פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1886

נשלח ל-2167 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בתשרי תשפ"ד. 2.10.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: סֶרֶנָדָה לִשְׁתֵּי צַפְצָפוֹת. // משה בן דוד (בנדה): אל תאיימו עלינו בסרבנות! // איליה בר-זאב: יש משהו בשרב הזה. // אורי הייטנר: גולדה – צדק מאוחר. // אהוד בן עזר: גולדה, אסתר ראב ואני. // אסתר ראב: בְּנוֹת חַוָּה.  // עדינה בר-אל: איסר הראל כמשורר צעיר. // בִּירוֹבִּיגָ'ן – אִיסֶר הַרְאֵל. // ארנה גולן: אמונה, מסורת וחילוניות בחגי ישראל בקיבוץ החלוצי. חג חנוכה, חג הפסח וחגים יהודיים שקשה היה לתרגם אותם למערכת הציונית החלוצית. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" (המשך). // משה גרנות: על "חוף בלי ים" מאת אבי גולדברג. // יהודה גור-אריה: אתמולים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏1.10.23. // אהוד בן עזר: שרגא נצר.  פרק ט"ז. סכסוכי מפא"י בתל-אביב בשנת ה-30. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. [המשך]. // מקנייה ב"הקפה" ועד למשיכת-יתר. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

סֶרֶנָדָה לִשְׁתֵּי צַפְצָפוֹת

הָעֶרֶב עָרַכְתִּי פְּגִישָׁה

עִם שְׁתֵּי צַפְצָפוֹת נַעֲלוֹת

וְדֶקֶל אֶחָד רָם;

גַּם מִשְׁכְּנוֹת-אָדָם

שֶׁמִּתַּחְתָּם  –  טוֹבִים, חַמִּים,

וּמְאַוְּשִׁים  –  כְּכַוָּרוֹת;

אַךְ אֲנִי  –

לִי טוֹב הַלַּיְלָה

עִם שְׁתֵּי צַפְצָפוֹת

וְדֶקֶל אֶחָד רָם;

וְעָבִים קַלִּים בְּצַמַּרְתָּם;

רֵיחַ שֶׁסֶק בַּגְּדֵרוֹת  –

צְלָלִים עַל הָאַסְפַלְט.

1962

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

משה בן דוד (בנדה)

אל תאיימו עלינו בסרבנות!

מהדורות החדשות וכותרות העיתונים בישרו בשבועות האחרונים כי מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל, וכן ראש אגף המבצעים ופקודיו, העבירו לידיעת ראש הממשלה וחברי ועדת המשנה של ועדת הבטחון לכשירות וכוננות, אזהרות לגבי הפגיעה בכשירות צה"ל למלחמה, כאשר טייסי המילואים, שהודיעו על כוונתם להפסיק להתאמן לפני כחודשיים, יאבדו הלכה למעשה את כשירותם. זאת אחר שמאמציהם למנוע את החקיקה הנוגעת לצמצום עילת הסבירות כשלו, ולנוכח האפשרות שהרכב מורחב של בג"ץ יחליט בתורו לא לפסול את התיקון, כדי להימנע מלחולל משבר חוקתי.

המאמר הנוכחי יתמקד בהערכת כשירות צה"ל למלחמה, בדגש על חיל האוויר, במציאות בה על פי ההערכות הנוכחיות 20% מאנשי המילואים "הקריטיים" (כלומר צוותי אוויר) ימשיכו לא להתאמן ויאבדו תוך מיספר שבועות את כשירותם. לאלו יש להוסיף גם טייסים בדימוס ותומכי לחימה המוצבים במלחמה ב-'בור' חיל האוויר ובתאי הלחימה של מפקדות כוחות היבשה, מרמת הפיקוד ועד רמת החטיבה המתמרנת, ושאלת התייצבותם תוכרע רק בזמן אמת. כל זאת במגבלות המתחייבות מדיון בנושא.

אבל נתחיל מן השאלה האם אי-התנדבות לשירות מילואים היא בגדר זכות או חובה.  פילוסוף המשפט האנגלי וסלי ניוקומב הופלד היה הראשון שערך אבחנה בין שני מושגי יסוד נורמטיביים – פריבילגיה וזכות – וטען כי הם מייצגים שני דברים שונים בתכלית זה מזה.

פריבילגיה היא מצב בו אדם חופשי לחלוטין להחליט האם הוא רוצה או לא רוצה לעשות משהו. זכות, טען הופלד, היא דבר אחר לחלוטין. זכות היא בחירה מודעת של אדם, הנעשית מרצונו החופשי, להתנדב לעשות מעשה, מתוך ידיעה, שהעניין מטיל עליו חובה נגדית. שכן שאין זכויות ללא חובות, ומול כל זכות ניצבת חובה המאזנת אותה. זכות התנועה למשל, מוגבלת על ידי החובה לציית לחוקי התנועה, זכות השביתה על ידי החובה להכריז עליה מבעוד מועד, זכות ההפגנה על ידי החובה למניעת פגיעה באינטרס הציבורי וכו'.

גם להיות טייס מילואים אינה פריבילגיה אלא זכות, משום שכאשר טייס מסיים את שירות הקבע ומחליט מרצונו החופשי לטוס במילואים, הוא מפסיק להיות פריבילג ונושא באחריות וחובות כלפי מערכת שמעמידה לרשותו כלי לחימה משוכלל, מכשירה אותו להפעילו ומעניקה לו את הזכות לעשות זאת בתנאים שסוכמו ביניהם. משעה שקיבל על עצמו את הזכות הזו, הטייס אינו יכול לפטור עצמו מהחובה המקבילה להוסיף להתנדב, אלא בתיאום עם מחלקת הסגל בלהק כ"א של חיל האוויר אשר צריכה, היה והחליט להפסיק לטוס,  להציב במקומו טייס אחר. כל עוד זה לא קורה, הוא אינו פריבילגי לנטוש את משמרתו בטיעון הפסול שהוא בסך הכול מפסיק להתנדב. נטען לגבי הסרבנים הפוטנציאליים כי הודות לוותק ולניסיון קשה למצוא להם תחליף. מה שרק מחמיר את הטיעון דלעיל, ומעמיד אותו ברמה של חטא מוסרי שאסור לעבור עליו לסדר היום.

ומכאן לשאלה מה יקרה אם אכן כל הסרבנים בכוח או בפועל יממשו את איומם ולא יהיו כשירים או לא יתייצבו לשירות מילואים, היה ותפרוץ מלחמה. כאן צריך לערוך אבחנה, בין סוגי פעילות העיקריים אותם מבצע חיל האוויר.

הראשון נוגע לפעילות האווירית מסביב לשעון בשגרה ובחירום, כולל משימות שוטפות כמו כוננות ירוט, איסוף מודיעין, הובלה, חילוץ והצלה, סיור וסריקה ימיים.

השני כולל בנוסף משימות אמנעה המתבצעות מזה עשור במסגרת המב"ם (מלחמה בין המלחמות) בעיקר במרחב האווירי הסורי, למניעת התבססות איראנית והעברת נשק מתקדם לחיזבאללה.

השלישי נוגע למבצעי סיכול בסדרי גודל שונים אותם מנהל צה"ל נגד אירגון החמאס או הג'יהאד ברצועת עזה, ולהערכת אמ"ן עלולים להתפתח גם מול חיזבאללה, מבלי להידרדר למלחמה כוללת. במבצעים אלו חיל האוויר נוטל חלק ארי בלחימה, בתקיפת בורות שיגור, מפקדות וחיסולים ממוקדים.

אופן הפעילות הרביעי נוגע למערכה רב-זירתית הכוללת את איראן, עיראק, חמאסטן, חיזבאללה והשטחים, העלולה להתפתח ביוזמת אויבנו או כתגובה.

החמישי נוגע לתקיפה אווירית יזומה של מתקני הגרעין האיראניים, היה ואיראן תעבור סף מסויים שיקרב אותה להצטיידות בנשק גרעיני.

והאחרון, המהווה את ייעודו העליון של החיל, לפי מקורות זרים, נוגע להרתעה אסטרטגית המבוססת על יכולתו להוביל חימוש גרעיני לכל נקודה במרחב ולהרתיע כל אוייב.

לא שכחנו כמובן משימה נוספת אותה החיל מדרג גבוה,'השתתפות בקרבות היבשה', שהתרוקנה מתוכנה מזה למעלה מדור משלל סיבות והותירה לכוחות היבשה את הזכות 'להשתתף בקרבות שמנהל חיל האוויר.'

אבל נתחיל בשניים הראשונים. ככל שהדברים נוגעים לפעילות השגרה, ברור כי גם אם כל הסרבנים יממשו את איומם לא תהיה פגיעה משמעותית בכשירות. חיל האוויר מסוגל לבצע את רוב משימות השגרה תוך גיוס מינימלי של אנשי מילואים. פעילות המב"מ המשמעותית יותר, שהפכה בעשור האחרון לשגרתית, עוסקת בתקיפות, שמטרתן לדחות את המלחמה הבאה, או לפחות להביא לכך שישראל תפתח בה מעמדת פתיחה טובה יותר. הענף האחראי על תקיפות מב"מ בבור חיל האוויר מבוסס על סדירים, המתכננים את הפעולות מהיום למחר, או שבועות קדימה, בהתאם לנסיבות. מדובר בפעילויות ממוקדות התובעות ריכוז מאמץ אנושי וטכנולוגי, אך לא כזה, שהמערך הסדיר, הכולל הצבות בחירום (הצ"ח), אינו מסוגל להתמודד עימו.

חלק ניכר מפעילות המב"מ מבוצע מזה זמן  באמצעות כלי טייס בלתי מאויישים או על ידי טייסים צעירים, כחלק מהכשרתם למשימות מורכבות, המסונכרנות בזמן אמת עם גורמי מודיעין, ל"א  הגנתי והתקפי, תיקשוב לסוגיו, סייבר ועוד. כמעט תמיד משולבים בתקיפות הללו מובילים, שהם טייסי מילואים מנוסים החונכים את הטייסים הצעירים. אך מדובר בבודדים ולחיל אין בעיה לגייסם למילואים.

אגב, כל מבצע מב"ם מאושר אישית על ידי ראש הממשלה, ממילא ברור שהוא מודע היטב לכשירות החיל בנדון. לשם ביצוע מבצעי סיכול נגד ארגוני הטרור בעזה, חיל האוויר נוהג לגייס בין 750 ל-1500 אנשי מילואים, ביניהם כ-150 טייסים פעילים ואחרים בדימוס המתגברים את תאי השליטה בקריה, ובתאי התקיפה במפקדות היבשה מרמת הפיקוד ועד החטיבה. עליהם נוספים אנשי הגנ"א המאיישים סוללות 'כיפת ברזל' ו-'קלע דוד', גורמי תחזוקה ומטה דוגמת: מודיעין, ל"א ותקשוב, בקרה אווירית ומשפטנים.                                                                     מיספר הטייסים במילואים ובדימוס המגוייסים, כמו היתר, מבוסס על המלצות  מחלקת מבצעים וענף חקר ביצועים המנתחים את מכלול הנתונים הקשור לסד"כ כוחותינו והאוייב, יכולות, מיספר המטרות, אופיין, מיקומן ויכולת השליטה האווירית. ההמלצות מועברות למקבלי ההחלטות הקובעים את היקף כוח האדם הנדרש. אך הגיוס בפועל מושפע גם משיקולים נוספים, מדידים פחות. בכלל זה קביעת שולי בטחון מוגזמים, שמקורם, בין היתר, באי-היכולת להעריך מראש מתי הנזק המצטבר מהתקיפות יוביל לשבירת האוייב והסכמתו לשוב לסטטוס-קוו, וכן לחץ שמפעילים מפקדי הטייסות על גורמי המטה. ומעל לכל היצע גדול של מתנדבים, הרבה מעבר לביקוש, המוביל ליד קלה על הדק הגיוס בהינתן האות.                                         מכל מקום, השאלה היא מה יקרה אם אכן אותם 20% מטייסי המילואים הפעילים, ולצידם חלק ממפעילי הכטב"מים במילואים, יאבדו את כשירותם, ועד כמה היעדרותם והיעדרות חבריהם בדימוס מתפקידיהם תחבל בתרומת חיל האוויר ללחימה. והתשובה היא שהנזק יהיה מועט, אם בכלל. מספר טייסי המילואים שהחיל מגייס למבצע אינו רק פועל יוצא מצורך מבצעי אלא מהווה הזדמנות לשדרג את כשירותם ולהתנסות במגוון סוגי חימוש, דבר שאינו אפשרי אלא כאשר טייס יוצא לתקיפה הלכה למעשה. מה שמוצא את ביטויו הן בגיוס יתר והן בהפעלת יתר של מטוסי קרב מסוגים שונים, לאור שיקולים לוגיסטיים.                                                                         עדכון דובר צה"ל ביחס למבצע 'מגן וחץ' למשל, מגלה כי חיל האוויר גייס כאלף אנשי מילואים. 120 מטוסי קרב חמושים לקחו בו חלק, לצד  מסוקי קרב וכלי טייס בלתי מאויישים שביצעו את רוב המשימות. בסך הכול הותקפו 371 מטרות והוטלו כ-250 טון פצצות במהלך המבצע. חישוב זריז, המביא בחשבון את כמות הגיחות שמטוס דור 4-5 יכול לבצע ביום לחימה, את מניין הגיחות שבוצעה על ידי מטוסי תקיפה, ואת כמות הטייסים הנדרשת, מעלה כי החיל יכול היה לעמוד במשימה לאורך חמשת ימי המבצע עם הרבה פחות מטוסים והרבה פחות טייסי מילואים מאלו שגויסו, תוך ויתור על סרבנים פוטנציאלים.

המצב עלול להחמיר כמובן בתרחיש של מלחמה כוללת, במסגרתו מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מותקפת במטחי רקטות מסיביים מכמה זירות במקביל. אז  חיל האוויר יידרש להשמיד מטרות רבות ומגוונות, בטווחים שונים ובקצב גבוה במיוחד.                                        תכנון המשימות, חלוקת הסד"כ, איסוף המודיעין וחלוקת המטרות והיעדים לתקיפה, בכללן תקיפה בחזית, טיסה במרחב מאוים, תקיפה בעומק ושמירה על עליונות אווירית, מהווים תהליך מורכב ועתיר משאבים אנושיים שיתבע גיוס מילואים מירבי, כולל רוב טייסי המילואים הפעילים ובדימוס, לאיוש תאי השליטה והתקיפה במטה ובמפקדות היבשה. השאלה הנשאלת היא איך נסתדר אז, ללא אותם 20% טייסים סרבנים, ועד כמה חמורה תהיה הפגיעה בכשירות. התשובה – נסתדר.  משום ששולי הבטחון של החיל רחבים מספיק להכיל זאת. גם אם תהיה פגיעה מסוימת בכשירות, היא רחוקה מלהשאיר את עם ישראל ללא חיל אוויר אפקטיבי המסוגל להרתיע את האויב לממש את כוונותיו. עניין המחייב הסבר קצר.                                                          נתחיל בכך שחה"א שלנו משחק מזה למעלה מדור נגד שער כמעט ריק במרחב המשתרע מן המפרץ הפרסי לים השחור. טורקיה ומצרים מחזיקות בחיל אוויר משמעותי אך אינן מדינות אוייב. ליתר המדינות הסובבות אותנו, בכלל זה ירדן שעימה יש לנו חוזה שלום, אין חיל אוויר אפקטיבי. איראן מחזיקה לפי פירסומים כמאתיים מטוסי קרב והפצצה ישנים כמו מיג 29, פנטום, 5-F, 14-F, מיראז 1-F שאינם מהווים אפילו על הנייר איום למטוסי דור 4-5 שלנו. 

ואשר למערכות ההגנה האווירית, אלו של הסורים והחיזבאללה אינן מסוגלות להתמודד עם יכולות הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר. הטיסה בשמי סוריה ולבנון הפכה לסוג של טיול, מאז שהרוסים הוציאו את  סוללות הנ"מ המתקדמות שלהן על מנת להגן על שמי מוסקבה. איראן על פי הפרסומים הצטיידה בסוללת 300-S, אך מטוסי החמקן 35-F שבידי חיל האוויר מצויידים לפי פירסומים זרים במכשור המסוגל לשבש את פעולת המכ"ם האלקטרוני שלהן, והם חמושים בנוסף בטילים המאפשרים להשמידן באמצעות ירי מנגד מטווח של מאות קילומטרים.

כניסה של מערכות 400-S למרחב עלולה לשנות את התמונה, אבל לעת הזו חיל האוויר משחק נגד שער כמעט ריק.

העליונות האווירית במרחב היתה סוג של ניצחון פירוס, שהוליד את המענה הרקטי והטילי המאיים מצד אויבינו. אם עד מלחמת שלום הגליל היה בכוחו של חיל האוויר לאיין את חילות האוויר האויבים ולאפס את האיום שהציבו אחרי כל סבב לחימה, מזה למעלה מדור המצב התהפך. חיזבאללה, חמאס וג'יהאד, גילו יכולת התאוששות מדהימה בתום כל מבצע והצליחו להגדיל את טווחי השיגור, לשפר את הדיוק, ולהעצים את האיום על ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שחיל האוויר הגדיל את כוחו, הצטייד במטוסים וכטב"מים משוכללים ובנה מערכות פיקוד ושליטה משוכללות יותר, קטן הפער בין עוצמת ההרתעה ויכולת הסיכול שלנו לזו של האוייב, המגלה גמישות גבוהה. בעוד אנו מוסיפים להטיל יהבנו על מטוסים, הוא משפר יכולות שיגור ומגדיל את האיום הרקטי. החיבור בין עליונות אווירית לאי-יכולת לתרגם אותה לנטרול האיום האסטרטגי על העורף מוביל למסקנה לפיה עליונות חיל האוויר במרחב תוסיף להיות מוחלטת עם ובלי סרבנים. הוא הדין למרבה הצער באי-יכולתו למנוע נזק בלתי הפיך לעורף בהתרחש מלחמה רב זירתית כוללת.                                                                                              חיל האוויר לא יוכל למנוע שיגור של אלף ויותר טילים ליום, ביניהם גם טילים מדויקים היפרסוניים ובעלי יכולת תמרון, כמו גם נחילי רחפני נפץ לעבר העורף. שום תוספת של טייסים, מטוסים וכטב"מים, משוכללים ככל שיהיו, לא יעלימו את האיום, או ימנעו הרס ואלפי הרוגים. מן הסתם ניתן יהיה ליירט חלק באמצעות מערכות הגנ"א, ולסכל שיגורים פה ושם, בעיקר כאלה המכוונים לעבר מטרות אסטרטגיות, אבל לא הרבה יותר מכך.

על מנת להימנע מתסריט אימים כזה, מדינת ישראל אימצה מדיניות הרתעה המאיימת להשמיד מטרות אוייב אסטרטגיות תחנות כוח, בתי זיקוק, גשרים, סכרים, מסילות ברזל, כבישים, נמלי ים ושדות תעופה. "לחזור לתקופת האבן" הוא ביטוי שבכירי מערכת הביטחון אוהבים להשמיע, האחרון בהם שר הביטחון גלנט בחודש שעבר, בהתייחס לאיומי נסראללה.                                מדובר באיום על כמה מאות מטרות אזרחיות במרחב בין טהרן לרצועת עזה, אותן ניתן להוציא מכלל פעולה באמצעות הסד"כ האווירי גם ללא הסרבנים, תוך מיספר ימים ואגב פגיעה מסוימת ביתר המשימות. את זאת מבינים היטב גם עלי ח'אמנאי, נסראללה או סינואר בהנחה שהם קוראים עיתונים.

מגזין Flight Global טוען כי לחיל האוויר הישראלי300  מטוסי קרב-הפצצה, קצת פחות ממחציתם דו-מושביים, עליהם נוספים עוד 48 מסק"רים מסוג אפאצ'י. נניח ש-90% ממטוסי התקיפה הללו כשירים לפעולה תדיר, ובהנחה כי מטוס דור 4-5 יכול לבצע בממוצע 5-6 משימות ביממה, ושטייס + נווט יכולים לבצע בין שתיים לשלוש גיחות תקיפה באותו פרק זמן, ואם צריך – חשוב להדגיש – גם יותר, בכפוף למורכבות המשימה, המרחק, ומשתנים נוספים. יוצא שעל מנת להפעיל את כל הפלטפורמות 24X7 בו זמנית ! (נתון לא ריאלי)–  יש צורך בערך ב-850 טייסי קרב ונווטים פעילים.

חיל האוויר אינו מפרסם נתונים לגבי מיספר הטייסים שלו בסדיר ומילואים בכלל, וטייסי הקרב-הפצצה בפרט. מאז סוף שנות ה-90 מתנהלים שני קורסי טיס בשנה, אותם מסיימים בממוצע כ-40 בוגרים, רובם המכריע טייסים ונווטים, החתומים קבע ל-7 שנים מתום הקורס, כאשר בין שליש לחצי מהם ממשיך לשרת גם מעבר לכך. גיל הפרישה של טייסים ונווטים במילואים הוא בסביבות גיל 50, יוצא שגם אם רוב 20% סרבני המילואים הם טייסי קרב (מה שאינו בהכרח נכון), חיל האוויר יכול לעמוד באתגר.

לא מן הנמנע שהחיל ייאלץ לרדת ממיספר הקסם של X טייס/נווט למטוס, שקבע לעצמו בעקבות לקחי מלחמות יום כיפור ושלום הגליל, המהווה מבחינתו קו אדום, ושלא כל המובילים יהיו תמיד באותה רמה. ויחולו שינויים גם בכוח האדם המאייש את תאי שליטה בבור ביש"ם קרב (בשיגרה, אגב, רובם מאויישים על ידי סמלים בחובה). אבל בהינתן העליונות האווירית, אין מדובר באתגר בלתי סביר.

ויש עוד דברים שחיל האוויר יכול לעשות אם הוא רוצה להתמודד עם הבעייה, במקום לגלגל אותה לדרג המדיני. אחד מהם קשור בעידכון גיל הטיסה המבצעית המירבי, והאחדתו למצב שהיה לפני ארבע שנים. מהלך שהכעיס בשעתו טייסים ותיקים, שחוו מלחמות ומבצעים, יחזיר עשרות טייסים ומובילים ותיקים לטייסות, וישפר את היחס טייס/מטוס. אחת הטענות העיקריות שהשמיעו האחרונים, ובצדק מבחינתם, היתה שאי אפשר להשוות את העומס הפיזי והנפשי בו היו נתונים טייסים לפני 30-50 שנה, במטוסי הפאנטום והסקיהוק הישנים, לזה המוטל על טייס היום, ושהם כשירים לחלוטין למלא את רוב משימות התקיפה שמבצעים צעירים מהם בדור ויותר.         ואחרון, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות את טענות  מפקד חיל האוויר בדבר פגיעה בכשירות אם החיל ירד תחת הקו האדום שקבע לעצמו, שיוביל לכך שהעומס על הטייסים שהחליטו למלא את חובתם, וייאלצו לטוס יותר, יגרום לכך שיותר מטוסים יפגעו חלילה, וחלק מהטייסים ר"ל יפלו אבוי בשבי או יהרגו.

אבל זה כנראה המחיר שארגון שאינו מטפח את ערך הרעות בשורותיו ואינו יודע להתמודד עם סרבנות פוליטית, ייאלץ לשלם ביום פקודה, למרבה הצער והכאב. לא במקרה כתב חיים גורי על הרעות כי היא "אפורה עקשנית ושותקת," אנטיתזה לתהילה המלווה את מיתוס הטובים לטיס.

תא"ל (בדימוס) אבי ברבר המרשים, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, ציין בכתבה ב"מעריב" כי רק בשבי, הוא הפנים ממש את עומקה של הרעות. במכתבו לחיים גורי לאחר שובו מן השבי, כתב ברבר כי "כמה שיר הרעות ומושג הרעות בכלל עזרו לי לשרוד." ייתכן שעל מנת לקיים רעות צריך לאבד חברים, עניין נפוץ יותר בחילות היבשה, ולאושרנו כמעט אינו קורה בחיל האוויר בדור האחרון. אימון של פעם בשבוע בסימולטור, או טיסה בזוג ואפילו רביעייה אינה מייצרת רעות, אפילו למראית עין.

לעניין תקיפה באיראן ואפשרות ביצועה לנוכח סרבנות הטייסים, נאמר כי הפצצות מסוג 28GBU 'מפצחות הבונקרים', אותן רכש חיל האוויר לפי פרסומים, אינן מסוגלות לחדור חלק ניכר מהבונקרים בהם מאוחסנים מתקני הצנטריפוגה האיראנים. ומכל מקום חיסול תוכנית הגרעין, אינו מסתכם בהשבתת פעולת צנטריפוגות, אלא תובע בנוסף השמדת מתקנים צבאיים ומטרות אזרחיות נוספות. מדובר במשימה שרק מעצמה צבאית מסוגלת לבצע.

נוסיף גם שאילו איראן היתה מעוניינת באמת להפוך מדינה גרעינית, היא לא היתה גוררת רגליים במשך 30 שנה ומאיימת 'תחזיקו אותי', רק על מנת לסחוט ממדינות המערב, רוסיה וסין (שלאף אחת מהן, מסיבותיה שלה, אין אינטרס בהתגרענות איראנית) טובות הנאה בשיטת הפרוטקשן – אלא מפתחת כבר את הדור השלישי של פצצות האטום שלה.                    רק על מנת לסבר את האוזן, שום מדינה בעולם, בכלל זה צפון קוריאה, פקיסטן והודו, לא היו זקוקות ליותר מ-10 שנים על מנת להגיע לנשק גרעיני. איראן אינה נופלת מהן ברמתה הטכנולוגית, ומרבצי האורניום בשטחה הם מהגדולים בעולם. מה שישראל יכולה  לעשות במקרה של דהירה איראנית לנשק גרעיני, הוא לחולל פרובוקציה, שתאלץ את המעצמות להיכנס לקלחת, ותכריח את טהראן לשנות כיוון. משול הדבר לטכניקה של שימוש מבוקר באש לצורך כיבוי, הנקוטה במדינות שיש בהן שריפות ענק, כמו קליפורניה או אוסטרליה. חיל האוויר יכול לחולל זאת גם ללא 20% סרבנים.

לא ניכנס כאן לסוגיית ההרתעה האסטרטגית שנודעה בשם "ברירת שמעון" נאמר רק שלפי פרסומים זרים, במשרד הביטחון ישנו גוף מסווג העוסק בכך דרך קבע, וגם בחיל האוויר קיימת מסגרת ייעודית המבוססת על אנשי קבע ואמונה על טיפול בנושא. לסרבנות ולסרבנים אין ככל הנראה נגיעה בנדון.

ההיסטריה המלווה את העיסוק בנושא סרבנות טייסי המילואים מוגזמת. אכן עדיף היה אילו הנושא לא היה עולה בכלל לסדר היום, שהרי שום ברכה אין בו. רק תדהמה גדולה מכך שטובי בנינו, אנשים שמדינת ישראל טיפחה והכשירה, והפקידה בידם את מכונות המלחמה היקרות ביותר שלה, מפקירים אותה ואותנו על מנת לקדם אג'נדה פוליטית.

מי שטוען כי אין מדובר באג'נדה פוליטית, מוזמן לעיין בתוצאות מדגם שערך פורום 555 המונה לטענת מארגניו כאלף טייסים, נווטים ובכירים לשעבר בחיל האוויר, שהעלה כי אף לא אחד מהם בחר בממשלה הנוכחית. השאלה הנשאלת היא כיצד הגענו למצב בו סרבנות הפכה כלי נשק פוליטי לגיטימי, הזוכה לאהדה תקשורתית, מימון ותמיכה של האליטות בישראל.

התשובה הקצרה לכך היא, שהאליטות הללו מאסו זה מכבר בשיטה הדמוקרטית, וחלקים נרחבים בהן מוכנים לעשות הכול על מנת לשנות את בחירת העם, ולהחליפה בשלטון משפטנים ופקידים הנאמנים לתפיסת עולמם.

שאלה שנייה ומתבקשת היא אם כטענת הכותב, סרבנות טייסי המילואים הנוכחית אינה פוגעת משמעותית בביטחון המדינה, ממה נחרדו כל כך מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל ושר הביטחון. התשובה היא שמאז מלחמת ששת הימים, חיל האוויר מיצב את עצמו בתור מגן ישראל וטיפח את המיתוס לפיו ביכולתו להרתיע ולהכריע את מבקשי רעתנו בכוחות עצמו. מה שהעניק לו עדיפות מוחצת על פני יתר הזרועות והפך את צה"ל, המטכ"ל וזרוע היבשה, עזר כנגדו לכל היותר. זאת למרות העובדה שמזה דור ויותר אין בכוחו להגן יותר על שמי המדינה, להרתיע את אויביה מלשגר לעברה רקטות, ולהכריע מערכות נגד אירגוני טרור קיקיוניים בעזה.

אבל קשה לסדוק מיתוסים. וכאשר במקום לנהל סיכונים באופן מושכל מניחים את כל הציפיות הביטחוניות בסל אחד, גובר החשש שיתרחש אסון. לבטח כשהולך ומתחוור כי המלחמה הבאה תהיה שונה, ושצה"ל אינו ערוך לקראתה. בנסיבות הללו כל איום בסרבנות טייסים מגדיל את חשש ראשי מערכת הביטחון מפני פסק דינה של ההיסטוריה, שתשפוט אותם בחומרה על כך שלא רק נכשלו לטפל בבעייה העקרונית, אלא גם העלימו עין מספיחיה.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

אהוד: המאמר המטלטל הזה פורסם קודם באתר "מידה". חבל שהאנשים שעדיין קוראים את "הארץ", ומולעטים בכתבות תלושות מן המציאות ומגמתיות, גם בזכות הסרבנות – לא יזכו לקרוא אותו. ואני חושב שגם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל חייבים לקרוא אותו אך אין לי גישה ישירה אליהם.

* * *

שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד:

בערוּת – היא כוח

שקר – הוא אמת

נביאי שקר – סופרים: הזמן השחור

נביאי שקר – עיתונאים: בקרוב המדינה תתמוטט

ירידה  – היא הציונות החדשה: רילוקיישן

סרבנות ו"הפסקת התנדבות"  – הן פטריוטיוּת

דמוקרטיה – היא דיקטטורה

ממשלה חוקית – היא הפיכה

בית משפט עליון – יכול להוציא ראש ממשלה מכהן לנבצרות

סמלי שינאה – דגלי כחול-לבן סיניים בהפגנות

"מנהיגת מחאה" שקמה ברסלר – יקירת תקשורת

נאצים – הם גרמנים וגם שרי ממשלה יהודים בישראל

64 ח"כי הקואליציה – שלט בהפגנה: "64 פושעים!"

עוד שלט נחמד – "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ!"

טייסת-מסוק אנטישמית שירה אטינג – יקירת תקשורת

טועים ומטעים – הם יקירי הפגנות המחאה

"לשעברים" מתוסכלים וגם עשירים – האורקל מדלפי

רוב העם – מטומטמים

התא של אולמרט במעשיהו – מחכה לנתניהו

האחריות ועול ביטחון ישראל על כתפיו – הנאשם בפלילים

חופשת ראש הממשלה – בזמבורות לא נאפשר לו רגע של שקט

ביקור נתניהו בארה"ב – כל מי שהירבה לשקצו הרי זה משובח

ממשלת ישראל – עבריינית ופאשיסטית

ה"כיבוש" – גזענות ואפרטהייד

מדינת ישראל – חורבן בית שלישי

הפלסטינים – צודקים

האיום הגרעיני האיראני – המצאה של ביבי

תכלה שנה וברכותיה – תחל שנה וקללותיה

נלך כצאן לטבח!

* * *

איליה בר-זאב

יש משהו בשרב הזה

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָּׁרָב הַזֶּה, בַּתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים

בַּצְּלָלִים הַדַּקִּים הַזּוֹרְמִים

אֵי-מִשָּׁם

בְּחִבּוּק הָרִצְפָּה הַקָּרָה

בְּלִטּוּף רַקּוֹתַיִךְ בְּמַיִם צְלוּלִים

בְּמַנְגִּינוֹת מִשָּׁנִים רְחוֹקוֹת

בְּטַעֲמָן הַיָּשָׁן.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָּׁרָב הַזֶּה שֶׁמֵרִיץ אוֹתִי בַּכְּרָמִים

לְהַצִּיל לִבְלוּבִים

לִמְעוֹד בֵּין הַשּׁוּרוֹת

לְהִשָּׁעֵן אֶל גְּזָעִים מְפֻתָּלִים –

אִישׁ תַּחַת גֶּפֶן סוֹרַחַת

חוֹפֵר בְּכַפּוֹת יָדָיו

שׁוּחָה.

בכל זאת משהו מטריד

מַה יִכָּתֵב לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

הֲרֵי צִפֳּרֵי הַשִּׁיר מַמְשִׁיכוֹת לָשִׁיר

וְאֵלּוּ שֶׁנוֹעֲדוּ לִנְדוֹד

נוֹדְדוֹת.

מְשׁוֹרְרִים מַמְשִׁיכִים לְהַדֵּק

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת,

סָפֵק אִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח בֵּיתָם

לִצְעֹק עִם חֲשֵׁכָה.

מַה יֵאָמֵר לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

"מַה יִשָּׁאֵר?" שׁוֹאֵלֶת תֶּרֶזָה דִי מוֹן:

"מִלִּים,

מִלִּים כָּאֵפֶר..."*

בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד בְּיוֹם אָבִיב שֶׁכָּזֶה –

צִפֳּרִים אִלְּמוֹת מְפֻסָּלוֹת עַל קַוֵּי מֶתַח גְּבוֹהִים,

מַמְתִּינוֹת.

וְאוּלַי אֵלּוּ הַשְּׁלָטִים הַכְּתֻמִּים בְּמֶחְלָף אַשְׁדּוֹד

הַמַּבְטִיחִים סִיּוּם מְדֻיָּק –

תַּאֲרִיך יַעַד

            מוֹעֵד

                  זִכָּרוֹן.

יִבְבַת מְכוֹנִיּוֹת קוֹרֵאת לְהֵאָסֵף –

בְּפֶתַח הָאֹהֶל,בֵּין הַמָּסַכִּים,

אָנוּ נֶעְלָמִים בָּאוֹב 

* אהבתה של תרזה די מון – ארספואטיקה של לאה גולדברג

* * *

אורי הייטנר

1. גולדה – צדק מאוחר

להפגנה הראשונה שבה השתתפתי בחיי, הלכתי בגיל 11. היה זה ב-11 באפריל 1974, עשרה ימים לאחר פרסום מסקנות הביניים של ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית לחקר המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים. את ההפגנה, בגן הוורדים בירושלים, מול משכן הכנסת, ארגנו תנועות המחאה בהנהגת מוטי אשכנזי ואסא קדמוני. הדרישה היתה – התפטרותם של ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין.

גולדה התפטרה בו ביום. ההפגנה השיגה את מטרתה. חשתי שבזכותי גולדה התפטרה.

היום, בחלוף יובל, האם אני עומד מאחורי השתתפותי בהפגנה הזאת? האם התביעה היתה מוצדקת? את התשובה לשאלה הזו נתנה גולדה מאיר עצמה. בבחירות שנערכו פחות משלושה חודשים אחרי המלחמה, ב-31 בדצמבר 1973, ניצחה גולדה מאיר. המערך בהנהגתה זכה ב-51 מנדטים. שלושה חודשים לאחר מכן, ועדת החקירה הממלכתית, בראשות נשיא בית המשפט העליון אגרנט, זיכתה את הדרג המדיני מאחריות למחדל. תמיכת העם בבחירות, תמיכת הכנסת והחלטת ועדת החקירה, הן סיבות טובות בעבורה להמשיך עד תום הקדנציה. גולדה בחרה מרצונה החופשי להתפטר, ובכך לקחת אחריות על המחדל. היא לקחה אחריות בשל עצם היותה ראש הממשלה, האיש העומד בראש הפירמידה ונושא בשל כך באחריות מיניסטריאלית. היא עצמה אמרה שלעולם לא תסלח לעצמה על המחדל.

האם אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו מנהיג ישראלי בישראל הנוכחית, בעידן הביביסטי, שיתנדב לקחת על עצמו אחריות בסיטואציה דומה ולהתפטר? שאלה רטורית. אני רואה בהתפטרותה מעשה מנהיגותי הרואי, והתנהגות אישית אצילית, נדירה במחוזותינו.

היא צדקה. העומד בראש נושא באחריות. לטוב ורע.

במשך חמישים שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר היא קורבן לרצח אופי שיטתי, מגובה בכל תופי הטאם-טאם של התקשורת. את המסע הזה הוביל השמאל היוני. מובילי המתקפה היו שולמית אלוני, יוסי שריד ואורי אבנרי, והמשיכו אותה יוסי ביילין ואפילו אהוד ברק וכל קובעי הטעם בברנז'ות התקשורתיות והאקדמיות. גולדה הוצגה כדמון המוחלט, וההתעללות בזכרה לא ידעה שובע. היא היתה למשל ולשנינה אפילו בקרב הפמיניסטיות השמאלניות, שהציגו אותה כמנהיגה אנטי פמיניסטית, שהתנכרה למאבק הפמיניסטי ולא קידמה נשים. התיתכן טענה אבסורדית יותר? הרי עצם העובדה שאישה, בשנות השישים של המאה שעברה, ומאז עברנו אלפי שנות אור במעמד האישה בארץ ובעולם, נבחרה להנהגת אומה במלחמה – יכולה להיות תרומה גדולה מזו למאבק הנשים לשוויון? לא בכדי היתה גולדה לאייקון עולמי ולמודל לחיקוי למנהיגוֹת בעולם. גולדה הייתה האישה השלישית בעולם שכיהנה בתפקיד זה.

נכון, גולדה לא שרפה חזיות ולא השתתפה במאבקים פמיניסטיים. היא גם לא האמינה בשיריונים, כי ראתה בהם עלבון לנשים. אפשר להתווכח על העמדה הזאת. אך מה יותר פמיניסטי מאישה שכבר משנות העשרים של המאה העשרים התבלטה כמנהיגה בשורה הראשונה של מנהיגי תנועת העבודה והיישוב היהודי בארץ ישראל.

בשבת השחורה (1946), כאשר נאסרו ראשי היישוב, הבריטים פסחו עליה, כנראה בשל היותה אישה. או אז, כאשר כל ההנהגה ישבה במחנות מעצר (בן גוריון היה בחו"ל באותה שעה ולא נעצר, אך גם לא מיהר לחזור כי ידע שייעצר מיד בשובו), גולדה הצעירה הנהיגה, למעשה, את המוסדות הלאומיים, בשעת משבר קשה, ייצגה את היישוב כלפי השלטון המנדטורי, ועשתה זאת באופן טבעי, ללא שמץ של רגש נחיתות בשל היותה אישה.

לא הכול אהבו זאת. החוגים הדתיים, למשל, התקשו לבלוע זאת. וכך כתב "הצופה", ביטאון תנועת המזרחי: "כל הכבוד לאישה חכמה ואנרגטית זו, אבל אי אפשר להעמידה בראש אחד המכשירים המרכזיים של העם היהודי. יש חוק טבעי כחוקי הטבע, זהו החוק היהודי הנצחי. יש גבולות, וכל מין חייב לדעת את מוגבלויותיו." לעומת זאת, כלל היישוב קיבל את מנהיגותה כטבעית ומובנת מאליה.

גולדה מאיר היא אחת משתי הנשים היחידות שחתמו על מגילת העצמאות (השנייה – רחל כהן כגן). עם הקמת המדינה, רצה בן גוריון לצרף אותה לממשלה, שמנתה 13 חברים. היונים במפלגתו, שהיוו משקל נגד לאקטיביסטים בהנהגתו, לא היו מוכנים להגדיל את כוחו של מחנה ב"ג. באותם הימים ראש הממשלה לא מינה את שרי ממשלתו, אלא הנהגת מפא"י, וגולדה לא זכתה ברוב הדרוש ולא נבחרה לממשלה. בן גוריון רצה במינויה, קודם כל בשל כישוריה ועמדותיה, ובשל הצלחתה האדירה בגיוס משאבים לצה"ל במסע גיוס כספים בארה"ב במלחמת השחרור, ובהצלחתה הכבירה בהסברת המדינה הצעירה, אך גם בשל היותה אישה. "אישה אחת הכרחי שהיא תהיה בממשלה המצומצמת, קודם כל משום שהיא מתאימה לכך. אולם זה לא מספיק, מפני שיש הרבה חברים שמתאימים לכך... לא ייתכן שמחצית היישוב, מחצית העם היהודי, לא תמצא שום נציגות בממשלה הראשונה שאנו מנסים להקים בא"י. ... דבר זה יש לו ערך פוליטי כביר. חשוב לנו דווקא פה להדגיש ולהדגים את האופי של היישוב היהודי ושל המדינה היהודית במזרח הקרוב." יש לציין, שכבר ב-1948 כתב בן גוריון ביומנו, שגולדה מתאימה לבוא במקומו!

משלא הצליח להביא לבחירתה, הוא שלח אותה לתפקיד הצירה הישראלית למוסקבה. היא התקבלה בהערצה בידי יהדות בריה"מ. רק בממשלה השנייה הצליח ב"ג למנותה. היא כיהנה שנים רבות כשרת העבודה ואח"כ שנים רבות כשרת החוץ, והצליחה מאוד בתפקידיה. לאורך כל אותן שנים, היא היתה האישה היחידה סביב שולחן הממשלה.

כתב האישום נגד גולדה מתמקד במלחמת יום הכיפורים, אך היא גם מוצגת כראש ממשלה אנטי חברתי, מנוכרת למצוקות החברתיות. כל זאת, בשל התבטאות אחת. היא אמרה על הפנתרים השחורים שהם לא נחמדים. האמת היא, שבתגובה לאמירה שהם נחמדים, אמרה גולדה שמי שמיידים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, הם לא נחמדים. והיא צדקה. אבל האמת היא שגולדה לקחה ברצינות רבה את מאבק הפנתרים השחורים. היא הקימה את ועדת כ"ץ, בראשות פרופ' ישראל כ"ץ, לימים שר העבודה והרווחה מטעם ד"ש בממשלת בגין, שנועדה לגבש את המדיניות החברתית של ממשלתה. ההגדרה הרשמית של הוועדה הייתה מצומצמת: "ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה." למעשה, הוועדה עסקה בכל נושא הפערים בחברה וצמצומם. גולדה אימצה את המסקנות. אף שהיתה זו תקופת בחירות, גולדה הציגה לציבור את תמונת המצב העגום בתחום הפערים החברתיים, כפי שעלו ממסקנות הוועדה. מימוש המסקנות היה הדגל המרכזי שלה בבחירות. היא הציגה את מימוש מסקנות הוועדה כיעד הראשי לקדנציה הבאה כראש הממשלה. בין היתר, מדובר היה בהגדלת ההוצאות לשירותים חברתיים, בייחוד לשכבות החלשות, הגדלה משמעותית של תקציבי החינוך, בעיקר בפריפריה, הרחבת תשלומי קצבאות לקשישים, גמלאים, מקרי סעד. מה שקטע את המהלך החברתי הגדול הזה היה מלחמת יום הכיפורים, שפרצה סמוך לבחירות.

כשרת העבודה הייתה גולדה מאיר אם מדינת הרווחה הישראלית. היא הקימה את הביטוח הלאומי. היא הקימה את מעונות היום. היא קידמה מהלכים לאומיים לעידוד נשים לצאת לעבודה, תופעה נדירה באותה תקופה. היא הובילה את החקיקה הסוציאלית הענפה בשנותיה הראשונות של המדינה. בכל שנות קיומה של המדינה, אין מי שתרומתו לחקיקה הסוציאלית ולהקמת מוסדות הרווחה דומה לשלה. היא דגלה בחובת המדינה להבטיח לאזרחיה את הקיום החומרי ולסייע להם במתן שירותי בריאות, ביטוח זקנה, ביטוח בעת מחלה ותאונות עבודה, מענקי לידה וחופשות, חוק שירות מילואים, חיילים משוחררים, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק עבודת נוער, חוק עבודת נשים, חוק חופשה שנתית. היא שאפה להעמיד את ישראל בשורה הראשונה של מדינות הרווחה המתקדמות באירופה, למרות הפער האדיר במשאבים ובהון האנושי. הדבר היה כרוך במאבקים קשים וממושכים עם האוצר, אך היא הצליחה, חרף היותה של ישראל מדינה קטנה, ענייה, במלחמה, עסוקה בקליטה גדולה ותחת משטר צנע. היא הצליחה בזכות אמונה היוקדת בסוציאליזם, ובזכות עוצמתה האישית והפוליטית הגדולה. עם זאת, היא סלדה מתרבות של "מגיע לי", של מסכנות, של בכיינות. היא עמדה על חובתו של כל אזרח לתרום את חלקו בעבודה קשה, כמיטב יכולתו.

גולת הכותרת של תפקידה, היה אחריותה על קליטת העלייה הגדולה, שבה ישראל הקטנה והענייה כמעט שילשה את גודלה, בעלייה הגדולה של ניצולי השואה מאירופה ובעיקר של יהדות ארצות ערב. לא היה עולה אחד שלא היתה לו קורת גג. בעיניי, הקליטה הגדולה הזאת, קליטתה וההתיישבות הרחבה של העולים, היא ההישג הגדול ביותר בתולדות הציונות. לצד בן גוריון ואשכול, גולדה היא האחראית להצלחה הזו. 

כתב האישום נגד גולדה הוא בעיקר על מלחמת יום הכיפורים. מן הראוי לבחון זאת במהלכים המדיניים בשנים ובחודשים שקדמו למלחמה, במחדל ערב פרוץ המלחמה ובניהול המלחמה עצמה והמהלכים המדיניים במלחמה ובעקבותיה. נלך מהסוף להתחלה.

גולדה ניהלה את המלחמה הקשה; המשבר הביטחוני והמוראלי הקשה ביותר בתולדות המדינה, עת רבים בצמרת ובראשם שר הביטחון דיין שקעו לדכדוך על סף יאוש – ביד רמה, בקור רוח, בתבונה ביטחונית ומדינית רבה והובילה את צה"ל לניצחון צבאי אדיר, בהתייחס לנקודת הפתיחה. היא קיבלה את ההכרעות הגדולות שהביאו לניצחון בשתי הגזרות. היא מנעה הרפתקאות מטורפות, כמו זו של דיין שהציע להציג בפומבי טילי יריחו חמושים בראשי  נפץ גרעינים (כמעט שכחתי לכתוב "לפי מקורות זרים"). היא הביאה, במהלכים מדיניים מזהירים, לרכבת האווירית האמריקאית שבלעדיה ספק אם יכולנו לנצח. היא הביאה להפסקת אש בתנאים טובים, שכללו חילופי שבויים עם מצרים ופתיחת משא ומתן ישיר עם ישראל, לראשונה מאז קום המדינה. היא ניהלה בהצלחה רבה ובנחישות מו"מ עם סוריה על הסכם הפרדת הכוחות, תוך שחאפז אסד נאלץ להתקפל בהדרגה מכל תביעותיו הראשוניות ולהסתפק בנסיגה מקוניטרה. קוניטרה היתה בעבורו לסמל, כי היא היתה בירת הגולן בתקופה הסורית, אך לא היה לה כל ערך טופוגרפי או התיישבותי לישראל וניתן היה לוותר עליה כדי להגיע להסכם, לחילופי שבויים ולסיום מלחמת ההתשה הקשה בחודשים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. גולדה עמדה בצורה מעוררת השתאות במבחנה הגדול ביותר, כקברניטה של ישראל בשעתה הקשה.

באשר למחדל – כפי שגולדה עצמה הבינה, עצם העובדה שהיא עמדה בראש המערכת, הנושאת במלוא האחריות, מעמידה אותה כאחראית למחדל, ולכן היא התפטרה. עם זאת, בלי להקל ראש באחריותה העליונה, יש הרבה נסיבות לטובתה. אחרי מלחמת ששת הימים, הגנרלים, אלה שבצבא ואלה שבממשלה, היו הסטארים הגדולים, בני סמכא בלתי מעורערת בענייני ביטחון. כולם, ובראשם שר הביטחון דיין, אימצו את הקונספציה היהירה של אמ"ן ושל ראש אמ"ן הכריזמטי אלי זעירא, שעד הרגע האחרון קבע בנחרצות שהסבירות למלחמה "נמוכה מנמוכה." יתר על כן, היא זכרה היטב כיצד, כאשר בניגוד לעמדת אמ"ן היא החליטה על גיוס חלקי במאי 1973, לא קרה דבר בגבולות, וחששה מהנזק הכלכלי של גיוס אחת לכמה חודשים מחשש למלחמה, שאמ"ן שולל את היתכנותה מכל וכל. קשה היה לאזרח, חסר ניסיון צבאי, לעמוד מול כל המומחים הנחושים כל כך. האמת היא, שתחושות הבטן שלה היו שונות, והיא הטילה ספק יותר מאחרים. אך בסופו של דבר היא קיבלה את עמדת המומחים, ועל כן היא נושאת באחריות למחדל. היא נהגה לומר שלעולם לא תסלח לעצמה על כך שלא פעלה על פי תחושות הבטן שלה. עם זאת, ייזקף לזכותה, שבבוקר יום הכיפורים היא העדיפה את עמדת דדו על אזהרות דיין ואישרה את גיוס המילואים הנרחב.

לחובתה ייזקף המחדל, שבעיניי הוא המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים – ההבלגה על קידום טילי הנ"מ המצריים לתעלה מיד לאחר הסכם הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה, תוך הפרה בוטה של ההסכם. היא הבליגה, מחשש לחידוש האש, ושילמנו על כך מחיר כבד ביותר במלחמה. ובאשר לכתב האישום על החמצת סיכויי השלום לפני המלחמה – זו אגדה אורבנית שלא היתה ולא נבראה. ככל שחולפות השנים ונפתחים הארכיונים, כך נחשפת התמונה האמיתית. גולדה לא דחתה שום הצעת שלום מצרית, כי לא היתה הצעה כזו. ההיפך הוא הנכון, שוב ושוב דרשה גולדה מו"מ ישיר על חוזה שלום או על הסכם ביניים עם מצרים, וסאדאת לא היה מוכן לשמוע על כך. סאדאת היה נחוש לצאת למלחמה, כדי לשקם את כבודה האבוד של מצרים אחרי התבוסה בששת הימים. רק אחרי המלחמה הוא שינה את טעמו. ייתכן שהוא הסכים בזכות הניצחונות של מצרים בראשית המלחמה, שהופנמו בתודעה כניצחון במלחמה. ייתכן שהוא הסכים לאחר שהבין את יחסי הכוחות האמיתיים, אם המלחמה הסתיימה כפי שהסתיימה למרות תנאי הפתיחה. אך לפני המלחמה, הוא לא היה מוכן לשמוע על שלום.

לאחרונה, יצא לאור ספרם של ההיסטוריונים חגי צורף ומאיר בוימפלד, "יום יבוא ויפתחו הארכיונים". הכותרת מצטטת את הדברים שגולדה נהגה לומר, כדי להסביר את סירובה להגן על שמה הטוב מול המתקפות המרושעות עליה. יום יבוא, היא אמרה, הארכיונים יפתחו, והאמת תצא לאור. צורף ובוימפלד, שגדלו על מיתוס ההאשמות נגד גולדה, גילו באמצעות הארכיונים את האמת, והיא הפוכה למיתוס הזה. המחקר הרציני ביותר בנושא, הוא טרילוגיית הספרים של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, על השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים: "התשה", "הזמן הפלסטיני" ו"רהב". מחקרו המונומנטלי, שהשתרע על שלושה כרכים עבי כרס, מפריך מכל וכל את טענת השלום שהוחמץ, ולא הותיר ממנה, אלא עפר ואפר. נכון, גלבר אינו מקושר כמו אותו שרלטן, המחובר לשופרות היח"צ, שהוציא ספר שבו הפך מהיסטוריון לקטיגור ופירסם כתב אשמה, המבוסס על רסיסי עובדות מחוץ לכל הקשר, כמי שסימן את העיגול סביב החץ שירה.

האם ניתן לגבור על חמישים שנות הנדסת תודעה? האם אפשר להתגבר על שטיפת מוח בת יובל שנים? אין מנהיג בתולדות המדינה שעשו לו רצח אופי שיטתי במשך עשרות שנים, כמו לגולדה מאיר. היום, כעבור חמישים שנה, סוף סוף מתחיל להיעשות צדק עם זיכרהּ. האם האמת, שעד לפני זמן קצר היה צריך אומץ להתבזות ולומר אותה, שגולדה מאיר היתה מנהיגה דגולה, שבכושר מנהיגות עילאי, קור רוח, אומץ יוצא דופן, אחריות ותבונה הובילה את ישראל לניצחון במלחמה, מתוך תנאי הפתיחה הנוראים, ולהישגים מדיניים משמעותיים, ושבניגוד למיתוס היא לא דחתה לפני המלחמה שום הצעת שלום, שלא היתה ולא נבראה; האם האמת תוכל לנצח את המיתוס?

היום, חמישים שנים אחרי, ולנוכח מחקרים של היסטוריונים רציניים, ובזכות פתיחת מסמכים שהיו חסויים עד כה, ובזכות הסרט של דני קושמרו בערוץ 12 המבוסס על יומני הלשכה, וגם בזכות הסרט "גולדה" עם הלן מירן, יש סיכוי לתזוזה והלוואי, אני מייחל לכך, שהאמת תגבר על המיתוס. עד לאחרונה כפירה במיתוס נתפסה כחתרנות של ממש. והנה, דומה שמתחולל שינוי. 

גולדה לא היתה חפה מטעויות. אין מקום גם לאידיאליזציה שלה. אבל הגיעה השעה לעשות צדק מאוחר עם זיכרה.

פורסם לראשונה ב"בין חברים"

https://kibbutzdemocrati.webaxy.com/cgi-webaxy/item?index

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

גולדה, אסתר ראבּ ואני

באמצע מרס 1974 פירסמתי ב"דבר" וב"הארץ" מכתב גלוי לראש הממשלה גולדה מאיר וזה היה לשונו:

"גולדה מאיר, אינני אלא סופר, אך מעט חוש היסטורי יש לי, ואני נשבע, נשבע לך, כי ההיסטוריה תשפוט אותך בחומרה ובאכזריות על החלטתך להמשיך ולכהן כראש הממשלה. כמה כיתות של סופרים גייס סטאלין, כדי לפאר את שמו בפני ההיסטוריה – וקם סולז'ניצין אחד ודיבר אמת של ספרות – והיא אמת ההיסטוריה כיום. לוא אני במקומך הייתי חושש מכל מה שכל סופר ישר יכתוב עלייך ועל תקופתך בארץ, כי כך, רק כך – ולא בדברי חנופה של מרכז המפלגה – ייחרץ גורל דמותך בהיסטוריה שלנו."

בעקבות דבריי כתבה אסתר [דודתי אחות אבי, אסתר ראב] לגולדה מאיר מכתב הזדהות, שרק ראשיתו נותרה כטיוטה בעיזבונה:

לכבוד ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, גברת יקרה! אני רוצה להביע לך בזה את צערי על כל העלבונות וההתחצפויות אשר הדור הצעיר מטיל בך. אני המכירה אותך מזה שנים יודעת שכל חייך היו קודש לעם, ואין להתייחס אלייך – אלא בכבוד הגובל לפעמים בהערצה...

ב-3 באפריל שלח אלי מזרחי, מנהל לשכת ראש הממשלה, את המכתב הבא לאסתר: "לכבוד גב' אסתר ראט [כך במקור], ת.ד. 1033, טבעון. גב' ראט הנכבדה, הנני מאשר קבלת מכתבך מיום 22.3.1974. ראש הממשלה מודה לך מאוד על שמצאת לנכון לכתוב אליה."

איזכור לחילופי המכתבים הללו מצוי במכתב ששיגרה אסתר לראובן שוהם: "רק אהוד עוד מעכיר את רוחי – כתבתי מכתב לגולדה, והיא הודתה לי עליו בלשון פקחית – משמע שקראה את כתב הפלסתר של אהוד." (20.4.1974).

הנוסח המלא של מכתב ההתנצלות של אסתר אינו מצוי בידי, אך אולי הוא שמור עד היום בגנזך המדינה תחת השם: אסתר ראט. על-כל-פנים, בביקורי הראשון אצל אסתר בטבעון לאחר פרסום המכתבים, לאחר עצם שמחתה על בואי, היא פותחת עליי פה:

"מי אתה בכלל שתכתוב כך נגד גולדה? היא אישה גדולה וחשובה ואני מעריצה אותה. תדע לך שכבר כתבתי לה והתנצלתי בשם כל המשפחה, ואמרתי לה שאתה הכבשה השחורה של המשפחה וביקשתי שהיא לא תתחשב בדברים שלך כי אתה לא מייצג את ה'ראבים'. אבא שלך כבר לא בחיים, אז התפקיד שלי להגיד לך את זה. וחוץ מזה, הלא בי מתנקמים אחר-כך על כל הדיעות הפוליטיות שלך! אני משלמת את המחיר! אחרי כל פעם שאתה מפרסם דברים נגד – הם עוברים כאן בלילות ודוקרים אותי במכות-חשמל – המשמר-האזרחי, הנוער-העובד. עד היום לא סלחו לי שאני בת-איכרים. עד היום אני סובלת מהשנאה שהשאיר אחריו ברוך [אחיה ברוך בן עזר ראב] בחוגי השמאל בגלל העבודה הערבית, ועכשיו אתה בא ומוסיף עם הדיעות התבוסתניות שלך, גיבור גדול! אני סובלת בשבילך!"

מכתבה של גולדה לאסתר לא נשתמר בארכיונה, וספק אם נכתב. לאסתר אין שום ביקורת על גולדה בעקבות מלחמת יום כיפור. ייתכן שמעמד קבלת פרס ראש הממשלה מידי גולדה נחקק בה עמוק מאוד והיא רואה בו סמל היסטורי-תנ"כי לשתיהן, היא המשוררת, וגולדה – הכוהנת הגדולה.

אסתר מקדישה לה את השיר "בנות חווה" ומדפיסה אותו ב"ידיעות אחרונות" (12.9.1977). השיר פותח במילים: "יש נשים – / כוהנות גדולות / שליחות – / רוח-אנוש / וברוכות-אל". ההקדשה אינה נדפסת בעיתון, אלא נמצאת לימים בטיוטת השיר, בעיזבון.

כותבת אסתר לברוך אורן: "שירי ['בנות חווה'] בידיעות אחרונות הביא לי גל הדים, בעצם היה מוקדש לגולדה – אבל מפאת המערבל הפוליטי, שאין לי כל חלק בו, נמנעתי מעשות זאת, הזמנים טרופים כל-כך ואני אפוליטית גמורה – " (7.12.1977).

[מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב. עם עובד, 1997].

אהוד בן עזר

* * *

אסתר ראב

בְּנוֹת חַוָּה

לגולדה מאיר

יֵשׁ נָשִׁים  –

כֹּהֲנוֹת גְּדוֹלוֹת

שְׁלִיחוֹת  –

רוּחַ-אֱנוֹשׁ

וּבְרוּכוֹת-אֵל

נָגַע בָּהֶן  –

בְּזֶרֶת קַלָּה;

נֶסֶךְ צוּף וְלַעֲנָה

תּוֹכָן

וְרֶקַע נַפְשָׁן  –

עֶשֶׁת וְחָלָב:

צֵלָע רַכָּה,

וְיַד-בַּרְזֶל  –

כְּיַד-הַקֵּינִית  –

עָשָׂה,

חָלַט בְּגוּפָן

מוֹר, עִשְּׂבֵי בְּרֵאשִׁית

יֵשׁ נָשִׁים כֹּהֲנוֹת גְּדוֹלוֹת

סָגְדוּ לָהֶן  –

בָּנוּ לָהֶן מִזְבְּחוֹת

בְּרֹאשׁ הָרִים;

נָשִׁים בִּשְׂמָלוֹת בְּהִירוֹת

נָשִׁים בִּשְׂמָלוֹת כֵּהוֹת:

כָּנָף לָהֵן

חֲבוּיָה צְחוֹרָה

כְּנַף-פְּלוּמָה צְחוֹרָה

בֵּין זְרוֹעַ

וּמֹתֶן-צַר  –

פֶּתַע נִפְרֶשֶׂת

זוֹהֶרֶת:

חֶסֶד-אֱלוֹהַּ  –

מִמָּעַל:

מוֹר עִשְּׂבֵי-בְּרֵאשִׁית

נוֹשֵׁב בַּלָּאט  –  –  –

1977

* * *

עדינה בר-אל

איסר הראל כמשורר צעיר

איסר הראל (הלפרין) נולד בשנת 1912 בעיירה ויסבסק ברוסיה ונפטר בתל-אביב בשנת 2003. בשנת 1922 היה בהכשרה של "החלוץ" בלטביה ועלה ארצה בשנת 1930. בשנת 1939 הצטרף ל"הגנה" ובשנת 1944 עבר לשרת ביחידה המודיעין של ה"הגנה".  בין השנים 1948 ו-1952 היה ראש "המוסד", שירות הביטחון הכללי.

איסר הראל. ויקיפדיה.

מסתבר שבנעוריו כתב שירים ביידיש.  אחיינו דודיק הלפרין ממושב גני-עם הוציא לאור ספרון עם תרגום שיריו. אחד השירים שכתב איסר בגיל 16 הוא "בירוביג'אן". לפי התאריך זה נכתב כנראה בזמן שהותו בהכשרת "החלוץ" בדווינסק אשר בלטביה.

השיר מבטא בציניות רבה את התוכנית להתיישבות של יהודים בבירוביג'אן, והמסר שלו הוא, כמובן, שהיהודים צריכים לעלות ולהתיישב רק בארץ ישראל, ולא להאמין ש"סְטָלִין יוֹרִיד לָכֶם מָן." אני מוצאת בשיר גם כעין נבואה מצמררת לעתיד: "גְּבָרִים וְנָשִׁים וִילָדִים, כָּךְ תָּנוּסוּ / רַכָּבוֹת מְהִירוֹת יוֹצִיאוּכֶם מִכָּאן." כך שבעצם השיר הוא נבואת זעם שלו.

הנה כי כך, איסר הראל, נער בן 16, הביע את הצורך של היהודים לעלות ארצה, ולאחר עלייתו תרם לה כה רבות.

* * *

בִּירוֹבִּיגָ'ן / אִיסֶר הַרְאֵל

תרגום מיידיש: רחל שליטא

בָּאוּ אֵלֵינוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ,

יְהוּדִי נוֹשֵׂא דֶּגֶל – בָּא הַזְּמַן!

עַכְשָׁו הוּא יוּכַל לָשֶׁבֶת חָפְשִׁי

בַּבִּצּוֹת שַׁל בִּירובִּיג'ן

טְרַקְטוֹרִים שְׁנַיִם וְגַם עֲגָלָה

לִמְצֹא בְּקַלּוּת תּוּכַל כָּאן.

אַל תְּמַהֵר אֶל פָּלֶסְטִינָה,

רוּץ קֹדֶם לְבִירוֹבִּיגָ'ן.

זְרֹק אֶל הַפַּח חַיִּים קוֹדְמִים,

סוּסֶיךָ רְתֹם לַעֲבוֹדָה.

יַתּוּשִׁים מְחַכִּים כָּאן כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים.

רוּץ מַהֵר לְבִּירוֹבִּיגָ'ן.

עִזְבוּ יְהוּדִים אֶת קְבוּצוֹת "הֶחָלוּץ".

יֵשׁ תָּכְנִית שֶׁתִּקַּח אֶתְכֶם הָלְאָה מִכָּאן.

אַחִים קוֹמוּנִיסְטִים קוֹרְאִים לַמַּסָּע,

אָז סְעוּ כְּבָר לְבִּירוֹבִּיגָ'ן

בְּקוֹלוֹ מְשַׁכְנֵעַ הַבִּטָּאוֹן הַקּוֹמוּנִיסְטִי:

"בּוֹאוּ יְהוּדִים, הַגְּאֻלָּה נִמְצֵאת כָּאן.

אֲדֻמִּים יִהְיוּ סוּסָיו שֶׁל מָשִׁיחַ."

וּבָא הַגּוֹאֵל לְבִּירוֹבִּיגָ'ן.

תִּחְיוּ שָׁם בְּאֹשֶׁר, כְּמוֹ בִּימֵי הַמִּדְבָּר.

סְטָלִין יוֹרִיד לָכֶם מָן,

וְכָךְ תִּנְדְּדוּ עוֹד אַרְבָּעִים שָׁנָה,

עַד שֶׁתָּנוּסוּ מִבִּירוֹבִּיגָ'ן.

גְּבָרִים וְנָשִׁים וִילָדִים, כָּךְ תָּנוּסוּ.

רַכָּבוֹת מְהִירוֹת יוֹצִיאוּכֶם מִכָּאן.

סְעוּ כֻּלְּכֶם, עָלוּ לְפָלֶסְטִינָה!

הֲיִי שָׁלוֹם בִּירוֹבִּיגָ'ן.

דְּבִינְסְק 25.7.1928

השיר של איסר הראל ביידיש

בִּירוֹבִּיגָ'ן / אִיסֶר הַרְאֵל

* * *

ארנה גולן

אמונה, מסורת וחילוניות בחגי ישראל

בקיבוץ החלוצי

חלק שני ואחרון

ג. חג חנוכה, חג הפסח וחגים יהודיים

שקשה היה לתרגם אותם למערכת הציונית החלוצית

בחג החנוכה התקיים הטקס המרכזי בבית הספר דווקא כיוון שהיה לחג יעד חינוכי כחג גבורתם של המכבים וניצחונם, ניצחון המעטים על הרבים,  על היוונים "הרשעים". לא דובר כלל בקיומו של מניע דתי לאומי למרד או בכישלונם הסופי של המכבים, אבל היה זה חג לאומי לתפארה ומרומם רוח. בטוחתני כי כל מי שהשתתף ולו פעם אחת בו זוכר שנים את הרושם הרב שהותיר בו. הטקס הדרמטי נבנה כחג האור ונס החלוציות הבוראת בראשית חדשה בגבורה. ניצבנו כולנו במגרש בית הספר ונשאנו לפידים דולקים בידינו הקטנות, אף כי לא היתה שנה שבה לא נדלקו ונחרכו שערותיו של אחד הילדים, או בייחוד של אחת הילדות, מלפידו של העומד אחריה. צעדנו נרגשים בחשיכה עם הלפידים הזורחים, עד שלפתע הודלק לפיד גדול ומנורה ענקית זרחה על מדרגות הקומה השנייה של בית הספר וקולה של רות וינר, בת דגניה א' מכיתה גבוהה יותר מאיתנו, היה נשמע אז בעוז: "ויהי אור!"

ברגע זה חשנו עצמנו ממש כבוראי אור וכבני המכבים הגיבורים. שרנו בהתלהבות את שירו של זאב, "אנו נושאים לפידים," ושירי גבורה נוספים, והתכנסנו בחדר האוכל להדלקת חנוכיות ואכילת סופגניות.

בנוסף לשני החגים המרכזיים הללו שניתן בהם ביטוי לערכים החדשים –לחג החנוכה היה מקום מרכזי בהם אף כי מקורו לא היה בתנ"ך – נחגג חג הפסח ברוב תפארה והוענקה לו משמעות של "יציאת מצרים" אקטואלית. היה זה חג הגאולה והיציאה מן הגולה, ההליכה במדבר עם כל קשייה והיעד – החזרה למולדת. שלושה אלה הוגדרו כ"חגים גדולים", האחד בבית והשניים גם בבית הספר, כשגם ההורים מוזמנים אליהם, "ותמיד שוררת בהם רוח נעלה וחגיגיות מרוממת" כתבו על כך בספר בית הספר.

בפסח אפינו מצות במו ידינו על תנורים עשויים בוץ ופח, בחנוכה למדנו להכין לביבות ובשבועות אכלנו בשקיקה מן הפירות שהיו בעגלות. למערכת זו צורף באופן טבעי חג ט"ו בשבט, שבו נטענו במו ידינו שתילים רכים, בעוד הורינו חופרים עבורנו את הבורות הקטנים, והיינו גאים ומאושרים. באופן זה הקשר ליהדות לא נותק. הציונות החלוצית בקיבוץ בנתה מיבנה משמעות חדש אך תוך זיקה מתמדת לעבר וקשר ליסודות הגלומים בו.

בעייתם של הורינו היתה עם חגים שקשה היה לתרגמם לשפה החלוצית. כך, למשל, למשמעות  הדתית של ראש השנה, ולא כל שכן לימי תשובה שקדמו ליום  הכיפורים וליום הכיפורים עצמו, עם כל הפיוטים והתחינות לאלוהים ובקשת הסליחה .

לכל אלה  לא היה פשוט למצוא תרגום לחלוציות החילונית . אבל גם הפתרון לא היה קשה בסופו של דבר. הוא נמצא בפנייה למערכת החילונית-מוסרית, זו של מושגי "ציון דרך, בראשית חדשה, חשבון נפש אישי וחברתי" ועוד.

אבל מה יעשו עם יום הכיפורים עצמו? יצומו? זה לא היה  פשוט. וכך, באופן ספונטני מן הסתם, קיבלו להשכיח את קיומו. אבל "ההורים הזקנים" הבודדים של החברים הצעירים חיו בקיבוץ – הם כמובן כלל לא היו זקנים במונחינו היום – והזכירו לחברים את קיומו של הצום. תחילה הם אמנם קיימו את הצום בביתם וחשו עצמם ודאי בודדים ונידחים. סבתי האלמנה לאה כהן, כך זכור לי היטב, היתה מרטיבה בדמעותיה את הסידור שהיה בידה ("צאינה וראינה") או את המחזור לחג ולא יצאה מחדרה. כך היה אפילו בימי שישי בערב שבת. אני כילדה קטנה נשלחתי על ידי אימא לנחמה ולהיות עימה למרות שלא יכולתי לדבר איתה והיא נישקה אותי ועד היום זכורות לי דמעותיה על לחיי.

אבל בחוץ נהג יום עבודה רגיל. חדר האוכל המה מחברים הסועדים כרגיל ומשוחחים זה עם זה בקולי קולות, במטבח עבדו חברות ובישלו בסירים ענקיים כשהן עוטות סינר גדול כבכל יום, ועם הזמן  בפינת צריף חדר האוכל הוצב לקראת  ערב יום הכיפורים שולחן ערוך אחד לסועדים (הזקנים) שהתכנסו ל"סעודה  המפסקת". וכשהגיעו כולם לארוחת נערב הרגילה, כל החברים הצעירים והתוססים, לרוב כבר לא ישב שם איש.

רק חבר אחד היה יוצא דופן בהווייה החילונית הסוערת הזאת, הלא הוא יוסף שן, אביה של רותי בת כיתתי. הוא החליט להקפיד על מסורת משפחתו שהוכחדה בשואה ולהיות "דתי" יחד עם אחיו חבר קיבוץ בית-זרע (של מפ"ם!) נועזותו, אומץ לבו ונאמנותו לעצמו לא הובנו אז על ידינו. רק לימים הבחנתי עד כמה נועז היה וייחודי בתפיסותיו, כשם שיוצא דופן היה באהבת הצילום שלו, שרק בזכותה נשתמרו במסדה צילומים מימי הבראשית ועד שנות ה-60, שבהן החלו להופיע מצלמות "אישיות". הוא הקפיד על אכילת אוכל כשר ורעייתו נסיה היתה מבשלת לו בחדרם הקטן. כי מי יכול לבשל אוכל כשר במטבח שלנו? הרי זה ממש לסועדים הזקנים.

אבל בסעודה המפסקת היה  סועד בחברת "הזקנים", התעלם ממבטי החברים, ולאחר הסעודה צעד לבדו לבית הכנסת באפיקים לפגוש שם את אחיו ולְבַכּוֹת את משפחתם שנספתה. הוא הקפיד לצום כל אותו לילה ויום, ועם בוקר מוקדם שוב צעד לכיווּן אפיקים וחזר רק לאחר תפילת נעילה וסעד את הארוחה בשולחנם של "הזקנים". הוא ודאי ידע שהחברים רואים בו יצור משונה – ואכן זכורות לי הערות וגיחוכים של תמיהה ולגלוג – ואף על פי כן הוסיף והלך בדרכו. נוכחותו ודרכו נראו מוזרים לחברים אבל הם כיבדו אותו.

תגובתה של אימא, כשעברה איתי בדרך מקרה או במכוּוָן על יד שולחנם של סועדי הארוחה המפסקת, שביניהם היתה גם אימא שלה, היתה נרגשת. אני שאלתי למה הם אוכלים לחוד היא היתה עונה לשאלתי כשצליל של געגועים בקולה: "ההורים, וגם יוסף שן, ממשיכים את מה שהיה בעיר שלנו, באקרמן. סבא שלך וגם סבתא תמיד אכלו סעודה מפסקת והלכו אחר כך לבית הכנסת." אך מיד התעשתה: "אבל אנחנו חיים בקיבוץ ובמולדת שלנו. אצלנו אין צורך במִנהגים הללו שהיו יפים לשעתם."

והיה נדמה לי שאני שומעת בקולה כמיהה לשבת שם עִימם וכמעט בכי. אבא, לעומתה, היה מגניב מבט לשולחנם בזלזול ואומר: "איזו רגשנות! זה רק מִנהג של זקנים." הוא אמנם צמח בילדותו בסביבה דתית אבל במשפחה יחסית חופשית ויציאתו לטשרנוביץ בגיל צעיר מאוד נדמתה לו כשחרור תרבותי ומודרני מהבלי חסידות ויז'ניץ שבעיירת הולדתו. כך גם  בעיירות שבסביבתה של טשרנוביץ, העיר שאליה עבר בנערותו וספג שם את תרבותו.

הוא כפר בתוקף בכל אמונה שאינה עומדת במבחן "הרציונליות" וההשכלה של "האדם המודרני והציוני". באותם ימים, בהם היה פעיל מפלגתי  בולט ובעל אישיות חזקה, הוא עוד לא ידע שבמהלך השנים תתעורר גם בו כמיהה לאמונה בכוח עליון, בשעה שייאבק עם מחלתו הקשה. הוא גם לא שיער כי חברים רבים עתידים להצטרף אט אט לשולחן הסעודה המפסקת, עד שיחדלו מלהגיש ארוחות מסודרות ביום הכיפורים. באותם ימים רחוקים הוא היה מפטיר לעומתם בביטול: "אניל'ה, את יודעת למה הם אוכלים עכשיו? כי האוכל הרב והמשובח שמוגש להם כאן הוא שמושך אותם," והיה מתרחק מהם בגאווה.

ד. בעיית יסוד בהוראת התנ"ך,

שהיה בסיס הציונות החלוצית – הנוכחות האלוהית

בעייה היתה בבית הספר עם הוראת התנ"ך, ולא בגלל שאלות יסוד מוסריות או חברתיות,  שהרי החיבור לספר הספרים היה ביסוד עולמם של הורינו, שביקשו להחיות במו ידיהם את הקיום התנ"כי הלאומי בארץ. אלא שדווקא משום כך הטרידה אותם שאלת יסוד מהעולם הדתי: וכי מה יעשו עם שם האלוהים ופעולותיו ועם הניסים האלוהיים ועשרת הדיברות וכל שמותיו ופעולותיו שבתשתית העולם התנ"כי? אצלנו הרי לא נהגו כקיבוצי "השומר הצעיר", שסילקו את נוכחות האלוהים ושמו מספר התנ"ך.

וכך נודע לנו שיש מין הוויה נעלמה המכוּנה "אלוהים", ויש לה אף כינויי קדוּשה שאסור לנו להגות אותם. אבל בשיעורים נעשה מאמץ עליון על ידי מורינו "לתרגם" את הדברים לשפה החילונית והסוציאליסטית ולהדגיש, מבלי להתעכב על הנוכחות האלוהית, את המתאים להשקפת עולמם.

"כמה נשגבים הם דברי הנביאים," כך אמרו לנו מורינו והורינו, "הם היו הסוציאליסטים הראשונים והאמיתיים: תבעו צדק חברתי ומוסר אנושי, לחמו בעוול וברשע, תבעו את זכותם של גר, אלמנה ויתום ועמדו על משמר קיומו של עמנו בארצו," והתפעלו במיוחד מהנביא עמוס.

"תרגום" זה איפשר מתן היתר לתבוע מאיתנו, הקטנים, ללמוד פרקים שלמים בעל-פה, ובייחוד מדברי הנביאים או פסוקי שירה נפלאים. ואנחנו למדנו היטב. עם זאת, תוך כך חשנו, אף שלא במודע, כי מעבר לתחפושת החדשה מציצה אלינו אמונה שלא היינו מסוגלים להבינה. אך דווקא רבים מהורינו התרפקו עליה כנגד רצונם. עם זאת, איש מאיתנו לא הפך דתי. את התנ"ך קלטנו כהווייה לאומית, ציונית, נעלה, מוסרית, יסוד השפה העברית ועוד, אך ללא המימד הדתי.

ה. אני וההווייה הדתית

ואני? מהו החותם שהטביעו בי הוריי ושאר החברים, שהיו ענקים בשאיפותיהם ובמִרדם, ואנושיים בכמיהותיהם ובחולשתם? בילדותי הם הטביעו בי, כמו בכל חבריי, את תחושת היותנו "הכוהנים הצעירים", המחוייבים לקדוּשת המפעל הציוני והקיבוצי יותר מאשר לעצמנו. יותר מזה, הם הטביעו בנו מחוייבות לתרבות ולהיסטוריה היהודית בפרשנותם המהפכנית. בה בעת הם חסמו בפנינו את ההוויה הדתית, לא רק כאמונה אלא גם כיצירה ספרותית ותרבותית.

אי לכך, עד שהגעתי לירושלים בראשית שנות ה-60 לא ראיתי בית כנסת מימיי מבפנים ולא שמעתי תפילה מימיי. לא התעניינתי בעולם הדתי שהיה מרוחק מאוד ממני ומכולנו. אי לכך המפגש עם היצירה הדתית והעולם הדתי בירושלים, המפגש עם ההוויה הדתית, היה לי תגלית וחוויה מרעישה.

קדם לכך שחרורו של שמאי מצבא הקבע, לימודיו באוניברסיטה העברית ומגורינו בירושלים. כך עלה והתחזק ורצונו להנציח את זכר הוריו שניספו בשואה, לפחות בתפילת "הזכרת נשמות" ביום כיפור, רצון שהתחזק עם פגישתו בירושלים עם הדודים שלו, הרופאים, ניצולי השואה.

ואני, עם תחילת לימודיי בחוג לספרות עברית בשנת 1962 לא ידעתי, כמובן, מהו סידור ומהו מחזור. ובוודאי שלא ידעתי איך קוראים בהם. וכיוָן שספרי התפילה נכללו בחוג כ"ספרות עברית קדומה", וכהכנה ללימוד שירת ספרד וימי הביניים, ביקשתי את עזרתו של פרופ' אהרן מירסקי, ייזכר לטוב, שהיה אדם דתי והופקד על הוראתם. הוא נענה, כמובן, בנכונותו ללמד בזמנו הפנוי את "בת הקיבוץ" הנבערת מדעת מעט יהדות, ופתח לי פתח חשוב.

שנים אחדות לאחר מכן כבר הייתי צועדת ברגל בירושלים עם שמאי, שכל השנים הקפיד לצום ביום הכיפורים לזכר משפחתו שנספתה בשואה, אל בית הכנסת "בית הלל", ששכן בקצה רחוב עזה שבו התגוררנו. נלוויתי אליו גם בצום. כבר שלטתי במבנה המחזור ואפילו זמזמתי ניגוני תפילה שעוררו את התפעלותי כיצירות ספרות.

כך נהגתי עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הקשה, שבתוכה ילדתי את הבנים התאומים שלנו ואפילו לא ידעתי היכן שמאי נמצא באותה עת ואם הוא חי או מת, כמו גם תוצאותיה המרות בגדוד הירושלמי ובחיילי ירושלים בכלל, ולאחר מכן היעדרותו של שמאי כי היה מגוייס עד חודש מאי בשנה שלאחר מכן, כל אלה  עוררו בי מתח כלפי יום הכיפורים.  או אז  נוספה המודעות "הפמיניסטית" שהתגבשה בי  ולא הניחה לי להשלים עוד עם דחיקתי לעזרת הנשים שמעבר לסדין ששימש כמחיצה, וגרמה לי למרוד ולחדול מביקוריי בבית הכנסת ולהניח לשמאי לצעוד לשם לבדו. אני הסתפקתי שנים אחדות בהכנת הארוחה המפסקת וזו שלאחר הצום, ואט אט ילדינו ביקשו להמשיך בנוהג זה. וגם לאחר פטירתו של שמאי ולזיכרו. ואילו אני הולכת עד היום עם חלק מילדיי ונכדיי לבית כנסת שאין בו הפרדה מגדרית.

כל אלה לא מנעו ממני להוסיף ולקיים כל השנים את המסורת הקיבוצית של "קבלת השבת" – ארוחה חגיגית והדלקת נרות. עם זאת, הוספנו עליה ממה שרכשתי בירושלים: הדלקת הנרות  עם והברכה המסורתית המלווה אותה  (גם אם לא בשעה "הנכונה")  כמו גם אמירת קידוש. כך נתחנכו ילדינו ובהמשך מתחנכים גם נכדינו בסעודת השבת ובחגים כולם, וכולנו חשים בעושר הרוחני שזכינו בו ובחיבור ההיסטורי והלאומי ליהדות וליהדות התפוצות שהיכרנו בשליחויות הרבות. וכל זאת, בלא להיות דתיים, כמובן.

ארנה גולן

סוף

אהוד: איך זה שחיכית עד מלחמת יום הכיפורים – ואילו היעדרו של אלוהים בשואת העם היהודי לא גרמה לך כבר אז להבין שאינו קיים?

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1995

17.5.95. יום שני. בערב, פתיחת הוועידה ה-37 של אגודת-הסופרים. ... אורפז מדבר בשקט על עצמו, ויש משהו פאתטי וגם רוחני מאוד בדבריו, הוא לפחות מספר משהו ולא נגרר למליצות.

מתוך יומן 1996

22.2.96. ידידי יצחק אורפז אמר פעם שסוריאליזם הוא אותו ריאליזם – רק מקרוב יותר, כמו מבעד לזכוכית מגדלת. הקירבה יוצרת את העיוות ומפקיעה את האובייקט מטבעו "הריאלי".

3.5.96. אני פוגש ברחוב את אורפז ומתפלא שחתם על כרוז של הימין לשיוויון בתקשורת, אני לא חש שסותמים להם את הפה. לי אין לרשותי ערוץ 7. אורפז ניראה לא טוב. לבוש בגדים מלוכלכים, כמעט כמו קלושר.

2.10.96. ב"הארץ" מהיום מופיע גילוי הדעת של הסופרים שעליו גם אני חתום. "אנו מגנים בכל תוקף את מדיניותה של ממשלת ישראל, המכרסמת בהסכמי אוסלו בכך שהיא משהה את ביצועם של סעיפים מרכזיים בהסכם. תוצאותיה של מדיניות זו חוללו בימים האחרונים מוות והרס, והביאו לידי הידרדרות מסוכנת ביחסי ישראל עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב. אנו מגנים את יוזמי פרץ-האלימות וההרג, וקוראים לכל הצדדים לגשת בלי דיחוי למימוש הסכמי אוסלו על כל סעיפיהם ולפתוח מיד במשא-ומתן על הסדרי קבע שישימו קץ למלחמת ישראל-ערב ויאפשרו לכל עמי האזור לחיות בשלום ובבטחון."

בין החתומים א.ב. יהושע, מאיר שלו, דוד גרוסמן, סמי מיכאל, עמוס עוז, דליה רביקוביץ ויצחק אורפז. גם יהושע קנז, שאת הסכמתו גייסתי בשיחה טלפונית ביום ראשון. מהצד הערבי בולט סמיח אלקאסם וישנם עוד סופרים ובהם מוחמד עלי טאהא ונזיה חיר שהיו בין היוזמים.

מתוך יומן 1998

11.9.98. יום שישי. ב-11.00 אמור להתקיים בצוותא מיפגש עם רון חולדאי, המועמד לראשות-העיר. אני בא לשם בשעה היעודה, נירשם. לא פוגש אף דמות מוכרת. איש לא מזהה אותי, לא ניגש אליי ולא מבקש שאגש לשוחח עם המועמד.

אני רואה את אורפז מסתובב שם גם הוא כצל. אנחנו מחליטים שדי לנו בעובדה שנירשמנו והבענו את תמיכתנו בחולדאי, ויוצאים. שנינו, כניראה, לא מרשימים בנוכחותנו. אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו אחת הפרות הקדושות של הספרות העברית היתה מופיעה. יצחק ואני הולכים את אבן-גבירול ויושבים על ספסל בפינת דוד המלך ומפטפטים. ליצחק יש הרגשה שהוא נשכח ושאין כל טעם להוציא היום ספר חדש. מוסד ביאליק עומד להוציא מחדש טרילוגיה שלו עם אחרית-דבר של דן מירון. יצחק מעדיף שהספר יצא לאחר מותו, כדי שלא ישכחו אותו. אני אומר לו שלא יחכה.

4.12.98. יום שישי. לפני-הצהריים אני הולך לדואר ופוגש את אורפז ואנחנו יושבים שעה קלה על ספסל ליד הדואר כמו שני זקנים ומדברים. אני מציע לו להעביר לי כתבי-יד שיש עותקים נוספים מהם, ואשלח עם המשלוח הרגיל שלי לצ'ארלס ברלין בהארווארד. אורפז אומר שהוא כותב כיום רק למגירה. שנידמה לו שהוא נזכר בעיקר בזכות הספר שלו על "הצליין החילוני" שאותו מלמדים ולומדים באוניברסיטאות ואפילו היה כנס על כך.

6.12.98. אני נפגש מדי פעם ברחוב עם יצחק אורפז ואנחנו יושבים על ספסל ומדברים. גם לו אין כיום כל סיכוי להוציא ספר חדש באחת ההוצאות הציבוריות או המסחריות והוא כותב למגירה. מי מאיתנו שלא הפך ליצרן רבי-מכר, אפילו הם בלתי-קריאים, פשוט לא קיים כיום על מפת המו"לות ושום הוצאת ספרים אינה מוכנה להשקיע בו. מחפשים שמות חדשים לבקרים, רצוי נשים שכותבות מעשיות על נשים דתיות. פעם קראו לזה ספרות "שונד", צהובה, לא בגלל הסקס אלא הרמה הנמוכה והטמטום. היום זוהי הספרות הנחשבת, שאותה מפרסמים ושעליה מדברים. ההישגים של קנז ובאר ברומאנים האחרונים שלהם (שעליהם יש לי הרבה השגות) הם עדיין ראויים להערכה משום שלפחות מדובר בספרות של סופרים ולא בפטפוט.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

גם סיפורים מהחיים

על "חוף בלי ים" מאת אבי גולדברג

221 עמ'

בתחילת דבריי אני מבקש לציין שנהניתי מאוד מהקובץ הנ"ל, בעיקר משום ההומור הטוב שבמרבית הקטעים, וגם נהניתי מההפלגה אל עבר הפנטזיה בחלק מהם. בחרתי בכותרת הנ"ל לרשימה הזאת על 53 סיפוריו של אבי גולדברג, משום שהבנתי כי חלק לא מבוטל מסיפורים אלה ראו אור קודם בעיתון "דה מרקר" במדור "סיפור מהחיים" – מדוע "גם סיפורים מהחיים?" משום שבסגנונות השונים שבהם נכתבו סיפורים אלה יש גם פנטזיה, אבסורד ואף נימה של סוריאליזם, כלומר, לא ממש מהחיים: בסיפור "חוף בלי ים" לוחמים ישראלים מייבשים את הים, כמו משה רבנו, כדי לעבור לצד המצרי לאתר עמדת טילים שאמורה להיות מטווחת על ידי מטוסים ישראלים בפרוץ מלחמת ששת הימים; בסיפור "בנימינה" ראשו של היינן הצלבני פיליפ משרלרואה, שנכרת בשנת 1135, משוטט בימינו מעל שמי בנימינה; בסיפור "חיות" פרה כועסת שישראלים מבקשים לנתץ "פרות קדושות", ולכן היא הופכת טייל ישראלי בהודו לעגל, ורק לאחר שאימו מעניקה תרומה גדולה למקדש, העגל הופך שוב להיות אדם. סיפורים אלה, כאמור, בהחלט מעוררים עניין, אבל הם רחוקים מריאליזם המצופה מ"סיפור מהחיים".

ועוד דבר: לא כל 53 הקטעים ניתן לסווגם כסיפורים, כמו "קריינית ג'י פי אס", "עידוד המחקר הפלילי" "בעמידה", "משולשים", "שווייץ, הערות אחדות למטייל". שוב, מדובר בהיגדים מעניינים ומהנים, אבל קשה לסווגם כסיפורים.

אנחנו לומדים מהסיפור "ד"ר ג." כי אימו של הסופר (פולנייה!) רוותה נחת משני בניה: האחד עורך דין (הסופר שלנו) והשני רופא, קום איל פו! בנעוריהם הם היו שובבים (לא מתאים לבניה של פולנייה!), שברו קופת "דן חסכן" כדי לממן קניית כלבלב ורובה אוויר במטרה להתנכל לציפורים ולחתולים שבנחל מוסררה.

כאן המקום להעיר שיש בקובץ שלפנינו תיאורים יפיפיים – ובסיפור שלנו יש תיאור העזובה של הנחל באותם ימים (לימים נחל שמשני צדדיו נתיבי איילון – עמ' 179). גם תיאור המלון הזול בברלין בסיפור "תגמרי, הוא צעק, תגמרי" (עמ' 39) הוא מלאכת מחשבת; וגם מרכז פומפידו בפאריז בסיפור "פגישה" (עמ' 75) מתואר ביד אמן.

סגולה נפלאה בקובץ הזה היא, כאמור, נימת ההומור המופיעה כמעט בכל הסיפורים, אביא דוגמאות אחדות: בסיפור "אדם ZARA חוה H&M " מתלונן המחבר על אלוהים כי למרות האכילה מעץ הדעת בני האדם אינם מסוגלים להבדיל בין טוב לרע; וכן, יש הסבר מדוע האל לא הרג את אדם וחווה כפי שהבטיח – כי אז היה נגמר התנ"ך בפרק ג'. העונש איננו גירוש מגן עדן, אלא האובססיה הנשית לבגדים, ומשום כך העבדות של הגבר כדי לממן זאת.

בסיפור "עקרונות" המחבר מסביר מדוע כלבים משתינים על גלגלי המכוניות, כי הם מבקשים לבדוק את לחץ האוויר; בסיפור "המלח האלפיני" מסופר שהשימפנזה (אבינו הקדום לפי צ'רלס דרווין) מדוכא כי עלה קולם של החרדים בבחירות; בסיפור "אחד אחד ובאין רואה" מסופר שהסרטנים אינם מוכנים שחובשי כיפות יאכלו אותם. בסיפור "בית קטן בערבה" צו ירושה של יהודי תימני על ביתו המט לנפול, המיועד רק לחמשת ילדיו הזכרים, מעורר מהומה, שכן לאלמנה יש זכות על מחצית הבית, ויש גם חמש בנות שלא נכללו במסמך, וגם עוד שלושה ילדים שהמנוח הוליד מחוץ לנישואין, לכך מתווספת הדרישה של מינהל מקרקעי ישראל לקבל לידיו את הנכס אחרי 49 שנות חכירה, הבנק מתעורר בקשר להלוואה שלא שולמה, כנ"ל העירייה, הביטוח הלאומי, דמי חבר למפא"י, תשלום על מושב בבית הכנסת וכו' וכו' – והרי לימד אותנו אנרי ברגסון שהגודש הוא מאיץ לצחוק. גם הסיפור "גלגולו של בקבוק" מצחיק, אבל הוא דומה מדי להומורסקה של אפרים קישון על בונבוניירה שחזרה אליו כמתנה עבשה לאחר שנים של "טיול" אצל כל מכריו.

מי איננו מדמיין התעשרות בהפתעה? והסופר שלנו מעניק את הבונוס הזה ביד רחבה: בסיפור "מגרש ליד האופרה" נודע לגיבור גרשון שהוא ירש מגרש של חמישה דונם בארסוף שבצפון תל-אביב; בסיפור "אמריקה אמריקה" זוכה הגיבור צביקה, שכמעט פשט רגל באמריקה, במיליון דולר עם שובו ארצה; ב"שלג 22" מנצל נורמן השחור את חולשתם של הלבנים לא להכניס לשכונתם אחד "שאינו משלהם", ומצליח לסחוט מ"לבנים" באתר סקי מהודר חצי מיליון דולר כפיצוי על כך שהוא מוותר על קניית דירת פאר שם. את החוכמה הזאת הוא למד  מהסיטקום "הכול נשאר במשפחה", שם ארצ'י בנקר הגזען, היה מוכן לשלם לשחור-עור 2000 דולר כדי לבטל עסקת נדלן בשכונה לבנה; וכן הוא למד מג'וזף הלר, מחבר "Catch 22", לכן שם הסיפור הוא "שלג 22", כי המילכוד מתרחש באתר סקי.

בסיפור "מירצ'ה" מסופר איך פועל רומני מאבד את חסכונותיו מעבודתו בארץ בעטיים של שני נוכלים, וכשהם מגיעים לרומניה לעשות עסקים – הוא עוקץ אותם בחזרה; בסיפור "מגרש בברוקלין או רכב אספנות" הדובר מקבל כעסקת חבילה מגרש עם מכונית מיושנת מלפני 50 שנה. הוא משלם הון למכס, ולתדהמתו, יש ביקוש של אספנים למכונית "פורד פלקון" זאת, והתמורה שהוא מקבל עולה על ההוצאות; ואגב, מכוניות אספנות, דווקא קבצן מתעניין בפורד פלקון פוטורה הישנה של הדובר, ומשלם במזומן – בסיפור "מזומן הוא ידידו הנאמן".

בסיפור "איב מונטאן" הזמר המפורסם מגיע במכונית מפוארת עד לשיכון של אבי המחבר, ומוסר לו מתנה וכרטיסים למופע שלו בהיכל התרבות, וכל זאת, טוען האב, משום שהוא יליד העיר הגדולה לודז', ולא משטייטיל קטנה כמו שאר מקורביו, כשהגורם האמיתי הוא בן-דוד, חייט הצמרת החי בפאריז, הוא סיבת ההפתעה, כי איב מונטאן הוא לקוח שלו. בסיפור "פיפטי פיפטי" איש נדל"ן מאבד את כל כספו אצל נוכל באוקראינה, והוא על סף ייאוש. אניטה, עובדת זרה מאוקראינה מצליחה להחזיר לו את הכסף, ודורשת "פיפטי פיפטי" – דירת פאר עם מרפסת לים. בסיפור "סינג סינג" רוכש דירה מוזנחת באילת מוצא קופסת קפה מלאה בדינרים ירדניים שהם שווי ערך לערך הדירה.

כזכור, הסופר שלנו עורך דין, וברור שנמצא בין סיפוריו את הנתיבים העקלקלים של עולם המשפט – בסיפור "כמה עולה כשכבודה רעבה?" בעל דירה מבקש סעד משפטי לסלק מדירה שבבעלותו צעירה שפלשה לתוכה בטענת כזב שגרה עם האישה הזקנה, דיירת מוגנת שנפטרה. כיוון שכבוד השופטת היתה רעבה, ולא היה לה חשק להתעסק עם תיק מייגע כזה, היא הציעה לבעל הדירה לתת לצעירה 10,000 שקל כפיצוי. בעל הדירה הסכים למרות שמדובר בגזל, כי אחרת היה מבלה שנים בבתי משפט ובהוצאה לפועל.

בסיפור "המשפחה – מונולוג" מספרת פקידה במשרד עורכי דין לחברתה את כל הסודות של הלקוחות. השפה של הפקידה בסיפור זה היא מלאכת מחשבת ממש; בסיפור "דליפה קטנה" מסופר על סטודנט הגר בשכירות במרתף של בית ישן, שהוצף במים עד שנאלץ להימלט. ההליך בבית המשפט נמשך שנים, כשבינתיים בעלת הבית עברה למעון קשישים, והסטודנט הפך לבעל המשפחה, וזרקה שיבה בשערו. זה לא הפריע לשופט לכתוב פסק דין מנומק על 127 עמודים, שמזמן איננו רלוונטי.

הספר מהנה מאוד ומשעשע, ובאמת לא צריך להיות איכפת לקורא שהמחבר איננו מקפיד תמיד על הכללים שחכמי תורת הספרות בדו מליבם.

משה גרנות

* * *

יהודה גור-אריה

אתמולים

אֶתְמוֹלִים שֶׁלִּי עוֹבְרִים מוּלִי בַּסַּךְ

לִפְנֵי עֵינַי הָעֲצוּמוֹת

בְּתַהֲלוּכַת-בִּכּוּרִים דְּמוּמָה

אֶל עֵבֶר מִקְדַּשׁ-נְשִׁיָּה,

נוֹשְׂאִים בַּטְּנָאִים שֶׁעַל כְּתֵפָם

פֵּרוֹת תְּלוּשִׁים מֵעֵץ חַיַּי.

וְהַלֵּב הַנָּבוֹךְ, הַתּוֹהֶה

אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כֵּיצַד לְהָגִיב:

הַאִם בְּשֶׁמֶץ נוֹסְטַלְגִּיָּה חֲמִימָה,

אוֹ בַּאֲדִישׁוּת קָרָה-מְנֻכֶּרֶת.

הוֹ, אֶתְמוֹלִים אֶתְמוֹלַי.

יהודה גור-אריה

חיימקה שפינוזה: אתמוליי הרחוקים צרורים ביומניי ואני קורא בהם כמו בספר פורנוגראפי.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏1.10.23

* נקודת מפנה? – כששמעתי על גילוי הדעת של ראשי המחאה, שבו יצאו נגד גילויי האלימות, דיברו שוב על שותפות בין חילונים ודתיים ועל החיבור הבלתי ניתן להפרדה בין היהודית והדמוקרטית, שמחתי מאוד.

כשקראתי את גילוי הדעת התאכזבתי. לא היה בו גילוי כלשהו של נטילת אחריות, לא גינוי מפורש של אלה שתקפו את המתפללים, והיתה בו אפולוגטיקה של הטלת האשמה באלה שהותקפו. המחאה אימצה את הפרקטיקה הביביסטית של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל.

אבל כשנודע לי על מבול ההתקפות על הנהגת המחאה מפי קיצונים במחאה, שהאשימו אותם בבגידה, בהתקרנפות ובחנופה וכו' וכו' ועל עמידתם האיתנה מול אותה מתקפה, הסיכום שלי לאירוע גילוי הדעת הוא חיובי בהחלט.

סוף סוף יש כאן צעד של לחיצה על הברקס. איני יודע אם הדבר נובע מכך שהם הבינו שהאירועים פגעו בהם או שמדובר בחשבון נפש אמיתי. כאופטימיסט חשוך מרפא אני בוחר להאמין שזה חשבון נפש אמיתי.

מאורעות יום הכיפורים בתל-אביב הם נקודת שפל בתולדות החברה הישראלית. היא עלולה להיות נקודת שבר שממנו יש רק צניחה חופשית ללא מצנח אל עבר התרסקות, או נקודת מפנה, שבו הצדדים מבינים שחייבים לעצור ולשנות כיוון.

אני רואה סימנים אחדים ומעודדים ללחיצה על הברקס. האחד הוא, כאמור, גילוי הדעת של ראשי המחאה. השני הוא ההתנערות המוחלטת של הימין מן הפרובוקציה שראש הכנופייה תיכנן, אפילו מצד אנשי הקיצוניות הדתית. השלישי הוא הקריאה של לפיד לא להיגרר אחרי הפרובוקציה של ראש הכנופייה ולא להגיע לכיכר (חבל שלא אמר כך לפני יום הכיפורים) ודברים דומים של ארגוני המחאה. הרביעי הוא הגינוי המוחלט של גנץ את המתקפה הביריונית על המתפללים יום אחרי תגובתו הראשונים המגומגמת והבלתי ראויה. אולי באמת הגענו לתחתית שממנה אנו מתחילים לעלות. הלוואי.

וזה הפתיח של גילוי הדעת (את ההמשך, שאינו ראוי, לא אציג כאן):

"כולנו כואבים את האירועים ביום כיפורים.

"אנחנו קוראים לכל חברינו לזכור שאנחנו עם אחד. גם כשקשה, ננשוך שפתיים. אנחנו מגנים בתוקף כל שימוש באלימות. לא ננהג באלימות ולא נרים יד איש על אחיו. לא נתפוס את תפקיד המשטרה או בית משפט גם כשהלב דואב, ובטח לא ביום כיפור, היום שמאחד את כולנו.

"לאחינו ואחיותינו הדתיים והחילונים אל תתבלבלו. המאבק הוא לא בינינו.

"המאבק הוא נגד כל מי שמנסה לקרוע את הקו המחבר בין היהודית לדמוקרטית."

* מענה לצורך אמיתי – ב-1987, כשהייתי מזכיר ומרכז קליטה צעיר של אורטל, שמעתי על הקמת קבוצות הבחירה, של נוער איכותי ואידיאליסטי בקיבוצי התק"ם, ורציתי ליזום הקמת גרעין לאורטל של התנועה הזאת. נסעתי לפגוש אותם בסופ"ש שקיימו בגבעת ברנר. לא מצאתי, בלשון המעטה, אוזן קשבת להצעתי. הם ראו בהתיישבות משהו מיושן, שאבד עליו כלח, ולהם יש יעד אחר – חברה וחינוך. למותר לציין שלא נהניתי לשמוע את תגובתם, אך למדתי מהם מושג חדש: הביצות שצריך לייבש עכשיו הן הביצות החברתיות. אף שלא שמחתי על כישלון יוזמתי, אהבתי את הרעיון של פעולה בחברה הישראלית.

תחת הדגל של ייבוש הביצות החברתיות קמו קיבוצים עירוניים, בשדרות, בבית שמש, בירושלים ולאחר מכן תנועות הבוגרים של תנועות הנוער שהקימו קומונות וקיבוצים עירוניים בערים השונות. ובינ"ה שהתנחלה בשכונת שפירא בדרום ת"א.

מה הרעיון של אותם גורמים? הם רוצים להשפיע על החברה הישראלית, לא באמצעות שליחת שליחים לשנת הדרכה באותם מקומות, אלא באמצעות הגשמה אישית וקביעת בית הקבע באותו יישוב על מנת להשפיע. להשפיע באיזה כיוון? בכיוון האידיאולוגי שהם מאמינים בו, קרי ערכי תנועת העבודה הציונית וההתחדשות היהודית. אילו האידיאולוגיה הזאת היתה נקראת "דת" אפשר היה לכנות זאת "הדתה".

וזה בדיוק מה שעושים הגרעינים התורניים, שגם הם בחרו לא להתנחל ביהודה ושומרון אלא להתמזג במרכזי החברה הישראלית ולהשפיע בתוכה על פי דרכם. וזה לגיטימי בדיוק כמו הקיבוצים העירוניים ותנועות הבוגרים. וזה מבורך באותה מידה.

בעיצומו של המאבק על הגולן, הרב יובל שרלו, אחד ממנהיגי המאבק, הפתיע והודיע שהוא עוזב את הגולן ועובר להקים ישיבה במרכז הארץ, כי שָׁם לב החברה הישראלית ושם חשוב לו להשפיע. הרב שרלו הוא אחד הרבנים החשובים בזרם המתון בציונות הדתית. גם מעשהו מבורך, הגם שבשעת אמת כעסתי עליו (אף שהבנתי אותו).

מי שחושש מההשפעה של הגרעינים התורניים, יתמודד איתם בדרך הדמוקרטית של שוק הדעות החופשי. אם יש צמא בקרב ציבור חילוני ללימוד תורה, הדרך להתמודד עם השפעת הגרעינים התורניים הוא תחרות בתחום לימוד התורה, ברוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית. ויש מקום, כמובן, גם לשיתופי פעולה, ואני אישית יכול להעיד מניסיוני על שיתופי פעולה כאלה. בוודאי שאין מקום לפוביות, להסתגרות, לגירוש ולאלימות.

ככל שאני לומד על "ראש יהודי", אני מבין שני דברים. האחד הוא שהראש היהודי שלהם שונה משלי. השני הוא שהראש היהודי שלהם לגיטימי כמו שלי. וכפי שכאשר ניהלתי את מרכז יובלים, קיימתי בערבי תשעה באב בכיכר המרכזית של קריית שמונה התכנסויות ציבוריות של קריאת מגילת איכה ולאחר מכן מעגלי שיח, כאשר הקהל, דתי וחילוני כאחד, ישב יחד, גברים ונשים, בזמן הקריאה, ואת המגילה קראו, בניגון של מגילת איכה, קוראים וקוראות; כך, זכותם של אנשי "ראש יהודי" לקיים תפילה בדרכם, שאינה דרכי, כלומר בהפרדה מגדרית, בכיכר דיזנגוף בתל-אביב. בשנים שעברו הגיעו לשם אלפי חילונים ומסורתיים, וכמעט כולם לא היו באזור עם ההפרדה. מי שיש לו קושי עם זה, במקום לנקוט באלימות, יכול לארגן בכיכר סמוכה תפילת נעילה מעורבת, ללא הפרדה וללא מחיצה. וכל אחד יכול לבחור על פי דרכו, כראוי בחברה יהודית דמוקרטית.

קיום התפילה בכיכר במוצאי יום הכיפורים היא היענות לביקוש רב שקיים בציבור החילוני להשתתפות בתפילה הזאת, ואותו ציבור אינו רוצה ללכת לבית הכנסת, שאינו מורגל בו. "ראש יהודי" נתן מענה לצורך הזה. אדרבא, שהתנועה ליהדות מסורתית, או התנועה ליהדות מתקדמת, או בית תפילה ישראלי, או בינ"ה, יארגנו במקביל תפילת נעילה בדרכם, ללא הפרדה, גברים ונשים יחדיו, בכיכר אחרת או בצדה האחר של אותה כיכר. וכל אחד יבחר כרצונו. ובא לציון גואל.

* בית הכנסת של ילדותי – גדלתי במשפחה מסורתית בר"ג. בחגים ובערבי שבת נהגנו ללכת לבית הכנסת. מבין אחיי, אני התחברתי במיוחד למסורת. בית הכנסת שאליו הלכנו היה "תהילות ישראל" לזכר עולי הגרדום, בשיכון חרות. אבי היה חרותניק, ולכן הוא הלך לשם, למרות שזה היה קצת רחוק מביתנו (היו בתי כנסת רבים קרובים יותר).

ביום הכיפורים בית הכנסת היה מלא מפה לפה. ובתפילת נעילה, עשרות, אולי מאות אנשים, התגודדו מחוץ לבית הכנסת, רוצים להיות חלק מן האווירה, חלק מן החוויה, לשמוע קול שופר. נשים וגברים, ילדות וילדים, גלויי ראש ומכוסי ראש. כל השכונה התכנסה שם. כך בבית הכנסת הזה וכך בבתי הכנסת האחרים. היה צימאון לכך בקרב הציבור החילוני. והצימאון הזה קיים גם היום. זה המקור של תפילות ביום כיפור בכיכר העיר. ולטעמי, אין מקום מתאים לתפילות הללו, של כל הזרמים ושל כל העדות, מכיכר העיר. 

* חזנות כבקשתך – אבי היה יהודי מסורתי. אביו, סבא שלי, שקראנו לו אופפה, היה רחוק מאוד מן המסורת; חילוני מוחלט, אם לא אנטי דתי.

בית הכנסת שאליו הלכנו, היה קרוב לביתו. במוצאי יום הכיפורים, כשיצאנו מבית הכנסת, בתוך קהל המאות שצבאו עליו, עמד סבי, קרוב לחלון שמאחורי מקום מושבנו. בכיסו, שקית צימוקים, שבה שברנו את הצום (אני צם מגיל צעיר מאוד, מכיתה ג').

מה הביא אותו לשם? חשבתי שזו רק אהבת סבא לנכדיו, והרצון להקל על סיום הצום. לימים הבנתי, שלמרות דעותיו, הוא היה חובב חזנות, ובבוקובינה, כפי שהוא נהג ללכת לאופרה, הוא נהג ללכת לקונצרטים של חזנות. לא לבית הכנסת, רחמנא לצלן, אלא לשמוע חזנות. ובמוצאי יום הכיפורים הוא עמד מחוץ לבית הכנסת, לא בתוכו, חלילה, כדי ליהנות מהחזנות (למרות שזו לא היתה ממש חזנות).

נשמע מוזר? הוא לא היה היחיד. ב"קול ישראל" היתה תכנית רדיו פופולרית במיוחד, שנקראה "פרקי חזנות כבקשתך". מתי היא שודרה? בשבת בצהריים. והיה לה רייטינג גדול. דתיים, כידוע אינם מאזינים בשבת לרדיו. היא היתה מיועדת לחילונים חובבי חזנות, ועונג השבת שלהם היה לשמוע ברדיו את פרקי החזנות, והם שלחו לרדיו גלויות עם בקשות להשמעה.

הדיכוטומיה בין "הדתיים" וה"חילונים" מלאכותית. אין דיכוטומיה אלא רצף. והאנשים שלאורך הרצף יודעים לבחור את מיקומם ולצקת בתוכֵן את המקום שהם בחרו בו. המשבר הנוכחי מוציא שדים של שנאה והתבדלות מן הבקבוק, להנאתם ולשמחתם של מחרחרי מלחמת האחים, אך רוב הציבור סולד מכך.

* תפילת יום הכיפורים באורטל – מאז יום הכיפורים תשנ"ה (1994) מתקיימת תפילה באורטל. באותה שנה, שבתתי רעב בגמלא, כחלק מן המאבק על הגולן, שביתה שנמשכה 19 יום, ולא הייתי באורטל. היה זה צום יום הכיפורים היחיד בחיי ששתיתי בו מים, אך היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי. כמה נשים מאורטל, הגיעו לעשות עימנו, בגמלא, את יום הכיפורים והובילו מסכת בכניסת החג, ליד המצוק הצופה על גמלא העתיקה. אף שלא הייתי באורטל, שמחתי שהתקיימה התפילה. חשתי שיישוב יהודי שאין בו בית כנסת, אפילו יום בשנה, הוא יישוב נכה מבחינה תרבותית. באותה עת עוד לא היו ילדים בגיל מצוות, ולא היו עוד תפילות ועליות לתורה. בשנה שאחריה הלכתי לבית הכנסת. מצד אחד שמחתי להיות שוב בתפילה. אך הפריעה לי מאוד ההפרדה המגדרית, המחיצה. זה לא אנחנו. ולמה אנשים שדרכם אינה דרכנו צריכים להפקיע מאתנו את זהותנו התרבותית דווקא ביום הקדוש בשנה, ולנהל אותו בדרכם?

בשנה שלאחר מכן, הייתי רכז תרבות, ובברכת מזכירת הקיבוץ נפגשתי עם רב קונסרבטיבי שהסכים להוביל את התפילה באורטל. כמובן, ללא הפרדה. עברתי אתו על התפילה (כמעט אפס שינויים לעומת התפילה האורתודוקסית) וסיכמנו. כשפירסמנו זאת באורטל, קמה צעקה. האנשים שיזמו את התפילות, אמרו שהם יזמו זאת כדי לחזור לגרסה דינוקתא שלהם, לזיכרונות בית אבא. יום בשנה, זה מה שהם מבקשים. והוחלט לבטל את ההזמנה של הרב הקונסרבטיבי ולחזור למניין האורתודוקסי.

מאז, אחת לכמה שנים העליתי את הנושא לדיון. למגינת ליבי, בכל הפעמים ההחלטה היתה להמשיך עם התפילה האורתודוקסית, עם ההפרדה, עם המחיצה. אני מקבל את הדין ומתפלל בדרך זו, אף שמשהו בי מתקומם. כפיצוי, כבר עשרים שנה אני מוביל ערב שנקרא "כל נדרינו", אחרי שעת התפילה, של שירה, תפילה, שיחה והאזנה, סביב תכני יום הכיפורים. יש שרואים בו אירוע אלטרנטיבי לתפילה. מבחינתי הוא אירוע משלים.

בקורונה, כשלא יכולנו לארח את המניין, הובלתי את תפילות יום הכיפורים. כמובן שללא מחיצה. קיוויתי שהחברים יראו כי טוב, וזה יהפוך למנהג של קבע. לצערי, לא כך קרה. וכך גם אשתקד והשנה היתה התפילה האורתודוקסית.

בתפילת נעילה, המועדון, שמוסב לבית כנסת, מתמלא בהדרגה; לצד אורחינו, גם חברים. ובעזרת הנשים, חברות. ובמהלך התפילה, הרחבה שמחוץ למועדון מתמלאת בעשרות חברות וחברים, ילדות וילדים, עם ובלי כיפות, מעורבבים כמובן, רוצים לחוות את החוויה ולשמוע את תקיעת השופר. כמעט כל הקיבוץ מגיע. גם הרחוקים ביותר מן המסורת. למה? כי יש צמא לזה בציבור החילוני. והצמא הזה הוא הסיבה לתפילות בכיכרות הערים.

* לא הייתה מחיצה – ראיתי את התמונות מכיכר דיזנגוף. ארבעת הדגלים שהיו תלויים שם לא היו מחיצה. אפילו התירוץ שנתלו בו הדוסופובים אינו נכון.

* תעלול בחירות – ביטול האישור לאירועים של "ראש יהודי" בסוכות ובשמחת תורה, הוא עוד תעלול בחירות פופוליסטי של חולדאי.

* צבוע – מי שנזעק, בצדק, בעקבות הביריונות הדוסופובית בכיכר דיזנגוף, ולא נזעק באותה מידה בעקבות הביריונות החרדית נגד נשות הכותל – צבוע.

* ההתקפלות - ראש הכנופייה הבין שאף אחד לא יפגין מולו, ולביריוני לה-פמיליה, הזרוע הצבאית של הכנופייה, לא יהיה למי להרביץ ואת דמו של מי לשפוך, אז הוא איבד את הטעם בפרובוקציה.

* משילות נוסח ראש הכנופייה – טבח בבסמת טבעון. רצח בחיפה. ומה שמעסיק את ראש הכנופייה, שהבטיח "משילות", הוא לתכנן פרובוקציה בכיכר דיזנגוף, יחד עם לה-פמיליה.

* קמפיין עלילת הדם – שעה שהשב"כ הציל את חיי ראש הכנופייה, ראש הכנופייה מוביל קמפיין של עלילת דם נגד השב"כ בניסיון לחלץ מה"שבי" את רוצח התינוק והוריו.

[אהוד: חשבתי שב"קמפיין עלילת הדם" התכוונת לאנטישמית שירה אטינג שהוציאה לכל העולם את דיבתם רעה של טייסי חיל האוויר שלנו – אבל זה כנראה לא מטריד אותך כי היא נגד ביבי].

* ביזיון – בושה! ראש הכנופייה איים בנשק על סדרן בחניון (עוד לפני שנתניהו הפקיר בידיו את ביטחון הפנים, אך אחרי שקצין הכנסת הפקיר בידיו אקדח), אחרי שזיהה על פי המבטא שהוא ערבי. צריך היה להסיר את חסינותו ולהעמיד אותו לדין פלילי. היועמ"שית פישלה בגדול.

* גם היום הוא עוד לא פיטר את בן גביר.

* לדחות את העתירה –  אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירות נגד חוק הנבצרות. בניגוד לחוק הסבירות, שבעניינו אני חושב שבית המשפט לא צריך להתערב כי אינו עומד בסף הקיצוני שמצדיק התערבות בחוק יסוד, אך זהו חוק מושחת, במקרה הזה החוק סביר בהחלט. המחשבה שיועמ"ש יוציא את רוה"מ לנבצרות היא בלתי סבירה, היא לא תהיה ואף אדם רציני אינו חושב ברצינות על אפשרות כזו. נכון, מניעי החוק פרסונליים, אך אין בכך כדי להצדיק צעד קיצוני כמו התערבות בחוק יסוד. גם אם יבוטל החוק, אין יסוד לפרנויה של נתניהו ולפנטזיה של שונאיו. אין מצב שהיועמ"שית תוציא את נתניהו לנבצרות. זה פשוט לא יקרה.

* פנטזיית תשפ"ד – זו הפנטזיה שלי לשנת תשפ"ד.

בחג הסוכות, תיערך בסוכתו של נשיא המדינה הצהרה משותפת של הנשיא, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ויו"ר המחנה הממלכתי.

נתניהו: "חזרתי בשבוע שעבר מביקור היסטורי בארה"ב. קירבתי את ישראל להישג היסטורי של שלום עם סעודיה, בדרך לשלום כולל במזה"ת. חזרתי לארץ, וכאן נפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא של העימותים ביום הכיפורים בתל-אביב.

"שאלתי את עצמי, מה סדר היום שאני רוצה להוביל? כזה שיוביל לשלום עם אויבינו, או כזה שמוביל למלחמה בתוכנו? מתוך הבנת אחריותי ההיסטורית כמנהיג המדינה, החלטתי להיענות ליוזמת הנשיא על כל חלקיה.

"לא ויתרתי על הכוונה לחולל רפורמה משפטית, שתאזן את המטוטלת הנוטה יותר מדי לכיוון הרשות השופטת, אולם הרי כבר הסברתי שתוכניתו של יריב לוין, שאותה ראיתי לראשונה בטלוויזיה, היא תוכנית רעה. את הרפורמה נעשה בהסכמה לאומית רחבה, כך שהיא תהיה רפורמה לדורות.

"הסכמתי לשני חלקי יוזמת הנשיא. א. הקפאה לשנה וחצי של כל החקיקה המשפטית. את השנה וחצי הללו נקדיש לגיבוש רפורמה מאוזנת וקונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. ב. תיקון חוק הנבצרות והחלפתו בחוק מאוזן ומתון יותר.

"אחריות רבה רובצת על כתפיי, כראש הממשלה, והחלטתי לעשות את הטוב למדינת ישראל, גם אם אשלם על כך מחיר פוליטי".

יאיר לפיד ובני גנץ שידברו אחריו, יודיעו אף הם שהם מקבלים על עצמם את יוזמת הנשיא. הם יקראו לארגוני המחאה להקפיא לשנה וחצי את המאבק.

בעקבות הצהרת ראש הממשלה, יודיע יריב לוין על התפטרותו. הציונות הדתית והכנופייה הכהניסטית יודיעו על פרישה מהממשלה.

בעקבות הודעתם, ועל פי סיכום מראש, יודיעו לפיד וגנץ על הצטרפותם לממשלת הצלה לאומית. הם יתנו זאת בביטול חוקי ההשתמטות. נתניהו יקבל את התנאי.

הממשלה החדשה תעסוק בבלימת תוכנית הגרעין האיראני, בשלום עם סעודיה, בהחזרת המשילות בעיקר בחברה הערבית, במלחמה בארגוני הפשע במיגזר, בהורדת יוקר המחיה וברפורמה משפטית שעיקרה – חקיקת חוק יסוד: חקיקה.

אלפיים איש יפגינו בקפלן נגד הקמת הממשלה החדשה.

* בואי ואראה לך מקום – בימים הנוראים האלה, תרתי משמע, אני שואב כוחות מן השירה.

אומרים ישנה ארץ

שאפילו לימונים פורחים בה.

שבה גם מכאוב

גם מחסור

כאילו תמיד קורנים בה.

בואי, ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום.

נתן זך

* ביד הלשון: כיכר צינה דיזנגוף – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ראש העיר הראשון של תל-אביב, מאיר דיזנגוף, והזכרתי שאירועי יום הכיפורים היו בכיכר המנציחה את שמו. טעיתי. רחוב דיזנגוף קרוי על שמו, אבל הכיכר קרויה על שם אשתו, צינה דיזנגוף. הכיכר הוקמה ב-1938, שמונה שנים אחרי מותה ושנתיים אחרי מותו. התכנון החל ב-1934, כשדיזנגוף עוד כיהן כראש העיר.

כיכר צינה דיזנגוף מוזכרת בשירו של אלתרמן "הילד ניסים":

לכן היום יוצא ליבי

אל הפנס של מוגרבי

ואל פנס כיכר החוף.

וכיכר צינה דיזנגוף...

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ט"ז

סכסוכי מפא"י בתל-אביב בשנת ה-30

 שנים אחדות לאחר האיחוד בין "הפועל הצעיר" לבין "אחדות העבודה", שהניב את מפא"י, נבטו ניצני פילוג במפלגה החדשה. בסניף תל-אביב התארגנה סיעה אופוזיציונית להנהגת המפלגה, שלימים התכנתה בשם: סיעה ב'.

אחת ההתחלות לפילוג היתה בשנת 1937, בפולמוס החלוקה. בצל הפאשיזם והנאציזם המאיימים על אירופה, התקיים אותה שנה בציריך הקונגרס הציוני ה-20. הדיון המרכזי הקשה והמתוח, היה בהכרעה על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. בן-גוריון פעל בקונגרס בכל-כוחו על-מנת להביא להחלטה שתקבל את תוכנית החלוקה.

בימי הקונגרס שלח שרגא מתל-אביב לבן-גוריון בציריך, מכתב שעליו היו חתומים שלוש מאות פועלים, מפעילי המפלגה בעיר, ובו נאמר: "אנחנו איתך!" – כלומר, תומכים במדיניותו בעניין החלוקה. דבורה, שנסעה כצירה לקונגרס, סיפרה כי בן-גוריון התרשם מהתמיכה וסיפר עליה למקורביו.

בעמדה שחייבה את תוכנית החלוקה תמכו וייצמן וגולדה. דבורה נמנתה אף היא על תומכיו של בן-גוריון. מול בן-גוריון התייצבו אז אישים בולטים דוגמת אוסישקין וברל. בן-גוריון האמין שיש צורך דחוף במדינה עצמאית ובכוח-ביטחון עצמאי. הגבולות היו בעיניו עניין מישני, כי הם עשויים להשתנות ואינם סופיים. כאשר הופיע בן-גוריון בנאום הסיכום, ודיבר אידיש, למען יהדות אירופה, נדמה היה שקומתו גבהה מאוד, הוא נראה כנביא החוזה את גורל העם. המשפט שעשה על דבורה רושם בל-יימחה, בסוף דבריו, היה כשהרים ידו ואמר:

"אני מרגיש שלא תקבלו את הצעתי, אבל יבוא יום והיא תתקבל. לא תהיה ברירה. ואולם רבים מאיתנו, היושבים כאן, כבר לא יהיו אז בחיים כדי לזכות ולראות את התגשמותה."

דבורה הצביעה עם בן-גוריון בעד הצעת החלוקה, ואולם היה עליו להיכנע לרוב. ההכרעה היתה קשה. טבנקין נשא דברים חריפים נגד החלוקה ותמך בפרוטוקראט בין-לאומי. גם בקרב התומכים בחלוקה היה חוסר ביטחון ביחס לכוח העמידה שלהם. באוויר ריחפה סכנת פילוג, לא רק בתנועת העבודה אלא בתנועה הציונית כולה. בסוף הסתיים הקונגרס בפשרה, שהסתכמה בכך שלא ניסחו החלטה כלשהי.

בחוזרה סיפרה דבורה לשרגא על אווירה של חשאיות שפגשה בקרב צירים ממפלגתם בקונגרס. על פגישות סודיות, אליהן לא הוזמנה, ולימים התברר שהן היו תחילתה של סיעה ב' במפלגה.

בשנות השלושים המאוחרות נראה היה שהמפלגה מתפוררת. בן-גוריון הודיע שהוא רואה עצמו כמי שלא נבחר למרכז. ברל התפטר. טבנקין לא הופיע לישיבות. ההתרחשויות במפלגה בשנת 1937 בישרו את הפילוג שהתרחש בשנת 1942, בוועידת כפר-ויתקין. לחילוקי הדיעות האידיאולוגיים נוספה המתיחות החברתית בתל-אביב על רקע של חוסר-עבודה חמור וחילוקי-דיעות כיצד לטפל באבטלה בתקופת המשבר.

בסניף תל-אביב קמה קבוצה מיליטאנטית, שלא רצתה להתחשב בשיקולי המדיניות הארצית של ההנהגה, ודרשה להתייצב בראש גלי-הזעם וההתמרמרות של המובטלים, שהופנו מדרך הטבע כלפי "המוסדות הלאומיים" שכבר היו בשליטת מפא"י. הסופר והעיתונאי דוד שחם, שסקר לימים תקופה זו, קבע: "ניצני האישיות החצויה של מפא"י, השולטת גם במדינה וגם בהסתדרות, החלו להתגלות כבר אז." ("שרגא נצר: המיסתורין של הכוח", "מוניטין", 1980).

  *

 מה היה מקור הסכסוכים במפא"י בתל-אביב בשנות השלושים וכיצד נולדה מהם סיעה ב'?

יצחק בן אהרון נשלח לתל-אביב בשנת 1933, מקיבוצו גבעת-חיים, שעלה שנה קודם לכן על הקרקע, כדי לשמש כמזכיר סניף מפא"י. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חזר משבי הגרמנים, הצטרף לסיעה ב' והיה לאחד מראשיה.

לדבריו, סניף מפא"י בתל-אביב היה מראשיתו פרובלמאטי. לא יכלו לבוא בו לידי הסכם על מועמד מתאים מן התל-אביביים עצמם. לא חסרו אנשים מתאימים אבל האספיראציות שלהם הזדהו יותר עם מועצת פועלי תל-אביב ועם פעילות במסגרת ההסתדרות. המשכורת במועצת פועלי תל-אביב ובהסתדרות, אף שהיתה זעומה, היתה בטוחה, ואילו במפלגה, פעם יש, פעם אין, ועל-פי-רוב – אין. קדם לבן-אהרון כמזכיר זיאמה אהרונוביץ (ארן), שהיה ישן בלילות על שולחן בסניף המפלגה האפל והמרוחק, שברחוב אלנבי, בחולות, ליד שפת הים, ומגיע לארוחה חמה בביתם של שרגא ודבורה. גם בן-אהרון היה אורח קבוע בביתם, לכוס תה ופרוסת לחם. אחד האנשים שקלטו אותו, בלב ונפש, היה שרגא.

במזכירות סניף מפא"י היתה אז חבורת פעילים מסורה, רובה עובדי עירייה, תבורי, נוסוביצקי [נצר], קזנצ'יי, נמירובסקי [נמיר], צבי לוביאניקר [לבון] ובקר. הסניף היה קטן, הסכסוכים רבים, וקשה היתה החדירה להתרחשויות שאירעו בו. תולים את הסכסוכים הללו בהיווצרות סיעה ב', אך הגרעינים של פירוד הלבבות החלו שנים לפני כן, ובן-אהרון הובא, לדבריו, כאיש מבחוץ, שהיה אמור לעמוד מעל ומעבר להתגודדויות המקומיות, ולהתפצלויות, ולנווט את הסניף, שהועבר עתה לסמטת בית-השואבה, בדרך הנכונה.

יש המסבירים את מהות הסכסוכים במפא"י התל-אביבית של אז במתח שהחל להתרקם בין פועלי העיר, שכוחם הולך ומתעצם, לבין אנשי ההתיישבות העובדת, ובעיקר הקיבוצית. אלה היו אמורים להיות חוד החנית של ההגשמה הציונית-הסוציאליסטית, והנה החלו מאבדים ממרכזיותם ומכוח השפעתם.

  *

בן-אהרון דוחה את ההסבר הזה ואומר שהבעייה היתה מבית והתחלקה לשלושה נושאים מכריעים:

הנושא הראשון היה היחסים בין סניף מפא"י בתל-אביב לבין מרכז המפלגה. חיפה, לדוגמא, היתה במצב טוב יותר מן הבחינה המפלגתית. גיאוגראפית, ובתנאי החיים של אז, היתה מרוחקת, לכן בנתה לעמה עצמאות מסויימת כלפי מרכז המפלגה וכלפי הוועד הפועל של ההסתדרות, שאיפיינה אותה במשך שנים רבות.

לא כן היה הדבר בסניף המפלגה בתל-אביב, שהיה סמוך מדי לבן-גוריון, לברל, לרמז ולשאר חברי מרכז המפלגה. חברים אלה פסקו, על דעת עצמם, לא רק בענייני המפלגה אלא גם בענייני הוועד הפועל, מועצת הפועלים וארגוני-העובדים הגדולים, כגון העירייה. היתה להם סמכות להעמיד את הסניף בפני עובדות מוגמרות. כל נושא עקרוני, או טאקטי, הגיע מלמעלה, ואנשים בסניף המפלגה נעזרו, לצורך אופורטוניסטי, בפסיקת היושבים במרכז המפלגה.

מפא"י היתה מפוצלת, מיום היווסדה, לגופים תנועתיים, רעיוניים או סתם אינטרסאנטיים. הקיבוץ המאוחד היה גוף מאורגן. חבר הקבוצות, גורדוניה, בהנהגת לבון, היה גוף מאורגן. סניף חיפה של אבא חושי היה גוף מאורגן. ירושלים היתה יחידה בפני עצמה. ההסתדרות – יחידה בפני עצמה. והסתבר שדווקא להנהגת המפלגה, שמרכזה בתל-אביב, אין גוף מאורגן במפלגה.

לאנשים בעלי חוש מחודד, כשרגא, הסתבר במרוצת שנות השלושים שההנהגה, שעליה כאילו כולם סומכים – היא עצמה תלוייה בניסים. ברל ובן-גוריון, כדי להיבחר ולפעול – תלויים בבן-אהרון, בטבנקין, בלבון ובאבא חושי – וזה מצב בלתי-נסבל להנהגה. שאין אפשרות לסניף תל-אביב להיות כוח מרכזי לתמיכה בה.

האופציה היחידה שהיתה לסניף, אם ביקש להיות לכוח שכזה, היתה להתארגן ל"גוש". "הגוש" ותל-אביב נהפכו במרוצת השנים לשם זהה במפא"י. אמנם, התבססותם החלה לאחר פרישתה של סיעה ב' מהמפלגה, ומשעה שנוצר מרכז כוח בדמות הגוש – משך אליו את המהססים והמתנגדים מן הפריפריה, וברבות הימים נעשה לשליט על הנכסים של המפלגה, הרכוש, הפיננסים, העמדות והמשרות.

הנושא השני היה המתח ששרר, מראשית שנות השלושים, בין הסניף לבין מועצת הפועלים. זו בעצם בעיית הדימוקראטיה כנגד המנגנון, שהחלה כבר אז.

כל המנגנון של מועצת הפועלים היה אמנם רק כחמישה-עשר איש, אך השאלה היתה מי קובע? – סניף המפלגה, או שליחיו במועצת הפועלים, בראשותו של יוסף קיציס בעל המקל, ה"טולסטויאני", שעורר התנגדות עזה מהיותו, כאמור, אדם תקיף, אנוכי, בעל חריזמה, מעורה בכל האינטריגות של בניית כוח ופעילות כוחנית, וזאת מאחורי מסווה של קדוש או חצי-קדוש. הוא שימש רכז האיגוד המקצועי, חלש על מקומות העבודה המבוססים, על אלה שהיתה להם עבודה קבועה, והם שקבעו ונתנו את הטון.

מה היתה מידת ההכרעה של המפלגה כלפי שליחיה בהסתדרות? ברל טבע אז נוסחה: כל ההכוונה הרעיונית בידי המפלגה, כל הסמכות הביצועית בידי ההסתדרות. אך זו היתה נוסחה קצת מופשטת מדי. הדברים היו הרבה יותר סבוכים, והחברים בהסתדרות נאבקו על עצמאותם.

והנושא השלישי היה המתח הסוציאלי, פשוטו כמשמעו, בין עובדים לשאינם-עובדים. מכת האבטלה היתה כרונית בתל-אביב. העיר היתה מרכז הקליטה לרוב רובה של העלייה שלא הלכה להתיישבות. בתל-אביב, בשל אופייה הסוציאלי ומקומות העבודה האופייניים לה, התרכזו דווקא היסודות היותר חלשים מבחינה חברתית. חיפה היתה אז מרכז התעשייה הכבדה. בתל-אביב התרכזו תעשייה זעירה ובתי-מלאכה, וכן עבודת הבניין, אך זו התאימה לאנשים צעירים ובריאים. נוצר משקע של מקרים סוציאליים, של משפחות עם ילד אחד או יותר, של אנשי מבוגרים-יותר, והיתה בעייה קשה למצוא תעסוקה הולמת אותם.

היו עסקני מפלגה שלא היו כשירים לעבודה גופנית, לא מבחינת גילם ולא נפשית. היה צורך למצוא להם משרות, וכך נוצר תחום פרוטקציוניסטי, מורכב מאוד, שרובו פעל לא באמצעות לשכת העבודה.

מתח רב שרר בין מחוסרי-העבודה לבין אלו שהיו מועסקים. רבים מהם עד כדי שישה ימים בשבוע, חלקם הגדול במפעלי ההסתדרות, במשרד לעבודות ציבוריות ובקבוצות קבלניות לבניין. בתי המלאכה, התעשייה הזעירה, לא קלטו בנקל עובדים חדשים. העניין המרכזי היה – איך ליישם שיוויון מקסימאלי בין חברי ההסתדרות, בתנאים אלה? העיר היתה קטנה. לא היו בה סודות. היכן אפוא שיוויון ערך האדם? היכן עקרון הערבות ההדדית – כאשר אלה עובדים שישה ימים בשבוע, ושעות נוספות, ואלה נמקים ברעב ובאים בזעקות, עם נשיהם וטפם, למרתף של בית ברנר, ביתה של מועצת פועלי תל-אביב, שבו שכנה גם אגודת פועלי הבניין, ואין ללשכה, ואין לאגודה, מה לחלק ולהציע?

אגודת פועלי הבניין היתה מורכבת משני יסודות: אלה שהועסקו דרך לשכת העבודה, הפרולטריון, וכנגדם – הפועלים הקבועים, אנשי הקבוצות הקבלניות, שעבדו במשרד הקבלני. צמחו שם תופעות של קבלנות-מישנה, ושל קולאקיות. קבוצת אנשים לא גדולה אשר אכלה את כל שוק עבודת הבנייה.

אהדת בן-אהרון היתה נתונה למרתף, לא לקבוצות הקבלניות. לאגודת פועלי הבניין היה לכאורה ניגוד אינטרסים עם הקבוצות הקבלניות. עם זאת היו חברי קבוצות אלה נאמני ההנהגה ההסתדרותית. ביום בחירות נתנו שכם. מהם היה אפשר לגבות כסף לקרנות המפלגה. עם אלה היתה הזדהות כמעט מלאה של הנהגת ההסתדרות. אלה תמכו באלה, אהדדי, כמרכזי כוח.

הקו החוצה היה בין עליונים לתחתונים. בין מקבלי שכר גבוה, ועבודה קבועה, לבין עובדים זמניים, בשכר נמוך, בטקסטיל, בטבק, שרבים מהם פועלות. המצב נתן אותותיו בסניף. דווקא לשכבות החלשות היה בו ייצוג. עסקנים שלא היו, או לא הצליחו להיות, מיוצגים במועצת הפועלים, ורצו לעשות קאריירה ציבורית, ולאו-דווקא מטעמים אידיאולוגיים. השמיכה היתה קצרה, לא הספיקה לכולם – והללו ביקשו ליצור לעצמם את האלקטוראט מקרב המקופחים. בראש המקופחים עמדו אנשים כפנחס טובין, טריבון פולקיסטי, עממי, שהיה הבולט ביותר, דימגוג ממדרגה ראשונה. אנשים שרובם לא נקלט באליטה ההסתדרותית של הוועד הפועל ומועצת פועלי תל-אביב. והם שיצרו את האופוזיציה.

זה היה, לדעת בן-אהרון, המקור לסיעה ב'. היא צמחה מתוך מצוקת האבטלה של פועלי הבניין, הטקסטיל ודומיהם. לשכת העבודה היתה בסיס הכוח, כביכול, של היסודות החלשים מקרב הפועלים. הקיבוץ המאוחד נכנס לתמונה בשלב מאוחר יותר, שבו החלו הוויכוחים האידיאולוגיים, ואז נוספה לאנשי לשכת העבודה ואגודת פועלי הבניין, במרתף שברחוב ברנר, גם הילה תנועתית-רעיונית.

הילה זו בלטה בפולמוס החלוקה, במאבק נגד ממשלת המאנדאט ונגד הפסקת העלייה. להפגנות היו צריכים את הרחוב ומי הלך לרחוב? – המרתף. לדברי בן-אהרון לא נטו הקבוצות הקבלניות המאורגנות לוותר על שעת עבודה, על יום עבודה. וכך הבסיס לפעולה הפוליטית ברחוב היו קבוצות המקופחים על מנהיגיהן. היתה זו השחזה של נושא אופוזיציוני, שהתחיל על בסיס של קיפוח סוציאלי והתפתח לאוריינטאציה רעיונית, לעמדה לוחמת, נגד מי שניראו כ"מתפשרים ונכנעים", ולאט-לאט התפתח לקו של אקטיביזם פוליטי, שנשען על היסוד הסוציאלי החלש, והזמין פעולות מחאה. הדבר השפיע על הקיבוץ המאוחד. זו היתה בשבילו מתנה משמיים. יסוד עירוני שאליו אפשר לחבור באקטיביזם האנטי-מאנדאטורי, אנטי-סוכנותי, אנטי-וייצמני ואנטי-הנהגה – עוד מן התקופה שלפני היות בן-גוריון יושב-ראש ההנהגה הציונית.

את ההפגנות לא היתה מארגנת מועצת פועלי תל-אביב. גם למפלגה לא היה כוח לכך. להפגנות היו באים בני מרשק, איש גבעת השלושה, מפעילי הקיבוץ המאוחד ולימים פוליטרוק בפלמ"ח, ועימו חבורה מקיבוצו ומקיבוצים אחרים של הקיבוץ המאוחד, מסביבות תל-אביב. הם היו הגרעין של ההפגנות, ובהן פגשו את היסוד העירוני המקופח. למפגינים היו מחלקים, במרתף בית ברנר שנשלט בידי לשכת העבודה, כוס תה ופרוסת לחם, לאחר שעות של הפגנה.

  *

דבורה, שהיתה חברת מזכירות מועצת הפועלים, מתארת כיצד אנשי סיעה ב' השתלטו על מרתף בית ברנר, ועל חלוקת פתקאות הסיוע למחוסרי-העבודה, שהתנהלה שם. פתקאות אלה היו אמורות להינתן כשהן חתומות, שמית. והנה נוכחה לדעת שהמזוהים עם סיעה ב', החלו לחלק פתקאות-סיוע בלתי-חתומות, לאנשיהם ולמזדהים עימם: "הם שלטו במרתף, בקיבוצים ובפתקאות."

בן-אהרון: "זה היה מאבק כוחני, וכל צד השתמש באמצעים שעמדו לרשותו."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 853 מיום 4.7.13

י"ז: שבחי הנרגילה בתחת

שלום רב אהוד היקר,

קיבלתי אתמול בהפתעה נעימה את הספר שלך "מסעותיי עם נשים" עם הקדשה לבבית  כדרכך.

אני מברך אותך על הוצאת הספר הנחמד הזה ואומר שכל הכבוד על ההתמדה והיצירתיות שבך, למרות  הגיל אשר לא מניח לך "להתבטל" וכך אתה מעלה על הכתב דברים חמודים ומעניינים (אף שיכולים  לא למצוא חן בעיני בנות המין השני, כדבריך. ואגב מה זה מין שני? היום יש רק מין אחד הוא הנשי – וכל היתר זה ברארה וראה דברי הפמניסיטיות המהוללות שבינינו).

הרבה חיוכים העלו סיפוריך על פניי והתפעלתי מעולם הדימויים שלך שאין לו סוף.

הפכתי והפכתי בספרי הארוטיקה שברשותי ובסיפורים מאותו הסוג, כולל אלה שלא נס ליחם מאות בשנים, ולא מצאתי דימויים מקבילים לשלך. בין היתר  יש ברשותי  ספר  עתיק יומין ומפורסם "THE PERFUMED GARDEN", "הגן הבשום", של מחבר ערבי מאז הימים, משעשע ביותר ומעשיר הדמיון המזרחי של מחברו ושל קוראיו. אחר כך בתרגומים הרבים במשך הדורות נוספו עליו רסיסי דמיון מערבי אירופאי לקישוט נוסף. בו תמצא מאות שמות ודימויים ותיאורים לאותם האברים שהבעירו את דמיונם של הגברים והנשים גם יחד במשך מאות בשנים. אם כן גם בו לא מצאתי את  תיאורך של הדגדגן כמציל ורוד בבריכת שחייה של תאווה....

שוב כל הכבוד לך...

ובעניין הנרגילה לתחת, כזכור לך שלחתי לך בזמנו וגם פירסמת רשימה שלי על הצעת ייעול שבמחלקה הכירורגית בבית החולים, שם ישכבו אלה מנותחי המעיים, שחשוב לדעת אם  מעיהם שנותחו כבר מעבירים גזים, וכדי לחסוך טרחה לאחיות בללכת ולשאול אותם על כך מדי פעם (יש מחסור בכוח אדם סיעודי בארץ, אתה זוכר?) כדאי אז שיחדירו להם  לפי הטבעת  צינור (רקטאל טיוב) ארוך שיגיע עד תחנת האחיות ושם יחובר קצהו  לצנצנת של נרגילה. ולפי הבועות שתראה האחות באותה "נרגילה" תציין מה המצב...

ואם יש במחלקה מיספר מנותחי מעיים כנ"ל אפשר לסמן הנרגילות במיספרים, ובדו"ח למשמרת הבאה ייכתב משהו כמו: נרגילה מספר ארבע של גולדשטיין לא עבדה וזו של אדון אבו אילעאפיה נרגילה מספר שתיים עבדה יפה, וכו'.

אם היית מציין את רשימתי לא הייתי מבקש ממך תמלוגים.

ועוד חשבתי שהסופר החביב הזה שמת על רגליים יפות ומטופחות של בחורות, הרי שמן הדין שאחרי מאה ועשרים  תיקבע על מצבתו הולוגרמה שתראה כל העת כפות רגליים יפות נשיות ומטופחות עם לקה בצבעים שונים על כל אצבע, וזה להנאתם של העולים לאזכרה ושל הזיכרו-לברכה עת יצא מדי פעם לטיול ערב.

בריאות ואריכות ימים.

בברכה ובלחיצת יד חמה,

י"ז

* * *

"חדשות בן עזר" גיליון 854 מיום 8.7.13

נורית גוברין: אני קוראת כעת את ספרך החדש

לאהוד שלום,

אני קוראת כעת את ספרך החדש "מסעותיי עם נשים", ובוודאי לא תהיה זו הפתעה בשבילך, אם אומר, שלא פעם התיאורים המיניים הבוטים והפרובוקטיביים, מביכים אותי, אינם לרוחי, ובעיקר מעמעמים את כישרון הכתיבה והסיפור שלך. הם אף מרתיעים קוראים לא מעטים ואולי בעיקר קוראות.

במקום שאתה "רק מספר" ולא עושה פרובוקציות, מתגלה כישרון הסיפור שלך במיטבו והסיפור יפה, מושך, מעניין. שילוב של עצב והומור, אינטימיות וריחוק, דעת ימים רחוקים עם הווי אקטואלי.

בברכה חמה,

נורית גוברין

* * *

מקנייה ב"הקפה" ועד למשיכת-יתר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחנות של מילברג ברחוב פיק"א

שני בתים מהווילה הדו-קומתית העגולה

של ראש העיר יוסף ספיר ואשתו חולדה

שהאצ"ל פוצץ לו את חדר-העבודה

היינו קונים ב"הקפה"

ובשנות הצנע גם ב"תלושים".

תמיד היתה זו כמין עננה

הצורך לשלם את החשבון המצטבר

ב"הקפה".

וגם כשהייתי סטודנט עני

במכולות הקטנות בירושלים

הייתי קונה ב"הקפה"

ומקפיד לא לחרוג מיכולת התשלום שלי

לפעמים מתקיים בחדרי השכור

על קצת לחם ואבוקדו.

אבל בימינו אין כל בעייה

יש כרטיס אשראי ומשיכת-יתר

אני כבר לא מרגיש אשם

בפני החנווני השכונתי

הבנק ישלם

ואני יכול לחרבן בשקט.

ספטמבר 2023

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני תוהה, יחד עם נעמן כהן, איך הליכוד הסכים להחזיר לשורותיו את שני ההיטלריסטים יצחק זרקא ורמי בן יהודה, ותומך בעבריין רפי חיים קדושים לבחירות בהרצליה. דברים אלה מעוררים מחשבות נוגות על הידרדרות המפלגה הזאת, וגם מבהיר עוד יותר את השאיפה של מפלגה זאת לרסק את בית המשפט.

שלך

משה גרנות

אהוד: משה היקר, קרא שוב בעיון את אמירתו של ג'ורג' אורוול, שאותה ציטט ישראל בר-ניר במאמרו החשוב בגיליון הקודם: "יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש" – ובעקבותיה השתדל להתרכז בעיקר, ולא בשטויות ובקוריוזים. אף אחד לא מבקש לרסק את בית המשפט העליון, אבל בית המשפט העליון סבור שהוא יכול לרסק את נתניהו ואת הדמוקרטיה הישראלית על ידי הוצאת ראש הממשלה לנבצרות. זה כנראה לא מטריד אותך כי אתה עסוק בעיקר בחיפוש נאצים בליכוד.

מה דעתך למשל על "מילכוד נתניהו": מחד מחייבים את ראש הממשלה לחתום על הסכם "ניגוד עניינים" שלא יעסוק בשום נושא משפטי בממשלתו גם כשהמדינה רותחת, ומאידך, כאשר התיקון לחוק הנבצרות מאפשר לו לנסות לפתור את הההשתוללות הקרוייה בפי שונאיו "הפגנות נגד הפיכה משטרית" – מאשימים אותו ב"ניגוד עניינים" וקוראים להוציאו לנבצרות! – זה בעיניך לא טירוף מסוכן? לא זדון משפטי?

 ועל הנושאים ההזויים האלה ממשיכים להתפלפל ולבלבל את המוח ולבזבז משאבים יקרים מבלי שרוב הציבור מבין במה מדובר – בעוד הפשע ממשיך להשתולל, רוב הרוצחים אינם נתפסים ואינם נענשים, והטרור הפלסטיני ממשיך להשתולל! וגם חיזבאללה.

* התחזית של התקפת טילים ורקטות על ישראל בקצב של אלף ביום היא בהחלט מפחידה, אבל התשובה לה קיימת, והיא כן תלוייה במטוסי חיל האוויר ולא רק במערכות הגנה נגד טילים. התשובה היא הרתעה – חיל האוויר יחזיר את לבנון ו/או את רצועת עזה או כל מדינה אחרת שתנסה לתקוף אותנו במטר טילים מדוייקים – לתקופת האבן: בלי חשמל, בלי מים, בלי גשרים, בלי נמלים ושדות תעופה, בלי תקשורת ובלי בסיסי צבא למיניהם. והם יודעים זאת. זה בהחלט מאזן אימה. המערכה נגדם, אם תכוּון מצידנו להריסת תשתיות צבאיות וגם אזרחיות – תפסיק את התקפתם כבר בשעה הראשונה. היכולת הזו של חיל האוויר קיימת למרות סרבנות של כמה טייסים במיל', וחרף הפרופגנדה האנטישמית החצופה של הגברת שירה אטינג.

 * "שני אחים מרמלה ולוד הואשמו ברצח אימם בחיפה. עמר ובכר בדרה, בני 19 ו-20, נאשמים שרצחו את אימם נור ריאן בשל התנגדותם לאורח חייה." ["הארץ" באינטרנט. 28.9].

יש לכם ספק? גם ברצח המתועב הזה אשמים נתניהו, בן גביר, קובי שבתי ומשטרת ישראל!

* ב"ימים הנוראים" אני עורך לעצמי קונצרט פרטי בעזרת היו-טיוב: פותח ב"ונתנה תוקף" העתיק, שהוא אחד הטקסטים הנשגבים והיפים ביותר בשפה העברית, בלחן של יאיר רוזנבלום המושר בפי חנוך אלבלק והגבעטרון בהופעה מדהימה ומרגשת ב"צוותא", שמסמלת את כל היפה והנצחי שבשילוב הישן והחדש בתחייה העברית הציונית וממנה לתפוצות העם היהודי ולבתי הכנסת שלו – וממשיך להמשכו ב"מי באש" של המשורר-הזמר המופלא ליאונרד כהן, ומשם ל"דאנס טו דה אנד אוף לאב" ו"הללויה" שלו, והכול יהודי כל כך, כמו מסעו של לאונרד כהן עם מתי כספי להופעות בפני הלוחמים במלחמת יום הכיפורים בסיני לפני חמישים שנה בדיוק!

* מאז התרחשה ההפיכה בשידורי החדשות הקרויים עדיין "קול ישראל" זה נעשה עינוי להקשיב להן. מוסיקה מעצבנת ליד חדשות על אסונות. קטעי ראיונות בתוך החדשות שחלקם משודרים באיכות גרועה, בשפה עילגת ובלתי קליטה, וכתוצאה מכך מתארכת מהדורה ללא צורך. פשוט שערוריה. כמעט חדלתי להקשיב להן ובמקום להתעצבן אני מעדיף להתעדכן בחדשות באמצעות אתרי העיתונים באינטרנט, שעל כותרותיהם אפשר לרפרף במהירות ולא לבזבז זמן.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל