פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1879

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ"א באלול תשפ"ג. 7.9.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: דְּבָרִים פְּשׁוּטִים. // אסתר ראב בצבע מלא בתוכנית טנדו הראשונה של ירון לונדון לפני 51 שנים. // יוסי אחימאיר: מי רוצה דרכון גרמני? // זיוה שמיר: חיים נגיד – מבט אישי, לרגל יום הולדתו החל ב-8 בספטמבר. // איליה בר-זאב: עַל הַעִוָּרוֹן. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏6.9.23. // צביקה זליקוביץ: משלוח יד. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [בקונגרס פא"ן בירושלים, 1974]. // ארנה גולן: מיהו הנשר ומהי דרכו בשמיים ובארץ? על ספר שיריו של מיכאל רייך "דרך הנשר". // מיכאל רייך: הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה וּשְׁאָר צְבָעִים. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים 175. משעמם להם. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק י"ב. פעילות מקצועית בעירייה. // תחילתו של כל מלפפון ירוק היתה פרח. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: חוק חינוך ממלכתי. // אילן בושם: 13 שירים, ספטמבר 2023. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים ואחד: ההזרעה של אגנה וגנר. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

דְּבָרִים פְּשׁוּטִים

בֻּלְבּוּל אָפֹר

מִתְנַדְנֵד

עַל זַלְזַל עָרֹם

בַּאֲמִיר-עֵץ

מְרוּט-שַׁלֶּכֶת  –

וְעָנָן פָּרוּעַ דּוֹלֵק מֵעֵבֶר לוֹ;

עֲרֵמַת אֲבָנִים

גְּדוֹלוֹת שְׁכוּחוֹת

עֲקוּרוֹת

מֵהָרִים רְחוֹקִים;

בַּרְקָנִים שֶׁל אֶשְׁתָּקַד

מִתְחַכְּחִים זֶה בָּזֶה

חוֹרְקִים

בְּרוּחַ טְעוּנַת-גֶּשֶׁם;

נַחֲלִיאֵלִי דַּק רֶגֶל אָץ

עַל פְּנֵי חוֹל הַוָּאדִי

נְמָלִים מְעוֹפְפוֹת שְׁקוּפוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ

חִילְפָה יְבֵשָׁה מְרַשְׁרֶשֶׁת

וְעִקְּבוֹת צַבִּים

בַּאֲדָמָה רַכָּה.

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אסתר ראב בצבע מלא

הי אהוד,

למקרה שלא ראית, עלתה ליוטיוב היום [3.9] תוכנית טנדו (בצבע) בה ירון לונדון מראיין את אסתר ראב. הריאיון מתחיל בדקה השנייה  (02:10)

https://youtu.be/QGP3SQVqdC8
לקראת הסוף, אסתר ראב מראיינת את שמואל קראוס ומעלה זיכרונות מסבתא שלה בירושלים:
https://www.youtube.com/watch?v=QGP3SQVqdC8&t=3206s

בברכה,

אלי ארגון

אהוד: עד כה היתה בידינו רק ההקלטה בשחור-לבן של תוכנית הטלוויזיה הישראלית משנת 1974 – שהיתה התוכנית הראשונה של טנדו, ובה ריאיין ירון לונדון את אסתר ראב, טדי קולק ושמוליק קראוס. עכשיו, למרבה הפלא, ההקלטה מצוייה בצבע ואינני יודע אם צבעו את המקור או שהמקור היה בצבע ועכשיו התגלה. מכל מקום – זו הזדמנות מדהימה ונדירה לכל מי שרוצה לראות ולשמוע את אסתר ראב ממש כפי שהיתה בזיקנתה. תודה לאלי ארגון. ותודה לירון לונדון הצעיר שבחר באסתר ראב לפתוח את סדרת תוכניותיו ב-1974, בהיותה כבת 80, ושוחח עימה ברגישות רבה ובידע רב וכך שימר את דמותה לדורות.

אסתר ראב בת 77 בשנת 1971, שלוש שנים לפני הריאיון עם ירון לונדון

* * *

יוסי אחימאיר

מי רוצה דרכון גרמני?

משרד עורכי דין גדול העלה בפייסבוק את ההודעה הבאה: "בעקבות שינויים ועדכונים בחוק הגרמני, ישראלים רבים זכאים כעת לדרכון גרמני ואזרחות אירופאית מלאה. במידה ואתם צאצאים לאזרחים או תושבים שחיו בגרמניה בין השנים 1920 ל-1945, כנראה שגם אתם זכאים. השאירו פרטים ונחזור אליכם לבדיקת זכאות ללא עלות." לפוסט צורפה תמונת דגל גרמניה ושני גרמנים צעירים ולבנבנים מנפנפים בו.

הפרסום הזה עבר בשוויון-נפש. ישראלי עם דרכון גרמני? רבים מסתבר מנסים לקבלו, רבים מהם מנסים גם לממשו, כלומר לעבור לגרמניה. מעניין אם מי מקוראי אותו פוסט נתן תשומת לב יתרה לפסוק: "אזרחים או תושבים שחיו בגרמניה בין 1920 ל-1945..." אכן, החיים על אדמת גרמניה היו ממש נפ-ל-אים. במיוחד לאחר שהיטלר והנאציזם הגיעו לשלטון. אבל מי זוכר? מי מאותם צאצאים – שבני משפחותיהם הומתו ולא חיו באותן שנים – יוותר בשל כך על הדרכון גם אם הוא גרמני? יגידו האומרים: לא, איננו מתכוונים לרדת לגרמניה, אבל טוב שמונח במגרה דרכון זר של האיחוד האירופי, לעת מצוא. ואכן, הנהירה אחרי דרכוני מדינות אירופה – החל מפורטוגל, עבור לגרמניה וסיים בליטא – גברה בשנים האחרונות.

זו אינה תופעה חדשה. היא מבטאת במידה רבה חולשת דעת, אי אמון בעתיד המדינה, והיא גם תוצאת הקלות שבה אפשר כיום להשיג דרכונים זרים, בתנאים מסויימים, מצד המדינות המעניקות אותם. בכך הן מצרפות אותם ישראלים למניין אזרחותן. "שיהיה, לא יזיק," אומרים אותם ישראלים, העומדים בתור לפני שגרירויות אירופיות, במטרה להשיג את המסמך הנכסף. לא מיד ולא בהכרח יממשו את הגירתם.

התופעה גברה מאז החלו הפגנות הטירלול. גם המוחים והמפגינים יודעים היטב, שמאבקם העיקש, הקורע את שלימות האומה, הוא שמערער את הביטחון, מקרב את היום שבו תיפתח עלינו המערכה הבאה על-ידי איראן וגרוריה. אבל הם בשלהם, בהתרסתם, בעוינותם למי שאורח חייהם שונה משלהם. כלי תקשורת רבים שופכים דלק על מדורת ההפגנות בתיאורים אפוקליפטיים, כמה המצב מחמיר, ביוקר המחייה, בחופש המוגבל, והוא יילך ויורע, ובתיאורים צבעוניים כמה נחמד לאותם ישראלים שכבר חיים מעבר לים. ה"מילקי" הזול כביכול גובר על האנטישמיות המתעצמת, במיוחד בגרמניה. תקשורת שמעודדת מה שפעם קראו בבוז "ירידה", "נפולת", והיום מכנים זאת במילה המכובסת – "רילוקיישן".

חלפה הבושה. נחלשה התודעה הלאומית. בשיחות רעים מתפארים, איש איש בדרכונו הזר, המונח במגרה לצד הדרכון הישראלי, שכבר אינו מעורר גאוות-יתר בקרב ציבור מסויים. ציבור שברובו נימנה עם המפגינים חסרי המנוח, ציבור שאחד האיומים שלו על החברה הישראלית הוא – בעזיבת הארץ. בולטים בהם אנשי רפואה, מדענים, הייטקיסטים, שמקנאים בעמיתיהם הלא-יהודים, ששכרם גבוה בהרבה. הם אולי מצטיינים בסגולותיהם המקצועיות, אבל לאומיות וציונות פחות מפעמות בקרבם.

רבים מאלה שהוציאו אל הפועל את "ה"מיקום מחדש", כלומר התנחלו בקפריסין, בפורטוגל, בגרמניה, באמריקה, או בשאר גלויות, ממשיכים משם, בהפגנותיהם עזות-המצח נגד ה"דיקטטורה" בישראל, מציירים אותה קבל עולם בצבעים הכי קודרים – מדינת אפרטהייד, ממשלת כמו-נאצית, שלטון כמו פולין, רוסיה, איראן, סוריה והונגריה. ממשיכים בתעמולתם להזיק לישראל באמתלה שדווקא רוצים בטובתה. על אזרחותם הישראלית לא יוותרו. הם כמו מיליוני היהודים שחיים בשאננות בצפון אמריקה ועל אדמת ארץ הדמים גרמניה, יודעים כי בעת צרה, יש להם את...ישראל.

האם תופעת ה"רילוקיישן", קבועה או זמנית, שגברה עם גל המחאה הנבובה, צריכה להדאיג אותנו, הנשארים, הנאמנים, חברי כל המפלגות ובעלי כל הדעות? הדאגה העיקרית היא מפני אותם כלי תקשורת, שנותנים לה רוח גבית, מתהדרים בכתבות ורודות על החיים היפים, הזולים, בעמק עכור באיטליה, בעיירה בקפריסין, או לחופי פלורידה. פוסט-ציונות במירעה. אבל אל ייאוש. כנגד גל הירידה של "טובי בנינו", למדנו בדיווח שולי, כי 2022 היתה שנת שיא במספר העולים מאז שנת 2000, והשיא יהיה בשנה הנוכחית. ובכן, לא אלמן ישראל. עלייה מבורכת כנגד ירידת חלושי-דעת, בהם ילידי הארץ, מנתקי שורשים, שאינם מסתפקים בטוב שיש במדינתנו הנהדרת, אלא מחפשים את היותר-טוב בצל גויים. שוכחים את העבר הרצחני. מסיחים את הדעת בחוסר אחריות משנאת היהודים הגוברת.

רוב העולים מגיעים מארצות המצוקה, רוסיה ואוקראינה, אך גם מארה"ב ומצרפת, ורמת השכלתם גבוהה. היינו רוצים שעוד רבים כמותם יעשו עלייה, ישפרו את המצב הדמוגרפי הפנימי, יחזקו את הכלכלה, יעצימו את הצבא, יאזנו לטובה את הלכי הרוח בחברה. מעודדת הידיעה, שמספרי העולים עולים על מספרי היורדים. טוב לנו שהמחאה מתחילה לדעוך, וטוב לנו שהרוב המכריע בעם יודע שאין לנו ארץ אחרת.

יוסי אחימאיר

* * *

זיוה שמיר

חיים נגיד – מבט אישי

לרגל יום הולדתו החל ב-8 בספטמבר

חיים נגיד הוא איש רוח רב-תחומי (פעם היו מכנים אדם כזה בַּכּינוי "אישיות רנסנסית").  אין רבים כמותו  בקריית סֵפר שלנו, ולהערכתי, בַּדור הבא ספק אם יהיו אנשים כדוגמתו. המסירוּת שלו לַתרבות העברית היא תופעה שלא תחזור על עצמה בִּמהרה, מה גם שהוא עושה לא מעט ממעשיו באופן סמוי מן העין, על חשבון זמנו הפרטי  ועל חשבון טיפוחו של האֶגו הפרטי. אפילו אלה שמַכּירים אותו היטב וּפוגשים בו בחיי היום יום, לא תמיד יודעים עד כמה ספריו מקוריים  וּפורצי דרך,  אף לא תמיד יודעים שהוא יצר לאמִתו של דבר בכל הז'אנרים האפשריים: שירה, סיפורת, דרמה, ספרות ילדים, מחקר וביקורת, בפּובליציסטיקה וַאֲפילו בְּלקסיקוגרפיה,  וכל זאת בצד קשת רחבה של פעילויות  עריכה וניהול בִּתחומי התרבות שלקח על כתפיו, ושאותן ביצע  לא אחת כִּתרומה ללא תמורה.

עד לאחרונה חיים לא ידע זאת, אך היכרתי אותו עוד לפני שנפגשנו פנים אל פנים, מסיפוריו של אחי דוד, שהיה שובב לא קטן, ושוּלח מבית הספר הקסרקטיני "אוהל שם" ברמת-גן, ביחד עם תלמידה שובבה וחוצפנית לא פחות ממנו בשם לימור לִבנת (המנהל הִציע לאִמָהּ לשלוח אותה ללמוד תפירה ב"ויצו").

כמעט כל מי ששוּלח מ"אוהל שם", ורצה להגיע לִתעודת בגרות, הלך בדרך-כלל ללמוד בְּבית ספר תל-אביבי פרטי בשם "עֲלֵה", שמנהלו הייקה מר א' שֶפֶרמן בחר לבית ספרו את טובי המורים –  את אלה שמסוגלים להשיג לתלמידיו ציונים מעולים בַּבגרות. ואכן,  לימור לבנת, שוויתרה על קריירה של תופרת,  צפצפה כידוע לימים על המנהל שזרק אותה  מ"אוהל שם" ועל כל המורים גם יחד, ועקפה את כולם מימין (תרתי-משמע). ובכן, חיים נגיד שלימד ב"עלה" היה מורה טוב ומסור כל כך, עד שאחי – שקיבל בסופו של דבר "טוב מאוד" ו"מצוין" בכל מקצועות העברית – הפך לחובב ספרות מושבע עד עצם היום הזה, ואף הוריש את אהבת הספרות לִילדיו. זה מה שנקרא "מורה לַחיים... ששמו חיים."

אחר-כך הִכּרתי את חיים פנים אל פנים כעורך המדור לספרות ב"מעריב". הוזמנתי יום אחד למשרדו, לאחר  שפרסמתי מאמר בִּ"ידיעות" על הרומן הראשון של א"ב יהושע "המאהב". היו אלה ימי המתח הבין-גושי והמלחמה הקרה בין "ידיעות" ל"מעריב", וחיים די שָׂמַח לסַפֵּחַ למוּספו חיילים מהמחנה היריב. הוא נהג לִפנות אליי כמעט בכל שבוע עם הצעה לכתוב על ספר חדש, והיה גובה את החוב – בַּעֲדינות, בְּטקט, אך גם בתקיפות בלתי מבוטלת.

ההתמדה והעקשנות שלו נשאו פֶּרי. לעתים רחוקות הוא הניח לאנשיו להתחמק מהמשימות שהטיל עליהם. הוא אסף סביבו צוות כותבים נאמן, שקיבל ממנו אשראי של laissez faire, וְכָך התחיל המוּסף שלו להתחרות במוסף של זיסי סתוי וּבַמוסף של בנימין תמוז, ולא פעם הקדים אותם ועלה עליהם ברמת הסיקור ובהיקפו. היום אני יודעת שחיים קיבל את התפקיד הזה לאחר שמילאוהו אישים מרכזיים כדוגמת הסופרים משה שמיר וחנוך ברטוב, עדות לכך שקברניטי "מעריב" ידעו היטב שאפשר לסמוך על הצעיר החייכן והצנוע (וּבְאותם ימים גם הצנום עד מאוד), שהסתובב במסדרונות בית "מעריב".

לימים הפך  הקשר המקצועי בינינו לקשר אמיץ של ידידות נאמנה ורבת שנים, והרבה בזכותה של ורדה, רעייתו של חיים, שאת שלל מעלותיה נמנה בהזדמנות אחרת. ילדיי גדלו על הצב מר גדעון ששוני, יציר רוחו של סופר, שמגלה עד היום אהבה בלתי רגילה לילדים ולכל מה שקשור בילדים (ואולי בזכות השקעתו הבלתי נדלית בִּתחום זה, אבל – נודה על האמת – גם בִּזכות גֶנֶטיקה מוצלחת, נכדיו הם אולי הילדים החכמים והמפותחים ביותר שאני מַכִּירה בין ידידיי הרבים).

ראוי שייאמר משהו על מקוריותה של יצירת חיים נגיד. זכורה לי התפעלותה של גילה אלמגור מההפקה התיאטרונית של "פיקניק בחוסמסה", שבמבט לאחור אפשר לסווג אותה כיצירה האֶקולוגית הראשונה בספרות העברית העכשווית. כששמעתי את המשוררת והמתרגמת סבינה מֶסֶג מספרת שהיא עומדת להוציא ספר שירים "ירוק" וגיבורת הספר היא מזבֶּלֶת חירייה, אמרתי לה שלא תשכח שחיים נגיד חָנך את ה-trend הזה עוד לפני שהאקולוגיה הפכה לַדָת החדשה של המאה העשרים ואחת (במוזיאון היפה במזבלת חיריה יודעים זאת היטב ופותחים את הסיור בשיר של חיים נגיד).

יהודית אוריין, מבקרת הספרות והתיאטרון של "ידיעות אחרונות" באותה עת, כתבה שהמחזה "לא דומה לשום דבר קודֵם בָּארץ, גם לא דומה לשום דבר שראיתי בחו"ל," וזאת אולי משום ש"פיקניק בחוסמסה" הועלה על הבמה אפילו לפני שהזדמן לחיים נגיד או לִיהודית אוריין  לַחֲזוֹת בַּמחזמר הפוסט מודרניסטי  Cats  –  עיבוד מיצירת ת"ס אליוט –  מחזה שמתרחש באשפתות, בין הפחים וחתולי הרחוב. אין קשר ישיר בין המחזות, אך אינני מתפלאת שהם יצאו באותו עשור, כי הם מבטאים את רוח הזמן  (וּבְמאמר מוסגר, ועל דרך האנלוגיה הבלתי מחייבת אוסיף שמאמרו הראשון של אלתרמן שנקרא "על הבלתי מובן בשירה", דורש בִּזכות שירה עמומה וקשה להבנה, והוא התפרסם בדיוק באותה שנה שבה פרסם ת"ס אליוט את מאמרו "difficult poetry", שמדבר על אותו עניין עצמו. בשני המקרים אין זיקה ישירה בין היצירות, העברית וזרה,  אך ניכָּר שכל אחד מהמחברים כרה אוזן  לרוח התקופה, ונתן לה ביטוי שהוא כעין מטפורה מורחבת של רוח זו).

בכלל, חיים אינו עושה הרבה רוח, ואינו מכריז על חידושיו כרוכל המונה את מרכּוּלתו, אבל יש לו זכויות רבות כְּפורץ דרך וּכְמחדש. בין גזרי עיתונות ישנים מצאתי מאמר שכָּתַבתי בשנת 89' על הרומן המֶטָא-רֵאליסטי המרתק שלו "מְטַטְרוֹן", וּבין השאר כתבתי בו את המשפט הבא: "לפנינו אַחַד הספרים הראשונים הכתובים בַּסגנון הפוסט מודרניסטי, ואולי הראשון שבהם שהגיע לִמְלֵאות וּלְבשלות ושחורג מִגֶּדֶר האקספרימנטליוּת." בסיפוק רב אני יכולה לציין ביני לביני שהיום, כעשרים ואחת שנים לאחר שכתבתי דברים אלה, אני עומדת מאחורי כל מילה וחותמת עליה בשתי ידיים. 

אומַר עוד שהידידות ביני לבין חיים נגיד הולכת ונמשכת זה ארבעים וחמש שנה, וּמֵעולם לא העיבה עליה עננה כלשהי, כי חיים נגיד הוא אדם מוּאר, שאינו מאפשר לזוטות של החיים להכתים אותם ולהעכירם. אולי משום שהגיע ארצה לאחר המלחמה והשואה, בשנת הקמת המדינה, הוא איננו מתבונן בַּתרבות המתהווה במקומותינו כִּבְתופעה מובנת מאליה, וְלִבּוֹ אינו גס בה. זאת אולי גם הסיבה לכך שאין הוא  מתרחק מתפקידים ציבוריים, ואינו עושה לביתו בלבד. אילו הסתגר בדל"ת אמותיו, ולא היה עסוק בַּעֲריכת "גג" ו"תאטרון" וּבַאדמיניסטרציה של איגוד הסופרים וּבְעוד מלאכות הרבה, הרי יכול היה להשלים זה מכבר את הלקסיקון הבלתי גמור שלו על התרבות הארץ-ישראלית והישראלית, לסוגיה ולתקופותיה, וזו הזדמנות להפציר בחיים שיעלה את הנתונים שאסף באתר אינטרנט, ושימנה לעצמו עוזר מסור, שימשיך לאסוף את החומר ולעדכנו, שהרי כל לקסיקון שיוצא היום, מחר יאבד עליו כלח אלא אם כן ימשיכו לעדכנו ללא הרף.

ועוד משאלה לסיום: שחיים יפַנה כמה דקות בכל יום להתחיל ולהשלים לכתוב את קורותיו למן הימים שבהם היה ילד קטן בשם קרול לֶוֶונבֶּרג, שנדד עם אביו בדרך מבוקרשט, דרך אוסטריה ואיטליה, והגיע בגיל שמונה למדינת ישראל, שזה אך נוסדה, ועד לימים שבהם הוא יושב לבטח בדירת הגג היפה שלו בלב תל-אביב, וּמנווט מַהֲלָכים בתרבות העברית המתהווה. דומה שחיים עצמו, שעוסק כל חייו גם בִּדרמה וּבְתיאטרון, אינו ער עד תום לפוטנציאל הדרמטי העשיר של סיפורו האישי – סיפור חייו של אדם  שהפך מעלה נידף לעץ נטוע ורב פוארות.

זיוה שמיר

* * *

איליה בר-זאב

עַל הַעִוָּרוֹן

(בעקבות רומן מאת ז'וזה סראמאגו)

פְּתִיל תְּשׁוּקָה מְעַצֵב אֶת עֵירֹם צַוָּארֵךְ, שָׁזוּר

בְּבָתֵּי שִׁיר.

בַּהֵיכָל הַפְּרָטִי שֶּׁלָךְ אֲנִי בְּזָוִית קֵהָה,

בִּקְצֵה הַמִּזְבֵּחַ.

*

"זָוִיּוֹת מְבוֹדְדוֹת, נִפְִּגָשׁוֹת בְּטֶרֶם נַבְחִין

 בֵּין אָהוּב לְנָבָל, בְּנֵי בְּלִי פַּרְצוּף,

בְּלִי עַיִן –

עִוָּרוֹן."

*

בְּעַד הַחַלוֹן אַתְּ רוֹאָה אֶת הָהוֹלְכִים וּבָאִים.

מִזֶּה וּמִזֶּה נִדְבָּקִים בַּחשֶׁךְ הַלָּבָן –

יָדַי מְחַפְּשׂוֹת דְּבַר מָה.

*

"מִי יֵדַע אִם יִרְאוּ אִישׁ בְּמַעֲלוֹת הַשַּׁחַר

 בְּקֶרֶן זָוִית בַּשַּׁעַר הַצָּהֹב."

*

אֵיזֶה עוֹלָם...רַכָּבוֹת קוֹרוֹנָה מוֹלִיכוֹת

אַלְפֵי גְּוִיּוֹת אֶל פִּנּוֹת נְטוּשׁוֹת,

אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

*

"הַאִם עָלֵינוּ לִבְנוֹת דַּרְכֵי חַיִּים חֲדָשׁוֹת?"

*

נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִרְאֵית דֶּרֶך עֵינָיו –

שָׁכַחְנוּ לְהִתְבּוֹנֵן?

 *

"הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ"? *

*

כָּל הָרְגָבִים צְמֵאִים, חֹרֶף קָרֵב.

* במדבר י"ז כ"ח

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏6.9.23

* ספטמבר השחור – חודש ספטמבר, שאליו נכנסנו בימים אלה, עלול להיות ספטמבר השחור של מדינת ישראל. החודש יחלו הדיונים בבג"ץ על העתירות נגד המהפכה המשטרית, שמשמעותם התערבות בחוקי יסוד. אנו נמצאים על סף שוקת שבורה; תאונת דרכים קטלנית בין שתי רכבות הדוהרות בעוצמה זו מול זו. משבר חוקתי עלול לפרק את החברה הישראלית. ויש מי שחולמים על משבר כזה, על כאוס שמתוכו הם יובילו את המהפכה שתשנה את פניה של מדינת ישראל. כוונתי לעוכר המשפטים יריב לוין וחבר מרעיו. די לראות איך הם ניצלו בציניות מקפיאת דם את מהומות האריתראים כדי להסית נגד בג"ץ, על מנת להבין זאת.

חייבים למנוע את המשבר החוקתי. הדרך לכך היא הודנה בת כשנה, שבה תוקפא כל החקיקה הנוגעת למהפכה המשטרית וחקיקת חוקי ההשתמטות ובמקביל יוקפא הדיון בבג"ץ על הסוגיות הללו. השנה הזאת תוקדש ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, ובמרכזה – חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

איפה המבוגר?

* חוק יסוד: חקיקה – יש לחוקק בהסכמה רחבה חוק יסוד: חקיקה. לכך אני מטיף כבר שנים וביתר שאת מאז המהפכה המשטרית. ניתן להגיע להסכמה רחבה, עם רצון טוב. איני יודע איך יראה החוק, אך אני משוכנע שאם יהיה בהסכמה רחבה, הוא יהיה לא רחוק מגישתי.

אני מציע לחוקק חוק שאלה עקרונותיו:

בית המשפט העליון מוסמך לבטל חוקים של הכנסת, אך ורק במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט, במקרה שהוא סותר בעליל חוק יסוד ובמקרה שהליך קבלתו היה בלתי הוגן בעליל.

החלטה על ביטול חוק יוכל בג"ץ לקבל ברוב של 2/3 לפחות, בהרכב של 9 שופטים לפחות.

אם בית המשפט העליון ביטל חוק, רשאית הכנסת להתגבר על הפסיקה הזאת, ברוב מיוחד של 2/3 מחבריה.

חוקי היסוד הם החוקה בהתהוות, ולכן עליהם לעסוק במהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לדורות, ולא במתן מענה לסוגיות אקטואליות חולפות.

חוקי יסוד יתקבלו ברוב של 75 ח"כים לפחות, בארבע קריאות. ביטול או שינוי של חוק יסוד קיים, יתקבל ברוב של 75 ח"כים.

התערבות בג"ץ בחוק יסוד תהיה רק במקרה קיצוני ביותר של פגיעה בזכויות האדם, האזרח והמיעוט. ביטול חוק יסוד או סעיפים מתוכו יוכל להיעשות רק בהצבעה פה אחד בהרכב הכולל את כל שופטי בית המשפט העליון.

חוק השבות, המגלם את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת זכות קיומה וצדקת קיומה, יוגדר כחוק-על. כל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל ברוב של 80 ח"כים לפחות. ביטול חוק השבות ייתכן רק בהחלטה פה אחד של כל 120 הח"כים. חוק השבות חסין מפני כל התערבות שיפוטית.

* על סף תהום – מהלך ההידברות בבית הנשיא, לפני חודשים אחדים, כשל בשל חוסר מנהיגות של נתניהו, גנץ ולפיד, שנכנעו ל"בייס" הקיצוני שזינב בהם. והנה, יש כעת הזדמנות נוספת והצעת פשרה של הנשיא, שעל פי פרטיה שדלפו (בהנחה שהם נכונים) היא מצוינת. ושוב, המנהיגים עומדים בפני מבחן מנהיגות.

מדינת ישראל משולה לרכב שאיבד את הבלמים והוא מידרדר במהירות אל התהום. והנה, מסתבר שיש דרך לבלום את התאוצה ולהציל את המדינה מהתרסקות. האינטרס הלאומי הוא חד-משמעי – יש לקבל את הפשרה. מה שעומד על הפרק הוא בחירה בין האינטרס הלאומי לבין אינטרסים זרים. בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס המטורלל של קנאי המהפכה המשטרית. בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס המטורלל של קנאי המחאה לשם מחאה, בכל מחיר.

הרצון של הקנאים משני הצדדים ללכת עד הסוף, בכל מחיר, להכניע את הצד השני הוא מטורף ומסכן את קיום המדינה. פוליטיקת ההכנעה עלולה להכניע את מדינת ישראל. יש להמיר אותה בפוליטיקה של הסכמות רחבות, למען עתיד המדינה.

הנשיא יצר הזדמנות פז, שהחמצתה, חלילה, עלולה להיות בכיה לדורות.

* מבחן הפטריוטיות – אני מעריך מאוד את נחישותו של הרצוג, שאינו מרפה, ושוב ושוב מציג הצעות פשרה, גם אחרי הדחיות המשפילות של הצעותיו הקודמות. הוא מבין שהחלופה לפשרה היא אסון לאומי. האם המנהיגים יתעלו מעל שיקולים זרים ובעיקר על הפחד מהבייס הקיצוני, וירימו את הכפפה? האם הם יגלו מנהיגות? האם הם ינהגו בפטריוטיות?

* האם יחמיצו שוב? – בזמן השיחות בבית הנשיא, לוין ורוטמן המתינו, משחרים לטרף, לטעות של לפיד וגנץ. האיוולת של "השהיית השיחות" סיפקה להם את מה שרצו. הם קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב והמיטו עלינו את החוק המושחת של ביטול עילת הסבירות.

הפשרה שהנשיא מציע כוללת ריכוך החוק הזה. האם לפיד וגנץ יחמיצו את ההזדמנות?

* מנהיג או פרשן? – מתחילת המשבר, באופן עקבי, גנץ היה המבוגר האחראי במערכת הפוליטית, שקרא להידברות, ליצירת הסכמות ולפשרה. בכך הוא היה קול התבונה ושום השכל, קול האחריות הלאומית. הציבור, הרואה איך שורפי האסמים בשני הצדדים מסכנים את קיום המדינה, גמל לו בגילויי תמיכה, שבאו לידי ביטוי בסקרים שהציבו אותו כמועמד המוביל לראשות הממשלה ואת מפלגתו כמפלגה הגדולה ביותר.

גנץ, כמו לפיד, מעד בהחלטת האיוולת להשהות את השיחות אחרי שלא נבחר נציג הקואליציה לוועדה למינוי שופטים, ובכך שיחק לידיהם הזדוניות של לוין ורוטמן, שהביאו לקבלת חוק הסבירות המושחת. כעת, בידיו של גנץ לתקן את שקלקל, באימוץ יוזמת הנשיא. אסייג את דבריי בכך, שללא יש עתיד ויאיר לפיד, אי אפשר להגיע להסכמה רחבה. אך גנץ צריך להיות אקטיבי, ליטול יוזמה, לקדם את המהלך וליצור קרקע שתאלץ את לפיד להצטרף אליה. או לפחות לנסות זאת.

הצהרתו של גנץ מאכזבת. אין משמעות לקריאה לפשרה, בלי לנסות בפועל לקדם אותה. נכון, אין אמון בנתניהו. אין מי שחווה זאת על בשרו יותר מגנץ. אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו באי-יושר. אך את זה גנץ ידע בכל תשעת החודשים, שבהם הטיף לפשרה. אז מה קרה? הסברו של גנץ שאין פרטנר, אינו אמירה של מנהיג, אלא של פרשן. הפרשן אינו נושא באחריות לפרשנותו. צדק – צדק. טעה – לא קרה שום דבר. מנהיג אינו צריך לפרש אלא להוביל. עליו לנסות את נתניהו, לאמץ את יוזמת הנשיא כבסיס למו"מ ולנהל אותו. יתכן שמו"מ כזה יכשל, אך גנץ אינו בן חורין להיבטל ממנו. גנץ נהג אמש, בהצהרתו, כפרשן ולא כמנהיג.

* אינטרס ישראלי כפול – הפרשנים אומרים שנתניהו מעוניין בפשרה, כדי שיוכל לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה. איני יודע אם הפרשנות מדויקת, אך היא בהחלט סבירה. נתניהו ניחן בתודעה היסטורית ומקומו בהיסטוריה חשוב לו. האם ירצה להיזכר כמי שבקדנציה האחרונה מוטט את כל הישגיו והמיט אסון של קרע על החברה הישראלית, או כמי שהביא לשלום עם סעודיה?

הבה נבחן את המהלך לא מתוך פוזיציה אלא מתוך האינטרס הלאומי. פוזיציה יכולה להביא אותנו להתנגד למהלך, כדי שנתניהו לא יזכה בהישג. אבל האינטרס הלאומי כפול – גם ביטול המהפכה המשטרית הרת האסון וגם שלום עם סעודיה.

באשר לסעודיה, אחזור על עמדתי. שלום עם סעודיה עשוי להיות הישג עצום למדינת ישראל, כיוון שסעודיה היא אחת המדינות הערביות והמוסלמיות החשובות והמשפיעות ביותר. הסכם כזה יחזק מאוד את מעמדה של ישראל והוא אינטרס ישראלי מובהק. אך לא בכל מחיר. תוכנית גרעין סעודית היא בעיניי קו אדום שאסור לחצותו.

* מכשכש בנתניהו – שלוש הצעות הפשרה של הרצוג היו מתואמות עם נתניהו. בשני המקרים הקודמים הוא נכנע לשורף האסמים לוין. האם הפעם, לשם שינוי, הוא יפגין מנהיגות, או שוב ייתן לעוכר המשפטים לכשכש בו?

* במסגרת כל פשרה יש להקפיא גם את חוקי ההשתמטות.

* בעד דחייה – אני תומך בבקשת הממשלה לדחות את הדיון בבג"ץ על חוק הסבירות. תמיכתי אינה דווקא בשל נימוקי הבקשה, אלא כי דחייה עשויה לאפשר מהלכים לירידת הצדדים מן העץ וכניסה לתהליך קונסטרוקטיבי במקום התאונה הקטלנית שאליה אנו דוהרים. יריב לוין ובהרב מיארה דבקים כל אחד באידיאה-פיקס שלו, ועיוורים למשמעות החברתית של התאונה הזאת. אני חושש שבג"ץ לא יוכל שלא לפסול את החוק הרע הזה, אבל התקדים של פסילת חוק יסוד דווקא בתקופה המשברית הזאת עלול להיות הרסני. רק הקפאת החקיקה והדיון בבג"ץ לשנה (לפחות), וניצול השנה למהלך יצירתי של בניית הסכמות, עשוי להציל את החברה הישראלית מאסון.

* איך הוא הגיע לעליון? – הימין יוצא מגדרו כדי לתמוך בשופט אלרון, ואני תמה. היי, מה קרה? הרי אני לתומי חשבתי שכל בג"ץ סססמולנים, שהשופטים בוחרים את עצמם וכל השופטים הם שיבוטים בלה בלה בלה. איך זה שיש שופט שאתם פתאום תומכים בו?

אכן, בעבר היתה מונוליטיות בהרכב בית המשפט העליון. אמנם נבחרו שופטים מעולים וישרים, אך רובם היו בעלי קו אחיד. הביטוי הבולט לכך היה מניעת בחירתה של פרופ' רות גביזון, המשפטנית הדגולה והמנהיגה המשפטית, שהיתה המועמדת של שרת המשפטים ציפי לבני, בשל התנגדותו הנחרצת של הנשיא אהרון ברק. ברק נימק את הפסילה בכך ש"יש לה אג'נדה." האמת היא שהיא נפסלה כיוון שהאג'נדה שלה היתה מנוגדת לשלו. הוא חפץ בבית משפט חד-אג'נדאי. אבל מן הראוי שיהיה מגוון קולות בבית המשפט העליון. אם בבית המשפט העליון היו יושבים זה לצד זה שני המאורות הגדולים של המשפט הישראלי, אהרון ברק ורות גביזון, עם הבדלי ההשקפות ביניהם, מערכת המשפט, האמון בבית המשפט העליון והחברה הישראלית בכללה היו יוצאים נשכרים מכך.

היום הפסילה של גביזון לא היתה אפשרית. את השינוי חולל גדעון סער, כשהוביל רפורמה משמעותית וקונסטרוקטיבית בשיטת בחירת השופטים. בניגוד למה שהיה מקובל עד אז, השופטים לעליון אינם נבחרים ברוב רגיל, אלא ברוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה. הרף הזה, הווטו ההדדי, מחייב שיג ושיח בין הרשויות והגעה להסכמות רחבות בתוך הוועדה. כאשר סער הציע את החוק, המערכת המשפטית ומפלגות השמאל התנגדו לה, אבל בהידברות בונה הוא שכנע אותם והם הסירו את התנגדותם ותמכו בהצעה.

מאז השתנה באופן משמעותי הרכב בית המשפט העליון. הוא הרבה יותר מגוון, פלורליסטי ומייצג את חלקי העם. השפעתם של השרים לשעבר איילת שקד וגדעון סער על ההרכב מוחשית מאוד. אלרון הוא דוגמה אחת לכך, וכך גם, למשל, נועם סולברג, שעל פי שיטת הסניוריטי יהיה הנשיא הבא אחרי השופט עמית. הבעייה היא, שהשופטים השמרנים, הימנים, הדתיים, המתנחלים, אינם מספקים את הסחורה שנתניהו ולוין מצפים לה. הם נאמנים לחוק, לצדק ולמצפונם, ואינם שופטים מטעם. לכן, לוין רוצה לשנות לחלוטין את השיטה, כדי שיוכל למנות שופטים מטעם.

גם המתקפות של השמאל על השופט אלרון צבועות. לפתע, מי שרוממות בג"ץ בפיהם נוהגים בחוסר כבוד לשופט בית המשפט העליון ומשתלחים בו. לדעתי, הוא שגה בהחלטתו להתמודד על התפקיד, אך כשלעצמו הוא בהחלט ראוי לתפקיד. על פי שיטת הסניוריטי, כל שופט בעליון ראוי לתפקיד הנשיא.

* שמן בגלגלי המהפכה – 50,000 תיקים פתוחים בשל מחסור בשופטים, אך עוכר המשפטים יריב לוין מסרב למלא את חובתו לציבור ולכנס את הוועדה למינוי שופטים. לשם מה צריך שופטים אם הוא לא שולט בהם? עינוי דין לרבבות אזרחים? מה אכפת לו? מיהם אותם אזרחים? לא יותר משמן בגלגלי המהפכה. כשחוטבים עצים עפים שבבים. שמרן עאלק.

* ייצוג הולם – אני מציע למנות את גוטליב לבית המשפט העליון. המטומטמים הם פלח גדול באוכלוסייה, וגם להם מגיע ייצוג הולם.

* לדרוס אותם – ההגדרה המלאה של מירי רגב היא שרת התחבורה והבטיחות בדרכים. כן, בטיחות בדרכים. אבל בממשלת הדי-9 הדורסנית, הדי.אן.איי. הוא – נדרוס אותם!

* בין מחאה למחאה – במסגרת הבחירות המוניציפליות, שרים וח"כים של הליכוד נואמים באסיפות בחירות של מועמדיהם ברשויות השונות. המחאה רודפת אחרי הנואמים לכל מקום, והמוחים מפריעים להם ולא נותנים להם לדבר.

זה מחזיר אותי 45 שנים אחורה, לבחירות המוניציפליות ב-1978. הבחירות התקיימו שבועות אחדים אחרי הסכם קמפ-דיוויד. באיצטדיון יד-אליהו נערך כנס הבחירות המרכזי של ראש העיר, איש הליכוד, שלמה "צ'יץ'" להט. הנואם הראשי, שבזכותו האיצטדיון היה מלא מפה לפה ואנשים נשארו בחוץ מחוסר מקום והאזינו לנאום שהועבר ברמקולים, היה ראש הממשלה מנחם בגין. הייתי אז נער בן פחות מ-16. נסעתי למקום כדי להשתתף בהפגנה של מתנגדי הנסיגה מסיני נגד בגין. עמדנו, כמה עשרות צעירים ובני נוער, עם כרזות נגד הנסיגה ומחינו.

לא עלה על דעתנו לנסות למנוע מבגין לדבר. הפגנו כפי שנכון להפגין בדמוקרטיה. המראה של שרה בישראל, (ואת דעתי השלילית, בלשון המעטה, על שרת התעמולה אין צורך לשוב ולהציג) שמחולצת מאסיפה בחסות מאבטחים – מקומו לא יכירנו בדמוקרטיה.

אגב, את קריאות הנאצה והתנועות המגונות של מעריצי בגין השרופים אני זוכר היטב. וברור לי שאם נתניהו היה מצליח בזממו למסור את הגולן לאויב הסורי, מעריציו השרופים היו תומכים בו באותו להט. 

* ממשלת הפיגולים - הסירי את טלפייך מ"יד ושם"!

* תנועת מלקחיים – שרה נתניהו וקיש מצאו פרטנר למתקפה שלהם על דני דיין. רוגל אלפר פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד יו"ר "יד ושם", כיוון שהוא מתנחל ועוד מתנחל בכיר, מה שעושה אותו לנאו-נאצי. הם מאגפים אותו בתנועת מלקחיים.

* ברוך שפטרנו – חדשות מצוינות על הבוקר – ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, שלאורך שנים ניצל את מעמדו לשטיפת מוח של תלמידיו בהסתה נגד מדינת ישראל, התפטר בשעה טובה ומוצלחת. מזמן משרד החינוך היה צריך להדיח אותו.

דגני התפטר כיוון שהוועד המנהל של בית הספר ביטל אירוע שיזם, שבו מאתיים בני נוער יצהירו על סירובם להתגייס ל"צבא אקיבוש". הוועד המנהל קיבל את החלטתו, למרות שדגני הבהיר שאם האירוע יבוטל הוא יתפטר.

לך ואל תחזור! ברוך שפטרנו! להבא, יש לקוות שמשרד החינוך יהיה הרבה יותר אסרטיבי ומקצועי, ולא יפקיר את נפשות ילדי ישראל לידי תועמלנים אנטי-ציונים או כהניסטים.

* חיידקים של שנאה לעצמו – והרי תגובתו של ברל כצנלסון לפרשת זאב דגני: "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל יידע מצפוננו שקט."                                                      

ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 מאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.

* הגימנסיה העברית – המנהיגים ואנשי הרוח הציונים מנחם אוסישקין, חיים בוגר (בוגרשוב), מנחם שיינקין וד"ר בן ציון מוסינזון, יזמו כבר בראשית המאה העשרים הקמת גימנסיה (תיכון) ראשונה בעולם בשפה העברית. ב-1905 הקים יהודה לייב מטמון הכהן בביתו שביפו את "הגימנסיה העברית". היה זה צעד חלוצי של הגשמת הציונות. הקמת הגימנסיה הייתה אוונגרד ציוני מהפכני. לא פלא, שהיא נקראה על שמו של הרצל.

עם תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה, נמנו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור. הם היו חבורה מלוכדת של מנהיגות ציונית צעירה ואקטיביסטית. הם הובילו בתחומי ספורט, הגנה, שמירה ופעילות פוליטית. לימים הם היו ממייסדי ההגנה ומראשיה והובילו את ביטחון היישוב עד שנות הארבעים. הארבעה גם היו גיסים. הם היו גאוות הציונות.

בשנת תש"ח, הפסיקו תלמידי מחזור ל"ו של הגימנסיה, תלמידי י"ב, את לימודיהם באמצע השנה, כדי להתגייס להגנה על המדינה הצעירה שזה עתה קמה. את תעודת הבגרות הם לא קיבלו.

כעבור שישים שנה, ב-2008, מונה זאב דגני למנהל הגימנסיה הרצליה ובהדרגה הפך את מעוז ההגשמה והאקטיביזם הציוני למורסה אנטי ציונית. בית הספר שהנחיל את הטיול הרגלי ברחבי ארץ ישראל כדי לאהוב את הארץ ברגליים; בית הספר שבוגריו היו מופת לתודעת שירות והקרבה ללא גבול על הגנת המולדת, היה למוקד של עריקה מצה"ל ומהגנה על המולדת, בהשראת המנהל הכריזמטי אך האנטי ציוני. הוא אסר על כניסת חיילי וקציני צה"ל לבית הספר, לשיחות מוטיבציה לקראת שירות משמעותי, בטענה אנרכיסטית על סתירה בין "מיליטריזם" לחינוך – ופתח אותו לרווחה לארגונים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.

הגימנסיה הרצליה, תחת הנהגתו של דגני, ביזתה את זכרו של הרצל, את זכרם של אוסישקין, שיינקין, בוגרשוב, מוסינזון ומטמון הכהן, את זכרם של שרת, הוז, גולומב ואביגור, את זכרם של התלמידים שעזבו את ספסל הלימודים כדי להילחם במלחמת השחרור. ברור שפטרנו מעונשו של דגני. יש לקוות שהגימנסיה, הנושאת את שמו של הרצל, תחזור להיות גימנסיה ציונית.

* אזעקה מוקלטת – בשבועות ובחודשים הקרובים תעסוק התקשורת מכל כיוון במלחמת יום הכיפורים, במלאת לה יובל. האזעקה המיתולוגית שפילחה את שמי הארץ בעיצומו של יום כיפור, תשוב ותככב בכתבות. כך היה בכתבה בערוץ 12 על קריסתו של דיין במלחמה. במקביל לשידור האזעקה, נכתב באותיות של קידוש לבנה "אזעקה מוקלטת". כך נוהגים גם במהדורות החדשות במהלך "סבבים" ברצועת עזה.

הסיבה לכך ברורה, לא לייצר פאניקה, אך אין בכך היגיון. מי שצופה בכתבה, יודע שמדובר באזעקה מוקלטת ואין לו צורך בכיתוב. מי שאינו צופה בה ורק שומע את האזעקה ועלול להיבהל ולהיכנס לפאניקה – אינו רואה את הכיתוב. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

* שבתי שביט – המוסד הישראלי נוטל על עצמו משימות שארגוני ביון כדוגמתו במדינות אחרות אינם מכירים. היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שרובו מפוזר בגולה, מטילה עליו משימות ייחודיות למהותה וזהותה הציונית של המדינה, בתחומי עלייה לארץ ותמיכה בקהילות היהודיות במדינות שאינן מקיימות איתנו יחסים דיפלומטיים.

שבתי שביט זכה, ובתקופת כהונתו כראש המוסד, הוא הוביל את אחד המבצעים הציוניים המשמעותיים ביותר של המוסד – מבצע "שלמה", לחילוץ יהדות אתיופיה והעלאתה לישראל. שביט עצמו עסק בנושא גם בהעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן, במבצע "משה", במסגרת תפקידו כסגן ראש המוסד ואולי גם בתפקידים קודמים. מי שמינה אותו לתפקיד, יצחק שמיר, בעצמו מראשי המוסד בעברו, ראה בעלייה את המשימה מספר 1 של המדינה וניתב אליה את כל זרועות השלטון.

זמן קצר לאחר ששבתי שביט סיים את תפקידו, הזמנתי אותו להרצות באורטל, במסגרת פעילות של ועד יישובי הגולן שנקראה "הפרלמנט של מ"ם" (מ' הוא מוריס, פעיל הוועד שיזם את "הפרלמנט"). לפני ההרצאה הוא ישב במשרדי (הייתי אז מזכיר אורטל ודובר ועד יישובי הגולן) לשיחה ארוכה. הוא איש שיחה מרתק, הן בארבע עיניים והן בהרצאה מול קהל. נושא ההרצאה היה ניתוח המצב בסוריה אך הוא עסק גם באיראן ובתחומים נוספים. כשהוא דיבר על העלאת יהדות אתיופיה עיניו נצצו ודומה שהוא ראה במשימה הזאת את פסגת תפקידו.

שבתי שביט נפטר אמש בגיל 84. יהי זכרו ברוך!

* איש השנה תשפ"ג – מדי שנה, מאז 2006, לקראת ראש השנה אני מפרסם ב"שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר" כתבה שבה אני בוחר את איש השנה. איני בוחר אדם שאני בעדו, אלא את האדם שהשפיע יותר מכל על השנה, או מי שמייצג את התופעה המרכזית של השנה.

ואלה אנשי השנה שבחרתי עד כה:

תשס"ו - נסראללה.

תשס"ז - דניאל פרידמן.

תשס"ח - אולמרט.

תשס"ט - אובמה.

תש"ע - ארדואן.

תשע"א - דפני ליף.

תשע"ב - בשאר אסד.

תשע"ג - יאיר לפיד.

תשע"ד - נתניהו.

תשע"ה - נתניהו.

תשע"ו - יעלון.

תשע"ז - טראמפ.

תשע"ח - טראמפ.

תשע"ט - ליברמן.

תש"פ - גנץ.

תשפ"א - בנט.

תשפ"ב - עידית סילמן.

מי יהיה איש השנה תשפ"ג?

* ביד הלשון: תיסע – ניסיתי להבין, על מה רעשה הארץ? מה כל כך בעייתי בכך ששרת התחבורה והזהירות בדרכים מצווה שוב ושוב על נהגה "תיסע! תיסע!" אל מול אנשים העומדים לפני הרכב?

ומצאתי את התשובה. "תיסע" זה לשון עתיד, קביעה כמו "אתה תיסע מחר לעבודה". בציווי, יש לומר: "סע." זו טעותה המצערת של השרה לבטיחות בדרכים. היה עליה לומר לנהגה: "סע! סע!"

אורי הייטנר

* * *

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

25.12.74. יום רביעי. ועתה לקונגרס פא"ן ה-39, בירושלים. הזמנתי חדר ללילה במלון דיפלומט. יהודית הלכה איתי וקנינו ז'קט טווייד יפה בשניידמן, שעלה 660 לירות. מזה 500 נתנה אימא במתנה. וקבעתי עם אורפז להיפגש ביום שני, ה-16.12, בקפה "עטרה" ליד התחנה המרכזית בתל-אביב. נשאתי עימי תיק ובו פיג'אמה חורפית וחולצה להחלפה וכלי-רחצה ומכתבייה גדושה חפצים שונים, שימושיים, ועותק של הספר האנגלי שלי ["אין שאננים בציון"]. ז'קט ועליו מעיל, וכובע פרווה, ומטרייה, ומכנסיים חדשים, בקיצור, היה תייר בארצך.

אורפז פוגש אותי, לבוש בסוודר תכלת ועליו ז'קט עור שחור שקנה לו דודו בניו-יורק. "אהוד," הוא אומר, "אני רואה שאתה מצוייד היטב."

"ואתה?"

"אני?" הוא עונה, "יש לי תחתונים רזרביים בכיס אחד ומברשת שיניים בכיס השני של הז'קט, ומה צריך יותר? העיקר להיות נייד!"

ויצאנו לדרך באוטובוס. הוא אינו נוסע במוניות מאחר שיש לו הנחה של חמישים אחוז באוטובוסים וברכבת בתור עיתונאי. הגענו לירושלים, ובדרך סיפר לי על עלילותיו עם נשים. ואני מקנא בו ומרחם עליו גם יחד. מקנא באורח חיי רווק שלו ומרחם על היותו נלעג, כנער צעיר שזה לו צעד ראשון בחיי אישות. ומה עוד שבנו הבכור עומד להתחתן!

הגענו למלון, בתלפיות, וקיבלתי חדר גדול מאוד, עם מיטה זוגית ופינת סלון ענקית מרוהטת ועוד חלל עצום, לא מנוצל. פאר מרוהט בחוסר טעם. כל זה ב-70 לירות ללילה, בתור משתתף בכנס, מהם יוחזרו לי 35 מטעם אגודת הסופרים. הז'קט החדש גירד בצווארי. הרגשתי קפוא וזר לעצמי. מרחתי משחה על הצוואר. התלבשתי ויצאתי לקחת את הדודה אסתר, שבאה אף היא לכנס. כשדפקתי על דלת חדרה, כבר היתה מוכנה. בשמלת משכית שחורה וארוכה, עם רקמה. "איפה אתה? חיכיתי לך!"

ירדנו לקפטריה. והחלה פרשת מסעותיי עם דודתי. בחדר האוכל עלתה ארוחה כארבעים לירות, לכן התקבצנו כולנו בקפטריה. ישבנו עם ישראל כהן ואשתו, ואורפז הצטרף אלינו. היכרתי לו את אסתר, ותחילה חשבה שהוא תלפז! ישבנו וחיכינו. המלצרים כולם ערבים צעירים. רצו אנה ואנה ואיש לא ניגש אלינו. טיפלו קודם באורחים הזרים, וגם בהם בעצלות ולא באדיבות.

חיכינו כשלושת רבעי שעה. ניגשתי כמה פעמים לקרוא להם – דבר אל העצים. לבסוף ניגש אחד. ישראל כהן צעק עליו, נאום ארוך, בעברית, והלה – אינו מבין. או עושה עצמו. אסתר – בערבית, וממנה הוא מתעלם לגמרי. ואני מנסה באנגלית. [והלה] נעלם בלי לרשום את הזמנתנו.

לבסוף הגיע [מלצר] אחר. רשם את ההזמנות והחתים אותנו. ושוב – ישראל כהן בעברית – מתעלם מצעקותיו. אסתר בערבית – "חליב!" – וענה לה בציניות גלוייה – בעברית! ואולי היה [המלצר] השני יהודי מעדות המזרח? מי יודע. ואני באנגלית. ושוב מחכים. האוטובוסים לטקס הפתיחה עמדו לצאת. קמנו וביטלנו את הזמנתנו והיה ריב. המלצרים – בחוצפה – "כאן זה בשביל ארוחה! הייתם צריכים לעלות למסעדה!" – ובקושי הסכימו לבטל את החתימות שלנו.

נסענו לתיאטרון ירושלים והספקנו לשתות ולטעום משהו במזנון. היכרתי לאסתר את אבות ישורון, וחשבה שזה ישורון קשת, יעקב קופלביץ.

נכנסנו לאולם. מלא עד אפס מקום. בקושי מצאנו מקום בשורה האחרונה. והחל הטקס. אנגלית של שמאי גולן [שכל העול של אירגון הקונגרס נפל עליו לאחר שחנוך ברטוב לא עמד בכך]. נאום נאה, שיחה, של ו.ס. פריצ'ט מאנגליה. נאום באנגלית של רבין, פושר. ונאום ארוך, באנגלית, של אהרון מגד על השפה העברית. זה מגלה לעולם את התנ"ך, וזה את התלמוד והעברית. לפני מגד דיבר היינריך בל, גרמנית, ולא הבנתי את דבריו, אחר-כך קראתי שדיבר על המאה של המגורשים וכלל אותנו, את הגרמנים והערבים, באותה קטגוריה של מגורשים. דיבר ברגש רב. אך דומה כי בצדקנות. גם סול בלו ויונסקו ישבו על הבמה, אך לא דיברו.

אחרון היה צריך לדבר חנא אבו-חנא מחיפה. זה האיש האירוני, התרבותי ונעים ההליכות, שעימו נפגשתי באותה פגישת סופרים לא מוצלחת בירושלים, ואשר העביר ביקורת על שירי. נאומו, בנוסח אנגלי, חולק, אולם הוא לא הופיע. חלה או נתחלה. במקומו בא מחמוד עבאסי, המפא"יניק, והוא שקרא את נאומו של חנא אבו-חנא.

אני מתאר לעצמי מה קרה – בפא"ן מצויים גם חברים ערבים, ואין הפלייה. אך לאחר השעיית ישראל מאונסק"ו, ולאור המצב – הרגיש אבו-חנא כי עצם השתתפותו בכנס כמוה כהכרה בירושלים כבירת ישראל, ומתן קלף תעמולתי חשוב בידינו. לכן הגיע לפשרה – שלח נאומו ולא הופיע בעצמו. ואז שלפו את מחמוד עבאסי ואמרו לו: "מחמוד, כל השנים אנחנו מחזיקים אותך ומגדלים אותך, עתה הגיע שעתך לגמול לנו, היה אתה הערבי שלנו!" – וכך היה. וכך קרא המפא"יניק את נאומו של איש רק"ח, למרות שבכנס שבבית הגפן [בחיפה] כמעט לא יכלו דבר שלום איש אל אחיו.

הנאום עצמו היה מתון, ובסופו היתה התייחסות ברורה למה שקרה במפגש ב"גלריה הקטנה". הוא אמר שמוטב אולי שיוצרים משתי השפות יקראו איש את דברי חברו ולא ייפגשו, כי הפגישות רק מרבות את אי-ההבנה.

מה שמראה כי גם אילו נתקבלו כולם לאגודת הסופרים העברית – היו מחרימים את רוב טקסיה ופגישותיה הפומביות מחשש פן ייחשבו ל"ציונים" ומשתפי פעולה. ובעצם נוח להם המצב שהם בחוץ, ויכולים לצעוק ולעשות הון תעמולתי מישיבתם בחוץ, שעה שברור להם, ורק להם, שאינם מוכנים כלל להיכנס פנימה

בכך לא נסתיים "הפרק הערבי" של הערב. עבאסי קרא את המחצית האחרונה מדברי אבו-חנא – באנגלית. והיתה זו נחמת שוטים בכך שהאנגלית של עבאסי היתה גרועה יותר מהאנגלית של הישראלים שדיברו לפניו. וכל זה נתן לערב צביון של "נייטיבס", של ארץ תת-מפותחת. וההתיימרות לגלות לגויים את התנ"ך באותה הזדמנות ניראתה עלובה ורק הגדילה את הגרוטסקה שבכל המעמד.

אמרתי לעצמי: כאן עומד דור שרובו וכמעט כולו מבני הארץ וגידוליה. לא בובר ועגנון, לא שלום (גרשם) ואפילו לא הזז ושז"ר. וכאן רואים היטב את "מחיר הציונות" – את חוסר הרקע התרבותי העמוק, [זה] שהביאו עימם יוצאי מזרח ומערב אירופה. את צרות אופקינו. את ריחוקנו מתרבות העולם. את אי-יכולתנו לקשור עצמנו לעבר או לומר משהו בעל משמעות כלפי ההווה והעתיד. כשאמר עגנון בטקס קבלת פרס נובל כי לא הוא כתב את דבריו אלא מישהו עמד מעליו והכתיב לו, וכי אינו רואה עצמו אלא חולייה קטנה באותה שלשלת שמימי משה רבנו – היה בכך קצת ממשחק הצניעות הגאה שלו, אך לו היה מותר לומר זאת, ולנו – לא.

בחלק השני, בקונצרט, יצאנו לפואייה. מחמוד עבאסי תפס אותי בקשר לענייני ספרות. מסתבר כי פירסם את תרגום שירי "בשולי פנקס התבוסה" בעיתונו (אני בטוח שהשתמש בנוסח המעוות והמקוצר שהפיץ משרד החינוך). וביקש את "פורצים ונצורים". דומני שכבר שלחתי לו פעם.

אסתר ישבה ודיברה עם משוררת גרמניה קשישה (ובכלל, כל המשתתפים בקונגרס היו מעל גיל ארבעים, שום משוררת צעירה, רק זקנים). והנה ראיתי את אנטון שמאס. עלה בדעתי שאסתר תאמר לעצמה – הנה אודי והחברים הערבים שלו! – אבל, יצר היתול שבי גרם לי לרצות להפגישה עם אנטון שמאס. שאלתי אותו והוא הסכים. ניגשתי אליה, ולאחר שסיימה את השיחה – הפגשתי אותם ואמרתי לה – "תכירי את אנטון שמאס, משורר ערבי ועברי."

היא האירה לו פנים, החליפו מילים בערבית, סיפרה מעט על פתח-תקווה בילדותה, שאלה אותו היכן נולד, ואמר – "פאסוטה."

זה ניראה קצת מוזר בעיניה ולא ידעה בדיוק היכן המקום.

הוא אמר לה – "בגליל." ועוד אמר, כשישבנו, וגם אורפז הצטרף אלינו, כי היה רוצה לראיין אותה לתוכנית שלו בטלוויזיה. מיד שנפגשו אמרה לו שהיא נהנית לקרוא אותו. ואני תמהתי – היכן? ועל תוכניתו אמרתי לה שהוא עורך את התוכנית הספרותית הטובה ביותר בטלוויזיה – בערבית.

היא הסכימה להתראיין ואני נתתי לו את כתובתה. אמרתי לעצמי, הנה, לראשונה בחיי אני רואה את אסתר מדברת עם ערבי כמו עם בן-אדם, ללא רגשות שינאה, חשד ובוז.

ואז שאלה אותו – מאיפה בעצם בא מקור השם, שמוש?" – אמרתי – "את מתכוונת לאמנון שמוש?" – ואנטון אמר שאולי מ[המילה] שמש, ולפתע תפסתי שהיא חשבה כל הזמן שהוא אמנון שמוש. לכן גם שאלה אותו [קודם] אם לא בא מצפון-אפריקה.

אמרתי לה: "אסתר, זה אנטון שמאס!" – ואז הבינה שהוא ערבי, וקפאה פתאום ונעשתה עויינת לו עד כי אני ממש לא ידעתי מה לעשות מרוב אי-נעימות. גם אורפז הרגיש בכך. אנטון או שהרגיש והתעלם, או שבאמת לא הבין מה קרה. בינתיים החלו אנשים יוצאים מן הקונצרט. קמנו ונפרדנו מאנטון. אינני זוכר אם אסתר החליפה עימו אפילו מילה נוספת אחת. ולי אמרה: "אני לא מאמינה לו. הוא בכל זאת ערבי!"

חזרנו למלון. אסתר הלכה לישון, מלווה על-ידי מרגוט קלאוזנר, [שהיתה לבושה] בפרווה ענקית ויקרה, [הן ניראו] כמו שתי מטרוניתות מדורות שעברו. זו עם שיגעון הרדיפה שלה וזו עם עולם הרוחות וגלגול הנשמות. "הייתי יכולה לספר לה כמה דברים שהיו מדהימים אותה מאוד-מאוד!" התפארה בפניי אסתר בלחש. ואילו אני הזכרתי למרגוט קלאוזנר את מה שאמרה בשידור בשבועון לספרות ברדיו לפני חודשים מיספר – שלמרות שהיא מאמינה בעולם הבא, היא רוצה להמשיך לחיות זמן רב ככל האפשר, מאחר והיא אוהבת מאוד לראות סרטים, והיא אינה מאמינה שמהעבר השני יש פוקוס! – והיא השלימה את סיפורה שסיפרתי לה בצחוק ובאמירת ה"פוקוס" בצורה ייקית לגמרי.

ישבנו, אורפז, יעוז-קסט, שמעון בלס, אהרון אמיר ובטין, בבאר, והלכתי לישון. הזמנתי השכמה לשבע בבוקר. התקלחתי במים חמים. שכבתי לבדי במיטה הגדולה, לראשונה בחיי במלון כה מהודר – לבד. והצטערתי שאינני מנצל את התנאים. חשבתי גם על אורפז, שבוודאי אוכל את עצמו על ה"בזבוז" הזה. נרדמתי מהר. לפתע צילצל הטלפון. היה חושך. הרמתי. חשבתי – כבר שבע בבוקר? – ושמעתי את קולו האיטי של אורפז: "אהוד? זה עוד לא שבע. מדבר אורפז. כבר ארבע לפנות בוקר ואינני יכול להירדם, אולי יש לך איזה ספר לקרוא?"

עניתי: "אין לי, ואני דווקא ישן מצויין. לילה טוב." וסגרתי.

נפגשנו בבוקר, לארוחת הבוקר, שהיתה כלולה במחיר, בשיטת המזנון החופשי. עוד בטרם בואו סיפרתי על התקרית, וצחקו. וכשבא, אמרתי לו – "בטח לא פירגנת לעצמך שאתה ישן לבד ולא מנצל את ההזדמנות?" – "אינך יודע עד כמה צדקת," ענה לי. אבל, האמת שלא ישן מרוב התרגשות לקראת הדברים שהיה עליו לומר בבוקר, בדיון, ודומה היה לו שהם חסרי ערך לאחר מעמד הפתיחה החגיגי.

לאחר הארוחה התקבצנו באולם הדיון. אסתר התעקשה להשלים ביני לבין עדה צמח. הסכמתי ופיטפטנו שנינו ללא תרעומת. ניהל את הישיבה ו.ס. פריצ'ט, שהיה פחות נחמד ולבבי מבליל אמש. אולי אינו רגיל לקום מוקדם בבוקר. איש מן הכוכבים – בל, בלו ויונסקו – לא היה בקהל, כך שהדיון לבש אופי של ליגה ג'. דיבר נציג צרפת, ממרומי התרבות המערבית, ההומאנית, כלפי הספרויות הלוחמות, הפלאקאטיות, של הארצות המתפתחות. לבסוף מתברר – יהודי.

דיבר נציג אונסק"ו – וגם הוא, מתברר, יהודי, וגם הוא, ממרומי אירגונו, השיא עצות עצות לפא"ן ובעקיפין לישראל.

דיברה שולמית הראבן באנגלית גרועה, נלעגת, דיברה שטויות כמו לילדים מפגרים ועוד ניסתה לחקות את סגנונו של פריצ'ט ולשלב בדיחות בדבריה.

דיבר נציג טאיוואן ונציג סופרי אידיש בארה"ב, ובאולם ישבו נציגי דרום-קוריאה, דרום-אפריקה (ואולי גם דרום-וייטנאם), סופרי אידיש מניו-יורק וסופרי ליטא בגולה בלונדון – בקיצור, אלה ידידינו. וכיצד זה לא נרגיש אהבה לנציג פורמוזה? אותם כבר סילקו מהאו"ם ואותנו יסלקו בעוד שנה-שנתיים.

ולפתע ניראה לי כל הקונגרס הזה נלעג הן מצידנו (שולמית הראבן חזרה על אותן שטויות של מגד, ולאחר זמן, של ברטוב בטלוויזיה, אותה יומרה משיחית תנ"כית, ירושלמית, אותה התקשטות בתכנים ובנושאים שאין להם ולא כלום, לבד אולי מקשר פרובלמאטי מאוד – עם הדוברים בשמם). ואילו הניצחון של קיום קונגרס בירושלים נעשה גם הוא לניצחון פירוס – עם מי אנחנו יושבים? המדינות המנודות והריאקציוניות ביותר שבעולם, יהודים, וכמה גויים טובים, מחסידי אומות עולם, דוגמת היינריך בל, אשר ממשיכים לתמוך בנו ואינם מרגישים או אינם רוצים או אינם מסוגלים להרגיש כמה מגוחכים אנו. חבל שלא הדפיסו את "אנשי סדום" בגרמנית. זה היה אולי מלמד קצת על האמת שביחסים המורכבים האלה.

עלה אורפז, והוא היחיד שדיבר דברים של טעם. אמנם, חלק מדבריו אמרתי וכתבתי כבר אני בשעתו – על תחושת המצור ומצב המצור בספרות העברית. וחלק אמר היידגר – שאנו מתנודדים בין הרעש והריק (ואולי אמר זאת כבר פאסקאל, או קירקגארד). אבל הוא ניסה לשלב את עניין המצור עם דמות הגיבור הצליין שבספריו, מבלי להזכירם במפורש, וכך ניסה לתת מעין "בשורה" ישראלית, צנועה מאוד ומהססת, אבל כולה אמיתית ושייכת לנו – לגבי מצבו של האדם הישראלי בספרות, כמבטא בצורה מרוכזת יותר את מצבו של האדם בכלל, כמי שמפנה מקום לאמונה מבלי דעת אם תבוא.

אורפז סיים דבריו, ירד, והעלה איש זקן מאוד שנכנס מאי-שם וישב לידו. האיש הלך כמי שנסתייד מוחו, מזיז כף רגל אחת אחר השנייה וגוררן על הרצפה. ובידו מקל לבן אשר עורר חשד שמא הוא עיוור, אך לא ניראה ממש כמקל עיוורים אלא כמקל הליכה לאיש זקן. הוא עלה, הסב פניו בזווית מוזרה כלפי המיקרופון, כאינו רואה אותו, והחל לדבר בצורה מנותקת לגמרי מהמקום, הזמן והנושא, איזו הרצאה על תבניות ומשקלים בשירה העברית מימי רומא ועד ספרד. נושא שאולי יבינוהו בחוג ללשון או לשירת ימי הביניים באוניברסיטה. דיבר ללא הפסק. כאילו תמצית כל חייו תלוייה בהופעה זו, ולא נועד הכנס אלא כדי לשמוע את דבריו הבלתי-מובנים. כאשר גמר לבסוף, ואורפז יחד עם דיילת נאה עזרו לו לרדת, הבנתי שהאיש עיוור. ולא רק זאת – מתברר שהוא דודו של אורפז ושמו אשר גולדברג, ממושב כלשהו, אשר התעוור, וכשהתעוור החל נזכר לפתע בכל השפה העברית לדורותיה וכותב מחקרים מתוך זיכרונו. מגד גילה אותו וגם הביא אותו לדוגמה בנאומו בערב הקודם – הנאום על השפה העברית! אכן, זה מתאים לחוש ההומור המוזר של מגד. הביא אותו בבוקר ולפתע אורפז מגלה – הדוד אשר! מיד הניח אותו בידי אורפז והסתלק באמתלה שעליו להגיע לטלוויזיה. ולא רק זאת אלא שאשר זה הוא אחד משלושת גיבורי הרומאן החדש של אורפז!

יצאתי מן האולם. ועד מהרה הסתיים הדיון. ארזתי חפציי ויחד עם אורפז והדוד אשר יצאתי לתחנת האוטובוס [הסמוכה בתלפיות]. הדוד אשר, שנשמע סנילי לגמרי, המשיך באוטובוס לבד, לבית אחת מבנותיו, ואנחנו ירדנו במרכז העיר, אכלנו במסעדה הקואופראטיבית "שובע" ארוחת צהריים. אורפז – מנה גזר, מרק וכוס מים (קוקה קולה שעלתה שתי לירות – היתה יקרה עבורו) ואני מרק, פילה עם גזר ואורז, קולה – ארבע-עשרה לירות. ושעה שאכלנו התברר לי כי לא שילם מאומה במלון. לא עבור החדר (טען שהזמינו אותו מטעם פא"ן. והאמת – הזמינו אותו להשתתף בדיון, אך לא תיארו לעצמם כי לא ישלם, ככל משתתף אחר, עבור המלון). וכשנדרש לשלם חמישים לירות עבור תיק החומר והתווית של משתתף – אמר שאין לו כסף עימו, ואם אין רוצים שישתתף – הוא מוכן לחזור ולא להשתתף בדיון. מאחר וכבר הדפיסו בסטנסיל את דבריו ידע שאינו מסתכן הרבה. ואכן שמאי גולן, שריכז את הכנס, הורה לרשום אותו ולאכסנו על חשבון פא"ן. וכך לא שילם פרוטה, ולא התבייש להציג עצמו כמיקרה סוציאלי, למרות שהוא מרוויח משכורת חודשית לא רעה. ואילו אני, שהכנסותיי ירדו פלאים בחודשים האחרונים – אין הרצאות בקיבוצים, ושכ"ס לא עלה לעומת כל ההתייקרויות האחרונות – אני משחק את ה"עשיר" ובא בז'קט חדש שעלה 660 לירות ומשלם עבור כל דבר כגביר. ולבסוף לא החלפתי מילה עם איזשהו סופר זר בעל ערך בכנס. בכלל לא דיברתי עם מישהו מאורחי הקונגרס [שבאו מחו"ל]. גם לא השמעתי את קולי. בקיצור – לבד מהחוויות המשעשעות שסיפרתי בעל-פה וכאן – לא "הרווחתי" מאומה.

עלינו על האוטובוס וחזרנו לתל-אביב. להצדקתו אמר אורפז שהוציא יותר ממאתיים לירות על תרגום דבריו לאנגלית, אף כי הבטיחו להחזירן לו. ובנוסף לכך עוד קיבל את הטלפון של הדיילת הנחמדה, א[---] שמה, אשר שנינו שמנו עין עליה בכנס. היא היתה מוכנה כבר לנסוע איתו בערב לתל-אביב.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ארנה גולן

מיהו הנשר ומהי דרכו בשמיים ובארץ

 בספר שיריו של רייך?

מיכאל רייך "דרך הנשר" – שירים

הוצאת ספרי עיתון 77,

תשפ"ג, 2023, 143 עמ'

ספר השירים החדש של מיכאל רייך, "דרך הנשר", מופיע כשנתיים לאחר קודמו, "ייני ותירושי", ונקרא גם הוא בשם השאוב מן הטבע. הוא אף מסמן כקודמו שירה מקורית וייחודית.  דומה שהספר החדש  עולה על קודמו וכי חל בו פיתוח של הסגולות הייחודיות שבשירתו של רייך, שהוא מחברם של סיפרי שירה וסיפרי סיפורת  אחדים. מהן אפוא הסגולות הללו? לשם בירורן נביא תחילה מן הדברים שכתבתי עם הופעת הספר הקודם, ואז גם יובן כיצד ממצה  "הנשר" שבשמו של  הספר החדש את הפואטיקה וההגות של מחברו בשלב זה של יצירתו.

וכך כתבתי: "ספרו החדש של מיכאל רייך נושא כותרת מישנה  'שירים', אך כל מי שיקרא כבר  את השיר בעמוד הראשון יחוש כי נחצו הגבולות בין שירה לפרוזה וכי  תבנית שירית חדשה  ומקורית לפניו. אמנם, הגבולות בין שני הז'אנרים הללו חדלו זה מכבר להיות מוצקים, ולא רק במאפיינים הצורניים כמו אורך הטורים, אלא שהפעם ראוי גם לזכור שהספר נכתב על ידי יוצר שהוא מספר רב עניין, ועל ספר סיפוריו כתבתי בשעתו. אמנם השירים מודפסים בתבנית של שירים, אבל טורים רבים בהם ארוכים למדי ורחבי נשימה, אף כי רק לעתים נדירות השירים מתארכים מעבר לעמוד אחד ואפילו מחצית.

"והעיקר – אין אלה שירים 'ליריים' בסגנון כלשהו. אין בהם השתפכות נפש או חשיפה נפשית. אין התמקדות גלוייה בתהליכי הנפש של הדובר. הפואטיקה שבתשתיתם שונה. הדובר משמש כעין המתבוננת בעולם או בעצמו, מספר את מה שהוא רואה ורק אז הוא חותר להבין דבר על הקיום האישי, האנושי או הלאומי. אבל המיוחד הוא שתגובתו טעונה רגש ותבניות שיריות כגון מטפורות וסמלים  והנוסח הסיפורי הולך והופך לשיר טעון ערכים ויופי."

 רייך מתמודד כאן, אפוא, בעמקות ובהצלחה עם יצירת "שירה-סיפור", כי אין זו שירה סיפורית כמו פואמה או בלדה ולכן יש בכך עניין רב. ונדגים להלן מן הספר החדש.

וזו  פתיחתו "הסיפורית" של השיר הראשון, הקרוי "קולות החיים", ובה ייפגש הקורא עם ייחוד הז'אנר:

"בחוצות היישוב שררה דממת לילה תקפה – 

לא עלו באוזניי

איוושת עלים מוכרת או יללת גור חתולים מזדמן,

אף לא צהלות נערים  חוגגים או, להבדיל, קולו של בעל נירגז."

סיפור, לא? וכי המילה להבדיל תופיע בשיר? הרי זה סיפורו של הדובר ההולך וסובב בלילה הדומם ביישובו ומה הוא רואה או אינו רואה ושומע. אבל כבר בתיאור הרומז כי "קולות החיים" אינם נשמעים כאן, לא של טבע צומח ולא של בעל חיים, ואפילו לא קול אנושי של צעירים או מבוגרים, מרמז שעתיד לקרות דבר שונה. ואכן, זה רקע להתפתחות הנפשית וההגותית. היעדר קולותיה של המציאות איפשר ש"זו היתה שעת כושר נפלאה להאזין / לקולותיי שלי הפנימיים, מחד, ולזעקות האדמה השבורה / לאנחות ענפי העץ  שנוסרו זה לא מכבר---"

כלומר – למציאות הקיומית האמיתית וזו השבורה שבו, באדמה ובצומח. ואז לפתע הוא חש שהדממה לא היתה מוחלטת והאזנתו הופרעה על ידי תקתוק השעון. מסתבר שהוא כלל לא יצא מביתו הוא  שומע פתאום קול מסתורי מלחש לו אבל הוא לא מבין מה. תעלומה. אבל  –

"בבוקר ירדתי אל חלקת הגינה הקטנה

וגיליתי שזרעי הצנונית נבטו."

בתוך המציאות השבורה חיים נבטו במסתורין. אופטימיות עלתה. גם תהליך נפשי והגותי אירע: תחילה האזנה דרוכה, חרדה, וגילוי כי החיים גברו בשקט גמור על השבר. והרי זו מסקנה כבדת משקל ורווית רגש אף כי נמסרה כביכול בסיפורון קטן ההופך כך לשירה. השיר כלול במדור הראשון הקרוי "הטבע הגדול" ואמנם, הקטן הופך גדול כאשר הדובר קולט תופעות טבע מפליאות רוויות משמעות בעלות עוצמה רגשית וקיומית אף כי נמסרו בצניעות.

זה יכול להיות יום שבו "השמיים מתעמרים מסיבות עלומות / באדמה המוצקה והיצרית" ותיאור ההתעמרות ויצירת התוהו ובוהו מדהים. אבל  הכול מסתיים  בהודייה בקוצר הבנתו של האדם באיתני הטבע.

זה יכול להיות "יום חורפי קריר, חצוף" בתל אביב, ושוב הטבע קם לתחייה ומקבל כוחות. אבל אז נפרצת ההתרחשות הריאלית בגדול כי "לפתע פורץ ליבי מתוך החזה" ומדלג והגוף רץ אחריו ושמחה פורצת בו מול גשם הנדבות והוא  פורץ בשירה. או אז, תיאור ההליכה ברחוב ברוח סוערת כשהמטרייה עפה מידיו, הופך לאירוע קוסמי שמשמעותו הפואטית החיובית מובנת לו לפתע.

אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות, כמו תיאור אהבת הסתיו והאביב, אבל מקוצר המצע די לראות כי חושיו של המחבר קולטים את הטבע תוך כדי תהליך עלילתי סיפורי ההופך טעון  ונעשה שיר. ואכן, הספר כולל מדורים מסקרנים: החברה האנושית, הגות (כביכול שאר השירים אינם טעוני הגות), דו-שיח, אהבה,  ארספואטיקה, זמנים וזיכרונות.

ומתברר שהמוטו רב חשיבות, שכן  רייך מביא בו את הפסוק המקראי מספר משלי, פרק ל' י"ח – (המקרא בכלל משמש רקע אינטלקטואלי לשירים לא מעטים, כשמוענקת לפסוקים  או לקטעים מתוכו משמעות אקטואלית ואישית), וזה המוטו: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור, דרך אנייה בלב ים, דרך גבר בעלמה." כלומר – שתי תופעות בלתי מוסברות אפילו לשלמה המלך החכם מכל אדם, הן מן "הטבע הגדול" ואחת היא מן הזוגיות האנושית. והרי שמו של הספר הוא "דרך הנשר"! סביר להניח שכל קורא יפרש כי זו מטאפורה לאדם שאת מעופו, דרך חייו, ואת נפשו קשה לשער ולהבין, ועל כן השירה אולי היא  דרך לביטוייה ואולי אף לפיענוחה.

ואמנם,  במדור ארספוטיקה, למשל, שאינו מציג בעיקרו תזות מופשטות אלא בעיקר תהליכי נפש, מובא, למשל,  השיר "רגע ענוג". ומהו הרגע? השיר נפתח  בראשיתה הבלתי מוסברת  של כתיבת שיר: "שורה של מלים נוחתת  ותהי לך לפה," אבל היא "עוללית". אף על פי כן במפתיע  מספיק לה האור הבא מן החלון. הכיצד? כי עם ראשית הכתיבה תחולל בו תהליך מופלא של יצירת משפחה שמחה של מילים שהוא מולידה, ואין לשיר סיום אף לא ידוע אם טוב הוא או רע... בקיצור – היא מעוף הנשר המופלא ממנו.

אבל מהי מהות  הנשר ומהי דרכו? ומדוע כינה כך המשורר את ספרו? על העטיפה האחורית מופיע שיר קצר על הנשר ועניינו בעיקר במעופו האדיר  המגביה מעל "המים השוצפים"  שלמטה. אי לכך בחיי בני האדם וזיקתם זה לזה – "נהר החיים לא יזכרנו." ואם כך, מהו? האומנם השירה רחוקה מהחיים השוצפים? אלא שמהותו תובן כמאחדת כל שראינו עד עתה ואף פן רב ערך מפתיע. כל זאת מן המימד המטאפורי של שני השירים הקרויים בשמו והכלולים אף הם במדור "הטבע הגדול".

הראשון בהם מראהו כסיפור ושורותיו ארוכות כרוחב הטקסט. אף לשונו אינה פיוטית במיוחד. יתרונו שהוא  קרוי "דרך הנשר" כשמו של הספר, ואילו השני  שמתכונתו כשיר ארוך, קרוי "דרך הנשר בשמיים", כמות שנאמר בספר משלי אך בכך מכוון לפרשנות אישית לו.

שיר זה , שלשונו פיוטית למדי, פותח בדברי שלמה המלך על הנשר ש"נסתרו ממנו נתיבותיו,"   ולכן הוענק לו "כתר מלכות / בין ענן לבין טל." והנשר – מה יפים לו רגעי השלווה מעל במעופו האצילי, וכמה מרגשות אותו התחושות, המראות, והמעוף ב"אימרותיו האדירות" שרק בעלי כנף מכירים אותן. עם זאת, למרות ניתוקו מן המציאות שמתחתיו, הוא מודע לתפקידו להזין את יושבי קינו. לכן הוא מרוכז במעקב אחר "הקן החבוי בחגווי הסלע" וגם אחר "חית השדה הקטנה" שאינה יודעת מה צפוי לה, שתיטרף. אך עם סיום סעודת הטרף  הוא מביא את הבשר שנותר ורוכך לקינו, אל הנשרית שלו וגוזליו, כל העת תוך חשדנות ביצור הזקוף הקרוי אדם והוא מסוכן לו. כך הוא זוכה לאהבת הנשרית הסומכת עליו ותשוקתה אליו גוברת.

"השיר" האחר שמתכונתו כסיפור, מדגים את מסוכנותו של האדם ואפילו היתה אהבה קודם ורצון טוב. הרי זו ראיית עולם פסימית שרייך אך לוחש אותה כי ראיית עולמו בעיקרה אופטימית. ה"סיפור" מתמקד בגידולו האוהב של גוזל נשר על ידי ביולוג שלזיכרו נכתבה היצירה, ואשר עם שחרורו לחופשי אחרי שהוצמד צמיד ברזל מסמן לרגלו, הוא עף מאושר וגדול במעופו האדיר, גם שומר על קינו וגוזליו וחוגג. אך עם חלוף הזמן חשים אנשי המירעה כי נשרים פוגעים בעדרם וטורפים מהם. או אז הביולוג נאלץ לירות  בנשר  שהיה קרוב אליו וגילה לתדהמתו וכאבו שזה היה הגוזל שגידלו. זו הפואנטה. ומה הפלא שדרכו בשמיים – נפלאה אפילו משלמה המלך במשמעותה החיובית והשלילית. ואם כך, מדוע קרוי ספר השירים הזה "דרך הנשר"?

דומה כי הנשר הופך מטפורה וסמל ליוצר, למשורר, שביצירתו יוצא למעוף מרגש ואדיר, ושרוי לשם כך בניתוק מחברת בני האדם. עם זאת,  במעופו בכנפיים עצומות בגודלן  והוא רווי חוויות פנימיות וחיצוניות, אין הוא שוכח את חובותיו  לרעייתו ולבני משפחתו, והם מגיבים באהבה. וזה ייחוד שיריו של רייך מבחינת ראיית עולם פילוסופית, בנוסף לפיתוחו הייחודי  של הז'אנר השירי. מעוף אינטלקטואלי וחווייתי  גדול בחוץ, אבל המשפחה היא הבסיס והמסירות והדאגה לה תוסיף ותקיים אותה  ותאפשר את המעוף הזה, היצירתי,  בכנפיים אדירות.

ניתן היה להביא כאן שירים לא מעטים שמשתכלל בהם הדגם הזה. אבל  נפנה בעקבות הנשר למדור ה"אהבה" ונציץ להיבט הזוגיות. מהי לפיו? והנה, גם בשיר הפותח את המדור, שהוא אחד השירים הפיוטיים בקובץ כנרמז כבר בשמו, "אגלי טל", ניבנה כמו סיפור. וכך נפתח השיר:

"ימי התכלת שלי היו ימים נבוכים ותמימים,

כמימוזה ביישנית  – הלילות,

ובעטיים' התאחרתי והחמצתי אהבות."

ואז, הוא מספר בטורים קצרים בעיקרם, כי יום אחד התאהב בנערה "בת-יער" שהפכה נערת חלומותיו. אבל השד המשתק פעל ועל פניו הצטברו אגלי טל צורבים והיתה החמצה. אלא שברבות הימים למד להצמיח בתוכו ציפור שבכנפיה קיווה שיתחכם לשד וציפור הפלא הזאת הפליאה ואפילו נגסה בשד ופוררה אותו. ואז צלצלו הפעמונים שלו וכולו הפך ציפור! ובלא עכבות עף אל בין החמוקיים והשדיים והצמות וכולו ציפור מתרוננת עפה לשמיים ולאופק המסקרן. יפה, לא?

לעומת זאת, מפתיע דווקא השיר המוקדש לרעייתו מזה שנים ואם ילדיו, שאף הספר בכללו מוקדש להם, והוא קרוי "עוגות של אהבה לאישה שאיתי." השיר  צנוע, קצר, נעדר זוהר הפיוט והוא אף האחרון במדור רב הקסם והמקוריות הזה.  והנה השיר:

"את יודעת אך מעט

על  אודות חולות מדבר, צלילי אורחות גמלים

מעט / על אודות הטבע הרוחש בין רגבים,

רק קצת / על אודות המיית המים הזונקים

בוואדיות ובהרים –

אך תפארתך באפיית עוגות של אהבה

בלב הגבר ההומה לך

כבר שנים."

העוגות הן מטאפורה לאהבה שעוררה בו רעייתו ומן הסתם אף אפתה לו בממש כיוון שבראייתו של רייך חלומות של זוהר ושדים הם לימי התבגרות. אהבה בוגרת ויציבה אינה נזקקת לעולם הדמיון ולמאבק פנימי או חיצוני. יש בה מתן של "עוגות", גילויי אהבה ביתיים, שמעוררים את לב הדובר ההומה אליה מזה שנים והם  גוברים על כל הפערים שבאהבת הטבע, לעולם החיצון בכלל.

ולסיכום, הרי  שיר שבנוסף עורר בי כבת קיבוץ הזדהות  עם החוויה "המסופרת" בו. השיר כלול במדור ה"זיכרונות", וקרוי "משעולים" (עמ' 119). השיר הזה הוא אחד מן השירים המבטאים את התרפקותו של המשורר על זיכרונות מבית הוריו בקיבוץ ועל נופו של עמק יזרעאל שבתוכו צמח. בשורות הראשונות מתרחש תהליך שלם. השורה הראשונה של השיר הלא קצר היא לחלוטין פרוזאית ונטועה בהווה. לפתע הופכת המציאות הנפשית של מראות ילדותו לממשית ושנייה לאחר מכן  הוא כבר נסחף במעוף הנפש אל המציאות המנוגדת של ההווה:

אני צועד על חוף עירי ובו זמנית

מרחפת נפשי

מעל המשעול המתפתל בין שדות העמק

פוסע, צופה, דואה, מהרהר ארוכות,

וכמו בלון ברוח נסחפת רוחי ושבה

אל מעגן עירי קיצרת הרוח.

ואז. כשהמודעות למציאות חייו גוברת, נמסר "הסיפור"  ברצף של מיבנים שיריים. הוא מודה כי שנים רבות הוא חי "בסוף מערב" (כבשירו של יהודה הלוי), ליד קיר בטון "שרוע כמו נר הלילה," אבל ליבו "עדיין נלפת בצפון מערב." הולך שבי אחר שדות העמק. "לא פשוט להיות פרח מיובש / נתון בין דפי ספר שכוח," ורק מעט עלים ירוקים מחפשי אור נותרו בו. והוא כמוהם, גוהר אל גינת הוריו החמה, הקטנה והאהובה שבה גדל וצמח ופרח ועשה פירות. שם, בעמק, צמח כחלק אינטגרלי בטבע ואילו בנוף העירוני כמו ייבש.

 ספר השירים הזה הוא, אפוא, כפרח וכפרי היפים שבעמק. לפי רייך הוא צמח ומעופו הוא "דרך הנשר" הודות לגינת הילדות  המאפשרת לו מחד, מעוף מסחרר של יצירה , ומאידך – חיבור מתמיד וער למציאות האנושית לגילוייה, ומרכזה בזיקה המתמדת להוויית בני ביתו.

ארנה גולן

* * *

מיכאל רייך

הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה וּשְׁאָר צְבָעִים

מִיוֹם שֶׁנֶּחֱקַק יוֹם הַ-9 בְּיוּנִי שְׁנַת 1946

ונִּצְרַב בְּנַפְשִׁי –  

הָפַךְ הַתַּאֲרִיךְ חֶלֶק מִיְּשׁוּת אֲפֹרָה שֶׁבִּי

אֲשֶׁר עָמְדָה בְּסֵרוּבָהּ לְהִתְפּוֹגֵג -  -  -

*

לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת, 

נִפְגַּשְׁנוּ בֵּן דּוֹדִי וַאֲנֹכִי

תַּחַת עֵץ הַתּוּת הַיָּרֹק שֶׁבַּחָצֵר

והִפְלַגְנוּ יַחְדָו

אֶל יָמֵנוּ הַדְּהוּיִים הָרְחוֹקִים,

בְּעֵינֵי רוּחִי הִתְנוֹפְפוּ עַל חוּטֵי הַהִסְטוֹרְיָה הַמַּרְעִידִים,

כָּל חִתּוּלֵי הַ"מְדִינָה שֶׁבַּדֶּרֶךְ"

הַמֻּכְתָמִיםַ בְּדָם וּבוֹץ;

הַצָּעִיר שְׁאָלָנִי לְפֶתַע אוֹדוֹת הַ"שַׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה"

הֵשַׁבְתִּי: "זֶה הָיָה בְּשַׁבָּת,"

עָנָנִי: "הַצֶּבַע, עַל שׁוּם מַה?"

"כַּאֲשֶׁר רָאשֵׁי הַיִּשׁוּב וְאֶזְרָחִים רַבִּים כְּמוֹ אָבִי 

נִלְקָחִים עַל יְדֵי הַ'כַּלָּנִיּוֹת' הַבְּרִיטִיּוֹת

לְמַּחֲנוֹת מַעֲצָר רָפִיחַ, עַתְלִית וְלַטְרוּן,

הַכָּל נִצְבָּע שָׁחֹר" – הִסְבַּרְתִּי –

"לְרַבּוֹת הָאֲוִיר, הַשָּׂדוֹת, בְּרֵכוֹת-הַדַּגִּים וְהַגִּלְבֹּעַ."

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים 175

משעמם להם

התופעה הבלתי-נתפסת של ערבים רוצחים ערבים, היא טרגדיה אנושית, שאיש איננו יודע מה הן בדיוק הסיבות לכך, ובעיקר איך מפסיקים את הטבח הזה. אנשים אינספור ניסו לחקור את העניין, בניסיון להבין ולהציע פתרון. ואין.

רק דבר אחד ברור ללא כל ספק:  כאשר ערבי רוצח ערבי – מי אשם? היהודי... זו אקסיומה שאינה זקוקה להוכחה. היהודי אשם, המדינה היהודית אשמה, הממשלה אשמה.

והנה נזדמן לידינו מאמר מעניין "קרב לחיים ולמוות" מאת ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא, [ב"ידיעות אחרונות", 25.8.2023] ובו הסבר מקורי לתופעה הטרגית הזאת: משעמם להם, לצעירים הערבים, משעמם להם, לכן הם מוצאים בידור ושעשוע ברציחת חבריהם ובני-עמם. סתם מתוך שיעמום. ובניסוחה של הכותבת: "במיוחד בקרב צעירים, שסובלים משיעורים גבוהים של חוסר-מעש." ובהמשך: "היו אמורים להקצות 200 מיליון ש"ח לטובת שילובם של הצעירים הללו בכלכלה, באקדמיה ובמעורבות חברתית." הכספים הללו לא הועברו [מתוך זדון] ולכן זה קורה עכשיו.

כלומר: חוסר מעש [קרי: שיעמום] מביא את הצעירים [האם רק צעירים?] לידי "מעש" באמצעות  הרובה והאקדח. מסקנה לוגית למופת.

מאישיות אינטליגנטית וחכמה זו אפשר היה לצפות להסבר מושכל יותר, חכם יותר.

בקשר לכך מתבקשות כמה הערות אישיות, הערות-שוליים:

נדמה לי שזועקת לשמיים שתיקתם של ראשי הממסד הדתי המוסלמי, מורי הלכה בכירים של הדת, חאג'ים, קאדים, אימאמים, נכבדים, ראשי-שבטים, שיגידו בקול ברור  וסמכותי:

הפסיקו את הטבח ההדדי הזה מיד!

הפסיקו את המנהג המסורתי העתיק של גאולת-דם!

הפסיקו את מנהג הרצח בשם כבוד המשפחה!

הפסיקו את רציחת הנשים בשל חשד של אי-נאמנות לבעל!

הפסיקו את הירי זה בזה לשם שעשוע, מתוך שיעומם!

אין קול ואין עונה.   

ראשי הרשויות הערביות מנסים לפעול בעניין זה, אך בתגובה הם חוטפים כדור בראש.

+ משעמם להם לצעירים הערבים. אין להם מה לעשות. הם אינם רוצים ואינם מעוניינים לפעול בקרב בני-עמם וביישוב שלהם, בעזרה לנזקקים, בסיוע לזקנים, לחולים, לנכים. גם לא בעזרה לתלמידים מתקשים בלימודים. הם אינם רוצים להושיט עזרה-רפואית ראשונית של פרמדיקים באמבולנס. זה לא מעניין.

+ הערה כספית. אם תנערו את כיסיהם של ראשי משפחות הפשע, תמצאו שם יותר מ-200 מיליון ש"ח, שיכולים לשמש למימון הצרכים החברתיים-התרבותיים של צעירי המגזר הערבי. 

+ נקודה מעניינת: היהודים, שישבו בגלות אלפיים שנה וסבלו מרדיפות, התנכלויות, ורציחות בידי בני הארץ שבה ישבו, מעולם לא רצחו איש את רעהו בתגובה לכך. נקודה למחשבה.

יהודה גור-אריה

אהוד: שכחת לציין שלא סתם אנחנו היהודים אשמים ברציחות במיגזר הערבי אלא ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו אחראי לרציחות באופן אישי, ואם רק נצליח להוציא אותו לנבצרות – הרציחות תיפסקנה, ובסעודיה הדמוקרטית, שתכרות איתנו ברית שלום – יבוטל עונש המוות!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק י"ב

פעילות מקצועית בעירייה

עד מהרה לקח שרגא חלק נכבד בעבודת האיגוד המקצועי של פועלי העירייה. כבר בשנת 1925 נעשה לראש ועד פועלי-הניקיון, זאת בנוסף להיותו פועל מן השורה במחלקה. אותה תקופה החלו חיפושי-דרך לארגון כולל של פועלי העירייה. עד אז היו קבוצות של פועלים: מפני-אשפה, מנקי-רחובות, עובדי מפעל המים והעבודות הציבוריות – בעלות ועדים משלהן, וכן היה לפקידי העירייה ועד נפרד. ב-1927 הוקם ארגון כללי של הפועלים, כמאה במיספר, ושרגא נבחר לשמש יו"ר ועד הפועלים הכללי של העירייה. ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1932.

החל משנת 1928 היה שרגא מעורב בפעילות לאיחוד שני ארגוני העובדים של עיריית תל-איב, ארגון הפועלים וארגון הפקידים. האיחוד התבצע מאוחר יותר, והארגון היה לאחד ממקומות העבודה הגדולים ביותר בתל-אביב. ארגון פועלי העירייה הגיע להישגים, שנעשו במרוצת השנים  נחלת כל עובדי העירייה: קביעות בעבודה, שעות עבודה ביום ובלילה, חופשה שנתית, ימי מחלה, בגדי עבודה, ביטוח במקרה מוות, תשלום במקרה של תאונה בעבודה, השתתפות בהבראה, קופת תגמולים, נורמות בעבודה והסדרת יחסים תקינים בין העובדים להנהלת העירייה.

שלושים ושבע שנים עבד שרגא בעיריית תל-אביב, עשרים וחמש מהן בניקיון הרחובות ובסילוק האשפה, מתוכן שבע שנים מלאכת פועל פשוט, במו-ידיו. עבודתו היתה בעיקר בלילות: מחצות ועד שעות הבוקר המוקדמות. רק בשתים-עשרה שנות עבודתו האחרונות היה מתחיל את יום עבודתו "מאוחר" יותר: בארבע או חמש בבוקר. בשעות אלו סבב בתל-אביב עם איצקוביץ', נהג העירייה, שהיה דופק על תריס הבית בשעות הבוקר המוקדמות ומעיר בקריאותיו: "נוסוביצקי! נוסוביצקי!" – את כל תושבי הרחוב. השניים היו סובבים ברחובות העיר המנמנמת, בודקים, לומדים ועוזרים. אלה הרחובות שגריהם עתידים לעמוד דומם ולשבות ממלאכה בעת שיעבור מסע ההלווייה של שרגא, בדרכו לבית-העלמין שברחוב טרומפלדור.

במהלך עבודתו נבחר על-ידי חבריו למנהל עבודתם, אחר-כך למפקח ראשי של שירות הניקיון, ולבסוף מונה כסגן מנהל המחלקה לתברואה.

"מדוע לא רצה אבא להיות ראש מחלקת הניקיון?" – אומר משה נצר, לאחר שנים, "לא היתה לו נטייה לזה. הוא לא רצה להתרחק מאנשים ולעסוק בתיכנון ובאדמיניסטראציה. ואם היה לו רצון לפעילות ציבורית בתחום הזה, העדיף להשקיע אותה בקואופראציה."

שרגא לא שאף לעמוד בראש מחלקת התברואה, משום שראה בכך תפקיד מקצועי-טכני בעוד הוא עיקר עניינו היה במירקם היחסים עם העובדים. זו היתה תכונתו, ואולי גם הנאתו – לעסוק רוב הזמן לא בנושאים טכניים ומינהלתיים אלא בבני-אדם, לעזור להם, לארגן אותם ואף להיטיב את מצבם, זאת כחלק מהשקפתו הסוציאליסטית ומטבעו העממי. התרכזות זו בגורם האנושי עלתה בקנה-אחד עם פעילותו המפלגתית של שרגא. שלא כעסקנים האחרים, נמצא הוא במגע יומיומי עם "עמך", האזין למתרחש בקירבם, קנה לו ביניהם מעמד של בעל-השפעה, ובמקביל היה למעביר רחשי-ליבם ל"חלונות הגבוהים".

הוא לא התהלך ממורמר על כך שחבריו, בעלי-התפקידים בהסתדרות, שלחוהו להיות פועל-ניקיון. הוא לא התנכר לחבריו-לעבודה, ולא ראה בעבודתו ירידה חברתית, כביכול. פרדי נפתלי, נהגו המסור במשך שנים רבות (זאת כבר מטעם מרכז מפא"י, בתקופת המדינה), מעיד כי לא היה יום בו לא הזכיר שרגא בשיחתו עם בני-דברו פעם או פעמיים את העובדה שהיה מנקה רחובות. ואכן, זו התקופה שעליה היתה גאוותו, תקופה שעיצבה את מעמדו בעיר ובקרב אנשי השכונות.

בספרו "רשימות מפנקסי" אומר שרגא: "מתוך שמונים שנות חיים, כחמישים שנה הקדשתי, יחד עם רעייתי דבורה, למען תנועת העבודה. פעלתי בתוך המפלגה משום שראיתי בה מסגרת רעיונית למימוש ערכים בהם האמנתי. פעילותי המפלגתית לא באה כדי לאפשר לי להחליף את מטאטא הרחובות בשרביט מלכות. ההשפעה שהיתה לי על מהלכי העניינים נבעה באופן טבעי ממעורבותי ומהשתתפותי הפעילה בהתרחשויות שהיו במשך כל אותן שנים. עלה בגורלי לחיות בתקופה מיוחדת ביותר בתולדות העם היהודי, אולם חלקי במהלך העניינים רחוק מלהזכיר דראמה. אולי תהיה זו אכזבה לאותם אנשים בציבור הישראלי שהיו מעדיפים לגלות במעשיי מרכיבים אפלים ואפופי תככים, אולם האמת הפשוטה היא שדרכי לא היתה דרך של רדיפת שררה וכוח, אלא דרכו של פועל עברי המנסה לעשות בזמנו החופשי למען הכלל. ואילו היה עליי להתחיל מחדש את חיי, הייתי חוזר ובוחר באותה דרך בה הלכתי עד כאן." (שם. עמ' 42).

*

במקביל לעבודתו כפועל-ניקיון המשיך שרגא בפעילות ציבורית ומפלגתית. ראשית דרכו היתה להצטרף לקבוצת "אבוקה". להקמת קבוצה זו נותן יונתן שפירא, בספרו "אחדות העבודה ההיסטורית", הסבר ארגוני-כוחני: בשנים 1924-1925 חלה התעוררות רבה בסניפי אחדות-העבודה בארץ. גל החברים הפעילים מחוץ-לארץ, שעלו ארצה, מצא את המנגנון ההסתדרותי חסום בפניו כי בו ישבה הנהגת המפלגה, לפיכך היה קל יותר לפעילים אלה להיכנס לעבודה המפלגתית לה הוכשרו מניסיונם הפוליטי בחוץ-לארץ. הדבר הביא לעמדות מנוגדות בשאלת האיחוד עם "הפועל הצעיר", בעוד ההנהגה של המפלגה, שיושבת רובה בהסתדרות, תומכת באיחוד מלא כדי לחזק בה את כוחה – התנגדו החברים החדשים, יוצאי צ"ס, לאיחוד הזה, ותמכו בתוכנית האלטרנאטיבית לאיחוד, והיא: "הקמתו וחיזוקו של מנגנון המפלגה. תוכנית זו איפשרה להם פעילות בשטח. פעולה שמיומנותם הפוליטית וניסיונם הכשירום לכך." (שם. עמ' 138).

לאחר היסוסים החליטה אמנם ההנהגה לדחות את האיחוד ולהתמסר להקמת המנגנון, אך בתוך תהליך זה קמה קבוצת קפלנסקי, לה היו הסברים אידיאולוגיים. קפלנסקי האשים את המנהיגים שהם מסורים להסתדרות יותר מאשר לאחדות-העבודה, וכי העדפה זו מביאה אותם להזנחת הסוציאליזם.

בסניף תל-אביב של אחדות-העבודה, ששרגא היה חבר בו משנת 1926, התארגנה עתה קבוצה אופוזיציונית להנהגה, והחלה להוציא עיתון בשם "אבוקה". קבוצה זו, שהיתה מורכבת מיוצאי "פועלי-ציון" אך גם חברי צ"ס תמכו בה, ניצחה בבחירות שנערכו בסניף אחדות-העבודה בתל אביב ב-1.2.1926. הניצחון עורר עליו את זעמו של בן-גוריון, אז – המזכיר הכללי של ההסתדרות, והשני-במעלה בהנהגת אחדות-העבודה לאחר ברל כצנלסון. בן-גוריון טען שזה אינו זרם אידיאולוגי אלא פראקציה, סיעה, על כל המשמעות הבדלנית הנובעת מכך. טבנקין תבע אז החלטה האוסרת על קיום פראקציות.

מה משך את שרגא לקבוצת "אבוקה"? כזכור היה ברוסיה חבר "ראדיקל-פועלי-ציון", ומתברר שמעודו לא נעשה חבר-ממש בצ"ס ולא ב"צעירי ציון", עד בואו ארצה. מספרת דבורה, כמעט שלא היו במפלגה אחת, למרות האיחוד שהושג בשעתו. ברוסיה נטתה דבורה יותר לכיוון הציוני, ואילו שרגא – לסוציאליסטי (בארץ, לימים, נעשה שרגא תומך נלהב בכיוון הממלכתי, הבן-גוריוני, בעוד דבורה נשארה יותר מעמדית בדיעותיה).

באותו קיץ ראשון בתל-אביב בשנת 1925, נטה שרגא אחר קבוצת החברים ב"אבוקה", שדיברו לליבו יותר מאשר חברי הצ"ס, ואחר דיעותיהם באשר לעתיד המפלגה. הוא הצטרף, צעד לא-אופייני לו להבא – לקבוצה הקטנה והאופוזיציונית. יש לזכור שבאותה תקופה עזבה את הארץ קבוצה מגדוד-העבודה, בראשות מנדל אלקינד, וחזרה לרוסיה. היתה במפלגת אחדות-העבודה אווירה נגד נטיות והתארגנויות בעלות אופי מתבדל. אחד ממנהיגי הקבוצה האופוזיציונית, קולטון, הקצין לאחר זמן לא רב, פרש והצטרף למפלגה הקומוניסטית.

הרוחות סערו. בפגישה הראשונה במסגרת אחדות-העבודה, שהתקיימה בסניף המפלגה, בצריף ברחוב אלנבי 6, ליד הים, היה שרגא, לדברי דבורה, עד לקטטה בין החברים. במפלגה כבר היו שתי סיעות, ושרגא הצטרף לסקציה "אבוקה" יחד עם לוין, "בחור יפה וטוב," ואביו של עמוס קינן.

לקראת הבחירות בסניף המפלגה, בראשית שנת 1926, כשנה וחצי לאחר עלייתם, ואולי גם בעקבות הקטטה, באו אל דבורה, נמיר וארן, חבריה מצ"ס, להזהירה מפני עמדתו של שרגא, ולשכנעה שלא תצביע בעדו. לדבריה הם פחדו אותה תקופה מהתארגנות בהשפעת הברית העולמית של פועלי-ציון בחוץ-לארץ (שכנראה תמכה בקבוצה האופוזיציונית, ואשר היחסים בינה לבין מפלגת צ"ס היו מתוחים), ולא ידעו על הגוון המיוחד של "ראדיקל-פועלי-ציון" שממנו בא שרגא.

דבורה הסבירה להם שאינם מכירים עדיין היטב את שרגא. הוא עוד יתרום רבות למפלגה ולציבור הפועלים. ואילו היא – בשום אופן לא תצביע נגדו.

בסופו-של-דבר נראה שצדקה. לימים התבלט שרגא יותר מרוב חברי אותה קבוצה אופוזיציונית, למעט קפלנסקי. זלמן ארן היה לידידו-בנפש, וכן נמיר. ידידותם של השלושה: ארן, נמיר ונצר, היתה לקירבה אישית עמוקה ולרעות פוליטית חזקה ומפרה, והפכה מאוחר יותר לשם-דבר בחיי הבית ובחיי המפלגה. דבורה אומרת, בחיוך אוהד וגאה, ששרגא "לקח", או ירש ממנה, את שני ידידיה אלה.

*

היכרותו  הראשונה של שרגא עם דוד בן-גוריון היתה כאשר הגיע לידיו ב-1918 ספרם של בן-גוריון ויצחק בן-צבי, "ארץ ישראל", באידיש. זה היה, לדבריו, ספר הלימוד על ארץ-ישראל לדור שלם של נוער ציוני-סוציאליסטי.

בשנת 1923 פגש שרגא בבן-גוריון בתערוכה החקלאית העולמית במוסקבה, והתרשם עמוקות מאישיותו ומעוצמת שיכנועו בצדקת הדרך הציונית. בשנת 1925, מאז הגיעו ארצה, ראה שרגא את בן-גוריון פעמים אחדות באסיפות פועלים. "זכורה לי במיוחד," הוא מספר, "אסיפת פועלים מובטלים בחצר גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב בשנת 1926. עמדנו אז והקשבנו שעה ארוכה לדברי בן-גוריון על בניין הארץ ותפקידי הפועלים בה. באמצע הנאום נשמעה קריאת-ביניים של אחד הפועלים, שהיה מוכר כקומוניסט:

"'מנהיג, תן תשובה!'

"(והיו שטענו שצעק 'מנהיג תן לחם!')

"תגובת הנאספים היתה סילוקו של אותו אדם. הנאום עצמו נמשך שעתיים תמימות. בן-גוריון לא הבטיח באותו נאום דבר, אלא סיפר על הקשיים מולם אנו עומדים בבניין הארץ וקרא לכיבוש העבודה העברית ולהגנה עצמית. לנוכחים במקום היתה הרגשה שלפניהם מנהיג אמיתי שאינו מנסה לזרות אבק בעיניהם ולכסות על המצב הקשה בהבטחות חסרות כיסוי." ("רשימות מפנקסי", עמ' 43-44).

לבן-גוריון היתה מנהיגות מלהיבה, פומבית, רהוטה, והמטרות שהעלה בנאומיו ושעליהן כתב, היו משותפות וקרובות לליבו ולאמונת עולמו של שרגא, שאמנם התרחק כל ימיו מן הפומביות.

לבן-גוריון היתה ראייה מפוכחת של המציאות, זו היתה גם תכונתו של שרגא.

משניהם רחק הייאוש, היה מנוגד למזגם.

בן-גוריון הציע דרך מעשית, קשה, זו תאמה את ניסיון חייו של שרגא ואת גישתו לפתרון בעיות.

את שניהם איפיינו אמונה עיקשת בצדקת הדרך, ומאבק גמיש ופרגמאטי להגשמתה.

לשרגא החלה מסתמנת, בדמותו של בן-גוריון, אפשרות שבה יוכל להגשים את עצמו ולהגדיר את עצמו כדרך-חייו הפוליטית והאידיאולוגית, או, לימים, בניסוח שאינו שלו – חיזוק המפלגה למענה ולמען המנהיג, חיזוק המנהיג למען המדינה, ובניין המדינה – כהגשמת חזון הציונות הסוציאליסטית.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

תחילתו של כל מלפפון ירוק היתה פרח

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

תחילתו של כל מלפפון ירוק היתה פרח

ואֶלִיפֶלֶטָה אהובתי עשתה רילוקיישן

* * *

נעמן כהן

חוק חינוך ממלכתי

מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000 הן:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;

(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כישרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;

(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;

(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;

(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;

(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;

(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;

(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A_%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99

שמונים ואחת שנים אחרי קריאתו של אבא קובנר בגטו וילנה: "אל נלך כצאן לטבח!" ("לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה"), ושבעים וחמש שנים לאחר שמחזור י"ב בגימנסיה הרצליה בראשות ישראל מנחם ויסלר (פוצ'ו) עזב את הלימודים והתגייס לפלמ"ח במלחמת השחרור, מנהל הגימנסיה העברית הרצליה, ד"ר זאב דגני (מישהו יודע את שמו המקורי?) מחנך את תלמידיו בכיתה י"ב לסרב להתגייס לצה"ל וללכת הם ומשפחתם כצאן לטבח.

(למרות הניסיון לבטלו, בגימנסיה הרצליה התקיים אירוע שבו הצהירו נערים שלא יתגייסו לצה"ל):

https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-09-03/ty-article/0000018a-59d4-d477-af8f-f9fe28bc0000

אור קשתי, כתב "אל-ארצ'י", קורא לכל מנהלי בתי הספר בארץ לא לפחד וללכת בדרכו של דגני ולחנך ללכת כצאן לטבח.

(אור קשתי, "החופש לא לפחד מהשלטון הכרחי בחברה דמוקרטית. למנהל גימנסיה הרצליה אין אופציה אחרת", "אל-ארצ'י", 4.9.23)

https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-09-04/ty-article/.premium/0000018a-5caf-d0ea-a7ab-dcef06e70000

לא נעסוק בשאלה כיצד ד"ר זאב דגני, המתנאה בכך שהוא ד"ר לפילוסופיה, מלמד את תלמידיו את האימפרטיב הקטגורי של קאנט לעשות את מעשיך כך שיוכלו להיות לחוק כללי, כלומר ללכת כצאן לטבח, והאם זה מוסרי או לא?

נעסוק בדבר אחר.

ד"ר זאב דגני מחנך תלמידים לעבור על החוק ולא להתגייס לצה"ל, ד"ר דגני מלמד ומחנך את תלמידיו להיות עבריינים העוברים על החוק. זה לא חוקי. ד"ר זאב דגני עובר על החוק. לכן יש לפטרו מיידית ולשלול ממנו מבחינה חוקית את האפשרות להיות מורה בישראל, כאקטיביסט פרו-איסלמי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי – שילך וילמד כרצונו ברמאללה (בחברון ובשכם מן הסתם ירצחוהו).

להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית

אחת ממטרות החינוך כפי שמוגדר בחוק היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית." למרבה הצער סעיף זה אינו מקוים.

לפני שנים כתבתי לד"ר אדר כהן אז המפמ"ר לאזרחות כי יש חובה להוסיף בלימוד האזרחות את הנאראטיב הערבי. הוא ענה לי שיענה לי ולא ענה. אני מבין אותו.

מכל מקום לפי החוק קיימת חובה ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנאראטיב הערבי:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): היהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

 3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את כל היהודים כתנאי לגאולה.

4. חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."

כפי הנראה גם בנושא זה החוק לא יכובד.

ערבית במקום תנ"ך

מסתבר שיש עוד עבירה חמורה על חוק החינוך הכללי. בתי ספר רבים בחינוך הממלכתי במגזר היהודי הפסיקו לחלוטין ללמד תנ"ך, ובמקומו מלמדים את השפה הערבית.

https://www.now14.co.il/%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9B%D7%9F-%D7%AA%D7%A0%D7%9A-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A9%D7%A8%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%AA/

לימוד התנ"ך איננו הדתה. הוא הבסיס לתרבות היהודית ולשפה העברית. בסיס קיומנו. לא ניתן לדעת עברית בלי ללמוד תנ"ך. ועוד לא דיברתי על תרבות כללית ואמנות למשל.

דווקא הפרוטסטנטים המצטטים את מגילת העצמאות כבסיס תרבותי שיש לאמץ, לדבריהם, משמיטים את לימוד התנ"ך. בלי תנ"ך אין תרבות עברית, ואין מדינה יהודית. (במדינה ערבית-מוסלמית ממילא ילמדו קוראן).

שאפּו לנתניהו מציל ישראל מכיבוש אפריקאי

ראשית כל עובדות וטרמינולוגיה. בניגוד לשקרי התעמולה במדינת ישראל אין אפילו מסתנן אחד ממצרים (אזרח אריתריאה או אזרח סודן) שהוא פליט. כל המסתננים ממצרים הם מהגרי עבודה. (למצרים הגיעו אולי פליטים, אבל מסתננים ממצרים לישראל הם בגדר מהגרי עבודה).

אי אפשר שלא לראות שאחת התרומות החשובות ביותר של בנימין מיליקובסקי-נתניהו למדינת ישראל שעליה הוא ייזכר לעד, היא הצלת המדינה מכיבוש אפריקאי. ובראש ובראשונה יוזמתו להקמת הגדר בגבול מצרים שאלמלא הוקמה היו מיליוני אפריקאים מגיעים למדינה.

מיד לאחר התפרעות המסתננים בת"א כבהתניה פבלובית, הטילו התעמלנים הביביפובים חולי הרל"בת את האשמה על נתניהו. "הוא לא קיבל את מתווה האו"ם 'המצויין' שהיה פותר את הבעיה". "האינטרס האישי גבר. וכך החמצנו הזדמנות לפתרון הבעייה."

שקר כמובן.

מתווה האו"ם היה הסכם הבנות ראשוני בלבד, שהתבסס על העיקרון של 1+1 בתהליך שאמור היה להימשך לאורך חמש שנים. המתווה דיבר על יציאה של 16,250 מסתננים, כשעל כל מסתנן שעוזב למדינות המערב, מסתנן אחר מקבל מעמד של תושב ארעי בישראל, בצפי שעם הזמן יקבל אזרחות ובג"ץ יאשר איחוד משפחות. מדינות אירופה התכחשו להסכם עוד באותו יום.

16,250 מסתננים נוספים היו אמורים לקבל מעמד תושב ארעי ולהתפזר בפריפריה. ראשי המועצות האזוריות הצהירו על התנגדותם עוד באותו יום. לזכותו של  נתניהו יש לומר, שקיבל את המתווה, אבל בלחץ המתנגדים ממפלגתו ידע לחזור בו, ולהתנגד לו. ומה התוצאות? במשך חמש השנים יצאו 16,000 מסתננים בדיוק כמספר מתווה האו"ם בלי שהשאר יקבלו אזרחות.

https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-09-05/ty-article/.premium/0000018a-61b8-daa9-a78f-efbfbf0f0000

אי קבלת המתווה סימן לרוצים להסתנן שהדבר אינו כדאי כי מסתננים לא יקבלו מעמד בארץ, ומנע את המשך ההסתננות. בכל מקרה, (עם מתווה ובלי מתווה) הבעייה שאף מדינה לא מוכנה לקלוט חולים, נכים, ופושעים. הם בכל מקרה אמורים להישאר בארץ. בינתיים בג"צ מנע מהממשלה כל אפשרות לפתור את בעיית המסתננים ממצרים. בג"צ מנע החזרה חמה של המסתננים למצרים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C

"בג"ץ פסל את חוק המסתננים: הרכב מורחב של 9 שופטי בג"ץ קבע בפסק דין נדיר כי התיקון לחוק למניעת הסתננות, המאפשר להחזיק במעצר שוהים לא חוקיים למשך עד 3 שנים – אינו חוקתי ודינו להתבטל הסיבה: פגיעה לא מידתית בזכות החוקתית לחירות."

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000879782

בג"ץ פסל חוק שנועד לתמרץ מסתננים לעזוב את ישראל: ברוב של 6 שופטים, נגד דעתו החולקת של השופט סולברג, קבעו שופטי בג"ץ כי הסדר הניכוי לפיו עשויות להישלל כלל ההפרשות הסוציאליות שהופקדו לטובת עובד זר שעבד בישראל כחוק אך לא יצא ממנה במועד, פוגע בזכות החוקתית לקניין באופן שאינו מידתי.

https://www.makorrishon.co.il/news/641951/

אצל ערביי ישראל לא היתה קיימת כלל התחבטות בשאלת קליטתם ביישוביהם. למרות שרוב המסתננים מאפריקה הם מוסלמים האוחזים כמותם באמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם מופת מוסרי. ולמרות שכמותם הם חמש פעמים ביום מחרפים את היהודים (הזעומים לדבריהם ע"י אללה), מיד כשהגיעו המסתננים האפריקאים-הערבים-מוסלמים לכפר מנדא, ואיימו על פרנסתם, הם פשוט קמו עליהם, וסילקו אותם באלימות מהכפר. לדידם שיחיו בקרב היהודים ויהרסו את מדינתם.

(תושבי כפר מנדא מגרשים את המסתננים הלא חוקיים מכפרם)

https://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-88ec763f4fbe731018.htm

רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר?

כמענה לבעיית תושבי דרום תל אביב, נענו מיד הקיבוצים לעזרה. כחלוצים מקימי היישוב והמדינה, אמרו נציגי הקיבוצים: "אנחנו נציל את ישראל, אנחנו נקלוט את המסתננים בקיבוצים מדן ועד אילות." אפילו קיבוצי רמת הגולן התפארו כי יקלטו בקיבוצם מסתננים (כשכירים ולא חלילה כחברים). יואל מהרשק (בנו של בנימין מהרשק הפוליטרוק של הפלמ"ח) התפאר כי ידאג לקליטת 1000 משפחות של מסתננים בקיבוצים.

ומה התוצאה לאחר חמש שנים? כמה מסתננים באמת קלטו הקיבוצים? יואל מהרשק מודה כי נקלטו 40 משפחות ומתוכם נותרו בקיבוצים רק 10 משפחות. "הם לא רצו לבוא לקיבוצים כי הם העדיפו מקום עבודה בטוח ולהישאר בתל אביב." אבל יש לו תוכנית הצלה חדשה: "ישבתי אתמול בערב עם המנהיגים של ה'כחולים' (מתנגדי המשטר) בדירת מסתור בדרום תל אביב וסיכמנו והרמתי טלפון לעוזר של בן גביר והוא קבע לדבר איתי היום. על הרעיון שהם מוכנים לחזור לאריתריאה. רשומים אצלם כ-10,000 חבר'ה הנמצאים במדינת ישראל, במיוחד גברים. והם רוצים שמדינת ישראל תכין אותם לחזור ולהילחם על אופי מדינתם כנגד הדיקטטור. 'הם רוצים להתכונן, להתאמן בנשק, הם רוצים שמדינת ישראל תאמן אותם כמו עם צד"ל בדיוק.'"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=810028&forum=scoops1

רעיון נפלא. אם הם  מוכנים כגברים צעירים להיאבק נגד השלטון הדיקטטורי בארצם כאן בתל אביב, מוטב שיאבקו שם. חיילי צה"ל ילמדו אותם להפעיל נשק, ויעברו להם קורס צניחה. גולדה זלטה שניפיצקי-זזהבה גלאון ("אוהבת הזולת") תיתן להם שיעור בדמוקרטיה ("ישראל היא דיקטטורה") ואז הם יצאו מהארץ וילכו להילחם בשליט אריתריאה, ויקימו דמוקרטיה. נהדר. אבל איך מעבירים אותם לאריתריאה? מעלים על מטוסים ומצניחים אותם?

נו באמת.  בכל מקרה אם הם ילמדו נשק הם יצאו נגדנו בהזדמנות הראשונה.

האם החזקת הפורעים במאסר מינהלי תפתור את הבעיה? ספק.

ולכל האנשים בטובים שאין בליבם כל רחמים לתושבי דרום תל אביב ולסבלם, אבל יש להם לב רחום למסתננים, נייעץ כי יאמצו את המוסר היהודי ויתנו מעשר מרכושם והכנסתם למסתננים שיחזרו למולדתם, ויחיו שם בעזרתם בעושר ובאושר, ובאה להם ולנו הגאולה.

היועצת המשפטית לממשלה או היועצת המשפטית לאופוזיציה?

מכיוון שהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מסרבת להגן על המדינה בפני בית המשפט העליון, מן הראוי להחליף את תוארה הרשמי. במקום "היועצת המשפטית לממשלה" – "היועצת המשפטית לאופוזיציה".

הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?

האם יצליחו שני הבנימינים להיוועד יחדיו ולהביא פתרון למצב בו נמצאת ישראל?

הזמן יגיד.

נעמן כהן

* * *

אילן בושם

13 שירים, ספטמבר 2023

*

אֲנִי מִסְתּוֹבֵב

עִם מָלֵא פִּתְקָאוֹת

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ,

שֶׁכֵּן מָה שֶׁלֹּא מִיָּד נִרְשָׁם

פּוֹרֵחַ מִזִּכְרוֹנִי

כְּמוֹ לֹא עָלוּ הַדְּבָרִים

מֵעוֹלָם עַל דַּעְתִּי.

דבר העט לכותב

בְּכָל מָקוֹם אֲנִי לְצִדְּךָ

בֵּין אִם תִּכְתֹּב מָה

וּבֵין אִם לָאו;

אֶת יָדְךָ הַמַּחֲזִיקָה בִּי

תָּמִיד אֹהַב

וּבְכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ

אֲנִי אִתְּךָ.

על המדרכה של בית הקפה

אָמַר מִי לְמִי

נֵשֵׁב וְנִסְתַּכֵּל

עַל הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים

עַל הָעוֹבְרִים וְלֹא שָׁבִים

עַל הַשָּׁוִים יוֹתֵר וְעַל הַשָּׁוִים פָּחוֹת –

לֹא נַפְלֶה בֵּין לְבֵין

וּבֵין לְבֵין נִשְׁתֶּה קָפֶה.

התבגרות

אַתָּה עוֹמֵד מוּל הַמַּרְאָה

וּבָהּ דְּמוּתְךָ מִשְׁתַּקֶּפֶת מוּלְךָ

וַאֲפִלּוּ שֶׁאַתָּה כְּבָר

לֹא הֲכִי הֲכִי

הִתְנַחֵם נָא בְּכָךְ

שֶׁדְּמוּתְךָ עֲדַיִן מִשְׁתַּקֶּפֶת מוּלְךָ בַּמַּרְאָה.

*

הַשָּׁעוֹן לֹא עוֹבֵד

הַשָּׁעוֹן עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חָלַף הִרְהוּר

בְּמֹחוֹ שֶׁל הָאִישׁ

שֶׁאוּלַי הַזְּמַן יַעֲצוֹר

וְיִתֵּן לוֹ עוֹד לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

החולה קָשֶׁה

מְחַרְחֵר

(הוּא אֵינֶנּוּ מְחַרְחֵר רִיב)

בדיקה שגרתית

כָּל שָׁנָה

כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לָרוֹפֵא

לַחַץ דָּמוֹ

הָיָה עוֹלֶה,

מָה יִתְגַּלֶּה?...

הַמְּנַקָּה

הַמְּנַהֵל

שֶׁהָיָה קְצָת נוֹכֵל

אֶת מְצוּקָתָהּ נִצֵּל,

אוֹתָהּ לָעֲבוֹדָה קִבֵּל

וְעָשָׂה בָּהּ מָה שֶׁבָּא לוֹ

כְּאִלּוּ הִיא שַׁיֶּכֶת לוֹ.

התעלמות

מִישֶׁהִי הוֹלֶכֶת עִם כֶּלֶב

מִישֶׁהוּ שֶׁרָצָה לְהַתְחִיל אִתָּהּ

מַבִּיט אַחֲרֶיהָ

וְהִיא עִם הַכֶּלֶב

הוֹלֶכֶת וְנֶעֱלֶמֶת,

מִמֶּנּוּ מִתְעַלֶּמֶת...

*

לַטּוֹב וְלָרַע

אֲנָשִׁים מִתְרַגְּלִים

קָשֶׁה לָהֶם

לְהִפָּטֵר מֵהֶרְגֵּלִים.

פְּנִיָּה

"זוּז קְצָת

חֲתוּלִי הַיָּקָר,"

פָּנָה אֵלָיו בְּעָלָיו,

"אַתָּה שׁוֹכֵב לִי

עַל הַכָּר

וּמַפְרִיעַ לִי

לְהָנִיחַ עָלָיו אֶת רֹאשִׁי,

הִתְחַשֵּׁב-נָא בִּי

וּשְׁכַב לְצִדִּי!"

הַנֵּכֶה

מִדִּירָתוֹ יוֹצֵא

עַל מַקְלוֹ מְדַדֶּה

אֶת הֶעָצִיץ

שֶׁלְּיַד הַדֶּלֶת מַשְׁקֶה

וְחוֹזֵר הַבַּיְתָה מְרֻצֶּה.

דירות

דִּירוֹת שֶׁהָיוּ תְּפוּסוֹת

עַל יְדֵי אֲנָשִׁים

כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרִים

שֶׁעָשׂוּ דְּבָרִים

כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרִים;

כְּשֶׁהֵם יַעַזְבוּ

יָבֹאוּ אֲחֵרִים

שֶׁיַּעֲשׂוּ גַּם הֵם דְּבָרִים

כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרִים –

עַד שֶׁיָּבֹאוּ

אַחֲרֵיהֶם אֲחֵרִים...

אילן בושם

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק עשרים ואחד:

ההזרעה של אגנה וגנר

בנתב"ג, לפנות-ערב, בטרמינל 2 לטיסות מקומיות, פגשתי את מאיר פעיל. הוא טס לאילת להרצות בפני מועדון רוטרי ובני ברית המקומי. בילינו בשיחה את כל שעת הטיסה וביקשתי ממנו חומר בעברית על מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הוא המליץ בעיקר על ספרו של ויוול.

באילת התחלפנו בכרטיסים. עליו היה לחזור במטוס של 9.20 בבוקר לשדה דב, ועליי ב-7.30 לנתב"ג. לי זה היה מוקדם מדי ואילו הוא השאיר את מכוניתו בנתב"ג. וכך היה נוח לשנינו להתחלף, ונפרדנו לשלום.

מכונית של הקיבוץ חיכתה לי ותוך מחצית השעה היינו בקיבוץ. מאחור ישבו כמה נערות, אולי בנות תשע-עשרה, ושרו שירים כל הדרך, ואני נזכרתי, עשרים וכמה שנים לאחור, בתקופת הנח"ל ועין גדי. הגענו למשך בשעה שמונה לערך. ארוחת הערב כבר הסתיימה והבחורה שהזמינה אותי להרצאה, סימה, עבדה בחדר-האוכל והיתה עסוקה. ראיתיה למשך מחצית הדקה ויותר לא ניראתה לעיניי במשך כל הביקור. הבחור שהביא אותי לקחתני לדירה של בנות, רונית, רזית, דורית, נירית ועוד שמות כאלה, כולן פרגיות כבנות תשע-עשרה, מגרעין השלמה של הנח"ל למשק, אשר האזינו למוסיקה מעל גבי תקליט של זמר ששמו אינו מוכר לי, ופטפטו במרץ רב על בעיות של רפת וקטיף ושיווק פרחים, בצחקוקים ללא ספור, מבלי לשאול את עצמן אם אותי זה מעניין. הגישו כוס תה וכמה טוסטים עם גבינה, לכולנו, וזו היתה ארוחת-הערב היחידה שלי. אמנם, היו שם כמה נערות יפות להפליא, אשר למראן נעצרה נשמתי. ובייחוד אחת, בעלת עור שחום, שיער שחור ועיני דבש, תימניה כנראה, שהופיעה במעיל פרוות כבשים לבן כשלג, וניגוד שני הצבעים, השחור והלבן, היה מופלא. והיו שם גם כמה פרות קטנות, מגושמות. ולרובן עיניים קצת תוהות, מטופשות, ומלאות תהייה והערצה לא אמיתית למראה הסופר הזר והמבוגר שבקירבן.

כך ישבתי למעלה משעה. עייף וחושיי גרויים. תוהה לדעת אם מישהי מן הנערות תמצא עניין בי גם לאחר ההרצאה. ולבסוף ניגשנו למועדון. היו שם לא יותר מחמישה-עשר בחורים ובחורות, מה שעשה את כל הוצאות נסיעתי והרצאתי, יותר מחמש מאות לירות, למגוחכים. דיברתי על סידהארתא. על הגשמה עצמית. על פר גינט.

השעה היתה אחת-עשרה לערך. הרצאתי נסתיימה. בחורה אמריקאית אחת ביקשה את כתובתי לשם קבלת רשימה של ספרים עבריים שאדם מסויים, אספן מדטרויט, מבקש לקנותם. ולידה ישבה עוד בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים, אשר שאלה כמה שאלות נירגשות בסוף ההרצאה על הציונות וטעם החיים.

מתברר כי היא המארחת שלי, אגנה. ולקחה אותי לחדר בו אישן. התברר כי החדר הוא – חדרה. "אגנה וגנר" היה רשום על דלת הדירה בת שני החדרים, והיא אמורה לישון בחדר השני. החלה להציע את המיטה, ודיברה בהתרגשות רבה. הרגשתי שאגנה עדיין מבקשת להישאר ולשוחח איתי. שאלה אם ברצוני כוס טה, והסכמתי. הפסיקה את סידור המיטה, הכינה טה, פשטה את מעילה ואת קבקביה ונותרה בשמלה ערבית ארוכה אשר הסתירה את גופה הגדול, וישבה בשילוב רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני במיטה ממולה. ומעיי מקרקרים מדי פעם מאחר וזה לי כמה שעות שאני כל הזמן בחברת אנשים אחרים.

חדרה היה מרוהט בסגנון בעל טעם – שטיחים, תמונות במסגרות, שיר בכתב יד, שמלות תלויות על הארון, תאורה עמומה, ספרים, כוננית, פרחים. חדר של בחורה רגישה החפצה לבנות לעצמה עולם נאה משלה ולייחד עצמה בפני החוץ. מתברר שהיא רק בת שמונה-עשרה, בתקופת הצבא, אביה וגנר טייס והספיקה לטייל הרבה בעולם, ללמוד, אך לא סיימה בגרות, כבר חיתה עם חבר ועזבה אותו, ולפי כל דיבורה היא Blaze. כאילו הכול כבר מאחוריה, ואינה מוצאת את הטעם בחיים, לבד מאשר בעבודתה בתור מטפלת ילדים במשק.

האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה של אגנה היו גדולות ויפות ומדי פעם הביטה בי כמתחננת. והורידה ראשה בצניעות מעושה, כמחכה שאגש אליה. והיה ברור כי שנינו מוצאים עניין בהמשך הישיבה יחד, ובאותה שיחה מגומגמת, נפשית ורבת רמזים למה שעתיד להתרחש בינינו.

היתה לי הרגשה שאני רועד במקצת, אולי מפני הקור בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה, אפשיטה בעדינות ואשקע במפלי בשרה הצחים והרכים ככרים לבנים. וגם היא היתה נירגשת ויש שדיברה לא לעניין, והיתה לי הרגשה שהיא חושבת, כמה זמן עוד יישב הבטלן הזה מולי מבלי לקום ולגשת אליי.

לבסוף קמתי. היא ישבה והורידה ראשה. התכופפתי ונשקתי אותה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא עשתה כל תנועת סירוב. רגע רציתי לכרוע ולהשקיע ראשי בחיקה, אך חשבתי שזה יהיה מגוחך. גם לחבקה לא רציתי, כי היה בי רצון לתת לה את הבחירה – לקבל אותי או לא, ולא להיאבק עימה. הרכנתי ראשי על חלקת צווארה, בצד ימין שלה, ונשקתי אותה בלטיפת פי פעם ועוד פעם מתוך הרגשה של הקלה, כשאני בטוח כי מעתה הכול ברור ואנו עתידים לבלות ליל תענוגים ממושך, מופלא וחד פעמי.

שלחתי ידי לעבר ירכיה והרמתי את שולי השמלה הערבית הרקומה הארוכה שלה. היא עצרה את נשימתה. אמרה: "לא..." ו"עוד לא..." אבל אני כבר משכתי את תחתוני הקיבוץ הגדולים הלבנים מטריקו שלה בבת-אחת מעבר לכפות רגליה היחפות, היפות שהיו בתוליות כשל נערה-ילדה. היא נשמטה קצת לאחור והתפרקדה על המיטה. שמנה מאוד היתה אבל הכול בה היה כל כך יפה כל כך וצעיר. עוד תהיינה לה מספיק שנים להשמין, חשבתי, ועכשיו היא נהדרת, וחוץ מזה כל נמל טוב בשעת סערה, שיחקתי בתוכה קצת ובזר שערות הערווה הרכות שלה כשהיא דוחה אותי ממנה בידיה כממאנת ואז עליתי עליה, פתחתי את ה"חנות" שלי ובבת-אחת חדרתי  והשפרצתי בתוכה עלה ושוב עלה ושוב את כל מה שהצטבר אצלי במשך השיחה הארוכה כשאני נזהר שלא להפליץ ולא לחרבן בגלל המעיים המלאים שטרם היתה לי הזדמנות לרוקן אותם ואשר הדאגה להם הפריעה את הנאתי, שלא הושלמה, כי לפתע קמה, כל זה לא נמשך יותר מרגעים אחדים דחוסים מאוד, נשלפתי ממנה בגללה למרות שהפות שלה היה נרגש כולו, יתרת הזרע נשפכה בחוץ והיא רצה לקראת הדלת, יחפה. חשבתי, היא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – שיש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בדלת החדר אלא המשיכה בטיסתה להול, חשבתי – סוגרת את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה את דלת המבוא, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך כפי שהיא, יחפה בכפות רגליה היפות ובשמלת הבד הערבית הרחבה, הארוכה, בלי תחתונים לבשרה וממנה נוזל ודאי זרע טרי שלי בקור הערבה ומצנן את רגליה.

הייתי נידהם, וקצת חשתי רגש אשמה. הנה תצעק בחוץ שאנסתי אותה! הנה תבוא חזרה עם כמה בחורים ויתברר לי שהיא בחורה לא יציבה בנפשה ואני ניסיתי לנצל אותה. יצעקו עליי ויעליבו אותי. חששתי – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות שמסביב ותאבד עצמה לדעת, ובבוקר ימצאו אותה, יחפה, ויתברר כי אני האדם האחרון שראה אותה, ויחקרו מה היה בינינו. (כל זה, כניראה, בהשפעת רצח רחל הלר וחקירת ביכונסקי, וכן שוחחתי עימה ארוכות על "על מצבו של האדם", אבשלום ואביגיל, ועל פרשת רצח דני פקטורי. והיא אמרה: "אינני יודעת מה רע ביחסים בין אח לאחות. הנה יש אצלנו במשפחה מקרה של אח ואחות, שקיימו יחסים בתקופת השואה. עד היום הם שומרים על קשר ביניהם. הוא  התחתן ויש לו חמישה ילדים, ואילו היא, רופאה, נישארה רווקה כל ימיה.")

הסתובבתי הנה והנה בחדרה. נירגש. כמין כובש זר ורטוב ומסריח. אני יודע שגם היא היתה נירגשת, שהרי כל הערב הניעה מולי את ירכיה בעסק רב על מיטתה, כשהן שלובות, ולא מצאה לה מנוח, ומדי פעם נתגלו חלקים צחים מהן לעיניי – ואם אני לא טועה היא הגיעה לאורגזם מיד עם ההתרגשות שבנגיעת שפתיי בצווארה, ולכן מצאתי אותה מוכנה כבר, ולכן ברחה, מבויישת ומלאת רגשות אשמה.

ואולי רק ניגשה לברר את הסעתי למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור והלילה יימשך מופלא כמו שחשבתי?

השעה היתה שתים עשרה וחצי. הלכתי לבית השימוש ופרקתי בני מעיי. היה נידמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת החיצונית וקראתי – "יבוא! בבקשה להיכנס!" – אך כשיצאתי לא היה איש בדירה.

קראתי קצת. חיכיתי. השעה היתה אחת, אחת וחצי. לצאת לחפש את אגנה לא היה כל טעם. השעון המעורר היה מקולקל. לא ידעתי באיזו שעה בדיוק עליי לקום בבוקר כדי שלא לאחר למטוס. היתה בחדר רק שמיכה דקה אחת. כשהשעה התקרבה לשתיים בלילה הרגשתי שעליי ללכת לישון, אחרת לא אישן כל הלילה, ולמחרת עוד טיסה לפניי. פרשתי את הציפה, שמתי עליה שמיכה דקה, התפשטתי, לבשתי פיג'מה, ניגבתי את כתם הזרע, כיביתי את האורות והשארתי רק את האור האדום בהול, ושכבתי לישון, ושעה ארוכה התגלגלתי על מיטתי, מחכה שמא בכל זאת תיפתח הדלת ואגנה תופיע, ובעצם גם כועס עליה, שהרי היה עליה לדאוג לי, כמארחת, ולחשוב גם על כך שעליי לישון ולקום מחר ולנסוע בזמן למטוס.

לבסוף נירדמתי. אינני זוכר אם ומה חלמתי. היה לי קר ופרשתי את המעיל שלי על השמיכה הדקה. הצצתי החוצה בחלון שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה. עוד רגע עבר. לפני כן פתחתי את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש.

לפנות בוקר נכנס השומר להול וקרא בקול: "אגנה!" – "אגנה!" – הוא בא להעיר אותה, חשב שהיא ישנה בחדר השני. אך היא לא היתה. הוא יצא. קמתי. במשך הלילה עשיתי חשבונות לגבי האוטובוס שצריך, לפי דברי אגנה, לעבור בבוקר בגרופית בדרכו לאילת. היא אמרה בין שש וחצי לשבע, אך לי זה נראה מוקדם מדי, וחשבתי כי השעה הנכונה היא שבע וחצי. התלבשתי ויצאתי. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק ואות תודה. גם נזהרתי וגם כעסתי.

פגשתי שני מתנדבים בחוץ אשר הסבירו לי כי אולי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס. השעה היתה סמוך לשבע. אך חשבתי שאין זה נאה לקום כך ולברוח. ניגשתי לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת בוקר והיו כמה בחורים ובחורות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה. שאלתי על תחבורה לאילת ואף אחד לא ידע. שאלתי על סימה ואמרו שהיא ישנה. לא הזמינו אותי לאכול. יצאתי והסתובבתי כה וכה. מישהו אמר שתבוא אולי מכונית מהיאחזות שכנה ותיקח אותי. ראיתי שבמשק הזה אין כל יד מארגנת. שאלתי בחור אחד, והתברר כי הוא איש מילואים השומר במקום, והוא יעץ לי לרדת לכביש ולתפוס טרמפ לאילת, אחרת איש לא ידאג לי.

ירדתי איתו לשער, ואחר המשכתי לבד בדרכי מן הגבעה לכביש הראשי. במורד. היה בוקר והדרך אצה לי. הגעתי לכביש. הרמתי כמה פעמים יד למכוניות ה"מק" הענקיות הנושאות קרון נוסף מאחור, צהובות, ואף אחת לא עצרה. לבסוף עצרה מכונית ענקית אחת ונסעתי בה במשך שלושת רבעי שעה לאילת. זו היתה חווייה מעניינת כשלעצמה. מעולם לא נסעתי במפלצת כזו על פני הכביש. הנהג היה בחור צעיר מדימונה.

הספקתי לאכול ארוחת בוקר במזנון תנובה באילת, וטסתי במטוס היראלד לשדה דב, כשאני מתבונן כל הזמן למטה. מעל לעננים טסנו, על פני הנגב והדרום.

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראת נאמנה: דבריך על השוטרים ממש מבטאים את דעתי ואת הרגשתי וגם אמרתי בשיחה  כי בעוד שיש לומר להם תודה כי הם מגינים עלינו ועל העיר – מתנפלים עליהם ומחכים לתפוס אותם במעידתם ואתמול ממש תקפו את מפקד האזור.

אהוד: אנחנו מוקפים אויבים מבית ומחוץ, והמצב המסוכן כלל לא תלוי בנו ובמעשינו – אלא בעצם היותנו יהודים, אזרחי מדינת ישראל – מוקפים טרור, איומים, פשע, שינאה ורצח. כל פעם ציבור אחר מתפרע וגורם נזק, כך גם הציבור ה"נאור" – אבל בעיני תקשורת ישראלית, שחלקה אווילי, מוטה וחסר-יושר – רק הממשלה, המשטרה וצה"ל אשמים בכל מה שקורה.

ראי את החוצפה – ישראלים, ויורדים ויורדות, עם הכרזות "Crime minister!" –  ועיניהן רושפות חיוך של שנאה משוגעת כאילו הפגינו נגד דרקולה, ועימן יהודים לא-ישראליים מהגולה [הקרוייה כיום רילוקיישן] – מתלהמים ומפגינים בארצות גלותם נגד "הדיקטטורה" של ממשלת ישראל, ומנופפים בדגלי כחול-לבן שלנו! – כי הכול רע. כל מה שקורה כאן רע. ויש אצלנו תקשורת שמפיצה כל הזמן רעל ומזְנָה מילים, קוראת לדמוקרטיה – הפיכה, מתארת מצב בריא כרקוב, ואם אינך מערבב רעל בכתיבתך, אפילו במכתבים למערכת, אזיי בחלק ניכר מן התקשורת – לא יפרסמו אותך! זו שעתם של נביאי השקר.

* הערה למעיר: בעניין תגובתי על מאמרו של משה גרנות 'יהודים שונאי יהודים' שולל  נעמן כהן את הערתי בדבר יהודים יושבי ירושלים לעומת עולי רגל גלילאים.

מימי גלות בבל ואילך לא נותרו מעם ישראל אלא צאצאי שבט יהודה בלבד (ומעט לויים), והכינוי 'יהודים' אכן הגדיר את האומה כולה. נכון הוא כי גם ישו וגם פאולוס ראו עצמם  כיהודים לכל דבר. מה שגזר את דינו של ישו היתה אמירתו – או העלילו עליו – שהוא רואה עצמו מלך היהודים.

אבל מסיפור האוונגליונים עולה כי ברזולוציה המקומית היתה אבחנה (עדתית) בין יהודי ירושלים לבין גלילאים שנהרו לירושלים לעת חג. עדות ברורה עולה ממתיא פרק 26 פסוקים 26, 79 ("גם זה היה עם ישו הגלילי." "אתה אחד מהם. הרי המבטא שלך מגלה אותך.") הכינוי 'יהודי' ו'גלילאי', ביטאו אבחנה עדתית-פולקלורית. והרי עשרות בשנים השתמשו אצלנו בכינויים מרוקאי, רומני, יקה, כורדי, תימני. אפילו בתוכניות בישול זה חי בניחוח.

בכל האוונגליונים מודגש כי ישו נמסר על ידי "ראשי הכהנים והזקנים." הרמז היחיד המטיל, בעקיפין, את אשמת המסירה על ה"יהודים" הוא הפסוק (27/2, 'ענו ואמרו כל העם: דמו עלינו ועל בנינו'). פסוק יחיד שהביא עלינו מְאֵרָה היסטורית דור אחר דור.

על כן אין אמת בהאשמתו של משה גרנות כי הברית החדשה היא דוגמא של 'יהודים שונאי יהודים.' בטוחני שאינו רוצה להיחשב כאחד מאלה.

איתמר פרת

* דברי האידיוט האמריקאי תומאס פרידמן, המנהל את ענייני ישראל מרחוק, אל הפריץ שלו – ג'ו ביידן:

"פרשן הניו יורק טיימס תומאס פרידמן קרא בטור שפורסם הלילה (רביעי, 6.9) לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן שלא לקדם הסכם בין ישראל לסעודיה תחת הקואליציה הנוכחית של בנימין נתניהו. 'אי אפשר לעשות נורמליזציה עם ממשלה שאינה נורמלית,' כתב פרידמן, 'ביידן ויורש העצר מוחמד בן סלמאן – אל תתנו לבנימין נתניהו לעשות מכם אידיוטים שימושיים.'"  ["הארץ" באינטרנט. 6.9].

* וידוי של דף לבן: אני יצירת מופת. הייתי דף לבן באחד הספרים של יואל הופמן.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל