פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1874

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באלול תשפ"ג. 21.8.2023

עם הצרופות: 1. דודיק בטקס השקת הספר. צילום: עדינה בר-אל. 2. דודיק שר על הבמה עם זמרים (משמאל: אוהד חיטמן מנגן). צילום: כנ"ל. 3. שרים לדודי (מימין: אמיר לקנר, טלי אורן, אוהד חיטמן). צילום: כנ"ל. 4. שבט הלפרין בהרכב מלא. אלבום פרטי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּמַזַּל תַּמּוּז. // יורם אטינגר: הסכם שלום עם סעודיה? לא להיסחף! // איליה בר-זאב: שִׁלְהֵי קיץ. // אהוד: סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏20.8.23. // צביקה זליקוביץ: הילד בן שלושים. // משה גרנות: על "הסיפור של בוני וקלייד ושירים אחרים מאת בוני פרקר". // אסי דגני: עוד על חברי ילדותי. // עדינה בר-אל: דוֹדיק הלפרין – אין כמוהו סבא אוהב. // אהוד בן עזר: מחלף ענבה. // אביונה חרדית בחנוכה באוטובוס לת"א. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק ז. באונייה "צֶ'צֶ'רִין" לארץ-ישראל. // נעמן כהן: שיטת אהרון ברק לא תאפשר חקיקת חוקי יסוד ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שישה עשר: מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

בְּמַזַּל תַּמּוּז

בְּמַזַּל תַּמּוּז יִכְבְּשֵׁנוּ הַיָּם

וּתְכֶלְתּוֹ בָּנוּ כְּיַיִן יֶחְמַר  –

יֵין-הַתְּכֵלֶת, כְּבַד-הַטַּעַם,

כְּבַד-הַצֶּבַע,

עָמוּס נִיחוֹחַ-הָאַצּוֹת,

וְיוֹרֵד כְּלָיוֹת כְּאֶבֶן.

בְּמַזַּל תַּמּוּז נָקוּם מִגְּחֹן,

נִפְרֹשׂ כָּנָף, נָשׁוּט  –

אֶל אֵין-גְּבוּל,

אֶל מֵעֵבֶר לַיֵּשׁוּת.

מִמְּרוֹמֵי חוֹפָיו הַיְּרֻקִּים  –

הַיָּם, בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַטִּילֵנוּ,

יִקְשֹׁר כָּנָף אֲרֻכָּה לְגַפֵּינוּ

וְשֶׁטַח חֲלוֹם קָפוּא

לְמַאֲוַיֵּינוּ הַצָּפִים.

בְּמַזַּל תַּמּוּז נָקוּם מִגְּחֹן,

נִפְרֹשׂ כָּנָף, נָשׁוּט  –

אֶל אֵין-גְּבוּל,

אֶל מֵעֵבֶר לַיֵּשׁוּת.

1957

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יורם אטינגר

הסכם שלום עם סעודיה? לא להיסחף!

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 15 באוגוסט 2023

גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.

זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.

ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.

ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ובדרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.

אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי.

ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.

ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".

 תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה). ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.

מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

נסיגה מרכסי יו"ש, שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל. ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.

לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני. למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

איליה בר-זאב

שִׁלְהֵי קיץ

אֵין חָדָשׁ.

אֲנָשִׁים וּבְנֵי בָּקָר פּוֹרְצִים אֶת גִּדְרוֹת הַהַפְרָדָה.

מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה בִּסְבִיבֵי הַחֹרֶשׁ,

דְּמוּת כֵּהָה רָצָה בַּמּוֹרָד, מְנִיפָה יָדֶיהָ,

שׁוֹאֶלֶת – לְאָן?

בְּתֵּל אַ-צַאפִי,* צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת מְעוֹפְפוֹת בַּחֲלָלִים

הַפְּעוּרִים,

בִּן לַיְלָה, בְּנֵי אָדָם יוֹרִים זֶה בָּזֶה.

שִׁלְהֵי קַיִץ –

לַהֲקוֹת יוֹנֵי בָּר מְנַקְּרוֹת בִּפְרָאוּת בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף.

* תל א-צאפי, "התל הטהור" – בשל הסלע הלבן (תל צפית)  שָם  העיר גת העתיקה, בגבול המזרחי של ארץ פלשתים על גבול ממלכת יהודה, עירו של גליָת. נכבש בליל ב' בתמוז תש"ח, 9 ביולי 1948.

עגמומית הסלע

פְּרָחִים לֹא מֻכָּרִים צָצוּ בֵּין עֲצֵי הֶחָרוּב,

פְּעוּרִים לִרְגָעִים,

פַּרְפְּרָנִיִּים, מְאֻבְּקֵי רוּחות.

רִקְמַת צוּפַן הַשַׁחֲלָה פִּתְּתָה בְּצוּף

דְּבוֹרִים מַאֲבִיקוֹת.

אירוס הארגמן בשמורת האירוסים בנתניה. ויקיפדיה.

תָּעִיתִי בְּקִרְבַת בֵּיתִי. חִפַּשְׂתִּי שֵׁם

בְּמַגְדִּיר לִצְמָחִים,

שָׁם,

בְּדוּר פְּרָחִים נָדִיר –

אוּלַי עַגְמוּמִית הַסֶּלַע וְאוּלַי אִירִיס אַרְגָּמָן,

לִפְעָמִים שְׁחֹר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

עִם כִּתְמֵי בּוֹרְדּוֹ עָמוֹק וְאִי סְבִילוּת עַצְמִית.

לֹא הָיָה דָּבָר.

כַּלְבֵי רוֹעִים נָבְחוּ אֶל עוֹבְרֵי אֹרַח,

חָרְצוּ לָשׁוֹן לְרָצֵי הַבֹּקֶר, נָשְׁכוּ בְּגַלְגַּלֵּי מְכוֹנִיּוֹת.

בְּטֶרֶם סְתָו לֻחֲכוּ שְׂדוֹת מִזְרָע מְרוּטִים,

עֶדְרֵי כְּבָשִׂים הֶעֱלוּ אָבָק דַּק

בְּקָרְחַת הַיַּעַר –

אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ.  

 פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", "קשב לשירה", 2012.

* * *

אהוד: סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל

1. נחתמה עסקת ענק למכירת טילי חץ לגרמניה בשווי 3.5 מיליארד דולר, וזאת 84 שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבה השמידו הגרמנים ועוזריהם באירופה 6 מיליון יהודים.

2. החלה לפעול הרכבת הקלה בגוש דן, לראשונה מאז חורבן בית שני.

3. ראש הממשלה החשוד בפלילים נופש ולא חושש לחורבן בית שלישי.

4. מדד יולי עלה ב-0.3% והאינפלציה השנתית 3.3%. בארה"ב 3%. בטורקיה 40%. בלבנון 350%.

5. יתרות המטבע של ישראל הגיעו לסך של 204,669 מיליוני דולרים.

6. תמ"ג לנפש: בריטניה 55,862. ערב הסעודית 55,802. ישראל 52,173. איטליה 51,062. יפן 48,813. פורטוגל 44,707. דרום-סודאן 516.

7. פיץ' הותירה את דירוג האשראי של ישראל ללא שינוי +A.   

8. הגז מאסדות הקידוח ממשיך לזרום ולהעשיר את ישראל.

9. איום ונורא. ממש חורבן בית שלישי. מהרו ועשו רילוקיישן לאיי הוואי. אם בתיכם החדשים יעלו באש, מדינת ישראל העשירה שעזבתם תפצה אתכם!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏20.8.23

* למנוע תאונה קטלנית – הממשלה ובג"ץ אוחזים בנשק יום הדין. נשק יום הדין של הממשלה הוא הפרת פסיקת בג"ץ, ובכך הפיכת הממשלה לארגון פשע. מדובר בצעד קיצוני שמסכן את קיום המדינה. נשק יום הדין של בג"ץ הוא פסילת חוק יסוד – תקדים קיצוני שבקיצונים שבחירה בו כמוה כרצון של בג"ץ לאושש את טענות אויביו ולהביא לתגובת נגד של ציבור תומכי המהפכה שתהיה לא פחות חריפה מההתקוממות העממית נגד המהפכה המשטרית. אמנם מדובר בחוק מגה-שחיתות, שדינו להימחק מספר החוקים, אך את נשק יום הדין של פסילת חוק יסוד, יש לשמור למקרים כמו ביטול הבחירות לכנסת באמצעות חוק יסוד, או הקלישאה השחוקה משימוש של "להרוג את הג'ינג'ים." הממשלה דוהרת בכל הכוח לעבר ההתנגשות הזאת, תאונת הדרכים הקטלנית של מדינת ישראל. נתניהו מסרב להתחייב לכבד את פסיקת בג"ץ ואחרים כמו יריב לוין, רוטמן ואחרים מבהירים בפשטות שהם יפרו את פסיקת בג"ץ. איני יודע אם הם באמת ישתמשו בנשק יום הדין, או שהם הולכים על הסף באיומי "תחזיקו אותי" כדי להלך אימים על בג"ץ. כך או כך, הדהרה המטורפת הזאת היא סכנה איומה, אך אין מבוגר אחראי באזור חיוג הברקס.

וגם הערות שופטי בג"ץ בנדון רומזים שהכיוון הוא התערבות בחוק, אם לא פסילתו. היועמ"שית בפירוש תומכת בכך. גם במערכת המשפט לא מסתמן אותו מבוגר אחראי. ולבעירה הזאת מוסיפים שמן ה"לשעברים", שמבהירים שבמקרה כזה על הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ להודיע שהם נשמעים לבג"ץ ולא לממשלה. מה פירוש האיום הזה? האם הממשלה תורה לצה"ל לתקוף בדמשק ואילו בג"ץ יורה לו לתקוף בחומס וצה"ל יחליט למי הוא נשמע? או שמא כוונתם היא שראשי הארגונים הללו יבהירו שהם אינם נשמעים עוד, באופן גורף, לסמכות הממשלה? הרי פירוש הדבר אנרכיה.

חייבים לעצור את הטירוף המסוכן הזה. ישנם פתרונות אפשריים. למשל, הקפאת החקיקה לשנה ודחיית הדיונים על העתירות בשנה וניצול השנה הזאת לחקיקה בהסכמה רחבה של חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון ויבהיר גם מהו חוק יסוד, באיזה רוב צריך לקבל אותו ובכמה קריאות ובאיזו דרך, אם בכלל, ניתן לבטל אותו.

אבל הפתרון הטוב ביותר למצב הנוכחי, הוא הקמת ממשלת הצלה לאומית. ממשלה שממנה ייזרקו הכנופייה הכהניסטית, הסמוטריצ'ים, יריב לוין ממשרד המשפטים, קרעי ממשרד התקשורת, תבוטל המהפכה המשטרית ותומר ברפורמה קונסטרוקטיבית, ייגנז חוק יסוד: השתמטות, תבוטל ה"רפורמה" של קרעי לביטול התקשורת החופשית ויש עתיד והמחנה הממלכתי יצטרפו לממשלה.

* צה"ל על המוקד – יש זיקה עמוקה בין ההשתלחויות שלוחות הרסן ונוטפות הארס של שרים, ח"כים, מקורבים ובן-של ברמטכ"ל, בקציני צה"ל, בצה"ל, וה"הסתייגות" הרפה, בקריצת עין, אחרי שתיקה ארוכה, של נתניהו היא חלק מן הזרם העכור הזה, לבין גל הסרבנות / הפסקת התנדבות / אי התייצבות או כל הגדרה שתבחרו, ההזדהות עם הסרבנים והתמיכה ההמונית בהם. אמנם אלה שני צדדי המתרס, אך אלו שני ביטויים לתופעה אחת - - פגיעה בצה"ל ובביטחון המדינה, באמצעות הפוליטיזציה של צה"ל והכנסתו ללב המחלוקת הפוליטית. אפשר להוסיף לכך את חוק יסוד: השתמטות. לכאורה, מה קרה? הרי הם השתמטו גם קודם. אבל יש משמעות לכך שאבדה הבושה, הכול נעשה מהמקפצה, אין אפילו מראית עין של "דחיית גיוס", אלא פשוט אמירה גלויה וחד משמעית, מעוגנת בחוק, של שבט שלם בעם ישראל, שהוא בחר בהשתמטות כאורח חיים, ומדינת ישראל מכירה בכך ואף מממנת את ההשתמטות. ועוד סימפטום – הדיבורים חסרי האחריות על הפיכת צה"ל לצבא שכירים (צבא "מקצועי", בכיבוסית) כאילו היינו נורווגיה.

הטירוף אחז בנו. כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שנמצאת בסכסוך על עצם קיומה. היא מוקפת אויבים שחולמים על השמדתה, וזה כולל בהחלט את המדינות שחתומות עמה על הסכמי שלום. היא מאוימת באורח ישיר על ידי איראן, החותרת לנשק גרעיני. היא מתמודדת עם מתקפת טרור מתמשכת כבר למעלה ממאה שנה, הרבה טרם הקמתה.

איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה. יש להחזיר את תודעת הביטחון ואת צה"ל ללב הווייתנו. ויש להוציא את צה"ל מכל מחלוקת פוליטית. תפקידו של צה"ל להגן על המדינה, ללא כל קשר לזהות הממשלה ולמדיניותה. הכנסת הפוליטיקה לצה"ל וצה"ל לפוליטיקה היא פגיעה בביטחון.

* לא על אדמות פרטיות – בג"ץ נמצא כבר שנים תחת מתקפה דו-ראשית. מן הצד הימנני תוקפים אותו על כך שהוא סמולני, סניף של מרצ, אנטי ציוני, עוכר ההתיישבות וכו'. מן הצד השמאלני, וכל קורא "הארץ" מכיר זאת היטב ממאמרי המערכת ומאמרי הדעה של דבוקת שוקן, מאשימים את בג"ץ שהוא משת"פ של "אקיבוש" והמכשיר הגדול שלו ושל ההתנחלויות. מי צודק? לשיטתם של השוקניסטים, ודאי שהם צודקים. הרי 56 שנים בג"ץ דוחה את כל העתירות והניסיונות להגדיר את ההתנחלות כבלתי-חוקית ומעניק לממשלות ישראל לדורותיהן את המעטפת החוקית למימוש דרכן ההתיישבותית. למעטפת הזו חשיבות אדירה למדינת ישראל במגרש הבינלאומי. בג"ץ לא פסק בעד ההתיישבות, ובצדק, זה לא תפקידו. הוא דחה את הטיעונים על אי חוקיותה, ובכך איפשר לממשלות לממש את מדיניותן. המקרים החריגים שבהם בג"ץ מתערב נגד ההתיישבות, הם כאשר יישובים או חלקים מהם נבנו על קרקע פרטית מוכחת של פלשתינאים. ההחלטות הללו אינן מתייחסות למדיניות ההתיישבות, אלא נותנות סעד משפטי וצדק לאנשים שנעשה להם עוול כאשר אדמתם נגזלה.

המקרה המפורסם הוא בג"ץ אלון מורה משנת 1979, שבו בית המשפט, בהרכב של חמישה שופטים, פסק פה אחד שיש לפנות את אלון מורה ממיקומה סמוך לכפר רוג'ייב, על אדמות פרטיות של תושבים בכפר. בראש ההרכב ישב המשנה לנשיא משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי היה איש ארץ ישראל השלמה, תומך נלהב בהתיישבות ביהודה ושומרון ושופט שמרן שהתנגד לאקטיביזם שיפוטי. אבל עוול של גזל אדמות פרטיות הוא מעשה בלתי חוקי, שהוא היה חייב לפסוק נגדו. עם כל הכאב הכרוך בכך, ראש הממשלה בגין הבהיר מיד בהינתן פסק הדין שהוא יבוצע ככתבו וכלשונו, כראוי במדינת חוק, וכך היה. יתר על כן, בגין לא הסתפק בכך, והביא להחלטת ממשלה על פיה כל ההתיישבות, מעתה, תהיה אך ורק על אדמות מדינה, ולא יוקם אף ישוב על אדמה פרטית. אילו ממשלות ישראל כיבדו את החלטת הממשלה הזו, היו נחסכים מאתנו פסקי הדין ותמונות הפינוי מעמונה ומכל מקום שבו נבנתה התיישבות באופן בלתי חוקי על אדמה פרטית. השבוע, אפילו סמוטריץ', הלאומן הקנאי, החליט על פינוי בניה בלתי-חוקית על קרקע פרטית של ערבים. אפילו הוא הבין שלא הכול מותר לנו ויש קווים אדומים שאין לחצות אותם. אני מודה שהייתה לי איזו שמחה קטנה לאיד, כאשר הח"כהניסטים והשרים מטעם הכנופייה הכהניסטית השתלחו בסמוטריץ', כאשר נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הרמלך הלכה למקום להפגין נגד סמוטריץ' ודבוקת הרבנים החרד"לים הקנאים הוציאה גילוי דעת נגדו (אם כי בלי להזכיר את שמו). מבחינת הכהניסטים, אין מקום לגויים בארץ ישראל, ולכן כל אדמה בארץ ישראל אינה יכולה להיות שייכת לגוי ולפיכך חובה לנשל, לעשוק ולגרש אותו (במקרה הטוב) ולרשת את אדמתו. טוב שיש בג"ץ שמגן על שלטון החוק מפני הכנופייה הזאת, שלמרבה הבושה היא היום חלק מן השלטון.

* הליכוד תומך באורן חזן – עד שתופעת גוטליב תקפה אותנו, אורן חזן היה הח"כ הדוחה והבהמי ביותר בתולדות הכנסת. יש לציין לזכות מתפקדי הליכוד, שבניגוד לבחירת כל מיני אמסלמים וקרעים, בנוגע לחזן הם פעלו בשום שכל ובעטו בו. ועכשיו הליכוד הודיע על תמיכתו במוקיון לראשות העיר אריאל. כדאי לזכור, שחזן הורשע בעבר בתקיפת מנכ"ל העיריה.

* אני שייך – צמוד לתעודת החוגר של הלל אופן, לוחם יהלו"ם שנפטר ממכת חום בעת אימון, נמצא פתק ועליו טקסט בכתב ידו. זהו טקסט מכונן, שראוי לחנך עליו. זהו טקסט שמזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו ומהי משמעות החיים. המילה הפותחת את הטקסט היא "אני"; לכאורה מה מצופה יותר מטקסט של בן הדור הזה מאשר "אני"? אך המילה הבאה טוענת את ה"אני" במשמעות שהיא היפוכו של נרקיסיזם אגוצנטרי. "שייך".

אני שייך. כל כך יפה, כל כך פשוט, כל כך אמיתי. אם אין אני לי מי לי. נכון, אבל כשאני לעצמי, מה אני? ההשתייכות למשהו שגדול ממני ואני חלק ממנו, היא המעניקה משמעות ותוכן לחיים הראויים. וכאן מפרט הלל את מעגלי השייכות. כפי שמאיר אריאל, בשירו "מודה אני", מודה על הטובה והרעה והטובה שעשית עִמדי, ועם ביתי, ועם קרוביי וידידיי ועם בני עמי ועם ארצי ועם כל העולם והאדם; כך גם הלל. "אני שייך למשפחה, לקהילה, לחברה, לאומה, למדינה, למולדת." כן, אלה המעגלים הסובבים את האדם, הוא שייך להם והם שייכים לו והמחויבות שלו אליהם היא עד מסירות הנפש. אבל הלל אינו נעצר כאן, אלא ממשיך למעגל הבא לאנושות. כן, הלל מבין שאין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות, כפי שמנסים להציג עוכרי הלאומיות ועוכרי האוניברסליות. אני חלק מן האומה וחלק מן האנושות. אך השתייכותו אינה רק לאנושות, אלא גם לאנושיות, ובלשונו – למצפון, לכבוד. והמחויבות שלו, והשייכות שלו, אינה רק לכאן ולעכשיו, אלא הפרספקטיבה שלה הרבה יותר רחבה – להיסטוריה ולעתיד.

השייכות של הלל היא "לשמחות, לכאב, לציפיות, לפחד.

כל שעבר ויעבור עליי ועל עמי, כל שיצר

את זהותי, את שאני, אני שייך לו."

השייכות הזאת יוצרת מחויבות. המחויבות שלו, כותב הלל, היא לשמור, להגן ולקיים את כל אלה שיצרו את זהותו. "וחובה עליי לשמור, להגן ולקיים את כל אלה. לדאוג ככל יכולתי לנצחיותם." איזה ראש גדול. איזה אדם מחויב. אדם החש כאילו הקיום הלאומי והאנושי מוטל על כף המאזנים, וכל מעשה שלו – יכריע.

השורות האחרונות מתייחסות לשנותיו כלוחם בצה"ל:

"וכעת, עבור חובה זאת, אני שייך.

שייך לנשק, להכרחיות הניצחון, לקרב.

אני שייך!" 

אין אלו שורות מיליטריסטיות. אילו היו מנותקות ממכלול הטקסט, אפשר היה, אולי, לראות כאן מסר מיליטריסטי. אבל בהקשר הרחב, אותו אדם שחש אחריות לכל מעגלי השייכות, מממש אותם בשנות שירותו הצבאי באמצעות הנשק והקרב, שנועדו להגן על הקיום.

אשרי האומה שזכתה לגדל בנים כאלה.

* מגלם את היחד הגולני – מחלוקות בין חילונים ודתיים מעולם לא היו "אישיו" בגולן. יש המייחסים זאת לכך שהיישובים הם נפרדים (מלבד נטור שהפך מקיבוץ השומר הצעיר ליישוב מעורב ורמת טראמפ שהוא יישוב בחיתוליו), ולכן אין חיכוך. אולי זה חלק מן העניין, אך למיטב הכרתי זה ממש לא העיקר. הסיבה העיקרית היא שרוח הגולן, האתוס הגולני, נבנה מראשית ההתיישבות על הרעיון של – יחד. יחד מיישבים את הגולן, יחד מקימים מפעלים כלכליים משותפים (לדוגמה – פירות גולן – היום "בראשית", יקב רמת הגולן, מי גולן ועוד ועוד), משרתים יחד בהגמ"ר (הגנה מרחבית) וכמובן ששנות המאבק על הגולן, שהיו שיאו של שיתוף הפעולה, חיברו יותר מכול.

השבר היה לפני חמש שנים, בבחירות המוניציפליות. לסיבוב השני עלו מיכל רייקין, שניצחה בסיבוב הראשון, אך לא הגיעה ל-40% הנדרשים לניצחון בסיבוב הראשון וחיים רוקח. המטות של שני המועמדים הנוספים חברו למירוץ של חיים, שניצח את מיכל על חודם של קולות בודדים.

ביישובים הדתיים, הפכו את ההתמודדות לסוגיה דתית-חילונית. אף שמיכל היא חילונית מסורתית, ולבטח יש לה כבוד עמוק לדת, למסורת ולדתיים, היא הוצגה כאיזו מפלצת דוסופובית, ומגזר שלם התגייס נגדה ובעד המועמד "שלנו". היה זה קמפיין רעיל. דובר על ניצחון של מיכל כעל "שמד", לא פחות. ההתגייסות היתה להציל את הגולן משמד. בני הגולן הוסעו מישיבות בכל רחבי הארץ להצבעה הגורלית. תומכיה הדתיים של מיכל נתקלו בעוינות מסביבתם, שהתייחסה אליהם כאל בוגדים. היו אלה הימים הרעים ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן. יש לציין שכל המאבק המגזרי הזה היה חד-צדדי לחלוטין. לא היה שום ניסיון של מיכל לגייס, בתגובה, את הציבור החילוני, כי עולם המושגים הזה זר לה וזר לנו – חבריה למטה.

התוצאות התקבלו קשה בקרב חלקים מן הציבור החילוני, שהיו מודעים להתגייסות המגזרית הזאת. וגם בקרב תושבים שלא היו מודעים לכך בזמן אמת, חלחל הקושי. אני זוכר דיבורים אחרי הבחירות על "הדתה" וכפיה דתית שתהיה כאן. היה לי ברור שזהו פחד שווא ופעלתי להרגיע את הרוחות. ואכן, היה זה חשש שווא. לזכותו של חיים ייאמר, שהוא נהג כראש המועצה של כולם ולא כראש מועצה מגזרי. אולם השבר לא אוחה וטעותו הגדולה של חיים, היא שהוא לא עשה כל מאמץ לאחותו. הוא כנראה סבר שהדברים יירגעו מעצמם, ישככו וישכחו. הוא לא יזם בירור והפקת לקחים, לא במליאת המועצה ולא בקרב הציבור הרחב. הוא לא יזם שיח, שלא לדבר על התנצלות. המטרה שלו היתה למחוק את מה שהיה ולנוע קדימה. אבל זה לא כל כך פשוט. רבים חוו את מסע הבחירות הקודם כטראומה, הצורבת בבשרם עד היום.

אירועי חצי השנה האחרונה בחברה הישראלית, לא יכלו שלא להשפיע גם על הגולן. החשש מן המהפכה המשטרית עורר סנטימנט חילוני של התבדלות והתרחקות, של "אנחנו" ו"הם", שבעיניי הוא מסוכן מאוד, אבל הוא עובדה קיימת. והקרבה של המשבר הזה לבחירות המוניציפליות הציפה את הטראומה, קישרה בין הדברים והחריפה את המתח. העובדה שאין אף מועמד חילוני בבחירות הקרובות, אלא שני מועמדים ומועמדת מן המגזר הדתי, מיוחסת, בצדק או שלא בצדק, לבחירות הקודמות, ולכך שאף חילוני אינו רוצה לעמוד במצב שבו עמדה מיכל בבחירות הקודמות. ייתכן שזו אמת, אך גם אם לא, זו התחושה. ואני שומע בקרב רבים שאין להם מועמד, אין להם למי להצביע ושאין בכוונתם להצביע. את העבר אי אפשר לשנות, אך אפשר להפיח מחדש את הרוח הגולנית, רוח האחדות והיחד, כמופת לחברה הישראלית כולה. אורי קלנר מגלם את הרוח הזו, ולכן אני תומך בו וקורא לציבור הגולני לבחור בו. כשהחל המשבר הלאומי הנורא בעקבות המהפכה המשטרית, היה אורי בין יוזמי שביתת הרעב במאהל ההסכמות, בקריאה להסכמה לאומית רחבה ואיחוי הקרעים. אורי עצמו נמנה עם שובתי הרעב. במוצאי תשעה באב, הוא יזם שיח מרתק באורטל, של חילונים ודתיים, שעסקו במשבר ובכאבים, ברמה הלאומית והאזורית, אך בעיקר הביעו את הרצון לחידוש הרוח הגולנית, רוח השותפות והיחד. אורי קלנר הוא האיש שיכול להחזיר את הרוח הזו לגולן. זו אחת הסיבות המרכזיות לתמיכתי בו.

* ביד הלשון: בית וגן – בחודש שעבר יצא צה"ל למבצע קצר, בן שלושה ימים, בעיר ג'נין, בירת הטרור. שם המבצע – "בית וגן".

איך בוחרים שם למבצע? אני לא כל כך קונה את הסיפור שהשמות הם אקראיים, שנקבעו על ידי מחשב, כפי שלעתים נוהגים לספר. שמות אקראיים לא היו קולעים כל כך למבצעים. למשל, אפשר לפקפק בכך ששם המבצע "עופרת יצוקה" קשור לכך שהוא היה בחנוכה, ורמז ל"סביבון מעופרת יצוקה" משירו של ביאליק "לכבוד החנוכה"? אז מה הקשר בין בית וגן, שהוא שם של שכונה בירושלים, לבין ג'נין? שלושה שמות אתרים בעברית, המופיעים במקורותינו, מזוהים עם ג'נין העתיקה. האחד הוא עין גנים, המופיע פעמיים בספר יהושע בין ערי שבט יששכר. הזיהוי הזה מוטל בספק, כיוון שהעיר ג'נין חורגת מעט ממתחם השבט. מצד שני, יבלעם, שממוקמת דרומה מג'נין, מופיעה בספר יהושע כחלק מנחלת יששכר, מה שמאפשר את הזיהוי עם ג'נין. אך יש מחלוקת גם על אמינות החיבור של יבלעם ליששכר ולכן הזיהוי של עין גנים הוא בספק.

על השם השני אין עוררין בקרב החוקרים – בית הגן, המוזכרת בספר מלכים. התיאור הגיאוגרפי של המרדף של יהוא, שר צבאו של יהורם מלך ישראל שמרד בו, הרגו ותפס את כסאו, אחרי אחזיה, מלך יהודה שהיה בן בריתו של יהורם, מתאר תוואי דרך מאומת שאינו מותיר ספק בכך שמיקומו של בית הגן הוא ג'נין. אחד הטעמים של שוללי הזיקה בין עין גנים לג'נין, הוא הטענה שלג'נין יש שם תנ"כי שאינו מוטל בספק – בית הגן. לעומתם, תומכי הזיקה, טוענים שלעתים יש בתנ"ך כפל שמות לאותו מקום, ולדעתם בין הגן ועין גנים הם שני שמות של אותו מקום. שמה של ג'נין בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד הוא גינאי (או בצורה גיניי). היא מופיעה בספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים", בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי. קרוב לוודאי שמתן השם "בית וגן" למבצע בג'נין, רומז לשמה העברי הקדום בית הגן. אין לי כל מידע על כך, אך זו הערכתי. אגב, שמו של היישוב גנים, באזור ג'נין, שנעקר בהתנתקות, משמר את שם היישוב המקראי עין גנים.

אורי הייטנר

* * *

סקופ: החרדים והדתיים, גם ש"ס, מוכנים לעזוב את ממשלת ביבי ולהקים בלעדיו ממשלה בראשות לפיד וגנץ, בתנאי שהרכבת הקלה בגוש דן לא תופעל בשבתות ובחגים! מה דעתכם? מקובל עליכם?

* * *

* * *

"מפגיני המחאה": נקלקל ונחסום ונהרוס את הרכבת הקלה וככה נרגיז את נתניהו עד שיתפטר

ולעזאזל אזרחי גוש דן!

זו הדמוקרטיה האמיתית כי רק אנחנו צודקים ולעזאזל שאר מצביעי הבחירות בישראל!

ואל תשכחו להגיע להפגנות מוצ"ש בקפלן –

 ברכבת הקלה, ואז – לשבור אותה!

* * *

משה גרנות

כיסופי לב חבויים

על "הסיפור של בוני וקלייד

ושירים אחרים מאת בוני פרקר"

תרגמה: פרופ' שרון ענב. הקדים ד"ר אלי אשד. ערך אלי יונה. אייר רוני סומק. יונה שחורה – הוצאה לאור 2023, 39 עמ'

העורך צודק בהחלט שבכל אדם חבויים מאוויים לניפוץ כבלי החוק הנכפים על ידי החברה והשלטון – מי מאיתנו לא דימה אי פעם נקמה במורה מעצבן? מי אינו מדמיין נקמה בבנק ששודד בחסות החוק את כספם של המפקידים? מי אינו מדמיין נקמה בפקח שמשאיר דו"ח על שמשת המכונית? מרביתנו "חנונים", שומרי חוק (במידת האפשר...), אבל זה לא מונע מאיתנו מלהעריץ את אלה שמצפצפים על החוק ועל גזירות הממסד.

עורך ספרון זה מתאר איך כבר כשהיה פעוט מרד נגד "תקנות" הגן, ומסתבר שפורעי חוק גרמו לתמורות חשובות בתולדות האנושות: משה, אשר פעל כנגד חוקי מצרים, הוציא עם מעבדות לחירות; ודויד, גנגסטר וגובה דמי חסות, שפעל נגד שלטונו של שאול, יסד שושלת מלכות שנמשכה מאות שנים (את דויד, צריך לציין, מזכיר ד"ר אלי אשד בהקדמתו).

סיפורם של בוני וקלייד (בוני אלזבת' פארקר וקלייד צ'סנאט בארו) ידוע למדי, ולכן לא אסקור פרט זה מההקדמה המלומדת של אלי אשד. הסיפור שלהם הרי נסקר בספר של ברט הירשפילד, בסרט "בוני וקלייד" של וורן בייטי, בסרט "הרודפים" של ג'ון לי הנקוק, בסדרות טלוויזיה, בסיפורי קומיקס ועוד.

אתרכז רק בפינות "הפיקנטיות" של הסיפור המרתק הזה: מסתבר שקלייד היה צעיר עלוב למדי, כמעט מפגר, שנהנה לרצוח. לעומתו, בוני (שנישואיה לרוי תורנטון לא הופרו באופן חוקי מעולם) היתה בנעוריה תלמידה למופת, ועיקר העיקרים לגבי הספרון שבידינו הוא העובדה שהיא ממש דיווחה לעיתונות על מעלליה עם קלייד, ושיריה הסיפוריים פורסמו, ונקראו בשקיקה, כי הציבור אמנם חרד מרצחנותם של השניים, אבל גם מעריצים אותם על נקמתם בשוטרים ובסוהרים, ועל התושייה שלהם לברוח מהכלא, ולהבריח חברים משם.

פרט מעניין נוסף מובא בהקדמה: מסתבר שלמרות האהבה העזה בין בוני לקלייד, קלייד עצמו היה הומוסכסואל, וממש לפני המארב בו הם נהרגו במטר של כדורים, בוני מתאהבת בג'ונס, שהיה גם המאהב של קלייד. יש עוד פרטים מעניינים בהקדמה, אבל אם אפרט הכול, לא תישאר סיבה לקרוא את הדברים במקורם.

בספרון שלנו מובאים ארבעה שירים של בוני אליזבת' פארקר: "הסיפור על בוני וקלייד", "פורעי חוק", "שיר נערת הרחוב", שלומית האובדנית". בשיר הראשון יש מעין כתב אשמה כלפי המשטרה שהפכה את קלייד מצעיר ישר לגנב, לשודד ורוצח, השונא את אנשי החוק, ונוקם בהם. בוני יודעת שלעולם היא וקלייד לא יזכו בחופש, ומנבאה את המוות שלה ושלו, מוות שיגרום לשמחתם של השוטרים. בוני גם מזכירה התנקשויות בין שודדים לשוטרים, וכן חטיפת ילד, שלמרות החשדות כלפיהם – אין להם יד בדבר.

בשיר "פורעי חוק" מתארת בוני שיחה הזויה בין קלייד (המת!) ובין בילי דה קיד, ממנה ניתן להסיק שגורל אכזר מצפה לפושעים. ב"שיר נערת הרחוב" מובא מונולוג של נערת רחוב כלפי גבר שמבקש לשאתה לאישה. היא מפרטת מה היא עברה בחייה – הייתה זונה אצל סרסור, הידרדרה לסמים, טעמה כלא. היא מלינה על כך שמשתדלים לשקם גברים שסרחו, אבל לא אישה שסרחה. כיוון שאין דרך לחמוק מהעבר, היא מציעה לגבר לשכוח ממנה.

השיר "שלומית האובדנית" הוא הטוב מהארבעה – הוא בנוי כבלדה קלאסית: הדוברת שומעת  את סיפורה של שלומית האובדנית ("סאלי" במקור), שהיתה בעלת יופי נדיר, ולהוותה היא מתאהבת ברוצח שכיר. היא משמשת לו ממפה שטחים לפני הפשע. אהובה נמצא בסכנת מוות, והיא מצליחה להציל אותו, אבל נידונה למאסר עולם. אהובה נשבע להבריח אותה מהכלא, אבל עוברות שנים, והיא אינה מקבלת ממנו שום מידע, וזאת משום שהוא חי באושר עם אישה אחרת, ששלומית מכנה אותה "זונה". היא היתה מוכנה לסלוח לו, אילו חזר אליה, כיוון שתקווה זאת אינה מתגשמת, היא נשבעת להרוג אותו ואת "זונתו", ולהתאבד, וכך אמנם קורה בפועל.

בסוף הספרון מופיעים שירים בהשראת סיפורם של בוני וקלייד מאת שרון ענב, רוני סומק ואלי יונה. האיורים היפים הם של רוני סומק.

והרי מחשבה של "חנון": איזה עתיד ורוד היה פוקד את בוני המוכשרת, אילולא נקלעה לכנופיית בארו!

משה גרנות

* * *

אסי דגני

עוד על חברי ילדותי

ר"ר הָיְתָה לוֹ יָד אָמָּן

הָיָה מְצַיֵּר וְחוֹתֵם ר"ר, או רח"ר

שֶׁכֵּן שְׁמוֹ הַמָּלֵא הָיָה רְפָאֵל חַיִּים רַייפֶר.

גָּר בִּרְחוֹב אִבְּן-עֶזְרָא בְּבֵית חַארִיס

עִם כְּנִיסָה מְפֻתֶּלֶת לַבַּיִת.

כָּל יוֹם הָיָה חַיָּב לִשְׁתּוֹת כּוֹס חָלָב

בְּמִצְוַת אִמּוֹ. אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה הָיְתָה מֵרִאשׁוֹנוֹת

הָעוֹסְקוֹת בְּמִקְצוֹעַ חָדָשׁ בָּאָרֶץ בַּתְּקוּפָה הַהִיא,

"רִיפּוּי בְּעִסּוּק". הוּא הָיָה שׁוֹבָב

וְהַרְבֵּה הוֹרִים הִסְתַּיְּגוּ מִמֶּנּוּ כֶּחָבֵר שֶׁל בְּנָם...

אָבִיו הָיָה אַרְכִיטֶקְט עַצְמָאִי,

הָיָה מִשְׁתַּתֵּף בְּמִכְרָזִים, טוֹרֵחַ הַרְבֵּה

מִבְּלִי שֶׁהוּבְטַח שֶׁאָמְנָם יְקַבֵּל לְבַסּוֹף אֶת בִּצּוּעַ הָעֲבוֹדָה.

אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר וּמְצוֹר יְרוּשָׁלַיִם

הֵם עָזְבוּ לְתֵל-אָבִיב.

שָׁמַרְתִּי עִמּוֹ עַל קֶשֶׁר.

הוּא הוּא שֶׁתִּכְנֵן בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

אֶת אוּנִיבֶרְסִיטַת בְּאֵר-שֶׁבַע.

נִשּׂוּאָיו עִם צָרְפָתִיָּה לֹא עָלוּ יָפֶה

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הִתְאַבֵּד.

הָיָה עַל כָּךְ מַאֲמָר שָׁלֵם בַּמּוּסָף שֶׁל עִתּוֹן "הָאָרֶץ".

רְחוֹבוֹת שְׁכוּנַת רְחַבְיָה טֶרֶם נִסְלְלוּ כֻּלָּם אָז

וַאֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב כֵּיצַד סָלְלוּ אֶת רְחוֹב רַמְבַּ"ן לְמָשָׁל,

כָּמָּה יָפֶה הִנִּיחוּ אַבְנֵי יְסוֹד אַחַת לְאַחַת

כְּבָסִיס לַכְּבִישׁ עוֹד בִּתְקוּפַת הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי.

גַּם רְחוֹב אַרְלוֹזוֹרוֹב טֶרֶם נִסְלַל אָז,

שֶׁבּוֹ גָּר חָבֵר טוֹב אַחֵר שֶׁלִּי, בֶּן יָחִיד

שֶׁעָלָה עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ מִפּוֹלַנְיָה, אַךְ הַסְּלִילָה הַזֹּאת

לֹא דָּמְתָה כְּלָל לִמְלֶאכֶת סְלִילַת רַמְבַּ"ן.

עַד כָּאן.

אסי דגני

* * *

עדינה בר-אל

דוֹדיק הלפרין – אין כמוהו סבא אוהב

דוֹדיק הלפרין חבר מושב גני עם הוא פנסיונר פעיל בלתי נלאה. הוא כותב שירים וסיפורים בעיקר אל ועל נכדיו, מוציא לאור ספרים ואלבומי שירה, עוסק בהשבת עצים עתיקים לאדמת ארץ ישראל, ועוד ועוד פרויקטים לטובת הקהילה.

דוֹדיק נולד בשנת 1947 בהרצליה, שהיתה אז עדיין עם שטחים ירוקים מוקפת פרדסים. אימו גליה נולדה בארץ  ביישוב שאיננו קיים היום. הוא נקרא "קבוצת טירה" למרגלות טירת הכרמל של היום. "סבי וסבתי סיפרו שאימי נולדה בעגלה הרתומה לסוס, בדרך בין טירה לבית החולים רמב"ם בחיפה." מספר דודיק. "אבי משה, עלה ארצה מלטביה בשנת 1934, והוא בן 13. במקצועו היה מסגר. הוא הקים לעצמו מסגרייה שהפכה אחר כך למפעל מתכת גדול 'חרושת ברזל' בפתח תקווה. ואחר כך הקים גם חברת בנייה."

דודיק למד בבתי הספר היסודי והתיכון בהרצליה והתגייס לנח"ל, לגרעין שהשלים את קיבוץ נווה איתן.  לאחר השחרור החל לעבוד במפעל של אביו, ושנתיים לאחר מכן התחיל את לימודיו באוניברסיטת תל-אביב במגמת "הנדסת תעשייה וניהול".

"אבי נפטר, לצערי, מאוד צעיר." מספר דודיק, "ואני חזרתי לנהל את העסק. במרוצת השנים החברה התפתחה וגדלה. במקביל עסקתי בכל מיני מיזמים והקמתי חברות בתחום הנדל"ן." בנוסף הוא הקים  מפעל לצעצועי עץ, שהתחיל בארץ עבר לחוץ לארץ. "עד צאתי לגמלאות ניהלתי את חברת הבנייה. עבדנו גם בארץ וגם בחוץ לארץ.  "החברה עדיין קיימת." הוא אומר, "עתה מנהלים אותה הבנים שלי, שהם טובים ומוכשרים ממני והם מאפשרים לי לבזבז את הירושה שלהם." הוא  מוסיף בחיוך. ועל מה הוא "מבזבז" את כספי הירושה שלהם? על זה בהמשך.

שירה

"התחביב העיקרי שלי היה תמיד קשור למוסיקה. " מספר דודיק, " מגיל עשר שרתי בכל מיני מקהלות. הייתי נוסע לקונצרטים לנוער של הפילהרמונית בתל-אביב, אחר כך שרתי בחבורות זמר והלכתי ללמוד את זה בבית הספר לשירת מקהלה, שיזם והקים המנצח מיכאל שני, בצמוד למכללת לווינסקי בתל אביב." עד פרוץ הקורונה הוא שר במקהלה הקאמרית של תל-אביב. הוא ערך ערב מחווה למלחין והמעבד גיל אלדמע עם המקהלה בהנחיית אהוד מנור. "היה לי קשר טוב עם גיל אלדמע ומשפחתו. אחיו רן, אגב, ניגן בחתונתנו על אקורדיון."

ה'רומן' עם השירה לא הסתיים כאשר הפסיק להיות חבר מקהלה. השירה שלובה עתה בתחביב העיקרי שלו בעשרים וחמש השנים האחרונות – הכתיבה.

סבא כותב למבוגרים ולילדים

על תחילת עיסוקו בכתיבה הוא מספר: "התחלתי לכתוב כשנולדה הנכדה הבכורה שלי. זה היה לפני 25 שנים. עד אז ממש לא כתבתי דבר. כאשר היתה בת חודש, ביקשו ממני להיות בייביסיטר שלה. ישבתי ליד התינוקת והתחלתי לדבר איתה. ומכיוון שהיא לא ענתה לי, התחלתי לרשום את הדברים. להפתעתי 'יצא' לי שיר עם חריזה ומשקל. מאז נולדו לי עוד 14 נכדים, וזה עיקר הקריירה שלי: אני כותב להם ועליהם. יש לי כבר כמה מאות יצירות."

אבל דודיק לא מסתפק בכתיבה למגרה. "אחרי שכתבתי למעלה מארבעים שירים," הוא מספר, "הציעה רעייתי שנוציא לאור ספר. והנה עד היום נדפסו שנים-עשר ספרים שלי. רובם סיפורים, וחלקם כאמור שירים לנכדים. אני מקדיש הרבה מאוד מהזמן שלי לחיבור הבין-דורי הזה. זה בעצם המסר שאני רוצה להעביר: חשיבות הקשר בין סבים, סבתות ונכדים. אני עושה את זה בקנאות."

יש לו רעיון מקורי יפה מאוד לפעילות עם הנכדים ולבילוי עימם:  "פיתחתי שפת תקשורת מיוחדת איתם. הם מציירים לי ציורים ואני כותב שיר על כל ציור, אם על הציור עצמו ואם מאחורי הדף. הכול בחרוזים ובמשקל." והוא הרחיב את הפעילות הזו גם לגני הילדים, אליהם הוא מגיע כ"סבא סופר". 

אחת הדוגמאות היא ספר שנולד כתוצאה של אירוע שקרה לאחד מנכדיו. "יום אחד הגיע  אסף הביתה בוכה ואמר שהמורה העליבה את האותיות שלו. (כנראה שביקרה את כתב ידו...). הוצאתי לאור את הספר הזה על האותיות שנעלבו, כשהוא מאויר בידי אותו נכד, (בהנחייתה של רוני הרי), ושובצו בו פריטים שונים שנאספו בבית ובחצר, כגון עלים שנשרו.

מתוך ספרו הראשון הלחין שלמה גרוניך 14 שירים לנכדים. אלו יצאו באלבום שנקרא "כמו שסבא אוהב".

דודיק כותב גם שירים למבוגרים. שירים שכתב בעשרים השנים האחרונות נכללו בספר בשם "מסכת חיים בקופסת נעליים". והוא מספר: "שם הספר נובע מהעובדה שבעבר היינו שמים תמונות משפחה בקופסת נעליים. כחמישים שירים מתוך הספר הולחנו על ידי מלחינים שונים כמו יוני רכטר, אוהד חיטמן, גיא ויינגרטן, חנן בן ארי, אוריין שוקרון ועוד רבים וטובים. חלקם כבר יצאו באלבום, ואני עומד לפרסם עוד שני אלבומים, גם הם של שירים שרובם מתוך ספר זה. ספר שני למבוגרים עומד לצאת לאור בעוד חודשיים שלושה." לשאלה מהם תכני השירים הללו הוא עונה: "השירים הם על אהבה ורגשות אחרים. התכנים שלי הם החיים עצמם. החיים מלאי רגשות, ואת זה ניתן למצוא בשירים שלי."

לפני חמש שנים יצא לאור ספר שלו לילדים בשם "לעוף עם סבא על ענן". אוהד חיטמן, שכתב בעבר לחנים עבור האלבום עם שירי המבוגרים, הציע לדודיק להלחין כמה משירי הילדים שלו. מזה צמח אלבום בשם: "לשוט עם סבא על ענן".  העיבודים נעשו בידי המוסיקאי אמיר לקנר. ניתן להאזין להם ביוטיוב ובספוטיפיי.

מובן שהלחנת השירים קשורה לעובדה שהוא חובב שירה מילדות. באלבומים הראשונים שפרסם, דודיק עצמו שר את השירים. באלבומים הנוספים – זמרים אחרים כמו אוהד חיטמן, טלי אורן, חני נחמיאס, דרור קרן, איציק כהן, מיקי קם, מאיה אברהם, גלית גיאת ועוד זמרים נפלאים. 

ההשקה

בחצר משפחת הלפרין במושב גני עם התאספו עשרות בני משפחה וחברים להשקת אלבום שירים מתוך ספרו "לעוף עם סבא על ענן." כיבוד היה בשפע ושתיים מנכדותיו של דודיק עמדו ליד דוכן עם עותקים מספריו והציעו לכל אחד ספרים ללא תשלום (!). בחצר המוקפת עצים עבותים יש במה, עליה הופיעו הזמר והמלחין אוהד חיטמן, המעבד אמיר לקנר וכמה זמרים. מובן שהתחילו עם ברכות של הבת ענת, שתיארה איך סבא כותב על פיסות נייר בעיקר במטבח. גם הנכדים סיפרו על מי שנקרא בפיהם "סבא אוהב". (וכך דודיק גם חותם בספריו "סבאוהב".)

אחד הנכדים אמר: "לראות את סבא מגשים חלומות (בכתיבה ובמוסיקה – ע.ב.) נותן לנו השראה להגשים חלומות שלנו." ונכדה אחרת התייחסה לשירים שהוא כותב על ציוריהם וביקשה: "תמשיך לכתוב ולתת לציורים שלנו כנפיים."

בהמשך בוצעו שיריו של דודיק בפי הזמר והמלחין אוהד חיטמן, שתרם מכישרונו הרב בהלחנת שיריו של דודיק. עימו היה המוזיקאי והמעבד המוכשר אמיר לקמן, שניגן ושר. בין הזמרים היתה השחקנית, הזמרת והקומיקאית טלי אורן, ועוד שישה זמרים : מאיה אברהם, הדר ברנשטיין, אורית שלום, נעמה לוי, בן נפתלי, וגילן שחף. גם דודיק עצמו, (אשר שירה תמיד היתה תחביבו, כאמור), שר באירוע ההשקה כמה משיריו הן סולו והן עם זמרים אחרים.

האורחים נוכחו לדעת עד כמה מוצלח השילוב הזה בין המילים של דודיק והלחנים של אוהד חיטמן. השירים עליזים, קופצניים ומאוד מתאימים לילדים, שהם מטיבם כאלו.

מו"ל עצמאי

את ספריו ואת אלבומי השירים דודיק מממן ומוציא לאור בעצמו, לאחר ניסיון לא מוצלח בהתקשרות עם חברת הפצה. "מאז החלטתי שאני לא מוכר את הספרים שלי." הוא מספר.  "הקמתי חברה שנקראת 'שלומיאל יוזמות עסקיות' ודרכה אני עושה את כל הפרויקטים הפילנטרופיים שלי וכל הפרויקטים של התרבות והאמנות. באמצעותה אני גם מוציא לאור את הספרים והאלבומים. אני אפילו לא מאשר למעצבים לשבץ ברקוד בכריכה האחורית של הספרים, כי אני לא רוצה לעמוד בפיתוי של מכירה. די לי בתגובות היפות והחיוביות שאני מקבל מקוראים וממאזינים."

השבת צמחי ארץ ישראל לטבע

"פרויקט מאוד קרוב לליבי וחשוב לי הוא השבת צמחי ארץ ישראל לטבע." אומר דודיק. הוא עוסק באינטנסיביות בכמה מקומות עם כמה שותפים. אחד מהם הוא "הברוש של המדינה", בעקבות סיפור הברוש המפורסם של קיבוץ דגניה – שם היה עץ ברוש שניטע בשנת תש"ח, והוא נפל באחת הסערות. במקומו ניטעו בקיבוץ 30 עצים מענפיו. "אנחנו משרישים שתילים מאותו העץ  ומפיצים אותם בשמחה בכל הארץ בליווי הסיפור הזה של דגניה." אומר דודיק.

 אבל בעיקר חשובה לו פעילות השבת הזנים של העצים שהיו נפוצים פעם בארץ ישראל אותה הוא עושה בשיתוף עם קק"ל. "זה פרויקט מאוד מאוד חשוב לי." הוא מדגיש שוב. "אנשי מושבים שונים פונים אליי, ואני עוזר להם לטעת עצים, אותם אני מקבל מהקרן הקיימת או מגדל בעצמי. כמובן שהמטרה היא לטפח את העצים, להכין מערכות השקייה מתאימות, ולא סתם לטעת עצים. אחד המקומות הוא ביער ששייך למועצה האזורית 'דרום השרון', שנמצא ממערב לכוכב יאיר, שם יוצרים מעין מסדרון אקולוגי. (מסדרון אקולוגי – נטיעת שטח פנוי בין שני שטחים טבעיים כגון יערות ושמורות טבע, וכך נוצרת רצועה רציפה של שטחים נטועים, שמאפשרת תנועת חיות בר וגידול צמחי בר). "במקום זה נטענו כבר למעלה מאלף עצים." אומר דודיק.

אחת הפעילויות נקראת "אלונים שווים לטבע", (כן, בכתיב זה). הפעילות נעשית בפארק השרון, פארק חדרה. "את הפרויקט יזם והקים עופר בינדל ממושב חוגלה, אשר במשך 12 שנים נטע יחד עם קבוצת מתנדבים, שאליהם הצטרפתי לפני כמה שנים, למעלה מאלפיים עצי אלון."

דודיק מסביר מדוע חשובה לו במיוחד השבת עצי האלון: "אנחנו מחזירים עטרה ליושנה  במובן הכי שורשי שיש. פעם היה חלק גדול מהארץ – מדרום השרון ועד הגליל התחתון – מכוסה ביער של אלונים. בעת מלחמת העולם הראשונה, בהיעדר מקורות לפחם, כרתו התורכים את כל היער הגדול הזה, והשתמשו בעצים כחומרי הסקה לקטרי הרכבות שלהם. נשארו רק שמורות בודדות. אנחנו עוסקים עכשיו באינטנסיביות יחד עם קרן קיימת, בהחזרת האלונים." בנוסף עוסק דודיק בחממה אצלו במושב, בטיפוח וגידול צמחי אדניום –"שושנת המדבר".

במושב

חנה, רעייתו של דודיק, עלתה ארצה בגיל 10 מפולין, היתה בקיבוץ נען ואחר-כך הגיעה להרצליה, שם הם נפגשו ונישאו. חנה היתה במשך שנים, עד צאתה לגמלאות, יועצת חינוכית בבתי ספר שונים. "לגני עם הגענו בשנת 1971, כשחיפשתי מקום לגור בו כמו שגרנו בילדותי בהרצליה בין הפרדסים." מספר דודיק. "שבועיים לאחר הגעתנו למושב נולד לנו הבן הבכור, ופה רעייתי חנה ואני הקמנו משפחה." הם הורים לארבעה: גיא, עמית, איל וענת, וכאמור, יש להם חמישה-עשר נכדים.

הם פעילים מאוד במושב.  מזה כעשרים שנה אירחו חנה ודודיק הרכבים קאמריים בבית העם אשר בגני עם. זאת ועוד, דודיק יזם את פרויקט "מרכז המורשת להתיישבות האלף". "שיפצנו את בריכת המים הישנה ואנחנו מקימים בה אולם תרבות והנצחה לתוכנית של הסוכנות היהודית שהוצעה בשנת 1930. המטרה היתה להקים שכונות של פועלים ליד הפרדסים בהם הם עובדים, ובשכונות אלו הם יקימו לעצמם משק משפחתי קטן. רוב היישובים שצמחו בעקבות זה הם מושבים. שלושה במועצה האזורית שלנו – גני עם, גבעת חן וצופית, ועוד כמה ישובים ביניהם כפר הס, בית עובד וגם קיבוץ אחד – קבוצת שילר."

פרויקט הכתיבה והמו"לות של דודיק ממשיך. עתה הוא עומד להוציא לאור ספרון עם שירים שכתב דודו איסר הראל, אח של אביו. "מצאתי מחברת שירים שלו בה הוא כתב שירים ביידיש בגיל 16. רחל שליטא תרגמה אותם." עוד מציין דודיק שבזכות דודו, שיזם את תפיסת אייכמן, הוא החל להתעניין בנעוריו בנושא השואה וזה מעסיק אותו גם היום.   

למען הכלל

דודיק עוסק בפרויקטים נוספים.  הוא הקים את  עמותת "מקהלת 'שבא'". את רעיון הקמת העמותה הציע לדודיק שלמה גרוניך, שהלחין לו את אלבום שירי הילדים הראשון. דודיק הרים את הכפפה, הקים את העמותה שקיימת ופעילה עד היום. עיקר פעילותה בהקמת והפעלת מקהלות ילדים בכל הארץ עם ילדים מהקהילה האתיופית, בשילוב עם ילדים מקהילות אחרות.

שידורי רדיו – מדי שבועיים משדר דודיק תכנית ראיונות בשם "סודותיי בשירים" ברדיו האינטרנטי שנקרא "הרדיו החברתי הראשון". המרואיינים הם אנשים מיוחדים. בתוכנית האחרונה התארח ידיד טוב שלו, גילי יאלו. גילי הוא זמר ויוצר בן העדה האתיופית, אותו הכיר דודיק במסגרת העמותה של "מקהלת שבא".

כבדרך אגב מזכיר דודיק פעילות פילנטרופית שהחֶברה שלו עושה: "החלטנו שאנחנו תורמים חמישה אחוז מהרווחים לקהילה, ואני אחראי על זה. אנחנו עושים את זה בצנעה. משתדלים שזה יהיה עד כמה שאפשר מתן בסתר." דודיק נמנע מלפרט, אך התרומות מגיעות כנראה לילדים בסיכון ולעוד אוכלוסיות מוחלשות.

לסיום, הוא איש משפחה למופת, שמשכיל בתקופת הגמלאות לעסוק במה שקרוב לליבו וגם לתרום למען הקהילה.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1294, 3.8.2023.

אהוד: למה לא שאלת אותו מדוע הוא לא עושה רילוקיישן? הרי המצב בארץ איום ונורא! איך הוא בכלל מסוגל לחיות כאן ועוד להיות כל כך מרוצה מעצמו? מה, הוא לא קורא עיתונים? הוא לא רואה חדשות בטלוויזיה? הרי לפיהם הכול מתפורר כאן.

* * *

אהוד בן עזר

מחלף ענבה

[מתוך היומן, 4.2.2009. פורסם בגיליון 416 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר"]

הכפר הערבי עֲנַבֶּה שכן ממזרח למה שעתיד להיות מושב "העובד הציוני" כפר שמואל, בין הכביש ההיסטורי לירושלים רמלה-לטרון, שנקטע ב-1948, לבין נתיבו של הכביש החדש, כביש מיספר 1. הכפר הנטוש שכן על שתי גבעות גבוהות, וכאשר נוסד בית החרושת למלט "נשר" ממזרח לרמלה, נסלל כביש תעשייתי לא מרוצף ממנו אל המחצבה שבה גרסו את חומר הגבעות לתעשיית המלט, ומשאיות האיוקליד הגבוהות היו נוסעות הלוך ושוב מבית החרושת על ארובותיו – אל גבעות ענבה הנגרסות.

בראשית שנות החמישים קיבלו איכרי המושבות הוותיקות שטחי אדמה נרחבים לנטיעת כרמים. איכרי רחובות וראשון לציון קיבלו את אדמות סעידון, משני צידי הכביש בין רמלה לצומת הרטוב, שנסלל רק לאחר קום המדינה. לימים הם הקימו בלב שטחי הכרמים והמטעים את המושבה כרמי יוסף, על שם יוסף ספיר, שהיה שנים רבות ראש העיר פתח תקווה עוד בתקופת המנדאט, ולאחר מכן שר בממשלה מטעם מפלגת הציונים הכלליים. בשעתו דיברתי בכרמי יוסף על ספרו החדש של תושב המקום, האגרונום ישראל ויסלר, פוצ'ו, "זאת שכולם יודעים, רומן צדדי", וסיפרתי קצת על ייחוסו של יוסף ספיר, ושהיה איש אמיץ מאוד. ולאחר ההרצאה ניגשו אליי אחדים מהמקומיים והודו לי, כי הם חששו שיוסף שעל שמו קרוייה מושבתם אינו משתווה בגבורתו ליוסף טרומפלדור.

איכרי פתח תקווה קיבלו באותה תקופה משבצת קרקע גדולה שהשתרעה בין כפר שמואל מדרום, התוואי העתידי של כביש מיספר 1 בצפון, מפעל המלט במערב וקו האורך של קצהו המזרחי של כפר שמואל במזרח. זה היה הרבה שנים לפני מלחמת יוני 67', והמקום, כמו גם הכביש ללטרון, היו בבחינת איזור נשכח שממזרח לו היה רק הקיבוץ שעלבים.

איכרי המושבות התארגנו בקואופראטיבים, מסורת עוד מימי הבארון והיקבים שהקים. כך גם עד היום, בצרפת, יש קואופראטיבים של כורמים ויקבים. אבי, בנימין בן עזר ראב ז"ל, התמנה למנהל הקואופראטיב של איכרי פתח תקווה, שכל אחד מהם רכש יחידה של עשרה דונם שעליהם ניטעו גפני יין. אבל לא היתה חלוקה לפי חברים מסויימים אלא הגוש התנהל כיחידה אחת. אני עצמי עוד השתתפתי בעבודת הנטיעות של הגפנים, לא פעם על חשבון יום לימוד בגימנסיה "אחד העם", כי אבי אמר שעזרה לנטיעות חשובה יותר.

שמו של הקואופראטיב הפתח-תקוואי היה "עָנָבָּה" או כשמו המקורי "עֲנַבֶּה". לא ניקדו את השם. צרות רבות היו סביב יבולי הענבים. לא תמיד הסכימו היקבים לקלוט את מלוא הכמות. איכות היין בארץ היתה אז ירודה מאוד. והמחיר עבור היבול גם הוא היה מועט, וכך חברי הקואופראטיב לא ראו רווחים על השקעתם, אבל יכלו להתנחם בארגזי המוסקט הלבן שחולקו מדי שנה, אמנם ענבי יין, אבל איזה טעם! חלום. ואני זוכר גם את הקאריניאן, שנתן ליין את צבעו האדום החזק. והיה גם מוסקט שחור, אף הוא מעדן. טועמים בו את היין עוד בעודו באשכול הבשל. וכמובן הסיבה לטעם הנפלא הוא שלא משקים את כרמי היין.

במשך השנים חרצו הצרות של ענבה את מצחו של אבי, שהיה נוסע לשם מדי בוקר בג'יפ צבאי ישן משאריות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומבלה בכרמים את כל היום, בשמש, בגשם, קיץ וחורף, משגיח על העבודות. שזוף היה כבן המזרח. לאחר שהביא יום אחד את אחותו אסתר ראב לראות את הכרמים, היא נצרה את זיכרם בליבה וכתבה עליו-עליהם שיר, בשנת 1969, שלוש שנים לאחר מותו:

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –

בַּקֶּבֶר

עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת-הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאֶת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –

עַד הַסּוֹף

1969

אסתר ראב, כל השירים, עמ' 208, בהוצאת זמורה ביתן.

לאחר שאבי עזב את עבודתו כמנהל הקואופראטיב, והוא שבע אכזבות – קירטע הקואופראטיב עוד זמן לא רב וסופו שנמכר לכפר שמואל. הכרמים עדיין קיימים, אם לא הסירו חלק מהם לצרכי בניית המחלף הענקי "ענבה"; וכל הנוסע בכביש 1 לירושלים ומסתכל לימינו, לכיוון כפר שמואל, יכול לראותם בקיץ.

השם ענבה נעלם, עד שצץ ונחנך לאחרונה מחלף ענבה, כביש הרוחב המגיע מערבה עד ראשון לציון דרומה, וצומת פלמחים, ומזרחה הוא מקצר את הדרך למודיעין. אינני יודע איך מבטאים כיום את שם המחלף – עָנָבָּה, עֲנַבֶּה, עַנַבָה ושמעתי גם עֲנֵבָה!

ואתה, העובר בכביש, זכור את שירה של אסתר ראבּ ואת אחיה בנימין, שנטע את כל הכרמים האלה ולא נשארה לו מהם אפילו גפן אחת!

נסיעה נעימה!

אהוד בן עזר

* * *

אביונה חרדית בחנוכה באוטובוס לת"א

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני כבר בת ח"י

לצבא כמובן לא הלכתי

אני משפשפת בלילות

נודרת נדרים

ומפֵרה אותם

אני מתפללת נגד היצה"ר

שיחדל לאונן לי את החיים

אבל אוי לי כמה טוב לי

וכשאני לעצמי

מה אני

תוקעת

אצבע

ואתמול נסעתי באוטובוס

מירושלים לתל-אביב

על ידי התיישב חייל צעיר

עם רובה בין הברכיים

ואיך שהתחילה הנסיעה

כבר בירידות למוצא

הוא התחיל לשפשף אותי

חזק במרפקו

והצליח בסיבובים להגיע

מבעד לשמלה

אל נקודת התורפה שלי

ואני לא יכולתי להתאפק

כי הוא גם נגע בזרועו

מבעד לבגדים

בכפתורי השדיים

הבתוליים שלי

שמעולם לא נגע בהם גבר

ולא חיללם

ואני הרגשתי בעננים

מפרפרת

מוּזְדָקֶרֶת

מרטיבה בתחתונים

קוראים לְמה שקרה לי

בתנ"ך אביונה

והחייל המשפשף

מזמזם

אז אגמור

בשיר מזמור

ואת המרפק

תוקע לי בפיזדה

זה היה בחנוכה

ואני

אוי לי ואבוי לי

שככה נעשיתי פרוצה

שמעולם לא היה לי כל כך טוב

בתחתונים

נס גדול היה שם

אבל הפסדתי

את העולמות העליונים

ואת חלקי בעולם הבא

ונשבעתי

מעתה אסע

רק בקווי מהדרין

בתור עונש

לי

הפרוצה

שמאוננת עם היצה"ר

דצמבר 2011

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015

מתוך ספר-בהכנה המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

9.6.72. יום שישי. בצהריים ישנתי שעה קלה. התעוררתי. הלכתי לקפה "פראק" [ברחוב דיזינגוף], אכלתי צהריים עם אורפז ואחר-כך ישבנו כשעתיים על המדרכה. זה כבר נעשה מועדון קבוע. עם עמי מעייני. וישבו עוד בחורות נאות, רק קצת מרוחקות מאיתנו. לא היכרתי אף אחת חדשה. מילא, איך אומר אורפז – "בעוד שבוע נמצא אחרות."

13.6.72. חזרתי בלילה ובעוברי באוטובוס 5 ראיתי את אורפז יושב ב"פראק" [תמיד במקום קבוע על המדרכה]. ירדתי והצטרפתי אליו ופיטפטנו עוד כשעה. בדיוק בבואי אליו רשם על מכסה של קופסת סיגריות כמה שורות, למען לא ישכח.

14.6.72. כתבתי אתמול מאמר על "חפץ" ומסרתיו ל"הארץ" [היו שנים בהן מוסף "תרבות וספרות" היה פתוח בפניי]. בערב הלכתי לפנחס שדה. קודם פגשתי ברחוב את שלמה ניצן הסופר, ובילינו שעה קלה בשיחה. שדה עסוק עתה בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" ומלקק כל פרט ופרט בכתב-היד. הבאתי לו את ספר הילדים שלי ["לילה בגינת הירקות הנירדמים"]. הוא היה קנאי לכך שהתיידדתי עם [יצחק] אורפז, וסיפר סיפור שלם על מקרה שהיה לאורפז עם אשתו של שדה, יהודית.

פעם בא אורפז, לדברי שדה, לבקר אצל שדה כאשר שדה לא היה בבית. הוא ישב בפינה על כיסא ואילו יהודית עמדה וגיהצה. אורפז שתק והיה נבוך. יהודית שאלה אותו למה הוא נבוך, והוא השיב כי אינו רגיל להימצא יחד עם בחורה כה יפה בריחוק כה רב. לדברי שדה ביקשה ממנו יהודית בתשובה לצאת את הבית. ומאז נתקלקלו היחסים [בין שדה לאורפז]. הוא השביע אותי שלא לספר זאת לאורפז ולא לשום אדם אחר.

מפי אורפז שמעתי, עוד לפני כן, סיפור אחר, מעורפל. הוא טוען שהכיר לשדה בחורה (א. ק.), שהיתה ידידתו של חברי א. ש.; בכך שאורפז הכיר לו את א., מודה גם שדה. ו-א. היא שהכירה לו את [חברתה] יהודית, [שהיתה לאשתו].

22.8.72. בשבת, אצל אורפז, הוא אומר שלדעתו טרם מיציתי את כל יכולתי בכתיבה, ומה שכתבתי עד כה הוא רק בגדר הבטחה. וטוב עשיתי שהתחלתי בריאליזם. גם הוא התחיל כך ורק מאוחר יותר מצא את עצמו.

11.9.72. בשבת לפנות-ערב הלכתי לאורפז ושוחחנו שלוש שעות על מרפסתו, עם שקיעת השמש, עד לחשכה. תענוג לשוחח עימו על נשים. גבר בעל ניסיון, מאזין טוב וידיד נאמן. הרבה יותר אנושי משדה. ולא חמקמק כיהושע [קנז]. נראה שעתה הוא מצוי בלא אישה ונראה קצת עצוב. הבאתי לו ספרים לקרוא.

26.9.72. ביום ראשון ביליתי את אחרי-הצהריים אצל אורפז. הוא מדבר ברצינות על חתונה בשלישית, עם אחות בשם רותי.

3.10.72. לפני-הצהריים הלכתי לראיין את אורפז לראיון עימו שיתפרסם בסוף ספר סיפוריו, העתיד לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בילינו כמה שעות בשיחה מעניינת, ואכלנו צהריים ברחוב. הוא סיפר לי, לא לראיון, על שני מקרים מפריעים שגרמו לו לרצות לעזוב את הצבא בשנת 56-57.

האחד – קצין מסודר ומטופח, שליש, שאיבד עצמו לדעת ביריית אקדח בקוטר 11 מ"מ בבית הכיסא במחנה בשעת הפסקת השק"ם. ומקרה קודם, של רב-סמל, בחור נחמד, שנהרג במלחמת העצמאות מהפצצת ספיטפייר, וכאשר באו לקברו, ופון וייזל נאם – אי אפשר היה להתיק את הגופה מן האלונקה, מפני שדבקה בה בדם הנקרש, והקבר היה צר מכדי להכניס אליו את האלונקה. אורפז היה מפקד כיתת ירי הכבוד, ובקושי עצרו כולם שלא להתפרץ בצחוק, למרות המעמד הטראגי, של חבר שכולם אהבו אותו.

והמקרה השני, ראשון בזמן, עלה עם המקרה הראשון-אחרון, ואז, בתמרון בשנת 57 לערך, איבד אורפז, שהיה קצין בקרה, את קולו. וגרונו התמלא פצעים. הוא נשלח לחודש לתל השומר ולא מצאו דבר אצלו. עד שהחליט (הוא היה אז רב-סרן ועמד להיות מג"ד של גדוד שדה ולהיות על תקן של סגן אלוף) – כי הצבא אינו למענו. לא בחר בדרך הנכונה. ביקש מהרופא כ"ף-למ"ד – ואז נרפא מפצעיו. היה שנתיים במבדקי קצונה [כלומר, שירת שם בתפקיד]. אז החל כותב סדיר יותר, ואחר כקצין חינוך – אז החל ללמוד באוניברסיטה.

6.10.72. היום בבוקר ביליתי בבריכה. אחר-כך הייתי אצל אורפז וסיימתי את הריאיון עימו. עתה נותרה עבודת העריכה. אכלנו יחד צהריים והוא סיפר לי על אהבה ממשית שהיתה לו לאישה גרושה עם ילד, שגרה בבית בו גר עם אשתו ושתי בנותיו, הם בקומה שנייה, וזו ברביעית. לה הקדיש את "מות ליסנדה". עד היום הם נפגשים לעיתים אך היא נשואה כבר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ז

באונייה "צֶ'צֶ'רִין" לארץ-ישראל

על סיפון האונייה "צֶ'צֶ'רִין", העושה דרכה מאודיסה לארץ-ישראל, התרוצץ בשמחה משה בן השלוש: ילד עירני, בעל עיניים כחולות, בלונדי, ולראשו סרט שקשרה לו אימו. הוא שר לתומו את הימנון הצ"ס ושירים רוסיים אחרים שידע, על לנין, ונראה שונה משאר הילדים היהודים, בני המשפחות הגדולות, שנסעו באונייה. מכל החלוצים הצעירים שהפליגו מרוסיה, רק דבורה ושרגא היו מטופלים בבן, עובדה שהיתה עתידה לקבוע לא במעט את דמות חייהם בארץ החדשה.

תחנתם הראשונה היתה קונסטנטינופול, מקום בו היה על הנוסעים לרדת ולעבור תהליך לא נעים של חיטוי, ומשם המשיכה האונייה, במזג-אוויר של סוף אפריל, לשוט בים-התיכון.

בראשון למאי, 1925, נמצאה האונייה במרחק כיומיים נסיעה מיפו. שרגא מספר בזיכרונותיו כי באותו יום, כאשר נמצאו עדיין בעיצומו של המסע לארץ, קיימו על האונייה אסיפה חגיגית לציון חג הפועלים. בין העולים התפתח ויכוח אם יש לציין את החג גם בארץ-ישראל. כשלושים חברי "החלוץ" טענו שאמנם כן, כיוון שהחברה בארץ צריכה להיות מושתתת על בסיס קואופראטיבי-סוציאליסטי. גם החלק האחר של הקבוצה, שהיה בעל דיעות ימניות יותר והביע התנגדות למלחמת המעמדות, הצהיר שהוא בעד עבודה התיישבותית וחקלאית. הוויכוחים נשאו אופי של בירור וחיפושי-דרך רעיוניים, לאורך המסע כולו. אחד מראשי קבוצת ה"ימניים", אַבְרְמֵל שמו, היה בין המתנגדים החריפים ביותר לחגיגת האחד במאי על האונייה.

אחרת במקצת מצטיירים מאורעות אותו יום בגירסתה של דבורה. משהחליטו היא וחבריה לחגוג את יום האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, נמצאה חולצה אדומה של מישהו, ומוט, ואת הנס המאולתר – הדגל, נשאה דבורה ברמה, בראש הקבוצה, על סיפון האונייה.

ניגש אליה אחד היהודים המבוגרים, שנסע ארצה עם משפחתו בת שמונה הנפשות, ואמר לה:

"שיקסה! – גויה! – אני עזבתי בגללם את רוסיה ואת באה לארץ-ישראל עם הדגל האדום? – אם את לא עוזבת תיכף-ומיד את הדגל – אז אנחנו זורקים אותו לים!"

וייתכן אף שהכעס היה כה רב, שנאמר לה – "אותך יחד עם הדגל!"

לדבורה לא נותרה ברירה, הדגל נלקח ממנה ובכך הסתיימה ההפגנה. שרגא לא התערב בעניין.  לדברי דבורה, זו היתה אחת מתכונותיו: איש מפלגה אולי במובן עמוק ממנה-עצמה, אבל מעודו לא מתפרץ, לא רואה טעם בצעדים הפגנתיים ובעימותים שאינם מקדמים את המטרה.

*

הזיכרון הראשון של משה נצר מילדותו הוא: האונייה עוצרת. לימים ידע שהדבר אירע בשלישי במאי, 1925, בהיותו בן שלוש ושלושה חודשים. הנוסעים עלו לסיפון, הסתכלו לעבר החוף, ומשה שאל ברוסית, שהיתה שפתו היחידה:

"אבא, אימא, מדוע האונייה לא נוסעת?"

"הסתכל, מרחוק – זאת ארץ-ישראל." ענו לו, והוסיפו משפט, שהתערבב בזיכרונו עם שאר הסיפורים שלימים סופרו לו וכללו גם את ההפגנה מלפני כיומיים: "היום האחד במאי, יום חג, לכן האונייה שובתת."

שרגא מתאר בקצרה את היום, שבו דרכו רגליהם לראשונה על אדמת ארץ-ישראל, כיום חם מאוד שלכמותו לא היו רגילים מימיהם. את פניהם קיבלו חבריהם בני-עיירתם, רות ושלום הקטין, אשר הגיעו ארצה כשנה לפניהם.

"כשקרבנו לחוף יפו," מספרת דבורה, "התרגשנו מאוד. דבר ראשון שמשך את תשומת ליבנו היו הגגות של יפו. שטוחים כולם. ברוסיה אין גגות כאלה, אלא משופעים, עם ארובות, ומהן עולה עשן. דבר שני – אני ראיתי מרחוק את המשקפיים השחורות. זה דבר נורא. לא רואים עיניים. כולם. אפילו ההֶקְטִינִים – לאן שאתה מביט, פני האנשים, חברים – שחור, הכול זגוגיות שחורות!

"והערבים – לקחו את הילד וזרקו לסירה וחתרו והובילו אותנו בסירות לחוף. ירדנו. ושם היה עלינו לעבור את הקאראנטינה, הרחיצה לשם חיטוי. אני מודה שעד לאותו יום לא ראיתי אף פעם, ברוסיה, שאפשר להתרחץ מלמעלה, שיש דבר כזה, מקלחת."

לא רק ההקטינים חיכו על החוף, גם חברים מגדוד העבודה באו לפגוש את העולים הצעירים. וכולם, כל החברים הארצישראליים שאותם פגשו שרגא ודבורה בבואם ארצה, וגם יהודים אחרים שנראו סביבם, נשאו את אות "א" על דש בגדם.

"אוהו," חשבה לעצמה דבורה בשמחה, "כולם חוגגים כאן את האחד במאי!" – ואל אותו יהודי בעל-משפחה, שירד עתה עימם יחד מהאונייה, פנתה ואמרה:

"אתה רואה? – ואתה כבר רצית לזרוק אותי לים!"

ומה התברר? – באותו זמן התקיימו הבחירות הראשונות לעיריית תל-אביב, והאות אל"ף, היתה סימנה של מפלגת "אחדות-העבודה" (שלימים, בשנת 1930, התאחדה עם "הפועל הצעיר" והיתה למפא"י), שבה עתידים היו שרגא ודבורה לתפוס מקום מרכזי – קיבלה את פני הבאים.

ביום שירדו מהאונייה שרר חום כבד. דבורה מספרת: "אני חושבת שכל חיי בארץ לא היה כחמסין ההוא. עד עכשיו אני מרגישה אותו. באנו מוסקבה, עיר קרה, צפונית, לבנה. גם אני הייתי לבנה, עם עיניים בהירות. גם משה היה כך, בילדותו. ובאותו יום הקאראנטין, עם המים, וערבים, עם המכנסיים הרחבים, ואחר-כך עלינו על עגלה פשוטה ונסענו מיפו לתל-אביב בחול ולכלכוך ואבק, ונכנסנו לדירה קטנה, חדר אחד, שבה גרו רות וסיומה הקטין, וגם להם ילד. כולנו בחדר אחד, ברחוב בוגרשוב. בלי כביש. כמעט בלי בתים. ודבר ראשון שהתפלאנו היה שהגישו לנו מיד תה עם סוכר לבן ועם חלה לבנה. ברוסיה לא ראינו סוכר כזה. אבל הסוכר היה ייבוא מרוסיה. בחרוטים, שצריך לשוברם במלקחיים. גם הקמח הלבן היה מרוסיה. וההפתעה היתה שאת שני אלה לא ראינו ברוסיה מזה זמן רב."

בני-הזוג הקטין חיכו להם ואירחו אותם, ואולם לפרשת ירידתם של שרגא ודבורה מן האונייה נלווה למן היום הראשון טעם מר, שעתיד היה לקבוע את דמות חייהם בארץ. הם עלו כחברי "גדוד העבודה", וראו עצמם כמי שעתידים להישלח עד מהרה לקיבוץ. כאשר פגשו אותם שליחים של הגדוד, נאמר להם:

"למה באתם עם ילד? אין לנו מקום בשבילכם עם ילד!"

טרם היה מדובר בהליכה לקיבוץ, אלא רק באפשרות לשהות בבית העולים, בדרך בין יפו לתל-אביב, עד שיסתדרו, והנה רשות זו לא נתנה להם משום שלא נמצאו בו תנאים למגורי זוג עם ילד.

לא רק משה שימש מעצור בתהליך היקלטותם של שרגא ודבורה, אלא גם המצב ב"גדוד העבודה". הם היו אמורים להצטרף לגדוד בתל-יוסף, והנה, בתקופת בואם ארצה, הגיעה לשיאה פרשת ההשמאלה של חלק מחברי הגדוד, ובראשם מנדל אֶלְקִינְד, שהשתלטו על תל-יוסף ובסופם חזרו לרוסיה. לכן, מטעם "אחדות-העבודה", המפלגה שאליה הצטרפו שרגא ודבורה מיד בבואם, היפנו אותם ל"גדוד העבודה" בירושלים, שמקום מושבו היה ברמת-רחל. שרגא ודבורה גם הרגישו שהם מכבידים על משפחת הקטין. הם גרו ואכלו אצל בחדר האחד, "ואנחנו, שבאנו מרוסיה, ידענו ערכו של אוכל," אומרת דבורה.

עם ההפנייה ל"גדוד העבודה" עלו השלושה לירושלים. חברי הגדוד עבדו בסיתות אבנים. השלושה הגיעו לרמת-רחל, שכולה היתה צריפים אחדים. דבורה שאלה:

"היכן יהיה מקומו של הילד?"

בחורה מהגדוד הובילה את דבורה, משה בן השלוש מחזיק בידה, ושרגא לצידם. הראתה להם חדר ילדים ובו מיטות-קרשים אחדות, הצביעה על מיטה אחת ואמרה:

"זה הילד של פלונית. מי האימא אנחנו יודעים. מי האבא אנחנו לא יודעים."

לדברי המטפלת היו בגדוד כחמישה או שישה ילדים במצב דומה.

שרגא חטף מהר את הילד ביד ואמר:

"זזה לא בשבילנו."

גם דבורה נבהלה. במקום הזה צריך לגדל את מישקה? למרות נדודיהם היה הילד מטופח. עוד הם מהססים והנה חזרו מהעבודה בסיתות הפועלים, חברי הגדוד, ונכנסו לצריף חדר-האוכל, שבאמצעו ניצב שולחן גדול, ומיד – במגפיהם, שהבוץ עדיין דבוק בהם, ועוד בטרם החלו לאכול – עלו על השולחן – והחלו לרקוד!

מספרת דבורה: "שרגא, זה לא היה בדיוק בשבילו! – מיד אמר – 'בואי, אנחנו הולכים מכאן!'"

צורת החיים במקום לא נראתה להם. האם לא היתה זו הפרולטאריות בהתגשמותה? – "אנחנו מעולם לא קישרנו פרולטאריות עם לכלכוך." היא אומרת.

בשרגא ובדבורה כבר התעוררו פקפוקים לגבי רעיון השתייכותם ל"גדוד העבודה", לאחר שלא הניחו להם להצטרף לתל-יוסף. עתה גברו חששותיהם. אך בירושלים בכל זאת נשארו באותו חודש מאי ראשון של חייהם בארץ, בשנת 1925, ודווקא – במאה שערים!

בשכונה זו התגוררה משפחת ביחובסקי מסנובסק, ידידים שהכירו את שרגא מתקופת היותו מנהל הצרכנייה בעיר, ואשר עלו מרוסיה על סמך מכסת רבנים ואנשי-דת. אבי-המשפחה היה יהודי דתי-ליבראלי, והסביבה הירושלמית נשאה אז אופי הרבה יותר מתון מבחינת הקנאות החרדית. מהביקור ברמת-רחל, שרגא מיד שם פעמיו אליהם יחד עם האישה והילד, והם התארחו בבית משפחות ביחובסקי כשבועיים-שלושה. השלושה נהנו מן השלווה, נחו מעט לאחר הדרך הארוכה, והתאקלמו נקל יותר בקרירות הירושלמי. המים נשאבו מן הבור בחצר, חצר שהיתה מרווחת ויפה. מישקה נהנה מצינת אדני-החלונות הרחבים, העשויים אבן. ילדי המשפחה קיבלו אותו יפה ודיברו אליו, לרווחתו – ברוסית. עדיין לא ידע לדבר עברית, לא הבין כששמע סביבו את השפה החדשה, והדבר הציק לו. שרגא ודבורה יכלו, לראשונה מאז יצאו לדרך ארצה, להשאירו לעיתים לשעות אחדות ולהיפנות לענייניהם.

עד מהרה התברר שבירושלים אין לשרגא סיכוי לקבל עבודה, וחבריו מ"החלוץ" היפנו את המשפחה לסניף פלוגת עין-חרוד בפתח-תקווה.

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

שיטת אהרון ברק לא תאפשר חקיקת חוקי יסוד ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית

"מפעל חוקי היסוד הוא מפעל חוקתי מרשים," כותב אהרון בריק-ברק, "אלא שחסר בו מרכיב מרכזי. אין לנו חוק יסוד שיקבע איך לחוקק חוקי יסוד, איזה חוק ראוי שיהיה חוק יסוד, מה מעמדו של חוק יסוד וכיצד ניתן לשנותו. זאת ועוד, לאורך השנים התווספו חוקי יסוד, שונו ובוטלו חוקי יסוד וכל זאת בלי שיהיה מנגנון שמסדיר את דרך חקיקתם. לכן," מסביר בריק-ברק, "עלינו לכונן עכשיו חוק יסוד: החקיקה, שיסדיר את 'כללי המשחק' של המשטר וימנע העמקת הקרע בעם.

"חוק יסוד: החקיקה צריך לקבוע בין השאר שלושה עקרונות: הראשון, כי הכנסת היא האסיפה המכוננת של ישראל, אשר בסמכותה לכונן חוקה; השני, כי החוקה תתבסס על ערכיה של מגילת העצמאות כמדינה יהודית ודמוקרטית. ערכים אלה הם ערכי המורשת והציונות מזה וערכי זכויות האדם ושלטון החוק מזה; היסוד השלישי הוא כי תהיה ביקורת שיפוטית, שתבטיח את היישום של שני עקרונות יסוד אלה.

"על בסיס שלושה עקרונות אלה ייקבעו ההסדרים החוקתיים השונים הדרושים למימושם. למשל, ייקבע כי חוק יסוד (לרבות חוק יסוד: החקיקה) יעבור שלוש קריאות ברוב חברי הכנסת, וקריאה רביעית ברוב של 80 חברי כנסת, באותה הכנסת או בכנסת הבאה; וכלל זה יחול גם על כל תיקון לחוק יסוד. כן ייקבע כי הוראות חוק יסוד: החקיקה גוברות על כל האמור בכל דין לרבות בחוק יסוד אחר. כן ייקבע כי כל חוקי היסוד הקודמים יראו אותם כאילו התקבלו על פי חוק יסוד: החקיקה. ההסדרים החוקתיים יבטיחו את המשכה של הביקורת השיפוטית, את המבנה הקיים של הוועדה לבחירת שופטים ואת שיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון. להסדרים אלה יהא צורך להוסיף הסדרים נוספים העוסקים בסמכויותיהן של הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת."

(אהרון ברק, "חוק יסוד: החקיקה הוא הבסיס החסר לנו", "אל-ארצ'י", 18.8.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-08-17/ty-article/.premium/0000018a-02f5-dbc5-a59f-53ff390b0000

הצעת אהרון בריק-ברק היא ראויה ובהחלט יש לקבל אותה, מלבד מכשלה אחת. לא ניתן יהיה לחוקק חוק יסוד כלשהו ב"יהודית ודמוקרטית" ברוב של 80 חברי כנסת, בהינתן שהוא ינוטרל הן ע"י חברי הכנסת הערבים, והן ע"י חברי הכנסת החרדים. הערבים יטרפדו כל חוק יסוד המכריז על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והחרדים יטרפדו כל חוק ישראל כמדינה דמוקרטית (ליברלית) לכן יש להוריד את מיספר חברי הכנסת הנדרשים לחוקי יסוד ל-70 חברי כנסת ובא לציון גואל.

תמיד נחוצה ביקורת עצמית

יוסף גיסינוביץ-אחימאיר קשוט עצמך תחילה

אני חותם על כל מילה במאמרו של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר "על השנאה ומפיציה" ובייחוד דבריו על העבריין המושחת אהוד אולמרט ("חדשות בן עזר", 1873), דא עקא צריך אדם לקשוט עצמו תחילה, ולהתכחש לשנאתו שלו שהוא מפיץ ברבים. לפני שיוסף גיסינוביץ-אחימאיר מבקר (ובצדק) שנאה של אחרים, יקשוט עצמו תחילה, ויתנער מדברי השנאה שלו שאותם הוא מפיץ שנים רבות ש"מורשת רבין היא הרצח של אנשי אלטלנה" (כמובן בלי להזכיר את חיילי צה"ל שנהרגו על ידיהם). אף פעם לא מאוחר. הגיעה העת להתנער מן ההאשמה הבזויה הזו מלאת השנאה. יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, אם תתנער ממנה ותתמוך גם בהנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל, תהיי זו תרומתך האישית הגדולה להקטנת השנאה בעם.

סגן מפקד חיל הים תת אלוף עופר דורון: "נלך כצאן לטבח!"

 סגן מפקד חיל הים, תת אלוף עופר דורון, הפסיק את שירותו בצה"ל כאשר נימוקו הוא: "ערכיי אינם מאפשרים לי לשרת בצבא של דיקטטורה." (ודוק: "ערכיו" של עופר דורון אינם מאפשרים לו לשרת בצבא של "הדיקטטורה הישראלי" ולכן הוא החליט להפקיר את חייו, חיי ילדיו, הוריו, משפחתו ועמו, בחינת "נלך כצאן לטבח!" ולשרת בכך את הדיקטטורה האיראנית. כי הוא "דמוקרט").

והדבר המגוחך המראה על עוצמת מחלת הטאנאטוס בה הוא לוקה, שהוא עוד מוסיף ואומר: "עם ישראל כבר שילם מחירים כבדים מנשוא כשאיחר לזהות סכנות הקמות עליו, מבית ומחוץ..."

טוב עשה הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי שהורה שהקפיא את שירותו של סגן מפקד חיל הים שסירב להתייצב למילואים.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-08-17/ty-article/.premium/0000018a-02ef-d0e3-a9ee-26ff7c460000

טייסי מילואים: לא נתקוף למען מדינה לא דמוקרטית.

טייסי מילואים הודיעו לשר הביטחון יואב גלנט כי הם לא מוכנים לתקוף, ולטוס למען מדינה שאינה דמוקרטית. כלומר מדינת ישראל.

https://www.ynet.co.il/news/article/ry1lank2n#autoplay

אנחנו הטייסים מפקירים את חיינו, חיי ילדינו, הורינו, משפחתנו ועמנו, בחינת "נלך כצאן לטבח!" (ובכך נשרת את הדיקטטורה האיראנית. כי אנחנו "דמוקרטים").

מבולנז'ה למק-ארתור ולאסאד. 1. מי שנכשל: בולנז'ה

ז'ורז' ארנסט ז'אן מרי בולנז'ה Georges Ernest Jean-Marie Boulanger  (1837-1891) היה איש צבא צרפתי, ידוע בניסיונו להפיל את הרפובליקה הצרפתית השלישית. בולנז'ה שירת בהצטיינות באלג'יריה, איטליה, סין ובמלחמת פרוסיה צרפת. הוא קיבל דרגת בריגדיר גנרל (המקבילה לתת-אלוף בצה"ל) בשנת 1880. ב-1882 התמנה למנהל מחלקת חיל הרגלים במשרד המלחמה. בשנת 1884 מונה למפקד הצבא שנשלח לכבוש את תוניסיה, אך מינוי זה בוטל מטעמים פוליטיים.

הוא שב לצרפת והחל לקחת חלק פעיל בפוליטיקה, תחת הדרכתו של ז'ורז' קלמנסו, בשורות המפלגה הרדיקלית. בינואר 1886, כאשר הביאה המפלגה הרדיקלית לבחירתו של שארל דה פרייסינה כראש הממשלה, ניתן לבולנז'ה התפקיד של שר המלחמה.

באמצעות הכנסת רפורמות שהיטיבו עם המשרתים בצבא, קצינים וחיילים פשוטים כאחד, ובחיפוש מתמיד אחר פופולריות (שהתבטא בגישה אגרסיבית כלפי גרמניה) ייצב עצמו בולנז'ה בדעת הקהל כמי שעתיד להעניק לצרפת את נקמתה על האסון הצבאי של שנת 1870. בה בעת שימש בולנז'ה ככלי בידי קושרים כנגד הרפובליקה. בשלב זה התנער ממנו קלמנסו, וניתק את קשריו עימו. בולנז'ה נהפך לדמות כה דומיננטית בממשלה, עד שלראש הממשלה, גובלה, לא הייתה ברירה אלא להתפטר, על מנת להיפטר מבולנז'ה. ב-1887 כבר דרש ההמון את "הגנרל האמיץ", אך ראש הממשלה שנבחר, מוריס רובייה, סירב לצרף אותו לממשלתו, ובולנז'ה נשלח למחוז קלרמון-פרן על מנת לפקד שם על גייס צבאי. התנועה ה"בולנז'יסטית" היתה עתה במלוא כוחה, הבונפרטיסטים העבירו את נאמנותם לגנרל, ואפילו רוזן פריז, תקוותם האחרונה של המלוכנים, המריץ בתומכיו לתמוך בבולנז'ה. הגנרל וסוסו השחור נהיו לאלילי ההמון הפריסאי, והפצירו בו להיות למועמד ההמון לנשיאות. הוא נתן את הסכמתו. לאחר שהתנהגותו בצבא הפכה להיות מרדנית יותר ויותר, הוא סולק מהצבא  מהסיבה שפעמיים הגיע לפריז ללא אישור רשמי. לבסוף, הסירה אותו ועדת חקירה של חמישה גנרלים, מרשימת המשרתים בצבא.

בולנז'ה נבחר מטעם מחוז פריז, בינואר 1889, והפך לאיום של ממש על הדמוקרטיה הצרפתית. פריז כולה ציפתה להוראתו לתומכיו (אשר כינו עצמם "ליגת הפטריוטים") כי יפתחו במרידה. ייתכן שאם היה בולנז'ה מכריז בשלב זה על מרד, היה מצליח להצית את אש המרד ולהפיל את הרפובליקה הצרפתית השלישית, חסרת היציבות והמושחתת, תוך הסתמכות על כל גורמי הימין שעמדו לצידו – הכנסייה, המלוכנים, הבונפרטיסטים, בעלי ההון הגדול, והמתנגדים לרפובליקה. אך קור רוחו של הגנרל לא עמד לו בשעת המבחן, ושעת הכושר חלפה. הממשלה הצליחה לפעול ביעילות והכינה כתב אישום כנגד בולנז'ה, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו למעצרו. הוא נמלט מפריס. היה זה סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה. בולנז'ה עצמו נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד. הוא חי באי ג'רסי, בספטמבר 1891 ירה בולנז'ה בעצמו על קברה של אהובתו בבריסל, אשר מתה כחודשיים לפני כן.

2. מי שנכשל: טרומן ומק ארתור

גנרל דאגלס מקארתור Douglas MacArthur (1880-1964) הוביל את ארה"ב לשורה של ניצחונות צבאיים נגד האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה ושימש כמפקד העליון של כוחות הברית, כמושלה הצבאי של יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי.  לאחר ייצובו של הקו בין הצדדים הלוחמים במלחמת קוריאה תמך מקארתור במתקפת נגד כוללת כנגד הסינים, ואף בפלישה לסין עצמה ותמך בהטלת פצצות אטום על הסינים. נשיא ארה"ב, הארי ס. טרומן לא הסכים לכך, מחשש למלחמה גרעינית כוללת ולמותם של מיליוני חפים מפשע.

בתחילת אפריל 1951, דרש מקארתור מטרומן להטיל מצור על סין ולשלוח את חייליו של צ'יאנג קאי שק לפתוח חזית שנייה נגד סין. דברים אלו, שהיו מנוגדים למדיניותו של הנשיא טרומן, גרמו לנשיא להדיח את מקארתור מתפקידו.

זהו לקח טוב גם לישראל. יש להדיח כל איש צבא שאינו מקבל את סמכות הממשלה הדמוקרטית שנבחרה ע"י העם. אי הקפדה על כך תדרדר את הדמוקרטיה הישראלית לתהום.

3. מי שהצליח:

חאפז אל-אסד (1930-2000) היה שליט סוריה משנת 1970 ועד למותו. אסד, בן למיעוט העלווי, החל את דרכו כקצין בחיל האוויר הסורי והיה פעיל במפלגת הבעת'. ב-1966, לאחר הפיכה צבאית שהובילה המפלגה, היה לשר ההגנה ושר החוץ, ובנובמבר 1970 תפס בעצמו את השלטון, תוך מינוי בני משפחתו ומקורביו העלווים לעמדות מפתח. בתקופת שלטונו, הנהיג אסד דיקטטורה ופולחן אישיות ודיכא באכזריות את האופוזיציה למשטרו.

מאהוד ברוג-ברק ליעקב ריכטר

האם יעמוד כוחו של נתניהו למנוע הפיכה צבאית?

אהוד ברוג-ברק, (81) יליד קיבוץ משמר השרון, ראש הממשלה לשעבר וסוחר הקאנאביס בהווה, שהונו מוערך ב-120 מיליון שקלים, מראשי התנועה הפרוטסטנטית, קובע כי במצב שנוצר אסור למחאה להסתפק בשום אופן במטרה של עצירת החקיקה, ועליה להתמקד בהדחת ראש הממשלה נתניהו. ברוג-ברק מוסיף וקובע במאמרו כי הטייסים ושאר החיילים שהודיעו על "השהיית התנדבות" לצה"ל הם הפתרון, וחוא הבעייה.

אהוד ברוג-ברק: המחאה חייבת לאמץ מטרה חדשה: הדחת נתניהו. הטייסים ו-15 אלף משהי ההתנדבות הם הפתרון:

https://www.mako.co.il/news-columns/2023_q3/Article-bdd87d5742df981027.htm

יעקב ריכטר (78) יליד קיבוץ רמת יוחנן, טייס קרב לשעבר בחיל האוויר הישראלי, שלזכותו נזקפות 11.5 הפלות של מטוסי אוייב, איש עסקים שהונו מוערך בכ-2 מיליארד דולר, ברשימת 500 עשירי ישראל, אקטיביסט פרו-איסלמי, איש "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)", אחד מראשי ומממני התנועה הפרוטסטנטית מכריז: "אני בעד מלחמה נחושה עיקשת ובלתי מתפשרת עד שנסלק את הנגע הזה טוטאלית. הדבר הזה יגמר בניצחון שלנו בלי שום ספק במקרה שלנו שאין לו שום אח ורע במדינות אחרות הכוח הבטחוני הוא אנחנו המוחים. והכוח הכלכלי הוא אנחנו. אנחנו הכלכלה ואנחנו הפתרון של המדינה ולא הממשלה. " 

https://www.kan.org.il/content/kan/kan-actual/p-11039/490014/

אנחנו רואים כאן תהליך שאינו קשור כלל לרפורמה המשפטית או לדמוקרטיה, אלא להיפך. ראשי התנועה הפרוטסטנטית מכריזים "מלחמה" בריש גלי על הדמוקרטיה הישראלית. סכנת השתלטות גורמים צבאיים, טייסים ויחידות עילית אחרים במימון אנשי הון על מסגרות הדמוקרטיה במדינה. כפייה של הצבא או חלקים בצבא על הכנסת ותהליכי החקיקה בה, מאיימים על עצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. האם יעמוד כוחו של בנימין מיליקובסקי-נתניהו לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, ולא למסור את השלטון לחונטה צבאית של חיל האוויר כפי שקרה בסוריה?

גם יאיר למפל-לפיד שואף לחסל את הדמוקרטיה הישראלית

יאיר למפל-לפיד: "ראש הממשלה צריך להודיע שכל שר או חבר כנסת שיתקוף את הרמטכ״ל ואת מפקדי צה״ל יפוטר מתפקידו בו במקום."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807969&forum=scoops1

כעומד בראש מפלגת פיהרר-פרינציפ שבה כל מי שמעביר ביקורת מסולק מיד מהמפלגה (ראה מקרה עופר שלח) יאיר למפל-לפיד קצת התבלבל. הוא כנראה שכח שעדיין ישראל היא דמוקרטית ויש בה חופש דיבור, והחשוב יותר, בניגוד לנהוג במפלגתו, (מפלגת "הפיהרר-פרינציפ") ראש הממשלה לא יכול לפטר סתם כך חברי כנסת. הם נבחרו בבחירות דמוקרטיות ע"י העם.

יאיר לפיד תיאר בכתב כיצד סירב לפקודתו של קצין שנהרג לאחר מכן, על מעברו מלבנון ל"במחנה": "הצבא נראה לי מקפצה נוחה."

בגיליון "מעריב" מיוחד לרגל עשור למלחמת לבנון, כתב יאיר למפל-לפיד כיצד סירב במהלך הלחימה לפקודתו של קצין בלבנון שהיה מפקדו, לפי תיאורו. "אמרתי שאני לא בא. השמן אמר לי שזה סירוב פקודה. אמרתי לו שלא יבלבל את המוח." לפי התיאור, הקצין נהרג זמן קצר לאחר מכן: "הם עשו סיבוב, עלו על מארב, ושניהם נהרגו." בהמשך הטור מתאר לפיד את מעברו ליחידת "במחנה": "כבר לא רציתי להיות קהלני, רציתי להיות המינגווי. הצבא נראה לי מקפצה נוחה לקריירה הבאה שלי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=808108&forum=scoops1

אכן מקפצה לקריירה מדהימה. הוא לא נהיה אמנם המינגווי, אבל נהיה ראש ממשלה.

פרויליין אפרת פרידלנדר:

"בואו להפגנה, ועל הדרך נספר לכם על הבירה הכי טובה במינכן."

משה גלעד, כתב "אל-ארצ'י", המסקר את תחום הטיולים בארץ, מקדיש מאמר בהתאם לאג'נדה של שוקן ונבזלין, על ישראלים יורדים המפגינים בחוץ לארץ.

 "עם דגלים ומעילים ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית נדדנו הקיץ לעשרות ערים בחו"ל, מסבירה אחת המארגנות של ההפגנות הללו, אפרת פרידלנד, יורדת לדויטשלנד הגרה במינכן.

"לדברי פרידלנד היא וחבריה משקיעים בחודשים האחרונים מאמץ בארגון יורדים מישראל בלונדון, דבלין, האג, אמסטרדם, בריסל ופריז. באמריקה הצפונית נכללות ברשימה ניו יורק, סן פרנסיסקו, סיאטל, לוס אנג'לס וערים רבות אחרות. באוסטרליה אפשר להפגין ולמחות בפרת', במלבורן וסידני. ביפן אפשר להפגין תמיכה בדמוקרטיה הישראלית בטוקיו.

"אני משקיעה ארבע שעות ביום בארגון ההפגנות בגרמניה ובעולם וכל הזמן חושבת איך לחשוף את זה ליותר אנשים, מסבירה פרויליין אפרת פרידלנדר.

"במינכן כולה חיים כיום כאלף ישראלים. בקבוצה שלנו רשומים כמאה ישראלים ויש גם כמה גרמנים. לאחרונה הצטרפו אלינו בפעם הראשונה כמה מיהודי הקהילה. אנחנו מפגינים בדרך כלל באודיאונספלאץ. לכל הפגנה מגיעים כארבעים משתתפים. בברלין יש 10,000 ישראלים ובהפגנה הגדולה ביותר היו 700 אנשים. ברוב ההפגנות מגיעים שם כמאה משתתפים. המטרה היא למשוך תושבים מקומיים, תקשורת מקומית או ארצית. כאשר קיימנו מצעד ברוח 'סיפורה של שפחה' עם תלבושות אדומות וכובעים לבנים בסגנון זה סיקרן היא אומרת את הקהל הגרמני-ארי. השלטים שהם נושאים מודפסים בעברית ובגרמנית.

"אם היה לי בית הארחה הייתי שמחה לארח, אומרת אפרת פרידלנד, היא ממשיכה, אבל בינתיים אנחנו אומרים בואו לפגוש אותנו בהפגנה. נשמח לחלוק אתכם מידע על העיר. נשמח לספר על בית הבירה הכי טובה במינכן. (בייחוד מומלץ בית הבירה בו עשה היטלר ניסיון פוטש...)"

(משה גלעד, "בואו להפגנה, ועל הדרך נספר לכם על הבירה הכי טובה במינכן", "אל-ארצ'י", 15.8.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/trip/2023-08-15/ty-article-magazine/.premium/00000189-f868-d07a-abff-f8ec1e9f0000

נעזוב רגע את הגועל נפש שמעוררת פרויליין פרידלנדר הכופה את עצמה בחוצפה על הגרמנים בניגוד לרצונם, ועל הגועל נפש לעשות הפגנה בדויטשלנד נגד ישראל בלבוש של "סיפורה של שפחה". הרי אם היא כבר כופה עצמה על הגרמנים, והפכה לפולקיסטית גרמנית עליה להפגין נגד העיוותים הפוליטיים והחברתיים של דויטשלנד מדינתה, אבל גם פרקטית היא מזיקה למאבק המחאה בישראל. ככל שיהיו יותר יורדים ישראלים בדויטשלנד בכלל, ובבית הבירה במינכן בפרט, כך כוחה של המחאה ירד בארץ. על זה כמובן הפולקיסטית הגרמניה החדשה – פרויליין פרידלנדר אינה חושבת.

בית המחבל שרצח את אור אשכר בת''א הפך לאולם אירועים

 ביתו של מועתז חוואג'ה, המחבל שרצח את אור אשכר בפיגוע הירי ברחוב דיזנגוף בתל אביב במרץ האחרון, הפך לאולם אירועים ומסעדה.

לפני חודשיים וחצי הרס צה"ל את בית המחבל חוואג'ה בכפר נעלין שליד רמאללה, אלא שהמבנה לא נהרס לחלוטין. ברשתות החברתיות הופץ סרטון של סעודת חתונה של אסיר ביטחוני לשעבר, מוחמד חליל סורור, ששוחרר מכלא עופר ב-2019 לאחר שריצה 32 חודשים מאסר.

לצד הסרטון מהסעודה שהופץ ברשת נכתב: "שמחה בתוך הערימות. ביתו של מועתז חוואג'ה שנהרס על ידי הכיבוש מארח משתה חתונות בנעלין ממערב לרמאללה." בסרטון של הסעודה, ניתן לראות עדיין את הסימונים ההנדסיים של כוחות צה"ל שהרסו את הבית.

הפיגוע בדיזנגוף אירע ב-9 במרץ לאחר שחוואג'ה, פעיל חמאס, חדר לישראל באופן בלתי חוקי. אשכר שהיה בדרך לחתונת חברו נפצע אנושות ומת בבית החולים אחרי שבוע וחצי. שניים נוספים נפצעו בפיגוע, בהם רותם מנסנו שנותר נכה. המחבל חוסל בזירה על ידי שני שוטרים ושני אזרחים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807735&forum=scoops1

הכרתי את אור אשכר ז"ל ית"ד (ישראל תיקום דמו) כששכר דירה בקומה מתחתיי. כואב הלב על מותו, אבל נשאלת השאלה לשם מה הורסים בית אם בונים אותו מיד מחדש. על צה"ל לוודא שהבית ישאר הרוס למען יראו וייראו עד שיבוא השלום.

שרף חסאן רואה בדיוק מה קורה לילדים שמשקרים להם בבית הספר

ד"ר שרף חסאן, ערבי-מוסלמי מתנאה בעצמו בראיון ל"הארץ": "אני איש חינוך, דוקטור לסוציולוגיה. אני עומד בראש ועדת המעקב לחינוך ערבי – גוף מקצועי ועצמאי המוביל את המאבק למען הזכויות של ילדים ערבים בתחום החינוך. אני מרצה באורנים ובסמינר הקיבוצים ומלמד אזרחות בשתי כיתות בבית ספר בטמרה. שמתי לי למטרה להתמקד בתחום החינוך נגד גזענות, מילה שלא קיימת באף תוכנית לימודים – ואני עושה זאת כאיש חינוך בשטח, כאקדמאי, כמי שעוסק בהכשרת מורים וגם כאקטיביסט." ד"ר שרף חסאן טוען כי "ההפיכה המשפטית לא היתה מתאפשרת בלי ההפיכה החינוכית. מערכת החינוך בישראל," טוען ד"ר שרף חסאן, "מסלילה את התלמידים היהודים להיות אנשי ימין. אין חינוך לדמוקרטיה או לחשיבה ביקורתית. השינויים החוקתיים שהימין יוזם עכשיו קיימים כבר בספר הלימוד באזרחות שאושר לפני כשמונה שנים. גדעון סער הוא זה ששינה את ועדת המקצוע ללימודי אזרחות. הוא מינה את איש הימין צבי צמרת ליו"ר המזכירות הפדגוגית. בתקופתו גם הודח אדר כהן, בגלל עמדותיו." (אדר כהן שימש כמפקח מרכז מקצוע האזרחות במשרד החינוך" מסבירה המראיינת איילת שני. (צבי צמרת איש ימין?... נ.כ.)

"הספר," מסביר ד"ר שרף חסאן מציג את עניין האקטיביזם השיפוטי. בשתי דעות. (ולא כמו רק בדעה אחת כמו שלו. נ.כ.).

בספר האזרחות טוען ד"ר שרף חסאן, "יש העלמת חלקי מידע וכמובן ייצוג לא משקף של הערבים והתעלמות מהכיבוש ומהאוכלוסייה שתחת כיבוש. אין ערבים. אין קו ירוק. לא עוסקים בזה בכלל. הספר הזה מוביל את הילדים היהודים להיות ימנים, וגורם לילדים הערבים להיות כועסים ומנוכרים. "אתן לך דוגמה", הוא מסביר, "מתחום הגיאוגרפיה דווקא. שמות המקומות שמופיעים בספר הלימוד הם השמות הציוניים. אלו לא השמות שהילדים מכירים. הם מכירים שמות אחרים. כשליש מהתלמידים הערבים הם ממשפחות עקורים, הם מכירים את שם היישוב שלהם, שנהרס ב-1948, ולרוב גרים בקרבתו. בחלק מהכפרים יש אפילו יישוב יהודי שהוקם על ההריסות, ששמו דומה." (ודוק: לדידו של ד"ר שרף חסאן האנטי-ציוני, השמות אינם שמות עבריים, אלא ציוניים...)  (אילת שני, "שרף חסאן רואה בדיוק מה קורה לילדים שמשקרים להם בבית הספר", "אל-ארצ'י, 9.8.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-08-09/ty-article-magazine/.highlight/00000189-da74-d81f-a7fb-fefc03520000

באתר "האגודה לזכויות האזרח במדינת ישראל" כתוב על שרף חסאן כך: "שרף חסאן הוא מנהל מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח משנת 2008. היה במשך 3 שנים מעריך בכיר במקצוע האזרחות. כמו כן עבד בהנחיית קבוצות בנושא חינוך לדמוקרטיה וסדנאות דו-קיום יהודי-ערבי בארגונים שונים. במהלך השנים גם היה פעיל בארגונים מקומיים וארציים של החברה האזרחית, ביניהם תנועת הסטודנטים, אמנסטי אינטרנשיונל – סניף ישראל, ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי ותנועות חברתיות וסביבתיות.

"אני מאמין בפוטנציאל הרב שיש בחינוך לשינוי חברתי. אני גם מאמין שנשות ואנשי חינוך יכולים לעשות המון למען שינוי המציאות ולחינוך לערכי דמוקרטיה וזכויות אדם, ונגד גזענות.

"אני סבור שחינוך לערכי דמוקרטיה צריך להשתלב בכל המרכיבים של התהליך החינוכי הפורמאלי והבלתי פורמאלי. בתוך בית הספר, לא רק המורות/ים לאזרחות, מחנכי/ות כיתות ורכזי/ות חינוך חברתי צריכים לעסוק בחינוך ערכי, אלא כל מורה – בכל מקצוע ובכל מעשה חינוכי. גם מורות/ים למדעים, למתמטיקה, לאמנות, למדעי החברה ולחינוך גופני יכולים לשלב חינוך לערכים דמוקרטיים בעבודתם ולא להסתפק רק 'בהעברת חומר.' זה יהפוך אותם למורות ולמורים משמעותיים. המציאות החברתית המורכבת בישראל, גילויי הגזענות המתרבים והאלימות הגואה בחברה מחייבים את כל מי שעוסק/ת בחינוך לעשות יותר, כי בלי חינוך ערכי ההצלחה במיגור תופעות אלו תהיה מוגבלת."

https://education.acri.org.il/%D7%A9%D7%A8%D7%A3-%D7%97%D7%A1%D7%90%D7%9F/

מכיוון שכך שלחתי לו את המכתב הבא:

ד"ר שרף חסאן שלום רב.                                                                                 19.8.23

קראתי בעניין את הריאיון עימך לגבי ספר האזרחות ב"הארץ", ואכן אתה צודק בספר האזרחות חסר בהחלט הנאראטיב הערבי-מוסלמי. בעת כהונתו של מפמ"ר המקצוע אדר כהן שלחתי לו בקשה להכניס לספר האזרחות את הנאראטיב הערבי, אך למרבה הצער הוא סירב. לא יעלה על הדעת שספר האזרחות לא ישקף את הנאראטיב הערבי:

קיימת חובה ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנאראטיב הערבי:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): היהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

 3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את כל היהודים כתנאי לגאולה.

(המופתי של אש"פ מוחמד חוסיין, בהתאם לדברי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים):  https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

4. חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."

מכיוון ש"האני מאמין שלך" כפי שכתבת באתר "האגודה לזכויות האזרח" הוא: "אני מאמין בפוטנציאל הרב שיש בחינוך לשינוי חברתי. אני גם מאמין שנשות ואנשי חינוך יכולים לעשות המון למען שינוי המציאות ולחינוך לערכי דמוקרטיה וזכויות אדם, ונגד גזענות," אני פונה אליך.  למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, המצהיר שהוא רואה בדברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס (סעיף 7) ובדברי המופתי של אש"פ), לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים כתנאי לגאולה, גזענות ולא מופת מוסרי.

בהמשך לשליחותך החינוכית היה נא הערבי-מוסלמי הראשון שאינו גזעני, המכריז כי זו גזענות שאתה מגנה, ובכך תתרום תרומה שאין לה שיעור למיגור הגזענות בעולם. הן הגזענות הערבית-מוסלמית והן הגזענות היהודית, והרי זאת היא לדבריך מטרת החינוך.

(ודוק: שתיקה כהודאה דמיא).

בתודה ובתקווה.

נעמן כהן

(כמובן אם תתקבל תשובה אאדכן אתכם. אולי בכל זאת תהיה הפתעה ויימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אגב, אם אתם מכירים כזה אנא ספרו).

נפלאות נג'יב ארמנדו אבו קילה אורטס – הנשיא הערבי של אל סלבדור

עד לפני כמה שנים הייתה אל-סלוודור אחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם, אם לא המסוכנת ביותר שבהן. היא הגיעה לרמה של יותר מ-6,000 מקרי רצח בשנה אחת בלבד, עם אוכלוסייה קטנה יחסית של כ-6 מיליון וחצי בני אדם, הגיעה אל-סלוודור למצב שבו אין אדם שלא מכיר מקרוב מישהו שנרצח כחלק ממלחמות הכנופיות האלימות, ששלטו במדינה ביד רמה וללא מצרים.

ב-27 במרץ 2022 הממשלה בראשות הנשיא הערבי הצעיר של אל-סלבדור – נג'יב ארמנדו אבו קילה אורטס (אביו נולד להורים נוצריים מירושלים ובית לחם אך התאסלם וההפך לאימם) הכריזה רשמית על מצב חירום – ופתחה במבצע אדיר נגד הפשע המאורגן במדינה. מאז, יותר מ-72 אלף בני אדם נעצרו, תוך שימוש והפעלת כוחות צבא ומשטרה נרחבים. ממשלתו של אבו קילה אישרה שורת חוקים ותקנות שנועדו להקל מאוד על המאבק בעבריינים, והציגה לחימה בלתי מתפשרת במראס – הכנופיות המאורגנות והאלימות שהטילו אימה במשך שנים.

לא היתה מדינה שהיה לה שיעור רצח פר קפיטה יותר גדול מאל סלוודור. אנחנו מדברים על למעלה מ-106 נרצחים לכל 100 אלף איש במדינה בשנת 2015. בשנת 2021 יצאה אל סלבדור מהטבלה של רשימת המדינות האלימות, ובשנת 2022 נרשמו רק 7.8 מקרי רצח לכל 100 אלף איש, ואילו ב-2023 ירד המספר עוד יותר ל-.2.3."

בפברואר האחרון חנך אבו קילה את אחד הפרויקטים המרכזיים שלו במסגרת הקמפיין הנרחב נגד ארגוני הפשיעה, והציג לעולם את המגה בית-כלא החדש והמתקדם שהוא בנה כדי לשכן את עשרות אלפי האסירים. בתוך זמן קצר מילאו באל-סלוודור את "הכלוב" החדש, שנועד להכיל עד כ-40 אלף אסירים. "זה יהיה הבית החדש שלהם," כתב עם חנוכת המתקן החדש, "איפה שהם יחיו למשך העשורים הקרובים, כולם יחד, ללא יכולת להמשיך ולפגוע באוכלוסייה."

בחודש יולי אישר הפרלמנט באל סלוודור שורת תיקוני חקיקה – שמאפשרים לרשות השופטת להעמיד לדין עד כ-900 אסירים בכל פעם, במטרה לצמצם ככל הניתן את ההליך המשפטי הנרחב. בנוסף, הוחמר מאוד העונש לחברי הכנופיות – שצפויים כעת לרצות 60-45 שנות מאסר בפועל.

ההצלחה איפשרה לאבו קילה הנערץ להפוך את הפרלמנט, הרשות המחוקקת במדינה, לחותמת גומי עבור רבים מהצעדים והמהלכים החריגים שלו. הוא להדיח כמה מבכירי שופטי בית המשפט העליון באל סלוודור והתובע הראשי במדינה. דקות לאחר ההצבעה במאי 2021 ניסו השופטים המודחים לפרסם פסיקה שפוסלת את המהלך, אך שוטרים חמושים נשלחו ללוות אותם מלשכותיהם. הנשיא אבו קילה עצמו צייץ "משוחררים".  (תארו לכם אם היה קורה בארץ?)

בית המשפט העליון באל סלוודור אישר לאבו קילה שינוי מהותי בחוקת המדינה. למרות שנשיא רשאי לכהן כהונה אחת בלבד לאורך חמש שנים – בוקלה נערך להתמודד גם בבחירות לנשיאות שייערכו ב-2024. "החוקה כן מאפשרת לעשות את זה, על פי החלטת בית המשפט העליון, זה עניין שנתון לפרשנות". ".  (תארו לכם אם היה קורה בארץ?) אבו קילה כבר הודיע כי יעמיד עצמו לבחירה מחודשת.  (אסף רוזנצוויג N12):

https://www.mako.co.il/news-n12_magazine/2023_q3/Article-6a70a29ff7af981027.htm

מסתבר שלמרות הפגיעה בדמוקרטיה, כאשר צריך לבחור בין חיים וביטחון לבין חופש ודמוקרטיה מעדיפים בני האדם לוותר על החופש. 

מועמד הימין לנשיאות ארגנטינה חשף: אני ''שוקל להתגייר''

אם באל-סלבדור יש נשיא ערבי, בארגנטינה כבר היה נשיא ערבי-סורי - קרל מנם, ואולי יהיה גם נשיא יהודי. איש הימין, חאבייר מיליי זכה בפריימריז לאחרונה בתמיכה חסרת תקדים של 30% בקרב אנשי הימין במדינה. בראיון הוא אמר שביקורו הראשון כנשיא אם ייבחר יהיה בישראל ומסר שהוא אף שוקל להתגייר ונמצא בקשר רציף עם רב בנושא. המועמד אינו מסתיר את חיבתו לישראל ואף הצהיר שיעביר את השגרירות לירושלים עם היבחרו. בנוסף הצהיר שהמקום הראשון בו יבקר אחרי היבחרו יהיה מדינת ישראל. מיליי, שגילה עניין רב ביהדות, חשף בראיון לרשת 'אל-פייס' כי למרות שגדל כנוצרי קתולי, הוא שוקל להתגייר ולהפוך ליהודי. במהלך הריאיון הוא חלק את מחשבותיו בעניין עם המראיין ואמר שאינו יודע איך יוכל לתפקד כנשיא אם אכן יהיה יהודי במקביל. "אם אני נשיא ויש שבת, מה אני אעשה? האם אני מתנתק מהארץ מיום שישי עד צאת השבת?" שאל בראיון.

באתר 'i24 news' בו הובאה הידיעה, נחשף כי חאבייר מיליי לומד את הדת היהודית אצל הרב שמעון אקסל וואניש, ראש ACILBA, קהילה יהודית ארגנטינאית-מרוקאית שבסיסה בבואנוס איירס. ביולי האחרון נסע מועמד הימין לניו יורק להשתטח על קברו של הרבי מחב"ד זיע"א, ובהופעות אחרות ציטט פסוקים מהתורה, ואף עלה לבמה כשברקע קול שופר.

מיליי חאבייר הוא כאמור מועמד הימין לנשיאות בארגנטינה והוא תומך באולטרא-ליברליזם כלכלי, ומתנגד חריף לדעות השמאל.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=808100&forum=scoops1

תופעת מפתיעה. עוד יהיה לנו בארגנטינה נשיא יהודי-מרוקאי, ומי יודע אולי בשנה הבאה ייסע מכלוף אריה דרעי לחופשת קיץ במקום לסנט מוריץ לברילצ'ה.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שישה עשר:

מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום

לא הסתפקתי רק באפייה אלא ביקשתי מאימי את המתכון לטשולנט, ובמשך השבוע, בחורף כמובן, היו החברות במטבח אוספות עבורי את שומן העוף, ולקראת שבת הייתי מעמיד סיר ענק של טשולנט עם קוגל במרכזו. כל הלילה היו השומרים באים לדווח לי על מצב הטשולנט, הריח היה עולה ברחבי המשק, ולעיתים היו מסתננים ערביים על הנג'אר, ההר שמעלינו, באים מחברון במיוחד כדי להריח אותו, ובשבת בצהריים הייתי עומד מאחורי הסיר הגדול עם תרווד בידי ומחלק מתוכנו החום מנות לחברים: בשר, שעועית, תפוחי-אדמה וחתיכת הקוגל שהתקנתי במו ידיי.

עבודתי היתה רק כאופה ובשאר הזמן קראתי ספרים, התבטלתי, וגם קצת כתבתי. החברים העבירו את סוד האפייה בתורנות מאחד לשני, ורק אני התמדתי בעבודה חודשים רבים, כי היתה נוחה לי מאוד. אך לבסוף חדלתי לאפות כי היו חברים שחשבו וגם התעקשו שאם אפייה היא עבודת יום שלם, הלחם יקר מדי ומוטב להביא לחם מסובסד מבאר-שבע. אז , בזכותם – בשלה בי ההחלטה לעלות ללמוד באוניברסיטה בירושלים. אחרת הייתי נישאר אופה בעין-גדי עד היום.

את מלאכת האפייה העברתי תחילה לחברי הצייר א. אשר לימים נעשה לאחד מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב. החדר שלנו בצריף, יחד עם חברנו ש., נחשב לחדר המשכיל ביותר במשק. מדי יום שישי היה מתמלא בעיתוני סוף השבוע שנערמו על קודמיהם במרכזו כך שהיה עלינו לטפס על גבעת העיתונים ולרדת כל אחד למיטתו עם העיתון שבחר. שלא לדבר על הספרים שגדשו את הכוננית ואת הפינות. היינו שוכבים איש עם עיתונו חצי ערומים, את התחתונים לבשנו הפוך כדי שהבולבולים לא יציצו החוצה, ונחשפים רק בסדקינו השעירים מאחור.

לילה אחד תפסו א. ועוד חבר, בשמירה, גנב ערבי שניסה לחדור למשק מכיוון השדות והיה מפוחד וממש רעד כולו. החבר הציע לחסל אותו בו-במקום ולומר שירו בו כאשר התקדם מולם בחשיכה. אבל א. התנגד וטען שיש לעצור אותו ולמסור למשטרה וכי הוא יִרֶה בחבר אם זה יעז לפגוע בערבי. כששמע החבר כך, הוריד כמה מכות יבשות לערבי בקת-העץ של העוזי ושלח אותו לחופשי.

"מה אתה חושב שנבזבז עליו יום נסיעה של חברים עם הקומנדקאר עד תחנת המשטרה בבאר-שבע? ממילא אף אחד לא ירצה לנסוע  לשם עם הבידואי הזה שבטח כבר משתין מרוב פחד!"

א. הצייר היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".

את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק ללי, בצק בנדלה ובצק דבוישה.

עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל ח. לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"

וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"

בֶּנְדָלֶה מספרת כי בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר-האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.

פתאום נשמע קול יריית רובה, שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר-האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.

מתוך החשיכה הופיע המא"ז, חבר שלנו, א., כשהוא אוחז ברובהו.

 "אתם יכולים לחזור אל הסדר," קרא בקול, "זה אני שיריתי משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה..."

כמעט תלו אותו באותו לילה.

החבר'ה במשק לא היו מורגלים בשתיית משקאות חריפים. בליל הסדר, לאחר ארבע כוסות, השתכר מ., התנדנד ונפל והפך למטרד. שום דבר לא הועיל, והוחלט להשכיב אותו לישון. אבל מ. היה שמח ועירני, שר כל הזמן, וסירב ללכת לישון.

י. לקח על עצמו את המשימה: תפס אותו ביד, והוביל אותו בכוח אל מיטתו.

"שכב ואל תזוז!" ציווה עליו, "אם לא אני מוריד לך את הראש!"

מ. נבהל, שכב על צידו ושתק.

אחרי כשעה נשמע קולו שואל בהיסוס: "י., מותר לי כבר להסתובב לצד השני?"

בתור אופה הייתי עובד בלילה, שאז היה קצת פחות חם ליד התנור. ואופה פיתות מבוצלות. בבוקר הייתי מספר על הפיתות הטריות שהיינו אוכלים בארוחת השומרים בחדר-האוכל אחרי חצות.

בנדלה אהבה לאכול דברים טובים וביקשה שאכין גם לה פיתות מבוצלות, חמות וטעימות. אלה היו פיתות כרסתניות, מקמח לבן. אני טענתי שהן טובות רק כשהן יוצאות חמות בלילה מן התנור. בנדלה אמרה שלא איכפת לה אם אעיר אותה בלילה עם הפיתות המבוצלות, והיא תכין קפה. וכך נוצרה אצלנו מסורת: אני הייתי בא מהמאפייה עם הפיתות, ולפעמים היו אלה לחמניות זהובות, או מקלות ארוכים זרועי סומסום, כל פעם בטעם אחר, ובשעה שתיים או שלוש בלילה הייתי מעיר את רותי, וכמובן שגם ד. בן-זוגה היה קם, והיינו מבלים במשתה ובארוחה עם השומרים, וד., שהיה רפתן, לפעמים כבר לא היה חוזר לישון אלא יוצא ישר לחליבת הבוקר.

בקיץ, כאשר בכל מקום זחלו צפעי עין-גדי, היתה תחרות: מי יהרוג יותר נחשים. היו מביאים את הנחשים אל פתח חדר-האוכל ותולים אותם על הפעמון שבו צלצלו לארוחות. היו ימים שהיו תלויים שמה שבעה-שמונה פגרי נחשים.

בשנה הראשונה בעין-גדי, היו מחממים מים למקלחות המשותפות בעזרת מבער סולר. על ההדלקה היה היה ממונה י., שזו היתה עבודתו הבולטת, פרט לציד צרעות.

הוא היה מדליק את הדוד למשך שלוש שעות בערך, ומי שאיחר להתקלח – לא נשארו לו מים חמים. לתורניות המיטבח, שהיו אחראיות על הגשת ארוחת-הערב – לא נשארו לעיתים מים חמים למקלחת, והן נאלצו ללכת לישון מלוכלכות ורטובות מניקוי המיטבח אחרי הארוחה.

כל הבקשות, ש-י. ידליק את הדוד למענן באופן מיוחד, לא הועילו, מכיוון שי. לא רצה להתלכלך עוד פעם בהדלקת הדוד המפוייח.

כאשר מ. ובנדלה היו תורניות-ערב, הן החליטו לעושת מעשה: עשו שביתה, והודיעו שלא יכינו ארוחת-ערב אם לא יבטיחו להן שיחממו להן מים באופן מיוחד. אף אחד לא האמין להן. אבל באותו ערב, לא הוגשה הארוחה. בחדר-האוכל היה בלגן עצום: החבר'ה נכנסו למחסן האקונומיה ולקחו מה שרצו: מזונות שנשמרו לאירועים מיוחדים, מטעמים, ר. עבר בין השולחנות וחילק צימוקים לכל דורש...

האקונומית, י. האדימה מכעס, וכמעט שקיבלה התקף-לב.

מאותו יום – הוטל על י. בסידור-העבודה לחמם את המים לעובדות המיטבח, ולא היתה יותר בעייה.

במסגרת התקציב האישי של כל חבר במשק, הוקצו שבע לירות לרכישת כרטיס להצגה. בנדלה החליטה לקנות בשבע לירות אלה צבע ירקרק ומברשת, לקחה "שבת", וצבעה את קירות המזוניט הכהים של חדרה בצריף, בצבע הזה.

במשק קמה ממהומה עצומה: איפה השיוויון? איך זה שאצל חברה אחת הקירות מאירים ובהירים, ואצל כל האחרים לא? ומי נתן לרותי את הזכות לקחת את כספי ההצגה ולהפוך את ייעודם למשהו אחר?

לא פחות ולא יותר, הנושא הגיע לאסיפת חברים, והצעקות והכעסים כמעט העיפו את תקרת חדר-האוכל שבו נערכה האסיפה... אבל את הנעשה לא היה אפשר להשיב: הקירות אצל בנדלה נשארו צבועים יפה משום שלמרות הגערות, איש לא היה מוכן להתנדב לקלף את הצבע מן הקיר...

לנסוע לעין-גדי בתקופה ההיא היה מבצע לא פשוט ובעיקר ארוך. הדרך היתה עוברת דרך באר-שבע, ואחר-כך הירידות לסדום, ומסדום לעין-גדי, בכביש לא סלול.

בחורף, האדמה מלאת המלח היתה סופגת הרבה מים, והדרך מסדום לעין-גדי היתה הופכת לשביל בוץ. אוטובוסים לא נסעו בקו הזה, והתחבורה היתה עם ג'יפים, ומשאיות פיאט ענקיות של חברת טיטניק מראשון-לציון, שהיו מחליקות על הבוץ ימינה ושמאלה כמו על גלי ים.

נסיעה בחורף, מסדום לעין-גדי, נמשכה לפעמים ארבע שעות. חברות-משק בחודשי הריונן האחרונים היו עולות לקיבוץ-מארח בצפון, לשהות שם עם הבעל עד הלידה, מחשש שלא יהיה אפשר להפיק להעביר אותן לבית-החולים ליולדות, בבוא שעתן ללדת.

בנדלה היתה שומרת-לילה בבית-הילדים שהכיל אז שניים או שלושה ילדים ראשונים של המשק. לילה אחד היתה סערה עם שיטפון גדול בנחל חבר. הטיטניק היה בדרך עם שתי יולדות שחזרו הביתה לראשונה לאחר הלידה. התינוקות היו בני שבוע בערך. כשישבה למעלה, במרפסת בית-הילדים, ראתה את האורות של הטיטניק מרחוק מאוד, מאירים בכל פעם את השמיים המעוננים כאשר המכונית היתה עולה בהר ופנסיה מופנים לשמיים. אבל הטיטניק נתקע, ולא היה יכול לעבור את נחל חבר, בגלל השיטפון. י., האב הטרי, חצה את הנחל והלך ברגל לעין-גדי לבקש עזרה. הדבר הראשון שהוא ביקש היה: בקבוק בירה שחורה לאשתו המיניקה, כדי שלא ייגמר לה החלב.

מהמשק נשלח ג'יפ, שהיה יכול לעבור את השיטפון, להביא את האימהות עם התינוקות. שאר הנוסעים הגיעו בבוקר, טיפין-טיפין, ברגל.

צריפי המגורים בעין-גדי, עוד מתקופת היאחזות הנח"ל – נבנו על כלונסאות. הרצפה היתה בגובה של חצי מטר לערך. אל מתחת לצריף נזרקו כל החפצים שיצאו מכלל שימוש ולא היה מה לעשות איתם. התגלגלו שם חולצות עבודה ישנות, שמיכות רקובות, כלי מיטבח ששעתם חלפה מזמן, ובעיקר גרביים ונעליים. כל מי שהתעצל לזרוק לכביסה – הלך בגרביים עד שנעשו נוקשות כמו נעליים ואז – הופ! אל מתחת הצריף. והריח שהיה עולה משם היה לעילא ולעילא.

בליל חורף אחד נפתחו ארובות השמיים מעל עין-גדי, ובבוקר למחרת, כשיצאו חברי הקיבוץ, מפהקים ומתמתחים מחדריהם – ראו לתדהמם שמעיין עין-גדי עלה על גדותיו, וגם מעליו, מהר הנגאר, זורמים שטפי מים חומים אדירים ישר אל המשק. לא עברו רגעים רבים ועין-גדי הקיבוץ – דמה לוונציה. הצריפים עמדו בתוך הזרם השוטף את השבילים, וכל מה שמתחת לצריפים – בדרכו אל ים המלח. המחזה היה ממש סוריאליסטי: מכל העברים נראו נעליים צפות בזרם, טובלות ועולות שוב, שמחות להתנקות במים, נפגשות ומתנשקות, ונפרדות שוב, בעודן משייטות אל ים המלח. כאילו היתה זו מסיבה עליזה של פרידה, לאות מחאה על שזרקו אותן לגימלאות טרם זמנן.

אבל אחרי השיטפון היה נקי במשך זמן-מה מתחת לצריפים.

"אני זוכרת שיטפון אחד, מספרת בנדלה, "שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל ים המלח. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.

"באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד-אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים."

*

שלום א. מספר על השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמר 1954, בתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לבוא הגרעין שלנו לעין גדי:

היום היה נאה ושטוף-שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת-רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.

לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות-אש וריצודי-ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק-איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי-ברקים ובליסטראות-רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.

משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין-גדי – גשם של ממש.

בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר –  רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.

לפתע עברה הצעקה –

"שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!"

רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג'ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות-שפכה זרמים גועשים.

במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר-האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.

אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ-10 ל-20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג'ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.

23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר-ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה-שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש-גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.

לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.

קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה-סיוטים מראה ההרס שנגרם על-ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי-סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?

כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו –  כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך "רצפות-ריקודים" שטוחות ונרחבות.

מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת-תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?

המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.

המערה... זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי-יודע-כמה שנים – נעלמה.

נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט-כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח... שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה...

[שלום אילתי., חורף, השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמבר 1954, מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין המייסד שלנו, "שדמות".

*

ובנדלה: נשים בהריון – היו מקבלות תוספות למזון. פירות מיוחדים לארוחת עשר, מנה עוף, שהיתה נדירה בתפריט הרגיל, וכדומה.

בנדלה, שהיתה אז אקונומית, החזיקה את המזונות האלה לחוד, במקרר. צריך לזכור, שלא היתה אספקה יומיומית, ומשאית האספקה היתה מגיעה רק פעם בשבוע.

לשומרים בלילה הוכנה ארוחה שכללה לחם וריבה עם שתייה חמה. אבל לשומרים נמאס מחד-גוניות האוכל והם היו פותחים בלילה את המקררים ומוציאים מה שנראה להם טוב.

וכמובן, לקחו את מנות העוף והפירות, וחגגו איתן.

למחרת, שוד ושבר, לא היה מה לתת לנשים בהריון...

סגרה בנדלה את חלונות המטבח ואת הדלתות, אבל השומרים החליטו שזה ספורט, ושהם לא ידוכאו על ידי בנדלה, והיו פורצים את המנעולים...

התחכמה בנדלה ומיסמרה את החלונות במסמרים עבים. דבר לא הועיל: למחרת – היתה מסגרת החלון מונחת על המרפסת, והאוכל איננו.

על הדבר הזה התפטרה בנדלה מתפקידה כאקונומית.

בקיץ לא היה אפשר לעבוד בחוץ בשעות הצהרים, בגלל החום. היו עושים הפסקה והולכים לישון עד שיתקרר קצת, ויהיה אפשר לעבוד. בתוך הצריפים היו מאווררים, ובחלק מהחדרים הותקן לניסיון דזרט-קולר: שכבת קש עבה ומעליה צינור מים מחורר. המים טפטפו והרטיבו את הקש, והאוויר שזרם דרכו התקרר מעט.

יום אחד נדם הגנרטור, שסיפק את החשמל למשק, באמצע הצהריים. ואז, כמו במטה קסמים, נפתחו דלתות החדרים ועל החברים מיהרו לנחל דוד. לא היה אפשר לשאת את החום בתוך החדר, ללא מאוורר. החברה התעוררו מזיעים, וברחו אל המים.

בנדלה: "אתה זוכר את החתולה שלכם? קיקי, שהיתה בודדה, עד שהכירה חתול-בר, קוטר, כי עדיין לא היו חתולים זכרים במשק – והיא המליטה ארבעה גורים פראיים ביותר. הם עשו שמות אצלכם בחדר, נשכו וקרעו בגדים, יללו כל הזמן והיו מאוד לא-ידידותיים. כדי לתפוס אותם ולהרחיקם, עד כמה שאני זוכרת המלאכה הוטלה על ש., היה צורך להיאבק קשה, וזה לא עבר בלי שריטות עמוקות.

"ואם מדברים על שידוכים, אתה זוכר איך אימא שלי רדפה אחריך לאורך כל המשק כשהיא מסבירה לך כמה זה לא יפה שבחור גר עם בחורה ביחד, ללא חופה וקידושין. וביקשה ממך, בתור מזכיר-פנים של המשק, לשכנע אותי ואת ד. להתחתן."

ליד חדר-האוכל היה דשא בכמה טראסות. בקיץ היו מקרינים שם סרטים, והזוגות היו מתפזרים בין השיחים על הטראסות "לראות" את הסרט. לא רבים היו רואים את הסרט מהתחלה ועד הסוף.

החום בעין-גדי גרם להבשלה מוקדמת של הפירות והירקות. גן הירק שכלל עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפל – היה מושתת על היתרון הזה. כאשר העגבניות הבשילו בשדות, היו גיוסים לקטיף לאחר שעות העבודה. חשוב היה לשלוח אותם לשוק מוקדם ככל האפשר, שכן אז הן היו העגבניות היחידות בשוק, וקיבלו עבורן מחיר גבוה.

באחד הגיוסים מצאו בין העגבניות הקטופות – הרבה מאוד עגבניות ירוקות במקום אדומות.

מי עושה את זה, ולמה?

מרכז גן הירק, נדמה לי, מ., החליט לעקוב ולראות מי החבלן הזה. והנה הוא רואה את י. קוטף בהתלהבות המון עגבניות ירוקות...

 "י. למה?"

ו-י. עונה: "אני עיוור צבעים ולא מבחין בין אדום לירוק. אמרתי את זה לסדרן העבודה, אבל הוא חשב שאני רוצה להתחמק מהגיוס..."

אחד התחביבים של החבר'ה היה ציד דורבנים. וזה, כמובן, היה מלווה ב"קומזיץ". היתה תחרות מי מבשל הכי טוב מרק ובשר מדורבן.

היו ניסיונות לפתח תעסוקה לבנות על ידי יצירת מלאכת אמנות שימושית, שחומרי הגלם שלה יהיו מן המקום. למשל: לבנות אהילים למנורות ממחטי הדורבן. על העסק היתה ממונה ח. שסיימה סמינר למורים למלאכה. זה לא הלך.

בנדלה על מרחץ השמֵנים: "הייתם יורדים לים המלח להתרחץ, כל הבטלנים שהתעצלו ללכת למעיינות הגופרית שהיו במרחק שני קילומטר מן המשק, היכן שהיום נמצאים המרחצאות. זה הפך להיות טקס קבוע, והיה צורך לבקש רשות להצטרף למועדון שלכם. לא כל אחד התקבל. אחד מן הקריטריונים היה: משקלו של הפונה..."

באחת הפעמים שהרצפלד בא לבקר במשק הוא סחף את הקיבוץ כאשר לימד ניגון חסידי, כשהוא שר אותו בדבקות יתירה, ומתנועע כבחור ישיבה.

מאז נכנס הניגון הזה, בליוויית התנועות האותנטיות של הרצפלד – לארכיון השירים של המשק, והושר בכל הזדמנות.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זו היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי – כאשר הרגליים משכשכות במים.

והיה אוטו שנקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו בו פחים זה בזה.

ביקרו בעין גדי שני צלמים נורווגיים, בהירי שיער וקרי מזג. נפל בגורלו של ב. להוביל אותם בסדֵיר ולנסות להגיע לכלל הבנה איתם בעזרת האנגלית שלו.

לפתע פנה אליו אחר הנורווגים ואומר:

 "תראה, נדבר גלויות, אני רואה שיש כאן מעט בנות, ואתם בנים מבוגרים. איך אתם מסתדרים?"

ב. ענה: "אתם יודעים, אצלנו החיים קיבוציים, הכול משותף, המשק, הטרקטורים..."

מעשה ב-מ. שיצא עם שחר לשדה, להעביר קווי צינורותיו מחלקה לחלקה, כמנהגו דרך יום-יום. לפתע נעצר, ומבט של השתוממות בעיניו. על אחד הצינורות ניראו טביעות אצבעות. לא מצויירות ברפש, כי אם טבועות בפח, בעומק ניכר. מבוהל חזר, לספר למא"ז את שראו עיניו. אולם במשק הרגיעוהו בצחוק, הלא ע. עבד בהשקאה יום קודם לכן.

מעשה ב-פ. שעבד בסיקול והנה לעיניו גל אבנים, כל אחת כצורת בננה, השתומם על פלא שמיני זה, עד שהתברר לו, כי ע. ברוב צימאונו סחט מאבנים אלו כל לחלוחית שנשתיירה בהן.

בזמן הגשם הגדול נעלם ע. ואיננו. כעבור שעה חזר, קצת עייף וסיפר שעמד מתחת למפל הגדול שירד מהנג'אר, שם את הדלי תחת זרם המים ושפך לכיוון העריג'ה, עד שכלו המים, וכך הציל את המשק משיטפון.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זאת היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר הרגליים משכשכות במים.

האוטו נקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו פחים האחד בשני.

בנדלה: "תמונה שצרובה אצלי בזיכרון: קיץ, יום שישי בערב. לקראת הארוחה, שהיתה כרגיל חגיגית, היינו יורדים מכל הצריפים, חברי המשק: הבנים – לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים בצבע כחול-כהה מתוצרת 'אתא', והבנות מתהדרות בחצאיות ובחולצות דקות ורקומות. היינו יושבים ליד השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם חלות השבת. מישהי הדליקה נרות, בצד – היו חברינו י. או ע. עושים את הקידוש, וכולנו שרנו שירי השבת: החל ב"החמה מראש האילנות נסתלקה", "לכה דודי לקראת כלה", ועוד ועוד.

אחרי הארוחה היו מתכנסים בדשא ליד חדר-האוכל, לפעמים שרים שירים רוסיים, ושירי הלהקות, לפעמים רואים סרט, ולפעמים חוזרים לחדר-האוכל אחרי שנוקה – לרקוד ריקודי-עם. הרקדנים היו סובבים באמצע, ובצדדים היו יושבים האחרים, דנים ברקדנים, מרכלים, או עוסקים בענייני דיומא.

עוד תמונה: סיקול. בימים הראשונים של עין-גדי, היו גיוסים לעבודת הסיקול (היתה תורנות של גיוסים בשבתות, כל פעם קבוצה אחרת), היה צורך לאסוף את האבנים כדי להכשיר חלקות לזריעה ולשתילה. וכך זה נעשה: לקחו טרקטור, וקשרו מאחוריו חתיכה גדולה של פח גלי, מורם בקצוות כמו קדירה ענקית. כשהיה הטרקטור נוסע, היה גורר את הפח הזה על פני האבנים בקולות קרקוש ושקשוק צורמים. חברי המשק היו הולכים אחריו, אוספים את האבנים וזורקים אותן אל תוך הפח הזה, מה שהוסיף להרמוניה הקולית שנישאה באוויר. כשהיה הפח מתמלא באבנים – היה הטרקטור מסיע אותן לצד, שם היו נערמות, מהן בנו פועלים, דרוזים, אם אינני טועה, את הטראסות ששמרו על האדמה מפני סחף.

"ותמונה נוספת: עבודת בנות בגן-הירק. אחרי השתילה המאסיבית, שגם היא נתמכה בגיוסים, היה צורך לתחזק את גן-הירק. מה פירוש לתחזק? – לשמור שעשבים שוטים לא ישתלטו על מה שנשתל. כל יום סודרו בסידור העבודה שלוש עד חמש בנות לעבודת הניכוש. מכיוון שהבנות היו כפופות כל הזמן, הקלו עליהן, ובנו להן דרגשים נמוכים, בערך שלושים סנטימטר גובה, שישבו עליהם בזמן העבודה. ולא זאת בלבד, אלא שחוררו חורים בשני צידי הדרגש, מתחת למושב, והעבירו דרכו חבל שנקשר כמו חגורה סביב הבנות. וכך – כאשר הן קמו והתקדמו בשורה, היה הדרגש הקשור מתרומם איתן כשהוא צמוד לישבניהן.

הבנות עבדו בבגדים קצרים ומחמת החום והאבק עטפו את שערן במטפחת ראש קשורה מאחור, וחבשו על זה כובע-קש ענק. מרחוק, נראו הצלליות שלהן, עם הדרגש הצמוד לגופן, כמו חיות מן הפרהיסטוריה. זאת היתה תמונה סוריאליסטית למדיי על רקע ירוק-רענן של השדה, התכלת הבוהקת של השמיים, וחלקת פניו המכסיפה של ים-המלח למטה במזרח.

"יום כביסה: כאשר הגענו לעין-גדי לא היתה מכבסה. את הכביסה המלוכלכת היו מכניסים לדוד, שהיו מעמידים מכל למדורה כדי להרתיח מים. היו מערבלים את המים עם הכביסה בעזרת מוט עץ. לאחר שפשוף וקרצוף ביד, היו שוטפים את הבגדים ותולים אותם. לעבודה זו – תמיד סידרו בן ובת. הבן היה אחראי בעיקר על העמדת הדוד המלא מעל המדורה וההזנה של העצים לאש, והבת – על הכיבוס והניקוי."

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, התרשמתי מהמאמר של זיוה שמיר על הגיליוטינה של הנאצים, ואהבתי את המכתב הפתוח שלה לראש הממשלה. גדולים וטובים עשו זאת, ונתקלו בקיר אטום.

אני מבין שאתה בעד נסיעת הרכבת הקלה בשבת, הבנתי שאתה גם לא משתגע מכך שעבריין וכהניסט כמו בן גביר הוא מופקד על המשטרה, וכן גם החוק המיועד שמשווה את לימוד התורה לגיוס בצה"ל – לא ממש מרנין את ליבך. יכול להיות שאתה בדרך הנכונה?

אפילו אם תגיד שלא – אני עדיין אוהב אותך,

משה גרנות

אהוד: משה היקר, שוב לא הבנת אותי. אני מאוד-מאוד לא חסיד של בן גביר, אבל כיום, באופן דמוקרטי לחלוטין – הוא נבחר בממשלה להיות השר הממונה על המשטרה, ולכן אני תומך בו בתפקידו ומקווה שהתפקיד האחראי יעצב אותו ולא להיפך. הוא לא יוכל לשנות את המשטרה, והוא גם משתדל מאוד, לפי דבריו, לחזק אותה בתקציבים ובאנשים, שזה מה שמאוד נחוץ לנו. האם אתה מתנגד לכך רק מפני שזו יוזמתו?

באשר לחוק הגיוס, אני בדעתו של מנחם רהט – פטור מגיל 18 לבחורים שמצהירים שהם חרדים ואכן הם באמת חיים כך ומתמידים בזה, בלי לרמות – ממש כמו הפטור לבנות חרדיות. זו תהיה מהפכה אמיתית כי אז הם ישתחררו מעול הרבנים והעסקנים שלהם, המחייבים אותם ללמוד בישיבות. – עד היום, 75 שנים, הם לא משרתים בצבא, והמדינה לא התפרקה!! – ומיספר המתגייסים לצבא רק עלה משנה לשנה בהתאם לגידול האוכלוסייה היהודית משש מאות אלף לקרוב לשמונה מיליון! לצבא גם אין אפשרות סבירה לקלוט את עשרות אלפי החרדים הבּוּרים הללו, הדורשים גם הפרדה מיגדרית, שזה סוף לשירות הנשים בצה"ל.

באשר להפעלה של הרכבת הקלה בשבת ובחג – אני כמובן בעד, אם כי לים לא יהיה אפשר לנסוע בה – אך למרבה הצער דינה יהיה כנראה כדין מרבית התחבורה הציבורית בישראל בשבת ובחג, גם השבת של הרכבת הקלה בירושלים. אחרת הקואליציה תתפרק ואני לא רואה כרגע אפשרות לממשלה אחרת גם אם תהיינה שוב בחירות. וגם כל זמן שהאדונים הנכבדים וחסרי האחריות לפיד וגנץ, המצדדים בבלגן האסוני של "הפגנות המחאה" המכה בגבם והופך אותם לבדיחה פרלמנטרית – כל זמן שהם ימשיכו להחרים את הנאשם בפלילים נתניהו ולא יצטרפו לממשלתו אלא יחכו שמערכת המשפט תוציא אותו עבורם לנבצרות – שככה ורק כך יש להם סיכוי לחזור לשלטון! – כמובן שאם ההטרדות "דמויות טרור" של "הפגנות המחאה" 24/7 תצלחנה למוטט את בריאותו של נתניהו, אזיי כל המצב ישתנה – ועוד נתגעגע לנתניהו!

אינך מאמין? אני היחיד שכתב ב-1.5.1995 ב"הארץ" את המאמר "עוד נתגעגע לרבין" – וזאת חודשים ספורים לפני הירצחו, כאשר מרבית סופרי ומשוררי ישראל השתינו עליו מגבוה אבל היטיבו להספידו אחרי הירצחו. הוא כנראה שאב קצת עידוד מכך שהייתי הסופר היחיד שתמך בו בפומבי ולכן הזמין אותי לפגישה עימו שהתקיימה בלשכתו בירושלים ב-17.7.1995.

לכן, אני אפילו לא מתקרב לדרך שלך ושל שקמה ברסלר, השוקדת על מיטוט נתניהו.

* הזעקה לביטחון אישי, בייחוד בערים המעורבות, שהעלתה את בן גביר לשלטון, היא זעקה אמיתית ולא ניתן להתעלם ממנה.

להתראות בפרעות הבאות!

והאם נתפסו ונשפטו כבר למאסר עולם רוצחיו בשריפה של חתן פרס ישראל לביטחון אבי הר-אבן במלון אפנדי בעכו במאי 2021?

אבי הר-אבן

* לכל מפגיני המחאה האשכנזית נגד הרכבת הקלה, ביום שישי הקרוב אחרי הצהריים בואו לכל קווי האוטובוסים של "דן" וקשרו עצמכם למושבים כדי שלא תהיה ברירה לאוטובוסים אלא לנסוע בשבת. סעו לשלום, עלו והצליחו!

* האם לא הגיוני ש"אגודת הסופרות [מכל שפה שבעולם] והסופרים העברים בישראל" תשנה במז"ט את שם "בית הסופר" שלה ברחוב קפלן בתל אביב ל"בית הסופרת והסופר" העברי?

* יש שדרניות בטלוויזיה ב"כאן 11", שבהשפעתה המופרעת של מרב מיכאלי – פונות למגישה בלשון "אנחנו יודעות". הכסילו­­­ֹת האלה לא מבינות שברגע שוויתרו על "אנחנו יודעים" – הפירוש המדוייק של אמירתן הוא שרק הן, הנקבות בארץ ובעולם, יודעות, ואילו כל שאר הזכרים מודרים מדעת זאת.

* כמה נחמד שהתמיכה השקרית של חלק גדול מהעיתונות המודפסת – בקמפיין האנטי-דמוקרטי של "הפגנות המחאה" – מלווה במודעות ענק יקרות-להחריד המעשירות את קופתה המידלדלת בין השאר בגלל האמון הצונח של מרבית הציבור במודפס בה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל