פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1884 – בערב יום כיפור

לכל כותבינו וחתומינו

גמר חתימה טובה!

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, ט' בתשרי תשפ"ד. 24.9.2023

עם הצרופות: 1. גלעד צור בחווה. 2. גלעד צור (עומד ראשון מימין) עם חבריו בקורס צניחה.  3. סיום סדרת הלומי קרב במדבר. 4. שארית הליקופטר שהתפוצץ.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: פּוֹרְטְרֶט שֶׁל אִשָּׁה. // איליה בר-זאב: ימי כיפור 1973. // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה. // אורי הייטנר: טלפון ביום הכיפורים. // עדינה בר-אל: גלעד צור – מכל הפלוגה נותרה רק מחלקה אחת. // ארנה גולן: אמונה, מסורת וחילוניות בחגי ישראל בקיבוץ  החלוצי. // נעמן כהן: האחראי לאוסלו יצחק יזרניצקי-שמיר. ההחמצה הגדולה – הסכם לונדון. // מנחם רהט: 50 למלחמת יום הדין: אשראף מרוואן – סוכן כפול או 'מלאך'? // אהוד בן עזר: הקטעים שהצנזורה מחקה מספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין, ההוצאה לאור של משרד הביטחון. 1997. // אהוד בן עזר: נאום נתניהו באו"ם. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏23.9.23. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

פּוֹרְטְרֶט שֶׁל אִשָּׁה

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת אִתְּךָ  –

כַּאֲשֶׁר יְהִי

הָרוּחַ בָּאִילָן.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

צַיֵּת לְךָ  –

כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוֹפָהּ.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת שֶׁלְּךָ  –

כַּאֲשֶׁר תְּהִי

הַגֶּפֶן לָאֲדָמָה.

1962

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר-זאב

ימי כיפור 1973

בשבת, בכיפור, אזעקת פתע ואני נוהג לבסיס חצור הקרובה, לקראת מלחמה שעדיין לא הבנתי את הֶקפה. אותו הגדוד בו נלחמתי ב"ששת הימים" אותו המג"ד, אותם הכלים הישנים – גי'פ עתיק יומין, גלגל פגום, במקום 4 ג'יפים  רק שניים, ומחצית מחבריי בסיירת גדוד 128 ללא ציוד. מקלע 03 מיושן – כי לא ידעו היכן המקלעים המודרנים... לא ידעו! למרות שהיו אי שם במחסנים. גדוד 128בחטיבה 11 ואהרון פלד המח"ט (פדל'ה).

ירדנו דרומה ללא מזון וללא ידיעות להיכן. והנה "בלוזה" – מחנה "עורפי" (כ-20 ק"מ מהתעלה המצרית), ושם... דבר ראשון החלפתי (בסתר) גלגל לג'יפ ומולי הבחנתי במבנה פחים גדול (שארית מימי הבריטים?) הסתקרנתי... השומר בפתח המבנה ענה לשאלתי "מי הם כל המוני האנשים בפנים, ללא בגדים, ללא מזון?" ועוד ועוד. תשובתו הכניסה אותי למציאות האכזרית שתלווה אותי הלאה והלאה.

מי הם היו?

פליטי המוצבים לאורך התעלה שהצליחו לברוח בשארית בגדיהם התחתונים עמוסי אימה ופחד. הם אלו שנשארו בחיים. כל המוצבים (פרט ל"מוצב המזח" (אחרון המוצבים בדרום התעלה ליד סואץ אשר נכנע עם פיקוח של צלמים וגורמים אחרים (כולל הסהר האדום) – אך  כל שנותרו נלקחו לתנאי שבי אכזרי. מוצב "בודפסט" לחוף הים התיכון נאבק על קיומו מול גדוד קומנדו מצרי מצויד במיטב הנשק הרוסי, המודרני. ושם פלוגה ל' לחמה מול קומנדו מצרי ושילמה מחיר כבד.

בסיור שקיימתי באיזור  (ביום השני) נתקלתי במחנה יפה ומסודר והנה... אין איש. מחנה של טנקיסטים שדהרו לכיוון התעלה לעזור... והשמיכות בחדרים עדיין די חמות, כאילו יצאו לאיזו מופע קרוב. איש לא שב.

ואחר כך מלחמה  אכזרית באיזור מוצב "בודפסט", חציית התעלה, סיורים (אלימים לפעמים) לאורך הכביש עד העיר סואץ, בצד הנגדי, מערבה ל"מוצב המזח" ששארית לוחמיו נפלו בשבי המצרי וחשו את מסכת העינויים הנוקשה של המצרים ואת אטימות קציני צה"ל לאחר חזרתם ארצה.

גיסי, עמוס סגל ("שולטהיס" בסרטים) אח לרעייתי, הוא הקשר של "מוצב המזח", המוצב היחיד ששרד עד שהסתיימו התרופות והתחמושת המפוקפקת.  יחד עם חבריו היה בשבי האכזרי של המצרים ועל כך, כיום – סרטים ודיבור שאינו מובן לפרקים לאחר 50 שנה.

 פקודת יום

"אַתֶּם תָּרִיחוּ אֶת הַפְּרָחִים מִלְמַטָּה,"

אַָמַר הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.

"מָחָר עוֹלִים עַל  פּוֹרְט סָעִיד!"פְּקֻדַּת יוֹם, סֵדֶר עִנְיָנִים בָּהוּל:

זִוּוּד הַגִּי'פּ, חִמּוּשׁ, בְּדִקַת חֲגוֹר, רְצוּעַת הַסַּנְטֵר

בְּכוֹבַע הַפְּלָדָה הֻדְּקָה.

רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעות, שִׂיחִים גְּבוֹהִים וַעֲצֵי מִדְבָּר

אוֹסְפִים אוֹתִי לִבְדִידוּת אֲחַרוֹנָה.

אֲנִי כּוֹתֵב אֵלַיִךְ גְּלוּיָה –

צַוָּאָה

דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת אֶל הַיָּם, אֶל סְעָרוֹת הַחוֹל.

עוֹד מְעַט עֶרֶב, אֶפְשָׁר לָנוּעַ.

וְהִנֵּה, פְּקֻדַּת הַיּוֹם מְבֻטֶּלֶת,

רְצוּעַת הַקַּסְדָּה

רְפוּיָה –

רִשּׁוּל חִנָּנִי.                                  

מישהו רשם

בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה

בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,

מִישֶׁהוּ רָשַׁם:

"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי.

דּוֹר וְעוֹד דּוֹר וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.

חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים וְכִסִּיתִי רַבִּים...

וְעָבַר דּוֹר.

מוצב "בּוּדַפֶסְט"  – [1]

עִם בּקֶר רָאּיתִי

גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.

אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק

וּבַבִּיצוֹת,

גַּלִּים לִחֲכוּ בְּחוֹפֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן,

נֶהֱדָפִים.

סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.

כְּחֹם הַיּוֹם רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת בַּחוֹל , בַּאֲנָשִׁים ,

בָּעֲצָמוֹת...    

מֻצָּב "בּוּדַּפֶסְט" – [2]

סוכות15/10/73

לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת

מַסּוֹק אֶל-מוּל הַמַּיִם

אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת.

תַּחְבּשֶׁת-אִישִׁית פְּתוּחָה

חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.

יָד.

מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –

אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.

מַבָּט אַחֲרוֹן

אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם, שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵרוֹם,

אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת –

כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד, חַיָּל הָלוּם, קוֹל שֶׁנָּדָם

וַחֲשֵׁכָה –

לֹא עוֹד זוֹחֶלֶת.

מוצב "בודפסט", היחיד שלא היה לאורך תעלת סואץ אלא על שפת הים התיכון בדרך אל פורט סעיד. גדוד קומנדו מצרי נשלח לכבוש אותו במיטב הציוד המודרני. קרבות קשים היו סביב לו והמוצב לא נפל. גם אנו (נשלחנו  לשם עם ציוד מיושן מאוד. כדי להתמודד עם הקומנדו  המצרי. מפקד הפלוגה היה עוזי דגני מקיבוץ יד מרדכי והוא נהרג שם יחד עם עוד 18 חיילים ו-35 פצועים. אנו, יחידת הסיור של הגדוד ע"ג גי'פים, הובלנו אותם לשדה הקרב והעמסנו את המתים והפצועים אל 3 הליקופטרים –

הים, הביצות ואנשים דוממים היו עדים עם דמעה פה ושם.

ממוצב בודפשט, ע"י מוטי אשכנזי קמה תנועת המחאה על תיפקוד הגנרלים רחוק משדות הקרב.

 במלחמת העצמאות (1948) נהרג אבא של עוזי דגני מ"פ ל (ועוזי  היה אז רק בן 3 – ב...כיבוש המצרי של יד מרדכי.

בקשר

לזכרו של המ"פ  – עוזי דגני

"...אֶתְמוֹל, לְיַד 'בּוּדַפֶּסְט' הִתְרַסְּקָה פְּלֻגָּה,"

מְדַוֵּחַ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס הָעָרְפִּי,         

"18 הֲרוּגִים, כּוֹלֵל הַמ"פּ, 35 פְּצוּעִים,"

מַמְשִׁיךְ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס

"צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַמִּשְׁפָּחוֹת," מוֹסִיף הַפָּקִיד.

"תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק?" שׁוֹאֵל הַחַיָּל מֵעֵבֵר לַקַָּו.   

"15.10.1973, בְּאֶמְצַע הַיּוֹם," עוֹנֶה הַפָּקִיד.

"אֵיזוֹ פְּלֻגָּה?"

"ל," (גְּדוּד 128), "נָא לִיצֹר קֶשֶׁר עִם קְצִינֵי הָעִיר!"

"הֵם מְאֹד עֲסוּקים כָּרֶגַע,

קֶצֶב הָאֵרוּעִים רַצְחָנִי." "מִישֶׁהוּ מֻכָּר?"

"כֵּן, הַמ"פּ, מִקִּבּוּץ יַד-מָרְדְּכַי."

"הַקִּבּוּץ עִם מִגְדָּל הַמַּיִם הַפָּגוּעַ?"

"נָכוֹן, וְעִם הַפֶּסֶל הָהֶרוֹאִי לְיָדוֹ."

"קִבּוּץ נֶחְמָד, עִם הַדְּבַשׁ וְעִם הָעֹקֶץ,"

צוֹחֵק הַפָּקִיד. "וּבְרֵכוֹת שְׂחִיָּה.

קַבֵּל תִּקּוּן: בְּרֵכָה!

עֲבוֹר!"

"בודפשט" – המוצב היחיד שלא נפל בידי המצרים במלחמת יום כיפור 1973.

בתעלה של מים מתוקים

לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,

בַּחֲצִי יָמָיו.

חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד, בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת,

כְּלָבִים תוֹעִים וְצִפֳּרִים טוֹרְפוֹת.

הָיִיתָ גּוּף – אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים, חָלוּם אִשָּׁה.

עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת

בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –

מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב

נְטוּשָׁה.

סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶך הַבָּשָׂר

רַק צֶוֶת גִּ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיח –

בְּדֶּרֶךְ  הַכֻּרְכָּר.

צל מצבות 

אַתָּה נִשְׁעָן אֶל מַצֵּבָה שֶׁל אִישׁ זָר

לַחֲזוֹת בִּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יָדִיד.

לַעֲמוֹד קָרוֹב כְּכֹל שֶׁאֶפְשָׁר

אֶל עֲרֵמַת הֶעָפָר, לְזֵרֵי הַפְּרָחִים,

לָקַחַת מְעַט שִׁבְרֵי אֲבָנִים לַעֲשׂוֹת גַּל.

אַתָּה מְחַפֵּשׂ צֵל מַצֵּבוֹת בְּצָהֳרֵי יוֹם

מִסְתּוֹר בְּיוֹם קַר:

פ"נ – אֵשֶׁת חַיִל, צַדֶּקֶת גְּמוּרָה.

פ"נ – אִישׁ צָעִיר, בְּאֵיזוֹ מִלְחָמָה.

וְכָעֵת... בְּדִידוּת, גְּשָׁמִּים –

דִּמְעָה.

יום היזכרות

בַּחַלּוֹן יֵשׁ אוֹר כָּזֶה

וְלֹא יָדַעְתִּי לִרְאוֹת אֶת הָאֵשׁ.

צְעָדַי נִסְפָּגִים בַּשָּׁטִיחַ הַָרַךְ בְּדַרְכִּי אֶל פִּינַּת הַחֶדֶר.

יְדִידִים נִצְמָדִים לְקִיר הַמִּזְרָח,

שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת וְעוֹנִים.

מִישֶׁהוּ מִַרְאֶה תְּמוּנוֹת:

אִמִּי בִּבְגָדִים לְבָנִים מַדֵּי הַקְּרָב שֶׁל אָבִי

וּשְׁנֵי יְלָדִים מְחַפְּשִׂים אֶת

"דַּם-הַמַּכַּבִּים" בֵּין סַלְעֵי הַשּׁכוּנָה.

(ילדים בני 12-13 – במצור על ירושלים עם קום המדינה)

האור בו אני דועך

מֵאָז הַשָּׁנִים הָהֵן אֲנִי דּוֹעֵך.

אָמְנָם הַבֹּקֶר יֵשׁ זְרִיחָה, אַךְ הָעֶרֶב

הִקְדִּים לָרֶדֶת אֶל הָרְחוֹבוֹת –

אוֹרוֹת נֵאוֹן הֻצְּתוּ.

בְּנוֹף אָפֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ לַחְצָנֵי מְצוּקָה.

בָּלוּזָה* 1973 –

אוֹר שָׁקוּף רִחֵף מֵעַל שׁוּרַת אֲנָשִׁים

בִּשְׁתִיקָתָם הַסּוֹפִית.

אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְחַפֵּר בְּבִצּוֹת "בּוּדָפְּשְׂט",

לָלֶכֶת לְאִבּוּד בִּמְבוֹאוֹת סוּאֵץ,

לֹא לִרְאוֹת אוֹר 

בְּסִבְכֵי צִמְחִיַּת הַמַּיִם הַמְּתוּקִים.

שְׁעוֹן הַחֹרֶף הִקְדִּים אֶת זְמַנּוֹ –

הַיּוֹם קָצָר,

הָאוֹרִים הַגְּדוֹלִים, גַּלְגַּלֵּי הַמַּזָּלוֹת שֶׁלִּי,

כְּמוֹץ לִפְנֵי סוּפָה.

אוֹר גַּלְגַּל הַשָּׁמַיִם נֶחֱלַשׁ וְנָמוֹג, מְתַעְתֵּעַ בִּי

בֵּין אֹפֶק הַשְּׁקִיעָה לְרֶמֶז

הַזְּרִיחָה.

איליה בר-זאב

        * * *

אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

* * *

אורי הייטנר

טלפון ביום הכיפורים

09:00 בבוקר. הטלפון מצלצל בביתנו. היום יום הכיפורים. זו בוודאי טעות. אצלנו לא מטלפנים ולא מקבלים שיחות ביום הכיפורים. אך הטלפון עקשן והצלצול אינו מרפה. אחותי הגדולה מרימה בהיסוס. "מדברים מן הצבא. אפשר לדבר עם יוסף הייטנר?" – "הוא בבית הכנסת." – "אז תקראו לו מיד. עליו להתייצב מיד ביחידה. יש לו מילואים."

זו בטח מתיחה. מה פתאום מילואים, כך, פתאום, באמצע יום הכיפורים? אבל מי יודע, לא ניקח זאת על אחריותנו. שאבא יחליט. אחותי ואני צועדים במהירות לבית הכנסת. אני נכנס פנימה ומספר לאבי. מסתבר שהוא אינו הראשון. אחדים מן המתפללים כבר נשלפו. אנו חוזרים במהירות הביתה, בחצי ריצה. בינתיים חזרה הביתה גם אימי, שהלכה לאזכרת נשמות בבית כנסת קרוב יותר לביתנו. בהגיענו אנו פוגשים את מנחם, השכן הדתי שלנו, לבוש במדי הצנחנים, תרמיל על שכמו והוא נכנס למכונית. "איך זה ייראה," אני חושב בליבי, "יהודי דתי נוסע ביום כיפור עם כיפה על הראש..." – "זאת מלחמה," פוסק אבי. "סתם כך לא קוראים לנו ביום כיפור."

אני פותח את עיתון ערב החג. אני זוכר שאתמול, מתחת לכותרות המרעישות על פרשת מחנה המעבר בשנאו וביקורה של גולדה מאיר אצל ברונו קרייסקי באוסטריה, הופיעה ידיעה קטנה, כמעט חבויה, של "כתבנו הצבאי יעקב ארז," לפיה צה"ל עוקב בערנות אחרי הנעשה מעבר לתעלה. הנה, אני מספר לכולם, הרי זה היה כתוב בעיתון! צה"ל בכוננות.

לפני שאבי נוסע הוא מדבר עם עמיתיו לוועד הבית. "צריך להכין את המקלט." כל הילדים בבית המשותף יורדים למקלט ומתחילים לנקות אותו. כל השכנים, שהשתמשו בו כמחסן, מפנים את חפציהם במהירות. אחרים מורידים כיסאות, שיהיה נוח יותר.

מאזינים לרדיו. הרדיו משדר מדי רבע שעה מבזק שאינו אומר דבר. המבוגרים במתח. אנו, הילדים, בהתרגשות רבה. וב-14:00, באמצע מבזק החדשות, סיסמה מוזרה ברדיו, "סיר בשר," ומיד אזעקה. אחי הקטן עומד דום, כפי שהוא מתורגל בהישמע צפירה. "לא להשתמש במעלית," מצווה אימי. "זה מסוכן! מה אם תהיה הפסקת חשמל?"

מתחילים לרדת במדרגות. אנו מתגוררים בקומה החמישית. בקומה הרביעית, שרון, שכן הצעיר ממני בשלוש שנים, בוכה בהיסטריה. אני מחבק אותו ומוריד אותו למקלט. הרי אני כבר גדול, בן עשר וחצי, ואחראי. יש ימים בחיים שבהם אנו יכולים לזכור כל דקה. ימים משמעותיים בחיים האישיים. ימים משמעותיים בחיים הקולקטיביים. כולנו נזכור עד יומנו האחרון את הערב, שבו נרצח רבין. איפה היינו ומה עשינו בכל רגע ומה אמרנו ומה חשבנו. כולנו נזכור כל רגע במתקפת ה-11 בספטמבר. כולנו נזכור את הדרמה של אילן רמון. יום כיפור תשל"ד הוא יום שכל מי שמלאו לו אז יותר מחמש, יזכור כאילו היה אתמול.

ההתרגשות במקלט בשיאה. פותחים את הרדיו שהורד לפני שעה קלה, אך קשה ללמוד ממנו משהו. צפירת הרגעה. ואחר הצהרים – שוב אזעקה. אני שומע את המבוגרים מתלוצצים ביהירות אופיינית – "כבר חלפו ארבע שעות. ב-67' זה לקח לנו שישה ימים, בטח הפעם נסתפק בשש שעות." השעות נוקפות. הימים חולפים. את הזחיחות והיהירות מחליפות השמועות. שמועה מחרידה מחברתה, ואין לדעת למה להאמין, למי להאמין. מתחילים לשמוע על הרוגים. על שבויים. בלילה הראשון ישנתי עם אחי הקטן במיטת הוריי, לצד אימי. למחרת חזרתי למיטתי. ביום רביעי חזרנו ללימודים בבית הספר. באותו בוקר, השכם עם שחר, שוב היתה אזעקה. את בית הספר ואת הלימודים לא אהבתי, בלשון המעטה, אך באותו בוקר שמחתי לחזור אליו. שמחתי לפגוש את החברים, להחליף חוויות. הייתי הילד הידען והדעתן, זה שקורא את העיתונים, מאזין לחדשות, בקיא בנעשה, מכיר את ספרי ההיסטוריה ותמיד יש לו דעה מוצקה על כל עניין. פתאום הייתי גיבור היום – אני מסביר ומספר ומפרשן.

ובבית, צמודים לטלוויזיה ולרדיו. חדשות בגל פתוח. ואחר הצהרים – דדו, הרמטכ"ל, משוחח עם עיתונאים, אני מביט בו בהערצה. "נשבור להם את העצמות," הוא מבטיח, ואני מתמוגג. ואחר כך הפרשנים. חיים הרצוג הפרשן הצבאי. הפרופסור הצעיר שמעון שמיר – הפרשן לענייני ערבים. ואחר כך "מפגש אמנים" – תוכנית הזמר היומית בשידור חי להרמת המוראל, בהנחיית אהוד מנור. שם שרה לראשונה נעמי שמר את "לו יהי" והרטיטה את לבבות העם. ולהבדיל, עליזה קאשי, שהגיעה מחו"ל, צועקת פתאום "קוססוממו על הערבים." "אנו מתנצלים בפני הצופים על ההערה הלא מכובדת שנשמעה במהלך התוכנית," מפטירה קריינית הרצף (פעם היה דבר כזה).

אצל השכנים, שקולטים ירדן, רואים תמונות אחרות – השבויים הישראליים במדים מרופטים, לא מגולחים, יושבים על האדמה וידיהם על ראשם. שומעים את פקחי הג"א, "קומה שלישית, לכבות את האור!" וגאווה – תמונתה של אחותי, במדי תנועת הצופים, מתפרסמת ב"מעריב לנוער", כשהיא צובעת פנסי מכונית במסגרת אכיפת ההאפלה.

כאמור, הייתי ילד ערני ואכפתי. התעניינתי מאוד בפוליטיקה ובאקטואליה. בכל בוקר פתחנו את היום עם אילנה, מחנכת הכיתה, בשעה קלה על "ענייני היום". זו היתה השעה שלי. אני, בחדווה, תיארתי ופירשתי, הבעתי דעה. הרציתי על בן גוריון למחרת מותו. העניין שלי בתחומים האלה החל הרבה לפני המלחמה, וקשה לי לומר שהמלחמה שינתה משהו בהשקפת עולמי או עיצבה אותה. באותה שנה השתתפתי לראשונה באירוע פוליטי – נסעתי להפגנה של תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, ליד הכנסת, בקריאה להתפטרותה של גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. ואכן, באותו היום גולדה התפטרה. בזכותי!

בדין התפטרה. כראש הממשלה היא נשאה באחריות מיניסטריאלית למחדל. אבל היום, אני מתקומם לנוכח רצח האופי שנעשה לה. הטענה כאילו המלחמה פרצה כתוצאה מ"סרבנותה המדינית", טענה פוליטית שקרית, הפכה כמעט למוסכמה. הרי ידוע, ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת... בעיקר, כשכל הרמקולים מחוברים לאלה שצועקים אותו... הרי המצב הנורמלי הוא מלחמה של הערבים בישראל ותפקידה של ישראל הוא לרצות אותם בוויתורים כדי למנוע את המלחמה, או לדחות אותה לפחות בעוד שלושה שבועות של הודנא. ואם היא לא עושה כן – אנחנו אשמים.

במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד רמת-גני בכיתה ה'. במהלך המלחמה ואחריה עקבתי בעניין אחרי מהלכי המלחמה, הפסקת האש, הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים ועם סוריה, הבחירות לכנסת השמינית, ועדת אגרנט, משבר הנפט, המשבר הכלכלי בישראל, ההפגנות הסוערות נגד הפיחות והגזירות, ההתנחלות בחווארה וסבסטיה. יום בשבוע הרֶכֶב הושבת, חיסכון באנרגיה. המדבקה עם האות ב' הודבקה על שמשת מכוניתנו. אבא שלי החליט שיום שבתון הנהיגה שלו הוא יום שני (בתיאום עם השכנים העובדים בסמוך, כדי שיוכלו להסיע זה את זה).

חשתי בדיכאון ובדכדוך שמסביב. גם הסטיקרים, "אנו נתגבר", עם הציור של "ישראליק" של דוש זוקר את אגודלו, לא כל כך עזרו. גם לא הכרזות (הנכונות כל כך), "הֱיֵה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר", ואפילו לא המודעות "בכל זאת מערך..."

את עומק המשבר הבנתי רק אחרי כעשרים שנה. מלחמת יום הכיפורים גרמה למשבר החמור ביותר בתולדות הציונות, לפחות עד המשבר הנוכחי בעקבות המהפכה המשטרית; משבר שעד היום טרם נרפאנו ממנו. מבחינה צבאית נטו ההישג הצבאי במלחמת יום הכיפורים היה הגדול שבניצחונות ישראל, לנוכח תנאי הפתיחה. אולם מבחינה מהותית רחבה היתה זו תבוסה, שנמשכת עד היום. היתה זו תבוסה, כיוון שהתחושה שהציונות היא תעודת הביטוח של היהודים נסדקה והתערערה, הביטחון הקיומי התערער, מה שגרם לפקפוק בעצם הציונות וצדקתה ולתופעות הנפסדות של הפוסט ציונות, האוכלות עד היום כל חלקה טובה בתוכנו.

בעקבות  המלחמה, הוכתה ישראל במכה של נטישה וירידה מהארץ. צדק יצחק רבין, ראש הממשלה, שאמר את האמת שראוי היה שתאמר באותה שעה מפי מנהיג האומה: "היורדים הם נפולת של נמושות."

אולם הנְמוּשִׁיוּת הזו היתה דרך אחת. היתה גם דרך חלופית. ראשוני המתיישבים בגולן, שנאלצו להתפנות ביומה הראשון של המלחמה, מייצגים בעבורי את הדרך האחרת. מיד בשוך הקרבות ישבו ראשי המתיישבים במקלט בעין זיוון, ודנו בשאלה, "מה עושים עכשיו?" הם החלו לפעול לחיזוק ההתיישבות בגולן, להקמת יישובים במרכז הגולן, שהיה ריק מיישובים. להקמת עיר בגולן, קצרין. בהמשך, להיאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן. הם הביעו אמון בציונות. גם היום, חמישים שנה אחרי המלחמה, נותרה אותה ברירה בין שתי החלופות.

האם מלחמת יום הכיפורים השפיעה עליי, ועד כמה? איני יודע. אבל בבחירה האישית שלי בין שתי החלופות, אותה עשיתי בשחר נעוריי, אני דבק ובה אדבוק כל חיי.

שבת שלום וגמר חתימה טובה!

אורי הייטנר

* * *

עדינה בר-אל

גלעד צור – מכל הפלוגה נותרה רק מחלקה אחת

גלעד צור ממושב נחלה לחם במלחמת יום הכיפורים וחווה אירועים קשים ביותר. בחווה הטיפולית בסתריה הוא השתתף בקבוצה של הלומי קרב ועתה הוא איש צוות בחווה. הוא מספר לעדינה בר-אל על מה שעבר בעת שירותו הצבאי ומתרעם על היחס שהוא מקבל מן הרשויות.

בניגוד לסערות שפקדו אותו בחייו, גלעד צור נולד במקום פסטורלי ושקט, שהיה אז מושבה קטנה צמודה לראשון לציון. "אני דור שלישי בנחלת יהודה. סבי וסבתי מצד אמי נחום ואידה גלזר היו בין המייסדים.  אבי שמשון נולד בהונגריה. הוא היה ניצול שואה, שהגיע לאושוויץ בגיל 14 והיה שם עד סוף המלחמה, כשהוא בן 17. הוא שרד את הטירוף הזה, עלה ארצה ומיד התגייס ולחם במלחמת העצמאות.

"למרות שהיה בן למשפחה חרדית, הוא נשא לאישה את אימי החילונית. הם התגוררו בנחלת יהודה, שם בילה גלעד את ימי ילדותו. בשנת 1964 הם עברו לעיר החדשה כרמיאל והיו בין 100 המשפחות הראשונות במקום. גלעד היה אז בן עשר ואחיו בן שנה. "החווייה בעיירת הפיתוח היתה חווייה מאוד ייחודית, באווירה כפרית, עשירה מבחינה חברתית עם ילדים רבים." אומר גלעד. "אבי היה בהתחלה בצוות ההקמה, אחראי על מערכת המים. ובהמשך, בזכות היותו חובש בצבא, הוא לקח על עצמו להיות נהג האמבולנס היחידי בכל האזור, לא רק בכרמיאל.  לפני שבנו את תחנת מגן דוד אדום בכרמיאל, שימש ביתנו כתחנה עבור הנזקקים לשירות רפואי. אבי, אשר יילד 350 ילדים באמבולנס שלו, זכה ברבות הימים לקבל את אות יקיר כרמיאל'."  

שושנה אימו של גלעד גם כן שירתה את הציבור. "אימא שלי היתה אישה מאוד ייחודית, היא היתה מורה למלאכה, מנהלת מועדון ויצ"ו בכרמיאל, שם העבירה קורסים לנשים. בנוסף לכך היא התנדבה להעביר חוגי תפירה ורקמה לחיילות, אשר שרתו בצה"ל בבסיסי הטילים בהר מירון.

"במלחמת ששת הימים הייתי ילד בכרמיאל, ראינו את המיגים הסוריים חולפים בשמים, מילאנו בבית  הספר שקי חול ובנינו קירות מגן."

מלחמת יום הכיפורים

לאחר סיום בית הספר התיכון התגייס גלעד בנובמבר 1972 לצנחנים. כשנה אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. גלעד וחבריו היו בהכנה לקורס מ"כים, אבל הועברו דרומה להילחם על גדות התעלה.

"הייתי בקרב בחווה הסינית." הוא מספר. "כידוע, המצרים העבירו כוחות מעבר לתעלה וכיתרו את כל המוצבים שלנו. הגדוד שלנו הובא לסיני בהליקופטרים, הורידו אותנו והיינו צריכים ללכת קילומטרים ברגל לעבר היעד. הלכנו לאור הירח כמו ברווזים במטווח. כשהתקרבנו למתחם המצרי הסתבר שהם היו דיוויזיה, כוח גדול עשרות מונים מאיתנו. בתחילה ירו לעברנו מנשק קל. המ"פ ציווה להסתער, וכך עשו חבריי. אני קמתי כדי להסתער, ואז נוכחתי לדעת שהנשק שלי לא יורה. הרובה שלי היה מלא בחול. נפלתי על הפנים, כי ידעתי שאין לי מה להסתער בלי נשק שיכול לירות.  וכל מי שרץ קדימה – כולם נהרגו!" ממשיך גלעד לספר בקול חנוק. "כל מי שהיה בקו הראשון, מפקדים וחיילים, 19 איש נהרגו מיד. ואז מתחילה תופת של ממש: יורים עלינו מכל הכיוונים, פגזים, טילים, ואלו שנותרו מהגדוד שלנו ממשיכים להילחם, בלי כל סיוע של חיל האוויר. להיפך, הרמתי את הראש וראיתי שפנטומים של צה"ל חוטפים טילים ונופלים. ראיתי אז דברים שלא האמנתי אף פעם שאראה, ולי יש בידיים נשק שלא יורה. נלחמנו למרות ששלחו אותנו להילחם עם רובים ממלחמת העולם השנייה." הוא מתרעם. "עם רובי אף. אם. חצי אוטומטיים, כאשר המצרים נלחמו עם קלצ'ניקובים..."  באותו לילה נורא איבד גדוד הצנחנים של גלעד 59 לוחמים! לאחר יומיים הצליחו כוחות צה"ל לעבור את התעלה, והוכרזה הפסקת אש. "אבל המחיר היה עצום, מספר גלעד. לזכר הנופלים הוקמה אנדרטת גדוד 890 של הצנחנים. היא נמצאת ב"הר העגול" ליד היישוב עמיקם. זהו אתר זיכרון עם מיצג שמתאר את הקרב על החווה הסינית ושמות החללים. 

בקורס מ"כים

"זו רק ההתחלה." מספר גלעד. "גם אחרי הפסקת האש היו לי חוויות לא קלות, בלשון המעטה. אחרי הקרב הקשה בחווה הסינית  נשארנו רק מחלקה אחת מכל הפלוגה. לקחו אותנו לסיים קורס מ"כים במחנה יוסף בבקעה ליד שכם, הגיע אלינו מ"פ חדש וסיימנו את הקורס." לשאלה אם שוחחו איתם כדי לעבד את הטראומה שעברו, עונה גלעד: "עשו כמה שיחות, אבל, תראי, אי אפשר לדבר סמוך לאירוע. כי כדי לשרוד אירוע כזה, אתה חייב להדחיק את מה שעברת במידה כל כך עמוקה, ולא פשוט לשחרר את זה מיד, במיוחד לצעיר בן 19 או 20, שאין לו עדיין ניסיון חיים. זה מאוד מורכב."

 לרוע מזלו עבר גלעד חוויה מאוד קשה גם בקורס מ"כים. "באחת השבתות נשארתי בבסיס עם כמה מחבריי כדי ללוות כוח חלוץ שיצא לארגן את השטח לקראת שבוע אימונים. לפני היציאה לשטח היינו צריכים לעזור להעמיס את הקומנדקרים בתחמושת וציוד נדרש. כשהעמסנו את הקומנדקר שלי, התעקש המפקד שלנו שהוא יועמס עד הגג, מה שגרם לקומנדקר להיות עם הגלגלים הקדמיים באוויר. הנהג המילואימניק התריע ואמר למפקד שזה מסוכן, שהוא לא מוכן לנסוע כך. ואז שמעתי את המפקד עונה לו: 'אם אתה לא עולה לרכב ונוסע, אתה לא תשתחרר ביום ראשון מהמילואים.' אנחנו היינו מאומנים לציית לפקודות, וזה מה שעשינו." מוסיף גלעד. "עלינו לרכב והתחלנו לנסוע במורדות הרי שכם. ובמרחק של שלושה קילומטרים מהבסיס איבד הנהג את השליטה על הקומנדקר והקומנדקר התחיל להתגלגל אל תוך הוואדי. אני עפתי ממנו מיד בגלגול הראשון. התעוררתי אחרי זמן מה וראיתי את הקומנדקר הפוך. איך שהוא הצלחתי לזחול במעלה הוואדי אל הכביש ונפלתי על הכביש. למזלי יצא רכב מהבסיס לכיוון שלי, זיהו אותי והזמינו הליקופטר. הצליחו לחלץ גם את הנהג והעבירו את שנינו לתל- השומר. אני עברתי בדיקות ומסתבר שהיו לי רק חבלות. נשלחתי לבית הבראה בכרמל, הייתי בו שלושה שבועות וחזרתי לבסיס."

על הר החרמון

 אבל בזה לא הסתיימו הטראומות שגלעד עבר. הוא נשלח לעבור קורס חבלה בבסיס של הנדסה קרבית. הגדוד שלו השתתף בפיצוץ כל הבונקרים שצה"ל השאיר בסיני לקראת הפינוי, ולאחר מכן הם נשלחו לעלות לרמת הגולן, כי היתה עדיין מלחמת התשה בגבול סוריה.

"עלינו למקום שנקרא חָלֶג' במובלעת הסורית." מספר גלעד. "היינו שם חודש והסורים הפגיזו אותנו כל היום. בכל יום מישהו נפצע... אי אפשר בכלל לתאר את זה ולהבין את זה..."

אבל הנורא מכול היה עוד לפניו. גלעד שובץ במחלקת החבלה של גדוד הצנחנים. "יום אחד קיבלנו פקודה לבצע פעילות מבצעית במעלה החרמון, לפני מוצב הפיתולים, על גדות ההר. לא ידענו בדיוק מה זה, אבל הגענו באוטובוס למפקדת הגדוד שהיתה אז במַסְעָדֶה בגולן, שממנה היו עולים לחרמון. במפקדה הזו היינו צריכים לקבל ציוד מתאים לשהייה בקור העז של הר החרמון. שלושה ימים חיכינו והציוד לא הגיע.  הסתבר שלצה"ל אין חרמוניות עבור מחלקת צנחנים שצריכה לעלות  להר החרמון כדי להילחם בערבים בלילה. מטורף, מטורף," אומר גלעד בהתרגשות רבה. "זה היה מצבו של צבא מדינת ישראל..."

לאחר שלושה ימים, זה היה ביום שבת בו חל יום העצמאות, וגלעד זוכר בדיוק את התאריך – 27 באפריל 1974 – קיבלה המחלקה פקודה לעלות לחרמון ושם להתחלף בבגדים עם החבר'ה על ההר, שהיו צריכים להשתחרר כבר לפני שלושה ימים. "ואנחנו פשוט עושים מה שאומרים לנו." מספר גלעד. "עלינו עם הזלדות אל ההר, ופגשנו שם את החיילים המסכנים ששהו באוהלי סיירים על צלע ההר, בשלג, בתנאים לא תנאים. היה כל כך קר," ממשיך גלעד את סיפורו, "ואני הייתי ראשון שהחליף בגדים עם אחד הבחורים. לבשתי את החרמונית שלו, הלכתי הצידה ונשכבתי על הקיטבגים בייאוש נורא.  הייתי כל כך מיואש מהצבא, מהחיים, מהמלחמות."

"אני שוכב לי שם בצד עם עוד שני חבר'ה, וכל השאר מחליפים בגדים, עומדים ומדברים. ואז הסורים מתחילים לטווח אותנו. והפגז הראשון נופל בדיוק באמצע הקבוצה. וכולם עפים באוויר." קשה לחזור על מה שראה גלעד ב"מעגל המוות", כפי שהוא קורא לו.  "שמונה אנשים נהרגו במקום, וכל היתר פצועים קשה, חלקם בלי הכרה."

הם היו שלושה שהחלו לטפל במי שהיה שם, גלעד ועוד שהשניים, אחד מהם חובש. "הסורים המשיכו להפגיז אותנו ללא הפסק." הוא מספר, "ואנחנו שלושתנו על ההר, בין סלעי בזלת, צריכים לנסות לזהות מי חי ומי מת, לטפל בפצועים ולהזעיק חילוץ. הזעקנו כוח חילוץ והגיעו כמה זלדות וטנק. שמנו את הפצועים על אלונקות, פינינו אותם לתוך הרכבים, והתחלנו לרדת במורד ההר לנקודת חילוץ. ירדנו כעשר דקות והגענו למקום נמוך יותר במורדות ההר. זה היה יום חורפי עם רוחות חזקות. היו שם זחל"מים מוכנים לצאת עם הפצועים. לפתע שמעתי קול של הליקופטר. הגיע הליקופטר גדול, מוכן לנחיתה כחמישה עשר מטר מאיתנו. פתאום בא משב של רוח, מטיח את ההליקופטר אל תוך ההר, והוא פשוט עולה באש על כל טייסיו וצוות החילוץ. זה התפוצץ לנו מול העיניים. 14 לוחמים נהרגו באותה שבת ביום העצמאות, שקראו לה 'השבת השחורה'."

טרגדיה אישית

"אחרי האירועים בחרמון לא נשארה לנו יותר מחלקת חבלה. הייתי במצב לא טוב, שלחו אותי שוב לבית הבראה, הפעם ב'בית קיי' בנהריה. אחרי המלחמה הגיעו לשם הרבה טנקיסטים פצועי מלחמה. התמזל מזלי ואימי התבקשה להגיע לשם ולעזור בשיקום חיילים באמצעות ריפוי בעיסוק. היא הפכה להיות עובדת משרד הביטחון. הסיעו אותה יום יום מכרמיאל לנהריה. וכך זכיתי במשך חודש לפגוש את אימי, שהייתי קשור אליה מאוד, יום יום. גם עבורה זו היתה חוויה טובה, אחרי המתח בו היתה שרויה בעת השירות הצבאי שלי."

אחרי הנופש לא שובץ גלעד לתפקיד מבצעי, אלא לאחראי על רכבים אזרחיים. "באחת השבתות, כאשר הייתי בבית, נסעו הוריי לקרובי משפחה בקריות. עם שובם, היה זה לילה גשום, היתה להם תאונת דרכים בכביש עכו-צפת. אימי נהרגה במקום ואבי נפצע קשה. זו היתה מכה נוספת קשה מאוד מאוד עבורי."

הלום קרב

"הייתי הלום קרב כל השנים, אבל במשך ארבעים וחמש שנה לא גיליתי לאף אחד כלום. התביישתי לגלות את מה שעבר עלי ומה שהרגשתי. אבל לא יכולתי להמשיך לחיות כך." לכן בגיל 25 עזב גלעד את הארץ ונסע לאמריקה. "פשוט לא יכולתי להיות פה בכל התקופה של ועדות החקירה וכל הדיונים על המלחמה." הוא אומר. "אני ידעתי איך שלחו אותנו כמו צאן לטבח. ראיתי במלחמה כל כך הרבה דברים שפשוט לא יכולתי להכיל. שש שנים הייתי בארצות הברית. כאילו הגעתי לחיים אחרים. נדמה כאילו מחקתי הכול, לא שאתה יכול באמת למחוק, אבל אתה תמיד יכול לנסות. הייתי לבד. הסתובבתי עם תרמיל." גלעד הצליח להסתדר בארצות הברית, עבד וטייל שם. היו לו שם חברים ישראלים שעזרו זה לזה. ובכל זאת "היתה לי איזו שריטה, פעלתי כל הזמן באקסטרים, הייתי חייב להיות על הקצה בכל מיני דברים. וזה כנראה מתוך תחושה, שאם נשארתי חי באירועים הנוראים הללו בצבא, שום דבר לא יכול עליי. הייתי נוסע מהר על אופנועים ומכוניות, קופץ בצניחות חופשיות. צולל צלילות עמוקות. עד שהגעתי לשלב בו התחילו לצוץ אצלי דברים, התחלתי להבין שאי אפשר להתעלם מן המצב הנפשי שלי, שיש לי בעייה שצריך למצוא לה פתרון. התחלתי גם להרגיש בודד יותר, כי בחיי ההוללות מגיעים למיצוי, הם בלי משמעות ותוכן, רק צורך לפרוק תסכולים. ואז הגעתי לשלב בו הרגשתי שאני יותר מדי לבד, שאני צריך לבנות משפחה."

בארץ

הוא חזר ארצה, פגש את דינה והשניים נישאו בשנת 1988. הם התגוררו בעיר רחובות, בה הקים גלעד עסק של קייטרינג עם חבר. באותה תקופה נולד להם בנם הבכור רז ואחריו בתם שושי.

"בשלב זה הייתי באופוריה. הייתי מאושר עם רעייתי וילדיי. אבל לאט לאט, אחרי שנכנסתי לשגרה, התחילו לצוץ אצלי סימנים של פוסט טראומה. לקח לי שנים להבין שזו פוסט טראומה כתוצאה ממה שחוויתי בצבא. ואחרי שהבנתי השתדלתי להסתיר את זה מאחרים. פשוט לא חונכתי לזה. אבי, ניצול אושוויץ, אף פעם לא דיבר על מה שהוא עבר. גם אשתי לא ידעה. היא ידעה רק שלחמנו ושאני הולך לאזכרות של חברים. גם אחרים לא שיתפתי בזוועות שהייתי עד להם."

אבל ההדחקה לא עזרה לו. להיפך, הוא הגיע למצבים של איבוד שליטה וקושי לעבוד עם אחרים. "בגלל המצב שלי בחרתי לעבוד בעבודה בה אני רוב הזמן עובד לבד. והעבודה הזו היתה שיפוצים. למדתי לעשות את כל עבודות השיפוצים למיניהן."

כאן הוסיף גלעד פרטים נוספים על שהותו בארצות הברית. "אחד השכנים שלי בדירה ששכרתי היה חייל מרינס לשעבר, שנלחם בווייטנאם. שוחחנו וגילינו שאנחנו באותו מצב. ואז הוא  סיפר לי על הקנאביס  הרפואי, שעוזר לו מאוד בלילות להתגבר על סיוטים קשים. ואז הכול התחיל להתחבר לי. התחלתי לעשן את הקנאביס וזה אפשר לי קודם להתחיל לישון שינה רצופה בלי סיוטים. זה הרגיע אותי בצורה פנטסטית. זה איפשר לי להיות יצירתי ולנהל חיים די נורמליים. אבל זו לא התרופה לבעייה." מסביר גלעד. "זה רק מקל עליך את הסימפטומים, אך הבעייה עדיין שם. בארצות הברית היה הקנאביס נפוץ, הוא לא היה יקר ולא היתה בעייה להשיג אותו." מציין גלעד.  "כאשר חזרתי ארצה המשכתי להשתמש בקנאביס, אבל היה קשה להשיג אותו וזה היה יקר. זה הכניס אותי ללחצים."

הסכין השלישית בגב

"לא ידעתי ולא  קיבלתי טיפולים פסיכולוגיים מטעם הצבא." הוא מספר, "עד שהגיע היום בו לא יכולתי יותר והייתי במצב מאוד קשה. פניתי ל'יחידה לתגובות קרב' בתל השומר. הגעתי לשם. דיברתי עם פסיכיאטר, שקבע לי תור לעוד חודש. פירוש הדבר בשבילי היה שאני לבד. מאוד נפגעתי. התייאשתי ולא חזרתי אליהם."

אבל המצב שלו נעשה גרוע יותר ויותר, וגלעד הגיע למשרד הביטחון, מילא טפסים והגיש תביעה לצורך הכרה כפוסט טראומטי כדי לקבל טיפול. שלחו לו זימון לפגישה עם פסיכיאטרית בתל-אביב. "נפגשתי עם בחורה צעירה במשרד בו היו עוד שולחנות ואנשים מדברים מסביב. התחלתי לספר לה את הסיפור הזה, שאני מספר לך, אבל היא כל הזמן קטעה אותי ושאלה אותי שוב ושוב על בני משפחתי והאם היה מישהו מהם עם בעיות נפשיות."

לאחר שבועיים קיבל גלעד מכתב תשובה ממשרד הביטחון, ובו היה כתוב שהם לא מוצאים שום קשר בין מצבי לבין מה שעברתי במלחמות. "באותיות של קידוש לבנה היה כתוב שם שהכול קשור לבעיות נפשיות שלי אשר המקור שלהן הוא באזרחות."

גלעד נדהם ונפגע מאוד. "זו היתה הסכין השלישית שתקעו לי בגב." הוא אומר. "הראשונה היתה כאשר שלחו אותי להילחם בחווה הסינית עם נשק שלא יורה. השנייה היתה כששלחו אותנו לחרמון בלי ביגוד וציוד מתאים, חשופים לגמרי בטווח הירויות של הסורים. ואני עם סכינים בגב מרגיש שבוגדים בי כל הזמן בכל דרך אפשרית. ואני ממשיך את החיים הקשים שלי, ואני כבר לא יכול יותר, עובר חוויות מאוד קשות."

גלעד החליט לא לוותר ולהגיש ערעור על ההחלטה הזו. הוא פנה לעורך-דין שדרש ממנו עשרת אלפים שקל מראש ובמזומן. בסופו של דבר הסתבר שהעורך-דין היה גרוע ביותר. הערעור הזה נמשך שמונה שנים! משרד הביטחון דרש עוד ועוד מסמכים, ועורך-הדין משך את הזמן ועשה את כל הטעויות האפשריות. לדוגמא: הוא התעצל ללכת לשמוע עדויות של חבריי שנפצעו גם הם בחרמון, החתים אותם על תצהירים שהוא עצמו כתב ופברק, וכך לא היתה התאמה בין התצהירים לעדויותיהם בפני השופט במשפט.

"וכך אני, היחידי כמעט שהציל שם את כולם, הוצגתי כשקרן." בסופו של דבר התקבלה החלטה שהוא אמנם פוסט טראומתי, אבל קבעו לי רק עשרה אחוזים. "שוב הרגשתי שנזרקתי לרחוב, בלי עזרה  ובלי זכויות. ושוב אני עם סכין בגב."

עברו עליו עוד כמה שנים של סבל, וגלעד החליט לא לוותר, להגיש תביעה על החמרה במצבו. הפעם הוא הגיע לוועדה עם עורכת-דין. "שילמתי לה שלושים אלף שקל, למרות שהיא לא עשתה דבר ורק אני דיברתי בפני הוועדה." הפעם הוחלט שהם מקבלים את חוות הדעת של הפסיכיאטר ואישרו לו ארבעים אחוזים. "אבל, היות שהיה כתוב אצלם שמחצית מהבעיות שלי הן מהאזרחות, קיבלתי רק עשרים אחוזים לצמיתות.  פירוש הדבר שאני מקבל אלף ומאה שקל לחודש."

גלעד עכשיו בן 65. הוא מאוד פגוע, אין לו אמון באף אחד, "אבל אני חייב שיורידו ממני את אות הקין הזה, שיש לי פוסט טראומה מהאזרחות ולא מהצבא. לכן אני עומד להגיש תביעה נוספת."

בחווה של דני

 כבר שנה גלעד עובר טיפול אצל  פסיכולוגית שעוזרת לו מאוד. היא הפנתה אותו לחווה של דני. ועל הפגישה הראשונה ביניהם הוא מספר: "יצאתי מהשיחה איתה והרמתי לדני טלפון. הוא מיד הזמין אותי להגיע אליו לחווה. ישבתי איתו בחווה ליד השולחן וסיפרתי לו קצת עלי. דני פשוט קם, חיבק אותי בחום ואמר לי: 'קודם כל אתה מוזמן להיות חלק מהקבוצה שאנחנו מתחילים עכשיו. ודבר שני – החווה הזו היא הבית שלך מבחינתי. אתה יכול לבוא לפה מתי שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה. אני פה בשבילך.'"

מעניין לראות את הפעילות בחווה מנקודת המבט של גלעד, שכנראה משותפת לכל חבריו המטופלים שם: "ואכן התחלנו עם קבוצה שהלכה וגדלה לאט לאט ועברנו חוויה מדהימה. אנחנו עוברים כל מיני טיפולים עם מומחים בכל מיני שיטות, פסיכותרפיה ועוד. אבל בעיקר המטרה בקבוצה היא: להגיע למצב שכל החברים מקבלים את ההזדמנות לפרוק את כל מה שיש להם בפני כולם. וזה בנוסף לפעילויות המשותפות כמו בישול וארוחות. הכי חשוב – זוהי קבוצה של לוחמים שיושבת ביחד בפתיחות מקסימלית, עם אפס שיפוטיות, עם מאה אחוז הכלה, ופשוט קשובים אחד לשני, רגישים אחד לשני, וככל שהסיפורים הולכים ומתרבים, רמת הרגישות והאחווה עולה. נוצרים קשרים ממש משפחתיים. אנחנו אוהבים זה את זה."

 לכל קבוצה יש מסלול של שמונה חודשים. "בסוף המסלול שלנו היתה לנו חווייה מאוד מיוחדת: שישי-שבת במדבר, בבאר-מלכה." הקורס הסתיים אבל לא הקשר של גלעד לחווה. והוא מספר: "דני הציע לי להישאר בחווה, לעבוד בה. הוא גילה את כל היכולות שלי, גם את מיומנויות התחזוקה שלי למיניהם וגם את יכולות התקשורת שלי עם פוסט טראומטיים ועם ילדים בעלי צרכים מיוחדים."

גלעד עובד בחווה מיום ראשון עד חמישי, שש שעות בכל פעם. הוא משמש כמנטור בקבוצת הלומי הקרב וגם עובד עם ילדים שנמצאים על הרצף האוטיסטי. "בנוסף לסוסים יש לנו כל מיני חיות, מכרסמים וזוחלים. את כולם אנחנו מנגישים לילדים וזה עושה נפלאות. תענוג לראות את החיוכים שלהם ואת האושר שלהם, כשהם מתחברים לחיה, מלטפים אותה ומחזיקים אותה בלי פחד. מהרגע שנכנסים לחווה מקבלים אנרגיה של הכלה ונתינה. אנחנו מקום פתוח רוב הזמן. תמיד מתקבלים בחום."

שירה מתוך כאב

וכאן מגלה לנו גלעד פן חדש שלו: "אני נפתחתי  מאוד בקבוצה הזו, פשוט הצלחתי לשחרר את הכול. ואפילו התחלתי לכתוב שירים." הוא מפתיע. "המון שירים יצאו לי מתוך הנשמה. בתקופה של חודש וחצי כתבתי כארבעים שירים שפשוט בכל ערב קלחו לי מתוך הלב אל היד הכותבת. ואני עדיין כותב שירים. אני מפרסם אותם בין החבר'ה." גלעד עדיין לא הוציא אותם לאור בספר, כיוון שהוא חי על קצבאות ואינו יכול להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית. "אולי יום אחד אוציא ספר." הוא אומר. "אבל גם אם לא, זה לא נורא. הכתיבה היא בשבילי תרפיה. קל לי להוציא את הכאב בצורה כזו שהיא מגיעה לאנשים ללב."

חזרה אל השלווה במושב

גלעד נולד בנחלת יהודה, ועכשיו הוא חי עם משפחתו במושב נחלה בדרום. "חזרתי אל הכפר, לשלווה, לשקט הזה שאני צריך כל כך."

בתחילת הריאיון שאלתי את גלעד אם הוא רוצה שנציין את שמו או להתראיין בעילום שם. ועל כך הוא ענה: "אני הגעתי לשלב שאצלי הכול פתוח. הבושה הפכה אצלי לגאווה. אני גאה בכל מה שעשיתי. אני לא צריך להרגיש לא אשמה ולא בושה."

בעוד כמה חודשים הוא יהיה סבא, והוא מאוד שמח על כך. "ברור לי שזה רגע מכונן בחיים – לראות את הילדים שלך מביאים ילדים, לזכות לדור המשך."

ובנימה אופטימית זו נסיים.

עדינה בר-אל

* פורסם ב"קו למושב" גיליון 1301, 21.9.2023.

* * *

אזרחי איזראל היקרים, אנחנו מבקשים מכם שגם אצלכם, כמו אצלנו ב-יו.אס.אי., ימנו הפוליטיקאים לבית המשפט העליון שופטים שמרניים שיאסרו על הנשים לעשות הפלות – וכך תתחזק ברית הידידות הדמוקרטית בין שתי המדינות הדמוקרטיות שלנו!

* * *

ארנה גולן

אמונה, מסורת וחילוניות בחגי ישראל

 בקיבוץ  החלוצי

א. מילות מבוא – המרד  של הורינו כהווייה הדתית

בימים אלה של מתיחות ומאבקים פנימיים, שבהם היהדות בכללה והדת בפרט הפכו לנושא של מחלוקת חריפה והתקפות קשות על המערכת הדתית, דומה שיש עניין רב לבחון איך נהגו "המהפכנים" הצעירים, החלוצים, במחצית הראשונה של המאה שחלפה, כמו הוריי וחבריהם עם ייסוד קבוצת מסדה בשנת 1937, שהרי הם מרדו בעולם הדתי. רובם הגיעו מבתים דתיים או מסורתיים, בעיקר מאקרמן, שהיום נמצאת במולדובה ודיברו בה בעיקר רוסית, או מטשרנוביץ וסביבותיה, שדיברו בה בעיקר גרמנית מימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, עד מלחמת העולם הראשונה, אך  אז כבר היה האיזור שייך לאוקראינה.

ואף כי כל החברים, לבד מאחד אמיץ לב שלא מרד, עלו לארץ כמעשה ציוני ובכך מרדו בדת ובמסורת הוריהם (אף כי באקרמן ייסד סבי עם חבריו את בית הספר "תרבות"), הרי, להבנתי,  בליבם הם נותרו, מי פחות ומי יותר, רוויי געגוע לבית, להורים, למסורת ואפילו לבית הכנסת, בלא שיודו בכך. במודע ובגאווה הם מרדו , לא קיימו כמובן אף "מצווה" והנהיגו טקסים חדשים. שהרי חייבים היו למלא את החגים בתוכן הולם. אך כיוון שבאו עם מטען החגים היהודיים המעוגנים בדת, הם מרדו אך נצמדו אליהם ונתנו להם צביון ציוני-ישראלי צמוד לתנ"ך, הלא הוא טקסט החזרה למולדת. אני יכולה כמובן לספר על ניסיוני בלבד, אבל זה נראה לי רקע לא רע למבט כללי על המציאות המסוכסכת היום.

ב. ילדה – אלוהים שלי ואלוהים של הקיבוץ

"איפה נמצא אלוהים?" שאלתי את אבא, ואני אז כבת שש או שבע.

"אלוהים?" הוא תמה, "איפה שמעת על אלוהים? אין דבר כזה בכלל," פסק נחרצות וסיים את השיחה.

אבל אני לא נרגעתי. זכרתי שבלילה הקודם, ליל יום הולדתי, ניהלתי בלילה, במיטה, שיחה עם אלוהים. לא שיחה בדיוק, אבל מונולוג. אמרתי לו בעצימת עיניים שאני נורא נורא רוצה קופסה עם עפרונות צבעוניים, ליום הולדתי שחל למחרת, כמו שראיתי אצל אחת מהילדות, ואני מבקשת ממנו, בבקשה, שישלח גם לי קופסה בדיוק כזאת. והנה בבוקר, כשפתחתי את עיניי עם אור ראשון, היתה מונחת ליד ראשי קופסה מלאה צבעים, בדיוק כמו זו שביקשתי.

"אלוהים דואג לי," החלטתי, "הוא שומע אותי ועוזר לי." קמתי בשמחה ושמרתי את הדבר בליבי. כשאבא ראה את שמחתי, הוא גילה לי בסוד שאימא והוא הניחו את הקופסה במיטתי, ואז החלטתי שאלוהים גילה להם בדיוק מה אני רוצה. כבר זמן רב חשבתי שאלוהים מביט בי ושומע אותי, ונמלאתי ביטחון כי מעכשיו מובטח לי שישמע את בקשותיי וייענה לי.

אבל אבא התעקש פתאום: "מאיפה שמעת על אלוהים?" היקשה.

באותה שעה לא בדיוק ידעתי מה לענות. רק לימים הבנתי כי הסקתי זאת מאמירותיה, השבות ונשנות של אימא, "או, אלוהים," מתפילותיה של סבתא בחדרה הבודד בערב שבת, כשבאתי לבקרה ולברכה ב"שבוע טוב", ויותר מזה, מטקסטים שנקראו בטקסים הקיבוציים בחגים, בייחוד בפסח.

עתה עורר בי אבא ספק קל, ועם ערב פניתי לאימא ושאלתי אותה: "יש אלוהים, נכון? למה אבא אומר שאין?"

אימא, שהיתה בתו של רב משכיל וציוני, ענתה לי חד-משמעית: "יש אלוהים, ודאי שיש אלוהים, אבל כאן, בארץ, אנחנו סומכים על עצמנו."

התשובה לא היתה מובנת לי בדיוק, ושאלתי: "אז למה לא רואים ולא שומעים אותו?"

ואימא ענתה לי ברכּוּת: "אני'לה, זה בדיוק העניין. הוא נמצא בשמיים רחוק רחוק. אנחנו אפילו לא יודעים היכן בדיוק ואיך הוא נראה, אבל הוא רואה את כולנו. הוא ישנו. זה בטוח. ואבא ואימא שלי התפללו אליו תמיד. תהיי בטוחה שהוא שומר עלייך."

לא הבנתי בדיוק מה זה "להתפלל", כי בית כנסת לא ראיתי מעולם, אבל הסקתי שזה כמו לבקש. כמו שביקשתי ונעניתי, וזה כנראה גם מה שסבתא דוברת היידיש עושה בחדרה. ונרגעתי.

מאז הייתי שופכת את לבי בפניו בלילות, שואבת כוח ממציאותו ומסתירה הסתר היטב מבני קבוצתי את הקשר המיוחד שיש לי "איתו". ומדי פעם, כשהייתי נתקלת בכינוי "אלוהים" בספר התורה או בטקסטים של החגים, ואפילו באנחותיה של אימא, "אוי גוטעניו," "בעזרת השם," או "אלוהים! מה יהיה?" – התחזקתי באמונתי הילדותית ושמרתי אותה בליבי. בקיבוץ, כך ידעתי, אין לדבר על "האלוהים" הזה וגם לא בבית הספר. אם אדבר – יצחקו עלי. וכך הסתובבה לה ילדה קטנה בנקודה גיאוגרפית נידחת ובחברה חילונית למהדרין, ובליבה סוד כמוס: יש אלוהים והוא אפילו עוזר לה.

כיצד קרה, אפוא, שהאמונה הסודית הזאת הגיעה אליי? לא יקשה, כמדומה, לפענח את מה שרק לכאורה נראה כתעלומה. די להתבונן ב"הגדה של פסח" שמתחילת שנות ה-50, השמורה אצלי מאז בחרדת קודש. דפיה הממורטטים קשורים בחוט אדום, לדפים המודפסים נוספו לאחר מספר שנים דפים שהודפסו במכונת כתיבה, אך תוכנה ומגמותיה עדיין "זוהרים באור יקרות," כפי שנהגו הורינו לומר. לא יקשה להבחין כי התכנים מן ההגדה המסורתית שנשמרו וכונסו בה, זכו להיכלל בה משום שנתפסו על ידי הורינו כביטוי לחייהם, כהקבלה היסטורית למרד שלהם בגולה המשעבדת, ל"יציאת מצרים" הציונית שלהם, לעלייתם לארץ ולחזרה לטבע.

ההגדה הקיבוצית הזאת נפתחת בקטעים מן ההגדה המסורתית שיש בהם תיאורי טבע, אביב ואהבה, ובייחוד מ"שיר השירים", שעליו התרפקו כאנשים שחזרו לטבע והתחברו אליו ואל קיום אנושי נורמלי ובריא. אחריהם באות "ארבע הקושיות", ששימשו דרך לשלב אותנו, הילדים, בחגיגת פסח המפוארת וכדו-שיח בין הורים וחבריהם לדור ההמשך שיבטיח את העתיד. ואז, כמובן, מובאים קטעים מספר שמות, שבהם מתוארת העבדוּת בגלות מצרים, יציאת מצרים והדרך במדבר לארץ המולדת, קטעים שנקראו על ידם כמייצגים את דרכם שלהם. לכאורה מתמיה במיוחד הוא שילובו של הקטע שבו מתגלה אלוהים למשה בסנה, שהרי אלוהים לא נזכר עד כה. אבל הקטע נתפרש כנראה כחיוני למסר הציוני, שהרי אלוהים מצווה בו על משה: "הוצא את עמי בני ישראל ממצרים!" וקצת ניסים החורגים מחוקי הטבע לא יזיקו לחגיגה ולהתלהבותם של הילדים. עד היום זכור לי איך היה קורא את הפסוקים הללו בקול גדול אחד החברים, שהיה זה תורו לקרוא, וכל החברים ענו אחריו עד שרעדו אמות הסיפים.

נוכחות האלוהים ככוח פועל ועושה משתמעת גם מפסוקים שאין בהם איזכור מפורש של השם. אבל כאשר שרנו כולנו בעוז "אשירה לה' כי גאֹה גאה סוס ורוכבו רמה בים" והמקהלה, שבה שרה אימא בקול סופרן צלול וחזק, הרעימה בקולות אדירים באמונתה ב"צור ישראל וגואלו", אי אפשר היה שלא לתהות מי הוא זה שהכול שרים לכבודו. שולבו, אמנם, קטעים משירה עברית ובייחוד מ"מתי מדבר" של ביאליק, שהלמו מֶטאפורית את תפיסת המרד שלהם בגולה, אולם השירה החגיגית, שהתמקדה גם בפסוקים כגון "והיא שעמדה לאבותינו ולנו [...] והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם," ביטאה במפורש אמונה בכוח עליון או ב"נצח ישראל". סמוך לסיום הסדר אף קראו בנימה קודרת ורצינית עד אימה את "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" ואף כי לא טבלו אצבע ביין ואנחנו, הילדים, לא הבַנו את משמעות הדברים, הורינו זכרו באותה שעה את הפוגרומים שבעיירות מולדתם, את המאורעות בארץ ואת כיבוש הקיבוץ וחורבנו במלחמת השחרור וליבם רעד בעוד קולם רועם.

כך נתלכדה מסורת אבותיהם של הורינו עם חייהם החלוציים, המהפכניים והחילוניים. צריף חדר האוכל הקטן היה הופך לכעין בית כנסת זוטא, שמעולם לא היה אצלנו, וחרדת קודש אחזה בכֹּל. הם נעשו אז למעין "חסידים חילוניים", שהתפילה והדבקות והתעלוּת הנפש הועתקו על ידם למקדש החלוצי שלבנייתו הקדישו את חייהם.

בכל ליל שבת הדליקו נרות בצוותא ובירכו עליהם בנוסח שחידשו מדי פעם, לבשו "בגדי שבת" מבהיקים – מכנסי חאקי וחולצה לבנה שגוהצה למשעי במחסן הבגדים – התרפקו על ניגוני שבת מסורתיים, מחוּדשים וחדשים, ושרו בכיליון נפש: "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן." אותה שעה ודאי זיהו את הקורבנות במקדש עם פרי עמלם החקלאי, המקדם את גאולת עמם, וסעדו בהנאה ובפנים מאושרות את ארוחת הערב החגיגית, שהוגשה על מפות צחורות, וכולה מפרי שדותיהם.

אנחנו, הילדים, לא הבנו, כמובן, מה הם "שני עשרונים" ומהי "מִנחה" ועוד "בלולה" (במלעיל!), אבל קלטנו היטב את התעלוּת הנפש. הם נימקו זאת בקדושת עמלם למען גאולת העם והעלימו את התרפקותם של רבים מהם על מסורת בית אבא שמרדו בה, ובעת ובעונה אחת כָּמְהוּ אליה. ליום השבת הם קראו "יום מנוחה" ולעומת זאת כל יום מנוחה, שקיבלו באמצע השבוע בתמורה לעבודתם בשבת הם כינו בשם "שבת" ("מחר יש לי שבת", הם נהגו לומר על כל יום מימי השבוע) וביטאו בכך את "שלילת הגלות" והווייתה הדתית. אבל אידאולוגיה לחוד וכמיהת הנפש לחוד.

כפירתם בהוויה הדתית באה לגילוי בכל היבטי החיים, החל מטקס הנישואין שהוצג ככורח "פורמלי" והתקיים רק לאחר שבת הזוג נכנסה להריון, או גם לאחר הלידה וביחוד בברית המילה ולאחר שנים בחגיגת בר המצווה שהוענק לה פירוש חדש וחלוצי, ועד להלוויות החילוניות, בלא רב ובלא תפילה ובקבורה בארון. כהצהרתם: "ביקשנו ליצור חברה שיתקיים בה שידוד מערכות יסודי בכל תחומי החיים: הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והמוסריים." יותר מזה: "האדם בחברה השליך אחרי גֵווֹ עולם ומלואו מתוך כיסופים לחיים חדשים, ליצירת מעשי בראשית" (ספר מסדה, עמ' 155). בתחושתם כי האלוהים הכזיב, הציבו החברים את  האדם במרכז, הלא הוא החלוץ העברי מיישב הארץ, והאלוהים נותר מושתק בחוץ.

לנוכח תפיסה משיחית זו ומפעל האדירים, היה עליהם לתרץ את המשך קיומה של מסורת החגים והמועדים היהודיים-דתיים, אף כי הביאו בהם שינויים. וכך מתרץ זאת מנחם רולל, הלא הוא דודי, בעלה של אוצה, שמראשית ימי הקיבוץ היה ממנסחי "הפרוגרמות": החגים, הוא טוען, הם אכן "מורשת אבות", אך יותר מכך הם "צורך אנושי" אוניברסלי "לקבוע תחנות לזמן הנצחי", לשבור את שיגרת העמל, לקבוע מועדים קבועים להערכת כל שהושג, לבטל את בדידות הפרט, לחבר את האדם לכלל ולהביאו לכלל אמונה בעתיד (שם, עמ' 162). איזו הנמקה קולוסלית הבנויה לתפארת, לצורך הפשוט, הפנימי, לקיים קשר נפשי לבית אבא ואמא ולהתחבר לשורשים הרוחניים של עמם!

אנחנו, הילדים הראשונים, הוצבנו במרכז החגים כתקוות ההמשך והפגנת ההישג וחשנו גאים ושמחים. בחג השבועות, שנעשה חג חקלאי מובהק ומשמעותו הדתית סולקה ממנו או הומרה במושגים חלוציים, עטינו גלימות לבנות ארוכות, עטינו חגורות כאבנטים, וזֵרים בראשינו ככוהנים שבמקדש. צעדנו בסך, שרנו וחוללנו וחשוב מזה, הוסענו בעגלות מקושטות ומילאנו את תפקידי הכוהנים הזוטרים ואפילו את תפקיד הכוהן הגדול. על העגלות הועמסו חבילות חציר, אלומות חיטה, ירקות ופירות מגני הירק והמטעים, כדי חלב עמוסים ומבהיקים ואפילו דגים ששטו במכלי מים. ואז, ברגע הסיום הושמעה הצהרה חגיגית: "התמורה היא לקרן הקיימת לישראל", שהוצגה כמקדש מעט שכוהניו הם אנחנו ומביאי התרומות הם חברי הקיבוץ.

ארנה גולן

סיום – יבוא

* * *

נעמן כהן

האחראי לאוסלו יצחק יזרניצקי-שמיר

ההחמצה הגדולה – הסכם לונדון

שלושים שנה להסכם אוסלו, עוסקים רבים באחראים להסכם, ומשום מה אין עוסקים באחראי העיקרי להסכם, יצחק יזרניצקי-שמיר. לאחר מלחמת ששת הימים היו בציבוריות הישראלית שלוש גישות יסוד לפתרון בעיית השליטה בשטחים שנכבשו-שוחררו:

1. "ישראל השלמה". לספח את כל השטחים בלי לתת לערבים אזרחות. הגישה היתה משותפת הן לתלמידי הרב קוק בציונות הדתית, תלמידי ז'בוטינסקי בליכוד, ותלמידי יצחק טבנקין בקיבוץ המאוחד.

2. נסיגה כוללת מכל השטחים שנכבשו. גישת מק"י-רק"ח.

3. "פשרה טריטוריאלית". גישה שהתבססה על תוכנית אלון שלפיה יש לספח את בקעת הירדן ושטחים נוספים החיוניים לביטחון ישראל, ומסירת השטחים המאוכלסים לשלטון מדינת עבר הירדן. מה שנקרא אז "האופציה הירדנית".

יגאל פייקוביץ-אלון התגלה כמדינאי-אינטלקטואל שפרש ממנהיגו טבנקין והטיב לראות את הפתרון היחיד שיאפשר בטחון לישראל והשארתה מדינה יהודית ודמוקרטית.

שמעון פרסקי-פרס, שר החוץ בממשלת יצחק יזרניצקי-שמיר שהיה כידוע "חתרן בלתי נלאה" יזם בחשאי יוזמה מדינית שמטרתה היתה לממש את "האופציה הירדנית" ברוח תוכנית אלון.

הסכם לונדון נחתם ב-11 באפריל 1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין בן טלאל מלך עבר-הירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה העבר-הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסף ביילין. ההסכם, אשר נחתם בחשאי התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ולסוגיה הפלסטינית באמצעות ועדות בילטרליות, שבאחת מהן תדון ישראל מול נציגות ירדנית-פלסטינית.

ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה.

ראש המשלה יצחק יזרניצקי-שמיר כחסיד דוגמטי של רעיון "ארץ ישראל השלימה", טען כי ההסכם נחתם בחוסר סמכות, ללא אישור הממשלה, ועל דעתו של שר החוץ פרס בלבד, הוא התנגד למסירת שטחים לירדנים, וטירפד אותו.

(נוסח ההסכם):

https://content.ecf.org.il/files/M00149_Peres%E2%80%93HusseinLondonAgreement-OriginalHebrewText_0.pdf

כשנגוזה "האופציה הירדנית" של תוכנית אלון, החל שמעון פרסקי-פרס כ"חתרן בלתי נלאה" לרקוח עם עוזרו יוסף ביילין את הסכם אוסלו והצליח לשכנע את ממשלת ישראל לקבלו.

ראש הממשלה יצחק רוביצוב-רבין לא נטש אמנם את תוכנית אלון בה דגל, אבל נטש את "האופציה הירדנית" שעמדה בבסיסה. הוא המשיך לדגול באי הקמת מדינה פלישתינאית עצמאית, אלא רק במתן אוטונומיה מסויימת ע"פ המסגרת הטריטוריאלית של "תוכנית אלון" בהנחה (מוטעית) כי ערפאת בלי בג"ץ ובצלם יפעל נגד הטרור של החמאס.

לסיכום: את האחריות להסכם אוסלו יש להטיל על יצחק יזרניצקי-שמיר שבדוגמטיות הבלתי מתפשרת שלו, בצרות האופקים שלו, ובחוסר היכולת האינטלקטואלית לחזות את העתיד, מנע את פתרון "האופציה הירדנית" ע"פ "תוכנית אלון". על מחדלו ההיסטורי הזה אנחנו משלמים, ועוד נשלם.

ההצלחה של אוסלו – הקמת מדינה ערבית-פלישתית ריבונית

בכל המאמרים העוסקים בכישלונו של הסכם אוסלו שוכחים משום לציין הצלחה גדולה מאוד של ההסכם. ההסכם הביא (אם כי אחרי כמה שנים) לראשונה בהיסטוריה לייסודה של מדינה ערבית-פלישתית ריבונית חדשה, הלא היא מדינת פלשת בעזה.

"תנו להם רובים"! – מאמר מערכת עיתון "הארץ"

בפראפראזה לשיר הפצפיסטי של נתן אלתרמן "אל תתנו להם רובים" שנכתב במלאת 17 שנים לשימוש בגז כלור במלחמת העולם הראשונה. כשלימים שינה אלתרמן את טעמו והתייחס לשיר כיצירה בוסרית ואף התנגד למסר הפציפיסטי שבו. לפיכך לא נכלל השיר באף קובץ שירים רשמי שיצא בחייו, ובמהלך ההתנגדות להסכמי אוסלו שימש שם השיר ככותרת לסטיקר שביקש להתריע בפני ההיתר שניתן על ידי ממשלת יצחק רבין לאספקת נשק לרשות הפלסטינית – מפרסמים עמוס שוקן וליאוניד נבלזין בעיתונם "הארץ" מאמר מערכת שכותרתו: "תנו להם רובים! "ראש הממשלה נדרש," הם כותבים, "להציג עמדה חדה וברורה, שתגדיר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות כאינטרס לאומי, שעל פי הצורך מחייב לצייד אותה בכלים מתאימים ליישומו."

("תנו להם רובים!" מאמר מערכת "הארץ" 14.9.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2023-09-14/ty-article-opinion/0000018a-8f4a-d715-a3aa-ffeff1db0000

ההבדל בינם לבין יצחק רוביצוב-רבין הוא מהותי. רבין (על אף שטעה) ראה ברובים שנתן רק אמצעי שימנע טרור, (בלי בג"צ ובצלם) שוקן ונבזלין רואה בהם כלים שיביא להקמת מדינה ערבית ריבונית בשטחי יו"ש כשלב ראשון בתוכנית השלבים.

חוקה או חוקים?

ההיפוך ההיסטורי בן גוריון ובגין

דוד בן גוריון: חוקים לא חוקה

בהמשך למשפט על עילת הסבירות בבית המשפט העליון, והוויכוח הציבורי על חוקה וחוקי יסוד והזכות לבטלם ע"י בית המשפט, כדאי לקרוא נאום שנשא בן גוריון ב-20.2.1950  בישיבה המאה ושבע-עשרה של הכּנסת הראשונה:

"לצערי, לא יכולתי," כותב בן גוריון, "להיות נוכח בשעת הוויכוח החשוב על החוקה. אולם קראתי כל הנאומים בעיוּן, זהו ויכוח נוקב על כבשוֹנה של המדינה. בחלקו הוא דורש ידיעה מקצועית, שאינה לרבים מאיתנו ובתוכם גם לי. השתתפו בדיון זה בעלי-מקצוע, עורכי-דין מלומדים, ולא קל להדיוט כמוני לקחת בו חלק. אולם הנידון הוא ענין ממלכתי ובסופו של דבר חייב כל אזרח להכריע בו, וכאחד האזרחים במדינה אני רואה חובה לעצמי להביע דעתי, ביודעי מראש שעליי להתווכח עם חברים שאני יכול ללמוד מהם לא מעט בשטח זה."

בן גוריון מצטנע. הוא למד משפטים באיסטנבול (אמנם לא סיים). בני הפלוגתא שלו הם מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, שלמד משפטים בוורשה, ומאיר ולד-יערי שלמד חקלאות בווינה.

ראוי לציין שנאומו מראה על ידע נרחב הן בתורת המשפט והן בהשכלה כללית והן בידיעת מקורות התרבות היהודית. אין היום שום מנהיג עם רמתו האינטקלטואלית של בן גוריון. קשה להאמין שעל כסאו יושבת היום פיליסטינית ברמתה של מרב קסטנר-מיכאלי, וראש האופוזיציה הוא הפיליסטיני יאיר למפל-לפיד. בן גוריון אף מתעלה אינטלקטואלית עשר דרגות מעל בנימין מיליקובסקי-נתניהו. 

"הוויכוח העומד לפנינו," אומר בן גוריון, "הוא חוקה או חוקים, חוקת-יסוד כוללת ועליונה, או חוקי-יסוד הקובעים כשאר החוקים משטר המדינה והליכותיה ומגדירים זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים... לדעת חברי-הכּנסת בגין ויערי הוכרע הדבר בהכרזת העצמאות. איני יודע", אומר בן גוריון, "אם יש להכרזת העצמאות תוקף פוֹרמַלי של חוק, אבל תקפה המוסרי של מגילה זו עולה על כל תעודה אחרת שאנו מוסמכים לחַבּר בימינו אלה. בלי ספק אפשר לחַבּר הכרזה יותר נמלצת, אבל אין לחַדש כה מהר המעמד הגדול – במקרה זה אפשר להגיד בלי חשש של גוּזמה: המעמד ההיסטורי – שבו נתקבלה הכרזה זו, ועל הכרזה זו חתמו כל המפלגות היושבות בבית זה, מהקומוניסטים ועד אגודת-ישראל. אחדוּת מלוכּדת ומלכּדת זו לא מתרחשת בכל יום, ואין לזלזל בה."

בניגוד לבגין ויערי בן גוריון שולל קבלת חוקה. לדעתו יש להתרכז עכשיו בביטחון, קליטת עליה והתיישבות. עיסוק בחוקה אין לו תועלת. בן גוריון גם כופר בזכות השופטים לבטל חוק שקבעה הכנסת:

"מתן החוק הוא בידי העם; הפיקוח והשמירה על החוק – בידי השופט. אין להגביל העם במתן חוקים. מובן, גם העם יכול לעשות משגה, אבל עם חופשי, שאינו כבול – יתקן המשגה. לעומת זאת השמירה על החוק, פירושו של החוק, בדיקת תחולתו של החוק למקרה המסויים בחיים – אלה הם בידי השופט, שאינו תלוי בשום איש ושלטון, אלא במצפונו ובהבנתו בלבד. אין השופט עושה חוקים, אין הוא פוסל אותם, כי גם השופט ככל אזרח אחר במדינה כפוף לחוק. השופט רק מפרש החוק ומטילו על מקרים מסוימים שמובאים לשיפוטו."

אני ממליץ לכולם לקרא את נאומו השלם: (בן גוריון חוקים לא חוקה):

https://benyehuda.org/read/36023

מעניין לראות את ההיפוך ההיסטורי. היום יורשיו של בן גוריון תובעים חקיקת חוקה לישראל, ואילו תלמידיו של בגין מתנגדים לחקיקת חוקה לישראל. ייתכן שחקיקת חוקה בימי ראשית המדינה היתה מביאה לפילוג הדומה לזמננו ממנו חשש בן גוריון, אבל ייתכן שהצדק היה עם מחייבי קבלת חוקה אז, וקבלתה היתה מונעת את הפילוג הנוכחי.

מגילת העצמאות כבסיס לחוקה

מהו חזון החירות הצדק והשלום של נביאי ישראל?

"מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל": (מתוך מגילת העצמאות). ומהו חזון החירות הצדק והשלום של נביאי ישראל?

ישעיהו הנביא פורש את חזונו לעולם בלי מלחמות בו "לא יישא גוי אל גוי לרב ולא ילמדו עוד מלחמה,"  אך התנאי לכך לפי חזונו הוא פתרון הבעייה הפלישתינאית: "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם; אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם." (ישעיהו פרק י"א פסוק י"ד). הנה פתרון הבעייה הפלישתינאית. אז הנה השאלה בפני השופטים הנכבדים אהרון בריק-ברק, ולאסתר שובקי-אבני-חיות, איך חזון זה של ישעיהו הנביא יתפוס מקום בחוקה המבוססת על מגילת העצמאות?

הגם אתה מוחמד?

כשנשרף פסל בן גוריון העומד על הראש בחוף תל אביב, פתחו מיד הפרוטסטנטים במסע הסתה נגד הביביסטים שהם שרפו את פסל בן גוריון בהשראת ביבי הרוצה לחסל את מגילת העצמאות. אבוי. הסתבר שהשורף הוא ערבי דר רחוב בשם מוחמד זיד. מיד השתררה דממה. היתכן? היתכן שערבי ייצא נגד בן גוריון ומגילת העצמאות? הרי רק ביבי והביביסטים הם נגד. הערבים הם בעד דמוקרטיה.

האמנם "דת האהבה" ללא ניסים?

כאשר הציג איתמר-פרמסלא-פרת את הנצרות כ"דת האהבה" ("בכל איגרות פאולוס מודגש הציווי לאהבה, ואין הטפה לשנאה" ("חדשות בן עזר", 1881), חשבתי שאולי הוא נשבע (ונשבע) בנצרות כי שפתו היא כשל נוצרי מיסיונר המנסה לשכנע אותנו בנכונות הנצרות (כפי שגם המוסלמים מגדירים את האיסלם "דת האהבה"), אבל כשקראתי את המשפט הבא שלו שבאוונגליונים אין "ניסים ונפלאות" פקפקתי אם הוא בכלל  קראם? כי האוונגליונים מלאים בסיפורי ה"ניסים והנפלאות" שעשה ישו. אין בכוונתי לחזור בשנית על הצגת היהודים בברית החדשה כאוייב וכשטן. עשה זאת כבר מצוין משה גרנות, וגם אני הוספתי על דבריו, אבל הנה מקצת ממעשי ה"ניסים ונפלאות" שיש באוונגליונים:

נס לידת ישו מבתולה מרוח הקודש (מתי פרק 1 פסוק 18)

נס הפיכת המים ליין בכפר קנה (יוחנן פרק 2 פסוק 1)

נס הלחם והדגים (מרקוס פרק 6 פסוק 35)

נס הליכת ישו על המים (מתי פרק 14 פסוק 22)

נס החזירים (מתי פרק 8 פסוק 28)

נס החייאת אליעזר (יוחנן פרק 11 פסוק 1)

נס תחייתו של ישו מהמתים (מתי פרק 28 פסוק 2)

לסיכום: איתמר פרמסלא-פרת, תן גילוי נאות האם אתה נוצרי?

מאבא של מאזן לישראל יצחק אייכלר

המלחמה באוקראינה נמשכת, ולמרות זאת יוצאת רכבת האווירית לאומן לקראת ראש השנה. בישיבת הממשלה אושר תקציב של 4 מיליון שקל, לסיוע ולהקלת תנאי השהייה במעברי הגבול היבשתיים לנוסעים ישראלים לאומן. בדברי ההסבר להחלטה נכתב כי "בשנה שעברה, בצל המצב באזור היה עומס חריג במעברים שהביא לקריסה בכל המעברים היבשתיים הגובלים באוקראינה. בחלק מן הגבולות שהו אלפי אזרחים ישראליים שעות ארוכות בקור ובתת-תנאים בהמתנה למעבר הגבול, תוך כדי סכנת חיים ומחסור בתנאים מינימליים ובמצב הומניטרי קשה. הכסף ניתן כדי למנוע הגעה למצב דומה ואף חמור יותר השנה."

בישיבת הממשלה הודגש כי קיימת אזהרת מסע לאוקראינה בעקבות מצב הלחימה והממשלה קוראת לציבור להימנע מלנסוע לאזורי סיכון. השרה אורית סטרוק היתה היחידה שהצביעה נגד ההחלטה ואמרה שאומן זה מקום מסוכן, ואסור שישתמע כאילו ממשלת ישראל מגבה נסיעה מסוכנת כזו. "יהודים יקרים, אל תיסעו לשם! אל תסכנו את חייכם! יש מספיק מקומות תפילה אחרים. שנזכה להיכתב לחיים," אמרה השרה והציעה כי יעלו את הקבר ארצה מאומן.

ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, הסכים איתה ואמר: "זה מסוכן מאוד. אנשים צריכים לדעת שהם מסכנים את עצמם. ליהודים נשפך כבר הרבה דם באירופה. איך אפשר ככה להסתכן? צריך להבהיר לאזרחים את הסכנה, זלנסקי אמר לי שיש להם מקסימום יכולת לעזור במקלטים ל-11 אלף איש. מגיעים קרוב ל-40 אלף. הקדוש ברוך הוא לא הגן עלינו בעבר על אדמת אירופה. הקדוש ברוך הוא לא הגן עלינו על אדמת אוקראינה. אני מבקש שיוציאו הודעה לכולם ויבהירו את גודל הסכנה, עפים שם טילים."

https://www.ynet.co.il/judaism/article/rj36urcrh

בנימין מילקובסקי-נתניהו אמר כמובן את האמת ההיסטורית (גם התיאולוגית): " הקדוש ברוך הוא לא הגן עלינו על אדמת אוקראינה."

ודוק: אוקראינה היא סגנית אלופת העולם (אחרי גרמניה) ברצח יהודים.

זינוֹבי בוגדן [נהגה באוקראינית: בּוֹהְדַּן] חְמֶלְנִיצְקִי-חמיל הרשע, הנחשב לאבי האומה האוקראינית הרג כ-50 אלף יהודים.

הַיְידָמָקים או גַיְידָמָקים (ברוסית ובאוקראינית: Гайдамаки; בפולנית: Hajdamacy'; (מטורקית: היידמאק – שודד, גוזל בהמות) הוא שמה של תנועת קוזאקים אוקראינית, שכוונה כנגד השלטון הפולני במאה ה-18. ההיידמקים טבחו רבות ביהודים בחבל ברסלב ולפי הכרוניקות, מספר הנרצחים עמד על עשרות אלפים. הטבח המפורסם ביותר הוא טבח אומן ב-1768, בו נטבחו כ-30,000 איש. המרד דוכא על ידי הצבא הרוסי והפולני. האוקראינים רואים בהיידמקים גיבורים לאומיים שהביאו לשחרור אוקראינה מהעול הפולני. המשורר האוקראיני טאראס שבצ'נקו חיבר ב-1841 פואמה בשם "היידאמקי", המנציח את התנועה.

מ־1918 ועד 1921 יותר מ־100 אלף יהודים נרצחו ביותר מ־1,100 פוגרומים באוקראינה.

בשואה נרצחו מיליון וחצי מיהודי אוקראינה חלק רב בביצוע ובסיוע האוקראינים.

בהמנון אוקראינה שרים היום:

"נשמותינו וגופינו נקריב בעד חופשנו

ונוכיח אנו, אחים, כי אנחנו קוזאקים בדמנו."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94

רבי נחמן מברסלב ביקש להיקבר באומן בגלל שנקברו שם אלפי היהודים שנרצחו ב-1768 על ידי ההידמקים.

דברי הכפירה של האפיקורוס האוטו-אנטישמי ישראל יצחק אייכלר

חבר הכנסת הרב ישראל יצחק אייכלר, חסיד בלז, (שאביו היה איש לח"י) התייחס מיידית לדברי נתניהו, ואמר: "זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני. הציונים והפרטיזנים לא מנעו שואה באירופה. הגרמנים נבלמו בדרך לכיבוש ארץ ישראל בניסי ניסים ולא בגלל הציונים. הציונים התנכרו ליהודי הגולה. חלק מאנשי היודענראט שיתפו פעולה עם הנאצים, חלקם סחרו ומכרו את יהודי הגולה. ההנהגה הציונית בארץ סירבה והכשילה 'תוכניות ההצלה'," והוסיף כי "כידוע מספר 'מן המיצר' של הרב וייסמנדל וספרי היסטריונים רבים כמו שבתי בית צבי, ש. תמיר ו'כחש' של בן הכט ועוד. חלק מהציונים אף קראו ליהודי הגטאות: 'אבק אדם – שילכו לגורלם.' גם לאחר השואה, כל המהגרים היהודים בתפוצות העולם, חיים מאז בשלום ובשקט יחסי, רק בארץ ישראל נשפך דם יהודי כמים, מאז ועד הנה. סכנת השמדה גרעינית מאיימת על מדינת ישראל בלבד."

בהמשך, אמר: "לאחרונה התגלו חדלונם ושפלותם של אלילי הכוח והכזב ומחדלי הממשלה, במלחמת יום הכיפורים תשל"ד. ה'גנרלים' לשעבר 'המורדים' היום, מסיתים למלחמת דמים בתוך הגטו העברי בארץ ישראל. כשרואים מי היו הגנרלים, מבינים כי רק בניסי השם אלוקי ישראל אנו שורדים. מובילי מלחמת הדיקטטורה של הבג"צ, הפכו למלשינים נגד ישראל בכל העולם ומאשימים אותה באפרטהייד ובפשעי מלחמה, כאויבים הגרועים ביותר באסלאם. הסו לכם כאשר אתם מאשימים את אלוקי ישראל, במחדליכם ופשעיכם.בתקופה שהטרור משתולל והרחובות בוערים צריכים להתפלל לשומר ישראל. אם לא זכות שומרי התורה, מזמן היתה מדינת ישראל מחוקה ממפת המזרח התיכון. שומר ישראל ישמור שארית ישראל, האומרים שמע ישראל."

(ח"כ אייכלר: "הקב"ה הגן מהתבוללות המשטר הציוני"; "מעריב").

https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-1037173

ישראל יצחק אייכלר כופר בעיקר חשוב בתיאולוגיה היהודית: "עילת העילות וסיבת הסיבות? שהקדוש ברוך הוא הוא מסובב הכול, והכל בשליטתו."

הקב"ה הוא עילת הסיבות לרצח היהודים, כמו גם להצלת האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח ממות בשואה בעזרת התנועה הציונית, וכן גם להקמת מדינת ישראל – מדינת היהודים הציונים. בכל אלו כופר האפיקורוס אייכלר. לדידו הקב"ה אינו עילת הסיבות.

בתחילת שנת 1944. האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, הצליח להימלט בעזרת חסידיו, יחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח, מפולין הכבושה בידי הנאצים להונגריה. לאחר ששהו בה במשך כשמונה חודשים, קיבלו סרטפיקט ציוני ועלו לארץ ישראל. לפני שיצא פרסם אהרון רקח דרשה ובה הבטיח הצלה לנשארים: "הצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלווה, כי טוב שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו..."

כחודשיים לאחר יציאתם כבשו הנאצים את הונגריה וכעבור חודשיים נוספים החלה השמדת יהודי הונגריה באושוויץ.

"אין לנו על מי להסתמך, אלא על אבינו שבשמים, כדברי רבינו אהרון רוקח מבעלז, אמרו היהודים כשנסגרו עליהם דלתות תאי הגזים..."

לאחר מלחמת העולם השנייה היו שהאשימו את האדמו"ר אהרון רוקח מבעלז כי הדברים שנשא אחיו בשמו בדרשת הפרידה יצרו רושם שהאדמו"ר צופה שלווה ומנוחה לנשארים בהונגריה, וכך תרמו לתחושת הרגעה שלא התאמתה. האשמה זו זכתה לתגובה מצד חסידיו ומצד היסטוריונים, והוויכוח שהתפתח סביבה נודע כפולמוס הדרשה. (פולמוס הדרשה):

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%9E%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%96_%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%94

ייאמר ברורות, מעשהו של הרעבע אהרון רוקח מבעלז לא היה יוצא דופן. כל ההנהגה היהודית ברחה והשאירה את היהודים ללכת למותם. זו היתה הטרגדיה היהודית הגדולה. כך גם הרבי מליובביטש, הרבי מגור (בעזרת הציונים) הרבי מסטמאר (ניצל בעזרת הציונים ברכבת קסטנר), וכו, וכמובן גם המנהיגים הציונים כמייצ'סלב בגון-מנחם בגין, שכנציב ביתר בפולניה לקח את הקופה, ברח, וניצל. אבל מהבחינה התיאולוגית הדתית, הקב"ה הוא תמיד: "עילת העילות וסיבת הסיבות. הקדוש ברוך הוא מסובב הכול, והכל בשליטתו."

והנה העיקרון התיאולוגי הזה גם נאמר בתפילה קצרה זאת: עילת העילות וסיבת כל הסיבות, אשר נוהגים לומר חסידי ברסלב אחרי אמירת תיקון הכללי:

ריבונו של עולם, עילת העילות וסיבת כל הסיבות, אנת לעלא, לעלא מן כולא, ולית לעלא מנך, דלית מחשבה ותפיסא בך כלל, ולך דומיה תהילה, ומרומם על כל ברכה ותהילה, אותך אדרוש, אותך אבקש שתחתור חתירה דרך כבושה מאתך, דרך כל העולמות, עד ההשתלשלות שלי במקום שאני עומד, כפי אשר נגלה לך, יודע תעלומות,

https://www.breslevmeir.com/%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA/?gad=1&gclid=Cj0KCQjwmICoBhDxARIsABXkXlKXZ1FxBKdg2mOPdZzzwV73_Wcy3zmdvlokj6yKjxUbH5hk6lDBHn4aAipBEALw_wcB

הכחשת השואה בדברי הכפירה של האפיקורוס ישראל יצחק אייכלר

בדיוק מצמרר לתורתו של אבא של מאזן המאשים את הציונים בשואה (שהוא בעצם מכחיש) גם ישראל יצחק אייכלר מאשים בשואה את הציונים. בכך אייכלר מוכיח שהוא לא רק אנטי-ציוני, אלא גם אוטו-אנטישמי. לסיכום: צודקת (רק במקרה זה) השרה אורית סטרוק שאמרה: "יהודים יקרים, אל תיסעו לשם!  אל תסכנו את חייכם! יש מספיק מקומות תפילה אחרים. שנזכה להיכתב לחיים," והציעה כי יעלו את הקבר ארצה מאומן. אלא שלמרבה הצער הדבר כלל אינו אפשרי. פשוט אין קבר שאותו אפשר להעלות לארץ. הקבר באומן הוא פיברוק. קבר מזוייף. מצבה ריקה שנעשתה לצורך פולחן המת במקום.

האם זלנסקי יהודי?

ולדימיר פוטין: "חברים יהודים אומרים לי – יהדותו של זלנסקי זו בושה גדולה"

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אמר בכנס, בהתייחס ליהדותו של נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי: "יש לי הרבה חברים יהודים שגדלתי איתם, הם אומרים שזלנסקי הוא לא יהודי, הוא בושה לעם היהודי."

https://www.maariv.co.il/news/world/Article-1015666

ולדימיר פוטין: "זלנסקי? יהודי אתני שהמערב שם כדי לטייח האדרת נאציזם. זה מגעיל."

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ניפק אמירה נוספת המכוונת ליהדותו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, והאשים כי מי ששם אותו בתפקיד הוא המערב, כדי לטייח את "האדרת הנאציזם" באוקראינה.

"האוֹצְרִים במערב שמו אדם בראשות אוקראינה המודרנית – יהודי אתני, עם שורשים יהודים ועם מקור יהודי," אמר פוטין בריאיון ששודר בטלוויזיה הרוסית. "בכך, לדעתי, הם מנסים לטייח את המהות האנטי-אנושית שעומדת בבסיסה של מדינת אוקראינה המודרנית, זה הופך את כל הסיטואציה הזו למגעילה במיוחד, כיוון שיהודי אתני מטייח את ההאדרה של הנאציזם ומטייח את אלו שהובילו פעם את השואה באוקראינה – השמדתם של מיליון וחצי בני אדם."

שבוע לפני אותה התבטאות אמר כי "אינו מבין" כיצד אדם כמו זלנסקי, אותו תיאר כמי ש"דם יהודי זורם בעורקיו,", יכול לתמוך בגורמים ניאו-נאצים. (זלנסקי איבד כמה מקרובי משפחתו בשואה, בהם סבו).

סערה עוררו גם כמה התבטאויות של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, שבשנה שעברה אמר כי יהדותו של זלנסקי אינה שוללת את העובדה שבאוקראינה קיימים גורמים נאצים. "זלנסקי? האנטישמיים הכי גדולים הם יהודים, אפילו היטלר היה ממוצא יהודי," צוטט לברוב בתקשורת האיטלקית, טענה שאין לה כל הוכחות. בינואר השנה ניפק לברוב התבטאות חריגה נוספת, ואמר כי ארה"ב הרכיבה קואליציה של מדינות אירופיות במטרה לפתור את "השאלה הרוסית" – כפי שהיטלר רצה לפתור את "השאלה היהודית." אותה "שאלה" הובילה ליצירת "הפתרון הסופי" להשמדת יהודי אירופה, ולהקמת מחנות ההשמדה.

https://www.ynet.co.il/news/article/ryqnfcv03

אין ספק שפוטין הוא דספוט אגרסור (ביטוי שהקומוניסטים השתמשו בו נגד ישראל) שפתח במלחמה וביצע פשעי מלחמה נגד אוקראינה, אבל נשאלת השאלה האם דבריו נכונים? האם ולדימיר זלנסקי הוא אכן יהודי?

נראה שזלנסקי הוא אכן כדברי פוטין "יהודי אתני." הוא נולד להורים יהודיים, אבל האם יש לו זהות עצמית יהודית? נראה שלא. הוא נשוי לגויה אוקראינית ומחנך את ילדיו כאוקראינים-נוצרים אורתודוכסים לאומיים גאים. והכי חשוב, מאוד מצער להודות שאכן פוטין צודק. זלנסקי אינו נלחם כלל בראיית רוצחי היהודים מחמלניצקי עד פטלורה ובנדרה, כגיבורים לאומיים אוקראינים. והיותו 'יהודי אתני' אכן מכסה את העובדה שאוקראינה מאדירה גיבורים נאציים.

גם מנוול כפוטין יכול לעתים לומר אמת.

גם פוטין קצת אנטישמי

אי אפשר בלי אנטישמיות. עקיצות אנטישמיות: פוטין לעג לבכירים לשעבר ברוסיה שעברו לישראל אחרי תחילת הפלישה לאוקראינה. את יועצו לשעבר, אנטולי צ'ובאיס, כינה פוטין "משה ישראליביץ'" (ברוסית נשמע כזלזול באדם עצמו והתייחסות ללאום שכביכול מסביר את התנהגותו, כאשר עזב את רוסיה). למייסד ענקית הרשת יאנדקס ארקדי וולוז', שגינה את המלחמה באוקראינה, איחל בריאות ורמז ש"ייהנה מיחסים טובים עם השלטון הרוסי":

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=811078&forum=scoops1

https://www.ynetnews.com/article/hysxvvach

הנה הדילמה הנצחית של היהודים הגלותיים, למי נתונה נאמנותם. למזלנו לנו יש רק נאמנות אחת. לישראל.

ואלה שמות בני ישראל

הערה קטנה למאמרה המעניין של זיוה גרבורג-שמיר, "התיכון ממלכה כזאת בימינו" ("חדשות בן עזר", 1882) "בן יהודה" נולד כאליעזר יצחק אליעזר לזר פרלמן והיה לאוליאנוב או אוליאנוף כמקובל באותם ימים כאשר "העבירו" ילדים למשפחות חשוכות ילדים, ושינו את שמם בהתאם כדי לחמוק מהגיוס לצבא הצאר.

גולדה – "יש חוכמה בגוים"

כל שנה בהשפעת הווידוי ביום הכיפורים בו נאמר "אשמנו בגדנו חטאנו," אנחנו חוזרים ומאשימים את עצמנו במלחמת יום הכיפורים. מי אשם במלחמה? גולדה, דיין, זעירא (מישהו יודע את שמו המקור?), וכדומה. זו טעות. האשמה במלחמת יום הכיפורים לא מוטלת על גולדה או דיין, אלא מוטלת על מצרים, סוריה, עיראק, עבר הירדן, כווית, ערב הסעודית , לוב, אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו, ובני בריתם הלא-ערבים: איראן, קוריאה הצפונית, וקובה/ הם שיזמו את המלחמה, פתחו בה, ולחמו נגדנו.

מזל שיש גוי היכול ללמד אותנו משהו על עצמנו. כשניקולס מרטין, תסריטאי הסרט "גולדה": החל לכתוב תסריט ביוגרפי על גולדה מאיר, הוא לא ידע שהמטרה שלו היא לשקם את המוניטין שלה בישראל. "עד ליום שבו יחליטו היפנים לבקבק את מי פוקושימה המטוהרים מפסולת רדיואקטיבית, קשה יהיה לדמיין מותג בינלאומי רעיל יותר מאשר ישראל," מסביר ניקולס מרטין,  "לכן הרעיון להפיק סרט שיציג את מדינת היהודים לא כמחרחרת מלחמה, אלא כקורבן למתקפת פתע מצד שכנותיה הערביות במלחמת יום כיפור היה מנוגד לתדמית הזו."

ניקולס מרטין, היה בן עשר כשצבאות מצרים וסוריה פתחו בהתקפה על ישראל ב-6 באוקטובר 1973, שעה שהיהודים צמו וכיפרו על חטאיהם.

"הבנתי שיש לי איזה זיכרון ממנה: הייתי בן עשר במלחמת יום הכיפורים ונזכרתי בתמונות האלה של האישה המבוגרת הזאת שעישנה ונראתה מודאגת מאוד, תמונות מגורענות בשחור לבן. לא היה לי שמץ של מושג. שבישראל היא דמות שנויה במחלוקת. לא ידעתי כלום. פשוט הנחתי שכולם אהבו אותה – מפני שבארה"ב היא פופולרית, וכשדיברתי עם אנשים בבריטניה, הם אמרו: 'היא פשוט נהדרת.' רק כשהתחלתי לבקר בישראל ולשוחח עם המשפחה של גולדה, הם הסבירו לי. כשפגשתי בפעם הראשונה את נכדה, שאול רחבי, ואמרתי לו: 'אני באמת מעוניין לעשות סרט על סבתא שלך. מה דעתך?' הוא אמר: 'תצטרך לספר את האמת עליה.' ואז הוא התחיל לדבר על המוניטין שלה ואיך במשך שנים סבלה המשפחה מהטרדות בציבור, איזה עול זה היה ואיך הוא משתוקק לראות שהמוניטין יתוקן – במיוחד לאור המידע החדש, מסמכי הממשלה שהוסר מהם הסיווג הביטחוני והתחושה ששפטו אותה באופן לא הוגן."

"אצל גולדה, מלחמת יום כיפור היא הרגע המובהק בחייה שבו כל הניסיון שלה מתחבר יחד. היא נמצא במקום שבו רק היא יכולה להתמודד עם זה, כך אני חושב," אומר מרטין, "מפני שהיא הבינה את העולם, היא הבינה את מנהיגי מדינות ערב, היא הבינה את החוזקות ואת החולשות של האנשים, והיא באמת הבינה גם את הנרי קיסינג'ר (שהיה אז שר החוץ של ארה"ב). היא היתה בעלת יכולת ייחודית לטפל במשבר. קשה לי שהיא מושמצת מאוד בישראל. אם המנהיג היה משה דיין, שמן הסתם היה מתמנה לראשות הממשלה אלמלא גולדה, איך אתה חושבים שהמלחמה היתה מתנהלת?"

"בהתחלה לבמאי גיא נתיב היתה לו בעייה קטנה," מספר התסריטאי, "נראה לי שזה היה בגלל שהסוכן שלו אמר לו: 'יש לנו פרויקט עם הלן מירן, מה דעתך?' והוא ודאי חשב לעצמו: 'וואי, נהדר, זו קפיצה ענקית למעלה.' ואז הסוכן אולי אמר: 'זה על מלחמת יום כיפור.'

"גיא חשב כנראה על גולדה כמו שחושבים עליה רוב הישראלים – שהיא היתה אחראית למותם של כל כך הרבה בחורים צעירים. הוא ממש לא היה משוכנע."

נתיב השתכנע רק שנה אחרי שמרטין נתן לו את רשימת הקריאה ואנשי הקשר שלו, או כמו שמרטין אומר: "הוא ממש הסתובב 180 מעלות לכיוון הנגדי והחליט שגולדה היתה הכי טובה. הוא רצה לברר את אופי ידידותה עם לו קידר והתעניין מאוד בגוף שלה, כיצד נשאה את נטל החיים ונטל המלחמה על גופה."

לגבי הביקורת שב"גולדה" אין אזכור לפלסטינים. הוא מציין שלמעט גדוד של פלסטינים שנלחם במסגרת צבא סוריה ברמת הגולן, הם לא השתתפו במלחמה. "אנחנו מספרים סיפור מנקודת המבט של גולדה," הוא משיב. "לכן השאלה צריכה להיות: האם הבעייה הפלסטינית תפסה בכלל איזשהו מקום במוחה כשהיא נלחמת מלחמת קיום נגד הצבאות של מצרים וסוריה? קרוב לוודאי שהיא לא חשבה על זה. אילו בניתי סצינה שבה היא יושבת עם משה דיין ואומרת לו: 'משה, בוא נדון בבעיה הפלסטינית,' הייתי חוטא לאמת".

"ישנו הראיון המפורסם שלה עם הערוץ הבריטי Thames Television בשנת 1972 שבו היא אומרת: 'אתה יודע, אני הייתי פלשתינאית. כולנו היינו פלשתינאים כי קיבלנו תעודה שהנפיקו הבריטים במקום דרכון, תעודת מעבר פלשתינאית.' היא דיברה על שנות ה-20 כשהיא הגיעה לפלשתינה, ובאותה עת ישראל לא היתה קיימת, אז שוב זה להוציא דברים מהקשרם. "היא לא אומרת שלא היו ערבים שחיו באזור פלשתינה באותה תקופה, אבל האם הם הגדירו את עצמם כפלשתינאים? זה לא בדיוק התחום שלי ואני קצת מסתבך. הידע שלי מתחיל למעשה ב-1 באוקטובר 1973 ומסתיים בערך ב-20 באוקטובר, לכן אני צריך להיות זהיר במה שאני אומר. אבל התחושה שלי היא שמאיר דיברה על העבר, על התקופה כשהיא רק הגיעה. ואני חושב שיהיה הוגן לומר, ותקן אותי אם אני טועה, שהמושג עם פלסטיני באמת נולד בשנות ה-60. נדמה שזה היה יאסר ערפאת שבאמת התחיל להעלות את התודעה שזאת אומה."

(אדריאן הניגן, ניקולס מרטין, תסריטאי "גולדה": "קשה לי שהיא מושמצת כל כך בישראל," "אל-ארצ'י", 10.9.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2023-09-10/ty-article-magazine/.premium/0000018a-7ee1-d8dd-abbe-ffe100d30000

בסוף הסרט "גולדה" מופיעה כתובית: "גולדה הצילה את ישראל מהשמדה." אכן היא ראויה לכבוד על הדרך בה ניהלה את מלחמה. צודק לחלוטין ניקולס מרטין בתהייתו: "מה היה לו משה דיין היה ראש ממשלה?" אבוי לכולנו. מה היו עושים במקומה כל "החכמים" בדיעבד כדוגמת יוסף שניידר-שריד למשל, האם לאור הדיווחים של שר הביטחון וראש אמ"ן היו פועלים ומתפקדים טוב יותר במלחמה?

ראיתי את הסרט ולדעתי היה חסר שם אלמנט חשוב שמסביר את אי הצלחת הסרט באמריקה. הסרט שבא להראות איך אישה מנווטת מדינה במלחמה בין גברים שחלקם כושלים במשימת ההנהגה, לא מביא שום קטע אישי נשי ואימהי על גולדה. היא אמנם מופיעה בסרט כאימא יהודייה המגישה בביתה צלחת בורשט לקיסינג'ר (סצנה קצת מוזרה. מילא שגולדה מאבוב מקייב אוהבת בורשט, אבל מה לבורשט ולהיינץ אלפרד קיסינג'ר היקה יליד גרמניה?) אבל האם בכל ימי המלחמה היא לא דרשה לשלום ילדיה ונכדיה ולא נפגשה איתם? סצינה אימהית כזו יכולה היתה לעשות נפלאות להתקבלות הסרט בין הגויים.

הסרט מסתיים בכותרת: "גולדה הצילה את ישראל מהשמדה". ואכן כך יש לזכור אותה.

גיל זיגמן-רגב טייס וראש אכ"א לשעבר

זהירות הפיכה צבאית – סכנה לדמוקרטיה

1. צבא הגנה לישראל הוא צבאה של המדינה.

2. (א) הצבא נתון למרות הממשלה.

גיל זיגמן-רגב, אלוף במיל. טייס בדימוס שהשתתף במלחמת יום הכיפורים, וראש אכ"א לשעבר, תומך בסרבנות הטייסים, ואומר לנכדו ריו (נהר בספרדית) לא להתגייס לשירות קרבי. "נלך כולנו כצאן לטבח"!  

"לא קשור למה בג"ץ יפסוק או לא יפסוק," אומר גיל זיגמן-רגב, "אין סיכוי שהטייסים יעצרו, אני מכיר את האנשים אישית."

"הרמטכ"ל, הרצל גורדין-הלוי, צריך להיכנס עם שאר ראשי הזרועות לחדר של נתניהו. הם צריכים להתכנס, לדבר בינם לבין עצמם ולנקוש על הדלת שלו. זה צעד קיצוני אבל הוא נדרש. יש מצבים שאדם צריך לקום מכיסאו ולעמוד זקוף וחוצץ מול כל מה שמנוגד לערכיו. זה הכול. זה מה שאני מצפה מהם. אני מצפה שאותו אומץ לב שהם הפגינו בשדה הקרב יהפוך עכשיו לאומץ אזרחי. שלא יהיה ספק, זה מצריך יותר אומץ לב מאשר בשדה הקרב. הרבה יותר. אבל הם ייכנסו להיסטוריה."

("הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד צריכים לומר לביבי 'עד כאן'," "אל-ארצ'י", 8.9.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-09-06/ty-article-magazine/.highlight/0000018a-6632-d9af-a7db-6fbfd9160000

עם ישראל חייב רבות לעוז רוחו ופעולתו של הטייס גיל זיגמן-רגב, שהשתתף במלחמת יום הכיפורים. ותמיד תהיה הערכה אליו. דא עקא כיום שוכח גיל זיגמן-רגב, את חוק יסוד הצבא שהוא חוק יסוד הקובע את כפיפותם של צה"ל והרמטכ"ל לממשלה. שהתקבל ב-31 במרץ 1976, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שחקרה את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים:

1. צבא הגנה לישראל הוא צבאה של המדינה.

2. (א) הצבא נתון למרות הממשלה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93:_%D7%94%D7%A6%D7%91%D7%90

אין סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה בכלל ולדמוקרטיה הישראלית בפרט מאי קבלת הצבא וזרועות הביטחון את מרות הממשלה הנבחרת. זה פתח לדיקטטורה צבאית, ולפשיזם. דווקא על רקע תרומתו האדירה, קריאתו של גיל זיגמן-רגב מהווה סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית.

ה"מוסד" אשם בפרעות האריתראים

משרד ההסברה של אריתריאה טוען שמאחורי הפרות הסדר בין תומכי המשטר למתנגדי המשטר בשורת מדינות ברחבי העולם (ישראל, נורווגיה, שוויץ, קנדה, שוודיה) עומדות סוכנויות הביון הגדולות – ובראשן "המוסד" הישראלי. לטענתם, הן עושות זאת כדי לפגוע בעם האריתראי. לדבריהם הם ימסרו פרטים בהמשך "כדי שכולם ידעו את השקרים על פליטי אריתראה."

https://www.mako.co.il/news-world/2023_q3/Article-dc0386a4e086a81027.htm

על זה נאמר: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!"

"גם אכלנו דגים באושים, גם חטפנו מלקות, וגם גורשנו מהעיר!"

גם קיבלנו אריתראים וגם אנו אשמים בכך שהם מתפרעים.

האם למדינת כפר קאסם יש ריבונות?

סמוך לכפר עזון שבחטיבת אפרים זוהו שני חשודים שחצו את הגדר. במהלך מרדף אחריהם נכנסו לוחמי צה"ל לכפר קאסם. הלוחמים חשו מאוימים בידי תושבי המקום שהתפרעו שם, ואחד אף רץ לכיוונם עם אלה בידו. בתגובה השתמשו באמצעים לפיזור הפגנות. בצה״ל מתחקרים את האירוע ואת פעילות הלוחמים במקום.

חבר הכנסת וליד טאהה, ממפלגת רע"ם, תקף את פעילות הלוחמים ואמר: "האירוע הלילה שבו ארבעה חיילים נכנסים לשכונה המזרחית בתוך כפר קאסם ללא תיאום עם המשטרה המקומית, משליכים רימון הלם ברחוב ותוקפים באכזריות חמישה אנשים בפתח בתיהם, הינו אירוע חמור ומסוכן במיוחד, שהיה יכול להסתיים באסון של ממש. יש להעמיד את כל החיילים המעורבים לדין ולוודא שמקרים מעין אלה לא יתרחשו."

דובר צה״ל אמר: "כניסת חיילים לכפר קאסם הנה בניגוד להנחיות. האירוע מתוחקר והתנהלות הלוחמים תיבדק.

https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/14588244

הודעת דובר צה"ל אינה ברורה האם לכפר קאסם יש ריבונות? האם כפר קאסם אינו תחת ריבונות מדינת ישראל? אם חיילי צה"ל יכולים להיכנס לתל אביב במרדף אחרי מחבלים מדוע לא לכפר קאסם?

(פיגוע ירי במרכז ת"א: שניים נרצחו בדיזנגוף, 6 במצב קשה. המחבל נמלט מאות שוטרים, לוחמים ואנשי הכוחות המיוחדים עוברים בניין אחר בניין במרכז העיר במסגרת החיפושים אחר המחבל הנמלט).

https://www.calcalist.co.il/local_news/article/rykzt00ysn7c

אָמְנָם דְּבָרָיו הֵם שִׁגָּעוֹן, אַךְ יֵשׁ בָּהֶם שִׁיטָה

Polonius: “Though this be madness, yet there is method in 't".”

ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב: "דובר צה"ל כדרכו בעוד הודעה שמטילה דופי בחיילנו עוד לפני בירור. לוחמים זיהו חשודים שעברו את הגדר, כמתחייב ביצעו מרדף, החל עימות בין החשודים ללוחמים ונעשה שימוש ברימון הלם. מבחינת דו״צ ההודעה היא כי ׳כניסת חיילים לכפר קאסם בניגוד להנחיות והתנהגותם תיבדק.׳ רק חסר ששוב גלנט יכעס עלי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=810651&forum=scoops1

ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב גם אומרת דברי טעם לפעמים.

יאיר למפל-לפיד אשם ברצח במגזר הערבי

נציגי מפלגת בל"ד, סירבו להשתתף במפגש באום אל-פחם שקיים יו"ר האופוזיציה יאיר למפל-לפיד עם ראשי רשויות מקומיות ערבים בנוגע לפשיעה ולאלימות בחברה הערבית.

בשיחה עם אתר החדשות הערבי ישראל "אל-ג'רמק", אמר מזכיר בל"ד אדהם ג'בארין, כי ל"ביקור הזה אין משמעות או נחיצות והוא לא יוסיף דבר לסוגיית המאבק באלימות ובפשיעה."

ג’בארין טען, כי "לפיד רוצה לנצל את הביקור הזה כדי לגייס את ערביי ישראל להפגין בתל אביב וקפלן עבור השמאל הישראלי. לפיד היה ראש ממשלה, והפשע בתקופתו פשה וחלחל באופן משמעותי בחברה הפלסטינית," הוסיף. לדבריו, "במהלך תקופת ממשלת לפיד היה שיעור הרצח גבוה, והוא עלה במהלך הממשלה הנוכחית, והגיע היום ליותר מ-170 הרוגים. ההבדל בין הממשלה הנוכחית לקודמת מצוי רק במיספר, ואולם לפיד ובן גביר שניהם גזענים, והם חותרים להשיג את האינטרסים שלהם על חשבון החברה שלנו.".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=811200&forum=scoops1

הגזען לפיד, אומרים הגזענים מבל"ד, כמו בן גביר מעוניינים ברצח ערבים ע"י ערבים כי זה האינטרס שלהם. הנה עוד הוכחה שהשלב הראשון במיגור הרצח בחברה הערבית חייב לעבור בריפוי הערבים מגזענותם האנטי-יהודית. כל זמן שיטילו את האשמה על היהודים לא ניתן יהיה לפתור את הבעיה.

אמנות ישראלית של המאה העשרים

חינם כדאי ללכת

במוזיאון רמת גן מוצגת חינם תערוכת אמנות ישראלית של המאה העשרים מאוסף חברת הפניקס "בארץ אהבתי". התערוכה פתוחה עד 14.10.23.

האמנים המשתתפים : אהרון אבני, נלי אגסי, מיכה אולמן, גלעד אופיר, אביבה אורי, דליה אמוץ, בני אפרת, מרדכי ארדון, אריה ארוך, אביגדור אריכא, בותינה אבו-מלחם, נפתלי בזם, עידו בר-אל, יוסל ברגנר, ג'ניה ברגר, יוסי ברגר, טירנית ברזילי, ציבי גבע, נחום גוטמן, תמר גטר, פסי גירש, גדעון גכטמן, חיים גליקסברג, יאיר גרבוז, מיכאל גרוס, משה גרשוני, אליהו גת, נורית דוד, יעקב דורצ'ין, יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, שמואל הירשנברג, גל וינשטיין, ז'אק ז'אנו, יוסף זריצקי, אנה טיכו, מרסל ינקו, שרון יערי, פנחס כהן גן, אהרון כהנא, רפי לביא, מרדכי לבנון, אריה לובין, יהודית לוין, פנחס ליטבינובסקי, אורי ליפשיץ, עופר ללוש, סיגלית לנדאו, מוטי מזרחי, משה מוקדי, יהושע נוישטיין, אליהו אליאס ניומן, לאה ניקל, עדי נס, חנה סהר, אביגדור סטימצקי, יוחנן סימון, פסח סלבוסקי, יהודית סספורטס, דוד עדיקא, אסד עזי, אלי פטל, ישראל פלדי, אבל פן, מנשה קדישמן, משה קופפרמן, ליליאן קלאפיש, ראובן רובין, מיכל רובנר, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, יחיאל שמי, מנחם שמי, ציונה תג'ר, יגאל תומרקין.

https://www.fnx.co.il/art/

זה חינם. כדאי ללכת. צריך רק להזמין תאריך באינטרנט. אני כמעט התפתיתי לקחת תמונה של יוחנן סימון וללכת.

הקופטית עם הדם על השמלה

הקופטים והדמוקרטיה

המצרים-האגיפטים (בערבית קובטים) לחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי של מצרים והובסו. כתוצאה מהכיבוש הערבי ומההתנחלויות הערבית (התנחלות קהיר) הם הפכו למיעוט קטן המונה כ-9 אחוז מאוכלוסיית מצרים. כדי להדגיש את הבעלות על מצרים, המדינה המצרית נקראה "הרפובליקה הערבית של מצרים" להדגיש שמצרים שייכת לכובשים הערבים ולא לעם הילידי המצרי. המיעוט הקטן של הקופטים ששרד את הכיבוש הערבי נמצא במצב של נרדף במצרים ומופלה בחוק. (אפרטהייד).

סמאר קופטי, השחקנית הקופטית-נוצרית שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, הגיעה לטקס פרס אופיר בקולנוע עם שמלה מוכתמת בדם כהפגנת מחאה נגד היהודים האחראים לדעתה לאלימות במגזר הערבי..

https://www.israelhayom.co.il/lifestyle/fashion/article/14593760

התפקיד של הקופטית שהסתערבה בסרט "העתיד", שבו היתה מועמדת לפרס אופיר, הוא צעירה ערבייה שנשבר לה מהכיבוש היהודי (לא מהכיבוש הערבי של עמהּ הקופטי במצרים) והחליטה להרוג את שר החלל והתיירות, מציב את סמר קופטי בחזית הדור החדש של הכוכבות הפילסטיניות המקומיות, גם בקו האש של הקרב על כיבוש ישראל.

"המערב המציא את המילה 'טרוריזם' שיש לה קונוטציה רעה," מסבירה קופטי, "ואז כשמכניסים לתוכה אנשים זה נשמע רע, וזה הופך את הכול לשחור ולבן. אז המילה 'טרוריזם' לא תופסת אצלי. מה שקורה זה שברגע שיש כיבוש – יש התנגדות. ורק אנשים שטומנים את הראש שלהם בחול ולא מסתכלים מסביב, נדהמים כשהם פתאום מרימים אותו ומגלים שיש 'עמלייה', ככה אנחנו קוראים לזה," היא אומרת, ועוד לפני שאני מספיקה לשאול היא מסבירה שמשמעות המילה היא פיגוע.

"בתל אביב," אומרת קופטי (ולא במצרים), הולכים ונלחמים על דמוקרטיה, אבל על איזו דמוקרטיה אנחנו מדברות? ההפגנות לא קשורות אליי, הן לא מדברות אליי, הן לא רואות אותי. כל עוד יש כיבוש, אין דמוקרטיה."

(נירית אנדרמן, "השחקנית סמר קופטי: 'בתל אביב מפגינים על דמוקרטיה שאף פעם לא היתה וגם לא תהיה'." "אל-ארצ'י", 2.8.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-08-02/ty-article-magazine/.highlight/00000189-b059-d083-a999-fc5f74df0000

אנחנו מאחלים לקופטית שהסתערבה, סמאר קופטי, שתצליח לשחרר את עמהּ מהכיבוש הערבי ותבנה לו משטר דמוקרטי, ואם היא בכל זאת בוגדת בעמה ותומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי נאחל לה שתלך לפי המופת של הסרטן הקופטי שקדם לה, אלכסנדר קופטי (בערבית סכנדר קובטי), שהתקיף את ישראל ואת הדמוקרטיה שלה, וירד לדובאי. לכי בעקבותיו!

"הברית הקדושה"

עצרת האו"ם ראש השנה תשפ"ד:

הפרוטסטנטים:  "DON'T BELIEVE CRIME MINISTER NETANYAHU!"

אברהים ראיסי התליין השיעי מטהרן: בדיוק מה שאני תמיד אומר!

בשאר אל-אסעד הקצב העלווי מדמשק: בדיוק מה שאני תמיד אומר!

יחיא סינוואר הסוני מעזה: בדיוק מה שאני תומר אומר! כל היהודים הקופים והחזירים.

אבא של מאזן הסוני האנטישמי: בדיוק מה שאני תמיד אומר! אל תאמינו לכל היהודים!

אנשי הב.ד.ס.מ. (מ. מזוכיסטים יהודים) בדיוק מה שאנחנו תמיד אומרים על כל הציונים!

מסקנה: הם לא חברים, אבל בהחלט חוברים יחד באו"ם נגד ישראל.

ודוק: ממשלת ישראל המיוצגת ע"י ראש ממשלת ישראל מייצגת את מדינת ישראל.

בושה! בושה! בושה!

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

50 למלחמת יום הדין: אשראף מרוואן –

סוכן כפול או 'מלאך'?

בחמישים השנים שחלפו מאז מלחמת יוה"כ, לא הוכרעה סופית השאלה אם מרגל הצמרת אשראף מרוואן היה סוכן ישראלי בקהיר, או סוכן מצרי במטכ"ל. ומה מרמז המצג במוזוליאום על קבר סאדאת?

אף שנדמה שכל סודות מלחמת יום הכיפורים כבר נחשפו במהלך 50 השנים האחרונות, טרם נפתרה הסופית המחלוקת בשאלה, האם הסוכן הבכיר שהפעילה ישראל בצמרת המצרית, אשרף מרוואן, היה סוכן אמת של המוסד הישראלי, או שמא סוכן מושתל של המצרים, שסיפק אמנם ידיעות רבות נכונות, אך זאת רק כדי לרכוש את אמונו של המודיעין הישראלי, ותפקידו האמיתי היה לרכוש את אמון הישראלים כדי להטעות אותם ברגעים הקריטיים ביותר?

בשבוע שעבר פירסמנו כאן ציטוטים מתוך המסמך ששלח ראש המוסד צבי זמיר ללשכת ראש הממשלה, אחר פגישה גורלית עם מרוואן בלונדון, ב-5.10.73, ובו דיווח מלא, מפורט לפרטי פרטים, של תוכניות המלחמה המצרית והסורית. הדיווח נפתח בהתראה מצמררת: "הצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתוח בהתקפה על ישראל בשבת 6.10.73 לפנות ערב," ובהמשך הופיעו כאמור פרטים מבצעיים שתיכנן האוייב לגבי שלבי פתיחת המלחמה, תוכניות הפעולה ויעדיה הצבאיים.

לכאורה, לא יכול להיות דיווח מפורט יותר מזה שהופיע במסמך המפורט. ועל אף זאת התייחסו אליו בספקנות מה, הן מפני שמרוואן כבר העביר שתי התראות קודמות על מלחמה שלא פרצה (ההתראה השנייה גררה גיוס מילואים מסיבי שהסב נזקי עתק למשק); והן מחמת הקונספציה הארורה שהוביל ראש אמ"ן אלי זעירא, אשר היה משוכנע ששוב תהיה זו התראת שווא.

מרוואן, אגב, אף ציין בדיווח בלונדון לזמיר, שהמצרים אינם מבינים מדוע ישראל אינה נוקטת במהלכים כלשהם לבלימת האוייב, למרות שהם, המצרים, היו משוכנעים, כך דיווח, שישראל מודעת לתוכניות המלחמה המצריות והסוריות.

לכאורה, אין להטיל ספק באמינותו ובכנותו של איש הצמרת הבכיר מרוואן (שצבר אגב למעלה ממיליון דולר שישראל שילמה לו עבור שירותיו המועילים ב-28 שנות פעילותו למענה). הוא הרי סיפק את כל המידע הרלוונטי, ממש בפירוט יתר, אולי אפילו טרחני ביותר.

אז מדוע שנחשוד בו שהיה סוכן כפול שפעל גם בשירות המודיעין המצרי נגד ישראל?

החשד היחיד נגדו, עולה מנתון שגוי אחד שסיפק. מרוואן דיווח שהמתקפה המשולבת תחל "לפנות ערב", כלשונו, מבלי לנקוב בשעה כלשהי, וכשהגיע המברק לישראל, הבינו ממנו – בטעות – שהמתקפה תחל בשעה 18.00. בפועל, כידוע, החלה המתקפה בסואץ ובגולן ב-14.00, ארבע שעות קריטיות לפני המועד שעליו דווח. במהלכן הסתערו סירות הקומנדו המצרי לעבר קו המוצבים בסיני.

האם היתה כאן הטעייה זדונית של מרוואן שנועדה להכשיל את ישראל, וזאת על בסיס ההנחה המצרית שישראל ממילא ידעה על המתקפה הצפויה, והמזימה הנחוצה מבחינתם היתה רק להרדים את הישראלים בארבע השעות הקריטיות?

מצד שני, האם המודיעין המצרי היה טורח לשלוח את מרוואן לפגישה בלונדון עם כל הפרטים המבצעיים, ורק כדי להרוויח ארבע שעות חיוניות? או שמא הקדמת המתקפה בארבע שעות היתה רק פרי גחמה אישית מתוחכמת של הרגע האחרון, מצידו של הנשיא המצרי סאדאת (אפשרות קלושה לנוכח האופרציה המורכבת הכרוכה בהקדמת המתקפה, אפילו בארבע שעות)?

לפני שנתפנה להשיב לשאלה זו, ראוי להביא כאן את דעתו של אורי בר יוסף, שחקר את דמותו של אשרף מרוואן, וסיכם את מחקרו בספרו 'המלאך'. בר יוסף טוען כי 'המלאך' היה המרגל הטוב ביותר למדינת ישראל בארץ אוייב ואחד המרגלים המוצלחים ביותר בהיסטוריה. ההתרעה שהעביר ערב מלחמת יום כיפור על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה 'מחר', היתה ידיעת המודיעין הגורלית ביותר בתולדות המדינה. בלעדיה היה גיוס המילואים מתחיל רק עם פרוץ המלחמה ורמת הגולן כולה היתה נופלת לידי הצבא הסורי. בר יוסף מתאר את דרכו של מרואן לצמרת השלטון המצרית מאז נשא לאישה את בתו של נאצר ועד מותו בתאונה (מבויימת?) בלונדון ביוני 2007.

בר יוסף מפרט את עלילותיו של 'המלאך' כמרגל: כיצד חשף את פרוטוקול הישיבה מאוקטובר 1972 בה הודיע סאדאת על החלטתו לצאת למלחמה בלי להמתין למטוסים ולטילים; כיצד התריע כשנה לפני המלחמה שמצרים מתכוננת לצאת למלחמה; כיצד נודע למרואן כששהה במלונו בלונדון שהמלחמה תפרוץ 'מחר לפנות ערב', ועוד.

גם בדיקות משלו שערך המוסד לעומק, לא העלו שום חשד להיותו של מרוואן סוכן כפול.

לעומת זאת המצרים, כנראה על מנת להרחיק את הבושה ועומק הביזיון, התעקשו לטעון שמרוואן היה בעצם סוכן כפול שפעל בשליחותם. הנשיא מובארק המנוח אישר זאת בראיון לעיתונאית הכווייתית פג'ר א-סעד, ב-17.5.19, פחות משנה לפני מותו: "אשראף מרוואן העביר מידע שגוי לישראלים והיתל בהם."

קשה להסיק על בסיס פרט מוטעה אחד, שהמלחמה תיפתח כביכול לפנות ערב, שהאיש היה סוכן כפול. שהרי אילו באמת היה כזה, היה עליו להרחיק עדותו ולהרדים את הישראליים לא רק למשך 4 שעות. מה הפריע לו לדוות ששום מלחמה לא צפויה באופק וכל התנועות הצבאיות שנצפו ממקומותינו לא היו אלא תימרונים צבאיים?

רמז מפתיע לעובדה שסאדאת הוא זה שהקדים את שעת ה-ש' המצרית ל-14.00, כדי להפתיע את הישראלים (שלהערכתו היו מודעים להכנות המצריות), מצאנו במוזוליאום על קברו של סאדאת בקהיר. ביקרתי שם ב-2020, בקבוצה פרטית בראשות האגיפטולוג ד"ר דודי שפירא, שהחליט ברגע האחרון, בדרך לנמל התעופה, לבקר במוזוליאום, שנבנה מול הבימה שעליה נרצח ב-1981.

די מפתיע היה לגלות שם שהפריט המרכזי על קיר האבן האמנותי בחצר המוזוליאום, מקושט בתבליט של שמש ארוכת קרניים, שבליבה סוג של שעון ענק, שמחוגיו מורים, כמה מפתיע, על השעה 14.00. אולי זהו הרמז לכך, שההחלטה של הקדמת המלחמה בארבע שעות, היתה רעיון יצירתי מקורי של סאדאת לבדו. סברנו שאולי הכתובת על קיר הזיכרון תבהיר את חידת השעה 14.00, אולם התברר כי זהו ציטוט מן הקוראן, המקובל בעולם המוסלמי לגבי שהידים:

 "אל תחשוב שאלה הנהרגים בדרכו של אללה מתים, אלא חיים [הם] אצל ריבונם והוא מפרנסם" (ותודה על התרגום לצחי פנטון, שסוכנות 'ברקת' בראשותו מתמחה בתרגומים מערבית, שגם חיפש ומצא את מקור הפסוק: סורה 3 פסוק 169).

מי יודע, אולי זהו הרמז לכך שמרוואן לא התכוון להטעות. המידע שלו היה מבוסס, אבל החלטה פרטית של סאדאת היא שהקדימה את ההפתעה המצרית השטנית. לך תדע...

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

הקטעים שהצנזורה מחקה מספרי "אומץ",

 סיפור חייו של משה דיין, ההוצאה לאור של משרד הביטחון. 1997. מתוך יומני.

30.1.97. יום חמישי.  אחר הצהריים אני קופץ אל [העורך המסור] ישי קורדובה, שמעביר לי את התיקונים [של הצנזורה] שנערכו בכתב-היד של "אומץ", סיפורו של משה דיין. בסופו של דבר נהגו בחסד, אם כי גם רוב מה שהוציאו פורסם בגלוי בעיתונים [בעיקר "ממקורות זרים" בעמוד הראשון של עיתון "הארץ"]. אבל מה שנישאר יש בו די כדי להדגיש את מה שרציתי להביא בספר. אני מתקן בבית את החומר ומוציא עותק חדש של [טיוטת] הספר, למוטקה נאור, לבדיקה היסטורית-מדעית.

קטעים בכת"י שהוצאו ע"י הצנזורה [מסומנים בקו תחתון]

עמ' 100.

 [...בשם "האופציה הגרעינית" של ישראל] ועל אמצעי השילוח שלה; [לפי אותם...]

עמ' 106.

לימים התברר, לדברי מקורות אמריקאיים, כי בתקופת ההמתנה הצליחה ישראל להעמיד בכוננות-הפעלה שתי פצצות גרעיניות, מוכנות לשימוש. המקורות ציטטו את מוניה מרדור, המנהל הראשון של רפא"ל ומאלה שעמדו בראש מערכת הפיתוח וההרכבה של הנשק הגרעיני בישראל, כשהוא מספר על ביקורו באולם ההרכבה במכון של רפא"ל, ב-28 במאי 1967:

"הצוותים עסקו בהרכבה ובבדיקה של מערכת הנשק, שאת פיתוחה וייצורה הצליחו להשלים לקראת המלחמה. הבעת פניהם רצינית ומופנמת, כמי שמכירים בערכה הרב, אולי הגורלי, של מערכת הנשק שהצליחו להביא לכוננות הפעלה."

 [פורסם גם כי לאחר שמונה משה לשר-הביטחון הציע לו פרס "הצעה שהיתה עשוייה למנוע את המלחמה".] מתברר שהיתה מחשבה להפגין יכולת גרעינית, אולי אף לערוך ניסוי, כדי להרתיע את המצרים. [על פי מחקרים שפורסמו בחוץ-לארץ החליטו אשכול וכניראה גם משה שלא לחרוג] מהמדיניות הקיימת ולא לקבל את ההצעה. (תוספת של הצנזור). ממדיניות "העמימות הגרעינית" ולא להשתמש בה בתור אמצעי-הרתעה כלפי מצרים. חשיפתה של "האופציה הגרעינית" טרם מלחמה עלולה להשיג דווקא את ההיפך, הסלמה המצב. "האופציה הגרעינית" אינה ולא היתה אמורה לשמש תחליף למלחמה קונבנציונלית אלא באה להרתיע את האוייב מפני ניסיון להשמיד את ישראל באם יקרה הגרוע מכל והמדינה תעמוד בפני סכנה של תבוסה במלחמה, של "חורבן בית שלישי".

עמ' 131.

 ["המקור החשוב" הוא המלך חוסיין,] הנושא אצלנו את שם הצופן "צ'ארלס" (כלומר, צעיר ובעל חינוך אנגלי), ראש המוסד צבי זמיר מביא אותו [בחשאי...]

 [...מפשטות חדרה של ראש הממשלה] במתקן, [וישראל...]

 [...לכוננות של זינוק] ורק אוגדה אחת מוקמה בדרום סוריה, להגנה על גבול זה אם ישראל תנסה להכות מכת-נגד."

עמ' 143.

 [על "האופציה הגרעינית"] כנשק הרתעה כאמצעי (תוספת של הצנזור) [האחרון...]

אולם שרי הממשלה, רובם ממתנגדיו של משה, לא היו מוכנים לראות ב"אופציה הגרעינית" צעד אסטראטגי חיוני שנועד לבלום את הקרבות בצפון ובדרום, ולתחום אותם לשדות-המערכה עצמם. הם חששו שמשה נתקף פאניקה והוא באמת עלול לדרדר את המצב עד כדי "לחיצה על ההדק" של הנשק הלא-קונוונציונאלי.

 [חדל לסמוך על צה"ל] וביקש לחמש את טילי יריחו מחשש [בשל חששו...]

עמ' 148.

 [...אם אכן "האופציה הגרעינית"], כפי שנתפסה בעיני האוייב, (תוספת של הצנזור) [מילאה...]

עד כאן מהמחיקות. ומכאן [באותיות המודגשות] הטקסט שנותר בדפי הספר הנדפס, ופירסומו הבהיר היטב את הנושא הגרעיני:

ייתכן ששבירת הקיפאון המדיני אכן היתה כוונתן היחידה של מצרים וסוריה, ובכך הצליחו, כי זו היתה תוצאת המלחמה, תוצאה שזכתה בברכתו של מזכיר המדינה האמריקני, שר החוץ הנרי קיסינג'ר. הוא ראה בשבירת הקיפאון המדיני מנוף להסכמי-הביניים, שמהם צמח לבסוף השלום עם מצרים.

אך אלמלא נפלו מאות ואלפי חיילי צה"ל בקרבות עקובים מדם, שבמהלכם הצליחו לבלום את צבאות מצרים וסוריה, ולהעביר את המלחמה לשטחיהן, ספק אם אכן היו הערבים עוצרים כמה עשרות קילומטרים מהתעלה או על גבול ישראל-סוריה מלפני יוני 1967. קרוב לוודאי היו מנסים לחדור הלאה אל תוך שטחי ישראל.

או-אז, כפי שנתפרסם בעיתונות החוץ, האמצעי היחיד והאחרון שעשוי היה לבלום את צבאות סוריה ומצרים היה "האופציה הגרעינית". אופציה, שאף שלא דיברו עליה בפומבי, היתה לדברי המקורות הזרים מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה ובתפיסת הביטחון של ישראל – זאת אם הגרוע מכול היה מתרחש, צה"ל היה נוחל מפלה קשה בשדה-הקרב הרגיל, וחומות הגנתה האחרונות של המדינה היו נפרצות.

*

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

*

משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

נאום נתניהו באו"ם

ביום שישי, 22.9, נשא נתניהו באו"ם נאום חשוב, היסטורי, עם חזון ותקווה – שספק אם יש עוד מדינאי ישראלי, שמתיימר להנהיג את המדינה ולייצגה בעולם  – שהיה מסוגל לשאת דברים ברמה בינלאומית כמוהו.

כמובן שהתקשורת הישראלית החלה מיד לטנף ולגמד את הנאום*, ואחריה יבואו גם "מפגיני המחאה" ששנאת נתניהו היא הדלק העיקרי שלהם, והאופוזיציה בכנסת, ו"נפולת הנמושות" כהגדרת רבין, שהפגינו נגד נתניהו בניו יורק וקראו לגויים לא להאמין לדבריו (וזכו בתקשורת הישראלית לכיסוי צמוד לנאום נתניהו עצמו) –

ומקבילים להם בהתנהגותם עשרות נציגי מדינות עוינות ואויבות לנו שלא טרחו לשבת להקשיב לנאומו והותירו את אולם העצרת הגדול ריק ברובו.

שלושה הצירים העיקריים בנאומו היו השלום עם סעודיה, האיום הגרעיני הממשי מצד איראן, והשימוש בבינה מלאכותית [AI] לטוב ולרע. המקום הרב שהקדיש נתניהו בנאומו לנושא האחרון אולי מסביר מדוע הקדים ביקור אצל אלון מאסק הצעיר יחסית – על פני פגישה עם ביידן הקשיש. ובניגוד לתעמולת הזבל של התקשורת הישראלית בדבר בריחת ההי-טק מישראל, אולי נרקמו דברים חשובים לעתיד הבינה המלאכותית בישראל – בפגישתו עם מאסק.

אני מתאר לעצמי שלא מעט אמריקאים נבונים היו מאחלים לעצמם נשיא כמו נתניהו על פני הברירה שלהם – ביידן או טראמפ.

אבל הטינוף ההיסטרי נגד נתניהו נמשך, וההיסטוריה תשפוט מי צדק.

אהוד בן עזר

גילוי נאות: בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, וגם בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, הייתי מתנגד חריף לנתניהו ולא הסתרתי את דעתי השלילית עליו.

* ב-23.9, תגובה "עיתונאית" אופיינית לשוקניה של יסמין לוי ב"הארץ" באינטרנט –

"נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם אתמול (שישי), עם טוש אדום ובריסטול שעליו גבולות מעוותים של ישראל 48', היה מרשים כנראה את תומכיו גם אם היה מצהיר על הקמת שתי מדינות תמורת שתי שמפניות וויתור על שטחים תמורת סיגרים."

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏23.9.23

* מנהיגות במבחן – "אין לך אדם שאין לו שעה," נאמר בפרקי אבות. ומתוך מסכת עבודה זרה: "יש אדם קונה עולמו בשעה אחת."

מדינת ישראל נמצאת בצומת קריטי. בעיצומו של המשבר הפנימי הקשה ביותר בתולדותיה, כאשר דומה שהיא על סף קרע בלתי ניתן לאיחוי, עומדים שלושה מנהיגים בפני הצעה שיכולה להוציא את מדינת ישראל מהמיצר. שלושת המנהיגים הם נתניהו, לפיד וגנץ. ההצעה היא מתווה הנשיא. לכל אחד מהם יש הרבה מה להרוויח מההחלטה הזו. לכל אחד מהם יש מה להפסיד ממנה (או ליתר דיוק, מאיזה בייס לפחד). אבל על כל אחד מהם לחוד ועל שלושתם יחד רובצת אחריות לאומית, לקבל את ההחלטה המנהיגותית ההכרחית.

נתניהו לא רוצה להיכנס להיסטוריה כמחריב המדינה, כמי שאיבד את כל הישגיו בשנותיו הרבות כראש הממשלה. ומצד שני יריב לוין אוחז במבושיו, מגובה בסמוטריץ', בראש הכנופייה ובדבוקת דיסטל אמסלם גוטליב ושות' בליכוד, שמאיימים על שלטונו. גנץ הטיף להסכמות ולפשרה לאורך כל חודשי המשבר ותוגמל על כך בתמיכה ציבורית הולכת וגוברת כפי שבאה לידי ביטוי בסקרים. מצד שני, הוא זוכר היטב את ההשפלה שספג מנתניהו בממשלת האחדות ולא פחות מכך את הרדיפה של לפיד ושל השמאל שזינבו בו כאשר קיבל את ההכרעה המנהיגותית והלך לממשלת אחדות. לפיד יודע שהסכמה כזו עשויה להיות המקפצה למנהיגות לאומית, אך הוא גם מפחד מהבייס הרעשני והצעקני של כמה "לשעברים" ושל קיצוני המחאה.

אם הם מנהיגי אמת, עליהם להניח בצד את כל השיקולים הללו, ולעשות את מה שנחוץ למדינת ישראל. עליהם לקבל על עצמם את מתווה ה"הודנה"; עצירת החקיקה המשפטית לשנה וחצי וניצול התקופה ליצירת רפורמה משפטית מאוזנת וקונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, ועיקרה חוק יסוד: חקיקה והחלפת ביטול עילת הסבירות בחוק מתון ושפוי. לדעתי, צריך להוסיף על כך גם את הקפאת החקיקה של חוקי ההשתמטות.

אם הם יחתמו על ההסכם, סביר להניח שבג"ץ יקפיא את הדיונים בעתירות נגד החקיקה. המחאה תלך ותדעך. והלוואי שהשלושה גם יקימו ממשלת הצלה לאומית.

נתניהו כבר הסכים ונסוג כי נבהל מיריב לוין. גנץ כבר הסכים, אבל לא העז לקפוץ למים. לפיד נזהר מלהירטב ושמר מרחק. אך כעת, התירוץ שלו, שמדובר בתרגיל של נתניהו כדי לזכות בפגישה עם ביידן כבר אינה תקף. האם ברגע הקריטי הזה, יעמדו שלושת המנהיגים במבחן?

* דמיינו – נאומו של נתניהו היה מצוין. הוא המשך לנאומו בהצגת ממשלתו בכנסת. באותו הנאום הוא דיבר על היעדים של ממשלתו: מאבק באיראן, שלום עם סעודיה. אז הוא דיבר על התשתיות בישראל, הפעם על התשתיות הגלובליות. דמיינו. דמיינו שבמקום מהפכה משטרית וחוקי השתמטות, ממשלת ישראל באמת היתה עוסקת בכך. כמה טוב היה לנו. אי אפשר למחוק באחת את השנה הנוראה שחווינו, אבל אפשר לתקן. זה בידיו של נתניהו. אם יעצור את המהפכה ויתמקד בדברים החיוניים למדינת ישראל.

* ביתם של כל היהודים – בדיוק כפי שאני תומך בלב שלם בכך שיהודים ויהודיות יוכלו להתפלל במוצאי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף עם מחיצה, כי זו דרכם – קל וחומר שאני תומך בלב שלם בכך שיהודיות תוכלנה להתפלל ולקרוא בכותל בדרכן, ויהודים ויהודיות יוכלו להתפלל בצוותא בעזרת ישראל בכותל בדרכם. היהדות אינה שביל עיזים אלא אוטוסטרדה רבת נתיבים. מן הראוי שישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, תהיה המקום, שבו יהודים מכל הזרמים ירגישו בבית ויוכלו לממש באין מפריע את דרכם ביהדות.

* על מה הדיון – למה למרות שאני סולד מן ההפרדה בין המגדרים, ובאורטל אני נושא את דגל ההתנגדות למחיצה, ובתפילות ועליות לתורה שאני מוביל אני מקפיד שלא תהיה, חלילה, הפרדה, אני מתקומם כל כך מהאיסור לקיים שעה בשנה תפילה בכיכר, שבחלק קטן ממנה יש הפרדה? כי הדיון אינו על הפרדה, אלא על כפייה אנטי דתית. ואני מתנגד בתוקף לכפיה אנטי דתית, כיהודי וכליברל.

* ראש קטן – הצטערתי והתאכזבתי מהחלטת שופטת בית המשפט המחוזי לדחות את העתירה נגד עיריית ת"א שאסרה תפילה קטנה שחלקה בהפרדה במוצאי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. זוהי החלטה של ראש קטן, שאינה רואה את התמונה הרחבה של מהותה של ישראל. זו החלטה המנוכרת הן לזהותה היהודית של המדינה והן לזהותה הדמוקרטית.

* עריצות הרוב – אני מתנגד למהפכה המשטרית, כי אני רוצה מערכת משפט חזקה ועצמאית שתגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. השופטת עובדיה, בפסיקתה בנושא התפילה בכיכר דיזנגוף, נתנה ידה לעריצות הרוב התל-אביבי. בושה! בושה! בושה!

* מעילה בתפקידם – החלטת שופט בית המשפט העליון עמית לדחות את הערעור על איסור תפילה בהפרדה במוצאי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף היא מעילה בתפקיד של בית המשפט העליון להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. בדבר אחד הוא צודק – טוב היה שנושא מסוג זה ייפתר בהידברות והסכמה. למרבה הצער, מאז 4 בינואר השנה, כולם הולכים בכוח ובכסח. וכולנו מפסידים מכך.

* הפלורליסטים – יש מי שבעיניהם תל-אביב היא עיר פלורליסטית. יש בה מקום רק לפלורליסטים בדיוק בדיוק כמוהם. מי שאינו פלורליסט כמוהם – אסור שתהיה לו דריסת רגל בתל-אביב, שהיא עיר ליברלית, כידוע.

* כרזה אנטישמית – בכרזה שבלטה בצילומים מן ההפגנה נגד הרב לוינשטיין בת"א, היה כתוב "מדינה יהודית דמוקרטית" ו"היהודית" מחוקה ב-X בולט.

בטרם אאבחן את הכרזה, אקדים ואומר שהמסר הזה רחוק מלייצג את המחאה, גם לא את החלק המיליטנטי שלה. ההיפך הוא הנכון. המחאה נושאת, תרתי משמע, את דגל המאבק על מדינה יהודית דמוקרטית. דגל הלאום המונף בידי מאות אלפי המפגינים הוא הדגל היהודי שסמליו – יהודיים כולם. המפגינים מסיימים כל הפגנה בשירה רמה, בגרון ניחר ובנפש-יהודי-הומיה, את "התקווה", ההמנון הלאומי היהודי כל כך. המחאה מקדשת את מגילת העצמאות. ובניגוד למחאה נגד חוק הלאום, שהוציאה מהקשרה פסקה בודדת מן המגילה ויצאה, כביכול בשם המגילה, נגד המסר של כל שאר המגילה, המחאה הזאת מקדשת את המגילה על כל חלקיה.

הכרזה הזאת היא כרזה אנטישמית. זו כרזה שהמסר שלה הוא שלעם היהודי אין זכות להגדרה עצמית, שהיא זכות טבעית של כל עם ועם. זו כרזה הקוראת למחוק את המדינה היהודית. אגב, המדינה הלא יהודית שעליה הם מדברים לא תהיה "דמוקרטית", כי אין שום דבר דמוקרטי בגזענות אנטישמית. הכרזה הזאת אנטישמית על פי הגדרת העבודה לאנטישמיות כפי שניסחה הוועדה לענייני אנטישמיות והכחשת שואה של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה IHRA, שכבר אומצה בידי רוב מדינות העולם החופשי; ארה"ב, האיחוד האירופי כארגון גג ורוב המדינות החברות בו בנפרד ואפילו בידי בחריין.

מה האחריות של מארגני הפגנה על תוכן הכרזות שבה? מניסיוני בארגון הפגנות במאבק על הגולן אני יודע, שכאשר יש מנהיגות למאבק, היא לוקחת אחריות על הכרזות. אנו הצבנו בהפגנותינו סדרנים, שתפקידם להוריד כל כרזה כהניסטית.

הבעייה במאבק הנוכחי, היא שאין בו מנהיגות אמיתית, שיודעת לקחת אחריות. מעולם לא שמענו גינוי כלשהו על אמירה או צעד קיצוניים. ובוודאי שלא הורדה של כרזות המכתימות את המאבק. זאת, למעט פעם אחת (ככל הידוע לי) שאחים לנשק תלשו כרזות ודגל אש"ף של קומץ מפגינים אש"פיסטים בשולי ההפגנה בקפלן.

אם מתוך ההפגנה נגד הרב לוינשטיין מישהו היה מרים כרזה הומופובית – האם היו מסלקים אותו ואת הכרזה שלו? מה שהם היו עושים נגד כרזה כזו – זה בדיוק מה שהיה עליהם לעשות לכרזה האנטישמית הזאת.

את עמדתי נגד הפגנות סתימת הפיות כתבתי כבר בעבר, והיא תקפה גם במקרה הזה, למרות דעותיו הנתעבות של לוינשטיין. הפגנה היא לגיטימית, אך מה שהיה כאן זו לא הפגנה. צפיתי בסרטונים, ראיתי את הזעם הקדוש, את האש הזרה של השנאה, את הרצח בעיניים, את התנועות המגונות והאצבעות המשולשות ואת העובדה שלוינשטיין וישראל זעירא הובהלו מהמקום בידי המשטרה מחשש לשלומם, והרגשתי 1995.

* נו, שוין – קראתי את כתב האישום של אהוד בן עזר על אחריותי לסרבנות, להפגנות בחו"ל וכו' בחיוך סלחני. אימי היתה אומרת על כך: נו, שוין.

אבל מי שבאמת נושא באחריות העליונה, זו הממשלה שהציתה את התבערה הזאת, וכל מי שתמך ותומך בכך.

[אהוד: נראה שגם יום כיפור אינו גורם לך לעשות חשבון נפש על חלקך בעידוד הפגנות  המחאה ולכן אתה מטיל את האשמה על אנשים כמוני כי אני תומך ב"מצית התבערה" נתניהו!]

* צדיק וקדוש – למה אני נגד עונש מוות למחבל הרוצח בן אוליאל? כי אני מתנגד עקרונית לעונש מוות. אם אלה שצועקים "מוות למחבלים" היו הגונים, הם היו צריכים לתבוע גזר דין מוות לבן אוליאל. אבל כאשר הם צווחים "מוות למחבלים," הם מתכוונים שמחבל = ערבי. וכיוון שבן אוליאל מימש את קריאתם, הם רואים בו צדיק וקדוש.

* קדוּשה כהניסטית – נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הר מלך מגדירה את רוצח התינוק ומשפחתו בכפר דומא "צדיק וקדוש." אכן, אם "כהנא צדק," הרי רוצח ילדים הוא צדיק ורצח תינוקות ערבים זו קדוּשה.

* מי שמרחם על רוצח – מי שמרחם על אכזרים – סופו שיתאכזר לרחמנים.

מי שמרחם על רוצח תינוקות אכזר, סופו שיתאכזר לעם ישראל כולו.

* חילול השם – אין חילול השם גדול יותר מקמפיין בהשתתפות רבנים (!) למען רוצח תינוק והוריו, באשמת היותם ערבים.

* סם מוות – אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה." זכה – נעשית לו סם חיים. לא זכה – נעשית לו סם מוות. רבי המרצחים – הרבנים התומכים במחבל רוצח הילדים בן אוליאל, הם אלה שלימוד מעוות של התורה עשה להם אותה סם מוות.

* עוד תומך ברוצח – יאיר נתניהו שיתף ציוץ הסתה ארסי התומך ברוצח התינוק והוריו ומפיץ את תאוריית הקונספירציה. עוד מעט הוא ימחוק, כדרכו, את הציוץ.

* רצון הרוב – אני מבין שאתה ואני מממנים את הנסיעה להשתטח באומן, כי זה "רצון הרוב," או משהו כזה. לא?

* מיזוגיניה – במופע האימים השבועי של השר (!) הדמגוג הביריון אמסלם מעל דוכן הכנסת, הוא שוב התגולל בהתלהמות בריונית ביועמ"שית ושב ונטפל לפן שלה. מה הקשר לפן? קוראים לזה מיזוגיניה.

* תקדים הר דב – למה הסורים העזו, לראשונה אחרי 49.5 שנים, להקים מבנים בשטחה הריבוני של ישראל? כיוון שהם ראו שישראל השלימה עם הקמת מאחז של חיזבאללה בשטח ישראל. הפעם ישראל נהגה כראוי. כך נכון היה לנהוג בהר דב. בינתיים אנו מבליגים כבר חודשים על חרפת המאחז הטרוריסטי על אדמתנו.

* כדין רקטה – אחד המחדלים הביטחוניים הקשים של נתניהו, היה שלוש שנים וחצי של הבלגה ו"הכלה" של טרור ההצתות. המסר שלו לאוייב היה, שכל עוד אינם יורים רקטות, הם יכולים להצית את שדות הנגב ככל שיחפצו. לאחר שבנט נכנס לתפקידו, ישראל הגיבה בתקיפה אווירית על בלון התבערה הראשון, על פי העיקרון: דין הצתה כדין רקטה. בכך תם טרור ההצתות למשך למעלה משנתיים. היום הפלשתינאים שבו לטרור ההצתות. אני שמח שהפעם נתניהו העדיף את דרך בנט על דרך נתניהו.

* כאילו קיים עולם ומלואו – לפיד יוצא נגד קריאת המשטרה לאזרחים בעלי רישיון נשק לשאת אותו לתפילות יום הכיפורים. הוא טועה בגדול. כאשר יש התרעות חמות על כוונה לבצע פיגוע בבית כנסת ביום הכיפורים, וברור שאין למשטרה ולכוחות הביטחון יכולת להגן על כל בית כנסת, חשוב שמי שברשותו נשק ברישיון יוכל לתת מענה ולהגן על המתפללים.

כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם ומלואו.

* צדק מאוחר – האם ניתן לגבור על חמישים שנות הנדסת תודעה? האם אפשר להתגבר על שטיפת מוח בת יובל שנים? אין מנהיג בתולדות המדינה שעשו לו רצח אופי שיטתי במשך עשרות שנים, כמו לגולדה מאיר. היום, כעבור חמישים שנה, סוף סוף מתחיל להיעשות צדק עם זיכרהּ. האם האמת, שעד לפני זמן קצר היה צריך אומץ להתבזות ולומר אותה, שגולדה מאיר היתה מנהיגה דגולה, שבכושר מנהיגות עילאי, קור רוח, אומץ יוצא דופן, אחריות ותבונה הובילה את ישראל לניצחון במלחמה מתוך תנאי הפתיחה הנוראים ולהישגים מדיניים משמעותיים, ושבניגוד למיתוס היא לא דחתה לפני המלחמה שום הצעת שלום, שלא היתה ולא נבראה; האם האמת תוכל לנצח את המיתוס?

היום, חמישים שנים אחרי, ולנוכח מחקרים של היסטוריונים רציניים כמו פרופ' יואב גלבר, וד"ר חגי צורף (להבדיל מ"מחקר" שרלטני שזכה ליחסי ציבור מנופחים), ובזכות פתיחת מסמכים שהיו חסויים עד כה, ובזכות הסרט של דני קושמרו בערוץ 12 המבוסס על יומני הלשכה, וגם בזכות הסרט "גולדה" עם הלן מירן, יש סיכוי לתזוזה והלוואי, אני מייחל לכך, שהאמת תגבר על המיתוס. עד לאחרונה כפירה במיתוס נתפסה כחתרנות של ממש. והנה, דומה שמתחולל שינוי. 

גולדה לא היתה חפה מטעויות, וכראש הממשלה היא נשאה באחריות המיניסטריאלית העליונה למחדל, והיא הראשונה שהבינה זאת, נטלה אחריות והתפטרה ימים אחדים אחרי שזוכתה בידי ועדת אגרנט. אין מקום גם לאידיאליזציה שלה. אבל הגיעה השעה לעשות צדק מאוחר עם זכרה.

* יום הכיפורים במחנה אנצאר – ביום הכיפורים תשמ"ד (1983) ביליתי במחנה אנצאר בלבנון. היה זה מחנה מעצר של מחבלים פלשתינאים ולבנונים. מה עשיתי שם? הייתי לוחם בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח. מה לצנחנים ולשמירה על מחנה מעצר?

כשלושה שבועות קודם לכן, הוקפצנו באמצע אימון בתקוע לאנצאר. התגלתה שם מנהרה והוחלט להעביר את כל העצורים למתחם זמני שהוכן במיוחד. היה חשש ממרד אלים, והוקפצנו לאבטח את ההעברה. העברת העצירים עברה, בסופו של דבר, ללא תקריות כלשהן. מה שאני זוכר הוא שעמדתי על מגדל במשך עשר שעות רצופות.

במקום שנחזור לאימון, נשארנו עוד חודש וחצי לשמור על המחנה הזמני. המחנה היה מכתש ענק שנחצב, גודר בתלתליות, היו בו אוהלים גדולים ושם רוכזו העצירים. בתוך המחנה הם היו אוטונומיים. את האוכל הם קיבלו מהאו"ם (אגב, אוכל הרבה יותר משופר משלנו... גם האוהלים שלהם היו משודרגים לעומת אוהלי הסיירים שלנו). אנחנו שמרנו מלמעלה וצפינו בהם ותפקידנו היה למנוע בריחה או חבירה אליהם. לא היה לנו כל מגע איתם.

ביום הכיפורים בבוקר הוקפצנו. נאמר לנו שחייל ביחידת שריון סמוכה, בן ישיבת הסדר, נעדר. יש חשש שנחטף. עלינו לצאת לחיפושים. היה יום חם מאוד ולח מאוד. רב הגדוד הגיע אלינו למסדר היציאה והורה לנו לשתות מים. גם לאלה שצמים. אני צמתי, כבכל שנה, ולא ראיתי צורך לשתות. מבחינתי, הרב אינו סמכות, איני צם למענו. אם אחוש צמא ואראה צורך בכך אשתה. כרגע אין בכך כל צורך. יצאנו לחיפושים ולאחר זמן קצר, אולי חצי שעה, חוזלשנו [?]. מסתבר ששני חיילים רבו, אותו חייל בעט בחוזקה בבטנו של חברו וברח. מצאו אותו מתחבא והחיפושים הופסקו. שמחתי על שלא שתיתי.

במוצאי יום הכיפורים כינס אותנו המג"ד הנערץ גיורא איילנד למורשת קרב. עשר שנים אחרֵי, הוא סיפר לנו את סיפור הקרב על החווה הסינית, מנקודת מבטו. גדוד שלם ישב שעה ארוכה פעור פה, בהאזנה קשובה ודרוכה. לא בכדי, אחרי 35 שנים, כשקראתי את ספרו של גיורא "לא נרדם בלילות", זכרתי את סיפורו לפרטי פרטים, כולל פרטים נוספים שלא נכנסו לספר. דבריו נחרטו היטב בזיכרוני ואני משוכנע שגם בזיכרון חבריי. גיורא לא הסתפק אז בסיפור הקרב, אלא ניתב אותו לשיחת מוטיבציה, על האחריות המוטלת על כל אחד מאתנו לביטחון המדינה ולקיומה.

במהלך התעסוקה, יצאה מדי שבוע פלוגה לאימון בתקוע. אנחנו התאמנו בשבוע שלאחר ראש השנה. בדרכנו חזרה, יומיים לפני יום הכיפורים, היינו אמורים לעצור לפריסה בקיבוץ בית זרע, שאחד מבניו שירת בפלוגה שלנו. כשהתקרבנו למקום, לא נכנסנו לקיבוץ, אלא דווקא לקיבוץ השכן, אפיקים, קיבוצו של המ"פ שלנו, אייל קרמר. הסיבה היתה שבאותה השעה התקיימה הלוויה בבית זרע.

כאשר הגענו חזרה לגדוד באנצאר, קיבלתי את ההודעה שנשלחה לי באמצעות קצין העיר, על מותו מהתקף לב, של דודי האהוב צ'יבי מקיבוץ בית זרע. הוא נפטר בגיל 53 בלבד. הוריי ואחיי היו בהלוויה, ואני הייתי חמש דקות נסיעה מהם, ולא ידעתי דבר, ועל טלפונים ניידים איש עוד לא חלם אז. וזמן רב נשאתי את תחושת ההחמצה, על שנעדרתי מההלוויה.

* ביד הלשון: כבדת ימים, כבדת דמים – אחד הביטויים שמלחמת יום הכיפורים חרטה בתודעה ההיסטורית, לקוח מנאום לאומה של שר הביטחון משה דיין ביומה התשיעי של המלחמה, אחרי שנמסרו ההודעות הראשונות למשפחות הנופלים, השבויים והנעדרים.

בנאומו הקודר אמר דיין שהמלחמה הזו שונה משתי המלחמות הקודמות, מלחמת ששת הימים ומבצע קדש, שהיו מלחמות בזק, והוסיף: "המלחמה הזאת קשה, התנגשויות חריפות ומרירות, שריון ואוויר. מלחמה כִּבְדת ימים, כבדת דמים."

אורי הייטנר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר: פרס ישראל בעיתונאות/תקשורת מגיע לאיילה חסון.

* אם ארה"ב לא תמכור לסעודיה כור גרעיני, ימכרו לה אותו הסינים ללא כל פיקוח מערבי! מדוע לא שמענו על כך מילה בתקשורת הישראלית?

* אהוד שלום, אתה מקטרג על דבריו של אורי הייטנר ובין היתר, אני מצטט: "הגברת הצעירה בטי-שירט חאקי (כאילו היא חיילת)."

מבקש להאיר את עיניך: הגברת הצעירה היא רס"נ במילואים שירה אטינג, טייסת מסוקי קרב שעד לאחרונה משמשת כמדריכה בבית הספר לטיסה.

בחודשיים האחרונים השעתה את התנדבותה למילואים עקב היותה ממובילות המחאה נגד הרפורמה המשפטית/הפיכה משטרית.

אני מעריך אותך כאיש תרבות, סופר והומניסט וגם איש הגון ואיש אמת ומצפה ממך לתקן את הכינוי המזלזל "כאילו היא חיילת."

גם אם אנחנו חלוקים, אתה ושירה אטינג ואולי גם אתה ואני, אנחנו עדיין עם אחד, אחים ולא רק לנשק (גם לנשק, שירתנו ולא השתמטנו), ואם חלילה תפרוץ מחר מלחמה כולנו נכנס מתחת לאלונקה!

בברכת שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה,

מנחם הדרי

סא"ל בדימוס

אהוד: הגברת הנאה בְּטי-שירט חאקי של "אחים לנשק" התחזתה כאילו היא חיילת למרות שהיא כבר לא חיילת, ובדבריה הנוראים באנגלית רהוטה – מהם השתמע שהטייסים שלנו צריכים לסרב למלא פקודות של הרג ילדים פלסטיניים! – גרמה נזק עצום לישראל, ודברי הבלע האלה שלה מצוטטים בשופרות השנאה והתעמולה של אויבינו בעולם הערבי, המוסלמי, הפלסטיני והאנטישמי.

אם חלילה תפרוץ מחר מלחמה, היא כבר לא תוכל לשרת בחיל האוויר כי הפסיקה להתאמן, ואולי כבר אינה בכושר – וכמוה מרבית סרבני ההתנדבות למילואים, אלה ה"פטריוטים" החדשים, הזוכים לליקוק-תחת אדיר מצד התקשורת הישראלית!

חפש בגוגל וביו-טיוב מה אומר על הנזק הנורא שבדבריה חסרי האחריות – סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, שאני מניח שאת דעתו אתה מכבד ולא תדרוש ממנו להתנצל.

תאר לעצמך מה היה קורה אילו דבריה המרושעים והמטופשים היו נאמרים לא בחגי תשרי אלא בימי הפסח, ואז התקשורת העויינת בעולם היתה מתמלאת בסיפורי יהודים שוחטים ילדי נוצרים וישראלים רוצחים ילדים פלסטיניים – כדי להשתמש בדמם לאפיית המצות!

* שלט מדהים בחוצפתו, שנשאו ה"נפולת של נמושות", כהגדרת רבין, היורדים בארה"ב עם דגלי ישראל בהפגנה בניו יורק מול בניין האו"ם בשעה שבה נשא את דבריו ראש ממשלת ישראל, היה:

"אין דמוקרטיה

עם כיבוש!"

ואתם, אם אינכם אידיוטים –מבינים היטב איך תיראה ח"ו ישראל בלי ה"כיבוש" – כאשר הגדה המערבית תהפוך למדינת טרור של החמאס והג'יהאד האיסלמי כמו רצועת עזה!

* ג'וחא: אם בראש ממשלת ישראל היה עומד נפתלי בנט עם ששת המנדאטים שלו הוא היה משיג מבית ראש הממשלה שלו המאובטח והמשופץ ברעננה – הסכם שלום עם הסעודים טוב יותר מאשר ישיג הנאשם בפלילים בנימין נתניהו שאין לו בית ראש ממשלה משלו והוא עומד בפני הדחה לנבצרות על פי החלטות בית המשפט העליון והיועמ"שית – המנהלים באופן סביר מאוד את ענייני מדינת ישראל!

אפילו שקמה ברסלר, אילו היתה ראש הממשלה, היתה מסלקת באופן סביר מאוד את השרים הנאציים מממשלתה ומביאה הסכם שלום טוב יותר עם סעודיה.

* "הפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית ייערכו הערב (שבת, 23.9) בעשרות מוקדים זה השבוע ה-38, בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בארצות הברית. במוקד ההפגנה המרכזי בקפלן צפוי לנאום המפכ"ל לשעבר שלמה אהרונישקי, ובנוסף ינאמו נציגים ממשפחות נופלי מלחמת יום הכיפורים שערכו השבוע מפגן מחאה לציון 50 שנים למלחמה." ["הארץ" באינטרנט, 23.9].

זה ברור, נתניהו וממשלתו, עם השרים הנאציים – אחראים גם למחדל מלחמת יום כיפור לפני 50 שנה – ולכן אנחנו מפגינים נגד ההפיכה המזויינת שלהם ["הפיכה" זה תמיד עם נשק] שהביאה עלינו את הדיקטטורה של מלחמת יום כיפור באוקטובר 73'!

* שתי שאלות: האם התקבלה כבר תשובה על מכתבם של 3,500 הסופרים והמשוררים העבריים ובהם נביא השקר דויד גרוסמן – על פנייתם לנשיא ארה"ב ביידן לבל יקבל את פניו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו?

והאם היהודים והיהודיות האמריקאיים החצופים, שהתערבו בפוליטיקה הישראלית והפגינו עם דגלי כחול-לבן בניו-יורק נגד ראש ממשלת ישראל – הם גם אלה שבשעתו יצאו נגד התערבותו של נתניהו בפוליטיקה האמריקאית בכך שתמך בטראמפ ונאם בקונגרס בניגוד לעמדתו של אובמה?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,251 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל