פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1888

נשלח ל-2167 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בתשרי תשפ"ד. 9.10.2023.

עם הצרופות: 1. משפחת דיין בניר ישראל. 2. עידית דיין מנהלת. 3. עידית המנהלת בחצר בית הספר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר הָאַלְמְנוּת. // משה דיין: הספד על רועי רוטברג שנרצח לפני 67 שנים ב-1956 בנחל עוז. // יוסי אחימאיר: 1. מאמר שנכתב ערב החג: זהירות, נחשים. 2. מאמר שנכתב למחרת החג: מכתב לחייל בחזית. // איליה בר זאב: גם שרב גם גשם. העתק תזוזה. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏8.10.23. // אהוד בן עזר: שרגא נצר.  פרק  י"ח. העולם, לפי שרגא, חייב להיות מסודר. // אסי דגני: שיר אופטימי. // עדינה בר-אל: עידית דיין: בית ספר של קֵרוּב לבבות. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. [המשך]. // ד"ר ארנה גולן: גבריות צעירה ושמחה בעולם בראשיתי שגבולותיו פתוחים. // נעמן כהן: מלחמת עזה. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" (המשך). // אריק כ"ץ: שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד. // ממקורות הש"י.

* * *

ממשלת חרום לאומית – צו השעה!

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

שִׁיר הָאַלְמְנוּת

לֹא אוּכַל דַּבֶּרְךָ לְשָׁלוֹם  –

כִּי הָאַחֵר, זֶה מֵאֶרֶץ-רְפָאִים

בָּא וְעוֹמֵד לְיָדִי,

לֹא אוּכַל לְהוֹשִׁיט לְךָ יָדִי  –

כִּי קְדֻשַּׁת-הַטַּבַּעַת עַל יָדִי.

לֹא אוּכַל אַף מִצְחִי לְךָ תֵּת  –

כִּי מִצְחִי מְנֻשָּׁק,

וְעֵינַי פְּתוּחוֹת אֶל מֵעֵבֶר-מִזֶּה...

צַעֲדֵי הֵלֶךְ בּוֹדֵד  –

נוֹקְשִׁים כַּאֲסִימוֹנִים  –  נוֹשְׁרִים

עַל פְּנֵי מִדְרָכָה  –

אֶחָד אֶחָד לְתוֹךְ הַדְּמָמָה;

כּוֹכָבִים מְטַפְּסִים בִּשְׁלַבֵּי-תְּרִיס

וּפוֹרְטִים בְּאֶצְבַּע מַכְסִיפָה  –

מַנְגִּינָה רַק אַחַת  –  שֶׁלּוֹ...

שַׁעֲרֵי רַחֲמִים נִנְעָלִים

בְּזַעַף וַחֲרִיקָה;

וְשַׁעֲרֵי בְּדִידוּת נִפְעָרִים  –

כְּפִתְחֵי הֵיכָלוֹת נֶעֱזָבִים...

1951

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ליבנו דואב על 700 ההרוגים, על הפצועים, השבויים, החטופים, וכל תושבי ויושבי עוטף עזה שסבלו ממתקפת הטרור הזדונית והנפשעת של רוצחי החמאס בחג שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. יימח שמם וזיכרם לעולם ועד של הרוצחים. בגיהינום ימשיכו את מחול המוות שלהם!

* * *

משה דיין

הספד על רועי רוטברג שנרצח ב-1956 בנחל עוז

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.

למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

 "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

מתוך: אהוד בן עזר: "אומץ", סיפורו של משה דיין, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997.

* * *

יוסי אחימאיר

1. מאמר שנכתב ערב החג:

זהירות, נחשים

ח"כ זאב אלקין ניצל את חול המועד סוכות כדי לטייל למצדה. בפייסבוק הופצה תמונה שלו, כשהוא ניצב ליד השלט: שביל הנחש. זה השביל המטפס עקלתון אל ראש הסלע. מיד הגיע זרם של תגובות גסות: "הנחש הארסי אלקין," "דרכם של צפעים" ועוד כאלה ביטויים עוקצניים. מנגד, העלתה הפזמונאית תלמה אליגון-רוז פוסט רעיל משלה: "ראש הנחש, ראש הממשלה שלנו, נאשם בפלילים, אלוף הטריקים והשטיקים, לוקח את כולנו ואת ישראל האהובה שלנו לאבדון."

הנחש מככב בשיח המקצין בתוכנו. הזוחל המסוכן משמש דימוי לנשואי השנאה בתוכנו, בין אם הם מצד זה ובין אם הם מצד אחר. אבל בעוד אשר אלקין עם הצילום שהעלה, שיחק לידי יריביו, אליגון-רוז העלתה דימוי יזום ממוחה הקודח. לא התאפקתי והגבתי לה ברוב זעם: "אולי תחברי פזמון על השנאה היוקדת שלך? ואז תשירו בהפגנות ההזויות שלכם... אגב, גם אני השתמשתי לא פעם בביטוי ראשי נחש – כלפי ראשי אירגוני הטרור בעזה ובדרום לבנון. והיה כבר מישהו ב'מוחים' שהתבטא, שאם נסראללה ונתניהו שניהם היו מועמדים בבחירות, הוא היה מצביע לראשון."

סיפורי הנחשים ממחשים את הקרע המתרחב בין קיצוני שני המחנות, עד כי ספק אם יימצא הנסיוב להציל את המוכשים הווירטואליים. עם זאת, ניסיונות בכל זאת להקהות את עוקץ היריבות נעשו לפחות בשני מקרים שמוכרים לי. האחד פורסם ברבים. צחי הנגבי, ראש המל"ל, גילה לפתע ביום שני שעבר, שביתו במבשרת ציון מוקף שרשרת מפגינים, וביניהם עוזי ארד ומתן וילנאי. הללו פתחו בקריאות נגדו והיו שהישוו את מה שקורה בימים אלה למחדל יום הכיפורים. הנגבי אזר עוז, יצא מביתו, ביקש לשאת דברים, אך משגברו הקריאות נגדו, נכנס הביתה פנימה לא לפני שהטיח בהם: "לא איפשרתם לי לדבר, תלמדו להקשיב." ההפגנה הרעשנית נמשכה בלעדיו.

גם אני שמתי נפשי בכפי, כאשר נעניתי להזמנת שכן, שמארגן מדי שבת, במרכז השכונתי שלנו ברמת-גן, גן "הזהירות", התכנסות של מתנגדי הממשלה וחקיקתה. הצעתי שאם אבוא, גם אשא דברים. ניתנה לי זכות הדיבור לפני הדוברים הראשיים, מאיר שטרית ויעל גרמן. שלושה ח"כלים – שני האחרונים גם היו שרים. זו השכונה שלי, אלה אנשי השכונה שלי, שמבטם אמר הכול: מה לו ולנו, מה הלה בא להטיף לנו. ואכן, לא באתי לשנות דעות, גם לא באתי להשתכנע בדעה ההפוכה. חשתי רע במיוחד מול שלט שהוצב כמתריס בפני: "תיפול ממשלת שוד, פשע, דיקטטורה" ומאחוריו גברת לבושה טי-שירט ועליה המילה: "תתנגדו." סבר פניה חמור, בקושי התאפקה מלהטיח קריאות נגדי.

בסך הכול דיברתי במשך חמש דקות. אמרתי בין השאר, שהחשש מפני דיקטטורה הוא חשש שווא. דמוקרטיה היא ב"די.אן.איי." של העם היהודי, של כולנו כאן, של הממשלה, וגם של הליכוד. הפגנות הן ביטוי לדמוקרטיה ולא לדיקטטורה, אבל הן הפכו להצגות שמטרתן להפיל את הממשלה בלא להתחשב בתוצאות הבחירות. כמובן, לא זכיתי למחיאות כפיים, פה ושם קריאות מחאה. נשארתי עם זאת לשמוע את שני הדוברים האחרים. הם זכו כצפוי לתשואות רעשניות, והלכתי לדרכי.

הניסוי לא הצליח, הקהל נשאר בעמדתו, אני בדעתי המנסה לפייס. התנחמתי בכך כי לפחות ניתן לי להביע את דעתי לפני "קהל שבוי". המטח הגיע בו בערב, בקבוצת הפייסבוק השיכונית של תומכי המחאה. אביא דוגמא אחת, מתונה שבהן: "ההפגנה בשיכון זה לא אולפן טלוויזיה שחייב להיות איזון. אנחנו נמצאים פה במלחמה על הבית שלנו ועל עתיד ילדינו ונכדינו, באים שבוע אחר שבוע לקפלן כדי לתמוך במאבק ולשאוב עידוד וכוח ותמיכה, אז אני לא חושבת שצריך להביא אנשים, מכובדים ככל שיהיו, שידקלמו לנו פה את המסרים של נתניהו, ויפרטו לנו על העצבים המרוטים גם ככה..."

הנה כי כן – שני מיפגשים משני צידי המיתרס, שלא צלחו. האם המסקנה היא שצריך להרים ידיים? האם הקרע מסרב להתאחות? אינני סבור כך. כל מאמץ להידברות, לפשרות, שיובילו מנהיגי המפלגות בראש וראשונה, יכול למתן את היריבות. ברור שיש ציבור שההפגנות, ולא רק בבלפור, הפכו להיות חלק מסדר יומו. מוקד לבילוי חברתי, למיפגשים מתלהמים בניצוח מנהיגים "עממיים"-מקצינים. ספק אם נוכל לשים יהבנו על הכנסת, שהמושב הבא שלה יתחדש בעוד שבוע. האחריות העיקרית על שלימות המדינה והאומה מוטלת על נבחרי העם, אלה שבקואליציה ואלה שבאופוזיציה. החשש הוא כי כמו בגן ה"זהירות" הרמת-גני גם שם לא ינהגו בזהירות. אפילו יחריפו את הקרע. אכן, ימים לא פשוטים מחכים לנו.

2. מאמר שנכתב למחרת החג:

מכתב לחייל בחזית

יואבי היקר, נכד שלנו, ביום שישי עוד היית בחופשה מיחידתך. התענגת בחיק המשפחה וחבריך, בילית עם חברתך האהובה, וכמוך כולנו. אנחנו, קרובינו ועם ישראל כולו. ואז התעוררנו לבוקר בלהות. שמחת תורה הפכה למלחמה שאינה כתובה בתורה. אנחנו סופרים את מאות חללינו, חיילים ואזרחים, נשים, זקנים ופעוטות. גם לפני חמישים שנה בדיוק, שלושים שנה לפני שנולדת, ההפתעה היתה חמורה וקריטית, אך לא כמו בזו הפעם.

אחרי הניצחון הגדול ההוא, שעלה לנו במחיר דמים של כמעט 2,700 חיילים ומפקדים, וכאשר אתה נולדת, חשבנו כולנו עליך, המתנה שקיבלנו ערב ראש השנה תשס"ד, שכאשר תגדל ותהיה כעבור י"ח שנים לחייל, לא יהיו עוד מלחמות, בוודאי לא כמלחמה ההיא. התבדינו לא אחת ולא שתיים. היו מבצעים, היה טרור, היו מלחמות, היו חללים, אבל מה שאירע שלשום ומה שיקרה בימים הבאים – כדבר הזה לא העלינו בדמיוננו.

כן, היו כאלה שהזהירו, ובראשם האלופים יצחק בריק, גרשון הכהן וכן אל"מ יגאל כרמון. איש לא שעה ולא התייחס ברצינות לאזהרותיהם שפורסמו ברבים, בכלי התקשורת השונים, לנורות האדומות שהדליקו לנגד עיני ההנהגה והציבור כולו. הנהגה זו, כמו ב-1973, נשענה – כי כך היה נוח לה – על קונספציה. כן, שוב קונספציה, שעולה לנו במחיר דמים שהולך וגדל מיום ליום.

יואב, אתה וחבריך הלוחמים המופלאים באים לתקן את הכישלון הנורא בצמרת הביטחונית והמדינית. אין לכם ברירה. אתם יוצאים למלחמה כדי להגן על עצם קיומה של המדינה. מדינה שעד שבת בבוקר היתה נתונה במעין מלחמת אזרחים פנימית, הזויה, שהובילו אנשים בלתי אחראים בתוכנו, החלישו את רוח ישראל, יצרו לה דימוי של "קורי עכביש". בכך עודדו את האוייב השטני, הצועק "אללה אכבר" לפרוץ את הגדר (היכן היו התצפיתניות, היכן היו שומרי ישראל?) ולבצע את זממם. והטרוריסטים של החמאס הצליחו כפי שגם הם לא שיערו. הצלחתם קוראת גם לשותפיהם, הטרוריסטים של חיזבאללה, בצפון לנסות לפרוץ אל הגליל.

יואבי,

צבא ישראל שאתה היום חלק ממנו, הוא קיר הברזל שלנו, הקיר האחרון שמגן על כולנו. אתה וחבריך יוצאים למערכה קשה. אין לצערנו מנוס ממנה. מלחמת אין-ברירה. אתם תנצחו בה. אין לי ספק. אתה וכל היחידות בסדיר ובמילואים, גם אלה שעד סוף שבוע שעבר הגדירו עצמם כ"סרבנים" או כ"לא מתנדבים". כולכם מהווים אגרוף אחד, שיש לו תפקיד אחד – למחוץ את האוייב, שיכור הניצחון הזמני, שטוף השנאה, מוסת בידי קנאי דת פנאטיים, שמוכנים שימותו רבבות מבני עמם, שעזה תיהרס כליל, רק כדי שיהודים רבים יירצחו. זה הסיפוק שלהם.

אוייב חסר רחמים, שניצל היטב את הפרצות בגדר ובתודעה הכושלת שלנו. השאננות, הרצון שלא לראות את התמונה החזויה בידי מומחים מקצועיים, מנוסים, שאינם פוליטיים, אלה היו בעוכרנו. עליך, יואבי שלי, ועל חבריך לעצום עיניים לאשר קרה לנו, לאזור עוז ולהכות באוייב עד חורמה. אנחנו בעורף, ההורים שלך, אחותך והסבים בעין-החורש וברמת-גן, איננו מפסיקים לחשוב עליך ועל חבריך.

צאו למשימה הקשה בשם העם היהודי כולו ומאות דורות של קיומו, של חלום הקמת מדינתו במולדתו ההיסטורית, עשו בכל עוצמתכם ורוח אפכם את המוטל עליכם ושובו כולכם הביתה בשלום. ה' עוז לעמו וללוחמיו ייתן.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

גם שרב גם גשם

שִׁגְרָתִי, טוֹעֵן הַחַזַּאי –

אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש, זְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת

מְבִיאוֹת אֶת בְּשׂוֹרוֹת הַשָּׁרָב בְּאֶמְצַע אוֹקְטוֹבֶּר,

לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ,

לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַבְּגָדִים, לְהִתְנַפֵּל עַל חוֹפִים שֶׁשָּׂרְדוּ,

לְהִתְחַכֵּך בִּשְׁאֵרִית הַחוֹל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֶל הַסְּלָעִים הַחַדִּים.

עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג הָאֲוִיר הֲפַכְפַּךְ –

עוֹד מְעַט שָׁרָב, סְלִיחָה,

מָטָר.

שִׁגְרָתִי –

עָבְרוּ הַחַגִּים, צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד,

לְהַסִּיעַ יְלָדִים אֶל הַגָּן, לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים,

לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלֵי הַבָּר.

לְהִתְלַבֵּט –

לְהִתְחַסֵּן? לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת?

לעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד?

בַּלֵּילוֹת לִקְרֹא אֶת עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר.

העתק תזוזה

סוֹף-סוֹף אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ נִרְעָד הָעוֹלָם כְּבָר מִילְיֹונֵי שָׁנִים-לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים מִתַּחַת אוֹקְיָנוֹסִים וְיַבָּשׁוֹת,

אֶנֶרְגְּיָה מצְטַבֶּרֶת בִּנְקוּדוֹת הַחִכּוּךְ,

סְדָקִים מִתְפָּרְצִים, קַרְקָעוֹת מִתְרוֹמְמוֹת , שְׁבָרִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת בְּטֶרֶם צוּרָה –

רֶטֶט הֲוָיָה רִאשׁוֹנִית בְּטֶרֶם זְמַן.

 הַשֶּׁבֶר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ הוּא סוּרִי-אַפְרִיקָנִי

לִפְנֵי הֱיוֹת אָדָם,

בְּטֶרֶם צֶבַע .

הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר כְּנֶגֶד הַלּוּחַ הָעַרְבִי. בְּטֶרֶם אֲסוֹנוֹת.

כַּאֲשֶׁר הַזָּוִית בֵּינֵינוּ שְׁלִילִית אָנוּ נִלְחָצִים זֶה לַזֶּה מִפַּחַד הַלֵּילוֹת, רִכְסֵי הָרִים נֶעֱרָמִים.

אִם הַקַּו הַמַּפְרִיד בְּזָוִית חִיּוּבִית פִּסּוֹת קַרְקַע עַצְבָּנִית רוֹחֲשׁוֹת –

אָנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה, בֶּקַע נִפְעָר בָּנוּ, סְדוֹם וַעֲמוֹרָה,

בּוֹלְעָנִים אוֹרְבִים לְכָל שֶׁחוֹלֵף.

 הָאַגָּן שֶׁבָּךְ בּוֹלֵם זַעֲזוּעִים, יוֹצֵר שִׁוּוּי מִשְׁקָל

בֵּין מַה שֶׁנִּכְנָס לְבֵין מַה שֶׁמִּתְאַדֶּה.

יָם הַמָּוֶת שׁוֹלֵף לָשׁוֹן חֲצוּיָה, הַמָּרָק הַבִּיּוֹלוֹגִי צוֹבֵר חֹם

בֵּין הַבְּרִיחַ לַדְּלָתַיִם .

אַל תִּכְעֲסִי, אַתְּ אוֹקְיָנוֹס צָעִיר.

נִשְׁאַרְנוּ,

עָרֵי הַכִּכָּר נִכְחֲדוּ, מֶי גֵּיהִנּוֹם סָבִיב, נַחֲשֵׁי בָּרִיחַ

בְּמַיִם מְלוּחִים, שִׁטְפוֹנוֹת בַּמַּעֲרָב,

פְּלָגִים זוֹרְמִים בְּנַּחֲלֵי הַמִּזְרָח –

שָׁם לֵדַת הַשֶּׁמֶש.

 אַל דְּאָגָה! תַּחַת יָרֵחַ בָּהִיר נֶחְשָׂפוֹת פִּנּוֹת סֵתֶר

לִמְחַפְּשֵׂי אַהֲבָה, לַפְּרָאִים

וְלִתְמִימֵי הַדֶּרֶךְ.

בְּמַעֲלֵה מֹר, בְּנַחַל רַחַף, צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת כֶּתֶם כָּתֹם, רְעֵבוֹת לְמַתָּת.

שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ הִיא לֹא רַק מַחֲלַת עוֹר אֶלָּא גַּם סִימָן

 לְחַיִּים חֲדָשִׁים. נַסִּי וּרְאִי אֶת הַנֵּס –

לְמַעְלָה, בָּהָר הַיָּבֵשׁ, תְּנִי מַיִם לְשִׁלְדֵי הַפְּרָחִים.

"מַנְעִמֵי מֶלֶל יְמַלְּלוּ בְּקוֹל" (1)

 (1) שחרית א' ראש השנה – קליה, אדירי אימה.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", קשב לשירה – 2012.

איליה בר-זאב

* * *

אם לפיד וגנץ ייכנסו לממשלה עם נתניהו – את מי ישנאו "מפגיני המחאה"? אולי את רוצחי החמאס שטבחו בנו בשמחת תורה? לא, הם ימשיכו להאשים ולשנוא את נתניהו! אבל חס ושלום הם לא יאשימו את עצמם – שדירדרו את השפעת כוח ההרתעה של ישראל ועודדו את הסרבנות לצבא ואולי גם את אויבינו!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏8.10.23

* מחשבות ראשונות בעקבות מתקפת הפתע:

–  קיבלנו תזכורת קשה ומרה מה צריך להיות סדר העדיפויות הלאומי. אנו עם במלחמה, בתוך אזור שאינו מקבל את זכות קיומנו. הצורך בלכידות לאומית הוא הכרח, שאסור לכרסם בו.

– יש להקים לאלתר ממשלת חרום לאומית, ולהקפיא את כל הנושאים שמפלגים את העם והחברה.

– סרבנות, "הפסקת התנדבות", חוקי השתמטות וכו', הם פריבילגיה שבמדינה כישראל אי אפשר אפילו לחשוב עליה.

– יש לחדש ולחזק את ההגמ"ר (הגנה מרחבית) ביישובים, כדי לתת מענה הולם ומיידי עד הגעת כוחות צה"ל. רק לחשוב על כך שלפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות. כמה צעקנו ואיש לא שמע. וזה נמשך בקדנציה של שלוש ממשלות.

– יש להכות מכה קשה את האוייב, כפי שלא חווה מעולם.

– ההתמקדות, בשני המבצעים האחרונים, בתקופת הממשלה הקודמת והנוכחית, בג'יהאד האסלאמי תוך הימנעות מפגיעה בחמאס, היתה שגיאה חמורה.

– בשעה זו, יש רק "אנחנו והם" אחד. אנחנו – כל עם ישראל. הם – האוייב.

את כל השאר נדחה לאחרי הניצחון.

– בישיבת הכנסת במהלך מלחמת יום הכיפורים, נשא ראש האופוזיציה בגין נאום, שכותרתו: "אחת המטרה – לנצח במלחמה." הוא אמר שיש שאלות וספקות באשר להפתעה ולמה שקרה טרם פרוץ המלחמה, אבל את השאלות נדחה לאחרי המלחמה. כעת, כולנו מאוחדים ומלוכדים סביב המטרה - ניצחון." זו צריכה להיות הגישה של כולנו עכשיו.

* זו אותה המלחמה – במאורעות תר"פ, 1920, פרצה המלחמה על ארץ ישראל. ערביי ארץ ישראל, שלא היו מוכנים לקבל נוכחות יהודית בארץ ישראל, תקפו את היישוב. המלחמה שפרצה אז נמשכת עד היום. זו אותה המלחמה. מלחמת השחרור לא הסתיימה. זו המלחמה על ארץ ישראל. זו המלחמה על הקיום. זו המלחמה על זכותנו לחיות כאן. במלחמה הזאת, עלינו להיות נחושים להכות באויב עד חורמה. אין לנו ארץ אחרת.

* ממשלת חירום לאלתר– מאז שבת בבוקר נכון היה כבר להקים ממשלת אחדות. יש להקים אותה מיד. לפיד, גנץ, איזנקוט ובן ברק צריכים להצטרף כשרים בלי תיק וחברי קבינט וקבינט מלחמה מצומצם. יש בממשלה כוחות שאינם ראויים להיות באף ממשלה, אבל כעת אנו במלחמה, וזה לא הזמן לטפל בכך. אחרי הניצחון יגיע הזמן להיערכות הפוליטית החדשה.

* הקונספציה מתה – יהיה עלינו להיפרד מכל מיני פרדיגמות, קונספציות ומיתוסים. הקונספציה על פיה במאה ה-21 אין משמעות לשטח ולעומק אסטרטגי מתה אמש סופית.

* תרחיש הנסיגה – אני קורא רקדנים על הדם, הטוענים שצה"ל לא הגן על היישובים בעוטף עזה כי הוא עסוק ביישובים ביו"ש. כמובן שדמם של התושבים ביו"ש אינו סמוק פחות מבכל מקום אחר בארץ. אבל אם היישובים לא היו קיימים, ישראל היתה נסוגה לקווי 4 ביוני 1967. אם בולדוזרים היו מפילים את הגדר והמחבלים היו שוטפים את האזורים הסמוכים לגבול, כמו בגבול עזה, מעשי הטבח היו כעת בתל-אביב וביישובי גוש דן והשרון.

* מסר חד-משמעי – המסר של ביידן לישראל חד משמעי – עשו כל מה שאתם מבינים. תקפו בכל הכוח. אנחנו אתכם. לא נפריע לכם. נסייע לכם.

* ליקוי מאורות – רק השבוע קראנו שהמהומות בגבול עזה נובעות מעניין כלכלי.

* מלכוד 23 – אני מסכים עם כל מי שמדבר על מה שצריך לעשות כעת בעזה. הכול נכון. אבל אי אפשר לשכוח שיש לנו מיספר לא קטן, של ישראלים, בהם נשים וילדים, בתוך עזה.

* צח"י אורטל – אני חבר ודובר צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל. מאז שבת בבוקר, זה עיקר עיסוקי. היערכות אורטל ומידע לציבור. בני עמוס גויס בצו 8.

כל שאר ההערות נכתבו לפני המלחמה

* אורות באפלה – נגבה הוא קיבוץ של השומר הצעיר. משואות יצחק הוא מושב שיתופי דתי, הקרוי על שמו של הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי האשכנזי הראשון במדינת ישראל, סבו של נשיא המדינה, הנושא את שמו.

שני היישובים הללו איחדו את ענפי החקלאות שלהם. חקלאות משותפת ליישוב חילוני ויישוב דתי. צוותים מעורבים, מנהלים ועובדים, בענפים המשותפים. וכתוצאה מכך – גם אירועים קהילתיים תרבותיים משותפים לשני היישובים. רק לאחרונה, נערכה חגיגה משותפת לרגל חידוש קטיף הכותנה, אחרי שנים רבות. משפחות רבות משני היישובים חגגו יחד. הוקמה מקהלה משותפת של זמרות וזמרים משני היישובים, שהופיעה בפני החוגגים.

מפלסים וכפר עזה הם קיבוצים חילונים של התנועה הקיבוצית. סעד הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי. שלושת הקיבוצים הללו איחדו את ענף גידולי השדה שלהם. שלושת היישובים האלה נמצאים ב"עוטף עזה". הרקטות והפצמ"רים של האוייב הפלשתינאי הנורים עליהם אינם מבחינים בין דתי וחילוני. זו ברית הגורל ביניהם. אך הם אינם מסתפקים בברית הגורל וחותרים גם לברית ייעוד. היעוד המשותף – יישוב הארץ, הפרחת שממות הנגב, טיפוח חקלאות ישראלית מצוינת, צמיחה כלכלית, חברתית ותרבותית.

במהלך סוכות, התקיימו במאות סוכות ברחבי הארץ מפגשי שיח של חילונים ודתיים, ביוזמה של מיזם 929 ועוד מפגשים דומים שלא דרך המיזם.

כל אלה אורות באפלה של השסע והקרע, שיש בתוכנו מי שמטפחים אותם כי הם נבנים מהשנאה והפילוג. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כמאמר הרב קוק, ולכן כל אור כזה הוא בעל חשיבות אדירה.

גולת הכותרת, בעיניי, לאורות האחדות והלכידות הלאומית, הם היישובים המעורבים של חילונים ודתיים. למי שאינו מכיר את ההתיישבות הכפרית קהילתית אבהיר, שיישוב כזה הוא משפחה מורחבת. אין המדובר בשכנות של חילונים ודתיים החיים זה לצד זה בעיר, אלא בחילונים ודתיים החיים יחד ויוצרים יחד קהילה אחת עם תרבות משותפת. זכיתי, ואני חבר במנהלת היישוב רמת-טראמפ בצפון הגולן. רמ"ט הוא יישוב קהילתי מעורב. ממש מרתק לראות איך היצירה הקהילתית הזאת נבנית מאפס. השיתוף בין חילונים ודתיים מעלה אתגרים לא פשוטים. אך השותפים נחושים לעמוד יחד באתגר והם עושים זאת בגדול.

והבשורה המשמחת, שמשום מה עברה מתחת לרדאר התקשורתי – לקראת ראש השנה עלה לקרקע בעמק האלה, במעמד נשיא המדינה, יישוב קהילתי מעורב חדש, עדן. ברוך מציב גבול אלמנה! שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה!

* הקידוש – קידוש ליל שבת וקידושי ליל חג, הם טקסט המלווה אותי משחר ילדותי. נולדתי לתוכו. מדי ליל שבת ישבנו לשולחן השבת ואבי קידש על היין. סבי, אבא שלו, היה רחוק מן המסורת, אך כיבד את המנהג המשפחתי. הקידוש של אבי היה במבטא צברי ובהברה מלרעית, מלבד ה"יציאת מצרים" שאותה כל ימיו אמר בגרסא-דינקותא שלו, כפי שלמד מסבו, "יצייס-מצרים", במילעיל. כשהגעתי למצוות, אולי קצת קודם לכן, אבי העביר לידי את שרביט אמירת הקידוש.

גם בצבא, בכל שבת שנשארנו, הקדמנו קידוש לארוחה.

כשיעל ואני הקמנו את משפחתנו, הנהגנו קבלת שבת משפחתית, טרם עלייתנו לסעודת שבת החגיגית בחדר האוכל. כמובן שבמרכזה עמד הקידוש. הילדים שלי ידעו לדקלמו על-פה. המשכנו במנהג עד שלפני למעלה מ-15 שנה התחלנו את קבלות השבת הקיבוציות באורטל. וגם בלב קבלת השבת הזו – הקידוש.

יש קהילות של התחדשות יהודית, שיצרו גרסה מקורית שלהן לקידוש. אני אוהב את הרעיון. הרי לא עם כל מילה בקידוש אני מזדהה, ויש יופי בקהילה הרוצה לשמר את הקידוש ולשנות ולהתאים אותו. הן זו גם דרכי ביהדות – מסורת וחידוש. כפי שכתב מורנו ורבנו, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, ברל כצנלסון זצ"ל: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."

בבחירה בין מסורת וחידוש, את הקידוש אני משאיר בנוסח המסורתי. וכך אנו נוהגים באורטל (אני מוביל את קבלות השבת). יש טקסטים קנוניים, שחשוב, בעיניי, שיהיו שגורים על פי כל ילדה וילד. הקידוש הוא אחד מהם. לא בכדי, הקידוש נאמר בבתים חילוניים רבים. הסדרה "סברי מרנן" מיטיבה להמחיש את המנהג.

במראות הקשים מההשתוללות הדוסופובית בתל-אביב ביום כיפור (אגב, היו תקריות כאלו ב-18 מוקדים בת"א, כולל כאלו שהתפילה בהם היתה ללא הפרדה) בלטה תמונה מצמררת של פרחה דוסופובית המחזיקה שלט ספונטני, שבמקרה הכינה מראש: "די לקידוש!" שתי מילים, מעט המכיל את המרובה. זו הפנטזיה הדוסופובית במלואה, למחוק את המסורת. מה פירוש המושג קידוש? ייחוד. השלט מבטא רצון לבטל את הייחוד התרבותי הלאומי שלנו, היהודים. למחוק אותו. לבולל אותנו באיזה בליל "אוניברסלי" חסר טעם וריח.

איך מאבק צודק מאין כמותו נגד המהפכה המשטרית הידרדר למחוזות האפלים הללו? זה לא ברור. דבר אחד ברור – מי שמנסה למחוק את הקידוש, כאומר: מה העבודה הזאת לכם? הוא הבן הרשע מההגדה של פסח. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו.

כפרפרזה על דברי אחד העם, אבי הציונות הרוחנית, שהיה חילוני ואתאיסט, על השבת, אומר על הקידוש: יותר מששמר ישראל על הקידוש, שמר הקידוש על ישראל.

ומי שמנסה להילחם בקידוש ומשלה את עצמו שהוא ינצח את הקידוש, יבין במהרה שמה שלא הצליחו לעשות כל שונאינו לאורך הדורות, גם הוא לא יצליח. לכל היותר, הוא יצליח להוציא את עצמו מכלל ישראל.

* באהבת מורשת עתיקה – ב-1986 ביקר חתן פרס נובל לשלום, הסופר, העיתונאי והפילוסוף היהודי אלי ויזל, במסגרת עבודתו כעיתונאי, אך למעשה בשליחות לשכת הקשר "נתיב", בברית המועצות. מטרתו היתה הידוק הקשר עם יהודי בריה"מ הנרדפים, מאחורי מסך הברזל. לאחר ביקורו פרסם ב"ידיעות אחרונות" סדרת מאמרים על יהדות בריה"מ ואף פרסם ספר בצרפתית, שתורגם לעברית בידי חיים גורי, "יהודי הדממה".

שיאו של הביקור היה בבית הכנסת המרכזי במוסקבה בשמחת תורה. הדברים שכתב על ביקור זה הרטיטו לבבות יהודים בכל העולם. "...אנשים אשר כל השנה חיו בבדידותם חרגו ממנה הלילה. אלה שמעולם לא ראו את התורה חיבקוה כעת באהבת מורשה עתיקה, כאוצר שאבד ונמצא... מעולם לא ראיתי פנים כה רבות לידי. חרושי קמטים, מעונים, קורנים מחסד, בירכו אותנו באחווה. זקן אחד העניק לי את ברכתו. צעירה מחאה כפיים. כולם ביקשו לגעת בתורה ובנו, ולשאת בליבם את זיכרון המגע הזה. דחקונו במרפקים כדי ללחוש באוזנינו איחול או דבר חלום נסתר... אחדים לחשו באזני ביראה ובגאווה את סודותיהם הכמוסים ביותר: יש לי דוד בירושלים; יש לי אח בסן-פרנציסקו; דודנית בחיפה; דודה במרסיי. זה הכול. לא שֵׁם, לא כתובת. הם רצו בפשטות להודיע לנו שחלק מישותם שוכן מעבר משם, כי מקיימים הם קשר עם החרות... למעלה משעה נמשכה ההקפה. חיוור ושטוף זיעה, סחוט, העברתי את ספר-התורה לידיו של הבא אחריי וישבתי. ביקשתי לנוח, לנשום, להשיב את רוחי. ההקפה השלישית החלה. השירים הגיעו אליי עמומים, חנוקים. חשבתי: אסור שאשכח כל זאת. אם ביום מן הימים יאבד זיכרוני, אינני רוצה אלא לשמור בליבי את המנגינות האלה, את החזיונות האלה, את הלילה הזה."

שמחת תורה, תחת הדיכוי הסובייטי, היה לחג של סולידריות לאומית, של אחדות ישראל. אל נהפוך אותו כאן, במולדת, במדינה היהודית, לסלע מחלוקת ושנאה בינינו.

"אני מאמין ביהדות ברית המועצות בגלל שאני מאמין באדם. להיות יהודי הוא מעשה של אמונה, מעשה של נדיבות. יהדות ברית המועצות לא מתה. הם ימשיכו להתקיים כיהודים למרות שנשללה מהם הזכות לחיות כיהודים." כך כתב ויזל לפני כמעט שישים שנה, עשרים שנה לפני שהחל להיסדק מסך הברזל, לקראת קריסתו הסופית.

אל נשלול מעצמנו את הזכות לחיות בארצנו, במדינתנו, כיהודים.

* להביא את שמחת החג – שמחת תורה, לפני 15 שנים. בני עמוס מאושפז בבית החולים זיו אחרי ניתוח. לפתע אנחנו שומעים קול שירה וריקודים במסדרונות. לאט לאט זה מתקרב אלינו.

היו אלה בני נוער של בני עקיבא בצפת, עם ספר תורה, שבאו לשמח את החולים. ציניקנים, שונאים, דוסופובים, אנשים בעלי נטייה לייחס כוונות רעות, יפטירו בבוז: מיסיונרים. באים לקהל שבוי כדי לעשות הדתה. כובשים את המתחם הציבורי.

ואילו אני ראיתי נערות ונערים שוחרי טוב, שמקדישים שעות מזמנם בחג, בשבתון, כדי לשמח חולים המאושפזים בבתי החולים. כמו ילדי אורטל שבכל שנה בפורים נוסעים למחלקת הילדים בזיו, לשמח את החולים ולחלק להם משלוחי מנות.

שמחת תורה, לפני חמש שנים. אבא שלי מאושפז בשיבא. חג שמחת תורה האחרון בחייו. אבא שלי שוכב אפאתי. עיניו מזוגגות, בוהות בחלל החדר. אני מנסה לדובב אותו, אך הוא בעולם אחר.

לפתע אני שומע קול מצהלות, שירה וריקודים. בני עקיבא באו לשמח את החולים. הנה, חשבתי, משהו יעורר בו זיכרונות נעימים, ישמח אותו, יעלה חיוך על שפתיו. חיכיתי שהרוקדים יגיעו, אך בשלב מסוים הם הסתובבו והתרחקו ועלו במדרגות לקומה אחרת. הלכתי אחריהם, זיהיתי שם מבוגר אחראי. הסברתי לו את המצב, וכל החבורה הסבה אחור, ירדה שוב לקומה שלנו, לחדרו של אבי.

"אבא, היום שמחת תורה. תראה באו לשמח אותך." שריר לא זע על פניו. הם באו, שרו, רקדו. עיניו בהו באוויר באדישות.

נחמץ לבי. אך שכנו לחדר קרן מאושר. ואני הייתי אסיר תודה.

* שמחת תורה באורטל – אני מוביל באורטל את קבלות השבת והחג ואת אירועי התרבות היהודית לאורך השנה. כך גם בשמחת תורה. כמובן שאצלנו ההקפות משותפות לנשים ולגברים. גם הקריאה בתורה הייתה של נשים וגברים, ילדות וילדים. זו דרכנו ביהדות. יהדות שוויונית.

עם זאת, אלחם על זכותם של יהודים שדרכם ביהדות שונה משלי, ושרוצים לדבוק בדרך המסורתית, לנהוג כדרכם. אין כל זכות, לא לאף עירייה ובטח לביריונים להשבית את שמחתם ולהפריע להם.

אני מתנגד להפרדה. הדרך שלי לבטא את התנגדותי היא בקיום תפילות וקריאה בתורה ללא הפרדה, בדרך שוויונית. וזו המלצתי לתל-אביבים השוללים את ההפרדה. ייזמו חלופות שוויוניות. משכו את הקהל לאלטרנטיבה שאתם מציעים. אל תפריעו לאחרים לנהוג בדרכם.

* לשם כך נחוץ בית משפט חזק ועצמאי – אני שמח משתי סיבות על החלטת בית המשפט העליון, שאילצה את עיריית תל-אביב להתקפל מתעלול הבחירות הפופוליסטי, שבו, כדי לקרוץ לבוחרים דוסופובים, היא ביטלה את ההקפות השניות בכיכר דיזנגוף.

סיבה אחת, היא כי זו ההחלטה הנכונה והראויה. כיכר העיר אינה שייכת רק לקבוצה אחת בעיר, בטח לא לקבוצה קטנה וקיצונית, אלא לכולם. מניעת הקפות שניות היא החלטה בלתי סבירה מכל בחינה שהיא.

הסיבה השנייה, היא כי טוב שהציבור הדתי והימני יבין עד כמה חשוב בית משפט עליון עצמאי, שרשאי לבטל החלטות של הנבחרים, אם בשם "רצון הרוב" הם רומסים את זכויות המיעוט. "רצון הרוב" אינו מכשיר התעמרות במיעוט, והעובדה שאדם נבחר, אינה מאפשרת לו לעשות ככל העולה על רוחו. רק בית משפט חזק ועצמאי יכול להגן על האזרח מפני כוחו של השלטון. תאמרו... אז למה ביום הכיפורים הם פסקו אחרת? מה זה אומר?

ביום הכיפורים בית המשפט קיבל החלטה אומללה, ומעל בתפקידו ובאחריותו. אף אחד אינו מבטיח שכל ההחלטות של בית המשפט תהיינה נכונות. אך ללא בית המשפט, בכל מקרה השלטון, במקרה הזה המקומי, במקרה אחר הארצי, יכול לעשות מה שהוא רוצה, ללא מֵצרים. חבל שבית המשפט לא ביטל לפני יום הכיפורים את החלטתו השערורייתית של חולדאי, אבל מצד שני, בית המשפט גם לא צריך להיות עם יד קלה על הדק ביטול החלטות של דרג נבחר.

אני מקווה שהמיליציות הדוסופוביות של ציידי מתפללים לא תחזור על תעלוליה מיום הכיפורים ומסוכות. ובכל מקרה, הפעם הם לא יוכלו לתרץ את השתוללותם בהגנה על החלטת בג"ץ (לא שמישהו הסמיך אותם לקחת את החוק לידיים ולאכוף אותו בכוח הזרוע).

* דוחים כל גילוי של ביזוי – קבוצת "בראשית", שיש לי הזכות להימנות עם חבריה, והיא כוללת אנשים מן השמאל, המרכז והימין, חילונים, מסורתיים ודתיים, תומכי הממשלה ומתנגדיה, תומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה, הפועלים ליצירת הסכמה לאומית רחבה, ברוח מגילת העצמאות, הוציאה לקראת שמחת תורה גילוי דעת בזו הלשון:

כבר עשרה חודשים שהחברה הישראלית נמצאת במשבר חסר תקדים, המאיים לקרוע ולפרק אותה לגורמים. 75 שנים אחרי הקמת המדינה, ו-50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, המאבק מבית מוביל אותנו לשבר עמוק שסכנתו אינה פחותה מזו של 1973.

אנו, חברי "בראשית", בעלי ובעלות זהויות מגוונות ודעות שלעתים מנוגדות זו לזו, מחויבים להסכמות רחבות על בסיס מגילת העצמאות ועומדים על זכותם של כל ישראלית וישראלי לשמור על אורח חייהם וזהותם.

אנחנו דוחים כל גילוי של ביזוי והשפלת נשים וגברים, בין שהם חילונים, דתיים, להט"ב, נוצרים, ערבים או חברי קבוצה אחרת בחברה, ומתנגדים בתוקף לכל אלימות פיזית ומילולית. כל זאת, ברוח הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".

בסוף השבוע נציין את שמיני עצרת ואת חג שמחת תורה. אנו קוראים לכל אזרחי ישראל לשמור על כבודם ולהתחשב ברגשותיהם של החוגגים בתפילה ובריקודים ומאידך להימנע משימוש במרחב הציבורי שלא בהסכמת תושבי המקום ובהתאם להחלטות הרשות המקומית.

* מי יגן על המתפללים בתל-אביב – בעקבות ההתנכלות לאנשי דת נוצרים, הגיש ח"כ אחמד טיבי הצעת החוק הקובעת ענישה למי שפגע בסמלי דת של שלוש הדתות. אולי אחמד טיבי יהיה האיש שיגן על המתפללים היהודים בתל-אביב מפני המתנכלים להם. ובא לציון גואל.

* על אחת כמה וכמה – ההתנכלות לנוצרים איומה ונוראה, גם אלמלא הבאישה את תדמית ישראל בעולם, גם אלמלא פגעה בשמה הטוב של ישראל בקרב יהודי העולם, גם אלמלא פגעה במעמד הדת היהודית בקרב הישראלים, גם אלמלא פגעה במיליוני נוצרים אוהבי ישראל שהם גדולי תומכינו בעולם, גם אלמלא פגעה בתיירות נוצרית לישראל, גם אלמלא עודדה אנטישמיות וסיפקה לאנטישמים תחמושת לפגוע ביהודים. זו תופעה בזויה בפני עצמה שיש להוקיעה ללא קשר לתוצאות הלוואי.

על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת, שהתופעה הזאת גם מבאישה את תדמית ישראל בעולם, פוגעת בשמה הטוב של ישראל בקרב יהודי העולם, פוגעת במעמד הדת היהודית בקרב הישראלים, פוגעת במיליוני נוצרים אוהבי ישראל שהם גדולי תומכינו בעולם, פוגעת בתיירות נוצרית לישראל, מעודדת אנטישמיות ומספקת לאנטישמים תחמושת לפגוע ביהודים.

ומי שרוצה להיווכח במו עיניו כיצד אנטישמים משתמשים נגדנו בתחמושת הזאת, שיקרא את פשקווילו של גדעון לוי "ישראל היא מדינה יורקת."

* אבדה הבושה - שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, דן כהן, הורשע בקבלת שוחד ובמרמה, נדון לשש שנות מאסר ולקנס בסך 10 מיליון שקל. כעבור ארבע שנים הוא שוחרר לאחר שנוכה שליש ממאסרו.

האם נכון להחזיר אותו לכס השיפוט? בעצם, למה לא? הרי הוא "החזיר את חובו לחברה."

נכון, כיוון שהוא החזיר את חובו לחברה, הוא כבר אדם חופשי ואינו יושב בכלא. אין זה הופך אותו לכשיר לשיפוט.

הוא הדין, בעיניי, בנושאי תפקיד ציבורי. בין אם קוראים להם אריה דרעי, אהוד אולמרט או רפי קדושים. כיוון שהחזירו את חובם לחברה, הם לא יושבים מאחורי סורג ובריח. מי הם שינהיגו ציבור?

אומרים לי: אבל 400,000 איש בחרו בש"ס. ואם כמעט חצי מיליון איש בחרו במפלגה שאסיר משוחרר ולא משוקם ועבריין סדרתי עומד בראשה, זה מטהר את השרץ? ההיפך הוא הנכון. זו רק עדות להידרדרות המוסרית בעם ישראל בעשורים האחרונים.

הוא הדין בראש משפחת הפשע (מיל'?) רפי קדושים. אז מה אם הוא נבחר בסניף הליכוד בהרצליה? אז מה אם הוא האיש החזק בהרצליה? אז מה אם הוא קבלן קולות חזק בליכוד? העובדות הללו הן ביטוי לדמוקרטיה, או לעיוות הדמוקרטיה? נכון, החוק לא אוסר עליו להתמודד ולהיבחר. אבל החוק גם לא מחייב את שר המשפטים (!) לעלות אליו לרגל ולחלות פניו, ולא את גלנט וישראל כץ וכל הנמושות הממשלתיות שמלקקות לקבלן הקולות העבריין.

ושר המשפטים (!) אומר לליכודניקים בהרצליה, שאם הם רוצים לעזור לנתניהו עליהם להצביע לקדושים. איך בדיוק? אולי בהרחבת הנורמה החדשה לפיה עבריינות אינה מחסום בפני הנהגה ציבורית. אבדה הבושה.

* שיימינג במהדורה המרכזית – במהדורה המרכזית של ערוץ 12 נחשפה פרשיה של מינוי בתו של המפכ"ל שבתאי, קצינה במשטרה, לתפקיד קצינת ניטור-מדיה בחטיבת הדיגיטל בשפה הערבית, חרף העובדה שאינה דוברת את השפה על בוריה. על פניו נודפת צחנה מן הסיפור הזה. לבטח הוא מחייב בדיקה שאולי תוביל לחקירה.

חשיפה כזו היא נשמת אפה של תקשורת חופשית, כלב השמירה של הדמוקרטיה, שנועדה להגן על החברה מפני שחיתות של בעלי הכוח בחברה וניצול לרעה של כוחם. הסקופ של ערוץ 12 הוא שירות חשוב לחברה הישראלית.

אולם לכתבה הזאת התלוותה תופעה מכוערת. לאורך הכתבה, הוצגו תמונות חושפניות של הקצינה, בלבוש מינימלי. וכשהסתיים סבב התמונות, הוצגו התמונות בשנית. למה? לשם מה? מה זה הועיל לכתבה? מה זה רלוונטי למידע שנמסר לציבור? דווקא תמונות שלה במדי קצינת משטרה רלוונטיות לכתבה. סביר להניח שהתמונות נלקחו מן האינסטגרם או רשת אחרת, ולכאורה הן יצאו לרשות הציבור. אך מי שמפרסמת תמונה באינסטגרם, אינה נותנת הכשר להציג את תמונותיה במהדורה המרכזית רוויית הרייטינג בשעת שיא, כליווי לכתבה שלילית על אודותיה. זה לא רק צהוב ומציצני ונמוך, זה גם ביוש (שיימינג) בתפוצת שיא, החפצה והשפלה.

* וְקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶׁקֶת לַהַט חֶרֶב – ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים, נפל בקרב בגולן המשורר והמלחין יוסף שריג, בן קיבוץ בית השיטה, מ"פ בגדוד 39, בעל עיטור המופת. בן 29 היה בנופלו. במקום שבו נפל, סמוך לתל שעף א-סנדיאן, בין חושניה להר חוזק (תל חזקה), על שביל הגולן, ניצבת אנדרטה לזכרו – "אור וירושלים", כשם שירו של יוסף.

במלאת חמישים שנה לנפילתו, התכנס שבט שריג לאזכרה באתר האנדרטה. התרגשתי מאוד מכך שהמשפחה הזמינה אותי להתכנס איתה. את יוסף לא הכרתי, אך אני מכיר רבים מבני משפחתו, והכרתי בני משפחה שכבר הלכו לעולמם.

אחיינו עמית, בנו של תא"ל רן שריג ז"ל, אף הוא מגיבורי הקרבות בגולן, סיפר את סיפור הקרב שבו נפל יוסף. נאמרו הספדים, הוקראו שירים של יוסף, ושרנו את "אור וירושלים" ו"השכם השכם בבוקר". היה אירוע יפה מרגש ביותר.

יהי זכרו של יוסף שריג ברוך!

* ביד הלשון: נֵצֶר סֶרֶנִי – מקום בחדשות: קיבוץ נֵצֶר סֶרֶנִי, שהמתבן שלו הוצת וחלק ממטע האבוקדו שלו נעקר, בפיגוע במסגרת הטרור החקלאי.

קיבוץ נֵצֶר סֶרֶנִי, במועצה האזורית גדר, ממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה. הוא עלה לקרקע בעיצומה של מלחמת השחרור, בי"ג בסיוון תש"ח, 20 ביוני 1948. מייסדי הקיבוץ היו שורדי שואה ממחנה בוכנוואלד. נקודת ההתיישבות הזמנית שלהם היתה חוות שפון, חווה חקלאית שהוקמה בידי גרמנים. השם שהם נתנו לקיבוצם היה קיבוץ בוכנוואלד.

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם והעניקה לקיבוץ את השם נצר. חברי הקיבוץ ביקשו להנציח את שמו של חיים אנצו סרני, וקראו לקיבוץ נצר סרני.

הסופר היהודי והמנהיג הציוני, יליד רומא, אנצו סרני, עלה עם אשתו ובנו הקטן לארץ ישראל ב-1927 והם התיישבו בקיבוץ גבעת ברנר. הוא יצא מן הארץ לשליחויות עלייה רבות, באירופה ובמדינות ערב, וארגן שם את תנועות הנוער הציוניות לצורך הכשרה ועלייה. ב-1944, בגיל 39, הוא הצטרף לקבוצת הצנחנים שאותה ארגן, שיצאה לאירופה הכבושה כדי לארגן קבוצות הגנה עצמית וקבוצות פרטיזנים יהודיות. הוא נלכד, נשלח למחנה הריכוז דכאו ושם הוצא להורג בירייה. חברי קיבוץ נצר ביקשו להנציח את סרני בשם קיבוצם. ועדת השמות הממשלתית סרבה לאשר את השם, הנושא את שמו הלועזי של סרני, והציעה לקיבוץ את השם נצר חיים, כשמו העברי של סרני. חברי הקיבוץ התעקשו ויצאו למאבק ציבורי. נתן אלתרמן התגייס למאבקם ופירסם על כך שיר בטורו "הטור השביעי" ב"דבר". חבר הקיבוץ וחברו הקרוב של סרני, חיים בר אשר, שכיהן אותה תקופה בכנסת, הוביל את המאבק.

ב-יולי 1954, נערך בקיבוץ מעגן טקס זיכרון לצנחני היישוב בשואה, וחשיפת אנדרטה לזכר אחד מהם, פרץ גולדשטיין, חבר הקיבוץ. מטוס קל התרסק ונפל לתוך הקהל בטקס. בין 17 הנספים באסון מעגן היה בנו היחיד של סרני, דניאל.

האירוע הזה הגביר את המוטיבציה של חברי נצר, לשאת את השם נצר סרני, כדי שלא ייכרת שם המשפחה מישראל. ח"כ בר אשר, יזם חוק בנושא. ועדת השמות הממשלתית נכנעה, ואישרה את השם, תוך שהיא מדגישה שהיא אינה מוותרת על העיקרון של שמות עבריים, ורואה במקרה הזה חריג. החל ב-1955 שמו הרשמי של הקיבוץ, הוא השם שחבריו נתנו לו חמש שנים קודם לכן, נצר סרני.

אורי הייטנר

* * *

קואליציה של 61 ח"כים התלוייה בקול הערבי

זו דמוקרטיה וזה שלטון הרוב

קואליציה של 64 ח"כים יהודים

זו דיקטטורה וזה שלטון המיעוט!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק י"ח

העולם, לפי שרגא, חייב להיות מסודר

בשנת 1929 היה משה בן שבע. שרגא ודבורה חשו שכבר התערו בארץ. שניהם עבדו במקומות קבועים, הוא כפועל-ניקיון והיא כמורה. הם החליטו שהגיעה העת להרחיב את המשפחה, והולידו את בתם רחל. לאסונם נפטרה בהיותה כבת שנה, מדלקת קיבה חריפה. ייתכן שלא היו רגילים עדיין לתנאי האקלים, ואולי נבעה פטירת התינוקת מטעות של רופאה, שכנראה נתנה לה זריקה לא מתאימה. המשבר היה קשה. עד שנולדה רחל, התקשתה דבורה להרות במשך שנים אחדות. פרופ' אשרמן, הגניקולוג התל-אביבי הידוע, חשש שהיא בקטגוריה של נשים שהצליחו להרות רק פעם אחת. והנה – הרתה וגם ילדה, והתינוקת מתה.

שנתיים לאחר מכן, ב-1932, נולדה הבת רינה. לדברי דבורה, שרגא היה מאושר, כי ראה בכך התגברות על האסון הקודם. אך בהיות רינה בת חודשים אחדים חלתה גם היא בהרעלת קיבה חמורה, וכה חרדים היו ההורים לשלומה – שהפעם החזיקו אחות רפואית בבית עד שהתינוקת החלימה.

  *

רינה, תלמידת בית-חינוך לילדי עובדים בצפון, בית-ספר תיכון חדש וסמינר גבעת השלושה של זרם העובדים, היתה חברת תנועת נוער וה"הגנה" בצעירותה, שימשה כמורה וכמנהלת בית-ספר ביישובי עולים בגליל, בעמק-יזרעאל ובירושלים. ב-1951 נישאה לאורי שפירא, בנם של אלישבע וישראל שפירא מכפר מל"ל. אורי היה מקורב, ועבד – עם לוי אשכול, פנחס ספיר, ומאוחר יותר עם יצחק נבון, תוך שהוא עוסק בייזום ובארגון בתחום הכלכלי. רינה ואורי למדו יחד עוד בתיכון חדש, ואחר-כך באוניברסיטה בירושלים. רינה השלימה את הדוקטוראט בסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, היתה ראש החוג לסוציולוגיה, דיקאן סטודנטים, ראש בית-ספר לחינוך, וכיום מכהנת כפרופיסור באוניברסיטת תל-אביב. דירתם נבנתה מעל לבית, בן הקומה האחת, שהקימו דבורה ושרגא בשעתם ברחוב לוי יצחק 9, וכך ליוו בשכנות קרובה היא, אורי, וילדיהם עירית, עופר ומיכל, את הוריה ברוב שנות חייהם.

משה, שגדל בתל-אביב, למד בבית-החינוך לילדי עובדים, בבית-הספר המחוזי בגבעת-השלושה, וב"כדורי", בית-הספר החקלאי שהיה שֵם דבר באותן שנים. עימו במחזור למד חברו מילדות, מבית החינוך ומגבעת-השלושה – יצחק רבין. אֶתָּה (אסתר), בתו של הסופר ז.י. אנוכי, לימים אשתו של משה, למדה אף היא באותה כיתה והיתה בת אותו מחזור בבית-החינוך.

משה  היה חבר ב"הגנה" ובפלמ"ח. מפקד גדוד 2 של הפלמ"ח. פיקד על מרחב הנגב בראשית מלחמת העצמאות, ואחר-כך היה מפקד גדוד בחטיבת הנגב. הוא שימש במשך ארבע שנים מפקד הנח"ל, היה ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, עוזר שר-הביטחון שמעון פרס בנושא התיישבות והגנה מרחבית, יושב-ראש ארגון יד-לבנים, וכיום ראש המועצה האיזורית זבולון.

עוד בצעירותו הצטרף משה לקיבוץ רמת-יוחנן, ומילא תפקידים רבים בתנועה הקיבוצית, במפלגה ובהסתדרות. משה הקים משפחה עניפה במשק ומחוצה לו – חגי, יצחק, יעל, עמוס ורחלי. יצחקי נפל בעת שירותו בצה"ל, בסיירת מטכ"ל, בחודש ינואר 1967.

  *

דבורה המשיכה ללמד בבית-הספר של "הנוער העובד", השייך להסתדרות, עד הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949. היא נבחרה כמועמדת המפלגה לכנסת, בבחירות אישיות וחשאיות, שנערכו בסניף מפא"י בתל-אביב. בבית-ספרה טיפחה דור שלם של נערות ונערים ברוח השכלה וחלוציות, ובמשך השנים אף התמנתה למנהלת בית-הספר. היא היתה בין מייסדות ארגון אימהות עובדות, שהתגלגל לימים לנעמת, ועמדה בראשו כשלושים-וחמש שנים. כמו כן היתה מראשי מועצת הפועלות וחברת מועצת פועלי תל-אביב.

כעשרים שנה שימשה דבורה חברת-כנסת, מתוכן ארבע שנים כסגנית יושב-ראש הבית, ועסקה בעיקר בנושאי חינוך ושירותים סוציאליים.

היבחרה של דבורה, חמש פעמים בזו אחר זו, כאחת מנציגות סניף תל-אביב ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת, לא עבר ללא רינונים. לכנסת הראשונה המליצה עליה חסיה דרורי, ממועצת הפועלות. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, מספרת דבורה, היו חברות שהתחרו איתה על המקום וניסו להוציאה מהרשימה, אבל סניף תל-אביב לא הניח לה לפרוש והביע בה את אמונו.

שרגא מספר כי מעודו לא עזר ולא עמד מאחורי בחירתה של דבורה כמועמדת, ולכן אף לא השתתף בוועדות המינויים הסניפיות, של רשימת המועמדים לכנסת, בתל-אביב. ועדת המינויים לכנסת השנייה היתה מורכבת מבן-גוריון, משה שרת, פנחס לבון, יצחק שפירא ושרגא. באחד הגלגולים של הרכבת הרשימה והגשתה, ניגש בן-גוריון לשרגא ואמר לו:

"אתה – יודע שאשתך מועמדת לכנסת, אבל דע לך שהיא לא נכללה ברשימה."

ענה שרגא – "טוב מאוד. שתהיה בבית." ולדבריו אף לא חקר ולא שאל למה ומדוע הוצאה מהרשימה.

כאשר שמעו בסניף תל-אביב כי אין להם נציגה, חברה בכנסת, קמה צעקה מטעם ארגון אימהות עובדות, ומפעילות ומפעילים בסניף, וערכו הפגנה לפני מקום התכנסות ועדת המינויים, ודבורה נכללה ברשימה.

  *

בבית ארלוזורוב, שם נערכו כינוסי מפא"י וישיבות ההנהלה של החברות השונות שניהלו כל השנים את נכסי המפלגה, עבדה גברת מסורה, מוותיקות העלייה השנייה, בריאת-בשר ודברנית, בשם נחמה זיצר. יום אחד תפסה את שרגא ביציאה ואמרה לו:

"אה, לדבורה טוב!"

"מה טוב?" התעניין שרגא לדעת במה זכתה אשתו לעורר קנאתה?

הוסיפה נחמה ואמרה: "הנה, הכנסת אותה לכנסת! היא תהיה חברת הפרלמנט שלנו."

שרגא, בבדיחות-הדעת כהרגלו, השיב לה:

"נחמצ'ה, תתארי לעצמך – לו אני הייתי מתחתן איתך, הייתי ממליץ עלייך להיות חברת כנסת?"

היא נדהמה והשיבה: "אתה יודע שאני אוהבת מאוד את דבורה, זה לא שייך לעניין..."

  *

שרגא, מצעירותו, לא נטה לחולניות, אך לדברי דבורה, כל אימת שחלה, היה זה באופן רציני. בשנות השלושים הנהיגו בעירייה, זאת גם בזכות פעולתו כיושב-ראש ועד העובדים, ימי הבראה לפועלים. שרגא לא מצא לנכון לצאת הוא-עצמו ראשון להבראה, ושלח למוצא את חברו-לעבודה הפועל קהלני, אשר לימדוֹ, בימיו הראשונים לניקוי רחובות, כיד לסדר מטאטא-קוצים.

כעבור יום שב קהלני.

"מדוע חזרת?"

"לאן שלחת אותי?"

"מה רע?"

"קודם כל הפעמון. אני צריך ללכת לאכול לפי פעמון?"

הגיע אפוא תורו של שרגא, לאחר שחזר ממוצא לתל-אביב, נינוח ומוברא, קיבל בלילה התקף קשה של כאבי-בטן. דבורה הבהילה אליו רופא. הלה סבר ששרגא לקה בהרעלת קיבה, כתוצאה מהאוכל בבית-ההבראה, וציווה עליו לבלוע שמן-קיק ולהניח בקבוק חם על בטנו.

דבורה, הסטודנטית לרפואה מיקטרינוסלב, מיששה את מקום הכאב בבטנו והתעקשה:

"שרגא לא יקבל שמן-קיק ובקבוק חם, מפני שזה התקף אפנדיציט."

"אולי את גם רופאה?" הקניטה הרופא.

"לא. אבל את זה לא אניח לתת לו."

למחרת הבהילו את ידידם, ד"ר אלוטין, ומיד קבע לשלוח את שרגא לניתוח התוספתן. אלוטין לא השאיר לדבורה תקוות רבות. "פוזנו," אמר לה בצער, "מאוחר, וָרֶצְ'קָה."

שמונה-עשר יום לאחר הניתוח שכב שרגא בסכנת-חיים. ניצוץ השמחה ובדיחות-הדעת בעיניו כבה. דבורה היתה הולכת לבקר אותו בבית-החולים, גם בלילות, ופועלי-הניקיון, חבריו-לעבודה, מלווים אותה מימינה ומשמאלה, כשהם מחזיקים בידיהם את המטאטאים מונפים למעלה. הם דאגו לשמור עליה אך פחדו לשאול לשלומו של שרגא. לבסוף החלים.

לאחר שנים אחדות, ב-1942, החל שרגא מתאונן על כאבים בידו, והתקשה לשבת או לנעול נעליו, מרוב כאבים. רופאים קבעו שהוא סובל מריאומאטיזם וניסו לרפאו על-ידי טיפול בהקרנות חשמל. ללא הועיל. שש-עשרה שנים, עד 1958, ומבלי לפגוע בפעילותו הציבורית, ובעבודתו במחלקת הניקיון בעירייה, אמנם כבר בפיקוח וניהול – סבל שרגא מן הכאבים הללו, והרופאים לא גילו מה הסיבה להם. במשך כל אותן שנים התנהל הבית כרגיל ושרגא לא הפסיק אף אחת מפעילויותיו.

הנוירוכירורג פרופ' אשכנזי, שכנו-לרחוב של שרגא, הבחין יום אחד ששרגא גורר-מעט רגל בהליכתו, וחששו התעורר שמא מדובר בגידול במוח. שרגא אושפז לבדיקות בבית-החולים בילינסון, זה היה ב-1958, בהיותו כבן שישים, והתגלה אצלו גידול לא-ממאיר במוח הקטן, באחת החוליות, שהצריך ניתוח.

הרופאים הזהירו שייתכן כי לא ייצא חי ושלם מן הניתוח. לכל היותר ימשיך לחיות כאינוואליד. דבורה, שכבר היתה אז חברת-כנסת ובפעילות ציבורית מלאה, תיכננה-לעצמה  בפירוט כיצד להתארגן עם חזרתו של שרגא הביתה, נכה, על כיסא-גלגלים או רתוק למיטתו, ועם זאת, שהחיים יימשכו כרגיל.

הניתוח עמד להיערך ב-1 במאי, שהוא גם יום-הולדתה של דבורה. ערב לפני-כן ביקרה אצל שרגא, והוא תבע ממנה, בפירוש, שלא תוותר ולמחרת תלך בהפגנה, כמנהגם מדי שנה. זה מה שהעסיק אותו. אולי עלה בשניהם זכר הפגנת האחד במאי על סיפון האוניה צֶ'צֶ'רִין המובילה אותם ארצה, כאשר איימו לזרוק את דבורה לים אם לא תחדל להניף את הדגל האדום? – דבורה לא ויתרה מעודה על השתתפות בהפגנה וצעדה תמיד בשורה הראשונה.

בית הוועד הפועל היה ברחוב אלנבי, ליד פסי הרכבת, וההפגנה צעדה ברחוב אלנבי. החברים הקרובים לדבורה, שידעו כי שרגא עובר אותה שעה ניתוח בראשו, לא יכלו להאמין למראה עיניהם – לראותה צועדת עימם בשורה גם ביום אשר כזה, קטנה, עגלגלה ונמרצת, נושאת את הדגל האדום בידה ומשתתפת בשירה-בסך.

כשהתעורר שרגא לראשונה לאחר הניתוח, התגנבה אליו, למרות איסור הרופא, שכנתם-ידידתם אוֹלְיָה קַזְנַצֵ'יי ושאלה אותו, אולי כדי לבחון אם שב להכרתו ולחושיו:

"פייביש, הכרת אותי?"

ענה שרגא לאיטו: "מדוע לא, אוליה?"

השתתקה לרגע. אולי לא היה נעים לה להודות בחששותיה.

הבין שרגא ואמר: "אתם חושבים שאגיע לנחלת יצחק, הה? ואני החלטתי – שאגיע ללוי יצחק!"

הרופא שנכנס ושמע אותו מדבר כדברים האלה, אמר: "נו, אם כך הוא כבר יהיה בריא."

  *

אחת מדרכי השפעתו של שרגא, שנבעה גם מתחושה או חובה אנושית בסיסית שבאופיו, היתה הקפדתו לבקר בימי שמחה ואבל אצל אנשים עימם עמד בקשר חברתי – בעבודתו בעירייה, בשכונות, ובהיקף הציבורי הרחב של המפלגה ומוסדותיה.

יום אחד ישבה דבורה בהרצאה שנשא לבון בפני חברי המפלגה. היא שמעה שני חברים משוחחים, בשורה מאחורי גבה, איך להיפטר משרגא.

"אתה אף פעם לא תוכל להתגבר עליו." אמר האחד.

"מדוע?"

"כי הוא יודע ללכת לכל ברית, לכל לווייה, ואתה לא תוכל להתחרות איתו בזה."

שרגא הלך רק ללוויות של זרים, כוחו לא עמד לו להיות נוכח בלוויות של בני-משפחתו.  יצחקי נכדו, בנם של אֶתה ומשה, נפל בינואר 1967, ארבעה ימים לאחר שנולדה נכדתו האחרונה של שרגא, מיכל, בתה של רינה. דבורה קיבלה את הידיעה ביום שישי, בהיותה בישיבה במזכירות ארגון אימהות עובדות, בבית-ברנר. היא ידעה ששרגא נמצא אותה עת בישיבה אחרת, אצל ספיר, ויצאה עם חתנה אורי, להודיע לו.

הידיעה על נפילת נכדו יצחקי השפיעה על שרגא עד כדי כך שדבורה היתה צריכה להבהילו מיד הביתה, למיטתו. גולדה, ששמעה על האסון, הופיעה עד מהרה בבית שברחוב לוי יצחק ואמרה לדבורה:

"יש נהג, המכונית בחוץ. את נוסעת בה לרמת-יוחנן, ואני נשארת איתו, לשמור עליו."

וגולדה נשארה, עם רינה, שהיתה אז ימים אחדים בלבד לאחר לידת בתה הצעירה, ואשר ליוותה את אביה במשבריו כמו גם בשמחותיו.

שרגא כמו ניתק עצמו. לא היה יכול להרים את ראשו. הוזעק אליו רופא. רק לאחר תקופת-זמן, כשהתאושש, נסע לבקר ברמת-יוחנן.

  *

דבורה מספרת כי תגובת שרגא במקרים של מחלה או אסון היתה לא-פעם כאבי-ראש עזים, ועד מהרה הי מסתגר מן העולם.

ב-1961, כאשר אושפזה בבית-החולים בילינסון לניתוח בכיס המרה, התברר ששרגא סובל מחולשה כללית, כתוצאה ממאמץ הבחירות שנערכו אותה שנה, ואולי גם השפיעה עליו מחלתה של דבורה. הוא אושפז באותו בית-חולים, במחלקה אחרת. לבד מנדודיו ברוסיה, והשעות שהקדישו שניהם לעבודתם ולפעילותם הציבורית – לא נפרדו שרגא ודבורה כמעט כל ימיהם. הם נסעו יחד, חלו יחד, והגיעו לדיעה משותפת כמעט בכל נושא פוליטי ומפלגתי, לא בלי ויכוחים, אבל הכול בצוותא.

העולם, לפי שרגא, היה חייב להיות מסודר, לא במובן היֵיקי אלא לפי הנורמות ששרגא האמין בהן. כל גילוי של אי-סדר, של אנארכיה, במישור האישי או הציבורי, הרתיע אותו. אולי פעלו בו משקעי השנים הקשות ברוסיה, כאשר ראה את סדרי המדינה, והקהילות היהודיות, מתמוטטים ומשתנים במלחמה, במהפכה, במלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה, וברדיפת השלטון הסובייטי את היהודים.

שרגא ראה עצמו כסדרן-העבודה של המפלגה, כדי שלא תשרור בה אנארכיה, ומן הסתם, כדי שהדימוקראטיה לא תשתולל בה ולא תהיה עיוורת, כהגדרתו הסרקסטית-מעט של בן-אהרון.

אם יש חגיגות משפחתיות, או נפטרים, אצל אחרים – והחוג החברתי הרחב של האנשים שאותם הכיר שרגא היה כמעט כולו קשור גם לפעילותו הציבורית – אזיי צריך ללכת, צריך לקבור מתים בכבוד הראוי, והוא צריך והוא רוצה להיות שם, כי אלו נורמות ההתנהגות של חבר, של איש ציבור, ממש כפי שהיה מלווה, ומקבל פניהם, של בן-גוריון, ומנהיגים בכירים אחרים במפלגה, כל אימת שהיו יוצאים או חוזרים ארצה. יש חובות נעימות ויש נעימות פחות. אך כשאתה פועל למען הציבור, בשם המפלגה, התנועה, ההסתדרות, לטובת המדינה – אזיי אין פורצים ועולים הפחד וההתרסה שבליבך, אלא, לימים, בעיתות משבר מפלגתי חמור ביותר.

אבל כאשר האסון אירע אצלו בבית, עמד הדבר בקונפליקט עם ה"יהיה טוב"  שהיה מושרש בו כל ימיו.

  *

בתמונה של הפגנת האחד במאי 1950, שהתפרסמה בעיתון "דבר", נראים בשורה הראשונה של המנהיגים – גולדה, נמיר ואחרים, כולם בחולצות בהירות, פתוחות. מאחוריהם צועד שרגא, לבוש בחליפה, עניבה ומגבעת! – אמנם, בתמונה אחרת של הפגנת אחד במאי, משנות הארבעים, נראה שרגא עדיין בחולצה לבנה, פתוחה, ככל השאר, ואילו ארן הוא ההולך לבוש בחליפה ועניבה, וחובש מגבעת. מעדויות נוספו עולה כי שרגא היה לבוש כמעט תמיד, גם בקיץ, בסגנון דומה: ז'קט כהה, ולעיתים גם עניבה.

לדברי משה, סגנון לבושו של אביו נבע מאופיו השמרן. כאשר יוצאים החוצה צריך להופיע באופן מסודר. ענוב. שרגא סבר שאחדים ממנהיגי הפועלים עושים הפגנה בלבושם. רוצים להיראות פרולטארים. צווארון פתוח, ללא ז'קט, ומכנסי חאקי. מתהדרים בפשטות מלאכותית, ואילו הוא: כשאני פועל-ניקיון – יש לי בגדי-עבודה, אבל אחרי העבודה, כשאני יוצא מהבית – אני לבוש באופן מסודר. אילו היה שרגא הולך במכנסיים קצרים, כברל רפטור, זה לא היה נראה נורמאלי. שרגא מעודו לא הופיע בסנדלים. ברל כצנלסון אמר פעם: "לא כל מי שהולך בחולצה פתוחה, הוא מנהיג פועלים." שרגא חשב שאינו צריך להיראות לבוש כמו פועל. רוב האנשים בעיר יודעים שהוא פועל, שהיה מנקה-רחובות, ולכן הוא יכול ללבוש חליפה.

גולדה אמרה פעם לשרגא: "רוֹקַח [ראש עיריית תל-אביב] מוסר לך דרישת-שלום. מה פתאום? מה לך ולרוקח?"

ענה שרגא: "מה זאת אומרת? אני עובד אצלו. משם אני מקבל משכורת."

לא כולם ידעו שמשכורתו היחידה של שרגא היא מעבודתו בעירייה.

בתקופה מאוחרת בחייו היו לו כאילו קר תמיד, גם כשהיה יושב בבית. וחולצתו מכופתרת עד לכפתור האחרון.

"אבא, פתח כפתור!" אמר לו לא פעם משה.

"אוויר יש בחוץ. כאן צריך להיות סגור. מפני מה תפרו פה כפתור – אם לא כדי לכפתר אותו?"

וכך היה הולך בחולצה מכופתרת עד צוואר, גם ללא עניבה, ואיש לא שאל על כך, למרות שנראה כאילו הוא לבוש באופן מוזר. גם בימיו האחרונים, בבית, היה יושב בכורסתו, מקפיד להיות לבוש חליפה ועונב עניבה.

  *

"שלילת הגולה אצל אבא היתה די מיוחדת." אומרת רינה. "הוא לא שבר את כל הכללים והסמלים הגלותיים, כפי שקרה אצל רבים מבני-דורו, אלא הגיע לסינתיזה מעניינת, כאילו אמר לעצמו – אני לא צריך את החלק הסמלי החדש, הארצישראלי. בסופו-של-דבר, הוא הגיע די מהר בארץ לאותו סוג פעילות שעסק בו ברוסיה, ניהול. ניהול. עבודה ציבורית. ומשום שהיה יכול להמשיך כאן בדפוסים דומים, לא היה לו צורך בסמלים חדשים כדי להזדהות עם מה שקורה בארץ. אני מתחדש רק עד גבול מסויים, זו היתה שמרנותו.

"בכל הקשור לנושא הדתי, שבר אבא, בראשית הגעתו ארצה, שבירה ברורה, מוחלטת. מאוחר יותר, בשנים בהן חיתה עימנו סבתא מצד אימא, הרבנית פסיה דיסקין, היו נהוגות בבית ארבע מערכות-אוכל: בשר וחלב של יום-יום, ובבוידעם: מערכת כפולה לכלי-פסח. בערב יום כיפור, לאחר שסבתא היתה הולכת, לבושה לבן ובנעלי-התעמלות, לבית-הכנסת, היו מפעילים בבית את הפטיפון בעל הידית, שומעים שירים רוסיים מימי המהפכה, ולא נהגו לצום. מצד שני, מדי יום שישי התקיימה ארוחת-ערב משפחתית. נרות, שירה וזמירות. אבא היה ביחסים טובים עם סבתא פסיה. היו להם קווי-אופי דומים: הפיקחות, ההבנה המיידית, הרגישות והזיקה העמוקה לאימא. היו אנשים שחשבו שסבתא היא אימו. בשנים מאוחרות יותר, לאחר מותה, השתנה אצלו היחס ליום כיפור. היינו הולכים יחד, אבא ואני עם הנכדים, לשמוע תפילת 'כל נדרי' בבית-הכנסת. הוא אהב לשומעה. הזכירה לו דברים רבים."

  *

בשלהי תקופת המאנדאט נמצאה זמן ממושך תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה", במחסן בחצרו של שרגא. בחיפושים שערכו בשעתו האנגלים בתל-אביב, היה שרגא אדם מבוקש. אנשי "ההגנה" ידעו זאת מקודם ודאגו להוציאו לשבוע ימים מהעיר, עד שהתברר שהכול עבר בשלום, והוא חזר לביתו.

בתקופת מלחמת השחרור היה שרגא כבן חמישים. חלקו בה היה בעיקר בדאגה להמשך השירותים העירוניים התקינים בשכונות-הספר של תל-אביב, כאשר הרכֶב העירוני של מחלקת-הניקיון משמש לא פעם למטרות הגנה, ואף מגוייס לחזיתות רחוקות יותר.

בעיצומה של מלחמת השיחרור קיבל שרגא הזמנה מבן-גוריון לבוא אליו לרמת-גן, למטכ"ל, לשם התייעצות. כאשר הגיע שרגא מצא עוד כעשרה אישי-ציבור שאינם אנשי-צבא. שאול מאירוב (אביגור) הירצה בפניהם על המצב בנגב. שרגא לא הבין מה לאזרחים כמותם ולנושא צבאי מובהק.

תוך כדי הפגישה נשמעה צפירת אזעקה, ובאופן טבעי נטו כל יושבי החדר לקום כדי לרדת למקלט. כולם, מלבד בן-גוריון, שלא התייחס כלל לאזעקה, ומשום כך המשיכו הכול לשבת במקומותיהם ולשמוע על הצורך בפתיחת הדרך לנגב, שתהיה מבצע קשה, אך אם לא, תיעצר החזית היכן שהכוחות המצריים כבר מצויים כיום, בפלוג'ה.

התבונן שרגא ימינה ושמאלה: ישראל גורפינקל שבנו חיים גורי בחזית. יהודית שמחוני שבנה אסף בחזית הדרום. אביגור עצמו שבנו בחזית אחרת. משה, בנו של שרגא, נמצא אף הוא בחזית הדרום. לפתע תפס שרגא שהמכנה-המשותף לכל היושבים בחדר במטכ"ל הוא העובדה שכולם הורים לבנים ששירתו בחזית, רובם בדרום. התברר לו שבן-גוריון רצה להביא לידיעתם, לפחות ברמז, שעומדת להיפתח חזית קשה, ורצה לבדוק ולראות את תגובת הקבוצה.

אמר שרגא: "אני רוצה לשאול כמה שאלות."

ענה בן-גוריון: "קודם כל תגיד לי מדוע אתה לא מחליף שם-משפחה. תראה, נוסוביצקי זה לא שם בעיניי."

שרגא הודה שאכן הם חושבים זה זמן רב על שם עברי חדש למשפחה.

המשיך בן-גוריון ואמר: "לא יהיה בצבא הגנה לישראל מפקד שלא יהיה לו שם עברי. זה מחייב גם אותך, והמשפחה שלך."

שרגא: "דיברנו בינינו על השם נצר."

בן-גוריון: "טוב. טוב. תשאל משה שרת – ואם הוא יסכים, מקובל עליי. ובכן, אני נותן רשות הדיבור לשרגא נצר."

לימים לא זכר שרגא את תשובותיו של בן-גוריון. האווירה היתה נרגשת. נשמעו קולות של הפצצה אווירית, והיו ידיעות על פגיעות. הישיבה נמשכה שעות אחדות, וכשחזר שרגא הביתה, אמר לדבורה:

"מהיום את לא דבורה נוסוביצקי. את דבורה נצר. בן-גוריון החליט."

אמרה דבורה: "תשאל קודם את דן פינס."

שרגא: "מה אני יכול לשאול? בן-גוריון כבר אמר – שרגא נצר, אז אני אלך להגיד לא? – אפילו שרת כבר אישר."

משנודע השם החדש לדן פינס, ידידם של שרגא ודבורה מימי "החלוץ" ברוסיה, ומבכירי עיתון "דבר", רגז מאוד על השם החדש. "נצר" זה עניין נוצרי. לא כדאי להסתבך בשם כזה!"

"פארפאלן!" אמר שרגא. אין מה לשנות.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אסי דגני

שיר אופטימי

"פְּלוֹנִי הָלַךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב"

מְקֻבָּל לוֹמַר עַל אֶחָד שֶׁנִּפְטַר.

וּפְרוֹפֶסוֹר לֵיבּוֹבִיץ יְשַׁעְיָה

שֶׁהוּא מֵעֵין נָבִיא בֶּן זְמַנֵּנוּ

אָמַר לְאִשָּׁה שֶׁמִּמֶּנּוּ בִּקְשָׁה

כִּי יִתְפַּלֵּל לָאֵל שֶׁבְּעֶזְרַת הַשֵּׁם

יַחְלִים בַּעֲלָהּ,

שֶׁגַּם הַהֵפֶךְ מִתְחוֹלֵל

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם!

אָמְנָם מִן הַמֵּתִים

אִישׁ עוֹד לֹא מַמָּשׁ חָזַר

לְסַפֵּר לָאֲבֵלִים

עַל אוֹדוֹת הַמַּעֲבָר

הַחַד-סִטְרִי הַזֶּה

מַטִּיל הָאֵימָה –

וְלָנוּ לֹא נוֹתָר

אֶלָּא קֻרְטוֹב שֶׁל נֶחָמָה

לְאַחֵל לְעַצְמֵנוּ

שֶׁיִּהְיֶה טוֹב.

* * *

עדינה בר-אל

עידית דיין: בית ספר של קֵרוּב לבבות

עידית דיין ממושב ניר ישראל מנהלת בית ספר מיוחד במינו בעיר שדרות. אוכלוסיית התלמידים מגוונת: דתיים, חילוניים, עולים מאוקראינה ובני אריתראים. בית הספר מצטיין בשיתוף פעולה עם ההורים, בפרויקטים של לימודי בחירה ואחרים, ובשילוב בעלי מוגבלויות בצוות. הכול באווירת ה"יחד".

בעיר שדרות, שסובלת מזה עשרות שנים מפגיעות חוזרות ונשנות של טילים ופגזים, שמבוגרים וילדים סובלים מטראומות עקב המצב הביטחוני, דווקא שם משתדלים לשוב לשגרה ככל האפשר, ודווקא שם מתנהל תהליך חינוכי ראוי לדוגמא, בבית ספר "גיל-רבין" בהנהלת עידית דיין ממושב ניר ישראל. 

הדרך לניהול עוברת בחינוך

עידית דיין לבית עיני נולדה בשנת 1982 באשקלון. היא למדה בבית הספר היסודי "בית יחזקאל" ובתיכון מקיף "עירוני ד" בעיר. בצבא היא שירתה בחיל הקשר. לאחר השחרור מצה"ל, בשנת 2004, היא נישאה לשימי דיין, שמשפחתו ממפוני מושב ניסנית בגוש קטיף. ואז, תוך כדי הרחבת המשפחה היא החלה את דרכה במסלול החינוך.

בתחילה למדה באוניברסיטת בר-אילן בחוג לחינוך וקיבלה תואר ראשון. ולאחר מכן למדה בתוכנית "הסבת אקדמאים" במכללה האקדמית "אחווה" וקיבלה תעודת הוראה. מקום העבודה הראשון שלה כמורה היה בבית הספר היסודי "אילנות" באשקלון, שם לימדה במשך 11 שנים ומילאה מגוון תפקידים:  מחנכת כיתה, רכזת חברתית, רכזת פדגוגית, רכזת הכלה והשתלבות. תוך כדי חינוך כיתה היא השלימה תואר שני בניהול מערכות חינוך במכללת "חמדת הדרום".

אבל עידית לא הסתפקה בכך. מיד לאחר סיום התואר השני היא התחילה לעבור מיונים במכון "אבני ראשה" – שהוא מכון להכשרת מנהיגות בית ספרית. מכיוון שזו היתה תקופת הקורונה, התקיימו המיונים באמצעות הזום. "עברתי את המיונים" היא מספרת "והתקבלתי לקורס מנהלים ב'מכללת אחווה', שנמשך שנה שלמה. עוד לפני סיום הקורס הזה, באמצע השנה בה היא מחנכת כיתה ג', היא ניגשה למכרז למשרת ניהול בית ספר בשדרות. "וכך התחלתי את קריירת הניהול שלי באמצע השנה, כיוון שמנהלת בית הספר הקודמת עברה לתפקיד אחר. בחודש ינואר 2022   נכנסתי לנהל את בית הספר 'גיל רבין' בשדרות, כשאני ממשיכה את לימודי קורס המנהלים ב'אבני ראשה'." 

בית ספר רב תרבותי

"זהו בית ספר לחינוך קהילתי, שהוא רב תרבותי." היא מציינת, "יש בו מגוון תלמידים מאוכלוסיות שונות: יש כאן דתיים, חילוניים, עולים חדשים מאוקראינה, בני עובדים זרים מאריתריאה וגם תלמידים מהקיבוץ העירוני שנמצא בשדרות, (שהוקם על ידי יוצאי קיבוצים אשר חיים חיי שיתוף עם חדר אוכל משותף וכדומה).

שולחנות עגולים להורים ולצוות

"אנחנו באמת מובילים את בית הספר לאור התפיסה של תקשורת מקרבת." מציינת עידית. "ההורים  מאוד מעורבים. בעצם הצוות וההורים שותפים לגידול הילד, שותפים להצלחות שלו, לחוויות הטובות שלו. לכן ההורים הם חלק בלתי נפרד של בית הספר בהחלטות ובהובלת יוזמות."

 ואיך משתפים את ההורים? היא מביאה דוגמא: "בשנה שעברה בחרנו להתמודד עם בעיית האלימות הקיימת בחברה הישראלית. הקמנו צוותים של 'שולחנות עגולים', בהם השתתפו מורי בית הספר וההורים. בשיחות לא הסתרנו דבר. מורים דיברו באופן גלוי בפני ההורים מה הם חווים בבית הספר. ובעקבות הדיונים יצרנו תוכנית התמודדות עם האלימות. גם הילדים השתתפו בשלב בניית התוכנית. הם הבינו את הנושא והביעו דרכים לקידום הנושא. ובדרך זו אנחנו מלבנים יחד עם ההורים והתלמידים כל נושא ומעלים רעיונות איך להתמודד. כל בעייה, קטנה כגדולה, עולה לדיון בשולחנות העגולים.  

דוגמא נוספת שמביאה עידית הוא נושא ניקיון השירותים. כידוע, בבתי ספר יש שירותים לא נקיים והתלמידים, במיוחד צעירים ו/או חדשים, נרתעים לפעמים מלהשתמש בהם. "בשלב בניית התוכנית להתמודדות עם נושא זה, פנינו לילדים לשמוע מה הם חווים, מה הם מרגישים ומה הם מציעים כדי לפתור את הבעיה." מספרת עידית. "הבאנו לבית הספר הצגה בשם 'דוקטור שירותים', בה מביאים אסלה של ממש  ומסבירים לילדים איך משתמשים בה ואיך לשמור על הניקיון." מלבד זאת נציגים ממועצת התלמידים של בית הספר עוברים לעיתים מזומנות בחדרי השירותים, רושמים את מידת הניקיון ועוד הערות על דף, ואחר כך מעירים או מחמיאים לכיתות שבמבנה. "גם הורים הגיעו לסיור בשירותים." מוסיפה עידית.

לימודים מתוך בחירה

על פרויקט מיוחד במינו – לימודים מתוך בחירה – מספרת עידית. "בשנה שעברה הגענו למסקנה: כאשר הילדים בוחרים מה ללמוד, אין בעיות משמעת והם נהנים יותר ולומדים בחשק. זה נקרא 'אקדמיית גיל רבין'. הילדים לומדים בכיתות תלת גיליות: תלמידי א-ג ותלמידי ד-ו באותה כיתה. בשנה שעברה קיבלתי לשם כך רצועה של שעתיים, השנה רצועה של ארבע שעות. זה נוסף ללימודי החובה, כמובן. בכל שבוע, בכל יום שלישי, מגיעים התלמידים לבית הספר, ובמקום לכיתות האם שלהם הם נכנסים לכיתות שהם בחרו. ויש להם שתי רצועות למידה: רצועה אחת אקדמית ורצועה אחת 'גוף ונפש'." התלמידים בוחרים את נושאי הלימוד מתוך חוברת הכוללת את כל הקורסים. ביניהם: שבעת פלאי תבל, קריאה – מה נשמע? יהיה בספר, עמים וטעמים, השף הצעיר, יוגה, תקשורת, שפת השטח, מחול, תכשיטנות, מסביב לעולם, מסע בחלל, נוח בתיבה .

"כל מורה בבית הספר בוחר נושא שמעניין אותו ובונה קורס שהוא ילמד בו. בעצם," מציינת עידית, "לא רק התלמיד בוחר מה ללמוד, גם המורה בוחר מה ללמד." בעצם כל מורה בונה קורס בנושא שהוא בוחר, שהוא מתחבר אליו. כך שגם המורה בוחר וגם התלמיד בוחר."

השנה התלמידים יוכלו  לבחור לא רק נושא. הם יבחרו איך ללמוד מקצוע מלימודי הליבה. מספרת עידית: "בשכבת כיתות ד' כולם לומדים מתמטיקה, אבל יש ארבע כיתות, ובכל אחת לומדים מתמטיקה בדרך שונה. כגון מתמטיקה במחשב או מתמטיקה באמצעות משחק. בתחילת המחצית יבחרו הילדים איך הם מעדיפים ללמוד מתמטיקה ולאיזו כיתה להיכנס."

אחד הנושאים החדשים השנה בבית הספר הוא "לימודי יער". במסגרתו יוצאים תלמידי כיתות א'  ליום לימוד  ביער.

הלב נפתח בעירייה

אבל בלי תשתית רחבה, תמיכה כספית ועידוד לא ניתן לקיים את כל התוכניות. "בשדרות הלב נפתח." אומרת עידית. "מהיום הראשון בו הגעתי לריאיון אצל סגן ראש העיר, אלעד קלימי, ופגשתי גם את גיל חדש מנהל אגף החינוך, התקבלתי בחיוך חם, חשתי שרואים אותי, ששומעים אותי. ואכן אנשים אלו, וכמובן גם ראש העיר אלון דוידי, שהחינוך הוא בראש מעייניו, שותפים להצלחות שלנו. עבור כל מה שצריך אני מרימה טלפון לאחד מהם, ובקשתי מתקבלת." והיא מוסיפה: "אין חלום שהם לא מגשימים לנו. הם מגשימי החלומות שלנו פשוטו כמשמעו. לדוגמא: למרות שאנחנו בית ספר סביבתי והטבע חשוב לנו, השטח בקדמת בית הספר צחיח, ללא ירק. והנה לפי בקשתי, בחופשת סוכות יטעו פה עצים, ובמקום משטח האספלט הקיים ישתלו עבורנו דשא. אז כאשר יש כל כך הרבה שותפים להגשמת החלומות וכל כך הרבה אנשים שמוכנים לסייע – הורים, הרשות המקומית, מורים, תלמידים – הכול אפשרי."

שילוב בעלי צרכים מיוחדים

מסתבר שיש עוד פן הומאני מאוד בעבודתה של עידית המנהלת, והוא שילוב אנשים בעלי מוגבלויות בצוות שלה. מספרת עידית: לפני שנתיים קיבלתי להתמחות בבית הספר צעירות שלמדו במכללת 'דוד ילין' בירושלים שהוכשרו להיות סייעות למורות. בשנה שעברה הן עבדו בבית הספר שלנו כסייעות בשכר מתנדב. השנה פניתי לראש אגף החינוך בעירייה ואמרתי לו, שזה לא הגיוני שהן תעבודנה בשכר מתנדב. והוא מיד הרים את הכפפה, פירסם מכרז לתפקידי סייעות, והן ניגשו למכרז כשוות בין שווים. והנה השנה יש לי תקן לשתי סייעות. הן מוגבלות, מתניידות על כיסא גלגלים, והילדים מקבלים אותן כל כך יפה."

וכך, בבית ספר רב תרבותי זה, מגשימים גם את ערך קבלת האחר. אם זה בנגישות מתאימה למי שזקוק לכיסא גלגלים או קביים, ואם זה בהתחשבות באלרגיות שיש לילדים, וכל התלמידים מכבדים את האיסור להכניס מוצרי מזון אלרגניים.  

עזרה הדדית וערבות הדדית

יום אחד הגיעה לבית הספר מדריכה לצורך טיפול רגשי בשיטתNLP  (שנותנת מענה למשברים, חרדות ועוסקת בהעצמה אישית). היא אמרה לעידית: "כשנכנסים לבית הספר מרגישים פה אהבה גדולה, חום." ועידית ענתה: "אכן, יש כאן בבית הספר יש כאן ערבות הדדית ועזרה אחד לשני, לפעמים אפילו ללא צורך לבקש." והיא נותנת דוגמא: "בסוף החופש הגדול, כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, נפטרה אחותה של אחת המחנכות.  בלי שנתבקשו,  הגיעו שתי מורות, סידרו את הכיתה של אותה מורה, קישטו אותה והכינו חומרי לימוד עבורה. זה ממש מחמם את הלב." ועוד היא מוסיפה: "כל עובדי בית הספר – אב הבית, אם הבית, השומר, הסייעות, המורים – כולנו נמצאים באותה קבוצת הווטסאפ. את כולם אני מזמינה לכל אירוע."

ברור שהאווירה בבית הספר, שיתופי הפעולה בין כל הגורמים, יוצרים תשתית טובה לחינוך ערכי. וכל זה מוקרן מ"למעלה" מדמותה הייחודית והנעימה של עידית דיין, המנהלת. "הדבר הכי חשוב לי מהיום הראשון שלי בבית הספר, הוא קרוב לבבות, חיבור של כולנו יחד."

מצב ביטחוני

כל הפעילות היפה הזו ראויה להוקרה מיוחדת, כי היא נעשית על רקע מצב ביטחוני קשה באזור. עידית מספרת על ההכנות בבית הספר למצבי החירום ועל החזרה לשגרה שלאחריהם:

"לצערנו אנו למודי ניסיון ומתורגלים במעבר משגרה לחרום ובחזרה. במהלך השנה הילדים מתרגלים למידה בחרום באמצעות אמצעים מתוקשבים וכללי התנהגות בזמן חרום בבית הספר. הצוות והתלמידים מתרגלים בזמן שגרה כלים להתמודדות בעיתות לחץ ומצוקה, ובזמן אמת אנו נמצאים שם בשבילם. החזרה לשגרה היא אתגר משמעותי, ומילת המפתח היא 'חוסן'. אנו חוזרים לשגרה באופן מדורג, עם פעילויות לאוורור ושיתוף רגשות, הבנת המצב, חיבורים חברתיים וכל פעילות שתסייע ותקל על הצוות ועל התלמידים."

במושב

לפני 12 שנה עברו בני הזוג עידית ושימי (שמעון) דיין להתגורר במושב ניר-ישראל. הם הזדמנו לשם במקרה, לאחר שביקרו במכון ספא שהיה קיים אז ביישוב, ומן הרגע הראשון הם התאהבו במקום וחשו שכאן הם רוצים לחיות.

כאשר עידית נשאלת מדוע באו לגור במושב, היא עונה מיד: "באנו מתוך רצון ושאיפה לחיי קהילה." וזה כנראה טבוע בה היטב, לאור האופן בו היא מנהלת את בית הספר שלה, שמבוסס על שיתוף פעולה ויחד. היא התנדבה במשך עשר שנים בוועדת תרבות, ולדבריה נהנתה מכל רגע. ויותר מזה, היא 'נידבה' את שימי בעלה לפעילויות שונות. "יש פה צבע מיוחד לחיי קהילה." היא מוסיפה. "אמנם נוצרות בתוך הקהילה קבוצות מישנה, כגון של הורי תלמידי בתי הספר או גני הילדים, ועם זאת יש פה 'יחד' של כולם. דוגמא לכך היא התגייסות של התושבים בני כל הגילים לשמירה בלילות בעת הצורך." 

שימי, בעלה של עידית, עוסק בתחום הרכב ונציג בהנהגת ההורים בבית ספר "ניצן" בקיבוץ ניצנים. הם הורים לאורי בן ה-18. הוא עומד בפני גיוס ובקרוב יתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית מתמטיקה ופיסיקה במסגרת "קדם עתידים". נועם בן 15 לומד בכפר-סילבר, עמית בן 12  לומד בבית ספר "שקמה" ועומר בן 8 בבית ספר "ניצן" בניצנים.

ומובן שהמשפחה נהנית מאוד גם מן האווירה הכפרית במושב. "יש פה קסם, במקום הזה,"  אומרת עידית. "אני אוהבת את הטבע, את השקט." והיא מצליחה במידה זו או אחרת להשרות שקט ושלווה גם בתוך בית ספרה, שהוא אי של אחווה בתוך העיר שדרות, שסובלת ממלחמות ומפגיעות.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1302, 26.9.2023.

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2000

27.3.00. יום שני. לפני הצהריים קופץ עם יהודית לקניות ובערב אנחנו בחנות הספרים "תולעת ספרים" ברחוב באזל לכבוד צאת הטרילוגיה של אורפז במוסד ביאליק יחד עם הקיבוץ המאוחד. אורפז ניראה זקן מאוד. נחמדה מאוד גי בתו, ואנחנו פוגשים גם את רותי, אשתו לשעבר, לבנה כולה, לאחר שלא ראינו אותה שנים רבות.

משה בן-שאול אומר לי שלא היה יכול להניח מהיד את "שלוש אהבות" עד שסיים את קריאתו, ונורית גוברין מספרת לי ששלמה בעלה קורא את הספר בחדר אחר בדירה והיא שומעת משם קולות צחוק והוא ממש נכבש לספר.

בערב לאורפז, מדבר בחור צעיר וסימפאטי בשם יורם מלצר, מלא כוונות טובות אך לא כל כך בשל עדיין. אחריו מדבר דן מירון. רוב דבריו מאולצים ולא מדוייקים, אבל דבר אחד מעניין הוא אומר. הוא מזכיר, ללא שום קשר, את "שדים" של דוסטוייבסקי, ומציין שלפעמים מוצאים את הביטוי הרוחני בפוליטיקה, ולפעמים הפוליטיקה היא הביטוי של הרוחניות, כמו ב"שדים". מה שמעניין בהבחנה הזו, שלדעתי אין לה קשר לאורפז, הוא שלא רק "ספרות מגוייסת" מבטאת את הצד הרוחני שבפוליטיקה, ולהיפך, בתקופתה. נידמה לי שדוגמה טובה לאמירה של מירון הם דווקא הרומאנים של סמי מיכאל.

24.6.00. אני שם לב שהטרילוגיה של אורפז נקראת "לפני הרעש" ומחליט לזנוח את השמות "אחרי הרעש" ו"אחרי הרעד" וכעת השם החדש של הרומאן הוא "והארץ תרעד" או "הארץ תרעד".

מתוך יומן 2001

7.6.01. לפנות-ערב אני נפגש עם יצחק אורפז בקפה של שלום, מול הכיכר, ליד הכניסה לבניין שבו הוא גר.

כתמיד נעים לשוחח איתו כי יש בו קסם אישי רב. הוא מספר לי שהוא מקיים פגישות עם שני קשישים, מעל לגיל שמונים, שנמסרו לטיפולו על-ידי אירגון של מתנדבים, והוא עשה זאת כדי לנוסת לצאת קצת מתוך עצמו. גי בתו, היחידה שממשיכה את דרכו וכותבת שירים. יש לו שישה נכדים. הוא אומר שרוב חייו עוברים עליו בדיכאון, ורק הכתיבה גואלת אותו מהמצב הזה, אבל לאחרונה הוא לא יכול לכתוב שום דבר חדש למרות שמדי פעם הוא עושה את כל ההכנות. סיפר קצת על המשמעויות של הרומאנים שלו, דרך עלילותיהם, ואני מוכרח לומר שזה נשמע קצת משעמם. נתן לי בהקדשה את הטרילוגיה של הרומאנים שלו, שיצאה לפני כשנה בהוצאת מוסד ביאליק.

מתוך יומן 2002

30.9.02. "כל גודלה של הדירה על הגג ברחוב זמנהוף 32 בתל-אביב," מספר יצחק אורפז, "היה שניים וחצי מטר על מטר וחצי. רק בשקערורית שבקיר היה אפשר להחזיק ספרים. ואם הכנסת כורסה, כפי שעשה שדה, לא נותר בחדר מקום אלא למיטת יחיד. השירותים היו בנפרד, אף הם על הגג."

יצחק קנה את הדירה בדמי-מפתח מדיירה הקודם, יגאל מוסינזון.

כאשר החליט לעבור לדירת-גג טובה יותר, בשדרות נורדאו, זו שלימים שימשה לו השראה לספרו "נמלים", נתן אורפז מודעת מכירה בעיתון.

יום אחד מצלצלים בדלת ועומד על המדרגות אברהם רימון, איש בעל נפח ונוכחות כבדה, ומאחוריו משתרכת דמות קטנה, נמוכה, עם ראש גדול ויפהפה, "וכשפקח בפניי את עיניו, ושכח לעצום אותן, דבר שמתברר שהיה קורה לו לעיתים קרובות, והיה לו מבט יפה בעיניים הירוקות ששוכח לסגור אותן ומחזיק אותן פקוחות עד שהן שוקעות בך – מין אסטראטגיה כזו, שפעלה כניראה גם על בחורות."

רימון: "באנו בעניין הדירה. ראינו את המודעה בעיתון." הוא סקר אותה במבטו. לא היה הרבה מה לראות. "הדירה תתאים לך?" הוא פונה לבא-עימו.

הלה מאשר בניד-ראשו שכן.

 "תכיר – פנחס שדה," אומר רימון לאורפז.

ואז אורפז: "אתה הוא שדה, המחבר של 'החיים כמשל'?"

 "כן."

 "אני מברך אותך שכתבת ספר שכזה."

 "תודה, ונעים לי להכיר אותך. קראתי את סיפוריך ב'עשב פרא' ואהבתי את התמימות שבהם, והיתרון הגדול שבהם שאינם דומים לספריו של משה שמיר."

 "למה דווקא שמיר?"

 "כי יש אומרים שאני דומה לו חיצונית," משיב שדה.

ככה החלה ידידותם. אורפז: "תמיד עמדה על השולחן אצלו קופסת סרדינים לא-פתוחה ולידה תחתית ובה שתי עגבניות אדומות, ללא פגם, וסביבן תפזורת של זיתים דפוקים. הכורסה היתה כמעט דבוקה למיטה. הבאת בחורה, התחלת לזוז, לא היה מפלט. הברכיים נגעו והשאר כבר בא מאליו."

 "מצווה לעזור להן," היה שדה אומר לו, כשהוא מגדיר את רובן כמסכנות, כנערות אשפה.

יום אחד הזמין אורפז את שדה למסיבה בדירתו החדשה. היו שם נתן זך, דליה רביקוביץ, נפתלי יבין ועוד כמה דמויות צעירות מעולם הספרות והתיאטרון התל-אביבי.

במהלך השיחה שדה התחיל למנות אחת לאחת בפני הנוכחים את מעלותיו הדיוניסיות של – אדולף היטלר!

זו שהיתה חברתו של אורפז באותה תקופה לא התאפקה והחלה לצעוק על שדה – איך הוא מעז לדבר כך!

לדברי אורפז: "שדה השתתק מיד. הוריד את ראשו ולא הרים אותו, מסתיר מהנוכחים את עיניו היפות עם הגבות העבותות. לעיתים קרובות היה מתעטף בשתיקה ומרכין ראש כמנתק עצמו מסביבתו, ובשתיקות המתמשכות הללו גם קבע לעצמו מעין יתרון על זולתו."

לאחר זמן-מה קם, עבר לחדר השני וישב על קצה המיטה, עדיין בהרכנת ראש.

 "איכפת לך אם אירדם קצת?" שאל את אורפז.

 "כרצונך."

לאחר זמן לא רב עבר אורפז בחדר ומצא את שדה שקוע על מיטתו בשינה עמוקה.

אהוד: הזכרת שמו של תמוז היתה מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך "הארץ שלנו", לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון-לנוער ובכך הבטיח את קיומו כסופר בשנים שבהן כתב את "החיים כמשל". תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא לספר מו"ל.

שדה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, המצוי לדעתו ב"עולם הטומאה" וחי "חיי כלבים".

ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.

יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב"חיי אליקום", שהופיע ב"הספריה לעם" ב-1965. אורפז זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות-טובה מצד פנחס: "איך יכולתי לקבל זאת ממך?"

וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים.

אהוד: שדה ואני, מעולם לא רבנו, אך כאמור, ידידותנו פקעה כאשר הכין לדפוס את ספר מכתביה של חבצלת אליו, "התמסרות" (1973). "נשבר לי" ממנו וחדלתי לבוא אליו. מבלי שנאמר בינינו דבר על כך, הוא ידע שהפסקת ידידותנו היא המחיר ששילם עבור "התמסרות". חדלתי גם להתעניין בספריו החדשים ולא קראתי אותם].

אהוד בן עזר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 856 מיום 15.7.13

ד"ר ארנה גולן

גבריות צעירה ושמחה בעולם בראשיתי שגבולותיו פתוחים

על ספרו החדש של אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים"

במאמרו המעניין והמנומק  (בגיליון "חדשות בן עזר" 855) תוהה ד"ר משה גרנות אם יש צידוק "לגלישות של הספר מהעניין העיקרי – מסעות עם נשים," והוא מתכוון לגלישות שעניינן בעיקר סיפור אנקדוטות, משעשעות למדי ואולי גם מעניינות מהווי החיים בהיאחזות [קיבוץ] עין גדי, שאינן תורמות, לדעתו, לנושא העיקרי ונראות כסיפור נפרד. בכך תוהה, למעשה, גרנות מה בעצם מלכד את שני הנושאים הנפרדים הבונים את ספרו החדש של אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים": האחד, תולדות קיבוץ עין גדי בראשיתו כהיאחזות נח"ל (ולמעשה – גם פרקים בתולדות פתח תקווה), והשני – הרפתקאות מיניות סוערות של בחור צעיר, להוט ונלהב בתשוקתו, הגם שלרוב הן לא ממומשות עד תום. 

ואכן, למרות  שהנושא הראשון מהווה רקע תקופתי למתחולל בתחום השני, הרי שלמעשה, בשל ההרחבה בתיאורים הם ניתנים בנפרד, כל תחום במפורט ולעצמו. השוני באופיים מתגלה גם כניגוד שבין מסירה דוקומנטרית מדוייקת ומפורטת – ברוב כישרון, יש לומר, ולא פעם ברוב הומור – של תיאורי המקום, התקופה ואנשיה, תנאי הקיום, ואפילו מאכלים ודרכי הכנתם (הלחם במיוחד, הטשולנט ועוד) ,לבין מה שנראה כתיאורים מופלגים ומשועשעים, רווי תשוקה, ויש שיאמרו "פורנוגרפיים", שמגיעים לעיתים עד כדי מה שעשוי להיראות כהפלגה בידיונית ומשועשעת שבתיאורי המגע המיני וכל "המזמוזים" שסביבו.

ובכל זאת, האם יש איזה קשר סמוי בין שני הנושאים הללו, קשר שאהוד בן עזר לא טרח להבהיר לנו, אך היה קיים במחשבתו?

לדעתי, אם נגלה קשר כזה נבין טוב יותר לא רק את עולמו  של "חיימקה שפינוזה", הנחלאי המתהולל של שנות ה-50 המאוחרות והמוסיף להתהולל גם בשנים שלאחר מכן, אלא גם את התקופה ההיא, ובנוסף גם את טיבו של הספר הזה, שמחברו הגדיר אותו כרומאן פיקרסקי. לשם כך ראוי לשאול תחילה: מה בעצם מניע את המחבר, או את גיבורו חיימקה שפינוזה, לספר את סיפורו לאחר שנים, כשהוא כבר מבוגר, "זקן" כמעט?  על מה הוא מתרפק מימיו  הצעירים בעין גדי? מה  הוא מוכרח לספר לנו ולמה?

ניתן, כמובן, לומר שכאדם מבוגר ונוסטלגי, הוא מתרפק על זיכרונות מעברו הצעיר והיפה ולכן הוא הופך  אפילו כישלונות וקשיים – להישגים או למאורעות מבדחים. למשל, די אם  נזכיר את קשיי ההיאחזות, אם בתחבורה המקשרת לארץ ואם בפגעי האקלים השורף בקיץ וגורם לשטפונות עזים בחורף, ואת הכישלונות החלקיים או המלאים  ב"מסעותיו" עם נשים, הלא הם המגעים המיניים הלא תמיד מושלמים ופעמים רבות גם לא מושגים. ובכל זאת, הכל מתואר בעליזות, ללא הרהורי ייאוש או סבל, ולעתים הדברים מעוררים בראייה לאחור צחוק או גיחוך עצמי.

אבל אם כך, מהו אותו עולם המעורר בו כמיהה והתרפקות ושמחה או  רצון להנציחו?  מהו הקשר הסמוי בין היאחזות הנח"ל [הקיבוץ] בעין גדי, להרפתקאות עם נשים ולזיכרונות המפתיעים, המבצבצים מפעם לפעם, מפתח תקווה המושבה בעשורים הראשונים להיווסדה, והם אפילו מופיעים במרוכז לקראת סיום הספר בחלום מדהים המתחולל ברחובותיה הראשונים של פתח תקווה. מה בעצם קורה כאן?

לדעתי, מה שקורה כאן הוא ומאחד את הכל זו התרפקות משועשעת על הגבריות הצעירה והתמימה, המתאפיינת במיניות עזה, תוססת ולוחצת, השואפת להתפרץ ויכולה לעשות זאת באופן המתואר – רק משום שהכול מתחולל בעולם בראשיתי וראשוני, שאף בו אין עדיין יציבות וביסוס. עולם זה עדיין לא נוסחו בו ולא נקבעו הנורמות החברתיות והמוסריות ולכן ניתן "להשתולל" בו. זהו עולם שאפילו הטבע מתפרץ בו בשיטפונות  פראיים כרצונו ומפתיע את הכול כיוון שעדיין אינו מוכר ועדיין אינו מרוסן בידי אדם, ואף הדרכים נסחפות בגשם והכול מתמסמס, כי העולם החיצוני מכאן והחברתי מכאן רק אט אט נעשים מוכרים  ונשלטים. ולכן, יש מן ההרפתקנות המאתגרת ומשעשעת גם בעולם של ההיאחזות וגם בעולם הגברי הצעיר.

וכיוון שאין יציבות וקביעות, לא בטבע וגם לא בשלב הראשוני של  ההתיישבות והחיים בה, וכיוון שהגבריות הצעירה, הראשונית והבלתי נשלטת הזו, מצוייה בעולם של צעירים בלבד, ואשר הנורמות החברתיות, שבדרך כלל מועברות מעולמם של מבוגרים – שכמעט אינם קיימים כאן אלא רק מעט וברקע – אינן מוטלות עדיין על  הצעירים החיים בפינה מרוחקת ובראשיתית (אבל גם במקומות אחרים, כמו בחיפה ובתל אביב המתהוות, יש פורצות גדר, עם גבולות מגוחכים), הרי גם הגבולות "המוסריים", ובעיקר בתחום המיני, עדיין לא נקבעו במסמרות וניתן "להתהולל" בלא להתעמק יתר על המידה בהיבטים פסיכולוגיים או אידאיים. אין תימה, שלא מופיע כלל איזכור של הערכים החלוציים שהביאו את הצעירים אל ההיאחזות הזאת.

מאידך, בעולם ראשוני זה יש גם תמימות טובה,  אין רצון להזיק אלא רק תחושת חופש ושובבות הרפתקנית, מעין נאיביות ראשונית גברית וחברתית,  המוסיפה להתקיים למרות קיומה של המסגרת החברתית, כי זו אכן אינה לוחצת (ואמנם, ברגע שהיא מתחילה ללחוץ והחופש לממש את הרצון האישי נפגע וחיימקה מנושל מתפקיד האופה, הוא עוזב את עין גדי).

אפשר אם כן לסכם ולומר, שהעולם הסובב את הגבר הצעיר – גם העולם החברתי-התיישבותי וגם  הטבע הסובב, ובדומה להם גם העולם הגברי היצרי, על המיניות המטרפת את הדעת והמגע עם נשים – עדיין בתהליך של ביסוס הבריאה, עולם ההולך ומוקם ומתבסס, הולך ומתייצב או מתפענח. העולם שבחוץ הוא פתוח ובראשיתי וגבולותיו גמישים, על כן הוא הולם את הגבריות הבראשיתית הצעירה, השואפת להתפרץ ולהגיע לפורקן, שגם הקשיים נתפסים על ידה כחוויות מאתגרות ולרוב גם שמחות או לפחות, בראייה לאחור –  מעוררות גיחוך או צחוק.

כל אלה  בונים "רומאן" – כפי שמכנה אותו בן עזר ­– שאינו רומאן במובן המקובל והמסורתי אלא, כפי שבן עזר עצמו מכנה אותו, מעין רומאן פיקארסקי. רומאן זה מונע על ידי צורך שאינו בר כיבוש לשחזר תחילה, ובתיאור מפורט ומדוייק גם מבחינה לשונית, את העולם הבראשיתי ההוא – ויש לומר שהשיחזור אכן מעורר התפעלות בדיוקו (די יהיה אם  נציין את תיאור האפייה הפרימיטיבית של אז על לישת הבצק ב"מלוש", הגעת משאית הטיטאניק, פרטי החיים והטבע בעין גדי ואפילו בחיפה, מאפיית "אחדות", הנמל או אפילו בית הוריה של מלנכולי). הרקע "הבראשיתי" והפתוח הזה הוא המאפשר להפליג בהרפתקאות מיניות ומפורטות, שכולן משובבות נפש ונותנות ביטוי לגבריות הצעירה העולה על גדותיה בתשוקה, כי זו אפשרית רק בעולם כזה.

רומאן פיקרסקי, כידוע, אינו שואף לאחדות העלילה, הזמן והמקום. החוט  המקשר ומצרף את הכול הוא הדמות המרכזית העוברת מפה לשם. גיבורו נוטה להחליף מקומות חיים ואפילו לנדוד, אינו מקובע במקום, בסביבה החברתית ובנורמות שבה, אינו גיבור גדול אלא מעין אנטי-גיבור שמרבה להיכשל אבל לא לוקח את כישלונותיו ברצינות. על כן הוא נקלע להרפתקאות מסמרות שיער, מסתברות וגם בידיוניות בעליל, הקורות לו בזו אחר זו, אבל הוא מאיר אותן בהנאה סיפורית ובהומור, ולפעמים  בלעג לעצמו או לתופעות חברתיות שמסביבו.וכך אף כאן. גם כשהמגע המיני אינו בא למימוש מלא, הרי "הגיבור" נהנה ומביא את הפרטנרית שלו לרוב אפילו לסיפוקה, כיוון שהוא בקי באופן אינטואיטיבי בתורת הליטוף והגירוי והוא עצמו כולו שקוע בה ורווה נחת.

ואם כך, מדוע מכריז הסופר בן עזר על העטיפה שזה "רומאן לא מוסרי", "גדוש ניבולי-פה", "ספרות עסיסית", "רומאן שנשים אולי תאהבנה"?

זהו, שבדיוק בגלל זה. בגלל העולם הפתוח הזה, העולם שלא הוגדרו בו עדיין הגבולות, שהנערה או האישה מתוארות  בו במימד הפיסי והמיני של קיומן, מה שהיו מכנים היום בשם "החפצה", כאובייקט מיני. אלא שצודק ד"ר גרנות כשהוא דוחה את הטענות הנשיות שהרומן "מזיק", אבל לדעתי לאו דווקא בגלל ש"הרפש שמוטח בגברים" ברומאנים נשיים הוא רב הרבה יותר, כדעת גרנות – אלא משום שההומור והתמימות ושיחזור התקופה מונעים מהספר בשלמותו להפוך לפורנוגרפיה (מה שאולי לא טוב להיקף המכירות...) ועושים אותו מועמד ראוי למדלייה של הוקרה מקיבוץ עין גדי, שזכה למה שרק קיבוצים בודדים זכו לו.

ד"ר ארנה גולן

* * *

נעמן כהן

מלחמת עזה

מוקדם עדיין לכתוב על מלחמת עזה. לראשונה מאז מלחמת השחרור נכבשו יישובים ישראלים. התמונות בהם הערבים מדליקים בתים בקיבוץ בארי כדי שיצאו מהממ"דים וניתן יהיה לרצוח אותם מזכירות את גטו ורשה.

לא יאומן – יותר ישראלים נהרגו היום מאשר במלחמת ששת הימים בגזרה הדרומית, אז עמד צה"ל מול 240,000 חיילים מצריים, וכבש את עזה וכל סיני, וכאן מדובר רק בכמה מאות ג'יהאדיסטים, ועוד מאות אזרחים שפרצו את הגדרות בלי התנגדות.

המחדל גדול הרבה יותר ממלחמת יום הכיפורים. בלי קשר למחדל המודיעיני, המחדל של חיל האוויר גדול מיום הכיפורים. איפה היו המסקר"ים והכטבמ"ים? האם אמרו "נלך כצאן לטבח"! הרי יכולים היו בקלות לעצור את הטנדרים עם הג'יהאדיסטים ששעטו בדיוק כמו דעא"ש בעיראק.

בטוח שעכשיו יאשימו את איתמר חאנן-בן גביר כשעיר לעזאזל אבל אין לו קשר למחדל.

נזכיר רק את דבריו של אבא קובנר שלפני שמונים ואחת שנים, בגיל 23, קרא אחרי קריאתו בגטו וילנה: "אל נלך כצאן לטבח!" ("לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה"), ולאחר אמר במלחמת השחרור: "אל רתיעה, בנים: כלבי רצח – דינם דם! וככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החירות."

את דוקטרינת דוריאל שלא הפעילו עד עתה יש להפעיל כפל-כפליים.

אסא קאשר-כשר: מי האוייב?

אסא קאשר-כשר המתנאה להיות איש מופת מוסרי ומנסח קוד מוסרי מכריז על מלחמה נגד האוייב: ""בתקופת מלחמה אנחנו לא מחפשים את האחדות עם האוייב, בתקופת מלחמה אנחנו נאבקים נגדו. לא פשרות, ולא להכיל, ולא להבין, ולא להתחבק. אנחנו נאבקים בו כדי להכניע אותו."

https://twitter.com/YinonMagal/status/1710050838440276149?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

כמובן שהמוסרניק אסא קאשר-כשר לא מתכוון לחמאס, הג'יהאד, החיזבאללה, איראן, אלא לרוב עם ישראל. מלחמה עד הסוף.

מי הגיבור ומהי גבורה?

לרשימת הגיבורים שנודעו בהיסטוריה של העם היהודי מוסיפה יו"ר מפלגת העבודה (המפלגה של בן גוריון וברל), מרב קסטנר-מיכאלי, גיבורים נוספים לסבהּ ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר, והם: "המפגינים הליברלים שהפגינו בכיכר דיזנגוף הם חבורה של גיבורות וגיבורים, אין דבר עלוב מהפוליטיקאים שפועלים כמו שבשבת ומשנים עמדה לפי סקרים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=812599&forum=scoops1

הבנתם? מושג הגבורה השתנה. ב-1973 גבורה היתה לעמוד מול האויבים במלחמת יום הכיפורים ולהגן על מתפללי יום הכיפורים, ואילו עתה גבורה היא לחרב את תפילת יום הכיפורים. הפורעים האוטו-אנטישמים ("הליברלים" להגדרתה) שחרבו את תפילת יום הכיפורים הם גיבורים ואילו בנימין גנץ ששינה במעט את תגובתו לאחר הפרעות מוגדר על ידה כעלוב. אז תגידו אתם מי גיבור ומי עלוב/ה?

ביטול מגילת העצמאות

זה היה צפוי מראש שלמרות אימוץ דגל ישראל ומגילת העצמאות ע"י התנועה הפרוטסטנטית, יחל תוך זמן קצר קמפיין של האקטיביסטים הפרו-איסלמים מתוכה לביטול הלגיטימיות של מגילת העצמאות מהסיבה הפשוטה שבמגילת העצמאות כתוב: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל," ולא מדינה ערבית-מוסלמית.

עמוס שוקן וליאוניד נבזלין החלו בקמפיין ביטול מגילת העצמאות  בעיתונם.

עורך העיתון, אלוף בומשטיין-בן קובע כי יש למחוק ממגילת העצמאות את המילה "יהודית".

"במגילת העצמאות," קובע בומשטיין-בן, "טמון מוקש: הגדרת ישראל כמדינה יהודית. אילו בן-גוריון היה נמנע מכך, הוא היה מניח יסוד חשוב להתפתחות זהות אזרחית, שתקיים שוויון לערבים ותמנע כפייה דתית. אילו בן-גוריון היה מסתפק בהכרזת 'מדינה בארץ-ישראל שתיקרא בשם ישראל,' הוא היה מניח יסוד חשוב להתפתחות זהות אזרחית, שתוכל לקיים את הבטחות השוויון והחירות במגילת העצמאות. אבל הוא בחר לסייג אותן בקביעתו שהמדינה יהודית, ולא רק מדינה שבה חיים אנשים שמגדירים עצמם כיהודים. כך טמן את המלכודת שמאיימת עכשיו לקרוע לגזרים את מפעל חייו."

(אלוף בן, "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית", "אל ארצ'י", 21.9.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-09-21/ty-article-magazine/.highlight/0000018a-b320-d6d1-addb-f72b4fc60000

כמובן שבומשטיין-בן בפיליסטיניות מוחלטת מתעלם מכך שעצם שם המדינה "ישראל" ולא "פלשת" הינה זהה כי עם ישראל והעם היהודי הם מושגים חופפים ושונים לחלוטין מהעם הערבי או העם הפלישתי או העם היבוסי.

ג'ק חוגי, כתב העיתון,  כותב: "היום, 75 שנים אחרי מגילת העצמאות, אפילו מעמדם של האזרחים הערבים בישראל נשחק, גם ביחס לעקרונות מגילת העצמאות. חלום ההגדרה הלאומית של הפלסטינים בגדה וברצועה נראה בכלל כחלום רחוק... בימים אלה מציינים בחברה הערבית את יום השנה לאירועי אוקטובר 2000 והשלכותיהם על מערכת היחסים בין יהודים וערבים בישראל. האירועים אז דחפו לניסוחם והצגתם של מסמכי החזון של החברה הערבית, העוסקים בשאיפות האזרחיות, אבל גם הלאומיות, של האזרחים הערבים בישראל, ושל הפלסטינים בכלל. אולי זו העת לנסח מגילה חדשה בעבור ישראל דמוקרטית, חופשית ושוויונית."

(ג'קי חורי, "זמן לנסח מגילת עצמאות חדשה, לישראל דמוקרטית, חופשית ושוויונית", "אל-ארצ'י", 4.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-04/ty-article-opinion/.premium/0000018a-f5d6-db7e-affb-f7f718360000

ביטול מגילת העצמאות

מגילת העצמאות גזענות – אהרון ברק גזען

עמרי בהם, (האם בהם זה זכר של בהמה?) אמריקאי ממוצא ישראלי. יוצא נגד מגילת העצמאות כבסיס לחוקה ורואה את אהרון בריק-ברק כמחוקק גזען. "אהרון ברק," כותב בהם, מציע"לפרש את מגילת העצמאות, שמקובל על הכול שאינה חוקה, כמסמך משפטי מחייב, המגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפי תפישה זו, לכנסת אין זכות לצאת נגד המגילה, ולבית המשפט נתונה הזכות ואף החובה לבטל חוקי יסוד שעושים זאת. שנית, ברק מציע לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, שיניח על בסיס המגילה את התשתית לחוקי היסוד: השיטה לכינונם, מעמדם כחוקה, והתנאים לשינויָם. --- מגילת העצמאות קובעת את 'דרכנו'. הוראתן של המילים הללו היא העם היהודי בארץ ישראל – אם כי לא בהכרח בתוך הקו הירוק –ואין הן מתייחסות לפלסטינים, בין אם הם אזרחי המדינה ובין אם הם נתיניה.  --- הנחה זו סותרת את הד-נ-א של הרעיון הדמוקרטי, והצעתו של ברק לא מנסה להתמודד עם הסתירה הזו. הפלסטינים כלל לא הוזכרו במאמריו האחרונים. --- הדרך היחידה לשמור על מאוויי הציונות כפי שהם מתבטאים במגילת העצמאות, תלויה בוויתור על תוקפה הבלעדי. ברק כותב על ויתור כזה: 'לא זו דרכנו' 'זה נכון. דרכנו חייבת להשתנות."

(עמרי בהם, "על תוקפה של מגילת העצמאות", "אל-ארצ'י", 7.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-05/ty-article-opinion/.premium/0000018a-ff4b-d95d-a3be-ff5ff4200000

הנה עוד הוכחה לשמירת עקרונות מגילת העצמאות של המדינה היהודית היא מדינת ישראל.

אבן הבוחן בין ליברל לאנטישמי

אבן הבוחן בין ליברל לאנטישמי היא ברורה. אם אדם הולך לחרב תפילות בהפרדה של ערבים-מוסלמים, הוא ליברלי. אם אדם מחרב רק תפילות בהפרדה של יהודים הוא אנטישמי.

שהם סמיט – אני עומדת עם דגל פלסטין ­– די לקידוש!

שהם סמיט, המתנאה כסופרת ילדים המחנכת ל"ערכים", עומדת ומפגינה עם דגל סייקס (המסמל בצבעי החליפויות האיסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית) עומדת עם שלט "די לקידוש!" ומחרבת את תפילות יום הכיפורים בתל אביב.

https://www.mako.co.il/news-n12_magazine/dc61fc3b0ea5a810/Article-6a33ba240c9fa81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

תמיכתה של שמיט (נפחית) בפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי משתלבת היטב עם האנטישמיות בהחרבת תפילות של יהודים.

נראה אותה אם היא ליברלית או אנטישמית? נראה אם היא גם תלך לחרב תפילות של ערבים-מוסלמים בהפרדה?

ומי מגן על היהדות?

ישי שניידר-שריד מציב את עצמו כמגן היהדות. (לאחר שהוא עושה יח"צנות לספרו) הוא כותב: "עלינו ליטול בחזרה את היהדות מידיהם של מטמאיה. האנשים האלה לא יטיפו לנו על יהדות, הם לא יגידו לנו ששכחנו להיות יהודים או שאנחנו יהודים לא טובים. הם לא ישטפו את מוחותיהם של ילדינו. הם לא יפלשו לערינו ולכיכרות שלנו וידירו משם נשים. חובתנו להציל את היהדות לפני שתוכתם בפשעים אשר לא ניתן למחותם. לא רק הדמוקרטיה משוועת אלינו להצלה, גם היהדות, וקולם של אמותינו ואבותינו וכל הדורות שלפניהם מהדהד בה. מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

(ישי שניידר-שריד, "לא רק עתיד הדמוקרטיה בסכנה, אלא גם גורל היהדות", "אל-ארצ'י", 5.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-05/ty-article-opinion/.premium/0000018a-ff4b-df89-a7bb-ff6bd3cb0001

אביו, יוסף שניידר-שריד, הביע בזמנו את אכזבתו מכך שלא הוטל חרם על ישראל מצד האנטישמים, הוא כתב: "רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה." ("אל-ארצ'י", 11.14.14)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2014-04-11/ty-article-opinion/.premium/0000017f-e110-d804-ad7f-f1fac6690000

השאלה היתה אז היא האם יוסף שניידר-שריד חיכה אז רק לפוגרום קטן על ישראל, או להשמדה בגזים? את זה הוא לא פירט. וכאשר ישי שניידר-שריד כותב: "הם לא יפלשו לערינו ולכיכרות שלנו" למה הוא מתכוון, הוא יקים כעצת אורנה שוחטמן-ברביבאי משטרת מחשבות בנוסח הסקיוריטטה ברומניה, או המוחבראת של סדאם חוסיין, שתמנע מהם להגיע לתל אביב?

איך הוא יפקח על אותם יהודים?

נחכה ונראה אם הוא באמת ליברל וימנע מערבים-מוסלמים להתפלל בהפרדה?

הלובי היהודי

פעילי הפרוטסטנטים בארצות הברית מקדמים החלטה בקונגרס האמריקני שתגנה את ישראל על הרפורמה המשפטית ותקרא להגן על הפרוטסטנטים המפגינים נגדה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=811803&forum=scoops1

האנטישמים מיד יגידו: הנה עוד הוכחה שהסנאט והקונגרס נתונים לזהב של היהודים.

את זה כבר קבע לפני שנים רבות מרקוס טוליוס קיקרו (או בפי הרוסים והפולנים ציצרו)  הפוליטיקאי הסופר והפילוסוף הרומאי שהלין על השפעת הזהב היהודי על הסנאט ברומא:

https://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.02.0019%3Atext%3DFlac.%3Achapter%3D28

לידיעת היורדים לניו יורק

נקצוץ ליהודים את הראש":

המיליונים מניו יורק לבתי"ס שמקדמים אנטישמיות

בעשור האחרון העבירה מחלקת החינוך של ניו יורק יותר מ-20 מיליון דולר לקבוצות איסלאמיסטיות המקדמות שנאת ישראל. תלמידים בבית ספר של האגודה המוסלמית-אמריקנית תועדו שרים: "נקריב את עצמנו למען אל-אקצא."

מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק, ארה"ב, הזרימה יותר מ-23 מיליון דולרים (כ-90 מיליון שקלים) בעשור האחרון לשמונה קבוצות איסלאמיסטיות וארגונים שמקדמים אנטישמיות, שנאת ישראל ואידיאולוגיות מפלגות. כך עולה מדוחות כספיים של מחלקת החינוך בעיר.

"נקריב את עצמנו ונשחרר את אל-אקצא." ילדים במרכז שזוכה למימון מדיני בארה"ב

אחד הארגונים, האגודה המוסלמית-אמריקנית (MAS), מוגדר באיחוד האמירויות כארגון טרור, ובארה"ב הוגדר בעבר על ידי הפרקליטות כ"זרוע של תנועת 'האחים המוסלמים' באמריקה" ונטען כי "אנשיה מעודדים ג'יהאד." הארגון, שזכה לתקצוב בסך 2.5 מיליון דולר מקופת המדינה, לא מסתיר את העובדה שהוא מקדם במוסדותיו אידיאולוגיה אנטי-ציונית.

ב-2019 פורסם סרטון של ילדים בבית ספר של הארגון בפילדלפיה, שבו הם שרים על "דם הקדושים המגן עלינו," ובהתייחס ליהודים-ישראלים הם שרו: "נקצוץ להם את הראש" ו"נעביר אותם עינויים נצחיים."

ראשי הארגון טענו לאורך השנים שישראל היא מדינת אפרטהייד, וכינו אותה "מאפיה ציונית" שהשתמשה בטרור כדי להקים את המדינה. בנוסף, טענו כי ארה"ב בפרט והמערב בכלל "פצחו במלחמה מכוונת נגד האיסלאם," וכי "אסור לגנות פעולות הרואיות של מחבלים פלסטינים שרוצחים ישראלים," אלא, לעודד ולהתגאות ב"מעשי הגבורה" ו"היצירתיות" של המפגעים.

הנתונים התקציביים נחשפים לאחר שעמותת "פוקוס על איסלאמיזם מערבי", הנאבקת באיסלאמיזציה בארה"ב, קיבלה גישה לדוחות כספיים של מחלקת החינוך של ניו יורק, ו-ynet אישש את הטענות. מטעם מדינת ניו יורק נמסר בתגובה כי "מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק אינה מפלה לפי דת. בתי ספר לא-ציבוריים העומדים בדרישות מקומיות ופדרליות מסוימות זכאים למימון בתזונת ילדים ובתוכניות בית הספר הלא-ציבוריות השונות, בדיוק כמו בתי ספר של דתות אחרות."

מלבד המימון לאגודה המוסלמית-אמריקנית, הממצאים מעלים עוד כי המדינה העבירה יותר מ-1.6 מיליון דולרים לטובת בית ספר מוסלמי בברוקלין, שבתוכנית הלימוד שלו ספר על הנביא מוחמד שמכנה את היהדות "דת שבטית," ומציג את ההרג והשעבוד של אויבי האיסלאם כדבר חיובי.

בית ספר נוסף, מקדם את תורתו של שייח' שהגן על הטליבאן, קרא לסקול נואפים ולהרוג הומואים. קרן חינוכית אחרת מקדמת את תורתו של האייתוללה עלי סיסתאני, מנהיג השיעים בעיראק, שבשנת 2007 הכליל לא-מוסלמים בקטגוריה של "דברים לא נקיים" כמו "שתן, צואה, זרע, גופות, דם, כלבים, חזירים, משקאות חריפים" ו"זיעה של חיה שלא מפסיקה לאכול." תובע פדרלי לשעבר אמר שסיסתאני לא רק מגנה הומוסקסואליות, אלא גם "סבור במסגרת המסורת שלו שיש לרצוח את העוסקים בכך באכזריות."

מימון נוסף שעולה מהדוחות הוא לקרן "אלים", המקדמת טקסטים שמדגישים את "בוגדנותם של היהודים," ומכנה אותם עבריינים. בית ספר אחר אירח איסלאמיסטים עם היסטוריה של התבטאויות קיצוניות, כמו האימאם האמריקני סיראג' וואחאג', שהגן על הוצאת הומואים להורג ואמר כי "אם רק המוסלמים היו חכמים מבחינה פוליטית, היינו יכולים להשתלט על ארה"ב ולהחליף את הממשלה החוקתית שלה בחליפות".

https://www.ynet.co.il/news/article/hk00cwdngt#autoplay

יאיר נתניהו עובר לארה"ב

https://www.ynet.co.il/news/article/rjecfosea

יאיר נתניהו ביקש ויזת הגירה לארה"ב. אולי מאמריקה הוא יילחם בגזענות המוסלמים.

התפרעויות יום כיפור 2023 בתל אביב

היקף אירועי יום הכיפורים נחשף: התפרעיות קשות ב-18 מניינים בתל אביב, כולל בתפילות שקיבלו אישור עירייה, בהן כאלה ללא מחיצה. 

 לא רק כיכר דיזנגוף: דוח של המועצה הדתית בתל אביב מגלה התפרעויות קשות ב-18 מניינים בתל אביב במהלך יום הכיפורים, כולל בתפילות שקיבלו אישור עירייה. בהתפרעויות השתתפו 500 איש והן כללו בין היתר כניסה עם בגד ים לעמדת החזן, קריאות ״נאצים רוצחי ילדים,״ התיישבות נשים בצד של הגברים ולהפך גם במניינים בלי מחיצה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=813161&forum=scoops1

רוב המקרים אירעו במרכז ובשכונות הצפוניות, בין השאר ברמת אביב ג', נווה אביבים, ובתל ברוך צפון, שם לטענת המועצה הדתית בן אדם אחד גרם שלא התקיימה תפילה בחוץ בה נכחו 700 אנשים.

בכיכר השוטר שני אנשים הפריעו ל-300 איש, כאשר נכנסו עם בגד ים לדוכן החזן.

בנווה אביבים, הגיעו 120 מפגינים שצעקו, היו ריקודי נשים, הרסו ציוד, לא נתנו להתחיל וצעקו "נאצים ורוצחי ילדים."

בכיכר המדינה התפילה של חב"ד הופסקה לאחר ש-40 מפגינים צעקו והשתמשו במשרוקיות.

https://www.israelhayom.co.il/judaism/judaism-news/article/14666834

מעניין אם מישהו מהמתפרעים יפגינו נגד תפילת ערבים-מוסלמים בהפרדה?

סכנה! הגיעו יהודים דתיים לקיבוצים

שלחו לי ווטסאפ ממה שנקרא "החזית החילונית 6". "החזית" מגדירה את עצמה "קבוצת מאבק ארצית לשמירה על הזהות החילונית של הציבור החילוני: הודעה שחשוב להעביר הלאה. בזמן ש'ראש יהודי' מנסה לכבוש את כיכר דיזנגוף, וגרעינים תורניים אחרים וגם שליחי חב"ד עושים את זה במקומות אחרים – יש מי שמנסים לכבוש את הקיבוצים, שעדיין נחשבים סמל החילוניוּת." וניתנת רשימה של כל הקיבוצים בהם יש יהודים דתיים שמארגנים תפילות. פחד מוות מהם. (כל כך דומה לתעמולה הנאצית שהפחידה מהיהודים).

מילדותי אני זוכר שאצלנו בקיבוץ היה בית כנסת, ואפילו רב. בשמחת תורה היו עורכים את ה"הקפות", ודודה חיה היתה מביאה דגל גדול עם זהבים, שעליו היו שמים תפוח עם נר, ואיתו רקדתי. למיטב ידיעתי לבית הכנסת בגבת ולגרעין התורני שהיה בה לא היתה השפיעה רעה על אף אחד. אף אחד לא התדתה.

(סיפורו של בית הכנסת בגבת)

https://m.news1.co.il/Archive/0024-D-108502-00.html?AfterBan=1

להפסיק את התגובה הגלותית

המסורת של יריקה על הנוצרים היא לא חדשה. מקורה ביהודים שחיו בארצות הנוצריות. על זה שמעתי מהוריי עוד מלפני שנים רבות. כשהם היו עוברים ליד כנסייה היו מפחד השקוצים מכניסים את היד לכיס ואומרים: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!" ורוקקים בסתר ג' פעמים. היום בארץ ישראל במדינה היהודית הריבונית יש להפסיק עם המנהג הגלותי הזה.

חשיבות המקורות ההיסטוריים

בהיסטוריה, כידוע, יש עובדות ופרשנות. ההיסטוריון האנגלי המפורסם אדוארד הלט קאר כותב בספרו "מהי היסטוריה?" שעצם בחירת העובדות היא כבר פרשנות.

קל וחומר חשוב הדבר לגבי תיאור ההיסטוריה של משה דיין במהלך מלחמת יום הכיפורים.

האם משה דיין היה "אמיץ" וניהל את המלחמה באומץ ובחוכמה, או שבגינו התקבלה "הקונספציה" שלא תהיה מלחמה ולכן הוא מנע את גיוס המילואים, והפסיק לתפקד מחרדה עד שחשב להתאבד, והציע להשתמש באופציה הגרעינית שיכולה היתה להביא למלחמת עולם גרעינית? מה נכון?

ראש אמ"ן דאז אליהו זעירא שוועדת אגרנט קבעה שהוא אחד מהאחראים למחדל, טוען היום לאחר 50 שנה כי "יחידה של אמ"ן, שהיום קוראים לה 8200, גילתה במשך הלילה, תוך כדי האזנה ליועצים הרוסים, שישנה מהומה גדולה. חשבתי שהידיעה היא התרעה למלחמה. ולכן גם צלצלתי מיד לראש המוסד."

בעקבות ההתפתחות מתכנס מיספר שעות לאחר מכן דיון הערכת מצב דחוף אצל שר הביטחון דיין. רק זעירא, בזכות אותה שיחת הטלפון, יודע על הנסיעה של ראש המוסד דאז, צבי זמיר, ללונדון, לפגוש את אשרף מרואן. "וזה גם פחות חשוב מבחינתי, כי באותו דיון, בערך 30 שעות לפני המלחמה, אני אומר למשה דיין: 'הרוסים במהומה, מפנים את משפחות היועצים.'

מהלך מיספר אחת. משה דיין, בצדק, מיד מפרש את זה כהתרעה למלחמה. מהלך מיספר שתיים. מה הוא לא עושה? את מיספר שלוש, המתחייב, זה גיוס מילואים, זעירא שיחזר: "אנחנו פה סביב 30 שעות לפני המלחמה." הוא הוסיף: "אם הם היו מגייסים לפי תורת הביטחון – הגיוס היה מתחיל במרווח של יותר מ-24 שעות. לגופו של עניין, הם התחילו את הגיוס שש שעות לפני המלחמה. יכלו להתחיל 30 שעות לפני, התחילו שש שעות. ומזה נבנה הסיפור כאילו הופתענו".

(ראש אמ"ן במלחמת יום כיפור: "לא גייסו מילואים בזמן – ונבנה סיפור כאילו הופתענו")

https://www.ynet.co.il/news/article/syqvrbgga

(ראיון מלא "ידיעות", "7 ימים"" 29.9.23 עמ' 25)

היות ולכל מקור יש אינטרס, יש לדעת ולהעריך טוב מאוד כל מקור כדי לקבל תמונה מלאה וככל היותר נכונה כדי לדעת מה לקבל כמקור אמין.

למה ולודימיר זלנסקי מחא כפיים לפושע מלחמה נאצי?

במהלך הופעתו של נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי בפרלמנט הקנדי הוזמן אורח כבוד ירוסלב חונקה בן ה-98, פושע מלחמה אוקראיני שלחם ב"דיוויזיית הוואפן גרנדיר אס-אס ה-14", שטבחה באכזריות ביהודים, ובפולנים.

יו"ר הפרלמנט הקנדי אנתוני רוטה הפנה את תשומת לב הנוכחים לקשיש ביציע, שאותו כינה "גיבור" בעד אוקראינה ונגד רוסיה וכל הנוכחים קמו על רגליהם והריעו ל"גיבור". ביניהם נשיא אוקראינה זלנסקי.

כשהתבררה לראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו זהותו האמיתית של של ירוסלב חונקה, הוא אמר שמחיאות הכפיים היו "מביכות מאוד" עבור קנדה, ויו"ר הפרלמנט התפטר מבושה.

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/article/14638859

אפשר כמובן לסלוח לטרודו ולרוטה על בורותם בהיסטוריה, הם מן הסתם לא ידעו שלאומן אוקראיני שלחם נגד רוסיה חייב להיות שותף לנאצים ופושע מלחמה, אבל ולודומיר זלנסקי שחלק מבני משפחתו נרצחו ידע היטב היטב את ההיסטוריה של אוקראינה, ואת תפקיד משתפי הפעולה עם הנאצים ברצח היהודים מדוע הוא קם והריע עם כולם לכבודו של את תפקידו של האוקראיני פושע המלחמה הזה? על זה אי אפשר לסלוח לו.

צו של נשיא אוקראינה משנה את שמה של יחידה אוקראינית ועתה היא תיקרא על שמו של משתף פעולה עם הנאצים

צו של נשיא אוקראינה ולודומיר זלנסקי שינה את שמה של יחידה אוקראינית ועתה היא תיקרא על שמו של משתף פעולה עם הנאצים. גדוד 131 של צבא אוקראינה יקרא מעתה על שמו של ייבגני קונובלץ, ממייסדי האירגון האוקראיני הלאומני UPA. קונובלץ ישב בברלין בשנות השלושים, שיתף פעולה עם הנאצים והתכונן לפלישה לבריה"מ. ב-1938 חוסל על ידי המודיעין הסובייטי ברוטרדם, הולנד.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=812983&forum=scoops1

ארגון יהודי בקנדה: דורשים לגרש את האוקראיני שלחם לצד הנאצים

יום אחרי שיו"ר הפרלמנט בקנדה התפטר, לאחר שאירחו והריעו לאוקראיני שלחם יחד עם הנאצים, הקהילה היהודית במדינה דורשת המשך טיפול בפרשה. מאיר ויינשטיין, מנכ"ל הארגון "ישראל עכשיו" שפועל בקנדה לקידום ערכים יהודיים וצדק עם קורבנות השואה, אומר כי ההתפטרות של יו"ר הפרלמנט היא צעד חשוב אבל לא מספיק: "יש עוד הרבה מאוד מה לעשות, זה היה אירוע מזעזע.

"אנחנו שלחנו מכתבים לראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, בדרישה שהוא יבטל את אזרחותו של האוקראיני ויגרש אותו. הוא בא למדינה הזו באופן לא חוקי, הוא שיקר, ולמעשה יש וידאו שהתפרסם של אדם ששירת באותה יחידה מתרברב על זה שהוא רצח יהודים. הוא אומר שהשנים שבין 1945-1940 היו השנים הכי שמחות בחייו, אז הוא לא מחביא שום דבר, הוא לא מנסה להלבין את מה שהוא עשה באוקראינה, ומה שהם עשו זה לרצוח יהודים."

לדבריו, "באזור שבו גר האוקראיני המדובר, North Bay, היו הרבה מקרים של אנטישמיות בבתי ספר, עם ילדים. היו בתי ספר קתוליים שהתגלה בהם לפני שנה שהילדים במגרש הכדורגל היו חוגגים עם מועל יד, ומצטטים 'הייל היטלר'. הנאצים עדיין מאמינים באידאולוגיה הזו והם מלמדים אותה למי שרוצה. מאחר שזה עדיין כאן, אני חושב שההתפטרות לא מספיקה וצריך לעשות עוד צעדים."

https://www.ynet.co.il/judaism/article/h1fu4bwe6#autoplay

ישראל צריכה להשתתף ביוזמה הזו.

פולניה דורשת את הסגרת ירוסלב חונקה

שר החינוך של פולין, פשמיסלאב צ'ארנק, אמר שהוא "נקט צעדים" לקראת הסגרת ירוסלב חונקה, ותיק נאצי אוקראיני בן 98 שזכה לכבוד על ידי חברי פרלמנט קנדיים.

"לאור האירועים השערורייתיים בפרלמנט הקנדי, שכללו כיבוד בנוכחות הנשיא זלנסקי, חבר בהרכב הנאצי הנאצי גלייז'ן, נקטתי צעדים לקראת הסגרתו האפשרית של האיש הזה לפולין," אמר צ'ארנק. במכתב למכון הזיכרון הלאומי של פולין, גוף שחוקר וחוקר פשעי עבר נגד האומה הפולנית, ביקש צ'ארנק "לבדוק בדחיפות" האם הונקה מבוקש על פשעים נגד אנשים פולנים ממוצא יהודי, והוסיף כי "סימנים לכך פשעים הם עילה לפנות לקנדה בבקשה להסגרתו."

https://rotter.net/forum/scoops1/812462.shtml

גם סלובקיה מצטרפת

המועמד לתפקיד רוה''מ הסלובקי החדש, רוברט פיצו, תומך רוסיה והמתנגד לאוקראינה: מתנגד לפאשיזם האוקראיני, ואומר – "הם מועכים את הזכר של המרד הסלובקי נגד הנאצים.

"כלי התקשורת המערביים אומרים בגלוי שיש פשיסטים בשורות הצבא האוקראיני. ניקח את גדוד 'אזוב', ברור שזהו גדוד פאשיסטי. אתם יודעים מה אומרים בסלובקיה? אלה 'בנדרובצים' ואחרים שנלחמים שם, אלה רק חוליגני רחוב בשולי החברה. מעולם לא ראיתי בריון רחוב עם המקלע או על הטנק. הם משרתים בצבא ועושים דברים נוראיים. אני בהלם שפורשים להם את השטיח האדום בחו"ל. מי שקורא לתופעות דומות ב-2023, רומס את המורשת של המרד הלאומי הסלובקי. עלינו להתנגד לפשיזם ולנאציזם בכל ביטוייהם. אני קורא לפקידי החוקה הגבוהים ביותר לגנות את השימוש בסימנים וסמלים של הפשיסטים. הם פשוט שותקים. הם שותקים כי הם חוששים שיענשו אותם על כך."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=813098&forum=scoops1

על ולודומיר זלנסקי לעמול קשה כדי לטהר את אוקראינה משרידי הנאצים.

איזה אושר התאסלמתי

עיתון "הארץ" פירסם מיספר כתבות על ישראלים שירדו מהארץ בגלל הגזענות היהודית ומצאו את אושרם במקום אחר ובדת אחרת.

אחת הכתבות היא על קיבוצניקית צעירה בשם עמית מורג מקיבוץ גשר, שיצאה להודו והתאהבה בקשמירי מוסלמי אנאלפבית, התאסלמה והתחתנה איתו. "תהליך ההתאסלמות עצמו מאוד פשוט," היא מספרת, "צריך לחזור על הכַּלִמַה 'אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליח אללה.' חזרתי שלוש פעמים והוא אמר לי, עכשיו את מוסלמית. מזל טוב. כל המשפחה מישראל הגיעה לחתונה*.

"בביקור האחרון בארץ," היא מספרת, "היה לי מאוד קשה. נסעתי לבקר את אחותי בירושלים, וכל העיניים באוטובוס היו עלינו, שתי הבנות לובשות חיג'אב. באוטובוס היתה חבורה של ילדים, מין נוער גבעות כזה, שדיברו ביניהם על משהו נגד מוסלמים, ואני שומעת את זה ומתכווצת. קודם לא היתה לי רגישות לזה, אבל עכשיו אני מהצד השני." (מעניין מה היה קורה ליהודים שמבקרים בקשמיר... נ.כ.).

היא מסכמת: "זה סיפור של אהבה. מרגע שהייתי איתו הרגשתי שהגעתי הביתה. זה לא משנה לי איפה אני אגור. בקסול גרנו תשע שנים בחדר בלי ברז מים, השירותים היו בחוץ ו-50 שכנים עומדים בתור. לא מעניין אותי. לא הכסף, לא הנוחות."

(איתי משיח, "היא גדלה בקיבוץ. היום היא מוסלמית בקשמיר. סיפורה של עמית מורג", "אל-ארצ'י", 28.9.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-09-28/ty-article-magazine/.highlight/0000018a-d850-d476-abcf-faf2ec3a0000

מחבלי  החמאס מעזה ודאי היו מקבלים אותה באהבה.

נעמן כהן

* * *

שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד:

בערוּת – היא כוח

שקר – הוא אמת

נביאי שקר – סופרים: "הזמן השחור"

נביאי שקר – עיתונאים: בקרוב המדינה תתמוטט

ירידה  – היא הציונות החדשה: רילוקיישן

סרבנות ו"הפסקת התנדבות"  – הן פטריוטיוּת

דמוקרטיה – היא דיקטטורה

ממשלה חוקית – היא הפיכה

בית משפט עליון – יכול להוציא ראש ממשלה מכהן לנבצרות

סמלי שינאה – דגלי הכחול-לבן הסיניים בהפגנות

"מנהיגת מחאה" שקמה ברסלר – יקירת תקשורת

נאצים – הם גרמנים ולדבריה שרי ממשלה יהודים בישראל

64 ח"כי הקואליציה – שלט בהפגנה: "64 פושעים!"

עוד שלט נחמד – "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ!"

טייסת-מסוק אנטישמית שירה אטינג – יקירת תקשורת

טועים ומטעים – הם יקירי הפגנות המחאה

"לשעברים" מתוסכלים וגם עשירים – הם האורקל מדלפי

רוב העם – מטומטמים

התא של אולמרט במעשיהו – מחכה לנתניהו

ביקור נתניהו בארה"ב – כל מי שהירבה לשקצו הרי זה משובח

האחריות ועול ביטחון ישראל על כתפיו – "הנאשם בפלילים"

חופשת נתניהו בגולן – נרעיש לו בזמבורות כל רגע של שקט

ראש הממשלה – נעקוב אחריו כמו השב"כ כדי להטרידו

ממשלת ישראל – עבריינית ופאשיסטית

ה"כיבוש" – גזענות ואפרטהייד

מדינת ישראל – חורבן בית שלישי

הפלסטינים – צודקים

האיום הגרעיני האיראני – המצאה של ביבי

תכלה שנה וברכותיה – תחל שנה וקללותיה

נלך כצאן לטבח!

* * *

אריק כ"ץ

שיח ישראלי חדש לשנת תשפ"ד:

בערוּת – היא כוח  (רגב, קרעי, דיסטל, אמסלם, גוטליב – מוכיחים זאת יותר מכל)

שקר – הוא אמת.  (אין עוד אשף השקרים כמו נתניהו, המוכר לכל מנהיגי העולם כשקרן בינלאומי)

נביאי שקר – סופרים:   הזמן השחור (נאורים ופטריוטים לא פחות ממך!!!)

נביאי שקר – עיתונאים: בקרוב המדינה תתמוטט (היא בדרך לשם אלא אם ההפגנות נגד יעצרו את ההתמוטטות.)

ירידה  – היא הציונות החדשה: רילוקיישן  (דיקטטורה משיחית וגזענית לא ראויה למגורי אדם)

סרבנות ו"הפסקת התנדבות"  – הן פטריוטיוּת ( בדיקטטורה, נכון בהחלט)

דמוקרטיה – היא דיקטטורה ( לפי השקרים של נתניהו. לוין – לעומת זאת – אמר את האמת)

ממשלה חוקית – היא הפיכה  (לא הממשלה. מעשיה)

בית משפט עליון – יכול להוציא ראש ממשלה מכהן לנבצרות  (אם הוא חולה, או עבריין מושחת)

סמלי שינאה – דגלי כחול-לבן סיניים בהפגנות (בכלל לא. כבוד לדגל ולמניפיו)

"מנהיגת מחאה" שקמה ברסלר – יקירת תקשורת (ואמנם ראויה הפרופסור. היא יקירה של כולנו)

נאצים – הם גרמנים וגם שרי ממשלה יהודים בישראל (לא צריך להגזים. אבל גזענים ופשיסטים)

64 ח"כי הקואליציה – שלט בהפגנה: "64 פושעים!" (בחלקם עם קבלות. לא כולם. חלקם מלחכי פינכה, חלקם פרזיטים משתמטים)

עוד שלט נחמד – "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ!"  (ויפה שעה אחת קודם)

טייסת-מסוק אנטישמית שירה אטינג – יקירת תקשורת (לא אנטישמית. מלח הארץ. הלוואי רבים כמוה)

טועים ומטעים – הם יקירי הפגנות המחאה  (ההיפך הוא הנכון. צודקים לחלוטין)

"לשעברים" מתוסכלים וגם עשירים – האורקל מדלפי (לא צריך להגזים, אבל צודקים לגמרי. העשיר זה ביבי)

רוב העם – מטומטמים (חלק רפי שכל וחלק טועים)

התא של אולמרט במעשיהו – מחכה לנתניהו (וגם לתא של יקיר הליכוד, רפי קדושים)

האחריות ועול ביטחון ישראל על כתפיו – הנאשם בפלילים (גלנט בסדר גמור. נתניהו האסון הגדול ביותר שאירע למדינת ישראל)

חופשת ראש הממשלה – בזמבורות לא נאפשר לו רגע של שקט (מגיע לו יותר. ובגלל זה הוא ביטל את רוב ההפיכה המשטרית)

ביקור נתניהו בארה"ב – כל מי שהירבה לשקצו הרי זה משובח ("שקרן בן שקרן" אמת צרופה)

ממשלת ישראל – עבריינית ופאשיסטית (בחלקה וגם משיחית והזויה)

ה"כיבוש" – גזענות ואפרטהייד (לגמרי. ב-100%)

מדינת ישראל – חורבן בית שלישי (רק בזכות ההפגנות זה לא יקרה)

הפלסטינים – צודקים (העם. לא הטרוריסטים)

האיום הגרעיני האיראני – המצאה של ביבי (הרבה "בזכותו".  הוא רק גרם לנזקים והרע את המצב)

תכלה שנה וברכותיה – תחל שנה וקללותיה (הלוואי. עם חלוף עידן השקרן המושחת)

נלך כצאן לטבח! (חס וחלילה. נציל אותה מידי העבריינים, המושחתים, המשיחיים, ההזויים)

האור ינצח!!!

אהוד: תודה שחשפת בפנינו את הטירוף, את רוח העיוועים ואת הסהרוריות הגובלת בשנאת ישראל של חלק ניכר ממפגיני "המחאה" – ואיפשרת לנו הצצה למוחותיהם ולהרגשתם האותנטית שלולא הפגנות המחאה  וההטרדה שלהם – ישראל נידונה לאבדון! האם יצאו מדעתם? האם הם מודעים לכך שבהתנהגותם, שהחלישה ופילגה את ישראל, הם עוררו בחמאס תקוות להשמיד אותנו?

* * *

כאשר התקשורת היא נגד הממשלה – מנפחים לנו את היקף הפגנות הקיץ האחרון כאילו מרבית עם ישראל משתתפת בהן –

אבל כאשר במשטרה טוענים כי בגלל ההפגנות היא לא יכולה להקצות מספיק כוחות למלחמה בפשיעה וברציחות –

פתאום התקשורת מבשרת לנו כי בקיץ האחרון הצטמצמו ההפגנות והצטמקו! –

ככה זה כאשר משרדי פרסום הם שכנראה קובעים, כדרכם – לתקשורת, את "האמת בפרסום" על ההפגנות.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, יוסי אחימאיר כועס על סימה קדמון שאפשרה לאלוף מיל' גיל רגב להביע ספק אם כדאי לנכדו להקריב חייו למען הממשלה הנוכחית, שיש בה הזויים, טרוריסטים, חרדים שמבקשים פטור גורף מכל חובה כלפי המדינה, וגורפים לכיסיהם מיליארדים ממשלמי המיסים והמתגייסים, האמורים לחרף נפשם למען הזיותיהם המשיחיות של בן גביר וסמוטריץ'.

והערה לך, אהוד: פוצ'ו, משה מוסק ומשה גרנות הם חבריך, שדואגים באמת להידרדרות המדינה בהנהגתם של לוין, רוטמן, גולדקנופף, בן גביר וסמוטריץ, ואתה מתייחס אלינו כמו על אויבי המדינה. שלושתנו שירתנו את המדינה, השתתפנו במלחמות ובפעולות מעבר לגבול, היינו מוכנים להקריב חיינו למענה, אבל בהחלט לא למען אלה שמובילים אותה לאבדון. זכור נא שנתניהו עצמו דרש במפגיע שאהוד אולמרט יתפטר, כשרק היה חשוד בפלילים, ולא נאשם. מותר ללמוד מנתניהו?

חברך,

משה גרנות

אהוד: המדינה לא מידרדרת. היא אחת הדמוקרטיות החופשיות ביותר בעולם, כך גם מערכת המשפט שלה, כך גם ביחסן למפגינים – והמדינה בהחלט לא מובלת לאבדון. "הפגנות המחאה" האנטי דמוקרטיות הן אלה שהולכות ומידרדרות ומדרדרות אבל הן לא יצליחו כי המדינה  ומרבית הציבור בישראל אינם שותפים לתחושותיהם האובדניות ואינם רוקדים על החורבן!

* אהוד: משפחות חרדיות מגיעות לעשרה ילדים ויותר וחיות על חשבון הביטוח הלאומי שרובו משולם בכספי האזרחים הלא-חרדים – וזה מבחינה דמוגראפית תל-אביבית אסון לעם ישראל.

משפחות בדואיות מגיעות לשלושים ילדים למשפחה שיש בה אימהות פלסטיניות לא-ישראליות שניקנו בזול והמשפחות חיות על חשבון הביטוח הלאומי של היהודים וילדים שלהן בהתבגרם משתוללים ברחבי הנגב ובכבישים וגונבים מבסיסי צה"ל – וזה בסדר גמור מבחינה דמוקראטית תל-אביבית ואסור לומר מילה ולעשות צעדים נגד הריבוי הטבעי שלהן – כי הן לא משפחות יהודיות!

* ערב טוב אהוד ובלפור. ראשית אודה לבלפור על הסקירה האוהדת על ספרי.

אהוד, קראתי את הערתך בדבר הצורך בדיוק בכתיבת ספר בסוגה מעין זו שבה נכתב הספר. אני מסכים לחלוטין עם הערה כללית זו אלא שלא כיוונת את החץ למטרה הנכונה כלומר הספר שבנדון. 

 המועד בו אירע הפשע בגן מאיר מופיע בספר לכל אורכו, הוא קיץ 1949.כל האירועים מאותו לילה ועד למשפט מתוארים היטב בספר ומתוארכים.

 הדיאלוג בו נאמר כי תל אביב הופצצה, אליו התייחסת, מספרת מי שעתידה להיות הקורבן לאונס לבן זוגה את שהתרחש בתל אביב שנה לפני כן. כמו כן מתאר הספר את משפט המשתמטים מגיוס הראשון, משפט בו הועמדה לדין מי שעתידה להיות קרבן האונס ב-1948 באולם שחלונותיו מואפלים בשל סכנת  ההפצצות האוויריות.  מן הסתם הערת את שהערת על בלבול הזמנים, שאינו מתקיים בספר  מתוך התרשמות  מסקירת הספר וכך הנחת  כי בספר עולה שנת  1948 כשנת הרצח והאונס והמשפט עצמו – ולא היא. אודה אם תתקן את הערתך, כשגגה שיצאה מקולמוסך, ובא לתל אביב גואל.

אשמח לשגר אליך עותק של הספר באם תחפוץ בכך.

 אגב במסגרת איסוף החומר לספר קראתי אם איני טועה, על מפגש אקראי  שלך עם תמהוני, כך כינית דומני, את אותו אדם שניסה לחלץ את יעקובוביץ מהכלא, מתוך אמונה שאינו הרוצח. שנים לאחר מכן. 

בברכה

אבי גולדברג

אהוד: לפי הביקורת של בלפור חקק על ספרך אירע המשפט על הרצח בשנת 1948. תודה על התיקון שלך.

* אהוד: "יעסר, יעסר, לאחר חודשים לא רבים, בהעיב צל המלחמה על יחסי המושבה עם כפרך, סיפרת לתומך כי אצלכם נערכה אסיפה חשובה בכפר, ובא איש כְּבִּיר, חשוב, מיפו, והבטיח כי אתם סופכם לרשת את כל בתי היהודים במושבה, לחלק את רכושנו ביניכם ולשבת בנחלותינו, וגם את הנשים כבר חילקתם אלא שלא תמיד הגעתם לעמק השווה. אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כּוּס-אֶמָכּ. אתה יודע מה היה עולה בגורלי אילו נפלתי בידיכם? הייתי משתלב במזרח-התיכון בתור גווייה." [על שנת 1947. מתוך "ספר הגעגועים", 2008].

* איליה בר-זאב: ואני הייתי שם אתמול (שישי) במושב ברצועת עזה דרום דרום... והדרך אותה עברתי מקבלת היום (שבת), מסר שונה מיום קודם, מסר חמור המעיד על עוד חוסר קשב בדומה ליום כיפור ההוא.

* אהוד: זה נורא לומר, אבל המחיר של 700 מאות הנרצחים הישראליים בחג שמחת תורה בידי פראי-האדם האכזריים, שטופי השינאה המטומטמים* של החמאס – הוא שמעכשיו ידינו לא קשורות במלחמה שלנו נגדם ואנחנו יכולים למחות את זכר חמאס מרצועת עזה בדם ואש ותימרות עשן, וככה ייעשה בעוד מועד גם לחיזבאללה אם גדודי הקומנדו שלו יהינו לחזור על מעשי הטבח של חמאס!

עם זאת, דומה שהשם "חרבות ברזל" טרם נקלט, ומה שיישאר הוא "מחדל שמחת תורה" בדומה ל"מחדל  יום הכיפורים" – וכמובן שהאשמים היחידים בתקשורת ובהפגנות המחאה שתתחדשנה אחרי המלחמה יהיו לא החמאס הרצחני שיושמד – אלא נתניהו, ועימו צה"ל ומערכות הביטחון!

* מטומטמים – כי פראי האדם האלה לא הבינו שאפילו אם תהיה להם הצלחה חלקית של יום אחד של רציחות המוניות אכזריות שמענגות אותם – רובם עתידים להיות מושמדים בידי ישראל, והם גם יגרמו סבל נורא לאחיהם תושבי הרצועה, ללא אפשרות עבודה בישראל, תחת הפצצות כבדות וממושכות ללא התראה, וללא אספקת חשמל, דלק וסחורות מגבול ישראל!

* נתן אלתרמן: "לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא / וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חורפה / ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה / אבל לאן נוליך את החרפּה?" ["שמחת עניים"].

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל