| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1890
יום עשירי למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בחשון תשפ"ד. 16.10.2023.
עם הצרופות: 1. אלפרדו וקס האב השכול שאיבד שניים מבניו. כאן הוא בצילום של סיור לילה בו דאג לבני נוער משוטטים. 2. שלומי מתיאס הפסנתרן שנהרג עם רעייתו שחר בקיבוץ חולית. כאן בתמונה הוא עם הכנרת יעל טנא בערב שירה של נחומי הר-ציון בדביר.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: מיכל סנונית: הוא שהיה. // משה בן-דוד (בנדה): המטרה – כניעה ללא תנאי. // אהוד בן עזר: סיפור פשוט. [ציטוט חוזר מיום 9.10]. // אסתר ראב: זֶמֶר עֲמָמִי. // יוסי אחימאיר: 1. ח'יבר של עוטף עזה. 2. עשרה הרהורים בצוק העיתים. // בן של חברים כותב מאולם הנוסעים בנמל התעופה ניוארק. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.10.23. // עדינה בר-אל: שגרת חירום בעוטף-עוטף-עזה. // פוצ'ו: 1. על בארי של פעם. 2. עֶשֶׂר נְקוּדוֹת וּנְקוּדָה. // עמירם רביב: אוֹי. // פרופ' אשר מעוז: זה התרחש אמנם לפני שנים אך רלוונטי במיוחד היום. // יונתן גורל: תְּשׁוּעָה. // משה גרנות: על "קלריסה" מאת שטפן צווייג. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז (המשך). // נעמן כהן: העיוורת – ניצה פרוכטמן-בן דוב. // ממקורות הש"י.
* * *
מיכל סנונית
הוא שהיה
הָיְתָה אִשָּׁה וְהָיָה אִישׁ וְהָיוּ יְלָדִים
הָיָה צְחוֹק הָיָה בֶּכִי הָיוּ חַיִּים
וְהַשִּׁטָּה פָּרְחָה
וְהָרוּחַ שִׁיְטָּה בֵּין הָעֲנָפִים
וּמִישֶׁהוּ אָמַר לְמִישֶׁהוּ
הַחַיִּים יָפִים.
וְרָחֵל לֹא בִּכְּתָה אֶת בָּנֶיהָ
וּמִנֶּגֶד עַל הַר נְבוֹ
רָאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֵלֶיהָ בָּאוּ
כִּי הָיָה לְאָן לָבוֹא.
אֲבָל מָה שֶׁהָיָה שׁוּב לֹא יִהְיֶה
הַשִּׁטָּה אֶת רֹאשָׁהּ הִרְכִּינָה
הַשּׁוֹחֵט שָׁחַט לִבְלִי רַחֵם
וְכָל שַׂעֲרָה הִלְבִּינָה.
נְעֶקָּר הַגּוּף, הָרֶחֶם נִתְלָשׁ
אֵשׁ אָחֲזָה בַּחֲדָרִים
אֱלֹהִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְעַסֵּק
בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.
בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.
וְלֹא נֹאמַר דָּבָר
מִפְּאַת חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ
כֵּיצַד רָאשֵׁי הָעָם
הִפְנוּ גַּם גַּב גַּם עֹרֶף.
הָיוּ אִשָּׁה וְאִישׁ וְתִינוֹק וְקָשִׁישׁ
וְעַכְשָׁו כֻּלָּנוּ אוֹמְרִים קַדִּישׁ.
וּמָה שֶׁהָיָה כְּבָר לֹא יִהְיֶה
הַשִּׁטָּה לֹא תִּפְרַח
הַשּׁוֹחֵט כְּבָר שָׁחַט
וְכָל הָעוֹלָם בּוֹכֶה.
אוקטובר 2023
* * *
המטרה – כניעה ללא תנאי
[נשלח לראשונה לכל תפוצת המכתב העיתי ביום שישי, 13 באוקטובר 2023]
אנחנו חייבים הפעם לחשוב מחוץ לקופסא, ובכל הרמות. בעיקר עכשיו, כאשר 'מלחמת עזה' משתנה לנגד עינינו בכל רגע נתון. דויד יום, הפילוסוף הסקוטי טען כי אנחנו חשים בשינויים, רק כאשר הם מתחוללים בפתאומיות. אבל כאשר שינוי מתבצע באופן הדרגתי, אנחנו נוטים ליחס לו, מה שהוא כינה בשם 'זהות מתמשכת'. מן הסוג שאנו נוטים ליחס לנהר, שבו מים חדשים גורפים כל רגע את הקיימים, אך זהותו השלמה נשמרת בתודעתנו. לטענתו אין הבדל בין הזהות המתמשכת, שאנו מייחסים למושאי ההכרה הפיסיים, המשתנים כל הזמן, בלי שנחוש בכך, לאותם הקשורים לבני אדם.
ובמקרה שלנו, אויבינו. שניצלו את אשליית הזהות המתמשכת שנתקבעה אצלנו – ולפיה הם אינם אלא עוד רע הכרחי, שכבר למדנו לחיות איתו, כדי להנחית עלינו מכה כואבת ביותר זה עתה.
המאמר הנוכחי אינו מבקש לעסוק בחשבונאות, זמנה של זו יגיע בתום המערכה הנוכחית. גם לא בניסיון להנדס לאחור Reverse Engineering את המציאות בדרום. אלא לשאול את השאלה המתבקשת, מה נכון וצריך לעשות בימים אלו, על מנת לנצח במלחמה שנכפתה עלינו ב-7 לאוקטובר 2023?
התשובה לכך צריכה להינתן בשני מישורים השלובים זה בזה, צבאי ומדיני. חשוב להדגיש כבר בפתח הדברים, כי גם כאשר הדם רותח, אסור לנו להניח את השכל בצד, ולחשוב בעיקר על נקמה. שפירושה להוציא את נקודת הראות המדינית מהמשוואה. קלאוזוביץ, הכיר בחלקם ההכרחי והבלתי נמנע של רגשות ויצרים במלחמה. אך הדגיש כי העניין אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות, והוא הוסיף: "...מכיוון שמדיניות היא שיצרה את המלחמה, כפיפותה של נקודת הראות הצבאית למדינית, היא אפוא הדרך היחידה האפשרית להשגת ניצחון..."
נתחיל אם כן בהיבט הצבאי.
מבחינת מיספר האבדות ליום, ספג צה"ל את החמורה במכות שספג בשבעים וחמש שנותיו. וכאשר מביאים בחשבון שלמעלה מ-80% מהנטבחים היו אזרחים, שחיו בעוטף או הגיעו לבלות במסיבת הטבע, ושתפקידו של צה"ל היה להגן עליהם, הכאב והעלבון זועקים לשמיים. לא נתיחס כאן לכשלים שהובילו לאסון, ונדלג למשמעויות שנודעו לכך על הביטחון הלאומי שלנו. נתחיל בכישלון ההרתעה. תפיסת הביטחון של ישראל מבוססת מאז ימי בן גוריון, בשינויים כאלה ואחרים, על שלוש רגליים, הרתעה, התראה, והכרעה.
הרתעה נועדה להניא את אויבינו, מנקיטת צעדים העלולים לשנות מהותית את הסטטוס קוו ביננו לבינם, תוך איום בעונש כבד, היה וינסו לחולל שינוי כזה. בפועל, מאז תפס את השלטון לפני 16 שנה, לא חדל חמאס מלאתגר את הסטטוס קוו, ונענש בשורה של מבצעים צבאיים מוגבלים, שיזם צה"ל. ועם זאת הוא נזהר לשבור את כל הכלים. מה שאירע זה עתה. העובדה שצבא טרור המונה סדר גודל של אוגדת חי"ר פחות או יותר, אינו חושש מצה"ל העוצמתי, מעודדת אויבים חזקים יותר, כמו חיזבאללה ואיראן – לתקוף אותנו ולהעמיד את גורל המדינה בסכנה, מה שקורה בעצם הימים הללו.
העניין השני – שאינו בלתי קשור לראשון, קשור, למיתוס 'האח הגדול' היודע כל, של קהילת המודיעין הישראלית, על שלושת שלוחותיה. אמ"ן, המוסד, שב"כ, שקרסו כולם כאחד ב-7 אוקטובר. מאז הכישלון הנורא במלחמת יוה"כ, הופנו תקציבי עתק ומיטב המוחות, להעצמת יכולותיה של הקהילה, על מנת להבטיח כי מדינת ישראל תזכה לקבל ובזמן, את המודיעין הנחוץ לה. ותעניק את ההתראה הנחוצה לצה"ל לשם היערכות שתסכל כל איום מבעוד מועד. ההכרה באפקטיביות קהילת המודיעין שלנו, שהוכיחה עצמה חזור ושנה בתחומים הטקטיים, הפכה לאחד ממרכיבי העוצמה העיקריים של מדינת ישראל בדור האחרון. והעצימה מאוד את כושר ההרתעה של צה"ל.
כישלונה המהדהד זה עתה, פוגע קשות בביטחון הלאומי ומערער את מעמדה האסטרטגי של ישראל על כל המשתמע מכך.
הגורם השלישי – הכרעה, בו נעסוק בהרחבה בהמשך, עומד למבחן בעצם הימים הללו. הפגנת היכולת של צה"ל ב-72 השעות הראשונות לעימות הנוכחי, היתה רחוקה מלהרשים. צה"ל אחד הצבאות החזקים בעולם, הוצג לעיני כל, אויבים וידידים כאחד ככלי ריק, המתקשה להתגבר על 1000 מחבלים רצחניים, שכבשו כעשרה מחנות וישובים, ועשו בהם שמות. במובנים רבים נדמה, כאילו חזרנו תודעתית לתקופת מלחמות הגבול של ישראל 1949-56 כאשר הפדאין פשטו על יישובי המדינה. בהבדל זה, שהיום, חוץ מישובים סמוכי גדר, נמצאות בחזית גם ערים.
באסטרטגיה כמו הרבה דברים אחרים בחיים, מוליך דבר אחד אל משנהו. כישלון בהתרעה, מוביל לכישלון בהרתעה וממנה, בנסיבות מסוימות גם לכישלון בהכרעה. מכאן שהחלטת הדרג המדיני להכריע את חמאס, באופן חד-משמעי היא קריטית לביטחון הלאומי שלנו ולהמשך חיינו בארץ הזו, והכרח שתתבצע על הצד הטוב ביותר. והשאלה המתבקשת כמובן היא איך עושים זאת.
והתשובה היא עם שכל. הלהיטות בציבור, ובקרב חלק ממקבלי ההחלטות שלנו, לנקום בחמאס על פשעיו, מובנת אך אינה קונסטרוקטיבית. כמוה ההשקפה, שהדרך היחידה לנצח במלחמה הזו היא להרוג כמה שיותר אנשי חמאס. ושלצורך השגת היעד הזה כל מטרה אחרת צריכה לסור הצידה. זו גם זו אינן מיחסות חשיבות מספקת למרכיבים מדיניים, שבלעדיהם לא ניתן להשיג ניצחון בשום מערכה צבאית, יהא טיבה אשר יהא. מדינאות פרושה יכולת לחזות את הנולד. מדינאי הוא מנהיג המקבל החלטות מדיניות נבונות, ולשם כך הוא נדרש לתהליך של חיזוי ההשלכות הנודעות מכך לעתיד. ולהתלבט בין חלופות, שמציעים מומחים על בסיס ניסיון העבר שלהם.
וההתלבטות העיקרית שעימה צריכים רוה"מ נתניהו והקבינט להתמודד כיום, היא כיצד לנהל מלחמה, שתסתיים בהשמדת חמאס עזה, בלי להציב לה יעד מדיני, שיהיה מקובל בעולם, יבטיח את השגת מטרותיה, וישקם את הפגיעה בביטחון הלאומי.
על מנת להשיג יעד מדיני יש צורך לנסח אותו באופן ברור, ולהתאימו לנסיבות הרלוונטיות. חשוב לזכור, חמאס הוא ארגון טרור מתועב, מן הרצחניים שידע העולם, אבל הוא בה בעת גם יישות מדינית, המחזיקה בטריטוריה עצמאית ונושאת באחריות לחיי תושביה. האתגר העומד בפני ממשלת ישראל מזה 16 שנים הוא להפריד בין חמאס לחמאסטן. לאפשר לתושבי הרצועה לקיים את ריבונותם, ולחיות את חייהם לצד ישראל, בלי לשגר לעברה טילים, רקטות או חוליות רצח שיפשטו על בתי תושביה. עד כה לא העזנו אפילו לחשוב על כך ברצינות, בגלל שלוש סיבות עיקריות. הראשונה – לא היינו מוכנים לשלם את מחיר הדמים הנורא, הנדרש לצורך כיבוש הרצועה, וטיהור כל בית ומנהרה בה. השנייה – לא ידענו לענות על השאלה, מה עושים ביום שאחרי, אם איננו רוצים להישאר ולנהל את החיים בה כבעבר. והשלישית – חששנו שהעולם יעצור אותנו עוד קודם שנשלים את המלאכה.
ההחלטות שקיבלנו בעבר, להצטייד בכיפת ברזל ולבנות את זוהר דרומי, חומת המגן האולטימטיבית, שקולות – כפי שהבנו בעבר, ולאחרונה באופן סופי ומוחלט -– לטמינת הראש בחול. עתה בעקבות הטבח הנורא, מדינת ישראל גמרה אומר לעשות מעשה. לכבוש את הרצועה (תוך חיסכון מרבי בחיי חיילינו), לחסל את כוחו הצבאי של חמאס, ולהביא לשחרור השבויים ברצועה. אלא שנראה, שהיא טרם מצאה מענה לשתי שאלות עיקריות, איך עושים זאת בלי לחולל אסון הומניטרי, שיעצור את המבצע. ומה יקרה ביום שאחרי.
הטיעון שניתן לכבוש את הרצועה, ולהוסיף ולקבל לכך תמיכה בינ"ל לאורך זמן, בשל הזוועות שביצע החמאס, אינו צופה פני עתיד. והגינוי שהוציא האיחוד האירופי זה עתה, על ניתוק המים בעזה, אינו אלא קדימון למה שמצפה לנו בעוד שבועות ספורים. כאשר צה"ל יכנס לתוכה ויטהר בה כל בית. מנגנון התעמולה הפלסטינאי, שהוא מן המשוכללים בעולם, יציף את רשתות התקשורת בעולם בתמונות של זקנים, נשים וטף כרותי איברים מהפצצות חה"א. חולים גוססים בבתי החולים, לאחר שאספקת החשמל למכונות ההנשמה שלהם נותקה. תינוקות עם בטן נפוחה מרעב המיבבים 'מים', 'מים'. אם לתאר רק אחד מהתסריטים האפשריים. התעמולה הזו תפציר בעולם הנאור, להניח בצד את העבר, ולעצור מיד את האכזריות הבלתי אנושית כביכול, שצה"ל מחולל כאן ועכשיו. ראשונות לקרא לנו לעצור את המתקפה, יהיו המדינות האירופיות. בהמשך יתחיל גם הגיבוי האמריקאי להתערער. בטיעון שאי אפשר להצדיק מעשה עוול אחד, נורא ככל שיהיה, שביצעו ברברים – באחר שמחוללת מדינה תרבותית. אין להוציא מכלל אפשרות שאפילו בישראל עצמה תתעורר מחאה, שתגרום לאופוזיציה לדרוש להפסיק מלחמה, הנעדרת תכלית זולת נקמה.
מן האמור לעיל עולה, שהכרח למצוא למלחמה תכלית מדינית ברורה, ודרך פעולה כזו, שתתן מענה לאתגרים שצויינו קודם. כלומר: לגיטימציה בינ"ל לכיבוש הרצועה, חיסול אחרון מחבליה ושיחרור השבויים (תוך חסכון מירבי בדם חיילינו), עם פוטנציאל לשינוי המצב בעתיד. כל זאת, אפילו במחיר יצירת משבר הומניטרי. והדרך היחידה לעשות היא להכריז כלפי עולם ומלואו, כי ישראל דורשת כתנאי להפסקת המלחמה שהכריזה, כניעה ללא תנאי של חמאס. מה שאמור להציב את ההנהגה בעזה על קרני הדילמה.
אם תסכים לדרישה, תשחרר את השבויים ותסגיר את עצמה ואת לוחמיה ללא קרב, מה טוב. אם תסרב, יקבל צה"ל את האור הירוק, להיכנס קרקעית לרצועה, לפרק את אירגון החמאס, ובני בריתו מנשקם, לשחרר את השבויים, ולהעמיד את האחראים לפשעי המלחמה שחולל הארגון לדין בכוח הזרוע.
כל עוד יעמוד חמאס במריו ויסרב להצעה דלעיל (מה שאין בכלל ספק שיקרה), יזכה צה"ל בלגיטימציה הבינ"ל הנחוצה לו על מנת להשלים את תוכניות המלחמה, בלי להגביל את עצמו לנוכח שיקולים הומניטריים. כאשר הוא מפעיל לצורך זה, בין היתר, מעין 'מסך אש מתגלגל' שינוע לפני החיילים, ויגן עליהם, עד שיטהרו כל בית ומנהרה. כל זאת עד להשגת מטרות המלחמה.
את הרעיון של 'כניעה ללא תנאי' העלה פרנקלין רוזוולט נשיא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, בהמשך לוועידת הפיסגה בקזבלנקה, בה החליטו בעלות הברית לגרום להבסתן המוחלטת של גרמניה ויפן, על מנת שניתן יהיה להחזירן בהמשך למשפחת העמים בני התרבות. לצד הבדלים מתבקשים, אפשר למתוח גם כמה קווים מקבילים, בין מה שקרה אז למה שאירע בעוטף עזה. המצדיקים דרישה ישראלית לכניעה ללא תנאי של חמאס, בהתבסס על אותו תקדים היסטורי. כמו למשל זה, שהדרישה של רוזוולט היתה תגובה למעשי אכזריות נוראיים, וחסרי פרופורציה, שביצעו גרמניה ויפן כלפי האוכלוסיות שכבשו. אחר שפתחו, ללא שום הצדקה, במלחמה תוקפנית נגד מדינות שוחרות שלום, שלא איימו עליהן. בדומה אלינו מטרת בנות הברית לא היתה להשתלט על שטחים בעלי ערך כלכלי או צבאי, ללמד יריב שנעשה יהיר מדי לקח בל יישכח, או לכל מטרה תועלתנית אחרת שנועדה לשרת את האינטרסים האנוכיים שלהן. זולת אחת – עקירתם מן השורש של משטרי הרשע הנאצי והיפני, על אחרון מערכותיהם ממדינותיהם, על מנת שניתן יהיה לחיות לצידן בהמשך בשלום. ואגב כך, בתום אותה מלחמה, הסכימו גם מרבית הגרמנים והיפנים, שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה למען משטריהם, עם צדקת המטרה, וזו הפכה נחלת הכלל עד ימינו.
חשוב להבהיר, יש הבדל משפטי ומעשי עצום בין כניעה סתם, במהלך או בסיום לחימה, המתבטאת בהנפת דגל לבן או הרמת ידיים, לכניעה ללא תנאי. לשבוי שהרים ידיים יש זכויות המעוגנות באמנת ז'נווה. בלי קשר לשאלה, אם שוביו נעתרים להן או לא. הדרישה לכניעה ללא תנאי, שוללת את כל זכויותיו של היריב. ומאפשרות לו לשאת ולתת על כניעתו, רק בכל הנוגע לתהליך פירוק צבאו המובס מנשקו. פירושו של דבר הוא, שמשעה שהסכים להיכנע כניעה ללא תנאי, מעמיד הצד הנכנע את כל היקר לו לרחמיו של יריבו, שנוא ככל שיהיה, ומאפשר לו לעשות בו כרצונו. בדוגמא שהבאנו קודם, העניןי התבטא בפירוק גרמניה ויפן מנשקן, הכנסתן למשטר צבאי, והעמדת הפושעים הנאצים והיפנים למשפטי נירנברג וטוקיו.
בהנחה שממשלת ישראל מעונינת להקל את הנטל הכרוך בכיבוש הרצועה, ולקבל לגיטימציה בינ"ל לתהליך, עליה להכריז כבר היום, כי היא תובעת כניעה ללא תנאי של אירגון חמאס ושלוחיו. לשם פירוקו מנשקו, שחרור השבויים והעמדת ראשיו לדין. ולהצהיר במקביל, כי כל עוד דרישתה אינה נענית, היא תוסיף להחמיר את מהלכיה הצבאיים כלפי מדינת חמאסטן ואוכלוסייתה, המעניקה לו מקלט.
בהקשר זה, אסור לרגע לשכוח כי אירגון חמאס עלה לשלטון, בהמשך לבחירות דמוקרטיות שנערכו בינואר 2006 בפיקוח נציגות בינלאומית, בהן זכה לרוב. וכי הוא תפס את השלטון בכוח (יוני 2007) לקול מצהלות ההמונים, רק אחר שאבו מאזן, סירב להשלים עם תבוסתו המוחצת ונמנע מלפנות את הכיסא. מאז ועד היום מוסיף חמאס להנות מתמיכה באוכלוסייה שהעלתה אותו לשלטון, ואינה מאלצת אותו לנקוט בצעדי דיכוי, מן הסוג שראינו לאחרונה בסוריה ובאיראן. משמעות העניין היא כי דרישה לכניעה ללא תנאי, שתציב את הנהגתו על קרני הדילמה, ותלווה בעוצמה צבאית הולמת, וגיבוי הקהילה הבינ"ל, יכולה אולי לגרום לאוכלוסיית חמאסטן, שבניה משרתים את המשטר ומהוים את מקור כוחו, להפסיק לעשות זאת. מה שיקצר אולי את המלחמה, יצמצם את הנזק ההומניטרי שהאוכלוסייה סופגת, וידחוף אותה אולי בהמשך להסכים לפיתרון שיאפשר להשכין שלום ביננו לבינה. ומכל מקום הפוטנציאל לפתור את בעיית היום שאחרי, ישתפר באופן ניכר היה וראשי חמאס ימצאו עצמם הרוגים, או שפוטים במערכת הכליאה הישראלית.
הסברה כי צבא הטרור של חיזבאללה יתערב וימנע את מימוש תכנית הפעולה שהוצגה לעיל, כפי שרמז שיעשה, אינה מתיישבת עם האינטרסים שלו, ושל מפעיליו האיראניים. ככלל, יש נטיה לראות בהבטחה להתערבות צבאית, מעין הצדקה מספקת להתערבות כזו. אבל לאמיתו של דבר אין זה כל כך פשוט. רק לעיתים נדירות נלכדות מדינות במלחמה, שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהן. ואשר באופן רגיל לא היו רוצות להיכנס אליה, והן נאלצות לעשות זאת רק משום שהצהירו על כך. כניסת חיזבאללה למלחמה, בעקבות דרישת ישראלית לכניעה ללא תנאי של חמאס, יכולה להתרחש בהינתן שני אינטרסים שישתלבו זה בזה.
הראשון – לחץ איראני כבד לעשות זאת. מה שמתקבל על הדעת שיקרה, היה וצה"ל יחליט אי פעם לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים. לצורך זה מממנת איראן מזה שנים, את חיזבאללה, מאמנת ומחמשת אותו, ומכוונת באמצעותו אקדח לרקתה של ישראל, במטרה להרתיעה מלתקוף אותה.
השני – חישוב מוטעה, של נסראללה, שיגרום לו להעדיף משום מה אינטרס של בן ברית סוני, על פני זה של אוכלסייתו השיעית. לדעת הכותב הסבירות להשתתפות משמעותית של חיזבאללה בעימות נמוכה. מה שאין כן, המשך ירי ספורדי, חדירת חוליות טרור והטרדות אחרות, פה ושם. שנועדו להקרין סולידריות עם השותפים ברצועה. כמו גם כדי לשמר את מאזן ההרתעה הנוכחי, מול מדינת ישראל. המשחק לטובת הארגון, כל עוד ישראל נמנעת מלעשות בו שמות, מה שעלול לקרות לדעתו ביום מן הימים.
פתחנו בדוויד יום ונסיים בו. מתקפת ה-7 באוקטובר משנה מקצה לקצה הרבה מן האמיתות שאימצנו ביחס לאויבינו, וביחס לעצמנו.
אכן הכול זורם, לא רק מי הנהר משתנים כל הזמן, גם אנחנו וגם אויבינו. למרות שלמראית עין מאום אינו משתנה. מלחמת עזה הראשונה, היא מלחמה שאנו משלימים עימה תוך קדרות וללא התלהבות. מלחמה שנכפתה על מדינת ישראל, ושהיא חייבת לנצח בה ניצחון מוחץ, בלי שום יומרות לזכות בסופה בתהילה, ועם מעט אשליות בדבר ניצחון קל.
על מנת לעשות זאת עלינו להתאים את המדיניות, האסטרטגיה והטקטיקה, במהירות לשינויים המתחוללים בזירה ואצל אויבינו. ולהיות במקביל לא צפויים. שפירושו בין היתר, לפעול על פי חוקים חדשים מאלה ששימשו אותנו בעבר. הדרישה, שמעולם לא הוצגה בעבר לאף אחד מאויבינו, לבחור בין כניעה ללא תנאי להרס חמאסטן, שתציב את הנהגת חמאס על קרני הדילמה, ותעניק לנו אשראי בינ"ל הנחוץ להשלמת המשימה, יכולה להיות אחת הדרכים שיסיעו לנו להשיג זאת.
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.
* * *
סיפור פשוט
[נשלח לכל תפוצת המכתב העיתי בבוקר יום שני, 9.10.2023]
סיפור פשוט – אילו גולדה ודיין ואלעזר היו מחליטים על מכה מקדימה לצבא המצרי שכבר העמיד כמה פעמים, לפני חמישים שנה, ב-1973, את ישראל במצב חירום – לא היינו זוכים לתמיכת האמריקאים ועוד מדינות חשובות בעולם. אנחנו היינו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה. התנאי של האמריקאים לעזרה לנו היה שלא נצא במכה מקדימה כמו שעשינו במלחמת ששת הימים ב-1967!
סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחמאס, שעל מרבית יכולותיו ידעו היטב – היינו אנחנו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה, וכל העולם, כולל האמריקאים, וכמובן כל הפגנות המחאה בישראל – היו מגנים אותנו ולא עוזרים לנו. לא היו מאמינים לנו שהיה עלינו למנוע את מה שאכן עכשיו קרה. היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!
סיפור פשוט – אילו נתניהו גלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחיזבאללה, שאת יכולותיו ההרסניות אנחנו יודעים היטב והוא יכול לפתוח בהן כל רגע, אם כמובן ברצונו להתאבד כמו החמאס – כל העולם היה מגנה אותנו ואנחנו היינו נחשבים לתוקפן! היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!
לכן תפסיקו להאשים את עצמנו. אנחנו חיים בסביבה שעדיין רובה, בייחוד הפלסטינים, החיזבאללה ואיראן –נחושים בכוונתם להשמיד אותנו ולרצוח בנו כמה שיותר!
עכשיו לפחות יש לנו הזדמנות לפגוע בחמאס בכל יכולתנו האווירית, וגם להטיל עליו מצור, בתמיכת האמריקאים המגינים עלינו מפני התרחבות המלחמה, והלוואי שלא נצטרך להיכנס קרקעית לרצועת עזה אלא נביא אותה לכניעה מוחלטת ולמסירת כל הנשק של ארגוני הטרור לידי צה"ל, על ידי החשכתה, הפצצתה, הרעבתה והצמאתה. ומותשים לגמרי ועומדים בפני אסון הומניטרי ענק – הם פשוט יתחננו להיכנע לנו כמו שנכנעו היפנים לארה"ב ב-1945! לא שום הסכם של הפסקת אש! רק כניעה מוחלטת ופירוז הרצועה! דם מאות אזרחינו זועק מן האדמה!
אהוד בן עזר
* * *
הַנָּמֵר הַגָּדוֹל
אֲהֵבַנִי –
וַאֲנִי אֲהַבְתִּיו;
הָיוּ לוֹ עֵינַיִם
כְּחֻלּוֹת-כְּבוּיוֹת
וְהָעוֹר תָּלוּי סְבִיבָן:
קְמָטִים, קְמָטִים...
חִפַּשְׂתִּי בֵּין הַקְּמָטִים
כַּחוֹל-עֵינָיו
כְּמַיִם קָרִים בָּעֲרָפֶל;
הָיָה לוֹ רֵיחַ-יַעַר,
רֵיחַ-צַיָּד:
צַיַּד חַיּוֹת וְנָשִׁים:
הוּא חַי
מֵעֵבֶר לַזְּמַן,
הוּא הָיָה
"הַנָּמֵר הַנִּצְחִי" –
מַעֲנִיק הַהֲזָיוֹת,
מַקְצִיב הַחֲלוֹמוֹת
וְצוֹבֵר הַכְּאֵבִים...
1962
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
1. ח'יבר של עוטף עזה
זוהי מלחמה דתית. זוהי מלחמה שבה שני הצדדים מדברים בשתי שפות שונות. הם, הטרוריסטים ומפעיליהם, מדברים בשם אללה, בשם השייח'ים והמנהיגים הדתיים שלהם, פנאטיים ככל שיהיו, שונאי "כופרים". הצווחות "אללה אכבר" מלוות את הרוצחים במעשיהם הנפשעים. לתוקפנות שלהם העניקו שם: "מבול אל-אקצא", וזה אומר הכול. המסגד בהר הבית, בלב ירושלים, הוא רק תירוץ ש"מדליק" אותם לפרוע פרעות ביהודים. עצם דריכת כף רגל יהודית בהר הבית – היא בעבורם קריאה "להציל את אל-אקצא". קריאה שיוצאת מפי שייח' ראיד סאלח מאום-אל-פאחם, משייח נסראללה בדרום לבנון, מהאייתולות בטהראן, ומה"מאמינים" בעזה. תירוץ לפרוק את תאוות הרצח. זוהי מלחמה קמאית, כמו שרדפו את היהודים מאז ומתמיד בארצות האיסלאם בהיותם "כופרים". דין מוחמד בסייף.
מי שלא קרא בשנים האחרונות את ההסתה האנטישמית בערוצי התקשורת הערביים – גם במדינות השלום, מצרים וירדן, אינו מבין את מהות ועומק השנאה שלהם כלפי המדינה היהודית ואזרחיה. טמנו ראשינו בחול. התקשורת שלנו מיעטה להתייחס לפירסומים גלויים אלה – שמביא בהתמדה לידיעת הציבור מכון ממר"י, בראשות יגאל כרמון. מרגע שהחלה מתקפת שבת בבוקר, קטר היא זו שמלבה את המשך ההסתה ומעודדת את החמאס בפעילותו. היומון הקטרי "אל-ווטן" שיבח את מתקפת הטרור של חמאס כ"פעולה צבאית איכותית ממדרגה ראשונה" והעתק של "מתקפת הנביא מוחמד נגד יהודי ח'יבר" בשנת 628.
"כמו הנביא כאשר החליט לתקוף את [היהודים בני שבטי] ח'יבר, הרים את האצבע המורה שלו ואמר: 'אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר. אם נבוא לשטחם, רע ומר יהא יומם," כך הם "הגיעו לאדמה שנכבשה בשנת 1948, המתנחלים ברחו דרך המדבריות, חיילים ומתנחלים ציונים נלקחו בשבי." וכך הלאה. והמאמר – שאינו יוצא דופן בשיטנה שהוא מפיץ – מסתיים בציטוט מן הקוראן: "אם תושיטו עזרה לאללה יושיט גם הוא עזרה לכם."
שייח' ערבי הוביל בשנות השלושים את תמיכת הערבים בהיטלר ועודד את הצורר הנאצי לצאת להשמדת היהודים. קראו לו חג' אמין אל חוסייני. שייח'ים בני זמננו הולכים בדרכו, ולדאבון הלב נחלו הצלחה. הנחיתו עלינו ביום אחד את הקשה שבמכות. אלפי הרוגים בקרב הטרוריסטים ותושבי הרצועה? – אללה, לשיטתם הזדונית, רק שמח לקבלם בשמיים עם 72 בתולות לכל חלל.
הם מדברים בשם הדת הרצחנית שלהם, ואנחנו, אבוי, נאורים שכמותנו, נרדמים בשמירה וחוששים ממערכות המשפט הפנימית והבינלאומית. המחיר כבד מנשוא – יותר מ-1200 נרצחים. חשבון הנפש שנידרש לעשות לאחר הניצחון, צריך להעמיד בראש סדר הדיון את מהות האוייב, השנאה שלו, ההונאה שלו, הרצון הבלתי כלה להשמידנו. אלה רק יילכו ויגברו.
[אהוד: להערכתי תתחדשנה הפגנות המחאה ובהן ידרשו את ראשו של נתניהו כאשם במחדל! "ההמון הנאור", אלה "מפגיני המחאה" ומנהיגיהם – לא יעשו שום חשבון נפש על חלקם שלהם בערעור כוח ההרתעה של ישראל בעיני אויביה – ובביזוי מרבית שריה של ממשלת ישראל ובייחוד של העומד בראשה, ביזוי הנמשך גם כיום באווירה של עשיית לינץ' ציבורי ופוליטי בהם!]
א. כמה אנו נושאים בזיכרוננו את פרעות תרפ"ט בחברון ורחבי הארץ ו-133 הנרצחים בהן. חשבנו שתקום מדינה ומאורעות כאלה לא יישנו. כעבור כמעט מאה שנה ו-75 שנה לקיום המדינה – וקיבלנו פרעות חמורות פי עשרה.
ב. חיות החמאס באו כדי לרצוח, לשרוף להרוס ישובים פורחים על תושביהם. אנחנו מטילים כרוזים על צפון הרצועה, מזהירים את תושביהן מראש מפני הבאות אם לא יתפנו.
ג. פינינו את הרצועה ב-2005 לקווי 1967, חשבנו שתיהפך למשהו כמו סינגפור בסיוענו. קיבלנו גלי טרור בעוצמות בל ישוערו שלא היינו מקבלים אילו נשארנו שם, על יישובינו.
ד. עזה היא לקח ליו"ש. היכן שצבא ישראל שולט, יכולת הטרור מוגבלת. היכן שהוא מחוץ לשטח, ההתארגנות למלחמת טרור נעשית בלא מורא.
ה. כל נסיגה ביו"ש, תגביר את הטרור נגדנו. כפר-סבא עלולה להיות כמו שדרות. כביש 6 ייסגר.
ו. עזה היא ההוכחה – ואין אויבינו מסתירים אותה – שהשאיפה היא להשמדת מדינת ישראל. כל נסיגה ישראלית, כפי שהיה בדרום לבנון וברצועה, מגבירה את הלוחמנות הטרוריסטית נגדנו.
ז. תוך כדי כל מלחמה חוזרת ועלה השאלה: היכן ההסברה? גם עכשיו, לאחר הניצחון, נמשיך להזניח בעת של שקט את חזית ההסברה.
ח. רדיקליזם דתי מסוכן מאוד. במיוחד איסלאמי. במיוחד שיעי. מאז עליית האיסלאם הוא נלחם ב"כופרים". במיוחד – ביהודים. הטבח בעוטף אינו שונה מטבח שבטי אל-ח'יבר היהודים במאה השביעית.
ט. השלום חשוב, הסכמי השלום מבורכים, אבל שלום בין ההנהגות אינו שלום בין העמים. ישראלים נוסעים לארצות ערב עימן יש לנו הסכמים, ערבים מירדן, מצרים או האמירויות מדירים רגליהם ממדינת היהודים.
י. "אפילו במלחמה יש חוקים" – התריס מזכ"ל האו"ם גונטרש נגד ישראל, לא נגד החמאס, הפועל כידוע בהומניות ולפי כללי האו"ם. האו"ם כתמיד – זירה אנטי ישראלית.
יוסי אחימאיר
* * *
איליה בר-זאב
בעקבות טיול ביוון (לפני שנים) עם שמעון פרנס ובעקבות... המציאות המחרידה בימים אלו 2023
פוסידון
הַאַתָּה זֶה שֶׁמַכֶּה בַּאֲדָמָה הַזְּרוּעָה וּבְגַּלֵּי הַיָּם?
כְּבַלָּן בָּתֵּי מֶרְחָץ חוֹבֵט בְּגוּפוֹת
עֵירֻמִּים,
מַטְבִּיעַ סְפִינוֹת כְּפִירָט עַל, מְטַלְטֵל יַבָּשׁוֹת רְעֵבוֹת
וְאוֹמֵר שִׁירָה?
הַאַתָּה זֶה שֶׁאוֹחֵז אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשֵׁי דָּם?
הֲרֵי אֵין צוֹרֵךְ בְּקִלְּשׁוֹן כְּדֵי לִנְעֹץ
שָׁלוֹשׁ שִׁנַּיִם
בֵּין כְּרִישִׁים גְּדוֹלֵי שֵׁן, לִדְהֹר בְּמַרְכְּבוֹת זָהָב
אֶל שׁוּם מָקוֹם,
לְהָקִיא צֶאֱצָאִים פְּגוּמִים בִּמְרוֹמֵי הַמִּקְדָּשִׁים
לְחַסְדֵי נִימְפוֹת הַעֶצֶב.
הַאַתָּה זֶה הַמְּתַעְתֵּעַ בָּנוּ –
שְַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בָּנוּ כִּרְצוֹנוֹ,
כַּשִּׁכּוֹר-מְבַכֵּר לְהִשְׁתַּמֶש בְּשָׂפָה זָרָה לְתַּכְלִית מַשָּׂא-וּמַתַָּן,
לְהַעֲשִׁיר אֶת הַמָּמוֹן
הַפְּרָטִי-
בְּטֶרֶם נָקוּם וְנִשְׁתַּלֵט עַל הַהֶגֶה?
כְּאָבִיךָ, קְרוֹנוֹס, הִנְּךָ בּוֹלֵעַ אוֹתָנוּ שְׁלֵמִים לְמֶחֱצָה,
בְּשַׂר תַאֲוָה חַי-חֲצִי אָדָם חֲצִי דָּג –
וְאַתָּה אוֹמֵר
שִׁירָה?
* פוסידון – מבכירי האלים באולימפוס, שני בחשיבותו לזאוס (אחיו) ראש האלים. פוסידון – אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעשי האדמה. נפטון אצל הרומאים. ויש עוד ועוד במקומות שונים ובכל תקופה.
לכל דור הפוסידון שלו... גם בדור שלנו – והייתי שם – 1948-1967-1973-2023.
Deus ex machina
הָעֲלִילָה מִתְפַּתַּחַת בְּהֶתְאֵם
לַתָּכְנִית –
תַּת מַקְלֵעַ מְסֻוָּג וְאֶקְדָּח יְרִיחוֹ בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה,
נְפָשׁוֹת מָצְאוּ מְחַבֵּר, מֶתַח מִינִי,
בְּגִידוֹת, עֲקִיצוֹת,
תַּפְאוּרָה.
הַכֹּל זוֹרֵם כִּבְנַחַל אֵיתָן –
מִן הַפָּשׁוּט אֶל הַמֻּרְכָּב, מִן הַחַי אֶל הַמֵּת.
מִמִּזְרַח, מִגְדַּל בָּבֶל חָדָשׁ. מִמַּעֲרָב, אִי מְשַׁחֵת בְּבָנָיו.
מַשֶּׁהוּ חָסֵר לְהַשְׁלָמַת הָעֲלִילָה –
מָסַךְ נִפְתָּח-נִסְגָּר, יֶלֶד חִוֵּר נוֹתָר לְבַד,
מַפְעִיל תֵּבַת נְגִינָה,
מַמְתִּין.
מִתַּחַת לַמָּכָּ"ם שֶׁלָּךְ חַמְקָן שָׁחוֹר
מַמְשִׁיךְ לָנוּס בִּתְנוּעָה
מַתְמֶדֶת –
נְטוּל כְּנָפַיִם.
אֵין אֵל בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנָה.
בְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם רֵיק שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת
מַעֲרָב פָּרוּעַ –
דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת שֵׁן.
יֶלֶד חוֹלֵם עוֹבֵר וְשָׁב לֶעָפָר.
* אהוד, שני שירים לא קלים. אם יפורסמו הרי "חדשות בן עזר" יהיו הראשונים לחלוטין, ומכאן, לכל מי שיפרסם אני אציין במפורש – פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר".
ביום שישי האחרון (יום לפני 7.10...) הגדוד שלי, שספג במלחמת יום כיפור אבדות קשות, אירגן כנס במושב מבטחים ברצועת עזה – 50 שנה למלחמת "כיפור". רבים הגיעו עם הנשים והילדים ולמחרת.... שבת...!!!
איליה
מושב ערוגות, 30 ק"מ מעזה.
* * *
למרתה יפה ולכל בני משפחתה
השתתפותנו באבלכם הכבד
על נפילתו במלחמה של נכדך
סגן יובל יפה
בן יורם ואוסי
הלוויה התקיימה ביום שישי, 13 באוקטובר
בבית העלמין בצופית
השבעה בבית המשפחה
ברחוב הגנים 22, צופית
אהוד: עם מרתה רענן, לימים יפה, למדתי שלוש שנים בכיתה אחת בבית הספר לילדי עובדים בצופית בתקופת 1944-1947. הוריה היו ממייסדי המושב והיא ממשיכה לגור בו. לפני שנים אחדות הזמינו אותי לפגישה עם תלמידים באותו בית ספר ובאותה כיתה שבה למדנו, וביקשתי שיזמינו גם את מרתה, ושנינו ישבנו ושוחחנו עימם.
לאחרונה נפגשנו כאשר ביקרנו יחד את משפחתו השכולה של חברנו-לכיתה פרופ' שמואל גולדשמיד, שמת במחלת הסרטן.
* * *
אהוד: התקשורת בעולם מתמלאת בתמונות מצוקה נוראה של גברים, נשים וילדים מסתובבים בין החורבות ברצועת עזה ללא אוכל, ללא חשמל, ללא מים, ללא גג! זיכרו! – אלה האבות, האימהות, הנשים, האחים והאחיות של פושעי המלחמה הברבריים צמאי הדם
של החמאס שרצחו ושחטו ושרפו ואנסו בשבת אחת ללא רחמים, בהנאה חייתית ובשנאה – יותר מאלף מבוגרים, צעירים, נשים וילדים שלנו!
"נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן, עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן" – ביאליק.
* * *
בן של חברים כותב
מאולם הנוסעים בנמל התעופה ניוארק
מנסה לכתוב ולא מוצא מילים כדי לתאר את הנס האנושי שנקרא עם ישראל.
באולם הנוסעים בנמל התעופה ניוארק מקובצים מזה כחמש שעות כמה מאות אנשים הממתינים לטיסת החירום לישראל.
בעיצומו של שבוע זוועות וחורבן, מגיעים לטרמינל אנשים שפניהם נפולות ועם זאת חדורות רצון עז להגיע ארצה בהקדם. אנשי מילואים שקיבלו צו 8, בני משפחה של מגוייסים, רופאים ואחיות, סטודנטים, סבתות ונכדים, וכל אלו שחשוב להם להגיע הביתה, לחבק את המשפחה, ולהצטרף למאבק בכוחות האופל ולניצחון האור על החושך.
החל משעות הצהריים המוקדמות מתחילים להתקבץ אנשים שהצליחו להשתבץ ביממה האחרונה לרשימת הנוסעים בטיסת חירום במטוס חכור.
הבלבול עצום. כולנו נתבקשנו להגיע לשדה בשעות הצהריים. נלקחו שמות ופרטים אישיים בטלפון, אבל לאף אחד אין מושג באיזו טיסה, מתי היא אמורה לצאת, ומי מאיתנו יהיה זכאי לעלות...
בערב שלפני, לאחר קבלת אישור טלפוני מאופיר המתוקה, נציגת החפ"ק, המבשרת לי שזכיתי להיכלל בין הנוסעים, "דילגתי" מביתי בבוסטון לכיוון נמל התעופה בניו ג'רזי. כחמש דקות לפני שהמונית נכנסה לנמל התעופה, צלצל הנייד ונציגה נחמדה הודיעה לי בקול מדוכדך ומתנצל שהטיסה עמוסה וכנראה לא אזכה לעלות עליה. החלטתי להיכנס לשדה בכל זאת, להמתין, ולקוות לטוב... ובזכות המתנה ארוכה זו, שהיתה אמורה להיות מייאשת ומורטת עצבים, זכיתי בחוויה מרוממת נפש, שרק סיטואציה כה הזויה, בשילוב אנשים כל כך מדהימים יכולה להעניק.
עם כניסתי לאולם אני מבחין בבחור שמסתובב עם רשימה בידו. ניגשתי ושאלתי אם הוא עורך רשימת נוסעים, והוא עידכן אותי שהוא אוסף כמה חבר'ה עם ניסיון קרבי שמוכנים להגן על קבוצת הנוסעים המתקבצת בטרמינל. זאת לאור העובדה המדאיגה שהרשויות המקומיות לא נערכו בשום צורה להגן על הקהל הרב ביום בו מתפרסמות התראות רבות לפיגועי טרור נגד אוכלוסיות יהודיות וישראליות ברחבי כל העולם.
למרות שכבר מזמן לא טעמתי מנת קרב, ובקושי זוכר את מיספרי האישי, מיהרתי להצטרף לקבוצת הלוחמים הצעירים שהתנדבו למשימה, ולאחר התארגנות מהירה, נפרשנו בכניסה לאולם הנוסעים ועינינו משוטטות בחיפוש אחר כל תנועה או דמות חשודה.
בהמשך מגיעה ניידת עם שני שוטרים שלא נוסכים בנו בטחון רב, אבל נוכחותם מקלה קצת על החרדות.
לאחר כשעה מתחילים לאסוף את פרטי הנוכחים כדי לשבץ את אלו שחייבים לעלות על הטיסה.
אנשי החפ"ק, רובם מתנדבים, מאזינים בקשב וסבלנות לתחינותינו להגיע לאהובינו, ומנסים ברגישות רבה לעודד את רוחנו. חלקם אפילו מחבקים חיבוק חם ואוהב את אלו שלא מחזיקים מעמד ופורצים בבכי, תוך תיאור הנסיבות הקשות שבגללן הם רוצים לחזור הביתה.
בינתיים מתחילים לעבור מתנדבים ומחלקים כריכים, לשמחת בטנם של הממתינים הרעבים המתמקמים על רצפת הטרמינל, בהבנה שייקח עוד זמן רב עד שיוכרע מי יטוס ומי ייאלץ להישאר מאחור.
טפטוף המזון הופך לאט לאט לשיירות של ארגזים עמוסים בכל טוב – תרומתן של מיטב המסעדות הכשרות באיזור ניו יורק. שפע מטעמים כיד המלך, ועל מלאכת הקודש מנצחים קבוצת חרדים מסורים, הדואגים שכולנו נאכל ונשבע.
מאות מנות של מטעמים במגוון קולינרי אינסופי– חמין וכבד קצוץ, שיפודי עוף וקבבים חמים, שפע סלטים, חלות טריות, רוגעלך, פשטידות, תאילנדי מוקפץ, סושי, עוגות שמרים, חטיפים וממתקים והכל בכמות שיכולה להשביע את כל מנהטן.
השעות עוברות לאיטן ומעבר לקירות הזכוכית של הטרמינל, מתחילה השמש לשקוע ומזכירה לכולם שהשבת עומדת להיכנס. בפינת האולם נאספים כמה חובשי כיפה לקיום קבלת שבת ספונטנית. אל החבורה הקטנה מצטרפים בהדרגה עוד ועוד, ותוך כחמש דקות מלא האולם בקהל רב- דתיים וחילוניים, ישראלים ואמריקאים, זקנים וטף, המצטרפים לתפילה שהופכת לשירה ענוגה ועם זאת עוצמתית, המהדהדת בכל אולם הנוסעים.
בחור גבוה חובש כיפה נושא דרשה ספונטנית אך עמוקה וקולעת, המחממת את לב כל הסובבים.
ומיד לאחר מכן נערך קידוש ומחולקות כוסות יין לכל הנוכחים.
אחרי הקידוש והשירה כבר יש הרגשה של ביחד, וכולם יושבים להמשך הסעודה על רצפת הטרמינל.
לידי מתגבשת קבוצת סטודנטים ישראלים לטורניר שש בש ...מאיפה את? ...כמה שנים אתה פה?... דוקטורט במה?
אליהם מצטרפים כמה סטודנטים אמריקאים שמפגינים שליטה לא רעה בנפלאות הטוולה, ותוך כדי, כאילו הכירו זה מכבר, חולקים חוויות ודעות.
שעות ארוכות של המתנה, בהם נעים המבטים בין צגי הטלפון המזכירים לנו כי מעבר לים ממשיכה להתחולל מלחמה מזויעה, לחיוכים ושיחות קולחות בין אנשים שרק לפני מיספר שעות היו זרים זה לזה ופניהם הביעו את כאב ודאגה, ועתה משתפים בחוויות מהטיול בארה"ב, או מירח הדבש שנקטע בעקבות אירועי התופת.
תוך כדי ההמתנה אני מתעדכן במבזק החדשות, ולחרדתי מגלה כי היתה פגיעה ישירה בבית מגורים באיזור הקריות בו גדלתי, ושם גרים חלק מחברי ובני משפחתי. לא עוברת דקה ומגיעה הודעת וואטסאפ מחבר קרוב. בהודעה מצורף סרטון בו רואים חדר שינה ובתקרתו נפער חור ענק. על הרצפה רסיסים וחתיכת טיל. חברי מבשר לי שהפגיעה היתה בבית הוריה של אשתו ושכולם בריאים ושלמים. באמצע האחווה והסולידריות השוררים באולם הנוסעים פתאום נשלח אליי "טיל" מפחיד ואיום המזכיר את המציאות המרה שממשיכה להכות ללא רחמים.
ובתוך הסוראליזם הזה, על רצפת הטרמינל ממשיכים במשך שעות ארוכות לתמוך זה בזו, מכינים שתייה חמה לכולם, מחלקים עוגות, עוזרים להורים העייפים בטיפול ועידוד הילדים הקטנים.
...ואחרי שעות של המתנה מגיעה הבשורה. נציג החפ"ק קופץ על הדלפק ומבקש שכולנו נתקבץ סביבו. מסתבר שהאופטימיות המעט סקפטית שלי הוכחה ככדאית וכל רשימת הממתינים תזכה לעלות לטיסה המיוחלת, שבה נשלח גם ציוד רב וחיוני, למען חיילינו שבחזית.
צהלות השמחה ומחיאות הכפיים, בניגוד מוחלט לאירועים המתרחשים באותה עת בארץ נראים כמחזה בדיוני שאף תסריטאי לא היה מסוגל לדמיין.
אבל העובדה שכל אחד ואחת מאיתנו יגיע לארץ בקרוב, ממלאת את אולם הנוסעים בתקווה ואפילו אושר קל, אם ניתן להכילו בשעות קשות אלו. אילו היה עובר אורח צופה בקהל הצוהל, היה חושב שפנינו מועדות לקרנבל בברזיל ולא לאזור מלחמה מוכה אבל, יגון ופחד.
עוד מסע ארוך וקשה לפנינו, וכוונתי לא רק לטיסה שנדחתה בינתיים לבוקר ותעצור בדרך לתדלוק בספרד.
אך למרות הדאגה העצומה והאימה מהעתיד לבוא, זוהי הפעם בה הכי רציתי לעלות על מטוס שיביא את כולנו חזרה הביתה.
לרגע אחד, ארוך ומורט עצבים ועם זאת מרומם נפש, נזכרנו כמה טוב להיות חלק משבט אדיר ומיוחד כזה.
עם ישראל אמנם פצוע ודואב, אבל חי ונושם, ובעזרת תעצומות הנפש האדירות שלנו ננצח את כל כוחות הרשע.
14 באוקטובר 2023 – נמל התעופה ניוארק.
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 15.10.23
* הסופות בנגב – במשך למעלה משנה, בשנים 1881-1882, נערכה סדרה של פוגרומים בדרום רוסיה, שקיבלה את הכינוי "הסופות בנגב". לא ידוע מה היה מיספר הנרצחים, אך לאין ערוך פחות ממספר הנרצחים ביום אחד, בסופות בנגב 2023.
הפוגרום עורר זעזוע בכל העולם היהודי. אחת מתוצאותיו היתה הקמת תנועת חיבת ציון והעלייה הראשונה. הציונות נועדה להבטיח ביטחון ליהודים, שיישבו על אדמתם, במדינה עצמאית, עם צבא חזק שיגן עליהם.
לא היה כשל גדול בתולדות מדינת ישראל כמו פוגרום שמחת תורה. כמו חרפת שמחת תורה.
אולם למרות הכשל והאסון הנורא שקרה, איננו בגלות והמציאות כאן אחרת לגמרי. ההבדל הוא במה שקורה יום אחרי הפוגרום. אני מאמין ומקווה שהמכה חסרת התקדים שיחטוף חמאס יהדהד בכל המזרח התיכון לדורות. זו חובתנו לא רק לזכר הנרצחים, אלא לעתידנו בשכונה הקשה שבה אנו חיים.
* עוד לא אבדה תקוותנו – מדי ערב, במלחמה הקשה הזו, יוצאים אזרחים אל המרפסות, ורחובות שלמים שרים יחד את "התקווה". זה מסר חשוב מאוד. האוייב האכזר הזכיר לנו שאנו עם אחד, ויש לנו ברית גורל. ברית גורל אינה תנאי מספיק לקיומה של אומה ולחוסנה. ההמנון מזכיר לנו שיש לנו ברית יעוד; מימוש חזון הדורות של מדינה יהודית בארץ ישראל. מגילת העצמאות מנסחת את ברית היעוד שלנו – ברית של מדינת מופת יהודית דמוקרטית.
אנו במלחמה המעצימה את ברית הגורל בינינו. מן הראוי שבשש אחרי הניצחון נמנף את המלחמה לקימום ברית היעוד שלנו.
* משימה לאומית עליונה – משימה לאומית עליונה, אחרי שננצח במלחמה, תהיה שיקום ההתיישבות בנגב המערבי, אחרי הפוגרום הנורא שנעשה בו. יש להשקיע בכך את כל המשאבים, לפשט את כל הבירוקרטיות ולהקצות לכך את מיטב האנשים. המטרה תהיה להפוך אזור מוכה אסון לאבן שואבת לקליטה גדולה של ישראלים ושל יהודים מהגולה. מדובר בשיקום פיזי, כלכלי וקהילתי. יש באזור מנהיגים בעלי שיעור קומה, כמו ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר חיים ילין וגדי ירקוני, ראש המועצה הנוכחי. כוח משימה לאומי שיעבוד אתם יוכל לעשות את הבלתי-אפשרי בהצלחה, ולהוביל את האזור לצמיחה רבתי. שני תנאים מקדימים הם הכרחיים להצלחה במשימה. האחד הוא ביטול המציאות של "עוטף עזה" באמצעות מחיקת חמאס, החזרת חופש הפעולה של צה"ל ברצועת עזה והבטחה של ממש שיהיה זה גבול בטוח. השני הוא הנהגה לאומית חדשה, אחרת, אמינה, כלומר כזו שלא יהיו בה האשמים במחדל הנורא.
* מנהיג אמת – חיים ילין מקיבוץ בארי היה ראש המועצה האזורית אשכול בתקופת מבצע "צוק איתן". ראיתי בו באותם ימים מופת של הנהגה ציונית, וחשבתי – כאלה אנשים אני רוצה בהנהגה הלאומית. אני רואה אותו בימים אלה, וצופה בהערצה במנהיגותו. מנהיג אמת, אף שאינו נושא בשום תפקיד.
* משרטטים את מפת הארץ – אבל כבד ויגון קודר אופפים את התנועה הקיבוצית, שמאות רבות מחבריה נרצחו או נפלו, הן כלוחמים ביחידות צה"ל, ובעיקר כתושבי קיבוצי קו הגבול. עשרים יישובים הותקפו. בשלושה קיבוצים, בארי, כפר עזה וניר עוז, מדובר בחורבן איום ונורא, שעוד איננו יודעים את מלוא זוועתו. מאז ימי תל-חי, דרך חומה ומגדל ועד ימינו, התנועה הקיבוצית שרטטה את גבולות הארץ. ראינו זאת השבוע בגבול עזה, אך כך הדבר בכל הגבולות. גם בגבולות מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, הקיבוצים הם הקו הראשון ליד הגבול.
* אין מנוס מפעולה קרקעית – כדי למוטט את חמאס ולפרוק אותו מכל נשקו ויכולותיו, לא יהיה מנוס מפעולה קרקעית. רק בפעולה קרקעית אפשר להגיע לכל משגר, לכל תעלה לכל מחבל.
אבל אין מה למהר. יש להחליש את חמאס ככל הניתן לפני הכניסה הקרקעית, כדי שההתנגדות תהיה מינימלית. עד אז על חיל האוויר להמשיך ולכתוש, להמשיך ולכתוש ללא רחם ויש להדק את המצור, הדק היטב, היטב הדק.
* יפטרלו בג'באליה? – אז מה אתה מציע? שהבנים שלנו שוב יפטרלו ברחובות ג'באליה?
אם הברירה היא שבנינו יפטרלו ברחובות ג'באליה או שמחבלי חמאס יטבחו בשבילי בארי וכפר עזה – יש בכלל ספק מה עדיף? אבל איני חושב שאלו האפשרויות היחידות. איננו צריכים לחזור לשליטה מלאה על רצועת עזה כפי שהיה לפני אוסלו. אנו צריכים להחיל בעזה, אחרי שנחסל את חמאס, את המציאות שיצרנו ברש"פ ב"חומת מגן". הרש"פ תשלוט גם בעזה כמדינה-מינוס מפורזת, ולצה"ל ולשב"כ יהיה חופש פעולה וצה"ל יגיע אל המחבל במיטתו לפני שהמחבל יגיע לפגע בתוכנו (וגדעון לוי יתבכיין שאנחנו חוטפים פלשתינאים ממיטותיהם). ויהיה חיץ ישראלי בין רצועת עזה למצרים – ציר פילדלפי שיחזור לשליטה ישראלית.
* אגרוף ברזל – יש להכות את האויב הנאצי בעזה באגרוף ברזל. יש לקמוץ את כל האצבעות לאגרוף. אסור שהאצבעות תריבנה ביניהן בשעה הזאת. זו שעת אחדות לאומית, סביב מטרה אחת ויחידה – ניצחון במלחמה. את כל המחלוקות, את כל ההאשמות, את כל החשבונות, נדחה לשש אחרי המלחמה.
* קבינט הניצחון!
* מממשלת חירום לממשלת אחדות – אחרי גרירת רגליים פושעת של 5.5 ימים, הוקמה סוף סוף, בשעה טובה, ממשלת חירום לאומית עם קבינט מלחמה. אלה חדשות מצוינות. אבל זו אינה ממשלת אחדות לאומית. ובשעת המלחמה הזו יש צורך בממשלת אחדות לאומית. כעת המטרה היא להפוך את ממשלת החירום לממשלת אחדות. כאשר מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר נשארה בחוץ – זו לא ממשלת אחדות. נתניהו אחראי על מריחת הזמן עד כה, אך מי שאשם בכך שאין ממשלת אחדות הוא לפיד. הישארותו בחוץ מבטאת חוסר מנהיגות וחוסר אחריות לאומית. על לפיד להתעשת ולהצטרף לממשלה מיד.
* מנהיגות במבחן – בתקופת הקורונה נכנס בני גנץ מתחת לאלונקה, במחיר אובדן מחצית סיעתו, במחיר אישי ופוליטי קשה ביותר שכמעט הביא למחיקתו מן המפה הפוליטית. ובנוסף על כך הוא נעקץ בידי נתניהו. ויהי ערב ויהי בוקר – מלחמה. ושוב גנץ, למוד ניסיון, עומד בדילמה בין כניסה מתחת לאלונקה כדי להצטרף להובלת העם למלחמה ולניצחון, לבין שיקול אישי, אינטרס פוליטי, החשש ששוב ייעקץ. ושוב הוא מעמיד את ישראל לפני הכול. הוא יודע שהוא עלול לשלם מחיר כבד, אבל זה ממש לא מעניין עכשיו. עכשיו מלחמה קשה ועלינו לנצח בה. ותפקידו להיות בקוקפיט. מנהיגות נבחנת בשעת משבר. בני גנץ עמד במבחן.
* השוואה מופרכת לבגין ואשכול – (נכתב ביום רביעי בבוקר) יום חמישי למלחמה, וממשלת החירום שצריכה היתה לקום בשבת בבוקר עדין לא קמה. נתניהו גורר רגליים, לא מחליט, לא מקדם את הדבר הנחוץ כל כך, מוכיח ניתוק מן המציאות. גם אם הממשלה תקום, האיחור המדמם הזה הוא כשל מנהיגותי נורא.
נתניהו כמובן מאשים את האופוזיציה בגרירת הרגליים. מילא, אפשר לומר זאת על לפיד שמציב תנאים פוליטיים. אבל גנץ? הוא לא מעמיד כל תנאי, זולת הבטחה שיקום קבינט מלחמה אפקטיבי. הוא לא נכנס כדי להיות קישוט או עוד אצבע בין ראש הכנופייה לגולדקנופף. זה לא "תנאי" פוליטי, אלא המובן מאליו. למה הדבר דומה? לאזרח שמתנדב למילואים כדי להיכנס לעזה ו"דורש" נשק. זה תנאי? זה המובן מאליו. נתניהו מיוזמתו היה צריך ליזום הקמת קבינט כזה.
"שיכנסו כמו בגין לממשלת אשכול במלחמת ששת הימים," מטיף נתניהו, בחוסר מודעות עצמית מעורר השתאות. קודם כל, איזו מן השוואה מגוחכת ומקוממת. אשכול לא עמד בראש ממשלה של מושחתים, עבריינים, משתמטים וכהניסטים ולא פילג את האומה לפני המלחמה. והאמת היא, שבגין הציב גם הציב תנאים. בדומה לגנץ, גם הוא לא ביקש תיקים לעצמו וליוסף ספיר, חברו להנהגת גח"ל, שהצטרף עמו לממשלה. אך התנאי שלו היה העברת תיק הביטחון, שהיה בידי ראש הממשלה אשכול, לידי דיין. בדיעבד, זו היתה שגיאה טרגית. אבל המטרה שלו היתה חיזוק אמון הציבור והחיילים בהנהגה.
* ברוך שפטרנו – הכלומניקית דיסטל-אטבריאן, שכל עשייתה הפוליטית הייה הסתה והפצת שנאה וליקוק ל"אבי האומה" ורעייתו, מונתה לתפקיד שרת ההסברה. נתניהו, "מר הסברה", לא חשב שיש לה נתונים לתפקיד. אבל הוא העדיף שהיא תהיה בממשלה ולא ממורמרת בחוץ ונתן לה את הכותרת הזאת. היא מינפה את תפקידה למטרה אחת ויחידה – להיות שרת התעמולה, וככזו המשיכה לעשות מה שהיא יודעת. להפיץ שנאה, הסתה ושקרים וקידום פולחן אישיות לנתניהו.
וכשהחלה המלחמה, היא נעלמה. זה גדול עליה. זה לא בכישורים שלה. זה לא בתחומי העניין שלה. מה היא תעשה? תסית נגד הקיבוצים "הפריבילגים" (בארי... ניר עוז... כפר עזה...)?
נתניהו הטיל את כל משימת ההסברה על שיקלי. היא נעלבה. הוא "הנחה" אותה להתעסק בחיזוק... החוסן הלאומי. מסתבר שיש לו הומור. אלא שהבדיחה על חשבוננו. דיסטל אטבריאן וחוסן לאומי, זה כמעט כמו ראש הכנופייה וביטחון לאומי. טוב, אולי הגזמתי.
היא התפטרה. ברוך שפטרנו.
* תינוקות שנשבו – הפעיל החברתי ארז אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות, שהוא ובניו מגויסים כעת למלחמה, נכנס על מדיו ונשקו לישיבת חברון בירושלים, עלה על הבמה, דפק על השולחן והחל לשאת נאום חוצב להבות, שבו דיבר על חשיבות לימוד התורה, אך בעיקר על הצורך לצאת למלחמת מצווה. הוא נאם במשך דקות אחדות, עד שהורידו אותו. צפיתי בסרטון. בעיקר בלטה תגובת התלמידים. אותם תינוקות-שנשבו בהו באדישות מוחלטת, מתעלמים מאיזה נודניק שמטריד אותם בנושאים שוליים כמו חיים ומוות של מאות יהודים.
ובשבת, בפרשת "בראשית", הם קראו "השומר אחי אנוכי?!" ולא הבינו שבהם מדובר.
* בעיטה בתחת – מבזק בוויינט: "גורם בכיר בממשלה אמר כי השר לביטחון לאומי 'פוגע בביטחון המדינה כדי לסחוט כותרות.' לדבריו, 'כל מערכת הביטחון עסוקה בהפרדת הזירות, ואילו בן גביר עוסק בפופוליזם.' להעיף אותו. כן, גם בזמן מלחמה. נער הזוועות הזה מחבל במאמץ המלחמתי.
* תשוקתו של ראש הכנופיה – עשרות ערבים ישראלים נרצחו במתקפת הטרור. ובימי המלחמה הללו, ערבים רבים שותפים להתנדבות ולגל העשייה והתרומה הגואה בחברה הישראלית. ראש הכנופייה מאוכזב. הוא משתוקק ל"שומר החומות 2". הוא מת שהם יתנו לו את ההזדמנות להיכנס באם-אמא שלהם. אני מקווה מאוד שערביי ישראל ימשיכו לגלות אחריות, לא ייגררו לפרובוקציות שלו ולא יספקו את תאוותו.
* אהבה בכפרים הדרוזים – צבא רב נמצא בצפון, בגליל ובגולן, כולל ביישובים עצמם. גם בכפרים הדרוזיים בגולן. ובכפרים הדרוזים מורעפת עליהם אהבה, מורעפים עליהם פינוקים, מורעפים עליהם מטעמים – לא פחות מאשר אצלנו.
* בין עזה לרש"פ – ההבדל המשמעותי, המהותי והדרמטי בין המציאות בעזה למציאות ביו"ש, אינו שבעזה שולט חמאס הקיצוני וביו"ש רש"פ המתונה בהנהגת פת"ח המתון. נכון, חמאס קיצוני יותר מפת"ח, אך ההבדל אינו מהותי אלא כמותי. הרי אנו זוכרים את מתקפות הטרור הרצחניות שהוביל ערפאת לאחר שהכנסנו אותו ליו"ש ולעזה במסגרת "שלום של אמיצים".
ההבדלים בין עזה ליו"ש הם שניים. האחד, הוא שבניגוד לרצועת עזה, ביו"ש תִּיקָנּוּ במבצע "חומת מגן" את תוצאות הסכם אוסלו והחזרנו את חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ. השני, הוא שאנו שולטים בבקעת הירדן רבתי ממזרח לרש"פ ובכך איננו מאפשרים התעצמות של הרש"פ, כפי שאפשרנו ברצועת עזה. נקל לשער מה היה קורה אם, חלילה, נסוגונו מיהודה ושומרון באופן שבו נסוגונו מרצועת עזה, ומה יקרה אם נעשה זאת. ואחת היא אם נסיגה כזו תהיה בלי הסכם, כמו בעזה, או עם הסכם, כמו ההסכם עם ערפאת.
יש לזכור שהרש"פ היא מדינה מינוס. יש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, משטרה, שב"כ, שלטון מקומי ושגרירויות במדינות רבות בעולם. אך היא מפורזת, השליטה הביטחונית העליונה היא שלנו וצה"ל וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה לסיכול טרור. כלומר, אין כיבוש בשטח הרש"פ, אלא רק הבטחת ביטחוננו וסיכול פיגועים.
עוד מיתוס, הוא שיש שם אוכלוסייה שאין לה זכות בחירה (ואז... "אפרטהייד" בלה בלה בלה ושאר שקרים). יש לה זכות בחירה, אלא שאבו מאזן מונע זאת ממנה כבר כמעט עשרים שנה. ולמה הוא מונע זאת ממנה? כי הוא יודע שבבחירות חמאס ינצח. כי האמת היא שחמאס מייצג את רוב הפלשתינאים והטבח הנורא בנגב המערבי הוא מימוש רצון הציבור. זאת אמת כואבת, אך נדמה לי שהיום איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו לשקר לעצמנו.
* מחירה של עסקת שליט – עלי קאדי, ממפקדי מתקפת הטרור שחוסל אמש, הוא ממשוחררי עסקת שליט. כמעט כל שדרת הפיקוד של חמאס מורכבת ממשוחררי העסקה ובראשם ראש הנחש – סינוואר. אין ספק שעסקת שליט באה ממקום חיובי של ערבות הדדית ורצון של אומה שלמה לחלץ את אחד מבניה משבי האוייב. אולם דמו של שליט אינו סמוק יותר מדמם של מאות רבות של ישראלים שנרצחו מאז בידי משוחררי העסקה או בפקודת משוחררי העסקה. ממנהיגות נדרש לעיתים לגלות אכזריות לטווח הקצר, מתוך ראיית הטווח הרחוק. עסקת שליט היתה עסקה של מנהיגות פופוליסטית.
* ליגה אחרת – שמעתם את ביידן? שמעתם את טראמפ? אין צורך להוסיף.
* סולידריות יוצאת דופן – כל מנהיגי העולם החופשי התייצבו לצד ישראל. בלט ביניהם זלנסקי, שהפגין סולידריות יוצאת דופן. מלבד העובדה שזלנסקי הוא בן עמנו – גם הוא חוֹוֶה במדינתו את תגרת ידו של הרֶשע הברברי. זלנסקי קרא למנהיגי העולם לבוא לישראל כדי להזדהות עימה. שמעתי את דבריו, התרגשתי, אך גם התביישתי. עוד בזמן בנט הבעתי תקווה שראש ממשלת ישראל יהיה הראשון במנהיגי העולם שיבקר באוקראינה. עד היום ראש הממשלה לא עשה זאת, אחרי שכל מנהיגי העולם החופשי, או לפחות רובם המכריע, ביקרו שם.
* שגרירי הצביעות המתנכלת – במקום לשבח את ישראל, שמזהירה מראש את תושבי צפון הרצועה ומאפשרת להם 24 שעות להתפנות; שגם אחר הטבח ההמוני הברברי היא נוהגת בהומניות חריגה וכדי להימנע מפגיעה באזרחים היא פוגמת בהפתעה ומאפשרת גם למחבלים לברוח, האו"ם קורא לישראל לבטל את ההודעה לתושבי עזה.
שגרירי הצביעות המתנכלת.
* אוהבים אותנו כשאנו נשחטים – תמיכת האיחוד האירופי בישראל משמחת ומרגשת, בפרט כאשר מדובר במצרך נדיר כל כך. כה חבל שהאיחוד האירופי, שהקו שלו הוא בדרך כלל אנטי ישראלי, תומך בנו רק כשאנו נשחטים. חוששני שמהר מאוד הם יחזרו לסורם, עוד במלחמה הזאת. הם לא אוהבים אותנו כשאנחנו מנצחים. אני מקווה שהפעם, לשם שינוי, נלך עד הסוף. בלי למצמץ.
* על הפציפיזם – האם הפציפיזם הוא מוסרי? לכאורה, מה יותר מוסרי מהסירוב לשאת נשק? הסירוב להרוג בני אדם? ואני טוען, שפציפיזם הוא אינו מוסרי. פציפיסט לא היה לוקח נשק כדי להגן על ילדי כפר עזה ועל קשישי בארי. כפי שפציפיסטים סירבו להילחם בנאצים. הדבר המוסרי ביותר בעולם הוא הגנה על חיי אדם. וכדי להגן על חיי אדם, בעולם שאינו פציפיסטי כולו, יש להשתמש בכוח, בנשק, להרוג. וכדי להגן על אומה, יש להשתמש בנשק. והמלחמה על הגנת אומה היא מלחמה מוסרית מאין כמותה. הרבה יותר מוסרית מפציפיזם. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהגן עליו ולהילחם ברע. מהות הפציפיזם היא טשטוש האבחנה בין טוב ורע. ומתוך שכך, הפציפיזם אינו מגן על הטוב ואינו נלחם ברע. ולכן הוא אינו מוסרי.
* והם בסורם – ארגון העריקים וההסתה לעריקה "יש גבול" פרסם מודעה בעמוד הראשון של "הארץ". הפִּסקה הראשונה היא איזה גינוי רפה למתקפת הטרור של חמאס, כדי לצאת ידי חובה. שאר המודעה היא אזהרה של ישראל מפני "פשעי מלחמה". שום דבר לא יטלטל אותם, לא יזיז אותם מהמקום שבו הם תקועים. זה לא שהם חזרו לסורם אחרי שבוע. הם אף פעם לא יצאו משם. בקרוב הם יתחילו להסית את חיילי צה"ל לערוק מן המלחמה הצודקת הזאת.
* כל בחורה וטובה לנשק – אני תומך בשירות קרבי של בנות. תמיכתי אינה נובעת מפמיניזם. אמנם אני פמיניסט מושבע, אך בנושא הזה המניע לעמדתי הוא פטריוטי. השיקול של ביטחון ישראל. "כל בחור וטוב לנשק" נאמר בהמנון הפלמ"ח, ובאותה מידה נכון לומר: כל בחורה וטובה לנשק. לא כל הבנות מתאימות מבחינה פיזיולוגית ללוחמה, אך אלו שכן – אין כל סיבה למנוע זאת מהן. להיפך, יש לעודד אותן. יש לעודד כל מי שיכול לתרום לביטחון המדינה בשירות קרבי. בין סיפורי הגבורה הרבים מהמלחמה, שהתפרסמו בימים האחרונים, ומעוררים גאווה והשתאות, בולטים סיפורים על גבורה ומקצועיות של לוחמות ומפקדות.
אגב, בגירסה השנייה של שיר הפלמ"ח, שפורסמה ביוני 1943 בעיתון הנוער העובד "במעלה", שונו המילים, מ"כל בחור וטוב לנשק / כל בחור על המשמר" ל"כל בחור וטוב לנשק / – בחורה על המשמר". אבל הגרסה הראשונה היא זו שנטמעה.
* כתבתי ב-23 ביולי 2014 – סעודת ראש השנה בחדר האוכל של קיבוץ בעוטף עזה. מאות החברים, הילדים ואורחיהם אוכלים וחוגגים. לפתע, מגיחים מבטן האדמה, סמוך לחדר האוכל, עשרים מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, מסתערים לתוך חדר האוכל, ממטירים אש תופת לכל הכיוונים, יורים טילי נ"ט ומשליכים עשרות רימונים. 150 אזרחים וילדים נרצחים. שלושה ילדים נחטפים ובתוך חצי שעה נמצאים בלב עזה. אירוע כזה יכול להתרחש בחמישה קיבוצים במקביל. זאת המשמעות של מנהרת תופת. יש עשרות כאלו.
* חר בר – בתום מבצע "עופרת יצוקה", פירסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". המסר של המאמר, היה שמבצע "עופרת יצוקה" נגדע בעודו באיבו. הסבל של האוכלוסייה האזרחית הישראלית בימי המבצע יצר לחץ נפשי כבד על מקבלי ההחלטות בישראל והביא אותם לעצור את המבצע בטרם השיג את מטרתו. היתה זו החלטה שנבעה מחולשה מנהיגותית. מאז המצב הלך והידרדר חרף כל הסבבים והמבצעים, שהיו בהם מוצלחים יותר או פחות, אך כולם הופסקו טרם המכה הניצחת, המכרעת, המרסקת והמשמידה את האוייב. אני מקווה מאוד שמלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני?) לא תהיה "חר בר". אני בטוח שעם ישראל ייתן גיבוי להמשך המלחמה עד השגת היעד של השמדת שלטון חמאס וכוחו הצבאי.
* המדינה נעלמה – הטראומה הגדולה של המלחמה הזאת היא היעלמות המדינה. עשרות אלפי ישראלים היו נצורים בממ"דים, כשפורעים בהם באכזריות רבה, ואין צה"ל, אין משטרה, אין מדינה. מי שהגן על האזרחים היו מתנדבי כיתות הכוננות ואנשים פרטיים ששמעו על מה שקורה, לקחו את הנשק, זינקו למכוניותיהם ונסעו להילחם. זמן רב לקח עד שצה"ל הגיע אליהם.
בינתיים צה"ל התעשת וכעת הוא משיב מלחמה שערה. אבל הצד האזרחי עדין בחוסר תפקוד. הטיפול בשורדי המתקפה, במפונים הנמצאים מחוץ לבתיהם שחרבו, הוא ביזיון. גם כאן, החברה האזרחית ממלאת את מקום המדינה. וכך גם בהסברה. זה לא צריך להפתיע. זה פרי של מדיניות ממשלתית של כל ממשלות ישראל מאז אמצע שנות השמונים – מיטוטה של מדינת הרווחה. תחת סיסמאות פופוליסטיות של "השמן והרזה", כרסמנו עוד ועוד בשירות המדינה, במנגנוני מדינת הרווחה. וכשצריך אותם, הם אינם.
לכך התווספה בשנים האחרונות תופעה נוספת, של ריסוק שדרת הניהול המקצועי. תאוריות קונספירציה מטורללות על איזו "מדינת עומק", "דיפ-סטייט" עלום, וסיפורים הזויים על "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל," הביאו להחלפת בעלי המקצוע במינויים פוליטיים של מקורבים לקבלני קולות בפריימריז וכד'. את התוצאה אנו לומדים בדרך הקשה. ועוד לא אמרתי דבר על רמת השרים, ועל מינויים כאילו על פי מכרז – האדם הכי פחות מתאים ימונה לתפקיד. עוכר המשפט לשר המשפטים, עוכר התקשורת לשר התקשורת ועוד לא הזכרתי את ראש הכנופייה שמונה לשר לביטחון משהו. שידוד המערכות אחרי הניצחון יהיה עמוק הרבה יותר מגירוש האשמים מצמרת המדינה.
* קחני אל מחנה בני ישראל – התמונה באורטל זהה לתמונה בחברה הישראלית כולה. הרצון להתנדב ולהירתם ולעשות מרקיע שחקים. איש, אישה ונער – כולם מגויסים למאמץ. כאשר אנו שולחים לציבור טופס לשבץ את עצמם לשמירה בשלושת הימים הקרובים, מי שיכנס לטופס 5 דקות אחרי שהוא נשלח לציבור, כבר אין לו לאן להשתבץ. כאשר הגיעה אלינו כביסה של יחידה צבאית קרובה, ופנינו בהודעה לציבור לקחת מדים ולכבס, מי שפנה כעבור דקות ספורות – כבר לא נותרו מדים. וכך בכל תחום ותחום, בכל נושא ונושא. קיבלנו מיגונית (אני מקווה שרק ראשונה ותגענה עוד בהמשך) אפורה וכעורה. כעבור שעות אחדות היא הפכה ליצירת אמנות קסומה.
ואיני יכול שלא להיזכר בתיאור המקראי על בניית המשכן. כל בני ישראל מיהרו להתנדב ולתרום, עד שהיו חייבים לעצור את השטף. "וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא."
"קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר / לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר" כתב מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה" המתכתב בכל שורה עם סיפורי בניין המשכן בפרשות "ויקהל פקודי", ובו מדמה מאיר אריאל את החלוצים הציונים, חלוצי הקיבוצים לצד החלוצים במעברה, לבני ישראל שבנו את המשכן. ובמציאות הישראלית הרקובה שעליה כתב את התקליט "רישומי פחם", שבו מופיע השיר, הוא מתגעגע הן לחלוצי הציונות והן לבוני המשכן ומבקש לחזור אליהם ולהצטרף אליהם:
רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי –
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.
* שאילתא – אני רק שאלה לח"כ פינדרוס: אתה עדיין עומד על דעתך שהלהט"בים מסוכנים לישראל יותר מחמאס וחיזבאללה?
* מחיה המתים – מודעה הזויה ב"הארץ" תחת הכותרת: "הנח תפילין וסייע להכניע את האוייב." על המודעה חתומה רשימה ארוכה של עשרות רבנים. רפרוף קל בעיניים על רשימת החותמים העלה ממצא מעניין. עם החתומים נמנה הרב אליהו מרדכי הראשון לציון, הרב הראשי לארה"ק.
הרב אליהו הלך לעולמו לפני 13 שנים.
* הישראלי המכוער – אהרון רייס.
אהרון רייס.
אהרון רייס.
חשוב להכיר את השם ולזכור אותו.
אין שיימינג מוצדק יותר.
אהרון רייס הוא הישראלי המכוער.
הוא בעל עשרות דירות בחיפה. באחת הדירות מתגוררת ענבר – בחורה שנחטפה בידי חמאס. הוא דורש שהיא (או הוריה, או השותף בדירה) תשלם את שכר הדירה. ככל שמסבירים לו את המצב, הוא מתעקש לקבל את הכסף.
ביוש (שיימינג) אינו ראוי בדרך כלל.
במקרה הזה השיימינג מבורך.
אהרון רייס.
טפו.
* החיים מנצחים – השבוע הייתי אמור לרקוד על שלוש חתונות. כמובן שכבר בראשית השבוע יצאו הודעות ביטול/דחיה. אך אחת מהן בסופו של דבר התקיימה בשטח הכינוס של איתי, החתן המגויס בצו 8. איתי הוא בנה של עתליה, "האקסית המיתולוגית" שלי. הוזמנו לצפות בחתונה בזום, אך לא יכולתי להתפנות לכך. איזה רגע של שמחה בתוך המלחמה. שאיתי וכל חיילנו יחזרו בשלום. אכן, החיים מנצחים. מזל טוב!
* ביד הלשון: נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן – אלוף (מיל') מתן וילנאי הגדיר את מטרת המלחמה, מבחינתו, באמצעות ציטוט משירו של ביאליק: נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן. הוא אמר שהציטוט הוא מן השיר "בעיר ההריגה", אך הציטוט הוא דווקא מהשיר "על השחיטה". יש זיקה מובהקת בין שני השירים. שניהם נכתבו בתגובה לפוגרום בקישינב במוצאי פסח תרס"ג, 1903, שבו נטבחו 49 מיהודי העיר, מאות נפצעו, נשים וילדות נאנסו ורכוש רב נבזז.
המשפט על נקמת דם ילד קטן, דווקא אינו מטיף לנקמה. המשפט המלא הוא: וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! / נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – / וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, / וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם / כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
הנקמה האמיתית, אומר ביאליק, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.
אורי הייטנר
* * *
שגרת חירום בעוטף-עוטף-עזה
מושב ניר-ישראל נמצא במרחק אווירי של 19 ק"מ מעזה, ואנחנו נוהגים לומר שאנחנו גרים ב"עוטף-עוטף-עזה".
מאז יום שבת הנורא אנחנו בשגרת חירום. הביטוי "שגרת חירום" הוא אוקסימורון.
שגרה בה אנחנו בתוך הבית, צמודים לממ"ד יום ולילה; שגרה בה נשמעים פיצוצים חזקים ביותר, כמעט מרעידים קירות, ואנחנו מקווים שאלו היירוטים של "כיפות ברזל", (אחת מהם קרובה מאוד מאוד לבית שלנו).
שגרה של אזעקות בלי סוף, עד כי קשה לנו לדעת אם הן מגיעות מאשקלון, מאשדוד, מכפר סילבר, מניצנים או מתוך המושב שלנו. ואז הפתרון הוא להתקין אפליקציה מתריעה בטלפון הנייד ולהיות צמודים אליו יום ולילה.
שגרה של דאגה לילדים ולנכדים שנמצאים בדרום הארץ, במרכז ובצפון, מעקב בטלוויזיה אחרי אזורי נפילות הטילים וטלפונים מודאגים לשלום בני המשפחה, שיהיו בריאים.
שגרה של היצמדות לחדשות בטלוויזיה וקשה אפילו להירגע בקריאת ספר. (אני נרגעת קצת בהכנת עבודות יד, תוך כדי צפייה בטלוויזיה.)
שגרה בה העיר אשקלון הסמוכה, המרכז העירוני שלנו, מופגזת בלי סוף ומסוכן להגיע אליה, לכן מבוטלים כל התורים לרופאים ה"רגילים" – כי מה חשובות עכשיו בדיקות של אף אוזן וגרון או אפילו קרדיולוגית?
שגרה של התארגנות מדהימה של הקהילה המושבית, אם בארגון משמרות של אזרחים ואזרחיות יומם ולילה המסיירים בדרכי המושב, אם בדאגה לקשישים ובודדים שזקוקים לארוחה חמה ולעידוד, אם זה בהכנת אמצעים לנעילת הממ"ד מבפנים לכל בתי התושבים למקרה של חדירת מחבלים חלילה, וכמובן בהתגייסות לאספקת דברים נדרשים לחיילים באזור, החל ממזון ושתיה ועד טלפון נייד חלופי לחייל שצריך, נעליים במידה 45, פנסים ועוד ועוד.
שמות של הרוגים
אבל
כל אלו ממש מתגמדים לידיעה איזה טבח ופוגרום עברו היישובים הדרומיים, בעיקר בארי,
כפר עזה ונתיב העשרה, וכמובן גם הערים ויישובים נוספים. לשמע השמות של ההרוגים –
שרבים מהם מוכרים לנו כתושבי הדרום, אבל גם אלו שאנחנו מכירים היכרות שטחית או את
קרובי משפחותיהם – הלב כואב ודואב.
והנה "סיפור" כיצד הגיע אלי אחת הבשורות המרות:
אחד מחברי נתיב העשרה הוא אלפרדו וקס, שראיינתי בעבר וכתבתי עליו כתבה. אלפרדו בן ה-82 התנדב לסיורי לילה במועצה האזורית חוף אשקלון, בהם הוא בא לעזרת צעירים משוטטים בלי מסגרת. (ראה: "חדשות בן עזר" , גיליון 1876, 28.8.2023).
שלחתי לאלפרדו ווטסאפ ובו כתבתי: "שלום אלפרדו, מה שלומך ומה שלום המשפחה במושב שלכם ובארז? איפה אתה עכשיו? עדינה."
זמן קצר אחרי כך הוא צלצל אלי ואמר לי: "קרתה לי טרגדיה." שאלתי מה קרה ואז הוא אמר לי חד וחלק: "שני הבנים הבכורים שלי נהרגו." לשמוע אב שכול מודיע דבר כזה זמן קצר מאוד לאחר האסון! נורא! נורא! נורא!
הנה כמה פרטים על בניו של אלפרדו, עמית ויגאל וקס הי"ד, כפי שכתב עורך "קו למושב", עמוס דה-וינטר, בעיתונו מיום 12.10.2023:
"עמית וקס (49) היה פנסיונר של משרד הביטחון, לוחם בכיתת הכוננות, שיצא להילחם ונרצח 200 מטר בביתו ממחבל, שהגיע במצנח ונחת במושב. עמית ועוד שניים הסתערו עליו ועמית נפגע ונהרג. עמית היה לוחם שייטת במילואים והתנדב בארגונים רבים של עמותת 'עטלף', בהם 'מים שקטים' 'חבל זוג' ועשה רבות למען נפגעי פוסט טראומה.
יגאל וקס הי"ד (53) היה גרפיקאי במקצועו, לוחם בכיתת כוננות של המושב. יגאל היה 'הנדימן' וידע לבנות לבדו המון דברים. יגאל שהה בארה"ב וחזר ארצה. באחרונה עבד בחברת 'הזרע'. יגאל הוא הבכור מבין ארבעת האחים."
בקיצור, יש עוד ועוד שמות של הרוגים שבני משפחתם מוכרים לי. ביניהם טל קרן הי"ד, גם הוא מנתיב העשרה, נער שיצא בשבת בבוקר לדוג בחוף זיקים ושם נהרג על ידי מחבלים. טל הוא בנם של סיוון לבית פרחיה ואלון קרן. ביניהם הנערה עדי גרומן הי"ד ממושב חוגלה, שאני מכירה את דודתה, דבורה גרומן יבדל"א, חיפאית שמגיעה לכל הרצאותיי ביידיש ברחבי הארץ.
וכך הלב כואב ומשתתף בצער העמוק של בני משפחות ההרוגים כולם, גם המאות שעדיין לא זוהו, למרבה הכאב, והם חיים באי וודאות ובמתח נורא.
תקווה ועידוד
ביחד
עם השכול יש גם תקווה. וזה מתבטא היטב במייל ששלח נחומי הרציון, אשר מארגן ערבי
שירה. (ראו "חדשות בן עזר", גיליון 1860, 3.7.2023)
"חברים טובים, אוהבי/ות הזמר העברי ושוחרי מועדון הזמר בני-שמעון,
בצער עמוק ובכאב לא יתואר אני מבכה את אהובנו שלומי מתיאס, הפסנתרן הנפלא שלנו, כישרון גדול וזמר ונשמה הכי טובה, שנרצח יחד עם אשתו שחר מתיאס, בביתם בקיבוץ חולית, בבוקר שבת שמחת תורה, ראשית האסון והשבר הנורא בעוטף עזה.
אין ניחומים!
אם יתאפשר לנו –
ניפגש ב-26 באוקטובר, י"א בחשוון, בדביר ונציין פתיחת השנה ה-40 של מועדון הזמר בערב שירי תיאטרון עם הזמר והשחקן מתי סרי.
כפי שכתבתי 'אם'. שבוע לפני התאריך נוודא אם נוכל לקיים הערב. על כך תבור הודעה מיוחדת.
ונקווה שנוכל להמשיך לשיר!
נחומי"
ואם מדברים על עידוד, כמו רבים אחרים אני מקבלת מיילים מקרובי משפחה וחברים מרחבי העולם, ובהם הם מביעים זעזוע, השתתפות בצער וניחומים. שלחו לי מיילים מקנדה, ארצות הברית, לטביה ואוסטרליה.
הנה המייל האחרון שקיבלתי מאוסטרליה. כתבה אותו פמלה ברודר, שהיתה מרפאה בעיסוק בבתי אבות במלבורן. אישה מדהימה בטוב ליבה. דודי איסר פרנקל ז"ל אהב אותה מאוד, היא עזרה לי כשהייתי שם וארגנתי את הלווייתו, והפכנו לחברות קרובות.
Dear Adina,
I was relieved to receive your email.
I have included a photo, taken of me with your dear uncle, which I keep on top of a chest of drawers in my bedroom, together with several family photos.
The other day it had fallen down, the first time it ever happened. As I picked it up and put it back in place, I wondered if he was reaching out to me, and then I thought about my dear parents, and other people who I became close to when I was working in their care home. They have all passed now, but I imagined they were all weeping, looking down on this world, and the terrible calamity in Israel, and all the lives that still are yet to be lost.
However long this war lasts, at the end, people will pick themselves up, and start afresh with their lives, as people always do, but they will be changed within themselves forever.
Babies will be born, families will grow, and the sun will continue to rise and set each day.
I think perhaps I am rambling on a bit, but these are the thoughts that come to me.
I wish you and your whole family strength and safety, and send my love,
Pamela
דבריה של פמלה על יום יבוא מזכירים לי את המשפט מספר זכריה פרק ח' פסוק 4:
"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ." אמן.
עדינה בר-אל
* * *
פוצ'ו
על בארי של פעם
מלחמת יום כיפור, השכיחה לנו יום כיפור אחר, אשר פעם כל הארץ דיברה עליו. המדובר הוא על יום כיפור של שנת תש''ו, 1946, שבו עלו 11 גרעיני פלמ''ח להתיישב בנגב, מתחת לאפם של השלטונות הבריטים, אשר הוציאו את ההתיישבות מחוץ לחוק. בין אותם 11 ישובים היה קיבוץ אחד של גרעין הצופים, בארי, שעלה על אדמה חרבה מול מכרות הגופרית בנגב המערבי.
במלחמת העצמאות יצא לי להיות שבועיים במשלט הגופרית אשר מול בארי, שהיה אז קיבוץ צעיר בן שלש שנים. למזלי הדבר אירע בתקופת ההפוגה שלאחר מבצע יואב וכדורים כבר לא זימזמו באוויר. רק פעם אחת התקרבה אלינו חולייה של חיילים מצרים ושילחה לעברנו שלושה פגזים להזכיר לנו שהמלחמה לא תמה. באותם ימים, לאחר לילות של שמירה, יצא לי מדי פעם לשוטט בשבילי הקיבוץ, לדלג מעל בורות פגזים שקישטו את הקרקע, לראות את בית הבטחון שכל קירותיו מנוקבים בחורי כדורים. הקיבוץ היה מוקף בתעלת קשר שהקיפה אותו כשתעלות משנה יוצאות ממנה וחוצות את הקיבוץ לאורך ולרוחב. הילדים פונו מהמקום כנראה בימי המלחמה הראשונים, אבל חברת נוער רומנית של צעירים וצעירות, חיזקה את קומץ התושבים שלא נטשו את הקיבוץ.
אותם שבועיים נתנו לי להבין, שהגיבורים האמיתיים של המלחמה, הם לא אותם פלמחניקים מהוללים, אלא חברי הקיבוץ עלומי שם שאחרי לילות של שמירה, לא הלכו לישון כמונו הלוחמים, אלא לקחו טוריות או כלי עבודה אחרים ויצאו לחפור תעלות, או לתקן צריפים שניזוקו בהפגזה. היום כשאנו מוצאים מדי פעם לנכון להתלוצץ על הקיבוצניקים הגרים בווילות, או משתכשכים בבריכות שחייה, מן הראוי שנזכור להם את ימי הבראשית שבזכותם הגענו למה שהגענו.
אל קיבוץ בארי הביא אותי הגורל פעם נוספת, כאשר הבמאי שי לביא הוזמן על ידי הקיבוץ לערוך לו חג יובל, והוא פנה אלי שאכתוב להם את המסכת לחג. הסתובבתי שוב בקיבוץ שהפעם התמקם בנקודת הקבע, התפעלתי מהנוף והנוי ושמעתי את סיפורי הוותיקים, כשאני משלים מדי פעם את מה שהם שכחו.
קיבוץ בארי נמנה על 11 הנקודות שעלו להתיישב בנגב, כולן באותו יום כיפור, ועל כך כתבתי להם שיר שחשבתי שאולי נכון להעלותו מן השיכחה:
שְׁנַת תש"ו מַנְדָּט בָּאָרֶץ, מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּר,
מִשִּׁבְעָה כְּפָרִים בַּנֶּגֶב שַׁיָּרוֹת יוֹצְאוֹת בְּטוּר.
כּוֹכָבִים צוֹפִים בְּרֶטֶט, בְּנֵי קִבּוּץ בְּהֶנֶף יָד
וּתְפִלָּה עַל כָּל שְׂפָתַיִם שֶׁיַּצְלִיחוּ בַּמִּצְעָד.
שֶׁיַּצְלִיחוּ וְיַגִּיעוּ הַהוֹלְכִים שֶׁבַּשָּׂדוֹת
כָּךְ הִתְחִילָה הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל י"א הַנְקוּדוֹת.
עֶשֶׂר נְקוּדוֹת וּנְקוּדה,
הַיּוֹם זֶה נִשְׁמָע כְּאַגָּדָה...
תְּקוּמָה, קֵדְמָה, כְּפַר דָּרוֹם,
מִשְׁמַר הַנֶּגֶב, אֵיזֶה חֹם!
סוּפוֹת אָבָק וּלְבָטִים –
גַּלְאוֹן, שׁוֹבָל, וּנְבָטִים,
אוּרִים, נִירִים, וַחֲצֵרִים
וּבְאֵרִי – מוּל מִכְרוֹת הַגָּפְרִית,
אֵיזוֹ הִתְיַשְּׁבוּת פְּרָאִית!
הַיּוֹם זֶה נִשְׁמָע כְּאַגָּדָה,
עֶשֶׂר נְקוּדוֹת וּנְקוּדָה...
הַצִּיּוּד עָבַר בָּרֶכֶב, רַק לְאוֹר הַלְּבָנָה
הַמִּתְנַחֲלִים בָּרֶגֶל, כָּל הַלַּיְלָה בְּלִי שֵׁינָה.
כְּשֶׁתָּפַס אוֹתָם הַשַּׁחַר, הִתְרַגְּשׁוּ כְּמוֹ יְלָדִים
כִּי רָאוּ שֶׁצְּרִיף אוֹ שְׁנַיִם עַל הָאָרֶץ כְּבָר עוֹמְדִים.
הֵם הִמְשִׁיכוּ בְּלִי לָנוּחַ לַעֲבֹד וְלַעֲמֹל
וּבָעֶרֶב, הַאֲמִינוּ, עוֹד פָּרְצוּ בְּשִׁיר מָחוֹל.
עֶשֶׂר נְקוּדוֹת וּנְקוּדָה...
הֵם תָּקְעוּ יָתֵד בַּנֶּגֶב וְתָקְעוּ אוֹתוֹ עָמֹק
הַשִּׁלְטוֹן חָרַק שִׁנַּיִם וְצָעַק: "מִחוּץ לַחֹק!"
אַךְ הֵם דָּבְקוּ לָזֶה הַנֶּגֶב, הַצָּחִיחַ וְהַדַּל
וְחָשְׁבוּ שֶׁנּוֹף יָפֶה מִמֶּנּוּ לֹא קַיָּם בִּכְלָל.
הֵם מָסְרוּ לוֹ אֶת הַכּוֹחַ וְהָרוּחַ וְהַדָּם,
כִּי יָדְעוּ שֶׁכָּל הָאָרֶץ, כָּל הָאָרֶץ הִיא אִתָּם.
עֶשֶׂר נְקוּדוֹת וּנְקוּדָה...
פּוּצ'וּ
* * *
עמירם רביב
אוֹי
כְּשֶׁהַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים הַמּוּזוֹת שׁוֹתְקוֹת,
לֹא נָעִים לִהְיוֹת סַרְקַסְטִי כְּשֶׁיֵּשׁ מְצוּקוֹת,
כְּשֶׁיֵּשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּצוּעִים וַחֲלָלִים
וּמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת קוֹבְרוֹת אֶת הַנּוֹפְלִים.
כּוֹאֵב הַלֵּב, אָנוּ מִשְׁתַּתְּפִים בְּאֶבְלָם,
אֲסוֹנָם הוּא אִישִׁי, אֲבָל הַכְּאֵב שֶׁל כֻּלָּם.
גַּם לֹא נָעִים לְצַיֵּן: "נוּ, אָמַרְתִּי לָכֶם,"
הַדָּבָר אֲפִלּוּ סְתָם מַרְגִּיז וְלֹא מְנַחֵם.
זֶה מְאֹד מְאֹד מְעַצְבֵּן וּמְאֹד לֹא נָעִים
וְאֵינִי רוֹצֶה לִזְרוֹת מֶלַח עַל הַפְּצָעִים,
אַךְ אֵין לְהִמָּנַע וּלְטַשְׁטֵשׁ קוֹסְמֵטִית
שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מֶמְשָׁלָה מַמָּשׁ אִימְפּוֹטֶנְטִית.
שָׂרִים בּוּרִים, חַסְרֵי יֶדַע, נִסָּיוֹן וַהֲבָנָה,
בְּיָדָם הִפְקִיד בִּיבִּי אֶת בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה.
יֵשׁ לָהֶם סֵדֶר קְדִימוּיוֹת מְעֻוָּת וְעָקוּם
יַקְדִּימוּ הַטָּפֵל לָעִקָּר וְלֶחָשׁוּב, בְּסִכּוּם.
נִטְפְּלוּ תְּחִלָּה דַּוְקָא לַמַּעֲרֶכֶת הַמִּשְׁפָּטִית,
זָנְחוּ הַמַּעֲרֶכֶת הַבִּטְחוֹנִית וְהַבְּרִיאוּתִית.
כַּמּוּבָן שֶׁהִזְנִיחוּ הַרְבֵּה דְּבָרִים אֲחֵרִים,
תֵּעָדְפוּ הִתְנַחֲלוּיוֹת, אַבְרֵכִים וּקְבָרִים.
אוּלַי זוֹ לֹא הָעֵת, כְּשֶׁבּוֹכִים עַל הַנּוֹפְלִים,
לְהַכְבִּיר כְּנֶגְדָּם בְּהַאֲשָׁמוֹת וּבְמִלִּים,
אֲבָל הַנִּסָּיוֹן שֶׁנִּצְבַּר בְּלֹא מְעַט יָמִים:
הֵם תֵּכֶף יַצְבִּיעוּ עַל כָּל הָאֲשֵׁמִים:
הַשְּׂמֹאל, הָאָנַרְכִיסְטִים, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל,
וְרַק הֵם הַחַפִּים מִפֶּשַׁע, בְּעֶזְרַת הָאֵל.
כָּאן לֹא יַפָּן, וְאַשְׁמָתָם לֹא הִפְנִימוּ אָמְנָם,
וְלָכֵן אֵין סִכּוּי שֶׁיִּנְעֲצוּ סַכִּין בְּבִטְנָם.
אֲבָל לְמַעַן כֻּלָּנוּ וּבְלִי שׁוּם תֵּרוּץ,
הָבִינוּ, נִכְשַׁלְתֶּם כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ!
קְחוּ אַחְרָיוּת לַמַּצָּב, לְחֻמְרַת הָעֻבְדָּה,
לְכוּ! הַשְׁאִירוּ לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת הָעֲבוֹדָה.
צָרִיךְ עַכְשָׁו מְבֻגָּרִים אַחְרָאִים מְנֻסִּים,
הַמַּאֲמִינִים בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה וְלֹא בְּנִסִּים.
צָרִיךְ לִפְעֹל, לְשַׁקֵּם, לֹא סְתָם "לְהַנְחוֹת."
לְהִתְמַקֵּד בָּעִקָּר וְהֶחָשׁוּב, בְּלִי הֲנָחוֹת!
לְגַיֵּס מֵיטַב הַמּוֹחוֹת לִפְעֻלּוֹת דְּחוּפוֹת
לְהַרְגִּיעַ, לְעוֹדֵד, וּלְשַׁנּוֹת סֵדֶר הַעֲדָפוֹת.
עמירם רביב
10.10.2023
* * *
פרופ' אשר מעוז
זה התרחש אמנם לפני שנים
אך רלוונטי במיוחד היום
חגי אלעד, מנכ"ל ארגון "בצלם", סירב לקרוא לחמאס ארגון טרור וטען כי "חמאס הוא ארגון פלסטיני חמוש. זה הניסוח המקצועי."
בראיון לשרון גל ברדיו תל-אביב FM102 בשנת 2014 התפתח ויכוח בין אלעד לגל באשר להגדרת חמאס כארגון טרור. אלעד התחמק ממתן תשובה חד-משמעית ואמר: "השאלה הרלוונטית מבחינת זכויות אדם היא האם אנחנו נהגנו כחוק, והתשובה היא שלא."
גל הקשה ושאל אותו: "אז חמאס הוא לא ארגון טרור?" – ואלעד ענה: "זה לא מה שאני אמרתי. אתה לא מקשיב לתשובה שלי. אני לא אקפוץ דרך החישוקים האלה. חמאס הוא ארגון פלסטיני חמוש." שרון גל הקשה על חגי אלעד: "אתה תענה לשאלה או שלא תדבר פה. האם חמאס הוא ארגון טרור – כן או לא?" – אלעד סירב לכנות את חמאס ארגון טרור ובסוף אמר שחמאס הוא חלק מ"ארגונים פלסטיניים חמושים, זה הניסוח המקצועי, ואנחנו מבקרים את הפעולות שלהם כאשר הן פעולות לא חוקיות."
כעבור שנתיים התראיינה שרית מיכאלי, דוברת 'בצלם', לד"ר אלן מנדוזה, מנכ"ל אגודת 'הנרי ג'קסון, המנחה תוכניות בערוץ היהודי העולמי 'ג'יי טי-וי'. מיכאלי התחמקה מלענות באופן ישיר על השאלה 'האם ארגונה מגדיר את תנועת חמאס כגוף טרוריסטי?' וטענה שעצם שאילת השאלה היא ניסיון להשמיץ את 'בצלם.'
בתום פתיחה שבה הציגה מיכאלי את מטרות הארגון מאז ייסודו וכיצד השתנתה עשייתו לאורך השנים, ולאחר שהסבירה כי מטרתו היא להביא לקץ "הכיבוש הישראלי" באמצעות הסברה, שאל אותה המנחה אם ארגונה מגדיר את תנועת חמאס כגוף טרוריסטי.
מיכאלי, שהתחמקה מהשאלה, אמרה כי חמאס מבצע פעולות טרור כשהוא מפציץ אזרחים ישראלים. אך המנחה התעקש על השאלה, ובשלב זה איבדה דוברת "בצלם" את שלוות רוחה וטענה כי הוא ממשיך בניסיונו של פוליטיקאי ישראלי לשעבר לתקוף את מנהל ארגונה ולהביא אותו למצב שבו ייראה כאילו "בצלם" מסרב להגדיר את חמאס כארגון טרור.
כוונתה של מיכאלי היא לשיחה שנערכה בעבר בין שרון גל, עיתונאי וחבר כנסת לשעבר בישראל ביתנו, שהקשה ושאל את מנכ"ל 'בצלם' חגי אלעד אם חמאס הוא תנועת טרור.
מיכאלי, שאיבדה את שלוות רוחה מהשאלה, סירבה לענות ישירות למרות שמנזודה ציין שהיא מתחמקת מתשובה, ורק אמרה שהזרוע הצבאית של חמאס מבצעת מעשי טרור כשהיא מפגיזה אזרחים ישראלים, וכי ארגונה גינה זאת בעבר.
פרופ' אשר מעוז
* * *
אחת המסקנות של הטבח בעוטף עזה והגיוס למילואים בשבת – לא רק רכבת צריכה לפעול מעתה בשבתות ובחגים אלא מרבית מערך התחבורה הציבורית, כולל רכבות קלות בירושלים ובגוש דן. זה מעתה פיקוח נפש מתמשך לאורך כל שנות חיינו כאן.
* * *
תְּשׁוּעָה
וְלַחַיִּים תִּהְיֶה תְּשׁוּעָה
וְהַנּוֹשָׁע נוֹשַׁע
בְּחַיֵּי יוֹם יוֹם
מְיַגְּעִים וְאַפְרוּרִיִּים
אֲבָל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וּמִתַּחַת לַשֶּׁמֶשׁ
הֶחָלָב שֶׁבְּכוֹס וְהָאוֹכֵל בַּצַּלַּחַת
בּוֹהֲקִים בְּאוֹר יְקָרוֹת
מַמְתִּינִים בְּלִי מִלִּים
מַעֲלִים נִיחוֹחַ גַּן עֵדֶן
כְּמוֹ בְּסִפּוּרִים וּבְאַגָּדוֹת
מָה נִפְלָא הַמָּקוֹם הַזֶּה
המשורר יונתן גורל בן ה-89 הוא בן ירושלים ממשפחה הנטועה בה מדורי דורות.
* * *
משה גרנות
רומן במצב גולמי
על "קלריסה" מאת שטפן צווייג
תרגמה טלי קונס
מודן 2012 (על פי המהדורה הגרמנית משנת 1990), 156 עמ'
לפנינו, למעשה, יש רק טיוטה של רומן, טיוטה שנכתבה ב-1941 שנה לפני ששטפן צווייג, יחד עם רעייתו השנייה, שרלוט אלטמן, שמו קץ לחייהם בגלותם בברזיל. ברור שהסופר הגדול לא הספיק לעבור על הטיוטה וליישר את ההדורים, כגון להעניק שמות לפרקים המתויגים בתאריכים בלבד (מ-1902 ועד 1930), כגון המונולוגים הארוכים מדי של הגיבורים המשמשים מנטורים לקלריסה, הגיבורה הראשית, כגון סתירות פה ושם (ראו, למשל, הערת המתרגמת בעמ' 143), וכגון הסוף החפוז של הרומן. אבל שטפן צווייג הוא סופר מופלא, ודווקא באי השלימות של העריכה הסופית של כתב היד מוחשת יכולתו לחדור לעומקה של נפש האדם. המסרים בספר זה הם פציפיסטיים, בעקבות חברו הצרפתי, הסופר רומן רולאן, וסוציאליסטיים, בעקבות המדינאי הצרפתי ז'אן ז'ורס, הנערץ על הגיבור ליאונר הצרפתי, אהובה של קלריסה ברומן.
דמות אחרת המוזכרת ברומן קשורה קשר אמיץ לשטפן צווייג הוא זיגמונד פרויד, עמו ניהל דיאלוג (גם הגיבור, פרופ זילברשטיין, מעריץ את פרויד וגם חולק עליו), ועל התעמקותו של צווייג בנפש גיבוריו ניתן להתרשם ברומן שלפנינו וברומנים קודמים.
הרומן שלו מתאר את חייה של קלריסה שומייסטר מילדותה בפנימיית מנזר בפאתי וילנה ועד הגיעה לגיל 36, כשהיא אם יחידנית לבן, פרי אהבתה למורה גימנסיה צרפתי בשם ליאונר, אותו פגשה בכנס מחנכים בציריך. אימה של קלריסה נפטרה, ואביה, קצין בצבא קיסר אוסטריה, מפנה את בנו, אדוארד, הגדול מקלריסה בשנתיים, לפנימייה צבאית כקדט, ואת קלריסה – לפנימייה של מנזר.
האב, ליאופולד פרנץ קסבר שומייסטר, הוא אמנם קצין אוסטרי, אבל אישיותו מעוצבת בספר כקצין פרוסי – הוא נאמן ללא סייג לקיסר ולאוסטריה, הוא דייקן בצורה מעוררת צמרמורת, הן בעבודתו במודיעין הצבאי (הכול אצלו מטוקטק, מקוטלג ומתועד) והן ביחסו לילדיו: ראיון עם ילדים נמשך בדיוק שעה – ביום א' מ-11.00 ועד 12.00; הוא דורש דין וחשבון כתוב מילדיו מה עשו ומה למדו במשך השבוע עד לביקורו הבא. קלריסה גאה באביה המגיע לפנימייה במדיו הכחולים המבהיקים ובהופעתו המרשימה, אך חשה צורך ברכות ובאהבה מצד האב, שזה אינו מסוגל להעניק.
דמותו של האב מעניינת גם מבחינה אחרת: הוא אסף ידיעות על אויבים פוטנציאליים לקיסרות האוסטרית, והזהיר את הממונים עליו שמחסני התחמושת של אוסטריה לוקים בחסר. הממונים עליו זלזלו בפנקסנות שלו, אבל יורש העצר, דווקא מזמין אותו לארמון לשמוע את ממצאיו, ובניגוד למוסכם ביניהם, הוא מפרסם את השיחה, מה שגורם למפקדיו להראות לו את הדלת החוצה מהצבא. כשנבואותיו מתגשמות, הוא מוחזר לצבא בדרגת גנרל.
אחרי הפנימייה במנזר, קלריסה עושה חיל אצל הרופא הפסיכיאטר היהודי, פרופסור זילברשטיין, שהוזכר לעיל, שמתפעל מאופייה המאופק, המאורגן והשלו (ירושה מאביה), כשהוא עצמו מודה שהוא מוכה נוורוזות יהודיות. זילברשטיין מבקש ממנה למלא את מקומו בכנס חינוך בלוצרן, כי עליו להשתתף בכנס אחר באדינבורו. קלריסה מכירה בכנס את ליאונר, היוזם והמזכיר הצרפתי של הכנס, מורה בגימנסיה בעיר הפריפרית דיז'ון. הוא היה מזכירו של ז'אן ז'ורס, אבל התאכזב מהמעשה הפוליטי, והחליט להיטמע בין פשוטי העם, נטש את פאריס ואת סיכוייו להיות חבר פרלמנט, וכאמור, הפך להיות מורה.
בין השניים נרקמת חברות ואהבה הנמשכת שבועות אחרי הכנס, כשהם מתיירים בהרי שווייץ ובאיטליה. הם מתמקדים באהבתם, אינם קוראים עיתונים, ורק באקראי נודע להם על רצח יורש העצר פרנץ פרדיננד ואשתו בסרייבו (עמ' 61), על האולטימטום של אוסטריה נגד סרביה, ועל הכרזת מלחמה נגדה. אירועים אלה כופים פרידה בין האוהבים, תוך שבועת נאמנות ביניהם (ליאונר נשוי, אבל חי בנפרד מאשתו שנשארה בפאריס מאוכזבת מכך שהוא ויתר על קריירה פוליטית).
כבתו של קצין אוסטרי, וכאחות לאדוארד, שיוצא נלהב למלחמה (האויבים: סרביה, צרפת, רוסיה), בביטחון גמור שאוסטריה תכריע את האויבים לאורך מאות שנים – כל זה בניגוד לנבואות השחורות של אביו, שהכיר את מצב צבא אוסטריה לאשורו. כאן נזכיר את דבריו של פרופ' זילברשטיין הפציפיסט הרואה במלחמה פשע וטיפשות.
קלריסה מתגייסת כאחות בבית חולים בחזית, ויש בספר תיאור מצמרר של המצב הנורא של בית החולים הצבאי שלא היה מסוגל להתמודד עם מסות הפצועים שהגיעו אליו, והסיכוי לפצוע לקבל מיטה שם היה תלוי בכך שפצוע אחר נפח את נפשו. (עמ' 89-86). אחיה נופל בקרבות בסרביה, וקלריסה מבינה שהיא נושאת ברחמה את בנו של ליאונר, הנחשב לאוייב בהיותו צרפתי. היא מבקשת להפיל את העובר (לא יעלה על הדעת שבת של גנרל אוסטרי תלד ללא נישואין!) היא מבקשת עצה ועזרה מפרופ' זילברשטיין, שכרופא מכיר רופאי נשים שעשויים להסכים לערוך הפלה (המנוגדת לחוק). זילברשטיין מנסה לשכנע אותה כי עליה להשאיר את העובר כי לא מדובר ב"שגיאה", אלא באהבת אמת, והיא עלולה להצטער. הוא מציע לה שכאשר ההיריון ייראה, שתעבור לבית כפרי שבבעלותו עד הלידה ואחריה.
הפתרון הזה לא נראה לקלריסה סביר, כי הילד שייוולד לא יהיה לו אב, ולא שם משפחה של אב, ותצטרך להחביא אותו, כמו אימה של מריון, חברה שלה מהפנימייה, שלמרות היותה דמות משובבת נפש, הייתה מנודה מאהוב ליבה, והיתה ללעג בפיהן של חברותיה ללימודים. למריון משטמה עמוקה כלפי אימה, שהביאה אותה לעולם במעמד של ממזרה.
קלריסה במצוקה גדולה, וחושבת אפילו על התאבדות. בבית החולים נמצא הלום קרב בשם גוטפריד ברנקוריץ, שרופאיו משוכנעים שהוא ארטיסט, המנסה בהצגות (גוף רועד, גמגום, הקאות) להוכיח שאינו כשיר לחזור לחזית, שם, לפי דבריו נקבר מתחת להריסות לאחר הפצצה. קלריסה מוצאת קופסאות אבקה שסייעה לגוטפריד להקיא את מה שאכל. היא בזה לו, על הצגתו ועל פחדנותו, ודווקא ממנו תבוא הישועה בעניין הילד הלא חוקי שאמור להיוולד, ואני איני מפרט כיצד זה קרה כדי לא לפגום בסקרנותו של קורא פוטנציאלי. אזכיר כאן שקלריסה כמהה לקשר מחודש עם ליאונר, בתקווה שהוא לא נהרג במלחמה – היא כותבת לו מכתבים, שאינם זוכים למענה, ומסתבר שליאונר שלח מכתבים לכתובת של אביה, וזה, הזועם על כך שבתו בגדה עם צרפתי, אינו מעביר לה אותם.
הספר היה ראוי לסוף מושקע, אבל אנו מוצאים בפרק האחרון (שם הפרק: "1921 – 1930") רק שורה אחת: "אלה היו עבור קלריסה השנים המתות. לא היה לה דבר מלבד הילד."
אולי כאן המקום לציין שעלילת הספר קשורה בביוגרפיה של שטפן צוייג עצמו – הוא היה נשוי פעמיים, אבל היתה לו גם אהובה בשם מרסל בצרפת שהרתה לו, והוולד מת, הילד היחיד שיכול היה להיות לו, שכידוע, היה חשוך ילדים. סיפור חייו במהופך הוא סיפורה של קלריסה.
משה גרנות
* * *
ידידי יצחק אורפז
במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2003
30.11.03. לפני הצהריים אני מספר בטלפון ליצחק אורפז על הערב המטורף (הצעירים היו אומרים – המוטרף) לשדה [בירושלים] ביום רביעי האחרון, וכיצד קראתי מדבריו וגם נחבלתי בגלל שדה [לפני ההרצאה נפלתי ממדרגה נסתרת בכניסה למסעדה], שהפעם לא שמר עליי כמו כאשר הייתי מגוייס בששת הימים, ודאג שאחזור בשלום לכתוב את רשימת הביקורת על "על מצבו של האדם" ב"הארץ".
תוך כדי שיחה מתברר לי סיפור מדהים בקורות חיי של אורפז. יש אצלו "חור שחור" של כעשר שנים, שאינן נזכרות כמעט כליל ביצירותיו ובראיונות עימו. הוא שירת ארבע שנים בצבא הבריטי, באירופה, ובבריגדה! הוא עלה ארצה ב-1938, היה בכפר הנוער מאיר שפיה, ובשנת 1942, אני מניח שהיה אז כבן 19, התגייס לצבא הבריטי. גם משום שהיה חסר עבודה ובית. אחרי השירות הצבאי היה חבר בקיבוץ שמיר בגליל העליון, שם חבר עד היום אחיו המבוגר ממנו, ומילא תפקידים ב"השומר הצעיר", וגם התחתן לראשונה ב-1947. ואולם כל התקופה ה"ספרותית" שלו מתחילה שנים אחדות לאחר מלחמת השחרור, וחוזר לימים ב"רחוב הטומוז'נה" על ילדותו המוקדמת ונעוריו בטרם עלותו ארצה. וביניהן – חור שחור.
אמרתי לו שהוא חייב לכתוב את האוטוביוגראפיה שלו, והבעתי נכונות לשבת אצלו ולהקליט אותו, שיספר לי את תולדות חייו, בייחוד באותן עשר שנים אבודות.
מתוך יומן 2004
25.5.04. [מתוך מכתב לריסה דומב, לונדון]. שוחחתי הבוקר עם פרופ' הלל ברזל, איש נחמד ולבבי. הוא אמר לי שלפני כשבועיים שלח מכתב מפורט בעברית לגברת גיוליה מילר, הדוקטורנטית שלך, ובו כל הפרטים הנחוצים לה, כולל הכתובת של הגברת כוכבה פטאל-בנימין. הוא ישמח מאוד לעזור לה. אין לו אי-מייל, אבל אפשר לפקסס לו לפי הכתובת: פרופ' הלל ברזל. הירקון 88, ת"א. טלפקס 03-5178485.
אחר-כך שוחחתי עם יצחק אורפז, שנתן לי את הכתובת המדוייקת של אותה גברת כוכבה פטאל-בנימין: רח' מגדל עוז 12, מודיעין. 08-9750086 או 058-743895. בידו, בידה ובידי ברזל, כמו גם בבר-אילן, מצויים עותקים של הדוקטוראט. ואולם אם הגברת שלך תבוא ארצה, הכי טוב שתצלם מהעותק של אורפז, שכבר פורק פעם לצורכי צילום, והוא כרוך עתה רק בסליל קפיצי וקל לפירוק. מדובר בשני כרכים עבים שמחזיקים כל אחד כארבע מאות עמודים!
אמרתי לו שזה כמו מה שהמלט אומר על פולוניוס המת, שהוא נמצא בארוחה. לא שהוא אוכל אלא שאוכלים אותו, התולעים. וזה המצב של הסופר כלפי המחקר... כמובן שיש אנשים שפטורים מתולעים, כמוני, כי כנראה אינני טעים במיוחד... נא לא להיעלב...
אורפז מוכן לענות בכתב, בעברית כמובן, על שאלות של הגברת גיוליה, והוא שמח מאוד לשמוע עליה ועל עבודתה. להתראיין בעל-פה כבר אין לו כוח.
הראיון שאני עשיתי איתו לפני שנים רבות קרוי "פחד – זמן – יצירה" והוא כלול כמעט כולו בדוקטוראט של פטאל-בנימין, והיא הבטיחה, לאחר שטילפן אליה, למצוא אולי יש לה עותק. נדמה לנו שהוא לא הודפס מעולם. יצחק הבטיח מצידו למצוא עותק, וגם אני אערוך חיפוש אצלי.
27.5.04. בבוקר אני יושב עם יצחק אורפז בקפה של שלום, של משחקי השש-בש הקבועים, בחלק של מלכי ישראל בכיכר רבין, ליד "תולעת ספרים", שבה אורפז אינו אוהב לשבת – והוא מביא לי את הראיון שערכתי איתו בשנת 1972 לערך, "פחד – זמן – יצירה" כדי שאקליד אותו ואשלח לריסה, למען התלמידה שלה שכותבת דוקטוראט על אורפז.
הוא מספר לי על ההצלחה שנחלו ספריו שתורגמו לצרפתית, חמישה במיספר. לשאלותיי הוא חוזר לספר על השנים 1940-1952 בחייו, שבמהלכן גם שירת בצבא הבריטי, אך לא כתב עליהן דבר. אני מעלה שוב את ההצעה שאראיין אותו על השנים האלה ואולי בכלל על חייו עד לתקופה שהחל לכתוב. אפשר לעשות זאת בסידרה של הקלטות, ואפילו להעלות על גבי תקליטור מבלי להדפיס בספר, מה עוד שהוא אינו מוכן שייצא ספר כזה מפיו עליו בחייו.
הוא מספר כיצד תרגום הפואמה "ארץ השממה" של אליוט, שעשה נוח שטרן ושהתפרסם בחוברת מיוחדת למוסף העיתון "משמר" בשנת 1940, גרם לשינוי דרסטי בחייו ולעזיבת הקיבוץ, אף כי טרם חשב באותה תקופה להיות סופר.
30.5.04. [מתך מכתב לריסה דומב, לונדון]. באשר ליצחק אורפז, הוא כבר כבן שמונים, אם אינני טועה, אבל עדיין איש שיחה מרתק ורב-השראה. הוא היה נשוי שלוש פעמים. יש לו בן מבוגר מאשתו הראשונה, שתי תאומות מהשנייה, ובת מנישואיו השלישיים. אני מתאר לי שיש לו גם נכדים ונכדות מבוגרים. עם זאת הוא חי לבדו בדירה בכיכר רבין, באותו בניין שבו גר גם נתן זך, ואומר בעקיפין שהוא מחכה למותו וכבר חדל לכתוב ספרים.
לאחרונה הצעתי לאורפז שאשב איתו ואקליט את סיפור חייו לפי סדר כרונולוגי. אין שום צורך לערוך ולהוציא את הראיונות הללו בספר. פשוט אפשר להקליט מראש בטייפ דיגיטאלי, ואם שומרים על סדר כרונולוגי של הסיפור, אפשר לצרוב לבסוף את כל הקבצים בתקליטור אחד. זה בהחלט מספיק לחוקרים, לקוראים נלהבים ולהיסטוריה. וזה לא מחייב אותי לשום עבודת עריכה אלא לשבת איתו ולשמוע אותו מדבר אליי.
משה בן שאול ישמח אם תשלחי משהו ל"מאזניים". הוא אומר שהוא מוצף עכשיו חומר טוב. אולי ידפיס את הראיון עם אורפז. זה תלוי בהחלטתו של אורפז.
מתוך יומן 2005
6.3.05. יום ראשון. הבוקר נפתח בידיעה המצערת ב"הארץ" על מותה של רות אורפז, אשתו לשעבר, האחרונה, של ידידנו יצחק אורפז, ואם בתו גי. היא היתה חולה בסרטן יותר משתים-עשרה שנה ולדברי יצחק התמודדה עם מחלתה באומץ רב. היא גרה בירושלים ברחוב משה קול.
לראשונה פגשתי את רותי יחד עם יצחק ועוד חברה בשנת 1972 כאשר הלכנו מערב ב"צוותא" למסיבת סמים בדירתו של ז'אק קתמור. התיאור מצוי ביומני מאותה תקופה. אחר כך, כבר לאחר נישואיהם ונישואיי, היינו מטיילים עם בן וגי בעגלות-טיול בכיכר מלכי ישראל, אבל לאחר שנפרדה מיצחק ועברה לירושלים לא פגשנו בה רק יהודית שוחחה איתה בטלפון לאחר שנודע לה על מחלתה.
13.4.05. [מתוך מכתב לריסה דומב, לונדון]. בצהריים הודיעו על זכייתו של אורפז בפרס ישראל לספרות ומיד טילפנתי לברך אותו, ובלב שלם, למרות שלא ידעתי שהוא מועמד ולא חשבתי שהוא הבא בתור.
הוא כמובן שמח מאוד אבל בגילו, 85, דבריו נאמרים כבר לאט וכמו ממרחק. התפלאתי שדילגו על נתן שחם, חנוך ברטוב וסמי מיכאל. אינני יודע מי זה המשורר שזכה לצידו בפרס ישראל, ישראל פנקס שמו. נדמה לי שחוץ מחבורה של מקורבים שהעניקו לו את הפרס, איש בקרב קהל הקוראים וגם חובבי השירה בארץ לא מכיר את שיריו ואת שמו ואם אינני טועה הוא גם לא מתגורר קבוע בישראל. אבל באמת מצב המשוררים המבוגרים בארץ טוב כי הם לא רבים ובשנים הקרובות כולם יקבלו בתורם את פרס ישראל אם לא ימותו קודם, חוץ מש. שפרה שספק אם יתנו לה.
חדשות בן עזר
מכתב עיתי מאת סופר נידח
גיליון מס' 28
תל אביב, יום חמישי, ה' בניסן תשס"ה, 14 אפריל 2005
ברכות לסופר יצחק אוורבּוּך-אורפז
לזכייתו בפרס ישראל לספרות עברית
הלוך הלך הצליין החילוני וגם הגיע
* * *
העיוורת – ניצה פרוכטמן-בן דוב
ניצה פרוכטמן-בן דוב המתנאה בהיותה פרופסור גמור וכלת פרס ישראל לספרות, משווה את עצמה לעיוורת בסיפור המפורסם של שטיינברג. העיוורת בסיפור היתה נשואה בלי ידיעתה לקברן וגילתה את מקצועו.
"העיוורת," כותבת פרוכטמן-בן-דוב, גילתה ביוזמתה מיהו הקברן החי איתה בבית, וכמוה "אנחנו הפיקחים היינו עיוורים למי שחי איתנו בבית – ממשלה וראש ממשלה הקוברים את דור העתיד של המפעל הציוני. --- עדיין אינני מבינה," היא מוסיפה, "איך בית המשפט העליון קבע בהרכב מורחב של 11 שופטים שבנימין נתניהו יכול להרכיב ממשלה כאשר כתבי אישום תלויים ועומדים מעל לראשו. החלטה זאת, לטעמי, היא החטא הקדמון שהחלה את דרכנו אל האבדון. פה אחד קבעו כך השופטים, שדבקו באיזה חוק לא ברור ופערו בכך את הקבר לעתיד לבוא."
ובגלל "החטא הקדמון" הזה של השופטים היא מתנאה בבנה טייס הקרב שלא חזר לארץ מאמריקה למלחמה, ובבנות שלה השוקלות לרדת מהארץ כדי להציל את עצמן כמו הסבתא שניצלה מהשואה.
(הכותבת היא פרופסור אמריטה באוניברסיטת חיפה, כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א לחקר הספרות)
(ניצה בן דוב, "תתחבא מאמי, תתחבא", "אל-ארצ'י", 13.10.23)
הבנתם? לעיוורת פרופסור ניצה פרוכטמן-בן דב, נפקחו העיניים ופתאום היא גילתה שבארץ מסוכן לחיות. והחטא הקדמון של שופטי העליון הוא שהביא למתקפת החמאס.
אז פרופסור ניצה פרוכטמן-בן דוב, כדאי שתפקחי עיניים, גם אם שופטי העליון היו פוסלים את נתניהו ובמקומו היתה באה גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, או אפילו תמר אלכופר-גוז'נסקה הקומוניסטית, זה לא היה מזיז כלל לחמאס ולג'יהאד האיסלמי. גם אז היו תוקפים את מדינת היהודים ישראל (ולא רק מעזה אלא גם מיו"ש).
תמיד טענה הציונות שהספרות העברית היא נדבך חשוב בחוסן הלאומי, מדברי ניצה פרוכטמן-בן דוב, ומהחינוך שהיא נותנת לילדיה ומהמסר שלה לציבור מסתבר שלא עוד. נראה שהחמאס בכל זאת הצליח לפגוע בחוסן הלאומי.
[אהוד: לפני שנים יזמה גב' ניצה בן-דב הזמנת סופרים למפגשים באוניברסיטת חיפה שבה לימדה בחוג לספרות. בתמימותי פניתי אליה והצעתי שאבוא למפגש. היא ענתה לי בגסות מדהימה שאני לא מתאים למפגש, ואינני זוכר בדיוק אם אמרה שהסירוב הוא מפני שאין מלמדים אותי או שאינני בעל רמה ספרותית מספקת. היא כנראה צדקה. עובדה – אני לעולם לא אקבל את פרס ישראל, ואילו היא – קיבלה!]
כניעה ללא תנאי לא מטרה אלא רק אמצעי ומה אז?
אל"מ (מיל') ד"ר משה (בנדה) בן דוד צודק לחלוטין בתוכן דבריו במאמרו "המטרה –כניעה ללא תנאי" אך כותרת מאמרו מטעה ויש לשנותה. הוא מציע להשתמש בגימיק תקשורתי ותדמיתי חשוב מאין כמוהו לדעת הקהל הבינלאומית. לדרוש מהחמאס (בדומה לדרישה מגרמניה הנאצית) כניעה ללא תנאי. ומאחר שלדבריו (ובצדק) אין ספק שהחמאס לא יקבל זאת, זה יאפשר להכות בו בעוצמה. כלומר המטרה אינה כניעה ללא תנאי, זו רק דרישה שהיא בחינת אמצעי תדמיתי להכות בו. ואז נשאלת השאלה מהי המטרה? (לא האמצעי). אסור לבלבל בין גימיק אמצעי למטרה.
ישראל צריכה לנסח לעצמה מה מטרת המלחמה.
מכיוון שאל"מ (מיל') ד"ר משה (בנדה) בן דוד מצטט את הפילוסוף דוד יום כדאי להזכיר שהוא עסק גם בבעיית המצוי-ראוי (באנגלית: is-ought problem) הוא מונח במטא-אתיקה שטבע דייוויד יום, בספרו "מסכת טבע האדם". המונח מתייחס לכשל הלוגי שבעירוב טענות המתבססות על המצוי, עם מסקנות העוסקות בראוי. הווה אומר, לטיעונים המנסים להסיק מה שראוי מטענות הנוגעות למה שמצוי, ולהפך. הצדקה שכזו אינה תקפה מבחינה לוגית, משום שהמסקנה מכילה יסוד זר להקדמותיו של הטיעון.
בעזה יש סתירה מהותית בין הרצוי למצוי. גרמניה הנאצית נכנעה ללא תנאי פעמיים. כתב הכניעה הצבאית נחתם ב-7 במאי בשעה 02:41 לפנות בוקר. הכוחות הגרמנים הסכימו לכניעה ללא תנאי הן למפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית, והן לפיקוד הסובייטי העליון, החל מה-8 במאי בשעה 23:01 מטעם הגרמנים חתם יודל, מטעם המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית באירופה חתם סמית, ובנוסף חתמו: גנרל איוון סוסלופרוב (נציג ברית המועצות) וגנרל פרנסואה סבז (נציג צרפת).
הסובייטים, לא היו מרוצים שהוא נחתם במפקדה של אייזנהאואר. הם דרשו חתימה נוספת בברלין, וב-8 במאי, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בקרלסהורסט שבברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי וילהלם קייטל, אדמירל פון פריידבורג וגנרל הנס-יורגן שטומפף כנציג לופטוואפה. בשם מפקדת בעלות הברית באירופה חתמו: המרשל האווירי הבריטי ארתור טדר, הגנרל האמריקאי קרל ספאץ והגנרל הצרפתי ז'אן דה לאטר דה טסיני. בשם הפיקוד הסובייטי חתמו מרשל גיאורגי ז'וקוב וגנרל וסילי סוקולובסקי.
גם לאחר הכניעה המשיך "גרוס אדמירל" קרל דניץ שמונה ע"י היטלר ליורשו בתפקיד כנשיא גרמניה לקיים ממשלה גרמנית בפלנסבורג, שלמעשה שלטה רק על תחום מושבה. ב-23 במאי נעצרו דניץ ואנשי ממשלתו, ובכך בא הקץ על "רייך אלף השנים", 12 שנים לאחר הקמתו. למרות הכניעה, התנהל עוד קרב גדול על פראג. וקרב נוסף בטסל.
ונחזור לעזה. גם אם יחיא סינואר יחוסל בבונקר, או יתאבד עם חגורת נפץ, וכך גם כל אנשיו, אי אפשר יהיה לקבל את כניעת החמאס כשם שהושגה כניעת גרמניה הנאצית. הנהגת החמאס נמצאת בלבנון, קטאר ואיראן. החמאס ימשיך להתקיים. אין כל אפשרות של כניעה ללא תנאי של החמאס. הדבר היחידי האפשרי הוא שלילת היכולת הצבאית של החמאס בעזה. לכן מטרת המלחמה של ישראל לא צריכה להיות כניעה ללא תנאי של החמאס (שאינה אפשרית) אלא רק שלילת היכולת הצבאית של החמאס בעזה. אסור בתכלית האיסור לכבוש את עזה ולשלוט בה. יקימו בה הערבים שלטון כרצונם ובלבד שלא יהיה יותר בעל יכולת צבאית. בניגוד לארה"ב בריטניה ובריה"מ, לישראל אין את הכוח לכבוש את עזה ולשלוט בה.
וכמובן אסור בתכלית האיסור לעשות מה שמציעים רבים כמה שהם מכנים "פתרון מדיני" להקים מדינה חמאסית עצמאית נוספת ביו"ש.
לסיכום: המטרה היא חיסול הכוח הצבאי של החמאס ומניעת חידושו.
בכל מקרה נקווה שנתניהו וגנץ יאמצו את הרעיון המצויין של בן דוד ויכריזו כי ישראל דורשת כניעה ללא תנאי של חמאס וג'יהאד.
לקרוא לכל המדינות הקוראות לעזור הומניטארית לעזתים
לשלוח אוניות לקלוט אותם
על ישראל לקרוא לכל המדינות הקוראות לעזרה הומניטארית לתושבי עזה לשלוח אוניות ולקלוט אותם בארצם. זה יוכיח את צביעותם.
מחיר
מאז אושוויץ לא נרצחו ביום אחד כל הרבה יהודים, כמו ב-7 לאוקטובר.
ביום אחד נרצחו ע"י ערביי עזה פי חמשה אזרחים וחיילים מכל 28 השנים בה שלטה ישראל בעזה.
פידיון שבויים
לאחר הרס וניקוי העיר עזה ולפני הרס המנהרות מתחתיה יש להגיע להסכם החלפת החטופים הישראלים באסירים הערביים. על ישראל לשחרר בתמורה לחטופים את האסירים הערבים. (ובלבד שישוחררו לעזה בלבד (בשום פנים לא ליו"ש). כך נשיג את שחרורם. הטיפול בהם יתבצע כמובן מאוחר יותר.
קטאר מדינת אוייב
מי שמימנה במיליארדים את המנהרות התת קרקעיות ואת תעשיית הרקטות והנשק של החמאס והג'האד היא קטאר. במצב נורמלי היה על ישראל להזהיר את קטאר מכך ולהכריז על רודן קטאר שייח' תמים בן חמד אאל ת'אני כפושע מלחמה ולעשות לו סיכול ממוקד. מכיוון שלארה"ב יש אינטרסים בקטאר יש לתבוע ממנו פיצויים על הנזק העצום שגרם לישראל.
סימון יהודים בדויטשלנד
אנטישמים גרמנים מציירים מגן דוד על בתי ישראלים כדי שיפגעו בהם:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=816445&forum=scoops1
מעניין אם גם יסמנו את בתי בניהּ ונכדיהּ של נרי רחל וייס-לבנה, כתבת "אל-ארצ'י", למרות שהם התנאו בכך שכפולקיסטים גרמנים הם השתחררו מישראליות ומיהדות.
בצרפת מאבק נגד תומכי חמאס
שר המשפטים הצרפתי: "כל מי שיתמוך בחמאס או בג׳יהאד האסלאמי יישלח ל-5 שנות מאסר"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=816394&forum=scoops1
כך ראוי גם בארץ.
בישראל מאבק למען תומכי החמאס
בעוד שבצרפת נאסרה תמיכה בחמאס ובג'יהאד, בישראל היא מותרת
בתגובה להשעיית סטודנטים תומכי חמאס וג'יהאד באוניברסיטת חיפה (למה השעייה ולא סילוק מיידי?) יצאו מרצים פרו-איסלמים מהאוניברסיטה נגד ההשעיה בנימוק של חופש ביטוי לתומכי החמאס והג'יהאד.
המרצים פרופ' זהר אביתר; פרופ' דפנה בירנבאום-כרמלי; פרופ' דוד בלנק; פרופ' איילת בן-ישי; פרופ' אסעד גאנם; פרופ' אבנר גלעדי; ד"ר דליה זק"ש; פרופ' מאיר חמו; פרופ' יובל יונאי; פרופ' מאיר יעיש; ד"ר סדריק כהן-סקלי; פרופ' תמר כתריאל; ד"ר ליאור לוי; ד"ר ארן ליביו; פרופ' מיכה לשם; ד"ר אילן סבן; ד"ר אורי סימונסון; ד"ר עמיד סעאבנה; פרופ' עמליה סער; פרופ' אברהם עוז; פרופ' קובי פתר (פטרזיל); פרופ' סנדי קדר; ד"ר רם רשף; פרופ' זהר שגב; ד"ר עידו שחר – פנו אל פרופ' גור בלינדמן-אלרואי, רקטור אוניברסיטת חיפה בטענה שההשעייה היתה ללא הליך משמעתי תקין. הם דורשים לבטל מיידית את הצעד המשמעתי.
במכתבם המרצים כתבו: "שמענו שמיספר סטודנטים וסטודנטיות קיבלו ממך הודעה שהם מושעים מהאוניברסיטה, וחלקם אף נדרש לפנות את חדרם במעונות, בשל פרסומים שלהם לכאורה ברשתות החברתיות. אנו סבורים שאין לך סמכות להשעות סטודנטים, ושהחלטה כזו מפרה את התקנונים של האוניברסיטה ופוגעת בזכויות אזרח ובזכויות סטודנטים המוקנות להם הן על פי משפט המדינה והן על פי תקנון משמעת האוניברסיטה."
בתגובה כתב אליהם הרקטור פרופסור גור בלינדמן-אלראי את המכתב הבא:
קראתי בהשתאות ובאי אמון את מכתבכם המנותק מכל מציאות. החברה הישראלית (או כמסתבר, חלקים גדולים ממנה) עוברת תקופה קשה שלא נודעה כמותה. טרוריסטים רצחנים חצו את הגבול ורצחו כ-1,200 או יותר בני אדם. האירוע המתגלגל שאנו עדים לו מאז שבת השחורה הוא בגדר פשע נגד האנושות ואחד ממעשי הטבח הקשים של המאה ה-21. נשים וגברים, צעירים וזקנים, חיילות צה"ל וילדות קטינות נאנסו, נחטפו ונרצחו. צעירים נורו בגבם וגורל הנשים, קורבנות המסיבה, היה זהה לזה של החיילות והילדות. ראשים נערפו. גופות בותרו וחוללו. בני אדם נשרפו חיים. ילדים נלקחו בשבי ללא הוריהם. משפחות שלמות נמחקו. נמחקו! מאות משפחות חרדות לגורל נעדריהן ואתם עסוקים בסוגיה האם חרגתי מתפקידי ופעלתי בניגוד לתקנון לאחר שהשעתי שישה סטודנטים מלימודים עד לבירור שאנחנו פועלים לקיים בהתאם לתקנון יחד עם הממונה על המשמעת. הסטודנטים הושעו בגלל שפירסמו פוסטים שביטאו תמיכה ברורה בטרור החמאס וברצח חפים מפשע. מכתבי ההשעייה יצאו לסטודנטים תומכי חמאס. תומכי אוייב בזמן מלחמה. עמדה בפניי אפשרות אחרת, והיא להגיש נגדם תלונה במשטרה. בחרתי באפשרות הראשונה, השעייה. באוניברסיטת חיפה לומדים סטודנטים יהודים, נוצרים, דרוזים וגם מוסלמים, שנתקלו בפרסומים ברשתות החברתיות של חלק מחבריהם ללימודים והם מתקשים לחזור לאוניברסיטה לאחר שצפו בגילויי השמחה. אותם סטודנטים שחלקו איתם את אותו ספסל לימודים עד לפני שבוע. זה פשוט לא נתפס. מחובתנו, כפי שכתב גם נשיא האוניברסיטה, להגן על קהיליית אוניברסיטת חיפה כולה – סטודנטים, סגל אקדמי וסגל מנהלי, וסטודנטים נפגעי המלחמה זקוקים להגנתנו ולתמיכתנו כעת, יותר מכולם. אחד החותמים על המכתב הוא חבר הנהלה. ביקשתי ממנו להתפטר לאלתר מתפקידו, אך הוא השיב שפעל מתוקף חופש הביטוי. כחבר הנהלה הוא מחויב להחלטות ההנהלה כל עוד הוא חבר בה. משרת המשנה לרקטור היא משרת אמון ואינני יכול לעבוד כך לצדו. כבד בבקשה את בקשתי והתפטר לאלתר ותתבטא כרצונך. מכתב מסודר יישלח מטעם היועץ המשפטי של האוניברסיטה.
פרופ' גור אלרואי, רקטור.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=816186&forum=scoops1
למותר לציין כי סגן הרקטור פרופסור מאיר חמו מסרב להתפטר כבקשתו.
ועכשיו יש רק לברר אם לפי תקנון אוניברסיטת חיפה מותר לסלק מרצים תומכי חמאס וג'יהאד, אם אין סעיף כזה יש להוסיפו בהקדם. לא ילמד סטודנט יהודי (או ערבי) ממרצים התומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי-דעא"שי.
נ.ב. המשעשע ביותר הוא המאבק ל"חופש הדיבור" לתומכי החמאס והג'יהאד מצידו של פרופסור זוהר שגב שבעבר פעל לאיסור סיפור בדיחות באוניברסיטה. ממש אירוניה.
לדבר בזכות מעשי הרצח של הוחמאס והג'יאד זה כלול בחופש דיבור. סיפור בדיחות אינו כלול בחופש דיבור. זו ה"אתיקה" של פרופסור זוהר שגב. לא מצחיק. עצוב.
התאחדות הסטודנטים למל''ג:
''הרחיקו לאלתר כל סטודנט שמביע תמיכה בטרור''
התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית פרסמה קריאה למועצה להשכלה גבוה: "הרחיקו לאלתר כל סטודנט שמביע תמיכה בטרור." יו"ר ההתאחדות, אלחנן פלהיימר, מסר: "תומכי טרור לא יהיו חלק מהאקדמיה! אנו קוראים לטהר גם את המרחב האקדמי מתומכי הטרור הנפשעים האלו. לטובת טיפול בתופעה המזעזעת הזו הקמנו חמ"ל ייעודי שימגר אותה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815622&forum=scoops1
חבל שהם לא תבעו להרחיק גם את המרצים התומכים בטרור האיסלמו-נאצי.
תומכי החמאס בישראל
הארגונים: אימהות נגד אלימות | איתך معك (מעכי) – משפטניות למען צדק חברתי | אמנסטי אינטרנשיונל ישראל | במקום — מתכננים למען זכויות תכנון | בצלם | גישה | האגודה לזכויות האזרח | הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל | הורים נגד מעצרי ילדים | המוקד להגנת הפרט | זזים – קהילה פועלת | חקל: ברית להגנה על זכויות אדם | יש גבול | יש דין | לוחמים לשלום | מחזקים | מחסום Watch | מכון עקבות | נשים עושות שלום | עומדים ביחד | עיר עמים | עמק שווה | פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני | קול רבני לזכויות אדם | רופאים לזכויות אדם | שוברים שתיקה | תורת צדק – פירסמו מודעה בעמוד שלם ב"הארץ" (רווח עצום לשוקן ונבזלין) בזו הלשון:
"כמי שפועלים למען זכויות אדם ומקדשים את החיים, אנחנו קוראות וקוראים עכשיו להפסיק כל פגיעה בלתי מובחנת בחפים מפשע ובתשתיות אזרחיות."
(עיקר המימון של חלק מהארגונים החתומים מקורו בישויות מדיניות זרות, כמפורסם באתר רשם העמותות)
הבנתם? הארגונים הפרו-איסלמים המציגים עצמם כארגונים לזכויות אדם מתנגדים למלחמה בחמאס באיצטלה צבועה של "זכויות אדם". איך בדיוק הם מציעים להילחם בחמאס? הדרישה הצבועה שלהם "לא לפגוע בחפים מפשע ובתשתיות אזרחיות" היא למעשה תמיכה בשלטון החמאס.
את כל הארגונים הללו יש להוקיע כארגונים פרו-חמאס וג'יהאד, ארגונים הנאבקים למען הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי-דעא"שי.
בן כספית: לשלול האזרחות של עאידה תומא סלימאן
העיתונאי בן זילברמן-כספית אומר כי לאחר המערכה נגד חמאס נדרש לתקן את החוקים הקיימים כדי למנוע מחברי הכנסת עאידה תומא סלימן ועופר כסיף (שניהם מחד"ש והרשימה המשותפת) מלכהן בכנסת. זילברמן-כספית תקף בחריפות את ההודעה של סלימן באיקס (לשעבר טוויטר) אשר "מנסה בשרשור המתועב כאן לכרוך גזירה שווה בין אחיה הנאצים והברברים לבין צה"ל שמנסה להגן על אזרחי ישראל."
זילברמן-כספית ציין, כי סלימן "צריכה לכהן בפרלמנט בעזה, ואזרחותה צריכה להישלל לאלתר. קוראים לזה דמוקרטיה מתגוננת. כי הגיע הזמן להתגונן."
https://www.inn.co.il/news/616376
זה לא חדש. עאידה תומא סלימן יווניה-נוצריה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי רוצה כרבים מבני עדתה להציג קיצוניות גדולה יותר מהמוסלמים עצמם למרות שהיא יודעת היטב שהחמאס אינו רק נגד יהודים אלא גם נגד נוצרים. ובעצם עקב זה בהנחה שאם יהרגו יהודים לא יהרגו נוצרים.
(חמאס: אללה, הרוג את היהודים ואת הנוצרים!)
https://www.palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=139&doc_id=4145
המשטרה עצרה את מאיה נתן מאילת על תמיכה בחמאס
הכירו את מאיה נתן מאילת, תומכת נלהבת של חמאס ועוכרת ישראל:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=816507&forum=scoops1
המשטרה עצרה ישראלית מאילת בשם מאיה נתן לאחר שהסיתה והפיצה שקרים נגד המדינה ובעד החמאס מפתיחת המלחמה היא מפרסמת בלי הפסקה דברי הסתה קשים נגד המדינה שלה ושבחים והלל לרוצחים מעזה. היא נעצרה אתמול ותשאר מאחורי סורג ובריח לפחות עד לשבוע הבא.
נער תומך חמאס בפתח תקווה
משטרת פ"ת עצרה נער בן 16 שהעלה פוסטים ברשת החברתית בהם הוא מגבה את פעילות חמאס, משבח את ארגוני הטרור ובעצם פוגע בחיילי צהל וכוחות הביטחון.
הקטין כותב: "חיזוק וחיבוק למיה כאליפה," עם סימן של לב ודגל פלסטין. "מצדיע ומאחל לכל כוחותינו, חיילי חמאס והג'יהאד, BDS, שעושים עבודת קדוש... אלופות ואלפים. מזמין את כולם לסעודת חג עם בלה המלכה חדיד." בפוסט נוסף כתב הקטין תוך שהוא מציין את ההרוגים בעזה לכאורה לאחר הטבח הנוראי ומציין: "מצטער שטובי אנשינו בעזה – נשים וילדים – נהרגו כתוצאה מפשעי הלחימה... מצדיע ומאחל לכל כוחותינו, חיילי חמאס והג'יהאד, BDS, שעושים עבודת קודש'':
https://m.maariv.co.il/news/law/Article-1044892
אין ספק שאברהם שפירא זקן השומרים מפתח תקווה היה אומר עליו: "זה נוער זה? זה חרא!"
יישר כוח למשטרת ישראל על מאסר כל תומך חמאס וג'יהאד
ברשתות החברתיות
הרשת מלאה בדיווחים על ערבים שנעצרו מיידית לאחר שפירסמו דברי תמיכה בחמאס ובג'יהאד. על כך יישר כוח למשטרה שבהנחיית איתמר חאנן-בן גביר פועלת כך בנחישות.
יש גם לקוות כי ההכנות שדרש חאנן-בן-גביר לעשות למקרה של פרעות ביהודים בערים המעורבות כבזמן שומר חומות, ייעשו, ויחולק נשק הגנה לתושבים. בנוסף יישר כוח לצה"ל על הריסות הפיצריות הערביות הלועגות לניצולת השואה החטופה לעזה:
צה"ל הרס "פיצרייה" בחווארה שלעגה לישראלית שנחטפה לרצועת עזה | תיעוד
https://www.ynet.co.il/news/article/ryh9zjiza
בינתיים נוספו עוד כמה פיצריות שנאה דומות.
טייבה: הוצת בית עסק שתרם עשרות זוגות אופניים למפונים מהדרום
בית העסק נשרף אחרי שפעיל ההסברה הערבי-ישראלי יוסף חדאד שיבח את בעליו על שתרם 50 זוגות אופניים לתושבים מהדרום.
בית העסק נשרף אחרי שאתמול שיבח אותו פעיל ההסברה הערבי-ישראלי יוסף חדאד. "רגע של שותפות ישראלית מרגשת," כתב חדאד, "עלא, בחור ערבי-ישראלי עם עסק לאופניים בטייבה, החליט לתרום 50 זוגות אופניים לתושבי הדרום שהגיעו ליישוב צור יצחק. תודה, עלא. אתה הרוח הישראלית במיטבה."
אחרי פרסום הפוסט נשמעה ביקורת מצד ערבים, שתקפו את בעלי החנות על תרומתו. תושבים בטייבה וסביבתה אמרו כי בצל המלחמה האווירה באזור מתוחה למדי, וכי מעשי תרומה כמו זה של התושב עלא מעוררים ביקורת שם. "מי שרוצה לתרום, זו בחירה שלו, אבל לדעתי לא צריך לפרסם את זה, כי ברור שיש מי שימתחו ביקורת. היו פרסומים דומים גם על אזרחים בצפון, וגם הם הותקפו על כך ברשתות החברתיות."
https://www.ynet.co.il/news/article/bkz100fdbt#autoplay
שאפו לעלע על תרומתו. אבל האם שמעתם הודעת גינוי על ההצתה מצידו של איש טייבה (שהתנחל מעבר לקו הירוק בדחיית אל-בריד) ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי? כמובן שלא. אחמד טיבי תומך שנים רבות בחמאס ובמטרותיו – חיסול ישראל ורצח כל היהודים.
(אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם(:
https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
הטלת האחריות – טעות גדולה
במשך חמישים השנים הבאות יתעסקו בשאלת ההפתעה של ישראל. האם ישראל קיבלה התרעה ממצרים ומארה"ב, ומהי ההתרעה? מה ידעו ראש אמ"ן אלוף אהרון חליוה, ראש השב"כ רונן בר, ראש המוסד דוד ברונר-ברנע, הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, מפקד פיקוד דרום ירון פינקלמן לפני שהודיעו רק בשעה 06:29 לבנימין מיליקובסקי-נתניהו על פרוץ הקרבות ולא לפני כן. הוא מיד יצא לקרייה, קיים הערכת מצב וכינס את הקבינט.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=816270&forum=scoops1
ייאמר ברורות זה קרה במשמרת של נתניהו ולכן הוא נושא באחריות על כך שלא דאג להכין את ההגנה גם במקרה של אי קבלת התרעה, קל וחומר שהחמאס והג'יהאד חזרו והודיעו בריש גלי על תוכניתם לחדור ולכבוש יישובים. לזכותו נאמר שהוא במדיניותו מנע (בניגוד למבקריו) הקמת מדינת חמאס נוספת ביו"ש. ונקווה שיעמוד בזה גם בעתיד.
טעות גדולה של הפרוטסנטים התעמלנים המטילים את האחריות על יריב לוין שמחה רוטמן וכו'.
(גידי וייץ, "המתים ירדפו את נתניהו ולוין בלילות, והחיים ירדפו אותם בימים", "אל-ארצ'י", 12.10.23)
ללוין ולרוטמן אין כל קשר למחדל הצבאי. כל התמקדות בהם תמנע חקירת אמת בו ובאסון הנורא שקרה.
האם מדרום תיפתח הרעה?
סא''ל בדימוס אלי דקל לשעבר ראש ענף שטח באמ''ן מזהיר: מצרים מתכננת לתקוף את ישראל. חקר התשתיות מוכיח זאת. האם ה'מומחים' שוב שוגים?
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=816342&forum=scoops1
כדאי להקשיב לדבריו.
מחמוד א זאהר:
ישראל זהו היעד הראשון. כל העולם יהיה תחת החוקים שלנו
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815672&forum=scoops1
למרות ההצהרות הברורות רבים באירופה ובארה"ב תומכים בחמאס במחשבה שהם רק ירצחו יהודים
שליח האיחוד האירופי לימד את החמאסניקים
להשתמש במצנחי רחיפה
לפני שלושה חודשים יזם שליח האיחוד בעזה, הגרמני סוון קון פון בורגסדורף, מפגן פרובוקטיבי ומתגרה של טיסה מול חופי עזה במצנח רחיפה, למרות הניסיון הישראלי למנוע שימוש בכלים אלה מחשש לפיגועים. ״זוהי הטיסה הראשונה בהיסטוריה של עזה," הכריז השליח האירופי באמירה שבדיעבד מסתברת כנבואית ומזעזעת, "אנו מראים לכם את הדרך קדימה... גם אתם יכולים! תשוחרר פלסטין!"
בסיום המפגן תועד השליח האירופי הרשמי מכריז בגאווה כי ״זוהי הטיסה הראשונה בהיסטוריה של עזה. מה אפשר ללמוד מזה?״ המשיך השליח לתאר בהתלהבות, ״שגם אתם יכולים!... הכל אפשרי בעזה.״ פון-בורגסדורף הדגיש כי מפגן הצניחה שלו נועד ״להראות לכם את הדרך קדימה. נמשיך לעבוד בשביל זה," הכריז אז.
גם דובר משלחת האיחוד האירופי לפלסטינים השתתף באותה טיסה ברחפני צניחה, שככל הנראה הוברחו לעזה הודות לחסינות הדיפלומטית מהם נהנים שליחי הארגון לאזור. ישראל מנסה במשך שנים למנוע ככל האפשר הכנסת סחורות וציוד לכאורה אזרחי שעלול לשמש לפעילות טרור כנגדה ובראיה לאחור כיום מתברר באיזה היקף השתמשו פעילי ומפקדי חמאס באותם מוצרים אזרחיים למטרות טרור.
דובר משלחת האיחוד האירופי לפלסטינים אמר אז לסוכנות הידיעות רויטרס כי מצנח הרחיפה שייך לפון בורגסדורף וכי הרשויות הישראליות לא קיבלו מידע מראש על "הפעילות המקומית והספורטיבית בלבד."
בתגובה למפגן הפרובוקטיבי של הדיפלומט הגרמני פירסמה ישראל הודעת גינוי רשמית בו גינתה את טיסת מצנח הרחיפה. ״מדובר בפעולה פרובוקטיבית ששימשה תעמולה לקבוצות מיליטנטיות בעזה,״ התריע אז משרד החוץ הישראלי בהודעה הרשמית. דובר מטעם המשרד הזהיר כי "הדיפלומט האירופי שכח מזמן שהוא מייצג את האיחוד האירופי והמדינות החברות בו, ממשיך לייצג את הנרטיב הפלסטיני ולהוות כלי תעמולה בידי ארגוני הטרור השולטים בעזה."
היום ידוע על אלפי ישראלים שנרצחו במתקפה של החמאס, שכללה גם חדירה לישראל באמצעות עשרות מצנחים ומצנחים ממונעים.
https://forbes.co.il/outgoing-eu-envoy-paraglides-off-of-gazas-coast/
על ישראל לדרוש להעמיד לדין את הגרמני סוון קון פון בורגסדורף באשמת סיוע לפשעי מלחמה.
אין גז בלבנון
חברת "טוטאל אנרג'י" שביצעה את הקידוח לאיתור מאגר גז בבלוק 9 (לאחר הסכם רישום הגבולות עם ישראל) הודיעה כי לאחר קידוח בעומק 3900 מטר לא נמצא דבר מלבד מים...
https://rotter.net/forum/scoops1/816499.shtml
איך זה ישפיע על רצון חיזבאללה במלחמה? האם יוחזרו השטחים שיאיר למפל-לפיד העביר ללבנון?
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בקיבוץ בארי חיים שני משוררים: אנדד אלדן וישראל נטע. מה עלה בגורלם?
* בוקר טוב, ההפגנות יחזרו וביתר שאת!!! אתה מאשים את גלנט ואת הלוי ואנשי הצמרת הצבאית כולה!? מי זלזל בהצהרות שלהם? מי פיטר את גלנט כשביקר את ההתעסקות ב״רפורמה המשפטית״? מי שלח גדודים לשמור על פורעי כל חוק על גבעות יהודה ושומרון והפקיר את הגבולות?
נכון, גם צמרת המודיעין תצטרך לתת תשובות כי אנשים על הגדר התריעו והפרשנות השאננה שלהם הביאה למחדל הנורא, אבל מי שעומד בראש המערכת ונהנה כל כך ממנעמי השלטון צריך גם להכות על חטא ולהסתלק מחיינו.
וכל המפגינים שאתה וביבי ושלוחיו משמיצים, הם אלה שעומדים היום בחזית הקרבות והמבוגרים שביניהם והנוער שאינם מגוייסים לצבא מנהלים את העורף האזרחי! השרים והעומד בראשם מסתתרים ואינם מופיעים בציבור לעודד את הנפגעים, ללוות את הקורבנות בדרכם האחרונה ולנחם את משפחותיהם. איפה שר האוצר שלו שיש לו גם תפקיד במשרד הביטחון, מדוע ממשיכים לשפוך כסף על הישיבות ו״החינוך החרדי״ במקום כבר להעביר כספים לשורדים מעוטף עזה וכבר להכין תוכניות שיקום ומימונו לישובים כולם. הם מפחדים ממפגש עם הציבור הזועם!? שיואילו בטובם להכין תשובות לכל השאלות.
לא, יקירי אהוד, הממשלה והעומד בראשה צריכים לתת את הדין. אלה שבמעשה ואלה שבמחדל הביאו אותנו הלום.
בכל הכבוד הראוי,
ורדה ברלין
אהוד: ברור שאיראן, חמאס וחיזבאללה, ועוד שותפים שלהם – רקמו ורוקמים כל הזמן מזימות כמו המזימה הנוראה של טבח שמחת תורה תשפ"ד – להרוג כמה שיותר יהודים ולערער ולהשמיד את ישראל, וזאת ללא כל קשר למיהו ראש הממשלה שלנו – אלא אולי לאחרונה גם בגלל החשש שלהם מפני הסיכוי שיהיה שלום בין ישראל לסעודיה בחסות אמריקאית –
אבל "הפגנות המחאה" עם הסרבנות ועם הרושם שיצרו אצל אויבינו, שישראל מתפוררת – הם אחד גורמים העיקריים לעיתוי של טבח שמחת תורה! – אלמלא טירוף ההפגנות המאורגנות והממומנות, שאותן את משבחת – אלמלא טינוף נתניהו ויצירת הרושם שאין ממשלה בישראל, והמדינה עומדת בפני דיקטטורה וקץ הדמוקרטיה, כל השטויות האלה – אולי המחדל לא היה מתרחש כי הם עדיין לא היו מעיזים.
ואם דמם של הנרצחים הוא על ההנהגה שלנו – אזיי הוא גם על מי שהפגינו נגד ההנהגה הזו ללא הרף בארץ ובחו"ל, ביזו אותה וגימדו אותה כאילו אין ממשלה בישראל וכאילו חיל האוויר וצה"ל עומדים להתפורר!
אנשים כנעמן כהן, אורי הייטנר, מוטי קידר, גיא בכור, יוסי אחימאיר, ישראל בר-ניר, משה בן דוד (בנדה), ועוד אחרים, לצערי לא רבים, ובהם גם אני ומכתבי העיתי – התרענו שוב ושוב והזהרנו מפני הקטסטרופה הביטחונית שעלולה לבוא בעקבות הרושם – של התפוררות ישראל וצה"ל – שיוצרות "הפגנות המחאה" האנטי-דמוקרטיות שהיו בעיקרן פורקן של שנאה לנתניהו ושלילת כל צעד שלו!
וצריך לקוות שטירוף "המחאה" הזה לא יחזור אחרי המלחמה אבל נראה שהוא כבר חוזר!
* חרף המלחמה והאבידות הכבדות, עיתון "הארץ" ממשיך כדרכו להסית ולטפטף רעל. למשל: "אין לטעות: שימור חמאס חשוב לנתניהו יותר מכמה קיבוצניקים מתים." – "יהיו שיגידו: 'אסור להשוות, ביבי אינו היטלר.' נכון. אבל חובה להשוות." – "אוניברסיטאות משעות סטודנטים שנטען שתמכו בחמאס, ומעוררות חשש ממקארתיזם."
["הארץ" באינטרנט 14-15.10.23, רק חלק מהכותרות].
* ישראל שיק: ארבע עובדות: 1) הערבים אינם רוצים בנו. 2) בהזדמנות הראשונה ינסו להחריב את ישראל. ראינו מה שקרה ב"שמחת" תורה. 3) הצבא כמעט לא היה בעוטף עזה, אלא רק ביהודה ובשומרון. 4) נתניהו אינו מתפקד.
* אהוד: אנחנו לא מתיימרים לאבחן מבחינה רפואית מחלות נפש, אבל לאחר ששמענו את דבריו של הנשיא-לשעבר טראמפ על נתניהו וגלנט, נדמה לנו שהוא יצא מדעתו. תקוותנו שאין לו שום סיכוי לזכות שוב בנשיאות ארה"ב, ועלינו להתפלל לשלומו של ביידן.
* השאלה היא מה יהיה בצפון הארץ. מצד אחד טוב יהיה אם חיזבאללה לא ייכנס למערכה. מצד שני כל ניצחון על חמאס כאשר חיזבאללה המאיים נשאר בשטח, מזמין התקפה פראית נוספת ומפתיעה על ישראל. גם אין טעם לפרק את כל מערך המילואים הגדול שגוייס לצפון מבלי לרסק את חיזבאללה ותוך ידיעה שתהיה עוד מלחמה ויהיה צורך לשוב ולגייס אותו בתנאים קשים.
* נאומו של נתניהו בכנסת ביום חמישי האחרון, עם השבעת ממשלת החרום, היה נאום מרגש שאולי ייכלל בתולדותינו יחד עם נאומו ההיסטורי של ביידן – אבל תהיינה אשר תהיינה תוצאות המלחמה, ויש לקוות שנסיים אותה בניצחון חד-משמעי – מיד לאחריה יתחיל ה"המון הנאור" לעשות שפטים בנתניהו ולערוך ללא הפסק הפגנות המוניות הקוראות להדחתו!
* איפה היורדים הישראליים והיהודים הפרוגרסיביים שהפגינו וביזו את ראש ממשלת ישראל בביקורו האחרון בניו יורק בשעה שנאם בעצרת האומות המאוחדות – לשמחתם של כל שונאיו בעולם וגם אצלנו כאן?
* חוה לבוביץ: אהוד יקר, קראתי את התגובות ל"סיפור פשוט" שלך. לטעמי הבנתי הוא ביטא נהמת לב זועקת נוכח הפוגרום המזוויע והדם השפוך של אזרחינו. אני דוחה מכל וכל אחדות מן התגובות [אורי קוקס, אשר מעוז, אריק כ"ץ ואפילו משה מוסק הנבון מארבעתם...] – אתה לא כתבת את הגיגיך כאסטרטג צבאי! כמו לוּ התבצעה מכה מקדימה בעזה, היה ביכולתה למנוע את גיא ההריגה, ולכן מגוחך להתפלמס איתך בנושא. אותם מגיבים לא הבינו את כוונת המשורר. [אתה] השתמשת ברטוריקה ומטפוריקה של סופר וכותב ביאליקאי משהו בדומה ל"על השחיטה", מול הברבריות המקוממת כל נפש אנושית. רק בציניות מפוכחת ומעודכנת יותר מהפואמה האיקונית.
להאשים אותך בהערצת ביבי שמסמאת את עיניך [אשר מעוז] זה פשוט מטומטם ומביע צרות אופקים! משום שנקודת מבטך היא פשוט פנורמית. אתה מתבונן ככותב וכסופר בן הארץ הזאת על התופעות הפסולות דוחות ומוזרות, פולחניות ממש. כן פולחניות! התמכרות לשנאת ביבי היא פולחן משומן וממומן וצדקני, לא יעזור וזו גם תשובה לכותבת האסטרטגית הגדולה שיודעת שהסיבה למחדל היא הצבת גדודים ביו"ש כדי להגן על מקימי סוכת עובדי עבודה זרה המנענעים בלולביהם במקום לשלוח אותם להגן על עוטף עזה. וכי מה? דמם של יהודים ביו"ש הוא הפקר לדידַך, גברת נכבדה? האם את אינך מתפלחנת... עובדת עבודה זרה?
אלה תופעות קיצוניות מנוגדות לכל הגיון ושכל ישר וחייבים להצביע עליהן ועל הסכנה שבהן. ואתה מגיב להן בדרכך. זה לא הופך אותך למעריץ ביבי עיוור וחוטא ומחטיא. מה זה צריך להיות? לאן הגענו עם הטמטום הזה שכבר הצביע עליו בזמנו המשורר נ. אלתרמן "ועתה השטן הקהה את עיניו..."
זכותו הדמוקרטית של כל אזרח במדינה לתמוך באישיות פוליטית שנראית לו מתאימה יותר להנהגה ולהגן על עמדתו האישית מול מתנגדיו. מדוע צריך להפוך תמיכה פשוטה וטריוויאלית לחלוטין לסטייה ולאם כל חטאת ולהערצה מסלידה.
אין זה אומר שביבי חסין מביקורת וחף מטעויות. המחדל שהוא רוחבי וכולל את כל הדרגים, מודיעין צבא ודרג מדיני ולבטח קונספציה שגויה ומערך ביטחוני שלם שנבנה שנים מן הסתם על הקונספציה השגויה ולא ביבי לבדו בנה אותה, אלא גם הדרג ביטחוני וצבאי ומודיעיני. ואינני מקבלת את המנטרות החבוטות של מפמפמי ההפגנות. ומעניין כמה הן גנריות מופנמות ומתואמות – ביבי שומע רק לבן גביר וסמוטריץ ולא לגורמי הביטחון שהזהירו אותו. ומצחיק, הרי בן גביר וסמוטריץ קוראים כבר מזמן למוטט את החמאס, לתת לחמאס מכה ניצחת. אז איך בדיוק ביבי שומע להם? והצבת הגדודים ביו"ש במקום בעוטף עזה? האם ביבי מחליט על היערכות הכוחות לבדו? האם אין גורמי ביטחון שהוא נועץ בהם ושמנחים אותו על ההיערכות הביטחונית?
ייתכן מאוד שביבי ייאלץ לשלם מחיר פוליטי על המחדל כי הוא קרה להוותו במשמרת שלו ויהיה עליו לשאת באחריות. אבל הוא ודאי לא האשם היחיד. הקונספציה אשמה ולה שותפים כולם. וההיטפלות המבזה לשרה בשורת דימויים מנאצת ושחוקה...
לסיום אני רוצה להצביע, וסליחה על הקיצוניות שבהשוואה אבל זה מה שעולה בראשי, שנאת ביבי והשחרתו כאיום האסטרטגי על מדינת ישראל ב-ה"א הידיעה! – מזכירה במשהו את הפצת הכזב המתסיס של "הסכנה למסגד אל אקצא מצד ישראל" של האיסלאם הרדיקלי.
* ערגה גרנות אשר: אהוד היקר, בהמשך למה שכתבת – ההפתעה יכולה להיות מובנת. כך גם ההתארגנות האיטית, גיוס החיילות והמילואים וכו'. מה שלא ברור לכולנו זה איך למטוסים ולמסוקי האפצ'י שלנו, שיש להם יכולת להגיע לכל מקום בדקות – לקח עשר שעות ארוכות ומדממות להגיע לזירה, כשכולם ידעו בזמן אמת מה קורה בה... זה מה שלא מובן. כאילו קיבלו הוראה לא להמריא... אולי לך יש תובנות בעניין.
אהוד: אין לי תשובה. נחכה לתחקירים אחרי המלחמה. ההפתעה והבלבול היו כנראה גדולים מאוד. לפי שהבנתי היו המראות של מסוקים אך הם כנראה לא הבינו בדיוק מה קורה ולא שיערו את גודל האסון. זה דומה להטעייה של פרוץ מלחמת יום כיפור לפני חמישים שנה.
תגובות למאמר של בנדה
מיכאל רייך: שלום אהוד, תודה רבה על הרשימה המפורטת, הרחבה והמעמיקה של אל"מ משה בן דוד. אין לי ספק שעוד נכונו לנו ימים קשים, אך אם נהיה חברה מלוכדת ונחושה וציבור המוכן להקרבה, לעזרה הדדית ולמעמס, נוכל לעמוד בכל זה. השאלה הגדולה היא כמובן איך תפעל הנהגתנו. כי על צה"ל אני עדיין סומך, למרות מה שקרה.
אשר למאמר: אני די סקפטי לגבי הצעתו המרכזית של בן דוד אבל לפחות יש בה חידוש חיובי ומרענן וגם זה משהו. ימים יגידו. הבה נקווה שנעמוד בהצלחה ובגאווה בימים שעוד נכונו לנו.
שמור על עצמך ועל יקיריך.
שוב תודה, בשורות טובות ושבת שלום,
יולי קורנבלום: רעיון מעניין. לא בטוח שניתן לביצוע. בל נשכח שמעצמות הברית שדרשו כניעה ללא תנאי של כוחות הציר היו בערך חצי מהעולם עם המון אמצעים. ישראל אינה מעצמה מהסוג הזה ודומה יותר לעכבר ששאג. בנוסף הרבה מאזרחי ישראל הם עדיין אוסלואידים במוחם ובנפשם ולכן לא יסכימו להשתתף ולמעשה ינסו לשכנע את מעצמות העולם להקים מדינה פלסטינית. כמו כן קיים עדיין הפיל שבחדר שלא מדברים עליו וזה מה יקרה לאחר שישראל תכבוש את הרצועה ותקיז את דמה בניסיון, האם נצטרך לתת את הרצועה לאבו מאזן? האם הדבר שווה את המאמץ?
בנוסף עלינו לנקות אורוות אצלנו כי נראה לי שיש המון אוסלואידים בנקודות קריטיות בצה"ל וגם בשלטון או באופוזיציה ואותם צריך לסלק. עדיין לא ברור איך ההתקפה של החמאס בכלל תוכננה, אומנה ובוצעה ללא מידע מוקדם של כל כוחות הביון שלנו? האם ייתכן שמישהו משלנו איפשר את ההתקפה?
מאיר עוזיאל: תודה, אהוד.
תמר ל.: חכם. נקוה שיש מי שמקשיב לו ומקיים את עצותיו.
משה מוסק: קל מאוד לשבת ולתקתק תוכנית פעולה צבאית על המדפסת, קשה מאוד, במחיר יקר מאוד ובלתי מתקבל על הדעת, להשיג את התוצאה הרצויה לנו, בדרך שבנדה מציע. ללא הסדר צבאי ומדיני, שיהיה מקובל על כל הצדדים ושכתוצאה ממנו יפורק החאמס מנשקו ועזה תפורז, לא יוחזרו החטופים ולא יהיה סוף למלחמה הזאת. הסדר כזה יחייב אותנו להחליף את הדיסקט השחוק שלנו, במשך חמישים ושש שנה. הסדר שיקבל ערבות בינ"ל, כאשר האצבע שלנו תהיה תמיד על הדופק, שלא יוליכו אותנו שולל.
בנדלה: הוא בכלל לא מתייחס לחטופים ולנעדרים, ואין פה שום דבר חדש שלא נלעס ונטחן ברשתות הטלוויזיה, חוץ מן הכניעה. אבל שמעתי מפי אחד המומחים הרבים שמרואיינים בערוצי הטלוויזיה דבר דומה, והוא – דרישה להחזרת החטופים מיידית, ללא תנאי. ואם לא – ישראל תיכנס להשמיד את שלטון החמאס. זה גם יעמיד את החמאס בדילמה, וייראה מוצדק יותר בעיני העולם הנאור.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2080 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל