פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1883

לכל כותבינו וחתומינו

גמר חתימה טובה!

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי ו' בתשרי תשפ"ד. 21.9.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: פְּקַעַת. // אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997. פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה. // יוסי אחימאיר: מה שבגין הבין. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏20.9.23. // ממקורות הש"י. // שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד.

גיליון 1884 יופיע לקראת יום ראשון, ערב יום כיפור, 24.9.2023.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

פְּקַעַת

סָגְרוּ עָלַי דְּרָכִים סָבִיב  –

בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ גֶּשֶׁם אָפֹר תּוֹעֶה,

תֹּהוּ וָבֹהוּ וְרֵאשִׁית הֱיוֹת.

בְּדַל עָנָן רָווּי רָדוּם

חוֹזֵר לִנְבֹּט.

אֲנִי וְעַצְמִי זֶה עַל זֶה סוֹגְרִים  –

פְּקַעַת עֲגֻלָּה,

זוֹהֶרֶת, לְבָנָה,

אֵין יוֹצֵא דֹּפֶן,

אֵין שְׁיָר.

בַּמַּעֲמַקִּים רַחַשׁ

וּנְבִיטָה בְּמִסְתָּרִים.

אַל יָבוֹא אִישׁ

לָאִי בּוֹ אֲנִי וְעַצְמִי חוֹנִים!

אֵלִי הַרְחִיקֵם מֵעָלַי,

שְׁלַח מַיִם רַבִּים

בֵּינִי לְבֵינָם  –

וְנוֹתַרְתִּי עִם עַצְמִי

וְאוֹרְךָ עַל רֹאשִׁי יָהֵל.

1956

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

חג לאנטישמים ולשונאי ישראל בארה"ב:

"הבה נהרוס את ביקורו של ראש ממשלת ישראל

בעזרת הבי.די.אס. והאידיוטים השימושיים בקרב היהודים שלנו ובקרב המהגרים הישראליים –

וכך נקרב את הקץ של מדינת ישראל!

הידד לאיראן הגרעינית ולטרור האיסלאמי!"

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997

פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה

[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בהרחבה, "ממקורות זרים", בעמוד ראשון של עיתון ישראלי]

בראיון ל-בי.בי.סי, ב-12 ביוני 1967, אמר משה: "המלחמה הסתיימה. עכשיו אנחנו מחכים לטלפון מחוסיין."

בדרך-כלל מאשימים את משה, ואת הנהגת המדינה בתקופה שלאחר ששת הימים, שהעדיפו לשבת באפס מעשה ולחכות לטלפון מחוסיין מאשר לפעול להשגת הסדר שלום.

האמת היא, ששבוע לאחר דברי דיין מגיע באמצעות ואשינגטון שדר מחוסיין, ונפתחת סידרה של פגישות ומגעים עימו בדרגים שונים. בפגישתם ביולי 1972 מציע משה לחוסיין התחייבות ישראלית לחוש לעזרת ירדן אם תותקף, בתמורה להתחייבות ברורה של חוסיין שלא להשתלב בקואליציה מלחמתית נגד ישראל. השניים אינם מגיעים להסכם, אבל באוקטובר 1973 יסתפק חוסין בשליחת כוח לא גדול לחזית הסורית, ולא יתקוף את ישראל משטחו.

משה: "ירדן קיימה עם ישראל מגעים בדרג גבוה, במגמה להגיע להסדר שלום וכן לפתור בעיות שוטפות. בבעיות הקטנות והחולפות הושגה לעיתים הבנה, אך בנושא העיקרי – הסדר של שלום קבע בין שתי המדינות – לא הושג דבר."

*

כשלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, בקיץ 1973, משיא הרב הראשי של צה"ל, אלוף מרדכי פירון, בטקס צנוע בביתו שבבת-ים, את משה לרחל רבינוביץ. קשריו של משה איתה נמשכים לסירוגין שמונה-עשרה שנים, מאז נפגשו לראשונה, במקרה, בטיסה מרומא לישראל. לאחר הטקס הם יוצאים לארוחת-ערב טובה במסעדה תל-אביבית, מרימים כוס להצלחת נישואיהם ומטלפנים לשתי בנותיה של רחל ולשלושת ילדיו של משה, לבשר להם על המאורע.

רחל עוברת לגור עם משה בביתו שבצהלה, ועתידה לעמוד לימינו מעתה ועד יומו האחרון.

אך גם לפני נישואיו השניים, ובהיותו עדיין בקשרים עם השתיים, רות האישה ורחל האהובה, היו למשה פרשיות אהבים נוספות.

אחת מהן עשתה לו כותרות עסיסיות במיוחד בשבועון השערוריות "העולם הזה". אימהּ של הבחורה, אלישבע, הניחה מכשיר הקלטה מתחת למיטת בתה, כדי להפיל את משה בפח. משה נהג כמנהגו בפעמים הקודמות, התעלם מהפרסומים של אותה אלישבע, ולא הגיב. חייו הפרטיים אינם עומדים למשפט הציבור; ישפטוהו רק על תפקידו הציבורי. מכל הנשים שהיו לו בחייו הוא מזכיר בהערכה ובאהבה באוטוביוגרפיה שלו אבני דרך רק את רות ורחל.

סיפורנו הולך וקרב לקיצו. משה כבר כבן חמישים ושמונה, אופק חייו מתקצר, רק עוד כשמונה שנים נותרו לו לחיות.

*

פעמיים, באוקטובר-דצמבר 1971 ובאוקטובר-נובמבר 1972, מגלה אמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, האחראי להערכת המצב הלאומית, כי הצבא המצרי נערך לצליחתה של תעלת סואץ. מפקדי אמ"ן מעריכים שמדובר בתרגילי מפקדות בלבד, וכי הסבירות למלחמה נמוכה.

משה והרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), סומכים על הערכת אמ"ן.

לדעת אמ"ן, מצרים לא תעז לצאת למלחמה לפני שיהיו ברשותה מטוסי קרב-הפצצה לטווח ארוך, וכיוון שהללו לא יהיו ברשותה לפני שנת 1975, אין לצפות למלחמה לפני מועד זה.

הקונצפציה, התפיסה, שמגבש אמ"ן, נשענת על שתי הנחות מרכזיות:

האחת – מצרים לא תצא למלחמה בישראל אלא אם כן תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית משוכללת, שתאפשר לתקוף את ישראל בעומק, ובעיקר את שדות התעופה העיקריים, במגמה לשתק את חיל האוויר הישראלי.

השנייה – סוריה לא תצא למלחמה בישראל ללא שיתופה של מצרים.

עמדתה הנחושה של מצרים כלפי ישראל נקבעת מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על אף תבוסתם הנחרצת מביעים המצרים את אמונם בנאצר. הם יוצאים לרחובות ומבקשים ממנו שיחזור בו מהתפטרותו. מפלתם הצבאית אינה ממוטטת את נכונותם להמשיך במאבק נגד ישראל. "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח!" קובע נאצר. לא רק החזרת כל שטחי סיני אלא השבת הכבוד האבוד של מצרים לאחר תבוסתה הצבאית.

מדיניות מצרים כלפי ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוסחת בהחלטות ועידת ח'רטום מספטמבר 1968, שבה משתתפות מדינות העימות עם ישראל: "לא משא-ומתן, לא הכרה ולא שלום." תוכניתו של נאצר קובעת, כזכור, שלושה שלבים: שיקום הצבא המצרי בעזרת הרוסים, מלחמת התשה, ומלחמה כוללת שעתידה להביא לניצחון.

בספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, מת נאצר מהתקף לב, אך יורשו, הנשיא אנואר סאדאת, אינו סוטה מתוכניתו. תחילה הוא קובע את 1971 כ"שנת ההכרעה" ומכריז בפומבי שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים כדי "לשחרר את ירושלים." אחר-כך הוא דוחה את המלחמה לשנת 1972 ולאביב 1973. רבים בישראל סבורים שסאדאת מתלהם ומתעתע, ואינם מתייחסים ברצינות לדבריו.

מצד אחד שותף משה להרגשת העוצמה והביטחון של "ישראל הגדולה": צה"ל גדל בציוד ובעוצבות פי כמה וכמה מאז מלחמת ששת הימים והתפרס על פני מרחבים עצומים, ומשה עצמו נעשה סמל בארץ ובעולם לעוצמתה של ישראל. הוא מקרין תחושת ביטחון לאזרחיה. הוא המייצג הבולט ביותר של הקו הביטחוני הבוטח והבטוח בעצמו. כמעט אין יום שדבריו ותמונתו אינם מופיעים בתקשורת. אזרחי ישראל סבורים, שהמנצח במלחמות סיני 56' ויוני 67' לא יאכזב אותם במלחמה נוספת, אם תפרוץ. גם אם עתיד לימים משה לערער על כך, הנה אין ספק שבתוקף אישיותו ותפקידו כשר הביטחון – הוא, ולא ראש הממשלה גולדה מאיר, ניצב בראש הפירמידה של ביטחון ישראל.

ואולם הוא מכיר היטב את המצב הביטחוני – הכוחות הערביים, כולם צבאות קבע, ערוכים במלוא עוצמתם לאורך קווי החזית, ואילו ישראל עומדת מולם בכוחות קטנים של צבא סדיר, קבע ומילואים. העומס על חיילי המילואים, מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, הולך וגדל. הם משרתים יותר מחודש בשנה. ישראל מגייסת את מערך המילואים המלא שלה רק כאשר מתקבלת התרעה מודיעינית שעומדת לפרוץ מלחמה. אם לא כן, יהיה עליה להחזיק את המילואים מגוייסים במשך חודשים ארוכים בשנה ולשחק לידי מצרים וסוריה, המסוגלות למוטט את כל מהלך החיים הרגיל במדינה בעצם חניית צבאותיהן על גבולותיה, בכוננות למלחמה.

את המפתח למניעת חידוש המלחמה רואה משה בהשגת הסכם חלקי עם מצרים, כך תופחת הנחישות המצרית לחידוש המלחמה, וסוריה תהסס להילחם לבדה.

בשלהי 1970, לאחר הפסקת מלחמת ההתשה, מציע משה שצה"ל יתרחק כשלושים קילומטרים מתעלת סואץ, עד לפתחים המערביים של מעברי המיתלה והגידי. עוד במלחמת ששת הימים היתה כוונתו שצה"ל יעצור לפני שיגיע לתעלה, כדי לשמור אותה פתוחה לשיט. במלחמת ההתשה ניטשו ערי התעלה ונחרבו. אם יתאפשר למצרים לחדש את השיט בתעלה ולשקם את עריה – פורט-סעיד, איסמעיליה, קנטרה וסואץ – אולי תורחק סכנת המלחמה הכוללת.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא עתיד לומר לזלמן שובל, כי התנגד ל"קו בר-לב" לא רק מהבחינה המדינית אלא גם במישור הצבאי. משה שיער, שאם יחליטו המצרים לחצות את התעלה בעוצמה רבה, לא יהיה שום סיכוי לעצור אותם בקו המעוזים שעל גדתה המזרחית.

לדברי משה, באביב 1971 תומכת ממשלת גולדה מאיר בהצעתו, וזו מועברת למזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, באמצעות עוזרו, ג'וזף סיסקו. באותה תקופה מנסה רוג'רס להביא להסדר חלקי בין ישראל למצרים, שיאפשר את חידוש השיט בתעלה, יביא לסיום מצב המלחמה ולתחילתו של משא-ומתן מדיני.

הנסיגה החלקית היא המקסימום שיכול משה להציע למצרים בשלב הראשון, וגם בכך הוא נחשב לנועז מאוד, ואין זה בטוח שהממשלה עומדת מאחוריו. הדיעה הכללית בישראל הגדולה, המנצחת והחזקה, היא שיש ביכולתה להמשיך להחזיק באין מפריע בגבולותיה החדשים – ממרומי החרמון, רמת הגולן, קו הירדן וחופי ים סוף עד שארם-א-שייח' ועד תעלת סואץ והים התיכון.

הצעתו המתונה של משה אינה מתקבלת על דעת המצרים. סאדאת מקווה לקבל מישראל הרבה יותר – וזאת בלחצם של האמריקנים ובסיוע הצבאי הנרחב מצד הרוסים. הוא חושש שאם ייאות לנסיגה חלקית ולפתיחת התעלה, יביא הדבר להקפאת המצב הקיים, וישראל תמשיך לשלוט בכל שאר השטחים שכבשה. אמנם הוא מצהיר שרצונו בשלום עם ישראל, אבל עליה להסכים לתנאים מוקדמים לפני המשא-ומתן, והתנאים כוללים לא רק נסיגה מכל סיני, אלא חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים בגדה המערבית וברמת הגולן, פתרון הבעייה הפלסטינית, וכן הפסקת העלייה והתנתקות ישראל מהתנועה הציונית.

ישראל הבוטחת בעצמה אחרי הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים, אינה מעלה כלל על דעתה לקבל אפילו מקצת התנאים האלה. הציבור אינו בשל לקבל זאת. בממשלה ובכנסת אין רוב לכך. הרמטכ"ל חיים בר-לב – שתקופת כהונתו חלה בין יצחק רבין לדוד אלעזר – ובתקופתו, במהלך מלחמת ההתשה, מוקם ומבוצר על הגדה המזרחית של התעלה קו המעוזים הקרוי על שמו, "קו בר-לב" – עתיד לטבוע את האמירה שאם יחליטו הערבים לפתוח במלחמה, אנחנו נכה בהם: "מהר, חזק ובאופן אלגנטי!"

ב-1971, עם ההתרחקות ממלחמת ההתשה ומן המחיר הכבד שגבתה, כבר אין תמיכה בממשלת גולדה להצעתו של משה, לנסיגה נרחבת מן התעלה.

*

חיים ישראלי, המשמש ראש לשכת כל שרי הביטחון מאז ימי בן-גוריון, מספר כי לקראת הדיון בהצעת הנסיגה שהעלה משה, החליטה הממשלה לשמוע את דעת המטה הכללי. הרמטכ"ל חיים בר-לב הוזמן לישיבה. לפני הדיון תפס אותו משה בפרוזדור, הכניסו לחדר צדדי ואמר: "חיים, דע לך, אתה חופשי להגיד מה שאתה רוצה. אבל אם אתה אומר עשרה קילומטרים נסיגה, והממשלה תאשר זאת, אני אוציא מסקנות."

נכנס בר-לב לישיבת הממשלה והמליץ, על דעת המטכ"ל, על נסיגה של לא יותר מעשרה קילומטרים מקו התעלה.

משה מודיע, שאם תאמץ הממשלה את עמדת המטה הכללי – יתפטר. הוא טוען שאי אפשר לסגת נסיגה לא משמעותית, כאשר אנו יכולים להסתכל יום-יום במשקפותינו ולראות מה נעשה בבתים בסואץ ובאיסמעיליה. המצרים לא יקבלו זאת. זו אינה נורמליזציה.

בעקבות האיום בההתפטרות מחליטה הממשלה שלא להחליט, והנושא יורד מעל הפרק. לא עשרה קילומטרים ולא שלושים.

*

יש אימרה שלפיה ברצות האלים רוצים להעניש מישהו, הם מכים אותו בגאווה יתירה. האם היוהרה והביטחון העצמי המופרז, שהיו בין הסיבות שהביאו לעיוורון הביטחוני ערב מלחמת יום הכיפורים, הם שגם מנעו מישראל ללכת בדרך מדינית אחרת, שהיתה מונעת מלכתחילה את המלחמה הזאת?

על כך אין תשובה חד-משמעית.

יהושפט הרכבי, מראשי המודיעין בעבר ומגדולי המומחים ליחסי ישראל-ערב, מזהיר כי נטיית הישראלים להאשים רק את עצמם באי השגת שלום מלא עם הערבים, היא סימפטום לשגעון העליונות הישראלי, הסבור שבנו ורק בנו תלוי הכל, והמקל ראש בעומק ההתנגדות הערבית לעצם קיומנו באזור.

אלוף הראבן, מבכירי אמ"ן והמוסד בעבר, וחוקר בתחום יחסי ישראל-ערב בהווה, מביע דיעה המקובלת על רבים: "בשנים 1970 עד 1973 ניסה הנשיא סאדאת, פעם אחר פעם, להגיע לכלל שלום עם ישראל, והתשובה מפיו של משה דיין היתה: 'טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'.' סאדאת יצא למלחמה באוקטובר 1973 לא מתוך ציפיות לנצח את ישראל, אלא רק כדי לשבור בדרך צבאית קיפאון מדיני מתמשך. 2,600 ישראלים שילמו בחייהם, כדי שמנהיגי ישראל יתחילו ב-1974, הלכה למעשה, בתהליך השלום עם מצרים, וכדי שדיין יוביל עם מנחם בגין ועזר וייצמן, לאחר ביקור סאדאת, הסכם שלום שכלל את החזרת סיני כולו למצרים, כולל שארם א-שייח'."

ייתכן ששבירת הקיפאון המדיני אכן היתה כוונתן היחידה של מצרים וסוריה, ובכך הצליחו, כי זו היתה תוצאת המלחמה, תוצאה שזכתה בברכתו של מזכיר המדינה האמריקני, שר החוץ הנרי קיסינג'ר. הוא ראה בשבירת הקיפאון המדיני מנוף להסכמי-הביניים, שמהם צמח לבסוף השלום עם מצרים.

אך אלמלא נפלו מאות ואלפי חיילי צה"ל בקרבות עקובים מדם, שבמהלכם הצליחו לבלום את צבאות מצרים וסוריה, ולהעביר את המלחמה לשטחיהן, ספק אם אכן היו הערבים עוצרים כמה עשרות קילומטרים מהתעלה או על גבול ישראל-סוריה מלפני יוני 1967. קרוב לוודאי היו מנסים לחדור הלאה אל תוך שטחי ישראל.

או-אז, כפי שנתפרסם בעיתונות החוץ, האמצעי היחיד והאחרון שעשוי היה לבלום את צבאות סוריה ומצרים היה "האופציה הגרעינית". אופציה, שאף שלא דיברו עליה בפומבי, היתה לדברי המקורות הזרים מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה ובתפיסת הביטחון של ישראל – זאת אם הגרוע מכול היה מתרחש, צה"ל היה נוחל מפלה קשה בשדה-הקרב הרגיל, וחומות הגנתה האחרונות של המדינה היו נפרצות.

*

באפריל 1973 שוב מתקבלות התרעות רבות על היערכות מצרים למלחמה, שתתחיל באמצע חודש מאי, בצליחת התעלה לכל אורכה על-ידי דיביזיות חי"ר ושיריון מצריות.

גם הפעם מעריכים ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, ועוזריו, כי הסבירות למלחמה נמוכה. אך צבי זמיר, ראש המוסד למודיעין, שהוא זרוע, לא צבאית, של שירותי הביון, סבור שיש חשש סביר למלחמה.

אלא שהפעם אין משה ודדו מקבלים את הערכת אמ"ן. הם פוקדים להתכונן למלחמה במסגרת תוכנית הכוננות "כחול לבן". עוצבת מילואים יוצאת לאימונים בסיני, מספר הטנקים בקו ובמחסני החירום הקדמיים מוגדל, מועברת תחמושת רבה, נעשה מאמץ להשלים אמצעי גישור, שיאפשרו לשתי אוגדות משוריינות לחצות את התעלה ולהעביר את הקרבות לאדמת מצרים, ומושקעים סכומים רבים בביצורים. אולם ההנחייה היא לפעול בזהירות ובחשאי, כדי למנוע בהלת מלחמה והידרדרות.

בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ב-18 במאי, מעריך ראש אמ"ן: "יש תוכנית שמתגלגלת ללחימה, וסאדאת רוצה עקרונית במלחמה. אני חושב, שהסיכויים שהוא יפתח במלחמה, או הסבירות שהוא יפתח במלחמה היא סבירות נמוכה. למה? בעיקרו של דבר בגלל סיבה אחת: בגלל העובדה שהוא יודע שהוא ייכשל במלחמה."

משה סובר אחרת. בישיבת הוועדה, ב-22 במאי, הוא אומר: "בעניין אפשרות חידוש המלחמה אני מחמיר מראש אמ"ן, לאו דווקא מבחינת המועד, אם בחודש יוני או יולי המצרים, או המצרים והסורים, יחדשו את האש. אני מחמיר יותר ממנו בראיית התהליך.

 "נראה לי שהיו, ואולי עכשיו קיימות, בפני הערבים, שלוש דרכים חלופיות: האחת – לעלות על מסלול המשא-ומתן, חלקי, מלא, כזה או אחר, וזה כמובן מסלול חלופי לפתיחה במלחמה. הם לא הלכו במסלול הזה.

 "מסלול שני, שהוא חלופה למסלול המלחמה והמשא-ומתן, יכול להיות אילו אמרו: 'אנחנו זקוקים לזמן רב כדי להתכונן למלחמה,' והיו משחררים חצי מהכוחות המגוייסים שלהם. בינתיים היו מרפים את המתח, ואחר-כך היה מתברר שדרוש זמן ארוך יותר. זה יכול להיות מסלול שלא היה מוליך דווקא לחידוש האש. הם לא עשו זאת. הם אינם משחררים ואינם מקטינים את הצבא, ומקיימים את המתיחות המתמדת שם, המתיחות לקראת מלחמה.

 "המצרים חושבים שני דברים, לדעתי. האחד – שאין להם מה להפסיד, וזאת לא רק מצרים, כל העולם הערבי, כולל ירדן, חושב שהמדיניות שלנו הביאה אותם למצב שאין להם מה להפסיד, וכשאין מה להפסיד, אפשר רק להרוויח.

 "שנית, החישוב שלהם הוא, שהם אינם בונים על הישגים צבאיים, אלא על הישגים מדיניים כתוצאה מעצם הפתיחה באש."

*

במסקנות ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית, שממנה הממשלה בלחץ הציבור בנובמבר 1973, כדי לחקור את מחדלי המלחמה – נאמר לימים: "לפנינו שתי הערכות, האחת של הרמטכ"ל, שעל-ידי הכנות ופרסום שאנו יודעים על הכנותיהם [של צבאות מצרים וסוריה], יש מידת הרתעה, והערכת שר הביטחון, שהאפקט הפסיכולוגי-מדיני של הרתעה אינו קיים. כלומר, כבר בתקופה זו, אפריל 1973, לפחות לדעת שר הביטחון, מבחינה פסיכולוגית-מדינית-צבאית לא היווה צה"ל כוח מרתיע כפי שהיווה קודם לכן. בתקופה שקדמה לספטמבר-אוקטובר 1973 נתן סאדאת ביטוי מחזק להערכת שר הביטחון, כאשר פורסם בשמו בעיתונות שלא איכפת לו לאבד כמה מיליונים של אבידות, אלא שבמקום להסיק מסקנה כי אין אפקט הרתעה, בחרנו להצביע על זלזולו של סאדאת בחיי אדם."

*

בחוכמה שלאחר מעשה היה אפשר לשאול את משה – אם נוכחת שאין שומעים לאזהרותיך, מדוע לא התפטרת? ומדוע לא התפטרת כפי שאיימת כאשר התברר לך שאין סיכוי לנסיגה, אפילו חד-צדדית, מהתעלה?

תשובת משה כל אותן שנים היא, שאסור לו לנטוש את תפקידו כשר הביטחון. גם לתומכיו ולידידיו, המקימים ב-1969 תנועה על-מפלגתית החורתת על דגלה: "משה דיין לראשות הממשלה!" – הוא מסרב ועונה בתוקף: "יותר חשוב שאהיה שר הביטחון מאשר ראש הממשלה."

משה גם מעריך, כי אין לו סיכוי לזכות במועמדות המערך לראשות הממשלה, ואם ייאבק נגד גולדה, יישמט ממנו תפקיד שר הביטחון. אילו היתה ראשות הממשלה נופלת בחיקו כפרי בשל – היה מקבל זאת. אבל שהוא ישב עם "העסקונה המפלגתית", שיצטרך להתחנף לאנשים, להגיד לזה דבר אחד ולזה דבר אחר – הדבר אינו מתאים לאופיו, לקוצר רוחו כלפי שטויות, שוטים וטרחנים. הוא אינו יודע לשחק. ונוסף על כך, מנעוריו חש סלידה עמוקה מעסקנות מפלגתית, ומפטפטת, בגלל אביו.

לכן הוא נשאר שר הביטחון, ומרוצה בכך.

*

מצרים אינה תוקפת במועד שצוין בהתרעות, ב-15 במאי, וזאת בגלל ועידת הפסגה בין שליט בריה"מ ליאוניד ברז'נייב לבין נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, שנערכת ביוני, ובשל בקשת סוריה לדחות את המלחמה לסתיו, כדי להשלים את הקמת מערכת טילי הקרקע-אוויר שלה.

נוצרת הרגשה, שהרמטכ"ל הגזים בדרישתו להתכונן למלחמה. לא ייתכן לגייס מילואים מדי חודשיים. על צה"ל להמשיך לקחת סף סיכון גבוה, ולסמוך על כך שההתרעה המודיעינית על פרוץ המלחמה תיתן די זמן לגייס את המילואים.

ביוני 1973 יורדת רמת הכוננות בצה"ל, ובאמצע אוגוסט היא מתבטלת סופית. צה"ל מודיע על כוונתו לקצר את תקופת השירות הסדיר בשלושה חודשים. במטכ"ל ובפיקוד הבכיר נערכים חילופי מפקדים, כאילו המדובר בתקופה רגילה.

איש אינו משער, כי הצלחתו של אמ"ן להעריך, זו פעם שלישית, סבירות נמוכה למלחמה – היא בעצם הצלחת המצרים להוליך שולל את אמ"ן, בדומה לגנב מכוניות המפעיל פעמים אחדות את מערכת האזעקה, וכאשר נמאס לבעלים לרדת בכל פעם ולבדוק מה קרה, הוא נכנס ברעש למכונית ומסתלק עימה.

בעדותו בפני ועדת אגרנט עתיד משה להסביר: "אני מבחין בין שני דברים: בין ההערכה המדינית הכללית אם אמנם צפויה מלחמה, במקרה זה של סוריה ומצרים – בזה היתה לי הערכה משלי. לעיתים חלקתי על הערכת המודיעין, לרוב החמרתי יותר, אני חשבתי שצפויה מלחמה – לבין ההערכה הטכנית, מה קורה בשטח מסויים, בסוריה ובמצרים, בהכנות הטכניות שעושים הסורים והמצרים לקראת המלחמה. מתי ומה בדיוק יקרה – בזה סמכתי, וגם הזדהיתי, קיבלתי, את הערכת המודיעין."

הוועדה קבעה כי העובדה שהערכת ראש אמ"ן, ולפיה לא תפרוץ מלחמה באפריל-מאי 1973, הוצדקה בדיעבד, הגבירה בלב שר הביטחון את האמון בנכונות הערכותיו של ראש אמ"ן. "הצרה שלי היתה שראש אמ"ן צדק. אחרי כל הערכה כזאת שלי, שתהיה מלחמה, כולל הצעקות שעשיתי – 'למה לא היערת אותי בשתיים בלילה?' – כל ההערכות האלה שבהן אני החמרתי – הוא צדק."

*

התאמתות התחזיות הקודמות של אמ"ן מבססת את מעמדו בממשלה ובמטכ"ל. ההתרחשויות המדאיגות הרבות בחודש ספטמבר 1973, וסימני ההתרעה הרבים למלחמה, שמועברים על-ידי מקורות שונים, אינם משנים את דעתם של אלוף אלי זעירא ושל עוזרו תא"ל אריה שלו, העומד בראש מחלקת אמ"ן מחקר. הערכת המודיעין האמריקני אומרת גם היא, שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד. הכנות הצבא המצרי מתפרשות על-ידי ראשי אמ"ן כביצוע תמרון בין-זרועי גדול וכתרגיל מפקדות, ואילו אל הכנות הצבא הסורי מתייחסים כאל נקיטת אמצעי הגנה מפני התקפה של צה"ל; זאת לאחר שב-13 בספטמבר הופלו ביום אחד 12 מטוסי "מיג-21" סוריים על-ידי חיל האוויר הישראלי, שמטוסיו נשלחו לצלם מתקנים בצפון סוריה, לנוכח הכוננות הבלתי-מובנת בצבא הסורי.

גם התרבות סימני ההתרעה למלחמה בראשית אוקטובר אינה מזיזה את ראשי אמ"ן מהערכתם. הם מתעלמים מאזהרות עמיתיהם בפיקוד הצפון והדרום ובחיל הים, ומוסיפים להגיש לרמטכ"ל דיווחי מודיעין מעובדים.

בישיבת המטכ"ל ב-1 באוקטובר עורך משה הבחנה בין החזיתות השונות: "בגבול ירדן יש יישובים, אבל אין אוייב. בגבול מצרים יש אוייב, אבל אין יישובים. בגבול סוריה יש אוייב ויש יישובים. אם הסורים ייכנסו ליישובים שלנו, זה יהיה אסון גדול."

ראש אמ"ן קובע באותה ישיבה: "יש כמה מקורות שהודיעו, שהתרגיל הסורי הזה הוא לא תרגיל אלא הולכת להיות מלחמה, דבר שבהחלט לא נראה לנו, למרות שהמקורות טובים. מה שנראה לנו היום הוא, שהמצב הוא מצב רגיל בהחלט, ולא יתפתח למלחמה ואין כוונה להפוך זאת למלחמה, אם כי יש ממש תרגיל גדול. הסורים החלו בתהליך של כניסה למערך חירום ב-5 בספטמבר, והיום הם נמצאים במערך החירום המקסימלי שראינו אותו בשנה האחרונה. יש כאן, למרות הידיעות ממקורות לגמרי חשובים – אני לא אומר טובים ומוסכמים, אבל חשובים – שאומרים שהולכת להיות מלחמה. לא נראה לנו שהסורים נוקטים בכל הצעדים הללו במגמה של הליכה למלחמה. ההסבר הכי טוב שיש לי, זה שהסורים נכנסים למערך הזה בגלל חששות מאיתנו. סך-הכל, אם אגע בהשקפה כללית, קשה מאוד לקבל את ההנחה שהסורים ייצאו למלחמה ביוזמתם בלי מצרים. אם מצרים תצא למלחמה – סוריה תצא בו-זמנית, או מה שיותר סביר, קצת אחריה, אבל היות שלא נראה לי שמצרים הולכת למלחמה, לא נראה לי שגם סוריה הולכת למלחמה."

 "המקור החשוב" הוא המלך חוסיין, אשר הובא בחשאי, ב-25 בספטמבר, לפגישה סודית עם גולדה בישראל. המלך הירדני מתפעל מפשטות חדרה של ראש הממשלה, וישראל מקבלת התרעה, שאין טובה ממנה, על מלחמה. שבועיים לאחר פגישת תיאום עם שני שליטים ערבים, שהחליטו לאסור מלחמה, מדווח שליט ערבי לראש הממשלה של המדינה, שעתידה להיות מותקפת, כי "כל יחידות הצבא הסורי הוכנסו לכוננות של זינוק."

אמנם חוסיין אינו חושף כל מה ששמע מסאדאת ומאסד, ואומר כי אינו יודע "אם יש לכך משמעות; יש לי חששות מסוימים אבל אינני בטוח," אך לדבריו אין הוא סבור שסוריה תפעל לבדה: "אני מניח שמצרים תצטרף אליה במקרה של מלחמה."

אל"מ יואל בן-פורת, מפקד יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן, עתיד לומר על כך: "ב-25 בספטמבר היה לנו מידע ממקור בכיר ביותר על המלחמה הצפויה. הבעיה היתה שבאמ"ן סברו כי אותו מקור טועה בהערכתו."

*

אלוף פיקוד הצפון, האלוף יצחק (חקה) חופי, מודאג מאוד. לדברי משה, חקה הוא הראשון שחושש ממלחמה. בעקבות התרעותיו מחליטים להעלות לרמת הגולן ב-3 באוקטובר את חטיבת השיריון 7 בפיקודו של אביגדור (יאנוש) בן-גל, ומוסיפים סוללות ארטילריה, המאויישות בידי צוערי בית-הספר לתותחנים.

חופי עתיד להיות ביקורתי מאוד כלפי משה: "דיין לא אישר לגייס אף אחת משתי אוגדות המילואים של פיקוד הצפון. עד היום מציקה לי העובדה הזו. אני חושב שאם היינו מגייסים את חלקו של הכוח הזה, אפילו 24 שעות לפני המלחמה, היינו מקדמים את ההתקפה הסורית במצב הרבה יותר נוח; יכולנו למנוע מהם הישגים גם בגזרה הדרומית הפרוצה, ומה שהכי כואב – יכולנו למנוע הרבה נפגעים. זאת היתה הקטסטרופה הגדולה של המלחמה. אני קובע את זה חד-משמעית, ואני יודע שהאחראי לכך היה דיין.

 "מיד לאחר המלחמה התקיים כנס של הפיקוד באיילת השחר. דיין דיבר שם ואמר שהטעו אותו. הוא טען, שאמרנו לו שעם כוחות הביטחון השוטף ברמת הגולן, בסיוע חיל האוויר, ניתן יהיה לעצור את הסורים ולתת לצבא את השהות המספיקה לגיוס המילואים. דיין בפירוש אמר בכנס הזה דברים שאינם אמת. כעסתי מאוד על דבריו, קמתי ואמרתי לו: 'מעולם לא טענו בפניך שנוכל לבלום את הצבא הסורי עם שני גדודים. ביני לביני הבנתי שבאותו כנס החל דיין להכין לעצמו את האליבי.'"

ואולם לימים יאמר חופי: "אבל אני לא מאשים אחרים, מפני שאני לא יכול להגיד שאני עמדתי על הרגליים האחוריות, וצעקתי מהבוקר עד הערב שאני צריך לגייס מילואים. כידוע, את פקודת הגיוס קיבלנו רק בשבת בבוקר, ביום הכיפורים."

את התביעה לגיוס אוגדות המילואים הללו, גם בחזית הצפון, עתיד הרמטכ"ל, דוד אלעזר, להעלות לראשונה רק בבוקר 6 באוקטובר.

*

בדיון בלשכת שר הביטחון ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוכחים הרמטכ"ל, סגנו המכהן גם כראש אג"ם, האלוף ישראל טל, אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, תא"ל אריה שלו, המייצג את ראש אמ"ן שחלה ואינו יכול לבוא, ועוד שניים. הדיון מתרכז בביצורים ברמת הגולן, ואיש אינו מזכיר במלה אחת מלחמה כללית העומדת בשער. משה מסכם את הדיון במלים אלה:

 "ההנחה הכללית היא, שעכשיו הם, הסורים, לא הולכים לעשות פעולה בלי מצרים, והמצרים לא הולכים. נניח, בכל אופן, אם כן – בחודש הזה את העולם לא נהפוך. אחרי החודש הזה יתחיל חורף. בחורף ברור שלא עושים מלחמה רצינית."

מיד לאחר הדיון בלשכת השר מתנהל, אצל סגן הרמטכ"ל, דיון מעשי על הביצורים. מחליטים שעד 14 באוקטובר יגישו הגורמים המטכ"ליים הנוגעים בדבר, בתיאום עם פיקוד הצפון, הצעות למכשול רמת הגולן מפני השיריון הסורי.

*

ביום שישי, 5 באוקטובר, לפני-הצהריים, עדיין סבור ראש אמ"ן שהסורים והמצרים אינם עומדים לתקוף. אמנם – "אין לנו הוכחה מבוססת שאין זה מערך תקיפה. טכנית הם מסוגלים לפעול." אבל – "ההערכה הבסיסית של אמ"ן, שאיננו עומדים בפני מלחמה – היא ההערכה היותר סבירה בעיני."

בישיבה, שמתקיימת במשרדו בשעה תשע בבוקר, כבר מביע משה את חששותיו שהתרגיל במצרים אינו אלא כיסוי לכוונות התקפיות, אך הוא סומך על דעת הרמטכ"ל, כי צעדי הכוננות שננקטו די בהם למגננה יעילה בשתי החזיתות.

בשעה 14:00 מגיעה מצבי זמיר, הנמצא בחוץ-לארץ, ידיעה המסתמכת על "מקור חשוב", שאין לפקפק במהימנותו, כי המלחמה עומדת לפרוץ.

בלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר מגיעות ידיעות, שהרוסים שלחו מטוסי נוסעים לפנות את משפחות יועציהם ממצרים ומסוריה. הסבירות למלחמה גוברת, ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים מוכרז מצב כוננות ג' בצה"ל, וכוננות מלאה בחיל האוויר. הידיעות על הוצאת משפחות המומחים הרוסיים מתחילות לערער את ביטחונם של ראשי אמ"ן, אך רק השכם בבוקר 6 באוקטובר הם נסוגים סופית מעמדתם, זאת לאחר קבלת מידע מוסמך ביותר על מלחמה העומדת לפרוץ בו ביום.

כתוצאה מכך נותר בידי צה"ל זמן התרעה קצר ביותר – עשר שעות. אך גם המידע המוסמך האחרון – איננו מדוייק. נמסר שהמלחמה תחל לפני שקיעת החמה, ולפיכך סוברים ראשי אמ"ן שהקרבות יפרצו בשעה שש לפנות-ערב, אולם שלמעשה פורצת המלחמה בשעה 13:55. כך משיגים צבאות מצרים וסוריה הפתעה והונאה כפולה, גם בתחום התכנון הכולל וגם באשר לשעת הפתיחה עצמה.

*

החשש הגדול הוא מפני חדירת מאות הטנקים הסוריים לרמת הגולן, ומשם היישר אל יישובי עמק הירדן והגליל העליון. בסיני, לעומת זאת, יש די מרחבים לנסיגה ולייצוב קו הגנה שני, עד שיתארגן כוח השיריון של חטיבות המילואים ויצא להתקפת-הנגד.

תנאי לכל תוכניות הבלימה של צה"ל הוא קבלת התרעה מודיעינית מוקדמת של שניים עד שישה ימים, בעיקר לשם גיוס המילואים; תנאי לכל תוכניות התקיפה הוא, שחיל האוויר יחסל בשלב הפתיחה את סוללות טילי הנ"מ ואת שדות התעופה של מצרים וסוריה, כך שצבאותיהן ייוותרו ללא הגנה וסיוע אוויריים ובלי יכולת לנוע בשיירות. רק אחר-כך יפעלו כוחות היבשה, ובראשם חטיבות השיריון.

תוכנית ההגנה לחזית הדרום, הקרויה "שובך יונים", מבוססת על התרעה מודיעינית של חמישה עד שישה ימים; היערכות הכוחות המתוגברים של אוגדת סיני, לרבות המילואים שיגויסו למגננה – במשך שתי יממות ממתן הפקודה; ניהול קרבות בלימה עם הכוחות המצריים, שיצליחו לצלוח את התעלה, במשך יומיים לערך; לבסוף תערוכנה אוגדות המילואים צליחה נרחבת, שתביא לכיבוש מערב התעלה ולהשמדת עיקר הצבא המצרי בתוך ארבעה עד חמישה ימים.

התוכנית היא הימור מחושב או הליכה על חבל דק – משך הזמן הניתן להתרעה. בהיעדר התרעה מספקת לגיוס נרחב בעורף אין סיכוי לקו המעוזים ולכוחות הדלילים המצויים דרך קבע בחזית התעלה לשרוד עד אובן של אוגדות המילואים.

תוכנית התקיפה של הצבא המצרי, מבצע "באדר", מבוססת על הפתעה; חציית התעלה על-ידי שתי ארמיות, ובנייה מהירה של מערכת הגנה נגד טנקים, כדי לשבור את התקפות-הנגד של השיריון הישראלי; שחיקת חיל האוויר הישראלי, ניטרולו, פיצולו למשימות סיוע לכוחות הקרקע, ושבירתו באמצעות מערך טילי קרקע-אוויר וטילי "סטרלה" ניידים של כוחות חיל הרגלים, כל זאת מבלי לחרוג מתחום מטריית הנ"מ המצרית; ולבסוף – שחיקת השיריון של צה"ל על-ידי כוחות חי"ר רבים, המצוידים במטולי נ"ט, תול"רים וטילי נ"ט, תוך שמירת השיריון המצרי לשלב הבא.

תוכנית ההגנה הישראלית לחזית הצפון, הקרויה "גיר", מבוססת על בלימת הכוח הסורי ברמת הגולן באמצעות אוגדת שיריון, שתתוגבר בכוח מילואים קטן, ולאחריה על ביצוע תוכנית התקיפה "זאב ערבות", המבוססת על שתי אוגדות שיריון מתוגברות, שתעלינה לרמה לאחר פרוץ הקרבות ותבקענה בעוצמה רבה ובכמה צירים עד מבואות דמשק.

תוכנית התקיפה של הצבא הסורי מבוססת אף היא על הפתעה, ומטרתה לכבוש את רמת הגולן ולהגיע לירדן. לביצוע המשימה מוקצות שלוש דיביזיות חי"ר מתוגברות בשיריון ושתי דיביזיות שיריון בעתודה. לאחר הבקעת קו ההגנה הקדמי של צה"ל, בעזרת טנקי-גישור שייצרו מעברים על התעלה האנטי-טנקית, ולאחר קרבות שיריון-בשיריון, שבהם יושמד כוח השיריון הישראלי, ייוצב בתוך יממה קו הגנה סורי עם מערכת אנטי-טנקית על הירדן ובמורדות הגולן. בשלב הבא תפרוצנה שתי דיביזיות השיריון שבעתודה לתוך שטח ישראל. כל המערכה תתנהל תחת מטרייה צפופה של סוללות טילי קרקע-אוויר, תותחי נ"מ וטילי נ"מ אישיים.

*

יום הכיפורים חל בשבת, 6 באוקטובר 1973. בשעה ארבע לפנות בוקר מצלצל הטלפון האדום ליד מיטתו של משה בביתו שבצהלה. הוא רגיל לקריאות כאלה מדי לילה, אך הפעם זוהי ידיעת מודיעין הקובעת ללא צל של ספק: "היום לפנות ערב יפתחו מצרים וסוריה במלחמה כוללת נגד ישראל."

בבוקר אותה שבת עומדים בחזית מצרים 8,500 חיילים ישראלים, 280 טנקים ו-70 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 100,000 חיילים מצרים, 1,700 טנקים, 1,100 קני ארטילריה, מטרייה של כ-50 סוללות טילי קרקע-אוויר, 86 רמפות חול, שגובהן עד 30 מטר והן חולשות על עמדות צה"ל, וכן שפע של אמצעי צליחה וגישור, וטילי נ"ט אישיים מסוג "סאגר".

בחזית הצפון עומדים 5,000 חיילים ישראלים, 177 טנקים ו-44 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 45,000 חיילים סורים, 1,400 טנקים, 930 קני ארטילריה, ומטרייה של כ-36 סוללות טילי קרקע-אוויר.

מצב הכן הוכרז בצבא, אך כוחות המילואים טרם גויסו!

יתר על כן, בשל ליקויים בכוננות ובתקשורת, אין כוחות אוגדת סיני ערוכים לפתיחת המלחמה בצוהרי היום ולפי תוכנית "שובך יונים", ומרביתם מצפים לתחילת המלחמה רק לפני שקיעת החמה.

 "מלחמת יום הכיפורים," אומר משה, "לא מצאה אותנו שאננים או עיוורים לנעשה סביבנו, אך לא השכלנו לדעת כי תפרוץ ביום שפרצה."

*

משה קובע, לשעה 06:00, פגישה עם הרמטכ"ל דדו, ועם עוזריו, במשרד הביטחון בקריה. בנוסעו מצהלה למשרדו, הרחובות ריקים מאדם לא רק בשל השעה המוקדמת, אלא בגלל השבתון הכללי של יום הכיפורים. במזרח כבר מאדימים שמי הבוקר, ממערב נושבת רוח ים קרירה. בוקר שליו מזה לא נברא עדיין, מהרהר משה, אך השקט שורר רק למראית עין.

בישיבה עם דדו מסכים משה לגייס מייד את כל מערך המילואים הדרוש למגננה בשתי החזיתות, אך את שאלת המכה המקדימה של חיל האוויר, וגיוס אוגדות המילואים הדרושות לפי התכנון למעבר למתקפה, הוא מבקש להשאיר להכרעת ראש הממשלה, גולדה מאיר.

הישיבה עם גולדה ודדו נפתחת בשעה 08:00. הנושאים העיקריים, נוסף על היקף גיוס המילואים והמכה המקדימה, הם פינוי הנשים והילדים מרמת הגולן והעברת אזהרה למצרים ולסוריה, באמצעות ארה"ב, לבל תפתחנה במלחמה.

מכה מקדימה של חיל האוויר וגיוס מילואים מיידי, מעבר לנדרש לשם הגנה, אינם מקובלים על משה. נימוקיו: האמריקנים הבהירו שבשום אופן לא יתמכו בישראל אם תפתח במלחמת-מנע, כפי שעשתה בלית ברירה ב-6 ביוני 1967; בגלל המצב הבין-לאומי, על ישראל לספוג את המכה הראשונה, וניטל ממנה יתרון ההפתעה, מה גם שחיל האוויר הבהיר, כי מכת-פתע, כזו שהנחית בבוקר 6 ביוני, תיתקל הפעם במערך צפוף של סוללות טילי קרקע-אוויר רוסיים, "סאם-6", "סאם-3" ו"סאם-2", ואלה עתידים לשחוק את מטוסינו. המכה האווירית, שאמורה להיות מונחתת רק על שדות התעופה בעומק סוריה, לא תכריע את חדירת הטנקים, אבל תפגע ביכולתו של חיל האוויר הישראלי לשמור את מלוא כוחו, כדי להבטיח "שמיים נקיים" לישראל ולכוחות המילואים שלה, שינועו לקראת התוקפים, וכן לפעול באותן גזרות שבהן אין מערך צפוף של טילים.

משה גם בטוח, כי את הכוחות הדרושים לביצוע פעולות ההתקפה נספיק לגייס לאחר שהערבים הם שיפתחו באש, ולאחר שיסתיימו הבירורים הראשונים עם וושינגטון, שבהם יוכח בבירור שלא ישראל היא שתכננה את המלחמה ופתחה בה.

התוצאה היא שחל עיכוב של שעתיים בגיוס כוחות המילואים, שהוסכם לגייסם בשש בבוקר, משום שדדו ממתין להכרעת גולדה בשאלת גיוס מלוא מערך המילואים, כתביעתו. גישתו של דדו מביאה בחשבון, קודם כל, את הסיכון הצבאי, ולא את השיקולים המדיניים שביחסים עם ארה"ב.

גולדה מכריעה על גיוס חלקי, מיידי, של כמאה ועשרים אלף חיילי מילואים, וויתור על תקיפה מקדימה של חיל האוויר. זאת נוסף על פינוי יישובי הגולן ואזהרה למצרים ולסוריה.

משה: "הייתי שר בממשלה, ידעתי את השיקולים המדיניים, וחשבתי שבשלב זה השיקול המדיני של לא 'אובר-דו איט', לא להופיע כתוקפן, אלא לעשות רק מה שצריך לעשות בהגנה – היה שיקול נכון."

משה יורד ל"בור", חדר המלחמה התת-קרקעי המרכזי של צה"ל, הנמצא במתחם הקריה בתל-אביב, קומות אחדות מתחת לאדמה. האווירה ב"בור" עדיין אינה משקפת את מה שעתיד להתרחש בשעות הקרובות. משיחתו עם דדו מתרשם משה, שבחסות הלילה יצליחו המצרים לחצות את התעלה ולהתבסס במקומות שונים בגדתה המזרחית, וכי הסורים ינסו לפרוץ את מערך ההגנה של צה"ל ברמה. חיל האוויר לא יוכל לפעול ביעילות בגלל החשיכה וסוללות הטילים. ואולם במוצאי יום ראשון יגיעו מאות טנקים ישראליים לרמת הגולן ובמוצאי יום שני – לחזית התעלה. קשה ביותר יהיה הלילה הראשון, בייחוד לחיילים במעוזי הקו הראשון בתעלה וברמת הגולן. ואולם המצב ישתנה כאשר יגיעו כוחות המילואים וצה"ל יפתח בהתקפת-הנגד שמטרתה להדוף את הפולשים ולהעביר את המלחמה לשטחיהם.

*

ביום הכיפורים שורר בארץ שבתון כמעט כללי. מכוניות אינן נוסעות בכבישים, הרדיו והטלוויזיה מושבתים; רק שירותי החירום פועלים. גם החילוניים מקבלים עליהם מרצון את מגבלות היום האחד היחיד והמיוחד הזה, מתוך התחשבות ברגשות הדתיים. בכבישים הריקים שבערים זהו חג לרוכבי האופניים, ילדים ונוער, שרק פעם אחת בשנה יכולים להתרוצץ בהם ללא הפרעה של מכוניות.

ואולם משעה שמתחיל גיוס המילואים, ויותר ויותר מכוניות צבא חולפות ביעף ברחובות הריקים, ועד מהרה מצטרפות אליהן גם מכוניות של מגוייסים, ונפרסות נקודות הריכוז הקבועות-מראש של היחידות השונות – משנה ישראל את פניה, ותחושת החירום עוברת כברק ומגיעה אפילו לאלה שבחרו לבלות את השבתון בחופי הרחצה. אנשי מילואים נקראים לבוא מבתי-הכנסת בעיצומה של התפילה, באמצע הצום. הם נקראים לבוא מבתיהם. עשרות אלפי גברים עוזבים בחטף את בני-משפחתם. רבים מביניהם, מאות ואלפים, לעולם לא ישובו לבתיהם.

הממשלה, לרבות שריה הדתיים, מתכנסת בקריה בשעה 12:00, כדי לקבל דיווח על המצב ולאשר את הצעדים שננקטו. במהלך הישיבה נמסר כי הגיעה אזהרה מארה"ב לישראל, לבל תפתח בשום "פעולה פרובוקטיבית". ארה"ב יודעת היטב שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה כוללת בישראל בתוך שעות אחדות, אך היא ממלאת תפקיד של שופט, האוסר על המותקף להתגונן בטרם חטף את המהלומה הראשונה. מדוע היא נוהגת כך? ארה"ב, ועימה יפן ואירופה המערבית, הן צרכניות הנפט הגדולות בעולם ותלויות בנפט הערבי, המחזיק אותן במידה רבה כבנות-ערובה.

בשעה 14:00 לערך נשמעת צפירת אזעקה בתל-אביב. שני מטוסי "טופולב 16" מצריים מתקרבים לעיר ויורים לעברה שני טילי "קלט". טיל אחד נופל לים עקב תקלה טכנית. את השני מפיל למים טייס "מיראז'" ישראלי, טייס מילואים שרק בבוקר התגייס.

חמש דקות לאחר שתיים, בעוד ישיבת הממשלה נמשכת, נקרא משה ל"בור". נמסר לו, כי עשר דקות קודם לכן פתחו המצרים והסורים באש. חיל האוויר הסורי הזניק מטוסים; סירות מצריות צולחות את התעלה; שארם א-שייח' ומחנות צבא במערב סיני מופצצים.

המלחמה החלה.

*

אותי אין מגייסים. כבר איני שייך לפלוגת החובשים של חטיבה עשר, ואני עתיד להיקרא לשירות מילואים פעיל רק לאחר הפסקת-האש.

לאחר האזעקה – שבמהלכה שומעים את ה"בום" של התפוצצות טיל ה"קלט", אך אין יודעים עדיין במה מדובר – אני הולך אל ידידי, הסופר יצחק אורפז, שהיה קצין קרבי במשך שנים רבות. אנו יושבים במרפסת דירתו התל-אביבית, הצופה אל הים, והוא מגדיר את המצב במלים פשוטות:

 "כנראה שהפעם הצליחו הערבים לתפוס אותנו במכנסיים מופשלים!"

ואולם מרבית הציבור, וכלי התקשורת בארץ ובעולם, בטוחים בעליונותה של ישראל ומשוכנעים שזוהי מהדורה חדשה של מלחמת ששת הימים, שהיוזמה היא בסופו של דבר בידי ישראל וכי בתוך יומיים-שלושה יצליח צה"ל להשמיד את הצבא המצרי והסורי. הדבר נובע גם מכך שבימים הראשונים למלחמה נאסר על התקשורת הישראלית למסור לציבור את חומרת המצב, לגלות שקו המעוזים נפל למעשה, וכי המצרים מייצבים חזית במזרח התעלה.

*

עד חצות 6 באוקטובר מצליחים המצרים להעביר, ללא הפרעה רצינית, מאות טנקים ואלפי לוחמים לגדה המזרחית של התעלה, לתקוע טריזים בין המעוזים ולכתר את חלקם. הסורים כובשים את מוצב החרמון; כוחות השיריון שלהם לוחמים על הבקעת מערך ההגנה של צה"ל ברמת הגולן. הן המצרים הן הסורים נמצאים בתנופת התקפה מול כוחות שיריון קטנים-יחסית ומול מוצבים של צה"ל, המנסים נואשות לעצור בעד התקדמותם. מטריית טילי קרקע-אוויר מגינה על התוקפים מפני מטוסי הקרב הישראליים, ואלפי חיילי החי"ר המצרים, המצויידים בטילי "סאגר", פוגעים קשות ביכולת הפעולה של השיריון הישראלי.

בישיבת ממשלה נוספת, המתקיימת עוד באותו יום, בקריה, בשעה 22:00, מדווח הרמטכ"ל כי בהתחשב בנתוני הפתיחה – הבלימה בשתי החזיתות היא סבירה, וכי צה"ל עומד בקרבות הבלימה כמתוכנן.

העיניים נשואות אל משה, "מר ביטחון" של ישראל, אבל ליבו כבד עליו מאוד. הוא אינו שותף לאופטימיות של הרמטכ"ל, ובעקבותיו הממשלה. הוא קורא את מפת ההתרחשויות מבלי לרמות את עצמו ולזרוע אשליות. המצרים השיגו הישג עצום, וישראל הוכתה מכה קשה. הם צלחו את התעלה, הקימו גשרים, העבירו שיריון, חיל רגלים ונשק נגד טנקים. גישרו והצליחו. ואנו, לא די שלא הצלחנו למנוע זאת מהם, אלא כמעט לא פגענו בהם. אבידותיהם בצליחה היו מעטות – כמה מאות נפגעים, וכמות לא גדולה של ציוד שהושמד. כלומר, ספק אם הכבדנו עליהם את הצליחה באופן ממשי.

מלבד דאגתו למצב הרע מייסרת את משה גם השאלה – מה קרה? האם טעינו בקונצפציה או בביצוע? מה קרה לשלושת האלמנטים העיקריים – השיריון, חיל האוויר והמעוזים, שהיו צריכים לשבש את חציית התעלה ולפגוע קשה בצולחים?

אין זה משנה מהן תקוותינו באשר לתוצאות פעולותינו בעתיד, בינתיים החצייה היא עובדה. המעוזים היו מעוזים כל זמן שהגדה המזרחית היתה בידינו. עתה הפכו למלכודת ליחידות הנמצאות בהם והמוקפות צבא מצרי, אלא אם כן נצליח, בתוך זמן קצר – לפנות אותם או להדוף את המצרים מן הגדה המזרחית. אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, גורודיש, ועימו הרמטכ"ל, מאמינים שנוכל לעשות זאת. משה, לדאבונו, אינו שותף להנחה זו.

בסיומה של ישיבת הממשלה הוא נוטל את רשות הדיבור. בפגישה עם עורכי העיתונים, ובהופעתו בטלוויזיה בראשית הערב, לא חשף עדיין את מלוא חומרת המצב, הן בגלל ההיבט המורלי, הן כדי שלא לנדב לאוייב מידע על הצלחותיו.

משה אומר לממשלה, שהיום התברר כי המצרים והסורים אינם הצבא הערבי של 1967. הם אגרו ציוד טוב ואימנו כוחות נועזים במשך שש שנים. כל עוד לא יתגבר חיל האוויר שלנו על סוללות הטילים שלהם, לא יוכל לסייע לשיריון הישראלי ולהשמיד את טנקי האוייב. השיטה שלנו היתה להחזיק את הגבולות בכוחות דלילים; לא היתה ברירה אחרת, כי לא ניתן לגייס את כל המילואים כל הזמן. עתה אנו משלמים את מחיר הסיכון שלקחנו עלינו ביודעין.

בגלל המגבלות על מטוסינו, יעמדו לרשות המצרים לפחות יומיים כדי להתבסס בסיני ולהזרים כוחות נוספים. המצב הצבאי בתעלה חמור מאין כמותו. ביום המחרת יצטרך חיל האוויר לטפל במטוסים ובמערך הנ"מ של המצרים. רק כאשר יגיעו הטנקים של אוגדות המילואים נוכל לפתוח במלחמת שיריון בשיריון, שגם היא תהיה קשה ביותר, אבל יש לה סיכוי להצליח.

משה עייף ומתוח. הוא מרגיש שיש פער בינו לבין הממשלה. דבריו על הצלחת המצרים לחצות את התעלה, הדגשתו שאנו יכולים לעמוד בקו השני אך לא בקו הראשון, קו התעלה, אינם מוצאים חן בעיני הנוכחים, ואולם אין הוא רואה מנוס מלתאר את הדברים כפי שהם נראים לו:

 "אינני רוצה לנחם את עצמנו, אבל אני מבחין בין ארץ-ישראל לסיני. אנו נתמודד בתחום של עשרים קילומטרים ליד התעלה. לעת עתה המלחמה מתנהלת בגבולות. אני מניח שנצליח לעצור את הסורים בגבול הצפוני. אשר לגבול הדרומי, המצב שם לא פשוט ולא קל. אבל המעלה היא שהקרב עם מצרים מתנהל במדבר ולא בארץ-ישראל האמיתית, היהודית, על אוכלוסייתה האזרחית. בחלק הדרומי של סיני נעבור את המשבר, ובחלק הצפוני יהיו לנו עוד שני ימים קשים, ואחר-כך נעשה מלחמת שיריון בסיני."

משה מתפרק מלחץ רגשותיו, אבל בסיום הישיבה גם הוא וגם חברי הממשלה אינם מרוצים. הדיעה הרווחת בממשלה היא, כי עלינו להדוף את המצרים בחזרה אל מעבר לתעלה. משה אף אינו רומז על כך. להיפך, הוא מדבר על כך שהקו הראשון נפרץ וכי יש להכין קו שני ולפתוח שטח תמרון לשיריון, כדי שיוכל להילחם במרחבי סיני. "הממשלה ואני לא שידרנו על אותו גל. הממשלה היתה שבויה בראייה האופטימית של הרמטכ"ל, ובעיקר – במשאלות ליבה."

*

במוצאי יום הכיפורים, לאחר ישיבת הממשלה, שוב יורד משה ל"בור". המצב רחוק מלהשביע רצון. בשתי הגזרות העיקריות, בפיקוד הדרום ובפיקוד הצפון, אין עוסקים בתכנון התקפות ומהלכי קרב, אלא מתאמצים בכל הכוחות האפשריים להגן על הקווים המותקפים, לסתום פרצות ולהחיש תגבורות. בשלב כזה יש למטכ"ל מעט מאוד השפעה על המלחמה.

בשתיים אחר חצות הוא עולה לחדר שליד משרדו בתקווה לישון שעות אחדות. יום הכיפורים הזה הוא לא רק היום הקשה אלא אולי גם הארוך בחייו – עשרים ושתיים שעות דחוסות, ללא רגע מנוחה, משעה שקיבל לפנות בוקר את ההתרעה למלחמה, ובכללן שתים-עשרה שעות ראשונות של מלחמה, שבמהלכן נהרגים עוד ועוד חיילים ישראלים ונפרצים קווי ההגנה של מדינת ישראל.

כעבור שעתיים בלבד מעירים אותו. החדשות רעות מאוד. מתברר, כי כוח שיריון סורי הצליח לפרוץ את הגזרה הדרומית של רמת הגולן, באזור חושניה, והוא נע דרומה בכיוון רמת מגשימים, ומשם עלול לרדת לעמק הירדן. כל רוחבה של הרמה הוא עשרים וחמישה קילומטרים. כוחות מילואים, שזה עתה התארגנו, נשלחו לתפוס את מורדות הרמה, בכיוון הכינרת, כדי לבלום את התקדמות האוייב. אם ייכשלו – יגיע השיריון הסורי פעם נוספת לדגניה ולשאר יישובי העמק, והפעם בעוצמה שטרם היתה כמותה. ניתנה הוראה לפנות את כל האזרחים מהרמה, לא רק את הנשים והילדים.

דגניה, מקום הולדתו. עמק הירדן. הסכנה הקיומית חוזרת כאילו לא חלפו עשרים וחמש שנים מאז התקדמו הטנקים הסוריים, ללא הפרעה, עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א'; טנק סורי פרץ לחצר הקבוצה, ורק שם, מקרוב, הצליחו המגינים להעלות באש בפיא"ט ובבקבוקי מולוטוב אותו ואת צוותו; וכאילו לא חלף יותר מיובל שנים מאז ראה משה בן החמש את אביו שמואל שב לדגניה א' רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן שריפתה של דגניה ב', שאותה העלה באש בטרם נטש אותה לתוקפים הערבים, לאחר שקרסה ההגנה עליה, בפיקודו.

מה לעשות? ל"בור" אין טעם לחזור כאשר עיקר המלחמה הוא סתימת הפרצות בפיקודים. משה מחליט לנהוג כפי שנהג בפעמים הקודמות, להימצא ב"שטח" ולעמוד על המצב מקרוב, ממגע ישיר. זאת אף-על-פי שתפקידו לשמש סמכות מדינית וחוליה מקשרת בין גולדה והממשלה, שעליהן מוטלת האחריות להכרעות – לבין דדו ומפקדי החילות והפיקודים, שעליהם מוטלת האחריות לניהול המלחמה. לדבריו, הוא רשאי ליעץ, אבל ההחלטות המבצעיות נשארות בידי הפיקוד הצבאי.

*

כאשר עולה שחר יום ראשון, 7 באוקטובר, נמצא משה במסוק צבאי הטס מתל-אביב צפונה, לאורך שפת הים, ומזרחה – לפיקוד הצפון. מציקים לו כאבי הראש התמידיים, וכאבי הגב מאז התאונה באזור, והעין האחת, המגורה מחוסר שינה ביממה האחרונה – אך מכבידה ביותר היא האחריות. אם יתקדמו הכוחות הסוריים רק עשרים קילומטרים ויגיעו למורדות הירדן, יהיה קשה מאוד להודפם. מוכרחים לעצור אותם בקו הפריצה.

ב-18 במאי 1948 הגיע משה למערכה הקשה בעמק הירדן במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה" ועימו שלושה פיא"טים. אולי אחד מהם הכריע את הטנק הסורי שפרץ לדגניה, ולאחר שהחלה ההפגזה מרכס פוריה, נסוגו הסורים. "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים." עתה, בשש בבוקר, הוא נוחת במסוק של צה"ל בפיקוד הצפון, ונפגש מיד עם אלוף הפיקוד חקה, יצחק חופי.

שעת בוקר מוקדמת. בחפ"ק, חבורת הפיקוד הקדמית, שוררת פסימיות: "חטיבת 'ברק' נשחקה. הלחימה בדרום רמת הגולן נפסקה, ואנחנו הפסדנו. אין לנו במה לעצור אותם." כוחות שיריון נוספים של צה"ל יוכלו להגיע לאזור הפרוץ בדרום הרמה רק לקראת הצהריים.

משה משוכנע, כי הכוח היחיד שיוכל לעכב את השיריון הסורי הוא חיל האוויר. הוא מטלפן אל מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, ומפציר בו בשפה מליצית מעט: "הבית השלישי בסכנה, תכניס את חיל האוויר!" – יש להפציץ מיד, ברביעיות, את ריכוזי השיריון הסורי באזור חושניה, צומת רפיד ורמת מגשימים, ולא להפסיק עד שייעצרו.

אין זו הוראה. הוראות עליו להעביר דרך המטכ"ל. זוהי קריאה לעזרה בגזרה שהיא עתה המסוכנת ביותר לעתידה של ישראל. מוטי הוד, מפקד החיל לשעבר ועתה קצין החיל בפיקוד הצפון, טייס קרבי ובן דגניה, עומד ליד משה ומדרבן: "תגיד לו שיֵרדו על הסורים בלי הפסק, כדי שהטנקים שלהם לא יוכלו להרים את הראש!"

ביומן חפ"ק הצפון נרשם באותו בוקר: "בשעות אלו הגיע לחפ"ק הפיקודי שר הביטחון. הוא ואלוף הפיקוד שוחחו על אפשרות נטישת רמת הגולן, וההכנות שיש לעשות לפיצוץ הגשרים על הירדן, אם יהיה צורך בכך. ברור שברגע זה אין לפיקוד, ואף למטכ"ל, כל כוח עתודה שניתן להפעילו מיידית. הכוח היחיד שיכול להכריע הוא חיל האוויר."

אל"מ בר, מפקד החטיבה המרחבית הצפונית, מעיד לימים בוועדת אגרנט: "ביום ראשון בבוקר, האלוף [חקה] הקפיץ אותי ונתן פקודה – להכין את הגשרים לפיצוץ. זה היה כבר אחרי שתים-עשרה שעות של לחימה. אלה היו שני גשרי הפקק למטה, שני גשרים בבנות-יעקב, ושני גשרי השפך באזור הבניאס. זה היה הרגע הקשה של רמת הגולן, עם הכנת הגשרים לפיצוץ. ההרגשה היתה שכאן הולכת להיות שואה."

משה ממריא חזרה לתל-אביב. חיל האוויר נענה לבקשתו, בעצם לפקודת החירום שלו, שעקפה את דרגי הפיקוד הרגילים. חרף התפיסה, שאי אפשר להכניס מטוסים לגזרה זו בגלל טילי הנ"מ הסוריים, נערכת התקפה אווירית מרוכזת על טורי השיריון הסורי באזור חושניה. עשרות טנקים וכלי-רכב משוריינים של הסורים מושמדים, לכוחות השיריון הישראלי מתאפשרת התארגנות לבלימת התקדמות הסורים. מטוסינו מפילים מטוסי קרב-הפצצה סוריים, שמנסים לתקוף את כוחות צה"ל, אך נכשלים בניסיונם לתקוף את מערך טילי הקרקע-אוויר של הסורים. שישה מטוסי "פנטום" נופלים אך רק סוללת טילים אחת מושמדת.

*

ב-08.30 כבר נמצא משה בלשכת הרמטכ"ל בקריה. בדיונים עולה הצורך הדחוף לפנות לארה"ב בבקשה לשגר מטוסים, במקום אלה שחיל האוויר מאבד בקצב שטרם היה כמוהו במלחמות הקודמות, בעיקר בגלל סוללות טילי הנ"מ שבידי הערבים. משה מציע לרכז כוחות בציר המרכזי של רמת הגולן ולפתוח בהתקפת-נגד, וכן שלא להתעקש על החזקת המעוזים וקו התעלה, אלא ליצב קו שני בסביבות קו החת"ם, קו עמדות התותחים, הנמתח כחמישה-עשר קילומטרים ממזרח לתעלה, במקביל לה.

משה אינו נשאר לישיבת הממשלה, שנקבעת לשעה 10:00, אלא עולה שוב אל מסוק, משתרע על הספסל ונרדם כדי להחזיר לעצמו מעט משעות השינה החסרות. הוא מתעורר בהגיעו לבסיס הגדול של חיל האוויר ברפידים, ביר גפגפה, שבסיני. מסיעים אותו לחמ"ל, חדר המלחמה של פיקוד הדרום, הספון במערכת בונקרים על רכס גבוה, לא הרחק מרפידים.

הנושאים הדחופים שעומדים על הפרק הם המעוזים; הכנת קו שני, שאפשר יהיה להחזיק בו ולא להיסוג, אם לא בקו החת"ם אזי במיצרי המיתלה והג'ידי, והקמת חסימה כדי למנוע פריצה מצרית לאורך חוף מפרץ סואץ ואבו-רודס; כמו כן עולה בדחיפות שאלת הסיוע של חיל האוויר, שחרף אבידותיו אינו מצליח לשתק את המשך העברת הכוחות המצריים מזרחה לתעלה.

את אלוף פיקוד הדרום, גורודיש, שמואל גונן, מוצא משה "יותר מדי בטוח בעצמו, בידיעתו ובהבנתו את המצב לאשורו."

מתברר כי עד כה לא נפל אף מעוז, למרות שכולם הותקפו בידי המצרים, ואולם אף לא אחד מהמעוזים הצליח למנוע את המצרים לחצות את התעלה. במקום לכבוש את המעוזים מיד, עקפו אותם המצרים וכיתרו את רובם. הסידורים הטכניים והארגוניים לקראת המלחמה לא נעשו. מחלקות הטנקים, שהיו צריכות להימצא בין המעוזים, נמצאו במרחק עשרה קילומטרים מהם, בקו התעוזים. כאשר נפתחה האש, והטנקים ניסו להתקרב אל התעלה, נפגעו רובם מטילי "סאגר" של החי"ר המצרי והוצאו מכלל פעולה. לא זו בלבד שחטיבה של מאה טנקים לא היתה בין המוצבים, כפי שנמסר למשה במטכ"ל בבוקר יום הכיפורים, אלא שמשלושים הטנקים, שמצויים במקום דרך שיגרה, היו רק שלושה במקומם. יתרה מזה, היחידה המחזיקה במעוזים, מחטיבת המילואים של ירושלים, היא יחידת מילואים רגילה, מקצתה אנשים מבוגרים, שזה שנתיים ויותר לא התאמנו, ואילו לפי תוכנית "שובך יונים" היו צריכים לאייש את המעוזים בעת מלחמה כוחות מעולים כצנחנים.

חרף כל אלה, נלחמים המעוזים בגבורה בלתי רגילה; עשרות מפקדים וחיילים, שהצליחה הפתיעה אותם, מתגוננים תחת הפגזות קשות והסתערויות של האוייב, חלקם נהרגים, מיעוטם מצליחים להימלט בדרכים-לא-דרכים, בהינתן האישור לנסיגה, וחלקם עתידים ליפול בשבי המצרים.

משה סבור כי הערכה מוטעית בדבר התפתחות המערכה בקו התעלה היתה נחלת כל הדרגים. מתברר, כי ביום הראשון למלחמה קיוו חלק ממפקדי המעוזים, וכן הדרג החטיבתי, הפיקודי, המטכ"לי ואף הממשלתי – שכוחותינו יצליחו להדוף את המצרים מאחיזתם בגדה המזרחית, או לפחות לפרוץ ולהתחבר אל המעוזים שלא פונו. בלילה הראשון למלחמה, במוצאי יום הכיפורים, עוד היה אפשר לחלץ את רוב חיילי המעוזים, אך הפיקוד ביכר שלא לעשות זאת. הנחתו היתה שהימים הבאים לא יהיו קשים יותר מיום הכיפורים עצמו, ויהיה אפשר לחלץ את הנצורים.

עתה, לקראת צוהרי 7 באוקטובר, הולך ומתברר מצבם הקשה של המעוזים, ומשה דורש לעשות מאמץ עליון ולהתחיל מיד בפינוי הלוחמים הנצורים בהם.

ואכן, בתוך שלושה ימים, עד 9 באוקטובר, מתפנים או נכנעים מרבית המעוזים, למעט שניים: המעוז הצפוני ביותר, "בודפשט", העומד בתוואי טופוגרפי מיוחד, על קו החוף הצר שבין המלחות הבלתי-עבירות לבין הים, ממזרח לפורט-סעיד; והמעוז הדרומי ביותר, "המזח", מול העיר סואץ, שנכנע רק ב-13 באוקטובר, ולוחמיו נופלים בשבי המצרים.

במסוק, בדרכו חזרה צפונה, חולפות תחתיו הדיונות הזהובות והרכות של מדבר סיני, מראה רוגע מאין כמוהו. המנוע הולם בקצב חד-גוני. משה אינו מצליח להירדם בגלל המחשבות הטורדות אותו. הסכנה העיקרית כרגע אינה אובדן שטחים אלא שחיקת הכוח הלוחם. לישראל מספר מוגבל של טנקים, מטוסים, שריונאים וטייסים. אם יישחקו כוחות אלה מבלי להביא את המלחמה לכלל הכרעה, תישאר ישראל חשופה להתקדמות הצבאות הערביים ממצרים, מסוריה, ואולי גם מירדן. זו הסכנה העיקרית ולקראתה יש להיערך בהקדם.

*

בשעה 15:00, עדיין ב-7 באוקטובר, מתכנסת בלשכה של גולדה בקריה בתל-אביב ישיבת ממשלה בהשתתפות משה, ומאוחר יותר מצטרף גם דדו. משה חוזר על הצעתו לפנות את המעוזים עוד באותו לילה, להתארגן מייד בקו חדש – אם לא בקו החת"ם, הקרוב לתעלה, אזי בקו מיצרי המיתלה והג'ידי, ומשם להמשיך במלחמה.

 "נאמר לי, שהרמטכ"ל אמר הבוקר בישיבת הממשלה, שתוך שלושה-ארבעה ימים נוכל לסלק את המצרים מן הגדה המזרחית. ייתכן שיתברר שאני פסימי מדי, אך לדעתי איננו יכולים לעשות זאת. יש תוכנית לפרוץ לצד המערבי של התעלה. גורודיש חשב על כך עוד אתמול. עכשיו הגיע אריק שרון לדרום ורוצה לפרוץ עם אוגדתו ולעבור את התעלה מערבה. אני אינני סבור שהיום אפשר לבצע את הצעתו של אריק. לדעתי, צריך ליצב קודם כל את הקו החדש במקום קו המעוזים, ליצב קו שיעבור ממערב לבסיסי צה"ל המרכזיים בסיני, כגון רפידים, אבל מרוחק מהאזור שכבשו המצרים במזרח התעלה. לא צריך לצאת להתקפה מחר, מפני שאין סיכוי שתצליח."

לדעת משה, המלחמה עלולה להימשך זמן רב. לפיכך יש לדאוג להספקה דחופה וסדירה של כלי-נשק, תחמושת וחלפים מארה"ב, לשקול את הקדמת הגיוס של שנתון בני השבע-עשרה, ולבדוק אם אפשר לגייס מתנדבים יהודים מחו"ל – יש בארה"ב הרבה טייסים יהודים. די בכך שנתפסנו בהפתעה, אין להתייחס למלחמה בזלזול. צריך לגייס את כל הפוטנציאל של ישראל ושל העם היהודי.

גולדה והשרים מזועזעים מדברי משה, בעיקר מפני שאינו מאמין שאפשר לזרוק מיד את המצרים אל מעבר לתעלה ולהחזיר את המצב לקדמותו. בעיניהם הוא עדיין "מר ביטחון ישראל", המצביא המהולל והמנצח תמיד, בעל האינטואיציה המבריקה, שביכולתו לחולל נס ולהבטיח ניצחון מהיר. הם מצפים ממנו "לתפוס מנהיגות" ולשדר ביטחון ועוצמה לכל הדרגים שמתחתיו, כפי שהכירוהו עד כה, ולא שיאמץ לעצמו תפקיד של פרשן ויועץ.

 "משאלותיהם, מהשגותיהם ומהבעת פניהם ניכר בהם שלא שיכנעתי אותם. נדמה לי שהם סבורים, כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי שלי: אבד לי ביטחוני, ולכן אין הערכתי נכונה, היא פסימית מדי."

שר האוצר ספיר, הנחשב למתון שבמתונים, נושא בשצף קצף ובמלוא האמונה נאום, המותיר את משה המום. הוא אומר: "משה אינו רוצה שנצא להתקפה לא מפני שהוא חושש שלא נצליח, אלא מפני שהוא תמיד היה בעד זה שנתרחק מהתעלה. הוא אינו רוצה להדביר את המצרים ולהגיע חזרה לתעלה היות שתמיד רצה להתרחק ממנה, והוא חושב שעכשיו, כיוון שכבר התרחקנו, אין צורך לשוב."

לדברי משה, ספיר אינו היחיד המטיח בו, בהזדמנות זו, את האשמה שבעצם אינו מעוניין בהדיפת המצרים מהגדה המזרחית, שהרי מלכתחילה התנגד לכך שנשב על קו התעלה, ולכן הוא מעדיף קו ישראלי חדש ליד מיצרי המיתלה.

בסיכום הוויכוח מקבל דדו את ההצעה להקים קו שני, אך מבקש גם לצאת במקביל להתקפת-הנגד. מאחר שמוקדם עדיין לצלוח את התעלה, יותקפו בשלב ראשון הכוחות המצריים שצלחו את התעלה. דדו עומד לצאת לפיקוד הדרום ומבקש לדעת אם הוא מוסמך להורות לצאת להתקפת-הנגד מחר בבוקר.

משה שב ומביע ספק אם האוגדות של אריק ושל ברן, אברהם אדן, מוכנות להתקפה, אבל מקובל עליו שאם יגיע הרמטכ"ל למסקנה חיובית, לנוכח הנתונים בפיקוד הדרום, הוא מוסמך להחליט על התקפת-הנגד.

 "השרים נשמו לרווחה," מספר לימים משה. "בשום אופן לא רצו להיפרד מן האמונה, שיש בכוחנו לזרוק את המצרים מסיני ולהחזיר את המצב לקדמותו. כשנוכחתי לדעת שכל הסבריי אינם מועילים, אמרתי שאם תחליט הממשלה לחייב את צה"ל, לכבוש בחזרה את השטח עד לקו המים, אתן הוראה לצבא לעשות זאת בכל מחיר, אבל האחריות לתוצאות המערכה תהיה על הממשלה.

 "במלחמה הזו לא ניתנה לי סמכות לתת הוראות אופרטיביות, שנוגדות את הוראות הרמטכ"ל בנושאים אופרטיביים. משני מקורות לא ניתנה: כאשר באתי למפקדים הם אמרו, 'תעביר זאת דרך הרמטכ"ל, אתה לא יכול לתת לנו הוראות!' – ובאמת איני רשאי לתת. ואילו הממשלה תמכה ברמטכ"ל כאשר היו חילוקי דיעות ביני לבינו, אם משום שקיבלה את המלצותיו כאיש מקצוע הנשען על עבודת מטה, דבר שהוא נכון, או בגלל שיקולים אחרים – שהעריכו כי הוא מיומן יותר ממני במלחמה, ושאני נכנסתי למלחמה במצב-רוח מלנכולי, תבוסני, ולכן יש לקבל את ההכרעות שלו."

מראשית המלחמה משוכנע משה, שהוא היחיד שתופס מיד את מלוא חומרתה ואת הצורך להיערך ולפעול בנתונים אלה, כולל נסיגה, גם אם האמת מזעזעת ומדכאה. שוב ושוב הוא עתיד למצוא עצמו בעמדת מיעוט, ומטיחים בו שגישתו נובעת מהפסימיות שלו.

*

בחצות חוזר דדו ל"בור" במצב רוח מרומם, אם כי נרגש ומתוח. צה"ל עובר מהגנה לתקיפה. לדבריו, עד היום נשלחו לפיקוד הדרום אלף טנקים. זו תהיה מכת-נגד רבת עוצמה, בסיוע חיל האוויר.

משה מתגבר על חששותיו. "כולנו היינו נרגשים. האמנו ביום המחר. אחרי ככלות הכל, מאות טנקים בסיוע עשרות מטוסים, היוזמה בידינו, ואנחנו יכולים לקבוע את אזור הקרב ולרכז בו את כל כוחנו – למה לא נצליח? מפקדי האוגדות והחטיבות – הטובים שבחיילינו: אריק, ברן ואלברט (מנדלר), ליגה אל"ף של צה"ל! גם המטה שמעליהם, כל שורת הפיקוד, מן הרמטכ"ל וסגנו ועד לאלוף פיקוד הדרום וקציני מטהו – כולם שיריונאים. כולם מנוסי מלחמה, מכירים היטב את סיני. מחר יהיה יום השיריון!"

*

יום שני 8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, יומה של התקפת-הנגד, נפתח בתקוות גדולות ומסתיים בכישלון מוחלט. מה שהתרחש במהלכו עתיד לשמש אחד הנושאים המרכזיים לחקירה בוועדת אגרנט.

בתחילת היום התמונה עדיין אינה ברורה. יש אפילו ידיעות אופטימיות ומחשבה לנצל את ההצלחה, לשם צליחת התעלה מערבה. בתשע בערב מדווח משה, בישיבת הממשלה, כי אוגדת ברן אמנם תקפה והשמידה כוחות מצריים, אך לא הגיעה לתעלה, ואילו המצרים המשיכו לחזק את כוחותיהם. התקפת האוגדה של אריק כלל לא יצאה לפועל. האוגדה השלישית, של אלברט, נאלצה אפילו לסגת מעט.

מיד לאחר הישיבה טס משה במסוק לפיקוד הדרום. הטיסות מאפשרות לו לנמנם מעט ולאגור כוחות. הוא מגיע אחר חצות ונפגש עם דדו, גורודיש, אריק, ברן ואלברט. מפקדי האוגדות יושבים עייפים, דלוקי עיניים, צרודים, לא מגולחים, וסחוטים מאוד. זה היום הרביעי שהם נתונים במאמץ מפרך, מיטלטלים בטנקים בלי רגע מנוחה, נושאים בעול בעיות לאין ספור באוגדות, שגויסו בחופזה ועתה הן חוצות את סיני על שרשראות טנקים, ולא על מובילי-טנקים, והכל כדי להגיע מהר ככל האפשר לחזית ולעבור מהגנה נואשת להתקפה מוחצת על הצבא המצרי שחצה את התעלה – והנה חלף יום הקרב הראשון ואיתו מפח-נפש, אבידות ונסיגה נוספת.

מתברר, כי בשעה 10:40, לאחר כשלוש שעות לחימה, הניח גורודיש שמצבה של אוגדת ברן טוב, ולא ידע שמדובר בהישג חלקי בלבד מול המערך המצרי הקדמי. הוא ביקש אישור מדדו להוריד את אוגדתו של אריק לציר הגידי, כדי שיספיק לתפוס, עוד לאור היום, גשר מצרי, ולצלוח את התעלה באזור סואץ. האישור ניתן, והחטיבות של אריק התחילו לנוע דרומה בהדרגה, מבלי לקחת חלק בלחימה.

בינתיים נכשלה המתקפה של אוגדת ברן, כיוון שפעלה ללא סיוע אווירי וארטילרי של-ממש, ולא איתרה את המערך העיקרי של הצבא המצרי בגזרת גשר הפירדאן, ולא את שיטת לחימתם של המצרים, שתקפו את הטנקים הישראליים באש נ"ט עזה משני עברי התעלה. גדודי האוגדה פעלו בהתקפות נפרדות ולא במאמץ מרוכז, והמידע שזרם למפקדות הממונות לא היה מדויק.

אוגדת שרון היטלטלה במשך היום לשווא, ובתוך כך נשמטו מאחיזת צה"ל השטחים השולטים שהחזיקה קודם לכן בדרך החת"ם.

מתקפת-הנגד עלתה באבידות כבדות באנשים ובטנקים, ובפגיעה קשה ברוח הלחימה. השיריון נקט טקטיקה שהתבססה על ניסיון העבר ופעלה יפה במלחמות הקודמות: פריצה מהירה של כוחות משוריינים – בלי ליווי חיל רגלים ובלי סיוע ארטילרי – אל תוך מערכי האוייב, כדי למוטטם. הפעם מצאו עצמם הטנקים הישראליים מוקפים חיל רגלים מצוייד בנשק נ"ט רב ומגוון: רימונים, אר-פי-ג'י-7, תול"רים, תותחי נ"ט וטילים מונחים מסוג "סאגר", שגרמו לשיריון אבידות כבדות.

מפקד גדוד 113, סא"ל אסף יגורי, מקבל פקודה לתקוף לעבר מעוז "חיזיון" בגזרה הצפונית. השטח מוצף שיריון, ארטילריה וכוחות חי"ר מצרי. חבורת הקצינים של יגורי באה אליו לפני הקרב ואומרת: "אסף, ההערכה שלנו היא שדורשים מאיתנו דבר בלתי סביר." מפקד פלוגה, שנהרג אחר-כך בקרב, אומר לו: "אם אתה הולך – אני הולך אחריך, אבל זה איבוד לדעת."

יגורי אינו מעלה על דעתו, שמישהו בפיקוד מעליו היה מרשה לעצמו לתת לו פקודה להסתער, אלמלא היה גדודו משולב בהתקפה רחבה יותר, לפחות בסדר גודל של חטיבה, ובסיוע חיל האוויר. הוא פוקד: "בצע, סוף!" – ובעצם זה הסוף של גדודו. כלי אחר כלי, טנק אחר טנק, יוצאים מכלל פעולה, מפקד אחר מפקד – נהרגים. "הבנתי שאין לנו עם מי לפתח את הלחימה, והבנתי גם שכל הערכת המצב, שאנחנו בסך-הכל באים בעקבות כוח שני, אין לה אחיזה, ואנחנו למעשה תקפנו את ראש הגשר העיקרי של הארמיה השנייה – בגדוד אחד, עם עשרים טנקים, ללא ארטילריה, ללא חיפוי חיל האוויר."

גדוד 113 מתרסק, ההתקפה נכשלת. "חטפתי פגיעה בטנק שלי," מספר יגורי, "נתתי לצוות פקודת נטישה. זה היה בארבע אחרי הצהריים, באור יום מלא, בתוך מערך שורץ חיילי קומנדו, כל הזמן תחת אש צפופה, גם של ארטילריה וגם אש מנשק קל. ראשון נפגע קצין הקשר, אחריו נפגע התותחן. הנהג, הטען-קשר ואני הגענו לשוחה קטנה קטנה, שחיל האוויר עשה על-ידי פצצה, מין גומה קטנה. זחלנו פנימה יחד עם איש צוות מטנק אחר, שהצליח להיחלץ מהטנק שלו. היינו בתוך השוחה ארבעה אנשים. למעשה, היינו בין הכוחות וחטפנו אש משני הצדדים. תוך זמן קצר ביותר התחילה לרדת עלינו התקפה של נגמ"שים מצריים, כשהם כל הזמן יורים אש ומתקדמים לעברנו. הם נעמדו בטווח של כמטר מאיתנו, ירו לתוך השוחה, חלק מהאנשים נפגע, ואז התפרץ פנימה קצין מצרי, הדף את היורים, ולמעשה הוא הציל את החיים שלנו, והעלו אותנו על הנגמ"שים המצריים. לא היה אקט של כניעה ולא של התארגנות ולא של שום דבר. הכל הלך ברצף של נטישת טנק – שוחה – התקפת-נגד, ואתה תחת אש, מוטל בתוך נגמ"ש מצרי."

בסיומו של היום שולט הצבא המצרי על שטח שעומקו שמונה קילומטר ויותר, ובכלל זה קטעים מדרך החת"ם. בימים הבאים הוא עתיד להמשיך בהתקפות חוזרות ונשנות, כדי להרחיב את אחיזתו בגדה המזרחית.

 "הורדת אוגדת אריק דרומה, לפני שהתברר אם אוגדת ברן מסוגלת בכוחות עצמה לבצע את המשימות שהוטלו עליה, חרצה את גורל התקפת-הנגד של אותו יום. אם יש משמעות למילים 'חרה לי עד מוות' – הרי זה מה שחשתי. אחרי שנפתחה המלחמה כפי שנפתחה, אחרי היום הראשון בחזית הדרום, עם הכוחות שלא היו ערוכים בעמדותיהם בזמן הנכון, אחרי שלא פינו את המעוזים כשהיה אפשר לעשות זאת – אחרי כל אלה סוף-סוף היה לנו בדרום כוח נאות, שלוש אוגדות שיריון עם סיוע של חיל האוויר, והנה – גם יום קרב זה הושחת לריק!"

משה מסכם, שאריק יעשה הכנות לצליחה ביום רביעי, 10 באוקטובר, אבל בינתיים על הכוחות לתפוס עמדות הגנה, לא להזיז גדודים, לא לשחוק כוחות, לתת לאנשים לנוח, לישון ולהתארגן.

במסקנות ועדת אגרנט נאמר: "למעשה פעלו מפקדי האוגדות על סמך מה שכל אחד מהם הבין בהתייעצות שנערכה בערב הקודם. על רקע זה אף נוצרו אי-הבנות במהלך הקרב, כאשר ניתנו פקודות נוספות ונמסרו דיווחים. אלוף הפיקוד יכול היה לעמוד על כך לו יצא אליהם ודרש מהם את תוכניותיהם, כדי לאשר אותן. הפער בין העקרונות שסיכם הרמטכ"ל לקראת המתקפה, לבין הצורה בה יישם אותם אלוף הפיקוד בפקודותיו – הלך והתרחב. מצב זה תרם רבות לכך שהפיקוד לא הבין נכונה את משמעותם של דיווחים ופניות במהלך הביצוע, ולתמונת המצב מוטעית שהצטיירה בו בשל כך. מצאנו שב-8 באוקטובר פיקדו מפקדים ברמות שונות כשהם רחוקים מהמאמצים העיקריים של הכוחות שתחת פיקודם באותו זמן, ולעיתים אף אינם מודעים למתרחש אצלם."

*

משה טס חזרה לתל-אביב. עוד לילה שבו כמעט אינו ישן. בארבע ארבעים וחמש לפנות בוקר הוא כבר נפגש עם הרמטכ"ל, ששב אף הוא מפיקוד הדרום.

משה תובע ממנו להדיח את גורודיש.

 "אמרתי לרמטכ"ל, שאם הדברים שאמר יום קודם לי ולממשלה נמסרו לו מפי אלוף פיקוד הדרום, הרי זה נורא: פירוש הדבר שאלוף הפיקוד ומפקדתו לא היה להם מושג על הנעשה בשטח. מכל מקום אני מעריך, שניהול המלחמה בדרום הוא למעלה מיכולתו של גונן. צריך לקבוע מייד מפקד אחר לחזית המצרית."

עוד באותו יום, 9 באוקטובר, מתמנה שר המסחר והתעשייה, הרמטכ"ל-לשעבר חיים בר-לב, למפקד חזית הדרום עד סיום המלחמה, במקום גורודיש. המהלכים האלה, ומה שקדם להם, עתידים לפרנס שעות רבות של עדויות, הררים של נייר, כתבות, מאמרים, ספרי מחקר, סיפורים ומחזות, האשמות הדדיות, הפגנות וקריאה לאחראים לתת את הדין. בינתיים אלה הן הכרעות שנעשות בעצם ימי הקרב, כאשר כל יום נהרגים עשרות ומאות חיילים ישראלים, הגבולות בסכנה, השחיקה עצומה, העם אינו יודע את מלוא המפלה, וצריך לחרוק שיניים, לחתוך, להכריע ולהמשיך.

בספרו "אבני דרך", שנכתב שנים אחדות אחר כך, אולי נוטה משה למעט באחריותו-שלו להשתלשלות המאורעות; עם זאת הוא מדגיש, כי למן היום הראשון אין הוא מואשם בזחיחות דעת אלא להיפך, בראייה קודרת מדי של המצב.

משה מסכם עם דדו להמשיך ולהחזיק בקו הנוכחי, ואפילו לסגת עוד בסיני, ובלבד שלא לשחוק את הכוחות כמו ביום האתמול אלא לשמור אותם למתקפת-הנגד שבוא תבוא. ואילו ברמת הגולן יש להמשיך ולהילחם עד הטנק ועד הלוחם האחרון, ובלבד שהכוח הסורי יחוסל ויהיה אפשר לרכז את מלוא כוחותינו נגד מצרים.

*

במהלך המלחמה מתעוררים קשיים בין משה לדדו. בקושי הם מדברים. מאיר עמית, הנמצא בחוץ-לארץ ומשמש מנכ"ל כור, מגיע רק ביום הרביעי למלחמה ומתייצב אצל משה. "טוב שבאת," אומר משה. "אני רוצה שאתה תהיה המקשר ביני לבין הרמטכ"ל. אתה מכיר אותי, מכיר אותו, מסתדר עם שנינו. תהיה באמצע."

משה מעניק לעמית אפילו סמכויות החלטה. אומר – "אני אינני. מה שאתה תחליט, מקובל עליי," ומופיע רק בערבים, כל פעם לאחר ביקור בגזרה אחרת של החזית. בשעות היום אין למצוא אותו. עמית מבלה את המלחמה בתוך "הבור". רק פעם אחת לוקח אותו משה עימו למערב התעלה. אל עמית באות החלטות שדדו מבקש לאשר, ומשה איננו. מדובר בנושאים רגישים מאוד, בעיקר בפעולות ארוכות טווח, מעבר לקווים, ועמית אכן מחליט בשם משה.

*

לאחר לחימה בלתי-פוסקת של שלושה ימים ושלושה לילות ברמת הגולן פותחים הסורים, השכם בבוקר 9 באוקטובר, במאמץ הבקעה אחרון, חזק מכולם, בציר חאן-ארנבה-קוניטרה. הם מפעילים כוח עתודה, המורכב מהחטיבה המשוריינת 81 ומ"כוח אסד", יחד 170 טנקים. בחטיבה 7, בפיקוד אל"מ יאנוש בן-גל, נותרים מולם 43 טנקים כשירים, מהם רק 30 בגזרת ההבקעה.

תוך ניצול עדיפותם הכמותית, ארבעה לאחד, ובסיוע הרעשה ארטילרית כבדה, מצליחים הסורים להתקרב עד כחמישים וכמאה מטרים מהטנקים של חטיבה 7.

לפני הצהריים עומדת החטיבה בפני התמוטטות. טנקים רבים נפגעים ויוצאים מכלל שימוש, והתחמושת אוזלת. לכל טנק נשארו כארבעה-חמישה פגזים. כדי להתחמש מחדש צריך להתרחק לאחור, אך בגלל האש הכבדה לא ניתן לעשות זאת.

המח"ט יאנוש מודיע למפקד האוגדה, רפאל איתן, כי באין תחמושת לא תוכל החטיבה להחזיק מעמד. גם רפול אינו רואה סיכוי להוסיף ולעמוד בלחץ ההתקפה.

נפילת הקו פירושה, שהשיריון הסורי יחצה כמעט באין מפריע את הרמה עד מורדותיה, ואם לא יפוצצו גשרי הירדן – יזרום משם לגליל העליון.

אך ברגעים אלה ממש מצטרף לקרב כוח תגבורת, בפיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן, התופס עם הטנקים שלו עמדות על רכס ה"בוסטר". מיד לאחר מכן מודיעים לרפול ממוצב 107 שבעומק החזית – מוצב ישראלי שכותר בידי הסורים בשעטם מערבה, אך לא נפל – כי החלק העורפי של הכוח הסורי פונה לאחור ומתחיל בנסיגה.

רפול מודיע ליאנוש: "הם נשברים! תחזיק מעמד עוד כמה רגעים."

צוותי הטנקים הישראליים מגלים ברגעים מכריעים אלה קור רוח, אומץ לב ועקשנות, הם ממשיכים בבלימה ועולה בידם למוטט את הכוח הסורי ולגרום לו לסגת, רגעים אחדים בלבד לפני שנראה היה שהם עצמם הגיעו לקצה גבול עמידתם.

בפרוץ המלחמה שוהה יוסי בן-חנן בירח הדבש בנפאל. בתוך יומיים הוא מגיע לישראל. הוריו מביאים לו לנמל התעופה בלוד את מדיו, סרבל שיריון, אקדח, משקפי אבק, דובון וכפפות. כעבור שעתיים הוא מתייצב בחמ"ל של פיקוד הצפון. בדרך הוא פוגש צוותי שיריון שנמלטו מהטנקים הבוערים, עברו רגלי את הירדן, ופניהם למחנה השיריון העורפי. עד אור הבוקר, 9 באוקטובר, מצליח הצוות הטכני במחנה לתקן, לתדלק, לחמש ולצוות חמישה-עשר טנקים. בשמונה בבוקר עושה היחידה המאולתרת, בפיקודו של יוסי, את דרכה לציר חאן-ארנבה-קוניטרה ומצטרפת לקרב במסגרת חטיבה 7.

יוסי עצמו נפצע פעמיים במשך היום. בפגיעה השנייה מתרסקת ירכו השמאלית, והוא נותר עם נהג הטנק שלו, צביקה, כשלוש שעות במחפורת סורית נטושה, ליד הטנק הבוער, תחת הפגזה סורית בלתי-פוסקת. לפי הוראות הרופא, הניתנות באלחוט, חוסם צביקה את עורקי הירך המרוטשת. כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סגן המפקד יוני (יונתן) נתניהו, מחלץ את יוסי ומציל את חייו.

בתום הקרבות פזורים בעמק שבין הר חרמונית לרכס ה"בוסטר", שרוחבו כארבעה קילומטרים, כמאתיים טנקים סוריים וכמה מאות נגמ"שים וכלי-רכב אחרים, מרביתם שרופים ופגועים. לוחמי צה"ל מכנים את העמק, שהפך לגיא הריגה, בשם "עמק הבכא" של השיריון הסורי.

בעקבות ניסיונם של הסורים להפציץ מן האוויר מטרות בצפון הארץ ולשלוח טילי "פרוג", בימים הראשונים למלחמה, וכדי לאותת להם, שהתגובה הישראלית אינה מוגבלת רק לקרבות בגולן, מאשרת גולדה הפצצת מטרות צבאיות אסטרטגיות. במהלך היום תוקף חיל האוויר את משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר בלב דמשק, מעלה באש את בתי הזיקוק בעיר חומס, והורס את תחנות הכוח קאנטינה ואולהמה, מדרום לדמשק ומצפון-מערב לה. תחנות אלה מספקות כשמונים אחוזים מתצרוכת החשמל בסוריה, ומעתה ובמשך כארבעה חודשים יורדת עליה עלטה חלקית ונגרם לה נזק אדיר.

*

ההפצצה האסטרטגית היא נשק הרתעה גלוי, אך לדברי עיתונות-החוץ היה גם נשק סמוי, הוא "האופציה הגרעינית".

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

*

זמן-מה לאחר המלחמה מטלפן חיים ישראלי ליגאל ידין ואומר לו: "יגאל, אתה יודע שצלצלתי אליך בשש בבוקר ביום הכיפורים. הזעקתי אותך, את ויצמן, את כל הרמטכ"לים, את יצחק רבין, את שמעון פרס. ידענו שמלחמה תפרוץ היום. אתה היית כל הזמן ב'בור' ואתה יודע מה קרה. אומרים שמשה דיין התמוטט. אתה ראית אותו מתמוטט? – אני לא."

עונה ידין: "דע לך, שמשה עמד בשתי רגליים על הקרקע. אני הייתי אז הרבה יותר פסימי ממנו, אבל, מה שנדרש ממנהיג בשעות כאלה הוא להפיח רוח של תקווה. את זה – הוא לא עשה."

חקה: "דיין, בביקוריו בחזית, לא הִשרה עלינו אווירה של עידוד. הוא היה מעורב במהלכים, בכלל זאת במתן הוראות שחרגו מההחלטות המדיניות, כמו, למשל, להתכונן לפיצוץ גשרי הירדן. נכון שכולנו היינו מודאגים, אבל אני חושב שפקודים יכולים לצפות במצב כזה משר ביטחון להתנהגות אחרת. באותם ימים נפגשתי גם עם הרמטכ"ל דדו. הוא היה הרבה יותר איתן, נחוש ומשרה אווירת ביטחון. בהשוואה בין השניים, הדברים בולטים עוד יותר."

מאיר עמית: "למשה היה משקל סגולי כזה, שיכול היה להטביע את חותמו בכל מצב, בכל מקום, גם במלחמת יום הכיפורים. לדעתי, היה לו משבר. הוא יכול היה להשפיע. אני חושב שהיה כבר רפוי קצת. אני גם חושב, שהיתה זו טעות, שבגלל סיבות מדיניות לא הפציצו את המצרים בשטחי ההיערכות לפני שהתחילו בצליחה. המצרים מאוד דוקטרינרים. ברגע שאתה משבש להם – הם מאבדים את העשתונות."

*

ביום שלישי, 9 באוקטובר, לפנות-ערב, נפגש משה עם עורכי העיתונים. הוא מגלה להם את מלוא האמת על מצבנו בצפון ובדרום, על הצלחת הצליחה של המצרים, על נפילת "קו בר-לב", ונפילת המעוזים, על אי-יכולתנו להדוף בשלב הזה את הכוחות המצריים אל מעבר לתעלה, ועל המצב הקשה בצפון.

משה: "כששמעו עורכי העיתונים שקו בר-לב נפרץ, אמרו: 'אסור לומר לציבור.' גרשם שוקן, עורך 'הארץ', הגיב על דבריי במילים: 'רעידת אדמה.' חנה זמר, עורכת "דבר", בכתה. אני לא בכיתי ואני לא אמרתי שזו רעידת אדמה. אמרתי: 'אני, משה דיין, רוצה ללכת הערב לטלוויזיה ולהודיע לציבור מיד שקו בר-לב נפרץ וכי המצרים צלחו.' אני לא אמרתי: 'בואו נסתיר זאת,' – או שמישהו אחר יילך ויודיע, ושהדמעות יחנקו את גרונו.

 "טענו נגדי שני דברים: אחד – שאני מדוכדך, ושני – שאני יוצא כל יום לחזית מפני שאני רוצה ליהרג או להיפצע.

 "ובכן, אם אני מדוכדך, איך זה שיש ימים שאני נמצא באותו יום בשתי החזיתות? כמעט כל יום במלחמת יום הכיפורים נסעתי לשדה. לפעמים באותו יום הייתי פעמיים – פעם בצפון, פעם בדרום, כדי לראות מהי המלחמה, מה יש לעשות בה. לא נתתי הוראות, כי שר ביטחון יכול לתת רק עצות; נתתי עצות מה לדעתי יש לעשות."

משה צופה תקופה קשה וחמורה ביותר. הוא יודע היטב, שהפעם יבואו אליו בטענות על "מחדל", וכדי שלא להיחשד שניסה להסתיר משהו, הוא דורש לספר מיד לציבור על נפילת "קו בר-לב", על המצב הקשה בחזיתות ועל האמונה שלנו, שבתוך זמן קצר תהיה ידנו על העליונה ונעביר את המערכה לשטחי האוייב. הוא אינו מצליח לשכנע את עורכי העיתונים בצדקת עמדתו. הם סבורים, שהציבור לא יוכל לעמוד בהלם הגילויים הקשים, אם יונחתו עליו בבת-אחת, ומוטב שייוודעו לו בהדרגה במשך הזמן.

משה סבור שהם טועים, אולם גולדה מקבלת את גישתם. לבקשתה, הוא נמנע מלהופיע אותו ערב בשידור חי בטלוויזיה ולגלות לעם את חומרת המצב. במקומו מופיע אהרן יריב, שנעשה למסביר הלאומי מטעם הממשלה. בדבריו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ורק בהדרגה מתוודע העם באמצעותו לאמת המרה – קו המעוזים נפל ואיננו עוד.

*

שידורי הרדיו מתחדשים בצוהרי יום הכיפורים במתכונת חירום של רשת שידור אחת, המשותפת לקול ישראל ולגלי צה"ל. שני כתבים-שדרים צבאיים בשירות המילואים של דובר צה"ל, לימים פרופסורים – ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון, מסתובבים בחזית הדרום, רואים במו עיניהם את מלוא המכה שספג צה"ל, שומעים ברשת החירום את זעקותיהם של החיילים הלכודים במעוזים, ואת השקט הנורא המשתרר לאחר שהם נהרגים או נופלים בשבי. ואולם בשידורי הרדיו, שגם החיילים בחזית מאזינים להם, אין שום ביטוי לכך, וכתבותיהם הנשלחות צפונה מצונזרות או אינן משודרות כלל.

השניים, ועימם איש הרדיו והטלוויזיה מיכה שגריר, מתקוממים ופותחים בעצם ימי המלחמה במערכה, שמטרתה להביא את האמת לידיעת העם. צעקותיהם מהדהדות במרכז העיתונות והדיברור של דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל-אביב, ומגיעות לממונים על מדיניות התקשורת. לא במעט בזכותם משתנה הגישה, החדשות מתחילות לתאום למציאות, והציבור מתרגל למציאות הקודרת של מלחמה, שבניגוד לציפיות אינה עתידה להסתיים בשלושה וגם לא בשישה ימים.

*

בביקוריו בחזית לובש משה בגדי שדה של צה"ל בצבע חאקי-ירוק, ומעיל רוח, ונועל נעלי צנחנים. לראשו כובע "מפוקפק" שהביא מביקורו בוויטנאם, המשמש שם חיילי שירותים, והוא דומה לכובע ההיטלמאכר המפורסם שלו ממלחמת העצמאות. הוא מקפיד מאוד על הרכבת משקפי-אבק; בלעדיהם אינו זז. "אם בית-הקיבול של עיני החסרה מתייבש, אני נתקף כאבי-ראש חריפים, ועל העין הימנית אני משתדל להגן לבל תיפגע. תאונה בעין אסור שתקרה יותר מפעם אחת. אבל כל אלה דברים חיצוניים. עיקר המלחמה בשבילי – בתחום חיי הפנימיים: תערובת של דאגה כבדה, עצב ומאמץ מתמיד לריכוז המחשבה."

בניו אודי ואסי, שכבר נישאו ועזבו את הבית, מגויסים עתה ומשתתפים בקרבות. כאשר יש הפוגה קלה קופץ משה לביקור לילי חטוף בבית בצהלה, שבו נמצאת עכשיו רק רחל. הוא יוצא לסיבוב קצר בגן, ואולם הגן והעתיקות שאסף בשקידה וניקה ושחזר, נראים לו עתה כחלק מעולם אחר, רחוק, שחי בו אי-פעם בעבר, אבל עתה הוא זר לו וחסר כל חשיבות.

*

לקראת סוף שבוע הראשון למלחמה, ביום שישי, 12 באוקטובר, מספר חיים ישראלי למשה, כי בחוגי הליכוד תובעים את התפטרותו.

ההתנגדות למשה צוברת תאוצה לא רק במפלגת האופוזיציה הראשית. הוא מבקש פגישה עם גולדה ואומר לה, כי לנוכח הביקורת הציבורית על הכישלון בהכנות למלחמה, על אי-גיוס המילואים בזמן ואי-הכנת הצבא למלחמה – הוא רואה עצמו ככתובת לביקורת הן בתוקף תפקידו הן מבחינה אישית. אם היא סבורה, שיש שר ביטחון שיוכל לנהל את המלחמה טוב ממנו, הוא מוכן להגיש לה את התפטרותו בו-במקום.

משה מדגיש, כי אילו אבד לו ביטחונו העצמי היה מתפטר גם אילו ביקשה ממנו להמשיך. אך הוא עצמו סבור, שאין בישראל איש שייטיב ממנו להיות אחראי למערכה עד שתסתיים בניצחונה של ישראל בשתי החזיתות. יומיים לפני כן, 10 באוקטובר, היה היום הראשון שבו חדל לחרוד שמא לא יחזיקו כוחותינו מעמד והערבים יצליחו לפרוץ ולהתקדם לתוך שטחינו. לאחר צליחת התעלה וההסתערות בגולן נבלמה תנופת הערבים, נגרמו להם אבידות כבדות, והם אינם מסוגלים לעשות צעד נוסף. כוחותינו הערוכים נגדם כבר אינם מעטים ואינם בלתי מוכנים. הגענו לשלב המאפשר לנו לא רק לחסום ולעצור, אלא ליזום מהלכים צבאיים שיכריעו את המערכה לטובתנו.

גולדה משיבה, כי לא עלה כלל על דעתה לדרוש את התפטרותו, וזו גם אינה דעת חברים אחרים שהתייעצה איתם. היא רוחשת למשה אמון מלא ורואה עצמה שותפה לאחריות בכל הקשור במלחמה.

בשובו מהפגישה מספר משה לחיים ישראלי על שיחתו עם גולדה, ומוסיף: "אני רואה את עצמי אשם רק בדבר אחד שאותו לא ראיתי – והוא אינו גיוס המילואים, אלא שלא ראיתי את ההתחזקות של המצרים, את החימוש של המצרים, שלא ידעתי עליו. בזה אני נושא באחריות."

משה מרוצה מתשובתה של גולדה, ואולם את הבקע שנפער בינו לבין הציבור לא גולדה יכולה לאחות. עם זאת ברור שהתפטרותו, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, תתקבל כמכה מוראלית קשה בצבא וגם באותו ציבור המבקר אותו קשות.

ברור גם שגולדה, הנושאת באחריות העליונה כראש הממשלה, אינה מעלה על דעתה לשחרר את משה באמצע המערכה מנשיאה באחריות המשותפת. לימים תאמר להצדקתה כי לא יכלה להיות מומחית יותר וחכמה יותר מאנשי הצבא עטורי התהילה, שאיתם עבדה ועליהם סמכה, וכי אישרה ללא היסוס כל צעד שדרשו לקראת המלחמה ובמהלכה.

כבר ביום השני או השלישי למלחמה מודיע משה לח"כ זלמן שובל, חבר הנהלת הליכוד, כי הוא דורש שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. שובל מעביר את הדרישה למנהיג הליכוד ח"כ מנחם בגין. הלה מסכים לה מיד, חרף תביעתם של חבריו להנהגת הליכוד, ובהם ח"כ חיים לנדאו, הקוראים ראשית כל להתפטרותו של דיין.

*

לאחר כחמישה ימי לחימה נמצא הצבא הסורי במצב חמור. אבדו לו שני שלישים מהכוח התוקף. בדיביזיה המובחרת 1 פרץ מרד, החיילים החלו בורחים, ומפקד הדיביזיה הפעיל נגדם את הארטילריה שלו, כדי למנוע בעדם לקפוץ מהטנקים ולהימלט.

ביום חמישי, 11 באוקטובר, היום השישי למלחמה, פותח צה"ל במתקפת-הנגד בצפון. הלחימה אינה קלה. חיל האוויר תוקף שדות תעופה סוריים וסוללות טילי נ"מ, מסייע לכוחות הקרקע והודף ניסיונות של חיל האוויר הסורי להופיע בשדה הקרב. מטוסים שלנו נופלים בקרבות. שתי אוגדות, של רפאל איתן ושל דן לנר, מבקיעות וכובשות מובלעת סורית בקו מזרעת בית-ג'ן ותל שמס. בתוך כשלושה ימים מתקרב צה"ל לדמשק חמישה-עשר קילומטר יותר מהקו שבו ניצב בבוקר 6 באוקטובר.

בשני ימי המתקפה מבקר משה יום-יום במפקדת פיקוד הצפון ואצל מפקדי האוגדות, רפול ולנר. התנגדותם של הסורים היא עיקשת. מתחמי ההגנה בדרך לדמשק מבוצרים היטב, ולעזרת הסורים באים כוחות מרוקניים, ירדניים ועיראקיים. אולם מטרת ישראל אינה להכניס את צה"ל לתוך דמשק, אלא להביא את סוריה לבקש הפסקת-אש, להמחיש את האיום הארטילרי שיש לצה"ל על בירת סוריה, ולהשיג תנאים טובים יותר במשא-ומתן בעתיד. המטרה מושגת, והאיום בצפון מוסר. עתה אפשר להתפנות לדרום.

מוצבי החרמון נכבשים מחדש בקרב קשה רק ב-21 באוקטובר, זאת לאחר שב-8 באוקטובר נכשל הניסיון הראשון לכבוש את מוצב החרמון מידי הסורים. בכל אחת מן ההתקפות נהרגים ונפצעים עשרות חיילים ומפקדים של חטיבת "גולני".

*

המצרים מוסיפים לתקוף מהגזרה שתפסו ממזרח לתעלה. מתנהלים קרבות קשים. ב-13 באוקטובר נהרג בזחל"ם-הפיקוד מפקד אוגדת סיני, אלוף אברהם אלברט מנדלר. צה"ל מתגונן ובולם, וחיילים רבים נופלים, ואולם התקפות המצרים נשברות והם אינם מצליחים להתקדם מזרחה ודרומה לעומק סיני. בשני ימי הלחימה, 13 ו-14 באוקטובר, הם מאבדים 250 טנקים.

אם רצה יותר אם לא, מצליח סאדאת לבצע בינתיים רק את השלב הראשון בתוכניתו, "שבירת הקיפאון המדיני". מבחינתו, נוח אולי להמשיך במלחמת-התשה סטטית, שמרתקת אליה את מרבית השיריון הישראלי. אך שיקוליה של ישראל אחרים הם. אי אפשר להמשיך במלחמה זמן רב מדי – היא שוחקת את כוחו של צה"ל, משתקת את המשק האזרחי והשפעתה המורלית קשה ביותר. מתפרסמות תמונות של השבויים הישראלים, חיילי צה"ל, והם מושפלים ומובסים. מאות לוחמים נפגעו ונפגעים מדי יום בחזית, ובינתיים אין מודיעים עליהם; רבים מביניהם נעדרים ושבויים ועדיין אין מידע ברור על גורלם. יש להביא את המלחמה לידי הכרעה מהירה שתאלץ את המצרים לבקש הפסקת-אש. הדבר יתרחש כאשר הדרך לקהיר תהיה פתוחה לפני כוחותינו, וכאשר לפחות חלק מהצבא המצרי, שפלש לסיני, יכותר.

ב-14 באוקטובר מביא משה לממשלה את ההצעה לאשר תוכנית לצליחת התעלה, על דעת כל המפקדים העוסקים בנושא, ובהם הרמטכ"ל, בר-לב, אריק וברן. למחרת, בשעה 19:00, פותח צה"ל במבצע "אבירי לב", מתקפת-הנגד הרצינית והגדולה בחזית הדרום, לאחר הכישלונות החמורים שספג ב-6 וב-8 באוקטובר.

אוגדתו של אריק מצליחה לפרוץ לקו התעלה, אל חצר מעוז "מצמד", שנכנע למצרים ב-9 באוקטובר, מצפון לאגם המר, באזור דוורסואר. זהו אזור "התפר" שבין שתי הארמיות המצריות, הפרוסות ממזרח לתעלה – הארמיה השנייה בצפון והשלישית בדרום.

אחרי חצות כבר נמצא בגדה המערבית גדוד צנחנים בפיקודו של דני מט. עם שחר ה-16 באוקטובר מתחילות דוברות ענק, הקרויות "תמסחים" להעביר טנקים לגדה המערבית.

המצרים מגיבים בהפגזות קשות, שנופלים בהן עשרות לוחמים ישראלים. ביומיים הבאים תוקפים המצרים את ראש הגשר במטוסים ובכוחות שיריון וחי"ר, ואולם אוגדות שרון וברן ממשיכות בהרחבת ראש הגשר משני עבריו. ב-18 באוקטובר מתחילים גם כוחות מאוגדת קלמן מגן לנוע לעבר הגשרים, כדי לצלוח את התעלה.

אחד הקרבות הקשים, ב-17 באוקטובר, מתחולל על כיבוש "החווה הסינית", מתחם מצרי מבוצר ממזרח לתעלה, החולש על הכבישים המוליכים לאזור הצליחה. כוח צנחנים, בפיקודו של אל"מ עוזי יאירי, נתקל בהתנגדות עזה ונאלץ להתחפר להגנה בתנאים קשים ביותר. גדוד טנקים, בפיקודו של סא"ל אהוד ברק, מצליח לחלצם. עשרות לוחמים נהרגים, ואולם באותו זמן מצליחה שיירת הדוברות לעשות דרכה אל אזור הצליחה ולפתור חלקית את בעיית הגישור על פני התעלה.

משה שב ומבקר בחזית כמעט מדי יום. עתה, כאשר הפעולה נמצאת בידיהם של אריק, בר-לב וברן, אין הוא אינו מודאג. ב-18 באוקטובר הוא מבקר באוגדת ברן במערב התעלה. בעודו עומד עם חבורתו בין מטעי תמרים והדרים, בדרך לאגם המר, מגיחים שני מסוקים מצריים גדולים, ובטיסה נמוכה הם מגלגלים דרך הדלת הפתוחה חביות אחדות, הנופלות כמה עשרות צעדים ממנו. תחילה הוא חושב שאלה חביות דלק, שנועדו לכוחות המצריים והורדו בטעות, אבל כעבור שניות אחדות הן מתפוצצות כמין פצצות נפאלם. המקלענים פותחים באש, ושני המסוקים מתפוצצים באוויר והופכים לפטריות עשן כבד.

בדרכו חזרה עובר משה על פני "החווה הסינית" והצירים שלידה: "מאות כלי-רכב פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראליים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם. מכוניות משא נטושות, פגזים וציוד אישי שנידרדרו מרכב בורח, ובתווך – סוללות 'סאם-2' ו'סאם-3'. במרכז כל סוללה משגר מחופר בקרקע, וסביבו מכוניות עמוסות טילים, קצת שלמים וקצתם פגועים, ואיזה נוזל צהוב מטפטף מהם.

 "כל טנק שהתקרבנו אליו – קיוויתי שלא נגלה, מתחת לשחור השריפה, סימני צה"ל. הלב נצבט. הם לא היו מעטים. איני טירון במלחמה ובמוראותיה, אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הגוויות, של החיילים המצרים, לא היו רבות, אבל הטנקים, הנגמ"שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן. היום החל דועך. רביעיית 'מיגים' מצריים, שיצאו לגיחת אור אחרון, צללה עלינו. הפצצותיה לא היו מדויקות, אבל הסתלקנו מן המקום."

שלוש אוגדות חוצות את התעלה ולוחמות במערבה. מאות מחיילינו נפגעים בקרבות הקשים ובהפגזות. מדי יום נהרגים עשרות לוחמים. אוגדת ברן פועלת לאורך הרכסים של ג'בל גניפה והחיץ החקלאי, המקבילים לאגם המר ולתעלה. היא מצליחה להשלים את השמדת הבסיסים של טילי הנ"מ המשוכללים, ומתקדמת לעבר האגם המר הקטן, כדי לכתר את הארמיה המצרית השלישית, הנמצאת ממזרח לאגם ולתעלה. בקרב קשה, שנמשך עד 25 באוקטובר, כובשת אוגדת ברן, בקורבנות רבים, את מחצית העיר סואץ ומשלימה את כיתור הארמיה השלישית.

אוגדת מגן מנהלת קרבות שיריון בשיריון, מחסלת בסיסי טילים, כובשת את שדה התעופה הצבאי הגדול בפאיד, המשמש עד מהרה לקשר אווירי ישיר עם הארץ. ב-22 באוקטובר היא חוסמת את שני הכבישים, המוליכים מהעיר סואץ לקהיר, וכובשת את נמל אל-עדביה, השוכן על המפרץ, מדרום לעיר סואץ, ואת ג'בל עתקה הסוגר את כל האזור מדרום-מערב לעיר סואץ, בין המפרץ למדבר.

אוגדת שרון מתקדמת צפונה בגדה המערבית, מנהלת קרבות קשים באזור סרפאום ומגיעה עד סמוך לעיר איסמעיליה ולאגם תמסח. ממזרחה, מעבר לתעלה, עדיין נמצאת הארמיה המצרית השנייה, השומרת על קשר רצוף עם מצרים משני צידי התעלה, באזור שבין איסמעיליה לפורט-סעיד.

ב-19 באוקטובר, כאשר מדינות ערב המפיקות נפט נוכחות לדעת, שמאזן המלחמה נוטה לטובת ישראל, הן מטילות חרם על יצוא הנפט למדינות מערב אירופה וליפן, מעלות את מחיריו ב-70 אחוזים ומחליטות על קיצוץ חמישה אחוזים מתפוקת הנפט בכל חודש, עד שתפנה ישראל את כל השטחים שאבדו לערבים ב-1967 ויוחזרו זכויות הפלסטינים. רק עיראק אינה מצטרפת לחרם. נשק הנפט אינו משפיע על תוצאות המלחמה, אולם הוא מגביר את לחצן של צרכניות הנפט הגדולות על ישראל, לקבל את תביעות הערבים.

ישראל פועלת מתוך מגבלות קשות. ארה"ב, התומכת העיקרית, היא בעלת אינטרסים מנוגדים באזור, בעיקר בגלל הנפט. בריה"מ, עדיין מעצמת-על אדירה, עלולה להתערב במלחמה אם "לקוחותיה" שלה, מצרים וסוריה, יעמדו בפני מפלה מוחצת או איום גרעיני.

צה"ל כובש שטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלה, הקרוי מעתה בפי החיילים: "אפריקה". המצרים מחזיקים בשני ראשי-גשר חסרי עומק ממזרח לתעלה, ששטחם כ-1,200 קמ"ר, אך אחד מהם, הדרומי, מכותר. מערך הנ"מ המצרי הוכה קשות ונסוג מערבה. כתוצאה מכך שולט חיל האוויר הישראלי בכל זירת הלחימה, הארמיה השלישית חשופה לחלוטין לתקיפותיו, וביכולתו להשמידה.

כאשר מתברר לסאדאת המצב האמיתי בחזית: כוחות צה"ל אינם "מכותרים" בגדה המערבית, אלא מכתרים את הארמיה השלישית, ומאה ואחד קילומטרים בלבד מפרידים בינם לבין קהיר – הוא מדיח את הרמטכ"ל שלו, הגנרל שאזלי, ומתחיל ללחוץ להפסקת-אש. לאחר עיכובים נכנסת הפסקת-האש לתוקפה ב-24 באוקטובר, גם עם סוריה, בתיווכם של האמריקנים, הרוסים ומועצת הביטחון של האו"ם. עוד ב-22 באוקטובר מקבלת מועצת הביטחון, בהסכמת הצדדים – ישראל ומדינות ערב – את החלטה 338, ולפיה עליהן לפתוח מיד במשא-ומתן לשלום. ארה"ב ורוסיה נקבעות ליושבות-ראש משותפות לניהול הוועידה, ג'נבה נבחרת כמושב הוועידה, והיא שגם עתידה להעניק לה את שמה: "ועידת ג'נבה".

בתל-אביב מורגש סיום המלחמה בביטול ההאפלה בלילות ובחידוש קווי אוטובוסים שצומצמו במלחמה. עדיין רואים בשמיה את מטוסי ה"גאלאקסי" הענקיים, מטוסי התובלה של חיל האוויר האמריקני, הבאים מהים ונוחתים בנמל התעופה לוד [לימים נתב"ג] ובתוכם חלפים ונשק שאבדו לישראל במלחמה.

*

המלחמה מעוררת גלי ביקורת ציבורית קשים ביותר לא רק על משה כשר הביטחון, אלא גם על צמרת הצבא ועל הממשלה בראשות גולדה. זמן קצר לאחר המלחמה אומר משה בפגישה פומבית עם חבריו ברפ"י:

 "הזעזוע העיקרי עתיד להתחולל בנפשם של הישראלים, כאשר יתברר להם כי מה שאירע במלחמת יום הכיפורים אינו פרי 'מחדל', אלא ביטוי למציאות חדשה, הנחשפת במלוא חריפותה בעת מבחן כולל, מבחן מלחמה.

 "מלחמת ישראל ביום הכיפורים לא היתה 'מחדל'. היא נסתיימה בניצחון מוחץ. בתחילתה היה הכישלון בטעות המודיעין, ואף במהלכה נעשו שגיאות, רובן של שיקול דעת מוטעה ולא של הזנחה. השגיאות גבו את מחירן. היו קרבות כושלים, נפל קו בר-לב. אך חובה עלינו לזכור מה צפוי במלחמה. פינוי דנקירק, נפילת קו מז'ינו, נסיגת הצבא הסובייטי עד מוסקבה, פרל הארבור, הפיליפינים, ופרקים אחרים בהיסטוריה של מעצמות אמונות על מלחמות – חייבים לשמש לנו קנה-מידה ריאלי.

 "2,504 הרוגים – זה מחיר יקר מאוד לישראל. אך להילחם בצבאות תוקפים של מיליון חיילים ערבים, מצוידים בנשק מודרני ובשיריון רב, להשמיד 2,500 טנקים, להפיל 440 מטוסים, לצלוח את התעלה ולהתבסס בגדתה המערבית, לכבוש את מוצבי החרמון ולהגיע עד 40 קילומטרים מדמשק – זה לא ניתן בלי אבידות רבות.

 "עמים אחרים נקלעו למצבים דומים למה שבא על ישראל ביום הכיפורים, והם ראו במלחמתם, במהלכה ובתוצאותיה, דף מזהיר בדברי ימיהם, מקור לאמונה בכוחם ובעתידם. לישראל אבדה במלחמה זו עשירית האחוז מאוכלוסייתה; זה מחיר כבד ומכאיב מאוד. אך לא היה צבא, מעולם, שהצליח – ולו גם בתנאים עדיפים – להשמיד בקרב אלפי שיריוני אוייב ומאות ממטוסיו בפחות אבידות."

משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".

האומנם? מה היה קורה לו גויסו כוחות המילואים בעקבות כל מידע על ריכוזי כוחות של האוייב על הגבולות, והמלחמה – שמשה רואה אותה כבלתי ממנעת – היתה נדחית ונדחית על-ידי הערבים, עד שמסיבות אלה או אחרות היתה שעת-הכושר חולפת, והמלחמה לא היתה פורצת כלל?

במהלך קיץ 1973 היו מדי פעם שמועות על כוננות מיוחדת בצה"ל; בעקבות צעדי המנע שננקטו בחודש מאי הזהיר משה בפומבי מפני "קיץ אלקטרוני"; אך ההנהגה, ועימה גם התקשורת, לא הכינו את הציבור לכך שמלחמה גדולה ובלתי נמנעת עומדת בפתח. ההיפך הוא הנכון. לקראת הבחירות, שהיו אמורות להיערך בנובמבר 1973, שידרה ההנהגה בראשות המערך אווירה של רגיעה וביטחון ושל "עסקים כרגיל", ואפילו טובים מאי פעם.

*

אחד, אחד מאלפיים חמש מאות וארבעה ההרוגים במלחמה הוא בן-משפחתי רן שוחט, חייל מילואים נשוי ואב לבן, שנהרג בזחל"ם בסיני. רן, בנם של שמחה וצבי, הוא נכדו של ברוך בן עזר (ראב). ברוך היה נכדו של אליעזר ראב, שעלה עם בנו יהודה, הוא סבי, ב-1875, ושניהם היו ממייסדי המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, ב-1878. בתקופה זו, 1973 – נמצאת משפחתנו בארץ כבר כמאה שנים, מעורה בחקלאות, בשמירה ובביטחון. רן הוא הראשון מבניה שנופל על הגנת המולדת.

*

מיד לאחר שוך הקרבות, עוד בטרם התבררה התמונה לאשורה, מציידים אותי במכשיר הקלטה ביחידת המילואים שלי, במפקדת קצין חינוך ראשי, ושולחים אותי לאסוף סיפורי גבורה ביחידות היושבות ב"אפריקה", כדי להוציאם לאור, כפי שנעשה לאחר מלחמת ששת הימים.

עימי יורדים דוד שחר, אביעזר גולן ויעקב אורלנד.

בדרך לאזור הצליחה אני עובר על פני "גיא ההריגה", עשרות כלי-הרכב והשיריון השרופים והפגועים מדרום ל"חווה הסינית" – מראות קשים עד מאוד. המכונית חוצה את סוללת העפר הענקית, שנבנתה כגשר על התעלה ויוצרת קשר יבשתי בין "אסיה" ל"אפריקה" – לראשונה מאז כרה פרדיננד לספס את תעלת סואץ – ואני מגיע עד לרגלי ג'בל עתקה, הנמצא בשליטתנו, לא הרחק מהעיר סואץ, שחצייה עדיין בידי המצרים הנצורים; אני מגיע לרכס גניפה ואל נקודת הגבול הזמנית, הממוקמת בין האוהלים של שני הצבאות, על הכביש, בקילומטר ה-101 מקהיר.

ימים אחדים אני מסתובב מיחידה ליחידה, לעיתים נודד עימה ממקום למקום, וממלא קלטות רבות בחומר תיעודי רב-ערך. אני נפגש עם האלוף קלמן מגן בקרון המגורים שלו, זמן לא רב לפני מותו מהתקף-לב באותו קרון. מאחר שאינני חוקר אלא סופר, נפתחים לפני מפקדים וחיילים, ומספרים בגילוי לב סיפורים מרתקים וכואבים מאוד.

אחת העדויות שמגיעות לידי היא מפי חייל מילואים, באמצע שנות העשרים לחייו, איש צוות טנק, שהשתתף במלחמה:

 "הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו הוא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום דבר אחר פרט לעצמך. לא אכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל.

 "פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים, הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורני הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, זעקת תפילה נואשת הבוקעת ועולה:

 "'אלוהים! שזה לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!'

 "ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר – היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מנין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק. המשקפיים מתכסים חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – הבום. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא גרונך חול. קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה.

 "עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית תחמושת כשהיא עולה באש, והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום דבר. לא אכפת לך ברגע זה אם נפגעו, אם נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך – אני חי. בי לא פגעו. איברי שלי לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

 "בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים, בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טנקים מעשנים האחד ליד השני. עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו וקידמתו חור גדול, כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה תותחו מצביע, בתנוחה בלתי טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תמרות עשן דלילות מהמקומות שעוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי אפשרי, ממלא את האוויר.

 "'אלוהים!' פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאני מבין שהקול הבלתי אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה [נגמ"ש] במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

 "'אלוהים!' אני נזעק, פעם אחר פעם, 'אלוהים! איך קרה כל זה? איך נטבחו כל הטנקים האלה?'"

כאשר מתחילים להתברר מהלכיה ומחירה הנורא של המלחמה, ומתמנית ועדת אגרנט, משעֶה מפקדת קצין חינוך ראשי את הטיפול בחומר שאספתי, והוא מונח בביתי ללא דורש וללא מפענח. אני מאזין לקלטות ומדפיס מהן ראשי-פרקים מפורטים. ויום אחד, מבלי לומר דבר למפקדיי, אני שולח מכתב לשר הביטחון, מספר לו על הקלטות ומצרף העתק של ראשי הפרקים הללו.

העתק דומה אני שולח למזכירות ועדת אגרנט, לפי כתובת תא דואר המתפרסמת בעיתון.

אינני מקבל תשובות, אבל לאחר ימים אחדים אני מצטווה לבוא ולהחזיר מיד את כל החומר שברשותי למפקדת קצין חינוך. הם אינם יודעים מדוע הגיעה פתאום הוראה לכך מהרמטכ"ל דדו. אני סבור, כי לפחות חלק מהקלטות הללו שומע גם שר הביטחון. איני יודע מה עולה אחר-כך בגורלן. חלפו מאז כעשרים וחמש שנים, ואיש לא פנה אליי לפענח אותן ולהוציאן לאור בדרך זו או אחרת, חרף החומר המרתק הכלול בהן.

לימים מפרסם אביעזר גולן, בעיתונו "ידיעות אחרונות", כתבה מפורטת על הלחימה ב"חווה הסינית", בהסתמכו על חומר שאסף באותה נסיעה. דוד שחר כולל קטעים מהנסיעה לסיני ברומן "סוכן הוד מלכותו". אני מדפיס את עדותו המלאה של חייל המילואים, יחזקאל שמו, ברומן "השקט הנפשי"; אף כי עדותו מגיעה אליי בדרך אחרת, ואינה שייכת להקלטותי ב"אפריקה".

אני משתתף בהפגנה של תנועות המחאה מול ישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר 1973, ומצרף את שמי למודעה המתפרסמת בעיתונים וקוראת למשה דיין להתפטר מתפקידו כשר הביטחון ב"ממשלת המחדל". אין לכך קשר לצערי על מותו של רן במלחמה. את דעתי הביקורתית על דיין גיבשתי עוד בימי "פרשת לבון".

במשך שבועות אחדים לא קוראים אותי לשירות מילואים, ומגייסים אותי שוב רק לאחר הבחירות לכנסת, הנערכות ב-31 בדצמבר 1973.

תחילה אני סבור שבמקרה לא קראו לי, אך דן אלמגור, המשרת כאיש מילואים במפקדת קצין חינוך במרש"ל, מרחב שלמה, היא שארם א-שייח', מגלה לי כי דווקא הזמין אותי להרצות אצלו ונאמר לו שאני ועוד כעשרים מרצים, שיצאו בפומבי נגד דיין, נמצאים ברשימה שחורה. אסור להזמין אותנו עד לאחר הבחירות.

חבריי למילואים, שהועסקו הרבה בתקופה שבה ישבתי בבית, מקנאים בי ואומרים: "חבל שלא ידענו. היינו גם אנחנו חותמים על המודעה!"

*

ארה"ב לוחצת על ישראל, למסור את קטע הכביש קהיר-סואץ לידי האו"ם. ממשלת ישראל מסכימה רק לנקודות ביקורת של האו"ם, כדי לפקח על סדרי ההספקה לארמיה השלישית הנצורה. מתחילות שיחות ישירות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, העוסקות בסדרי העברת השיירות לארמיה השלישית, בחיזוק ההסכם להפסקת-האש ובהחלפת שבויים.

בתחילת נובמבר נערכות פגישות בארה"ב בין גולדה לנשיא ניקסון ולשר החוץ הנרי קיסינג'ר. בדצמבר נוסע משה לארה"ב ונפגש עם קיסינג'ר, עם שר ההגנה שלזינגר ועם אישים נוספים.

בשיחותיו עם קיסינג'ר ושלזינגר דורש משה, שתמורת נסיגה ישראלית למזרח לתעלה תתחייב מצרים לפתוח את התעלה לשיט ולאזרח את הערים הנטושות. על האמריקנים לערוב לחופש השיט גם במיצרי באב-אל-מנדב, בקצהו הדרומי של ים סוף, שהמצרים הכריזו על סגירתם. ועוד על האמריקנים להמשיך ולספק לישראל את כל הנשק הדרוש לה להגנתה בעתיד, לשם איזון עם הנשק הסובייטי שמוזרם בשפע למצרים ולסוריה, בעקבות הפסדיהן במלחמה.

קיסינג'ר מבקר עוד באותו חודש במזרח-התיכון. ב-18 בינואר 1974 חותם דדו על הסכם להפרדת כוחות, את מצרים מייצג הרמטכ"ל החדש, גנרל גמאסי. ישראל ומצרים מגדירות את ההסכם כצעד ראשון לקראת שלום סופי אך למעשה זו נסיגה חד-צדדית של ישראל, המפנה את המובלעת, או הטריז, שכבשה ממערב התעלה, ורצועה ממזרחה. התנאים לנסיגה כוללים אזורי חיץ ודילול בפיקוח האו"ם.

*

על-פי החלטת הממשלה ממנה ד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון, בנובמבר 1973, ועדת חקירה ממלכתית בראשותו, שתחקור את המידע בימים שקדמו למלחמה, את היערכותו של צה"ל ואת פעולותיו עד בלימת האוייב. מלבדו חברים בוועדה שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל, רב-אלוף לשעבר פרופ' יגאל ידין ורב-אלוף לשעבר חיים לסקוב, המשמש גם נציב קבילות החיילים.

משה מעיד גם הוא בפני הוועדה, ונעזר לשם כך בעו"ד אליקים רובינשטיין, שלימים ייעשה ראש לשכתו במשרד החוץ ועוזרו במשא-ומתן לשלום. אחד הנושאים שהוא מדגיש ביותר בעדותו הוא דאגתו לרמת הגולן ערב המלחמה, כאשר תבע בתוקף להעלות לשם את חטיבה 7.

בישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר, לאחר שהמפגינים ברחוב, ואני בתוכם, מקבלים את פניו בקריאות "בוז", נושא משה נאום תקיף. הוא נגד הגדרה עצמית לפלסטינים, בעד הקמת העיר ימית, תומך בזכותם של יהודים לרכוש קרקעות גם מעבר לקו הירוק, רואה עצמו נושא באחריות הפרלמנטרית לתקלות שהיו בצבא, ואשר להאשמות אחרות – ועדת אגרנט היא שתחקור ותחליט. את התשובה לאחריותו הפרלמנטרית יקבל רק מראש הממשלה הבאה, אם וכאשר תפנה אליו להמשיך בתפקידו. אם תקבל המפלגה עמדות עקרוניות, שאיתן לא יוכל ללכת לבחירות, יפרוש ממנה אבל לא מהחיים המדיניים, "לא אלך לגדל פרחים בנהלל," הוא מזהיר.

בנאומה שבה גולדה ומביעה אמון מלא במשה, אבל היא יודעת היטב שאם לא תביע בו אמון, יהא זה כאילו הביעה אי-אמון בה-עצמה.

ביום האחרון לשנת 1973 מתקיימות הבחירות לכנסת, שנדחו בגלל המלחמה. חרף הביקורת העזה בציבור על אחריות הממשלה ל"מחדלי מלחמת יום הכיפורים", יורד כוחו של המערך (מפלגת העבודה) רק בשבעה מנדטים, ועדיין אין באפשרותה של האופוזיציה, בראשות בגין, להקים ממשלה.

לאחר ימים אחדים מבקר משה אצל גולדה, שותה את הקפה המצוין שהיא יודעת להכין, ושב ושואל אם בכוונתה להציע לו להיות שר ביטחון בממשלתה הבאה. הוא מבהיר לה, שאם תמצא ועדת אגרנט שמץ של רבב בהתנהגותו האישית בתור שר ביטחון, לא יישאר בתפקידו אפילו חמש דקות, אלא יתפטר מיד. גולדה משיבה לו, שאינה מפקפקת אף לרגע במינויו לשר הביטחון גם בממשלה הבאה.

*

כחודשיים נמשך המשא-ומתן הקשה על הרכבת הממשלה. רק ב-10 במרס 1974 עולה בידי גולדה להציג בכנסת את ממשלתה החדשה. ב-1 באפריל מפרסמת ועדת אגרנט דו"ח חלקי, ובו מסקנות אישיות חמורות ביותר: אלוף שמואל גונן, גורודיש, מושעה ממילוי כל תפקיד פעיל בצבא עד שתשלים הוועדה את חקירתה בשלב הקרבות לעצירת האוייב. באמ"ן מודחים מתפקידיהם ארבעה קצינים בכירים, ובהם ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, וסגנו, תא"ל אריה שלו.

בכירי אמ"ן משלמים את מחיר כישלונם המקצועי. אולם אין לשכוח את האווירה ששררה לפני המלחמה בקרב הממונים עליהם והמקבילים להם במערכת הביטחון ובצה"ל – התנשאות על פני הערבים, זלזול בכוחם הצבאי, וביטחון מופרז בעליונות המוחלטת של ישראל. מכאן נבעו רמת המוכנות הנמוכה של הצבא, והאמונה שהיום הראשון למלחמה הבאה יהיה כיום השביעי למלחמה הקודמת – יהיה אפשר לנפנף בקלות את הערבים. במידה מסוימת עדיין שלטה הגישה הנועזת והלוקחת-סיכונים של משה, שהצליחה פעמים רבות בעבר: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים." יהירות זו לא באמ"ן החלה אלא הוקרנה מלמעלה, מהדרגים הבכירים, שעדיין היו מוקפים בתהילה שנצברה לזכותם במלחמת ששת הימים.

ועדת אגרנט ממליצה על סיום כהונתו של הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, "הנושא באחריות אישית למה שקרה ערב המלחמה גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין כוננותו של צה"ל."

דדו מודח חרף עמידתו האיתנה והבטוחה בראש המטה הכללי במהלך המלחמה, לאחר נתוני פתיחה קשים משאת – עד שמושגת ההכרעה, ושני הצבאות התוקפים נאלצים לבקש הפסקת-אש. הציבור הישראלי חייב לשאול עצמו ביושר, אם עדיפה היתה בעיניו האפשרות האחרת – רמטכ"ל שלא כשל ערב המלחמה, אך גם לא הצליח להביא בסופה לניצחון. שתי האפשרויות האחרות: של רמטכ"ל שלא כשל כלל, או שכשל בכל, הראשונה ספק אם תתגשם אי-פעם, והשנייה – אוי ואבוי אם תתגשם.

ההיסטוריה לא תיטיב עם דדו. ליבו עתיד להישבר. לזעזוע הטרגי העובר על מפקדי צבא גאים ובעלי הישגים כמוהו, וכגורודיש, עתיד לתת ביטוי הסופר יצחק בן-נר בסיפורו "ניקול", המופיע בקובץ "שקיעה כפרית" זמן לא רב לאחר המלחמה, וכמוהו הלל מיטלפונקט במחזהו "גורודיש", המוצג כבר לאחר מותם של דדו, גורודיש ומשה.

הדחת דדו וגורודיש מעמיקה את התהום שנפערה בינם לבין משה, ועתידה לרדוף אותם ולקרב את קיצם. ב-1987 אומר גורודיש בראיון עיתונאי, ממקום עבודתו באפריקה: "היו ימים שחשבתי לרצוח את משה דיין. הוא הקריב אותי, זרק לכלבים. בגד בחיילים. הציל את העור שלו. את דדו הוא ריסק לאט, עד מוות. היינו כלי משחק בידו, בן יונה ערמומי ואכזרי."

על אודות משה אומרת הוועדה, שהיא רואה עצמה רשאית להסיק מסקנות רק באשר לאחריותו הישירה ולא בנושא אחריותו הפרלמנטרית:

 "הבעייה העיקרית היא אם שר הביטחון התרשל במילוי תפקידו בעניינים שהיו בתחום אחריותו. הגענו לכלל מסקנה, כי לפי אמות מידה של התנהגות סבירה, הנדרשות מן הנושא בתפקיד שר הביטחון, לא היה השר חייב להורות על אמצעי זהירות נוספים או שונים מאלה שהוצעו לו על-ידי המטה הכללי של צה"ל, ועל-פי הערכה וייעוץ משותפים של ראש אמ"ן וראש המטה הכללי. באשר לאחריות הפרלמנטרית, כלומר – באילו מקרים מסוג זה צריך השר להתפטר ממשרתו – זו שאלה פוליטית מובהקת, ולכן הוועדה סבורה כי אין לה לעסוק בכך."

משה חוזר ושואל את גולדה, אם לאחר קביעותיה של הוועדה, בייחוד בשאלת האחריות הפרלמנטרית, היא רוצה בהמשך כהונתו בתפקיד שר הביטחון. גולדה, שנושאת באחריות הפרלמנטרית לא פחות ממשה, מוסרת הודעה לפרסום, ובה היא שבה ואומרת שהיא רוחשת לו אמון מלא כשר הביטחון, וכי הלקחים בקשר לתחילת המלחמה ולדרך ניהולה יבוררו בממשלה במועד המתאים.

משה אומר שאלמלא הביעה בו את אמונה היה מתפטר, אף שהוא רוצה להביא את המלחמה לסיום נאות, וזאת כאשר יוחזרו השבויים גם מסוריה וייחתם עימה הסכם הפרדת כוחות כפי שנחתם עם מצרים.

ואולם גם בתוך מפלגת העבודה (המערך) ובממשלה נשמעים קולות, הקוראים להתפטרותו של משה. שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, חבר מפלגת העבודה, תובע מגולדה לפטר את משה על רקע מסקנות ועדת אגרנט. שבוע לאחר שהיא מפרסמת את הודעת התמיכה במשה, מתפטר שפירא מהממשלה.

באחד הימים, בצאתו מישיבת ממשלה, עובר משה ליד משמרת של מפגינים. אישה אחת, אימו או אשתו של חייל שנפל, צועקת לעברו: "רוצח!"

 "הרגשתי כאילו סכין נתקעת בליבי. ידעתי שאף פעם אחת בחיי לא החלטתי לעשות פעולה צבאית שאני עצמי איני מוכן להשתתף בה. גם עכשיו, בכל יום ובכל חזית, אני מוכן להחליף כל חייל וללכת במקומו – לסיור, להתקפה או להגנת מעוז. אבל זו האמת שלי. את האישה הצעירה לא אוכל, ולא אנסה, לשכנע."

התחושות הללו מלוות אותו שוב ושוב – כאשר מפגינים צועקים נגדו קריאות גנאי, כאשר הורים שכולים מפרסמים בעיתון מכתב קשה הקורא להתפטרותו, כאשר על קיר בטון בדרום תל-אביב נכתב בגדול ובאדום: "דיין – אדריכל בתי הקברות הצבאיים," כאשר קצינים קמים ומדברים נגדו בפורום צבאי. "ידעתי כי שר הביטחון זקוק לאמון העם. אסור שיהיה ספק במסירותו, בתבונתו ובגישתו האחראית לענייני הביטחון. הרגשתי כי אמון זה מתערער והולך."

*

שעה שבג'נבה מתנהל המשא-ומתן להסכם על סיום המלחמה ועל כינוס ועידת השלום, מחדשים ארגוני הטרור הפלסטינים את מאבקם האכזרי באוכלוסייה האזרחית של ישראל.

ב-11 באפריל 1974 פורצת לקרית-שמונה חוליה של שלושה מתאבדים, מאירגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש, ומשתלטת על בניין בית-הספר "קורצ'ק". מאחר שהילדים בחופשה והבניין ריק, נכנסים השלושה לבניין מגורים באותו רחוב, זורקים רימונים ויורים לכל עבר, עולים מדירה לדירה ורוצחים את הדיירים. הם מתבצרים בחדר קיצוני בקומה העליונה. יחידה נבחרת חודרת לבניין ומחסלת את שלושתם. מאש המחבלים נהרגים שמונה-עשר ישראלים, שני חיילים ושישה-עשר אזרחים, מהם שמונה ילדים.

ב-15 במאי 1974, בשעות הלילה, תוקפת בלילה חוליה של שלושה מחבלים טנדר, המסיע פועלות ערביות לכפר פסוטה, הורגת פועלת ופוצעת פועלות אחרות ואת הנהג. השלושה ממשיכים בדרכם למעלות, נכנסים לבית משפחת כהן, הורגים את האב, האם וילד קטן, אחר-כך הם עוברים לבית-הספר, שלנים בו ילדים מטיילים מבית-ספר בצפת. הם משתלטים על מאה תלמידים וארבעה מורים ותובעים להוציא מהכלא עשרים מחבלים ולהעבירם לדמשק; רק לאחר שיודיע רדיו דמשק שתביעתם התמלאה, ישחררו את התלמידים.

משה מגיע למעלות כבר בבוקר ועומד על המצב מקרוב ככל האפשר. בצהריים הוא טס במסוק לפגישה קצרה עם ראש הממשלה בירושלים וחוזר למעלות.

הפריצה לבניין בית-הספר מתרחשת רק בשש בערב, מועד תום האולטימטום של המחבלים לפוצץ את הבניין. משה: "זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי. שתי ההחלטות העיקריות נתקבלו נגד דעתי. גם החלטת הממשלה להיענות לתביעת המחבלים, ולכן לא לפתוח מיד בפעולה צבאית בשעות הבוקר, כאשר עוד היה אפשר למצוא רגעים של עירנות פחותה אצל המחבלים; וגם החלטת הרמטכ"ל להמשיך במשא-ומתן עד לרגע האחרון, וזאת לאחר שכבר הסכימה הממשלה לפעולה צבאית. הבעתי וחזרתי והבעתי את דעתי, אבל היא לא התקבלה. גם על הרמטכ"ל לא יכולתי להשפיע שישנה את גישתו ושיקדים את הפעולה. לא יכולתי שלא לנהוג לפי החלטות הממשלה. אף לא יכולתי ליטול לידי את הפיקוד העליון על הצבא ולבצע את הפעולה הצבאית כראות עיניי, אבל לא יכולתי שלא לדעת, כי נעשו כאן שתי שגיאות חמורות: כניעה למחבלים, והחלטות לא נכונות על פעולה צבאית התובעת את מלוא התבונה."

במשך היום מציץ משה מדי פעם, מפינת הבית שהחיילים מסתתרים מאחוריו, לעבר בית-הספר. אחד המחבלים מבחין בו ורוצה לפתוח באש לעברו. ילדה שעומדת מאחורי המחבל רואה זאת ומנפנפת בידה למשה, שיחזיר את ראשו אל מאחורי הבניין. הוא מתבונן בה במשקפת. תווי פניה פניה קרובים וברורים, והיא נראית עצובה ועייפה מאוד.

כשפורצים החיילים לבניין הוא נכנס אחריהם לכיתה. התמונה מזעזעת – הרצפה מכוסה דם, ילדים פצועים שוכבים דחוקים ליד הקיר; בין הפצועים גם אותה ילדה שאותתה לו בידה, עיניה עצומות. כאשר מניחים אותה על האלונקה היא פוקחת אותן לרגע, מזהה את משה ופורצת בבכי: "זה היה נורא, זה היה נורא!"

בסופה של פרשת מעלות נהרגים אמנם שלושת המחבלים, אולם לפני כן הם מספיקים לרצוח עשרים ואחד ילדים ולפצוע שישים ושמונה. במשה מוטחות האשמות, שדחף להסתערות במקום למצות את המשא-ומתן, וזאת כדי לחפות על כישלונו במלחמת יום הכיפורים.

*

ההתנגדות הציבורית והמפלגתית להמשך כהונתה של "ממשלת המחדל" הולכת וגוברת גם במפלגת העבודה ובקרב שריה בממשלה. ב-11 באפריל 1974 מודיעה גולדה בכנסת על התפטרותה. ב-3 ביוני מושבעת ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין; שמעון פרס הוא שר הביטחון. רבים-רבים, גם בממשלה ובמפלגת העבודה, נאנחים עתה לרווחה. חלפה הסכנה, שמשה יהיה אי-פעם יורשה של גולדה. עם הכתם של מלחמת יום הכיפורים בא גם הקץ לדרכו הפוליטית.

הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה נחתם ב-5 ביוני, ואף שזה שלושה ימים כבר אין הוא מכהן כשר הביטחון, רואה משה בהסכם את הצלחתו להביא לסיומה הפורמלי של מלחמת יום הכיפורים: "אחרוני השבויים חזרו הביתה. צה"ל שחרר חיילי מילואים, ובסוריה שבו הפלחים לכפריהם הנטושים."

*

לימים אומר השופט שמעון אגרנט, כי פרסום מלא של דו"ח הוועדה שעמד בראשותה יעמיד באור נכון את עבודתה ואת הטעמים למסקנותיה. הוא קובל במיוחד על הרושם הציבורי שנוצר, בעקבות הפרסום החלקי, כאילו פטרה הוועדה את הדרג המדיני מאחריות מיניסטריאלית. לדבריו, הוועדה הכירה בבירור באחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לכל המשגים והמחדלים, אך נמנעה מלהמליץ על עונשים כהתפטרות, הואיל וראתה בשאלת העונש הראוי שאלה פוליטית מובהקת – כאשר מדובר בהמלצה הנובעת מאחריות מיניסטריאלית. הוועדה פטרה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון מאחריות אישית למעשיהם או למחדליהם, אך לא מאחריותם הציבורית, הממלכתית והמוסרית לפעולות המנגנון שעליו הופקדו.

*

 "את מאשימה אותי בדרך כלשהי?" שואל משה את יעל ביושבם בבוקר חורפי בגנו שטוף-השמש בצהלה.

 "לא יותר מכפי שאתה מאשים את עצמך," היא עונה בשקט.

משה נאנח ומספר על הפעמיים שבהן הלך אל גולדה וביקש להגיש את התפטרותו, וגולדה לא היתה מוכנה לשמוע על כך. "הוא עסק בדברים הפורמליים," אומרת יעל בצער, "ואילו אני דיברתי על הניצוץ שאיננו. הוא דיבר על אגרנט, ואילו אני – על משה דיין, אלא שלא היה זה עוד אותו משה דיין. סגנון החיים וסולם העדיפויות של אבי השתנה בעשר שנות חייו האחרונות. אלה היו שינויים מתוך בחירה, אופציות שהוצעו לו, קוסמות ומפתות, והוא קיבלן מרצונו החופשי. אם שימשה רחל אשתו זרז בתהליך, גורם מנחה ומאיץ – היסודות מן הסתם היו מצויים בתוכו זה כבר. העיסוק הכפייתי בצבירת כסף היה אולי ביטוי להשתחררות מזיכרונות דלות ועוני שהיו מנת חלקו עוד בהיותו ילד. העיתוי היה מצער, וגם כנראה לא מקרי. מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את כולנו בשעה של התמסרות לתאוות חומריות. לא היינו מוכנים לרעידת האדמה. יציבות הקרקע שעליה עמדו רגלינו היתה אשליה מתוקה. מצב אופורי של שביעות רצון עצמית לא תרם לחידוד חושיו של אבי, אם כי אני מסופקת אם היתה לדבר השפעה על אופן ההתנהגות וקבלת ההחלטות כאשר הגיעה העת לפעול. אם רחל היא שגרמה לרפיונו ערב מלחמת יום הכיפורים, היא גם זו שעזרה לו לעמוד בתקופה האיומה והאכזרית שבאה בעקבותיה."

*

קיסינג'ר ממשיך במסעיו למזרח-התיכון ב"מסע הדילוגים" בין ישראל למצרים, ומשלים את הסכם הביניים ביניהן רק ב-31 באוגוסט 1975, בתקופת רבין. קו ההפרדה החדש עובר ממזרח לרומני שעל שפת הים התיכון, יורד אל מעברי הגידי והמיתלה ומסתיים מדרום לאבו-רודס, וכך מחזיר את בארות הנפט לשליטה מצרית, אך עדיין מותיר בידי ישראל את בארות הנפט הדרומיות יותר, של א-טור. להסכם הביניים נוסף הסכם הבנה מרחיק-לכת בין ישראל לארה"ב, הכולל חיזוק כוחה הצבאי ופיצויה על החזרת שדות הנפט באבו-רודס ועל השטחים שהחזירה ושהיא עתידה להחזיר למצרים בסיני.

לאחר שבע שנים סוערות במשרד הביטחון חוזר משה להיות אזרח מן השורה, אך עודו חבר כנסת מטעם המערך (העבודה). ב-1975 הוא בן שישים. עתה יש לו זמן לכתוב, בעידודה של רחל ובעזרת בתו יעל, את ספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך". הכול מתועד, עוד מתקופת היותו רמטכ"ל, כאשר לקח את אל"מ מרדכי (מורלה) בר-און להיות ראש לשכתו. משה ער מאוד לתיעוד, ולמקומו בהיסטוריה. הוא נוהג לצלצל לעוזריו לאחר כל פגישה ופעולה, ותובע "לימן" אותן, מלשון יומן. את נאומיו הוא כותב בעצמו.

ספרו מסתיים בהתפטרות ממשלת גולדה ב-1974. בשעתו אמר משה לבן-גוריון, בהתרסה: "מה אתה שקוע כל-כך במסמכי 'הפרשה'. צא מזה!" – עתה שוקע הוא-עצמו במסמכי דו"ח ועדת אגרנט ומגיב עליהם בספרו.

משה עוקב אחר ההתרחשויות המדיניות והביטחוניות. הסכם הביניים עם מצרים הוא במידה מסוימת המשך למגמה שבה האמין מלכתחילה, להביא לחידוש השיט ולשיקום ערי התעלה, בדרך להסדר שלום.

*

לתקופה לא ארוכה נעשה משה עורך עיתון יומי ושמו "היום הזה", שאמור להתחרות בשני הצהרונים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ולתת במה לדיעותיו בטורו האישי. את העיתון מקים ידידו, הפירסומאי אליעזר ז'ורבין. העורכים בפועל הם אלי לנדאו ועמוס אריכא. אני עובד כל בוקר ארבע שעות בתור עורך-משכתב, ומקבל לא פעם לידי את הרשימה היומית שתורם משה לעיתון. דבריו נראים לי דווקא זקוקים לעריכה, אבל מודיעים לי שאין הוא מוכן שיגעו ברשימותיו. בקושי רואים אותו בעיתון. בעצם, הוא רק נותן לו את שמו. פעם או פעמיים אני חולף על פניו במדרגות. המערכת נמצאת בבית קומות מסחרי מוזנח ליד התחנה המרכזית הישנה. משה לא שם לב אליי, ואני משוכנע שאינו יודע כלל מי אני וכי אני עובד בעיתונו. גם לי אין שום סיבה או צורך להתוודע אליו, מה גם שמראש התניתי שאני עצמי לא אכתוב ב"היום הזה". רמת הכותבים נראית לי נמוכה, והעבודה נמאסת עליי מהר. זו הפעם היחידה בחיי שאני מתפתה לעבוד מחוץ לבית. גם יש לי הרגשה, שהעיתון לא יחזיק מעמד. אני פורש, ולאחר שבועות אחדים העיתון אכן נסגר.

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

מה שבגין הבין

אינני מכיר את אביחי מנדלבליט באופן אישי. היכרתי היטב את אביו מיקי זיכרו לברכה, שהיה מבכירי הפעילים של תנועת החרות בתל-אביב ונאמנו של מנחם בגין. בוודאי היה גאה בבנו על המעמד המשפטי הרם שהגיע אליו. ספק אם היה גאה על השתתפותו בחוברת שהופקה ערב ראש השנה על-ידי עיתון "הארץ", במטרה "להנחות" את 15 שופטי בג"ץ.

מדובר במוסף מיוחד, שכל כולו מאמרים ומודעות נגד מה שמכונה בעיתון זה ואצל המפגין-המתמיד –"ההפיכה המשטרית". מאמרו של מנדלבליט מופיע בקדמת המוסף, כשעמוד ממול מודעה שנושאת את הכותרת: "הכיבוש אינו סביר." החותמים עליה מדברים על כך ש"בגדה המערבית נהרסים חיים יום יום ושעה שעה," פלסטינים נרצחים, רכושם נגזל, והם קושרים את המאבק נגד ביטול חוק הסבירות, בהתנגדות לכיבוש, לנישול, לפוגרומים, לגזל, לפשעי מלחמה, ומסיתים את חיילי צה"ל "לא לעמוד מנגד."

אני בטוח שהכותב אינו נהנה להיות בחברת אירגונים שכאלה, שמנצלים את הערעורים על עילת הסבירות כדי להשניא את ישראל בעולם, ולציירה כמדינה פושעת. במוסף המיוחד הזה גם מודעה של הקרן החדשה לישראל ה"מתנגדת לכיבוש," קובעת כי "רוב חוקי ההפיכה מכוונים נגד החברה הערבית," שלא לדבר על שלל המאמרים שמדברים על "העליונות היהודית," על "הסכנה לחופש האקדמי" על "החלת ריבונות ישראל בגדה," ועל "החיבור בין השסע הפוליטי למתח הביטחוני הגובר." וכל זה – בעברית.

אביחי מנדלבליט נתן במאמרו יד להסתה, שכבר מזמן חרגה מעניין עילת הסבירות כשלעצמה. הוא ושופטי עליון בדימוס חברו אל דוברי השמאל הקיצוני, מוציאי דיבת ישראל החוצה, מעלילי עלילות כזב. השנאה העצמית מבית היוצר של העיתון הפוסט-ציוני הגיעה לשיאה.

עם זאת, מנדלבליט לא התנתק כליל משורשיו האידאולוגיים, והביא כתנא דמסייע את מנחם בגין ז"ל. זוהי גם כותרת מאמרו: "מה שבגין הבין לפני שנות דור." אני חותם על כל דברי בגין המצוטטים. לא היה מנהיג בישראל שתמך במערכת המשפט כמוהו. במיוחד בעשרים-ותשע שנותיו באופוזיציה. כמו יריביו של בגין בזמנו, שמביעים בימים אלה געגועים אליו, אחרי שהושמץ כ"רוצח," מסתבר שגם היועץ המשפטי לשעבר נכסף למשנתו שמונגשת היטב באתר של מרכז מורשת מנחם בגין ובאסופת הגותו: "דרך בגין."

המשפטן מנדלבליט לבטח מכיר את המשפטן יורם ארידור, שבקרוב ימלאו לו 90 שנה. ארידור פעל שנים רבות לצידו של בגין, הכיר היטב את דעותיו בתחום המשפטי, ועל כך כתב במאמרו בכתב-העת "האומה" (גילוי נאות: אני העורך) תחת הכותרת: "'העליון' איננו תמיד עליון."

בדברו על עליונות בית-המשפט והכנסת – אומר ארידור – יש לזכור כי בגין הביע דעתו בעת שבית-המשפט העליון נהג בריסון עצמי, ולא פלש ללא מיגבלה לתחום הפוליטי. בגין גם לא שלל עקרונית חקיקה שבאה לבטל בעת הצורך פסק-דין בעליון. "מי שמסתמך על בגין למניעת פסקת ההתגברות או לקביעה מוחלטת של עליונות הרשות השיפוטית, פשוט מתעלם מכך שבתקופתו בית-המשפט העליון ככלל לא עסק במחלוקות פוליטיות וטרם הלך בדרך המהפכה השיפוטית. כבר כיום יש מעבר לאימפריאליזם השיפוטי."

נכון, יורם ארידור היה בזמנו שחקן פוליטי, שר וחבר-הכנסת, אבל הוא גם משפטן מנוסה ופובליציסט מעמיק, ודבריו משכנעים יותר מכל המאמרים ב"מוסף המיוחד" שהופק לקראת ההכרעה ה"גורלית" בבג"ץ ה-15. אני אינני משפטן ולא בנו של משפטן, אבל כמוני כהמוני אזרחים, אנחנו תמהים על ה"הוא-הא" בנושא הסבירות, על השידורים ה"דרמטיים", על 15 ה"מופלאים" המורמים מעם, שנהנים מכל רגע של חשיפה.

הדמוקרטיה שלנו אולי נעדרת מנגנוני הגנה מספיקים, אבל במה עליונה סבירות השופטים על סבירות חברי הממשלה הנבחרת? מדוע מינויים של שרים מופרכים לעיתים, ואילו על מינויי שופטים – קדוש אמור? מדוע המינוי הפוליטי של בהרב-מיארה סביר ואילו כל מינוי ראוי, מקצועי, שיחליף אותה איננו סביר? ומעל לכל – הדיבורים הנלוזים על ישראל שצועדת לקראת דיקטטורה, הם בגדר עלילה בזויה. הרוח הדמוקרטית טבועה בגנים של העם היהודי, של מרבית האזרחים ושל כל ממשלה. בל יטיפו לנו מדינות זרות, בעידוד גורמים מבית, על דמוקרטיה!

ואסיים בעוד ציטוט ממאמרו של יורם ארידור ב"האומה": "בתפילת ערב יום הכיפורים מצוי הפיוט היפה על אודות כוחו של האל: 'כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב, ברצותו מקצר, כך אנחנו בידך חסד נוצר, לברית הבט ואל תפן ליצר.' אבל הסמכות הזאת, לעשות כרצונו, מצויה בידי אלוה, לא בידי אנוש, ולא הכול שפיט. לכן, אין צידוק לריסוק האיזון בין שלוש הרשויות למען עליונות הרשות השופטת בגירסתה האימפריאליסטית."

ואוסיף: אין כל צידוק לפסילת עילת הסבירות. גמר חתימה טובה וצודקת.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏20.9.23

* שביל הזהב – המשבר שאנו מצויים בו מאז ההכרזה על המהפכה המשטרית, הוא ימיהם הטובים של הקיצונים, מחרחרי מלחמת האחים, מפיצי השנאה, שוסעי השסע, קורעי הקרע, קוטבי הקיטוב, שהיתה להם עדנה. ואלה אינם מצויים רק בצד האחד של המתרס. המשבר הזה העמיק את התמונה של החברה הישראלית כמחולקת לשני מחנות לעומתיים, כשכל מחנה מסתגר אל מול המחנה השני, והקיצונים בכל מחנה נותנים את הטון. ומחלוקת על המהפכה המשטרית הפכה למלחמת זהויות, מלחמת תרבויות, מלחמת חילונים בדתיים ובדת. אלה הגורמים הדומיננטיים בשיח הציבורי בעיקר בתשעת החודשים האיומים האלה. המגמה הזאת עלולה להמיט על מדינת ישראל חורבן. אבל מתחת לרדאר, דווקא בחודשים האחרונים מתחזקת המגמה האלטרנטיבית למגמת הקרע והשנאה – מגמה של אחדות וחתירה להסכמות לאומיות. התקופה הזו הצמיחה עוד ועוד יוזמות, של ישראלים מודאגים שנחושים למנוע את חורבן הפילוג.

אני שותף למיספר פורומים כאלה, חלקם קמו השנה ואחרים שהקדימו את המשבר. חלקם ברמה המקומית – הגולן, הגליל. חלקם ברמה הארצית. אציג שתי התארגנויות כאלו. תנועת הרבעון הרביעי, שהוקמה חודשים אחדים לפני פרוץ המשבר, מתוך הבנה שאנו נמצאים בפתחו, והוא מסכן את הסיכוי של מדינת ישראל לחצות בשלום את הרבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיומה. התנועה חותרת לשינוי דרמטי בשיח הישראלי ולהמיר את ה"פוליטיקה של הכנעה", המאפיינת את הפוליטיקה המשברית הנוכחית, ב"פוליטיקה של הכנסת אורחים" בלשון התנועה (מה שאני מטיף לו בשנים האחרונות כ"פוליטיקה של הסכמות"). מטרת התנועה לגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות הליבה של החברה הישראלית, מתוך דיון עומק המבוסס על אמון בין הצדדים וייחוס כוונות טובות ליריבים האידיאולוגיים. היתרון הגדול של הרבעון הרביעי על יוזמות אחרות, הוא בחתירתה להיות מהר מאוד תנועת המונים, שתייצר בייס ישראלי חדש – אלטרנטיבה לבייסים הקיצוניים שהשתלטו על הפוליטיקה העכשווית, שייצור מסה קריטית ציבורית שתשנה את פני הפוליטיקה הישראלית ואת פני החברה. המטרה היא לעצב מחדש את הסיפור הישראלי בחשיבה מקדמת פני עתיד ומציירת את תמונת ישראל בשנת המאה לקיומה. כאמור, התנועה קמה עוד לפני המהפכה המשטרית והמשבר שחוללה, אבל המשבר הזה האיץ את הפיכתה לתנועת המונים, שכבר היום מונה עשרות אלפי ישראלים והיא חותרת להגיע בתוך זמן קצר למיליון ישראלים, וזה ממש לא בשמיים.

היוזמה השנייה היא קבוצת "בראשית". מדובר בקבוצה של עשרות אנשי ציבור ורוח, מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, תומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה, שלקחו על עצמם לקדם פשרה היסטורית בין המחנות על בסיס ערכי מגילת העצמאות. בניגוד לתנועת הרבעון הרביעי, המבססת את כוחה על ההמונים שיצטרפו אליה, קבוצת "בראשית" מבססת את כוחה על ההשפעה של חבריה, שהם דמויות מובילות בחברה הישראלית. בקבוצת הווטסאפ של "בראשית" מתנהלים ויכוחים סוערים ביותר על הסוגיות שבסדר היום הלאומי, עד שלעתים נראה שאין שום סיכוי להסכמות. ומשום מה, החוויה מהוויכוחים הסוערים הללו הפוכה – לראשונה אנשים נחשפים באופן מעמיק לכאבים ולאמת של הצד האחר, ומבינים שאי אפשר להתעלם מכך ושלא כל האמת נמצאת אצלם. ולמרות שכעת הקיצונים חטפו את החברה הישראלית, השתלטו על השיח הציבורי וגוררים אותנו לקרע, אני מאמין שבסופו של דבר, המגמה של האלטרנטיבה המתונה, שמבטאת אחריות לאומית, היא המהלך החשוב ביותר, שפועל כעת בחברה הישראלית, והיא שתציל את מדינת ישראל מן האסון הלאומי של תאונת דרכים קטלנית בין שתי רכבות הדוהרות זו מול זו בעוצמה, בלי לראות בעיניים. דרכו של הרמב"ם, שהושפעה מהגותו של אריסטו, בדבר שביל הזהב, דרך האמצע והמתינות, שהיא הדרך הראויה לקיום אנושי, חברתי ולאומי, היא הדרך שתוציא את החברה הישראלית מן המשבר והיא הדרך שהחברה הישראלית תבחר לפסוע בה בבוקר שלמחרת המשבר.   

* מסע המחנות – לפני 90 שנים בדיוק, ערב ראש השנה תרצ"ד (1933) פרסם הרב הראשי לא"י אברהם יצחק הכהן קוק, גדול הוגי הדעות של הציונות הדתית, מאמר בעיתון "היסוד" – "מסע המחנות". במאמר זה יצא חוצץ נגד ההבחנה בין חילונים לדתיים, או כפי ששני המחנות נקראו אז "חופשיים" ו"חרדים". כך כתב הראי"ה, בין השאר: "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכלל, והם 'חרדים' ו'חופשיים'. שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך, המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ה' אשר יאיר לנו.

"ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. 'החרד', כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו 'חרדים', הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני, 'החופשים'. ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה, הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו'החופשי', כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח 'חרדי' שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?"

מה טוען הרב קוק? מה הבעייה בקיומם של שני המחנות? האדם נבחן כפרט, לא כחלק מקולקטיב. כל אדם מחויב תמיד בחשבון נפש. החזרה האמיתית בתשובה, אינה הביטוי הוולגרי המקובל היום בחברה הישראלית, אלא התיקון האישי שכל אדם נדרש לו. החלוקה בין דתיים לחילונים, מתייגת כל אדם לקבוצה ומשחררת אותו מחשבון הנפש. הדתי – עושה את חשבון נפשם של החילונים, מכה "על חטא" על חזם, ובכך כביכול שחרר עצמו מחשבון נפשו. החילוני – לכאורה, אין זה מעניינו, שהרי התשובה היא עניין לדתיים. וכך, בהשתמטות הפרט בישראל מתיקון אישי, נמנע מעם ישראל תיקון חברתי כללי. זאת האשמה חמורה מאוד. מכאן מגיע הרב קוק למסקנה הבאה: "באמת, לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא, ש'ציבור' הוא כולל במובנו כפי הנוטריקין שלו 'צדיקים, בינוניים ורשעים', אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש'אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע', וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיכול באמת להיות שבמצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין. והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא."

כאן אולי המסר החשוב ביותר של הרב קוק – הוא שולל את ההבחנה בין דתיים לחילונים, ומציע הבחנה על פי מבחן שונה לגמרי – המחויבות לכלל עם ישראל. הרב קוק יודע, שבכל המחנות יש המחויבים יותר והמחויבים פחות לכלל ישראל. את המחויבים פחות או שאינם מחויבים, בשני המחנות המקובלים, הוא משייך לקבוצה אחת ולעומת זאת, את המחויבים יותר, בשני המחנות, הוא משייך לקבוצה הראויה לשבח, בהיותה הקבוצה שיש בה "כוח כמוס של הצעדה לטובה."

הימים הקשים האלה הם ימיהם הטובים של הקיצונים, השונאים, משסעי השסע, קורעי הקרע, מחרחרי מלחמת האחים. מה הפלא שספי רכלבסקי שב והוציא מהדורה חדשה ומעודכנת של ספרו "חמורו של משיח", שמציטוט רסיסי אמירות של הרב קוק, מחוץ להקשרם ובפרשנות מוטה, כמי שירה את החץ וסימן סביבו את המטרה, הוא בנה תאוריה המציגה את הרב קוק כמי שראה בחילונים את החמור שיישא על גבו את מביאי המשיח הדתיים ועד שיסיים את תפקידו ולא יהיה בו עוד צורך. אבל המסרים של הרב קוק היו רחוקים מאוד מסילוף דמותו והמאמר המכונן "מסע המחנות" הוא רק עדות אחת מיני רבות, לגישתו האמיתית של הרב.

* צעדים אנטי פטריוטים – העצומה הקוראת לביידן לא להיפגש עם נתניהו וההפגנות נגד נתניהו בחו"ל, מצטרפות לסרבנות, למשיכת כספים מהארץ וכו' – אותם מעשים שבעטיים המחאה הזאת אינה המחאה שלי. ואין בכך כדי לכרסם כהוא זה בהתנגדותי לממשלה המופרעת הזאת ולמהפכה המשטרית. יש סתירה בין הפגנה פטריוטית עם דגלי הלאום, לבין צעדים אנטי פטריוטיים. מי שהופך מאבק נגד הממשלה למאבק נגד המדינה, מתנקש בלגיטימיות של המאבק שלו. את התבערה שהממשלה הזאת הציתה לא מכבים באמצעות דלק. ובאשר ליורדים שמפגינים בחו"ל – קודם כל תחזרו הביתה ותהיו חלק מהמדינה, ואז תהיה לכם זכות מוסרית להיאבק על דרכה.

* בהצלחה בשליחות – ראש הממשלה יוצא לשליחות מדינית וביטחונית חשובה בארה"ב. הסוגיות שעל הפרק, ובראשן האיום האיראני, לא יצאו לחופשה עקב המשבר בישראל. תהיה דעתי על ראש הממשלה אשר תהיה, ואתם יודעים מה דעתי עליו, אני מאחל לו הצלחה בשליחות. אני מאחל לו הצלחה בפגישתו עם ביידן. אני מאחל לו הצלחה בנאומו באו"ם. אני סולד מההפגנות נגדו בארה"ב. מה הצעד הבא? לנאום במועצת הביטחון ולקרוא לסנקציות על ישראל?

אני אופוזיציה לממשלה. בשום אופן לא אופוזיציה למדינה. בוז לסרבנות! בוז להוצאת כספים מהארץ! בוז להפגנות נגד רוה"מ בארה"ב! והתנגדותי למהפכה המשטרית נחרצת כשהייתה.

* מפגן מעורר קבס – המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים, ושום מאבק פוליטי וציבורי, יהיה צודק כאשר יהיה, אינו מצדיק פגיעה בביטחון ולא ביחסי החוץ של ישראל. לכן, על אף התנגדותי למהפכה המשטרית, אני שולל מכל וכל את הסרבנות (על שלל כינוייה המכובסים) ואת הפעילות להכשלת שליחותו המדינית של ראש הממשלה בארה"ב. אך גם אם כבר מפגינים נגד ראש הממשלה בחו"ל, גם הפגנות כאלו צריכות להיות עם קווים אדומים כלשהם. הקרנה על כלא אלקטרז הידוע לשמצה, שבו נכלאו ראשי הפשע המאורגן בארה"ב ורוצחים קשוחים במיוחד, מיצג של נתניהו במדי אסיר מאחורי סורגים, ואמירה שזה מה שמצפה ל"קריים מיניסטר", היא מפגן מבחיל ומעורר קבס, החוצה כל קו אדום. נתניהו הוא נאשם בפלילים. ככזה, עומדת לו חזקת החפות. אותם מפגינים חוליגנים מינו את עצמם לתובעים ולשופטים, הרשיעו אותו וגזרו את גזר דינו – שלחו אותו לכלא. ולא סתם לכלא – לכלא שהתנאים בו היו איומים ונוראים. האם זאת הד-מו-קרט-יה שעליה הם נאבקים? וכל זאת, בקמפיין בחו"ל נגד ראש ממשלת ישראל הנמצא שם בשליחות מדינית וביטחונית ומייצג את מדינת ישראל כולה. מעניין אותי כמה ממאות אלפי המפגינים חשים שגועל הנפש הזה מייצג אותם. אני בטוח שקומץ קטן. הבעייה היא שהמחאה הזאת נחטפה בידי הקיצונים, כפי שמדינת ישראל כולה נחטפה בידי הקיצונים, מכל הצדדים. והחוטפים מנסים בכוח לקרוע את המדינה לגזרים ולחרחר מלחמת אחים.

הגיעה השעה שהרוב הדומם יחדל לדמום, בטרם כולנו נדמם, וישמיע את קול המתינות והשפיות, הממלכתיות והאחריות הלאומית.

* מודל לחיקוי – לתומכי ההפגנות בחו"ל בזמן שליחותו של ראש הממשלה יש קלף מנצח –הם מפיצים סרטונים באנגלית של נתניהו, שבהם הוא מדבר נגד ממשלת בנט הדיקטטורית. אם האיש הזה הוא המודל לחיקוי, אני מבין שראש הממשלה שיחליף אותו יזמין קווי אספקה של סיגרים ושמפניות, וזה יהיה בסדר, כי גם ביבי עשה כך. אולי הוא גם יירש את יאיר.

* מסרים לתקשורת הזרה – אני נגד ההפגנות בחו"ל, כי אין לייצא את המחלוקת הפנים ישראלית. אך באותה רוח, שאלה לי לראש הממשלה. מדוע אתה מחרים, בצעד אנטי דמוקרטי, את התקשורת הישראלית, מסרב להתמודד עם שאלות הציבור שהיא מפנה אליך, ואת מסריך מעביר בראיונות לתקשורת הזרה, בהנחה שאין היא יודעת מה לשאול?

* חצי אמת – בדבריו של נתניהו על כך שהוא בלם את ההצעה הקיצונית והרעה של יריב לוין יש גרעין של אמת, אך זו חצי אמת הגרועה משקר. הגרעין של האמת, הוא שאכן המהפכה המשטרית אינה יוזמה של נתניהו אלא של לוין. גרעין נוסף של אמת הוא שנתניהו לא היה בסוד פרטי התוכנית והוא נחשף אליה לראשונה בטלוויזיה. אבל כשנתניהו מינה את לוין לשר המשפטים, הוא ידע שהתנאי של לוין להתמנות לתפקיד הוא יד חופשית בקידום "רפורמה" מרחיקת לכת, גם אם לא תאר לעצמו עד כמה מרחיקת לכת. ובכל זאת הוא מינה אותו. ואם לוין הרשה לעצמו להציג תוכנית מהפכנית המשנה את המשטר בישראל באופן רדיקלי, וראש הממשלה לא היה מודע לכך, זהו כישלון של נתניהו ובכל מקרה הוא נושא באחריות. וכאשר נתניהו נחשף לתוכנית הקיצונית והרעה, הוא לא ביטל אותה ולא פיטר את השר. הוא אמנם לא הרבה לדבר בשבחה, אבל מעט ההתייחסויות שלו אליה היו חיוביות. וכאשר שר הביטחון קרא לעצור את החקיקה הוא פיטר אותו. רק אחרי המחאה הספונטנית של מאות אלפי האזרחים שיצאו לרחובות ב"ליל גלנט" והשביתה הכללית של ההסתדרות והמעסיקים, הוא הואיל ללחוץ על הברקס. אך הוא המשיך לתת ללוין לכשכש בממשלה ובו, המשיך לאפשר לו ולרוטמן להכשיל את המו"מ בבית הנשיא, שיתף פעולה עם לוין בהעברת חוק ביטול עילת הסבירות המושחת, ואחרי שהתחייב לתמוך ביוזמת הנשיא השלישית, הוא שוב נבהל מלוין והתנער מהסכמתו.

בכל זאת, יש צד חיובי בשקר של נתניהו – עצם האמירה שלו שה"רפורמה" קיצונית ורעה. אולי על גל האמירה הזאת הוא יעשה את המתחייב לטובת המדינה, ויעצור את המהפכה. ובאשר ללוין, מי שהיה נאמן הנאמנים לנתניהו – הנה, הוא למד על בשרו, מה שלמדו לפניו כל נאמניו של נתניהו. שאין לנתניהו שום קושי להשליך אותם לכלבים ולהשפיל אותם.

* אחריות של ראש ממשלה – במשך 9 חודשים מיטלטלת החברה הישראלית למשבר העמוק בתולדותיה, משבר חוקתי, חברתי, כלכלי, ביטחוני, מדיני, משבר במערכת הרפואה, משבר במדע, התפוררות צה"ל, מה לא? וכל זאת בגלל מהפכה, שראש הממשלה (!) טוען שכבר לפני 9 חודשים הוא חשב שהיא רעה וקיצונית. הלו? אתה ראש ממשלה? יש לך אחריות כלשהי?

* תמות נפשי – יריב לוין נשאל בתוכנית "שישים דקות": אם התוצאה של המהלך שלך תהיה פגיעה בביטחון והתרחבות אי התייצבות למילואים – בכל זאת תקדם אותה? את תשובתו אתרגם לשפה ישירה: מה אכפת לי מה יהיו התוצאות? מי צריך את המדינה הזאת, אם לא אמנה את שופטיה.  ... ואנקמה אחת משתי עיניי - תמות נפשי עם השופטים.

* היה כדאי? – שאלה ליריב לוין, שמחה רוטמן ותומכיהם. מילא הנזק הביטחוני. מילא הנזק הכלכלי. מילא הנזק המדיני. נדבר רק על מלחמת הזהויות והתרבויות שפרצה כאן. נדבר על השד הדוסופובי שיצא מהבקבוק. זה היה כדאי? זה היה שווה את כל זה? אולי די?

* הפסקת התנדבות – תארו לעצמכם מה היה קורה אילו במלחמת יום הכיפורים מילואימניקים היו מחליטים "להפסיק להתנדב" במחאה על המחדל.

* מי בחר בהם – ב-1920, לאחר הקמת המנדט הבריטי, הוקם המוסד הנבחר של היישוב היהודי בארץ ישראל, אסיפת הנבחרים. האסיפה נבחרה בבחירות דמוקרטיות, שבהן השתתפו המפלגות השונות. ב-2 באוגוסט 1944 נערכו הבחירות לאסיפה הנבחרים הרביעית. לקראת הקמת המדינה, ההנהלה הציונית שקלה כיצד למלא מיד את הוואקום השלטוני שייווצר כאשר המנדט הבריטי יפוג. היא החליטה להקים את מועצת העם, שמיד עם הכרזת המדינה (שהוכרזה יום לפני סיום המנדט. למה יום קודם? כי המנדט הסתיים בשבת וכדי לא לחלל שבת, מצד אחד, ומצד שני לא להמתין למוצ"ש וכך ייוותר ואקום שלטוני) תהפוך למועצת המדינה הזמנית, שיהיה הפרלמנט הזמני עד הבחירות הראשונות. המועצה מנתה 37 איש. 34 מהם נבחרו על פי המפתח המפלגתי של תוצאות הבחירות לאסיפת הנבחרים האחרונה, ב-1944. אליהם צורפו 3 נציגים של המפלגה הרוויזיוניסטית, שב-1944 החרימה את הבחירות לאסיפת הנבחרים. אגב, למה בגין לא היה חבר במועצת העם? הוא היה מפקד האצ"ל ולא מנהיג מפלגה. לכאורה, כאשר הוצע לרוויזיוניסטים להצטרף ולבחור שלושה נציגים, הם יכלו לשלוח את בגין. אבל זה בכלל לא עמד על הפרק. לא במקרה, ביום הקמת המדינה, בגין כלל לא הצטרף למפלגה הרוויזיוניסטית אלא הקים מפלגה חדשה, תנועת החרות, שלמעשה קברה את המפלגה הרוויזיוניסטית, שתומכיה בחרו בבגין והיא כלל לא עברה את אחוז החסימה ולאחר מכן נטמעה בתנועת החרות. כך נבחרו אותם "37 איש שאף אחד לא בחר בהם."

* התשתית הערכית לחוקה – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה. ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא היתה ולא נבראה. בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח, בתוקף הסמכות החוקית שניתנה לו בידי החוק המנדטורי, שאומץ בידי מדינת ישראל, לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

על פי המגמה שמאחורי ביטול עילת הסבירות, בג"ץ חרג מסמכותו בהחלטה הזו. תוכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר, לא רק את חוקי הכנסת, אלא גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל ושריה (במקור דובר גם על הדרג המנהלי במשרדיה, אך בגרסה הסופית הדבר הוצא). בתצהיר של תוכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת." משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. על פי הגישה של לוין, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב. זו גם מהות תשובתו לבג"ץ על העתירה שנועדה לחייב אותו לממש את חובתו כלפי הציבור כשר בממשלה ולכנס את הוועדה למינוי שופטים.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. זו היתה פסיקה אקטיביסטית מאוד, הרבה שנים לפני המצאת הביטוי "אקטיביזם שיפוטי" (אם כי כחמש שנים אחרי שבגין, אז ח"כ באופוזיציה, הגדיר אותה בעברית – "עליונות המשפט"). אהרון ברק היה אז נער בן 17, עולה חדש, לבטח לא העלה על דעתו שיהיה אי פעם נשיא בית המשפט העליון. השופט אגרנט מוזכר פעמים רבות בגעגוע, כדוגמה לשופטים המכובדים שקדמו למהפכה החוקתית של אהרון ברק. על מה התבסס אגרנט כשפסק את פסיקתו ההיסטורית ופסל החלטה שהתבססה על החוק? על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. "הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון – פירושם כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש." ולכן, פסק אגרנט, "ההכרזה... מבטאת את חזון העם ואת האני מאמין שלו. מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה."

הנה כי כן, כבר ב-1953, אחד מפסקי הדין החשובים בתולדות בג"ץ הסתמך על ערכי מגילת העצמאות. מאז ועד היום למעלה מ-150 פסקי דין התבססו על ערכי מגילת העצמאות. היום, מגילת העצמאות מעוגנת בחוקה, כלומר בחוקי יסוד, שהם החוקה שבדרך. בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, נאמר: "זכויות היסוד של האדם בישראל יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." ובחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, המכונה בקיצור חוק הלאום, נאמר: "החוק נועד להשלים את השילוב הערכי המאפיין את דרכה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח העקרונות של הכרזת העצמאות." ואכן, חוק הלאום וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הם שני העוגנים החוקתיים של שני היסודות המרכזיים במגילת העצמאות.

האם מגילת העצמאות היא מסמך משפטי? במאמר שכתבתי לאחר דברי הבלע של בומבך, בא כוח הממשלה, בדיון בבג"ץ, שבו ניתחתי את מגילת העצמאות וערכיה, כתבתי: "מגילת העצמאות אינה מסמך משפטי. היא הרבה יותר ממסמך משפטי. משפוט שלה יצמצם אותה. היא התשתית הערכית שעליה יש לבסס את החוקה. השילוב בין חוק הלאום לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הוא הביטוי המשפטי והחוקי של המגילה." על כך קיבלתי תגובות ברוח: אז מה אתה רוצה מבומבך? הוא אמר בדיוק את מה שאמרת, שמגילת העצמאות אינה מסמך משפטי. אבל אני אמרתי את ההיפך המוחלט מדבריו של בומבך. בומבך זלזל ב"מסמך הרשלני שכתבו 37 אנשים שאף אחד לא בחר בהם," והציג אותו כאיזה נייר זניח וחסר חשיבות שאי אפשר להסתמך עליו לכלום ובטח אין לו תוקף משפטי. ואילו אני כתבתי שמגילת העצמאות היא הרבה יותר ממסמך משפטי. כלומר, התייחסות אליה כאל מסמך משפטי ממעיט מערכה. אבל, כתבתי, היא התשתית הערכית שעליה יש לבסס את החוקה. וברור שבית המשפט יכול להסתמך בפסיקותיו על ערכי המגילה, כפי שעשה השופט אגרנט כבר ב-1953. 

* נכתב ברשלנות – "התקווה" הוא איזה שיר שכתב ברשלנות בוהמיין שיכור שאף אחד לא בחר בו. אז מה? אנחנו מקובעים שהוא יהיה ההמנון שלנו לדורות? ולמה שלא נאמץ, לדוגמה, את המנון נטורי קרתא, שהכהניסטים אוהבים לרקוד אתו ולשיר אותו בשאגות?

אֲדוֹשֵׁם הוּא מַלְכֵּנוּ / וְלוֹ אֲנַחְנוּ עֲבָדִים / הַתּוֹרָה הִיא אֱמוּנָתֵנוּ / וּבָהּ אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים / בְּשִׁלְטֹון הַכּוֹפְרִים / אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים / אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים / וּבְחֻקּוֹתֵיהֶם אֵין אָנוּ מִתְחַשְּׁבִים / אֵין אָנוּ מִתְחַשְּׁבִים / בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה נֵלֵךְ / בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם / בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה נֵלֵךְ / לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם.

* ירידת הדורות – ראש הכנופייה עלה לדוכן הנואמים במליאת הכנסת והח"כים מן האופוזיציה יצאו מהמליאה במחאה. זה הזכיר לי נשכחות. בשנות ה-80, כל אימת שמורו ורבו של בן גביר, אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב) עלה לנבוח מעל הדוכן, מליאת הכנסת התרוקנה. ראש הממשלה יצחק שמיר, סיעות הליכוד, המפד"ל, התחיה, מורשה, המפלגות החרדיות, יחד עם סיעות האופוזיציה קמו ועזבו במחאה וכהנא נבח מול אולם ריק. איזו ירידת הדורות, בין הליכוד שהיה תנועה לאומית ליברלית והימין שהיה ממלכתי, לליכוד הביביסטי, הימין המלא-מלא, הקיצוניות הדתית שמנהיגה הוא על הרצף הכהניסטי, שכרתו ברית עם הכנופיה הכהניסטית.

* אמצעים למלחמה בפשיעה – במסגרת המלחמה בפשיעה החמורה, בפרט במגזר הערבי ובמיוחד במכת המדינה של הנשק הבלתי חוקי, העבירה הקואליציה של ממשלת השינוי הוראת-שעה לשלוש שנים, המתירה במקרים של חשש מיידי לפשע להיכנס לבתים פרטיים ללא צו שופט.

הדמגוג שהיה יו"ר האופוזיציה-למדינה יצא בשצף קצף נגד ההחלטה, וסיפר לחסידיו השוטים שזה חוק דיקטטורי צפון קוריאני, שנועד לאפשר למשטרה לחדור לבתים הפרטיים של תומכיו, ללא צו שופט בלה בלה בלה. עובדי האלילים דיקלמו את דפי המסרים ברוח זו, של תעשיית השקרים וההסתה, כאילו היו תורה מסיני. ועכשיו, במסגרת אותה מלחמה בפשיעה החמורה, ממשלת נתניהו מובילה חוק המאפשר שימוש בטכנולוגיה לזיהוי פנים, שתאפשר להגיע אל הרוצחים ואל פושעי הפרוטקשן. וארגוני המחאה קופצים בראש עם אותם טיעונים א-לה נתניהו. הפשיעה החמורה, בעיקר במגזר הערבי, היא סכנה גדולה לדמוקרטיה. אנו רואים זאת כבר כעת באלימות המאורגנת בבחירות המוניציפליות בחברה הערבית. הדמוקרטיה מחייבת את המדינה במלחמת חורמה בפשיעה. ויש להעניק למשטרה כלים במלחמה הזאת. הטכנולוגיה הזאת היא כלי חיוני ולכן אני בעד החוק הזה. יש, כמובן, להקפיד בפרטי החוק ובעיקר בבקרה השיפוטית על השימוש בטכנולוגיה הזאת, כדי לסכל שימוש פסול בה.

אני מקווה, שבניגוד להתנגדות הפרנואידית של ארגוני המחאה, האופוזיציה הפרלמנטרית תנהג באחריות ותתמוך בחוק. הרי הממשלה המופרעת הזאת לא תמשול לנצח. לא רחוק היום והיא תקרוס אל תוך שקריה, ותיבחר ממשלה שפויה, בהובלת האופוזיציה הנוכחית. או אז, האחריות למלחמה בפשיעה תהיה על כתפי הממשלה החדשה. אני מקווה שהאופוזיציה לא תכבול את ידי הממשלה הזאת ובכך גם את ידי הממשלה הבאה. אגב, אני גם בעד שימוש ברוגלות במלחמה בפשיעה.

* הקנאות הדוסופובית – אני מתנגד להפרדה בתפילות. כאשר בניי ובתי עלו לתורה בבר ובת המצווה, כמובן שהגברים והנשים ישבו יחד. כך גם בטקסי בר ובת מצווה של נערות ונערים אחרים שאני מכין. במחלוקת האורטלית על אופן התפילה ביום הכיפורים, אני נושא הדגל של התנגדות למחיצה, שבעיניי היא צלם בהיכל. בקורונה, כשלא יכולנו לארח את המניין האורתודוקסי, שלצערי מוביל אצלנו את התפילות יום הכיפורים, אני הובלתי את התפילה והיא היתה מעורבת. בשמחת תורה, שאני מוביל באורטל, נשים וגברים קוראים בתורה וההקפות מעורבות. כך גם בקריאת המגילה בפורים. כשהיתה אצלנו, תקופה קצרה, אישה שידעה לקרוא במגילה, חילקנו בינינו את הקריאה.

ועם זאת, אלחם על זכותם של יהודים להתפלל בהפרדה, גם במרחב הציבורי. אעשה זאת כיהודי וכליברל, מתוך תפיסתי את מהותה של ישראל כמדינה יהודית ולא פחות מכך – כמדינה דמוקרטית. כיהודי – העובדה שאני רוצה בשינוי המסורת ומשנה אותה בפועל, אינה מקנה לי כל זכות למנוע ממי שרוצים לדבוק במסורת אבותיהם כלשונה, לעשות כן. יש לי ויכוח איתם על הדרך, אך לבטח לא על זכותם. קל וחומר כליברל – איני מעלה על דעתי סגירת המרחב הציבורי בפני תפילה כזאת. על מה הוויכוח? על תפילת נעילה שמתקיימת מאז הקורונה בכיכר דיזנגוף תחת כיפת השמיים. אלפי אנשים משתתפים בה. ואגב, היא לא נעשית בהפרדה, אלא יש בה מתחם בהפרדה ומתחם מעורב. וזו, בעיניי הדרך היפה ביותר והמכילה יותר בתפילה. ונגד זה קמו קנאים דוסופובים שמתהדרים ב"ליברליות" מזויפת, וזועקים, אויה, שגנבו להם את המרחב הציבורי. ערב בשנה, בקרן כיכר אחת, בעיר הענק הזאת, מתקיימת תפילה, שחלקה הוא בהפרדה, ונגד זה לוחמים הקנאים האלה. אם עיריית תל-אביב תיכנע לדרישת הקנאים הדוסופבים ותאסור על התפילה, בג"ץ יכפה עליה לאשר זאת. תהיה זו החלטה פה אחד, בכל הרכב שיהיה.

* מניין עשרים – במדרשת השילוב, שיש לי הזכות הגדולה להיות היו"ר שלה, בית הכנסת מחולק לשלוש עזרות – גברים, נשים וישראל (מעורב). התפילה נפתחת ב"מניין עשרים" כלומר כאשר יש לפחות עשרה גברים ועשר נשים. אם יהיו מאה גברים ותשע נשים – אין מניין. ולהיפך. ראש המדרשה הוא הרב אביה רוזן. אביה הוא רב אורתודוקסי. הוא יושב בעזרת הגברים. אבל הוא אוהב מאוד את הדרך הזו והיא גאוותו. כזוהי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

* החרדים החדשים – אלה שמתנגדים לכך שערב בשנה בתל-אביב יפו הגדולה תוקצה פינה במרחב הציבורי לתפילה שיש בה מתחם קטן עם מחיצה, ורובו ללא מחיצה, משוכנעים שאם תינתן הפינה הזאת ערב בשנה, למחרת תהיה הפרדה באוטובוסים והנשים יודרו אחורה, יהיו רחובות  נפרדים לנשים וגברים והנשים תחויבנה ללבוש חיג'אב. "המדרון החלקלק". הפרנויה הפתולוגית הזאת היא החרדה, תמונת הראי של החרדים. גם החרדים מפחדים מהצל של עצמם ומהמדרון החלקלק. לכן הם משתמטים מצה"ל, לא לומדים לימודי ליבה, נלחמים בסלולר וכו'. אותה גישה פחדנית, פרנואידית, חרֵדה, חרדית.

* המנטרה התורנית – הם בטח מרגישים מה-זה מקוריים ומרוצים מעצמם כשהם מדקלמים את המנטרה העבשה "עליונות-יהודית".

* חסרי חוליות – הפייסבוק מוצף במודעות המעודדות קבלת אזרחות גרמנית. אני בז ליהודים שמחפשים אזרחות זרה, במקום שבו יהיו תמיד היהודי הנודד, תמיד זרים, ויותר מכל – לאלה שבוחרים דווקא באזרחות של מרצחי עמנו. הם בעיניי יהודים חסרי חוליות. אזרחות היא זהות, לא אמצעי להנחה באוניברסיטה. יכולתי להוציא לי או לילדיי דרכון אירופי, דרך ארצות המוצא של הוריי. רעיון עוועים כזה כלל לא עולה על דעתי, וכשהאופנה הזאת החלה, וילדיי עוד היו ילדים, הבהרתי להם שלעולם לא יבקשו ממני בקשה כזו, כי זה לא נושא לדיון. האזרחות שלנו היא אך ורק ישראלית, בארץ ישראל – מולדתו של העם היהודי, במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

* פגישה עם זלנסקי – לפני למעלה משנה, עוד כשבנט היה רוה"מ, הבעתי תקווה שראש ממשלת ישראל יהיה הראשון שייסע לקייב ויפגש עם זלנסקי. בסוף, ישראל היא אולי המדינה היחידה במערב, שמנהיגה לא עשה זאת. אין לנו מה להתפאר בכך.

* המחדל – באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שסיים את מלחמת ההתשה. בימים הספורים שאחרי ההסכם הפרו המצרים את הפסקת האש וקירבו עשרות סוללות טילי נ"מ לתעלה. היה זה צעד תוקפני של צפצוף על ההסכם בגיבוי סובייטי ובהבלגה פושעת של ישראל ושל ארה"ב. ההבלגה הזאת היא המחדל האמיתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים היתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. כל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה. ההבלגה הישראלית התפרשה בצדק כחולשה. את התוצאה שילמנו במחיר דמים כבד, ביום הכיפורים תשל"ד.

* חבריו של רוצח התינוק – זוכרים את חתונת הדמים? חתונת השנאה הכהניסטית, שבה הכהניסטים רקדו בטירוף, לעיניו הבוחנות של הדוצ'ה שלהם בן גביר, סביב תמונתו של עלי דוואבשה, תינוק בן שנה וחצי, שחברם עמירם בן אוליאל הצית למוות יחד עם משפחתו? הם רקדו בטירוף, באקסטזה של שנאה, אוחזים בסכינים ודוקרים שוב ושוב את תמונתו של התינוק. אכן, מאז מורם ורבם, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, לא היתה להם הצלחה גדולה כל כך במימוש תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, כמו רצח המשפחה. מי היה חתן הדמים? חנמאל דורפמן, ראש המטה של ראש הכנופייה, השר ל"ביטחון" לאומני. הוא פרח כהניסטים בן 27 בלבד, משתמט מצה"ל, מחבל מוכר, אדם שהורחק מיו"ש בשל פשעיו. הוא האיש החזק בסביבה, שני רק לדוצ'ה עצמו, המנהיג העולה של הכנופיה הפשיסטית. הוא חתנו של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלית בנצי גופשטיין וחברו הקרוב של רוצח המשפחה בדומא. הכהניסטים האלה הם מובילי הקמפיין למען חברם, המחבל, רוצח התינוק. כדרכם עוד מהימים שחברם רצח את רבין, הם בודים תאוריות קונספירציה שנועדו לחלץ את שליחיהם מריצוי עונשם. אלא שהפעם המנוולים האלה החתימו ח"כים מהליכוד על פשקווילם. איזו הידרדרות. מי היה מאמין שתהיה סיעה כהניסטית כזו בתוך סיעת הליכוד בכנסת, במפלגתם של בגין, יצחק שמיר, דוד לוי, משה ארנס ואריק שרון. בושה.

* סיפור בדים – הבן גבירים הארורים, שבהפגנה נגד מערכת המשפט הישראלית בשבוע שעבר הניפו כרזות "בן אוליאל צדק" (לצד כרזות "ברוך גולדשטיין צדק", "יגאל עמיר צדק" והכרזה הנוראה מכולם "כהנא צדק") - ידעו היטב למה הם מתכוונים. הם יודעים שבן אוליאל הוא הרוצח. הם יודעים היטב שהצגתו כמי שאולץ בעינויים להודות במעשה שלא עשה, כביכול, היא סיפור בדים חסר שחר. וכפי שמבחינתם גולדשטיין ויגאל עמיר צדקו, כך גם מצית התינוק ומשפחתו צדק.   

* לוחמים בני 9 – סבר פלוצקר הוא העיתונאי הכלכלי מספר 1 בארץ, אבל האם הוא יודע חשבון פשוט? הוא כתב שנה טובה לילדים של חורף 1973. ובין השאר הוא כתב שם: "לצבא התגייסתם ולחמתם במלחמת לבנון הראשונה." כידוע מלחמת לבנון הראשונה הייתה ב-1982. שמא צה"ל חטף ילדים בני תשע וגייס אותם לצה"ל. אולי, בעצם, ילדי ה-RPG היו בצד שלנו?

* בדיחת השנה – קראתי איזה פוסט, שמישהו כינה בו את ינון מגל – החזיקו טוב – ... עיתונאי(!). נראה לי שאפשר להפסיק כבר בג' בתשרי את התחרות על הבדיחה המוצלחת של תשפ"ד.

* חשבון נפש – איגדתי קובץ של מאמריי על יום הכיפורים לאורך השנים, ובנוסף לו נספח – פירוש הייטנר לספר יונה. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בדואל: uriheitner@gmail.com ואשלח להם.

* ביד הלשון: אפר"ן – שני אסונות כבדים ועקובים מדם פקדו בשבוע שעבר את אזורנו – רעידת האדמה במרוקו והשיטפונות בלוב, שגבו חייהם של אלפים רבים. האקדמיה ללשון עברית קבעה, ב-2017, שם לאסונות הללו: אפר"ן – אסון פתע רב-נפגעים. מומחה לאסונות כאלה נקרא אפרנאי.

אורי הייטנר

אהוד: אתה לא יכול לרחוץ בניקיון כפיך. אתה תמכת ואפילו השתתפת בהתלהבות בהפגנות המחאה בתחילתן ולא הפסקת להשמיץ את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה גם כיום ולכן גם אתה אחראי למה שקורה כעת – הסרבנות, תמונת ראש הממשלה שלך במדי אסיר מאחורי סורגים על כלא אלקטרז, ודבריה באנגלית של הגברת הצעירה בטי-שירט חאקי [כאילו היא חיילת] מה"אחים לנשק" על הטייסים שלנו שהורגים ילדים פלסטיניים, דברי בלע ושקר שכבר משמשים היטב את תעמולת הזוועה והשנאה כלפינו בעולם המוסלמי, הערבי, הפלסטיני והאנטישמי!

אתה אחראי! – ממש כמו הקיצונים שבמפגינים כאן בישראל, וכמו נפולת הנמושות של היורדים המפגינים נגד ראש הממשלה שלך בארה"ב!

* * *

איזו צביעות! לקול שאגותיהם של יורדים ישראליים שמפגינים נגד ראש ממשלת ישראל – [U.S. Save US!] – נשיא ארה"ב ביידן, שבמדינתו פוליטיקאים ממנים שופטים חשוכים שאוסרים על הפלות נשים – מתיימר ללמד פרק בדמוקרטיה את ראש ממשלת ישראל, שבית המשפט העליון שלה עלול לבטל את חוק הנבצרות החדש ולהביא להדחתו – בניגוד לתוצאות הבחירות שהחזירוהו לשלטון!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ישראל היא תיבת נוח. בחוץ – מבול. ואלה שקופצים החוצה – כדאי להם ללמוד לשחות!

* שימו זה על יד זה את ביידן, טראמפ, נתניהו, בנט ולפיד – במי תבחרו להנהיג מדינה?

* קואליציה של 61 ח"כים התלויה בקולות של מנסור עבאס – זו דמוקרטיה במיטבה. קואליציה של 64 ח"כים התלויה בקולות של  סמוטריץ' ובן גביר – זו דיקטטורה וראוי לטנף אותה גם בהפגנות של פטריוטים ישראלים יורדים בארה"ב שרבין כינה: "נפולת של נמושות!"

* אהוד היקר, תודה גדולה על פרסום (מהיר!) של הרשימה על ספרה של מיכל סנונית. אני יודע שאתה מאוד עמוס, אבל אם במקרה קיבלת את ספרה של מיכל, אני ממליץ לך לפנות קצת זמן ולקרוא – ספר באמת יפה! [אהוד: טרם קיבלתי]. קראתי את המאמר המרתק של זיוה שמיר על אזהרת יל"ג מפני שלטון דתי חשוך על היישוב החדש בארץ. התגובה שלך על המקלות ששמו הרבנים האשכנזים למושבות הראשונות (בנושא  שנת השמיטה), היא בוודאי הוכחה שיל"ג צדק בחששותיו. נדמה כאילו תיאמתם את הכתבים ביניכם.

שוב תודה!

משה גרנות

* לזיוה שמיר, המאמר היום בכתב העת של בן עזר ממש מיוחד. רבים לא יודעים שיל"ג השמיע חזון ציוני, הרהורים על השפה שתשלוט בממלכה החדשה על סיכויי הישות הציונית החדשה – חידשת לרבים! – אגב מיספר הגיליון הוא 1882 – מיספר מעורר מחשבות, ממש סמלי – זו השנה שהיתה אחת המאיצות בשאיפה להקים בית לאומי ליהודים. העלייה מתימן כינתה זאת – 'אעלה בתמ"ר' [תרמ"ב] –  ואכן דבריו של יל"ג הם עלייה רוחנית למדינה שתקום...

  יישר כוח,

 הרצל חקק

* קוראת נאמנה: אני מסכימה לכל מה שכתבת בעניין המחאה וגלגוליה אפילו עד לניו יורק. פעם זה היה טאבו. אבל אם תגיד להם הם יאמרו שפעם גם לא השליטו בארץ דיקטטורה. וזו תופעה שאין לי הסבר רציונלי לה. הסרבנות בשעה קשה, וכל השאר – מזעזעים אותי,  אבל מלהיבים את המפגינים והתקשורת. מדהים. אז נאחל שנה טובה ואולי חזרה לשפיות, אולי.

* במקום להגן על נתניהו, כמתחייב מתפקידה, היא פועלת בגלוי להדיח אותו! – "היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מסרה היום (שני, 18.9] לבג"ץ כי היא תומכת בדחיית כניסתו לתוקף של החוק שנועד למנוע את הוצאתו לנבצרות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. 'חוק יסוד אינו יכול לשמש כמעין משאב פרטי המסלק מן הדרך בעיות פרסונליות מתחום טוהר המידות והדין הפלילי.'" ["הארץ" באינטרנט, 18.9].

 אם חוק "פרסונלי" פסול, מדוע המזימה להדיח את נתניהו אינה פסולה כ"פרסונלית"!?

* ג'וחא: כמה טוב שהשתחררנו מסדאם חוסיין וממועמר קדאפי. תראו איזה גן עדן שורר כיום בעיראק ובלוב!

* אם הסעודים מתכוונים ברצינות לכך שלא יהיה שלום איתם ללא פתרון של שתי מדינות, אז לא יהיה שלום – כי מדינה פלסטינית "עצמאית" בגדה תהיה עוד מדינת חמאס כמו עזה שתאיים על מרבית אוכלוסייתה של ישראל!

* הפגנות המחאה היקרות, האוויליות והמתוכננות-היטב – נגד נתניהו בארה"ב, מקבילות בשינאה שלהן כלפיו – לתעמולה של האנטישמים, האנטי ישראלים, האיראנים, הבי.די.אס. ואש"ף  – אבל הן בומרנג, כי הן תחזקנה מאוד את נתניהו בבחירות הבאות, אם רק יהיה בריא!

* לאן נעלם ראש הממשלה נפתלי בנט עם ששת המנדאטים שלו מהמפלגה שהתפוררה ונעלמה מהחיים הפוליטיים בישראל? האדם שנישא על גלי שנאת ביבי, האדם שעשה צחוק מהדמוקרטיה בישראל והפך אותה בעזרת תִחמוני יאיר לפיד למיעוטקרטיה מבלי שקיבל את תמיכת רוב הבוחרים היהודים בישראל! וזה כמובן היה בסדר בעיני המפגינים של שנאת ביבי ובעיני הדגלים השחורים של שקמה ברסלר מהבלפוריאדה!

ואיפה שרת המשפטים המתוקשרת איילת שקד? נעלמה גם היא עם ששת המנדאטים?

אבל קואליציה של 64 מנדטים של יהודים זו דיקטטורה, זה פאשיזם, זה שרים נאציים שיש ללכלך ולטנף עליה ועל ראש הממשלה "הנאשם בפלילים" – בארץ ובעולם!

 אתם השתגעתם?

אתם לא מבינים מה זו דמוקרטיה? אתם רוצים להרוס את מדינת ישראל באמצעות מערכת משפט אליטיסטית מפונקת-תקשורת, שמרבית הבוחרים אפילו אינם מבינים את השפה המשפטית ה"מקצועית" המתנשאת שלה –מערכת  המתיימרת להדיח את נתניהו!?

* מדוע אין בארה"ב מפגינים ישראליים שתומכים בנתניהו? כי הם יושבים בארץ, חלקם גם משרתים במילואים, גם בהתנדבות, הם לא ירדו לארה"ב והם אולי גם לא קיבלו כרטיסים מטייקונים ומאירגונים ישראליים כדי לנסוע לטנף את ישראל בארה"ב!

* * *

שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד:

בערוּת – היא כוח

שקר – הוא אמת

נביאי שקר – הם סופרים ועיתונאים

ירידה  – היא ציונות חדשה

סרבנות ו"הפסקת התנדבות"  – הן פטריוטיוּת

דמוקרטיה – היא דיקטטורה

ממשלה חוקית – היא הפיכה

סמלי שינאה – הם דגלי כחול-לבן סיניים בהפגנות

שקמה ברסלר – היא יקירת תקשורת

נאצים – הם גרמנים וגם יהודים בישראל

טועים ומטעים – הם יקירי הפגות המחאה

"לשעברים" מתוסכלים – הם האורקל מדלפי

רוב העם – מטומטמים

התא של אולמרט במעשיהו – מחכה לנתניהו

ביקור נתניהו בארה"ב – כל המרבה לשקצו הרי זה משובח

ממשלת ישראל – עבריינית ופאשיסטית

ה"כיבוש" – גזענות ואפרטהייד

מדינת ישראל – חורבן בית שלישי

הפלסטינים – צודקים

האיום הגרעיני האיראני – המצאה של ביבי

תכלה שנה וברכותיה – תחל שנה וקללותיה

נלך כצאן לטבח!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל