פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1875

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באלול תשפ"ג. 24.8.2023

עם הצרופה: "מעריב 1.10.13" על "מסעותיי עם נשים".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר לַיָּם הַתִּיכוֹן. // אהוד: סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל. // איליה בר-זאב: היא והוא – דו-שיח. //  אורי הייטנר: צרור הערות ‏23.8.23. // משה גרנות: יהודים שונאי ישראל. // מנחם רהט: ההונאה והאביב של פראג. // אהוד בן עזר: הפגישה עם סיומה קרול [מתוך יומן 1973]. // אהוד בן עזר: "הפרדסן הציוני יעקב קְרוֹל הלוחם לעבודה עברית" ל-ג. קרסל. // חנה סמוכה מושיוב: בית הספר – הדבש והעוקץ בהוראה. חלק ח'. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק ח. דבורה כובסת ושרגא פועל-בניין. // יונתן גורל: עֶרֶב יוֹרֵד. // מיכאל רייך: שִׂמְחָה עַל הַהַר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שבעה-עשר. אני פוגש את ג'ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ. // ממקורות הש"י. // צביקה זליקוביץ: ממשלת נתניהו חסם-בה.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

שִׁיר לַיָּם הַתִּיכוֹן

כָּל יְגוֹנַי נִגָּרִים

אֶל קִרְבְּךָ

כִּנְהָרוֹת אַדִּירִים

זוֹרְמִים בַּמּוֹרָד

אֵלֶיךָ  –  גּוֹעֵשׁ, בּוֹלֵעַ,

וְשָׁר לִי שִׁירֵי-עֶרֶשׂ

עַתִּיקִים,

הַבָּאִים מִנִּבְכֵי זְמַנִּים

אֲחֵרִים,

עֵת הָיִיתִי נֵטֶף-דִּמְעָה;

וְאוּלַי כְּאֵב-אֵם

מִתַּחַת לִבָּהּ;

עֵת הָיִיתִי קֶצֶף

דְּשָׁאִים לְבָנִים

אוֹ נֵד-מַיִם

יָרֹק גּוֹאֶה;

עֵת נָעוּ אַצּוֹת בְּרֵאשִׁית  –

עֻבְּרֵי-טְרוֹם-הֱיוֹת;

וְאוּלַי הָיִיתִי אֲזַי

כּוֹכָב שֶׁכָּבָה

וְדָפְקוֹ עוֹדֶנּוּ חַי

וְהוּא נִבָּט חַם

אֶל רְאִי שִׁטְחֲךָ הַקַּר...

1960

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל

1. נחתמה עסקת ענק למכירת טילי חץ לגרמניה בשווי 3.5 מיליארד דולר, וזאת 84 שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבה השמידו הגרמנים ועוזריהם באירופה 6 מיליון יהודים.

2. החלה לפעול הרכבת הקלה בגוש דן, לראשונה מאז חורבן בית שני.

3. ראש הממשלה החשוד בפלילים נפש ולא חשש לחורבן בית שלישי.

4. מדד יולי עלה ב-0.3% והאינפלציה השנתית בישראל 3.3%. בארה"ב 3%. במצרים 21%. בטורקיה 40%. באיראן 50%. בסוריה 90%. בלבנון 350%!

5. יתרות המטבע של ישראל הגיעו לסך של 204,669 מיליוני דולרים.

6. תמ"ג לנפש: בריטניה 55,862. ערב הסעודית 55,802. ישראל 52,173. איטליה 51,062. יפן 48,813. פורטוגל 44,707. דרום-סודאן 516.

7. פיץ' הותירה את דירוג האשראי של ישראל ללא שינוי +A.   

8. הגז מאסדות הקידוח ממשיך לזרום ולהעשיר את ישראל.

9. איום ונורא. ממש חורבן בית שלישי. מהרו ועשו רילוקיישן לאיי הוואי. אם בתיכם החדשים יעלו באש, מדינת ישראל העשירה שעזבתם תפצה אתכם!

* * *

באבל על מותו של האיש הצנוע

פרופ' אמציה פורת

סופר, מתרגם ועורך

שהקדיש את חייו לַספר העברי

(אהוד: בין היתר ערך את ספרי "אנשי סדום"

ולא שינה בו מילה)

* * *

איליה בר-זאב

היא והוא – דו-שיח

רְעָשִׁים

"מִשְׁטֶרֶת הַמַּחְשָׁבוֹת מִתְעַלֶּלֶת בְּךָ, אָנוּ אֲסוּרִים בַּאֲזִקֵּי בַּרְזֶל,

 אַלּוֹת מְעֻבּוֹת חוֹבְטוֹת בָּנוּ בַּלֵּילוֹת הָאֲפֵלִים."

*

חֲלוֹמוֹת שָׁוְא בְּטֶרֶם הוֹפָעַת הַשֶּׁמֶשׁ, טֶרֶם קָפֶה הַבֹּקֶר.

*

"אֲנִי עֲמוּסָה בְּמַחְשְׁבוֹת פְּלַסְטִיק, אַתָּה שׁוֹתֵק וּמַרְעִישׁ אוֹתִי,

אֲנִי חַיָּה אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁלְךָ בְּרַעַשׁ מַצְמִית."

*

אֲנִי נֶאֱלַם לְיַד גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּחֹרֶשׁ הַמֵּצֵל.

*

"כְּשׁוֹכְנֵי הַמְּעָרוֹת אָנוּ שׁוֹמְרִים עַל בְּעֵרַת תָּמִיד. עִם בּוֹא הַטַּל

קַמְתִּי לְבֹקֶר שֶׁחָסַר אוֹתָנוּ, חָלַמְתִּי עָלֶיךָ, בְּטוּחָה וּבוֹטַחַת בְּךָ –

כָּאַבְתִּי בְּאוֹתָם יָמִים"

*

יָפָה שֶׁלִי – אֲנִי צוֹבֵר שָׁנִים בְּפִנּוֹת רְחוֹקוֹת מִמֵּךְ, מִזְדַּקֵּן וּמַמְרֵא.

אֲחֵרִים מִתְחַסְּדִים בָּךְ בְּעֹמֶק מְפַתֶּה.

*

בְאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ"*

* משלי כ"ו כ'.

תַּקָּנוֹן הַיַּחַד

"וְזֶה הַסֶרֶךְ לְאַנְשֵׁי הַיַּחַד"

( מגילת ההודיות ה', 1 – מדבר יהודה)

"רָאִיתִּי אוֹתְךָ לִרְגָעִים  

 נֶפֶשׁ תּוֹעָה, שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹת."

*                                 

לַשָּׁוְא חִפַּשְׂתִּי אֶת אֶבֶן הָעֶזֶר, נִגְמַר הַדִּין,

סָקַלְתִּי אַבְנֵי נֶגֶף,

בְּכַדֵי חֶרֶס טָמַנְתִּי מְגִלּוֹת.

*

"שִׂיחִים שֶׁיָּבְשׁוּ לֻקְטוּ לְהַצִּית אֵשׁ בַּחֹרֶשׁ,

אוֹר מְדוּרוֹת עָטַף אֶת הַשָּׁמַיִם,

זִכְרוֹנוֹת נִכְחֲדוּ."

כלב נחייה. ויקיפדיה.

*

בֵּין שְׂרִידֵי הָאֵשׁ לָחֲשׁוּ גֶחָלִים, כְּלָבִים הִתְיַלְּלוּ

בְּחַוַּת הָרוֹעִים.

*

"עָקֹם וְנַכְלוּלִי הַלֵּב.

בְּלֵיל הֶעָשָׁן וְהַגִּצִּים נִשְׁבַּעְתִּי לֹא לַחְשֹף בִּפְנֵי אָדָם

אֶת חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַמִתְהַפְּכוֹת בִּי

 כַּחֶרֶב."

*

בַּשִַּׁחַר,

כֶּלֶב נְחִיָּה הוֹלִיךְ אוֹתִי לַאֲוִיר הַפָּתוּחַ.

רָצִית לְהַכּוֹת,

הַיָּד קָפְאָה בֶּחָלָל.

פורסם לראשונה ב"אינטימיות", "ספרי עיתון 77",  2021.

* * *

אורי הייטנר: צרור הערות ‏23.8.23

* הגיס החמישי – צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון מנהלים מלחמה רצופה וקשה 24/365 בטרור, מסכלים מדי שנה מאות פיגועים ובכך מצילים חייהם של אלפי אזרחים; עוסקים במתקפה ובהגנה במסירות נפש. בה בעת כוחות הביטחון נאלצים להתמודד עם חלאות שמזנבים בהם ופוגעים בהם. בן גביר וחבריו שרי וח"כי הכנופייה הכהניסטית עושים זאת באופן מילולי בתקשורת ובישיבות הממשלה והקבינט. והבן גבירים הקטנים בשטח מיטיבים לתרגם זאת לאלימות נגד צה"ל וכוחות הביטחון ומהווים גיס חמישי בוגדני לכל דבר. כנופיית בן גבירים קטנים תקפה כוח מג"ב בעת פעילות בגזרת רמאללה. הפורעים יידו אבנים לעבר לוחמי מג"ב והתיזו עליהם גז פלפל. לכוחותינו – פצוע אחד. למרבה הצער, אין נפגעים לאוייב, רק עצור אחד.

* יעד ההסתה התורן – הכהניסטים ועוזריהם מורגלים לרקוד על הדם אחרי כל פיגוע בהסתה נגד הממשלה והאשמתה בפיגוע. עכשיו יש להם בעייה. הם הממשלה. האחריות עליהם. מה עושים? מסיתים נגד שר הביטחון.

* עוד יותר מלא – מסתבר שפתרון הקסם האולטימטיבי לטרור – הקמת ממשלת ימין מלא מלא לא עוזר. כנראה צריך להקים ממשלת ימין מלא מלא מלא מלא. אין ברירה.

* ואם היה עוקף חווארה – בתגובה על הרצח הכפול בפיגוע בחווארה, האשימה מירי רגב את הממשלה הקודמת באחריות לפיגוע, כיוון שעצרה את החלטתה הקודמת לסלול כביש חוצה חווארה. אני בעד סלילת הכביש. אבל איך בדיוק כביש עוקף חווארה היה מונע את הרצח של מי שבאו מבחירתם לחווארה עצמה? הם נסעו 90 ק"מ לא כדי לעקוף את חווארה אלא כדי להיות בה. אבל הדמגוגית לא תחמיץ הזדמנות להסתה והשתלחות, לריקוד על הדם ולהתבשמות עצמית, גם כאשר דבריה נטולי הגיון.

* נגד עונש מוות לבן אוליאל – כיוון שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות, אני נגד עונש מוות למחבל הרוצח עמירם בן אוליאל. אילו תמכתי בעונש מוות למחבלים, ברור שהמחבל הזה היה ראוי לו. מדובר ברוצח ילדים, מצית תינוקות, פושע נתעב וסדיסט, שהצית בית על יושביו ורצח שלושה בני משפחה, שכל חטאם הוא היותם ערבים. הוא הורשע על פי ראיות. אוהדיו, אותם כהניסטים ארורים, שרקדו ב"חתונת הדמים" סביב תמונת התינוק שרצח, ונעצו בה סכינים, לעיניו של מנהיגם בן גביר, המציאו את הקונספירציה כאילו הוא הורשע שלא כדין. זהו שקר וכזב. הוא הורשע כדין, על סמך שחזור שבו ידע להציג פרטים מוכמנים, שהמחבל הרוצח ורק הוא יכול לדעת אותם.

הרבנים שחתמו על עצומה להקל על תנאיו ודקלמו את הקונספירציה (חלקם כבר הודיעו ששמם הופיע על הכרוז ללא ידיעתם), מביישים את התורה שבשמה הם כביכול מדברים.

* גאה במפקדי המשטרה – לפעמים גם המובן מאליו צריך להיאמר. בעיקר כאשר יש מי שמנסים לערערו. מובן מאליו שהמשטרה כפופה לחוק ולפסיקה. הרי היא הזרוע הביצועית של החוק, ואם היא אינה כפופה לחוק, זו אינה מדינת חוק. אבל כאשר השר הממונה על המשטרה הוא עבריין סדרתי שבז למדינת החוק ורוצה להכפיף את המשטרה אליו, המובן מאליו כבר אינו מובן מאליו.

אני גאה במפקדי המשטרה, המפכ"ל שבתאי והמועמד למפכ"לות ניצב סופר, שהבהירו באופן שאינו משתמע לשני פנים את המובן מאליו. הם מוכיחים שיש להם עמוד שידרה והם עומדים איתן מול ראש הכנופייה הפשיסט. הדוצ'ה מנסה בכל כוחו להחריב את המשטרה ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית שסרה למרותו. יש לקוות שמפקדי המשטרה ימשיכו לבלום את הפרחח, להפר את הוראותיו ולהיות נאמנים למדינה, לחוק ולאזרחי ישראל ולא לבן גביר.

* המפץ הגדול – באולפן שישי שודרה כתבה מרתקת על ליכודניקים מאוכזבים וכועסים, שחשים מרומים בידי הממשלה, שאיפסנה את כל הבטחות הבחירות שלה והטילה את כל יהבה על המהפכה המשטרית, שמדרדרת את המדינה למסוכן במשבריה. זה לא מפתיע. יש התפכחות רבה בקרב מצביעי הליכוד והדבר בא לידי ביטוי בולט בסקרים. הכתבה הסתיימה באמירה שבסוף בקלפי, כרגיל, היד שלהם תיקח מעצמה את הפתק מחל, למרות הכול.

יש באמירה הזאת ממד של התנשאות וחוסר כבוד כלפי אותם האנשים. מצד שני... יש אמת באמירה הזאת, הרי היינו בסרט הזה.

כדי למנוע את התרחיש הזה יש להקים לאלתר מפלגת ימין אחראי, ממלכתי, לאומי ליברלי, שתגלם את הדרך המקורית של הליכוד ואת הדרך המקורית של הציונות הדתית, ותמשוך את הציבור הימני המאוכזב. ומוטב לא להמתין עם הקמת המפלגה הזאת לרגע האחרון.

* דברי היגיון שקולים ומתונים – מתן כהנא יצא בקריאה להקמת ממשלת חירום לאומית, וזכה במתקפת אש צולבת, מצד ראשי המחאה שתקפו אותו בארסיות ומצד רבים בקואליציה שיצאו נגדו. קשה מאוד באווירת הקיטוב וההקצנה הזאת להשמיע דברי היגיון שקולים ומתונים. כל הכבוד למתן כהנא על האומץ. הרי הוא ידע שיחטוף. בסופו של דבר, הקמת ממשלת הצלה לאומית היא הכרח, כי רק היא תמנע את המשך ההידרדרות המטורפת. ולכן חשוב לחזור ולהציע זאת. אני בטוח שרוב הציבור, שאינו שייך לקיצונים בשני הצדדים, תומך בכך.

* לא בשל השוויון – התביעה והציפיה שלי לגיוס החרדים אינה בשל ערך השוויון. בטח לא השוויון בנטל, כיוון שבעיניי הגנה על המולדת אינה נטל אלא זכות גדולה. התביעה מהם נובעת מערכי היהדות – הסולידריות היהודית, אהבת המולדת, התרומה לכלל, האחריות הלאומית ומעל הכל הערך היהודי העליון של הערבות ההדדית: כל ישראל ערבין זה בזה. כיוון שהבעייה, מבחינתי, אינה השיוויון, עובדת השתמטותם אינה משפיעה כהוא זה על המוטיבציה שלי לתרום למדינה ולשרת אותה ועל החינוך ברוח זו שהענקתי לילדיי.

* מי קובע מה הם עקרונות הצדק – בג"ץ – כשמו כן הוא, בית המשפט הגבוה לצדק. מה פירוש "לצדק"? שהוא לא עושה רק עבודה טכנית של בדיקת החוקיות של פעילות שלטונית, אלא בוחן אותה גם במשקפי צדק. כזה הוא מיום הקמתו. וכך הוא בכל מדינה דמוקרטית בעולם. ומי הם הזקוקים יותר מכל להגנה נגד עוולות השלטון? החלשים ביותר. כך בארץ וכך בכל מקום בעולם. כך בעבר, כך היום וכך יהיה תמיד.

בית המשפט הגבוה לצדק ביטל את החלטת משרד החינוך לקצר ב-45 דקות את יום הלימודים בחינוך המיוחד. הטיעונים היו פגמים בתהליך קבלת ההחלטות, אי היוועצות בארגונים ועוד. אך זו בראש ובראשונה החלטה שיפוטית להגנה על החלש מפני עוול של המדינה.

טלי גוטליב היא הקיצונית והבוטה ביותר בין עוכרי בג"ץ. והיא גם אם לילדה אוטיסטית בתפקוד נמוך. וככזו, היא היתה במקרה הזה בצד של החלשים בחברה, שנפגעו מהחלטת השלטונות. וככזו, היא נהנתה מהגנת בג"ץ, שמילא את תפקידו נאמנה.

היא שיגרה ציוץ מתפתל שבו ניסתה להצטדק על כך שלא מדובר כאן ב"סבירות" ועוד כמה התפתלויות לא כל כך קוהרנטיות, וכל זה כדי להגיע לשורה התחתונה, שבה היא אמרה שבג"ץ ביטל את ההחלטה "כי היא פוגעת בעקרונות הצדק."

גוטליב?! את?! למה מי הם 15 פקידונצ'יקי בית המשפט העליון, שאף אחד לא בחר בהם בפריימריז, והם לא נבחרו בבחירות לכנסת, שמרשים לעצמם באופן בלתי חוקי להחליט שהם מבינים בעקרונות הצדק יותר משר החינוך, שהוא נבחר ציבור, שנבחר בפריימריז, ומפלגתו ניצחה בבחירות והכנסת בחרה בו לשר החינוך? הרי עצם העובדה שהוא החליט לפגוע בחינוך המיוחד, משמעותה שזה רצון הרוב, ומי שמם לבטל את רצון הרוב?

גוטליב הידרדרה. לפתע היא תומכת בכנופיית שלטון החוק.

* סולידריות ישראלית – אני גאה במרכז השלטון המקומי, ובראשו חיים ביבס מהליכוד, על החלטתו הסולידרית להשבית את הרשויות במחאה על החלטתו הגזענית השרירותית של סמוטריץ', לגזול מהרשויות הערביות את התקציבים המגיעים להן, רק בשל היותן ערביות.

השביתה היא מעשה יהודי מובהק, המממש את הערך היהודי של אהבת הגר.

* בשורה לאוהבי הארץ – בשנת 1995 הושק שביל ישראל. אורי דביר, מתכנן השביל, הכפיף את השיקולים המקצועיים להשקפת עולמו הפוליטית, ואנס על המפה את "הקו הירוק"; לבד מכמה מאות מטרים באזור לטרון, השביל כולו עובר בתוך קווי 1949. ואם ביו"ש ניתן לתרץ זאת בכך שאין זה שטח ריבוני, הטיעון הזה אינו תקף בגולן, ובכל זאת הגולן כולו נשאר מחוץ לשביל, בניגוד לכל היגיון מקצועי. ב-2007 הושק שביל הגולן, ביוזמת המועצה האזורית גולן. שביל מקסים ויפהפה שמתחיל בקופות של אתר החרמון ומסתיים בעין תאופיק, בדרום הגולן.

לפני ארבע שנים, כאשר צביקה האוזר נבחר לכנסת, הוא החל לקדם את הרעיון של חיבור שביל הגולן עם שביל ישראל, באמצעות מקטעים חדשים של שביל ישראל, שיעברו על החרמון. זכיתי להשתתף באחת הישיבות הראשונות שעסקה בכך. בשעה טובה ומוצלחת, ובאיחור אופנתי של 28 שנים (קצת פחות מהרכבת הקלה) הושקו שני המקטעים החדשים, מתל-חי עד לקופות של אתר החרמון. שביל הגולן התחבר לשביל ישראל. כעת ניתן ללכת בשביל ישראל מאילת עד החרמון ולהמשיך באופן טבעי דרומה על שביל הגולן עד עין תאופיק. אלו חדשות מצוינות לאוהבי ארץ ישראל.

* ביד הלשון: אשת לפידות – ההיסטוריונית ד"ר אופירה גראוויס קובלסקי הוציאה לפני ימים אחדים לאור את ספרה החדש "אישה עברייה בל יאבד חלקך" – נשים בימין הציוני חילוני בין יישוב למדינה, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. אופירה היא חברה בבית המדרש "מעגלים", שאני נמנה עם חבריו והמנחה שלו. עם צאת הספר, בירכנו אותה, חברי "מעגלים", בקבוצת הווטסאפ שלנו. אחת הברכות, של חברת "מעגלים", ניצה בן שלמה, הייתה קצרה וקולעת: "אשת לפידות."

מיהי אשת לפידות? דבורה הנביאה, ככתוב בספר שופטים. מה פירוש הביטוי? פירוש אפשרי אחד, הוא שהיא אשתו של גבר ששמו לפידות. פירוש אחר, הוא שמדובר בכינוי אופי לדבורה. לפידות = לפידים. כלומר מדובר באישה מלהיטה, לוהטת, קורנת.

השימוש בביטוי הזה אינו נפוץ במיוחד בימינו, אבל כאשר הוא נאמר, הכוונה לאשת חיל.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: חרף קריאותיהם של ראשי "הפגנות המחאה" לחיילי צה"ל ולאנשי כוחות הביטחון לסרב ("נלך כולנו כצאן לטבח") הצליחו חיילי צה"ל וכוחות הביטחון בחברון ללכוד את שני רוצחיה של הגננת בת שבע ניגרי הי"ד, וחבל שלא הרגו אותם בעת המצוד אחריהם, שאז זה חוקי – אלא אם כן הפרקליטות הצבאית היתה מגישה כתב-אישום נגד הורגי הרוצחים במיטותיהם! יש לקוות שהחיילים הצעירים והאמיצים הללו וחבריהם ימשיכו להגן עלינו גם במציאות שבה סרבני צה"ל בעידוד ה"לשעברים" זוכים לגיבוי אוהד מצד מרבית התקשורת בישראל!

* * *

משה גרנות

יהודים שונאי ישראל

התופעה של בני עם מסוים מביעים סלידה, ואף שנאה, כלפי מאפייניו והתנהגותו של עמם – תופעה זאת נפוצה ברוב העמים, אבל נדמה שבעם ישראל התופעה הרבה יותר נפוצה וקיצונית מאשר בעמים אחרים, וברור שהיא גם הרסנית יותר כי עמנו הרי היה חסר שני מרכיבים מרכזיים החיוניים לקיומן של כל אומות העולם – טריטוריה ושפה, והיה בבחינת "אורח נטה ללון" בארצותיהן של אומות אחרות.

בין שונאי עמם הראשונים יש למנות את מפיצי הנצרות שהיו רובם יהודים – פאולוס, הוא שאול התרסי, יהודי מאב ומאם, במגמה להפיץ את הנצרות בעולם כולו, הוא מבטל את המצוות של התורה, ואף קובע שנוצרי אשר יקיים אותן תחול עליו קללה:

 "הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם... וְהַתּוֹרָה אֵינֶנָּה נִזְקֶקֶת לֶאֱמוּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אֶת דְּבָרֶיהָ וָחַי בָּהֶם .הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בְּכָךְ שֶׁהָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ" (אל הגלטים ג' 13-10). כָּל אִישׁ הַמִתְפַּלֵּל אוֹ מִתְנַבֵּא וְרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה, מְבַזֶּה הוּא אֶת רֹאשׁוֹ (איג 1 אל הקורינתים י"א 4).

החטא הראשון של היהודים על פי הברית החדשה הוא שיהודה איש קריות הסגיר את ישוע לרומים. עינויו של ישוע והריגתו על הצלב הם בבחינת גזירה שהטיל עליו אביו שבשמיים כדי לכפר על עוונות האנושות, ואולם האיש שסייע כי גזירה זאת תתממש הוא בבחינת שליח השטן, וכל הקללות הנוראות יחולו עליו לעולם: "בֶּן-הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ כַּכָּתוּב עָלָיו [כלומר, לפי הגזירה שנגזרה עליו], אַךְ אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן-הָאָדָם. הָאִישׁ הַהוּא, מוּטָב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד (מתי כ"ו 24; מרקוס י"ד 21; לוקס כ"ב 21;  ראו גם יוחנן י"ג 21, 27).

וזאת לדעת – מחברי "הבשורות" שבברית החדשה היו כולם יהודים: מתי המוכס היה תלמידו של ישו, כנ"ל יוחנן; מרקוס היה תלמידו של פטרוס (שמעון כיפא), ולוקס היה מלווהו של פאולוס השליח (שאול התרסי).

בבשורה על פי יוחנן יהודה מתואר כגונב מהקופה הכללית, מי שהשטן הסית להסגיר את ישוע בעבור בצע כסף, וכמי שמגלם את השטן עצמו (יוחנן ו' 71-70, י"ב 6-4; "יג 2).

לפי גרסת הבשורות הסינאופטיות יהודה מסגיר את ישוע בתחבולה נכלולית: הוא מנשק לישוע רבו, וזה סימן ההסגרה (מתי כ"ו 50-47; מרקוס י"ד 46-43 לוקס 48-47). הנשיקה הזאת הפכה לסמל בגידתו של יהודה, האחד מבין שנים-עשר שליחיו של ישוע, ששמו כשם אבי שבט יהודה ואבי היהודים בכלל.

לפי הבשורה של יוחנן היהודים אף איימו על פילטוס שאם לא יצלוב את ישוע, ייחשב פילטוס עצמו למורד בקיסר (יוחנן י"ט 12).

היהודים הם שורש הרע בעולם. הם המיתו את האדון ומנסים למנוע מהשליחים מלהגיד לגויים את דרך הישועה, לכן מלאה סאת חטאותיהם ובא עליהם החרון עד תום (איג 1 אל התסלוניקים, ב' 16-14; וראו גם מעשי השליחים י"ב 6-1, כ' 19; כ"ח 17, 21; אל הרומים, ב' 11, י"א 28; אל טיטוס א' 16-14). אלה שנושאים חותם על מצחם ועל ידם (התפילין) לא יינצלו ביום הדין (ההתגלות ט' 4, כ' 4), והמצהירים "יהודים אנחנו" אינם אלא כת השטן (ההתגלות ב' 9, ג 9).

אַתֶּם [היהודים] מִלְּמַטָּה; אֲנִי מִלְמַעְלָה. אַתֶּם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה; אֲנִי אֵינֶנִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. לָכֵן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם; שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם. (יוחנן ח' 24-23; ראו גם ט"ו 6).

הרודפים הקשים של הנוצרים היו הקיסרים הרומיים, ובייחוד דקיוס (שלט ב-251-249) ודיוקלטיאנוס (שלט ב-305-284). ליהודים לא היתה היכולת, ומתברר שגם לא העניין, לרדוף את הנוצרים. עם זה מידת הארס שהנצרות משלחת כלפי היהודים בברית החדשה ובכתבי ראשי הכנסייה היא ממש בלתי נתפסת, כאילו כל האמונה הנוצרית תלויה בכך שהעם היהודי יעבור מן העולם. אין תימה שלאורך הדורות שפכו הנוצרים את דמם של היהודים, גירשו אותם מארצותיהם, אנסו אותם להתנצר והוסיפו להתנכל להם ביתר שאת גם אחרי שהתנצרו.

הרחבתי את הדיבור על שנאת היהודים שבברית החדשה, הגם שבאמת הבאתי כאן רק מעט מהארס שהברית החדשה שופכת על העם היהודי, ארס שהיה הבסיס לשנאת היהודים לאורך אלפיים שנה, ומקורו של הארס הזה הגיע מפיהם ומקולמוסיהם של יהודים.

יהודים מומרים לאורך הדורות לא הסתפקו בתמורה שערכו באמונתם, אלא מצאו לנכון להשמיץ את היהודים וספרי הקודש שלהם, ואף להילחם מלחמת דת אכזרית נגדם. במאה ה-12  המומרים משה הספרדי (פטרוס אלפונסי), אבנר מבורגוס (אלפונסו דה וייאדוליד), שלמה הלוי (פבלו דה סנטה מאריה), יהושע הלורקי (ג'רונימו דה סנטה פה) – מצדיקים, כמצופה, את המרת הדת, מטיחים האשמות כנגד היהודים על פי פירושיהם לכתבי המקרא.

ב-1236 היהודי המומר ניקולס דונין כותב איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות נגד התלמוד. ניקולס דונין היה תלמידו לשעבר של ר' יחיאל מפאריס, ובעקבות כתב השטנה הזה נערך ויכוח של הנוצרים נגד היהודים בשאלה אם התלמוד מטיף לשנאת גויים ונוצרים. מצד היהודים הופיעו ר' יחיאל מפאריס ור' משה מקוצי, ובעקבות "ההפסד" הצפוי של החכמים היהודים שרפו בשנת 1244 – ספרי תלמוד ואגדה, שהובאו לכיכר העיר בעשרים עגלות. חל איסור על היהודים ללמוד בתלמוד. הצו הזה רוכך לימים, אבל לימוד התלמוד התאפשר לאחר צנזורה קפדנית שנוהלה על ידי יהודים מומרים.

ויכוח ברצלונה (1263) ביוזמת מלך אראגון חיימה הראשון עמד בראש הצד היהודי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן), ומולו תלמידו של ריימונדו מרטיני, מחבר "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים" – הוא פבלו כריסטיאני, יהודי מומר בשם שאול, שכונה "האח פול". לא אכנס לפרטי הוויכוח, שעל פניו נראה שהמנצח היה הרמב"ן, והמלך הישר אף שיפה אותו בתשלום, ראויה לציון לגבי הדיון ברשימה זאת העובדה שמקטרג היהודים והיהדות היה יהודי מומר, ולמרות עמדתו המכובדת של הרמב"ן, בלחץ הכנסייה נאלץ הרמב"ן לגלות מספרד, ועלה לארץ ישראל.

ויכוח טורטוסה שבקטלניה (1414-1413) – היוזם לוויכוח הזה שהסוף שלו ידוע מראש הוא יהודי מומר בשם יהושע הלורקי, שהוענק לו שם נוצרי – ג'רונימו דה סנטה פידה. הטענה הנוצרית – התלמוד מאשר שהמשיח כבר בא. תשובת היהודים (ביניהם – יוסף אלבו, ר' משה עבאס, ר' אסטרוק הלוי). כצפוי, היהודים הפסידו, והתוצאות היו הרסניות: אלפים נאנסו להמיר את הדת, גזירות קשות על היהודים שהעזו להחזיק באמונתם ושריפת ספרי תלמוד.

שריפת התלמוד באיטליה (1554-1553, 1559) – המלשינים לאפיפיור שיש בתלמוד הסתה נגד הנצרות – הם היהודים המומרים יוסף מורו, חננאל דה פוליניו, שלמה רומנו. בעקבות כך נשרפו ספרי הקודש בוונציה, ברומא, בפיררה, במנטובה, בקרמונה, וגם באיים כרתים וקורפו.

שריפת התלמוד לא פסחה גם על מזרח אירופה: הבישוף האנטישמי מיקולאי דמבורסקי מורה לקיים ויכוח בין פרנקיסטים, הכת של יעקב פרנק שהתנצרה מאוחר יותר בהשראתו, ובין רבנים יהודים. הוויכוח התקיים בקמינסק פודולסק שבפודוליה, מערב אוקראינה בשנת 1757. התוצאה היתה ברורה מראש: היהודים נדונו למלקות, לקנס ולשריפת כאלף ספרי תלמוד.  הפרנקיסטים לא הסתפקו בכך, ובטרם התנצרו דרשו לקיים עוד ויכוח, שבו רצו להוכיח שיש בסיס לעלילת הדם (אפיית מצות בדם של נוצרים). הוויכוח התקיים גם כן באוקראינה, הפעם בעיר לבוב. הכנסייה אמנם הודתה שאין ראיה לנכונות עלילת הדם, אבל הכנסייה קבעה שהפרנקיסטים ניצחו. יעקב פרנק התנצר בנוכחות אוגוסט השלישי, מלך פולין (1759), ומסתבר שקודם אף התאסלם (1757).

משה גרנות

אהוד: נדמה לי שזה רק  חלק ראשון של הנושא, וצריך להתייחס גם ליהודים שונאי ישראל בימינו, גם בישראל.

הנה למשל ב. מיכאל קורא במאמר ב"הארץ" [22.8] ליהודי הגולה לא לעלות לישראל:

"לכן, אחי היקרים בתפוצות, הלפיד מועבר אליכם. מעתה – אתם שומרי הגחלת. אתם ממונים על הוכחת קיומו של עם יהודי בגירסה שפויה. אתם אחראים על שימור קלסתר של יהדות שאיננה מבישה.

"התפקיד החדש הזה אשר מוטל מעתה עליכם נושא עימו אחריות היסטורית נכבדה, אך ביצועו המעשי קל ביותר: פשוט על תעשו דבר. הישארו מה שאתם, מי שאתם, והיכן שאתם. זה הכול. רק על דבר אחד עליכם להקפיד: בשום פנים ואופן לא 'לעשות עלייה'. היזהרו מן הַפַּח הַיָּקוּשׁ הַזֶּה. הוא ישחית אתכם כשם שהשחית כמעט את כל הנופלים ברשתו. ראו מה קורה כאן לשלטון, למוסר, לדת, לאמת, לאנושיות. ראו מה קורה לחינוך, לבריאות, לטבע, לקשיש, לעני, לאסיר, למיעוט, לנכבש, ללא יהודי."

מה דעתך? האם ב. מיכאל אינו יהודי שונא ישראל? ומה אחריותה של מערכת עיתון "הארץ" לפירסום המאמר המביש והשקרי הזה – שאילו היה מתפרסם בעיתון בחו"ל היו עורכיו מואשמים מיד באנטישמיות!?

* * *

מנחם רהט

ההונאה והאביב של פראג

ההפתעה הסובייטית שבפלישה לבירת צ'כוסלובקיה, השבוע לפני 55 שנה, סיפקה גם לישראל לקחים, אך אלה לא יושמו בשדה הקרב של מלחמת יום כיפור.

בעוד חודש בדיוק, כשמדינת ישראל תציין מלאות 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, שראשיתה היתה במהלך הונאה מצרי מתעתע, נוכל רק להיזכר, שחמש שנים קודם לכן, באוגוסט 1968, היבהבה מולנו נורת אזהרה אירופית: ההפתעה האסטרטגית של ברית המועצות שפלשה עם כוחות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה. מאחורי שתי ההונאות עמדו יועצים סובייטיים. 

בזמן אמת, נדהמה מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם החופשי וצ'כוסלובקיה עצמה, מן ההונאה הסובייטית. ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון יריב, שלח אז לאחת מבירות אירופה, חברת נאט"ו, שניים מקציני אמ"ן, רס"ן טוביה פיינמן וסרן אפרים לפיד, כדי ללמוד מקרוב בסיוע מומחי נאט"ו, את פרטי תרגיל ההונאה. השניים אמנם הביאו עימם מידע חיוני רב, אך חומר זה לא שימש את אגף המודיעין כעבור חמש שנים. ראש אמ"ן דאז כבר התחלף והשרביט נמסר לידי האלוף אלי זעירא, שחשב כבר במונחים אחרים ובלע למרבה הצער את הפיתיון הסובייטי-מצרי.

מעניין שהאלוף זעירא היה מודע לאלמנט ההפתעה ששירת את הסובייטים בצ'כוסלובקיה, ועוד לפני שנתמנה לראש אמ"ן הוא דן עם הקצונה הבכירה של אמ"ן בנושא פלישת כוחות ברית ורשה, וטען כי יש להפיק לקחים מכך. אך דווקא ברגעים המכריעים ערב מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, לא יושמו לקחי הפלישה לפראג.

הפלישה הסובייטית שכונתה בפי הסובייטים 'מבצע דונאי', הפתיעה את העולם ב-21 באוגוסט 1968 (שנה וקצת אחר מלחמת ששת הימים). עוד קודם לפלישה ריכזו הרוסים כוחות של חמש מדינות חברות ברית ורשה, אשר מנו 200,000 חיילים וכ-2,000 טנקים, על גבול צ'כוסלובקיה. אך כדי להטעות את העולם, טענו הסובייטים כי מדובר בתרגיל צבאי רחב היקף של כוחות ברית ורשה.

לפיד מספר כי במהלך חקירת הפלישה באחת מבירות אירופה, הוא למד שמילת הקוד להפעלת הכוחות הסובייטים ולחציית הגבול לצ'כוסלובקיה, היתה Буря שפירושה ברוסית סופה, סערה. מקבילתה הערבית היא 'עאצפה' – "מילת קוד שזיהינו פעמים רבות בצבא מצרים," שהיה לימים נתון להדרכתם של מומחים צבאיים סובייטיים.

לפיד: "פגשנו שם מתווה של סיפור הונאה על עריכתו כביכול של תרגיל גדול, בדיוק כמו בגירסת המתקפה ביום הכיפורים 1973. גם שם תרמו בוודאי יועצים סובייטים את ניסיונם בהונאה אסטרטגית גדולה."

כמו בפלישת צבא רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022, עמדו מאחורי הפלישה לצ'כוסלובקיה 54 שנה קודם לכן, חששותיה של רוסיה מפני עריקת המדינה מתחומי ההשפעה של הגוש המזרחי לחיקו החמים של המערב הדמוקרטי. הרוסים עדיין ליקקו את פצעי המרד ההונגרי של שנת 1956 ותרחישי מרידה בהגמוניה הסובייטית שביצבצו גם בפולין. הם חששו שהרוח הדמוקרטית שהנהיג בצ'כוסלובקיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית אלכסנדר דובצ'ק, האיש שמאחורי 'האביב של פראג', עלולה להוביל להתנהלות עצמאית של מדינות נוספות בברית הצבאית של הגוש הסובייטי.

ההנהגה הסובייטית המודאגת מן האביב של פראג, חששה מנגד מתגובות זעם ביקורתיות מצידו של המערב. באותה עת התנהלה מלחמה עקובה מדם בין אמריקאים למקומיים על אדמת וייטנאם, ומצד שני החלו הגישושים לשיח של שלום בין בריה"מ לאמריקאים, מה שהוגדר כ'דטאנט'. ברקע הדיונים בבריה"מ עמדו גם סיכסוכי גבול שלה עם סין, שבשלו כעבור שנה לעימות צבאי.

על ההיסוסים הרוסיים סיפר מפקד הארמיה הרוסית 38, שניצבה בחוד החנית של הפלישה הסובייטית, גנראל בכיר אלכסנדר מאיורוב, שהוזמן ערב הפלישה לשיחה עם מנהיג בריה"מ ליאוניד ברז'נייב, במעמד הפוליטרוק (אידיאולוג המפלגה הקומוניסטית) והמדינאי מיכאיל סוסלוב.

מאיורוב, שהיה אז בן 37, נשאל ע"י המנהיג הכל יכול אם כוחותיו ערוכים למבצע הצבאי, והם כדאי בכלל לצאת לפלישה מבחינת האינטרסים של הקרמלין. מאיורוב מספר בזיכרונותיו כי השיב במנוד ראש ובשלילה, וברז'נייב העיר לסוסלוב: "אתה שומע מה המפקד הצעיר הזה אומר? אולי כדאי להרהר שוב?"

סוסלוב הגיב במילמול אי אלו הברות לא מובנות, ומאיורוב חש בצאתו מהקרמלין שהמבצע נדון להידחות לפחות, אם לא להתבטל. אבל הסתבר אז שהקרמלין היה נתון ללחצן של שתי בנות ברית נוספת, גרמניה המזרחית ופולין, שתיהן חברות ברית ורשה.

תחילה ניסה הקרמלין להגיע להבנות עם פראג בדבר האטת הדמוקרטיזציה במדינה. אך משכשלו המגעים ודובצ'ק התעקש, החליט ברז'נייב להניע את הטנקים. החשש מפני התפרקות הגוש המזרחי בהנהגת בריה"מ, היה חזק מכל. וכך אירע שכוחות חלק ממדינות ברית ורשה –ברית המועצות, פולין, בולגריה, הונגריה ומזרח גרמניה – כבשו את פראג. דובצ'ק נאסר והוגלה למוסקבה, אך הוחזר כעבור זמן מה.

זמן קצר לאחר הפלישה נפתח מו"מ בין הצ'כוסלובקים לרוסים, וסוכם על התחייבות פראג לדכא קבוצות אופוזיציה במדינה, להשליט מחדש במלואם את חוקי הצנזורה וכן לפטר חלק ממחזיקי המשרות הרפורמיסטים. הסדר בפראג הוחזר על כנו, והכוחות הפולשים הוסגו לאחור. נותרה רק ההונאה המהדהדת, שאמורה היתה, כאמור, להוות איתות אסטרטגי למדינת ישראל. אך זו, למרות השתדלותה כמעט בזמן אמת להפיק לקחים, פיספסה אותם בעת מבחן קריטית, כעבור חמש שנים.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם סיומה קרול

[מתוך יומן 1973]

20.9.73. כ"ג באלול תשל"ג. יום חמישי. אתמול ביליתי את הערב עם סיומה קרול ואשתו.

כיצד הגעתי אליו?

לפני כשבועיים, בטיול הראשון עם הדרה [ברנשטיין] וראובן [בנאור-ליכטנשטיין] בפתח-תקווה, הביא אותנו ראובן למקום בו ניצב הבית הנטוש של יעקב קרול, ברחוב ארתור רופין, בכניסה [המערבית] למושבה. לידו ניצב שנים הבית של משפחת וגנר, אשר לאחד מבניה קראו אליפלט, ולקחתי את שמו לסיפור "הפחד מאליפלט וגנר".

הבית של יעקב קרול השאיר עליי רושם עצום. ראיתי את שרידי הבאר, הסתומה עם שרידי המנוע. בבאר זו איבד ברוך פריבר את ידו, ואז נוסדה קופת חולים. [ברוך פריבר ז"ל היה איש כפר סבא רוב שנותיו, אשתו אידה היתה משוררת, ורק לאחרונה הלך לעולמו בנו השחקן איתן פריבר. בנעוריי לקחה אותי לביקור בביתם של ברוך ואידה פריבר בכפר-סבא]. ראיתי את שני מרתפי הבית, את החדרים השניים, הריקים, בלי גג ובלי חלונות, תריסים ומשקופים. את המרפסת המפורסמת, לצד צפון. ואת עץ הפיקוס הענק הצומח ממערב לבית, יחד עם דקל ואשינגטוניה, ושורשי הפיקוס תלויים באוויר ושוב נכנסים בקרקע. עץ עצום. כמין כוח איתנים הפורץ באצבעות שלוחות כלפי מעלה.

ראובן עמד לפני הבית וסיפר בקול נירגש: "בעיניי ראיתי את יעקב קרול ויעקב רבינוביץ ועוד רבים מטובי הסופרים והמשכילים יושבים על המרפסת של הבית, שותים טה ומשוחחים בנחת."

[רבינוביץ, הסופר הרווק, גר תקופת זמן בפתח-תקווה במלון "הירקון" של משה גיסין, שניצב כמעט מול לבית קרול, קצת יותר מזרחה בצד הדרומי של הכביש. יעקב רבינוביץ היה מורה של אסתר ראב בבית הספר החקלאי במושבה, שניצב בפינת הרחובות רוטשילד וסלומון כיום, לצד צפון].

והוא הוסיף ואמר שסיומה קרול, האח ה"צעיר" – עודנו חי וגר בתל-אביב. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לפגוש את האיש. מול הבית העומד להיהרס היתה לי אותה הרגשה אשר בחלומות: פתח-תקווה מופשלת מבנייניה, ולשעה של חסד, בטרם יעלו הבולדוזרים על הכול – אני רואה את עברה, מין ראייה סינאופטית. או כפי שאמרה לילי ק. אשתו של סיומה: "כאילו רק רוחות מהלכות עתה בבית." בית חרב שרק הרוחות מצויות בו.

בפגישת בני הראשונים בבית יד לבנים בפתח-תקווה לפני שבוע שאלתי על סיומה קרול, ולא בא. והנה, בשעה מאוחרת, לאחר שהדודה אסתר ומרבית המוזמנים הסתלקו – הופיעו סיומה ואשתו. הוא עיוור. גבוה. ראש קירח לגמרי ומצח גבוה וחלק. מרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות. מזכיר במראהו במקצת את יצחק בשביס-זינגר. ניגשתי אליו ואימא הציגה אותי בפניו. מיד החזיק בי וקיבלני בחביבות והפציר בי לבוא לבקר אותו. גם נתן לי את כתובתו.

בראשית השבוע צלצלתי אליו ואתמול נסעתי לבקרו. הוא חיכה לי בפינת רחוב פאבריגט וקראוזה [בחולון], זקוף ועיוור, השעה היתה חמש לפנות-ערב, ויחד הלכנו ברחוב קראוזה לעבר מקווה-ישראל. הוא ביקש להראות לי את מקווה ואת התערוכה החקלאית הנערכת שם. עברנו בשדרות האפלוליות, לאט-לאט החשיך, והוא הראה לי את הבניינים והגן אשר מול הכניסה, משם צופים בשדרת הדקלים עד הכביש [היום כביש יפו-רמלה, ואז ­– הנתיב המרכזי בקו תל-אביב-ירושלים]. טיול זה רציתי לעשותו שנים רבות, כי אף פעם לא ביקרתי במקום. עם אבא ז"ל רציתי פעם לבוא, אך מפני השבת היה המקום סגור.

בגינה של הבית הראשי ראיתי עץ פיקוס דומה לזה בחצר קרול בפתח-תקווה. שאלתי על כך את סיומה והוא אמר ששם העץ, ככל הזכור לו, הוא פיקוס אלסטיקוס. המשכנו לשדה הגדול בו היתה התצוגה של מכונות חקלאיות, אשר אותי לא עניינה ביותר. גם קשה היה לראות בחושך. סיומה ביקש סליחה רגע מפני שהוא "רוצה לעשות פיפי" – ועמד בשדה הפתוח, פניו כלפי מערב, אל דמדומי השקיעה, ועשה צרכיו הקטנים.

בדרך סיפר לי על עצמו ומשפחתו. הוא נולד ב-1892. כלומר היום [1973] הוא בן 81. אחיו יעקב קרול היה מבוגר ממנו בעשר שנים. [אח] זה היה ציוני ותיק. המשפחה באה מקרימצ'וק. בקרוב יופיע ספר זיכרונות על יעקב קרול. [הספר אכן הופיע מאז ויש בו פרטים מקסימים. הוא אינו כרגע תחת ידי כדי לתת ציטוט מדוייק לשמו ולשנת הופעתו]. סיומה למד בפטרסבורג הנדסת חשמל, ואילו האח יעקב עלה לארץ עם אשתו הצעירה בשנת 1907. האב היה עשיר מאוד. הם החזיקו מסחר בעצים ברוסיה, ובתי חרושת, והונם נאמד אז במאתיים אלף שטרלינג. ב-1907 בא גם האב ארצה. התוכנית היתה שהם יקנו משהו גדול. האב חשב על קבלת קונצסיה [זיכיון] מן השלטון התורכי להקמת מפעל אספקת חשמל לאיזור יפו, ולשם כך הכשרתו של סיומה. גם הציעו לאב לקנות את כל שטח החולות מנבי-רובין ועד חדרה. לבסוף נפלה ההכרעה על פתח-תקווה. [ללמדך על חשיבות ערכן של אדמות המושבה בימים ההם לעומת שטח קרקע אחר בארץ-ישראל הנזכר כאן ושעליו נבנו לימים "רק" תל-אביב, חולון, בת-ים, הרצליה ונתניה!] תחילה הציעו להם את כל שטח רחוב הרצל [בפתח-תקווה] כיום, שהיה שייך לקבוצה של יהודים מפרנקפורט, במחיר של 4 נפוליון (עשרים פרנק) זהב לדונאם. אך כששמעו על כך הסרסורים והַמֵֶּקְלֶרִים [המתווכים] אשר דבקו באב כעלוקות – עלה המחיר. בני המשפחות הדתיות במושבה, ויסוקר וימיני – נסעו לפרנקפורט וביקשו חסד מהיהודים וקיבלו את הקרקע בשלושה נאפוליאונים לדונם ומיד חזרו והציעו אותה לאב [של יעקב וסיומה] בחמישה לדונם (!). האב לא הסכים לספיקולציה. וגם חיפש פרדס ובית בו, כדי שלא יצטרכו לרוץ אל הפרדסים שהיו בחלקות מחוץ למושבה, במיר ובחמרה. וכך נפלה הבחירה על פרדס של אדם ושמו דומני ויינברג. ואל הפרדס הנטוע מכבר (בידי ערבים) הוסיפו נטיעת עוד שישים דונם. יעקב קרול, שלמד אגרונומיה (דומני בצרפת) התנה תנאי עם אביו – הפרדס יירשם על שם האב ואילו הוא יהיה רק מנהלו. וכן תהיה בפרדס רק עבודה עברית. וכך היה.

[שם הפרדס והבריכה שבו היה לימים "גן בועז". מיר או אל-מיר היה כפר קטן בין ראש העין (ראס אל-עין) לבין צפון פתח-תקווה, ליד מסילת הרכבת, על הגדה הדרומית של הירקון. אדמת החמרה, שפירושה האדומה, שטח אדמתה היה כ-3,000 דונם. גבולה הצפוני היה הירקון. המזרחי: הכפר מיר או אדמת מיר. המערבי: ואדי אבוליג'י והכביש המוביל מפתח-תקווה צפונה לכפר-סבא ולשרון. והגבול הדרומי אדמת נָזְלֶה (שפירושה הנוזלת, בחורף, בגלל קרבתה למעיינות הירקון), כיום קיבוץ גבעת השלושה].

ב-1909 בא סיומה לביקור בארץ-ישראל למשך כשנה, לבוש במדי סטודנט פטרסבורגי: כובע עם מצחייה, כמו-צבאי, ומעיל עליון (טוֹז'וֹרקָה) עם שתי שורות כפתורים לכל רוחב החזה.

כאשר עבר בקושטא התלווה אל כמה עסקנים ציוניים שהודמנו לתפילת יום שישי במסגד בנוכחות השולטן, "סלם-אל-מליכּ" כך דומני שם התפילה. והוא ראה את השולטן, את הרמונו, כלומר נשותיו, וכן כל השרים והיועצים. [בתיאורו השתמשתי לימים בְּסיפור וברומאן שלי].

ימים אחדים לאחר שעזבה הספינה את תורכיה פרצה מהפכת התורכים הצעירים. השולטן עבדול חמיד הודח ובמקומו בא נכדו, וניתנה החוריה. האונייה נסעה לאלכסנדריה. ומשם החליפו אונייה לפורט סעיד וליפו. כאשר ראו ספני יפו את מדיו עשו לו כבוד גדול ברדתו מהספינה לחוף.

במשך אותה שנה טייל הרבה בארץ. הוא התיידד עם יחזקאל חנקין וזה צירף אותו לטיוליו. [יחזקאל חנקין ממלא פרק נכבד וייחודי בתולדות העלייה השנייה. רחל ינאית בן-צבי מתארת אותו בספרה "אנו עולים", שלמה שבא כתב עליו את הספרון "הצייד", ואילו יעקב רבינוביץ השתמש בדמותו כאחד המרכיבים לדמות עמשי ברומאן הארצישראלי החשוב והנהדר "נדודי עמשי השומר". חנקין גר באותה תקופה עם אשתו בפתח-תקווה וביתם היה מרכז לצעירי העלייה השנייה ואנשי "השומר", שהיו רובם רווקים ורווקות].

יחזקאל חנקין היה מהלך עם אקדח בחגורתו ורובה ציד. בראשונה יצאו לטייל לירושלים. גם סיומה התלבש בעבאייה, כאפייה ועקאל, שם אקדח באבנטו, ולפנות-ערב יצאו ללכת ברגל, מפתח-תקווה. עם בוקר הגיעו להרטוב. שם נשארו לישון. ובאותו ערב, או למחרת, הגיעו לירושלים. העיר היתה מלאה חול, אבק ולכלוך. עלובה למראה. על חמורים ירדו ליריחו וראו את ים המלח. בחזרה [מירושלים] נסע סיומה ברכבת [ליפו]. פעם שנייה נסע לירושלים וליריחו, ומיריחו נסעו על גמלים, בהדרכת בידואים, לפטרה. "פטרה היא אחד המקומות היפים ביותר בעולם," אמר, "נהדר!" ואחר-כך ביקרו בעמאן [רבת-עמון], שלא היה אלא כפר קטן ועלוב.

טיול אחר ערכו לצפון הארץ. יצאו ברגל מפתח-תקווה צפונה. לבושים כערבים. זה היה באביב 1909. לפני הפסח. עד חדרה היתה הארץ שממה גמורה. [חומר למחשבה לכמה ז'וליקים אקדמאיים המתקראים "היסטוריונים חדשים" ואינם אלא כזבנים ותיקים. עדות דומה לריקנות הארץ מצוייה בתיאורו של יהודה ראב את נסיעתו הראשונה בראש שיירת חמורים מיפו לפתח-תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, 1878. הפרוספריטי של המפעל הציוני הביא ארצה ערבים ממצרים, מהחורן ומשבטי הבידואים שנדדו במידבריות ערב, וכיום צאצאיהם, שהיגרו ארצה אחרי משפחתי, מסתכלים עליי כאילו הם גרים כאן מדורי-דורות ואילו אני הוא הזר, יליד אירופה!]. רק כמה שבטי בידואים ועדרים דלים. וכמה עצים. בחדרה היו תושבים מועטים, בגלל הקדחת. משם המשיכו לזכרון, בה גר קרובו נחום קרול אשר למד במקווה-ישראל. ומזכרון לחיפה, שהיו בה אז רק אלפיים תושבים ומזח קטן. מחיפה לסג'רה. ובסג'רה בילו את ליל הסדר, שהיה עצוב מאוד. ערבים תקפו צלם יהודי שבא לחג, והוא ירה בהם והרג ערבי, ועתה חיכו לנקמת הדם. אגב, בן גוריון היה אז בסג'רה והוא מספר על כך בזיכרונות שלו. ואכן, למחרת הפסח, לאחר שסיומה ויחזקאל חנקין המשיכו לטבריה – נהרגו שניים בסג'רה. גם על כך מספר בן-גוריון בזיכרונותיו. אך יש סיפור אחד שאותו אין בן-גוריון מזכיר, ואילו סיומה שמע אותו מפי [אהרן] עבר-הדני (שייתכן שגם כתב אותו באחד מספריו):

באותה תקופה הלך בן-גוריון [דוד גרין הצעיר] יום אחד ברגל לטבריה, ולכבוד הטיול לקח עימו את נעליו. אינני יודע מדוע לא נעל אותן בדרך. או הלך יחף והתכוון לנעלן לכשיגיע לטבריה. אך לטבריה עם הנעליים הוא לא הגיע. בדרך התנפל עליו ערבי והוא נאבק עימו שעה ארוכה. לבסוף ניצל אך הערבי שדד ממנו את נעליו והלך. מוכה, פצוע ויחף הגיע בן-גוריון לטבריה.

ומעניין שבן-גוריון אינו מזכיר את המעשה בשום [מקום] בזיכרונותיו על פגישות עם ערבים, בתקופת סג'רה. כניראה לא נעים לו להיזכר והוא מסתיר. סיומה היה אצלו פעם בשדה בוקר וחזר בפניו על הסיפור – בן-גוריון שתק ולא הגיב, לאמת או להכחיש את הסיפור.

מטבריה המשיכו סיומה וחנקין לראש-פינה וישנו שם בחדר אחד עם עוד שני צעירים. במשך הלילה דיברו, ואחד הצעירים, שהכיר את סיומה, סיפר עליו לרעהו. בבוקר קמו, ומתברר כי אותו רע לא היה אלא עגנון, אשר כנראה עבד אז תקופה קצרה בהוראה בראש-פינה. או שמא רק טייל לשם.

סיומה היה בעל גוף אתלטי. בבוקר קם ועשה בחוץ תרגילי התעמלות. עגנון, שהיה נמוך וניראה כבחור-ישיבה, ניגש אליו בקינאה עם שמץ התפעלות, ומישש את שריריו. לא רגיל היה בבחור יהודי בעל גוף.

בסיפור שפירסם עגנון לפני שנים ב"הארץ" על אהרונוביץ ידידו הוא מזכיר את יעקב קרול. ומפי יעקב קרול מביא סיפור זה על עצמו: כשהיה עגנון בפתח-תקווה ישב ערב אחד על הגורן. הדליק לעצמו פפירוסה וכשהצית את הגפרור נדלקה כל הקופסה. כל-כך חשש לזרוק את הקופסה פן תישרף הגורן – שמעך וכיבה את הקופסה הבוערת בכף-ידו! – כך סיפר יעקב קרול על עגנון.

מן התקופה ההיא נותרו בידי סיומה כמה תצלומים ובהם הוא ניראה במדי הסטודנט שלו עומד עם פועלים בפרדס. אחד מהם בוסל.

סיומה חזר לרוסיה והמשיך בלימודיו. ב-1913 התרחש משפט בייליס, והאב החליט שאין טעם להישאר ברוסיה וצריך למכור הכול ולעבור לארץ-ישראל. שבה הציעו לו הצעות (דומני, אז עלה רעיון תחנת החשמל) – אבל המלחמה הקדימה לפרוץ. בפסח 1914 היה האב בארץ, אך לא הספיק לסיים ענייניו. עם פרוץ המלחמה איבד הרכוש את ערכו ואי אפשר היה למכור ולצאת. סיומה גוייס לצבא הרוסי ושירת בו ארבע שנים. האב שב והתעשר בעסק של אספקה לצבא, ועם פרוץ המהפכה שוב איבד את רכושו. היתה תקופה קצרה בה היתה העיר (שכחתי את שמה) נתונה בידי הלבנים, צבא דניקין, ושוב היה סיכוי לצאת – אך יום אחד יצא האב לרחוב, ואחד הקוזאקים הלבנים הרג אותו. שם הרוצח היה ידוע – ונקמו בו והרגוהו. ובעקבות נקמה זו נאלץ סיומה לברוח מרוסיה, ב-1918, והגיע אז לצרפת. רק ב-1922 בא לארץ וישב בפתח-תקווה עד 1933. בשנה זו, שהיתה גרועה מבחינת שיווק הפרי, שקעו בחובות ומכרו את הפרדס. 25 שנה היה הפרדס והבית מרכז בפתח-תקווה. סיומה עבר, דומני קודם לכן, לתל-אביב, לאחר שהתחתן בפעם הראשונה.

דברים אלה שמעתי מפיו, חלקם בטיול בשדרות מקווה-ישראל וחלקם בישיבה על מרפסת ביתו. עם חשכה שבנו הביתה. וכל הדרך אני מחזיק בזרועו ומנחה אותו. גם שאל על חיי. הוא גר בקומה שנייה של בית בשיכון בן ארבע דירות. מוקף ירק. אך הבית די עלוב, ועני. כניראה אין מצבו טוב במיוחד. הוא ואשתו גרים ב"שָׁמְבְּּרֶה סֶפָּרֶה" (חדרים נפרדים) – (לתורכים הצעירים הוא קורא: ג'ין טוּרק – בצרפתית). הוא הראה לי את ספרייתו – לא ספרים רבים, אך כמה מהם נדירים. לקחתי בהשאלה ספרון מאת מאיר דיזנגוף, עם הקדשה לסיומה בחתימת ידו. "לידידי ורעי" – קובץ זיכרונות וסיפורים. אכתוב עליו בטור ב"הארץ" ["ספרי דורות קודמים"].

ישבנו ושתינו קפה במרפסת. אחר-כך אכלנו ארוחת-ערב, ושוב ישבנו במרפסת, עם לילי אשתו. ושוחחנו. לפני הארוחה ביקש שאטלפן ממנו לדודה אסתר [ראב], והם שוחחו ביניהם. שני אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, אשר מי יודע אם עוד יתראו פנים אל פנים. אסתר זכרה כיצד בא למושבה בראשונה עם מדי הסטודנט שלו. ואילו הוא הזכיר לה כי בהצגה שנערכה בחצר בית [פרץ] פסקל [במושבה, מול בית ספר פיק"א ברחוב רוטשילד] לקחו אותו, בגלל מדיו, להופיע ולהכריז משפט קצר בנוסח – "החיילים באים!"

עוד כשישבנו על המרפסת, לפני הארוחה, הביאה לילי את אלבום התמונות של סיומה, אשר סידרה וגם נתנה מספרים ותוכן עניינים. בתמונות הראשונות רואים ילד בעיר רוסית, ליד גשר על הדנייפר, וקרפיפי עצים. עגלה עם שני שוורים. קצין רוסי לבוש היטב ולידו אשתו השמנה, וארבעה צ'רקסים עם קולפאקים מאחוריהם, וחזית צריף-עץ גדול, קסרקטין. סיפורו של סיומה – זה צריף שתרם אביו לגדוד שחנה בעיר, ב-1904, לפני שיצאו למלחמה ביפאן. הצ'רקסים הם שומרים של אחוזת העצים שהיו לאביו.

תצלומים מתקופת ביקורו של סיומה בארץ ב-1909. עם פועלים בפרדס. תצלומים מפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בחברת ידידות. הוא לבוש במטורזן – חליפות לבנות, עניבות רחבות. אבנט רחב במקום חגורה, מצבע כהה, ומגבעת שטוחה עם סרט כהה עבה, נוסח מוריס שבלייה. ובידו מקל טיולים דק.

צילום נפלא של משה גיסין [אביו של אבשלום שנרצח בידי בידואים משבט אבו-קישק בהתקפה על המושבה ב-5 במאי 1921], בעל מלון "הירקון" בכניסה למושבה, כמעט ממול פרדס קרול. משה גיסין ניצב בשער השדרה המוליכה למלונו, לבוש חליפה לבנה [מדובר בצילומי שחור-לבן] וכובע טרופי בהיר, מתחתיו מציצות פנים חכמות, עם הקווים הדקים והמנוונים קמעה, כקלף, של משפחת גיסין, ושפם היורד במשולש לצידי שפתיו. בידו האחת מקל ארוך מאוד, כמעט כחכה. על גבו רוכסק, ובידו השנייה מזוודה מלבנית קטנה ודקה, ממש כמו תיקי "ג'יימס בונד" הנהוגים באופנה כיום. רגל אחת כפופה קמעה ומורמת בגאווה, כעומד להתחיל בצעדה.

[אולי התמונה היא משנות ה-20 המוקדמות, כאשר משה גיסין, ששכל במאורעות 1921 את בנו אבשלום, עזב את המושבה לתקופת זמן והתגורר בקיבוץ עין-חרוד, שם עסק בהדרכה חקלאית לחברים הצעירים ודמותו אף הונצחה בקובץ סיפורים מאותה תקופה של שלמה ריכנשטין, "בשבילי שדות", הוצאת "עם עובד" ומשק עין-חרוד, 1948. וראה רשימתי על הספר במדורי "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 22.6.1973].

צילום של בית קרול מן השנים האחרונות. המרפסת סגורה בקירות עץ דקים. אולי זו תוספת. ביקשתי ממנו שיתאר לי קצת את הבית:

"במרתף הצפוני התחבאה רחל ינאית [בן-צבי] בתקופת ניל"י. הרי חשדו בה שהיא קרובתו של לישרנסקי, כי שמה היה רחל לישאנסקי. גם בשנים אחרות שימש המרתף מחבוא נשק ומקום כינוס לאנשי ההגנה. חלקו הדרומי של המרתף היה מלא מכל טוב – כדי שמן. זיתים. גבינות וריבות מעשה בית (פרטים אלה, על המזונות, סיפר ראובן).

"ליד עץ הפיקוס אלסטיקוס הענק, והדקל, היה עוד עץ גדול, אילן סרק ממין הנשירים. סביבו היה שולחן עץ גדול, ושם היו מתאספים לעיתים קרוב למאה איש. גם אחדות מאסיפות המושבה היו נערכות שם. כשהיו באים אנשים רבים נהגו להוציא את הסאמובר החוצה, שם שתו הכול טה, ליד העץ. לאחר שנים, שהוזנח הפרדס, וחדלו להשקותו, החל העץ להתייבש כי לא נמצאו לו די מים, וחורף אחד נפל בסופה בקול רעש עז.

"צפונה לעץ הפיקוס היתה שדרה בגן של שושנים אשר נסתיימה באכסדרה שעליה מטפסים שיחי שושנים, ומשם אפשר היה להתבונן אל הפרדס.

"יעקב רבינוביץ גר תקופה ארוכה בבית קרול [וגם במלון 'הירקון' של משה גיסין, שאותו הוא מתאר ברומאן 'נדודי עמשי השומר', ומשם לקחתי את תיאור המלון לספרי 'ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא', הנזכר אף הוא ברומאן, וכן לרומאן 'המושבה שלי']

"עקיבא ליברכט, יהודי משכיל מנכבדי המושבה, היה נשוי לאישה יהודייה מגרמניה. נהגה לבוא לישיבות [ועד המושבה], שהיו בבית קרול, ולקחת את בעלה הביתה: 'קִיבֶה – קום שלופפן!' [התנהגויות בוטות ממין אלו אינן בלתי מוכרות לנו].

"יום אחד היתה אסיפה סוערת בבית הוועד הישן. בחוץ הסתובבו פועלים חסרי עבודה. ובתוך האולם – צעקות וויכוחים ואין מגיעים לשום החלטה. ליברכט לשווא היכה בפטישו על השולחן, כדי להשקיט את הקהל, ואז עברה ובאה אשתו מיציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו פעמים אחדות בתוקף רב, והכריזה בגרמנית:

"'האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!'

"לא היו מועדים קבועים דווקא להתכנסות. בייחוד בשבת. אך גם בשאר הימים זה היה בית פתוח לאורחים. ומאחר ורק עבודה עברית היתה נהוגה בפרדס ידעו הפועלים הצעירים אשר ירדו בנמל יפו לעשות את דרכם הראשונה לעבר בית קרול.

"לוי אשכול (שקולניק) היה ידוע במושבה כפועל מצויין, חזק, גם בחור יפה ואוהב נשים. כאשר עבד בפרדס קרול התלוצצו עליו כי בעבדו בפרדסי איכרים אחרים, אשר רוב פועליהם היו ערבים, היה מתאמץ ומשוויץ כדי להראות לערבים, ובינתיים גם הפועלים העבריים היו צריכים להתאמץ. אבל בפרדס קרול, שכולו עבודה עברית, היה יכול להרשות לעצמו לנוח, שהרי אין במי להתחרות!"

עד כאן מקצת דבריו של סיומה במשך הערב. עוד היתה באלבום תמונה של סיומה עם הדוד [שלי] יחיאל ליפסקי ושתי בחורות ליד הבריכה אשר בחזית מלון גיסין ["הירקון"], ומאחוריהם כל השדרה הידועה [שנקראה בשם טריפע גאסט כי שם היו מעשנים בשבת ובחורים ובחורות הולכים חבוקים]. סיומה הקריח מגיל צעיר, ואינו נראה יפה ביותר, אך כנראה היה הולל לא קטן, ואהב חיים. לילי אישתו היא צ'כית שלמדה משחק שלוש שנים בדרזדן. עלתה לארץ ובעלה הראשון מקיבוץ חפצי-בה. היא גם שירתה ארבע שנים בצבא הבריטי. אישה מאוד אנרגית, עיניה צעירות, והיא אוהבת לטייל בעולם ולספר על טיוליה. אלא שאותי לא עניינו כלל סיפוריה, אפילו הם על המקומות היפים ביותר בעולם, והשתדלתי בנימוס לכוון שוב ושוב את השיחה לעבר זיכרונותיו של סיומה.

אחרי עשר [בלילה] ליוו אותי שניהם מרחק ניכר עד לתחנת האוטובוס 92 ברחוב שנקר פינת סוקולוב. סיומה הלך באמצע ואנו שילבנו ידיים משני צדדיו. סיפר קצת רכילויות על פלטיאל נוביק, אביו של אוֹרי (ובמידה מסויימת גם דודי, היה נשוי לצֶלָה, אחותה המנוחה של אימא).

עד כאן. ביליתי את היום כולו בכתיבת שלושת הדפים הללו.

[הפרק על סיומה קרול, ככל שאר התיאורים ביומן, נכתב מן הזיכרון, לאחר הפגישה, ללא שום הקלטה או רשימות בשעת ראיון].

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

"הפרדסן הציוני יעקב קְרוֹל

הלוחם לעבודה עברית"

ל-ג. קרסל

1975

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.8.1975

הבא לפתח-תקווה בכביש הראשי ממערב עובר את מחציתה של שדרת הברושים שבכניסה, חולף על פני שיכונים דמויי קרטון שתושביהם אילתרו בהם תוספות בנייה וסגירת מרפסות כדי ליפותם; אם עינו חדה יבחין מאחורי אחד הבניינים, לשמאלו, מזדקרת צמרתו של עץ פיקוס ענק ובתוכו שלוב ומחובק דקל ואשינגטוניה, אשר לפי גובהו נשתל בראשית המאה. אם יירד האורח מרכבו ויפה לסימטה קטנה שמאלה [כיום, רחוב קרול] – יפגוש על דרכו בית חרב, ללא גג, בן שני חדרים ומרתף המחולק לשני מדורים. הכול פרוץ, מוזנח, עומד לפני הריסה. סמוך לבית שני העצים הגבוהים, המחובקים, ולידם, אם בעל עין חדה הוא, ימצא את שרידי הבור הסתום של הבאר, וחלקי המניע [המנוע] הקבורים בו למחצה, חלודים ומתפוררים.

הבית הוא בית יעקב קרול, העצים – שרידי גינתו, והבאר – בארו, זו הבאר בה קיפח ברוך פריבר, כיום איש כפר-סבא, את ידו, ואשר מקרה פציעתו שימש אחד הגורמים המכריעים לייסודה של קופת חולים של העובדים העבריים בארץ-ישראל.

הסופר דן צלקה אמר לי פעם כי אחד הקשיים העומדים בפני כותב רומאן אפי או היסטורי, כאן בארץ, הוא שמביאים אותו לשורת אבנים עתיקות, או רצפה, ואומרים לו – כאן היה ארמון, כאן בית מרחץ, – ואתה לך תאר עולם שלם לפי כמה אבנים עתיקות, וחרסים. לך דע מה לבשו, כיצד היו כלי-נשקם, חדריהם, וכל כיוצא בזה. מה שאין כך באירופה, שם שמור לך העבר תקופות-תקופות, לכל שכבותיו, בארמונות ובבתי נכאת, בבניינים שעדיין עומדים על תילם. ובתוך רציפות זו של תרבות חיים במובנה הרחב, קל יותר לסופר לשחזר בדימיונו תקופות היסטוריות.

נזכרתי בדבריו כשעמדתי, לפני שנים אחדות, מול שרידי הבית [של קרול]. מה היה אילו "שוחזר" הבית, אילו נשמר תוכנו, אילו נשמרה בקפדנות, כשמורת-טבע, כפארק, כאתר היסטורי, כל האחוזה הזאת של בית קרול, על הפרדס והגן? מה היה אילו נשמרה לפחות אחוזת בית ישנה אחת בפתח-תקווה, במדבר השיכונים, למען תת מושג לאנשים החיים והמבקרים בה מרציפות חיים של קרוב למאה שנה במקום אחד בארץ-ישראל? והלא מי שבא כיום למושבה עשוי לחשוב, לפי בנייניה, כי נוסדה לפי שלושים-ארבעים שנה!

ומצד שני אני אומר לעצמי – אולי מוטב שהבתים נהרסים, שכל הישן נשמד ונמחק עד בלי הכר, כי יש יופי בשקיעה, בהתפוררותם של הקִניינים החומריים. ואילו הבתים ה"משומרים" הבודדים בארצנו, ריח של חניטה עולה מהם, ריח דידאקטי של תערוכות קרן היסוד, מין מוזיאונים קטנים, מפוחלצים, נפוחי חשיבות עצמית, הקוברים את העבר פעם ונוספת, סופית.

ואילו התפוררותו של בית קרול, שהחלה שנים רבות בטרם ניטש הבית על-ידי תושביו האחרונים, יש בה מסממניה של דרמה מעולה, יש בה הוד טראגי וחומר לעטו של סופר, יש בה משמעות שמעבר לשימורם של בתים מתפוררים.

דודה שלי בפתח-תקווה, בלה ראבּ בן עזר [היתה ציירת וסבתה של המלחינה והזמרת שרון בן עזר], מגדירה זאת באומרה: כיצד זה הפך "קן האצילים" ל"גן הדובדבנים"?

אחוזת קרול בפתח-תקווה נמכרה עוד בראשית שנות השלושים, כארבע-עשרה שנה בטרם נפטר הפרדסן הציוני, יעקב קרול.

ובצורה יפה ונוגה מתאר זאת ר. קלובוק: "הביקור היה ביום שבו עזבו את ביתם, בו גרו 28 שנים רצופות, גידלו את הבנות ובו יצרו פינה חמה לכל קשה-יום. המזוודות היו כבר ארוזות, מישהו הוריד את הווילונות, אנשי הבית נעו הנה והנה כאבלים, וסימן שאלה על פניהם. 'מה יהיה?' שררה אווירה כמו במחזהו של צ'חוב 'גן הדובדבנים', לפני נטישת המשפחה את האחוזה האהובה עליהם. נצבט בי הלב ויצאתי החוצה. הבית כאילו הזדקן פתאום והתגמד. הדקלים הורידו... בערפל. חשתי דמעות בעיניי." (עמ' 80).

ביתו של יעקב קרול היה בית ועד לסופרים, עסקנים ואמני התיאטרון בארץ. שקידתו על טהרת העבודה העברית בפרדס המשפחה הפכה את פרדסו לבית אולפנא לפועלי העלייה השנייה והשלישית, ורבים מהם, שהיו ועודם פזורים בנקודות התיישבות בכל רחבי הארץ, זכרו וזוכרים משך שנים רבות את תקופת עבודתם אצלו.

הסופר יעקב רבינוביץ, שהתגורר גם במלון גיסין הסמוך, היה ידידו. שני בתים אלה, של משה גיסין ושל יעקב קרול, על כל המיוחד באווירתם, ודאי השפיעו רבות על יעקב רבינוביץ שעה שכתב את הפרקים הפתח-תקוואיים ברומאן שלו "נדודי עמשי השומר". וגם אשר ברש תיאר את הוויית משפחת קרול, אמנם לאחר עקירתם מפתח-תקווה והתיישבותם מחדש בגבעת-חן, בסיפורו "לוטה, היכנסי..." (כתבי אשר ברש, הוצאת מסדה, כרך ב'. עמ' 259).

ואחד התיאורים היפים בספר לבית קרול ניתן מפי אברהם הרצפלד:

"לבית זה סרים היינו לא רק לחפש עבודה, אלא גם להשיח את הלב, 'אויסריידן דאָס האֵרץ.' פה היו מזדמנים רבים, ובהם אנשי-שם. הסופר יעקב רבינוביץ שהיה מרבה לשוחח ולספר, נחשב כאן לבן-בית ממש! יוסף שפרינצק, וכן שיפריס, המומחה לענייני לשון, והממונה על מכון-המים, עם ייסוד קואופראטיב-המים על-ידי בצלאל יפה לניצול מי הירקון. לכאן היו באים מדי פעם ד"ר ברנשטיין-כהן והסופר שלום שטרייט, בני משפחת שרתוק ואפילו חיים ויצמן מצא זמן, בשהותו בארץ, לבקר אצלם לא-פעם.

"נוסף על הפרדס היתה כאן חלקה של עצי פרי נשירים. יעקב, שעמוקה היתה אהבתו לארץ, ביקש להוכיח, כי אדמתה נאה לעשות פירות שונים. (---) סוכת-הגפנים העצומה שבחצר, ועץ הפיקוס המצל והעבות, לכמה שיחות ודברי פולמוס עדים היו במשך השנים – ויכוחים ונושאים שעמדו ברום עולמנו היהודי – עברית ויידיש, עבודה עברית ועבודה ערבית וכדומה. פעמים היה מנחם גנסין עורך כאן חזרות להצגות, ובאי-הבית משמשים לו קהל בזעיר-אנפין. (---). הווייה חלוצית זאת היתה לצנינים בעיני כמה פרדסנים, מתקיפי המקום, שהיו חוזרים ואומרים בלגלוג: 'קרול זה הוא בעצם חימאי ולא פרדסן.' והיו מוסיפים ביידיש: 'ער נעמט געלט און מאכט פון דעם בלאָטע.' – לוקח כסף ועושה ממנו בוץ." (עמ' 22-23).

יפה עשתה הוצאת בית "נטע הרפז" בפתח-תקווה, והעורך ג. קרסל, ששקדו על הוצאת קובץ דברי זיכרונות וכתבים מעטים אלה, אשר מזכירים עולם נשכח לאנשים שהיו עדים לו ועדיין זוכרים אותו, ומותירים גירוי של סקרנות בקוראים "צעירים" יותר, לכתוב, אולי, פעם, "גן דובדבנים" מלאבסי...

* "הפרדסן הציוני, יעקב קרול – הלוחם לעבודה עברית". ערך: ג. קרסל. הוצאת בית "נטע הרפז", פתח-תקווה, תשל"ה, 1975. 136 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

בית הספר – הדבש והעוקץ בהוראה

חלק ח'

בארבעים שנות הוראה, כמורה, עברתי דרך חתחתים. איני בטוחה שהמטרה שלי להיות מורה כמו שרציתי הוגשמה. היום המורה לא מוערך לא בעיני התלמידים ולא בעיני הציבור, ולא בעיני ההנהלה, וגם לא בעיני עצמו, למרות שהוא מוציא את הנשמה. נתתי מעצמי הרבה כמורה, ולרוב לא קיבלתי תמורה. עבדתי קשה לילות וימים, ומה שלא עשיתי, תמיד רבץ עליי איזה עול, שאותו קשה היה לסבול, וזה העיב על הכול. לא זכיתי להערכה מתאימה והרגשתי שאני מרומה. היה לי רע וקשה ומעט טוב, נתונה לביקורת שלא תמיד העריכה והחמיאה. בשורה התחתונה לא בחרתי במקצוע הנכון, ולהיות מורה בתיכון, לא נתן לי שום ביטחון. חסרה היתה לי מילה טובה, שמישהו יעריך את המאמצים, את ההשקעה והנתינה והשעות הרבות שהענקתי מעבר לשעות העבודה ובהן הייתי מוטרדת בענייני בית הספר. הרגשתי לבד במערכה ולא היה לי למי לפנות כשצצות בעיות. אני לא בטוחה שמישהו מוקיר לי תודה מחברי ההנהלה, שניהלה עסק ענק עם הרבה אחריות, הרבה כיתות והרבה מורים, שאותם כמעט ולא רואים. אולי גם להם היה קשה, כי גם הם הוציאו את הנשמה, וגם הם רצו לשמוע מלה טובה והערכה על כל ההקרבה העצומה לטובת העבודה. איני מכירה מקצוע יותר כפוי טובה!

במהלך כל שנות עבודתי, חייתי במתח ובדאגה. לא יכולתי לישון בשקט. תמיד חששתי שאני עלולה לא להצליח לקיים שיעור כפי שתכננתי, כי התלמידים עלולים להפריע ולגרוע מאיכות השיעור. חששתי מבחינות הבגרות ומתוצאותיהם, חששתי מכניסתו של המפקח או המנהל, שלא יאמרו דברי הלל. חששתי להיעדר מבית הספר כשחליתי. הגעתי לעבודה חולה, סובלת ממיגרנה קשה, שממני לא משה, או צרודה ולא יכולה להוציא מילה, או מדממת קשות, עצבנית ומבולבלת ולעמוד על הרגליים, לא הייתי מסוגלת. הרגשתי כה חלשה, שלעמוד על הרגלים מול כיתה, זו מעין התאבדות לשמה. העדפתי זאת על פני היעדרות. כי אם הייתי נעדרת, הייתי צריכה להסביר את פשר ההיעדרות, זה פשוט, ולא תמיד מאמינים שאת חלשה ואת במשבר, ואת לא רוצה לשקר,  וככה עוד יום קשה עובר.

תמיד היה איזה אלמנט של פחד או חרדה, שליוו אותי, ועול שרבץ עליי ולא אִפשר לי בשקט לישון. גם אחרי רגעים טובים, מערכת טובה, הצלחה יפה בבגרות, כיתת חינוך נפלאה, קשר עמוק עם התלמידים, לא הרגשתי מחוסנת נגד הפחדים והחרדות שהמקצוע הזה הביא. קשה היה לי להרגיש שאני טובה מספיק. חששתי תמיד מהלא נודע, שעלול להכזיב, ולא משנה כמה השתדלתי לעשות את עבודתי נאמנה, לא היתה בי רינה, ותמיד לוותה אותי עננה. גם אחרי שנות עבודה רבות, מעולם לא הייתי גאה במקצוע שלי. הרגשתי שמשהו בו לוקה, לא מושלם, שכל מה שאני עושה כאילו נעלם. ולמרות שהשתדלתי לתת יותר, לא הרגשתי שהתלמידים הם חומר ביד היוצר. לא היה קל בכלל לחיות בלי שהקהל ישים מעט אהבה על המשקל. חבל!

תסכולים. פגשתי בעלי מקצוע שונים הרבה פחות משכילים, והרבה יותר מאושרים ממני ומחבריי המורים. אומנם עבודתם לא מצריכה השכלה גבוהה, או לא דורשת השכלה כלל, אך הם מרגישים מצוין עם עצמם, מחייכים ונהנים מעבודתם, וגאים בשכרם. משבחים אותם ואומרים להם יפה תודה, והם רואים בעבודתם ברכה. קינאתי בהם על האהבה ההערכה והתודה שהם מקבלים. ואני, שהשקעתי שנות לימוד רבות, והשתלמויות (שנהניתי מהן מאוד), ששעות התכוננתי לכל שיעור, בדקתי בחינות ולא ישנתי בלילות והתמודדתי עם הפרעות ופגיעות – לא הצלחתי מכבוד והערכה ליהנות. הרגשתי כפיות טובה, כי למרות כל מה שאני עושה, הרגשתי כל הזמן בחובה. העבודה תבעה ממני שעות עד בלי די. לא אגזים אם אומר, שנתתי לה את חיי. אולי זה ישמע מוגזם, או מופרך, אך הרגשתי שלהצליח בעבודה, זה הכרח.

ולמרות שהמשפחה שלי חשובה לי, את כל הכעסים והתסכולים היא ממני ספגה. הבית שלי היה המקום היחידי בו הרגשתי חזקה וגיבורה, שכולם סרים למרותה. לא מזמן, בתי, שהיום היא אם בעצמה, אמרה: "אני לא זוכרת אותך בילדותנו משחקת איתנו. את כל הזמן היית עסוקה בעבודה ובעבודות הבית. אני לא זוכרת אותך יושבת סתם כך, לא ראיתי אותך מרימה את הראש. או בדקת בחינות, או הכנת שיעורים, או הלכת להשתלמויות, לישיבות ואסיפות הורים ובחופש בדקת בגרויות."

"נכון," עניתי לה, "העבודה שאבה אותי, וגם אם לא היה לי כוח, לא יכולתי ממנה לברוח. זה היה על חשבונכם, אך גם למענכם. ידעתי שאתם תבינו ותסלחו לי! כי אם בעבודה אתרשל ואזלזל, אני עלולה להיכשל. גדלתם כמו פרחי בר, והצלחתם בכל דבר. זכיתי שאתם ילדים נפלאים ותלמידים טובים, שהסתדרתם מצוין ודאגנו לכל מחסורכם. נתתי לכם שיעורי נגינה ושיעורי שחייה וספורט. גם אם את מרגישה שלא עשיתי למענכם די, השתדלתי בכל כוחותיי. אני שמחה שאת יכולה להשקיע בילדייך יותר, ויש לך גם זמן לעצמך. סדר העדיפויות שלנו היה שונה. חשבנו על עתידכם, ועל יום המחרת, ועל הביטחון הכלכלי, שהעבודה שלנו תביא. לא צברנו חובות, ולא היו בינינו מריבות על כסף. חסכנו למענכם, כדי שנוכל לעזור לכם לצאת עם צידה לדרכיכם. רצינו שתגדלו בביטחון שאנו מאחוריכם. גדלתי בדלות, ולא רציתי שגם אתם תסבלו, לכן עבדנו ולא חשבנו על בילויים ונסיעות לחו"ל. עשינו הכול במינון. לכל דבר היה גבול, ולא היה לנו שום בלבול."

ביום שסיימתי מוקדם, בדרך הביתה עשיתי קניות אחת לשבוע, כדי שבבית יהיה אוכל לשובע. לרוב חזרתי מבית הספר, עייפה ומותשת, ולפעמים מרוגזת ומרוגשת. אכלתי עם בעלי והילדים ארוחת צהריים. הילדים ספרו לנו מה קורה עם הלימודים. אחר כך הם ישבו להכין שיעורים, התכוננו למבחנים, הלכו לחוגים, או באו אליהם חברים, ויחד הם שיחקו וגם רבו.

אחרי הארוחה שכבתי לנוח. הייתי זקוקה לתת לרוח לִשְכו‍ֹך ולנוח. קראתי כמה עמודים מספר, בשביל הנשמה, ולפעמים הצלחתי לתפוס תנומה. קמתי חדשה, למשרה שנייה ושלישית. נסעתי להשתלמויות, או לפעילויות בית ספריות, או ישבתי לבדוק מבחנים, או הכנתי מבחנים, או קראתי חומר והכנתי שעורים. ויש ימים שבהם עשיתי חשבונות (של העסק של בעלי) וסידורים ותשלומי מיסים, בישולים (מעולם לא ידעתי להסיר מעליי את עול הבישול. לא העליתי על דעתי לקחת את הילדים למסעדה, או להזמין אוכל הביתה, או לקנות אוכל מוכן. זה לא היה נהוג באותו הזמן). גם עוזרת לא העסקתי. כשהילדים גדלו הם עזרו לי בניקיון הבית. עם כל העומס בעבודה, ניהלתי את הבית ביעילות ובהתמדה, והשתדלתי ששלל לא יחסר. בעלי היה עסוק יותר, וזה לא היה מוזר, שבבית הוא כלל לא עזר.

לא היה לי זמן לשום אדם. התנתקתי מכולם. לא שמרתי על קשרים עם מורים, ולא עם חברים וחברות מהלימודים, ולא עם חברות ילדות, ולא עם שכנות, וגם לא עם המשפחה שהלכה והתרחבה. הייתי חייבת להיות יעילה כדי להספיק ולטפל בכל מטלה ולא ידעתי מהי שיחה בטלה.

בשנים שעבדתי על "טורבו" והעבודה היתה במרכז חיי, לצערי, לא הקדשתי מספיק זמן לאימי, שהתאלמנה מוקדם. אחת לשבועיים, בשבת, ביקרתי אותה בביתה, שבהוד השרון. מזל שגם אחיי, הגיעו אליה באותה העת, ונפגשנו מעט. הבאתי לה מפירות המשק וגם קניתי לה מלבושים וסרגתי לה סודרים. היא חיכתה לי בקוצר רוח שאגיע, כשאיחרתי, היא כעסה, כמו ילד קטן שחיכה לאימו וחשש שהיא שכחה אותו. כל אחד משבעת ילדיה, מילא איזה תפקיד עבורה, בנוסף למטפלת, שדאגה לכל צרכיה. כיוון שלא היה לי פנאי, לא הקדשתי לה די. העבודה השתלטה עליי. היה לי נוח לחשוב שאחיי עושים הכול למענה, והשלתי כל חובה מעלי. סליחה אימא, שלא הייתי פנויה מספיק לסייע ולהקשיב לסבלך ולתלונותייך.

למרות שטיולים עם בית הספר, הפכו לתופעה בלתי נסבלת. אהבתי ואני אוהבת לטייל. למזלי היו לי הזדמנויות לצאת לטיולים אחרים, מבלי לקחת על עצמי אחריות ודאגה לתלמידים. משרד החינוך ארגן למורי גיאוגרפיה, סיורים לימודיים בחופשות מבית הספר,  של יום, או כמה ימים, במסגרת השתלמויות ו"קמפוסים", שכללו טיולים והרצאות ולינה באכסנייה או בבית מלון. כך הרווחתי טיולים נפלאים, שהראו את החידושים בהרבה תחומים. בסיורים אלה הכרתי מורים שמלמדים גיאוגרפיה, והחלפנו חוויות על דרכי הוראה וחומר רלוונטי ל"בגרות". מורים לגיאוגרפיה התארגנו ונסענו יחד למצרים, לירדן, לקפריסין ולטורקיה – טיולים מקיפים על מדינות שכלולות בתוכנית הלימודים.

גם בשנות שבתון בחרתי בהשתלמויות, שכללו טיולים של מיספר ימים במקומות נפלאים בארץ באיזה בית ספר שדה. בשנות שבתון, או חצי שבתון, נסעתי לחו"ל לשבועיים, פעם לאיטליה ללמוד איטלקית, ופעם ללונדון ללמוד אנגלית, ובהן טיילתי באופן עצמאי אחרי הלימודים ובסופי שבוע, וזו היתה חוויה מדהימה. כל טיול העשיר אותי ונתן לי זווית מבט נוספת על החומר שלימדתי, מסתבר שאין כמראה עיניים, וכשמלמדים גיאוגרפיה, כל טיול יכול לתרום ידע, תמונות וחוויות, שאפשר להשתמש בהם בשיעורים, וזה מועיל ומעשיר. 

הזדמנות אחרת להיפגש עם מורי הגיאוגרפיה היו ההשתלמויות שנערכו במהלך השנה ובסוף השנה, וגם בזמן שהחלפנו מחברות והערכנו בחינות בגרויות. ההיכרות היתה מפרה ומועילה. בשנים האחרונות הקמנו אתר, שבו המורים שיתפו ב"חומר" שהם מלמדים, וזה היה מפרה ומעשיר. מדובר במקצוע מעניין, שבזכות הטיולים וההשתלמויות ושיתוף הפעולה, הצליח לגבש את המורים מבחינה חברתית. שוב לא היית מורה בודד שמתלבט לבד, היו איתך הרבה מורים, שיחד עבדנו כצוות והיתה הפרייה הדדית.

לימודים לתואר שני. כשילדיי גדלו ושירתו בצבא, או למדו באוניברסיטה, רציתי משהו לנפש, להתרענן, ולצאת מכל הרפש. לרגע לא חשבתי על החלפת מקצוע. לפני כן למדתי "ניהול תיירות", סיימתי בהצטיינות, אך לא נראה משתלם לעבוד שעות רבות במשרד נסיעות. באחת משנות השבתון, עלה במוחי הרעיון, ללמוד לתואר שני. נרשמתי. התקבלתי. התחלתי ללמוד. הלימודים השיבו לי את נעוריי. רעננו את חיי. גרמו לי לחזור לשנים הנפלאות של שבהן הייתי צעירה ומלאת חלומות. חברים, סיורים, עבודות ומבחנים, החזירו אותי אחורה בשנים, והייתי במתח ורציתי להצליח. ההצלחה בלימודים גרמה לי לסיפוק, גרמה לי להרגיש שאני שווה הרבה יותר, ממה שהתלמידים נותנים לי לחוש. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי, שתרם לביטחון שלי כמורה.

בשנה הראשונה בלימודי התואר השני, זכיתי לקבל את "פרס הרקטור". קבלתי סכום של 3000 שקל בטקס צנוע ומכובד, שבו חולקו פרסי הרקטור לסטודנט אחד מכל מחלקה או חוג, שציוניו הם הגבוהים ביותר במחלקה. להרגיש שהישגיי הם הגבוהים ביותר במחלקה – הרגשתי מלכּה.

נבחרתי לשמש כאסיסטנטית לפרופ' דוד גרוסמן ב"גיאוגרפיה כפרית", שהיה המנחה שלי לעבודת המסטר, ובנוסף גם לפרופ' שלהב ב"גיאוגרפיה עירונית". הרציתי בפני סטודנטים, והם אהבו את השיעורים, והיו מאוד מרוצים. בשנה הראשונה, שבה לימדתי באוניברסיטה, דורגתי כ"מורה המצטיינת במחלקה". עבורי זה היה מטורף. זכיתי להערכת הסטודנטים על הידע שלי, על הרהיטות, והיכולת לעניין ולהשקיע בהם בלי גבולות. הרגשתי את האושר העצום בלעמוד בגבורה על הבמה, וסוף סוף ליהנות להיות מורה. סוף סוף קבלתי הכרה, שאני מורה אהובה ומוערכת, וראויה ללמד סטודנטים באוניברסיטה. בתיכון זה לא כך קרה. מזל שיצא לי ללמד מבוגרים, שאותם הצלחתי לעניין ולסקרן, והוכחתי לעצמי שאני שווה יותר ממה שהרגשתי עד עתה. כבר לא הייתי כבדת פה וכבדת לשון. הייתי רהוטה ולהוטה לבטא את הידע והניסיון שצברתי במהלך שנים רבות, וזה עשה לי נפלאות. זכיתי לקבל גם הערכה מהפמ"רית לגיאוגרפיה, שבתה למדה אצלי באוניברסיטה, והבת סיפרה לאימה שאני מורה אדירה. זכיתי בתמורה!!!

סיימתי את לימודי התואר השני בהצטיינות. המלה הצטיינות היתה חשובה לי מאוד. היה חשוב לי לא לוותר על הצלחה יתרה. עבור התיזה השקעתי הרבה, והכל היה בעונג רב. היו לי שיחות רבות עם המנחה, והוא למד ממני הרבה, וכתב מאמרים והזכיר בהם את שמי. נסעתי לנגב הצפוני והמערבי לראיין לחקור ולשאול שאלות. את הדרך לשם למדתי מהמפה בעל-פה, לפני שהיה WAZE והייתי גאה בעצמי שאני עצמאית ולא תלויה ויכולה לנסוע לבד יותר מ-100 ק"מ בכל כיוון, וליהנות מהנסיעה ולאן שהיא אותי הביאה. הערצתי את האנשים שאותם חקרתי וראיינתי, שקבלו אותי יפה וענו על כל שאלותיי. הם השאירו אותי פעורת פה לנוכח החקלאות האחרת המודרנית שהם מפתחים יחד עם מו"פ הנגב המערבי. שתיתי בצמא את הדברים החדשים שלמדתי מהם, שבהם נתנו לי מידע ונתונים על היישובים החקלאיים שהקימו לאורך הגבול ברצועת עזה. בכל פגישה אתם, למדתי הרבה, ונפשי נסקה למרומים. כמרצה ומתרגלת, הבאתי לשם את המנחה שלי ואת הסטודנטים לסיורים לימודיים באזור, כדי שגם הם יתרשמו ויתפעלו, ויראו את מה שבדעתם לא העלו. 

המאמץ היה כדאי! כדאי מאוד. לא היה רגע שבו לא הייתי עסוקה. עשיתי הכול ביעילות הדרושה ולא דרשתי שום מאיש עזרה. הרווחתי ובגדול. שמי הלך לפני במחלקה לגיאוגרפיה. בכול שנה קבלתי מלגה, וזה היה אושר והכרה ביכולותיי. לא הכסף עשה לי טוב, אלא שהמרצים והסטודנטים מעריכים אותי וגומלים לי במילה שלא שמעתי מעולם – "מצטיינת." אחרי תקופה ארוכה שבמקצועי לא ידעתי גאווה, הרגשתי שווה. הזמן עשה לי טוב. זה לא יכול היה לקרות כשהייתי צעירה וחסרת ביטחון. הבשלתי. ואם להיות כנה, זכיתי בעדנה.

לימדתי באוניברסיטה כחמש שנים, במקביל לעבודה בבית הספר, עד שהחליטו לבטל את התרגילים, כדי לחסוך בהוצאות, למרות השכר הזעום ששלמו למתרגלים. זו היתה הזדמנות עבורי להוריד הילוך, להוריד את הלחץ העצום ואת המרוץ המטורף בין בית הספר לאוניברסיטה, לעבודת המחקר ולעבודות הבית, שעשיתי אותן בעיקר בסופי שבוע במקום לנוח. סוף סוף, אנשים עם עיניים פקוחות, ראו אותי וידעו להעריך את יכולותיי. זה היה לי די!!! אני אזכור את התקופה הזו, כתקופה הכי מוצלחת ונפלאה בחיי. המצוינות, ההערכה והמענקים, היו עבורי ענקיים, ויקרו לי מפז.

אחרי שהגשתי את עבודת המסטר וקיבלתי ציון "מצוין". באוניברסיטה רדפו אחריי שאמשיך לדוקטורט. עייפתי. לא היה לי כוח להמשיך את המרוץ המטורף. אחרי שהבנתי שאני שווה, רציתי לעבוד בשלווה. ידעתי שאני חייבת להמשיך את העבודה בהוראה בתיכון עד הפנסיה, כי ממנה נבעה עיקר ההכנסה, שהגדילה לי את התגמולים שאקבל בפנסיה. למרות הפיתויים הגדולים והתהילה שזכיתי בה, החלטתי לעצור. רציתי קצת שלוות נפש לעשות דברים שאני אוהבת, ולא רק מה שאני חייבת.

בחיי לא נוצר שום רִיק, מצאתי זמן לדברים שמזמן רציתי לעשות – לשבת לכתוב את סיפור חיי, "אורות וצללים" – ורוד, שחור לבן ואפור. נפילות וקימות, שאותן מי יספור. כעת אני פה, שָאפּו‍ֹ!!! 

בשיעור האחרון שבו סיימתי את עבודתי ויצאתי לגמלאות, בשעה שהקפדתי שהתלמידים ירימו את הכיסאות, בדיוק כשעמדתי לצאת מהכיתה, בפתח הדלת חיכה לי תלמיד, שסיים לפני שלוש שנים, ואמר לי: "שלום חנה, הבאתי לך מתנה!"

הוא הגיש לי שקית ניילון מקומטת, חסרת משקל. חשבתי, הוא, בוודאי, צוחק עלי!!! הייתי במבוכה. "מתנה, למה, מה עשיתי לך??? מה פתאום מתנה???" חשבתי, מה קרה שנזכרת עתה? לא הייתי מוכנה לקבל מתנה. הסמקתי. התביישתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הוא הושיט לי את השקית, שלא כּבִדה את מה שיש בתוכה. לקחתי, שמתי בתיק.

הוא אמר לי: "תפתחי!"

בחשש כבד, פתחתי את השקית, שמא קנה לי משהו יקר, מה אחזיר לו בתמורה?! פתחתי – היתה בה תעודה של תואר ראשון בגיאוגרפיה שהוא קיבל. מדובר בתלמיד נכה עם שיתוק מוחין, שיש לו מגבלה בגפיים השמאליים שלו, שאפתן בלתי רגיל. הוא גם היה שחקן כדוררגל ורץ מרתון, תלמיד עם רצון עז, שגיאוגרפיה ואותי מאוד אהב ובספסל הראשון תמיד ישב וכל מילה שיצאה מפי הוא במחברת שלו כתב. מאחר והוא לא התגייס לצבא, הלך ללמוד גיאוגרפיה באוניברסיטה, ובהצטיינות סיים אותה. הוא הרגיש שכל זה קורה לו בזכותי. מדי פעם היה מתקשר אלי ומתייעץ על עבודה שהוא צריך להכין והדרכתי אותו, והמשכנו להיות בקשר. הייתי מאושרת, חבקתי אותו, והבנתי שבכל זאת לעבודתי יש פשר... למרות שנים של עבודה קשה ושל ייסורים, יכולתי לאסוף מעט פרורים שאצלי בכספת שמורים.

במקום לעזוב את בית הספר מיואשת וכאובה, התרגשתי מהאהבה שהרעיף עליי אותו תלמיד, שכאילו משמיים נשלח אליי, לומר לי, שעמלי לא היה לשווא. זה בדיוק מה שהייתי צריכה, כדי להרגיש שהייתי ראויה להיקרא מורה. לא הכול תלוי בי. עשיתי ככל יכולתי. נתתי את נשמתי, אך לא תמיד קבלתי תמורה. הרגשתי שבעצם, לא נכשלתי, שאני אמיצה וגיבורה שהחזקתי מעמד ארבעים שנה, במקצוע שוחק, שגם בו, מדי פעם הבליחה קרן אור שאת הקושי השכיחה. וכל קרן אור כזאת, האירה באלפי נגוהות, והשכיחה את הפחדים והבלהות.

באותו יום קיבלתי עוד סימן שלא בזבזתי את הזמן. כשיצאתי מבית הספר, בדרכי לקוסמטיקאית חדשה. מיד כשהיא ראתה אותי, היא אמרה, שהיא אותי מכירה. לא זכרתי אותה. אמרה בהתלהבות, "את היית המורה שלי לכלכלה בבית ספר 'אופק', בזכותך קיבלתי מאה בבגרות. אהבתי את השיעורים שלך. אהבתי את ההופעה הזוהרת והמיוחדת שלך. את היית המורה הכי טובה שהייתה לי אי פעם, אהבתי אותך. את הערכת אותי, ומעולם לא שכחתי אותך." הייתי מופתעת שהשארתי אחרי שם טוב ותלמידה שזוכרת אותי לטובה. אות משמים שאוהבים אותי, ואני מורה טובה, וזוכרים אותי, ואת הופעתי המוקפדת, שתמיד הייתה מיוחדת.

כבר לא הייתי צריכה שהמנהל, שישב בכלא, ייפרד מעליי ויאמר לי מילה טובה, או תודה, אחרי עבודה קשה של עשרים ושתיים שנים מפרכות. וכל מה שרציתי לדעת, שהייתי מורה טובה, ולא רק מתוסכלת, ולא מתוגמלת, ולוּ רק במילה... 

מדי שנה מתקשרים אלי בחגים מיספר תלמידים שחינכתי אותם, ומודים לי שהם הצליחו בחיים בזכותי, שנתתי להם השראה, והאמנתי בהם, ועודדתי אותם, והם לא ישכחו אותי לעולם. ביניהם תלמידים חלשים, שרצו להפסיק להם את הלימודים, ונלחמתי עבורם, והם למדו לאהוב גאוגרפיה, התאהבו במקצוע, עשו בגרות, והצליחו יפה בהמשך דרכם. לא ההכנסה היתה לא הוגנת, הייתי מרוצה ממה שהשתכרתי, אני מרגישה שלא הרבה זכיתי במילים טובות ומעודדות שהיו נחוצות לי לביטחון, שבעצם לא עמלתי לשווא.

בכוח האינרציה, משכתי שנה ועוד שנה, עד שהגעתי לגיל הפרישה (62), למרות שדבקו בי מיני חוליים, לא הרשיתי לעצמו לפרוש בטרם אגיע לגיל הפנסיה, כדי שאזכה בתגמולים ראויים. ככל שעברו השנים, העול היה כבד, הכול השתנה, בעיקר המשמעת של התלמידים, למרות האימה שהטיל עליהם המנהל, והם בו לא רצו להיתקל. המוטיבציה של התלמידים ירדה, וערכים שהיו פעם מקודשים, חוללו ברגל גסה, ולאף אחד לא היתה על זה שליטה. הרגשתי שאני לא מצליחה להגיע ללבבותיהם של התלמידים כבעבר, חשתי שזה נגמר. לא מצאתי את מקומי, אך לא קמתי ועזבתי, ולא ניסיתי לעבור לבית ספר אחר?! לא היה לי אומץ.

אני מקנאה במורים של היום, שכשרואים שלא טוב להם במקצוע השוחק הזה, עוזבים ועוברים או לבית ספר אחר, או עושים הסבה למקצוע אחר. זה יוצר מחסור במורים, ולאו דווקא הטובים נשארים (אני לא מזלזלת באף מורה שנשאר במערכת, זו עבודה קשה, ויש שאומרים, שזו "עבודת קודש"). משרד החינוך עושה הכול כדי לפצות את המורים המתחילים, ולגרום להם שיחזרו. לי לא היה לי אומץ לעזוב. אולי חששתי שלא אמצא עבודה, ואז לא תהיה לי פנסיה ראויה. 17 שנים עבדתי בבית ספר פרטי ולא צברתי שום זכויות. נאבקתי עם עצמי לעבוד עד גיל הפרישה, שאז אצבור רק 50% מהפנסיה. כבר לא עבדתי בשביל הכיף. משהו בי התעייף. הייתי חייבת לשאת בעול ולסבול ולהמשיך עד גיל הפרישה, גם אם העבודה מאוד קשה. וחשוב היה לי יותר על מצוינות לא לוותר, להמשיך לתת בכל הכוח, ומהשליחות הזו לא לברוח. לא רציתי להשאיר אחריי חוב, רציתי רק להשאיר אחרי שֵם טוב!

הגעתי ליום שחיכיתי לו. הגעתי לגיל הפרישה. לא בכיתי שאני נפרדת מבית הספר מחבריי המורים ומהתלמידים. רציתי להתמקד בעצמי, להקשיב לרחשי ליבי, להוריד ממני את רגשי האשמה, שאולי לא הייתי מספיק מורה טובה. רציתי חופש לנפשי, שמעולם לא היה לי מאז אני ילדה, נערה, אישה, אֵם, כי היה חשוב לי להתקדם. לא רציתי להתעורר לעוד יום של קרב ועמל, הגיע הזמן שאקבע מה אני רוצה לעשות, ומה יעשה לי טוב. בעיקר, רציתי לשבת ולכתוב. הכנתי לי חדר עבודה נוח עם נוף משגע ולעבודה לא אתגעגע. 

יצאתי לפנסיה אחרי ארבעים שנות הוראה. אני שמחה שזכיתי לרגע הזה. ילדיי שנולדו לי בזמן הלימודים, גדלו, פרחו, הצליחו, נישאו, נולדו לי נכדים. אושר גדול. כעת אני רוצה להתחבר לעצמי, לחזור לעברי, שעף מהר מבלי שהתעכבתי עליו, לבטא את רגשותיי, אהבותיי, תסכוליי, הצלחותיי, וגם לחפור עמוק ולמצוא את ילדותי שהשאירה בי סימנים, שלא עזבה אותי, שהלכה איתי והשפיעה עליי, אולי יותר מדי... ולהתגעגע לאנשים שנעלמו מחיי.  

חנה סמוכה מושיוב

19.7.2023

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1972

13.10.72. מהוצאת "הקיבוץ המאוחד" הודיעו על ביטול הריאיון עם אורפז, מאחר וכל יתר הראיונות עם הסופרים הקודמים בסידרה לא עלו יפה. מאחר וכבר עשיתי את הריאיון – ישלמו עבורו. לאורפז טרם גיליתי – כדי לא להוציא לו את הרוח מן המפרשים בטרם יסיים לעבור על הנוסח שמסרתי לו.

21.11.72. לפנות-ערב, בשבת, הזמנתי את יצחק אורפז ורותי חברתו לכוס קפה. הוא הביא לי מתנה יפה מאוד – רישום אישה של יוסל ברגנר, הדפס שעליו נוספו צבעים וקווים, עם חתימת הצייר. הוא קיבל פעם שלושה רישומים במתנה מברגנר ונתן לי אחד. ממש התרגשתי. מיהרתי לתת את התמונה לעושה מסגרות ואתמול תליתי אותה והיא מוסיפה המון לחדר.

מתוך יומן 1973

4.2.73. בליל שישי הרציתי בבית ברנר בתל-אביב על ברנר. השתתפו אדיר כהן, אביב עקרוני ושמעון פינקל. המנחה דרש ממני בפומבי שאדבר על ברנר ותנועת העבודה ואני עניתי קצת בגסות שאינני רגיל שיאמרו לי מה להגיד, ודיברתי דווקא על הרגשת כישלונו של ברנר בחיי עבודת הכפיים. אחרי ההרצאות, שהיו קצרות ועלו יפה, גם פינקל לא האריך בקריאתו – הזמנתי אליי את אדיר ואשתו [בלהה] ואת יצחק אורפז ורותי חברתו, שבאו לשמוע את ההרצאה. הכנתי כיבוד יפה. יצחק ורותי נשארו עד לשעה מאוחרת. נתתי ליצחק לקרוא את שיריי וכמה מן הסיפורים, הוא אמר שהשירים הם פואימות הדורשות השלמה של פרקים נוספים. ועל הסיפורים אמר שעיקר כוחי במונולוג, שמצאתי ניגון, אך עליי גם לשבור אותו מדי פעם כדי שלא ייראו הדברים מעוגלים מדי, נכתבים מתוך נחת. דברים דומים להפליא אמרה גם פיצי.

15.2.73. ביום שישי האחרון התפרסם ב"משא" סיפורי "כמה ימים יש עד מחר". לא ידעתי על כך. אורפז צלצל ואמר שהסיפור מאוד מצא חן בעיניו.

10.3.73. שבת. בצהריים צלצל אורפז. לאחר ששעה קלה לפני כן שוחחתי איתו ארוכות, והזמין אותי לטייל עם רותי חברתו וחברה נחמדה שלה עם מכונית. תחילה לא רציתי אך רותי שיכנעה אותי. הם באו לקחת אותי. לבחורה קוראים עדה רייס. נחמדה ויפה. בת 28. עושה את המ"א בביולוגיה בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב בבית-החולים בילינסון. נסענו לנמל תל-אביב הנטוש [צ"ל יפו]. עשיתי להם סיור בעקבות טיולי עם שלמה שבא: מהנמל לסימטאות נווה שלום ונווה צדק עם הסברים היסטוריים ספרותיים. אחר-כך נסענו למסעדת יוניס ביפו ואכלנו. אני שילמתי 42.5 לירות עבור כולם ואורפז אמר שאזכור את החוב, מחצית הסכום, שהוא חייב לי. ראוי היה לי להזמינו – הוא הביא לי מתנה לדירה רישום [הדפס] של יוסל ברגנר אשר שווה כמה מאות לירות.

4.4.73. אחרי-הצהריים יצאתי לטייל. הלכתי לאורך גדת הירקון הדרומית מרחוב אבן-גבירול ועד למגרשי התערוכה, והתבוננתי בתשומת-לב בכל פרט. אחר-כך ביקרתי אצל אורפז וישבנו על המרפסת עד שעה לאחר השקיעה ודיברנו על עצמנו. הקשר שלו לרותי דומה לקשר שלי ליהודית. ושתיהן אחיות בבית-חולים. מה שטוב בפגישת עימו שהן אינן מתסכלות כפגישות עם סופרים אחרים. להיפך, יש בפגישות אפילו משום השראה. הוא אינו מוכה בשיגעון גדלות וגם רשע איננו, ולא סכסכן.

1.5.73.  ...אחר-כך צלצל אורפז והזמין אותי לשבת בקפה "פראק" [ברחוב דיזנגוף] ונתן לי את ספרו החדש "עיר שאין בה מסתור". עברו ג'אד [יהודה נאמן] ורוחמה [מרטון, בת-זוגו אז] והצטרפו אלינו, וכן עמי מעייני. ג'אד סיפר לי כי הוזכרתי ב"טיים" על ספרי "לא לגיבורים המלחמה" במאמר של 25 שנים לישראל. כניראה שהסתמכו על ציטוטו של אמנון רובינשטיין מלפני כמה שבועות בסדרת מאמריו ב"הארץ".

28.5.73. יום שני. סיימתי את קריאת ספרו של יונג וכתבתי רשימה ארוכה על ספרו החדש של אורפז "עיר שאין בה מסתור" מתוך הסבר יונגיאני.

4.6.73. ...הלכתי לספרייה העירונית ובדרך חזרה פגשתי את אורפז וישבנו שעה קלה בקפה "צמרת" באבן-גבירול [אינני זוכר היכן היה הקפה]. אתמול הוא צלצל, במצב נואש, אם יש ליהודית [לימים אשתי] חברה להכיר לו. הוא זקוק לאישה. צלצלתי אליה. אמרה לומר לו שיחזור לרותי ויגיד תודה שיש בחורה צעירה שאוהבת אותו ורוצה בו. אמרתי לו את דבריה והוא חייך.

6.6.73. ... כשגמרתי את העבודה היא כבר קרוב לאחת-עשרה בלילה. יצאתי לעשות טיול ולזרוק את המאמר לאברהם יבין [שגר אז ברחוב אבן גבירול מול רחוב הדסה] ופגשתי בדרך את א., בת קיבוץ שמיר, שהיתה חברה של אורפז. הזמנתי אותה לשבת בפיצריה שבפינה, ושוחחנו ארוכות על אורפז. אמרה שקיבל מילגה להיות מרצה אורח בתור סופר באוניברסיטה בשנה הבאה. לי לא סיפר על כך דבר.

9.6.73. אורפז, כפוי טובה. לא צלצל אפילו לומר תודה על המאמר שכתבתי עליו השבוע ב"על המשמר".

16.6.73. אורפז צלצל ביום חמישי, והיום צלצלתי אליו. לא מרוצה מהמאמר שכתבתי עליו. הוא שרוי בעולם כה הרמטי, ובכייני, שאינו מסוגל לראות שאיש מכל המבקרים שיכתבו על ספרו לא יתמודד עימו כמוני.

21.6.73. אתמול לפנות-ערב הלכתי לאורפז ובילינו שלוש שעות בשיחה. שוב התלונן על המאמר שכתבתי עליו, ובקושי עלה בידי להפיס את דעתו, אף שבתוכי חייכתי. כאב לו שלא נגעתי בסיפורים כמו "עיר שאין בה מסתור", "צֵיד הצבייה" ו"נמרוד גיבור ציד". לא היה לי כוח לפרש את כל סיפוריו, וחלק מהם גם לא דיבר אליי. הוא הסביר לי בפרטות מה רצה לומר בשלושה סיפורים אלה, וזה לא הוסיף להנאתי מהם.

הוא אמר שלעיתים יש בי מידה גברית של התמודדות אינטלקטואלית עם יצירה ורצון לרדת לסיבתו של כל דבר, ולעיתים מידת הערצה והתרשמות נשית, שאינני מגיב אלא על מה שגורם לי הנאה מיידית. סיפור שאינני נהנה בקריאתו – אינו מדבר אליי ואינני מוכן להתאמץ במובן "גברי" להתמודד עימו פעם נוספת.

אמרתי לו שבדבר אחד צדק – מפני שאני קורא הרבה, אינני מסוגל להתעכב אלא על סיפור שמעניין אותי ותופס אותי באופן רגשי. אחרת אני משתעמם. ורק מה שגרם לי חווייה אסתטית בקריאה – שווה בעיניי גם שאתמודד עימו ואנסה להבינו באופן שכלי, אנאליטי.

[אורפז עדיין גר אז בדירה הפונה לים, בקומה שלישית בבית דירות גדול משנות השלושים בסוף רחוב בן-יהודה, שאם אינני טועה גרה בו דודתי אסתר שנים אחדות בראשית שנות הארבעים, על כל פנים, זו הדירה הראשונה שלה שאני זוכר מביקוריי אצלה בתור ילד כבן ארבע-חמש. הסימן – מערכת חימום מרכזית עם רדיאטורים בכל חדר בדירות שבאותו בניין.

אורפז היה נוהג להכין לנו קפה והיינו יושבים לקראת השקיעה במרפסת הצופה לים ומדברים שעות ארוכות. הבעייה שלו כל השנים, גם כעת, בקיץ 2005, כאשר אני מראיין אותו על חייו, שהוא נוטה כל הזמן לנתח ולפרש את יצירותיו במקום לספר באופן יותר ספונטאני על חייו ולהשאיר את הפרשנות לאחרים. הוא מבוגר ממני ביותר מתריסר שנים].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ח

דבורה כובסת ושרגא פועל-בניין

המחנה של פלוגת עין-חרוד, בפתח-תקווה, שכן במקום שעליו היה עתיד להיווסד, באותה שנה ממש, קיבוץ גבעת-השלושה, בגלגולו הראשון. מבחינת העבודה היתה לשרגא ולדבורה אפשרות להשתלב במקום, אך גם כאן לא היו תנאים להיקלטותו של הילד. דבורה היתה במצב-רוח קשה. הילד לא הסתגל לחום הארצישראלי. לא אכל, בריאותו החלה להתערער. לאחר ימים אחדים לקחו שרגא ודבורה את הילד וחזרו עימו, ברגל, לתל-אביב.

שרגא החליט לפעול באורח עצמאי, והחל לחפש עבודה. אמנם הידהדו באוזניו עצותיהם-אזהרותיהם של הזוג הקטין, לדבורה – "לא תצליחי להיות כאן מורה." ולו – "מי יקבל אותך לעבוד ככלכלן בקואופראציה?" – אך הוא ודבורה לא התייאשו.

דבורה מספרת כי בטרם יצאו את רוסיה, מכרו כמעט כל מה שהיה ברשותם, כדי לרכוש את כרטיסי ההפלגה. לשרגא היתה חליפה נאה, ואחיה של דבורה הציע לקנותה תמורת חמישה רובל זהב. הכסף שימשם לנסיעה. אך כאשר פתחו את המזוודה, בארץ-ישראל, מצאו בה את החליפה!

נוסף לסכום הזה, הקאפיטאל היחיד שהביאו עימם היה "הקאפיטאל" של מארקס, ברוסית.

שרגא ודבורה נפגשו בתל-אביב עם חיים הלפרין, ששימש אז כמרכז מחלקת העלייה בהסתדרות, ואחר-כך – מראשי הכלכלה החקלאית. הם סיפרו לו על תלאותיהם, בניסיונם להיכנס לאחת מקבוצות העבודה, וכל קשיי ההסתגלות של בנם הקטן. הלפרין העניק להם הלוואה, שאיפשרה את קיום משפחה במשך חודש ימים, ויעץ להם להקים את ביתם בתל-אביב.

"וָרֶצְ'קָה," אמר לדבורה, "אל תשאלי עצמך – מה לעשות? תהיי כמו כולם. אנו בונים גם עיר עברית! תקחי שלוש לא"י של הסוכנות, תסתדרו במקום עם הילד, תירשמו אצל ברקאי ותהיו פועלים בעיר העברית!"

בירושלים נפגש שרגא עם דוד רמז, ממנהיגי תנועת העבודה, ולימים מזכיר ההסתדרות הכללית ושר בישראל. רמז הכיר את שרגא מתקופת מוסקבה וידע שניהל קואופראטיב צרכני באוקראינה. שרגא ניסה עתה לברר אפשרות השתלבות במסגרת "המשביר המרכזי", ככלכלן-קואופראטור. רמז הציע לו להתחיל לעבוד כפועל פשוט, שכן, לדבריו, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. "אם יתברר שכישרונותיך בתחום הקואופרציה מתאימים גם לארץ," אמר לו רמז, "תוכל להשתלב באופן טבעי גם בעבודה ציבורית התנדבותית."

"הצעתו נראתה לי," אמר לימים שרגא. "מה גם שזו היתה דרכי ברוסיה – שילוב של עבודה בשכר עם פעילות ציבורית. נרשמתי בלשכת-העבודה כמחוסר-עבודה ונהגתי לבוא מדי יום לבקש עבודה. בסופו-של-דבר, כיוון שהיה לי ילד, זכיתי לקבל עבודה בבניין."

*

שרגא ודבורה שכרו דירה ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, לא רחוק משפת הים, יחד עם קבוצה של שמונה חלוצים, כולם רווקים. רחוב בן-יהודה לא היה אז אלא הבניין האחד, שעליו התנוסס שלט האומר: "פה יהיה רחוב בן-יהודה".  הדירה נמצאה במרתף, אך הבניין, לדברי דבורה, היה כארמון שבעליו עזבוהו, ולו מרפסת זכוכית רחבה צופה אל מול הים. תל-אביב היתה בת שש-עשרה, יפה כנערה צעירה עם הינומה לבנה – אלה אוהלי החלוצים על שפת הים, והחוף – בזהוב. עיר של זהב ולבנים. הפועלים הצעירים בנו את האיזור שנקרא "לב תל-אביב", סביבת הרחובות שינקין ומזא"ה. היו עומדים על הפיגומים, או במדרגות שבבתים הנבנים, מעלים מיד ליד את הלבנים לבניין ושרים:

"הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף רגע,

בנו הבנאים, אל פחד ואל יגע – "

ואלה שלא קיבלו יום עבודה, שרו על ברקאי, שהיה מחלק את ימי העבודה בלשכה:

"ברקאי, ברקאי, למה ומדוע?

לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע!"

על משקל הפזמון החוזר בשירו של עמנואל הרוסי, "סבא תשרי", שכתב אותו באותה שנה, 1926, בהיותו פועל מחוסר-עבודה בירושלים, ואשר, לדברי אמיתי נאמן – סָפָּר ירושלמי אוהב זמירות בשם יהושע חיבר לו מנגינה והיה שר אותו באוזני לקוחותיו בשעת התספורת, וכך נפוץ השיר מפה לפה ונעשה עד מהרה להיט בקרב הפועלים, מחפשי יום-עבודה, בכל רחבי הארץ:

"ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע?

לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע?"

זה גם היה אחד השירים שאותו הירבו לשיר בבית הנוסוביצקים – בקרב חברים, ולילדים בטרם שינה.

מרוסיה הביאה עימה דבורה פרימוס גדול, עתה הפשילה שרווליה, גילגלה מהרחוב חבית, העלתה אותה למרפסת והעמידה ככן, הציבה עליה את הפרימוס, הרתיחה מים בכלי גדול, ואמרה לפועלים שגרו עימם בקבוצה:

"מעתה אני אכבס לכם!"

וכך תרמה את חלקה לפרנסתם. הקבוצה התקיימה אז במעין קומונה קטנה.

בדרך כלל לא היתה העבודה מצוייה לדורשיה יותר מיומיים בשבוע. לשרגא, פועל-בניין צעיר, כבן עשרים-ושבע, היה עתה זמן ללכת לשפת הים, שנשקפה קרובה כל כך, ממרפסת הבניין שברחוב מאפו, פינת בן-יהודה. ברוסיה אהב לשחות. הלא כך הכיר את דבורה, כשהציל אותה מטביעה בנהר.

באחד מימי חודש יולי, 1925, ירד שרגא לים פעם ראשונה בחייו. מימיו לא טבל קודם בים, רק בנהרות. הוא נכנס למים, פגש בגלים הגדולים, הסוערים, של תחילת הקיץ, שטילטלו אותו ללא מידרך לכף-רגלו, השקיף אל מרחביהם הרוטטים, חסרי-המנוחה, ונתקף פחד עמוק. מימיו לא אהב דברים בלתי-ברורים. לא בעבודה, לא בחיי יום-יום, לא בבית ולא – במים. הוא היה אדם זהיר מאוד. לכן נמלט מהגלים הגועשים לחוף, ישב שעה קלה לנוח בחול, כדי להתאושש, והתוצאה היתה שעורו צבה בשמש. הביתה הגיע כשגופו מלא כוויות גדולות, במצב ממש מסוכן, וזכר הגלים הבוגדניים רודף אותו.

זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששרגא נוסוביצקי, השחיין המעולה מסוסניצה, ניסה להציב כף-רגלו בים. מעודו לא שב לשחות בו, אך לימים חזר אליו והיה אוהב לצפות בגלים ולהשתעשע עם בתו רינה בבניית מגדלים בחול.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יונתן גורל

עֶרֶב יוֹרֵד

לזכרו של אהרון גורל ז"ל

עֶרֶב יוֹרֵד

שֶׁמֶשׁ נִבְלַעַת

שָׁמַיִם מִתְכַּהִים

פַּסִּים פַּסִּים

רְחוֹבוֹת מִתְרוֹקְנִים

מְנַתְּבִים וּמַחֲשִׁים

עֵצִים שֶׁזָּרְחוּ

נִתְכַּסּוּ צֵל

הִסְתַּלְּקוּת אוֹר שֶׁמֶשׁ

אוֹר שֶׁהֵאִיר

וְעוֹרֵר

הִתְרוֹקֵן

* * *

מיכאל רייך

שִׂמְחָה עַל הַהַר

כַּאֲשֶׁר כָּרִיתִי בְּהַר הַקְּדוּמִים

וְנִסִיתִי לִלְמֹד קוֹרוֹתָיו,

טִיבוֹ וְסִמְלוֹ בְּעֵינֵי אַנְשֵׁי בְּרֵאשִׁית,

נִזְהָר הָיִיתִי שֶׁלֹּא לְהִתְקָרֵב אֶל פִּסְגָתוֹ

שֶׁמָא אֶמְעַד מַטָּה בְּשֶׁל הָרוּחַ הַמְּשׁוֹטֶטֶת שָׁם דֶּרֶךְ קֶבַע -  -  -

גִּלִּיתִי צְלִילִים בַּדֶּרֶךְ, שְׂרִידֵי אוֹר וְהִילָה,

רִבְדֵי אֲבָק שֶׁל עוֹלָם חָדָשׁ מִתְהַוֶּה אַךְ זוֹכֵר –

קוֹרֵץ לִי בְּיָרֹק וּבְחוּם;

לֹא רַבִּים הָיוּ הַמִּמְצָאִים הָרְאוּיִים לְתִאֲרוּךְ שֶהֶעֱלֵיתִי מִן הֶעָפָר

וְאַף עַל פִּי כֵן נִגְדְּשָׁה שִׂמְחָתִי אֶל מֵעֵבֶר לַהַר

אֶל הָעֵמֶק הַחוֹלֵם,

אֶל הָאֲנָשִׁים הַיְּקָרִים וַחֲזוֹנָם,

כִּי בְּמַעֲשֵׂיהֶם, דָּמוּ בְּעֵינַי לִתְנוּפַת הַחַנִּית

אֲשֶׁר הוּטְלָה מִיָּד שָׁאוּל בְּמַעֲרַכְתוֹ הָאַחֲרוֹנָה

וְחָצְתָה אֶת הַדּוֹרוֹת

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שבעה-עשר

אני פוגש את ג'ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ

שנים עברו.

עזבתי את עין גדי שבה פגשתי את אלוהים בוער בחום הנורא בסנה בין השיחים ונהגתי כעצתו ונעשיתי סטודנט בירושלים.

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שיפשוף אמיץ במגבת-מיטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שניראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת-הערב שלי, כעוזר-הגשה בבית-המלון הירושלמי "מוריה" בתקופה שבה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור בחום הלוהט של עין-גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי שאיים להשתוות להכנסותיי.

מבחינה רגשית עדיין הייתי אידיוט גמור. הסטודנטית שאהבתי מאוד ולה עדיין שמרתי את ליבי – ציפצפה עליי עד כדי-כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת-השיניים והמסרק, לקחה שניים-שלושה ספרי-לימוד, והניחה לי ללוותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו "למדה", ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

היינו אז כולנו חולי אהבה. חבר שלי, סטודנט, שלא היה מסוגל להשלים עם כך שהבחורה שאותה אהב סירבה להינשא לו – והוא אפילו לא זכה לשכב איתה יותר מפעם מקרית אחת כששתתה קצת יותר מדי יין ופתחה לו את את רגליה על רצפת חדרה והוא אפילו אז לא הביא אותה לאורגזמה אלא גמר אצלה מיד מרוב התרגשות – והוא היה כה מיואש, שהזמין בשארית כספו מודעה בעמוד הראשון מצד שמאל של עיתון "הארץ" ובה שמה ושמו ובאמצע למטה "נשואים" ותאריך אותו יום, יום הולדתה. כך למדנו בימים ההם מהמודעות מי נישאו ומי "חובקים" כבר בת או בן. המודעות היו מעוררות עניין רב יותר מכל דבר אחר שנדפס בעיתון כי מהן נודע לנו מי כבר (לדעת הפסימיסטים) יצאו לתמיד משוק הרווקים והרווקות או (לדעת האופטימיסטים) זמנית עד לגירושין. היו באוניברסיטה בחורים ובחורות שלא יכלו להפסיק לאהוב עד שלא ראו שחור על גבי לבן מודעה מכאיבה בעיתון.

בבוקר עוד הספיק חברי לקנות את העיתון וצנצנת לבן ולראות את מודעת הנישואין שהיתה חלום חייו ובטרם הצליח מישהו לדבר איתו על השערוריה שחולל, וכבר ירה לעצמו בראש. למוחרת נדפסה מצד ימין בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה על מותו ב"נסיבות טראגיות" ועל מועד הלווייה. הרבה אנשים היו סבורים שנהרג או התאבד למוחרת החתונה, וכמובן שה"כלה" לא באה ללווייה שלו. זה היה נורא. עצם ההיזכרות בו מדכדכת אותי, קוּס-אֶמָה וקוּס אֵם-אם-אֶמָה שגרמה לו לגמור כך את חייו!

העבודה במלון "מוריה" הביאה לי פורקן-מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה-לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת-בית, אז.

לאט-לאט התקדמתי בעבודתי, התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. ולעיתים גם עוזר לצוות ניקוי החדרים. באותה תקופה עבדו עדיין בעיקר יהודים בכל העבודות האלה, אבל עם צוות-העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב-המלצרים הירושלמי המפורסם פיני לוביאניקר הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך היה נידמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת-הבוקר, ואחר-כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה "שלום", פאר צי-הנוסעים הישראלי, עם שני מיטבחים בשרי וחלבי, בית כנסת אחד ומיטב יצירותיהם של אמני ישראל. חרף היותו ירושלמי, הטלטולים הקלים בים עשו לו טוב.

אותו ערב ישבה בחדר-האוכל קבוצת משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי, ונתן לי את תמונתו במתנה. שחור רזה ומשכיל מאוד. אך דמי-שתייה, טיפ – סירבתי לקבל מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראות להם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני-משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי היה נידמה לו שלאור בדיקה מקיפה כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחר טוב יצא מכך והוא שמאותה תקופה יש לי תיק מהימנות אישי במדור חשאי כלשהו במקום בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות נגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי לא מעט על כך שלעולם, לעולם לא מחשיבים אותי כמסוכן-באמת למישטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג'ני!

מפטפטת צרפתית בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם דיברו על הטיול למחר. מטעם משרד החוץ, התיירות, או הבריאות? מי שהזמין אותם.

עיניה הבורקות, שערה הדיבשי. יצקתי את המרק לצלחתה בעיניים מושפלות-מעט. לא רציתי להעמיד אותה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא-רבות בעין-גדי, כאשר הכיש אותה הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי לאחר שיצאו.

הם הזמינו יין. ניראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי לאיטי את היין הוורוד לגביעה, שאותו הברקתי במרץ, במגבת-המיטבח, רק לפני שעה קלה.

כאשר הגישה את הגביע לשפתיה היה נידמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמוייה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיא מבלה בחברת שחורים.

בצעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג'ל. לחמניה צהובה כמו השיער הקלוב שלה – טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, ובכל זאת שתו איתה בהשמיעם צהלות שמחה.

כאשר הצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – ג'ני כלל לא מכירה אותי, ממש לא!

שתויים-במקצת הם יצאו לבלות את המשך הערב, ולפי שהבנתי מדבריהם – לכיוון "מַי באר", שהיה מאוד אופנתי בירושלים. טומי הקטן היפה, מהגליל, היה עוזר בבר הזה בהגשה ומדי פעם מקבל טלפון ויוצא להשכיר את התחת שלו וחוזר בהליכה קצת מוזרה עד שהיה מתאושש מהווזלין.

המאלים השחורים התנודדו הלומי-יין בעוד ג'ני בהירת-העור צולעת ביניהם קלות על רגלה שאותה הכיש הצפע בעין-גדי לפני שנים. רק אני הרגשתי בצליעתה. היא פסעה על נעלי עקב כהות שהיו בעלות מחשוף נדיב – הסדק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל הצטייר כקו מפתה בין זוג שדיים הדוק או ראשיתה של גבעת ערווה בעלת שפתיים תפוחות. אני הייתי כל-כך מגורה שממש עמד לי למראה שלה. הייתי מוכרח להפסיק את מלצרותי בחדר-האוכל וללכת לשירותים של המלון, שם עמדתי כשאני לוחץ את נמר המדבר של עין-גדי בין אצבעותיי ומעביר אותו בדימיוני על החריץ המתפשק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל המשגעת המגרה של ג'ני ומתיז ממני אל נעל-העקב הכהה שלה במקום לאסלה, מה שבאמת קרה.

המשמרת שלי הסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת-הבוקר ואת ניקוי המיטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (מזגתי את היין שהותירו לגביע של ג'ני ושתיתי) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כמעט עד טחנת-הקמח עם כנפי הרוח של ימין משה וחזרה, כדי לראות אם ג'ני תחזור איתם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתוייה, סביבי, כאילו היין מפכה ומפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם ל"מוריה", מתנודדים-עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחשבתי לחזור לחדרי השכור והקר להתכונן לסמינר של הפרופסור איזידור לבונה, אצלו למדתי ספרות ואותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי שאולי בזכותו אהיה יום אחד סופר מקובל בישראל, כשאר המטופחים שלו שהתמחו בחיקויים של עגנון שהיה באותו זמן מחקה את קאפקא וכל אחד מהם חלם שיהיה לו קורצווייל משלו וששוקן יוציא את כל כתביו ואולי גם יממן משכורת חודשית כל חייו.

ופתאום היא הופיעה! כמו בחשאי! אולי בכוונה כדי שלא ידעו שהיא מתעסקת עם אחד מהשחורים. היא נכנסה למלון באותה צליעה קלה-קלה שרק אני ידעתי להבחין בה ומה מקורה – ואני אחריה. לפי הקומה שאליה עלתה במעלית שיערתי להיכן היא הולכת. ידעתי את מיספר חדרו של ד"ר סו. ואכן, מיד שיצאתי מהמעלית נשמעה טריקת הדלת של חדר מאותו כיוון.

הלכתי לאט, עדיין היו מדי המלון עליי כך שיכלו בנקל לשער שנקראתי לשירות כלשהו. וגם היה ברשותי מפתח פותח-כל לחדרים, כאשר הייתי במשמרת של ניקיון או ריענון לקראת ערב, ולא היתה תשובה מהחדר, סימן שדייריו אינם בו.

ניגשתי לדלת. שמעתי קולות צחוק מבפנים. פתחתי אותה בחשאי ועמדתי בצל המסדרון. שניהם היו על המיטה. הוא כבר ערום על גבו. אולי כך חיכה לה או שהתפשט בזריזות כדי להתפאר בגבריותו? היא היתה עדיין לבושה אבל כבר החזיקה בידה את הזין השחרחר שלו וסיפרה לו בצרפתית כי באחת החפירות בעיר דוד מצאו את הזין של דוד המלך והוא נראה שחור וצמוק ועלוב מאוד לעומת מה שהיא מחזיקה.

והתכופפה לנשק אותו.

אני חשבתי שאני משתגע. ומה יהיה עם מישהו משניהם ירצה לשירותים ואני לא אספיק אפילו לחמוק מהמסדרון החוצה ולסגור אחריי את הדלת – וזמזמתי לעצמי בלא קול את השיר "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים..."

אבל לא הייתי צריך לחשוש פן אתגלה כי הם היו שקועים כל כך במעשיהם. ג'ני צהובת השיער כפי שהיכרתי את תאוותה במלוש שבמאפייה בעין-גדי, כבר ישבה על הזין השחרחר של ד"ר סו, שנראה ענק כמו עמוד טוטם אפריקאי, נימול. אף פעם לא ראיתי נימול שחרחר. ועכשיו גם היא התפשטה לגמרי וזרקה למיטה ועל הרצפה את בגדיה תוך כדי המפגש הסוער. קפצה ועלתה וירדה עליו בקצב שאני ממש שרתי בתוכי  "... מגדלים בירושלים, ויחזקם... ויחזקם..." – וכל פעם הוא קלע שוב את הזין שלו לתוך ערוותה הזהבהבה, ובכפות-ידיו, השחרחרות-מבחוץ, תפס פעם את לחיי התחת שלה הלבנים ופעם את צמד שדיה הלבנים וסחט אותם בקריאות הנאה אפריקאיות שעזרו לו כנראה לשמר את זקפת הטוטם.

זקפּה?

זָקוּפָּנְיָה!

שניהם היו כה מגורים שהסצינה לא נמשכה יותר מדקות ספורות, שבהן ג'ני כבר הגיעה לשיא וצייצה כבאה על סיפוקה, והוא מצידו בישר בצעקותיו שהוא גומר עד שהיו דפיקות מהחדר השכן שיפסיק להרעיש.

ואצלי הנמר המדברי עבד בתחתונים והתיז בפראות כמו עבד שחור משוחרר! רציתי לברוח מרוב בושה; ריח הזרע שמילא את החדר לא היה שונה משלי רק שהכמות שלו אצל ד"ר סו היתה ודאי פי כמה וכמה מזו שלי.

ואז קרה דבר מדהים –

עוד  יותר מהמגדל השחרחר שעדיין לא קרס אלא עבר לתנוחת-ביניים של מגדל פיזה –

ד"ר סו, גבו השחרחר מבריק מזיעה, הסתובב למחצה אל הארונית שליד המיטה, הגיע לארנקו המונח עליה, פתח ושלף ממנו צרור של שטרות, לא יכולתי להבחין אם אלה דולרים או כסף ישראלי,

ונתן אותם לג'ני!

תוך שהוא מנסה לחדור אליה בשנית באותה תנוחה, כשהיא יושבת עליו – כאילו בכך קנה לו את מקומו בקוס שלה.

ברחתי.

רטוב.

ברחתי כל עוד נפשי בי. אמנם מה לי ולה שלא ראיתיה שנים והיא אפילו לא זוכרת אותי. אבל להתנהג כך, כמו זונה! מילא אם היתה עושה זאת רק מתוך תאווה. או במסגרת "הסבר פניך לתייר!" כדי שיהיה לו רושם טוב מישראל. אבל תמורת תשלום!

חיכיתי למטה בסימטה, כי תיארתי לי שהיא לא תישאר לישון אצלו. ואכן אחרי שעה לערך, כבר היה ממש מאוחר, אחרי שלוש בלילה, היא ירדה, וכנראה הזמינו לה מונית בקבלה. אבל כשיצאה מפתח המלון בצליעתה הקלה, שלא היה אפשר לטעות בה, ועמדה רגע לחכות למונית, עברתי שם כרוח סערה, עצרתי מולה, הפלקתי לה סטירת לחי שהוציאה קול צעקה חייתי מפיה, אמרתי לה, בצרפתית מלעילית:

"זֶ'ה סְוִי לְ'בּוּלָנְזֶ'ר דְ'עין-גדי, אֶה סֶה מָה פְּטִי קָדוֹ פּוּר ווּ!"  – אני האופה מעין גדי וזה האתנן שלי לָך.

וברחתי למטה, לכיוון תחנת הרכבת, מבלי שאיש היה יכול לזהות אותי או לרוץ בעקבותיי. וזה לא קל לרוץ בתחתונים מלאים זרע, זו הפעם השנייה באותו לילה. כן, הייתי מטורף. ואת שלוות הלילה הֵפר קטר שנדמה כי תמרן סיבוב שלם בקצה הפסים, על מתקן עגול גדול גדול ומיוחד, כי הפסים הסתיימו בגדר ולא הובילו לשום מקום. והרעש אולי בלע גם את צרחת הסטירה.

למחרת, בבואי לעבודה במלון "מוריה", שמעתי שהיתה גניבה. ד"ר סו טען שמישהו נכנס לחדרו ולקח סכום כסף גדול בדולרים מהקופה המשותפת של המשלחת שעליה הוא היה נאמן. אמרו שיקחו טביעות אצבעות מכל עובדי המלון. אני לא חששתי משום שבתור עובד היו טביעות אצבעות שלי יכולות להימצא על ידיות של דלתות רבות. ובאמת לא מצאו כלום שקשור אליי.

חיכיתי עד סוף החודש והחלטתי להתפטר. השתדלתי גם שלא להימצא בקרבתו של ד"ר סו או מי מחבריו למשלחת. האם ייתכן שכל מה שראיתי בחדרו היה הזייה? הייתכן שג'ני אכן כייסה אותו או גנבה מחדרו?

לא רציתי לחשוב על כך.

אני מקווה שלעולם לא אפגוש פעם נוספת את הזונה. יש לי אהבות אחרות. אמנם אצלי – אהבות נכזבות לחוד וזיונים לחוד.

לימים כתבתי על כך שיר שרובו מהדימיון שלי:

לקחתי את בתוליה מאחור

כאשר אהבתי אותה

הערצתי אותה כמו אלוהים

חלמתי לשכב איתה

וכל פיסה בגופה היתה לי

מחוז חפץ קדוש

כאשר נעתרה לי לבסוף

וכבר לא היתה בתולה

כמו שחלמתי

לא התאפקתי ולקחתי

את בתוליה השניים מאחור

כדי להיות בכל זאת

ראשון אצלה במשהו

והיא הזדעזעה וזרקה אותי

כמו כלב טמא

אחרי ימים רבים

חזרה אליי גרושה ומושפלת

אבל אני כבר מאסתי בה

מזדיינת בתחת!

*

לימים נזכרתי במכתב שקיבלתי מחבר שלי, רופא בעל כשרון כתיבה בלתי-רגיל, דווקא לא מהקיבוץ:

"שלום רב אהוד היקר, במלחמת סיני התגלגלנו לשארם-א-שייך אך חלקנו הגיעו לשם בכוחות עצמם בהיותם בחופשה בעת שנורתה הירייה הראשונה. כמובן שדבר ראשון הגענו לבאר שבע הקטנה והמדברית שבמרכזה שני  מוסדות: מסעדת מוריס ו"הנגרייה", ממש כמו בעיירות הנידחות שרואים בסרטי המערב הפרוע. זו האחרונה שימשה כבית זונות של הדרום (כי העסק  המקורי פשט בינתיים רגל מהיעדר לקוחות!) – לחלק מהחיילים זו היתה הזדמנות אחרונה להתרוקן לפני מי יודע מה עלול לקרות להם... המוסד השלישי בעיר היה משרד קצין העיר, שהדריך אותנו היכן לעמוד ולבקש טרמפ."

והאם ייתכן כי ג'ני, הזונה הזאת, עבדה שם ב"נגרייה"?

לא. בשום אופן לא. אלה הן רק הזיותיי הפרועות, פרי האכזבה.

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* היי, מאחר ואנחנו נמצאים במלחמה על הבית שכפה עלינו הרודן נתניהו, אני מבקש לא לקבל עוד את "חדשות בן עזר" (כי איני סובל את עמדתך המתנשאת בנושא כל כך חשוב, ואגב גם אותך נציל כשתקום כאן חוקה אמיתית שתקבור את האספירציות ההזויות של החרדים). אם יורשה לי להוסיף, שבתור רופא אני מאבחן את הביביזם כמחלה, כרגע חשוכת מרפא, לצערי. 

בברכה, 

איתי שנהב

בנה של זיווה מיכנובסקי, נכדה של שולמית בן עזר. 

אהוד: בקשתך מולאה. זה אופייני לדיקטטורה הרעיונית שלכם, "מפגיני המחאה", מעריצי שקמה ברסלר – שאתם לא סובלים הבעות דעה אחרת מזו שלכם ומחרימים את המתנגדים לכם, וזוהי כרגע ה"מחלה חשוכת מרפא."

אני מאוד מקווה שלא תצליחו לתפוס כאן את השלטון ואנו נמשיך לחיות במדינה דמוקרטית שבה רק הבחירות תקבענה מי ינהיגו אותה. ואגב, אין ולא יהיה שום צורך "להציל" אותי. יותר טוב שתצילו את עצמכם מהנזק הנורא שאתם גורמים כיום לישראל!

* אהוד היקר, קראתי את יומן הפגישות שלך עם יצחק אורפז, ואני מבין שאהבת את האיש. אני זוכר אותו כסטודנט באוניברסיטת תל-אביב, שהיתה באבו כביר. הוא היה מגיע במדים (אם אינני טועה, רב סרן), והיה מאוד מסוגר. אני זוכר שהיה לו טור ב"על המשמר". כיוון שזכה להמון פרסים ולהערכה, ראיתי חובה לעצמי לקרוא אותו. קראתי את "מות ליסנדה" ואת "נמלים", ואני מקווה שלא תכעס עליי על כך שהוא לא דיבר אל ליבי. גם לא אהבתי את חזרתו לשם משפחתו הקודם (אוורבוך), כמו גד קינר, שמוסיף לשמו את שמו הקודם (קיסינג'ר). מכל מקום, אם יש לך נימוקים טובים לזכות יצירתו, אשמח ללמוד ממך.

שלך

משה גרנות

אהוד: למשה היקר, קראת רק קטע אחד מקובץ שהוא ספר של 171 עמודים בשם "ידידי יצחק אורפז" שיתפרסם כאן בהמשכים וגם יישלח לכל נמען המבקש זאת. אבל התרשמת נכון, מצאתי עניין ביצחק אורפז ובסיפורי חייו יותר מאשר בספריו. האיש היה הרבה יותר מרתק מאשר יצירותיו, והוא לא רצה להודות בכך.

* אהוד: לצערי הרב החליטה כנראה פרופ' זיוה שמיר לא לפרסם יותר את מאמריה המעניינים במכתב העיתי מפני שהיא כנראה לא מסכימה לדעותיי, המובעות בו בהבלטה, זאת למרות שכעורך נתתי לה במה פתוחה ובולטת להבעת דיעותיה, המנוגדות לשלי.

היא גם לא הגיבה לביקורת המנומקת של נעמן כהן, שהפריכה את קביעתה שהליכוד לא כלל את הרפורמה המשפטית במצע שלו לקראת הבחירות האחרונות.

אני משער שגישתה מצערת קוראים רבים אבל אולי הדבר מראה גם על חוסר מידת הסובלנות אצל אלה המזדהים בקנאות עם "הפגנות המחאה" ומתיימרים כביכול להגן על הדמוקרטיה שלנו מפני ה"דיקטטורה" –אבל כנראה מרשים לעצמם להחרים את מי שאינו בדעתם.

אגב, מפרופ' זיוה שמיר לא קיבלתי שום הסבר לניתוק המגע.

* ואולי גוי של רכבת? בתגובה על "נתניהו חנך את הרכבת הקלה בפתח תקווה, מאות הפגינו מחוץ לתחנה", מאת בר פלג, "הארץ", 18.8). כידוע, החרדים מוצאים פתרונות לרוב, כל אימת שיש להם צורך או רצון לעקוף הוראה מדאורייתא שמפריעה להם בחיי היום יום. לדוגמה, כדי שלא ייאלצו להשמיד את כל החמץ שברשותם לפני חג הפסח, מצאו הדתיים והחרדים פתרון עוקף והוא "מכירת החמץ" — "מכירה" שאיננה כזו, ומתבטלת בסיום החג לכשהחמץ "נמכר" בחזרה למוכר. ברור לשני הצדדים בעיסקה שזו איננה אלא מכירה ב"כאילו", שאילו היתה מתנהלת במסחר הרגיל, בין אדם לחברו, היתה בוודאי נחשבת כהונאה.

נראה לי שתרגיל זה כוחו יפה גם לעניין הרכבת הקלה. כך, מדי ערב שבת, או ערב חג ומועד אחר, "תמכור" המדינה את הרכבת לחברת שתוקם לצורך הפעולה. החברה הקונה תהיה "בעלת הרכבת" למשך השבת או החג, תפעיל אותה כבימי חול, ובצאת השבת "תמכור" את הרכבת בחזרה למדינה.

בטוחני שכל המשפטנים החכמים היודעים לנסח כל סעיף ותת-סעיף בחוקי המדינה הנתונים בימים אלה במחלוקת, יוכלו לנסח שטרי מכר נאותים, לצד מינוי "בעלים" לחברה שאינם המדינה, וכך תוכל הרכבת לפעול ולהסיע את אלה מאזרחי המדינה שמושבתים בשבת ובחג בניגוד להשקפת עולמם, ובא לציון גואל.

ראש הטופס

תחתית הטופס

אוריאל להב

(מוותר על דמי הפטנט), רמת השרון.

("מכתבים למערכת הארץ", 20.8).

* החלטת איראן לסייע לטרור הפלסטיני הרצחני בגדה המערבית נגד ממשלת ישראל ואזרחיה היהודים כמובן אינה מושפעת כלל מ"הפגנות המחאה" נגד ממשלת ישראל ויותר ממחצית אזרחיה היהודים. ובכל זאת היינו מאוד שמחים לשמוע שבתגובה ישנן התקפות מוצלחות של מזל"טים בלתי-מזוהים על יעדים אסטראטגיים באיראן, כדי לצנן את התלהבותם של האייתולות ממה שנראה להם כשעת כושר לרצוח את אזרחי ישראל, שלדעתם הולכת ונחלשת.

* * *

* כיצד נראה ה"טרור" של "מפגיני המחאה"? "בית משפט השלום בירושלים דחה היום (רביעי) את בקשתם של ח"כ שמחה רוטמן ורעייתו חנה להוציא צו הטרדה מאיימת נגד 400 פעילים בקבוצת הוואטסאפ 'מחפשים ומטרידים את רוטמן'. רוטמן טען כי הפעילים מתכננים לשבש את חופשתו המשפחתית בסוף השבוע הקרוב. השופט נאיל מהנא צמצם את הבקשה לשלושה פעילים מרכזיים ומתח ביקורת על עצם הגשתה. לדבריו, פעילות המוחים 'נכנסת לכאורה תחת ההגדרה של פעילות פוליטית מותרת.' השופט קבע דיון נוסף בבקשה המצומצמת, אך הוא יתקיים ביום ראשון – לאחר החופשה.

"לטענת רוטמן, בימים האחרונים קראו פעילים נגד ההפיכה המשטרית לעקוב אחריו ואחרי בני ומשפחתו במהלך חופשתם ברמת הגולן, ואספו קבוצה של תושבים המתגוררים באזור עין זיוון במטרה להפגין מול המקום שבו יתארחו. בהודעה שכתבה אחת הפעילות, ושרוטמן צירף לבקשה, נכתב: 'יו"ר ועדת חוקה מגיע לנפוש בצפון הגולן. אנחנו מחפשים מתנדבים, לאורך כל שעות היממה. המטרה: לרדוף אותו בכל מקום, העיקר לא לתת לו מנוחה.'" ["הארץ" באינטרנט, 23.8].

כן, כך נרדוף את הנציגים הנבחרים של הרוב הדמקרטי בכל מקום עד שיימאס להם ויפרשו, ונוכל לכונן כאן את הדיקטטורה של המיעוט המיוחס, החכם והצודק. ומערכת המשפט תעזור לנו.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל