פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1879

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ"א באלול תשפ"ג. 7.9.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: דְּבָרִים פְּשׁוּטִים. // אסתר ראב בצבע מלא בתוכנית טנדו הראשונה של ירון לונדון לפני 51 שנים. // יוסי אחימאיר: מי רוצה דרכון גרמני? // זיוה שמיר: חיים נגיד – מבט אישי, לרגל יום הולדתו החל ב-8 בספטמבר. // איליה בר-זאב: עַל הַעִוָּרוֹן. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏6.9.23. // צביקה זליקוביץ: משלוח יד. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [בקונגרס פא"ן בירושלים, 1974]. // ארנה גולן: מיהו הנשר ומהי דרכו בשמיים ובארץ? על ספר שיריו של מיכאל רייך "דרך הנשר". // מיכאל רייך: הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה וּשְׁאָר צְבָעִים. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים 175. משעמם להם. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק י"ב. פעילות מקצועית בעירייה. // תחילתו של כל מלפפון ירוק היתה פרח. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: חוק חינוך ממלכתי. // אילן בושם: 13 שירים, ספטמבר 2023. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים ואחד: ההזרעה של אגנה וגנר. // ממקורות הש"י.

ארנה גולן

מיהו הנשר ומהי דרכו בשמיים ובארץ

 בספר שיריו של רייך?

מיכאל רייך "דרך הנשר" – שירים

הוצאת ספרי עיתון 77,

תשפ"ג, 2023, 143 עמ'

ספר השירים החדש של מיכאל רייך, "דרך הנשר", מופיע כשנתיים לאחר קודמו, "ייני ותירושי", ונקרא גם הוא בשם השאוב מן הטבע. הוא אף מסמן כקודמו שירה מקורית וייחודית.  דומה שהספר החדש  עולה על קודמו וכי חל בו פיתוח של הסגולות הייחודיות שבשירתו של רייך, שהוא מחברם של סיפרי שירה וסיפרי סיפורת  אחדים. מהן אפוא הסגולות הללו? לשם בירורן נביא תחילה מן הדברים שכתבתי עם הופעת הספר הקודם, ואז גם יובן כיצד ממצה  "הנשר" שבשמו של  הספר החדש את הפואטיקה וההגות של מחברו בשלב זה של יצירתו.

וכך כתבתי: "ספרו החדש של מיכאל רייך נושא כותרת מישנה  'שירים', אך כל מי שיקרא כבר  את השיר בעמוד הראשון יחוש כי נחצו הגבולות בין שירה לפרוזה וכי  תבנית שירית חדשה  ומקורית לפניו. אמנם, הגבולות בין שני הז'אנרים הללו חדלו זה מכבר להיות מוצקים, ולא רק במאפיינים הצורניים כמו אורך הטורים, אלא שהפעם ראוי גם לזכור שהספר נכתב על ידי יוצר שהוא מספר רב עניין, ועל ספר סיפוריו כתבתי בשעתו. אמנם השירים מודפסים בתבנית של שירים, אבל טורים רבים בהם ארוכים למדי ורחבי נשימה, אף כי רק לעתים נדירות השירים מתארכים מעבר לעמוד אחד ואפילו מחצית.

"והעיקר – אין אלה שירים 'ליריים' בסגנון כלשהו. אין בהם השתפכות נפש או חשיפה נפשית. אין התמקדות גלוייה בתהליכי הנפש של הדובר. הפואטיקה שבתשתיתם שונה. הדובר משמש כעין המתבוננת בעולם או בעצמו, מספר את מה שהוא רואה ורק אז הוא חותר להבין דבר על הקיום האישי, האנושי או הלאומי. אבל המיוחד הוא שתגובתו טעונה רגש ותבניות שיריות כגון מטפורות וסמלים  והנוסח הסיפורי הולך והופך לשיר טעון ערכים ויופי."

 רייך מתמודד כאן, אפוא, בעמקות ובהצלחה עם יצירת "שירה-סיפור", כי אין זו שירה סיפורית כמו פואמה או בלדה ולכן יש בכך עניין רב. ונדגים להלן מן הספר החדש.

וזו  פתיחתו "הסיפורית" של השיר הראשון, הקרוי "קולות החיים", ובה ייפגש הקורא עם ייחוד הז'אנר:

"בחוצות היישוב שררה דממת לילה תקפה – 

לא עלו באוזניי

איוושת עלים מוכרת או יללת גור חתולים מזדמן,

אף לא צהלות נערים  חוגגים או, להבדיל, קולו של בעל נירגז."

סיפור, לא? וכי המילה להבדיל תופיע בשיר? הרי זה סיפורו של הדובר ההולך וסובב בלילה הדומם ביישובו ומה הוא רואה או אינו רואה ושומע. אבל כבר בתיאור הרומז כי "קולות החיים" אינם נשמעים כאן, לא של טבע צומח ולא של בעל חיים, ואפילו לא קול אנושי של צעירים או מבוגרים, מרמז שעתיד לקרות דבר שונה. ואכן, זה רקע להתפתחות הנפשית וההגותית. היעדר קולותיה של המציאות איפשר ש"זו היתה שעת כושר נפלאה להאזין / לקולותיי שלי הפנימיים, מחד, ולזעקות האדמה השבורה / לאנחות ענפי העץ  שנוסרו זה לא מכבר---"

כלומר – למציאות הקיומית האמיתית וזו השבורה שבו, באדמה ובצומח. ואז לפתע הוא חש שהדממה לא היתה מוחלטת והאזנתו הופרעה על ידי תקתוק השעון. מסתבר שהוא כלל לא יצא מביתו הוא  שומע פתאום קול מסתורי מלחש לו אבל הוא לא מבין מה. תעלומה. אבל  –

"בבוקר ירדתי אל חלקת הגינה הקטנה

וגיליתי שזרעי הצנונית נבטו."

בתוך המציאות השבורה חיים נבטו במסתורין. אופטימיות עלתה. גם תהליך נפשי והגותי אירע: תחילה האזנה דרוכה, חרדה, וגילוי כי החיים גברו בשקט גמור על השבר. והרי זו מסקנה כבדת משקל ורווית רגש אף כי נמסרה כביכול בסיפורון קטן ההופך כך לשירה. השיר כלול במדור הראשון הקרוי "הטבע הגדול" ואמנם, הקטן הופך גדול כאשר הדובר קולט תופעות טבע מפליאות רוויות משמעות בעלות עוצמה רגשית וקיומית אף כי נמסרו בצניעות.

זה יכול להיות יום שבו "השמיים מתעמרים מסיבות עלומות / באדמה המוצקה והיצרית" ותיאור ההתעמרות ויצירת התוהו ובוהו מדהים. אבל  הכול מסתיים  בהודייה בקוצר הבנתו של האדם באיתני הטבע.

זה יכול להיות "יום חורפי קריר, חצוף" בתל אביב, ושוב הטבע קם לתחייה ומקבל כוחות. אבל אז נפרצת ההתרחשות הריאלית בגדול כי "לפתע פורץ ליבי מתוך החזה" ומדלג והגוף רץ אחריו ושמחה פורצת בו מול גשם הנדבות והוא  פורץ בשירה. או אז, תיאור ההליכה ברחוב ברוח סוערת כשהמטרייה עפה מידיו, הופך לאירוע קוסמי שמשמעותו הפואטית החיובית מובנת לו לפתע.

אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות, כמו תיאור אהבת הסתיו והאביב, אבל מקוצר המצע די לראות כי חושיו של המחבר קולטים את הטבע תוך כדי תהליך עלילתי סיפורי ההופך טעון  ונעשה שיר. ואכן, הספר כולל מדורים מסקרנים: החברה האנושית, הגות (כביכול שאר השירים אינם טעוני הגות), דו-שיח, אהבה,  ארספואטיקה, זמנים וזיכרונות.

ומתברר שהמוטו רב חשיבות, שכן  רייך מביא בו את הפסוק המקראי מספר משלי, פרק ל' י"ח – (המקרא בכלל משמש רקע אינטלקטואלי לשירים לא מעטים, כשמוענקת לפסוקים  או לקטעים מתוכו משמעות אקטואלית ואישית), וזה המוטו: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור, דרך אנייה בלב ים, דרך גבר בעלמה." כלומר – שתי תופעות בלתי מוסברות אפילו לשלמה המלך החכם מכל אדם, הן מן "הטבע הגדול" ואחת היא מן הזוגיות האנושית. והרי שמו של הספר הוא "דרך הנשר"! סביר להניח שכל קורא יפרש כי זו מטאפורה לאדם שאת מעופו, דרך חייו, ואת נפשו קשה לשער ולהבין, ועל כן השירה אולי היא  דרך לביטוייה ואולי אף לפיענוחה.

ואמנם,  במדור ארספוטיקה, למשל, שאינו מציג בעיקרו תזות מופשטות אלא בעיקר תהליכי נפש, מובא, למשל,  השיר "רגע ענוג". ומהו הרגע? השיר נפתח  בראשיתה הבלתי מוסברת  של כתיבת שיר: "שורה של מלים נוחתת  ותהי לך לפה," אבל היא "עוללית". אף על פי כן במפתיע  מספיק לה האור הבא מן החלון. הכיצד? כי עם ראשית הכתיבה תחולל בו תהליך מופלא של יצירת משפחה שמחה של מילים שהוא מולידה, ואין לשיר סיום אף לא ידוע אם טוב הוא או רע... בקיצור – היא מעוף הנשר המופלא ממנו.

אבל מהי מהות  הנשר ומהי דרכו? ומדוע כינה כך המשורר את ספרו? על העטיפה האחורית מופיע שיר קצר על הנשר ועניינו בעיקר במעופו האדיר  המגביה מעל "המים השוצפים"  שלמטה. אי לכך בחיי בני האדם וזיקתם זה לזה – "נהר החיים לא יזכרנו." ואם כך, מהו? האומנם השירה רחוקה מהחיים השוצפים? אלא שמהותו תובן כמאחדת כל שראינו עד עתה ואף פן רב ערך מפתיע. כל זאת מן המימד המטאפורי של שני השירים הקרויים בשמו והכלולים אף הם במדור "הטבע הגדול".

הראשון בהם מראהו כסיפור ושורותיו ארוכות כרוחב הטקסט. אף לשונו אינה פיוטית במיוחד. יתרונו שהוא  קרוי "דרך הנשר" כשמו של הספר, ואילו השני  שמתכונתו כשיר ארוך, קרוי "דרך הנשר בשמיים", כמות שנאמר בספר משלי אך בכך מכוון לפרשנות אישית לו.

שיר זה, שלשונו פיוטית למדי, פותח בדברי שלמה המלך על הנשר ש"נסתרו ממנו נתיבותיו,"  יולכן הוענק לו "כתר מלכות / בין ענן לבין טל." והנשר – מה יפים לו רגעי השלווה מעל במעופו האצילי, וכמה מרגשות אותו התחושות, המראות, והמעוף ב"אימרותיו האדירות" שרק בעלי כנף מכירים אותן. עם זאת, למרות ניתוקו מן המציאות שמתחתיו, הוא מודע לתפקידו להזין את יושבי קינו. לכן הוא מרוכז במעקב אחר "הקן החבוי בחגווי הסלע" וגם אחר "חית השדה הקטנה" שאינה יודעת מה צפוי לה, שתיטרף. אך עם סיום סעודת הטרף  הוא מביא את הבשר שנותר ורוכך לקינו, אל הנשרית שלו וגוזליו, כל העת תוך חשדנות ביצור הזקוף הקרוי אדם והוא מסוכן לו. כך הוא זוכה לאהבת הנשרית הסומכת עליו ותשוקתה אליו גוברת.

"השיר" האחר שמתכונתו כסיפור, מדגים את מסוכנותו של האדם ואפילו היתה אהבה קודם ורצון טוב. הרי זו ראיית עולם פסימית שרייך אך לוחש אותה כי ראיית עולמו בעיקרה אופטימית. ה"סיפור" מתמקד בגידולו האוהב של גוזל נשר על ידי ביולוג שלזיכרו נכתבה היצירה, ואשר עם שחרורו לחופשי אחרי שהוצמד צמיד ברזל מסמן לרגלו, הוא עף מאושר וגדול במעופו האדיר, גם שומר על קינו וגוזליו וחוגג. אך עם חלוף הזמן חשים אנשי המירעה כי נשרים פוגעים בעדרם וטורפים מהם. או אז הביולוג נאלץ לירות  בנשר  שהיה קרוב אליו וגילה לתדהמתו וכאבו שזה היה הגוזל שגידלו. זו הפואנטה. ומה הפלא שדרכו בשמיים – נפלאה אפילו משלמה המלך במשמעותה החיובית והשלילית. ואם כך, מדוע קרוי ספר השירים הזה "דרך הנשר"?

דומה כי הנשר הופך מטפורה וסמל ליוצר, למשורר, שביצירתו יוצא למעוף מרגש ואדיר, ושרוי לשם כך בניתוק מחברת בני האדם. עם זאת,  במעופו בכנפיים עצומות בגודלן  והוא רווי חוויות פנימיות וחיצוניות, אין הוא שוכח את חובותיו  לרעייתו ולבני משפחתו, והם מגיבים באהבה. וזה ייחוד שיריו של רייך מבחינת ראיית עולם פילוסופית, בנוסף לפיתוחו הייחודי  של הז'אנר השירי. מעוף אינטלקטואלי וחווייתי  גדול בחוץ, אבל המשפחה היא הבסיס והמסירות והדאגה לה תוסיף ותקיים אותה  ותאפשר את המעוף הזה, היצירתי,  בכנפיים אדירות.

ניתן היה להביא כאן שירים לא מעטים שמשתכלל בהם הדגם הזה. אבל  נפנה בעקבות הנשר למדור ה"אהבה" ונציץ להיבט הזוגיות. מהי לפיו? והנה, גם בשיר הפותח את המדור, שהוא אחד השירים הפיוטיים בקובץ כנרמז כבר בשמו, "אגלי טל", ניבנה כמו סיפור. וכך נפתח השיר:

"ימי התכלת שלי היו ימים נבוכים ותמימים,

כמימוזה ביישנית  – הלילות,

ובעטיים' התאחרתי והחמצתי אהבות."

ואז, הוא מספר בטורים קצרים בעיקרם, כי יום אחד התאהב בנערה "בת-יער" שהפכה נערת חלומותיו. אבל השד המשתק פעל ועל פניו הצטברו אגלי טל צורבים והיתה החמצה. אלא שברבות הימים למד להצמיח בתוכו ציפור שבכנפיה קיווה שיתחכם לשד וציפור הפלא הזאת הפליאה ואפילו נגסה בשד ופוררה אותו. ואז צלצלו הפעמונים שלו וכולו הפך ציפור! ובלא עכבות עף אל בין החמוקיים והשדיים והצמות וכולו ציפור מתרוננת עפה לשמיים ולאופק המסקרן. יפה, לא?

לעומת זאת, מפתיע דווקא השיר המוקדש לרעייתו מזה שנים ואם ילדיו, שאף הספר בכללו מוקדש להם, והוא קרוי "עוגות של אהבה לאישה שאיתי." השיר  צנוע, קצר, נעדר זוהר הפיוט והוא אף האחרון במדור רב הקסם והמקוריות הזה.  והנה השיר:

"את יודעת אך מעט

על  אודות חולות מדבר, צלילי אורחות גמלים

מעט / על אודות הטבע הרוחש בין רגבים,

רק קצת / על אודות המיית המים הזונקים

בוואדיות ובהרים –

אך תפארתך באפיית עוגות של אהבה

בלב הגבר ההומה לך

כבר שנים."

העוגות הן מטאפורה לאהבה שעוררה בו רעייתו ומן הסתם אף אפתה לו בממש כיוון שבראייתו של רייך חלומות של זוהר ושדים הם לימי התבגרות. אהבה בוגרת ויציבה אינה נזקקת לעולם הדמיון ולמאבק פנימי או חיצוני. יש בה מתן של "עוגות", גילויי אהבה ביתיים, שמעוררים את לב הדובר ההומה אליה מזה שנים והם  גוברים על כל הפערים שבאהבת הטבע, לעולם החיצון בכלל.

ולסיכום, הרי  שיר שבנוסף עורר בי כבת קיבוץ הזדהות  עם החוויה "המסופרת" בו. השיר כלול במדור ה"זיכרונות", וקרוי "משעולים" (עמ' 119). השיר הזה הוא אחד מן השירים המבטאים את התרפקותו של המשורר על זיכרונות מבית הוריו בקיבוץ ועל נופו של עמק יזרעאל שבתוכו צמח. בשורות הראשונות מתרחש תהליך שלם. השורה הראשונה של השיר הלא קצר היא לחלוטין פרוזאית ונטועה בהווה. לפתע הופכת המציאות הנפשית של מראות ילדותו לממשית ושנייה לאחר מכן  הוא כבר נסחף במעוף הנפש אל המציאות המנוגדת של ההווה:

אני צועד על חוף עירי ובו זמנית

מרחפת נפשי

מעל המשעול המתפתל בין שדות העמק

פוסע, צופה, דואה, מהרהר ארוכות,

וכמו בלון ברוח נסחפת רוחי ושבה

אל מעגן עירי קיצרת הרוח.

ואז. כשהמודעות למציאות חייו גוברת, נמסר "הסיפור"  ברצף של מיבנים שיריים. הוא מודה כי שנים רבות הוא חי "בסוף מערב" (כבשירו של יהודה הלוי), ליד קיר בטון "שרוע כמו נר הלילה," אבל ליבו "עדיין נלפת בצפון מערב." הולך שבי אחר שדות העמק. "לא פשוט להיות פרח מיובש / נתון בין דפי ספר שכוח," ורק מעט עלים ירוקים מחפשי אור נותרו בו. והוא כמוהם, גוהר אל גינת הוריו החמה, הקטנה והאהובה שבה גדל וצמח ופרח ועשה פירות. שם, בעמק, צמח כחלק אינטגרלי בטבע ואילו בנוף העירוני כמו ייבש.

 ספר השירים הזה הוא, אפוא, כפרח וכפרי היפים שבעמק. לפי רייך הוא צמח ומעופו הוא "דרך הנשר" הודות לגינת הילדות  המאפשרת לו מחד, מעוף מסחרר של יצירה , ומאידך – חיבור מתמיד וער למציאות האנושית לגילוייה, ומרכזה בזיקה המתמדת להוויית בני ביתו.

ארנה גולן

* * *

מיכאל רייך

הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה וּשְׁאָר צְבָעִים

מִיוֹם שֶׁנֶּחֱקַק יוֹם הַ-9 בְּיוּנִי שְׁנַת 1946

ונִּצְרַב בְּנַפְשִׁי –  

הָפַךְ הַתַּאֲרִיךְ חֶלֶק מִיְּשׁוּת אֲפֹרָה שֶׁבִּי

אֲשֶׁר עָמְדָה בְּסֵרוּבָהּ לְהִתְפּוֹגֵג -  -  -

*

לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת, 

נִפְגַּשְׁנוּ בֵּן דּוֹדִי וַאֲנֹכִי

תַּחַת עֵץ הַתּוּת הַיָּרֹק שֶׁבַּחָצֵר

והִפְלַגְנוּ יַחְדָו

אֶל יָמֵנוּ הַדְּהוּיִים הָרְחוֹקִים,

בְּעֵינֵי רוּחִי הִתְנוֹפְפוּ עַל חוּטֵי הַהִסְטוֹרְיָה הַמַּרְעִידִים,

כָּל חִתּוּלֵי הַ"מְדִינָה שֶׁבַּדֶּרֶךְ"

הַמֻּכְתָמִיםַ בְּדָם וּבוֹץ;

הַצָּעִיר שְׁאָלָנִי לְפֶתַע אוֹדוֹת הַ"שַׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה"

הֵשַׁבְתִּי: "זֶה הָיָה בְּשַׁבָּת,"

עָנָנִי: "הַצֶּבַע, עַל שׁוּם מַה?"

"כַּאֲשֶׁר רָאשֵׁי הַיִּשׁוּב וְאֶזְרָחִים רַבִּים כְּמוֹ אָבִי 

נִלְקָחִים עַל יְדֵי הַ'כַּלָּנִיּוֹת' הַבְּרִיטִיּוֹת

לְמַּחֲנוֹת מַעֲצָר רָפִיחַ, עַתְלִית וְלַטְרוּן,

הַכָּל נִצְבָּע שָׁחֹר" – הִסְבַּרְתִּי –

"לְרַבּוֹת הָאֲוִיר, הַשָּׂדוֹת, בְּרֵכוֹת-הַדַּגִּים וְהַגִּלְבֹּעַ."

* * *