הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1895

יום עשרים ושבעה למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס

נשלח ל-2170 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי,  י"ח בחשון תשפ"ד. 2.11.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַמְנֻתַּחַת. // יוסי אחימאיר: 1. מחכים לשלושים ילדים. 2. פרידה מאיש ההדר הז'בוטינסקאי. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏1.11.23. // אברהם בלבן על "הבית האדום" של אסתר ראב. // אהוד בן עזר: זאב רכטר בונה לה את הבית האדום בלב חולות הזהב. [פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998, 599 עמ']. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]: האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודיים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן? // מנחם רהט: האידיאולוגיה הפלשתינאצית: להשלים מה שלא הספיקו הנאצים. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"ג. "החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת". // משה גרנות: מעלליה של תעמולת בית דויד. // עקיבא נוף: הנה ימים באים. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. [המשך]. בנדלה. ראובן שהם. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
הַמְנֻתַּחַת

רֵיחַ אֶתֶר וּבֶּנְזִין

וּלְחָיַיִךְ שָׁפוּ;

חִוָּרוֹן אָפֹר

הוּצַק בָּהֶן:

חִוְרוֹן אֲדָמָה,

כְּחוּשָׁה, מְלוּחָה...

מַלְאַךְ-חַבָּלָה

בִּלְחָיַיִךְ פּוֹסֵל

וּפְתִיל חַיַּיִךְ

מִצְטַמֵּק,

דַּק, מְרַפְרֵף

בֵּין רִיסַיִךְ  –

מְהַבְהֵב,

וְאֵי שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים,

נֶאֱחָז...

הַחֶרֶס, בְּצַלְמוֹ,

הָאֵל עָשָׂה  –

בְּמִסְתָּרָיו נִסְדַּק  –

וְתַמְצִית-חַיָּיו

נִגֶּרֶת, נִגֶּרֶת;

זוֹרֶמֶת בַּחֲשַׁאי,

חוֹתֶרֶת לְמַעֲמַקִּים;

אֱלֵי עָפָר,

אֱלֵי עָפָר...

 

1962

 

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

* * *

אנחנו מחזקים את ידי לוחמינו בכל החזיתות, בייחוד ברצועת עזה – אשר כדי  לחסל את החמאס הרצחני שפגע בנו קשות – הם נאלצים לעמוד בקרבות קשים שבהם נופלים חיילים שלנו! ועדיין זה עדיף מאשר להיות יהודי בפריס, למשל – שם מציירים "מגיני דוד" על בתים שבהם מתגוררים יהודים, כמו שסימנו חנויות של יהודים בתקופת הנאצים בגרמניה!

 

* * *

יוסי אחימאיר

1. מחכים לשלושים ילדים

הדבר הכי מנחם בימים אלה זה לשמוע קולות ילדי בית-הספר הסמוך לביתך, מתקבצים ללימודים, יוצאים להפסקות וממשיכים שיגרה-כביכול. חלקית כמובן. אין כמו צחקוקי ילדים וציוץ ציפורים, או אפילו ילל תנים בלילה – כדי להרגיע קמעא. בוודאי בעת שהמלחמה מתחוללת גם בעורף, במרכז הארץ. מפעם לפעם כורז הרמקול הבית-ספרי: "תרגיל!" "תרגיל!"... הילדים פורצים מהכיתות היישר אל המקלט התת-קרקעי. המורות דוחקות בהם. כולם מאובטחים. המטחים שנורו לתל-אביב בשישי מלמדים שלא תמיד זה תרגיל.

שלושה שבועות מאז פרוץ המלחמה, ודומה כי מתחילים איכשהו להסתגל למצב. מועדון הספורט נפתח, יותר מכוניות על הכבישים, יותר הולכי רגל ברחובות, יותר תנועת קונים במרכולים, יותר חיוכים בערוצים. תחושה של המתנה לקראת הבאות מקננת – ועוד איך – בלבבות. רק אתרי הבנייה שוממים. שקט מדומה. שקט שלפני הסערה, בטרם השלב הבא המכריע, הקרקעי, והוא התחיל. ושלא תהא טעות. מדובר רק על מרכז הארץ, הרחק משדות הקטל הנוראים של עוטף עזה, של אחינו השבורים ולוחמינו הממתינים.

מי שאינם שקטים, מי שבקושי נרדמים בלילות, אלה הם בני משפחות החטופים. ראיתי אותם מתכנסים במאותיהם ברחבת מוזיאון תל-אביב, ולעיני עשרות מצלמות וכתבים זועקים כלפי הממשלה, השלטון, דורשים להחזיר את החטופים! – "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" – בוקעים כבמקהלה הקולות מגרונות ניחרים. צמרמורת עוברת בגוף כשכמה מבני המשפחות מספרים על יקיריהם והחשש ממה שעובר עליהם. עברו עשרים יום ואין יודעים עליהם דבר. המשפחות לא ימתינו עוד בשקט. מעתה המאבק יוחרף. תוך כדי העצרת, פולחת אזעקה את השמיים. הכול נסים לתפוס מחסה בחניון התת-קרקעי.

מה צופנים השעות והימים הבאים? – שואל כל אזרח את עצמו. הפרשנים משערים, מנחשים, מבלבלים. פטפטת בלי סוף, מיותרת. אנחנו רוצים רק דיווחי שטח ומעט הסברים על מה שהיה ופחות על מה שיהיה. ועוד מסממני ההסתגלות: רמת הצפייה הרצופה בטלוויזיה ירדה. עם כל הכבוד, כמה פעמים אפשר לראות, לשמוע, את ישראל זיו ושאר גיבורי מלחמות העבר ופרשני ההווה?

המערכה הקרקעית יוצאת לדרך. הרי הבטיחו לקצוץ את ראשי הנחש החמאסי, צמא דם יהודים. אין מנוס מזה. תשמעו את הניצול מבארי, חיים ילין היקר: "זה או אנחנו או הם," הוא חוזר ואומר. מסכים עימו לחלוטין אלון דוידי, המנהיג אמיץ-הלב של שדרות. ואכן, בלי להסיר אחת ולתמיד את האיום העזתי, בלתי אפשרי יהיה לשקם את יישובי העוטף. תושביהם, הקוברים את מתיהם, יהססו לחזור לקיבוצים השרופים ולערים שהיו והינם ייעדי הטרור.

העיניים והמחשבות נתונים גם לצפון. מתנהלת שם לחימה בעצימות גוברת והולכת. לבנון היא מדינה כבושה בידי החיזבאללה וגורלה נתון בידיו. והיה כי תחריף הלחימה – והפעם צה"ל ערוך ומוכן לקבל את פני הרוע של שייח נסראללה המתהלל – ביירות תיראה כמו צפון הרצועה כיום. שלהבת תפרוץ בארץ הארזים ויבוא הקץ למדינה שהיתה פעם פנינה מזרח-תיכונית.

איננו נותנים די את הדעת למה שקורה ביהודה ושומרון, ועוד עלול לקרות. הלכי הרוח החמאסיים מתפשטים בשטחי הרש"פ. היישובים אינם שאננים, נערכים לקבל את פני הרעה. כיתות הכוננות מתוגברות ועירניות, נשק ניתן בידי התושבים. גם צה"ל ער לקבל את פני הרעה כי תבוא. ולא רק בתוככי יו"ש. גם ביישובי קו התפר הארוך והפתלתל, מה שהיה פעם הקו הירוק. הדאגה כמו גם  העירנות גוברות, שמא ינסה אספסוף טרוריסטי לנצל פרצות, לרצוח ולבזוז, כפי שהיה ב-7 באוקטובר בדרום.

לא פחות צריך להדאיג הגבול הארוך ביותר שלנו, עם ירדן – ממלכה שבעצמה תלויה על בלימה. זוהי למעשה המדינה הפלשתינית האמיתית, שרוב אוכלוסיה פלשתינים, ביניהם המלכה ראנייה ש"פתחה פה" עלינו. זו האמת ויש להגידה בריש גלי: ירדן היא פלשתין! הממלכה ההאשמית-פלשתינית! ושיתפוצץ מזעם עבדאללה השני, העויין, החושש לכסאו.

בירדן ובמדינות ערב שהשכלנו לכונן יחסים איתן, גואים גלי השיטנה נגד ישראל. ארדואן שוב התהפך עלינו. יקיר האומה, הנשיא ביידן, דוחק בנו לאפשר עוד ועוד סיוע הומניטרי לעזה. חוזר ומדבר על "פתרון שתי מדינות" לאחר המלחמה. האם הוא ועוזריו אינם מבינים כי "מדינה פלשתינית" לצד ישראל משמעותה להביא את עזה-חמאס-דאעש ליו"ש? שכפר-סבא תהיה כשדרות? אין לקנא בקבינט המלחמה. עליו לקבל בהקדם החלטה קשה מנשוא –- לצאת למערכה קרקעית בטרם שוחררו החטופים, או לשחרר את החטופים תחילה. זעקת המשפחות צריכה לחדור לכל הלבבות: "הזמן אוזל, שיחרור מיידי!"

שוב ושוב אנו שומעים את קולותיהם של ילדי בית הספר השכונתי משחקים ומשתובבים, ואי אפשר להימלט מהמחשבה: מתי יזכו לכך שלושים ילדינו המוחזקים באכזריות במנהרות החמאס?

 

2. פרידה מאיש ההדר הז'בוטינסקאי

מתוך דברי הספד בהלווייתו של מרדכי (מוטקה) שריג ז"ל,

היו"ר השמיני של מכון ז'בוטינסקי

מוטקה היקר,

כבר לפני כמה שנים הפתעת אותי – והדאגת אותי. אמרת לי 'דוגרי': "יוסי, מצבי רע, תהיה מוכן, בבוא היום – אני רוצה שאתה תהיה מי שיספוד לי." חזרת על כך על מיטת חולייך כשאושפזת בבית-החולים. פנית בנוכחותי לנכדתך ענבל: "תרשמי לפנייך, אני רוצה שרק אדם אחד ידבר בבוא יומי, וזה יוסי."

והנה אני – שבאתי בעקבותיך למלא את תפקיד יו"ר מכון ז'בוטינסקי – ניצב פה, מוטקה, וממלא את מצוותך כלא-מאמין. גם שני מתקני החמצן אליהם היית צמוד – לא עזרו עוד.

נפרדת מאיתנו בעת הקשה ביותר למדינה. בעיצומה של מלחמה ולאחר אסון כבד ומחדל – בל יסולח. היית ער לכך. נפרדת מאיתנו כשגם מכון ז'בוטינסקי, בבת עינך, נמצא בשפל. לכך לא היית ער. חסכתי זאת מידיעתך.

אפשר לספר מכאן ועד הודעה חדשה את סיפורך, את סיפוריך. אבל מי אני לעומתך? לא היה מספר סיפורים עסיסיים, מן החיים, מניסיון חייך – כמוך.

כל ישיבה יבשה, כל דיון ומיפגש, היית מתבל בסיפור מן העבר, בדיחה יהודית עסיסית, לפעמים ביידיש, מעורר גלי צחוק, אבל גם מחשבות. יהיה הנושא אשר יהיה, תמיד היית קוטע את שטף דבריך באמירה: "ועכשיו אני אספר לכם סיפור..." ותמיד היה זה סיפור חדש, קשור לעניין, מסופר בחן רב, ביידישקיט הנפלאה שלך, ומוסר השכל לצידו.

דיברת תמיד לעניין, ובקצרה, כפי שלמדת מחיים לסקוב וציטטת אותו: "דבר בקול – כדי שישמעו אותך, עמוד זקוף – כדי שיראו אותך, דבר קצר – כדי שיאהבו אותך..."  והיית מוסיף על כך בחיוך: "אל תדברו אליי מהר, כי אני מבין לאט..."

באחת משיחותינו האחרונות אמרת לי: "הראש עובד, השכל קיים, אך היכולות הפיסיות – פחתו. כבר לא כל החושים עובדים אצלי טוב כבעבר, אבל מה שעדיין עובד אצלי טוב, זה חוש הריח. נוכלים אני מריח מרחוק."

המאור הגדול בחייך היה כמובן זאב ז'בוטינסקי. כתלמידו הנאמן, כתבת עליו ב-2005 – ואני מצטט: "בניגוד לאחרים לי אין מושג מה ז'בוטינסקי היה חושב היום על הנושאים המפלגים את המחנה הציוני. אולם בעניין אחד אין לי ספק: ז'בוטינסקי היה נשאר כפי שהיה בשישים שנותיו: ישר, דובר אמת, מסתכל במציאות ומנתחה על פי שורת ההיגיון. יושרו נבע מאומץ ליבו, מנחישותו להתמודד עם אתגרים ומעומק אמונתו בצדקת הדרך."

היית ז'בוטינסקאי אמיתי, ישר, וככזה לא רציתי ללכלך ידיך בפוליטיקה. כשעזר וייצמן רצה לגייס אותוך לצידו, השבת לו חד וחלק: "פעילות פוליטית – נישט." "אני תלמיד של תנועת ז'בוטינסקי האמיתית" – הדגשת. ואכן, כזה היית: בבקיאות בכתביו, בידע לצטט תמיד משהו רלוונטי מהם, בתרבות היהודית שלך, בהדר הליכותיך.

ועוד אמרת לי פעם: "אני חי כמו יתרו. 'ויחד יתרו' – לאמור: שמח מצד אחד, חרד מצד שני. חרד למדינה, חרד לעתיד." היו לך סיבות אישיות לבקר, שלא לומר לשנוא, את השמאל: "לקחו לי את הפרנסה ופתחו לי את הראש," סיפרת לי על ימיך כנער באצ"ל.

בחמש השנים שבהן כיהנת, כמובן בהתנדבות, כיו"ר ההנהלה של מכון ז'בוטינסקי, עשה המכון צעדים חשובים קדימה. בהנעת מפעל כתבי ראש בית"ר, בזירוז מפעל האיגרות, בהוצאת ספרים אחרים, בערבי עיון שבהם הופעת ובירכת, ועוד ועוד. שיתוף הפעולה בינינו – אתה היו"ר, אני המנכ"ל – היה למופת, הניב פירות הילולים.

לא היו חסרים גם תיסכולים: המאבק על הקמת הבניין ברמת-גן – מיזם שנותר על הנייר, וגרם לך מפח נפש, המאבק הבלתי נלאה על תקציבים ותרומות שהיית חוד חנית בו, הדאגה בכללותה לעתיד המכון ולעתיד המורשת הציונית-רביזיוניסטית.

הגעת למכון ז'בוטינסקי אחרי שמילאת שורה של תפקידים רבי חשיבות בשירות ביטחון המדינה ובכלכלתה. אתה, חבר האצ"ל, שירתת בצה"ל מקום המדינה עד 1972, במגוון תפקידים, שהבולט בהם היה ללא ספק מזכיר הפיקוד העליון במלחמת ששת הימים ולאחריה. כתבת את ההיסטוריה של המלחמה ההיא מנקודת מבט הרמטכ"ל יצחק רבין ושאר אלופי הפיקוד – וליתר דיוק: מחקר על תיפקוד מוצב הפיקוד העליון בהמתנה ב-1967 ובמלחמת ששת הימים – מחקר שעדיין לא יצא לאור, אך חוקרים רבים מסתמכים עליו בספריהם.

השתחררת בדרגת סגן-אלוף, ולצד פעילויות בחברות כלכליות שונות – ובמיוחד בהתאחדות התעשיינים, כראש מחלקת ההסברה – התמסרת להפצת מורשת האצ"ל, כחבר הנהלת ברית חיילי האצ"ל, ולעריכת ספרים.

גם אחרי שפרשת מראשות המכון בסוף 2016, המשכת לשמש כחבר המערכת של הוצאת כתבי ז'בוטינסקי האידאולוגים, המהדורה המדעית שהיתה חלום חייך, בבת ליבך.

באיזו תחושת סיפוק מיששת את הכרכים הראשונים שזכית לקבל לידיך, וכמה לחצת עלינו להאיץ את המפעל. "אני כמו קיביצער, נותן עצות, זורק רעיונות, לא מתערב. מצידי – אתה יכול לזרוק את העצות שלי לפח..." ומצד שני: "שמור איתי על קשר" – כך ביקשת, כשחשת שאתה דועך.

כבר באמצע שנות השמונים שלך, אמרת לי: "בחיים לא תיארתי לעצמי שאגיע לגיל מופלג זה." והנה, שמרת על חיוניותך כמעט עד לזמן האחרון, למרות מגבלות התנועה.

בשיחתנו האחרונה, כשבירכתיך ליום הולדתך ה-94, סיפרת לי על קשיי הנשימה, על מכונת החמצן, על הקושי אפילו להזיז כיסא, על יציאה מהבית רק לרופאים. "תוחלת חיים," אמרת, "זה דבר אחד, איכות חיים זה דבר שני." ובכל זאת נאחזת בחיים. כאיש ספר, הרבית לקרוא ולבכות את המצב במדינה וגם בתנועה, זו המתיימרת להיות ממשיכת מורשת ז'בוטינסקי.

ככל שזה תלוי בי, מכון ז'בוטינסקי עוד יפרח וישגשג ומורשת ז'בוטינסקי תהיה המצפן והמצפון של מנהיגי העתיד. מורשתך – שנוציא לאור ספרים, שנפיק אירועים, שנפיץ בכל האמצעים את מורשת ז'בוטינסקי – תקויים.

אהבתי אותך מאוד, היית לי מורה דרך, מבקר ומשבח, הכול לפי העניין. תחסר לי מאוד. דמותך, נועם אישיותך, מסירותך, צחוקך, לא ימושו מן הזיכרון.

יוסי אחימאיר

 

* * *

אהוד: רבבות המפגינים המוסלמים, הערבים, הפלסטינים, ותומכיהם בבירות מערב אירופה – המניפים שלטים בזכות החמאס ושחרור פלסטין, כלומר השמדת ישראל – מהווים ניצחון ליחיא סנוואר וכת המרצחים הנאצית שלו, אבל ההפגנות מהוות גם תזכורת מאיימת ומצמררת לכל אזרחי מדינות אירופה המקוריים, הלא-מוסלמים – זה יקרה לכם! אם בתוך מדינתכם יתקיימו שכונות ואזורים בשליטה מוסלמית אשר תאפשר טרור פראי של חמאס כלפיכם!

ואזהרה מיוחדת שמורה אצלנו לכם, מאות היהודים הסכלים, גברים ונשים – שהפגנתם בחדווה ב"גראנד סנטרל" בניו-יורק נגד ישראל ובעד החמאס! כאילו זה יעזור לכם נגד האנטישמיות הלבנה, השחורה והמוסלמית בארה"ב! – גם בכם יפגעו – אם רק יוכלו – יכו, יפוצצו, יהרגו וישחטו כמו את קורבנות ה-7 באוקטובר בישראל!

 

* * *

איליה בר זאב

יום יום ושלוות הכסילים

 

יוֹם יוֹם, בֵּין קַו אֹפֶק הַמִּגְדָּלִים לְגַגּוֹת תֵּל אָבִיב הַיְשָׁנָה

 נִרְשָם מֶרְחָק חָדָשׁ.

שָׁמַיִם הֵם גְּבוּל פָּרוּץ, לְפָחוֹת עַד סַף הֶחָלָל

וּמִי יֵדַע כַּמָּה חֲלָלִים עַד פִּתְחֵי

הַחוֹר הַשָּׁחֹר?

 

יוֹם יוֹם תַּהֲלוּכוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת,

זֵרֵי פְּרָחִים נֶעֱרָמִים עִם מִלְמוּל הַפְּסוּקִים.

לַהֲטוּטֵי קַבְּרָנִים מְשַׁלְּשִׁים כַּמּוּת גְּוִיּוֹת

לְדוּנַם בֶּטוֹן:

גּוּפָה בְּקַו קִרְבַת הָאֲדָמָה, אַחֶרֶת בְּעֹמֶק מְבֻקָּר –

כָּךְ וְכָךְ מֶטֶרָץ בֵּין הַטְּמוּנִים בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן.

אֲלַכְסוֹן חֶסְכוֹנִי.

קַר.

 

יוֹם יוֹם, מִמְּרוֹמִים, רוֹאִים אֶת קַו גְּבוּלוֹת

הַשָּׁלוֹם

וְהַיָּם.

בַּשָּׁעוֹת הַקָּשׁוֹת, בִּפְקָקֵי הַתְּנוּעָה,

לֹא נִתָּן לְהַבְחִין בְּתַחְתִּית הָרְחוֹב בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ,

בְּשַׁלְוַת כְּסִילִים,

בַּעֲצֵי הַלִּימוֹן וְהַתּוּת בְּחַצְרוֹת הַבָּתִּים.

                                                                

פורסם לראשונה – "מעל קווי המתח", "קשב לשירה", 2010

 

 

אנדד אלדן

מֵאֲחוֹרֵינוּ הַר הַבַּיִת

קוֹצִים כְּנֵרוֹת כְּבוּיִים.

אַבְנֵי הַבַּית.

תְּמוּנוֹת הָרַי, בֵּיתִי בְּשִׁבְרֵי שְׁמָשׁוֹת.

בֵּין אֲנָשִׁים רַבִּים וּרְעָפִים אֲנַחְנוּ פֹּה לְבַד.

סוֹגְרִים זֶה אֶת בִּכְיוֹ שֶׁל זֶה

כַּצִּנוֹר הַחוֹבֵק אֶת הַמַּיִם.

פֶּתַע

יְחֵפִים כְּשֹׁרֶשׁ עֵץ עָקוּר

אֲנַחְנוּ בַּמוֹרָד הַחַד.

 

מֵאֲחוֹרֵינוּ הַר הַבַּיִת

שׁוֹלֵחַ בָּאוֹרוֹת יָדָיו

שְׁזוּפוֹת וַאֲרֻכּוֹת.

מספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. אנדד אלדן מקיבוץ בארי ("בעוטף...") הוא כבן 100...

בחר והכין – איליה בר זאב, מושב ערוגות, 2023.

מקיבוץ בארי יצאנו ב-1967 לכבוש את דיר אל באלח, מדרום לעיר עזה (עיר התמרים ברצועה). תוך יומיים הגענו לים התיכון – ב"מלחמת ששת הימים".

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏1.11.23

* רוח אנטבה – איזה אושר! חילוצה של אורי מגידיש היא שמחה גדולה.

בראש ובראשונה, מכך ששבה בת לגבולה. מכך שבת הערובה חזרה הביתה.

השמחה גדולה במיוחד, בזכות העובדה שהיא שוחררה במבצע של צה"ל; בזכות היכולת המודיעינית והמבצעית שבאה לידי ביטוי בפעולה הזאת; הפעולה המוצלחת שבה אורי השתחררה ללא פגע ולא היו נפגעים לכוחותינו.

אני מקווה שחילוצה של אורי יזכיר לנו, שדרך עסקת שליט אינה היחידה לחילוץ בני הערובה. יש גם דרך אנטבה. אני שמח לדעת שרוח אנטבה, גם אם לא כאופציה היחידה, קיימת בממשלה, בצה"ל, בשב"כ ובמוסד.  כל הכבוד לממשלה, לצה"ל, לימ"מ, לשב"כ ולמוסד!

 

* חיוך על הפנים – יריב אופנהיימר מתח ביקורת על החגיגות ליד ביתה של אורי מגידיש לאחר חילוצה. לטענתו, 138 משפחות מצויות בסיוט מתמשך, אי ודאות ופחד לגורל יקיריהם החטופים, ולא ראוי לחגוג כאשר זה המצב.

יש היגיון בדבריו, אך איני מסכים איתו. לאחר חילוצה של אורי, התראיינו בטלוויזיה הוריה של חברתה של אורי, תצפיתנית המשרתת איתה, הנמצאת בידי חמאס. הם אמרו, שהידיעה על חילוצה של אורי היתה הדבר הראשון אחרי 24 ימים שהעלה חיוך על פניהם. והוא לא מש לאורך השיחה.

החילוץ עורר תקווה בקרב המשפחות. הן נוכחו שהתמרון לא פוגע בסיכויי השחרור של יקיריהם אלא מחזק אותם. הן נוכחו שהממשלה וצה"ל אכן מעמידים את שחרור בני הערובה במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות ובאמת פועלים לשחרורן.

אני בטוח שזה רגע שמח גם להן. אני בטוח שדווקא בשל האסון שהתרגש עליהן, הן הראשונות להבין את משפחת מגידיש על השמחה הגדולה.

 

* אובסביבי – בעקבות רשומה שכתבתי לאחר חילוצה של אורי מגידיש, שבה בירכתי את הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון, נזף בי אחד הקוראים על שהעליתי את דעתי לברך את הממשלה. אותו מגיב – 99% מהפוסטים והתגובות שלו מתחילת המלחמה (וכמובן גם קודם לכן) עוסקים בנתניהו. כאילו אין חמאס, אין אוייב, אין מלחמה קשה. האיש פשוט אובסביבי. יש לו אובססיה מטורפת לביבי. תמונת הראי של חסידיו השוטים של נתניהו. והוא לא יחיד. אני מכיר לא מעט אובססיבים כאלה.

גם אני אובססיבי. אני אובססיבי לניצחון. אני לא מתבלבל. אני זוכר שהאוייב אינו נתניהו אלא חמאס. אני זוכר שעיסוק בפנקסנות פוליטית עסקנית קטנה היא חבלה במאמץ המלחמתי. אני זוכר, שכאשר אנו במלחמה, החלשת הממשלה היא חיזוק האוייב.

דעתי על נתניהו ידועה. היא לא השתנתה. נהפוך הוא. המחדל הנורא רק חיזק אותה. עם נתניהו נבוא חשבון אחרי הניצחון. עד אז צריך לחזק את ידיו שיעז לקבל את ההחלטות הנכונות ויוביל אותנו לניצחון.

אילו מבצע-החילוץ נכשל חלילה, ואורי וכמה מן החיילים היו נהרגים, אותו מגיב היה מאשים את נתניהו באחריות לכישלון. מי שאחראי לכישלונות, אחראי גם להצלחות. ואם אנו דורשים מנתניהו לקחת אחריות על המחדל, איננו יכולים לשלול ממנו את האחריות להצלחות.

איני רוצה לחשוש שיש מי שמקווים שלא כל כך ננצח במלחמה, כדי שנתניהו לא יקבל נקודות. לא יהי חלקי עמהם.

 

* מטרה אחת ואין בלתה – גם לאחר הקמפיין הנבזי של נתניהו נגד ראש אמ"ן וראש השב"כ בעיצומה של המלחמה, אני איתן בדעתי שאין מחליפים ממשלה וראש ממשלה בזמן מלחמה.

נתניהו הרי לא ילך מרצונו. לכן, פעולה להתפטרותו, משמעותה משבר קואליציוני, משבר פוליטי, הפגנות בעד ונגד. וכל זאת בשעת מלחמה. זה הזוי. זו חבלה במאמץ המלחמתי. זו מתנה לחמאס.

אומרים לי: אבל זה מה שעשתה בריטניה במלחמת העולם השנייה, כאשר הדיחה את צ'מברליין והחליפה אותו בצ'רצ'יל. מדוע זה שונה? כיוון ששם מפלגת השלטון, המפלגה השמרנית, התייצבה מאחורי צ'רצ'יל, שהעם בטח במנהיגותו, רצה בו ובמינויו, ולא נותרה ברירה לצ'מברליין, אלא ללכת.

זה לא קורה בליכוד. זה לא יקרה בליכוד. וגם אין שם צ'רצ'יל כזה, שהעם כָּמֵהַּ לו ולמנהיגותו.

צריך לשים בצד את הפוליטיקה וגם את סוגיית לקיחת האחריות, שלמרבה הבושה וחוסר המנהיגות, נתניהו בורח ממנה. יש להתרכז במטרה אחת ויחידה, אין בלתה – הניצחון במלחמה.

האויב אינו ביבי. הוא חמאס. יש להתלכד סביב הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון במלחמה, עד הניצחון. מה שדרוש עכשיו זו ממשלת אחדות לאומית. המחנה הממלכתי נהג באחריות לאומית כאשר הצטרף לממשלת החירום. כעת על יאיר לפיד ויש עתיד להצטרף אף הם, כדי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית.

 

* קמפיין נבזי – עד כה ניהל נתניהו את קמפיין הכסת"ח וסימון השעירים לעזאזל באמצעות פרוקסי. בלילה שבין שבת לראשון הוא עבר לשלב ב' של הקמפיין וצייץ זאת בעצמו.

 

* התנצלות נוסח נתניהו – התנצלותו של נתניהו מעידה על כך, שכנראה הלשכה ערכה סקר בזק לאחר הציוץ הנבזי.

 

* חצי עבודה – אם המלחמה תסתיים במיגור החמאס אך חיזבאללה לא ימוגר – עשינו רק חצי עבודה.אני בעד מתקפת נגד מקדימה נגד חיזבאללה, אך במקרה הזה אין מדובר במתקפה מקדימה כי הם תקפו אותנו פעמים אחדות ביום בכל אחד מימי שלושת השבועות האחרונים.

 

* שגריר של מדינה ריבונית – חמאס הוא ארגון נאצי. הטבח הברברי ביישובי הנגב המערבי היה פשע נאצי, המזכיר את מוראות השואה. ואף על פי כן, אין שום מקום לענידת טלאי צהוב על דש בגדו של שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. הטלאי הצהוב מסמל יהודים בגולה, ללא ריבונות, ללא מדינה, ללא צבא, בלא שיש מי שיגן עליהם. מדינת ישראל כשלה כאשר לא הצליחה להגן על אזרחיה באותה שבת שחורה. ובכל זאת, אנו יהודים היושבים על אדמת מולדתנו, במדינת לאום עצמאית וריבונית, עם צבא חזק שמשיב מלחמה שערה. גלעד ארדן הוא נציג של מדינה ריבונית, שיש לה דגל המסמל את ריבונותה, והדגל הזה ורק הוא הסמל שעל שגרירנו לענוד. בשום אופן לא טלאי צהוב.

 

* סרבן התפכחות – הפובליציסטית רוית הכט פרסמה בטורהּ ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "ב-7 באוקטובר קרסו כל הקונספציות. גם של השמאל."היא מבהירה מיד בתחילת דבריה שאין היא מתכוונת לשמאל הרדיקלי שאפילו אחרי הטבח ממשיך להאשים את ישראל ואותו היא מגנה מן הפן המוסרי. היא מציינת כמובן מאליו את קריסת הקונספציות של הממשלה הנוכחית. עיקר דבריה מוקדש לחשבון נפש כן, של תאוריות השמאל הישראלי.

"שלטון חמאס בעזה אינו שלטון של ארגון רצחני שחטף או שבה שני מיליון בני ערובה תמימים ומסכנים. חמאס נהנה מתמיכה מבוססת ברצועה – עזתים רבים השתתפו בהתקפה על ישראל, וביצעו את המחרידים שבפשעים נגד האנושות. מטריד מכך: חמאס נהנה מתמיכה רחבה גם בגדה, המשוחררת משלטון אימים שעשוי להכתיב לה מה לחשוב. זו הסיבה שאין שם בחירות כבר כמעט שני עשורים... בכל מבצע או סבב בשנים האחרונות פיללתי לסיום מהיר ככל האפשר, תוך בוז וגועל לצרחות ה'לכתוש אותם' ו'להכניס להם'... אין שום עונג בלראות נשים וילדים קבורים מתחת להריסות. יש עצב גדול במלחמה. וסבל. ופחד. אבל ב-7.10.23 הגיאוגרפיה השתנתה בחדות... במלחמה הזאת נגד טבעת החנק שאיראן הניחה סביב צווארנו ישראל חייבת להוביל ולנצח. זאת מלחמה על עצם קיומנו."

הדבוקה לא התלהבה במיוחד מגילוי היושרה של הכט. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו גינה את "השמאל" הישראלי, המרכאות במקור, שהוא הבעיה האמיתית, יותר מבן גביר. הוא התנגח בחיים לוינסון ורוית הכט, והאשים אותם, שהם מתירים הרג המוני בעזה, בחסות "חרב השמדה, אמיתית או מדומה," ולמעשה קוראים להרג של אלפי אזרחים חפים מפשע, חורבן עזה מן היסוד והרג המוני של תושביה.

עקיבא אלדר תקף את הכט מהפן המדיני. לטענתו, "הקונספציה של השמאל לא קרסה, כי היא לא נוסתה." מהי הקונספציה? "מתווה שתי המדינות לשני עמים והסדר מוסכם של בעיית הפליטים." לטענתו, אכן השמאל צריך לעשות חשבון נפש, אבל לא על הקונספציה, אלא על כך שהוא לא דחף אותה מספיק.

לא נוסתה? לא היו אוסלו א', אוסלו ב', הצעות ברק לערפאת, ההתנתקות, הצעות אולמרט לאבו מאזן, הסכמת נתניהו ולבני לתוכנית קרי? הקונספציה נוסתה גם נוסתה ובכל ניסיון התרסקה במחיר דמים כבד. אלדר מאשים את הכט באשמה החמורה שהיא מאמצת את גישת "אין פרטנר" של אהוד ברק ורומז שהיא נוקטת בגזענות כאשר היא טוענת שרוב הפלשתינאים תומכים בחמאס.

"הקונספציה של השמאל לא נכשלה מפני שמעולם היא לא עמדה למבחן," קובע אלדר.

לא נוסתה?! איפה הוא חי בשלושת העשורים האחרונים?

באוסלו א' ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להיכנס לרצועת עזה וליריחו ולהעבירן לשלטונו, ובתמורה אש"ף התחייב להפסיק את הטרור והמאבק המזוין. מרגע שהגיע ליריחו, וכבר בהגעתו, הבריח ערפאת בעצמו נשק ומבוקשים, הטרור גאה כפי שלא גאה מעולם. הקונספציה עמדה למבחן ראשון – וכשלה.

למרות הכישלון, ואף שאוסלו א' אמור היה להיות ניסוי שעל פי הצלחתו יוחלט על ההמשך, נחתם הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה מכל הערים ואזורי A ו-B. בתמורה, אש"ף שב והתחייב להפסיק את הטרור והמאבק המזוין. והטרור התחזק אף יותר מקודם. בתגובה, רבין עצר את הנסיגה והסביר שאין תאריכים קדושים וישראל לא תשלים את הנסיגה אם הטרור לא יפסק. אחרי רצח רבין פרס התעלם מהדרישה של רבין ונסוג מכל השטח (זולת חברון שממנה נסוג נתניהו). והטרור התעצם וגבר וגרם לנפילתו של פרס מן השלטון. הקונספציה עמדה למבחן שני – וקרסה.

כשאהוד ברק הבין שאין להסכמי הביניים תוחלת, הוא החליט ללכת על הסדר הקבע. בהצעתו הוא ריסק את כל הקווים האדומים של רבין למו"מ וניתץ את כל מרכיבי הקונצנזוס הלאומי. הוא הציע לערפאת את הפנטזיה של אלדר כמעט בשלמותה – מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, ויתור למעשה על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן, קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם חילופי שטחים). ערפאת דחה על הסף את ההצעה. אף שברק הבין שאין פרטנר, הוא לא עשה את המובן מאליו ולא הצהיר שהצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא הכריז ש"זו התוכנית ואין בלתה." התוכנית נדחתה בדם ואש ותמרון עשן, בלינץ' האכזרי ברמאללה ובגל עצום, חסר תקדים, של פיגועי התאבדות המוניים בכל רחבי הארץ. ותחת אש זחל ברק לטאבה להציע לערפאת עוד ועוד ויתורים ונענה בעוד ועוד דם ואש. הקונספציה עמדה למבחן שלישי – וקרסה.

אריק שרון הבין שאין פרטנר שמוכן לחתום עם ישראל על הסכם שלום, והחליט לממש באופן חד צדדי את הפנטזיה של אלדר ברצועת עזה, ולסגת לקווי 4 ביוני 1967 תוך עקירת כל היישובים. אלדר תוקף אותו על כך שנסוג באופן חד-צדדי וללא הסכם. כאילו שכאשר ישראל נסוגה בהסכם, התוצאות היו שונות. אלדר מאשים את השמאל שבהתנתקות "לא דרש שרצועת עזה תועבר לרשות הפלשתינאית ולא תיפול כפרי בשל לידי חמאס." הוא רק שוכח, שבהתנתקות רצועת עזה הועברה לרשות הפלשתינאית ורק כעבור שנתיים חמאס תפס את השלטון. הוא גם שוכח, או בוחר לשכוח, שבין לבין חמאס ניצח בבחירות לפרלמנט של רש"פ וגרף 56% מן המושבים בפרלמנט, ובשל כך, כפי שציינה הכט, אבו מאזן אינו מאפשר בחירות לנשיאות ולפרלמנט. בהתנתקות עמדה הקונספציה למבחן רביעי – וקרסה. אולמרט בתורו הציע לאבו-מאזן את פנטזיית עקיבא אלדר בשלמותה, ונדחה על הסף. הקונספציה עמדה למבחן חמישי וקרסה.

עקיבא אלדר הוא סרבן התפכחות, שכנראה במילון שלו חסר הערך "טעיתי."

 

* בין טוב לרע – אנו נמצאים במלחמה בין טוב לרע. מי שאינו ניצב עם הטוב, בוחר ברע המוחלט. איזה הבדל בין מנסור עבאס הערבי שבחר בטוב לעופר כסיף היהודי, שבחר ברע המוחלט.

 

* היגיון לא ציוני – בראיון לאולפן שישי אמר שר הביטחון לשעבר שאול מופז שהוא גאה בחלקו בהתנתקות, כי אירועי שמחת תורה הוכיחו מה היה קורה ליישובים האלה אילו נשארו.

על פי אותו ההיגיון, שלבטח אינו היגיון ציוני, הלקח של אירועי שמחת תורה, הוא שהיינו צריכים לעקור את יישובי הנגב המערבי, כי הנה ראינו מה קרה ליישובים האלה כיוון שהשארנו אותם.

זה מזכיר לי, שכאשר משלחת יישובי הגליל העליון ועמק הירדן הופיעה ב-8 ביוני 1967, ביום הרביעי למלחמת ששת הימים, בפני הממשלה, ותבעה להורות לצה"ל לכבוש את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי, וחבריה הסבירו שהתושבים לא יוכלו להישאר ביישובים אם המצב לא ישתנה, השיב להם שר הביטחון משה דיין, שהתנגד לשחרור הגולן: מה הבעייה? נזיז אתכם כמה קילומטר והתותחים הסורים לא יגיעו אליכם. דיין הטיל וטו על ההחלטה לשחרר את הגולן, בה תמכו ראש הממשלה אשכול, הרמטכ"ל רבין ורוב השרים.

באותו לילה דיין שינה את דעתו, נתן את ההוראה והשאר היסטוריה.

 

* הזדמנות לתמורה ביחסים עם הדרוזים בגולן – אחת התופעות היפות שהתגלו במלחמה הזו, היא התמיכה המרשימה של הדרוזים בגולן בישראל. שפע רצון לעזור, לתת יד, לארח חיילים, לפנק אותם במטעמים וכו'. יש גל גדול של מתנדבים דרוזים למשמר האזרחי ואף לכיתות כוננות! אני מניח שיש קומץ דרוזים פרו-סוריים שגישתם הפוכה, אבל הם בטלים בשישים.

התופעה הזו מעוררת בי תקווה שניתן לחולל תמורה ביחסי הדרוזים בגולן עם מדינת ישראל. בשנים האחרונות יש עלייה מתמדת במספר מבקשי האזרחות הישראלית. כיוון שאני מכיר נתונים שונים, לא אכתוב כאן נתון שאיני יכול לעמוד מאחוריו, אבל הגידול מרשים בהחלט. אני משער שכעת הוא יגדל אף יותר. להערכתי, כדאי לפעול להתאזרחות קולקטיבית, אך רק בהסכמה עם ההנהגה הדתית שלהם. לא לחזור על טעויות העבר. אני מאמין שניתן להסכים איתם גם על גיוס הבנים לצה"ל, כמו אחיהם בגליל ובכרמל. יש לרתום את ראשי העדה הדרוזית בישראל למהלך כזה.

 

* הסכסכנות כשלה – במשך שנים מתנגדי חוק הלאום הסיתו את הדרוזים נגד המדינה וניסו לסכסך בינם לבין המדינה. סיפרו להם סיפורי הבל ושקרים בזויים כאילו החוק הופך אותם לאזרחים סוג ב'. גם אחרי שבית המשפט העליון, שבחן את הדברים, הפריך אותם מכל וכל ולא השאיר מהם אלא אבק, הם המשיכו להסית ולשקר.

והנה, בשעת המבחן, התברר שההסתה נכשלה, הסכסכנות לא השיגה את מטרותיה. הדרוזים נשארו נאמנים לחלוטין למדינה היהודית.

אני מצדיע לעדה הדרוזית הנאמנה והאצילית.

 

* מפי עוללים ויונקים – אני מתמרן מתחילת המלחמה בין תפקידי בצח"י לעבודתי במטע. לכאורה, בצח"י אני שותף למאמץ המלחמתי ובמטע אני חי את חיי השגרה. אך האמת היא שגם עבודתי במטע היא תרומה למאמץ המלחמתי. אנשים רבים מתנדבים לעזרת החקלאים, שהמלחמה הכניסה אותם למשבר כוח אדם דווקא בעונה הבוערת בענפים רבים. ההתנדבות הזו היא תרומתם למאמץ המלחמתי. כך, כמובן, גם מי שממשיך לעבד את אדמתו כפי שהוא עושה בימי שגרה.

אך הדברים אינם נכונים רק לחקלאות, אלא לכל המשק. כל מי שעובד, תורם למאמץ. האם מי שעובדים בסופרמרקטים, למשל, ומבטיחים את רציפות אספקת המזון ושאר מוצרי הצריכה בזמן המלחמה, אינם תורמים למאמץ? תורמים גם תורמים. וכך גם עובדי התעשייה וכל ענפי המשק.

וכך, כמובן, עובדי מערכת החינוך. החשיבות של שמירת הרצף החינוכי בשעת מלחמה, ובוודאי מלחמה ארוכה, רבה מאוד לחוסנם של הילדים, של ההורים ושל החברה כולה.

על התרומה הביטחונית של הלימודים כתב כבר משורר תהלים: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז, לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ, לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם."

 

* יש יום זיכרון – ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה יוזמים חוק לקביעת יום זיכרון ממלכתי לטבח שמחת תורה. אני מתנגד להצעה הזאת. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא היום בשנה שבו עלינו להתייחד עם זכר כל חללי המלחמה על קיומנו ובהם נרצחי הטרור. הטבח הנורא בשמחת תורה אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מאותה המלחמה. בדיוק מאותה סיבה התנגדתי ואני עדיין מתנגד ליום זיכרון ממלכתי לרחבעם זאבי, שגם הוא חלל במלחמה על ארץ ישראל. אם ייקבע יום זיכרון מיוחד לנרצחים בטבח, אני מקווה מאוד שלא יהיו מי שיחללו אותו בטקס "אלטרנטיבי" משותף לזכר הנרצחים והרוצחים.

 

* ביד הלשון: בם בם בם – בכתבה על אחת היחידות המובחרות נראו הלוחמים מתאמנים, ובמקום לצעוק "אש אש אש" הם צעקו "בם בם בם."

מה זה? תהיתי ביני לביני. "תירס חם"?

האם הם חומדים לצון? או אולי זה קוד פנימי של אותה יחידה? ואולי זה מה שמקובל היום?

שאלתי את הבנים שלי. לשאלתי הם הסבירו שמקומו של ה"אש אש אש" במקומו מונח וזו הקריאה המקובלת, אך לצדה גם "בם בם בם". מה שעוד למדתי מהם, הוא שיש דיפרנציאציה של ה"אש אש אש". יש "מגה מגה מגה" – ירי ממא"ג. "נגה נגה נגה" – ירי מנגב. ומבני השיריונאי למדתי ש"ביל ביל ביל" הוא ירי מהמא"ג המקביל בטנק.

אורי הייטנר

 

* * *

אהוד: "כוח קפלן" החזק והצודק, שהצליח, בעזרת מרבית התקשורת הישראלית, למוטט את כוח ההרתעה של ישראל מול אויביה – ימשיך כנראה בהפגנות מחאה ענקיות גם אחרי המלחמה – לסילוקם של האחראים לטבח ה-7 באוקטובר, ובראשם נתניהו!

והעיתונאי יאיר לפיד יחזור להיות ראש הממשלה?

 

* * *

אברהם בלבן על "הבית האדום" של אסתר ראב

ברשימתו "נגמרו המילים" במדורו "רשימות תל אביביות" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום שישי,27.10.2023, כותב אברהם בלבן:

"בית מספר 36 [ברחוב רופין] ידע ימים יפים יותר. הוא נבנה [צ"ל – על מקומו נבנה – אב"ע] בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת על-ידי זאב רכטר, אבי השושלת הרכטרית, כווילה בת שבעה חדרים לאיזאק גרין ואשתו המשוררת אסתר ראב. ראב כתבה ברשימת הספד לרכטר כי המבנה הקוביסטי שאבניו היו צבועות באדום כונה "הבית האדום" וכי מכל תל אביב אנשים נהרו לראותו (מצוטט בספרו רב העניין של אהוד בן עזר "ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב").

"יעקב שביט וגדעון ביגר סוקרים בכרך השני של ספרם "ההיסטוריה של תל אביב" את בתיה המיוחדים של העיר ומקדישים פסקה מיוחדת ל"בית האדום". יופיו וייחודו של הבית לא הוסיפו לו שנים. בשנות החמישים הוא נהרס ובמקומו הוקם בית דירות קבלני. מהצבע האדום נותרו רק רמזים בדמות אבני הטוף המכסות גינה שרק עציצים ספורים פזורים בה. גדר חיה של פיטוספורום יפני אינה מושקית והשיחים היבשים אינם יכולים להתמודד עם הכנימה הפושטת בין עליהם."

[אהוד: תודה לאורי הייטנר שהיפנה את תשומת ליבי לקטעים האלה].

 

"הבית האדום" בעת בנייתו, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת

 

 

* * *

אהוד בן עזר

זאב רכטר בונה לה את הבית האדום בלב חולות הזהב

[פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998, 599 עמ']

מספרת אסתר:

בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.

הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.

אמרנו לו: "שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה."

הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.

כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.

וכך, לאט-לאט, נעשו "שלושת החדרים" לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. "עין לא ראתה" בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי "הגל החדש", חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.

ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.

יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל"גל החדש" באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הגדול, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל.

 

פולה רכטר, אשתו של זאב רכטר, מספרת בזיכרונותיה:

המשוררת אסתר ראב פונה לווה [בעלה, זאב] בהצעה לבנות לה וילה במקום שומם, קרוב לים. וזה ניגש בהתלהבות לתיכנון הווילה ומרוצה מאוד כאשר מוצא בלקוחה שלו הבנה ושיתוף פעולה לגישתו ולרעיונותיו הנועזים בתיכנון. הווילה עומדת על תילה, והיא יצירתו הראשונה של ווה הזוכה להערכה ולשבחים רבים.

 "הווילה האדומה" של המשוררת אסתר ראב היא ה"סאלון" התרבותי הראשון בסוגו בתל-אביב הקטנה, בה נפגשים ידידיה האמנים הרבים. באחד המיפגשים האלה בא הצייר ראובן עם אורחת מפאריס, הפסלת חנה אורלוף. זה לה ביקורה הראשון בארץ לאחר עשר שנות חייה בפאריס. מלאת התפעלות מן הבית בו היא נמצאת, היא מתעניינת מי תיכנן אותו, ועושה היכרות עם ווה שנמצא בין האורחים. היא מספרת לו, שהאדריכל המפורסם פרה בנה לה בית והיא אינה מרוצה ממנו. "יש לי עוד מגרש צמוד לבית שהוא בנה, האם היית מסכים לבוא לפאריס על מנת לבנות לי על המגרש הזה, בית ואטליה?" – שואלת הפסלת את ווה, הנבוך משאלתה הספונטנית.

 

בספרו על זאב רכטר, בפרק "בית אסתר ראב 1927" כותב רן שחורי:

לקחים אלה [הקוביזם] הדריכו את רכטר כשחזר לארץ באמצע שנת 1927 וקיבל את הזמנת המשוררת אסתר ראב לבנות את ביתה ברחוב הגליל [שבטי ישראל] בתל-אביב (נהרס). בניין זה ועבודותיו של ריכרד קאופמן הם מהביטויים הראשונים לתנועה המודרנית בארץ, שסתמה את הגולל על האקלקטיות נוסח המאה ה19- והאוריינטליזם הרומנטי נוסח שנות העשרים.

העקרון הקוביסטי מודגש במיבנה הקובייתי נקי-הצורה והמחמיר. הקומה השנייה מונחת, כקוביית-משחק, על תיבת קומת-הקרקע. החלונות סדורים באי-סימטריה: בקומת-הקרקע הם נדחקים לזווית-הבניין ובקומה העליונה הם מצופפים ברצועה צרה וארוכה, בהסטה הצידה מקו החציון. קצה הקומה הוא מגרעת לכל רוחב הבניין, המשמשת מרפסת מקורה וכתם צל עמוק בבניין. הבית היה צבוע אדום והיווה נטע זר בגוני החול של שכונת תל-נורדוי, ההולכת ונבנית בצפון העיר, שם יורד החוף אל הכתם הכחול של הים. בניין זה הוא חולייה מקשרת בין בית אבולעפיה [1925, רפאל אבולעפיה היה בעלה של הציירת חד-גדיא] – בו התגלו לראשונה ניצני סגנונו האישי [של רכטר], לבין בית אנגל – בו הגיע סגנון זה לכלל בשלות.

 

ומספרת אסתר:

כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. "מוגרבי", שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב"סגנון המשולש". פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני "קונסט אונד דקוראציון" כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.

מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית "המודרני". ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).

כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: "השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה."

 

דבריה של אסתר הם מתוך הרשימה "לזכרו של זאב רכטר", שחלקה נדפס זמן קצר לאחר מותו בשלהי 1960. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר-האוכל שלח מלונדון גיסה יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, סביבם התנהל סדר הפסח המשפחתי, ולאחר מותו עברו לבנו אהרון. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נותר זכר, גם לא מהבית ברחוב שבטי ישראל 36, כיום רחוב רופין, שניבנה בשנים 1929-1927. חלקו המזרחי של הבית פנה לרחוב בן-יהודה, לפי דבריה, היכן שניצב כיום השופרסל. ומסיימת אסתר את רשימתה:

ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.

ועתה הלך גם יוצרו.

 

כותב א.ז. כהן:

חזקה יותר מרצונו של יצחק היא התלהבותה של אסתר לרעיון, שמשוררת היא ובניית בית חדש בחולות תל-אביב נידמה בעיני-רוחה כבניית בית-שיר על נייר חלק. האדמה נרכשת מחברת "המנחיל" שבהנהלת יהושע סופרסקי. אדריכלים ומהנדסים מפורסמים נדחים על-ידי אסתר בזה אחר זה. לבסוף נופלת הבחירה על הארכיטקט הצעיר זאב רכטר, שאיתו מוצאת אסתר שפה משותפת.

בניית ביתם של אסתר ויצחק מסתיימת, ולכולם מתברר שהיא [אסתר] צדקה בבחירת הארכיטקט. מהמרצפות הצבעוניות שלמטה ועד לחדר בקומה השנייה, שממנו ניבטים החולות והים, ניכר הבית במקוריותו. חנוכת הבית היא כמסגרת לציור של תל-אביב ודמויותיה הססגוניות: מיעקב רבינוביץ ונחום גוטמן ועד עובודובסקי-עובדיהו וראובן רובין, וכמובן זאב רכטר ואנשי בוהמה רבים, שחלק מהם אכלו את ארוחתם החמה היחידה בחודשים האחרונים, בלא שאיש ידע על כך, אצל אסתר. יותר מכולם מתלהבת חנה אורלוב מעבודתו של רכטר, ועוד באותו לילה מזמינה את האדריכל הצעיר לתכנן את ביתה בפאריס.

 

במדורו "אנשים ויצרים" ברשימה "האנדרטאות של זאב רכטר" מ-1961, מספר אורי קיסרי על ביקור בביתה של אסתר:

שנה רחוקה עולה עכשיו מאצל האתמול. אני רואה את גדליהו זקיף אומר לי, ליד שולחן ב"גינתי": "בוא, ניגש אל אסתר ראב... תראה חווילה, שאין שנייה לה בארץ." וכך הלכנו והגענו אל ירכתי רחוב הירקון. המשוררת ישבה מאחורי בית שצבע אדום היה משוח על אבניו, ואילו בפנים היתה זו תערובת של צבעים, עצים ואבנים, חום ועידון. זה לא היה בית. זו לא היתה אפילו חווילה. זה היה שיר. זה היה פיוט.

לא ידעתי, באותה תקופה, שהחיים יפגישו אותי עם מחבר שיר-האבנים הזה. אני זוכר, כי אסתר ראב סיפרה לנו ותיארה באוזנינו את אישיותו של הקוסם הזה. אבל זקיף ואנוכי הסתכלנו בקירות. דרושה עת ארוכה כדי שהאנשים יראו את היוצר מאחורי היצירה.

אהוד בן עזר

 

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2008

23.6.08. צהריים עם אורפז ב"שיין". בעקבות השיחה איתו אני מכניס את הקטע הבא לגיליון הקרוב:

האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודיים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן?

בשיחה עם חבר מבוגר הוא העלה בפניי קו מחשבה שאודה על האמת, מימיי לא ידעתיו קודם למרות שאת כל העובדות ידעתי זה מכבר. לדבריו, לאחר חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שמסר בידי הרוסים את חלקה המזרחי של פולין כאשר הגרמנים פלשו בספטמבר 1939 וכבשו את כל מערבה של פולין, הקפיאו הגרמנים את חזית המזרח וניפנו לכבוש את מרבית ארצות מערב אירופה: בלגיה, צרפת, הולנד, דנמרק ונורווגיה. כדי שהרוסים לא יפרו את ההסכם ולא יפתחו נגדם חזית במזרח, הם העניקו לרוסים לעשות אותו דבר במזרח אירופה. או-אז, מעבר לחלק שכבשו בפולין, כבשו הרוסים את הארצות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, את בוקובינה ובירתה טשרנוביץ שהיתה שייכת לרומנים ואת בסרביה שהיתה אף היא שייכת לרומנים אבל מרבית תושביה אוקראינים. וכן כבשו את טראנסדנייסטרה. אולי אני לא מדייק אבל באופן כללי אלא היו הטריטוריות.

 ומי עלה בהם לשלטון מטעם הסובייטים? פעילים קומוניסטים יהודים, שבשם האידיאולוגיה הסובייטית התעמרו באחיהם היהודים ורדפו אותם, שלא לדבר על יחסם לאוכלוסייה המקומית הלא-יהודית. לכן, לאחר שגרמניה פלשה לרוסיה בשנת 1941 וכבשה את כל הארצות הללו, פרץ בהן גל אנטישמיות חזק ממה שהיה קודם בגלל שנאת האוקראינים, הרומנים, הליטאים, הלטבים ודומיהם לשלטון הרוסי השנוא ולעושי דברו הקומוניסטים היהודיים. זה מסביר תופעות כמו צבאו האוקראיני של גנרל ולאסוב שערק כולו מהצבא האדום לצבא הגרמני, וכן את עזרתם של הגויים הלא-גרמנים להשמדת יהודים כמעט בכל מחנות המוות באירופה.

ואני שואל – האם הניתוח הזה יש בו ממש? האם יש הוכחות מבחינה היסטורית להזדהות של חלקים בעמים האלה עם הנאצים בגלל חלקם של היהודים בקומוניזם באותה תקופת ביניים שבין 1939 ל-1941?

[גיליון 355 מיום 26.6.2008]

 

1.7.08. צהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את תשובתו של ליטמן מור לנושא שהעלה בפניי בגיליון הקודם ושאותו מסרתי בשם ד"ר אודי ראב. [גיליון 356] מביא לו גם את הקטע של ברנר "החיים תמיד סודיים" וכן רשימת ספריו אצלי כדי שישלים לי לסט מקיף של ספריו. הוא נראה חלש מאוד, רזה ואיטי. קפריזי. מתווכח עם המלצרית הרוסייה היפהפייה הצעירה אך גסת האצבעות שלא ממלאה בדיוק אחר כל דרישותיו המיוחדות סביב שתי הביצים הרכות שהוא מזמין לארוחת הבוקר. אני לוקח פרנץ' טוסט כי לא התחשק לי לאכול ארוחה כבדה, ומרק אין להם בקיץ. יצחק חוזר ומספר שוב ושוב על רגשי האשם שלו על כך שהוריו ואחותו מתו בטרנסנייסטרה ואפילו אין מצבה לזכרם. הוא אומר שאחיו מנדל, בקיבוץ, פחות לקח ללב כי אצלו האם התחלפה בקיבוץ, באשתו, בכל מה שמאמץ אותו אל חיקו הרחב ולכן לא חש כמו יצחק כלפי המשפחה שנותרה בגולה ונשמדה.

 

8.7.08. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא בקושי מתגבר על שתי ביצים רכות, זו הארוחה שלו עם קרואסון וקפה, כי ידיו קצת רועדות. הוא בדעה שעליי להוציא את הספר ["ספר הגעגועים"] בזב"מ. מספר שהשעות הקשות עליו ביותר הן בין ארבע לשבע בבוקר, שאז הוא יושב לחלון ומסתכל על העץ שהעירייה הותירה לו לפליטה בצד מערב, לאחר שהראה לממונה שאחד מספריו, לאחר שזכה בפרס ביאליק, פותח בתיאור מה הגיבור עושה לאחר שכרתו לו את העץ.

אורפז מלווה אותי לכאן [לדירתי] ואני מצלם מחזור חדש של "נגיעות" שלו ואחר כך מלווה אותו לדירתו ומביא משם צרור של ספרים שלו שאין לי אותם. הוא רוצה שיהיה לי סט שלם בספרייה שלי אם ארצה פעם לכתוב עליו.

 

15.7.08. פגישה בצהריים עם אורפז ב"שיין" הפעם הוא מספר לי על חלקו בראשיתה של מלחמת השחרור. [הוא עתיד לחזור ולספר לי כל זאת בפרטות ואני כותב על כך ביומן מיום 29.7.08].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

מנחם רהט

האידיאולוגיה הפלשתינאצית: להשלים מה שלא הספיקו הנאצים

מופעי הזוועה המחרידים בעוטף עזה, היו תוצר של שנאה תהומית שכבר הוצגה בפרעות תרפ"ט  והועצמה בברית היטלר-המופתי ב-1942. תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

רבים מאוד מאזרחי ישראל – ובוודאי מרבית מתיישבי עוטף עזה, שעד ל-7 באוקטובר יצאו מגדרם כדי להיטיב עם ערביי עזה –נדהמו עד עמקי נפשם, מעוצמת החייתיות המפלצתית שהציגו מחבלי החמאס העזתיים ונספחיהם, באותו יום מר ונמהר, שבו נשחטו בדם קר ובאכזריות שאין הדעת מסוגלת לקלוט, למעלה מ-1,400 אזרחים שלא הרעו לאיש, ולרוע גורלם נפלו למלתעות החמאס הנוטפות דם. עד כדי כך שעוצמת הקניבליזם הברוטלי הפלשתינאצי, הותירה מולה ישראלים אחוזי הלם ובעתה, הטוענים, וביושר, שאפילו הנאצים לא הידרדרו לשפל מפלצתי שכזה.

אבל מסתבר שההתנהלות הנאצית, ובעצם אכזרית אפילו מן האלימות הנאצית, טבועה בדמם של הפלשתינים, מאז ומקדם. אפילו עוד בימי הטרום נאציזם. קבלו למשל את עדותו של הנציב העליון הבריטי לורד צ'נסלור, שעל אף עויינותו נאלץ להודות בעובדות, בדו"ח לממשלתו, בתום הפרעות שגבו מהיישוב היהודי הנדהם 133 הרוגים, 339 פצועים, וחורבן ואובדן יישובים יהודיים: "התחלחלתי ממעשי הזוועה שעשו חבורות של זדים אכזריים וצמאי דם, שרצחו באכזריות חסרי מגן מתוך היישוב היהודי, בלי הבדלי גיל ומין – מעשים של פראות שאין להביעה במלים."

שנים מעטות לאחר מכן, עם כיבוש הנאצים את השלטון בגרמניה, 'אימצו' ערביי ארץ ישראל, בהנהגתו של אבי הנאציזם הערבי חאג' אמין אל חוסייני, את האידיאולוגיה הנאצית שעניינה השמדת היהודים עד כדי היות העולם בגדר 'יודן ריין' ('נקי' מיהודים). הרעיון הנאצי מעורר החלחלה, בא לידי ביטוי ביוזמת המופתי לבנות קרימטוריומים (משרפות) בעמק דותן, לחיסול כל 500 אלף בני היישוב דאז.

למרבה המזל סוכלה מזימתו של המן הפלשתיני הזה: בעיצומה של מלחה"ע ה-2, (אוקטובר 1942, לפני 81 שנה בדיוק), הביס השיריון הבריטי בראשות הגנרל מונטגומרי, את השיריון הנאצי בפיקודו של 'שועל המדבר' פילדמרשל ארווין רומל, בקרבות אל עלמיין, ממערב לקהיר, בואכה אל עריש וארץ ישראל.

חלק מחוקרי הנאציזם אף טוענים כי החלטת הנאצים בוועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942, להשמיד, להרוג, לאבד ולמחות מעל פני האדמה כל אשר בשם ישראל ייקרא, התבססה על רעיון ההשמדה, שמכר המופתי הירושלמי בפגישתו בברלין עם היטלר, ב-28 בנובמבר 1941. הוועידה עצמה נועדה תחילה ל-9 בדצמבר 1941, אחד עשר יום בלבד אחרי פגישת היטלר-המופתי. האם היה קשר בין הפגישה לוועידה?

חלק מחוקרי הנאציזם סבורים שהיה זה המופתי ששיכנע את היטלר לפתור את 'הבעיה היהודית', באמצעות 'הפתרון הסופי'. טענה כזו הועלתה למשל בפי החוקרים בארי רובין וּולפגנג שוואניץ, בספרם –

Nazis, Islamists and the Making of the Modern Middle East

שהופיע בהוצאה לאור האקדמית היוקרתית באוניברסיטת ייל.

טענה זו הושמעה גם בעבר בפי אחרים, והיא נסמכת על תצהירים של דיטר ויסליצני, פקיד נאצי מהמחלקה לענייני יהודים בראשותו של אדולף אייכמן במשרד הראשי לביטחון הרייך שבמסגרת הס"ס.

לעומת זאת טוענים אחרים, ובהם חוקרי מוסד יד ושם, שאין ליחס למופתי השפעה כה גורפת על הנאצים, אך גם הם מודים כי "המופתי ידע על הפתרון הסופי, קידם שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית וניהל תעמולה פרו-גרמנית ואנטי-יהודית שכוונה לעולם הערבי... האסטרטגיות הפוליטיות של המופתי וחזונותיו, ובהם האנטישמיות שלו, הביאו אותו לשיתוף פעולה אינטנסיבי עם הנאצים."

בין אם היה המופתי אביה של תוכנית הפתרון הסופי המבעיתה, ובין אם רק היה מודע לה לעומק, ברור לחלוטין שהוא ובני עמו ערביי הארץ, ספגו ממנה השראה שטנית. הן הנאצים והן הפלשתינים רואים ביהודי תת-אדם, שאינו בן אנוש ואחת דינו, למיתה נטולת חמלה. הן התיאוריה הנאצית הארורה, והן זו הנשמעת כיום מפי רוצחי החמאס בחקירותיהם בשב"כ, נוטלות מן האדם היהודי/הישראלי צלם אנוש, ודנות אותו להשמדה בייסורים אכזריים. כך עולה בבירור בחקירותיהם של רוצחי החמאס שהשתתפו בטבח ה-7 באוקטובר.

נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג, מנסה אמנם, מתוף תפקידו ומעמדו כאזרח מס' 1, למזער את ממדי המשטמה האנטי יהודית הזורמת בדמם של הפלשתינים – כל הפלשתינים, למעט קבוצה קטנה של 'צדיקים בסדום', דוגמת אחינו המוסלמים יוסף חדאד ונואיל זועבי – באמצעות הגדרת האיסלם כדת של אהבה. אהבה? בדיחה מרירה. אולי אהבת המוות.

הרצוג, בהופיעו בפני ראשי רשויות ערביות בנגב, שהתכנסו לזכרם של 16 הנרצחים ו-40 הנעדרים הערביים במתקפת ה-7 באוקטובר, אמר: "זו אינה מלחמה של יהודים נגד מוסלמים. זו מלחמה בין בני אור לבני חושך, בין טוב לרע, בין עשיית טוב לעשיית רע... הרי אין שום היגיון בלהיכנס לקיבוץ כמו חולית ולשחוט את משפחת דיאלה שעובדת שם שנים, בעוד שתושבי חולית מושיטים יד לאחיהם בעזה, לחבריהם בעזה, מסייעים להם בכל מיני צורות, אבל ב-7 באוקטובר בתיהם נשרפו ונבזזו, משפחותיהם נשחטו, ראשיהם נערפו, וחבריהם נחטפו לעזה."

בסיום דבריו הקצרים הוסיף הנשיא: "מה שראינו ב-7 באוקטובר, זה לא מייצג את האסלאם. האסלאם היא דת עם הרבה כבוד ורגישות ואהבה ואחווה. זה מייצג רוע בלתי נתפס שצריך לחסל אותו."

ספר את זה, אדוני הנשיא, לכל יורשיו של המופתי ימ"ש, צורר היהודים. לכל אותם פלשתינאצים מן החמאס, שהשמידו במיתות אכזריות משונות, שאין הדעת סובלת את מידת רשעותן, כ-1,400 ישראלים במרחץ דמים אכזרי ובציד אדם ביישובי עוטף עזה.

וספר זאת בבקשה גם לאותם המוני הפלשתינים שקיימו באחת מערי הגדה המערבי צעדת הזדהות עם וצעקו בה ש"כל מי שיש לו נשק ומחביא אותו לחתונות – או שיירה ביהודי או שימסור אותו לחמאס."

וספר זאת גם לאותו פורע חמאסניק, שנתפס ב-7 באוקטובר בידי כוחות הביטחון, וסיפר להגנתו בחקירה, כי לו ולחבריו פריצי החיות יש 'פתווה' (פסק הלכה), ולפיה חובה דתית לא רק לרצוח כל יהודי באשר הוא, אלא גם לערוף את ראשו ולמעוך את פרצופו כדי למחוק מגווייתו כל צלם אנוש.

הפלשתינאצים מן החמאס ושאר החולירות, מִתְנמְכים בצוררותם לתהומות עמוקות אפילו מן השפל שאליו הגיעו המנטורים הנאצים שלהם. יש להם פתווה שמתירה להם להיות יותר נאצים מהנאצים.

מנחם רהט

 

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ"ג

"החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת"

"בן-גוריון רצה להעלות דור צעיר שייכנס כבר לעול, לכך הטיף כל הזמן." מנתח יצחק נבון את פרשת היחסים הפנימיים במפא"י בסוף שנות החמישים: "מפלגה צריכה להתחדש. כל זה אירע לפני 1960, שנת פרוץ 'הפרשה', אך היה זה רקע, שכאשר זו פרצה, 'התיישבה' עליו יפה מאוד. אצל הוותיקים, ארן וחבריו, היתה עוד לפני כן אמונה מוחלטת שיש 'גראנד פלאן' של בן-גוריון לחסל אותם. להוציא אותם מהממשלה. כאשר בן-גוריון לחץ על נמיר שייצא מהממשלה ויילך להיות ראש עיריית תל-אביב – להם היה הדבר ברור, וכך גם נמיר אמר: 'הוא סילק אותי מהממשלה. היום זה אני – מחר זה אתם.'

"וכאשר 'הפרשה' פרצה, אמר להם לבון: 'היום אני – מחר זה אתם. זה חלק מתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו.'

"נהגתי לומר לבן-גוריון: 'דע, הם כולם מאמינים שיש לך תוכנית לסלק אותם מן הממשלה: ארן, ספיר, גולדה, נמיר, אשכול. דע לך שזה מה שארן מאמין.'

"בן-גוריון קרא לארן ואמר לו: 'האם אתה באמת חושב שזה מה שאני רוצה? להעיף אתכם?'

"אמר לו ארן: 'כן.'

"בן-גוריון: 'אני נשבע לך, ארן, שזה לא נכון!'

"אבל החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת. חבריו של שרגא בדרג השני של מנהיגות המפלגה, כגון נמיר וארן, ובדרג השלישי – עסקני ה'גוש' – לחצו עליו: "הבן-גוריון שלך, שאתה מגן עליו ותראה מה הוא הולך לעשות!"

"שרגא: 'זה לא נכון. אתם לא מבינים. הוא אמנם רוצה להכניס צעירים, אך לא להעיף אתכם."

"לאחר שיחה קשה עם חבריו, היה שרגא בא [אל נבון] לבדוק אם יש ממש בטענותיהם. בד-בבד החל אז פנחס לבון, שהיה מזכיר ההסתדרות, להתבלט במערכת בחירות 1959 בתור מיספר שניים במפלגה, יורש אפשרי לבן-גוריון. כך, על כל פנים, נוצר רושם. בעיקר מתוך הדלפות לעיתונים מחוגי מקורביו של לבון. עיתונאים כלוי יצחק הירושלמי, שעבד אז ב'דבר', הכינו את הרקע לכך שלבון יהיה, בבוא היום, ראש הממשלה. לבון הופיע במערכת הבחירות בנאום מזהיר ומבריק. הוא סימל לכל הגווארדיה הוותיקה, שלא אהבה אותו במיוחד – את המאבק נגד ה'צעירים', נגד דיין ופרס, שאיתם הסתכסך בתקופת ה'עסק ביש' ב-1954-1955. הוא לא חדל לדבר נגדם והיה סמל המלחמה בהם."

 

לקראת מערכת הבחירות (האחרונה, לפני ה"פרשה"), נבחרה ועדה בת שמונה חברים, ביניהם היו בן-גוריון, אשכול, גולדה, עקיבא גוברין, דיין, נמיר ושרגא, וזו הטילה על דיין, נמיר ושרגא להרכיב את הרשימה לכנסת.

הם ישבו יום שלם במלון "השרון" והרכיבו רשימה של כשישים איש, מספר שרגא, כשהדגש הוא על עשרים וחמישה המקומות הראשונים. זאת משום שחברי הכנסת היו נקבעים לא רק על-ידי ועדת המינויים; מחציתם היו נבחרים כבר אז ישרות בבחירות אישיות בסניפים.

לקראת הבאת הרשימה לאישורו של בן-גוריון, אמר דיין: "אני עשיתי מספיק. אין צורך שאלך איתכם."

הלכו נמיר ושרגא לביתו של בן-גוריון. לתדהמתם – השינוי היחיד שעשה בן-גוריון ברשימה היה שהעביר את לבון מהמקום האחד-עשר למקום השישי, תוך שהוא אומר לעצמו: "נו, טוב! נלך הלאה."

לשרגא היה ברור שאין מקום לערעור, ובכל זאת אמר: "אולי תרשה לי רק להסביר למה הצבנו אותו במקום האחד-עשר. הוא מזכיר ההסתדרות, ולממשלה הוא לא יילך. אתה בעצמך אמרת שהופעה שלו אחת בשנה בכנסת מספיקה בהחלט."

בן-גוריון עשה עצמו כאילו אינו שומע כלל את דברי שרגא, והמשיך לעבור על הרשימה ולהעיר את הערותיו.

כל זה אירע חודשים לא רבים לפני פרוץ פרשת לבון הידועה ובעקבותיה הדחתו – שהיתה פרשת דרכים במפא"י ובחייו הפוליטיים של שרגא גם יחד.

 

*

שרגא היה שייך לוותיקים מבחינת הגיל, המנטאליות, הרקע, השפה וכל כיוצא באלה. הוא לא התפעל ביותר מ"הצעירים" המקצועיים, והיה אומר, לדברי נבון: "יש גם לנו צעירים." וכוונתו לצעירים המשולבים בפעילות בשכונות, בעיירות-הפיתוח ובערים, שאותם רצה והשתדל לקדם. עוד לפני פרוץ הפרשה נקלע שרגא בין הקטבים. עוד בטרם הפילוג רחשו ברקע החשדות של הגווארדיה הוותיקה כלפי בן-גוריון וכוונותיו. שרגא נמצא כל אותה עת בעמדת-ביניים: לויאליות מוחלטת לבן-גוריון, וזאת כאשר בן-גוריון עושה דברי שמרגיזים את הגווארדיה ששרגא קשור בה, דברים שכלל לא נראים לו, לשרגא.

אבל הוא הלך אחרי בן-גוריון ללא פקפוקים. לא נראה לו שהאופציה היא – זה או זה. הוא לא קיבל את התיזות של הגווארדיה הוותיקה על מגמות ה"זקן" לזרוק את הוותיקים, לא סבר שאלה כוונותיו של בן-גוריון, וכן – לא פסל את אותם "צעירים" שהעריך כמתאימים לתפקידים בכירים.

כל אימת שפרס היה מכריז דבר-מה בגנות הוותיקים, היה ספיר מטלפן לשרגא: "פרס שלך!" – ואם דיין אמר כמה מילים בוטות על "הקומה החמישית" (של בניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב, שבראשה עמד לבון), מיד היו מתלוננים אצל שרגא: "דיין שלך! נו, מה תגיד עכשיו?"

שרגא ספג מכל צד. הוותיקים, שהיה שייך להם מכל בחינה שהיא, ומצד ה"צעירים", כי בעיניהם הוא סימל את השלטון של הוותיקים. הוא היה המוציא-ומביא של הוותיקים, בד-בבד עם ראייתו את בן-גוריון ראש וראשון בסולם העדיפויות. "לא ייכנס לכנסת מי שהוא נגד בן-גוריון!" – אבל ערב פרשת לבון, בפרוס שנת 1960, לא הצטיירה עדיין ההנהגה הוותיקה כמתנגדת לבן-גוריון, לא אשכול ולא גולדה.

כדי להבין את שרגא, צריך, לדעת נבון, להיות "מומחה" לנבכי המיסתורין של המפלגה. אם רוצים לדעת באיזה מצב נמצא, צריך לדעת מה היתה המערכת הפנימית, המסובכת, במפא"י. איזו עוצמה אמוציונאלית אדירה היתה לכל הכרזה מצד אחת הדמויות הפועלות, לכל צעד של בן-גוריון; ושרגא, בכל אלה, מסמל את ה"גוש", שקובע ומכתיב את המהלכים במפלגה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

משה גרנות

מעלליה של תעמולת בית דויד

מלכותו של דויד נולדה בחטא, שכן דויד חתר תחת מלכותו של שאול, נחשב למורד, אסף כנופיה שחיה על ביזה ועל דמי חסות (שמואל א' כ"ה 13-4, כ"ז 11-8) ואפילו הצטרף לאוייב המר של בני ישראל – לפלישתים (שם, כ"ז 6-1). כדי להכשיר את המעבר החד הזה ממנהיג כנופיה למלך בחברון, לאחר מלחמת אחים עקובה מדם (שמואל ב' 12- ג' 1), ולאחר בגידת אבנר בן נר באשבעל (איש בושת) בן שאול (שם, ג' 12-7) מומלך דויד על כל ישראל. בעיני שבט בנימין, שבטו של שאול, ובעיני רבים משאר השבטים המלוכה של דויד (היהודאי!) איננה לגיטימית, ועל כן כדי להעניק לגיטימציה למלכות דויד – יש רק דרך אחת, והיא לעגן את המהפך הפוליטי הזה ברצון האל, וכדי להוכיח זאת – כל האמצעים כשרים, כולל המצאת אירועים שלא היו ולא נבראו.

 דוגמה א': פלישתים פולשים לארץ בנימין ונערכים עם צבא רב, רכב ופרשים מצפון לגבע, במכמש (שמואל א' י"ג 5, 12). התועמלן של בית דויד רוצה לשכנע אותנו כי שאול ירד מגב ההר (800 מטרים מעל פני הים) אל הגלגל (400 מטרים מתחת לפני הים), כדי לחכות לשמואל שיקריב קורבן לפני היציאה לקרב. אילו היה שמץ של אמת בקריקטורה הטופוגרפית הזאת, הרי ברור שהפלישתים היו רודפים אחרי בני ישראל, וכשהם היו רוצים לחזור לגב ההר (עלייה של 1200 מטרים!), הם היו קוצרים בהם עד אחד. אלא שברור בהמשך הפרק שלא היו דברים מעולם, ובפסוק 16 מובאת הגרסה האמיתית: "ושאול ויונתן בנו והעם הנמצא עימם (לא בגלגל!) יושבים בגבע בנימין, ופלישתים חנו במכמש," ובהמשך מתוארת מלחמת הגבורה של שאול, בנו וגיבורי החיל. ומדוע התוספת חסרת השחר הזאת (שמואל א' י"ג 15-7)? משום שהתועמלן של בית דויד רצה לשים בפיו של שמואל פסק דין חמור: כיוון ששאול לא חיכה, והקריב בעצמו את הקורבן, ממלכתו לא תקום, ותעבור לאיש כלבבו של ה'. ברור שהתועמלן הסתמך על דבריו הסודיים של שמואל לשאול בפגישתם ברמה: "וירדת לפניי הגלגל, הנה אנוכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים, שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, והודעתי לך את אשר תעשה" (שמואל א' ט' 8), אבל הכוונה שם היא כי שאול ימתין ליום משיחתו למלך, ולא כדי שייטוש את שדה הקרב, כפי שהתועמלן רוצה שנאמין. ובאמת, לפי מקור זה, המלכתו של שאול מתרחשת בגלגל (שם, י"א 26).

 וכן, מחבר כתב פלסתר זה (שמואל א' י"ג 15-7) לא נתן דעתו על כך שאין לשמואל שום עדיפות על שאול בהקרבת קורבנות, כי שמואל איננו כהן ולא לוי, אלא בן שבט אפרים (שמואל א' א'). אבל בעל ספר דברי הימים "תיקן" גם את זה – בדברי הימים א', ו' 13-1 ברשימת היחס – שמואל הוא צאצא של לוי (לא של שבט אפרים), והכול בא אל מקומות בשלום. "התיקון" הזה היה הכרחי בימיו של בעל דברי הימים, שחי ופעל בוודאי אחרי שיבת ציון, והוא לא יכול היה להעלות על הדעת שעד ימיו של יאשיהו איש בישראל לא ידע שהפולחן חייב להיות מסור לכוהנים משבט לוי.

דוגמה ב': בשמואל א' ט"ו מסופר ששמואל פקד על שאול להחרים את עמלק עד תומם: "ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שם, פ' 3) שאול ממלא את פקודת הנביא, אבל חומל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. זה נחשב לשאול לחטא חמור, ומשום שמאס את דבר ה', הוא ימאס בו כמלך. ה' יקרע את הממלכה מעל שאול וייתן לרעהו הטוב ממנו (פ' 26, 28), ושמואל משסף את אגג לפני ה' בגלגל (שוב גלגל!).

ברור שמדובר בהמצאה של תועמלן פרו דוידי, כי אנו קוראים הערכה הפוכה כלפי שאול על מלחמתו בעמלק: "ויעש (שאול) חיל, ויך את עמלק, ויצל את ישראל מיד שוסהו (שמואל א' י"ד 48). את הפסוק המפורש הזה התועמלן לא העז "לתקן" אבל הוא כן תיקן פסוק קודם, שבמקורו היה כתוב בו "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלישתים, ובכל אשר יפנה יושיע" (פ' 47), והתועמלן שינה את המילה האחרונה בפסוק – במקום "יושיע", הוא "תיקן": "ירשיע". יתרה מזאת, הסופר שמתאר את בחירתו של שאול למלך על ישראל איננו חדל מלפרט סופרלטיבים: "ויהי איש מבנימין ושמו קיש... בן איש ימיני גיבור חיל, ולו בן ושמו שאול בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמואל א' ט' 2-1). והסופר ממשיך ומתאר כי האל בחר בשאול למלך: "וה' גלה את אוזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמור: כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין, ומשחתו לנגיד על עמי ישראל, והושיע את עמי מיד פלישתים... ושמואל ראה את שאול, וה' ענהו: הנה האיש אשר אמרתי אליך, זה יעצור בעמי" (שם פ' 17-15; ראו גם פ' 20, י' 9, 24-23). שאול על פי כתובים אלה הוא בחירו של האל, ונערץ על ידי שמואל, וקשה להניח ששמואל שינה את דעתו בצורה קוטבית בשל שתי סיבות שממש מצוצות מהאצבע.

דוגמה ג': התועמלן שכתב את שמואל א' ט"ז איננו זהה עם זה שכתב את פרק ט"ו – בפרק ט"ו שמואל מתואר כדובר תקיף של דבר האל, שמאס, כביכול, בשאול, דבריו מבהילים את המלך המתחנן על נפשו (ראו שם ט"ו 30-24); ואילו בתחילת פרק ט"ז שמואל מתואר כמי שפוחד משאול, ומקבל עצה מה' לשקר: "... מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי מבניו לי מלך. ויאמר שמואל: איך אלך? ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" (שם, שם 2-1). בהמשך הפרק מתואר איך האל פוסל את בניו הגדולים של ישי, ובוחר דווקא בבן הקטן הרועה בצאן, הלא הוא דויד "אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי" (פ' 12). שמואל מושח את דויד למלך "בקרב אחיו" (שם, שם פ' 13). בהמשך הפרק מסופר שדויד נלקח לבית המלך כדי לנגן לו כשתהיה עליו רוח רעה, וגם מתמנה לנושא כליו של שאול (שם, שם פ' 23-15).

ומדוע יש להתייחס אל רוב הפרק הזה כאל עוד המצאה של תועמלן לבית דויד? משום שפרק י"ז מכחיש את הפרטים העיקריים של הכתוב בפרק ט"ז: קודם כול, דויד מוצג כאן כביכול לראשונה, כאילו לא הוצג בפרק ט"ז: "ודויד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי, ולו שמונה בנים..." (שם, י"ז 12); שנית, שלושת אחיו של דויד אליאב, אבינדב ושמה שגויסו למלחמה בפלישתים – הרי על פי פרק ט"ז נכחו במשיחת דויד למלך, כיצד הם נוזפים בו (כשהוא בא למערכה בשליחות אביו כדי להביא להם צידה) כמו שאחים בוגרים נוהגים לנזוף באח קטן:  "... ויחר אף אליאב בדויד, ויאמר, למה זה ירדת, ועל מי נטשת את מעט הצאן ההנה במדבר? אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת" (פ' 28). כך מדברים אל מי ששמואל משח למלך?! שלישית, לאחר שדויד גבר על גלית פונה שאול אל אבנר שר צבאו: "... בן מי זה הנער, אבנר? ויאמר אבנר, חי נפשך המלך אם ידעתי" (פ' 55), והרי לפי פרק ט"ז דויד ניגן לפני שאול, והיה לו לנושא כלים! איך ייתכן שגם שאול וגם אבנר אינם מכירים את דויד? עורך הספר חש בסתירה וניסה "לתקן": "ודויד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם" (פ' 15).

למרות הסתירות החליט עורך הספר לשבץ את סיפור הניצחון על גלית ועל הפלישתים, כי הוא מאדיר את המיועד למלוך, אלא שבשמואל ב' כ"א 19 אנו קוראים: "ותהי עוד מלחמה בגוב עם הפלישתים, ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גלית הגתי, ועץ חניתו כמנור אורגים," ובכן מי היכה את גלית – דויד או אלחנן בן יערי? בעל ספר דברי הימים א' (פרק כ' 8) מביא "פתרון" לסתירה: אלחנן בן יערי היכה את לחמי אחי גלית הגתי, לא את גלית עצמו. כידוע, ההיסטוריה נכתבת על ידי מנצחים.

דוגמה ד': בשמואל א' כ"ח 3-1 מסופר שדויד יוצא להילחם בצבאו של אכיש מלך גת נגד בני ישראל (בהמשך, בלחץ שריו של אכיש, נאלץ דויד לסגת חזרה לארץ פלישתים, שם מצא  מקלט מרדיפות שאול – שם, כ"ט 11-3), והרי מתוארת כאן בגידה נוראה של דויד בעמו! בהמשך מזכיר הפרק ששמואל מת, וכי שאול הסיר את האובות והידעונים מן הארץ (פ' 3). שאול נבהל מגודל הצבא הפלישתי, ומחפש סעד לעמעם את חששותיו בשאלות באורים, בחלומות ובנביאים, ואלה נאטמים בפניו, לכן הוא מוצא פתרון הכי פחות הולם אותו כמי שהסיר את האובות וידעונים מהארץ – פנייה לבעלת אוב.

ברור מעל כל ספק שהסיפור המרתק על הביקור של שאול אצל בעלת האוב נכתב על ידי תועמלן פרו דוידי, אבל ברור שמדובר בקטע בנוי לתלפיות ברמה שייקספירית ממש – הקורא המרותק איננו יודע להחליט אם המספר מאמין בהעלאת מתים באוב (ואז מדובר בתעודה יחידה במקרא המרמזת על הישארות הנפש), או שמא מדובר בהצגה פנטסטית של בעלת האוב, שהרי שאול אינו רואה דבר  ("אל תיראי, כי מה ראית?" פ' 13), ומה שהוא שומע הוא בוודאי קולה של בעלת האוב שמחקה את קולו של המת המספר שם ב"פיו" של שמואל המת את אותה המנטרה שקראנו בשמואל א' י"ג 14-13, ט"ו 29-26), שבעטיו של החטא, האל קורע את ממלכתו מעל שאול.

מחבר הסיפור המרתק הזה ביקש, כמובן, לתאר את ההידרדרות הנפשית של שאול, שהובילה אותו ואת צבאו לסוף המר, אבל בעצם כאן באה לידי ביטוי גדולתו של שאול, אותה תיאר שאול טשרניחובסקי בסדרת בלדות: למרות חוסר התקווה, הוא יוצא אל הקרב, ומת הוא, ומתים בניו, מות גיבורים (שם ל"א), והקורא משווה בהכרח למעשיו האופורטוניסטיים של דויד, המצטרף לאויבי ישראל, ולדויד השולח את יואב ואת צבאו להילחם ברבת בני עמון, והוא עצמו נשאר בירושלים: "ויהי לעת הערב, ויקום דויד מעל משכבו, ויתהלך על גג בית המלך, וירא אישה רוחצת מעל הגג..." (שמואל ב' 2). כשישראל ויהודה יושבים בסוכות, ויואב ועבדי דויד חונים על פני השדה (שם פ' 11), והוא עצמו ישן עד הערב, ולמרות שיש לו אינספור נשים ופילגשים, הוא חושק באשת איש, וכדי להסתיר את המעשה הוא מצווה לגרום למותו של אוריה החיתי, בעלה של בת-שבע.

תועמלן מאוחר של בית דוד (כחמש מאות שנים לאחר האירועים של ימי שאול ודויד) הוא בעל ספר דברי הימים, ואלה דבריו: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר אשר לא שמר, וגם לשאול באוב, ולא דרש בה', וימיתהו, ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דברי הימים א' י' 15-14), ובהמשך, כאשר מתוארת הבאת הארון לירושלים, כותב  בעל דברי הימים: "ונסבה את ארון אלוהינו אלינו, כי לא דרשנוהו מימי שאול" (שם, י"ג 3). והרי התועמלן של שמואל א' כ"ח מציין מפורשות ששאול שאל בה', ולא נענה, שהסיר את האובות והידעונים, ורק בלית ברירה פנה לבעלת האוב, ואנו קוראים בשמואל א' י"ד 18, כי שאול הביא לקרבות את הכוהן אחיה בן אחיטוב, ועמו ארון ה' – "כי היה ארון אלוהים ביום ההוא ובני ישראל" (ראו גם י"ד 3). היה חשוב לבעל דברי הימים אפילו בימי שיבת ציון להטיח שקרים בשאול.

דוגמה ה': בלא ספק סיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א), נכתב על ידי תועמלן דוידי, וזאת תעמולה מן הארסיות ביותר. אבל לפני שאתאר את הארס שתועמלן זה מפנה אל שאול, אל עיר הולדתו ואל שבטו, אפרט את הפרטים בסיפור השוללים כל אפשרות שיש איזה שביב של אמת בסיפור הנורא הזה: הכתוב מספר כי לאחר היוודע המעשה בפילגש בגבעה התאספו מישראל במצפה 400,000 איש שולף חרב, ומבנימין התפקדו 27,000  איש, כלומר למעלה ממחצית הלוחמים בחיל הפלישה של אייזנהאואר בנורמנדיה במלחמת העולם השנייה! מיספר ההרוגים בקרבות המתוארים בסיפור זה הגיע ל-65,000 איש מבני ישראל ומבני בנימין – פי חמישה מכל האבידות של מצרים, ירדן וסוריה במלחמת ששת הימים! (שופטים כ' 2, 15, 17, 21 25, 35, 46-44). ולא רק זאת, אנחנו יודעים מתעודה אמינה שאפילו  בתקופת המלוכה של שאול לא היו בידי לוחמי ישראל כלי מלחמה: "והיה ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן, ותימצא לשאול וליונתן בנו" (שמואל א' י"ג 22; ראו גם שופטים ה' 8: "מגן אם ייראה או רומח בארבעים אלף בישראל"). ואילו בסיפורנו כל 400,000 איש היו שולפי חרב!

וכן, מסופר כי למלחמה כנגד בנימין יצאו כל בני ישראל מדן ועד באר שבע וארץ הגלעד (שם, כ' 1). ברור שמדובר בהמצאה חסרת שחר – בכל תקופת השופטים השבטים לא היו מאוחדים, אדרבה, אפילו נלחמו ביניהם. נזכיר כאן את גינוייה וקללותיה של דבורה כלפי אלה שלא השתתפו במרד שלה ביבין ושר צבאו סיסרא (שופטים ה' 16, 23).

כעת נתאר את הארס שנשפך בסיפור הזה על שאול ושבטו: מסופר על איש לוי מירכתי הר אפרים שהלך עם נערו לבית לחם להחזיר לעצמו את פילגשו, הם נמנעים מלהיכנס ללון ביבוס, כי הם לא מבני ישראל, ונכנסים לגבעה, אלא ששם איש לא מאסף אותם הביתה (שופטים י"ט 15). רק זקן אחד מהר אפרים (לא משבט בנימין!) הגר בגבעה מארח אותם. תושבי הגבעה שהתעלמו מהאורחים, מתנפלים על ביתו של הזקן ודורשים ממנו למסור להם את האורח כדי לאנוס אותו ("הוצא את האיש ונדעהו", פ' 22). ובכן, אנשי הגבעה, עירו של שאול, מצטטים ממש את דבריהם של אנשי סדום:"... איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אותם" (בראשית י"ט 5), והרי ברור מהו העונש על חטא כזה – האל ממטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מהשמיים (פ' 25-24). הזקן מוכן להקריב את בתו ואת הפילגש, ובלבד שלא יחטאו במשכב זכר. בסופו של דבר הלוי מפקיר את פילגשו, ואנשי העיר מתעללים בה כל הלילה, ובבוקר מוצא אותה בעלה מתה על הסף. הוא מגיע לביתו, מנתח את הגופה לשנים-עשר חלקים ומשלח לכל שבטי ישראל. כיוון שבני בנימין אינם מוכנים להסגיר את האנסים – נערכים כל שבטי ישראל למלחמה נגד הגבעה, שבסופה העיר מועלית באש, שבט בנימין מושמד כמעט כולו, להוציא שש מאות לוחמים שהתבצרו בסלע רימון. אחרי חורבן שבט בנימין, מחליטים בני ישראל לשקם אותו, ומה פשוט מזה מלהשמיד את כל אוכלוסיית יבש גלעד (שלא השתתפו בקרבות נגד בנימין), להחיות רק את הבתולות ולמסור אותן לבני בנימין לנשים, ומאחר שלא התמלאה מכסת הבתולות, הרשו להם לחטוף נשים שמחוללות בכרמים בשילה.

ובכן, שבט בנימין הוא שבט חוטא כמו אנשי סדום, הלוי מנתח את פילגשו לשנים עשר נתחים, כמו שעשה שאול לבקרו כששמע על מצוקתם של בני יבש גלעד (שמואל א' י"א 7-6), ואנשי יבש גלעד שהסתכנו להביא לקבורה את שאול ובניו מעל חומות בית שאן (שם ל"א  13-10), על פי סיפורנו ראויים גם כן להשמדה, כמו שבט בנימין.

 

דמותו של דויד בספר דברי הימים

הסקירה על תועמלני בית דויד לא תהיה שלמה, אם לא נזכיר את בעל ספר דברי הימים, שאהדתו לדויד נגועה  באינטרס אישי, כפי שאשתדל לבאר: כמו שמחבר ספר דברים ומחבר הקורפוס הענק של הכתבים הכוהניים בתורה, שעיגנו את המעמסה הפולחנית הענקית על עובדי האדמה בצווים שכביכול הגיעו אליהם ממשה – כך נוהג בעל ספר דברי הימים לעגן את פרנסתם של לויים, משוררים, שוערים, מנגנים – בדויד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו. מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר בתפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי: שמואל האפרתי ישן ליד ארון אלוהים (שלפי ויקרא ט"ז אפילו לכהן גדול אסור לעשות כן), בבגרותו הוא מקריב קורבנות, דויד מעלה את ארון אלוהים בעגלה (שמואל ב' ו'), ולא על כתפי לויים כנדרש בתורה, ובניו של דויד מונו על ידו לשמש כוהנים למרות שהם משבט יהודה ( שם, ח' 18). כאשר יש כבר הכרה שללויים יש עדיפות בפולחן, הם היו עדיין חלק  משבט, ולא שבט נפרד: על הלוי, שעבד לפסל מיכה, ואחר כך שימש כהן לשבט דן, נאמר: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה..." (שופטים י"ח 7).

הרפורמה של יאשיהו, בעקבות ספר "שנמצא" במקדש, הביאה לעולם את החובה להעניק יתרון בתחום הפולחן לשבט לוי. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש"מצא" חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני, אינו יכול להעלות על הדעת שדויד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה, לכן דויד של ספר דברי הימים דורש מהלויים לשאת את הארון (דברי הימים א' ט"ו), ולא רק זאת, הוא מעמיס על דויד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה וכו' (שם פ' 29-4). וברור שלא ייתכן כי בניו של דויד יהיו כוהנים (שם, י"ח 17). בהמשך דויד אוסף את הלויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם – של הכוהנים, הלויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א' כ"ג, כ"ד, כ"ה, כ"ו).

דויד של בעל דברי הימים מולך משיחור מצרים ועד לבוא חמת (שם, י"ג 5). מיכל אינה מעיזה להעיר למלך על התבזותו בפני עמו ככתוב ב-שמואל ב' ו' 20, אלא  בזה לו רק בליבה (דברי הימים א' 19). קראנו בשמואל ב' ז' שהיה עם ליבו של דויד לבנות בית לה', ולא הסתייע משום ששפך דם, ומשימה זאת תעבור לבנו (שמואל א' ז'). בעל דברי הימים אינו מסתפק בזה, והוא מתאר איך הכין דויד עבור בנו את התבנית ואת החומרים הדרושים לבניין המקדש (דברי הימים א' כ"ב, כ"ח 21-11, כ"ט).

חשוב לציין מה בעל ספר דברי הימים איננו כולל בסקירה שלו על מלכות דויד כדלקמן: את הפקודה להרוג את צאצאי שאול למרות שנשבע לא לעשות כן (שמואל א' כ"ד 23-21; שמואל ב' כ"א 9-4); את סיפור הניאוף שלו עם בת-שבע, את אונס אמנון את תמר, את רצח אמנון בידי עבדיו של אבשלום, את מרד אבשלום, ואת התככים בעניין קביעת יורשו של דויד כאשר דויד עצמו מתואר כמנוטרל בזקנתו (מלכים א' א'). לא מוזכרת בדברי הימים הצוואה של דויד הקובעת גזר דין מוות לשר צבאו הנאמן יואב בן צרויה ולשמעי בן גרא (שם, ב' 6-4, 9-8), וכמובן גם העובדה ששלמה מצווה להרוג את אחיו החורג אדוניה בן חגית (שם, שם 25-22).

ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דויד, ונמנע מלתאר את מעידותיו, ואת המעקשים בתקופת מלכותו – כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הפרסונל הענק של אוכלי חינם – שהוא עצמו בוודאי אחד מהם – על גבם של עובדי האדמה.

נקל להסיק כמה אמת היסטורית ניתן לדלות מדבריהם של מי שמתיימרים לצטט את דבר האל, ושיודעים בוודאות את מי האל אוהב, ואת מי הוא שונא, וכן ניתן להסיק עד כמה אלה יכולים להתהדר בניקיון כפיהם.

משה גרנות

 

* * *

עקיבא נוף

הנה ימים באים

 

יש שיר בִקְצה ציפורן העֵט,

 שיר של חדוָוה  ורומן אהבים,

אך העט לא כותב ואומר כי כעת,

לא זמן לרומן, כשחופרים פה קברים.

 

אין הדעת הולכת אל יום של חמדה,

אין הרוח מוליך אל רינת-הגוּפים,

רק סופְרים אָבֵדה ועוד אבדה,

אל שַׂקֵי תכריכים גוויות מאספים,

 

וקומצים האגרוף מול שיטה הפורחת

אל נוכח שוחט ששחט עוללים,

ועומדים מול אימה נוראה הנוכחת,

זיכרונות השואה שוב צפים ועולים,

 

ואנה נביא את הכאב והצער

ולאן נְבָהֵל את תחושת הבושה,

ואיך לא ניזעק כי ניפרץ כאן השער

להיות יישובינו פרוצים לִמְשִׁיסָה.

 

נקם נבקש, ונקם בוא יבוא,

נקם ושילם, נקמת ילד קטן,

לא יהא לאכזר מקלט ומחבוא

נְבַעֵר ונַכְרית את שליחי השטן.

 

וישובים שוב נקים ויניבו כרמים,

שוב שדות נחרוש וניטע יערות,

ילבלב שוב העם לגבהים מורמים

ונכתֵת את חרבנו לְשיר מַזְמֵרות.

עקיבא נוף

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 863 מיום 8.8.13

בנדלה

הִדבקת שני דברים מאוד שונים

הי אודי,

התיאורים שלך את ההווי והימים ההם, מעוררים הרבה זיכרונות טובים. אהבתי גם את הכתיבה החופשית והמגוונת.

באופן כללי, נדמה לי שהדבקת שני דברים מאוד שונים אחד אל השני. האחד – עלילות הגבורה שלך עם נשים, (ואין לי דבר נגד פנטזיות מיניות) והשני – תיאורים מעין גדי.

כל החלק שאני כתבתי וגם שלום אילתי – בכלל לא מתחבר לעלילה, למרות שהוא מתאר את עין גדי. חלק זה הוא כאילו יישות נפרדת. גם הסגנון שם שונה. בחלק הזה אין התפתחות עלילה, והוא אוסף של קטעים שאין ביניהם חיבור אינטגראלי פרט להיותם קשורים לעין גדי. אני חושבת שעלילת הספר היתה זורמת יותר טוב בלי החלק הזה. אני רוצה להמחיש לך את התחושה שלי: בזמן הקריאה: הייתי כאילו במכונית נוסעת לכיוון מסוים. כשהגעתי לחלק הזה, הרגשתי כאילו מעצור. כאילו מישהו לקח אותי הצידה להראות לי דבר מה בצד הדרך, שאין לו קשר ליעד המכונית.

עוד כששלחת לי לקריאה את הפרק העוסק בסיפורים שלי ושל שלום לפני הדפסת הספר, שאלתי אותך מה הקשר של הכתוב שם לנושא הספר: מסעותיי עם נשים.

עוד דבר. לידיעתך: כשביקרתי עם שתי חברות בחנות של צומת ספרים בכפר סבא במרכז ג'י, הן ביקשו לראות את הספר שסיפרתי להן עליו. הספר הופיע במחשב, אבל לא היה בחנות.

ביי 

בנדלה

 

אהוד: לא לי להגן על מרכולתי אבל נדמה לי שאת קרובה מדי לחומרים המובאים ברומאן, בהם כמובן גם החומרים שלך, מלראות את תפקידם במכלול הסיפורי שלו, כפי שאני מקווה רואים בו קוראים אחרים, וזאת לפי תגובותיהם.

באשר לכך שהספר כמעט שלא נמצא בחנויות, זה המצב כשיוצא ספר של סופר נידח.

 

בנדלה: לא הפריעו לי הגסויות. אולי אתה צודק בהנחה שלך שאני יותר מדי קרובה לעניין. כתבתי לך כי זו היתה התחושה שלי.

האם ההוצאה לאור לא מתחייבת להציב את הספרים שהיא מוציאה לאור בחנויות? אם לא, למה היא מוציאה אותם לאור? האם הסופר משלם מכיסו את כל הוצאות ההדפסה? ואם הספר הופך להיות בסט-סלר, מי מרוויח מן הדבר? כל העניין לא ברור לי.

 

אהוד: ההוצאה לאור מוציאה לאור את הספר – לרוב מפני שהסופר משלם מכיסו את הוצאות ההדפסה. ההפצה של הספר אינה תלוייה בה אלא במפיצים ובשתי רשתות הענק של מכירת הספרים. תיאורטית, אם הספר הופך להיות רב-מכר, הסופר-המשקיע אמור ליהנות מכך ולהחזיר לפחות חלק מהשקעתו. ואולם לספרים של סופרים נידחים אין שום סיכוי לכך כי ספריהם בקושי מופצים בכמויות של עותק או שניים לחנות, אם בכלל, וזה כמו להתחרות בעגלה דו-אופנית רתומה לחמור (גם אם לגלגליה יש כבר חישוקי גומי, כפי שהיו לחברים שלי בני-גילנו במושב צופית בילדותנו) – להתחרות בטריילרים הדוהרים בכבישים של הפרוזה העברית החשובה – זו שנלמדת באוניברסיטאות כשנה אחרי צאתו לאור של כל טריילר קלאסי משעמם חדש!

אגב, רק סופרים בודדים מוכנים להודות שהוציאו את ספריהם בזכות התשלום למו"ל, שלא לומר שכך המצב אצל רוב המשוררים, החוקרים והדומים להם. בדרך כלל מספיק לקרוא את רשימת התודות בעמ' 4 כדי להבין מניין בה הכסף להוצאת מחקרים מדעיים וספרותיים בני אלפי עמודים שאיש אינו קונה אותם!

 

* * *

ראובן שוהם

כמדומני שחיימקה הוא הנער והבוגר

שצמח מאורי

שלום לך אהוד ידידי,

נהניתי ללוות את חיימקה שפינוזה שלך במסעותיו אל חיק ההווייה הנשית שלו שהיא הוויה גברית זקופת קומה.

מה שמשך את תשומת ליבי בעיקר, לאור הכרותי עם משפחת ראב לדורותיה, שמעבר לגחמותיו רוויות ההומור של "הנמר המדברי" המטלטל את חיימקה  הכא ו"התם", כשהוא עושה בו כחפצו, מסתתר לו "אורי" "מספר הגעגועים", המתגעגע אל "המושבה שלי" ואל "ימים של לענה ודבש", מודע לעצמו ועושה "דווקא" לדודה אסתר, המתגעגעת לאימא אדמה, לקמשוניה ולאקליפטים שלה, כפי שמעיד על עצמו חיימקה שפינוזה. כמדומני שחיימקה הוא הנער והבוגר שצמח מאורי. אבל הגעגועים הכרוניים הם התשתית להוויית שניהם.

אגב לטעמי, אתה יכול להשמיט את התאר "סופר נידח" – אלא אם אתה רואה בתאר זה רק אמירה של אנדרסטיטמנט על תקן "אחד העם" או "מנדלי מוכר ספרים"?  אבל בעצם "אין זה מענייני" כדברו של אותו מנדלי.

עלה והצלח

ראובן

 

אהוד: כמדומני צדקת.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד בן עזר, בשמי (וגם בשם אבי דוביק זכרו לברכה), אני כותב לך בקצרה: אני מתבייש בך ומתבייש במה שאתה מייצג.  

מאחל לעם ישראל שיהיו כמה שיותר שקמה ברסלרים וכמה שפחות מלכחי פנכה אהוד בן עזרים. כבר הרבה זמן שאני נגעל מהדברים שאתה מייצג בעיתון הביביסטי שלך.

אם היה ניתן, הייתי שמח שאתה וביבי וכת המושחתים והמשחיתים, כת החרדים הא-ציוניים (במקרה הטוב), ונוער הגבעות הפשיסטי הייתם מקימים את מדינת יהודה ונפרדים מאיתנו לשלום.

קמה קואליציה של שלושת הגורמים המסוכנים ביותר לעתיד ישראל: כת המושחת אשתו ובנו,  כת החרדים וכת המתנחלים המשיחיים.  ואתה היית לשופר דוחה של השילוש הלא קדוש ההרסני ביותר שקם למפעל הציוני. בושה וחרפה!!

מחאת קפלן היא הדבר הטוב ביותר שקרה לציונות מאז עלה המושחת לשלטון.

והדברים שכתבת כעת מבחינתי עברו את סף יכולתי לסבול את  כתב העת הביביסטי שלך. אנא הפסק לשלוח לי את כתב העת הבזוי שלך!

אלון גן

 

* אורי הייטנר: את מי אתה שונא יותר את שקמה ברסלר או את יחיא סינוואר?

אהוד: אין מדובר בשנאה אלא בשאלה: מי נושא באחריות? – יחיא סינוואר הוא פושע מלחמה שיש להרוג אותו על אחריותו לטבח ה-7 באוקטובר. הוא ושותפיו לזוועות, כולם בני מוות. אבל ההיטלר המוסלמי הקטן הזה עלול לגרום למלחמת עולם אנטישמית של מוסלמים ותומכיהם נגד ישראלים ויהודים בכל רחבי העולם ובעיקר במערב אירופה – עד כדי מעשי לינץ' ביהודים. הלא למען הרוצח הזה יחיא סינוואר, הפגינו חצי מיליון מוסלמים נלהבים ותומכיהם בלונדון – וגם אם נהרוג אותו, זה עדיין ניצחון שלו, ואיום ממשי על יהודי בריטניה!

שקמה ברסלר, ממנהיגי "הפגנות המחאה", הנתמכת על-ידי חסידים חכמים כמוך, היא אחד האחראים למיטוט כוח ההרתעה הישראלי ולעיתוי החלטתו של סינוואר לצאת לטבח. היא לעולם לא תיקח אחריות על כך אלא תמשיך לדרוש מנתניהו לקחת אחריות על הטבח ולהתפטר.

אינני יודע כיצד היא מסתדרת עם מצפונה, אבל אלה האנשים הנערצים עליך ועל שכמותך עד כדי כך שאתה שואל אותי שאלה חכמה כזו – את מי אני שונא יותר? – בעוד שאתה עצמך שוכח ומשכיח שאתה תמכת בהתלהבות ב"הפגנות המחאה" – שמוטטו במידה רבה את כוח ההרתעה של ישראל, ועצרת רק כשהחלה בהן הקריאה המסוכנת לסרבנות.

האם אתה ממשיך להגן על "ראש הכנופייה" שלך, שקמה ברסלר?

 

* "ממשלת בריטניה תכנס היום [30.10] ישיבת חירם כדי לדון באיום הביטחוני על המדינה כתוצאה מהעימות בין חמאס לישראל. מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר תועדה עלייה מרחיקת לכת בתקריות אנטישמיות ואסלאמופוביות בבריטניה. אלה התרחשו לצד הפגנות פרו-פלסטיניות גדולות בלונדון ובערים נוספות, שהתקיימו במקביל לעצרות תמיכה בישראל." ["הארץ" באינטרנט, 30.10].

אהוד: מה דעתכם לעשות עכשיו "רילוקיישן" ללונדון בגלל הדיקטטורה של נתניהו?

 

* אהוד שלום, אין שום ודאות בדברי אורי הייטנר שאילו ביבי היה מודיע על אחריותו למחדל שמחת תורה, העם היה מתלכד סביבו. זו טענה ללא כל ביסוס. לעולם אינך יכול לצפות את תגובת ההמון. תגובת ההמון [העם] היתה עלולה להיות הפוכה לגמרי. דרישה מיידית להתפטרותו וכל זה בזמן מלחמה, והיה נוצר כאוס וואקום מנהיגותי שמשחק לידי החמאס, וכל זה בזמן שמה שדרוש הוא יציבות והרגעה.

לי אין מושג מאיפה נטוותה האגדה המטופשת בתקשורת, שמנהיג מחוייב בעת מלחמה, שרק החלה – להתוודות בפני אזרחי המדינה  על אשמתו ועל אחריותו למחדל נוראי שבעקבותיו נכפתה המלחמה על המדינה.

וחמור מכך – התקשורת נחפזה להסיק מן העובדה שהוא לא הודה באשמתו בפני האומה אלא מעדיף לדחותה עד  שיבשילו  התנאים ותיפתח ועדת חקירה – שהוא בורח מאחריות.

לי לא ברורה התעסקות-היתר של התקשורת בנושא הזה. כאילו התנאי לניצחון במלחמה תלוי בהודאתו הדחופה של ביבי באחריותו לכשל המזעזע. וחיילים לא יוכלו לצאת לקרב ולציית לפקודות אם המנהיג לא ייקח על עצמו אחריות מלאה למחדל שהוא עולל-לכאורה ושהוביל למלחמה. כאילו יש זמן בכלל לכל מיני הרהורי כפירה-לכאורה בעת שהבית עולה באש.

כלומר התקשורת פה אחד [קונספציה?! – אותה מילה בגרסת כיסוי שמושמעת חדשות לבקרים] – משמשת כטריבונל, בשם העם לכאורה, ומאלצת את ביבי ללכת לקנוסה ולבקש מחילה מהעם.

לחץ התקשורת בכל הערוצים לחלץ מביבי וידוי על אחריותו נראה לי פתטי, ילדותי ומעצבן. בעיני זו איוולת די מטופשת. ואולי הכוונה הנסתרת היא לארוז את ראשו של ביבי ולהגישו לעם בנייר צלופן מרשרש. כמאמר שירה הידוע של יונה וולך "יונתן"...

חוה ליבוביץ

 

* אהוד, לקוראת נאמנה: אני ממשיך בעריכת המכתב העיתי אבל מרגיש עוינות כל פעם שאני חוזר ומזכיר את אחריותם של מפגיני "המחאה" להתערערות כוח ההרתעה של ישראל.

השינאה לביבי לא רק שלא פחתה אלא אף גדלה ואנו עלולים לחזור ולראות הפגנות המוניות למען סילוקו. בעיני המפגינים האלה הוא האחראי היחיד לטבח ולא החמאס!

 

קוראת נאמנה: אני מסכימה לכל דבריך! ואפילו היום [31.10] הם קוראים לביבי להתפטר ואומרים בפירוש – למרות המלחמה! כך בראש "כלכליסט" של היום! ולא איכפת להם שהיום מתפרסם דו"ח של המודיעין, שעמד להתפרסם ב-8 לאוקטובר  – איך ההפגנות מחלישות אותנו! כך כתוב ב"ידיעות אחרונות"!

 

* אהוד: חברים הכותבים לילדים מתבקשים לשלוח לנו שירים וסיפורים לגיליון הבא של "פינת הנכד"!

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל