פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1887

נשלח ל-2167 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בתשרי תשפ"ד. 5.10.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: עֶרֶב אֶחָד. // יוסי אחימאיר: "האחת" והאחד. // איליה בר-זאב: במקומות שהיינו. לזיכרו של אבי אתגר. // אורי הייטנר: 1. חיים גורי: באשר היינו היית. 2. צרור הערות ‏4.10.23. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // מיכאל רייך: מַנְעַמֵּי הָאֶתְמוֹל הָרָחוֹק. // אהוד בן עזר: שרגא נצר.  פרק י"ז. פילוג 1942: טבנקין "גנב" את הדור הצעיר. // אילן בושם: 11 שירים לחדשות בן עזר. אוקטובר 2023. // בלפור חקק: על ספרו של אבי גולדברג "תל אביב – קיץ קטלני (סיפורים)". // אסי דגני: עוד על דור תש"ח בירושלים הנצורה. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. משה גרנות: יש זקנים שזוכרים. // י"ז: מארון הספרים היהודי. // 8 מיליארד בני-אדם מחרבנים כל בוקר. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו: 1. סוגד למנהיג שהוא שקרן ותאוותן עם קבלות. 2. מכות ברכבת העמק. // ממקורות הש"י.

במשלוח גיליון 1887 היתה תקלה חמורה מפני שהיקפו העצום של  אחד הקטעים חמק מידיעתנו. לאחר שהתקלה תוקנה שלחנו שוב את הגיליון, ועם הנמענים הסליחה על כפל המשלוחים. זה קורה לפעמים.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

עֶרֶב אֶחָד

הָלְכוּ הָלוֹךְ וְרָחֲקוּ מְאֹד

הַיָּמִים בָּהֶם אֲהַבְתִּיךָ

לֹא אֶשְׁמַע עוֹד פַּעֲמֵי-עִנְבְּלֵיהֶם  –

אֹרְחָה אֲבוּדָה...

כְּצִיּוּן דֶּרֶךְ אַתָּה לִי:

יָשָׁן, אֲכוּל רוּחוֹת וְדִשְׁדּוּשׁ-זְמַנִּים,

צִיּוּן דֶּרֶךְ נוּגָה וּשְׁכוּחָה מְאֹד;

עֶרֶב יוֹרֵד שָׁלֵו

וּנְגֹהוֹת אוֹחֲזִים בְּצִיצִית רֹאשִׁי

לַהֲקַת עֲנָנִים רָמָה:

שְׁבִילֵי שׁוֹשַׁן-שָׁמַיִם

מִתְנַהֲלִים אֲחוּזֵי-חֲלוֹם

יָשָׁר אֵלַי  –  תְּמוּרָתְךָ;

וְהַיָּם לְלֹא גְּבוּל

מְמַלֵּא יֵשׁוּת כּוֹרַעַת

עַד אֶפֶס מָקוֹם;

הָרוּחַ הַמְּמַלְמֶלֶת  –

לֹא מִשְׂדוֹתֶיךָ הִיא בָּאָה,

שָׂפָה אַחֶרֶת לָהּ

וְאַחֵר גַּם הַפֵּשֶׁר.

נִשְׁבָּר הַקֶּסֶם

וּרְסִיסָיו רַק שִׁבְרֵי זְכוּכִית דַּלָּה.

1951

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

"האחת" והאחד

בים הכתבות בכל ערוצי התקשורת לציון יובל למלחמת יום הכיפורים, בלטה ללא ספק סדרת הטלוויזיה "האחת", שבה ריאיינה סימה קדמון את טייסי טייסת 201 על לחימת הגבורה שלהם, על העינויים בשבי, על חבריהם שנפלו. בתום הפרק השלישי חשבתי שלסדרה הזאת וליוצריה מגיע לפחות פרס סוקולוב.

צפיתי משתאה למראה העוז וההקרבה כפי שהוצגו בצילומים מזמן אמת, בשחור לבן, ובראיונות העכשוויים, כעבור חמישים שנה, כאשר השיער הלבן, קמטי הגיל, העיניים האדומות, הצלקות הנפשיות והגופניות, מזדקרים מן המסך.

הכרתי שניים מגיבורי הלחימה והסידרה. עד היום, כשאני פוגש אותם בהזדמנויות שונות, הם מזכירים אותי כמפקדם בתחילת דרכם בחיל האוויר: איתן בן-אליהו ורון חולדאי. ולא רק הם היו חניכיי. גם גיורא רום (ורמוס), שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, וחבריהם שנפלו, רובם בתאונות אוויריות: גדי סמוק, יעקב ברמן, בן ציון גייפמן, גיורא רזין, אריה ארגני, ועוד רבים שלחמו, חזרו בשלום ונותרו אלמונים.

אני, בוגר קורס מ"כים של הנח"ל בשבטה, הייתי המ"כ שלהם בבית-הספר לטיס, אז בתל-נוף, לפני כשישים שנה. מדובר באימוני קרקע, בקורס ה"מכין", שבחן את כושרם ואישיותם, בטרם יחלו באימוני הטיס עצמם.

כולם התקדמו במעלה הדרגות, הפכו למפקדים, טייסים בכירים, לוחמי אוויר נועזים. מהם – האחד היה למפקד חיל האוויר, השני הוא ראש עיריית תל-אביב (זה שמתנכל למסורת היהודית), ושניהם זוכרים את מי שהיה מפקדם הזוטר בתחילת הדרך ואשר הגיע בשירותו הצבאי לדרגת סמל ראשון. הגאווה בהם רבה.

הסדרה הצליחה לחשוף את גבורת כולם, את יכולתם המבצעית, את פחדיהם, את דבקותם במשימות, מעט ממחשבותיהם, ואת בדידותם בעת מילוי המשימה, בצניחה, בשבי, בעינויים ובמחשבה על חבריהם שלא שבו... הסדרה הופקה במשך כמה שנים, עד שהבשילה והועלתה לשידור בשבוע שקדם ליום הכיפורים – חמישים שנה לאחר הנוראה שבמלחמות ישראל.

אחד מגיבורי הסרט הוא הטייס גיל רגב, לימים אלוף וראש אכ"א. הריאיון עימו צולם כשנתיים טרם ההקרנה בערוץ 11. כמו חבריו, הוא ריגש ברגשנותו הלא-אופיינית ללוחמי אוויר קשוחים בטייסת 201. סימה קדמון, אז פקידת הטייסת, הכירה אותם אחד אחד, ראתה אותם בצאתם למשימה ובשובם. גם טייסים שנסקו ולא שבו. לקחה על עצמה לדובב אותם מול המצלמה ועשתה זאת במיומנות. את הפרק הרביעי בחרה לסיים בדברים נוקבים של הטייס (מיל') רגב.

גב' קדמון, בעלת טור נחשבת ב"ידיעות אחרונות", אופוזיציונרית חריפה לממשלה הנוכחית, שאינה חוסכת שבטה מנתניהו, קלקלה את השורה באופן שבו חתמה את הסידרה. נטלה התבטאויות פוליטיות, שהשמיע לפניה גיל רגב, וכך סימה של "האחת" חזרה באחת להיות בעלת הטור העויין בעיתונה.

וכי מה אמר האלוף (מיל') רגב? "לא טוב למות בעד ארצנו – הייתי אומר לנכד המתגייס שלי... אם אתה לוקח סיכונים על עצמך, שיהיו רק למען השלום, לא במלחמה... ארצי שינתה פניה, זו לא אותה הארץ כשהמראנו אז... במדינה הזאת לא ברור מה נכון ומה לא. אבדה הבושה – אז לטובת מי אני נלחם ועל איזה גבולות אני מגן?"

זכותו של גיל רגב להתבטא כך, כאמור לפני כשנתיים, אבל מדוע גב' קדמון בחרה בהם לסיים את הסדרה, כמו לערבב כף זפת בפחית דבש? דברים שהוקלטו חודשים רבים לפני כינון ממשלת נתניהו? ובאשר לדובר עצמו: האם גם עיניו טחו מלראות את הישגי השנה הזאת, הרבה אחרי דבריו המוקלטים – הסכמי שלום מתרחבים, פעמי שלום עם סעודיה ועוד מדינות מוסלמיות, ואכן כן – גם אויבים בדמות אירגוני טרור עם מדינה מתגרענת שעומדת מאחוריהם ויחד מאיימים עלינו במלחמה רב זירתית.

בזכות הטייסים לדורותיהם והטכנאים המסורים מחמשי המטוסים, בזכות כל לוחמי צה"ל, וכן – גם בזכות גיל רגב וחבריו שהצילו לפני יובל שנים את עצם קיומה של ישראל, בזכות העוצמה שלנו, הגענו להסכמי שלום. ועדיין איננו יכולים להרשות לעצמנו לנוח על זרי הדפנה ולומר ש"לוקחים סיכונים רק למען השלום."

גיל רגב, רון חולדאי, איתן בן-אליהו וחבריהם עשו את שלהם בגבורה ובתעוזה. אני בטוח שגם דור הטייסים הנוכחי, עם המטוסים הטובים בעולם, עם הטכנולוגיה המתקדמת, עושים כבר עתה ויעשו את שלהם בגיחות אל מעבר לגבול להדיפת הסכנה.

חבל שגיל רגב בגילו המתקדם, בתיווכה של עיתונאית בעלת אג'נדה תקיפה, וחבל ש"מחנכים" כדוגמת זאב דגני יפה-הנפש, מנסים יחד עם מפגיני ה"מחאה", לעודד סרבנות, להנמיך את רוח הלוחמים, טייסים וחיילים בכל היחידות, הנערכים בעוז למשימות המצפות להם. כמו גיל רגב וחבריו במלחמת יום הכיפורים.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

* * *

שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד:

בערוּת – היא כוח

שקר – הוא אמת

נביאי שקר – סופרים: "הזמן השחור"

נביאי שקר – עיתונאים: בקרוב המדינה תתמוטט

ירידה  – היא הציונות החדשה: רילוקיישן

סרבנות ו"הפסקת התנדבות"  – הן פטריוטיוּת

דמוקרטיה – היא דיקטטורה

ממשלה חוקית – היא הפיכה

בית משפט עליון – יכול להוציא ראש ממשלה מכהן לנבצרות

סמלי שינאה – דגלי הכחול-לבן הסיניים בהפגנות

"מנהיגת מחאה" שקמה ברסלר – יקירת תקשורת

נאצים – הם גרמנים ולדבריה שרי ממשלה יהודים בישראל

64 ח"כי הקואליציה – שלט בהפגנה: "64 פושעים!"

עוד שלט נחמד – "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ!"

טייסת-מסוק אנטישמית שירה אטינג – יקירת תקשורת

טועים ומטעים – הם יקירי הפגנות המחאה

"לשעברים" מתוסכלים וגם עשירים – הם האורקל מדלפי

רוב העם – מטומטמים

התא של אולמרט במעשיהו – מחכה לנתניהו

ביקור נתניהו בארה"ב – כל מי שהירבה לשקצו הרי זה משובח

האחריות ועול ביטחון ישראל על כתפיו – "הנאשם בפלילים"

חופשת נתניהו בגולן – נרעיש לו בזמבורות כל רגע של שקט

ראש הממשלה – נעקוב אחריו כמו השב"כ כדי להטרידו

ממשלת ישראל – עבריינית ופאשיסטית

ה"כיבוש" – גזענות ואפרטהייד

מדינת ישראל – חורבן בית שלישי

הפלסטינים – צודקים

האיום הגרעיני האיראני – המצאה של ביבי

תכלה שנה וברכותיה – תחל שנה וקללותיה

נלך כצאן לטבח!

* * *

איליה בר-זאב

במקומות שהיינו

בְּשַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם, בְּרֶשֶׁת ב', אֲבִי אֶתְגָּר מַמְלִיץ

לְהַקְפִּיא אֶת הַכּוֹס לִפְנֵי מְזִיגַת

הַבִּירָה בַּאֲלַכְסוֹן,

לָחוּשׁ בִּנְשִׁיקַת זְכוּכִית צוֹנֶנֶת.

בְּלֵּילוֹת יָרֵחַ, בְּדַרְכֵי הַמִּדְבָּר, מַבּוּעֵי מַעְיָן

גּוֹלְשִׁים מַטָּה –

זִרְמֵי שִׁטְפוֹנוֹת בְּנַחֲלֵי הָאַכְזָב.

חִפַּשְׂתִּיךָ בַּבּוֹלְעָנִים לְיַד שְׂדוֹת הַמֶּלַח –

תָּמִים בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהָיִינוּ.

השדרן, אבי אתגר, הלך לעולמו בגיל 76. הלך מעולמנו... כולנו אבלים!

מחשֹוף לַיִל לבן  

מֵעוֹלָם לֹא תָפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,

לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים אֶל שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.

בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, צְבָאִים חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים

לְהַפְלִיא בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.

יֵשׁ וְעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.

נָעִים לַחֲלֹם – שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל

מַחְשֹף לַיִל לָבָן, לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים

שֶׁבָּהֵם דָרְכוּ פַּעַם רַגְלַיִם צְעִירוֹת – לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת,

לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת מְחֻבְּקֵי עָנָן וַעֲרָפֶל.

אַיַּל אֳהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר

בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים פְּעוּרֵי פֶּה –

עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.

שִׁלְהֵי קיץ

אֲנָשִׁים וּבְנֵי בָּקָר פּוֹרְצִים אֶת גִּדְרוֹת הַהַפְרָדָה.

מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה בִּסְבִיבֵי הַחֹרֶשׁ, דְּמוּת כֵּהָה

רָצָה בַּמּוֹרָד, מְנִיפָה יָדֶיהָ,

שׁוֹאֶלֶת –

לְאָן?

בְּתֵּל אַ-צַאפִי,* צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת מְעוֹפְפוֹת בַּחֲלָלִים

הַפְּעוּרִים.

שִׁלְהֵי קַיִץ –

לַהֲקוֹת יוֹנֵי בָּר מְנַקְּרוֹת בִּפְרָאוּת בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף.

* תל א-צאפי "התל הטהור" בשל הסלע הלבן, (תל צפית) שָׁם העיר גת העתיקה, בגבול המזרחי של ארץ פלשתים, על גבול ממלכת יהודה (ע"פ החוקרים). נכבש בליל ב' בתמוז תש"ח, 9 ביולי 1948. (הרחבה בוויקיפדיה).

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. חיים גורי: באשר היינו היית

בימים הקשים האלה, ימים של העמקת הקיטוב והרחבת הקרע, ימים של ביריונות דוסופובית נגד מתפללים ביום הכיפורים בתל-אביב, ימים שבהם הרב הראשי הממומן מהמיסים שלנו משתלח בגסות ובורות בחילונים; ימים שיש בהם מי שמלהגים על פנטזיה חורבנית, איומה ונוראה, של פירוק מדינת ישראל ופילוגה ל"ישראל" ו"יהודה"; ימים שבהם הדיבור על מלחמת אחים או מלחמת אזרחים הפך לדיבור "לגיטימי" והמערכון של "שאולי" על מלחמת אזרחים נתפס בידי אנשים כנבואה שמתגשמת לנגד עינינו; בימים המרים האלה אני חוזר אל חיים גורי.

חיים גורי, המשורר הדגול, גדול משוררי ישראל בדור שאחרי אלתרמן. חיים גורי, חתן פרס ישראל. חיים גורי, המפקד בפלמ"ח, האיש שיצא אחרי השואה לצ'כוסלובקיה לארגן את היהודים לעלייה לארץ, האיש שפיקד על קורס הצניחה הראשון של חיילים עבריים על אדמת צ'כוסלובקיה, הקצין הקרבי במלחמת השחרור שהיה בין משחררי הנגב ובמלחמת ששת הימים שבה נמנה עם משחררי ירושלים וקצין החינוך במלחמת יום הכיפורים. חיים גורי, שתיעד את משפט אייכמן ושיצר את טרילוגיית הסרטים הדוקומנטריים על השואה – "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". חיים גורי, מראשי הלוחמים למען הגולן במאבק של שנות ה-90 וממייסדי הדרך השלישית. חיים גורי, שבזכות פועלו למען הגולן זכיתי להכירו באופן אישי, ולקיים איתו קשר רצוף עד מותו; היכרות שהעמיקה את התפעלותי מן האיש, מחוכמתו, מידענותו, משפתו, מאהבת הארץ שלו, מאהבת העם שלו, מאהבת התרבות היהודית, מאהבת השירה העברית, שבה שלט על בוריה וידע לצטט על פה מאות משיריה. מעולם לא פגשתי אדם שחש כמותו אחריות מוחלטת ומחויבות ללא מיצרים לעם ולמדינה, שמתכוון באמת לכך ששלומו כשלום המדינה. תמיד ראיתי בו את מי שנושא על גבו את מדינת ישראל ואת העם היהודי.

 בימים אלה מלאו מאה שנים להולדתו של חיים גורי (1923-2018).

גם חיים גורי דיבר על מלחמת אזרחים. אך מלחמת האזרחים שלו היתה אחרת לגמרי. היא היתה בתוכו. "אני מלחמת אזרחים", הוא כתב.

אֲנִי מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים

וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ

אֶל קִירוֹת הַמְּנֻצָּחִים.

בֵּית דִּין שָׂדֶה, הָעוֹבֵד בְּמִשְׁמָרוֹת,

וְשָׁם אוֹרוֹת לֹא דּוֹעֲכִים.

וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים.

מה הכוונה של מי שכותב "אני מלחמת אזרחים"? כוונתו היא, שהוא מכיל בתוכו את העמדות של הצדדים השונים במחלוקות בחברה הישראלית. כיוון שכך, הוא יודע שאין זה מאבק בין מי שהצדק המוחלט אצלם לבין מי שנעדרים קמצוץ של צדק. אין זה מאבק בין אמת לשקר, בין אור לחושך. "הצודקים יורים ביתר הצודקים", כלומר הצודקים נמצאים בשני הצדדים. בשני הצדדים יש צדק ואמת.

בין אנשים שמאמינים שגם הצד השני מחזיק בצדק, באמת, בכוונות טובות; שגם היריב רוצה בטובת העם והמדינה – לעולם לא תהיה מלחמת אזרחים. הם תמיד יוכלו להיפגש ולהגיע להסכמות. בימים הקשים והמתוחים בסבסטיה, כאשר היו דיבורים על אלטלנה שנייה, חלילה, והיה חשש מעימות אלים, והרמטכ"ל מוטה גור הזהיר מפני שפיכות דמים, היה זה חיים גורי, שנקלע למקום כעיתונאי, שתיווך בין המתנחלים לממשלה והביא לפשרה.

לא בכדי, היה חיים גורי ממייסדי ומנהיגי תנועת הדרך השלישית. הוא גם האיש שהציע את השם לתנועה, "כי אנחנו בזמנו, בפלמ"ח, לא היינו 'ברית שלום' ולא היינו 'ברית הבריונים'. היינו דרך שלישית." גורי עיצב את במת כנס היסוד של הדרך השלישית באפעל. במרכז הבמה היתה תלויה כרזה גדולה: "הדרך השלישית", ובשני צדי הבמה שתי כרזות: האחת, "אין עם אשר נסוג מחפירות חייו" – ציטוט משירו של אלתרמן "זמר הפלוגות". השנייה, "בקש שלום ורדפהו". שתי כרזות, שמשמעותן היא שאיננו מוותרים על השלום ולא נפסיק לבקש אותו ולרדפהו, אך לא בכל מחיר ובלי לסגת מחפירות חיינו.

היום, כאשר יש המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, שקוראים לבחור בין מדינה יהודית לדמוקרטית, או להחליט אם היא יותר יהודית או יותר דמוקרטית, או קוראים לאזן בין היהודית והדמוקרטית, אני חוזר לחיים גורי. חיים גורי שהיה יהודי ודמוקרט בכל מאודו ובכל מהותו, בכל רמ"ח ושס"ה, ולא יכול היה לתת ידו להצגת שני המרכיבים האלה כמנוגדים זה לזה.

עוד בנעוריו, כשרק החל לבלוט כמשורר צעיר, ניסה המשורר יונתן רטוש, נביא "הכנענים", לצוד אותו ברשתו. בפגישה ביניהם, בבית קפה בתל-אביב, רטוש כמעט התפוצץ מזעם, כאשר הנער עמד במריו וסירב לקבל עליו את האידיאולוגיה של ההתנתקות מן העם היהודי והיהדות. ההזדהות העמוקה והמוחלטת שלו עם העם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית התגבשו ביתר שאת בעת שליחותו לאירופה לאחר השואה.

בכרך הראשון של ספרו "עם השירה והזמן", פירסם גורי בשנית מאמר שפורסם לראשונה ב-1980 ב"מעריב", שכותרתו – "מי אתה". מתוך המאמר:

"... אתה שלנו, אל תדאג! אתה נושא את השנים כולן! בכל התחנות היית! אל תדאג! לא תבחר לך שום ביוגרפיה אחרת. 'בן נאמן לארצו ולעמו היה עד אחרון יומו.' נכון, לא דרכת על סף בית כנסת. לא ידעת עול מצוות. אך אתה שלנו ואנחנו לא נרפה ממך. בן פורת יוסף... באשר היינו היית, בין הבתרים וליל המלאכים והסולם והקרב ההוא עד עלות השחר והמום ההוא, החי כמו תעודת זהות, בבשרך. בכל התחנות ראינוך עמנו. בכל הזמנים. בכל הגלגולים, אחינו היקר, אחינו הכופר. כי גם אתה ירדת מצרימה וגם אתה יצאת משם למועד, כתום האותות והמופתים, וגם אתה עברת ברגליך את המדבר הגדול והנורא וגם אתה עמדת לרגלי ההר, שפסגתו עשן וערפל, בעת לוחות הברית! ואתה עברת את היבוק ואת הירדן ואתה היית עם יהושע, ובצבאות השופטים לחמת, וכרעת בפני מלכיך, ושמעת את דבר אדוני מפי נביאיך. עד 'אתה האיש!' ועד 'כרם נבות' ועד אש ההוכחה על הכרמל ועד דם העונש בקישון, נחל קדומים, ועד בדידות הנרדפים במדבר. היית למרבה הפלא גם עם נביאי השקר וגם עם נביאי האמת, כאז כן עתה. ושם נשבעת 'אם אשכחך'. כקריאה המפלחת את דברי הימים... אחר כך שיננת גם אתה את 'באחד ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח' שהיה לסיסמה בפי תנועות הנוער... היית הארץ... היית ירושלים... אנו אומרים זאת משום שאתה מצוי בארץ שבה חברו כל הזמנים כולם... אתה מהמקום הזה! אם כך, אני יותר מדי בבת אחת. אם כך, אני מלחמת אזרחים נמשכת. לא סיכום קורותיי כיורש, אלא קרעים וניגוד."

גורי חש כמי שנושא על גבו את כל ההיסטוריה היהודית, מאברהם אבינו ועד ימינו, עד יומו האחרון. והוא נושא אותה על מורכבותה ועל המחלוקות שבתוכה, ועל הסתירות שבה, ועל  נביאי האמת ונביאי השקר שלה, ולכן הוא מלחמת אזרחים נמשכת, אך היא נמשכת בתוכו. אין זו מלחמה של איש מחנה, נגד המחנה האחר. בימים הקשים והרעים האלה, אני חוזר אל חיים גורי, לשאוב ממנו ומשירתו תעצומות נפש, אמונה ונחמה.

2. צרור הערות ‏4.10.23

* אובג'קשן – אם ידרשו ממני להשיב על השאלה, האם ישראל צריכה להיות יותר דמוקרטית או יותר יהודית, תשובתי היא: אובג'קשן.

אני שולל מעיקרה את הנחת היסוד של השאלה, כאילו מדובר בערכים סותרים, שצריך לבחור ביניהם או לאזן ביניהם, כאילו ככל שהמדינה תהיה יהודית יותר היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך. אני מאמין ששני הערכים הללו הם כלים שלובים. עלינו לחזק את מדינת ישראל כדי שתהיה יותר יהודית ויותר דמוקרטית.

מי שרואה סתירה בין יהודית לדמוקרטית, אינו מבין מהי ציונות.

* ישראל תיפול – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל תמיכה נלהב ברון חולדאי, לקראת הבחירות הקרובות. "חולדאי הוא האיש שיעמוד מול השטף הדתי-לאומני שמאיים עליה. אם חולדאי ייפול, גם תל אביב עלולה ליפול; ואם תל אביב תיפול – ישראל כולה תיפול."

יפה שאכפת לגדעון לוי, שמא ישראל תיפול. עכשיו נקרא את משפט המפתח, לוז הפשקוויל: "לא עיר יהודית — עיר דמוקרטית, אוניברסלית, חופשיה, חילונית וליברלית." ועכשיו נזקק עוד יותר גם את המשפט הזה כדי להגיע לתמצית חלומו הרטוב של לוי: "לא עיר יהודית." הן זו תפיסתו לגבי המדינה: לא מדינה יהודית.

לוי נלחם שנים נגד זכות קיומה של המדינה היהודית. בעיניו, לכל עם ועם בעולם יש זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונות בארצו, זולת עם אחד, העם היהודי. זוהי אנטישמיות לשמה, בגילויהּ הדוחה והנחות ביותר – אוטו-אנטישמיות.

בהתנגדותו לקיום המדינה היהודית, מן הראוי שיגלה יושרה ולא ידבר בשם ה"ישראליות". מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל. מיהו ישראל? עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. שנאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

ישראל תיפול, אם חלילה תחדל להיות יהודית. זו לא תהיה ישראל. זה יהיה משהו אחר.

ואם הפנטזיה של לוי תתגשם, ומיליוני פלשתינאים יטביעו אותנו בדמוגרפיה במימוש "זכות" ה"שיבה", האם אז ישראל תהיה "דמוקרטית, אוניברסלית, חופשיה, חילונית וליברלית"? כן. כמו עזה.

* כל כך פשוט – אני נגד הפרדה מגדרית ומחיצה, גם בתפילות, ואני בעד שמי שזו דרכו יוכל לנהוג כך, גם במרחב הציבורי. אני נגד העמדות של "ראש יהודי", ואני בעד שיינתן להם לפעול בדרכם ונגד ניסיון למנוע את פעילותם באלימות. למה כל כך מסובך להבין את זה?

* לכפות את הדת ה"ליברלית" – הזמרת והיוצרת הנפלאה אתי אנקרי, אינה מוכנה, לדאבוני הרב, להופיע לפני גברים. האם מדינה "ליברלית" צריכה לכפות עליה להופיע בפני גברים? האם גברים "ליברלים" צריכים לפלוש להופעותיה כדי לכפות ב"ליברליות" את הדת ה"ליברלית" שלהם?

(נכתב בעקבות אירוע בירושלים, שבו גברים "ליברלים" פלשו להקרנה לנשים ונערות חרדיות בקולנוע בירושלים, כדי לכפות עליהן את ה"ליברליזם" שלהם).

* שילוב קטלני – פלישת גברים בריונים להקרנת סרט לנשים ונערות חרדיות בירושלים, הוא שילוב קטלני של דוסופוביה ומיזוגיניה. נשים שתומכות במעשה הפראי הזה, הן אוטו-מיזוגיניות, גם אם הן מתהדרות בפסאודו-פמיניזם.

* קרוב לבבות – בית המדרש "מעגלים" שבו אני חבר זו השנה ה-15 וכעת אני המנחה שלו; מדרשת השילוב שיש לי הזכות הגדולה להיות היו"ר שלה; מרכז "עיינות" שאני חבר בצוות ההיגוי שלו (והקמתי אותו כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, עדין לא בשם הזה) – אלו הן שלוש תכניות שאני נוטל בהן חלק, ועוסקות בהתחדשות יהודית. יש נוספות ויש כאלו שנטלתי בהן חלק בעבר, לאורך שלושים השנים האחרונות. הייחודי להן, גם בתחום ההתחדשות היהודית, הוא שהן משותפות לחילונים ודתיים, נשים וגברים, והן מתנהלות באופן שוויוני, גם בין הדתיים והחילונים וגם בין הנשים והגברים.

בין השותפים בכל אחת מהפעילויות הללו, נוצרת קרבת לבבות אמיתית. לדוגמה, "מעגלים" הפכה לסוג של משפחה מורחבת, עם קרבת נפש של ממש בין האנשים. וזה כל כך שונה מ"קרוב לבבות" נוסח ארגון ראש יהודי.

למה מתכוונים בראש יהודי, כשמדברים על "קרוב לבבות"? לקרב את החילונים אלינו. אנחנו האמת, אין לנו מה ללמוד ואין לנו ממי ללמוד, אנו עגלה מלאה ואנו קוראים לאנשי העגלה הריקה להתקרב אלינו.

קרוב הלבבות אצלנו, הוא לבבות הקרבים אלה לאלה מתוך לימוד משותף, מפגש משותף וחברות שמתהדקת והולכת משנה לשנה. אבל כאן אין המדובר במי שחושב שהאמת היא אצלו והוא רוצה לקרב את הריקים לאמת, אלא באנשים מזרמים שונים המחפשים יחד את האמת ולומדים זה מזה. המרצים אצלנו – כחציים דתיים וכחציים חילונים. כך הר"מים במדרשת השילוב. הדתיים המשתתפים בתוכניות הללו באים ללמוד יחד. הם יודעים שיש להם מה ללמוד ממני ומחבריי כפי שאנו יודעים שיש לנו מה ללמוד מהם. ובלימוד המשותף אנו מגיעים יחד לתובנות חדשות, לעתים מפתיעות. והמחלוקות בתוכנו ממש אינן על פי  חלוקה מגזרית, אלא לגופה של סוגיה.

התוצאה של "קרוב לבבות" נוסח ראש יהודי היא הרחקת הלבבות ושפיכת דלק למדורת השנאה.

כפי שכתבתי פעמים רבות מאז אירועי יום הכיפורים בכיכר צינה דיזנגוף – אני מאמין בזכותם לפעול בדרכם ובוודאי שאני מוקיע את הביריונות הדוסופובית. אבל "קרוב לבבות" בנוסח שלהם, עושה רק רע לחברה הישראלית, רק רע ליהדות בישראל.

* מודל להב"ה – ונניח שהם באמת "מיסיונרים משיחיים" כפי שאתם מכנים אותם. אז מה? זה אומר שאתם צריכים לנהוג כמו בריוני להב"ה כלפי נוצרים שהם מאשימים במיסיונריות?

* למה הכהניסטים יורקים על נוצרים – יהודי שאינו שונא את הכהניזם שכח מה זה להיות יהודי. הכהניסטים הם ממשיכי דרכם של אלה שרדפו את אבותינו ואימותינו בשנות הגלות. בכל פעם שאני כותב זאת, עונה לי איזה חוכמולוג שאי אפשר להשוות. האם היהודים נלחמו נגד המדינות שבהן הם חיו? האם הם נקטו בטרור?

מי שכותב זאת, פשוט אינו מכיר את האידיאולוגיה הכהניסטית. נכון שאחד מעקרונות היסוד שלהם הוא "נקם", וכמובן לא נקמה ברוצח או במחבל, אלא בערבים באשר הם ערבים. אבל לא זאת הסיבה לרצחנותם. זו אינה ליבת האידיאולוגיה שלהם.

כדי להבין את ליבת הכהניזם, נבחן את פשעי השנאה שלהם כלפי נוצרים. למה הם יורקים לעבר כמרים ואנשי דת נוצרים. למה הם ניסו להצית את כנסיית הלחם והדגים. למה הם נוקטים אלימות נגד נוצרים? האם הנוצרים נלחמים נגדנו? האם הנוצרים מבצעים פיגועים?

ליבת תורת הגזע הכהניסטית, היא עיוות הציווי המקראי "לא תחנם". אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, פירש את הציווי כשמירה על ארץ ישראל נקיה מגויים. אין מקום לגוי בארץ ישראל. כל עוד יש גויים בארץ ישראל, הם יהיו "לשיכים בעיניכם" (זה שם ספרו הפרוגרמטי של כהנא, שבו הציג את משנתו הגזענית. זה ה"מלחמתי" שלו). לכן, צריך לגרש את כולם. איך? באגרוף. הסמל הכהניסטי.

אם הכהניסטים יעלו לשלטון, חלילה, הם יערכו טיהור אתני שבו יעלו את כל הגויים על רכבות ומשאיות ויגרשו אותם מהארץ. כל עוד אינם בשלטון, הדרך היא להציק להם, להטריד אותם, לרצוח בהם, כדי לגרום להם להרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליהם על מנת שיסתלקו מכאן. לכן מספר שלוש של כהנא, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, ערך את הטבח ההמוני בערבים במערת המכפלה. לכן עמירם בן אוליאל שרף את התינוק והוריו. לכן בן גביר אינו נוקף אצבע לצמצום הרצח ההמוני בחברה הערבית. לכן הם מתנכלים לאנשי דת נוצרים.

את הרדיפה והטרור נגד נוצרים מוביל ארגון להב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי, שמנהיגו גופשטיין הוא שותפו הקרוב של בן גביר. להב"ה היא אחת המיליציות האלימות של הכהניסטים. חתנו של גופשטיין הוא חנמאל דורפמן, היום ראש המטה של ראש הכנופייה והאיש החזק במשרד ל"ביטחון" לאומני. חתונתו של דורפמן היא חתונת הדמים, שבה קהל הכהניסטים רקד באקסטזה, מול עיניו הבוחנות של בן גביר, סביב תמונת התינוק, שחברם בן אוליאל רצח, והם דקרו שוב ושוב את התמונה.

מי שהצדיק את היריקות והפגיעה באנשי הדת, אלישע ירד, הוא אחד ממנהיגי הכהניסטים. לא בכדי הוא קיבל צו הרחקה לחצי שנה מיו"ש, כיוון שהוא גורם מתסיס ומסית לטרור. לא בכדי, הח"כהניסטית, נערת הזוועות סון-הרמלך שהוא היה דוברה, תקפה בחריפות את אלוף הפיקוד שהוציא את צו ההרחקה. ירד הוא מחבל ותיק. הוא הקמב"ץ של נוער הזוועות, עוד מיליציה כהניסטית.

הכול מוביל לכתובת אחת. איתמר בן גביר. הוא המנהיג של הכהניסטים. הוא המנהיג של היורקים על כמרים. הוא נציגם בממשלה. ממשלה שכוללת בתוכה את הכנופייה הכהניסטית היא ממשלת פיגולים זדונית.

[אהוד: "ממשלת פיגולים זדונית" היא הממשלה שהפגנות המחאה האנטי-דמוקרטיות ברחובות ובכיכרות רוצות להשליט עלינו במקום הכנסת הנבחרת והקואליציה הדמוקרטית!]

* פגיעה בביטחון המדינה – ראש הממשלה הממדר את השר לביטחון לאומי מדיונים ביטחוניים, נוהג בחוסר אחריות, באי תקנות ובאי סבירות ופוגע בביטחון המדינה. אבל אם השר לביטחון לאומי הוא ראש הכנופייה – ראש הממשלה שאינו ממדר את השר לביטחון לאומי מדיונים ביטחוניים נוהג בחוסר אחריות, באי תקינות ובאי סבירות ופוגע בביטחון המדינה.

חוסר האחריות, אי התקינות, אי הסבירות והפגיעה בביטחון המדינה הם קודם כל במינויו של ראש הכנופייה לתפקיד. זו לא שגיאה. זה פשע.

* האחרון לציון – האחרון לציון, יצחק יוסף, פתח ג'ורה והשתלח בגסות, בבורות ובשנאה על החילונים. אילו היה זה סתם ארחי פרחי מהרחוב, אפשר היה להתייחס לדברים כלא יותר מנפיחה. אבל כאשר מדובר במי שאני, כמשלם מיסים, מממן את משרתו כרב הראשי לישראל; במנהיג ציבור שהמונים מאמינים בו ובדברים שהוא אומר, דברי הבלע שלו מסוכנים והרסניים.

הגיע הזמן שנפסיק לתת לזנבות – שונאי הדתיים ושונאי החילונים, להרוס את החברה הישראלית ולקרוע אותה לגזרים. עלינו לגבש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי הממלכתי, כלומר את הרוב הדומם, ולהפוך אותו לבייס הישראלי הגדול שישפיע על החברה הישראלית ויותיר את הקיצונים בשולי השוליים.

ועכשיו נעבור לרגע של הומור. האם ראש ממשלת ישראל יוקיע את איש המדון הרע הזה?

* מה הוא אכל קודם? – האחרון לציון אמר שמי שאוכל אוכל לא-כשר, המוח שלו נהיה מטומטם. אם הוא צודק, הרי שעל פי דברי השטות שאמר, הוא מילא את כרסו בנתח הגון של שינקן לפני נאומו.

* חילול השם – כל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.

* כבוד הרב – יש רבנים, שתוארם "רב" נגזר מריב ומדון.

* פסוק לי את פסוקך – "הוא רק ציטט מן המקורות,"  אומרים האפולוגטיקאים שמנסים לנקות אחרי יצחק יוסף. פסוק לי את פסוקך, ואדע מי אתה ומה יהדותך.

על אותו סיפור – טביעת צבא מצרים בים סוף, נאמר "הטוב שבגויים הרוג" ו"מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

בידינו הבחירה. פסוק לי את פסוקך ואדע מי אתה ומה יהדותך.

* פרס נובל למטומטמים – פייר אגוסטיני, פרנץ קראוס ואן ל'הולייר הם חתני פרס נובל לפיזיקה. שלושתם מטומטמים.

על סמך מה אני קובע קביעה נחרצת כל כך?

מה זאת אומרת? הם גויים, ובתור שכאלה הם לבטח אינם שומרים על כשרות. וכבר קבע כבוד הרב הראשי הזיכרון יעקב יצחק יוסף, שמי שאוכל לא כשר האוכל מטמטם אותו. "קשה להם לתפוס דברים. הם לא קולטים."

יתר על כן, אני חושד שהם אפילו למדו לימודי ליבה, רחמנא לצלן.

* מחנה השנאה – האחרון לציון וחילונופובים מסוגו והדוסופים למיניהם, שייכים לאותו מחנה – מחנה השנאה, הפירוד והקרע.

התשובה הציונית ההולמת היא ביסוס הרוב הדומם למחנה של אחריות לאומית, של ממלכתיות, של ציונות ודמוקרטיה, ברוח מגילת העצמאות על כל מרכיביה.

* חברותא של שנאה – זהבה גלאון כותבת שאין שום חוכמה ביהדות, שנכתבה בידי גברים אורתודוקסים לא כל כך חכמים. נראה לי שמתאים לה לפתוח חברותא משותפת עם יצחק יוסף – חברותא של בורות, דעות קדומות, הכללות ושנאה.

* כתוב בתורה – "מתי אתה טס?" שאל ילד חרדי בן חמש בצפת את בני, עמוס, שהוא המדריך שלו לרכיבה טיפולית.

"לאן? אני לא טס לשום מקום."

"אתה לא טס לאומן?!" נדהם הילד.

"לא."

"אבל כתוב בתורה שהגברים צריכים לטוס לאומן."

* הם לא פליטים – מבקשי המקלט האריתריאים מתארחים כאן כפליטים, כביכול. למה פליטים? כי הם נרדפים בידי המשטר בארצם ונשקפת סכנה לחייהם אם יחזרו לארצם. אבל בין האריתריאים בארץ מתנהלת מלחמת אזרחים בין תומכי השלטון ומתנגדיו. תומכי השלטון, שהם רבים מהמהגרים האריתריאים בארץ, אולי רובם, הם תומכים נלהבים של השלטון והם תוקפנים כלפי יריביו. הם לבטח אינם פליטים.

הם אינם מסתתרים. זהותם ידועה. היא ידועה על פי לבושם, פעילותם וכד'. אין צורך כמעט בפעילות מודיעינית כדי לזהות אותם. את כל אלה יש להעלות לאלתר למטוסים ולהחזיר אותם לאריתריאה.

* לינץ' כאונס קבוצתי – נוסח הכרעת הדין במשפט האונס הקבוצתי של הנערה באילת, מעביר מסר מוסרי משמעותי – גם מי שבאופן אישי לא אנס, אך היה חלק מן הקבוצה שביצעה את הפשע, עודד וציחקק ולא ניסה למנוע אותו – גם הוא חלק מן האונס, גם הוא הורשע, גם הוא אשם. זה מסר חשוב מאוד.

"רבות נאמר ונכתב על הקבוצה ועל הכוח החיובי שיכול להיות בקבוצה – מנגד, הכוח של הקבוצה והחיבור בין שתי הקבוצות שהכירו קודם לכן, יצר כוח רב, משחית והרסני, שתוצאותיו הקשות ניכרו בפנינו. אותו כוח משחית נבנה והתעצם מתוך הלחץ הקבוצתי השלילי, והרצון של כל אחד מהנוכחים במקום להראות שהוא לא שונה, שהוא חלק מהקבוצה, וגם הוא 'גבר'... מה שקרה באותו מסדרון בקומה השנייה במלון 'הים האדום' באילת, זו התפרקות מוחלטת מכל הגבולות, ביזוי, החפצה, השפלה ופגיעה בכבוד ובאוטונומיה של המתלוננת. עצוב לחשוב כשרואים את התמונה בכללותה, שאם רק אחד מהנאשמים היה אותו צדיק בסדום, ניתן היה למנוע את המעשים או לפחות לקטוע אותם באיבם."

מילים כדורבנות. אותו עיקרון בדיוק יש להחיל על מעשי לינץ'. כל אדם שהיה שותף ללינץ' שבו נרצח הקורבן, כמו בלינץ' ברמלה ב"שומר החומות", צריך להיות מורשע ברצח. כל אדם שהיה שותף לניסיון לינץ', כמו בעכו וביפו, צריך להיות מורשע בניסיון לרצח, בתקיפה חמורה ובסעיפי האישום הרלוונטיים בספר החוקים.

* מפלגה עבריינית – רפי קדושים הוא עבריין בעל עבר פלילי עשיר. העבריין הזה, אוי לבושה, עומד בראש רשימת הליכוד למועצת העיר הרצליה. ראשי הליכוד, ובהם שר המשפטים (!) עולים לרגל לתמוך בעבריין. גם גלנט נסחף בזרם העכור ועולה לחלות פניו של העבריין, שהוא קבלן קולות עם כוח רב בקרב מתפקדי הפריימריז. איך תנועה לאומית ליברלית ממלכתית שהעלתה על נס את ההדר הז'בוטינסקאי הייתה למפלגה עבריינית. ... אולי לוין ירצה למנות אותו לשופט בית המשפט העליון.

* אל קפוניאה – אם רשימתו של העבריין רפי קדושים, שלמען הגילוי הנאות מן הראוי שישנה את שמו לרפי טמאים, תנצח בבחירות לעיריית הרצליה, נכון יהיה לשנות את שם העיר, הנושאת את שמו של חוזה המדינה, לאל-קפוניאה.

* סממנים של פולחן אישיות – ביש עתיד יש סממנים ברורים של פולחן אישיות ליאיר לפיד. נוכחתי בכך בעיקר בתקופת כחול-לבן הגדולה, שבה פעלתי מטעם תל"ם. נכון, שבעידן פולחן האישיות לנתניהו, רמת פולחן האישיות ללפיד היא מיקרוסקופית. אולם היא הנותנת. מי שנכווה ברותחין יזהר בצוננין. ואחרי שאנו חווים את ההרס של החברה הישראלית, כתוצאה מפולחן האישיות לנתניהו, מוטב להרוג כל פולחן אישיות בעודו באיבו.

שמחתי על החלטתו של רם בן ברק להתמודד נגד לפיד על הנהגת יש עתיד. בשל אותו פולחן אישיות, איני אופטימי, אך אני מאחל לו הצלחה.

(גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אך סהדי במרומים שכתבתי את הדברים ללא כל קשר).

* זיכרונות נתניהו – מעניין אם כשנתניהו נופש בגולן, הוא נזכר איך ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* מצילי האנושות – מגפת הקורונה היתה המשבר הבריאותי העולמי הגדול ביותר והמסוכן ביותר מאז השפעת הספרדית. ההבדל בין שני המשברים הוא כ-40 מיליון; הפער בכמות הנספים בין המגפות. הסיבה לפער הזה היא מאה – מאה שנים בין מגפה למגפה וההתקדמות הטכנולוגית והמדעית האדירה באותה תקופה. בזכות הקידמה הזאת, זמן קצר כל כך אחרי פרוץ מגפת הקורונה יוצרו חיסונים שהצילו את העולם והצילו את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם, אם לא למעלה מזה.

פרס נובל לרפואה הוענק השנה לחוקרים פרופ' קתלין קריקו ופרופ' דרו ווייסמן על תגליתם על רכיבים בחומר התורשתי, שהוביל לפיתוח החיסונים נגד קורונה. האנושות כולה צריכה להצדיע להם.

* אבא, סיפור עצוב – סרטו של אביב גפן על אביו, "אבא, סיפור" מרתק, ובעיקר עצוב. סרט עצוב, המספר סיפור עצוב על אדם שחייו נדפקו והיו חיי סבל, שלו ושל משפחתו. סיפורו של יהונתן גפן הוא סיפור של הלם קרב כפול, ממלחמת ששת הימים וממלחמת יום הכיפורים, בתקופה שלא ידעו לאבחן את הפוסט טראומה ולהתמודד איתה. ומהטראומה – שקיעה לאלכוהוליזם, לקוקאין. לחוסר יכולת לתפקד כאבא, כאיש משפחה. ועם זאת, אני מאמין שאגוצנטריות כמו זו המתוארת בסרט, היא לא רק נסיבות חיים, אלא גם אופי. כך או כך, יהונתן גפן לא ידע מה זה להיות אבא; לא הבין את האחריות והמחויבות הכרוכים בכך. הוא נפגע מכך. אשתו נפגעה מכך. הילדים נפגעו מכך.

ועם זאת, בכל זאת היה משהו אופטימי בסרט הזה. למרות הכול, גם אביב גפן וגם חבריו של יהונתן גפן אומרים בביטחון שיהונתן גפן אהב מאוד את ילדיו. ואביב עצמו, למרות כל הסבל וכל מה שחווה, אוהב את אביו. משפחה היא תופעה מופלאה. עובדה.

לשתי תובנות בסרט ממש לא התחברתי. האחת עלתה בשיחה של אביב עם בן דודו (מדרגה שניה) ליאור דיין, שכפי שאביב אמר, לעומת חייו עם אביו אסי דיין, משפחתו שלו היתה נורמטיבית. בשיחה אמרו השניים שהם היו לאמנים בזכות הילדות העשוקה שחוו. אביב הסכים לחלוטין עם הקביעה הזאת של דיין. הוא אמר בוודאות שללא זה, הוא לא היה אמן. ניכרו דברי האמת, כאשר הוא אמר שהיה מוותר על כל היצירה, על כל השירים, על כל ההצלחה בקריירה כדי לקבל את הילדות שלא היתה לו. אני מאמין לו בכך. אבל איני מסכים שילדות עשוקה היא תנאי הכרחי ליצירה אמנותית. האם כל האמנים באו ממשפחות הרוסות? אמנים רבים גדלו במשפחות חמות עם ילדות מאושרת. אני מאמין, שעם הכישרון האדיר של אביב גפן ובנוסף לכך המילייה האמנותי של הוריו, הוא היה גדל להיות אמן. אז הוא לא היה כותב את "עכשיו מעונן". אבל הוא היה עוסק באמנות.

התובנה השנייה היתה של אחד המרואיינים, איני זוכר אם יאיר לפיד, גברי בר גיל או אחר, לפיה אביב הוא אבא טוב לילדיו דווקא בגלל החסך שלו, ואף הציג זאת כהקרבה של יהונתן גפן, שבזכותה אביב זכה להיות אבא טוב.

בעיניי זאת שטות. לרוב, ילדים שלא זכו למודל של הורות טובה, הם הורים גרועים. ילד מוכה הופך לאבא מכה. נכון, אביב גפן אמר בראיונות רבים, שזיכרונות ילדותו הם המוטיבציה שלו לאבהות שונה, אבל זה לגמרי אביב, זו בחירה, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה. אך בטח לא לקבוע כלל כזה. חוויית ילדות קשה אינה ערובה להורות טובה. ההיפך הוא הנכון.

* ביד הלשון: הקפות שניות – ההקפות השניות בכותרות, עקב ביטול ההקפות בתל-אביב שארגנה עמותת ראש יהודי, על פי החלטת חולדאי.

יש זיקה מובהקת בין ההקפות השניות לתל-אביב. מנהג ההקפות השניות נוסד בתל-אביב. האמת היא שאלו הקפות שלישיות, כיוון שבבתי הכנסת יש הקפות ערב החג ובחג עצמו.

בגולה, שמיני עצרת ושמחת תורה נפרדים. שמחת תורה היא ביום טוב שני של גלויות, כלומר למחרת שמיני עצרת-שמחת תורה שהם חג אחד בארץ ישראל. בעיצומה של השואה, במוצאי שמחת תורה 1942, יזם הרב יצחק ידידיה פרנקל, רבה של שכונת פלורנטין, הקפות נוספות ברחובות תל-אביב, כהזדהות עם יהודי אירופה שאינם יכולים לחגוג את שמחת תורה. בשני העשורים שלאחר מכן הלך המנהג והתפשט בהדרגה בכל רחבי הארץ.

ההבדל בין ההקפות השניות להקפות הרגילות, אינו רק שהן מתקיימות בכיכרות וברחובות ולא בבית הכנסת, אלא גם בכך שניתן ללוות אותן בנגינה ובהגברה, כיוון שהן מתקיימות לאחר צאת החג.

האמת היא שהרב פרנקל לא המציא את המנהג, אלא חידש אותו. מקור המנהג היה של האר"י והמקובלים בצפת במאה ה-16 ולאחר מכן הוא התפשט לירושלים ולרחבי הארץ.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1999

2.1.99. לפני הצהריים, שיחה עם יצחק אורפז בקשר לספר על פנחס שדה. מתברר שכתב רשימה ארוכה ב"דבר" ובה הרבה מזיכרונותיו על שדה, והוא מוכן להעמיד אותה לרשותי וגם להשלים בראיון אם יהיה צורך. הוא אומר ששדה מככב בכמה מיצירותיו, כמו "מות ליסנדה". יצחק ניראה לי שמח מאוד על ההצעה שלי, וכמו שאני מכיר הוא יתעורר מאוד להוסיף דברים וייתכן שזה יהיה כמעט ספר של שני סופרים על פנחס שדה.

אני חושב שבבוא היום רשימת האנשים שכתבתי את הביוגראפיות שלהם ורשימת הספרים הדוקומנטאריים שלי תהיה חשובה להיסטוריה של ארץ-ישראל וישראל לא פחות מאשר לספרות העברית. אפשר היה לשחזר על פיהם פרקים מייסודה של פתח-תקווה ועד השלום עם מצרים.

5.1.99. בצהריים, פגישה עם אורפז במסעדה "אצל הג'ינג'י" בכיכר רבין, בחלק הדרומי. הוא מביא לי את הדברים שכתב על פנחס שדה לאחר מותו, וכן את הריאיון שעשיתי בשעתו איתו, עם יצחק.

15.1.99. [מתוך מכתב למשה דור]. אכן, אני נפגש לעיתים קרובות עם יצחק אורפז, ועתה מצאנו גם נושא חדש לעסוק בו, פנחס שדה. זה התחיל בסיפור של אלישע פורת ב"עיתון 77" האחרון, שבשמות בדויים עסק בפנחס שדה ובבחורה שהיתה מקורבת לשדה תקופת-זמן והתאבדה בקפיצה ממגדל של כנסייה בעיר העתיקה בירושלים.

כתבתי לאלישע והוספתי לו פרטים והזכרתי שיש לי הרבה חומר על שדה, ממש ספר שביום מן הימים עליי לאסוף אותו מארכיוני. אלישע ענה שבגילנו מוטב לא לחכות, וכך אני מוצא עצמי כבר כשבועיים יושב ומקליד את כל מאמריי וראיונותיי עם שדה, ועדיין לפניי קריאה והעתקה מתוך יומנים אישיים שלי מלפני שלושים שנה שבהם רשמתי את שיחותיי ופגישותיי הרבות עם שדה, וכן קיבלתי מאורפז מיקבץ קטעים יפים שפירסם כחודש לאחר מות שדה. אורפז חידש את קשריו עם שדה בשנה-שנתיים האחרונות לחייו של שדה. הספר "פנחס שדה" עתיד להיות כרך רציני. מן הסתם אפנה עימו קודם להוצאת שוקן, למרות שאינני אוהב את התנאים שלהם.

28.1.99. יום חמישי. לפני-הצהריים אני נפגש עם אילנה זמר בקפה אפרופו על [שדרות] בן-גוריון ואנחנו יושבים כשלוש שעות בשיחה שוטפת, האמת שלרוב אני מדבר. ממש תענוג לדבר איתה. אחד האנשים היחידים שזוכרים יחד איתי עבר כה רחוק ויחד עם זאת ערה מבחינה רוחנית ומלאה תרבות וידע.

אנחנו מדברים כמובן על פנחס שדה, ואילנה מספרת לי סיפור שבשעתו היה זכור לי במעורפל גם מפי פנחס, אבל עכשיו יש לי את הגירסה המקורית.

כאשר אילנה באה ללמוד בירושלים, בשנת 1959/1960 לערך, זה היה זמן לא רב לאחר שיצא לאור "החיים כמשל". לדבריה, אני נתתי לה לקרוא או הסבתי את תשומת-ליבה למאמר הביקורת החריף ומעורר-הסקרנות של קורצווייל על הספר ב"הארץ". לי זכור שגיליתי לה את הספר עצמו ואולי גם השאלתי לה לקריאה.

לאחר שנה עזבה אילנה את ירושלים והמשיכה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, שם הכירה את יצחק אורפז, שהשתחרר אז מהצבא או היה בתהליכי השתחררות, ואהב לשבת לידה בהרצאות אם כי לא היה ביניהם שום דבר.

בשלב מסויים היא שאלה אותו או הזכירה את פנחס שדה, ואז הוא אמר שאם היא רוצה הוא יכיר לה אותו, כי שדה עבר אז לגור בשכירות, או שקנה, את דירת הגג של אורפז ברחוב זמנהוף.

וכך יום אחד הופיעו בבית הוריה בגבעתיים יצחק ופנחס בטנדר הצבאי של יצחק. לקחו אותה לאיזה טיול. פנחס תיכף נקשר בה ולא פסק מלבוא לבית הוריה והיה יושב ומחכה לה שם שעות.

מאחר שלא ידעה איך להיפטר ממנו, וגם עמדה לפני בחינות, היתה נוסעת ללמוד אצל אחותה אביבה בירושלים.

פנחס הצליח, היא לא יודעת איך, לגלות את הכתובת של אחותה בירושלים, ויום אחד הופיע. הוא ישנו.

לקח אותן לטיול בירושלים והגיעו למחנה יהודה. הושיב אותן באיזה כוך, של קדוש, והיתה שם איזו בחורה, מזרחית, שרקדה קצת לצלילי מוזיקה, כניראה מהרדיו.

קדוש ביקש ממנה שתחדל לרקוד, כניראה משום כבודם של האורחים, ואילנה, שנוכחותו של פנחס די הכבידה עליה, הזמינה את הבחורה לשבת לידם והתחילה לשאול אותה מה היא עושה ומאיפה היא.

פתאום נכנס גבר ענק, כניראה החבר של הבחורה, וכשראה שהיא יושבת לידם ואילנה מדברת איתה, פנה אל אילנה ואמר:

 "מה זה, את עובדת סוסיאלית? את חוקרת אותה..."

פנחס קם, גובהו אולי היה כמחצית מן הבריון, ואמר לו שיסתלק.

הביריון דחף אותו.

פנחס לא נבהל, לקח את כוס הקפה והתיז אותה אל פניו של הביריון.

לקח הביריון כוס וזרק אותה על פנחס ופצע אותו במצחו. דם החל לשתות ממצחו אבל פנחס לא נבהל וכבר רצה להתנפל על הביריון. בעל-הקפה נבהל וחשש שתוזמן יזמינו משטרה. הוא הצליח להיפטר מהביריון והביא קפה לצקת על השריטה שבמצחו של פנחס.

ואולם פנחס לא נרגע ממה שקרה ומאז הוא האשים את אילנה שניסתה לגרום לביריון שיהרוג אותו ובקושי הוא ניצל.

אילנה אסרה עליו אז להמשיך לבוא עליה ואז הוא שאל אותה אולי יש לה מישהי אחרת להכיר לו, והיא הכירה לו את יהודית.

יהודית [לימים יהודית שדה] היתה אחות מעשית במושב בנגב, שבו שירתה אילנה בתור מורה חיילת. השתיים התיידדו והקימו קומונה לעצמן, צמחונית, לא עם שאר השליחים במושב.

12.4.99. לפני הצהריים אני נפגש בקפה ג'יבאנז באבן-גבירול עם יצחק אורפז ועובר עימו על חומר ששמעתי ממנו על שדה ואכלול בספר. אני גם עורך לו הצעה לעטיפה אחורית לטרילוגיה של שלושה רומאנים קודמים שלו, תחת הכותרת "לפני הרעש", שעומדת לצאת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. אני מקווה שלא תהיינה לו אכזבות.

19.4.99. יום שני. בדואר מגיע מכתב תשובה נחמד מוודי אלן בכתב-ידו על האנתולוגיה האמריקאית של הערבי בספרות העברית ששלחתי לו בצירוף מכתב שלי, מלא הערכה אליו. הוא כותב שנהנה לקרוא את הספר שלי וכי עדיין לא ביקר בארץ אך אם יגיע פעם ישמח לומר לי "הלו".

אחר-הצהריים אני מטייל עם אורפז לבית ברחוב זמנהוף 32, פינת שמשון הגיבור, שעל גגו התגורר אורפז ואחריו פנחס שדה בחדרון של שני מטר על שני מטר לערך, שהיה קודם חדר-כביסה.

אהוד בן עזר

* * *

מיכאל רייך

מַנְעַמֵּי הָאֶתְמוֹל הָרָחוֹק

מַה אָהַבְתִּי אֶת בֹּקְרִי וְעַרְבִּי

עֵת נַחְתִּי עַל הָעַרְסָל שֶׁבֵּין עֲצֵי הָאֹרֶן הַזְּקֵנִים,

רְסִיסֵי אוֹר נִיגְרוּ מִמַּעַל

אֶל כְּסוּת הַמְּחָטִים הַיְּרֻקָּה כִּמְכֻשָּׁפִים

צִפֳּרִים תִּנוּ אַהֲבָה, בְּעוֹד חַבְרוֹתֵיהֶן מְצַפּוֹת לִבְנֵי זוּגָן שֶׁהִרְחִיקוּ

וְכֻלָּן עוֹבְרוֹת, שָׁרוֹת וְשָׁבוֹת בְּשִׂמְחָה,

דְּבַשׁ הָעֵץ זָלַג וְדָבַק בִּצְוַאר הַשּׁרֶשׁ כְּחֵן הַשְּׂרָפִים;

בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם נִמְלַטְתִּי אֶל הַצְּרִיף הַקָּטוֹן

לְהַחֲיוֹת נַפְשִׁי מַן הַחַמָּה הַמְּלַהֶטֶת

וְכָךְ נוֹלַדְתִּי

מִטַּעַם הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה

וּמַתְתִּי

מֵעֹנֶג הָעֶרֶב הַיּוֹרֵד;

לִקְרַאת תְּנוּמָה אֶפְשָׁרִית,

מִתְחַנֵּן הָיִיתִי אֶל אֵיזוֹשֶׁהִי דְּמוּת-אֵם בִּלְתִּי נִרְאֵית

שֶׁתִּשְׁמֹר בִּשְׁתֵי כַּפּוֹת יָדֶיהָ הָאֲמוּנוֹת

אֶת הַנִּפְלָאִים שֶׁבַּרְגָעִים

וְלֹא תָּנִיחַ לָהֶם לַחֲלֹף

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

אדיפוס ואבשלום

הרצאה שנייה בסדרה לשנת תשפ"ד

המרצה – ד"ר משה גרנות

נלמד על אמונתם של היוונים הקדמונים בגזירה הקדומה

נספר את קורותיו של אדיפוס

נשווה לקורותיו של אבשלום שמרד באביו, דויד המלך

מה הסיק פרויד מהמיתוס היווני על אדיפוס?

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 9.10.2023 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק י"ז

פילוג 1942: טבנקין "גנב" את הדור הצעיר

שרגא, בזיכרונותיו, אומר שההתרחשויות במפלגה בשנת 1937, ההתפטרויות וההיעדרויות של ההנהגה, בישרו את הפילוג של 1942 בכפר ויתקין.

"הדבר החל בבחירות שהתקיימו באותה שנה [1937] בקרב פועלי העץ. התארגנה בתוכם     קבוצת אנשים, לא מוּכרים לציבור, שהחליטה להפיל את מפא"י. בשנים 1938-1939 נעשה יותר ויותר קשה להשיג עבודה, וחלוקת העבודה לאנשים הפכה למשימה כבדה במיוחד. מי שעמד אז בראש חלוקת העבודה היה יוסף קיציס, איש בעל כוח ובעל מוח. לחפש אז עבודה, פירושו היה לצאת להפגנות ברחוב אלנבי, או להקים צעקות בלשכתו של ראש עיריית תל-אביב, או בסוכנות. על רקע זה היתה התמרמרות רבה. שכאמור החלה לקבל ביטוי פוליטי אצל אגודת עובדי העץ. דיווחנו על כך, ארן ואנוכי, לבן-גוריון ולברל. בן-גוריון הגיב בביטול. ארן, אנוכי וחברים נוספים טענו באוזניו, שאם לא נקבל רוב אצל פועלי העץ, פירוש הדבר תחילתו של פילוג במפלגה.

"לחצנו על בן-גוריון ועל ברל לקבל על עצמם מעורבות גדולה יותר בשיחות ובישיבות המתקיימות במרכז. שניהם לא קיבלו זאת ולא האמינו שיהיה פילוג.

"בסופו של דבר איבדה המפלגה את שליטתה באגודת פועלי העץ ואז אמרתי לבן-גוריון: 'אתה רואה! אתה התערבת יותר מדי בניסיון למנוע את החרפת המאבק איתם. הזהרנו אותך שכך יהיה, ויצא, שהקבוצה שכבר היתה מאורגנת כסיעה הרוויחה מהכוונות שלך למנוע את המאבק איתם.' היתה נחוצה לי הרבה חוצפה כדי לבוא בדברי ביקורת ישירים כאלה אל בן-גוריון. תגובתו לדברים שלי היתה: 'טוב, אז אנחנו נחלק את התפקידים. לי הסוכנות. לך המפלגה. ולא נריב. אם אתה חושב שאתה מבין יותר מכולנו יחד... אני אומר לך שאני מבין. אני אומר לך שברל מבין. טבנקין לא יפלג את המפלגה. הם לא ישתגעו. מה פתאום!?"

 "ב-1937-38 קמה סיעה ב' וב-1938-39 החלו אנשי 'הקיבוץ המאוחד' להצטרף אליה. האנשים הראשונים שפעלו בתל-אביב ליצירת הפילוג אינם בעלי שמות המוכרים לציבור (מאיר זילברמן, בן-ירוחם ועוד). בהמשך הצטרפו אנשים מוכרים יותר כמו יוחנן קושניר מפועלי הבניין, קרן-צבי שהיה עו"ד ויועץ ההסתדרות, אפריים תבורי מפועלי העירייה, ועוד. המעגל הלך והתרחב וגם טבנקין כבר היה קשור לעניין." ("רשימות מפנקסי", עמ' 97-98).

מדברי שרגא עולה קו תיחום הפעילויות שקבע בן-גוריון כבר אז, כמין חלוקת-עבודה ביניהם. באימרה זו, ששרגא אהב לצטט, תתפוס לימים המדינה את מקום הסוכנות.

  *

שרגא היה חבר מזכירות ומועצת פועלי תל-אביב, לא בשכר, כשם שגם במפלגה פעל שלא בשכר. עבודתו במחלקת הניקיון איפשרה לו זאת. כמעט מדי יום, בשעה אחת-עשרה, היה מופיע בסניף המפלגה, אצל בן-אהרון, ואם לא הגיע, לבטח היה בא בארבע אחר-הצהרים, ויושב עד חצות. גם חברים אחרים איחרו שבת, אך המיוחד בשרגא היה שעבודתו בניקיון היתה כמו גזורה ומדודה לצרכיו הציבוריים.

במסיבה למלאת שמונים לשרגא נצר (שנערכה ב-13.12.77), אמר בן-אהרון:

"את שרגא, כידוע, היה קשה מאוד לסדר. קודם כל אי אפשר היה להביא אותו לידי כך שירים את קולו. אתה יכולת להרים את קולך ולהוציא את נשמתך והוא יושב ומשיב לך בלחש. כאשר אנחנו קמנו לעבודתנו – הוא כבר גמר את יום העבודה שלו, שעליו קיבל את שכרו הדל, ואז הוא התחיל בענייני ציבור. קם ראשון ובחצות עוד מצאתם אותו בסניף. מה היה כוחו? יחס של אדם לאדם. היה לו רכב צמוד – הרגליים. הוא עבר את העיר והכירה כמו אנציקלופדיה חיה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 163).

שרגא, לדברי בן-אהרון, נטל על עצמו תפקיד של גַשַׁר בין המפלגה להסתדרות. היה איש הביניים. אמין, ובחברות טובה עם כל הפלגים בסניף, אף כי הסימפטיה שלו, הקבועה, היתה לצד ההנהגה המרכזית. דבריהם של ברל, ובן-גוריון, היו חוקים עליונים בעיניו. הוא היה איש שלהם, וסביבם התרכזו אז היסודות היותר חזקים, של הפועלים הקבועים ושל העסקנים במנגנונים הציבוריים ההסתדרותיים.

לדעת בן-אהרון, היה שרגא מצוי כל אותה תקופה בקונפליקט: להלכה – היה איש המימסד, בעל זיקה ונאמנות בלתי מעורערות. כל מה שאמרו ברל ובן-גוריון היה קדוש בעיניו. מצד שני – היה איש עם, איש השכונות, אלה היו טעם חייו. הוא חי איתם – עם פועלי-הניקיון, עם מובטלי עבודת הבניין שקלט בעירייה, לעבודות זמניות. ולכן, מבחינת הנאמנויות, היה מחולק.

כאשר הקונפליקטים בסניף היו מן הסוג שחולף ועובר, טרם היוו בעייה רצינית לשרגא. הוא היה עם בן-אהרון לאורך כל הדרך בבעייה הסוציאלית, בבעיית הדימוקראטיה, ובעד חלוקת עבודה יותר צודקת. "היה לו לב סוציאלי והיה לו מוח ממוסד." לב לאנשים, לויאליות להנהגה.

לדברי בן-אהרון, שלושה תחומים איפיינו את שרגא, מתקופת עבודתם המשותפת:

דבר ראשון: שרגא היה איש מסור, מהקרובים ביותר לבן-אהרון, השתתף בכל בירור, בהקמת סניפי-מישנה, יחד עם יהושע קזנצ'יי וצבי לוביאניקר. שרגא היה תמיד זמין. תמיד נתן יד. "זו היתה חווייה לעבוד עימו ועם קנצ'יי, לבבות שותתים שהרגישו במצוקת הזולת, שהיו בעצמם מופת לחיים אישיים, מסורים בלב ונפש לתנועה."

דבר שני: היתה מחלקה מיוחדת של צבי לוביאניקר ושל שרגא, שעסקה ביסודות הלא-פועליים. הם היו ראשונים שבנו פריפריה לא-הסתדרותית בשכונות, בקרב הלומפנפרולטאריאט, המעמד העובד העני, הבלתי-מאורגן. הם פעלו גם בקרב עובדים שלא הצטרפו להסתדרות, בעיקר מן המעמד החצי-בינוני, בעלי-מלאכה קטנים, חנוונים, ואלה הרחיבו את הבסיס של המפלגה והעלו אותה לאותה הגמוניה בהסתדרות הציונית, ובהמשך גם בעירייה. הם סללו, ראשונים, נתיבה למפא"י בקרב המעמד הבינוני הנמוך, דבר שנמשך וגם נתן אותותיו, לימים, בבחירות לכנסת ישראל. שרגא היה מעורה מאוד בכרם התימנים, כי הם היו פועלי-הניקיון, והוא פעל שם רבות מבחינה סוציאלית.

והדבר השלישי שציין את שרגא מאז, ובהמשך הפך גם לביקורת, היה כמובן המחלקה הפרסונאלית. קידום במפלגה עבר דרך חדרו או לשכתו של שרגא, ולאו-דווקא בוועדות מינויים. הוא היה ממונה על הכשרת העניין – להגיש לברל, לבן-גוריון, לרמז, רשימות מועמדים לכל התפקידים שעמדו על הפרק, למן הרוחניים, במערכת "דבר" או לימים ב"עם עובד", ועד לתפקידים הכי קטנים. שרגא היה השומר על הקו המפלגתי ועל נאמני הקו. לאט-לאט התפתח, ונעשה בהמשך לפיגורה מרכזית באיוש תפקידים מרכזיים, גם בממשלה. אז גם זכה לכינויים כגון: "ממליך המלכים" והאמיננציה האפורה.

  *

כאשר החלו המחלוקות במפלגה, הוטלה האשמה להן גם על בן-אהרון. שרגא חשש מהתהוות מרכזי-כוח מקבילים, לחץ על מנת לשנות את הקו של הנהגת המפלגה, אך בשום אופן לא כדי להקים אופוזיציה להנהגה. הוא היה מסוייג מאנשים כטובין, תבורי, קושניר ואחרים, והיה חדור הרגשת סכנה של הפיצול שאליו הם דוחפים, ולסכנה באיוש תפקידים מפלגתיים על ידם. כל מה שהעלה ריח התנגדות מאורגנת לקווים המרכזיים – עורר בשרגא חשדות והסתייגות, לדברי בן-אהרון.

  *

שרגא, בזיכרונותיו, אומר שכאשר העמידה סיעה ב' את ציזלינג, מעין-חרוד, בראש רשימתה לבחירות לסניף המפלגה הגדול בתל-אביב, היה ברור לו כי בכוונתם ללכת לפילוג ארצי, שהרי מה לו, לציזלינג, לעמוד בראש קבוצה מקומית אם לא כדי להעניק למאבק ציביון כלל-ארצי?

בראש סיעה ב', שמטרתה היתה להיאבק נגד ראשי התנועה ונגד מדיניותם, ושאליה הצטרפו חלקים גדולים של הקיבוץ המאוחד (שהיה לפני האיחוד חלק מ"אחדות-העבודה"), עמדו יצחק טבנקין, אהרון ציזלינג, יצחק בן-אהרון, דוד ליבשיץ, יוחנן קושניר, ישעיהו קרן-צבי, חנה למדן, ישראל גלילי, דב בן-ירוחם, אפריים תבורי וחברים נוספים.

כנגד התארגנות זו קמה קבוצה ששמה לה למטרה למנוע את הפילוג במפלגה, ואשר על חבריה נמנו שמואל יבניאלי, חנה צ'יזיק, יוסף קיציס, אהרון בקר, ישראל גורפינקל (גורי), מרדכי נמיר, שמואל פרידמן-אלישיב, יהושע קזנצ'יי, זלמן ארן, דבורה ושרגא נצר. גוף זה קרא לעצמו מעתה – סיעה ג'.

מדוע לא סיעה א', אשר כדי לתמוך בה קמו, למעשה? – א' היה סימן המפלגה וסימל את ההנהגה. זו עמדה מעתה בסכנת היותה לקבוצת מיעוט, בתהליך שראשיתו ההפסד הצפוי בבחירות בסניף מפא"י בתל-אביב, אך ראשיה לא רצו להודות בכך. מסביר שרגא:

"האות א' היתה סימן  הבחירות של מפא"י למוסדות היישוב בימים ההם [אסיפת הצירים או הנבחרים]. החלטנו אז במפלגה, בהסכמת הפלגים, כי בבחירות בתל-אביב, מי מבין הסיעות שתגיש ראשונה את רשימת מועמדיה, תזכה באות הראשונה שלאחר א'. כשבאתי אני להגיש את רשימת מפא"י [הסיעה] לוועדת הבחירות המקומית, הוברר לי, כי הסיעה המתמרדת במפלגה הקדימה והיא קיבלה את האות ב'. לא נותר לנו אלא לקבל את האות ג'. הם היו סיעה ב' ואנחנו סיעה ג'." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

במשך כשנתיים לא התערבו ברל ובן-גוריון במאבק בין הסיעות בסניף התל-אביבי. באחת ההזדמנויות אף אמר בן-גוריון לזלמן ארן ולשרגא, שהיו מראשי סיעה ג', כי הוא רואה את הסיעות ככנופיות ואותם כראשי כנופיות, וקורא להם לדאוג להחזרת הסדר על כנו.

  *

באחד מאותם ימים שקדמו לבחירות לסניף המפלגה, ושעמדו בסימן התארגנות סיעה ב', ישב שרגא עם חבריו בקפה באום שבכיכר דיזנגוף וטיכסו עצה מה לעשות. פתאום עברה גולדה. יצא אליה שרגא ואמר:

"גולדה, הדבר מפניו הזהרנו את בן-גוריון ואת ברל קם לעינינו. ציזלינג מופיע בראש הרשימה, כי אין להם שמות בולטים למשוך קולות."

אמרה גולדה: "אז מה אתם רוצים?"

ענה שרגא: "דעי שהעניין נעשה חמור. בפעם הראשונה הגשנו רשימה להופעה נפרדת, ואני מבקש אותך שתעמידי את עצמך בראש הרשימה שלנו – נגד הפלגנים!"

שאלה גולדה: "אבל זה לא יחייב אותי לשום פעולה?"

הרגיעהּ שרגא: "שום פעולה. שום דבר. את צריכה לדעת שאת מצילה את המפלגה אם תעמדי בראש הרשימה, כי אין בכוחה של הקבוצה להתמודד עם רשימה שבראשה עומד ציזלינג."

"אם זה נחוץ לכם ולציבור – אני נותנת לכם את שמי." הסכימה גולדה.

היתה זו דוגמה לדרך פעולתה של "החבורה הרוסית": ארן, נמיר ושרגא, שטרם נמנו על הנהגת המפלגה או ההסתדרות, אך מתוקף פעילותם במישור הסניפי התל-אביבי תימרנו את השורה הראשונה של הנהגת מפא"י לנקיטת צעדים, אשר לדעתם היו חיוניים לשם תמיכה בהנהגה ולהשגת רוב מכריע עבורה בבחירות.

שרגא הודיע מיד לוועדת הבחירות להפסיק את הכנת הרשימות, ולמחרת הביא את רשימת המועמדים, שהכין בביתו: בראשה גולדה, ואחריה, בין השאר: יבניאלי, חנה צ'יזיק, ישראל גורי, זלמן ארן, מרדכי נמיר, שמואל אלישיב, אהרון בקר, דבורה ושרגא עצמו. זו היתה, לדבריו, גלריה אחרת לגמרי, והיה ברור שעומדת להיות בסניף התמודדות רצינית.

במרכז ההתארגנות מתבלט גרעין יוצאי צ"ס, בעיקר ארן ונמיר, פעילים בני ארבעים לערך, מאותה חבורה של צעירים שעלו מרוסיה הסובייטית באמצע שנות העשרים ואשר השתלבו בעיקר בפעילות המפלגתית ב"אחדות-העבודה" דאז, אולי מכיוון שאפיקי פעולה ציבורית ואולי גם כלכלית אחרים – היו סגורים בפניהם, כגירסתו של יונתן שפירא.

  *

"מהתמרמרות של פועל, שאולי לא קיבל את מיכסת ימי העבודה המגיעה לו, עבר העניין למאבק פוליטי פנימי בין גופים מאורגנים ומגובשים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 99). דברים אלה קרובים להסבריו של בן-אהרון.

שרגא: "השנה 1939. תקופה של בטלה. רב מיספרם של מחוסרי העבודה. פועלים ממורמרים. המרתף בבית ברנר – בית מועצת פועלי תל-אביב – משמש מקום ריכוז לפועלים. כאן תססו והתסיסו. המובטלים קבלו מרה על הנהגת ההסתדרות בתל-אביב, ורצו למעשה, לבצע הפיכה בהסתדרות בתל-אביב ולהדיח את האחראים לחלוקת העבודה."

בסניף מפא"י בתל-אביב, שהיה הגדול בסניפי המפלגה, היתה התארגנות של בודדים, שהצטרפו אחר-כך לאלפים. הם הגדירו זאת כמרד נגד ההסתדרות בתל-אביב ועיקר הרוגז היה מופנה בראשונה כלפי האיש שהיה שליט יחיד לגבי סדרי העבודה (יוסף קיציס).

"ברגע שהצטרפו לפעילות זו אנשי הקיבוץ המאוחד, ואהרון ציזלינג (לימים שר החקלאות בממשלות הראשונות), עמד בראשה, ידענו שהפילוג החל. בנושא המיוחד שהיווה עילה לפעילות המתמרדת, התערבו נושאים נוספים: מאורעות הדמים של הערבים. הספר הלבן הבריטי נגד העלייה לארץ וגזירת הקרקעות. בשורות איוב מן הגולה בעקבות התפשטות הנאציזם ועוד. מנהיגי אחדות-העבודה יצחק טבנקין ודוד בן-גוריון היו חלוקים בדיעותיהם בנושאים פוליטיים חיצוניים ופנימיים. ברל כצנלסון, אביה הרוחני של מפא"י, ומנהיגה המעשי, דוד בן-גוריון, לא האמינו כי טבנקין ייתן ידו לפילוג. ארן ואני, שהיינו מבאי-ביתם של ברל ובן-גוריון, הזהרנום שזה מה שיהיה. הם לא האמינו לנו עד שהפילוג פרץ." ("שיחות עם שרגא נצר", 1975).

  *

אחד הוויכוחים לקראת הבחירות היה – אישיות או יחסיות? עד אז התנהלו הבחירות למפלגה תמיד על בסיס אישי, ואולם משנתברר כי סיעה ב' היא הגדולה ביותר, עלה חשש כי הם "יקחו את כל הקופה" – מה פירוש? מסביר בן-אהרון: בבחירות אישיות אינך זקוק ל-51% כדי להעביר את הנציגים שלך, אם יש לך גוף מאורגן ומגובש שכזה, כל השאר – היו כלליים, לא התארגנו מלכתחילה. בבחירות יחסיות – אין מחיקה של היריב. יחסי הכוחות נשארים. בבחירות אישיות – לא קשה להשתלט על הסניף המיעוט נמחק. אפילו בעודף של קול אחד לכל מועמד.

סכנה זו הבינו חברי סיעה ג', והם התעוררו, ושרגא נצר עימם, ואמרו: "בחירות יחסיות! – וזאת כדי להציל את עצמם. וכך אמנם היה. סיעה ב' זכתה אמנם ברוב בן שבעה קולות בבחירות היחסיות ואנשיה נבחרו כמזכירי מועצת הפועלים בתל-אביב, אך היא לא כבשה את המפלגה. יחסי הכוחות החדשים, ועימם הפילוג המתקרב – הונצחו. המאבק הלך והחריף.

בשלב ההוא נפרדו דרכיהם של שרגא ובן-אהרון, אבל, מעיד בן-אהרון, למרות שלכל אחד מהם היה מעתה החוג המפלגתי-האינטימי שלו, לא נפגעו היחסים החבריים ביניהם במשך כל ימי חייהם אחר-כך, יחסי אמון אישיים, כמעט אהבה, יחס שנשמר בשל הכנות המוחלטת של שרגא במשימתו ולתפקידו. שרגא לא עשה שום שקר בנפשו. מה שעשה – היה מתוך הכרה מלאה ולאור השמש, לדאוג לכך שלבן-גוריון יהיה, לכל אורך הדרך, גיבוי מלא של המוני העם והמפלגה, ולראות בהגמוניה של תנועת העבודה את הבעייה המרכזית להגשמת הציונות.

בן-אהרון מאפיין את שיטתו של שרגא: "זו היתה דימוקראטיה מונחית. הכול בא בהשראה מלמעלה. שרגא היה אמן מניפולציה של קולות ושל משרות ושל עשיית רוב למי שצריך היה לעשותו. לא בזיופים, אם כי היו גם זיופים בבחירות, נתנו זכות בחירה למתים, וכדומה. אנחנו, וגם האחרים, עשו זאת.

"שרגא היה מתמרן של בחירות, בתנאים דימוקראטיים. אבל ידע איך לרכז כוח. לבנות קואליציות. להביא לידי מכנה משותף אינטרסים ניגודיים. ואם ברל לא היה מוכן ללכת בדרך מסוימת, או בן-גוריון היה יותר מדי גאה לנקוט בה, כפה עליהם שרגא את הכיוון שלו, לטובתם ולטובת המפלגה, עד שלבסוף השתרשה אימרה אצל שניהם, כל אימת שהוויכוח נסב על בעיות כוחניות, פרסונאליות: 'לך לשרגא!'

"אם צריך לעשות דבר שהוא הכרחי, ואמנם אינו מנוגד לחוק, וזוכה בסופו-של-דבר לרוב בהצבעה דימוקראטית, ועם זאת מיסודו הוא לא כל כך סובל את אור השמש, אזיי – שרגא הכתובת. וכך הפך שרגא עצמו להיות מוסד מרכזי של סיעה ג', שהתפתחה אחר-כך ל'גוש' המפורסם."

ובמסיבה למלאת שמונים לשרגא, הגדירו בן-אהרון: "לשרגא נצר, כמו לרבו הגדול בן-גוריון, היה מושג איתן מאוד לגבי הדימוקראטיה. הם לא אהבו דימוקראטיה משתוללת ולא אהבו לסמוך על דימוקראטיה עיוורת. צריך להדריך, צריך לכוון. מה שבטוח בטוח. והדבר לא היה תמיד מובן לקורבנות הדימוקראטיה שלהם. אבל אם לעשות קפיצה והשוואה לדימוקראטיות של ימינו, שכידוע הן מאוד עקביות, מאוד מתוחות, מאוד פרינציפיוניות, ולהשוות את התוצאות של הדימוקראטיה שלהם ושל היום – אינני יודע במה הייתי בוחר בערוב ימיי [...] עברו ימים ושרגא הפך לעוצמה, למעצמה, לאדם הקובע גורלות של מערכות פוליטיות, של נציגויות – ובחן רב. ומותר לגלות עכשיו, שגם מי שטענו נגד השיטות האלה הרגישו את עצמם קצת יותר בטוחים שבמקום כלשהו יש עין פקוחה, יש עירנות, יש ראיית הנולד." ("רשימות מפנקסי", עמ' 163-164).

  *

ברל ובן-גוריון סירבו לתמוך בסיעה ג' ולעודדה, למרות שהיה ברור שפני הדברים לקראת פילוג. חילוקי הדיעות בין הסיעות, בסניף התל-אביבי הגדול, התפשטו מהמישור של בעיות כלכליות-חברתיות, על רקע האבטלה וחלוקת מקומות-העבודה – לעבר נושאים לאומיים ובעלי אוריינטאציה בינלאומית, כגון עניין המדינה הדו-לאומית, נושא העזרה לרוסיה, סטאלין או לא סטאלין, בעיות שהחריפו בשנים שלאחר הפילוג, עם הצטרפותה של סיעה ב' בשמה החדש "אחדות-העבודה", למפלגה החדשה שקמה, מפ"ם, בהשראת "השומר-הצעיר".

  *

לוועידת המפלגה, שהתקיימה ב-1942 ב כפר ויתקין, כבר הגיעו הסיעות כמוגדרות ומאוחדות כל אחת במסגרתה. נערך תרגיל מסויים, במטרה למנוע את הפילוג. ברל, בן-גוריון ושפרינצק, בשם הנהגת המפלגה, דרשו לבטל את הסיעתיות. שרגא קם והודיע בשם סיעה ג', שחבריה מסכימים לביטולה בתנאי שגם האחרים יוותרו על סיעותיהם. בוועידה היתה גם קבוצה של אנשי אינטליגנציה, בשם "ליכוד", בראשות יהודה גוטהלף, שקם והודיע על הסכמתם להתפרק בתנאי שציזלינג יבטל את סיעה ב'. כשהגיע תורו של ציזלינג לנאום, הסביר באריכות את דרכה של סיעתו ואמר:

"אנחנו לא נבטל את הסיעה, ואל תאיימו עלינו בפילוג, כי אתם לא תוכלו להתקיים בלעדינו."

הפילוג, מסבירה אניטה שפירא בביוגראפיה שכתבה על ברל, גרם לו, לברל, שיברון-לב – ההרגשה כי טבנקין, והקיבוץ המאוחד, לקחו עימם את רוב הנוער, את דור ההמשך של המפלגה. שהיו אמורים להיות חניכיו ותלמידיו. באותה תקופה הוקם גם הפלמ"ח, בעיקר על ידי אנשי הקיבוץ המאוחד.

עבור בן-גוריון, אומר שרגא, קריאת התיגר ההיא של ציזלינג הספיקה, הוא חדל מניסיונות הפיוס שלו כלפי סיעה ב', וכך קם הפילוג והפך לעובדה. בן-גוריון נכנס מעתה בכל כוחו לארגון המפלגה ופעל במשך השנתיים הבאות כדי למשוך למפלגה חברים חדשים, בעיקר מקרב החוגים הפועליים שנחשבו בלתי-מפלגתיים עד אז. ובמקום כ-8,000 איש שציזלינג משך איתו מהמפלגה, נוספו בעקבות פעילותו של בן-גוריון כ-15,000 חברים חדשים מפריפריה זו, ובהם דמויות כגרשון ז"ק, לימים מנהל הכפר הירוק, ויהושע רבינוביץ, לימים ראש עיריית תל-אביב ושר אוצר. בן-גוריון הופיע באסיפות הסברה רבות, נאם באולמות, הלהיב ברעיונותיו עשרות ומאות פעילים. "שהמשיכו אחר-כך לפעול בהשראתו בכל רחבי הארץ. הוא ידע שיש לו 'נאמנים' הדואגים לכך – כמו מרדכי איש-שלום בירושלים, אבא חושי בחיפה ואנוכי בתל-אביב." ("רשימות מפנקסי", עמ' 100).

  *

שמעון פרס: "לברל ולשאר החברים היתה הרגשה שטבנקין 'גנב' את הדור העיר. גנב וברח. ברל אמר: 'אני טוב בגידול סייחים וטבנקין טוב בגידול סוסים.' אפילו גלילי נחשב 'חטוף' בימים ההם."

בשנים הראשונות שלאחר הפילוג שימש פרס הצעיר כמזכיר הכללי של תנועת "הנוער העובד", והצליח לשנות בה, לטובת מפא"י, את הרוב של 90% שהיה לסיעה ב'. התוצאה היתה בגדר סנסציה, הפתעה. ברל ליווה מאז את דרכו של פרס ב"הנוער העובד". שרגא היה מאושר בתוצאות וכמוהו אשכול, שהיה מזכיר מועצת פועלי תל-אביב.

היכרות אישית זו, שנבעה גם  מהיותו של פרס בשעתו חניכו של שרגא ב"הנוער העובד", היתה אחת הסיבות לכך שבין שרגא לפרס לא היה אף פעם "ברוגז", וגם בתקופות שה"גוש" לחם ב"צעירים" – חש פרס, לדבריו, מידה מסוימת של חיבה כלפיו, מצד שרגא, לא מצד אחרים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

  *

הי, אהוד,

עברתי הבוקר על הפרק שלך על אבא – פרק י'ז, עדיין מעניין! אולי אפילו יותר על רקע של מה שקורה היום – מי נאבק במי על מה...

ומרשה לעצמי להעיר\לשאול... לגבי הקטע האחרון המתייחס לקשר של פרס\נצר בו כתוב: "היכרות אישית זו, שנבעה גם  מהיותו של פרס בשעתו חניכו של שרגא ב'הנוער העובד'..."

אני חושבת ששמעון היה חניכהּ של אימא, שהיתה אז פעילה ב"נוער העובד", ולא מה שכתוב. ברור שה"החניכות" אכן השפיעה על ההיכרות ביניהם ו... על כל השאר שכתוב וודאי עוד יהיה כתוב...

רנה [שפירא לבית נצר]

27.3.17

* * *

אילן בושם

11 שירים לחדשות בן עזר

אוקטובר 2023

*

חָשַׁב מְשׁוֹרֵר

עַל שִׁירָיו:

"זֶה מַשָּׂא

זֹאת מַעֲמָסָה

אֲבָל אֵין לִי

מָנוֹס מִזֶּה,

כָּכָה זֶה הוֹלֵךְ

וְאִם זֶה לֹא הוֹלֵךְ

אָז אֲנִי הוֹלֵךְ פַיְיפֶן."

הכותב

הָאִישׁ אָמַר לוֹ שָׁלוֹם

וְהַכּוֹתֵב לֹא שָׂם לֵב

כִּי כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב

הַכְּתִיבָה גּוֹזֶלֶת מִמֶּנּוּ

אֶת מְלֹא תְּשׂוּמַת-הַלֵּב.

אימי ז"ל

"יַלְדָּה יַלְדָּה

מִנַּיִן לָקַחְת

עֵינַיִם כֹּה יָפוֹת?"

שָׁאַל אוֹתָהּ רוֹפֵא הַשִּׁנַּיִים.

כָּךְ סִפְּרָה לִי אִמִּי

בְּעוֹדָהּ שְׂרוּעָה

עַל כִּסֵּא הַמִּרְפָּאָה

וּפָנֶיהָ מוּפְנוֹת אֵלָיו.

עַתָּה תּוֹהוֹת

אֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ

הַטְּמוּנוֹת בָּאֲדָמָה

עַל מָה דִבֵּר הָרוֹפֵא...

שָׁבָץ בְּעִתּוֹ

הָאִישׁ בְּעִתּוֹ הָלַךְ.

הוּא לֹא רָצָה

יוֹתֵר מִדַּי

עַל הַחַיִּים לְהִמָּרַח

וּבִטְרַאח אֶחָד הָלַךְ.

בבית הקברות

זֶה בִּלְתִּי נִתְפָּס

כֵּיצַד הָאִישׁ

הַשּׁוֹכֵב פֹּה

הָיָה טַיָּס

שֶׁלַּמְּרוֹמִים נָסַק

וְעַל הַגֹּבַהּ

לַחֲלוֹם לֹא פָּסַק.

שכנים (תהייה)

שָׁמַעְתִּי טְרִיקַת דֶּלֶת.

מִישֶׁהוּ נִכְנָס?

מִישֶׁהוּ יוֹצֵא?

מִישֶׁהוּ רוֹצֶה?

מִישֶׁהוּ אֵינֶנּוּ מְרֻצֶּה?

בגידה

פִּתְאוֹם אֵין עוֹד חֵפֶץ

בְּחֵפֶץ שֶׁכָּל כָּךְ

חָפְצוּ בּוֹ

וְהוּא חָפֵץ חַיִּים,

חָפֵץ שֶׁיַּחְפְּצוּ בּוֹ...

חתולי

לֹא נוֹעָץ בִּי,

נוֹעֵץ בִּי צִפֳּרְנַיִים,

אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ

נוֹתֵן.

*

גוּר חֲתוּלִים עַל גַּג

מִסְתַּכֵּל בִּי

מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה

וְתוֹהֶה:

מִי הוּא זֶה

הַהוֹלֵךְ עַל שְׁתַּיִים

שָׁם לְמַטָּה?

הבהלה לזהב

עִיר כּוֹרִים נְטוּשָׁה

כָּרוּ בָּהּ חֲלוֹמוֹת

וְרַבִּים כָּרוּ בָּהּ

קֶבֶר לְעַצְמָם.

חֲלוֹמוֹת בְּאַסְפָּמְיָה

הָיוּ לַחֲלוֹם בַּלָּהוֹת.

*

בְּיַלְדוּתוֹ אָהַב

לָשֶׁבֶת עַל גָּדֵר

רֶגֶל פֹּה רֶגֶל שָׁם

נִישְׁט אָהִין

נִישְׁט אַהֶער.

בְּבַגְרוּתוֹ הִפְלִיא בְּכָךְ

(דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ הַרְחֵק לָקַח)

נִישְׁט אַהִין נִישְׁט אַהֶער

(= לֹא לְכָאן לֹא לְשָׁם).

אילן בושם

* * *

בלפור חקק

הצדק הוא מושג מופשט בתל אביב

על ספרו של אבי גולדברג

"תל אביב – קיץ קטלני (סיפורים)"

192 עמודים

"המשפט ופסק דין הם  רק  מתן תוקף לחוסר ההבנה למעשה הפושע. בית המשפט הכריע, קבע מי הקורבן ומי התוקף ויש לקבל את פסק הדין. הספקנים מכחישים את האמת שנטוותה מחדש באופן חד פעמי באולם המשפט. אותה אמת שנחתמת בגזר הדין וממשיכה לה בדרכה במעטפה חומה מנייר גס  עם המורשע אל תא כלא אפל. הצדק, הוא רק מושג מופשט האמור להגן על האמת ולגמול למחזיקים בו.  בבית המשפט מידת הדין היא השלטת..." (עמ' 7).

המילים האלה לקוחות מסצנת הפתיחה של "תל אביב קיץ קטלני". הספר מלווה מסתורין לכל אורכו. הפרשיות הן אפלות, ויפה להן האפילה. המחבר כותב כביכול סיפור בדיוני לחלוטין, אך נצמד לחומרי ארכיון של בתי המשפט המתעדים תיקים באפילה, סודות מן המחשכים של העיר העברית הראשונה. הוא מגיע כסופר בשעת לילה, ומתברר שהוא רואה בלילה גם בשעות של חשיכה שמצמיתה כל ניצוץ, גם בשעות של ערפל המכסה על כל הרואים.

סיפור מתוך 'תיקים באפילה'

הסוגה הזאת של כתיבה דוקומנטרית, או סמי-דוקומנטרית קיימת היום בספרות, ובעיקר בכתבות דוקו של הטלוויזיה או בסרטים דוקומנטריים. לא פעם יש נטייה, בכל סגנון תיעודי, שבא לומר אמירה מסאית, לערבב בתוך הדרמה המציאותית מוטיבים של חלום ושל דמיון. ואז, בבת אחת המציאות ההיסטורית משתנה מן היסוד: קצב ההתרחשויות אז הוא קצב הנשימה של הסופר ולא קצבו של הזמן האמִתי. סגנון המסירה של העובדות הוא סגנון של סופר ולא של עיתונאי.

אבי גולדברג נוקט נימה מתבוננת, לפעמים הגותית, כשהוא מתאר את האירועים. נדמה לי שהוא מקרין לנו על מסך מראות מן העבר. אנו נזכרים ששמענו פעם על אירועים אלה, והנה הם חיים מחדש בסיפור שלו. כך זכור לי שבהיותי בשירות סדיר ב"קורס חוקרים פליליים" של מצ"ח  (משטרה צבאית חוקרת), כהכנה להיותי חוקר, למדנו פרשת 'הרצח בגן מאיר'. זה היה אירוע שכל המדינה דיברה עליו במשך שנים, גם עשרים שנים אחרי הרצח לא הפסיקו לדון בו. היה שם גם רצח וגם אונס, וזה הסעיר את דמיונם של רבים.

המחבר הולך בעקבות הדמויות שהיו אז בכותרות, ובעקבות המשפט. הגן היה ידוע בתל אביב, כגן יפה ע"ש מאיר דיזנגוף, ששימשו זוגות אוהבים בלילה. הדמויות שטיילו בו היו הצעירים דניאל פקטורי ונעמי שטיין, שהיו אח ואחות מאותו אב: עורך דין מרדכי שטיין, מנהיג השמאל הטרוצקיסטי. האנס היה יווני נוצרי כריסטוס ניקולאידס. הוא היכה במקל בראשם, אנס את הצעירה וגרם חבלה קשה לצעיר, שנלקח פצוע לבית אימו, ונפטר בבית חולים. האנס התחזה למודיע על פציעת האישה, שמצא במקרה בגן. המחבר מתאר את המשפט שהתנהל בפני השופט אליעזר מלחי, שהיה באותן שנים דמות ידועה מאוד.

אבי גולדברג, הוא עורך דין וגם סופר. בבואו לרקום את הסיפור מחדש, הוא טווה את החוטים בדרכו שלו, ומרחק הזמן מן האירוע מאפשר לו ליצור גרסה חלופית לנראטיב שיצר בית המשפט, לכן המחבר מעיר:

"הדמויות בספר ומעשיהם הם פרי דמיון הסופר המנסה להעלות באוב אפשרות אחרת של ההתרחשויות. הדברים הנאמרים על ידי הדמויות הם פרי דמיונו ואין לקבלם כמסמך דוקומנטרי. אין המסופר בספר בא להטיל אשמה או לעורר את המתים ממשכבם" (עמ' 8)

המחבר מלווה את פעילותו של עורך דין מרכוס שטיין, אביהם של שני צעירים. מדובר בשנים שהמדינה היא מדינה בהקמה, ובשעות אלה של מתח בטחוני, שטיין נחשב דמות חריגה, שמקים תנועה פציפיסטית, וגם ילדיו נעמי וירמיהו נידונים למשפט, כי הם מסרבים להתגייס לצבא. המשפט מתואר כתיעוד עובדתי, תוך הכנסת הממד הרגשי של שנאת היישוב לפציפיסטים במצב של מלחמה על הגנת היישוב/ מדינת ישראל בראשית צעדיה (עמ' 13).

תיעוד מציאות בצד חלום והזיה

הטון של גולדברג הוא עובדתי, אינו נוטה לדרמה, הוא אינו מנסה לדון את העומדים לדין. הוא נותן לקורא לראות את הדברים מנקודת הראות של אותם ימים: גם השופטים במשפט מדברים בחומרה אל הנידונים, מתוך הזדהותם עם המדינה שעומדת על חייה, והיא במאבק קיום. השופט מדבר בתקיפות עם הנידונים על פציפיזם:

"הרשמת השתדלה לרשום את חילופי הדברים במהירות ולא להחסיר את השאלות והתשובות. בית הדין יצא להתייעצות וישוב עם החלטתו בתוך חצי שעה," הכריז אב בית הדין והכה בפטיש העץ על הדוכן . הקהל התרומם ממקומו כשחמשת חברי בית הדין יצאו להתייעצות בחדר אחורי. הקהל באולם שמר על שקט, מבחוץ נשמעו קולות העמומים של אוטובוסים שחלפו מדי פעם לאורך רחוב אלנבי החשוך. חלונות האולם נצבעו בכחול כהה במשיכות  צבע  גסות ורצועות של נייר דביק הודבקו עליהן באלכסון. 

  מזה מספר ימים ביצעו מטוסי המצרים גיחות הפצצה על תל אביב, והתושבים נדרשו להליט את חלונות בתיהם כך שהעיר תשקע מידי ערב בעלטה שתקשה על מטוסי האויב לתקוף אותה." (עמ' 13)

החקירה של הרצח ושל האונס נדמית לפעמים כנראטיב של תיאור ההתרחשויות, אך ככל שהדברים נמשכים, נדמה לפעמים שזו לא מציאות אלא תודעת חלום או הזיה. החשכה שליוותה את הרצח והאונס נמשכת לא פעם גם אל תיאורי המשפט, האפילה יורדת גם אל תיאור ההתרחשויות. לא ברור לרגע מה קרה באמת, ואם הרוצח ששמו יווני, אך הוא נושא גם שם יהודי שבחר לעצמו, הוא אכן הרוצח. הוא מתעתע בכולם.

המחבר אוסף את העובדות: את העדויות במשפט, את החקירה של השופטים ואת החקירה הנגדית. כל החומרים האלה הופכים לחומרים ארכיב תיעוד, והוא שוזר את הארכיון במלאכת הסיפור שלו. לפעמים הוא מינימליסט שמביא משפטים מן הדפים של הרשמת המשפטית, ולפעמים נדמה שהוא שוזר תיאורים מן הדמיון, והמילים שלו מתחברים לכל המראות כחלק מן המציאות. כשיש ערפל במציאות, גם המחבר כותב כאילו אבדה לו היכולת לספר. הוא כותב אז בקול מנוטרל מרגש.

מן ההתרחשויות אנו למדים גם על הימים של המדינה בראשיתה, כשבן גוריון (שכונה "הזקן", כבר מצעירותו) שולט בהתרחשויות ביד מכוונת:

"דני חייך לעצמו, אנו חיים בתקופה מרתקת, רק לפני חודשיים באו חברים מהקיבוץ לתל אביב כדי לצפות במצעד הראשון של צה"ל. הם סיפרו על מאות אלפים תושבים  שיצאו לרחובות. מאז נובמבר 1947 לא ידעה העיר הזו רגע של שמחה ואז כשראו את החיילים הצעירים ששבו מהמלחמה, הכול התפרץ. כשהגיע המצעד לרחוב אלנבי התפרץ הקהל הנלהב אל הרחוב אל החיילים לחבקם ולנשקם והמצעד עצר. אי אפשר היה להמשיך אותו. אבל כולם חייכו ורגש גאווה התפשט והדביק את כולם.

"בערב הוא נפגש עם נעמי. כמדי ערב הם שוטטו בעיר והיא סיפרה לו אודות התקופה הקשה שעברה על העיר על הפצצת התחנה המרכזית על ידי מטוסים מצרים ועשרות ההרוגים. היא גם עדכנה אותו במלחמת התרבות שהכריז עליה  בן גוריון לפני שבוע.

"'התרח הזקן רוצה להיות דיקטטור, הוא אוסר על הצגות ביידיש. למה אמורים מאות אלפי העקורים מפולין ורומניה והונגריה לראות תיאטרון בעברית שאינם מבינים?'

"'זה אכזרי,' הסכים איתה דני.

"'נלך לבית העם לראות סרט?'" (עמ' 51)

הזוג שעומד לפני ההתרחשות הדרמטית של רצח ואונס מבלה כזוג אוהבים, בעיר שנמצאת במצב של מלחמה. העיר העברית הראשונה קמה מן החולות, והיא במלחמת מגן על קיומה.

לדובב מחדש קולם של המתים

אבי גולדברג הולך אחר המראות מן העבר, משחזר את הדמויות שכולן אינן עוד, והוא מדובב מחדש את קולם של המתים. הוא משחזר גם את דמותה של איטה פקטורי, אימו של הנרצח דניאל פקטורי. ושירתה של רחל המשוררת נשזרת כאן כהד המבשרת את המוות:

"ישבו סמוכים זה לזו, אז ביקשה נעמי מדני להסב מבטו והסירה את חזייתה. כפתור נקרע כך אמרה לו. אחר כך הם כבר לא עצרו בעצמם, ההתגפפות הפכה ללהט יצרים, וכפי שסיפרה לאחר מכן נעמי, 'הוא שפך זרע, אבל אני בטוחה שלא חדר לתוכי.'

"השעה היתה אחרי אחת עשרה כששני מוטות עץ, סמוכות לעצים צעירים בגן, חבטו בראשו של דני ובראשה של נעמי מלפנים ומאחור. הם ניסו לשווא להגן על ראשם. דני הסתחרר, כמעט איבד הכרתו לרגע, קם ממקומו, הוא שמע את קולה של נעמי וקולות נוספים מתבוללים כאילו ממרחק. הוא התנודד והחל לפסוע, נמלט  אל עבר גדר הגן, מצא את השער פתוח והלך מתנדנד לעבר ביתה של אימו שנמצא מאות מטרים משם ברחוב בוגרשוב 26. חש להזעיק עזרה. נעמי נותרה בגן האפל - - -  אותה שעת ליל מאוחרת טרם עלתה איטה פקטורי אימו של דני על יצועה. ליבה בישר לה רעות. הביקור של דני ונעמי בשעות הערב המוקדמות טרד את מנוחתה והזכיר לה אסונות שפקדו אותה בעבר. היא נזכרה במותו בגיל צעיר של אחיה אליעזר שהשחפת בה לקה במלחמת העולם הראשונה כששירת בגדוד העברי הכריעה אותו בגיל עשרים ותשע, עשרים ושלוש שנים קודם לכן. היא היתה קשורה לאחיה גם בבגרותם. אוהב ארץ ישראל שהמשוררת השחפנית רחל, שנפטרה חמש שנים אחריו כתבה שיר הספד לזכרו.

כאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתו                                     

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת,

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרֹנּוּ

בְּרִבֹּאוֹת קוֹלוֹת: - - -

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ – (עמ' 77)"

הספר "תל אביב – קיץ קטלני" כתוב בצורה דרמטית ומאופקת כאחד. ספרות של תיעוד עובדתי, ובו זמנית גם חלום והזיה.

בלפור חקק

אהוד: הרצח והאונס בגן מאיר התרחשו באוגוסט 1949 ולכן לא ייתכן שהמשפט של האנס יעקובוביץ התקיים בתקופה שבה מטוסים מצריים עדיין הפציצו את תל אביב. גם בדוקו-בידיון צריך להיות קצת היגיון...

ואגב, אני שולל לחלוטין את הז'אנר הזה – שמחד אינו ספרות בידיונית בעלת ערך ומאידך אינו אמין מבחינה היסטורית ודוקומנטארית ואי אפשר להסתמך עליו כמקור מהימן. בכל כתיבתי הקפדתי להפריד בין שני אלה. הבדיון שלי הוא בידיון גם כאשר משולבים בו קטעים היסטוריים ואנשים "אמיתיים", ואילו כתיבתי ההיסטורית, הביוגראפית והעיונית ­– רובה מדוייק ככל שהיה ביכולתי לדעת.

ויקיפדיה: העיר תל אביב הופצצה במלחמת העצמאות על ידי חיל האוויר המצרי. ההפצצות נמשכו ממאי ועד יולי 1948, וגרמו למותם של 150 איש ויותר. רובם, כ-130, היו אזרחים.

* * *

אסי דגני

עוד על דור תש"ח בירושלים הנצורה

חֲבֵרִים שֶׁלִּי מָצְאוּ רִימּוֹנֵי-יָד חַיִּים

וּפוֹצְצוּ אוֹתָם. לֹא הָיִיתִי אִתָּם.

שְׁכוּנַת יְמִין-מֹשֶׁה נִכְבְּשָׁה

וְאָנוּ סִיַּרְנוּ שָׁם

וְהוֹרַדְנוּ מִתְגֵּי חַשְׁמַל מִן הַקִּירוֹת.

מָצָאנוּ עֶמְדַּת מַרְגֵּמָה 3 אִינְטְשׁ

שֶׁחַיָּלֶיהָ קִּבְּלוּ שִׁעוּר

בְּשִׁמּוּשׁ בְּמַקְלֵעַ 'פִיאַט'

חוֹדֵר שִׁרְיוֹן.

מָצָאנוּ רִימּוֹן יָד פּוֹלָנִי עִם יָדִית

(לֹא מִן הַסּוּג הַבְּרִיטִי "מִילְס")

שֶׁפּוֹרַק מִמֶּנּוּ הַמַּרְעוֹם

וְהֵבֵאתִיו הַבַּיְתָה.

רָאָה אַבָּא שֶׁלִּי וְהֶעֱלִים אוֹתוֹ מִמֶּנִּי.

יָצָאתִי מִן הַדִּירָה נָחוּשׁ לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ

וְאָמְנָם מְצָאתִיו בַּחֲצַר בֵּיתֵנוּ

חָבוּי מִתַּחַת לִמְרִיצָה הֲפוּכָה...

עוֹד טָרַחְתִּי וּפֵרַקְתִּי כַּדּוּר יְרִיָּה

וּמִלֵּאתִי תַּרְמִיל רוֹבֶה רֵיק

בַּאֲבַק-הַשְּׂרֵפָה וְחִמַּמְתִּי אֶת בְּסִיסוֹ

בְּנֵר דּוֹלֵק.

הַפִּצּוּץ הָיָה אַדִּיר וְהָעִפָּרוֹן עָף לַשָּׁמַיִם

אֲבָל אַבָּא הִתְעוֹרֵר בְּבֶהָלָה

מִשְּׁנַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁלּוֹ וְהִרְבִּיץ לִי.

הִסַּקְתִּי מִכָּךְ שֶׁלֹּא לַעֲרוֹךְ יוֹתֵר

נִסְּיוֹנוֹת כְּשֶׁאַבָּא יָשֵׁן...

בְּפִנַּת רְחוֹב אִבְּן-גַּבִּירוֹל וּשְׂדֵרוֹת בֶּן-מַיְמוֹן

הָיְתָה עֶמְדַּת מִקְלַע 'בְּרֶן' שֶׁל

חַיָּלִים בְּרִיטִים שֶׁאִיְּשׁוּ אֵזוֹר שָׁלֵם

שֶׁל הָעִיר שֶׁהֵם תָּפְסוּ וְהִקִּיפוּ

בְּגֶדֶר תַּיִל מְסֻלְּסֶלֶת, וְהֵם הָיוּ

חוֹזְרִים וְשׁוֹאֲלִים אוֹתָנוּ,

הַנְּעָרִים שֶׁהִתְגּוֹדַדְנוּ סְבִיבָם:

HAVE YOU A SISTER?

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 855 מיום 11.7.13

משה גרנות

יש זקנים שזוכרים

על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"

ספרי מקור, 2013, 239 עמ'

אני מבקש את סליחת הקוראים על כך שאני מספר בדיחה בעלת זקן ארוך ולבן, אבל היא כל כך מתבקשת: שני זקנים יושבים על ספסל בשדרה, על השביל מהלכות להן שתי עלמות חן. זקן א': אתה זוכר איך רדפנו אחריהן? זקן ב': את זה אני זוכר, אבל אינני זוכר מדוע.

ובכן, הזקן שלנו – אהוד בן עזר – זוכר מדוע, וכל הרומאן שלפנינו איננו אלא שיר הלל לזיכרון הזה, שבו זָכָר טרוף תשוקה רודף עד אובדן החושים אחרי הנקבה, ליתר דיוק – אחרי הנקבות. כל גבר שומר בסתר ליבו את המועקה הגדולה שנגרמה לו בצעירותו מהתשוקה שלא באה לידי מימוש, וכל הכרוך בה: קרי לילה, פליטות לא צפויות, אוננות, החיזור חסר התוחלת, מַפָּחִי הנפש – אלא שלא נוח להיזכר בכל אלה, לא נאה לחוש "לוזֶרים", וכל העבר המביך הזה מחותל, על הרוב, בהמון שקרים והתפארויות שווא. רוב הבוגרים מנערים חוצנם מן העבר המביך הזה, והדוגמה הכי בולטת בספרותנו הוא מקרהו של ר' משה אבן עזרא (1138-1070), שבצעירותו כתב שירי יין ואהבה, ובזקנתו היכה על חטא וכתב סליחות, שאמרות לכפר על העוונות ההם, ובעקבות כך כונה בשם "הַסַּלָח".

ב"מסעותיי עם נשים" פורש אהוד בן עזר יריעה רחבה של כל "הלא נוח הזה להיזכר" – בלי תחושת אי נוחות, ובהתרסה כלפי כל מי שמעקם את אפו העדין. זה לא ספר על קזנובה, או דון ז'ואן ישראלי – רחוק מזה – בכל הרומאן הזה מתוארות למעשה רק שתי בעילות שלימות: עם ג'ני החתיכה אותה פגש בעין גדי, ועם ויולטה, העוזרת הרומנייה שעל הר הכרמל. כל שאר ההרפתקאות המיניות מסתיימות, בדרך כלל בחצאי משגלים, בפליטות במכנסיים ובאוננות.

הגיבור הראשי, המדבר בקול ראשון, הוא חיימקה שפינוזה, מיודענו הוותיק בכתביו של אהוד בן עזר, שבצעירותו היה בין מייסדי קיבוץ עין גדי ושימש שם כאופה. ההתעלסות הראשונה, בה איבד חיימקה את בתוליו, הייתה עם ג'ני המטריפה, שמתעלסת עמו במאפייה, ואשר מחשש שיתגלו – שניהם נכנסים לתוך גיגית המלוש של המאפייה, ומתעלסים שם בתוך הקמח והבצק. ג'ני זאת מנחילה לו אכזבות רבות כאשר נודע לו שהיא בעצם פילגשו של הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן; מאוחר יותר הוא צופה בה מתעלסת עם ד"ר סו מהמשלחת המאלית תמורת כסף. למרות הכעס שלו על מעשיה (הוא סוטר לה לאחר ההתעלסות עם סו, וזורק אבן על חלון דירת ההתעלסות שלה עם ברטראן), לאחר שהיא נפטרת מן העולם – הוא מאונן לזכרה (עמ' 144).

פרשיית תשוקה אחרת היא עם הגימנזיסטית מלנכולי, שמבקשת לראות אותו פולט זרע, ולאחר זמן, כשחיימקה היה בהשתלמות אופים בחיפה, היא מתעלסת עימו בכל מיני אופנים ובכל מיני מקומות – הכול חוץ מהמעשה האמיתי עצמו.

התעלסות מעוררת חלחלה היא עם ויולטה, העוזרת הרומנייה של הוריה של מלנכולי, התעלסות הכוללת סאדו-מאזו, חוקנים לפני, והרבה מילים גסות ברומנית (כיוון שאני דובר את השפה, אני יכול לבשר לאהוד בן עזר כי כמעט שום מילה גסה המצוטטת מפיה של ויולטה אינה דומה למקור! ראו עמ' 110 ואילך, 129). הפרשה הסוערת בין השניים מסתיימת בכך שהיא מבקשת תשלום: שיחתום לה כערב על משכנתא. כשהוא מסרב, הוא זוכה למטר של מכות, התזה של סיפוֹן ומבול של קללות.

זהו! שאר ההרפתקאות המסופרות בספר הן תמיד "על-יד": הוא מתגרה כששומע באקראי על התעלסותה של חברת משק עין גדי עם גימנזיסט בכרם; בטיול מפוקט לקו-פיפי שבתאילנד (עם אישתו!) הוא מתגרה מבחורה תאית המלווה זקן אירופי חולה עור, מדמה נשים בועלות אותו בדגדגן; יש לו עוד חברה רומנייה בשם אילונה, אך זאת, שזיכרונות מרים לה מימי האנטישמיות במלחמת העולם השנייה בבוקרסט – נמנעת מהדבר עצמו, וחיימקה, נעבעך, פולט במכנסיים ומאונן. פרשת אהבים אחרת יש לו לחיימקה עם טיה, אישה נשואה, אם לילד שבעלה מסתובב בעולם לרגל עסקיו. הם אמנם מתגפפים, אך לעצם העניין לא מגיעים, ומאוננים זה בידיו של זו ולהיפך, וקצת גם במקום קצת פחות עדין.

כן, וכמובן, הגיבורה הדמיונית הוותיקה של חיימקה-אהוד בן עזר – אגנה וגנר, שטוענת בתוקף שהוא פיתה אותה, הכניס אותה להריון, ונולדה לה בת בשם בטי, שחיימקה איננו מכיר בה ולא בגיא, הילד שנולד לבטי. בסוף הספר יש חליפת מכתבים בין השניים, שבה אגנה מטיחה בפניו לא רק טענות על אבהות מתנכרת, אלא גם על דלות כתיבתו ועל גסותה. נדמה לי שעניין אגנה וגנר מוצה כבר מזמן בכתביו של אהוד בן עזר, ואינני בטוח שהיה חכם להביא אותו כאן שוב (עמ' 212-209).

לקורא קשה מאוד להסכין עם סופר המתפאר בכיבושיו אצל הנשים. אדרבה, "לוזר" בנושא הזה מכמיר את הלב, וכזה מתואר בדרך כלל חיימקה שפינוזה שלנו, הוא נוחל אכזבות, וגם חוטף לא מעט סטירות (מאגנה ומבלפוריה, הנערה הנחשקת מהמושבה שהתעלסה עימו, והפסיקה ברגע המכריע כדי להתנקם בו על מה שעולל הסבא שלו לסבא שלה). הוא מודה שמבחינה רגשית היה אידיוט גמור (עמ' 166). אבל פה ושם יש גם קצת התפארות: הוא מרמז שאביו היה שובב כמוהו, ואולי יש לו אח חורג בקפריסין, מזכרת שהשאיר אביו כשעבד שם (עמ' 139). הוא גם די מתגאה בכך שנשים שהוא נוגע בהן, באקראי או במתכוון, מקבלות מיד אביונה. וכן, הוא מכנה את איבר מינו בשם "הנמר המדברי"!

כידוע, אהוד בן עזר איננו רק חובב מין מושבע, אלא גם גסטרונום אנין, וגם הספר שלפנינו  מלא וגדוש בתיאורי ארוחות: הארוחה הרומנית של ויולטה, הסעודה בתאילנד, המנה שאכל עם אביו בקפה עטרה, הארוחה אצל אימו, הכיבוד שכיבד את טיה ועוד.

שמו של הספר מזכיר את שם ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" (אסטרולוג 2005), אלא שאהוד בן עזר איננו צריך להוכיח שערך מסעות עם ספרים – הוא הרי כתב, ערך ושימש סופר צללים לעשרות רבות של ספרים, חלקם המכובד עוסק בתולדות היישוב, נושא שהוא מגניב אותו במנות גדושות גם בספר זה (תולדות עין גדי, תולדות מאפיית "אחדות", קורותיה של סדום, קורות נמל חיפה וכו' (עמ' 83-82, 105-104, 134, 135, 144). אני מניח שיש לכך צידוק, אבל אינני יודע לתרץ את שאר הגלישות של הספר מהעניין העיקרי – מסעות עם נשים: תיאור אמצעי התחבורה מסדום לעין גדי המבודדת, קורות משאית הפורד, פירוט טכני של טרקטור, תפיסת גנב ערבי, תיאור השיטפון שפקד את עין גדי, גניבת האוכל של היולדות על ידי השומרים, סיפור האוהב שקיווה שאהובתו תבוא עם משאית "הטיטניק", והוא נוחל אכזבה, עיוור צבעים שקוטף עגבניות ירוקות ועוד אנקדוטות רבות, די משעשעות, אבל לעניין?! (עמ' 133 ואילך, 140, 141, 150-144, 155-154, 160-157, 163).

צוין לעיל שאגנה וגנר מבקרת קשות את כתיבתו של חיימקה שפינוזה (הוא אהוד בן עזר במסווה), אלא שגם לו עצמו יש ביקורת על סופרים נחשבים שזכו לתהילה, כמו ס' יזהר, שלדעתו, אי אפשר להבין מה הוא אומר, ועל הסופרים שמחקים את עגנון שחיקה את קפקא (עמ' 56, 58, 170). מוחשת גם ההתמרמרות שלו על כך שלאחרים סולחים את הכתיבה הארוטית והפורנוגראפית, ואילו איתו באים חשבון. ובאמת, אם לגיבור של פיליפ רוט מותר לאונן עם כבד, מדוע לחיימקה אסור לאונן לזכרה של ג'ני המתה? ובאמת, אם לאריקה ג'ונג מותר לתאר "זיון מרוכסן", מדוע לחיימקה אסור לתאר משגל עם חוקן, או איך הוא מקבל אורגזמה ממבט על אצבעות רגליהן של נשים (עמ' 76, 88, 123, 169, 178)? הפמיניסטיות שלנו הרבו לתאר משגלים בכל מיני צורות ואופנים לפרטי פרטים (תוך ביזוי מתמיד של הגברים), כמו שולמית גלבוע ב"ארבעה גברים ואישה", ליהיא לפיד ב"סודות  ששמרתי בבטן", שלי יחימוביץ' ב"אשת איש", עירית לינור ב"שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות", צרויה שלו ב"חיי אהבה", דורית זילברמן ב"שבע נשים ורצח", ולמה לאהוד בן עזר אסור? האמת היא שיש בספר קטעים ארוטיים בנויים לתלפיות, ויש גם שירי אהבה יפים (ראו עמ' 42). יש מה לתקן ברומן הזה, אבל לא הייתי אומר שהוא לא לגיטימי. כדאי שספר יהיה מעניין, ולא מזיק. האם "מסעותיי עם נשים" מעניין? אני סבור שכן. האם הוא מזיק? אני מניח שנשים מסוימות ירגישו נעלבות, אבל לעומת הרפש שמוטח בגברים בספרים שפורטו לעיל – אהוד בן עזר הוא ממש מלאך.

משה גרנות

אהוד: משה היקר, אצל שמאי ואצלי, המקור לשם "מסעותיי עִם..." – הוא ספרו המשעשע של גרהם גרין "מסעותיי עם דודתי". ותודה שהשכלת אותי ברשימתך – מה היה צריך להיכלל בספר ומה לא, וחבל רק שלא ציינת אם צחקת ולוא גם פעם אחת במהלך קריאתו, שאם לא, אזיי נכשלתי.

ראובן שהם: אני אוהב  רומנים פיקרסקיים, ונראה לי שאעמוד ולא אתמוטט גם מתיאוריך הנועזים כפי שמובטח בעטיפה.

* * *

8 מיליארד בני-אדם מחרבנים כל בוקר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

8 מיליארד בני-אדם מחרבנים כל בוקר

ולפעמים עוד פעם או פעמיים במשך היום

ל-5.5 מיליארד יש מים זורמים מתחת לַתחת

והם יושבים להם בנחת

ואילו 2.5 מיליארד מחרבנים בשדות ובסימטאות

ומנגבים את התחת באבנים

במדינת ישראל

"יושבים בבית קפה

ומרגישים בתוך בועה

מה לא עשינו

איפה טעינו

מה נשתנה

יושבים בבית קפה

אני מזמין עוגת גבינה

מה לא עשינו

איפה טעינו

הלכה המדינה"

קובע קובי אוז

9 מיליון אנשים בישראל

יושבים כל בוקר

על אסלה עם מים זורמים

הם לא מחרבנים בשדות ובסמטאות

חלקם בוחרים של 56 מנדאטים

ומחרבנים על המדינה

עם מים זורמים

אוקטובר 2023

* * *

י"ז

מארון הספרים היהודי

הקוראים הנכבדים של העיתון החמוד הזה, מן הסתם הבחינו היטב כיצד עורכו החרוץ מקרב אותנו מדי פעם במשהו ל"ארון הספרים היהודי". הוא מקפיד תמיד לסיים את העיתון במשהו מאמרי חזלי"נו, קטעים ומובאות מהתפילה ועוד. אף על פי שהוא בעצמו  אפיקורס גמור, כופר בעיקר, אוכל טריפה, לא מניח תפלין,  וגם לא מפריש מעשר. עם זאת, ראוי  מעשהו זה  לברכה ולהוקרה, כי זה מקרב אותנו הקוראים , ולו במעט אל מקורותינו.

אף אני הקטן, אחד עם הארץ מרמת גן עיר הפיז'אמות, נדבקתי ב"חיידק" שבארון הזה, והלכתי לרעות מעט בשדותיו בתקוה שמשהו משם ידבק בי והחכמתי.

"שדה החוכמה גדול ורחב" אמר הרמב"ם, ואני, כל ימי חלדי לא יספיקו להקיף חלק זעיר ממנו. על כן הסתפקתי במועט ופניתי ל "קיצור שולחן ערוך". רבי יוסף קארו, מחבר הספר הענק הזה, עמל רבות להביא לנו באופן המסודר ביותר את כל שעלינו  לדעת במצוות, וגם מה כן לעשות ומה לא. הכל כלול מבלי שיחסר דבר. מה שמקובל במודרנה לומר 7/24, זה כלום לעומת דרכו של הספר הזה. מקיף כל דקה מחיי האדם, מבריאתו ועד צאתו מן העולם.

כיצד יקום משנתו, כיצד יתרחץ, איך יתלבש איך יתנקה, ואיזו תפילה יעלה על שפתיו בכל התנאים והמצבים, כך שישמור בדקדקנות על רוח ההלכה והמצוות. כמו כן דיני קבורה, דיני ניחום אבלים  וניחום זוגות נשואים ועוד.

אגב עיון בפרקיו השונים של "השולחן ערוך" שבידי, הבנתי פירושם ותכליתם של מיני תופעות ומנהגים המקובלים  בבני עמנו. כמו השאלה שלא ידעתי את פשרה עד אז, למה יסתובבו תלמידי חכמים ברחובות העיר בלילות בזוגות.

וראה להלן:

בברכה

י"ז

רמת גן, עיר הפיז'אמות

סוכות התשפ"ד

אוקטובר 2023

פוצ'ו

1. סוגד למנהיג שהוא שקרן ותאוותן עם קבלות

אודי יקירי,

קראתי את מכתב ההתנצלות שדודה אסתר כתבה לגולדה על ''הכבשה השחורה'' של המשפחה וגיליתי בה צד שלא הכרתי.

לא רק משוררת טבע נהדרת, אלא גם אישה חכמה שלא פלא שאתה כל כך מתהדר בה. נורא מעניין אותי לדעת אם אתה יכול לנחש מה היא היתה אומרת על האחיין שלה שמשלים ואולי אפילו סוגד למנהיג שלנו שהוא שקרן ותאוותן עם קבלות. בהכירי אותך ואת יושרך זה כל כך לא מסתדר לי בראש.

שלך,

פוצ'ו 

ובהזדמנות זאת –

השתתפתי השבוע בפסטיבל מספרי סיפורים של יוסי אלפי ובו התבקשתי לספר משהו על רכבת העמק, שהיה לי הכבוד לנסוע בה בילדותי. למזלי היו לי גם סיפורים עליה מהימים שכתבתי מחזמר לחג ה-50 של כפר ברוך, שהקלו עלי את המלאכה. אחד הסיפורים מספר על מכות שהתחוללו ברכבת. מאחר שגם בימינו אנחנו פותחים כל בוקר את הרדיו ושומעים על המכות שהיו אתמול, אני שולח לך את המקאמה המספרת על אותו נושא, כדי להזכיר לנו שלצערנו אין חדש תחת השמש.

2. כפר ברוך – חג ה-50

מכות ברכבת העמק / פוצ'ו

רכבת העמק כאילו נולדה בשביל כפר ברוך, לא אחרת / וזאת אולי הסיבה הסודית, שתמיד היתה מאחרת. /  היא היתה מאחרת ונוסעת לאט ויש על כך אלף בדיחות / אך אצלנו בכפר מתגלגל לו סיפור העולה על כולן – לפחות. / יום אחד... יום אחד עמוסים לעייפה / חוזרים חזנוביץ, טיבי, ומזרחי ברכבת העמק מחיפה / אתם בקרון שבאב ערבי מתחכם, מתלוצץ ומשתובב / אבל לא נורא, מי ישים לב. / הנה כפר ברוך! עוצרים / ומרחוק כבר רואים / את יונה ומשה / מחכים לאבא שלא יהיה לו קשה / לסחוב את הסחורות עד הבית ברוח /  נו, ומתחילים לזרוק מהקרון שקים של קמח ומלח וחביות של דג מלוח. / טיבי ושמשון יורדים עם הסחורות לבטח / יעקב חזנוביץ עוד עומד בפתח / ומגלגל החוצה את השק האחרון בנחת /  ופתאום -טרח!  בעיטה בתחת / והוא עף החוצה מתוך המהומה / ועוד באויר כבר צועק – נקמה! / משה ויונה רואים איך אבא עף, שומעים קולות צחוק ונצחון / ומסתערים כמו שדים לתוך הקרון. / ועושים חביתה / קודם כל מזה שנתן את הבעיטה. / וכשכל השבאב רוצה לעזור / אז השנים תופסים אותם לפי תור / ומכים ראש בראש, כמו שנאמר ''זה בזה כרוך'' /  פשוט כדי שיהיה להם כוח לזכור, את נוער כפר ברוך. / טיבי ומזרחי גם הם לא טומנים את ידם בצלחת, שוברים חבית בלי לשאול / ועם הקרשים מתחילים להרביץ על ימין ועל שמאל. / וכל אותו זמן הרכבת עומדת דום כמו אותה שמש, בלי נוע / כי אבא חזנוביץ בקרון הקטר שומר על הנהג שלא יעז לנסוע. /  בסופו של דבר היה כל הקרון אדמדם  /  והשבאב העליז דומה יותר לקציצות, מאשר לבני אדם. // ובעיר שכם אותו ערב מבוכה רבה / כי באולם הספורט נתלתה מודעה חשובה / ' קהל יקר, לצערנו תחרות שכם נגד חיפה הערבית / נדחית לזמן בלתי ידוע, שלא לפי התוכנית / כי הנבחרת האורחת, נבחרת האגרוף / הגיעה רק עד כפר ברוך ושם עשו לה סוף...

אודי: פוצ'ו היקר, האם קראת את מאמריהם של משה בן דוד (בנדה) וישראל בר-ניר, ובייחוד הציטוט של בר-ניר את אמירתו של ג'ורג' אורוול:

"יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש!"

מה דעתך?

גולדה מאיר וממשלת ה"מחדל" שלה לפני חמישים שנה היו בסדר גמור, ולחינם התחוללו ההפגנות שהביאו לבסוף להתפטרותה, ואילו ראש הממשלה הדמוקרטית שלנו כיום, שהוא לדבריך "שקרן ותאוותן עם קבלות", מוביל אותנו כנראה למחדל הנורא מכול – לדיקטטורה! ובעקבותיה עלול לקרות גם אסון צבאי כי בגלל נתניהו חוגגים אויבינו –  ומתפוררים צה"ל וחיל האוויר שלנו!

איזה שטויות! אתה לא מתבייש?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, ראשית, מועדים לשמחה וברכות חמות ליהודית ולך לשנה החדשה.

אל תכעס עלי שאני, כאותו טרחן ברומא העתיקה, חוזר ומנסה להטות אותך מדרכך, התומכת בעקשנות אם לא בעיקשות בהמשך יישומה של הרפורמה המשפטית.

האם טחו עיניך לראות מה קרה וממשיך לקרות, בשנה האחרונה, לעם ולמדינה?

האם אינך רואה את התוצאות של מהלכים אלה בהונגריה ובפולין ועכשיו בסלובקיה? כאשר תהליך זה עלול אולי להמשיך ולהשתרש בשאר מדינות מזרח אירופה, הטוטאליטריות לשעבר?

אני חושב, אף שאינך איש שמאל כבעבר שנשארת ליבראלי. ואם כך, אינך יכול להאשים מחנה גדול של ליבראלים בעולם הנאור, המבקרים את מדיניות הממשלה ככאלה המתנכלים לביבי? הם לבטח לא רוצים לרשת אותו כפי שמאשימים את השמאל בישראל.

איזה אינטרס יש לנשיא ביידן ושכמותו, לדרוש להפסיק את מהלכי הרפורמה?

אהוד, אני מאוד מעריך את תבונתך, את כישרונותיך ואת כתיבתך ואני משוכנע שנעשה לך עוול מצד הברנג'ה הספרותית ושאתה ראוי להערכה הרבה יותר גבוהה, על תרומתך הספרותית.

ואולי, בכך טמון הסוד להבנת גישתך הלעומתית והבלתי מובנת לי. אולי, וסלח לי אם אראה בעיניך 'כפסיכולוג בפרוטה', שזוהי אולי ההתרסה הכואבת והמיוסרת שלך, ובצדק, נגד הממסד הספרותי והאינטלקטואלי, בעיניי עצמו?

אולי זהו פשר עקשנותך להמשיך לתמוך ולדבוק במהלכים הנלוזים של הממשלה החרדית, הגזענית והבריונית הזו, אותה מוביל אדם, שמטבעו הוא ליבראל נאור, משכיל ורחב אופקים, שהסתבך בפרשות משפטיות מיותרות ובגללן הוא גורר אותנו, את המדינה והעם, לעברי פי פחת.

שלך כתמיד,

משה מוסק

אהוד: למשה היקר, לצערי אתה רואה שחורות. אתה מייחס לעמדות החצופות נגד הממשלה הדמוקרטית בישראל – עמדות של ביידן, אהוד ברק, שקמה ברסלר, שירה אטינג ו"שכמותם" אחרים – משקל רב יותר מאשר למאמריהם של משה בן דוד (בנדה) וישראל בר-ניר, ובייחוד לציטוט של בר-ניר את אמירתו של ג'ורג' אורוול:

"יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש!"

אינך רואה שעיקרם של "הפגנות המחאה" ותעלולי המערכת המשפטית הוא לרדוף את נתניהו ולהפיל אותו בניגוד לרצון מרבית הבוחרים? זה "המחנה הגדול של הליברלים בעולם הנאור"!

אני מקווה שההיסטוריון בעתיד ישים לב לכך שהייתי הסופר העברי היחיד שהגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני הפגנות הרחוב, מפני ה"מחאה" המאורגנת-היטב ובמקצועיות ממש כמו השב"כ, וגם ממומנת-היטב – ומטרתה למוטט את הדמוקרטיה שלנו בעזרת משיחי שקר של "הזמן השחור" שגם מחלישים את המדינה ומשחקים לידי אויביה!

עיניהם שלהם טחו מראות!

* מי שאשם בכך שסמוטריץ' הוא שר האוצר ושר במשרד הביטחון, ובן גביר הוא השר לביטחון לאומי – הם לפיד וגנץ, שאינם מוכנים לשבת בממשלה עם "הנאשם בפלילים" וכך, במקום להשפיע ולקחת חלק בהנהגת המדינה, גם לקראת אפשרות של שלום עם סעודיה, הם הפכו לשתי מריונטות פוליטיות מעוררות רחמים שממללות שטויות – ובחוטים שלהן מושכים מנהיגי ומממני ההיסטריה האנטי-ביבית והאנטי דמוקרטית [שלט בהפגנה: "64 פושעים!"] הקרוייה בלשון כוזבת "הפגנות המחאה"!

* אהוד יקר, אני הופתעתי לראות שהבנת מהדברים שלי שהאמנתי בקיומו של אלוהים עד מלחמת יום הכיפורים ורק אז נשברתי.

אבל אני כשגדלתי לא האמנתי וגם שאלת קיומו של אלוהים לא העסיקה אותי, כי מעולם לא נראה לי שניתן ליצור אנושי בכלל להתמודד עם  זה.

אני למדתי מבית הוריי ו"מתרגום" החגים היהודיים למערכת ערכים חלוצית בקיבוץ שלושה דברים:

סובלנות לדעות אחרות.

כבוד למסורת בלא כל צורך להאמין.

יכולת להתחדש ולהתאים את המסורת לזמן.

שנה טובה וחג סוכות שמח לך ולכולנו

ובמיוחד לעיתון  התוסס והחי והחשוב  שמפליאה התמסרותך להופעתו הרצופה.

כל טוב,

ארנה

אהוד: לאחר שמרבית בני דורי וגם המבוגרים ממני כבר אינם בחיים, כמו שמאי היקר לכולנו (שהיה רושם הערות לכל גיליון ויושב איתי אחר כך בבית-קפה ומעיר לי אותן) – אני מרגיש חובה כפולה ומכופלת להמשיך בעריכת המכתב העיתי, ולמזלי עיניי עדיין לא עששות, אצבעותיי עדיין מקלידות, זיכרוני אינו בוגד בי (אני זוכר את היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה), הבן שלי תומך בי בכל ענייני המיחשוב וכך אני נהנה מכל רגע של כתיבה ושל עריכה.

* אפשר להשמיץ את טראמפ, ולהבדיל את נתניהו, כמה שרוצים, אבל עובדה, גם ביידן הדמוקרטי, עם נתניהו – עושה באופן כמעט נואש את אותו הדבר – שואף להגיע להישג של שלום עם סעודיה כשם שטראמפ ונתניהו ("שקרן ותאוותן עם קבלות" לדברי פוצ'ו) – השיגו בעבר את "הסכמי אברהם" עם האמירויות ועם עוד מדינות מוסלמיות!

* לאהוד שלום, אינני סובלת את המונח "הפרדה מגדרית". הוא מעורר בי גועל. אני שאלה: האם יש מי מבין הקוראים או הכותבים שיוכל להתייחס לסלידתי מהביטוי?

כמה נעים לי לאוזן הביטוי הארכאי ועמוס המטען  היהודי  "עזרת נשים"  שאדוותיו מתגלגלות עד בית המקדש.

תודה

חוה ליבוביץ

[בעקבות מאמרה של ארנה גולן בגליון הקודם].

* לאור הצטמקות קהל קוני הפרוזה העברית ובעיקר ספרי שירה, הגיעה הוצאת ספרים (על חשבון המחברים) – לעסקה עם רשת מרכולים גדולה לפיה בכל עותק יהיה שובר קנייה ברשת, שימומן אף הוא על ידי הסופרים או המשוררים [כמובן גם בלשון נקבה, כמו ב"אגודת הסופרות העבריות והסופרים העברים"]. כך, על ידי תשלום לקוראים, יהיה אפשר להגדיל את תפוצת הספר העברי המקורי. השלב הבא: פרסים גדולים לקוראים שימלאו שאלון המוכיח את בקיאותם בספר.

* אהוד: אתם יודעים מדוע "הפגנות המחאה" יצאו מכלל שליטה והן מנוהלות בידי קיצונים חסרי אחריות? בכול אשם ביבי! המפגינים הושפעו מהביביזם ומהביביסטים האלימים – והחלו להתפרע ולהשתולל! אני מכיר מישהו שככה חושב וככה מאמין באמונה שלמה!

* שלום רב לך אהוד. צחקתי בלי די מזה שהבאת את מכתבי מאז... כל הכבוד לך שאתה שולף מן המותן דברים רלבנטיים ומעניינים.

עכשיו אקרא הספר ["מסעותיי עם נשים"] מחדש.

ברכות,

יעקב זמיר

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל