פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1891

יום שלושה-עשר למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בחשון תשפ"ד. 19.10.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: ארבעה שירי אבל. // מכתבו של סגן יפתח יעבץ שנפל בקרב על נחל עוז. // משה דיין: מתוך הספדו על רועי רוטברג שנרצח ב-1956 בנחל עוז. // יוסי אחימאיר: 1.  שתי החזיתות: לחימה והסברה. 2. תודה לכתבי השטח. // איליה בר-זאב: בארי... קיבוץ המציין את היפה שבנגב ואת האסון שהרס עד היסוד את החלום. // אנדד אלדן: הָעֵץ אֲשֶׁר עָלָה פֹּה מִן הַסֶּלַע. // אורי הייטנר: 1. הגמ"ר [הגנה מרחבית] עכשיו. 2. צרור הערות ‏18.10.23. // איציק חנונא: ימים קשים עוברים על עם ישראל. // צביקה זליקוביץ: צער לי צער. // עקיבא נוף: מנקמה לתקומה. // מנחם רהט: חרבות ברזל 2023: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

מוטי ברגר: גַּבְרִיּוּת מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם. // עדינה בר-אל: מלאכי בית-אריה ז"ל. // משירי מלאכי בית-אריה. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז". [המשך]. // ארנה גולן: הקיבוץ אולי בשלכת, אבל אנשיו דמויות חיות וסוערות. על ספרו של אמנון ורנר, "קיבוץ בשלכת". // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק י"ט. התגבשות ה"גוש". // יונתן גורל: בִּזְבּוּז. // ורדה הימן-גלעד: ימין ושמאל. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. דוד מלמד: דודי לי בכרמי עין גדי. //  ד"ר י"ז היה בבחרותו מבוני הסירה של עין גדי במספנת "העוגן" בחיפה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

דְּיוֹקָן עַצְמִי

אִם תִּמְצְאוּ עַצְמוֹתַי אַחַר אַלְפֵי שָׁנִים

אִם יַגִּידוּ "מִמְצָא"  –

זֶה הַפִּעְנוּחַ:

עֲצָמוֹת אֲרֻכּוֹת-יְשָׁרוֹת

עֲצָמוֹת לָאֱמֶת

וְצַעַד נִרְחָב

בְּדַרְכֵי מוֹלֶדֶת טוֹבָה.

גֻּלְגֹּלֶת עֲגֻלָּה-נְקִיָּה

לְמַחְשָׁב חָלָק.

הַלֵּב תּוֹלָעִים אֲכָלוּהוּ

עִם לִבְלוּבֵי פַּרְדֵּסִים

וְכִסּוּפִים-לֹא-בָּאוּ

אוֹ אָבְדוּ.

בְּלִי אַהֲבָה...

1963

אֵלֶּה שֶׁאֵינָם

הָעֶרֶב  –  כַּעֲדַת כְּרוּבִים נוּגִים  –

כֻּלְכֶם שַׁתֶּם עָלַי:

כָּל אֲשֶׁר יָכוֹל הָיָה הֱיוֹת

וְלֹא נִהְיָה  –

נִשְׁקָף מֵעֵינַיִם אֵלֶּה, אַלְלַי;

כָּל הַגְּבִיעִים הָרֵיקִים,

זְרוּעִים לְמַעֲצֵבָה  –

בְּמוֹרַד זֶה הַגַּיְא:

גְּבִיעַ אַהֲבַת-אֵם תַּמָּה,

וּגְבִיעֵי חֲבַלְבַּלִּים עֲנֻגִּים,

נוֹטְפֵי שֶׁנֶף וָטַל,

וְנָעִים לְרוּחַ-בֹּקֶר,

וּמְשִׁי-לֶחְיוֹ שֶׁל תִּינוֹק,

וְרִיסֵי אִשָּׁה מַכִּים כָּנָף  –

עַל לֶחְיָהּ בְּבוֹא הַלַּיִל;

וְלֶחֶם חַם עַל הַשֻּׁלְחָן,

וְצִנַּת-כֻּתֹּנֶת לְגֵו לֵאֶה

וְקוֹל הַשְּׁרַקְרַקִּים הֶעָפִים  –

בְּלֵילוֹת-אָבִיב כִּבְדֵי-כּוֹכָב;

וְגֶשֶׁם קַל פּוֹרֵט עַל אֳרָנִים...

אוֹיָה! כִּי הָעֶרֶב הַזֶּה  –

נוֹשֵׁם כְּחָזֶה, וְהֶבֶל פִּיו  –

פְּרָחִים לַחִים.

שׁוּלֵי רְקִיעִים מַחֲוִירִים  –

הַאֵין אֵלֶּה נִשְׁמוֹתֵיכֶם

מְהַבְהֲבוֹת וְנִרְקָמוֹת

בְּרַחֲבֵי נֵצַח רָחוֹק?

1950

פִּרְחֵי-אָבִיב וְהַבֵּן הַמֵּת

הַיּוֹם הִבַּטְנוּ לְעֵינֵי כָּל הַסִּגָלִיּוֹת הַטְּלוּלוֹת

בַּעֲבוּרְךָ הַבֵּן שֶׁהָלַךְ,

לְמַעַן תֶּחֱזֵם בְּעֵינַיִם  –  וְלֹא רוּחַ  –

אַתָּה: עוֹלַת הַגְּדִי הָרַךְ  –

עַל מִזְבֵּחַ זֶה שֶׁלְּרַגְלֵינוּ

שֶׁלָּנוּ וְשֶׁלְּךָ.

אֶת הֲדַר-עֲלוּמֶיךָ

נוֹבִיל בֵּין "שְׁקֵדִיּוֹת" פּוֹרְחוֹת

לְמַעַנְךָ-תִּבְחַר:

אַחַת לְבָנָה, אַחַת זַכָּה  –

כְּכַלָּה.

וְאִירִיסִים כְּחֻלִּים,

לְרַפֵּד בָּהֶם שַׁחַר-חֲלוֹמְךָ

הַבִּלְתִּי גָּמוּר  –  נֶאֱסֹף;

אַךְ עֵינֵינוּ לַפֶּתַע הֲלוּמוֹת מַכְאוֹב

מִסֹּמֶק כַּלָּנִיּוֹת פְּזוּרוֹת  –

נִטְפֵי-דָּם!

עַל רַחֲבֵי-שָׂדוֹת מוֹרִיקִים לָעַד...

1949

לְוָיָה

בֵּין שֶׁמֶשׁ וָאָרֶץ

מָסָךְ אָפֵל גּוֹלֵשׁ  –

מִצֵּל כָּנָף דְּרוּכָה

פָּנֵינוּ אַט מַכְחִילִים;

אוֹר צָהֹב מְלַהְלֵהַּ

מִמֶּרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מַסַּע הַמָּוֶת.

וְהוֹד מוֹרָאוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל

מְהַבְהֵב, וְעוֹמֵם הָאוֹר,

שׁוֹלֵחַ לְשׁוֹנוֹת,

חוֹרֵשׁ כִּבְתוֹךְ חַלָּמִישׁ  –

רְזוֹן לְחָיֵינוּ הַשֻּׁפּוֹת.

כָּל מֵתֵינוּ הַיְקָרִים;

הַחַיִּים וְהַמֵּתִים  –

אַחֲרֵינוּ הוֹלְכִים בַּסָּךְ!

וְנֶאֱרָגִים הֵדֵי פַּעֲמֵיהֶם

בְּהֶמְיַת צְעָדֵינוּ הָרוֹטְטִים;

אָזְנֵינוּ כְּמַשְׁפְּכִים חַמִּים

פְּתוּחִים וְזָעִים

לְקוֹל צַעֲדֵיהֶם הַמְהַדְּדִים;

יָד גְּרוּמָה שְׁלוּחָה  –

כְּאוֹת תְּלוּיָה מֵעָל:

וְעוֹרֵק אֶחָד, דַּק, אָדֹם

כְּזִקִּית נִפְעָמָה  –

הֶאֱפִיר פִּתְאֹם

וְזָחַל אַט לְחֶבְיוֹנִים חַמִּים  –  –  –

1948

השירים נמצאים בזה אחר זה בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אנחנו משתתפים באבלו הכבד

של פרופ' אוריאל בכרך

במות עליו נכדו

סגן יפתח יעבץ

שנפל בקרב על נחל עוז

ב-7.10.2023

תנחומינו למשפחה הרחבה

אהוד: אביו של פרופ' אוריאל בכרך, ד"ר יעקב יוליוס בכרך מפתח תקווה, היה רופאו האישי של סבי יהודה ראב בן עזר וליווה אותו עד מותו. נין של סבי, רן שוחט, נפל במלחמת יום כיפור. עתה, חמישים שנה לאחר מכן, נפל יפתח יעבץ, נין של ד"ר יעקב בכרך.

* * *

מכתבו של יפתח יעבץ להוריו

שלושה חודשים לפני שנהרג, בעומדו בפני פעולה בג'נין, יפתח יעבץ הפקיד בידי חבר מכתב להוריו, באם לא יחזור חי:

"הרבה מחשבות מתרוצצות בראש על למה אנחנו, למה עכשיו, למה שם. מתח באוויר, וגם בדיחות שחורות על מי יחזור ומי לא. הרבה דגשים. לעבוד לאט, להיות עירניים, לסרוק כל הזמן. אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו באים, האוייב מכיר את השטח ומכין לנו הפתעות. עוד מעט נעמוד בשטחי כינוס בתדריך אחרון לפני יציאה בידיעה ברורה (לפחות לי) שאנחנו יוצאים למבצע שלא כולנו נחזור ממנו. למרות זאת, אני מסתכל אחורה ולצדדים ואני מאוד בטוח בעצמנו. אנחנו חדים, התכוננו היטב, וכבר היינו במרחב הזה כמה פעמים. אני מנסה לדמיין את השעות הקרובות. להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב – זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות. וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, על זה אני חושב, ופתאום התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זאת לא גבורה עילאית – זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר. אוהב אתכם."

גלעד יעבץ, אביו של יפתח, אמר בריאיון לתוכנית "קלמן ליברמן" בכאן רשת ב': "אני חושב שהמכתב הזה משקף מה היתה דמותו של יפתח. הוא היה גיבור ומנהיג כל חייו הקצרים. במכתב הזה, אנחנו יכולים לראות איך הבחור הזה שהוביל את היחידה שלו למבצע מאוד מורכב ומסוכן, בתוך המיקוד העליון שהוא נמצא בו והמחשבה על הביצוע. הוא חשב עלינו ההורים."

האב המשיך: "יפתח נהרג בקרב ביחד עם חברו הטוב חן בוכריס, שאהבו אחד את השני, הם אהבו את היחידה. היחידה קיבלה את גזרת נחל עוז כדי לפרוץ ולחלץ, יפתח וצוות מצומצם איתם היו ראשונים בכוח, הם נסעו ראשונים למצוא את המקום שאליו יכנסו. הסגן של יפתח שנפצע, אמר שהם היו גיבורים בקור רוח מול כמות אדירה של מחבלים שהם הצליחו לחסל. בסופו של דבר יפתח נהרג, חן ואפיק, האחרים נפצעו. יפתח הוא ילד שאהב את הארץ, אהב את היחידה ואת הצוות שלו, הוא היה ילד שאהב את הספר, הוא היה ילד רגיש, תמיד מצד אחד הנהיג והיתה לו את הרגישות לקרוא שירה, נגינה על פסנתר, הוא היה ספורטאי מצטיין והוא בחר לזנוח את הספורט ולהילחם. הוא הצטרף למגלן, הוא היה סמל של החיבור בחברה הישראלית, חברים הכי טובים שלו היו מכל המגזרים, דתיים, חילונים, מכל הארץ, הוא אהב אותם כל כך, הוא היה ילד יוצא דופן. אנחנו תמיד נבחר בדרך שהוא יאיר לנו."

[מתוך "ערוץ 7" בגוגל, 9.10.23].

* * *

משה דיין

מתוך הספדו על רועי רוטברג

שנרצח ב-1956 בנחל עוז

"הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."

* * *

יוסי אחימאיר

1. שתי החזיתות: לחימה והסברה

עיתוני יום שישי, ערב שמחת תורה, היו גדושים במאמרים על מלחמת יום הכיפורים. חמישים שנה למה שנחשבה לנוראה במלחמות ישראל. סיפורי גבורה, סיפורי חללים, סיפורי גולדה, דיין, שרון ודדו. וכן – כמובן, סיפורי המחדל. רוב אזרחי ישראל היום לא חוו את המלחמה ההיא. נולדו לאחריה או שהגיעו ארצה כעולים שנים רבות אחריה.

אחד המאמרים החשובים נשא את הכותרת: "ההונאה המצרית והעיוורון הישראלי." הכותב, ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (מיל') אהרון זאבי פרקש, סיים את מאמרו המלומד ב"ידיעות אחרונות", בדברים אלה: "היוהרה הישראלית, הזילזול באויב והאמונה ביכולות המודיעיניות והמבצעיות תרמו להצלחתו של מהלך ההונאה המצרי. רק אם נחקור את הכשלים שלנו, נוכל להפיק לקחים. ואת הלקחים צריך לתרגל, להטמיע, להעביר מדור לדור, ממפקד למפקד וממנהיג למנהיג. זה חייב להיות חלק אינטגרלי מהתרבות שלנו, אחרת נופתע שוב וניתפס לא מוכנים."

24 שעות בלבד החזיקו מעמד דברים נכוחים אלה, וניחתה עלינו הקשה בהפתעות. באחת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה – נשתכחה. חמישים שנה ועוד יום אחד לאחריה, הופתענו, נתפסנו (שוב) לא מוכנים – והמחיר ששולם כבד מנשוא. ביום אחד נרצחו ונפלו יותר מ-1,400 ישראלים, לוחמים, שוטרים, מתיישבים ובני משפחותיהם. כמו קו בר-לב בגדה המזרחית של תעלת סואץ שנפרץ בקלי קלות ב-6 באוקטובר 1973, כך גדר המערכת סביב רצועת עזה לא עמדה בפני הדחפורים. מאות מחבלי חמאס פרצו לעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023, ביצעו זוועות. קשה לתפוס איך הלקח לא נלמד.

עם ערב ריצד על המסך מיספר הנרצחים הראשוני – 22. כולנו היינו בהלם. ידענו שמיספר זה לא יחזיק מעמד. התפללנו, שרק לא יעבור את ה-50. תמימים שכמונו, עדין לא תפסנו את גודל האסון. עדיין לא היינו  מודעים לטבח במסיבת הנוער ברעים, שגבה למעלה מ-200 נרצחים. זה עשרה ימים אין איש בישראל שעיניו משו ממסך הטלוויזיה, הערוצים מעבירים 24/7 את ההתפתחויות השוטפות, את סיפורי הטבח וההרס, החללים, החטופים והנעדרים. יושבים כלא מאמינים מול המסך ובוכים.

הפרשנים כבר אמרו כמעט הכול. ניתחו את פשר המחדל, דיברו על מטרות החמאס, ריאיינו ניצולים, בני משפחות קציני צה"ל, אלופים במיל', גם מהאולפנים וגם מהשטח. כשההנהגה בהלם, התקשורת הוכיחה עצמה כמקור מידע וכתובת למי שמחפשים את יקיריהם האבודים. מפעם לפעם הבזיקה דמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדברים לאומה. ראיתי לצידי אנשים שהסיטו מבטם ממנו, ברוב זעמם עליו. אנשים שלא רצו לשמוע מה בפיו. נעדרה מנאומי המלחמה החמלה שהקרין הנשיא האמריקני ביידן הן כלפי ישראל והן כלפי בעלי האזרחות של ארה"ב מבין החטופים.

יש לומר באופן ברור: אחריות-העל לאסון-שמחת-תורה מוטלת על מי שעומד בראש הפירמידה, ראש הממשלה! האחריות הישירה חלה על ראש אמ"ן וראש השב"כ, אלוף פיקוד דרום והרמטכ"ל. שנה של אימונים ותמרונים של חמאס-דאעש לא זוהו ולא פורשו על ידם כהכנה לפריצה הגדולה. גדר עוצמתית ככל שתהיה, אינה שווה אם אין מופקדים עליה שומרים יומם וליל. עוד תגיע, ועוד איך, שעת הבירור של הגדול בכשלים של הצבא והממשלה. עתה שעת מלחמה היא לישראל. טוב שהשלישייה – נתניהו, גנץ, אייזנקוט – מנהלת את המערכה, מקבלת את ההחלטות להמשך הלחימה, וזו תהיה כואבת.

בשקט-בשקט הולך ומתפתח מחדל נוסף, שעלול להפוך על פניה את התמונה הפרו-ישראלית כפי שהיא מצטיירת בעולם הנאור, כאשר עודנו מזועזע ומזדהה עימנו. חזית ההסברה מתארגנת בעצלתיים. לא כן התעמולה הערבית הארסית. איש לא הופתע שזו המכונה "שרת הסברה" התפטרה. היא היתה דוגמא מובהקת למינויים כושלים בממשלה הנוכחית.

קשה לצפות במראות מבארי או כפר-עזה (תמהני איך זה קיבוץ נושא שם זה, כשם שרחוב בירושלים ובו בית ראש הממשלה נקרא – עזה). קשה לא פחות לראות את הפגנות התמיכה המתלהמות בחמאס לא רק בחוצות עמאן (באישור המלך), אלא גם בלב ניו-יורק. מפגינים עם דגלי אש"ף, מניפים שלטי שיטנה אנטי ישראלים.

צבא לוחמי ישראל יפתור את הבעיות בשטח, ישטח את צפון הרצועה, יחסל את ראשי הנחש של החמאס ופקודיהם, אבל היכן צבא מסבירי ישראל, שיפשוט על מערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה בעולם, למנוע את היפוך התמונה – מהזדהות עם ישראל, שכמותה ראינו לאחר מלחמת הישע של ששת הימים, להפגנות שיטנה ושקרים נגדה, לתעמולה אנטישמית, לתקיפות בתי כנסת ומוסדות יהודיים, למכונת לחצים בינלאומיים שתופעל על ישראל?

בשתי החזיתות – הלחימה בשטח וההסברה העולמית – עלינו להזדרז מאוד ולבצע מהר ככל האפשר את המוטל עלינו. לפחות על צה"ל העם סומך.

[אהוד: למרבה הצער זו אינה שאלה של הסברה מצידנו. תמונות הזוועה מה-7 באוקטובר היטו לטובתנו את דעת הקהל במרבית מדינות העולם התרבותיות. תמונות ההרס שתשודרנה מהמלחמה שלנו ברצועת עזה תטינה את הכף לטובת הפלסטינים. זו לא שאלה של הסברה. העולם מושפע ממה שרואות עיניו, ורק מי שסובל, גם אם הוא רוצח צמא דמים, הוא ומשפחתו בעזה ההרוסה, זוכים לאהדה!

וכדאי לזכור: האשם בטבח שמחת תורה תשפ"ד הוא החמאס ולא בנימין נתניהו! – חגורת השינאה של אויבינו מקיפה אותנו בארץ-ישראל מזה דורות רבים ולא נוכל למגר אותה כליל! – כל הנהגה שתהיה לנו, צבאית ואזרחית, עלולה לעמוד בפני התקפות, הפתעות וסכנות – כמו יכולת טרור החיזבאללה שטרם הוסרה!]

2. תודה לכתבי השטח

אלה הימים הגדולים של כתבי השטח. השטח המדמם, הבוער, עיי חורבות. אנחנו, יושבי הבית, רואים אותם שוב ושוב כשהם מסתכנים, מיוזעים, חבושי אפודות מגן וקסדות על ראשיהם, רצים בזירות, במה שהיו יישובי עוטף עזה הפורחים, ומביאים אלינו דיווחים ישירים של המתרחש.

צמד המילים "שידור חי" – מקיבוץ בארי, למשל – הוא לעג ליקירינו הרצוחים, למקום שהיה שוקק חיים, שהפך לאתר תופת. תמיר סטיינמן ואלמוג בוקר הם כתבי הדרום. עיקר עיסוקם גם בימים כתקנם הוא אזור עוטף עזה. ספק אם בחלומות הביעותים הכי קשים שלהם תיארו לעצמם שמראות כה קשים כבימים אלה הם יסקרו אי פעם. גופות מוטלות בצידי דרכים, בתים שרופים, חברים שאינם עוד, דממת מוות... כך בבארי, בכפר עזה, בסופה, בניר עוז, ובשאר הקיבוצים והמושבים, וכך גם באשקלון ובשדרות, העיר היפהפייה, בהנהגתו האמיצה של אלון דוידי, שנאלץ בלית ברירה להורות על פינוי התושבים.

מה לא עבר עליהם מאז ההתנתקות שהבטיחה לנו לפחות שקט מהרצועה, שנעזבה לנפשה, לשלטון חמאס, בלי יישובים יהודיים בתוככיה. כל חסידי ההתנתקות האומללה ההיא חייבים להכות על חטא. שורש הרעה החל בנאום הרצליה, 2003, של אריאל שרון. ועוד ידובר על כך רבות. מאז כבר היינו בארבעה מבצעים, שילמנו בחללים רבים – אבל לא במלחמה כ"חרבות ברזל", ששורשיה בהתנתקות ופריצתה כעבור 18 שנה במחדל עצימת העיניים.

כרגע עת מלחמה היא באויעב האכזרי, שמתודלק בהסתה דתית-רדיקלית, ועת לכתבים העושים מלאכתם נאמנה בשטח, נחשפים לסיפורים בל ייאמנו, למעשי גבורה וכשל, למראות הזוועתיים. אלמלא הם, הכתבים, ספק אם היינו מודעים לעומק האסון הנורא שנפל על עמנו בשמחת תורה.

ערוצי הטלוויזיה, שאליהם רתוקים אזרחי ישראל, הפכו גם לבימה של עשרות פרשנים, מהם שמופיעים בקביעות ומהם שמפציעים מפעם לפעם. פה כבר העניין התקשורתי שונה. אנחנו, וכמובן גם האויב במנהרותיו, נשטפים במלל אין סופי של נותני עצות, חוזי התפתחויות, בעלי השערות, חכמים שלאחר מעשה. אם בשבוע הראשון נצמדנו למסך, כדי "להיות בעניינים" וגם לקבל במיידי את התרעות הטילים, דומה שהתעייפנו, שבענו מרוב מלל שאין בו תועלת של ממש, דברת שאין לה כיסוי.

מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יחזרו לשידורים חלקיים במתכונת רגילה ככל האפשר, יקצו קטעי זמן לשידור חדשות ככל שהן נדרשות, עם פריצות להתפתחויות משמעותיות. לא כן מרגע שתחל הלחימה הקרקעית. כתבינו יתלוו לכוחות הלוחמים, יסתכנו, אבל יעשו הכול להעביר את המידע במגבלות הצנזורה והאחריות הלאומית.

כך או כך לתמיר סטיינמן ולאלמוג בוקר ולשאר כתבי השטח והכתבים הנוספים המסקרים מן השטח, בדרום ובצפון, עוד נכונו ימי עבודה מפרכים ומסוכנים. מהכורסאות בסלון ומהאולפנים הממוזגים אנו מודים להם מקרב לב.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר-זאב

בארי... קיבוץ המציין את היפה שבנגב

 ואת האסון שהרס עד היסוד את החלום

קיבוץ בארי (ע"ש ברל כצנלסון) עלה על הקרקע במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 1946. במלחמת העצמאות נהרסו מבני הישוב כתוצאה מהפגזות המצרים, החברים בילו את תקופת המלחמה בבונקרים ובתעלות לחימה. היישוב העתיק את מקומו ליישוב הקבע – כ-2 ק"מ מזרחה מנחביר.

לקיבוץ משק חקלאי משובח ומגוון והענף המרכזי בו הוא בית הדפוס המודרני – הראשון בנגב.

מקיבוץ זה יצאתי עם הגדוד בו הייתי בשנת 1967 לכבוש את דיר אל באלח (מדרום לעזה). תוך יומיים הגענו לחופי הים...

הגדוד שלי ספג אבדות קשות במלחמת יום כיפור (1973) וגיסי (בן 18-19) היה קשר מוצב המזח ויחד עם כל שנותרו נלקח לשבי המצרי.

בקיבוץ גדל אנדד אלדן  – משורר מיוחד שעדיין חי (למרות הטבח האיום של ה"חמאס" הערבי) והוא בן 99....

ממנו קיבלתי את ספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שׁירָה"  ומתוכו אני מביא שיר מיוחד. ספר זה נשלח אליי לאחר כתיבת ספרי הראשון – "מעל קווי המתח", אותו שלחתי לאנדד אלדן והוא מיד ענה עם ספר וברכות. 

כאשר התחלתי ללמוד ב"מכון אבשלום " (ואני  אז מעבר לשנתי ה-70) לקח אותי  פרופ' רפי וייכרט יחד עם תלמידים נוספים  ל... קיבוץ בארי ושם נפגשנו עם  אנדד אלדן ורעייתו.

ועכשיו – 2023, הספר לפניי וזה השיר הראשון בו...

הָעֵץ אֲשֶׁר עָלָה פֹּה מִן הַסֶּלַע

הָעֵץ אֲשֶׁר עָלָה פֹּה מִן הַסֶּלַע

בִּבְשָׂרִי אֶת שָׁרָשָׁיו שָׁלַח.

חַיַּת שָׂדֶה בְּצִלּוֹ שׁוֹכֶבֶת

הֲלוּמַת רֵיחַ הָעַרְבִית.

עַל אוֹר הַסֶּלַע הַוָּרֹד

כַּפּוֹתֶיהָ הַלּוֹטְפוֹת בְּמַלְתָּעוֹת רַכּוֹת

תַּעֲבֹרְנָה אֶת רֹאשִׁי.

בְּשָׂרָהּ יִזְרֹם לָאֶבֶן, בְּשָׂרִי לָאֲדָמָה.

הֵן אִם אֹמַר לָעֵץ שֶׁיִתֵּן לִי אֶת

בִּתּוֹ,

בִּמְשָׁלִים שֶׁל לַעַג יַכֶּה הוּא אֶת

קוֹלִי

וְלוּ כָּל יוֹם אֹמַר לוֹ אֶת אַהֲבָתִי.

לָכֵן אֹמַר לַסֶּלַע.

וּכְשֶׁתִּנָּתֵן  הָאֶבֶן

הָעַלְוָה תַּפִּיל לִי זִכְרוֹנוֹת כְּמוּשִׁים,

תַּנְמִיךְ אֶת עֲנָפֶיהָ, תַּאֲפִיל בַּוִּילוֹנוֹת,

שֶׁאֵדַע

כִֹּי יְרקִּים הֵם.

הָעֵץ שֶׁיַּעֳלֶה פֹּה אֶת צַמַּרְתּוֹ אֶל שִׁירִי יִשְׁלַח.

יום לפני אותה שבת  ארורה, עברתי על הכביש המכוון את הכניסות לכל הקיבוצים והמושבים, לכנס מיוחד של גדוד 128 של חטיבה 11 – (פדלה)  לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור ועשרות הנרצחים/הלוחמים בגדוד אז...

יום  אחד...  לפני...

איליה בר זאב

מושב ערוגות

* * *

אורי הייטנר

1. הגמ"ר [הגנה מרחבית] עכשיו

אילו מתקפת שמחת תורה היתה צפונית, וקיבוץ אורטל היה מותקף, היה בקיבוץ רק רובה אחד להגנה עליו, נשקו של הרבש"ץ. אולי עוד כמה אקדחים פרטיים. אולי חיילים שיצאו שבת עם נשקם.

לפני כשלוש שנים נלקח הנשק מכיתת הכוננות. זה בלתי נתפס, אך זו עובדה. איזו כוננות זו ללא נשק, לא בבית ואף לא בנשקיה בקיבוץ, אלא מאופסן באיזה בסיס צה"ל? הטענה ההזויה הייתה שכיוון שיש גל של גניבות נשק, הם אוספים אותו. הטענה הזויה, כיוון שגל גניבות הנשק לא היה ביישובים אלא דווקא במחנות צה"ל – מחדל חמור כשלעצמו. אבל מה המשמעות לנשק, אם הוא אינו בידי מי שאמורים להגן על חיי האזרחים? ומה טעם לקיומה של כיתת הכוננות, אם אינה חמושה?

בשבת בצהרים, שעות אחדות אחרי מתקפת הטבח בנגב המערבי, קיבלנו 8 כלי נשק. בימים שלאחר מכן קיבלנו כלי נשק נוספים, עדין לא בכמות מספקת. יישובים "עורפיים" יותר בגולן, אך במרחק קטן בהרבה מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים, קיבלו כלי נשק רק כעבור שבוע.

המלחמה הקשה הזאת תחייב אותנו לשידוד מערכות כללי – פרדיגמות וקונספציות שכשלו תושלחנה לפח האשפה של ההיסטוריה, רעיונות חדשים, חדשניים ויצירתיים יעלו ויש שנרד לגלי הגרוטאות, נחשוף נשכחות, נמרק אותן מחלודתן (פרפרזה לדברי ברל כצנלסון, שעל שמו העברי בארי נקרא הקיבוץ שנפגע בטבח המוני רצחני נורא) – נחזיר לחיינו תפיסות ישנות שהתנוונו ונשכחו עם השנים, וכעת יש להשיבן לתחייה. כזו היא תורת ההגנה המרחבית.

כשהשתחררתי משירותי הסדיר בצה"ל, סלדתי ממחשבה על שירות מילואים בהגמ"ר. מה, אני בהג"א? מקומי בצנחנים, ואכן, שם שירתי שנים רבות, עד גיל 44.

הגישה הזאת לא היתה גישה פרטית שלי. הזלזול בהגמ"ר היה כללי. ולכן, ההגמ"ר התנוון והתנדף.

עד אמצע שנות ה-90, לכל תושב ביישובי הספר ששירת שירות קרבי בצה"ל היה נשק בביתו. באמצע שנות ה-90 נלקחו כלי הנשק. מה שנותר היה כיתות הכוננות. לנו, חברי כיתות הכוננות (הייתי כ-35 שנים בכ"כ, עד לפני שנים ספורות), היה נשק, ווסט וקסדה, והיינו מוכנים להקפצה. גם הנשק הזה נלקח לפני 3 שנים.

ביישובי גבול עזה כיתות הכוננות היו חמושות. חברי כיתות הכוננות, בנחיתות ברורה מול נחשולי האוייב, נלחמו בגבורה, הרגו מחבלים רבים והצילו חיי אזרחים רבים. בלעדיהם, הטבח עלול היה להיות גדול הרבה יותר. אך התוצאות הנוראיות מעידות על כך שכיתות הכוננות כשלעצמן, במתכונתן הנוכחית, הן מעט מדי, ואין בהן כדי לתת מענה לאיומים. יש לחולל שינוי דרמטי. לשוב לתפיסת ההגמ"ר, ההגנה המרחבית, אך באופן משמעותי לאין ערוך מכפי שהיה אי פעם.

רעיון ההגנה המרחבית, מתייחס להתיישבות באזורי הספר, בפרט הכפרית, כקו ההגנה הראשון של מדינת ישראל. על צה"ל לארגן את הכוחות הלוחמים באותה התיישבות, ככוח הצבאי שיבלום את האוייב ויגן על היישובים ועל המדינה, בעיקר במתקפת פתע, עד הגעת צה"ל. זו היחידה שתאפשר לשאר כוחות צה"ל להתמקד במתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האוייב.

הבסיס הוא רמת היישוב הבודד. לא כיתת כוננות, אלא לפחות מחלקת כוננות. לא רק עם נשק אישי, אלא גם עם מקלעים, נ"ט, רימונים. אולי אפילו טנק. והכוחות הללו צריכים להיות מאומנים בלוט"ר, לוחמה בטרור, למקרה של חדירת מחבלים ליישוב. כוח הכוננות צריך להיות כוח לוחמה מיומן ומאומן להגנה על היישוב. בנוסף לכך, כל מי ששירת או שירתה ביחידה קרבית, צריך להיות חמוש.

מעבר ליישוב הבודד, האזור כולו צריך להיות מאורגן כחטיבות מרחביות, כגדודי חי"ר ושיריון, המבוססים על כוחות אזוריים, מצוידים ומאומנים היטב, שתנהלנה את הלחימה להגנה על המדינה.

 אסיים בשני ציטוטים ישנים, אך נכונים היום יותר מכפי שהיו כשנכתבו.

דברים מתוך איגרת הרמטכ"ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ב-1981:

"...כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכנת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדן ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאוייב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה."

כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול" (1959): "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים – א.ה.] של צה"ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים – א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר-בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האוייב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות. אמנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האוייב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד. אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ ייקל על האויב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בינלאומית בטרם ייערך צה"ל להתקפת-נגד מכרעת. ...ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי... עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה"ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האוייב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד. פעולות יזומות או נגדיות של האוייב עלולות לעיתים לשבש את תוכניות צה"ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממושכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה"ל ככוח בעל כושר אופנסיבי, ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האויב או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות. הנה כי כן נמצא, שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית."

2. צרור הערות ‏18.10.23

* חֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ.

* ג'נוסייד בזעיר אנפין – הטבח ההמוני הברברי ביישובי הנגב המערבי מעיד על מאוויי הפלשתינאים. אלמלא נבלמו, היו ממשיכים לטבוח עוד ועוד יהודים. אילו יכלו היו כובשים את כל מדינת ישראל ומשמידים את כל היהודים.

ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינונת יהודית בתוכה, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי במטרה להשמידו. היה זה שנתיים וחצי אחרי השואה. כעבור חצי שנה, ב-15 במאי, למחרת הקמתה של מדינת ישראל, פלשו אליה מדינות ערב על מנת לסכל באכזריות את הקמתה ולהטביעהּ בדם. הם לא היו מסתפקים בפחות מהשמדת עם.

בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, סיסמתם של הערבים היתה "נזרוק את היהודים לים." זו היתה כוונתם, שסוכלה בניצחוננו האדיר.

מטרת הטרור הפלשתינאי מעולם לא היתה מדינה פלשתינאית לצד ישראל, אלא במקום ישראל. לכן, הסכם אוסלו לא עצר את הטרור והמאבק המזוין, כפי שהפלשתינאים התחייבו, אלא שימש כשיפור תנאים להמשך הטרור והמלחמה להשמדת ישראל, מתוך ארץ ישראל. לכן, ההתנתקות לא הביאה לשקט בגבול, שבו חזרנו לקווי 4 ביוני 1967 תוך גירוש אכזרי של כל הישראלים מיישוביהם בגוש קטיף ונישולם מאדמתם. נהפוך הוא, הם ראו בהתנתקות הוכחה שבטרור הם מקפלים אותנו. הם מאמינים, שכפי שקיפלו אותנו בטרור מנווה דקלים ומכפר דרום, כך יקפלו אותנו בטרור מאופקים, שדרות, בארי וכפר עזה.

ביום אחד, שבו הצליחו לכבוש מיספר יישובים, הם הראו לנו מה משמעותו של כיבוש ערבי. כיבוש שהוא מסד להשמדת עם.

ישראל אינה נמצאת תחת איום קיומי. גם אילו הותקפנו, במקביל, מדרום ומצפון, היינו מתעשתים ומנצחים. אבל ישראל נמצאת במלחמת קיום, מיום הקמתה ועד עתה ובעתיד הנראה לעין. זו מלחמת קיום כי זו מהותה – מלחמה על עצם קיומנו נגד אויב שמטרתו אחת, השמדת ישראל.

* פשע מלחמה כפול – גם לפני הפשע נגד האנושות בטבח ההמוני בנגב המערבי, חמאס היה ארגון שכל פעולתו היא פשעי מלחמה – טרור המתאבדים, ירי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית; עשרות אלפי רקטות לאורך למעלה מעשרים שנה. פשע המלחמה של חמאס, לאורך השנים, הוא כפול. פשע נגד אזרחי ישראל, וההסתתרות בתוך אוכלוסייה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.

ועכשיו, חמאס משתמש בנשק כדי למנוע מהאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות דרומה, כי הם מתעקשים על כך שהיא תשמש להם מגן אנושי.

אסור לנו למצמץ. ישראל נהגה מעל ומעבר לכל דרישות החוק הבינלאומי כאשר הודיעה מראש לתושבים שעליהם להסתלק. לא נוכל לאפשר לחמאס לסכל את תוכניותינו, באמצעות ההסתתרות אחרי אזרחים. ישראל צריכה לבצע את תוכניתה ומלוא האחריות על פגיעה באזרחים – על חמאס.

למה הדבר דומה? אם מחבל מסתתר מאחורי ילדה ומכוון אליי את הנשק כדי להרוג אותי, אנסה להקדים ולירות בו, למרות הסכנה שהילדה תיפגע.

* 100% אשמה – הפיצוץ בבית החולים בעזה הוא שיגור כושל של הג'יהאד האסלאמי.

אבל אנו במלחמה ועלולות להיות גם תאונות כאלו שלנו, כפי שהיה בכפר כנא במבצע "ענבי זעם" ושוב במלחמת לבנון השנייה.

וחשוב להבהיר: חמאס אשם בכל תוצאה של הטבח. 100% מהאשמה – עליו.

[אהוד: מיד חשבתי כך גם אני, עוד לפני ההודעה של דובר צה"ל על אחריות הג'יהאד האיסלמי. המקרה דומה לפיצוץ הנורא של מחסן חומרי הנפץ של ארגון הטרור חיזבאללה יחד עם הממגורות בנמל ביירות*. ברור שנזק אדיר וקטלני כזה בעזה אינו של פצצה אחת מן האוויר וגם לא של טיל יחיד – אלא של טיל שפגע במצבור תת-קרקעי גדול של חומרי נפץ שהסתיר ארגון הטרור חמאס מתחת לבית החולים בעזה – או של "תאונת-עבודה" שאירעה במצבור הזה.

[* מתוך גוגל: ב-4 באוגוסט 2020, בשעה 18:00 לערך, עלה באש מחסן זיקוקים בנמל ביירות והחלו בו פיצוצים. כבאים הוזעקו למקום ובמהלך עבודתם התפשטה האש להאנגר מיספר 12 בנמל, שבו אוחסן אמוניום חנקתי שנפרק בנמל בשנת 2013, ואירע פיצוץ אדיר שיצר גל הדף עצום שהורגש עד למעלה מ-24 ק"מ, על פי ההערכות, הפיצוץ בנמל היה בעוצמה של כקילוטון [.TNT

* מתקפת נגד מקדימה – לקח מתקפת שמחת תורה הוא: לעולם לא עוד.

המשמעות האופרטיבית, היא מתקפת נגד מקדימה נגד חיזבאללה.

זה יכול להיות כחלק מהמלחמה הנוכחית או זמן מה אחריה. לכל אופציה כזו יש יתרונות וחסרונות. אבל לא נמתין עוד למתקפה שלהם. לא נשכנע את עצמנו שהם מורתעים.

* ארבע חלופות מול חיזבאללה – התמיכה האמריקאית בישראל, המוראלית, המדינית והביטחונית, לא תסולא בפז. זהו נכס שדרוש לנו לאורך המלחמה ואל לנו לשחוק אותו. לכן, נכון שישראל תהיה קשובה לבקשות ולציפיות של ארה"ב, ולעיתים גם להסכים עם דברים שאינם רצויים בעינינו, כמו מסדרון הומניטרי.

אבל בכל מקרה, עלינו לשמור על העצמאות בקבלת ההחלטות הנכונות לביטחון ישראל. כוונתי לדיווחים על הסכמה ישראלית לדרישה אמריקאית שישראל לא תתקוף ראשונה את חיזבאללה. אני מקווה שהדיווחים הללו הם דיסאינפורמציה שנועדה להרדים את האוייב.

בעניין חיזבאללה עלינו להבין שיש שלוש חלופות.

האחת, היא מתקפת פתע של חיזבאללה, שעלולה להיות חמורה הרבה יותר ממתקפת חמאס בשמחת תורה.

השנייה, היא מתקפה ישראלית עתידית. משמעות הדבר היא המשך התעצמות חיזבאללה.

השלישית, היא מתקפה ישראלית כעת, בתנופת המלחמה הנוכחית.

הברירה היא בין שלוש חלופות רעות, אך השלישית היא הפחות רעה ולכן היא הרצויה. מצד שני, במתקפה עכשיו, אין לנו אפקט הפתעה, החיזבאללה ערוך ובכוננות גבוהה, כך שאולי עדיפה חלופה רביעית, של מתקפה ישראלית לא במהלך המלחמה, אך בתקופה הקרובה.

הצידוק למתקפת-נגד מקדימה, הוא מניעת הפתעה הרת אסון כפי שחווינו בדרום. למתקפה עכשיו יש צידוק מדיני נוסף – לא אנו ירינו את הירייה הראשונה. חיזבאללה לאורך כל השבוע יורה, כך שמתקפה ישראלית עכשיו, אינה מכת הפתיחה.

* למה הם מתכוונים – כשמדברים על שחרור החטופים – מתכוונים לאנטבה או לעסקת שליט?

* שילוב בין תפיסה לאומית ואנושיות – גאולה כהן היתה אחת המתנגדות החריפות ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה בראיון, מה היתה אומרת אילו הבן שלה היה שבוי. היא השיבה (ציטוט מהזיכרון): במקרה הזה הייתי נלחמת למענו כמו לביאה. הייתי דורשת מהממשלה לעשות הכול כדי לשחרר אותו. לשלם כל מחיר. אבל אני רוצה לקוות, ששר הביטחון היה חזק ולא מתקפל מול הלחץ שלי ושומר על האינטרס הלאומי.

אני אוהב את דבריה של גאולה כהן. ניכרים דברי אמת. יש בהם שילוב בין תפיסתה הלאומית, לאנושיות שלה כאימא. אני מודה שכאבא, קשה לי לשמוע את ההורים שלוחצים על הממשלה לא לעשות עסקה. יש בכך משהו לא אנושי.

* חילופי "שבויים" – אני נמצא ברשימת התפוצה של אדם קלר, איש ארגון השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, הנושא את השם המכובס גוש "שלום". כיוון שיש בי יסוד מזוכיסטי, אני גם קורא חלק נכבד מן ההודעות.

אם מישהו ציפה לטלטלה תודעתית בעקבות טבח שמחת תורה, או לשמץ חשבון נפש וחישוב מסלול מחדש, צר לי לאכזב אותו. יש שינוי קטנטן. הפשקווילים נפתחים באיזה משפט גינוי הטבח, לצאת ידי חובה. אולם הם מיד עוברים לשפיכת אש וגופרית על פשעי המלחמה של ישראל. הפעם הוא אפילו השתמש במושג "ג'נוסייד", והוא ממש לא התכוון לטבח ביישובי הנגב המערבי.

אחת הסיסמאות של ארגוני השמאל הרדיקלי בימים אלה היא קריאה ל"חילופי שבויים". בלי להיכנס לסוגיה המורכבת והמסובכת של החטופים, אני רוצה להתייחס לטרמינולוגיה. חילופי שבויים?

מי כאן שבוי? מצד אחד, מחבלים המרצים מאסר בכלא הישראלי בשל פיגועי טרור רצחניים – חלקם נתפסו אחרי או תוך כדי הפיגוע ורובם לפני הפיגוע (מה שהמנוולים הללו מכנים חטיפת "ילדים" ממיטותיהם בידי קלגסי צבא אקיבוש). מצד שני, בני ערובה שנחטפו בפעולת טרור רצחנית ונפשעת, ובהם ילדים עם או ללא הוריהם, תינוקות, נשים, זקנים וחולים.

אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע הם אנשים חפים ממוסר.

* כן ירבו – פעילת שמאל רדיקלי מתבכיינת על כך שאצל יותר ויותר מחבריה בעזה, משלב מסוים יש רק v אחד על הודעות הווצאפ.

לא נותר לי אלא לאחל לה מכל הלב - כן ירבו!

"כאשר שכלה נשים חרבך – כן תשכל מנשים אימך."

* ותמלא הארץ – מתוך פרשת השבוע: "ותמלא הארץ חמס."

אנו נוריד מבול של אש שישמיד את חמאס.

* חבלה במאמץ המלחמתי – אנחנו במלחמה. מלחמה קשה. במלחמה אין מאמץ עיקרי. יש מאמץ אחד. לנצח במלחמה.

כל הוויכוחים העבשים והמעופשים על כן ביבי / לא ביבי, סמולנים / ימנים וכן הלאה, מסיטים אותנו מהמיקוד במאמץ היחיד. זו חבלה במאמץ המלחמתי.

* מינימום של מנהיגות – (נכתב ביום ראשון) שר האוצר סמוטריץ', לקח באופן ברור אחריות, כחבר בממשלה, על הכישלון בהגנה על אזרחי ישראל; האחריות העליונה על הממשלה. הוא אמר את הדברים בלי אבל וללא סייג.

את הדברים האלה צריך לומר, בראש ובראשונה, האיש העומד בראש המערכת – נתניהו.

כפי שכתבתי פעמים רבות, יש לדחות לאחרי המלחמה את כל החשבונות. אך מנתניהו מצופה לגלות מנהיגות ולקחת אחריות מלאה על הכישלון. ניתן היה לצפות לכך ממנו מן היום הראשון למלחמה. אנו ביום התשיעי למלחמה והוא עדין לא עשה זאת. זה תנאי הכרחי לכך שיהיה עוד שמץ של אמון ציבורי בממשלה.

* נאום של מנהיג – האזנתי ברוב קשב לנאומו של נתניהו בכנסת. נאום מצוין. נאום מצוין בכל מה שנאמר בו. אבל יותר מכך בלט מה שלא היה בו. מה שניתן לצפות ממנהיג.

במסיבת העיתונאים שבה בישר רבין על כישלון פעולת החילוץ של נחשון וקסמן, כֶּשֶׁל טיפונת קטן יותר, כמדומני, מהאסון שפקד אותנו בשבוע שעבר, מיד אחרי מילות התנחומים למשפחות הוא אמר: "אני, כראש הממשלה ושר הביטחון, נושא באחריות להחלטה על הפעולה שבוצעה הערב כנגד המחבלים שחטפו את נחשון וקסמן ז"ל כבן ערובה לצורך פיגוע מיקוח." זה נאום של מנהיג.

* על מה? – השר קרעי: "אני שומע: 'תתנצלו, קחו אחריות', על מה?"

באמת על מה? למה מי מת? מה קרה, מלחמה?

* שותפי אמת – הגולן מלא בכוחות צה"ל. כל היישובים והרשויות רתומים לסייע להם, כולל במתן קורת גג.

יצרה איתי קשר יחידת מילואים שעולה לצפון ומחפשת מקום ללון בו. ביררתי, ובכל רחבי המועצה האזורית, אין אף חלל פנוי.

התקשרתי לראש המועצה המקומית בוקעתא, ובתוך דקה הבעיה נפתרה.

* תרומה קרמית  – בשיחה שקיימתי במוצ"ש עם מילואימניק בדרום, שיחידתו גויסה בצו 8 כבר בשבת שעברה בבוקר, למדתי שבשעה טובה, אחרי שבוע (!), הם קיבלו ווסטים קרמיים והשלמת הציוד החסר להם.

לא, צה"ל לא ניפק להם את הציוד. הם קיבלו אותו מתורמים.

והם, לטענתו, חטיבה מסודרת ומאורגנת, יחסית.

מביש. 

* גם הרע נגמר – מי שלא מאמין בטוב יש לי חדשות בשבילו, גם רע נגמר בסוף.

מאיר אריאל

* ביד הלשון: פִּישְׁפָּשׁ – בכיתת הכוננות ובצח"י של אורטל, עוסקים רבות בגדר סביב היישוב, בשערים ובפישפשים. ומשום מה, רבים אומרים "פִּישְׁפֶּשׁ" pishpesh. ולא רק אצלנו. בכתבות על האירועים ביישובי הנגב המערבי, נשמעת ההגיה הזאת.

אז, הבה נעשה סדר. פִּישְׁפֶּשׁ pishpesh ופִישְׁפָּשׁ pishpash הם שני דברים שונים לחלוטין.

פִּישְׁפֶּשׁ הוא חרק. פִּישְׁפָּשׁ הוא פתח קטן בדלת, גדר או חומה. במקרה דנן מדובר, כמובן, בפִּישְׁפָּשׁ.

אורי הייטנר

* * *

איציק חנונא

ימים קשים עוברים על עם ישראל

ימים קשים ומזעזעים

המוח מסרב לעכל את מה שהיה.

את הטבח הנוראי בדרום

את המחדל הנוראי. הממשלה מצליחה להוכיח לנו פעם אחר פעם כמה היא עלובה.

כואב הלב על החטופים.

אני מתאר לעצמי שראש הממשלה הנכבד אחרי המלחמה לאור כישלונו נאכל ממנו מרורים.

גם השמיים הפרטיים שלי מעוננים עכשיו. החרדות שלי מתעצמות.

אני רוצה להתפלל מה שבא לי.

בבוקר מודה אני אשר יצר ושמע ישראל

וערבית.

מנחה בשבת.

אלא שמה שהכי קשה לי הוא שבשבוע שעבר לא נפגשתי עם המטפל שלי.

נדמה לי שאני, ולא רק אני אלא אנשים רבים זקוקים דווקא בימים אלה לתרפיה נפשית לרגיעה. השיחות שלי עם המטפל מרגיעות אותי. אמנם הגיע אישור שאסע אליו, ואני אמור לנסוע ביום שלישי, אבל אני מפחד שהאישור יבוטל או שהפגישה תבוטל. אני מאד זקוק לזה דווקא בימים אלה.

אנא העבירו הלאה.

נקווה שעוד יבואו ימים טובים יותר והאשמים במחדל ישלמו את המחיר.

כתב: איציק חנונא

* * *

צביקה זליקוביץ

צער לי צער

צער לי צער לי רב.

יגון אין לו אף חצי נחמה.

ילד אם ואב –

אטמה האדמה.

צער לי צער אין לו סוף –

עורבים חנו על גג,

במעלה הרחוב,

זאב משחיט שאג.

לא אל ולא אלוה,

מאי משם יבוא.

תנו לי רק לשמוע

אדוות האהבות.

אוקטובר 2023

* * *

עקיבא נוף

מנקמה לתקומה

כְּשֶׁאלך בגיא צלמוות – אירא,

אירא אֶת הרָע,

רואֶה למולי את הרֶשע הזה,

את כל האָיום, הנורא,

ואומר: בדמייך חיי,

נוֹקֵמָה וטורפת היי;

אַת מולדת – שילפי את חַרְבֵּך

והכּי באוייב, ונִקְמי כאבֵך

ניקמת ילד קטן – השטן לא ברא,

 ותהא ניקמתך חדה וברוּרה: –

נִקמת אנוסות בטרם שוּסְפו,

נקמת נערים, ראשיהם נעֶרפו,

נקמת הזקנים שֶבאֵש הועלו,

נקמת השדות שבהרס קַמְלו

נקמת הבתים – נהרסו, פוצְצו

נקמת חלומות השלום שֶׁנופּצוּ.

הִלְמי והכִּי וחרבך לא תיסוג     

את הרֶשע לקטול, הזדון להרוג!

ישראל נִקָרֵא כי נִשׂרֶה עִם המוות

והארץ תפרח, ותהא שוב נושָבֶת,

בארי הנלכדה, שדרות, מצדה

שרשרת דורות של עַם יהודה,

מִגֵיא הריגה ועָפָר

נָקוּמה בְּעוֹז וּבְהָדָּר.

שמשון יחזור וישָׂא על כָּתֵף

את שער העיר המרַצּחת,

ניכנס ונַכְרית כל עורף, כל חוטף

ותהא ניקמתנו נִצַחת.

שועליו של שמשון – אש נקם ושילם

ישלחו בה בעיר הפושעת

ותָסוּף רשעותה וּזְדוֹנָהּ יֵיעלם

עד תהא אדמתנו רוגעת.

כפר דרום ונצרים יפרחו מחדש

חממות, לא טילים – מעטפת,

נשוב ונחיה בשילוב המקוּדש

של עָם עִם ארצו האחת, הנכספת.

עקיבא נוף

* * *

מנחם רהט

חרבות ברזל 2023: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ

המציאות הוכיחה שאובדן חיי אדם ונכסים, אינו משפיע על ממלכת הרשע העזתית, ושהתגובה  הראויה לפשעים שכמותם לא ברא השטן, היא טיהור מוחלט של הרצועה מנוכחות כלשהי והפיכתה לשממה, למזכרת עוון לטבח ה-7 באוקטובר 2023

במשך שלושה ימים ולילות, מה-13 עד ה-15 בפברואר 1945, הטילו 1,300 מפציצים כבדים של חילות האוויר של בריטניה וארה"ב, 3,900 טונות של פצצות נפץ ופצצות תבערה, על העיר הגרמנית דרזדן. רבע מיליון מתושבי דרזדן ניספו בהפצצות הללו. כ-85% מן המבנים בעיר, על פני 34 קמ"ר במרכז העיר, הוחרבו כליל. הפצצת השטיח ההיא נכנסה להיסטוריה כמהלך של נקמה כנגד פשעים נגד האנושות שביצעו הגרמנים לכל אורך המלחמה; לצד מאמץ הרתעתי של בנות הברית, יחד עם הרצון לעודד את התנערות האוכלוסייה מן השלטון הנאצי המפלצתי, שהובילם אל האסון הזה. 

דרזדן לא היתה עיר מרכזית בתעשיית המלחמה הנאצית, וייתכן שלא היתה מעורבת כלל בפשעי הנאצים, בוודאי לא יחסית לערים מרכזיות אחרות. אבל ראש ממשלת בריטניה דאז וינסטון צ'רצ'יל התמקד במחיקתה באמצעות הפצצות שטיח, שנועדו להזכיר לדורות הבאים של גרמניה את המחיר לעוולות הנאציזם המתועב.

האגדה מספרת, שלאחר ההפצצות שחיסלו בני אדם ורכוש, נשאל צ'רצ'יל איך הוא מתמודד עם הטענה שבין רבע מיליון ההרוגים בדרזן, היו מן הסתם גם אנשים חפים מפשע, שידם לא היתה במעל. צ'רצ'יל, שהיה ידוע בשנינות לשונו, השיב מיד: "אין גרמנים חפים מפשע."

על משקל אמירה זו, אם אכן נאמרה, ניתן לומר בביטחה וללא שום היסוס: אין עזתים חפים מפשע. ההורים כולם שם מחנכים את ילדיהם מגיל 0 לרצח יהודים רבים ככל האפשר. בתי הספר והקייטנות מחדירים בתלמידים, תמהיל מטורף של אכזריות שטנית, גזענות נאצית וקניבליות עמלקית. אין בעזה חפים מפשע.

מול הרשע העזתי חייבים לדבר בשפה אחרת, היחידה המובנת להם – עזתית. את הרוע העזתי אי אפשר לעצור בפרחים ובחיוכים נוסח המערב הנוצרי השוקע. התנהלותן הרכרוכית, ההומניסטית לכאורה, של ממשלות ישראל כלפי הרוע החמאסי, על בסיס חשיבה רציונלית, הגורסת שהאור מעצם טבעו מביס את החושך, הוכחה כשגויה בעליל, שלא לומר טיפשית. ככה זה כשמגדלים נמר בחצר האחורית ומקווים ש'יבין' שעדיף לו להתנהל בהיגיון.

מה לא עשתה ישראל כשהושיטה את ידה לשלום לעבר העזתים? תחילה התנתקה מחבל ארץ זה. ואחר כך שפכה עליהם מזוודות של כסף קטארי, העסיקה אלפי פועלים שכל אחד הביא בוכטות של כסף, חילקה תעודות V.I.P. לראשי הכנופייה, סיפקה טיפולים רפואיים חינמיים לחולי סרטן כולל הסעות חינם בידי מתנדבים ממעבר ארז לבתיה"ח בארץ (עודד ליפשיץ ואשתו, חברי ניר עוז, עשו זאת במשך שנים, אבל כל זה לא מנע חטיפתם אל הלא נודע בידי פראי האדם העזתים).

ברוב נאורותה המערבית, שבדיעבד מתבררת כבלתי מתאימה לתרבות הרצח האיסלמיסטית, סיפקה ישראל ניתוח גולגולת יקר ומורכב לראש הנחש יחיא סינוואר, שסבל מגידול מסוכן, והצילה ללא ספק את חייו. ומה קיבלה ממנו בתמורה? את היותו המתכנן הראשי של טבח חרבות הברזל, האיום והנורא ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה.

‏אם לא על ברבריות בוגדנית מעין צוּוינו "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" – אז על מה כן? קשה עד בלתי ניתן לעכל את עוצמת הברבריות שהציג ארגון הטרור הדאע"שי בעזה. המונח פשעים נגד האנושות קטנים עליו. השיער סומר לשמע עדויות קטועות, חלקיות, מצונזרות מטעמי אנושיות, מפי אנשי ההצלה והביטחון, שחוזרים מידי יום מן התופת, עם תיאורים בלתי נתפסים בדבר גודל האכזריות והאימה: הוצאה להורג של יהודים כבולי ידיים בירי או בשריפתם  חיים לעיני בני משפחותיהם, עריפת ראשיהם של תינוקות  לעיני אימהותיהם, ריטוש בטנן של נשים בהריון לעיני ילדיהן. אונס ורצח נשים ונערות. גיהינום עלי אדמות. שריפתם לעיני בני משפחותיהם, עריפת ראשי תינוקות לעיני אימותיהם, ריטוש בטנן של נשים בהריון, אונס ורצח של נשים ונערות.

מתנדבי מיתקן זיהוי הגופות במחנה שורה ברמלה דיווחו שאין גופה אחת שלא עברה  התעללות. הרב הצבאי הראשי לשעבר ישראל וייס, אמר כי מעולם לא נראתה זוועה כזו. ח"כ איווט ליברמן אמר בשובו מיישובי עוטף עזה: "אין לתאר את מה שעשו המפלצות. כמו הגרועים שבנאצים. כמו אנשי גסטפו. אס. אס. אי אפשר לא להזדעזע. ילדה קטנה חיבקה בתמימות את הדובי שלה והפכה לכברה מחוררת."

על הרבה פחות מזה כתב ביאליק בשובו מתיעוד פוגרום קישיניב (פסח 1903): "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן." כמה חללים זיעזעו אז את עם ישראל? – פחות מ-4% משיעור הקורבנות במלחמת שמחת תורה 2023: בקישינב נרצחו 49 יהודים; בעוטף עזה נרצחו, נכון לעכשיו, בטרם הושלם מבצע פינוי הגופות, כ-1,350 איש. 

בקישינב, ובפוגרומי 'סופות בנגב' שקדמו ב-23 שנה (שניהם חוללו התעוררות ציונית חסרת תקדים), הפגינו הנוצרים את שטניותם. אבל לא פחות אכזריים היו המוסלמים. כאן בארץ הם חוללו את מאורעות תר"פ ופרעות תרפ"ט, ומרידות 1936-9 ופוגרום תשפ"א. שפך הדמים היה לחם חוקם. והבין זאת היטב המנהיג הסוציאליסטי ברל כצנלסון: "הנאצים הפלשתינים הצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון שבמזרח."

שנים רבות אחריו אמרה המשוררת הלאומית נעמי שמר: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל. ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הסטריליים של הגרמנים."

מרחץ הדמים האכזרי שחולל החמאס בנגב המערבי, מוכיח שתמו ימי ההבנות. שהתשובה הישראלית חייבת להתנהל על פי סדרי גודל אחרים לגמרי.

היעד הראשון כבר נכתב בפקודות המבצע: הכרעת החמאס, פירוקו ואִיוּנוֹ. אבל זו צריכה להיות רק ההתחלה. הצעד הבא צריך להיות לא פחות מנכבה 2 – טיהור מלא של השטח מנכסים ובני אדם. מי שאובדן חיי אדם והרס נכסים ממילא אינו מדאיג אותו, ישלם באובדן קרקע. עד שילמד שעם ה'יאהוד' לא מתעסקים.

המענה הציוני ההולם (תרתי משמע) לפשעי החמאס, מחייב לְשַׁטֵּחַ נוסח דרזדן את תא הקרקע שאורכו 40 קילומטרים ורוחבו תשעה, ולעשותו נחלת שדים ורוחות, נטולת נפש חיה ונכסים. תשמש טריטוריה נטושה זו, יד ושם לכמעט אלפיים היהודים נרצחי החמאס, ומזכרת עוון לפשע הנורא שעודדה האוכלוסיה העזתית תומכת החמאס.

"כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ."

מנחם רהט

* * *

מוטי ברגר

גַּבְרִיּוּת מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם

גִּבּוֹרֵי חַיִל גְּבָרִים כֻּלְּכֶם

לְדַם צִיּוֹנִי מְיַחֲלוֹת עֵינֵיכֶם

עֵינֵי תִּינוֹק לֹא יַרְתִּיעוּכֶם

מִבִּכְיוֹ לֹא יֵרַךְ לְבַבְכֶם

נַקְּבוּ בֶּטֶן שִׁלְּפוּ עֻבָּר

שַׁסְּעוּ אֵבָרָיו כְּעַכְבָּר

שַׁחֲטוּ אָב וָאֵם בֵּן וּבַת

כִּי לֹא כָּל יוֹם שַׁבָּת

הֲלֹא חַלָּשׁ בֶּן-חַלָּשִׁים אָנִי

וְאִם נַעֲרָתִי בְּצַעַר אָבַד אוֹנִי

מִי אָנֹכִי לְעֻמַּתְכֶם, גְּבָרִים

אֲשֶׁר דָּם לַחֲלָצֵיכֶם דָּם יַזְרִים

סְעוּדָה לִפְנֵיכֶם, כְּרֻתַת אֵבָרִים

עוֹד חַם הַדָּם וְאַתֶּם מְגוּרִים

פִּתְחוּ מִכְנְסֵיכֶם, אַחִים גִּבּוֹרִים

לָכֶם יָשִׁירוּ הַמְּשׁוֹרְרִים

* * *

עדינה בר-אל

מלאכי בית-אריה ז"ל

לפני יומיים נפטר פרופ' מלאכי בית-אריה, שהיה בין השאר מנהל הספרייה הלאומית בירושלים.

דברים שפורסמו על ידי הספרייה הלאומית ב-17.10.2023

הספרייה הלאומית מבכה את לכתו של חבר האקדמיה הלאומית למדעים ומנהלה של הספרייה הלאומית בשנים 1979-1990, פרופסור מלאכי בית-אריה, שהלך אמש לעולמו.

פרופסור בית-אריה היה חוקר דגול וחלוץ המחקר בתחום יצירתם של היהודים בימי הביניים, תולדותיהם ותרבותם. במחקריו הוא פיתח מתודולוגיות חדשניות לחקר מלאכת הספר העברי ועיצובו בימי הביניים וכך חשף את עושרה הגנוז של התרבות היהודית מימי-הביניים מתוך מקורותיה החשובים ביותר. בין היתר הדגיש פרופ' בית-אריה שכתבי-היד לא נועדו רק להעברת תוכן אלא היוו "חפצי תרבות" הראויים להיות נושאים למחקר בהיסטוריה חברתית ותרבותית של ימי-הביניים.

פרופ' מלאכי בית-אריה נולד בפתח-תקווה בי' בסיון תרצ"ז, 20 במאי 1937 וגדל בנחלת יצחק ואחר כך ברמן גן. את שירותו הצבאי עשה בגרעין נח"ל בקיבוצים אור הנר וארז בגבול רצועת עזה בתקופת חדירות הפדאיון. בשנת 1961 השלים תואר ראשון בלשון וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם למד ספרנות והשלים תואר שני בבלשנות עברית. החל משנת 1975 שימש כמרצה לפליאוגרפיה וקודיקולוגיה באוניברסיטה העברית, ומרצה אורח באוניברסיטאות ברחבי העולם.

בשנת 1979 לקח על עצמו פרופסור בית-אריה את משימת ניהולה של הספרייה הלאומית והוביל אותה במשך עשור תוך שהוא מטפח את מפעל הפליאוגרפיה העברית. בשנת 2003 נבחר כחבר 'האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים'. החל מ-1957 פרסם שירים וסיפורי ילדים בכתבי עת ספרותיים ובמוספי הספרות של העיתונות היומית. כמו כן פרסם שני ספרי שירה וכן את ספר הילדים "לאן נעלמת השמש".

פרופסור בית-אריה זכה בפרסים רבים על מחקריו כשבין החשובים בהם פרס לנדאו למחקר מדעי של מפעל הפיס בתחום מדעי הרוח וההיסטוריה היהודית בימי הביניים ופרס אנה פרנק לספרות.

גולת הכותרת של מפעלו המדעי, ספר-דתא, הוא מסד נתונים קודיקולוגי הכולל את כל כתבי-היד בכתב עברי ובהם ציון תאריך מפורש או ציוני שמות מעתיקים לצד תיאור תכונותיהם החומריות הנראות לעין. המאגר מעמיד לרשות המשתמשים בכתבי-יד כלי לזיהוי מוצא כתב-היד ולאומדן תקופתו.

פרופ' מלאכי בית-אריה. תמונה באדיבות המשפחה.

מסד הנתונים הקודיקולוגי נוסד ביוזמתו של בית-אריה על סמך הנתונים שתועדו על ידי צוות מפעל הפליאוגרפיה העברית לדורותיו. הוא כולל את כל כתבי-היד בכתב עברי ובהם ציון תאריך מפורש או ציוני שמות מעתיקים ללא ציון תאריך; כל תכונותיהם החומריות הנראות לעין והמְדידות תועדו במקומות שמירתם.

יהי זכרו ברוך.

היכרותי עם מלאכי בית-אריה

נסיבות היכרותי עם פרופ' מלאכי בית-אריה התחילו בגבעתיים. בבניין בו התגוררנו בנעוריי, ברחוב כצנלסון 50 בגבעתיים, התגוררו יצחק ורחלה בית-אריה עם שני ילדיהם, אופיר ואביבית. אני זוכרת את איציק בית-אריה כסטודנט, לימים הוא היה ארכיאולוג, סופר ומרצה בדרגת פרופסור באוניברסיטת תל-אביב. בעת מלחמת יום הכיפורים נודע לי שאופיר בנם נהרג במלחמה, ואני כתבתי שיר עליו ועל חבריי שנהרגו.

וכאן אני "קופצת" כעשרים שנה מאוחר יותר, עת התחלתי ללמוד לדוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים. יום אחד עליתי במדרגות הספרייה הלאומית ולקראתי ירד אדם שנראה לי כמו איציק בית-אריה. "איציק?" שאלתי. והוא ענה: "לא, אחיו." זה היה מלאכי בית-אריה. התחלנו לשוחח, ובפגישתנו השנייה הבאתי לו את ספרי "צברית מצויה" בו נכלל השיר על אופיר אחיינו.

ומאז, בכל פעם שהגעתי לספרייה הלאומית – וזה היה במשך ימים רבים מאוד – ההפוגה שלי במשך השעות הארוכות בהן ישבתי בחדר העיון עם ספרים וסרטי מיקרופילם, היתה בפגישותיי עם מלאכי בית-אריה ושיחותינו הארוכות הן בבניין הספרייה והן בארוחות הצהריים במנזה. שוחחנו על תולדות חיינו, שהמשותף היה השירות בנח"ל, המגורים הקרובים, (הוא גר בנעוריו בנחלת יצחק, השכונה בגבעתיים), וכמובן על מחקרים וספרות. אני זוכרת שהוא סיפר לי עד כמה הוא מעריץ את כתיבתו של ס. יזהר, עד שהעתיק בכתב ידו ספר שלם שלו, (ולצערי אינני זוכרת איזה מהם). הוא סיפר על הרצאותיו בחו"ל, והיו לנו גם ידידים משותפים, ביניהם פרופ' ישראל ברטל ההיסטוריון והסופר פוצ'ו חברנו.

מובן שהבאתי לו לירושלים בקבוקי שמן זית שלנו, והוא אמר שזה השמן הטוב ביותר שהוא טעם אי פעם, טוב אפילו משמן הזית שהוא מביא מיוון ואיטליה. כמובן שזו מחמאה גדולה מאוד מפי אדם שביקר רבות בארצות אלו כמרצה.

אגב, לימים זכיתי לפגוש את אביבית – אחותו של אופיר ז"ל ואחייניתו של מלאכי – יחד עם בן זוגה פרופ' אריה סובר.

ולעניינו של פוצ'ו – הוא הכיר את מלאכי בית-אריה כאחיו של חברו ללימודים ב"גימנסיה הרצליה", איציק בית-אריה. ושניהם , איציק ז"ל ופוצ'ו יבדל"א – בוגרי מחזור תש"ח, מחזור ל"ו של הגימנסיה –  יזמו את "חזרתם ללימודים" שהפסידו בגלל התגייסותם המוקדמת לפלמ"ח. פוצ'ו גם עורך ומוציא לאור את "עיתון הלמדווניקים", אבל על כל זה ניתן לשמוע מפי פוצ'ו או לקרוא בספרו השביעי של הביוגרפיה שלו "בחיי".

יהי זכרם של יצחק ומלאכי בית-אריה ברוך.

עדינה בר-אל

אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֶה

בָּעֲרָבִים הָיִיתי שָבָה עִם הֶחָבֵר שֶלִי מֹשֶה וַקְס

וּמִתְעַכֶּבֶת בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן, בַּקּוֹמָה הָרִאשוֹנָה.

שוֹחַחְנוּ

וְצָחַקְנוּ

וְהִתְנַשַּקְנוּ.

קָשֶה הָיָה לְהִפָּרֵד.

עַל פָּנֵינוּ חָלַף זוּג נוֹסָף –

יָקִי זֶמֶר לִוָּה אֶת פְּנִינָה אֶל בֵּיתָהּ בְּפִנַּת הָרְחוֹב.

וּלְבַסּוֹף, מְאֻחָר מְאֹד, לְאַחַר הַפּרִידָה,

הָיִיתִי עוֹלָה הַבַּיְתָה.

וּבַדֶּרֶךְ, בַּקּוֹמָה הַשְּנִיָּה, הָיָה שֶלֶט עַל דֶּלֶת:

"בֵּית-אַרְיֵה".

מִשְפָּחָה נֶחְמָדָה: אַבָּא סְטוּדֶנְט, אִמָּא מוֹרָה,

בַּת וּבֵן.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֶה,

יֶלֶד קָטָן וְרָזֶה וְיָפֶה.

הוּא כַּנִּרְאֶה צָמַח מֵאָז,

כִּי עַכְשָיו בַּחֶלְקָה הַצְּבָאִית בְּקִרְיַת-שָאוּל

שוֹכְבִים זֶה בְּצַד זֶה מּשֶה וַקְס וְיָקִי זֶמֶר וְגַם

אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֶה,

מִי שֶהִכַּרְתִּי כְּיֶלֶד קָטָן וְרָזֶה וְיָפֶה.

עדינה בר-אל

* * *

משירי מלאכי בית-אריה

את רואה, עכשיו

כַּאֲשֶׁר אָמוּת אַזֶּה דִּמְדּוּמִים עַל הַבָּתִּים וְהָרְחוֹבוֹת

אֲבָל בֵּינְתַיִם,

עִצְמִי אֶת הָרְחוֹבוֹת.

אַתְּ רוֹאָה, הִפַּחְתִּי רוּחַ בָּאֳרָנִים,

הִצַּתִּי כַּמָּה כּוֹכָבִים.

אַתְּ רוֹאָה, גֶּשֶׁם בַּמַּרְזְבִים הִדְלַפְתִּי

יָצַקְתִּי אֲפֵלָה

אַל תֹּאמְרִי שֶׁעָצוּב.

עַכְשָׁו אֶצְבַּע אוֹתְךָ כֻּלְּךָ סָגֹל.

עַכְשָׁו, כֻּלִּי. לְלֹא הַתְחָלָה וּלְלֹא סוֹף.

מתוך: "הרחובות האלה, ההרים ההם"

***

לוֹבֵשׁ אֶת מְעִילוֹ, הוֹלֵךְ בְּגֶשֶׁם רֵיחָנִי,

כּוֹבֵשׁ גּוּפִי הַחַי בִּמְעִילוֹ, מִכַּרְבָּל

אַהֲבָה נִבְצֶרֶת, צִנַּת עֵינָיו, יְלָדַי,

בְּגֶשֶׁם חַם, הֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְכָל הַיִּסּוּרִים

בַּדֶּרֶךְ הַיּוֹרֶדֶת מִמּוֹצָא עִלִּית לְמוֹצָא תַּחְתִּית

וְקוֹל הַגֶּשֶׁם הוֹלֵךְ וְחָזָק, וּכְנִיעַת עֵינָיו,

לוֹבֵשׁ אֶת מְעִילוֹ, וְיָדִי בְּכִיסָיו, אָחִי, אָחִי

הַמֵּת, וּנְחִירֵי הֲלוּמֵי נִיחוֹחַ , וְעֵינֵי הָרוֹאוֹת,

רְחִישַׁת אֳרָנִים, רַגְלַי הַהוֹלְכוֹת.

מִתּוֹךְ: "הֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְכָל הַיִּסּוּרִים"(מוקדש לאחיו חגי שנפטר בגיל 35).

***

יְלָדִים מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר וּכְבָר חֹשֶׁךְ וְאֵין

רוֹאִים עוֹד אֶת הַכַּדּוּר אַךְ מַמְשִׁיכִים לְשַׂחֵק וּלְהַעֲלוֹת

תִּמְּרוֹת אָבָק קְטַנּוֹת, צְרָצַר שֶׁפּוֹקֵחַ אֶת

אָזְנֵינוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַשֶּׁקֶט הַנֶּעְרָם מִסָּבִיב,

וְכָךְ הָלְאָה. אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אֲנִי רוֹאֶה,

בֶּאֱמֶת, אֲנִי מוּכָן וְרוֹצֶה

אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה

וַאֲנִי לְמַרְגְּלוֹת הֶהָרִים

לְיַד הַשִּׁכּוּן.

(מתוך  דף משוכפל)

***

השיר האחרון

לוּ מַלְאָכִים הָיוּ בָּעוֹלָם הָיוּ מְקַדְּמִים אוֹתְךָ בְּשִׁירָתָם

לוּ מַלְאָכִים הָיוּ בָּעוֹלָם הָיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתְךָ עַל כַּנְפֵיהֶם

מֵהֵיכַל לַהֵיכָל וְשָׁרִים לְךָ שִׁירָה מְתוּקָה כְּמוֹ

הָרֶקְוְיֶם שֶׁל בְּרַהמְס לְמָשָׁל לוּ הָיוּ מַלְאָכִים

בָּעוֹלָם הָיָה בּוֹ גַּם אֱלֹהִים לוּ הָיָה בּוֹ אֱלֹהִים

לֹא הָיָה מַפְקִיר אֶת גּוּפְךָ הֶעָנֹג וְהֵדֵַל אֶת

עֵינֶיךָ הָרָפוֹת לְאוֹתָם יִסּוּרִים רַק כְּדֵי

לְיַסֵּר אוֹתִי אוֹ לְהוֹכִיחַ אֶת כּוֹחוֹ אוֹ

אֶת חֹסֶר פִּשְׁרוֹ אוֹ אֶת אַכְזָרִיּוּתוֹ אוֹ אֶת

הֶעְדֵּר הַשָּׂגָתוֹ לוּ הָיָה אֱלֹהִים בָּעוֹלָם

הָיִיתִי עוֹשֶׂה לְמַעַנְךָ אֶת כָּל הָרַע בְּעֵינָיו

וְהָיִיתִי תָּר אַחֲרֵי לְבָבִי וְאַחֲרֵי עֵינַי וְעוֹבֵד

אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיו וְלֹא שַׁוֹעֶה לוֹ אֲפִלּוּ

הָיָה מְדַבֵּר מִתּוֹךְ סְעָרָה עַכְשָׁו שֶׁאֵין

אֱלוֹהִים וְשׁוּם מַקְהֵלָה אֵינָהּ קוֹשֶׁרֶת לְךָ שִׁירִים

שֶׁהַכֹּל לַשָּׁוְא וּבִכְדִי וְרַק חַסְדֶּךָ עִמָּדִי,

----------------------- בְּנִי

(מתוך דף משוכפל. זהו השיר האחרון שכתב מלאכי בית-אריה לאחר מות בנו התינוק).

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2005

1.6.05. לפנות-ערב פגישה מרתקת עם יצחק אורפז, שמספר לי את תולדות חייו במשך כשעתיים ויותר, בקפה יהודית בגן העיר. אולי נחליט לערוך מהם ספר. אני ארשום מפיו, אקליד, אוסיף מהיומן שלי לתקופה שבה הכרתי אותו, וגם את הראיון שערכתי איתו. לדבריו הספר יהיה שלי, לא שלו. כמו אצל גוטמן. אהוד בן עזר: יצחק אוורבוך-אורפז.

 אין לי כוח לשבת ולהעלות על הכתב מהזיכרון את כל הדברים המרתקים שסיפר לי. אציין רק ראשי פרקים. מצבו הנפשי והבריחה מאימו המופרעת לארץ-ישראל בעליית הנוער בשנת 1938. היום במצרים כחייל בריטי שבו קיבל את הגלוייה מאחיו שמבשרת לו שכל שאר בני-משפחתם הושמדו. המסע בבטן המשחתת למלטה. ההשתתפות בקרבות הבריגדה. הקרבות שלקח בהם חלק במלחמת השחרור. הסיפור הראשון שפירסם בעיתון "במחנה", ושזכה בתחרות, והיום שלחו לו את הגיליון שנשכח ממנו, ובסיפור הגיבור הגלותי נזכר באחותו שהנאצים רצחו והוא היחיד שמתעשת בקרב החיילים ומפיל במגל"ד מטוס ספיטפייר מצרי. נישואיו האומללים לאשתו הראשונה פנינה, אם בנו זאב. הסיבות שהניעו אותו לפרוש מהצבא. האהבה המטורפת שחש ל-נ.ל. (הוא לא הזכיר אותה בשם) ואשר בגלל נזקק לטיפול נפשי, בדיוק בתקופה שבה התיידדנו, אני כתבתי את שיריי הטובים ביותר (ינואר-פברואר 1973) והוא נעזר בי, בלי שידעתי, לא פחות משאני נעזרתי בו. רותי בימי מחלתה האחרונים. "לא אמרת לי אף פעם שאתה אוהב אותי." ילדותה של רותי. אביה הסטכנוביץ בחרושת הפלדה באוראל. גידל אותה על תפוחי אדמה לא קפואים.

28.6.05. בבוקר אני יושב עם יצחק אורפז בבית-קפה בגן העיר ורושם מפיו כעשרה עמודים של זיכרונות והיזכרויות, לאו-דווקא בסדר כרונולוגי. הייתי צריך אולי לעשת זאת לפני שנים אחדות, והאמת שדיברנו על כך והוא היסס. בריאותו כבר לקוייה מאוד. תחילה קשה לו לדבר אך כשהוא נדלק קשה להפסיקו, ואני לא מקליט אותו אלא כותב מפיו, שאז הולך חלק לאיבוד, ואחרי השיחה הוא מותש לגמרי, ליבו הולם בו ממאמץ, ידו הימנית רועדת בנסותו להרים ספל קפה, וגם כשהוא קם הוא צריך להסתגל רגע בטרם יילך.

תהיה קצת עבודה עם פיענוח החומר. בייחוד ההשלמות.

24.7.05. פגישה שנייה ולא קלה עם אורפז בקפה בגן העיר. לבסוף נפתחו חרצובות לשונו וכתבתי מפיו יותר עמודים מאשר בפגישה הראשונה. היתה לו פרשת חיים מרתקת ואני חושש שדווקא בחלקים היותר מעניינים לא השתמש לספריו אלא גדש אותם בתיאוריות ובדמויות מלאכותיות. אין לי כוח לקרוא את כל הרומאנים שלו עכשיו. אול אקרא רק את "רחוב הטומוז'נה" בגלל ערכו הביוגראפי המוצהר. מה יהיה עם החומר הנאסף עדיין איני יודע. הוא מאוד קאפריזי. מדבר בלחש וקשה לשמוע אותו. מתעצבן שעליו לחזור על מילה. אבל גם להקליט אותו אי-אפשר כי אינו מדבר ברור, וגם אינו מוכן להקלטה. עליי לבקש ממנו כל הזמן להאט כדי שאספיק לכתוב את דבריו. ואילו הוא חושש לאבד את חוט המחשבה אם יעצור.

13.9.05. פגישה ממושכת עם אורפז בבית קפה בגן העיר לפני הצהריים. הפעם לא רשמתי מפיו אלא רק שוחחנו והיתה שיחה מרתקת. בעיקר הוא דיבר על עצמו. הצעתי שבפעם הבאה כבר אביא עימי טייפ, כי כשאני רושם מפיו ומפסיק אותו מדי פעם, זה לא יוצא כל כך טוב כי קשה לו לחזור ולטוות את חוט מחשבתו. הוא כבר די חלש ולעיתים הדיבור עולה לו במאמץ והוא נסחף ואחר-כך נותר תשוש.

13.9.05. לאליהו הכהן היקר ערב טוב, את השיר הבא זוכר יצחק אורפז מנעוריו בסוף שנות השלושים בכפר הנוער מאיר שפיה. הוא תרגם אותו לעצמו מאידיש, אך שכח כליל את המקור של האידיש. מדובר בהסתכלות על ציורי הכפור שעל החלון בחוץ, בחורף. התוכל לעזור לו?

"ומצטייר על השמשות / צלם כל צומח / ראה! כמו יונים מתות / שלג דק צונח."

שלך,

אהוד

27.9.05. לפני הצהריים פגישה ראשונה מוקלטת עם אורפז, הפעם בקפה של יהודית בגן העיר למטה, בעוד המקום כמעט לגמרי ריק וממוזג היטב, מה שאיפשר לו לדבר כמעט שעתיים ללא הפסקה אל המכשיר הזעיר שבן קנה לי ושיש בו כשישים שעות הקלטה בדיסק קשיח, וכמעט אין לו נוכחות, כמו קופסת גפרורים, וכן לא הפחיד את אורפז וכמעט שכח שהוא מוקלט. הסיפור היה כיצד סילקו אותו ממאיר שפייה, וימיו האחדים בדגניה ב'. נראה לי שסיפור חייו הרבה יותר מרתק ממרבית ספריו אך כמובן אינני אומר לו זאת. למרבה המזל, למרות שהוא מדבר בשקט, ההקלטה הצליחה.

15.11.05. ב-11.00 פגישה עם אורפז בקומה התחתונה של "אצל יהודית". אני מקליט אותו למרות שטרם פיענחתי את השיחה הקודמת מתוך חישוב שחשוב קודם כל להקליט את דבריו כי בריאותו אינה יוצאת מן הכלל וכל הזמן שהוא יכול לדבר צריך לנצל את הזמן והפגישות הללו גם מאוד מאוד עוזרות לו למרות המאמץ שהוא משקיע בהן. הוא טוען שהרבה מילים כבר בורחות לו ורק כאשר הוא "מתחמם" ונכנס ל"שוונג", דיבורו נעשה שופע יותר. את עיקר דבריו הוא מייחד לרותי. למעשה דברים שחלקם כבר אמר לי בפגישות הראשונות אבל לא עמדתי בקצב הדיבור שלו ולכן יהיה עלינו לחזור עליהן בהקלטה. הנושא העיקרי שעליו דיבר היתה רותי, אשתו האחרונה, וכיצד רק לפני מותה היה מסוגל להודות בפניה שהוא אוהב אותה. שיחה קצת מאכזבת מפני שהוא התפלסף כל הזמן ולא סיפר נתחי חיים ממשיים.

[ביום שישי מתברר שלא הפעלתי נכון את הטייפ האלקטרוני החדש ושום דבר לא הוקלט.  האמת שאין בכך הפסד גדול כי הוא חזר על עצמו לבלי סוף. בינתיים לא אומר לו אלא אלך הלאה. חלק מהדברים כבר סיפר לי בשתי השיחות הראשונות. אם נתקדם הלאה אזיי במועד מאוחר יותר אבקש לחזור על השיחה הזו].

11.12.05. אורפז טילפן לומר שמחר הוא עובר ניתוח קטאראקט בעין שמאל שכבר אינו יכול לראות בה כי היא דומעת וכואבת לו בקריאה. היו לו גם בעיית שיניים. יש לחכות שיתאושש מעט כדי להמשיך בפגישות המוקלטות. לא היה לי לב לומר לו שהפגישה האחרונה לא הוקלטה כלל בגלל מחדל שלי בהפעלת הטייפ החדש. אני מקווה שיחזור לכוחותיו ומבלי שירגיש, הרי הוא נוטה לחזור על דבריו, אקליט ממנו שוב את הדברים האלה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ארנה גולן

הקיבוץ אולי בשלכת, אבל אנשיו דמויות חיות וסוערות. על ספרו של אמנון ורנר,

"קיבוץ בשלכת", סיפורים קצרים

הוצאת "חדרים", 2022, 108 עמודים.

הספר הגיע לידי במקרה וכבש את ליבי במאת עמודיו הצפופים. כבר שמו, "הקיבוץ בשלכת", המדמה את הקיבוץ בהווה על כל השינויים שעבר לעץ שעליו נשרו ונותר רק הגזע, כלומר נותר רק הבסיס להיות הקיבוץ קיבוץ עם הפיכתו לקהילה קיבוצית, שם זה משך את ליבי ועורר את סקרנותי. מאיזו זווית יוארו הדברים? וכיצד? לא כל שכן שהמחבר הוא חבר קיבוץ כרמייה שבעוטף עזה, קיבוץ של השומר הצעיר והיה בין מייסדיו. והרי התמורות שעוברים הקיבוצים מאז סוף שנות ה-80 הן מהותיות וקשות, אף כי הן נובעות מכורח להתאים עצמם לזמנים החדשים, במיוחד מבחינה כלכלית וחברתית ובמיוחד עם אובדן ההגמוניה של תנועת הפועלים. אי לכך, מעניין לראות  שעומדים בתמורות הללו טוב יותר קיבוצים מבוססים ו"עשירים" יחסית. אך מה יקרה בקיבוץ שבנוסף אף נתון במצב ביטחוני לא פשוט ויסודו בהשקפת "שמאל"? אלא שאף כי ההשקפה הפוליטית העכשווית חודרת מעט בכל זאת  לספר, הרי הכישרון הספרותי גובר והמחבר מצטיין  באמנות הסיפר, בראייתו האנושית ובהבנתו השקטה לנפש האדם.  כך אפילו בכתיבתו הסאטירית. ואשר לתבונת המספר יפים היו בעיניי הסיפורים שבהם לא היתה אקספוזיציה פורמלית שבה מוצגות הדמויות, אלא הסיפור נפתח בסצינה, בהתרחשות, ורק אט אט מתאפיינות הדמויות.

בסיפורים הראשונים  אין חלק ונחלה להשקפות הפוליטיות אף כי שייכותו של הקיבוץ לתנועה פוליטית, כאמור, הרי היא  מוצהרת, וכידוע, מייסדיו – שהוא נמנה עימם – באו מ"השומר הצעיר".  בביוגרפיה שבכריכה האחורית מטעימים  כי ורנר מתנדב בשנים האחרונות, שהן שנות הפנסיה שבהן הוא מתמסר לכתיבת ספרות, ואף הקים אתר של 1500 סיפורי קיבוץ מעשרות קיבוצים. הוא גם  פעיל "בעמותות לחינוך, לדמוקרטיה ולשלום". מן   הסתם חשבו שזה יקנה לו קהל קוראים המזדהים עם השקפותיו. אבל עיקר עניינו בקיבוץ. וכך, הסיפור הקרוי  "תל מנוחה – מונולוג" (80-85 ),  הוא  סאטירה חריפה ועוקצנית אך גם מרשימה על הקיבוץ המתמסחר היום ומקים לשם כך בתי עלמין חילוניים, שכל הרוצה להיקבר בהם משלם סכום גבוה. עם זאת, הוא הולך ולובש  לקראת סופו גם אופי של סאטירה פוליטית קיצונית.

בקריאה חוזרת גם מתבהרת הסאטירה בכל עוצמתה, והיא גלוייה. הסיפור בנוי כמונולוג של אדם אשר שמו מדהים ומביך תחילה את הקורא והוא "אמנון בר מינן" (שמו הפרטי הוא כשמו של המחבר, הרומז כי זו השקפתו הפרטית). ואז הקורא מבין שהוא הקברן ומדריך תיירים בבית הקברות שעל יד הקיבוץ שלו, הקרוי בשם המקום, "תל מנוחה" (אך קודם נקרא "תל שמחה"), וכל הסיפור נמסר כמונולוג של דבריו.

  לאחר שהוא מציג את שמו המדהים, אט אט מתברר שבית הקברות הוא חילוני והקיבוץ רודף הבצע, ששינה את פניו, מואר באור סאטירי ואפילו מאקברי ממש. לקראת סופו של הסיפור מופיע ההיבט הפוליטי, נבואת  הזעם: המדריך מצביע על חלקה "לא מומלצת" ומוזנחת שבה קבורים "השופטים, הסוטים, החוזרים בשאלה,  השמאלנים וכל יתר הבררה" (84)! ולבסוף לאחר שהוא מזמין את שומעיו שבאו לסיור לשוב בקרוב אליו (להיקבר...), הוא מכוון אותם  לצאת "ימינה, כמו כל עם ישראל ימינה..." והמגמה הפוליטית הופכת עוקצנית, חריפה וישירה (אולי מדי וקצת לא נעימה).

 דומה,  כי אמנם בחלקו האחרון של הספר רוכזו  סיפורים בעלי קווי אופי קיצוניים יותר של הדמויות והמצבים והם מכים בתודעתך, כשהמספר מותיר תמיד את ההפתעה שבסוף בלתי צפוייה, אך מתבררת כהגיונית ונובעת ממהלך אירועי הדמות ואופייה.

עם זאת,  הוא  עצמו מספר את הדברים  בנחת ולעולם אינו מגביה קול. כאן, למשל, יימצא הסיפור על בן ציון, שהצטרף לקיבוץ כהשלמה והוא, כפי שמסופר מאוחר יותר בתבונת המספר של ורנר, מתגלה כצעיר תוקפני ואלים ומתנגש עם לאה הספרית הלא מומחית המספרת ב"חדר המסרק" בתספורות נאות את חברי הקיבוץ. לפתע, בלילה, הוא תובע ממנה לספרו. מפחיד אותה ואת כולנו. אז מה יהיה עם צעיר אלים זה? לא נגלה את הסוף המפתיע, כמובן, אבל אלמנט של מתח נכנס, והסיום הלא צפוי מפצה את הקורא. הפואנטה שבסופם של רוב הסיפורים תמיד היא רבת רושם ותבונת מספר.

כאן למשל גם הסיפור הקצר, "הדגל האדום" על דן פיש,  ממייסדיו של הקיבוץ, שכבר נזכר בסיפורים שונים בצירוף התואר "האיש הכי פוליטי בקיבוץ". הוא זועם על שהפסיקו לנסוע מהקיבוץ להפגנות אחד במאי בתל אביב, וכשהשלים עם כך אך ההפגנות חדלו בכלל, הוא קיבל הבטחה שהדגל האדום ייתלה על המבנה הגבוה ביותר בקיבוץ. והנה, הגיע המועד ולא תלו. וכאן  מגיע הסיום המפתיע, הכאוב  והמדהים, ואם כי קשה לקבלו בהיותו קיצוני, הוא משכנע. אבל כאן הביקורת היא דווקא על דבקות בערכים שעבר זמנם. אבל כסוציולוג וכמחנך הוא בוחן בחריפות את הדברים.

 עם זאת, יש לציין שגם בסיפור לילדים הכניס ורנר היבט פוליטי, ואפילו זכה על כך בפרס חשוב.  הספר הוא אחד מחמישה ספרי הילדים שוורנר פירסם וקרוי "ניר נגד סאלים". על ספר זה  קיבל את פרס עיריית רמת גן לספרות ילדים ונוער בשנת 2013, ובהנמקה למתן הפרס ציינו לשבח את מגמתו,  כשהסיפור מתואר כך: "סיפור אמיץ ונוגע ללב  על התמודדותם האישית של ילדים עם המחיר וההשלכות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

בעיקר בחלקו הראשון של הספר, מבחר הסיפורים הוא רב גווני ומשובב נפש. יש בו רציניים והומוריסטיים, יש בו על חברי קיבוץ או על ילדת חוץ, שנאלצה לותר על שמה הלא ישראלי, שהיה פרידה, ובפועל אט אט על "זהותה" הקודמת. אבל היא נסחפת עם חיוניות החיים בחברה  והתמורות בה מתוארות בשלבים רבים עד לסוף שכביכול הוא לא צפוי אך צפוי והגיוני ממש, וזה מה שמאפיין את הפואנטות בכללן בספר. יש בו אפילו על בת קיבוץ שיוצאת לשנת חופש בעיר תל אביב לאחר השירות הצבאי ושנת עבודה במשק בתקווה למצוא בן זוג וכל זה בתקופת הקורונה והיא אכן מוצאת אותו לתשואת השכנים המסוגרים בבתים. וכל זאת  בסיפור מחוייך ומרנין.

ויש בו, למשל, על חברה המעמידה פנים שהיא יודעת לקרוא בקפה את העתיד לקרות. אך בפואנטה מתברר  כי היא אמנם ניבאה לחבר חולה קשה ומיואש  שהוא עתיד להחלים, אך מאחורי הקריאה בקפה, בכתמי הקפה שנותרו בספל ששתה ממנו, היה טריק...

מעניינת העריכה של בן חיים [?] שריכז את רוב הסיפורים על הקיבוץ המתחדש ולא על העבר, כלומר – על "השלכת" של הקיבוץ, תחילה. אך גם בסיפורים הללו ההתרחשות היא לרוב על רקע הכאב שנגרם לחברים לאור העבר הקיבוצי החומרי או החברתי. לאחר מכן הגיוון במצבים ובדמויות גדול ואף כאן רב עניין, וגם בהם המספר או הדמות המספרת על עצמה לא עושים "רעש גדול" ממה שקורה.  וזה תורם לאפקט.

ואגב, יש סיפור נהדר – "הומובוץ" – איך התקבל נהדר בקיבוץ, שמעולם לא התמודד עם שאלות של זהות מינית, בחור צעיר הומו ששאל במפורש את מזכיר הקיבוץ אם יתקבל, ואיך בנה את חייו לתפארה עם בן זוג בקיבוץ זה.

מעניין הסיפור "החבר פיטר פן", המוקדש לרעייתו תרצה ספיר ז"ל, אף כי לא ידוע לקוראים מדוע הסיפור הוקדש לה. מכל מקום, מובלע בסיפור בראש וראשונה ערך החיים במדינת ישראל וגינוי ליורדים מטעמים כלכליים, כמו גם להוקרת יושרתו של אדם ונאמנות לזהותו. והרי המחבר חי בעוטף עזה! וזה  מיסוד חייו בקיבוץ. הסיפור רב משתתפים במיוחד, ועל כן גם אפיונים תוך כדי מהלך העניינים, ולא באקספוזיציה מייגעת, ומיבנה זה הופך מרתק.

מדובר במופע שמאיה, המשוחררת זה עתה מהצבא, מתכננת להכין עם כל חברי הקיבוץ לרגל חג יובלו ויהיה כולו ריקודים לפי אגדת פיטר פן. את פיטר פן יגלם גרשון, שהוא רקדן בהכשרתו, וכמו לרוב החברים יש לו כינוי, גרוש. ואכן, אחרי התפתחויות רבות מוכן המופע, מוזמנים הקיבוצים השכנים והמושבים ואפילו ערבים, אך גרשון מודיע ברגע האחרון שלא ירקוד כי קיבל הצעה להופיע בארצות הברית ושלחו לו כרטיס טיסה ליום לפני המופע! (ונזכור – כינויו – גרוש!) בקיצור, הקיבוץ משלם עבור כרטיס למועד לאחר המופע וגרשון נשאר ואחר כך נוסע. את הסוף המדהים, המתרחש לאחר שנים, לא נגלה. אך מי היה מצפה שבסיפור פיטר פן יוסתר עונש רציני וערכי בסיס ישראליים?

לסיכום: הצגנו מבחר מייצג מספר הסיפורים הזה, שלראשונה פגשתי בו מיצירתו של אמנון ורנר. הספר אינו רב כרס אם כי המחבר פירסם כבר עשרות סיפורים בכתבי עת, קיבוציים בעיקר,  אך יש בו עניין רב והוא מומלץ לקריאה.

ארנה גולן

אהוד: הרשימה של ארנה גולן התפרסמה לראשונה בגיליון 1882 של המכתב העיתי מיום 18.9.2023. אמנון ורנר, חבר קיבוץ כרמייה ובין מייסדיו, פוּנה לתל אביב.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק י"ט

התגבשות ה"גוש"

החלק הפעיל של "דור-הביניים" במפא"י, בסניף המפלגה בתל-אביב, היה החוג שהתגבש כסיעה ג' ונלחם בפורשי "אחדות-העבודה" (לשעבר סיעה ב'). חוג זה יצר, בתוקף תפקידו ומקומו בחיים המפלגתיים, את הגוף המרכזי שלימים נודע בשם – ה"גוש". הגימ"ל מסיעה ג' כמו התגלגלה ב"גוש". לדברי שרגא נוצר צורך, בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים, לשמור על כוחה של הנהגת התנועה, באמצעות השפעה על מינוי נציגים לאסיפת הנבחרים שהרכיבה את הנהלת הסוכנות היהודית בארץ, לקונגרסים הציוניים, ולמוסדות ההסתדרות והמפלגה. פעילות זו לקח ה"גוש" על עצמו. ה"גוש" לא היה יצירה או מחשבה של איש אחד, ותחילה היה אולי צירוף מקרי של אנשים. אך בהמשך הזמן נוצרה ביניהם הידברות טובה ונחוצה, אשר הביאה תועלת. אם הקמת המדינה העביר ה"גוש" את פעילותו לתמיכה בהנהגת המדינה, שהיתה נתונה, כמובן, בידי צמרת מפא"י.

שרגא: "ב'גוש' [היו לא רק אנשי עלייה שלישית אלא] היו גם מעדות המזרח וגם ילידי הארץ. המשתתפים הקבועים היו: מרדכי סורקיס, יצחק שפירא, זאב הרינג, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט, ישראל ישעיהו, מנחם כהן, אליהו בן-יצחק, זאב וינר, מאיר זילברמן, רפאל בש, גרשון קורלנדר [ושרגא עצמו]. 'חיפה' לא התערבה. חיפה היתה ממשלה בפני עצמה. אבל היה קשר ביני ובין מנהיג מפא"י בחיפה, אבא חושי, באופן קבוע, לתיאום פעולות גדולות. בסוף קיום ה'גוש' הגענו לשותפות עם סניף ירושלים, עם החברים מרדכי איש-שלום ומשה ברעם. מתנועת המושבים בא יצחק קורן, שהיה אז מזכיר תנועת המושבים ומעולי רומניה. לחברי ה'גוש' היו שתי מטרות: לשמור על שלמות המפלגה – ולתמוך בהנהגת המדינה.

"אחר-כך רצינו להרחיב את פעילות המפלגה על פני הארץ כולה. בבירורים שלנו לא עסקנו במצב הביטחוני. גם לא הקדשנו הרבה תשומת-לב לנושאים הכלכליים. תחום הדיונים שלנו היה פנימי, מפלגתי-חברי, איך לרכז סביב המפלגה את כל העליות החדשות שהתחילו לזרום. וגם ליצור 'גוש', כלומר: מסגרת כזאת שתוכל להתאסף מדי פעם ושתהיה ליגאלית. ליגאלית, לא מבחינת קבלת אישור לפעילות, אבל לא לפעול במחתרת. ה'גוש' נתן לנו אפשרות לשמור על שלימות המפלגה.

"לא פעלנו בחשאי. מי שהשתתף בישיבותינו בא אחר-כך לסניף שלו, בו היתה לו השפעה, ומסר פרטים על הישיבות. ה'גוש' איפשר לחזק את נציגות הסניפים במרכז המפלגה. לא היו לנו אמנם מועדי פגישות קבועים. אך התאספנו לפחות פעם בחודש. העיקרון שלנו היה – שלא מדליפים מפגישותינו. זאת, בין היתר, כדי שלא לסלף את הדמות של החבורה הזו, שהולכת לקראת מאבקים.

"אני חושב שה'גוש' היה יצירה טובה וחשובה, למען חיזוק השורות ומתן אפשרות להנהגת המדינה, קרי לבן-גוריון, לפעול עם ראש שקט. מבחינת המפלגה הוא לא היה איש שקיבל הוראות ממישהו, אבל הוא לא התנגד לזה." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

  *

על תהליך התגבשותה של "קבוצת נצר", וכיצד השתקפה בעיני העיתונות והציבור, כותב מ. מייזלס, עיתונאי "מעריב", שליווה במשך שנים את פעילותו של שרגא:

"בשעה שבן-גוריון, ברל כצנלסון, זלמן ארן, גולדה מאיר ומרדכי נמיר ניהלו את המערכה הפוליטית והרעיונית נגד סיעה ב', שכמעט כבשה את 'המבצר' תל-אביב, עסק נצר בעבודה המעשית האפורה, שהצילה את המפלגה מכישלון, אירגנה אותה מחדש והעמידה אותה על רגליה. בימים ההם החלה להתגבש קבוצת חברים, שהפכה לאט-לאט למה שידוע כיום בשם ה'גוש'. המנהיגים הבלתי-רשמיים של הקבוצה היו ז. ארן ומ. נמיר, אולם לאחר שחברים רבים, שעמדו בראשה, קיבלו תפקידים רמים בהסתדרות והמפלגה, היה נצר למעשה למנהיג ה'גוש'." ("מעריב", 1965).

והלאה: "שעתו הגדולה של נצר במפלגתו באה בראשית שנות הארבעים, כשמפא"י התדלדלה בכמה אישים חשובים בשעה שסיעה ב' התפלגה ממנה. שרגא נצר היה אחד הלוחמים הראשיים בסיעה ב' בתל-אביב. הוא הצליח לארגן את מפא"י מחדש, להעמידה על רגליה ולהצילה מכישלון. מאז עלה יותר ויותר בהירארכיה המפלגתית באמצעות שיטותיו המיוחדות במשיכת החוטים מאחורי הקלעים. אם כי הוא עצמו מעולם לא נדחק לראש התור, וזרקורי דעת-הקהל לא היו מופנים אליו. הוא כמעט לא נבחר לשום מוסד מפלגתי זה או אחר, אך צורף לכל ועדות המינויים של מפא"י. נצר נחשב בעיקר כ'ספץ' לענייני אירגון בחירות (ראש עיריית תל-אביב, מ. נמיר, נוהג לכנותו בשם 'מיניסטר לענייני בחירות').

כשהתקיימו הבחירות המוניציפליות הראשונות במרכזי העולם החדשים, אחרי קום המדינה, בבאר-שבע, רמלה, אזור, מגדל אשקלון ובית-שאן, ונערך 'ציד נפשות' בלתי מרוסן על-ידי מפלגות שונות, בחר מרכז מפא"י בנצר לנהל את הבחירות במקומות הללו, והוא הבטיח למפלגתו את הניצחון. עד היום ממנים למעשה, הוא ונאמניו, כל מועמד הרצוי להם מטעם סניף תל-אביב לכנסת, למועצת העירייה, למוסדות ההסתדרות וכדומה. נצר פוסק, כי כאן חייב להיות מועמד מעדות המזרח, שם 'רומני', פה – איש העלייה החדשה וכדומה. מתנגדיו, לרוב אלה שלא הוכנסו על ידו לרשימת המועמדים [...] טוענים כי הוא שולט באמצעות איומים, השמצות, כוח-האגרוף ו'טיהורים'. האמת היא, כי הוא עצמו מתהלך בשקט ובנועם, ומעדיף שנאמניו יעשו את 'העבודה [...]'.

"וכך הפך נצר  לאיש שנוא ונערץ כאחד. שלטונו במחוז תל-אביב מבוסס, בעיקר, על מגעו עם קבוצות מיוחדות. נאמניו בקרב אנשי השכונות והעדות הם ח"כ מנחם כהן, אליהו בן-יצחק ומנטש הידוע. הוא מקורב אל ראשי הקואופראציה הצרכנית (סגן ראש עיריית תל-אביב י. רבינוביץ ושפאן). ראשי 'בית ברנר' אל. שכטר (כיום ממלא-מקום ראש עיריית תל-אביב), א. אלפרט, מ. זילברמן, ר. בש וקורלנדר, מקיימים איתו מגע הדוק. יש לו ידידים בצמרת מפא"י מזה עשרות בשנים, כגון ראש עיריית תל-אביב מ. נמיר ושר החינוך והתרבות ז. ארן. הללו נוהגים לבקר לעיתים קרובות בביתו. עמדת הכוח של נצר – ה'גוש' – נשענת גם (מחוסר הנהגה אידיאולוגית) על שיתוף פעולה עם אישי הצמרת ג. מאיר, ל. אשכול, פ. לבון ופ. ספיר. עם ראשי ה'גוש' נמנים חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות ז. הרינג, ראש מועצת כפר-סבא מ. סורקיס, מזכיר תנועת המושבים י. שפירא, מזכיר מועצת פועלי רמת-גן א. אברהמוביץ ואחרים. אחד מהישגי ה'גוש' בשנים האחרונות היתה התקרבותו לסניפי ירושלים וחיפה." ("מעריב", 1960).

  *

"ה'גוש' התארגן והתגבש גם כתוצאה מהתארגנות צעירים בתוך המפלגה." אומר שרגא (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות, 1975). ואכן, כדי להבין את המציאות שבה פעל שרגא, רצוי לשרטט מעין מפה למוקדי-הכוח של מפא"י בשנות החמישים:

1. בראש עמדה מנהיגותו הבלתי-מעורערת של דוד בן-גוריון, שאמנם יצרה זעזוע עם פרישתו הראשונה, לשדה-בוקר, בשנת 1953.

2. מוקד כוח שני-במעלה היתה שכבת המנהיגות הוותיקה: שרת שהיה שר החוץ וראש הממשלה השני. לבון שהיה שר הביטחון השני. אשכול, שר האוצר ולימים ראש הממשלה השלישי, לאחר פרישתו השנייה של בן-גוריון. גולדה, ראש הממשלה הרביעי. שרים ואישים שחלקם מילאו גם תפקידים מרכזיים במפלגה – ארן, נמיר, ספיר, שפרינצק, רמז, קפלן ואחרים.

מוקדי הכוח הבולטים האחרים היו:

3. ה"גוש" בהשראתו של שרגא נצר, חיפה בהנהגתם של חושי ואלמוגי, וחטיבות כגון הוועד הפועל של ההסתדרות, הדרג המוניציפלי – ירושלים בהנהגת איש-שלום וברעם, פתח-תקווה בהנהגת רשיש, כפר-סבא בהנהגת סורקיס וכדומה, וכן תנועת המושבים, איחוד הקבוצות והקיבוצים וגופים אחרים.

קבוצת ה"גוש" תמכה ללא-עוררין בהנהגת בן-גוריון, וקשורים אליה קשר הדוק היו מנהיגים כארן, נמיר, אשכול, לבון, גולדה וספיר, שחלקם ראו עצמם ראויים להנהיג את המדינה לאחר בן-גוריון. בתקופת פרישתו הראשונה, בשנים 1953-1954. שניים מהם אכן היו ראשי-ממשלה שבאו אחריו.

4. במקביל ל"גוש" קמה קבוצת "צעירי בן-גוריון" – שמעון פרס, משה דיין, אהוד אבריאל, טדי קולק, גיורא יוספטל, יזהר סמילנסקי, ומאוחר יותר – גד יעקובי, משה גלבוע, עמוס דגני, זה הגרעין לרפ"י-לעתיד. קבוצה שתמכה בבן-גוריון וזכתה לחסותו, אך נמצאה בעימות עם שתי הקבוצות הקודמות: עם קבוצת המנהיגות הוותיקה, שסברה כי בן-גוריון מבקש לדלג עליה ולהעביר בבוא היום את השלטון ישר לידי "הצעירים"; ועם קבוצת נצר או ה"גוש", שהיתה נאמנה לבן-גוריון אך גם להנהגה הוותיקה, וסברה כי "הצעירים" דוחקים את הקץ, אצה להם הדרך, הם שואבים כוחם "מלמעלה", מן התפקיד, ולא מניסיון רב-שנים בפעילות מפלגתית-ציבורית ב"שטח"; לכן אסור "להצניח" אותם לעמדות שמהן יוכלו להנהיג את המדינה מיד לאחר בן-גוריון. לדעת ה"גוש" – צעירים אלה עלולים להרוס את הבסיס הציבורי הרחב של המפלגה, מהיותם זרים לה ומשום שלא צמחו מקירבה ולא "השתפשפו" בכל רזיה ונבכי סודותיה – וכך תאבד מפא"י את כוחה האלקטוראלי, כמפלגה המסוגלת לגייס המונים ביום בחירות ולהנהיג את המדינה.

5. קבוצת "צעירי מפא"י" היתה קבוצה נוספת שביקשה לפעול במקביל לגוש. גרעינה היה קבוצת חברים יוצאי קיבוץ חמדיה, ועמדו בראשה אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר, אהוביה מלכין ואחרים. הם לא צמחו בצבא, במערכת הביטחון ותחת צילו של בן-גוריון, כדיין, פרס, אבריאל קולק ואחרים, אך הם הרימו את נס המרד ב"גוש" וב"שיטותיו", ויצרו נגדו חזית אחת עם "צעירי בן-גוריון".

ראשיתם של "צעירי מפא"י" היתה במשמרת הצעירה של המפלגה, שבראשית שנות החמישים הוציאה לאור את הביטאון "אשמורת", התארגנותם הגדולה היתה בשנת 1950. שנה אחרי כן קיימו בכפר הירוק "כנס להתחדשות המפלגה" שעורר מהומה במפא"י. אותו זמן נכנסו אברהם עופר ואהוביה מלכין לעימות גלוי עם חלק מהצמרת הוותיקה, ובכמה מצעדיהם הראשונים התנגשו אפילו עם בן-גוריון. עם זאת היו "צעירי הכפר הירוק", כפי שנקראו, הראשונים שהניפו את דגל החינוך הממלכתי והכריזו מלחמה גלוייה נגד החלוקה לזרמים שהיתה קיימת בחינוך.

נאמנות שתי הקבוצות האחרונות היתה לבן-גוריון אך לא למוקדי-הכוח האחרים במפלגה ובהנהגה. ה"עסק-ביש" של שנת 1954, שעתיד היה להוליד את פרשת לבון, חידד בשעתו לא רק את היחסים בין ראש-הממשלה דאז, שרת, לבין שר-הביטחון לבון, אלא גם בין לבון לבין שתי הדמויות הבולטות ביותר בקרב "צעירי בן-גוריון": דיין ופרס, האחד שימש כרמטכ"ל, והשני כמנהל כללי של משרד הביטחון. נאמנותם הבסיסית של השניים לבן-גוריון, גם בתקופת פרישתו הראשונה לשדה-בוקר, היתה יותר מנאמנותם לשרת וללבון גם יחד.

  *

על הדינאמיקה הפוליטית של מפא"י באותה תקופה, כתב דוד שחם: "לאמיתו של דבר – וכעת נוטים רבים לשכוח הבנה זו – היו אז [בשנות החמישים] שני מיני צעירים. היו 'צעירי בן-גוריון' והיו 'צעירי מפא"י'. 'צעירי מפא"י' היו בוגרי תנועות הנוער הקשורות למפלגה, שהתגייסו לפעילות בגיל צעיר מאוד, עם פרישתה של סיעה ב' [כשמרבית הנוער במפא"י שטרם הפילוג הלך אחרי טבנקין והקיבוץ המאוחד, ומתוכו נוצר הפלמ"ח] ומותו של ברל – נפתחו לפניהם מסלולי הקידום. עד מהרה התגלה להם שהם חסומים בידי אנשי הדור הקודם, שגילם כגיל הוריהם. אמר אחד מ'הצעירים' הללו: 'לא היתה לנו בעייה להגיע לעמדות ייצוג, אבל לא נתנו לנו להגיע אל השלטון הריאלי.'

"המאבק בין שני הדורות קיבל כמעט מההתחלה אופי של מאבק על דימוקראטיזאציה פנימית במפלגה. הצעירים (משתי הקבוצות) תבעו לשנות את הליכי הבחירה בתוך המפלגה, והעלו טענות בדבר זיוף תוצאותיהן. הם הפריחו את הסיסמה של 'ריענון ההנהגה' ודרשו לתת ל'חברים מן השורה' השפעה גדולה יותר על מהלך הדברים.

"בדרך מוזרה למדי נוצרה ברית בין צעירי מפא"י ובין הקבוצה של 'צעירי בן-גוריון', שרובם (להוציא, אולי, שמעון פרס), לא צמחו מתוך הפעילות בתנועות הנוער אלא בתפקידי-ביצוע במנגנונים המדיניים – בעיקר בצבא ובשירותי המודיעין והביטחון. הם משכו על עצמם את עינו של בן-גוריון וזכו באמונו. הם היו תלויים לחלוטין בו ובתמיכתו. מה שביקש היה, למעשה, 'לדלג' על המנהיגות שהיתה אמורה להחליף אותו ולהעביר, בבוא היום, את השרביט או הכתר ישר לידיהם של צעירים אלה, אנשי אמונו.

"אין ספק שכוונתו של בן-גוריון להצניח הנהגה חדשה למפלגה, לטעמו שלו, לא התיישבה עם המאבק של צעירי המפלגה לדימוקראטיזאציה, אבל הרקע המשותף, הדימיון במוצא, זהות הגילים והאוייב המשותף – הלא היא הצמרת שמתחת ל'זקן' – הביאו לידי ברית בין צעירי מפא"י לצעירי בן-גוריון.

"יחסו של בן-גוריון לשני המחנות המתגוששים במפלגה – ה'גוש' וה'צעירים' – היה אמביוולנטי. הוא המשיך להיעזר ב'גוש' (והרי תפקידו המוצהר של ה'גוש' היה מתן שירות להנהגה!) – אך נתן את ברכתו גם לצעירים. נוצר מעין משולש שקודקודו בן-גוריון, אך שתי הזוויות של בסיסו מצהירות, אמנם, על נאמנותן לקודקוד, אבל נאבקות זו בזו בחימה שפוכה.

"עם כל זאת שמרו הזוויות (אם נמשיך באנאלוגיה) על המשולש שביניהן, הלא היה המפלגה. יותר משהקפידו על כך הצעירים הקפיד על כך ה'גוש', שנאמנותו למפלגה ולהנהגה היתה אצלו, לפחות במישור ההצהרתי – למעלה מן הנאמנות לעצמו." (דוד שחם": "שרגא נצר, מסתורין של הכוח", "מוניטין", 1980).

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יונתן גורל

בִּזְבּוּז

מִי שֶׁנִּשְׁכַּח עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

חִפֵּשׂ לַשָּׁוְא רַמְזוֹר

שֶׁיּוֹבִילוּ לַבָּיִת חַם מוּאָר וּמוּחָם

פָּגַשׁ בַּדֶּרֶךְ עוֹרֵב וְחָתוּל

צְמָחִים מוֹרִיקִים

אֲדָמָה טְחוּחָה

עֲנָנִים מְשִׁיטִים

וַאֲנָשִׁים לְלֹא מַטָּרָה

חִבַּר מִסְגֶּרֶת לִתְמוּנָה

וּבַקֵּשׁ לִתְלוֹתָהּ

נָשְׁרָה מִיָּדוֹ

הַזְּכוּכִית נִסְדְּקָה

וּמָה שֶׁהָיְתָה

נֶאֱסַף וְנִזְרַק לְמַדְמֵנָה

* * *

ורדה הימן-גלעד

ימין ושמאל

היום, בארוחת הבוקר, שמתי לב שיד ימין שלי, זו שנשברה כשנפלתי, השתפרה מאוד בעזרת הפיזיותרפיה והתרגילים המפרכים, והיא כבר כמעט הגיעה לגמישות הנורמלית שלה. החמאתי לה והיא התמוגגה. ואז קרה דבר מוזר: יד שמאל עשתה ליד ימין תנועה מגונה. נדהמתי. "למה?" שאלתי.

ויד שמאל ענתה: "היא התחילה, היא הוציאה לי לשון!"

"איך זה יכול להיות? הרי אין לה לשון!" 

"אני ראיתי!" ענתה שמאל בביטחון.

"איך ראית? הרי אין לך עיניים!"

היא שתקה לרגע, "הרגשתי!"

"מה קורה פה?" אני שואלת.

"אולי את לא יודעת, אבל ימין היא כזו סנובית, כשהיא היתה שבורה וחבושה ואני כתבתי במקומה, במקום להגיד לי תודה, היא צחקה מכתב היד שלי וקראה לי אנאלפביתית!"

אני מסתכלת על יד ימין: "זה נכון? קראת לה כך?"

היא התחילה לפרוך אצבעותיה בעצבנות: "כן," ענתה בקול חלוש, "אבל ראית את הכתב שלה, זה לא מצחיק?" היא הניעה את  כף היד בחינניות של בלרינה. הממ, הפיזיותרפיה באמת עוזרת!

"זה מאד לא יפה מצידך!" הטפתי.

"ולא רק זה," המשיכה יד שמאל, "היא כל הזמן משוויצה ואומרת: 'אני יד ימינה של ורדה!'"

"וזה בכלל לא פייר," שמעתי את אוזני הימנית רוטנת, "למה אני לא שומעת כלום והאוזן השמאלית כן שומעת?"

"את לא מפסידה," השיבה אוזן שמאל, "ממילא חצי מהדברים שאני שומעת הם שטויות!"

אבל אוזן ימין לא שמעה את תשובת אוזן שמאל, והמשיכה להרגיש מקופחת.

"ובכלל, אתם בשמאל כל הזמן משוויצים שהלב הוא בצד שלכם!" הטיחה יד ימין.

"זה רק עניין של מיקום," שמעתי את קולו של ליבי. "אני לא לוקח צד. אני הלב של כולכם!"

הוי ליבי החם! כמה שאני גאה בו. אם כי אני לא סובלת את דרך דיבורו הקצבי. מפליא,  אנחנו יחד כבר כמעט שבעים ושלוש שנים, ומעולם לא ראיתי אותו. 

בעודי שקועה בהרהוריי, חשתי בעיטה ברגלי השמאלית ומיד עוד בעיטה ברגלי הימנית. הצצתי מתחת לשולחן, ולא האמנתי למראה עיני: שתי רגליי בועטות זו בזו.

"השתגעתן! מה ההתנהגות הזו?" אני צורחת בהיסטריה.

"את עוד לא קולטת?" שאלה יד שמאל, "יש פה מלחמה בין צד ימין לצד שמאל."

ההיגיון לחש לי שיש פה בעייה רצינית שיכולה להביא, חלילה, לאבדון. הבנתי שלבד אני לא אפתור את הבעייה. אני חייבת להתייעץ עם המוח, בתקווה שהוא לא עסוק מדי.

כמו תמיד, עוד לפני שפניתי אליו, הוא כבר ידע מה הבעייה ומה אני רוצה ממנו.

"זו באמת בעיה רצינית," אמר בכובד ראש. הוא פנה לצדדיי הסוררים, והרעים עליהם בקול עמוק וסמכותי: "ימין ושמאל, אני מזהיר אתכם שאם תמשיכו כך, תגרמו לאסון: לא יהיה ימין, לא יהיה שמאל, רק חול וחול, שממה! זה מה שאתם רוצים?!"

חשתי שידיי ורגליי רועדות מפחד. "לא!" צרחו כולם ביחד.

התרווחתי בכיסא. בתוך תוכי ידעתי שליבי מחייך. הרגשתי איך השלווה החלה מתפשטת באבריי התשושים. יד שמאל שילבה אצבעותיה בביישנות באצבעות יד ימין בעוד רגליי מתחככות זו בזו בחיבה. עצמתי עיניי בהנאה. ואז שמעתי את יד ימין לוחשת ליד שמאל: "נכון שהמוח שלנו נראה כמו אגוז המלך?" ושתיהן החלו לצחוק...

ורדה הימן-גלעד

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 857 מיום 18.7.13

דוד מלמד

דודי לי בכרמי עין גדי

אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים", ספרי מקור, 2013, 237  עמ'.

ידידי ד"ר משה גרנות כתב בגיליון חב"ע 855 רשימת-ביקורת על ספרו החדש של אהוד בן עזר, והרחיב את הדברים על המוטיב המרכזי של העלילה. לכן לא נותר לי אלא להאיר מוטיב נוסף בספר שגרם לי עניין וסקרנות אף שהוא בתחום המלה המגונה "נוסטלגיה".

עלילתו של "מסעותיי עם נשים" מעלה, בין היתר, פרקים נשכחים של ימי היאחזויות הנח"ל, ימי בראשית על שפת ים-המלח, והווי חייהם של חברי גרעין נח"ל של הנוער העובד.

רבים בארץ עברו את פרק הנח"ל בחייהם, את הגרעין, ואת החיים בקיבוץ בימים שהיו מוקד לזיכרונות ולהתרגשויות שאינם נשכחים כל חייהם. הם ממשיכים לשמור על קשר ביניהם, מקיימים מפגשים שנתיים, ונזכרים בפרקי-הווי משותפים שזר לא יבינם.

עד היום אפשר לפגוש אנשים בוגרי תנועת-נוער שהיתה להם שריקה משלהם, תלבושת משלהם, והדרך האלגנטית שלהם לשאול אישה מה גילה היא לשאול "באיזה גרעין היית?" –  לפי התשובה הם יודעים בכמה שנים הקדים הגרעין שלה את הגרעין שלהם או להיפך, וכך הם יודעים בדיוק את גילה של הנשאלת.

אהוד בן עזר שוזר בין מסעותיו עם נשים את סיפורו של גרעין "שדמות", הגרעין שהשתייך אליו והתיישב בעין-גדי. בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנחל עין-גדי שאויישה במסגרת צבאית על-ידי פלוגה של בני קיבוצים, ואלה הוחלפו כעבור שלוש שנים על-ידי גרעין של הנוער העובד. הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום ומשם בדרך-עפר ובנסיעה קשה ומטלטלת עד עין-גדי.

כך נפרשת יריעה מרגשת של ארץ-ישראל הישנה, קיבוץ שקם בעקבות היאחזות נח"ל ובו שקקו חיים של עבודה חקלאית בחום היבש, "פייפר" המביא דואר פעמיים בשבוע, הכשת צפע עין-גדי הארסי, טיפולים וניתוחים בבית-החולים בבאר-שבע, דלתות-רשת וטפטפות, המדשאה והמכבסה, המטבח וחדר-האוכל, סירת-המוטור של הקיבוץ הלוקחת נוסעים אחדים לעין-גדי, וה"המק" המחליק על הבוץ המלוח שצריך לדחוף אותו ולהחזירו לנתיב הנסיעה.

תיאוריו של המחבר מזכירים נשכחות: החברות שהתהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה, עין-גדי המנותקת משאר חלקי הארץ בשיטפונות של החורפים בשנות החמישים, תיבת "הדואר היוצא", התורנות לפריקת האוטו, הגנרטור המטרטר, החבילות מהבית, ליל-הסדר בבגדים החגיגיים, המים המחוממים למקלחות, צריפי המגורים על הכלונסאות, הסרטים שהקרינו בקיץ ליד חדר-האוכל, שירים רוסיים על הדשא ליד חדר-האוכל, והרתחת הכביסה המלוכלכת בדוודים.

ועל כולם המחבר, שעשה את צעדיו הראשונים כאופה במאפייה של הקיבוץ, והוא מעלה בנחירינו את ריח החלות ולחמניות-הביס הקטנות, הפיתות מקמח לבן עם בצל, מקלוני הסומסום, ובעיקר: המלוש שהמחבר היה כנראה האופה הראשון בעולם או לפחות במקום הנמוך ביותר בעולם שעשה בו שימוש יחיד-במינו לא רק לבצק ולאפייה.

אפילו פרט שולי לכאורה, ההשתלמות במאפייה הקואופרטיבית בחיפה, מזכירה פרט היסטורי נשכח: את המאפיות שהיו גם בערים אחרות בארץ, (כמו מאפיית חברי הפועל-המזרחי בפתח-תקווה).

בתוך תיאוריו של הקיבוץ לא שוכח אהוד בן עזר את כור מחצבתו, את פתח-תקווה, המושבה שדמה זורם בעורקיו, את מעשי אביו, את תבשילי אימו ואת ההווי צובט-הלב של רחובות מושבת הולדתו. ליבו בפתח-תקווה והוא בסוף ים-המלח. "הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה" – כותב אהוד בן עזר – "כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה," ומה יותר סמלי מן הקשר המגולם כאן בין המחבר, האופה מעין-גדי הרחוקה, ובין הבית במושבה הוותיקה השוכנת עמוק בלב. שם נמצאים הערדליים של סבא, האימרות של אבא והמיונז של אמא,

אהוד בן עזר, שכתיבתו הענפה קשורה בטבורה לפתח-תקווה, קופץ ברומאן שלו לחיפה ולקפריסין, לירושלים ולתאילנד, אך חוזר תמיד אל מושבת ילדותו ונעוריו גם כשהוא שקוע כולו במאפיית עין-גדי ובבנות ארץ-ישראל.

ואכן בסוף הרומאן הוא שב בחלומו ממסעותיו עם הנשים בכל האתרים ומגיע אל האזכרה של אביו בבית-העלמין הישן של פתח-תקווה, מחפש את המחברת ששכח עם השיר על אביו ועם השיר על המשפחה, ואת הדף המודפס עם הקדיש. הוא חוזר לרחוב חובבי-ציון, רואה את רחבת בית-הכנסת הגדול, את בנו האילם של זקן השומרים, את פינת הרחובות הרצל ורוטשילד, את ישיבת לומז'ה, את בית-הספר פיק"א, את אדמות החול של חורזרזור, ואת הבית של ר' אנשל רוזוב ברחוב פינסקר.

"מסעותיי עם נשים" הוא לא רק רומאן ארוטי על נשים ומעללים. הוא גם רומאן על ימים רחוקים ועל מקומות נשכחים, על הווי מרתק במאה אחרת, ועל אדם שבקץ כל הדרכים והמסעות חוזר בחלומותיו אל הבית האולטימטיבי, אל תבנית נוף ילדותו, משפחתו ומושבתו.

דוד מלמד

* * *

ד"ר י"ז היה בבחרותו מבוני הסירה

של עין גדי במספנת "העוגן" בחיפה

שלום רב לך אהוד היקר,

מעבר להומור השזור בספרך "מסעותי עם נשים" וההנאה המלווה את הקורא, הקטעים ההיסטוריים מרתקים.

למשל בעמוד 135 ובנותיו עם הסיפורים של היתקעות המכונית מאק בבוץ, והסירה שקיבלתם ממספנת  "העוגן", ושאחר כך לא עמדה בציפיות והתפוררה בגלל המליחות העצומה במימיו של ים המוות.

עיניך הרואות (ראה צרופות) שאני הייתי בין אלה שבנו את הסירה שקיבלתם. שימשתי במספנה ההיא שם שולייה לנגר שבנה את הסירות הללו עם טרחה רבה והקפדה של יותר משל ייקים על מנת להוציא דבר מושלם. (אז עוד עבדו בסולל בונה מכל הלב...) והצטערתי לדעת שזה היה גורלה...

בברכה,

ד"ר י"ז

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי הייטנר: אנדד אלדן ניצל. איני יודע על ישראל נטע.

* רון גרא: שלום אהוד. פרופ' יפה ברלוביץ, השלישית [בשופטות] בוועדה לקבלת פרס ישראל (בנוסף לפרופ' עליזה שנער והסופרת יהודית רותם) התנגדה בתוקף להיות חותמת גומי להחלטות  השתיים. היא כתבה לשר החינוך דאז, גלנט, את נימוקיה. יפה ברלוביץ היא ההגונה ביותר והראויה ביותר, ועצוב שכך מתנהלים דברים, וכך זכתה הגברת פרוכטמן-בן-דוב בתואר הנכסף של פרס ישראל.

אני מצדיע לנעמן כהן [שכתב על ניצה בן-דוב].

* עירית אמינוף: שלום לך אהוד! האבל המתמשך שכולנו שרויים בו, הצמיח יצירות מופתיות. אחת מהן היא השיר של מיכל סנונית "הוא שהיה" – בפשטותו ובאמת שבו. הוא "מאסטרפיס". אני מצדיעה לכותבת. 

אהוד: אני מסתייג מהשורות האלה בשיר של מיכל:

וְלֹא נֹאמַר דָּבָר

מִפְּאַת חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ

כֵּיצַד רָאשֵׁי הָעָם

הִפְנוּ גַּם גַּב גַּם עֹרֶף.

האשמים היחידים בטבח הנורא הם החיות צמאות הדם של החמאס ולא ההנהגה שלנו. כל מי שמאשים בטבח את ההנהגה שלנו – מפחית מאחריותו הפושעת של החמאס לטבח! – אנחנו לא יכולים להחזיק לנצח על גבולותינו צבא מילואים של שלוש מאות וחמישים אלף חיילים כדי למנוע הישנות של התקפות פתע קטלניות כאלה. והרי זה כיום בדיוק המצב בצפון עם החיזבאללה – וכך גם יהיה אם נשחרר את כוחות המילואים מבלי להשמידו!

חלק ניכר מהמאשימים כיום את ההנהגה שלנו הם אלה שהפגינו באלפיהם נגדה ומוטטו בעיני אויבינו את כוח ההרתעה של ישראל – אבל המפגינים, בצדקנותם, אינם מכים על חטאם הנורא! הם שכחו כיצד כמעט החריבו את כוח ההרתעה שלנו בהפגנות שלהם נגד "הדיקטטורה" ובביזוי שלהם את נתניהו בארץ ובחו"ל!

אנשים כנעמן כהן, אורי הייטנר, מוטי קידר, גיא בכור, יוסי אחימאיר, ישראל בר-ניר, משה בן דוד (בנדה), ועוד אחרים, לצערי לא רבים, ובהם גם אני ומכתבי העיתי – התרענו שוב ושוב והזהרנו מפני הקטסטרופה הביטחונית שעלולה לבוא בעקבות הרושם – של התפוררות ישראל וצה"ל  – שיוצרות "הפגנות המחאה" האנטי-דמוקרטיות שהיו בעיקרן פורקן של שנאה לנתניהו ושלילת כל צעד שלו! 

התרענו – בניגוד לנביאי השקר של "הזמן השחור" שהיו חביבי התקשורת בתקופת ההפגנות!

* כותבת לנו ורדה הימן-גלעד מארה"ב: "שלום לך אהוד, אני יכולה לומר לך שאחרי שהתגלו מעשי הזוועה של החמאס, הייתי בטוחה שכמו כל שרץ גם החמאס יזחל ויתחבא מתחת לאבנים. להפתעתי הם הצליחו לארגן פה מחאות ענק נגד ישראל. בהתחלה חשבתי לתומי שהמוחים הם אנשים פשוטים שהושפעו מהשקרים ומכישרון ההתמסכנות של הפלסטינאים. אבל אז הגיעו הצהרות האוהדות את החמאס ומעשיו מאוניברסיטאות, ולא סתם אוניברסיטאות , אלא הטובות ביותר, כמו הרווארד, סטנפורד, קולומביה ועוד. זה קשה לשמוע שאנשים אינטלקטואלים מצדיקים עריפת ראשי תינוקות. לאיזו דרגה נמוכה ירדה הקהילה האנושית! מפחיד ומשתק.

"אבל אני מאמינה בעם שלנו שעבר כל כך הרבה מכות, שגם את הזוועה הזו נעבור וידינו על העליונה. כל טוב לך, תודה, ושימרו על עצמכם ועל ארצנו הקטנטונת."

* אדון אהוד היקר, פקח עיניך והפנם את מה שהן רואות, בבקשה. הממשלה הנבחרת והעומד בראשה ניצבת חסרת אונים מול המציאות שהיא הביאה עלינו, ולא המפגינים שיצאו לרחובות כדי למחות על מהלכי החקיקה שבהם עסקה הממשלה מראשית דרכה. 

נכון, היא נבחרה באורח דמוקרטי וזכתה ברוב ברור בכנסת. שיכורת ניצחון התנפלה על כל מערכת אכיפת החוק בארץ, החל במשטרה, דרך הפרקליטות וכלה בבתי המשפט, במטרה להחליש אותה ויותר מכך למנוע ממנה כל אמון וסמכות בעיני הציבור, בטענה שיש לתקן עיוותי חוק. יתכן, אינני משפטנית. אבל הדבר נעשה באופן תוקפני וללא דיון בכל מסגרת שהיא. גורמים מקצועיים שונים השמיעו את קולם ברבים וגם ניסו להגיע להנהגת המדינה ולראש הממשלה, כולל גורמי חוץ תומכי ישראל, כדי ליצור שיח בנושא והגעה להבנות. לא היתה כל אוזן קשובה. כשנראה היה שאין דרך אחרת פרצו ההפגנות. לא היו אלה אחדים, היו מאות אלפים שיצאו לרחובות, ועוד רבים מזדהים שלא יכלו לצאת לרחובות, לרוב מפאת גילם או מצב בריאותם. 

השפעת המחאות היתה זלזול במוחים, השפלתם והסתה נגדם תוך ביטויי נאצה הן מתוך ההנהגה של הממשלה והן מתוך תומכיה בקהל. לאט לאט קמו לעינינו תופעות ההיחלשות של המדינה כתוצאה מצעדי החקיקה: היחסים הבינלאומיים, הכלכלה, הבטחון ובעיקר התפוררות חברתית שאת זרעיה זרע ביבי מיד כאשר חזר מתפקידו באו״ם (אם אינני טועה ב-1988). גם כשגורמים הבטחון, גלנט, שפוטר בשל כך והוחזר בזכות המחאות, הלוי, ראשי השירותים החשאיים הזהירו את ראש הממשלה הוא ביטל את דבריהם מכל וכל. והנה, באה השבת של 7 באוקטובר ועשתה לנו שמחת תורה! ולא רק זאת, הממשלה נתפסה בכל מערומיה! אותה ממשלת ענק ״ימין מלא מלא״, שום משרד ממשלתי, אף אחד מתוך 34 (אולי יותר) משרדיה לא תפקד. רק בראשית השבוע הזה התחילו לבצבץ ניצנים ראשונים של ניסיונות עשייה. מי יודע מתי, אם בכלל, נראה דרכי פעולה ויעילות בפתרון כל, אבל כל, הכישלונות שנתגלו באותה שבת, ונמשכים עד היום.

אז כדאי שתחדל בהגנה על חדל האישים שעומד בראש ממשלה חסרת אונים. אני מחילת ליום שבו ישובו החיים למסלול חיובי כלשהו אחרי האסון שהביאו עלינו הממשלה והעומד בראשה בנימין נתניהו (אם זה לא ברור מי העומד בראשה), ונוכל בדרך דמוקרטית ועל סמך כל חטאיו כלפי החברה הישראלית לבחור לנו ממשלה אחרת, אמינה, חרוצה שבאה לשרת אותנו האזרחים.

בכל הכבוד הראוי,

ורדה ברלין

אהוד: גברת ורדה היקרה, אם הבנתי נכון, לדעתך לא יחיא סינוואר והחמאס אשמים במרחץ הדמים הברברי של ה-7 באוקטובר אלא בנימין נתניהו אשם בטבח הנורא!

אם בכך את מאמינה, אז אין לי מה להתווכח איתך, מה עוד שאת מגינה על חברייך מפגיני "המחאה" וסרבני המילואים שערערו את כוח ההרתעה של ישראל בעיני אויביה – ואיש מהם לא קם עד עכשיו להודות שטעה ואיש מהם אינו מתחרט על חטאיו!

אין לכם בושה?

* שלום אהוד. בנדה מציג 3 שאלות ועונה בערך על 2. המטרה: כניעה ללא תנאי, מתאימה למו"מ מול מדינה שמכירה בחוק הבינלאומי ולא מול ארגון החמאס. ארגון החמאס אינו רק צבאי, וחזק גם ביו"ש. [בנדה] אינו עונה לשאלה השלישית – מה יהיה ביום שאחרי?  

בברכה

עזרא צדקה

* הסכל מ"ניו-יורק טיימס" ממשיך לקשקש: "תומאס פרידמן: 'כיבוש עזה יהיה טעות וביידן צריך להבין שנתניהו לא מתאים לנהל את המלחמה.'" ["הארץ" באינטרנט. 18.10].

* הנשיא בייידן, שביקר אתמול בישראל, חשב שהשלום בין ישראל לסעודיה יהיה הישגו הגדול בבחירות 2024 – ומתברר שהישגו הגדול יהיה תמיכתו בישראל במלחמתה בחמאס ואולי גם בחיזבאללה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל