד היום.

ומי ניצח בסופו של דבר אף כאן ולתמיד? הקיבוץ, כמובן. ולא בדרכי כפייה. שנים רבות לאחר מכן, כך יש להודות, למרות שעזבנו את מסדה והתגוררנו בעיר, בירושלים, אף כי ניסיתי לסגל לי דרכי לבוש וטיפוח "עירוניות" (שהיום רבות מהן מקובלות בקיבוץ עצמו) – מעולם לא סיגלתי אותן לי באמת. זמן רב לאחר יציאתנו לחיים בעיר, עדיין מי שראה אותי לראשונה היה שואל: "את בת קיבוץ, נכון?" – "נכון," הייתי משיבה ולא פעם התפלאתי בתמימותי איך ניכר הדבר במבט ראשון.

אבל עד היום  עדיין אני שומעת את הוריי ואת אוצה ואת כל חברי הקיבוץ לוחשים לי: "ארנה, שימרי על צניעות ופשטות בלבושך ובכל הליכותייך. אל תבליטי את עצמך. כאן יש שוויון  "

ואני כמו  משיבה להם תמיד: "יקיריי, כל הנוצץ לכאורה בלבושי ואפילו הלק ואיפור העיניים בקו השחור והעגילים המוזהבים שפעם ענדתי, וההצטיינות הבולטת בלימודים – אינו בגידה בכם. זה רק לכאורה. רק כיסוי קל. שלכם הייתי ושלכם נותרתי."

ארנה גולן

סיום

* * *

יוסף אורן

יצחק אורפז החמיץ ביצוע תפנית ביצירתו

אחרי שסופרי "דור בארץ" מיצו את עצמם בעשר שנות כתיבתה על נושא מלחמת השחרור בין השנים 1958-1948 – מבלי שמיצו את הנושא עצמו – וחלה הפוגה מדכאת בכתיבתם, שחלקם כבר לא התנער ממנה אחר-כך, היתה ציפייה לאיזה חידוש בסיפורת שלנו.

הציפייה הזאת יכולה להסביר את התקוות שתלו אז המבקרים באורפז, שרבים קשרו בשמו את בשורת המודרניזם בסיפורת שלנו. ואוהד מושבע מבין המבקרים הצעירים של אז אפילו הכתיר את אורפז כנביא האוונגרד, ונתכוון בכך למיטב השבח ששמר באמתחתו בשביל אחד ממספרי דורו.

משחלפו השנים ואותה בהירות ביחס להתפתחות הצפויה לסיפורת שלנו נחלשה במקצת, ואורפז עצמו כבר נמצא ראוי לביקורת שאינה נבנית משבחן המפוקפק של התוויות "מודרניזם" ו"אוונגרד", שבינתיים ניטל מהן קסמן, קסם ששאב את כוחו מרפיון-היצירה הכללי, כבר לא היה מנוס מהמסקנה העגומה, שאורפז הכזיב את התקוות שתלו בו ומיצה עד תום את האשראי ההוגן שהעניקה לו הביקורת לאחר פירסום סיפוריו הראשונים.

בפרק הזה אני מכנס שלושה מאמרים שפרסמתי בעבר על ספריו המוקדמים של אורפז, שמשקפים את השלב שבו הסב את יצירתו אל מסלול חדש – היא התפנית, אשר היתה יכולה להחזיר אותו אל מעמדו הקודם כסופר מרכזי במשמרת הסופרים שלו, משמרת "הגל החדש".

"שלוש נובלות"

בספר "שלוש נובלות" (הוצאת ספרית פועלים, 1972, 240 עמ') כינס אורפז את פרק הכתיבה העיקרי שלו במשך עשר השנים המוקדמות בכתיבתו. אורפז כלל בספרו זה, את שתי הנובלות הקודמות שלו, "מות ליסנדה" ו"נמלים", אך הציב אותן אחרי הנובלה החדשה והמאוחרת, "מדרגה צרה". כמו כן הגדיר אורפז את שלושתן כ"טְריפְטיך" – יצירה המצורפת משלושה חלקים. 

בשלוש הנובלות הללו ביקש אורפז למוטט את מעמדם של החיים הזעיר-בורגנים על שום שהללו מדיחים את הבריות להאמין, שסדרים של שִגרה ושיממון רוחני ורגשי יעניקו להם בנוסף להרגשת ביטחון גם את האושר שהם נכספים אליו. כתחליף לקיום הזעיר-בורגני והמשחית הזה, המליץ אורפז לקוראיו בנובלות הללו להחזיר לעצמם את גן-העדן האבוד בעזרת שיבה לחיים חיוניים ובלתי-שגרתיים.

מיותר לציין שההגות הזאת, שאורפז חזר והציע אותה בשלוש הנובלות הללו באופן אמירתי מפורש, לא רק שאיננה מקורית, אלא שגם מיצתה את עצמה, כל-אימת שהועלתה בספרות, אחרי התפשטות מהירה אך זמנית בעיקר בקרב בני-הנעורים.

ואכן, כבר בנובלה הראשונה, "מות ליסאנדה", קבע אורפז את המבנה התימאטי של עלילת סיפור-המעשה שהועיד לה – מבנה שעליו חזר בשינויים קלים בלבד, שינויים שבפרטים, גם בשתי הנובלות האחרות, "נמלים" ו"מדרגה צרה".

בנקודת-המוצא של כל נובלה הובלטו תחילה, בהמחשה ריאליסטית, השיעמום והניוון שבחיי השגרה. בשלב הבא תיארה העלילה את הפרת השגרה בשל סיבה של מה-בכך. פחיתות ערכה של העילה נועדה להבליט את פריכותה של ההוויה הקונפורמית. בשלב האחרון והצפוי המחישה העלילה את התחייה הגואלת שגיבורי הסיפור זכו לה, אחרי שסטו מהנורמות שהיו מקובלות עליהם בעבר, על-ידי אימוץ התנהגות פְּסֶבְדוֹ-פרימיטיבית.

אף שמעשה ההרכבה ההגיוני הזה של שלד העלילה קרס מהר מעומס היומרה ההגותית שהעיקה עליו, דבק בה אורפז גם בשתי הנובלות האחרות, מאחר שביקש להתבלט בעזרתה מבין סופרי המשמרת שלו כרוכב על סוס המודרניזם וכמבשר בשורת האוונגרד בסיפורת הישראלית הצעירה. לשבחו ולבושתנו הצליח לדהור על סוס זה במשך עשר שנים תמימות.

בנוסף למבנה, טיפח אורפז בשלוש הנובלות גם את הסמליות של דמויות הגיבורים: ליסאנדה, הנמלים וסבי. אך מאחר ששלושתם גולפו בשקדנות רבה כגיבורים של עלילה אינטלקטואלית, נחלשו מאוד סימני הנוכחות הפיזית שלהם בסיפור-המעשה הריאליסטי של כל נובלה. כתוצאה מכך נאלץ הקורא לחפש את תפקידם המרכזי בסיפור-המעשה במישור המטאפורי. אך מאחר שהערך המטאפורי שלהם הינו בדוי והתקיים רק מכוח הניגוד אל המציאות הריאלית המוכרת לקורא, הופרכה כמעט לגמרי ממשותם הגשמית בעלילה.

ליסנדה, למשל, מתקיימת רק מכוח נוכחותה המגושמת של בתיה, אך המבקש אותה עצמה נמצא רודף אחרי רוח. וכך קורה גם בנובלה "נמלים", שבה אין ההתעוררות הקצרה של יחסים ארוטיים בין בני-זוג מצילה את הפרידה ביניהם. גם ספי, הגיבור של הנובלה "מדרגה צרה", נחרד ממש מהחיים הצפויים לו – חיים שיש בהם סדר ושיגרה. חששו הגדול ביותר הוא שהמוות ישיגנו בעודו רכון על עלי-ההגהה של ספר-הזיכרון שהוא עורך בשביל שרידי הקהילות שחרבו בשואה. ספי יודע שהסדר היציב בחייו מתקיים על דרך הנס: "אתה זז מעט מהסדר הקטן שלך, והכל נהיה למפולת."

בעל-המום הזדוני הזה, סבי נכה-הרגליים, הוא שנוטע בליבם של בני-הזוג את הציפייה המתוקה להתמוטטות של אחת השכנות, גב' שטורץ, על המדרגות של הבניין. זקיפותה של שכנה זו, שחייה מאורגנים להפליא, מצדיקה את ביצוע התאונה שתגרום למעידתה.

על בדיחה אלגורית זו, שמתפתחת מעבר לכל מידה, ביסס אורפז את "התחייה" של גיבוריו בנובלה המשמימה הזו. בהדרכתו של סבי מעוך-הרגליים (נא לזכור את מלאכת ההריסה השיטתית של הנמלים)  מתמקדים בני-הזוג ברסיס מעקב נעלה של גב' שטורץ (בן-מינו של גרגר החול ברומאן "מסע דניאל") ומשיגים את הפתרון האֶקְזיסטנציאליסטי שסבי הציע לתפלות חייהם.

הקטע הבא, המתאר את שגרת חייהם של בני-הזוג, עד שסבי יפר אותה עם רעיון הכשלתה של גב' שטורץ על מדרגות הבניין, ממחיש את הצחיחות הסיפורית המדהימה של הנובלה "מדרגה צרה": "'באמת הפתעה נעימה,' אמרה אשתי מחדר האמבטיה בתוך פיהוקים וסילוני-מים. הכוונה לקפה, כל שבת אני הוא המכין את הקפה וכל שבת בבוקר מירי אומרת ברישול חביב, בייתי מאוד: 'באמת, הפתעה נעימה.' סגולה זו של אשתי ליבבתני: מאה פעמים תחזור על כך ואף פעם לא תיכשל בלשונה. בוקר שבת זה היה מיוחד במיוחד. היתה שמש נוחה ורוח קלה נשבה מן הים. והים, כן, ראיתי את הים בעין בלתי-ממושקפת. ודומה שהוא באמת ירוק, ואולי סגול, כמו פרחי הבוגונווילה. משמע שהמשוררים אינם משקרים, אף שאת רוב הדברים שלהם אינני מבין. גם לא בשביל מה זה טוב. הרגשתי מין עצלות מוזרה. ותוהה הייתי לדעת אם גם מירי מרגישה כך" וכו' וכו' (עמ' 50). 

אם אמנם מתרכזים בני-הזוג כל שבת בכוס הקפה, ומירי חוזרת על אותו משפט בלי שתיכשל בלשונה, אפשר להבין מדוע חייהם כה מגוחכים. מתיאור כזה גם קשה מאוד לעמוד על הליקויים בשגרת חייהם, אך קל למדי לזהות ממנו את ליקוייו של הכותב. אילולי ידעתי שהקטע נדפס בקובץ של מְסַפֵּר שמִספר ספרים כבר מפארים את שמו, הייתי משער שהוא נתלש מיומנה של נערה בגיל ההתבגרות, המייחסת חשיבות עליונה לכל מחשבה בנאלית שעולה במוחה.

אך ההמחשה של תחיית הגיבורים לאחר ההתמוטטות של חיי השגרה נופלת אפילו מתיאור זה: "אחר-כך היה ערב שקט, הדלקנו את הנרות על שולחן כרית-הנתז (מנעלה של גב' שטורץ) וישבנו סביבו שוקטים. אחרי כשעה לקח סבי מחתה והעלה קטורת. שאפנו את הריח וזה הפיג את לחץ האיברים. סבי כיוון את הקטורת לשעה שהירח שט לו באמצע הרקיע, מעל לראשינו." (עמ' 52). הירח, לחץ האיברים והקטורת בציטוט הזה משפיעים עלינו, הקוראים, עוד פחות מהים, פרחי הבוגונווילות ודברי המשוררים בציטוט הקודם.

באחת ההזדמנויות השמיע סבי באוזני הזוג, בעודו מעסיק אותם בנתז העקב מנעלה של גב' שטורץ, את מחשבתו העמוקה מיני-ים: "כל אדם יש לו מדרגה, אבל המדרגה צרה והמכשול רחב" (שם, עמ' 92). על אורפז ניתן לומר ברוח הדברים האלה של גיבורו, כי גם לו ישנה מדרגה צרה והיא ההשתוקקות שלו במשך עשור ליצור יצירה מודרניסטית, וגם מכשול רחב: האינטלקטואליזם המופרז שלו המשחית כל נבט של פעולת-סיפור פשוטה ומניב מנייריזם תמאטי ומִבְני בשלוש נובלות האלה.

   כלומר: אורפז הצליח יותר בחלקים שבהם לעג לַחיים הזעיר-בורגניים, אך נכשל לחלוטין בחלקים שבהם ניסה להעמיד בנובלות האלה הוויה של תחייה אוונגרדית-אוטופית עבור גיבוריו.

"מסע דניאל"

לפני כינוס הנובלות שכתב בשלב המוקדם של יצירתו, שאותו חתם בנובלה "מדרגה צרה", פירסם אורפז רומאן דל-ערך בשם "מסע דניאל" (הוצאת עם עובד, ספריה לעם 1969, 209 עמ'), שאותו כתב כשנתיים אחרי מלחמת 1967, ואשר גם בו סיכם, למעשה, את המהלך הרעיוני שקידם בנובלות שפירסם לפניו. הכותרות של חלקי הרומאן הבליטו את מבנה העלילה הצפוי של הנובלות. ואלה הינן כותרות חלקיו: חלק א' – דניאל חוזר מן המלחמה. חלק ב' – פרקי רומנסה והתבוננות. חלק ג' – דניאל חוזר הביתה.

בחלקי רומאן זה התייצב אורפז פעם נוספת כנגד החיים הזעיר-בורגניים שקיבלו עידוד ותמיכה מסיסמאות לאומיות, שהזמן סלל להן דרך אל הלבבות של ההמונים. דניאל ביקש גאולה לעצמו, על-ידי הימלטות מכל ההמולה שהקיפה אותו באמצעות נסיגה מוחלטת ממנה. הנונקונפורמיות של דניאל מופגנת בסיפור זה על-ידי הצעה, שלולא נוסחה בכל הרצינות, ניתן היה לראותה שוב כבדיחה.

ההצעה היא להתנחל בחלקת-חוף שעל שפת-הים, בשולי חיי השגרה של ההמונים והרחק מכל ההנאות העירוניות. השהות שם, בין האצות וסרטני-החוף – וכאן אני מקדים את מה שיתברר מאוחר יותר בעלילת הרומאן – יחוללו מטמורפוזה בדניאל: הרחק מן הרחוב, השואג את ניצחונותיו ואת הבליו, הוא ייטהר ויזדכך וכבר לא יהיה חרד כבעבר ביחס לעתידו. דניאל יחזור מהחוף שלו אל חברת ההמונים, אך עם הארה חדשה ביחס לקיומו בחברה.

אך בשלב הנוכחי של סיפור-המעשה עדיין שמורים במוחו של דניאל רק הזיכרונות מדמות אביו כאָב שהנחיל לו מורשת של גבורה, כגון הזיכרון הבא: "בן חמש או שש היה, כשאביו הרכיבו על כתפיו והעפיל למצדה." מאותו זיכרון זכר את אביו "מצביע על ההרים הקודרים שבמזרח ועל ההרים הלבנים שבמערב, ואומר: 'כל זה שלך, בני.' והוא מספר על האבות הגיבורים ומבטא את שמות האבות בלהט של יִרְאה, עד שגם הם נצטיירו לו (לדניאל) כהרים." (עמ' 17).

הזיכרונות המאוחרים יותר השמורים עם דניאל מאביו, כבר סותרים את דמותו של האב כמוריש מורשת-גבורה. לבוש-מדים הסיעו אביו בטנדר צבאי אל רצועת-החוף מול רידינג, הורה לו להמתין עד שירגיש פתאום, כי שום דבר אינו מובן לו עוד, ואז יעץ לו את תורתו: "אז, בני, ברח בני, ברח אל הרוח, ברח אל הים, אל החולות. התחל מן ההתחלה, בני, מגרגר החול." (עמ' 42). זמן קצר אחר-כך חדל האב להתגלח, נעלם מן הבית ולא חזר.

בשמה של מורשת גבורה זו של האב התנדב דניאל לצנחנים, צנח חמישים צניחות והשתתף במלחמת ששת-הימים, שבה פעל כלוחם, ירה בנשקו והמית את ההרוג הראשון שלו. בבת-אחת פקעה אז אמונתו בדמות האב המוריש גבורה, אך נכבש יותר לדמות האב המעוּנֶה, כפי שהיה זכור לו מן הפגישות האחרונות ביניהם.

בשיחה עם חברו שְׂרוּל גילה לו דניאל את אכזבתו מכל מה שהיה מקודש בעיניו עד כה: "שרול, שמע ונסה להבין. הבטיחו לי, מה לא הבטיחו לי, ארץ ומלואה, ואין אפילו גרגר אחד של חול שהוא שלי. אל תצחק, שרול, אני רועד כשאני חושב על כך. הסתכלתי הבוקר בראי ולא הכרתי את עצמי. חשבתי, איפה אני." (עמ' 41).

בשלב הזה עדיין הזדהה דניאל עם הפעולה האחרונה של אביו, שאחריה נעלם מתמונת-חייו, ולכן החליט לפתוח את המשך חייו  בנקודת שעליה יעץ לו אביו בעבר – להתחיל מן ההתחלה, מגרגר של חול. במעשה הזה מזדהה דניאל עם חייל-האוייב שהמית: "אולי אני האיש. אולי אני מונח מת או ישן מתחת לדקל. למה לא. שרול, אלוהים חזר אלי.י כבדיחה. הוא שנדנד את ענף הדקל על ראש האיש בחולות" (עמ' 46).

  בצאתו למסע זה, הרחיק דניאל את עצמו מן הרחוב הנשלט על-ידי אנשים כמו רסקין, המאהב של אימו, שנהג להכריז: "אני אוהב כשערבי מצחצח לי את הנעליים. כשערבי מצחצח לך את הנעליים, הוא מצחצח לך את הנעליים." (עמ' 26, ההדגשה מופיעה במקור). רסקין זכור לו מממש את השקפתו זו: "רסקין עצר את המכונית ליד בית-קפה ברמאללה. יצא מן המכונית והוציא את זה והשתין, סליחה, הטיל מימיו, על האדמה שלהם לעיני כולם."

זיכרונותיו אלה של דניאל על רסקין, המפוזרים בחלק הראשון של הרומאן, אינם מותירים הרבה אפשרויות לפיתוח מעמיק יותר של הגיבור בהמשך: "דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאוד. הוא ישן רצוף כשתי יממות. אך גם לאחר מכן מיעט לרדת ממיטתו. שעות היה שוכב על גבו כפות-ידיו שלובות מתחת לראשו, ואינו זע."

הואיל ומה שיתפתח בחלקו השני של הרומאן מתקשר אך בקושי אל ההנמקות למסע של דניאל שהועלו בחלקו הראשון, ניתן להעיר כי בשלב זה מפנה עלילת הרומאן את הקורא בעיקר אל הכותב עצמו.

סמוך לסיומה של מלחמת ששת הימים, התנהל פולמוס חריף בעיתון "הארץ" בשאלת השטחים שנכבשו. אורפז פירסם אז במוסף לספרות (שעורכו אז היה בנימין תמוז) רשימה תחת הכותרת "הרחוב שאג – מי לא יירא!" (המוסף מיום 8/9/1967), שבה לעג להשקפת סופרי תנועת א"י השלמה בביטאונם "זאת הארץ".

ברשימה זו הבליט אורפז באופן אירוני את אכזבתו ממורשת הגבורה שהשתמעה משאגת הרחוב של ההמונים: "כולנו הוכשרנו מנוער לסגוד אל הגישות הבריאות האלה. בגיל 5-4 שמענו על הכותל הגזול ועל הסוסה הגנובה של השומר אברהם שפירא. בגיל 7-6 העלו אותנו לצוק מצדה והסבירו לנו שהערבי הוא יצור נחות" וכו'. מול שאגת המנצחים במלחמה הציג אורפז את ההשקפה המתונה שלו: "אנו מחזיקים בגדה כקלף במו"מ לשלום. אנו אנוסים להחזיק בה." ייעודו של איש-רוח צלול-דעת, כתב, הוא להזכיר לשיכורי הניצחון ברחוב השואג "כי אינם אלא שיכורים."

ההקבלה בין השקפתו זו של אורפז באותה רשימה לבין הרומאן הזה היא יותר ממקרית. דומה ש"מסע דניאל" נכתב נגד הרחוב השואג. דניאל נאלץ מראש לייצג ברומאן את האכזבה ממורשת החינוך לגבורה של אביו, את כאב הפגישה עם המת שלו ואת הסלידה שלו מהשקפותיו של רסקין – אז איזה סיכוי היה לו להתפתח כדמות של ממש בעלילת הרומאן?

כל זמן שסופר מנהל את מסעו נגד שאגת הרחוב ברשימות פולמוס – הוא ממלא בכך את ייעודו כאיש-רוח, אך אין לקבל כסבירה את התנהלותו כך ככותב סיפורת המדהיר מראש בסיפור את גיבורו המעוּנֶה אל מטרה מוגדרת, ותהיה מטרתו איזו שתהיה. שום השקפת עולם אין בכוחה להצדיק זאת.

מאמציו של אורפז לכפות על דניאל מנוחת-נפש שנגזלה ממנו ברחוב השואג, מתגלים בכל עליבותם במשך שהותו של דניאל ברצועת-החוף של רידינג. המסע אל גרגר החול רצוף פרקי חמלה עצמית, בכיינות והתרפקות רגשנית של הגיבור על ייסוריו המוסריים. בתוך גן-הפרחים המלאכותי מייעד אורפז לדניאל את השיבה אל עצמו: "עכשיו חשב דניאל: נפלא הדבר שאדם פשוט קורא למישהו ומישהו פשוט מאוד עונה לו. ותוהה אני אם יש נפלא ממנו. אינני מבין את הפילוסופים ואת כל הוגי הנכאים הרואים רק ניתוק וזרוּת בכל מקום." (עמ' 134).

ועד שאורפז מקדם אותנו, את הקוראים, אל מה שצריך להיות שיאה של ההזדככות העצמית של דניאל, בפרק "משא על גרגר החול". הוא מספיק לחטט בייסוריהם של מספר דמויות נוספות שהגיעו אל אותו חוף, כדי להחיל גם עליהם את השקפתו הביטניקית-היפית של דניאל, לפיה "נצחית היא רק הזרימה אל השונה. החיים והמוות אחד הם בזרימה הנצחית אל השונה, ואדם בלידתו הוא כבר מת הנהו, ובמותו חי, "כל רגע נברא ונכחד נוסק ונושר נבחר ונֶאפל.".

   בהגיגים סתומים אלה הניח אורפז אבן-פינה למגמה האסקפיסטית שהתפתחה מספר זה ואילך בסיפורת הישראלית, שלימים דרדרה אותה לרמה קיצונית יותר – לכתיבה הדיסטופית.

"רחוב הטומוז'נה"

ליפקייב היא "עיירה יהודית הגונה" על שפת הנהר בּוּג ומצויים בה אחד-עשר בתי-כנסת. מכיכר בתי-הכנסת נראית היטב תלולית-עפר שנותרה מהגולם שברא אי-אז הדיין המקובל ר' יוסלה. ה"לא-איש" של ר' יוסלה הוא שגולל את האבן מפי הבאר של העיירה, ומאז הבדילה תלולית חימר זו, שנותרה מגופו של ה"לא-איש", בין תחומם של היהודים ובין תחומם של הגויים בליפקייב.

רחובה הראשי של ליפקייב הוא רחוב הטוֹמוֹזֶ'נה, והוא "הרחוב היחיד בליפקייב שהוא רחב וישר ובתיו לא עומדים עקום." טומוז'נה מובנו "כאן מוּתר", והשם מעיד על מקצת מהמעשים שנעשו ברחוב הזה. אף שכדרך העולם מתגוררים ברחוב זה עשיריה ומכובדיה של ליפקייב, והללו הם אנשי-מעשה ובעלי הֶרגֵלים מְיוּשבים, זה-מכבר אין נגידיה של ליפקייב יודעים שלווה בבתיהם. וגם אם יגיפו דלתות וחלונות לא ימנעו מנְיוּמה השחפן להלך עם קוּקה הזונה היפה ברחובם. וגם יענקלה הצולע יהלך על ידיו לאורך הטומוז'נה "חוגג את העולם על ידיו ומשפיל את רחוב הגבירים."

ואם לדעתם של גבירי ליפקייב נשים-לב, הרי מוסיפים מעשים כאלה פורענות על אלו שהכירה ליפקייב בכל הזמנים. פורענות אחת היתה מתחדשת באביב – כאשר נהר הבּוּג גאה על גדותיו וסחף אל מימיו מבהמתם ומחפציהם של גרי-העיירה. ויש שהנהר הזה גם נטל אל קרקעיתו בחטף שיכור בלתי-זהיר או נפש נואשה. וכשנח הבוג מזעפו התרגשה על העיירה פורענות שנייה: חבורות שְׁקָצים היו מתפרצים בחסות האפֵלה להכות, לבזוז ולפרוע. ומאז נוספו על כל אלה רוחות של מרד והפקר.

אלא שכעבור שנים גלה כבודם של הגבירים, ולא על פיהם נהג העולם. בהווה שולטים בליפקייב עניים גֵאים וצעירים נלהבים. וכבר "כל התנועות שבעולם הגדול הקימו בה סניפים. ציוניסטים וסוציאליסטים וטֶריטורְיאליסטים ובּוּנְדיסטים, הם ופלגיהם ופלגי-פלגיהם, והכל חוגגים את בוא משיחם כבר מחר, ולכל המאוחר – מחרתיים."

הנימה ההומוריסטית-אירונית הזו מעידה יותר מכל על דמות "המספר", שרואה ממרחק של שנים את יחסיותה של התמורה אשר עברה על ליפקייב. אל ליבו קרובה יותר העיירה הרחוקה והאגדית מזו המאוחרת שעליה השתלטו חוגים ותנועות שפלשו גם אליה כמו על כל מקום אחר בעולם.

ובעניין זה – כל חידוש שפלש אל העיירה גרר עימו אליה גם את רעתו הגדולה. תעיד על כך הבאתו של החשמל אל ליפקייב: "החשמל האיר את הבתים, עשה אותם פרוצים, יבשים, רעשניים, גם בלילה. רחוב הטומוז'נה החל לאבד את גווניו הנסתרים."

חיבה זו ל"גווניו הנסתרים" האלה של רחוב הטומוז'נה מועברת אלינו בסיפורי הקובץ הזה של יצחק אורפז באמצעותו של "מספר" אשר "עולם הסוד" שמור בזיכרונו כפי שנחקק בו בעודו ילד. ודרך עיניו מצטיירת לנו ליפקייב, עיירת-יהודים בלתי-נחשבת, כזירת מאבק של בני-אדם נגד כבליו הגשמיים של העולם. גיבוריו של הילד מסרבים בעקשנות לוותר על שיגיונם לתקן את העולם. "מגופו הפגום הם שואפים אל אורו המתוקן. התמהוניות שלהם היא שפוייה ומפוכחת, כשל בעלי ראייה אחרת. ועל הילד הם מהלכים קסמים, ככל שאר קסמיו-חידותיו של העולם."

ברוח התייחסותם אל העיירה (ובכך בלבד) קרובים סיפורי "רחוב הטומוז'נה" לסיפורי העיירה של הזז, שאף בהם הובלטה המרדנות של אנשי העיירה הפשוטים. לכאורה כבולים לדלותם ולמוגבלותם הנופית, ולמעשה אין בני-חורין כמותם. באנשים, הצומחים בנופי רפש של שלוליות, גנוז להט משיחי. אש פנימית של גאולה בוערת בליבם והיא חורכת את כל הכבלים שכובלים אותם בממשות. דבר לא ישבור את רוחם, כי היא אינה בת-שבירה.

אולם אצל הזז ממשותה של העיירה מציבה יד לכל העיירות שנמחקו מעל פני העולם – למציאות-חיים היסטורית שחלפה. ואילו בסיפוריו של אורפז אין מוצמדת לממשותה של ליפקייב שום נימה נוסטלגית ואין בהם שום כוונה לתעֵד תקופה מן העבר. ב היא לאורפז משל מזמן כל-שהוא למהותו המתמרדת של האדם. אפשר שעוקצו של המשל מצוי דווקא בנתוניה הארציים של ליפקייב, בממשותה היסטורית, כי בה מודגשת יותר עוצמת הניגוד בין תנאי-החיים לבין אמצעי ההתקיימות שלהם, שהינם בתקווה, בחלום ובפנטסיה.

ועל אף היסודות הביוגרפים, שבוודאי גנוזים גם בסיפורי "רחוב הטומוז'נה", אין הם רחוקים כלל וכלל, מן הבחינה הרעיונית, מסיפוריו הקודמים של אורפז, שהיו בלתי-ביוגרפיים לחלוטין. ואמנם גם בסיפוריו אלה ממחיש אורפז את פריכותו של העולם הגשמי, את תפלותו ואת סכנת ההשתעבדות לו. ואף בהם הוא מציע להתנער מעריצות שלטונו בעזרת התחלה מחודשת, בדומה להוראת האב לבנו ברומאן "מסע דניאל": "ברח, בני, ברח אל הרוח, ברח אל הים, אל החולות, התחל מן ההתחלה, מגרגר החול."

משום כך, "המספר" בסיפורי "רחוב הטומוז'נה" איננו רק ילד משתאה למוזרויות של חלק מהאנשים שהוא מכיר בליפקייב, אלא גם בן-אנוש שמקשה על ממשותם של החיים, כפי שהם מתקיימים בכל מקום אחר בעולם: "קדחת בראשי: איֵה קצה העולם? ראיתי חומה מסביב לחומה מסביב לחומה - - - וקצה העולם זה רק עוד חומה ועוד חומה כמו כלא אחד גדול."

   כלומר: אף שהינו עדיין ילד, כבר גיבש, בעזרת מספר דמויות מהעיירה שליבו נוהה אחריהן, את המסקנה, שאין טעם לברוח אל מקום אחר, שהרי כל החומות הכולאות מצויות בכל מקום בעולם, ולכן צריך לקלף את הווילונות אשר מפריעים לראות חיים אחרים וגם לטעום את טעמם המיוחד – אפשרות שניתנת להגשמה רק למשתאה שיהיה מוכן להתחיל מהתחלה – דהיינו: צריך לסרב לקבל את ממשותו של העולם כוודאותו הסופית.

אף שסמליו של אורפז בסיפורי "רחוב הטומוז'נה" הינם פשוטים ואלמנטריים, ממש כמו בסיפוריו הקודמים: האבן, הנעל, השעון והכינור – כל עניין שתייחס אל אחד מהם, יסייע לך להבחין בווילון החוצץ בין היש לבין מה שמעבר לו, שהוא המיסתורי – סודו של העולם. ועל כן פשטותם של הסיפורים אינה צריכה להטעות, וגם היבנותם מחומרים ריאליסטיים, מוחשיים לכאורה, אסור שתעלים את מגמתם: להציג תמונת-עולם כוללת, שאורפז התאמץ לקרבם אלינו בכל יצירותיו הקודמות, והפעם הצליח בכך.

התפנית בכתיבתו

משום כך, חשוב היה להצביע, במועד פרסום הקובץ "רחוב הטומוז'נה", על התפנית שחלה בכתיבתו של אורפז, כפי שהסתמנה לראשונה בבהירות בסיפורים שכלל בו.

סיפוריו הקודמים של אורפז נטו ברובם להיות אלגוריות שכלתניות, סיפורים שכל הרכיבים הסיפוריים (הדמויות, הסמלים וההצדקות הסיבתיות לאירועים שמהם הורכבה העלילה) נגזרו בהם על-פי נמשל שנקבע מראש. סיפור-המעשה היה מבוסס בהם על אירועים אבסורדיים, שאורפז חזר עליהם בשינויים קלים בנובלות המוקדמות וגם ברומאן "מסע דניאל", ואלה מנעו מהקורא את ההזדמנות לצאת באמצעותם להרפתקה שתחייב אותו להתמסר אליה בשלמות.

קיים כלל בספרות: אינטלקטואליזם מופרז שהכותב כופה על עצמו בעת הכתיבה של סיפור מניבה תמיד סיפור לא-טבעי, יובשני, וחסר-הפתעה – סיפור רציני להחריד, בלי לחלוחית של הומור, הערמה ודו-רובדיות. כותב העושה כך דומה לעגלון שרותם את הסוסים אל אחוריה של העגלה העמוסה ומתפלא אחר-כך מהתוצאה – שהעגלה לא זזה ממקומה.

מסיבה זו נפגמו הנובלות המוקדמות של אורפז, מאחר שכולן הורו לקורא להזדכך, אך בה-בעת מנעו ממנו לחוות חווית הזדככות של ממש. משום-כך הייתי ממבקריהם המחמירים ביותר של סיפורי אורפז המוקדמים והאידיאולוגיים.

ועל כן כה שמחתי לגלות בסיפורי "רחוב הטומוז'נה" תפנית אמיצה ואמיתית בכתיבתו של אורפז, כי בהם הרגשתי לראשונה חדוות-כתיבה, כזו הנוצרת אצל כותב סיפור בתהליך יצירה חיוני כאשר דמיונו היוצר איננו מעוכב על-ידי דעתנות מופרזת המונעת ממנו לקיים קשר בלתי-אמצעי וטבעי עם גיבורי סיפוריו – קשר המעניק לעלילת הסיפור נפשיות אמיתית.

ואכן, ניכר בסיפורי "רחוב הטומו'נה" שאורפז אוהב את גיבוריו, והוא עימם בשעה של שפיות ובשעה של טרוף-דעת, ברגעי השגב וברגעי השפל. יעיד על כך סיפור חיוני כמו "שנת הצוֹפּ" שבעלילתו קיימת הרגשת-חיים שלמה, בתוך נוף אנושי מוגדר ובהווי-חיים מוחשי.

בעוד שכרסה של אטקה תופחת לעיני-כל, כי בה מתפתח פרי האהבה האסורה שהיתה בינה ובין נתן אפרסמון – צוברת עלילת הסיפור נפח אצל הקורא החרד מפני הצפוי להתרחש לה בקרוב, שעודנו חסוי מן העין. סיפור כזה מסוגל לגרום להזדככות רגשית אצל הקורא משום שלידתו היא חד-פעמית. הקורא נעשה שותף סמוי לכתיבת המשך עלילה, כי תוך כדי קריאה הוא מעלה במחשבתו אפשרויות שונות כדי לסייע לאטקה במצוקתה, אף שגם הוא משער שגורלה של אטקה כבר נגזר.

ויפה הוא הסיום האגדי, המפצה את אטקה וגם את הקורא על הסוף העגום, שהוא עדות לממשותה הכובלת של המציאות, הגוברת על כל אפשרות אחרת, אופטימית ומנחמת יותר.  סיפור כזה יכול להעיד יותר מכל על השתחררותו של אורפז מכבליו ומעכבותיו כמספר שבעבר היתה מטרתו נחרצת מאוד: לממש בסיפוריו המוקדמים תורה אקזיסטנציאליסטית, תורה קיומית מופשטת שבה החזיק אז. 

סיפור כמו "שנת הצוֹפּ" מעיד שאורפז היה תמיד כותב שחיפש את "קצה העולם", סופר שהתאמץ להסיר וילונות המכסים על סוד תכליתם של החיים. אולם רק בסיפורי "רחוב הטומוז'נה" מצאתי לראשונה בכתיבתו את ההשתאות מן החיים עצמם, ואת אי-התבארותם הפשוטה של הסיפורים על-ידי תורה אינטלקטואלית אחת.

 נימת הענווה שבה מסופרים סיפורי "רחוב הטומוז'נה" היא, לכן, לטעמי. גיבוריו מתאמצים להיגאל, אך הגאולה היא חמקמקה ואיננה נתפשת בכף. ומשום כך מסר "המספר" ביושר, מאז הקובץ הזה ואילך, את הנתונים על גיבורי דמיונו, אך נמנע משפיטת מעשיהם. כאומר: כך הווּ הדברים, ולי אין הצעות מן המוכן לכל ייסוריכם ולכל רצונותיכם. שינוי זה השתקף בהחלטתו של אורפז לספר את סיפורי "רחוב הטומוז'נה" מפי ילד, כי ילד צופה ברגישות רבה במציאות, אך אינו מתיימר לפתור את כל חידותיה.

הציפייה שהופרכה

סיפורי "רחוב הטומוז'נה" העידו כי חומריהם שאובים ממאגר רב-אפשרויות להמשך כתיבתו של אורפז. להרגשתי נגע אורפז בקובץ זה אך בקצהו של מאגר שהיה מסוגל לפרנס רומאן רחב-היקף ורב-עניין על תולדותיה של משפחת ר' ישראל רוזנר, הסב, במשך שלושה דורות. אל חוט-שדרה זה ניתן היה לספח את דמויותיה האחרות של ליפקייב, את תמימיה ואת פרחחיה.

התמודדות מחודשת עם חומרי-סיפור שלא נוצלו כהלכה בהזדמנות הראשונה, בממדי-סיפור המותאמים לאיכותם, אינה בלתי-מצוייה בספרות. היא מתהווה כאשר הכותב מתוודע אל עצמו ואל ייחודו ככותב סיפורת. די אם אציין שתי דוגמאות מובהקות לתהליך כזה בסיפורת הישראלית.

מהלך כזה עשה דוד שחר כאשר פסע מסיפוריו הקצרים (רובם כונסו בכרך "שפמו של האפיפיור") אל הלוּרְיָאן שלו "היכל הכלים השבורים" שתוכנן תחילה לשלושה כרכים, התרחב לחמישה והתעבה לבסוף כמעט לעשרה כרכים. וכך אירע גם לאמנון שַׁמוֹשׁ שכתב תחילה על נופי ילדותו בכרך הסיפורים "אחותי כלה" והתמקד אחר-כך במחרוזת אחת מתוכו והרחיבו לרומאן הבלתי-נשכח "מישל עזרא ספרא ובניו".

ועל כן ראיתי כבר אז, אחרי הופעת "רחוב הטומוז'נה", סיכוי לאופק חדש בכתיבתו של יצחק אורפז, על-ידי כתיבת רומאן רחב מחומריו הסיפוריים של קובץ הסיפורים הזה.

כידוע, אורפז לא היטה אוזן לציפייתי שיכתוב בהמשך רומאן רחב-היקף המושתת על החומרים של "רחוב הטומוז'נה", והסתפק בכך שהחזיר לעצמו, אחרי הופעת הקובץ הזה, את שם המשפחה המקורי שלו: אוורבוך, והמשיך לפרסם את כל ספריו הבאים תחת השם: יצחק אוורבוך אורפז.

בהמשך כתב אורפז יצירה מרכזית ביותר ביצירתו, מסה עיונית בשם "הצליין החילוני" (1979), שברוחה כתב את שלושת כרכי "מחזור עתליה": "בית לאדם אחד", "הגבירה" ו"העלם", שאותם כינס ב-1999 תחת הכותרת "לפני הרעש – טרילוגיה תל-אביבית" – היצירה הבוגרת של חייו.

* בפרק זה הטמעתי שלושה מאמרי-ביקורת נפרדים על ספריו המוקדמים של יצחק אורפז. מאמרים אלה התפרסמו, בשנות הופעתם של ספריו, בשלושה מוספים ספרותיים מרכזיים: המאמר על "שלוש נובלות" נדפס במוסף "הארץ" מיום 5/5/1972, המאמר על "מסע דניאל" נדפס במוסף "ידיעות אחרונות" מיום 23/1/1970, והמאמר על "רחוב הטומוז'נה" נדפס ב"מעריב" מיום 27/4/1979.

יוסף אורן

אהוד: שנים רבות הייתי בידידות עמוקה עם יצחק אורפז, שהיה איש חכם ומעניין בצורה בלתי רגילה, וקיימתי עימו ראיון נרחב בשם "פחד – זמן – יצירה", וריאיינתי אותו על תולדות חייו, והוא כנראה קיווה שאכתוב ספר עליו כמו שכתבתי על פנחס שדה, אסתר ראב, גוטמן וברנר, אבל מה לעשות שחוץ מ"נמלים" ו"אישה קטנה" לא הצלחתי להתפעל ממרבית ספריו-סיפוריו, הם לא עוררו בי עניין וניראו לי מלאכותיים למדי.

סיפוריו המרתקים על תולדות חייו, שפרש בפניי בפגישותינו הרבות, כמו על אימו שהיתה מעורערת בנפשה, על הנערה הראשונה שהכניס להריון ועשתה הפלה, על שירותו בצבא הבריטי, על אחת מאהבותיו הגדולות ל-נ.ל. שכמעט שיגעה אותו – היו הרבה יותר מעניינים מספריו, אבל כאשר העליתי אחדים מהם על הכתב, כמו סיפור הזונה היפה והמשכילה שהרדימה ושדדה אותו במדריד עד כי חשבו כאן בארץ שהוא מת –  לא ניראו לו ראויים לפרסום.

כל השנים היתה לי הרגשה שאילו העלה את סיפורי חייו האמיתיים בספריו, אילו כתב את זיכרונותיו, בייחוד את עלילותיו עם נשים – הם היו הרבה יותר מעניינים ואמיתיים מספריו הספרותיים. אני, לפחות, נהניתי יותר מהשיחות איתו מאשר מקריאת ספריו.

תקופה ארוכה גם פירסם אצלי במכתב העיתי "נגיעות" קצרות אשר לבסוף יצאו במהדורת ספר כיס קטן, לא למכירה.

הנה למשל טיוטה של פגישה ראשונה עימו לצורך מה שחשבנו אז שאכתוב מפיו את תולדות חייו:

* * *

יצחק אורפז מדבר

מראיין אהוד בן עזר

טיוטה ראשונה

פגישה ראשונה, 28 ביוני 2005, בקפה גן העיר בתל-אביב

אני זוכר את טעם המלפפונים של פעם. זה היה בגינה של שכן גוי. לא רק מלפפונים אני זוכר אלא גם מלעוני פרג, שכאשר הם יבשים אפשר לקשקש בהם כמו בקסטנייטות. אתה תולש מלפפון מן האדמה, טעמו לא כמו מה שמוכרים בחוץ. מושך מלפפון שלם עם אחד לא בשל אחריו, מנגב במכנסיים הקצרים, נותן נגיסה, ולא באנו רעבים למלפפון הזה, ולא עצם הגניבה אצל מן האיכר.

היינו כבר בשכבה של ה"כפירים", בתנועת השומר הצעיר. דיברנו על גאולת האדמה. על א"ד גורדון. דיברנו כבר בעברית. לימד אותי משכיל שידע גם גמרא. והגן של הגוי נמצא בעיירה ליפקאן, שקראתי לה בשם ליפקא ב"רחוב הטומז'נה".

עד גיל ארבע גדלתי בעיירה זינקייב, בפודוליה. עריסת החסידות. אז נותקנו כי היינו כבר תחת השלטון של רוסיה הסובייטית. דוד שלי, אחי-אימי, נשלח לעשות מצווה ולהגניב אותנו לליפקאן. לגנוב את הגבול. הסבא שלח את בנו. שגם ניהל את עסקיו. בתי מנסרות בקרפטים, בין בסרביה האוקראינית, לזו הרוסית.

פודוליה, ערש החסידות. בירתה קמיניץ, קמיניץ-פודולסק, של פודוליה. החסידות של ר' נחמן. הוא תעה שם פעם, ברמיניץ-פודולסק, וסיפרו על דברים נוראים שקרו לו שם, לר' נחמן מברסלב.

רחוב הטומוז'נה הוא שם אמיתי. אמרו – טומוז'נה. המקור – מכס. בגבול הישן עם פולין המחולקת. רחוב המכס. בילדותי זה היה פרובינציה רומנית ששלטה בבסרביה בין שתי מלחמות עולם, ושם גדלתי. שם היתה משפחת אימי.

את אימי מכרו לאבי, עוד לפני המהפכה, לפודוליה, לזינקייב, ושם נולד אחי. הגניבו את אבי ואימי. אחי נולד ברוסיה הצארית, ואני ברוסיה בולשביקית, בשנת 1921. ואחותנו הקטנה. וכל החמישייה הוגנבה קודם לפולין ואחר-כך לבסרביה.

הטרגדיה של הילדות שאבי נותק מילדותו, ואשתו לא רצתה אותו. אביה התייחס אליו ברחמנות ונתן לו לנהל את המנסרה.

כל משפחת אבא נשארו בצד הרוסי, משפחת אוורבוך. ללא קשר. עד שבאתי ארצה וגיליתי שני בני-דודים של אבא. אחד בחבצלת-השרון, שהיה בעל משק חקלאי, בשנת 1938-1939 הגעתי. היה למשפחה שם פונדק עוד מתקופת החיילים האוסטראליים. המקום נמצא בין כפר ויתקין לעין התכלת. הה לכם משק גדול מאוד. וחלוצים שהיו מגיעים היו מוחזקים בחצי-חינם. רק עבודה עברית.

אב אשתו.

הם גיבורי "עור בעד עור". מומו זה אני. הרומאן שמסתיים בריצה לגבול. אהבתי את אשתו של בן-דודי. מומו גיבור הספר הוא בן עדות המזרח שמרמים אותו. מומו לא אשכנזי.

במבחני קצונה היתה דמות כזו, עם האלם הזה. כמובן נפסל. שאלתי: "למה אתה רוצה להיות קצין?"

"גראז'," אמר, "תמיד אני רציתי להרים משהו גדול."

השיאו את האימא. הציפייה בחלון, זאת אני בניתי. למה אימא היא כפי שהיא. היסטרית. מטורפת. מצטטת מישעיהו. מחלקת כספים. לא רצתה לשמוע מבעלה, שהוא אדם כנוע, נעים, נחמד, ואני רציתי שהוא יהיה חזק, אבי.

בארץ שמעתי עליו מבת-דודה: "איזה בן-אדם עדין." אבל היה כנוע. העריץ את אשתו שלא אהבה אותו. היה עושה קפנדריה כדי שלא להיכנס מיד הביתה. אני הכנסתי את הדמויות שלהם בספרי "הכלה הנצחית".

ההזדהות הטוטאלית שלי עם הבן-גוריוניזם והשפה העברית, באו מכך. הכרחתי נערים הונגריים בכפר הנוער שפייה לדבר עברית. הייתי קומוניסט פאנאטי וציוני פאנאטי. במו ידינו אנחנו בונים את עצמנו מחדש. הטיפשים הגלותיים, שיישארו שם. או שנשארו שם. אנחנו ורק אנחנו בונים את עצמנו ואת העם. אז כמו גם בשחיתויות אנחנו בונים את העם.

הערבים כמעט לא מופיעים בספריי. עדות המזרח מופיעים רק על תקן של מנוצלים, פרולטריון מנוצל. דמות אב של דניאל, ב"מסע דניאל", היא של דנינו, דייג מיפו. לא ידעתי את הווייתם אלא את דרך דיבורם. שמות מקצועיים, של דייג, שבאכה, לשון מקצועית. צריפי דייגים בצד השני של גשר רידינג. סירות. יצאו לדוג. וגם הברחות. הסתתרו מפני מס הכנסה. חשבו תחילה שאני ממס הכנסה. נשבעתי שלא. אחר-כך אכתוב ספר עליהם. צריך לשמוע איך אתם מדברים.

הטרגדיה של אבא. מיבנה משופץ ומשופר, פיוטי, מתאמץ לתקן את העולם. אני, של אבא ושל אימא. ברחוב הטומוז'נה מנסה להפגיש אותם דרך הילד. להפגיש אותם באיזשהו עולם אחר. גאולה להביא ותיקון.

כתבתי בתקופה שגי בתי היתה תינוקת, עד שנתיים, והיא בחדר השני ואני מחמם את הבקבוק ומביא לה ושר לה:

"הנה הוא בא..."

ורותי או המטפלת מחזיקה אותה, והיא בוכה, ואני בכוונה, בצעדה צבאית, יורד על הברכיים, נסיכתי, עכשיו תשתי.

לרדת מהמיטה מנגב לה את התחת ושם טאלק. לרוב רותי. ובבית עומד ריח חיתולי ילדים, תינוקות.

ובתוך האווירה הזו נוצר מין רחם מלאכותית שבה יכולתי לכתוב על ילדותי. שבה יש אהבה וחסד, להיוולד מחדש. זה לא היה בבית הוריי. שם היתה גלות, עוינות והוויות קרובות ומשוסעות.

אהבה מצד אבא. בוז מצד אימא. היסטרי. ואני מנסה ליצור דמות של אהבה חדשה, שאימי מחכה לרב-החובל הדימיוני, והבקעה הופכת לים, שני עצי ברוש על האופק מתגלגלים בעיניי בעיניים של אימא, ששם הספינה ושתי הארובות, והעמק, בחורף היה אגם. ובעיניה ים שמשם מגיעה הספינה ורב החובל כולו לבוש לבן, שהיא מחכה לו ומתקרב אליה. ואני חייתי כאשר כתבתי זאת. הווייה דימיונית שבונה מחדש את ילדותי.

אותן אוקראיניות שביום ראשון מתגלגלות שיכורות עם פועלי המינסרה בתעלות. וקופות צואת הפרות שביניהן היה הילד צריך לעבור בדרכו אל המנסרה.

אפילו הלשון העברית, מה שעושה אותה פיוטית ואידיומאטית זהו האידיש שמאחורי העברית. השחר הראשון, שיר באידיש, שהמצאתי אותו באידיש ובעברית. הצליליות העברית שאובה מהאידיש.

איך זה התחיל? בדיוק באותה תקופה, 75, רות בהריון. שמח. סוף-סוף השתחררתי מהאגואיזם הספרותי. הייתי אבא רע. זעזוע יום כיפור. מות בן-אחי [זאב אורפז] שגדל על ברכיי כסופר צעיר – הזעזוע הנורא גרם לי שאקח את עצמי פחות ברצינות, ויותר ברצינות את הגורל ההיסטורי של עמי, הגלותי.

פתאום אבי נעשה חשוב. אבותיי. מצאתי עצמי צם ביום כיפור. מעלית. קומה רביעית. התחתנו. ואני נלחם שיהיה לי ילד. וכשהיא נולדת, זה היה חלומי, ילד שאוכל להקריב את עצמי למענו.

להעביר לגי את התודעה, עד כמה שהיתה גורלית בחיי.  

והנה 75, 76, הילדה גדלה. 77. ב-76 כתבתי סיפור מטורף לגמרי, שבו עיצבתי את הסגנון של "הכלה הנצחית". פורסם אצל מוקד בשם "בא". עוד ניסיון, זרוק. אדם זרוק מוצא בבית-שימוש שלו ילד. הא. בא מתחיל לענות לו. בא שזה גם אבא. וזה מה שגי אמרה, בא. ואז ריכזתי את הרעיונות של הצליינות החילונית וכתבתי את "הצליין החילוני" שהתפרסם בארבעה המשכים ב"מאזניים" ועשה רושם חזק מאוד. דב סדן צלצל. יצחק בן אהרון. בעקבות מאזניים. אחרי זה חדל המעיין.

ואז קיבלתי מכתב מתמוז על בית גידולך.

ואז התחלתי לכתוב על רחוב הטומוז'נה. התחלתי, אבא היה מגלף בעץ ומעיף אותם דרך הפתח לבוידעם ואף פעם לא עברתי לשם, ובחדר השני אימא שרה את שירי הגעגועים שלה באידיש. הכול ביופי ובלי ההיסטריות שהיו להם.

עושה דמויות בזמן ששיחק שח. הערצתו לאימא. היתה יפה? בתמונה מלכותית אבל לא יפה. בני-דודיי בארץ, אחד, סניה, ניהל מעבדה מיכנית בטכניון. כל מה שידעתי על העיירה ידעתי מהם. לא רק לא עניין אותי – פחדתי מזה. עד היום לא הייתי בעיירה הזו. בני הדודים היו.

יוצאי העיירות בקיבוצים אמרו – ככה זה היה אצלנו. את הבסיס לא המצאתי.

פחדתי לתאר גם על אחי. דברים לא כל כך מחמיאים. אחי היה תיאו של ואן גוך. בית בשבילי בארץ. בא לשם, נח שם.

הראיתי לו הטומוז'נה בכתב-יד, ב"סימן קריאה". קרא ואמר, לא למד פילוסופיה, "תשמע, אני לא זוכר את הדברים האלה, אבל זה יכול היה להיות." כמו אריסטו. ההיסטוריה זה המקרי.

שער העמקים.

 הרב שקולניק. הרב של לייזר [אליעזר] שטיינמן. החוג של איציק מאנגר. בטשרנוביץ'. שבעים קילומטר. המאור הגדול שלנו, של אותה עיר, פול צאלאן. אפלפלד. צבי יעבץ.

דודי היה אלוף השחמט בצ'רנוביץ. התחתן במשפחה אוסטרו-הונגרית. דוברת גרמנית.

כל המרחקים לא היו גדולים אבל זה חתך שני גבולות. הקרפטים של בוקובינה. של נהר הבוג. הכול במרחק 90 קילומטר, אבל נתק מוחלט.

תמוז ביקש עוד. ועוד לפני שקיבלתי את תגובת תמוז כתבתי את הסיפור השני.

כמה שלא פיתלת את הקישורים, תמיד היה קצה שהיית צריך לגלותו, מושך, וכל הלולאות נפתחות, וכך בכתיבת הסיפורים. פתאום זה התחיל לצאת. 9 סיפורים במהדורת 79, וב-89 כבר 12 סיפורים. כמו הבבושקה.

אחרי [מלחמת] יום כיפור היה לי יחס אמפטי להווייה האידית הגלותית כבר היה הרבה יותר חזק מאשר היחס היהודי ציוני רציונלי אידיאולוגי.

איך נוצרה בשנת 78, סוף 73, קיץ, גי תינוקת, איך נוצרה הוויית הרחם שבתוכה יכולתי ליצור. בלי הבית הזה. חולצה שרותי ואני היינו לובשים. ביתיות. סגורה. ביטחון.

ואיך יצאתי מן התקיעות הזו. היית לי אח לצרה.

איך השתחררתי מזה, ובתהליך יצאו לי כמה דברים, ומה קרה באותו יום שהשתחררתי, בסיפור "אישה קטנה", ולפני כן סיפור קצרצר, בעמוד העגנוני, לקח לי שעות לעמוד בכתיבתו.

איך אפשר לעמוד שעות יחפים על השלג.

קהיר. הידיעה על השמדת המשפחה.

לא הייתי במזרח-אירופה. לא בגרמניה. הכרתי יהודים גרמנים בטשרנוביץ'. אידיש היתה כמו גרמנית. קונגרס דויטש. הדוד אימץ את האידיש הגרמנית.

"יצחק אורפז"

* * *

אסי דגני

לזכר ידיד שהלך

א' כֹּהֵן-ר' כָּתַב לִי

שֶׁהוּא רָבַץ עִם ת"א

בְּאֵיזוֹ פִּנָּה בִּירוּשָׁלַיִם.

"אִתִּי לֹא רוֹבְצִים"

אָמְרָה ת'

שֶׁהָיְתָה מוּדַעַת

לְעֵרֶךְ עַצְמָהּ.

הַזּוּג הִתְחַתֵּן

וְגָרוּ תְּקוּפָה

בָּרְחוֹב הַגִּדֵּם (יוֹסֵף טְרוּמְפֶּלְדּוֹר)

קָרוֹב לִמְקוֹם עֲבוֹדָתִי.

א' הָיָה יְרוּשַׁלְמִי

וְלָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ כִּתָּה בַּתִּיכוֹן

אַךְ אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר

וּמְצוֹר יְרוּשָׁלַיִם

עָבְרָה מִשְׁפַּחְתּוֹ לְחֵיפָה.

בְּבִקּוּרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם סִפֵּר לִי

כֵּיצַד הִרְגִּישׁ בֹּקֶר אֶחָד

שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַפְתֵּר אֶת הַחֻלְצָה

וְהַסִּבָּה הָיְתָה שָׁבָץ מֹחִי.

הוּא פָּנָה מִיָּד לְסִיּוּעַ רְפוּאִי

וְהִשְׁתַּקֵּם מִזֶּה. אֲבָל לְצַעֲרִי

מְאֻחָר יוֹתֵר הִתְבָּרֵר לִי

שֶׁכְּבָר אֵינוֹ בַּחַיִּים,

כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלָיו מֵייל

שֶׁלֹּא עָנָה עָלָיו וְאַחַר רָאִיתִי

שֶׁהָאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁלּוֹ

הוֹסִיפָה לִשְׁמוֹ אֶת תַּאֲרִיךְ מוֹתוֹ.

הוּא כְּבָר עָבַד בְּ"קֶרֶן קַיֶּמֶת לְיִשְׂרָאֵל"

עוֹד בִּהְיוֹתוֹ תַּלְמִיד בִּירוּשָׁלַיִם

וְהִתְמַחָה בְּאַרְכֵיאוֹלוֹגְיָה פְּרֶה-הִיסְטוֹרִית.

חָקַר בֵּין הַשְּׁאָר אֶת מְעָרוֹת הַכַּרְמֶל.

אסי דגני

* * *

נעמן כהן

מיגאל אמיר לטרור היהודי ולטרור הערבי

פאנליסט התוכנית "הפטריוטים", עורך הדין ארי שמאי, שייצג בעבר את עמיר, אמר בתוכנית בשידור חי בדיון על "חוק טבריה" שנידון בבג"ץ בהקשר לחקיקת חוקים פרסונליים: "אני שמח לשמוע שבג"ץ בבית המשפט העליון נגד חוקים פרסונליים, הגיע הזמן לשחרר את המתנקש יגאל עמיר כי גם נגדו חוקקו חוקים פרסונליים." בתגובה סולק שמאי מערוץ 14.

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/h1tnpnvjn#autoplay

שמאי אמר בתגובה: "עוד בתקופה שבחרתי מרצ או חד"ש, דיברתי נגד החוק הפרסונלי והרטרואקטיבי המונע את קציבת עונשו של המתנקש יגאל עמיר. לו היה נקצב עונשו, כבר היה משוחרר. להזכירכם, לרוצח צבי גור היה תאריך שחרור, ליגאל עמיר אין. עומד מאחורי דבריי, הם דמוקרטים יותר מכל ההפגנות בקפלן. אשמח להתראיין בנושא בכל כלי תקשורת פלורליסטי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806174&forum=scoops1

אז חלילה לנו מלשחרר את יגאל עמיר. הוא צריך לשאת בעונשו עד סופו. אבל בדבר אחד צדק שמאי. הרצח של יגאל עמיר, למרות שכוון נגד הממלכה, אינו מזעזע או חמור יותר מהרצח של צבי גור, או של סמיר קונטר – שרצחו ילדים. העונש חייב להיות שווה. לא יעלה על הדעת שחלק מהרוצחים יישאו בעונש כל חייהם וחלק ישוחררו. מאסר עולם חייב להיות מאסר עולם (אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות). כן גם רוצחים יהודים הרוצחים ערבים (ולהיפך) חייבים לשאת בעונש עד תומו. על הרקע הזה ברצוני להתייחס דווקא לטרור היהודי.

הטרור היהודי נגד ערבים

העיתונאי אלרועי (רועי) שרון, (מישהו יודע את שמו המקורי?) הוציא ספר בשם "ואנקמה" בו הוא מסכם את הטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

https://www.steimatzky.co.il/011374814

הספר זכה לתהודה רבה ובעיקר לשימוש פוליטי מצד האקטיביסטים הפרו-איסלמיים הנאבקים למען כיבוש ערבי-מוסלמי. מאז מלחמת וייטנאם מקובלת בעולם שיטה של ספירת גופות. ספירת גופות היא המספר הכולל של אנשים שנהרגו באירוע מסוים. בלחימה, ספירת גופות מבוססת לרוב על מיספר ההרוגים שאושרו, אך מדי פעם רק הערכה. משמש לעתים קרובות בהתייחסות ללחימה צבאית, המונח יכול להתייחס גם לכל מצב הכרוך בהרג מרובה, כגון פעולות של חוליות מוות או רוצחים סדרתיים.

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Body_count

ניסיתי כאן בקצרה לספור את גופות הערבים שנהרגו מטרוריסטים יהודים.

1. פיגוע במכללה האיסלמית בחברון (3 ההרוגים ערבים)

ב-26 ביולי 1983 בשעה 11:50 תקפו כמה מאנשי המחתרת את המכללה האסלאמית בחברון בירי ורימונים, בפיגוע נרצחו שלושה סטודנטים (סמיח פתחי דאוד עמרי, רעד אדין חסן מוסטפא סברי וגמאל אסעד נאזל), ו-33 נפצעו. בתום הפיגוע הסתלקו התוקפים ללא פגע.

את הפיגוע ביצעו עוזיהו שרבף ושאול ניר, והנהג שהסיעם במכוניתו של יצחק גנירם (אקל'ה) היה ברק ניר, חמוש באקדח. בתכנון הפיגוע השתתף גם מנחם לבני.

מנחם לבני, עוזיהו שרבף ושאול ניר הורשעו ברצח ובניסיון רצח ונדונו למאסר עולם, ברק ניר הורשע בהריגה ונדון לשש שנות מאסר בפועל ושש שנות מאסר על תנאי, יצחק גנירם הורשע בהריגה ונדון לשבע שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי, ישועה בן-שושן הורשע באי-מניעת פשע ונדון, על פיגוע זה ופשעים נוספים, לארבע וחצי שנות מאסר בפועל ועוד שנתיים וחצי מאסר על תנאי. המדינה ערערה לבית המשפט העליון על קולת עונשו של ברק ניר, והוא ערער על חומרת עונשו. בית המשפט העליון דחה את הערעורים.

בסופו של דבר קצב את עונשם של אסירי העולם שלוש פעמים, ובניכוי שליש הם שוחררו לאחר פחות משבע שנות מאסר בסוף שנת 1990.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2_%D7%91%D7%9E%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%94_%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9F

טרוריסטים יהודים שתקפו ערבים כיחידים

2. ישראל לדרמן (1 ערבי הרוג)

ישראל לדרמן (1936-2019), היה תושב ירושלים. ב-5 באפריל 1978 היה בשירות מילואים של הג"א במזרח ירושלים. יום קודם לכן נרצח במקום חברו ליחידה, אברהם דויטש, על ידי פלסטינים. לדרמן הגיע לצומת מוזיאון רוקפלר ושם רצח את סמיר טחאן, צעיר פלסטיני בן 20. לדרמן טען שפעל מתוך הגנה עצמית, אך עדותו היתה מרובת סתירות, ובית דין צבאי, בראשות יורם גלין ובהשתתפות מרדכי קרמניצר, הרשיעו ברצח וגזר עליו 20 שנות מאסר. בית דין לערעורים, בהרכב של חמישה שופטים, בראשות אהרן ברק, הפחית את עונשו ל-10 שנים, לאחר שקבע שלא הוכח שהרצח תוכנן מראש. לאחר מכן הפחית הרמטכ"ל רפאל איתן את עונשו לשלוש שנים, בצעד שעורר מחאה בקרב משפטנים בצה"ל וביקורת ציבורית. לאחר שנוכה לו שליש ישב בפועל כשנתיים בכלא. בנו של טחאן (שנולד לאחר הרצח) תבע את לדרמן בבית משפט אזרחי. לדרמן הוחזר לאחר מאסרו לשירות מילואים, ובשנת 1985 הניף את דגל ישראל על הר הבית בזמן מילואים במקום. על כך נעצר לכמה ימים. בשנת 1988 חטף תינוק פלסטיני בבית לחם ולאחר מכן תקף חייל. על כך נידון למאסר על תנאי. באוקטובר 1996, בעת שח"כ יעל דיין ביקרה בחברון שפך עליה לדרמן כוס תה חם. על כך נידון לשלוש שנות מאסר והוגשה נגדו תביעת פיצויים אזרחית. בפברואר 2013 הורשע לדרמן בשפיכת כוס תה רותח על פעילי שמאל זרים בעת סיור בחברון בחודש יוני 2008, ונגזרו עליו עבודות שירות בלבד בשל מצבו הרפואי.

3. אלן (הארי) גודמן (2 ערבים הרוגים)

אלן (הארי) גודמן נולד ב-1944 במרילנד, ארצות הברית, עלה לישראל ב-1980 והיה תומך של תנועת "כך". ב-11 באפריל 1982, בעת שהיה חייל סדיר בצה"ל, הוא עלה לאזור רחבת הר הבית בירושלים חמוש ברובה M-16, הרג את חאג' סאלח ימאן, שומר של הווקף, ואת איחאד באדר, ופצע 44 נוספים. הנימוק שנתן למעשה היה נקמה על פיגוע כביש החוף שהתרחש ארבע שנים קודם לכן. באפריל 1983 הוא נידון למאסר עולם ועוד 40 שנה. ב-1988 נקצב עונשו ל-32 שנה וב-1996 הפחית הנשיא עזר ויצמן בעונשו ל-24 שנים. באוקטובר 1997, לאחר שריצה 15.5 שנים, הוא שוחרר וגורש לארצות הברית.

4. ניר עפרוני ואלי וענונו (1 ערבי הרוג)

ניר עפרוני ואלי וענונו היו תושבי קיבוץ דליה (וענונו היה באותה עת אסיר משוחרר שמשפחת עפרוני אימצה; עפרוני היה חייל), שרצחו ב-14 בדצמבר 1984 את עומר עודה, תושב כפר מנדא שעבד בתחנת דלק בזיכרון יעקב, כנקמה על רצח החיילת הדס קדמי כמה ימים קודם לכן. לאחר הרצח שדדו את התחנה כדי שהמעשה יחשב לשוד. הרצח פוענח רק ב-1990, כאשר וענונו, שנעצר על עבירה אחרת, הודה במעשה. בעקבות הגילוי סולק עפרוני מהקיבוץ. שניהם נידונו למאסר עולם ב-1991.ב-1996 קצב הנשיא ויצמן את עונשו של עפרוני ל-20 שנה וכעבור שנה ל-15. הוא שוחרר ב-1999 לאחר ניכוי שליש. וענונו, שדקר אסיר פלסטיני בכלא, נדקר על ידי אסיר פלסטיני אחר ב-1993 ונפצע קשה. ב-1997 נקצב עונשו ל-20 שנה, שעליהן נוספו לו עוד שנתיים על הדקירה שביצע. ב-2009 הוא שוחרר ממאסרו בשיחרור מוקדם, אך בעקבות ביצוע שוד הוא הוחזר לכלא לריצוי 10 שנות מאסר, בנוסף ליתרת מאסרו הקודם.

5. דוד בן-שימול (1 הרוג ערבי)

דוד בן-שימול נולד בישראל בשנת 1965. תושב שכונת הקטמונים בירושלים. בזמן שהיה חייל, ב-28 באוקטובר 1984, ירה רקטת לאו שגנב מצה"ל על אוטובוס פלסטיני במזרח ירושלים. מהירי נהרג ג'מאל אל מטור ונפצעו עשרה נוספים. בן-שימול ביקש לנקום את רצח הסטודנטים ליד מנזר כרמיזן שאירע באותו חודש. הוא נידון למאסר עולם בשנת 1985. בן-שימול ערער על ההרשעה, בטענו כי רצה רק ליצור הד פרסומי ולא לפגוע בחיי אדם. הוא טען שאילו רצה לפגוע בחיי אדם, הוא היה יורה באותו אוטובוס בעזרת רובה הסער שהיה עימו. עונשו של בן-שימול נקצב ל-17 שנה ולאחר ניכוי שליש שוחרר בספטמבר 1995, לאחר שריצה 11 שנה.

6. דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל (1 הרוג ערבי)

דני אייזנמן, יליד 1960, היה תושב מעלה אדומים שעבד במשטרה וגם כמוזג בפאב ירושלמי. ב-1985 הכיר אייזנמן בפאב בו עבד את החייל הירושלמי גיל פוקס ואת הסטודנטית הירושלמית מיכל הלל. אייזנמן שיקר לחבריו וסיפר להם שהוא איש שב"כ. אייזנמן שאף לנקום על פיגועים שבוצעו בשל תחושה של חוסר תגובה מצד כוחות הביטחון ולאחר רצח נהג המונית היהודי דוד כספי בשועפאט, והחליט להגיב ברצח נהג מונית פלסטיני. הוא שיכנע את גיל ומיכל כי הוטל עליו מטעם השב"כ לבצע הריגת אדם חשוד בטרור וגרר אותם אחריו לביצוע הרצח. בלילה של 22 באפריל 1985 עצרו אייזנמן והלל במזרח ירושלים מונית בה נהג חמיס טוטנג'י. פוקס נסע אחריהם ברכבו של אייזנמן. בדרך למעלה אדומים ביקשה הלל מהנהג לעצור כדי להקיא. פוקס עצר אחריהם, ניגש אל המונית וביקש מטוטנג'י את תעודותיו. אייזנמן נטל את נשקו של פוקס ורצח את טוטנג'י. כעבור כחודש נתפסו השלושה, כנראה לאחר שהפסיכולוג של הלל דיווח למשטרה. הם הורשעו ונידונו למאסר עולם. בגלל מצבה הרפואי הקשה שוחררה הלל לאחר 5 שנים. פוקס שוחרר לאחר 9 שנים ואייזנמן לאחר 11 שנה, בעקבות חנינה שקיבל מהנשיא עזר ויצמן.

7. עמי פופר (7 הרוגים ערבים)

ב-20 במאי 1990, רצח עמי פופר, שבעה פלסטינים מעזה ופצע 11 בשעה שהמתינו לעבודה בצומת גן הוורדים בראשון לציון. פופר נעצר בו ביום וטען תחילה שהמניע הוא חברתו שעזבה אותו. אחר כך טען שבגיל 13 נאנס על ידי ערבי וביקש לנקום. בית המשפט הרשיע אותו ברצח ודן אותו לשבעה מאסרי עולם מצטברים ועוד 20 שנה חופפות. בפברואר 1999 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-40 שנה.

8. נחשון וולס (1 הרוגה ערבייה)

ב-6 באוגוסט 1990 ירה נחשון וולס, גר שעלה מארצות הברית, על מכונית נוסעת ליד קריית ארבע. לדבריו עשה זאת כנקמה על רצח ליאור טובול ורונן קרמני. מן הירי נהרגה עזיזה סאלם ג'עבר, תושבת חברון בת 25. וולס נעצר ב-1991, הורשע בביצוע הרצח בבית המשפט המחוזי בירושלים ונידון ב-1992 למאסר עולם. ב-1996 נקצב עונשו לראשונה וכעבור שנה נקצב עונשו שוב, ל-13 שנה. הוא שוחרר בניכוי שליש ב-1999.

9. אוריאל דוידי (1 הרוג ערבי)

ב-2 בדצמבר 1993 יצא דוידי, בן 16 תושב שילה, כשהוא חמוש בתת-מקלע עוזי, אל שדות הכפר הסמוך תורמוס עיא, ושם ירה למוות בחמיס מחמוד אבו עוואד, פלסטיני שעיבד את אדמתו. הקטין הורשע ברצח בכוונה תחילה ונגזרו עליו 16 שנות מאסר. הוא השתחרר ב-11 ביולי 2006 בתום 13 שנות מאסר לאחר שקיבל חנינה.

10. ברוך גולדשטיין (29 הרוגים ערבים)

בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע ברוך גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים, ובהם גולדשטיין, וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. באמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח גולדשטיין 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שאזלה התחמושת שהיתה ברשותו, השתלטו עליו המתפללים המוסלמים והרגוהו. זהו המקרה הקשה ביותר של טרור יהודי בישראל.

11. דניאל מורלי (1 הרוג ערבי)

ב-25 במרץ 1994 ירה מורלי למוות בנהג משאית פלסטיני בצומת בית גוברין. מאוחר יותר באותו יום הסגיר עצמו למשטרה. מורלי ביצע את המעשה ככל הנראה כנקמה על מות אחיו, שוטר מג"ב, שנרצח על ידי ערבי בפיגוע דריסה שנה קודם לכן. מורלי נידון למאסר עולם, שנקצב ב-1999 ל-20 שנה. לאחר שנוכה שליש מעונשו, שוחרר מהכלא במאי 2007.

12. דוקר סדרתי באזור מאה שערים שלא נתפס  (3 הרוגים ערבים)

בין פברואר 1998 לבין ינואר 1999 נרצחו שלושה ערבים, ונפצעו עוד שישה מדקירות באזור מאה שערים ובית ישראל בירושלים. המשטרה ייחסה את הדקירות לאדם אחד, ולנקמה על שני מקרי רצח של יהודים במזרח ירושלים. במהלך השנים נעצרו כמה חשודים במעשי הרצח, בהם איש "כהנא חי", חיים פרלמן, שנעצר ב 2010. אולם אף אחד מהמעצרים לא הסתיים בכתב אישום. ב-2023 ביצע הנכד של אחד מהנרצחים פיגוע ירי בשכונת נווה יעקב בו הוא רצח שבעה אנשים.

13. גור המל (1 הרוג ערבי)

גור המל, חסיד ברסלב, נולד בקיבוץ סעד ב-1970 והתגורר באיתמר עד מעצרו. ב-26 באוקטובר 1998 רצח באבנים את מוחמד סוליימן א-זלמוט חטאטבה, בן 68, תושב הכפר בית פוריכ. המל הואשם והורשע ברצח ונידון למאסר עולם. המל נפטר בבית הסוהר איילון ב-11 באפריל 2022. הוא נמצא מת בתאו ומשפחתו טענה שמותו התרחש עקב הזנחה רפואית וסירוב השב"ס להעניק לו טיפול רפואי.

14. פרעות ופיגועים מצד יהודים לאחר רצח שלהבת פס (1 הרוג ערבי)

ב-26 במרץ 2001, נרצחה בחברון התינוקת שלהבת פס על ידי צלף פלסטיני. בעקבות הרצח יצאו תושבי היישוב היהודי בחברון למסע נקמה בתושביה הפלסטינים של העיר, בזזו חנויות ושרפו מבנים של הווקף. בחודשיים שלאחר הרצח בוצעו שלושה פיגועי ירי כלפי פלסטינים, וכתוצאה מהם נפצעו שבעה פלסטינים ואחד נהרג. ארגון לא מוכר בשם "שלהבת גלעד" לקח אחריות לפיגועים וטען כי מדובר בפיגועי נקמה על רצח שלהבת. ב-17 ביולי 2003, נעצרו אביה של התינוקת, יצחק פס וגיסו, מתתיהו שבו, כאשר ברשותם לבנות חבלה. השניים נשפטו לשנתיים מאסר. רבינוביץ' הורשע בסיוע לניסיון רצח, סיוע לייצור נשק וקשירת קשר לביצוע פשע ונידון ב-6 בספטמבר 2005 ל-7 שנות מאסר, מתוכן 4 שנות מאסר בפועל. רבינוביץ' והמדינה ערערו על פסק הדין בבית המשפט העליון וזה האריך את תקופת המאסר בפועל ל-5 שנים.

15. יהושע אליצור (1 הרוג ערבי)

ב-27 בספטמבר 2004 ירה יהושע אליצור, גר גרמני שהתגורר באיתמר, למוות בג'בארה-אשתייה, תושב הכפר סאלם צאהיל. לטענתו, ג'בארה-אשתייה התקרב לעברו במהירות גבוהה במטרה לפגוע בו. אליצור הורשע בהריגה, אך נמלט בטרם הדיון בעונשו ממעצר הבית שהיה בו, לגרמניה ומשם לברזיל, ונלכד רק כעשר שנים לאחר מכן. במאי 2018 גזר עליו בית המשפט 15 שנות מאסר. באוקטובר 2020 הקל בית המשפט העליון בעונשו, וקבע כי ישב בכלא 11 שנה בלבד.

16. עדן נתן-זדה (4 הרוגים ערבים)

עדן נתן-זדה (9 ביולי 1986 – 4 באוגוסט 2005), עריק מצה"ל, תושב ראשון לציון שעבר להתגורר בכפר תפוח, פתח באש בנשקו הצה"לי ב-4 באוגוסט 2005 בתוך אוטובוס בקו 165 בשפרעם, רצח ארבעה מנוסעי האוטובוס ופצע 13. נוסעי האוטובוס השתלטו על נתן-זדה ונטלו את נשקו. למקום הגיעו שוטרים וזדה הועבר לידיהם ונאזק. המון רב נאסף סביב האוטובוס. רבים נכנסו דרך החלונות והדלתות וביצעו בזדה לינץ' כשהם תוקפים במשך כשעה וחצי גם את השוטרים ואזרחים שניסו לסייע לשוטרים. חלק מהשוטרים נפצעו. כ-10 חודשים לאחר הלינץ' נעצרו 7 חשודים בביצועו. ב-2013 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה שישה מהם בעבירות של ניסיון הריגה או גרימת חבלה בכוונה מחמירה וגזר עליהם עונשי מאסר של עד שנתיים.

17. אשר ויזגן (4 ערבים הרוגים)

אשר ויזגן (29 ביולי 1965 – 22 בדצמבר 2006), נהג הסעות תושב שבות רחל שבהרי בנימין, הגיע ב-17 באוגוסט 2005 לאזור התעשייה שילה הסמוך לביתו, במסגרת עבודתו כמסיע פועלים. הוא ביקש מהמאבטח של האזור כוס מים, ולאחר מכן חטף את נשקו באיומי סכין, ופתח באש לעבר הפלסטינים שאותם הסיע במכוניתו, ולאחר מכן המשיך לאזור התעשייה וגם שם ירה לעבר פלסטינים. בפעולות אלה רצח ארבעה אנשים ופצע אחד. קצין הביטחון של שילה עצר אותו לאחר מכן. בתגובה לתקשורת אמר שהפיגוע נעשה כדי לעצור את ההתנתקות. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את ויזגן ברצח ארבעת הפלסטינים ופציעת פלסטיני נוסף ודן אותו לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחייב אותו בתשלום פיצויים למשפחות ההרוגים והפצוע[65]. ב-22 בדצמבר 2006 התאבד בתאו.

18. יעקב טייטל (2 ערבים הרוגים)

יעקב (ג'ק) טייטל, תושב שבות רחל שבבנימין, עולה מארצות הברית, שהופעל במשך חודשים אחדים כמודיע של המחלקה היהודית בשב"כ, נעצר באוקטובר 2009. במאי 2010 קבע הפסיכיאטר המחוזי שהוא נמצא במצב בלתי שפוי ולא כשיר לעמוד לדין[ אך בית המשפט המחוזי קבע שהוא כשיר להעמדה לדין לאחר שהוצגה בפניו חוות דעת סותרת. ב-2013 הורשע על פי הודאתו ברצח שני פלסטינים ב-1997 (עיסא ג'בארין, רועה צאן מיטא, וסמיר בלביסי, נהג מונית ממזרח ירושלים), בניסיון רצח בעקבות הנחת מטען חבלה בביתה של משפחת אורטיז השייכת לקבוצה הנוצרית "היהודים המשיחיים", וכן בחבלה בכוונה מחמירה בעקבות הנחת מטען סמוך לדלת ביתו של פרופסור זאב שטרנהל ובביצוע עבירות נשק ובהסתה לאלימות וטרור בשורת אירועים בין השנים 1997-2008. בתחילה הודה טייטל גם ברצח בברנוער בתל אביב חודשיים לפני מעצרו, וכן פרסם כרוזים בנושא הנושאים את כינויו, "הדוב השחור", אך המשטרה מצאה שגרסתו לא מתאימה לממצאים בשטח. דינו נגזר לשני מאסרי עולם ושלושים שנות מאסר. ערעורו נדחה על ידי בית המשפט העליון.

19. רצח מוחמד אבו ח'דיר (1 הרוג ערבי)

ב-2 ביולי 2014 חטפו שלושה יהודים את מוחמד אבוח'דיר, נער ערבי תושב שועפאט שבמזרח ירושלים, ורצחו אותו, כנקמה על חטיפה ורצח שלושה נערים יהודים בידי פעילי חמאס. גופת הנער נמצאה כשהיא חרוכה בחלקת יער ליד שכונת הר נוף בירושלים. הנאשם העיקרי, יוסף חיים בן דוד, הורשע בחטיפה ורצח ונגזרו עליו מאסר עולם ו-20 שנים נוספות בכלא. עוד קודם לכן הרשיע בית המשפט שני קטינים ברצח וגזר מאסר עולם על אחד מהם ו-21 שנות מאסר על השני.

20. הפיגוע בכפר דומא  (3 הרוגים ערבים)

ב-31 ביולי 2015 נזרקו בקבוקי תבערה לתוך ביתה של משפחת דוואבשה בכפר דומא. על קירות הבית רוססו הכתובות "נקמה", "יחי המלך המשיח", ועוד. בשריפה שהתחוללה נספו הורי המשפחה ותינוקם עלי. במהלך חודש נובמבר 2015 עצרו המשטרה והשב"כ יהודים החשודים בביצוע המעשה. במאי 2020 הורשע אחד מהם, עמירם בן אוליאל, בשלוש עבירות רצח, בשתי עבירות של ניסיון רצח, בשתי עבירות הצתה ובקשירת קשר לפשע ממניע גזעני. השופטים הגדירו זאת כ"מעשה טרור", אך הוא זוכה מחברות בארגון טרור.

(טרור יהודי בישראל)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

סה"כ הטרור היהודי: 95 הרוגים ערבים

ברור שכל אדם הוא עולם ומלואו, וכל רצח הוא נורא ואיום, אבל בפרספקטיבה היסטורית במלחמות בין עמים או בין חברות אתניות זה מספר זעום עד תימהון, ובמיוחד על קרע הטרור הערבי-מוסלמי שהביא למספר עצום של נרצחים יהודים.

(כאן יקצר המצע לפרט, אבל המתעניין יוכל לספור את מספר הרוגי הטרור הערבי)

https://www.hamichlol.org.il/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8_%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99#%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%A6%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2%D7%99_%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8_%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%9C%D7%A4%D7%99_%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D

זה עוד יותר מדהים על רקע מקומות אחרים. ניקח לדוגמה את ניו-זילנד השקטה (אליה מאיימים לרדת הרופאים הדמוקרטים) שמעולם לא היתה נתונה במלחמה עם הטרור הערבי-מוסלמי, או סבלה ממנו, והנה דווקא שם קם אדם ורוצח 51 מתפללים במסגד. כמעט כפול ממיספר הערבים שרצח בחברון ברוך גולדשטיין שר"י.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%9E%D7%A1%D7%92%D7%93_%D7%91%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A6%27%D7%A8%D7%A5%27

ניקח לשם השוואה נוספת את קורבנות "הצרות"(The Trouble)   בצפון אירלנד.

מה כבר ההבדל בין האנגלים לאירים בצפון אירלנד? שני הצדדים מדברים באותה שפה –אנגלית. שני הצדדים בעלי דת אחת משותפת – הנצרות. שני הצדדים מאמינים באל יהודי אחד –ישו. שני הצדדים מאמינים בקדוש לאומי אחד – האנגלי סנט פטריק. ההבדל היחידי הוא שצד אחד, הקתולים, מאמינים שהאפיפיור הוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו, והצד השני הפרוטסטנטי לא מאמין בזה. הבדל טיפשי. ולמרות זאת הטרור בין שני הצדדים הביא במשך 30 שנה ל-2057 הרוגים קתולים תומכי הרפובליקה, ו-1010 קורבנות היוניניסטים תומכי ההישארות באנגליה. איפה הם ואיפה הטרור היהודי?

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%A1%D7%95%D7%9A_%D7%91%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%9C%D7%A0%D7%93

נשווה למשל לצרפתים שערכו טבח במפגינים אלג'ירים בפריז במהלך המלחמה עם אלג'יריה בו נהרגו מאות אנשים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%96_(1961)

ואני לא מזכיר את הרציחות אותם ביצעו הצרפתים באלג'יריה עצמה.

לסיכום שני דברים:

1. החברה הישראלית כולל תושבי יו"ש וכולל נערי הגבעות מפגינה עוצמה מוסרית גבוהה ללא שיעור מכל חברה אחרת בעולם בעמידה מול טרור – באי-הגבה לו בטרור נגדי.

2. הטרוריסטים היהודים זכו להקלות רבות בעונש, (בחלקן בגין שחרור הרוצחים הערבים). הכלל הוא שצריך להיות שוויון. כל טרוריסט בין אם הוא יהודי, ובין אם הוא ערבי שנידון על רצח וקיבל מאסר עולם חייב לרצות את עונשו עד תום. בין אם הוא יגאל עמיר, או סמיר קונטר.

אנא ביידן, הושיע נא! אנא ביידן הצליחה נא!

נכדתו של שמעון פרסקי-פרס – מיכל (מיקה) פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג, שהתפארה בזמנו: "השתמטתי מהצבא כי רציתי לנסוע לניו יורק"

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-617577

פנתה לביידן וטענה: אלו 10 הסיבות לא להזמין את נתניהו לוושינגטון: "הדבר היחיד שנתניהו רוצה הוא תמונה שלו עם הנשיא ביידן," טענה מיקה פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג. "ללא קשר למה שייאמר בפגישה הוא ינפנף בתמונה ויגיד לעולם: 'רואים, אין לנו שום בעייה עם ארה"ב'." אלמוג סבורה בנוסף כי "ללא גורם מרסן נתניהו ימשיך לדהור קדימה עם ההפיכה המשפטית."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806315&forum=scoops1

ראש השב"כ לשעבר עמיחי הירש-איילון, וראש לשכת אהוד ברוג-ברק, עו"ד גלעד שר פירסמו טור באנגלית יחד עם היזם אורני פטרושקה, שקורא לממשל ביידן להתערב בצעדי הממשלה בישראל, בדגש על המהפכה המשפטית. "ישראל על סף דיקטטורה, אנחנו צריכים להילחם על חרותנו, אבל לא יכולים לבד," כתבו.

"ישראל נמצאת על סף דיקטטורה," כתבו השלושה בטור חריף באתר החדשות הפוליטי "The Hill", שפונה לחוגים הפוליטיים של וושינגטון. "אנחנו צריכים להילחם על חרותנו ועתידה של ישראל אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת לבד. אנחנו צריכים להשתמש בעזרה מהחברים שלנו, בראש ובראשונה ארצות הברית. הנשיא ג'ו ביידן, שאוהב בבירור את ישראל, צריך להראות אהבה קשה הפעם."

ומהי אותה אהבה קשה? השלושה ציינו בטורם כי הלחץ האמריקני צריך להיות דומה למה שנעשה בזמנו עם שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. "אנחנו זוכרים פגישה עם דה קלרק, מנהיג דרום אפריקה לשעבר, שהסביר מה גרם לו להפנות עורף לאפרטהייד. הוא אמר שזה השילוב של לחץ בינלאומי עם המרד מבפנים. למרות ההבדלים בין שני המקרים, אנו חוששים שזה יצטרך לקרות גם בישראל," כתבו. לדבריהם, "הישראלים, ונתניהו בפרט, צריכים ללמוד את ההשלכות של יציאה לדרך החורגת באופן דרמטי מהערכים שחלקנו עם ארה"ב, וממשל ביידן צריך להבהיר זאת בצורה ברורה. כך גם חברי קונגרס צריכים לעשות." הם הוסיפו כי "כדי לנהל מערכת יחסים מיוחדת המבוססת על ערכים משותפים, אתה צריך למעשה לחלוק ערכים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806208&forum=scoops1

המצחיק הוא שהם טוענים שהם נלחמים נגד המשיחיים. עם תומכים כאלו כמעט לא צריך אויבים.

רקטור אוניברסיטת חיפה גור בלינדמן-אלראי:

"תומכי נתניהו כבר לא אחיי"

רקטור אוניברסיטת חיפה, פרופסור גור בלינדמן-אלרואי, אמר ל"ניו יורק טיימס" בהקשר המהפכה המשפטית, כי "הישראלים שתומכים בנתניהו, המשיחיים והחרדים, הם לא חלק מהחברה שלי. הם כבר לא האחים שלי." לדברי פרופ' אלרואי, "הסולידריות בישראל כבר לא קיימת יותר."

אלרואי בן ה-55, אמר ל"ניו יורק טיימס" כי רוב הישראלים הסכימו בעבר על "הסיפור הגדול של מה זה אומר להיות בנקודה המאוד הקטנה הזו במזרח התיכון." לדבריו, החוק לביטול עילת הסבירות סיים את הסיפור המשותף הזה, מכיוון שהוא הראה שלממשלה ולאופוזיציה יש חזונות שאינם תואמים בנוגע לדמוקרטיה הישראלית. בלינדמן-אלראי הוא ההיסטוריון של היישוב היהודי בארץ ישראל, ועד לפני כשבוע רב סרן במילואים. בשנים האחרונות הוא איתר במסגרת שירות מילואים ביחידה לאיתור נעדרים (אית"ן) את מקום קבורתם של שישה מנעדרי תש"ח. כשהודיע על הפסקת ההתנדבות, הוא ציין כי העברת החוק לביטול עילת הסבירות הובילה אותו לעשות זאת. "יותר מכול, הפעילות של היחידה לאיתור נעדרים, שבה לא הפסקנו לחפש מה עלה בגורל הנעדרים, גם עשרות שנים לאחר מותם וכל זאת כדי להביאם לקבר ישראל, היתה עבורי הדוגמא והמופת לאחדות הגורל של העם בישראל ולחוזה בין האזרחים והמדינה," ציין אלרואי בשבוע שעבר. "חוזה זה נשבר כעת בידי ממשלת ישראל, שמובילה חקיקה חד צדדית שפוגעת ביסודות המשטר הדמוקרטי בישראל. כמו רבים אחרים מחבריי ואחיי מתנדבי המילואים, אינני יכול עוד להמשיך ולשרת ממשלה שהופכת את ישראל למדינה שאינה דמוקרטית."

https://www.ynet.co.il/news/article/hko11viqi2

יש לציין כי ההודעה של בלינדמן-אלראי כלל אינה מפתיעה. זה שנים שאוניברסיטת חיפה משמשת כר פורה ל"אחים המוסלמים", אז כמובן שהיהודים כבר אינם יותר אחים. באופן אישי אני בכלל לא מבין את המושג אחים. אני בן העם היהודי ויש לי אחווה ואחריות והזדהות ראשית כל עם בני עמי. אחווה זו סולידריות. המונח "אחים" אינו במקום.

הטרור הערבי-מוסלמי נגד יהודים – הפרוטקשין

למרות גסותו האישית ואישיותו, אי אפשר שלא לומר יישר כוח לח"כ אלמוג כהן שבזכותו עבר חוק הפרוטקשן עבר באופן סופי: החוק כולל עונש מינימום, חילוט רכושו של העבריין, וחזקה משפטית. חוק הפרוטקשן של ח״כ אלמוג כהן עבר באופן סופי במליאה וייכנס לספר-החוקים של מדינת ישראל. החוק יקנה לרשויות-האכיפה כלים משמעותיים שכוללים: עונשי מינימום, חילוט רכושו של העבריין וחזקה משפטית.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806166&forum=scoops1

זו תחילת הדרך למשילות ולניצחון על הטרור הערבי-מוסלמי נגד אנשי עסקים יהודיים. נותר רק לשנס מותנים ולחוקק חוקים שימנעו את הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים.

ח"כ אלעזר שטרן, נלך עתה כצאן לטבח!

במחווה חנופה לדיקטטור מפלגתו, יאיר למפל-לפיד, הכריז ח''כ אלעזר שטרן: "אני גאה באנשים שהודיעו על אי-התייצבות לצה"ל."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806095&forum=scoops1

נלך כולנו כצאן לטבח! – בעת ההתנתקות ראה הצבוע שטרן בסרבנות סכנה קיומית ויצא נגדה. הוא אף ביקש להטביע אות קין לכל סרבן.

https://www.ynet.co.il/article/3320736

אבל מה לא עושים היום למען המנהיג, שלא יקרה לו חלילה כמקרה עופר שלח...

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

פרק ב

"אתה את המשיח לא תביא!"

   פייבל נוסוביצקי, לימים שרגא נצר, נולד בראשון בינואר 1898, ז' בטבת תרנ"ח, בעיירה סוסניצה שבאוקראינה. העיירה, שהיתה גדולה-יחסית ושימשה כעיר מחוז לעיירות שסביבה (ובהן מֶנָה), היתה מרכז לנופש ולטיולים בזכות יערות האורן העצומים שצמחו סביבה (והעניקו לה את שמה, סוסנה – ברוסית אורן), ובזכות נהר הדיסנה שעבר במרכזה. תושבי המקום היו נוהגים לטייל ביערות ולאורך הנהר. היערות שימשו גם מקום להתכנסויות בלתי-חוקיות בתקופת שלטון הצאר.

לעומת הנוף העשיר  והנועם שבנתוני-הטבע מסביב, היתה העיירה עצמה פרימיטיבית למדי. לא היו בה כבישים, בתיה היו עשויים עץ ולהם גגות קש. רק מעט עשירים, יחידי סגולה, היו בעלי בתים גדולים יותר. בעיירה התגוררו חמש מאות משפחות יהודיות שנטלו חלק פעיל בחיים הציבוריים, וניתן היה למצוא בה את כל קשת המפלגות היהודיות והציוניות.

*

שרגא היה השישי והצעיר במשפחה אחר ארבע אחיות ואח, מבוגרים ממנו. בהיותו בן שתים-עשרה נפטרה אימו. אחותו לאה נעשתה המחנכת שלו. דמות אימו לא נותרה חקוקה בזיכרונו ואולם שנה שלימה לאחר מותה אמר אחריה "קדיש" בבית-הכנסת.

אביו של שרגא, חיים נוסוביצקי, היה ידען בתורה, עסק במסחר, והיה בעל מחסני-תבואה וטחנות-קמח בעיירה נוביה-מליני. העיירה שבה נולד ברנר. את רוב זמנו הפנוי נהג האב להקדיש לתפילה וללימוד תורה. הבית התנהל על פי כל דקדוקי המסורת והדת, ובאווירה זו גדל שרגא, למד גמרא בישיבה, שינן תלמודו ללא-חוכמות, בלי דוסטוייבסקי מתחת לשולחן, במשך שלוש שנים רצופות, אצל רבנים בעלי-שם. אחד מחבריו ללימודים היה הלל לנדסמן, לימים משומרי הגליל וחבר איילת-השחר, שעלה ארצה לפני שרגא.

היו אלה השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. בקייב, בירת אוקראינה, התנהל משפטו המפורסם של היהודי מנדל בייליס, שנאשם ברצח פולחני של נער נוצרי. רוסיה רתחה כולה והתארגנו בה תנועות עממיות חזקות נגד שלטון הדיכוי של הצאר ניקולאי השני, מבית רוֹמַאנוֹב, שמשפחתו שלטה במדינה רחבת-הידיים הזו כשלוש מאות שנה, ואשר מימשלו הצליח לבטל גם את מעט היסודות היציבים של חקיקת חירות אזרחית, שהשיגה הבורגנות הליבראלית הרוסית במהפכת 1905-1907.

מאות אלפי יהודים היגרו לאמריקה, שנה אחר שנה, מ"תחום המושב" הצפוף של מגוריהם ברוסיה, ורק קילוח דק-שבדק של צעירים יהודים – חלקם בעלי הכרה לאומית שנתחזקה עקב השתתפותם בהגנה העצמית, בפרעות שהתעוררו בעקבות "המהפכה הראשונה", וחלקם נמלטים מחובת השירות בצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן שהתרחשה אף היא באותה תקופה (ואף כונו על כך בשם "יָפּוֹנְצִ'יקִים") – זירזף לארץ-ישראל, זוהי "העלייה השנייה".

על שרגא וחבריו ל"חדר", בסוסניצה המוקפת יערות, טרם עשו כל הדברים הללו רושם. תקופת לימודיו זו רצופה חוויות אופייניות לשיטת החינוך של בני-דורו – שינון במשך שעות ארוכות, "מנה" יומית מהרבי, שידע להפליא מכותיו בנערים, ומן הרבנית שידה היתה בכול ושימשה עזר כנגדו. מעשי-קונדס לא-מעטים היו תשובתם של שרגא וחבריו, בניסיונם למרוד ברבי ובמשטר הלימודים ב"חדר".

בחורף היו מתרוצצים בסימטאות העיירה, מיידים כדורי-שלג ומחליקים במורד אל הנהר, ובקיץ היו נמלטים בכל עת מתחת לעינו הפקוחה של הרבי, שוב אל הנהר, ושם לומדים ומלמדים עצמם לשחות. לא פעם היה שרגא מטפס בהיחבא ומסיט את מחוגי האורלוגין של הרבי קדימה, כדי שהנערים יוכלו לסיים את לימודיהם מוקדם יותר ולהיפנות למשחקיהם. ואם היו סוגרים אותו, כעונש, בבית, לא היה מהסס לצאת מבעד לארובה – החוצה!

כשהיה שרגא בן שבע, החליט לנסות לעשן. הניסיון הסתיים בסטירת-לחי מצלצלת שספג מאחותו לאה. אמר לה שרגא:

"אני מבקש ממך, לאה, אל תכי אותי, כי אם אני אמות, את תבכי ולא אני!"

כדרכם של בני-טובים יהודים רבים באותה תקופה, עבר שרגא בגיל צעיר מחינוך דתי אדוק להשקפת-עולם סוציאליסטית מוצקה, שליוותה אותו כל חייו. הנטיות המעמדיות שלו התעוררו, לדבריו, באקראי. יום אחד ביקר בטחנת הקמח של אביו בנוֹבְיָה-מָלִינִי, וראה את עבודתם של הפועלים הגויים, שכירי האב. הוא שאל אותם על שכרם, והגיע למסקנה שאין בו די למחייתם. מיוזמתו, ובהשפעת הרוחות שנשבו ברחבי רוסיה, ובייחוד ב"תחום המושב" היהודי התוסס – ערך הנער "סקר פרטי" על בעיית ניצול פועלים ועל רווחיהם של המעבידים, והגיע למסקנה שאנשים בעלי רכוש ואמצעי-ייצור – נוטים לנצל את עובדיהם. את מסקנותיו אלה הביא בפני האב – שהגיב על כך במילים קשות ואף הפליא בו את מכותיו.

*

לאה, אחותו של שרגא, היתה בונדאית בהשקפותיה ועסקה בסתר בפעילויות של ה"בונד", שכללו ארגון של פועלים יהודים, שוליות בבתי-המלאכה וזבנים בחנויות – למאבק המעמדי ולהקניית הכרה תרבותית, לאומית וסוציאליסטית, אך לא ציונית. אחיו דב-ברל, המבוגר ממנו בתשע שנים, היה בעל סמיכות לרבנות, אך מודרני בהשקפותיו מאביהם.

את האב, ר' חיים נוסוביצקי, זוכרת דבורה כדתי-קיצוני, ושרגא הגדירו בזיכרונותיו כ"איש 'אגודת ישראל', במונחים של היום."

  הבית, כבתי משפחות יהודיות רבות ב"תחום המושב" (וכפי שתיאר להפליא סופר האידיש עלי שכטמן, ברומאן רחב-היריעה "בטרם", את חיי היהודים באוקראינה באותה תקופה), היה דומה לפארלאמנט בזעיר-אנפין, והוויכוחים על נושאים חברתיים ולאומיים היו בו מעשה של יום-יום.

אחותו הבכורה של שרגא, רִיסָה, שגידלה אותו, יחד עם לאה, לאחר מות אימו, נישאה לבעל-אחוזה אשר נהרג בפרעות בתקופת המהפכה. ריסה התגוררה בקייב, עם חמש בנותיה, והאריכה בה ימים.

האחות השנייה, לאה, שהחזיקה בהשקפות ה"בונד", חיתה אף היא בקייב ונהרגה, יחד עם בעלה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בידי הנאצים, ושניהם נקברו בבאבי-יאר.

האחות השלישית, פֵּשֶׁה, שהיתה ציונית בנעוריה, וציוניותה זו השפיעה אף היא על שרגא, עזבה את סוסניצה ואף היא האריכה ימים בקייב, עם שני בניה, אך האופי האנטי-ציוני של המשטר ברוסיה, לפני המהפכה ולאחריה, גרם להתרחקותה מהציונות.

האחות הרביעית חלתה בימי הרעב, בתקופת מלחמת האזרחים, וב-1918 נפטרה, לאחר סבל רב.

האח המבוגר דב-ברל עזב את רוסיה ב-1917 יחד עם אשתו ובנו, לחארבין שבסין, לשם נמלטו פליטים רבים שלא רצו לחיות תחת שלטון ה"אדומים". בן-האח, משה נוסוביצקי היה שמו, נהרג בקטטה עם סיני בעת שלמד בשנחאי. דב-ברל, שקיווה לעלות לארץ-ישראל ואף ביקש שישלחו לו מכאן אישור להיותו שוחט ומוהל בקהילה, מת בחארבין בשברון ובמחלת לב. ליבו נקפו על ששלח את בנו ללמוד בשנחאי. רק אלמנתו הגיעה בגפה ארצה, ונפטרה כאן לאחר ששהתה שנים אחדות בבית-אבות.

מלבד גיסתו זו, ובת-דודתו רוזה אפרתי, שגרה לימים עם משפחתה בשכנות לבית שרגא, ברחוב לוי יצחק בתל-אביב, לא הגיע איש מקרובי-משפחתו האחרים של שרגא לארץ-ישראל.

*

שרגא ואחותו הבונדאית, אולי גם בתמיכה סמוייה של האח, המשיכו לנהל ויכוח נוקב עם האב. לא היה להם קל לחזור ולהטיח בפניו את האשמה שהוא מנצל. קשה גם לדעת אם תנאי-השכר של הפועלים בטחנת הקמח השתפרו בעקבות העימות, ואולם שרגא נעשה מאז לסוציאליסט בהכרתו, ולכך היתה השפעה מכרעת על חייו כבר מגיל צעיר.

מגיל ארבע-עשרה לערך שימש לשרגא, לפרקי-זמן, מקום-מגורים בקייב, בית אחותו הבכירה ריסה. זה היה כאשר נשלח ללמוד בישיבה, לאחר שהסתיימו לימודיו ב"חדר" בסוסניצה. התוודעותו למצב הפועלים בטחנות-הקמח של אביו, והוויכוחים המשפחתיים שלא פסקו בהיותו בעיירה, הביאוהו להחלטה שלא יחיה עוד על חשבון אביו, ועל ניצול עבודת הזולת.

בהיותו כבן שבע-עשרה, בשנים 1915-1916, נטש את לימודיו בישיבה על מנת שלא לחזור אליה, ונכנס לעבוד כזבן בחנות של אבי חברו הטוב, שמואל, בסוסניצה. תושבי העיירה לא הבינו מה מעשיו של פייבלה בחנות של פייגין. וכיצד זה בנו של בעל-הבית והסוחר האמיד נוסוביצקי, עובד במקצוע כה בלתי-מכובד. הם שאלו:

"מה קרה לר' חימ'ס אִינְגֶל שהוא צריך ללכת להתפרנס מזבנות?"

ואולם, גם שינוי מכריע זה בחייו לא סיפק את שרגא הצעיר. העבודה בחנות לא היתה די פרולטארית בעיניו. הוא לא חש עצמו לוקח חלק בחיי העם הפשוט, הפועלים. במקביל נמשכו בבית הוויכוחים עם האב בשאלה המעמדית, וכן משום שלא היה נאה לאב שבנו עובד כזבן.

שרגא החליט לעזוב סופית את הבית ועבר לעיר קוֹנוֹטוֹפּ, שהיתה גדולה מסוסניצה ובה תחנת-רכבת. הערים והעיירות נמדדו אז על פי הימצאות תחנת-רכבת בהן. זו, למשל, היתה עליונותה של מֶנָה על סוסניצה.

בקונוטופ התחיל שרגא לעבוד בבית-מלאכה של פועלי הרכבת, בקרב העם הרוסי, ממש, שהרי העובדים שם, רובם ככולם, היו גויים.

בקונוטופ הכיר שרגא את ד"ר מַרְשׁוֹב, מראשי היהדות האוקראינית, אשר עמד להיות נציגה במועצה המכוננת של רוסיה ב-1917. השניים התקשרו בקשרי-עבודה מתוקף השתייכותם למפלגה הראדיקאל-סוציאליסטית 'פועלי ציון'. במפלגה זו מצא שרגא דרך-ביניים בין המגמות ששלטו במפלגות היהודיות האחרות, שהדגישו את הסוציאליזם על פני הציונות, או להיפך.

*

שרגא היה שרוי אפוא כל-כולו, מגיל צעיר, ברוח הסוציאליזם הרוסי, ומושפע ממנו, ואולם בהיותו ילד עסק בהפצת ה"שקל" הציוני, שהיה סמל של תרומה לתנועה. כשהיו נותנים לו עשרה שקלים להפצה, היה מוכר את כולם למרות שברחובו היו בסך-הכול שמונה ילדים יהודים. איך עשה זאת? הוא שיכנע שני שֵׁייגֵצִים, חברים גויים, לקנות ממנו את השקלים הנותרים.

ובהיותו כבן שש-עשרה, ערב מלחמת העולם הראשונה, התעורר בשרגא רצון לעלות לארץ-ישראל, ולא כחלום בלבד אלא בוויכוח עם האב, שהתנגד לדבר בתוקף ואמר לו מה שהיה עתיד לחזור ולומר כעשר שנים מאוחר יותר, בפגישתו האחרונה עם בנו העולה לארץ-ישראל:

"אתה נוסע להביא את המשיח? אתה את המשיח לא תביא. משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע!"

"בשלב זה," מספר לימים שרגא על תקופת 1914, "ויתרתי, מסיבות שונות, על תוכניתי לעלות לארץ-ישראל."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

          * * *

לט"ו באב

שיר אהבה מלפני 50 שנה

אהוד בן עזר

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים

טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.

בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה

מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.

לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –

אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.

אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם

לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ

סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת

לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ

לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא

שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ

שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.

הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ

לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ

לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק

נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה

לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ

בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

מתוך הספר: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שנים-עשר

בחיפה בבוקר עם מֵלָנְכּוֹלִי

עוד לפני שהיכו פטישים קטנים בפעמון של השעון המעורר, שכיוונה מֵלָנְכּוֹלִי לאחת בלילה כדי שאתעורר בזמן להסעה למאפיית "אחדות", התעוררתי מתוך חלום לשמע צעקותיה של אישה. קמתי בשקט ויצאתי למרפסת. רק חלון אחד היה מואר בדירה בבית ממול. ובכל הבניין חושך. ונשמעו אנחות כשל מקרה אסון. תחילה חשבתי שאלה אנקות-ייחום של אישה, אבל היה משהו קורע-לב בצעקותיה, ממש כמו קינה, כאילו קרה אסון לילד שלה.

חשתי את זרועותיה של מֶלָנְכּוֹלִי חובקות אותי מאחור, חמימוֹת, וכתונת-הלילה הדקה, הקצרה, מרפרפת עליי כפלומת אפרוח. רועדת.

"אולי קרה אסון?" דאגתי, "יש שם בן חייל?"

"מה יש לך? זאתי צורחת כל לילה אפילו בתקופה שהיא מחורבנת."

 הקולות השתתקו. מבעד לחלון ראינו גבר ערום קם, ואחרי אישה ערומה, שניהם צעירים. שיחקו קצת זה בזה בעמידה, מבלי להוציא עוד קולות, ואחר-כך צנחו וכיבו את האור. זה היה די מגרה, מלנכולי התנשפה בעורפי. עמד לי. חשקתי בה מאוד.

"ככה זה גם אצלכם במשק, בלילות, חיימקה?" חיבקה אותי מאחוריי ושיחקה בְּמָה שֶׁמִלְפָנַי, שנתגדל ונתקשח.

"ועוד איך!" אמרתי, "גגות הצריפים עולים ויורדים מרוב צעקות! והנמרים, והתנים, וחתולי-הבר והאיילים והדורבנים והציפור טריסטמית, והצפע עין-גדי – כל שוכני מידבר יהודה מתאספים סביב לשמוע!"

"מסכן שלי," דיברה באצבעותיה אל האבר, "זה מה שאני אוהבת אצלך, שאתה תמיד יודע להצחיק ולא רק סתם כזה רציני וגדול אפילו שדיברת עם אלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי. אבל אתה כבר צריך ללכת לעבודה, חיימקי, חתול-בר פראי מן המידבר, ולכן לא תוכל להיכנס אל אימא!"

פסיכית. אבל מה זה נחשקת. חשבתי שאני משתגע. נדף ממנה ריח תינוקות נקיים. בד דק כמשי וטרי. ניחוח תפנוקים. חזה ענוג ריפרף על גבי ככנפי פרפרים. בקושי הצלחתי להכניס את הזין למכנסיים ולהתלבש כדי לצאת לעבודה, ומלנכולי נישקה אותי כל הזמן ועזרה לי אפילו באבזמי הסנדלים ורק לפצות אותי שאני יוצא מגורה כל כך.

"כדאי לך למצוא [ששוב נשמע בהתפנקותה, למצוץ] איזו שרמוטה פתוחה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! זה כלל קדוש אצלי, צוּצְקָלֶה, לַבֶּזֶרְפוּאָה שלי לא מכניס שום דבר עד שהמבוגר לא שובר את הכּוֹס החורבָּנית..."

השתדלתי שלא להסמיק, אפילו בחשכה, כדי שמלנכולי לא תגלה מה שזממתי לעשות. הכנתי כסף ונסעתי לחיפה לא רק ללמוד אפייה ולחפש אחריה – אלא בעקבות מה שסיפר לי בן-דודי עמנואל על הזונות בעיר התחתית. אבל עכשיו אני אאחר לעבודה אם אגש אליהן. עמנואל שירת בתקופת המנדט, לא לפני זמן רב, כנוטר במסגרת "משטרת היישובים העבריים" שנקראה "הנוטרוּת". הנוטרים צוידו ברובי קָרַבּין איטלקיים מהשלל של בנות-הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים שלהם היו מכנסיים ובָּטְל-דְרֶס בריטיים, נעליים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור – משולש עור בצבע כתום. הטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו להם להיות די מבוקשים על-ידי בנות הסביבה.

בעיר התחתית גרו בתקופת המנדט בעיקר ערבים והיו בה בתי-זונות. ערב אחד, בשנת ארבעים ושבע, הגיע עמנואל בטנדר, עם שני חבריו הנוטרים, לאחד הרחובות הצרים שהיה חשוך במקצת, ומיד נערים אחדים הקיפו אותם והציעו:

"בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָיֶה?"

שפירושו – אתה רוצה לזיין? או מִברשת? – מִברשת היתה "זיון לעניים" וזה עלה פחות כי התבצע ללא חדירה, הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה, מעלה ומטה, עד לשפיכה. תנועת גוף עגול ומוארך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת. וגם אצלנו בתנועה, ב"נוער העובד", היו אומרים: "היא הרשתה לי רק מברשת," או "עשָׂה לה מברשת," או "בחייִךְ, נעשה רק מברשת, לא יקרה לך כלום, אני מבטיח! אני כבר לא יכול יותר, הביצים שלי מתפוצצות..."

היינו משפריצים להן בין הרגליים (כמובן, רק מי שהיתה לו "חברה" שמרשה למזמז אותה, כי סתם אחת, שנותנת לכל אחד, לא היה אפשר למצוא בקלות) והן צוחקות בגלל הדגדוג בִּמבושיהן אבל די מהר משתתקות במבוכה כי הגירוי בכל זאת פעל והן קצת כנדהמות מהפירכוסים בּפּוּסִי: הייתכן שהן מגיעות לפורקנן ומרטיבות רק מִשִֹפְ-שָׁפְ-שׁוּף מברשת מול מברשת? – ליתר ביטחון היו מבקשות סימני נשיכה בצוואר או גם נושכות, שאלה היו אותות הצטיינות של החשק גם למען יראו אחרים וִיקָנֵאוּ.

דרך שער עץ כבד נכנסו הנוטרים לחצר מרוצפת, שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. את הפתח סכך וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אם בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה"נערות". ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרנים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב"כַּחַל" מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפני הנוטרים הצעירים לא היה בעיניהם אלא ערימה של זקנות בלות כבדות-משקל. אם למי מהם היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.

הם הביטו זה בזה וללא אומר עשו "אחורה פְּנֵה" וברחו כל עוד נפשם בם, והפסיקו לרוץ רק כאשר הגיעו לטנדר שחנה במרחק רחובות אחדים מהבורדֶל, והסתלקו מהעיר התחתית.

כאשר התייצבתי מותש בשתיים בלילה השני במאפיית "אחדות" קידמו את פניי מחיאות כפיים. מסתבר שרק הבוקר הגיע מכתבו של מזכיר המשק, והם כבר חושבים על טיול לעין-גדי, בפסח כמובן! – בסיוע יוסף אלמוגי מזכיר מועצת פועלי חיפה ואבא חושי ראש העיר. ובעין-גדי – כל ממזר מלך! – זאת למדנו מנחילי המטיילים שהיו מציפים את המשק ומתחננים למים, לצל, ללחם ולמקומות לינה בחדרינו או בצריפי אכסניית הנוער.

ואני, הַפֶּתִי, כל הדרך למטה למפרץ מזדמזם בי, כי לא ויתרתי עדיין על החלום מהמאפייה בחושה של שבט א-רשאיידה בעין-גדי לזיין בחיפה זונה בכסף שחסכתי לשם כך וכמעט כבר לש את עצמי בנסיעה:

"אֵיךְ הָיינוּ מְבַלִּים! / עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם, / זוּג שָׁדֶיהָ כְּגַלִּים, שְׁנֵי שִׁיבֶּר וּשְׁלִישׁ יַרְכָּתַיִם! / אַח, אֵיזֶה לַיְלָה! לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה, לַה / יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

חסכו ממני את מקצת עבודות השוּליוּת וקירבו אותי אל שולחן הבצק והרשו לי לנסות כוחי בַּלַּיִש כמו שמניחים לילד לשחק לצד המבוגרים. לאפות לא לימדו אותי אבל לדבֵּר תוך כדי עבודה, זאת עשו, ועוד איך!

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" אכן שכנה תחילה ברחוב השומר שלושים ושבע. מייסדי הקואופרטיב היו שישה חברים שגרו עם משפחותיהם בשתי הקומות העליונות בבניין, ובנו את המאפייה בקומת הקרקע. בהתחלה עבדו רק החברים. לא היו פועלים אחרים. אחר-כך הצטרפו עוד חברים לקואופרטיב וגם עובדים שכירים אחדים.

מלוש גדול הופעל ידנית ורק מאוחר יותר בחשמל. את שקי הקמח היו סוחבים בידיים אל המלוש וכך את הסוכר, המלח, השמרים. כל החומרים הוכנסו בזה אחר זה ידנית. לאחר שהבצק תפח, היו שוקלים את חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבוע, לשׁים בידיים את הלחמים או קולעים את החלות, מניחים על המרדה המקומח ומכניסים לתנור הלוהט, שהיה מוסק בקוביות גדולות של פחם ורק מאוחר יותר עברו לסולר.

מדוע לא נשארו ברחוב השומר שלושים ושבע?

בניין המאפייה שימש סליק ומרכז של ה"הגנה" אך בחורף 1948, בטרם נפלה חיפה כולה בידינו, צלפים מסימטה בשכונה הערבית הסמוכה ירו לעבר רחוב השומר ולא איפשרו לחצות את הכביש. הוקמו חומות של בלוקים ושל שקי חול, אבל הירי המסוכן נמשך. לוחמי  ה"הגנה" התמקמו בעמדות שבבניין המאפייה ברחוב השומר. בדירות היו חרכי-ירי, והמשפחות עקרו לקרובי-משפחה שגרו באזורים אחרים בהדר-הכרמל.

ב"הגנה" החליטו לפוצץ את הבתים, שמהם ירו הצלפים הערביים. הכינו מכונית נפץ וניסו לעבור איתה את הרחוב לכיוון השכונה הערבית. הבית ברחוב השומר 37, שבו שכנה המאפייה, היה הלפני-אחרון בשורת הבתים ברחוב, שגבל בבתי הערבים. המכונית עמוסת חומרי הנפץ הסתבכה בגדר-תיל ונעצרה סמוך למאפייה, ולא הצליחו לשחרר אותה. היא התפוצצה ליד המאפייה במקום שתתפוצץ בשכונה הערבית שבהמשך הרחוב, סמוך לגשר ואדי רושמייה. בפיצוץ נפגע קשה הבית וחלקו נהרס. הנזק היה רציני. חברי הקואופרטיב עברו לעבוד במאפיית "אחוזה", (לימים פינת רחוב הנטקה-הדסה ליד המגרש של מוסך אגד, ולימים "מרכז חורב"). עובדי "אחוזה" אפו ביום ועובדי "אחדות" אפו בלילה.

אחרי שחרור חיפה, בערב פסח 1948, הסתבר שלא כדאי כבר לשקם את המאפייה, והקימו את המאפייה ברחוב העמלים תשע במפרץ. חברי הקואופרטיב לא חזרו לגור ברחוב השומר. הם שיפצו את הדירות והשכירו אותן.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם טרי וחם כשבאוזניי מהדהדים הדברים שאמר לי ברוח טובה מזכיר הקואופרטיב, שהיה עומד ולש את הבצק עם כל חבריו ופועליהם.

"אל תחשוב שיש לך כבר ביד מקצוע של אופה. להיות אופה זאת מומחיות גדולה וצריך ניסיון של שנים. מה שאתה עושה בקיבוץ עם הבצק בתבניות-הפח זה כמו משחק ילדים. בשום מאפייה רצינית בעיר לא יקבלו אותך וגם לא באיגוד המקצועי שלנו, רק אם תעבוד שנה-שנתיים בלישה. אבל תשמע לי, אתה בחור צעיר חיימקה ויש לך ראש טוב על הכתפיים, למה לך להיות אופה? זה מקצוע שלא יימשך עוד הרבה שנים כי בקרוב המכונות תעשינה את הכול! אז שיהיה לך בהצלחה חיימקה, תלך לאוניברסיטה! הכי טוב תלמד רפואה כי אז תהיה לנו, לח'תיארים מ'אחדות' שלשנו כל שנותינו בצק – פרוטקציה אצלך בבית-החולים!"

כאשר הגעתי לבית של משפחת ג-ץ (בכוונה אני מסווה אם גרו בבית פרטי או בבית-דירות גבוה), מלנכולי ישנה עדיין ולא רציתי להפריע לה. היה לי המפתח שנתנה לי אתמול. נכנסתי בחשאי כגנב. הנחתי את הכיכרות במיטבח, התקלחתי בשקט ונכנסתי לחדרה לישון לצידה. חשבתי שתתעורר מגעגועיה אליי אבל היא היתה שקועה בשינה בריאה, עמוקה, וחיוך מלאכי זורח על פניה. שערותיה הזהובות היו פזורות סביבה על הכר הלבן כמו הילה. השחלתי עצמי בשקט מאחוריה, מחזיק קלות בשדיה מבעד לכתונת הבייבי דול הדקה שפרושה עליה כפעמון, והאבר שלי מצא לו שקע מבעד למכנסי הבייבי דול הדקים והתְפוחים שכיסו על עגבותיה הקטנות. חיבקתי אותה ונרדמתי בידיעה ברורה שכאשר השעון יצלצל והיא תתעורר, אולי אפילו קודם, היא תעיר גם אותי כדי להיפרד ממני, ובינתיים שקעתי עייף בשינה עמוקה כשאני חולם שאתעורר תקוע בה קצת, ועוד קצת, שבד המשי התחתון מוסט ואני מחליק לתוכה בקלות  את הנמר המידברי שלי ומתרוקן בה כאילו מעודה היא לא היתה בתולה וכל אותה עת אני לא יודע אם אני חולם שאני בועל או שהחדירה מתרחשת באמת.

ואכן אחרי שעה קלה התעוררתי רטוב ונודף ריח זרע ועדיין חובק בזרועותיי את הבּוּנְבּוֹנֶת הקטנה מאחור והיא שרה לי בשקט בקול רווי חמדה ומתיקות, כחולמת עדיין:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לך בטוּשִׁיק..."

ופתאום התעוררה: "הי! מה הרטבת אותי כל-כך!"

"אני מצטער," אמרתי, "כנראה השפרצתי בחלום."

"בטוח שלא הכנסת לי לפוסי?"

"בטח שלא. הלא את בתולה ואין שום סימנים של דם!"

"כי אני מרגישה שגם אצלי נוזל."

"זה רק השפיך מבחוץ. הַפוּרְשָׁיֶה."

"מה זה? באידיש?"

"לא, בערבית, מברשת. אני חושב שבחלום עשיתי לך מברשת."

"תגיד, מה זה מברשת... יַה, אני מאחרת, ובגללך עוד מוכרחה לרוץ להתקלח לפני בית הספר..." קפצה מהמיטה לחדר-האמבטיה, "תכין לי בבקשה סנדוויץ וכוס קקאו, בֶּזֶרְפוּאָה שכמוך..." ביקשה. "ואוי ואבוי לך אם באמת זיינת אותי כשישנתי והכנסת אותי להריון..."

"מה פתאום... זה היה קרי, קְרִי לילה..."

"תפסיק לעשות צחוק. פוּרְשָיֶה... קְרִי... מה קרה לך הקרקור הזה?"

"את יודעת שהשֵׁדוֹת הערומות באות לאדם בחלום ויושבות עליו ומגרות אותו ומתעברות מהקרי לילה שלו, ואת יודעת שמהשפיך הזה נולדים השדים שככה הזדווגה לילית אֵם השדים עם אדם הראשון ונולדו אשמדאי וסמאל, וחוץ מזה הלא את בתולה..."

לא היה אפשר לשמוע את תשובתה ברעש הטוש במקלחת. עמדה שם אפופה אדים. רציתי להמשיך להסתכל בה כדי לחרות אותה בזיכרוני כי עוד רגעים אחדים תלך לבית-הספר והיום אני נוסע חזרה למשק, אך היא האיצה בי להכין לה את הסנדוויץ' והבטיחה לבוא ערומה למיטבח אחרי המקלחת. "כדי שעוד תספיק לנשק לי את הפוסי ולבקש ממנו סליחה שהרטבת אותו!"

שטפתי את הזין בעמידה בכיור והברשתי את שיניי במברשת שהבאתי בתרמיל מהמשק.

"תן לי את המברשת שלי עם משחה!" ציוותה עליי.

מילאתי אחר בקשתה וחשבתי שתבקש ממני לצחצח לה, כמו בפעולות אינטימיות קודמות שעליהן התעקשה, אבל היא קירבה את המברשת לערוותה והחלה לשפשף בה שַׁפְשוֹף והעֲמֵק.

"השתגעת? מה זה, יש לך שיניים שם? ממתי מצחצחים במשחת שיניים את הקוּס?"

"צוּצְקֶלֶה, שיניים לא," אמרה בהיסטריה קלה כשהיא מחזיקה בידית ומכניסה את המברשת עם המשחה עמוק לתוכה, "אבל אולי ספרמטוזואִימִים שלך ממשיכים לחיות ביער של פוסי גם אחרי השפיך ונזלגים אִיחְס פנימה להכניס את פוסי להריון! ואני לא רוצה להתחתן לפני החתונה שזאת אומרת להיכנס להריון לפני... ותפסיק [צרחה] לשטוף לך שם בפה עם הפוּרְשָיֶה ותלך לעשות לי סנדוויץ', עם ביצה קשה בפלחים..."

מלנכולי נכנסה למיטבח לבושה במדים של בית-הספר ה"ריאלי", עם ילקוט, פניה ניראו מבוגרות לפתע כאילו היכו אותה בפטיש על הראש. נדמה לי שבכתה. התאכזבתי שלא אראה אותה במערומיה, כמו שהבטיחה. קשה לה להיפרד ממני. היא מאוהבת בי. עוד שנה-שנתיים היא תהיה אישתי. אביא אותה אליי לעין-גדי. לא איכפת לי שכולם יקנאו. ממילא יבואו גרעינים צעירים יותר של "הנוער העובד" להשלים אותנו, ותהיינה עוד בחורות יפות בגילה, "בשר חדש," כמו שאומרים בנח"ל.

הכנתי בתשומת-לב את הסנדוויץ' מהלחם הטרי שהבאתי ממאפיית "אחדות" ועטפתי בנייר פרגמנט. מלנכולי שתתה את הקקאו, נטלה את הסנדוויץ', נשקה לי חטופות על מצחי, פרצה בבכי וברחה כשהיא לוחשת: "אל תרוץ אחריי, אל תרוץ אחריי, אני כבר לא אוהבת אותך וכבר גם מאחרת!"

לא הבנתי אותה. הייתי גם בטוח שעוד רבות אראה אותה בחיי.

לא ידעתי מה לעשות. לחטוף עוד שעה-שעתיים שינה לאחר ליל-עבודה ואז לצאת לדרך דרומה, תל-אביב, באר-שבע, סדום, עין-גדי. בטח אצטרך לישון לילה באכסניה בסדום. אולי לעבור בדרך מחיפה לתל-אביב במושבה ולהשאיר גם להוריי מתנה של כיכר לחם "אחדות". לא שהיו נזקקים לכך אלא רק מתוך גאווה, שיאכלו ממאפה-ידיי.

ואולי לעצור בתל-אביב ולגשת למערכת עיתון "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 ולמסור לידי העורך הספרותי ד"ר יעקב הורוביץ את שני שירי האופה האותנטיים שלי? – שהראשון מתחיל במילים: "הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר / אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם." והשני: "וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה / הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם."

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

רילוקיישן = אנטיסמיטיזם

ציונות שווה לתחת

* * *

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ג'וחא: אהוד, כשאני קורא אותך נדמה לי שאי אפשר לומר שאתה בן אדם אחד אלא לפחות שלושה, ואולי יותר, אם לוקחים בחשבון גם את החבר שלך חיימקה שפינוזה.

* אולי אם המנהיגה דפני ליף היתה מנהיגה את הפגנות המחאה – במקום המנהיגה שקמה ברסלר, הן היו מצליחות כמו שהצליחו הפגנות האוהלים והקוטג' של דפני בשדרות רוטשילד בתל-אביב עם החירבונים וההשתנות בחצרות השכנים.

* האם בבחירות הבאות תתמודד מפלגת המחאה מול מפלגת המשטרה כאשר הבוחרים בשתי המפלגות באים, בכל אחת מהן – מרקע שונה?

* הצעדים נגד ראש הממשלה הנבחר נתניהו, שמטרתם לסלק אותו מהנהגת המדינה על ידי יצירת תוהו ובוהו שלטוני, נובעים משלושה מקורות המשלימים זה את זה: 1. החקירות והגשת התיקים נגדו. 2. הסדר ניגוד העניינים המונע ממנו לתקן את מערכת המשפט המבקשת לנהל את המדינה. 3. האיום בהוצאתו לנבצרות אם אכן יטפל במערכת הזו כדי להחזיר את המדינה לפסים נורמליים.

* הרוב הדומם בעם איננו מטומטם. הוא תומך בממשלה, והוא יוכל להמשיך להחזיק את המדינה העשירה ישראל במצב מצויין גם אם וכאשר העריקים המפחידים את עצמם, חביבי התקשורת המעודדת ירידה – יעזבו את הארץ! למעשה, תתפננה מישרות רבות לקידום נהדר לכל מי שלא נבהלו ונישארו כאן!

* * *

יש לי קקה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לי קקה בצבע זהב

אני אדם עשיר

ותודה לאל התקשורת לא מתעניינת בי

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל