פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1881

לכל כותבינו וחתומינו

לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵבוּ וְתֵחָתֵמוּ!

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ"ח באלול תשפ"ג. 14.9.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אוֹכְלֵי הַוְּרָדִים. // אהוד: סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל בשנת תשפ"ד! // מיכל סנונית: מתוך ספר שירים חדש "מרוב אהבה". // יוסי אחימאיר: לקראת יום פקודה. // איליה בר-זאב: זֵאוּס. // אורי הייטנר: 1. מאזן אוסלו. 2. צרור הערות ‏13.9.23. // אסי דגני: שיר פרידה מן השנה החולפת. // משה גרנות: 1. מה זאת אהבה?  2. על "ידידי יצחק אורפז" לאהוד בן עזר. // אהוד בן עזר:" ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אורית  דשא-ינאי-ברנר: הכרמל המופז. // אהוד בן עזר: ניין אילבן ביומני. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק י"ד. שרגא בונה שכונה. // יחזקאל ינאי: חייל ישראלי צעיר במלחמת יום הכיפורים. // מנחם רהט: גלוי וידוע. // לא ייאמן כי יארע, חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים ושלושה. בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. // צביקה זליקוביץ: תשפ"ד. שנה טוֹוָה שנה דתית לאומנית. // ממקורות הש"י. // שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

אוֹכְלֵי הַוְּרָדִים

שָׂא לָנוּ "לְבִלְתִּי מוֹעִילִים"  –

עַל הֱיוֹתֵנוּ מְרַחֲפִים,

בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ  –

וּמְלַקְּטִים כּוֹכָבִים בַּלֵּילוֹת;

עַל אֲשֶׁר נֹאכַל

וְרָדִים בָּעֲרָבִים  –

וְנָנוּעַ בְּעַרְסְלֵי נַרְקִיס

לִבְקָרִים;

וְעַל שֶׁנַּחְפֹּן בְּזָדוֹן

גַּחְלִילִיּוֹת יְרֻקּוֹת נוֹצְצוֹת  –

וְנַטִּילֵן בִּיעָף

לְתוֹךְ אֲפֵר-הַמַּסֶּכֶת,

וּבְחַדְרֵי חֲדָרִים

בִּגְדֵי-מַלְכוּת כְּבֵדִים

נֶאֱרֹג לָנוּ לְתִפְאֶרֶת  –

בִּגְדֵי-מַלְכוּת אֲדֻמֵּי-שׁוּלַיִם,

וּנְהַלֵּךְ בָּם עַל קַבַּיִם  –

רוֹאִים וּבִלְתִּי נִרְאִים;

וְעַל נְעִיצַת-שֹׁרֶשׁ

בִּשְׂדֵה-אַכְזָב;

וְעַל תְּלִישַׁת צִיץ

בְּעָרוּץ זָר;

שָׂא לָנוּ  –

עַל כִּי נִשְׁמַט הַגַּרְזֶן

וְנָפַל לַמַּיִם.

1954

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל

בשנת תשפ"ד!

1. נחתמה עסקת ענק למכירת טילי חץ לגרמניה בשווי 3.5 מיליארד דולר, וזאת 84 שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבה השמידו הגרמנים ועוזריהם באירופה 6 מיליון יהודים.

2. החלה לפעול הרכבת הקלה בגוש דן, לראשונה מאז חורבן בית שני.

3. ראש הממשלה החשוד בפלילים נפש ולא חשש לחורבן בית שלישי.

4. מדד יולי עלה ב-0.3% והאינפלציה השנתית בישראל 3.3%. בארה"ב 3%. במצרים 21%. בטורקיה 40%. באיראן 50%. בסוריה 90%. בלבנון 350%!

5. יתרות המטבע של ישראל הגיעו לסך של 204.669 מיליארד דולרים.

6. תמ"ג לנפש: בריטניה 55,862. סעודיה 55,802. ישראל 52,173. איטליה 51,062. יפן 48,813. פורטוגל 44,707. דרום-סודאן 516. ומתקרב שלום עם סעודיה.

7. פיץ' הותירה את דירוג האשראי של ישראל ללא שינוי +A.   

8. הגז מאסדות הקידוח ממשיך לזרום ולהעשיר את ישראל.

9. היינו 650,000 נפש בלבד בשנת 1948 מול פלישה של 7 מדינות ערב במטרה להשמידנו, והיינו ללא יתרות המטבע הזר, השטרלינג, שהקפיאו הבריטים שמהם השתחררנו – והנה אנחנו 9.7 מיליון נפש בשנת 2023 ובהם 7.1 מיליון יהודים!

10. אכן, איום ונורא, שנת תשפ"ד – ממש חורבן בית שלישי. מהרו ועשו רילוקיישן לאיי הוואי או לכפרים נטושים באיטליה, פורטוגל, קפריסין ויוון. ואם בתיכם שבגולה יעלו באש, ייהרסו בשיטפונות, יתמוטטו ברעידת אדמה, יקפאו בשלג, יתכסו במפולות סלעים ובוץ או שטרור פלסטיני ייקחכם בני ערובה – אל דאגה, ישראל העשירה שעזבתם תפצה אתכם ותשלח כוחות חילוץ להצילכם!

* * *

מיכל סנונית

מתוך ספר שירים חדש "מרוב אהבה"

מבחר שירים ישנים וחדשים

בהפצת סטימצקי

מבט

אֲנִי אָמוּת בִּגְלַל מַבָּט אֶחָד

שֶׁלֹּא נָתַתָּ בִּי.

גַּם אִם אַלְפֵי עֵינַיִם בִּי יַבִּיטוּ

בְּרָעָב וּבִתְשׁוּקָה

אֲנִי אָמוּת בִּגְלַל מַבָּט אֶחָד

מַבָּט אֶחָד

שֶׁלְּךָ.

בחודש מרס

בְּפַשְׁטוּת חִכָּה מִחוּץ לַדֶּלֶת

בְּפַשְׁטוּת טָרַף אֶת הַקְּלָפִים

הוּא בָּא מִמֶּרְחַקִּים

עַכְשָׁו הוּא נָח עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת

כִּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים.

וּכְשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת

נִכְנַס לַבַּיִת וְלָקַח אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתָיו

כָּל כָּךְ פָּשׁוּט כְּאִלּוּ אִי-אֶפְשָׁר אַחֶרֶת

וְזֶה הָיָה בְּחֹדֶשׁ מַרְס.                                                                                                                                                                                                                            

הוא לקח אותי מהמדבר

הוּא לָקַח אוֹתִי מֵהַמִּדְבָּר

יַלְדָּה עִם סַנְדָּלִים

וְשׁוּם דָּבָר.

וְגַם כְּשֶׁעָשָׂה אוֹתִי מַלְכָּה

נִשְׁאַרְתִּי כְּאוֹתָהּ יָלְדָה.

וְהוּא צָחַק בִּמְשׁוּבָה

וְאָז יָדַעְתִּי אַהֲבָה.

מיכל סנונית

* * *

יוסי אחימאיר

לקראת יום פקודה

עם בואו ללשכת ראש הממשלה, הוא היה חולף ביעף במבואה הרחבה, ונבלע מיד בחדר המזכיר הצבאי או היישר בחדרו של ראש הממשלה. לא התעכב לרגע, מהיר, ענייני, יבש משהו, בא לדווח, לשמוע ולהשמיע. כמו כוכב שביט – נכנס, דיווח, ויצא. שמו אז לא היה ידוע ברבים. אני כמובן הכרתיו בתוקף תפקידי, אף כי כמעט שלא החלפתי עימו מילה – הוא ראש המוסד, אני ראש הלשכה. ידעתי שלנגד עיניו של שבתי שביט אך ורק טובת המדינה וביטחונה. מבחינה זו, היה האיש לרוחו ולטעמו של איש הסוד ראש הממשלה יצחק שמיר.

אילו ימים היו אלה! ימי התמקדות בעשייה, ימי סוד מוחלט בהחלט, עניינים ביטחוניים רגישים התנהלו בחדרי חדרים. כמו שאר ראשי האירגונים החשאיים, שמו נודע בפומבי רק עם פרישתו. או-אז קרה לו מה שקורה לרבים מאנשי הסוד הללו. אחרי שנים רבות של שתיקה, עשייה בצינעה, ללא פירסום, נסתרת מעין כל – הפה נפתח, הדיבור התפרץ.

בנוסף לכך ששבתי שביט עבר לפעול בשדה הציבורי, הגלוי לעין כל, הוא פירסם ספר חשוב שכותרתו אומרת הכול: "ראש המוסד". ספר שמקיף 32 שנות פעילות במוסד, שנכתב באחריות רבה, בזהירות המתבקשת, ועדיין חושף סיפורים רבים שלא נודעו עד אז.

שבתי שביט נבחר לעמוד בראש המוסד כשמולו ניצבה מועמדותו של האלוף אמנון ליפקין-שחק. ראש הממשלה העדיף את שביט, בין השאר משום שידע כי ליפקין-שחק עשוי להיות הרמטכ"ל, וכך היה. שבתי החליף באפריל 1989 את נחום אדמוני בטקס צנוע בלשכה, שבה האיש ממעט הדיבור הזה ("מעולם לא אמרתי יותר מהמינימום הנדרש להבעת דעתי בסוגיה הנדונה באותו רגע") נשא דברים במשך כמה דקות, עד ששמיר התלחש: "לא ידעתי ששבתי יודע לדבר..."

על שבתי איש המוסד כבר סופר רבות, מאז הלך לעולמו, כשהוא צועד – מאמץ פיסי לא קטן לבן 84 – אל הר הגעש אתנה בסיציליה. מעט מדעותיו הפוליטיות נחשפו מאז הוא עצמו נחשף. בשנים האחרונות, כמעט עד יום מותו, לא חסך משבט לשונו. במיוחד משהגיע נתניהו לשלטון, שלא היה מנהיג כלבבו, בוודאי בשנת הרפורמה המשפטית.

שבתי שביט הטיח דברי ביקורת קשים בטורי דעה שפירסם ובהתבטאויות שבעל-פה, טען כי "נתניהו מסכן את ביטחון ישראל" והוא "חתרן בלתי נלאה נגד כל מתנגדיו."

יותר מכל הגנרלים, ראשי אירגונים ושאר הלשעברים, שמתבטאים כה קשה נגד הממשלה והעומד בראשה, מוציאים דיבת ישראל החוצה (יש מהם המשווים בזדון את המתרחש בישראל ל"אפרטהייד" ול"נאציזם") – הפליא אותי במיוחד קצפו של שביט. יושרתו, נאמנותו, הבנתו היו בעיני בלתי מעורערים. וכשהוא אמר, כי ביבי הוא "בן למשפחת יורדים מהארץ," "יותר אמריקאי מישראלי" וכי "לא התאבל על רציחתו של רבין," הצטערתי במיוחד.

האם גם שביט נסחף בזרם העכור השוטף את המדינה באלה הימים, בדברי ביקורת מוקצנים, חסרי אחריות, שחורגים אפילו מן האמת? האם גם הוא נתן יד למהלך של עמיתיו, שכפסע בהתבטאויותיהם בין ביקורת לשמה לבין קריאה למרד צבאי? אני יכול רק להעריך שחרדתו של שביט לשלום המדינה תחת ראש הממשלה נתניהו – חרדת אמת היתה, שלא כמו "דאגנים" מן הסוג הנקמני, אהוד ברק ואהוד אולמרט.

כמי שעבד תחת יצחק שמיר תחילה ויצחק רבין לאחריו, שבתי שביט בוודאי הסתייג מסגנון הניהול של הבאים אחריהם, ובמיוחד זה של בנימין נתניהו. אבל כלום סלידה מאופיו של איש, די בה כדי להוביל לפרץ התבטאויות כה פוגעניות? ראש הממשלה התעלה על כעסו, והגם שבאיחור-מה, טוב עשה כשפירסם הודעת אבל: "למרות חילוקי הדעות העמוקים בינינו, תמיד הערכתי את שירותו החשוב ואת תרומתו למען ביטחון ישראל."

שבתי שביט הלך לעולמו ימים ספורים לפני הכרעת חמישה-עשר שופטי בג"ץ בעניין חוק הסבירות. נפטר בניכר שבועיים לפני ציון יובל למלחמת יום הכיפורים הנוראה. אכן שוב ימים נוראים לפנינו, ולא רק אלה שעל פי לוח השנה העברי באים מיד לאחר ראש השנה. האם הקרע הפנימי יועמק לאחר הפסיקה המשפטית? האם לפני ראש השנה נעמוד במבחן ביטחוני רב זירתי, כאשר מדובר על מאות איומים בימים הקדושים לעם היהודי? כלום ערוכים אנחנו לקבל את פני הרעה? הנופתע כמו לפני יובל שנים?

שבתי שביט השאיר אחריו אומה שסועה, מפולגת, מודאגת, הניצבת לפני מבחן חייה. ביום פקודה – והוא קרוב מאוד – נדע נהדוף את הסכנות החדשות האורבות לפתחנו. נקווה כי נתאחד כולנו להציל את הבית הלאומי. נזכור בהכרת תודה את שבתי שביט ז"ל – ונייחל לשנה טובה יותר.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 11.9.2023.

* * *

איליה בר-זאב

זֵאוּס

זאוס. ויקיפדיה.

מֵטִיל הַבָּרָק וְהָרַעַם –

מֵאַיִן הָרַגְלַיִם וְהַיָּדַיִם לְנַוֵּט מִשְׁפָּט, לִרְדֹּף צֶדֶק?

אֵל נְקָמוֹת אַתָּה.

 נָשִׁים מַעֲרִימוֹת עָלֶיךָ?

הַאַתָּה הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל אֶלֶף צֶאֱצָאִים,

שֶׁל אַפְרוֹדִיטֶה [1]  וְהֶרְקוּלֵס? [2]

הֲתָלִיתָ אֶת אֵשֶׁת חֵיקְךָ הֵרָה [3] בֵּין שָׁמַיִם

לְאֶרֶץ הַחַיִּים?

סוֹבְבוּךָ בִּמְחוֹל שֵׁדִים לְהַחְרִישׁ קוֹלְךָ מִבֶּכִי פֶּן קְרוֹנוֹס [4],

אָבִיךָ, יְגַלֶּה שֶׁהִנְּךָ פָּעוֹט יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ

בִּמְעָרַת מַחְבּוֹא –

יִבְלַע אוֹתְךָ כְּאֶת שְׁאָר יְלָדָיו.

נִימְפוֹת וּבְנוֹת הַתְּמוּתָה

מַמְתִּינוֹת –

הַשְׁקֵה אוֹתָן בְּמֵי צוּף מְתַקְתַּק,

נֶקְטָר הַקֵּץ.

1. אפרודיטה – אלת היופי והאהבה. ונוס אצל הרומאים.

2. הרקולס – פרי בגידותיו של זאוס. בנה של בת התמותה אלקמני. מופת הגבריות, אבי שושלת המלכות בעולם ההלניסטי.

3. הרה – מלכת האולימפוס. אשתו ואחותו של זאוס. אלת הנישואין, האימהות והלידה. יונו אצל הרומאים. ואשתו של –

4. קרונוס, שליט הטיטאנים,

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. מאזן אוסלו

כששמעון פרס, שר החוץ, חזר מטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, הוא הכריז בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור!" בכך, הוא סימן מהו ההישג הגדול, שעל פיו יבחן ההסכם.

סגנו, אדריכל אוסלו, יוסי ביילין, אמר את הדברים במפורש. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", ב-26.11.93, הוא הגדיר מה המבחן של אוסלו:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם."

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה." 

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."

להלן תוצאות מבחן הדם: בעשור שקדם להסכם אוסלו נרצחו בפעולות טרור כ-170 ישראלים. בעשור שאחרי אוסלו נרצחו למעלה מ-1,400 ישראלים. זה לא קרה בגלל המחבלים הרוצחים הנתעבים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. זה גם לא קרה בגלל החמאס שהתנגד לאוסלו. התוצאה הזאת היא תוצאה מובנית של הסכם אוסלו, כי ההסכם, מלכתחילה, היה הונאה של ערפאת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו אל לב הארץ, על מנת לשפר עמדות במאבק המזוין ובטרור, כחלק מתוכנית השלבים, שעל פיה הפלשתינאים יקבלו כל שטח שישראל תעביר להם, והם ישמשו קרש קפיצה למימוש המהלך הגדול של השמדת ישראל.

ערפאת עצמו לא הסתיר את כוונותיו. הוא אמר זאת בפירוש בנאום בערבית לבני עמו, ששודר בטלוויזיה הירדנית שעה קלה לאחר טקס החתימה בבית הלבן. הוא הבהיר שהצהרת העקרונות אינה אלא חלק מיישום אסטרטגיית השלבים. כל מי שצפה והאזין לנאום ידע היטב מהי תוכנית השטחים. בדיוק כפי שכל מי שהאזין לנאומו בפני סטודנטים מוסלמים ביוהנסבורג, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הבין למה הוא התכוון כשהשווה את הסכם אוסלו להסכם חודייבה: "איני מחשיב הסכם זה יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לבני שבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומאר התנגד להסכם והחשיב אותו להפסקת אש נתעבת. אבל מוחמד קיבל את ההסכם ואנחנו מקבלים עכשיו את הסכמי השלום." הסכם חודייבה היה הסכם רמייה טקטי, הסכם שביתת נשק שנועד להרדים את האוייב, וכעבור שנתיים, כשהוא התעצם וצבאו גדל פי חמישה, מוחמד תקף את העיר מכה, שעמה חתם על ההסכם, וכבש אותה.

קברניטינו ידעו על האמירות הללו וכעסו עליהם, אך האמינו שמה שחשוב אינו מה ערפאת אומר בערבית ל"בייס" שלו, כי חשובה יותר התחייבותו בהסכם בינלאומי לעיני נשיא ארה"ב. היתה זו הונאה עצמית מתוך דבקות עיוורת בקונספציה, שמהר מאוד פשטה את הרגל.

מה היתה מהות הסכם אוסלו? תמורת הכרה ישראלית באש"ף, נסיגה מעזה ויריחו, הבאת ערפאת וצבאו לאזורים שישראל נסוגה מהם, אש"ף התחייב לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. ישראל מילאה את חלקה עד תום. ערפאת הבריח במסוקו נשק ומחבל מבוקש כבר בהגעתו לרמאללה. ולא קיים אפילו יום אחד את ההסכם. ואף על פי כן, ישראל שבה וחתמה איתו גם על הסכם אוסלו ב', שבו העבירה לידיו שטחים רחבים ביהודה ושומרון תמורת חזרה לאותה התחייבות להפסיק את הטרור. ישראל מילאה את חלקה ללא כחל ושרק. אש"ף הפר את ההסכם מיומו הראשון.

רבין אמנם שגה כשנפל בפח שערפאת טמן לו, אבל לזכותו ייאמר, שלקראת המו"מ על הסדר הקבע הוא הציב קווים אדומים חד-משמעיים, שמהם ישראל לא תזוז בהסדר הקבע. חודש לפני הירצחו, בדיון על אוסלו ב', הוא הציג את הקווים האדומים שלו בדיון בכנסת, בנאום שהוא מורשתו המדינית:

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

"...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות, שהיא פחות ממדינה, והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים –לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

יתר על כן, כבר במו"מ על אוסלו ב', הוא פעל על פי אותם עקרונות, בחלוקה לשטחי A, B ו-C. כיוון שלאחר ההסכם גל הטרור גבר, רבין הקפיא את הנסיגה, ואמר ש"אין תאריכים קדושים," כלומר הנסיגה לא תהיה במועדה, אלא כאשר הפלשתינאים ימלאו את חלקם. אך לאחר שנרצח, פרס, שהחליף אותו, נסוג במהירות מכל אותם השטחים, וקיבלנו מיד את גל הטרור הקשה ביותר עד אז. רק את הנסיגה מחברון פרס עיכב, ואותה השלים נתניהו.

כשאהוד ברק הבין שאין תוחלת להסדרי הביניים, הוא החליט לגשת מיד להסכם הקבע. הוא מחק באחת את כל הקווים האדומים של רבין והציע לערפאת הצעה שאי אפשר לסרב לה – מדינה פלשתינאית כמעט על כל השטח, כולל בקעת הירדן, כולל מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה (זולת הרובע היהודי) ואפילו הר הבית. וכ"פיצוי" על הישארות גושי היישובים הגדולים בידינו – ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים בנגב. ערפאת דחה את ההצעה בדם ואש ותימרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בכל תולדות הסכסוך. במקום להודיע, לאחר דחיית ההצעה, שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, ברק חזר עד לזרא על המנטרה ש"זו התוכנית ואין בלתה." וערב הבחירות, תחת אש הטרור, הוא זחל אל ערפאת לטאבה עם הצעה עוד יותר מטורפת, וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין כתב לו שהצעה כזו ערב בחירות אינה חוקית, הוא צפצף עליו ואיים לפטרו (רובינשטיין אישר באוזניי את הדברים לפני שבועות אחדים).

כששרון הבין שאין לנו פרטנר לא להסדר ביניים ולא להסדר קבע, הוא ניסה נסיגה חד-צדדית. ישראל עזבה את עזה ואת הערים הפלשתינאיות ברצועה כבר באוסלו א'. שרון עקר את גוש קטיף ונסוג עד גרגר החול האחרון לקווי 4.6.67. כבר הנסיגה היתה תחת אש והשטח שנמסר לפלשתינאים משמש מאז ועד היום, לפני ואחרי השתלטות חמאס, בסיס לתוקפנות וירי רקטות לעבר ישראל.

אולמרט שב לרעיון הסדר הקבע והציע הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, הפעם לא לערפאת אלא לאבו מאזן. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, בשל סירובו לוותר על תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה.

אם הסכם אוסלו היה כל כך רע – למה נתניהו, שרון ובנט לא ביטלו אותו? השאלה הזאת היא הקלף המרכזי של תומכי ההסכם. הנה, העובדה שמתנגדיו החריפים ביותר של ההסכם לא ביטלו אותו, היא ההוכחה שההסכם טוב. יש המסבירים את התנהגותם ברפיסות. נתניהו חלש, רופס ואין לו אומץ לקבל החלטה על ביטול ההסכם. איני מקבל את ההסבר. לדעתי, נתניהו, שרון ובנט צדקו בכך שלא ביטלו את ההסכם.

בפועל, ההסכם מת. אין שום סיבה שישראל תגרום לעצמה נזק מדיני בצעד מדיני קיצוני של ביטול ההסכם. אבל זו אינה הסיבה היחידה וגם לא העיקרית. הסיבה היא, שאם כבר חתמנו על ההסכם ושילמנו על כך מחיר דמים כבד כל כך, לפחות נהנה מהיתרונות שההסכם הנחיל לישראל.

ההישג הישראלי, הוא ההשתחררות שלנו מעוּלם של מיליוני הפלשתינאים ביו"ש וברצועת עזה. אמנם אין מדינה פלשתינאית עצמאית, אבל הרשות היא מדינה מינוס. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, שב"כ, משטרה, כוחות ביטחון, בתי משפט, בתי כלא, שלטון מקומי, שגרירויות במדינות רבות. אין שום סיבה שישראל תוותר על ההישג הזה. נכון, מטרת אוסלו, להביא לשלום, כשלה, כי היתה זו מטרה של הצד שלנו בלבד. אבל על הדרך, חיזקנו את מדינת ישראל מבחינה דמוגרפית, כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.

נקודת המפנה, שהפכה את אוסלו מנטל לנכס, היתה מבצע "חומת מגן" (במובן הרחב של הפעילות במבצע ובעקבותיו, במשך כשנתיים). בין הסכם אוסלו למבצע, שנערך ב-2002, צה"ל נמנע מכל פעולה בשטח הרש"פ. גם כאשר הם שלחו בכל יום מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת המוניים, התייחסנו אליהם כאל שותף לשלום. רק לאחר חודש מרץ 2002, שבו מרחץ הדמים שבר את כל השיאים ולאחר טבח ליל הסדר במלון פארק, ישראל יצאה לפעולה מקיפה, שבה השמידה את תשתיות הטרור, והעיקר – החזירה את חופש הפעולה לשב"כ ולצה"ל בשטחי הרש"פ. מאז, מדי לילה פועלים כוחותינו לסיכול טרור. הם מגיעים למיטתו של המחבל לפני שהוא מגיע לרחובותינו לרצוח יהודים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים ונחסכים חיי אלפי ישראלים. הלוואי שניתן היה להימנע מכך, אבל לא יכולנו להשלים עם כך שדמנו זורם כמים. המצב הנוכחי, שבו הרש"פ קיימת ואיננו שולטים בפלשתינאים ואין עלינו איום דמוגרפי, אך צה"ל מבטיח את ביטחוננו, הוא מצב טוב. אני מקווה שבעתיד נוכל להגיע להסדר קבע ברוח מורשת רבין, כפי שהציגהּ בנאומו האחרון בכנסת. נכון, אין לכך היום פרטנר, אך אין פרטנר גם לרעיונות המדינה הפלשתינאית והנסיגה המוחלטת, ללא "זכות" השיבה ההמונית.

כל עוד אין אפשרות להגיע להסדר קבע, יש לנהל בתבונה את הסכסוך, בתנאים הנוכחיים, שהם הטובים ביותר האפשריים כעת.

פורסם לראשונה ב"בין חברים".

2. צרור הערות ‏13.9.23

* קריאת "בראשית" – אני חבר בקבוצת "בראשית", של אנשי ציבור ורוח מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, החותרים ליצירת הסכמה לאומית רחבה בנושאים השונים וכעת – בנושא המשפטי. הקבוצה הוציאה גילוי דעת בזו הלשון:

כדי למנוע משבר חוקתי שאחריתו מי ישורנה, אנו, חברות וחברים בקבוצת "בראשית", קוראים למחוקקים מכל חלקי הבית, לחתור להסכמות רחבות בכל הקשור לשינויים חוקתיים ואיזונים בין רשויות השלטון.

אנו קוראים לתמוך בעקרון ההכרעה על פי הרוב, תוך שמירת זכויות המיעוט, ובצורך לשמור על סמכויות כל אחת מרשויות השלטון, תוך שמירה קפדנית על האיזונים והכבוד ההדדי ביניהם, ובקריאה לקיומה של מערכת משפט עצמאית, המוסמכת להפעיל ביקורת שיפוטית, במקרים ראויים, בגבולות שיוסכמו ויעוגנו בחוקה, תוך איזון ראוי בין העקרונות האלה כולם.

הקיטוב המעמיק פוגע בחוסן הלאומי, בלכידות החברתית, מערער את הביטחון, הכלכלה ואת מעמדה של ישראל בעולם. צו השעה הוא אימוץ מתווה שייתן מענה מידי וראוי לשאלות החוקתיות והערכיות העומדות על הפרק בימים אלה, ויאפשר המשך של דיון מעמיק ומושכל ביסודות חיינו המשותפים במדינת ישראל.

כל אלה מחייבים את חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות בממשלה, כמו גם מובילים נוספים בחברה הישראלית, להבין את צו השעה, להימנע מאמירות מתסיסות, לפעול למען הרגעת הרוחות ולשמור מכל משמר על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.

שנה טובה ומבורכת, שנת פיוס לאומי לכל בית ישראל.

* הסכמות עם פרדו – עמית סגל צייץ מספר פעמים על גילוי הדעת של קבוצת "בראשית" ובכך סייע מאוד להפצת הרעיון. אך ההתמקדות שלו לא היתה בתוכן החשוב של הקריאה להסכמה לאומית, אלא בחתימה של תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, על גילוי הדעת. התבטאותו של פרדו על "מדינת אפרטהייד" הופכת אותו, בעיני סגל, למוקצה, ואם הוא חתום על גילוי הדעת, היא פוסלת את היוזמה.

דעתי הפוכה. אני סולד מההתבטאות של פרדו, אך כאשר דווקא הוא, אחרי ההתבטאות הזאת, קורא לפשרה ולהסכמות, כאשר הוא חתום על גילוי דעת עם אנשי ימין מובהקים, עם רבנים, עם פנחס ולרשטיין, ראש מועצת יש"ע לשעבר, עם שרה אליאש מראשי גוש אמונים לשעבר ועוד, יש בכך מסר בעל עוצמה.

גם בתוך הקבוצה דבריו של פרדו עוררו סערה. לא קל לי שבקבוצה שבה אני פעיל, פעיל מי שגרם נזק כבד כל כך למדינה רק בשבוע שעבר. אך קשה לי יותר עם כמה מראשי מחאת הטייסים, שהובילו את "הפסקת ההתנדבות", שהם בין יוזמי ומובילי היוזמה. (ועם כאלה שכותבים אתםן רוצים.ות) ואף על פי כן, אני רואה בפעולה המשותפת שלנו חשיבות לאומית אדירה.

האמירה על מדינת אפרטהייד מבטאת בורות. מי שטוען כך, אין לו מושג מהו אפרטהייד. השוואת עימות לאומי בין שני עמים שנלחמים על אותה ארץ לאפליה גזעית, היא שטות. כך גם התעלמות מן העובדה שהפלשתינאים אזרחים ברשות הפלשתינאית ויש להם זכות בחירה בה (שנשללת מהם, אך לא בידי ישראל ולא באשמת ישראל, אלא כיוון ששם זו דמוקרטיה שבה המנהיג יכול לבטל במשך 16 שנים את הבחירות ואין בג"ץ שיכפה עליו לקיים אותן). כאשר אויבי ישראל ו-BDS משתמשים בקלף השקרי של האפרטהייד כדי לפגוע בישראל ולעורר פעולה נגדה, כמו זו שהייתה נגד דרום אפריקה (זו האסטרטגיה של ועידת דרבן האנטישמית), התבטאות כזו של ראש המוסד לשעבר, היא נזק בל ישוער למדינת ישראל.

ומה שמפתיע, הוא שבראיון ל"פגוש את העיתונות", פרדו אמר שהוא תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון ורואה בה חשיבות ביטחונית. הבעייה שלו היא ההתנהלות של סמוטריץ' ובן גביר, השותפות עימם וכו'. בכך הוא צודק. אך מכאן ועד האשמת ישראל באפרטהייד, רב המרחק.

* פשרה סינרגטית – אהוד ברק אינו יודע להוציא מפיו או ממקלדתו את המילה "פשרה" בלי להוסיף "רקובה". הוא וקיצוני המחאה מנסים לסכל כל הסכמה, בטיעון הדמגוגי שאין פשרה בין דיקטטורה לדמוקרטיה.

המהפכה המשטרית מרוקנת את הדמוקרטיה ממרכיב משמעותי בתוכה, ולכן יש לסכל אותה. אך היא רחוקה מדיקטטורה. דיקטטורה לא תהיה והיא כלל אינה עומדת על הפרק. ומן הצד השני, המצב הנוכחי אינו דמוקרטיה מושלמת. יש בהחלט הטייה חזקה מדי לצד הרשות השופטת, אקטיביזם שיפוטי מוגזם ומישפוט קיצוני של החיים הציבוריים. יש צדק בטענות מצדדי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – לטפל בכאב ראש באמצעות עריפת הראש, בלתי קביל.

מה שנדרש, אינו פשרה שבה כל צד יהיה מתוסכל על ויתוריו, אלא בניה משותפת של רפורמה קונסטרוקטיבית, שתשפר את הדמוקרטיה הישראלית.

הסכמה רחבה חיונית בראש ובראשונה כדי לעצור את מחול השדים המטורף שאנו מצויים בו, זה החודש התשיעי, אך גם כדי ליצור דמוקרטיה טובה יותר.

ניתן להגיע להסכמות כאלו, שבהן כל צד ירגיש שניצח ויהיה זה ניצחונה הגדול של החברה הישראלית.

מה שדרוש זו מנהיגות, בשני הצדדים, שתעז ללכת נגד הבייס הקיצוני והקולני שלה, להפשיל שרוולים ולעשות את הטוב למדינת ישראל.

האלטרנטיבה הרת אסון.

* רצון העם – כאשר לוין וסמוטריץ', שהצליחו להכשיל ולסכל כל פשרה, מלהגים על נכונות ורצון, כביכול, לפשרה; וכאשר שקמה ברסלר, היוצאת חוצץ נגד כל הצעת פשרה ומשווה את מי שנושאים ונותנים על פשרה "צ'מברליינים", מלהגת אף היא על רצון, כביכול, בפשרה – אות הוא שגם הם מכירים בסנטימנט הציבורי: העם רוצה פשרה. העם רוצה הסכמה רחבה. העם סולד מן הקיצוניות שלהם. העם אינו רוצה לתת להם להחריב את המדינה. אז הם מכסים את להט המלחמה שלהם בכסות פשרנית.

בכתבה על ההפגנה בירושלים סיפר כתב ערוץ 12 שהוא שוחח עם המפגינים, והוא מוצא פער בינם לבין מנהיגי המחאה. הוא מצא אצלם רצון בפשרה.

וכיוון שזה רצון העם, מן הראוי ששלושת הג'נטלמנים נתניהו, לפיד וגנץ, יזיזו את התחת ויעזו סוף סוף לעשות את מה שרצוי לעם ומה שרוצה העם, והפעם אין פער בין הדברים. שיפסיקו להיבהל מהקיצונים – לוין, ברק, ברסלר, סמוטריץ', יאיר גולן, ראש הכנופיה ושות', ויביאו לפשרה המיוחלת.

* פסק הדין שלי – להלן פסק הדין שלי:

א. בג"ץ מוסמך להתערב בחוקי יסוד.

ב. התערבות בג"ץ בחוק יסוד היא נשק יום הדין. יש לנקוט בה רק במקרים קיצוניים ביותר של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח או המיעוט ובפגיעה קיצונית ביותר בכללי הדמוקרטיה.

ג. ביטול עילת הסבירות היא חוק רע, מושחת ומסוכן, וראוי שיחלוף מן העולם.

ד. ביטול עילת הסבירות אינה עומדת ברף הקיצוני שמחייב התערבות בג"ץ ולכן העתירות נדחות.

ה. בית המשפט מצביע על הצורך בשינוי החוק, אך הדבר ייעשה בידי הכנסת.

ו. מן הראוי שהכנסת תחוקק את חוק יסוד: חקיקה בהקדם, כדי להסדיר בחוקה את מהות החקיקה ומערך האיזונים והבלמים בין הרשויות, כולל הסדרת סוגיית חוקי היסוד.

* תמצית המהפכה – הזלזול של עו"ד בומבך, בא כוח הממשלה, במגילת העצמאות, הוא תמצית המהפכה המשטרית – זלזול ביסוד הערכי של מדינת ישראל וניסיון להפוך אותה למדינה אחרת.

* מעוגנת בחוקה – ערכי ועקרונות מגילת העצמאות כבר מעוגנים בחוקה. 80% ממגילת העצמאות הם חוק הלאום. עוד 15% הם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נותר לעגן עוד 5% – את עקרון השוויון. יש לעגן אותו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או כחוק יסוד בפני עצמו.

* בהמה גסה – הגוטליב מתפרעת גם בבית המשפט העליון.

* קלאסה – אחת התרומות המשמעותיות של אסתר חיות בקדנציה שלה כנשיאה, היא פתיחת דיונים בבית המשפט העליון לשידור בתקשורת. כך רואה הציבור שאפשר גם אחרת. שקרקס ועדת החוקה של רוטמן אינו האופציה היחידה לנהל דיון. הציבור רואה שניתן לדון בכובד ראש, ברצינות, באופן ענייני, מנומק ומנומס. אז נכון, כל ה"אדוני אומר" מגוחך בעיניי, ולמרות זאת – זו קלאסה.

* גם בלי עילת הסבירות – בג"ץ הקפיא את הפיטורים השרירותיים של יו"ר רשות הדואר, מישאל וקנין. מי שחשבו שבאמצעות ביטול עילת הסבירות הם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, מתחילים ללמוד בדרך הקשה שהם טעו.

* מה לוין רוצה – שניים משלושת שופטי ההרכב שהקפיא את החלטתם השרירותית של קרעי ואמסלם להדיח את יו"ר רשות הדואר הם שמרנים וימנים – אלרון ושטיין.

החלטותיהם מסבירות מדוע לוין אינו רוצה שופטים שמרניים, אלא שופטים-מטעם, כאלה שהוא ימנה. רק עליהם הם הוא סומך שיספקו את הסחורה.

* זיכרון מצמרר – מפגינים תקפו באלימות את מכוניתו של יריב לוין והשליכו לעברה פחי זבל ציבוריים. המראה האלים הזה עורר בי זיכרון מצמרר, של אירוע דומה שבו נתלש הסמל מרכבו של רבין.

אנחנו זוכרים איך זה נגמר אז, ואסור לנו לחשות כאשר דברים דומים קורים עכשיו.

* ראש הממשלה שלי – כאשר בגין היה ראש האופוזיציה, והוא ממש לא היה חלבי או צמחוני, בלשון המעטה, הוא הנהיג מנהג ממלכתי יפה. כאשר ראש הממשלה היה בשליחות מדינית בחו"ל, האופוזיציה נמנעה מלתקוף אותו, לא בכנסת ולא בתקשורת.

הנוהג הזה נמשך לאורך שנים רבות. לא תמיד הקפידו עליו, אך כאשר לא הקפידו עליו זה היה אישיו ציבורי. נמתחה על כך ביקורת. הדבר נחשב כהפרת כללי המשחק.

כנראה שהיום זה לא מעשי ולא רלוונטי. אבל מכאן ועד הפגנות של ישראלים בחו"ל נגד ראש הממשלה, רב המרחק.

על חזית בניין האו"ם הוקרנה כתובת ענק: "אל תאמינו לביבי." לא כתבו זאת פלשתינאים. כתבו זאת ישראלים. למה? מה זה נותן? את מי זה משרת?

אני מתנגד בחריפות לנתניהו, סולד מאישיותו ושולל את דרכו. אך הוא ראש הממשלה שלי, שנבחר בבחירות דמוקרטיות. וכאשר הוא נואם באו"ם בשם מדינת ישראל, הוא מייצג אותי. אגב, לרוב הוא מייצג אותי בכבוד.

סלדתי מהקמפיינים המכוערים נגד ריבלין – "הוא לא הנשיא שלי" ונגד בנט – "הוא לא ראש הממשלה שלי." ולא רק כיוון שתמכתי מאוד בריבלין ובבנט, אלא כיוון שראיתי בכך קמפיין לא דמוקרטי ולא ממלכתי. וגם היום, כשנתניהו ראש הממשלה – הוא ראש הממשלה שלי.

* תיסע תיסע - האם חוקרי פיגוע הדריסה באיילון בדקו את האפשרות, שהדורס בסך הכל מילא אחרי הצו הקטגורי של שרת התחבורה והבטיחות בדרכים: "תיסע תיסע"?

* הצודק התורן – מה נלין על הכהניסטים המנוולים שהפגינו עם כרזות "כהנא צדק," "ברוך גולדשטיין צדק," "בן אוליאל צדק," ו"יגאל עמיר צדק," כאשר הצודק הנוכחי הוא שר בכיר בממשלה?

* הזנב מכשכש -– ראש הממשלה, שר הביטחון, צה"ל והשב"כ מתנגדים נחרצות להחלטתו הפופוליסטית של ראש הכנופייה לדלל את הביקורים אצל האסירים הביטחוניים, שנועדה לחמם את השטח, כי הוא נבנה מהסלמה ומשפיכות דמים. אבל הזנב מכשכש בהם.

* מי ראש הממשלה? – הכותרת ב-ynet: נתניהו החליט... בן גביר מתעקש.

מי כאן ראש הממשלה?

פטר אותו!

* אידיוטים שימושיים – ערב הבחירות לכנסת ה-11, 1984, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את השתתפות "כך" – כנופייתו של "הרב" כהנא שר"י, בבחירות. הוועדה נימקה את החלטתה בכך "שהיא דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים העומדים בסתירה להצהרת העצמאות של מדינת ישראל." כהנא שר"י עתר לבג"ץ, ובג"ץ ביטל באוגוסט 1984 את החלטת ועדת הבחירות ואישר לכהנא לרוץ. הוא עבר את אחוז החסימה (שעמד אז על 1%) ונכנס לכנסת.

עם בחירתו, העלה כהנא הצעות חוק גזעניות. יו"ר השדולה למען ארץ ישראל אז, ח"כ מיקי איתן מהליכוד, ערך מחקר שהשווה את הצעות החוק שלו לחוקי נירנברג. ההבדל היחיד, כמעט, היה שאלו היו בגרמנית ואלו בעברית; אלו דיברו על יהודים ואלו על גויים. יו"ר הכנסת, שלמה הלל, סירב לאפשר לכהנא להעלות את הצעותיו. כהנא עתר לבג"ץ, ובג"ץ ביטל את החלטת יו"ר הכנסת, בטענה שתקנון הכנסת אינו מסמיך את היו"ר לפסול הצעות חוק.

הכנסת התעשתה. החוקים שקיבלה נגד הגזענות, בתמיכה גורפת של הימין והשמאל, מנעו העלאת חוקים כאלה ואת התמודדות הכהניסטים בבחירות.

עם זאת, "כך" טרם הוצאה אל מחוץ לחוק.

ערב פורים תשנ"ד (1994) יצא תלמידו המובהק של כהנא, המועמד מספר 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, לממש את תורת מנהיגו. הוא נכנס למערת המכפלה מחופש לקצין צה"ל, וירה בגבם של מאות מתפללים מוסלמים, שכל חטאם הוא היותם מוסלמים. הוא רצח בדם קר 29 מבוגרים וילדים ופצע 125. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של גולדשטיין. כראוי למחבל בפיגוע, הוא לא יצא ממנו בחיים.

מאז, גולדשטיין הוא גיבורם של הכהניסטים ובראשם תלמידו המובהק בן גביר.

בעקבות הטבח, הוצאו סוף סוף המפלגות הכהניסטיות כך וכהנא חי (מפלגה שהקים בנו של כהנא, אחרי הירצחו, כיוון שפעילי כך סירבו לתת לו לרשת את אביו כמנהיג הכנופייה) אל מחוץ לחוק.

מה עשו הכהניסטים? הקימו מחדש את מפלגתם תחת השם "חזית לאומית יהודית" ואח"כ "עוצמה לישראל" ולבסוף "עוצמה יהודית". אותם אנשים, אותם מנהיגים, אותה אידיאולוגיה, שם אחר... הם עושים מאתנו צחוק ואנחנו נותנים להם לשטות בנו.

ומי התיר לבן גביר לרוץ לכנסת? בג"ץ כמובן.

שוב ושוב, האידיוטים השימושיים של בג"ץ הצילו את הכנופייה הכהניסטית מפני הדמוקרטיה המתגוננת.

ואילו בן גביר הוא הקיצוני ביותר בהתקפה על בג"ץ. כי זו דרכם של הטפילים הפשיסטים. הם מתעלקים על הדמוקרטיה, מטפסים עליה, נהנים ממשאביה, מוצצים את לשדה, משתלטים עליה והורגים אותה.

* שכח לגנות – נתניהו גינה, בצדק, את דברי הבלע של שקמה ברסלר שדיברה על נאצים יהודים, אבל משום מה שכח להוקיע את דברי הבלע של חבר סיעתו ניסים ואטורי שכתב שהשמאלנים הם נאו נאצים, ואיזה אחד יאיר נתניהו, שהשווה את המפגינים נגד המהפכה לפלוגות הסער הנאציות.

נתניהו צבוע.

* בור ועם הארץ – הח"כ המשתמט האנטי ציוני אייכלר, המוגדר משום מה כחלק מהמחנה ה..."לאומי", ממשיך להפיץ את המסרים האנטי ציוניים של החרדים. בהפצת השקרים הללו הוא מבטא בורות ועמארצות מביכה.

אייכלר האשים את הציונים שהם הפקירו את היהודים באירופה בשואה. שקר וכזב. לא היו מי שפעלו יותר מהם להצלת היהודים, ומי שהתגייסו כמותם למלחמה בנאצים.

השואה היא תוצר של הגלות. הציונות התריסה נגד הגלות ונועדה להעלות את העם היהודי לארץ ישראל. החרדים לחמו בציונות מראשיתה, ואסרו על צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל. בכך הם הפקירו אותם. החרדים בחרו בגלות. אלמלא הציונות, לא היתה תקומה לעם היהודי מהשואה. בזמן השואה הציונות הכינה את ארץ ישראל כמדינה יהודית בדרך, והמדינה הציונית קלטה את שורדי השואה ואת יהדות המזרח. החרדים עמדו מנגד, במקרה הטוב.

אילו הדרך החרדית היתה מושלת בכיפה, כבר מזמן לא היה עם יהודי. היו פה ושם כמה קהילות איימישים יהודים. אולי.

הציונים הצילו את האדמו"רים החרדים, שברחו והפקירו את צאן מרעיתם, וחלקם היו לאנטי ציונים הגרועים ביותר, כמו האדמו"ר מסאטמר שר"י. כפויי טובה שנשכו את היד שהצילה את חייהם.

והיום החרדים משתמטים מהגנה על קיומה של המדינה היהודית, בנגוד מוחלט למצוות התורה, שאת שמה הם נושאים לשווא.

* טעות בכתובת – חנין מג'אדלה הלינה, במאמר ל"הארץ", על הסבל וההשפלה הכרוכים בבידוק הביטחוני של הערבים ב"אל-על".

אי אפשר שלא להזדהות עם תחושתה. השאלה היא האם היא מפנה את חיציה לכתובת הנכונה. האם האשם הוא באמת ב"אל-על" ולא בבני עמה המחבלים? האם הגורם לבידוק הוא באמת גזענות ולא הטרור?

* כנס המועצה הציבורית למען בקעת הירדן – קיבוץ גלגל בבקעת הירדן אירח ביום שני את כנס היסוד של המועצה הציבורית למען בקעת הירדן, הפועלת לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעה ולהחלת הריבונות עליה. יוזמי המועצה והיו"רים שלה הם אברהם כץ-עוז "כצלה" ועוזי דיין. כצלה היה ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה. עוזי דיין היה ח"כ מטעם הליכוד. וזה סמל למהות המועצה. אנשים בעלי אידיאולוגיות שונות חוברים יחד למען המכנה המשותף ביניהם ופועלים יחד לקידום המכנה המשותף הזה, מבלי לטייח את המחלוקת ביניהם. יש התומכים בבקעת הירדן מתוך אידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה ושאיפה לריבונות גם על יהודה ושומרון ויש התומכים בבקעה מתוך אידיאולוגיה של פשרה טריטוריאלית ומתוך הבנה שרק כאשר בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר תהיה בריבונות ישראל, נוכל להרשות לעצמנו פשרה טריטוריאלית, שתבטיח רוב יהודי מוצק לדורות במדינה יהודית דמוקרטית תוך הבטחת עומק אסטרטגי שהנו הכרחי לקיומה של המדינה. אני נמנה עם תומכי הפשרה הטריטוריאלית.

הכנס נפתח בנאומים פרוגרמטיים של כצלה, עוזי ודוד אלחייני, ראש מועצת בקעת הירדן. לאחר מכן נערך דיון, שגם אני נטלתי בו חלק. בנאומי דיברתי על ההחמצה ההיסטורית של ההזדמנות, שאולי היא בלתי חוזרת, להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן לאחר תכנית טראמפ. אמרתי, שהיום אין היתכנות למהלך כזה, אך עלינו להמשיך לשאת את סוגיית הריבונות כדי להותירה בתודעה. עם זאת, את עיקר מאמצינו עלינו להקדיש לציונות המעשית – פיתוח רבתי של ההתיישבות בבקעה. בתום הדיון, התקבלו החלטות פורמליות להרצת העמותה והרמנו כוסית לשנה החדשה. לאחר מכן נערך סיור בבקעה בהובלת עוזי דיין.

* התיישבות עירונית וכפרית – 56 שנים אחרי שחרור בקעת הירדן, יש בה רק 8,000 תושבים יהודים. זאת תעודת עניות למדינת ישראל. יש לציין, שבאזורי בקעת הירדן שבשטח C, כלומר ללא העיר יריחו, כפר עוג'ה ועוד כפרים שבשטחי הרש"פ, יש כבר קרוב ל-4,000 פלשתינאים, רובם התנחלו שם מאז אוסלו, באופן בלתי חוקי, תוך השתלטות על אדמות מדינה, בעידוד ודחיפה של הרש"פ. ישראל לא עושה דבר נגד התופעה; לא הממשלות הקודמות ולא ממשלת "על מלא".

המציאות הקודרת הזאת אינה גזירת גורל, ואני מאמין ביכולת להגדיל באופן משמעותי את ההתיישבות בבקעה. יש לעשות זאת בהתיישבות עירונית וכפרית. ההתיישבות העירונית – הגדלה משמעותית של מעלה אפרים והקמת עיר בבקעה, תיתן את המסה הדמוגרפית המשמעותית, הנחוצה להפיכת ההתיישבות בבקעה למציאות בלתי הפיכה. ההתיישבות הכפרית נחוצה לפריסה בשטח, כיוון שיש בבקעה מאבק על כל מטר מרובע. יש לקדם התיישבות כפרית, כולל התיישבות בודדים וחוות חקלאיות, כדי לשמור על אדמות המדינה וליצור רצף התיישבותי, כחלק מהשידרה המזרחית של המדינה, מהחרמון עד אילת.

* ועוד על איש השנה – תגובות שקיבלתי ממיספר קוראי מאמרי "איש השנה תשפ"ג – יריב לוין", ביקרו אותי על כך שעשיתי הנחה לנתניהו, כאשר היטלתי את מלוא האשמה בתבערה שהציתה את הארץ על יריב לוין.

נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא נושא באחריות לכל מעשיה, לטוב ולרע, בוודאי למהלך כל כך קיצוני ודרמטי. יתר על כן, אין ספק שהתרבות הביביסטית הכשירה את הקרקע למהפכה. ואף על פי כן, למיטב שיפוטי, בניגוד לחמש ממשלותיו הקודמות, בהן שלט נתניהו ביד רמה, בממשלה הזאת הוא נגרר אחרי לוין, האיש החזק בממשלה, המגובה בסמוטריץ' ובראש הכנופייה. לוין לא שיתף אותו בתוכנית המהפכה. נתניהו הבין מזמן את גודל הנזק שיצרה המהפכה והוא רוצה מאוד לראות אותה מאחוריו, ואינו מצליח. הוא הסכים עם כל יוזמות הנשיא, ולוין הכשיל אותן. עם זאת, אני מאמין שאם נתניהו יתעשת, יש בכוחו לעצור את ההידרדרות.

ועוד על איש השנה – מאמר איש השנה אינו מתיימר להיות אובייקטיבי. זהו מאמר דעה, שבו באמצעות בחירת איש השנה אני מסכם את השנה על פי דעתי הסובייקטיבית. אולם בבחירת איש השנה, אני משתדל ככל האפשר להיות אובייקטיבי, כלומר לבחור באיש שאובייקטיבית הוא הדמות המשמעותית בשנה היוצאת. כלומר, איני בוחר את איש השנה שלי, אלא את מי שלהערכתי הוא איש השנה.

ומיהו איש השנה שלי? הרצוג. התנגדתי לבחירתו לנשיא (בעיקר בשל תמיכתי במרים פרץ) אך אני מרוצה מאוד מתפקודו, מעריך מאוד את פועלו להצלת החברה הישראלית באמצעות הגעה להסכמות ואת הנחישות שלו לא להרפות, גם אחרי שהוכשל ובוזה פעם ועוד פעם. הלוואי שיצליח, ויוכיח בכך עד כמה חשוב מוסד הנשיאות.

* ביד הלשון: מי ישורנה – גילוי הדעת של קבוצת "בראשית" בקריאה לחתירה להסכמה לאומית רחבה, נפתח במשפט הזה: "כדי למנוע משבר חוקתי שאחריתו מי ישורנה, אנו, חברות וחברים בקבוצת 'בראשית', קוראים למחוקקים מכל חלקי הבית, לחתור להסכמות רחבות בכל הקשור לשינויים חוקתיים ואיזונים בין רשויות השלטון."

צירוף המילים "מי ישורנה" לקוח מספר איוב י"ז, ט"ו: "וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי, וְתִקְוָתִי – מִי יְשׁוּרֶנָּה."

השימוש הנפוץ בצירוף המילים הוא כמו בגילוי הדעת: אחריתו מי ישורנה.

הפועל שָׁר משמעו להביט, להתבונן, להסתכל. "שורו, הביטו, וראו מה גדול היום הזה."

משמעות הביטוי אחריתו מי ישורנה, היא: מי יוכל לחזות מה יהיו התוצאות של דבר זה או אחר. השימוש לרוב הוא על דרך השלילה, כאזהרה מפני אסון שעלול לקרות ואפילו איננו יכולים לדמיין את עוצמתו.

אורי הייטנר

* * *

אסי דגני

שיר פרידה מן השנה החולפת

קַיִץ תשפ"ג

הוֹלֵךְ וּפַג,

פַּג וְהוֹלֵךְ

קַיִץ תשפ"ג;

קַיִץ חֵלֵךְ

(מַשְׁמָע דַּל, מִסְכֵּן וְאֻמְלָל).

כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא

הֲרֵיהוּ הוֹלֵךְ

וְאֵינוֹ מִתְמַשֵּׁךְ.

מָה הֵבִיא בִּכְנָפָיו

לְכָל שׁוֹחֲרָיו?

אַךְ וְרַק

אֶת בְּשׂוֹרַת הַסְּתָו...

כְּמוֹת שֶׁבָּא

מִהֵר וְחָלַף

וּבַזֹּאת גַּם עָלַב

בְּרִבְבוֹת קֹוָיו

אוֹהֲבָיו...

* * *

משה גרנות

1. מה זאת אהבה?

את השאלה שבכותרת שאל ח"נ ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך", ולי נדמה שמעגלי חיי רמזו לי תשובה לשאלה הקשה הזאת: אני חבר של רעייתי מזה 61 שנים, ואני אוהב אותה היום יותר מאשר לפני שנה, ויותר מאשר לפני 61 שנים. עיניה המאירות, חיוכה הממיס לבבות, אישיותה הקורנת – מסבים לי אושר שאין די מילים כדי לתארו, וזאת מבלי להרחיב מילים, ולו על מקצת מעלותיה האחרות, כי היריעה הקצרה הזאת לא תספיק.

סודות האהבה מעסיקות את האנושות מהיום שבני האדם החלו להיות מודעים לעצמם, ולמרבה הצער, סיפורי אהבה רבים מסתיימים במפח נפש:

שיר השירים הוא הספר היחיד בתנ"ך שמתאר אהבה עזה בין "רעיה" ל"דודה", אולי משום שהאל, הזועם תמיד על חטאי עמו, איננו מוזכר שם בכלל. אנו קוראים שיעקב אהב את רחל, אבל היא  מתה בלדתה את בנימין, ויעקב מזכיר אותה על ערש מותו. מיכל אהבה את דויד, ומה היה סופה של האהבה זאת? – היא בזה לדויד המכרכר לפני ארון ה', והוא מקנטר אותה על כך שהאל בחר בו למלוכה, ולא בבית אביה.

אזכיר שתי אהבות טרגיות במיתולוגיה היוונית: אריאדנה בת מינוס מלך כרתים מתאהבת בתזאוס בן אגאוס מלך אתונה, והיא מסייעת לו להינצל משיני המינותאור, בתנאי שישאנה לאישה. הוא נשבע לה, אבל נוטש אותה באי נקסוס.

 מדיאה מתאהבת ביאסון, החותר להשיג את גיזת הזהב. בכשפיה היא מסייעת לו לעמוד בכל הניסיונות שהטיל עליו מלך קולכיס. היא מקריבה למענו קורבנות אדירים, והוא בוגד בה, והיא נוקמת נקמה מבהילה.

לעומתן שפר מזלה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, שזכתה להתאחד עם בעלה אחרי עשרים שנות פירוד.

מרקוס אנטוניוס התאהב נואשות בקלאופטרה, אהבה המסתיימת בהתאבדות של שניהם.

אבלר, המורה והכומר, התאהב באלואיז, והיא יולדת לו בן בסתר מאביה. סוף האהבה רע ומר, כפי שניתן ללמוד ממכתביה קורעי הלב של אלואיז המסוגרת במנזר.

שייקספיר מתאר אהבה קורעת לב בין רומיאו ליוליה, ילדיהן של משפחות עוינות, אהבה שמסתיימת בהתאבדות.

ואצלנו – הטייסת זוהרה לביטוב היתה מאורסת לשמואל קופמן, וכשהוא נהרג בקרבות תש"ח, היא המשיכה לכתוב לו מכתבים. היא נהרגה בתאונת מטוס, והשאירה אחריה יומן ומכתבים שהיו מצע למחזה וליצירות כמו "לאהוב עד מוות" של דבורה עומר, ו"כזוהר הרקיע" של עופר רגב.

הבאתי כאן קמצוץ מתוך אוקיאנוס הסיפורים על אהבות – רובם טראגיים, כי זאת הצרה – האהבה שמעניקה אושר עילאי, מתמודדת עם פגעי הזמן ועם האוייב הבלתי מנוצח – המוות.

החלטתי לקנח את הרשימה הזאת על האהבה בסיפור אופטימי מהמיתולוגיה הרומית, אהבה שלמרות אינספור מכשלות מצליחה להתעלות עד לשמיים. זהו סיפורו של הסופר הרומי אפוליאוס "פסיכה וקופידון", והרי תמצית הסיפור:

פסיכה, בתו הצעירה של מלך, היא כל כך יפה, שבני האדם חדלים לעבוד את ונוס, ועובדים אותה בשל יופייה האלוהי. האורקל בדלפי מנבא חזות קשה לבת היפה – היא תובל בטקס של כלולות מוות אל צוק, משם עלול לשאתה מפלצת. ונוס עצמה בוערת מזעם על בת תמותה שהעזה ביופייה להתחרות בה, ומצווה על בנה, קופידון, הוא אמור (אהבה), לירות בה את חיציו כדי שתתאהב במאוס שבבני האדם. אבל מסתבר שקופידון עצמו נופל שדוד לנוכח יופייה, ומתאהב בה נואשות. הוא מעביר אותה על כנפי רוח מהמצוק המקולל אל ארמון רב תפארת. קופידון מזהיר אותה שאם תחתור לראותו – כל הטוב שנחת עליה ייעלם כהרף עין. אחיותיה של פסיכה מצליחות לשכנע את פסיכה שהיא חיה עם מפלצת, כפי שניבאו לה, וכי עליה לשסף את גרונה, וכך להינצל מאסון. פסיכה מחכה שקופידון יירדם, מרימה את מנורת השמן כדי לחפש את התער שאמור להרוג את המפלצת, ואז טיפת שמן רותח נופלת על גופו, והוא מתעורר. אז רואה פסיכה לראשונה את קופידון שהוא עלם יפהפה, בעל כנפיים וקשת וחיצים. קופידון הכואב והמאוכזב, מסתגר בהיכלה של אימו, וכל הקסם בו חיה פסיכה נעלם. פסיכה עצמה, הנושאת ברחמה את פרי האהבה שלהם, בוערת מאהבה אל קופידון, ומתחננת לסליחה. במקום סליחה היא מקבלת את הנקמה האכזרית של ונוס: היא  קורעת את בגדיה של פסיכה, תולשת שערותיה, וחובטת בה. אחר כך היא מטילה עליה מטלות בלתי אפשריות. הטבע מתגייס לסייע לפסיכה למלא את כל המטלות, כי הטבע כולו מצדד באוהבים. קופידון, אשר למרות האכזבה, ממשיך לאהוב את פסיכה, משתדל אצל יופיטר, אבי האלים, וזה הופך את פסיכה לבת אלמוות, כך שוונוס לא תוכל לכעוס על בנה שהתאהב בבת תמותה. לקופידון (אמור) ולפסיכה נולדת בת בשם אושר, והמשמעות – כשהנפש (פסיכה) כמהה לאהבה (אמור) היא זוכה באושר.

אהבתם של פסיכה וקופידון הונצחה באינספור ציורים ופסלים. אם נתעלם מהלבוש המיתי של העלילה בסיפור הזה, ונבין את המשתמע, נראה לי שיש בו כדי לענות, לפחות חלקית, על שאלתו של ח"נ ביאליק "מה זאת אהבה?"

ונחזור רגע אל סיפורי האישי – לא עברתי ניסיונות דומים לאלה שעברה פסיכה באהבתה הגדולה, אבל גם לי יש סיפור: ב-30.5.1962 היו בעולם 3 מיליארד נשים, ומכולן אני בחרתי את זאת שתהיה רעייתי – היה ערב ריקודים במועדון סטודנטים, ראיתי צעירה בעלת עיניים מאירות ואישיות קורנת, וייחלתי לעצמי שהיא תסכים לרקוד איתי. היא הסכימה, ומאז אותו קופידון מכונף מבקר אצלנו כל יום, והוא מקבל כיבוד ביד רחבה.

2. על "ידידי יצחק אורפז" לאהוד בן עזר

אהוד היקר,

הקדשתי 4 ימים שלמים לקריאת זיכרונותיך-יומניך על יצחק אורפז, ואני מודה כי התפעלתי מההתמדה שלך בחברות עם האיש, הנתינה האינסופית שלך, ושל יהודית  הטובה (מטבח נייד!). כתבת על יצירתו, עדכנת את חב"ע על כל הישג שלו, היית שושבין של פרסומיו ("נגיעות"), הקפדת להיפגש עימו באורח קבע לאורך שנים (בגן העיר, בקפה שיין ועוד), הבעת דאגה כאשר בימי זקנתו הוא לא היה ממש מאופס. באמת שאפּו! אבל אינני מבין מדוע המסירות הזאת – אתה הרי לא אהבת את יצירתו, וקבעת (בצדק!) שהיא משעממת. מצאת בה חיקוי של א"ב יהושע, עמוס עוז ועגנון.

הוא היה, אגוצנטרי בצורה מופלגת – בחן אותך אם קראת את כל ספריו, ובאשר ליצירתך, הוא היה מסויג עד לימי זקנתו, כששיבח בעיקר את "והארץ תרעד". הוא גם גינה את הקו הימני של חב"ע. אורפז היה קומוניסט פאנאט, והצדיק את רצח הגנרלים בידי סטלין, ומצד שני, טען שישראל היא מדינה נאצית. מה בדיוק משך אותו אליך שהקדשת לו תשומת לב ענקית כזאת? אתה כותב עליו מאמר אוהד ב"על המשמר", והוא לא רק שאיננו מודה לך, הוא אפילו בא אליך בטענות.

באיזה שהוא מקום אתה טוען שקורות חייו, ובעיקר יחסיו עם נשים, ראויים לתיעוד יותר מאשר יצירתו. בנושא הנשים אני לא ממש התרשמתי  מהישגיו – הוא בעיקר מתרועע עם זונות – זונה אחת מסממת אותו, ושודדת אותו, וזונה אחרת מדביקה אותו בזיבה. הוא אמנם מציל שתי נשים מפוחדות מבריונים שיכורים, אך מנצל את "טוב ליבו", ושוכב עם אחת מהן, מנצל מצוקתה של מרוקאית נשואה ואם לילד, ושוכב איתה תמורת תשלום. אחת מאהובותיו, אם אינני טועה, ד' הנימפומנית – מכה אותו במטרייה, קורעת את כתביו, וזורקת אותם על ענפי העץ שבחצר. אשתו של פנחס שדה מגרשת אותו מהבית. ש. שפרה מסרבת לחיזוריו. אורפז לא מחזיק מעמד עם אף אחת מנשותיו החוקיות (אם אינני טועה, הוא התגרש שלוש פעמים!) – איפה בדיוק ההצלחה שלו בנושא? גם כחלוץ ותושב הארץ הוא לא הצלחה גדולה – הוא מגורש משפיה, נעקץ מצרעות במטע בננות, ונבעט על ידי סוס, דורס חלבן, נעצר ומשוחרר בערבות.

נכון, קורותיו בבריגדה (בעיקר באיטליה ובהולנד) ראויים לתיעוד, כנ"ל עלילותיו במלחמת השחרור, והשירות הארוך שלו בצה"ל כקצין תותחנים. סיפור יפה הוא ההינצלות שלו משני ערבים שהכינו אבן כדי להורגו. אהבתי את הסיפור על המלמד שחיפש תירוץ לסטור לילדי החדר.

החברויות שלך, אהוד, מוזרות מאוד: אתה היית חבר של פנחס שדה עד שזה פירסם ב"התמסרות" את מכתבי האהבה של חבצלת חבשוש. באמת, אהוד, ו"החיים כמשל" איננו מרגיז, כשהוא מעריץ ומשבח את הנצרות?! בקטעים האלה שהבאת ניתן לראות עד כמה האיש הזה לא היה מאוזן: הוא מקנא בידידות שלך לאורפז, עוקב עם סכין אחרי הגבר שמלווה את גרושתו, מתקוטט עם בריון.

מעוררת התפעלות העובדה שאורפז נותח בעטיו של סרטן בכליה (ליד ניתוחים אחרים), ומאריך ימים עד גיל 94.

אתה הרי בקיא גדול לא רק בכתיבת ספרות יפה, אלא גם בעריכה (אם אינני טועה, ערכת מעל מאה ספרים), ואתה בוודאי מודע שכתב היד ששלחת לי הוא בבחינת חומר גלם עבור ביוגרפיה ליצחק אורפז, לכשתיכתב – אם תיכתב. אז ברור שיהיה צורך לדלג על חזרות רבות, ועל היגדים טריוויאליים, כגון פגישות במקום X, בו נאכל מאכל Y, וכן חזרות, לדוגמה, על העצירות של אורפז.

מכל מקום, למדתי, ועל כך תודה!

שלך –

משה גרנות

אהוד: צדקת בכך שהקובץ בן 171 העמודים של "ידידי יצחק אורפז" הוא חומר גלם, לדעתי מעניין מאוד, לביוגרפיה שלו, אבל אותה לא אני יכול לכתוב אלא מישהו אחר שבבוא היום יחקור ויכתוב עליו מונוגרפיה או ביוגרפיה וגם ישתמש בחומרים המקוריים שהעליתי על אודותיו ביומניי – כדי ללמוד על תולדות חייו וגם כדי לפענח את חלקם ביצירותיו.

אכן, במרוצת חיי הארוכים פגשתי, ריאיינתי וגם התיידדתי עם עשרות אנשים מרתקים, רבים מהם חלק מההיסטוריה שלנו, בעיקר בספרות, ורובם היו שונים ממני לחלוטין, חלקם היו גם קצת משוגעים או אגומניאקים, ואני תמיד הבלגתי והבלעתי את עצמי, גם אם התייחסו אליי בביקורתיות רבה, כי מה שעניין אותי היה המפגשים איתם, שרבים מהם תיעדתי ביומניי, בספריי ובמאמריי – ולא עניינה אותי הערכתם לי ולכתיבתי. לכך לא הייתי זקוק.

גם שדה וגם אורפז, כבעלי ניסיון רב בהתגרשות, עזרו לי באופן חברי מאוד, בשיחות עימם, בתקופה שהייתי במצוקה נפשית עקב גירושיי, ולשדה אני חב עצות רבות ומועילות שיעץ לי לכתב-היד של "אנשי סדום" [1968], וכן שהכיר לי את יצירותיו של קנוט המסון ואת "שדים" של דוסטוייבסקי. ספריו, שעליהם כתבתי, היו קריאים הרבה יותר מספריו של אורפז.

אני מניח שחלק ניכר מהפופולאריות שלי אצל הכותבים נבע מכך שבמשך עשרות שנים היה חלק ניכר מפרנסתי כתיבת מאמרי ביקורת במוספים הספרותיים, והיו אז הרבה יותר מוספים מאשר כיום, ורבים הכירו את מאמריי יותר מאשר את ספריי וקיוו שאכתוב ביקורות על ספריהם.

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

9.6.72. יום שישי. בצהריים ישנתי שעה קלה. התעוררתי. הלכתי לקפה "פראק" [ברחוב דיזינגוף], אכלתי צהריים עם אורפז ואחר-כך ישבנו כשעתיים על המדרכה. זה כבר נעשה מועדון קבוע. עם עמי מעייני. וישבו עוד בחורות נאות, רק קצת מרוחקות מאיתנו. לא היכרתי אף אחת חדשה. מילא, איך אומר אורפז – "בעוד שבוע נמצא אחרות."

מתוך יומן 1976

3.2.76. בשבת לפני-הצהריים טיילנו עם אורפז ורותי והילדים בעגלות, אורפז ואני בראש והנשים מאחור. אורפז התפלסף כדרכו.

31.3.76. ...באותו יום, רביעי, ה-24.3, נסעתי לפנות-ערב לירושלים והנחיתי בבית הסופר [ברובע היהודי] ערב על אמנון שמוש ויצחק אורפז, והרציתי על שמוש. אורפז איחר והגיע באמצע, מוזר כדרכו, כניראה נעלב ולא רצה להיות נוכח כשמרצים על אחר. חזרנו יחד במונית מירושלים לתל-אביב ושוחחנו כל הדרך. בעיקר על עסקי תינוקות.

20.6.76. ביום שני, ה-14.6, ...עליתי לאורפז וקיבלתי ממנו לקריאה את סיפורו האחרון שנדפס ב"עכשיו", סיפור רע מאוד. הוא כותב ללא התחשבות. לא פלא שכתב ספרים כה רבים.

22.7.76. בשבת ה-26.6, עם אורפז ובתו הקטנה [גי]. ובן – טיול לגן חיות, אלא שלא הספקנו כמעט לדבר.

[ביומן של שנת 1977 אורפז אינו מוזכר. בשנים 1978-1986 לא ניהלתי יומן]

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

[קטעים על יצחק אורפז]

...מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:

השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.

ברומאן של יצחק אורפז, "עור בעד עור" (1962) – בורח הגיבור, מתוך באותו סוג של בריחה התאבדותית – אל הגבול של רצועת עזה, ומנסה לשים בכך קץ לנפשו. נמלט ממצוקותיו הקיומיות – אל הגבול.

יצירה מעניינת של יצחק אורפז, משנת 1968, היא הנובילה "נמלים". כ"מיכאל שלי" לעמוס עוז, אף היא נכתבה לפני יוני 1967, מתוך אותה תחושה של מוקפות ומצור, והתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים.

זוג ישראלי, יעקב ורחל, חיים בדירת גג בתל-אביב, ובתוך תקופת-זמן הם מותקפים על ידי נמלים. הסיפור סוריאליסטי, אך תחילתו בסגנון ריאליסטי. יש נמלים, כמו בכל דירה, אך לאט-לאט הן מקבלות מהות טרמיטית, סיוטית. הן מתחילות לכרסם את הקירות, ויעקב, הבעל, שהוא גם בנאי, מקים קיר לפנים קיר כנגדן.

יעקב ורחל מצויים בתהליך גירושין. כבר בתחילת הסיפור, היחסים ביניהם מעורערים.

יחסה של רחל לנמלים הוא איראציונאלי, בדומה למתרחש בנפשה של חנה גונן ב"מיכאל שלי", כלפי התאומים הערבים. רחל מצדדת בנמלים וגם ביעקב, היא מצוייה באמצע, נהנית מן החורבן, ורוצה בהתערערות סופית של יחסיהם.

הסיפור עשוי להתפרש כמשל לחיי אדם בכלל, לסיוט קיומי המצוי אולי בכל מקום – אך יש בו גם משמעות מאוד ברורה, המעידה על כך שבנמלים משוקעת גם התייחסות סמוייה אל הערבים, העומדת בסימן של דה-הואניזאציה. האוייב, הסיוט החיצוני, מכרסם את הקיום. בקטע הבא מצוי ריכוז של כל תכונותיו אלה.

טור נמלים צפוף עלה מתוך פירצה ותקף את הקיר מבחוץ, דבר שלא היה כמותו עד כה בביתנו. ניתן להסביר את התופעה כך – בעת שטור נמלים זה תוקף את הקיר מבחוץ, טור נמלים מקביל מכרסם את הקיר מבפנים, והרי לך צבת מופעלת מפנים הקיר, כשמלתעותיה סוגרות עליו משני צדדיו. נראה כי נתגלתה לנו בזה הרגע טאקטיקה חדשה ומסוכנת ביותר של הנמלים.

 "נהדר!" לחשה רחל, מוקסמת.

 "מה נהדר כאן?" קראתי בקול רועם. "הן הורסות את ביתנו!"

 "כן," אמרה רחל בשקט רב.

 "הן חבלניות מאוסות!" סיננתי בין שיניי.

 "הן חבלניות מאוסות," חזרה אחרי רחל, ואחר-כך הוסיפה באותו שקט מופלא, וקולה מוקסם כעיניה, "נהדר!"

חוצפתן עלתה להן ביוקר. מרחתי אותן לקיר לעשרות, עשרות רמסתי ברגליי, ואת הבודדות שנסו לעברים – תפסתי ופיצחתי כמו כינים.

כשעתיים מאוחר יותר, כשנבקע הקיר באותו מקום ממש, מבפנים – מלווה קול רעש עמום, מתגלגל והולך, לא נמצאה אף נמלה אחת בפתח הקיר. ההיה זה מפגן תגמול? מכל מקום, רחל ישבה על המיטה ועיניה בפירצת הקיר. אחר-כך חלף-עבר על שפתיה הדקות מעין חיוך. ואז, ניגשה לקישוט הבית.

בסצינה זו יש משמעות שמעבר למקום ולזמן מסויימים – אבל כאשר מכנים את הנמלים חבלניות ומאוסות, ומדברים על מפגן תגמול, אמנם מצידן – ברור איזה משקע נוסף, משמעותי, מקבלות כאן הנמלים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אורית  דשא-ינאי-ברנר

הכרמל המופז

הכרמל המופז בשעת בין הערביים

בקרני אור אחרונות מים (ממערב)

מכמיר לב בנוגהו

בשארית כוחותיו

לאחר יום סוף קיץ 

ארוך ומתיש.

חורשותיו, בנייניו, רחובותיו 

מוארים, נוהרים 

באור יקרות של פרידה.

עומדים כך כולם

ואומרים לעולם:

יפה עולמנו –

תודה!

* * *

אהוד בן עזר

נַיְן אִילֶבֵֶן ביומני

11.9.01. יום שלישי. אחר-הצהריים יהודית מעירה אותי לאחר טלפון מבן ואנחנו מתחילים לצפות בטלוויזייה בהתקפת הטרור של המתאבדים המוסלמים בניו-יורק ובוואשינגטון. שני מטוסים לשני מגדלי התאומים, שקורסים לאחר זמן לא רב, מטוס שלישי לפנטגון, שהורס בו אגף, ומטוס רביעי שכוון כניראה אף הוא למטרות בוואשינגטון, אך להערכתי הטייס שלו הבין לקראת מה הוא הולך וריסק את המטוס לאדמה ליד פיטסבורג.

דברה, ג'וני וגם דיוויד שולחים לנו הודעות באי-מייל שהכל בסדר אצלם. מאוחר יותר יהודית מצליחה לדבר עם ג'וני. אלן עשה ברגל את דרכו מבית המשפט, לאורך כל השדרה החמישית והרבה יותר צפונה והגיע ברגל לדירתם בניו-יורק, צפון-מזרח לפארק. אני מצליח לשוחח גם עם אורי [שולביץ]. הם נמצאים באסם. אפילו אין להם טלוויזיה וכניראה הם יותר רגועים מאיתנו. אורי אף לא ידע שגם מגדל התאומים השני כבר קרס. הוא אומר שמה שקרה לא מפתיע אותו. כבר בביקור שלנו סיפר על התגברות החוצפה והפעילות האיסלאמית בארה"ב ובמיוחד בניו-יורק. לדבריו, חלק מדעת הקהל תיטה עכשיו יותר לצידנו ויבינו אותנו אבל חלק אחר יגביר את האנטי-ישראליות והאנטישמיות שלו כאילו ישראל אשמה בכל זה.

אני יכול לזקוף לזכותי שבכמה מהרשימות ששלחתי לעתונים, ואשר רובן לא פורסם, כתבתי על כך שהטרור המוסלמי יפלוש גם למדינות אירופה וארה"ב ואז יבינו אולי טוב יותר את הסיטואציה שבה אנחנו נתונים.

12.9.01. יום רביעי. רשתות-הטלוויזיה ממשיכות להעביר תמונות-זוועה של החורבן של אזור שלם בדרום מנהטן, סביב מגדלי התאומים שקרסו ואינם, ועדיין העשן הסמיך עולה לשמיים, ועשרות מכוניות-כבאים, חלקן עם סולמות, מונחות מכוסות אפר כמו אחרי התפרצות הר-געש, וכניראה שכל מפעיליהן נהרגו כאשר קרס המגדל הראשון, ואחריו השני. אלה אנשים שהיו מרוחקים מן המקום בעת האסון, ומיהרו להגיע כדי לעזור, ונהרגו, בהם מפקד מכבי-האש של העיר וכניראה חלק ניכר מצמרת הפיקוד שלו.

מתברר שמנהיגי טרור הפלשתינאי איימו על רשתות-הטלוויזיה שיהרגו את צלמיהן אם ישודרו תמונות השמחה מערי הגדה בהיוודע האסון בניו-יורק. בסי.אן.אן ריאיינו את המנוולת חנאן עשראווי על רקע קטעים צמחוניים מההפגנות הללו, והיא, באנגלית הרהוטה שלה, ובהבעת רגשות מזוייפת שרק יליד המזרח-התיכון יכול להבחין בה, ביטלה אותן כלא היו והרעיפה דברי השתתפות עם סבלו של העם האמריקאי.

13.9.01. יום חמישי. המראות הקשים בטלוויזיה ממשיכים לעורר תגובות של תדהמה ושל שינאה לעולם המוסלמי. יותר ויותר מתברר שאכן במחי פעולת טרור אחת נכנסנו כניראה לעידן חדש שיאפיין מעתה עשורים רבים במאה העשרים ואחת. אולי אפשר לומר שרק עם ההתקפה על מגדלי התאומים הסתיימה המאה העשרים והחלה המאה העשרים ואחת, כשם שהמאה העשרים החלה למעשה בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק י"ד

שרגא בונה שכונה

הגם שהיה פועל ניקיון בעירייה, לא זנח שרגא את רעיון הקואופראציה, ובייחוד הצרכנית. הסיבות לכך מובנות: ניסיונו בן שבע השנים במוסדות קואופראטיביים במקומות שונים ברוסיה הסובייטית. המצב הכלכלי הרעוע של פועלי תל-אביב. תחושתו שביכולתו להוכיח כי ראוי הוא לתרום מניסיונו, ובהתנדבות, וזאת לאחר שלא קיבלוהו לעבודה כקואופראטור, כפי שביקש בבואו ארצה.

בשנת 1928 נבחר שרגא למועצת פועלי תל-אביב. יחד עם חברים נוספים במועצה החלו לחשוב כיצד לעזור לפועלים שתנאי חייהם היו קשים למדי באותה תקופה של חוסר עבודה ומאורעות, ואשר התלבטו בבעיות אשראי בחנויות המכולת. התגבשה אז דיעה שיש להקים צרכנייה לדוגמה בצפון תל-אביב, היכן שהוקמו אז שכונות פועלים.

סניף "המשביר" ברחוב בן-יהודה פינת מנדלי עמד אז לפני סגירה, והוא נרכש עבור הקמת הצרכנייה. עתה היה צורך לרכוש חברים לקואופראטיב הצרכני החדש. הוגי הרעיון לא התעצלו ללכת ברגל מבית לבית ולהסביר לכל פועל ועקרת-בית את עקרון הצרכנות השיתופית. בעיקר ברחוב בן-יהודה, שבסופו היתה שכונת פועלים.

באת השבתות באו שרגא ואברהם דיקנשטיין (לימים נשיא "אמפל"), למשפחה אחת, והציגו את רעיונם: הצרכנייה תיטיב את מצב החברים על-ידי הוזלת המצרכים והכנסת משקל נכון למכירות. היא גם תהיה שלב בהקמת חברה חדשה המושתתת על יסודות קואופראטיביים.

אבי-המשפחה, שהיה פקיד, השיב: "את הרעיון אני מבין, שכן גם אני חבר ההסתדרות. אבל תבינו, החנווני שגר לידנו שומר לנו על הילד, כשאנחנו הולכים לרחוץ בים."

שרגא לא איבד את שנינותו: "חבר יקר, אם נחוץ לשמור על הילד, אנחנו מוכנים לעשות גם זאת."

וה"ילד" נעשה לימים דמות בולטת בבוהמה התל-אביבית.

*

פעולת השיכנוע חייבה גישה מעשית, התמדה ומסירות. להציע כוס לֶבֶּן לילד כדי שאימו תשתכנע שכדאי להיות חברה באגודה הצרכנית, כי המחיר בה יהא זול יותר, והתוצרת טרייה. לא לבוז ל"יום קטנות". גישה זו היתה אופיינית לשרגא, כפי שניתן להיווכח מסיפור השייך לתקופה מאוחרת יותר, כאשר לצורך פעילותו במפא"י כבר הועמד לרשותו נהג מסור, פְרֵדִי נפתלי. פרדי הגיע ארצה מעיראק ב-1950, התגייס, לאחר שנה נפצע בפעולה בצפון, ומיום שהחל לעבוד היה לבן-בית במשפחת נצר.

פרדי מתאר כיצד הגיע פעם במכונית עם שרגא לאשדוד, חצי שעה לפני חצות, ביום בחירות לכנסת. שרגא, שנוכחותו היתה מפיחה בפעילים רוח חיים עד הערב האחרון, עד סגירת הקלפי, שאל:

"יש מי שעוד לא הצביע, מהחברים? מהאוהדים?"

אמרו לו שרשומה משפחה אחת, שראשה נחשב כאוהד. בתשע-וחצי בערב שלחו רכב להביא אותו לקלפי, ולא נמצא בביתו.

"יש לכם רכב להביא אותו עכשיו?" שאל שרגא.

התברר שאין. מיד שלח את פרדי, במכוניתו, להביא את האיש. שרגא לא התייאש לחפש עוד קול אחד ואמר, בהומור אופייני, שזה הקול המכריע.

ברבע לחצות הביאו את ראש-המשפחה לקלפי, בחמש דקות לחצות – הצביע, ולדברי פרדי, מבלי שקיבל שום תמורה על כך. אפילו קול בודד זה היה חשוב לשרגא, הגם שלא היה לו ביטחון במאה אחוז שהלה יצביע עבור מפא"י.

*

לבסוף הצליחו שרגא ואברהם לרשום שישים ואחד חברים לצרכנייה. כל אחד מהנרשמים שילם לירה מאנדאטורית שלמה, סכום נכבד בשנת 1929, וזה שימש בסיס להקמת הצרכנייה. בדירתו של זאב שפר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב (חבר קיבוץ איילת-השחר ולימים מראשי ארגון "ההגנה" בארץ), הוכרז על הקמת הצרכנייה, שהיתה ראשונה בארץ לשרת שכירים עירוניים. קדמה לה רק הצרכנייה בשכונת בורוכוב (לימים גבעתיים) שנפתחה עוד ב-1928, אך לא היתה אגודה של עובדים שכירים חופשיים, אלא קואופראציה צרכנית ששולבה בקואופראציה של שיכון. השקפתו של שרגא היתה שיש להתארגן באופן וולונטארי סביב הקואופראציה הצרכנית.

שרגא נבחר ליושב ראש הנהלת הצרכנייה. לאחר לילה של עבודה כפועל ניקיון, ושעות רבות של ישיבות במזכירות מועצת הפועלים, היה מקדיש שעתיים מדי ערב לבדיקת הקופה והחשבונות של הצרכנייה. שנה לאחר מכן נפתחה הצרכנייה השנייה בתל-אביב, בשכונת הפועלים א', ברחוב בן-יהודה פינת שדרות קק"ל. זו היתה ראשית צמיחתה של רשת הצרכניות השיתופיות הידועה כיום בשם: רשת קו-אופ.

בשנת 1930 השתתף שרגא במשלחת נציגי הצרכנות השיתופית, לוועידה הארצית של "המשביר", שנערכה בעפולה. בוועידה הוחלט, לאחר הרצאתו של יעקב אפטר (אז, מנהל "המשביר"), לערוך ריאורגאניזאציה ולהקים את "המשביר המרכזי". בתוך כמה שנים הוקמה "ברית הקואופראציה הצרכנית" בהנהלת ישראל שפאן, כששרגא דואג לצד הציבורי. שני המוסדות ההסתדרותיים חילקו ביניהם את הפעילות המשקית: "המשביר" בסיטונות, ו"ברית הקואופראציה" בקמעונות.

בשנת 1932 נבחר שרגא למזכירות מועצת פועלי תל-אביב, ובאותה שנה גם כחבר הנהלות "המשביר המרכזי" ו"ברית הפיקוח של הקואופראציה הצרכנית". מאז היה קשור כל ימיו, ולא בשכר, לפעילות בהנהלת הקואופראציה הצרכנית, נושא שבו מצא ביטוי פרודוקטיבי ועבודת יצירה שאינה חמקמקה וסיזיפית, כחברותו בוועדות מינויים ו"חלוקת כוח אדם" במפלגה.

דברי שרגא, במלאת 40 שנה לקואופראציה: "יורשה לי לומר שאני מאושר, שהיתה לי הזכות להגשים את אחד הרעיונות הנשגבים – הקואופראציה הצרכנית. ובכל זאת, יש משהו שאינני מרוצה בו. אותה אינטימיות ואותה חברות ואותה יסודיות שאיפיינה את פעולתנו בעבודה, כל אלה התרחקו מאיתנו. הקואופראציה, אחרי הכול, מושתתת על החברים, על האנשים, על הכרעה, על אסיפה ועל דימוקראטיה. זה, לצערנו, אינו קיים היום. חשוב לדון במוסדות המרכזיים, איך להחזיר את הרעיון המקורי ליושנו. הבעלות ההסתדרותית על החנויות אינה העיקר. צריך גם קצת נשמה."

"המשביר המרכזי", ששרגא כיהן כל השנים בהנהלתו, היה מכשיר רב-עוצמה להסדרת ענייניה הכלכליים של ההתיישבות העובדת לכל גווניה. רשת הצרכניות השיתופיות נעזרה בו. בימי חוסר-העבודה, בשנות השלושים, הקימה הקואופראציה הצרכנית מוסד מיוחד לאספקה במחירים מוזלים. בימי מלחמת תש"ח מילא "המשביר המרכזי" תפקיד חשוב באספקה ליישובי הספר, לצבא ולמקומות שהיו נתונים במצור.

עם הקמת המדינה הופנו המאמצים של "המשביר המרכזי", יחד עם הקואופראציה הצרכנית, להושטת עזרה לריכוזי העולים וליישוביהם החדשים, והוקם מוסד משותף בשם "המשביר לעולה". כאשר התפתחה הצרכנות הישראלית והשוק התרחב, הורגש צורך לחפש דרכים חדשות לאספקה גם בתחום ההלבשה וההנעלה. ואז הוקמה רשת "המשביר לצרכן". במקביל הקים וגם רכש "המשביר המרכזי" מפעלים תעשייתיים גדולים ופיתח את התעשייה הקואופראטיבית. לכל אלה היה שרגא שותף בפועל, אך העיתונות ודעת-הקהל, שעסקו בעיקר בתפקידיו המפלגתיים ובתרומתו לקלחת הפוליטית, כמעט שלא הבחינו בתחום המרכזי הזה של עשייתו, שהיה בבחינת נעלם מן הציבור.

פעילותו זו של שרגא, בתחום שחלש על משאבים ומקומות עבודה לא-מעטים, נעשתה כולה מתוך אותה הכרה מעמדית-מפלגתית קשוחה-ביסודה שממנה לא סטה כל שנותיו בארץ. נאמנותו למעמד-העובדים ולמפלגה היתה תבנית של נאמנות קנאית. חיזוק הקואופראציה הוא חיזוק הפועל, המפלגה, המנהיגות, העם, ולימים המדינה. דרכו העקבית, מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת, הביאה  אותו לעמדות-מפתח ולצבירת כוח שבעזרתם. כך האמינו הוא וחבריו, יעלה בידם להגשים את המפעל הציוני-סוציאליסטי.

*

למן השנים הראשונות בתל-אביב עקב שרגא אחר פעילותו של בן-גוריון, ששימש כמזכיר הכללי של ההסתדרות, ונרקמו ביניהם קשרים במישור האישי והמפלגתי. בשנת 1927 נסעו ברל כצנלסון ובן-גוריון עם משפחתו, לכנס "הבחרות הסוציאליסטית" בבן-שמן, מכוניתם התהפכה בדרך. ברל נפצע קשה, בן-גוריון ובתו רננה באופן בינוני, והם אושפזו בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב. קבוצת חברים, ושרגא בתוכם, היתה אז במגע הדוק עם הפצועים ובני-משפחותיהם, ושרגא היה יכול להרגיש את האהדה וההערצה של כל אלה שבאו לבקר את בן-גוריון.

משנת 1928 ואילך קיים בן-גוריון מיפגשים עם ועדי פועלים וסייר במקומות עבודה בערים ובמושבות, מתוקף תפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. יחד עם זלמן ארן השתתף שרגא בחלק מהמיפגשים, שנערכו עם תושבי השכונות והפרברים של תל-אביב.

באחד הביקורים הללו באו השלושה, ביוזמת שרגא, לבקר אצל פועל-ניקיון של עיריית תל-אביב, ששכב על ערש-דווי. שרגא, שהיה ראש ועד פועלי העירייה, ידע על מצבו של הפועל ועל הערצתו לבן-גוריון. ביקורו של בן-גוריון היה מאורע גדול בעיני הנוטה למות ובני משפחתו.

זו דוגמא לדרך העשייה של שרגא, שראה בעניין האנושי, הפרטי, חלק בלתי-נפרד מפעילות מפלגתית נכונה. בזיכרונותיו מספר שרגא כי בן-גוריון נהג להזמין באותה תקופה, מדי יום שישי, אותו ואת ארן, כדי לעמד מקרוב על הנעשה בקרב הפועלים בעיר.

בתפקיד לא-רשמי ו"דו-כיווני" זה שימש שרגא אצל בן-גוריון כל שנות עבודתם המשותפת.  ידו על הדופק אצל "עמך", פועלי העירייה שאותם הכיר מקרוב, במגע יומיומי; תושבי השכונות, שעל בעיותיהם עמד מתוך שכנות, כשגר בשכונת שפירא, וכן מסיוריו הליליים, ובשעות-הבוקר המוקדמות, כממונה על עבודת הניקיון – כך היה שרגא לבן-גוריון מעין סיסמוגרף למתרחש בקרב "העם": למעמד המפלגה וההסתדרות בשכבות אוכלוסייה שהיו מרוחקות מסביבתו הטבעית של בן-גוריון, לסיכויים בבחירות, וכדומה.

פגישות אלה, שחיזקו את מעמדו של שרגא (גם אם לא לכך התכוון), איפשרו לו להיות במגע קרוב עם המנהיג הנערץ עליו, לדעת מה כיוון פעולתו, להתווכח עימו במידת הצורך, לקבל תמיד את דעתו כפוסק אחרון, אך גם זאת בהומור אופייני, ולעיתים אף בהיתממות – לנסות לא פעם לתמרן את בן-גוריון לעמדות מפלגתיות, ובעיקר פרסונאליות, שנראו בעיני שרגא שהן לטובת בן-גוריון והמפלגה כאחד, אף שלצערו הללו לא תמיד מבינים זאת.

*

מנהג היה אז בתל-אביב, ובארץ כולה – "מוּחַארַם", להחליף דירה שכורה מדי שנה. כך נדדה גם משפחת נצר, ובין השנים 1925 ל-1933 החליפו יותר משש דירות. לאחר החדר בפינת בן-יהודה-מאפו עברו לגור בצריף בשכונת העובד, בדרום העיר, ליד שכונת שפירא. לשכונה זו, מספר שרגא, זרמו עולים רבים אשר חיפשו מקום מגורים זול, בני עדות שונות, עולי יוון, צפון-אפריקה, פרס, בוכרה, יוצאי תימן, מזרח-אירופה וכן ילידי הארץ. לא הרחק מהשכונה קמו שכונות נוספות כנווה-שאנן, שכונת צ'לנוב, הקווקאזים, פלורנטין ומכבי.

לימים, לאחר שנבחר צ'יץ לראש העיר תל-אביב, הופיע אצל שרגא.

"אמרו לי שאם אני רוצה להכיר היטב את תל-אביב, יש רק איש אחד שיכול להדריך אותי וזה אתה, שרגא. אז הנה אני כאן, אנא, למדני."

"מהיכן להתחיל?"

"אתה תחליט."

ושרגא: "בפינת רחוב [---] היכן שהביוב מקולקל, גרה משפחת [---], האב שיכור. לאם הצלחנו לסדר עבודה, ואת הבן הכנסנו לפנימייה. יש עדיין בעיות עם הבת הקטנה, צריך לדאוג לה. שני בתים משם, הלאה, לכיוון מערב, גרה משפחה המנהיגה למעשה את השכונה. כדאי שתבקר אותם בהקדם. קצת הלאה [---]."

וכך, במשך ערב שלם, שנמשך עמוק לתוך הלילה, ישבו שרגא וצ'יץ ו"סיירו" בכרם התימנים, בשכונת התקווה, בסלמה, בית אחר בית, שכונה אחר שכונה, כששרגא מספר על חינוך שיש לשפר, ביוב שיש לתקן, על קבוצת "שמשון" שיש לעודדה, על מסעדות הכרם ובעיותיהן, על תל-אביב של פעם ושל היום, על זו שאהב.

את הסיפור מביאה רינה, שפגשה את השניים שקועים בשיחה כאשר ירדה יום אחד, לפנות-ערב, מדירתה לקומת ההורים, לראות את שלומם. רינה ובעלה אורי שפירא בנו ביתם מעל קומת הנצרים, וחיו שם בעשרים וחמש השנים האחרונות "ביחד ולבד" עם ההורים, כפי שהיה אומר שרגא.

*

היכרותו של שרגא עם תושבי השכונות נבעה לא רק מעבודתו כפועל-ניקיון וכמפקח, אלא גם מיחסי שכנות קרובים עימם. לימים ריכז סביבו חברים מקומיים בשכונות, מפעילי ההסתדרות והמפלגה, משכונת התקווה וסביבותיה, כרם התימנים, פרברי יפו, שיח' מוניס, מחלול ועוד. כאשר הוקם, ב-1951, סניף מפלגת פועלי ארץ-ישראל בשכונת התקווה, נבחר שרגא, שכבר גר מזה שנים בצפון העיר – כחבר מועצת הסניף. בעיני שרגא היה הדבר טבעי וחשוב לא רק מבחינה מפלגתית אלא כחלק מתפיסה חברתית שבה ראה עצמו כחולייה מקשרת בין השכונות להנהגה, להעברת רחשי-לב, הערכות אלקטוריאליות וחברתיות, וטיפול בבעיות אישיות של תושביהן. שרגא היה גאה להיות נציגם הנבחר של אנשי השכונה, שאותה טיפח ואהב.

לאחר המגורים בצריף בשכונת העובד, התגוררה משפחת נוסוביצקי בחדר בשכונת צ'לנוב, ובשני חדרים, עם שכנים, שמונה נפשות יחדיו, ברחוב חברון פינת אידלסון. אותה תקופה נוסדו בעיר שכונות-פועלים. שרגא הלך למנהל בנק הפועלים א. זברסקי, שהיה מפעילי הצ"ס ברוסיה, ושרגא הכירו מתקופת הקואופרציה היהודית בחארקוב. עתה ביקש להירשם גם הוא לקבלת הלוואה לשיכון. ענה זברסקי:

"פיביש, לטובתך – אינני יכול לרשום אותך. ממשכורת של שמונה-עשרה לא"י לחודש, לא תוכל להחזיר לנו את המשכנתא!"

אמר שרגא: "זברסקי, אל תעשה לי טובות. אני בעצמי אבנה שכונה."

שרגא פנה לראש העיר, ישראל רוקח, בטענה שדאג למגורים של אנשי הימין, ועכשיו הגיע גם תורם של הפועלים. כך השיג שרגא הלוואה של שבעים לא"י, וכשם שפעל בארגון חברי הצרכנייה, לקח עתה חלק בארגון קבוצת פועלים, ויחד רכשו בכסף זה כרם בצפון העיר, ליד הכפר הערבי סוּמֵייל. את השטח שקיבלו חילקו למגרשים, והעלו אותם ביניהם בגורל לבניין. לטכס הנחת אבן-הפינה לשכונה – הזמין שרגא את זברסקי.

השכונה החדשה, שכונת הפועלים ה', נקראה על-שם הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). מאז שנת 1933 גרה בה משפחת נצר, שסוף-סוף הפסיקה את נדודיה. עשרים השנים הראשונות כלל הבית (כיום ברחוב לוי-יצחק), רק שני חדרים קטנים, שימש גם מעין סניף לארגון קבוצות "הנוער העובד", ובין החניכים הצעירים נמצאו, לבד מהבן משה, נערים שחלקם שכנים, כיצחק רבין, שמעון פרס ומשה כרמל. בחצר הבית היה סליק נשק של "ההגנה".

תושבי סומייל ירו לא-פעם, בתקופת המאורעות, לעבר השכונה, ובימי שלום נהגו להגיע אליה, רכובים על חמוריהם, למכור עגבניות, ולדון עם ילדי השכונה על בעיות העומדות ברומו-של-עולם, כגון הקמת מדינה דו-לאומית.

בית משפחת נצר (אז עדיין נוסוביצקי) הפך לימים למרכז פוליטי-חברתי, והשכונה נעשתה לשם-דבר. בין בתיה לא חצו גדרות, בחצרותיה ניטעו עצי הארץ, שריחם, בעת פריחת ההדרים או הבשלת הגויאבות, נישא למרחוק. אלו, יחד עם קרקור התרנגולות שגדלו בחצרות, גירו את דימיונם של חניכים תנועות הנוער, שסניפיהם היו באיזור, והם היו פוקדים את החצרות מעת לעת ומורידים לעצמם "מעשר". בחצר משפחת נצר ניתן היה למצוא אפילו איילה, שטופחה על-ידי משה, בעידוד ההורים ולשמחת כל ילדי השכנים. בשכונה ניתנו הרצאות בתרבות ובפוליטיקה, התקיימו טיולים משותפים ומסיבות, כיאה לשכונת פועלים.

*

בתקופת בניינה של השכונה פגש שרגא פועל מובטל, שהיה גם קטן-קומה, ושיכנע אותו לקנות מגרש, כי היה מעוניין להרחיב את השכונה ולאכלסה. הפועל היסס. אין לו במה לשלם. שרגא הבטיח שימצא עבורו עבודה.

הביאו צריף והעמידוהו על המגרש. והנה שמע שרגא שבבנק הלוואה-וחיסכון, בפינת ארלוזורוב, מחפשים נער שליח. המשכורת היתה באותן שנים הסתדרותית, לפי גודל המשפחה. המליץ שרגא על הפועל לעבודת השליחות, ראהו מנהל הבנק, חשבו לנער, והסכים. אך בהגיע יום התשלום הראשון, בא אל שרגא , נזעם כולו:

"לא סיפרת לי כלל שלנער השליח שלך יש אישה ושלושה ילדים! מה לעשות עכשיו?"

"תשלם לו את המשכורת המגיעה לו." ענה שרגא.

וכך היה. השליח המשיך לעבוד, והמשפחה נשארה לגור בשכונה החדשה.

*

ברבות השנים שינתה השכונה את פניה. חלק מהוותיקים הרסו את בתיהם הקטנים ובנו בתי-קומות תחתם. שרגא ודבורה סירבו להרוס את ביתם והסתפקו בתוספת חדר, ומאוחר יותר – קומה למגורי הבת. דירתם שלהם נשארה עד היום כפי שהיתה, עם מרצפות מצויירות בחום ולבן, ותריסי-עץ הנפתחים לצדדים.

המקום נעשה – לא עוד כרם-לשעבר, רחוק בחולות, בצפון העיר, הגובל בכפר סומייל, אלא סביבה הנחשבת "מיוחסת". יום אחד, פועל שעבד בשעתו בניקיון עם שרגא, עלה דרגה ונעשה שליח, בא בשליחות כלשהי לבית המשפחה. למראה הבית פער פיו:

"אה, זה אתה שרגא נצר?"

"כן." השיב שרגא בנחת.

"הלא התחלנו לטאטא רחובות בלילות, אז אולי תגלה לי איך הצלחת להגיע לבית שכזה?"

שרגא: "הלכתי, הלכתי בשקט עד שהגעתי. והעיר... באה אחריי..."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יחזקאל ינאי

חייל ישראלי צעיר במלחמת יום הכיפורים

[מצוטט בפרק 24 ברומאן "השקט הנפשי" מאת אהוד בן עזר, 1979]

הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו היא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום-דבר אחר פרט לעצמך. לא איכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל. כאשר שומעים את שריקתה האימתנית של הפצצה, הדבר דומה למצב המשתרר בכיתה לאחר שהמורה שואל שאלה. כל התלמידים קופאים במקומותיהם ומורידים את ראשיהם בתקווה שמבטו התר של המורה לא יבחין בהם. ולאחר שנבחר הקורבן להשיב את התשובה, נאנחים כל השאר לרווחה.

פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר-נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורניי הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, וזעקת תפילה נואשת הבוקעת מבעד לכל יתר ההגיגים:

"א ל ו ה י ם!!! שזה לא יהיה בי!! שזה  לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!!!"

ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר, היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מניין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק, המשקפיים מתכסות חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – ה בּ וּ ם. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום-בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא את גרונך חול, קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה. עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף-עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית-תחמושת כשהיא עולה באש והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום-דבר. לא איכפת לך ברגע זה אם נפגעו או נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך –  אני חי. ב י לא פגעו. אבריי ש ל י לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטאנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טאנקים מעשנים האחד ליד השני, עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו ובקידמתו חור גדול כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה-תותחו מצביע, בתנוחה בלתי-טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תימרות עשן דלילות מהמקומות אשר עוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי-אפשרי, ממלא את האוויר.

"א ל ו ה י ם!!!" פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאבין שהקול הבלתי-אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה (נגמ"ש) במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

"א ל ו ה י ם!!" אני נזעק, פעם אחר פעם, "אלוהים!! איך קרה כל זה?! איך נטבחו כל הטאנקים האלו?!!" אני מציץ לשנייה בחבריי: עיניהם קרועות לרווחה למחזה הנורא, ופניהם חיוורים-חיוורים. נשימתי נעתקת מפי ובמרכז חזי מכרסם הפחד, והפלצות. באותו רגע חשתי בבירור את אימת המוות המתקרב. באופן בלתי מוסבר ידעתי שהיום ייגזר דיני, ומחר לא אוסיף עוד לראות את אור השמש. "אלוהים אני מפחד," לחשתי בהיסטריה הולכת וגוברת, "אלוהים אני מפחד... אינני רוצה למות..." הלחש הפך ליבבה ולבכי ממש, "אלוהים, אלוהים..." נצמדתי למילה האחת, "אינני רוצה למות... אני רוצה להמשיך לחיות... עוד לא הספקתי כלום בחיי..." בכיתי כשדמעות גדולות ניגרות על לחיי ומפלסות להן דרך בין האבק והפיח ומטפטפות בצבע עכור על ברכיי. מחיתי, כילד, את פניי באגרופיי המזוהמים, הסתרתי פניי בכובע-הפלדה, אך להפסיק לא יכולתי.

"אנא, אדונַי ," לחשתי, כשדמעותיי ניגרות, "אינני רוצה למות..."

יחזקאל ינאי

* * *

מנחם רהט

גלוי וידוע

שוב הסתבר שערב מלחמת יום כיפור הצטבר מידע חיוני על היערכות האוייב למלחמה, אבל ידה של הקונספציה הנינוחה היתה על העליונה

ראש השנה תשל"ד, לפני 50 שנה בדיוק, עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הדין הנוראה שבמלחמותינו, התנהל באווירה נינוחה, אופטימית. שגרה חגיגית של 'וגילו ברעדה.' אף אחד, גם לא בכירי ההנהגה המדינית והצבאית, לא העלה אפילו על קצה דעתו, שבעוד פחות מעשרה ימים, באחרון שבעשרת ימי הדין והתשובה, תיכפה על ישראל מהלומת פתע, עקובה מדם.

הקונספציה של ההנהגה בראשות 'מר ביטחון' משה דיין, ששאבה כוחה מעמדתו הנחרצת של אמ"ן בראשות אלוף אלי זעירא, גרסה שיחלפו עוד עשורים, עד שיעזו הערבים לפתוח במלחמה נוספת אחר תבוסתם הקולוסאלית בששת הימים. ההנהגה לא ראתה ממטר שום הערכה אחרת. וגם אם ראתה, היא לא הירשתה לעובדות לקלקל את השלווה. 

ראש השנה תשל"ד חל בימי חמישי ושישי, והציבור נערך אפוא לשלושה ימים רצופים של שבתון. עיתון מעריב בישר בגיליון ערב ר"ה תשל"ד ב'אוזן' (כך מכונה הכותרת מס' 2 שמשמאל ללוגו העיתון) המכובדת שלו, כי עם ישראל משלים היערכותו לחג 'הארוך' שימשך השנה שלושה ימים. מלחמה? הפתעה? איתותי אזהרה? – שום דבר. הכותרת הראשית של 'העיתון הנפוץ ביותר במדינה', במעמדו אז, עסקה בסכסוך במזרח התיכון ובציטוט שני מקורות סותרים לגבי פעילותו של שר החוץ האמריקני קיסינג'ר באותם ימים. מעריב ציטט עיתון לונדוני שטען כי קיסינג'ר הגיש לממשלות קהיר ודמשק תוכנית חדשה לפתרון הסיכסוך במזרח התיכון, ואילו העיתון 'דבר' ז"ל ברח מהספקות וקבע כי "אין תוכנית קיסינג'ר למזרח התיכון." בשכנות מעוררת צמרמורת דיווח 'דבר' על כך ש-23 יהודים נרצחו בעיראק בידי השלטונות, ובסמוך לה ידיעה אחרת עם נתון מיספרי זהה ומצמית: "23 רשימות מועמדים הוגשו לבחירות לכנסת."

גם בעיתוני הימים הבאים לא עסקו כלל באיום הביטחוני החמור ביותר על המדינה. עיתון אחד, מעריב, שכתבו הצבאי יעקב ארז למד על חומרת המצב מפי אחיו ששימש קצין בכיר בשיריון, התכוון לדווח על המתיחות הגואה לאורך תעלת סואץ, אך צונזר ביד קשה בידי הצנזורה הצבאית שמחקה 98% מן הידיעה והותירה רק מספר מילים מעורפלות, ומעליהן הכותרת הסתמית: "צה"ל עוקב אחרי הנעשה בצד המצרי של התעלה." הא, ותו לא.

בדיעבד הסתבר שההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, היתה מודעת לעובדות, אבל יותר משעניינו אותה העובדות, היא נשבתה בידי הקונספציה. עד כדי כך שאפילו בעיתוני ערב יום כיפור תשל"ד, פירסמה מפלגת  'המערך' מודעת בחירות בה נאמר כי לאורך התעלה שורר שקט מוחלט וחיילי צה"ל נהנים מן השלווה על גדתה המזרחית.

המברקים הסודיים שהגיעו לשולחנם של האחראים, היו חד משמעיים. ביניהם היה דיווח מחריד ברמת הדיוק שלו, שמבוסס על דיווח מפי מרגל הצמרת המצרי אשרף מרוואן. הוא הציג בפרטי פרטים את תכנית המלחמה המצרית-סורית באזני ראש המוסד דאז צבי זמיר, בפגישתם בלונדון, ערב יום כיפור תשל"ד. לימים טען זעירא כי לא התייחס למידע ברצינות מכיוון שחשד שהמקור הוא סוכן כפול בשירות לשכת הנשיא סאדאת.

בימים אלה שיחרר ארכיון המדינה את המברק המקורי של זמיר ללשכת ראש הממשלה. כולם שמעו מכבר על קיומו, אבל עכשיו ניתנת לנו הזכות לעיין במקור עצמו, בדיוק כפי שנפלט מהטלפרינטר של לשכת ראש הממשלה.

וזה מה שהתריע המברק (הטקסט הובא כמות שהוא, ללא שימוש באותיות סופיות; כך למשל התיבה ככ משמעותה: כך).

 "סודי ביותר – אישי

ידיעות מהפגישה ב-5.10.73.

1.     הצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתח בהתקפה על ישראל בשבת 6.10.73 לפנות ערב.

2.     ההתקפה תפתח בעת ובעונה אחת בחזית הסואצ ובחזית הגולנ.

[...]4. סאדאת קבל ב-25 בספטמבר את ההחלטה לפתח במלחמה ב-6.10, אכ לא ספר לאיש על התאריך. לדברי המקור נבחר תאריכ זה כוונ שהוא 'חג' אצלנו-ולמרות צום הרמדאנ [...].

6. ההתקפה המצרית תפתח בהרעשה ארטילרית ובהפעלת ח.א. [חיל אוויר] על מטרות בסיני. בעקבות זאת תבוא צליחת התעלה. לצרכ הצליחה יוקמו 5 או 6 גשרימ [...]. לאחר החציה יעשה מאמצ לתפיסת שטח בעמק של כ-10 ק"מ. אינ כוונה להגיע בשלב הראשונ עד קו המעברימ. [...] לצליחה תנתנ הגנה אוירית אינטנסיבית של טילי קרקע/אויר שעיקרה סאמ 2, 3, 6 [...].

7. הצבא הסורי, החונה כמעט כלו בגזרת החזית, יתקופ בו-זמנית עם המצרימ וינסה לכבש את הגולנ או חלק ממנו. ח.א. הסורי יתקופ 3 בסיסי ח.א. שלנו, שאחד מהמ יהיה רמת דוד. בתקיפה יופעלו 30 מטוסי סוחוי 20 סוריים וכנ מטוסי מיג 21MF ינסו לפגוע במסלולים. התאומ בינ הצבא הסורי ובינ הצבא המצרי יעשה ע"י מספר קצינים מצריים המסופחים למטכ"ל הסורי. המ גמ ידווחו על תחילת ההתקפה הסורית. המקור, אישית, מפקפק עדיינ בככ [בכך] שהסורים יתקיפו במועד, אולם הדעה הכללית היא שאסאד אכנ 'ילכ עם המצרימ', כוונ שזוהי ההזדמנות היחידה שלו לכבש בחזרה את הגולנ. אין הנשיא סאדאת מתנה פעולתו בפעולת הסורים.

[...] 11. לדברי המקור התפלאו המצרימ על מה שהם רואימ כחסר תגובה מצד ישראל על הכנות המלחמה המצריות. לדעתם אפשר להסביר באחד משני ההסברימ: א. שהישראלים בטוחימ בעצמם, עוקבים אחרי הנעשה ומוכנים להשמיד את הצבא המצרי אמ יתקופ. ב. שהישראלימ אינמ יודעימ מה בדיוק נעשה ואינמ מבינימ את חומרת המצב לגביהם."

[...] 16. לשאלה מהו ההגיונ שבפתיחה במלחמה עתה, ענה המקור שאינ בככ כל הגיונ. להערה, שפתיחה במלחמה עתה תפגע בהשגימ המדיניימ המצריימ האחרונימ ובסיכויימ להגיע להבנה עמ קיסינגר, ענה המקור שאינ מקווימ במצרימ לשומ השג ממגעימ מדיניימ."

[...] 20. המקור הביע את דעתו שאנו [הישראלים] יודעימ היטב על ההכנות למלחמה מצד מצרימ וסוריה, אכ מעמידימ פנימ כאילו איננו יודעימ ע'כ ואפ הכחשנו שהיו תנועות צבא מצריות וסוריות לכוונ החזית."

הנה כי כן, המידע כולו היה גלוי לעיני האחראים. אבל פרשנותם את העובדות היתה שגויה. והתוצאה הנוראה נצרבה על פני 2,656 מצבות בבתי העלמין הצבאיים, ובגופם של 7,251 פצועי הקרבות הקשים, כמו גם 294 השבויים הישראליים.

 ויהי רצון שבשנת תשפ"ד הבעל"ט נדע לפרש נכונה את העובדות – הביטחוניות, החברתיות, המדיניות והפוליטיות: "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין..."

מנחם רהט

* * *

הספרייה המרכזית, בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

  האם מכיר המקרא בהישארות הנפש?

הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תשפ"ד

המרצה – ד"ר משה גרנות

דיון בסיפור גן העדן, בתלונות של משורר ספר איוב ומשוררי ספר תהילים, בסיפורה של האישה החכמה מתקוע, בסיפור בעלת האוב

 ובחזון העצמות היבשות של יחזקאל.

  ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

 ביום ב', 18.9.2023 בשעה 17.30 בבית יד לבנים

 הכניסה חופשית

 שנה טובה!

* * *

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק עשרים ושלושה

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.

תסרוקתה היתה בצורת זנב-סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.

בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.

באותה תקופה אבא החזיק בג'יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.

והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג'יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.

ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני-איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.

בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.

מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.

כשגמרה לצחוק אמרה: "למה לא?"

פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג'יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.

"נחכה עוד קצת," אמרה,"לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך."

היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים "סבא שלך".

קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי-דם מהזן "שרה", שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג'יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם-הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתומה מבחוץ.

אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.

וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.

כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.

כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.

"אתה לא צעיר מדי?" היא אמרה בקול קצת מוזר.

"לא."

"אתה יכול להוכיח?"

"כן," שיקרתי לה. "אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס."

"אתה סתם עושה רושם," היא אמרה. "אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין."

"לא, בחייאתי," אמרתי לה, "הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי."

"טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה."

לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.

הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!

מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –

היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –

"די!"

"מדוע?"

"עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!"

"אבל מדוע?" הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.

"כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית  וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה."

השפרצתי  על הסנדלים והתחלתי לבכות.

"זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?"

הפליקה לי סטירת לחי חזקה.

"זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – 'אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים...'  – ניג'ס כמוך! נדבק לציצים... עלוקה!"

אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג'יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.

אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג'יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.

כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.

"...סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד..."

"כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף-נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!"

"בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!"

אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל-אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.

*

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. אלא שזיכרוני ושכלי הולכים ונחלשים. על מקום הפרדסים שלנו נמצא כיום כביש 5 חוצה שומרון, ובצידו הדרומי, בין צומת מורשה לצומת ירקונים, בית העלמין "הירקון" שהוגבה על מקום הביצה של המושבה, איזור רוויי שיטפונות בחורף ולכן קוברים שם את המתים בבגדי-ים. אבל לי כבר יש מקום בבית הקברות של המושבה, "סגולה", ליד סבא שלי וסבא של בלפוריה. ב"חברא קדישא" של פתח-תקווה עשו לי פרוטקציה בזכות אבותיי ואבות-אבותיי שכולם קבורים שם. ת.נ.צ.ב.ה

אהוד בן עזר

המשך צנוע יבוא

* * *

לא ייאמן כי יארע

חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גבר נשוי מהכולל "קח",

שגר בעיירה קריית קחקח קח

גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח,

והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,

לחגוג לבדם בלי ממון בחגים

וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –

והמטוס מלא גוברין יהודאין,

שמחה וששון בכל המעברים,

אלה באלה נוגעים אברים,

והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,

וקצת מעורער באופן נפשי,

וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי

ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –

לבש רק בגדים של נשים לעורו,

וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,

והמה צדיקים חסידים של מיטה

אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ  בִּבְעתה:

"לוּ לפחות אוקראינית היתה!

שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!

והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!"

תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות

והשאר ייכתב במסכת אובות.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 81

17.10.2005

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נביא השקר תומאס פרידמן: "אם טראמפ ייבחר, אוקראינה תיכנע לפוטין וישראל תהפוך לאוטוקרטיה." ["ניו יורק טיימס" ו"הארץ". 11.9.23].

אהוד: בכל הטור הארוך שלו הגדוש שטויות, הזיות והפחדות – האידיוט הזה, המתיימר להבין את המתרחש אצלנו ואפילו נותן עצות לביידן, ונושא נבואות מזרח-תיכוניות לקהל האמריקאי – לא הזכיר אפילו במילה אחת את האיום האיראני על ישראל*, את איומי החיזבאללה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי, ואת העובדה שאם יסתיים ה"אפרטהייד" בגדה, וצה"ל לא ישלוט בה – יהיה כל מרכז המדינה, מחדרה עד גדרה, כולל צינור הקשר של ישראל לעולם, נתב"ג – נתונים להתקפות הרקטות הפלסטיניות, כמו יישובי עוטף עזה!

כל זה לא חל כמובן על חבריו החכמים של פרידמן, אותם הוא מזכיר בטורו, פליטי ה"אוטוקרטיה" של ביבי – שהקדימו ועשו רילוקיישן לארה"ב.

* שר הביטחון גלנט הדגיש כי "איראן היא כיום האיום המשמעותי ביותר על מדינת ישראל, על היציבות האזורית ועל הסדר העולמי. היא חותרת להגעה ליכולת גרעינית צבאית וקרובה לכך יותר מתמיד." לדבריו, "איראן מנהלת תהליך השתלטות גאוגרפי ואידיאולוגי על מדינות האזור, מקדמת פיגועי טרור חובקי עולם, ומנסה לפורר את המדינות הקיימות". ["הארץ" באינטרנט, 11.9].

* צחוק הגורל. מתוך מאמרו של ירון פריד על ספרה של נולי עומר "לענת הדבש". מעריב, 24.2.2023. "...כשהייתי בתיכון קראתי רומן של אהוד בן עזר שנקרא 'השקט הנפשי'. לא חזרתי אליו מאז, אבל אני זוכר עד היום שהיה בו משהו פלאי שכבש אותי, בתיאור חייהם ויחסיהם של כמה חברים שנראו לי אז קשישים (כשבפועל היו אולי בני 40). הספר ההוא לא זכה בזמנו לכבוד הראוי לו, אבל עובדה שקוראיו לא שכחו אותו. בן עזר כתב גם ספר ששמו 'ימים של לענה ודבש' (על המשוררת אסתר ראב). צירוף מקרים מוזר של החיים המשונים האלה. גם ב'לענת הדבש' של נולי עומר יש משהו פלאי, וכולי תקווה שיקבל את ההכרה המלאה שמגיעה לו..."

* איתמר פרת: מי הם (או לא) יהודים שונאי יהודים? משה גרנות ונעמן כהן חוזרים ויוצאים כנגד טענתי שהברית החדשה, שחלקה הגדול נכתב על ידי יהודים, אינה קוראת לשנאת יהודים. ("חדשות בן עזר", גיליון 1880).

ארבעת ספרי האוונגליונים מתארים את פרשת מסירתו והריגתו של ישו בלשון עניינית יבשה. בלי ניסים ונפלאות (להוציא אותה רעידת אדמה וקריעת הפרוכת שאירעו עם צאת נשמתו של ישו. (מתיא 54-51). שונא היהודים הוא הנציב פילטוס, ושונאי הגלילאים הם הכוהנים וחכמי הסנהדרין.

איגרות פאולוס מטיפות ליהודים וגויים כאחד לקבל את האמונה בישו. בכל האיגרות מודגש הציווי לאהבה. אין כל הטפה לשנאה כלשהי לזולת (והיא תהילתו).

לא חסרים בעולם יהודים שונאי-יהודים. טועים החכמים שמחפשים יהודים שונאי-יהודים דווקא  בכתבי הברית החדשה (ואמרו מלאכים: "מדוע תחפשו את החי בין המתים?" לוקס 24:5). גם לשנוא נכון צריך לדעת.

* * *

שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד:

בערות היא כוח

שקר הוא אמת

ירידה היא ציונות

סרבנות היא פטריוטיות

דמוקרטיה היא דיקטטורה

טועים הם המפגינים

נביאי שקר הם סופרים ועיתונאים

רוב העם הם מטומטמים

התא של אולמרט במעשיהו מחכה לנתניהו

ממשלת ישראל היא עבריינית ופאשיסטית

ה"כיבוש" הוא גזענות ואפרטהייד

מדינת ישראל היא חורבן בית שלישי

הפלסטינים צודקים

נלך כצאן לטבח!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל