פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1894

יום עשרים ושבעה למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס

נשלח ל-2170 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בחשון תשפ"ד. 30.10.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: דֶּה פְּרוֹפוֹנְדִיס. // אהוד: איפה הכאתם על חטא של "מפגיני המחאה"? // יורם אטינגר: ישראל היא קו ההגנה של העולם המערבי. // אנדד אלדן: רק המים גברוּ. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות ‏29.10.23. 2. מה הפיל את המגזר הציבורי? // נתנאל סמריק : על ספרו של אמנון ורנר, 'סיפורים קצרים על קיבוץ – עובר ושב'. // ארנה גולן: אחרית דבר. // עירית מלברגר-אמינוף: נשבענו: "לא עוד..." // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // יוסף עוזר: פגישה עם יצחק אורפז. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"ב. שרגא ופרס. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. [המשך]. // נעמן כהן: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה במקום בניית צבא – אבוי לנו. // התחת עִברי אַת? – מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. //

את מי אתם שונאים יותר – את נתניהו או את יחיא סנוואר? // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

דֶּה פְּרוֹפוֹנְדִיס

בֹּקֶר שֶׁל דְּוַי

וּתְפִלָּה עַל שְׂפָתַי;

הָהּ, לוּ רַק פַּעַם

נָשַׁקְתָּ פִּצְעִי  –

וְרָפָא לִי;

לוּ רַק פַּעַם אָמַרְתָּ לִי:

"בִּתִּי", "בִּתִּי".

בָּא הַכְּאֵב הַגָּדוֹל

בָּא הַנֶּאְדָּר.

אָמַרְתִּי לוֹ:

בָּרוּךְ הַבָּא  –

אָמַרְתִּי לוֹ:

שְׁבָה נָא,

בְּרַגְלִי, בְּלִבִּי, בְּרֹאשִׁי

שְׁבָה, בַּאֲשֶׁר תִּרְצֶה,

אֻשְׁפִּיז נָאֶה:

"חֲבִיבִין יִסּוּרִין"

"חֲבִיבִין יִסּוּרִין";

נַפְשִׁי מִתַּמֶּרֶת מֵאֵלֶיהָ,

אֶל אֲשֶׁר אֵינְךָ שָׁם;

נַפְשִׁי מִתַּמֶּרֶת

מֵעֵבֶר לְךָ,

טְהוֹרָה  –

מִפִּצְעֵי צִפָּרְנֶיךָ.

הַדְּוַי נָח עַל עַרְשִׂי,

רֹאשׁוֹ הִטִּיל עַל כָּרִי  –

שֶׁבַע מַחְלְפוֹת גְּבוּרָה לוֹ  –

וְהֵן פְּזוּרוֹת עַל כָּרִי;

מַה נַּעֲלֶה אַתָּה עֲמִיתִי,

עֵינֶיךָ אֵשׁ שְׁחוֹרָה,

מְצָרְפוֹת סִיגִים,

לוֹהֲטוֹת  –

מֵרֹאשׁ עַד קְצֵה אֶצְבָּעוֹת.

1962

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: איך זה שאיש ממנהיגי וממפגיני "המחאה", ששימשו מרצונם "אידיוטים שימושיים" לחמאס, שהסיק מהפגנותיהם שמדינת ישראל מתפוררת – איך זה שאיש מהם טרם היכה על חטא אחריותו העקיפה לטבח של ה-7 באוקטובר?

ואיפה שקמה ברסלר, מובילת מחאת "הדגלים השחורים" נגד ביבי בבלפור ו"הפגנות המחאה" והסרבנות לצה"ל? איפה ההכאה על חטא מאת אחת "האידיוטים השימושיים" המוצלחים ביותר של החמאס? איפה היא? מדוע קולה לא נשמע? האם נכון מה שכתב נעמן כהן, שהיא בכלל נמצאת כעת בארה"ב?

* * *

יורם אטינגר

ישראל היא קו ההגנה של העולם המערבי

מלחמה יעילה בטרור חייבת להיות התקפית ולא הגנתית, מניעתית ולא רק תגובתית

פורסם לראשונה באתר מידה מיום 26.10.2023

לפי מרכז המחקר הפריזאי Fondation pour l’Innovation Politique: בתקופה 2019-1979 התרחשו לפחות 33,769 פעולות טרור אסלאמי [בנוסף לטרור המתחולל במלחמות האזרחים בלוב, סוריה, עיראק ותימן], שגרמו להריגת 167,096 איש לפחות. 91.2% מההרוגים היו מוסלמים. הטרור האסלאמי היכה גם באירופה במדינות כמו צרפת, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, בוסניה והרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, קפריסין, דנמרק ספרד פינלנד, גרוזיה, יוון, איטליה, נורווגיה, הולנד, בריטניה, שבדיה, שוויץ ורוסיה.

11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור מאז 1948, אך רק 35 אלף (0.3%) נהרגו במלחמות ערב-ישראל. למעלה מ-90% נהרגו בעימותים בין-מוסלמים.

הטרור האסלאמי הוא בן 1,400 שנים (לדוגמא, שלושה מארבעת החליפים הראשונים נרצחו במאה ה-7), אינו מונחה-ייאוש וגם לא מונחה-ישראל או מונחה-ארה"ב. הטרור האסלאמי מונחה-חזון דתי, פנאטי ומגלומני השואף להכניע ללא-תנאי את המערב "הכופר" ולהכפיף את העולם לאסלאם – "הדת הלגיטימית היחידה בברכת אללה".

חמאס – סדר עדיפויות אנטי-מערבי

לפי אמנת חמאס מ-1988, ארגון הטרור הוא שלוחה של הטרור האסלאמי האנטי-מערבי.

חמאס נוסד על ידי "האחים המוסלמים" שחרתו על דגלם את הפלת כל המשטרים האסלאמיים הלאומיים, הקמת חברה אסלאמית עולמית המבוססת על הקוראן, ושיעבוד המערב "הכופר" באמצעי שלום או מלחמה, וללא תנאים.

חמאס מקבל תמיכה צבאית וכלכלית קריטית ממשטר האייתוללות באיראן, המונחה על ידי השאיפה להפיל כל משטר "משומד" ולהביס את המערב "הכופר", ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקני.

טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי לא קשור לישראל

בשנים האחרונות, טרור אסלאמי מתימן, עיראק ומזרח סוריה, הנתמך על ידי איראן, פועל במזרח התיכון נגד מתקנים צבאיים, עסקיים ואזרחיים של ארה"ב, סעודיה ואיחוד האמירויות, כדי לערער את תדמית ההרתעה השחוקה של ארה"ב. איראן פועלת לכרסום תדמית ההרתעה של ארה"ב גם בדרום ומרכז אמריקה (הבטן הרכה של ארה"ב) בשיתוף פעולה עם ברוני סמים, ארגוני טרור ומדינות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית.

הטרור האסלאמי פועל בשיטתיות נגד ארה"ב ללא קשר למדיניות ישראל או ארה"ב. לדוגמא, הטרור האסלאמי פוגע בארה"ב למרות שהעניקה רוח גבית לאייתוללות לתפיסת השלטון באיראן, ולמרות דבקותה באופציה דיפלומטית כלפי האייתוללות, שהניבה להם מאות מיליארדי דולרים מאז עלייתם לשלטון.

הטרור האסלאמי מכה בארה"ב למרות שהעניקה למוג'אהדין מיליארדי דולרים שסייעו לסילוק הצבא הסובייטי מאפגניסטן, ולמרות מתקפת ארה"ב נגד סרביה שהביאה לעצמאות בוסניה וקוסובו המוסלמיות. הטרור האסלאמי גם מקיז את דם ארה"ב חרף הסיוע הפיננסי והדיפלומטי המשמעותי שהיא מעניקה לרשות הפלסטינית. הטרור האסלאמי התמקד בארה"ב בתקופת קלינטון ואובמה הדמוקרטים וגם בתקופת בוש וטראמפ הרפובליקנים.

פרופ' ברנרד לואיס, מבכירי המומחים לאסלאם והמזרח התיכון, טען כי טרוריסטים אסלאמיים מסוגלים לספוג תגובת-נגד של ארה"ב, אך ארה"ב אינה מסוגלת לספוג את מתקפת הטרור האנטי-אמריקאי ברחבי העולם ובארה"ב. מטרת הטרור האסלאמי היא לערער את אמון אוכלוסיית ארה"ב ביכולת הנהגתה להתגבר על הטרור.

הטרור האסלאמי האנטי-מערבי מקבל רוח-גבית מהצלחת החדירה המוסלמית לאירופה, המאבדת את הרצון להיאבק באיומים קיומיים. הטרור האסלאמי גם שואב עידוד מהצלחתו להביא לבריחת ארה"ב מאפגניסטן ב-2021, לאחר שהביא לנסיגת ברה"מ מאפגניסטן ב-1989, שהחישה את התפוררות ברה"מ.

העזת הטרור האסלאמי התעצמה גם עקב השדרוג הדרמטי של משטר האייתוללות, מאז עלייתו לשלטון באיראן ב-1979, בכל הקשור להפצה עולמית (גם באמריקה הלטינית) של טרור, סמים ומערכות נשק מתקדמות, תוך מינוף האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי איראן, כמיהת ארה"ב להסכם גרעין נוסף עם איראן, והתגובה הפושרת מאוד של ארה"ב למתקפות השיטתיות של איראן וגרורותיה על מתקנים אמריקאיים, סעודיים ואמירתיים

 שינוי דרמטי של תפיסת העולם הוא תנאי להכרעת הטרור האסלאמי, השואב עידוד מתפישת העולם המערבית השאננה (המנותקת מהמזרח התיכון המתסכל) – של חתירה לדו-קיום בשלום עם הטרור והכלתו – שהשתרשה בצמרת המדינית והביטחונית של ישראל מאז "הסכם אוסלו", והובילה למחדל הקטלני ב-7 אוקטובר 2023.

השורה התחתונה

הטרור האסלאמי הוא מרכיב קבוע במערכת המזרח תיכונית ובא לעולם עקב חזון פנאטי עתיק, ולא עקב הקמת ארה"ב או הקמת ישראל.

הטרור האסלאמי רואה בישראל מוצב קדמי ב"בית האסלאם" (המזרח התיכון) המקצץ את כנפי גורמים אסלאמיים אנטי-מערביים, ומהווה אב-טיפוס ללוחמה בטרור וקו הגנה חיוני של המערב. כישלון ישראל במלחמתה בטרור מהווה רוח-גבית למתקפה על "הכופר".

כדי להביס את הטרור האסלאמי, על המערב להכיר באופיו האפוקליפטי והבלתי-מתפשר, שאינו מונחה-ייאוש כלכלי, מדיני או צבאי, אלא מונחה-אופק רעיוני, קנאי, אלים ושתלטני, ואינו נכון להיפרד ממנו גם תמורת אופק כלכלי ומדיני.

מתקפת הטרור האסלאמי על המערב מהווה מהדורה נוספת של מלחמת-תרבויות, הממונפת על ידי רוסיה וסין כדי לקדם את מעמדן הבינלאומי ולהצר את צעדי ארה"ב.

את הטרור האסלאמי יש לתקוף צבאית ולא מדינית, ולהכיר בתפקיד המרכזי של מערכת החינוך לשנאה וההסתה במסגדים (לדוגמא, באיראן, הרשות הפלסטינית ומדינות מערביות) כקו-יצור לטרוריסטים.

מלחמה יעילה בטרור האסלאמי חייבת להיות התקפית ולא הגנתית, מניעתית ולא רק תגובתית, בשוחות גופי הטרור ולא בשוחות מערביות, מרסקת-טרור ולא מכילת-טרור.

הרס תשתיות הטרור ללא עקירת תפיסת העולם המערבית ("אוסלו") – שהשתלטה על מוקדי-כוח מדיניים וביטחוניים בישראל ובמערב – יהווה סם-חיים לטרור.

יורם אטינגר הוא שגריר בדימוס ומומחה ליחסי ישראל-ארה"ב והמזרח התיכון.

תחתית הטופס

* * *

אנדד אלדן

רק המים גברוּ

 קֹדֶם הַדָּם אַחַר-כָּך הַכְּאֵב.

שֶׁקֶט נִשָּׂא עִם רוּחַ בֹּקֶר –

פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל סִמְטְאוֹת הָעִיר

וּכְבָר קָרֵב קוֹל רַעַשׁ.

אִישׁ נֶאֱחַז בְּאֶבֶן קִיר, בַּחֲרִיצֵי

אַסְפַלְט וּבַרְזֶל

כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב.

לְאַחַר מִכָּאן נִתְפַּזְרוּ עָבִים –

צְּעָקָה וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים.

רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד.                                            

אנדד אלדן

קיבוץ בארי

שיר של אנדד אלדן מקיבוץ בארי, קיבוץ שחרב באסון של 7 באוקטובר 2023 על ידי ובהתלהבות קטלנית של ערבים שחלקם זכו גם להתפרנס בארץ ובכלל...

אנדד אלדן חי, אבל הוא כבן 99 או 100 ואינו יודע  כנראה מה התרחש סביבו. ספרו – "שנים שמעו שירה" נשלח אליי כמתנה  לפני שנים ואני אבחר מדי פעם שיר קצר מתוכו ואפרסם כאן – אצל אהוד בן עזר וברשותו.

איליה בר זאב

 מושב ערוגות 

 פַּעַם בִּבְלוֹיִים –

פַּעַם בִּבְלֹויִים לָחַשְׁנו תְּפִלָּה לַסּוּפָה –

הַלֵּב לֹא יִשְׁעֶה אֶל זְרִיחוֹת,

לֹא אֶל לֶטֶף יָדָן הֶחָמִים. 

גַּם עֵת שֶׁמֶשׁ נִצְּבָה בַּמָּרוֹם

וְיוֹם רַב אוֹר בָּא לִפְדּוֹת

בִּבְשָׂרֵנוּ צִנָּה וְדָמִים

וּצְרוֹר שָׁנִים אֲבוּדוֹת.

אנדד אלדן

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות ‏29.10.23

* חשיבות הפשיטות הקרקעיות – הפשיטות הקרקעיות ברצועת עזה אינן התמרון הקרקעי הגדול, שלא יהיה מנוס ממנו כדי למגר את חמאס, אך הן חשובות מאוד, לא רק בשל התוצאות המבצעיות שלהן, אלא גם כיוון שההימנעות מכניסה קרקעית יצרה אצל האוייב תחושה שישראל מפחדת להיכנס, מה שהגביר את החוצפה והתוקפנות שלו.

 הפשיטות הללו עשויות גם לקדם את שחרור בני הערובה, כיוון שכל עוד חמאס שיער שישראל לא תעז להיכנס כל עוד בני הערובה בידיו, לא היה לו כל אינטרס לשחרר אותם. כעת, כאשר הוא יבין שיש לו מה להפסיד, תתכן תזוזה חיובית בנושא שחרור בני הערובה.

* ההמתנה מוצתה – (נכתב ביום שישי 27.10 בבוקר) אם המלחמה לא תסתיים במיגור חמאס – חמאס יהיו המנצחים הגדולים והמודל לחיקוי בעולם הערבי.

חמאס עצמו יתחיל מיד בהכנות לעוד 7 באוקטובר.

חיזבאללה יבינו בדיוק מה הם צריכים לעשות.

איראן תתחזק ועל פיה יישק כל דבר במזה"ת ושום דבר לא יעצור את המרוץ שלה לנשק גרעיני.

סעודיה לא תעלה על דעתה נורמליזציה עם סמרטוט.

תושבי הנגב המערבי לא יחזרו לבתיהם ונאבד את חבל הארץ הזה.

תהיה ירידה גדולה מהארץ ואפס עלייה.

אסור לסיים את המלחמה בלי מיגור חמאס. ואי אפשר למגר את חמאס ללא תמרון קרקעי גדול.

אי אפשר לדחות זאת. בעוד חצי שנה אי אפשר יהיה לגייס כך שוב את המילואים, את רוח הקרב של החברה הישראלית, את הגיבוי האמריקאי ואת תמיכת העולם החופשי.

ההמתנה מוצתה. נוע נוע סוף!

* עסקה הומניטרית – כותרת: "במקביל למהלך הקרקעי, הסיוע ההומניטרי יגדל." הייתי חותם על התפיסה הזאת בשתי ידיים, אלמלא חמאס החזיק בני ערובה ישראלים. הסיוע ההומניטרי צריך להיות התמורה לשחרור בני הערובה. המנוף לשחרורם הוא משבר הומניטרי.

* רוח אנטבה – עסקת שליט אינה האופציה היחידה. יש גם אופציית אנטבה.

* כוננות עם שחר – בכל שנותיי בסדיר ובמילואים, חלק משגרת מוצב היה כוננות עם שחר. מתוך הנחה ששעת הזריחה היא מועד אידיאלי לאויב לתקוף, כל המוצב היה ער באותה שעה ומאייש את כל עמדות ההגנה ההיקפית על המוצב.

זה לא קל. לא קל לקום בכל בוקר בשעה כזו, במיוחד כשחלק ניכר מהלוחמים שמר בלילה או שכב במארב. אבל זה היה חלק מובן מאליו של חיי המוצב.

מהדברים שאני קורא, אני למד שבמוצבים ובמחנות בגבול עזה הנוהל הזה כבר לא קיים. אילו בכל המוצבים כל החיילים היו בכוננות עם שחר, התמונה בשמחת תורה הייתה עשויה להיות שונה לגמרי.

מתי הופסק נוהל הכוננות עם שחר ולמה? זה ממש נתפס בעיניי כניוון מבצעי.

* רוח קרב – בשנים האחרונות מילא אלוף (מיל') יצחק בריק תפקיד של נביא זעם או לפחות של שעון מעורר. הוא חזר והזהיר, כמו קאטו הזקן, בדיוק מפני התרחיש שחווינו בשמחת תורה, אלא שבאופן כפול ומכופל – מתקפה משולבת של חמאס וחיזבאללה ובמקביל מתקפת טרור מיו"ש ומרד של ערביי ישראל. לא ברור לי מדוע המתקפה לא היתה משולבת מעזה ומלבנון. אך אילו זה היה קורה, האסון היה כבד שבעתיים וההיחלצות ממנו לניצחון הייתה קשה וממושכת הרבה יותר. אך גם החלק מנבואת הזעם שלו שהתגשם הוא השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה והציונות. הוא צדק בניתוח כוונות האוייב ויכולותיו וגם בחיזוי הכשל של צה"ל בשבת השחורה.

לפיכך, ברור שאסור עוד לזלזל בבריק, כפי שרבים זלזלו בו. להיפך, יש להאזין ברוב קשב לו, לתחזיותיו ולרעיונותיו. אין זה אומר שחייבים להסכים איתו ועם כל הצעותיו. בעיניי, הוא שוגה בהתנגדותו הנחרצת למהלך קרקעי. אך, כאמור, חשוב מאוד להקשיב לו. חבל שנתניהו לא הקשיב לו כשקרא לו לעצור מיד את המהפכה המשטרית כי היא יוצר פילוג נורא בחברה שצריכה להיות בשיא לכידותה לקראת התוקפנות שאותה חזה.  

בדבר אחד, מרכזי מאוד בביקורתו של בריק, הוכח שהוא טעה. הוא טען שצה"ל איבד את רוח הלחימה. האופן שבו פעלו הלוחמים שהגיעו לתופת בשמחת תורה, מרגע שהגיעו לזירות הלחימה השונות, ורוחם של לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים בימים אלה בחזית הדרומית ובחזית הצפונית, הפריכו בגדול את הטענה הזו.

* הכחשת הטבח – איני יודע כמה שנים חלפו מהשואה ועד שהחלה תופעת הכחשת השואה. אבל שלושה שבועות חלפו מאז טבח שמחת תורה, ומכחישי הטבח פועלים במלוא הווליום ובכל הכוח כדי להנדס את התודעה.

אסור לנו לתת לכך יד. עלינו להפיץ בכל דרך את התמונות והמראות הקשים ביותר, בניגוד לטבענו המעודן. כן, את תמונות התינוקות ערופי הראש, את תמונות הילדים המפוחמים, את תמונות הנשים ההרות שבטנן רוטשה, את ערימות הגופות של משפחות שנטבחו. עלינו להראות את המראות ולהשמיע את הקולות. טוב עשה שר החוץ שבנאומו באו"ם השמיע את הקלטת המחבל הנאצי שהתקשר להוריו וסיפר להם בגאווה ובשמחה שכבר רצח במו ידיו עשרה יהודים ואת הוריו המעודדים אותו. וכך גם השגריר באו"ם שהציג את התמונות הקשות מנשוא.

יש להפיץ את מראות הרוע המוחלט בלי שום סינון. להכות עמן בראש.

עלינו החובה להבטיח שכל אדם בעל מצפון שייתקל בכתובת Free Palestine – התמונה שתעלה לנגד עיניו תהיה של קשישה בעשור התשיעי לחייה נגררת במנהרה ואספסוף מכה בה במקלות; של ילדים רכים שנחטפו אחרי שהוריהם נרצחו לנגד עיניהם. שכל אדם בעל מצפון יידע איך נראתה Free Palestine כאשר חלק קטן של "פלשתין" "שוחרר" ליום אחד.

* התעמולה האנטי ישראלית – יוכבד ליפשיץ היא אישה בת 85 שנחטפה בידי ברברים. עצם העובדה הזאת היא זוועה. הסיפור שסיפרה הוא סיפור בלהות. איך נתלשה מן המיטה בה היתה מחוברת לחמצן, נלקחה באופנוע בנהיגה פרועה תוך כדי שהמחבלים מכים אותה, הוצעדה לאורך קילומטרים במנהרה תוך שמכים אותה במקלות. בעלה הושאר בן ערובה גם לאחר שחרורה. אין אדם בעל מצפון בעולם שישמע את תיאורי התופת הללו ולא יזדעזע.

אז היא גם סיפרה שקיבלה אוכל ושמפו. זה ממעיט כהוא זה מעוצמת הזוועה?

הסערה סביב דבריה אינה מוצדקת. עובדה, התקשורת העולמית ששמעה את דבריה, הדגישה את הסיפור המצמרר של החטיפה וההתעללות, ולא את סיפור השמפו.

רק תועמלני האוייב התמקדו בכך, אך הם היו עושים זאת בכל מקרה. כזה הוא, למשל, רוגל אלפר. מתוך פשקווילו: "אנשי חמאס שהחזיקו אותה בשבי התייחסו אליה בידידותיות, חלקו עימה את הארוחה היומית שלהם, פיתה עם מלפפון וגבינה, והעניקו לה ולחטופים שהיו עימה טיפול רפואי נאות, דאגו לכל צרכי ההיגיינה האישיים של הנשים, וניקו בעצמם את השירותים (עם ליזול)... שוביה של יוכבד ליפשיץ לא נהגו כלפיה בברבריות... אנשים שהחזיקו בה וטיפלו במנהרה מתחת לעזה נהגו בה בכבוד... שוביה נהגו כלפיה באנושיות." נכון, הוא גם גינה את החטיפה והגדיר אותה ברברית. אך עיקר דבריו היו תעמולה אנטי ישראלית וגינוי החברה הישראלית שמנסה להשתיק את ליפשיץ מתוך רצון להשתיק את האמת.

לא אתפלא, אם בקרוב הוא יתגייס לצבא מכחישי הטבח.

* הנכלולית ביותר – יש דרכים שונות לבטא תמיכה בברבריות הנאצית של חמאס. הנכלולית שבהן היא לגנות את "האלימות והפגיעה באזרחים בשני הצדדים."

ע"ע דברי המגונים של מי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית ויו"ר הכנסת.

* מילכוד הכוח הבינלאומי – בהנחה שישראל תביס את חמאס ותרסק את שלטונו ואת כוחו הצבאי – מה ייעשה ברצועת עזה למחרת? כל רעיון שהוצג בנדון אינו פתרון טוב. אין פתרון טוב. הפתרון שעלינו לחפש הוא הרע-במיעוטו.

אחד הפתרונות המוצעים הוא שלטון בינלאומי עם כוח בינלאומי ברצועת עזה. המגרעות הרבות של הרעיון שוללות ממנו את ההגדרה – הרע-במיעוטו.

במחשבה על היום שלמחרת ריסוק חמאס, הנחת היסוד שלנו היא שהאידיאולוגיה הרצחנית של חמאס לא תרוסק וגם המוטיבציה הטרוריסטית של רבים מהפלשתינאים לא תתרסק ואולי אפילו תגדל. ולכן, השאלה העיקרית בדיון על היום שלמחרת צריכה להיות מה הדרך הטובה להילחם בטרור העזתי.

ישראל מעולם לא ציפתה שכוחות זרים יגנו על גבולה, מתוך הבנה שברגע שחיילים המגנים עליה יחזרו בארונות, דעת הקהל תיטה לכיוונים אנטי ישראליים ואנטישמיים. גם ארגוני הטרור יודעים זאת, ולכן אין זה מן הנמנע שבשלב זה או אחר הם ינהגו כפי שנהגו בלבנון ב-83'. אז סילק חיזבאללה את כוחות המארינס והכוח הצרפתי מביירות, בשורה של פיגועים המוניים. מאחר שחמאס וארגוני הטרור אינם מחויבים להסכמים בינלאומיים ולנורמות של מדינה, הכוח הרב לאומי לא יעצור בעדם מלפגע בישראל. ישראל, לעומת זאת, תהיה מנועה מלהגיב במקום הנשלט בידי כוח בינלאומי. לכן, הכוח הרב לאומי הוא בעיקר אזיקים בינלאומיים על ידינו.

הפתרון שהוא הרע-במיעוטו, הוא כזה שבו צה"ל חופשי לפעול ברצועת עזה ולדכא כל ניסיון להתארגנות מחדש של חמאס, גא"פ והתארגנויות טרוריסטיות של פת"ח, בלי שישראל תיקח על עצמה את אבן הריחיים של שליטה על שני מיליון פלשתינאים. הרע-במיעוטו הזה הוא המצב שקיים בשטחי הרש"פ ביו"ש. הרע-במיעוטו, הוא החזרת שליטת הרש"פ, על כל מגרעותיה, על רצועת עזה, עם חופש פעולה של צה"ל ושב"כ כפי שהם ביו"ש (אך במימוש חופש הפעולה ביתר אסרטיביות). 

* ריבונות על בקעת הירדן – מתקפת הטרור בשמחת תורה הוכיחה בעליל את החשיבות של עומק אסטרטגי ועד כמה מופרכת הפרדיגמה, שעל פיה במאה ה-21, בעידן הטילים, הכתב"מים, הכתמ"מים והסייבר, אין חשיבות לשטח. מי יכול היום לחשוב על אפשרות שרוחבה של מדינת ישראל יהיה כמחצית המרחק מגבול עזה לאופקים?

כדי להבטיח עומק אסטרטגי לישראל, יש להחיל לאלתר את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, "במובן הרחב ביותר של המושג," אם להשתמש בביטוי שטבע יצחק רבין בנאום מורשתו המדינית, ערב הרצח.

* פגיעה במאמץ המלחמתי – הפגנות פוליטיות באמצע מלחמה עם קריאה להתפטרות הממשלה באמצע המלחמה, הן פגיעה במאמץ המלחמתי. רק האוייב יכול להיות נשכר מכך. זהו חוסר אחריות משווע.

* גיבוי מלא – ראש האופוזיציה יאיר לפיד הצהיר שייתן גיבוי לכל החלטה של הממשלה על עסקה שתביא לשחרור החטופים, גם אם תהיה עליה ביקורת. הייתי מכבד את דבריו, אילו היה מוסיף ומצהיר שייתן גיבוי מלא גם להחלטה לצאת עכשיו לתמרון קרקעי.

אם הוא ברח משותפות באחריות לקבלת ההחלטות הקשות משאול, שלפחות יגבה את אלה שנטלו אחריות.

ועדיין לא מאוחר להצטרף לממשלת החירום ובכך להפוך אותה לממשלת אחדות לאומית, שתשקף את האחדות בעם ישראל ותאחד את כל הכוחות במלחמה הקשה הזאת.

* מעט מדי ומאוחר מדי – לראשונה נשמעו בדבריו של נתניהו המילים "מחדל", "לתת תשובות", "אחריות". זו התקדמות לעומת מפגני הברחנות הקודמים, אך מה שהוא אמר ביום ד', ביום ה-19 למלחמה, אחרי שכל ראשי כל המערכות לקחו אחריות באופן מלא, זה הרבה פחות ממה שהיה מצופה ממנו לומר כבר ביום הראשון.

הוא דיבר על המחדל של 7 באוקטובר, לא על תפיסה ביטחונית שהוא עיצב בעשור וחצי של שלטונו, שקרסה באופן אסוני כל כך. כאילו מדובר במשהו נקודתי. הוא ציין ש"גם אני" אצטרך לתת תשובות. כלומר בין כל האחרים, גם אני אצטרך להשיב. לא שהוא העומד בראש והוא האחראי. ואת האחריות הוא ציין בכך שהוא אחראי לניצחון ולעתיד.

אילו היה מנהיג, היה עומד מול פני האומה בשמחת תורה בצהריים, לוקח אחריות מלאה כראש הממשלה לכשל הנורא ביותר בתולדות המדינה. לאחר מכן הוא היה אומר שאת כל השאלות נדחה לאחרי המלחמה ועכשיו כולנו מאוחדים בדרך לניצחון ומקים בו ביום ממשלת חירום לאומית. אילו נהג כך, העם היה מתלכד אחריו ואחרי ממשלת החירום למרות הביקורת והזעם. אבל הוא לא מסוגל לנהוג כמנהיג. הוא נוהג כביבי.

* אבן נגף – החברה הישראלית נכנסה למלחמה הקשה הזו במצב של קרע עמוק וחסר תקדים בתולדותיה. מיד התעשתה החברה והיא מוכיחה היום לעצמה את כוחה של האחדות. השאלה היא, מה יהיה אחרי המלחמה. האם נשכיל לשמר את רוח היחד או נחזור לקרע ולפילוג ההרסניים.

את התשובה לשאלה הזאת ייתן אדם אחד בהחלטה אחת.

לא, איני טוען שכל בעייתנו היא נתניהו והתפטרותו היא המזור לכל תחלואינו. ממש לא. טבח שמחת תורה הוא השבר העמוק ביותר בתולדות הציונות ואנו עוד רחוקים מלהבין את פשרו. הוא יחייב את כולנו למהלך עמוק של חשבון נפש, של בחינת כל הפרדיגמות וכל האמיתות ולתהליך מורכב של בניין מחדש של המדינה.

אבל לא נוכל להתחיל את המהלך הזה, בלי שנתניהו יזוז. אם הוא יישאר בשלטון אחרי המלחמה, כל הזעם הציבורי, כל התסכול, בפרט של חסידיו הרבים שהתפכחו, ירעידו את אמות הסיפים במדינה. נתניהו יהיה חייב ללכת אחרי המלחמה. השאלה היא כמה הוא יאריך את ייסורי החברה הישראלית עד שזה יקרה.

לא מחליפים ממשלות וראשי ממשלה במלחמה. גם את הרשומה הזאת לא הייתי כותב טרם שוך הקרבות, אלמלא נתניהו עצמו ומלחכי פנכתו ופנכתה היו עסוקים במהלך המלחמה בקמפיין נבזי של סימון שעירים לעזאזל בניסיון להסיט אליהם את האש.

* אין לנו צ'רצ'יל – אחרי המלחמה נתניהו ילך הביתה. לא יהיה לו מנוס מכך. אבל צריך להודות על האמת – מי שיחליף אותו, ואיני יודע מי האיש, היה שותף למדיניותו הפייסנית. לא היה בצמרת המדינית, הפוליטית והביטחונית אף צ'רצ'יל שאיתגר את המדיניות ותבע לצאת למתקפה נגד מקדימה למיטוט חמאס וחיזבאללה. רבים תקפו אותו על ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות או על שגיאות אלו ואחרות, ובנט אף שם קץ להבלגה הזאת, אבל איש מהם לא הציג אלטרנטיבה אסטרטגית גורפת לפייסנות.

* שעה שבני גילו מחרפים את נפשם – ילד התפנוקים, ששעה שבני גילו עזבו בית, ילדים ועבודה ומיהרו לחרף את נפשם על הגנת המולדת, הוא ממשיך לבלות בגולת התענוגות במיאמי-ביץ', ממשיך לשלוח גם משם ציוצי רעל, שנאה והסתה, ולפלג את העם בשעת מלחמה. המעי הגס לא עוצר גם במלחמה.

* חמאסיזציה של ישראל? – הרב הגזען שמואל אליהו, פרסם פשקוויל תועבה ובו עלילת דם נוראה נגד חיילי צה"ל ומפקדיו. לטענתו, המסתמכת על איזו שטות שאמר איזה חייל והיא מופרכת לחלוטין, על פיה כאשר המחבלים עטו על יישובי הנגב המערבי, החיילים לא ירו עליהם והטייסים לא הפציצו אותם, כי חשבו שהם אזרחים ואסור להם לירות על אזרחים. לטענתו, ללא פקודה כזו, הטבח היה נמנע.

אחרי שהעליל על החיילים שחירפו את נפשם בהגנה על היישובים את עלילת הדם הנתעבת, הוא אמר שבעצם הם לא אשמים, אלא בית המשפט העליון שקבע את הכללים הללו. כלומר, הוא מעליל עלילת דם על בית המשפט העליון, כאילו הטבח נעשה באשמתו כי הוא אסר על החיילים לירות במחבלים החודרים לישראל בטענה שהם בלתי מעורבים. כלומר, בהזדמנות חגיגית זו שנטבחו 1,400 ישראלים נוסיף עוד קיסם למדורת ההסתה והשנאה נגד מערכת המשפט והצדק של מדינת ישראל.

כמובן שהעלילה הזאת היא שקר מוחלט. מכאן הוא קורא לחיילי צה"ל לפעול על פי קוד חדש, שבו "אין דבר כזה בלתי מעורבים." ובמילים אחרות, יש להשמיד במזיד תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וחולים כי אין כל הבדל בינם לבין המחבלים, כולם "מעורבים".

למעשה אליהו מציע חמאסיזציה של ישראל. שנאמץ את הנורמות והפרקטיקות של חמאס. ולזוועה הזאת הוא קורא "מוסר אלוקי". פלא שבנו, חומץ בן חומץ, הוא למרבה הבושה שר מטעם הכנופיה הכהניסטית?

את גישתו הוא משתית על סיפור טיבוע המצרים בים סוף. כולם טבעו, משמע – אין דבר כזה בלתי מעורבים. הוא רק שכח שאותם "כולם" היו "פרעה וכל חילו." היה זה הצבא שרדף אחרי בני ישראל. למה הדבר דומה? למחבלים שחדרו לישראל וברור שכולם בני מוות ושכולם "מעורבים." סיפור חציית ים סוף וטביעת חיל מצרים הניב שני מאמרי חז"ל מנוגדים לחלוטין. האחד הוא "הטוב שבגויים הרוג." השני הוא "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"

פסוק לי את פסוקך ואומר לך מי אתה ומה יהדותך.

* לעשות מה שצריך בשביל הביטחון – אבשלום הורביץ, בן 75, חבר קיבוץ דן, הוא הביולוג של חוות הפורלים וחוות הקוויאר של הקיבוץ. הוא אחד הבודדים שלא התפנו. בראיון לגדעון לוי ב"הארץ" הוא סיפר זיכרון שחווה כנער במלחמת ששת הימים. "ב-7 ביוני, כשהחלה ההתקפה של שתי פלוגות חי"ר סוריות שבאו לכבוש את המשק, צה"ל לא היה קיים כאן. חברים עם מקלעים ומרגמות 91 מ"מ עצרו את הסורים. ההתקפות הגיעו עד פאתי הקיבוץ. הם הניחו מטענים על הגדרות.

"מאז, התחושה שלי היתה שזה לא יקרה עוד לעולם, שהצבא נמצא פה מסביבנו תמיד. אבל אחרי האירועים בדרום, הביטחון הזה התערער. ועכשיו מבצרים את הקיבוץ במקום לתת לנו את הביטחון שעוצרים את האוייב על הגבול. זה מלווה אותי. אצל החברים הוותיקים זה ההקשר, זה חלק מתחושת הדנ"א ואי אפשר שלא לעשות את ההשוואה. הפרדיגמה שהצבא שומר עלינו קרסה ואף אחד לא יסכים לחיות ככה, כמו ברווזים במטווח — גם אם אנחנו ברווזים יותר חזקים. אין שום גדר שכוח רדואן לא יוכל לפרוץ."

במלחמת ששת הימים נהדפו שלוש התקפות של הצבא הסורי על דן, דפנה ושאר יישוב, בידי ההגמ"ר, ההגנה המרחבית של חברי היישובים. צה"ל לא היה שם, כי הוא נלחם בגבול מצרים וירדן. אבל לכיתת הכוננות של דן היו מקלעים ומרגמות והוא הצליח להדוף את האויב. כעבור יומיים עלה צה"ל צפונה, שחרר את הגולן ושחרר את תושבי עמק החולה, שהיו מעין "עוטף הרמה הסורית" בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, מן הסיוט הסורי, שעה שההר היה כמפלצת.

מה היה קורה אילו היום הותקף קיבוץ דן? "בעבר היתה נשקייה בדן ולחברים רבים היה נשק. לפני כעשור כלי הנשק נלקחו בעקבות פריצות וגניבות לנשקייה. עכשיו הורביץ ישן לבד בביתו, כמעט לבד בקיבוצו, בלי נשק."

הורביץ קצת התבלבל בתאריכים. כבר באמצע שנות ה-90 נלקחו כלי הנשק מן התושבים. ולא בטענת הגניבות, אלא כי מישהו החליט שאין בכך צורך. סיפור כלי הנשק שנגנבו, היה הסיבה שבעטיה התקבלה לפני שלוש שנים ההחלטה ההזויה לקחת את כלי הנשק גם מכיתות הכוננות. אגב, כלי הנשק לא נגנבו מהנשקיות בקיבוצים, אלא דווקא ממחנות צה"ל. אילו חיזבאללה היה מצטרף לחמאס בשמחת תורה, לא היו עומדות מולו אפילו כיתות כוננות חמושות. בכל קיבוץ היה נשק ארוך אחד בלבד, בידי הרבש"ץ.

נחזור לכתבה של לוי. "הורביץ אומר שאינו פוחד. הוא רק חושש שהאירועים האחרונים יפסיקו את תנופת ההתרחבות של הקיבוץ. יש כבר שלב ב' של שכונת ההרחבה. כמו בדרום, גם כאן יש שאיפה לכניסה ללבנון, גם בפיו של הורביץ, איש השומר הצעיר מקיבוץ דן – שנראה צעיר מ-75 שנותיו. 'לא תהיה ברירה אלא פעולה דרסטית בלבנון. לפתור את זה אחת ולתמיד. אני שייך לשמאל, תמיד הצבעתי מפ"ם ומרצ, לפעמים חרגתי והצבעתי עבודה. האמנתי בשלום ובהסכמי אוסלו. אבל בסיטואציה של היום, מקומה של האשלייה של השלום כבר לא איתנו. עכשיו צריך לעשות מה שצריך בשביל הביטחון. חייבים להסיר גם כאן וגם שם את האיום. אני חקלאי פשוט, לא פוליטיקאי ולא גנרל, וזה מה שאני חושב."

* לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ! – הקפדה לקנות פירות וירקות רק תוצרת הארץ – גם זו תרומה למאמץ המלחמתי.

* איזה תפוח אתה מעדיף? - של ארדואן התומך בחמאס או של יישובי הגליל העליון והגולן? ספוילר – שלנו גם הרבה יותר טעים.

* מלחמת הקוממיות הראשונה – במסיבת העיתונאים המשותפת כינה נתניהו את המלחמה "מלחמת העצמאות השנייה." גנץ אמר אותם דברים, רק בטרמינולוגיה של בן גוריון: "מלחמת הקוממיות השנייה."

בראיה היסטורית, זו בעיניי עדין מלחמת הקוממיות הראשונה. זו אותה מלחמה, כבר למעלה ממאה שנה, מראשית הציונות. מלחמתם של הערבים לסיכול חזרתנו לארצנו, הקמת המדינה היהודית וקיומה. במהלך המלחמה הזו יש מדי פעם הפסקות אש. אך זו אותה המלחמה, וסופה אינו בעתיד הנראה לעין.

* ביד הלשון: רבש"ץ – מושג שהיה מוכר במגזר הכפרי בקווי העימות בלבד ובעקבות טבח שמחת תורה היה לנחלת הציבור – הוא רבש"ץ. גבורת הרבש"צים בשבת השחורה, זכתה לתהודה רבה. ראשי התיבות הם רכז ביטחון שוטף צבאי. למה צריך להגדיר "צבאי"? להבדיל מרב"ש, רכז ביטחון שוטף, שאינו צבאי. בקווי העימות וביו"ש, רכזי הביטחון ביישובים כפופים לצה"ל ומקבלים את שכרם ממשרד הביטחון. זאת, להבדיל מהרב"שים בשאר חלק המדינה, הכפופים למשטרה.

בעבר, בקווי העימות היה לכל יישוב מא"ז – מפקד אזור, שהיה המפקד של היישוב במלחמה ובאירוע מלחמתי, ורב"ש, רכז ביטחון שוטף, שהיה אחראי על המקלטים, הציוד, השמירה וכד'. הרבש"ץ ממלא את שני התפקידים.

2. מה הפיל את המגזר הציבורי?

הכשל המוחלט של מערכות המדינה בטיפול במרכיבים האזרחיים של המלחמה, החוסן בעורף, המשבר בחקלאות ובעיקר בטיפול הכושל בפליטי המלחמה זועק לשמיים. הוא בולט במיוחד כניגוד מוחלט לרוח ההתנדבות והעשייה בקרב החברה הישראלית והיעילות והמקצועיות של התארגנויות החברה האזרחית, שנאלצת להחליף את המדינה ולמלא טוב ממנה את תפקידיה.

לכאורה, זו ההוכחה המלאה לצדקת השקפת העולם הליברטריאנית. הנה, מוכח שהמדינה אינה הפתרון אלא הבעייה. מוכח שהמדינה היא גוף מסורבל, מושחת ולא יעיל ושרוח היוזמה הפרטית, היזמות, האלתור והגמישות במתן מענה לצרכים משתנים, טובה לאין ערוך.

האמת היא, שגם על פי הגישה הליברטריאנית, שעות מלחמה וחירום הן שעתה של המדינה הריכוזית. והנה, אנו רואים שאפילו במלחמה המערכת אינה מתפקדת. יתר על כן, אפסותה נחשפת במלוא מערומיה דווקא בשעת מלחמה.

אולם תהיה זו טעות לקבל ניתוח ליברטריאני כזה. ההיפך הוא הנכון. מה שאנו רואים הוא מה קורה למערכת המדינית כאשר היא מורעבת במשך עשרות שנים וכאשר מדינת הרווחה מרוקנת עשור אחר עשור מתוכנה ומאמצעיה. אנו גם רואים, שהיוזמה האזרחית הנפלאה אינה מסוגלת להחליף את המדינה, אלא רק לתקן חלק מנזקי העדרה. וכפי שהמסקנה מכך שהצבא הגדול איחר להגיע אל יישובי הנגב המערבי בטבח שמחת תורה אינה שאין צורך בצבא אלא די ביוזמות פרטיות של פרטים נועזים שמיהרו להגיע על דעת עצמם אל התופת ובכיתות הכוננות של הקיבוצים, כך חדלון-המדינה בצד האזרחי אינו מעיד שהיא מיותרת, אלא שיש לתקן אותה.

רוח ההתנדבות היא הרוח הישראלית במיטבה; יש לעודד ולטפח אותה. גם אילו המדינה ה,תה פועלת באופן מיטבי, תמיד היתה עוד עבודה להמוני המתנדבים. אבל הם לא היו תחליף למדינה אלא השלמתהּ.

איך הידרדרנו למצב הזה? יש לכך שני גורמים.

האחד הוא ארוך טווח, בן ארבעים שנה, החל משנות השמונים, והוא הפגיעה השיטתית במדינת הרווחה, מצד כל הממשלות, ממשלות ה"שמאל" לא פחות מממשלות ה"ימין", מתוך השתלטות של מגמות נאו-ליברליות ואגדות ברוח אגדת "הרזה הנושא על כתפיו את השמן." במשך ארבעים שנה המגזר הציבורי הורעב בהדרגה, בכוונת מכוון. ואת התוצאות אנו משלמים עכשיו.

אך זה רק חלק מן הסיפור. כי המכה הגדולה שחווה המגזר הציבורי באה מכיוון אחר, מהתרבות הביביסטית. כוונתי בעיקר למיתוס ה"דיפ-סטייט".

מדובר באגדה, על פיה מרגע שהליכוד עלה לשלטון, קם שלטון צללים, "מדינת עומק", המורכב מהפקידות הציבורית, צמרת צה"ל, המשטרה והשב"כ, האקדמיה, התקשורת ובתי המשפט, שתפקידם להכשיל את הממשלה ולא לאפשר לה לממש את מדיניותה. כך, "אתה מצביע ימין  ומקבל שמאל." כלומר, כל כישלונות ממשלות הליכוד ובעיקר ממשלות נתניהו, נובעים מהכשלה במזיד של מדינת העומק. כל ההצלחות מעידות על גדולתו של נתניהו, שלמרות מדינת העומק הוא מצליח להשיג אי אלו הישגים. את עיקר האשמה משליכים נשאי הקונספירציה הזו על בגין ושמיר, שמתוך תפיסה ממלכתית הם השאירו על כנם את הפקידות "המפא"יניקית", והיא למעשה השליט האמיתי של המדינה, והיא מיחזרה את עצמה בדורות הבאים של הפקידות. וכמובן שהיא גם "תפרה תיקים" לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. הגיע הזמן שהימין ידע לשלוט.

וכך, בשנים האחרונות יצא השלטון במלחמת חורמה נגד גורמי המקצוע, הסיביל סרוויס, ובעיקר שומרי הסף. משרדי הממשלה הוצפו באנשים בינוניים, במקרה הטוב, שכישוריהם הם נאמנות – לא לציבור אלא לממנים אותם, והיותם קבלני קולות או מקורבים לקבלנים כאלה. מנכ"לי משרדי הממשלה ובעלי תפקידים בכירים הם תת-רמה. הדוגמה המוחשית לכך היא מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי. אם נוסיף על כך את ניפוח הממשלה במשרדים מיותרים עם שמות מונפצים ומינוי שרים נוספים במשרדים הקיימים, כמו השר למינויים פוליטיים במשרד המשפטים דודי אמסלם, ולכל אחד הלשכה והפמליה שלו, הרי זו התמונה העגומה שנגלית לנגד עינינו.

כשאנו רואים את הרמה הנמוכה של צמרת המגזר הממשלתי, אפשר רק לדמיין איך היתה נראית מערכת המשפט הישראלית, אילו הצליחו, חלילה, לוין, רוטמן וחבר מרעיהם להשתלט על הרשות השופטת ועל מינוי השופטים. אחד היעדים המרכזיים בשש אחרי המלחמה ולאחר שהממשלה הרקובה תוחלף בממשלה שפויה, יהיה שיקום שירות המדינה והמגזר הציבורי.

פורסם לראשונה באתר "בין חברים"

https://kibbutzdemocrati.webaxy.com/cgi-webaxy/item?index

אורי הייטנר

אהוד: ההטייה האנטי-ביבית האובססיבית בראיית העולם שלך אינה שובתת. רק נתניהו והביביזם אשמים בכול! בראייתך המעוותת – אפילו סמאל הוא מלאך לעומת הרוע של נתניהו! איך, איך אפשר להידרדר לתהומות כאלה של סכלות? אגב, האם לדעתך גם שתי נושאות המטוסים האמריקאיות המשייטות בקרבתנו מחשש למלחמה אזורית – הן תוצאה של הביביזם?

* * *

אמנון ורנר:

"הקיבוץ הוא אוסף של סיפורים קטנים ויום יומיים שבבסיסם יש עבודת כפיים קשה וחוויות שמצטברות"

אמנון ורנר, 'סיפורים קצרים על קיבוץ – עובר ושב' – הצורך בחדוות החיים מול הריצה לחשבון הבנק

מאת נתנאל סמריק בשיתוף "קונטנטו נאו", 1 בספטמבר 2020

בסדרת ראיונות עם נתנאל סמריק, המו"ל ומייסד בית ההוצאה לאור "קונטנטו נאו", משתף אמנון ורנר, סופר, יוצר וחבר קיבוץ כרמיה, על מהות החיים בקיבוץ.

שלום לאמנון ורנר, חבר קיבוץ פעיל, סוציולוג וסופר המרכז את עשייתו סביב עולם התוכן הקיבוצי. מה הביא אותך לעסוק דווקא בעולם זה?

לקיבוץ כרמיה הגעתי מלב ליבה של העיר הלבנה. השנה היתה 1954 וכרמיה של היום – המתהדרת ברפת מהטובות בעולם – היתה שונה לחלוטין. נסעתי בדרך עפר עלובה ופגשתי מקום שונה מכל מה שחלמתי עליו. חשתי קצת אכזבה אך משהו נצבט בליבי אך מההתחלה הבנתי שפה נחיה, נבנה ונקים משפחה. לתוך החזון העתידי הזה הגיעה גם ההכרה שזה הולך להיות קשה יותר ממה שיכולתי להעריך. אלו שיכלו לשאת בנטל העבודה הקשה נשארו, אחרים נטשו אך גם מסיבות אחרות.

כיצד נראו חיי החברה בקיבוץ בשנות ה-50?

חיי החברה התרכזו סביב עבודות המשק בקיבוץ, משש בבוקר ועד ארבע אחה"צ, ואז 3-4 שעות קודש לילדים ובערב חיי חברה. כל השבוע פעילויות תרבותיות וחברתיות. שבת – קודש לשיחת הקיבוץ, שם מחליטים על הכול, יום ראשון – ועדות, כל חבר פועל בכמה מהן, שני – חוגי דעת ואמנות, שלישי – סרט, בד"כ על הדשא, רביעי – ספורט, חמישי – ועדת משק שישי – קבלת שבת ואחר כך ערב ריקודים.

זיכרון מיוחד מאותם ימים??

הגעתי לסרט שלוב זרוע עם רעייתי לעתיד... זאת הייתה "הכרזה" שווה לטקס אירוסין. אנו בני 'השומר הצעיר' ועניין הזוגיות נלקח ברצינות רבה, יחד עם זאת רגע חשיפת הזוגיות חיבר בן צפונות הלב הפרטי למשפחה הקיבוצית המורחבת.

כיצד האווירה הביטחונית המתוחה השפיעה על ההווי הקיבוצי?

בעקבות פעולות התגמול הרבות יש שחששו שלא ישובו חזרה מן המערכה וזוגות חדשים החלו להופיע, רבים מהם נישאו תוך כדי שירותם הצבאי, כאשר החתונה כלל לא היתה חשובה כי אם תחילת החיים בחדר משפחה אשר היה ממוקם בצריף.

זה מביא אדם צעיר, בן העיר תל אביב, אשר מגיע ממשפחה אמידה בעלת עסקים, לעזוב הכול ולעבור לקיבוץ מרוחק בשנות ה-50?

תנועת הנוער נבנתה סביב 'מרד הבן' וסביב הצעיר המחפש לדעת 'מי אני' גם אם באופן טבעי יכולתי לבחור ולהמשיך את העסק המשפחתי. חיפשתי כמו חבריי לגרעין אחר נתינת משמעות לחיים. גם היום אני רואה צעירים אשר עושים כפי שהם מבינים ומקשיבים לנטיות ליבם.

עד כמה אמיתיים סיפורי הקיבוץ הרבים שפרסמת?

הסיפורים דימיוניים לחלוטין על אף הרושם האותנטי, הם אינם סיפורי אמת, אך כל פרטיהם נאמנים להווי הקיבוצי. הנה לדוגמה סיפור הממחיש, באופן מוגזם, את אחת הסוגיות הבוערות ביותר בחיי הקיבוץ בן זמגנו – הקונפליקט בין הצורך ברכוש פרטי, לבין הרצון לחיים שיתופיים, חיים בקומונה. אחד מסיפורי מספר על קיבוצים בני זמננו אשר עוברים שינויים רבים בזכות משפחות חדשות שמגיעות ורוצות להיות מעורבות. אחת מההצעות שעלו היתה להפריט את הרפת כך שלכל משפחה יהיו שתי פרות.

"אנחנו רוצים את הרכוש על ידינו!"

"למי יתנו את הפרות הטובות?"

לאחר דיונים אחרונים נופלת החלטה להפריט את הרפת. הזמן עובר, ואין מי שיחלוב וגם קיים קושי מהותי בשינוע התנובה. הגיע הזמן לאחד בחזרה את הפרות ברפת.

מהות הסיפור היא ההבדל בין מה שרוצים – להיות בעלי רכוש, למה שצריכים – חופש ובחירה, כאשר הפתרונות הקלים לא בהכרח מתגלים כמוצלחים. סיפור הרפת נועד להדגים את רעיון היחסים בין הקהילה לנכס, ובין הנכסים לכל אדם. אין לאדם דבר או יש לו את כל הקיבוץ.

אבל אולי היום כשאנו חיים בעידן השפע ההפרטה דווקא מיטיבה עם איכות החיים של האנשים ומוסיפה לאושר שלהם?

לא בהכרח, אם נניח לדוגמה שהשכלתם של צאצאים תלויה ברמת הכנסתם של הוריהם הרי שאם היד משגת הילדים יזכו להשכלה גבוהה ולהיפך. בקיבוץ השיתופי גם אם יש לך 10 ילדים, כולם יוכלו לזכות בחינוך גבוה. בקיבוץ שלנו, כשמצבנו קצת, הוטב הוחלט ערב ההפרטה לספק לכל חבר קיבוץ לימודים גבוהים שכן זה נקבע כצורך ממשי. כבר בשנות ה-50 כל בן קיבוץ למד עד כיתה י"ב. לקולקטיב יש כוח והוא קובע את סדרי העדיפויות.

ניכר כי הקיבוץ נותן תשובות אחרות בנוגע לעושר אישי והשאלה היא האם הפתרון הקיבוצי עונה לצרכים הנפשיים והרגשיים של האדם?

אנסה לענות על השאלה עם דוגמה נוספת. מתוך ספרי 'זמן קיבוץ'. מיהו צייר? בתל אביב, אדם שמצייר הוא צייר רק אם הוא מוכר ציורים אך אם הוא מצייר 'למגירה' הוא אינו צייר. לעומת זאת בקיבוץ השיתופי, האדם המבקש יומיים בשבוע על מנת לצייר מגיש בקשה ולאחר בחינת בקשתו יוחלט לאשר לו או לא. האם זה טוב? אינני יודע, מה שמעניין הוא לראות כיצד חותרים למציאת פתרונות, כך שלמעשה קיבוץ הוא אחד מהארגונים היחידים שמחפש פתרונות אחרים שמנתקים את הקשר לשווי השוק שלו.

בימים אלו אנו מתמודדים עם מגפת הקורונה, והשיח החברתי נע סביב הצורך בערבות הדדית ולכידות החברתית, איזה סיפור יכול להיות רלוונטי לישראל של 2020 ?

הנה סיפור מתוך 'עובר ושב' על קיבוץ גלויות וציוניות, לדעתי זהו סיפור שעשוי להתאים לימנו אנו.

"שמי חדווה," אמרה הנערה השחומה לכל העובדים אותו יום בפרדס. לקטיף התפוזים הטבוריים שהקדימו השנה התגייסו כל חברי הקיבוץ והנספחים למיניהם.

"איך חדווה? זה השם שלך מתימן?" שאל מישקה. מישקה הוא אצלנו על תקן של אחד מארבעת הבנים, זה שתמיד שואל שאלות מיותרות.

"אני לא מתימן אלא מחלב שבסוריה... ומה אכפת לך משמי הקודם? התחלתי פה חיים חדשים ומה שעבר – עבר," ענתה חדווה בתקיפות מפתיעה.

כולנו הרמנו גבות, רק השבוע התקבצה אצלנו חברת נוער חדשה. הפעם קבוצה של בני 15 שנאספו מכול קצות הארץ. לאחר שהפסיקו את לימודיהם הסדירים – נשלחו אלינו, לשלוש שנות חינוך על ידי 'עליית הנוער'. רובם הגיעו נבוכים וחוששים במקרה הטוב ושחוחי קומה במקרה הרע. חדווה היתה שונה.

"כל הכבוד, חדווה, לא רציתי לפגוע בך בעניין תימן. אין מה לעשות, בעיניי  כל שחום עור הוא תימני... גם ג'ורג'ו שהגיע מגאנה שבאפריקה, כדי להשתלם אצלנו בלול, כולם קוראים לו כאן 'התימני'. הייתי מת להיות שחום כמוך, אם היית יודעת כמה אני משקיע בשיזוף... רק רציתי להכיר אותך, אני מאוד שמח שהגעתם אלינו לקיבוץ."

"למה? למה אתם צריכים 20 מופרעים?"

"רק כך מגשימים את הציונות," טען מישקה בלהט, מבלי שהתשובה תיתפס עם שמץ של פרזיולוגיה. "בהמשך כאשר המשפחות נפגשות, כמובן שהסיפור מסתבך."

* אמנון ורנר, חבר קיבוץ כרמיה (עוטף עזה) פעיל קיבוץ ובתנועה ובשנים האחרונות עוסק בסוציולוגיה ובכתיבת ספרות העוסקת בחיי הקיבוץ. מאות מסיפוריו פורסמו בעיתונות הקיבוצית, באנתולוגיות, באתרים במרשתת ובשני ספריו – "זמן קיבוץ" (בהוצאת "חלונות") ו"קיבוץ עובר ושב" (בהוצאת "סטימצקי"). בנוסף אמנון כתב מיספר ספרי ילדים ("ניר לא מפחד מקרחת"), ("הקרב על עץ התות"), ("ניר נגד סאלים"), ("ניר של פרחים וכוכבים") ו"שומר פעם" – תמצית מחקר הנוגע לתנועות הנוער. אמנון הקים את אתר "סיפורי הקיבוץ", בו קובצו 1500 סיפורים מעשרות רבות של קיבוצים, ומתנדב במיספר עמותות לחינוך, דמוקרטיה ושלום.

נתנאל סמריק

ארנה גולן: אחרית דבר

בחרנו להביא כאן את הריאיון רב העניין עם הסופר  אמנון ורנר, חבר קיבוץ כרמיה שבעוטף עזה ובין מייסדי הקיבוץ, במטרה להציג פן נוסף, תרבותי,  מחיי התושבים בעוטף. לא כל שכן  עתה, כאשר כל חברי קיבוץ כרמיה,  ובהם גם הסופר ורנר, פונו לתל אביב ושוכנו כאן במלונות.

אמנון ורנר הוא סוציולוג בהשכלתו , מחנך ופעיל בקיבוץ  ובתנועה. בשנים האחרונות במיוחד הוא עוסק בכתיבת ספרות, במיוחד סיפורים קצרים, למבוגרים ולילדים, וכבר פירסם חמישה  ספרי ילדים ושלושה ספרים לגדולים. והוא זכה בפרס עיריית רמת גן בשנת 2013 על ספרו לילדים, "ניר נגד סאלים", ואף ניהל את אתר סיפורי הקיבוץ, המכיל  יותר מ-1500 סיפורים.  על ספרו "קיבוץ בשלכת" פירסמתי סקירה  משבחת לפני חודשים אחדים, כשלא שיערנו עדיין מה עתיד לקרות.

והרי זו הזדמנות להביע את הזדהותנו עם תושבי עוטף עזה, עם כאבם, מאבקם וגבורתם, ומאחלים להם ולכולנו ימים טובים  יותר.

ארנה גולן

* * *

עירית מלברגר-אמינוף

נשבענו: "לא עוד..."

בעקבות  הטרגדיה שפקדה את משפחתי, אחת מרבבות רבות, בשואה, אני סובלת מרגישות כפולה ומכופלת בנושא כאוב זה. למעלה מאלף איש ואישה, זקן וילד תינוק וזקנה, צעירים וצעירות מבני משפחתי המורחבת, הועלו באש, נרצחו, נטבחו, נורו אל הבורות, הורעלו ונחנקו בגז, הוכו, נאנסו, הושפלו עד עפר – והם אינם.

הם שוכנים כבוד  ב"יד ושם" במאות דפי עד אשר מילאתי לזכרם, ואולי יום אחד יקומו מן הדפים...  

במשך שנים אני מקשיבה בקשב רב לכל העדויות, הקשות ביותר, של השורדים, אשר הוקלטו על ידי "יד ושם" וגופים אחרים בעולם החפצים לשמר לזיכרון עולם את נוראות השואה. איני מפסידה עדויות, וביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני נצמדת למקלט במשך שתי יממות, כדי לא להפסיד מילה.

גם במשפטו של איואן דמיאניוק ימ"ש נכחתי פעמיים והטיתי אוזני לכל הגה ושבריר מילה שנאמרו שם.  מגיל צעיר ביותר, צעיר מדי, קראתי ספרים שנכתבו על ידי מי ששרדו את הזוועות בגוף, אבל לא בנפש. לא היתה אז צנזורה שאסרה עליי, נערה צעירה, לקרא ספרים אלה. קראתי וקראתי, והכל נטמע בתוכי.

פעמיים נסעתי לפולין, בעקבות אבי שנולד וגדל במרכז פולין בעיר קטנטנה – יוזפוב, שעל הוויסלה – על הנהר  הגדול. פגשתי בעיניי את המקומות היפים, עליהם שמעתי מאבי במשך כל שנות ילדותי ונערותי, וגם את המקומות האפלים שם אירעו הנוראים במעשי האדם על האדמה.

לרוסיה הלבנה – מולדתה של אימי, לא הגעתי לדאבוני. אבל הגעתי לווילנה הסמוכה, לעירה של אימי – ווילייקה המחוזית – ולערים אחרות בליטא, שם היתה שיטת השמדת היהודים זהה. כל האזור הזה "טעם" את נחת זרועותיהם ואלותיהם של הנאצים במבצע ברברוסה.

"הקול – קול יעקב – מצווח,  ממה שעשו לו הידיים – ידי עשו".

[ירושלמי, תעניות פ"ד ה"ח, סח' ע"ד].

בטרלוב – עירו של סבי מעברו השני של נהר הוויסלה, פגשנו את  אחד מזקני העיר – פאן ינובסקי, על מדרגות הכנסייה המפורסמת של טרלוב. ינובסקי סיפר בפרוטרוט לנו ולמלווה שלנו – חברי ד"ר פיוטר דרובניאק [שהיה מזכיר ראשון בשגרירות פולין בישראל], על מעשי הזוועה שנעשו ביהודי טרלוב ביום גירושם מן העיר אל מחנות ההשמדה והמוות. בנוסף לכל אשר למדתי מן הספרים והעדויות שקראתי וראיתי, למדתי גם ממנו על מקומם של האוקראינים במעשי הזוועות שהדעת אפילו לא יכולה להעלות. אני יודעת  שמלבד הלטבים, הליטאים, הקרואטים וחלק מן הפולנים – הנוראים, האכזריים והמעוותים מכולם – היו האוקראינים. וכמובן אנשי הס.ס. הגרמנים הכירו היטב את האוקראינים וסמכו הן על אכזריותם הנודעת לשמצה, הן על שנאתם המוטרפת ליהודים. הם השקו אותם לשכרה בחביות של וודקה, כדי להעצים את מעשי הזוועה שלהם. כל זאת סיפר לנו פאן ינובסקי, שהיה עד ראייה כנער – עדות ממקור ראשון. אני נמנעת מלחזור על דבריו.  חברי הפולני לא יכול היה לשמוע, הוא התחלחל.

אתמול, נשברתי גם אני מול מסך הטלוויזיה, לאחר ימים רבים של צפייה והקשבה לתיאורי הזוועה שעברו האחים והאחיות שלנו – הישראלים מן הדרום. דבריה של הבחורה מן הקיבוץ, שעל הגבול, על שני הפעוטים הג'ינג'ים מוטטה אותי סופית.

כרבים אחרים שרוצים לחיות פה בשלום, חטאתי גם אני לא פעם במחשבה, שאם 'נרפד את חייהם של שכנינו בעזה בטוב,' לא יהא כדאי להם לרצוח ולהשמיד. טעיתי, טעיתי בגדול! מסתבר שכדאי להם גם כדאי, והעובדה היא שבעוד ארצנו מתבוססת בדמיה ואבלה על בניה, הם צוהלים וממשיכים בשלהם, והעולם, ראה זה פלא, אינו מתחלחל ממה שקרה לנו, העולם אינו זועק ומשתולל, וכדרכו מכפיש אותנו. [למזלנו הגדול לא כל העולם, נותן ידו למעשי הנבלה האלה ויש רבים הניצבים מאחורינו ומעודדים אותנו].

רק הנאצים ועוזריהם הנאמנים, היו מסוגלים לפרוע  באוכלוסייה שקטה של קיבוצי הספר ליד עזה, בפרעות מזוויעות אלה. הפורעים – בחורים צעירים, בורים ונבערים, בגיל בו גועשים ההורמונים שלהם והם חסרי סבלנות להגיע אל גן העדן ולפגוש, איש-איש  בשבעים ושתיים הבתולות המחכות להם כפרס. בין כה וכה הם מכלים זעמם בבנות ישראל – שחטפו, כלאו, אנסו, רצחו ושרפו, בידיהם, הטמאות, המטונפות.

עברו קצת למעלה משמונים שנה מאז מוראות הימים ההם, עברנו ליבשת אחרת, שינינו את גורלנו בידינו, בנינו עולם חדש - שבו מככבת הסיסמא "לא עוד" , אבל השטן צחק עלינו והביא עלינו אותה מכה, בגדול ובנורא, ובאחת, החזיר אותנו לשנים 1939-1945 ואפילו לימים של 1938 כשהחלו האירועים הקשים הללו בתחומי הארצות ה'מתורבתות' של אירופה. היצורים המפלצתיים אשר עטו עלינו ביום שבת – שמחת תורה – 7.10.2023, הולעטו בסמים, ואם נוסיף על כך את שנאתם  המושרשת ליהודים הכופרים, נרד לעומק טירופם. חלק מן המעשים שנעשו, באחינו ואחיותינו מן הדרום,  היו בדיוק כמעשיהם של ה-אס.אס והאוקראינים ואפילו אכזרים יותר.

נכשלנו בשבועה שנשבענו: "לא עוד" והנה, באנו האסון בפעם השנייה הנוראה. חשבנו לתומנו שהשואה היא אירוע  חד פעמי בהיסטוריה ולא נדע שוב לעולם תופעה מפלצתית הדומה לה. התבדינו!! ראינו, וחווינו אירוע מצמרר, בשנית. ההיקף קטן יותר, אבל העוצמה גדולה פי כמה, כי הדבר קרה בארצנו שלנו, במדינתנו שלנו, בגבולותינו וממש בתוך בתינו.

בימי הזיכרון שנכונו לנו בקרוב, נצטרך למצוא את הנוסחה המתאימה ואת השם המשקף את מתקפת הזוועות אשר נפלה עלינו בשנית והפילה אותנו.

עירית מלברגר-אמינוף

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2008

2.1.08. בצהריים עם אורפז ב"שיין" במקום הפגישה שאליה אתמול לא הגיע. הוא מביא לי צרור שירים קצרים למדור שייקרא בשם "נגיעות" ויתפרסם שיר-שיר מדי יום חמישי בשבוע בכל גיליון שני שלי. השירים הם מאוד יפים ותמציתיים והם יעלו בהרבה את המוניטין של המכתב העיתי. הביא גם שיר ארוך יותר שאותו אתן לגיליון סיום שלוש השנים הראשונות של המכתב העיתי, בפברואר.

15.1.08. פגישה בצהריים בקפה "שיין". אורפז מביא טופס נוסף לחתום וגם לצלם את הקודמים, זאת בקשר לאגודה של המתה בחסד, שנחוץ לשם כך חתימה של אנשים שאינם קרובי משפחה. חתמתי לו ברצון כבר לפני זמן אלא שבתהליך ההעברה אינני מוצא את הטפסים הקודמים.

25.1.08. יום שישי. בתוכנית הספרות של קול ישראל בגל א' לקראת שבע בערב שידרה העורכת הדסה וולמן מיבחר קצר מן השירים שאורפז מפרסם אצלי במכתב העיתי. הקריאה המצויינת של צבי סלטון הוסיפה להם מימד של עומק, ונראה לי שהבחירה בהם היתה טובה.

21.2.08. בצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא מספר תמיד באופן מעגלי על ילדותו ונעוריו וחושף כל פעם קטע חדש. מתברר שבהיותו בן עשר שבר את רגלו והיה חודשים אחדים בגבס, ואז עזב את הגימנסיה, כנראה באחת הכיתות הנמוכות, ושוב לא חזר ללמוד בה. לאחר שהוסר הגבס התברר שהוא זקוק לניתוח ונסעו עימו עד צ'רנוביץ' לשם הוזעק מנתח מומחה מווינה וניתחו את רגלו במשך שעות אחדות ומדי פעם היה מתעורר ושוב שמים לו על הפה את מסכת הכלורופורום, והתוצאה היתה שרגלו האחת קצרה ב-1.6 סנטימטר מהאחרת, אבל זה לא הפריע לו בכלום גם לאחר שעלה ארצה ורקד ועבד בעבודה פיסית קשה, ורק בצבא לא הניחו לו להשתתף בקורס צניחה כי גילו פגם בעמוד השידרה בעקבות ההפרש בין שתי הרגליים. אפשר לומר שיחסית לכל מה שעבר עליו, הוא החזיק מעמד לא רע.

25.3.08. פגישה בצהריים עם יצחק אורפז בקפה "שיין". יש לו גידול סרטני באחת מן הכליות, לדבריו בגודל של כשבעה ס"מ, ובתוכו כבר יש נמק, והוא עומד בפני ניתוח. הדבר התגלה לו מתוך בדיקות, אחרי שסבל מכאבים ברגליים, השתנה מוגברת בלילה, וחולשה. מטפל בו דוקטור גילון בבילינסון. הוא מקווה לעבור את הניתוח עוד לפני פסח. לכאורה הוא אינו נראה שונה מהרגיל, יחסית לגילו. אצבעותיו כבר רועדות וגם דברי המזון שהוא אוכל מוגבלים. קפה, קרואסון ושתי ביצים רכות לצהריים. אני לוקח מרק גולש טעים שמגישים עם שתי פרוסות לחם כפרי טרי וחמאה מתובלת ירוקה.

יצחק מדבר בגילוי לב ובלי רחמים עצמיים על מצבו. יכול היה שלא ללכת לניתוח ולחיות ולהידרדר גם מתוך הנחה שבגילו הסרטן מתפתח לאט יותר. יש אפשרות לנתח ולהוציא רק את הגידול ולהשאיר את יתרת הכלייה, אבל זאת שום רופא אחראי לא יעשה, ואז הברירה היא לכרות את הכלייה הנגועה ולקוות שאין לה גרורות ושהסרטן לא התפשט לאברים אחרים. בשנת 1999 חדל יצחק לכתוב וגם לא היה מעוניין להוציא יותר מספריו גם במיבחרים חדשים אלא לאחר מותו. יש לו קרן כספית מסויימת, שקיבל מקרוב משפחה רחוק שנפטר בדרום-אמריקה, ויצחק לא רצה להשתמש בה בעודו בחייו כדי להוציא את יצירותיו אלא יעד אותה לאחרי מותו. לשם כך נוסדה קרן בחסות הקיבוץ המאוחד, עם עוזי שביט בראשה, וגם גי בתו של יצחק נמצאת בה, ומטרתה להוציא מיבחר של עד שמונה ספרים של יצחק וכן ספר שירים ואולי גם ספר מסות שלו. הכול מוכן אצלו. את כל רכושו וכספיו חילק בצוואה שווה בשווה בארבעה חלקים בין שלוש בנותיו ובנו זאביק, אבל את גי שם כיורשת זכויותיו הספרותיות אך גם דאג לכך שאם תעזוב עם בעלה לארה"ב יהיה מישהו אחר במקומה. את מרבית ארכיונו מסר למכון כץ של אוניברסיטת תל אביב בראשות חגית הלפרין, אבל יש לו עדיין יומנים שהוא מתלבט מה לעשות איתם ואם בני משפחתו צריכים לקרוא בהם קודם שהוא מוסר אותם למכון כץ או גם אחר כך, לפני שמישהו אחר קורא בהם או רוצה לפרסם מהם קטעים או את כולם.

לדבריו הוויתור על הכתיבה ועל הוצאת ספרים, שגם פרס ישראל לא שינה אותו, הביא לו שקט רב בעודו בחייו, ואמונה שמוטב שהספרים ייצאו אחרי מותו, וכך ייחסכו ממנו הצער וההתבזות סביב הופעתם.

הוא ער לכך שייתכן שיצטרך עזרה לאחר שובו מהניתוח. מצד שני הוא לא שיתף בחשבון הבנק שלו ולא נתן זכות חתימה לאף אחד מילדיו, ועל כך הערתי לו שהוא עלול לעמוד או לשכב במצב שיהא לו צורך שמישהו יטפל בשמו בכספים.

יקברו אותו, זה הוסדר מכבר, ליד אחיו בקיבוץ בגליל העליון, קיבוץ שמיר, שבו גם הוא עצמו שהה תקופת זמן בבחרותו. כך שיהיה עלינו לנסוע מרחק רב להלווייה שלו, זאת כבר אמר לי בצחוק מזמן.

מצד אחד זו היתה שיחה עצובה מאוד ורצינית, מה עוד שביום ראשון היתה לי השיחה עם שמאי, ויש לי רושם שאני הולך ומאבד שני חברים שעימם הרביתי להיפגש בשנים האחרונות. מצד שני שורר בינינו אמון מוחלט ופתיחות כך שהיה אפשר לדבר על כל נושא והוא גם הרחיב הרבה בקשר למחלתו ולבדיקות שעשה. אני מניח שאחרי הניתוח הוא יעבור ודאי הקרנות או טיפול כימותראפי, מה שוודאי יחליש אותו מאוד, והוא לא כל כך חזק גם כיום.

8.4.08. בצהריים פגישה עם יצחק אורפז בקפה "שיין". לפני ימים אחדים הוא סיפר לי בטלפון פרשה מעניינת מתקופת שירותו הצבאי.

הדבר היה בראשית שנות החמישים. הוא שירת אז באילת כאחראי על צוותי התותחים, ויצא בג'יפ עם מאירק'ה פעיל, אז פילבסקי, שהיה אחראי על כוחות השדה, לקבוע בגבעה ליד אילת את מיקום עמדות התותחים, המרגמות והמקלעים על ידי סימונם ביתדות.

בדרך, ואולי היתה זו פעם אחרת וגם חיילת היתה בג'יפ או בקומנדקאר הפתוח, הם הגיעו לצלע הר גבוה ותלול הפונה מזרחה. ליצחק היו נעליים עם סוליות קרפ, וליתר נעליים צבאיות עם מסמרים בסולייה למטה (כך היו הולכים אז וזה נחשב שיא היעילות והחברמניות). לכן רק הוא עלה לטפס. לאחר כשלושים מטר של טיפוס קשה, ראה שהדבר מעל ליכולתו ורצה לרדת, ואז ראה שאיננו יכול כי רגלו המושטת למטה אינה נאחזת בשום דבר. כאשר הסתכל למטה חלשה עליו דעתו, והוא העדיף להמשיך לטפס למעלה כי הבין שלרדת לא יוכל.

במאמץ רב הגיע להר למעלה, חירבן מרוב התרגשות, שתה את המים שנישארו, ולא היה איכפת לו כבר מה יעלה בגורלו. ואולם למזלו צידו השני של ההר, אולי זה הפונה מערבה או צפונה, לא היה תלול, והוא המשיך ללכת בו עד שהגיע לבניין שהיה בסיס לכוחות צה"ל. אולי היתה זו משטרת אום-רשרש. אינני בטוח. שם כבר חיכו לו חיילים דואגים שאמרו שרצו להזעיר פייפר, כדי שיזרוק לו קופסאות מיץ למען לא יגווע בצמא.

החווייה הזו של הטיפוס, שכתב עליה כבר אז אבל שכח מה כתב וגם את הנייר עצמו לא קרא שוב מימיו, חווייה זו שימשה אותו לאחר שנים לא רבות בכתיבת "ציד הצבייה", שם נמצא תיאור הטיפוס, שהוא, בפרשנות שלו, גם חלק מן הצליינות החילונית שעליה כתב רבות.

ואילו היום, חרף מצבו הגופני הקשה, סיפר דווקא על תקופת שירותו בבריגאדה. הוא הגיע עם הבריגאדה לאיטליה, והשתתף בקרבות על נהר הסניו. אמנם לא בקו ראשון, כי היה תותחן, ודרגתו היתה בומברדיר, שזה מקביל רב-טוראי. הוא היה מצודד ומגביה ומוריד את קנה התותח וכאשר נראה היה שכיוון למטרה היה הוא זה שלוחץ על ידית שטוחה שמפעילה את הנקר ושולחת את הפגז לדרכו. היו אלה תותחי-שדה נגררים. לימים, בשירותו במלחמת השיחרור, עמד בקרבות הרבה יותר קשים.

דיבר גם על יחסיו עם שלוש הנשים שלו. הראשונה התחתנה עם יהודי דתי וילדה לו הרבה ילדים והיום יש לה נכדים ונינים הפזורים בכל רחבי ההתנחלויות. בנו זאב נקשר מאוד לאב החורג, שהיה איש טוב, ויום שישי אחד, כאשר יצחק בא במדים לרחוב בן יהודה, שם גרה המשפחה, לאסוף את זאביק לטיול שבועי במכונית הצבאית, היפנה זאביק ראשו לאחור באמצע הדרך ואמר: "אבא, אני נוסע עם אבא!"

לאור זאת אמר לו יצחק, אז או מאוחר יותר, שאין לו התנגדות שימשיך לקרוא לבעל של אימו אבא, ואילו אל יצחק יפנה בשמו הפרטי. וזאביק דווקא קיבל זאת מיד ומאז הוא פונה אליו רק בשם יצחק.

21.4.08. בצהריים עם אורפז בקפה שיין. הוא מביא לי עוד שירים ל"נגיעות" וגם מחברת גדולה מצולמת של "מכתבים לאישה חכמה" שאוכל להשתמש בה אך אין להוציאה כספר לעצמו. אני גם חותם לו כעד על החלטתו למסור את גופתו למדע, לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה בירושלים. הוא עולה עימי לכאן ויושב קצת עם יהודית כאשר אני מצלם עבורו את השירים. מדבר הרבה על רותי ועל גי.

27.4.08. אורפז נכנס לבית חולים בילינסון לניתוח להוצאת אחת מכיליותיו הנגועה בסרטן. הניתוח ייערך מחר.

28.4.08. לפנות-ערב אני מטלפן לזאב אורפז, בנו של יצחק, והוא מספר לי שיצחק עבר את הניתוח בהצלחה וכעת הוא נמצא בהתאוששות. עדיין מוקדם לבקר אותו.

1.5.08. עם יהודית לבקר אצל אורפז במחלקה האורולוגית בבילינסון. ישבה אצלו ידידה קרובה שלו שאני רואה אותה בפעם הראשונה, כוכבה פתאל, אם לחמישה ילדים לדבריה, מלאה פירזולים בוהמיים על פניה, נראית אישיות סמכותית ועם זאת אין לה אפילו אי-מייל. לדברי אורפז הם מיודדים מזה שנים רבות. אחר כך באה אורנה, בתו של יצחק, ומאוחר יותר הגיעו לבקרו אהובה וישראל פנקס, חבריו. כך שלא היה בודד. הוא נראה חלש אבל לא רע. כאילו הוסרה בינתיים לפחות אבן אחת מליבו. לא שאלנו מה הלאה ומה התחזית לגבי התפשטות הסרטן, שאחת מכיליותיו הוצאה בגינו.

[מתוך מכתב באותו יום לנורית גוברין] לנורית היקרה, ליצחק אורפז גילו גידול סרטני באחת מכיליותיו והוא עבר ביום שני השבוע ניתוח בבילינסון ומאושפז עתה במחלקה האורולוגית. אתמול ביקרנו אצלו והוא נראה חלש אבל בדרך להתאוששות. היו אצלו גם אהובה וישראל פנקס, ובתו אורנה, ועוד ידידה שלו כוכבה, כך שלא היה בודד. הוא חשש שלא יתעורר מהניתוח והעביר לי חומר ביוגראפי רב על אודותיו למשמרת. אם ארצה פעם לכתוב עליו מונוגראפיה. האמת שתולדות חייו מרתקות אותי יותר מאשר ההתמודדות עם ספריו, שאיננה מן התחום שלי.

ביום ראשון הוא אמור להשתחרר וכנראה יבלה עוד שבוע באיזה פנסיון של השתקמות.

6.5.08. אורפז מראשית השבוע בסנטוריום "פאלאס" היקר ליד בית החולים איכילוב. אני מטלפן אליו אבל הוא עדיין חלש מדי מכדי לקבל ביקור. אולי מחר.

8.5.08. בערב אני הולך לבד לבקר את אורפז בחדרו ב"אחלמה" ב"פאלאס". הוא נראה הרבה יותר טוב. אצלו היו בנו זאב עם אשתו עדנה. זו נחמד וחיובי מאוד. אחר-כך נשארתי לבד עם יצחק. בגיליון המחלה שלו כתוב שגילו 88! והוא הסביר לי שאלה השנתיים שנוספו לו בהיותו בן 16 כדי שלא יצטרך את רשות אימו, שהיתה כנראה במצב נפשי לא בריא, כדי לעזוב את הארץ, וגם כדי שלא יצטרך להירשם לצבא.

אני מספר לו על הלבטים שלי בקשר למועמדות לדירקטוריון אקו"ם, והוא אומר חד וחלק שזה כבר לא בשבילי ולא לכבודי ואם הם רוצים לכבד אותי שיתנו לי את אות אקו"ם!

13.5.08. יום שלישי. לפני-הצהריים אני לוקח את אורפז לבקשתו ממש מפתח דירתו במלכי ישראל בצעידה איטית עד לקפה "שיין" ושם אנחנו יושבים כמעט עד הצהריים ואז אני מלווה אותו חזרה. החלום שלו היה לחזור ליכולת של ההליכה לקפה הזה ושתיית קפה על בסיס מים בלבד אבל עם קצף למעלה. הוא נזהר שלא להתרגש ולהתלהב יותר מדי בדיבורו כי עדיין אין לו כוחות לכך אבל גם קודם לא היה גיבור גדול. אנחנו מחסלים גם שני קרואסונים ונראה שתיאבונו שב אליו.

14.5.08. בבוקר אנחנו קופצים לשוק ויהודית גם מבשלת מרק עוף גדול לאורפז, וצימס. הוא התאונן בפניי שהמרק שבישלה לו העוזרת של אהובה פנקס לא היה לטעמו ונאלץ לשפוך אותו. בערב הלכתי לדירתו עם שתי שקיות גדולות ובהן קופסאות פלסטיק גדולות ובהן מרק, עוף ממרק, ירקות ממרק, אטריות וצימס. יצחק היה מאושר והמקרר שלו היה ריק. נראה שהוא כמעט לא אוכל. היתה אצלו משוררת, רותי רמות.

16.5.08. לפנות ערב אני מבקר אצל אורפז לבקשתו ומביא לו את הגיליון של אתמול [ובו אחת מהנגיעות שלו, כך נהגתי בכל גיליון שבו הן התפרסמו, להשאיר לו גיליון מודפס]. הוא חושש ללכת למקלחת לבדו ומבקש לכן שאבוא לשהות אצלו. היום סיימו לתקן לו את הטוש לאחר ששנים לא השתמש בו והיה עושה רק אמבטיות אלא שעתה הוא חושש שלא יהיה לו כוח לצאת מהאמבטיה. ישבתי אצלו וחיכיתי ואחר-כך אפילו גרבתי לו גרב על כף רגלו הימנית כי לצד הזה, של הניתוח, הוא אינו יכול להתכופף. הוא לא הפסיק לשבח את הגרגל'ה שהיה במרק שיהודית שלחה לו, והגירום והמציצה של הבשר והעצמות הזכירו לו את ילדותו בעיירה ואת הבישול של סבתו שהיתה מעודדת אותו "איציקל, איציקל, רוצה עוד קציצה?"

בילינו עוד קצת בשיחה ונפרדתי ממנו.

22.5.08. בצהריים פגישה עם יצחק אורפז בקפה שיין. הוא נראה עייף וחלש מאוד. אני מלווה אותו חזרה לביתו. אני מוסר לו את גיליון 345 [של המכתב העיתי] וכן את דפי העיבוד של סיפורו במדריד לפרסום בפרקי היומן הבאים.

10.6.08. צהריים עם אורפז בקפה "שיין". הוא עטוף במעיל ועוד שתי שכבות בגדים מתחתיו, ונראה חלש מאוד ורזה, ומדבר בלחש ובקושי. אמנם אכל שתי ביצים ופרוסת לחם ושתה כוס קפה. רוב הזמן אני דיברתי אך לא הייתי בטוח שהוא מרוכז דיו לשמוע אותי. לדבריו הבדיקה שעבר לאחר השחרור מבית החולים לא היתה טובה, ועכשיו הוא מחכה לתוצאות של בדיקה נוספת. יש לי הרגשה כי ההליכה מדי שבוע ל"שיין" והפגישה איתי הן אצלו מדד לשמירה על כוחותיו.

אני מספר ליצחק את גלגולי הבלדה על יואל משה סלומון שכתב יורם טהרלב, ויצחק מתעקש שלא חשובה האמת ההיסטורית אלא העיצוב האמנותי והאמת הספרותית הם שקובעים וכך גם נוצרו רוב הסיפורים ההיסטוריים האגדיים-למחצה שאנו מכירים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יוסף עוזר

פגישה עם יצחק אורפז

אהוד בן עזר מספר על "ידידי יצחק אורפז" במכתב העיתי שלו, גיליון מס' 1893, להלן הסיפור שלי – מפגש באוטובוס עם יצחק אוורבוך אורפז. [לא רכילות].

 בירושלים, בתחילת רחוב קינג ג'ורג', ישנה חנות ספרים שאהבתי על כי יש בה מדור שירה גדול ונפלא. אגב, באותה חנות יש גם היום ספרים רבים אבל במקום בו היו ספרי שירה על מדפים רבים, יש היום יותר בובות וקשקושים אחרים לישראלים.

נכנסתי לחנות כדי לחפש ספר חדש, למשש ספרים, להריח ספרים שזה עתה יצאו לאור על ידי כותבים חדשים, בהוצאת "עקד" של איתמר יעוז קסט יש כמה תת-מדורים – למשל "טרקלין" שנועדה לשירה ששמה הבלתי רשמי הוא כבינונית, וכמובן "מרתף 29" שנתן במה לשירת ביכורים, או "פרדס" שהיא ממש ראשונית חובבנית. אבל תמיד נוגע ללב ספר בעובי חצי סנטימטר שבו השקיע, השקיעה המחבר/ת את תקוותם ואהבתם, עצבותם, ובקשתם להיאסף אל הנצח של מילה כתובה. הצצתי בספרים. קרבתי אותם לעיניי. קניתי אחד שלשונו מדליקה להבות בכל מילה: "בְּרוֹמָא, בְּקַמְפּוֹ דִי־פְיוֹרִי / סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַית..." צ'סלב מילוש!  

מילוש חותם בסוף השיר חתימה בעלת משמעות יהודית. בכיכר הזו נשרפו ספרי הקודש היהודיים ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד והועלו באש. חמישה ימים לפני השרפה הועלה על המוקד באותו מקום גר בשם קורנילייו ממולטאלצינו. אחר כך ישרפו שם את איש המדע ג'רדאנו ברונו. מרתקת אותי התודעה של המשורר הפולני המופלא – והרגיש לשואת היהודים – בידי היה הספר "וזרח השמש ובא השמש". המקצב מהפנט – לכאורה מדווח – ואני מרגיש את השורות בהתאמה לדופק הלב שלי נוקשות:

"זָכַרְתִּי אֶת קַמְפּוֹ דֵּי-פְיוֹרִי

בְּוַרְשָׁה לְיַד

הַסְּחַרְחֶרֶת

בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,

לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.

אֶת מַטְּחֵי הַיֶּרִי בַּגֶּטוֹ

עִמְעֵם הַלַּחַן הָעַלִּיז."

יצאתי מחוץ לחנות. עליתי לאוטובוס. אלה היו ימים בהם חיפשתי בירושלים המשך לשתיקה של מרסו של אלבר קאמי, בפני איש הדת. ביקשתי בירושלים לברר... מה יכול לגלות איש הדת למי שתודעת האבסורד חופה עליו מרום הכרמל בחיפה... דרך מלחמת יום הכיפורים... דרך שבר שאינו מוצא שביל וממילא לא ימצא דרך. שהרי שביל הוא מבוך ושיבולת. ודרך אמורה להיות סלולה וברורה. בירושלים יש מרכז לימודים יהודי... וכבר יצאו לי חוטי ציצית משני צידי המבוכה. אבל בין דפי הנפש – אין תשובה.

 כבר לא שמעתי את המוסיקה של השירה העברית. המוסיקה של הדיונים המשפטיים של "אלו מציאות" דיברה על עוצמת חיי חברה וקניין מעוררי תדהמה. השירה היהודית היא אם כן "שלי שלי – שלך שלך"? ומה עונים לאדם הזר? אל תתעסק עם זה. ואלוהים? הרב לא אומר אלא: למד עוד דף – שם הוא נמצא. לא, לא אהבתי שאין בישיבה דיבור ישיר עם אלוהים ומרמים שהוא חי בדיבור עקיף. שהוא הלוואי ולא הנושא. איזה בלוף!

נפשי שהיתה חופשית, מתמוססת.

למה לכתוב שירה? אלתרמן קבור כבר. השורות שלו נאלמות. בהכרח.

הרב אומר: יהודי יכול להיות פיוט – לא הכתיבה עיקר אלא להתעצב כיהודי. מה זה להתעצב, שאלתי. אמר הרב: להתחנך. אמרתי: וני שומע ש"להתעצב" זה להיות עצוב. אין בבשורה כאן בשורה שתתנער מהעיוות והכיעור?

עליתי על אוטובוס מספר 4. והנה ברחוב יפו עולות לאוטובוס עיניו הכחולות של יצחק אורפז.

הכרתי אותו בקפה שטרן שברחוב דיזינגוף בתל אביב. סופר שהיה פעם קצין תותחנים ועכשיו יורה את הצליין החילוני המפואר שלו. אני קם ואומר לו בקול כמעט כפקודה: "שב!" והקצין יושב. אני יודע היטב שכך יראה את... הציציות שיש לי, ומה שאומר לו עוד שנייה, יביא אותו בהפתעה, שהרי כעת יש על ראשי כיפה שחורה...

הסופר שסיפר פעם שכאשר יש לו כאב ראש הוא אומר תהילים והכאב עובר. אצלי זה מעולם לא העביר כאב ראש אחד. אפילו ההיפך.

אמרתי לו "שלום יצחק," ובנשימה אחת הוספתי – "הסוֹפֵר!" 

ועיניו סקרו אותי העומד לידו, מלמטה ועד למעלה, מחוטי הציצית ועד לראש שאינו גלוי כמו הלב... והוא שאל-נבהל: "מאיפה אתה מכיר אותי?!" בין רגע נהייתי מטען חשוד. הזכרתי לו את מפגשינו בקפה שטרן...

"אז למה אתה עם זקן ועם החוטים האלה?"

"אהההה, זה בגללך!"

"ב-ג-ל-ל-י?!"

השתעשעתי בתוכי. הרי ידעתי בדיוק מה יקרה בשיח. הוא צליין חילוני אדוק. ואני חילוני אדוק אבל בישיבה. אנחנו דומים לחלוטין לא? רק הוא אינו יודע כמה. ואני בטיוח ארטילרי מפגיז את קצין התותחנים עם "זה בגללך"! והוא מפנה ראשו למעלה, לעיני ושואל:

"למה בגללי?"

"בגלל סיפור שפירסמת במאזנים!"

"סיפור שלי במאזניים?!"

"על איש בתל אביב שרצה לקפוץ מהגג והתאספו אנשים... נכון? והנאום ששמת בפיו. הוא ספר על ההיסטוריה היהודית. שאנשים יהודים קפצו מגגות כדי להגיע לארץ ישראל  הוא רצה לקפוץ והחום של תל אביב בלבל אותו, ואנשים צעקו לו קפוץ!"

"אז מה?"

[לא ירדתי בתחנה כדי להשלים את השיחה עם יצחק ועיניו הרכות-תכולות] "אז מה?!" חזרתי על שאלתו – "אני הבנתי את הסיפור שלך כהמשך הדרשה של הזז. והעיקר: שיהודים מוכנים לקפוץ מהגגות כדי לקיים איזו משאת נפש – ושהסיפור נשען על עובדות היסטוריות – שהרי בבגדד, בתימן, באיטליה, אנשים נענו למשיח שקר שהבטיח שיעופו מהגגות לירושלים – "

"נו?!"

"מה נו?" אחזתי בעמוד האוטובוס שהסתובב וטילטל. "אתה מספר נהדר שמי שקופץ בתל אביב קופץ בשל איזו מחלה אישית או כעס על הרשויות ובכל אופן יתפצפץ על המדרכה, גם היהודים שחשבו לעוף מהגג לירושלים התפצפצו – אבל היתה להם תקווה, חזון, מה שאין למתצפצפץ בתל אביב..."

 שתיקה...

האוטובוס חצה כבר את כל יפו ועמד להגיע לתחנה המרכזית החדשה של ירושלים.

יצחק אוורבוך השתתק. חמש מילים יצאו מפיו: "חבל שכתבתי את הסיפור הזה." והלכנו.

הוא כבר נפטר.

ועדיין אנחנו הולכים זה לקראת זה.

יוסף עוזר

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

סוף אוקטובר 2023

זוג

כְּשֶׁלַּחַץ הַדָּם

עָלָה לוֹ לָרֹאשׁ

הוּא זָרַק עָלֶיהָ

כָּרִית שֶׁפָּגְעָה

בָּהּ בָּרֹאשׁ.

זֶה הֶחְמִיא לָהּ

וְהִיא הִתְרַצְּתָה לוֹ.

זוג בְּמֵרָעוֹ

כְּשֶׁנִּשְּׂאוּ

נָשְׂאוּ אוֹתָם

עַל כַּפַּיִים

אַךְ הָיוּ כָּאֵלֶּה

שֶׁפִּקְפְּקוּ

בְּנִשּׂוּאִין אֵלֶּה

וְהֵם סוֹפְקִים

עַתָּה כַּפַּיִם:

אָמַרְנוּ לָכֶם!

הזקֵן

הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה

לְהִתְאַפֵּק וּלְהַמְתִּין

וְעַל הַמִּדְרָכָה

בְּלֵב הָעִיר

עָמַד וְהִשְׁתִּין

וְהִשְׁתִּין וְהִשְׁתִּין

כֻּלּוֹ זָב

כְּכֶלֶב נֶעֱזָב.

*

סוֹפִיָּה לוֹרֶן

עֲדַיִין אִתָּנוּ

לֹא נִרְאֵית

הֲכִי הֲכִי.

מָה עָדִיף

לָהּ וְלָנוּ?

מָה הִיא תַּעֲדִיף

וּמָה אָנוּ?

הזקנה

יָמִים רַבִּים חָלְפָה

עַל פָּנַי

עִם שְׁנֵי כְּלָבִים.

יוֹם אֶחָד רְאִיתִיהָ

רַק עִם אֶחָד; חָלְפוּ עוֹד

וְעוֹד יָמִים –

לֹא הִיא

וְלֹא הַכְּלָבִים.

הִסַּקְתִּי מָה שֶׁהִסַּקְתִּי

וַעֲלֵיהֶם לְצַעֲרִי

לַחְשֹׁב הִפְסַקְתִּי.

*

הַשָּׁעוֹן הוֹלֵךְ

וַאֲפִלּוּ שֶׁאַתָּה

יוֹשֵׁב אוֹ שׁוֹכֵב

אַתָּה הוֹלֵךְ

עוֹבֵר מִן הָעוֹלָם.

כְּמוֹ חַיָּה

לְפִי מָה שֶׁאָדָם

מַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו

מְזַהִים מִי עָבַר.

בלב העיר ירושלים

חֲנֻיּוֹת שֶׁהָיוּ לְמוֹסָדוֹת

בָּתֵּי-קָפֶה שֶׁהָיוּ מַמְלָכוֹת

(אִטְלִיז קְרֶנְצְדּוֹרְף,

קָפֶה מַקְס,

שִׁיק פַּארִיזְיֵן,

טַעֲמוֹן,

קָפֶה קוֹפְּ) –

עָבְרוּ מִן הָעוֹלָם

כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם

וְהָעוֹבֵר הָעַכְשָׁוִי

עַל פְּנֵיהֶם

("שֶׁלֹּא יָדַע אֶת יוֹסֵף")

עוֹבֵר לְתֻמּוֹ;

רַק אֵלֶּה שֶׁזּוֹכְרִים

רֶטֶט עוֹבֵר בְּגוּפָם

לְזִכְרָם

שֶׁל הַנַּעֲלָמִים.

*

חָשַׁב הֶחָתוּל

שֶׁהָיָה לוֹ מַזָּל

וְלֹא מַזָּל בִּישׁ

לִפְגּוֹשׁ בָּאִישׁ:

"הָיִיתִי גוּר זָרוּק

וְהוּא הֵרִים אוֹתִי

וְחִתֵּל אוֹתִי

וְגִדֵּל אוֹתִי

וּמָה שֶׁאֲנִי עַכְשָׁו

זֶה בִּזְכוּתוֹ!"

אחרי הגשם

הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה

מִבַּעַד לָעֲנָנִים

וְהַחֲתוּלִים הֵגִיחוּ

מִמִּסְתָּרֵיהֶם

לִשְׁטֹף עַצְמָם בְּאוֹרָהּ.

בפאב

כָּל מִינֵי קְבוּעִים

וְלֹא קְבוּעִים

יָשְׁבוּ מֻגְבָּהִים

עַל הַבַּאר

וְבִּרְבְּרוּ בַּחֲשִׁיבוּת

כְּמוֹ מֵעַל בָּמָה,

שַׂחְקָנִים לְרֶגַע...

אילן בושם

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ"ב

שרגא ופרס

ערב הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, בשנת 1959, עמדה על הפרק שאלת מועמד מפא"י לראשות העיר תל-אביב. בבחירות הקודמות, ב-1955, עמדה גולדה בראש הרשימה, ומשום סירוב סיעת המפד"ל להצטרף לקואליציה בראשות אישה, מטעמים הלכתיים (דבר שלא הפריע להם לימים להיות בקואליציה כשהיתה שר וראש-ממשלה) – עברה ראשות-העירייה לידי הציונים-הכלליים דאז, בראשות חיים לבנון.

בחירות 1959 התקיימו בסימן הכרזה שהודבקה בכל מקום אפשרי וקראה – "הגידו כן לזקן!" – על רקע צדודית פניו התקיפה של בן-גוריון. סיסמה זו אמרה הכול. בן-גוריון סמלה של מפא"י, סמלה של המדינה, דמות מנהיג חריזמאטי הגורפת אחריה המונים.

כשבאו במשלחת זאב וינר, אליעזר שכטר, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט ושרגא, כולם מאנשי ה"גוש", לבן-גוריון כדי להתייעץ מי יהיה מועמד המפלגה "כי תל-אביב איננה סתם עיירה..." – כדברי שרגא, הפתיע אותם באומרו:

"יש לי כבר מועמד לראשות-העיר."

"מי?"

"אתם מכירים המנהל הכללי של משרד הביטחון, קוראים לו שמעון פרס. הוא אדם צעיר, מסור ונאמן. גם כישרוני ויעיל."

חברי המשלחת נדהמו. לשים בראשם אחר ממנהיגי ה"צעירים" במפא"י, עימם שרוי הגוש בחילוקי-דיעות עמוקים (למרות כנס ה"פיוס" שנערך כשנה קודם לכן בכפר-הירוק). מינוי העומד בניגוד לדרכו של שרגא, שבשמה דחה כל מי שנדחק לתפקיד "קודם זמנו", בטענה שאין מצניחים "צנחנים".

אך איש מקבוצת אנשי ה"גוש" המפורסם לא פצה פה. לא העז להמרות את פי מנהיגה של מפא"י וראש הממשלה. רק שרגא, שליו, אזר עוז (העיקר – "שרקצאך נישט!"), והודיע בשקט:

"בן-גוריון (במלעיל) – זה לא יילך!"

בן-גוריון התרגז. החברים האחרים נבהלו. איך אפשר לדבר כך אל בן-גוריון? – אבל שרגא בשלו: "אני מכיר את שמעון פרס ואני מכיר את תל-אביב ואני אומר לך שזה לא יילך!"

לימים סיפר שרגא שלא שלל את שמעון פרס אישית. להיפך. ידידות היתה ביניהם כל השנים, עוד מן התקופה ששמעון פרס היה במידה מסויימת חניכו ב"הנוער העובד", ושרגא ראה בו אחד מגידוליו. אך אותה תקופה החריפו היחסים עם ה"צעירים" ו"שיטות פעולתם לא היו לרוחנו."

לשאלה כיצד העז לעמוד כך נגד החלטתו של בן-גוריון, השיב שרגא:

"לי היתה שפה מיוחדת אליו. כשאמרתי מה שאמרתי, הוא הביט בי. כולם פתחו עיניהם כשהמשכתי ואמרתי: 'בן-גוריון, אני יודע בדיוק איפה יושב עכשיו שמעון פרס עם רעייתו סוניה. בלי כל קשר לעניין קבעתי עימו פגישה, ואני הולך להגיד לו שאתה מציע אותו כראש העיר ואני רוצה שהוא יידע שאמרתי לך בעניין זה: לא.' – כך אני נוהג לעשות. אינני פועל מאחורי הגב. זה אולי משונה. אבל זו עובדה." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

הפגישה עם בן-גוריון התקיימה במהלכו של כנס שנערך בבית "הבימה". לדברי שרגא, אכן הלך אז אל פרס וסיפר לו על מהלך הפגישה, ופרס השיב:

"אני אומר לך שאף פעם לא פעלת בחוכמה כזו. התחום המוניציפאלי זה לא השטח שלי."

שרגא: "ידעתי שכך תהיה תגובתך ועל כן לא תמכתי בהצעה. ידעתי שכהונה זו לא מושכת אותך ולא תמשוך אותך, אני מכיר אותך ואת מחשבותיך, וזה לא זה."  

*

פרס זוכר את התקופה ההיא. לדבריו נראתה מועמדותו בעיני שרגא כ"פרי בוסר". שרגא, המשופשף היטב בענייני בחירות, חשש כי מועמדותו של פרס לא תגרוף די קולות. נוסף לכך, לדברי פרס:

"היה בלב הקבוצה של שרגא חשד שאם המפלגה תיפול בידי תיאורטיקנים גדולים מדי או מרדנים גדולים מדי – הם יהרסו אותה. אנשי ה'גוש' חשבו שהמפלגה מוכרחה להישען על קו פראגמאטי, רציני, ענייני, וצריך לתת הגנה לכל המנהיגים וההנהגה. מה עוד שאחדים מהם צמחו מתוך תל-אביב, כמו נמיר וארן. חוט שידרה פראגמאטי של המפלגה, כך הם ראו את עצמם. וכל מי שקפץ, מלמעלה או מלמטה, נראה להם כסכנה. יש לאפשר לבן-גוריון לעסוק בפוליטיקה באין-מפריע, ויש לתת גיבוי להנהגה הוותיקה, לדאוג לחלק המגיע לה במפלגה, ל'סידור-עבודה'. והנה כאן באים חבר'ה חצי-נחמדים חצי ארחי-פרחי, סייחים חסרי-סבלנות, שוברי גדרות, ובן-גוריון מריץ אותם מהר מדי, לדעת הוותיקים.

"במשך הזמן נוצרה מערכת יחסים חברתיים ב'גוש'. אכלו יחד דג מלוח ושתו 'כוסית'. ראו עצמם כנושאי חוכמת החיים של המפלגה. וראו שהצעירים מערערים את ההנהגה בטרם בוא הזמן. על אחדים מאיתנו חשבו שאנחנו 'פראים', לא נוהגים לפי כללי המשחק. אך הם הבחינו בינינו, בתוך החבורה. אברהם עופר הסתבך איתם בקרב על סניף תל-אביב, מבצר שאסור לערערו, בעיניהם. אותי הכיר שרגא כשהייתי בן חמש-עשרה, הפגישה הראשונה של קבוצתי ב'הנוער העובד' היתה אצל שרגא בבית. אליי, לא היתה לו כמעט התנגדות."

*

לימים אכן נקשרה בין פרס לשרגא רעות עמוקה ונאמנה. מכל צמרת ה"צעירים" של מפא"י – הלך לימים פרס בעקבות שרגא. בן-גוריון היה רבו ומורו של פרס, אבל לפרס לא היה שרגא משלו, לסייע לו בתחום המפלגתי – ולכן לא היה יכול להיות "פרימדונה" כבן-גוריון.

לאחר הקמת רפ"י היה על פרס להיות מעין "שרגא" לעצמו ולאחרים, להפשיל שרוולים ולשאת בכל העבודה הסניפית, המייגעת והסיזיפית. פרס למד מהי מפלגה ומהם חיי סניף באותה דרך קשה ששרגא המליץ עליה ואף חסם בשמה לא-פעם פעיל צעיר שהתפרץ לתפקיד בכיר: "קודם תהיה עשר שנים מזכיר סניף מפא"י בזרנוגה ג'. תלמד מהי עבודה מפלגתית בשטח. מהן השיטות. דברים אלה לא תדע לעולם בשיטה של הצנחה מלמעלה."

מי יודע אם דרכו של פרס לא היתה אחרת אילו נמצא לו מראשיתו עוזר נאמן כשרגא – לשאת כליו כל השנים, ולנהל עבורו את "סידור-העבודה" במפלגה.

*

מועמדות פרס, לבחירות לראשות עיריית תל-אביב ב-1959, נפלה. שרגא המשיך לפעול במרץ:

"נפלתי על המצאה חדשה. קראתי ל'עזרה ראשונה' את פנחס ספיר. יונה כסה היה מזכיר סניף המפלגה בתל-אביב. עם ספיר עבדתי עשרים שנה ברציפות בטיפול בבעלי-מלאכה, סוחרים וקואופראציה. היינו מתייעצים בהרבה דברים, בייחוד כשהיה צורך לקבל הכרעות. נפגשתי עם ספיר וכסה בירושלים והחלטנו להיפגש בו-בלילה עם נמיר, שהיה אז שר-העבודה, בדירתו בירושלים. כבר היה שתיים בלילה. אמרתי לספיר ולכסה: 'נעיר אותו ונציע לו להיות ראש-עיר. אפילו בשעה כזו, הוא לא יגרש אותנו. קודם כל, הוא איש נימוסים. הוא חבר שלי והוא בידידות אתכם.'

"הערנו אותו. הוא הביט עלינו ושאל: 'מה קרה?' – כשני רגעים נדהם: 'מה קרה שבאתם בשתיים בלילה?' – כששמע את משאלתנו, שאל: 'אתם רוצים להוציא אותי מן הממשלה? זה עתה נכנסתי אליה. התחלתי להתרווח במשרד העבודה. רק עכשיו התחלתי למצוא בזה עניין. שמתי יד על ענייני שיכון ומעברות. אתם עושים לי עוול. לא רק לי באופן פרטי אלא גם לעניין.'

"אמרנו לו: 'ההכרעה כבר נפלה. מחוז תל-אביב של המפלגה יתכנס לאשר את זה. זה דין התנועה ואין לעשות שום דבר. אתה תמיד מקבל את דין התנועה!'

"נמיר שמע את הדברים אך ניסה שלא לקבל את הדין. אחרי שיחה של שעה וחצי אמרתי: 'מרדכי נמיר, אתה מתבקש לבוא לביתו של שרגא נצר בבוקר, בשעה שמונה, ויבואו גם ספיר וכסה. עכשיו לפנות בוקר, אני נוסע הביתה ואודיע לאשתי, דבורה, שאתה תבוא בבוקר. היא תשמח מאוד לארח את החברים האחרים ובייחוד אותך, כראש העיר הבא של תל-אביב. היא תשמח שיהיה לה חבר ראש-עיר.'

"אני זוכר שנמיר קילל אותנו וצעק עלינו..." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

בבוקר בא נמיר אל שרגא, הסכים להתפטר מהממשלה ולעמוד בראש רשימת מפא"י לבחירות לעירייה. הוא כיהן תשע שנים כראש העיר תל-אביב והטיל בה חותמו אול יותר משהיה מצליח לפעול אילו נשאר שר בממשלה.

*

ההצעה להציב את פרס בראש רשימת מפא"י לבחירות לעיריית תל-אביב היתה בעיני ההנהגה הוותיקה של מפא"י ב-1959 בבחינת "חילול הקודש", היא עוררה חשד. לשרגא היה האומץ להתנגד לה ולהביא לדחייתה – אך "הורדת" נמיר מהממשלה לאותו תפקיד-ממש, כשגם הפעם היוזם, המוציא-לפועל המפעיל – הוא שרגא, נתפסה אף היא בחשדנות על-ידי אותה הנהגה ותיקה.

שרגא מילא כאן תפקיד-ביניים, לטובת בן-גוריון והמפלגה, כפי שנראו בעיניו, ובשירותם, אך כבר נזרעו כאן זרעי המשבר שעתיד-לבוא, כאשר יהיה על שרגא לבחור בין נאמנותו לבן-גוריון, הפורש ועימו בעיקר ה"צעירים", אנשי רפ"י – לבין ההנהגה הוותיקה, חבריו בני-דורו של שרגא, מרבית אנשי ה"גוש", שנשארו והיו מפא"י.

ראוי לחזור ולהדגיש כאן כי לאחר הפילוג במפא"י והקמת סיעה ב', שנעשתה ל"תנועה לאחדות העבודה" וב-1948 התאחדה עם "השומר הצעיר", במסגרת מפ"ם – נשארה מרבית הנוער, דור ההמשך  של מפא"י – מחוץ למפלגה. זה, בין השאר, הרקע ליריבות שהביאה ב-1949 לפירוק הפלמ"ח, שרק שלושה ממפקדיו באותה עת, אליעזר שושני, אסף שמחוני ומשה נצר, בנו של שרגא, היו אנשי מפא"י, וכל שאר הצעירים, דוגמת יגאל אלון, שהיו אמורים לשמש דור המשך למפא"י – היו אנשי "אחדות העבודה", רובם במסגרת "הקיבוץ המאוחד". על מצב זה קונן בשעתו ברל, כאשר הרגיש כי בחלקו של טבנקין, רעו ומתנגדו, עלה לאחר הפילוג – הנוער, גידול דור ההמשך.

שרגא מצדיק את צעדו של בן-גוריון: "התנגדותו לפלמ"ח נבעה מהחשש, שמא יהפוך גוף זה למעין צבא פרטי של 'הקיבוץ המאוחד'. בפירוק הפלמ"ח תמכו אנשים שהיו שייכים לקבוצה שייסדה את הפלמ"ח כמו אסף שמחוני ומשה נצר." ("רשימת מפנקסי", עמ' 49).

בן-גוריון ודאי הרגיש אותן שנים בפער שנוצר כתוצאה מאיבוד דור הפלמ"ח למפא"י, ובצורך להקים במפלגה משקל-שכנגד מקרב הצעירים, שיבואו אחרי ההנהגה הוותיקה (שרובה בת-גילו של בן-גוריון או צעירה ממנו בעשר שנים לכל היותר) – אחרת ייווצר פער של דור שלם במפלגה, ויהא חשש להמשכיותה. ומי יודע אם לא היה זה אחד מאסונותיה הגדולים של מפא"י, כמעט מראשיתה: לדור ההנהגה הוותיקה ולאנשי ה"גוש" לא היה, במישור העסקנות המפלגתית, המשך הולם, אורגאני, דור בעל מרקמים חברתיים משותפים, כפי שהיה למשל דור הפלמ"ח, שנוטרל מכל השפעה פוליטית ממשית בישראל של אותן שנים. אולי משום כך רבו בה, במפא"י, לימים, "הצנחנים", ייבוא של הנהגה מפלגתית שלא היה עולה על הדעת בתקופות הקודמות, ואשר שרגא היה כל ימיו ממתנגדיו החריפים ביותר מסיבות עקרוניות ופרסונאליות גם-יחד.

זאת עוד, "אחדות-העבודה" נשארה כל השנים מפלגה אליטיסטית, קטנה, שבסיסה "הקיבוץ המאוחד", בעוד מפא"י הפכה, עם הקמת המדינה ותקופת  העליות ההמוניות, ובהנהגתו של בן-גוריון – למפלגת המונים המאגדת ומייצגת סקטורים שונים אשר העניקו לה כוח אלקטוראלי אך גם טישטשו את זהותה האידיאולוגית והעצימו את מנגנוניה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

י"ז: רעמתו של שמשון בזיקפתו

עוד על הספר "מסעותיי עם נשים"

והפעם ברצינות

שלום רב לך אהוד היקר,

הגיבור בספר שלך גם בהיותו בחור צעיר וגם בהמשך חייו הסוערים, נדמה כאילו הוא מכבה אש (מה שקראו ברזאני בימי הטורקים) שמשפריץ עם זרנוקו כל אימת שאפשר. כאן הוא מתיז ושם הוא ממלא את מכנסיו בזרעו וכך ללא סוף יען כי אינו יכול להתאפק. וזה בהחלט "נון" גדול לחובתו. שכידוע בנות חוה סובלות מהתופעה הזו סבל גדול. למעשה אחד התסכולים הגדולים של הנשים במיטה וגם אחרי זה היא העובדה שבן הזוג שופך את זרעו מוקדם כאשר בת זוגו עוד רק בתחילת הגירוי ורחוקה הדרך עד שתזריע (בשפת  השולחן הערוך). כך הוא משאיר אותה מתוסכלת ורגוזה וזה דבר חמור שמביא בדרך כלל להרבה צרות גלויות וסמויות.

ועוד מצינו כתוב ב"שולחן הערוך" כי  שכבת הזרע היא כוח הגוף ומאור העיניים וכשתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים זיקנה קופצת עליו ועיניו כהות ושיער ראשו וגבות עיניו נושרים. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חליים והאלף מרוב תשמיש... וכן  שאסור להוציא זרע לבטלה ואלו שמנאפים ביד הם בנידוי...

הסינים מלמדים מזה מאות בשנים שעל הגבר להתאפק ובמשגל הוא אמור לשעשע את האישה עוד ועוד ולהביא אותה לידי אורגמה  פעם ופעמיים  ואף יותר וזאת מבלי לפלוט זרע בעצמו. את זה יעשה רק לעתים רחוקות. להגיע בסקס עד ה 99% ולא יותר. אם הגבר  ינהג כך הוא לא יהיה אחרי הסקס ממורטט ומעוך,  וכך לא יאכזב את בת זוגו והוא לא יאבד את אונו וכוחו. כמובן שעל  הגבר להתאמן בעניין האיפוק הזה. וזה כחלק מן החינוך המיני הקלאסי של הסינים במשך הדורות, ורבים הספרים שדנים בכך.

למרבית הצער הדבר הזה אינו נלמד כיאות ולמעשה רוב הגברים אינם יודעים מהו סקס אמיתי וחושבים שסקס זה "לתקוע" להשפיך וזהו. סקס נכון הוא זה שבו עיקר דאגתו של הגבר זה לענג את האישה , ועוד ועוד לענג  את האישה. אחרי כל הפעמים בהן היא שבעה מזה ומזה וגם ממה שמסביב אפשר הלאה להתאפק ועדיין ההנאה לא נפגמת, והאיש לא יוצא ממורטט.

אין ספק בכך  שגבורתו של שמשון הגיבור לא היתה כנראה בגלל רעמת השיער שלו כי אם בגלל שידע להתאפק עוד ועוד וכך הוא שיגע את דלילה והטריף את דעתה. את המקור לכוחו בזה היא רצתה לדעת. "ותציקהו עד שביקש את נפשו למות" עד שנכנע אחרי ססיה ארוכה וממושכת של סקס איתה ואז הוא היה עייף ממורטט  ונרדם, וההמשך ידוע..

בברכה,

ד"ר י"ז

* * *

לאודי שלום,

בחדשות 857 פורסמה רשימה של י"ז ולפיה הוא עבד בנעוריו ב[מספנת] "עוגן" ובנה בין השאר את הסירה שנתרמה לימים לקיבוץ עין גדי. 

יש לי מספר תמיהות: 

לפי האסמכתא שצירף, כרטיס העבודה הוא מפברואר 1953, בפירוט הימים יש 31 ימים?

 בתעודת רישום וכושר שיט שנמסרו לי יחד עם הסירה, בנמל חיפה, היה רשום מספר הסירה: ח.מ.... (מקודם HM....) כלומר הספינה נרשמה וקיבלה כושר שיט עוד בזמן הבריטים.

 גם על פי דבריו של איזי רהב, מוותיקי הפלי"ם, ולימים מנהל נמל חיפה, הם התאמנו בנמל וסביבתו בעזרת סירה זו, ששמשה כסירת עבודה ב"עוגן".

 זה מזכיר לי סיפור מראשית ממשלת בגין. למה טבעה אלטלנה? מרוב אנשים שסיפרו שהיו עליה, ולא היתה מסוגלת לצוף עם משקל כה כבד.

 בברכה

 צבי לפר

* * *

מר בן עזר היקר,

קיבלתי את ספרך "מסעותיי עם נשים" וקראתי אותו באחת במשך ערב שלם.

כפי שהבטחת, הספר משעשע, מצחיק ומרגש. אולי זה דבר של מה בכך, כי אני מאלה שהספרים של עמוס, א.ב., דוד ומאיר – משאירים בפיהם טעם של קרטון יבש.

קטעים משעשעים הקראתי בקול לאשתי. לבסוף גרם הצחוק לבן הקטן שלי לצאת מחדרו ולשאול מה קרה ומה אני קורא בדיוק. עניתי לו שהוא לא רוצה [צריך?] לדעת.

בתודה על רגעי החסד,

דורון גולדברג

* * *

אהוד: עלינו ללמוד מהבריטים

כשם שהם הדיחו את צ'רצ'יל

באמצע הבליץ על לונדון

ובכך איפשרו את ניצחונו של היטלר

כך עלינו לנהוג בנתניהו!

* * *

נעמן כהן

סוציולוגיה ואנתרופולוגיה במקום בניית צבא –

אבוי לנו

לעתים נעשה לי חושך כשאני קורא בדיעבד את מה שכתבתי בעבר. הנה מה שכתבתי עם התמנותו של הרצל גורדין-הלוי לתפקיד רמטכ"ל:

הרצל גורדין-הלוי

מפקד צבא לא סוציולוג או אנתרופולוג ודאי לא פוליטיקאי

אמור מעט ועשה הרבה!

שר הביטחון בנימין גנץ מינה לתפקיד הרמטכ"ל את מפקד פיקוד הדרום אלוף הרצל הלוי-גורדין. לעת עתה המינוי טרם אושר סופית, אבל העיתונאי והכתב לענייני צבא וביטחון של ידיעות אחרונות, יוסי יהושוע, טוען כי "הנושא שמטריד את הרמטכ״ל הנכנס הרצל הלוי יותר מכל, זו הלכידות החברתית המתפוררת. הוא הגדיר אותה לא פעם ככזו שמאיימת יותר מכל האיומים החיצוניים, ולכן הוא צפוי לעסוק בענייני צבא־חברה, בירידה במוטיבציה ובאמון הציבור."

https://news-desk.co.il/news/%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%93-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%98%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%9B%D7%A0%D7%A1-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/

הנה מה שכתבתי בעבר על התבטאויותיו של הרצל גורדין-הלוי בהיותו מפקד אמ"ן:

"שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא":

"השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.

אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים.

אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.

את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 1087 מיום 19.10.15.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01087.php

והנה השבוע שוב "חושבים" בצה"ל, כלומר אלוף הרצל (הרצי – נמאס משמות חיבה לאנשים מבוגרים) הלוי מממשיך להגג מחשבות באותו הלך מחשבה מסוכן.

 בסקירה ביטחונית שערך אלוף הרצל הלוי לחברי ועדת חוץ וביטחון ב-22.2.17, הוא אמר כי "המצב ההומניטארי ברצועה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל."

האלוף, איש המודיעין, לא הסביר מהי התובנה שלו מכך. האם יש לשלם לעזתים מס ג'יזיה? האם לממן להם את בניית המנהרות ותעשיית הטילים? שהרי ברור כי כל סיוע כלכלי מאפשר להם לממן את כל אלו. לכן יש להתנות כל סיוע כלכלי בתביעה לפירוז. האם אלוף המודיעין לא ער לכך?

אם הלך המחשבה של אלוף המודיעין הוא שאבא של מאזן הוא נגד טרור והלחימה של העזתים ביהודים אינה נובעת ממחויבותם כהצהרתם ללכת בעקבות נביאם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם, אלא רק ממצוקה כלכלית שנגרמת על ידי היהודים הרי אין תימה שמבקר המדינה מאשים גם הוא את ישראל בסיבה למבצע צוק איתן. הממשלה להאשמתו לא מנעה את המלחמה על ידי מימון החמאס.

כידוע היהודים תמיד אשמים. הרי מי אשם בכל המלחמות? היהודים.

האם חוסר אופק מדיני הוא שמניע את הטרור, או דווקא אופק מדיני הוא שמניע אותו?

תפקיד ראש אמ"ן אינו להיות "הוגה דעות" תפקיד ראש אמ"ן הוא להביא ידיעות. על הרצל הלוי לחקור ולדעת היכן נמצאות מנהרות ההתקפה, היכן נמצאים פירי הרקטות והטילים ולא להביע דעות. ובכלל מניין לו לדעת אם מצוקה כלכלית תדחוף את הערבים למלחמה? ואולי דווקא הם יבקשו שלום? אולי דווקא המצוקה הכלכלית תביא אותם להשקיע פחות במנהרות  וטילים ולפתח יותר את כלכלתם? מנין לו הידיעה שהמצוקה תביא דווקא למלחמה?

אם אלו הם פני המודיעין של צה"ל היום, אנחנו נמצאים בבעיה קשה ביותר העולה על בעיית המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים.

דבר נוסף. אלוף במיל יצחק בריק שחיבר דוח על כשלי צה"ל והמוכנות למלחמה, אמר בריאיון כי "בארבעה חודשים עברתי מראש הממשלה עד הרמטכ"ל. היחיד שלא קרא לי ולצוות שלי, שחיברנו את הדוח, זה מר הרצי. אני מקווה שהוא לא חושב שהוא יודע הכול," אמר.

את הצבא, כדבריו, צריך להעביר למוד של צבא – ולא של מיליציות. "צריך שדרת פיקוד, טיפול בנשק, מסדרים, לקחים ותחקירים אמינים ולא מטויחים שרואים כל יום איך משקרים את הציבור. אם הוא לא יטפל בדברים שאמרתי, הפעם זה יהיה כבר סוף הדרך כי אין יותר זמן לתקן. אנחנו מגיעים בחלק מהנושאים למצב של אל-חזור. כל רמטכ"ל עושה סיבוב פרסה על קודמו, ובעצם נוצר מצב של רכבת הרים שאין לה נהג. אחד עושה ככה והשני אומר 'זה לא טוב'. זה תהליך שלא בונה את עצמו."

https://www.ynet.co.il/news/article/hjllzgles

לסיכום נאחל להרצל גורדין-הלוי הצלחה בתפקיד הרמטכ"ל. והצלחה תלויה בכך שהרמטכ"ל יחדל מתיפקודו כסוציולוג או אננתרופולוג, ודאי שלא פוליטיקאי אלא רק כמפקד צבא המכין את הצבא לניצחון.

("חדשות בן עזר", 1782 15.9.22)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01782.php

אבוי לנו. בדיוק מצמרר כפי שניבאתי, ב-7.10.23 אצל ראש אמ"ן לשעבר והרמטכ"ל היום הרצל הלוי-גורדין חזרה הפשלה של אלי זעירא, אך הפעם בצורה חמורה יותר.

האווילות הבלתי נתפסת של יצחק הלוי-הרצוג

האיסלם "דת של אהבה"

בדברים שנשא נשיא המדינה יצחק הלוי-הרצוג בפגישה עם ראש העיר, ראשי רשויות מקומיות ערביות בנגב ברהט, אמר הרצוג: "אנחנו מזדהים מעומק הלב עם האבל של הציבור הערבי כולו והחברה הבדואית בפרט" אשר 16 מתושבי הקהילה נרצחו ו-40 ממנה נעדרים.

"אני מספר בכל העולם שזו אינה מלחמה של יהודים נגד מוסלמים. זו מלחמה בין בני אור לבני חושך, בין טוב לרע, בין עשיית טוב לעשיית רע, זו המלחמה," הוסיף הרצוג אשר נאומו שודר בערוץ "פאנט".

הרצוג נימק את דבריו באומרו: "הרי לא היה שום היגיון להיכנס לקיבוץ כמו חולית ולשחוט את משפחת דיאלה שעובדת שם. שנים היא עובדת שם, שתושבי חולית מושיטים יד לאחיהם בעזה, לחבריהם בעזה, נותנים להם, מסייעים להם בכל מיני צורות, ובתיהם נשרפים ונבזזים, ומשפחותיהם נשחטות, וראשיהם נחתכים, ונשלחים להיות חטופים בעזה."

בסיום נאומו הקצר פנה הרצוג לציבור הערבי המוסלמי ואמר: "אני אגיד עוד הערה שתקבלו אותה באהבה. מה שאנחנו ראינו ב-7 באוקטובר זה לא מייצג את האיסלאם. האיסלאם היא דת עם הרבה כבוד ורגישות ואהבה ואחווה. זה מייצג רוע בלתי נתפס שצריך לחסל אותו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=820296&forum=scoops1

הבנתם? הנשיא יצחק הלוי-הרצוג חושב שהוא הוא המייצג את האיסלם כ"דת האהבה" ולא סינואר. איזו התנשאות. ומה זה עשה לנו מההתעלמות שלנו מהאיסלם האמיתי.

חנאן עשרוואי:

למרות מחויבותו לרצוח נוצרים חמאס מייצג את הפלישתינאים ואותי

בניגוד ליהודי יצחק הלוי-הרצוג, חנאן עשרוואי, היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, המשמשת כדיפלומטית נוצרית בכירה ברש"פ, מגוננת על חמאס. היא מסבירה שאנשי החמאס לגמרי מייצגים את הפלסטינים, "הם לא ארגון טרור," מכריזה עשרוואי, "למה מתעקשים לתייג אותם כארגון טרור, ולא להבין את ההקשר הגדול. הם אחוז גדול מהפלסטינים," ועוד היא טוענת ש"הטענות על אונס נשים וכריתת ראשי ילדים הם "קשקוש."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=820426&forum=scoops1

האם הפיליסטינית חנאן עשרוואי חושבת שתמיכה בחמאס תוציא אותה מגדר נוצרייה האמורה להיות מושמדת ע"פ אמנתו?

קריאות בראמאללה

קריאות בצעדה המונית ברמאללה: ''מי שיש לו נשק ומחביא אותו לחתונות או שיירה ביהודי או שיתן אותו לחמאס.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=820475&forum=scoops1

אבא של מאזן לא גינה ולא התנגד אלא המשיך לשלם לרוצחים ובני משפחתם את קצבתם.

אברהם בורג תומך חמאס

לגמרי לא מפתיע. חניך הציונות הדתית, האוטו-אנטישמי והאנטי-ציוני אברהם בורג, ארגן עם יו"ר ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל, מוחמד ברכה, כנס בקריאה להפסיק להילחם בחמאס ולאפשר את המשך שלטונו. המשטרה מנעה את קיומו של כנס התמיכה בחמאס.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-26/ty-article/.premium/0000018b-68f8-d979-a3bb-ebff43b10000

האם הפיליסטיני אברהם בורג חושב שתמיכה בחמאס תוציא אותו מגדר יהודי האמור להיות מושמד ע"פ אמנתו?

קיצור תולדות הטמטום של פרופסור יובל נח הררי

מאוד קשה לקרוא עכשיו את דבריו של פרופסור יובל נח הררי, שעשה כסף רב מספרו "קיצור תולדות האנושות", מחוסר האנושות שלו עצמו. חודשיים בדיוק לפני מתקפת הדמים של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד על הדרום, הוא פירסם קול קורא לכל התעשיות הצבאיות של ישראל ולסייבר הישראלי לשבות מעבודתם ולא לספק יותר נשק למדינה "הדיקטטורית" ישראל:

(יובל נח הררי, "אנשי סייבר, עובדי התעשיות הביטחוניות: אל תחמשו את ממשלת נתניהו-לוין", "סוף שבוע", "אל ארצ'י", 5.7.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-07-05/ty-article-magazine/.highlight/00000189-25dd-df82-a78f-65ff4f280000

עכשיו שוו בנפשכם מה היה קורה לו היתה קריאתו זו של הררי נענית בחיוב. מה היה גורלנו? הוא מן הסתם היה עושה כסף (אם היה ניצל) מספר על קיצור תולדות מדינת ישראל.

על הטמטום וחוסר האנושיות הזה, ייזכר יובל נח הררי לדראון עולם.

[אהוד: ביקשתי מנעמן כהן למצוא את הנוסח האנגלי של המאמר המביש של יובל נח הררי כדי לשלוח אותו לידידים בארה"ב המתפעלים משום מה מהאידיוט הזה – ולדבריו לא מצא. כנראה שמערכת המהדורה האנגלית של "הארץ" מצאה לנכון לא לתרגם או אולי למחוק את המאמר כדי להגן על הטמטום והחובבנות של "ההיסטוריונים" ו"הפילוסופים" של השוקניה].

"השמאל שכח מה זה להיות יהודים"

קיתונות של בוז קיבל בנימין מיליקובסקי-נתניהו על משפט האמת שאמר לרב יצחק בצרי: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. הם חושבים שאת הביטחון שלנו הם ישימו בידי ערבים."

https://www.youtube.com/watch?v=pDEcQ5Cxgf4

(גם כל מתנגדי ושונאי נתניהו עומדים מאחורי המשפט, אך בכוונת מכוון דמגוגית כדי להשמיצו הם מוחקים את חלקו השני).

המשפט התייחס לנאום האווילי שנשא יצחק רוביצוב-רבין בערוץ הראשון ב-1 במרץ 1994 בו אמר: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה."

הביטוי, שיקף את דעתו שמוחמד יאסר ערפאת יפעיל עינויים, יפגע בקבוצות אוכלוסייה ואף יהרוג את מתנגדיו בכל אמצעי, ובכך יילחם בטרור טוב יותר מישראל, מאחר שאינו מתמודד עם ביקורתם של גופים כדוגמת בג"ץ ובצלם, המחויבים לזכויות האדם.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%92%22%D7%A5_%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%9D

התפיסה האווילית הזו של רוביצוב-רבין – שערפאת יילחם בטרור ולא יעשה טרור בעצמו נסתרה כמובן מיד עם גלי הטרור של האינתיפדה לאחר הסכם אוסלו.

יוסף ביילין, אחד מאדריכלי אוסלו, הציב מיד לכל המודאגים את "מבחן הדם" שיבוצע אם יתחיל טרור מטעם הרשות הפלישתית, אך הוא כמובן התנגד כל שנים לבצע אותו. והנה בדיוק 30 שנה אחרי חתימת הסכם אוסלו מתבצע "מבחן הדם" עליו דיבר הדמגוג יוסף ביילין מאדריכלי ההסכם עם חתימתו.

"מבחן הדם" – יוסף ביילין

"אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלסטינית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלסטינים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים." – יוסי ביילין, ראיון לאברהם תירוש ב'מעריב', 26 נובמבר 1993)

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9E%D7%99_%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%95

יוסף ביילין הבטיח שמבחן הדם יהיה "בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלסטינית." אבל המבחן בא רק אחרי 30 שנה, ולאחר אלפי הרוגים יהודים. האם נצליח עתה לאחר כל הדם שנשפך לעמוד במבחן הדם?

היהודים באמריקה שכחו מה זה להיות יהודים

יהודים אמריקאים תומכי חמאס

מאות מפגינים יהודים פרו-פלסטינים תומכי שלטון החמאס (המחויב לרצח כל היהודים) שיתקו את תחנת גרנד סנטרל בניו יורק, והובילו לשיתוק הפעילות במתחם שבו עוברים מדי יום 750,000 נוסעים. המחאה אורגנה על ידי הארגון היהודי האוטו-אנטישמי והאנטי-ציוני "קול יהודי לשלום". המפגינים, רובם יהודים-אמריקנים שכמה מהם אף עטו כיפות והתכסו בטליתות, עם חולצות "יהודים רוצים הפסקת אש עכשיו" (כדי להציל את שלטון החמאס) התיישבו במהלכה על הרצפה ברחבה המרכזית של התחנה וסירבו להתפנות. מאות מהם נעצרו על ידי משטרת ניו יורק.

(יהודים פרו-פלסטינים שיתקו את תחנת גרנד סנטרל בניו יורק: "תנו לעזה ולחמאס לחיות")

https://www.ynet.co.il/news/article/s1ukkkqzt

פשוט תופעה חולנית ומדהימה. יהודים מפגינים לטובת ארגון המחוייב להשמידם.

למרבה הצער התופעה הזו של תמיכת יהודים באויביהם בכוונה לשאת חן בעיני שונאי ישראל ע"י הצגת אידיאולוגיה אנטי-ציונית, ותמיכה בנאציזם, ובפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, אינה חדשה. התופעה מזכירה בדיוק את  "התאחדות הגרמנים היהודים תומכי היטלר" של מקס נאומן שחשבו שאנטי-ציונות בה הם דוגלים תביא להם אהדה מצידו. 

("התאחדות הגרמנים היהודים תומכי היטלר")

(https://en.m.wikipedia.org/wiki/Association_of_German_National_Jews

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Max_Naumann

כמובן אז זה לא עזר לו, ולא יעזיור להם היום. שוב טועים היהודים.

וכמובן זה גם מזכיר את היהודייה האמריקאית הלסבית גרטרוד שטיין שהציעה לתת להיטלר את פרס נובל לשלום. אין גבול לפיליסטיניזם ולטפשות המחשבה ההזויה שהחנופה להיטלר או לחמאס תציל את אותם יהודים מהשמדה בגין היותם יהודים.

שהם סמיט – הערבים לא רצחו את היהודים הנכונים

האקטיביסטית הפרו-איסלמית תומכת הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, שהם סמיט, מתנאה לקרא לעצמה "שמאל". "השמאלנית שהיא אני," כך היא כותבת על עצמה: "הנטייה האוטומטית שלנו היא להתייצב לצד החוק, ולצד הצדק (ולצד המנושל והמדוכא). לתת להם זכות קדימה (הם הרי היו כאן לפנינו). אנו השמאלנים. עד ה-7 באוקטובר זעקנו את זעקת הפלסטינים הכבושים, החיים בלא זכויות אדם בסיסיות בגדה. עד ה-7 באוקטובר חשנו חובה מוסרית לצעוק בשם המושתקים, לאחוז בדגל שמייצג את זהותם הלאומית ואת מאבקם לריבונות, ולהסביר כי רק ייאוש דוחף נער להצטייד בסכין ולקחת את חיי הזולת, לרוב במחיר חייו שלו – חיים בלי חירות, בלי תקווה. ה-7 באוקטובר שמט את הקרקע תחת רגלינו ותחת רגליהם של רבים מאחינו ואחיותינו שואפי השלום בפלסטין ובעזה. כי הנשים, הילדים, התינוקות והזקנים שנחטפו, שנטבחו, שנאנסו באכזריות, לא היו מתנחלים."

)שהם סמיט, "מה למדתי עלינו השמאלנים בשעה קשה זו", "אל-ארצ'י", 27.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-26/ty-article-opinion/.premium/0000018b-6b90-de3d-abdb-7ff068ee0000

הבנתם? "ההומניסטית" המתנאה בעצמה כ"שמאל" מזועזעת מן העובדה שנרצחו דווקא אנשי "הקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר" שאינם להגדרתה "מתנחלים". אם הערבים היו רוצחים "מתנחלים יהודים" לפי הגדרתה, היא היתה מקבלת את הרצח הזה בהבנה ואולי בשמחה.

מצמרר רק לחשוב אם טבח בסדר גודל כזה שנעשה בעוטף עזה היה נעשה על מי שהיא מכנה "מתנחלים" מה היה קורה? האם ישראל היתה יוצאת למלחמה נגד הרוצחים, או שחצי עם היה רואה את הרצח בחיוב, ומפקיר אותם למוות?

הגישה הזו אינה חדשה. כבר פרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל המנוח התנדב לשמש כיועץ לענייני רצח יהודים של ערפאת ויעץ לו לרצוח רק מתנחלים מעבר לקו הירוק.

הבעייה היא ששני הפיליסטינים שטרנהל וסמיט לא ידעו שכל היהודים בארץ מוגדרים ע"ע הערבים "מתנחלים", למרות שקיבוצי "השומר הצעיר" בדרום התיישבו (ובצדק) על אדמות הערבים שגורשו עקב מלחמת השחרור, ואילו מתנחלי יו"ש התיישבו לצד הערבים ולא במקומם.

האקטיביסטים הפרו-איסלמים קורבנות החמאס – "לא טעינו"

רבים מבין הנרצחים והחטופים ובני משפחותיהם היו ועודם אקטיביסטים פרו-איסלמים. כעת הם נאלצים להתמודד לא רק עם האובדן, האבל והדאגה, אלא גם עם תגובות משטמה. ולמרות הכול, האסון האישי שפקד אותם לא שינה את עמדתם. להפך.

המלונאי מעין ינון מבעלי רשת אברהם הוסטל, ששני הוריו יעקובי ובלהה ינון נרצחו בניר עם אומר: "אני מבין את הרצון לנקמה, אבל אני גם רואה לאן הנקמה הזאת הביאה אותנו. אנחנו צריכים להחזיר את החטופים, לקבור את המתים, לבכות, ואז לשנות את כל הנחות המוצא שלנו." (כלומר לא להילחם בחמאס אלא להשאירו בשלטון).

עד 7 באוקטובר הוא לא הגדיר את עצמו כפעיל שלום, (אקטיביסט פרו-איסלמי), אחרי אירועי שומר חומות במאי 2021 הוא החל לערוך סיורים עם אג'נדה פוליטית, יחד עם הפעילה החברתית והפוליטית חולוד אבו אחמד. "הגענו לתובנה שהצעד הראשון לחיים משותפים הוא להכיר את הנרטיב של האחר --- צריך להכיר אותם, לשמוע את הסיפור שלהם, לדעת מה כואב להם."

)כואב להם שלא הספיקו לרצוח יותר יהודים)

"האג'נדה שלי," אומר ינון, "היא דבר ראשון לעצור את המלחמה. אסור להיכנס לעזה. אסור לפתוח חזית בלבנון. חייבים להחזיר את החטופים, לקבור את המתים שלנו, ולבכות. והעיניים שלנו כרגע מלאות בדם, ואנחנו מובלים כרגע לשחיטה. והשחיטה שהיתה להורים שלי, ובקיבוצים ובמושבים, זה כלום לעומת השחיטה שיכולה להיות פה. אנחנו צריכים לשנות את כל הטרמינולוגיה ואת הנחות המוצא שלנו, שהביטחון של מדינת ישראל מבוסס על כוח צבאי."

 (כלומר, צריך להתבסס על טוב הלב של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד).

ברשימת האקטיביסטים הפרו-איסלמים בין הנרצחים והחטופים אפשר למצוא את ויויאן סילבר מקיבוץ בארי, חברת הנהלת בצלם, ואחרי מבצע צוק איתן הקימה את ארגון נשים עושות שלום, וכעת היא חטופה בעזה. את ד"ר חיים כצמן, חוקר דת ופוליטיקה במזרח התיכון שאחותו נוי כצמן חברה בהנהלת עומדים ביחד, שנרצח, את נילי מרגלית, בת דודתו של דוד זונשיין יו"ר הנהלת בצלם לשעבר, שנחטפה, ואת אביה צ'רצ'יל מרגלית שנרצח, את דודתו של מיקי קרצמן, יו"ר הנהלת שוברים שתיקה, אופליה רויטמן, שמוגדרת נעדרת, את הוריו ודודו של יותם קיפניס חבר הנהלת זזים.

נטע הימן מינה (כתבתי עליה ועל תמיכתה בחמאס כדרך להתפרנס בטור הקודם) פעילה בתנועת נשים עושות שלום וילידת קיבוץ ניר עוז, פירסמה פוסטים על כך שאימה, דיצה, חטופה בידי החמאס, (ולמרות זאת היא תומכת בחמאס) קיבלה תגובות כגון: "כתבו לי שהדם של כל ה-1,300 נרצחים על הידיים שלי, שמגיע לי שאימא שלי בעזה ומוכנים לעזור לי להצטרף אליה. כל מיני פנינים. כשאני מופיעה בערוצים המרכזיים בטלוויזיה, ישר אני חוטפת. לפני כמה ימים התראיינתי בשעה שחשבתי שאף אחד לא מקשיב, כמעט שתיים בלילה. ולמחרת תיבת המסרים שלי כבר היתה מפוצצת. אחד כתב לי, 'איכס יא מסריחה, בגלל אנשים כמוך יש אנטישמיות. בגללך היא שם. לכי לעזור לחיילים מאשר לערבים מסריחים.' אחר כתב, 'תרדי מהארץ ותעברי לפלסטין'."

בתשובה לשאלה: את מרגישה שטעיתם ביחס לתושבי עזה היא עונה: "לא. בכלל לא. אני מרגישה שטעה מי שלא חשב כמונו. טעה מי שלא חשב שמגיעים להם חיים הוגנים, שאנחנו יכולים לשלוט כל כך הרבה שנים על עם אחר וזה לא יתנקם בנו. הרבה אנשים טעו. אנחנו לא טעינו. אם היו מקשיבים לנשים עושות שלום שצורחות את גרונן מאז צוק איתן שהגיע הזמן לשים קץ לסבל הזה ושזה אפשרי, אז לא היינו מגיעות למצב הזה שאימא שלי בעזה בידיים של אנשים שהם מפלצות, לא בני אדם."

 (אם היו צורחים לאנשי החמאס קומביה ושיר שלשלום הם לא היו רוצחים יהודים). גם דעותיה לגבי החמאס, היא אומרת, לא השתנו.

תום גודו היה בן 52 כשנרצח בביתו שבכיסופים בבוקר יום ראשון, 8 באוקטובר, כשחסם בגופו את דלת הממ"ד כדי להגן על אשתו ושלוש בנותיו. בזמן שהמחבלים ירו בדלת כדורים חודרי שריון, הצליחה אשתו למלט את הבנות ואת עצמה דרך חלון הממ"ד, והן ניצלו. בהלוויה שנערכה לו בקיבוץ נען, ספד לו אביו, יעקב: "האצבעות שלחצו על ההדק וקטלו, הידיים שאחזו בסכינים שדקרו וערפו וחתכו, היו שליחים נאמנים וחדורי מטרה של ממשלה ארורה, משיחית ומושחתת, מורכבת מארכי פושע נאשם בפלילים וחבר אנשים מלחכי פנכה חסרי כל יכולת, חסרי אופק מדיני וחזון." (הבנתם את גודל הפרברסיה. לא החמאס רצח אלא נתניהו!)

ומוסיף: "הוא נרצח על ידי אנשי חמאס, שאני בדעה שהם היו שליחים של ממשלת ישראל, במודע או שלא במודע."

(הבנתם? החמאס שליח של ממשלת ישראל. כמה דומה להאשמות הערבים בטבח ההמוני של 11 לספטמבר)

גם את יוכבד ליפשיץ בת ה-85 היה לאנשים קשה להכיל. לאחר ששוחררה השבוע משבי החמאס, ענתה בכנות לשאלות עיתונאים לגבי תנאי השבי שלה, וסיפרה שמי שחטפו אותה דאגו לה למזון, להיגיינה ולטיפול רפואי. היא אפילו הסתובבה ללחוץ לשלום את ידו של איש החמאס שמסר אותה לידי הצלב האדום, ואמרה לו שלום, בעברית. ההתנהגות הזאת היממה את כל מי שהתקשו להכיל את המורכבות של הסיטואציה.

בן זוגה של יוכבד, עודד ליפשיץ, בן 84, עיתונאי לשעבר, נחטף גם הוא ונותר עדיין בידי החמאס. בשנים האחרונות התנדב בעמותת 'בדרך להחלמה', שמסיעה חולים קשים ממחסום ארז ומחסום טרקומיה בשטחים לטיפולים בבתי חולים בישראל. ביישובי העוטף היו לא מעט מתנדבים כאלה. חלקם נרצחו במתקפת החמאס, חלקם, כמו עודד ליפשיץ וחיים פרי מניר עוז, חטופים.

יעל נוי, ילידת קיבוץ עלומים מהעוטף, היא מתפרנסת היטב כמנכ"לית "בדרך להחלמה". ארגון המסיע חולים מעזה לבתי חולים בישראל. "כמעט מכל קיבוץ בעוטף היה מתנדב, או שניים או שלושה," היא אומרת, "רובם פנסיונרים שעיתותיהם בידיהם. הם הסיעו לפי כמה שיכלו. עדי דגן מבארי, שנהרג במתקפה, היה מסיע המון, גם מעזה וגם מחברון. ויויאן סילבר שנחטפה, אלי אורגד מכפר עזה שנרצח הסיע המון שנים, ותמי סוכמן מבארי שנרצחה – כולם הסיעו ממעבר ארז. אני נלחמת להישאר אנושית. תמיד כשאמרו לי שעניי עירי קודמים, אמרתי – עזה היא עניי עירי. זו העיר שהכי קרובה אליי. מבחינתי זה מעשה הומניטרי שעוזר לשכנים שלנו שחיים הכי קרוב אלינו. נחל עוז, בארי, נירים – הם ממש יושבים על עזה. אני מרגישה הרבה יותר סולידריות עם אנשי עזה מאשר עם החבר'ה של הגדה, ששקועים עכשיו בעצמם. מולם אני מרגישה יותר כעס."

נדב וימן, מנהל בכיר ב"שוברים שתיקה" (שניהל מסע בינלאומי לדה-הומניזציה של צה"ל ברצון לפגוע בכושר הלחימה שלו), חייב את הצטרפותו לארגון למפקד שלו לשעבר בסיירת הנח"ל, שחר צמח (39) מארגון "שוברים שתיקה" – שנהרג בבארי לאחר שלחם במחבלים במשך שבע שעות, עד שאזלה לו התחמושת." המסקנה מזה היא ש"'שוברים שתיקה' זה הדבר הכי חשוב שאני עושה בחיים שלי, מלבד להיות אבא." (לחסל את כוח הלחימה של צה"ל.)

(שני ליטמן, "'רבים טעו. אנחנו לא טעינו.' פעילי השלום שאיבדו את קרוביהם דבקים בדרכם", "אל-ארצ'י", 27.10.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-10-26/ty-article-magazine/.highlight/0000018b-6714-db57-a7cb-ef9f18240000

כמו משהאפיפיור אינו טועה לעולם (infallibilitas) כך גם האקטיביסטים הפרו-איסלמים לעולם אינם טועים, ותמיד יצדקו עד להירצחם.

המלכה ראניה ומארי אנטואנט

סיפרו על מארי אנטואנט (מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה) האוסטרית מלכת צרפת שכאשר סיפרו לה על הרעב השורר בצרפת, היא לא הבינה את המצב מה זה רעבו וענתה: "אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש (בצרפתית: Qu'ils mangent de la brioche – "שיאכלו בריוש").

בדומה לה גם מלכת עבר הירדן, הערבייה-מוסלמית-פיליסטינית, ראנייה אל-יאסין-אל-עבדאללה מטול כרם, היא פיליסטינית תרתי משמע, שלא מבינה את המצב.

בראיון לרשת CNN על המלחמה נגד חמאס בעזה, ביקרה ראנייה בחריפות את ישראל – ואף הטילה ספק בזוועות שביצעו המחבלים של ארגוני הטרור מעזה ביישובי העוטף. "כשנשיא ארה"ב סיפר שהוא ראה הוכחות של ילדים שראשם נערף, ודיווחו בתחילת הקונפליקט שילדים נטבחו בקיבוץ ישראלי, וכשקוראים בסיפור לא מוצאים לכך אימות עצמאי, אני שואלת אותך – האם את תפרסמי משהו לא מאומת שהגיע מהפלשתינים?"

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/middle-east/article/14747986

ההבדל הגדול בין מארי אנטואנט לראניה אל-יאסין-אל-עבדאללה הוא שמארי אנטואנט בכלל לא אמרה את המשפט הזה והוא הופיע רק בספר זיכרונותיו של לואי ה-18 בו הוא מייחס את האמרה למריה תרסה, נסיכת ספרד, ואילו ראניה לא רק אמרה, אלא גם הוקלטה.

האם הפיליסטינית העבר-ירדנית ראנייה אינה מודעת לכך שאם ישלוט החמאס הוא יסיר את ראשה? אמנם לא בגיליוטינה, אלא בסייף, בחינת "דין מוחמד בסייף"?

המשותפת ורע"מ הצביעו נגד הצעת חוק למלחמה בצריכת תכני טרור

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=819934&forum=scoops1

האם יועז הנדל (הרוכל) ממשיך לומר כי "טיבי לא תומך טרור?"

אהוד ברוג-ברק ממשיך לפגוע במאמץ המלחמתי

אהוד ברוג-ברק קורא להמשיך גם בעיצומה של המלחמה בפעולה להפלת ממשלת נתניהו. ייאמר ברורות. כל חתירה נגד ממשלה בעת המלחמה היא פרס לאוייב ופגיעה בישראל. מוטב לברוג-ברק לנטוש את ההזיות הילדותיות שלו שמישהו בכלל יבחר בו לתפקיד כלשהו.

נעמן כהן

* * *

התחת עִברי אַת?

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני קורא את התנ"ך במקור

ואני מנשק לָך את התחת

ואני מרגיש נהדר בשניהם

כי כמה אנשים בעולם

קוראים את התנ"ך במקור

ועוד הרבה פחות

מנשקים לָך את התחת

אהובתי

רק אני

תוּסִיקֵך

תוּסִיקִי

תוּסִיקֵנוּ

תני לי אות

תני לי פּוּק מדאורייתא

ואקרא עלייך

מִשִׁיר השירים

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע

בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה

הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ

הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ

כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב

וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה 

כי אני לאחורייךְ

ואחורייךְ לי

כי רק אני מנשק וקורא אותך

בשפת המקור.

פורסם בגיליון 1622 מיום 25.2.21

* * *

את מי אתם שונאים יותר – את נתניהו או את יחיא סנוואר?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אולי בעקבות מצב המלחמה יחזירו את מתכונת החדשות ב"קול ישראל" למה שהיתה פעם, ברורה ועניינית – ויחסכו מאיתנו את הקישקושיאדה המאפיינת את המהדורות במתכונת האווילית החדשה!

* איילה זמרוני: "חדשות בן עזר" 1893, שפורסם ביום חמישי 26.10.23, היה מגוון מעניין, עם מאמרים אקטואליים וסיפורים עסיסיים. אך בעיניי, עלה על כולם אורי הייטנר, במאמר מצוין, בהיר מנומק וראוי לשבח. 

* חוה ליבוביץ: אהוד יקר, חטא ההיבריס הוא גם על ראשו של אורי הייטנר. אמנם אין זה אותו היבריס מהטרגדיה היוונית, שעליו משלם השליט בתבוסה. אורי הייטנר הוא לאושרו רק  פובלציסט ויהירותו לא תיזקף לו לחידלון גורלי, אבל גם פובלציסטים המתיימרים להוביל דעה, ראוי להם לרדת קצת מהעץ הגבוה שעליו הם מטפסים. ולחזור לפרופורציות.

הוא משוכנע שלא נפל רבב בהפגנות למעט סרבנות הטייסים והמילואימניקים. מאחר והיוו קו מז'ינו במלחמה נגד  הרפורמה המשפטית והפיכת ישראל לדיקטטורה שנתניהו קידם ולא עצר. ובתור משתתף  באותן הפגנות רוויות יצרים ומסוכנות, הוא ממשיך להצדיק אותן עם כוכבית  [התנערות מהסרבנות] ולשנייה לא חושב שלא מן הנמנע שאותן הפגנות שידרו לחמאס סימני חולשה והתפוררות בחברה הישראלית ושעת כושר לתקוף.

אלא שאותן הפגנות לא החלו רק עם היבחרו של ביבי לרוה"מ ובולמוס החקיקה המשפטית [שאותה אכן היה צורך לעצור] הן החלו עוד הרבה קודם בתקופת הקורונה במיצגים מפלצתיים של צוללות ואמנות בכיכר רבין ושושי בכיכר פריז בבלפור. אז סמלן היה דגלים שחורים. כלומר לכל התהליך האבולוציוני סוציולוגי הזה יש רק אשם אחד והוא נתניהו. האם אין כאן זריקת אחריות רק על צד אחד ואילו הצד השני הציבור אינו אחראי בכלום? ולא מחוייב בחשבון נפש גם? לאחר הלקח המר ואכזר שהנחיל לנו החמאס... בשבת השחורה של שמחת תורה.

הנה פרזיולוגיה: מי שקרע את העם הוא ביבי ומה שקרע את העם היא ההפיכה המשטרית. אז אם לדייק הרפורמה המשפטית אכן טירללה את הציבור ביתר שאת והוסיפה שמן למדורה, וחבל שכך [התנגדתי לרפורמה ולאופן המטופש וחמורי שבו היא הובלה ללא פשרות ע"י יריב לוין] אבל הטירלול והקרע היו עוד קודם. ואני מסתייגת מהסלוגן השקרי שביבי הסית וביבי פילג את העם. כי זה פשוט לא נכון. פילוג העם התרחש מעצם ההתנגדות להמשך שלטונו של ביבי.

אורי הייטנר מאוהב במילים – ראש כנופייה וממשלה רקובה מושחתת עדת חנפים רפיסות גזענית ופשיסטית. בהנחה שאכן דבריו הינם מילים כדורבנות. אז בפראפרזה הפוכה על הרהביליטציה של הטייסים והמילואימניקים הסרבנים שהתגלו בעת משבר קיומי לישראל בכל עוז רוח התנדבותם והצילו את העם בהתגייסות סוחפת ואפקטיבית למענו בימי המלחמה הראשונים ומילאו את החלל שהותירה  הממשלה הכושלת שהתקשתה לתפקד מהלם מכת הפתע שניחתה עליה.

האם אורי הייטנר, מלבד התעקשותו למצות את הדין עם ביבי כאשם הבלעדי במחדל [ומעניין שהוא מדלג בנחשוניות על גורמי הביטחון והצבא שנהגו ברשלנות זחוחה ולקו בשאננות בהיערכות הביטחונית על הגדר  באותה שבת ארורה – אל עבר האשם המיידי ביבי] – אינו צריך להרהר מחדש שאולי ממשלת "ריקבון וחדלת אישים" שהקים ביבי באה לעולם בשל אשמים מיידיים נוספים שחולקים איתו את האחריות למחדל –  והם גנץ לפיד וליברמן שסירבו לעשות איתו קואליציה ובכך קירבו אולי את הטבח והאסון הנורא שפקד אותנו...

דעתי היא כדעתו של אהוד בן עזר. נתניהו אינו האשם היחיד! והבלעדי. לצידו מתייצבים אשמים נוספים שהתיימרו לספק ביטחון והנהגה ראויה לתושבי ישראל  והם אחראים לא פחות ממנו לכישלון הנורא. נעמן כהן מראה שנים לאחור כיצד התהוו הבקיעים שהובילו בסופו של דבר אל הטרגדיה הנוראית הבלתי נמנעת. ביבי הוא אמנם חלק מהמתווה המדיני וצבאי הכושל שהתמוטט בתקופת כהונתו אבל הוא איננו אבי הכשלון.

אהוד: המערכת המשפטית מנעה מנתניהו כראש ממשלה, בגלל "ניגוד עניינים" – מלעסוק ברפורמה המשפטית.

במרץ 2023 אישרה הכנסת את התיקון לחוק יסוד: הממשלה, שקבע כי העילה לנבצרות של ראש הממשלה היא אי מסוגלות נפשית או פיזית בלבד, ובכך נמנעה אפשרות הדחתו, והוא מייד הודיע שהוא נכנס לעסוק ברפורמה המשפטית –  ואז החלה המערכת המשפטית במערכה לבטל או לדחות את התיקון לחוק, ובכך להמשיך לאפשר לה את האיום בהוצאתו לנבצרות של נתניהו!

אז מה הסיק החמאס מהקרקס המטורף הזה – ומה חלקה העקיף של מערכת המשפט הישראלית שיכורת כוח-ההדחה – בטבח 7 באוקטובר? 

אנשים כנעמן כהן, מוטי קידר, גיא בכור, יוסי אחימאיר, ישראל בר-ניר, משה בן דוד (בנדה), ועוד אחרים, לצערי לא רבים, ובהם גם אני ומכתבי העיתי – התרענו שוב ושוב והזהרנו מפני הקטסטרופה הביטחונית שעלולה לבוא בעקבות הרושם – של התפוררות ישראל וצה"ל  – שיוצרות "הפגנות המחאה" האנטי-דמוקרטיות שהיו בעיקרן פורקן של שנאה לנתניהו ושלילת כל צעד שלו! 

התרענו – בניגוד לנביאי השקר של "הזמן השחור" שהיו חביבי התקשורת בתקופת ההפגנות – ואיש מהם לא היכה על חטא טעויותיו!

כן, יש גם כיום בתוכנו, בעיצומה של המלחמה, הרבה מסיתים ומוסתים שבמקום להאשים בטבח את החמאס מאשימים את נתניהו ו"ממשלת הדמים" שלו – ודורשים ממנו שיישא באחריות, יתנצל ויתפטר!

* * *

הטבח שפתח בו ההיטלר הקטן יחיא סנוואר ב-7 באוקטובר עלול להתפתח למלחמת עולם בין מוסלמים שואפי נקם ולינץ', כמו בנמל התעופה בדגסטן – לבין יהודים – בכל מקום בעולם!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל