הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1882

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בתשרי תשפ"ד . 18.9.2023

עם הצרופות: 1. מאפלה לאור גדול – סיגל אז והיום. (אלבום פרטי). 2. סיגל במיטבח שלה. (כנ"ל). 3. סיגל לפני ואחרי. (כנ"ל). 4. סיגל עם בנה בחתונתו. (כנ"ל).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר לְיֶלֶד קָטָן. // זיוה שמיר: "התכּוֹן ממלכה כזאת בימינו, אם תעמוד לאורך ימים??" כך שאל יהודה-ליבּ גורדון לפני כ-150 שנה, כשהתחיל השיח על התיישבות יהודית נרחבת בארץ-ישראל. // אהוד בן עזר: על שנת השמיטה הראשונה תרמ"ב, 1881-1882 ותוצאותיה ההרסניות. // אורי הייטנר: 1. לקסיקון תשפ"ג. 2. צרור הערות ‏17.9.23. // משה גרנות: על "מרוב אהבה – מבחר שירי אהבה" מאת מיכל סנונית. // עדינה בר-אל: סיגל בר – חיה פעמיים ושוברת קירות. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // ארנה גולן: על ספרו של אמנון ורנר, "קיבוץ בשלכת". // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק ט"ו. "חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים וארבעה. תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. // "מסעותיי עם נשים". מאמרים ותגובות. פוצ'ו לאהוד: מסעותיי עם השנים. // ממקורות הש"י. // שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד.

 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

שִׁיר לְיֶלֶד קָטָן

 

בְּכַפֶּיךָ הַקְּטַנּוֹת

נָח כַּדּוּר-מִשְׂחָק

כְּכַדּוּר הָאָרֶץ

בִּשְׁבִילְךָ בָּרָא אֱלֹהִים;

אֵגֶל-טַל דָּבֵק בַּזֶּרֶת

כְּדִמְעַת-בְּרֵאשִׁית  –

בְּקָצֶהָ זוֹהֶרֶת;

עֵינֶיךָ הַפְּקוּחוֹת  –

בִּי תַּבֵּטְנָה  –

מֵעֵבֶר לְדוֹרוֹת  –

שָׁם פֶּקַע-אָדָם

זֶה עַתָּה הִבְקִיעַ

אֶת הַקְּרוּם

אֲשֶׁר לַאֲדָמוֹת רְחוֹקוֹת.

חוֹתֵר, מְאַוֵּשׁ  –

אֶל מְרוֹמִים חַמִּים;

אוֹרָה בָּעֵינַיִם  –

שַׁחַר לַח עוֹלֶה מְהַבְהֵב  –

שָׁם בַּשָּׂדֶה  –  נַרְקִיס לָבָן;

וּסְבַךְ זֵיתֵי-בָּר  –

שׁוֹזֵר כְּתָב-מִסְתּוֹרִין

עַל חִוְרוֹן-אֹפֶק  –

עוֹדוֹ נָם  –

 

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

* * *

זיוה שמיר

"התכּוֹן ממלכה כזאת בימינו, אם תעמוד לאורך ימים"?? כך שאל יהודה-ליבּ גורדון לפני כ-150 שנה, כשהתחיל השיח על התיישבות יהודית נרחבת בארץ-ישראל

הרצל הוכתר אמנם בתואר "חוזה המדינה", אך למען האמת  לאורך המאה התשע-עשרה העלו סופרי ישראל שוב ושוב את "רעיון היישוב": את האפשרות שתיכּוֹן ריבונות יהודית בארץ-ישראל. התגברות האנטישמיות באירופה, אפילו בארצות המערב הנאורות, ואירועי הפְּרעות של 1881,  גרמה להתחזקות  הרעיונות הללו הן בחוגים הסוציאליסטיים, שחיפשו פתרונות לבעיות הקיום של עם ישראל, הן בחוגי הרבנים שדיברו על התקרבות הגאולה ועל ביאת המשיח. המחשבה על הקמת התיישבות יהודית נרחבת בארץ ישראל נזרקה אפוא לחללו של העולם היהודי מִכּיווּנים שונים. לפעמים אפילו עלתה פה ושם המילה "מדינה", שבדרך-כלל שימשה עד אז רק לציוּן המבנה השלטוני של המתוקנות שבאומות העולם.

הנושא הלך וצבר נפח ומשמעות לאחר התבססות מושבות כמו פתח תקווה וגיא אוני (ראש פינה), ואחריהן מושבותיהם  של הביל"ויים, בני העלייה הראשונה. במרוצת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה חיבר יל"ג, גדול סופרי תקופת הנאורות העברית, סִדרה של פילייטונים שכותרתה "צלוחית של פלייטון"  (1880-1886). בתוכהּ נבחנה האפשרות שהיהודים, ויל"ג בכללם, יעזבו את אירופה ויעלו לארץ המתעוררת מעיי-חורבותיה.

ואולם, כרציונליסט שהשקפתו הוצבה בתקופת ההשכלה, שאל יל"ג שאלות אחדות שהִקשו עליו להחליט אם לקחת  לידיו את המקל והתרמיל, אם לאו. בין השאר העלה "הארי" שבמשוררי ההשכלה את שאלת השפה של היישוב שאליו יגיעו יהודים מכל העולם: איך ידברו העולים שיגיעו ארצה מכל כנפי הארץ? "מי יברא להם ניב שׂפתיים להיות להם שֹפה אחת ולשון אשר תהלך בארץ?"

כאשר שאל יל"ג "מי יברא להם ניב שפתיים?" הוא עדיין לא ידע כנראה שבשנת 1879, זמן-מה לפני שהתחיל לכתוב את "צלוחית של פלייטון", כתב הצעיר היהודי אליעזר אוליאנוב, סטודנט לרפואה שלמד בפריז,  שלימים נקרא שמו "אליעזר בן-יהודה", מאמר בשם "שאלה לוהטה" ("שאלה בוערת", בלשון ימינו) שבו דיבר על הצורך להחיות את השפה העברית. והצעיר האלמוני הזה דיבר ועשה.

יל"ג הלך לעולמו בשנת 1892, לפני שישה דורות ויותר. אילו הקִיץ משנת הנצח שלו, הוא היה מופתע עד מאוד לראות את הישגיה המופלאים של "תחיית הלשון העברית" – הניסיון היחיד בעולם שהצליח להחיות שפה מתה ולהוציאהּ מן הספרים אל הרחוב ואל שוק החיים.

ואולם, ליל"ג היו גם השגות אחרות ובין השאר הוא תמהּ איך תתנהל המדינה היהודית אם מדיניותה תיקבע מפי הרבנים, שישביתו בימי מועד ושבת את "אורחות הברזל" (את הרכבת) ואת קווי הטלגרף  (את אמצעי התקשורת):

הנה הם באים בארץ, אנשים כדיסקין יֵשבו בראש הסנהדרין והיה הבֵּית-יוסף לאש דת בכל סעיפיו ודקדוקיו, לא יפול מהם דבר ארצה; ושבו ארבע מיתות בית דין לגבולן ומלקות ומכת מרדוּת לאיתנן; ובימי מועד ושבת יחדלו פתאום אָרחות הברזל ונדמו קוי הטיליגרף ותעמוד מרוצת החיים וכל צרכיהם כיום תמים בקרב עם היושב על טבּוּר הארץ. התכּוֹן ממלכה כזאת בימינו אלה, אם תעמוד לאורך ימים??

האם "ממלכה" כזאת תוכל להתקיים לאורך ימים? את הפלייטון סיים במילים: "הסוף יבוא לכשיבוא אליהו."

עברו שנים רבות, העולם התהפך שבע פעמים, ודבר לא השתנה: החרדים מאיימים להפיל את הממשלה אם תופעל הרכבת התחתית בשבתות ובחגים. מתרבים הקולות הרוצים לראות את הרבנים בהנהגת המדינה, כאילו שכחו מה היה טיבה של ההנהגה הרבנית בעשרת הדורות האחרונים, מאז התחילה תנועת ההשכלה שמנהיגיה נכלאו לא פעם בבתי סוהר לאחר מכתבי הלשנה של שליחיו  של הקב"ה עלי אדמות.

הבה נבודד מתוך שלל התופעות המתגלות אצלנו לאחרונה רק את אירועי הרכבת התחתית כדי להבין שיל"ג ראה למרחוק את הצפוי למדינת היהודים: הרי הרכבת התחתית יכולה שלא להיעצר בשתי התחנות שלה בשטח השיפוט של בני-ברק  (שהן על כביש פתח-תקווה, ואינן מפריעות כלל לתושבי "הקהילה הקדושה", אף אינן מרעידות את בתיהם). והרי ראשי העיר ומהנדסיה אישרו את התכנית, ואיש מהם אינו רוצה שבחיי היום-יום לא תשָׁרת הרכבת התחתית את תושבי בני-ברק. רק בשבת ובחג עליה לשבות.

ביטול הנסיעה בשבתות ובחגים לא יאפשר לאנשים שאין להם רכב לבקר את בני משפחותיהם בימי חג ומועד, לרבות  את בני-משפחה חולים המאושפזים בבית-חולים. אנשים שעבדו כל ימות השבוע, ובשבת ירצו לשבת ולנשום אוויר צח בבית-קפה ליד חוף הים, או לרחוץ בים, לא יוכלו לעשות כן.  חיילים המגיעים לחופשה, לא יוכלו לבקר את חבריהם אם אין להם רכב פרטי.  הזכיין של הרכבת שכ-20% תיגרענה, בין שיתבע את ממשלת ישראל ואת משרד התחבורה ובין שלא יתבע אותם, יפסיד ממון רב (והמדינה תפסיד את המִסים  שהיו מגיעים אליה אלמלא שָׁבתה הרכבת בשבת).

ייתכן מאוד שאנשי המפלגות החרדיות וקברניטי העיר בני-ברק כלל לא רצו בביטול נסיעת הרכבת בכביש פתח-תקווה שבּוֹ נוסעים רכבים גם בשבתות ובחגים,  אלא רק רצו לקבל פיצוי על "ויתורם" ועל הסכמתם שהרכבת תיסע גם בשבתות ובחגים  (מתחת לפני הקרקע, בשקט גמור ומבלי שירגישו בה). ואולם, מירי רגב – המסיימת כל אמירה בתקשורת במילים "בשורות טובות" מתוך קריצת-עין "ידידותית" לחרדים,  קריצה שכל כולה "ידידות אלקטורלית"  – מיהרה להרים ידיים,  ולתת להם את מבוקשם מתוך אמונה שכך תשיג מהם צייתנות פוליטית (ולמעשה הזיקה להם, כי באמצעות ויתורהּ הם הפסידו את כוח הסחיטה).

כך, בדרכים נלוזות כאלה ואחרות, נזרקים מיליארדים לפח האשפה, מתוך כספים שמגיעים  לאוכלוסיה האזרחית, המשרתת את המדינה ומשלמת מִסים. המיליארדים שעולים הפרוייקטים האלה, שיכולים היו לקום במחצית עלותם, והוויתור כלאחר-יד על 20% מתקבוליהם, באים על חשבון מערכת בריאות טובה, על חשבון מערכת חינוך טובה, על חשבון מקלטים ראויים לריכוזי האוכלוסיה הצפופים, על חשבון יותר עֲמדות של "כיפת ברזל" (שאין להן  קשר לא לכיפה ולא לשטריימל). כך חוזר עמנו אל שלטון הרבנים – אל הגלות – שממנה ביקש עם זה  להיחלץ באמצעות המעשה הציוני.

האם היה יל"ג נביא  כשאמר שבמדינה יהודית יקבע הרב את סדר היום הציבורי ו"בימי מועד ושבת יחדלו פתאום אָרחות הברזל"? סופרי ישראל הגדולים לא נזקקו לכדור של בדולח. הם נזקקו לזוג עיניים ולהיגיון בריא כדי להתבונן במציאוּת שמסביבם ולהבין מה יֵלד יום.

לפיכך כתב שלום עליכם את חיבורו "לשם מה צריכים היהודים מדינה משלהם?" –  לפיכך, כשנסע בשנת 1902 למסע  תעמולה למען הציונות, פירסם את סיפורו "משוגעים", ולאחר משבר אוגנדה פירסם את סיפורו "הרפובליקה היהודית הראשונה". בסיפור זה סיפר על קבוצה בת 13 יהודים שספינתם נטרפה בים, והם הצליחו להינצל ולהגיע לאי בודד. באי התחילו לבסס דפוסי חיים של מדינה, אף הקימו פרלמנט יהודי בן 13 מפלגות, אך לא הצליחו לבחור את נשיא הרפובליקה.

זיוה שמיר

 

אהוד: כאשר סבי יהודה ואביו אליעזר ראב עלו על אדמת פתח תקווה בשלהי שנת 1878, תרל"ח-תרל"ט, לפני 145 שנים, לא בעיות התחבורה בשבת העסיקו אותם אלא המלריה הקטלנית וכן שנת השמיטה הקרובה תרמ"ב, 1882-1881, שהיתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ.

רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.

יהודה ראב וחבריו ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבּרס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק [על שמו קיים רחוב ותיק ומרכזי בפתח-תקווה], הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון]. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עַלַא חַשַֹׂבּ אִל-בּארון," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, [שביקר לראשונה בארץ בשנת 1887], באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.

אהוד בן עזר

רחוב י.ל. גורדון בתל אביב.

                                                                 

* * *

אורי הייטנר

1. לקסיקון תשפ"ג

 

אבי האומה – הגדרה חנפנית במיוחד של שרת התעמולה דיסטל אטבריאן לנתניהו.

 

אזיקים – ח"כהניסט פוגל וח"כהניסטים נוספים קראו לעצור ולאזוק את ראשי האופוזיציה יאיר לפיד ובני גנץ, בגין בגידה במולדת, כמימוש תיקון הדמוקרטיה בדרך שאליה הם חותרים.

 

אחד צפונבון נפצע בעין – תיאור מתלהם של השר (!) אמסלם, בנאום מעל דוכן הכנסת, על טייס חיל האוויר אל"מ (מיל') אורי אודי, שנפצע קשה בעינו כתוצאה מפגיעה ישירה של המכתזית בעת פיזור הפגנה נגד המהפכה המשטרית, עבר שני ניתוחים להצלת ראייתו ונדרש לתקופת החלמה ממושכת.

 

אזרחים סוג ב' – קמפיין ביביסטי פופוליסטי שנועד לשלהב יצרים בקרב הציבור, באמצעות הצגתם כסוג ב' לעומת "האליטות" שמובילות את המאבק נגד המהפכה המשטרית.

 

אי התייצבות – שם מכובס לסרבנות. וכן "הפסקת התנדבות".

 

אם-אימא של הגעוואלד – הגדרה של זהבה גלאון לקמפיין הגעוואלד של מרצ. זה לא עזר להם.

 

אנרכיסטים – המפגינים נגד המהפכה המשטרית, בפי השר בן גביר וגרורותיו.

 

בהיסח הדעת – המצב שבו שרת המודיעין גילה גמליאל, על פי הסברה, חתמה: "גילה גמליאל, שרת הביטחון."

 

בולען – שקע שנפער באופן פתאומי בקרקע. בשנה האחרונה נפערו בולענים רבים, והמילה אף נבחרה למילת השנה בסקר של האקדמיה ללשון עברית.

 

ביזה – הגדרה בפי תנועת המחאה להעברת כספים למגזר החרדי באופן בלתי פרופורציונלי.

 

ביטחון אישי – הסוגיה המציקה והמעיקה עקב השילוב של עליית האלימות והפשיעה, בעיקר במגזר הערבי לצד פיגועי הטרור. עליית עוצמה כהניסטית בבחירות היתה תוצאת ניצול פופוליסטי ציני של הדמגוג בן גביר, שהציג את עצמו כמנהיג החזק שיעשה פה סדר ויוכיח מי בעל הבית. את התוצאות כולנו חשים.

 

בירת הטרור – ג'נין.

 

בית הנשיא – המקום שבו נערכה ההידברות על הסכמה רחבה בנושאים המשפטיים. הפך לסמל ההידברות.

 

בית וגן – מבצע צה"ל נגד תשתיות הטרור בג'נין.

 

בן גביר מחבל – קריאות של המפגינים נגד המהפכה, המסתמכות על הרשעתו כתומך בארגון טרור.

 

בעל הבית – "נראה להם מי בעל הבית" – האמירה האדנותית המאיימת של בן גביר לפני הבחירות, שנועדה להכשיר מראש כל פגיעה בערבים, בטענה שאנחנו בעלי הבית במדינה.

 

בר סלטים – ציוץ מתלהם של בן גביר, שנועד לתקוע אצבע בעין למי שראו בקבלת חוק ביטול עילת הסבירות מכה קשה ויום שחור. הוא התגרה באמירה שזה רק בר הסלטים, המנה העיקרית עוד תגיע.

 

בת של מלך – קמפיין תגובה של נשים דתיות לקמפיין השפחות במסגרת המאבק נגד המהפכה.

 

גוב האריות – התארגנות טרור בשכם, שביצעה פיגועי ירי רבים. הנהגתה חוסלה בפעולה מוצלחת של צה"ל, ימ"מ והשב"כ.

 

גולים בארצנו – בנאום בהפגנה גדולה נגד המהפכה המשטרית אמר הסופר דוד גרוסמן שאנחנו "מסרבים להיות גולים בארצנו."

 

גוש – המילה המובילה בבחירות. לא עוד התמודדות בין מפלגות, אלא בין גושים. גוש נתניהו מול גוש השינוי. חד"ש-תע"ל היא המפלגה היחידה שאינה שייכת לאף גוש.

 

גיל הפטור – הגיל שבו בחורי ישיבות שהשתמטו מצה"ל רשאים לצאת לעבודה. במסגרת חוק הגיוס מוצע להורידו, כדי לעודד חרדים לצאת לעבודה.  

 

גל אדום – אדום הוא צבעה של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב. ההערכות לפני בחירות האמצע לבתי הנבחרים בארה"ב היו של ניצחון סוחף של הרפובליקאים ושל המועמדים נתמכי טראמפ. הניצחון הזה הוגדר במילים גל אדום, שיצבע באדום את מפת ארה"ב. ההערכות לא התממשו.

 

גל חום – ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ הורגשה היטב בקיץ האחרון, החם ביותר מאז החלו המדידות, בארץ ובעולם. היא באה לידי ביטוי בגלי חום ממושכים ובשבירת שיאי הטמפרטורות.

 

גרנדמייזר – בנאום עילג של סמוטריץ' באנגלית, בעת ביקור בארה"ב, שאותו קרא בכיתוב בעברית, הוא דיבר על "סבתא" – grandmother, ובמבטא העברי זה נשמע "גרנדמייזר", והמילה הפכה סמל לנאום כולו.

 

דיקטטורה – הטענה (המוגזמת מאוד, יש לציין) של מתנגדי המהפכה, כאילו היא תהפוך את ישראל לדיקטטורה.

 

ד-מו-קרט-יה – קריאת הקרב המרכזית במאבק נגד המהפכה המשטרית.

 

הידברות – המו"מ בן תומכי המהפכה ומתנגדיה על רפורמה בהסכמה רחבה. מתנהלת בבית הנשיא.

 

הכרעה – האסטרטגיה של סמוטריץ' – ליצור תנאים שיביאו להכרעה סופית מיידית של הסכסוך הישראלי פלשתינאי.

 

המופע של אמסלם דוד בשֵׁני – כינוי רווח בכנסת על מופעי האימים של השר (!) אמסלם בכנסת מדי יום שני, הרוויים שטנה, שנאה, בוז, הסתה ושקרים.

 

הרבעון הרביעי – תנועת המונים חוץ פרלמנטרית, החותרת להחלפת פוליטיקה של הכנעה, השלטת בישראל וקורעת אותה לגזרים, ב"פוליטיקה של הכנסת אורחים", כזו המקבלת את כולם, מכבדת את כולם ומבוססת על אמון, כבסיס ליצירת הסכמות רחבות בסוגיות הליבה של ישראל.

 

השהייה – פסק הזמן בבליץ חקיקת חוקי המהפכה המשטרית, לאחר ההפגנות הספונטניות ההמוניות והשביתה הכללית במשק, בעקבות הדחתו של שר הביטחון יואב גלנט. נתניהו הכריז על השהיית החקיקה, והדגיש שזו השהייה בה"א (ולא השעיה).

 

המצור על שרה – תאור מוגזם של הפגנה מוגזמת נגד המהפכה המשטרית ליד מספרה בכיכר המדינה, שבה שרה נתניהו עשתה גוונים.

 

הפוגה – קריאה שיצאה מגורמים בחברה הישראלית לעצור את החקיקה ואת המחאה בתקופה שמפסח ועד אחרי יום העצמאות. שני הצדדים דחו את הקריאה, אך בעקבות התגובה הציבורית על פיטורי גלנט החקיקה הושהתה. המחאה נמשכה וכך גם ההפגנות בעד המהפכה.

 

הפגנת המיליון – הפגנת ענק בעד המהפכה המשטרית, שהשתתפו בה כ-200,000 איש.

 

הפיכה משטרית – ההגדרה למהפכה המשטרית של יריב לוין בפי הקיצונים בין מתנגדיה. בשונה מ"מהפכה משטרית" (ע"ע) הפיכה היא תפיסת שלטון בכוח, והתיאור הזה מוגזם ומופרך.

 

הקרקס של רוטמן – הדיונים בוועדת חוק, חוקה ומשפט על המהפכה המשטרית.

 

השופטים בוחרים את עצמם – סיסמת שקר, קצת ילדותית ראוי לציין, של מעצבי המהפכה המשטרית, שמדוקלמת כמנטרה בידי רבים שאין להם מושג איך נבחרים שופטים.

 

השתק שיפוטי – השתק שיפוטי הוא מקרה פרטי של השתק הקובע שאדם מנוע מלטעון טענה בבית המשפט לאחר שטען טענה מנוגדת לה בהליך משפטי קודם. העילה של חלק משופטי בג"ץ לפסילת כהונתו של העבריין הסדרתי דרעי בממשלה, היא מצג השווא שהציג בבית משפט השלום כאילו הוא פורש מהפוליטיקה, כדי לזכות בעסקת טיעון מפנקת, ולכן אי אפשר לקבל את עמדתו בבג"ץ בעתירה נגד מינויו לשר.

 

ורודים ועלים – שם הקוד לשמפניות וסיגרים (בהתאמה) בדרישות האספקה של משפחת נתניהו ממילצ'ן, כפי שנמסר במשפט.

 

חוזה – הטייסים הסרבנים הצדיקו את סרבנותם בטענה שהמדינה הפרה עמם את החוזה.

 

חופש התנועה של הערבים – מה שחשוב פחות מחופש התנועה של בני משפחת בן גביר, לטענתו.

 

חוק בן גביר – חוק שהעביר רבות מסמכויות מפכ"ל המשטרה לבן גביר, עם שינוי שם המשרד לביטחון פנים למשרד לביטחון לאומי, והפך את בן גביר, למעשה, למפכ"ל-על. החוק חוקק בבליץ חקיקה לפני הקמת הממשלה, כדרישת סף של בן גביר בהסכם הקואליציוני.

 

חוק דרעי – שינוי פרסולני רטרואקטיבי בחוק יסוד הממשלה, שנועד לאפשר לעבריין הסדרתי אריה דרעי להמשיך לכהן כשר. בהרשעה האחרונה שלו, במסגרת הסכם טיעון שבו התפטר מן הכנסת, והיה ברור שהכוונה היא לפרישתו מן החיים הפוליטיים, הוא נדון "רק" למאסר על תנאי. החוק אומר שעבריין שנדון "רק" למאסר על תנאי, כשיר וראוי להיות שר בממשלת ישראל.

 

חוק האפלייה – החוק נגד אפלייה אוסר אפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, גיל, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות. חוק האפלייה הוא כינוי לסעיף בהסכם הקואליציוני עם הציונות הדתית, המאשר אפלייה מטעמי אמונה דתית.

 

חוק הגיוס – הצעת החוק שנועדה לעגן בחוק המדינה את ההשתמטות ההמונית של החרדים מגיוס לצה"ל.

 

חוק המתנות – חוק שנועד לאפשר לנבחרי ציבור ופקידים בכירים לגייס משאבים למימון הוצאות משפטיות ורפואיות. החוק נגנז עקב ההתנגדות הציבורית והחשש של מקדמיו שלא יהיה לו רוב בכנסת.

 

חוקה רזה – הצעה של משפטנים להתמקד כעת בחוק יסוד חקיקה: שיסדיר את פעולת רשויות השלטון והאיזונים והבלמים ביניהן. זו אמנם לא ממש חוקה, אך הדבר ימלא פונקציה חוקתית משמעותית, שחסרונה בולט מאוד. ההצעה להסתפק בחוקה רזה, נובעת מהקושי לגבש הסכמות שתאפשרנה חוקה רחבה בהסכמה, לצד הנחה שניתן להסכים על כללי המשחק.

 

חייבת לעבור מן העולם – המהפכה המשטרית, בקריאתו של הנשיא.

 

חקיקת בזק – גל חקיקה מהיר ודרמטי של חוקים פרסונליים שיאפשרו מילוי דרישות השותפות הקואליציוניות, שנחקק בחיפזון עוד טרם הקמת הממשלה, כתנאי של השותפות להסכם הקואליציוני עמן.

 

טרלול פרוגרסיבי – האובססיה של מפלגת נועם כלפי כל מה שאינו מתיישב עם פרשנותה הפונדמנטליסטית הרגרסיבית ליהדות.

 

יוזמה, תחבולה, הפתעה – הגדרת מבצע "מגן וחץ" בפי הרמטכ"ל.

 

כל אחד שיש לו מה להגיד, שיישב בבית – התייחסותו המעניינת של שר השיכון גולדקנופף למי שיש לו ביקורת על התנהלות הממשלה ומשרדו במשבר הדיור.

 

כשאח שלי במצוקה אני בא אליו – הסברו של נתניהו לעליה לרגל לדרעי אחרי פסיקת בג"ץ שיש לפטרו מן הממשלה.

 

כשירות צה"ל – סוגייה שעלתה לדיון פומבי בעקבות גל הסרבנות. תומכי הסרבנות ניסו להוכיח שכשירות צה"ל נפגעה, כאילו מדובר באיזה הישג.

 

לא נחמדים – הגדרת מפגינים את האופי המיליטנטי של המחאה. פרפרזה על דברי גולדה מאיר על הפנתרים השחורים "הם לא נחמדים".

 

לא שולט באירוע – הגדרה של ח"כ דוד ביטן על האופן שבו נתניהו מתנהל בנושא המהפכה המשטרית.

 

לא תחזור – סיסמה מובילה במשמרות והפגנות של ארגון קריים מיניסטר לפני הבחירות. אמירה בסגנון עשרת הדיברות נגד חזרתו של נתניהו לשלטון. במקומות רבים הושחתו כרזות עם הסיסמה הזאת – המילה "לא" נתלשה. אגב, הוא חזר.

 

להלום בהם – הצעתו של ראש הממשלה לשרים, מה יש לעשות למפגינים נגד המהפכה המשטרית.

 

ליצן הטיקטוק – הגדרתו של בן גביר בפי ראש האופוזיציה יאיר לפיד ורבים אחרים.

 

לכו לעזאזל – ברכת פורים של השר (!) קרעי לטייסי חיל האוויר שאיימו בסירוב.

 

למחוק את חווארה – הפתרון ההומני של שר האוצר ושליש שר הביטחון לטרור.

 

לשעברים – הגדרה לבעלי תפקידים לשעבר כמו אהוד ברק, אולמרט, בוגי יעלון, דן חלוץ יאיר גולן, ראשי שב"כ ומוסד לשעבר, שהם מראשי המאבק ומהמיליטנטים שבהם.

 

מאהל ההסכמות – מאהל שהוצב בירושלים, שקרא להידברות על הסכמה לאומית רחבה בנושא הרפורמה המשפטית. מיקד פעולות של גורמים רבים שקראו להסכמה ובהם המכינות הקדם צבאיות ועוד. שיאה של הפעילות הייתה שביתת רעב, שהופסקה בעקבות השהיית החקיקה.

 

מגילת העצמאות – המסמך המכונן של מדינת ישראל. המחאה ניכסה אותה והעלתה אותו לסדר היום. בדיון בבג"ץ על ביטול חובת הסבירות התדיינו הצדדים על השאלה אם ניתן לראות בה מסמך משפטי.

 

מגן וחץ – מבצע נגד ארגון הג'יהאד האסלאמי שנערך במאי.

 

מדינת סף דיקטטורית – הגדרה שנתן היועמ"ש לשעבר מנדלבליט למה שישראל תהיה אם הרפורמה תעבור.

 

מהפכה משטרית – תכנית כוללת לשינוי דרמטי במערכת המשפט, אותה מוביל שר המשפטים יריב לוין. שם חיבה מכובס למהפכה – "רפורמות". התכנית הוצגה בנאום של לוין בכלי התקשורת בארבעה בינואר, ללא דיון מקדים בממשלה או בסיעת הליכוד ואפילו ראש הממשלה נחשף לפרטיה בצפיה בנאום בטלוויזיה.

 

מוגלה – כינוי שהשופר ברדוגו כינה את טייסי המילואים שאיימו לא להתייצב לאימונים.

 

מודל צבא העם – המודל של גיוס חובה המוני של כל שדרות הציבור וחיל מילואים גדול. זה המודל שעל בסיסו קיים צה"ל מקום המדינה. המודל נשחק לאורך השנים, ובדיון על חוק הגיוס עלה החשש שהוא עלול להתפורר.

 

מונדיאליטו – המונדיאל לנבחרות הנוער, שישראל הפתיעה וזכתה בו במקום השלישי והמכובד.

 

מחאת החיג'ב – מחאה עממית באיראן, בעקבות מעצרה ומותה בעינויים של צעירה שלא לבשה חיג'אב. המחאה דוכאה באלימות רבה ועקובה מדם.

 

מחאת השפחות – מחאת נשים, במסגרת המחאה נגד המהפכה, בהובלת הארגון "בונות אלטרנטיבה", שבו נשים מחו נגד הפגיעה הצפויה במעמדן בעקבות המהפכה וחוקים דתיים שעלו על שולחן הכנסת. בהשראת ספרה של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, "מעשה השפחה" והסדרה "סיפורה של שפחה" המבוססת על הספר, מאות נשים ברחבי הארץ צעדו לאטן בדממה בגלימות אדומות ומצנפות לבנות.

 

מכת"זית – מכונית התזה. כלי רכב לפיזור הפגנות המצויד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. השר בן גביר דוחף את המשטרה להרבות בהפעלת מכת"זית נגד מפגינים נגד הממשלה.

 

מלח הארץ – ההגדרה של הטייסים ולוחמי המילואים שאיימו בסירוב או הפסקת התנדבות, בעקבות המתקפות עליהם.

 

מלחמת אחים – אזהרות מפני מה שהמדינה עלולה להידרדר אליו בעקבות המהפכה המשפטית וצעדים קיצוניים נוספים של הממשלה וצעדים מיליטנטיים של מתנגדיה.

 

ממשלת הדי-9 – כינוי לממשלה בעקבות המהלכים הדורסניים ובליץ החקיקה במסגרת המהפכה. הכינוי רומז להצהרתו לפני שנים אחדות של חכ"ש מוטי יוגב שצריך לעלות עם די-9 על בג"ץ.

 

ממשלת ימין מלא מלא – הכינוי של אנשי גוש בן גביר, לפני ואחרי הבחירות, לממשלת החלומות שלהם – ממשלה על טהרת מפלגות הימין והימין הרדיקלי. וריאקציה על דברי דוד לוי, לפני עשרות שנים, שהוא דורש את תיק החוץ מלא מלא. גרסאות נוספות: ממשלת ימין על מלא וממשלת ימין מלא מלא מלא.

 

מסע הקסם המרוקאי – הגדרה להצלחתה המטאורית והמפתיעה של נבחרת מרוקו במונדיאל, שבו היא העפילה לרבע הגמר.

 

מפת הגושים – בכל סקר דעת קהל שקדמו לבחירות, אחרי הצגת המנדטים של כל מפלגה, הוצג הגרף המתאר את כוחו של כל גוש, והוגדר "מפת הגושים".

 

מרד – איום של החלקים המיליטניים במחאה להחריף אותה אם המהפכה תיושם. אחת הסיסמאות המובילות של המחאה היא "דמוקרטיה או מרד". יש אפילו לחן לססמה.

 

מרי אזרחי – כינוי לצעדי מחאה עממיים חריפים ונרחבים, הכוללים אי ציות אזרחי, מרד מסים, סרבנות, שביתות המוניות וכד'. בקרב מתנגדי הממשלה נשמעו קריאות למרי אזרחי נגד המהפכה המשפטית.

 

מרמה והפרת אמונים – סעיפים בחוק העונשין שעליהם נשפט נתניהו, וסמוטריץ' מציע לבטלם (ובכך יבוטלו האישומים).

 

משולש העוצמה – הגדרה שנתניהו נתן ערב הבחירות, במאמר ב"הארץ", להשקפת עולמו שמדריכה אותו בהנהגת המדינה. המשולש הוא עוצמה כלכלית, עוצמה ביטחונית ועוצמה מדינית.

 

משילות – מילת הקסם של גוש נתניהו בבחירות; הבטחה להחזיר את המשילות שאבדה. אגב, היא אבדה בשנות שלטון נתניהו. המשילות היתה לשם קוד למהלכים שנועדו להחליש את מערכת המשפט, להביא לאובדן עצמאותה ולתת לגיטימציה לשחיתות השלטונית.

 

מתווה הנשיא – מתווה פשרה שהציע הנשיא, לרפורמה משפטית בהסכמה רחבה. 7 דקות לאחר הצגתו, ראשי הקואליציה הודיעו על דחייתו.

 

מתווה העם – הגדרת הנשיא את המתווה שהציג.

 

מתון – איתמר בן גביר הכהניסט, לפי נראטיב ה"תאקיה" שלו, על פיו הוא התמתן, כביכול, וכבר אינו צורח "מוות לערבים" אלא "מוות למחבלים". מישהו שמע על ערבי שבעיני בן גביר אינו מחבל?

 

נאום הרולקסים – נאום של ח"כ אמסלם בכנסת, בו ניסה להציג את מאות אלפי המפגינים נגד המהפכה, כמעמד העשירים עם שעוני יוקרה על ידיהם. בשעת נאומו, הוא ענד שעון כזה.

 

נזק אגבי – פגיעה לא מכוונת באזרחים, במסגרת התקפות חיל האוויר נגד ארגוני הטרור. 

 

נכנס לאירוע – לאחר חודשים של סערה ציבורית בעקבות המהפכה המשטרית וההפגנות נגדה, תוך שנתניהו אינו מעורב בנושא בגלוי, בשל הסכם ניגוד העניינים שעליו הוא חתום, הוא הודיע בהצהרה לציבור שכעת הוא "נכנס לאירוע", כלומר תופס את המושכות בנושא הזה.

 

נפולת של נמושות – הגדרה מכוערת, פרפרזה לדברי רבין על היורדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, של שרת התעמולה דיסטל אטבריאן לטייסי חיל האוויר שבמשך עשרות שנים משרתים יום בשבוע במילואים ומבצעים את הפעילות המבצעית בסוריה ובעזה, בעקבות איומם לא להגיע לאימון במחאה על המהפכה המשטרית. היא גם הגדירה אותם כלא ציונים ולא פטריוטים, כיאה למי שמכנה את בחורי הישיבות המשתמטים מצה"ל "סיירת מטכ"ל של היהדות."

 

נפלתם על הדור הלא נכון – אחת הסיסמאות המובילות של הצעירים בקרב המוחים נגד המהפכה המשטרית.

 

נקודה מגדרית – אחת השיטות של "כתיבה שוויונית" בעברית, היא הצבת נקודה באמצע מילה והוספת אות שתהפוך אותה גם לצורת נקבה. לדוגמה אנשים.ות. הגל נגד השפה העברית בשם הפמיניזם הפך לטרחני ומעיק, ולבטח לא תרם דבר לשוויון המינים בחברה הישראלית.

 

סליחה, מוחמד – אמירה סרקסטית ומזלזלת שבן גביר זרק לעברו של העיתונאי מוחמד מג'אדלה, שישב באולפן שבו ערך בן גביר מופע אימים גזעני.

 

סעיף הנכד – סעיף שאינו קיים בחוק השבות, אך זה הכינוי למתן אזרחות על פי חוק השבות גם לעולים שסבם היה יהודי. החרדים והחרד"לים מבקשים לבטלו.

 

סרבנות – גל של איומים בסרבנות וסרבנות בקרב מערך הטייסים, היחידות המיוחדות ו-8200 בעקבות המהפכה המשטרית ובעיקר בעקבות ביטול עילת הסבירות. על הסרבנים והמאיימים בסירוב נמתחה ביקורת ציבורית חריפה. הם יצאו נגד ההגדרה, והציגו אותה כהפסקת ההתנדבות.

 

עייפים – כינוי של התועמלן הביביסטי ריקלין לתושבים במעוזי הליכוד, שלא הלכו לקלפי בבחירות הקודמות.

 

עילת הסבירות – כלי מרכזי ביכולת לממש את הביקורת השיפוטית על הרשות המבצעת בכל המדינות הדמוקרטיות. ישראל ירשה את עילת הסבירות מהחוק הבריטי, שבו העילה קיימת מהמאה ה-19. עילת הסבירות בוטלה בהחלטת הכנסת, והיא הסעיף היחיד במהפכה המשטרית, שמחולליה הצליחו להעביר עד כה.

 

עציץ – כינוי של בן גביר לתפקיד של השר לביטחון פנים, בטרם הפך למפכ"ל-על. חוק בן גביר עלול להפוך את המפכ"ל לעציץ.

 

פוגרום – פעולת נקם של גורמי ימין רדיקלי בכפר חווארה לאחר רצח האחים הלל ויגל יניב.

 

פוליטיקה של הכנסת אורחים – ההגדרה בתנועת הרבעון הרביעי לפוליטיקה של הסכמות ושל הכלת כל הדעות וכל הזרמים.

 

פסקת התגברות – האפשרות של הכנסת להתגבר על ביטול חוק בידי בג"ץ. אחד מסעיפי המהפכה המשפטית הוא פסקת התגברות בידי הרוב האוטומטי של כל קואליציה – 61 ח"כים.

 

פריבילגים – כינוי של תומכי המהפכה למתנגדיה והמוחים נגדם – הם אליטות אשכנזיות פריבילגיות. פריבילגיה – חוק פרטי; כלומר חוק נפרד למגזר מסוים באוכלוסיה.

 

קפלן – אליעזר קפלן היה שר האוצר הראשון של ישראל. הפגנות הענק של המחאה נערכות ברחוב קפלן בתל-אביב, והשם קפלן היה לשמה של המחאה. בין השאר הוקם כוח קפלן, שהוא מעין פלוגות המחץ של המחאה.

 

ריכוך – הגדרה להצעת חוק מרוככת יותר מן המקורית להשתלטות הקואליציה על הוועדה למינוי שופטים – ליבת המהפכה המשטרית.

 

רפורמת הפיתות – הפיתרון של בן גביר לטרור – סגירת מאפיית הפיתות של המחבלים האסורים בבתי הכלא בישראל, מה שייקר את עלויות המזון במיליון וחצי שקל על פיתות שנקנו בחוץ.

 

שיבוש – במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית, נערכו ימי שיבוש, שבהם מפגינים חסמו כבישים ראשיים ושיבשו את החיים במדינה.

 

שיטת הסלמי – כינוי שהוענק לשיטה הסטליניסטית של כפיית תהליך הקומוניזציה והסובייטיזציה בארצות מזרח אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה, ויצירת "הגוש המזרחי". את המונח טבע הסטליניסט היהודי-הונגרי מתיאש ראקושי, שכוונתו הייתה שהשלטון ייתפס שלא במהפכה – אלא בצעדים מדודים, וכך יחוסלו האופוזיציות ללא זעזועים מיותרים או מחאות ציבוריות. המושג הושאל לאירועים אחרים, בהם היה ניסיון להעביר שינוי כלשהו בשלבים. לאחר השהיית החקיקה במסגרת המהפכה וחידושה להעברת חוק הסבירות בלבד, הזהירו מתנגדי המהפכה שכוונת הממשלה היא להעביר את המהפכה כולה, בצעדים קטנים, בשיטת הסלמי.

 

שילכו לעזאזל – אמירה חצופה של השר שלמה קרעי כלפי טייסי חיל האוויר שאיימו בסירוב.

 

שישה באב – כינוי למועד שבו הכנסת קיבלה את חוק ביטול עילת הסבירות. החוק הוגדר בפי מתנגדיו כשלב הראשון בניסיון לחולל את המהפכה בשיטת הסלאמי, והעברתו התקבלה כאירוע של אבל, כולל צביעה בשחור של עמוד השער בעיתונים, כמודעה בתשלום של ארגוני המחאה. הכוונה בשימוש בשם הזה הוא ליצור אסוציאציה לתשעה באב ולהזהיר מפני חורבן בימינו.

 

שקרן בן שקרן – הגדרתו של נתניהו בפי שותפו סמוטריץ', כאשר הסיח לפי תומו והוקלט בסתר.

 

שר ביטחון על תנאי – המצב שבו עמד שר הביטחון יואב גלנט, בשבועות שבין ההודעה של נתניהו על פיטוריו, בלי ששלח לו מכתב פיטורין, ועד הודעתו שחזר בו מן ההחלטה.

 

תיסע – הוראתה העילגת (צ"ל – סע) לנהגה, עליה חזרה שוב ושוב ושוב, לנסוע למרות הסכנה לדריסת מאבטחי השב"כ, שבמסגרת תפקידם מוכנים לעצור בגופם את הכדור המיועד לשרים המאובטחים. או בלשונה – מאבטח מושתן.

 

תקפצו לנו – תגובה של חבר צוות המו"מ הקואליציוני של יהדות התורה, אברהם יוסטמן, לביקורת על תביעות החרדים במו"מ הקואליציוני. מסכמת כהגדרה קולעת את יחס הממשלה ומפלגות הקואליציה להתנגדות הציבורית למעלליהם.

 

תקפצי לי יא מפגרת – אמירה של השרה (!!!) דיסטל אטבריאן כלפי השר גילה גמליאל, בישיבת הממשלה!

 

2. צרור הערות ‏17.9.23

 

* יהי רצון (תפילה לשלום המדינה)

 

יהי רצון שלקראת התשפ"ד הבעל"ט –

נשכיל להיות פחות קיצונים ויותר מתונים

פחות נמהרים ויותר שקולים

נזכור שמגוון הצבעים אינסופי ולא רק שחור ולבן

– ששנאה ונקם הם חומרים שמהם לא נבנה אף בנין.

 

ש"ייקוב הדין את ההר"

נותן סיפוק לטווח קצר

וב"הכל או לא כלום"

לרוב לא נשאר שום דבר.

 

שמי שחושב אחרת אינו אויב הציבור

וגם אם הוא אחד נגד מאה, יש לו זכות הדיבור.

 

שנראה מעלת אנשים ולא חסרונם

הרי איש לא יתרושש מאהבת חינם.

 

שראש פתוח ולב אחד

יהיו מנת חלקנו בתשפ"ד.

 

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

 

* יצירת מופת ציונית – דברי הבורות והבלע שהשמיע בא כוח הממשלה, בשם מרשיו, על מגילת העצמאות ש"נכתבה בחיפזון," אינם מעידים על המגילה, אלא עליו ובעיקר על מרשיו. הצד החיובי בדבריו, הוא ההזדמנות לעסוק במגילת העצמאות, שבעיניי חייבת להילמד בבתי הספר וחלקים מתוכה כדאי אף לשנן על פה, כי אין לימודי ליבה מובהקים יותר ממגילת עצמאותנו.

בשנים האחרונות צדדים במחלוקת הפוליטית משתמשים במגילה ככלי ניגוח פוליטי, לרוב תוך גילוי בורות ותוך עיוות מהותה. כאלה היו מי שהשתמשו במגילת העצמאות כנגד חוק הלאום, בעוד חוק הלאום הוא התגלמותה של מגילת העצמאות. מי שמתנגד עקרונית לחוק הלאום, מן הסתם הוא מתנגד עקרונית למגילת העצמאות. מי שאינו מתנגד לתוכן החוק אלא חושב שהוא מיותר, לבטח לא יוכל לייחס תוקף משפטי למגילת העצמאות.

עוד טיעון דמגוגי, הוא פריטה על העובדה שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה, כטיעון נגד אופיה הדמוקרטי של המדינה. המגילה היא דמוקרטית לעילא ולעילא, גם בלי שימוש במילה המפורשת. מי שנתלים בכך כדי לייחס לה יחס שלילי לדמוקרטיה, מעידים על עצמם שהדמוקרטיה מאוסה בעיניהם.

אל מגילת העצמאות יש להתייחס כמקשה אחת, להבדיל מן השימוש הציני שעושים בה, מי שמאמצים רק חלקים ממנה תוך שהם מואסים בחלקים אחרים.

מגילת העצמאות היא יצירת מופת ציונית. שמה הרשמי הוא "הצהרה על הקמת מדינת ישראל", אך לאחר מעשה בן גוריון, בתודעתו המטא-היסטורית, העניק לה את הכינוי מגילת העצמאות, כדי לצקת בה נופך של קדושה, כמגילה השישית, בנוסף על חמש המגילות בתנ"ך.

לב ליבה של מגילת העצמאות היא ההכרזה על הקמת המדינה. "...בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

תוקפה של ההכרזה נובע משלושה מרכיבים. א. זכותנו הטבעית – זכותו הטבעית של העם היהודי, ככל עם ועם, להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית במולדתו. ב. זכותנו ההיסטורית – זכותו הנצחית, שאינה ניתנת לערעור, של העם היהודי על ארץ ישראל. ג. ההכרה הבינלאומית בזכותנו הטבעית וההיסטורית. כיוון שמגילת העצמאות היא מיקשה אחת, אי אפשר להתהדר בה תוך הפניית עורף והפגנת בוז לזכויות שעליהן היא מבוססת.

בתוקף זה מוכרזת הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? "מדינת" היא בסמיכות "המדינה של". מדינת ישראל היא מדינתו של עם ישראל, מדינת העם היהודי. כל מי שמנסה לערער את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושל העם היהודי בלבד – אל יתהדר במגילת העצמאות, כי הוא כופר בעיקרה.

החלק הראשון של המגילה, הקודם למשפט ההכרזה, מספר את סיפורו של עם ישראל ועל תרומתו הגדולה לאנושות. חלק זה מפיח במגילה את העוגן המוסרי וההיסטורי לזכות הטבעית וההיסטורית שלנו למדינה יהודית בארץ ישראל.

החלק השלישי של המגילה, שלאחר משפט ההכרזה, הוא הצהרת הכוונות של המדינה היהודית. וזו הצהרת כוונות של דמוקרטיה ליברלית מתקדמת, המבוססת על ערכים של צדק, שוויון וחרות, ועל שוויון מוחלט לאזרחי המדינה, יהודים ושאינם יהודים כאחד. בעוד הגדרתה של המדינה כקולקטיב, היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, בין הפרטים שחיים בתוכה יש שוויון. אין שום סתירה בין השניים. מי שטוען לסתירה, כביכול, אומר זאת מתוך אג'נדה – התנגדות להגדרתה הלאומית או התנגדות לשוויון האזרחי. מי שזו גישתו, אל ינפנף במגילת העצמאות.

מגילת העצמאות אינה מסמך משפטי. היא הרבה יותר ממסמך משפטי. משפוט שלה יצמצם אותה. היא התשתית הערכית שעליה יש לבסס את החוקה. השילוב בין חוק הלאום לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הוא הביטוי המשפטי והחוקי של המגילה.

הלוואי שנאמץ כולנו את ערכי מגילת העצמאות ונלך לאורם.

 

* קריין רשלני – הוצת פסלו של איזה זקן מבולבל שעמד על הראש, שהיה הקריין של איזה מסמך רשלני שכתבו 37 איש שאף אחד לא בחר בהם.

 

* מבחן מנהיגות – אימוץ יוזמת הנשיא תחלץ את ישראל מן המיצר. על נתניהו, לפיד וגנץ להעמיד את האינטרס הלאומי מעל לכל שיקול זר ובעיקר – להפסיק לפחד מהקיצונים. זה מבחן המנהיגות שלהם.

 

* הסמכות שאין לשר – יריב לוין טוען שכינוס הוועדה לבחירת שופטים היא בסמכותו הבלעדית. אבל אין לו סמכות לא לכנס אותה. אין לו סמכות לא לבצע את תפקידו. אין לו סמכות לא למלא את חובתו. אין לו סמכות לפגוע בציבור. אין לו סמכות להפר אמונים.

הוא ביטל את עילת הסבירות כדי לסרס את הביקורת השיפוטית על פעולות השרים. ברור שאי כינוס הוועדה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. אני סומך על השופטים שימצאו את הסעיפים המתאימים כדי לחייב את השר למלא את חובתו.

אני מקווה שבג"ץ לא יתערב בחוק הסבירות, אף שהוא חוק מושחת, כי אינו עומד ברף של פגיעה קיצונית בזכויות האדם והאזרח, שתצדיק התערבות בחוק יסוד. לעומת זאת, אני מקווה מאוד שבג"ץ יכפה על עוכר המשפטים למלא את חובתו ולכנס את הוועדה.

 

* סלע המחלוקת – אם הרוב מחליט לבטל את הדמוקרטיה – זו הכרעה דמוקרטית?

 

* רגש מיוחד לרוצח הילדים – כל אדם הנמצא מאחורי סורג ובריח, ויהיה הנתעב שבפושעים, ראוי ליחס אנושי, גם אם הוא רוצח, אנס, מחבל או פושע נאצי. גם המחבל רוצח הילדים בן אוליאל. הטענות על תנאי מאסרו ראויות לבחינה ואם יש צורך בכך – לתיקון.

אבל אני בז לח"כים מן הקואליציה שחתמו על הפשקוויל בעניינו. אילו היתה זו שדולה למען זכויות האסירים, היא היתה ראויה להערכה. אבל מדובר כאן בהתכנסות רק למען אסיר אחד. כנראה שיש להם איזה רגש מיוחד לרוצח הילדים רק בשל היותם ערבים.

חלקם גם מפיצים את תאוריית הקונספירציה על פיה הוא קורבן עלילה. השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, הודיע שהוא חף מפשע. איך זה מסתדר עם ההרשעה פה אחד, על סמך ראיות מוצקות? הוא הסביר שהוא לא מאמין במערכת המשפט הישראלית והפתרון הוא להחליף את השופטים.

רעיון מצוין. נשלח לגולאג את כל השופטים בכל הערכאות והכהניסטים יבחרו "שופטים" שלא יחשבו שמי שרוצח ערבים צריך להיענש.

 

* נשק לרש"פ – הנשק הקטלני ביותר שהממשלה העניקה לאויבינו הוא מינויו של ראש הכנופיה לשר בממשלה.

 

* ביד הלשון: אין כבודו מחול – אמנון אברמוביץ' התייחס להכלה ולאיפוק שגילו שופטי בג"ץ כלפי ח"כ רוטמן שהשתלח בהם במשפט, ואמר: שופטים שמחלו על כבודם – אין כבודם מחול.

המקור שעליו התבסס אברמוביץ' הוא מן התלמוד, מסכת קידושין ל"ב, ע"ב: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול." הכוונה היא, שמי שפגע במלך פגע בממלכה כולה, ולכן גם אם המלך כאדם פרטי סלח למי שפגע בו, אין סליחה על המעשה. אברמוביץ' החיל את העיקרון הזה על שופטי בג"ץ.

אורי הייטנר

 

* * *

משה גרנות

לקנא!

על "מרוב אהבה – מבחר שירי אהבה"

מאת מיכל סנונית

הוצאת צפרא 2023, 65 עמ'

הענקתי לרשימה הזאת את הכותרת "לקנא", כי אני משוכנע שכל גבר שיקרא את קובץ השירים שבספר זה יהיה ירוק מקנאה כלפי האהוב עלום השם שהקובץ הזה מעתיר עליו אוקיאנוס של מבעים אוהבים. שירי האהבה בקובץ זה הם כל כך עזים וכל כך טוטאליים, כפי שלא נתקלתי בדומים להם בשום קובץ שירים של משוררות שקדמו למיכל סנונית. אהבה עזה כזאת אולי נמצא בשיר השירים, כשהרעיה מחפשת את שאהבה נפשה בשווקים וברחובות, וכשהיא מוצאת אותו, היא אוחזת בו ומביאה אותו לבית אימה (שיר השירים ג' 4-1).

ההישג הגדול של קובץ זה הוא בהיגדים הייחודיים שבו, שהרי בשירי אהבה עלולים הכותבים לנקוט בתבניות שחוקות. וכדי לאשש את דבריי, אני נאלץ, שלא כדרכי, לסקור כבר בראשית דבריי את הקווים הפרוסודיים בהם מצטיינים שירים אלה.

האימאז' הוא אחת התבניות  מפעימות הלב שמשורר/ת יכול /ה לנקוט בהן, יש בהן צבר של דימויים שבאיחויים מתגבשת תמונה מפתיעה. אביא דוגמה משיריו של יצחק למדן: "רוחו גלגל תמורות בציר האינמרגוע" – כמה מבע יש בצבר הדימויים הזה!

ונחזור לקובץ שלנו – שיר הפתיחה "נגיעות" בנוי כולו כאימאז': "כשנגעת בי / כל העולם עלה על גדותיו / גופי נפער חלונות חלונות / ומכל חלון התעופפה ציפור / לעולם שאהב אותי / כשנגעת בי."

בשיר "פתאום אהבה" (עמ' 5) מדומה האהבה לדיירת שלישית בבית האוהבים: "באה (האהבה שהגיעה פתאום) וממלאת את הבית / פותחת את המזוודה / תולה את הבגדים בארון / מכינה לעצמה כוס תה / משתרעת בסלון / ..." – יש כאן תמונה שלימה של השתלטות האהבה על הבית. בשיר זה אנו פוגשים גם אנאפורה (אנאפורות נמצא גם בשיר "אהבה מבולבלת", עמ' 22, ובשיר  "געגועי הדרך", עמ' 60), וגם קלמבור: "אהבת פתאים, / פתאום."

אביא עוד דוגמה לאימאז' בשיר "וכל השאר לדמיונכם" (עמ' 37): "בסירת הסתיו שטים געגועים / מעוטרי ברבורים," ובהמשך מתארת המשוררת את תמונת אהבתם העדינה של הברבורים. הברבורים כמשל לאהבה אידיאלית מופיעים גם בשיר "שיחה לילית" (עמ' 43).

מרחל למדנו כיצד בהיעדר חרוז ניתן "לפצות" את הקורא בתזמור – בשיר "אל ארצי" היא כותבת "לא שרתי לך ארצי, / ולא פיארתי שמך / בעלילות גבורה, / בשלל קרבות" – הצלילים "המפצים" הם  AR AR;RA RA.

שילוב של חרוז ותזמור נמצא אצל המשוררת שלנו בשיר "מעשה העץ בתפוח" (עמ' 46): זה היה בחמישי בשבוע / וקראתי לכך מעשה / העץ בתפוח. / ולא קם בי הרוח ללכת משם / גם ביום השביעי בשבוע."  "תפוח" (פרי האהבה בשיר השירים) מתחרז עם "הרוח", ואנחנו שומעים SHAM GAM KAM. ראו חרוזים משולבים גם בשירים "הוא לקח אותי מהמדבר (עמ' 21), "דרך היופי דרך הכאב" (עמ' 24), "אהבת הסמוי מן העין" (עמ' 17), "שיחה לילית" (עמ' 43), "נמר, אני צריכה נמר" (עמ' 51), "איש ואישה" (עמ' 56).

אנו מוצאים בקובץ הזה מיספר שירים בתבנית של מכתם, הרי דוגמה בשיר "חיבוק", שבו נמצא גם חרוז: "חיבוק בעיניים / חיבוק בלב / השולחן בינינו / מרחיק עד כאב" (עמ' 13).

וכעת אביא זר של היגדי האהבה העזה שבקובץ – אנו זוכרים את החרוז של יהודה עמיחי "תמיד את שוכבת על עיניי", כשהמילה הטעונה "שוכבת"  משנה לחלוטין את משמעותה, ופירושה – הדובר אינו יכול לחשוב על משהו אחר מלבד אהובתו. היגד יפיפה האומר דבר דומה הוא בשורה "מי קיבע אותך, כך בחשכת אישוניי" ("אפשרות תנועה", עמ' 45), לאמור, האהוב איננו נמצא על יד האוהבת, אלא חדר לתוך ארובת העין. דוגמה נוספת: "אני רוקחת / את ריבת היופי, / מגישה לשולחן / שאליו אנו יושבים" (סמוכים זה לזה" עמ' 7). באימאז' שלפנינו שגרת הישיבה ליד השולחן מקבלת משמעות ארוטית, במהופך ממה שמשתמע במסכת נדרים על זכותו של הבעל "להפוך את השולחן". מי שרוקחת את היופי, ומגישה לשולחן היא האוהבת.

האוהבת מצהירה שעונת האהבה אסור שתתפוגג: "עונת האהבה שלי / עד בוא יומי האחרון." ("בעונת האהבה", עמ'16). היגד דומה נמצא בשיר "בערה", (עמ' 52): "ומיהרתי לסגור את הדלת / ולתת בחלון סימנים / שאהיה גם מחר בוערת / לקראתך עד קץ הימים."  בשיר "אתמול עשיתי אהבה" (עמ' 18), האוהבת שולחת פרח לאיש האהוב שהרעיף עליה את הטוב הזה. האהבה בין הדוברת ובין האיש האהוב עלום השם היא כל כך עוצמתית, עד כי ברור שכמוה קיימת רק באגדות: "ואתה תאהב אותי / כפי שמעולם לא אהב / גבר אישה / ובגד הירוקת של הנהר / יעטוף את שנינו / ונהפוך / לאגדה" ("אגדה" עמ' 44).

בכל הקובץ המרתק הזה יש רק רמז ארוטי אחד בשיר "רכות" (עמ' 9): "רכות גופי תחתיך / רכות שפתיי עליך."

בקובץ שלפנינו יש גם שני שירים הגותיים המבקשים להתחקות על השאלה הגדולה של ביאליק  – "מה זאת האהבה?": "אהבה בהישג יד" (עמ' 26) ו"יופי וכאב" (עמ' 28).

ברור שלא מיציתי כל מה שניתן לומר על קובץ נפלא זה, אבל אני מקווה שדבריי ידברו לליבם של אוהבי השירה ושל האוהבים באמת. אני רואה לנגד עיניי את עיניהם הכלות של הגברים שיקראו את השירים: איפה יש בעולם אוהבת כזאת?

משה גרנות

 

* * *

עדינה בר-אל

סיגל בר – חיה פעמיים ושוברת קירות

חייה של סיגל בר ממושב בן-שמן מתחלקים לשניים. בחלק הראשון של חייה היא סבלה מקשיים רבים, מדכדוך וממשקל עודף באופן קיצוני, ובחלק השני היא הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. היא מספרת לעדינה בר-אל על התהליך שעברה וכיצד היא מאמנת אנשים לפתור את בעיותיהם בחיים.

 

רבים הם סיפורי העלייה לארץ. שניים מהם עוברים במשפחתה של סיגל בר מדור לדור. הסיפור הראשון הוא על אביה, יעקב שרייבר, שהגיע ארצה בגיל חצי שנה. ומעשה שהיה כך היה: הוא נולד בעיירה קוסטופול בפולין בשנת 1934. אביו של התינוק, סבה של סיגל,  רץ לבית הוועד הפועל  של  העיירה כדי לבשר לכולם: "יהודים, נולד לי בן בכור." באותו יום ביקרו במקרה שני נציגים של הסוכנות היהודית בעיירה, כשבידיהם כמה סרטיפיקטים כדי לחלקם בהגרלה לתושבים. הם שמעו על הבשורה, ניגשו אל האב המאושר, שמו בידו שלושה סרטיפיקטים ואמרו לו: "מזל טוב. זאת מתנה. קח את רעייתך ואת התינוק, ותעלו לארץ ישראל." 

"סבי כלל לא חשב ולא תכנן קודם לכן לעלות לארץ." מספרת סיגל. "אבל בזכות הסרטיפיקטים שקיבל הוא הגיע ארצה באוניה עם רעייתו ובנו התינוק. למזלם הם ניצלו. כל שאר בני המשפחה המורחבת שנשארו בפולין, נספו בשואה."

 "הם הגיעו למחנה מעבר,"  ממשיכה סיגל לספר, "ואחר כך עברו לדיור משותף בחיפה, סבא שלי, שבא לארץ בלי מקצוע, התחיל לעבוד בבניין כרצף וכטייח."

מעניין גם סיפור העלייה לארץ של סבתה מצד אימה: "סבתי הגיעה ארצה מליטא עם משלחת למכבייה הראשונה בשנת 1932 כמתעמלת. סבתי היתה אז 'השפיץ' של הפירמידה." אומרת סיגל והיא מסבירה: "פעם היו בונים במסגרת תחרויות הספורט פירמידה שמורכבת מאנשים, וסבתי, שהיתה קטנה בגופה, טיפסה מעל כולם ועמדה בראש הפירמידה."  חלק ממשתתפי המכביות היו נשארים בארץ, וכך גם סבתה של סיגל.

הוריה של סיגל נישאו בשנת 1958 וגם הם התגוררו בחיפה. סיגל נולדה בשנת 1961 ולמדה בבית הספר הריאלי בעיר. "אותי לימדו ב'ריאלי' שמצפים מאיתנו ליותר. היתה משיכה של התלמידים למעלה. סיימתי את בית הספר התיכון במגמה כלכלית-סוציולוגית. יש לי תעודת בגרות יפה, למרות שביליתי פעמים רבות בים במקום בבית הספר. בעצם, קשה לי להגיד שהייתי תלמידה טובה במיוחד, כי תמיד חלמתי וגם קראתי המון ספרים. אני זוכרת את עצמי קוראת ספרים מתחת לשולחן בזמן השיעור. כך שאני סוג של אוטודידקטית. עובדתית, רוב הידע שרכשתי בצעירותי היה מלמידה עצמית." מה שעוד העסיק אותה מאוד בנעורים הוא הפעילות בתנועת הצופים. היא היתה חניכה, מדריכה וגם ראש"גדית בתנועה. "ההדרכה מאוד עניינה אותי, בעיקר  מבחינת חומרי הלמידה והערכים שהחניכים מקבלים בתנועת הנוער."

בצבא היתה סיגל פקידת מבצעים של חיל האוויר. "התמזל מזלי וקיבלתי תפקיד שהיה משאת נפש של בנות רבות וברוב תקופת השירות שלי הייתי בשארם א-שייך." מגיל צעיר היתה סיגל מציירת ומאיירת, ואילו אביה היה נוהג לומר: "מאמנות אי אפשר לקנות במכולת." למרות זאת, מיד לאחר השחרור היא נרשמה לחוג ל"אמנות יצירה" באוניברסיטת חיפה. שנה אחר כך היא עזבה את החוג, שהיו בו מורים מצוינים, לדבריה, אך רוב הסטודנטים לא התייחסו ברצינות ללימודים, כי עבורם זה לא היה חוג ראשי אלא משני.

אבל סיגל לא ויתרה על לימודי האמנות. "נרשמתי ללימודים במדרשה לאמנות ברמת השרון, (שהיום היא חלק ממכללת בית ברל), כאשר כל הזמן ברקע אני זוכרת את המילים של אבא שלי, שמזה אי אפשר לחיות. למדתי רישום ופיסול וסיימתי את לימודיי. וזה חשוב להמשך הסיפור שלנו." היא רומזת. בהיותה סטודנטית התגוררה סיגל בתל אביב ועבדה במשמרות כקצינת ביטחון במלון "דן" תל אביב. לאחר סיום הלימודים היא ירדה לאילת, שם עבדה כקצינת ביטחון במלון "לגונה", ונהנתה ממגורים חינם וכן מבחינה חברתית. "לאחר ארבעה חודשים חזרתי לגור בחיפה עם בן הזוג שלי, שאותו הכרתי בצבא." מספרת סיגל, "ושנתיים לאחר מכן, בשנת  1985, נישאנו."

 

חיי נישואין

ופה מגיע הפרק העצוב בחייה. "החתונה הזו היתה טעות." אומרת סיגל. ולמרות שלא היה לה טוב, הם היו נשואים עשרים שנים. "אבל המוטו של חיי הוא, שאני לא עוצרת לבכות על טעויות העבר. אין שחור ולבן בחיים. מטעויות יוצאים גם דברים טובים. אז מנישואין אלו נולד הבן שלי, שהוא באמת משהו מיוחד, אז על מה יש לי להצטער?"

אבל למרות ההצהרה הזו, מסתבר שלא היה לה קל באותן שנים. "הייתי מאוד בודדה. נישואיי היו קשים, איבדתי את עצמי שם, נרמסתי מאוד. ממש הלכתי לאיבוד. לא ידעתי מי אני ומה אני צריכה לעשות." והמצב גרם לה לאכול ולאכול, והיא הלכה ושמנה באופן קיצוני. יחד עם זה היא לא הפסיקה לעבוד.

"בשנים הראשונות עבדתי ב'אלביט' כמנהלת המידע של 'הלביא'. עזבתי שם לאחר לידת בני וחיפשתי את עצמי. עבדתי תקופות קצרות בכמה עבודות, עד שמצאתי את התחום המתאים לי. זה קרה יום אחד, כשנתקלתי במודעה על קורס קופירייטינג בתל אביב. לא כל כך ידעתי מה זה, אבל היה לי רגש שזה מיועד לי, נרשמתי לקורס והתקבלתי. ואז במפגש הראשון של הקורס הודיעו, שעשרת המצטיינים, אלה שמסיימים ב-TopTen יקבלו לאחר הקורס סטאז' במשרד פרסום." ממשיכה סיגל לספר. "ואני החלטתי, שאני אהיה ביניהם. למדתי אצל תרצה גרנות ומוטי מורל, שהיו אז הכי חזקים בארץ בתחום הפרסום. ואכן, סיימתי בהצטיינות והתקבלתי לסטאז'  במשרדה של תרצה גרנות." לאחר הסטאז' עבדה סיגל כמה שנים במשרד הפרסום הידוע  והוותיק "כרמון", ולאחר מכן החליטה לפתוח עסק פרסום פרטי שלה.

 

עסק פרטי

עסק הפרסום של סיגל, "סל פרסום", פעל במשך חמש עשרה שנים. "יצרתי פרסומות עבור חברות גדולות. היו לי פרסומות  בטלוויזיה, בעיתונים, ברדיו. (אז עוד לא היה אינטרנט). עד היום, כמעט עשרים שנה אחרי שסגרתי את המשרד, מבקשים ממני שמות מותגים, כי בזה הייתי ממש טובה," היא צוחקת. היא יצרה מותגים שקיימים עד היום. לדוגמה, השם "מקסימה" למרכך הכביסה של חברת "סנו" הוא המצאה שלה.

משרד הפרסום שלה מאוד הצליח. היא העסיקה מקצוענים מתחומים שונים – גרפיקאים, צלמים, קריינים, מומחים לווידאו. "היו אלו שנים טובות מבחינה כלכלית," אומרת סיגל, "אבל לאט לאט התייבשו החיים האישיים שלי. במקביל לעבודתי, בכל שנות נישואיי אכלתי ואכלתי עד שהגעתי למשקל של מאה וארבעים קילו. אז יצאתי פחות ופחות לפגוש לקוחות פנים אל פנים, כי התביישתי שיראו אותי. אבל עסק לא יכול להתקיים רק מלקוחות ותיקים. תמיד יש צורך לגייס לקוחות חדשים, מה שלא עשיתי מחמת הבושה. וכך לאט לאט הרסתי לעצמי את משרד הפרסם שלי."

 

חזון ההלוויה שלה

וכך נמשך המצב הגרוע שלה, עד שהיא חוותה אירוע שגרם לה לעשות תפנית בחייה. סיגל מתארת זאת כמשהו מיסטי שקרה לה:

"יום אחד ישבתי על הספה בבית במצב של חצי שינה וחצי עֵרות. פתאום ראיתי לנגד עיניי את...  ההלוויה שלי. ממש ראיתי אותי מתה, עטופה בתכריכים, נישאת על האלונקה. ראיתי את כל האנשים מסביב, ביניהם גם בני. היה בי המון המון שקט, אבל מה שגרם לי לזעזוע היה לראות  איך מטלטלים את הגופה שלי בתכריכים על האלונקה. ואני רואה מבעד לבד התכריכים את כל האברים שלי מתנדנדים, רוטטים, 'נשפכים' לכל הכיוונים, בהתאם לגופה של אישה ששוקלת 140 קילו. וזה הטריף אותי. פקחתי את העיניים ואמרתי לעצמי בקול רם: 'אין מצב שקוברים אותי ככה'."

זמן קצר מאוד לאחר החזון הזה היא הודיעה לבעלה שהיא עוזבת. "לא ידעתי לאן אני הולכת, אבל הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הבן שלי היה אז בן שבע עשרה וחצי, כשאמרתי לו שאני עוזבת את אבא שלו, הוא אמר לי 'מזל טוב'. מתברר שאי אפשר להסתיר מהילדים את המצב, והוא הבין. עזבתי הכול. השארתי הכול בבית." ממשיכה סיגל לספר. " לקחתי תיק אחד קטן ואוטו אחד ופשוט עזבתי. לא ידעתי לאן אני הולכת, איפה אגור וממה אתקיים. המצב שלי היה גרוע, במשקל עצום, עם שפע מחלות."  בעלה חסם בפניה מיד עם עזיבתה את חשבון הבנק ולא היה לה ממה להתקיים.

במשך חודשיים היתה סיגל חסרת בית, הומלסית. ישנה בלילות אצל חברים ומכרים, לרוב על כורסא או ספה. (אגב, היא התקשתה לישון בשכיבה על מיטה בגלל משקלה הגבוה). בתקופה הזו היא היתה נפגשת עם בנה במקומות שונים כגון תחנות דלק. ואז הציע לה חבר לגור בשכירות בבית שהוא עוזב ביישוב בת שלמה. היא אספה רהיטים משומשים ועברה לגור שם. שנה לאחר גירושיה היא עברה ניתוח לקיצור קיבה, אבל ברור שהמשקל העודף לא נעלם בבת אחת.

 

חיים חדשים

ואיך השיגה כסף למחייתה? "הייתי צריכה להתפרנס ממשהו כדי לשלם שכר דירה ולאכול. חשבתי לעצמי: מה אני יודעת לעשות? מה יש לי למכור? אז נזכרתי שפעם למדתי אמנות וציירתי." היא יצרה לעצמה סטודיו בביתה הקטן בבת שלמה והחלה לצייר. בין השאר היא הכינה עבור זוגות נישאים כְּתוּבות עם טקסטים כתובים בסגנון של סופרי סת"ם והוסיפה לזה איורים. כמו כן היא התחילה לפסל בעיסת נייר, ותוך זמן קצר היו לה יצירות יפות וצבעוניות למכירה. 

בנוסך לכך סיגל אספה מכל מיני מקומות את כל הציורים שציירה בעבר – במדרשה, בחוגי ציור, והחלה למכור את יצירותיה. היא לא היתה צריכה 'לרדוף' אחרי קונים. היא פשוט הציגה את יצירותיה בתערוכות שונות, קבוצתיות ואישיות, והתחילה להרוויח כסף למחייתה. "הרמתי את הראש מעל המים." אומרת סיגל. "אתגרתי את האמונה שקיבלתי מאבא שלי, שאי אפשר לחיות מאמנות. זה פשוט לא נכון. ככלל, היום אני יודעת ששווה לאתגר כל אמונה שיש לנו ולבחון אותה מחדש. אז, רק שמחתי שאני יכולה לפרנס את עצמי."

עם הזמן חזר אליה ביטחונה העצמי. "התחיל להיות לי טוב בחיים, ובמקביל גם הגוף הגיב לכך. המשקל התחיל לרדת וחזרתי לחייך." היא מדגישה. 

כל מי שראה אותה הבחין מיד בשינוי הקיצוני שחל בה. "לאט לאט התחילו אנשים ל'עלות אליי לרגל' כדי לשאול מה עשיתי וכיצד יצאתי מהמצב שלי, ואני נתתי עצות. יום אחד הגעתי למסקנה שזה לא אחראי. אמרתי לעצמי: 'סיגל, את נותנת עצות שמתאימות לך, זה לא בהכרח מתאים למישהו אחר. אם את רוצה לעזור לאנשים, לכי תלמדי.' לא תכננתי אף פעם להיות מאמנת." היא מציינת, "בעצם מקצוע הקואוצ'ינג בחר בי."

ואז התברר לה שקורס האימון אינו בהישג ידה. מחירו היה 17 אלף שקל. אך גם עכשיו עזרה לה האמנות. מספרת סיגל: "בין הציורים שהצגתי בתערוכות היה לי ציור שמן שפכטל, בגודל של מטר על מטר. הוא היה מרשים מאוד, ולהערכת אוצרת של תערוכות היה שוויו 14 אלף שקל. אבל הוא לא היה למכירה, כי הבן שלי הצהיר שהוא רוצה בו. תמיד הצגתי אותו בתערוכות וסירבתי למכור אותו. הדבקתי עליו מדבקה אדומה של 'נמכר' כדי לא לתסכל אנשים. אבל היה אדם שדווקא הציור הזה מצא חן בעיניו והוא מאוד רצה לקנות אותו. אחת לחצי שנה הוא היה מתקשר אלי ושואל אם שיניתי את דעתי, ואני התעקשתי שהוא לא למכירה, כי הוא של הבן שלי. כך סירבתי לו שוב ושוב."

ביום בו התלבטה מאין תשיג כסף עבור קורס האימון, התקשר אליה אותו אדם שוב ושאל אם הציור למכירה. "ואז החלטתי שזה סוג של סימן. אולי זו הסיבה שהציור הזה חיכה עד היום בו הוא יאפשר לי לממן באמצעותו קורס אימון? זה היה מאוד סימבולי עבורי. הרמתי טלפון לבן שלי וסיפרתי לו שרוצים לקנות את הציור. הוא אמר לי: 'תמכרי. את תציירי לי חדש, אני מכיר את הציירת'." סיגל חזרה אל הקונה ואמרה לו: "כן, אבל במחיר של 17 אלף שקל." והוא ענה לה מיד: "טוב, אבל אני בא אליך היום, לפני שאת מתחרטת."

סיגל החלה ללמוד בבית הספר לאימון "קאוצ'מי", ולאחר מכן המשיכה לאימון מתקדם במכללת "יוזמות". גם במהלך השנים בהן היא עוסקת באימון היא ממשיכה להשתלם בנושאים שונים כגון דמיון מודרך, NLP וכלים נוספים.

 

סיגל המאמנת

"התחלתי להיות מאמנת ונוכחתי לדעת שזה באמת המקצוע שלי." אומרת סיגל. "היום אין לי חשק לצייר. אני בן אדם של אנשים. אני רוצה רק לדבר עם אנשים, לעזור להם לפתור את הבעיות שלהם, לקדם אותם, לגרום להם לוותר על אמונות ישנות ולא מועילות. זה מה שאני אוהבת לעשות, מזה אני הכי נהנית." סיגל ממשיכה גם להרצות במסגרות שונות. היא מציינת: "אני פשוט אוהבת את החיים שלי. היום אני מאושרת גם בזוגיות שיש לי."

כאשר סיגל מתבקשת לנסח את גישתה ותובנות שונות שהיא מעבירה לאחרים, היא אומרת: "אני היום מתעסקת בעיקר עם אנשים שחשים תקועים בחיים, שרוצים לשנות משהו בחייהם. אנשים שמבקשים לעצמם זוגיות וכאלה שמתקשים לסיים מערכות יחסים שלא טובות להם. אנשים שיש להם חלום מסוים, כמו למשל לפתוח עסק עצמאי וצריכים עזרה בזה ובעיקר אנשים שהביטחון העצמי שלהם דורש חיזוק. באופן טבעי, אני מלווה גם אנשים שהם מאותגרי משקל, כי הם מגיעים אליי. אבל לא כל אחד צריך לרדת במשקל. אני בכלל בגישת ה'לא דיאטה'. גם במקרה הפרטי שלי, אני לא עושה דיאטה אף פעם ולא מונעת מעצמי דבר ובכל זאת משמרת ללא מאמץ את הירידה הדרמטית ההיא במשקל כבר 17 שנה. 80 קילו פחות זה לא 'הולך ברגל', אבל עשיתי זאת בלי מלחמות."

היא תורמת עצה די מעשית, שיש בה משחק מילים בעברית: '"הביטוי הנפוץ 'אכלתי יותר מדי' מרמז בעצם על הסיבה להשמנה: אוכלים יותר מה-'דַי'. צריך פשוט לאכול עד אשר דַי לנו. בשביל זה כדאי שנלמד להקשיב לגוף ולנפש שלנו. וחוץ מזה," היא מוסיפה, "לא כל אדם חייב להיות רזה." אבל ברור, גם ממהלך חייה של סיגל עצמה, שההשמנה ובעיות גופניות נוספות נובעים ממשהו פנימי שמפריע. "יש צורך לפרק מה שמפריע בנפש ובנשמה," היא אומרת. "וכדאי לקחת עזרה מקצועית בשביל זה. לא משנה איזו עזרה, אם שיחות עם פסיכולוג, תרופות או אימונים פרקטיים. לכל אדם מתאימה שיטה אחרת."

עוד תובנה שהיא מוסיפה: "צריך לדעת שלא הכול בשליטה שלנו. יש דברים שקורים סביבנו והם לא בשליטתנו. מה כן בשליטתנו? התגובה שלנו. אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו רוצים להגיב ואיך אנחנו רוצים להרגיש מול הדברים האלו אשר קורים ואינם תלויים בנו. אם נבין זאת וניישם, חיינו יהיו הרבה יותר טובים. והכול אפשרי," היא מוסיפה. "זה לא מקרי שההרצאה שלי נקראת 'חיים רק פעמיים'. אני באמת חיה גלגול שני באותם חיים." סיגל מכנה את עצמה "שוברת קירות" מכיוון ששברה את הקירות הפנימיים של עצמה והיא עוזרת לאחרים לעשות את זה בעצמם, עבור עצמם ובלי לוותר לעצמם.

 

צוללת עם הבן

מי שהצליח ללמוד ממנה פרק בחיים וגם ליישם בפועל הוא בנה של סיגל. "בני עומר גדל אצל מאמנת כשעדיין לא ידעה שהיא מאמנת... כלומר, אצלי. לכן, הוא צמח להיות אדם שמממש את החלומות שלו. החלום שלו היה לפתוח מועדון צלילה על אי אקזוטי. ואכן, הוא הגשים אותו בגדול." עוד מתברר שהוא נעשה צוללן בזכות אימו. וסיגל אומרת "באשמתי."

"תמיד חלמתי לצלול," מספרת סיגל, "בצעירותי הוריי התנגדו לזה, בבגרותי בעלי התנגד לזה ואחר כך, בגלל המשקל הרב שלי, שוב נאלצתי לגנוז את החלום ולא הצלחתי להגיע לזה במשך שנים. רק כאשר הגעתי למשקל נורמלי אישרו לי לצלול. הצעתי לבני, שהיה אז אחרי שחרור מהצבא, להצטרף אלי לצלילת היכרות ראשונית באילת. הוא מעולם לא תכנן לצלול, אבל לאחר הצלילה הראשונה ההיא הוא יצא מהמים ואמר לי: 'שם אני רוצה לגור, מתחת למים.'"

גם סיגל התלהבה מן הצלילה. בנה הפך למדריך צלילה ועבד באחד ממועדוני הצלילה הגדולים באילת, ולבסוף אימא שלו עברה את קורס הצלילה שלה תחת הדרכתו... כיום עומר בן 35, נשוי ואב לשניים, ובעל מועדון צלילה באחד האיים הקריביים – קוֹזוּמֶל, ששייך  למקסיקו. המועדון הגדול והמצליח שלו נקרא Barefoot. מובן שסיגל נוסעת לבקרו כמה פעמים בשנה ונהנית מהמשפחה ומצלילה במקום כה יפה ושליו.

 

כמה טוב במושב

סיגל מתגוררת עם בן זוגה במושב בן שמן. "אני חיה פה כבר עשר שנים. כנראה הייתי צריכה להיוולד מושבניקית," היא מחייכת. "אחרי שנים של מגורים בעיר, אני כבר יודעת היום מה טוב בשבילי. אני צריכה לפתוח את הדלת בבוקר, לצאת יחפה ולדרוך על האדמה. זה מה שמחבר אותי אל העולם, אל המציאות ואל עצמי."

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1300, 14.9.2023.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

"ידידי יצחק אורפז"

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

 

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1990

2.5.90. יום רביעי. אחר-הצהריים נסעתי לירושלים ובמקרה פגשתי את יצחק אורפז בדרך. בילינו כשעה של שיחה מעניינת באוטובוס. הבטחתי לשלוח לו, בעקבות השיחה, את הריאיון שעשיתי עם א. ראובני ב-1968 – "ככלות התאווה לתאר".

יצחק סיפר בצורה מעניינת על סוף-שבוע שהיה לו, בחג אחרון של פסח, בירושלים. הוא הוזמן לביתה של מכרה, אם לבנים מבוגרים, לארוחה. נשאר לישון אצלה בלילה, ולאחר שסירבה לו, וגם לו לא התחשק ביותר – יצא בבוקר מבלי להודיע לה על כך, רק השאיר פתקה. הלך רגלי עד לרחוב קינג ג'ורג', אל חבר שלו, ארכיטקט, שתה אצלו ליקר מעשה-ידו, ניצח אותו בשח, במפתיע (החבר שחקן מעולה ממנו), וכאשר סיפר לחברו על קורותיו, אמר לו הלה:

 "אתה רואה את כוסית הליקר השקופה, העדינה שבידך? אתה יודע מדוע היא יפה? כי מה שיפה – שביר."

סיפרתי לאורפז על עייפותי מקריאת מה שאני מגדיר בשם "הריאליזם המשעמם" – של מרבית הפרוזה המתפרסמת לאחרונה. השיב שהוא מכנה זאת בשם – "הריאליזם הסתמי".

ירדנו בתחנה המרכזית בירושלים. באוטובוס, כשקמנו ממושבינו, הודתה לנו בחורה שישבה לפנינו – על הדברים המעניינים ששמעה ולמדה מפינו בדרך!

 

29.10.90. ...אורפז היה חולה ולא בא. [לטקס חלקות פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול בבית הסופר בתל-אביב]. ... כאשר חזרנו הביתה פתחתי את המעטפה וראיתי שסכום הפרס החודשי הוא רק 2,185 ש"ח (שיק אחד ל-30.11.90 ושני ל-2.1.91!), זה ניראה לי רחוק מאוד מהבטחת גילום המס, ויהא צורך לטפל בנושא. עוד ראיתי שראש הממשלה אינו חתום על התעודה שלי. מעניין. פתחתי את המעטפה של אורפז, שלקחתי כדי לתת לו, ומצאתי שאצלו יש חתימה גם של ראש הממשלה.

 

30.10.90. הבוקר  פגשתי את אורפז ומסרתי לו את תעודת הפרס שלו עם שני השיקים הדחויים שלו. שלחתי את התעודה הלא-חתומה, יחד עם נוסח הנאום שלי, והשיר "בפתח תקווה אחרת", לשר החינוך זבולון המר, וביקשתיו לתת בהזדמנות את התעודה לחתימה לראש-הממשלה.

 

13.11.90. למן הבוקר לא פסק הטלפון לצלצל. מתברר שאתמול בחדשות הלילה הופיע שמאי גולן וסיפר על החלטת אגודת הסופרים לגנות באופן חריף את התנהגותו של ראש הממשלה [יצחק שמיר]. אורפז, שצלצל לספר לי זאת, גם הודיע שהוא שולח חזרה לראש-הממשלה את התעודה החתומה.

 

16.11.90. כפי שסופר לי, דיבר הבוקר זיסי סתוי ביומן גלי צה"ל על הנושא, דיבר גם אלי ישראלי על מכתבו של אורפז, שהחזיר את התעודה, ומולי שפירא שוחח בתוכניתו עם מנחם פרי על הנושא בתוכניתו של מולי "בילוי נעים". אני עצמי הוזמנתי לגל"צ להתראיין על ידי חייל דתי צעיר ונחמד בשם שמואל רוזנר, והשיחה תשודר מחר לפני-הצהריים.

בתוכנית הספרות של הדסה וולמן ב"קול ישראל" דיבר שמאי גולן בצורה נאה ותקיפה על הנושא. הקלטתי. גם טילפנתי אליו להודות לו ולומר ששוב איני חושש שהאגודה נוהגת במורך-לב. הדסה מנהלת מעקב בתוכנית שלה, וכמוה עירית המאירי במדורה "האוזן השלישית" במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות". כן סופר לי שחנוך ברטוב כתב על כך מאמר חריף על הנושא בגליון היום של מעריב.

 

17.11.90. ...עוד סיפרו לי שירמיהו יובל כתב רשימה בזכותי על הנושא ב"ידיעות" באמצע השבוע, וכן התפרסם מכתב בנושא מאת יצחק אורפז.

שיחה בערב עם דני קרמן, הוא מכין דף שלם של "דבר אחר" על הנושא, לשבוע זה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

ארנה גולן

הקיבוץ אולי בשלכת, אבל אנשיו דמויות חיות וסוערות. על ספרו של אמנון ורנר,

"קיבוץ בשלכת", סיפורים קצרים

הוצאת "חדרים", 2022, 108 עמודים.

הספר הגיע לידי במקרה וכבש את ליבי במאת עמודיו הצפופים. כבר שמו, "הקיבוץ בשלכת", המדמה את הקיבוץ בהווה על כל השינויים שעבר לעץ שעליו נשרו ונותר רק הגזע, כלומר נותר רק הבסיס להיות הקיבוץ קיבוץ עם הפיכתו לקהילה קיבוצית, שם זה משך את ליבי ועורר את סקרנותי. מאיזו זווית יוארו הדברים? וכיצד? לא כל שכן שהמחבר הוא חבר קיבוץ כרמייה שבעוטף עזה, קיבוץ של השומר הצעיר והיה בין מייסדיו. והרי התמורות שעוברים הקיבוצים מאז סוף שנות ה-80 הן מהותיות וקשות, אף כי הן נובעות מכורח להתאים עצמם לזמנים החדשים, במיוחד מבחינה כלכלית וחברתית ובמיוחד עם אובדן ההגמוניה של תנועת הפועלים. אי לכך, מעניין לראות  שעומדים בתמורות הללו טוב יותר קיבוצים מבוססים ו"עשירים" יחסית. אך מה יקרה בקיבוץ שבנוסף אף נתון במצב ביטחוני לא פשוט ויסודו בהשקפת "שמאל"? אלא שאף כי ההשקפה הפוליטית העכשווית חודרת מעט בכל זאת  לספר, הרי הכישרון הספרותי גובר והמחבר מצטיין  באמנות הסיפר, בראייתו האנושית ובהבנתו השקטה לנפש האדם.  כך אפילו בכתיבתו הסאטירית. ואשר לתבונת המספר יפים היו בעיניי הסיפורים שבהם לא היתה אקספוזיציה פורמלית שבה מוצגות הדמויות, אלא הסיפור נפתח בסצינה, בהתרחשות, ורק אט אט מתאפיינות הדמויות.

בסיפורים הראשונים  אין חלק ונחלה להשקפות הפוליטיות אף כי שייכותו של הקיבוץ לתנועה פוליטית, כאמור, הרי היא  מוצהרת, וכידוע, מייסדיו – שהוא נמנה עימם – באו מ"השומר הצעיר".  בביוגרפיה שבכריכה האחורית מטעימים  כי ורנר מתנדב בשנים האחרונות, שהן שנות הפנסיה שבהן הוא מתמסר לכתיבת ספרות, ואף הקים אתר של 1500 סיפורי קיבוץ מעשרות קיבוצים. הוא גם  פעיל "בעמותות לחינוך, לדמוקרטיה ולשלום". מן   הסתם חשבו שזה יקנה לו קהל קוראים המזדהים עם השקפותיו. אבל עיקר עניינו בקיבוץ. וכך, הסיפור הקרוי  "תל מנוחה – מונולוג" (80-85 ),  הוא  סאטירה חריפה ועוקצנית אך גם מרשימה על הקיבוץ המתמסחר היום ומקים לשם כך בתי עלמין חילוניים, שכל הרוצה להיקבר בהם משלם סכום גבוה. עם זאת, הוא הולך ולובש  לקראת סופו גם אופי של סאטירה פוליטית קיצונית.

בקריאה חוזרת גם מתבהרת הסאטירה בכל עוצמתה, והיא גלוייה. הסיפור בנוי כמונולוג של אדם אשר שמו מדהים ומביך תחילה את הקורא והוא "אמנון בר מינן" (שמו הפרטי הוא כשמו של המחבר, הרומז כי זו השקפתו הפרטית). ואז הקורא מבין שהוא הקברן ומדריך תיירים בבית הקברות שעל יד הקיבוץ שלו, הקרוי בשם המקום, "תל מנוחה" (אך קודם נקרא "תל שמחה"), וכל הסיפור נמסר כמונולוג של דבריו.  לאחר שהוא מציג את שמו המדהים, אט אט מתברר שבית הקברות הוא חילוני והקיבוץ רודף הבצע, ששינה את פניו, מואר באור סאטירי ואפילו מאקברי ממש. לקראת סופו של הסיפור מופיע ההיבט הפוליטי, נבואת  הזעם: המדריך מצביע על חלקה "לא מומלצת" ומוזנחת שבה קבורים "השופטים, הסוטים, החוזרים בשאלה,  השמאלנים וכל יתר הבררה" (84)! ולבסוף לאחר שהוא מזמין את שומעיו שבאו לסיור לשוב בקרוב אליו (להיקבר...), הוא מכוון אותם  לצאת "ימינה, כמו כל עם ישראל ימינה..." והמגמה הפוליטית הופכת עוקצנית, חריפה וישירה (אולי מדי וקצת לא נעימה).

 דומה,  כי אמנם בחלקו האחרון של הספר רוכזו  סיפורים בעלי קווי אופי קיצוניים יותר של הדמויות והמצבים והם מכים בתודעתך, כשהמספר מותיר תמיד את ההפתעה שבסוף בלתי צפוייה, אך מתבררת כהגיונית ונובעת ממהלך אירועי הדמות ואופייה. עם זאת,  הוא  עצמו מספר את הדברים  בנחת ולעולם אינו מגביה קול. כאן, למשל, יימצא הסיפור על בן ציון, שהצטרף לקיבוץ כהשלמה והוא, כפי שמסופר מאוחר יותר בתבונת המספר של ורנר, מתגלה כצעיר תוקפני ואלים ומתנגש עם לאה הספרית הלא מומחית המספרת ב"חדר המסרק" בתספורות נאות את חברי הקיבוץ. לפתע, בלילה, הוא תובע ממנה לספרו. מפחיד אותה ואת כולנו. אז מה יהיה עם צעיר אלים זה? לא נגלה את הסוף המפתיע, כמובן, אבל אלמנט של מתח נכנס, והסיום הלא צפוי מפצה את הקורא. הפואנטה שבסופם של רוב הסיפורים תמיד היא רבת רושם ותבונת מספר.

כאן למשל גם הסיפור הקצר, "הדגל האדום" על דן פיש,  ממייסדיו של הקיבוץ, שכבר נזכר בסיפורים שונים בצירוף התואר "האיש הכי פוליטי בקיבוץ". הוא זועם על שהפסיקו לנסוע מהקיבוץ להפגנות אחד במאי בתל אביב, וכשהשלים עם כך אך ההפגנות חדלו בכלל, הוא קיבל הבטחה שהדגל האדום ייתלה על המבנה הגבוה ביותר בקיבוץ. והנה, הגיע המועד ולא תלו. וכאן  מגיע הסיום המפתיע, הכאוב  והמדהים, ואם כי קשה לקבלו בהיותו קיצוני, הוא משכנע. אבל כאן הביקורת היא דווקא על דבקות בערכים שעבר זמנם. אבל כסוציולוג וכמחנך הוא בוחן בחריפות את הדברים.

 עם זאת, יש לציין שגם בסיפור לילדים הכניס ורנר היבט פוליטי, ואפילו זכה על כך בפרס חשוב.  הספר הוא אחד מחמישה ספרי הילדים שוורנר פירסם וקרוי "ניר נגד סאלים". על ספר זה  קיבל את פרס עיריית רמת גן לספרות ילדים ונוער בשנת 2013, ובהנמקה למתן הפרס ציינו לשבח את מגמתו,  כשהסיפור   מתואר כך: "סיפור אמיץ ונוגע ללב  על התמודדותם האישית של ילדים עם המחיר וההשלכות של הסכסוך הישראלי- פלסטיני."

בעיקר בחלקו הראשון של הספר, מבחר הסיפורים הוא רב גווני ומשובב נפש. יש בו רציניים והומוריסטיים, יש בו על חברי קיבוץ או על ילדת חוץ, שנאלצה לותר על שמה הלא ישראלי, שהיה פרידה, ובפועל אט אט על "זהותה" הקודמת. אבל היא נסחפת עם חיוניות החיים בחברה  והתמורות בה מתוארות בשלבים רבים עד לסוף שכביכול הוא לא צפוי אך צפוי והגיוני ממש, וזה מה שמאפיין את הפואנטות בכללן בספר. יש בו אפילו על בת קיבוץ שיוצאת לשנת חופש בעיר תל אביב לאחר השירות הצבאי ושנת עבודה במשק בתקווה למצוא בן זוג וכל זה בתקופת הקורונה והיא אכן מוצאת אותו לתשואת השכנים המסוגרים בבתים. וכל זאת  בסיפור מחוייך ומרנין.

ויש בו, למשל, על חברה המעמידה פנים שהיא יודעת לקרוא בקפה את העתיד לקרות. אך בפואנטה מתברר  כי היא אמנם ניבאה לחבר חולה קשה ומיואש  שהוא עתיד להחלים, אך מאחורי הקריאה בקפה, בכתמי הקפה שנותרו בספל ששתה ממנו, היה טריק...

מעניינת העריכה של בן חיים [?] שריכז את רוב הסיפורים על הקיבוץ המתחדש ולא על העבר, כלומר – על "השלכת" של הקיבוץ, תחילה. אך גם בסיפורים הללו ההתרחשות היא לרוב על רקע הכאב שנגרם לחברים לאור העבר הקיבוצי החומרי או החברתי. לאחר מכן הגיוון במצבים ובדמויות גדול ואף כאן רב עניין, וגם בהם המספר או הדמות המספרת על עצמה לא עושים "רעש גדול" ממה שקורה.  וזה תורם לאפקט.

ואגב, יש סיפור נהדר – "הומובוץ" – איך התקבל נהדר בקיבוץ, שמעולם לא התמודד עם שאלות של זהות מינית, בחור צעיר הומו ששאל במפורש את מזכיר הקיבוץ אם יתקבל, ואיך בנה את חייו לתפארה עם בן זוג בקיבוץ זה.

מעניין הסיפור "החבר פיטר פן", המוקדש לרעייתו תרצה ספיר ז"ל, אף כי לא ידוע לקוראים מדוע הסיפור הוקדש לה. מכל מקום, מובלע בסיפור בראש וראשונה ערך החיים במדינת ישראל וגינוי ליורדים מטעמים כלכליים, כמו גם להוקרת יושרתו של אדם ונאמנות לזהותו. והרי המחבר חי בעוטף עזה! וזה  מיסוד חייו בקיבוץ. הסיפור רב משתתפים במיוחד, ועל כן גם אפיונים תוך כדי מהלך העניינים, ולא באקספוזיציה מייגעת, ומיבנה זה הופך מרתק.

מדובר במופע שמאיה, המשוחררת זה עתה מהצבא, מתכננת להכין עם כל חברי הקיבוץ לרגל חג יובלו ויהיה כולו ריקודים לפי אגדת פיטר פן. את פיטר פן יגלם גרשון, שהוא רקדן בהכשרתו, וכמו לרוב החברים יש לו כינוי, גרוש. ואכן, אחרי התפתחויות רבות מוכן המופע, מוזמנים הקיבוצים השכנים והמושבים ואפילו ערבים, אך גרשון מודיע ברגע האחרון שלא ירקוד כי קיבל הצעה להופיע בארצות הברית ושלחו לו כרטיס טיסה ליום לפני המופע! (ונזכור – כינויו – גרוש!) בקיצור, הקיבוץ משלם עבור כרטיס למועד לאחר המופע וגרשון נשאר ואחר כך נוסע. את הסוף המדהים, המתרחש לאחר שנים, לא נגלה. אך מי היה מצפה שבסיפור פיטר פן יוסתר עונש רציני וערכי בסיס ישראליים?

לסיכום: הצגנו מבחר מייצג מספר הסיפורים הזה, שלראשונה פגשתי בו מיצירתו של אמנון ורנר. הספר אינו רב כרס אם כי המחבר פירסם כבר עשרות סיפורים בכתבי עת, קיבוציים בעיקר,  אך יש בו עניין רב והוא מומלץ לקריאה.

ארנה גולן

 

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ט"ו

"חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר

 

בשנת 1929 המשיכו בן-גוריון, וחבריו להנהגת "אחדות-העבודה", במשא-ומתן על איחוד עם "הפועל הצעיר". בדירת שרגא ודבורה, בת החדר האחד, שכל גודלו שלושה על שלושה מטר, התכנסו כשבעה-שמונה חברים. לא היו כסאות לכולם וחלקם ישב על הרצפה. היו שם אליהו גולומב. מרדכי נמיר. יהושע קזנצ'יי, זלמן ארן, צבי לבון (אחיו הבכור של פנחס לבון), דבורה ושרגא.

זלמן שז"ר (אז רובשוב), ניהל את הישיבה, הסביר את הצורך באיחוד תנועת הפועלים, וביקש להקל על פרידת החברים ממסגרתם הקודמת ב"אחדות העבודה". בייחוד היה קשה הדבר לחברי "הקבוצה הרוסית", צ"ס לשעבר, שלא התלהבו ביותר מן האיחוד.

הפגישה, מתאר שרגא, היתה מלווה בוויכוחים ובשירה. היתה בה כנראה איזו אווירה חגיגית של עצב, הרגשה של סיום תקופה וחששות מפני העתיד. "ידענו שאנו הולכים לקראת הקמת כוח מרכזי בארץ, ואכן, זו היתה התחלתה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. באותו זמן הרגשתי עצמי כמתלמד וכמשקיף, שכן הייתי עדיין חדש בארץ, פחות מחמש שנים, וטרם התעריתי ממש בעניינים המפלגתיים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 45).

בן-גוריון הקדיש באותה שנה את רוב זמנו למטרת האיחוד, ואולם הרוחות לא נרגעו. חברים רבים הביעו ספקות לגבי סעיפים בהסכם האיחוד המוצע, בעיקר מחשש לטשטוש האופי המעמדי במסגרת המפלגה החדשה. בסניף "אחדות העבודה" שבצריף ליד הים, ברחוב אלנבי 6, התאספה קבוצת חברים אשר החליטה לדרוש בתוקף מבן-גוריון, שלא לוותר במפלגה המאוחדת על חגיגות האחד במאי ועל ניסוחו של נושא "מלחמת המעמדות".

שנים אלה, 1925-1930, נראו בעיני שרגא כתקופת ההתגבשות של "הקבוצה הרוסית", ארן, נמיר והוא-עצמו, כשהדגש בפעילותם המפלגתית היה הסתדרותי ועירוני. תקופה זו ידעה שנים קשות של מאורעות-דמים, משבר כלכלי וחוסר-עבודה, לפיכך מובנת אותה מעמדיות מודגשת של שכבת פעילי "אחדות-העבודה" בסניף התל-אביבי הגדול, שחששו פן יוקהה המאבק המעמדי, והמפלגה תאבד את בסיסה הפרולטארי-העירוני הרחב.

על יוחנן קושניר ועל שרגא, כפעילי הסניף התל-אביבי, הוטל להביא דרישות אלה לפני בן-גוריון. על כתב-הדרישה חתמו שלוש מאות חברים בסניף. כאשר הגישו השניים לבן-גוריון את המכתב עם חתימות החברים, ביקש מהם לשבת ואמר:

"האיחוד קום יקום, והחתימות שהבאתם לא יפריעו לאיחוד תנועת הפועלים."

והחל לפרט בפניהם את חשיבות האיחוד לעם ולתנועה, תבע מהם שיסבירו זאת גם לחבריהם בסניף, ואמר שיהיה מוכן לבוא בעצמו לפגישה עם החברים, כדי לשכנעם בצדקת הדרך.

 

בסופו של דבר קם האיחוד ונוסדה מפא"י ב-1930. רבים מהחותמים השתתפו כצירים בוועידת האיחוד. שרגא: "במרוצת השנים נוכחתי לדעת עד כמה צדק בן-גוריון בדרישותיו לאיחוד." ("רשימות מפנקסי", עמ' 45).

 

בעקבות בן-גוריון, שטבע באותן שנים, מיד לאחר הקמת מפא"י, את הסיסמה "ממעמד לעם", בהבינו כי אם מעמד הפועלים רוצה להצליח בדרכו הציונית-סוציאליסטית עליו לכבוש את ההנהלה הציונית ולהגיע לעמדת הנהגה ביישוב העברי – עשה גם שרגא כברת-דרך והשתנה, בכורח הבנת הנסיבות. ממהפכן יהודי המעורר פועלים רוסיים למאבק המעמדי – לפעיל מפלגתי מסור ויעיל הרואה לעצמו תפקיד היסטורי בחיזוק המפלגה שעם מטרותיה הזדהה, ובהבטחת תמיכה רחבה ביותר שתאפשר למנהיגו, בן-גוריון, את הגשמת המטרה הלאומית.

הדבר בא לביטוי בהשתתפותו של שרגא כציר מטעם מפא"י בקונגרס הציוני הי"ט, שהתקיים בלוצרן שבשוויץ ב-1935. שרגא היה אחד מקבוצת צירים צעירים, שנשלחו כתוצאה ממרד שהכריזו, והוא בראשם, נגד ההנהגה, בטענה שאינה נותנת מדרך-רגל לצעירים בתפקידי-מפתח. לימים, כאשר ניסה לשלב פעילים צעירים שאותם החשיב כמתאימים, לתפקידים בכירים, יאמר שרגא כי המרד שלו בשנת 1935 הנחה אותו להבין את חשיבות הכנתה של עתודה צעירה ומתאימה.

באותו קונגרס היתה תנועת העבודה לסיעה הגדולה ביותר, דבר שאיפשר לבן-גוריון לקבל את השליטה בתנועה הציונית ולהיות בה הדמות הבכירה, יו"ר ההנהלה הציונית, בעוד וייצמן נותר נשיא התנועה. אותה תקופה כבר היה שרגא משוכנה לחלוטין בצדקת דרכו של בן-גוריון, שהתעקש על איחוד מפלגות הפועלים, אך רבים לא הבינו את מחשבתו המרחיקה-ראות של בן-גוריון, ראו בו איש מוזר, וכינוהו לא-פעם, באוזני שרגא שתמך בו – בשם "המשוגע שלך"!

"המוטיב של 'ממעמד לעם' היה במידה מסויימת מיפנה אידיאולוגי." אומר שרגא. "היה זה למעשה חידוש שהיה נחוץ להשרישו, וללא אב-טיפוס קודם בתנועה או בעם. בתחילה עוד היתה נטייה ללגלג על כל העניין, אולם לאחר שהופענו כסיעה הגדולה בקונגרס פינה היחס הלגלגני מקום ליחס רציני יותר. יחס זה השתפר עוד יותר כשבן-גוריון נבחר ליושב-ראש הנהלת הסוכנות, ליושב-ראש התנועה הציונית, ולאחר הקמת המדינה לראש הממשלה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 92).

 

*

בשנת 1929 עלו ארצה הוריה של דבורה, האב, הרב שמעון ליב דיסקין, והאם, הרבנית פסיה דיסקין. האב נפטר ב-1939. זמן לא רב לאחר-מכן עברה האם לגור עם שרגא ודבורה. פסיה היתה דמות בולטת בתל-אביב הקטנה, והשפיעה על אורח-החיים של המשפחה. בזכותה נשמרה השבת, עם חלה, נרות דולקים, וקולותיהם של שרגא ודבורה השרים בצוותא מדי ליל שישי, ובהרמוניה יפה, שירים של בית אבא יחד עם שירי ארץ-ישראל המתחדשת, ברוסית, באידיש ובעברית.

בזכות הרבנית פסיה נשמרה הכשרות ונחוגו החגים, ראש-השנה, ואפילו הסעודה המפסקת שלפני הצום ביום כיפור. בליל סדר פסח שלט שרגא ביד רמה, לראשו כיפה בוכרית שאותה קיבל מידיד באחת השכונות, והוא קורא בהגדה, מחלק תפקידים, "משוחח" בטלפון עם המשטרה בעת שנגנב האפיקומן, ומזכיר לאליהו הנביא שלא ישכח לבוא, לקול תרועות ולשמחת ליבם של הילדים כולם.

 

*

אבל כשחזר שרגא הביתה מן הקונגרס הי"ט, קידמה את פניו הרבנית פסיה ואמרה לו:

"נו, נסעת ועשית עבודה חשובה – גירשת את וייצמן! הוא מהשנתון שלי. אני, צ'רצ'יל ווייצמן מאותו שנתון. אז אתה נוסע במיוחד להורידו?! מי אתה שתוריד אנשים מהגיל שלי?"

 

לימים, כשהיו באים לשרגא בטענה שהוא דווקא מצר צעדיהם של "צעירי מפא"י" – היה מצטט בהנאה דבריה אלה של חותנתו פסיה כדי להראות שגם הוא נחשב, בשעתו, ל"צעיר המורד נגד זקנים."

 

*

ב-1930, בנאום פומבי באולם "הפועל" (אחר-כך מישכן התיאטרון הקאמרי) ברחוב נחמני, קרא בן-גוריון בתקיפות שיש הכרח לגרש את האנגלים מן הארץ ולהקים מדינה עברית.

שרגא, שישב בקהל ליד דוד רמז, הבחין בפינת האולם בשני שוטרים, אחד יהודי ואחד אנגלי, שעמדו ורשמו פרוטוקול מדברי הנואם. הוא החליט לפעול. ניגש אל השניים, שנראו כמי שאינם בתפקיד, ואמר להם שעוד מעט יעסקו כאן בעניינים פנימיים של המפלגה וההסתדרות, ובמקום להשתעמם בהם, אולי מוטב לגשת לקפה הס, לגלגל שיחה ולשתות משקה מרענן.

השניים הסכימו, ובשיחה הסביר להם שרגא, שמצד אחד אין להיבהל מדברי בן-גוריון, כי אין כוונה לגרש מישהו מארץ-ישראל, אך מצד שני – אם הדבר יפורסם, עלול להיגרם נזק חמור ליישוב העברי. השוטר היהודי השתכנע כי מוטב לגנוז את הפרוטוקול.

 

למחרת בבוקר פגש רמז את שרגא ברחוב ושאל אותו:

"נו פיביש, כבר הכנת מזוודה לנסיעה?"

"היתמם שרגא ואמר: "מה פתאום?"

"אם בן-גוריון אמר שצריך לגרש את האנגלים – מן הסתם זאת גם דעתך."

"נו?"

"נו, ואם הוא מגרש אותם – אז מי יודע מה יהיה פה, ומוטב להכין מזוודה."

שרגא הרגיע אותו: "אתה הגעת ארצה לפניי, בעלייה השנייה, ועברת כבר תקופה קשה, בימי התורכים, ואני מבטיח לך ­­­­– מה שאתה תעשה אעשה גם אני."

 

זה רמז, שכאשר בא שרגא לירושלים, בימיו הראשונים בארץ, לברר אצלו אפשרות להשתלב בעבודה ב"המשביר המרכזי", הציע לו להתחיל כפועל פשוט, שכן, לדבר רמז, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. "ואם יתברר שיש לך כישרון בתחום הקואופראציה, תוכל להשתלב באופן טבעי, בהתנדבות – גם בעבודה ציבורית."

 

  *

במסע באונייה "צ'צ'רין" לארץ-ישראל, באפריל 1925, התבלט בחור בשם אברמל, מראשי קבוצת ה"ימניים", בהתנגדותו החריפה לחגיגת האחד במאי על סיפון האונייה, בהפגנה שבה קרעו המתנגדים את הדגל האדום המאולתר, ואיימו על דבורה להשליכה לים – אם לא תחדל להרגיזם.

שבע שנים לאחר-מכן, בחורף ואביב 1932, שימש שרגא כאחד השופטים במשפט, שקיימה ההסתדרות בנס-ציונה, בעניינם של שמונה-עשר בחורים בעל אידיאולוגיה קומוניסטית. יחד עימו שפטו ישראל גורפינקל (אביו של המשורר חיים גורי) ועו"ד קרונגולד, שהיה אב בית-הדין. הקטגורים היו דוד בן-גוריון, אליהו גולומב ונטע הרפז. הסניגורים – ד"ר ניר-רפאלקס, אורנשטיין מקיבוץ מזרע, ואברמל דנן, שהגן בלהט על הנאשמים הקומוניסטים ונראה כי שהותו בארץ שינתה את השקפותיו באורח קיצוני.

היתה זו תקופת כיבוש העבודה העברית במושבות. נעשה ניסיון של קבוצת פועלים, חברי "הקיבוץ המאוחד", בראשות עובדיה פורת, להיכנס לנס-ציונה, שבה הועסקו, בעונת ההדרים, בעיקר פועלים ערבים. במאבק זה, שבן-גוריון כינהו "מאורעות נס-ציונה", נתקלו הפועלים חברי הקיבוץ, שנשלחו על-ידי לשכת העבודה של ההסתדרות, בהתנגדות מצד "משמרות" של קבוצה קומוניסטית שנמנתה על הפק"פ, המפלגה (פרטַיי) הקומוניסטית הפלשתינאית (שכונתה גם בשם ה"פרקציה"). בן-גוריון, המזכיר הכללי של ההסתדרות, תבע את הקבוצה למשפט, שימש בו כתובע ודרש להוציא את חברי הקבוצה משורות ההסתדרות.

בנאום הקטרוג טען בן-גוריון כי לא היתה זו התפרצות סטיכית של מחוסרי-עבודה נגד כניסת פועלים נוספים למושבה, כפי שטענו הסניגורים של ה"פרקציה", אלא מלחמה נגד עליית פועלים יהודים לארץ. מאבק אידיאולוגי, כשאנשי ה"פרקציה" טוענים בגלוי שהכנסת פועלים יהודים לארץ דינה בעיניהם כהפרת שביתה ויש ללחום נגדה בכל האמצעים. כל פועל יהודי שעולה לארץ דוחק, לדבריהם, רגלי פועל ערבי. אין ליהודי זכות לבוא לארץ-ישראל, לעבוד ולהתיישב על אדמה פנוייה, כי בכך הוא משמש את הבורגנות היהודית, המתכוונת לגזול את הארץ מהערבים ולהשתלט עליהם. רק לכן המעמד הבורגני מעוניין בקיום פועלים יהודיים בארץ.

המשפט בנס-ציונה נמשך כשלושה חודשים, ולכל ישיבה, אשר התקיימה מדי יום חמישי, היו נוסעים מתל-אביב באוטובוס אחד כל הנוגעים לעניין – הנאשמים, התובע, הסניגורים, העדים והשופטים. לאחר סיום כל ישיבה היה בן-גוריון מתווכח בלהט ובהתלהבות עם הנתבעים, ומנסה לשכנעם בצדקת דרכו ודרישתו. האנשים היו כבר עייפים ולא רצו להתעכב בדרכם הביתה. לשרגא חיכתה גם עבודת-הניקיון הלילית. לכן כמעט כולם טענו נגד בן-גוריון שאין טעם להתעכב, אך הוא בשלו:

"בכל זאת הם יהודים ועליי לנסות לשכנעם שאין הם צודקים."

פסק-הדין שקבעו השופטים, ושרגא בכללם, חייב את הוצאת הנתבעים מההסתדרות. רוב חברי אותה קבוצה, מספר שרגא, עזבו את הארץ, ולפי השמועה נאסרו כמעט כולם באודיסה, כאשר חזרו לרוסיה.

 

  *

בסוף שנות העשרים, עוד לפני האיחוד בין "הפועל-הצעיר" ל"אחדות-העבודה", כיהן שרגא יחד עם מרדכי נמיר ובבה אידלסון (לימים מזכירת מועצת הפועלות) בוועדת מינויים של "אחדות-העבודה", שנתמנתה לקביעת נציגי המפלגה לקונגרס הציוני הקרוב.

לאחר שסיימו את הרכבת הרשימה, הגיע לחדרם אחד מראשי התנועה הציונית (שרגא אינו מגלה מי היה האיש) ואמר להם:

"אתם צריכים לשנות את הסדר – במקום בן-גוריון, גולדה, שפרינצק, אני דורש שיהיה: בן-גוריון, שפרינצק, גולדה."

אמרו לו: "הסדר שקבענו יישאר. חשוב לתת לאישה מעמד מכובד במשלחת, וחוץ מזה, גולדה הלכה עם בן-גוריון דרך ארוכה מאוד יחד בתנועה הציונית, ומתאים שהיא תופיע מיד אחריו."

המשיך זה להתעקש: "רבותיי, איני יכול לבזבז עליהם זמן רב כיוון שעליי להכין את הרצאתי ליהדות הגולה ולסדר את המסמכים הקשורים לנסיעה."

בבה ונמיר איבדו את סבלנותם והשיבו לו: "לא ברור לנו מה יש לך להגיד ליהדות הגולה, וגם נדמה לנו שהוועדה הזו לא תאשר כלל את הופעתך בקונגרס."

וכך היה. האיש לא הומלץ על-ידי הוועדה.

 

ואולם בזאת לא הסתיים העניין. לאחר זמן-מה קיבל שרגא הזמנה לבוא לברל, "הזמנה מברל בנסיבות כאילו היתה נדירה מאוד, והיה ברור לי שהוא מתכוון לשנות את החלטות הוועדה. ובמקרה כזה היה מצבי חסר תקווה. אם את בן-גוריון היה קשה לשכנע, הרי שאת ברל על אחת כמה וכמה. ואמנם ברל שינה את הרכב הרשימה והחזיר את שם האיש שאותו 'הדחנו'. באותו רגע היה ברור לי שבן-גוריון יתמוך בו, וכאשר הזוג בן-גוריון-ברל יסכם את העניין, אין כוח שיבטל את ההחלטה.  ידוע לי שברל אף התלונן אחר-כך באוזני בן-גוריון על 'השתוללותם' של החבר'ה הצעירים בוועדה, המחליטים ככל העולם על רוחם." ("רשימות מפנקסי", עמ' 145-146).

 

  *

בתקופה מאוחרת יותר כיהן יוסף שפרינצק, לשעבר ממנהיגי "הפועל-הצעיר", בתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות. על שרגא, יחד עם אריה אופיר מאפיקים, הוטל, בתור חברי לשכת המפלגה, להציע לשפרינצק מועמד חדש לתפקיד מנהל חברת העובדים במקום שמואל יבניאלי.

שפרינצק ראה בשרגא מעין סוכן של בן-גוריון, וכאשר נכנסו השניים לחדרו שבוועד-הפועל הישן, ברחוב אלנבי, שאל שפירנצק את שרגא:

"נו, מה נשמע עם החבר שלנו?"

שרגא שתק.

שפרינצק שאל פעם נוספת. ושוב שתק שרגא.

אז שאל שפרינצק: "לשם מה באת?"

אמר שרגא: "באנו להציע לך שבקדנציה הבאה יהיה איש אחר במקום יבניאלי מנהל חברת העובדים."

שפרינצק קם, ובלי לומר מילה, ממש ברח מן החדר. שרגא ואופיר נשארו לשבת, המומים. אופיר מביט בשרגא, שרגא מביט בו, לשניהם פנים של סימן-שאלה. אופיר, אומר שרגא, בא מאפיקים. הוא לא מכיר "בעלי-חיים" כאלה. שרגא הרגיש צורך להרגיעו ואמר:

"חכה, תראה שהוא יחזור בעוד חצי שעה. לא צריך להיבהל. קודם כל שב בשקט. אני יכול להזמין לך תה, אם אתה רוצה."

אופיר הסכים וכך ישבו השניים חצי שעה עם כוסות התה, אז חזר שפרינצק לחדרו ושאל אותם: "מה אתם יושבים פה?"

אמר שרגא: "הלכת בלי להגיד שלום. אני מכיר אותך כאיש נימוסים."

"אני צריך להגיד לך שלום?" התפלא שפרינצק.

אמר שרגא: "אני חושב שאתה צריך להגיד לנו 'כן' או 'לא'. הרי באנו אליך בהצעה בשם הלשכה. לא הבאנו לך רשימה של שמות אלא ביקשנו שאתה, כמזכיר ההסתדרות, תציע למפלגה מועמד אחר במקום יבניאלי, שלא מצליח להתמודד עם עניין 'חברת העובדים' במשקי הפועלים."

על כך השיב שפירנצק: "כמה נשארו מהעלייה השנייה, אני שואל אתכם, אני, יבניאלי... אתם רוצים שכולנו נמות בבת-אחת?! אתם רוצים להיפטר מאיתנו שלא יישאר לנו זכר?"

שרגא מספר ששפרינצק מנה שישה שמות של אנשי העלייה השנייה, אבל לא הזכיר את בן-גוריון. הוא ידע שאם יזכיר את בן-גוריון, ויוסיף לו איזו מילת-תואר לא סימפאטית, יגיב שרגא בחריפות והיחסים ביניהם ייפגעו.

 

לאחר זמן, כשסיפר שרגא לבן-גוריון על הפגישה עם שפרינצק, אמר לו בן-גוריון: "הוא צודק! אתם לא יכולים לישון טוב בלילה אם יבניאלי נשאר בתפקיד?"

שרגא מסביר שזה היה סוג הקשרים בין אנשי העלייה השנייה. בן-גוריון לא ייחס, לדבריו, חשיבות קדושה ל"מוסד" זה, בין השאר מכיוון שכעס על האנשים הרבים מאותה עלייה שעזבו את הארץ: "בינם לבין עצמם הם יכלו להיות במתח ובפלוגתא מתמדת, אולם אם היית בא להטיל דופי באחד מהם מאחורי גבו ובנוכחותו של אחר – היית מוצא עצמך במצב מאוד לא נעים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 116).

שפרינצק היה ממנהיגי מפלגת "הפועל הצעיר", שהיתה יריבה למפלגתו של בן-גוריון, עד לאיחוד שתיהן והקמת מפא"י. לימים תלו את העדפת יצחק בן-צבי על פני שפרינצק, לתפקיד נשיא המדינה, ב"מוצאו" המפלגתי של שפרינצק, שהיה יושב-ראש הכנסת מטעם מפא"י אך נחשב עדיין, בעיני בן-גוריון וחבריו, כאיש "הפועל הצעיר".

יצחק טבנקין, אף הוא מאנשי העלייה השנייה, נעשה יריב קשה לבן-גוריון עם הקמת סיעה ב', הפילוג במפא"י והיווסדה של "אחדות העבודה" החדשה, שהתאחדה עם "השומר הצעיר" והתגלגלה לתקופת-זמן במפ"ם.

 

קווי פעולה והתייחסות דו-משמעית עתידים לאפיין פעמים רבות את "חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר. שרגא נוקט בקו שלדעתו מתחייב מטובת המפלגה ומנהיגותה, ושלמיטב הבנתו עולה בקנה-אחד עם רצונו המפורש או המשתמע של בן-גוריון.

בן-גוריון, מצידו, יש והוא רוגז, מתרעם, מעיר לשרגא על דרכי-פעולה שאינן נראות לו. זה נעשה לעיתים מעין "משחק" בין השניים, מלווה בהומור מצד שרגא. אבל בן-גוריון לעולם אינו "מפטר" את שרגא. הוא יודע היטב את חשיבותה של דרך פעולה "כפולה" זו, לשיתוף הקיים ביניהם ולנאמנות המוחלטת ששרגא רוחש כלפיו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

 

פרק עשרים וארבעה

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים

 

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:

 

שיר לאהובותיי המתות

 

האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי 

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח 

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן

חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם

זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּסִיוֹת.

 

*

ואני לא האמנתי למראה עיניי

 

החברה הכי טובה שלי היתה רותי

כחולת עיניים וזהובת שיער

מותק של ילדה

היינו בני שלוש או ארבע

טרם גורשנו מגן עדן

טרם למדנו להבחין בין טוב לרע

ובין זכר לנקבה

שיחקנו לבד בחצר הגדולה

בין עץ הזית ללול התרנגולות

שהיו לנות מדי לילה על מוט

ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא

קודם אני הורדתי את

מכנסי ההתעמלות הקצרים

וראו שיש לי פִּיפִּי קטן

כמעט כמו שיש לי היום

כדי שנשחק בלמדוד את החום

אחר כך רותי הורידה בבת אחת

שנראה את הפיפי שלה

עמדה ופתאום אין לה פיפי

רק רמז דק של חריץ בגוף למטה

כמו תחת קטנטן לבן וחלק

ואני לא האמנתי למראה עיניי

הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה

אוי אוי אוי אוי אוי

הלא לכל ילד יש פיפי

איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי

הלא אין הבדל בין ילד לילדה

והנה הבדל בכל זאת יש

ככה זה אצלנו הבנות

התנצלה רותי כחולת העיניים

וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע

איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר

לא היתה חברה שלי מפני שידעתי

שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי

אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה

ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

 

*

ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:

 

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

 

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

 

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

 

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

 

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

 

3.4.2013

 

סוף

אהוד בן עזר

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 852 מיום 1.7.13

פוצ'ו לאהוד

מסעותיי עם השנים

ספרך האחרון (לרגע זה) מחזיר אותי 60 שנים אחורה לתקופה שהייתי כמוך (אז) חבר קיבוץ נתיב הל"ה.

תוך קריאה אני לא יכול שלא להיזכר בדברים דומים שאירעו לנו בדומה למה שאירע לך בעין גדי. המעניין הוא שנקודת ההסתכלות שלך על החיים דומה לזו שלי.

במקום להתמקד על המעשה החלוצי הנועז של יישוב הארץ באזורים נידחים ומסוכנים, אנחנו מחפשים את נקודות ההווי של סיום תקופת הבתולים, כאשר על מה שאני העזתי רק לחלום ולשמור בתוככי תוכי, אתה מעז לחשוף קבל עם, ואלמלא אמרת לי פעם שדווקא על הסיפורים שכולם אמרו לך שלא ייתכן שהיו באמת, דווקא הם נלקחו מתוך המציאות עצמה, לא הייתי מאמין לך, אבל לא על זה רציתי לדבר, כי אני עוד בתחילת הקריאה, ומי יודע איזו עוד עלילות מצפות לי.

מה ששבה את ליבי, ועליו רציתי לכתוב, היה הביקור של חיים חפר בעין גדי ושיר התודה וההלל ששלח לכם אחרי הביקור, וכל זה למה?

כי זה נותן לי הזדמנות להעלות מתוך הבוידם שיר אחר ולא ידוע שנכתב על ידי המשורר עמנואל הרוסי.

הדבר היה בסוף 1949 כאשר לקיבוץ נתיב הל"ה הגיעה משלחת כלשהי ובראשה מי שהיה אז דובר צה"ל עמנואל הרוסי, שפתאום גילה אותי והריע לכבודי.

משפחתו של הרוסי שכרה  בראשית בואה לארץ, חדר אחד בדירתם של הורי ברחוב שלום עליכם בתל אביב ועם בנם אבנר ("שכב בני שכב במנוחה") שנולד באותו חדר אני ביחסים קרובים עד היום. המשורר הציג אותי לפני המשלחת, סיפר על כמה שטויות שעשיתי כתינוק, ואני לאות תודה הענקתי לו את עלון הקיבוץ "נטפים" שהיה לי הכבוד להיות עורכו.

שבוע אחרי הביקור הגיע לקיבוץ מכתב ובו השיר  "עלי נטפים"  שכמובן הודפס בעלון הבא.

 שני השירים, של חפר ושל הרוסי,  הם שירים שוליים שלא זכו להכנס לפונתיאון הלאומי, אבל מבחינת איכות הכתיבה הם בהחלט שירים ראויים וחשבתי שמן הראוי להדפיסם בעיתונך זה לצד זה.

והנה השיר המדובר:

                                  

עֲלֵי נְטָפִים  /  עִמָּנוּאֵל הָרוּסִי  (1949)

 

נָטַלְתִּי עֲלֵי "נְטָפִים" –

וְהִנֵּה רַעֲנָנִים וְיָפִים

וּכְרֵיחַ הַשָּׂדֶה רֵיחַם

וְטוֹב לְלִבִּי וְגַם חַם.

 

לֹא דִּקְדּוּק צִיּוֹנִי וְלֹא כְּתִיב

לֹא אִמְרַת חֲכָמִים חֲשׁוּבָה

שָׁבָה אֵת הַלֵּב בֵּית נַטִּיף

וּבַת צחוקו שׁוֹבָבָה.

 

וִידִידֵי יְדִידַי – יְדִידַי

בְּרוּכִים יִהְיוּ עַד בְּלִי דַּי,

וְהֵנִיבוּ שָׂדוֹת וְגַנִּים

וְגָדֵל דּוֹר בָּנוֹת וּבָנִים

עַל דֶּשֶׁא דֶּשֶׁן וְיָרֹק,

וְהָיָה סִימָנָם – בַּת הַצְּחוֹק.

 

חוץ מזה אתה חייב להדפיס גם  את השיר של חפר כדי להצדיק את משלוח השיר הזה. בינתיים אני ממשיך לקרוא את הספר ומשתדל שלא לצחוק בקול לבל אעיר את הבן הישן מולי נים לא נים.

* * *

השיר של חיים חפר בעין גדי

מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים"

 

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

 

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

 

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

 

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

 

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

 

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

 

* * *

פנייה לביידן: אנחנו דורשות.ים שבהגיע ראש הממשלה שלנו לארה"ב תעצור ותשפוט אותו על אחריותו לרצח עשרות נשים וגברים במגזר הערבי בישראל וגם שהוא מחזיק שרים נאציים בממשלתו.

על החתום: שפחות ושפחים של הפגנות מחאה

שקיבלו הסעת אוטובוסים מיוחדת מקפלן לנתב"ג

 כדי להפגין נגד ביבי ולטנפו ערב טיסתו לארה"ב.

 שלט מההפגנה, באנגלית, מייחל למותו:

 "ביבי, ביום רביעי, נראה אותך יחד עם הוריך!"

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות.

כה לחי!

בנדה

 

אהוד: תודה. למרבה הצער אנחנו חיים בעידן שבו נשמעים בעיקר קולותיהם של נביאי השקר.

 

* חיימקה שפינוזה: כשאני רואה בטלוויזיה מצד אחד את פניהם המתלהטות בהתלהבות משוגעת של חסידי ברסלב שמתגודדים בנסיעתם לאומן, ומותירים אחריהם ערימות של זבל, ושומע מצד שני את שקמה ברסלר טוענת שיש נאצים יהודים בישראל, אני שואל את עצמי אם אכן אנחנו עדיין שייכים לאותו עם?

 

* אהוד: את ספרי הראשון "המחצבה" כתבתי לפני 62 שנים והוא הופיע לפני 60 שנים ב-1963 ונדמה לי שהוא אקטואלי כיום לא פחות מאשר בעבר למרות שבנימין נתניהו איננו ניסים לוי ולמרות שפרופ' ברוך קורצווייל כתב עליו רק שתי מילים: "רפורטז'ה לשעתה."

 

* למרות מאמצי ישראל, אונסק"ו הכיר באתר תל יריחו [א-ריחה] כאתר מורשת עולמית פלסטיני [של התנ"ך הפלסטיני שמתאר כיצד הזונה הפלסטינית רחב מיריחו אירחה אצלה את המרגלים העבריים, בהם כלב בן יפונה, שנשלחו לתור את הארץ שניתנה לקופים ולחזירים]. [בעקבות "הארץ" באינטרנט, 17.9].

 

* * *

שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד:

בערוּת – היא כוח

שקר – הוא אמת

נביאי שקר – הם סופרים ועיתונאים

ירידה  – היא ציונות חדשה

סרבנות ו"הפסקת התנדבות"  – הן פטריוטיוּת

דמוקרטיה – היא דיקטטורה

ממשלה חוקית – היא הפיכה

סמלי שינאה – הם דגלי כחול-לבן סיניים בהפגנות

שקמה ברסלר – היא יקירת תקשורת

נאצים – הם גרמנים וגם יהודים בישראל

טועים ומטעים – הם יקירי הפגות המחאה

"לשעברים" מתוסכלים – הם האורקל מדלפי

רוב העם – מטומטמים

התא של אולמרט במעשיהו – מחכה לנתניהו

ביקור נתניהו בארה"ב – כל המרבה לשקצו הרי זה משובח

ממשלת ישראל – עבריינית ופאשיסטית

ה"כיבוש" – גזענות ואפרטהייד

מדינת ישראל – חורבן בית שלישי

הפלסטינים – צודקים

האיום הגרעיני האיראני – המצאה של ביבי

תכלה שנה וברכותיה – תחל שנה וקללותיה

נלך כצאן לטבח!

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

 

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל