פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1878

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני י"ח  באלול תשפ"ג. 4.9.2023

המיספר הסידורי של הגיליון 1878 הוא גם שנת הייסוד של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, שנוסדה ביוזמתה של קבוצת עולים מהונגריה בירושלים.

עם הצרופות: 1. החוקרת ליאת נוסעת במשאית הזבל. 2. ליאת בהרצאה (בתמונה מאחור – אביה במשאית הזבל). 3. ליאת עם הוריה. 4. ליאת עם חלק מאחיה ואחיותיה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵלַיִךְ. // איליה בר-זאב: נעליים על הדנובה. // יוסי אחימאיר: הסירו את היד מיד ושם! // בלהה בן-אליהו קוראת ומדברת אסתר ראב.  // אורי הייטנר: צרור הערות ‏3.9.23. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אורית דשא-ינאי-ברנר: מזכרת. // עדינה בר-אל: ליאת דאודי – על אמונה, סביבה וקולנוע. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק י"א. בקבוצה הקבלנית של מטאטאי-הרחובות. // נעמן כהן: מעולם הקוונטים לשוק השחור – פרופסור יוסף אברון: לכו על כלכלה שחורה! // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים: המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פ. ואיקס. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

אֵלַיִךְ

וְשׁוּב קִבַּלְתִּנִי

וְשׁוּב פָּנַי בְּשׁוּלַיִךְ אָלִיט

סוֹד שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי

רַק אַתְּ וַאֲנִי הוֹגוֹת

קַו הָרַיִךְ מִמֶּרְחַקֵי-יָם

אֵלַי קָרֵב...

וּבָקְעוּ וְעָלוּ

חֲלוֹמוֹת עַתִּיקִים

מְדוֹבְבִים לְמַעֲנִי.

וְקִמּוּרֵי שָׂמַיִךְ

שׁוּב מְחַפְּשִׂים

דְּרָכִים בְּדָמִי

וְהוּא עוֹנֶה

בְּחֻמְרַת גּוֹרָל אָרֹךְ

נָעוּץ בַּמֶּרְחַקִּים.

וְשׁוּב

זִיזִים חֲבוּיִים

לְאֹרֶךְ נְצָחִים

בַּשִּׁכָּרוֹן  –

וְאֹשֶׁר פֶּלִאי.

1959

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

אהוד: בקיץ של שנת 1959 נסעה אסתר מישראל למעיינות המרפא בווישי שבצרפת ובנסיעה זו ביקרה גם באיטליה. השיר "נופים רומיים", שנדפס ב"גזית" ב-1960, והרווי פאתוס לאומי רב, נכתב כניראה בעקבות ביקורה בעתיקות רומא, ומבשר את שיריה השואבים השראה מתגליות הארכיאולוגיה בארץ.

תחילת השיר "אלייך", שנדפס ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-25.12.1959 – מספרת על שמחת שובה ארצה באונייה, המתקרבת לנמל חיפה: "ושוב קיבלתיני / ושוב פניי בשולייך אליט / סוד שלך ושלי / רק את ואני הוגות / קו הרייך ממרחקי-ים / אליי קרב..."

* * *

איליה בר-זאב

נעליים על הדנובה

ב-27.8.2023 הסתיימה אליפות העולם באתלטיקה קלה בעיר הבירה ההונגרית בודפשט. עיר מרשימה, איצטדיון מודרני ומפואר, ניהול מעולה. פרשנות צמודה בעברית על ידי צמד מבריק – מולי אפשטיין ורן מלובני.

ואני  נזכר בביקורי לפני מספר שנים באנדרטה על גדות נהר הדנובה בבודפשט, המנציחה את  זיכרון היהודים שנרצחו בידי גדודי "צלב החץ" לאחר שנורו והושלכו למי הנהר בשנים 1944-1945. האנדרטה מורכבת מ-60 זוגות נעליים עשויים מברזל, פרושים (כ-20 מ') לאורך רציף הדנובה – לא רחוק מבניין הפרלמנט ההונגרי ולא רחוק מהאיצטדיון בו התמודדו מיטב ספורטאי העולם (א"ק) של שנת 2023. בלוחות הברזל מילות הסבר באנגלית, הונגרית ועברית.

נעליים על הדנובה

Cipo"k a Duna-Parton

שובם של צאצאי "צלב החץ" למציאות  ההונגרית כיום

1.

רֵאשִׁית בָּנו רְצִיפֵי אֶבֶן מֻגְבָּהִים לִמְנֹעַ הֲצָפוֹת בְּפֶּשְׁט –

פָּשׁוּט.

אַחַר כָּך אִרְגְּנוּ חֲגִיגוֹת מוּל הַנָּהָר –

נָשִׁים, גְּבָרִים וִילָדִים נִזְרְקוּ אֶל הַמַּיִם, אִישׁ עִם חֲבֵרוֹ, יָרוּי וְחַי אֲזוּקִים,

אֲחוּזִים זֶה בַּזֶה.

בָּעֶרֶב אָסְפוּ אֶת  שֶׁנּוֹתַר, צִלְּמוּ לְתִעוּד, עִשְּׁנוּ, שָׁתוּ אַלְכּוֹהוֹל,

חִלְּקוּ שָׁלָל.

בַּלַּיְלָה הֶחְלִיפו  חֲוָיוֹת.

2.

נָפוֹצוּ שְׁמוּעוֹת –

נַעֲלַיִם הִתְפַּזְּרוּ לְכָל עֵבֶר. אֲנָשִׁים נִפְטָרִים, כָּכָה, סְתָם,

מֵהַיּוֹם לְהַיּוֹם.

צְעִירִים הִפְלִיאוּ בְּטֶכְנִיקַת הַמָּעוֹף בְּדַרְכָּם אֶל הַמַּיִם הַשְׁקֵטִים.

קְשִׁישִׁים  הֻשְׁלְכוּ בְּכֹחַ.

הַאִם נִרְצְחוּ אוֹ מֵתוּ בַּעֲרֹב יוֹמָם?

בְּמַאֲרָב הַיּוֹם,

כַּדּוּרִים חַיִּים סָטוּ, רָחוֹק מֵהָעַיִן, אֳבָנִים שָׁקְעוּ בְּקַרְקַעִית הַנָּהָר –

מִשְׁקוֹלוֹת מֵחַדְרֵי אִמּוּן גּוּפָנִי הֶעֱלוּ חֲלֻדָּה.

חַרְטוֹמֵי נַעֲלֵי הַבַּרְזִֶל מִתְעַקְשִׁים לִפְנוֹת אֶל הַמַּיִם, אֶל בּוּדָה –

נַעֲלֵי נָשִׁים וָטָף, נַעֲלֵי קְשִׁישִׁים וּצְעִירִים

עִם סֻלְיוֹת וַעֲקֵבִים.

הַכֹּל מְמֻסְמָר אֶל אַבְנֵי הָרְצִיף – נַעֲלַיִם

מַמְתִּינוֹת לִפְקוּדָה.

עַל פִּי לוּחוֹת הַמַּתֶּכֶת הַמְּקֻבָּעִים קָשֶׁה לְאַמֵּת פְּרָטִים.

זֶה כַּמָּה שָׁנִים נִתָּן לִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם בּוֹ נִכְתָּב בְּשָׁלֹש שָׂפוֹת –

"זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה."

3.

אוֹמְרִים שֶׁנְּהַר הַדַּנוּבָּה בָּא מֵעֵדֶן, נוֹבֵעַ בַּ"יַּעַר הַשָּׁחֹר",

זוֹרֵם לְאֹרֶךְ אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שִׁשִּׁים ק"מ,

הַרְבֵּה לִפְנֵי סְפִירַת הַנֶּעֱדָּרִים –

 בְּטֶרֶם הָאָדָם הַחוֹשֵׁב.

בַּמּוֹרָד, בֵּין פֶּשְׁט לְבּוּדָה –

סְפִינוֹת תִּיּוּר, יְפִי הָאַרְמוֹנוֹת. פַּרְלָמֶנְט מַרְהִיב עַתִּיק יָמִים,

צְלָבִים.

תַּיָּרִים סַקְרָנִים מְחַיְּכִים, חִצִּים מְכַוְּנִים לְאָן לָלֶכֶת:

לְבֵית הָאוֹפֶּרָה? אֶל גַּנֵּי קָרוֹלִי?

הַדַּנוּבָּה מַמְשִׁיכָה לְהַחֲלִיף צְבָעִים – מִיָּרֹק לְאָדֹם, מְשַׁלַּחַת

לָשׁוֹן אֲרֻכָּה אֶל הַדֶּלְתָּה הָרוֹמָנִית,

אֶל הַיָּם הַשָּׁחֹר –

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה כְּחֻלָּה, שׂוֹרֶדֶת –

כְּזִּקִּית.

כך היה...

מחודש מרץ 1944 ועד לשחרור העיר (בודפשט) בפברואר 1945 – נספו כמאה אלף יהודים מתוך 280,000 יהודים שישבו בעיר לפני המלחמה. היהודים רוכזו בגטאות עם הכיבוש הגרמני  במרץ 1944. חלקם נספו בגטו מרעב וממחלות. רבים נרצחו ברחובות על ידי הגרמנים וממשתפי הפעולה ההונגרים שלהם ממפלגת צלב החץ. רבים נשלחו להשמדה באושוויץ.

בשנים 1944-1945 ירו אנשי "צלב החץ" ברבים מיהודי בודפשט על גדות הדנובה והשליכו את גופותיהם למים מבלי שהובאו לקבורה. (חלקם נורו כשהם קשורים זה לזה לחיסכון בתחמושת).במלאת 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה הוקמה אנדרטת הנצחה על גדות הדנובה בבודפשט בשם – "נעליים על הדנובה", להנצחת הנרצחים. בבית הכנסת היהודי והמיוחד (בעיר הבירה) קבע את מקומו אדולף אייכמן-ראש מחלקת היהודים בגסטפו ומראשי האחראיים לביצוע בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים. נלכד בארגנטינה ונידון למוות בתלייה. הוצא להורג  בחודש מאי, 31.5.1962.

פורסם לראשונה ב "טיסה נגד השעון", "קשב לשירה" 2012, (פרט לקטע הפתיחה).

* * *

יוסי אחימאיר

הסירו את היד מיד ושם!

בהנהלת יד ושם יושבים אנשים מכל הקשת הפוליטית. למשל – אני חכ"ל איש הליכוד, וממולי – חכ"ל קולט אביטל אשת מרצ. הנהלת יד ושם היא מופת לאחדות מטרה ולדבקות במשימה – להנציח ולזכור את ששת המיליונים, שגם ביניהם היו מכל העדות, מכל המפלגות, מכל הדתות, מכל הקהילות, מכל המגדרים. הגרמנים הנאצים לא הבחינו בין יהודי ליהודי.

בהנהלת יד ושם מתנהלים דיונים למופת, ונעשים כל המאמצים כדי להעביר לתודעה העולמית את מסר השואה, הלחימה וההקרבה, להילחם בתופעת ההשכחה, ההדחקה והעיוות, להזהיר מפני אנטישמיות חדשה – והפוליטיקה נמצאת מחוץ לחדר הישיבות. כחבר בכמה דירקטוריונים, איני מכיר התנהלות כה מופתית כזו שמתקיימת ביד ושם.

הנהלת יד ושם היא סמל לפעולה מאחדת, המתעלה מעל לחילוקי דעות מן הסוג שקורעים היום את העם. בראש ההנהלה מכהן דני דיין, בית"רי, מתנחל, שהיה קונסול ישראל בניו-יורק, הצטרף לתנועתו של גדעון סער, ואכן היה מינוי פוליטי.

אבל הפלא ופלא – מסתבר שמינוי פוליטי יכול להיות ראוי ומוצלח ביותר! דני דיין מוכיח זאת בכל פועלו המסור וחסר הפניות. הספקות שהיו לי בתחילת הדרך נמוגו עד מהרה. מזה כשנתיים שאני רואה אותו בפעולה יעילה, במאמץ לגיוס משאבים שכמותו לא היה בעבר. יחד עם המנכ"ל המעולה, תא"ל (מיל) צביקה פייראייזן, ובתמיכת חברי ההנהלה הציבורית, העלו את מוסד הקדוש הזה על פסי ניהול הראויים לכל שבח.

מה לפתע מצא לנכון שר החינוך, ידידי יואב קיש, להעלות תוך כדי עיסוקו האינטנסיבי לפתיחת שנת הלימודים, טענות קנטרניות נגד ניהול יד ושם ונגד דני דיין באופן אישי – אינני מבין. על כל אחת מטענותיו הוא קיבל מענה הולם, לא מתנצל, אבל טעם מר נשאר בפה בגלל ההתערבות הגסה הזאת. האם גם את יד ושם ייהפכו לכלי משחק פוליטי? זה המוסד היקר לכולנו, שמסמל אחדות סביב האסון הנורא ביותר שפקד את עמנו? לוואי והמחנות הניצים בעם, ילמדו מיד ושם את לקחי הפירוד, ינהלו ויכוחים כראוי במדינה יהודית ודמוקרטית, בלי לסכן את קיומה, בלי לכרות את הענף שעליו כולנו יושבים.

אני פונה לראש הממשלה ולשר החינוך: אנא אל תגעו ביד ושם, אל תזיזו את דני דיין, אל תערערו את בסיסו המאחד, אל תפגעו בהנהלה המשקפת את כל חלקי הציבור. יתר על כן: המשיכו אף הגדילו את התמיכה הנחוצה לו ולכולנו, בוודאי בתקופה קשה זו.

יוסי אחימאיר

* * *

בלהה בן-אליהו קוראת ומדברת אסתר ראב

במוסף "גלריה שישי" של עיתון "הארץ" מיום 1 בספטמבר 2023 התפרסמה מודעה על פסטיבל "שירת האושפיזין" בבית הקונפדרציה בירושלים בחול המועד סוכות

בימים 1-3.10.2023.

בערב יום שני, 2.10.2023 בשעות 19.00-20.00 יתקיים ב"קפה רידינג" המופע של

בלהה בן-אליהו. מוזיקה: נועם בן-שושן, שירה תוף מסגרת. רועי פדידה גיטרה.

 ההודעה פורסמה על רקע תמונתה של אסתר ראב.

לרכישת כרטיסים בימות 6226*

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏3.9.23

 * תלושים – כותרת ב"הארץ": "ארץ ישראל היפה". ואו! הצירוף "ארץ ישראל" ב"הארץ", זה ממש "אדם נשך כלב." בכותרת המשנה מעלים על נס את "החלוצים". מי היה מאמין? ובגוף הכתבה מדברים על "התיישבות בעמק".

הכתבה היא כתבת השער של מוסף "הארץ", המתפרסת על פני שישה עמודים. לא, היא לא מדברת על ארץ ישראל, אלא על ירידה מהארץ, בעיקר להרי האלפים באיטליה. ה"חלוצים" אינם מי שעולים למולדת כדי לחונן עפרותיה, להפריח את שממתה וליישבהּ ביהודים, אלא יורדים שמחפשים את הנוחות בניכר. "התיישבות בעמק" אינה המפעל החלוצי של בניין עם וחברה, אלא התמקמות של יורדים בגולת איטליה. הכתבה מפרגנת מאוד ומעודדת; לא את הירידה, כי זו מילה פסולה. את ה"הגירה" או ה"רילוקיישן". והירידה מוסברת כשילוב של ירידה פוליטית בשל המצב בארץ לבין חיפוש החיים הנוחים. והדבר החמור מכולם הוא הירידה המאורגנת.

הכתב, הילו גלזר, דווקא שואל שאלות קשות. אבל לא שאלות ציוניות, על המשמעות של עקירה מן המולדת, של הבחירה בגלות וכד'. הרי כל עולם המושגים הזה זר להם. השאלות הן על המצב הפוליטי באיטליה, ששם הימין הקיצוני עלה לשלטון. כלומר, אין מולדת. יש דרך פוליטית אוניברסלית, והשאלה היא רק למה לעבור דווקא למדינה שהשלטון בו ימני. קלישאה אנטישמית במאה ה-19 אמרה שהיהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו. הציונות הציגה מסר הפוך: היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו. והנה, יהודים תלושים וחסרי שורשים, שבוחרים לעקור מן המולדת ולחזור להיות היהודי הנודד ומוצגים כגיבורי תרבות.

שמא רבין צדק בהגדרתו?

* הפסיקו להתנדב – אני רק שאלה. אם אלה שמאיימים לא להתגייס לצה"ל אם יתקבלו חוקי ההשתמטות יממשו את איומם, גם אותם נצטרך להגדיר "הפסיקו את ההתנדבות"?

* איזו תורה הם לומדים? – האם הסיוע של השר פרוש לאנס המנוול "הרב" ברלנד ושל השר לשעבר ליצמן לאנסת מלכה לייפר–  זו ה"תורה" שלשם לימודה החרדים משתמטים? לבטח אין זו תורת ישראל.  הרי תורת ישראל שוללת גם את ההשתמטות. איזו תורה הם לומדים, בדיוק?

* הפרת אמונים – אי כינוס הוועדה למינוי שופטים – הפרת אמונים. עוכר המשפטים פוגע במזיד במדינת ישראל ובאזרחיה. ממשלת פיגולים.

* השופט אלרון: שתי הערות ביוגרפיות – מבלי להיכנס לסוגיית הסניוריטי ומועמדותו של השופט אלרון לנשיא בית המשפט העליון – שתי הערות ביוגרפיות, בעקבות פרסומים לא מדויקים בתקשורת.

בניגוד למסופר, הנשיאה לשעבר נאור והשופטים חיות ועמית לא התנגדו לבחירתו של אלרון לעליון. הוא נבחר פה אחד בידי הוועדה למינוי שופטים. ייתכן שהם הסתייגו, העדיפו מועמדים אחרים, אך בתום השקלא וטריא בוועדה, בהגיע ההצבעה, הם תמכו.

תיקון נוסף הוא בנוגע לפסיקתו בעניין פסילת מינוי של העבריין הסדרתי דרעי כשר בממשלה. נכון שהוא היה בעמדת מיעוט מול פסיקת עשרת השופטים האחרים, אך הוא לא פסק שדרעי יכול להישאר בתפקיד, אלא שמי שצריך להחליט בסוגיה הוא יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. היו"ר בבחירות לכנסת ה-25 היה יצחק עמית. אלרון ידע היטב מה יפסוק עמית, שהיה חברו להרכב שפסל את דרעי.

* האם אלרון מתאים? – האם השופט אלרון מתאים לתפקיד נשיא בית המשפט העליון? על פי שיטת הסניוריטי, התשובה חיובית בהחלט. על פי שיטת הסניוריטי, כל שופט בבית המשפט העליון מתאים להיות הנשיא, ולכן אין התמודדות על התפקיד, אין בחירה על פי כישורים או עמדות, אלא על פי הוותק.

על פי שיטת הסניוריטי, הנשיא הבא הוא יצחק עמית, המזוהה כאקטיביסט (האמת היא שפוגלמן קודם לו, אך הוא ויתר, כיוון שנותר לו זמן קצר מאוד בין המינוי לפרישה, והוא סבור שאין בכך טעם), והבא אחריו הוא נועם סולברג, המזוהה כשמרן ביותר בין השופטים. על פי שיטת הסניוריטי, התמיכה היא אוטומטית בכל אחד משניהם, על אף שכל אחד מייצג תפיסה אחרת.

מלבד ההנחה הבסיסית, שעליה מבוססת השיטה, שכל שופט בעליון מתאים להיות הנשיא, אני רואה יתרונות באלרון, דווקא בשל גישתו השמרנית, הנכונה בעיניי, בדרך כלל (למעט בסוגיות הנוגעות לטוהר מידות, שבהן עמדותיי קיצוניות), ואני מאמין שהיא טובה יותר לחברה הישראלית ועשויה לחזק את האמון בבית המשפט (בהמשך אסייג את ההנחה בדבר חיזוק האמון). כך, שבעיניי אלרון הוא בהחלט מועמד ראוי והייתי שמח לראותו בתפקיד.

ובכל זאת, אני בעד שמירה על שיטת הסניוריטי, שאגב, היא שיטה שמרנית מאוד (אבל כאשר מהפכנות רדיקלית כמו של יריב לוין נחשבת "שמרנות", שזו ממש הזניית השפה, אין באמת משמעות למילים ולמושגים). בעבר, לאורך שנים רבות, התנגדתי לשיטת הסניוריטי. הזדהיתי עם עמדת שרי המשפטים מימין ומשמאל – ביילין, רמון, פרידמן ואיילת שקד שצידדו בביטול הסניוריטי, והעדפתי אותה על עמדת שרי המשפטים מימין ומשמאל – דן מרידור, צחי הנגבי וציפי לבני שדבקו בשיטה, למרות שביטולה תעניק להם עוצמה אדירה.

גישתי היתה, שכמו בכל מערכת, נכון לבחור את המתאים ביותר, את הראוי ביותר, גם לתפקיד החשוב הזה.

שיניתי את דעתי. מה שגרם לשינוי דעתי... אשנה את הניסוח. מי שגרם לשינוי דעתי הוא יריב לוין. כשאני רואה שר משפטים כוחני, קיצוני, פנאט, מיליטנטי ורדיקלי כמו לוין, וכשאני רואה שדמויות כמו דודי אמסלם וראש הכנופייה עלולים להתמנות לתפקיד וזה לא מדע בדיוני, אני מבין את גדולתה של שיטת הסניוריטי להפרדת הרשויות, לעצמאות הרשות השופטת ולמניעת השתלטות הממשלה, השולטת בלאו הכי בכנסת, גם על בית המשפט.

למדתי שהיתרונות של שיטת הסניוריטי גדולים יותר מחסרונותיה; שהימנעות מתחרות בתוך בית המשפט על תפקיד הנשיא טובה ולעומת זאת התחרות עלולה להזיק. שיטת הסניוריטי, מגינה על עצמאות בית המשפט, כיוון שהתחרות עלולה לגרום לשופטים לא להכריע על פי מצפונם, אלא להתאים את עצמם לרצון הוועדה למינוי שופטים ובעיקר לרצונו של שר המשפטים. היא עלולה לגרום לשופטים להטות משפט כדי לשאת חן בעיני הגוף הממנה, וכאשר לתפקיד ממונים אנשים בלתי ראויים בעליל, כמו עוכר המשפטים יריב לוין וכמו אוחנה, מדובר בסכנה אמיתית לדמוקרטיה.

אני מאמין שנשיא שמרן, כמו אלרון או סולברג, עשוי לחזק את מעמד בית המשפט ואת האמון הציבורי בו, אך כפי שהבטחתי, אסייג את דבריי. שופטים כמו אלרון או סולברג, הגם שהם שמרנים ומזוהים כימנים, הם קודם כל שופטים מקצועיים ונאמנותם היא לחוק ולצדק, ולכן הם בהכרח יאכזבו את נתניהו, לוין, אמסלם ושות', ולא יספקו להם את הסחורה. וכך, מהר מאוד תעשיית השקרים וההסתה תציג אותם כססמולנים עוכרי ישראל, כמו הסמולנים הרדיקליים אלשייך ומנדלבליט. ואם הבייס קנה את הסיפור שאלשייך (!!!) ומנדלבליט (!!!) הם לא סתם שמאלנים, אלא עד כדי כך שמאלנים קיצונים, שהם תפרו תיקים נגד נתניהו כדי להפיל את שלטון הימין, הם יקנו באותה מידה את הטענה שהשופטים השמרנים, הימנים, הדתיים, המתנחלים הם חלק מן ה"דיפ-סטייט" הסמולני. על סמך מה אני יודע זאת? על סמך העובדה שגם היום אותו בייס מדקלם את הבדיה שהשופטים "ממנים את עצמם" ושכל השופטים הם "משובטים" וכו' וכו'. כי האמת היא, שמה שלוין חותר אליו אינו שופטים שמרנים, אלא שופטים מטעם. 

ואגב, ניתוח כמעט כל פסיקות בג"ץ בנושאי ביטחון ובנושאי ההתיישבות ביו"ש תפריך את טענת בית המשפט השמאלני. בוודאי שהדברים נכונים לאהרון ברק וגם לאחרים. גם ליצחק עמית, מושא ההסתה הנוכחי. מישהו שמע פעם מה הן דעותיה הפוליטיות של אסתר חיות? אני לא. בעצם, אני מכיר התבטאות פוליטית אחת שלה. כאשר יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, זכה בפרס ישראל על מפעל חייו ההתיישבותי, כשהנשיאה חיות לחצה את ידיו היא לחשה באוזניו: "איזה מזל שהגולן נשאר בידינו."

* הדחה עסקנית – יום לפני פתיחת שנת הלימודים, כאשר חרב השביתה בבתי הספר היסודיים טרם שבה לנדנה, מה שהעסיק את שר החינוך יואב קיש(קוש) הוא להדיח מתפקידו את יו"ר "יד ושם" דני דיין. הוא לא רוצה להדיח אותו מטעמים ענייניים, מקצועיים או מכל סיבה שקשורה בצורה זו או אחרת למטרות המוסד החשוב הזה, אלא מטעמים עסקניים בלבד. הוא רוצה להדיח אותו כי הוא היה מועמד לכנסת מטעם תקווה חדשה ומן הסתם קיש(קוש) רוצה למנות איזה קבלן קולות או חבר מרכז או עסקן זה או אחר.

כאשר מונה דני דיין לתפקיד שגריר ישראל בברזיל, הפעילו אנשי שמאל רדיקלי בוגדני לצד אנשי BDS קמפיין נגדו, בשל היותו מתנחל ויו"ר מועצת יש"ע לשעבר, ושיכנעו את ממשלת ברזיל לא לאשר את האמנתו. עכשיו הקיש(קוש) מנסה להדיח אותו כיוון שהוא מזוהה עם תקווה חדשה. ברית המנוולים נגד דני דיין.

* בלתי סבירה בעליל – אם צריך הוכחה לחשיבותה של עילת הסבירות, הרי זה הניסיון הבלתי סביר בעליל של שר החינוך להדיח את יו"ר יד ושם. הרי איש לא יחשוד שההדחה הזאת נגועה בענייניות. ברור שזו גחמה של משפחת נתניהו ונקמה על כך שדיין הצטרף לגדעון סער. החלטה מסוג זה היא בדיוק החלטה שבג"ץ קיים כדי לפסול אותה. אגב, מתאים להם למנות ליו"ר יד ושם את איציק זרקא.

* קו אדום – באחת ההפגנות נגד המהפכה המשטרית, הונפה כרזת תועבה, ובה נראה נתניהו קורע את מגילת העצמאות ונכתב בגדול MEIN KAMPF. ההשוואה להיטלר ולשואה היא חציית קו אדום. היא בלתי לגיטימית. מי שאשם בזוועה הזאת הוא החלאה שהכין את הכרזה והניף אותה. אך יש אחריות גם לכל הסובבים אותו, שלא קרעו אותה לגזרים.

* השוואה – לומר על אדם שיש לו שפם שהוא תואם היטלר, זה פחות דמגוגי מה"הסבר" מדוע היריב הפוליטי שלי הוא תואם היטלר.

* המסית מספר 1 – יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה", הוא דיבה מהלכת. הוא עובד בלהסית, לשקר ולהוציא דיבה. למרבה הצער, מעט מאוד מאוד מנפגעי ההסתה והדיבה שלו, הגישו נגדו תביעת דיבה. אני מקווה מאוד שהנפגעים יתעשתו ויתבעו אותו. יש להכות את המנוול בכיס.

* מבחן הנאורות – כאשר אדולף אייכמן, הפושע הנאצי, מראשי האחראים על ביצוע "הפתרון הסופי" – השמדת היהודים בשואה, ישב בכלא הישראלי, הוא זכה לכל הזכויות המוקנות לאסיר. ישראל יצאה מגדרה להוכיח לעולם כולו שבהיותו אסיר, היא שומרת על כל זכויותיו. על מעשיו הוא נדון למוות והוצא להורג, אך עד רגע הוצאתו להורג, לא נגרע מאומה מזכויותיו.

אחד המבחנים לנאורותה של חברה, של מדינה, הוא היחס לאסיר. אמנם האסירים הם פושעים, חלקם פושעים נוראים – רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, רוצחי המונים, מחבלים, פושעים נאצים; אך ברגע שהם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, והמדינה מחויבת בזכויות המוקנות להם.

זה לא פופולרי לנהוג בכבוד בחלאות המין האנושי. לכן, קל מאוד לדמגוגים פופוליסטים כמו ראש הכנופייה בן גביר, לשלהב את היצרים בהבטחות לקרוע להם את הצורה. הרי הם האנשים השנואים ביותר, ובצדק, ומה משלהב יותר מליבוי שנאה?

וכאשר אותו דמגוג הוא נֶפֶל, כישלון מהלך, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, שהורס כל דבר שהוא נוגע בו – מה הפלא שהוא יקפוץ מיד לדמגוגיה הפופוליסטית, עם כל מיני שיגעונות כמו רפורמת הפיתות, רפורמת המים החמים, רפורמת הביקורים? הרי כל צעד שיעשה נגד האסירים יקנה לו פופולריות. אז מה אם זה עלול לפגוע בביטחון המדינה ובמעמדה הבינלאומי? אז מה אם זה עלול להוביל לשפיכות דמים? מה זה אכפת לאיש הנקלה הזה?

* מה היה עושה בן גביר היפאני – במקום להתפטר לנוכח כישלונו הקולוסלי המונומנטלי במיגור הפשיעה והטרור, או אולי לעשות מה שהיה עושה שר יפאני בעקבות כישלון כזה, ראש הכנופייה המציא עוד "רפורמה" פופוליסטית נגד האסירים הביטחוניים, בתקווה שהיא תחולל מהומות אלימות, שמהן הוא יוכל להיבנות.

* בפעם הבאה – ראש הכנופייה הבטיח לפני הבחירות למגר את הפשיעה והטרור, ומאז דם נשפך ברחובותינו כמים. אבל הבטחה אחת שלו קוימה ובגדול. כאשר נפנף לעיני המצלמות את הסמל שנתלש מרכבו של רבין הוא הבטיח – בפעם הבאה נגיע אליו.

* תחתית החבית – סמרטוט הרצפה גוטליב, שאיני יודע היכן נמצאה החבית הדלוחה שמתחתיתה גרדו אותה, מאשימה את צה"ל והשב"כ שהם עובדים אצל המחבלים. לוחמי צה"ל והשב"כ שמסכלים מדי יום פיגועים ומצילים חיי אלפי ישראלים מדי שנה, תוך שהם מסכנים את חייהם, היו למרמס בפי ה---- המנוולת. אפילו בשלולית הביביסטית המעופשת, היא בולטת בנאלחותה.

* הביתה – את האריתראים הפורעים בת"א יש להעמיס על מטוס – חזרה לאריתריאה. כך הם ילמדו להעריך את הכנסת האורחים של הדמוקרטיה הישראלית.

* מלחמת אזרחים זוטא – מה שראינו בפרעות האריתראים בת"א, היה מלחמת אזרחים זוטא, מיקרוקוסמוס של מלחמת האזרחים באריתריאה, בין תומכי השלטון ומתנגדיו. תומכי השלטון אינם פליטים, אינם מבקשי מקלט, אין נשקפת להם כל סכנה ולכן יש לגרש את כולם. מתנגדי המשטר הם מבקשי מקלט וראוי לבחון כל בקשה ובקשה שלהם, אבל מי שהתפרעו, תקפו שוטרים, פגעו ברכוש, בזזו חנויות – מעלו בהכנסת האורחים שלנו ויש לגרש אותם. מי שאינו יודע לכבד ולהכיר תודה, מקומו אינו כאן.

* נתניהו ובעיית ההגירה – הפרעות בת"א העלו למודעות הציבורית את סוגיית מבקשי המקלט / פליטים / מסתננים / מהגרים. כיוון שנתניהו שולט במדינה לאורך רוב התקופה שבה קיימת הבעייה, ראוי לבחון מה הוא עשה בנדון.

בסך הכול, למיטב שיפוטי, כשבוחנים את הצלחותיו וכישלונותיו בנושא הזה, כף הזכות כבדה לאין ערוך. זאת, בעיקר בזכות אחת ההחלטות הטובות שלו כראש הממשלה – הקמת גדר הפרדה לאורך הגבול עם מצרים. זמן קצר מאוד אחרי היבחרו מחדש לקדנציה השנייה, ב-2009, הבין נתניהו שהגבול הפרוץ עם מצרים והמצוקה במדינות אפריקה, מביאות לגל הולך וגדל של הסתננות לישראל, שעלול להפוך לאיום דמוגרפי קיומי, לא פחות. הוא החליט על הקמת הגדר, הקצה לכך את התקציב בסך 1.6 מיליארד שקל ופחות משנה אחרי הקמתה, החליטה ממשלתו על הקמת הגדר. הביצוע היה מהיר ביותר וב-2013 הקמת הגדר הושלמה. המהלך הזה הציל את ישראל מאסון דמוגרפי. מרגע זה, סוגיית ההגירה אינה עוד איום אסטרטגי, אלא עוד בעיה מתוך בעיות רבות, שצריך וניתן להתמודד איתה. ונתניהו התמודד איתה היטב. הוא הנחה את המל"ל לקדם יחד עם האו"ם פתרון ראוי. ואכן באפריל 2018 הוא התייצב לצד שר הפנים אריה דרעי במסיבת עיתונאים חגיגית, ובישר לאומה על ההסכם המצוין (כלשונו, ולמיטב הכרתי הוא באמת היה מצוין) – גירוש בסיוע האו"ם למדינה שלישית של מחציתם וקליטה בישראל של המחצית השנייה, תוך פיזורם בכל חלקי הארץ. אני זוכר ששמעתי את הדברים בנסיעה מת"א הביתה וממש התרגשתי ושמחתי. הערכתי שלא תהיה התנגדות לפתרון הזה.

אלא שהבייס הימנני יצא בחריפות נגד הפתרון, מתוך קסנופוביה קיצונית, כיוון שמחצית המהגרים עתידים להישאר בארץ. נתניהו נבהל מהזעם בבייס, ובעיקר מהבייס הביתי – יאיר נתניהו, ובתוך שעות התקפל וביטל את התוכנית שאותה הציג בחגיגיות, בצדק, כבשורה גדולה. הוא לא שינה את דעתו. הוא ידע שהתוכנית מצוינת והיא הישג גדול. אבל כתמיד, הוא כשל במנהיגות. וכאשר היתה סתירה בין הבנתו המנהיגותית את טובת המדינה, לבין האינטרס האישי העסקני שלו, האינטרס האישי גבר. וכך החמצנו הזדמנות לפתרון הבעייה.

ומה עושים? יש שעיר לעזאזל, בג"ץ. בג"ץ מעולם לא התערב במדיניות ההגירה של ישראל. בג"ץ התערב בזכויות האדם של הנמצאים. הוא התערב רק בשאלה כמה זמן ניתן להחזיק אנשים במעצר ללא משפט. זה תפקידו. ההתמודדות עם הבעייה, היא של הדרג המדיני.

כאן נתניהו הצליח וכשל. הצליח בגדול בבלימת האיום האסטרטגי. הצליח במתן פתרון טוב לבעיית ההגירה. כשל בהתקפלות המבישה מביצוע הפתרון.

* הפלישה לקאפיטול – אם אלה העונשים על הש"ג, אפשר להבין מה העונש הצפוי למנהיג הפוטש.

* אל נאחר רגע נכסף – לפני שלושה חודשים השקנו בארכיון הגולן את ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". היה זה אירוע מרומם נפש. ביום רביעי הקרוב, 6 בספטמבר ב-18:30, ייערך בבית בן גוריון בתל-אביב אירוע השקה נוסף, מטעם היחדה למען הגולן. יישאו דברים: אילה מלו – מנכ"לית היחדה למען הגולן, חכ"ש צביקה האוזר – מייסד היחדה למען הגולן, ההיסטוריונים פרופ' אבי בראלי ופרופ' אודי מנור ואני.

כניסה לאירוע בעלות – 20 שקל. רכישת עותק של הספר באירוע, בעלות 60 שקל (במקום 98 שקל). אני מזמין אישית כל אחד ואחת מכם ומבטיח שיהיה מרתק.

* ההבטחה קוימה – כשתמר שלנו היתה בכיתה א' (!) היא החליטה לגדל שיער ארוך כדי לתרום אותו לחולי סרטן. זה בא לגמרי ממנה. מאז, לאורך כל השנים, היא זכרה את ההבטחה.

כעת, ערב עלייתה לכיתה י"ב, היא מימשה את ההבטחה.

* בפעם האחרונה – בראש חודש ספטמבר 2001 עמוס, בכורנו, עלה לכיתה א' והתחלנו קריירה של הורים לילדים במערכת החינוך. בראש חודש ספטמבר 2023 תמר עולה לכיתה י"ב וזהו לנו ר"ח ספטמבר האחרון (עד הנכדים).

אגב, כשעמוס עלה לכיתה א', המגדלים התאומים עוד עמדו על תלם. במשך 9 ימים.

* ביד הלשון: גבעת יואב – גבעת יואב הוא בכור מושבי הגולן (עד הקמתו היו בגולן רק קיבוצים – מרום גולן, מבוא חמה ועין זיוון. היה ניסיון להקמת מושב אל על אך הוא לא עלה יפה). היישוב שייך לתנועת המושבים וממוקם צמוד לבני יהודה, בדרום הגולן, במעלה לגולן מהכינרת. הגרעין המייסד של המושב הורכב בעיקרו בידי קבוצה של לוחמי גדוד הצנחנים 202 שהשתחררו אחרי מלחמת ששת הימים. הם הנציחו בשם המושב את מפקדם הנערץ, המג"ד שלהם, סא"ל יואב שחם, שנפל בפעולת סמוע, 1966. המושב עלה לקרקע בפברואר 1968.

אישור שמו של המושב, על שם יואב שחם, חייב מאבק ממושך עם ועדת השמות הממשלתית, שסרבה לאשר יישוב על שמו של חלל צה"ל. הוועדה רצתה שהיישוב יקרא בני יהודה, כשם היישוב הסמוך בתקופת העלייה הראשונה. את השם בני יהודה קיבל היישוב הקהילתי הסמוך, שהוקם כמרכז האזורי של יישובי דרום הגולן.

יואב שחם (1935-1966) גדל במזכרת בתיה. שירת כלוחם וכקצין בצנחנים. לאחר שחרורו ניהל את הפארק הלאומי בר"ג, עסק בחקלאות ויצא מטעם משרד החוץ לשליחויות בקפריסין ובאתיופיה, ולאחר שנים אחדות חזר לשירות קבע. חייליו מספרים, שזמן קצר לפני נפילתו הגדוד שירת בתעסוקה מבצעית קשה וחמה בגבול עם סוריה, ושהוא אמר להם שהמצב לא יוכל להימשך כך וצה"ל יהיה חייב לכבוש את הגולן. הם חשו שבהקמת היישוב על שמו, הם מקיימים מעין צוואה שלו.

אורי הייטנר

* * *

* * *

אינני רואה ביטויים של עידוד ותמיכה מצד סופרים משוררים ואנשי רוח לשוטרי משטרת ישראל ומשמר הגבול וכוחות הביטחון המחרפים נפשם ומסכנים את חייהם יום יום ולילה לילה בתפקיד המסוכן וכפוי-הטובה של הגנה על שלומם של אזרחי ישראל בכל הגזרות והאירועים שבתוך הקו הירוק.

לכן לפחות אני, סופר נידח אהוד בן עזר, מצדיע לכם ומחזק את ידיכם!

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1974

תל-אביב. 9.6.74. בשבוע שעבר ביקרתי לפנות-ערב אצל אורפז ושוחחנו בין היתר על פרקי הרומאן שנתתי לו לקרוא. הוא מנה בין חסרונות הפרקים האלה – חסרון הניגון, וכן שהמיבנה אינו אגדי, סוריאליסטי, וכל הסוריאליזם מצוי רק בחלומות הגיבורים. קיבלתי דעתו כי רומאן כזה צריך להיכתב בניגון אחד מתחילתו, עם חופש דימיון גמור לעצם המיבנה.

18.9.74. ביום חמישי, ה-12.9, קפץ לכאן אורפז לפנות ערב כדי להראות לי את ההגהות האחרונות לספר הזיכרון שערך על בן-אחיו זאב אורפז שנפל בקרבות שמלחמת יום הכיפורים בסיני. החוברת היתה לי בבחינת אכזבה, נותרו רק הגיגים של הבחור, ומסתבר כי ה"בשר" של יומניו, על כל החשיפה שבהם – נגנז. ההורים אינם מוכנים לפרסמו. וכך נשאר הבחור בבחינת הבטחה לעתיד, שלא מומשה, עם עבר גנוז. אני ראיתיו פעם ברחוב, בחברת מכרה משותפת, א.ב., שהיתה חברה שלו וגם של אורפז עצמו. זו היתה פגישתי הראשונה והאחרונה עימו.

מאוחר יותר הלכנו לפתיחת תערוכתו של דוד שריר וישבנו בחבורה בקפה "קפרי": שלמה שבא וזהרירה חריפאי, אורפז ו-א.ב., שרגא הרגיל ואשתו רוני [היפהפייה], יהודית ואני, ועוד בחור אחד, ידיד של שלמה וזהרירה.

תל-אביב. 25.9.74. ט' בתשרי תשל"ה. יום רביעי. ערב יום כיפור. אתמול לפנות-ערב, בשעה שש לערך, יום שלישי, ח' בתשרי תשל"ה, ה-24 בספטמבר 1974, התחתנתי בחצר האחורית של אימא [דורה-דבורה] ומשה [גרינברג-דגן, בעלה השני לאחר מות אבי בנימין] בפתח תקווה עם יהודית (תומר). החופה נערכה על הדשא, ואת הקידושין ערך הרב ישראל לאו. במעמד קרובי משפחה. השושבינים היו הוריה של יהודית [שרה וברוך], ואימא ומשה.

...באו כמעט כל האורחים שהזמנו, דומני, יותר ממאתיים איש. כל קרובי משפחתי מצד אבא ומצד אימא. כמה ידידים של משה, ידידים של יהודית מהעבודה בתל השומר – כתריסר רופאים גניקולוגים, ואחיות, וכן חברים וחברות שלה, ומקצת ידידים של הוריה. מבין ידידיי באו אורפז, דן צלקה ואשתו [אביבה], יהושע קנז, נילי [פרידלנדר] ויפה [ברלוביץ], משה נתן, שרגא [רבין], פצ'י (אברהם שפירא) וכמובן עוזי שטרן ומשפחתו, זאב קליין [ד"ר קינן] ומשפחתו. היתה גם הדודה אסתר [ראב]. רבקה כצנלסון.

תל-אביב. 13.10.74. ביום ראשון, ה-6.10, נסעתי לכנס סופרים יהודי-ערבי בחיפה. ישבנו שם מעשר בבוקר ועד שמונה בערב ושוחחנו. המסגרת היתה – הצגת הסופר את חברו. אני, לפי הא"ב, הייתי המציג הראשון – את אורפז. הכנתי בבית הרצאה קצרה ומעמיקה עליו. לאחר שהציגו משורר ערבי – הציג אורפז אותי, ללא התכוננות, ובשפה רפה. מוחמד ותד שאל אותי שאלה אוטוביוגראפית – ותשובתי עוררה עניין רב משום שפרשתי בה קצת מהמשפחה, מדרך חיי ומכתיבתי בכל התחומים. הסימפוזיון הוקלט כולו וכנראה ייצא בחוברת, כך שאין טעם לתת כאן תקציר של דברי המשתתפים.

לאחר שהיצגתי את אורפז שאל אנטון שמאס אם הבית ב"נמלים" הוא אותו בית שבסיפור "מאוייב לאוהב" של עגנון. עניתי – "אני חושב שכן." ואילו א.ב. יהושע העיר: "זה הבית של עגנון שהנמלים נכנסו לתוכו!"

בסיום הערב אמרתי לאיקה, אשתו של בולי, שהצטרפה אליו – כי הזדהיתי מאוד עם גיבור סיפורו "בסיס טילים 612" – הן בגלל מצבו בבית – לפני גירושים, והן בגלל תפקידו כמרצה בקצין חינוך. היא חייכה, וכן גם הוא, ובחיוך מבוייש קמעה הודה כי לא לחינם חשתי הזדהות (אני אמרתי להם לפני כן שממש דאגתי לבולי כאשר קראתי את הסיפור, ואפילו שאלתי את יהושע קנז אם הכול בסדר אצלו, ושמעתי שהם מצפים לילד שלישי, ואכן אני רואה זאת לנגד עיניי – הריונה גדול ובולט) – ובולי: שמעתי ממישהו (כניראה היה זה אורפז) על כך שהיתה לך תאונה כשחזרת מהרצאה, ואז החליטה אשתך להתגרש ממך – וזה, בין היתר – השפיע עליי בכתיבת הסיפור!

וכך נכנסתי לספרות העברית. דומני כי גם דמות המרצה בסיפורו של עמוס עוז – "אהבה מאוחרת", שאובה קצת מדמותי, לאחר שהרציתי פעם בחולדה, בנוכחותו, על השאלה הערבית בספרות העברית, ועל הסיוט הערבי, אלא – אצלו זה הפחד מן הרוסים.

נבחרתי מחדש לוועד אשר יכין את הפגישה הבאה. מחמוד עבאסי, שהופיע בבוקר, ניסה להיות "בוס" מפלגתי מפאִ"י לפגישה – וכשהועמד על מקומו, נעלם – בצהריים. ואילו סאמיח אל קאסם כלל לא בא לפגישה. היו שעות שהמפגש ניראה קצת יותר מדי יהודי, כדיאלוג עם עצמנו, וכתשבחות הדדיות של סופרי דור הפלמ"ח: גורי, מגד, ברטוב, ע. הלל, עוזר רבין. ועוד היו – דן צלקה, אורפז ובולי ושולמית הר אבן. מצד הערבים, הדמויות הבולטות היו אנטון שמאס, חנא אבו חנא ומוחמד ותאד. גם סיהאם דאוד, שהואילה להופיע בסוף הערב לשעה קלה – עוררה ויכוח ועניין רב בשיריה. וכן עשה רושם עמוק המשורר מישל חדאד מנצרת.

21.10.74. ביום רביעי, ה-16.10, בא אורפז והביא במתנה – שעון. אכלנו יחד ארוחת ערב.

3.11.74. הסיפור של אורפז על הנערה שהרתה לו, לדבריה, ונישאה, בקיבוץ של "השומר הצעיר", סיפור המקביל בדיוק לסיפור מפי פנחס שדה, לפני כשנתיים וחצי. [לימים סיפר לי זאת  בפרטות ורשמתי ביומני משנת 2008].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

לערן, שחר והלי

ולכל משפחת זמורה שהתייתמה

תנחומים במות אם המשפחה

זהרה

אלמנתו של אהד זמורה

משפחת מו"לים מפוארת, שהחל מהסב ישראל זמורה

רשמה פרק בל-יישכח בתולדות הספרות העברית

בשירה, בפרוזה מקורית ובתרגום

יהי זיכרה ברוך

אהוד בן עזר

* * *

אורית דשא-ינאי-ברנר

מזכרת

על השולחן הנמוך

במרפסת העירונית –

תזכורת מן החוץ,

מהטבע סביב:

נוצה.

לא גדולה,

לא צבעונית,

רק כהה

ושלווה כך בוהה,

תמהה

על היותה כאן,

ללא חום ותמיכה

אבודה,

וכה בודדה...

מלאת געגוע,

ערגה...

לחום, אהדה...

משתאה בפליאה חרדה:

היכן ומדוע 

היא פה 

לבדה!?!?!?

* * *

עדינה בר-אל

ליאת דאודי – על אמונה, סביבה וקולנוע

ליאת דאודי, תושבת נווה ירק, בת בכורה במשפחה דתית בת 15 נפשות. היא מגדירה את עצמה "חילונית מקיימת מצוות," פמיניסטית ולהט"בית, עוסקת בקולנוע ובחקר הסביבה. היא חקרה את נושא המודעות הסביבתית בקרב החברה החרדית.  עתה היא כותבת דוקטורט על פועלי הזבל, בעקבות עבודתו של אביה כנהג משאית זבל.  בריאיון לעדינה בר-אל היא מסבירה איך מתיישבים הניגודים בחייה.

שיחתנו מתחילה לאחר שצפיתי בסרט הדוקומנטרי של ליאת "שומרת נגיעה" (ישראל, 2016). בסרט היא מתעדת את משפחתה הגדולה בחיי היום יום בימי חול, וכן באירועים מיוחדים כגון טקס חינה וחתונה. בסרט בולטת ביותר אימה, שהיא אישה נמרצת, מנהלת את המשפחה ומביעה דעותיה תוך כדי ביצוע מטלות הבית ותוך כדי עבודתה כמגייסת תרומות, ואשר נמרצותה וקסמה הרב אינן מסגירות את העובדה שהיא אם ל-13 ילדים.

"אכן, זכיתי לאימא מיוחדת במינה." מאשרת ליאת. וכבר במשפט הזה מתבטאת חמימות משפחתית שבולטת בריאיון עם ליאת. היא מציגה את עצמה: "אני בת 44, בת בכורה למשפחה מזרחית חרדית בת 15 נפשות. בילדותי התגוררנו ברמת השרון ואחר כך בהרצליה בדיור ציבורי."

כאשר היתה בסוף כיתה א' של בית ספר חילוני, הוריה של ליאת חזרו בתשובה. לכן היא הועברה לבית ספר של "אגודת ישראל". אבל אז "אימא שלי, האישה המופלאה הזו, עשתה חישוב מחדש לגבי מידת האדיקות המתפתחת. היא הבינה שזו היתה קפיצה קיצונית מדי, והעבירה אותי לבית ספר ממלכתי דתי."

עד סוף חטיבת הביניים למדה ליאת במסלול זה, אבל בכיתה י' נקעה נפשה. "הייתי נערה מאוד ביקורתית, ולא הייתי מוכנה לשבת וללמוד מקצועות קודש משמונה עד חמש בכל יום. ובנוסף לזה התחילו שיעורים כמו כלכלת בית, נושאים שהסלילו אותי לעבודות מטבח. וזאת במקום לתת את הדברים היפים כל כך שיש לנו ביהדות ובמסורת."

אימה השתכנעה ורשמה אותה לבית ספר תיכון "רון" בהרצליה, בו למדה בכיתות י"א י"ב. "אלו היו שנים אשר שינו את חיי." מעידה ליאת. "המעבר מבית ספר דתי די שמרני לבית ספר בו לומדים בעיקר לבגרות, גרם לי להפוך ביקורתית ולפתח את המחשבה, לשתות בצמא כל חומר ולהצטיין בלימודים. שם פגשתי את מי שהפכה להיות בת הזוג הראשונה שלי ואת חברתי הטובה ביותר עד היום הילה כרמונה ממושב שדי חמד, אשר הביקורים אצלה הפגישו אותי לראשונה עם האווירה הירוקה ביישוב כפרי."

לאחר סיום בחינות הבגרות התגייסה ליאת לצה"ל י בחיל האוויר. "הייתי מפקדת של פרחי טיס." היא מספרת, "עשיתי תפקיד מאוד קרבי. אלו היו שנים של התנתקות מסוימת מהבית, ויום לאחר השחרור עברתי להתגורר לבד."

חילונית מקיימת מצוות

כבר בצעירותה היא חשה בתוכה קונפליקטים בעניין העולם הדתי מול העולם החילוני, שמאוד קסם לה. "אני חילונית מקיימת מצוות." מגדירה את עצמה ליאת. "מעולם לא חזרתי בשאלה באופן הצהרתי כזה או אחר. ההורים שלי הם בעלי תשובה, אשר עם השנים מאוד התחזקו, אבל הם מעולם לא הכריחו אותי, לא כפו עליי כל מיני דברים ולא הפחידו אותי, כמו שקורה פעמים רבות בתוך העולם הזה, כך שלא היתה פה יציאה בשאלה מופגנת. זה קרה באופן טבעי, ועם השנים מצאתי את עצמי הולכת וחוזרת למחוזות המסורת."

כאשר היא נשאלת למה היא מתכוונת ב"חילונית מקיימת מצוות," היא עונה:  "קודם כל אני חיה חיים חופשיים. אני אדם מאמין, מתפללת, צמה ביום כיפור שזה היום הקדוש שבו גם נולדתי. אני קוראת מדי שבוע את פרשת השבוע, נוטלת ידיים ומתפללת בכל בוקר, ואין לי יום בלי לקרוא פרק תהילים. אבל החשוב ביותר בעיני הם הדברים הבסיסיים של בין אדם לחברו, ואהבת לרעך כמוך, צדקה וכיבוד הורים. בלבוש ובתספורת קצוצת השיער שלי אני נראית חילונית למהדרין, ואני גם משתייכת לקהילת הלהט"ב."

גם כאשר פגשה את בת הזוג הראשונה שלה, היא לא היתה צריכה להצהיר הצהרות, וההורים לא הקשו בשאלות. "פשוט חייתי את החיים כפי שהם מבלי לתת דיווחים." 

כיצד היא מסבירה את הסובלנות של הוריה המזרחים-חרדים לעזיבתה את אורח החיים שלהם?

"החברה החרדית בישראל מאוד מגוונת, והיא כוללת קבוצות ותתי-קבוצות." היא אומרת. "חשוב להגיד את זה עכשיו, בתקופה הפוליטית הסוערת הזו." היא מוסיפה. "ולכן כל משפחה שונה מן האחרות. יש משפחות דתיות עם גישות שונות. אני התברכתי במשפחה שערך המשפחתיות בה עומד מעל לכול. מבחינתם אני יכולה להגיע במסוק בשבת, העיקר שאבוא."

עוד היא מוסיפה: "הסוציולוג פרופ' ניסים לאון מאוניברסיטת 'בר אילן' איפיין את היהדות המזרחית-חרדית כ'חרדיות רכה' , כלומר: פחות רדיקלית, מתעסקת במסורות שעוברות מאב לבן ומאם לבת. היא מגיעה ממקום גמיש יותר. לשמחתי אני משתייכת למשפחה הזאת ולא לאחרת, שהיתה אולי עלולה להוקיע אותי מתוכה, כמו שעדיין לצערי קורה ולא רק במשפחות חרדיות." לדבריה, "מהיכרותי עם משפחות מזרחיות-חרדיות רבות יש בתוכן יותר גמישות ויצירתיות, ולא חיים של שחור ולבן."

הקשר אל המרחב הכפרי

לפני כעשרים שנה עברו הוריה להתגורר בבית שמש וליאת נשארה באזור השרון. "אני עוסקת בשני תחומים מרכזיים בחיי." היא מספרת. "אני חוקרת סביבה וחברה ובמקביל אני אשת קולנוע. כל הפסיפס של חיי מתחבר גם מבחינה חברתית-תרבותית וגם מבחינה אקדמית."

מזה חצי שנה היא מתגוררת במושב נווה-ירק. אין זו בחירה בעלמא להתגורר ביישוב כפרי. זו היתה משאת נפשה במשך שנים, ואולי ניתן לומר שהיא הכינה את נפשה לכך בשלבים שונים של חייה.

"במבט לאחור, הנקודות המשמעותיות בחיי קשורות לאדמה ולסביבה, למושב ולקיבוץ. המושב הראשון שכף רגלי דרכה בו היה מושב שדי חמד בדרום השרון. לשם הגעתי, כאמור, בעקבות הילה, חברתי הטובה מבית הספר התיכון, שמשפחתה היתה ממש משפחה שנייה שלי. שם, תחת עץ הערבה הבוכייה, בסוף שנות התשעים, היו שנים מכוננות עבורי."

עשור לאחר מכן הגיעה ליאת לקיבוץ הרדוף בגליל התחתון. שם היא עסקה בנושאים סביבתיים. "עבדתי אז בתחום האורגני. הייתי פרוייקטורית שיווק ב'הרדוף תוצרת מזון אורגני' ששייכת לחברת 'תנובה'. אז נתקלתי לראשונה בקהילה מקיימת (שומרות על קיימוּת) מדהימה. למדתי בענווה מהחקלאים ומאנשי האדמה, המחלבה, הרפת והמאפייה. במסגרת עבודתי עסקתי בשיווק והדרכה בנושא מזון אורגני, וחיברתי בין נקודות המכירה לבין הקהילה. זו היתה הסנונית הסביבתית הראשונה שלי."

קולנוע

לאחר סיום עבודתה בהרדוף החלה ליאת את דרכה האקדמית. "בגיל שלושים, אחרי שנים שעסקתי בתחומי שיווק והפקות, השתלבתי במערכת ההשכלה הגבוהה. אני בעצם בת לדור ראשון באקדמיה במשפחתי הגרעינית והמורחבת. נרשמתי לתואר ראשון במסלול 'חינוך, תקשורת וקולנוע' במכללת 'סמינר הקיבוצים'. הייתי 'זקנת השבט' בין הסטודנטים הצעירים משוחררי הצבא. עבורי זה היה מעבר חד מאוד, אבל מאיר עיניים ותודעה. לקראת סוף התואר הראשון התחלתי לצלם את הסרט הדוקומנטרי שלי 'שומרת נגיעה'. לקחתי מצלמה ונסעתי להורים שלי." היא מספרת. "במשך שנתיים צילמתי וצילמתי באופן אינטואיטיבי וידעתי שאני רוצה להביא אל המסך משפחה שהיא באמת יוצאת דופן, איך זה לגדול בתוכה ואיך להתבונן ממרחק הזמן על יחסים בין דוריים."

ליאת רצתה להתמקד באמצעות הסרט גם בסוגיות חברתיות-תרבותיות ספציפיות: "רציתי לעסוק במגדר אל מול מסורת וגם להפנות את תשומת הלב לסוגיות אתניות, כגון כל הסיפור האשכנזי והמזרחי, שהוא הרבה יותר קיצוני בעולם הדתי."

עוד נושא שהיא רצתה לגעת בו היה האמונה באלוהים תוך כדי ההשתייכות לקהילה הלהט"בית. "לכאורה אלו עולמות שונים, אבל לדעתי בכלל לא. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כפי שאנחנו. אצלי זה חלק בלתי נפרד מהאמונה שלי באלוקים, שהיא מאוד חזקה, ושום נטייה כזאת או אחרת לא תשנה את זה. בלי האמונה אני לא חיה." אגב, שם הסרט "שומרת נגיעה" הוא דו משמעי. נקרא באנגלית: When I Measure the Distance ("כשאני מודדת את המרחק").

"בארבעים וחמש הדקות של הסרט, אני מוליכה את הצופות והצופים לתוך אווירה שהיא מצד אחד מאוד כאוטית, ומצד שני יש בה כל כך הרבה אמת ופשטות וחום."

הסרט יצא בשנת 2016 עורר הדים רבים ועדיין זוכה לשבחים. מאז ליאת מסתובבת בארץ, מקרינה אותו בפני קהלים שונים. "היו לי הקרנות רבות בקיבוצים ובמושבים. אחרי הקרנת הסרט אני מנהלת שיח עם הקהל, מספרת על תהליך היצירה וכמובן נוגעת בנושאים אקטואליים מאוד בין החברה החרדית לבין החברה החילונית. וזאת מנקודת מבט של מי שנמצאת בתווך בין שתי החברות האלו." על חשיבות נקודת המבט הזו דווקא היום, היא מוסיפה: "כאשר אנחנו לא מכירים את האחר זה גורם לפחד ויוצר אנטגוניזם ואת ההרחקה הזו, שהיום כולנו כואבות וכואבים. בכל מחנה, ולא משנה מאיזה זרם, יש קיצוניים, ובאמת מאוד קשה להתמודד איתם. אבל יש כל כך הרבה אנשים שרוצים ומאמינים בטוב משותף, שאפשר גם וגם." והיא מוסיפה: "מבחינתי הסרט שלי הוא דוקומנט מקרב לבבות, שפותח ומייצר שיח מאוד חשוב לחברה ולתרבות שלנו."

ליאת עסקה גם בחינוך באמצעות קולנוע. במקביל ללימודי התואר הראשון היא הקימה מגמת קולנוע בתיכון "עמל" בלוד, בו למדו יהודים וערבים. אחר כך עברה ללמד בבית ספר יסודי – קמפוס דורה לאמנויות על שם יצחק נבון בנתניה. "זכיתי לעבוד עם תלמידות ותלמידים מדהימים ויצירתיים בכיתות ד-ו'. לימדתי ולמדתי על החיים באמצעות הקולנוע."

מחקר: הקשר בין חרדיוֹת לסביבה

ליאת המשיכה את דרכה באקדמיה. היא נרשמה ללימודי התואר השני במסגרת החוג ללימודי הסביבה ולמדעי כדור הארץ על שם פורטר באוניברסיטת תל-אביב. הכותרת של עבודת הגמר שלה היא:  "מחוברות כהלכה: על הקשר בין זהות נשית חרדית ומודעות סביבתית." המחקר, ששילב בין סביבה לתרבות, היה ראשון מסוגו, בהנחיית פרופ' רקפת סלע שפי מתל-אביב וד"ר דניאל מישורי.

מספרת ליאת: "מהיכרותי את המקרא וההלכה ידעתי שיש בתוכם אזכורים רבים לשמירת הסביבה, כמו לא להשחית עצי פרי, שנת השמיטה, מצוות התלויות בארץ ועוד. ומצד שני, הנושא הסביבתי גרידא רחוק מיום יומם של החרדים. רציתי לבדוק את הפער הזה בקרב נשים כמו אימא שלי, בעלות תשובה מזרחיות. לצורך ההשוואה נפגשתי גם עם  נשים אנגלוסכסיות חרדיות, שגם הן נחשבות לקבוצת שוליים. המחקר שנערך בבית שמש התאפשר בזכות אימי, שהיתה יד ימיני וסייעה לי רבות להגיע אל הנשים היקרות הללו, שאת עולמן אני מכירה היטב. ולמה דווקא נשים?" היא שואלת ועונה: "כי נשים הן כוח עצום במשפחה ובקהילה. בשנים האחרונות נשים חרדיות הן יותר משכילות, ויש להן יכולת השפעה רבה וגדלה. רציתי לשמוע האם ומה הן יודעות על נושא שמירת הסביבה, ואם כן – מה הן מעבירות הלאה."

אחד הממצאים המפתיעים במחקר של ליאת הוא: החברה החרדית נחשבת כמי שאין לה עניין ולא עושה מאמץ לשמור על הסביבה; אבל למעשה היא תורמת רבות לסביבה באופנים שלאדם חילוני אולי יהיה קל לפספס. אומרת ליאת: "החברה החרדית לא תופסת את השמירה על הסביבה כערך שנמצא בראש סדר העדיפויות שלה; אבל מה שעלה באופן בולט מהנשים במחקר הוא, שבעבור מצווה הן יאספו בקבוקים ויתרמו את הכסף לצדקה.  כלומר: אם הן יודעות שפעילות מסוימת תשרת מטרה ערכית-אמונית בעיניהן, הן יקיימו אותה. ולכדור הארץ זה לא משנה אם שומרים עליו מטעמי צדקה או אידאולוגיה סביבתית. לכן צריך להסתכל דרך נקודת המבט שלהן.

"בעצם," אומרת ליאת, "אם נבחן את הרגלי הצריכה של אדם חרדי לעומת אדם חילוני לאורך שנה שלמה, נראה שדווקא החרדי מזיק הרבה פחות לסביבה. הוא נוסע בתחבורה ציבורית ואז פוחת מספר המכוניות המזהמות בכבישים. הוא לא טס לחו"ל בדרך כלל והבגדים שהוא לובש מועברים הלאה לשימוש חוזר, דבר כמעט לא נזרק והוא מקפיד על 'בל-תשחית'. אדם חרדי לא קונה גאדג'טים או רוכש פריטים רבים מיותרים מאתרי אינטרנט זולים. וכך בעצם," מסכמת ליאת, "לחרדים יש קהילה שיתופית מקיימת ומעוררת התפעלות וטביעת הרגל האקולוגית שלהם, (למעט שיעור הילודה), איננה כגודל הסטראוטיפ. אני לא באה לסנגר על כל החרדים, אלא לציין שחובה עלינו להרחיב את העדשה דרכה אנו מביטות ומביטים."

כלים חד פעמיים

אחת הדוגמאות בה נשאלה ליאת לדעתה המקצועית היא עניין המיסוי על הכלים החד פעמיים. תשובתה בעניין זה תואמת בדיוק את התפישה שלה לגבי הצורך להכיר את התרבות של כל חברה ולשלב זאת במטרות סביבתיות.

"אני טוענת, שההחלטה להעלות את המס על הכלים החד פעמיים בצורה גורפת, מלמדת על חוסר רגישות חברתית ואי הבחנה בין הקבוצות השונות. באבחה אחת העלו את המס פי שלוש. זה מאוד בעייתי וזה יצר אנטגוניזם גדול. רק מי שגדלה כמוני בבית עם שלושה עשר ילדים, מבינה את הנחיצות של החד פעמי. זה לא כמו אצל משפחה תל אביבית עם שני ילדים. יש כאן משהו שהוא הרבה יותר בסיסי. אמנם אני, בתור אדם סביבתן, מתנגדת בתוקף לשימוש בכלים חד פעמיים, אבל לפני שמטילים כזה מס, לפני שמורידים את החרב באבחה בצורה כזאת, יש צורך לבדוק את העניין ברגישות תרבותית. צריך להסתכל על המגזרים השונים ולהבין מה זה אומר עבורם."

ומהו לדעת ליאת הפתרון בסוגייה זו?

"לצערי המס בוטל, אבל לפני שיוחזר בעתיד יש צורך לפני הכול לקיים הסברה ופעילויות חינוך, אשר מותאמות לקודים ולערכים הדתיים, ורק אחר כך למסות באופן דיפרנציאלי בין משקי הבית הפרטיים ומשקי הבית המוסדיים. לישיבות ולמוסדות ציבור, שקונים בכמויות גדולות ביותר ותקציבן גדול, צריך לקבוע מס גבוה; ואילו למשפחות ולאנשים פרטיים, מס נמוך יותר."

דוקטורט על זבל

"סיימתי תואר שני והמשכתי לדוקטורט." מספרת ליאת. "אם התואר השני שלי היה בד בבד עם אימא שלי היקרה, התואר השלישי קשור לאבא שלי. אבא שלי הטוב היה נהג של משאית זבל במשך עשרות שנים. הוא היה עובד קבלן ומשאית הזבל היתה הרכב שלנו. לא היה לנו רכב פרטי במשך כל הילדות שלי. אמצעי ההתפרנסות של המשפחה היו מעבודה בזבל. אבי היה גם מוצא כל מיני מציאות ומביא הביתה. היום זה אופנתי ומקיים. אנשים משתמשים ב'יד שנייה' ולוקחים מהרחוב." מוסיפה ליאת, "אבל פעם אנשים התביישו. ובבית שלנו היה אבא שלי מוצא או מקבל כמעט את כל הצעצועים והבגדים ומביא הביתה. זו היתה הילדות שלי. אם לא היה לנו הזבל הזה בתור משאב, אין סיכוי שהיינו מסתדרים. בילדותי הייתי מצטרפת לאבא שלי למשמרות. היינו מסתובבים בכל הארץ, בחירייה ובמקומות נוספים. ובעצם, את כל הידע שלי על רגישות אנושית, על בין אדם לחברו, על פשטות ועל קירוב לבבות, אני למדתי מהאיש הזה." אומרת ליאת בהערכה. "הייתי מתבוננת בפעילות שלו, איך הוא מבחין באישה שמתקשה להוציא את הפח מביתה, עוזר לה ומביא את הפח למשאית. ואם בעל וילה מבקש ממנו להרים גם ערמה קטנה של גזם, הוא עושה זאת. כך הוא גם התייחס אל אחרון הפועלים הפלסטינים בחירייה. הוא היה אומר לי: 'ליאת, תמיד תזכרי: אדם הוא אדם הוא אדם.'"

ליאת נמצאת עכשיו בעיצומה של כתיבת עבודת דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון בנגב, במחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה, בהנחיית פרופ' פנינה מוצפי-האלר. "במחקר שלי אני מנסה להתבונן בענווה ולספר מי האנשים שמפנים לנו את הפחים מהבתים ומהחצרות האחוריות. מי אלו העומדים על המשאיות? מאילו משפחות הם מגיעים? מאיזה רקע הם באים? במה הם מאמינים? האם הם דתיים או חילוניים? מה הם הכי אוהבים למצוא בפח? איך הם רואים את החברה סביבם מהמשאית החוצה? מצד אחד לא נוכל לחיות בלי פינוי האשפה; ומצד שני התגמול שלהם כל כך נמוך ופעמים רבות הם 'שקופים'."

מסתבר שהמחקר שלה משלב גם פן מעשי: "בנוסף לראיונות שערכתי עם הנהגים והפועלים, גם הצטרפתי באופן אקטיבי למשמרות שלהם, כדי להרגיש ולו במעט בגופי מה זה. נסעתי על משאיות הזבל, גררתי פחים." אומרת ליאת בהתרגשות: "המחקר הזה הוא איזה שהוא תיקון שבא לעשות צדק מפצה עבורי ועבור הגברים המיוחדים המועסקים בענף הקשוח הזה. כשהייתי נערה, חסרו לי רגעים של גאווה בעבודה של אבי בזבל, וכיום אני עמלה על 'החזרת עטרה ליושנה' ועל זקיפת הקומה יחד עם כל העוסקים במלאכה."

ליאת לא מסתפקת רק במחקר אקדמי. היא גם עוסקת בתחום הפסולת והמחזור. "בשנים האחרונות אני עובדת בשלטון המקומי, בעבר ברמת גן וכעת בעיריית רמת השרון במחלקה לאיכות הסביבה. עבודת השדה במחקר החלוצי הזה שלי נערכת בתחומן של שתי הערים הללו."

המעבר לנווה ירק

"כשהכרתי את בת הזוג האחרונה שלי חזרתי לעיר ילדותי רמת השרון. לפני מיספר חודשים ולצערי לאחר שלוש-עשרה שנים של זוגיות התפצלנו בפרידה קשה מאוד." מספרת ליאת. "ואז החלטתי לעבור לגור ביישוב כפרי, דבר שחלמתי עליו במשך שנים. מאז שדי חמד והרדוף יש בתוכי החיבור הזה, הכמיהה לשדות מוריקים, לציוץ של ציפורים, למגוון ביולוגי, לשקט."

"הגעתי לפה עם שני החתולים שלי ומצאתי שלווה ויופי. אני מתגוררת בנחלה של אנשים מקסימים, משפחת שלכטר ממייסדי המושב, אנשי אדמה ורוח. כשהגעתי לכאן נגלה לפני מיד עולם יפהפה ומנחם." היא אומרת בהתרגשות. "המטעים שיש כאן, האפרסמונים, והאפרסקים והארטישוקים. נחל הירקון זורם כאן ממש מרחק של כמה דקות הליכה. בכל יום אני משוטטת בשדות סביב וחוקרת את שבילי המושב. הגעתי למקום כל כך ירוק, קרקע פורייה לחיות בה. האנשים כאן מקסימים בין אם בצרכנייה, בסניף הדואר הקטן, במשתלה או בבריכה."

מה שעוד מרגש את ליאת במקום מגוריה: "במרחק קצר מפה, במושב הסמוך אלישמע, יש  מקום קסום – 'למען חיות הבר', בית חולים לחיות בר שייסד אביהו שרווד בו אני מתנדבת. נעשית שם עבודת קודש." עוד היא מוסיפה: "עבורי זו סגירת מעגל. לפני שני עשורים הייתי בשדי חמד, אחר כך בהרדוף, ועכשיו בנווה ירק. הכול בדרום השרון. יש פה סגירה של מעגל אחד, ופתיחה של מעגל אחר. זה מאוד מרגש. אני מתגוררת פה חצי שנה ואני רוצה ושואפת להישאר לחיות בעולם הכפרי. זו זכות לחיות באווירה כזאת מבחינות רבות."

היא מתייחסת גם לעיתון "קו למושב": "מזה כמה חודשים אני הולכת לערוך קניות לשבת בצרכנייה, ולוקחת אתי הביתה את העיתון. אני קוראת את הסיפורים היפים, המרגשים, האנושיים והפשוטים. חשבתי שיהיה נהדר שגם הקול שלי, כתושבת חדשה במקום, יישמע. נווה ירק הוא מושב חילוני, ואותי משמח מאוד שיש כאן גם בית כנסת וגם אנשים מאמינים. מאוד מעניין לראות כאן גיוון אנושי. המיקרוקוסמוס הזה מחמם את הלב. כל חיי אני נמצאת בעולמות שלכאורה יש בהם קונפליקט, אבל הם לחלוטין יכולים להיפגש, גם מבלי לוותר על הביקורת. העיקר שנבחר לראות את הטוב."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1297, 24.8.2023.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק י"א

בקבוצה הקבלנית של מטאטאי-הרחובות

שני איפיונים הביא עימו שרגא נצר מרוסיה: היותו קואופראטור והיותו קונספיראטור. הראשון – היה ידיעתו להתמיד בעבודה עם בני-אדם בחיי היום-יום, להתייחס לאדם כאדם ללא הבדל רמה, לשמש אוזן קשבת למצוקות הזולת תוך ניסיון לסייע לו; ליצור מסגרת משותפת – בארגון המקצועי, בקואופראציה הצרכנית ובמסגרת המפלגתית והציבורית – התנסות שנרכשה ברוסיה ונמשכה כל ימיו בארץ.

והאיפיון השני היה החשאיות, שלא עמדה מעודה בסתירה לעממיותו, ואשר ליוותה אותו באדיקות כה רבה עד שגרמה לכך שנותרה דמותו כאדם שסודותיו נשארו עלומים, וזאת מכמה וכמה סיבות.

האחת, שחלק ניכר מ"סודותיו" היו בנושאים פרסונאליים "אד-הוק", שחשיבותם היתה לשעתם, בעיקר ב"איוש" מועמדים, ומשעה שאלה נקבעו, נבחרו או נתמנו – נעלמה חשיבותה של החשאיות.

סיבה שנייה: דברים שלא רצה שייוודעו ויישמרו, לא רשם ולא הותיר להם זכר, וכנראה גם לא סיפר לאחרים, ובעיקר לא לעיתונאים. יומניו גדושים פרטי פגישות, שמות אנשים, מוסדות מקומות, אך מעט מאוד גילויים כמוסים על התוכן. גם זיכרונותיו, המבוססים בחלקם על היומנים ועל ראיונות עימו, אינם מגלים פרשיות נעלמות מסעירות.

ושלישית: הוא עצמו היה אדם דיסקרטי מאוד, וחשאיות זו, שהיתה טבועה באופיו, גרמה שאנשים אשר באו עימו בקשרים חשו כלפיו אמון וידעו שלא יילך רכיל אודותיהם ולא יסגיר סודותיהם סתם, אלא בפני מי שצריך, ולכן סמכו עליו, לטוב ולרע. החשאיות גם הביאה לכך שאנשים, ששוחחו עימו פנים-אל-פנים, ולימים גם בטלפון, שהירבה להשתמש בו, חשו שמעודו לא "נידב" אינפורמציה לגבי מה הוא יודע ומה לא בנושא המדובר, וכך נוצר אצלם לא-פעם הרושם שהוא יודע יותר אולי מכפי שידע.

*

תנאי העבודה של פועלי הניקיון בתל-אביב של אז לא היו מזהירים. השכר היה אחת-עשרה וחצי לא"י לחודש. מדי שבוע, ביום חמישי, נהג קבלן עבודות הניקיון, מר שְׁפַּאק, לשלם את השכר. באחד מימי חמישי אלה גילה שחסרות לו חמש לירות בקופת המשכורות. מיד פתח פיו והחל מגדף ומחרף את הפועלים, שהתרכזו בחדר כדי לקבל את שכרם. שרגא, שקיבל ראשון את שכרו, נוכח לדעת בדרכו הביתה כי שפאק שילם לו בטעות חמש לירות נוספות, ומיד שב להחזיר לו את הכסף. לדברי שרגא, לא היה גבול להפתעת הפועלים. מי שמע על פועל המחזיר כסף לקבלן? – מאחורי גבו שמע אותם מכנים אותו בכינויי גנאי: "חלוץ-טיפש!" – "חמור!" – ואחדים אף הציעו שלא לאפשר לו להמשיך בעבודתו עימם.

אך יחסם אליו השתנה עד מהרה. הוא ארגן את חבריו-לעבודה בתור קבוצה קבלנית העוסקת בניקיון, ובתור שכאלה התקבלו ישירות לעבודה בעיריית תל-אביב והשתחררו מאפוטרופסותו של הקבלן שפאק.

על חלקו בהקמת קבוצה קבלנית של מטאטאי-הרחובות, כתב שרגא: "תוכניתי היתה להיות בלתי-תלוי בכל המנגנונים. ניסיון החיים שלי ברוסיה, שם נמצא השלטון בידי המנגנון הטוטאלי, השפיע עליי לבחור בדרך זו." ("רשימות מפנקסי", עם עובד, תל-אביב, 1980, עמ' 190).

זו הכרזה מעניינת מפי אדם שלימים יזוהה, יותר מכל עסקן אחר, עם עוצמת המנגנון של המפלגה השלטת מפא"י. אך איש ממבקריו הרבים לא יטיל ספק בעובדה הנחרצת והיא – שרגא עצמו אכן נשאר בלתי-תלוי באחרים במשך כל ימיו.

*

האיש ש"גילה" את שרגא והכניסו לעבודה ולפעילות מקצועית היה יוסף קיציס. קיציס, לבוש תמיד ברובשקה שהפכה לסמלו בתל-אביב של אז, עמד בראש מועצת הפועלים והיה המוציא-והמביא בנושא חלוקת מקומות העבודה בעיר. לאחר זמן לא רב החליט לשלוח לעבודת הניקיון שבעה פועלים נוספים, בעלי משפחות, על אף חוסר הרצון והיכולת של הנהלת העירייה לקולטם. הדבר היה עשוי לגרום להפחתת מכסת ימי העבודה של הפועלים הקבועים. כדי להתגבר על בעייה זו, הצליח שרגא להביא את עשרים ושניים פועלי הניקיון, חבריו לקבוצה הקבלנית, לידי החלטה שיחלקו את עבודתם עם שבעה פועלים נוספים, שהתחילו לעבוד בקביעות, ויסתפקו במשכורת של שמונה לא"י ושישים גרוש לחודש במקום שתים-עשרה וחצי לא"י לחודש. בשכר מופחת זה עבדו ארבע שנים, עד שחזרו למשכורתם הקודמת וקבעו בכך דוגמה, אולי יחידה בעיר, לקבוצת פועלים שהסכימה להתחלק במקום עבודתם עם אחרים, על מנת למנוע פיטורים וחוסר-עבודה.

שרגא: "הסכמנו ברצון, ללא ויכוח, כי ידענו שהעירייה אינה יכולה לקבל יותר פועלים חדשים. ידענו שלהסתדרות יש עומס של מחוסרי-עבודה, ראינו בזאת דרך של עזרה הדדית בקרב ציבור הפועלים." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 48).

מאבק זה, על עבודה במקומות קבועים, בעיקר בבניין, לעומת עבודה במקומות מזדמנים ובלתי-מקצועיים – עתיד להיות אחד ממוקדי הסכסוך שהביא להיווצרות סיעה ב' במפא"י ולקרע שהוביל לפילוגה.

*

תנאי העבודה היו קשים. כלי העבודה לא התאימו לניקוי הרחובות ולפינוי הפסולת. בחצרות נמצאו חביות אשפה ופחים גדולים, ואמצעי ההובלה היו עגלות-אשפה רתומות לפרדות. העובדים "אכלו" אבק בטיאטוא הרחובות, וקשה היה להסתגל לכך.

ביום הראשון לעבודתו הציבו את שרגא עם הפועל התימני יוסף קהלני, אשר לימד אותו לסדר מטאטא, ותמורת עבודתו זו היה מקבל משרגא מדי שבוע גרוש אחד. המטאטא היה עשוי קוצים, כמו סיכות, משיח מיובש של סירה קוצנית, ונקרא בשם "נֶצֶ'ה".

לדברי שרגא: "יוסף קהלני היה דמות אצילה, זו היתה הפעם הראשונה שחלוץ רוסי כמוני, כלכלן וקואופראטור, נפגש עם פועל יהודי בארץ-ישראל. הגעתי ארצה לאחר עבודה של שמונה שנים בעבודה מינהלית כלכלית, משקית וקואופראטיבית ברוסיה. וכאן נפגשתי עם תימני בפעם הראשונה בחיי."

ביום השני לעבודתם טיאטאו את רחוב הרצל, על-יד הגימנסיה "הרצליה". בעומדם עם המטאטאים ביד, הופיע פתאום לפניהם יהודי מרכיב משקפיים עם מצלמה בידו. הוא ניגש אל שרגא ואמר לו:

"אדוני, אני רוצה לצלם אותך."

שרגא ענה: "אינני רוצה להצטלם."

הוא חשש מצילומים ומפרסומת, זאת מתוך הרגל-חיים של אנשי המחתרת ברוסיה, וכן חשש שמא יופיע הצילום בעיתון רוסי. הרגל זה, אגב, עתיד לאפיין אותו במשך כל שנות פעילותו בארץ. הפרסומת לא נחשבה בעיניו – לא כמטרה ולא כאמצעי. הוא לא ניסה לתמרן ולנהל מאבקים על-ידי שימוש באמצעי התקשורת. דרך עבודתו היתה במפגשי פנים-אל-פנים, בשיחות ובישיבות לאין-ספור.

עמד שרגא אם מטאטא-הקוצים בידיו ברחוב הרצל, מתווכח עם היהודי, באידיש, ומסרב להצטלם.

שאל קהלני את שרגא: "מה רוצה ממך היהודי?"

שרגא סיפר לו והסביר שהוא מסרב להצטלם.

אמר קהלני: "שיצלם אותי."

צילם היהודי את קהלני ואף נתן לו שילינג. הוסיף קהלני ואמר:

"תשאל אצלו אם מחר הוא גם כן יבוא."

לאחר מכן התברר שהיהודי שצילם היה הסופר הידוע ראובן בריינין.

ידידותו של שרגא עם קהלני נמשכה שנים רבות. לימים נעשו קהלני ובני-משפחתו מבאי-ביתם של שרגא ודבורה. משפחותיהם נהגו לבקר זו את זו, ולימדו אלה את אלה סגנונות לבוש, מאכלים ולחנים.

*

אחת מעבודותיו הראשונות של שרגא, בשלהי שנת 1925, היתה לטאטא, יחד עם עוד פועלים, את החול מרחוב גרוזנברג, לקראת ביקורו של הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל, בתל-אביב.

לפי גירסה אחת, עוד הוא עומד ומטאטא, והנה אחדים מבין הפועלים, צעירים כמוהו, יוצאי-רוסיה ובעלי חינוך פוליטי המציג כל אנגלי כ"אוכל אדם", החלו מדברים ביניהם על משמעות עבודתם ומיד החליטו, בעצה אחת עם שרגא, להפסיק את העבודה כדי שלא ימצאו עצמם משרתים את הנציב העליון, שהוא, כידוע, נציג האימפריאליזם הבריטי. היה בזה אולי גם משקע מתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, בה תמכו האנגלים בצבא ה"לבנים", שלחם כנגד המהפכה. וייתכן כי עמדתם נבעה, כדברי שרגא, מתוך "מושגים של אסירי ציון ולאו דווקא של קומוניסטים."

בסופו של דבר שיכנעו אותם הפועלים האחרים להמשיך בעבודה, בהוכיחם להם שהנציב, שהוא עצמו יהודי, הינו גם פרו-יהודי.

לסיפורים כאלה מתווסף כנראה במרוצת השנים נופך של אגדה. משפרש שרגא לגמלאות, לאחר שלושים-ושבע שנות עבודה בעירייה, נערכה לו מסיבה בבית תבורי, ב-3 בינואר 1963. ועל אותו מאורע סיפר גירסה קצת אחרת:

"שלחו אותי לנקות את רחוב גרוזנברג. היה זה ביום בואו של לורד הרברט סמואל. אמרתי שלא אלך לשרת את האימפריאליזם האנגלי – זה נשאר לי מהחינוך הרוסי, שכל אנגלי אוכל בני אדם. אמרתי למנהל לשכת העבודה כי לא אלך. רק לאחר הסברה שקיבלתי, בכל זאת הלכתי גם לעבודה זו, כי עבדתי רק פעמיים בשבוע, והייתי זקוק למשכורת לקיום המשפחה, אבל עזבתי את העבודה באמצע וחזרתי ללישכה. קשה היתה דרכי כמחוסר עבודה וכפועל ניקיון. כאן ישנם הרבה ותיקים אשר איתם עברתי דרך זו. עבודה מפרכת ומלכלכת הקשורה בהליכה מרובה." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 46).

*

בתחילת עבודתו נתנו לשרגא, לראשונה בחייו, לנהוג בעגלת-אשפה בת שני גלגלים, רתומה לפרד. העגלון הטרי רתם את הפרד שלא כהלכה, והתוצאה היתה שבאמצע הנסיעה החל הפרד משתולל, חולל רעש ומהומה ברחוב, ולא נחה דעתו עד שסיים את המסע, יחד עם עגלונו, בתוך החנות למימכר יינות של סגלוביץ, ברחוב המשביר (כיום – השוק), כשהוא מותיר סביבם עשרות בקבוקי-יין מתגוללים ומנופצים.

הופיעה משטרה, ושרגא עם הפרד – בפנים. הוא קיבל נזיפה משפאק, שהיה אז עדיין הקבלן לעבודות הניקיון מטעם העירייה, ואת כל הנזק היה על שרגא לשלם, כמובן-מאליו, מכיסו. נראה שטרם היה נהוג אז ביטוח צד שלישי לנהגים בכלל ולעגלוני השירות הציבורי בפרט. שרגא המשיך להיות עגלון רק עוד זמן קצר, וגם אז – רק עם פרד אחד בלבד, ולא בזוג פרדות.

*

יום אחד ראה שרגא פועל מעמיתיו יוצא מאחת החצרות ובידו נעל. בתשובה למבטו השואל, השיב לו הפועל כי בדיוק עכשיו הוא נזקק לנעליים כאלה, ומכיוון שלגנוב אסור, לקח רק נעל אחת מן הזוג שמצא. והשנייה כבר תבוא מחר, בעצמה.

*

בפעם אחרת נשלח לנקות את המדרכה ברחוב ביאליק, יחד עם פועל צעיר ממנו, גבה-קומה, שעלה אף הוא ב-1925, פסח בר-אדון. עוד הם עומדים ומטאטאים, והנה יצאה לקראתם, מחצר אחד הבתים, אישה שדרשה כי ינקו גם את החצר שלה. שרגא, המתון בדרך-כלל, ואוהב הסדר, הקשיב בשקט לדבריה, שנאמרו באידיש, והסביר לה שאין הדבר מתפקידם, כיוון שמוטל עליהם לנקות את המדרכה בלבד. בר-אדון היה פחות מנומס ממנו. הוא השליך לעבר הגברת את המטאטא הקצר שהיה בידו, ברח מהמקום, ומאז לא חזר לעבודה בעירייה. זה לא התאים לאופיו הסוער.

לא עבר זמן רב ובר-אדון עזב את העיר והלך לחיות עם הבידואים כרועה כבשים בחורן, העלה את רשמיו בעיתון "דבר" וקיבצם בספרו הראשון, "באוהלי מדבר", שיצא לאור בשנת 1934. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, העלה סיפורים מקסימים, מהווי השומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים, בספרו "סוסים מספרים". ולבסוף פנה לארכיאולוגיה ונעשה לאחד מחוקריו המובהקים של מדבר יהודה. אלמלא התרגז על אותה גברת, ואילו נשאר לעבוד עם שרגא, אולי היה מסלול חייו אחר.

*

שרגא ודבורה דיברו ביניהם רוסית בארץ תקופת זמן עד אשר הפכה שפת הדיבור בבית עברית – מתוך אידיאולוגיה של תחיית השפה העברית עם תחיית העם השב לארצו, וגם – כדי להרגיל בה את משה, שהתחיל ללכת לגן. ואולם לשרגא, שמעודו לא למד עברית בצורה מסודרת מחוץ ל"לשון קודש" ב"חדר" ובישיבה, היה המעבר לעברית היומיומית, ולהברה הספרדית – קשה יותר. ההתבטאות בעברית הפריעה לסגנונו העממי, שצמח מן האידיש. לדיבור עברי מלא עבר בהדרגה.

שרגא אהב מאוד אידיש. הוא לא דיבר עברית ברוסיה, רק רוסית ואידיש, ובארץ היתה עתה מציאות חדשה של מלחמה למען הדיבור העברי. אנשים סברו ששרגא יודע עברית אבל מעדיף לדבר אידיש. שרגא סבל מכך. הוא אהב מאוד את האידיש. כתב באידיש. היה חוק פנימי של המפלגה שאיפשר לעולה חדש להמשיך לדבר בה אידיש רק שנתיים מיום עלייתו. דבורה מספרת שכאשר ניסה שרגא לנאום באידיש, באחת האסיפות, לא התקבל הדבר בעין יפה, הורידו אותו מהבמה בצעקות: "עברית! עברית!"

שרגא לא היה לנואם בארץ-ישראל, ולא ניסה להלהיב המונים באותה רוח מהפכנית-אוראטורית שבה ניצב שנים לא רבות קודם לכן בפני פועלי הרכבת הרוסיים בקונוטופ. הדרך המיוחדת, האופיינית לו, היתה השיחה בחוג מצומצם, היכולת להקשיב, לסכם ולכוון אל התכלית. בוועידות ובאסיפות נהג אמנם לפתוח דיון ולהציב את עיקריו, אך דומה כי בפעילותו המפלגתית הרגיש "בבית" בעיקר בחברת האנשים הקרובים לו, מן החוג שנקרא לימים – "הגוש", ואשר הצירוף של העברית המתחדשת עם הנימה הרוסית (ולעיתים גם האידישית) והרקע המשותף – איפיינו את הפאמיליאריות של משתתפיו. עם זאת, הסביבה החברתית שהכיר בארץ התרחבה עד להדהים במשך השנים והקיפה אנשים מכל השכבות והעדות, עימם עמד בקשר שוטף וקבוע.

מי שמבקש להוציא מכך מסקנה מחכימה או מורה-דרך של עבודה מעשית לעסקן ציבורי – יכול ללמוד משרגא כיצד ראוי לאדם לדעת את מגבלותיו, לפעול במסגרתן, ולעשותן מקור להשפעה ומנוף להגשמת מטרותיו. אך בעיני שרגא לא היתה מעולם עוצמתו מטרה-לעצמה, ואף שוודאי נהנה מכוח-השפעתו, באותה דרך אירונית-עממית של הסתכלות בסובבים אותו, ראה בה, ככל שנקפו השנים, רק מכשיר לקידום ולביצוע הדברים שבהם האמין.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

מעולם הקוונטים לשוק השחור –

פרופסור יוסף אברון: לכו על כלכלה שחורה!

"במסגרת ההצעות להילחם בהפיכה המשטרית עלו הצעות למרי מיסים. אלה הצעות שברובן אינן מעשיות, מכיוון שהן דורשות מהאזרח הקטן מחויבות טוטאלית, חוסן נפשי וחוסן כלכלי לעמוד מול רשויות שמחזיקות בידן אמצעי אכיפה נקמניים בלי להזדקק לאישור בתי המשפט – החל בהטרדות של שלטונות המס וכלה בחסימה של חשבונות בנק, שלילת דרכונים, איסור יציאה מהארץ, תביעות סרק ושאר תופינים.

"מרד מיסים קל ופשוט, שמתאים אפילו לפנסיונרים ושקשה יהיה לרשויות להילחם בו, הוא ההשחרה של הכלכלה הלבנה. מרד כזה כבר קורה, כך אני מאמין, מעצמו, ספונטנית, וכתגובה אנושית טבעית להתנהלות של ממשלה שנמצאת באטרף של חקיקה כוחנית; ממשלה שלא רואה ממטר המוני אזרחים שלא מוכנים להשלים עם שחיתות שלטונית, ושואבת הנאה משונה מלהכניס להם אצבע בעין. התנהלות בשחור היא התנהלות מקובלת בקהילות שהנורמות שלהן נמצאות בהתנגשות עם הנורמות של המדינה. כך הוא המצב בכל העולם, בחברות עברייניות במדינות מתוקנות, ובחברות נורמטיביות במדינות מושחתות.

"הקהילה הליברלית בישראל מחוברת לאתוס של מגילת העצמאות. קהילה שתרמה דם ודמים. ששילמה מיסים, אולי לא בשמחה, אבל מתוך הבנה של ההכרח והצורך. קהילה שהנורמה שלה הוא לא לעבוד בשחור, ולא לרמות את הרשויות, והמעטים שרימו עשו זאת באי נוחות, עם רגשות אשם ובהסתר. קהילה זו מוצאת את עצמה היום בעימות מול שלטון המורכב מפוליטיקאים מושחתים, משיחיסטים הזויים, לאומנים גזעניים, חרדים הסמוכים על שולחן הציבור ועבריינים. ממשלה שפוגעת בביטחון המדינה ומחריבה את הכלכלה. הנורמות של ממשלה מושחתת, ששודדת את הקופה הציבורית ומחלקת את השלל למקורבים, אינן נורמות שהקהילה הליברלית תקבל. שחור הוא הלבן החדש."

יוסי אברון, פרופסור אמריטוס לפיזיקה בטכניון (דעתי אישית, ואינה משקפת את דעת הטכניון) ("הארץ" מכתבים למערכת 1.9.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2023-08-31/ty-article-opinion/.premium/0000018a-4b29-d0ea-a7ab-db6f9eed0000

הבנתם לאן הגיע טרלול הטאנאטוס של התנועה הפרוסטנטינטית? פיזיקאי העוסק בתורת הקוונטים קובע תורה מדעית חדשה: "שחור הוא הלבן החדש." וכדי להרוס את כלכלת המדינה הוא ממליץ לעבור לכלכלה שחורה. הפיסיקה הלניניסטית החדשה: רק הרס הכלכלה יביא לדמוקרטיה. אז הנה כדי שלפחות תיהנו מנוסטלגיה, הנה השיר המיתולוגי "השוק השחור" בביצוע ישראל יצחקי:

(ישראל יצחקי – השוק השחור')

https://youtu.be/OUxzqtEZrGg?si=Q_qdvIRAwM8QIdix

ומי יהיה ברנרד יוזף-דב יוסף של ימינו שיטפל בשוק השחור של פרופסור יוסף אברון?

פרוטקשיין בתל אביב

עבריינים בדואים הגיעו לדרום ת''א: ''המשטרה לא קיימת בשבילם. מי שלא משלם להם שורפים לו את הדוכן.'' ''אל תשחק איתנו. נשרוף אותך ואת כל המשפחה.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=809685&forum=scoops1

האם זו הכלכלה השחורה עליה מדבר פרופסור יוסף אברון?

יהודים בהחלט יהודים

דברי איתמר פרמסלא-פרת בתגובה למאמרו המצוין של משה גרנות "יהודים שונאי ישראל" (ולא שונאי יהודים כפי שכתב) פשוט אינה נכונים. לדברי פרת: "הכינוי 'יהודים' ioudaios בברית החדשה מתייחס כולו ליושבי יהודה וירושלים". פשוט לא נכון. למרות שחי בגליל בנצרת, ישו הנצרתי מגדיר עצמו יהודי משבט יהודה.* ויותר מכך. ממציא הדת הנוצרית שאול התרסי-פאולוס מציג עצמו כיהודי מתרסוס, ובכל מקום שהוא עובר כדי להפיץ את דתו החדשה, למשל אתונה, תסאלוניקי, וכד', הוא פוגש ביהודים שמתנגדים לו.

בניגוד לדבריו של פרת גם יהודי הגליל לא נכחדו במרידות, אלא שרדו אפילו יותר מיהודי יהודה.

לסיכום בברית החדשה מדברים על "יהודים" החיים בכל מקום, ולא רק על יהודאים (תושבי יהודה בלבד).

הדוגמה העכשווית שאיתמר פרמסלא-פרת נותן לדבריו: "הסגרתו של ישו על ידי 'היהודים' היה אקט פוליטי של כהונת ירושלים, נקמה על השתוללות עולי הרגל בחצרות בית המקדש. תופעה עממית-דתית הנמשכת גם בימינו." ("חדשות בן עזר", 1877) אינה אלא השוואה פוליטית עכשווית הדומה להשוואה הנפוצה היום, נתניהו=היטלר. (אלא אם התכוון למוסלמים. עולי רגל יהודים לא מתפרעים היום בחצר המקדש).

והערה קטנה למשה גרנות: הוא כותב: "וזאת לדעת – מחברי "הבשורות" שבברית החדשה היו כולם יהודים". לא מדויק.  לוקאס היה רופא יווני יליד אנטיוכיה. (יש אכן חוקרים הסבורים שהיה מתגייר).

* בברית החדשה יש סתירה. אמנם ישו מוצג כיהודי משבט יהודה ובן דוד, אבל דרך יוסף שהיה מבית דוד. דא עקא יוסף לא היה אביו. לעומת זאת אימו מרים היתה לפי הכתוב ממשפחת כוהנים משבט לוי. (לוקאס פרק א').

ינון אלישע הלוי-מגל: יגאל עמיר רצח בגלל התקשורת

שדרן ערוץ 14 ינון אלישע הלוי-מגל, אמר בתוכנית "הפטריוטים" כי שוחח עם יגאל עמיר, והוא אמר לו כי רצח את רבין בגלל שלא נתנו לימין ביטוי בתקשורת, ובאיום מרומז הוסיף כך יקרה אם יסגרו את ערוץ 14. הקהל באולפן מחא לו כפיים.

https://hm-news.co.il/397095/

שום תירוץ לא יכול להצדיק את הרוצח הנתעב יגאל עמיר. ודאי שלא פייק כמו סיבת חוסר ביטוי בתקשורת. רצח הוא רצח הוא רצח. נכון, גם נפתלי בנט התבטא באותן המילים, אבל גם הוא וגם ינון אלישע הלוי-מגל הולך במדרון החלקלק של הצדקת הרצח.

עופרה שטראוס מחלקת מילקי למחבלים?

העיר טירה מקיימת מדי שנה יריד רמדאן בהובלת סגן ראש העיר טירה עו"ד סמאח עיראקי, בכיר מפלגת חד"ש. באירוע נישאים נאומים: "אהובים, אנשינו בטירה, אנו נפגשים הלילה על בימת רמדאן מרקט ה-11... אנו נפגשים הלילה כדי שהסיום המיטבי ביותר יהיה לילה פלסטיני שדרכו נדגיש את הנרטיב שלנו," פתחה מנחת האירוע. אחריה עלה לנאום סגן ראש העיר עיראקי והכריז: "רצינו שהסיום הטוב ביותר יהיה לילה פלסטיני ממדרגה ראשונה. כן, למי שגמגם בחלק מהזמן בנוגע להשתייכותנו השורשית לעמנו הפלסטיני, למי שהטיל ספק בהכרח שנשתלב באופן עמוק בהגנה על הסוגיות של העם שלנו, למי שחשב שהוא יפקיר את הסוגייה הפלסטינית ויניח אותה בצד, גם היום בטירה אנחנו מדגישים שאנחנו חלק חי, פעיל ונמרץ מעמנו הפלסטיני. אנו שולחים את ברכת ה'צֻמוד' (העמידה האיתנה, הדבקות בקרקע) והאהבה לבני עמנו בשיח' ג'ראח, בירושלים, בשכם, בחברון, בעזה של ה'צֻמוד', בכל מקום שבו נמצא העם הגיבור הזה, כדי להדגיש שהכיבוש יחלוף, ללא ספק הכיבוש יחלוף, מקור כל הרוע."

הזמרת למה אבו גאנם שרה שירים לאומניים קיצוניים, ביניהם מוטני שהפך להמנון הבלתי רשמי של הרש"פ, שירים על זכות השיבה הפלסטינית למרחבי הארץ כולה ועוד. "מולדתי, מולדתי, הנוער לא יתעייף עד עצמאותך, או עד מותו, ניזהר מן המוות ולא נהיה עבור אויבינו כעבדים," שרה לקול תשואות הקהל. במהלך ההופעה הצהירה אבו גאנם כי היא מקדישה שירים לאימהות המחבלים. השהידים והאסירים בבתי הכלא של הכיבוש כלשונה. "אני שולחת את המוואל הזה לאימא העומדת איתנה, לאימו של אחמד מנאסרה ולאימהות השהידים ולאימהות אסירינו הגיבורים הסגורים בבתי הכלא של הכיבוש.. (אחמד מנאסרה הוא המחבל שבגיל 13 פצע קשה נער יהודי בפיגוע דקירה בפסגת זאב לפני מיספר שנים).

בשיר נוסף של סמיח אלקאסם שרה אבו גאנם "הו הצבאות המובסים של העושקים, דעו את מה שאתם יודעים, אנחנו עם שלעולם לא יתרכך בגיהנום של הדיכוי." את סיום ההופעה חתמה במילים "(עדיפה לי) דקירת הפגיונות, ולא שלטון השפל עליי." האירוע כולו התרחש כאשר סמוך לבמה שרשראות דגלי אש"ף (סייקס) ודוכן בו מוכרים דגלי אש"ף (סייקס).

ומי נותן חסות (כלומר מממן) את המופע? עופרה שטראוס.

(מתוך מאמר של אלחנן גרונר, "בחסות שטראוס ועוד חברות גדולות במשק: אירוע 'פלסטיני' ותמיכה במחבלים")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=809642&forum=scoops1

https://twitter.com/YinonMagal/status/1697306820811936251?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

ועכשיו רק נשאר לאיתמר חאנן-בן גביר לבדוק האם עופרה שטראוס גם מחלקת מילקי למחבלים בבתי הסוהר?

איימן עודה: בטוח יותר לערבי לחיות בעזה או בגדה המערבית

יו"ר חד"ש-תע"ל, חה"כ האחמדי איימן עאדל עודה, אמר בראיון לגל"צ כי לערבי יותר בטוח לחיות בגדה המערבית או בעזה מאשר בישראל. כשנשאל מי מאיים עליו – והשיב: "אני לא יודע מי מאיים עליי בדיוק. אני לא מאוים בדרגה שהיא הכי מיידית, מצבי שווה עכשיו למצבם של משהו כמו 200-300 אלף ערבים."

עודה, קיבל הודעה בשבת מקצין הכנסת ולפיה ארגוני פשיעה מאיימים על חייו. בשל כך הוצמדה לו אז אבטחה, אך לדבריו הוא כבר מסתובב בלעדיה: "אני כל הזמן יוצא נגדם (העבריינים) וקורא להפגין, ובסוף החודש תהיה הפגנה. יש לי אפליקציה שבה לוחצים על כפתור ואז מגיעים מהר, ואמרו שיש אבטחה סביב הבית."

"כל הסיפור הוא," מסביר עודה, "שהאזרחים הערבים במדינה איבדו את המבנה המסורתי. את החמולות והמוכתרים שהיו יכולים לומר לצעירים 'אל תחזיר' וזהו, ומגיעים לסולחה. עברנו תהליך של עבודה פרטית בערים, בד"כ זה מצוין, אבל בשביל להבטיח את החברה הזו צריכה להיות מדינה. אין לנו מדינה, זה המצב."

"אין מדינה," המשיך חה"כ עודה: "אני מדבר עם אנשים ושואל למה הם לא פונים למשטרה. מסתכלים עליי כמו הזוי ואומרים שאין מדינה ואין כתובת, זה המצב. בואו נעשה השוואה בין פלסטיני בישראל ובין פלסטיני בגדה המערבית או בעזה או בירדן. 60% מתושבי ירדן הם פלסטינים. שם לכל מיליון אזרחים נהרגים מדי שנה עשרה אנשים. אצלנו לכל מיליון אנשים נהרגים לפחות מאה בכל שנה, פי עשרה מהשטחים הכבושים, מעזה או מירדן. צריך להפנים את העובדה הזו. משנת 1948 ועד 2000 היינו 4.9% מהנרצחים במדינת ישראל, משנת 2000 ועד עכשיו אנחנו 69% מהנרצחים. אני מדבר עם מפכ"ל המשטרה הפלסטיני, בשנה שעברה נהרגו 29 אנשים בגדה המערבית, 27 רוצחים נתפסו." בהמשך חה"כ נשאל אם "להיות ערבי בגדה המערבית זה יותר בטוח מלהיות ערבי במדינת ישראל, וענה: "בזה אני בטוח, אבל לא רק."

(איימן עודה: "לערבי יותר בטוח לחיות בגדה המערבית מאשר בישראל")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=809293&forum=scoops1

איימן עאדל עודה הוא אחד האחראים לרציחות במגזר הערבי. באופן שיטתי הוא נלחם נגד גיוס ערבים למשטרה, וקורא לכל ערבי המשרת במשטרה להתפטר ממנה. לעודה יש אינטרס פוליטי בערעור החברה הערבית, ובלבד שזה יפגע ביהודים, ויביא לחיסול מדינת היהודים. אז עודה, הנה הצעתנו: לך לעזה או לרמאללה ותרגיש יותר בטוח. זה וודאי גם ישפר את בטחון שאר ערביי ישראל.

(למרבה הצער בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, האחמדים, בני עדתך, אינם לגיטימיים ואסור להם להקים בתי תפילה).

מייצ'סלב בגון-מנחם בגין והקיבוצים:

הרחיק את בגין מהקן של "השומר הצעיר"

"מנחם בגין נולד בעיר בריסק דליטא שבפולין – אותה עיר, כנראה, ששנתיים לפניו נולד בה אבי, סניה קולודיצקי, או בשמו המעוברת, נתנאל בארי. אבי היה חניך השומר הצעיר, ולימים גם מדריך וראש הקן. בין יתר הפעילים בקן היתה גם משפחת בגין – רחל בגין (ראה "ספר בריסק", עמ' 403), וכמובן גם מנחם בגין הנער. אחרי שנים עלה אבא לישראל וחי כל חייו בקיבוץ עין החורש. מנחם בגין עצמו היה חניך של אבא שלי. כשבגין ביקר בעין החורש, אבא לא הסכים להיפגש איתו. לימים סיפר אבא איך הרחיק את בגין מהקבוצה שהדריך, ומהקן כולו, בגלל שסירב להגיע לפעולה כי באותו יום ביקר בעיר זאב ז'בוטינסקי, ומנחם החליט ללכת ולשמוע אותו. אבא אמר לו, שכבודו של ז'בוטינסקי במקומו מונח, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון פעולת תנועה. כך הרוויחו הרביזיוניסטים את בגין והשומר הצעיר הפסידו אותו, וכל היתר היסטוריה. ההיסטוריה היתה אולי שונה אם אבא שלי (ז"ל) — שלא ויתר אף פעם, לא לעצמו ולא לנו – היה מתעקש מאוד עם הנער ההוא, שרץ לשמוע תורות חדשות בבריסק הרחוקה, ותוך כדי כך עובר ממדרכה אחת לזאת שמולה."

עמי בארי, בכורו, קיבוץ עין החורש. (מכתבים למערכת, "הארץ", 25.8.2023)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2023-08-24/ty-article-opinion/.premium/0000018a-26d7-d895-abce-eedf621a0000

איזו טעות היסטורית עשה קלודיצקי-בארי. שוו בנפשכם כיצד היתה מתפתחת ההיסטוריה אם בגון-בגין היה מנהיג "השומר הצעיר", ולא מאיר ולד-יערי. יתכן שכל ההיסטוריה הישראלית היתה שונה.

(וזיכרון אישי, פעם קיבלתי עונש כי לא באתי ל"פעולה" ב"נוער העובד" בקיבוץ, כי לא יכולתי להפסיד פרק מותח מתסכית הרדיו פול טמפל. (המדריך ה"סוציאליסט" נהפך לימים לקפיטליסט עשיר סוחר קאנאביס), אבל אז לא היתה אלטרנטיבה של תנועת נוער אחרת).

מייצ'סלב בגון-מנחם בגין אוהב הקיבוצים ואהוב הקיבוצים

נדמה כי מאז ומעולם היתה מושרשת סלידה בין מייצ'סלב בגון-מנחם בגין ואנשי הקיבוצים. אלא שמחקר היסטורי מגלה כי בקיבוצים דווקא ביקשו לשמוע מקרוב את מנהיג הימין, והוא נהג לבוא בשמחה. פרופסור אמיר גולדשטיין כותב ספר שמנתח את הדרך למהפך הפוליטי ב-1977, ובשעת עבודה בארכיונים נחשף לפרק נעלם בתולדות המדינה: הידברות, הערכה והקשבה הדדית בין בגין והקיבוצים.

"אם בממשלה יושבים כמוך אז העם לא ייבש! התבקשתי על ידי כל החברים להעביר לך את תודתנו העמוקה על הערב הנפלא במחיצתך..." כך כתב מוישלה לב-רן, רכז התרבות של קיבוץ נחל עוז למנחם בגין, מנהיג תנועת החרות. הימים ימי ראשית 1970, בגין חבר כנסת מטעם גח"ל (גוש חרות ליברלים) ושר בלי תיק בממשלת גולדה מאיר. חודשים אחדים אחר כך פגש בגין חברים בקיבוץ אחר – הגושרים. כתב עיתון "מעריב" דיווח מהשטח ותיאר בסיפוק את המפגש: "נפלו מחיצות שעמדו כחומה בצורה... נמתח גשר ראשון של הבנה על פני תהום הבדלי דעות, אשר בעבר כמעט שהביאו למלחמת אחים."

ובאביב 1971 הסתתר בעמוד 3 בעיתון "הארץ" דיווח קצרצר של הכתב לענייני מפלגות: "למוסדות תנועת החרות הגיעו בקשות רבות מקיבוצי שלושת הזרמים (איחוד, מאוחד, הקיבוץ הארצי–השומר הצעיר – מ"מ) לבוא להשמיע את השקפותיהם בבעיות המדינה המרכזיות... רבות מן ההזמנות ממוענות ליושב ראש התנועה מנחם בגין... כעת רשומים כשלושים קיבוצים בתור לביקורו."

התיעוד הראשון שמצא גולדשטיין לביקור של בגין בקיבוצים כמנהיג פוליטי הוא בקיץ 1959. המארח היה קיבוץ מגל שבמרכז הארץ, והאירוע נמצא מעניין דיו כדי ש"מעריב" — העיתון הנפוץ במדינה באותם ימים – ישלח כתב לסקר אותו והעורכים יציגו את האירוע בכותרת "היסטוריה". "מעריב" דיווח מהשטח: המנהיג הימני פקד את החברים בחדריהם, ביקש לדעת את תולדות הקיבוץ, התעניין במספרם ובמוצאותיהם ובקשיי היומיום שהם מתמודדים איתם. שיא הביקור היה ההרצאה לפני החברים בחדר האוכל. היא נפתחה בברכת שהחיינו שאמר בגין לציון המעמד החגיגי. חברי קיבוץ מגל ציפו להרצאה בעניינים מדיניים, אך בגין הפתיע ודיבר על כלכלה ועל פרנסה, בתוכן שבימינו היה זוכה לכותרת "הון-שלטון". בגין פתח בתיאוריה, ביקר את הפילוסופיה המרקסיסטית ודיבר בשבח היוזמה הפרטית ומשק ליברלי וחופשי. ואז, כדי לקשור את התיאוריה להווה, הרחיב על הפגיעה בחירויות של עובדים התלויים לפרנסתם במעסיק שהוא גם שליט. הדוגמה האקטואלית שבחר להמחשת הפגיעה לא היתה מקרית: העובדים השכירים במפעלים של חברת העובדים שבידי ההסתדרות, שבה שולטות מפלגות השלטון שמייצגות גם את הקיבוצים.

בגין סבר שחברי הקיבוצים מבינים את כישלון השיטה ושמים לב לשינויים באורחות חייהם. הוא היה משוכנע שבסתר ליבם חברי הקיבוץ מבינים שאין סיכוי לקיים מדינה משגשגת בשיטה הסוציאליסטית. לפיכך קרא להם לשאול "איך טעו מנהיגינו זמן כה רב? ואיך הטעונו כך?"

לביקור בקיבוץ עין גדי בא בגין עם אשתו עליזה. האווירה החברותית והאוהדת שהיתה שם באה לידי ביטוי במכתב התודה ששלח לקיבוץ "על הכנסת האורחים החמה והמלבבת ממנה נהנינו." בגין מציין במכתבו במיוחד את השיחה הפתוחה עם החברים ואת הרוח הסובלנית שנשבה בה. את דבריו לקיבוץ הוא מסכם בסופרלטיבים על מעשה ההתיישבות במדבר הקשוח אשר "צריך לעורר רגש של גאווה בליבו של כל יהודי ושל כל אזרח במדינת ישראל... מעשי ידיכם להתפאר."

כאשר גלש השיח עם קיבוצניקים לסכסוך עם הערבים, ליהטט בגין במאזיניו. בקיבוץ עין החורש שאל חבר על פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים (החזרת שטחים) והפיל בידי בגין ההזדמנות לחדד נקודה בכישרון דמגוגי: "ידידי, היזהר לך! כאשר אתה מודה במושג 'פלסטינה', אתה חותר תחת זכותך לשבת בעין החורש. אם זו פלסטינה ולא ארץ ישראל, אתה כובש – ולא חורש. רק אם זו ארץ ישראל יש לך הזכות לשבת פה או בדגניה ב'. הקיבוץ הארצי לא לקח אדמות מאת הערבים ולא סיפח אותם אל הקיבוץ שלו בגליל? מה נעשה פה, נשתעשע במילים?"

המפא"יניקים בקיבוץ יפעת ניסו לפתות אותו לבוא וכדי להקל עליו לבוא ולפיתוי הציעו "דירת אירוח נאה ורחבה שבה יוכל לבוא אלינו לשבת עם בני ביתו," ואף אירוח לסוף שבוע שלם: "יבוא נא אל יפעת שבעמק ויראה כיצד מקבל את השבת בית יפעת למשפחותיו. אנו מקווים שיישא איתו חוויה מרשימה ממסיבה זו. כשם שהעידו רבים שהוזמנו נענו ונהנו." בגין הציג עצמו כשומר שבת והודיע כי יבוא רק ביום חול.

מחילופי מכתבים אחרי המפגשים שכן התממשו עולה אווירת פיוס והקשבה הדדית, גם אם לא בהכרח הסכמה:

בהזדמנות אחרת התנבא בגין לגבי עתיד הקיבוץ ולא טעה בתחזיתו: "יש לצפות לשינויים רבים במשטר החיים הקיבוצי. איש מחוץ לקיבוץ לא יכפה את [השינויים] עליו, אך איש, [מתוך] הקיבוץ, לא ימנע אותם... תהליך אנושי הוא... שר החיים [הוא שיהיה] אחראי לה."

מנהיגי התנועות הקיבוציות לא שבעו נחת מהתקרבות החברים למנהיג הרוויזיוניסט. מארגני המפגש בקיבוץ עין החורש, למשל, נקראו לבירור דחוף וננזפו במשרדי הנהגת תנועת הקיבוץ הארצי. לבגין היתה ידועה ההתנגדות שהדבר עורר, והוא אמר בהרצאתו במשמר השרון לחברים שבאו מקיבוצים שכנים כי הוא מקווה ש"לא יסלקו אותם מהקיבוץ."

מאיר ולד-יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי, נדחק לפינה ולבסוף נדרש להסביר את הפופולריות של בגין בקרב צאן מרעיתו. כמנהגו של יערי, הגיב במאמר שכתב ופורסם במקום בולט ב"על המשמר", יומון התנועה שחילקו לחברי הקיבוצים בכל בוקר. במאמרו נכתב שהתופעה המפתיעה היא "הוכחה לניצחון התנועה הקיבוצית," כלומר עדות להצלחתה של נוסחת החיים והשיטה הסוציאליסטית. לדברי גולדשטיין, יערי לא טעה לגמרי. ביקורי בגין היו עדות להישגי הקיבוץ, אבל לא אלה שעליהם כתב. "רצונו של בגין להתקרב לקיבוצים נבע מכך שהם הצליחו להפוך את עצמם לסמל באתוס הלאומי – תנועה שבולטת בחלוציות ובתרומתה. הקיבוץ הוא דבר ייחודי אשר זוכה להכרה כיצירה ציונית מקורית, וההסתפחות אליו היא המפתח לשער הכניסה אל הקונסנזוס הישראלי הרחב," הוא מסביר.

"בגין לא היה תמים. הוא עשה שימוש בקיבוץ," אומר גולדשטיין. "הוא ידע כמובן שחברי הקיבוץ יתקיפו אותו, אך היה בטוח בכישרונו להותיר רושם טוב על הקהל עם תשובות טובות לכל שאלה, ולהציב טענות שירתקו ויעוררו מחשבה בקרב שומעיו. המשאבים שהקדיש לביקורים הם הוכחה להכרתו במעמד המיוחד של המגזר המכונה 'ההתיישבות העובדת', אף על פי שהתנגד לכנותו בשם זה, המחביא אמירה שלפיה המתיישבים במקומות אחרים אינם עובדים. בשנות ה-70 המוקדמות תנועת העבודה עוד דומיננטית. בתודעה הציבורית הימין אמנם כבר זכה במידה מסוימת של לגיטימציה, אך עדיין שרוי בשוליים. לדידו של בגין, לגיטימיות מהקיבוץ שהחזיק במעמד סמלי כה בולט ומוביל היא מפתח לצעד חשוב נוסף בדרך לקבלת הימין כגורם ראוי בקונסנזוס הכלל-ציוני והישראלי."

ירח הדבש עם הקיבוצים הגיע לסיומו כאשר הבין בגין שעליו להתפנות למשימה חשובה בהרבה: תפיסת השלטון במדינה. בדרך למטרה זו לא היה עוד טעם להופיע במעוזי תנועת העבודה. במפלגתו של בגין (באותה העת כבר איחוד מפלגות שיצר את הליכוד) הושמעה כלפיו ביקורת גלויה. שותפיו טענו שהוא מבזבז משאבים בפעולות להשגת לגיטימציה וחיזוק מעמדו כמנהיג, במקום לרכז מאמצים בארגון כוח פוליטי שיתבטא בקלפי הבחירות לכנסת. כך, מאמצע שנות ה-70 ואילך העביר בגין את פעילותו למחוזות הציבוריים שבהם רב הסיכוי לקושש קולות בהיקף נרחב ולהביא תמורה למאמץ וערך אלקטורלי למפלגה.

במבט היסטורי הביקורים בקיבוצים והפסקתם יכולים להתפרש כמהלך ציני, מתוכנן וטכני: חימום יחסים כדי לסייע לרוויזיוניזם ולימין לקבל לגיטימציה בלב הקונסנזוס. משהושגה המטרה, והקיבוצים עשו את שלהם, הקיבוצים יכולים ללכת, ובגין מתפנה לכיבוש היעד הבא.

העניין העדתי, לדברי גולדשטיין, ניצת רק במערכת הבחירות שאחרי המהפך, והחל לבעור רק אחרי הניצחון השני של הליכוד. אז גם התפרסם המשפט על "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם," שיוחס לבגין, אף שבגין הכחיש שאמר אותו.

הכול החל בכתבת טלוויזיה על הגליל העליון שנערכה ושודרה בתום מערכת הבחירות. כתב הטלוויזיה הכללית ריאיין בין השאר את בנימין בנאי, חבר קיבוץ מנרה. בנאי דיבר על היחסים בין קיבוצו לתושבי קריית שמונה הסמוכה, כשהוא יושב על שפת הבריכה של מנרה וברקע נשקף הנוף המוריק והמרהיב של הרי גולן. כתבה זו ככל הנראה היתה נבלעת בארכיון ונשכחת, לולא דיבר עליה בגין בריאיון חגיגי שנתן ל"ידיעות אחרונות", ארבעה חודשים לאחר ניצחונו, ולאחר שכבר הקים קואליציה והושבעה ממשלתו.

בריאיון אמר בגין: "אני מעריך את הקיבוץ מילדותי. זהו מעשה רב, מעשה גדול, היום הם עשירים, אין עיני צרה בעושרם... (בני הקיבוצים) חיילים מצוינים, חיילים לוחמים, עם מוטיבציה גבוהה." המראיין לא הרפה ודחק בו להשיב לטענה כי "אתה גרמת וחידדת את הקיטוב העדתי במערכת הבחירות." בגין קשר את ההתבטאויות שנאמרו כלפי הימין, כמו "הצ'חצ'חים" של דודו טופז לפני הבחירות, לדבריו של הקיבוצניק ממנרה אחרי הבחירות, והשיב למראיין בשאלה רטורית: "האם אני דיברתי בהתנשאות על שתי תרבויות? אמרתי על אנשים שהם בקושי שי"ן־גימ"לים? אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש בקיבוץ מנרה יושב בבריכת שחייה כמו איזה מיליונר אמריקאי ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחייה? לי אין סידור כזה."

את הסערה התקשורתית שהתעוררה ניסה בגין להדוף כ"היסטוריה מלאכותית" עד סוף ימיו מחה על סילוף דבריו. "מעולם לא קראתי לחברי הקיבוץ מיליונרים," חזר וכתב בעשרות מכתבים לאזרחים מן העיר ומן הקיבוץ, שפנו אליו בעקבות הפרסומים. פעם אחר פעם הסביר, ובכל פעם במילים אחרות, שדבריו נגעו לאופן שבו הוצג קיבוצניק אחד ממנרה בכתבת טלוויזיה. בגין אף מסר התנצלות אישית לבנאי, במברק ששלח אליו ערב יום הכיפורים ושבו כתב: "על פי המסורת עתיקת היומין של עם ישראל, הריני מבקש את סליחתך. אמנם לא עלה על דעתי לפגוע בך או בחבריך, אבל בעיניי מספיקה הרגשתך הסובייקטיבית כדי לעשות את הנדרש ערב יום הכיפורים ביחסים שבין אדם לחברו. גמר חתימה טובה."

בנאי הודה לבגין על ההתנצלות, אך ציין את המשמעויות הציבוריות של הדברים והדגיש שעליהן הוא אינו מוחל. הנה כי כן המונחים "בריכות", "מיליונרים", "צ'חצ'חים" ו"שי"ן־גימ"לים" נהפכו ממילים למותגים פוליטיים – מושגי מפתח קליטים ושימושיים לטיפוח עוינות והשגת רווח אלקטורלי של שני הצדדים. כיום גולדשטיין מפגין באופן קבוע וחבר פעיל בהתארגנות "בלי דמוקרטיה אין אקדמיה." כמי שחרד למדינה הוא מציע להפיק ממחקרו תובנות מעשיות על אירועי הזמן הזה. הוא דווקא אופטימי. לדעתו, עוצמת האיבה בין הימין והשמאל בתקופה שקדמה להקמת המדינה ותקופת הפיוס וההתקרבות שליבלבה אחריה ונחשפת בפעם הראשונה במחקרו, מלמדות שביריבות פוליטית מרה ייתכן גם רצון הדדי להכרה וללגיטימציה.

(מתוך מאמר של מירב מורן, "כולם מכירים את האיבה בין בגין לקיבוצניקים. איש לא מכיר את הרומן שפרח ביניהם", "אל-ארצ'י", 16.8.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-08-16/ty-article-magazine/.highlight/00000189-fdee-dbc5-a59f-fdefd9610000

כך חולפת תהילת עולם. הקיבוצים כמעט ונעלמו מהעולם, כך גם נעלם הרוויזיוניזם הקלאסי האשכנזי של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ומה שנשאר זו שנאת האשכנזים שאותה ליבה בגין עליה רכב כדרך לעלות לשלטון.

הדרת נשים מוצלחת ב"שומר הצעיר"

"ספרות המחקר של החינוך רוויה במידע על חשיבות ההפרדה בין בנים לבנות בתהליך הלמידה. חוקרי החינוך יודעים שאם מאפשרים לתלמידות ללמוד בכיתות נפרדות, בעיקר במקצועות כמו מתמטיקה, מדעים ומחשבים, הישגיהן משתפרים. התלמידות, גם המוכשרות, נרתעות מללמוד מתמטיקה או פיסיקה ברמה גבוהה, על אף שלרתיעתן אין שום הצדקה – הישגיהן אינם פחותים מהישגי התלמידים.

"שלא כמו בארצות המערב, שבהן החינוך הנפרד לבנות, בתיכונים ובקולג'ים, נהוג דווקא במוסדות העילית הפרטיים, בארץ, ההפרדה בין תלמידים לתלמידות מעוררת מעט רתיעה, מאחר שהיא משויכת לחינוך הדתי, שם לומדות הבנות בנפרד מהבנים מטעמים הלכתיים.

"והנה דווקא 'המוסד' החינוכי של השומר הצעיר, בית הספר התיכון העל-אזורי 'מבואות עירון', המשתייך לארבעת הקיבוצים עין שמר, מענית, מצר וברקאי, ערך ניסוי מאלף: בנות כיתה ט' למדו בכיתה נפרדת משלהן פיסיקה, ובני כיתה י"ב, למדו בנפרד ספרות לבגרות.

גם הבנים וגם הבנות יצאו נשכרים מהניסוי: מחצית מבין 60 בנות כיתה ט' שלמדו פיסיקה ללא הבנים, החליטו לבחור, בשנת הלימודים הבאה, בפיסיקה מורחבת במגמה לעבור את בחינת הבגרות ברמה של חמש יחידות לימוד. לפני ההפרדה, רק בת אחת בחרה במגמת פיסיקה מורחבת. לשם השוואה, רק 10% מתלמידי י"ב בוחרים בפיסיקה מוגברת לבגרות. ואילו הבנים, ניגשו בתחילת השבוע לבחינת הבגרות בספרות בביטחון, מתוך ידיעה שישיגו ציונים טובים בבחינה, כפי שהשיגו בבחינת המגן.

"לא בנקל החליט מנהל תיכון מבואות עירון, רונן דורי, על הפרדה בין המינים. 'היה לי ברור, עוד לפני שהניסוי החל, שהבנות ייהנו ממנו והישגיהן בפיסיקה ישתפרו,' אומר דורי, 'אולם חששנו מהמחיר שנצטרך לשלם בצד החברתי. לא רצינו שהבנים ירגישו שהם הצד המפסיד, בעיקר בגלל העובדה שהתיכון עובר מעין מהפכה פמיניסטית בשנים האחרונות, כי אנחנו שמים דגש רב על לימודי השוויון בין המינים.'

"הניסוי בלמידה נפרדת של פיסיקה נולד באקראי. מאחר שתלמידי כיתות ט' קיבלו השנה שיעורים בחינוך מיני בנפרד בנים בנות, עלה הצורך למצוא 'תעסוקה' לבנות בסמסטר שבו הבנים למדו על ההבדלים שבין המינים.

"'הבנים יותר דומיננטיים ומשתלטים על השיעור, מה שמאלץ את הבנות לשבת בשקט,' מעידה אפרת דגאי, בת קיבוץ עין שמר. לדבריה, 'אולי הבנות חוששות לטעות, בגלל הפחד לצאת טמבליות בעיני הבנים. כשבת מתחילה לענות על תשובה בכיתה, היא ממש צריכה להילחם על זכותה לדבר, כי הבנים מתפרצים לתוך הדברים שלה.' ואילו עדי פרוג מבנימינה אומרת: 'השנה, כשלמדנו לחוד, היה יותר ריכוז בכיתה, כי הבנים עושים בלגאן ומפריעים בכיתה.'

"רפי שכטר, המורה לפיסיקה, שהיה נוכח בעת קיום הדיון הסוער בעד ונגד הוראה נפרדת, אמר כי 'השנה לימוד המקצוע היה איכותי יותר. לא נאלצתי להתמודד עם בעיות משמעת, והטיעונים בעת השיעור היו ענייניים. בכיתה מעורבת, הגרעין החזק בשיעור הוא הבנים, ואילו השנה, הבנות הפכו לגרעין החזק.'

"שכטר מספר כי לראשונה בעת הניסוי, תלמידותיו לא התקשו להתבטא. 'תלמידה שלי העלתה טיעון אנליטי מפורט של בעייה בפיסיקה, והיה ממש תענוג לשמוע אותה. בכיתה מעורבת היא לא היתה מעזה, כי מיד הבנים היו צועקים לעברה: איזה שטויות את מקשקשת.'

"גיליונות הציונים של תלמידות כיתה ט', מלמד שהניסוי בפיסיקה שיפר מאוד את עקומת הציונים שלהן לעומת השנה שעברה, עת שיעורי הפיסיקה התקיימו בכיתות מעורבות.

"מאחר שעדיין לא התקיים בארץ ניסוי מבוקר בהוראת מתמטיקה ומדעים בכיתות נפרדות בחינוך החילוני, אפשר ללמוד על שיפור הישגי הבנות שלומדות בנפרד, דרך השוואת הישגיהן של תלמידות החינוך הממלכתי לתלמידות החינוך הממלכתי-דתי. שיעור המצטיינות בחינוך הדתי, במבחני הבגרות במתמטיקה ובפיסיקה, ברמות המוגברות, גבוה ב-10% משיעור המצטיינות במקצועות אלה בחינוך החילוני.

"תמונת הראי של כיתת הבנות הנפרדת לפיסיקה בתיכון 'מבואות עירון' היא הכיתה הנפרדת ל-21 בנים בי"ב, שלמדו השנה ספרות לבחינת הבגרות ברמה של שתי יחידות לימוד, ללא הבנות. מורה כיתת הבנים, קובי גרוסמן, הסביר כי 'הכיתה הנפרדת הוקמה בגלל אילוץ – הבנים לא תפקדו בשיעורי הספרות בשנה שעברה.'

"אסא ארטמן מקיבוץ ברקאי הסביר: 'הבנים הרגישו חוסר תקשורת בשיעורי הספרות. הבנות רצו להתעמק בחומר, ולקיים דיונים כיתתיים על היצירות, ולנו, הבנים, לא היתה סבלנות לכך. רצינו לימוד ממוקד ותכליתי, שיכין אותנו רק לעבור את הבגרות בספרות.'

"רביב דן מפרדס חנה תיאר את שיטת הלימוד המיוחדת שהמציא המורה גרוסמן במיוחד לתלמידיו קצרי הסבלנות: 'במקום דיונים כיתתיים, הכנו עבודות לפי נושאים שקובי בנה, שהיו ממוקדים לבחינה. השיעורים הפכו לתכליתיים, כי עסקנו בהם בעבודות עצמן, וכך שני הצדדים נהנו: הבנות למדו ספרות ברמה גבוהה, ואנחנו הכנו עצמנו לבגרות.'

"בשביל כיתת הבנים במבואות עירון, שיטת הלימוד המיוחדת שהמציא בשבילם המורה קלעה בדיוק למידת הסבלנות שהיו מוכנים להקדיש למקצוע. וכך, הציון השנתי הנמוך ביותר שהושג בכיתה זו (שהוא מחצית מהציון שיופיע בתעודת הבגרות) היה 80. רוב התלמידים קיבלו ציונים של 85 ויותר. מאחר שהציון השנתי מנבא, במידה גבוהה של דיוק, גם את ציון בחינת הבגרות החיצונית, מבחינת הבנים, הלימודים היו אפקטיוויים ביותר.

"אולם קובי גרוסמן לא המליץ להנהלת בית הספר על חידוש הניסוי בשנת הלימודים הבאה, ולכן הבנים ישובו ללמוד ספרות עם הבנות. 'בכיתה רגילה, שהבנות משתתפות בשיעור, נוצר בעת דיאלוג רוחני שמעשיר את התלמידים ואת המורה. זו נשמת אפו של המקצוע, אני לא מוכן לוותר על החלק הזה.'"

(ראלי סער, "הבנות שלומדות לבד מצטיינות יותר", "אל-ארצ'י, 20.6.2001)

https://www.haaretz.co.il/misc/2001-06-20/ty-article/0000017f-db6f-df62-a9ff-dfff86060000

הניסוי החינוכי המוצלח בהפרדה מגדרית שהתקיים לפני עשרים שנה לא המשיך, כי "הצד הלימודי פגע בצד החברתי." והיום התלמידות שנהנו לימודית מההפרדה המגדרית הן מן הסתם מתחפשות לשפחות ומוחות נגד ההפרדה המגדרית.

תל אביב עיר ללא הפסקה – (הפסקה בהפגנות)

אוי לתושבי תל אביב העיר ללא הפסקת הפגנות. כל פעם הפגנה אחרת. הפגנת הפרוטסטנטים, הפגנת האתיופים, הפגנת האריתריאים. אין הפסקה.

גדעון סער: להגביל סמכות בג"צ נותרנו בלי כלים

"גדעון משה זריצ'נסקי-סער קורא להגביל את התערבות בג"ץ בחקיקת הכנסת בסוגיית ההסתננות, לאחר פסילת הסעיפים המרכזיים בחוק שאותו יזם. החוק שיזם זריצ'נסקי-סער להגבלת ההסתננויות לישראל נפסל בבג"ץ, ושר הפנים הפורש תוקף ההחלטה וקורא כעת להגביל את הסמכות השיפוטית להתערבות בסוגיות הנוגעות להסתננות לישראל. בתגובה להחלטת בג"ץ לפסול את סעיפיו העיקריים של חוק המסתננים, כינה שר הפנים גדעון סער את אותה פסיקה 'שגויה' ואמר כי היא 'ותירה את ישראל ללא כלים להתמודד עם תופעת ההסתננות הבלתי חוקית.' האחריות לדבריו על 'התמודדות עם תופעה זו מוטלת על הרשות המבצעת והמחוקקת, אך בפועל כל הכלים שבאמצעותם הן ביקשו להתמודד עם התופעה – נפסלו, פעם אחר פעם, על ידי הרשות השופטת.'

"זריצ'נסקי-סער הזכיר כי מאז חקיקת חוק המסתננים חדש גדלה יציאת המסתננים מישראל בקצב של פי שלושה. 'לא סביר שדווקא החוקים אשר הוכיחו את עצמם כאפקטיביים בהתמודדות עם תופעת המסתננים, תופעה אשר מדינות רבות בעולם המערבי נכשלות בהתמודדות איתה, ייפסלו על-ידי בית המשפט,' נאמר בהודעה שפרסם. השר זריצ'נסקי-סער שוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עידכן אותו בעיקרי תוצאות פסק הדין והציע לקיים דיון דחוף בראשותו להערכות בעקבות הפסיקה.

"ח"כ מיכל רוזין ממרצ, יו"ר ועדת העובדים הזרים בכנסת, שיבחה את השופטים: 'ההחלטה החשובה שהתקבלה היום היא אי של שפיות ותמרור אזהרה לממשלה נגד הפרת זכויות האדם שבהן נקטה בשנים האחרונות. הממשלה לא הפנימה את החלטת בג"ץ האחרונה ועשתה ממנה חוכא ואטלולא. היום בית המשפט העמיד את הממשלה במקומה.'

"בתגובה לפסיקת בג"ץ מסרו ארגוני זכויות האדם שעתרו נגד החוק: 'בית המשפט הבהיר היום פעם נוספת, באופן חד משמעי וחריף, כי המדיניות כלפי מבקשי מקלט לא יכולה להסתכם בכליאה המונית של אנשים חפים מפשע או הזנחה מוחלטת של הנושא. אנו קוראים לממשלה – זה הזמן לפעול באופן אמיתי למען תושבי דרום תל אביב ומבקשי המקלט גם יחד – על ידי השקעת כספים בשיפור שירותי הרווחה, הבריאות, והדיור במקומות המאכלסים מבקשי מקלט, ויצירת פיזור טבעי של הקהילות על ידי הענקת רישיונות עבודה מוסדרים ותמריצים לבעלי עסקים ברחבי הארץ'."

 (עומרי אפרים ומורן אזולאי, 22.9.14)

https://www.ynet.co.il/article/4574030 

אופס. זה היה זריצ'נסקי-סער לפני הריב שלו עם נתניהו. מעניין מה הוא אומר היום?...

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק עשרים:

המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פ. ואיקס.

לאחר ימים אחדים לא התאפקתי וצלצלתי לטיה. היא נשמעה נחמדה וחופשית. ישראל טס מפריס לטוקיו. היא מדברת עליו קצת באירוניה וקצת בטרוניה. היא הספיקה לקחת בספרייה את ספר השירים שלי ולקרוא בו, וקיבלה ברצון את הצעתי שניפגש, אלא שהיתה מוזמנת לארוחה וביקשה ממני שאצלצל אליה מחר.

והנה ערב. צלצלתי שוב לטיה, והיא עומדת לבוא לכאן בעוד שעה קלה, ואני נרגש, מחזיק ביד אחת את הנמר המדברי הזקור שלי ובשנייה כותב ביומני. ומרחף בזיכרוני הרומאן "מאדאם בובארי", שמאוד לא אהבתי אותו ואפילו כתבתי עליו רשימה לועגת, ואילו עכשיו...

עם הנמר מתעורר הסופר שבי – אולי אכתוב על טיה את הרומאן הגדול על החברה התל-אביבית, אשר ראשיתו היא כמובן במושבה הפרובינציאלית – אישה נשואה, אם לילד, מתאהבת בבחור צעיר צעיר ממנה, סופר. והוא נקלע בין תשוקתו הפראית אל הטעם האסור שהיא משדרת, לבין אהבתו לנערה צעירה וטהורה האוהבת אותו ומייצגת את כל הטוב והיפה שבעולם.

חצות. טיה באה והלכה. שזופה באה, היתה הבוקר בים, והקדימה לבוא והפסיקה את כתיבתי  וניראתה יפה ומושכת. ישבנו בחדר ושוחחנו. הראיתי לה את דירת הרווקים שלי, את ספריי וכמה משיריי שהיו מוקדשים לג'ני וסיפרתי לה כיצד עמדתי לילה שלם בשכונת רחביה בירושלים מול חלון חדרה של ג'ני, שכבר חיתה אז בגלוי עם הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן – וראיתי מבעד לדלת המרפסת המוארת, מבעד לווילון, את הצלליות של שניהם וכיצד הוא מחזיק בה ומתחכך בה מאחור, ואני רציתי לצעוק ולבכות ולשבור משהו ולזורק משהו ולבסוף אכן הרמתי אבן וידיתי אותה בדלת-החלון של הדירה וברחתי משם שצליל הזכוכית הנשברת מלווה אותי...

טיה סיפרה על עצמה ועל ישראל ואני על אהבותיי. כיבדתי אותה בקפה קר וב"מוס" שוקולד שהכנתי אתמול בעצמי משוקולד, קצף ביצים וקוניאק, לפי מרשם של עוגניה שמחוני מהרדיו שמסרה לי באופן פרטי. הכנתי גם כריכים אחדים מפרוסות באגט, עם זיתים. והיא אמרה:

"אני אוהבת את הזיתים שאתה מכין. הם מזכירים לי את טעם הילדות במושבה עד שעברנו לגור בתל-אביב."

אחר-כך התפנקנו. ליטפתי אותה כשישבה בתוך הכורסה, ונשקתי לה. היא קצת נהנתה וקצת סירבה. לדבריה היתה בתולה כאשר החלה לחיות עם מי שעתיד להיות בעלה, ישראל. ורק פעם אחת, לאחר הלידה, נסעה לבדה לחופש בחוץ לארץ והיה לה פלירט עם סטודנט צעיר ממנה שתקע לה כל הלילה והוציא ממנה צעקות אדירות ובבוקר היו המצעים רטובים לגמרי, ואני האדם הראשון ששומע זאת ממנה. הוא לא היה נימול והיא שיחקה בעורלה שלו כמו בפלא טבע. רק אצל כלבים ראתה דבר כזה.

האם היא תמימה או מיתממת? לא רציתי לחקור יותר מדי כדי שלא להביכה. התפלאתי כאשר אמרה שאינה יודעת אם היו לישראל פלירטים מחוץ לנישואים או לא. היא לא נראתה כמי שמעשי בעלה נסתרים ממנה. או שהיא יודעת משהו ורוצה להסתיר, או שאינה יודעת ורק חשה אי ביטחון, והוא באמת "ממזר רציני," כדבריה, ויודע לכלכל מעשיו בחשאי.

כבר קמה ללכת ושוב התפתתה לשבת בכורסה השנייה. [לא היתה לי ספה בדירת החדר וחצי. ורק בחצי היתה המיטה]. ושוב ליטפתי אותה וגהרתי עליה. אמרתי לה:

"טיה, אל תיעלבי ממה שאומר לך עתה."

"מה?"

"את יפה ומושכת. את בגילי או צעירה ממני?"

"אני בת כך וכך," ענתה. "ותודה על המחמאה."

"את יפה ומושכת, אבל מה שהרגשתי בך, ביום שישי בלילה, מה שמשך אותי, היה שאת אימא. שיש לך ילד. לא שאני רואה בך אימא שלי. את רחוקה מלהיות דומה לה. ואינני חש שאת מבוגרת ממני. מה שהתכוונתי לומר שלא היה לי עד כה קשר עם אישה שיש לה ילדים. כשאני שומע על בחורה עם ילדים, אני נרתע, כי אני אומר לעצמי שהרבה יותר קל להתחיל עם בחורה בלי ילדים. וכאלה לא חסר. אבל לבסוף קורה שהרווקות שאני מכיר, ההווייה שלהן היא של נשים בלי ילדים. ומשהו חסר להן. הן נוירוטיות, מסובכות בתוך עצמן. או מורעבות מינית, כאילו ליהנות מן הרגע מאחר וכבר אין להן מה להפסיד. ואילו איתך, יש לי רצון להיות ילד, חלק ממשפחה, או אולי מקנא בך שאת משפחה – "

"מרגישים שאני שופעת פוריות..." חייכה.

"כן."

ליטפתי את גבה ובטנה ושדיה. וכמעט שכבתי עליה כשהיא אפרקדן בכורסה. היא קמה בינתיים. ניסיתי להטותה למיטה הנוחה שבחצי-חדר, ולא נענתה. ביקשתי שתחזור לשבת בכורסה ותהיה רכה כמו קודם. ונענתה.

"טיה, את יודעת מה קרה כשלחצתי אותך לקיר, בליל שישי, לפני שהלכתי?"

"לא. מה?" עשתה עצמה כלא זוכרת.

"כל כך התרגשתי, עד ש..."

"מה? עד כדי כך גיריתי אותך?" קיבלה זאת כמחמאה לעצמה. "פחדת שתתאכזב שאבוא הערב?"

"ממה?"

"שלא אהיה מושכת כמו אז?"

"לא. אבל פחדתי שאותה התרגשות מוזרה, שעברה בין שנינו, לא תחזור הערב."

"והיא חזרה?"

"כן," שיקרתי. זו לא היתה אותה התרגשות, ובכל זאת הייתי נרגש, גם בגוף. ואילו טיה היתה פחות נירגשת מאשר באותו לילה, כאשר טילפנה אליי לאחר שהלכתי, בארבע לפנות-בוקר, משום שלא יכלה לישון וכנראה אוננה באפרכסת שאשמע.

"תרדי קצת," ביקשתי אותה, הידקתי את ירכיה לגופי, אברי נוגע בשלה מבעד למכנסי ג'ינס כפולים, שלה ושלי, ואז באה עליי ההתרגשות. תפסתי וחיבקתי אותה בכוח, פניי בצווארה, ידיי לופתות את גווה, ובעלתי אותה בלי לגעת בה, כמו נער ונערה בתנועת הנוער, מבחוץ, בתוך הבגדים, אבל ההתרגשות, וההשתוללות הקצרה שלי מעליה, היו ממש בתוך אורגזם גמור שלי, ונהניתי אולי יותר מאשר עם אחרות, כאשר הכול כמו שצריך, וההתרגשות הגופנית ישנה, אבל ההתמכרות איננה.

ונרגעתי. והייתי חופשי מאוד. וישבתי על כר הקש לרגליה. מכנסיי רטובים מעט. ושוב הרגשתי כמו ילד שמתחטא בפני אימו לאחר שמילא מכנסיו. וכמעט היה לה לומר:

"שוב עשית במכנסיים?"

אך היא אמרה:

"אף פעם לא קרה לי דבר כזה. נורא מוזר."

והיתה נירגשת וגאה. "כל כך הצלחתי לגרום לך להתרגש?"

"יא אללה, הרטבתי..." צחקה. "אבל לא בגדתי בישראל, נכון? אם לא נכנס זה לא נקרא?"

"אבל תודי, זה קרה לך גם בפעם הראשונה שהשתפשפנו..."

"אני חושבת שאתה צריך למצוא לעצמך בחורה צעירה..."

"אל תדאגי. רק הערב דחיתי בחורה שצלצלה..."

"באמת? למה רצית שדווקא אני אבוא?"

"אולי סקרנות. יש לך טעם של פרי אסור. מושך נורא."

"ואני מזכירה לך את ג'ני?"

"איך את יודעת?"

"בטח גם היא היתה בלונדית. "תכתוב סיפור. תקרא לו בשם 'ג'ני או – לא ידעתי שבמושבה שלנו גידלו כל כך הרבה דגדגנים'!"

"כבר כתבתי."

"אני לא רוצה שתתאהב בי."

"אל תדאגי."

"באמת אין מה לדאוג לך. אתה רווק מבוקש."

וקמה ללכת. עוד פיטפטנו קצת, ולבסוף אמרתי:

"ובכן, לסיכום הערב: לך זה יהיה 'ריענון תחושת הנישואים' (לפני כן סיפרתי לה על המקרה שקרה לי עם אילונה בטרם פרץ משבר נישואיי), לי זה ייתן השראה לסיפור, ושנינו יחד נישאר ידידים!"

"ידידים בדגדגנים!" היא צחקה. שאלתי אם היא רוצה שאני אלווה אותה. לא ידעה. אמרתי שמוטב שלא. אחרת, הידידים שהכירו בינינו עוד עלולים לפוגשנו ברחוב, אם יחזרו במקרה מקולנוע.

ונפרדנו ליד דלת דירתי.

למחרת בצהריים צלצלה וקבענו שתבוא אליי בערב ותאכל אצלי. יש לה בייבי-סיטר לילד. הכנתי מרק טרטו קר. סלט חצילים בתחמיץ, ונישארו לי שני גביעים עם "מוס" השוקולד שבו כיבדתי אותה אתמול.

טיה באה בזמן. שמענו את הפרק האחרון של התשיעית לבטהובן. טיה ישבה בכורסה, ליד ארון הספרים, היכן שאתמול בשעה זו, בלילה, השתוללתי על פני גופה הלבוש. ליטפתי אותה והיא היתה רכה ונחמדה וליטפה אותי ונענתה לי. ופתאום קמה וביקשה שנעבור לשכב במיטה, אבל לא יותר.

בלי לבגוד בישראל אפילו שאולי הוא בוגד בה.

סגרתי את התריסים ושכבנו יחד, בבגדים, על הכיסוי. פינקתי אותה וליטפתי אותה. היא היתה רכה וכה צמאה לליטוף וחיבה. ביקשה שאחבקנה חזק. ורק כל אימת שנתרגשה, עצרה בעד עצמה. כיסיתי את פניה וצווארה וחלקת חזה בנשיקות. שכבתי עליה וכינסתי אותה בזרועותיי והיא נראתה כפרפר, כאפרוח רך, מוגנת ומוקפת בי. אפילו כיום, לאחר שנים רבות, עוברת בי התרגשות כשאני מקליד ונזכר ברגעים האלה וכאילו מבקש שלא ייגמרו לעולם...

ליטפתי אותה על שדיה, ולאט הרמתי את חולצתה ואת חזייתה.

עתה שכבר על גבה, ולעיניי נגלה השד היפה ביותר שראיתי מימיי. פיטמתו עגולה, בולטת, וצורתה מושלמת, ממש כמין הרמוניה של תואם מידות מכל צד. מצחיק לתאר זאת במילים. משהו כה עגול והרמוני. וליטפתי ונשקתי ובלעתי והיטבתי לה ותאומי חזה תפחו ותפחו ומלאו חיים. מימיי לא הרגשתי כך חזה של אישה ולא מצאתי יופי ורגישות וחושניות כאלה גם בצעירות ממנה.

היא חששה פן אצא מגדרי וארצה לשכב איתה ממש, ולכך לא היתה מסוגלת, מתוך נאמנות לישראל. אך התאפקתי ורציתי רק להיטיב לה ולא להתנפל עליה מתוך איגואיזם. רגע התהפכה על בטנה וגהרתי עליה, וכמעט התפרקתי אך סטיתי מעליה. ואחר-כך המשכתי ללטפה את בית סתריה מבעד לתחתונים, ולאט-לאט, בהרבה עדינות וסבלנות, כאילו הוצאתי מתוכה דמון של לחץ ששאף להתפרץ החוצה, בעלתי אותה באצבעותיי. פניה התעוותו לפתע ומלאו קמטים נוראים והיא נראתה לרגע ישישה בת שמונים. כשנגעתי בלשונה נפער פיה כאילו בעווית, והיא נאנחה נורא וכל גופה נתקף בעווית וכמו ביקש להשתחרר מדבר נורא, מדיבוק שמציק לו. היא הגיעה לאורגזם ממגע אצבעותיי, אבל לא בגדה בישראל, ונרגעה לבסוף.

הייתי כה סבלן אליה, וויתרתי על תענוגי, לו עדיין לא היתה מוכנה, שאחדור אליה – וככה היא תבגוד בישראל – והענקתי לה בעדינות וכמו ביחידות את פורקנה שלה. ובאמת היתה לי הנאה עמוקה מכך שהיא בידי, ואני כמו מנגן בה, פורט על שדיה הנפלאים ביופיים, ובבית סתריה, ומוציא מקירבה אנקות של חמדה ותענוג, ומרגיש ויודע כל הזמן מה קורה לה, ולא נסחף.

אבל כשגמרה נתקפתי פתאום בולמוס, היא נתהפכה על בטנה ואני, בבגדים, כמעט באתי על פורקני מעליה, בפראות. מוזר שהיא אוהבת כך, מאחור, וזה מה שמושך אותי בצורה נוראה  לנשים. וצרחתי ושרתי כמו אז כששכבתי עם ג'ני במלוש הענק על הבצק וחברנו זיכרונו לברכה עבר בחוץ ושר:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!"

היא נבהלה וביקשה: "חיימקה, חיימקל'ה, את השוואנץ שלך רק ברקטום שלי, בבקשה, לא בווגינה, שזה לא יהיה כמו בגידה!"

"כמו בגידה בישראל!" – שלפתי את הנמר המדברי מפתח מכנסיי ותקעתי לה אותו מאחור בכל כוחי, היא אפילו היתה קצת יבשה שם, ברקטום, בהתחלה – ונבהלה מההשתוללות שלי, המוזרה, ונאבקה מתחתיי להשתחרר. האורגזמה שלה הרי התרחשה כבר והיא היתה פחות מגורה ממני. אבל אני לא הרפיתי ממנה עד שלא התרוקנתי לגמרי ברקטום, שפתאום התחיל להגיב לתנועות הקצביות של הנמר המדברי שלי – ושפכתי בו, ונרגעתי.

הזענו. היא הסתובבה לשבת בפאת המיטה. קצת רגועה וקצת מבוהלת, ורטובה. הלכה להתקלח. נתתי לה מגבת. סגרה את הדלת על מפתח. וגם אחר-כך התרחצה בדלת סגורה. ישבתי בכורסה וחשבתי – עכשיו נאכל ארוחת-ערב במצב-רוח טוב.

לאחר שיצאה, התקלחתי גם אני. ישבנו לאכול את מטעמיי והיה נעים כל כך. טבעי.

כאשר נפרדנו הודתה לי, על שנהגתי בה כל כך בסדר, "רק מאחורנית, שזה לא נקרא." ואמרה שזה בדיוק מה שהיתה זקוקה לו.

"היו לי מורות טובות" – התלוצצתי, והיא נעלבה קצת. אחר-כך ביקשתי ממנה שלא תירתע ממה שקרה ושתמשיך לבוא.

היא הבטיחה שלא תירתע, צחקה ואמרה: "ועכשיו תחזור הביתה ותכתוב על כך סיפור ותקלקל את הכול! בטח תכתוב שיש לי ילד אבל הייתי בתולה מאחור..."

היום לפני הצהריים קפצה, בלי להודיע, טיה עם הילד הקטן שלה. ישבנו כשעה ושוחחנו ואני שיחקתי עם הילד, אשר מוצץ אצבע ומשחק בטבורו. קשה לי לדעת מה יחסה אליי כי כבר הייתי מאוהב בה אבל ידעתי שהדבר לא אפשרי. היא לא תעזוב את ישראל למעני. והיא לא תוותר על הילד.

אני לא חושב שהיה לי סיכוי רציני להינשא לה, ואפילו לא לבעול אותה או להפשיט אותה מבגדיה ולראותה ערומה ואולי גם את ערוותה זהובת שיער. העובדה שבכל הפעמים היינו שנינו לבושים, וללא "חדירה אמיתית", נתנה לה מעין "אליבי", שלמרות שהתרגשה ממש כמוני והגיעה לאורגזם, היא לא ממש "בגדה" בישראל ובילד שלה, ומצפונה נותר שלם ושקט גם כדי להכחיש כל חשד של בגידה, אם תצטרך לכך. ויחד עם זאת יכלה לחוות רגעים של הרפתקה סוערת, כאילו בגדה.

*

"תפתיע אותי..." ביקשה טיה ערב אחד. "אני רוצה להיכנס לאווירה של הספרות והשירה העברית שבה אתה חי... שמעתי שיש הרבה מתאבדים ואתה אפילו סיפרת לי שכתבת עבודה על כך..."

"ניסע לגג של מגדל שלום," הצעתי, "ושם אני אספר לך מה קרה לחבר שלי פ. עם איקס היפהפייה, שהיה לה יופי של מדונה חיוורת, כמעט מושחת, יופי שאלוהים בזבז עליה."

"גם את זה שמעת מאלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי כאשר כרעת כדי לאונן?"

"לא. את זה פ. שמע. יש לו קשר יותר טוב לאלוהים מאשר לי, כי אני משורר לא רוחני.  כל חיי רציתי להיות משורר רוחני כמוהו ולא הצלחתי, כי אני בן-איכרים פשוט ממשפחת שפינוזה. אמנם עשירים אבל בָּארֶדִים. מצד שני, יש לי בעייה שכל מה שאני מספר מאמינים לי שזה קרה. ואל תשתמשי במה שסיפרתי לך כדי ללעוג לי."

"לא מוּצְקָלֶה," חפנה לי לרגע את הקטן, מבעד למכנסיים, "אתה הופך את חיי לסטוץ נפלא קצר אחד של אושר! כמה חבל שעד היום לא היכרתי, בזמן הנסיעות של ישראל לחוץ-לארץ, עוד משוררים תל-אביביים, אם כולם זיינים טובים כמוך!"

עניתי בצניעות: "טיה, אני מרגיש כאילו הצלתי אצלך את כבוד הספרות העברית! ואני לא חושב שהמשוררים האחרים מזיינים כל כך טוב כמוני."

"איך אתה יודע?"

"לפי השירים . אין להם זרמת סוסים כמו שיש לי!"

"ומה זה בארדים?"

"פרדים. בערבית."

"אבל פרדים הרי לא..."

"די, לא חשוב..."

נכנסנו למכונית של טיה ונסענו ועלינו לגג המגדל שאותה תקופת היה פתוח לקהל בערבים והיה שם בית-קפה נחמד משקיף מגבהים. סיפרתי לה קצת ממה שסיפר לי חברי פ. – הסטודנטית הצעירה שאהב, איקס שמה, טילפנה אליו מירושלים. היא שאלה אם הוא מוכן להיפגש איתה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.

"כאן, איפה שאנחנו יושבים."

הוא ענה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע מרמת-גן לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. איקס הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

 "ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.

 "לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי מאיקס לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה – בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו דבר." – נכנס לקפה ולא מצא את איקס אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" מטבק וירג'יניה חריף – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן.

הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר שלא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה. ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לא היה בה מיופייה הקודם. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצוי שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."

 "הכל בסדר. אז למה באת?"

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. פחדה הגדול ביותר הוא כפול – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו בשיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכאשר ניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה?"

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. איקס התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כבר סיימנו לשבת בקפה שבמרומי "מגדל שלום", שהיה מואר בצמצום כדי שלא להפריע למראה של קו החוף. אני שילמתי, וירדנו מדרגות אחדות, שאותן אני זוכר עד היום – מבימת הבטון המוגבהת של הקפה, והלכנו לצד המערבי, של הים, לראות את האורות מיפו ועד לארובת רידינג.

"תראה, אם יקרה משהו..." אמרה טיה.

"ואולי בכל זאת..." אמרתי.

"אז אנחנו..."

"נתחתן!"

ופרצנו שנינו בצחוק משחרר.

"אני לעולם לא אקפוץ..."

"לכן אם לא היית נשואה הייתי מתאהב בך..."

"כי יש לי אחריות..."

"ולי יש בינתיים את הפוסי שלך..."

כי עמדנו שנינו עם הגב לגג והפנים לים, צמודים, והיד שלי היתה על המקום שממנו מתפלגים מכנסיה.

שתקנו.

"איך זה שאם רק אין שולחן בינינו אתה..."

"היה לי חבר, ע. לימים פרופסור ידוע בירושלים, וידוע שכל הזמן היו הידיים שלו מטיילות על כל בחורה שעמדה או ישבה לצידו, והכול בחביבות שרמנטית מאין כמותה, כי היה בו ניצוץ של גאונות. פעם ביקרתי אותו בחדרו כשעוד היה סטודנט. באתי עם אחת הבחורות היפות ביותר בירושלים, ע. הוא ישב על הספה כשהוא מחזיק בידו מנורת שולחן ללא סוכך ולא הפסיק ללטף את הנורה כשהוא עוגב בהתפנקות על האורחת היפהפייה כאילו הוא מלטף את שדה... ידיו לא יכלו להפסיק ללטף כל מה שהיה בהישג ידו... כמובן, לא גברים."

"ומה היה הסוף שלו?"

"הרביץ מכות לאשתו השנייה וחטף סטרוק ויצא מהמשחק..."

ושוב שתקנו מול הים, שרק השמיע המייה.

"טוב, עכשיו אתה יכול..." אמרה, כאשר בכל זאת הכנסתי את היד, "הבטן שלי שטוחה," צחקה. "חכה, תיכנס גם לתחתונים, אני מרשה, אל תהיה כזה פחדן, אני התרחצתי... לא יסריח לך..."

בקפה מאחורינו עוד ישבו אנשים אחדים אבל אנחנו היינו בחשכה ופנינו אל הים השקט שהיה נושב מלוח בעדינות.

הכנסתי אצבע והרגשתי שהדגדגן שלה משתגע לח וכבר ממש רטוב וככה הכול שם בפנים פועם כמו לב. היא גמרה מהר ונאנחה בחשאי כמו יונה הומייה כדי שלא לעורר תשומת-לב בקפה מאחורינו. אבל אחרי רגע, ומתוך התחשבות נפלאה – משכה את הרוכסן שלי כלפי מטה, שלפה את הקטן מבעד לתחתונים, ושיפשפה עד שהתזתי קדימה על המעקה של הגג של מגדל שלום.

"יא-אללה..." אמרה בהתפעלות, "טוב שלא הרמתי אותו יותר, שאז היית מתיז החוצה על האנשים והמכוניות למטה..."

"אם תהיי פעם פנוייה, טיה, אני רוצה להתחתן איתך. את מעריצה משוררים. את משפשפת להם. על כל תל-אביב הייתי יכול להתיז בזכותך, כמו זרנוק. אני אכתוב לך שיר על מכבי אש בפעולה. ואני יודע שאם היינו לבד בטח היית כבר מתכופפת ומוצצת. את אישה אידאלית בשבילי."

"נראה," היא אמרה. "ישראל עוד מסוגל יום אחד להודיע לי שמצא מישהו אחרת, אני לא כל כך סומכת עליו עם כל הנסיעות שלו, או הוא יכול סתם למות בתאונת דרכים כי הוא נוהג כמו משוגע." והכניסה לי את האבר הרפוי למקומו בתחתונים וסגרה עליו את הרוכסן כמו אם דאגנית לתינוק שלה. גם הכניסה יד לכיס שלי, הוציאה מטפחת וניגבה אותי.

"אני יכולה לשמור אותה אצלי?" הכניסה לארנק. "שתהיה לי מזכרת מטיפות אחרונות של משורר!"

"אוי כמה הייתי רוצה להתחתן איתך אם רק היית חופשייה... את האישה האידאלית בשבילי..."

"לא בגדתי בישראל במה שעשינו עכשיו, נכון?"

"נכון."

"אבל מה הוא מחפש שם בטוקיו? כל פעם שהוא חוזר מהמזרח-הרחוק הוא רוצה שנעשה את זה באלכסון!" פרצה פתאום בצחוק פראי. "ועכשיו תחזר אותי הביתה. אני אישה הגונה. סבא שלי סוסנוביץ. מהמושבה."

אבל לא התחתנו.

וכאשר ישראל חזר מטוקיו היא חדלה לבוא אליי. מעולם לא היתה לי אישה נפלאה כמוה, מעריצה וגם מוצצת.

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: האם "כוח קפלן", הנעזר כנראה בתרומות של מיליארדרים ישראליים שמאלניים – ירכוש כרטיסי טיסה וחדרי מלון לאלפי הישראלים המתכוונים ללוות בהפגנות ובקריאות "בושה, בושה, בושה!" – ובדגלי כחול-לבן של ישראל את ביקורו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בארה"ב, והאם חלק מהם ינצלו את הנסיעה לרילוקיישן כדי לשמש פלמ"ח [פלוגות מחאה] קבוע לביזוי ולביוש כל נציג ושר של ממשלת ישראל של ההפיכה המשטרית המבקר בארה"ב?

ומה דעת הפרוגרסיבים הדמוקרטים על כך, למשל חברות הקונגרס המוסלמיות, והבי.די.אס., והקו קלס קלן, וברני סונדרס, והניאו-נאצים, וגם יורדים  ישראליים בארה"ב? האם יתמכו וגם יקדמו בברכה את המפגינים הישראליים, חבריהם לפעולות נגד ישראל ונגד יהודים שאינם מוצאים חן בעיניהם?

והאם יצליח "כוח קפלן", שמשאביו כנראה מצויים כבר קצת במצוקה – לגייס באותה הזדמנות גם כמה מיליארדרים יהודים אמריקאיים לתמיכה כספית משמעותית בפעילות הפטריוטית נגד ממשלת ישראל של ההפיכה המשטרית?

* האם מיקומה של אריתריאה סמוך למיצרי באב-אל-מנדב שבין ים סוף לאוקיינוס ההודי, וגבולה הארוך עם אתיופיה, הם מרכיב חשוב ביחסים המיוחדים בין ישראל למישטר הדיקטטורי באריתריאה – הן בקשר לאבטחת חופש שיט ישראלי במיצרים והן בקשר להברחות יהודי אתיופיה ממדינתם לישראל?

* "באפריל 2018 הציג נתניהו הסכם עם נציבות הפליטים של האו"ם, שנועד להסדיר את קליטתם של 16 אלף מבקשי מקלט השוהים בישראל. אולם נתניהו חזר בו מההסכם בתוך יממה בלחץ שותפיו הקואליציוניים ובעקבות ביקורת חריפה בחוגי הימין. בדיון היום התכחש נתניהו להסכמתו למתווה, ואמר: 'דבר אחד שלא הצענו, וטוב שלא הצענו אותו, זה מתווה האו"ם שהיה מאזרח 16 אלף מסתננים בלתי חוקיים, והיה יוצר תמריץ אדיר למאות אלפי, אם לא מיליוני אפריקנים שהיו מסתערים שוב על מדינת ישראל, ולכן זה פתרון גרוע.'"

"ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כי בממשלות בראשותו הוצעה שורה של צעדים להוצאת מבקשי המקלט מישראל, 'ולצערי כולם נדחו על ידי בג"ץ.'" ["הארץ" באינטרנט, 3.9].

* הדפיטיסט מר זאב דגני, מנהל גימנסיה "הרצליה", הגימנסיה העברית הראשונה בארץ-ישראל, אשר בוגריה עזבו בתש"ח את לימודיהם והתנדבו ללחום במלחמת העצמאות, קורא לבוגריו להשתמט משירות החובה בצבא ההגנה לישראל! איזה ביזיון! איזו חרפה! מה הוא מציע להם? לשבת בבתי-כלא צבאיים כאסירי מצפון או להיעזר בהוריהם העשירים שימלטו אותם לחוץ לארץ על מנת שלא יחזרו לכאן לעולם?! נכון, זה לא נעים וגם מסוכן לשרת בצבא, אבל ללא צה"ל היו האויבים שלנו שוחטים ורוצחים את כולנו כמו שהם שוחטים ורוצחים אלה את אלה! מה, הוא לא מבין את זה?

* האם המוסיקה תלווה מעתה גם את מהדורות החדשות של "כאן 11" "קול ישראל" שיודיעו על הרוגי צה"ל והרוגי הטרור הפלסטיני כמו גם על מות מנהיגים ואישים ידועים, כמובן גם נשים, ועוד אסונות שמתרחשים בארץ ובעולם? תגידו, אתם יצאתם מדעתכם?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-16 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל