פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1892

יום שבעה-עשר למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס

נשלח ל-2169 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בחשון תשפ"ד. 23.10.2023.

עם הצרופות: 1. דייב רוזנברג מתראיין לרשת הסי.אן.אן. צילום: טל רוזנברג. 2. עוז והאלוף יאיר גולן בשטח. אלבום פרטי. 3. עוז והאלוף יאיר גולן מחלצים ניצולים בשטח. כנ"ל. 4. שמחים להינצל על ידי עוז דוידיאן. אלבום פרטי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר אָבִיב וָמָוֶת. // יצחק הילמן: האינטרס האמריקאי.   // יוסי אחימאיר: לוויה באדום. // איליה בר-זאב: פני הדוֹר. // אורי הייטנר: 1. קונספציית "שקט ייענה בשקט". 2. צרור הערות ‏22.10.23. // הרצל חקק: הספד לזאב וזהבה האקר. // עדינה בר-אל: 1. פרויקט ההצלה של עוז דוידיאן. 2. דוד רוזנברג – מתקפה במקום רכיבה. // אהוד בן עזר: האספסוף הערבי הלך בעקבות הפורעים גם ב-1921. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר.  פרק כ'. 1953, בן-גוריון פורש. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. באשה לב. עדינה בר-אל. // י"ז: מן הארכיון: 18 בדצמבר 1999. // נעמן כהן: המלחמה בחמאס ובג'יהאד. // עקיבא נוף: חכמי הקונספציה. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: סיפור פשוט.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

שִׁיר אָבִיב וָמָוֶת

כָּל הָרֵיחוֹת נִתְקְעוּ בְּלִבִּי

וְעָשׂוּהוּ כִּכְבָרָה

כָּל הַחֲבַלְבַּלִּים נָעֲצוּ בִּי עֵינֵיהֶם;

וַאֲנִי תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

וְרֹאשִׁי סְחַרְחַר

עַד אִנָּתֵק וְאֶפְרַח כְּפַרְפַּר.

*

שְׁבִילֵי הַגַּן מוֹבִילִים אֶל אָבִיב

אֲשֶׁר תְּמוּרָה אֵין לוֹ

כְּיָרֵחַ זָקֵן מַבְטִיחַ

וּפוֹשֵׁט רַגְלוֹ.

*

גְּבִיעִים קְטַנִּים

תְּלוּיִים כִּשְׂפָתַיִם

עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.

מַה יִתְבְּעוּ לָהֶם,

מֵאֵפֶר-שָׁמַיִם,

וְחֶסֶד רוּחוֹת חַמּוֹת?

וְהוֹלְלוּת בֻּלְבּוּלִים

וְדִרְדּוּר חוֹחִיּוֹת?

הָאָבִיב שָׁכַח הֵלְבֵּש

הַצַּפְצָפוֹת  –

כְּסוּפוֹת שְׂרוּגוֹת,

מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב;

גְּבוֹהוֹת נִשָּׂאוֹת

וַעֲרֻמּוֹת  –  כָּאֱמֶת,

גֵּאוֹת

כְּנָשִׁים שֶׁעָלוּ

מִן הַנָּהָר  –

וּלְבוּשָׁן נִשְׁכַּח אֵי שָׁם...

1961

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יצחק הילמן

האינטרס האמריקאי

מיד אחרי ההתקפה הנפשעת של החמאס ושותפיו ב-7 לאוקטובר 2023, התייצב הנשיא ביידן לימינה של ישראל.  להדגשת ידידותו אף טרח ובא לביקור בזק בישראל, כשמדינת ישראל עדיין סופרת את מתיה, מגייסת כוחות מילואים בסדר גודל אדיר ונערכת לכיבושה של עזה ואולי גם למלחמה בחזית הצפונית.

באחד מנאומיו, הדגיש ביידן, שבניגוד לנטישתה של ארה"ב את היהודים בשואה, הפעם ארה"ב לא תיטוש את ישראל. לא כעת, ולא בעתיד. עם זאת ביידן חזר והדגיש, שתמיכתה של ארה"ב בישראל איננה כוללת השתתפות פעילה מצידה של ארה"ב בהגנתה. ביידן הדגיש שארה"ב תסייע לישראל בחימושה ובגיבוי מדיני שתעניק לה. אם יקרה הרע מכל, גם מבלי להצהיר, שתי נושאות המטוסים פורד ואייזנהאואר שנמצאות ליד חופיה של ישראל, עם כ-150 מטוסי קרב על סיפונן בתוספת מאות טילי טומהוק שעליהן ועל המשחתות הנלוות אליהן, די בהן להרתיע את איראן וחיזבאללה מלהתערב.

למי ששכח, מצב דומה קרה לישראל במלחמת יום הכיפורים ב-1973. המלחמה ההיא פרצה ב-6 לאוקטובר 73, ועלתה לישראל ב-2,800 הרוגים. גם אז, ארה"ב לא מיהרה להתערב. אם אינני טועה, היא התחילה ברכבת האווירית שלה רק ב-15 לאוקטובר 73'. בתשעת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, האמריקאים הניחו שלישראל, למרות ההפתעה, עדיין יש יתרון ולא צריך לחוש לעזרתה. בשלב מסוים,  השתכנעה ארה"ב להזרים לישראל את כל מבוקשה. היום היא עשתה זאת מיידית מבלי להמתין אפילו יום אחד.

אלא שעד מהרה הסתבר, שלגיבוי האמריקני ב-1973, היה מחיר צבאי ובעיקר מדיני. המחיר שישראל נתבעה לשלם בשעתו, היה הסרת המצור מעל הארמיה השלישית של מצרים, והפסקת אש כללית, כאשר ישראל נמצאה ביתרון צבאי, 100 קילומטר מקהיר ו-40 קילומטר מדמשק. ארבע שנים מאוחר יותר, ישראל נאלצה לחתום על הסכם שלום עם מצרים, תוך החזרת כל השטחים שכבשה ממצרים ב-1967, כולל טאבה.

ההיסטוריה הנוכחית איננה זהה לזו של 1973, אבל בכל זאת קיימים קווי דימיון מסויימים. ארה"ב, שמציגה עצמה כידידתה החזקה של ישראל, מספקת לישראל כמויות נשק לשמירת יתרונה, החל במיירטי כיפת ברזל ועד לתחמושת נק"ל. בנוסף לכך מעניקה ארה"ב לישראל גיבוי מדיני כמעט מלא, מול החזית הפלסטינית, שנתמכת בידי ציר איראן-לבנון-סוריה-תימן ומי יודע מי עוד, אפילו בניגוד לרצונן של מצרים וירדן, שאף הן נחשבות לידידותיה של ארה"ב. אבל ארה"ב מזהירה במקביל, שאל לה לישראל לפעול במלחמה הנוכחית בכעס, ושחובה עליה לציית לחוק הבינלאומי. זה כולל דרישה לפתיחת מסדרון הומניטרי בין עזה למצרים. על מאתיים החטופים הישראליים, שבחלקם הם נתינים אמריקאיים, כמעט ולא מדברים ואיש לא יודע לפי שעה מה יהיה מחיר שחרורם.

ארה"ב יעצה לישראל, למרות הזוועות שביצע החמאס, לא לחזור על השגיאות שעשתה בתגובתה הנמהרת, לדברי ביידן, שהובילה לעשרים שנות מעורבות צבאית אמריקאית בעיראק ובאפגניסטן. משמעות העצה הזאת, היא מניעת נוכחות ישראלית ארוכת טווח בעזה לאחר כיבושה.

ארה"ב מבינה, שלא תוכל למנוע את ישראל מכיבושה של עזה, אבל גם לא תסכים לסיפוחה מחדש לישראל. יוצא שארה"ב, מכינה כבר עכשיו, את הנסיגה הישראלית ממנה. בהמשך, בהיעדר פתרון אחר, סביר שארה"ב תלחץ על ישראל להעביר את השליטה על עזה לידי הרשות הפלסטינית, ובהמשך אף לחדש את תביעתה העקבית להקמתה של מדינה פלסטינית.

קשה לדעת איך תתמודד ישראל עם דרישה כזאת במצבה הנוכחי. אחרי הכול, הרשות הפלסטינית שנשלטת על ידי הפתח, היא גורם עויין, מושחת וחלש. אם הרשות תהפוך למדינה, ייתכן שהחמאס לא יהיה קיים פורמלית, אבל במקומו יופיע הג'יהאד האיסלמי או האחים המוסלמים או כל גורם רדיקאלי אחר שמסוכן יותר מהחמאס.

לסיכום, בכל מצב, מחיר הסיוע האמריקאי, הוא לחץ מדיני על ישראל להסכים להקמתה של מדינה פלסטינית. מבחינת ישראל, מדינה פלסטינית היא בסופו של דבר מדינה מסוכנת. ישראל, ככל הנראה לא תוכל להסכים לכך.

הלחץ יהיה כבד. אחרי הכול מבחינתה של ארה"ב, הקמת הציר הסעודי-ישראלי-אמריקני האנטי איראני וככל הנראה גם האנטי סיני-רוסי, הוא הרבה יותר חשוב מבחינתה, מנטילת הסיכונים של הקמת מדינה פלסטינית.

לא ברור מה שיקרה, והרבה מאוד תלוי איך תסתיים המלחמה הנוכחית ומי ישלוט במדינה אחרי ועדת החקירה שתמונה אחרי המלחמה הנוכחית, או במקביל אליה. 

יצחק הילמן

* * *

יוסי אחימאיר

לוויה באדום

זו היתה לוויה באדום. אחת מ-1,400. מבעוד מועד הועברה הקריאה בקבוצות הוואטסאפ של אוהדי "הפועל תל-אביב" להגיע לבית העלמין בשפיים עם חולצותיהם האדומות. והם אכן הגיעו במאותיהם.

 מבוגרים כצעירים צבעו בצבע הדם את ההלוויה ההמונית של חברם, עומר חרמש, האוהד השרוף. דמו נשפך בקיבוצו כפר עזה. גופתו נמצאה רק לאחר כמה ימים.

המנחה פתח באזהרה: "והיה אם תישמע אזעקה, על כולכם להשתטח על האדמה ולהניח ידיכם על הראש." זה לא קרה.

הכדורגל היה בנשמתו. "הפועל" היתה בליבו. שיחק בקבוצת הבוגרים בקיבוצו. "הוא היה בן 48 – הבה נמחא לו כפיים במשך 48 שניות," ביקש חברו למשחק. והדממה הופרה ברעם מחיאות הכפיים ובשירת "לעולם לא תצעדי לבד, הפועל תל-אביב."

קהל עצום בא לחבק את המשפחה, ביניהם רבים מכפר עזה שספג את המכה האיומה. חללי הקיבוץ נטמנו באדמה הרחק מהבית. אוהד הביט על הארון העטוף בשחור ואמר: "עומר, באו לכאן יותר אוהדים מאשר במשחקים רגילים של הפועל".

בשתי מילים – "אדום עולה!" – סיימה נציגת הקיבוץ את הספדה, שהיה מוקדש כל כולו לאהבת הכדורגל של עומר.

היינו בקהל שני אוהדי בית"ר: ראובן ריבלין ואנוכי. היה גם הבית"רי דני דיין.

האב השכול, חבר-הכנסת לשעבר, שי חרמש, חבר ועדת הביקורת של יד ושם. בחלום המר ביותר לא חשב, שיום יבוא ואסון שואתי ייפול על קיבוצו ועומר שלו יירצח בידי חיות האדם.

לא הכרתיו. אני מכיר את האב שי, אחד הפוליטיקאים-הלשעברים הכי נעימים שהכרתי. שערו הלבין מאוד, פניו חתומות, את רגשותיו הצפין בתוכו. הטראומה של משפחתו וקיבוצי העוטף בלתי ניתנת להבנה. על הקבר הרענן קרא את הקדיש החילוני, העברי. כל ההלוויה היתה חילונית. כואבת. עצורה.

דגל הקבוצה האדומה נפרס על הקבר הרענן, ומיד כוסה בעשרות זרים. בצד שני קברים טריים מכוסי זרים אף הם: אורלי שוורצמן, דוד שוורצמן.

"הגעתי אחרי שהייתי בשלוש הלוויות בשדרות" – לחש עמיר פרץ לידיד. המחיש את כאב הימים הללו. ימים של הלוויות אין-סופיות ברחבי הארץ. בכי ויגון.

לא רק את "הפועל" אהב עומר. גם את להקת "טיפקס". קובי אוז ושני מלוויו השמיעו שני שירים נוגים.

 לאחר טמינת הארון סי היימן השמיעה שניים משיריה.

האח הבכור חתם את מסכת ההספדים בדברים נוקבים: "אנחנו נבדוק טוב טוב מה קרה שם. מחדל זה גול עצמי בדרבי. זה לא מחדל..."

בדרך הביתה מקיבוץ שפיים ראיתי את שלטי החוצות, שהחליפו את שלטי הזעם מימי המחאה: "יחד ננצח," ימין שמאל לא מדברים אליי יותר." אבל חזית בית ז'בוטינסקי בתל-אביב, משכן מכון ז'בוטינסקי, בית"ר ומוזיאון האצ"ל,  טומאה בצבעים אדומים.

אלהים, מתי תחלוף השנאה הפנימית היוקדת בתוכנו?

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר-זאב

פני הדוֹר

מדרש: "כְּלָבִים  שׂוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא,

כְּלָבִים בּוֹכִים – מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא"

כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנַָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?

כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאַךְ שֶׁעִמּוֹ?

כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –

מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?

שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר –

אָסוּר?

מֻתָּר?

הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –

כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.

כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאְדַָּמִים –

מִי יִטָּמֵן מָחָר?

* * *

אורי הייטנר

1. קונספציית "שקט ייענה בשקט"

[פורסם לראשונה באתר "השילוח בחזית"]

הטבח בשמחת תורה ומלחמת "חרבות ברזל" מחייבים אותנו לשידוד מערכות. קונספציות, פרדיגמות ומיתוסים ראויים להישלח אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה. יהיה עלינו לגבש פרדיגמות חדשות. ונכון להפיח חיים חדשים בפרדיגמות שנשכחו, הושכחו או התנוונו.

קונספציית "ויהיה טוב", כפי שאני מגדיר אותה על פי שירו של יהונתן "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב" – קרסה. עזה, מסתבר, לא הפכה לסינגפור כשנסוגונו ממנה.

הקונספציה, שעל פיה בעידן הטילים אין משמעות לשטח, פשטה אף היא את הרגל. הרי ברור שאם כביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל, ורוחבה של המדינה יהיה כמחצית המרחק מגבול עזה לאופקים, גוש דן יהיה עוטף עזה, ובטבח דומה, מרחץ הדמים יהיה כפול ומכופל.  

הקונספציה של "צבא מקצועי", המתאימה למדינה אירופית מוקפת ידידים, לא רלוונטית לישראל – מדינה קטנה מוקפת אויבים. מודל צבא העם, המבוסס בעיקרו על המילואים, הוא המתאים לנו. יש להגדיל מאוד את צבא היבשה ואת כוחות המילואים.

יש להוציא מן הנפטלין, לרענן ולהעצים יותר מאי פעם, את תפיסת ההגנה המרחבית, שבה יישובי הספר מאורגנים כיחידה צבאית המגינה על היישוב, האזור וגבול המדינה, ובולמת את פלישת האוייב עד הגעת המסה הגדולה של מתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האוייב.

תפיסת "כוחנו באחדותנו" אינה סיסמה, אלא אמת חיינו. אחדות האומה היא אחריות עליונה של כל ממשלה. יש לקוות שכל ממשלה בעתיד תבין זאת, ולא תחשוב שהיא יכולה לחולל מהפכות רדיקליות ללא הסכמה לאומית רחבה, בהתבסס על רוב קטן בכנסת המבוסס על גורמים קיצונים.

יש לקוות גם שכל מי שינהלו מאבקים פוליטיים נגד ממשלות, יבינו את אחריותם לשמור על הלכידות הלאומית ומעל הכול – להתייחס אל ביטחון המדינה כאל קודש הקודשים, להשאיר מחוץ לכל מחלוקת פוליטית את צה"ל, את השירות בצה"ל, את השירות במילואים ואת ההתנדבות במילואים, את כשירות צה"ל. אלה שהודיעו על הפסקת ההתנדבות או איימו בכך, היו מהראשונים שזינקו אל תוך התופת כשהותקפנו, ויש להצדיע להם על כך. אין לי ספק שאיש מהם לא היה מעלה על דעתו לאיים בהפסקת התנדבות אילו שיער את הצפוי לנו. כאומה במלחמה, וכזו אנו מיום קום המדינה, אין לנו לוקסוס לצעדים כאלה.

במאמר זה אתמקד בקונספציה שאותה אני מכנה "שקט ייענה בשקט".

הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל התמכרה לשקט, גם כשהשקט היה מדומה. ראיית השקט כמטרת-על סירסה את ישראל והפכה אותה לדפנסיבית ופאסיבית. מי שמזוהה יותר מכל עם הגישה הזאת הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו מתהדר במיעוט ההרוגים, יחסית, בשנות כהונתו. הוא גאה בכך שאינו נוטה להרפתקאות צבאיות ולסיכון חייהם של חיילי צה"ל. ואכן, נתניהו היה זהיר ביותר בהפעלת הכוח לאורך השנים. הוא הקרין פחד ממלחמה, פחד מהרוגים ישראלים, פחד מהתמונות המצמררות של ארונות עטופים בדגלי הלאום.

איני אומר זאת רק לגנותו. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שלבו גס בחייהם של חיילי צה"ל. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שש לקרב. אבל כאשר הפחד ממלחמה הופך לפחד משתק, זו פגיעה בביטחון ישראל. הרוח הזאת חלחלה כלפי מטה, גם לדרג הצבאי.

משמעות ההתמכרות לשקט, היא הסתפקות בתגובה על פגיעת האוייב. כך, כל היוזמה נמצאת בידי האוייב. כך, האוייב יכול להתעצם באין מפריע. כך האויייב יכול גם לקבוע את גובה הלהבות. כך הוא יכול לבחור את העיתוי של כל עימות, על פי נוחותו. וכאשר האויב הוא ארגון טרור ברברי, ששיקוליו שונים כל כך מצורת החשיבה שלנו, הסכנה חמורה שבעתיים.

כאשר מכורים לשקט, מבליגים במשך שלוש שנים וחצי על הצתת שדות הנגב ומכילים את טרור ההצתות.

כאשר מכורים לשקט, משמנים את חמאס במזוודות של כסף קטארי, שאינו אלא פרוטקשן.

כאשר מכורים לשקט, כל מבצע מופסק בלי השלמת המלאכה ובלי לפרק את חמאס מיכולותיו הצבאיות. ברגע שהאוייב מוכן להפסיק את האש – מופסקת האש. מתי האוייב מוכן להפסיק את האש? כאשר הוא מרגיש שידו על התחתונה. במבצע "צוק איתן" היו 12 הפסקות אש. בכל פעם שמישהו הציע הפסקת אש, ישראל קפצה והסכימה מיד. חמאס הפר אותה והלחימה נמשכה. ואנו המשכנו לקפוץ על כל הפסקת אש, ללא קשר למצב בשטח.

כאשר מכורים לשקט, ונאלצים לצאת לפעולה נגד הג'יהאד האסלאמי, מעניקים חסינות לחמאס, מה שמאפשר לו להמשיך בצבירת הכוח וההכנות לטבח שמחת תורה, בלי לשלם מחיר.

כאשר מכורים לשקט, מתמכרים להגנה ולהתבצרות. מתמכרים לגדרות, לחומות, לממ"דים ולכיפות ברזל. במקום שכיפת ברזל תאפשר לנו לתקוף בכל העוצמה כאשר העורף מוגן יחסית, היא הפכה תחליף למתקפה, והיא מאפשרת לנו "להכיל" את הפשע המתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות מכוון נגד אוכלוסייה אזרחית. 

המדיניות הזאת איפשרה לחמאס להפוך מכנופיית טרור לצבא טרור ברברי מפלצתי, שהנחית עלינו מכה נוראה וחולל טבח המוני ואכזרי חסר תקדים.

ובשעה שחמאס התעצם ברצועת עזה, חיזבאללה מתעצם ביתר שאת בלבנון.

ההתמכרות לשקט הגיעה לשיאה בגבול הלבנון, לפני כחצי שנה, כאשר חיזבאללה הקים מאחז בתוך מדינת ישראל, על אדמתה הריבונית, וישראל פחדה לסלק את המאחז.

ירי על מאהל כזה כדי לסלקו משטחנו לא צריך להגיע אפילו לרמת מ"פ. כאשר סיור רואה כוח של מחבלים בשטחנו, עליו להשמיד אותו. אך זיהוי המאחז עלה לאורך כל שדרת הפיקוד, כאשר כל דרג מפחד לקבל החלטה ומגלגל את המידע כלפי מעלה עד שהוא מגיע לדרג המדיני, דרג של שיתוק-על-מלא. והממשלה מכילה את הפלישה הזאת ומבליגה עליה ומאפשרת למאחז להישאר במקומו לאורך חצי שנה.

אחר כך, סיפרו לנו שחיזבאללה מורתע. חיזבאללה מורתע? אנחנו מורתעים מחיזבאללה. איזו מדינה בעולם משלימה עם התנקשות כזו בריבונותה? ובוודאי כאשר המתנקש הוא ארגון טרור.

החולשה הזאת, לאורך שנים כל כך, בדרום ובצפון, היא שהמיטה עלינו את אסון שמחת תורה.

הלקח ממתקפת שמחת תורה הוא: לעולם לא עוד.

המשמעות האופרטיבית של הלקח הזה, היא מתקפת-נגד-מקדימה נגד חיזבאללה.

מה החלופות שעומדות בפנינו מול חיזבאללה?

חלופה אחת, היא מתקפת פתע של חיזבאללה, שעלולה להיות חמורה הרבה יותר ממתקפת חמאס בשמחת תורה. עלינו להתייחס לחלופה הזאת כחלופה ודאית, אם יישמר כוחו של חיזבאללה.

החלופה השנייה, היא מתקפה ישראלית עתידית. אי פעם בעתיד, בתקווה שחיזבאללה לא יקדים אותנו. משמעות הדבר היא המשך התעצמות חיזבאללה. ככל שנאחר, נמצא מולנו אוייב חזק יותר, שינחיל לנו אבדות כבדות יותר.

החלופה השלישית, היא מתקפה ישראלית כעת, בתנופת המלחמה הנוכחית. צה"ל מגויס ודרוך. אנו בתנופה של מתקפה. מוראות הטבח בנגב המערבי עדין טריות ומעניקות לישראל לגיטימיות בינלאומית.

הצידוק למתקפת מנע יזומה, היא מניעת הפתעה הרת אסון כפי שחווינו בדרום. למתקפה עכשיו יש צידוק מדיני נוסף – לא אנו ירינו את הירייה הראשונה. חיזבאללה לאורך כל השבוע יורה, כך שמתקפה ישראלית עכשיו, אינה מכת הפתיחה.

על פי הפרסומים בתקשורת, ארה"ב לוחצת על ישראל לא לתקוף ראשונה בלבנון. התמיכה האמריקאית בישראל, המוראלית, המדינית והביטחונית, לא תסולא בפז. זהו נכס שדרוש לנו לאורך המלחמה ואל לנו לשחוק אותו. לכן, נכון שישראל תהיה קשובה לבקשות ולציפיות של ארה"ב, ולעיתים גם להסכים עם דברים שאינם רצויים בעינינו, כמו מסדרון הומניטרי.

אבל בכל מקרה, עלינו לשמור על העצמאות בקבלת ההחלטות הנכונות לביטחון ישראל. החלטה האם ומתי תתקוף ישראל את חיזבאללה, היא החלטה ישראלית בלבד. אני מקווה, שהדיווחים הללו הם דיסאינפורמציה שנועדה להרדים את האוייב.

לצד היתרונות במתקפת-נגד-מקדימה במהלך המלחמה הנוכחית, יש לכך גם חיסרון משמעותי – העדר אפקט הפתעה. החיזבאללה ערוך ודרוך ובכוננות גבוהה. לכן, אולי עדיפה חלופה רביעית, של מתקפה ישראלית לא במהלך המלחמה, אך בתקופה הקרובה.

ההתמכרות לשקט נושאת פירות לטווח קצר, אך למדנו שהן הרות אסון. חובתה של ישראל להבטיח שמה שקרה לנו בשמחת תורה, לא יקרה עוד לעולם. יש לנו מצפון איום גדול יותר מחמאס. אם חיזבאללה תפתיע אותנו ותתקוף אותנו האסון יהיה כבד יותר. עלינו למנוע זאת בעוד מועד.

הדרך לכך, היא מתקפת-נגד-מקדימה להשמדת חיזבאללה.

אסיים בציטוטים של יגאל אלון, שבעניי הוא גדול האסטרטגים המדיניים והביטחוניים של ישראל. דברים שכתב לפני עשרות שנים, אקטואליים היום אפילו יותר מכשנכתבו.

בספרו "מסך של חול" (1959) כתב אלון: "מרבית הסיכויים שמורים בשיטת התקפת-הנגד-המקדימה. יוזמה מקדימה פירושה: נקיטת יוזמה מבצעית ישראלית נגד ריכוזי כוחותיו של האוייב, ותפיסת יעדים בעלי חיוניות ביטחונית על אדמתו של האוייב, שעה שהוא נערך להתקפה על ישראל ובטרם יספיק לפתוח בהתקפתו למעשה."

במסה שכתב ב-1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הבהיר אלון, שגם לאחר הרחבת גבולותיה של ישראל, הזכות למתקפת-נגד-מקדימה בעינה עומדת. "שומה על ישראל להוסיף ולקיים בידה את הזכות המוסרית והכושר המבצעי לערוך מתקפת-נגד-מקדימה אל מול מתקפה ממשמשת ובאה. הכוח להקדים את האוייב נ עשה חיוני יותר ויותר, ככל שגדלה והולכת הסכנה שהאויב יפעיל אמצעי לחימה מהירים ומוחצניים נגד מטרות ישראליות פגיעות."

[אהוד: מדוע אינך מכה על חטא חלקך שלך? רק תאר לעצמך מה היית אומר וכותב, בתור אחד מתומכי הפגנות המחאה ושונא נתניהו, אילו הוא היה מחליט על מבצע צבאי להשמדת החמאס – לפני טבח שמחת תורה תשפ"ד! האם אתה וחבריך-לדיעה לא הייתם יוצאים להפגנות ענק נגד ה"דיקטטורה" שלו ורואים בו, לא בחמאס – את אוייב ישראל הסוחף אותנו להרפתקה צבאית כדי להימלט ממשפטיו!

אנשים כנעמן כהן, מוטי קידר, גיא בכור, יוסי אחימאיר, ישראל בר-ניר, משה בן דוד (בנדה), ועוד אחרים, לצערי לא רבים, ובהם גם אני ומכתבי העיתי – התרענו שוב ושוב והזהרנו מפני הקטסטרופה הביטחונית שעלולה לבוא בעקבות הרושם – של התפוררות ישראל וצה"ל  – שיוצרות "הפגנות המחאה" האנטי-דמוקרטיות שהיו בעיקרן פורקן של שנאה לנתניהו ושלילת כל צעד שלו!  התרענו – בניגוד לנביאי השקר של "הזמן השחור" שהיו חביבי התקשורת בתקופת ההפגנות – ואיש מהם לא היכה על חטא טעויותיו!

כן, יש גם כיום בתוכנו, בעיצומה של המלחמה, הרבה מסיתים ומוסתים שבמקום להאשים בטבח את החמאס מאשימים את נתניהו וממשלתו ודורשים ממנו שיישא באחריות, יתנצל ויתפטר!

לזכותך, אורי, אומר רק שכאשר החלו, בברכת מרבית התקשורת הישראלית, התופעות המסוכנות של סרבנות אנשי המילואים ועידוד ה"רילוקיישן" – שללא ספק עודדו מאוד את החמאס לצאת למתקפת הרצח – שהרי ישראל מתפוררת – התחלת גם אתה להבין את גודל הזוועה של ההפגנות האלה – ולהתריע נגדן כמעט כמוני!]

2. צרור הערות ‏22.10.23

* מעצבי גבולות המדינה – למה מי שספגו את המכה הנוראית בטבח שמחת תורה הם הקיבוצים? מאותה סיבה שאילו מתקפה כזו היתה לאורך הגבול עם לבנון, או לאורך הגבול עם סוריה, או לאורך הגבול עם ירדן, או לאורך הגבול עם מצרים – גם אז מי שהיו סופגים את המכה היו הקיבוצים.

למה? כי ההתיישבות הקיבוצית היא זו שעיצבה את גבולות ישראל. כי התנועה הקיבוצית היתה תמיד הראשונה ללכת אל הסְפָר, ליישב אותו לקבוע עובדות בשטח, מתוך הבנה שבמקום שבו לא יהיו חיים יהודיים בפועל, לא תהיה חקלאות ישראלית, לא יחיו משפחות, לא יחיו ילדים, לא יהיו חיי חברה, תרבות וחינוך – לא נהיה. פשוט לא נהיה.

גם הקיבוצים העורפיים הם כאלה שקבעו את גבול היישוב בארץ. גם קיבוץ שפיים, הקיבוץ הגדול והעשיר במרכז הארץ, בין הרצליה לנתניה, שמארח היום רבים מפליטי הנגב המערבי, הוקם כיישוב ספר. במאורעות 1936-1939, הקיבוץ הצעיר, שקם ב-1935, ספג שוב ושוב מתקפות של הכנופיות הערביות. ארבעה מחבריו נהרגו.

מאז ימי תל-חי, דרך חומה ומגדל ועד ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים – הקיבוצים הם שעיצבו את גבול המדינה, הם שהתיישבו לאורך הגבולות, הם שספגו הפגזות וחדירות.

ואתם – אתם הנבלים המנוולים, אתם המסיתים והמוסתים, אתם החלאות הנאלחות שכיניתם אותנו "פריבילגים", "גוזלי קרקעות" ושאר כינויי גנאי; איני מצפה מכם לכרוע ברך ולבקש מאתנו סליחה. כי לא נסלח לכם. אני מצפה מכם רק לדבר אחד – לסתום את הפה, להתבייש, לא להראות את פניכם בציבור. כן, את הפרחה הדוחה טלי גוטליב. כן, אתה הביביריון האלים, המסית והמדיח דודי אמסלם. כן, את מירי רגב, מכונת הרעל והשנאה. ודיסטל אטבריאן וקרעי וכל חבורת הזבל הזאת. וגם אתם, עוכרי הקיבוצים משמאל, כמו "הקשת המזרחית" ושות', המשת"פים של גוטליב וחבר מרעיה. כולכם תיזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה.

* מעצמה קהילתית – על לוח המודעות בחדר האוכל של בארי, מופיעה עדין מודעה על אירועי סוכות בקיבוץ. בכל יום מימי החג יש אירוע תרבותי. בשישי בערב, 6 באוקטובר, היה ערב שירים וסיפורי ילדות. בשבת בבוקר, אמור היה להיות משחק משימות ברחבי הקיבוץ בנושא: ילדות בבארי. ניתן לראות באיזו מעצמה קהילתית ותרבותית מדובר. אני מאמין בעוצמתו של קיבוץ בארי וביכולתו לקום מן העפר המר.

* מי מייצג את הפלשתינאים – במספר נאומים השבוע אמר הנשיא ביידן שחמאס אינו מייצג את הפלשתינאים. הייתי שמח להאמין בכך, אבל המנטרה הזו אינה מתיישבת עם המציאות, כפי שאני מנתח אותה. הבחירות האחרונות לפרלמנט הפלשתינאי נערכו ב-26 בינואר 2006. חמאס ניצח בהן וזכה ב-56% מן המושבים בפרלמנט. מדוע לא היו מאז, בכמעט 18 השנים שחלפו, בחירות לנשיאות או לפרלמנט? אבו מאזן סיכל את הבחירות, בשל הוודאות הקרובה שחמאס ינצח והוא יאבד את שלטונו.

יתר על כן, כדאי לזכור שההבדל בין פת"ח לחמאס, בגישתן לישראל, אינו מהותי אלא כמותי. חמאס קיצוני יותר, רצחני יותר, דתי יותר, קנאי יותר, אבל שתי התנועות שוללות את זכות קיומה של ישראל ומחויבות למאבק המזוין, גם אם האסטרטגיה של פת"ח להשגת המטרה היא תוכנית השלבים.

הרש"פ משלמת פיצויים למשפחות ה"שאהידים" והאסירים, גם של החמאס וגם בעזה. הרש"פ תשלם למשפחותיהם של טובחי אחינו בנגב המערבי. זו לא בדיוק לעומתיות מול חמאס.

בהנחה ובאמונה שצה"ל ינצח, שלטון חמאס יקרוס, היכולות הצבאיות של חמאס יושמדו ורצועת עזה תפורז, נשאלת השאלה מה יהיה לאחר מכן. ומיד עולה ברירת המחדל, שהרש"פ ישלוט ברצועה.

וחרף כל מה שכתבתי עד כה, גם אני תומך בכך בתור הרע במיעוטו. אולם השאלה המשמעותית אינה חמאס או רש"פ, אלא איפה אנחנו בעניין. השאלה המשמעותית היא האם תהיה לצה"ל יד חופשית לפעול ברצועה. אם לא – גם תחת הרש"פ רצועת עזה תחזור להיות מפלצת של טרור ברברי והיא תחזור ותתחמש. ניתן להעביר את רצועת עזה לרש"פ, רק בתנאי שחופש הפעולה של צה"ל יהיה כפי שהוא היום בשטחי הרש"פ ביו"ש. שגם בעזה שב"כ וצה"ל יעצרו את המחבלים במיטותיהם, לפני שהם יוצאים לפיגוע. שצה"ל יוכל לאכוף את הפירוז של הרצועה. בנוסף לכך, יש למנוע רצף טריטוריאלי בין רצועת עזה למצרים, באמצעות שליטה ישראלית מלאה על ציר-פילדלפי-מורחב. כמו כן, יש ליצור רצועת ביטחון של ק"מ אחדים לאורך גדר הגבול, שיהיו בשליטה מלאה של צה"ל וכל עזתי שיכנס אליה, יהיה בן מוות, כאילו חדר ליישוב בישראל.

* התנחלות בשטחים הכבושים – כדאי לצפות בסרטונים שצילמו מחבלי חמאס במהלך הטבח ולהאזין לטרמינולוגיה שלהם. הם דיברו על שטחים כבושים. מהו השטח הכבוש? ברגע שהם חצו את הגדר הם עברו אל השטחים הכבושים. כלומר, השטחים הכבושים הם מדינת ישראל בתוך גבולות 4 ביוני 1967. הם דיברו על התנחלויות. מהן ההתנחלויות? קיבוצי הנגב המערבי שנכבשו בידי האוייב.

בהתנתקות ניסינו את קונספציית הנסיגה המלאה לקווי 4 ביוני. כל מה שקרה מאז הוכיח בעליל, שהסכסוך אינו מחלוקת על שטח זה או אחר או על מיקומו של קו הגבול. הסכסוך הוא על זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. דרישת "זכות" השיבה, המשותפת לפלשתינאים מכל הזרמים, מעידה על כך שמטרתם אינה לחיות לצידנו אלא לרשת אותנו.

* אגדת המצור – היום, כאשר אנו מטילים כבר שבועיים מצור על רצועת עזה, אפשר לראות עד כמה מגוחכת היתה העלילה הכוזבת והמתבכיינת על המצור, כביכול, שישראל הטילה על הרצועה ב-17 השנים האחרונות. לא היה שום מצור. ראשית, שעה שיש לרצועה גבול משותף עם מצרים ומעבר רפיח פתוח, אין זה מצור. שנית, לאורך כל השנים הללו, למרות הכותרת הכוזבת לעקירת יישובי גוש קטיף והשלמת הנסיגה מכל הרצועה (מרוב הרצועה נסוגונו ב-1994, בעקבות הסכם אוסלו) – "התנתקות" ישראל פתחה לרווחה את גבולותיה עם רצועת עזה. אילו היה זה גבול סגור, גם אז זה לא היה מצור. אבל לאורך כל אותן שנים, ישראל המשיכה להעביר מדי יום אספקה לרצועת עזה, ישראל סיפקה חשמל לרצועת עזה. גם כאשר נורו לעבר ישראל מאות רקטות ביום, ישראל המשיכה להעביר לחמאס מאות משאיות אספקה ביום, כולל של מוצרים ששימשו אותם ישירות לטרור. גם כאשר המחבלים ירו לעבר תחנת הכוח באשקלון – המשכנו להזרים להם חשמל. ישראל העסיקה עשרות אלפי פועלים מרצועת עזה.

לא היה מצור, אך היה סגר ימי, שאפילו ועדת החקירה של האו"ם לאירועי המשט הטורקי קבעה שהוא חוקי ומוצדק. סגר שמנע העברת אמל"ח כבד לעזה, שאילו הועבר, האסון שחווינו בשמחת תורה היה מתגמד לעומת מה שעלול היה לקרות.

* מה גרם לאסון – שני גורמים גרמו לאסון בבית החולים בעזה. האחד הוא שיגור רקטה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. פשע מלחמה. השני הוא ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית, המשמשת למחבלים מגן אנושי. פשע מלחמה. פשע המלחמה הכפול של הג'יהאד האסלמי הרג מאות אזרחים פלשתינאים.

* פשע מכוון? – האם הפיצוץ בבית החולים בידי הג'יהאד האסלאמי היה פשע מכוון, שנועד להסיט את דעת הקהל בעולם מהפשע הפלשתינאי נגד האנושות, בטבח ההמוני בנגב המערבי? אני מעריך שלא. שזו היתה "תאונת עבודה". אבל אין לי ספק שהם מסוגלים לכך, בלי עכבות.

* לקח דורה – בניגוד לפרשת מוחמד דורה, הילד שנהרג מאש המחבלים, שמיהרו להאשים את ישראל (אוקטובר 2000), הפעם צה"ל פעל במהירות. בתוך שעתיים דובר צה"ל הוכיח שהמחבלים הפלשתינאים הם שהפציצו את בית החולים, בפשע המלחמה הכפול שלהם – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית וירי מתוך אוכלוסייה אזרחית, המשמשת כמגן אנושי של המחבלים. אבל השקר הפלשתינאי המאשים אותנו במעשה ידיהם מתפשט בעולם. כעת, יש לצאת למתקפה הסברה בנושא, הן מצד הגורמים הרשמיים והן מצד הגורמים הפרטיים, שמובילים את ההסברה הישראלית.

* אמינות היא מקצוענות – קראתי דברי ביקורת על דובר צה"ל, שהתמהמה שעתיים עד הצגת ההוכחה, שהפלשתינאים גרמו לפיצוץ בבית החולים. לטענת המבקרים, בעידן הרשתות שעתיים זה המון זמן, ובינתיים האוייב צרב את התודעה בדעת הקהל, בעלילת הדם שהפיץ.

איני מסכים עם הביקורת. בעיניי, תגובתו של הדובר היתה מקצועית מאוד. הוא הודיע מיד שאנו בודקים את הנושא. וכעבור שעתיים כבר הציג הוכחות חותכות לכך שלא אנו אחראים לפיצוץ. בכך שהוא הוכיח אמינות, הודעותיו גם בהמשך המלחמה נתפסות כאמינות.

מה היה קורה אילו מיהר להכחיש, ואח"כ היה מתברר שזו הפצצה מוטעית שלנו? מה זה היה עושה לאמינות שלנו?

גם אילו מיהר להטיל את האשם על המחבלים ולאחר מכן היה מתברר שהוא צדק, עצם ההודעה הנמהרת הייתה גורמת להטלת ספק עתידית.

השילוב בין האמירה הראשונית שאנו בודקים את הנושא לבין הצגת ההוכחות הברורות בתוך זמן קצר, הוא השילוב המקצועי הנכון.

האספסוף שהתפרע ליד שגרירותנו בירדן וליד שגרירות ארה"ב בטורקיה, לא היה משתכנע מתגובת ישראל בין אם היא אחרי דקה, שעתיים או שבוע. קהל היעד שלנו הוא דעת הקהל בעולם החופשי והתקשורת. ואכן, בניגוד למקרים רבים בעבר, הפעם התקשורת במערב  ומנהיגי המערב הפנימו מהר מאוד את העובדות, והאמת דחקה את עלילת הדם.

אני מקווה שדובר צה"ל ערוך לתרחיש של תאונה בנוסח כפר כנא. חשוב שמקרה כזה לא ירפה את ידינו, לא יגרום לנו לעצור או להאט את תנופת הלוחמה וקו ההסברה שלנו יהיה שאנו עושים כל מאמץ למזער את הנזק האגבי ואת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, יותר מכל צבא בעולם, ובכל מקרה, מי שערך את הטבח בנגב המערבי והופך את האוכלוסייה האזרחית הפלשתינאית למגן אנושי, נושא במלוא האחריות לכל תוצאות תוקפנותו.

* מסדרון הומניטרי – אני בעד מסדרון הומניטרי בעזה. מתי? רגע לאחר שחמאס ישחרר לפחות את הילדים, הנשים, הזקנים והחולים שחטף. ניתן לאפשר מחווה הומניטרית גם תמורת ביקור של הצלב האדום אצל בני הערובה והעברת תרופות לחולים. אבל ככה סתם? ללא שום תמורה?

משבר הומניטרי בעזה יכול לשמש מנוף לשחרור החטופים. לכן, יצירת משבר כזה, היא לא רק האינטרס הלאומי שלנו, אלא היא הדבר הנכון מבחינה מוסרית והומנית.

* להגביר את הלחץ – שחרור שתי החטופות ללא תמורה (ככל הידוע) מעיד שחמאס בלחץ. לכן, יש להגביר את הלחץ ובשום אופן לא לדבר על עסקת שחרור אסירים. לא רק הממשלה, אלא חשוב שגם החברה לא תפעיל לחץ נוסח הלחץ שקדם לעסקת שליט.

* מטרת העל – האלוף (מיל') צ'ייני מרום אמר בערוץ 12 ש"אין ספק שמטרת העל של המלחמה היא החזרת החטופים." יש ספק. אין ספק שהחזרת החטופים היא מטרה קדושה ואחת המטרות החשובות ביותר של המלחמה. אבל מטרת העל של המלחמה צריכה להיות שלעולם לא יקרה עוד 7 באוקטובר. לכן, המטרה היא מיטוט וריסוק חמאס.

* השכם להורגו – הלקח מס' 1 ממתקפת התופת של חמאס, הוא שאת חיזבאללה עלינו להדביר לפני מתקפת הפתע שלו, שתהיה קשה ועקובת דם לאין ערוך מזו של חמאס. לאו דווקא, עכשיו, בזמן המלחמה, כאשר חיזבאללה בכוננות ואין לנו אפקט הפתעה. אבל אסור להשתהות. אסטרטגיית ההתמכרות לשקט – תורת הביטחון של נתניהו, קרסה בשבעה באוקטובר. כעת עלינו לחזור לאסטרטגיה של מתקפת נגד מקדימה. הקם להורגך – השכם להורגו.

* שתי זירות – התשובה לשאלה האם חיזבאללה תפתח חזית שנייה, היא שחיזבאללה כבר פתחה חזית שנייה. ישראל נלחמת כעת בשתי זירות.

* טירוף מערכות – ברשתות מתנהל, בעיצומה של המלחמה הקשה, קמפיין פוליטי להדחת ראש הממשלה, רצה עצומה הקוראת לכך, מופצת כרזת זוועה של דם על פניו של נתניהו (מה יהיה בכרזה הבאה? תמונה שלו במדי SS?) לא ייאמן כמה הזויים האנשים. הרי זה טירוף מערכות. אנחנו במלחמה, אם לא שמתם לב. מלחמה קשה ואכזרית. 1,400 ישראלים כבר נהרגו. בנינו נלחמים שכם אל שכם, שמאלנים עם ימנים, חילונים עם דתיים, "אנרכיסטים" עם "משיחיסטים", "פריבילגים" עם "מיסיונרים". הם מוכנים למסור את חייהם זה למען זה. איך זה יתכן שבשעה כזו אנשים בתוכנו דגים במים עכורים, עוסקים בעסקנות קטנה?

אנחנו במלחמה. לא מדיחים ראש ממשלה במלחמה. לא מפילים ממשלות במלחמה. לא מתעסקים במשברים קואליציוניים במלחמה. לא מפלגים את העם במלחמה. במלחמה עלינו להתאחד לאגרוף קפוץ שיהלום בכל העוצמה באוייב. האוייב אינו ביבי, אינו השמאל ולא הימין. האוייב הוא חמאס. ה"אנחנו" אינו מחנה, אינו מפלגה. ה"אנחנו" הוא עם ישראל.

יתכן שהקמפיין הזה אינו אמיתי, אלא פעולת סייבר של בוטים איראנים. אך גם אם כך הדבר, העובדה שרבים משתפים אתו פעולה – מבישה.

עוד נבוא חשבון עם נתניהו ועם האשמים במחדל. יהיה זה אחרי המלחמה ולא דקה אחת לפני כן. במלחמה הזאת אין "מאמץ עיקרי". יש מאמץ אחד. לנצח את האוייב. כל הסחת דעת לפוליטיקה קטנה היא חבלה במאמץ המלחמתי. רק האוייב נהנה ממנה.

* לא הועברו כוחות – בימים הראשונים אחרי השבת השחורה הופצה טענה שיישובי הנגב המערבי הופקרו כיוון שהכוחות הועברו ליהודה ושומרון. האמירה הזאת מקוממת. אין אזרחים סוג ב'. דמם של האזרחים ביהודה ושומרון אינו סמוק פחות מדמִי, מדמך, מדמם של תושבי הנגב המערבי. חובתה של המדינה וחובתו של צה"ל להגן על אזרחי ישראל באשר הם, ולהקצות לכך כוחות על פי הערכת מצב, שעלולה להיות שגויה. ואם היתה הערכת מצב שגויה, וגם אם היתה הרת אסון, עדין אין לכך שום משמעות פוליטית, השונה מהזזת כוחות מגבול לבנון לגבול עזה ולהיפך. ואם יש התרעה ביהודה ושומרון, נכון לתגבר שם כוחות.

אולם מסתבר, שהכל פייק ניוז. לא היה שום דילול כוחות בגבול עזה ושום הזזת כוחות ליהודה ושומרון. יוסי יהושע, הפרשן הביטחוני של "ידיעות אחרונות", שהוא עיתונאי מקצועי, אמין וביקורתי, צייץ: "צה"ל לא שינה את היקף הכוחות בעזה מאז 2020. להיפך, בתקופה האחרונה גדוד נח"ל החליף את היחס"ר הבדואי, והוא גדול הרבה יותר. לא העבירו גדוד והעבירו לאיו"ש בגלל האירועים האחרונים."

* מי דקלם – מי אמר שביידן סנילי? מי אמר שביידן לא כשיר? מי דיקלם את השקרים של טראמפ? "סליפי ג'ו" עאלק.

* במה הוא מתעסק – הישראלי הראשון שסאדאת פגש בהגיעו לנתב"ג היה רחבעם עמיר, ראש הטקס במשרד החוץ. עמיר נכנס למטוס ויצא לצידו של הנשיא סאדאת. הוא ליווה את סאדאת במדרגות כבש המטוס אל ראשי המדינה שהמתינו לו שם. ומי ממנהיגי המדינה היה הראשון ללחוץ את ידו? שמא מנחם בגין, המנהיג הישראלי השותף שלו להובלת השלום? לא. היה זה הנשיא קציר. למה? זה הפרוטוקול. ראש המדינה מקבל ראשי מדינות. וראש המדינה הוא הנשיא. נשיא מקבל נשיאים. על פי הפרוטוקול והנוהג, הנשיא הרצוג היה צריך להיות הראשון ללחוץ את ידי הנשיא ביידן. אבל נתניהו נדחף בראש כדי להיות מקבל פניו הרשמי של נשיא ארה"ב.

אפשר לטעון כלפיי, אולי במידה רבה של צדק – מה אני מתעסק בקטנות? זה מה שחשוב בזמן מלחמה?

טענה צודקת בהחלט. אבל היא צריכה להיות מופנית לנתניהו. כי הוא לא התבלבל. הוא פעל במודע. התמונה מראה בבירור כיצד נתניהו שולח את ידו ודוחק אחורה את הרצוג. כלומר מי שמתעסק בקטנות האלה בזמן מלחמה, הוא מי שאחראי לעסוק אך ורק במלחמה. ובמה הוא מתעסק...

* דמוקרטיה במלחמה – שר הביטחון מוסמך, על פי החוק, לסגור בשעת חירום כלי תקשורת הפוגעים בביטחון המדינה. למה דווקא שר הביטחון? כי החוק מסמיך סגירת עיתון רק בשל פגיעה בביטחון, על פי חוות הדעת של גורמי הביטחון. כמובן שאין הכוונה להבעת דעות, מקוממות ככל שתהיינה.

כעת קרעי דורש את הסמכות הזאת. למה קרעי? כי הוא שר התקשורת. אבל העניין כאן אינו התקשורת אלא הביטחון. שמא הוא רוצה להשתמש בסמכות הזאת לאו דווקא כדי לסגור כלי תקשורת הפוגעים בביטחון?

איני חושד בכשרים. קרעי הוא עוכר התקשורת-החופשית בלי קשר למלחמה. מיום כניסתו לתפקיד, כל מרצו מופנה להרס התקשורת החופשית. כעת הוא רוצה לנצל את המלחמה כדי לממש את זממו. אסור לאפשר זאת. אני מקווה ששרי המחנה הממלכתי יבלמו את היוזמה הזאת.

אנחנו במלחמה. אך אנו דמוקרטיה במלחמה. אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת. לא הכול מותר בדמוקרטיה ויש לקבוע גבולות גם לחופש הביטוי, אם יש סכנה לדמוקרטיה. לא כל שכן בשעת חירום. ודאי שבזמן מלחמה, המגבלות גדולות יותר.

אך גם במלחמה, יש לשמור על הדמוקרטיה ולא להשבית אותה. תמיכה בחמאס – לא. תמיכה בטבח – ודאי שלא. מי שמביע תמיכה בגורמים האלה, הדמוקרטיה צריכה להתגונן מפניו ולסתום את פיו. יש לנקוט נגדו בצעדים פליליים. אבל מי שמתנגד לפעולה הישראלית, להיקפה, לשיטותיה – יש להגן על זכותו לעשות כן. גם אם אלו דעות מקוממות. גם אם הן מרתיחות את הדם. מי שמביע סולידריות עם מחבלי חמאס – חופש הביטוי אינו צריך לסבול זאת. מי שמביע סולידריות עם האוכלוסייה בעזה – חופש הביטוי צריך להגן עליו.

כאשר ח"כ מאשים את ישראל שהיא הזמינה את האלימות כדי לבצע את הפתרון הסופי לפלשתינאים – זו אמירה בלתי נסבלת. טוב עשתה ועדת האתיקה שהרחיקה את עופר כסיף המנוול לחודש וחצי ושללה ממנו שכר ל-11 יום. היא מתחה למקסימום את סמכויותיה, בצדק. לדעתי, במקרה הקיצוני הזה, יש להעמידו לדין והחסינות אינה צריכה לשמש לו עיר מקלט להסתה נוראית. כך נוהגת דמוקרטיה מתגוננת. אילו הסתפק בביקורת על עוצמת התגובה הישראלית, אפשר ורצוי היה לתקוף אותו בחריפות על דבריו, אבל לא לפגוע בזכותו לומר אותם.

יש לשמור על הגבול העדין בין הגנה על הדמוקרטיה בזמן מלחמה לבין ניצול המלחמה לפגיעה בדמוקרטיה. זה האיזון העדין של דמוקרטיה במלחמה.

* תעלול היח"צ של מוקיון הטיקטוק – אז מה עושה ראש הכנופייה בזמן מלחמה, כאשר ערביי ישראל מבריזים לו ולא מספקים לו את "שומר החומות 2" שלו הוא השתוקק? השרלטן מזמין עיתונאים לחלוקת נשק לחרדים באלעד. הוא מצטלם מחלק את כלי הנשק. הצילומים מסתיימים. העיתונאים הולכים. ויאללה, חבר'ה, תחזירו את הנשקים. והם מחזירים. במקרה היה מישהו שצילם את הביזיון. כיתות הכוננות משוועות לכלי נשק. כל קנה יכול להציל חיים. אבל ראש הכנופייה, השר ל"ביטחון" לאומני, מוקיון הטיקטוק, משתמש בכלי נשק לתעלולי יח"צ סוג ז'. מי המופקר שצירף אותו לממשלה? ולמה הוא עוד לא חטף בעיטה בתחת?

* למנף את המומנטום – יום לפני מתקפת הטרור, המפלגות החרדיות עוד איימו במשבר קואליציוני אם לא יחוקקו חוקי ההשתמטות. רעידת האדמה שטלטלה את כולנו לאל פסחה גם על הציבור החרדי. אלפי חרדים מבקשים כעת להתגייס לצה"ל. תינוקות שנשבו מחלצים עצמם מהשבי, ותוך צפצוף על רבניהם הם נשמעים לצו מצפונם ועל פי עקרון הסולידריות היהודי. חשוב למנף את המומנטום ולגייס אותם. הלוואי שבאמת מתחולל פה שינוי עומק.

* ביד הלשון: השבת השחורה – מתקפת התופת של חמאס בשמחת תורה והטבח ההמוני ביישובי הנגב המערבי קיבלה בפי רבים את הכינוי "השבת השחורה".

השבת השחורה המקורית היתה לפני 77 שנים, ב-29 ביוני 1946. בשבת הזו התקיף שלטון המנדט הבריטי את היישוב היהודי בארץ ישראל, אסר את מנהיגי היישוב, הטיל עוצר על הערים הגדולות ועל קיבוצים ומושבים רבים וערך חיפושים מבית לבית אחרי נשק בלתי לגלי. בקיבוץ יגור התגלה סליק גדול של "ההגנה".

אורי הייטנר

* * *

הרצל חקק

הספד לזאב וזהבה האקר

אנו חולקים היום כבוד אחרון ליקירינו זאב וזהבה האקר. השם שלהם תמיד נקשר בתוכנו למקום שהיה לב חייהם – הקיבוץ בארי. באר מים חיים. מן הבאר הזאת שאבו את אהבת הארץ שלהם, את החלוציות שלהם. בארי היתה המולדת הפנימית.

יש קשר בלתי ניתן להפרדה בין האדם לבין נופי החיים שלו. חכמינו ידעו שיש קשר עמוק בין האדם לבין המקום שחי בו, שגדל בו, שתרם משאביו למענו. בארי אכן היה המקום שהכיל בתוכו את מסלול החלומות של זאב וזהבה האקר. במקום הזה ולמקום הזה – אלה היו החיים שלהם – וכך גידלו את הילדים שלהם – בארי סימן את כיוון הצמיחה, את דרך החיים.

הפסוק שאומר זאת יותר מכול נמצא במסכת תענית דף י"א  –  "ושמא יאמר אדם – 'מי מעיד בי' – אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו. שנאמר – 'כי אבן מקיר תזעק  וכפיס מעץ יעננה.'

מי ששמע את זאב וזהבה ידע תמיד מה מקורות ההשראה שלהם, איזו אווירה הם נשמו, מה הם רצו להנחיל לדור הבא. הילדים של זאב וזהבה ינקו את רוח המולדת הזאת – הם הרגישו את האהבה של אבא זאב ואמא זהבה בכל העוצמה. ראו לפניהם דוגמה אישית – הורים שיש להם אידאלים – הורים מלאי אהבת הארץ שתורמים לקיבוץ, שהצלחת הכלל חשובה יותר מכל, גם מהצלחת הפרט. בעיני ילדיהם – היו זאב וזהבה מושא להערצה, לאהבה. דרך חיים שיש ללמוד ממנה.

אבא זאב התורם כל משאביו להצלחת הקיבוץ, להצלחת הגידולים בשדות. אימא זהבה שתורמת למפעלים של הקיבוץ. שעושה הכול באמת ובאמונה. הדוגמה האישית הזו היתה נר לעיניהם של כל הנכדים. השיחות שלהם עם הנכדים העידו כמה חשוב להם לשתף את הנכדים במעשיהם, להתעניין במה שעובר על הנכדים, לייעץ להם, לתרום להם מניסיונם האישי. הנכדים חשו שיש תכונה שממש זוהרת מהאישיות של הסבא והסבתא זאב וזהבה – הם ראו לפניהם

טוב לב שאין כדוגמתו, לב זהב. חושים יצירתיים. מחשבה פורצת דרך. זהבה הוכיחה זאת ביצירה הלא פוסקת – זה התבטא בעציצים, בטיפוח הגינה, בעיצוב סבונים מיוחדים, כלים מחימר. הנכדים ידעו שזאב וזהבה הם דוגמה לחיים, שיש בהם רצון לתת, ליצור כדי להאיר את החיים.

הקשר של הסבא והסבתא עם הנכדים היה סיפור שאין כדוגמתו – שיחות שיש בהן הזדהות עם הנכדים, מעורבות בחייהם, עצות, הנחלת טיפים מניסיונם האישי. הנכדים לא שוכחים שהסבא והסבתא דאגו לברך כל אחד ביום ההולדת, לפנק אותם במתנות. לתת להם יחס אישי.

וכמובן, הקשר של הילדים להוריהם העיד על כך – המסירות של זאב לילדיו, הקשר של זהבה לילדים. מרים הבת חשה שאימה הייה לא רק אימא אלא החברה הכי טובה. שעות של שיחות נפש, כמה שיחות ביום. המחסור הזה שנוצר – את זה קשה למלא.

הכאב נורא, כי המקום שאותו אהבו הוכה במכת גרזן באותה שבת שחורה. לרגע חשנו שזה פוגרום – כמו שחשו יהודים בגולה. בחודש תשרי של שנת תרס"ד – לפני 119 שנים – כתב ביאליק את "בעיר ההריגה", שירו המחריד על פוגרום קישינב. השיר נפתח במילים –

"קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת,  וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת."  והשורה הזועקת מכולן היא  "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה, וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט." 

אנו כאן כדי לחלוק להם כבוד אחרון – כדי ששוב נראה את השמש הזורחת, את השיטה הפורחת. שנדע להמשיך את דרכם של החלוצים זאב וזהבה – לומר להם – המקום שלכם, המולדת שלכם ימשיכו לפרוח. ושורת סיום – זו אהבה ללא קץ – ועל כך נאמר – בחייהם ובמותם לא נפרדו. הרוח שלהם תישאר, ממנה לא ניפרד.

התחלנו בפסוק – כי אבן מקיר תזעק. כן, האבן הזאת מן הקיר עדיין זועקת!

במסכת תענית, דף ה', עמ' ב', אנו מוצאים את רב נחמן נפרד לשלום מרב יצחק המבקש את ברכתו, וכך רב יצחק אומר לו:

"משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא

ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו.

אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו – וכשביקש לילך אמר:

"אילן, אילן, במה אברכך?

 אם אומר לך – שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין.

שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה.

שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך – יהיו כמותך."

מסיים רב יצחק את ברכתו לרב נחמן:

"אף אתה – במה אברכך?

אם בתורה, הרי תורה,

אם בעושר, הרי עושר,

אם בבנים, הרי בנים.

 אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך."

אף אתם זאב וזהבה –

אם במעשים, אם ביצירתיות, אם בצדקה וחסד

בכול הייתם מבורכים

נברך אתכם שהמורשת שלכם תעבור לצאצאיכם, כל נטיעות שנוטעים מכם יהיו כמותכם.

הרצל חקק

* * *

עדינה בר-אל

1. פרויקט ההצלה של עוז דוידיאן

עוז דוידיאן, בן מושב פטיש וחבר מושב מסלול, הפגין עוז מיוחד במינו, כאשר נכנס עם הטנדר שלו מעל עשר פעמים אל שדה הקטל בו נערכה מסיבת הצעירים ברעים, ופינה רבים ככל האפשר לשני המושבים הללו.

עוז דוידיאן הוא בן למשפחה שורשית וענפה במושב פטיש. אביו אברהם, יליד כורדיסטן, הגיע עם משפחתו בגיל צעיר לפטיש. הוא נשא לאישה את רות הירושלמית לבית זאדה, שהצטרפה אל שבט דוידיאן במושב. לשניים נולדו שמונה ילדים, ביניהם עוז יליד שנת 1971.

מזה עשרים וחמש שנה מתגורר עוז במושב מסלול, הסמוך למושב פטיש. הוא נשוי לליאת, עובדת סוציאלית, אב לארבע בנות, כשהקטנה ביניהן היא בת שנתיים.

"הוריי טיפחו משק חקלאי," מספר עוז. "אבי ז"ל ואמי תבדל"א היו אנשי אדמה הלכה למעשה. גידלנו במשק ירקות והיתה לנו רפת של פרות חולבות." לשאלה אם הוא עזר במשק בילדותו ובנעוריו הוא עונה: "ברור. השקיתי את הגידולים בשטחים וחלבתי פרות במשך שנים. גם עזרתי להכין אוכל לפרות," הוא מוסיף, "כי באותו זמן לא היו מרכזי מזון לרפתות, וכל משק היה מכין מזון לפרות שלו."

שירות במשטרה ולימודים

עוז למד בבית הספר היסודי והתיכון של המועצה האזורית "מרחבים". עם סיום לימודיו הוא שירת בצבא ואחר כך התגייס למשטרה. "הייתי במודיעין בעזה ואחר כך במשמר הגבול. לאחר הסכם השלום עם הפלסטינאים יצאנו מעזה ואני עברתי לשרת בגוש קטיף." במקביל לשירות שלו עוז השתלם בלימודים גבוהים. "כאשר הייתי בעזה למדתי במקביל באוניברסיטת באר שבע בחוגים להיסטוריה והמזרח התיכון. כמה שנים אחר כך למדתי משפטים ברמת גן." עוז סיים את לימודיו ונעשה עורך דין. הוא עזב את המשטרה בשנת 2008 והתמחה בסנגוריה הציבורית במשרד המשפטים.

"התמחיתי בתחום הפלילי ובדיני התעבורה. אני עובד עתה כעורך דין ועומד לסיים את התואר השני במשפטים במכללת 'שערי משפט'. לפני שנתיים וחצי, ביולי 2021 זכיתי במכרז וחזרתי לשירות המדינה." הוא מספר. "אני עובד ב'רשות הבדואים' בתפקיד איש צוות משא ומתן באגף ההסדרה של רשות הבדואים. במסגרת תפקידי זה יש לי טנדר 4X4 עם ארגז. זה הרכב ששירת את חילוץ הצעירים משתתפי המסיבה ברעים. 

הכרת השטח והחילוץ

מסתבר שעוז מכיר היטב היטב את השטח בזכות כמה גורמים. "בתחילת שנות ה-90 הקמנו, אני ואבי ז"ל, חווה חקלאית בין מושב פטיש לקיבוץ רעים. החווה נקראת על שם אבי 'חוות אברהם'. גידלנו שם כבשים ובקר לבשר. אני מכיר את השטח על בוריו, כי ממש הלכתי שם עם הכבשים ברגל. לכן אני מכיר את כל הדרכים ואת כל המובלעות." לאחר פטירת אביו לפני כעשר שנים, עברה החווה, שיש בה עדר בקר, לניהולם של אחותו וגיסו, דקלה ועופר חביביאן.

"באותו יום שבת, החל מן השעה שש ועשרים, החלו להפגיז אותנו בטילים ברמה שלא היינו רגילים אליה." מספר עוז. "בהתחלה לא ידענו שיש גם התקפת מחבלים. הניצולים הראשונים שהצליחו לברוח ברכב או ברגל, הגיעו לחווה שלנו, הקרובה מאוד למקום המסיבה. ואז גיסי התקשר לאחותי ואמר לה שקרה פה אירוע עם פצועים רבים וניצולים. הוא ביקש ממנה להתקשר לכל בני המשפחה, לקרוא למי שיכול לבוא לעזור. אחותי שלחה לנו הודעה בקבוצת הווטסאפ של המשפחה, וכל האחים, האחיות, הדודים שלי, וכל מי שיכול היה הגיע והתחיל לחלץ את האנשים מן החווה."

עוז בעצמו לקח את הטנדר שלו ונסע בדרכים המוכרות לו היטב אל מקום האירוע כדי לחלץ אנשים.

"המראות היו קשים ביותר." הוא מעיד. "היו במקום רק ניצולים ומחבלים, לא היו חיילים. תוך כדי החילוץ והפינוי פותחים עלינו המחבלים באש מכל הכיוונים. בתחילה הובלתי אנשים לחווה או לרכבים שעמדו בדרך. נכנסתי שוב ושוב כדי לחלץ. נכנסתי לשטח כעשר או חמש עשרה פעמים. פיניתי בכל פעם אנשים רבים ככל האפשר, עשרות בבת אחת. הם נדחסו בקבינה ובארגז האחורי. אחזו בחלונות המכונית, עמדו צפופים על המדרגות, היו על גג המכונית ועל מכסה המנוע. ככה הובלנו אותם, העיקר להציל כמה שיותר אנשים מן התופת הזו."

במושב פטיש ובמושב מסלול

עוז החל לפנות אנשים למושב פטיש. "בתחילה הורדתי כמה מהם בבית של אימא שלי ושל קרובי משפחה נוספים. גם אחי והדודים שלי הורידו אותם בבתים פרטיים. לאחר מכן התארגנו לשכן אותם בבית העם. וכאשר בית העם של מושב פטיש התמלא, הסענו אותם למושב מסלול הסמוך. הם היו המונים, מיספר שלא נתפס. ראש המועצה שי חג'ג' וסגן ראש המועצה ארמי פרג' הגיעו לשם והביאו ציוד, עזרה ראשונה וכן אוטובוסים. בשלב זה התחילו לפנות את הצעירים באוטובוסים למקומות בהם יוכלו לפגוש את בני משפחותיהם. ויש לזכור שהיו פצועים רבים מאוד בין הניצולים. כולנו היינו בהלם אבל השתדלנו לארח אותם ולעזור להם עד הלילה וגם למחרת, ביום ראשון."

סיפורי גבורה

עוז מעיד על השוטרים שפעלו בעת הזאת: "הם היו גיבורים, נלחמו עד טיפת הדם האחרונה. אחד מהם היה חברי, מפקד תחנת שגב שלום, ניצב משנה איציק בזוקה שווילי. הוא הסתער שם, נכנס לחלץ עם רכב ממוגן. ירו עליו טיל והרגו אותו. הוא אחד הגיבורים, וכמובן לא רק הוא. כל השוטרים נלחמו, ואיתם חיילים בודדים. רבים מאוד מהם נהרגו." הוא אומר בקול חנוק.

"באחת הנסיעות שלי בשטח, במהלך החילוץ, פתאום ראיתי רכב לבן קטן נוסע בשטחים." מספר עוז. "בהתחלה חששתי שאלו מחבלים, אבל כשהתקרבתי לרכב ראיתי את הנהג – זה היה האלוף במילואים יאיר גולן. שאלתי אותו מה  הוא עושה פה, והוא ענה לי: 'באתי לחלץ.' התחלנו לחלץ יחד, כאשר אנחנו מאבטחים אחד את השני. הוא הוציא צעירים מתוך סבך השיחים, העלינו ניצולים לרכב שלו, והוא פינה אותם משטח המסיבה. כל זאת בזמן שיש עדיין מחבלים באזור. גולן לא עזב את השטח אלא חזר אחר כך לחלץ ולפנות ניצולים נוספים. כולנו עבדנו כמו מכונות, מכוונים מטרה. אבל זה לא מובן מאליו שאלוף במילואים יעשה זאת. הוא הגיע מן המרכז במדים ועם נשק, לא שאל שאלות, אלא מיד פעל. הוא חייל אמיתי."

קשר עם הורי הניצולים

קשה להאמין, אבל תוך כדי עבודת החילוץ הקשה והובלת הניצולים למקום מבטחים, חשב עוז גם על ההורים שלהם. "כאשר התרחקנו ממקום הסכנה לכיוון המושבים, הצעתי לצעירים לקחת את הטלפון הנייד שלי, להצטלם בתמונת סלפי ולשלוח להורים. כיוון שהם היו רבים מאוד, יכול היה כל אחד לעשות זאת במהירות, רק להצטלם ולומר לאימא ולאבא 'אני חי'." והפעולה הזו היתה חשובה ביותר מבחינה נוספת – עצם פרסום מספר הטלפון של עוז, התאפשר להורים רבים וגם לניצולים לשלוח לו את המיקום המדויק של חבריהם שנשארו בשטח. "ככה יכולתי למצוא ניצולים בתוך הסבך, בקקטוסים, בין הקוצים שם."

החזיר את הבן לאב

ונסיים בסיפור מרגש שעוז מספר: "כשהגעתי לשטח באחת הפעמים, ראיתי אדם די מבוגר נוסע לבדו ברכב אדום ליד מקום האירוע. שאלתי אותו מדוע הוא כאן והצעתי לו לנסוע לכיוון המושב למקום מבטחים. אבל הוא ענה לי: 'יש לי בן אחד, והבן שלי היה פה במסיבה. אני לא יכול לחזור בלעדיו." הסברתי לו שיורים כאן וזה מסוכן מאוד. והוא אמר: 'לא אכפת לי. הבן שלי הוא כל מה שיש לי.' נקרע לי הלב," מעיד עוז, "ואז אמרתי לו: 'חכה לי פה, אני נכנס להוציא אנשים ואחזור אתם. יכול להיות שהבן שלך יהיה ביניהם.' הוא חיכה. ובאמת כשחזרתי, ראיתי פתאום שהבן שלו קופץ עליו."

לסיום, שמו של עוז כל כך מתאים לו. איש אמיץ, בעל תושייה ובעיקר בעל לב. אבל נראה לי שלא רק עוז ראוי לכל שבח, כך גם בני משפחתו הנפלאים שהיו עימו כל העת. ובעצם כל אנשי שני המושבים – פטיש ומסלול. כך שעוז צמח על קרקע פורייה, נחל ממשפחתו ומסביבתו ערכים חשובים, אנושיים. וזאת בניגוד גמור לבני העוולה שהגיעו לרצוח ולחלל את כבוד האדם.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1304, 19.10.2023

2. דוד רוזנברג – מתקפה במקום רכיבה

דוד (דייב) רוזנברג יצא בשבת בבוקר לרכיבה על אופניים באזור קיבוץ בארי ונקלע לסכנת מוות. הוא ניצל בנס במתקפת ירי ורימונים. בדרכו חזרה הוא עזר לפנות שלושה פצועים.

דוד (דייב) רוזנברג ממושב ניר ישראל היה רגיל מדי שבת בבוקר לרכב עם חברים על אופניים באזור קיבוץ בארי. (על מסעם בארה"ב ראו: "חדשות בן עזר", גיליון 1863, 17.7.2023).    

בשבת ה-7 באוקטובר הוא קבע עם חברו בועז אדר, שמתגורר בגני תקווה, להיפגש בשעה רבע לשבע ליד בארי, כדי להתחיל לרכב על אופניים בשבילים שם. הוא לא העלה בדעתו שיום שבת זה יהיה שונה לגמרי ממה שתכנן. להלן סיפורו:

"יצאתי בנס. כרגיל יצאתי עם האופניים בתוך האוטו לכיוון בארי בשבת מוקדם בבוקר. בועז חברי נסע אחריי באוטו שלו. פתאום התחיל כל הבלגאן עם רעש עצום, ראינו טילים עפים בשמיים וברדיו שמענו את ההתראות. שנינו שוחחנו בטלפון והחלטנו שלא נרכב היום, אלא נסתובב וניסע הביתה.

בועז נסע, אבל אני הייתי די קרוב לבארי. בכניסה לקיבוץ עלומים ראיתי מיגוּנית, רכב משטרה עמד לידה ושוטר יוצא ממנו ונכנס למיגונית. החלטתי שגם אני אסתתר ואחכה קצת יעבור הזעם, למרות שברגע זה לא היתה התראה ספציפית למקום בו היינו. נכנסתי למיגונית וכמה דקות אחרי זה הגיעו הרבה מכוניות מהדרום, מאזור רעים. (אז לא ידעתי כלל שהיה שם פסטיבל). המכוניות עצרו, והנוסעים יצאו מהן ורצו אל המיגונית כאילו הם בורחים ממשהו, (ואחר כך הסתבר שהם ברחו מתופת נוראה שהיתה במקום המסיבה שלהם). המיגונית התמלאה עד אפס מקום. היה צפוף מאוד מאוד, וחלק מהאנשים נשארו בפתח, כי לא הצליחו להיכנס. 

התקפה במיגונית

בתוך המיגונית, קרוב לפתח, יש בכניסה חצי קיר. עמדתי מאחוריו וזה מה שהציל אותי. כמה דקות אחרי זה התחילו יריות מקרוב. לא ידענו מה קורה, מישהו אמר שזה צה"ל, אבל היריות התחזקו ואז הם התחילו לירות מן הפתח ממש פנימה, לתוך המיגונית.

אנשים שהיו בעיקר בפתח נפגעו מהיריות, ואז נזרק פנימה רימון. ראיתי את הרימון בפינה רחוקה ממני. הוא התפוצץ, היה רעש נורא. המשיכו לירות, ואז זרקו עוד רימון. ראיתי גם את הרימון הזה, התכופפתי, חיכיתי לפיצוץ, אבל הרימון השני לא התפוצץ למזלנו. היריות נמשכו כל הזמן, עד שבאיזה שהוא שלב הן נפסקו.

חיכיתי עוד כמה דקות ויצאתי החוצה. עברתי על פני מישהו ששכב פצוע על המדרכה. ראיתי אפוד עם מחסניות שהיה זרוק בתעלה בצד הדרך ליד המיגונית, והוא כיסה איזה שהוא רובה, כנראה קלצ'ניקוב.  שני שוטרים עם אקדחים יצאו מאחורי מכוניות ששימשו להם מחסה. אחד מהם צעק לי: 'אם יש לך אוטו, סע, תברח מפה.' רצתי אל אוטו שלי, התיישבתי בפנים והתחלתי להניע אותו, אבל אז הבחנתי שאין ידית הילוכים. כדור שנכנס כנראה העיף אותה. לכן לא הצלחתי להוציא את האוטו ממצב 'פארק' למצב 'דרייב'.

פינוי פצועים

יצאתי מהאוטו ואמרתי לשוטר, שאני לא יכול להזיז את האוטו. והוא ענה לי: 'תשמע, יש פה אוטו שהמנוע עובד. (הצעירים שבאו מהדרום יצאו מן האוטו ומתוך בהלה השאירו אותו דלוק).  קח אתך כמה פצועים לבית חולים.' העמסנו שלושה פצועים לאוטו – שניים מאחור ואחד לידי, שכבר היה ללא הכרה.

נסעתי כמו מטורף לכיוון צומת סעד במטרה להגיע לבית החולים באשקלון, אבל המשטרה כבר חסמה את הכבישים. (לא הצבא). אז פניתי לכיוון באר שבע במטרה להגיע לבית חולים סורוקה. בצומת נתיבות ראיתי באמבולנסים ורכב משטרה, והיו שם גם ארבע גופות מכוסות על אלונקות.  עצרתי ואמרתי לאנשי האמבולנסים, שיש לי באוטו פצועים וצריך לקחת אותם לבית החולים. הוציאו את השניים שהיו מאחור על אלונקות. ראיתי שלא לקחו את הבחור שהיה במושב לידי. הסתבר לי שהוא כבר מת בדרך.

חזרה הביתה

עשיתי טעות כאשר כיביתי את האוטו. לא יכולתי להניע אותו מחדש, כי לא ידעתי את הקוד. וכל הזמן הזה היו התראות של טילים. גם שם היתה מיגונית, ואני עם השוטרים, נהגי האמבולנסים וכמה אזרחים נכנסנו למיגונית. יצאנו ונכנסנו כמה פעמים לפי ההתראות, כי כיוונו טילים לעבר נתיבות.

באיזה שהוא שלב השוטרים אמרו: 'מי שיכול, שייקח רכב וייסע מפה צפונה לכיוון בית קמה, כדי לצאת מהאזור.' נראה לי שהם כבר התחילו לקבל ידיעות שיש מחבלים בכל האזור. תפסתי טרמפ עם מישהו שהיה לו מקום באוטו. ביקשתי שיורידו אותי ליד בית קמה. הייתי בקשר טלפוני עם בני טל. טל יצא מניר ישראל, הגיע לבית קמה, אסף אותי ויצאנו הביתה.

האוטו שלי כמובן נשאר שם, עם האופניים וכל הציוד. בבית הבחנתי שהגרביים שלי והסנדלים (אותם התכוונתי להחליף לנעלי רכיבה) היו ספוגים בדם של אחרים, וזה כנראה משלוליות הדם שדרכתי בהם כשיצאתי מן המיגונית ליד עלומים. היו לי גם כמה פגיעות קטנות בגוף מריקושטים של היריות, כנראה. יצאתי מזה בנס, אבל אני מזועזע מכל מה שראיתי וחוויתי. זה כל הסיפור."

הנה כי כן, כמו הצעירים שיצאו לחגוג בחיק הטבע בחניון רעים, כך גם דוד שיצא ליהנות ברכיבה על אופניו בחיק הטבע, בשבילים אשר כל כך מוכרים לו באזור בארי; וכולם נתקלו ברוע ובאכזריות במקום שיש בו  בדרך כלל שלווה וירק.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1304, 19.10.2023.

* * *

אהוד בן עזר

האספסוף הערבי הלך בעקבות הפורעים

גם ב-1921

לפני 102 שנים, ב-5 במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א – אנשי פתח-תקווה לא היו עסוקים בהפגנות נגד "ההפיכה המשטרית" אלא במלחמה על עצם קיומם. למזלם התגברו על תוקפיהם ואיבדו רק ארבעה לוחמים. אבל במנטאליות הערבית של תוקפיהם דבר לא השתנה מאז:

"הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

"יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכול. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה."

אהוד בן עזר, "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה". 1993.

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2006

2.2.06. פגישה עם אורפז בקפה יהודית למטה בגן העיר. הוא מתנצל שאין בכוחו להתראיין כי הוא מגיע להתרגשות רבה והסרעפת לוחצת על ליבו ואז הוא חוזר הביתה מותש וליבו לא עומד בכך. אנחנו מנהלים שיחה רגילה, ובסופו של דבר חבל שלא הפעלתי את המכשיר, כי הוא סיפר כמה סיפורים מרתקים.

כיצד סירב לחתום על גילוי דעת שביקשה ממנו סיהאם דאוד, לשחרור סופר ערבי בישראל, מפני שלא הסכימה להכניס אמירה נגד הטרור, יום לאחר שנזרק רימון לבית-קולנוע בתל-אביב. כיצד כתב על כך מכתב ב"מעריב", וכך עזב את החבורה, שעליה נמנה מאז מאמרו אחרי מלחמת ששת הימים ב"הארץ". ייבי עבר אז בדיזנגוף וקרא לו: "שטינקר!" – וחדלו לתרגם אותו לרוסית במוסקבה ולעשות ממנו סופר חשוב.

לימים התברר לו שתיקו נמצא בשב"כ והיו לכך השלכות על אנשים שהכיר. בנו זאביק הודח מקורס קצינים. אחת מבנותיו התאומות הועברה מבסיס המודיעין בגלילות לחיל רפואה. אסתי, החברה שלו שהיתה חיילת ב"בור", הסמיקה כשאמרה לו שהם יודעים עליו. וכיצד לא מצאו לימים את תיקו בצבא, כדי לקבל תוספות שדה לפנסיה שלו, וכיצד רובקה, שהיה איש ביטחון של הקיבוץ הארצי וגם כנראה איש הש"ב, סידר לו את האישור בשיחת טלפון אחת.

עוד סיפר על קרוב משפחה עשיר מאוד החי בארגנטינה, בן-גילו לערך, שאימו של יצחק, אסתר סגל, תמכה בו ובאימו בעיירתם, והוא זכר לה זאת, והוא התקשר ליצחק לאחר שקיבל את פרס ישראל ובירך אותו ותרם לו סכום גדול להקמת קרן על שם אימו לכל מטרה שימצא לנכון, כולל הדפסת ספריו. יצחק שומר את הקרן הזו להדפסת ספריו לאחר מותו. גי, בתו הצעירה, היא הממונה על עזבונו הספרותי וגם בעלת זכות וטו בקרן הזו.

אני הסכמתי להיות עד שלו לנושא של אי שימוש במכשירי החייאה וכדומה במצב סופני, כפי שהייתי בשעתו לאימה של ענת [איילה-אינגה פיינברג, אימה של ענת].

סיכמנו שלקראת הפגישה הבאה ארשום סידרה של נושאים שאעביר לו קודם.

7.2.06. לפני הצהריים עם אורפז בקפה "אצל יהודית" בגן העיר. אני חותם לו על טופס המייפה שני עדים, הראשון הוא רופאו, להמליץ שלא לחבר אותו למכונת הנשמה וכדומה, אם הוא במצב סופני ברור.

12.3.06. חופשת פורים. עם יצחק אורפז אני יושב מעשר וחצי עד אחת בצהריים בקפה "אצל יהודית" למטה, בגן העיר, ומקליט אותו. הפעם היתה הקלטה מצויינת. הוא גם פחות התעייף, ולמעשה רקם סיפור שתחילתו במכת אגרוף על שולחן וסופו בבכי על גורל אביו בשואה, כשקרא לראשונה את שירי מכות מצריים של אלתרמן, ובין התחנות האלה נרקמים פרקים מחייו בצורה מרתקת. הוא מבקש בכל מקרה שאם אעשה ספר מהשיחות זה יהיה רק לאחר מותו. אבל אם מעלים את השיחות שכבר עשיתי על תקליטור, זה כבר למעשה מעין-ספר ואפילו חזק יותר כי שומעים אותו בקולו-הוא והכול חי מאוד ומרגש.

27.6.06. פגישה מוקלטת ממושכת עם יצחק אורפז לאחר הפסקה ארוכה יחסית. הפעם הוא עצמו מעוניין שאקליט ואין צורך לשכנע אותו. התעורר בבוקר עם חלום על אימו שהופיעה אצלו כרגיל ולא בצורה מפחידה ומאיימת. אחר כך רקם סיפור שלם שעובר לשהייתו בכפר הנוער שפייה ונמשך לרגש האשמה העמוק שלו על כך שהוריו ואחותו נהרגו כל אחד לבדו בשואה ואילו הוא ניצל.

21.11.06. לפני הצהריים עם אורפז בקפה "שיין" בפינת פרישמן ושלמה המלך. הוא אומר כי ללווייה שלו לא יצטרכו לבוא הרבה אנשים כי הוא ביקש להיקבר בשמיר, קיבוצו של אחיו הגדול ממנו, שכבר אינו מתקשר עם סביבתו, ולכן טרנזיט אחד יספיק לכל קהל המלווים ושנזכור אותו אם נטייל בגליל העליון.

13.12.06. בצהריים עם אורפז, ואחר כך מצטרפת יהודית, בקפה "שיין" הסמוך בפינת שלמה המלך ופרישמן. נהנים לשבת בשמש. אורפז מספר שוב על שנותיה האחרונות של רותי, אשתו-גרושתו האחרונה. הוא מעלה גם את זיכרו של משה הנעמי, זינגר, שחייו היו קשים מאוד בייחוד בשנותיו האחרונות. סיכמנו שימסור לי הספד יפה שכתב עליו בשעתו.

26.12.06. אחר-הצהריים מתחיל מזג-אוויר חורפי וסוער עם גשם בלתי-פוסק כפי שהבטיחה התחזית. בכל זאת אני יוצא לערב הנערך לכבוד יצחק אורפז תחת הכותרת "בין אוורבוך לבין אורפז" בבית לייוויק ברחוב דב הוז לא רחוק מכאן. יצחק בא עם בנו המבוגר זאב, שהוא כבר מעל לחמישים, וסבא לעצמו ועושה רושם טוב מאוד, דומה קצת לאמנון רובינשטיין.

מנחה יאירה גינוסר. נורית גוברין פותחת בהרצאה "מתל-אביב לבסרביה – ובחזרה", וכדרכה נותנת סקירה ביוגראפית וספרותית מהימנה על יצחק. היא מציבה את יצחק בתוך כמה משמרות של סופרים. בני-גילו וגם הצעירים ממנו.

אחריה אני מדבר על "סיפורה של ידידות". מתחיל ב"על חודו של כדור", "נמלים" ו"עור בעד עור" שמסמלים את המעבר של יצחק מדור סיפורי "השבוי" לדור שבו רואים את הערבי כסיוט קיומי. אחר כך אני מרחיב את הדיבור על פנחס שדה ואורפז, שעזב את שדה לאחר שהתאכזב ממנו ואילו אני עדיין הייתי תחת השפעת שדה. וכיצד כאילו שניהם התחרו על ענייני בהם. אורפז היה נדיב ממני כי למרות שזנח את שדה שב והתקרב אליו באחרית ימיו. אני מציג את עצמי כאדם וכסופר לא רוחני, ולכן חיפשתי תמיד קירבתם של דמויות שאפשר להעריץ אותם ולהיות מושפע מהם, אם כי לא בכתיבתי הספרותית. מספר על הידוק הידידות בתקופת גירושיי מענת, כאשר הייתי בא לפרוק את המועקות שלי ולא ידעתי כי הוא עצמו היה נתון אז במועקה גדולה מפי כמה. כיצד גם שדה עזר לי בשיחות באותה תקופה. מאוחר יותר באה תקופת אורפז ורותי, ואצלי יהודית. שאמרה שאינה יודעת מי מהם עשה עסק יותר גרוע ואילו אני אמרתי ליצחק, לשאלתו מה אמרה יהודית – שאינה יודעת מי משניהם עשה עסק יותר טוב!

סיימתי בסיפור על הקלטת זיכרונותיו ועל "הגלוייה" שקיבל במצרים בעת שירותו בצבא הבריטי ובה הבשורה המרה על השמדת משפחתו, וכיצד ניסה להתעלם מכך כמו בכל הווייתו הישראלית החדשה שאימץ לעצמו מאז בואו ארצה.

אחרי דיבר אורציון ברתנא אלף מילים, לדבריו, על "כעוף החול". ואחרון הדוברים היה הלל ברזל, "בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם" שעשה הבחנות מלומדות רבות ביצירותיו של אורפז והעלה על נס את צמד המילים "צליין חילוני" שאותן טבע יצחק ואשר לדברי הלל עתידות להיזכר אחריו כגיבור תרבות שהוסיף עוד נדבך לספרות ולהיסטוריה הלאומית. דניאל גלאי ליווה בפסנתר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ'

1953, בן-גוריון פורש

פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה והליכתו לשדה-בוקר, בדצמבר 1953, היתה מאורע קשה לשרגא נצר. על כוונת בן-גוריון לפרוש, ידע שבועות אחדים בטרם הכריז עליה, אך לא את הסיבה האמיתית לפרישה, וזו נודעה לו, כמו לחברים רבים, רק לאחר שבן-גוריון הביאה לידיעת הציבור. שרגא העריך את הליכת בן-גוריון מראשית הממשלה – כאסון למדינה, ולא ראה מי יוכל להנהיג את העם במקומו. אך כל הלחצים שהופעלו על בן-גוריון, מתוך המפלגה, להימנע מצעדו זה, לא עזרו.

ביום שישי בבוקר, כשהחפצים כבר היו ארוזים בביתו של בן-גוריון בתל-אביב לקראת הנסיעה ביום ראשון לשדה-בוקר, באו אל שרגא – דבורה, ואוליה קזנצ'יי [אשתו של יהושע קזנצ'יי וחברת מועצת העירייה], כשהן נוגות מאוד, ואמרו:

"מוכרחים לעשות משהו. אתה יכול למנוע את פרישת בן-גוריון!"

שאל שרגא: "מי אמר את זה?"

הסתבר כי דבורה ואוליה היו אצל פולה בן-גוריון, כנראה לפי הזמנתה, וראו את ההכנות ליציאת המשפחה לשדה-בוקר. פולה היתה אומללה מאוד. היא לא רצתה לצאת, וביקשה מדבורה שתשפיע על שרגא שיבוא לדבר עם בן-גוריון במטרה לשכנעו לוותר על הרעיון. "רק שרגא יכול למנוע את הפרישה." אמרה.

שרגא לא שמח למלא את בקשתה של פולה, כיוון שידע שבן-גוריון מתייחס ברצינות לנושא, והסיכוי להזיז אותו מהחלטתו הוא אפסי. לכן השיב שלבדו לא יוכל ללכת, ויבקש מנמיר להילוות אליו. נמיר היה בן-בית אצל בן-גוריון, וזה, במקום לומר שלום, שאל אותם:

"מה אתם עושים פה?" – ולשרגא: "מה אתה באת?"

אמר שרגא: "סתם, לשבת איתך קצת."

השלושה התיישבו במיטבח, ושרגא ניגש יש לעניין ואמר לבן-גוריון:

"אתה יודע מה שמתרחש עכשיו במדינה?"

השיב בן-גוריון: "החלטתי על כך לא אתמול ולא שלשום אלא לפני חודשים אחדים. החלטתי ללכת לשדה-בוקר לאחר שסיירתי בנגב, ראיתי היובש, ראיתי המחסור באנשים והצורך ליישב האיזור. אני רוצה לשנות כל צורת החיים שלי. לשבת בשדה-בוקר ולכתוב. אשמח לפגוש שם חברים, ומפעם לפעם אבוא לבקר פה."

הפגישה התמשכה. נמיר ושרגא ביקשו להרוויח זמן, קיוו שבינתיים יגיעו חברים נוספים לדבר על ליבו ותהיה לכך השפעה מצטברת.

במהלך הפגישה היו חילופי-דברים די חריפים. שרגא איבד לעיתים את שלוות רוחו והרים קולו. בן-גוריון ושרגא היו חלוקים בדברים לא מעטים, אבל הכול התנהל תמיד בשקט ובדרך-ארץ. עתה סבר שרגא שאם ירגז במידה שבן-גוריון אינו רגיל לשמוע ממנו, יכביד הדבר על בן-גוריון וירתיעו כי יבין איזה תוהו-ובוהו עתיד לשרור במדינה אם יפרוש.

"אתה," אמר לו שרגא, "חושב את זה להצלה שלך. אני חושב שזה יהיה אסון. בלעדיך הכול יהיה אחרת. המפלגה תהיה אחרת. הארץ תהיה אחרת. ההסתדרות תהיה אחרת. כולנו נהיה אחרים. ואני בספק אם תוביל את העם לנגב. ולא רק אני בספק, אלא כל חבריי וחבריך. לו היית אומר שאתה רוצה חופשה זמנית, זה היה דבר אחר. אבל ללכת לגמרי זה יותר מדי."

כשנמיר שמע את הדברים, הוא נעשה חיוור. אבל בן-גוריון, למרות שלא התלהב מהדברים ששמע, השיב לשרגא:

"אתה לא מבין העניין. אצלך המפלגה קודמת. אצלי עם ישראל והעלייה קודמים. באים רבבות עולים חדשים ואנחנו צריכים למצוא להם מקום."

שלוש שעות ארכה הפגישה. שרגא לא הצליח לשכנע את בן-גוריון. השלושה עברו לחדר אחר. בן-גוריון המשיך וסיפר כיצד פגש בפעם הראשונה ביהושע כהן, איש לח"י, שהתיישב בשדה-בוקר. פיתח את השקפתו בדבר יישוב הנגב. רצונו לפרוש מהחיים הציבוריים, לעבור לעבודה פיסית ולהתרכז בכתיבת ההיסטוריה למען הציבור ובייחוד הנוער.

לדעת שרגא, הפרישה נבעה משאיפת בן-גוריון לשמש דוגמה לאחרים ולמלא את חלל הנגב הריק. היו חברים שהבטיחו לו, אולי הוליכוהו שולל ואולי בכוונות טובות: "כולם יילכו אחריך" ו"כולנו נלך אחריך" – אך איש מאנשי מרכז מפא"י לא הלך אחריו.

קשה היתה על השניים הפרידה מבן-גוריון, שאמר לשרגא: "אני רואה שאתה מתנגד לפרישתי. אתה עקשן. אבל אתה לא מבין בזה. עוד ניפגש."

כשיצאו מהשיחה אמר נמיר לשרגא שהוא לא היה מעז לדבר אל בן-גוריון בלשון בה השתמש שרגא. נמיר, לדברי שרגא, היה מקשיב בדרך-כלל בנימוס למדברים עימו, מעיר הערות לעניין, בצורה מסודרת. אבל עתה אמר לשרגא:

"תאמין לי, אילו היית מדבר איתי כך, הייתי זורק אותך מהחלון. אתה העזת ללחוץ את בן-גוריון לקיר!"

השיב שרגא: "נמיר, הבט, שנינו הגענו ארצה כמעט בזמן אחד. שנינו עברנו דרך של שנים. אתה איש נבון. אתה יכול לתאר לעצמך איך תיראה המדינה, ההסתדרות, המפלגה – בלי בן-גוריון?"

ובאותו יום ראשון בבוקר יצאו בן-גוריון ופולה לשדה-בוקר.

*

דבורה: "לעזיבת בן-גוריון לשדה-בוקר בראשונה, פולה התנגדה. אך היא לא יכלה להתנגד לבן-גוריון בגלוי. לכן היתה פונה תיכף לידידים, וכך פנתה לשרגא. היא האמינה בבן-גוריון והיתה אומרת תמיד:

"'אתם לא מכירים את גדולתו של בן-גוריון.'

"היה לה חוש לאנשים. ואילו בן-גוריון טעה בהרבה אנשים, דוגמת ישראל בר [שנאשם ונשפט לימים על ריגול]. כשהיו בעיות היתה מזעיקה לא פעם אחד מאיתנו, את שרגא או אותי, והיינו הולכים לדבר עם בן-גוריון, אפילו מאוחר בלילה.

"שרגא ועוד חברים חשבו שיוכלו להשפיע על בן-גוריון שלא יעזוב. אך כשחזר מן השיחה, כולו נרגש, אמר לי שרגא:

"'אין לי יותר מה להגיד לעם! – זה מה שבן-גוריון אמר לי!'

"זה שבר את שרגא. כולנו בכינו אז."

*

בן-גוריון ביקש לראות באשכול את יורשו בראשות-הממשלה, ואולם הרוב בצמרת מפא"י היה נגדו והכריע בעד מועמדות שרת, כי סברו שהבעיות העיקריות שתעמודנה בפני ישראל תהיינה מדיניות ולא כלכליות. בשאלה זו היה שרגא בדיעה אחת עם שני חבריו, שהיו מקורבים כמוהו לבן-גוריון, נמיר ועקיבא גוברין: "הייתי בין אלה שהציעו את ההצעה לבחור בשרת, נגד עמדת בן-גוריון."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"חדשות בן עזר" גיליון 858 מיום 22.7.13

באשה לב

"שמעתי הרבה צחוק בחדר... הספר מקסים"

אהוד יקר,

סיימתי לקרא את ספרך ["מסעותיי עם נשים"]. נהניתי הנאה מרובה. ובעיקר שמעתי הרבה צחוק בחדר והתברר שזו הייתי אני.

ולמה אני כל כך אוהבת את הספר.

לחבּר בין בתוליותו של חיימקה לבתוליותה של המדינה הצעירה, ההתיישבות בעין גדי, מעיין מים, אפיית לחם בצק, לישה, מנוש והרבה טוסיקים, הוא חיבור טבעי ומופלא. ומי שלא מבין מה עושה בספר כל כך הרבה אירוטיקה בתולית, לא מבין עד כמה זקופה אירוטית וניסית, [מלשון נס] היא תקומתנו בארצנו....

כל כך הרבה הומור והומור עצמי, באמת נהניתי מאד מקריאה כמעט בבת אחת.

הגדלת לעשות בפרק העולה מרומניה... מאיפה לך כל הז'רגון הזה? הלשון הזו הייחודית, שכבר כמעט לא שומעים אותה בארץ כי כל הרומנים התערו, ויש קללות חדשות בגרוזינית.

ספרך היה לי משב רוח ודרישת שלום מילדותי ומנעוריי אני. 

כל התקופה שאתה מתאר אותה, ראשית שנות החמישים, בעיניי היא תור זהב. וכמובן גן העדן של ילדותי ונעוריי ולכן כה מדבר אליי הספר.

וימותו כל המלעיזים והצדקנים המצקצקים בלשונם על  גסויות... הספר מקסים.

וד"ש לחיימקה שפינוזה ולאשתו.

שלך

באשה לב

* * *

עדינה בר-אל

"אין צורך לחפש 'קטעים'.

כולו כמעט 'קטע' אחד גדול"

לאהוד היקר שלום וברכה,

קראתי את ספרך החדש "מסעותיי עם נשים" באופן רצוף, וסיימתי אותו צ'יק צ'ק.

מה אומר ומה אדבר? פעם, כשהיינו קטנים, היינו שואלים מישהו שסיים לקרוא ספר: "יש קטעים?" והכוונה היתה, כמובן, לקטעי סקס. באותו זמן – כיתות גבוהות של בית הספר העממי, תחילת ההתבגרות של אז – חיפשנו "קטעים" בספרים. ומצאנו אותם גם בספריך.

בספרך החדש אין צורך בכלל לחפש "קטעים". כל כולו כמעט "קטע" אחד גדול. אז את ה"קטע" הזה שלך אני משאירה לקוראים אחרים לשפוט. למה? לא יודעת. לא נוח לי. בעיניי מצאו חן יותר ה"לא-קטעים" בספרך. שהם, ראוי לציון, מעטים יחסית. אבל אתה מתאר יפה את עין-גדי – הדרכים אליה, ראשיתה, הווי... וכן את חיפה של פעם, על נופיה, רחובותיה, בנותיה ומאפיותיה. חלק מן הדברים גרמו לי להזדהות, כמו למשל ה"דזרט קולר" שהיה גם לנו בהיאחזות גרופית בערבה. ובעניין "הקטעים", כדי שלא תגיד: "הו, תמימות קדושה!" הנה משהו מפרי עטי:

רַק אוֹתְךָ יָדַעְתִּי מִכֹּל

עדינה בר-אל

(מתוך הספר "צברית מצויה", רשפים, 1993)

"והאדם ידע את חוה אשתו" / בראשית ד, א

רַק לָגַעַת בְּךָ קְצָת,

לְלַטֵּף.

עוֹר בְּעַד עוֹר

וְכָל אֲשֶר לָאִיש

מַרְגִיש.

נַפְשִי מִשְתּוֹקֶקֶת

לָצֵאת

בְּכָל תֻּפַּי וּנְקָבַי בְּשִירָה

וְיָדִי מְלַטֶּפֶת

וַאֲנִי מֵינִיקָה וְיוֹנֶקֶת וּמְנַטֶּפֶת

וַאֲנִי כְּבָר לֹא אֲנִי

אֶלָּא אַתָּה וְעִמְּךָ.

וַאֲנִי אִמַּא אֲדָמָה וְאִמָּא אֻמָּה.

כִּי הָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְתּוֹ

וְהִיא יָדְעָה אוֹתוֹ.

וְעוֹד אֵיךְ יָדְעָה...

(עַד הַיּוֹם!)

אֵיך לְהַאֲכִיל וּלְפַנֵּק

וּלְהַחֲטִיא וּלְעַנֵּג

וּלְהַעֲבִיד בְּפֶרֶךְ

וְלִדְבֹּק בּוֹ לְבָשָֹר אָחָד

לִפְנֵי וְאַחֲרֵי כָּתְנוֹת הָעוֹר.

וַיַּרְא אֳלֹהִים כִּי טוֹב

וַאֲפִלּוּ טוֹב מְאֹד.

* * *

י"ז

מן הארכיון: 18 בדצמבר 1999

שלום רב,

קראתי בעיתונות היומית ש"ארצות הברית כועסת על ישראל יען כי מכרה טכנולוגיה צבאית לסין, בניגוד למוסכם. המדובר בטכנולוגיית יצור של טילי ה"פאטריוט".

חייכתי בקוראי את ה"הלצה" הזאת וגם נזכרתי בימים בהם רצנו כל ערב בחרדה גדולה למקלטים ובליבנו פחד אמיתי שמא ייפול עלינו אחד מטילי הסקאד ששוגרו לעברנו על ידי הצורר סדאם חוסיין ימח שמו וזכרו, ויהרגנו ויקברנו בתוך חרבות הבית. והפחד היה אמיתי. עובדה שכאשר שוגרו הטילים וקדמה להם צפירת האזהרה, מיד אחר כך קיבלנו שיחות טלפון  מקרובינו בארצות הברית שחזו על מרקעי הטלוויזיה אצלם בטיל כשהוא טס לעבר ישראל, וכן מבננו  בירושלים, להזכיר שבל נשכח לשתות מים מן המימיות ולהדק את רצועות המסכות אנטיגאז. הוא אף הציע בשיא הרצינות שאקח את כל האלבומים והתשלילים של סרטי הצילום מן הארון בפינת הספרייה למעלה, ואשימם במחסן בקומת הקרקע ולכסותם בלוח עץ, כך שאם יפול טיל על הבית ויהרוס אותו, הם יישמרו מתחת  להריסות ..ואמנם עשיתי זאת בו ביום.

זה לא היה לפני זמן רב ואני מתאר, משהו כמו תשע שנים. במידה מסויימת קיבלנו זאת בבידוח הדעת אף על פי שטילים נחתו קרוב מאד לביתנו וזרעו הרס וחרבן  וגם תבעו קורבנות בנפש.

אומרים שאפילו צרות גדולות יכולות להעלות חיוך על השפתיים. מי מבני המשפחה נכנס ללחץ מכל המצב וחרד שמא באמת נורעל על ידי פצצות גז עיראקיות, הלך והדביק בלהט רב סרטי צלוטייפ סביב כל החלונות והדלתות בבית ואף נחרד ממש כאשר רציתי ללכת לשירותים באמצע השיגור לאמור: "מה, אתה רוצה לסכן את כולנו?"

והנה ישועה מן השמיים. נתבשרנו שאמריקה של ארצות הברית שלחה לנו טילים אנטי סקאדים, ושמם בעולם ייקרא טילי פאטריוט. אמרו עליהם שהם עולים לשמיים מדביקים את הסקאד ומפוררים אותו עוד בהיותו באוויר. ובאו התותחים המשגרים את הפאטריוטים הללו, והוצבו סביב סביב לגוש דן ונטעו ביטחון ותקווה בלב הרואים אותם.

ובאחד הימים עת רצנו למקלט ואטמנו אותו מאחורינו, נמלאנו דאגה באשר לבתנו החיילת שהיתה באותה העת בדרכה הביתה מן היחידה. ואגב מחשבות ודאגות שמענו דפיקות חזקות על חלון הפלדה של המקלט וצעקות "אימא אימא, תפתחו זאת אני שירלי!" וכמובן שרצנו בהתרגשות גדולה לפתוח הדלת ע"מ להכניס אותה ואת נהג המונית שהביאה הביתה, למקום המוגן עד יעבור זעם ותבוא הצפירה הגואלת.

הרדיו שיגר כל אותה העת דברי ארגעה (....) לאמור, שיש  להדק את רצועות המסכות ולשתות מים מן המימיות. אמרתי בחיוך שזה מזכיר לי את ימי ילדותי שכאשר מי מאיתנו הילדים היה רץ הביתה מבוהל לחסות בסינרה של אמא מפחד של משהו, היא נהגה להרגיע אותו לאמור הנה, שתה קצת מים וגם לֵך תעשה פיפי. אמרתי שהמים הנה הם במימיות והפיפי הלא הוא נאום הקריין ברדיו. והתכוונתי שעצותיו יעזרו נגד הסקאדים בדיוק כפי שהוראותיה של אימא עזרו לנו הילדים נגד הפחד אז.

בהמשך הערב, בעת שאנו עדיין במקלט, התברר שטילי הפאטריוט ששוגרו לכוון הסקאדים לא פעלו, והסקאדים נפלו ואף פגעו. וזוגתי שואלת מה זאת אומרת שהפאטריוטים לא פועלים? והלא הם טילים מיוחדים אמריקאיים! והבן הנחמד שלנו, שמאוד התעניין בנעשה והיה דרוך כקפיץ בהתאם לנסיבות, הזדרז להסביר שכמו בכל מוצר, כנראה שקיים איזה חלק, איזה אחוז מסוים של אותם טילים שלא פועל.

ואז אמרתי בחיוך שזה בדיוק כמו סיפורו של החייט מבגדאד: מאז ומתמיד שימשו הפלאחים והכפריים למיניהם נושא לבדיחות והלצות בפי העירוניים, וזה בגלל היות עובדי האדמה תמימים, ורמאויותיהם ו"תרגיליהם" של הסוחרים הממולחים בעיר לא ידועים להם. ועל כך ישנם סיפורים לרוב.

אומרים שיום אחד  הגיע לבגדאד כפרי שרצה לקנות לעצמו חליפה חדשה לפני החג המתקרב. הסתובב בשוק להזין את עיניו בסחורות המוצגות, וחיש מהר נצוד על ידי איזה "מאכער", מתווך לעת מצוא. והלה נצמד אליו ואומר לו "רואה אני שאדוני מעין זר כאן, והלא אני בן המקום. יאמר לי אדוני מה רצונו של כבודו ובמה חשקה נפשו, ואני  בשמחה רבה אגיש לו עזרה ועצה כאח וכידיד."

ועונה הכפרי "ואללאהי, רצוני לקנות לי חליפה חדשה לכבוד החג שיבוא עלינו לטובה אינשאללה. אלא שההיצע גדול והסחורות מרובות. ואני לא מכיר את סודותיהם של הסוחרים שלכם."

ועונה לו ה"מאכער": "ולמה לך לקנות חליפה מן המוכן, אני מכיר פה את כל אנשי השוק. בוא נלך ונבחר לך איזה בד יפה מחנות הבדים של רחמים שהיא הכי גדולה והכי יפה בכל העיר, ואחר כך נלך לחייט מעולה לא רחוק מכאן, והוא יתפור לך חליפה לפי מידותיך ותופיע בה כאציל בן אצילים כיאה וכנאה למכובד כמוך."

אחרי מעט שיכנועים הוא גורר אותו לרחמים מוכר הבדים היהודי  בקצה השוק כדי לבחור לו בד לחליפה.

רחמים מקבלו באהלן וסאהלן ושבחים רבים וברכות, ושואל למבוקשו. בחליפה לחג חשקה נפשו, עונה המתווך. בוא והראה לנו את מה שיש לך להציע. ובחיוכים וחנחונים קופץ רחמים אל מאחורי הדלפק ומתחיל לשלוף גלילי בד שונים מעל המדפים וכהרף עין הוא פותח אותם ופורש את בדיהם. תוך שניות ספורות נמלאה כל החנות בבדים צבעוניים שונים כלם פרוסים תאווה לעיניים. הכפרי ממשמש בבד זה ובשני והוא שוקל בדעתו במה יבחר. והמתווך  ורחמים  מניחים על הקונה בד אחד על כתף ימין ובד אחר על כתף שמאל ומובילים אותו אל מול המראה הארוכה שעומדת ליד דלת הכניסה. זה מחליק את הבד האחד על גופו ומרעיף שבחים על יופיו והדרו של בד סיני ומיוחד זה, וזה מחליק בצד השני ומביע קריאות התפעלות כמה  מהודר הבד האנגלי המשובח הזה שרק אתמול הגיע מלונדון, וכל כיוצא בזה.

סוף שהחליט הקונה על בד מסוים. מַבְּרוּק מברוק, יש לך טעם משובח, אומר רחמים ומוסיף "בשביל גוף כמו שלך, שתהיה בריא ותאריך ימים, אתה זקוק לחמישה מטרים בד עם רוחב כפול."  (כלומר כמות כפולה ומשולשת מן הדרוש), והלא מדובר בכפרי, זוכרים? הקונה שולף מאמתחתו צרור בד קשור ומלופף בחוט פותחו ומונה את המעות.

ורחמים מודד וגוזר עם מספריו הגדולים את הבד, עוטפו בנייר חום עבה וקושרו בחוט. ועוד פעם מברוק מברוק לבריאות וחג שמח. "מזה תהיה לך אַכְִּבָּר חליפה." קריצת עין מהמתווך לרחמים אמרה שאני עוד אשוב לקבל את האחוזים שלי מן העסקה, ורחמים עונה במנוד ראש קטן לאישור.

ומחנות הבדים הובל הכפרי שלנו  לאהרון החייט לקחת לו המידות. הכול נרשם במחברת העבה והכרוכה המונחת על שולחנו של אהרון החייט, והוא אומר לו לחזור בעוד שבוע לקבל את החליפה מוכנה, בדיוק יומיים לפני החג.

ביום חמישי בשבוע לאחר מכן מתייצב איסמאעיל שלנו, זה שמו כל הכפרי הנ"ל, אצל אהרון החייט שמח וטוב לב לקחת את חליפתו בה יופיע ביום חגו. ושוב אהלן ואהלן ומה רצונו של כבודו? "באתי לקחת את החליפה." בודק אהרן החייט במחברתו העבה והכרוכה המונחת על שולחנו ומתחיל להניד ראש בעצב גדול. "אין חליפה! הלך הבד!"

"מה זאת אומרת הלך הבד ואין חליפה? והלא במו ידי הבאתי לך חמישה מטרים בד כפול שקניתי משם.."

"כל הבד שלך התכווץ במים ולא נשאר ממנו ולא כלום!"

וכאן רץ רחמים, סגנו של אהרון, מעל שולחן התפירה שלו ומסביר לאיסמאעיל:

"תראה, כידוע לך אנחנו צריכים  להשרות הבד  במים לפני שגוזרים אותו לעשות ממנו חליפה, כי דרכו של הבד להתכווץ במים."

עם קביעה זו הסכים איסמאעיל. וממשיך עוזר החייט: "ומגליל של בד כזה אנגלי כמו שלך מתכווצים בערך כחמישה מטרים. נו, כנראה שאת החמישה מטרים האלה המתכווצים בגליל מכרו לך.."

ואז הוספתי לאשתי השואלת, לאמור – שהאמריקאים שלחו לנו כנראה את אותו האחוז של הפאטריוטים שלא עובדים.

בברכה

י"ז

רמת גן, עיר הפיז'אמות

[ועתה אוקטובר 2023, כאשר החמאס פלשו לדרום הארץ ועשו בו שמות].

* * *

נעמן כהן

המלחמה בחמאס ובג'יהאד

בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה היהודים באמנת החמאס סעיף 7 (ובדברי המופתי של אש"פ) אומרים בגלוי כי מטרתם לרצוח ע"פ דברי מוחמד  את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

"ישראל זהו היעד הראשון. כל העולם יהיה תחת החוקים שלנו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815672&forum=scoops1

מטרת ארגון הג'יהאד חמאס לכבוש את כל העולם

חמאס: אללה, הרוג את היהודים ואת הנוצרים ואת הקומוניסטים!

https://www.palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=139&doc_id=4145

מנהיג החמאס ישמעאל הנייה אומר: המוסלמים ינצחו כי "אנחנו אוהבים את המוות":

https://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

המלחמה של ישראל נגד החמאס והג'יהאד היא מלחמה עבור כל הציביליזציה והעולם החופשי.

The war against Hamas and Jihad

Unlike the Germans who kept the plan to exterminate the Jews a secret, in the Hamas Charter Article 7 (and in the words of the PLO Mufti) they openly say that their goal is to murder according to Muhammad's words all the Jews, who are monkeys and pigs

https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg

"Israel is the first target, the entire planet will be under our law:"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815672&forum=scoops1

The goal of the Jihad organization Hamas is to conquer the entire world

Hamas: Allah, kill Jews, Christians, Communists and their supporters. "to the last one"

https://palwatch.org/page/2324

Hamas leader Ismail Haniyeh says Muslims will win because "we love death

https://palwatch.org/page/6705

Israel is fighting for the entire civilization of the free world

(שילחו לכולם!)

הטעות הגדולה של שני הבנימינים

בנימין מילקובסקי-נתניהו ובנימין גנץ עשו טעות גדולה משלא הצהירו מיד כי המצור הטוטאלי על עזה יימשך כל עוד לא יוחזרו כל החטופים הישראלים. בכך ישראל הפסידה לא רק קלף מיקוח טוב ביותר שמי יודע אם יתאפשר שנית, אלא גם יתרון הסברתי חשוב ביותר. כי מעתה ישראל תוצג כאכזרית הדומה לחמאס.

גם אם לא היתה ברירה אלא להיכנע לדרישתו של ביידן להפר את המצור עדיין היה נשאר המנוף להחזרת החטופים והנכס ההסברתי.

עדיין אני סבור שלא מאוחר להכריז כי ישראל תשחרר את כל האסירים לעזה (ורק לעזה) תמורת החטופים. תמיד תהיה האפשרות (והחובה) לחסל את כולם בעזה במקום לשומרם בכלא בסכומי עתק. עדיין לא מאוחר להכריז זאת. בינתיים משחק החמאס בחטופים רק מעכב את המשך הכתישה. אם ישראל תציע מראש את שחרור כל האסירים והעברתם לעזה תמורת החטופים נראה את החמאס מעיז לא לקבל את ההצעה. כמו כן חבל ששני הבנימינים לא השתמשו בגימיק ההסברתי של משה בן דוד על הכרזת מלחמה לכניעה ללא תנאי של החמאס. חבל.

פרשת בית החולים ודוקטרינת דוריאל

בפרשת בית החולים שהופצץ בעזה ע"י רקטה של החמאס, נחשפה קלטת של אנשי החמאס בו נאמר כי הרקטה שוגרה מאיזור בית הקברות. לא מובן למה לא מאומצת עדיין דוקטרינת דוריאל על השטחת כל איזור ממנו נורות רקטות?

על שני הבנימינים להכריז מיד ובריש גלי לכל העולם על קבלת הדוקטרינה. מעבר ליעילות המבצעית בסיכול יכולת הירי של החמאס זה ימנע מאיתנו גם בעיות בדעת הקהל.

מוחמד דראושה – תומך חמאס במסווה של "פעיל שלום".

הערבי-מוסלמי מוחמד דראושה, בעבר איש "הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל), המתנאה עתה בהיותו חבר הועד המנהל של תנועת "דרכנו", ומנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז גבעת חביבה. מנצל בציניות צבועה את טבח אנשי חמאס כדי לתמוך בהמשך שלטונו.

עווד דראושה – קרוב משפחתו של מוחמד דראושה, נרצח באכזריות חייתית ע"י מחבלי חמאס בעת עבודתו כפאראמדיק במסיבת נובה. והוא בציניות מנצל את הרצח האכזרי של בן משפחתו לתעמולה פוליטית לתמיכה בהמשך שלטון החמאס.

כקרוב משפחתו של הנרצח הוא הוזמן ע"י האמריקאים להשתתף בשיחה עם ביידן, ובנוסף הוא מופיע בראיונות בטלוויזיה כשהוא קורא לא לפגוע באזרחים מעזה כדי לשמור על המשך שלטון החמאס והג'יהאד. (ודוק: לא ניתן להילחם בחמאס ובג'יהאד בלי לפגוע באזרחים שמאחוריהם הם מסתתרים כמגינים אנושיים).

מוחמד דראושה הצבוע מציג עצמו הומניסט בשעה שהוא תומך בהמשך שלטונו של החמאס והג'יהאד.

ברצוני להזכיר לקוראים הוותיקים שמזמן כבר חשפנו את צביעותו של מוחמד דראושה, ואת היותו למעשה גזען האוחז באידיאולוגיה איסלמו-נאצית זהה לזו של החמאס.

הנה מה שכתבנו עליו:

כזכור לקוראים הוותיקים  למרות כל מאמציו לא הצליח דוד אמיתי מ"גבעת חביבה" למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען – בין ערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה.

בזמנו כתבנו על אחד מערביי הדו-קיום, מוחמד דראושה, מנהל תכנון שוויון וחיים משותפים "גבעת חביבה", שפנינו אליו והצענו לו להיות הערבי-המוסלמי הראשון שיצהיר כי הוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. למרבה הצער מוחמד דראושה סירב לראות בהם גזענות ולא מופת מוסרי.

והנה מסתבר שאותו מוחמד דראושה, הערבי-המוסלמי הגזען מערביי "הדו-קיום של גבעת חביבה" שבעיצומו של מבצע צוק איתן הביע את תמיכתו בחמאס בכך שהצהיר ש"זכותם וחובתם של הפלסטינים להילחם למען "הגשמת חלומם" (חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם) –

https://mida.org.il/2017/11/02/%D7%A2%D7%A6%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7/

יסד ארגון בשם "חברה לתועלת הציבור – קול 1".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%97%D7%93

אותו ארגון "קול 1" התמזג עם ארגון ארגון 15-V – ששם לו למטרה להביא להחלפת השלטון של בנימין נתניהו, ונתמך בין השאר כספית באופן בלתי חוקי ע"י מחלקת המדינה האמריקאית.

שני הארגונים ממתגים את עצמם עכשיו בשם החדש 'תנועת דרכנו'. ארגון הפועל כעת להפלת נתניהו ע"י הצגתו כעבריין המסכן את בטחון ישראל. מובן שאותו ארגון מסתיר את דעותיו של אחד ממייסדיו הערבי-המוסלמי הגזען מוחמד דראושה.

https://www.facebook.com/lavi.cr/videos/1988566041377703/

זוהי אפוא עוד פעילות של "אחוות העמים" של ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה הממומנים ע"י תנועת "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

והנה אותו ערבי-מוסלמי-סוני גזען המכנה עצמו "ערבי הדו-קיום" מכריז במאמר ב"הארץ": "תמיד נמנעתי מלקרוא לישראל מדינת אפרטהייד, עכשיו (לאחר חוק הלאום) אני אומר אפרטהייד," (מוחמד דראושה, "עכשיו אני אומר: אפרטהייד". "הארץ", 15.7.18).

כמה לא מפתיע. אגב אנחנו לא מתייאשים. חייב להימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו. (גיליון "חדשות בן עזר",  1365)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01365.php

ועכשיו אותו צבוע מסתיר את גזענותו ותמיכתו בחמאס בהציגו עצמו נעבעך כקרוב משפחה של נרצח ע"י החמאס.

אין גבול לצביעות.

היהפוך אקטיביסט פרו-איסלמי עורו? (1)

האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק עמירם גולדבלום ממשיך לתמוך בשלטון החמאס. והנה "הפתרון" שלו: "מודיעים על הקמת כוח בינלאומי מצרי־ירדני־סעודי־אמריקאי־אירופי, שיפרק וישמיד את כל הנשק והתחמושת ההתקפיים שיש ברצועה, תמורת התחייבות של ישראל שלא להמשיך ולתקוף את עזה ולאפשר לחמאס להמשיך לשלוט ברצועה עד להסדר שלום. אם החמאס יסרב לפירוק הטוטלי מכל נשק התקפי, ישראל תיאלץ להמשיך בפעולות החיסול של אנשי חמאס באופן ממוקד, וללא פגיעה בתושבי עזה."

(עמירם גולדבלום, תל אביב, "הארץ" 19.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2023-10-18/ty-article-opinion/.premium/0000018b-42b7-d881-abab-efbf77980000

הבנתם? גם להשאיר את שלטון חמאס בשלטון (כוח בינלאומי שילחם בחמאס הוא הרי הזייה) וגם לא לפגוע בו כי אסור לפגוע בתושבי עזה שהוא מסתתר מתחתם.

עמירם גולדבלום – אקטיביסט פרו-איסלמי נשאר אקטיביסט פרו-איסלמי.

היהפוך אקטיביסט פרו-איסלמי עורו? (2)

האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק עודד ליפשיץ, בעברו כתב "על המשמר" מקיבוץ ניר עוז של "השומר הצעיר" הסיע בהתנדבות חולים מעזה לבתי חולים בישראלים, נחטף עם אשתו יוכבד לעזה.

https://m.one.co.il/mobile/Article/447071.html

גם האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה ויויאן סילבר מקיבוץ בארי, בעבר סגנית "בצלם" (הערבים) נחטפה לעזה.

https://rotter.net/forum/scoops1/816063.shtml

היו קיבוצניקים שהסיעו ערבים מעזה לטיפול בבתי חולים בישראל, שראו את אותם עזתים משתתפים בביזה של הקיבוצים. היו חלאות שהביעו ברשתות החברתיות שמחה על חטיפתם. נאחל להם שישובו במהרה בריאים ושלמים לביתם. רק מעניין יהיה לראות אם יהפכו עורם, או שמא יתחזקו בדעתם הפרו-איסלמית בהשפעת תסמונת שטוקהולם?

היהפוך אקטיביסט פרו-איסלמי עורו? (3)

זיו שטהל – לא להילחם בחמאס למען פרנסתי

 (זיו שטהל, המתנאה בעצמה שהיא היא בת קיבוץ כפר עזה ומנכ"לית ארגון זכויות האדם (הערבי) "יש דין", מתנאה עתה בעובדה שהיתה בממ"ד בעת שהגיעו האיסלמו-נאצים של החמאס והג'יהאד לכפר עזה. למרבה מזלה היא חולצה בשלום.

"אין לי צורך בנקמה," כותבת זיו שטהל היישועית טובת הלב, "השקט יגיע רק באמצעים מדיניים. דבר לא יחזיר את הרבים שאינם – את מירה גיסתי, את טל בן הקבוצה שלי, קבוצת 'שקד', את בלהה, חברתה הטובה של אימי מילדות, ואת נכדה וחתנה, את לבנת ואביב, שהוריו היו שכנים שלנו במשך שנים, וילדיהם, את מיכל, שהיתה המדריכה שלי בנעורים ואת בנה, את סמדר אחותה של לירון ובעלה, את אלי, אבא של אבנר, ואת מאות האחרים. הפגזות חסרות הבחנה בעזה והרג אזרחים בלתי מעורבים בפשעים הנוראיים הם לא פתרון. להיפך, זו הדרך הבטוחה להנציח את האלימות, הטרור, העצב והשכול... כל הכוח הצבאי שבעולם לא יספק הגנה וביטחון. פתרון מדיני הוא הדבר הפרגמטי היחיד שניתן וחובה לעשות, וצריך להתחיל לעבוד כבר היום".

(זיו שטהל, "הייתי שם. בכפר עזה. בממ"ד. הפגזות חסרות הבחנה בעזה אינן הפתרון", "אל-ארצ'י", 15.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-15/ty-article-opinion/.premium/0000018b-32dd-d1bc-a58b-7bffc0df0000

הבנתם? לדידה של החברה שטהל אסור להילחם בחמאס. יש להשאירו בשלטון. יש לדון עם החמאס והג'יהאד על "פתרון מדיני". (אולי החברה שטהל חניכת "השומר הצעיר" שהתחנכה על "אחוות עמים" תשיר להם "קומביה", ו"שיר לשלום" ברוח התנועה?)

האם מדובר בתמימות ילדותית של נערה מתבגרת ב"שומר הצעיר"? כנראה שלא. גם אנחנו כמוה למדנו את מרקס. "ההוויה קובעת את התודעה" אמר מרקס. החברה זיו שטהל אינה מעוניינת בהבסת החמאס ובשלום, אלא בהמשך המלחמה שהרי ממה היא תקבל את פרנסתה כמנכ"לית זכויות הערבים?

היהפוך אקטיביסט פרו-איסלמי עורו? (4)

הפתרון החלפת הרוצח סינואר ברוצח ברגותי

לאקטיביסט הפרו-איסלמי, כתב "הארץ" דימיטרי שומסקי, יש "פתרון" פלא למצב:

"לשחרר לאלתר מהכלא את מרואן ברגותי תוך כדי הכרזה שישראל תהיה מוכנה לראות בו את המנהיג הלאומי הלגיטימי של העם הפלסטיני. לאחר מכן הוא ייזום ועידת שלום... כדי לאפשר זאת יש צורך בתנאי אחד בל יעבור: הצבת אולטימטום בינלאומי לחמאס בדרישה להסתלק מהשלטון ברצועת עזה לטובת הרשות הפלסטינית החדשה והמחוזקת, שבראשה יעמוד ברגותי. הוא לא יתקשה, לנוכח הפופולריות שלו, להיבחר לנשיאה."

 (דימיטרי שומסקי, "לנצור את האש ולשחרר את ברגותי", "אל-ארצ'י", 18.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-18/ty-article-opinion/.premium/0000018b-3dad-d5be-a7eb-bffd4a9c0000

הבנתם? ונניח שהדרישה של שומסקי מהחמאס להסתלק מהשלטון תיענה בחיוב, ויחליף אותו ברגותי, אז מה אז? הרי אין כל הבדל בינו לסינואר. ומה הועיל החכם בתקנתו?

מרואן ברגותי הוא מייסד ארגון הג'יהאד של פת"ח "כתאאב שוהדא אל-אקצא"  (בעברית "ארגון מתאבדי הקצה" או "ארגון השהידים של הקצה")  שאין כל הבדל בינו לבין החמאס או הג'יהאד האיסלמי. ברגותי יושב בכלא כרוצח סדרתי של יהודים וכומר יווני.

הרעיון לשחרר את הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי ברגותי מהכלא אינו חדש.

הנה מה שכתבתי בזמנו:

למען הרוצח ברגותי (מייסד ארגון הטרור שביצע ועדיין מבצע פשעי מלחמה באזרחים), נערך קמפיין תקשורתי רב עוצמה במטרה לשחררו מן הכלא. בראש הקמפיין עומד ח"כ חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), ואחריו גם גם שר התשתיות לשעבר פואד בן אליעזר. מאז הורשע ברגותי כרוצח יהודים סדרתי, מבקר אותו אורון בכלא:  "אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו," מספר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא מסכם. כבר מהרגע הראשון בו ייסד ברגותי את ארגון הטרור והרצח שלו היה ג'מוס ידידו, בקשר קרוב עימו. "אני מכיר את מרואן (שימו לב לקרבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) הרבה לפני שהוא נכנס לכלא," מספר החבר אורון: "היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן." (מוסף "הארץ" 11.1.08 עמ' 30) ממש "אחוות עמים" בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב המחבלים ברגותי, מקים את ארגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "ארגון מתאבדי הקצה") ארגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים. מנגב עימו אורון חומוס. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.

הרעיון ששחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי (בלי קשר לעיסקת שליט) יהיה כדאי ויועיל למדינה. הוא רעיון נואל מבחינה מוסרית ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם; (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי) בניסיון לרצח בפיגוע נוסף; בפעילות בארגון טרור; בחברות בארגון טרור; ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר. ברגותי המשוחרר (ללא בג"ץ ו"בצלם"), לא יחסל את הטרור אלא יעצים אותו.

דרישה להעמדה לדין את מחמוד עבאס ראש "כתאאב שוהדא אל-אקצא"

ארגון "מתאבדי הקצה" הינו ארגון המסונף לתנועת הפת"ח. בראש תנועת הפת"ח עומד מר מחמוד עבאס הידוע בכינויו "אבא של מאזן". מר עבאס – ראש הרשות הפלישתיניאית, עומד בראש ארגון טרור המבצע פשעי מלחמה. על ישראל לדרוש את העמדתו לדין של מר עבאס כפושע מלחמה לפחות בבריטניה. היות וישראל לא תעשה כן, היכן בעלי היוזמה שידרשו שם את העמדתו לדין?

העמדה לדין ציבורי את היהודים התומכים ב "כתאאב שוהדא אל-אקצא"

כשם שהחוק על עשיית הדין בנאצים צירף להם גם את "עוזריהם", כך יש להעמיד לדין ציבורי גם את עוזרי המחבלים – תומכי הטרור הערבי-מוסלמי. את אלו מסוגו של ג'מוס ופואד, שבמעשיהם נותנים הכשר מוסרי לטרור, הכשר מוסרי הנותן רוח גבית לטרור ותנופה להמשך רצח יהודים. ("חדשות בן עזר", גיליון 505, 31.12.2009)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00505.php

קשה לתפוס. לא רק שמציעים לנו רוצח כמנהיג חדש, אלא מציעים לתת לו מדינה גם ביו"ש.

בכירי הפת''ח מצטרפים לחמאס

וקוראים לשחזר את הטבח ביהודה ושומרון

בכירים בתנועת הפת"ח מביעים את תמיכתם במעשי הטבח של חמאס ומבטיחים לשחזר את הטבח גם ביהודה ושומרון. בימים האחרונים נשמעת הקריאה להפרדה בין ערביי יהודה ושומרון לערביי עזה, בין ערביי חמאס לערביי הפת"ח. אבל אנשי הפת"ח מגלים את תמיכתם במעשי הטבח והזוועה שביצעו ערביי עזה, ואף מספרים על שאיפתם לשחזר אותם ביהודה ושומרון.

עבאס זאכי וג׳מאל אל חוואיל, שני חברי המועצה של פת"ח, הצהירו הצהרות תמיכה במעשי חמאס בדרום. בהצהרה לעיתונות אמר זכי "תודה לחמאס שהתכונן ל-7 באוקטובר ולג'יהאד האיסלאמי. הם יודעים להשלים ולהשיג את הסרת המצור ואת נסיגת הכיבוש מהגדה המערבית." גם ג׳מאל אל חוואיל הצטרף להצהרות אלו באומרו שהגיע הזמן לעזוב את פתרון שתי המדינות ולחזור לפיתרון המדינה האחת, פלסטין הערבית. בדבריו בראיון טלוויזיוני הצהיר כי ארצות הברית לא תוכל להציל את ישראל בגלל השינויים במפת המעצמות העולמית וכי הניצחון האדיר של חמאס מוכיח כי בעזרת הרצון והאמונה אפשר לנצח את היהודים.

בהמשך הריאיון הוא הבטיח כי למדינת ישראל צפויה הפתעה גדולה ביהודה ושומרון וכי המראות שהיו בעזה עתידים לחזור גם שם."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=817279&forum=scoops1

מעניין מה מגיב לזה הג'יהאדיסט מהפת"ח הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי?

ודוק: כל ישוב יהודי עלול להיות בסכנה. מחוץ לקו הירוק ובפנים הקו הירוק.

אהוד ברוג-ברק אבי הקונספציה של חיזוק החמאס

בעוד "התרומה" של אהוד ברוג-ברק למלחמה היא בראיונות בארה"ב בהם הוא טוען שלצבא אין אמון בנתניהו, כותב עליו כך חיים וישניה-רמון:

עכשיו, אחרי האסון הכבד וכאשר אנו מצויים במלחמה, אני משתדל מאוד שלא לעשות חשבונות על העבר, אבל לעיתים אי אפשר להחשות. כאשר אהוד ברק התראיין היום והסביר שאי אפשר למחוק לגמרי את החמאס ברצועת עזה ושצריך רק לחסל את היכולות המבצעיות שלו, חייבים לזכור שהוא אבי הקונספציה של "דו קיום" עם שלטון החמאס ברצועת עזה.

בציוץ שלו מהערב, כתב ברק כי נתניהו היה אחראי לחיזוק החמאס. ברק צודק רק שהוא בורח מהתפקיד המכריע שמילא בחיזוק החמאס. ביוני 2007 השתלט החמאס על רצועת עזה. ברק, אז שר הביטחון בממשלת אולמרט, הגה את קונספציית "הדו-קיום" עם שלטון החמאס ברצועה. בכל תקופתי בקבינט של ממשלת אולמרט, התנגדתי בחריפות לקונספציה שקידם שר הביטחון ותבעתי למוטט את שלטון החמאס, אך ברק העדיף להנהיג מדיניות אשר הכילה את הטרור של החמאס נגד יישובי הדרום.

ברק ניסה למנוע את היציאה ל"עופרת יצוקה". אחרי שהממשלה החליטה לצאת למבצע על אפו וחמתו, הוא פעל ללא הרף להפסיקו. לקראת סוף מבצע "עופרת יצוקה", כאשר יכולנו לחסל כל צמרת החמאס שהתחבאה מתחת לבית החולים "שיפא", הטיל ברק כל כובד משקלו כדי לסכל את החיסול.

ברק שכנע את הקבינט לסיים את המבצע, בהתנגדותי, תוך השלמה עם המשך שלטון החמאס ברצועת עזה. לימים העיד ראש הממשלה אהוד אולמרט כי "ברק עשה ככל יכולתו למנוע את הפלת החמאס תוך פעולה חתרנית נגדי."

אחרי שמונה לשר ביטחון בממשלת נתניהו, המשיך ברק להוביל את קונספציית "הדו-קיום" עם שלטון החמאס ברצועת עזה, בתמיכתו המלאה של ביבי. במשך שש שנות כהונתו כשר ביטחון, בשתי ממשלות שונות, הצליח ברק להפוך את קונספציית "הדו-קיום" שהגה לתפיסה השלטת במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון.

גם אחרי פרישתו מהחיים הפוליטיים המשיך ברק לתמוך בקונספציה "הדו-קיום" עם החמאס והתנגד בתוקף למיטוט שלטונו של ארגון הטרור הרצחני. אפילו עכשיו ברק מסביר שאי אפשר להשמיד את החמאס ברצועת עזה ושהפעולה הצבאית צריכה להשיג רק את חיסול "היכולות הצבאיות" של הארגון.

קונספציית "הדו קיום" עם החמאס שברק הגה וקידם, היא הבסיס למחדל שאפשר את הטבח האיום. ברק אחראי לקונספציה שכשלה, ולמרות זאת הוא קורא להוסיף ולקיימה ועודנו מתנגד לחיסול שלטון החמאס ברצועת עזה.

נכון, ראש וראשון לנושאים באחריות לקונספציית "הדו-קיום" הוא בנימין נתניהו, אבל אהוד ברק נמצא מיד אחריו ברשימת האחראים. לצערי, כל אלה שבצדק רב תובעים עתה מנתניהו להכיר באחריותו, פוטרים משום מה את ברק מאחריותו ואף נמנעים מלציין שהוא היה מי שהגה את הקונספציה והנהיג אותה במשך שנים.

(חיים רמון: "אהוד ברק הוא אבי הקונספציה של 'דו קיום' עם שלטון החמאס ברצועת עזה")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=817735&forum=scoops1

הכול נכון אבל חיים וישניה-רמון שכח עובדה אחת חשובה. אהוד ברוג-ברק נאבק תמיד גם למען הקמתה של מדינה חמאסית נוספת ביו"ש. לזכותו של בנימין מיליקובסקי-נתניהו ייאמר שהוא סיכל את תוכניתו זו של ברוג-ברק.

אסור שפסיכיאטר בעל דעות נאציות יישאר אפילו דקה אחת בתפקידו

יש לשלול מיידית מד"ר ערן רולניק את רשיונו

ד"ר ערן רולניק המתנאה בהיותו "פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי" אוחז בעולם מונחים בו השתמשו הנאצים. הצורך להילחם בחיידקים.

"איגנץ זמלווייס," כותב רולניק, "היה רופא הונגרי, שחי ופעל בווינה במאה ה-19. הוא גילה, שהסיבה לאחוזי התמותה הגבוהים של יולדות (שהגיעו ל-90 אחוזים!) היא, שסטודנטים לרפואה, המסייעים בחדר הלידה, עוברים באותו יום לימודים מחדר נתיחת הגופות ליילוד של נשים הרות, בלי שהם נוטלים ידיים במעבר בין שתי הפעולות. לכאורה היה מדובר בתגלית כבירה ובאמת מדעית פשוטה. אלא שזמלווייס היה צריך לזעוק את האמת הזאת במשך שנים רבות עד שהתקבלה. הרעיון הפשוט שהציע – שהסטודנטים והרופאים המשתתפים ביילוד של נשים הרות יחטאו את ידיהם לפני כניסתם לחדרי הלידה – עורר התנגדות רבה בקרב עמיתיו. למרות כל הנתונים והמחקרים שתמכו בהשערתו של זמלווייס, שדי בנטילת ידיים כדי להפחית מאוד את הסיכוי שהיולדת תמות, היו צריכות לחלוף שנים רבות עד שהתקבלה תגליתו והיתה לנכס צאן ברזל של הרפואה המודרנית.

אסור להרשות לדינמיקה כזאת להתפתח גם אצלנו בשעת מלחמה. עלינו לתרגם למעשים את מה שכבר ידוע לנו: שש-עשרה השנים שבהן הנהיג נתניהו את ישראל הביאו אותנו אל עברי פי פחת. לתת כעת למנהיג שקרן להציל את המולדת, כמוהו ככניסה לחדר לידה או לחדר ניתוח בלי ליטול ידיים תחילה. (ד"ר רולניק הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי).

("אסור שנתניהו יישאר אפילו עוד דקה אחת", ערן רולניק, "אל-ארצ'י", 15.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-15/ty-article-opinion/.premium/0000018b-32ac-da5e-abef-bbedec8b0000

ודוק: כל ביקורת על נתניהו היא לגיטימית, אבל ביקורת של פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי המנתח אישיות בן אדם ע"י שימוש בעולם מושגים נאצים של זיהום ע"י חיידקים מראה את מסוכנותו הגדולה של אותו פסיכיאטר לבני האדם, ולכן יש לדרוש ממשרד הבריאות לשלול את רשיונו של ד"ר ערן רולניק בעל עולם המושגים הנאצי לעבוד כפסיכיאטר וכרופא לאלתר.

שמחה בלב

‏הח''כים הערבים החרימו את דקת הדומייה לזכר הנרצחים ע"י החמאס (ביניהם ערבים) בטקס פתיחת כנס החורף בכנסת.

הסבר פשוט. היתה להם שמחה בלב, אבל חשש להביע אותה בפומבי.

אזהרת ח''כ טיבי לציבור הערבי כפי שנמסרה לרדיו נאס

חבר הכנסת אחמד כמאל אחמד א טיבי תומך החמאס אמר לרדיו נאס: אנו קוראים לצעירינו להיות זהירים בכל מה שהם כותבים ואומרים כי יש מעקב אפילו אחר לייקים, יש לנהוג באחריות, לא מתוך חשש מפני הבעת עמדותינו הפוליטיות, אלא כדי לחסום את הגורמים שרוצים להשתלט על החברה שלנו.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=817759&forum=scoops1

נקווה שאזהרת טיבי תשפיע לא פחות ממורא איתמר חאנן-בן גביר, וערביי ישראל לא יחזו על פרעות שומר חומות.

פחד להגיע לבית חולים

ד''ר עבד סמארה מנהל טיפול נמרץ לב מביה''ח השרון. אתמול הוא החליף את תמונת הפרופיל שלו לדגל החמאס מתסיס ומדבר על ''יום הדין'' של המוסלמים".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=818257&forum=scoops1

רופאה בחיפה על הטבח בדרום: ''מביא שמחה''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=817750&forum=scoops1

בבית החולים סורוקה "בודקים" רופאה שפירסמה פוסט תמיכה בכיבוש ישראל על ידי חמאס.

צה''ל עצר את הרופא מחברון שעבד בישראל ועזה ועשה לייק למוחמד דף

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=817746&forum=scoops1

פחד לבוא לבית חולים. הרי לא כל הרופאים הערבים חושפים את דעותיהם בפומבי.

הבדיחות של פרופסור אורי יוסלזון-בר-יוסף

מדען המדינה, הפרופסור הגמור אורי יוסלזון-בר-יוסף מאמץ באיחור של עשרות שנים את תוכנית דוריאל (כמובן בלי ציון זכויות יוצרים, שיחשבו שזה רעיון שלו), והוא כותב: " ישראל תצהיר שתגיב מיד בהשמדת נקודת השיגור, גם אם בתוך כך ייפגעו בנייני מגורים סמוכים. בתוך זמן קצר יהיה ברור לתושבי הרצועה שאם ברצונם להימנע מהנזק, עליהם למנוע שיגורים בסביבת מגוריהם. המטרה תהיה לא רק מניעת שיגורים, אלא גם יצירת מתח בין הכוחות המיליטנטיים ברצועה לאזרחים הפשוטים."

ולאחר הוא מפתיע כמספר בדיחות גדול.

"הרשות," כותב יוסלזון-בר-יוסף, "היא שבסופו של דבר תצטרך למלא את החלל השלטוני שייווצר בעזה, ומלבד זאת היא הפרטנר היחיד לסיום הסכסוך." כלומר ישראל בצבאה תחסל את החמאס ותשליט בכוחה את הרשות גם על עזה (ביו"ש הרשות שולטת רק מכוח צה"ל) ומה תעשה ישראל אם אנשי החמאס יזרקו מהגגות את אנשי הרשות? הם הרי זכו ברוב בבחירות.

אבל הבדיחה הטובה ביותר של יוסלזון-בר-יוסף היא: "כל אסיר שיוחזר יחתום על הצהרה שלפיה הוא מבין כי אם יחזור לפעילות טרור, ישראל תחסל אותו בלא אזהרה נוספת – גם אם זה יהיה כרוך בפגיעה בבני משפחתו."

(אורי בר יוסף, "ונגיד שנכבוש את עזה. ואז? האם נמנה את אורית סטרוק למושלת הרצועה?" "אל-ארצ'י", 15.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-15/ty-article-opinion/.premium/0000018b-3393-da5e-abef-bbf787890000

נו באמת, הרי נוסח ההתחייבות עליו חתמו משוחררי עסקת שליט היה כדלקמן:

אני, [שם המשתחרר], מצהיר בזאת כי אני מקבל על עצמי את ההתחייבויות הבאות:

לא לקיים כל קשר עם ארגוני טרור או עם גורמים המזוהים עם ארגוני טרור.

לא לבצע כל פעולה או פעילות שעלולה לפגוע בביטחון מדינת ישראל או בביטחון אזרחיה.

לא להפיץ או לפרסם כל מידע או ידיעה שעלולה לפגוע בביטחון מדינת ישראל או בביטחון אזרחיה.

לשמור על חוקיה ותקנונה של מדינת ישראל.

אני מבין כי הפרת אחת מההתחייבויות הללו עלולה להוביל לביטול עסקת שליט ולחזרתי לחזקת ישראל.

ההתחייבויות הללו נחתמו בנוכחות עורכי דין מטעם ישראל ומצרים.

ההתחייבויות הללו היו תנאי מוקדם לשחרורם של משוחררי עסקת שליט.

אכן בדיחה טובה. להחתים את האסירים... אי אפשר שלא לצחוק.

הצביעות של ת'אבת אבו ראס

מתחזה לשוחר שלום אך נישאר גזען ותומך חמאס

ד"ר ת'אבת אבו ראס הערבי-מוסלמי המתנאה להיות "מנכ"ל שותף של ארגון "יוזמות אברהם" מנסה לעורר אמפתיה לתושבי עזה בניסיון לתמוך בהמשך שלטון החמאס: "הדודה שלי סמיחה אבו עוקל, אום פאיז," מספר אבו ראס, "ממחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה. ב-1948 היא גורשה מהבית שלה בכפר הרביה, הכפר היפה שעל אדמותיו הוקמו שני קיבוצים – כרמיה וזיקים. אז, כשהיתה דודתי בת שבע, הושיבו אותה על חוף הים עם משפחתה ועם אלפי פלסטינים אחרים, בלי מים ובלי מזון, ואז נתנו להם הוראה לנוע דרומה... אום פאיז, היום בת 83, שוב מקבלת עכשיו הוראה לנוע דרומה. אבל לאן? אל מעבר לוואדי עזה, למדבר סיני? המחסור במים ובמזון מזכיר לה את אירועי הנכבה ב-1948, ואליהם נוספות ההפצצות מן האוויר והפסקת זרם החשמל לרצועת עזה. לה ולבני משפחתה הענפה אין הרבה אופציות. אבל אום פאיז מבוגרת, חולה, וקשה לה מאוד לנוע ואפילו ללכת. לכן החליטה שהיא נשארת עם בני משפחתה בבית הצנוע שלה בג'בליה, שהצטופפו בו יותר מ-40 ילדים ונכדים אשר נולדו במחנה הפליטים ואינם מכירים מציאות אחרת חוץ מהמציאות של פליטוּת.

הדודה שלי ומשפחתה משלמים מחיר של מעשים נפשעים ומגונים, שאחרים פשעו. מעשים שאין להם שום הצדקה. דודתי היא לא נאצית, לא טרוריסטית ולא תת־אדם. היא אישה שאחרי כל מה שעברה נשארה שוחרת שלום ורואה את המציאות בעיניים פקוחות.

ההפצצות בעזה נגד אזרחים, הפסקת חשמל ומים ומניעת מזון הן עונש קולקטיבי. הן גם יכולות להיחשב כפשעי מלחמה, והן יישארו פשעי מלחמה גם אם מדינות המערב וארצות הברית ימשיכו לעמוד מאחורי ישראל.

הפסקת המלחמה, החזרת החטופים ועסקת שבויים מלאה הן מה שנדרש מיד.

ד"ר אבו ראס הוא מנכ"ל שותף של ארגון "יוזמות אברהם"

(תאבת אבו ראס, "דודתי אום פאיז שוב קיבלה הוראה לנוע דרומה. הפעם היא מסרבת", "אל-ארצ'י", 15.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-15/ty-article-opinion/.premium/0000018b-336f-d450-a3af-7b7f20640000

ד"ר אבו ראס המתחזה לשוחר שלום אינו אומר מילה על פשעי המלחמה של החמאס. להיפך, הוא מתנגד למלחמה בחמאס ותומך בהמשך שלטונו בתירוץ של אי פגיעה באזרחים ובדודה שלו תומכת החמאס. אדרבה שיראה דרך להילחם באיסלמו-נאציזם של החמאס והג'יהאד, בלי לפגוע באזרחים שהוא משתמש בהם כמגן. כל תירוץ של פגיעה באזרחים זו תמיכה בשלטון החמאס.

למרבה הצער מזדהה ד"ר אבו ראס עם מטרות החמאס. בהתכתבות שהיתה לי איתו התגלתה לי צביעותו. בעוד הוא מציג עצמו כשוחר שלום הוא בעצם אוחז בדעות גזעניות הזהות לאלו של החמאס. למרבה הצער הוא אינו רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס סעיף 7 ולפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות שהוא מגנה, אלא מופת מוסרי. הנה ההתכתבות שלי איתו:

("חדשות בן עזר", גיליון 1428)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01428.php

יש להיזהר מצבועים המתחזים לשוחרי שלום בשביל הפרנסה וממשיכים לאחוז בגזענות ובתמיכה בחמאס ובג'יהאד.

קצת היסטוריה

גולדשטיין מכה על חטא: 'מחשבה שנייה על הדו''ח'

בשנת 2011 פרסם ריצ'רד יוסף גולדשטיין מאמר ב"וושינגטון פוסט" בו הביע השופט גילויי חרטה על הדו"ח שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה בעזה: "אילו ידעתי אז את מה שאני יודע עכשיו, דו"ח גולדסטון היה מסמך שונה." הוא הודה שצה"ל חקר את התקלות, בעוד שחמאס "לא עשה כלום." (יצחק בן-חורין, 2.4.11)

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4050922,00.html

מעניין מה אומר היום ריצ'רד יוסף גולדשטיין לנוכח פשעי החמאס?

שוודיה – מחנכים מדעא"ש

שערורייה פרצה בשוודיה לאחר שעיתון פירסם נתונים על משרות של "נשות דאעש" שהוחזרו לשבדיה ממחנה אל-הול (נשים וילדים של דאעש) בסוריה הכורדית. מתוך 83 נשים שחזרו, יותר מ-1/4 עובדות כיום בבתי ספר, גני ילדים ומרכזי מקלט לילדים בשוודיה. שרת החינוך של שבדיה, לוטה אדהולם, אומרת שהיא מזועזעת מהמספרים שחשפה אקספרסן ותקרא לפגישת חירום עם שירות הביטחון של שבדיה (SÄPO) ועם הגופים הממשלתיים העוסקים בחינוך.

https://rotter.net/forum/scoops1/818842.shtml

האם הילדים השוודים יקבלו חינוך הזהה לחינוך שמקבלים ילדי עזה?

נעמן כהן

* * *

עקיבא נוף

חכמי הקונספציה

חכמים בעינֵי עצמם,

לא יודו, לעולם,

כי טָעו בחישוב,

והריהם חוזרים שוב ושוב,

לפרשֵן וּלְהטיף

בקול רך ולָטיף,

בלי הַכּוֹת עלֵי חטא,

גם אם, שוב, האמת –

מתייצבת מולם,

בריסוק כל עצמות חלומם,

ההופך, שוב ושוב, לפיאסקו מוּשְלָם.

כל ה-ידלין ושות'

יעֲטו, שוב, את כְּסוּת

המומחים, ה"נבונים",

יודעי ח"ן, מְתונים,

שֶׁבְלי בושֶת פנים

קופצים לְפָנים,

חוזרים להיות

מפיצֵי אשליות...

ונותנים הנחיות... – איך לחיות.

כך, במקום לְהִימוֹג

ולהיות לִפְּרוֹלוג,

תחזיתם לא תסוג

ותמשיך עוד לִזְלוֹג

קונצפציות של הֶבֶל

תלויות עלֵי חבל

שָׁזור במשגים מתנפצים,

אבל הם ממשיכים... לנפק "יִיעוּצִים",

כמו לא התבדו שוב ושוב בגדול,

כמו לא ניתוחם בא אל גבול הלַחְדוֹל,

שבים, ממשיכים, כמו דבָר לא קרה,

לפרשֵן, לְיַיעֵץ בְּדִבְרֵי בָּקָרה,

למלֵא אולפני הערוץ בנבואות,

מעלים מנבכי הגותם בָּבוּאות

שבינן לבין פני המציאות –

פעורה, בגדול, תהום של טעות.

כך, אותם חכמים אחוזי להיטות

שבים לאולפן, במצעד הזחיחות,

ותמיד הם בְּפּוֹזַת האיש החכם,

מבלי להטריד  את ליבּם ומוחם

לעובדה, כי היו כל חוות דעתם

הולכות וחוזרות למחוזות להד"ם.

ועכשיו, בעוד יש כאן מלחמת קיום,

כבר חותרים לנפנף הם בשוֹט של אִיוּם –

לזַמֵּן אחרים לִוְעָדַת חקירה,

וּמִבֵּין עיניהם שלהם... – לא נוטלים שום קוֹרָה,

שהרי , לדידם, החוכמה בכיסם

ומבין עיניהם שלהם לא נוטלים אף קיסם.

עקיבא נוף

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איליה בר-זאב: איני מציין שמות אבל אנו לא במלחמת השיחרור שבה, כירושלמי, אני חוזה במטחי פצצות  על העיר  מ-3 כיוונים שונים, ואין מענה בכלל...

בחצר ביתי פרקו לראשונה את הנשק הצ'כי ועזרתי (ואני בן 12 בערך) – חברי ובן גילי –אלישע בן דויד, נהרג תוך  כדי תפקוד עזר לעמדות מול שיך ג'ראח.

לא ארה"ב סיפקה את הנשק וגם במלחמת יום כיפור אלא לאחר שהמלחמה מבחינה צבאית  הסתיימה.

לי, באופן אישי, היה קלצ'ניקוב רק אחרי שאיתרתי קצין מצרי מתחבא בבור  בדרך לסואץ וסוף סוף היה נשק ראוי ולא "עוזי".

איני כותב מאמרים אלא שירים. 6 ספרים נכתבו עד כה ואתה המפרסם העיקרי שלי כל שבוע ועל כך, תודה!

אני מצפה ממך שתבין שהאיש עם המשפט בדרך והשותפים לו ורמתם המפוקפקת עלולים לגרור אותנו למבוך מסוכן שלא ידענו – אבל השבוע הוא הופיע בלי עניבה כלל... כאילו אחד מהעם הלוחם.

* יוספה שרגא: הספר שאיש לא יקרא קיבוצניק שזרקור לא יאיר את חייו. ‏יום חמישי 19 אוקטובר 2023. לא מעט ספרים נערמו על  שידת מיטתי, שרוצה הייתי לקראם. חלקם היו אסורים לקריאה בזמנם. "הספר שאיש לא קרא"? נכתב על הנזיר המדען קופרניקוס. הכנסייה אסרה  אחר כך, בעל כורחה התירה. קראו גם קראו. ספר מרחיב דעת. מסע בספריות עתיקות יומין ברחבי תבל.

הסופר האוקראיני הגדול, בולגקוב. ספריו נאסרו לקריאה, בפקודת סטלין. חלקם גם הועלו באש. מה אמרו "חכמינו זיכרונם"? הפה שאסר הוא הפה שהתיר? סטלין היה היחיד שקרא אותם. אנוכי גם, ספק אם יחידה. הקיבוץ הארצי באותם הימים, תירגם מרוסית, רק סופרים לבנים. "הגוורדיה הלבנה" – ספר מיועד לפח האשפה בחנות ישנה לספרי יד שנייה. גאלתיו מהישימון.

ספר שהייתי רוצה לקרוא, כרבים הולכי רכיל כמוני. מחברו, הסופר היחיד שהתעשר מספר שלא הופץ. ספק אם  הודפס. קיבוצניק, בעלה הראשון של שרה בן ארצי. הוא אִתְּרַע מַזָּלוֹ וברח. למה אִתְּרַע מַזָּלנו שנישאה שנית לביבי נתניהו? שאלה ואין פותר.

אם בענייניי ספרים, "החטא וענשו" – מה לא נכתב עליו? אני שואלת רק – האם ביבי הוא החטא והיא עונשו? או היפוכה. 

* "בזמן שישראלים נרצחים וארגון הטרור חמאס מעלה סרטונים בלייב של מראות האימה, בקצה השני של העולם ארגון BLM ("חיי שחורים חשובים") שיקגו פרסם הודעת תמיכה בפלסטין, הכוללת תמונה שבה מצנח רחיפה עם דגל פלסטין והמלים 'אני עומד לצד פלסטין.'

"אין רגע נמוך יותר בהיסטוריה של המאבק החשוב לשוויון לשחורים מרגע התמיכה הזה. ואת זה אני כותבת כאשה יהודייה, שחורה וישראלית וכפעילה חברתית הפועלת לקידום שוויון וצדק. נראה שהתפישה המעוותת של קיצונים רדיקלים בארצות הברית בנוגע ליחסי הכוחות והמעמדות שיבשה את המצפן המוסרי שאמור להיות לכל בן אנוש."

 [רוני (פנטנש) מלכאי, "הארץ", 22.10].

* מאה אלף המפגינים הנלהבים ושטופי השנאה לישראל, הצועדים בלב לונדון ליד הפרלמנט והביג-בן וקוראים קריאות עידוד לעזה ולרוצחי ה-7 באוקטובר: "אללה אכבר" ו"פרי פלסטין" – מבשרים לאנגלים שגם בארצם המתאסלמת טבח מוסלמי כזה יכול להתרחש, ולא בעתיד הרחוק!

קינג צ'ארלס השלישי, התחל ללמוד כיצד מנהלים משא-ומתן עם חוטפים אכזריים וצמאי-דם כי בקרוב הטרור המוסלמי והפלסטיני עלול להכות גם בממלכה שלך!

* אסי דגני: הערה דקדוקית/לשונית: אורי הייטנר כותב במאמרו: "בעזה מפלצת הטרור טפחה וטפחה ואמש ראינו את התוצאה..."

ולעניות דעתי זה צ"ל כתוב עם האות ת' – "תפחה ותפחה". טָפחה זה הקישה, דפקה, ואִלו תפחה זה התנפחה, במובן של גדלה ונעשתה מאיימת.

* חוה ליבוביץ: אהוד יקר, כאילו תיאמת איתי את אותן המילים ואותה אכסיומה. לצערי,  בווטס-אפים שאני מנהלת עם מכותביי התגובה האוטומטית [או פבלובית]  הרווחת בציבור היא הצבעה באצבע מורה  על  האשם המיידי והבלעדי לטרגדיה שפקדה אותנו מופתעים נדהמים  וחסרי מילים ב-7 לאוקטובר. כולנו יודעים מההד הציבורי שמהדהד  כאן כבר חדשים רבים ואף שנים, מיהו אותו אשם נודע [ואצל המפגינים אף לשמצה] במחדל ולכן לא אנקוב בשמו. האם אלה שאריות גלותיות  אותה מחלה יהודית  להפנות תמיד את האשמה כלפינו ועצמנו?

אני חשה שרוב  הצבור הישראלי ממשיך להתבוסס  באשליה [קונספציה] המתובנתת  ובסיוע משפיענים ממובילי ההפגנות – שהבעייה ותוצאותיה החמורות וקשות נעוצה בהנהגה ובעומד בראשה  ואם רק יוחלף הראש תבוא התרופה והגאולה לציון מאליה. כלומר אנחנו מורגלים להתעסק רק בעצמנו ובמחדלינו ובעוצם ידינו. ולנו תשובות בזק קולעות וחכמות לכל תרחיש ואירוע ולהוותנו הפעם באסון הלאומי חסר התקדים שהיכה בנו אנושות.

בווטס-אפ נרגש שכתבה לי חברה ממשתתפות ההפגנות, היא פוסקת. ביבי פושע והמיט עלינו אסון. היא בוודאי איננה היחידה בהשקפה זו.

ועניתי לה, וכאן אני מתכתבת איתך אהוד: "מי שהמיט עלינו אסון הוא חמאס!!!!  האוייב האכזר שלנו הוא האשם!! תזכרי זאת."

אהוד: את צודקת במאה אחוז אבל זה לא יעזור. אחרי המלחמה ואולי כבר במהלכה תהיינה הפגנות ענק שתדרושנה את פיטוריו של נתניהו כאשם היחיד בטבח שמחת תורה תשפ"ד – וכבר כיום דורשים ממנו שייקח "אחריות"! – בחוגים מסויימים ובעיתונות מסויימת מתנהלת תעמולת זוועה נגד נתניהו, בעוד הוא מנהיג את המדינה בתקופת מלחמה! – תארי לעצמך שכך היו נוהגים האנגלים בצ'רצ'יל בימי הבליץ על לונדון, האמריקאים ברוזוולט אחרי פרל הארבור והציבור היהודי שנלחם על חייו בישראל –בבן גוריון במלחמת העצמאות.

מאשימים בעיצומה של המלחמה את המנהיג – במקום להאשים את האוייב!

* מכונת הרעל של עיתון "הארץ" ממשיכה לעבוד במלוא המרץ נגד הנהגת המדינה גם בזמן המלחמה. הנה, שתי דוגמאות מתוך רבות – נרי לבנה:

 "נתניהו, כהרגלו, שוב משבש את משמעות שירו של ביאליק כשהוא משתמש בשורה היחידה שהוא מכיר מ'על השחיטה' – 'נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן' ושוכח את השורה שלפניה 'וארור האומר: נקום!' אם נשכח גם אנחנו את הקללה הזאת ונפעל אך ורק מתוך יצר נקמה, נהפוך את עצמנו במו ידינו לדומים לאויבינו המעוותים, אנחנו בעצמנו נהפוך לשטן." [20.10].

היועצת הסכלה איריס לעאל: "אם לא רוצים לשדר חולשה, ההחלטה על מטרות המלחמה חייבת להיות הגיונית: מכה קשה, אבל לא שיגעון השיטוח והכיבוש שאחז בכולם. אנחנו צריכים להשתקם, לא להקיז עוד דם. לרכז את המאמצים בעסקת שבויים גדולה ולצד זה להתפנות לתהליך ההבראה והדה-פשיזציה של החברה הישראלית. זה יתחיל בהפלת הממשלה והעומד בראשה ובהקמת ועדת חקירה לאירועי השבת השחורה, אירועי השנה השחורה שקדמו לה והרקב של שנות שלטון נתניהו שהוביל אליהם." ["הארץ" באינטרנט, 22.10].

* שלום לך אהוד, תודה שפירסמת את סיפורי הקצר וגם כללת את מחשבותיי ותסכוליי מהימים השחורים שעוברים על עמנו.

אני אמנם מתגוררת כרגע בארה"ב, אבל ליבי בישראל , עם בתי ונכדי, המשפחה שלי, שרבים מבניה מגוייסים כרגע, ועם כל עם ישראל בשעות קשות אלו.

אני אישה חילונית שאוהבת את המסורת היהודית, ובימים אלה אני נזכרת במזמור מההגדה של פסח:

והיא שעמדה

לאבותינו ולנו.

שבכל דור ודור

עומדים עלינו לכלותנו,

והקב"ה מצילנו מידם.

מאמינה שגם מהזוועה הזו נצא וידינו על העליונה.

סבתי שעלתה לארץ בעליה ב' היתה אומרת:

חיזקו ואימצו!

שבת שלום וכל טוב!

ורדה הימן-גלעד

נ.ב. נהניתי לקרוא את העיתון (עדיין לא סיימתי), אשמח להצטרף לקהילת הקוראים. תודה.

* גניבות הנשקים הנרחבות ביישובים יהודיים הביאו לדילול הרה-אסון של אחזקת הנשק של כיתות הכוננות ביישובים האלה, מה שנראה בשעתו הגיוני מאוד. נטו לייחס את הגניבות לגורמים פליליים במיגזר הערבי-הישראלי. אבל כיום אולי יתברר שהגניבות היו חלק מתוכניתם של החמאס ושאר אירגוני הטרור המוסלמי – להקל על כיבוש היישובים האלה ביום שבו יחליטו לתקוף את ישראל!

והנה, מי שהתריע על כך ודרש לחלק נשק לאזרחים היה דווקא "ראש הכנופייה" – בלשונו השנונה של אורי הייטנר, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר,  זה השר שבגללו הח"כ החכם יאיר לפיד מסרב להיכנס לקואליציה! עד כדי כך טימטמו אותנו "הפגנות המחאה"!

* האם ייתכן כי המערכה לשמירת כדור הארץ ונגד ממשלות המערב, שנוהלה במקצועיות  תקשורתית מעוררת השתאות – באמצעות הפסיכית השוודית הצעירה גרטה תונברג – נוהלה ומומנה בעזרת הטרור הפלסטיני והאיראני, ותונברג היתה רק צעצוע בידיהם? – ולכן תונברג תומכת עכשיו במממן הפלסטיני של הקמפיין שלה ["נושאת כרזה "stand with Gaza"] ומתעלמת מקורבנות הרצח הישראליים של ה-7 באוקטובר? ואולי התימהונית הרעילה הזו היא סתם אנטישמית וגם קצת מטומטמת? אנחנו חשדנו בעבר והתרענו נגד התמיכה בה.

* יוסי אחימאיר: אהוד, אני שוקל לפרסם ב"האומה" את מאמרך הקצר "סיפור פשוט". אפשרי?

אהוד: בהחלט. עם ציון התאריך ומקום הפרסום הראשון. נדמה לי כי איש מסופרי ישראל חוץ ממני לא הרים קולו נגד "הפגנות המחאה" שנסכו עידוד רב בחמאס להחליט על מועד התקפתו.

* * *

אהוד בן עזר

סיפור פשוט

[נשלח לכל תפוצת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" בבוקר יום שני, 9.10.2023]

סיפור פשוט – אילו גולדה ודיין ואלעזר היו מחליטים על מכה מקדימה לצבא המצרי שכבר העמיד כמה פעמים, לפני חמישים שנה, ב-1973, את ישראל במצב חירום – לא היינו זוכים לתמיכת האמריקאים ועוד מדינות חשובות בעולם. אנחנו היינו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה. התנאי של האמריקאים לעזרה לנו היה שלא נצא במכה מקדימה כמו שעשינו במלחמת ששת הימים ב-1967!

סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחמאס, שעל מרבית יכולותיו ידעו היטב – היינו אנחנו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה, וכל העולם, כולל האמריקאים, וכמובן כל הפגנות המחאה בישראל – היו מגנים אותנו ולא עוזרים לנו. לא היו מאמינים לנו שהיה עלינו למנוע את מה שאכן עכשיו קרה. היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

סיפור פשוט – אילו נתניהו גלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחיזבאללה, שאת יכולותיו ההרסניות אנחנו יודעים היטב והוא יכול לפתוח בהן כל רגע, אם כמובן ברצונו להתאבד כמו החמאס – כל העולם היה מגנה אותנו ואנחנו היינו נחשבים לתוקפן! היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

לכן תפסיקו להאשים את עצמנו. אנחנו חיים בסביבה שעדיין רובה, בייחוד הפלסטינים, החיזבאללה ואיראן –נחושים בכוונתם להשמיד אותנו ולרצוח בנו כמה שיותר!

עכשיו לפחות יש לנו  הזדמנות לפגוע בחמאס בכל יכולתנו האווירית, וגם להטיל עליו מצור, בתמיכת האמריקאים המגינים עלינו מפני התרחבות המלחמה, והלוואי שלא נצטרך להיכנס קרקעית לרצועת עזה אלא נביא אותה לכניעה מוחלטת ולמסירת כל הנשק של ארגוני הטרור לידי צה"ל, על ידי החשכתה, הפצצתה, הרעבתה והצמאתה. ומותשים לגמרי ועומדים בפני אסון הומניטרי ענק – הם פשוט יתחננו להיכנע לנו כמו שנכנעו היפנים לארה"ב ב-1945! לא שום הסכם של הפסקת אש! רק כניעה מוחלטת ופירוז הרצועה! דם מאות אזרחינו זועק מן האדמה!

אהוד בן עזר

* * *

אהוד: העיכוב בכניסה הקרקעית לעזה יכול להיגרם משתי סיבות. האחת היא שיש אולי סיכוי קלוש לשחרר בעיסקה חלק מן החטופים.

והסיבה או האפשרות השנייה – האמריקאים חוששים ממלחמה רבת היקף גם נגד בסיסיהם במזרח התיכון, מלחמה שבה תשתתף איראן עצמה ויפעלו גרורותיה, ולכן מבקשים לחכות עד שיזרימו לאזור עוד כוחות שיוכלו להתמודד עם מלחמה בסדר גודל כזה, ויצליחו לשלוח עוד סיוע של חימוש מתקדם וקטלני לישראל.

אם האפשרות השנייה תתממש, אנחנו עוד נתגעגע לימים וללילות העליזים של "הפגנות המחאה" נגד הדיקטטורה של הממשלה הנבחרת שלנו, הפגנות שעוררו תקוות רבות אצל אויבינו.

ת"א, 22.10.23

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,169 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

נוף