| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1877
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי י"ד באלול תשפ"ג. 31.8.2023
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: אָסִיף. // יוסי אחימאיר: ה"כיבוש" מנצח בהפגנות. //
מתי דוד: האנטומיה של המחאה. // איליה בר-זאב: בשחורים. // אורי הייטנר:
צרור הערות 30.8.23. // אסי דגני: ימים מתוחים בשכונת רחביה. // יעקב זמיר: הלכתי להסתפר. // יהודה גור-אריה: קרב ימי. // אהוד בן עזר:" ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // מנחם רהט: אשת הברזל. גולדה. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק י. חבורת אנשי צ"ס בתל-אביב. // נעמן כהן: תסמונת מינכהאוזן באמצעות השליח אהוד ברוג-ברק. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשעה-עשר: החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו. // יש עוגות שמבקשות. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י: על נהרות קפריסין שם ישבנו גם אכלנו חלקום סופלאקי וחלומי שם גם בכינו בזוכרנו את ציון.
* * *
אֵי מִי הִפְקִידַנִי כָּאן
עַל שְׂדוֹת-שֶׁלֶף רְחָבִים
רָעֹה שֵׂיוֹת-עָנָן לְבָנוֹת
בִּשְׁמֵי-סְתָו מִתְקַדְּרִים
וּבְשִׂיחֵי הַגִּ'יקָרַנְדָּה עִם שְׁקִיעָה
הַקְהֵל הָאַנְקוֹרִים
לְשִׁיר הַלְלוּיָהּ אַחֲרוֹן;
נְצֹר בְּחֻבִּי אֶשְׁכְּלוֹת-כּוֹכָב
בְּלֵילוֹת-חֲלוֹם.
עַל הָגוּת יָמִים הָיוּ וְהוֹוִים –
רַחֵשׁ, פַּלֵּל,
וְאֶת הָרוּחַ
בְּנוֹף הַגּוּאַיָּוָה חָפוֹן
וְשֵׁאת בָּשְׂמוֹ – רֵיחַ אַרְצִי
בַּטֶּנֶא.
נִגְדַּשְׁתִּי רֵיחוֹת וּטְעָמִים
וַחֲלֵב-מְרוֹמִים מִתְרוֹנֵן.
אֵין זֹאת כִּי אֶשּׁוֹר הָעֶרֶב
יַעַן בָּשַׁלְתִּי מְאֹד.
1947
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
ה"כיבוש" מנצח בהפגנות
אט-אט יוצא המרצע מן השק. מה שהתחיל ונמשך שבועות רבים כהפגנות נגד צימצום עילת הסבירות, והתרחב למחאה נגד הרפורמה המשפטית בכללה, הפך להפגנות כמעט על כל נושא שברומו של עולם ומדינה. העיקר – להפגין. העיקר – להיות בכיכרות. העיקר – לגדף את הממשלה והעומד בראשה. לעשות כל מאמץ להפלתה. הפגנות, שאין בינן לבין ימין ושמאל ולא כלום, כביכול, והן כבר בוודאות הפגנות של השמאל, בעידוד גורמי חוץ, נגד הימין, נגד הליכוד, נגד הדתיים.
איזו תמימות קדושה בדבריה אלה של מפגינה המגדירה עצמה כדתייה: "המחאה איננה מחאה הומוגנית, היא לא מחאה של השמאל ולא מחאה של חילונים. היא מחאה רחבה, שחוצה מגזרים. היא מורכבת גם מדתיים מתונים ואנשי ימין ליברלי. המחאה מעוניינת להשיב לפה את הזהות היהודית ההומאניסטית הליברלית."
המרצע שיוצא אט-אט מן השק הוא במילה אחת – הכיבוש. על הכוונת – יהודה ושומרון והקריאה לנסיגה לקווי 67'. מנכ"ל האירגון התבוסתני והמטיפני "ג'יי סטריט" בישראל, מביע זאת חד וחלק: "הניסיון של חלק ממנהיגי המחאה לנתק אותה מהמאבק בכיבוש, כאילו מדובר בשני עולמות נפרדים, לא יצליח."
אני יכול לנחם אותו: נושא ה"כיבוש" יתעצם בהפגנות העתידיות מעל לנושא המשפטי. השאלה היא, כמה יחזרו להפגין כאשר יתברר יותר ויותר כי זה הנושא המרכזי?
אחד מראשי המפגינים נגד הממשלה, האלוף (מיל') יאיר גולן, ביטא זאת מפורשות ביום שישי: "ישראל עומדת בפני ברירת חייה – סיפוח או היפרדות. אם נבחר בסיפוח, מדינת ישראל תדעך לתוך מציאות אלימה שתביא עליה את חורבנה מבפנים ומבחוץ. אם נבחר בהיפרדות, אזי יש סיכוי להציל את המפעל הציוני..." דברים שכדוגמתם נכתבו על-ידי תבוסתנים קודמים לפני חמישים וארבעים ושלושים שנה. המפעל הציוני חי וקיים, תנועת ההתנחלות מתרחבת, כחצי מיליון ישראלים כבר מתגוררים מעבר לקו הירוק, אבל השמאל הקיצוני המתכווץ – בשלו.
גל הדיבורים החדש על ה"כיבוש" התגבר עם הגל החדש של הטרור הערבי, שכבר גבה יותר משלושים חללים מאז תחילת השנה ועשרות פצועים. כידוע, ה"כיבוש" הוא בן 56 שנה, הטרור בן 120 ויותר שנה. פובליציסטים בתוכנו מצדיקים את גל הטרור, במישרין או בעקיפין, בשלטון ישראל בשטחים, בחיכוך בין האוכלוסיות. "הכיוון צריך להיות הפרדה, ועד שלא נבין זאת – אנחנו נשלם בעוד ועוד קורבנות," כותב פובליציסט הדגל של "ידיעות אחרונות" בן-דרור ימיני, "מבין" את מניעי הטרור, ואף לא מילה אחת על השנאה היוקדת, הרצחנות הקמאית, שמלווה את הציונות מראשיתה. היש מקום להידברות כלשהי עם בני עוולה שרוצחים אב ובנו, ואם לעיני בתה בת ה-12, המסיתים והשולחים, ראשי הנחש שיוצאים ממאורותיהם להכיש ולחסל? החוגגים על דם הטהורים שהם שופכים?
דברים ברורים יותר יצאו – שלא במפתיע – ממקלדתה של אשת השמאל ענת סרגוסטי. כך הגיבה על פשעי הטרור:
"אחרי עשורים של כיבוש. של השפלה. של עקירה. של גזילת אדמות. של דיכוי. של הרג. של מעצרים ומאסרים. של מחסומים. של הרתעה. של מבצעים ומלחמות. של ירי והפצצות והפגזות. של צווים צבאיים, וחקירות שב״כ, ומניעת תנועה, והטלת מגבלות. של פירוק המנגנונים החברתיים. של פגיעה אנושה ברקמה החברתית, הפוליטית. של מניעה ועצירה וכתישה... אז מה חשבתם שייצא מכל זה? קולה? אז יש גל טרור, ועוד גל טרור, ועוד גל טרור." ב"הארץ" וברמאללה לא יכלו לכתוב את כתב הפלסתר הזה יותר ברור ויותר מסית.
השמאל הקיצוני בשלו. מסתבר ששגם אחרי ההתנתקות ועקירת אלפי מתיישבים מגוש קטיף, שהביאו עלינו ירי רקטות וטילים מעזה, השמאל לא הפיק לקח. אינני יודע היכן גרים האדון גולן והגברת סרגוסטי, אבל גם מקומות מגוריהם שבתחום הקו הירוק הם בעיני הערבים הפלסטינים "שטח כבוש." כך הם מחנכים את ילדיהם בבתי הספר שלהם, כך הם מצמיחים דורות של טרוריסטים ותאי טרור, רק בהבדל אחד בין עזה ליו"ש. ברצועה החמאס שולט, בגדה הביטחון נתון בידי צה"ל. אילמלא זרועות הביטחון שלנו, לא היו מסוכלים מאות ניסיונות לטרור, ואין (בינתיים) ירי טילים על כפר-סבא.
אין להתפלא אפוא אם מכאן ואילך נראה בהפגנות על הרפורמה המשפטית כביכול, יותר ויותר דגלי אש"ף, זה האירגון ששם לו למטרה לשחרר את כל "פלסטין", ודוברים שידגישו בהכרזותיהם המתלהמות את ה"כיבוש".
ימשיכו אותה מפגינה דתייה וחבריה הימניים להיתמם, אך נושא ה"כיבוש" כובש את ההפגנות, שכבר מהוות פלטפורמה להצדיק את האיויב, להבין את הטרור, להפיל את הממשלה הלגיטימית.
יוצא המרצע מן השק: מניפים את דגלי ישראל – ולא בוחלים בדגלי האוייב.
יוסי אחימאיר
אהוד: אפשר למצות את התנהלות המפגינים במשפט אחד: הם בעד הנגד, ונגד הבעד.
* * *
האנטומיה של המחאה
המחאה היא גיבושון פוליטי וחברתי מצליח של אנשים שרובם היו בעברם פעילי מפלגות ותומכיהם. אנשים מאוכזבים ומתוסכלים מכישלונם, שמצאו מקלט ומרפא במחאה.
המחאה היא מועדון חברים שנפגשים מפגינים ונהנים, חוזרים הביתה מרוצים ש"הצילו" את הדמוקרטיה מהסכנה מבית. הפעילות במחאה היא עבורם "ריפוי בעיסוק" ודלק לאנרגיה, עבור המשך ההפגנות כפיצוי, לתסכול מהכישלון בבחירות.
המחאה בקפלן הפכה להיות חלופה למפלגות האופוזיציה. המחאה מאמינה בהכרעות בהפגנות שעוקפות דמוקרטיה בקלפיות. המחאה היא חלופה לחלום השגת השררה. חלום של יומרה שלטונית שאבד לחבורת פוליטיקאים מתוסכלים.
המטרה של "כוח קפלן" היא השגת השלטון ללא בחירות, באמצעות הפיכה "מחאתית". מחאה של הפגנות והפחדות, שמחוללים אנרכיה והמרדה, בסיוע תמיכה של תקשורת פוליטית במסווה "מקצועית".
בתחילה המחאה ניהלה התנגדות סבירה, בהמשך הפכה להתנגדות בחלקה אלימה. המחאה ניהלה תעמולת הפחדה מתוחכמת שיש סכנה לדמוקרטיה והיא זו שתציל אותה. חלק ממובילי המחאה רוצים בהפיכה חקיקתית שמשמעותה העברת החקיקה החוקית מהפרלמנט בכנסת אל "פרלמנט" מפגיני המחאה בקפלן.
המחאה הקימה פלמ"ח מודל 2023! "פלוגות מחאה" של המחאה! "שורת מתנדבים" המגויסים למחאות ולהפגנות בכל שעה ולכל מקום. ליגיון המגויסים הללו ממומן ע"י שני מיליארדרים מוכרים בעלי זיקה לשמאל ולמחאה. לפלמ"ח החדש הזה יש מטה מבצעי ולוגיסטי כולל, סיוע משפטי להגשת בג"צים. פעילי המחאה רואים עצמם כאליטה נאורה שבזכותה קיימת המדינה. הם אומרים "אנחנו המשרתים," אנחנו המשלמים."
המחאה לא הצליחה להשיג את מטרתה העיקרית, זו של הפלת הממשלה. הם בבעייה כיצד להמשיך את הפעילות. המחאה תמשיך לפעול כל עוד פעיליה יאמינו שיצליחו לחולל הפיכה שלטונית, יקבלו סיוע תקשורתי ומימון פיננסי.
תועמלני המחאה "אימצו" כנראה סיסמת תעמולה קומוניסטית ישנה. "מה שיותר רע טוב למהפכה!" בתרגום לעברית אקטואלית: מה שיותר רע טוב למחאה! שהדבר יזרז את הסיכוי למהפך שלטוני. ה"סכנה" גרמה לתועמלני הייאוש והקטסטרופה להגביר את פעילותם.
הערכה סבירה של כמה מומחים קובעת שהמחאה תיעלם כפי שנעלמה בזמנו המחאה החברתית הגדולה והסוערת בשנת 2011. ואולם המחאה תישאר בעיני משתתפיה כהצלחה גדולה וכערך פוליטי, חברתי, חיובי וערכי עליון.
מתי דוד
* * *
איליה בר-זאב
בִּשְׁחֹרִים
בהוקרה למשורר רוני סומק
חֻלְצַת טְרִיקוֹ שְׁחֹרָה,
גִּ'ינְס אָפֹר,
כֵּהֶה.
יָדוֹ הָאַחַת מְהַדֶּקֶת נַיָּד מִדּוֹר יָשָׁן,
בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת תִּיק –
עַתִּיק יָמִים.
"תָּמִיד בִּשְׁחֹרִים?" אֲנִי שׁוֹאֵל,
"הַלְּבָנִים בַּכְּבִיסָה" הוּא אוֹמֵר וַאֲנִי מְהַרְהֵר לְעַצְמִי –
תְּלוּיִים לְיִבּוּשׁ עַל חוּט שֶׁל חֶסֶד.
בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי הָעֲמוּסוֹת מִתְגַּנֵּב כְּאִינְדְּיָאנִי מִסִּפְרֵי יַלְדוּתֵנוּ
אֶל חֶבֶל מָתוּחַ מֵעַל הַ"מַּיִם הָרוֹעֲמִים"*.
בִּזְהִירוּת שֶׁל אָמָּן עוֹבֵר מִגָּדָה
לְגָדָה
כְּנִיק וַולֶנְדָה**,
שׁוֹמֵר עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָלוֹ עִם מוֹט הַמִּלָּה הַקּוֹלַעַת
מֵעַל סְפִינַת "עַלְמַת הָעֲרָפֶל"*** –
מִדֵּי פַּעַם מֵעִיף מַבָּט לְמַעֲמַקֵי מְצוּלוֹת רַק כְּדֵי לְהָבִין
שֶׁאֵין רִשְׁתוֹת הַצָּלָה.
הספינה "עלמת הערפל" וקשת בענן ליד מפלי ניאגרה. ויקיפדיה.
* "מים רועמים" – כינוי בשפת האינדיאנים לרעש מפלי הניאגרה.
** ניק וולנדה – Nik Wallenda– "זה החומר ממנו עשויים חלומות". – הלוליין שעבר בחצי שעה 500 מ' מעל מפלי הניאגרה על חבל מתוח (2012) מגבול ארה"ב לחלק הקנדי, ועשה היסטוריה. ב-24/6/13 חצה מכתש סמוך לגרנד קניון בהליכה על חבל דק ללא אמצעי עזר בגובה של 400 מ'.
*** "עלמת הערפל" – "the mist lady of" האטרקציה של מפלי הניאגרה. הושקה לראשונה כמעבורת (1846). לאחר 20 שנה היתה לספינת תיירים המצויידים במעילי סערה ומתקרבים עד למרחק מינימלי מהזרם האימתני. השיט מהנה ומרטיב, ניתן לחוש את עוצמת המפלים...
מעל קווי המתח
סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –
חַיִּים נוֹצָרִים,
חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.
וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –
בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים בְּתַּחְתִּיּוֹת.
חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק
מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.
אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –
מֵאַגְמוֹנֵי מַיִם לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.
רָחָם שְׁחֹר אֲבָרוֹת מְרַחֵף –
טֶרֶף קַל
פני הדוֹר
מדרש – "כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא. כלבים בוכים – מלאך המוות בא."
כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנַָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?
כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאַךְ שֶׁעִמּוֹ?
כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –
מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ? שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר-אָסוּר?
מֻתָּר?
הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –
כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.
כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאְדַָּמִים –
מִי יִטָּמֵן מָחָר?
איליה בר-זאב
* * *
באבל על מותה של שַֹרְקָה (שרה) ספקטור
חברת גרעין "שדמות" וממייסדי קיבוץ עין גדי
תנחומים לסְפֵּקִי (חיים) בעלה המסור ולכל משפחתה
חברנו פּוֹלְקֶה (פנחס דוד) כתב לזיכרה:
אתמול ליווינו את שרקה למנוחת עולמים. למרות שבמשך כשני עשורים, שרקה כבר לא היתה שרקה שהיכרנו. נפגשנו בנעורינו, עוד כתלמידי בית ספר, במחנות עבודה, בכנסים, בהתגבשות כגרעין, אהבנו אותה, היתה 'המסמר' שבחבורה, בשירה בריקודים ובסתם שיחות חולין. בקולה הצרוד-משהו הוליכה והובילה בחבורה המקסימה שהיינו אז.
אנחנו המעטים שנותרנו דואבים את לכתה.
* * *
אהוד: סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל
1. נחתמה עסקת ענק למכירת טילי חץ לגרמניה בשווי 3.5 מיליארד דולר, וזאת 84 שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבה השמידו הגרמנים ועוזריהם באירופה 6 מיליון יהודים.
2. החלה לפעול הרכבת הקלה בגוש דן, לראשונה מאז חורבן בית שני.
3. ראש הממשלה החשוד בפלילים נפש ולא חשש לחורבן בית שלישי.
4. מדד יולי עלה ב-0.3% והאינפלציה השנתית בישראל 3.3%. בארה"ב 3%. במצרים 21%. בטורקיה 40%. באיראן 50%. בסוריה 90%. בלבנון 350%!
5. יתרות המטבע של ישראל הגיעו לסך של 204.669 מיליארד דולרים.
6. תמ"ג לנפש: בריטניה 55,862. ערב הסעודית 55,802. ישראל 52,173. איטליה 51,062. יפן 48,813. פורטוגל 44,707. דרום-סודאן 516.
7. פיץ' הותירה את דירוג האשראי של ישראל ללא שינוי +A.
8. הגז מאסדות הקידוח ממשיך לזרום ולהעשיר את ישראל.
9. איום ונורא. ממש חורבן בית שלישי. מהרו ועשו רילוקיישן לאיי הוואי. אם בתיכם החדשים יעלו באש, מדינת ישראל העשירה שעזבתם תפצה אתכם!
* * *
אורי הייטנר
* ועדה מטעם – למה הממשלה לא החליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הרוגלות? כי על פי החוק, את הרכב ועדת חקירה ממלכתית ממנה נשיא בית המשפט העליון. יריב לוין, לעומת זאת, רצה למנות שופט מטעם. כמו שהוא רוצה למנות בבתי המשפט. כל מטרת הוועדה הזו היא לשבש את הליך משפטו של נתניהו.
* התקפלות מפוארת – התקפלותו המפוארת של סמוטריץ' ממזימתו לגזול את התקציבים מהרשויות הערביות, הוא בשורה חשובה לא רק לערביי ישראל, אלא לחברה הישראלית כולה. אני משוכנע שלא רק הישיבה המרתונית עם רוה"מ וראשי מערכת הביטחון כופפה אותו, אלא לא פחות מכך - שביתת הסולידריות של השלטון המקומי. סמוטריץ' הבין שזו רק שביתת אזהרה. הסולם שלו, הוא הצגת מנגנון הפיקוח שהקימה איילת שקד, כסטארט-אפ שלו. פאתטי.
* המחרים – ראש הכנופייה בן גביר, הודיע שהחרים את הישיבה שבה כופפו את סמוטריץ' וגרמו לו להתקפל ולהעביר את התקציבים של הרשויות הערביות, שאותם ניסה למנוע מהן. אבל בן גביר כלל לא הוזמן לישיבה ולא אמור היה להשתתף בה. אלא שליצן הטיקטוק היה חייב להעביר מסר לבייס הגזעני, שהוא החרים ישיבה שבה דובר על כסף לערבים.
* הוא עושה זאת בהתנדבות – אילו האמנתי בקונספירציות, הייתי בטוח שבי.די.אס. מממנים את בן גביר.
* הדלק שיניע את השמאל – מישהו כתב: "כן ירבו בן גבירים, זה בדיוק הדלק שיתניע את גוש השמאל." זו הגישה המרקסיסטית שלפיה ככל שיהיה רע יותר למדינה, יהיה טוב יותר למהפכה ולמפלגה. שלטון אינו התכלית. לרצות שהמדינה תיהרס, וזה מה שיקרה אם ירבו בן גבירים, כדי לשלוט על חורבותיה, זו גישה חמורה. תמיד עלינו לראות לנגד עינינו את טובת המדינה.
* מתפלא על המתפלאים – אני מתפלא על המתפלאים על כך שאלי כהן לא פוטר מתפקידו, כפי שהיה קורה במדינה מתוקנת. אם הנפל בן גביר לא פוטר, למה אתם עוד מצפים?
* ממשלת לרוץ לספר לחבר'ה.
* נקמה עיוורת – אלה שמאיימים לא לשלוח את הילדים שלהם לצה"ל בשל השתמטות החרדים, כמוהם כמו זה שעקר את עינו השמאלית כנקמה על כך שעקרו את עינו הימנית. אגב, אם הייתי מחליט "לא לשלוח" את הילדים שלי לצה"ל הם היו מצפצפים עליי ובצדק. אם הוריי היו מחליטים "לא לשלוח" אותי לצה"ל הייתי מצפצף עליהם. ואני מאמין שגם הילדים של המאיימים יצפצפו על הוריהם אם יחליטו "לא לשלוח" אותם. אגביים, ככל הידוע לי צה"ל אינו מגייס ילדים, אלא גברים ונשים בני 18.
* בדיחה מאחריות – כאשר הבדיחה דיסטל, שרת התעמולה, צווחת על אנשי משרדה שהם אשמים בכך שהיא נראית בדיחה – היא מממשת את התרבות הביביסטית הקלוקלת של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל, האשמים בעל הכישלונות.
* גל עכור – אפילו דבוקת מירי רגב, דיסטל, מאי גולן וגוטליב, לא תצליח לשנות את עמדתי בדבר חשיבות השתלבותן של נשים בפוליטיקה ובהנהגה. הדבוקה הזאת היא גל עכור וחולף.
* מנת יתר – כשברק כינה את הרצוג – צ'מברליין, בשל פעולתו לפשרה והסכמות, ברור היה מי ההיטלר במשוואה הזאת. אך הוא נזהר מלומר זאת במפורש. אבל כמו נרקומן המכור לשנאה ולהסתה וזקוק להגדיל את המינון, הפעם הוא כבר שיתף פוסט שהשווה ישירות את נתניהו להיטלר, כמו הגרועים במכחישי השואה. ומה השלב הבא? שיזהר, הוא עוד עלול למות ממנת יתר.
* ביד הלשון: מחנה יואב – מחנה יואב הוא בסיס תותחנים בצפון הגולן, כק"מ מצפון לצומת האמיר (צומת וואסט). מיהו יואב שעל שמו נקרא המחנה?
אכן, שם המחנה מהווה הנצחה, אך לא ללוחם ששמו יואב, אלא לשני לוחמים, ששמותיהם יואל פורת ואבי דיטשי. השם יואב הוא חיבור שמותיהם הפרטיים. השניים, לוחמי התותחנים, נפלו בקרבות נגד הצבא הסורי בגולן, ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים.
אורי הייטנר
* * *
ימים מתוחים בשכונת רחביה
"אִמָּא שֶׁלְּךָ הָיְתָה מַלְאָךְ"
כָּךְ אָמַר לִי אַחַד הָאַחִים הַתְּאוֹמִים קַצֶנְשְׁטֵין
שֶׁעָבַד בְּסִפְרִיַּת שְׁלֹמֹה זַלְמָן שׁוֹקֶן (הָאָב)
בִּרְחוֹב בַּלְפוּר, כְּשֶׁהִצְטַלְּבוּ דְרָכֵינוּ יוֹם אֶחָד
בִּרְחוֹב קֶרֶן קַיֶּמֶת לְיִשְׂרָאֵל.
וְזֹאת עַל שׁוּם מָה?
עַל שֶׁאִמִּי הִטְּתָה אֹזֶן
לְקֻבְלָנוֹת אִמּוֹ הַיֵּקִית נְמוּכַת הַקּוֹמָה
שֶׁסָּבְלָה מֵעָקַת בְּדִידוּת
וְהָיְתָה מְצַלְצֶלֶת בְּדֶלֶת בֵּיתֵנוּ יוֹם יוֹם
בִּתְקוּפַת מְצוֹר יְרוּשָׁלַיִם
לְדַבֵּר עִמָּהּ אֲרֻכּוֹת וּמְמֻשָּׁכוֹת עַל מְנָת
לְהָקֵל עַל עַצְמָהּ – אַךְ בְּכָךְ גּוֹזֶלֶת אֶת זְמַנָּהּ שֶׁל אִמִּי...
הֵם בָּרְחוּ מֵהִיטְלֶר מִבְּעוֹד מוֹעֵד
וְגָרוּ בְּבֵית לֵדֶרְמָן, שֶׁבּוֹ גַּרְנוּ גַּם אָנוּ.
הַיָּמִים יְמֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה
וְהָיִנוּ רוֹכְשִׁים מָזוֹן תְּמוּרַת תְּלוּשִׁים,
רֶבַע לֶחֶם לְנֶפֶשׁ לְיוֹם.
בְּלֵילוֹת עִם צְפִירַת הָאַזְעָקָה
הָיוּ יוֹרְדִים הַשְּׁכֵנִים לִפְרוֹזְדּוֹר צַר וְאָרוֹךְ
(מֵעֵין "מֶרְחַב מוּגָן דִּירָתִי" בַּמּוּנָחִים שֶׁל הַיּוֹם)
בְּדִירָתֵנוּ שֶׁהָיְתָה בְּקוֹמָה רִאשׁוֹנָה,
מוּגֶנֶת יַחֲסִית מִפְּגִיעַת הֶרֶס.
יוֹם אֶחָד הָלַכְתִּי לִשְׁמוֹעַ מִקָּרוֹב
אֶת צוֹפַר הָאַזְעָקָה שֶׁל הַשְּׁכוּנָה
שֶׁעַל גַּג הַקּוֹלֶג' לְבָנוֹת הַנּוֹצְרִי
שֶׁהָיָה מֻקָּף חוֹמַת אֲבָנִים.
עָמַדְתִּי כִּשְׁלֹשִׁים מֶטֶר מִתַּחַת לַגַּג
וּבְתוֹךְ דַּקָתַיִים נִגְרְמָה לִי בְּחִילָה וּסְחַרְחֹרֶת קָשָׁה
בְּדוֹמֶה לְהַרְעָלַת טַבָּק שֶׁחָטַפְתִּי כְּשֶׁנִּסִּיתִי פַּעַם
לְעַשֵּׁן סִיגָר...
הַיּוֹם אֲנִי גָּר מִתַּחַת לְגַג הַבַּיִת
וּבְמִקְרֶה שֶׁל הַתְקָפַת טִילִים עַל יְרוּשָׁלַיִם
אֶצְטָרֵךְ לָרֶדֶת לַחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת
אוֹ לְדִירוֹת שְׁכֵנִים נְמוּכוֹת יוֹתֵר.
הָיְתָה לָנוּ אָז עוֹזֶרֶת בַּיִת אַמִּיצָה
שֶׁמָּנְעָה בְּדַרְכָּהּ אֵלֵינוּ מִשְּׁכוּנַת הָעֹנִי נַחֲלַת אַחִים
מֵחַיָּלֵי הַמַּנְדָּט לַחֲטֹף נַעַר עִבְרִי נוֹסָף
בַּתְּקוּפָה שֶׁבָּהּ נֶעֱלָם נַעַר עִבְרִי בְּשֵׁם אַלֶכְּסַנְדֶר רוּבּוֹבִיץ
שֶׁנֶּחְטָף בִּידֵי הַ"כַּלָּנִיּוֹת"
[הַבְּרִיטִים בַּעֲלֵי הַכֻּמְתּוֹת הָאֲדֻמּוֹת]
וְנִרְצַח.
אסי דגני
* * *
הלכתי להסתפר
בתקופה מסוימת עבדתי במרפאה של העיר שבאמצע המדינה מצד שמאל. מדי פעם בסיום העבודה שוטטתי בסביבה לראות מה שכיות חמדה חבויות שם, בהן אפשר להסתייע בעת הצורך, אם אני כבר "מזדמן לסביבה". כגון בעלי מקצוע שונים ועוד.
כך הבחנתי במספרה שישבה כמה מטרים ממקום עבודתי. בהזדמנות הראשונה שנזקקתי ל"גלח", הוא הספר משכבר הימים, פניתי לשם. נתקבלתי יפה על ידי מרדכי הספר, אחד משניים שעבדו במקום. השני היה ג'ורג', בחור גבוה יפה ומטורזן עם בלורית מבהיקה ומעוררת הערצה כסימן היכר. זה טיפל בבנות המין היפה.
הספר מרדכי שאל אותי לבקשות מיוחדות לעיצוב שערי, ואחר הוא התחיל במלאכתו.
שמתי לב שמרדכי מקשקש במספריו פה ושם כשהוא בקושי קוצץ משהו. וכך הסתובב מסביבי מיספר פעמים. ניכר שהוא בלחץ כלשהו. ניחשתי שהוא לא מצליח להתאפק מלשאול אותי את מה שהוא לא ידע עליי, אני הזר שפתאום נחת באחוזתו. כלום יעלה על הדעת שסַפָּר, אשר בכל הדורות ידעו שהוא דברן לעילא (ועל זה סופרו בדיחות ומעשיות לרוב..) – יספר מישהו מבלי לדעת עליו הכול?
כדי להקל עליו את המצוקה פתחתי אני בשאלות, כפי שנאמר "את פתח לו.." כמה זמן קיים העסק הזה ומה קרה למתווך הנדל"ן בחנות הסמוכה שעסקו סגור מזה זמן וכו'.
אז פתח מרדכי את השאלון שהסתובב בראשו. "מנין אתה ואם אתה עובר אורח או עובד בעיר, ואיך שלא הזדמן לנו לראותך קודם?" ועוד ועוד, אבל התאפק ולא שאל במה אני עוסק.
וג'ורג' בעל הבלורית, היה עסוק בסיפורו המפורט על המעשה שהיה לו לא מזמן, שבמסיבת חברים קרה שנשברה כוס מזכוכית, ומשום מה הוא נפצע באפו ("ויש לו עכשיו צלקת בגללה הוא מתבייש להופיע בציבור"). הוא מתכוון להתייעץ עם חברו העורך דין בעניין תביעת פיצויים. זה בעת שבמספרה ולידה צבאו מספר צעירות מפורכסות בהמתנה, כשהן שותות בצמא את סיפוריו של ג'ורג' על הצלקת הזעירה בפניו שבקושי נראתה בכלל.
המחזה
של ג'ורג' עם הצלקת שלא נראית, ואשר בגינה הוא מתעתד לדרוש פיצויים, ואשכול הבנות
הממתינות למעַט חסד מבעל הבלורית המפוארת, שיעשע אותי מאוד ובקושי בלמתי את צחוקי.
פתאום, נפרדה אחת "האשכוליות" מהקבוצה הנ"ל, התקרבה אליי לאמור, "שלום דוקטור מה שלומך? מרדכי, זה הרופא היקר שלי, תעשה לו עבודה טובה." חיוך רחב עלה על פניו של הספר מרדכי שרווח לו פתאום ולא הוצרך להמשיך בשאלון בעצמו.
המשיך מרדכי ואמר, "דוקטור, שאלת על השכן שלנו מתווך הדירות המסכן. לפני כמה חודשים באה אליו צעירה עולה חדשה מארצה של יקטרינה הגדולה, וביקשה שימצא לה דירה להשכרה. תוך כדי החיפושים התחיל להשתגע אחריה, עד שבסוף עזב את משפחתו ועבר לגור איתה. הוציא עליה ממון רב בלי חשבון, החובות נערמו, הכול השתבש, העסק סגור, העלמה נפרדה ממנו והוא על הפנים."
בין הצובאות על פתחה של המספרה היתה אחת ז'קלין. היא באה מדרום צרפת לתייר בארץ, וגם אולי למצוא חתן, כך מצאה את מקומה בין המחזרות אחרי ג'ורג' בעל הבלורית. היא השכילה להתמיד בחיזוריה אחריו, עד שבהמשך ובעזרת הפטנט הנצחי של תבחין הריון חיובי, היא הצליחה להעמידו מתחת לחופתה. בחגיגת הנישואין נכחו כמובן גם בני משפחתה של ז'קלין שבאו לארץ במיוחד מהעיר ניס הידועה.
אחרי כמה חודשים באו לבני הזוג שמחה וששון, ולג'ורג' בעל הבלורית נולדה בת יפהפייה.
רואים שג'ורג' נעדר מדי פעם מהמספרה, אבל מרדכי הספר דאג לעדכן אותי בקורות שותפו לעסק.
ז'קלין לוחצת על בעלה לנסוע לבקר את משפחתה בדרום צרפת. "איך אפשר שההורים שלי לא יראו את הנכדה שלהם, וגם אני מתה מהגעגועים לכולם." כך שג'ורג' בעל הבלורית נמצא עכשיו בחו"ל ואמור לחזור בקרוב. בינתיים הוא עוזר שם לבן דודה של אשתו בעסק. אלא שבעל הבלורית בושש לחזור. ז'קלין אומרת לו שם, "מה יש לי אני לעשות בישראל? טוב לי פה ליד ההורים והמשפחה. אתה בעל מקצוע מעולה ותוכל למצוא עבודה גם פה בצרפת. אני כאן עם הילדה שלי וזהו!"
בהרהוריו נזכר ג'ורג' בעל הבלורית במה שלמד בשעורי התנ"ך בילדותו. "ויאמר ה' אל אברהם כל אשר תאמר לך שרה עשה!"
כך נשאר ג'ורג' בארץ הפרנקים של שרלמאן, ולמחזרות שבאו למספרה לשאול עליו מדי פעם נשארו האנחות.
באמצע התספורת הבאה שלי, מצאתי את מרדכי מתייפח. "תעזור לי דוקטור אני בצרה גדולה. מצאו אצלי לחץ דם גבוה, נתנו לי תרופה ועכשיו לא עומד לי. אשתי יכולה להתגרש ממני בגלל זה."
"איזו תרופה קיבלת?"
"הנה אני אביא להראות לך."
הולך מרדכי אל אחורי הפרגוד-המחיצה שבמספרה, וחוזר עם השקית. נכון, תופעת הלוואי הזו של התרופה שקיבל ידועה לנו. "לך לרופא שלך בהקדם, ותבקש שיחליף לך את זה לתרופה אחרת שלא גורמת לצרות כאלה. "
בפגישתנו לאחר מכן, מצאתי שחיוכיו של הספר שלי חזרו אליו ואף זכיתי ממנו לנשיקת הודיה.
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות.
8.2023
* * *
קרב ימי
מעשה בשתי ארצות שכנות, עוינות, המנהלות מלחמה ארוכת-שנים ביניהן. הסיבה – לא ברורה, גם להן כנראה.
יום אחד הצליחה ארץ א' להטביע אוניית-קרב של ארץ ב'. מפקד השייטת של האונייה הטבועה שלח כמה סירות-הצלה עם מלחים, למשות מן המים את מלחי האונייה שקפצו למים ושרדו.
מנגד, מפקד השייטת שהטביעה את אוניית-הדגל של האוייב, שלח גם הוא צוותי הצלה למשות את מלחי האוייב מן המים. לא ברור אם עשה זאת בעקבות חוק ימי עתיק-יומין של "הצלת אדם במים", או חמלה אישית, או לפי פקודה מגבוה.
כאשר התקרבו סירות ההצלה אל אתר הטביעה, אלה מכאן ואלה מכאן, המלחים העוינים החלו להילחם זה בזה, עד שלא נותרו בסירות של שני הציים, מלחים חיים, אף לא אחד מהם.
בסופו של הקרב ירדו כל המלחים למצולות – והרימו כוסית עם פוסיידון, אל הים.
לחיים!
יהודה גור-אריה
* * *
אהוד בן עזר
"ידידי יצחק אורפז"
במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
7.10.73. יום ראשון. יום מעיק. הרגשה מחורבנת. ואינני יודע מה לעשות עם עצמי. ישנתי בקושי שלוש שעות הלילה. בבוקר קניתי מעט דברים נחוצים, אצלי המקרר תמיד מלא באוכל לשבוע מראש. מהצבא לא קראו לי. מה יש לעשות אצל קצין חינוך? הלכתי וישבתי אצל אורפז על המרפסת מול הים [בדירתו בקצה הצפוני של רחוב בן-יהודה] וניתחנו את המצב.
לדעתו מחכים שהמצרים יכניסו מה שיותר כוחות לתעלה, מעברנו, ואז יחסלו אותם. אבל, מחיר הדם. ודאי מאות משלנו כבר אינם בחיים בשעה זו. אפילו אם ננצח, דבר שאינו מוטל בספק, זוהי טראומה – פתאומיותה של המלחמה ביום הכיפורים. היוזמה שבאה מצד הערבים. וכולי.
9.10.73. יום שלישי. אחר-הצהריים היום ישבתי אצל אורפז ושוחחנו. בין היתר סיפר לי כי ההתפוצצות שנשמעה קצת אחרי שעה שתיים בצהריים בשבת [יום כיפור], באזעקה הראשונה (דומני שאני הייתי אז על הגג) – היא של טיל מצרי אשר נשלח מפורט-סעיד לתל-אביב כמנת פתיחה למחלחמה, ונושא בחרטומו טון של חומר נפץ, ורק במזל נתגלה על-ידי הראדאר והושמד על-ידי מטוסינו בערך מול אשדוד. טיל כזה יכול להשמיד בלוק של בניינים. ובינתיים גם המצב בחזיתות אינו מעודד. אתמול דובר על מתקפת הנגד שלנו, והיום מדובר על כך שנגרמה הבלימה ומתחיל שלב ההתשה, וכי עיקר כוחו של צה"ל טרם נכנס למערכה.
אורפז טוען כי האופנסיבה העיקרית תתחילה הלילה, במצרים. הוא די מודאג כי בנו שיריונאי. [לאחר זמן לא רב התברר כי אחיינו, זאב אורפז, ששמו כשם בנו, נהרג בקרבות בסיני].
10.10.73. יום רביעי. מצחיק ומוזר לכתוב הערכות צבאיות. אך בשיחה עם אורפז היום הגענו למסקנה כי הפעם גוליית המצרי פשט את שיריונו והחל קולע בדויד, שהשתריין מדי, בשיטות של דוד. והכוונה לחיל הרגלים המצרי אשר עוצר ברקטות את הטנקים שלנו בטרם ייכנסו למלחמה אם האוייב בטנקים שלו.
15.10.73. יום שני. היום בצהריים סיימתי את השיר – "בשולי פנקס הכיפורים" המבוסס על שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני "בשולי פנקס התבוסה" שהתפרסם אחר מלחמת ששת הימים.
הראיתי בצהריים את השיר לאורפז, כי היו לי חששות. הוא העיר כמה הערות נכונות אשר לפיהן קצת תיקנתי את השיר. לדעתו זהו שיר פובליציסטי ריטורי עם כמה שורות שיר יפות, ולא כדאי לגנזו כי ערכו גם במיידיות של פירסומו. לפנות-ערב העתקתי מחדש את השיר [במכונת-כתיבה, כמובן] ונסעתי במונית למערכת "ידיעות אחרונות" ושם מסרתי אותו. מעניין אם ידפיסוהו. [הוא נדפס לבסוף ב"על המשמר" ונכלל גם בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"].
20.10.73. הבוקר התכנסנו כמה סופרים בפיקוד גדנ"ע בקריה – אורפז, עוזר רבין, עוגן, איתמר יעוז-קסט, טנאי ואני, ויצאנו לסיור כדי לראות את הגדנ"עים בעבודתם, לאחר שיחה עם ישעיהו תדמור, מפקד הגדנ"ע. ראינו כמה כיתות של גדנ"עים ממלאים שקים בחול בשטח למ"ד, ואחר-כך ביקרנו בתל השומר, בחדרי מיון חירום, שם משמשים גדנ"עים כאלונקאים.
25.10.73. היום בצהריים צלצל אורפז. לדבריו יש לנו עד כה 1540 הרוגים, שלוש מאות וחמישים נעדרים, חלקם שבויים וחלקם הרוגים. וכך מתקרב מיספר ההרוגים לאלפיים. וכן יש כארבעת אלפים פצועים, אשר גם מהם חלק עתיד למות.
20.12.73. הייתי מלא חוויות ולפנות-ערב הלכתי אל אורפז להתחלק בהן. הוא נמצא בתקופת יובש. ואילו אני, בשבועיים האחרונים חייתי עם ארבע נשים בזו אחר זו. נישארתי אצל אורפז גם לארוחת ערב – הזמין אותי. טרח והכין בנוסח צבאי-למחצה, בשר מקופסה ומרק מוכן, וסאלאט מאולתר. ואחר-כך טיילנו ברחוב [בן-יהודה]. היה מעניין. סיפרתי לו, היחיד מחוץ לפיצי – כי שלחתי העתק של הסינאופסיס [מהנסיעה שלי ל"אפריקה" מטעם קצין חינוך כמראיין עם מכשיר הקלטה] לוועדת החקירה. אגב, מדיין טרם קיבלתי תשובה על המכתב אליו. גם לא אישור על התקבלותו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
מנחם רהט
אשת הברזל. גולדה
הסרט המטלטל 'גולדה' המוקרן במקומותינו, ועניינו התנהלותה של ראשת הממשלה גולדה מאיר במהלך מלחמת יום כיפור, לפני 50 שנה, מחזיר לה את כבודה האבוד.
חמישים השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, עשויים להעניק פרספקטיבה חדה לדמותה ההירואית של אשת הברזל גולדה מאיר, שהצילה בעוז רוחה ובתבונתה את העם היושב בציון מקטסטרופה היסטורית, אולי אפילו מחורבן הבית השלישי, מקבורת חמור של הפרוייקט הישראלי קצר הימים.
עם זאת, אין להתעלם ממחירו של הניצחון הגדול, שהובילה בנחישות ובעיקשות ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר: 2,656 לוחמים ממיטב הנוער והמילואימניקים שנפלו, ועוד 7,251 חיילים וחיילות שנפצעו בגוף ונפש, ועוד 294 גיבורים שנפלו בשבי האוייב, ורבים מהם נשברו תחת מגף עינויי התופת וחזרו שבורי נפש.
הנתונים המצמיתים הללו, שאין אחריהם שום נחמה, הם שעמדו בעיקר מול מטחי הביקורת מימין ומשמאל שנורו לעבר גולדה. אבל במבחן התוצאה, היתה זו גולדה שהתעשתה ראשונה מול הרפיסות המדהימה ואובדן העשתונות, שפקדו את כל אותם גנרלים יהירים, שיכורי ניצחון מלחמת ששת הימים, שהפעם נתפסו לבושתם 'עם המכנסיים למטה.'
הניצחון שהנחילה לנו גולדה, עולה על כל דימיון. אין בתולדות העמים בני זמננו ניצחון מוחץ של הפיכת הקערה על פיה: הכוחות הישראליים השחוקים בקרבות הבלימה, הפכו את התמונה המדכאת וחצו את התעלה, עד שנבלמו מחמת התערבות זרה, בפאתי הק"מ ה-101 מקהיר וכמטחווי קשת מדמשק, תוך איום ממשי על שתי הבירות שהכריזו עלינו מלחמת השמד.
אבל הפוסט-טראומה שהנחילה המלחמה לישראלים, העמידו בצל, שלא בצדק, את תרומתה של גולדה לניצחון האדיר. בימין ובשמאל קמו לה יריבים שתיארו אותה כאישה ארוגנטית, דוגמטית, שיטחית וחד מימדית שראתה הכל בשחור-לבן. ובין כך ובין כך, נגזל מן אישה היחידה שכיהנה בראש ממשלת ישראל (5 שנים), כבודה האבוד.
עד שקמו הבמאי הישראלי גיא נתיב, זוכה האוסקר שיושב בשנים האחרונות בלוס אנג'לס, יחד עם חברת הפקה בריטית והשחקנית הראשית הלן מירן, המגלמת את דמותה של גולדה – ועשו צדק היסטורי עם גולדה. סרטם מתאר בצבעים חדים כיצד האישה מוקפת הגברים הקשוחים בעלי האגו המנופח, הצליחה להתמודד מול מבוכת הגברים אובדי העשתונות, ולהובילם חרף נקודת המוצא הנחותה, אל הניצחון החד משמעי. אפילו על הדמות הביטחונית הכי נערצת, משה דיין, שקרס נפשית ובא לבשר בפנים נפולות למטכ"ל בתל אביב על תבוסה מוחצת, על חורבן בית שלישי, על ש"כבר איבדנו את הצפון" – הצליחה אשת הברזל להשתלט, לרסן את תחושת האובדן שאפפה אותו, ולשלוח אותו הביתה "לשטוף את הפנים."
השבוע, כמעט במקרה, הזדמן לי לראות את סרטו המרטיט של גיא נתיב 'גולדה', שהופך להיות שובר הקופות העונתי, ושעושה חסד של אמת )תרתי משמע) עם דמותה המיתולוגית אך שנויה במחלוקת של גולדה. היה זה כשליוויתי שניים מנכדי הקטינים לאחד מסרטי הנינג'ה המצויירים. מצאתי עצמי מול שעתים פנויות, שהפכו בחשכת אולם הקולנוע לתזכורת מטלטלת, שראשיתה בחששות ממשיים לחורבן הבית מול שטף חיילי האוייב בדרום ובצפון, ואחריתם ניצחון מזהיר שכבר נלמד בהערכה עד הערצה, באקדמיות הצבאיות בעולם.
הסרט סוקר ב-100 דקות מרגשות את 3 השבועות, עד להפסקת האש, אך נפתח במעמד מאוחר הרבה יותר, של הופעתה בפני ועדת אגרנט (שניקתה אותה מכל אשמה). משם חוזר הסרט אל ערב יום הכיפורים, ה-5 באוקטובר 1973. גולדה חוזרת ארצה משליחות לאומית, ונחשפת למידע שמוסר לה ראש המוסד צבי זמיר, על התארגנות עויינת של המצרים והסורים. הסרט משחזר בכישרון את התנהלותה האמיצה והקשיחה בכל 19 הימים העקובים מדם, בהם נפלו מיטב השיריונאים והטייסים, החי"ר'ניקים והתותחנים, ושאר החיילים שבחזיתות המדממות, ומסתיים בפתיחת השיחות הישירות בין הרמטכ"ל דוד אלעזר לרמטכ"ל המצרי גמאסי, בק"מ ה-101 מקהיר.
לאורך כל הסרט שמחניק את הגרון ולופת את המעיים, מופיעה הלן מירן בדמות גולדה האנושית, החזקה, שמתייסרת בתוך תוכה לנוכח האבידות הנוראות והתבוסות הקשות לאורך קווי 67', אך שומרת למען עתיד האומה על פאסון קר מזג, ומצליחה להחזיק מעמד מול האימה ולהפוך את הלימון ללימונדה.
אחד מגיבורי הסרט הוא שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, שידידותו עם גולדה מאלצת אותו לשתות עימה 'בורשט' אוקראיני מעשה ידיה, ולהיענות כמעט לכל גחמותיה. כשהוא מנסה להדוף את טענותיה שארה"ב מחוייבת לישראל מפני שנענתה לבקשתו ונמנעה ממיתקפת נגד מקדימה, מסביר לה קיסינג'ר, שהגיע במיוחד מוושינגטון לדירתה התל אביבית, שהוא קודם כל אזרח אמריקאי, ואח"כ שר החוץ, ואח"כ גם יהודי, היא קורצת לו ומזכירה שבעברית קוראים מימין לשמאל ולכן עליו לראות עצמו קודם כל יהודי, אחר כך שר החוץ ולבסוף אזרח אמריקאי.
הסרט גם מטיל אור בהיר על פני דמויות נוספות שהתנהלו בצילה של ראשת הממשלה גולדה, כמו למשל עוזרתה האישית לו קדר, שהיתה שותפת סוד יחידה לחוליים הרעים של הבוסית. גם הסיגריה הנצחית מככבת. וגם, כמובן, נשיא מצרים סאדאת שהופך מאוייב לאוהב, שנהנה בצחוקו המתגלגל מן ההומור של 'הגברת הזקנה' שהגיעה לפגוש אותו בירושלים.
ואיך אפשר בלי יום כיפור? אקורד הסיום של הסרט הם נעימתו המרטיטה של ליאונרד כהן, 'מי באש', על פי הפיוט המרגש מתפילת הימים הנוראים 'ונתנה תוקף'.
בקיצור, רוצו לראות את ה-Iron Woman שהצילה את ישראל. גולדה.
מנחם רהט
* * *
שרגא נצר
סיפור חיים
פרק י
חבורת אנשי צ"ס בתל-אביב
בשנה הראשונה לבואם ארצה הצטרפו שרגא ודבורה למפלגת אחדות-העבודה שבהנהגת ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, מפלגה שהיתה עמוד-השידרה של ההסתדרות ושממנה צמחה, בתוך שנים מעטות, מפא"י ההיסטורית.
ואולם, כבר בשנתיים הראשונות לעלייתם נקלעו למציאות סוערת ורבת גוונים ותהפוכות. שנת 1927 החלה במשבר כלכלי קשה ביותר, שגרם לחוסר-עבודה, בעיקר בקרב פועלי העיר. בספרו "אחדות העבודה ההיסטורית" (עם עובד, תל-אביב, 1975) מסביר הסוציולוג יונתן שפירא את התהליכים שהתרחשו בארץ באותן שנים – כתוצאה מאותו משבר. שנת 1927 היתה השנה היחידה בין שתי מלחמות-העולם בה ירדו מן הארץ יותר יהודים מאשר עלו אליה. בשנה הזו פשט סולל-בונה את הרגל. התמוטטותו החריפה עוד יותר את חוסר-העבודה בתל-אביב, סמכותה של ההסתדרות נפגעה, ומנהיגיה חיפשו פתרונות למשבר הכלכלי.
העלייה הרביעית, שהחלה באותן שנים, הביאה ארצה מעמד בינוני של בעלי-אמצעים והגדילה במהירות את כוחו של הסקטור הפרטי. ראשי ההסתדרות נאלצו לוותר על חלומם להקים משק כלכלי עצמאי חזק בשליטתם הבלעדית, ולהשלים עם העובדה שרוב חברי ההסתדרות יועסקו כשכירים בסקטור הפרטי.
לדברי שפירא, נקודת-הכובד של תנועת-העבודה התחילה לעבור מצורת החיים השיתופית-הקיבוצית ומההתיישבות החקלאית – אל העיר, ובעיקר תל-אביב שבה התגבשה הנהגת ההסתדרות. בעקבות המשבר הכלכלי החליטו ראשי ההסתדרות לארגן קואופראטיבים בקנה-מידה מקומי, במקום סולל-בונה. "במקום קיבוצים עירוניים הוקמו קואופראטיבים המבוססים על שיקולים כלכליים טהורים." (שם. עמ' 124).
מדיניות כלכלית זו של ההסתדרות עוצבה בהשפעת קבוצה חדשה של פעילים שבאו מברית-המועצות מאז 1923. שפירא: "פוליטיקאים אלה התבצרו במנגנון המפלגתי המחודש של אחדות-העבודה שהם החלו בהקמתו ב-1925. בברית-המועצות היו פעילים במפלגת צ"ס. הם החלו לעזוב את ברית-המועצות רק בשנת 1923 ואחרוני הקבוצה הגיעו ארצה בשנת 1926. הם עסקו בפעילות פוליטית בברית-המועצות בתקופת התבססותו של המנגנון הבולשביקי והשתלטותו על המדינה כולה, ובזמן ביצוע המדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ). מדיניות כלכלית זו שאישר קונגרס המפלגה הבולשביקית במארס 1921, באה כתגובה לסירובם של האיכרים לעבד את אדמתם שהולאמה, והמשבר הכלכלי הקשה שפקד את ברית-המועצות. כדי להתגבר על המשבר ולעודד פעילות כלכלית החליטו הבולשביקים להחזיר חלק מהאדמות שהולאמו לאיכרים וכן לאפשר חידוש חלקי של יוזמה פרטית בכלכלה הרוסית [---] בעזרת המנגנון המפלגתי שהקימה, חזרה המפלגה והלאימה, לאחר שנים מיספר, את הקרקעות, וביטלה סופית את שרידי המשק הפרטי בברית-המועצות. אך התפתחויות אלה התרחשו כבר לאחר שפעילי צ"ס עזבו את ברית-המועצות [---] מאורעות אלה הם שעיצבו את התרבות הפוליטית שלהם, והשפעתם ניכרה בצעדיה הראשונים של הקבוצה בארץ." (שם. עמ' 124).
לדעת שפירא, אחדות-העבודה הציבה לבאים "אלטרנטיבה ארצישראלית לקומוניזם." ההשפעה היתה הדדית. "הרדיקליזציה שעברה על ראשי אחדות-העבודה הושפעה גם מכך שרבים מהעולים החדשים נהרו לערים והיו לפועלים שכירים בסקטור הפרטי. הרעיונות של מלחמת-מעמדות, והשאיפה להקמת חברה סוציאליסטית שבה הם יהיו משוחררים מניצול של בעלי הרכוש, רעיונות שהם הביאו מארצות-מוצאם, נשארו בעלי משמעות בשבילם במציאות הכלכלית והחברתית החדשה. [---] כאשר החליטו ראשי אחדות-העבודה להחיות את מפלגתם, חייבים היו אותם רעיונות חברתיים, שהשפיעו על חברי הסניפים ההולכים וגדלים בערים הגדולות, להשפיע גם על העקרונות האידאולוגיים המוצהרים של המנהיגים." (שם. עמ' 128).
ההתעוררות בסניפי אחדות-העבודה בשנים 1924-1925 לא כוונה מלמעלה, אלא היתה תוצאה של עלייתם ארצה של חברים פעילים רבים מחוץ-לארץ. ואולם, לדברי שפירא, היתה עוד תכונה שאיפיינה פעילי-מפלגה אלה והיא שכמעט כולם הגיעו ישר לערים וכמעט כולם חיפשו עבודה לא-גופנית בארץ, בדומה לזו שהורגלו בחוץ-לארץ.
מחוסר ברירה החלו רבים את חייהם המקצועיים בעיר כפועלים. הם ידעו מקודמיהם כי מעבודה גופנית סלולה דרך הקידום לעבודות פקידות וניהול במנגנון ההסתדרותי, אך רבים מהם שאפו עתה לקיצור-דרך, זאת שלא כקודמיהם שבילו שנים רבות כפועלים חקלאיים עוד בתקופת העלייה השנייה, בטרם הגיעו לעבודה ציבורית בהסתדרות.
"כפי הנראה סיפקה הפקידות ההסתדרותית ואורח-חייה את הדגם לרמת השאיפות של העולים החדשים ועודדה רבים מהם לשאוף לעמדה דומה. תפקידים אלה בהסתדרות היו חסומים בפניהם. הוותיקים שלטו בהסתדרות והתבצרו בעמדותיהם. לכן מצאו החדשים את מקומם במנגנון המפלגתי. פעילי המפלגות באותה תקופה היו ידועים בכינויים 'הַאלְבֵּע אִינְטֵילִיגֵענְטֵן." (שם. עמ' 137).
*
הקמת המנגנון המפלגתי של אחדות-העבודה, שהוטלה על קבוצה של כמה עשרות חברים מראשי צ"ס שעלו ארצה בשנים 1923-1926, מוסיפה גוון חשוב לאיפיונה של מפא"י-לעתיד. "הם," אומר שפירא, "כמו ההנהגה הוותיקה של אחדות-העבודה, הביעו את התפעלותם מכושר-הביצוע של הבולשביקים. מההעזה והתנופה שגילו במעשיהם. הם העדיפו את גישתם הפרגמטית על פני ההססנות של מתנגדיהם, בעלי התיאוריה." (שם. עמ' 145-146).
לדעתו גם קיבלו רבים מהעקרונות הארגוניים המרכזיים של הבולשביקים, לרבות הצורך בריכוזיות ובמשמעת מוחלטת. אם מקימי גדוד-העבודה ב-1921 קיבלו מהמפלגה הבולשביקית של שנת 1920 את רעיון ההפרדה בין המפלגה לסובייטים, למועצות, זו המדיניות ששלטה בעת שעזבו את רוסיה – הנה אנשי הקבוצה החדשה, המאוחרת-יחסית, חזו בהשתלטות המנגנון המפלגתי על הסובייטים ובהתעצמותו בכל תחומי החברה והכלכלה.
"הפגישה בין הצמרת הוותיקה של אחדות-העבודה לפעילי צ"ס, אלה שנמלטו משלטון הדיקטאטורה הבולשביקית בברית-המועצות, הביא לשיתוף-פעולה הדוק בין שתי הקבוצות, במאמציהן המשותפים לבסס את כוחן הפוליטי בארץ. המנהיגות הוותיקה נזקקה למנגנון מפלגתי. לחדשים היו כישורים מתאימים לקבל תפקיד זה על עצמם. הם מצידם היו נכונים לקבל את מרותה של ההנהגה הוותיקה. נראה שבואם ארצה כפליטים שנמלטו מברית-המועצות תרם לחיזוק יראת-הכבוד שלהם בפני ההנהגה הוותיקה ולנכונותם למלא את תפקיד הקבוצה השנייה – העילית הנמוכה – של פוליטקאים בארגון." (שם. עמ' 146).
חבורת אנשי צ"ס אלה היו קבוצה קטנה ומגובשת של עסקנים שהסולידריות ביניהם חושלה בעבודה פוליטית משותפת, בפעילות מחתרתית ובבתי-הסוהר ברוסיה. "שנות המאבק הקשות שלהם בברית-המועצות יצרו הבנה פוליטית בסיסית כה עמוקה ביניהם עד שאידיאולוגיה מוצהרת לא היתה נחוצה. הקשרים ההדוקים ביניהם וההבנה כמעט אינסטינקטיבית שלהם את תכונותיו וכוחו של מנגנון פוליטי הביאו לידי כך שלא ראו צורך להגדיל את ייצוגם ולהשתלט על הגופים המרכזיים של המפלגה. הם ראו את ייעודם בארגון והשאירו ברצון את המדיניות להנהגה הוותיקה. על הסכמה זו, להשאיר את ההנהגה בידי המנהיגים הוותיקים, חזר לא מזמן שרגא נצר, חבר אחר של אותה קבוצה. אחת התכונות החשובות של חבר-מפלגה פעיל, אמר נצר, היא חובתו 'לראות במניחי-היסוד של התנועה מורי-דרך, אנשים שלאורם יתחנך." (שם. עמ' 147).
החברים החדשים שהצטרפו לשורות פעילי אחדות-העבודה, בחקותם את הדגם הרוסי, שאפו, לדעת שפירא, להקים מנגנון מפלגתי נפרד מן ההסתדרות, שייקח על עצמו את הריכוז האמיתי והקולקטיבי של מוסדות ההסתדרות בהנהגתם של ראשי המפלגה, שהיו גם ראשי ההסתדרות. לאחדות-העבודה לא היה באותן שנים רוב יציב בהסתדרות. הקרע שגרם אלקינד בגדוד העבודה כירסם אף הוא בכוחה של המפלגה מבפנים, ומנהיגיה מצאו עצמם נזקקים להרכיב רוב בוועידת ההסתדרות השנייה באמצעות צירים עצמאיים. כל אלה הביאו אותם לכלל מסקנה כי הדרך לחיזוק שליטתה של המפלגה בהסתדרות, ומכאן גם להסתדרות הציונית ולהנהגת היישוב כולו – היא באיחוד עם מפלגת "הפועל הצעיר", שמנהיגיה היו חבריהם של ברל, בן-גוריון וטבנקין עוד מתקופת העלייה השנייה, ואשר היתה אחד המרכיבים החשובים של ההסתדרות.
*
ההשפעות שספג ברוסיה ועיצבו את עולמו, החובה לראות במניחי-היסוד של התנועה מורי-דרך, אנשים שלאורם יתחנך, שלהי שנת 1925, תל-אביב: זה הרקע, זה היסוד, לתחילת עבודתו של שרגא נוסוביצקי, בן העשרים-ושבע, כפועל-ניקיון עירוני, מטאטא רחובות, מפנה פחי-זבל, פעיל מוכשר ומסור במאבק המקצועי, ועד מהרה גם בזירה בציבורית והמפלגתית בארץ.
אהוד בן עזר
* * *
נעמן כהן
Munchausen syndrome
תסמונת מינכהאוזן באמצעות השליח אהוד ברוג-ברק
יהורם גאון: "יש ראש ממשלה 'לשעבר' (אהוד ברוג-ברק) שמאמין שהמדינה חולה, והוא רוצה לרפא אותה להושיע אותה, להציל אותה מעצמה. ויש חולִי בשם 'תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח' שזוהי תסמונת נפשית מוכרת בתחום הפסיכיאטריה, אשר עיקר ביטויה בכך, שאדם גורם בכוונה לפציעה או למחלה של אדם אחר, במטרה שניסיונות ההצלה שלו יעידו על טוב ליבו ומסירותו של הפוצע."
https://www.ice.co.il/social/news/article/977789
דומה שאין תיאור מדויק מזה למעשיו של אהוד ברוג-ברק המנסה לפרק את הצבא והכלכלה של המדינה בכוונה לתפוס בה את השלטון בהפיכה צבאית כלכלית ולהופיע כמושיע.
יובל דיסקין – הכנה להפיכה צבאית
בהמשך לתוכניתם של אהוד ברוג-ברק ויעקב ריכטר לבצע הפיכה צבאית כלכלית ולהדיח ממשלה נבחרת, מציג ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין (בן דינה ברוסית) קווים להכנת הציבור להפיכה המתוכננת. ראשית קובע דיסקין כי הממשלה אינה לגיטימית, וכפי שאמר הפילוסוף לודוויג ויטנגנשטיין: "מילים הן מעשים."*
אז מה צריכים "הרמטכ"ל וראש השב"כ" לעשות כשהממשלה הנוכחית אינה לגיטימית?
"עליכם," קובע דיסקין, "לציית תמיד לשלטון החוק על פי הפרשנות של היועצת המשפטית לממשלה ושל מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון."
"עליכם," קובע דיסקין, "לחשוד במבצעים צבאיים התקפיים שהממשלה יוזמת. אם הסקתם שיוזמה כזאת אינה נחוצה, או שהיא נגועה בשיקולים זרים, עליכם להתנגד לכך בנפרד וגם יחד."
"עקרונות אלו," קובע דיסקין, "נכונים תמיד. חשיבותם גוברת במיוחד כאשר הממשלה אינה לגיטימית במעשיה ובערכים האנטי-דמוקרטיים שהיא מקדמת, בהרכבה הגזעני והמשיחי, ומעל לכול כאשר עומד בראשה נאשם בפלילים, שיש לו ניגוד עניינים מוחלט עם טובת המדינה והציבור.
"האחריות הרובצת על ראשי הארגונים הביטחוניים מעולם לא היתה רבה יותר. הם והכפופים להם הינם המחסום האחרון לפני קריסת הדמוקרטיה והתגברות הרודנות.
(יובל דיסקין ואלי בכר, "המשבר החוקתי כבר כאן. כיצד צריכים לפעול גופי הביטחון?", "אל-ארצ'י", 27.8.23)
הבנתם? לפי יובל דיסקין (בן דינה ברוסית) הממשלה שנבחרה ע"י אזרחי המדינה בבחירות חופשיות אינה ממשלה חוקית. (מי קובע את החוק מה חוקי ומה לא חוקי? דיסקין עצמו).
ובידי מי השלטון? השלטון לפי דיסקין אינו נתון בידי הממשלה, אלא בידי פקידה שמונתה ע"י הממשלה, ולא נבחרה ע"י האזרחים – גלי בהרב מיארה, ורק היא והרמטכ"ל וראש השב"כ יוכלו לשלוט ולקבוע מהי "טובת המדינה". ומי יקבע מהי "טובת המדינה"? כמובן יובל דיסקין.
כך דיסקין מציג תוכנית להפיכה צבאית ולמשטר של דיקטטורה-טוטליטרית בה לא האזרחים קובעים מהי טובת המדינה אלא השליט "הפילוסוף". יובל דיסקין מהווה סכנה גדולה ומוחשית לדמוקרטיה הישראלית.
* אם כבר רוצה דיסקין להתנאות כפילוסוף ויטגנשטיין, מוטב לו שיאמץ לעצמו את אמירתו: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק."
מוטב לכל אזרחי ישראל שדיסקין ישתוק.
כיצד יש להתגונן מהפיכה צבאית ולשמור על הדמוקרטיה הישראלית?
לאור עוצמת הכוחות האנטי-דמוקרטיים במדינה, יתרונם הכלכלי, ועוצמת התעמולה, מוטב לממשלה לגנוז עתה לחלוטין את הרפורמה המשפטית. יש אמנם צורך ברפורמה משפטית (אך לא בהפיכה משטרית כפי שהגדיר יריב לוין), אבל כעת הרפורמה רק מזיקה לנוכח עוצמת התעמולה המאיימת של הכוחות האנטי-דמוקרטיים השואפים להפיכה צבאית. מה גם שאין לה כל היתכנות להתקבל. ביטולה יאפשר לעקר את התעמולה מתוכנה. התעמולה תימשך אמנם, אבל רמת הפאניקה שהצליחה התעמולה הפרוטסטנטית לעורר בקרב רבים תרד.
האם בנימין מילקובסקי-נתניהו יהיה מסוגל לכך?
דויד איש גדול – כיצד חזר טיפוס "היהודי הגלותי"?
הסופר דויד איש גדול (בגרמנית גרוסמן) חושף תופעה פסיכולוגית מרתקת, אך למרבה הצער הוא משאיר אותה ללא הסבר: "לראשונה זה שנים," קובע גרוסמן, "התחילו הישראלים להרגיש מה פירושה של חולשה. לראשונה – אולי מאז מלחמת יום כיפור – פגשנו בתוכנו את החלחול הדק של הפחד הקיומי. הפחד של זה שגורלו אינו נתון בידיו שלו בלבד. הפחד של החלש. ואף ש'עם הנצח לא מפחד', בכל זאת מבהיל להודות, שהפחד כעת אינו רק תגובה טבעית מול איום חיצוני. שמהרסינו ומחריבינו מתוכנו יצאו. מעניין: דווקא אלה שמייצגים, בעיני עצמם, את הישראליות החזקה, הבוטחת והכוחנית, מעוררים כיום בישראלים תחושות 'גלותיות' של פחד, חולשה ואיום."
(דויד גרוסמן, "פתאום הקרקע נשמטת מתחת לרגליים"", "אל-ארצ'י, 26.8.23)
דויד איש גדול-גרוסמן לא מסביר את הסיבה לכך שפתאום צצו תחושות גלותיות של פחד בעיני מי שהוא מכנה "הישראלים הבוטחים והכוחניים." מה קרה להם? מה הסיבה שהם שכחו מה זה להיות יהודים, ופתאום נזכרו? האם שובו של "היהודי הגלותי הפחדן" נובע מתעמולת מנהיגי הפרוטסטנטים אהוד ברוג-ברק, יעקב ריכטר, משה סמולינסקי יעלון, וחבריהם? האם הצלחתם כל כך גדולה עד שהחזירו את הישראלים הבוטחים לתחושת החולשה של היהודי הגלותי? והפעם הפחד לפי דוד איש גדול-גרוסמן, אינו מאויב חיצוני, אלא מאויב פנימי. כמה אירוני שזה דווקא בשעה שהטייסים אומרים "נלך כצאן לטבח!" והם עוד נתפסים כגיבורים.
לא שכחנו מה זה להיות יהודים גלותיים
כמה קיטונות של ביקורת ספג בנימין מיליקובסקי-נתניהו על אימרתו שאנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. כמה חוסר צדק היה בביקורת. הנה הטקסט המדויק שאמר נתניהו לרב כדורי: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים, הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי הערבים, הערבים ידאגו לנו. ניתן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו. איפה נשמע דבר כזה?"
https://www.youtube.com/watch?v=N_5rVMDUI18
דברי נתניהו כאן הם הם בדיוק תמצית הציונות. הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון הגויים. האם מסירת ביטחון אזרחי ישראל לידי חיילי עז א-דין אל-קאסם, הג'יהאד האיסלמי, או "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה) תנועת הג'יהאד של הפת"ח בראשות ברגותי היא ציונות? והנה אומר דויד איש גדול-גרוסמן, חזרנו להיות יהודים גלותיים ונלך כצאן לטבח כפי שמכריזים הטייסים, אנשי הסיירות ודומיהם.
דברי יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר על ה"א הידיעה בהחלטת האו"ם 242 ("חדשות בן עזר", 1876) אינם מדוייקים. ההחלטה נתקבלה בעצרת האו"ם בשפות אנגלית, צרפתית, ורוסית. ואכן בשפה האנגלית נאמר שעל ישראל לסגת משטחים ולא מהשטחים:
(i) Withdrawal of Israeli armed forces from territories occupied in the recent conflict;
אבל בשפה הצרפתית נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים:
a. Retrait des forces armées israéliennes des territoires occupés au cours du récent conflit
כמובן שהערבים (ותומכיהם היהודים) קיבלו את ההחלטה בשפה הצרפתית. למזלנו הרב נעשה לנו נס. הרוסים הצביעו בעד ההחלטה מהסיבה הפשוטה שבשפה הרוסית במבחינה דקדוקית אין כלל ה"א הידיעה. כך שמבחינתם אין כלל הבדל אם מדובר בשטחים או בהשטחים.
בלי קשר לה"א הידיעה, לרוסים בכלל יש בעייה עם האות ה"א. הם מבטאים אותה כמו האות ג'. לכן ברוסית אומרים גרצל ולא הרצל, ולכן גם לראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנהוף הם קראו דיזנגוף, וכמובן ש"הבימה" התיאטרון הלאומי שנוסד במוסקבה נקרא שם "גבימה".
שאר ביקורתו של גיסינוביץ'-אחימאיר, נכונה בהחלט. יש בהחלט להפסיק את הכללות השנאה: "החרדים", "הביביסטים", "השמאלנים", "הקיבוצניקים" וכד'.
עכשיו רק נשאר לראות אם גיסינוביץ'-אחימאיר עצמו, שמטיף נגד הטפת שנאה של אחרים, אבל לא קושט עצמו תחילה בהפסקת הפצת הסתת השנאה שלו, גם דורש יפה וגם יקיים. האם מעתה הוא יאמר: "ברית בריונים", "תנועה רביזיוניסטית", "תנועת חרות"?
"מחקרי" האקדמיה הישראלית
האקדמיה הישראלית מייצרת "מחקרים" רבי עניין. אני מביא כאן סקירה של שני "חוקרים" המפרסמים את תוצאות מחקרם.
1. חוקר החינוך – נאציזם הוא הומניזם: אין תימה ששירין פלאח סעב, הכתבת הדרוזית האנטי-ישראלית של "אל-ארצ'י", כתבה בהערצה על "מחנך הנוער הערבי", (התנגד למונח עם פלסטיני) בתקופת המנדט, היווני-נוצרי שהסתערב, חליל אל סאכאכיני, שהיה אנטי-ציוני, ואנטישמי קיצוני, שהזדהה עם הנאציזם והיטלר.
(שירין פלאח סעב, "הוא חינך את הנוער הפלסטיני בתקופת המנדט והאמין בכוח המאחד של הערבית", "אל-ארצ'י", 22.8.23)
(על אותו חליל אל-סכאכיני כבר כתבתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 1428).
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01428.php
אך מפתיע ומוזר ביותר שפרופסור יהודי לחינוך המתנאה להיות "ראש ההתמחות בחינוך דמוקרטי, וכראש החוג למדיניות ומנהל החינוך," ובנוסף גם חבר קיבוץ, משבח גם הוא את אותו אנטישמי-נאצי כהומניסט. ומתאר את "הגותו החינוכית החלוצית ברוח החינוך ההומניסטי המתקדם."
(פרופ' (אמריטוס) יובל דרור, נשיא האגודה הישראלית לחקר תולדות החינוך)
לכן כתבתי לו את המכתב הבא:
28.8.23
פרופסור יובל דרור שלום רב.
הפקולטה לחינוך
כפרופסור לתולדות החינוך באוניברסיטת תל אביב. וכראש המגמה לתכנון לימודים, ראש ההתמחות בחינוך דמוקרטי, וכראש החוג למדיניות ומנהל החינוך, מופקד הקתדרה לחינוך יהודי, בעברך, וקל וחומר מהיותך חבר קיבוץ, היה לי מוזר לקרא את דבריך ב"הארץ" בו שיבחת את הערבי-נוצרי חליל אל-סכאכיני כהומניסט, וכמחנך להומניזם.
חליל אל-סכאכיני, היווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי, התלבט בין שתי הזהויות יווני וערבי לנוכח הסתירה ביניהן, נטל חלק פעיל בתנועות לאומיות ערביות. בין השאר היה המזכיר של "א-נאדי אל-ערבי" ("המועדון הערבי"). ודוק: "ערבי" ולא "פלישתי", כי הוא לא הכיר בקיומו של עם פלישתי נפרד. סכאכיני היה אנטי-ציוני קיצוני, ואנטישמי. במאורעות 36 –כשנרצחו שלושה יהודים בצאתם מקולנוע אדיסון. כתב לבנו: "אין גבורה דומה לזו, להוציא גבורתו של השייח' אל-קסאם." וכן תיאר בסיפוק כיצד "המורדים" הערבים חיסלו את המושבות היהודיות. עם חוג ביתו נמנה גם מוחמד אל-חוסייני, המופתי של ירושלים שלו חלק שבחים, וכמותו הוא הפך לתומך היטלר והנאציזם. "היהודים", כתב סכאכיני, "שנואים ובזויים על כל האומות."
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בדומה למופתי מוחמד אל-חוסייני, ראה סכאכיני בהיטלר בעל ברית למאבק בציונות, ובזמן המלחמה והשואה, התנגד סכאכיני לסיוע כלשהו ליהודים, ובפרט לפתיחה של שערי המקלט הלאומי שהוקצה ליהודים על ידי חבר הלאומים בפלשתינה.
סכאכיני קיווה שגרמניה הנאצית תכבוש את הארץ מידי היהודים, ותפתור את בעיית היהודים, ולכן תמך בנאצים. ביומנו כתב שעד עליית היטלר לשלטון, אנשים פחדו מעוצמתם של היהודים, ואילו היטלר הראה לעולם שאין ליהודים עוצמה כזו, העמיד אותם על מקומם, ושיחרר את גרמניה מהשפעתם. והוא מקווה שכך יהיה גם בכל העולם. את בנותיו שלח סאכאכיני לבית הספר הגרמני-נאצי בירושלים, הן הצטרפו לתנועת הנוער "היטלר יוגנד", שרו את "דויטשלנד מעל" לכל והניפו את דגל הצלב קרס.
סכאכיני התאכזב מתבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה: "אם רשאי אחד הצדדים הלוחמים להתגאות – הרי זו גרמניה, מפני שהיא נלחמה נגד העולם כולו."
פרופסור יובל דרור, האם אדם כזה הוא לך הומניסט או מחנך להומניזם?
נכון, היטלר עצמו הכריז כי הוא הומניסט דגול: ""אני הומניסט אדיר" – "Ich bin so colossal human" "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009,עמ' 330-326)
אבל האם הפקולטה לחינוך של אוניברסיטת תל אביב הושפעה כל כך מדה-קונסטרוקציה שהביאה ל"שיחדש" אורווליני בה "היטלריזם" הוא "הומניזם"? האם כך נלמדים תולדות החינוך ההומניסטי? יהיה זה ראוי כי תכתוב מכתב תיקון ל"הארץ" לבל יתבלבלו הקוראים בעקבות דבריך מהם באמת ערכים ההומניסטים.
בתודה.
נעמן כהן
(אם תתקבל תגובה אעדכן)
2. חוקר פסיכולוג – "התקווה" הערבית היא שלום. ד"ר עודד אדומי-לשם מתנאה להיות "פסיכולוג פוליטי". ("עירוב של מדעי המדינה ופסיכולוגיה חברתית"), "חוקר בכיר במעבדה לפסיכולוגיה של סכסוכים ופיוס באוניברסיטה העברית, ועמית מחקר במכון טרומן." "חוקר תקווה." המחקרים המעמיקים שלו כ"פסיכולוג פוליטי" הביאו אותו לתובנה הבאה: הערבים רוצים שלום, היהודים לא רוצים שלום.
מה היה המחקר שהביא אותו לתובנה הזו? "זה התחיל," מספר ד"ר אדומי לשם, "מחוויות שלי כשהתנדבתי בארגונים שמסיעים חולים פלסטינים מהגדה ורצועת עזה לטיפולים בישראל. הסעתי את מוחמד, נער פלסטיני מרצועת עזה שהיה אז בן 12. הוא עבר השתלת מח עצם בשיבא, והיה צריך להגיע לבדיקות מדי כמה שבועות, כך שיצא שעשיתי למעלה מ-20 נסיעות עם מוחמד ודודתו שליוותה אותו, אבתיסאם. זו היתה הזדמנות להתעדכן במה שקורה ברצועה, ולספר לאבתיסאם מה קורה אצלנו. ניהלנו המון שיחות, ותמיד הדהים אותי שאבתיסאם, אף שהיא גרה ברצועת עזה ורואה כל הזמן פיצוצים והפצצות – יש לה הרבה תקווה שיהיה שלום".
לעומת זאת: "בחברה הישראלית לא רק שאנשים חושבים שאין באמת סיכוי לשלום, הם גם פחות מעוניינים בזה. הם בכלל לא רוצים. הכמיהה לשלום, שהיתה פעם מובנת מאליה, פשוט חוסלה. בקרב הפלסטינים אנחנו רואים שהשאיפה לשלום עדיין נוכחת ברטוריקה. ההנהגה הפלסטינית, עם כל הביקורת עליה, מדברת רטוריקה של תקווה. הפלסטינים הביעו את הרצון שלהם בשלום יותר מאשר הישראלים. האמונה ששלום הוא משהו רצוי וראוי מצויה יותר בקרב הפלסטינים."
(אילת שני, "ב-20 השנים האחרונות לא שומעים בישראל חלומות. תקווה נחשבת לנאיביות", "אל-ארצ'י", 23.8.23)
האם ד"ר אדומי-לשם הוא "פסיכולוג פוליטי", או פוליטיקאי המתנאה להיות "פסיכולוג"?
ד"ר אדומי-לשם מתנאה בכך שמחקרו מבוסס על כך שהוא חקר את מה שהוא מכנה "ההנהגה הפלסטינית" והיא "מדברת רטוריקה של תקווה"... אבל הוא מעולם לא הגדיר לעצמו מה פירוש המושגים "שלום" ו"תקווה" אצל הערבים, מהו "השלום" לו מקווים הערבים? ומהי התקווה שלהם? וכמובן לאיזו הנהגה פלסטינית הוא מתכוון, ומהי "התקווה" שלה?
ההנהגה של מפלגת הרוב בקרב הפלסטינים "חמאס", תמיד מביעה "תקווה". ובניגוד לגרמניה הנאצית ששמרה בסוד את תוכניתה להשמדת היהודים –ההנהגה הפלסטינית מפרסמת בגלוי את התקווה שהיא חיסול מדינת היהודים ורצח כל היהודים כתנאי לגאולה לפי דברי מוחמד (אמנת החמאס סעיף 7) האם זו "התקווה" אותה ד"ר אדומי-לשם במחקריו? או שפשוט הוא לא עשה כלל מחקר, אלא רק פירסם את "התקווה" שלו עצמו, שאינה כמובן "התקווה" של הפלסטינים?
האם ד"ר אדומי-לשם עשה עבודת שטח וניסה למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ערבי-מוסלמי הרואה את דברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ), לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים כתנאי לגאולה – גזענות שהוא מגנה (מתוך "תקווה" לשלום) ולא מופת מוסרי? למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי כזה. (אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו).כמובן שד"ר אדומי-לשם לא עשה מחקר כזה. אם היה עושה מחקר כזה היה מיד מנודה ע"י האוניברסיטה ומושפל עד אין קץ כחוקר. האוניברסיטה אינה מעוניינת במחקר האמת, אלא במחקר המוכיח את הפוליטיקה שלה.
הנה כי כן, ראינו שני חוקרים האחד מצא שנאציזם הוא הומניזם, והשני שהתקווה הערבית היא שלום (ולא חיסול ישראל ורצח היהודים). למרבה הצער חוקרים בישראל אינם יכולים יותר להגיע לחקר האמת בלי שיפוטרו מהאוניברסיטה.
[אהוד: חבר שלי, הצייר, המאייר והסופר אורי שולביץ, נהג לומר עוד לפני שבעים שנה כי האוניברסיטה מפתחת כל תכונה, גם את הטיפשות!]
רוח האוניברסיטה
לאחר שרקטור אוניברסיטת חיפה, פרופסור גור בלינדמן-אלרואי, גזר את תעודת החוגר שלו אחרי עשרות שנות מילואים בעקבות הרפורמה המשפטית, ובעקבות דברים שאמר בראיון לניו יורק טיימס, בהם הודיע כי "תומכי נתניהו כבר לא אחים שלי" – השיבה לו ד"ר קרן אסייג, תושבת טירת כרמל וחוקרת באוניברסיטת חיפה: "היי רקטור, כמה עשרות מטרים ממך נמצאת ד"ר קרן אסייג, חוקרת סרטן שד במסגרת פוסט דוק', מרוקאית אסלית, ביביסטית גאה! ואפילו חברה טובה של יריב לוין. שמעתי שאני לא אחותך. אל תתבלבל, גם אתה לא אח שלי. אתה גם לא הרקטור שלי. האמת שאני מתביישת לחלוק איתך אוניברסיטה ואגיש נגדך תלונה. לא עוד מושתקת. די לטרור האקדמי!"
כחודש אחרי שנחשפה באומץ כמי שיצאה נגד רקטור אוניברסיטת חיפה, ד"ר קרן אסייג נאלצת לעזוב את האוניברסיטה: "אני מאוד סובלת. כי אני מרגישה שאני עוברת חרם שקט על ידי הקולגות שלי."
https://www.bhol.co.il/news/1587210
היורדים לאיטליה – התקווה לחיות תחת קסדתו של סקיפיו אפריקנוס
ואם ב"תקווה" עסקינן, אכן יש יהודים שאיבדו את התקווה, והחליטו לרדת לאיטליה.
(הילו גלזר, "כאן, למרגלות האלפים, מתמקמת קבוצה ראשונה של ישראלים שהחליטו להגר יחד", "אל-ארצ'י", 24.8.23)
לאיטלקים החדשים שזנחו את המנון "התקווה" להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים, ובחרו להיות תחת העם האיטלקי ומנהיגתו ג'ורג'ה מלוני מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "האחים של איטליה", הנה בשבילם ההמנון האיטלקי אותו הם אימצו בתרגום עברי: (ילדיהם כבר ישכחו את העברית ויוכלו להשיר את ההימנון באיטלקית במקור).
הו, אחי איטליה,
איטליה נעורה,
בקסדתו של סקיפיו
הציבה היא את ראשה,
היכן הניצחון?
הניחו לה לכרוע,
שהאל יעשנה
לשפחת רומא.
פזמון:
הבה נתלכד לפלוגה,
נכונים אנו למות.
נכונים אנו למות,
איטליה קוראת לנו.
מהאלפים ועד סיציליה
קרב לניאנו בכל מקום הוא,
כל חייל של פרוציו
בעל יד, בעל לב הוא,
בני איטליה
קוראים אל בָּלִילָה,
כל פעמון מצלצל
משמיע את הערבית.
(פזמון)
הם קני סוף הכורעים
חרבות שכירי-חרב:
הנשר האוסטרי
כבר איבד את נוצותיו.
דמה של איטליה,
והדם הפולני,
שותה היא עם הקוזקים,
אך לבבה נשרף בלהבות.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%94
לפחות ייהנו בהימנון משפיכת הדם הפולני...
היטלר והיטלרים
ממש מבהיל. לאחרונה התנועה הפרוטסטנטית מאיימת עלינו לא רק בהיטלר אחד, אלא בהרבה היטלרים: אהוד ברוג-ברק שיתף סרטון שמשווה בין נתניהו והיטלר:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=809183&forum=scoops1
בהפגנת אנשי חינוך באוניברסיטת תל אביב נישא שלט המשווה את יואב קיש להיטלר:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=809246&forum=scoops1
פחד. איך נתמודד עם כל כך הרבה היטלרים?
[אהוד: אבא שלי המנוח, בנימין, היה אומר על תופעות כאלה: "כשהטיפשות מושלת."]
חופש שיוויון אחווה
לא רק שממשלת צרפת האמונה על "חופש שיוויון ואחווה" אינה מתירה לערבים שאחוזם בצרפת זהה לישראל לקיים בתי ספר ערביים בשפה הערבית, אז לקראת שנת הלימודים החדשה הודיעה צרפת כי היא תאסור על תלמידות מוסלמיות להגיע לבתי הספר הממלכתיים עם עבאיה – שמלה ארוכה שנועדה לאכוף את חוקי הצניעות האיסלאמיים.
שר החינוך, גבריאל אטאל, אמר כי העבאיה מנוגדת לכללים במערכת החינוך בצרפת – רפובליקה חילונית. אתמול הודיע כי צרפת "כבר לא תאפשר ללבוש עבאיה בבית הספר". השר ציין כי לקראת החזרה ללימודים ב-4 בספטמבר הוא יפרסם "הנחיות ברורות" למוסדות הממלכתיים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=809208&forum=scoops1
אין גבול לגזענות ולאפרטהייד של ממשלת ישראל שלא רק שמקיימת בתי ספר לערבים בשפה הערבית, אלא גם מתירה לערביות ללבוש לבוש מוסלמי. מוזר שמקרון טרם גינה את ישראל על כך...
אחרי מי עוקבת ועדת המעקב של ערביי ישראל?
יו"ר וועדת המעקב של ערביי ישראל, מוחמד באראכה, עוקב אחרי כל מחבל רוצח שרצח יהודים על מנת להעניק להם פרס אות כבוד על מעשהו. הנה מוחמד בארכה מצטלם ליד אימו של המחבל הרוצח, סאמי אבו דיאק, שזכתה לפרס על היותה אימא של פלסטיני שרצח יהודי. בנה, המחבל, רצח את איליה קרביץ' ז"ל תושב חומש. באראכה, יו"ר וועדת המעקב העליונה נושא נאום לצידם של המחבלים, ערבים ישראלים תושבי ערערה, ולצידה של אם המחבל אבו דיאק.
גם המחבל והרוצח, כרים יונס, ערבי-ישראלי שרצח את החייל אבי ברומברג ז"ל קיבל ברמאללה פרס מרוה"מ הרש"פ, מוחמד אשתייה. בטקס ההוקרה לרוצחים, כרים ומאהר יונס, ניצב באמצע מוחמד בארכה, יו"ר וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=809089&forum=scoops1
אמור מעתה: ועדת המעקב של ערביי ישראל עוקבת אחר כל רוצח יהודים כדי להעניק לו אות הוקרה על כך.
ערבים רוצחים ערבים – היהודים אשמים
שירין פלאח סעב, הכתבת הדרוזית האנטי-ישראלית של עיתון "אל-ארצ'י", מזועזעת מהרצח שנעשה בכפרהּ אבו סנאן: "מה עוד נותר לכתוב על מעגל הדמים הבלתי פוסק בחברה הערבית?" כותבת פלאח סעב, "159 קורבנות רצח מאז תחילת השנה. אתמול בערב, ארבעה גברים כבני 30 עד 50 נרצחו ביישוב אבו סנאן שבגליל המערבי, שהוא גם היישוב שבו אני מתגוררת. מה שקורה בחברה הערבית הוא לא עניין של תרבות, ממשיכה ומסבירה פלאח סעב, "זו מדיניות ממשלתית. זו מדיניות של משטרת בן גביר וחנמאל, שהגיע לזירת הרצח ביפיע ביוני האחרון, שבה נרצחו חמישה בני אדם, ובמקום לפעול – החליט להשתין במקום". (שירין פלאח סעב, "הרצח בחברה הערבית הוא לא אוזלת יד, אלא מדיניות ממשלתית", "אל-ארצ'י", 23.8.23)
הבנתם את דברי הדרוזית הגזענית? ערבים רוצחים ערבים, דרוזים רוצחים דרוזים, ומי האשם? כמובן היהודים. כי זו מדיניות הממשלה שערבים ודרוזים ירצחו אחד את השני. בגזענותה לא חידשה פלאח סעב דבר. זו האשמה ישנה. תמיד היהודים אשמים בכל.
כל זמן שהערבים לא ישתחררו מגזענותם לא תוכל בעיית הרצח בקרבם להסתיים.
הנאום האנטישמי של משה סמולינסקי-יעלון
משה סמולינסקי יעלון: "אתם נותנים יד לעבריין. איתמר בן גביר, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' רוצים לעשות צעדים של פשעי מלחמה. סמוטריץ' אחראי על המנהל האזרחי והוא רוצה למחוק את חאוורה. אין פלא שקם טרור יהודי. העובדה שטרור יהודי עולה, הטרור הערבי עולה. כל עוד הממשלה קיימת, הטרור יגבר. האידיאולוגיה של סמוטריץ' ובן גביר זה שיהיה רע לערבים. הם רוצים לגרש ערבים, עליונות יהודית. לא סתם בן גביר התבטא ככה, הגזע היהודי הוא גזע עליון, אין מקום לערבים, זה הרבה יותר גרוע מכהנא. כל מטרת הממשלה לרסק את בג"ץ. שני הפירומנים רוצים לעשות צעדים של פשעי מלחמה מתוך תפיסה אידיאולוגית וחוששים שבג"ץ יתערב. הם רוצים להוביל למלחמת גוג ומגוג. אלה אנשים הזויים שמובילים אותנו לדיקטטורה פשיסטית, משיחית מושחתת... הנאשם נתניהו. ברגע שהוא החל לשעבד את האינטרסים של מדינת ישראל לטובתו האישית אז האחריות עליו.".
(ארנולד נטייב, בוגי יעלון: "בן גביר וסמוטריץ' רוצים מלחמת גוג ומגוג", "מעריב", 26.8.23)
https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-1033166
הבנתם? אינטרנציונל האנטישמים בעולם סופק כפיו בהנאה. סוף סוף הוכחנו את התיאוריה רבת השנים שלנו על היהודים. הנה עובדה. שר הביטחון של ישראל לשעבר, משה סמולינסקי יעלון, מוכיח במו פיו את כל שאמרנו על היהודים כל השנים. מ.ש.ל.
קשה להאמין שמישהו עוד הצביע עבורו כמועמד לראש הממשלה.
תורת "ההחלפה הגדולה"
חלק גדול מהאנטישמים בימינו תומכים בתורת "ההחלפה הגדולה" ומאמינים כי יהודים מתכננים את תהליך החלפת האוכלוסייה הלבנה במכוון. לדוגמה, בעצרת איחוד הימין האמריקאי בשארלוטסוויל קראו המפגינים: "יהודים לא יחליפו אותנו."
והנה משה סמולינסקי-יעלון מצטרף אליהם. בושה. בושה. בושה.
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים
הוצאת "ספרי מקור", 2013
החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו
ובחלומי היה עליי להגיע לאזכרה של אבי, ולשם כך באתי למושבה בשעת צהריים, אך לא הספקתי להכין מה אומר מפני שאני בא ישר מטיה והיא החזיקה אותי בין רגליה עד הרגע האחרון. והנה אני נמצא בדרך לבית-הקברות סגולה, בשורת המצבות שבה בבוא היום איקבר גם אני, פוסע ועולה לקראת מצבתו של אבא, ואימי צועדת לידי.
בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר השירים ממנו רציתי לקרוא שיר על אבא, ואת השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם ה"קדיש", עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לבן-דודי ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על-פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה.
בן-דודי מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מילים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.
"קדיש" ביקשתי ולא "קושאן", מתבלבלות מילים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.
והנה כבר מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני-המשפחה, וביניהם גם בן-דודי יצחק, הסופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת "הבונים החופשים" במושבה, כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים פולחניות אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים הסודיות שנאמרו בטקס כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.
בני-המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה"קדיש". על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.
קרובי המשפחה מזמזמים:
"שם שועלים יש, בחור טוב שלי..."
ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני-המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.
והנה אני נמצא ברחוב חובבי-ציון, מרכז המושבה, ברחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני-הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני-המושבה, לקבל פני חתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל את ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ-ישראל היה אפשר למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום שלו יחד עם מושל מחוז ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.
על רחבת בית הכנסת הגדול עומדת ג'ני הבהירה שאליה התגעגעתי שנים רבות. שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות כפי שהיא היתה במלוש במאפייה בעין-גדי. והיא מדברת אליי ממרחק ובאקצנט צרפתי-אשכנזי ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות החרבות ומתקרב אליה – והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית בית-המדרש הקטן על שם דינוביץ, ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ובעליה, הארכיאולוג הצרפתי הגוי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, ובן-זוגה האחרון שאינני יודע מיהו אבל אני חושד שהוא ישראל, בעלה של טיה המיוחמת בבדידותה – והכול כדי להטביל אותה, את ג'ני, בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.
כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.
אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה. שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר, החובש, וראש-הוועד וראש-השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –
"פראו..! פראו..."
הוא מדבר בגרמנית מקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג'ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ-ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית-אביו במושבה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית-הקברות ביום השנה ומניח בגבגום זר-פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: "פאטר, פאטר... אבא... אבא..." ומנשק ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.
עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט באחוריה.
באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים-חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.
אך עד מהרה ג'ני נסחפת קדימה באמצע רחוב חובבי-ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה מכול קקה.
עכשיו אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים ולי יש הרגשה כאילו המושבה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את נופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבותיי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר-כך בספר.
במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז'ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכן. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.
ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים אשר הדלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני מתפלא מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אליי בחורה ומסבירה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד. מצויים ביניהם כמה זוגות, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים, ומזדווגים בפומבי ללא הפרעה. ואני מתפלא:
"איך אתם מסתדרים יחד, לא מפריע לכם הרעש בלילות?"
היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן-המקום. והיא משיבה לי שאי-אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.
"אתה נשוי?" היא שואלת.
"כן."
"ואיך אתה חי עם אשתך?"
"כמו שתי יונים. כל אחת בשובך אחר."
"אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה." היא דוחה בתוקף את השתדלותי.
"אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!"
"אז תחזור לבוסטון, מייפלאואר שמוק גזעני!" היא אומרת בהברה אמריקאית ולרגע חושפת בפניי את השד הלבן האמריקאי שלה, ללא חזייה, כמו כדי לגרות אותי.
אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים ממושב הזקנים שברחוב מונטיפיורי. באולם נשמע רחש המולה עמום. אולי מתפללים. אליפלט סוסנוביץ, והוא איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו החום, פניו כהים, חורשי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:
"צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים וניסה לעוף עד לאמצע ההחצר ושבר את רגלו.
"ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה של 1915, נשלחנו אחי ואנוכי להביא בהשאלה את הסטוּפּקה. מה זה סטופקה? מכתש-עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח-מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן.
"אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:
"'מה אגיד לכם, קינדער, דו אִיז דוך געגאנגען דה צֵ'רֵדֶה, אפְשר איז די פארקרוכען מיט דה צ'רדה! – עבר פה לא לפני זמן רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למירעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!'"
אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט סוסנוביץ, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:
"עכשיו ידבר אלינו הסופר חיים שפינוזה, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!"
אני מסרב. עיני הזקנים מופנות אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:
"פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת-ערב אצל אימא..."
והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית הקברות, הפותח במילים:
מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת שְׁפִּינוֹזָה? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים...
אני שומע קולות מלחשים בקינטור:
"יש להם בתים חדשים נאים למדי!"
"מכרו מגרשים והתעשרו!"
"וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!"
"ואבא שלו שוכב את גברת חיה..."
"ברח מחלון המיטבח ביום ששמואל בעלה נכנס הביתה מהבנק כי היתה לו מיגרנה קשה..."
"והיא הדביקה גם את אבא שלו במיגרנה..."
ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.
"גם השיר לא נכון!"
"צריך לתקן אותו!"
"הוא משמיץ את המושבה!"
"הוא אוהב ערבים!"
"ולא מכיר אותם!"
"הוא משמיץ את המושבה!"
"גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!"
"תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!"
"והרקיב!"
"אל תספרו לו זיכרונות," והם ממלמלים ביניהם, "כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!"
"גם אימא שלו חושבת ככה!"
"הוא משמיץ את המושבה!"
"א פרענק אִיס א חייע אונד פרנקינע אִיס אַ מחייה!"
מה פתאום? אני פרענק? מה, הם מטומטמים?
"צא החוצה," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין נעוץ בז'קט הבלוי שלו, עצוב כמוהו, "ואני אצילך מחמתם."
ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרווליי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאוד, כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו גם הן בביצי-הציפורים ההן...
ואני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו הוריי אצל אותו מורה אליהו ירקוני. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב-קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ ומולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר (שהציל את המושבה במאורעות 21' בהזעיקו את החיילים ההודיים מראס-אל-עין), בית בסגנון ראשית המאה. והוא כמחסן גדול ומפחיד. ואני שומע אנשים קוראים בשמי:
"חיימקה שפינוזהּ! חיימקה שפינוזה!"
ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה, את הדקלים הללו הביא אהרון אהרונסון לארץ-ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית-שאן ועל שפת הכינרת.
ואני מרגיש שהללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופים המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים-למוות שברחו מכלא חאן-אל-באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.
מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו-חלומי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במדרגות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספר מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחוריי. נכנס לאולם הפנים אשר רצפתו עשוייה יציע של לוחות-עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף-הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליִש, נוהג בזוג פרדות, והאם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.
אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטונית. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות-חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית-הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים הסובבים את המושבה מכל עבריה; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות איקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.
בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחוריי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת-סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו "סליק" הנשק אשר ברצפתו הכפולה של "בית האיכר" ברחוב נורדאו הסמוך.
ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים ועל ברכיו אהובתו, המורה הצעירה רחל, שהיתה חברתה הטובה של בתו לורת, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים, ואילו המורה רחל, שלא נישאה מעולם, בשמלה רחבה, חומה – היא כבר יבשה אבל עדיין לופתת את אברו, שנזדקף מאוד בזכות הטיפול בזריקות אשכי קופים בשוויץ. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישנסקי.
אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיניי כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.
אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על-פי ההגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות-נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני פוחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת-הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:
הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס,ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. רק הג'ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג'ארה. וכל זאת מפני שהרתה לו, בפרדס. יפה היתה ומספרים שהוא חרש בה ודש בה שוב ושוב והיא היתה נפתחת לו, בבגדיה, מתוך כניעות ועוני אך גם גאווה על שהחוואג'ה היהודי בחר רק בה מכל הפלחיות הצעירות בעלות השדיים החומים שהיו מאושרות להזדווג עימו בבייקה, בית-האריזה, שבפרדס, או אפילו תחת גומה של עץ שמוטי, כשהן מתכופפות לנכש עשבים והוא מפשיל שמלה ובא עליהן מאחור, לפעמים ליתר ביטחון בתחת, אחרי שקצת שוטף את החור שלהן, כדי שמשם הן לא תיכנסנה להריון ממנו. אבל כל זה כמובן לא קרה והיה רק בגדר רכילות מרושעת, ושנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה הזו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.
ומה הוא עושה עדיין במחבוא?
אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג'י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבי, ואיתם הפועל העברי שלום ליִש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.
"ליִש, בוא איתי," אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג'ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, "עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח. הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר."
והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש, הוא שלמה לביא, כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפתוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוֹעָר ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ עלרגליו מולו הלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של "פועלי ציון":
"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען...
(ידינו למזרח נרים ונשבעה...)"
ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד כעשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.
"טובאריצ'י!" מתרגש הלפרין ברוסית, "כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!"
שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הנה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתי אותה פעמים אחדות בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.
אני גם קורא ביומן הנעורים שלו: "...דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו... לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני 'כבשים' בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת... ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי-הזהב...
"ריח התורמוס, הירוק-מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעומקו באביב ו... הזדווג...
"פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים..."
שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, לבוש בסחבות של טוז'ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית-עצב – את הדרך היוצאת מערבה.
אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג'יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח-הזהב מהזן שאמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל"ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה להקים מושבה שנייה אחרי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה; ואת פרדס ה"מוסקוביה" ובו עומד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאישה הקדושה טביתא; וממשיכים בכיוון דרומי-מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו טועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.
"אל תאמין," לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט סוסנוביץ, "הם אנשי עולם-תחתון. למקום הזה הביא אותם בן-גוריון."
"זה מחיר הציונות." אני אומר בביטחון.
"מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא." הוא משיב לי.
"אבל היום זה כבר לא רציני." אני אומר. "יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה."
"אתה עוד תראה," הוא משיב, "גם מגן-דוד זה רק סמל, והצלב, וה'תג מחיר'... אתה תראה שגם בישראל לא נגמר עדיין תור הפְּרעות..."
ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה. כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין בדש הז'קט הבלוי שלו, ואני – ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי-בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.
"כאן הדרך לפתח-תקווה." אני מתעקש. "והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי ובעלה החדש. אם רק נמשיך ללכת..."
"אתה השתגעת," אומר לי הנהג, "אני לא יכול להמשיך בלי מונה."
"סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולם על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח."
"אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך," אומר לי הנהג, "אז לך ותציל את נפשך לבד..." והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. "אני לא פרימיטיבי! אתה לא שומע את קריאות המואזין ברמקולים, המכוונים שיהיה הכי חזק? יפו חוזרת לידי הערבים, והילדים שלהם זורקים אבנים על כל יהודי שעובר בלילה ברחוב!"
"לך אחריו," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ הזקן, "ואני אציל אותך מחמתם." ובקושי אנו מוצאים בטראסה פרצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו, בחשכה המעובה, כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט סוסנוביץ, ובדי עמל אנחנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל-אביב, ואנחנו מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.
"איפה אתה גר?" אני זוכר לשאול את אליפלט סוסנוביץ בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל-אביב.
"בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח-תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה הבית הכי אריסטוקראטי במושבה, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב ובוודאי שעליה חשב גם כאשר הערבים הפשיטו אותו ערום ושדדו את נשקו בחמארה, ימים אחדים בטרם הרגו אותו בתל חי. ואתם, אנשי תל-אביב, גם תודה חייבים לנו, כי בימי ההגירה, ב-1917, את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף בראשו..."
"אני לא מאנשי תל-אביב," אני מתחיל לענות לו, "אני..."
אבל הוא כבר נסע ונגמר החלום. חבל. יכולתי לשאול אותו עוד כמה שאלות היסטוריות כמו למשל כיצד פוטר סבי מצד אימי ממשרתו כמנהל החשבונות במועצה הכפרית ומה היו השחיתויות שגילה, ושבגינן ציווה שלא יקברו אותו במושבה אלא בתל-אביב?
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא
* * *
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
יש עוגות שכמו מבקשות שימרחו עליהן חמאה
יש נשים שכמו מבקשות שידפקו אותן בתחת
שֶׁל-טוֹקס פז-טוקס מה פירוש?
הללו-הוּ-יָה!
הקץ לזבוב וליתוש
הללו-הוּ-יה!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אביבה קם: על "זעה קרה" של אורי איתיאל: סיפור יפה אך מה המסקנה?
* איתמר פרת: הערה למשה גרנות על מאמרו 'יהודים שונאי יהודים' ("חדשות בן עזר", 1875). בכתבתו המלומדת מביא משה גרנות ראיות על שנאת היהודים על פי הברית החדשה. כאן המקום להעיר כי הכינוי 'יהודים' ioudaios בברית החדשה (אשר כל נוסחיה המקוריים כתובים יוונית) מתייחס כולו ליושבי יהודה וירושלים. בימי בית שני היתה הפרדה מובהקת בין 'יהודים' ו'גלילאים', וזאת בגלל הפרדת מחוזות המחייה של העדות, אשר ארץ שומרון העויינת שכנה ביניהם, והקשרים ביניהם (כגון העלייה לרגל) עברו דרך בקעת הירדן בלבד (עדיין במכתבי בר-כוכבא מדובר ב'גלילאים').
את האפלייה טיפחו כוהני ירושלים וחכמי הסנהדרין. סיפורי האוונגליון מתארים את הבוז שרחשו הירושלמים ל'עם הארץ' הגלילי, שראו בהם בריונים ועושי צרות, וזלזלו בהם זלזול עירונים בכפריים. רק אחרי שהיישוב של בני הגליל דוברי הארמית נכחד בשואת המרידות נגד הרומאים, נותר הכינוי 'יהודים' לשרידי האומה כולה.
הסגרתו של ישו על ידי 'היהודים' היה אקט פוליטי של כהונת ירושלים, נקמה על השתוללות עולי הרגל בחצרות בית המקדש. תופעה עממית-דתית הנמשכת גם בימינו.
* לוב היא דמוקרטיה למופת עם שתי ממשלות והרבה מיליציות. עכשיו מתגעגעים שם לימי קדאפי. אנחנו ממש חרא לעומת לוב. מי זה בכלל שר החוץ אלי כהן? אנחנו "רפובליקת בננות" ששולטת בה ממשלה של נאשמים בפלילים ואסירים משוחררים שחוללו בה הפיכה דיקטטורית באמצעים דמוקרטיים ממש כמו הנאצים רק שלא שרפו את הכנסת.
* קפריסין היא מדינת אי בים התיכון ובה כמיליון ומאתיים אלף תושבים בלבד. עכשיו הם סובלים מהגירה נרחבת של נמלטים מאוקראינה, מרוסיה ומישראל. שכר הדירה עולה. מחיר הבתים עולה. וגם יוקר המחייה מטפס. התושבים הקפריסאים זועמים, והכעס הולך ומצטבר נגד הזרים, אמנם פרנסת האי על תיירות, אבל המקומיים אינם רוצים זאת על חשבון איכות חייהם.
אבל הישראלים, הנמלטים מהדיקטטורה של ביבי, חוגגים עם תקשורת ישראלית אוהדת, מהגרים לאי, ומתיימרים להקים בו "מושבות". הם לא יודעים מה עלה בגורל המושבה היהודית "מרגו" בשנים 1893-1927 שננטשה כליל. מיקומה ההיסטורי הוא בשטח הטורקי של האי.
על נהרות קפריסין שם ישבנו גם אכלנו חלקום סופלאקי וחלומי שם גם בכינו בזוכרנו את ציון.
* * *
אהוד: בסוף עוד עלול להתברר כי הנזק האלקטוראלי הכבד ביותר נגרם לנתניהו לא בגלל מתנגדיו ואויביו אלא בגלל בנו יאיר.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-15 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל