פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1873

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' באב תשפ"ג. 17.8.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: נוֹף. // פרופ' זיוה שמיר: "הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת." על שירו של אלתרמן "שיר הגיליוטינה". // יוסי אחימאיר: על השנאה ומפיציה. // אורי הייטנר: 1. התא הכנעני הרדום. 2. צרור הערות. ‏16.8.23. // צביקה זליקוביץ: קלון הזדמנויות. // יוסף עוזר: יותר הם לא שאלו שלום ירושלים. // משה גרנות: האלכימאי. על "שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי" מאת חגית הלפרין. // אריה רפופורט: המדינה משולה לאדם שהחליט לקפוץ מהקומה ה-90. // האם תרם יהודה ראב את חלקת הקבר שבו נקברה בתו ציפורה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה בשנת 1891, לפני 132 שנים? // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 באוגוסט 2015. מתוך ספר-בהכנה המצוי רק בקובץ מחשב. // נעמן כהן: מהו סביר ומהי סבירות? // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק ו. ליל סדר אחרון ברוסיה. // מנחם רהט: תנו להם להשתחרר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק חמישה-עשר: "הטיטניק בא" של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

נוֹף

עַנְנַת צֶמֶר

עַל מֶשִׁי מַיִם רוֹדֶמֶת בַּצֵּל.

אֶקָלִיפְּטוֹס שָׂב, פָּרוּעַ,

וּלְמוּד אֱנוֹשׁ חֹרַךְ מֵאֵשׁ,

כְּנִצַּת שֵׂעָר נוֹשֵׁר עָלֶה בּוֹדֵד

נִשָּׂא בְּנַחְשׁוֹל יָרֹק-כָּחֹל.

גְּדַת קֶדֶם מִנֶּגֶד

שְׁטוּפַת מַיִם רַבִּים, עֲבָרוּהָ שְׁכוּחִים  –

עַל פָּנֶיהָ שָׂרֶטֶת נִגְלֶדֶת.

שְׁדֵרַת קַזָּרִינוֹת קוֹרֶסֶת אֲפֹרָה,

עֲמוּמָה וּסְחוּפַת רוּחוֹת.

שִׁקְשׁוּק-הַנָּהָר  –  רֵיחַ-סוּף-

וְדָגָה חָמִים חָרִיף

עַל הַפָּנִים מַצְלִיף.

סְנַפִּיר מִתְלַטֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ

כְּלַהַב  –  וְחוֹלֵף.

וּמְעַלְּעִים זְרָמִים עָמְקָם הֶעָמוּם,

כֵּהִים, שְׁמֵנִים, פְּטוּמֵי גְּשָׁמִים,

נִשָּׂאִים כְּבֵדִים  –  כְּבַחֲלוֹם...

אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֶל סוֹפָם.

1952

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

פרופ' זיוה שמיר

"הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת"

על שירו של אלתרמן "שיר הגיליוטינה"

ב"שיר הגיליוטינה"  (1934),  שפורסם בעיתונות ואחר-כך נגנז, ביקש אלתרמן להראות "כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג" (כמאמרו בשיר "ליל המצור" הפותח את הפרק השביעי של "שמחת עניים"): כיצד יכול אדם לעלות לגרדום בהינף שרביט אחד, וכיצד, בהימוט סדרי עולם, יכול גם מלך כל-יכול להישלח אל הגיליוטינה.

בהתהפך הגלגל, יכול גם אדם שנולד בדיוטה התחתונה לעלות מן הביבים ולהפוך לשליט רם ונישא, שאימתו על הבריות (כבמציאות ששררה בעת היכתב שיר זה, שפורסם כחודשיים אחרי פרשת "ליל הסכינים הארוכות" בגרמניה).

 "ליל הסכינים הארוכות"  (בגרמנית: Die Nacht der langen Messer) הוא שמו של מסע רציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האֶס-אָה ב-30 ביוני 1934 אירוע שמערכת התעמולה הנאצית כינתה "הפוּטש של רהם" (Röhm-Putsch).

אמנם אחרי שריפת הרייכסטאג ע"י הנאצים, ניתנו להיטלר סמכויות של דיקטטור, אך עדיין נשארו בגרמניה כוחות שלא היו תלויים בו: כוחות האֶס-אָה  (SA) –  אנשי "החולצות החומות" –  פלוגות הסער הנאציות שהורכבו מאלפי בריונים ומובטלים והיו, בניגוד לנאצים, בעלי נטייה "שמאלית".

       ב-30 ביוני 1934 , לאחר שהיטלר הורה על אנשי ה-אֶס אֶס  לחסל  את אנשי ה-אֶס-אָה, נורו כל יריביו של היטלר ללא משפט בגל של הוצאות להורג על-ידי כיתות יורים של ה-אֶס-אֶס והגסטאפו  (למעשה  הוורמאכט הִציב את חיסול  האֶס-אָה כתנאי מוקדם לשיתוף פעולה עם היטלר).

 ב"ליל הסכינים הארוכות" חוסלו כמאתיים מאנשי ה-אֶס-אָה, שהועמדו אל הקיר, ורהם  (Röhm)  מנהיגם נרצח ביריות על-ידי סוהריו. עבר חודש, וביום ה-2 באוגוסט נתמנה אדולף היטלר לתפקיד הקנצלר של גרמניה. ה-אֶס-אָה נעשה ארגון צבאי חסר חשיבות, והוחלף בידי ה-אֶס-אֶס שהיה לזרוע הצבאית הראשית של המפלגה הנאצית. היינריך הימלר שעמד בראשו נעשה האיש החזק ביותר בגרמניה אחרי אדולף היטלר.

הנאצים החזירו לשימוש את הגיליוטינה שהופעלה כידוע תכופות בצרפת בימי המהפכה,  והשתמשו בה להוצאה להורג של מתנגדי המשטר. כך, למשל, נערף ראשו של מוריס באבו  (Maurice Bavaud), צעיר שוויצרי שניסה להתנקש בחיי היטלר, וכן אנשי "הוורד הלבן" (Die Weiße Rose), קבוצת סטודנטים שהתנגדה לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה. במרוצת שנת 1934 הוציאו הנאצים להורג באמצעות הגיליוטינה כעשרים אלף איש, וזהו הרקע לכתיבת שירו * * *של אלתרמן "שיר הגיליוטינה" שהתפרסם  בהתחלת ספטמבר 1934 בכתב-העת "טורים", במתו המודרניסטית של שלונסקי בעל השקפת-העולם הפציפיסטית.

"שיר הגיליוטינה" התפרסם בפעם בראשונה בכתב-העת "טורים" (שנה א, גל' 5, כ"ה באלול תרצ"ד, 5 בספטמבר 1934, עמ' 4). מאחר שמדובר בשיר בוסר שלא נכלל בשום ספר מן הספרים שהוציא אלתרמן בחייו, מיעטו החוקרים והמבקרים לעסוק בו, ומי שעסק בו כלל לא נגע בהקשר האקטואלי, שהוביל את המשורר הצעיר לכתיבת השיר המצמרר הזה.

  בספרי "עוד חוזר הניגון" (1986), עמ' 276-277, הראיתי בפעם הראשונה איך האניש אלתרמן כלי-משחית  כדוגמת החרב או סכין הגיליוטינה, ושָׂם בפיהם מונולוגים מעוררי-חלחלה. תיאורים של "אהבת העיט" (של אוהב המוכן לתת לאהובתו את חייו, אך גם מאיים לקחת את חייה חֵלף אהבתו) מצויים למכביר בשירת אלתרמן לסוגיהָ. ב"שיר הגיליוטינה", למשל, הוא שָׂם דברים בפי הסכין עצמה, המחכה כמו אֵלה קדמונית תאבת-דם, אחות למולֶךְ, לקָרבן הבא שיבוא אליה.

בשיר "אָמרה חרב הנצורים (שהתפרסם עם שירי "רְעוּת הרוח" ב"מחברות לספרות" לשעת 1941), נושא את המונולוג פיה האוהב והעקוב מִדם של החרב, המתחטא לפעמים כפיהָ של אָמָּה נרצעת, אך לפעמים גם נוהג מִנהג גבירה שולטת ומצַווה:

יִהְיֶה פִּי הָאָרֹךְ אַדְמוֹנִי

וּסְחַרְחֶרֶת אָעוּף לְפָנֶיךָ

וּבְרָקַי הַקְּצָרִים, אֲדוֹנִי,

יִהְיוּ אוֹר אַחֲרוֹן עַל פָּנֶיךָ,

             עַד אִם דָּם יְכַסֶּה עֵינִי                

              וְדָמְךָ יְכַסֶּה עֵינֶיךָ.

מכל השירים האלה, שבהם שם אלתרמן דברים בפי הכְּלי המשחית (החֶרב, הגיליוטינה), או בפי השטן, בוקעים מוטיבים של התעללות סדיסטית. מקורם – כמדומה – בבלדות הגרמניות הביניימיות, שנתגלגלו לשירת אלתרמן בתיווּכה של שירת טשרניחובסקי, מזה, ובתיווּכה של יצירת ברכט, מזה (שלונסקי הן תרגם ב-1933 את מחזהו של ברכט "אופרה בגרוש", שהוצג ב"אוהל", וגם אלתרמן הצעיר תרגם ב-1933 שיר אחר מן המחזה הברכטיאני). "שיר הגיליוטינה" הוא מונולוג ארוך בן 90 שורות. נביא את ראשיתו:

אֲנִי גְּבוֹהָה, רָזָה וּמִתְבּוֹדֶדֶת. / הַיּוֹם עוֹד נֶפֶשׁ לְפָנַי אֶת גֻּלְגָּלְתָּהּ הִרְכִּינָה. / הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת. / אֲנִי הַגִּילְיוֹטִינָה.

לִבִּי לֹא טוֹב, / מִתּוֹךְ עֵינַי צוֹפֶה רָעָב אָדִישׁ וְקַר, / אָדָם נִבְהָל מוּבָא לִי מִן הָרְחוֹב / וַאֲנִי בְּנַחַת בְּלִי לִשְׁאֹל דָּבָר, / מַפְרִידָה אֶת גְּוִיָּתוֹ מִן הַצַּוָּאר.

סְבִיבִי חָצֵר גְּדוֹלָה וַאֲפֹרָה / שׁוֹתֶקֶת. / הַיּוֹם עוֹבֵר אֶצְלִי עַל בְּהוֹנוֹתָיו. / אֲפִלּוּ כֶּלֶב רַע / לְמַרְאַי יֵילִיל וְיֵחָפֵז לָסֶגֶת / מְכַוֵּץ מֵחֹטֶם עַד זָנָב.

יֵשׁ בָּעוֹלָם זָהָב / יֵשׁ בָּעוֹלָם יָרֹק. / אַךְ עַל כְּתֵפַי גַּם הַסְּנוּנִית אֵינָהּ יוֹרֶדֶת, / אֲנִי גְּבוֹהָה, רָזָה וּמִתְבּוֹדֶדֶת / אֲנִי אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִצְחֹק.

אם למשמע שורות הפתיחה מתעורר הרושם שדוברת היא כעין רווקה זקנה, החיה את חייה בבדידות כלל לא מזהרת, ורואה בקנאה איך חברותיה הנשואות יולדות את ילדיהן, הרי שעד מהרה מתברר שמדובר במפלצת אל-אנושית ועל-אנושית הבולעת "ילדים" ומשאירה אחריה עולם ריק ומיותם.

למשמע שורות אלה עשוי להתעורר הרושם שהדוברת היא אריסטוקרטית, שאנשים מרכינים את ראשם לפניה בעָברם לְיָדהּ. ואולם, עד מהרה מתברר שלמרבה הפרדוקס הדוברת היא אֵימתה של האריסטוקרטיה, שהרי היא  עָרפה את בני האריסטוקרטיה, שהרכינו את ראשיהם בכיכר העיר, בטרם הושלכו גולגולותיהם  לאשפה להנאת ההמון הצוהל.

השיר שולח אצבע מאשימה לא כלפי הגיליוטינה האדישה, אלא כלפי העריצים העושים בה שימוש, וברגע נותנים למערפת לחסל בן-אדם בשר-ודם בלי משפט ובלי זכות ערעור.  השיר רומז שאותם עריצים, המפעילים כוח חסר רסן על מתנגדיהם ושולחים אותם אל הגיליוטינה, יבואו על עונשם. בסוף השיר מתואר היודע שגם סופו יבוא לו מידי הגיליוטינה:

אָז הַתַּלְיָן נוֹפֵל אַפַּיִם / לְרַגְלַי, / עֵינָיו קוֹפְאוֹת מוּל גֹּדֶל הַשָּׁמַיִם / הַפְּרוּשִׂים עָלַי, // וּזְרוֹעוֹתָיו חוֹבְקוֹת אוֹתִי / וְעַל שְׂפָתָיו הַדָּם דּוֹעֵךְ - - / - אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם מוֹתִי / יָבוֹא לִי מִיָּדֵךְ...

שירו של אלתרמן מראה איך מצליחים המִשטרים הטוטליטריים המרימים  את ראשם ללא כל מצפון – לקרוא לַיום "לילה" וללילה "יום", לשלוח אל הגיליוטינה אשמים וחפים מחטא ולעוור את עיני הבריות – בהיעדר מערכת משפט ראויה לשמהּ שתגן על הזקוקים להגנה. ואולם, הוא גם ידע שהמשטרים הטוטליטריים, הבזים לחוק, אינם ארוכי-טווח, אלא הראשונים  היורדים מעל במת ההיסטוריה.  הוא יכול היה להסתמך על תקדים שהכיר מספרי ההיסטוריה: בסופו של דבר גם מהפכן עריץ כדוגמת מקסימיליאן רובֶּספייר, ששלח אל הגיליוטינה רבים מן האריסטוקרטים, אפילו את ז'ורז' דנטון שותפו למהפכה,  מצא את מותו מידי "התער הלאומי".

על כן העז אלתרמן להתנבא בשירו "לורליי" (1934), בעת התחזקות כוחו של השלטון הפשיסטי,  שימיו של הרוע ספורים. את אות הקלון, התנבא אלתרמן, הדיקטטורים יֵדעו שנים רבות. גם לאחר שבנהרות יזרמו מים טהורים, ה"ריין" (rein פירושו בגרמנית "נקי", הומופון של  Rhine– שמו של החשוב שבנהרות גרמניה) יישאר עקוב מדם הקורבנות: "...הַגְּדוּדִים לַמִּזְרָח דָּהֲרוּ, / אַךְ יוֹדְעִים הֵם: קָרוֹב הַיּוֹם, / וּנְהָרוֹת אֲחֵרִים יִטְהֲרוּ, /רַק הָרַיְין יְהַלֵּךְ אָדֹם!" (בטור "לוֹרֶליי",   "דבר" מיום ה' בתשרי תש"ה;  22.9.1944).

אלתרמן לא היה משורר מפלגתי, אף-על-פי שמצא את פרנסתו, לאחר שפוטר מעיתון הארץ,   בכתיבת שירים אקטואליסטיים למען עיתונה של המפלגה השלטת. הוא ביטא בטוריו אמִתות רחבות יותר מאלה שהשמיעו המדינאים. במיטבם, "שירי העת והעיתון" של אלתרמן נחרתו טוריו בלב הקוראים, והשפיעו יותר מכל הדברים שהושמעו מעל במת הנאום הפוליטי. למותר לציין שהתקופה הייתה  תקופה גדולה וסוערת, ונדרש איש-רוח שיאיר כמו מגדלור את  האפלה. טוריו של אלתרמן שימשו בעיצומה של הסערה גם מצפן, גם כוכב צפון וגם קול המצפון. חרף גילו הצעיר, חש אלתרמן שהוא מסוגל לעמוד במשימה הכבדה הזאת.

לא אחת הוא הציע לקוראיו להתבונן באירועים מזווית ראייה נוספת, בדרך-כלל מזווית בלתי שגרתית, אפילו דרך עיני "האחר" – הצר והאויב. לא פעם נכנס המשורר בטכניקת ה"הֲזָרָה" (defamiliarization) לתודעה של החרב, לתודעה של שנאת היהודים, לתודעה של העיט שחג מעל הפגרים, או של החולד שחותר תחת יסודות הבית.

שיר מוקדם שנגנז, "שיר הגיליוטינה", שאליו הפנינו כאן זרקור, הוא כאמור מונולוג דרמטי של המערפת, שמוציאה מפיה את המשפט המצמרר "הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת" (ובו רמז ל"מכת בכורות" שעליה כתב ביצירתו הגדולה "שירי מכות מצרים", שנתחברה בין השנים 1939-1945, וגם בה תיאר אלתרמן את כוחות הרוע ואת כלי המשחית  ביופיים המדהים).

היכולת של אלתרמן להתבונן באירועים דרך עיני "הסיטרא אחרא" ולעִתים גם להזדהות  כביכול  עם נקודת המוצָא של האויב – מבלי לשכוח פָּרָמטרים אחרים של המציאוּת המורכבת  –  היא זו שאִפשרה את חיבורו של טור כדוגמת טורו הידוע "על זאת" (דבר, יום ו', 19.11.1948), שבּוֹ הביע את דעתו בענייני ביטחון, מוּסר ומשפט ללא דעות קדומות וללא משוא פָּנים. אף-על-פי שהצנזורה פסלה את השיר, מתוך חשש פן יגרום לדמורליזציה ויחליש את רוחם של הלוחמים במלחמת העצמאות, בן-גוריון החליט ששיר זה ישוכפל על-גבי גלויות שתחולקנה לחיילי צה"ל לשם שמירה על טוהר הנשק. עמדתו, כפי שניסיתי להוכיח בספרי "על עת ועל אתר" (1999), הפגישה את הניגודים, והציגה כעין צירוף אוקסימורוני של העֶמדה הפָּציפיסטית שגילה בעבר (בשיר כדוגמת "אַל תתנו להם רובים") ושל העֶמדה "הביטחוניסטית" שנתפתחה אצלו בשנות המאבק על עצמאות ישראל כתוצאה מאילוצים שהזמן גרמם.

פרופ' זיוה שמיר

* * *

לרה"מ בנימין נתניהו,

כרגע כל צד כופת את הצד השני, ואינו מאפשר לו לבצע מהלך כלשהו, שיוציא אותנו מהמצב הנורא שאליו נקלענו. בשחמט קוראים למצב כזה בשם "פָּט" – מבוי סתום.

אם יקרה ח"ו אסון לאומי (כגון טילים על מרכזי אוכלוסייה צפופים), כל צד יאשים את הצד שכנגד, ולשניהם יהיו נימוקים משכנעים, שישכנעו רק את המשוכנעים.

אם יתייצב המצב (מי ייתן!) כל צד יקח את ה-credit לעצמו, ולכל צד יהיו נימוקים משכנעים, שישכנעו רק את המשוכנעים.

רק אתה, בנימין נתניהו, מסוגל להתחיל מהלך חדש, להוציא את המצב מן הקיפאון ולהחזיר את השפיות לעם ולמדינה.

אל תיתן לפוליטיקאים קטנים המטילים צל ארוך מאחוריהם למרר עד-דכא את חייו של אותו חלק של תושבי המדינה, שהוא החלק היצרני המשרת את המדינה ומֵגן עליה.

פרופ' זיוה שמיר

* * *

יוסי אחימאיר

על השנאה ומפיציה

יש מילים שאין צורך להסבירן. הן מדברות בעד עצמן. כך גם מושגים, ביטויים, רגשות מסויימים. למשל המילה – שנאה. באנציקלופדיה העברית הנושנה לא מצאו לנכון להקדיש לה ערך. לעומת זאת, בוויקיפדיה דוקא נמצא ערך מורחב – וייאמר זאת לזכות האנציקלופדיה המקוונת:

"שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון. השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או להרע לו. אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר, לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא."

באתר של יד ושם נאמר על השנאה, כי היא "רגש שמהותו רצון לפגוע או להשמיד את מושא השנאה או רצון שמושא השנאה ייעלם." הדברים נכתבו כמובן בהקשר של האנטישמיות הנאצית.

ב-1983, עם דמדומי שלטונו של מנחם בגין, פירסם הסופר המנוח אהרן מגד מאמר ב"דבר" שכותרתו "על השנאה", ובו כתב בין השאר, כי "מה שמבעיר בערות בעם היא השנאה, זו שהיא נחלת רבבות... אינה יודעת גבולות פוליטיים. אם במאזניים תישקל – כף ימין לא תכריע את כף שמאל. מפחיד לעיתים לראות אותה עין בעין... פניה המכוערים של השנאה – ההגזמה שתכליתה ללבות את השנאה... השנאה אינה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה פחות מדי, צריך לשנוא."

נצרכנו לדיון קצרצר בנושא שנוא זה, לנוכח אדי הרעל שממלאים בימים אלה את החלל הציבורי בישראל. ביטויי רעל מוטחים משני הצדדים, אלה כלפי אלה, אנשי מחאה מול תומכי הממשלה, והאווירה הולכת ונעשית מחניקה מיום ליום, שלא לומר על סף פיצוץ. מה שהיה נכון לפני ארבעים שנה, נכון גם לזמננו, וביתר שאת.

הפעם הזרז להעלאה לדיון של נושא השנאה היה עוד ראיון שנתן מי שמעורר יותר ויותר זעם כלפיו, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. האיש שגדל בנחלת ז'בוטינסקי והתחנך כבית"רי על רעיון ההדר, הפך את עורו והדרו, והיה ליריב המר ביותר לממשלה המכהנת, שלא לומר שונאה הגדול.

בטרם נזכיר מה השמיע באותו ראיון בליל שבת, נפנה אל הקובץ החדש – "75 פנים למדינה יהודית", שבו ראש הממשלה לשעבר זורק למעשה לפח את מורשת ז'בוטינסקי, קורא לחזור ל"גבולות הטבעיים, אלה שחיינו בתוכם עד 1967," ואומר כי "הגיע הזמן לחדול מן הדמגוגיה השטחית, החלולה והלא-אמיתית על ירושלים השלמה," וכן "להקטין את הצבא ולצמצם אותו למימדים הנחוצים."

כשהאיש הפך לתבוסתן שכזה, מה פלא שהוא יוצא חוצץ נגד ממשלת הימין? ולכך נוספו שני רגשות – קינאה ושנאה. ראו את דברי הצביעות שלו באותו מאמר: "אני מאמין בכל ליבי בישראל אחרת, שבה אפשר להתווכח בלי להעליב, להיות במחלוקת בלי להסית" וכו'... זה אומר מי שהשמיע בליל שבת פניני לשון אלה: "אנחנו עכשיו במלחמה וצריך לנצח בה... אין פשרה עם פושעים אלה... יש כאן ממשלה של פורעים... ממשלת חורבן... יש פה חבורת פורעים ועמי ארצות, זוהמה ותיעוב..."

כמעט אין מילה בלקסיקון המכוער שלא השתמש בה, כששני מארחיו אף מחזקים אותו: "הלכה המדינה."

לא מכבר סגרה משום-מה פרקליטות המדינה את הבדיקה נגד אותו אולמרט שנפתחה בחשד שבשני ראיונות קודמים קרא ל"מלחמה כמו במלחמה" – בממשלה כמובן. הנתבע נאלץ להסביר בדוחק כי כוונתו למלחמה במסגרת החוק בלבד.

הפטור שקיבל מהפרקליטות, הוא שמעודד אותו להמשיך בהסתה. כידוע, אין בישראל איש מוסרי יותר מאולמרט ואין ראוי ממנו להתראיין שוב ושוב, כדי לספק את סחורת ההשמצות נגד הממשלה והעומד בראשה. האיש שישב בכלא על שחיתות, הפך להיות המטיף הגדול למוסר ולמפרק הממשלה.

התופעה שאנשים ומנהיגים משנים את עורם אינה מיוחדת, בוודאי לא בפוליטיקה הישראלית. רבים וטובים שינו דעתם מי מימין לשמאל ומי להיפך. מי לחסיד שלמות המולדת ומי לתומך במדינה פלסטינית.

 אבל כאשר לכך מיתוסף רגש שנאה בלתי נשלט – במיוחד שנאה עצמית, אי-שביעות רצון של אדם (אולמרט במקרה זה) מעצמו – נחצים הגבולות. לא רק שהאיש הבלתי מוסרי ביותר מטיף ברוב צביעות למוסריות בחיינו הציבוריים, אלא שבהיותו מלבה השנאה והקרעים מיספר אחת בתוכנו, הוא מטיל את האשמה על יריבו הפוליטי, נשוא קינאתו.

אולמרט ימשיך להתארח באולפנים, יוסיף להשמיע ברמה את משנת השנאה שלו, אבל הוא כבר קוריוז.  אהרון מגד אינו עימנו, אבל כמה דבריו נכונים לימי שנאה אלה, שסופם מי ישורנו.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר-זאב

מעלה ומכתש

"שביל ישראל" עם דני גספר – המכתש הקטן ... (לא פוליטי)

1.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בַּמַּכְתֵּשׁ הַקָּטָן –

אֵינְךָ דּוֹרֵס, אֵין לְךָ טְפָרִים חַדִּים לֶאֱחוֹז בַּקָּרְבָּן.

חַנְקָן גָּדוֹל וְגַם צִפּוֹר.

אוּלַי שְׁחור מֵצַח, חָלוּד גַּב,

לִפְעָמִים אֲדֹם רֹאשׁ.

חנקן גדול. ויקיפדיה.

אֵינְךָ מַמְתִּין לָחֹג בִּימֵי חַג שְׂמֵחִים,

תָּמִיד צוֹפֶה מֵעָל –

לִלְכֹּד מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר, לְשַׁפֵּד אֶת הַטֶּרֶף אֶל

הָאָטָד –

פִּסּוֹת בָּשָׂר קְטָנּוֹת לַמְּזָוֶה.

קֶסֶם הַנְּשָׁרִים בִּמְעוֹפָם, בִּתְנוּעָתָם הַמְרַחֶפֶת

אֶל מַחֲבוֹאֵי הַגּוֹזָלִים בַּקֵּן.

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מְדַדִּים כְּתַרְנְגוֹלֵי הֹדּוּ קֵרְחִים

לְיַד סִירֵי הַבָּשָׂר.

עָצוּב לִי לָנִיאוּס* ...הֲגַם אַתָּה?

לֹא קַל לִרְאוֹת בַּסְבַךְ הַקּוֹצָנִי חַנְקָן נְטוּל חַיִּים

עִם מַקּוֹר מְאֻנְקָל.

בְּמַעֲלֵה עֱלִי בְּעוֹדִי זוֹחֵל אֶל הַפִּסְגָּה, הֵבַנְתִּי שֶׁכָּל כֻּלְּךָ

צִפּוֹר שִׁיר.

* השם הלועזי של החנקן ואולי – ...שליט, בדרך אל עולם אחר

2.

יִתְרוֹן לַחַיִּים בַּטֶּבַע –

מָה שֶּׁקַיָּם קַיָּם, כָּל שֶׁפּוֹרֵחַ חוֹגֵג רְגָעָיו, מַמְתִּין

לִמְעוֹפֵי הַדְּבוֹרִים.

מַדְרִיךְ קוֹרֵא לַצְּמָחִים בִּשְׁמָם הַמּוּזָר, שְׁבִילִים שֶׁלֹא הִכַּרְנוּ מוֹבִילִים לַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו רָצִינוּ לְהַגִּיעַ.

כָּל פְּסִיעָה –

פְּגִיעַת שִׂמְחָה בְּדֶרֶךְ לֹא סְלוּלָה.

מִנְהָרוֹת מַמְתִּינוֹת לְחַיּוֹת טֶרֶף עֲצֵלוֹת,

לְעוֹבְרֵי אֹרַח מְחַפְּשֵׂי  צֵל,

לְשִׁטָּפוֹן.

  3.

עִם עֶרֶב, אוֹטוֹבּוּס מְמֻזָּג מַחֲזִיר אוֹתָנוּ

אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה.

רַמְזוֹרִים מִתְחַלְּפִים מוּל עֵינֵינוּ הָרְדוּמוֹת.

פְּעִילוּת הָעֳטַלֵּפִים וּשְׁאָר חַיּוֹת הַלַּיִל רַק הֵחֵלָּה.

(והמבין  אולי יבין) פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" – 2012

* * *

אורי הייטנר

1. התא הכנעני הרדום

לפני שמונים שנה, ב-1943, טלטל את היישוב הארצישראלי מנשר שכותרתו: "כתב אל הנוער העברי".

על המנשר חתום "הוועד לגיבוש הנוער העברי". כתב אותו הסופר אוריאל שלח, המוכר יותר בשם העט שלו יונתן רטוש. המסר של המנשר היה חד, חלק, ברור, חד-משמעי: התנתקות מוחלטת של העברים מן היהדות ומן היהודים. או כפי שאמר רטוש בשיחת גיוס שערך לנער חיים גורי, שהתעקש לא להשתכנע ותהה כיצד אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים: "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף."

הוועד לגיבוש הנוער העברי קרא לנוער להתנתק לא רק מן היהדות ומן העם היהודי, אלא גם מכל היהודים בארץ ישראל שדבקים באידיאולוגיות שנוצרו בעם היהודי, בעודו בגלות, כלומר התנועה הציונית וכל התנועות הציוניות מימין ומשמאל. "הוועד לגיבוש הנוער העברי קורא אליך לעמוד על כל עומק התהום והזרות המבדילה בינך, הנוער העברי, לבין כל אלה בני הגולה היהודית, כל אלה שעמדו על דעתם בגולה ההיא על כל פרצופיה ועל כל שורשיה וגלגוליה ובתוקף הטבע נשאר חותמה טבוע בשרשי נפשם ובמחשבתם – לאין מרפא; לעמוד על עומק התהום הזאת של המהות היהודית, מבעד לכל מסווה של מליצה, ומבעד לכל צעיף של מפלגה. וכל ארגון וכל כת, ויהיו קיצוניים ככל שיהיו, ויהיו מציאותיים ככל שיהיו ויהיו אידיאליסטיים ככל שיהיו." כלומר, יש להיפרד מכל התנועות שנגועות, ללא מרפא, "במהות היהודית". כי היהדות היא מהות חולה, שממנה חובה להיפרד.

ההיפרדות משמעותה הקמת לאום חדש, שאינו "נגוע" במהות היהודית, והמהות שלו חדשה – זיקה למולדת העברית על ההיסטוריה שלה כחלופה לזיקה לעם היהודי. והזיקה למולדת אינה כמולדת העם היהודי, ולא להיסטוריה של העם היהודי, אלא למולדת כמולדתם של כל בניה ולהיסטוריה שלה על כל גלגוליה לאורך הדורות. הזיקה לכנעני, ליבוסי, לפגאני שהיו בארץ לפני אלפי שנים היא זיקה לאומית שורשית מובהקת, בעוד את הזיקה ליהודים ולהיסטוריה היהודית יש לעקור מן הראש ומן הלב ולמחוק אותה לחלוטין.

בפנייתו אל הנוער העברי, מביע המנשר חרדה לנפשו. "הוועד לגיבוש הנוער העברי חרד לנפשך מפניך אתה. שמא בהסתננך בשלבי עלייתך החברתית תסתגל, הלוך והסתגל, אל אורחות הפזורה היהודית; פן יפתה לבבך אחר הלך-רוחו וקנה-מדתו והוקרתו והערכתו של הערב-הרב הזה של פליטים ועולי-רגל; פן תמצא לך בהם דוגמה ומופת. פן תלמד אל דרכיהם ותדבק בהם, ותשכח מפניהם את עצמותך, עצמותו של גוי נורמלי, עצמותו של הגוי העברי העולה.

"הוועד לגיבוש הנוער העברי חרד לנפשך, שמא בשלבי עלייתך התרבותית, בלמדך לבקש פתרונים לשאלותיך, לא תעצור כוח לשמור על טהרתו של רגש המולדת שלך, תסתבך, כאחיך הבוגרים ממך, בסבך של חכמת הפזורה היהודית; הוועד לגיבוש הנוער העברי חרד, שמא אתה בעצמך, הנוער העברי, תוסיף לחשל את כבלי הפזורה היהודית החונקים אותך, שמא תבגוד בבלי דעת במולדת העברית, בגוי העברי הצעיר המתנער וקם בארץ העברים, ותקום עליו להסגירו בידי הפזורה היהודית העולמית, ערש העבדים והמשועבדים מאז ומעולם. ולא עוד מולדת עברית תקום בזה, ולא עוד גוי עברי יתפשט בזה, רק אבר מאברי הפזורה היהודית, מרכז נוסף ובן חלוף לנצח היהדות, ארץ קודש אכולת שחיתות וצביעות לפזורה הנצחית."

אי אפשר להתעלם מן העיתוי של המנשר. היה זה בימים הקשים והקודרים ביותר של השואה, שמוראותיה כבר הגיעו אל היישוב בארץ. ואז, דווקא אז, מצא רטוש כזמן הנכון לדבר על "מסכת קורי העכביש היהודית" שיש להתנער ממנה, על ה"ספרות היהודית שלה אין הוא [=העברי] יכול למצוא את המבע, ובמסגרת המחשבה היהודית על עמקנותה ועל תכניה אין דבר הקרוב אליו." והוא מזהיר את הנוער העברי מן הנכלוליות היהודית הערמומית שאורבת לו, בדמות הציונות, כדי לפתות אותו. "הציונות על כל פלגותיה ופלגיה, יודעת היא מליצות מאז – אל תלך אחריהן שולל. החוכמה היהודית יודעת במעומעם את רחשי ליבך והלך רוחך והיא מתפשרת איתך מעט והיא פותחת לפניך אי-פה אי-שם תחומי פעולה המתיימרים למלא את מבוקשך. עמוד על המשמר."

איזה ניכור נורא של יהודי, הגם שהוא מתכחש ליהדותו, לעמו, בשעת האופל הנוראה ביותר שלו, בקריאה לנוער העברי, שהעם היהודי, שבאותה השעה עולה לשמיים בארובות עשן באושוויץ ובמאיידנק, הוא הוריו, אחיו, בני דודיו או סבו וסבתו.

היה משהו מהלך בקסמו בלהט העברי של הקמת אומה ילידית חדשה, רעננה, נקיה, חופשייה. ועם התנועה החדשה נמנו כמה מטובי האמנים העבריים; רטוש, כמובן, ולצידו המשורר והמתרגם אהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, הפסל יצחק דנציגר ואחרים.

ואף על פי כן, התנועה הזאת נחלה כישלון צורב ודרמטי. היא נשארה בשולי השוליים של שולי השוליים של היישוב. היא נשארה מיעוט קטן, מוקצה מחמת מיאוס, נלעג ושנוא. שנאו אותו הדתיים, שנאו אותו החילונים, שנא אותו הימין, שנא אותו השמאל. אגב, אנשיו באו מן הקצה הרדיקלי המקסימליסטי של הימין. המשורר שלונסקי, איש השמאל הציוני, איש מפ"ם (אז מפלגת "השומר הצעיר", אף שלא גדל בתנועת הנוער הזו), מתרגם ה"אינטרנציונל" לעברית, הוא שהדביק לכת הזו את שם הגנאי "כנענים". שם הגנאי נקלט מהר ובאופן טוטלי, עד שאפילו חבריה אימצו אותו, בעל כורחם.

הכנענים מצאו את עצמם בודדים ומבודדים וחשו, במידה רבה של צדק, נרדפים. הנוער העברי שאליו פנו, הפנה להם עורף. הוא הפגין למען עלייה חופשית, הוא העלה מעפילים, הוא "נשא את עמו עלי שכם", בלשונו של אלתרמן, ועמו הוא העם היהודי. הוא שר את שירו של חיים חפר "בין גבולות":

 שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

האחים הם האחים היהודים. כן, פנינו גם למך ולזקן, אנו חומת המגן שלהם.

ונשאלת השאלה, למה הכנענים התקבלו בעוינות רבה כל כך? מה עורר בהם סלידה עמוקה כל כך בקרב היישוב?

הרי החוקרים נוהגים למצוא שורשים מוקדמים לכנעניות בתוך הציונות. יש המציגים את הכנעניות כגישה הטהורה של רעיון שלילת הגולה. מי שטוען כך אינו מבין את משמעות המושג שלילת הגולה. אין זו גט כריתות מן היהודים בגולה, אלא קריאה ליהודים לעלות למולדת ושלילת אורח החיים הגלותי, שבו אין העם היהודי ריבון ואחראי לחייו.

הכנענים אינם הראשונים שמגלים עוינות כלפי היהדות. אפשר למצוא אותה אצל טשרניחובסקי, אצל ברדיצ'בסקי, בסיפורו של חיים הזז "הדרשה". הכנענים אינם הראשונים שמגנים את אורח החיים היהודי בגולה וקוראים לשינוי דרמטי בחיים היהודיים. אולם כאשר יל"ג וברנר ביקרו בחריפות רבה את אורח החיים של היהודים, היו אלה פצעי אוהב וקריאה לשינוי. הדבר הייחודי בכנענות, הוא הרעיון של התנתקות מן העם היהודי והיקרעות ממנו. זו נתפסה גם בידי החילונים הקיצונים ביותר ואף האנטי דתיים ככפירה בעיקר.

לא בכדי יצאו הכנענים נגד הציונות והתחרו על נפש הנוער העברי מול הציונות. לא בכדי יצאו הציונים על כל גווניהם נגד הכנענים וסלדו מן הכנעניות. אכן, יש סתירה מובנית, מוחלטת, בין כנעניות לציונות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מהותה היא נטילת אחריות מוחלטת על העם היהודי, על מצבו, על הבטחת עתידו. הציונות חתרה לתת מענה ל"צרת היהודים" באמצעות הקמת מדינה יהודית במולדת היהודית, בארץ ישראל. אך לצד קידום מטרת העל, היא עסקה גם ב"עבודת ההווה"; דאגה לקיומה ולחוסנה של הקהילה היהודית באשר היא, לחינוכה, ללימוד עברית, להגנה מפני האנטישמיות ומפני ההתבוללות. כל מהותה של הציונות היא נטילת האחריות על העם היהודי.

הציונות, בראשיתה, היתה מיעוט קטן בעם היהודי. אך היא לקחה אחריות על כולו. היא לקחה אחריות על האורתודוקסים שהתנגדו לה וראו בה תנועה של כפירה. היא לקחה אחריות על הרפורמים שהתנגדו לה וראו בה תנועה מסוכנת שמאיימת על האמנציפציה. היא לקחה אחריות על ההמונים שהלכו שבי אחרי הבונד, התנועה הסוציאליסטית היהודית האנטי ציונית. כתנועה לאומית, היא לקחה אחריות על גיבוש היהודים כלאום, בלי לוותר על אף יהודי. היא לא תנועה שקמה למען הציונים, אלא למען היהודים. כולם. בכך היא גילמה את הערך היהודי החשוב ביותר, המהותי ביותר, שהוא סוד קיומו של העם היהודי ושרידותו על אף כל מוראות ההיסטוריה שלו: כל ישראל ערבין זה בזה. ערבות מוחלטת. בתור שכזו, הציונות גילמה את היפוכה המוחלט של הכנעניות.

התנועה הכנענית נחלה כישלון מוחלט, אך מתחת לפני הקרקע כנראה השאירה תאים רדומים, שהמתינו לשעת משבר; והרי שעות משבר ואסון מייצרות את התנאים להתעוררות תאים קיצונים, שבשגרה הם נתפסים, בצדק, הזויים ותימהוניים. השבר הוא המעורר את התאים הסרטניים האלה.

מדינת ישראל נמצאת בימים אלה במשבר החמור ביותר בתולדותיה. והמשבר הקשה הזה עורר את התאים הכנעניים הרדומים, והם באים לידי ביטוי ברעיון העוועים הנואל של "היפרדות", כלומר פירוקה של מדינת ישראל ופירוקו של העם היהודי. "הם לא האחים שלנו." אנחנו לא רוצים להיות אחראים על "הטפילים". איננו רוצים עוד להיות ערבים להם. איש לאוהליך ישראל. נשבור וננתץ על הסולידריות היהודית. שהם יהיו מדינת יהודה. אנחנו נהיה מדינת ישראל. מה לנו ולהם? שהם ידאגו לעצמם. אנחנו נדאג לעצמנו. אנחנו נקים עם "ישראלי", ברוח החזון הכנעני, הנקי מן הפסולת היהודית. ספוילר – ההיתכנות של חזון העוועים המטורף הזה הוא אפס. זה לא יקרה. אבל עצם הסנטימנט הכנעני הזה, תאוות החורבן הזו, הלגיטימציה לפירוק מדינת ישראל, הם עצמם שבר לאומי הרה אסון, שחובה על כל ציוני להילחם בו. ככל שהסנטימנט הכנעני הזה יגבר, כך הוא יעמיק את הקרע ויהרוס את החברה הישראלית. את הרעיון האנטי ציוני הזה יש להרוג עוד כשהוא קטן.

פורסם לראשונה ב"בין חברים".

2. צרור הערות ‏16.8.23

* אינה תלויה בדבר – אהבת העם, הארץ והמדינה שלי, אינה תלויה בדבר. היא אינה מותנית בזהות הממשלה – האם אני תומך בה או מתנגד לה, לא במדיניות הממשלה וגם לא במהפכה המשטרית. היא מוחלטת. לכן אני סולד מהסרבנות (על שלל שמות החיבה המכובסים שלה), מהירידה מהארץ, מהוצאת כספים מהארץ, מהפגנות נגד ישראל בחו"ל וכד'.

* במשמרת שלו – את התנגדותי העזה לסרבנות הבעתי פעמים רבות – היא חסרת אחריות, מופקרת ופוגעת בחברה הישראלית, בדמוקרטיה ובביטחון המדינה. אולם תהיה דעתי, כמו דעתו של כל אחד אחר, על הסרבנות כאשר תהיה, אין בכך כדי להשלים עם התנהלותו המופקרת וחסרת האחריות של נתניהו, שרואה מה קורה לצה"ל, רואה את הסכנה לכשירותו ולביטחון המדינה, ואינו עושה דבר, אינו נוקף אצבע. והוא יודע בדיוק מה עליו לעשות כדי לשים קץ לסחרור המסוכן הזה. הוא מפחד מהאיומים של עוכר המשפטים ושל ראש הכנופייה? הוא מפחד לא להיראות גבר-גבר ושבבייס יגידו שהוא נכנע? זה לא צריך לעניין אף אחד. זו המשמרת שלו והוא נושא באחריות העליונה לביטחון המדינה. אין לו עוד על מי לגלגל את האחריות. אין לו לאן לברוח. הוא חייב לקבל סוף סוף את ההחלטה המתבקשת – לעצור את המהפכה המשטרית.

הוא רואה מה קורה לביטחון, הוא רואה מה קורה לצה"ל, הוא רואה מה קורה לכלכלה, הוא רואה מה קורה למערכת הבריאות, הוא רואה מה קורה לאקדמיה – זו אחריותו והוא חייב לתת מענה, או לצאת לנבצרות מחמת חוסר כשירות. והרי כל מה שקורה – הוא באשמת הממשלה. גם כמי ששולל מכל וכל את הסרבנות ורואה בכל סרבן אחראי למצב, ברור שעיקר האחריות היא על הממשלה שהתנפלה על הדמוקרטיה הישראלית במהפכה המשטרית. מי שהצית את האש הזרה הזאת, יכול באחת לכבות את השריפה. הטענה שהסרבנות והפגיעה בצה"ל נובעת מאי השלמה עם שלטון הליכוד או עם שלטון נתניהו, ואינה קשורה למהפכה המשטרית, היא עלבון לאינטליגנציה. הרי המבוגרים שבין המילואימניקים נולדו תחת שלטון הליכוד, ותחת שלטון הליכוד בחרו בקורס טיס או ביחידה המובחרת ותחת שלטון הליכוד שירתו בסדיר, בקבע ובמילואים, והם ביצעו נאמנה ובמסירות כל פעולה, כל מדיניות, בין אם תמכו בה או התנגדו לה. והצעירים שבהם נולדו כשנתניהו היה ראש הממשלה לראשונה ורוב חייהם חיו תחת שלטונו. והם לא נהגו כך. רק המהפכה המשטרית גרמה למצב הנוכחי.

עצימת העיניים מהמצב בצה"ל, במקום לעשות מעשה, מעוררת תמיהה. הרי הסיבה שהממשלה מקדמת את חוקי ההשתמטות אינה נובעת מכך שנתניהו, קצין בסיירת מטכ"ל, אח שכול, חושב שההשתמטות מוצדקת. הוא חושב שזאת המציאות ואין מה לעשות. והאמת היא שגם מתנגדי חוק ההשתמטות אינם מציעים את הפתרון היחיד הנכון והצודק – גיוס כל החרדים לאלתר, כי גם הם מבינים שזו המציאות ואי אפשר לגייס את כולם בכפייה. לכן הם מציעים פתרונות שונים לתנאי גיוס מיוחדים, לשירות לאומי חלופי, לצמצום מדורג של ממדי ההשתמטות וכד'. כפי שנתניהו משלים עם המציאות בנוגע לחרדים, כך עליו להשלים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עם המציאות, שהמהפכה המשטרית מובילה לפירוק צה"ל ולכן יש לעצור אותה. ולמה "להבדיל"? כי אין דמיון בין מגזר שהשתמטותו אומנותו וכל השנים הושיט את ידו רק כדי לקחת, לא כדי לתת, לבין מי שכל חייהם חירפו את נפשם והקדישו שנים רבות להגנה על מדינת ישראל, גם אם עכשיו הם טועים וגורמים נזק חמור.

* מעתיק את המודל – במשך שנים, במקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה. והיום אנו רואים את התוצאות. עכשיו נתניהו מעתיק את המודל למלחמה נגד צבא "האויב" – צה"ל.

* בחזרה לדפוס המוכר – חוזרים לדפוס הפעולה המוכר, שבו יאיר נתניהו משמש כמעי הגס שדרכו נתניהו מעביר מסרים שכראש ממשלה הוא אינו יכול לומר בגלוי. ויאיר נתניהו חוזר לדפוס הפעולה המוכר שלו. קודם מעלה פשקוויל הסתה. אחרי שעות אחדות, כאשר ברור שהמסר עבר וזורם בתעלות הביבים, תרתי משמע, הוא מוחק אותו.

* השתמטותם אומנותם – מפלגות המשתמטים הן מפלגות שמטרת העל שלהן היא ההשתמטות. הן בממשלה למען ההשתמטות. הן תומכות במהפכה המשטרית למען ההשתמטות. הנציגים הללו קמים בבוקר לפעול למען ההשתמטות ופועלים למען ההשתמטות עד שהולכים לישון בלילה. ולא אכפת להן מה שזה גורם לחברה הישראלית ולא אכפת להן מה זה גורם לצה"ל ולא אכפת להן שזה משניא את החרדים על העם. העיקר, שיוכלו להמשיך להשתמט בהמוניהם, לערוק ממלחמת מצווה ומהגנה על המולדת. מפלגות המשתמטים רואות בממשלת ה-64 על מלא את ההזדמנות של פעם בחיים לעגן את ההשתמטות הממארת בחוק יסוד ולאנוס את מדינת ישראל לתגמל את המשתמטים מההגנה על קיומה כפי שהיא מתגמלת את המחרפים את נפשם להגנה על המולדת ולהגנה על חיי האזרחים כולל חיי המשתמטים.

יריב לוין הבטיח להם כל מה שרק רצו, כדי שיתמכו במהפכה המשטרית – האובססיה של חייו. ונתניהו חתם. עכשיו נתניהו מנסה בדחילו ורחימו להתחנן למפלגות המשתמטים שקצת ירככו את חוקי ההשתמטות, לנוכח המצב במדינה ובצה"ל, אבל מפלגות ההשתמטות צוחקות עליו. הן מבהירות לו שתפרקנה את ממשלתו בלי חוקי ההשתמטות, הרי הן יודעות שהטירוף שלו – שלטון בכל מחיר, יגרום לו להיכנע לסחטנותם. שבט שלם בעם ישראל שהשתמטותו אומנותו, בניגוד מוחלט למצוות התורה, בשם "לימוד" ה"תורה" כביכול.

* מרחיק עדותו – בכל פעם שאני כותב נגד ההשתמטות הממארת של החרדים, קופץ איזה חוכמולוג ושואל "מה עם הערבים"? אף פעם אין זה מישהו שנלחם נגד ההשתמטות החרדית הממארת ומעלה בשם השוויון גם את הדרישה לגיוס ערבים. תמיד זה מי שמחפש דרך להצדיק את השלמתו עם ההשתמטות החרדית הממארת, באמצעות הרחקת העדות לערבים. איזה טמבל עלוב נפש כינה אותי "גזען", כי אני מפלה בין יהודים וערבים ודורש גיוס חרדים בלי לדרוש גיוס ערבים. טיעון דמגוגי אינפנטילי. אומר בבירור – איני משווה יהודים שעורקים מהגנה על המדינה היהודית, לבני מיעוטים שהמלחמה היא בין מדינתם לבין עמם. יום אחרי שתיפסק ההשתמטות החרדית, אפשר יהיה לדבר על גיוס ערבים. כל עוד שבט שלם בעמנו משתמט, והוא חבר של כבוד בקואליציה ומוביל חוקי השתמטות – דיבור על גיוס ערבים אינו רלוונטי.

* החומר שממנו קורץ אמסלם – אם ניטול מאמסלם את השנאה, מה יישאר? כלום. כי אין כלום.

* תמצית ה"רפורמה" – אמסלם צודק. הוא רוצה למנות את החבר'ה לתפקידי ניהול בחברות הממשלתיות. הוא רוצה לספק ג'ובים לקבלני קולות, בני משפחותיהם ומקורביהם. הכישורים שלהם – היותם קבלני קולות, בני משפחותיהם ומקורביהם, בהחלט הולמים את התפקיד. למה הוא צודק? כי הוא השר. הוא נבחר בפריימריז, בזכות ההבטחות שלו לקבלני הקולות למנות אותם, את בני משפחותיהם ואת מקורביהם. בלי ההבטחות הללו, הוא לא היה שר. הוא שר כי הוא נבחר. הוא נבחר ציבור. עצם העובדה שהוא נבחר, היא רצון העם. רצון העם הוא שאמסלם יוכל למנות את החבר'ה, את קבלני הקולות ואת החבר'ה של קבלני הקולות. זו הדמוקרטיה. למה מי זאת מנהלת רשות החברות מיכל רוזנבוים, שתתערב במינויים שלו. למה באיזה פריימריז היא נבחרה, הפריבילגית האשכנזיה הזאת? למה איזה רצון העם היא מייצגת?

הדמוקרטיה היא רצון העם. העם רוצה שאמסלם ימנה את החבר'ה. ה"רפורמה" המשפטית תיתן לעם את הכוח לתת לאמסלם למנות את החבר'ה. למה מי הם 15 שופטים אשכנזים שלא נבחרו באף פריימריז שיתערבו לו?

* הקדימון למהפכה – ממשלת בנט-לפיד היתה ממשלה מצוינת, ולא רק בהשוואה לממשלה הנוכחית, הגרועה בממשלות ישראל. זה לא חוכמה. הממשלה הזו מסרה לנתניהו מדינה במצב מצוין ובתוך חצי שנה המדינה הידרדרה בכל תחום לתהום של משבר חסר תקדים. אבל יש להודות, שבממשלה הקודמת היה הקדימון למהפכה המשטרית. הוא לא היה בתחום המשפט, אלא בתחום החקלאות. יחסו של עודד פורר לחקלאות היה דומה ליחסו של יריב לוין למשפט. הוא היה עוכר החקלאות ועוכר החקלאים. כמו יריב לוין, גם הוא היה אובססיבי בסלידתו מהחקלאות וברצונו לפגוע בה. ליברמן ופורר הובילו גם הם מהפכה רדיקלית, תחת הכותרת המכובסת "רפורמה". גם הם עשו אותה באופן חד-צדדי, ללא הידברות עם החקלאים ועם השדולה החקלאית בכנסת. וכשהיתה הידברות, היא היתה תרגיל שנועד למשוך זמן. מה שהם לא יכלו להעביר בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם העבירו באופן חד-צדדי באמצעות תקנות. בניגוד למהפכה המשטרית, המהפכה נגד החקלאות נגעה לכאורה רק במגזר החקלאי הקטן. אבל פגיעתו הרעה היא גם בכל צרכן, הגם שהמהפכה שווקה כ"מאבק ביוקר המחיה".

* נופש בגולן –האם כשנתניהו נופש בגולן הוא זוכר איך ניסה פעמיים למסור את הגולן לאויב הסורי? לא נשכח ולא נסלח.

* פרוספריטי למגזר הפשע – לא היו ימים טובים לעולם הפשע בישראל, כמו אלה, מאז מינויו של ראש הכנופייה לשר ל"ביטחון" לאומני, השר הכושל ביותר בכל ממשלות ישראל. ראש הכנופייה הורס בשיטתיות את משטרת ישראל.

* העז למתוח ביקורת – אריק דביר הוא המתנדב השני במשטרה שהודח מן ההתנדבות כיוון שהעז למתוח ביקורת על ראש הכנופייה. ככה זה כאשר הדוצ'ה של הכנופייה ה[---] הוא השר ל"ביטחון" לאומני. אם חלילה, אי פעם הדוצ'ה הזה יעלה לשלטון, כל אזרח שיכתוב דבר ביקורת עלול למצוא את עצמו במחנה ריכוז או "להיעלם".

* התגובה הראויה – מחבל מארגון חיזבאללה יידה בקבוק תבערה לעבר ישראל באזור מטולה וגרם לנזק למעביר מים. בתגובה, צה"ל ירה ירי אזהרה לכיוונו. זו אינה התגובה הראויה. התגובה הייתה צריכה להיות ירי לעבר המאחז החמוש של חיזבאללה על אדמתה הריבונות של ישראל בהר דב וסילוקו משטחנו. שלושה חודשים ישראל משלימה עם הימצאות המאחז הזה; התנחלות נווה נסראללה. חרפה לאומית.

* גמל – יום ראשון האחרון לא היה רק היום החם בשנה. היה זה היום החם ביותר בתולדות אורטל. סביב הארבעים מעלות. עבדתי בחלקת הכמהין, שכולה שתילים ואין בה טיפת צל. מאתגר. אני כמובן דואג להגן על עצמי. כובע, בגדים ארוכים, מדי שעתיים מורח ספריי הגנה על הפנים והעורף. ושותה הרבה מים. ב-10:40 כתבתי בפייסבוק: "עד 10:40 גמעתי כבר 3 ליטרים מים. גמל."

קיבלתי תגובות, גם בפייסבוק וגם בפרטי, שמסוכן לשתות כל כך הרבה בזמן כל כך קצר (קצת יותר מחמש שעות). אחי, שהוא מאמן ריצה ורץ מרתון, כתב לי: "תיזהר לא להגזים עם המים... עודף שתיה יותר מסוכן מההיפך. למעלה מ-90% מהרצים שמתו או נפגעו בריצות, זה קרה להם בשל שתיית יתר בימים חמים. בתקשורת דווחו שהם מתו מהתייבשות, אבל כמי שמעורה בפרטים אני יודע שהם מתו מהרעלת מים. כשחם ומזיעים, הגוף מאבד מלחים (מינרלים), ואז כשאתה שותה מים אתה מדלל אותו עוד יותר, עד שבמקרי קיצון מגיעים להרעלת מים. בשורה התחתונה, כמובן שלא צריך להתייבש. תקשיב לגוף ותשתה כשאתה צמא. אל תשתה כי חינכו אותך שכשחם צריך לשתות הרבה... זו טעות! 3 ליטר מים ב-3-4 שעות, נראה לי מוגזם לחלוטין. אתה באמת לא גמל."

האמת היא שהוא חידש לי. לא ידעתי על כך ולכן אני מעלה זאת כאן. בכל זאת נראה לי שביום חריג כזה, זה לא היה יותר מדי. בדרך כלל אני מרבה לשתות, אבל לא עד כדי כך. אגב, ביובש של האזור שלנו, לא הזעתי.

[אהוד: ממליץ לך לקרוא בנושא את דעתו ופועלו של סא"ל פרופ' עזרה זוהר המנוח, שהיה אחראי לביטול "משמעת המים" בצה"ל. ואתה בגילך, אולי קצת מגזים בעבודות חוץ].

שלוש פעמים בחיי התייבשתי ואולי בשל כך אני מקפיד כל כך על שתייה. הפעם הראשונה היתה בגיל 17. הייתי רשג"ד בצופי ר"ג. שבת, יום הצופה, יום של בנייה ומחנאות, סביב ל"ג בעומר. חום אימים. כל היום אני מתרוצץ בין החניכים והמדריכים ומדרבן אותם להקפיד על שתיית מים. וכנראה בלי משים, על עצמי לא כל כך הקפדתי. וגם לא על דוגמה אישית... בטקס הסיום, פתאום הרגשתי נימול עז באצבעות הרגליים וחולשה. ניגשתי לרשג"דית המקבילה, שהיתה חברה קרובה. רציתי לומר לה שאיני חש בטוב ו... התעלפתי. כעבור דקה פקחתי את העיניים וראיתי ים של חניכים גוהרים עליי. קמתי, שתיתי מים, חזרתי לשיגרה. אבל עוד יומיים חשתי כאבים בצד. אמי השקתה אותי במיץ תפוזים טבעי וקר שהיא סחטה, ובמהלך הלילה דאגה להזרים לי עוד ועוד כוסות מן הכתום הכתום הזה.

הפעם השנייה הייתה כעבור כשנה. היה זה בשבת, 6 ביוני 1981. יום לוהט. ויצאתי עם חבר שלי לטיול בנחל קדרון. בערבית נקרא הנחל ואדי אל נאר, שככל הידוע לי פירושו נחל האש, בשל החום הלוהט. ישנו בדירת הסטודנטים של אחותי בירושלים ויצאנו השכם בבוקר לטיול, במסלול של 34 ק"מ מירושלים לים המלח. הנוף היה מרהיב. היה כיף. ממש. אבל כנראה שלא שתיתי מספיק, והתייבשתי. את הק"מ האחרונים עשיתי בקושי רב, כאשר שוב ושוב היקאתי את נשמתי ואת מיצי הקיבה שלי. אבל המשכתי עד הסוף. חזרנו בטרמפים הביתה, כפי שהיה מקובל אז, בימי התום. למחרת קמתי עם כאבים בצד, אך בהמשך היום שמענו על הפצצת הכור העיראקי, וכמובן שההתייבשות שלי התגמדה.

הפעם השלישית היתה במסע הכומתה. 91 ק"מ אלונקות בעליות הקשות לירושלים. אני הייתי רגם 52, כלומר בנוסף לאלונקות הייתי עם הפק"ל הכבד ביותר. בערך ברבע האחרון של המסע כבר הייתי מיובש. בקושי סחבתי. בשלב מסוים הפסקתי לסחוב את האלונקה וחברים עזרו לי ללכת. כמובן שהתעקשתי להמשיך עד הסוף. רק לאחר מכן, בתמונות, ראיתי איזה חיוור וחלוש נראיתי. לקראת הסוף, כשהתקרבנו לגבעת התחמושת, התעשתי וחזרתי לסחוב את האלונקה. טקס חלוקת הכומתה. המ"מ שלי מורח את הכומתה האדומה על ראשי, נותן לי צ'פחה, ואז, כשהכל נגמר, הרשיתי לעצמי כנראה להתעלף. קיבלתי שלושה גימ"לים. נסעתי הביתה. למחרת הגדוד היה ביום ספורט ביד אליהו. ואני נחתי בבית. ובערב הגיע טלפון, שהגדוד מוקפץ וצריך להגיע לבית נבאללה. אבא שלי הקפיץ אותי. הייתי בטוח שאנו מוקפצים שוב ללבנון. בסוף תפקידנו היה לאבטח את שחרור האסירים הפלשתינאים בעסקת חילופי שבויים תמורת 6 שבויים ישראלים. מאז חלפו ארבעים שנה ולא התייבשתי שוב. גם לא הייתי קרוב להתייבשות. אבל זיכרון ההתייבשות כנראה טבוע בגופי, ולכן אני מקפיד כל כך על שתיה.

ואיך נגמר ביום א' הסיפור? מילאתי מחדש את הבקבוקים בברז בשטח, אבל כיוון שהצינור חשוף, המים לוהטים. ולכן לא יכולתי לשתות. אז במהלך היום הכול התאזן. אגב, בחלק השני של היום עבדתי במטע התפוחים ושם יש צל. הכול בסדר.

(אגב, היום על התייבשות, כידוע, מקבלים קוצב לב).

* מסע בעקבות דן פגיס – המשורר דן פגיס נולד ב-1930 ברדאוץ, עיירה קטנה, שמחצית מתושביה יהודים, בבוקובינה הרומנית, מחוז דובר גרמנית. בגיל עשר הוא גורש עם יהודי בוקובינה למחנה הריכוז הגדול טרנסניסטריה. כל הפרטים שציינתי כאן, נכונים גם לאבי. אבי הכיר את פגיס, שהיה בן דוד של חברו הקרוב אוטו (לימים חיים). עובדה זו יצרה אצלי קרבת נפש לשירתו של פגיס ולדמותו. כאילו, אם אעמיק בהם, יקל עליי לפענח קצת מהקופסה השחורה של אבי. ולכן, לא רק את שירתו אני קורא, אלא כל מילה שנכתבת עליו (וידוע לי על כך).

במוסף ספרות ותרבות של "ידיעות אחרונות", התפרסם מאמר גדול של בנו, יונתן פגיס, הצעיר ממני בשנתיים, בעקבות "מסע שורשים" שערך ברדאוץ עם בנו. לצד המאמר – תמונות מילדותו של אביו ברדאוץ ותמונה של קרון מן הרכבות שבהן גורשו יהודי בוקובינה.

יונתן פגיס התייתם מאביו בהיותו בן עשרים. אחיי ואני זכינו לבקר עם אבי ברדאוץ, בשנת 2006. כעבור שנתיים גם בני הבכור ואחייניתי הבכורה זכו לנסוע איתו, כאשר היו בר ובת מצווה. לאחר מכן הוא שקע בדמנציה עד מותו. לא ראיתי בביקור מסע שורשים. השורשים שלי הם בארץ ישראל. אבל היה זה מסע מרגש. לראות את המקום שבו היה ביתו (הבית כבר לא קיים), במקום שבו היה בית המלאכה של סבי, להסתובב ברחובות ולשמוע "כאן גר אוטו, כאן גר ניסן, כאן גר צ'יבי" וכו' וכו'. ובבית הכנסת. ובתחנת הרכבת שבה שולחו למחנה. ובבית שבו גרו לאחר שובם מן המחנה (הבית עוד קיים). עשינו טעות בתכנון והגענו לרדאוץ בשבת וכך לא יכולנו לפקוד את בית הקברות היהודי. אולם בני ואחייניתי זכו וראו כמה מקברות משפחתנו. קריאת מאמרו של יונתן עוררה בי געגוע. הסיפור המשפחתי של פגיס שונה מאוד מהסיפור של אבי, ועיקר המאמר עסק בסיפור המשפחתי. ובכל זאת, הקווים הביוגרפיים דומים וקריאת המאמר הציפה אותי.

* ביד הלשון: אלוף ההפלות – בכתבות על מותו של טייס חיל האוויר אלוף גיורא רום, הוא הוגדר "אלוף ההפלות הראשון" בחיל האוויר. מה פירוש "אלוף ההפלות הראשון"? לכאורה, אלוף ההפלות הוא מי שהפיל את מספר המטוסים הרב ביותר. איך אפשר להיות האלוף הראשון? או שאתה האלוף או שלא. מסתבר שאלוף הפלות הוא טייס שהפיל 5 מטוסי אויב בקרבות אוויר. גיורא רום היה הראשון שעשה זאת. המונח לקוח מחיל האוויר הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. מי שהפיל 5 מטוסי אויב הוגדר "אייס" – l'as, מונח שנלקח מתחום הספורט.

הטייס הישראלי שהפיל את מיספר המטוסים הרב ביותר בתולדות חיל האוויר הוא תא"ל גיורא אבן, שהפיל 17 מטוסי אויב. הוא גם האלוף העולמי בהפלת מטוסי סילון.

אלוף ההפלות הבלתי מעורער בעולם הוא טייס הלופטוואפה (חיל האוויר) הגרמני במלחמת העולם השנייה אריך הרטמן, שהפיל 352 מטוסים, מתוכם 345 מטוסים סובייטיים ו-7 אמריקאים. הוא הופל 13 פעמים אך מעולם לא נפצע.

גיורא רום הפיל 5 מטוסים במלחמת ששת הימים. ביום הראשון למלחמה הפיל שני מיגים מצריים ומיג סורי. למחרת הופל מטוסו והוא נפצע ברגלו, אך בו ביום ברח מבית החולים, חזר להילחם ולמחרת הפיל עוד שני מיגים מצריים.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: ככל שתתגברנה "הפגנות המחאה" המאורגנות והרעשניות, בהשתתפות שקמה ברסלר – במטרה שלא לאפשר לנתניהו מנוחה אפילו בימי הנופש המעטים שלו – כן יגבר כוחו בקלפי בבחירות הבאות! אתם עוד תראו!

* * *

* * *

יוסף עוזר

יותר הם לא שאלו שלום ירושלים

יוֹתֵר הֵם לֹא

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם

הֵם טָעֲנוּ שֶׁאָכְלוּ לָהֶם,

שָׁתוּ לָהֶם, עִרְבְּבוּ לָהֶם,

אָז הֵם עָשׂוּ לָהּ דַּוְקָא.

אֶחָד מֵהֶם הוֹרִיד מִכְנָסַיִם,

אָנַס אוֹתָהּ אֹנֶס קְבוּצָתִי,

אֹנֶס עֲדָתִי גַּם אַשְׁכְּנָזִי,

אֹנֶס מִתּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת רַבָּה.

יוֹתֵר לֹא הָיָה לָהֶם כֹּחַ לִשְׁאֹל

מֵעֹמֶק הַשְּׁאוֹל שְׁאֵלַת

שְׁלוֹם יְרוּשׁוֹלוֹיִם.

הֵם רָצוּ לַהֲפֹךְ אֶבֶן כָּל אֶבֶן

לִכְבוֹד שְׁאוֹל שְׁאֵלַת שְׁלוּם יְרוּשָׁלַיִם.

מִי לֹא יַהֲפֹךְ כָּל אֶבֶן בִּשְׁבִיל שַׁלֻּם?

אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם כְּבָר הִתְּרוֹגְלָה לָרוֹגְלָה

שֶׁאֲבָנִים מִתְהַפְּכוֹת עָלֶיהָ מֵרֹב

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם.

וּמַהְפֵּכָה בַּחַיִּים עוֹשָׂה טוֹב רַק

לְמִי שֶׁדָּפוּק בַּשֵּׂכֶל.

כְּבָר שָׁאֲלוּ עַל שְׁלוֹמָהּ יְבוּסִים,

פָּרְסִים, אַשּׁוּרִים, יְהוּדִים, רוֹמָאִים,

בִּיזַנְטִים, מֻסְלְמִים, צַלְבָּנִים,

מַמְלוּכִּים, עוֹתְ'מָאנִים,

בְּרִיטִים,  צִיּוֹנִים, לַהֲטָבִים.

הָאַחֲרוֹנִים אֲפִלּוּ מָצְאוּ לָהּ פֻּנְדְּקָאִית.

יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ וּמָגִנַּיִךְ, הֵם אוֹמְרִים לָהּ

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, בַּאֲוִיר בַּיַּבָּשָׁה וּבְיַם כִּנֶּרֶת,

אֵיךְ בָּחַרְתְּ. אֵיכָה בָּחַרְתְּ וְשִׁלְשַׁלְתְּ לֶחָרִיץ,

עוּפִי לְמִקְלָט לְנָשִׁים מֻכּוֹת,

יְרֻשָּׁה

יְרוּ

שָׁלָה

יִם.

מַה תַּגִּידוּ עַכְשָׁו וְאֵיךְ תַּעֲלֹזְנָה

כָּל הַכּוּסִיּוֹת.

וְהַכּוּסִים מַבְעִירִים

וְהַמַּתָּזִיּוֹת מוֹצִיאוֹת עַיִן תַּחַת.

וְתַחַת עַיִן.

וְהִנֵּה הָלְכָה עוֹד פַּעַם קַפּוּט

קַּפִּיטוֹלִינָה,

אִילְיָה יְרוּשָׁלַיִם.

וּמֻחַמַּד רָאסוּל אַלְּלָהּ

אוֹ בֶּן גּוּרְיוֹן רָאסוּל אַלְּלָהּ

אוֹ בִּיבִּי רָאסוּל אלְלָהּ

אוֹ יוֹסִי בֶּיְלִין רָאסוּל נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס.

מִי זֶה רָאסוּל

כָּלוּא בְּלֵב מְשֻׁגְּעֵי יְרוּשָׁלַיִם.

וְאֵיזֶה סִפּוּר הָיָה שֶׁמָּרִיָּה בַּת אֶלְעָזָר

שֶׁהֵמִיתָה אֶת בְּנָהּ, צָלְתָה אוֹתוֹ

וְאָכְלָה אֶת מַחֲצִיתוֹ,

וְאֶת הַשְּׁאָר הִנִּיחָה לְמִשְׁמֶרֶת.

וְשֶׁאֵין הַיּוֹם בְּהֵמוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

לָכֵן אֵין גְּלָלֵי בְּהֵמָה

לָכֵן אֵין סַכָּנָה לְמָרְתָא בַּת בַּיְתוֹס

לָמוּת מֵאֲכִילַת חִטָּה בִּגְלָלִים

כַּמָּה גְּלָלִים שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲרֵמַת יְרוּשָׁלַיִם.

חיפוש "פרימיטיבי"

פְּרִימִיטִיבִי הוּא תֹּאַר.

רֵאשִׁיתִי.

הַנִּמְצָא בְּדַרְגַּת הִתְפַּתְּחוּת יְרוּדָה.

שְׁבָטִים פְּרִימִיטִיבִיִּים.

פָּשׁוּט בְּיוֹתֵר.

גַּס וּבִלְתִּי מְשֻׁכְלַל אוֹ מִתְקַדֵּם.

מְבֻצָּע בְּשִׁיטָה יְרוּדָה.

מַכְשִׁיר פְּרִימִיטִיבִי.

צִיּוּר פְּרִימִיטִיבִי.

צַר אֹפֶק: אָדָם פְּרִימִיטִיבִי.

מַחְרֵשָׁה פְּרִימִיטִיבִית.

הַמִּלּוֹן מוֹסִיף:

שֶׁל הַפַּלָּח הָעַרְבִי.

כְּאִלּוּ פִּצְצַת אָטוֹם שֶׁל מַדְּעָן אָמֵרִיקָאִי

אֵינָהּ דְּבַר מַה פְּרִימִיטִיבִי יְהוּדִי

לַמְרוֹת שֶׁהִיא בְּמִדָּה רַבָּה כֵּן.

וּפִתְאוֹם כָּתוּב:

חַקְלָאוּת פְּרִימִיטִיבִית.

גַּם אֲנַחְנוּ אֶת כָּל יְלָדֵינוּ הָרִינוּ

אֲנִי וְאַתְּ בְּשִׁיטָה פְּרִימִיטִיבִית

וְנִרְדַּמְנוּ. וְהֵם עַל מַסְגֵּר וּבָרִיחַ בָּרֶחֶם

עַד שֶׁיָּצְאוּ וּלְפֶתַע טִפְטֵף הֶחָלָב

וּלְאַף תִּינוֹק לֹא הָיוּ הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה.

יוסף עוזר

* * *

משה גרנות

האלכימאי

על "שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי"

מאת חגית הלפרין

רסלינג 2023, 127 עמ'

זהו ספרה הרביעי של פרופ' חגית הלפרין על אברהם שלונסקי, קדמו לו "מעגבנייה עד סימפוניה" (1997) על השירה הלא קנונית שלו; "המאסטרו"  (2012) על חייו ויצירתו; "הבריחה מן הארמון המכושף" (2021) על בני טיפוחיו של שלונסקי מדור תש"ח ודור המדינה, שרובם מרדו בו.

הבקיאות הגדולה של חגית הלפרין ביצירתו של איש מרכזי זה בספרות העברית החדשה מצביעה על אהבתה ליצירתו ולאישיותו. למרות עמדתו הפוליטית הקשה לעיכול (תמיכה בברית המועצות של סטלין), הקורא בספריה של חגית הלפרין איננו יכול שלא להתרשם, לא רק מהסגולות הפיוטיות והלשוניות שלו, אלא גם מתכונות אופיו, כמו העובדה שבאצילותו הבליג ולא נטר לאלה שנזקקו לאכסניות ולמנטוריות שלו, ובגדו בו, וגם השמיצו אותו.

לספר שלפנינו אין יריעה רחבה כמו לספריה הקודמים, והוא מטפל רק ביצירה אחת של שלונסקי – המחזה "עוץ לי גוץ לי", שעלה על בימת הקאמרי ב-15.12.1965, בבימויו של יוסי יזרעאלי, ובהלחנתו של דובי זלצר.

את השלד למחזה שאל שלונסקי מהאגדה האכזרית של האחים גרים "רומפלשטילצכן", שעניינה שקריו של טוחן כלפי המלך על כך שבתו מסוגלת להפוך קש לזהב – הבת נמצאת בעקבות כך בסכנת מוות, וטרול נורא מוכן לסייע בכישופיו להפוך קש לזהב, ובתמורה הוא רוצה לקבל את הבן שייוולד לבת הטוחן – כל זאת אם היא לא תצליח לנחש את שמו של הטרול. הסוף, כצפוי באגדה, הוא טוב.

כאמור, האגדה הזאת היא בבחינת שלד עליו בנה שלונסקי מחזה מקורי לגמרי המיועד לילדים. לטרול האיום מהאגדה קוראים במחזה "עוץ לי גוץ לי", אבל שמו הוא הרי סוד כמוס עד סוף המחזה, וכן הטרול כאן – "האישון" – איננו לגמרי מנוול כמו באגדה, ומסתבר שכל הנפשות הפועלות הן גם רעות וגם טובות, גם טיפשות וגם חכמות, כלומר, אחד האלמנטים העיקריים של האגדות – ציור הגיבורים ב"שחור לבן" – אינו קיים במחזה שלנו.

המחזה מתחיל בבוקר (איחולי "בוקר טוב" לדמויות הפועלות) ומסתיים בערב, כלומר במסגרת הזמן שהיתה מקובלת במחזה היווני הקלאסי, אבל העלילה ב"מציאות" משתרעת על פני למעלה משנה, שכן מסופר על הניסיונות של בת הטוחן לנחש את שמו של "האישון", ההצלחה שלה, החתונה של המלך עם בת הטוחן ולידת בנה. בניגוד לאגדה, המחזה אופטימי, גדוש בהומור, והוא ממש קוטבי לשירה של שלונסקי בקובצי השירה שלו "דווי", "בגלגל", "אבני בוהו" – בשירים שבקבצים אלה מתואר עולם מלא סבל.      

המחברת מונה את היוצרים עמם מתכתב שלונסקי, ועם הגיגיהם על דרכי היצירה עבור ילדים הוא מזדהה, הלא הם אלכסנדר בלוק ומקסים גורקי. שלונסקי הביע הערצה להנס כריסטיאן אנדרסן וברטולד ברכט (שלונסקי תרגם את "אופרה בגרוש", והמחברת מצביעה על כך שב"עוץ לי גוץ לי" יש נימה טרגית-רומנטית מעורבת בסאטיריות ופרודיות כמו אצל ברכט). המחברת מוצאת במחזה זה גם השפעה של "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום. התפלאתי לקרוא בספר שאחד המנטורים של שלונסקי באשר לכתיבה לילדים היה, בנוסף לאנדרסן וברכט שהוזכרו לעיל – גם ח"נ ביאליק, ואני הרי זוכר ששלונסקי היה בין המורדים בפואטיקה של ביאליק, ומאמריו ב"כתובים" גרמו לכך שביאליק ואוהדיו נאלצו לייסד כתב-עת חדש לאגודת הסופרים – "מאזנים". אבל אני, כמובן, מאמין לחגית הלפרין, שלא ניתן להתחרות בידע שלה לגבי מושאי כתיבתה.

הספר שלנו מצביע על ארמזים מתוך פרשת בראשית (היוצר בעצמו הוא מעין בורא עולם ביצירתו), מגילת אסתר (מלך עוץ דומה בטיפשותו לאחשורוש), וגם רמזים לאקטואליה: המלך מעודד ילודה, כמו בן גוריון, מדבר הרבה על ביטחון ומנסה לבטל את הגירעון בתקציב בקש וגבבה בתקווה שייהפך לזהב.

המחברת משווה את הרמזים האקטואליים, של ביקורת (רכה!) על שלטון מפא"י (שלונסקי היה מפ"מניק) ב"עוץ לי גוץ לי" לשבחים המרומזים במחזה שהוצג במקביל באותה התקופה "שלמה המלך ושלמאי הסנדלר" מאת סמי גרונמן בתרגום ועיבוד של נתן אלתרמן, אשר העריץ את בן גוריון – במחזה הזה נופרית המצרית מציעה להרוג את הסנדלר הדומה למלך, ואילו בת-שבע הישראלית קובעת שהמלך אינו דיקטטור, והוא חייב להישמע לחוק ולבית המשפט. כלומר, שבחים מרומזים על יתרון המשטר בישראל לעומת המשטר במדינות הסובבות אותה.

המחברת מצביעה על החידות והבדיחות המשובצות במחזה, ועל שיתוף קהל הילדים באמצעות פנייה ישירה של הגיבורים אל הקהל. וכמובן, מוזכרות הפלאות ששלונסקי חולל בלשון הרפליקות של הגיבורים. לכך מצטרפת אהבתו הגדולה לעולם האגדות, עולם של סוד וחידות שהציוויליזציה גרמה, לדעתו, להתפוגגותו; אהבתו הגדולה לתיאטרון ולעולם הילדי, עולם שצריך להתייחס אליו בכובד ראש, כפי שטענו היוצרים הנערצים עליו – אלכסנדר בלוק ומקסים גורקי. וכן, שלונסקי סבר שילדים מסוגלים להתמודד בווירטואוזיות לשונית, כי הם מבינים את המילים הקשות מתוך ההקשר.

הספר מזכיר את מבקריו של המחזה הזה, ביניהם – אלי אשד, אמיל פוירשטיין, בן עמי פיינגולד, עזרא זוסמן, בועז עברון, סבר פלוצקר ומבקר עלום שם שפרסם ביקורת ב"העולם הזה". רבים סברו אז שלשונו של שלונסקי  קשה מדי לילדים, וכצפוי, שלונסקי צדק, קהל הילדים נהר אל ההצגה, ונענו בהתלהבות לפניות הגיבורים אליהם בבדיחות (איך מבדילים בין אווז לאווזה?) ובחידות (מה זה בן אדם מלא חורים, אבל איננו בן חורין?). שלונסקי מתגלה במחזה הזה כאלכימאי ההופך בדותא  ליצירת זהב, כפי שבאגדה הטרול מסוגל להפוך קש לזהב.

כמו בספריה הקודמים של חגית הלפרין, גם הספר הזה, למדתי על פן מיוחד ביוצר רב מעש ויצירה – "האלכימאי" אברהם שלונסקי, כי עם הידע שלה בכל הנוגע ליצירתו של שלונסקי (כמו גם בנוגע ליצירתו של אלכסנדר פן) – אינני מאמין שיש מישהו שיכול להתחרות.

משה גרנות

* * *

אריה רפופורט

המדינה משולה לאדם שהחליט

לקפוץ מהקומה ה-90

"נו, לאן פנינו?" – בשעת הצהריים, כולנו על הדשא, זה צוהרי יום הזיכרון, כבר 74 שנים. ביום הזה  כל המשפחה עולה לקבר האחים של 27 לוחמים שנהרגו יחד, בקרב על טירה, ביום הקמת המדינה. דודי השאיר בן – בן ארבע ובת שנולדה מיספר חדשים אחר מותו, והם הקימו משפחות נפלאות, מימושו של החזון הלאומי המתוק. נכדו של דודי שנהרג אז, ילד מלא מרץ ותבונה, פונה אליי ושואל: "נו אז מה יהיה?" זה מכה אותי בתהייה מה מטריד אותו. אני חש קצת אחרת. איתרע מזלי ונולדתי עוד טרם מלחמת העולם.

במשך חודשים מאז אותו יום אני חוזר ובודק ותוהה, אירועי השבועות האחרונים המחישו לי עד כמה שאלות מסוג זה הפכו להיות שאלות קיומיות. מאליו ברור לי כי כל מהות קיומנו כאן תלויה ומותנית בחוסן הלאומי שלנו.

מתוך  בדיקת וחיטוט במכתבים מאז, אנחנו רואים  שוב  ושוב  את מאמציו של דודי, אשר מדי שנה היה נוסע אל משפחתו בגליציה, חוזר וטוען  בפניהם שהעתיד הרה אסון והתקווה הנה רק בפלשתינה-א"י, ושאר המשפחה עברה שם את כל אימי המלחמה. ליד מיטתי היה הספר "חורבנו של גיטו וילנה" ואתר פונאר נצרב במוחי כבר כילד.

בימי מלחמת העולם ההיא הלך והתגבש בארץ חלומה של שיבת ציון. מכמה עשרות אלפים שצמחו עד קבוצת חולמים שמנתה כ-600,000 – אנשים פזורים בנקודות על פני שטחה של פלשתינה-א"י", שטחו של המנדט הבריטי דאז. כולנו אחוזי איבה ופחד של תחילת הסוף, מסביב היו  ערבים, לידם בריטים וברקע הגרמנים.

מאותן שנים של המלחמה ואחריה זכורים לי רק הדיונים האין סופיים והתקווה שלמרות הכול  נתגבר ומדינת ישראל קום תקום. כל ערב היינו יושבים ומחכים ל"תלם-שמיר-בועז", וכל השכנים בשכונה דנו כל הזמן איך יגובש הדפוס הנכון של הפעולה לקראת הכרזת המדינה. כל מעיינינו היו בהגשמה משואה לתקומה.

החלה מלחמת השחרור. בכל התקופה ההיא, כל הישוב היה מגויס, במושבה שבה חייתי כילד, כל חיינו היו סביב התקווה למדינה,  היכן הסליקים, והייתי נוכח ביום שבו אנשי המחתרת ("הפורשים ") פוצצו רכבת תחמושת בריטית .זכיתי כילד לרקוד ביום הקמת המדינה, ובהמשך חווינו במצוקת המלחמה שהיכתה כמעט בכל בית. שנים עברו, המאבק נמשך והקורבנות המשיכו. מגש הכסף פגע ונגע בכל בית בישראל וכאב היה, עצום ורב... ושוב ושוב הבסיס לקיומנו היה החוסן הלאומי והלכידות המוחלטת של כל שדרות העם.

זו היתה מדינה קטנה אבל חדורת תקווה, לאורך כל שנות פעולות התגמול יותר ויותר חדרה בי התפיסה כי חובה עליי להתגייס וככל האפשר ליחידה קרבית ככל האפשר. הכוח המניע היה החוסן הלאומי והאמון בצדקת הדרך ומימוש הדמוקרטיה – היותנו סמל לגויים.

מניע אחד היה לכולנו , הגשמת החלום הציוני  להקמת המדינה, האמונה המקודשת בכל מילה של הצהרת העצמאות שכל מילה בה נר לרגלינו. והידיעה כי אנחנו דמוקרטיה המושתתת על עקרונות הצהרת העצמאות, עם מערכת משפט המגשימה את כל מה שטוב וחשוב והמשקפת את תמצית העם החוזר לציון.

התגבשות התפיסה הביטחונית לקראת מלחמת ששת הימים, חיזקה את כולנו, ולאחר המלחמה ובתום הקרבות ואובדן החברים, כולנו, כולל החילונים, דמענו ליד הכותל והקשבנו  לדברי מצביאנו שהודה על חזרתנו. היהירות והשחצנות הרקיעו לשמיים, וההזדמנות לשלום שוב נמחקה.

[אהוד: על איזה שלום אתה מדבר? לא היתה שום הזדמנות לשלום! היתה ועידת חרטום באוגוסט 67', לפני 56 שנים, ובה התקבלו ההחלטות: 1. לא להכרה בישראל. 2. לא למשא ומתן עם ישראל. 3. לא לשלום עם ישראל.]

מבחינת תהליך הגיבוש  בארץ אני חש כל חיי כמאמרו של אמנון רובינשטיין "נולדתי אשכנזי עיוור צבעים." אף אחד מעולמנו לא יכול להתכחש לזיהוי המיידי של גזע ומגדר, עם ועדה, צבע עור ודת. אבל לדעתי העוצמה תמיד היתה בקבלת השונה ובגיבוש של כולנו סביב מטרה ויעד.

ברבות השנים, הופיעו מיספר אותות אזהרה שאם לא נשכיל להתמודד איתן ולפותרן – נראה לי שהמשך קיומה של ישראל נמצא בסכנה גדולה. לצערי, אבי אבות האסון קשור לביטולה של הצהרת העצמאות שהומרה בחוק מאוד בעייתי.

[אהוד: תודה על החדשה המרעישה – שמגילת העצמאות בוטלה!]

בכל אותם ימים לא שמנו אל ליבנו שהימים של הגנה על המולדת ,שינו מהותם וההוויה  הפכה להיות מדיניות של שליטה על עם אחר. מסביב היו מדינות ותוכנו קהילות – שלא השלימו עם אובדן שטחים ורגשות שהיו בבעלותן, והחלה התגבשותו של הנרטיב הפלשתינאי. במשך שנים הדיון הציבורי היה על שמירת שטח שיבטיח הגנה על קיומנו מבחינה ביטחונית ולא שטח של נחלת אבות שכאילו הובטח לנו מקדמת דנא. אלו היו ימים שבהם החלה לנבוט הבדלנות, וחלק מהעם התחיל לקדש את הקרקע ולא את הביטחון ואת החיים.

האימה של ימי מלחמת יום כיפור, זעזעה את כולנו, עוד מלחמה שיצאנו ממנה בשן ועין עם אובדן של אלפים מחברינו.

לאט לאט הבנו שאת אותו תהליך של גיבוש הזהות הלאומית שלנו עוברים גם שכנינו. לכל אורך העיתים ובעיקר בתקופת הסיכסוך שהתגברה לפני למעלה ממאה שנה – נקודת המוצא שלהם ראתה ביהודים כפולשים לשטח שלהם. במשך כל השנים הללו, כפי שאנחנו היינו עוסקים כל הזמן בתקוות מימוש לאומי, מסתבר שגם הם עסקו בכך, תהליך שלובה ברגשות של נקם על התבוסות ושל העוינות הדתית. נוח לנו לחיות בצל הניצחונות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבמשך עשרות של דורות התממשה זליגה של מאות אלפים ערבים לישראל, ובמקביל הלך ונוצר מתח בין שתי המטרות, למי ששכח  – במרד הערבי, כבר לפני כתשעים שנה, נהרגו אלפים רבים של ערבים ועשרות כפרים נהרסו עד היסוד, המנדט הבריטי נהג בפלשתינאים בברוטליות הרבה יותר אלימה מאשר בנו.

אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו נעדרנו פיזית, למשך אלפיים שנה, מהארץ המובטחת, ובזמן הזה חדרו רבים לשטח הזה, הארץ שהיתה נטושה הפכה לקדושה גם לנוצרים וגם למוסלמים.

כחקלאי, כשעיבדנו את חלקות האדמה שלנו, קראנו להן  בכינוי – זו סינדיאנה וזו סאפסאפי, ככה ולא אחרת. להתעלם מכך שגם הקבוצה הפלשתינאית מוחקת דור חשוב לקיומה, במשך עשרות שנים, כל אותו תהליך של חישול והתהוות המדינה היהודית מתרחש כל הזמן במקביל גם בקרב אותם מיליוני ערבים. הרבה מאלו שאנחנו מחסלים כטרוריסטים, אולי יכלו להיות דור של מנהיגי עתיד של הקבוצה הזו – האובדן וההפסד הינו משמעותי ביותר.

מבחינתי , לאור כל התהליכים ההיסטוריים ראיתי בהקמת המדינה ובנס שקרה לנו במלחמת ששת הימים, סוף פסוק – שהסכם אוסלו עזר לייצב אותו, חייבים להגיע לאיזו מסגרת של חיים בצוותא זה ליד זה. כל אותם חלומות מטורפים של מלחמות, אילוץ להגר או טרנספר – הינם חלומות , שאין שום סיכוי להגשמתם  ובהמשך המגמות הנוכחיות  ואם לא תתבצע הפרדה הרי לנגד עינינו מוקמת מדינת אפרטהייד או מדינה דו לאומית , גם זו וגם זו הינן חיסול הרעיון הציוני.

אם נתעמק במתמטיקה של הפתרון ונסכם את סך האנשים המתמודדים על פיסת ארץ זו: מרצועת עזה – 2,250,000, פלוס תושבי איוש – 3,000,000, ולעומתם ישראליים שצמחו  ל-9,500,0000 אבל מהם 2,000,000 ערבים. כלומר הגענו לנקודת איזון של 7 מיליון מול שבעה מיליון. אבל השבעה מיליון שלנו אינם אותו דור שהקים את המדינה, העומס של הגיוס והנכונות להילחם ובנוסף העומס של נשיאה בנטל ושל יצירה ופיתוח מוטל כעת רק שני שליש מאיתנו,  והשליש האחר, שתורתו אמונתו, גדל בקצב שישאיר את כולנו בנחיתות צבאית מול כל אוייב עתידי שינסה לקום ולכלותנו.

השנים עוברות, חלק גדול מבנינו אינו מודע להליכים ההיסטוריים, ניזון מתהליכי הדת שלפיהם אנחנו עם נבחר ואילו שאר אומות העולם אין להתחשב בהן, ולאט מאבד קשר עם המשמעויות של התפיסות האנושיות והליברליות. משפחה שכולה מלינה על כך שמתבצעת תקיפת טרור בכפר פלשתינאי שהוא "שלנו" – להזכירכם כי עקב אירועי  פוגרומים שכאלו  כתב משוררנו הלאומי את גיא ההריגה...

ופתאום מצאנו עצמנו במין מבוך , הגידול במגזר החרדי, מגובה בבידול ובתימרוץ של תקציבי המדינה, למרות סירובם להשקיע בלימודי ליבה. בעולם הרחב, היהדות אינה הצלחה גדולה, ומבחינת התפתחות האנושות – די הובסנו. כולנו יצאנו מנקודת יציאה אחת אבל נכון להיום  יש בעולם 2.3 מיליארד נוצרים, 1.6 מיליארד מוסלמים, קרוב למיליארד בודהיסטים ושינטו – אבל אנו "נבחרנו מכל העמים"! – סך הכול הגענו  ל-15 מילון יהודים, מהם רק חצי בישראל ומהם עשרים אחוז חרדים – מסה "מספקת" כדי "להגיד" לכל העולם – "שקו לנו."  שכחנו שכל כוחנו והמרכיב העיקרי של עוצמתנו היתה מגילת העצמאות ומסריה והתבונה והחוזק של מערכת המשפט שלנו.

האסון הלאומי המשמעותי ביותר היה הטעות של בן גוריון ואחר כך בגין שהסכימו לכלול בהוויה הממלכתית את הקריטריון של עגלה מלאה. אני יהודי – ויש לי הערכה רבה לכל המכלול של אוצר התרבות  היהודית – אבל אני בשום פנים לא יכול להתעלם מכל מיליוני מרכיבי כלל התרבות העולמי, לא מסכים עם חלקן – אבל למחוק? בהחלטתם איפשרו לחרדים בעלות על החינוך ועל אנטי ממלכתית, חינוך זה כולל איסור לימודי ליבה והפקרות של עדיפות דמוגרפית של המצווה להולדה אין סופית, וזו  גוררת יצירת בורות  ובסופה השמדת החזון הציוני.

הממלכה יצרה במו ידיה את הגולם שמייצר ומחנך להעדפת יהודים, מוביל לתפיסות גזעניות ומייצר אנטישמיות נגדנו ואפרטהייד בתוכנו. איך מעלה מישהו על דעתו לירוק על נושאי צלב –  תהליך שמחסל כל סיכוי לדמוקרטיה ליברלית ומנציח את שלטון השוביניזם על הליברליות. מציאות שבה התוצר השנתי לנפש ליהודים לא חרדים הינו  49,000 דולר ולחרדים  15,000 דולר, וכשמאמר מזעזע קובע כי במדינת ישראל שליש עובדים, שליש משלמי מס ושליש משרתים ועושים מילואים – והאסון הוא שזה רק אותו שליש שנושא הכול על גבו.

כל הווייתנו בארץ מושתת על "צבא העם" איך נוצר ההבל הזה של חוק לימוד תורה? ממתי היהדות מקילה ראש בדם לוחמים שנשפך. במלחמת ששת הימים אני ואחי שירתנו ביחידות קרביות . אימי המשיכה לנהל את המשק, לאחר מיספר ימים החליטו מיספר שכנות להירתם ולעזור לה, התארגנו ונכנסו לחצרנו, אימי ראתה את הקבוצה המתקרבת והחלה לברוח באימה ובצעקות כי היתה בטוחה שהן באות לבשר מי מאיתנו נהרג.... ואני, בין השאר, לאחר פיצוץ הבונגלור, כאשר לידי נקרע חבר לגזרים, דרך אגב נער דתי – באמת לא הייתי רחוק מכך, תורתו – שווה לשירותו כלוחם, הרי ברור לי שמי שחושב על חוק כזה אינו ראוי להיות יהודי ישראלי...

בימים אלו יוצא לפועל תהליך הרסני של השמדת ערך. אין ספק שלאחר מספר מערכות בחירות נוצר מצב של איזון מדויק בקולות המצביעים והכרעה מסוימת במספר המנדטים.. אבל זו איוולת וטירוף לחשוב שבמצב שכזה ניתן להרוס את כל התשתית שנבנתה במשך 75 שנים... 27,000 נפלו על הגנת המולדת  מתוך אמונתם המוחלטת בהצהרת העצמאות – תמיד היו פורשים והיו מתנגדים אבל מעולם לא הועמדנו על סף תהום.

עם כל המתח הגואה – 75 שנים לא נמחקים בשבעה שבועות. מדינה שצמחה מ-60 קילווט חשמל  ב1948 – ל-14,000 ב-2023, והגאונות של פריחת מדינת הסטארט אפ ניישן – ועכשיו בהרף עין – מהר שלל חש בז – מיליארדים נבזזים בחלל, ובהתעלם מכל הישגיה המדהימים של החברה בישראל – טוען השר לוין כי "אנו חיים במציאות איומה מבחינה דמוקרטית," ושליחו ח"כ רוטמן מחזק ידיו וכל אחד מעלה להצבעה איזו גחמה שכל אחת מהן אולי יש בה משמץ של משהו אבל כולן יחד – זה אין סוף בולדוזרים שיהרסו את כל הקיים – והכל כי נכון לרגע זה יש יתרון של 64 מנדטים .

הלו – השתגענו...? אמנם לאורך שנים  נוהלה מלחמת חורמה נגד מה שנקרא "סמול ", לצערי בהובלתו של נתניהו – כאילו זו סיטרא אחרא – אבל היעדרה של חוקה אינו היתר להתעלמות מכל מה שקיים. כל מה שהושג היה תחת ההילה של ישראל המיוחדת , הציונית, הדתית, החילונית והליברלית והמסורתית – תוצר מופלא של הצהרת העצמאות – השלוב הזה הינו כל כולו מקור כוחנו. כל הנקודות הללו ראויות לעיון אבל עיון שיימשך שבע שנים לעומת אותן שבעים וחמש שנות קיומנו ולא מחטף של שבעה שבועות! לפני כל מחיקה של הקיים, ולפני ההחלטה המטורפת להוסיף 1,150 רבנים! אולי ראוי להקצות תקציב להוספת  400-500 שופטים.

נכון להבוקר, המדינה משולה לאדם שהחליט לקפוץ מהקומה התשעים; באזור הקומה הארבעים וחמש, כשנשאל, השיב: "בינתיים הכול בסדר."

בנימין נתניהו , אנא התעורר בטרם סוף...

אריה רפפורט

8 באוגוסט 2023

אהוד: תנוח דעתך, אנחנו לא בקפיצה מהקומה התשעים, ובינתיים המפגינים והסרבנים – שהם אמנם מיעוט רעשני ותקשורתי ורווי שנאת נתניהו – הם מיעוט בעם. אבל אם אויבינו – את הסרבנות ואת הפגנות המחאה, המתוקשרות ומצטיירות כאילו הן רוב העם – יפרשו כסימן להתפוררותנו, וברוב איוולתם יפתחו במלחמה – הסרבנים והמפגינים יהיו הראשונים שירוצו למלא את חובתם, אלא שיפלו הפעם אצלנו הרבה יותר קורבנות, גם מקרב המפגינים והסרבנים ובני-משפחותיהם, במלחמה שתפרוץ אולי גם בגלל התדמית שיוצרות הפגנותיהם וסרבנותם!

למזלנו האויבים שלנו יודעים שכל מתקפה-רבתי על ישראל רק תחזק ותאחד את רוח העם בישראל ותחליש את המחאה לסוגיה, ולכן הם מסתפקים בינתיים במב"מ של טרור והתשה, כפי שעשו גם לפני שהנאשם בפלילים המושחת והנכשל בכל מעשיו – חזר להיות ראש ממשלה!

* * *

האם תרם יהודה ראב את חלקת הקבר שבו נקברה בתו ציפורה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה בשנת 1891, לפני 132 שנים?

באזכרה השנתית האחרונה למשפחת ראב, הנערכת בבית הקברות סגולה בל"ג בעומר, שהוא יום מותו של יהודה ראב בן עזר [1858-1948], אמרו ניניו דורון ודני גיסין כי חלקת הקבר, במרומי הגבעה, נתרמה למושבה על ידי סבי יהודה ראב. אני כפרתי בכך ואמרתי כי לא מצאתי בשום מקום בזיכרונותיו ציון לכך.

והנה במקרה עליתי על קטע יומן שלי משנת 2015 ובו עדותו של דורון שאכן כך היה:

20.4.15. יום שני. דורון גיסין מטלפן ומספר לי דבר שלא ידעתי. בשעתו אמר בן-ציון גליס, מנהל חברה קדישא בפתח-תקווה, כי את החלקה הראשונה בבית הקברות סגולה, דהרת אל-עדש במושבה, תרם יהודה ראב. אם זה נכון, לא קראתי על כך בשום מקום אחר, הרי היה זה אולי לרגל מות בתו ציפורה בשנת 1891, שקברה הוא אולי הראשון במושבה.

* * *

אהוד: מה הקשר בין ההפגנות נגד אי-הפעלת הרכבת הקלה בשבת לבין ההפגנות נגד "ההפיכה המשטרית"? האם אותם אירגונים הפועלים יחד יפגינו גם נגד אפליית נשים בהפרדה בבתי הכנסת?

ולעצם העניין – המאבק למען הפעלת הרכבת הקלה בשבת ובחג הוא מאבק אזרחי צודק שצריכים להצטרף אליו גם רוב התומכים בממשלה הנוכחית!

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015

מתוך ספר-בהכנה המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1968

23.9.68. לימים סיפר לי יצחק אורפז, מפי שדה – כי לאחר שאשתו הראשונה, יעל, הקרוייה ב"החיים כמשל" איילה, עזבה אותו, היא החלה יוצאת עם גבר אחר. שדה התמלא קינאה נוראה, לקח סכין והחל לעקוב אחריהם. באחת הפעמים עמד לדקור את הגבר שהיה עם אשתו-לשעבר ורק ברגע האחרון התעשת.

הסצינה שבה יונה בן-דוד דוקר למוות את אבשלום אינה אפוא רק פרי מה שסיפרתי לשדה ממה שקרה לי אותו לילה עם ליאונה אלא שאובה ממה שקרה לו עם איילה ב"החיים כמשל".

מתוך יומן 1969

7.1.1969. קראתי את "נמלים" של יצחק אורפז, המשתתף איתי בקורס [תסריטאים לטלוויזיה]. ספר לא טוב אך מעניין. חבל שלא קראתיו לפני שכתבתי את "פורצים ונצורים" כי אז יכולתי להשתמש גם בו. הוא נמצא איפה שהוא בשטח ההפקר שבין "מיכאל שלי" ל[בין] "מול היערות", והשפה – עגנון.

15.1.69. אתמול לפני-הצהריים כתבתי רשימה על "נמלים" של אורפז ושלחתי ל"ידיעות אחרונות". פירוש הספר עולה בקנה אחד עם המסה "פורצים ונצורים" שפירסמתי ב"קשת" [חוברת] מ'.

מתוך יומן 1972

29.4.72. מוצאי-שבת. אתמול בערב הרציתי ב"צוותא" במסגרת "מגזין חי" על ספרו החדש של יצחק אורפז "שלוש נובלות".

אחרי הערב ב"צוותא" נלוויתי אל אורפז ועוד שתי בחורות אל מסיבה, שהתברר לי שהיא מסיבת חשיש. זה היה ברחוב יחזקאל בתל-אביב. אפילו אינני יודע את שם הזוג המארח. חברים של ז'אק קתמור, שהיה במאי סרטים [בעלה-לשעבר של הלית ישורון. בכיכובה עשה בשחור-לבן את הסרט "מקרה אישה"]. ישבו כל מיני יצורים על הרצפה והספה. ז'אק והמארח גילגלו במרץ סיגריות עבות כחצוצרות קטנות וחיזקו את פיותיהן. הסיגריות עברו מפה לפה, בחורים ובחורות. [פלא שהכול היה חינם]. אחדים עישנו בפשטות, וכמה מן הבקיאות עשו אגרופן כשופר וינקו את הסיגריה מבעדו. תורה שלמה. ובתור כיבוד גם חילקו חלקום יווני. ממש טמיעה במזרח.

במשך כל הערב עישנתי רק את מקטרתי. האמת היא שיותר עניינו אותי שתי בחורות שהלכו כמעט ערומות, וכמעט קיוויתי שאמצא בחורה "קלת-דעת" לשכב איתה [חשבתי שבחורה מסוממת פותחת את הרגליים בלי בעיות, כי היא לא יודעת מה נעשה איתה, וכך אפשר להשיג אצלה זיון קל]. אבל את הבחורות האלה משך החשיש יותר מסקס. זו לא היתה אורגיה. רק דיברו בזמזום חרישי, עישנו כדבר רגיל מימים ימימה.

לבסוף הלכו שלושתם ואני נשארתי לבדי, כי משכה אותי בחורה ג'ינג'ית, בעלת גוף מושך אך לא פנים יפות, שישבה לצידי בשמלה שחשפה אותה כמעט ערומה, ועישנה בהתלהבות מראשית הערב. המבטים המזוגגים של הבחורות, העיניים הנוצצות, הרגילוּת הזו – כל זה היה מראה די עצוב. כאשר הן עישנו היה לי רושם שהן נעשות לערביות, או לערבים, נטמעות ב"חולאי המזרח" [בלשונו של ברנר]. ממש משתה סמים. שאר הכיבוד היה פשוט וזול. כאילו מיותר.

פטפטתי קצת עם הבחורה. מתברר ששמה ד., נשואה. אך בעלה לא היה. לאחר כמחצית השעה של שיחה הזוייה התברר לי שישועה לא תצמח מן העירום הזה [חשבתי שאם היא כל כך מטושטשת, תניח לי לזיין אותה או לפחות להתמזמז קצת], וקמתי והלכתי, אם כי נפרדנו כידידים. היא החלה להאיר פניה אליי רק לאחר ששמעה שאני סופר. מה לעשות. חוץ מזה, בסוף הלילה נידמה לי שרק מנשימת האוויר הדחוס חשיש של החדר נעשיתי בעצמי מחושש. הרגשתי חום בכל הגוף – אם כי זה גם תוצאת השיזוף בבריכה באותו יום בבוקר. ומין שלווה ירדה גם עליי, בלי מעצורים עם הזולת, ודיבור לא אחראי, ככה סתם.

ד. אמרה: "אצלנו אומרים, בערבית – כולו וואחאד – וּטְרִיפּוֹ," – כל אחד והטריפ שלו. והסבירה מיני דברים [שגירו אותי בגלל הצירוף של ערבית וולגארית, חשיש וסקס]. הקיצור, חזרתי הביתה בשלוש וחצי בלילה. היום קצת הצטערתי. אולי פחדנות היא זו שלא ניסיתי לעשן. ובכל זאת מוטב כך. יש דבר-מה טמא בכל העניין הזה. וזה לא בדיוק הדבר שאני זקוק לו עכשיו. [ואכן, כל חיי מעולם לא צרכתי סמים ולא עישנתי חשיש. זה לא היה חסר לי].

12.5.72. אתמול לפנות-ערב ביליתי שעתיים של שיחה עם יצחק אורפז על מרפסת ביתו ברחוב בן-יהודה, הצופה לים. [אם איני טועה זה הבית שבאת מדירותיו גרה דודה אסתר בראשית שנות הארבעים]. התבוננו בשקיעה ושוחחנו. התקרבתי אליו מאז המשבר בנישואים [שלי]. יש לו ניסיון – התגרש כבר פעמיים. ידידי מבין הסופרים! אבל נעים לשוחח עימו!

[אורפז עזר לי רבות בשיחות עימו באותה תקופה קשה. הוא הרגיע אותי מתוך ניסיונו, ואמר על תהליך הגירושין: "זה נמשך כשנה ולא משעמם אף רגע!" – וכך אמנם היה. תענוג היה לשבת ולדבר איתו, ויחסי אליו היה כאל אח בוגר, בגלל הפרש הגילים בינינו].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

מהו סביר ומהי סבירות?

משה גרנות שואל ובצדק רב: "הממונה על המשטרה הוא טרוריסט, אוהד כהנא וברוך גולדשטיין – זה סביר? מורשע בדין, שישב בכלא, וחזר לסורו שאמור להיות מופקד על קופת המדינה – זה סביר? שטרוריסט, ויעד לשב"כ, שמציע לשרוף את כל חוורה – שיהיה ממונה על אוצר המדינה – זה סביר?" ("חדשות בן עזר", 1872).

מלבד המשפט שאיתמר חאנן-בן-גביר הוא "מורשע בדין, שישב בכלא," שאינו אמת (אני מציע לגרנות להתנצל עליו, ולאהוד בן עזר העורך לפרסם את ההתנצלות כי איתמר חאנן-בן-גביר התמחה בתביעות דיבה והרוויח מהן כבר הון עתק), משה גרנות צודק לחלוטין. זה אכן בהחלט לא סביר. אבל נשאלת השאלה מהו סביר? ומהי סבירות? ובעיקר מי קובע מה סביר, או לא סביר?

[אהוד: אני מתנצל. הוטעיתי. סמכתי על בקיאותו של  גרנות, ודומני שהתכוון למישהו אחר].

לרומנים למשל היה סביר לרצוח בעצמם מיוזמתם (בלי קשר לגרמנים) כחצי מיליון יהודים ברומניה, בבסרביה ובאודסה. האם גם ליהודים זה היה סביר?

לרומנים היה למשל סביר שהיהודים הם עבדים שצריך לקנות את שחרורם בכסף רב. (עוד לפני צ'אוצ'סקו וכמובן בזמנו) האם גם לנו זה נראה סביר?

(ממשלת ישראל שילמה כידוע הון רב בעד שחרורו מבית עבדים של משה גרנות. עסקה שאגב השתלמה מאה שערים).

https://www.hamichlol.org.il/%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

אם טייסים אומרים שינטשו את משמרתם ומצידם שנלך כולנו כצאן לטבח, האם זה סביר? או לא סביר?

אם רופאים אומרים כי יירדו מהארץ, ולא יטפלו בחולים ולא יתגייסו למילואים לטפל בחיילים פצועים ומצידם שכולם ימותו. האם זה סביר? או לא סביר? השאלה סביר בעיני מי?

כבר לימדנו רבנו, הרבי מליבוביטש זצ"ל, (פרופסור ישעינו ליבוביץ') כי כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, ואין רציונליזציה של ערכים. טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים: "קוקה קולה זה טוב." אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה? (מסתבר היום שקולה עם אספרטיים יש בו גם סכנה למות). מה יחליט האדם הסביר, למות בעד ארצנו, או להפקיר אותה תמורת קוקה קולה? כל אדם קובע לעצמו את ערכיו, מה שבשביל אחד הוא טוב בשביל השני רע. מה שבשביל אחד צדק בשביל השני עוול וכו', כך גם מה שבשביל "אדם סביר" אחד, נראה סביר, בשביל "אדם סביר" שני נראה לא סביר. 

בקרוב יצויין מועד חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ומי לא ישכח את ההערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, יממה לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים (מיום ה-5 באוקטובר 1973), לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה."

בפסיקות רבות של בג"צ נגד החלטות הממשלה ע"פ עילת הסבירות לא ברור כלל שמה שמגדירים השופטים "סבירות" עולה על מה שמגדירה הרשות המבצעת "סבירות". הנה קראו את הדוגמאות:

https://www.makorrishon.co.il/opinion/638307/

מכל מקום זה הזמן להזכיר את דבריה החשובים של פרופסור רות גביזון שהשופט אהרון בריק-ברק סירב למנותה לבית המשפט העליון כי לטענתו יש לה אג'נדה...

רות גביזון – בדמוקרטיה אסור שבית המשפט יקבע מה זה טוב

רות גביזון: "ברק (השופט אהרון בריק-ברק) חושב שהשאלה הכי חשובה היא מה טוב? ומי שיחליט הוא בית המשפט. אני לא רוצה שהשאלה מה טוב תוכרע בבית משפט, ואני גם לא רוצה שהיא תוכרע בלשכה של פילוסופים. אני לא רוצה שההחלטה מה זה טוב תוכרע בשום מקום שבו מה שמכתיב אותה זה "תבונה" כללית אוניברסלית. אני רוצה שבדמוקרטיה שלי בחברה שלי ייקחו בחשבון את כל האנשים והדרך היחידה שאני מכירה היא לקיים בחירות חופשיות. אי אפשר להעביר זאת לבית המשפט.

"בית המשפט העליון איננו קשור אל הציבור, הוא קורא את מה שאומר הציבור לפי מה שהוא חושב, הוא קורא את מה שטוב לפי מה שהוא חושב. אני לא מאמינה שכל החוכמה נמצאת בידי בית המשפט העליון. אני תמיד הייתי יותר קרובה לערכים של בית המשפט העליון מפני שלערכים של חלק מהכוכולות הפוליטיים שמככבים בחברה הישראלית. זה לא מפריע לי לרגע להיות בטוחה שאסור באיסור חמור במשטר דמוקרטי שמגביל את הכוח להעביר את הכוח להחליט בשאלות אידיאולוגיות הכי חמורות של מדינת ישראל כמו האם היא צריכה להגיד ולעמוד מאחורי זה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכו' וכו' וכו'. השאלה הזו איננה שאלה משפטית אסור שהיא תיקבע ותיחתך בבית המשפט, חיוני שהיא תמשיך להיות בוויכוח סוער. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, ותיקים וחדשים, כל זה הוא דבר שאנחנו מאיימים עליו אנחנו מקבלים שהדרך הטובה להחליט החלטות היא מפני שהשופטים יותר נחמדים יותר הגונים, ופחות אינטרסנטים וכוחניים מהפוליטיקאים שלנו. ומאלה שבוחרים אותם. אני בעד של העם על ידי העם למען העם. בלי להוציא את העם. העם, העם יחליט!"

https://www.youtube.com/watch?v=TbogrCEn430

הנה מי שרוצה להעמיק: "רות גביזון – זכויות האדם והדמוקרטיה רקע רעיוני":

https://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/demokratia/zhuyot-2.htm

בדיוק כפי שאסור שמועצת גדולי התורה (האשכנזית) או מועצת חכמי התורה (הספרדית) יקבעו ערכים לכולם, כך גם אסור שמועצת פילוסופים של האוניברסיטאות תחליט (כמו המלך הפילוסוף של אפלטון, או לפי "ברצון הכללי" של רוסו), או בית המשפט יחליט. רק העם יחליט בבחירות חופשיות מהו סביר. כמובן בהנחה שתמיד תהיינה בחירות חופשיות.

מה לעשות?

דיאגנוזה יש. מה עם הפרוגנוזה?

פרופ' זיוה שמיר: "בנימין נתניהו, נבחרת לנהל את המדינה, ולא לשנות את צביונה מן הקצה אל הקצה. לפני הבחירות דיברת על הורדת יוקר המחייה, ולא על ביצוע 'רפורמה'. אילו ידעו מצביעיך מה יחוללו כאן שליחיך, יריב לוין ושמחה רוטמן. (אנשים תאבי שלטון אך חסרי כישורים שלטוניים), ספק אם היו מצביעים בעבור מפלגתך. כרגע אתה היחיד שיכול להוציא את העם מן המדמנה. קום והַראה את יכולתך להחזיר את השפיות לעם ולמדינה." ("חדשות בן עזר", 1871).

פרופסור זיווה גרבורג-שמיר אינה מדייקת. לפני הבחירות בהחלט דובר בתעמולת הבחירות של הליכוד גם על תוכנית לרפורמה משפטית:

https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%94%D7%9C%D7%9A-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90-%D7%93%D7%99%D7%91%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%A4/899580711484018/

ולא רק בליכוד דובר על רפורמה משפטית, גם יאיר למפל-לפיד, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, וציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר תמכו ברפורמה משפטית:

https://www.now14.co.il/%D7%90%D7%AA%D7%9D-%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%AA%D7%A2%D7%95-%D7%96%D7%94-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%9E%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%A4%D7%95/

גדעון משה זריצ'נסקי-סער אף שם את הרפורמה המשפטית במצע מפלגתו: (מחק רק עכשיו מספר הפנים שלו).

https://www.srugim.co.il/522789-%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%94%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%97-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%9B%D7%9A-%D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%9F-%D7%90%D7%95

אבל נניח לזה. פרופסור זיווה גרבורג-שמיר כותבת לבנימין מיליקובסקי-נתניהו: "קום והַראה את יכולתך להחזיר את השפיות לעם ולמדינה!"

 אז? כלומר???

למרבה הצער היא אינה אומרת – מה עליו לעשות כדי להחזיר את השפיות לעם?

מן הסתם את מחלות הנפש הקולקטיביות "ביביפיליה", "ביביפוביה", ו"טאנאטוס", קשה יהיה לרפא, אבל ניתן להוריד אולי את הסימפטומים האקוטיים של המחלות הללו. מן הסתם גם ויתור על המשך חקיקת הרפורמה, שכלל אינה אפשרית יותר – לא תרצה את מחנה הביביפובים הרל"בים והם ייתלו באין ספור אמתלות אחרות גם לאחר ירידתו של נתניהו מהבמה, אבל כדי להוריד את הסימפטומים האקוטיים על נתניהו להצהיר כי במצב הנוכחי, מכיוון שאינו יכול להעביר את חוקי הרפורמה, הוא דוחה אותם למשך שנה בתקווה למציאת פתרון בהסכמה, ובינתיים יתרכז בכל שאר הבעיות. הצהרה כזו לא תפתור את הבעייה אבל אולי קצת תקהה אותה.

והנה גם הסיעות החרדיות דורשות להקפיא את הרפורמה במערכת המשפט ללא הגבלת זמן ושהמשכה ייעשה רק בהסכמה רחבה גם במחיר שיריב לוין יתפטר מתפקידו:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807853&forum=scoops1

בנימין מיליקובסקי-נתניהו, קפוץ על זה. אל תחמיץ את ההזדמנות!

תבוטל מיד ההפרדה המיגדרית בשירותים ובמלתחות בחוף הים!

"אהוד: מתי יפסול בג"צ את האפלייה הגזענית, המיגדרית והבלתי-שיוויונית – שקיימת בהפרדה בין נשים לגברים בבתי הכנסת ובמסגדים בישראל?" ("חדשות בן עזר", 1872)

אהוד בן עזר שכח להוסיף את השאלה הלא פחות חשובה: מתי יפסול בג"צ את האפלייה הגזענית, המיגדרית והבלתי-שיוויונית – שקיימת בהפרדה בשירותים ובמלתחות בחוף הים בין נשים לגברים?

הרי ללא ההפרדה הגזענית המגדרית והבלתי שיוויונית הזו לא היו צריכים "המציצים" גוטה, דוידקה, ואלטמן הקטן להציץ לנשים במלתחות, הם פשוט יכלו להסתכל ולראות בלי מאמץ.

תמצית האווילות הישראלית האנטי ציונית

במבצע נועז חולצו הישראלים שהיו לכודים בגונדר בין הצדדים הלוחמים באתיופיה. בנוסף לישראלים הועלו לארץ גם אתיופים נוצרים התובעים להיכנס לארץ כדי להתאחד עם קרוביהם האתיופים הנוצרים. (ודוק: לא מדובר בפלשמורה היהודים שהתנצרו, אלא באתיופים נוצרים מתמיד)  במיוחד היום כשמדובר על חזרה לערכי מגילת העצמאות עצם המעשה הזה סותר את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדינת הלאום של העם היהודי.

זה שנים שבאתיופיה אין כלל יהודים זכאי עלייה לפי חוק השבות (כולל חוק הנכד) יש רק קרובי משפחה של מהגרים נוצרים שעלו עם היהודים. לכן כניסתם היא רק לפי חוק הכניסה לישראל. לכל אתיופי נוצרי או מוסלמי שעלה לארץ יש קרובים באתיופיה והוא דורש איחוד משפחות, ואלו שעולים מבקשים עבורם איחוד משפחות. זהו תהליך שאין לו סוף. ודוק: באתיופיה יש 126 מיליון תושבים.

אם ישראל אינה רוצה להיהפך למדינה אתיופית (לא יהודית) ולהישאר מדינה יהודית ודמוקרטית יש להפסיק מיד את הגירת האתיופים לארץ. מה גם שהאתיופים היהודים שעלו לארץ מתתנגדים להמשך עלייתם של הלא יהודים.

("המהגרים החדשים: האתיופים ש"תופסים טרמפ" על מחנות הממתינים):

https://www.ynet.co.il/judaism/article/s1e7gda0k

עמירם לוין מכחיש שואה וגם פושע מלחמה

אלוף פיקוד הצפון לשעבר, עמירם לוין הכריז: "בממשלה יש ח"כים שבאו מיו"ש ולא יודעים מה זו דמוקרטיה. 57 שנים של אפרטהייד מוחלט. צה"ל עומד מהצד ומתחיל להיות שותף בפשעי מלחמה. תסתובב בחברון ותראה רחובות שערבים לא יכולים להסתובב שם, בדיוק כמו מה שקרה בגרמניה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807564&forum=scoops1

עמירם לוין הוא עוד דוגמה חיה למחלה הטָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס. בחברון יש רחוב אחד הסגור לערבים מטעמי ביטחון וחשש מרוצחים ערבים, אבל לכל שאר 1500 הרחובות בחברון אסור ליהודי להיכנס. כן, כמו שקרה בגרמניה.

אי אפשר שלא להגדיר את עמירם לוין כמכחיש שואה. והחמור מכל. האשמת לוין את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, תנוצל מעכשיו ע"י שונאי ישראל בכל מקום, ותהווה סכנה גדולה יותר מהסכנה המדומה של העמדת חיילי לצה"ל לדין כפושעי מלחמה כתוצאה מהרפורמה המשפטית, מכיוון שהאמירה השקרית והמטופשת של לוין שתזכה מיידית לתהודה כתנא דמסייע למאשימים וכהודאה באשמה. בכל מקרה עמירם לוין מהווה סכנה בראש וראשונה לעצמו שכן הוא עלול להיות הראשון שיועמד לדין כפושע מלחמה שכבר הודה באשמתו. אין תימה אפוא שבעיתון אלג'זירה הופיעה הכותרת:  "בכיר לשעבר במוסד (עמירם לוין): הצבא הישראלי מבצע פשעי מלחמה בגדה..."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807672&forum=scoops1

לא נותר אלא לתמוה אם זו התוצאה של החינוך שקיבל לוין ב"מוסד החינוכי" של קיבוץ השומר הצעיר?

חגי דגן חוזר ככלב לבית בברלין בירת הרייך

חגי דגן (מישהו יודע את שמו הגרמני המקורי?), יליד קיבוץ עין המפרץ, חניך המוסד החינוכי של "השומר הצעיר" נעמן, מרצה ליהדות ומחשבת ישראל במכללת ספיר, רוצה ליחצ"ן ולמכור את ספרו "צפונה – המסע של קרליה" (הוצאת פטל), העוסק בקורותיה של כלבת האסקי הבוחרת לעזוב את הקיבוץ המאובק בנגב ולמצוא את שורשיה האמיתיים בחבל הארץ שעל שמו היא נקראת, בחלקה המערבי של רוסיה, סמוך לגבול פינלנד. דגן מקדיש את ספרו לכלב נמרץ שגדל באחד מיישובי גוש קטיף ונעזב עם הפינוי, וזכה לבית חם בדירה בברלין.

"קרליה" הוא ספר המיועד לבני נוער, אבל אם ב"איה פלוטו" הכלב פלוטו אוהב את קיבוץ מגידו ורואה בו בית, כאן הכלב (כולל אביו הרוחני) שונאים את הקיבוץ ואת הארץ, ויורדים לברלין בירת דויטשלנד שהיא היא הבית הנכסף. כמו הרופאים בקבוצות הווטסאפ שתרים אחר רילוקיישן בעקבות איומי ההפיכה המשטרית, גם הכלבה גיבורת הספר מחליטה להפנות גב להגשמה הציונית ולרדת מהארץ. בדרכה לצפון הרחוק, אחרי שברחה מליברמן, הבעלים הטיפש והאכזרי שלה בקיבוץ. "לא הצליח לנו הדבר הזה, ציונות," קובע דגן, "מה שבעוכרינו זה מאות שנים של מורשת יהודית בדלנית עם שנאת זרים ופחד מזרים."

(רונן טל, "הסופר חגי דגן: 'לא הצליח לנו הדבר הזה, ציונות'," "אל-ארצ'י", 13.8.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-08-13/ty-article-magazine/.premium/00000189-def1-d0f3-a7ab-ffff8ed20000

ניתוח אווילי. הרי הערבים הם הם המכריזים בגלוי (בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה), כי מטרתם היא רצח כל היהודים (אמנת החמאס סעיף 7) מכאן "שנאת הזרים והפחד מזרים." ללא קיום אויבים בגולה, ברור שהיהדות היתה אחרת. כפי שללא קיום אויבים בישראל התרבות הישראלית היתה שונה. בעצם בדגן עצמו יש שנאת זרים (הערבים) ופחד מהם, נראה איך יסתדר איתם (עם הערבים) בברלין? אבל העיקר הוא השפלות של אדם הכופה את הגרמנים לקבל אותו למרות שנאתם אליו. ולהוכיח ע"י זה את התיזה של היטלר שהיהודים הם חסרי חוט שדרה לאומי הנטפלים כפרזיטים לפולק הגרמני מטעמים כלכליים.

אין כמו אותה סצינה מפורסמת של השאלה הקלאסית של גרמני מברלין לישראלי יורד: "למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים? אצלכם הכול בגלל הכסף."

https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title

דגן, היהודי הנודד - "האחשוורוש", אכן הוכיח את התיזה של היטלר.

דאבור הוא ערבי כמונו,

 גם הוא חולם שמדינת ישראל תחדל מלהתקיים

הסערה סביב המשחק בין אל וויחדאת "הפלסטינית" לשבאב אל אהלי של החלוץ נמשכת. בירדן צודדו בהחלטה של הקבוצה הירדנית לא להחרים את המשחק: "דאבור מחזיק באזרחות ישראלית בניגוד לרצונו." גם אחמד טיבי שלח מסר: "הוא חלק מהמציאות העגומה של ערביי 48'." סביב משחק הכדורגל בין קבוצת הכדורגל העבר-ירדנית אל-וויחדאת, לקבוצת הכדורגל האמיראתית שבאב אל אהלי, קיימת סערה. שתי הקבוצות מתוכננות להיפגש במסגרת גביע אסיה, ואוהדים רבים של אל וויחדאת העבר-ירדנית המזוהה עם הפלסטינים בירדן, קראו לקבוצה להחרים את המשחק כדי לא להיפגש עם דאבור בעל האזרחות הישראלית, מפני שלטענתם תעניק לגיטימציה ל"הלבנת הפשעים של מדינת ישראל." אל וויחדאת התלבטה במשך תקופה ארוכה האם להיעתר לתחינותיהם של האוהדים ולא להופיע למשחק, אולם בסופו של דבר החליטה להשתתף בו כמתוכנן. עדיין לא ברור כיצד שחקניה יקבלו את דאבור, שמבחינתם עצם העובדה ששיחק בנבחרת ישראל וייצג את מדינת ישראל, הופכים אותו לדמות בעייתית.

באתר הלבנוני "Sarahanews" פורסם טור דעה המצודד בהחלטת אל וויחדאת להשתתף במשחק. "כולנו נרתעים מהיישות הציונית ומכחישים כל קשר אליה. אבל מונס דאבור הוא עדיין פלסטיני, נצר למשפחת פטריוטית ושורשית. כמו פלסטינים רבים שחיים בישראל, הוא מחזיק באזרחות ישראלית בניגוד לרצונו. כמו כל הערבים שחיים בישראל ונאלצים לחיות ולעבוד שם, אסור בשום פנים ואופן לתייג אותו עם משטר הכיבוש הישראלי," כתב הפוביליציסט ד"ר מוחמד אל בכר. "הערבים-ישראלים נמצאים גם בכנסת ישראל, ופועלים ממנה בצורה הירואית נגד הכיבוש. האם אפשר להאשים גם אנשים כמו אחמד טיבי בנורמליזציה של הכיבוש? אלפי פלסטינים עובדים בישראל, חלקם אפילו מגיעים לשם מהגדה המערבית או מרצועת עזה. האם זה הופך את כולם לבוגדים? זוהי מציאות החיים שנכפתה עליהם."

הכותב הוסיף: "מונס דאבור שיחק בישראל, ולאחר מכן רשם קריירה מרשימה ברחבי אירופה. הוא נזרק מנבחרת ישראל רק משום שהביע התנגדות לכיבוש בירושלים ובמסגד אל אקצה. נחטא חטא עצום כלפי בני עמנו אם נתייחס לערביי 48' שחיים בישראל, בתור נציגים של היהודים הכובשים. כששחקני אל וויחדאת יעלו לכר הדשא ויפגשו את דאבור, יש לי רק בקשה אחת אליהם: תלחצו לו יד, חבקו אותו. תתעניינו בתחושות של ערבים כמוהו, שנאלצים לחיות בישראל. קבלו אותו כאחד מאיתנו. הוא פלסטיני. הוא לא יהודי, ומעולם לא היה. הוא ערבי כמונו, שחולם על היום בו הישות הציונית תגיע לסופה."

גם חבר הכנסת אחמד טיבי (שגם הוא רוצה שמדינת ישראל תיעלם) התייחס לנושא ופירסם סרטון בערבית שנועד לאוהדי אל וויחדאת. בסרטון התייחס טיבי אל דאבור בתור מי שמייצג את הקשיים של ערביי ישראל. "מונס הוא חלק מהמציאות הקשה שחיים ערביי 48' בישראל. הוא שחקן מצוין ואיש נהדר, שביקר עשרות פעמים במסגד אל אקצה ונמנע מלייצג את נבחרת ישראל אחרי שכתב פסוק מהקוראן וקיבל תגובות איומות," אמר טיבי.

טיבי הוסיף: "אנחנו, ערביי ישראל, חיים ממילא בקונפליקט פנימי תמידי. אל תהפכו את חיינו לקשים עוד יותר."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807606&forum=scoops1

נאחל לדאבור שיחיה בעושר ובאושר באמירות, ולטיבי שילך אחריו.

ההימור הכושל של רוגל אלפר

רוגל אלפר, הכותב בעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י", עשה הימור כושל. וכך הוא מתאר אותו: "בימים האחרונים אני מרבה להיזכר בשיחה שהיתה לי במרץ עם קולגה. "ניצחנו," אמרנו זה לזו. את ניצחוננו ייחסנו לטייסים. בזכות איומיהם להפסיק להתנדב לא תהיה לנתניהו ברירה אלא לגנוז את ההפיכה המשטרית. היינו סמוכים ובטוחים שנתניהו נותר ראש ממשלה כשיר ושהבין שהטייסים כופפו את ידו. שהרי בלעדיהם לא יוכל לתקוף באיראן ולא יוכל להגן על המדינה מפני אויביה. והנחנו שנתניהו לא ירצה להיות חתום על קטסטרופה צבאית בנוסח מלחמת יום הכיפורים. מצב רוחנו היה מרומם והרשינו לעצמנו להתבדח גם על הכרת התודה הבלתי צפויה שאנו חשים לטייסים שאף מרבים לבצע מדיניות שאיננה מקובלת עלינו, שכוללת גלישה לפשעי מלחמה בעזה התברר שברגע האמת התייצבו גיבורי מאמרו של גדעון לוי בימי "צוק איתן", "הרעים לטיס", לצד הדמוקרטיה (ליהודים בלבד, אבל גם זה משהו, אמרנו). הטייסים הכניעו את ביבי, זו היתה התחושה. לא תהיה מהפכה משטרית, סיכמנו בבטחה.

"טעינו. הניצחון היה מדומה. אנשי חיל האוויר שהודיעו כי יפסיקו להתנדב למילואים אם תימשך חקיקת ההפיכה המשטרית עשו זאת על סמך ההנחה שנתניהו איננו מטורף. נגרר, חלש, מנסה למלט את עצמו ממשפטו, שקרן פתולוגי – אבל כשיר מבחינה מנטלית לקבל החלטות לאומיות גורליות. מחאת הטייסים התבססה על ההנחה שנתניהו רציונלי.

"מעטים מאוד צפו שנתניהו יניח לכשירות חיל האוויר להיפגע בעוצמה שנחשפת בימים אלו, ושעוד צפויה להחמיר בספטמבר. שהרי זו התאבדות. ההסתמכות על כשירותו מתגלה כטעות פטאלית." (רוגל אלפר, "הימרנו על כשירות נתניהו. טעינו", "אל ארצ'י", 14 באוגוסט 2023)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-08-14/ty-article-opinion/.premium/00000189-ef08-d8ec-a3bb-ef7b507a0000

הבנתם? "הדמוקרט" אלפר, מייחל שממשלה חוקית שנבחרה בבחירות חופשיות ודמוקרטיות תיכנע לחיל האוויר בדיוק כפי שחיל האוויר ומפקדו חאפז אל-אסעד תפס את השלטון בסוריה. והוא מאוכזב שישראל נשארה עדיין דמוקרטית.

הדיקטטורה הישראלית?

מסתבר שדן גיסין אכן באמת מגדיר את ישראל כדיקטטורה בשלושים שנותיה הראשונות, כאשר היתה שבויה "בידי מפלגה אחת (מפא"י)." ("חדשות בן עזר", 1872). כלומר שלדידו מפא"י תיפקדה כמו המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ומנהיגיה דוד יוסף גרין-בן-גוריון, משה שרתוק-שרת, לוי שקולניק-אשכול, גולדה מאבוב-מאירסון-מאיר, ויצחק רוביצוב-רבין היו דיקטטורים. עד שהגיע מייצ'סלב בגון-מנחם בגין והפך אותה לדמוקרטיה. בגון-בגין לדידו לא היה דיקטטור אלא דמוקרט, והנה – "בשנים האחרונות, הדמוגרפיה החרדית עברה את המאסה הקריטית. הם כבר לא מיעוט שולי זניח ומתבדל. הניגוד המובנה בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' מרים ראשו חדשות לבקרים ולא ניתן להתעלם ממנו כבעבר." ("חדשות בן עזר", 1872).

הלכתי ובדקתי את הדמוגרפיה החרדית מהכנסת הראשונה עד לימינו.

בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 (לפני העלייה ההמונית של יהודי ערב, ויהודי בריה"מ) קיבלה "החזית הדתית המאוחדת" שכללה את "אגודת ישראל", "המזרחי", ו"הפוה"מ" – 16 מנדטים.

74 שנים מאוחר יותר בכנסת ה-25 קיבלה יהדות התורה (7) הציונות הדתית (7) נעם (1) כלומר סה"כ 15 מנדטים. הפתעה. החרדים למרות הדמוגרפיה, לא עלו אלא ירדו.

אבל בכל זאת יש הבדל והוא עליית המפלגות הדתיות (או נכון יותר המסורתיות) של היהודים הערבים שאינן מייצגות ציבור חרדי, אלא יותר ציבור מסורתי. בעוד בכנסת הראשונה זכתה מפלגת הספרדים והמזרחיים ב-4 מנדטים, והתאחדות התימנים ב-1 מנדט. סה"כ 5 מנדטים. בכנסת ה-25 זכתה ש"ס ב-11 מנדטים, ועוצמה יהודית ב-6 מנדטים. סה"כ 17 מנדטים. זה משנה את התמונה.

בכנסות הראשונות יהודי ערב מצאו עצמם הן במפא"י והן בחרות, וכעת בחזית אחת עם החרדים האשכנזיים.

מה שעוד שינה את התמונה הוא עליית אחוז הערבים בכנסת. בכנסת הראשונה היה רק ערבי אחד ממק"י – תופיק טובי. (היו גם 2 מנדטים מ"הרשימה הדמוקרטית של נצרת", אבל הם היו בובות של מפא"י) היום יש 9 ערבים שיכולים לשנות את הרכב הממשלה.

לסיכום מה ששינה את התמונה זה מחיקת מפא"י, מפ"ם, העבודה ומרץ, לוז היישוב לפני הקמת המדינה, ושינוי המצב בהתאם לשינוי הדמוגרפי, עליית יהודי ערב, והערבים.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ו

ליל סדר אחרון ברוסיה

מוסקבה היתה מחוץ ל"תחום המושב" ליהודים לפני המהפכה, תחום שבו חי רוב-רובו של העם היהודי התוסס והיוצר במזרח-אירופה, ואשר אוקראינה היוותה חלק ניכר משטחו. לאחר המהפכה נזקק כל אזרח בברית-המועצות, וכמובן גם יהודים, לרישיון-ישיבה לשם מגורים במוסקבה או באחת הערים הגדולות האחרות. הוריה של דבורה השיגו רישיון-מגורים במוסקבה ואילו דבורה, לאחר המאסר בסנובסק, הגיעה העירה כבלתי-ליגאלית, בעקבות בנה הקטן, והתגוררה עימם.

תנועת "החלוץ" הקימה במוסקבה סמינר-למורים, שהיה ליגאלי, בהנהלתו של דן פינס, כדי להכיר קאדר של מורים לתנועה החלוצית העומדת להקים מדינה סוציאליסטית בארץ-ישראל. מטרה זו נראתה עדיין כשרה בעיני השלטונות הסובייטיים. בסמינר לימד יהושע אלטשולר, ממנהיגי הצ"ס, שאחריתו היתה בסיביר, ולימדו פעילים ופרופסורים יהודיים. עברית נלמדה בו בהברה ספרדית. התלמידים ביקרו בכפר פידאגוגי סובייטי שנוסו בו אז שיטות חינוך עמלניות חדשניות. דבורה, שכבר היתה מורה בגימנסיה בסוסניצה, השלימה כאן את לימודיה בהוראה. שרגא היה בא לבקר מדי פעם במוסקבה, ואולם רוב הזמן שהה בנסיעות.

במוסקבה התיישבה משפחתה של דבורה בטַאגַאנְקַה, איזור גדול שהיה מקום מגורים ל"עמך". האב, ר' שמעון דיסקין, פתח בית-מלאכה להתקנת כפתורים. הבית הפך מוקד לפעילות ציונית, על אף שהאב לא ראה עצמו ציוני אלא סתם יהודי שרוצה לחיות קרוב לירושלים.

אווירה של חשדנות והלשנות הורגשה בעיר. המתח ניכר כנראה גם בחוג המשפחה. לא פעם, כשדבורה היתה יוצאת ללימודיה, היה מישה בן השלוש בוכה ואומר שאימא שלו נפלה לנהר שבאמצע העיר. אביה של דבורה נהג לומר:

"הילד מרגיש שאימו בסכנה."

ואכן, חבר שהיה דייר אצל הוריה, ולא פעם תיקנה את מכנסיו, מסר עליה לשלטונות שאינה "רשומה" כחוק, והיה עליה להסתתר פרק-זמן. הוא גם הלשין על אחיה ברוך שהוא ציוני, וכתוצאה מכך נאסר האח ונשלח לסיביר, משם לא שב.

נוסביצקי וֵרָה (דבורה) ונוסוביצקי פַייבֵל (שרגא) עברו מאסרים רבים. האב מיאן להשלים שכך עולה בגורלם.

"אתם אשם!" – אמרה לו דבורה.

"מדוע?"

"לולא חינכת את בניך לאהבת ירושלים, לא היו נאסרים!"

האם, פסיה, הפטירה: "לפחות הם נאסרים על ציונותם ולא בתור גנבים!"

הרבנית פסיה דיסקין היתה דמות מרכזית ורבת משמעות עבור ילדיה ועבור שרגא, שנעשה בן-בית. עמלנית ויוזמת היתה מטבעה, דאגה לחינוך ילדיה, קירבה את שרגא וממש אימצה אותו כבן, הן ברוסיה, ולימים, בעת שגרו תחת קורת-גג אחת בתל-אביב. יחסיה עם שרגא היו כה לבביים עד שרבים מצאו דמיון בפניהם והיו משוכנעים שהיא בעצם אימו.

*

זיאמה אהרונוביץ ומרדכי נמירובסקי, היו מראשי הצ"ס ברוסיה, שניהם חבריה של דבורה, בת מפלגתם, אשר הפכו ברבות הימים לחבריו הקרובים של שרגא. את זיאמה פגש שרגא רק פעם אחת, במוסקבה, בטרם עלותו ארצה. עם נמירובסקי נפגש בחארסון, שם, יחד עם ד"ר יקותיאל אהרנשטם ממרכז 'פועלי-ציון', הושג הסכם האיחוד בין מנהיגי מפלגות צ"ס ו'ראדיקל-פועלי-ציון'. לימים, כשהחליף נמירובסקי את שמו לנמיר, התלוצץ שרגא:

"אם אתה נמיר (באידיש – אני לוקח), אזיי עליי להחליף את שמי לנדיר (קח אתה)."

דבורה  באה לזיאמה, שהיה מזכיר המפלה, בדרישה לזרז את מועד עלייתה ארצה. הפגישה התנהלה במרתף המפלגה במוסקבה, במחתרת. דבורה סיפרה על הילד, ששר שירים על לנין, ואם יישאר ברוסיה סופו שיגדל קומוניסט, חבר בקומסומול. נוסף לכך הביאה נימוק: תמיכה מטעם מוסד טיפת חלב הרוסית, שנקרא בשם אַחְמַדְיֵיט. אלה אישרו לה שהתינוק חולה-כביכול וזקוק לאקלים אחר, דבר שעזר לה לקבל רישיון-עלייה מהשלטונות הסובייטיים, וכך הובטחה יציאתם מהארץ.

זיאמה ביקש ממנה תחילה שתישאר ותמשיך בפעילות הציונית, לבסוף הסכים ונתן לה אישור נסיעה לארץ-ישראל מטעם הצ"ס. אף הוא עזב לאחר זמן לא רב את רוסיה בצורה בלתי-ליגאלית, תוך תלאות רבות שהותירו בנפשו צלקות כל ימיו.

על אותה פגישה סיפר ארן: "יום אחד פנתה אליי במוסקבה חברת המפלגה, דבורה נצר, וביקשה 'היתר יציאה' לארץ-ישראל. נימוקה – ילד קטן לה שלא רצתה לסכנו בחינוך קומוניסטי ברוסיה. הותר לה לצאת עם ילדהּ ועם בעלה, שרגא נצר." (זלמן ארן: "עלים שנשרו", מתוך: "ספר צ"ס", עמ' 231).

 *

את תפקיד זיאמה כמזכיר המפלגה מילא מעתה אדם בשם הרץ, או הרציג. לאחר שקיבלו שרגא ודבורה את הסרטיפיקאטים להיכנס לארץ-ישראל, בא הרץ והודיע לדבורה, בשם מפלגת צ"ס, כי הוחלט שעליה להישאר ברוסיה ולעבוד במחתרת, ומבחינתם – ששרגא ייסע, עם הילד, לארץ-ישראל.

דבורה הודיעה שבשום אופן לא תישאר ברוסיה. 

לא עבר זמן רב והחלו מאסרים, שתי מזכירויות של המפלגה חוסלו. הרץ נלקח לחקירות, ומאוחר יותר מת במאסר. במקומו בא יצחק גורביץ שהיה ממלא-מקום אחרון של זיאמה, והוא שחזר ואישר לדבורה, מטעם מפלגתה צ"ס, את הרשות לעלות. גורביץ נאסר אף הוא באותה שנה, בכנס מחתרתי של צ"ס בלנינגראד, וכמעט נגזר דינו למוות בכלא במוסקבה. בהשפעת פּשְׁקוֹבָה, אשתו של גורקי (ששהה אותה תקופה באיטליה), המירו את פסק-דינו של גורביץ בשליחה לסיביר. לאחר שלוש שנים, שוחרר על תנאי שיגורש מיד לארץ-ישראל. בארץ היו הוא ומשפחתו שכניה וידידיה של משפחת שרגא ודבורה נצר במשך עשרות-בשנים. כשהגרילו את המגרשים לבנייה בשכונת אז"ר בתל-אביב, כיום רחוב לוי יצחק, ביקש שרגא שלא להשתתף בהגרלה אלא לקבל מגרש ליד זה שיעלה גורביץ בגורל, וכך היה.

*

התהליך שעבר על שרגא, דבורה וחבריהם לקבוצות העולים, שעזבו את ברית-המועצות מאז 1922 והצטרפו בארץ למפלגות-הפועלים, תחילתו, לדעת הסוציולוג יונתן שפירא, בכך שהיו ברובם ציונים וסוציאליסטים, תמכו במהפכה הקומוניסטית והשתייכו באותו זמן לארגונים יהודיים לאומיים וציוניים.

"בשנים הראשונות לאחר המהפכה לא ראו כל סתירה בין השניים, אלא שהנאמנות לשני האידיאלים לא היתה יותר אפשרית כתוצאה מההתפתחויות שהגיעו לשיאן ב-1922. אותה תקופה נהפכו הקומוניסטים לאנטי-ציונים קיצוניים ובעקבותיהם הלכו המפלגות הקומוניסטיות האחרות במזרח-אירופה. בברית-המועצות נאסרה פעילות ציונית, והמפלגות הציוניות הוצאו מחוץ לחוק. התפתחות זו חייבה ציונים-סוציאליסטים בעלי הכרה לוותר על ציוניותם או (במידה שהדבר היה אפשרי) לעזוב את ברית-המועצות. רבים מאלה שהצליחו לעזוב את ברית-המועצות ועלו ארצה המשיכו לתמוך ברעיון המהפכה הסוציאליסטית, אך סירבו לוותר על ציוניותם. אחדות-העבודה כמפלגה סוציאליסטית משכה רבים מעולים אלה אל שורותיה." ("אחדות-העבודה ההיסטורית", עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 128).

לדעתו, אנשי צ"ס תמכו באוריינטאציה הציונית-סוציאליסטית של אחדות-העבודה וברעיונו של בן-גוריון על דימוקראטיה מעמדית בהסתדרות. ייתכן שאף תרמו לגיבושם של רעיונות אלה באותה תקופה, 1925 לערך. בברית-המועצות הצליחה מפלגתם להתחזק ולהתפתח כל עוד נשמר בה העיקרון של דימוקראטיה מעמדית, שאיפשר את התארגנותם ופעילותם הפוליטית. כאשר הבולשביקים ביטלו את הדימוקראטיה המעמדית הוציאו את כל מפלגות הפועלים, לרבות מפלגת צ"ס, מחוץ לחוק. אז נאסרו רבים מפעיליה, הוגלו לסיביר ונפטרו במחנות-הסגר. עם ביטול הדימוקראטיה המעמדית בברית-המועצות נוצר הקרע בין צ"ס לבין הבולשביקים. מפלגת צ"ס תמכה במהפכה ובמשטר הסובייטי, אך לא השלימה עם הדיקטאטורה של המפלגה הבולשביקית ונשארה נאמנה לדימוקראטיה המעמדית.

*

כשנה שהתה דבורה עם הילד אצל הוריה במוסקבה, ובניסן תרפ"ה, אפריל 1925, התאספה כל המשפחה יחד לליל-סדר ראשון, שהיה גם האחרון ברוסיה, בחוגגם את הפרידה משרגא, דבורה ומישה, העומדים לעלות לארץ-ישראל.

למחרת בבוקר הופיע דן פינס, מזכיר "החלוץ", להיפרד מהם, ונתן להם אישור שהם חברי "החלוץ". לעלייה ארצה כבר היה להם רישיון, וערכו של האישור היה באפשרות להשיג עבודה בארץ-ישראל. ליתר ביטחון נשאו עימם, מאת הרציג, כתובה על פיסת בד, הפנייה וברכה לעיתון "דבר", שעל היווסדו בקרוב התבשרו באותם ימים ממש.

בבית משפחת נצר שמורים עד היום האישורים הללו, נושאי חותמת "החלוץ":

החברה דבורה נוֹסוֹבִיצְקִית (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי היא עולה לארץ אחרי מלאה את חובותיה החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקית לפי מקצועה – מורה-מחנכת בעלת הכשרה עיונית וניסיון של שש (6) שנים, מסורה לעבודתה ולתנועתנו. בקשתנו הנמרצת אל כל חברינו ונאמני-דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החברה נוסוביצקית סיוע-חברים נאמן.

חתימת ידה של הח' [דבורה נוסוביצקי] אנו מעידים להכירה.

בשם הוועד המרכזי

של הסתדרות "החלוץ"

בארצות-הברית המועצתית

[פינס]

[א. זיכלין]

החבר שרגא נוסוביצקי (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי הוא עולה עכשיו לארץ אחרי מלאו את חובותיו החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקי לפי מקצועו – סדרן קואופראטיבי-משקי בעל ניסיון הגון של שמונה (8) שנים במוסדות הממשלתיים-הציבוריים. מסור למקצועו ולתנועתו. בקשתנו הנמרצה אל כל חברינו ונאמני דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החבר נוסוביצקי סיוע-חברים נאמן.

חתימת ידו של הח' [נוסובצקי] אנו מעידים להכיר.

בשם הוועד המרכזי

של הסתדרות "החלוץ"

בארצות-הברית המועצתית

[פינס]

[א. זיכלין]

*

בעצם יום החג, ומבלי להישאר לסדר שני, יצאו השלושה לתחנת הרכבת במוסקבה כשהם מלווים על-ידי הסב, הסבתא, ואחיה של דבורה, ישראל, עם אשתו ברוניה. הסב, ר' שמעון, שעודד את דבורה לנסוע לארץ-ישראל, נפרד ממנה במילים:

"סעי בתי, והיי השליחה שלי."

ואילו מישה הקטן, שהתקשר מאוד אל סבתו מאז עבר לגור אצלה במוסקבה, הוציא ראשו מחלון הקרון, נישא על-ידי הוריו, וצעק אליה, הרצה אחריהם לאורך הרציף בעוד הרכבת מתחילה לנסוע:

"סבתא, תסעי איתנו!"

*

 הדרך הקצרה היתה לנסוע ממוסקבה לאודיסה, שם עמדו לעלות על האונייה "צֶ'צֶ'רִין", שהיתה מפליגה מרוסיה לארץ-ישראל כל שבועיים. ואולם נסיעתם התארכה כי רצו להיפרד מאביו של שרגא בסוסניצה ולעלות על קבר אחותה של דבורה, מניה, בקייב.

כשעברו את סנובסק חששה דבורה לרדת מן הרכבת, פן תיאסר, אבל רבים מיהודי העיר, שידעו כי הם נמצאים בקרון, באו לתחנה, להיפרד מהם. ואחדים אף התעלפו מרוב התרגשות.

הם ירדו מן הרכבת בתחנת מֶנָה, ומשום שהדרכים עדיין היו בחזקת סכנה באוקראינה, עשה רק שרגא את הדרך, כארבעה קילומטר, בערב, בעגלה, כדי להיפרד מאביו, ואילו דבורה ומישה נשארו במנה אצל חברתה רוזה.

השיחה שהתקיימה בין שרגא לאביו, באותו לילה, היתה פגישתם האחרונה. ר' חיים נוסוביצקי נשאר איתן בדעתו למרות תהפוכות החיים ברוסיה. הוא לא האמין בציונות, לא רצה לעלות לארץ-ישראל, והתנגד לעליית שרגא ומשפחתו.

"אתה נוסע להביא את המשיח? – אתה את המשיח לא תביא!" חזר האב על עמדתו משכבר. "משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע. דע לך שאתה נוסע לפלסטינה בניגוד לדעתי."

ובכל זאת הוסיף ואמר:

"אבל, אם אתה כבר נוסע, יש לי בקשה אחת אליך – אל תלמדו שם את הערבים קרוא וכתוב. אם תלמדו אותם – לא יהיו לכם חיים קלים. אנחנו עשינו את השגיאה הזו ברוסיה, וראה מה מעוללים לנו.

"ועוד דבר אחד הגד לי – איך אתם תחיו שם, אוֹנְגוֹרוֹדוֹבוֹי, בלי שוטר?"

*

ר' חיים הושפע כנראה מאמונתם של שרגא ודבורה כי בארץ-ישראל הם עתידים לחיות חיים חופשיים, לא יהא צורך בשוטרים וגם לא בצבא. והיתה עוד עצה שהשמיע האב בפני בנו, זה היה שנים אחדות קודם, ב-1914, בסוסניצה. שרגא בא אל אביו, נרגש: "אבא, התחילה מלחמת העולם! אני רואה פצועים מועברים ברחובות!"

"שטויות," ענה האב, "הגויים משתכרים ביום ראשון ומכים זה את זה."

שרגא עמד על דעתו: "אבל קראתי על כך היום בשני עיתונים גדולים!"

ענה לו האב: "אל תקרא עיתונים ואל תאמין לעיתונאים. הם יכולים לברוא מלחמות כל יום."

ארבע שנים לאחר-מכן, ב-1918, כאשר התחילו חיילי הצבא הלבן להפגיז את סוסניצה, העיר ר' חיים את משפחתו באמצע הלילה, זה היה שבועיים בדיוק לפני תום המלחמה, וקרא:

"ילדים, לקום ולברוח! התחילה המלחמה!"

לימים, בארץ-ישראל, שאל פעם ברל כצנלסון את שרגא מדוע הוא בורח מעיתונאים, ובתשובה סיפר שרגא על עצת אביו בקשר לעיתונים ולעיתונאים, והודה שכנראה ירש ממנו את היחס הזה. ואכן, פרט לעיתונאים אחדים, להם האמין, קיבל כנראה שרגא את עצתו זו של אביו.

*

באודיסה שהתה המשפחה כשנים-עשר יום. הם התגוררו בבית-מלון. ביקרו במקום שהיה קרוי "פּוֹלָארוֹ שֵנְיָיה", שפירושו, "שדות השקאה", ואשר שימש להכשרה חקלאית של חברי "החלוץ" העומדים לעלות ארצה. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית באודיסה, ובחווה הזו, בפאתי העיר, שהתה הכשרתה של יהודית שמחוני (לימים חברת קיבוץ גבע וממנהיגות תנועת העבודה). את המקום ניהל רעו של שרגא מנוער, שמואל פייגין מסוסניצה, אשר לימים נעצר ונשלח לעשר שנות מאסר בכלא הסובייטי.

שנתיים קודם לכן, בדרכו לתערוכה החקלאית הבינלאומית במוסקבה, עבר בן-גוריון באודיסה. במכתב לוועד-הפועל של ההסתדרות סיפר כי "באודיסה נפגשתי את שני חברי 'החלוץ' העובדים בשדה-השקאה. במשק זה עובדים כשישים חברים, מגדלים ירקות. יש ל'החלוץ' באודיסה גם בית אריגת צמר המעסיק כארבעים חבר. בכלל נמצאים באודיסה כמאתיים חבר. בחבל אודיסה יש עוד שורה שלמה של קיבוצי 'החלוץ'." הוא הדגיש כי "הרושם הכללי של מראה העיר מדכא: עניות, עזובה, דילדול, קיפאון על כל צעד ושעל. הנמל מת. הרחובות ריקים-למחצה. רוב העוברים היו יחפי גרביים, ולעיתים קרובות גם בלי סנדלים. אדם מלובש כהוגן כמעט שלא נראה. שרר חוסר עבודה בעיר וכשליש הפועלים מובטל."

לעומת זאת עשתה עליו מוסקבה רושם אחר לגמרי. עיר חיה, רבת תנועה, והומה.

תור של חלוצים נאבק על הזכות להיכלל בהפלגת האונייה "צֶ'צֶ'רִין", מדי שבועיים, מאודיסה ליפו. אצל קבוצת החלוצים שעימה עמדו לנסוע, הפקידו שרגא ודבורה לשעות אחדות את מישה הקטן, והספיקו לקיים פגישת פרידה עם יהודי אודיסה. באביב ההוא, בעיר השוכנת אמנם בלב איזור חקלאי עשיר, בעיקר בפירות, אך סובלת מתלאות השלטון הסובייטי והמצב הכלכלי – נראתה ארץ-ישראל כמחוז-חפץ נכסף.

יציאתם מרוסיה היתה ליגאלית. ממשלת המנדאט העניקה מיכסות (קווטות) של רישיונות-עלייה (סרטיפיקאטים), לפי סקציות שונות. שרגא ודבורה נכללו בסקציה של גדוד העבודה. אביה של דבורה קיבל, לאחר זמן, רשות לעלות עם משפחתו על פי מכסת הסקציה של רבנים, שנודעה לימים כ"עליית הרבנים". כאמור, השלטון הסובייטי נקט אז בגישה פוליטית שגרסה כי הצעירים היהודים מ"גדוד העבודה" נוסעים לבנות את המדינה הסוציאליסטית בפלשתינה.

לפני עלותם לאונייה "צ'צ'רין", בנמל אודיסה, היה על שרגא ודבורה להיפרד מחפצים שונים ובהם ספרים רבים שלא הורשו לקחתם לארץ. נערכו חיפושים במזוודות, חלקם בידי שוטרות סובייטיות, שביקשו לגלות ניירות ומסמכים אסורים. אצל דבורה גילו את הברכה ששלח הרציג מטעם הצ"ס, לקראת ייסודו של עיתון "דבר", וקרעו אותה אך דבורה הקפידה, עוד קודם לכן, לשנן בעל-פה את הברכה.

כל אלה לא היה בהם כדי להעיב על שמחת ההפלגה. האונייה היתה מלאה יהודים ציונים, משפחות רבות ועשרות חלוצים צעירים, ומטרת פני כולם היתה ארץ-ישראל.

*

למרות הקשיים והמגבלות שהוטלו על אוהדי הציונות ופעיליה תחת המשטר הקומוניסטי, הצליחו יהודים רבים להגיע מרוסיה לארץ-ישראל בדרכים-לא-דרכים ולאחר תלאות. בין אלה שעלו ושאותם הכירו שרגא ודבורה מפעילותם הציונית ברוסיה, היו ד"ר מרשוב, שעימו פעל שרגא בקונוטופ ב-1914, ואשר בארץ התגורר ברחובות. רות ושלום הקטין, בני-עירו, שהיו חברים בקיבוץ יגור ולאחר מכן עברו לעין-חרוד. ישראל אידלסון (בר-יהודה) ממנהיגי הצ"ס ברוסיה וחבר קיבוץ יגור (שהיה שר התחבורה ושר הפנים). זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן), מראש הצ"ס ברוסיה (שהיה שר החינוך והתרבות). אליהו אפשטיין (אילת), שהשתייך לארגון הנוער הציוני בסנובסק (והיה לשגריר ישראל באו"ם). מיטיה קריצ'מן, חבר קיבוץ אפיקים, שנהרג בתאונה באחת מארצות אסיה, בשליחות המדינה. יעקב פרמן, ממייסדי "ראדיקל-פועלי-ציון", איש ספר והוגה דיעות שעסק בארץ-ישראל בענייני ציבור רבים. דן פינס, מזכיר "החלוץ" במוסקבה, מהדמויות הבולטות בעיתון "דבר". הלל לנדסמן, עימו למד שרגא ב"חדר", שהיה מבוני הגליל וחבר קיבוץ איילת-השחר.

"אלה הם אחדים מתוך חבורה גדולה של יהודים ילידי רוסיה," כותב שרגא, "שלחמו וסבלו למען הגשמת שאיפות ואידאות ציוניות בארץ-ישראל. חלק היו מבאי ביתנו ברוסיה, וערבים שלמים היינו יושבים, חולמים ושרים יחד [שרגא פרט בצעירותו על בַּאלַלַיְיקַה, ואהב וידע לשיר]. לעיתים תוך אכילת בלינצ'ס שאימהּ של דבורה, הרבנית פסיה דיסקין, היתה מכינה לנו. בערבים אלה ובפעולות משותפות גובשה הזדהותנו עם הציונות ועם ארץ-ישראל."

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

תנו להם להשתחרר

דרישת העסקנים החרדים להורדת גיל הפטור ל-21 לא תפתור דבר. עדיף כבר להורידו ל-18 ולהפסיק תלות הבחורים בעסקונה.

כל ישראלי שמגדיר עצמו ציוני, יתקומם מול השורות הבאות, הממליצות ברוח הפוך על הפוך לקבל את דרישת העסקנים החרדים להורדת גיל הפטור מגיוס, מ-28 כיום ל-21 על פי דרישתם, ואפילו להנמיך את רף הפטור לגיל 18. מבחינת האידיאולוגיה הציונית, מהלך כזה הוא בבחינת כפירה בעיקר, בגדר לא יעלה על הדעת. מנוגד לחלוטין להלכה שפסק משה רבנו במו פיו (ללא פילטרים דרשניים) בהגיע העם לשערי הארץ: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"

אז נכון אמנם שהורדת גיל הפטור או הענקת פטור גורף, מתנגשות בעקרון התורני הבסיסי: "במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה." וגם נכון שאנו חיים היום בעידן שבלשון הרמב"ם מכונה 'מלחמת מצווה', בלשון הרמב"ן 'מלחמת כיבוש הארץ' ובלשון השולחן ערוך 'עזרת ישראל מיד צר'. ונכון שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת גם את החרדים.

אבל כשהברירה היא בין 'התבצרות' עקרה בישיבה (ומדובר במי שאינו מסוגל להמית עצמו באוהלה של תורה), לבין יציאה לחיים המציאותיים, עדיפה היציאה לעולם האמיתי.

יתירה מזו. שורת ההיגיון גורסת, שכיוון שגם הורדת גיל הפטור ל-21 לא תוסיף למצבת הכוחות בצה"ל אף לא חייל אחד (!), מן הראוי – על פי אותו היגיון קר – להעניק פטור גורף לחרדים. שחררו אותם לחלוטין מכל חובה לאומית, אזרחית, ציבורית, חברתית. שיילכו לעשות לבתיהם, והרווח יהיה עצום וגדול. שכן היציאה לעולם האמיתי לאחר ה'ישיבע קטנה', ללא אימת הגיוס, תאפשר לבחורים להתפרנס כראוי או לבחור במסלול האקדמי, ותחסוך למדינה הון עתק שיהיה עליה להשקיע בסיבסוד לימודיהם וקיומם עד גיל 21. וגם תאפשר להם לתרום חלקם, לפחות מבחינה כלכלית, לחברה בישראל.

ודווקא משום כך – גם זאת ברוח הפוך על הפוך – העסקונה החרדית מתנגדת לפטור הגורף. שכן זה בדיוק מה שמפחיד אותה: פטור גורף עלול לרוקן את הישיבות הגבוהות, עיר המקלט שמאחורי חומותיה מוגנים הבחורים מפני המציאות האמיתית. פטור גורף יוליד יציאה גורפת ממרחב הגטו המוגן, אל התעסוקה המפרנסת את בעליה, ואל האקדמיה רח"ל. וזה מטיל עליהם אימה יתירה. והחשש העיקרי הוא שתשונמך באופן מבהיל תלותם המלאה כיום של הבחורים ברצונה הטוב, בגחמותיה ובתיחמוניה, של העסקונה החרדית. ואז, אנה הם באים? מניין יגיע הקאדר הצעיר של מצביעי הדור הבא? 

פטור גורף מחובת שירות צבאי או אזרחי, הוא אמנם מהלך רע, אבל בגדר הרע במיעוטו. ועדיף על המצב הקיים, של פטור בגיל 28, שמאלץ את האברכים עד גיל זה – שרובם כבר נשואים עם כמה ילדים, ונשותיהם הן המפרנסות העיקריות של הבית – וחלקם גם לא מתאימים ללימודים גבוהים בישיבה ("'אחד מאלף מצאתי': אלף בני אדם נכנסים למקרא, מאה יוצאים מהם למשנה, עשרה יוצאים לתלמוד, אחד יוצא להוראה," קוהלת רבה, ז'), אך נאלצים להתבצר בין כתלי הישיבה המספקת כיום הגנה מפני גיוס להגנת העם. ומדובר ככלות הכול באנשים צעירים ובריאים, מוכשרים מאוד בדרך כלל, שנאלצים, נעבעך, לחיות חיי דלות על כספי קיצבאות ישיבתיות עגומות, שאפילו הן אינן אלא מתנת נדבה שבאה מכספי 'די מדינע' (המדינה, שהם לעיתים כה מזלזלים בה, אבל לא בתקציביה).

ולא זו אף זו: בנוסף לשקר ולרמייה שבהתבצרות בין כתלי עיר המקלט הישיבתית (ושוב: הכוונה למבלי עולם, לא ללמדנים האמיתיים), יש בכך משום הפרה פומבית גסה, של התחייבות משפטית-תורנית, שנטל האברך כלפי אשתו בהיותם מתחת לחופה, קבל עם ועדה: "וְאָנָּא אֶפְלַח וְאוֹקִיר וְאִזּוּן וַאֲפַרְנֵס וַאֲכַלְכֵּל וַאֲסֻבַּר וַאֲכַסֵּי יִתְכֵּי, כְּהִלְכַת גֻּבְרִין יְהוּדָאִין." תרגום: "ואני אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואשא ואלביש אותך, כהלכת הגברים היהודים." שהרי בפועל נוהג האברך בניגוד מוחלט להתחייבותו המפורשת, וכך הופכת הכתובה מסוג של מיסמך תורני מקודש ומחייב, לסוג של ציפצוף הזרזיר, לנייר שאין ראוי אפילו לצור בו על פי הצלוחית.

יש הטוענים כי שורש ההתנגדות לעצם הגיוס, הוא בכך, שהגיוס לצבאה של 'המדינה הציונית' עשוי להתפרש כהודאה בדיעבד בניצחונו של הרעיון הציוני, שמכוחו נתקיים בה נס קיבוץ הגלויות (בניגוד למקדשי השואה שעלו בעשן המשרפות, ואכמ"ל). לטענה עגומה זו אולי היה מקום בשנותיה הראשונות של המדינה, בעידן שגדולי הרבנים החרדים 'ניבאו', רחמנא ליצלן, ש"המדינה הזו לא תחזיק מעמד יותר משנה אחת, משום שטריפה אינה חיה שנה" (ע"ע הרב צבי יברוב, 'מעשה איש', כרך ה' עמ' ל"ב). כלום לא הגיעה העת עכשיו, משנתבדתה בחסדי שמיים 'נבואה לא נבואה' זו, ובמלאות 75 למדינה, לשנות פאזה? ועד שהם ישנו פאזה זו, שתגדל ותקדש שם שמיים, ראוי להניח להם – ואפילו להוריד את גיל הפטור ל-18, למורת רוחה של העסקונה החרדית, ושלום על ישראל. בעזרת צור ישראל וגואלו, נסתדר בלעדיהם.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק חמישה-עשר:

"הטיטניק בא" של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני

בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנח"ל עין-גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני-קיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב-1956, הם הוחלפו על ידי גרעין "שדמות" של  "הנוער העובד", שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל-יוסף.

הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין-גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה"מֶק-דיזל" האדום, הגדול והחדש של קיבוץ עין-גדי הצעיר, את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות, שבסיסן היה בראשון-לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו באותן שנים את עיקר התחבורה לאילת.

באוקטובר 1957 הגיעה אלינו לעין-גדי חוברת "ניבים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובה סיפורו של שלום אילתי "הטיטניק בא". שלום כבר לא היה בעין-גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו היכו בי כמכת ברק והזדהיתי איתו במאה אחוז כאילו הוא מספר עליי ועל ג'ני, שבגדה בי ולא חזרה לבקר בקיבוץ.

חלמתי והפצרתי בה שוב ושוב שתבוא לבקרני בעין-גדי, ולא באה, והיום כבר אינה בחיים. ואני, בכל הזדמנות שהייתי לבד, שיפשפתי לזיכרה כאילו אני נכנס שוב לקוס הפעור בעל השיער הזהבהב והמקומח שלה, שדבקו בו פירורי בצק אחדים, שזו היתה הפעם היחידה שנתנה לי.

שלום אילתי

הטיטניק בא

מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.

מתחייכים החבר'ה: "יופי חי! אין לחם ­ סימן שהטיטניק חייב לבוא היום."

כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות-של-דבר-אחד – לטיטניק!

האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני-עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות... הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.

שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ"האדמה הגדולה", – והוא עורק-דמה של עין-גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין-גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.

במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות-דימיון לא מלאכותיות-כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר-שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ'ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה-תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר-המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל-חבר בחשיכה? וכל-כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל-35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: "טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול."

פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי-שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר-שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי-שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל-ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר-הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.

כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו-חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או-כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין-גדי... (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב...)

לאחר ערב של היות-יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: "אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?"

ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית-היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע-שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.

ואז נצנץ הרעיון הנפלא: "יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין-גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?"

ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל-דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות-הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, "פינותיו הפרטיות". בקסם נופה של עין-גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.

– "התבואי?..."

לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות-עולם המו בלב גדעון; כל נדרי-חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.

שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי-תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה...): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין-גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו... כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות-פלומה צהבהבה של קני-סוף ארוכי-גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: "בעוד 23 שעות ו-49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות  ו-47 דקות תבוא יעל, בעוד..." כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.

התבוא או לא תבוא?

צללי ערב החלו לנטות על עין-גדי המתכנסת לשעת בין-ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת "הדואר היוצא" המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא-מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק "התורנות לפריקת האוטו" היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר-האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.

ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן-כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל"תיבת נוח" ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?

לפתע – קול זעקה: "טיטניק!" – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: "טיטניק!!!" – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה-של-אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל"סיבוב האורות" [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין-גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה"פּלטו" הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).

עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון "מי זה מתח אותנו, הא?"

מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!... מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.

נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך-סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: "חברה, את מחפשת כאן את מישהו?"). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת-נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש-שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר... זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.

יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: "יש לך חבילה בקבינה." עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.

"הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה." התלוצץ ופנה לדרכו.

(אף אחת לא באה זה ברור).

סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות "לכל מי שמיותר כאן." תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.

(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של-רגע-אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור "דואר נכנס" ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי... (זה הכול? יותר אין...)

בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש"דברים טובים" יש – מעמידים כבר את הפינג'אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים-ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם "שם למעלה". חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא "מי-עם-מי". כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה "פייר"? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי-ענק).

ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה-של-רגע-אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס-מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.

לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין-גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף... אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

*

כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.

ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי-שם בחלל שלפניו, גדעון.

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

אהוד: אילו הקהילה היהודית הדתית בניו-יורק היתה מונעת שימוש ברכבת התחתית בימי שבת – היה פורץ גל כבד של אנטישמיות שהיה מלווה בשריפת חנויות ועסקים של יהודים.

אם ממשלת נתניהו תנסה להפעיל את הרכבת הקלה בגוש דן, הממשלה תיפול בגלל הדתיים והחרדים, ואין ממשלה אחרת באופק, רק התגברות האנטישמיות כלפי המיגזר הדתי והחרדי – שאינו צורך תחבורה בשבת ובחג אבל מונע אותה מרוב הציבור הישראלי!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר שלום. בתגובה לדבריו של משה גרנות בגיליון 1872 של חב"ע אומר שעילת הסבירות אינה מוגדרת בכלל ולא ברור מה סביר או לא סביר ולכן עדיף לבטל את עילת הסבירות. כל שופט יכול להשתמש בסבירות לפי דעתו ולכן אין כאן שיוויון בפני החוק כנדרש. באנגלית יש ביטוי "measurable failure criteria" שאין לו מקביל בעברית לכל הפחות לפי הבלשן רוביק רוזנטל (שאלתי אותו). כלומר, עילת הסבירות אינה כוללת קריטוריונים שניתן למדוד במדויק ולפסוק לפיהם ולכן עדיף לבטל את עילת הסבירות. אפשר להשתמש ברעיון הסבירות לפני החקיקה אבל החקיקה צריכה להיגמר עם משהו שאפשר למדוד במדויק ולפי זה לפסוק.

בברכה

יולי ק.

* * *

אהוד בן עזר: אם בריאותו של נתניהו תתערער והוא לא יוכל לתפקד – בין השאר בעקבות המרדף אחריו בכל מקום גם בימי מנוחתו – מטרידיו, הפועלים בשיטות מעקב דמויות טרור, לא יוכלו לומר – ידינו לא שפכו את הדם הזה!

זיכרו, אני היחיד שעוד לפני רציחתו – פירסמתי ב"הארץ" [21.5.1995] את המאמר "עוד נתגעגע לרבין!"

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל