פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1893

יום עשרים למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס

נשלח ל-2170 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בחשון תשפ"ד. 26.10.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אַל תִּשְׁאֲלוּ לַמֵּת. // יוסי אחימאיר: פסגת השקרים. // אריה רפפורט: דרושה החלטה בן גוריונית. // איליה בר-זאב: מעל קווי המתח. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏25.10.23. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. סיפור הזונה במדריד. // מיכאל רייך: אָיֵכָּה, עֵץ הָאֶתְרוֹג. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"א. מאבק ה"גוש" ב"צעירים", הפנקס הקטן.  // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. [המשך]. רות ירדני כץ. // מנחם רהט: יודעי דעת עליון. // נעמן כהן: מה יעשו הפרוטסטנטים בלי נתניהו? יתגעגעו אליו. //

אהוד בן עזר: הפרעות ביהודי צפת בשנת 1834, לפני 189 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

*

לברוך

אַל תִּשְׁאֲלוּ לַמֵּת  –

לַמֵּת בְּרָב פְּאֵר וָטֶכֶס.

שַׁאֲלוּ לֶחָי  –

הַחַי-הַמֵּת שִׁבְעִים בְּיוֹם,

שַׁאֲלוּ לַבּוֹדֵד

הַהוֹלֵךְ לְאוֹר כּוֹכָב רוֹעֵד  –

לָאַלְמוֹנִי.

מִצְחוֹ דָּם שׁוֹתֵת  –

מִיּוֹדֵי-אֲבָנִים בְּשִׂמְחָה;

שַׁאֲלוּ לָזֶה אֲשֶׁר

לִבּוֹ אֶל שְׁבִילוֹ

וְעֵינָיו רָמוֹת

הַקְשִׁיבוּ לְמֶשֶׁךְ-שְׁבִילוֹ

כִּי נֶאֱמָן.

לִצְלֹל לְתוֹךְ הַדְּמָמָה

וּלְהַעֲלוֹת אַצּוֹת-שִׁיר

זוֹהֲרוֹת...

זֵר דְּמָעוֹת:

עַל עַנְוַת-גַּאֲוָתְךָ

עַל הֲדַר-יֵשׁוּתְךָ  –

אֲשֶׁר הִכְרִיעוּ

"בַּעַל-הַחֶרְמֵשׁ"

הַמְּכֹעָר הַלָּזֶה!

אֶתְמוֹל  –  פָּסַח עָלַי הַמָּוֶת,

אַךְ הַיּוֹם

פָּנָיו רוֹעֲמִים

כְּחַיֵּי  –  יוֹם יוֹם.

1961

השיר מוקדש לזכר אחיה המבוגר ממנה, ברוך בן עזר ראב, בן פתח-תקווה, 1887-1960, ונמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

פסגת השקרים

עוד תבוא עת החשבון, ההתחשבנות הפנימית. ההכאה על חטא המחדל. גדול המחדלים. עוד יגיעו ימי החקירות – בתקשורת, בוועדות, ההתפכחות וההתעשתות, הגם שהתמונה הנוראה מתחילה להתבאר כבר עתה, בעוד המלחמה בעיצומה, אנו קוברים את מתינו, לוחמים ואזרחים, וחטופינו עדיין בשבי האוייב.

במחיר כבד מנשוא נפקחו עינינו לראות, להבין את מצבנו האמיתי, הגיאופוליטי, את הסביבה האיומה שבתוכה אנו שוכנים. חמא"ס הוא הביטוי הקיצוני לכך. באיחור של 1,400 חללים, מאתיים חטופים ועוד מאה-מאתיים נעדרים או בלתי מזוהים, אנו מתחילים להבין את הפער התרבותי בינינו לבינם, את תרבות הרצח שלהם ותאוות ההרס, את יחסם ל"כופרים", ליהודים, לישראל שתקועה להם כמו עצם בגרון. מדינה לא ערבית, משגשגת, דמוקרטית, בלב אזור של מלכים וטירנים.

עד ל-7 באוקטובר הנורא כמעט התעלמנו מסימנים גלויים שכבר אז נראו בחוצות הערים ה"ידידותיות", מאמירות אנטישמיות בתקשורת, מהצהרות לוחמניות של המנהיגים. "עצמאות ישראל היא שקר אחד גדול" – נאם אבו-מאזן ארבעה ימים לפני מתקפת חמא"ס, והוסיף: "ארה"ב היא שכובשת את פלסטין, נפריך את הנרטיב הקולוניאלי הציוני והמערבי."

אבו-מאזן מסוכן. נחשב למתון יחסית בעיני כמה חוכמולוגים בתוכנו. אומרים כי איתו צריך לנהל מו"מ. הוא עומד בראש יישות שלעולם לא תסתפק במה שיש לה – אוטונומיה, צורת שלטון מוגבלת שלה הסכימו אפילו בגין ושמיר. הם דורשים מדינה על כל סממניה, צבא, ולמעשה רוצים פלסטין במקום ישראל. לעולם לא יוותרו על חלומם.

זמנו של אבו-מאזן בשלטון קצוב – גם מפאת גילו וגם מעצם העובדה, שרעיונות חמא"ס כובשים את לב השבאב ביהודה ושומרון. האיש המסית הזה לא יוכל לעצור את ההשפעה הגוברת של חמא"ס בגדה, ולא למנוע התפרצויות אלימות במשולש שכם-ג'נין-טול כרם. הוא גם אינו מעוניין בכך.

נזכיר: הרש"פ הוא אש"ף. אירגון טרור ותיק, שלטון של שקרים, מירמה והונאה, שמנצל את התמימות שלנו ושל המערב ביחסם לאיסלאם הקיצוני. שקרי החמא"ס והרש"פ מופצים גם דרך רשתות הטלוויזיה המערביות, שנותנות לדובריהם פתחון פה, והללו מנצלים זאת היטב כדי להפיץ גם באמצעותם את התעמולה הארסית נגד ישראל, במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר. סי.אן.אן., בי.בי.סי., ניו-יורק טיימס, תמיד "מאוזנים" בדיווחיהם לטובת הצד הערבי.

בשבת התקיימה בקאהיר "פסגת השלום" המוזרה, כמובן בלי ישראל וארה"ב, שאליה נגררו משום-מה כמה שרי חוץ אירופאים. מזכ"ל האו"ם שוב הוכיח במי הוא ואירגונו תומכים. הנשיא המצרי ניסה להפגין "כוונות טובות" בזירה הבינלאומית, בעוד הוא עצמו מעודד את ההמון המצרי להפגין בחוצות קאהיר נגד ישראל.

א-סיסי אמר, כי פתרון הבעייה הפלשתינית לא יהיה על חשבון מצרים. לאמור, מצרים לא תקלוט במרחביה השוממים, גם בסיני, פליטים מעזה. שישראל תקלוט אותם בנגב – אמר ברצינות. ואם לא די בכך, חזרנו ממש לימי "קול הרעם" מקאהיר, בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, כשמגישת חדשות מצרית הזהירה אותנו בעברית עילגת לפנתיאון-הגשש, כי "המולדת שלכם בסכנה."

מי שעויין אותנו באמת הוא עבדאללה מלך ירדן. בפסגה בקאהיר אמר, כי מה שקורה בעזה הוא פשע מלחמה. קרא להפסקת אש מיידית ומתן סיוע הומניטרי, דלק ותרופות, לעזתים. בו זמנית הוא מעודד את ההפגנות הסוערות האנטי-ישראליות בבירתו – זה השליט שעל כל תזוזה קלה בהר הבית, בא מיד בטענות לישראל. לא הוא, לא נשיא מצרים ולא אף דובר ערבי אחר, גינו את המשך ירי הטילים על ישראל. ועם אלה יש לישראל הסכמי שלום...

בוועידת קאהיר נחל חמא"ס את ניצחונו השני, התעמולתי – לפחות בעולם הערבי. התוקפנות שלו, הרצחנות שלו, הזוועות שהוא המיט גם על תושבי עזה, כמעט לא מצאו שם ביטוי. הדוברים הערביים נתנו למעשה אור ירוק לאירגוני הטרור, הן מהרצועה והן מדרום לבנון, להמשיך בתוקפנותם. הלהיטו עוד יותר את הרוחות ברחבי העולם הערבי. שום מילה לא היתה בפיהם על תוקפנות חמא"ס, רצח אזרחים תמימים, טבח של צעירים במסיבת שטח, חטיפות של משפחות שלמות. שום גילוי של הומניות או הבנה לכך שלמותקף זכות להשיב מלחמה שערה למי שקם עליו להורגו.

להיפך – הם הרי נוקמים על "תוקפנות ישראל". מתגרים ומשקרים. ושיא הצביעות: אף לא מנהיג ערבי אחד מוכן לקחת לידיו את הטיפול בעזתים האומללים.

ישראל גם הפעם אינה לומדת לקח. הממשלה נכנעה בקלי קלות לידידנו הנשיא ביידן שדרש לפתוח את שערי עזה לסיוע הומניטרי. לא קיבלנו בתמורה ולו פיסת מידע אחת על גורל חטופינו. והחשש גדול שמא גם הפעם – למרות דיבורים מתלהמים במחננו – לא יושם סוף לשלטון חמא"ס.  

יוסי אחימאיר

* * *

אריה רפפורט

דרושה החלטה בן גוריונית

יום ה-7/10/2023 הינו במהותו קשה פי כמה אפילו יותר מה-15/5/1948.  יום העצמאות היה מלא תקווה, השביעי לאוקטובר יום של שיברון לב. ההיסטוריה עוד תבחן אלפי פעם איך קרה שביום אחד קרסו השמיים ובמין שילוב היסטורי, כעין קוסמי, כשלו כל המערכות בישראל, ונגבה מאיתנו תשלום בלתי אפשרי בהרוגים, פצועים ושבויים.

כל הארץ גועשת ומכל עבר עולות הצעות לנקם ושילם, וכל המדינה מגויסת בכוונה להשליט עולם חדש מסביבנו. אבל גם בימים קודרים וקשים אלו אסור לנו להפסיק ולחשוב ולתכנן ולהבטיח את עתידנו,

מבחינתי, לאור כל התהליכים ההיסטוריים, ראיתי בהקמת המדינה ובנס שקרה לנו במלחמת ששת הימים, סוף פסוק – שהסכם אוסלו עזר לייצב אותו,  עדיין חייבים להגיע לאיזו מסגרת של חיים בצוותא זה ליד זה. כל אותם חלומות מטורפים של מלחמות, אילוץ להגר או טרנספר – הינם חלומות, שאין שום סיכוי להגשמתם ובהמשך המגמות הנוכחיות ואם לא תתבצע הפרדה הרי לנגד עינינו מוקמת מדינת אפרטהייד או מדינה דו לאומית, גם זו וגם זו הינן חיסול הרעיון הציוני.

אם נתעמק במתמטיקה של הפתרון ונסכם את סך האנשים המתמודדים על פיסת ארץ זו: מרצועת עזה – 2,250,000, פלוס תושבי איוש – 3,000,000, ולעומתם ישראליים שצמחו ל-9,500,0000 אבל מהם 2,000,000 ערבים. כלומר הגענו לנקודת איזון של 7 מיליון מול שבעה מיליון.

במשך כל השנים היה מתח בין שני העמים הללו. במידה מסוימת התפתינו להאמין כי שכנינו, למרות התפיסה הלאומית שלהם, בבסיסו של עניין בני אדם הם חפצי חיים, פרנסה וקיום, ויש בסיס להאמין כי אמנם כך הוא. מאידך במידה מסוימת לא הטמענו את הבנת התהליכים האיומים שעוברים על חלק מהאיסלם כמו אלקעידה, איסיס, חיזבאללה והחמאס – שקבעו להם כמטרה  להשליט את האיסלם ולהשמיד את הכופרים. אני מאמין שתפיסה זו בשלב בנוכחי הנה רק של חלקים קטנים בעולם המוסלמי.

גם לאחר שנשמיד את כל הטרוריסטים של החמאס, שאר תושבי הארץ יישארו שכנינו לעד.

לצערנו מול המצב הזה נגזר עלינו להכריע תוך ימים כיצד להמשיך? אנו ערוכים בכוח אדיר להמשיך ולכתוש את החמאס, החמאס ברובו מוגן בתוך מערכת העולם התת קרקעי שלו ומעל לכל בידיו 220 אזרחים ישראלים. בנסיבות אלו יש להחליט מה הכי משמעותי לעתידנו ולצערי שאלה זו והרעיון של ישראל כבית מקלט בטוח לעתידנו  הם ברגע זה הכי משמעותיים לקבלת  ההחלטה. ולכן מוצע על ידי להודיע לעולם כולו כי מדינת ישראל מקצה שבעה ימים לשחרור של כל החטופים, במקביל ישוחררו חמשת אלפים אנשי חמאס האסורים אצלנו, לאחר שיחתמו כי אינם שותפים יותר למערכה מול ישראל. יש להראות למשפחות ולעולם כי אנו מציעים מחיר אדיר להצלת חטופינו. אם לא תהיה היענות – תותרנה ידינו להשלים את חיסול החמאס, לצערנו בכל מחיר שיידרש מכולנו.

אריה רפפורט

* * *

איליה בר-זאב

מעל קווי המתח

סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –

חַיִּים נוֹצָרִים,

חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.

וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –

בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים בְּתַּחְתִּיּוֹת.

חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק

מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.

אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –

מֵאַגְמוֹנֵי מַיִם לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.

רָחָם שְׁחֹר אֲבָרוֹת מְרַחֵף –

טֶרֶף קַל

31.12.08 – פורסם ב"עיתון 77" 339.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏25.10.23

* רוח עָז – אני גומע בצמא עוד ועוד סיפורי גבורה מסמרי שיער ומעוררי השראה, של חיילים ואזרחים בתופת של טבח שמחת תורה. מול הרוע המוחלט של המפלצת הנאצו-חמאסית, בזכות דמויות המופת הללו "עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עָז."

* תקופת ההמתנה – דובר צה"ל הבהיר שצה"ל ערוך ומוכן לתמרון הקרקעי, והוא ממתין להחלטת הדרג המדיני. משמעות הדבר, היא שמבחינת צה"ל ניתן להיכנס מיד. צה"ל ערוך, מוכן ומאומן למשימה. השבועיים וחצי של ההמתנה מוצו.

יש יתרון להמתנה הזו – היכולת להמשיך ולכתוש את עזה ולהוריד כל בניין שעלול לאכלס צלפים ומסתור למחבלים. אך יש לכך גם מחיר. הזמן שחולף עלול לשחוק את הדריכות, המוכנות והמורל של הכוחות הלוחמים. עלול לפגוע קשות במשק, בשל התארכות גיוס המילואים הממושך. וככל שאנו מתרחקים מהטבח בנגב המערבי ונערמות תמונות מהסבל בעזה, גם התמיכה הבינלאומית עלולה להישחק. יש יתרונות להמתנה אך יש לה גם מחיר. ככל שאנו מתמהמהים, התרומה השולית של כל יום הפצצה פוחתת ואילו המחיר – מאמיר.

אם ההמתנה נובעת מרצון לעוד יומיים שלושה של כתישת האוייב, היא ראויה. אך אני מתחיל לחשוש שהאסימון לא נפל אצל נתניהו, וגם אחרי מתקפת התופת הנוראה הוא אינו מצליח להשתחרר מדפוסי ההססנות והפחדנות שמאפיינים את מנהיגותו. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, צה"ל לחץ לתקוף מיד והתייחס בבוז ל"הססנות" של אשכול. בדיעבד ברור שההמתנה הזו שירתה היטב את הניצחון. היא איפשרה לצה"ל להיערך ולהתאמן ובינתיים גייסה את תמיכת ארה"ב ובריטניה. רק בדיעבד נדע האם ההמתנה הממושכת כעת מוצדקת או מפריעה לניצחון.

* מתקפת נגד מקדימה בצפון – בראש השנה תשס"ז בחרתי את איש השנה תשס"ו. היה זה חסן נסראללה. תשס"ו היתה שנת מלחמת לבנון השנייה. במאמר כתבתי בבושה שנסראללה הוא המנצח במלחמה. הזכרתי את מטרות המלחמה והבהרתי שאף אחת לא הושגה, ובמיוחד החשובה שבהן – פירוק חיזבאללה מנשקו. את הפסקת האש הגדרתי ככישלון מדיני קשה.

חלפה שנה והגבול היה שקט. כך גם בחלוף שנתיים ושלוש. ולנוכח השקט, שיניתי את דעתי ובמאמרים רבים חזרתי בי ממסקנתי הראשונית. ציינתי שגבול לבנון דימם לאורך ארבעים שנה. כל מה שניסינו, פשיטות ופעולות גמול, הפצצות חיל האוויר, מבצע ליטני, של"ג, השהיה בלבנון, הסכם השלום הנשכח עם לבנון, הנסיגה לרצועת הביטחון, דין וחשבון, ענבי זעם, הנסיגה מלבנון – שום דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השנייה הביאה את השקט המיוחל. וכך עוד שנה ועוד שנה ועוד ועוד. בדיעבד, ראיתי במלחמת לבנון, חרף כל הליקויים בניהולה, הישג גדול לישראל.

ידעתי, כמובן, שחיזבאללה מתעצם והולך, אך טענתי, שגם אם אחרי 15 או עשרים שנות שקט תהיה מלחמה קשה, השקט הזה היה כדאי.

היום אני רואה את הדברים אחרת לגמרי. בכל השנים הללו טעיתי. צדקתי בעמדה שביטאתי מיד לאחר המלחמה. מה שגרם לי לשנות את דעתי זו מתקפת התופת בשמחת תורה.

לעולם לא הייתי מאמין שחמאס יצליח לבצע ולו חלק קטן ממה שהצליח. ואם כך חמאס – חיזבאללה, שהוא חזק ממנו בהרבה– על אחת כמה וכמה. מתקפת פתע דומה מצפון, תהיה קשה, אכזרית ועקובה מדם הרבה יותר מהדרומית. מזלנו הגדול, שלא הותקפנו בעת ובעונה אחת משתי הזירות. המלחמה הזאת צריכה להסתיים לא רק במיטוט חמאס, אלא גם במיטוט חיזבאללה. מלחמה עם חיזבאללה לא תהיה קלה, אך האלטרנטיבה, מתקפת פתע שלהם, תהיה קשה לאין ערוך. אין מנוס ממתקפת נגד מקדימה.

למאמר איש השנה תשס"ו – חסן נסראללה:

https://heitner.wordpress.com/2006/09/16/%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A1%D7%95/

* מלחמת אין ברירה – ישראל אינה אוהבת להילחם ואינה ששה לקרב. ההיפך הוא הנכון. אנו נלחמים רק כשאין ברירה. מלחמות אין ברירה. הבעייה היא שעם השנים חלחלה אלינו תפיסה שגויה, על פי מלחמת אין ברירה היא רק מלחמה שבה אנו סופגים את מכת הפתיחה, כמו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שמחת תורה. אילו ידענו שעומד להתרחש עלינו אסון 7 באוקטובר – האם מתקפת נגד מקדימה כדי לסכל אותו, היתה נחשבת מלחמת ברירה? וכי היתה לנו ברירה זולת מתקפה כזו? זה המצב בגבולנו עם לבנון. אם איננו רוצים 7 באוקטובר על סטרואידים, אין לנו ברירה אלא להקדים את המתקפה של חיזבאללה. מתקפת נגד מקדימה נגד חיזבאללה, היא מלחמת אין ברירה מובהקת.

* האם הפינוי מוצדק? – אומר דבר מה בלתי פופולרי. מותר להטיל ספק בהיגיון שבפינוי יישובי הגליל?

זה כשבועיים וחצי מתנהלת מלחמת התשה בגבול לבנון. אין זו מלחמה שאינה מאפשרת חיים תקינים פחות או יותר, בשגרת חירום, ביישובי הגבול. אילו ידענו שמחר עומדת להתפתח מלחמה כוללת, נכון היה לפנות. אבל כאשר מדברים על מלחמה של שבועות רבים ואף חודשים – האם ייתכן שכל הספר הצפוני יתרוקן מתושביו לאורך זמן רב כל כך? מה הפינוי הזה גורם לאנשים? מה זה עושה לפרנסתם? מה זה עושה לנפש? הרי כך חיזבאללה משיג ניצחון תודעתי בלי לתקוף.

בעיניי, תושבי הצפון צריכים להישאר בבתיהם. מי שחש חרדה, יש לעזור לו להתפנות. אך אין מקום לפינוי ציבורי מאורגן. אם תפרוץ מלחמה של ממש, ניתן יהיה באותו בוקר לפנות את היישובים ואפשר להיערך לכך בעוד מועד. עם זאת, במקרה של מלחמה, ספק אם המקומות שאליהם מפונים תושבי הגליל יהיו בטוחים יותר.

* הגודל כן קובע – במתקפת הפתע של חמאס, לא היו מספיק כוחות צה"ל כדי לבלום את התוקפים. האגדה לפיה שונעו כוחות מגבול עזה ליו"ש או "להגן על הסוכה של ח"כ סוכות" כבר הופרכה. למה לא היו מספיק כוחות? בשל הקונספציה שהתבססה על הגדר והאלקטרוניקה ולכן ייתרה, כביכול, את הכוחות הלוחמים. כאשר 3,000 מחבלים מסתערים על הגבול, אי אפשר לעצור אותם באלקטרוניקה וגדרות. לשם כך יש צורך בכוחות צבאיים. יש לתגבר את הסד"כ של צה"ל לאורך הגבולות, וכחלק משמעותי מכך, להקים מחדש את ההגמ"ר (הגנה מרחבית) ככוח מגן אפקטיבי על הגבול ועל היישובים.

אנו אומה במלחמה. מלחמה שפרצה ביום הכרזת המדינה. בעצם הרבה קודם לכן. אומה במלחמה מחייבת חברה מגויסת. נחפזנו בקיצור השירות הצבאי הסדיר. נחפזנו בחקיקת חוקי המילואים, שנועדו להקל על המילואימניקים בהורדה משמעותית של ימי המילואים, אך הצורך באותם ימי מילואים הוא אמיתי. קשה לאמין שרק לפני שלושה שבועות עמדו במרכז סדר היום הציבורי חוקי ההשתמטות. קשה להאמין שרק לפני שלושה שבועות סרבנות ו"הפסקת התנדבות" היתה נשק לגיטימי במחלוקת צבאית. קשה להאמין שלפני שלושה שבועות עוד דיברו כאן על צבא שכירים "מקצועי", כאילו היינו דנמרק. צה"ל צריך להיות צבא גדול וחכם. הגודל כן קובע.

איננו צריכים להיות ספרטה. ממש לא. גם לא פרוסיה. עלינו לטפח את החברה ואת הכלכלה, להיות אומת סטרט-אפ ומעצמה חינוכית, לחזק את החקלאות, את התעשיה, את התיירות,  את התרבות ולהעמיק את שורשינו היהודיים והישראליים. אבל הביטחון הוא קודש הקודשים. כי בלי ביטחון, לא יהיה קיום לכל אלה. נזכור: אין חריש עמוק בלי נשק.

* הומניטרי תמורת הומניטרי – גם במלחמה קשה נכון להגן על האוכלוסייה האזרחית של האויב מפני משבר הומניטרי. נכון לאפשר אספקה לאזרחים.לא כן, כאשר האוייב מחזיק כבני ערובה לפחות 220 בני אדם, רובם הגדול אזרחים: ילדים ותינוקות, נשים וגברים לא מגוייסים, קשישים וחולים. זהו פשע מלחמה נורא, בהמשך לפשע נגד האנושות בטבח שמחת תורה.

ישראל צריכה להבהיר שתמורת שחרורם של כל האזרחים החטופים, היא תאפשר ביד רחבה אספקת מזון ותרופות לאזרחי הרצועה. צעד הומניטרי תמורת צעד הומניטרי. ללא שחרור האזרחים החטופים – אפילו לא חמגשית. חבל שבנושא כל כך חשוב, הממשלה נוהגת ברפיסות.

* שחרור החטופות – אין מה לומר. חמאס הוכיח שהוא ארגון הומניטרי של חסידי אומות העולם. יש להגיש מועמדות של יחיא סינואר לפרס נובל לשלום. אם ערפאת קיבל, למה לא הוא?

* שאוכל לשוב ולהתעצבן – את עודד ליפשיץ אני מכיר כמעט ארבעים שנה. לאורך השנים הללו, התכתשנו שוב ושוב. הוא, איש שמאל קיצוני. אני בעל השקפה ניצית מובהקת. בתקופת המאבק על הגולן, היריבות הגיע גם לעימות אישי ביננו. כאשר שמעתי שעודד ליפשיץ נחטף, הזדעזעתי עמוקות. קודם כל כיוון שמדובר באדם בן 83. וגם כיוון שאני מכיר אותו אישית. כאשר אני מכיר את האדם אישית, זה הרבה יותר קרוב ומוחשי מאשר שם של אדם שהוא אלמוני בעבורי.

איני יודע איך האירועים הנוראים והחטיפה הברברית ישפיעו על עמדותיו. אך הלוואי הלוואי הלוואי שאוכל לשוב במהרה להתעצבן ולרתוח ממאמריו. רק שיחזור.

* הקונספירציה על אודות הקונספציה – הטענה שנתניהו ניסה לחזק את חמאס כדי להחליש את הרש"פ, הולכת וקונה שבת במקומותינו. יותר ויותר משתמשים בה לתיאור הקונספציה שגרמה למחדל. כמו לרוב הקונספירציות, גם זו מבוססת על רסיסי אמיתות. כשמחפשים היטב מוצאים איזה ציטוט של גדי טאוב, איזו אמירה של סמוטריץ' או איזה הגיג  של דיסטל אטבריאן, אבל אין אלה אקדחים מעשנים ולבטח אינם מוכיחים את התאוריה.

אדם רז, קונספירטור הבית של "הארץ", פירסם מאמר ארוך שכולו הוכחה לקונספירציה והמסקנה היא שמה שקרה בשמחת תורה לא היה קריסת הקונספציה, אלא זו הקונספציה עצמה. אהוד אולמרט, שעד היום מסרב להודות שאבו-מאזן דחה על הסף את הצעתו המופקרת למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 עם אי אלו "חילופי שטחים" קטנים ובירתה ירושלים (אפילו אבו מאזן מודה באשמת הדחייה, אבל אולמרט דבק בגרסתו שהוא כמעט הביא לשלום עולמי אבל הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט תפרו לו תיק כדי לסכל את השלום), מיהר להאשים את נתניהו שבמקום לעשות שלום עם אבו מאזן הוא טיפח את חמאס כדי להכשיל את הקמת המדינה הפלשתינאית.

מתי צומחות קונספירציות? כאשר יש צורך להסביר מציאות בלתי נתפסת. אכן, קשה להבין את מדיניותו הרופסת של נתניהו כלפי חמאס. והנה הסבר – נתניהו נגד מדינה פלשתינאית. לשם כך הוא רוצה את הפיצול בין יו"ש לעזה. כדי שיהיה פיצול, חמאס צריך לשלוט ברצועת עזה. לכן, לא נכה בו כדי לא לשבור אותו. בינגו.

אבל המציאות הרבה יותר פשוטה. אכן, נתניהו גילה רפיסות כלפי חמאס, אך לא כדי לחזק אותו מול הרש"פ, אלא זו רפיסות נטו. למה נתניהו השלים עם הקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל? גם זה כדי לחזק את חיזבאללה? ברור שלא. מאותה סיבה שהוא הבליג על הקמת המאחז והכיל אותה, הוא הבליג על 3.5 שנים של הצתת שדות הנגב המערבי והכיל אותה ונמנע מתגובה. הסיבה לכך היא התמכרותו לשקט וחששו מהסלמה.

נתניהו זהיר מאוד מאוד בהפעלת הכוח. הוא מפחד מהסלמה. הוא מפחד ממלחמה. הוא מפחד מאבדות. הוא מפחד מארונות מכוסים בדגלי הלאום. זו לא גישה שלילית, הבעיה היא המידתיות. כאשר הפחד הזה משתק, הוא מעודד תוקפנות נגדנו שמחיר הדמים שלה כבד לאין ערוך, כפי שנוכחנו בשמחת תורה. מה הגורם לגישה הזו? אולי היותו של נתניהו בן למשפחה שכולה. אולי טראומת אירועי מנהרת הכותל בראשית הקדנציה הראשונה שלו. אולי חשבון פוליטי.

לכן נתניהו בלם כל "סבב" ברגע שחמאס הסכים להפסקת אש, גם ללא הישגים מספקים לישראל. לכן הוא איפשר להעביר לחמאס פרוטקשן, באמצעות מזוודות הדולרים מקטאר, בתקווה שהדבר יביא לשקט. לכן, כל גישתו הביטחונית דפנסיבית ופאסיבית.

הקונספציה על טיפוח חמאס היא עצמה קונספציה מסוכנת, שכן היא מונעת מאתנו להפיק לקחים, ועלולה לגרום לנו להפיק לקחים שגויים, שמחירם עלול להיות כבד ביותר.

אם מה שקרה נובע מרצונו של נתניהו לסכל הקמת מדינה פלשתינאית, הרי המסקנה היא שאם תקום מדינה פלשתינאית, אירועים כאלה לא יקרו. זו מסקנה מסוכנת ביותר, כי היא עלולה להביא לגימוד גבולה הארוך של ישראל עד הפיכתו לטבעת חנק, שבה כל השטח שבין חדרה לגדרה וגוש דן במרכזו, יהיה "עוטף המדינה הפלשתינאית", ובמצב כזה ספק אם נשרוד מתקפה כמו זו של 7 באוקטובר. הלקח צריך להיות שאסור לנו לגדל מפלצת טרור לצידנו. הלקח הזה חייב להביא לסיכול הסכנה של מדינה פלשתינאית עצמאית.

* ההתנתקות: פוסט מורטום – העלאת ההתנתקות כאליבי למחדל ולכישלון של מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט בעשור וחצי של שלטון נתניהו, ובמיוחד לנוכח העובדה שהוא עצמו תמך בהתנתקות והצביע בעדה בהצבעות בכנסת ובממשלה, היא לא רצינית. היא כסת"ח ברמה נמוכה. אבל בלי להמעיט מגודל המחדל, חשוב לנתח את ההתנתקות והשלכותיה, כי היא בפירוש חלק מהגורמים לאסון שפקד אותנו, והיא חלק מאותה רוח תבוסתנית שהמיטה עלינו את שבעה באוקטובר.

לשם מה ביצענו את ההתנתקות?  

היא לא היתה "שטחים תמורת שלום", כיוון שהיא הייתה חד-צדדית. היא נבעה מההבנה שאין לנו פרטנר לשלום, אחרי שהפלשתינאים דחו על הסף אפילו את הצעתו מרחיקת הלכת, בעיניי המופקרת, של אהוד ברק.

לא היתה לה שום משמעות דמוגרפית, כיוון ש-11 שנים לפני ההתנתקות, אחרי הסכם אוסלו, ישראל נסוגה מעזה ומכל הערים והאזורים המיושבים ברצועה. היה יישוב אחד, נצרים, בלב השטח הפלשתינאי. גוש קטיף היה בשטח ריק וצמוד לציר פילדלפי, שהיה בידינו (ואני מקווה שאחרי המלחמה נשיב אותו לידינו). יישובי התוחמת הצפונית היו בשטח ריק וסמוך לישראל הריבונית. למעשה, הוא היה המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון. כפר דרום (שאגב, הקים לתחייה אחת מ-11 הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, שנפל במלחמת השחרור) היה אמנם מבודד, אך עם רצף טריטוריאלי לשטחה הריבוני של ישראל. אילו העקירה היתה של נצרים בלבד, אפשר היה למצוא לכך היגיון. לא היה שום היגיון לעקירת הגושים.

אז מה היה בהתנתקות? לכאורה, כשמה כן היא – התנתקות. אם נתנתק, לא נשלוט עליהם (אף שכבר לא שלטנו עליהם באמת), לא תהיה להם סיבה לפגע בנו. אם נתנתק ונעביר להם את האחריות הם יהפכו את רצועת עזה לגן פורח, ל"סינגפור של המזה"ת", בתמיכה וסיוע רבתי של כל העולם ושל ישראל. ואם אחרי שניסוג הם יירו יריה אחת – נוכל להכות בהם בכל הכוח וכל העולם יתמוך בנו. אבל כבר הנסיגה עצמה הייה תחת אש, וישראל הבליגה. ומיד אח"כ הם ירו רקטות, ותגובתנו היתה רופסת, וכל הזמן רדפנו אחרי "הודנא" ו"תהדיא". וכאשר הגבנו לראשונה במבצע "עופרת יצוקה", התמיכה הבינלאומית באה לידי ביטוי בדו"ח גולדסטון האנטישמי.

אז מה השגנו? התנתקות? לא. לא התנתקנו. המשכנו לספק להם חשמל ומאות משאיות אספקה מדי יום. והעולם המשיך לראות בנו אחראים לעזה. והמשיכו להתייחס לעזה כחלק מה"כיבוש". אז מה היה בהתנתקות הזאת? רק דבר אחד. עקרנו חבל התיישבות שלם. גירשנו אלפי ישראלים מבתיהם. נישלנו אותם מאדמתם. החרבנו את מפעל חייהם. ויצרנו תקדים הרסני של נסיגה לקווי 4.6.67 עד גרגר החול האחרון. אפילו את הפנטזיה של דרוויש, שניקח אתנו גם את מתינו, מימשנו. ההתנתקות היתה רוח גבית לטרור. מי שחשו שבאמצעות טרור הצליחו לגרש אותנו מגוש קטיף, ראו בכך את האות לשלב הבא – גירושנו מהנגב המערבי. זה הקשר הישיר בין ההתנתקות לטבח שמחת תורה.

* שאף אחד לא יספר לנו – אני מקווה מאוד, שאחרי 7 באוקטובר אף אחד לא יספר לנו שאיראן לא תעז להשתמש בנשק גרעיני כי היא רציונלית ולכן אפשר "להכיל" את הגרעין האיראני.

* שְׁמוּם – האו"ם הוקם בעקבות מלחמת העולם השניה, כדי להבטיח את שלום העולם. היום, בחלוף כמעט 80 שנה, מזכ"ל האו"ם תומך בנאצים.

* פרי פלסטיין – בשמחת תורה ראינו את המשמעות של "פרי פלסטיין". החופש לטבוח, לרצוח ילדים, לערוף ראשים, לבתר בטנים של נשים בהריון, לירות בראש של קשישים, לחטוף ילדים אחרי שרצחו את הוריהם לעיניהם, לחטוף חולים בעשור התשיעי לחייהם, לאנוס נשים ונערות לפני רציחתן. "פרי פלסטיין". ראינו מה הם עשו ביום שבו "שיחררו" קצת "פלסטיין". "פרי פלסטיין" = השמדת עם.

* אובדי דרך – פרשניCNN  ליהגו על המלחמה וברקע הוצגה מפת הארץ. תל-אביב ממוקמת בה בדרום הגולן. שדרות ממוקמת בין שכם לג'נין. כרמת המפה הגיאוגרפית שלהם, כך רמת המפה הפוליטית שלהם ובעיקר, זו רמת המפה המוסרית שלהם.

* תרומתה של דיסטל אטבריאן למאמץ המלחמתי – מאז כניסתה לפוליטיקה, גלית דיסטל אטבריאן עשתה דבר חיובי אחד בלבד – שיחררה את הממשלה מנוכחותה המיותרת והמזיקה. מן הראוי שהשרים הכלומניקים במשרדים המונפצים לענייני שום דבר ילכו בעקבותיה ולו כדי לפנות את הכסף המיותר שאני, כמשלם מיסים, מבזבז עליהם, למטרות חיוניות כמו סיוע לפליטי המלחמה ולשורדי הטבח. למשל שר המינויים הפוליטיים והשחיתות אמסלם, מאי גולן וחומץ בו חומץ עמיחי אליהו. שלוש דוגמיות מני רבים. גרמתם לכל כך הרבה נזק, לשם שינוי תִּרמו משהו למאמץ המלחמתי.

* אסור לחשות – מאז 2009 נתניהו הוא ראש הממשלה. הוא עלה לשלטון עם התחייבות למגר את חמאס. בתקופתו חמאס הפך מארגון טרור בינוני למפלצת שראינו בשמחת תורה. הוא התמכר לשקט מדומה, הבליג על 3.5 שנים של הצתת שדות הנגב המערבי ללא כל תגובה. הוא שיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים בעסקת שליט. הוא האכיל את המפלצת בתשלומי פרוטקשן כדי להבטיח את השקט המדומה. לאורך כל השנים הללו "מר ביטחון" התגאה ב"עשור השקט ביותר", בכך שתחת שלטונו היו פחות הרוגים מאשר תחת שלטונם של ראשי הממשלה האחרים. הוא זקף זאת לעצמו ואך ורק לעצמו, ללא פירורי קרדיט לרמטכ"לים ולשרי הביטחון. עכשיו, כשתפיסת הביטחון שלו קרסה בדם 1,400 ישראלים שנטבחו במעשי זוועה, הוא שולח מלחכי פינכה עלובי נפש כמו ינון מגל להפיל את כישלונו על הרמטכ"לים ושרי הביטחון.

אני מתנגד לעיסוק באשמה כל עוד נמשכת המלחמה. כעת יש להתרכז רק במלחמה ובניצחון ואח"כ נבוא חשבון עם המחדלטורים. אבל אם העומד בראש והנושא באחריות, דואג בעיצומה של המלחמה לשלוח כתבלבים להסיט ממנו את האש לעבר קציני צה"ל, אסור לחשות.

* ציד מכשפות – אהוד בן עזר מצא את האשם במחדל הנורא של הממשלה. אני. למה? כי תמכתי במחאה. טוב, לא רק אני. כל המחאה. המחאה גרמה למלחמה.

זהו ציד מכשפות מקארתיסטי נחות, שנועד לכסות את התחת של המחדלטור, "מר ביטחון", שדרכו ה"ביטחונית" הרופסת דרדרה אותנו עד הלום, באמצעות הסטת האשמה למי שהפגין נגדו. כלומר, לשיטתו של בן עזר, התנגדות לממשלה, מחאה נגדה, אינה לגיטימית, ולעומת זאת כל מעשה של הממשלה, או לכל הפחות ממשלה שהוא תומך בה, מוצדק.

אכן, הקרע בעם היה אחד הגורמים לחולשה שהוקרנה לאוייב ועודדה אותו לבצע את זממו. מי שקרע את העם היה נתניהו, ולצידו יריב לוין ושותפיו הקואליציוניים, ובהם הכנופייה הגזענית הפשיסטית, שעצם העובדה שהיא קיימת היא כתם על עם ישראל. מה שקרע את העם היתה המהפכה המשטרית. ובכלל, כאשר אנו רואים את אפסותה של הממשלה ואי התפקוד הפושע של מערכותיה, אין די בכך שנצביע על זהותו של ראש הממשלה בעשור וחצי האחרונים, אלא יש להבין שזו תוצאה ישירה של התרבות הביביסטית, שכחלק מקונספירציית "הדיפ-סטייט" המומצא, פעלה בשיטתיות למיטוט השרות הציבורי, למלחמת חורמה באנשי המקצוע באשר הם אנשי מקצוע, ולמנות עסקנים קטנים, קבלני קולות ומקורבים לקבלני קולות ובעיקר מלחכי פינכה של נתניהו ורעייתו. מנכ" משרד ראש הממשלה הכלומניק הוא הדוגמה הבולטת לכך.

כן, המחאה נגד הממשלה הזאת היתה מוצדקת לחלוטין. אני פרשתי ממנה, כאשר ירדה מהפסים לכיוונים לא ראויים ולא רצויים, ובראשם הסרבנות או "הפסקת ההתנדבות". אכן, הצעד הזה פגע בביטחון והוא חלק מן המחדל. על כך התרעתי רבות. טענתי, שעליה חזרתי פעם רבות, היא שאין לכבות אש באמצעות שפיכת דלק. ואני בהחלט חושב שהסרבנות, לא עצם המחאה, היתה מעשה חמור ביותר, ואהוד יודע שמן הרגע הראשון יצאתי נגדה. גם כאשר הייתי חלק מן המחאה יצאתי נגד הדיבורים על אודותיה, גם בשני נאומים שנשאתי בהפגנות נגד המהפכה. אך אין להתבלבל. האחריות והאשמה הם קודם כל על מי שהצית את השריפה. ועל מי שהתעקשו להמשיך בה כאשר ראו את תוצאותיה כולל תוצאותיה הביטחוניות. ועל מי שפיטר את שר הביטחון כיוון שהתריע מפני התוצאות הרות האסון של המהפכה ושל ההתעלמות מתוצאותיה. ועל מי שסירב להיפגש עם הרמטכ"ל שהתריע מפני השלכות החקיקה המופקרת.

אותם סרבנים, שהוקעתי את מעשיהם, היו הראשונים שזינקו אל תוך התופת כדי להגן על המולדת ועל אזרחי ישראל, גם אם לא קראו להם. גם את זה יש לזכור. אני, שגיניתי את מעשיהם ודעתי על המעשה לא השתנתה, קודם כל מצדיע להם. הם גם בין מובילי העשייה האזרחית ההתנדבותית במקום הממשלה המושחתת, הרקובה והכושלת, שהתרבות הביביסטית כירסמה בה מבפנים והרקיבה אותה. גם על כך אני מצדיע להם.

אין לי ספק, שאילו העלו על דעתם את התרחיש של שמחת תורה, איש מהם לא היה מהרהר אפילו על "הפסקת התנדבות". אני מקווה שכחלק מן הלקחים של החברה הישראלית מן המלחמה, נבין שאומה במלחמה, ואנו אומה במלחמה מיום הקמת המדינה, צריכה להתייחס לביטחון בחרדת קודש – לצה"ל, לשירות המילואים, להתנדבות למילואים, בוודאי לכשירות צה"ל. כל אלה צריכים להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. ועמדתי, שבשמה שללתי בתוקף את הסרבנות, התבססה על כך שכל אחד צריך לראות עצמו כמי שנושא באחריות למדינה ולביטחונה – אין פירושה בשום אופן המעטה ולו בגרם אחד של אשמה ממי שהציתו את התבערה הזאת.

אני סבור שכל עוד המלחמה נמשכת, אין מקום להדחת ראש הממשלה, כי זה נזק למאמץ המלחמתי. אני גם הייתי מעדיף לדחות את כל שיח ההאשמות עד אחרי הניצחון. אבל כאשר מעריציו של ראש הממשלה הכושל מאשימים אחרים – אין מנוס אלא להצביע על האשם העיקרי. יום אחרי המלחמה נבוא איתו חשבון. אם הוא לא ייקח אחריות ויתפטר, עם ישראל יגרש אותו במקלות. ובראש המגרשים, רבים מחסידיו השוטים שהתפכחו, כפי שהתפכחו חסידי שבתי צבי לאחר שהתאסלם.

* האשמה נפסדת – ועוד טוען כנגדי אהוד: "רק תאר לעצמך מה היית אומר וכותב, בתור אחד מתומכי הפגנות המחאה ושונא נתניהו, אילו הוא היה מחליט על מבצע צבאי להשמדת החמאס – לפני טבח שמחת תורה תשפ"ד! האם אתה וחבריך-לדעה לא הייתם יוצאים להפגנות ענק נגד ה'דיקטטורה' שלו ורואים בו, לא בחמאס – את אויב ישראל הסוחף אותנו להרפתקה צבאית כדי להימלט ממשפטיו!"

זו האשמה נפסדת ומכוערת. הרי אהוד יודע שמאז מבצע "עופרת יצוקה" אני מטיף למבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה. הן כתבתי על כך מאות פעמים, גם ב"חדשות בן עזר". ודאי שהייתי תומך בו בהתלהבות אילו החליט על מבצע כזה. הרי אהוד יודע היטב, שחרף התנגדותי העזה לנתניהו (לא "שנאה". השנאה היא המצאה שלו), בכל פעם שהוא או ממשלותיו קיבלו החלטות או עשו מעשים שתמכתי בהם, שיבחתי אותם על כך, בהתאם לכלל המשמש נר לרגליי ביחסי לכל מנהיג וממשלה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. ובוודאי שבכל פעם שצה"ל יצא למבצע ברצועת עזה תמכתי בו ללא סייג. אח"כ ביקרתי את הפסקת המבצע ללא הכרעה ואת ההבלגה וה"הכלה" בין המבצעים.

האם יש רבים שהיו יוצאים נגדו אילו החליט על מבצע כזה? בהחלט. האם רבים בתוכם לא היו מאמינים בטוהר כוונותיו? בהחלט כן. את אי-האמון בו הוא הרוויח באי-יושר. אני לא הייתי נמנה עימם, כי אני יודע שהצעדים שהוא עשה מטעמים פוליטיים אישיים ובניגוד לאינטרס הלאומי היו תמיד בכיוון ההפוך, כדוגמת עסקת שליט.

למה מרמז אהוד? לכך שהסיבה שנתניהו נמנע ממתקפת נגד מקדימה נובעת מכך שהוא פחד מהתגובה הציבורית. אם כן, הוא אינו מנהיג אלא גרורה. חבל שהוא לא פחד מהתגובה הציבורית נגד המהפכה המשטרית. אגב, האם אהוד רואה במפגינים ולא בחמאס את אויבי ישראל?

* גיבורו החדש – והנה, יש לאהוד בן עזר גיבור חדש. ראש הכנופייה. הוא זה שהתריע שיש לחלק נשק, שעה שלקחו את כלי הנשק מכיתות הכוננות בעקבות גל גניבות הנשק מן היישובים.

אז קודם כל, לא היה גל גניבות נשק מהיישובים. לא נגנב ולו כדור אחד מיישוב אחד. גניבות הנשק היו ממחנות צה"ל. ולכן האבסורד הוא שהלקח היה לקיחת נשק מן היישובים והעברתו למחנות צה"ל. מי היה ראש הממשלה כאשר נלקחו כלי הנשק? מושא הערצתו של אהוד. אגב, מי שהיה שר הביטחון הוא האיש שאני בחרתי בו בבחירות האחרונות, בני גנץ. וגם ממשלת בנט, שתמכתי בה, לא ביטלה את ההחלטה השערורייתית.

אבל ראש הכנופייה מעולם לא יצא נגד נטילת הנשק מכיתות הכוננות. הוא מדבר על חלוקת נשק לאזרחים. וברור מה מטרתו. אסור שהוא יהיה קשור איכשהו לחלוקת נשק, כי הוא עלול לחלק כלי נשק לגורמים עוינים, כמו נוער הזוועות ולה-פמיליה, הזרועות ה"צבאיות" של הכנופיה הכהניסטית.

* מדרשת השילוב במלחמה – הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה, הוא אמנם כבר סבא, אך עדין משרת במילואים כמפקד פלגה ביחידה מובחרת; עדין בדרג המסתער. הוא גויס כבר בשבת 7 באוקטובר בבוקר. כך גם הר"מים של המדרשה. ואת החניכים לא יכולנו להחזיר ללימודים בגולן, בקרבת הגבול הסורי. גייסנו את איתמר לפיד, שבשנותיה הראשונות של המדרשה כיהן במקביל לאביה כראש המדרשה, והוא לקח על עצמו את הובלת המדרשה. הוא גייס בוגרים שאינם משרתים במילואים כחברי צוות.

חיפשנו אפיק מתאים להתנדבות חניכי המדרשה. החקלאות משוועת בימי מלחמה אלה, שהם העונה הבוערת בענפים רבים, לידיים עובדות. רבים מן החקלאים ומחברי התוכניות של חיילים משוחררים בעבודה מועדפת גויסו למילואים. עובדים תאילנדים רבים ברחו מהארץ. פועלים פלשתינאים אינם מועסקים בזמן מלחמה. יש הכרח במתנדבים רבים. מדרשת השילוב התמקמה בקיבוץ גִּלְגָל, שבבקעת הירדן. החניכים משלבים לימודים עם עבודה חקלאית בענף התמרים.

* ביד הלשון: אָרְחִי וְרִבְעִי – מתוך הטור של ישראל הראל ב"הארץ": "אנשים מתקשים להתנער מתפישות עקרוניות שפיתחו במהלך חייהם; לשנות את אורחם ורבעם."

אורחם ורבעם – אורחות חייהם, צורת התנהגותם והתנהלותם, דרכיהם ומנהגיהם. הביטוי לקוח מתהילים: "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל-דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה" (תהלים קל"ט, ג').

אבשלום קור מסביר, שרבעי, פירושו – רבצי. יש נטייה להחליף ע' בצ'. למשל – בארץ ישראל = בארעא דישראל.

המילה רביצה, רומזת ליחסי מין. ומכאן המילה "להרביע", שהיא בעצם "להרביץ" – לגרום לו לרבוץ, להשכיב.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2007

28.3.07. ארוחת צהריים של מרק גולש עם אורפז ב"שיין" בפינת פרישמן ושלמה המלך. אני כבר לא מקליט אותו אבל עדיין מעניין לשמוע ממנו סיפורים מחייו. הפעם סיפר לי על התקופה של השנים 1939 ו-1940, כאשר ההכשרה של הקיבוץ של אחיו, קיבוץ שמיר, שכנה עדיין במחנה במגדיאל, וכיצד אכלו תפוזים שלא היה אפשר לייצא אותם, ובישלו תפוזים והכינו כל מה שאפשר מתפוזים. אחר כך הקימו מחנה בקיבוץ עין המפרץ, והבחורים היו מקבלים ימי עבודה בנמל חיפה. את הסיפורים הללו אני עתיד לשמוע שוב ושוב בפגישותיי הבאות עם יצחק.

9.10.07. הפגישה עם יצחק אורפז. בצהריים אני נפגש ב"שיין" הסמוך עם יצחק אורפז ולמרבה המזל הפעם הוא מוכן לשבת באזור הפנימי הממוזג. חבל שלא הקלטתי את השיחה אבל אם הייתי מקליט אותה הוא לא היה מדבר בחופשיות, וגם כך קשה להבין אותו לעיתים. או שהוא לוחש, או שהוא צועק ומאמץ את כל שרירי ונימי גרונו וחזהו עד שאני חושש לבריאותו.

תחילה הוא צועק עליי מפני שאני מגן על אולמרט, אף שגם הוא, לדבריו, מתחיל להעריך את חוזקו של האיש, שממשיך לתפקד חרף כל ההתקפות עליו והחקירות המשפטיות. אני טוען שגם לולא פרץ ואולמרט לא היתה מתנהלת מלחמת לבנון השנייה בצורה שונה ביותר, וכי גם לא נכשלנו בה, והלבנונים וחיזבאללה יודעים זאת היטב. אנחנו לא יכולים להקריב חייל מול כל איש חיזבאללה או כל חייל ערבי, בלוחמה קרקעית, כי אז נישאר בלי צבא. כוחנו בתיחכום ולכן צודקת היתה פעולת חיל האוויר וחבל שלא נמשכה יותר, ומצד שני אילו היו מגייסים יותר מילואים ופותחים בפעולה קרקעית רחבה יותר ומוקדם יותר, היו נהרגים מצידנו מאות לוחמים ואילו את מטר הקטיושות לא היינו מפסיקים כי גם אילו כבשנו את כל דרום לבנון במחיר דמים נורא עבורנו, עדיין הטרור משם היה נמשך. גם היציאה למלחמה היתה בשעת כושר שלא היתה לנו קודם ולא היתה נשמרת לנו אילו פיגרנו.

על כל אלה הוא מתרתח וצועק שמזל שניהול המלחמה לא נתון בידי אנשים כמוני שחוששים מקורבנות וכי במלחמה נופלים קורבנות וכי אילו נלחמנו כראוי בלבנון היו נופלים עוד הרבה יותר קורבנות אבל זוהי מלחמה ואסור לעשות בה חשבון שמחיר הקורבנות יקבע את אופי הפעולות הצבאיות. כך נהג שרון בצליחת התעלה. צריך לעשות את מה שנחוץ אפילו ייהרגו מצידנו חיילים רבים.

בשלב זה הפסקתי את הוויכוח כי חסתי עליו כי התרגש מאוד בשליחת הלוחמים אל מותם.

הוא הביא איתו חוברת כרוכה ובה צילומי מכתבים שקיבל הוא וקיבלו הוא ואחיו מאביהם בגולה בין החודשים מרס ודצמבר 1939 לערך, כאשר יצחק ואחריו אחיו הבכור כבר הגיעו ארצה. את המכתב מצאה אחייניתו בקיבוץ שמיר כאשר עשו סדר במדור נשכח בדירת אחיו, מנדל, שכבר נמצא במדור סיעודי בקיבוץ ואין טעם להחזיק את דירתו. גיסתו של יצחק נפטרה קודם. האח מנדל חשב שמכתבים אלה אבדו, וזה גרם לו עוגמת נפש רבה. האח היה מלכתחילה הארכיונאי המשמר של תולדות הקיבוץ.

אבל בטרם הגענו לעלעול במכתבים עצמם, שקיומם נשכח מיצחק וגילויים עורר בו התרגשות רבה בשבועות האחרונים, יצא שדיברנו שוב על תולדות חייו בשנת 1939. מסתבר שאביו שילם הון רב כדי שיירשם ללימוד "אגרונומיה" במשך שנתיים בשפיה, בעוד אשר לימודים כאלה כלל לא היו שם, רק עבודה קשה, ויצחק, אחרי שמרד ושר עם חבריו את האינטרנציונל בקבלת שבת, כנראה באחד במאי 1939, גורש בצורה מכובדת מהכפר והלך לעבוד בדגניה ב'. האב מתלונן על כך שיצחק לא סיים את לימודיו לשם קבלת התואר.

לאחר שנעקץ בידי צרעות בדגניה ב' הצטרף יצחק לגרעין הכשרה של אחיו מנדל במגדיאל. אבל גם קראו לו לבוא לחגיגת הסיום בשפיה, שם נשא נאום בעברית, שאותה כבר ידע היטב, נאום שהותיר רושם על כל שומעיו ובייחוד על נערה כבת שש עשרה מירושלים, י., שבאה לחגיגה בעקבות בת-משפחה שלה. באוטובוס שבו ישבו השניים ושוחחו, עד שירד יצחק בצומת מגדיאל, נתקשרו נפשותיהם ויצחק נתן לה את כתובתו. מתברר שאביה הוא סופר אידיש שעקר לארה"ב והשאיר אותה ואת אימה בירושלים, והאם עבדה בתור מלצרית במסעדת הפועלים בירושלים. מסעדה שהיתה שם דבר ופרופסורים ועסקנים נכבדים סעדו בה.

לאחר זמן לא רב הופיע י. במחנה ההכשרה במגדיאל ונשארה לישון עם יצחק, שקיבל לשם כך מעין ביתן או אוהל נפרד, חרף מצוקת הדיור. הוא גר אז באוהל אחד עם אחיו וגיסתו.

כל אותו לילה התגפפו והוא גם בתק את בתוליה.

יחסיהם נמשכו והוא היה מבקר אצלה בירושלים. היא רצתה להינשא לו או לפחות לחיות איתו והיתה מוכנה לעזוב הכול ולבוא לקיבוץ-ההכשרה לשם כך. אבל הוא כבר הרגיש שלא מתאים לו להישאר בקיבוץ, חרף היותו המשכיל, יודע העברית והתרבותניק, ועזב. הוא הרגיש שאין לו שום דבר להציע לה, וכך נסתיימו יחסיהם.

לאחר שסיים סיפוריו אלה הוציא את החוברת המצולמת ודפדפתי בה תוך כדי שאנחנו משוחחים. אכן, אין בה ערך ספרותי לעצמה אבל היא מסמך משפחתי מרגש. האב כלל לא נראה נעבעך כמו שהוא מתואר ב"רחוב הטומז'נה" אלא בעל בעמיו, איש שיש לו גם אמצעים והוא דואג לשני בניו הנמצאים בארץ ולא מבין מדוע נטש יצחק את שפיה, שעל שהותו בה לשנתיים שילם האב כסף רב. הוא גם קולט שיצחק נוסע לעיתים קרובות לירושלים וכנראה יש לו שם חברה, ונותן לו עצות מועילות לבחירת בת זוגו לחיים. האב גם שלח כסף ארצה כדי שיקנו נחלה שאליה היו האב, האם והאחות אמורים לבוא. לבסוף נשמדו כולם בשואה.

כתב-היד רהוט כמי שעברית היא ממש שפת אימו. גם הסגנון ברור אבל הפיענוח קשה במקצת. לדעתי היחיד שיכול לפענח את הכתוב וגם להוסיף הערות הוא יצחק, אבל הוא לא נוטה לעשות כן. חלק ניכר מהמכתבים הן גלויות כתובות בצפיפות רבה. לאחר פרוץ המלחמה האב כותב בדרך כלל ברמזים על אודותיה, כותב בנראה מדי שבוע, ואילו יצחק מתרשל אז במענה, ולדבריו גם השתדל שלא לצער את האב ותיאר בפניו את חייו בארץ בצבעים שמחים למרות שהמציאות היתה קשה מאוד. 

10.11.07 [מכאן והלאה לא הועבר לקובץ המסע באנדלוסיה ובמדריד] – ההיה הדבר חלום או מציאות – כאשר שוטטנו בסביבות ה"פראדו" נקלענו לרחוב סרוונטס ובו מצאנו הוסטל או אוטל בשם "דולסינאה"? ובחזית הבית פסליהם של דולסינאה ושל סרוואנטס? וביקשתי מיד לברר עימם מדוע התעטפתי בנעוריי בדמות דון קישוט, בתירגומו של ביאליק, ומדוע כל נערה שאהבתי הפכה בעיניי לדולסינאה? אך לא הספקתי להרהר הרבה כי היכה בי כברק זכר הסיפור של ידידי הצייר א"א והזונה ממדריד בעלת תחתוני הפח שדפקה לו את הראש וכמעט הרגה אותו. הנס, שאין חוגגים אותו במדריד וגם לא בתל אביב – התרחש בשנת 1985. ידידי הצייר הישראלי א"א היה אז כבן 64 ונסע לחודש לספרד, במסגרת קורס לימוד ספרדית שהיה גם מסובסד [מדובר בסופר  יצחק אורפז]. נסע בקבוצה ישראלית. הקורס התקיים בעיר היפה סלמנקה והוא למד כשלושה שבועות והצליח לקלוט כשלוש מאות מילים ואפילו לקרוא עיתון בספרדית, ואולם הוא החליט להקדיש את השבוע האחרון לביקור במדריד, על חשבון הקורס שאותו עזב לפני הסיום.

א"א ידידי הגיע אפוא לראשונה בחייו למדריד, מצא חדר במלון טוב, סייר בעיר, ביקר כמובן ב"פראדו" ונפעם משפע התמונות, והנה, בעוד הוא הולך בסביבות ה"פראדו", לא רחוק מהמוזיאון, הגיע לרחוב סרוואנטס.

"מעניין," אמר לעצמו, "אם גם דולציניאה נמצאת כאן!"

והנה, הוא לא מרחיק הרבה לכת ולנגד עיניו מתנוסס על הוסטל או פנסיון קטן השם "דולסינאה"!

ליותר מכך לא היה יכול לצפות. מיד העביר את חפציו מהמלון שבו שהה, לאוטל "דולסינאה", שאמנם היה פשוט יותר וכנראה גם זול יותר. בעלת פנסיון יחידה היא שטיפלה בכול, והיו בו רק כמה חדרים.

 במדריד יצר א"א ידידי קשר עם אחד מראשי הקהילה היהודית הקטנה והיה מוזמן אצלו לשיחה ולארוחת ערב. באותה עת טרם היו יחסים דיפלומטיים בדרג שגרירויות בין ישראל לספרד, והיתה בעיר רק צירות ישראלית, ודיונים לקראת העלאתה לדרג שגרירות. בערב שבת היה מוזמן אצל ראש הקהילה, שאשתו ישראלית. השיחה היתה מעניינת כי ראש הקהילה הכיר את מלך ספרד וגם את מלך מרוקו ואפילו סיפר שעשה עסקים משותפים עם שניהם. נוסף לאוכל הציעו לא"א ידידי גם שתי כוסיות משקה אלכהולי שהוא לא זכר במדוייק מהו אך זכר שהמשקה גרם לו הרגשה טובה מאוד, כמין שיכרות קלה.

מאוחר יותר, כבר לקראת חצות, הלך א"א ידידי ברגל מבית ראש הקהילה לאוטל "דולסינאה", וכאשר התעייף בדרך ישב לנוח בתחנת אוטובוס. בתחנה עמדה צעירה יפה, אלגנטית מכף רגל ועד ראש, לבושה כולה לבן, שהחלה לדבר עימו צרפתית. הם דיברו על ספרות, על קאמי, ובין השאר אמרה לו, מיד בתחילה או יותר מאוחר, שבדרך-כלל היא עובדת בקוט דה אז'ור, כנראה היתה צרפתייה, אולי מאלג'יר, אבל עכשיו היא באה לביקור במדריד, וציינה שהיא נפגשת רק עם אנשים בעלי רמה, כמוהו, ולא עם כל אחד.

הוא שאל אותה, או שהיא הציעה, הכול בצרפתית – להילוות אליו לחדרו באוטל. כאשר הלך עימה ברחוב היתה לו מצד אחד תחושה של סכנה. היו אז חטיפות ומי יודע למי היא קשורה. מצד שני חש את ההנאה שבהרפתקה. שלא לדבר על המניע הנוסף, שהנה הוא הולך לשכב עם בחורה צעירה, יפהפייה. זה גם מה שאמר לי לפני שנים רבות, לזכות לפחות עוד פעם אחת בחייו בחווייה כזו.

בדרך היא עמדה על כך שיקנו עוגיות, או סוכריות, או עוגיות שיש בהן גם מעין סוכריה. כאשר הגיעו לחדרו, הוא הלך הוא קודם לשירותים, שנמצאו במסדרון, ואחר כך הלכה היא.

כאשר חזרה כבר היה כניראה א"א ידידי במיטה, והיא גהרה עליו, התחבקה עימו והתעקשה להתנשק. הוא דווקא ניסה להתעניין בחלקים אחרים שלה למטה, אך היא לא הניחה לו להסיר את תחתוניה, כאילו היו מפח, ורק התעקשה להתנשק עימו פה אל פה, ובפיה היתה כניראה סוכרייה או חלק של עוגית. היא שאלה אותו אם הוא רוצה שתעביר לפיו את הסוכריה, והוא סירב כי כאמור היה מעוניין בחלקים אחרים מגופה, אך היא שכבה עליו, הצמידה לצדדים את ידיו, התעקשה ודחפה בכוח את לשונה עם הסוכריה לתוך פיו...

– – –

ומאותו רגע אין הוא זוכר דבר. כנראה איבד מיד את הכרתו, וכאשר התעורר, זה היה לאחר כשלושים ושש שעות, אלא שהוא לא ידע כמה זמן עבר – מצא עצמו בלי בגדיו במיטה בחדר בבית-חולים, ושאלתו הראשונה בעברית היתה:

"איפה הבגדים שלי?"

ענה לו בעברית אחד מעובדי הנציגות הישראלית, והסביר לו את מצבו ואמר שהוא שמח שסוף-סוף א"א מדבר עברית, כי קודם לכן, כשלא היה בהכרה, דיבר ספרדית!

ואילו א"א ידידי אומר שמרגע שהתעורר שכח את כל הספרדית שלמד.

מתברר שבעלת "דולסינאה" ראתה בבוקר השבת שדלת חדרו פתוחה, ונכנסה לראות מה קורה, ומצאה אותו שוכב חסר-הכרה על הרצפה, במצחו פצע מהנפילה, והעיניים שלו פקוחות וריקות. מיד הזעיקה אמבולנס והעבירו אותו לבית חולים, ובמקביל יצרה כנראה קשר עם הצירות הישראלית, ומשם החלו לחפש קרובים שלו כדי להודיע על מצבו. הצליחו ליצור קשר עם אחיו בקיבוץ בשרון (שבו החל א"א ידידי את הקריירה שלו כצייר, ויום אחד עוד יתגלה אוצר ציוריו המוקדמים שהותיר שם), קשר עם בנו, וכנראה גם עם גרושתו האחרונה. בשלב מסויים הודיעו לקרובים שלו שהוא הולך למות, ובנו כבר התכונן לטוס מיד למדריד, להחזיר את גופתו – אבל מיד שבו והודיעו שהוא התאושש ושב להכרתו.

לאחר ששב לאיתנו ליווה אותו הבחור מהצירות הישראלית במונית מבית החולים אל "דולסינאה". כאשר נכנס לחדרו נוכח שפתחו באולר את המזוודה שלו, את האולר השאירו בחדרו, וא"א ידידי גם הביא לי אותו לראותו (כי הוא שומר אותו כמזכרת מהיפהפייה, אולר ספורט שוויצרי אדום עם סמל הצלב ממתכת מוטבע בו), אבל את כל כספו, במזוודה, גם בכיסים, שדדו. מזל שלא הבחינו בכיס פנימי נוסף שבו היו כרטיס הטיסה חזרה ארצה וחמישים דולר, וכך הצליח להחזיק מעמד עד לנסיעה חזרה.

גנבו גם את כל המתנות והמזכרות שהכין להביא ארצה. הוא אינו יודע מדוע השאירו את האולר, ואם הזונה הלבושה לבן אכן עשתה הכול לבד, או שהיה לה שותף שעקב אחריהם כל הזמן וחיכה עד שתסמם אותו, את ידידי א"א. ייתכן שמשהו הפריע לה או להם, ולכן עזבו את האולר והסתלקו עם השלל.

א"א ידידי חשב שצריך להודיע על כך למשטרה, אך בעלת "דולסינאה" נבהלה – "נו פוליסייה!" כי כנראה לא רצתה להסתבך בחקירות.

ומצד שני, גם הנציג הישראלי ביקש שלא להודיע שום דבר למשטרה, כי היחסים עם ספרד היו אז מאוד עדינים, ובצירות חששו שמקרה כזה ידחה את כינונם בדרג גבוה של שגרירות. א"א ידידי היה לא רק צייר ישראלי ידוע, אלא גם בעל דרגה גבוהה במילואים, לאחר שנים של שירות בצבא הקבע. כל זה היה הופך לסיפור עסיסי אילו התפרסם בעיתוני מדריד, ומעורר גם את חשדם של הספרדים, שעדיין לא לגמרי השתחררו מצילו של פרנקו.

וכך שוחרר א"א מבית חולים על סעיף של התקף חולי נופלים, שבו לא לקה מעודו – ובלי שום ציון לסימום ולנפילה שגרמה לפצע במצחו. הוא חושב שאולי מהשגרירות שיחדו את בית החולים שיוציא תעודה כזו, כדי למנוע שערורייה והתערבות של המשטרה ואולי גם עיכוב יציאתו מספרד ארצה, מועד שחל ממש יום לאחר שיחרורו מבית החולים.

א"א ידידי עלה למטוס עם כובע סומבררו גדול שקנה, והיה עדיין תחת השפעת כל מה שאירע לו, וכאשר סיפר לחבריו-למסע, בדרכם ארצה, את קורותיו, לא האמינו לו וחשבו שהוא בודה דברים מדימיונו. הוא גם התעקש שהם נוסעים למאראקש, למרוקו. כי היה בטוח שבנוסף לכל מה שקרה לו, המטוס גם ייחטף לשם. בקיצור, היה קצת מטושטש אך גם מבודח.

בנמל התעופה בלוד חיכה לו בנו ורצה לקחת אותו לבדיקות לבית חולים. א"א ידידי אמר שאין שום צורך בכך והוא רוצה לחזור לביתו. וכך אכן היה. א"א ידידי חש עצמו קצת מרחף ומצב רוחו היה טוב. הוא חש אפילו גאווה על ההרפתקה שעברה עליו ואשר ממנה יצא בשלום, כאילו כתב את הפרק האחרון בעלילותיו של דון קישוט איש למנשה.

ואולם, בשבת בבוקר נוכח לדעת שאצבעותיו רועדות והוא איננו מסוגל להחזיק בהן דבר. בנו בא לקחת אותו לבדיקות. רצו לאשפז אותו במיון של בית החולים איכילוב אך למזלו הבדיקה, כנראה סריקת תיפקודי מוח, במרפאת "מכבי" בבלפור, הראתה שלא נפגע במאום, והרופאים ציוו עליו רק מנוחה שלמה במשך ימים אחדים.

וכל הזיכרונות האלה שכלל אינם שלי, לא בי קרו הדברים האלה, אני נשבע (אני לא נוסע לחו"ל בלי אשתי, כדי שלא להתפתות!) – בכל אלה נזכרתי עכשיו בעירם של סרוואנטס, ה"פראדו" ופרנקו, בעיר שהעניקה לא"א ידידי חווייה מסעירה שכזו ומבלי שהצליח אפילו להפשיל לזונה ספרדייה את תחתוניה, שנידמו לו כעשויים מפח, או לפחות לגמור עליה. לי לבטח זה לא היה קורה כי מעודי לא ניחנתי באומץ-לב כמוהו וגם לא היה לי צורך לשרת בצבא הקבע כדי להרגיש שאני ישראלי במאה אחוז. ידידי א"א, צייר חרמני, הירשה לי לכלול את סיפורו ב"יומן מדריד" שלי אבל בעילום שמו. רק אחרי שימות, אמר, אוכל לפרסם את הסיפור בשמו המלא.

[עד כאן לא פורסם ולא נכלל ביומן המסע לאנדלוסיה ולמדריד הנפרד]

23.5.08. אהוד, אני יכול להשתגע [?] ואף להעריץ ערוות אישה, אבל להפוך אותה לביוב (!?)... ירחם השם!! ואיך אפשר להדביק לי מילה אידיוטית כמו "תחתוני פח" – לא ידעתי שאתה מזלזל בי כל כך – –

בוא ואראה לך – "ויני שלי" ("אהבות קטנות, טירופים קטנים", עמ' 112-109) אפילו שאני כאילו מתנשא על גיבורי בתחילת הסיפור – אבל אני כואב איתו – ואיזו גאולה נפלאה, שבאהבה – מחכה לו בסוף הסיפור –  גאולה לו וגאולה לכולנו, הקוראים! [מחוק – לך, הקורא!]

אל תתן את זה – אנא! – לא בחיי ולא במותי. תודה.

ושלם[?] התחכמויות של "א"א" וכאלה.

לא בחיי ולא במותי [מחוק – אתה שומע?] – ואני מתכוון לזה!

אין שם בן אדם – לא הרגשת בכך?

ואתה גורר לשם לשווא את השם המקודש "דולסינאה".

אנא – בשם ידידותנו

יצחק

[יום ו', 23/5/08 חמש לפנות בוקר]

(זו מלאכה קלה מדי להפוך חווייה לבדיחה והתנסות לליצנות! – )

אהוד: בעקבות המכתב הוצאתי את כל הסיפור הזה מהיומן וגם לא אפרסמו ב"חדשות בן עזר". כמובן שאת כל המסופר כאן, למעט תיקוני הסוואה קלים כמו א"א הצייר במקום יצחק הסופר – שמעתי מפי יצחק עצמו וגם רשמתי לא פעם למזכרת בדפי היומן הכללי הקודמים. כולל "תחתוני הפח", ביטוי שעליו חזר בהנאה רבה, אלא ששכח שהוא המקור!]

4.12.07. בשעות הבוקר אני מרים טלפון ליצחק אורפז לראשונה מאז שבנו מספרד, ויוצא שאנחנו מדברים על מה שקרה לו במדריד בשנות השמונים ושאולי אוכל לשלב ביומן שלי, לא בשמו.

הדברים הבאים הם שילוב של מה שסיפר לי בטלפון ומה שחזר וסיפר בפגישה בקפה "שיין" ביום שלישי, 11.12.07 אך ביקש שאת הסיפור המפורט אפרסם רק אחרי מותו, ובינתיים אם ארצה לכלול אותו ביומן ספרד שלי, לדלג על קטע הפיתוי של הזונה. להלן הסיפור המלא:

יצחק אורפז והזונה במדריד שדפקה לו את הראש

בשנת 1985, והוא כבן 64, נסע יצחק אורפז לחודש לספרד, במסגרת קורס לימוד ספרדית שהיה גם מסובסד. הוא נסע בקבוצת. הקורס התקיים בעיר היפה סלמנקה, יצחק למד כשלושה שבועות והצליח לקלוט כשלוש מאות מילים ואפילו לקרוא עיתון בספרדית, ואולם הוא החליט להקדיש את השבוע האחרון לבקר במדריד, על חשבון הקורס שאותו עזב לפני הסיום.

הוא הגיע למדריד, מצא חדר במלון טוב, סייר בעיר, ביקר בפראדו ונפעם משפע התמונות, והנה, בעוד הוא הולך באיזור הפראדו, לא רחוק מהמוזיאון, הגיע לרחוב סרוואנטס.

"מעניין," אמר לעצמו, "אם גם דולציניאה נמצאת ברחוב הזה!"

והנה, הוא אינו מרחיק לכת ולנגד עיניו מתנוסס על מעין הוסטל או פנסיון קטן השם "דולסינאה"!

ליותר מכך לא היה יכול לצפות. מיד העביר את חפציו מהמלון שבו שהה, לאוטל הזה, שאמנם היה פשוט יותר וכנראה גם זול יותר. בעלת פנסיון יחידה שטיפלה בכול, וכמה חדרים.

 במדריד יצר יצחק קשר עם ראש הקהילה היהודית הקטנה והיה מוזמן אצלו לשיחה ולארוחת ערב. באותה עת טרם היו יחסים דיפלומטיים בדרג שגרירויות בין ישראל לספרד, והיתה רק צירות ישראלית, ודיונים לקראת העלאתה לדרג שגרירות. בערב שבת היה מוזמן אצל ראש הקהילה, שאשתו היתה ישראלית. השיחה היתה מעניינת כי ראש הקהילה הכיר את מלך ספרד וגם את מלך מרוקו ואפילו סיפר שעשה עסקים משותפים עם שניהם. נוסף לאוכל הציעו ליצחק גם שתי כוסיות משקה אלכהולי שהוא אינו זוכר במדוייק מהו אך זוכר שגרם לו הרגשה טובה מאוד, כמין שיכרות קלה.

מאוחר יותר, כבר לקראת חצות, הוא הלך ברגל מבית ראש הקהילה לאוטל "דולסינאה", וכאשר התעייף בדרך ישב לנוח בתחנת אוטובוס. בתחנה עמדה צעירה יפה, אלגנטית מכף רגל ועד ראש, לבושה כולה לבן, שהחלה לדבר עימו צרפתית. הם דיברו על ספרות, על קאמי, ובין השאר אמרה לו, מיד בתחילה או יותר מאוחר, שבדרך-כלל היא עובדת בקוט דה אז'ור, כנראה היתה צרפתיה, אולי מאלג'יר, אבל עכשיו היא באה לביקור במדריד, וציינה שהיא נפגשת עם אנשים בעלי רמה, כמוהו, ולא עם כל אחד.

הוא שאל אותה, או שהיא הציעה, הכול בצרפתית – להילוות אליו לחדרו באוטל. כאשר הלך עימה ברחוב היתה לו מצד אחד תחושה של סכנה. היו אז חטיפות ומי יודע למי היא קשורה. מצד שני חש את ההנאה שבהרפתקה. שלא לדבר על המניע הנוסף, שהנה הוא הולך לשכב עם בחורה צעירה, יפהפייה.

בדרך היא עמדה על כך שיקנו עוגיות, או סוכריות, או עוגיות שיש בהן גם מעין סוכריה. כאשר הגיעו לחדרו, הוא הלך הוא קודם לשירותים, שנמצאו במסדרון, ואחר כך הלכה היא.

כאשר חזרה כבר היה כניראה יצחק במיטה, והיא גהרה עליו התחבקה עימו והתעקשה להתנשק. הוא דווקא ניסה להתעניין בחלקים שלה שלה למטה, אך היא לא הניחה לו להסיר את תחתוניה, כאילו היו מפח, ורק התעקשה להתנשק עימו פה אל פה, ובפיה היתה כניראה סוכרייה או חלק של עוגית. היא שאלה אותו אם הוא רוצה שתעביר לפיו את הסוכריה, והוא סירב כי כאמור היה מעוניין בחלקים אחרים מגופה, אך היא שכבה עליו, הצמידה לצדדים את ידיו, התעקשה ודחפה בכוח את לשונה עם הסוכריה לתוך פיו...

ומאותו רגע אין הוא זוכר דבר. כנראה איבד מיד את הכרתו, וכאשר התעורר, זה היה לאחר כשלושים ושש שעות, אלא שהוא לא ידע כמה זמן עבר – ומצא עצמו בלי בגדיו במיטה בחדר בבית-חולים, ושאלתו הראשונה בעברית היתה:

"איפה הבגדים שלי?"

ענה לו בעברית אחד מעובדי הנציגות הישראלית והסביר לו את מצבו ואמר שהוא שמח שסוף-סוף הוא מדבר עברית, כי קודם לכן, כשלא היה בהכרה, דיבר ספרדית!

ואילו יצחק אומר שמרגע שהתעורר שכח את כל הספרדית שלמד.

מתברר שבעלת "דולסינאה" ראתה שדלת חדרו פתוחה בבוקר, ונכנסה לראות מה קורה, ומצאה אותו שוכב חסר-הכרה על הרצפה ובמצחו פצע מהנפילה, והעיניים שלו פקוחות וריקות. מיד הזעיקה אמבולנס והעבירו אותו לבית החולים, ובמקביל יצרה כנראה קשר עם הצירות הישראלית, ומשם החלו לחפש קרובים שלו כדי להודיע על מצבו. הצליחו ליצור קשר עם אחיו מנדל בקיבוץ שמיר, עם בנו זאב, וכנראה גם עם גרושתו רותי. בשלב מסויים הודיעו לקרובים שהוא הולך למות, ובנו זאב כבר חשב שעליו לטוס מיד למדריד, אבל מיד שבו והודיעו שהוא התאושש ושב להכרתו.

לאחר ששב לאיתנו ליווה אותו הבחור מהצירות הישראלית במונית אל "דולסינאה". כאשר נכנס לחדרו נוכח שפתחו באולר את המזוודה שלו, את האולר השאירו והוא יביא לי אותו לראות, אבל את כל כספו, במזוודה, גם בכיסים, שדדו. מזל שלא הבחינו בכיס פנימי נוסף שבו היה כרטיס הטיסה חזרה ארצה וחמישים דולר, וכך הצליח להחזיק מעמד עד לנסיעה חזרה. גנבו גם את כל המתנות והמזכרות שהכין להביא ארצה. הוא אינו יודע מדוע השאירו את האולר, ואם הזונה הלבושה לבן עשתה הכול לבד, או שהיה לה שותף שעקב אחריהם כל הזמן וחיכה עד שתסמם את יצחק. ייתכן שמשהו הפריע לה או להם, ולכן עזבו את האולר והסתלקו עם השלל.

יצחק חשב שצריך להודיע על כך למשטרה, אך בעלת "דולסינאה" נבהלה – "נו פוליסייה!" כי כנראה לא רצתה להסתבך בחקירות.

מצד שני, גם הנציג הישראלי ביקש שלא להודיע שום דבר למשטרה, כי היחסים עם ספרד היו אז מאוד עדינים, ובצירות חששו שמקרה כזה ידחה את כינונם בדרג גבוה של שגרירות. יצחק היה לא רק סופר, אלא גם בעל דרגה גבוהה במילואים, לאחר שנים של שירות בצבא הקבע. כל זה היה הופך לסיפור עסיסי אילו התפרסם בעיתוני מדריד, ומעורר גם את חשדם של הספרדים, שעדיין לא לגמרי השתחררו מצילו של פרנקו.

יצחק שוחרר מבית חולים על סעיף של התקף חולי נופלים, שבו לא לקה מעודו, ובלי שום ציון לסימום ולנפילה שגרמה לפצע במצחו. הוא חושב שאולי מהשגרירות שיחדו את בית החולים שיוציא תעודה כזו, כדי למנוע שערוריה והתערבות של המשטרה ואולי גם עיכוב יציאתו מהארץ, שחל ממש יום לאחר שיחרורו מבית החולים.

יצחק עלה למטוס עם כובע סומבררו גדול שקנה, והיה עדיין תחת השפעת כל מה שאירע לו, וכאשר סיפר לחבריו-למסע בדרך ארצה את קורותיו, לא האמינו לו וחשבו שהוא בודה דברים מדימיונו. הוא גם התעקש שהם נוסעים למאראקש, למרוקו. היה בטוח שבנוסף לכל מה שקרה לו, המטוס גם ייחטף לשם.

בנמל התעופה בלוד חיכה לו בנו זאב ורצה לקחת אותו לבדיקות לבית חולים. יצחק אמר שאין שום צורך והוא רוצה לחזור לביתו. וכך אכן היה. יצחק חש עצמו קצת מרחף ומצב רוחו היה טוב. הוא חש אפילו גאווה על ההרפתקה שעברה עליו ואשר ממנה יצא בשלום. ואולם בשבת בבוקר נוכח לדעת שאצבעותיו רועדות והוא איננו מסוגל להחזיק בהן דבר. בנו בא לקחת אותו לבדיקות. רצו לאשפז אותו במיון איכילוב אך למזלו בדיקה, כנראה סריקת תפקודי מוח, במרפאת מכבי בבלפור, הראתה שלא נפגע במאום, והרופאים ציוו עליו רק מנוחה שלמה במשך ימים אחדים.

יצחק גם טיפל בביטוח כדי לקבל פיצוי על מה שנשדד ממנו, למרות שלא היה לו שום אישור מהמשטרה.

11.12.07. לפני הצהריים פגישה עם אורפז בקפה "שיין" כאשר הוא מספר לי פעם נוספת את סיפור הזונה שדפקה לו את הראש במדריד. הוא לא מניח לי לרשום אלא מבקש שאתייחס רק למה שאזכור, וכי ביומן שלי לא אזכיר במפורש את סיפור הזונה ואילו את הסיפור כולו אשחרר לפירסום מלא רק אחרי מותו.

אהוד בן עזר

* * *

מיכאל רייך

אָיֵכָּה, עֵץ הָאֶתְרוֹג

אֵי שָׁם בִּימֵי יַלְדּוּתִי, נָפוֹצָה שְׁמוּעָה:

בֵּין עֲצֵי פַּרְדֵּס הַלִּימוֹנִים נִיטַע בַּסֵּתֶר

עֵץ אֶתְרוֹג!

גַּם לְאַחַר שֶׁעָבַרְתִּי לְהִתְגּוֹרֵר בִּישׁוּב אוּרְבָּנִי בַּשָּׁרוֹן,

שָׁב אֲנִי לְעִתִּים לַיְּשׁוּב הַכַּפְרִי הַיָּשָׁן

כְּדֵי לְחַפֵּשׂ אַחַר עֵץ הָאֶתְרוֹג עִם יֹפְיוֹ הַקָּסוּם וּפֵרוֹתָיו הַמֻּשְׁלָמִים

וְאֵינֶנִי מוֹצְאוֹ –

סְבִיבִי פֵּרוֹת לִימוֹן רַבִּים, נְטוּלֵי רֵיחַ

עֲסִיסָם חָמוּץ, גַּרְעִינֵיהֶם מְרִירִים

וְלִבִּי יוֹצֵא אֶל הָאֶתְרוֹג...

הַיָּמִים חוֹלְפִים

וְעֵץ הָאֶתְרוֹג שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנִּי,

קָרֵב אֵלַי רַק בְּרֹאשִׁי.

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ"א

מאבק ה"גוש" ב"צעירים", הפנקס הקטן

לובה אליאב הכיר את שרגא בשנות החמישים. אותה תקופה הצטרף לובה ל"צעירי מפא"י", אך לא למעגל הפנימי שלהם, כי עבד מחוץ לתל-אביב, עם אשכול, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, ביישוב הנגד ודרום הארץ, נבטים וחבל לכיש.

לובה לא היה ב"מרכז העשייה והתככים הפוליטיים," ולדבריו הצטיירה בעיניו דמותו של שרגא דרך הפריזמה, המשקפיים, של חבריו בחוג "צעירי מפא"י", שהיה להם דין-ודברים קשה וממושך, והתנגדות קשה. בעיקר אברהם עופר, וכן שמעון פרס ואהוביה מלכין. עופר סיפר על התנגשויות בלי-פוסקות שלו ושל חוג הצעירים עם שרגא נצר.

שרגא הצטייר בעיני לובה כיריב בעל כוח אדיר שיושב ומחזיק חוטים נראים ובלתי-נראים. היתה ללובה דיעה קדומה על האיש, וכלל לא לטובה. באותה תקופה היה לובה נפגש, לא לעיתים קרובות, עם שרגא, בעיקר כשהיה שרגא בא לאשכול. וכל אימת ששרגא הופיע, היה נדמה לו, ללובה, שהלה הולך לעשות עם אשכול איזה "שווארצע געשפטען", עסקים לא-כשרים.

כל אותן שנים לא נוצר קשר אישי בין שרגא לובה. לדימוי הקשה שנוצר אצל לובה על אודותיו היה כאילו כיסוי גם בדמות החיצונית של שרגא, שתאמה כביכול את הדיעה הקדומה על אודותיו – כאילו הוא מסתיר משהו, רומז משהו, קורץ משהו. הנה, זה האיש שכתבו עליו שהיה יושב במועצת זקני מפא"י, ועושה דברים "נוראים" לצעירים, מתמרן ורוקם תככים נגדם.

שרגא לא הניח לקבוצת הצעירים להיכנס למפא"י התל-אביבית. התנגשות זו, בראשית שנות החמישים, על הנהגת סניף מפא"י בתל-אביב, היתה עיקר המאבק בין ה"גוש" ל"צעירים". אברהם עופר, שהיה בראשית שלנות השלושים שלו, רצה, לדברי לובה, "להתגבר על המלך בביתו." פרץ זעם קשה משני הצדדים. פרס ודיין היו פחות פעילים במפלגה. הם פעלו בעיקר במישור הממלכתי. עופר היה הראשון, במישור העסקני, שרצה לכבוש את מבצר כוחו של שרגא.

לדעת לובה זה לא היה מאבק על נושא ארצי, וכלל לא קשור בבן-גוריון, אלא מאבק כוחני על מרכז ההשפעה של נצר. עופר, בשם הצעירים, נקט בכל התמרונים האפשריים כדי להוציא משרגא את הסניף התל-אביבי ואף הצליח להיבחר, אך לנצר הצטרפו בן-גוריון וגולדה, ולדברי לובה "נוצרה אווירה" בה גערו בעופר:

"לך לנגב, מה אתה עושה פה, בחור צעיר? לך לנגב, לך לגליל, חזור לחמדיה, לקיבוץ!"

לאחר שנים היה עופר לאחד האישים המרכזיים במפלגה, כיהן כשר, בינו לבין שרגא חלו התקרבות והערכה הדדית, ודומה שלא היה זכר לחילוקי הדיעות מן העבר.

 *

לא עבר זמן רב ודמותו של שרגא בעיני לובה השתנתה: בשנים 1958-1960, שימש לובה כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. בטרם יצא, בזמן ששהה שם, וכשהיה חוזר ארצה לדווח, דבורה ושרגא, שחלק ממשפחתם נשאר ברוסיה ואשר קשריהם עם הנושא היהודי-רוסי לא פסקו – נקשרו בו וקירבוהו אליהם בחמימות.

עוד בטרם יציאתו למוסקבה היה ללובה קשר עם הבן, משה, שעמד בראש משלחת הנוער לפסטיבל במוסקבה ב-1957, זו שפתחה את הצוהר הראשון ליהדות ברית-המועצות ושבה עם הבשורה שיש בה עדיין ציונות. לובה, שעבד ב"מוסד" בנושא זה בתקופת שאול אביגור, התקשר דרך משה גם עם הוריו, וגילה, לדבריו – שני אנשים נהדרים, מלאי אינפורמציה על יהודי ברית-המועצות, ליבם יוצא לנושא והם בעלי קשרים לשם.

כשחזר לובה משליחותו ברוסיה – נפתח ביתם של שרגא ודבורה בפניו והזמינו אותו פעמים רבות לבוא לספר על יהודי ברית-המועצות. שרגא הפך למליץ, בכל חוגי המפלגה והציבור, המוליך את לובה לספר על הנושא, שהיה אז בלתי-ידוע והתעלמו ממנו. דבורה ושרגא עודדו את לובה לכתוב על אותה תקופה. שרגא פתח בפניו את סניפי המפלגה לבוא לספר, ואז נוכח לובה שאין "כוחות אפלים" ואין "עסקים לא כשרים" אלא יש עומק של קשרים והיכרויות של שרגא, והאיש עצמו נפתח לפניו, אדם חם מאוד, פתוח, נלהב לעניין העלייה מרוסיה, ולכל עניין שהאמין בו.

בשנות השישים הראשונות, בהן נכנס לובה לחיים הפוליטיים במפלגה, החל מכיר את אופי פעולתו של שרגא בסניפים, בריכוזי-עולים, ראה שהוא בא לא כדי "להתעסק בתככים" אלא לעזור לבני-אדם, לעולים, משתתף בחגיגות, בר-מצווה, חתונה, קורן מאור פנים – וכל אלה לא תאמו כלל לסיפורים על ההתנגשויות עם ה"צעירים" בראשית שנות השישים.

*

שרגא נהג קמצנות בזיכרונותיו, בתארו את מאבק ה"גוש" ב"צעירים": "בשנים אלה [בסוף שנות החמישים] דובר רבות בציבור על הגוש' ועל חלקי בו. העיתונות דיברה על מנגנון אפל וחשאי המכוון את החלטות המוסדות המפלגתיים עוד לפני קיום הדיונים בהם; מעין גוף נסתר השולט במפלגה וקובע את מנהיגיה.

"האמת הפשוטה היא, שאותה קבוצה של אנשים שנקראה 'הגוש', הורכבה מפעילים ותיקים של המפלגה אשר הזדהו עם דרכה וראו צורך לשמור על תפקיד תקין של כל חלקיה, ועל ייצוגם של כל סניפיה. פעולותיו היו ארגוניות מובהקות. במשך הזמן נוצרה מתיחות בין 'הצעירים' ו'הוותיקים' על רקע קיומו של 'הגוש', שכן הראשונים ראו בו מנגנון שבא לחסום את דרכם והמנסה לשמר את עמדות הכוח של האחרונים. והאחרונים ראו בו, כאמור, מסגרת שתכליתה לשמר את דרכה המרכזית של המפלגה. בעקבות המתיחות הזאת פנה אליי בן-גוריון ב-1958 ודרש לפרק את הקבוצה הזאת. בקיץ 1958 התקיים כנס פיוס בכפר-הירוק, בראשות גיורא יוספטל, ובו הודעתי בפומבי על פירוק 'הגוש'. כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ." ("רשימות מפנקסי", עמ' 52).

לדברי שרגא, היתה זו אחת הפעמים הבודדות בהן היה בעימות עם בן-גוריון, אשר תמך בפרס ובדיין בוויכוח שהיה בין ותיקי המפלגה ל"צעיריה", פרשה הסתיימה בפירוק ה"גוש" ב-1958, לאחר הכנס בכפר-הירוק. (שם. עמ' 62).

ואולם המציאות המפלגתית היתה מורכבת יותר.

מייזלס: "[נצר] ראה בעין זועמת את 'קפיצות-הדרך' של עסקנים צעירים מסויימים, שחתרו לעמדות חשובות, בלי להזדקק לשלבי-הביניים של התנועה. הוא התחיל ללחום בהם בעקשנות, בעיקר במבצרו תל-אביב. כשנבחר לפני שנים אחדות אחד הצעירים המוכשרים, אברהם עופר, כמזכיר הסניף, יחד עם אחד הוותיקים, לחם בו נצר, על אף הצטיינותו בתפקיד, עד שדחק את רגליו ובבחירות האחרונות לא נבחר עופר כציר לוועידת מפא"י.

"כדי לשמור על עמדות-הכוח של הוותיקים, הקים [שרגא] לפני למעלה משלוש שנים 'גוש ארצי' – לפי טענתו, כתגובה על ההתארגנות הארצית של הצעירים. גוש זה הופיע בפעם הראשונה בפומבי בכנס הראשון של הוועידה השמינית של מפא"י, לפני שלוש שנים. הוא כלל את סניף תל-אביב, סניף ירושלים בחלקו הגדול, איחוד הקבוצות והקיבוצים, המושבות וחלק מן המושבים. בכנס השני של הוועידה, לפני כשנה, הופיע הגוש כחזית רחבה יותר, בשיתוף עם סניף חיפה והאיגוד המקצועי של ההסתדרות." (מ. מייזלס: "האיש מאחורי הקלעים", "מעריב", 1960).

*

באחד הראיונות הנדירים שנתן לעיתונות. הרחיב מעט שרגא את היריעה, בהשיבו לשאלותיו של שלמה נקדימון:

" – היתה לכם מריבה גדולה עם הצעירים, שבעקבותיה כונס כנס בכפר-הירוק, שם אילץ בן-גוריון את 'הגוש' להתפרק. האומנם?

"נצד: איני יודע אם יימצא איש שיוכל להגדיר על מה היתה המריבה. כשבאנו לארץ, היינו אנחנו דור הצעירים. היינו בני 27. הראינו למפלגה ולארץ שיכולנו להקים מפלגה גדולה, הסתדרות חזקה. לדור שבא אחרינו היתה מטרה הפוכה מזו של 'הגוש'. ל'גוש' לא היה כל עניין של החלפת אנשים או התזת ראשים. לא הייתי אומר שלצעירים היתה מגמה כזו – אבל הם התפרצו לעסקנות. זו אמנם היתה תופעה חשובה אבל לא תמיד הם בחרו את הדרך הנכונה לגבי היחסים עם החברים היותר מבוגרים. היו אי-הבנות מרובות. הדרך שהלכו בה, של ארגון צעירים, לא היתה דרך שאנחנו בחרנו. אנחנו הלכנו להמונים, הסברנו את הרעיונות של המפלגה, בשכונות שונות באזורים שונים. הצעירים התרכזו סביב כמה חברים מיוצאי קיבוץ חמדיה, כמו אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר ואחרים. מאוחר יותר התרחבה המסגרת על-ידי הצטרפות משה דיין ושמעון פרס. היה גם יזהר סמילנסקי. יותר מאוחר בלט גד יעקובי ורבים נוספים כמו משה גלבוע ועמוס דגני. זו רשימה ארוכה. אתה לא יכול לבטל קבוצה אינטליגנטית כזו.

"בוויכוח בכפר-הירוק, אמרתי, שאנחנו מוכנים לבטל את 'הגוש' למען שלום-בית במפלגה, אבל לגבי שליחת חברים לתפקידים מרכזיים, או כניסה לפעילות, אני למשל מתנגד ל'הצנחה' מלמעלה. הייתי, אפוא, הראשון בפוליטיקה הישראלית שהתבטא נגד 'הצנחה' מעל ראשי חברים קיימים. פרס אמר אז: 'דבריך טובים, אבל הסוף – על ה'צנחנים' – היה מיותר.'

"חשבתי שאנשים צריכים לבוא להנהגה באופן יותר טבעי, על-ידי פעולה בסניפים, בוועדי פועלים, בקרב נוער ופעולה חינוכית. עבודתו של עופר בסניף תל-אביב לא הביאה כל תועלת. אין זאת אומרת שלא היתה לו יכולת, אבל ראשו עסק בשאלה איך לסלק את הוותיקים, איך להחליש את נצר ואת נמיר, את ה'גווארדיה' הוותיקה. זה היה אחד מחסרונותיו. אם כי כיום, כך אני סבור, הוא מצליח בתפקידו כשר השיכון.

"בכפר-הירוק דרש בן-גוריון לבטל את ה'גוש'. את הצעירים הוא החשיב אישית. אבל היה לו מספיק ידע על המתרחש בתנועה, והוא ידע שהצעירים אינם כוח מוביל, שזה איננו כוח שהוא יכול לסמוך עליו לגבי מערכות בחירות וכיוצא באלה. הסכמנו לבטל את ה'גוש' ודרשנו שהצעירים ישתלבו בעסקנות הכללית. ואם הם ירצו בחוג של צעירים, שיפתחוהו לכול. זה התקבל.

" – מה קרה לחבורה שלכם אחרי הפירוק כביכול?

"נצר: חזרנו כולנו לסניפים.

" – לא קיימתם יותר פגישות?

"נצר: לא. פרט להתייעצויות דחופות של חמישה-שישה איש." (שלמה נקדימון. "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

*

האינטרס של ה"קודקוד" במשולש מוקדי-הכוח, בן-גוריון עצמו, ביריבות שבין שתיים-שלוש הקבוצות שפעלו תחתיו, אינו חד-משמעי. בן-גוריון היה זקוק הן ל"גוש" והן ל"צעירים". ובהתייחסותו אליהם היה מעין משחק מסוים של כן ולא. של החזקתם על "אש קטנה"; מצד אחד, צבירת יתרון ממצב שמגביר את התלות במנהיגותו, ומצד שני, רצון מוצהר לפייס ולסיים את היריבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכנס בכפר-הירוק. זאת ודאי גם מחשש שהיריבות עלולה לפגוע בסופו-של-דבר, בשלמות המפלגה, דבר שאכן קרה שבע שנים בלבד לאחר הכנס בכפר-הירוק, עם הפילוג במפא"י וייסוד רפ"י ב-1965.

באחת הפעמים התערב בן-גוריון בסכסוך שפרץ בסניף מפא"י בתל-אביב, בפרשת מזכיר המפלגה בשכונת פלורנטין, אברהם אבולעפיה. הלה טען שהוא נרדף על-ידי ה"גוש" בגלל הצטרפותו לקבוצת ה"צעירים". בחצות הלילה קיבל שרגא טלפון מבן-גוריון.

"מה קרה, בן-גוריון?" – שרגא היה מבטא תמיד את שמו במלעיל.

"יבואו אליך עוד מעט, עוד הלילה, משה דיין ומיספר חברים." קולו של בן-גוריון היה החלטי.

"במה אני זוכה לכבוד הזה?"

"הם ימסרו לך שהחבר'ה שלך בתל-אביב רודפים את אבולעפיה, מזכיר הסניף בפלורנטין. תקבל אותם ותסביר את העניין."

ובן-גוריון התחיל לספר לשרגא מיהו אבולעפיה ומניין בא, ועל סבא שלו, שהיה יליד טבריה, והוסיף פרטים רבים.

"בן-גוריון, אתה יודע, עכשיו כבר חצות. תלך לנוח. וכשיבוא דיין נראה מה העניין. אני תמיד מוכן לקבל חברים לשיחה. אך אני חושב שאינני יודע במה מדובר."

נראה שבן-גוריון היה נזעם למדי בדברו עם שרגא באותו לילה, אפילו לפי עדותו המרככת של שרגא: "הדברים נאמרו על ידו בטון תקיף מאוד והיה ברור שכאשר הוא [בן-גוריון] חושב לכוון אנשים לנהוג בדרך כלשהי, הוא אינו מהסס לעשות זאת. זו לא היתה התבטאות של כעס אלא של תקיפות." ("רשימות מפנקסי", עמ' 94).

כעבור זמן-מה אכן הופיע דיין בביתו של שרגא. דיין הודה שאינו בקיא בנושא אך הובא לידיעתו שאנשי מפלגה מסניף פלורנטין רודפים את אבולעפיה. דיין נקב בשמו של מנחם כהן, מרכז השכונות במועצת פועלי תל-אביב-יפו.

מנחם כהן היה איש השכונות ששרגא גילה: "הקדשתי חמש שנים להוציא את מנחם כהן מבית-חרושת 'הארגז', כאשר היה בן 17-18, ולהפוך אותו לפעיל בשכונה בה גר עד פטירתו, שכונת התקווה. אחר-כך הופקדו בידיו כל השכונות. הייתי בודק, עוקב אחרי האיש. הוא היה קשור לי, הוא היה נאמן לי." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

שרגא השיב לדיין שעד כמה שידוע לו אין הסיפור על רדיפת אבולעפיה מדוייק. הוא אינו יודע מאין נשאבה אינפורמציה זו. הסביר לדיין שמטרת הקבוצה, ה"גוש", היא ללכד ולגבש את המפלגה על כל חלקיה. ביקש שוב למסור לבן-גוריון שהאינפורמציה אינה נכונה ויחד עם זאת המליץ בפני דיין: "לא לעסוק בדברים פחותי ערך."

*

האומנם פחותי ערך? – יצחק נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, משרטט את היחסים בין בן-גוריון לשרגא על רקע מאבק הכוחות במפא"י בשנות החמישים.

"יחסו של בן-גוריון לשרגא היה – חיבה עמוקה ואמון מבחינה אישית, ועם זאת היו לבן-גוריון ספקות לגבי יחסו לדור הצעיר. ה'צעירים' היו באים אל בן-גוריון ומתלוננים שכל הדברים מתבשלים ונחתכים ב'גוש', וכי שרגא נצר אינו מניח להם, ל'צעירים', להרים ראש. שהוא מארגן את הבחירות מראש. הכול מתוכנן. הכול מסודר.

"בן-גוריון היה פונה, למשל, לשרגא ואומר: 'אתה צריך להתחשב באברהם אבולעפיה, למה דוחקים אותו?' – ותשובת שרגא האופיינית היתה: 'בן-גוריון, הנח לאבולעפיה. מצבו טוב. למה לך להתעסק בזה? אתה תעסוק בענייני המדינה ואני אעסוק בתפקידי המפלגה, ותפקידי להבטיח שבן-גוריון [במלעיל], כל עוד הוא יכול, יהיה ראש-ממשלה. זה תפקידי במפלגה ואני לא אתן לאף אחד במפלגה שיפגע בו."

פעם אמר שרגא לנבון: "שמעתי שיש כנס של צעירים. ס. יזהר עומד לדבר שם. בוא ניגש יחד, לשמוע."

הלכו. הגיעו למועדון. ס. יזהר עמד שם לפני הקהל ודיבר בפאתוס על האינדיווידואליזם.

"ואתה לא תאמר למישהו איזו חליפה הוא ילבש ואיזו גיזרה הוא יתפור. הוא יחליט. לא אתה תכתיב לו. האינדיווידואליות של האדם היא ערך עליון."

וכך דיבר חמש דקות.

דיבר עשר דקות.

רבע שעה.

פנה שרגא לנבון ואמר: "בוא נלך. זה לא רציני. אין סכנה."

לדברי נבון, שרגא היה בטוח שבכנס יישבו וידברו שיש להעיף את זה, ואת ההוא. והנה – לא מעיפים. לא מתכננים דבר. סימן שאין מה לחשוש מן הצעירים הללו.

*

שרגא, לדברי נבון, נקלע למצבים בהם היה צריך לשמור על בן-גוריון ובאותו זמן לקיים קשרים עם אלה שראה אותם מתנגדים לבן-גוריון. מצב-ביניים זה היה קיים עוד בטרם פרץ ועלה על סדר היום הלאומי והמפלגתי משבר "פרשת לבון".

בן-גוריון נהג לומר לוותיקים: "אנחנו נחיה לנצח? צריך לתת גם לצעירים לעלות."

חברים ותיקים במפלגה, כגון ישראל ישעיהו, אף הוא "איש עדות" ומקורב לשרגא, היו עונים ברוח זו: "בן-גוריון, יש גם בעייה של כתונת הפסים. אתה, מכל בניך – בחרת ביוספים שלך ואתה רוצה לתת להם את כתונת הפסים. ויש קנאה."

התהליך נראה כאילו בן-גוריון, "הזקן" – עושה ברית עם הנכדים נגד האבות. מדלג על דור האבות. ב-1959 הכניס לממשלה כשרים את אבא אבן, גיורא יוספטל ויוסף אלמוגי, ואת פרס כסגן שר. להם, לוותיקים, אנשי הדרג השני בהנהגת המפלגה, לאחר בן-גוריון – היה ברור שזו מזימה להחליף אותם, להביא במקומם בעמדות מנהיגות והכרעה את דיין ופרס.

שרגא היה קשור בטבורו לוותיקים. חי איתם, עלה איתם, קשור עימם מנטאלית בשפה משותפת ובמגע יומיומי. הצעירים היו באים אל בן-גוריון ומתאוננים על שרגא:

"בחירות, דמוקראטיה – הכול מפוברק. מתוכנן, בנוי על שיטות של ארגון הצבעות מראש. זה לא בחירות. הכול נקבע בוועדות מינויים. אין שום אלמנט של בחירה במפלגה, במרכז."

ושרגא – לא כל כך הכחיש זאת. הוא נהג לומר לנבון: "צריך שיהיה סדר. צריך לדאוג לייצוג של קבוצות שונות שהן בעלות כוח או שצריך לתת להן כוח. מה זה – וִילְדֵע חַיֵיס [חיות רעות] יילכו למרכז, מאות אנשים, ככה סתם – גֵי וֵייס [לך דע] מה יקרה!? – אתה יודע מה יהיה אז במרכז המפלגה? – לא, צריך לנסות לדעת מראש מה יקרה. לכן יש גוף אחראי, מרכזי, שנקרא גוש."

למעשה לא היה לשרגא שום תפקיד פורמאלי בנושאים פרסונאליים, אבל בגלל היכרויותיו את האישים ואת מערך הכוחות, רוכזו אצלו הרשימות: מי יילך לכנסת, מי יהיה מזכיר מועצת-פועלים, סגן יושב-ראש ועד עובדי תנובה. כל השיבוצים. "זאת מפלגה. ואני – תפקידי לדאוג שיהיה סדר, שלא ישתוללו, ושבן-גוריון יהיה ראש-הממשלה."

לדעת נבון, המספר את הדברים האלה, היתה אמביוולנטיות ביחסו של בן-גוריון לשרגא. אישית, שררה חמימות. בן-גוריון אהב מאוד את ההומור של שרגא, את דרך ראייתו אנשים וניתוחו את אופיים. מצד שני, היתה בו מידה של חשדנות כלפי שרגא בשתי נקודות: יחסו לצעירים ודרכי הכנת רשימות המינויים.

בן-גוריון היה יכול לומר לשרגא: "אומרים שאתה מסדר הכול עם הרשימות שיש לך בכיס."

ושרגא, באינטרפרטאציה של נבון: "בהחלט כך צריך להיות. מה אתה רוצה, בן-גוריון? – תוהו ובוהו? צריך שיהיה סדר. מה רע ברשימה? אתה רוצה שינוי? תגיד. הלא אתה קובע מי יהיה בממשלה. יש ועדה – צריך לדעת מראש איך היא תיגמר. יש ישיבה – צריך לתכנן איך היא תסתיים. בן-גוריון, מפלגה זה הפקר פֵּטְרוּשְׁקְה?!

"אולי פעם יהיה אפשר אחרת. בינתיים לא. אם הדימוקראטיה תשתולל – יקרו דברים שלא תדע מהיכן הם באים, ופתאום לא תכיר את המפלגה. לכן צריך ועדת מינויים, והרשימות שלה הן שצריכות לעמוד לבחירה באופן דימוקראטי, וכמובן שצריך לדאוג לכך שלרשימה שאנחנו מציעים – יהיה רוב בהצבעה. אז רוב זה לא דבר דימוקראטי, בן-גוריון?"

שרגא חשב באמת ובתמים שהתקופה אינה מתאימה לדימוקראטיה בנוסח הכול בוחרים בכול, וכי אם זה יקרה – המפלגה תתפורר. כאשר דבר כזה התרחש בד"ש, היה לו הרבה מה להגיד – "ראיתם מה שקרה! זו מפלגה?"

*

לדעת נבון, אין זה נכון ששרגא היה רק בבחינת מוציא-ומביא לפני בן-גוריון. להצעותיו של שרגא היה כוח הכוונה לא-מבוטל, אם כי ההכרעה הסופית בנושאים כגון הרכב הממשלה, מעודה לא היתה בידיו.

שרגא ונבון הציעו פעם לבן-גוריון את אלמוגי בתור שר. בן-גוריון התבונן ברשימה ושאל:

"אלמוגי, מה עושה פה?"

השיבו לו: "הוא היה מזכיר המפלגה. כדאי שיהיה עכשיו שר, בלי תיק."

"טוב, שיהיה."

בן-גוריון קיבל את ההצעה, אבל לא יזם מרצונו שאלמוגי יהיה בפנים.

*

בשנת 1961 היה צורך להכניס לממשלה שר מעדות-המזרח. נבון דיבר עם שרגא, המליץ בפניו על אליהו נאווי. הוא צעיר, מעדות-המזרח, משכיל, עסיסי, אלקטוראלי גם במיגזר הערבי.

הזעיקו את נאווי מאילת למלון "ירדן" בתל-אביב. שרגא נפגש איתו, ועל פי נבון, אמר: "בחור טוב, אבל יכול לחכות קצת."

אז נזכרו באליהו ששון, שגריר ישראל בשווייץ. בן-גוריון אישר. נבון טילפן. ששון הסכים וחזר ארצה לכהן בתור שר הדואר, על תקן "עדות-מזרח".

*

חיים ישראלי, מזכירו הנאמן של בן-גוריון ולימים מזכיר וראש לשכה של כל שרי-הביטחון, מספר כי נבון הודיע בטלפון לנאווי שבן-גוריון החליט למנותו לשר-הדואר. בן-גוריון לא היה צמוד רק לקבוצה של פרס-דיין אלא חיפש צעירים נוספים. ואולם תוך שעות אחדות, עד הגיע נאווי במטוס לתל-אביב, השתנתה כל התמונה. שרגא וחבריו החליטו על אליהו ששון, והצליחו כנראה לנמק זאת בצורה משכנעת אצל בן-גוריון.

*

בעיני נאווי מצטייר הסיפור קצת אחרת. הוא שימש שש שנים כשופט. לפני כן, בבחירות 1955, התייצב אמנם כחבר המפלגה, אך במיגזר הערבי, שם היו לו יותר מהלכים. מהיותו רחוק ממרכזי החוטים השלטוניים הצטייר שרגא בעיניו כ"עריץ" המושך בחוטים מאחורי הקלעים, שמסוגל לעשות הכול למען שלטון הכוח של המפלגה.

פגישתו הראשונה עם שרגא היתה כאשר הוזעק מאילת, במטוס, לישיבה בתל-אביב, מבלי שנאמר לו לשם מה. כל הדרך העסיקוהו מחשבות – האם התלוננו עליו שלקח שוחד כשופט? או אולי רוצים למנותו כראש ועדת החקירה למות חמשת הנערים הערביים על גבול עזה? ואם כך, מדוע מזעיקים אותו בשם ראש-הממשלה ולא בשם שר-המשפטים?

נאווי הגיע למלון "ירדן" בתל-אביב [הבניין הצפון-מזרחי בפינת רחוב בן-יהודה ושדרות בן-גוריון], ושם פגש לראשונה בשרגא. קבוצה אחת של עסקנים ישבה במסעדת המלון, קבוצה אחרת בבית בן-גוריון הסמוך, הכול רחש פעילות תוססת, ולנאווי הוברר עד מהרה ששרגא אמנם רצה בו שיכהן כשר, אך בתור שופט היה עליו להתפטר שלושה חודשים קודם, או ששר המשפטים ישחררו, והשר לא הסכים לכך.

נאווי ראה בכל אותה פרשה מעין חדירה לתחום הפרט. אתה רוצה לעשותני שר, אולי תשאל אותי קודם? תברר מה הרקע שלי? מניין הביטחון הזה שאני אקבל כל מה שיוצע לי וכי לשם כך אפשר להזעיקני מבלי לומר לי כלל במה העניין?

שרגא הרגיש כנראה בחוש, באכזבתו של נאווי ואמר לו: "היכרתי אותך. אני מבטיח לך שלא ארפה ממך."

על הפנקס הקטן של שרגא היו אומרים, מספר נאווי, ששם רשומים אפילו מידות הנעליים של המועמדים הפוטנציאליים, מהיום לעוד עשר שנים. נראה כי מידותיו של נאווי, שאותן שיער שרגא באותה פגישה, התאימו למועד מאוחר יותר. כעבור כשלוש שנים בלבד, לקראת הבחירות של 1963, זכרוֹ שרגא והעמידו בראש רשימת מפא"י לראשות העיר באר-שבע.

נאווי, שלמד מהר לדעת כי ה"העריץ" אינו כל-כך עריץ, וכי לפניו איש חם, שפתח בפניו ובפני בני-ביתו את ביתו שלו, הפך לאחד מידידיו הקרובים של שרגא, ולא היה אירוע, שמחה או אבל, בבית שרגא, שנאווי לא השתתף בו.  

*

"ישיבות ה'גוש' נמשכו שנים מבלי שנדפסה עליהן מילה בעיתון ואיש לא ידע אפילו היכן הן מתקיימות. לא כמו היום – שפוליטיקאי רק זז – ואחריו המצלמה והטלוויזיה. היינו מתאספים מדי שבועיים באופן לא-רשמי בבית מרכז השלטון המקומי, ורק בשבתות – בבתי-קפה. בן-גוריון מעודו לא בא לפגישות. גם לא שרת או אשכול. מדי שלושה שבועות היינו באים למלון 'דן', להיפגש עם אשכול. מה שהוחלט שם – זה מה שהיה עובר." מספר שותפו-לדרך של שרגא במשך שנים רבות, מרדכי סורקיס, שהיה יושב-ראש מרכז השלטון המקומי וראש העיר כפר-סבא עד שהודח בעת פילוג מפא"י ב-1965, כשהלך אחרי בן-גוריון עם רפ"י.

"היו שלושים חברים לערך ב'גוש'. הפורום המצומצם כלל את ישראל ישעיהו, יהושע רבינוביץ, שרגא, אני [סורקיס] ויצחק שפירא מן המרכז החקלאי, שהיה מביא את רשימות המועמדים לוועידה ולא פעם 'מאבד' חלק מהם בדרך. ידענו שלקראת כל ועידה צריך להתכונן. שרגא היה אומר – "אנחנו צריכים להיות מסודרים.' – כי תמיד היה מישהו שדאג שלא יהיה סדר. ולא פעם, מי שלא רצו לעשות 'סדר' איתנו – אז אנחנו עשינו 'סדר' איתם!

"לפני בחירות, הרבה חברים היו מאיימים על שרגא, שעסק בהרכבת רשימת-המועמדים בוועדת מינויים. לשרגא היה פנקס כתום, לא יומן. כל יום כתב בו מה צריך להיעשות, מי ייבחר, מי יישאר בחוץ. קשה היה להציץ בפנקס. פעם, כששמתי עין לעברו – סגר אותו מיד כי לא רצה שאראה מה כתוב שם.

"בא אחד ואומר: 'אם לא אהיה ברשימה – תראו מה שיקרה!'

"ושרגא: 'שְׁרֵקְצַאךְ נִישְׁט [אל תיבהלו] – יהיה בסדר!'

"'אתה יודע מי אני?'

"זֹאגְטְ עֵהר [אומר] שרגא: 'אני אפילו יודע את מיספר הנעליים שלך1 אז אתה על תשאל אותי אם אני יודע מי אתה!'

"והיו באים חברי ואומרים: 'אם אני לא אהיה [ברשימה] – יהיה זעזוע במדינה!'

"ושרגא אינו מתפעל: 'יהיה זעזוע? – שיהיה זעזוע.'

"או חבר בא לוועדת המינויים, סבור שהוא כבר מיניסטר – שרגא בנחת מציע לו שיקנה בינתיים נפטלין וימלא בו את כיסי החליפה, שהקדים לתפור לעצמו.

"'לאט לאט, אתה עוד לא בתור. יש מישהו לפניך. תחכה.'

"והאיש מתרגז: 'מדוע הוצאת אותי מהרשימה?'

"ושרגא: 'סליחה, לא הוצאתי. אותך לא הכנסתי. אתה בכלל לא היית בפנים.'

"כשהיה צריך לבוא בדברים עם כמה מגדולי הדור – מי יעמוד שלישי, מי רביעי ומי חמישי ברשימה לכנסת – זה לא היה פשוט. היו למשל החבר'ה הוותיקים מהצ"ס, איש אחד שמר על השני בשבע עיניים. קואופראטיב!

"כוחו של שרגא היה בכך שכאשר יצאו חברים מתפקידיהם, ולא תמיד מרצונם, היה צורך לדאוג להם למקום עבודה אחר. לא היו אז קרנות ופנסיה, כמו היום. ושרגא – היה הכתובת. היה לו יחס מיוחד לאנשים שעברו משברים. לא "כותל מערבי" אלא שיחה חברית, והוא ידע לגייס את עזרת החברים-מלמעלה כדי שנוכל לעזור לאדם."

*

מטילדה גז, שהיתה חברת-כנסת, ומפעילות מפא"י ורפ"י, פגשה לראשונה בשרגא כשהחלה עבודתה במרכז המפלגה, ב-1958. חדרה בירקון 110 ניצב מול חדרו של שרגא.

"זו היתה מחתרת! באים נכנסים סוגרים את הדלת. יוצאים משם – סוגרים את הדלת. שום דבר לא דלף. אלה שיצאו, אף פעם לא המשיכו שיחה מבפנים. היו ממלאים פיהם מים. הייתי סקרנית. מיהו האיש? קצת הפחיד אותי. בצרפתית יש לכך מילה – Eminence Gris [יועץ סתרים], העוצמה שמאחורי הקלעים. האיש המושך בחוטים. פחדתי. אפילו סורקיס הרעשן היה שותק בצאתו מחדרו של שרגא. שאלתי חברים:

"מה מוכרים שם?"

"ענו לי: 'אהבה לבן-גוריון.'

"'גם אני רוצה להשתייך.'

"'תעמדי בתור, ומי יודע אם בעוד שלושים-ארבעים שנה תהיה לך אפילו הזכות להיכנס לחדר הזה.'

"'מיהו האיש?'

"'הוא כל-יכול. קובע מי יהיה ראש-עיר, מי יהיה חבר-כנסת, מי ימות ומי יחיה.'

"לפני בחירות, היו אנשים שנכנסו לחדר עם חזה נפוח, לעשות רושם על שרגא. מגולחים, מסודרים-למראה, ויצאו – בראש מורד. ידענו גורלם נחרץ. לכנסת לא יגיעו. שרים לא יהיו.

"יום אחד הזמין אותי שרגא נצר אליו. לא ישנתי כל הלילה. מה הוא רוצה ממני? למחרת נכנסתי. היכרתי בן-אדם הומאני, מדבר על אנשים בחיבה ובאהבה, כמו האב של משפחת המפלגה. ביקש ממני להירתם לפעילות של עזרה לעולים. אני מתגעגעת לתקופה שלו."

*

"שרגא היה בוחן כל אדם בעשייתו," אומר מרדכי בן-פורת, חבר-הכנסת ושר לשעבר, מפעילי מפא"י ורפ"י. "גיל בלבד, עם עסקנות וקצת זיופים בהתאחדות הסטודנטים – מזה לא הגיעו אצלו למקום ברשימה לכנסת. שרגא עשה בזמנו גדולות, אך הוא נזקק לקבלני-מישנה. הוא פחד מפעילים עצמאיים. אהב אותם, אך השתדל להשאירם מרחוק, שלא יהפכו לו את הסדר בתוך פנקסו."

*

"הכישרון הבלתי-רגיל של שרגא היה להחזיק-יחד את האליטה השלטת. הוא טיפח אותה ודאג ששליחיה, כאשר יגיעו למסגרות הפורמאליות, ימשיכו להיות חלק מן המסגרת הבלתי-פורמאלית שהיא מח-העצמות של כל מערכה, ומבלעדיה היא מתפוררת." אומר דב בן-מאיר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב לשעבר, ח"כ וסגן ראש עיריית תל-אביב.

"לד"ש היתה שיטת-בחירות עם מחשב, אבל זו לא היתה מפלגה, כי מפלגה היא לא רק הצד הטכני, המסגרתי. מפלגה היא הרוח ואפילו הריח המשותף של כל אלה הגדלים בחצר אחת, ולא באחרת. ושרגא נצר היה הרבי של ה'חצר', של השטיבל. בכנסים, במיפגשים, גם אצלו בבית, היתה לו ולאחרים אפשרות להתחכך יחד, לדבר, להתראות. שררה ההרגשה שגם בחילוקי-דיעות, לא נפרדים. שרגא העניק למנהיגות, במשך עשרות שנים, את העילה לחיות יחד כעדה מובילה. בחיי יום-יום זה התבטא בפנקס, בהיכרות ובדאגה האישית לחברים."

*

חיים צדוק, חבר-כנסת ושר-המשפטים לשעבר, נולד בגליציה ושמו היה חיים יוסל יוסט. ב-1950 עיברת את שמו לצדוק. הוא עבד כמשפטן צעיר במשרד המשפטים, בניסוח חוקים. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, קבעו בן-גוריון, שרת ולבון את ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת והכניסו את צדוק במקום ריאלי. "דרוש לנו משפטן בסיעה."

בוועדת-המינויים שהכינה את הרשימה ישבו יצחק שפירא ושרגא. כשהובאה הרשימה לישיבת המרכז והוצגה על-ידי שרת, התפלא שרגא לראות שהתווסף לה השם "חיים צדוק". הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר שהוא נגד חיים צדוק (שאותו לא הכיר כלל ואף לא ידע כיצד הוא נראה).

קם משה שרת ושאל את שרגא: "למה אתה מתנגד לו?"

אמר שרגא: "יש לנו כבר תימני אחד ברשימה. טביב. וזה מספיק."

"אבל מדובר בחיים צדוק!"

מבטי-פליאה הופנו לעבר שרגא, כיוון שלא הרחק ממנו, לפי סיפורו שלו-עצמו, ישב חיים צדוק, עליו אפשר לומר דברים רבים, אבל לא שהוא נראה כמו תימני.

שרת המשיך והסביר מיהו צדוק ומהם כישוריו. אבל בן-גוריון פסק, לאחר הישיבה:

"חברים, אם שרגא לא מכיר האיש, הוא לא יכול להיות חבר-כנסת מטעם המפלגה."

וכך חיכה צדוק עוד שמונה שנים, עד שהגיע לכנסת, הפעם בהסכמתו של שרגא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 859 מיום 25.7.13

רות ירדני כץ

נשים

מאת אהוד בן עזר

אילו אהוד בן עזר היה שואל אותי איזה כותרת לתת לספרו החדש הייתי מציעה לו את הכותרת "הנמר המידברי", ולא "מסעותיי עם נשים". אבל הוא לא שאל אותי.

נמר המדבר או כפי שידוע בשמו הנמר הערבי הוא תת מין הנמר והיחיד שעדיין חי בישראל בוודאות. נמר המדבר הוא אחד מהנמרים הקטנים ביותר בעולם ובישראל התפרסם בשנת 1960 במדבר יהודה. מספרם בכל העולם נע בין 180 ל-200. הזכרים שוקלים 30 ק"ג והנקבות כ-20 ק"ג. (ויקיפדיה).

הנמר המדברי של אהוד בן עזר איננו הנמר שתיארתי לכם. ממש לא. 

גיבור הספר הוא הנמר המדברי. ומיהו הנמר הזה? בלשון הילדים הוא בולבול ובלשון המבוגרים הוא זין. כן. הגיבור שלנו הוא הזין של הסופר שעובד שעות נוספות ומחפש רק את מי לזיין.

התקופה היא שנות ה-50, ואז נולד קיבוץ עין גדי, כאשר הדרכים המובילות אל הקיבוץ וממנו הן סיוט, פשוט לא היו דרכים. הסופר הוא בחור צעיר ובתול ששמו חיימקה שפינוזה, שהצטרף והיה אחד ממקימיו ותפקידו בקיבוץ היה אופה. היתה לו מאפיה פרימיטיבית מאוד ובכל זאת הצליח לאפות מעדנים ובימי החורף להכין חמין שריחותיו הגיעו למידבר. אופים עובדים בלילה וישנים ביום. חיימקה איש רוח, אוהב שירה וספרות מקדיש גם זמן לקריאה ולכתיבה.

 כבר בתחילת הספר הוא מספר לנו על ג'ני מלכת הנגב. ג'ני שכל גבר חלם להכניס אותה למיטה, כל-כך יפה היתה. אבל עד שהצליח עם ג'ני נכנסה לחייו גימנזיסיטית צעירה מבית הספר הריאלי שבחיפה שבאה יחד עם כיתתה לביקור בעין-גדי. 

"דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה... התלמידה ששמה הוא מלנכולי ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה..."

הוא לקח אותה למאפייה, מכר לה כמה לחמים והחזיר אותה לחדרו ומה שקורה שם אוי, אוי, אוי. הנערה הצעירה חכמה, שפתה משעשעת והכל מותר חוץ מבעילה. את מלנכולי עוד נפגוש בהמשך. ומה עם ג'ני? היא שוב באה לקיבוץ ואפילו דיברה איתו ב"עברית הגרונית שלה, בעלת המיבטא הזר הקל..." מהעובדה שרק דיברה איתו, הנמר המידברי הזדקף כמו תורן, והוא התיז את זרעו התזה רצינית. הסיפור עם ג'ני לא תם. הם נפגשים במאפייה ומה שקורה ביניהם במאפייה הפרימיטיבית שלו מצחיק לאללה.

ומה שלום מלנכולי תלמידת הגימנסיה? טוב מאוד. חיימקה שלנו, נשלח להשתלם באפייה בחיפה. דבר ראשון שעושה הוא הולך לבית הספר הריאלי וממתין שעות שמלנכולי תצא, והיא הופיעה. איזו פגישה! היא נותנת לו את חסותה, מביאה אותו לביתה המרווח, העשיר והמטופח בטוב-טעם. הוריה נסעו לחופשה, אבל העוזרת ויולט, העולה החדשה מרומניה, שהיא גם בשלנית נהדרת דואגת להם. מאכילה אותם במיטב תבשיליה ונותנת להם ליהנות ממנעמי החיים. ויולט לא כל-כך יודעת עברית, והעברית שלה מצחיקה מאוד ומה שהיא אומרת לו ברומנית זה בכלל...

שתי הדמויות, מלנכולי וויולט, מעניקות לו (כל אחת לחוד) אושר רב. גן-עדן. מלנכולי מכניסה אותו לאמבטיה, למיטה, במרפסת – והכל קורה חוץ מעיקר המעשה. כמו שנאמר, היא שומרת את בתוליה לחתן שבבוא היום, יבוא. חוץ מזה הכל מותר.

ויולט העולה החדשה, שמנצלת את ההזדמנות שמלנכולי הלכה לבית-הספר, מביאה אותו לידי טירוף חושים ואחרי הסערה הזיונית שמתנהלת ביניהם, מבקשת ממנו לא פחות ולא יותר שיחתום לה כערב למשכנתא! יש מחיר לכל זיון. איך הסופר שלנו יצא מזה? לא אגלה.

בדרך יש לנו עוד כמה נשים ש"המדבר הנמרי" לא עומד בהן והוא מיד מתעורר, מה-זה מתעורר! כמו בקטע שבו הוא נוסע במונית כשלשני צידיו יושבות שתי בחורות צעירות דווקא המזרחית התחילה איתו והוא לא טמן את ידו בצלחת. הידיים עובדות במרץ באזורים הרגישים.

בערך בשלב זה, העורכת שאליה שלח חיימקה את כתב היד ושמה הוא  סוסיה שפסלה מרגוליס, ואשר פסלה אותו –. כותבת לו מדוע היא פסלה את ספרו:

"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה... יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית... רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש... והרשה לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית..."

העורכת הנחשבת מסיימת ב: נ.ב. – "בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עלעל במקרה בכתב היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עלי פעמיים, וביקש שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות..."

בין זיון למציצה הסופר מספר על חיי הקיבוץ, האווירה, הקשיים וההתמודדות. באיזה שלב הוא מחליט לעזוב ולעלות לירושלים ללמוד באוניברסיטה, וגם בעיר הוא מוצא פורקן ליצריו ואת מי הוא פוגש? את ג'ני מלכת המדבר ומגלה עליה דבר נורא.

השנים חולפות וחיימקה שלנו מוזמן לתת הרצאה בקיבוץ בערבה על פנחס שדה, שם הוא פוגש את אגנה וגנר. אחרי ההרצאה היא מובילה אותו לחדרה, שם היו שתי מיטות נפרדות והיא ישבה על מיטתה ופיתתה אותו והוא התגרה ומה שקרה קרה ובאמצע של מה שקרה – היא קמה ובורחת.

שנים חולפות, וחיימקה שפינוזה מקבל מכתב מאגנה וגנר שמבשרת לו שבלילה ההוא היא הרתה לו וילדה בת! במכתב הראשון היא כותבת: "...הייתי נערה צעירה ושמנמונת חיילת בנח"ל, אתה ודאי זוכר את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור – מנוול! ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן-ירכיי וצועק כל פעם 'אין פנחס שדה!'"

חליפת המכתבים ביניהם משעשעת מאוד. אין מה לדבר, ויולט העולה החדשה, ואגנה וגנר – כובשות. 

אז: היה או לא היה?

(החלק ההיסטורי היה, ועוד איך היה) 

אמיתי?

דמיון?

פנטזיונר?

ואסיים ברוח הספר. מי שרוצה לעלות על אשתו או היא על בעלה פעמיים בלילה ולבקש ממנה שתמצוץ לו את הנמר המדברי והיא תדרוש שהוא ילקק את הדגדגן שלה, שירוץ לקנות את הספר.

רות ירדני כץ

* * *

מנחם רהט

יודעי דעת עליון

האם הטבח האכזרי בשבת שמחת תורה, אירע בשל חילול השבת? האם אנו יודעים מחשבותיו של הקב"ה ומנהלים חשבונותיו? "אמונה כזו, גרועה מכפירה."

בדיחה ירושלמית חבוטה מספרת, שהדבר היחיד שמונע את קריסת קירות המבנים ברחובה הראשי של מאה שערים, הוא הדבק של הפשקווילים המודבקים חדשים לבקרים על הקירות. הפשקווילים הללו, זועקי 'שומו שמים!' הם שמהווים בירושלים, וגם בבני ברק, פלטפורמה יעילה להפצת מסרים לציבור הרחב.

באחרונה הודבקו פשקווילים ש'מסבירים' לציבור החרדי, מדוע ספג עם ישראל מהלומה עזה בטבח ההמוני במסיבת הטבע ברעים ובישובי עוטף עזה: רמיסת השבת ברגל גאווה, מעשי זימה, אכילת טריפות ונבילות, ועוד קילקולים כיוצא באלה. כל אלה הובילו, רח"ל, לטבח 1,400 יהודים ולמחיקת ישובים מעל פני האדמה.

ולא רק הכותבים האנונימים שמאחורי הפשקווילים נכנסו לנעליו של בלעם הרשע, שהעיד על עצמו כי הוא 'שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן.' ליורשיו בני זמננו של בלעם מן הפשקווילים, שהם חרדים כנראה, קמו אחים נאמנים שהגיעו ככל הנראה מן הציבור הדתי לאומי.

אלה משתמשים בפלטפורמה הרבה יותר מודרנית. בסרטון מרגש שאורכו פחות מחמש דקות, שהופץ ברחבי ממלכת האינטרנט, תחת הכותרת 'יהדות בבדיקה מדעית – חרבות ברזל', נטען ששמירת השבת היא שהגנה על היישובים הדתיים שלא נפגעו בפוגרום הנורא.

למשל, קיבוץ סעד, ששערו הנעול מנע כיבושו בידי החמאס. או המושב הדתי כפר מימון: "בבוקר הגיעו מחבלים על רכבים לשער היישוב, שהיה סגור לרגל השבת. ביישוב לא היתה חדירת מחבלים, לא היו נפגעים ולא הרוגים," טוען הקליפ.

הלאה: "הישוב יכיני שאוכלוסייתו מסורתית. זמן מה לפני האירועים קיבלה הקהילה על עצמה התחזקות בשמירת השבת. שערי היישוב היו סגורים. המחבלים לא נכנסו ברכב, אך חלקם נכנסו רגלית ליישוב שאין בו כיתת כוננות. הם יכלו לבצע טבח מלא. בפועל פגעו המחבלים ב-5-7 אנשים והמשיכו הלאה. אין לכך עד עתה כל סיבה מוסברת."

הסרטון מצביע גם על ניסי הצלה דומים שאירעו ביישובים שומרי שבת נוספים בעוטף, ובהם קיבוץ עלומים ומושב תקומה, ומסכם כי "מקורות ישראל מלפני מאות ואלפי שנים כבר הבטיחו ששמירת השבת מצילה מהצרות הקשות שיגיעו לפני אחרית הימים." אבל אין בו שום ציטוט מקורות של ממש. ה'מקורות' הם אמירת חז"ל בקשר למצוות ג' סעודות בשבת, וחצי שורה מן הפיוט השבתי 'מה ידידות': "מחבלי משיח יוצלו לרווחה."

ועוד מקור, שאמנם מבטא אמת יצוקה בבטון, אך למרבה המבוכה אינו שייך ל'מקורות ישראל', כי אם לפילוסוף החילוני הגמור אשר גינצברג, הלוא הוא ההוגה הציוני שאימץ את שם העט אחד העם. הוא קבע, ובצדק רב, ש'יותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל.'

אלה הם, מסתבר, 'המקורות העתיקים' שעליהם מסתמך הקליפ: עניין ג' סעודות השבת, חצי משפט מפיוט שחובר בימה"ב באשכנז, ואמירה מבריקה של פילוסוף חילוני. זה הכול? לא מביך?

השאלה האמיתית היא הרבה יותר רחבה: מה יהודים שומרי שבת, וחילוניים שאינם שומרי שבת, אמורים להבין ולאמץ מהגיגיהם של בעלי הפשקוויל והסרטון? ובמבט הרבה יותר רחב: האם שומרי שבת אמורים 'להרוויח' ביטחון קיומי מן השבת? האם בשל כך הם מעדיפים לשמור על קדושת השבת?

למעשה, מדובר בסוגיה עוד יותר עמוקה, העוסקת בענייני שכר ועונש, סיבה ומסובב. כפי שניסח זאת ההוגה שומר המצוות ישעיהו לייבוביץ: "אנו מקימים מצוות משום שצוּוֵינו עליהן מסיני, ולא מפני שהן סוג של כספומט, שמצד אחד קולט כרטיס ומצד שני מוציא כסף מזומן."

הסוגיה אכן כבדת משקל ורחבה מיני ים – ובוודאי מכדי לדון עליה במסגרת טור קצר זה. גדולי הדורות ניסו לשווא לפצחה. האם בקיום תורה ומצוות אנו משיגים תעודת ביטוח שמיימית? והרי במהלך ההיסטוריה היהודית המדממת, נטבחו ועלו על המוקד מיליוני יהודים שומרי שבת ושאר המצוות קלה כחמורה. מה בדיוק השתבש אצלם? למה לא ניצלו 'בזכות השבת'?

ולענייננו, האם לדידם של מחברי הפשקוויל ועושי הסרטון, נתגלתה בעוטף עזה תרופת הפלאים לסיכול הפוגרומים והפורענויות ומחשבות הזדון של אוייבינו? משהו כמו: שמור שבת והינצל מכל רע. בדוק ומנוסה. ע"ע סעד, יכיני, עלומים ותקומה.

הגיוני? היתכנותי?

אין ספק שמאחורי הפשקווילים עומדים בעלי רצון טוב, שמבקשים לחזק את עם ישראל בשמירת השבת והמצוות. אך כיצד פיענחו דעת עליון? וכי נזרקה בהם רוח נבואה? או שמא זכו לרוח הקודש? האם נתעלמה מהם ההבנה שכבר גילה הנביא ישעיהו לגבי ההגיון האלוקי השונה לחלוטין מן האנושי: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'"?

ומעבר לכך, האם מאמינים אותם יוצרים אנונימיים, שאמירותיהם יהפכו את קיבוצי העוטף לשומרי שבת, או אולי רק יעמיקו את האיבה בין שבטי ישראל? וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

הרב של קיבוץ עלומים, הרב עמית קולא, אכן יצא בשצף קצף כנגד אותם 'יודעי דעת עליון' ומחשבי חשבונותיו של הקב"ה: "הניסיונות לייצר תודעת 'קידוש השם' ('מי שעושה מצוות מרוויח'), לא רק שלא יצלחו, אלא הם הינם חילול השם בפני עצמו. במלחמה הזו נפגעו שומרי מצוות וכאלה שעולם הדת אינו עולמם. היומרה לדעת דעת עליון, להסביר מדוע זה ניצל וזה לא, לא רק שלא תצלח אלא היא כנגד דברי חז"ל: 'כיוון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע.' ואיזו רשות למשחית גדולה מזו שהיתה ביום שמחת תורתנו?... איך אנחנו אנשי עלומים נוכל לנוח על זרי הדפנה של הניצחון והישועה, כשמימיננו בארי ומשמאלנו כפר עזה?"

לא נכריע כאן בסוגייה הסבוכה של סיבה ומסובב, ושכר מצווה בהאי עלמא. רק נזכיר למי שעדיין זקוק לתזכורת, שהטבח הנורא התרחש קודם כל בשל האנטישמיות הנאצית התהומית של האיסלמיסטים העזתים. הא – ותו לא. פשר הרצח ותוצאותיו הנוראות אינם נעוצים במישור המיסטי, שאין לנו שום השגה בו, אלא מחמת כשל צבאי מנהיגותי, ותפיסת התנשאות חלולה וההיבריס הישראלי שכמותו היה מונח גם ביסוד התבוסה בפרוץ מלחמת יו"כ.

יפה ניסח זאת ההיסטוריון והחוקר משה נחמני, כלפי "אנשים עם כיפה שמתיימרים לייצג את ה' ולדברר אותו": "מי שחושב שהקב"ה נתן לאוייבינו לטבוח בנשים וילדים וזקנים בצורה זוועתית רק בגלל הסיבות שהזכיר, אמונתו בקב"ה אינה אמונה אלא דמיון מעוות, ועדיף לה ל'אמונה' כזו שלא היתה, משהיתה. אמונה כזו, שתופסת את הקב"ה בצורה כה קטנה ושפלה, גרועה מכפירה."

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

מה יעשו הפרוטסטנטים בלי נתניהו?

יתגעגעו אליו

רבים מבין הפרוטסטנטים (לא כולם) מנהלים כרגע קמפיין להדיח מהממשלה את בנימין מיליקובסקי-נתניהו בעיצומה של המלחמה בדיוק כפי שהודח צ'מברליין מממשלת בריטניה.

נתניהו לדעתם מעכב מתקפה קרקעית נגד החמאס, ולטענתם זה בניגוד לרצון הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי. לטעמם של אותם פרוטסטנטים במקומו לא יכול לבוא בנימין גנץ כי הוא הרי צ'מברליין בעצמו.

זו כנראה הכהונה האחרונה של נתניהו כראש ממשלה. ומה אחר כך? מסכנים ואומללים הפרוטסטנטים – מה הם יעשו בלי נתניהו? הרי בלי הפרוטסט נגד נתניהו אין להם כל raison d'être טעם הקיום. הם עוד יתגעגעו לנתניהו.

מה זה תמרון?

הפרוטסנטנטים המתנגדים לבנימין מיליקובסקי-נתניהו דורשים ממנו לצאת מיידית לתמרון בעזה. מה זה תמרון? לפי המילון: תִּמְרוֹן שֵׁם עֶצֶם – זָכָר

1. תַּרְגִּיל צְבָאִי הַמְּבֻצָּע לְשֵׁם אִמּוּן הַחַיָּלִים וּמְפַקְּדֵיהֶם בְּתַכְסִיסֵי לְחִימָה אוֹ לִבְדִיקַת כָּשְׁרָם הַקְּרָבִי: הַתְּנָאִים בַּתִּמְרוֹן מְחַקִּים תְּנָאֵי מִלְחָמָה. תִּמְרוֹנֵי הֲגָנָה. תִּמְרוֹנֵי נְחִיתָה וְהִסְתַּעֲרוּת.

2. תַּכְסִיס, תַּחְבּוּלָה מְחֻכֶּמֶת וּמְכֻוֶּנֶת לְשֵׁם הַשָּׂגַת מַטָּרָה מְסֻיֶּמֶת (בְּיִחוּד בַּחַיִּים הַצִּבּוּרִיִּים אוֹ הַמְּדִינִיִּים): הַמַּנְהִיג הִשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשׁוֹ עַל יְדֵי תִּמְרוֹן מֻצְלָח.

אז מה משמעות המשפט לצאת לתמרון בעזה? האם זו מכבסת מילים שתפקידה למנוע כניסה קרקעית לעזה? לשם מה בכלל השימוש במונח הזה?

לגופו של עניין מבחינה צבאית נתניהו צודק לחלוטין ומנהל את המערכה הצבאית בינתיים בהיגיון רב, לפי הצעתו של יצחק בריק. אין צורך למהר מוטב לכתוש את עזה טוב טוב מהאוויר לפני כניסה קרקעית. וראשית יש למחוק את העיר עזה מן פני האדמה ולחרב את כל מנהרותיה על אנשי החמאס והג'יהאד. חורבן עזה יהיה גם ניצחון פואטי.

איפה שקמה שוורצמן-ברסלר האייקון של הפרוטסנטים?

כשם שמריאן הצרפתיה הפכה לאייקון "החירות המובילה את העם" של המהפכה הצרפתית בציור המפורסם של דלקרוא כשצעדה בראש המהפכנים חשופת שד עם דגל ההטריקולור סמל המהפכה, כך הפכה שקמה שוורצמן-ברסלר להיות האייקון של התנועה הפרוטסטנטית כאשר צולמה צועדת בראש המפגינים אוחזת בדגל ישראל. (בלי שד חשוף). מכיוון ששקמה שוורצמן-ברסלר נמצאת כרגע בארה"ב נשאלת השאלה מדוע אינה מופיעה שם בדמותה האיקונית בעצרות למען ישראל?

על הנבואה

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִתְּנָה לְשׁוֹטִים וּלְתִינוֹקוֹת" (בבא בתרא דף י"ב/ב'). והנה מסתבר שאנס וגזען עלו על אמ"ן שב"כ והמוסד ביכולת הנבואה על המצב:

1. הגזען: ד''ר מיכאל בן ארי שהיה ח"כ מטעם "עוצמה יהודית" הואשם בגזענות ונמנע ממנו בשל כך להיבחר לכנסת בשל דבריו ב-2018 "התרעה ואזהרה על טבח עוטף עזה":

״…עזה היא מטען צד שיתפוצץ עלינו… זה 64 ק״מ של גבול… מה הם מבקשים עכשיו? הם מבקשים להיכנס ליישובים… לכפר עזה, לנחל עוז, לבארי, לעלומים… לעין השלושה, לרעים… הערבים שורפים להם את השדות, מנסים לשרוף להם את הבתים, וחולמים לבוא ולרצוח אותם.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=819302&forum=scoops1

(עד היום לא הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט, מן הסתם גם לא יוגש).

2. האנס: חיים ולדר, סופר ופובליציסט חרדי, אנס קטינות והתאבד לאחר שנחשף:

הבה נתאר לעצמנו שהחמאס היה מתאפק ולא היה יורה רקטות על ישראל כתגובה, או שהיה נענה לבקשת הפסקת האש מצד ישראל. החמאס היה חוטף עוד סיכול או שניים, המדינאים בישראל היו חשים שלימדו את החמאס לקח, והארץ היתה שקטה.

ואז… בלילה אחד, בעוד חודשיים-שלושה, מתוך השקט הפסטוראלי הזה, והשאננות שהיתה נוצרת ממנו, היו מגיחים אלפיים חמושי חמאס מתוך ארבעים המנהרות שנחפרו, חמישים מכל מנהרה, מחציתם היו מבצעים טבח בעשרים יישובים הקרובים לקו הגבול עם עזה ומחציתם היו משתלטים על כלי רכב ודוהרים אל מרכז הארץ (40 דקות נסיעה לכל היותר) כשבדרך יורים בכל רכב שהם פוגשים. אלפיים לוחמים עמוסים בנשק וברימונים שמגיעים במפתיע לתוך אוכלוסיה צפופה חסרת הגנה עשויים היו לבצע בתוך יממה טבח של עשרות אלפי יהודים גברים נשים וטף, אליהם היו עשויים להצטרף לוחמי חיזבאללה מהצפון ופלשתינאים מהגדה ממש כמו הפוגרומים של פעם רח"ל!

תיאור זה אינו פרי הדמיון. מחקירות של פעילי חמאס שנעצרו עולה כי בערב ראש השנה הקרוב תכנן החמאס את הפלישה הזו שהיתה כמובן מכריחה את הצבא להיכנס לעזה, אבל בנקודת פתיחה איומה ונוראה של אלפי הרוגים רח"ל, בעורף הישראלי.

https://chaimwalder.co.il/%D7%94%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A6%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%9C/

בשביל מה צריך ארגונים העולים מיליונים כאמ"ן שב"כ והמוסד, אם גזען ואנס עושים זאת בחינם?

אימוץ הגימיק של משה בן דוד

סוף סוף אומץ הגימיק התקשורתי הסברתי שהעלה משה בן דוד. דובר צה"ל לתקשורת הזרה, יונתן קונריקוס, התייחס לכניסה הקרקעית המתוכננת לרצועת עזה, בהמשך הריאיון שהעניק ל-ABC אוסטרליה. קונריקוס אמר כי מטרתה של ישראל היא "לפרק לחלוטין את היכולות הצבאיות של חמאס. אם ניתן לבצע זאת מהאוויר, עם חשיפה מוגבלת מאוד עבור חיילי צה"ל ופחות נזק על הקרקע, זה יהיה נהדר." במקביל, קונריקוס הדגיש כי "אם פעילי החמאס יצאו ממקומות המחבוא שלהם מתחת לתושבי עזה, ישחררו את כל 212 השבויים שלנו וייכנעו ללא תנאים, המלחמה תסתיים. אם הם לא יעשו זאת, כנראה נצטרך להיכנס פנימה ולעשות זאת בעצמנו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=819321&forum=scoops1

למרבה הצער זה עוד אחד ממחדלי נתניהו. את ההצהרה הזו היה צריך נתניהו להכריז עם תחילת המלחמה ובכך הפסיד נקודות חשובות בדעת הקהל. הכרזה כזו שבאה אפילו לא מדובר צה"ל אין לה כל משמעות. עדיין לא מאוחר אפשר עוד לתקן.

ממשלת "השינוי והריפוי" של עוטף עזה

מילותיו האחרונות של נפתלי בנט כראש הממשלה: "ברוך השם אני משאיר אחריי מדינה משגשגת חזקה ובטוחה... הבאנו שקט וביטחון לדרום כזה שלא היה שנים... הבאתי שלום ושקט הן לתושבי שדרות המצביעים ימין והן לקיבוצי העוטף בעזה שמצביעים מרכז שמאל. הרי המחבלים מחמס לא מבדילים בין ימין ושמאל."

https://youtu.be/95_VeXLKXh4?si=qprhP920rSDuMyfU

למזלה של ממשלת "השינוי והריפוי" (ולמזלנו) המלחמה לא פרצה בזמנה כי אם היתה פורצת היא לא היתה יכולה להכריז מלחמה על עזה כי היתה נופלת מניה וביה מאי התמיכה של מפלגת "האחים המוסלמים"-החמאס-רע"ם.

מזל מהשמיים

ראש עיריית לונדון – מוסלמי. ראש עיריית ברמינגהם – מוסלמי. ראש עיריית לידס – מוסלמי. ראש עיריית בלקבורן – מוסלמי. ראש עיריית שפילד – מוסלמי. ראש עיריית אוקספורד – מוסלמי. ראש עיריית לוטון – מוסלמי. ראש עיריית אולדם – מוסלמי. ראש עיריית רוקדל –מוסלמי. ראש ממשלת סקוטלנד מוסלמי (אשתו מעזה).

ראש ממשלת בריטניה הודי-הינדי המכיר את הגזענות והטרור המוסלמי.

ישראל לא תשתנה

בלי סוף חוזרים על המשפט "ישראל לא תהיה כבר מה שהיתה." הבל. ישראל תשוב להיות בדיוק כפי שהיתה. בגטו ורשה היו ויכוחים ושני ארגונים. כאז תמיד יהודים היו ויהיו מפולגים ויתווכחו ביניהם. מה שהיה הוא שיהיה.

לא רק קטאר

סקנדל בשוודיה: מפלגת השמאל של שוודיה שלחה כספים דרך ארגון הסיוע שלה ל-DFLP בעזה, ארגון טרור ששלח יחידות חמושות לישראל ב-7 באוקטובר

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=818968&forum=scoops1

חרדת נטישה

נשיא ארה"ב, ז'וזף רובינט ביידן, הדגיש בנאומו בישראל שבניגוד לנטישתה של ארה"ב את היהודים בשואה, הפעם ארה"ב לא תיטוש את ישראל. לא כעת, ולא בעתיד.

https://www.calcalist.co.il/local_news/article/b1bhbz6zp

למרבה הצער ארה"ב נטשה כבר את ישראל לא רק בשואה.

ארצות הברית תמכה אמנם בתוכנית החלוקה באו"ם ב-1947 אולם היא חזרה בה והתנגדה להקמת המדינה והציעה ב-19 במרץ 1948 את החלפת המנדט במשטר נאמנות של האו"ם. עם זאת, מיד לאחר הכרזת העצמאות הכירה ארצות הברית בישראל דה פקטו (ובכך היתה למדינה הראשונה שעשתה כן) אך רק ב-30 בינואר 1949 הכירה בה גם דה יורה.

בנוסף במהלך מלחמת השחרור הטילה ארצות הברית אמברגו הנשק על ישראל וסירבה למכור ציוד צבאי לישראל, ה-FBI עצר יהודים אמריקאים שהעבירו נשק לישראל. אל שווימר, ממקימי התעשייה האווירית, נכלל ברשימת המבוקשים של ה-FBI1. בנוסף הערימה קשיים על מתנדבים יהודיים ולא יהודיים שבאו במסגרת המח"ל. ישראל שרדה בזכות הנשק שקיבלה מסטאלין.

ביולי 1952 הודיע ממשל טרומן כי הוא מתנגד לכיבוש הישראלי של ירושלים המערבית וכי יש לכונן משטר בינלאומי בירושלים. ההכרה בירושלים המערבית כבירה נעשתה רק בימי הנשיא טראמפ ב-2017.

לאחר מבצע סיני דרשה ארצות הברית, (יחד עם ברית המועצות), כי ישראל תפנה את חצי האי סיני וישראל נאלצה לעשות כן. בתמורה התחייבה ארצות הברית לדאוג להבטחת חופש המעבר של כלי שיט ישראלים במצרי טיראן מה שלא עשתה.

ונחזור לז'וזף רובינט ביידן. הוא הדגיש שתמיכתה של ארה"ב בישראל איננה כוללת השתתפות של "חיילים על הקרקע" מצידה של ארה"ב בהגנתה. אלא בחימוש ובגיבוי מדיני. שתי נושאות המטוסים פורד ואייזנהאואר שנמצאות ליד חופיה של ישראל, עם כ-150 מטוסי קרב על סיפונן בתוספת מאות טילי טומהוק שעליהן ועל המשחתות הנלוות אליהן, די בהן להרתיע את איראן וחיזבאללה מלהתערב. ארה"ב לוחצת על ישראל לא לעשות מצור כולל על עזה ולפעול למען הסדר מדיני של העברת השליטה על עזה לידי הרשות הפלסטינית, ובהמשך אף לחדש את תביעתה העקבית להקמתה של מדינה פלסטינית הכולללת את עזה והגדה. כלומר סכנה קיומית למדינת ישראל.

ומי ישלוט על אש"פ?

מנהיגים זרים התומכים בישראל במלחמתה בחמאס ובג'יהאד ממשיכים לומר שיש לאחר הבסת החמאס והג'יהאד להקים מדינה פלסטינית שתכלול כיחידה אחת את עזה ויו"ש. לתביעה זו מצטרפים אקטיביסטים פרו-איסלמים ישראלים ההוזים בהקיץ. ונניח רק נניח שישראל תביס את הומאס והג'יהאד בעזה ותכניס את אבא של מאזן. מי יגן עליו אז? הרי ביו"ש ללא הגנת צה"ל היה אבא של מאזן עם כל אנשיו נזרקים מזמן מהגגות.

זה הפרדוקס הגדול. האם העולם (ואנחנו) רוצים לשלוט על עזה בשביל אבא של מאזן?

מה לגיטימי ומה לא לגיטימי

ערבים-מוסלמים רבים ויהודים פרו-איסלמים תומכים בשלטון החמאס ע"י הבעת הזדהות כביכול עם אזרחים הרוגים בעזה (שהחמאס משתמש בהם כמגן אנושי).

ודוק: לא ניתן לחסל את שלטון החמאס בעזה ללא פגיעה באזרחים. לכן מגבלות חופש הדיבור חייבות להיות לפי הכלל הבא:

הבעת צער על פגיעה באזרחים בעזה תוך האשמת החמאס ותביעה לחסל את שלטון החמאס – לגיטימי

הבעת צער על פגיעה באזרחים בעזה תוך האשמת ישראל ודרישה להפסיק את המלחמה בחמאס – לא לגיטמי.

על רשויות החוק להקפיד על הכלל הזה (יישר כוח בכך לאיתמר חאנן-בן-גביר ולמשטרה) ולאסור כל אדם המביע הזדהות עם הפשיזם האיסלמו-נאציג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד.

יש לזכור חופש הדיבור הוא ערך חשוב אבל יש לו מגבלות. הכלל הנ"ל שומר על חופש הביטוי.

עמירה הס תומכת חמאס

למרות ששמה מורכב משם פרטי ערבי, ושם משפחה של פושע נאצי, ולמרות הזדהותה ארוכת השנים עם הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה של עיתון "אל-ארצ'י", עמירה הס, מתנאה תמיד שהיא יהודייה. והנה כך היא מסכמת את מסע ההרג הרצח קטיעת איברים ושריפת תינוקות של החמאס והג'יהאד:

"היוצרות התהפכו פתאום, וסיוט השגרה הפלסטינית ניפץ את מעטה הנורמליות המזויפת המאפיינת את חיי הישראלים במשך עשרות שנים. חמאס רמס אותה בפעולת פתע שהנחית, וחשף את התושייה הצבאית שלו ואת יכולתו לתכנן, לשמור בסוד את תוכניותיו ולנקוט פעולות הסחה. פעיליו הראו יצירתיות כשפרצו בשיטות שונות את חומות הכלא הגדול בעולם, שישראל דוחסת בו כשני מיליון נפש. חמושיו יצאו למסע בנכונות להקריב את חייהם ובידיעה שרבים סיכוייהם להיהרג. כמה מהם רצחו אזרחים ישראלים במה שנראה כאורגיית נקם, שמפקדיהם לא השכילו למנוע, ולו משיקולים טקטיים."

(עמירה הס, "מעגל הנקם הישראלי והפלסטיני", "אל-ארצ'י", 9.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-09/ty-article-opinion/.premium/0000018b-0f9c-dfff-a7eb-afdc62580000

אין ספק החלאה הס, צודקת. לחמאס יש "יצירתיות" ברצח יהודים. (שמפקדיהם לא השכילו למנוע...) המוות לא רק רב אומן מגרמניה, אלא גם רב אומן "יצירתי" של החמאס ושל הג'יהאד.

האם החברה הס השוטה אינה יודעת שהחמאס מחוייב לרצוח גם אותה כל זמן שאינה מתאסלמת?

אירלנד ממשיכה במסורת התמיכה בנאצים

במלחמת העולם השנייה תמכה אירלנד הקתולית בגרמניה הנאצית ובהשמדת היהודים.

ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.

למזלנו אירלנד לא השתתפה בהחלטת החלוקה של האו"ם מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955.  (ישראל ב-1949)

באפריל 2018 הגיע ראש עיריית דבלין, הלורד מישל מק דונצ'ה, לרמאללה לכנס הזדהות עם כיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים, כנס שעמד בסימן של הזדהות עם אישיותו של המופתי הירושלמי, גנרל הס.ס. חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני שמיזג באידיאולוגיה שלו את הגזענות המוסלמית עם הגזענות הנאצית.

הלורד האירי, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך באימפריאליזם הערבי-מוסלמי ובכיבוש ערבי-מוסלמי, וכמובן בתנועת החרם נגד ישראל, הוכיח את ה"פיליסטיניות" שלו כאשר אמר ברמאללה ש"שני העמים, האירי והפלסטיני, היו קורבנות של אימפריאליזם."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5226677,00.html

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5227449,00.html

בשעה שהם, הערבים-המוסלמים, היו נושאי האימפריאליזם. (עד היום בידיהם שטחים כבושים של כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה).

האנטישמיות והאקטיביזם הפרו-איסלמי של האירים הקתולים השפיעו אף על הפוליטיקה הפנימית של אירלנד. דיויד נוריס, סנטור אירי, רץ בבחירות לנשיאות אירלנד ב-2011. בדעת הקהל עמדה לזכותו העובדה שכאקטיסיבט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, הוא שהה תקופה ביו"ש בעזרה לערבים. אבל בסופו של דבר דווקא העובדה הזו עמדה לו לרועץ.

מתנגדיו גילו את העובדה שבתקופת היותו בארץ היה לו רומן עם האקטיביסט הפרו-איסלמי, עזרא נאווי (שהתפרסם בכך שהוא מתנאה בהלשנה על ערבים שמוכרים אדמות ליהודים כדי שיעשו להם זובור וגזנגה). זה כשלעצמו גם לא פגע בו, אלא העובדה שאותו עזרא נאווי כפדופיל אנס נער ערפלישתי, ודיויד נוריס כתב מכתב בקשה לבית המשפט שיחונו אותו. פרסום הרומן שלו עם הפדופיל האנס הביא אותו לוויתור על מועמדותו. 

https://en.wikipedia.org/wiki/David_Norris_(politician)

וכמובן מסורת התמיכה של אירלנד בנאצים הגרמנים ובנאצים הערבים נמשכת. נשיא אירלנד מייקל היגינס אחד העוינים ביותר לישראל בעולם. תומך תמיד בעמדת הפלסטינים ומטיל את האחריות והאשמה על ישראל. עם תחילת המלחמה הוא האשים את ישראל בהפרה של החוק הבינלאומי ואמנת ג׳נבה – ואף טען שראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר מראש על כוונתו להפר את החוק הבינלאומי, דבר שלא היה ולא נברא. היגינס האשים את ישראל ביצירת משבר הומניטרי עצום, לא גינה את החמאס ולא שם דגש על שחרור החטופים בעזה, שביניהם גם ישראלית בעלת אזרחות אירית.

שגרירת ישראל באירלנד דנה ארליך לא נותרה חייבת, והאשימה את היגינס בחזרה על מידע שקרי ביחס למלחמת ישראל-חמאס. היא אמרה שההשפעה של הנשיא האירי מלבה את היצרים. ארליך טענה שבאירלנד יש הטייה חזקה ולא מודעת נגד ישראל. סגניתה של ארליך פירסמה ציוץ שממנו משתמע שישראל מאשימה את אירלנד במימון מנהרות הטרור של חמאס. בעקבות זעם אירי השגרירות מחקה את הציוץ.  שר בממשלת אירלנד נזף בשגרירה שביקרה את הנשיא, ואמר שדבריה לא מועילים.

(שגרירת ישראל באירלנד נגד הנשיא הפרו-פלסטיני: "מפיץ עלינו שקרים")

https://www.ynet.co.il/news/article/symuusvgt#autoplay

באראכ חוסיין אובמה תומך בחמאס

נשיא ארצות הברית לשעבר באראכ חוסיין אובמה טען חלק מהחלטות ההנהגה הישראלית במלחמה ברצועת עזה עלולות בסופו של דבר לפגוע בתמיכה הבינלאומית במדינת ישראל ובמאמצים להגיע לשלום באזור. "החלטת ממשלת ישראל לנתק מזון, מים וחשמל לאוכלוסייה אזרחית שבויה בעזה מאיימת לא רק להחמיר את המשבר ההומניטרי ההולך וגובר," כתב אובמה בהצהרה שפירסם. "היא עלולה להקשיח עוד יותר את הגישה הפלסטינית לדורותיה, לשחוק את התמיכה העולמית בישראל, להשפיע ידיהם של אויבי ישראל, ולערער את המאמצים ארוכי הטווח להשגת שלום ויציבות באזור."

https://news.walla.co.il/break/3618136

הנה עוד אחד התומך בחמאס במסווה של "דאגה" לאזרחי עזה המשמשים כמגן אנושי לחמאס ולג'יהאד. ודוק: לא ניתן להילחם בחמאס ובג'יהאד ללא פגיעה באזרחים המשמשים לו מגן אנושי. חשוב להדגיש. כל האחריות על הריגת הילדים הערבים (כמו גם היהודים) מוטלת על הערבים, ועליהם בלבד.

לא שמאל אלא אקטיביסטים פרו-איסלמים

לאחרונה יש מאמרים רבים מאת אנשים הקוראים לעצמם "שמאל" המאוכזבים מתגובת השמאל בעולם, כלומר מתמיכתו ברצח יהודים. אני מזמן כבר (למרות התנגדות ומשטמה) מכנה את מה שאחרים "שמאל" כאקטיביסטים פרו-איסלמים. עתה הדברים בהירים הרבה יותר.

מי שתומך בחמאס ובג'היאד המחוייבים ע"פ מצעם לרצוח יהודים נוצרים וקומוניסטים אינו יכול להיקרא "שמאל" אלו הם ארגונים איסלמו-נאציים שהתומך בהם הוא אקטיביסט פרו-איסלמי תומך הפשיזם האיסלמו-נאציזם-ג'יהאדיסטי.

יהודים למען השמדה עצמית

מאות מפגינים מהארגון "קול יהודי לשלום" נעצרו בשבועיים האחרונים, רובם אחרי שפשטו על גבעת הקפיטול בהפגנה לטובת רצח יהודים ע"י החמאס בקריאות "תנו לעזה לחיות" ו"לא בשמי" בכל יום שעובר הולכות ומתרבות ההפגנות של ארגונים אנטי-ציוניים דומים. בברוקלין, ניו יורק, נעצרו כ-100 מפגינים מול ביתו של מנהיג הרוב בסנאט, צ׳אק שומר, בזמן שסעד ארוחת שישי, רגע לפני שטס לביקור תמיכה בישראל. הם חסמו את הכניסה לרחוב, צעקו "טיהור אתני" ופרשו כרזה ענקית שעליה נכתב "יהודים אומרים: הפסיקו את רצח העם בפלסטינים."על רקע התמונות שזרמו לרשתות החברתיות של אוטובוסים מלאים במפגינים אזוקים שמובלים לתחנת המעצר, צייץ ארגון "קול יהודי לשלום" (Jewish Voice for Peace) כי בין העצורים ישנם "רבנים, פוליטיקאים, חוקרים וצאצאי ניצולי שואה, בגילי 80-20."

אחת האקטיביסטיות הפרו-איסלמית תומכת החמאס בין העצורות היתה טל פרידן שאמרה: "סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה מהונגריה, והם אמרו לי ש'לעולם לא עוד'. עבור היהודים צריך להיות גם 'לעולם לא עוד' עבור אף אחד." (האם המטומטמת אינה יודעת שהחמאס מחוייב ע"פ מצעו להשמיד את כל היהודים בעולם ע"פ דברי מוחמד?)

ארגון JVP לא מסתיר את מעורבותו בהפגנה הפרו-פלסטינית ההמונית שהתארגנה בטיימס סקוור יומיים בלבד לאחר תחילת מתקפת החמאס, כשעוד מתנהלים קרבות בשטח. חברת הקונגרס ראשידה טליב, אחד הקולות המבקרים הבולטים ביותר נגד ישראל בקפיטול, נאמה במהלכו וחטפה לאחר מכן ביקורת על חוסר רגישות מצד נציגי ציבור רבים כמו ראש העיר אריק אדמס ומושלת המדינה קת'י הוקול. אפילו עמיתתה ל"סקווד" הפרוגרסיבי, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז אמרה כי "הקנאות ושנאת האחר שהתבטאו בטיימס סקוור ביום ראשון היו בלתי מתקבלים על הדעת ורק מזיקים ברגע קשה זה."

מדי יום שעובר מאז אותו יום שבת שחור, הולכות ומתרבות ההפגנות הפרו-פלסטיניות ברחבי העולם, ולפחות בכל הנוגע לזירה שבארצות הברית יש שני ארגונים יהודים דומיננטיים שדוחפים מאחורי הקלעים, מניידים פעילים ומזרימים מימון למחאה.

אותו "קול יהודי לשלום" מצטרף ל-IfNotNow INN, ארגון יהודי-אמריקאי שמתנגד "לכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה." השניים אומנם לא יחידים במערכה, ומצטרפים לשורה של ארגונים חברתיים ופרו-פלסטינים כמו "סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP) והמפלגה הקומוניסטית (Party for Socialism and Liberation (PSL, אבל הנוכחות שלהם מזרימה חמצן למחאה ומהווה צידוק למוחים שלא מדובר כאן על קרב דתי בין מוסלמים ליהודים.

שני הארגונים היהודים מתגאים בתואר "אנטי-ציוניים" שתומכים ב-BDS.

החל משנת 2019 ועד היום, JVP קיבלה 340 אלף דולר מקרן האחים רוקפלר, המשפחה אולי החזקה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, ו-75 אלף דולר מקרן Tides, שממומנת בין השאר על ידי המוזיקאי פיטר באפט, הידוע פחות בשל כישרונו הווקאלי ויותר בשל היותו בנו של המיליארדר וורן באפט. שתי הקרנות האלה מגדירות עצמן פרוגרסיביות ומתמקדות בתחומים כמו קידום דמוקרטיה, איכות הסביבה, שירותי בריאות, זכויות עובדים, מהגרים, להט"ב ונשים. למעט התרומה שלהן ל-JVP ול-INN, הן בקושי פעילות בעולם הפילנתרופי היהודי או הישראלי.

בנוסף, ברשימת התורמים של JVP לאורך השנים נמצאת גם קרן בן אנד ג'ריס של מייסדי חברת הגלידה –אם כי בסכומים זניחים יחסית של כמה אלפי דולרים בלבד. גם קרנות הצדקה של ענקיות הפיננסים האמריקאיות ואנגארד (Vanguard) וצ׳ארלס שוואב (Schwab) תרמו יחד מאות אלפי דולרים לארגון לאורך השנים.

כשזה נוגע ל-INN, הארגון הקטן מבין השניים, קרן האחים רוקפלר תרמה מאז 2019 ועד היום כ-160 אלף דולרים, ואילו Tides כ-45 אלף. "הקרן החדשה לישראל", בגיבוי המיליארדר ג'ורג' סורוס, תרמה 35 אלף דולרים דרך הקרן שלה ליהדות פרוגרסיבית.

"קול יהודי לשלום", שנחשב לארגון האנטי ציוני היהודי הגדול בעולם, עם למעלה מ-60 אלף חברים פעילים ב-70 סניפים שונים ברחבי אמריקה, ותקציב של יותר מארבעה מיליון דולר בשנה. הוא מככב מדי בשנה ברשימת "עשרת הארגונים האנטי-ישראלים המובילים בעולם" של הליגה נגד השמצה ובשנת 2018 נכנס לרשימה השחורה של מדינת ישראל, שאוסרת כניסה של פעילי BDS לתחומיה. הארגון מגדיר את עצמו כ"אגף היהודי" של תנועת הסולידריות הפלסטינית, כשהמטרה הרשמית היא "לסיים את הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים ולהבטיח ביטחון והגדרה עצמית הן לישראלים והן לפלסטינים." באתר הרשמי של הארגון גם מצוין בגאון כי התנועה תומכת רשמית בסרבנות גיוס וב-BDS ופועלת לקידום חרם על ישראל.

התנועה נוסדה ב-1996 בסן פרנסיסקו על ידי שלוש סטודנטיות יהודיות מאוניברסיטת ברקלי – ג'וליה קפלן, ג'ולי איני ורייצ'ל אייזנר – ובין חברי הוועד שלה פחות או יותר מהיום הראשון נמצאים הפילוסוף נועם חומסקי, הסופרת נעמי קליין, היוצר חתן פרס הפוליצר טוני קושנר ("מלאכים באמריקה" ו"מינכן") והשחקן וואלאס שון, הידוע בעיקר כקולו של רקס בסדרת סרטי "צעצוע של סיפור".

האסטרטגיה של JVP, כפי שהוצגה בעבר בתקשורת על ידי אחת ממנהליו, היא "לתקוע טריז בתוך הקהילה היהודית בארה"ב, במטרה ליצור רושם של קיטוב בנוגע לישראל." הטקטיקה היא "לדלל את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית במטרה להפחית ואף להפסיק את התמיכה הכלכלית, הצבאית והפוליטית של ממשלת ארה"ב בישראל." זה נעשה על ידי הרמת הפגנות, עצומות, עצרות וכנסים, כמו גם פעילות ענפה בקמפוסים בשיתוף ארגוני סטודנטים פרו-פלסטינים ולהט"ב, פעילות בכנסיות, בדירקטוריונים של חברות מסחריות גדולות וכמובן אונליין. שם הארגון משתמש לעיתים קרובות בדימויים אנטישמיים: במאי 2022, למשל, פרסם הארגון ברשתות החברתיות שלו קריקטורה שעוררה סערה ומציגה חיילים ישראלים שותים את דמם של פלסטינים מתים. אבל עוד הרבה לפני כן, פעילות הארגון לאורך השנים רצופה במחלוקות. זכור במיוחד הרגע בשנת 2017 שבו הזמין הארגון לנאום בכנס השנתי שלו את המחבלת רסמייה יוסף עודה, שרצחה שני ישראלים על ידי מטען חבלה בסופרמרקט בירושלים ב-1969, ושוחררה לאחר מכן במסגרת עסקת שבויים.

מיד לאחר תקיפת החמאס האחרונה ב-7 באוקטובר הצהירו כמה פעילים מרכזיים של הארגון כי פעולות חמאס עולות בקנה אחד עם "זכותם של הפלסטינים להתנגד." המנכ"לית הנוכחית, סטפני פוקס, והמנהלת הפוליטית, בת' מילר, אמרו שתיהן כי "הגורם השורשי" לאלימות היא ישראל.

"הקול היהודי לשלום" רואה את עצמו כפטרון הוותיק של IfNotNow INN, ונותן לו להוביל את המאבקים הלוחמניים שלו. מאז תחילת המלחמה בדרום, הרטוריקה והפעולות של האחרון הפכו חריפות יותר ומתמקדות בהפרות זכויות האדם ו"טבח עם" שישראל – "משטר אלים וצמא דם״ – מבצעת בעזה. חברי הארגון מעודדים התנגדות פרו-פלסטינית אלימה, צובאים על שבתות בבתי כנסת ומשרדי מנהיגים ופוליטיקאים – כולל סגנית הנשיא קמאלה האריס. מספר פוסטים של השלוחות המקומיות של הארגון היללו במפורש את פעולות הטרור ותעוזת החמאס על מצנחי הרחיפה שלהם.

IfNotNow INN ששמה נגזר מהפתגם של הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" – הוקמה ב-2014 בעקבות מבצע צוק איתן. כמה צעירים יהודים, בהם סימון צימרמן, הדוברת לשעבר של הסנטור הפרוגרסיבי היהודי ברני סנדרס, ועוד כמה יוצאי שדולת J-Street, רצו למחות על מה שהם הגדירו "תגובה חסרת פרופורציה" של ישראל לירי הרקטות של חמאס. "אנחנו תנועה של יהודים-אמריקאים המארגנים את הקהילה שלנו כדי להפסיק את תמיכת ארה"ב במערכת האפרטהייד של ישראל ולדרוש שוויון, צדק ועתיד משגשג לכל הפלסטינים והישראלים," נכתב באתר הארגון. חבריו רואים בממסד היהודי-האמריקאי תומך או שותף להנצחת הכיבוש ומסבירים כי מוסדות יהודים מהזרם המרכזי "מספקים מסך עשן לקואליציה חזקה שמנצלת אירועים טראומטיים בעבר ובהווה שלנו, כמו השואה, כדי לתמוך בישראל." הסרט הדוקומנטרי "ישראליזם", שמנסה לשכנע יהודים להתנגד לישראל, עוקב בין השאר אחר מייסדי הארגון.

צורת הפעולה של הארגון היא מעין פעילות גרילה יצירתית לשיבוש אירועים והתכנסויות. למשל תקיעת השופר במהלך שימוע בסנאט לקראת השבעתו של השגריר בישראל אז, דייויד פרידמן, או התפרצות לעברו של כותב הטורים של "ניו יורק טיימס" ברט סטיבנס במהלך נאום שלו בבית כנסת.

ב-2017 גורשו כמה פעילים מהמוזיאון הלאומי להיסטוריה של יהודי אמריקה בפילדלפיה לאחר שיצרו בו "תערוכת פופ-אפ על 50 שנות כיבוש". בין לבין מארגנת התנועה – באמצעות תשעת סניפיה ברחבי הארצות הברית ותקציב שנתי של כ-600 אלף דולר – גם לא מעט הפגנות. הן הלכו וגברו בתקופתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ובשנים בהן בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה.

יש לארגון גם היסטוריה מורכבת עם ארגון "תגלית", שאותו הם מכנים "ארגון הנוגד את המוסר היהודי." מדי פעם לפעם מסתננים כמה מחבריו למסע הממומן בארץ ישראל ואז פורשים ממנו באקט מחאה פומבי לטובת סיורים של "שוברים שתיקה" או "שלום עכשיו". בקמפיין שהשיק הארגון בעבר הוא טען שתגלית "מסתירה מאיתנו את האמת על ישראל" וכי "הדור שלנו לא ירשה לעצמנו ליפול למניפולציות על ידי תורמים מהימין וממשלה רדיקלית שמספרים לנו סיפור על ישראל ויהדות שמעניק לגיטימציה, מצדיק או פשוט מתעלם מהכיבוש." אחת הפעילות המסתננות התלוננה ש"נתנו לנו מפה של ישראל שאין בה גבול של הגדה המערבית. זה מאוד מצער כי יש כאן הזדמנות של צעירים אמריקאים לשמוע על מה שקורה."

(אלה הארגונים היהודיים שמפגינים נגד ישראל – וזו מטרת העל שלהם)

https://www.ynet.co.il/news/article/sjrx00yqma

הזונדרקומנדו היהודים אולצו ע"י הגרמנים להשתתף בהשמדת היהודים, יהודים מטונפים אלו עושים זאת בהתנגדבות. האם אינם יודעים שהם תומכים בארגון שע"פ מצעו מחוייב להשמדתם?

ירושלים דליטא

82 שנים שנים לאחר רצח יהודי וילנה בפונאר, בית העירייה בווילנה, ליטא, מואר ב-1,400 נרות לזכר 1,400 קורבנות ישראל

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=818943&forum=scoops1

אבא, אמא, רצחתי יהודים! תסתכלו בווטסאפ

82 שנים אחרי רצח יהודי וילנה צעיר ערבי איסלמו-נאצי מתקשר להוריו ומתפאר ברצח עשה יהודים. ומקבל עידוד מהוריו. הנה שמעו את השיחה מקפיאת הדם:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=819774&forum=scoops1

יש לקוות שצה"ל יקום דמי הנרצחים והוא והוריו החלאות ייפגשו במהרה עם בתולות בגיהנום שייפתח עליהם.

בין נכבה לנכבה

1948 חברו הטוב של היטלר מוחמד אל חוסייני מביא נכבה על הערבים.

2023 תלמידו הטוב של היטלר יחיא סינואר מביא נכבה על הערבים.

מעתה אמור לא חיילי נוחבא, אלא חיילי נכְּבָּה.

החטא ועונשו – סילוק האו"ם מארמון הנציב

הגיבוי וההצדקה השערוריתית שנתן מזכ"ל האו"ם הפורטוגזי האנטישמי אנטוניו גוטרש לרצח היהודים ע"י החמאס והג'יהאד (הרואים גם בפורטוגל שטח ערבי כבוש שיש לחזור אליו) מחייב תגובה הולמת מעבר לביטול פגישה עם שר החוץ אליהו כהן.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=819739&forum=scoops1

והפעם כל תגובה חייבת להיות חריפה. יש לסלק מיידית את האו"ם מארמון הנציב בירושלים ולהחזירו לריבונות ישראל ולשימוש ממשלת ישראל. עת לעשות.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הפּרעות ביהודי צפת בשנת 1834, לפני 189 שנים

פורסם לראשונה ב"אפרת" (1979) ולימים ב"והארץ תרעד" (2014)

צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי-אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות-טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי-הסביבה באו וחברו ליושבי-העיר. "דין מוחמד בְּסֵיף!" הם קראו, "אִדְבַּח אִל יַאהוּד!"

בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: "חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!"

ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.

ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש-החרובים שארו מכדי-חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר-כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי-שת ואלה חשופות-שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים-למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:

"אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"

שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית-הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר-גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני-הרובים.

היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי-כנסת ובבתי-מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי-חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.

בבית-המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר "תקלין חדתין", ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:

"גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!"

ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.

נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית-המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא-עצמו נמלט מידיהם.

בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם-הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.

רבים נמלטו לכפרים עין-זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי-כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על-ידי פראי-האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.

לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת-בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.

הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש-דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה-עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות-נפשם.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד: הנאום של נתניהו ביום רביעי בערב היה נאום צ'רצ'ליאני של מנהיג לעמו בתקופת מלחמה אבל התקשורת מיד עטה עליו כדי לגחך אותו ולתבוע ממנו הודאה באחריותו לטבח. כך בוודאי נהגה התקשורת הבריטית בצ'רצ'יל כאשר האשימה אותו, ולא את היטלר, בפרוץ מלחמת העולם השנייה ובבליץ על לונדון, כך בוודאי נהגה התקשורת האמריקאית ברוזוולט כאשר האשימה אותו, ולא את היפנים, במחדל פרל הארבור, וכך בוודאי נהגה התקשורת העברית כאשר האשימה את בן גוריון במחדל של פלישת שבע מדינות ערב לארץ ישראל לאחר שהכריז על הקמת המדינה!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אין כל סיבה למהר להכניס את כוחות המילואים הרבים למערכה קרקעית בעזה. חיל האוויר כותש אותה ובקרוב היא תימחק כמעט כולה. המצור מתהדק עליה ובקרוב לא יישארו לחמאס מים ראויים לשתייה, דלק וחשמל. הוא עוד עלול לפנות בזעקה לעולם לאפשר לו כניעה מכובדת ואולי במצוקתו הקשה גם ישחרר את החטופים!

* הרצל חקק: בפתיח לפני ההספד שלי על משפחת האקר צ"ל להופיע: "זאב וזהבה האקר מקיבוץ בארי – היו המחותנים של הרצל ודיצה חקק, ההורים של כלתם מרים."

* דורון גיסין: לכ' המלביה"ד, שותפיו וקוראיו. יושב לו אדם קשיש בביתו אשר בבית דיור מוגן , מחובר בעל כורחו לערוצי הטמבלוויזיה המקשקשים עצמם לדעת ומעלים לאוויר העולם שלל אינסופי של ברברנים ו"מומחים מטעם עצמם" גאוני אסטרטגיה שמנתחים את מה שאינו ניתן לנתח בכלים של מלחמות עבר וניסיון לא-רלוונטי. מדי פעם מעלים כתבות שגורמות לנו הצופים מלבד חרדה מועצמת גם ייאוש. והעם הנפלא הזה רואים את הקולות ולבם מתפלץ בקרבם. כאשר כוס התרעלה עולה על גדותיה אנו נמלטים לערוצים ה"שפויים" וממלאים מחדש את ליבנו בכוחות נפשיים מחודשים. מה ש"משגע" אותי ואת שכמותי היא התמונה המוקרנת מן המסך  של אוזלת-יד והתנערות מכל סממן של אחריות. לא אחת אני שומע את הטענה העולה מקרב הממסד הפוליטי והשלטוני, על התועלת המפוקפקת של הצהרה פומבית ללקיחת אחריות. לאור כל זאת מתייתרת הדרישה להקמת ועדת חקירה באשר תוצאותיה ומסקנותיה ידועים וברורים מראש. התחושה היחידה הממלאת את כל מחשבותיי כעת היא תחושת הבגידה. כן רבותיי שם למעלה – בגדתם באזרחים, בגדתם במי שהאמין בשלטון דמוקרטי, ליברלי, הומני, מודרני. בגדתם בעיקר בתחושת הביטחון. עד מתי המצב הזה יימשך איני יודע, אני רק מקווה שנוכל לבוא עמכם חשבון בבוא היום. קל "לזרוק" לאוויר סיסמאות ריקות מתוכן. צר לי עמי היקר – תקוותי שבסוף נזכה למנהיגות שאנו זכאים לה.

אהוד: בשל קשישותך שכחת כנראה כי הרוצחים, השוחטים, העורפים, האונסים והחוטפים לא היו מנהיגי ישראל הנאבקים על ביטחוננו ושלומנו גם בשעת מלחמה קשה זו, שעלולה  אפילו להיות אזורית, ואשר טרם הסתיימה  – אלא חיות האדם של החמאס, שאת רובם עכשיו אנחנו משתדלים להשמיד.

* אהוד יקר, ומה אתה אומר על חוסר התפקוד של הממשלה? ועל זה שממשיכים לעסוק "שם למעלה" בפוליטיקה קטנה?

זיוה שנהב

(הבת של שולמית בן עזר שהיתה אחותם של שלמה ושל חסיה בן עזר-שוורצמן)

אהוד: למיטב ידיעתי אנחנו נמצאים במלחמה שאליה גויסו למעלה משלוש מאות וחמישים אלף אנשי מילואים, ששוקדים לתת להם ציוד מלא, וחיל האוויר שלנו ממשיך זה יותר משבועיים לכתוש את עזה. לכן לא ברור לי מה בעינייך חוסר התפקוד של הממשלה. היתה עלינו התקפת-פתע אכזרית, שלמרבה האסון למשך יום אחד גם הצליחה, והיא היתה יכולה להתרחש גם בקדנציה של הגאונים בנט ולפיד, ואילו "הפגנות המחאה", שטירללו את המדינה במשך חודשים ארוכים – כנראה נטעו בחמאס את התקווה שישראל מתפוררת ואפשר לפלוש אליה ולשחוט את חייליה ואזרחיה. ואיש מהמפגינים ו"המנהיגים" שלהן טרם היכה על חטא החלשתם את ישראל! ­– גם אלה שהטיפו לי מוסר כאשר  טענתי ש"הפגנות המחאה" מסוכנות לביטחונה של ישראל!

המלחמה הקשה הזו עלולה להתרחב ולהיות גם אזורית (עם מהומות פרו-פלסטיניות קשות במערב אירופה, גם נגד יהודים), ולא לחינם ניצבים לצידנו האמריקאים עם נושאות המטוסים שלהם (אחת כבר כאן ואחת בדרך לכאן). וכמובן שלא הצבא שלנו ולא העורף האזרחי היו מוכנים למתקפת פתע כזו, ממש כמו ביום הכיפורים 1973. אבל לאט-לאט יש לקוות שגם העניינים האזדחיים יסתדרו. עוד לא היה מצב של פינוי אזרחי המוני בדרום וגם בצפון כמו בימים אלה. אלה הם חיינו.

זאת ועוד, אנחנו לא עניים. יתרות מטבע החוץ בבנק ישראל הן יותר ממאתיים מיליון דולר או יותר מ-20 מיליארד דולר. אין שום סיבה שחלק מהעושר המדהים הזה לא ישמש לשיקום היישובים שנהרסו ולפיצוי האזרחים שנפגעו. יש ממה לקחת ויש למי לתת!

* המשוררת הישראלית מיה טבת דגן השוהה בקליפורניה ומלמדת באוניברסיטה: "שמעתי את המושג 'הטרלול הפרוגרסיבי'. עכשיו אני גם מבינה איך זה נראה. --- עכשיו רץ באינסטגרם פה סלוגן שאומר Your Jewish Friends are NOT okay אולי כדי להסביר שגם ליהודים פה יש קשר רגשי לישראל, וכשאני שואלת את חבריי היהודים הם מודים שמעולם לא פחדו כפי שהם מפחדים עכשיו. חלקם יוצאים מהבית רק למה שחייבים. עבודה, קניות. הם שומעים דברי נאצה באוניברסיטה, ולפעמים גם במשרד. מישהו צייר צלבי קרס בכמה שירותים ציבוריים. לא כך גדלתם? אני מבררת איתם. מסתבר שלא. הם גדלו ללא פחד. מצד שני הם תמיד הסתגרו בקהילה: בבתי ספר יהודיים, בקייטנות יהודיות, לפעמים אפילו במוסדות יהודיים להשכלה גבוהה. מעורבבים במידה. תמיד מיעוט. הדמיון שלי את אמריקה משתנה עכשיו בדיעבד. איך חיה פה המשפחה של סבי כל השנים? ואיך אחרי חיים שונים בתכלית, במשך 120 שנה, בסוף אנחנו נפגשים פה עכשיו, ישראלים ויהודים, ברגע הזה בהיסטוריה, וכולנו חולקים את אותו הפחד, אותה תחושה שהנה הותר הדם?" ["הארץ" באינטרנט, 24.10].

אהוד: כאשר תתחיל הכניסה הקרקעית שלנו לעזה, ויתבררו ממדי ההרס שגרמנו לבירת הטרור הזו – יהיה מצבם של יהודים מחוץ לישראל מסוכן עוד יותר, והאנטישמיות תחגוג גם בארה"ב! – לכן, חרף המלחמה, כדאי להרבה ישראלים בגולה לעשות בהקדם "רילוקיישן" ולחזור לישראל! גם אם מתברר שעדיין קשה וגם מסוכן להיות יהודי, עדיף בימים אלה להיות בישראל ואפילו להילחם למענה ולא להסתמך על חסדי גויים. זו מהות הציונות.

* ויקיפדיה: המלחמה הפונית השנייה פרצה בשנת 218 לפנה"ס. חניבעל, מפקד צבא קרתגו, הפתיע את רומא כשהגיע לאיטליה דרך מעברי האלפים, אך למרות הצלחותיו נגד הרומאים נמנע מלתקוף את רומא ישירות. לאחר מיספר מפלות מוחצות לרומא, החליטו הרומאים בשנת 217 לפנה"ס למנות את פאביוס מקסימוס לדיקטטור, שזכה לכינוי "קונקטטור" שמשמעו המתמהמה, על העדפתו להימנע מקרב ישיר עם חניבעל אלא להתישו בהדרגה. פאביוס אכן הצליח בדרך הזו ובין היתר הצליח לנתק את חניבעל ממקורות האספקה שלו ומנע הגעת תגבורת מקרתגו.

* להלן מייל ששלחתי לרב אייכלר שיש לו קשר ישיר עם הקב"ה ואבי ה"ניסי ניסים". באופן מפתיע הוא לא השיב.

כב' הרב ח"כ ישראל אייכלר,

זמן קצר לפני מתקפת החמאס דיווחת לעם ישראל: "זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני."

שמא בתפילותיך תוכל לשכנע אותו להציל הפעם הזאת את ארץ-ישראל ואת עם ישראל מידי החמאס ואולי גם החיזבאללה.

אנו זקוקים מאוד לניסי ניסים בימים אלה.

בשורות טובות!

בהוקרה,

אשר מעוז

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל