פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1896

יום שלושים ואחד למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס

נשלח ל-2170 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בחשון תשפ"ד. 6.11.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: רֵעִי הַנָּחָשׁ. // אהוד בן עזר: סיפור פשוט. // איליה בר זאב, אנדד אלדן: שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏5.11.23. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]: 29.7.08. חיי אורפז מכ"ט בנובמבר ועד ימינו אלה. // אמנון ורנר: 1. ילד שלי מסכן. 2. ביאליק שטראסה. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"ד. קונספיראציה ו"חוק חמישים המטר". // עקיבא נוף: דע מאין באת. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות [המשך]: נגה מרון. // נעמן כהן: תּוֹבָנוֹת. // אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

משירי קץ העולם

*

רֵעִי הַנָּחָשׁ  –

גּלוּיַת עֵינַיִם אֲנִי!

קְסוּמָה מְעֻלֶּפֶת,

אֲחוּזָה לַהֲטוּטֵי-

טַבְּעוֹתֶיךָ הַמְּאִירוֹת;

פֶּתֶן עֲלֵי מְאוּרָה!

נוֹתֵן בִּי

עֵינֵי-זָהָב קָמוֹת:

יְלַהְלַהּ, יַבְרִיק,

יְפַעְפֵּעַ, יְסַנְוֵר  –

וְהַחַי לֶעָפָר יִטָּחֵן;

נִצְנוּץ-טַבַּעַת,

חֶרֶב לַלֵּב נִתְקַעַת,

גִּלְגּוּל-עַיִן  –

יְשַׁקַּע תִּקְווֹת יְרֻקּוֹת;

זֹהַר מְחֻלָּל  –

יָמִישׁ אֶמֶשׁ!

וְנָשַׁר אֵפֶר-עוֹלָמוֹת,

מָטָר  –  מָוֶת  –

יְמַגֵּר לָאָרֶץ  –

כָּל חַיְתוֹ, כָּל צִמְחוֹ

וְתֹהוּ וָבֹהוּ  –  וְחֹשֶׁךְ

עַל פְנֵי מַיִם רַבִּים.

1960

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד בן עזר

סיפור פשוט

סיפור פשוט – אילו גולדה ודיין ואלעזר היו מחליטים על מכה מקדימה לצבא המצרי שכבר העמיד כמה פעמים, לפני חמישים שנה, ב-1973, את ישראל במצב חירום – לא היינו זוכים לתמיכת האמריקאים ועוד מדינות חשובות בעולם. אנחנו היינו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה. התנאי של האמריקאים לעזרה לנו היה שלא נצא במכה מקדימה כמו שעשינו במלחמת ששת הימים ב-1967!

סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחמאס, שעל מרבית יכולותיו ידעו היטב – היינו אנחנו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה, וכל העולם, כולל האמריקאים, וכמובן כל הפגנות המחאה בישראל – היו מגנים אותנו ולא עוזרים לנו. לא היו מאמינים לנו שהיה עלינו למנוע את מה שאכן עכשיו קרה. היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

סיפור פשוט – אילו נתניהו גלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחיזבאללה, שאת יכולותיו ההרסניות אנחנו יודעים היטב והוא יכול לפתוח בהן כל רגע, אם כמובן ברצונו להתאבד כמו החמאס – כל העולם היה מגנה אותנו ואנחנו היינו נחשבים לתוקפן! היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

לכן תפסיקו להאשים את עצמנו. אנחנו חיים בסביבה שעדיין רובה, בייחוד הפלסטינים, החיזבאללה ואיראן –נחושים בכוונתם להשמיד אותנו ולרצוח בנו כמה שיותר!

עכשיו לפחות יש לנו  הזדמנות לפגוע בחמאס בכל יכולתנו האווירית, וגם להטיל עליו מצור, בתמיכת האמריקאים המגינים עלינו מפני התרחבות המלחמה, והלוואי שלא נצטרך להיכנס קרקעית לרצועת עזה אלא נביא אותה לכניעה מוחלטת ולמסירת כל הנשק של ארגוני הטרור לידי צה"ל, על ידי החשכתה, הפצצתה, הרעבתה והצמאתה. ומותשים לגמרי ועומדים בפני אסון הומניטרי ענק – הם פשוט יתחננו להיכנע לנו כמו שנכנעו היפנים לארה"ב ב-1945! לא שום הסכם של הפסקת אש! רק כניעה מוחלטת ופירוז הרצועה! דם מאות אזרחינו זועק מן האדמה!

[נשלח לכל תפוצת המכתב העיתי בבוקר יום שני, 9.10.2023]

 אהוד: ועדיין קיוויתי ב-9.10 שלא יהיה צורך בכניסה קרקעית הגובה מאיתנו מחיר דמים מדי יום, ועדיין אני מקווה שאת החיזבאללה יהיה אפשר לחסל במכה אווירית רחבת היקף ומדוייקת, בסיוע הכוח האווירי של נושאות המטוסים האמריקאיות, ובלי כניסה קרקעית. אחרת קשה לתאר את יישובי הצפון חוזרים לחיות תחת איום כוח רדואן, הקומנדו של חיזבאללה, ואלפי טיליו.

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בצוק העיתים (3)

א. יש לי תחושה, אחרי הנאום ההיסטרי של השייח' הטרוריסט, שחזבאללה  מכין לנו הפתעה מרה. מצפון תיפתח הרעה? הלוואי ואתבדה.

ב. אלוף (מיל') גיורא איילנד הוא פרשן מקורי. עתה הפחיד אותנו בחלקו שבחים ללחימת החמאס והזהיר, כי הקים מתחת לעזה את היעד המבוצר התת-קרקעי הכי גדול בעולם. אכן, ארוכה ורבת מהמורות הדרך להשגת היעד המוצהר.

ג. ככל שכוחותינו מעמיקים אחיזתם בצפון הרצועה, גוברת התמיהה איך עצמנו עיניים אל מול ההכנות של החמאס. אנחנו למעשה בנינו את כוחו, העברנו לו כספים, פתחנו מעברים לאלפי פועלים מעזה, העברנו מזון – ועוד האשימו אותנו במצור.

ד. לפני כחצי שנה סיירתי לאורך הגדר המושקעת, שהוקמה להפרידנו אחת ולתמיד מהרצועה. גם אני האמנתי אז שהיא התשובה לכל ניסיונות החדירה של חמאס. אז האמנתי...

ה. בלינקן הרעיף עלינו מילות חמלה בנוסח הבוס שלו ביידן. אבל גובר החשש שהאמריקאים מתכוונים לעצור בעדינו מלבצע את היעד הסופי – חיסול החמאס.

ו. מעולם לא היה האו"ם לצד ישראל. אבל מזכ"ל האו"ם הנוכחי מתגלה יותר ויותר כאנטישמי ממש. חבל. הוא מפורטוגל, שאותה אנחנו אוהבים. אולי יש לשקול השבתו "להתייעצויות" של שגרירנו ארדן?

ז. כפיר ביבס כבר שרוי עשירית מחייו בשבי. בן תשעה חודשים היה כשנחטף עם אימו ואחיו, והוא עתה בן עשרה חודשים. אלוהים, מה מצבו של התינוק הזה? עד מתי תימשך סאגת החטופים?

ח. CNN מחריף את דיווחיו החד צדדים לטובת העזתים. ראיון ארוך הקדישה בשבת הכתבת הממוקמת בקטאר לאיזה מוסלמי מאוהיו, שאביו נצור ברצועה. משכיחים את הטבח ביהודים ואת החטופים הישראלים.

ט. החמאס עלה לשלטון על-ידי הבוחרים ברצועה. כשצה"ל פוגע, בלית ברירה, ב"סתם אזרחים", עלינו לזכור שהם-הם שהעלו את החמאס, שהם מחנכים את ילדיהם לשנאת ישראל והיהודים.

י. כבר כשכבש החמאס את השלטון ברצועה, היו בתוכנו שהזהירו מפניו. חברי המנוח, ד"ר יובל ארנון-אוחנה, כתב עליו מאמר מלומד ב"האומה" 163: "יריב מר ונחוש קם לנו, חותר במוצהר לחיסול ישראל, יעדו הוא כל פלשתין מן הנהר עד הים." אנחנו איפשרנו למפלצת לגדול באין מפריע.

י"א. שוב חזר הדגל הכחול-לבן להיות הנס המאחד, לאחר שעד למלחמה הופקע לטובת הפגנות המחאה שכה שיסעו בנו ושירטטו לאוייב תמונה מוטעית, כאילו נחלשנו ולא נוכל לעמוד בפניו.

י"ב. הלב עם כל הלוחמים שלנו המכתרים את העיר עזה, ובהם גם לוחמי ההנדסה הקרבית. אחד מהם הוא נכדי הבכור. רק שישובו בשלום.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

מושב ערוגות

פסטורלה

הַר בְּהַר – לֹא פָּגַע!

אָדָם וְאָדָם.

בְּפִתְחֵי מְעָרוֹת, בַּחֲוָחִים,

בְּצֵל הָרֵי שְׂרֵפָה.

בֶּן אָדָם רוֹדֵף נִרְדָּף וּמִתַּחְתָּיו –

מְהוּמָה וֵאלֹהִים.

מֵעַל סָגְרוּ טֶרָסוֹת בִּיפִי הַבֻּסְתָּנִים,

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן,

 רַחַשׁ נְחָלִים.

רָחוֹק, בַּחֲדָרִים, אֲנִי מוֹצֵא מִלִּים:

"אוֹרוֹת חוֹלְמִים, אוֹרוֹת חִוְרִים, לְרַגְלַי צוֹנְחִים…"*

מִלִּים שֶׁל אִישׁ אַחֵר מִתְרַפְּקוֹת פִּתְאֹם.

סַכָּנָה שֶׁל הֲלִיכַת שׁוֹלָל

עַל פִּי תְּהוֹם.

* מתוך "אלול בשדרה" – מאת אברהם בן-יצחק . 

זיהוי

גּוּפָתוֹ הַקָּרָה, רִצְפַּת הָאֶבֶן בְּבֵית הַחוֹלִים הַיָּשָׁן, הַיְרוּשָׁלְמִי.

קִירוֹת עָבִים, עֵירֻמִּים, מְפַזְּרִים צִנָּה נְעִימָה.

זִהוּי מְדֻיָּק – כַּמָּה פָּשׁוּט.

לֹא כְּמוֹ בְּאוֹתָם יָמִים

אָז, בַּחֲדַר מֵתִים מְאֻלְתָּר בִּשְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלֹש

בְּלֹא אוֹתָם סְפֵקוֹת בַּאִבְחוּן,

בְּלִי הָאוֹר הַשָּׁקוּף, הַחוֹדֵר, בְּלִי גּוֹן חֲנוּטִים –

אֵין שׁוּרוֹת אָדָם פְּעוּרֵי רֹאשׁ.

גּוּפָה שְׂרוּעָה בְּפִנַּת הַחֶדֶר, מַמְתִּינָה לְטֶקֶס שִׁגְרָתִי.

עֵצִים כְּבֵדִים נָעִים בְּאִי-שֶׁקֶט,

בּוּגֶנְוִילֵאוֹת מְרַפְּדוֹת צְעָדַי

בְּעַלְוָה אֲדַמְדֶּמֶת נְגוּעַת לָבָן,לְקִשּׁוּט.

אִישׁ רָץ הַחוּצָה.            

זִהוּי אָח –

כַּמָּה פָּשׁוּט.

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", "קשב לשירה" 2010.

אנדד אלדן

קיבוץ בארי – סף רצועת דמים

הַמִּלִּים הַמְדַבְּרוֹת

הַמִּלִּים הַמְדַבְּרוֹת עַל הַמָּוֶת

חַלָּשׁוֹת וְעִבְרוֹת כְּמִקְרֶה.

הַמִּלִּים הַמְדַבְּרוֹת עַל הַמָּוֶת

פּוֹשְׁטוֹת אִטִּיּוֹת כְּמוֹ פִּעְפּוּעַ

בְּכָל הַנִּימִים הַדַּקִּים שֶׁל הַלֵּב.

מִלִּים שֶׁכָּתַבְתָּ

בְּיָרֹק, בְּשֶׁקֶט

מְבַקְּשׁוֹת

כְּסֹב פָּנָיו פֶּרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

הַמִּלִּים הַמְדַבְּרוֹת עַל הַמָּוֶת

נְמוּכוֹת כְּדֶשֶׁא.

רוּחַ בַּגִּבְעוֹלִים- –

לֹא הַמִּלִּים מְדַבְּרוֹת עַל הַמָּוֶת.

מספרו ("שנים שמעו שירה") שניתן לי ולרעייתי במתנה בשנת 2008. כיום אנדד בן כ-100. מצבו לא ברור אך הוא שרד את  האכזריות האיסלמית. איליה בר זאב בוחר ומנקד מספרו שירים (ללא שינוי כלשהו) לפירסום ב״חדשות בן עזר״.

(הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד– 2006).

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏5.11.23

* מלחמת קיום – האם המלחמה היא מלחמת קיום? כדי להשיב על השאלה, יש להגדיר מהי מלחמת קיום.

אין נשקפת סכנה קיומית לישראל. גם אחרי החידלון הנורא בשמחת תורה – ישראל היא מדינה חזקה, מעצמה אזורית, עם הצבא החזק ביותר במזה"ת ואחד הצבאות החזקים בעולם, עם יכולות בלתי קונבנציונליות (על פי מקורות זרים, כמובן), עם תמיכה אמריקאית חד-משמעית. אם מלחמת קיום היא מלחמה תחת איום על עצם הקיום, זו אינה מלחמת קיום.

אך על פי הגדרתי, זו מלחמת קיום, כי קיומה של מדינת ישראל היא העילה למלחמה והיא מוקד הסכסוך. אין זה סכסוך גבול בין מדינות שאינן מסכימות על שטח מריבה. אין זה סכסוך כלכלי על משאבי טבע. זו מלחמה על שאלה אחת בלבד – האם יש לעם היהודי זכות למדינה בארץ ישראל. אויביה של ישראל פועלים להגשמת חלום אחד בלבד – השמדת ישראל. מלחמה כזו היא מלחמת קיום.

* תמונת הניצחון – מה תהיה תמונת הניצחון של המלחמה הזאת?

לא ראשו של סינוואר. לא אדמת עזה חרוכה. לא אחרון משגרי הרקטות מפוצץ. לא אחרוני המחבלים של חמאס מניפים דגל לבן.

תמונת הניצחון תהיה תקומתם של יישובי הנגב המערבי, חזרת התושבים לבתיהם, צמיחה דמוגרפית גדולה של היישובים בקליטת משפחות צעירות חדשות, אולי גם הקמת יישובים חדשים (למשל במה שהיה לפני ההתנתקות "התוחמת הצפונית", שהיא ההמשך הטבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון).

אבל כדי שנגיע לתמונת הניצחון, יש צורך קודם לכן בשאר התמונות שתיארתי.

* החרב השנייה – כל הפרשנים שמנתחים את נאום נסראללה מסיקים אותה מסקנה: נסראללה מורתע. והאמת היא, שכאשר אני קורא את תקציר נאומו ומנתח אותו בניתוח רציונלי, זו גם המסקנה שלי.

אבל אני גם יודע, שעל פי אותו ניתוח רציונלי, חמאס היה מורתע ולא היתה סיבה להניח שיתקוף אותנו. ולכן, ניתוח רציונלי של ההיגיון של ארגוני טרור אסלאמיסטים קנאים הוא מעשה בלתי רציונלי בעליל.

האם נסראללה מורתע? איני יודע. אולי כן ואולי לא. אבל הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שהוא לא מורתע. שהוא עומד לתקוף אותנו בכל עוצמתו. ושאם לא יעשה זאת היום, יעשה זאת מחר, או בעוד שנה או בעוד עשר שנים. וככל שזה יהיה מאוחר יותר, כך הוא יהיה מסוכן יותר. ולכן כלל איננו צריכים לשאול את עצמנו האם הוא מורתע, אלא האם אנחנו מורתעים.

יש להודות, שחמאס הצליח להרתיע אותנו. לכן, כאשר תקפנו בשני הסבבים האחרונים את הג'יהאד האסלמי, לא נגענו בחמאס. וסיפרנו לעצמנו שזה לא כיוון שאנחנו מורתעים, אלא שחמאס לא מתערב כי הוא מורתע.

ולכן, הפקת הלקח הנכון ממחדל שמחת תורה, הוא שעלינו להפסיק להירתע. עלינו להשמיד את חיזבאללה בלבנון ולא רק את חמאס בעזה.

אם נסראללה מורתע, מדוע כבר ארבעה שבועות הוא תוקף אותנו מדי יום פעמים רבות ביום? אולי כי הוא מכיר את הפסיכולוגיה שלנו קצת יותר טוב משאנו מכירים את הפסיכולוגיה שלו? והוא מבין שישראל מוכנה להכיל תוקפנות בעצימות בינונית, כמו זו שהוא נוקט עכשיו.

ישראל צריכה לצאת למתקפת-נגד מקדימה לחיסול חיזבאללה. ומוטב לעשות זאת כעת, כאשר כל המילואים מגויסים ודרוכים, כאשר הצבא ערוך בעוצמה רבה מול גבול לבנון, כאשר היישובים האזרחיים שלנו מרוקנים (אני חושב שהיתה זו טעות לפנות אותם, אבל אם זה כבר נעשה, לפחות שזה לא יהיה לשווא) וכאשר למעשה זו אפילו אינה מתקפת-נגד מקדימה אלא תגובה על חודש של תוקפנות בלתי פוסקת נגדנו.

אם המלחמה הזאת תסתיים במיטוט חמאס אבל חיזבאללה יישאר במלוא כוחו והאיום על צפון המדינה לא יוסר, עשינו רק חצי עבודה.

אל תהיה זו רק מלחמת חרב ברזל, אלא חרבות ברזל. חרב אחד תחסל את חמאס והחרב השנייה – את חיזבאללה.

* בעד מה הם מפגינים – המפגינים הרבים ברחבי העולם נגד ישראל ונגד מלחמת המגן, מפגינים בעד טבח המוני, בעד עריפת ראשי ילדים, בעד שריפת תינוקות בחייהם, בעד רצח ואונס של נשים ונערות, בעד חטיפת ילדים, נשים וקשישים.

מי שאינו תומך במלחמת הטוב ברע, תומך ברע המוחלט.

* התקרבנות סדרתית – ההתבכיינות וההתקרבנות הפלשתינאית בעקבות תוצאות פעולתנו ברצועת עזה, היא אותה התקרבנות בכיינית על ה"נכבה". כהרגלם, הם מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם הברברית ומאשימים אותנו.

ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה לסכל את ההחלטה ולהשמידו. מטרתם היתה לעשות בארץ ישראל כולה, מה שנעשה לאחרונה בבארי, כפר עזה וניר עוז. הם כשלו, אנו ניצחנו והמחיר שהם שילמו היה כבד ביותר. במקום לעשות את חשבון נפשם, לוותר על שאיפות ההשמדה ולהשלים עם קיומה של מדינת ישראל, הם פיתחו אתוס קורבני בכייני שנועד לטפח את רעל השנאה ולתחזק את המלחמה נגד קיומנו.

המתבכיינים הסדרתיים הללו ממשיכים עד היום להתבכיין על ה"נכבה", ה"נכסה" וכל האסונות שהם המיטו על עצמם בבואם להמיט אסון עלינו. ושוב, כדרכם הנלוזה, הם מתבכיינים ומתקרבנים על התוצאות שהם משלמים על הטבח ההמוני הברברי.

* המפעל לייצור טרוריסטים – מהי המדמנה שבה גדלו פראי האדם הברברים שביצעו את הטבח הנורא ולא גילו שמץ של אנושיות ברצחם באכזריות ובהתעללות תינוקות, ילדים, נשים, גברים וקשישים. מה הוא בית החרושת המייצר מפלצות אדם כאלה?

הם גדלו בבתי הספר של אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך. יש באו"ם סוכנות לפליטים. תפקידה לשקם פליטי מלחמה. רק לפליטים הפלשתינאים יש סוכנות נפרדת, שמטרתה הפוכה – לא לשקם את הפליטים אלא לטפח את תחושת הפליטות, העוול והשנאה, ובכך להנציח את הסכסוך.

אין די במיטוט חמאס אם נשאיר על כנו את בית החרושת לצמיחת חמאס חדש. את אונר"א צריך לפרק. על ישראל לתבוע זאת כחלק מכל מהלך מדיני עם סיום המלחמה.

* די ל"אקיבוש" – למה יורים עלינו מתימן? בגלל אקיבוש שלנו בצנעא.

* יאללה תתקדמו – איך מגיבים ראש הממשלה ושרי הממשלה כאשר בלינקן ושאר הבכירים האמריקאים מדקלמים את הסיסמאות על "פתרון שתי המדינות"? האם הם מהנהנים בנימוס, כמבינים שצריך לבלוע את הריטואל הזה, שנועד לרצות את הפלג ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית?

המסר לארה"ב ולעולם צריך להיות: "פתרון שתי המדינות" מת, וב-7 באוקטובר נעשה לו וידוא הריגה. אף ממשלה שפויה בישראל לא תגמד את ישראל למצב שבו המרחק מן הגבול אל הים יהיה מחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים.

אף ממשלה שפויה בישראל לא תאפשר שגוש דן, שבו מרוכזת בצפיפות מרבית האוכלוסייה הישראלית, תהפוך ל"עוטף".

זה פשוט לא יקרה. גבולה המזרחי של ישראל לא יהיה אפילו מטר אחד ממערב לירדן.

הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" כבר לא רלוונטית. יאללה, תתקדמו. רוצים להשפיע? היו יצירתיים וגבשו פתרונות חדשים, מורכבים, שישראל תוכל לחיות איתם, תרתי משמע.

* להניח בצד – אנחנו נמצאים במלחמה. הפגנות פוליטיות להתפטרות ראש הממשלה הם פגיעה במאמץ המלחמתי. באופן לא מפתיע, יש גם הפגנות- נגד. מתח, עימותים, שנאה. לשם מה? זאת שעת אחדות. אחרי המלחמה נבוא חשבון עם נתניהו. כעת יש להניח בצד כל מה שאינו מלחמה למיטוט חמאס וחיזבאללה והחזרת החטופים.

* להחליף את הדרך – נתניהו הוא ההצבעה בעד ההתנתקות. הוא שחרור אלפי מחבלים ובהם רוצחים בעסקת שליט, שהיום הם שרשרת הפיקוד של טבח שמחת תורה החל מסינוואר ועד המפקדים בשטח. הוא הפחד מיוזמה ומתקפת נגד מקדימה לחיסול חמאס. הוא התמכרות לשקט בכל מחיר מתוך פחד לאובדן חיי חיילים (ועל כך שילמנו בריבית רצחנית, תרתי משמע). הוא ההבלגה וההכלה על הצתת שדות הנגב המערבי. הוא הריצה להפסקת אש בכל סבב ברגע שהאוייב רק הסכים להפסיק את האש (כלומר ברגע שהאוייב חש שהמחיר שלו כבד מדי). הוא הפחד מפני מפגינים שיאשימו אותו במלחמת ברירה. הוא הפחד מפני אלה שיטענו שיצאנו למלחמה כדי להסיח את הדעת ממשפטו. לכן, מיד אחרי הניצחון עליו להתפטר ויש לגרש אותו במקלות לפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל הדחתו לא תעשה דבר אם לא נעשה חשבון נפש אמיתי על הדרך שלו, דרך ההתמכרות לשקט, שבה דגלו גם אלה שקוראים היום להתפטרותו. אני רוצה לראות אותם מכים על חטא, מכים על חטא ההתנתקות, עסקת שליט, הפחד מיציאה למתקפת נגד מקדימה וכד'. על חטא ההאשמות כלפי נתניהו על כל מִינִי-תגובה זעירה ואף פעם לא מספקת, כאילו זו יוזמה להסחת הדעת הציבורית. על חטא האמירה שהם משרתים את הממלכה ולא את המלך, ומשמעות הדבר שאילו נתניהו היה מחליט על מתקפת נגד מקדימה לפני הטבח, ספק רב אם היו מתייצבים. כי אם הם לא מכים על חטא, הם ימשיכו לדבוק באותה דרך. ואם הם ימשיכו לדבוק באותה דרך, וזו הדרך שמדינת ישראל תדבק בה, אז מה עשינו כשהעפנו את נתניהו?

אם נחליף את האיש ולא נשנה את הדרך, יהיה זה טיפול קוסמטי בלבד.

* חשבון דמים  – בספרו האוטוביוגרפי "ביבי: סיפור חיי", מספר נתניהו שבנט דחף לתמרון קרקעי גדול בעזה שנועד למוטט את שלטון חמאס, ומתהדר שהוא דחה את הדרישה. "...יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים. אחרי שישראל תחריב את שלטון החמאס היא תיאלץ לשלוט בשני מיליון עזתים לזמן בלתי ידוע. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת... האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזו."

מי שלא יצא לפעולה בעזה לפני טבח 7 באוקטובר 2023, נאלץ לצאת אליה אחרי הטבח. חסכון בחיי אדם לטווח קצר, גבה מאתנו מחיר דמים כבד לאין ערוך בטווח הקצת פחות קצר. זה הלקח שעל פיו עלינו לפעול נגד חיזבאללה.

* מעסקנות למנהיגות – כעת, כאשר כוחות צה"ל פועלים בתוככי עזה, מנהלים קרבות עזים, משלמים מחיר דמים כבד, הגיעה השעה שיאיר לפיד יתעלה מעסקנות למנהיגות, יפסיק לפחד מאיזה בייס מדומיין, ייכנס תחת האלונקה ויצטרף לממשלת החירום, שתהפוך באחת לממשלת אחדות לאומית. אין זה הזמן לפוליטיקה קטנה. זה הזמן למנהיגות לאומית. זה הזמן לממשלת אחדות לאומית.

* המשרה החיונית ביותר – הממשלה המנופחת הזאת שורצת כלומניקים בתפקידי סרק שאין בהם כל צורך. המשרה החשובה ביותר שצריכה להיות היום בממשלה, לא קיימת. שר התקומה. שר בכיר, בעל יכולת ביצוע, שמשימתו תהיה תקומתם של יישובי הנגב המערבי. שיהיו לו סמכויות נרחבות, כולל אפשרות לפטור ממכרזים וקיצור בירוקרטיות כדי לקדם את המהלך. ושיעמוד בראש ועדת שרים לתקומה וירכז את עבודת המשרדים השונים לקידום מטרת-העל הזאת.

אני רואה בגדעון סער ובחילי טרופר, המכהנים כשרים בלי תיק, כמועמדים המתאימים ביותר בממשלה לתפקיד הזה.

* נשק פיפיות – כל העם צבא וכל הארץ חזית, ואך טבעי שיש ביקוש הולך וגובר לנשק. יש להקים כיתות כוננות בכל היישובים בארץ, גם בערים. יש לעודד התנדבות למשמר האזרחי. ואפשר גם לעודד רכישת נשק פרטי. אבל אסור בשום אופן להגמיש את הקריטריונים לחלוקת נשק.

חלוקת נשק פרועה תהיה נשק פיפיות. נשק יגיע לגברים אלימים שיהיה ברשותם כלי לאיים על נשותיהם ואולי אף לממש את האיום. נשק ישמש כפתרון למחלוקות על מקומות חנייה. נשק יזלוג לארגוני פשע. נשק עלול להביא למעשי טבח מהסוג שאנו רואים לעתים קרובות בארה"ב.

כאשר מי שמוביל את המהלך הוא בן גביר, אי אפשר לחשוד בו שמטרותיו חיוביות. סביר להניח שמטרתו היא שנשק יגיע לגורמים עוינים, כמו נוער הזוועות ולה-פמיליה, הזרועות הצבאיות של הכנופיה.

אנו רואים איך נערי זוועות מנצלים את המלחמה; את העובדה שהקשב שלנו נמצא במקום אחר ואת הזעם האדיר על הטבח, כדי להתנכל לערבים ביו"ש. מעבר לכך שמדובר בטרור ובפשע שראויים להוקעה, זו גם סכנה ביטחונית ומדינית. זו סכנה כי הדבר עלול להביא לזליגת המלחמה ליו"ש ובכך לפגוע במאמצים העיקריים נגד חמאס בעזה וחיזבאללה. זו סכנה, כי היא מרתקת את כוחות הביטחון בזמן מלחמה למשימה שאינה קשורה למלחמה. אם בזמן מלחמה שר הביטחון נאלץ להתעסק במעצר מנהלי למחבל שבקע מרחם של יהודייה, זו פגיעה במלחמה. זו סכנה, כי המעשים הללו פוגעים בקשרי החוץ של ישראל, כולל עם ארה"ב שכה מסייעת לנו.

אם המנהיג שלהם ינצל את משרתו כדי להעביר לידיהם נשק, הדבר עלול להמיט עלינו אסון.

* לא האמנתי – כל מי שקרא את הדברים שכתבתי בשנה האחרונה, יודע עד כמה אני סולד מח"כ שמחה רוטמן, ממה שהוא מייצג, ממה שעולל לחברה הישראלית בשנה האחרונה, יחד עם יריב לוין, ומהדרך הברוטלית שבה ניהל את "דיוני" ועדת החוקה. הוא ממש לא מישהו שיש לי איזו מוטיבציה לגונן עליו.

ובכל זאת... כאשר שמעתי בערוץ 12 את הציטוט מדבריו בוועדה, לפיהם דמם של הילדים הלל ויגל שנרצחו בחווארה אדום יותר משל הנרצחים ב-7 באוקטובר, לא האמנתי. אמרתי בליבי, שאם לא אשמע את הדברים מוקלטים, איני מאמין שהם נאמרו.

קראתי את הכחשתו המוחלטת של רוטמן. ניכרים דברי אמת.

* גלי יושרה אינטלקטואלית – "מכאן ואילך השמאל העולמי הפך את עצמו ללא רלוונטי." במילים אלה סיימה אווה אילוז את מאמרה ב"הארץ": "כבר לא המחנה שלי", שבו היא כורתת גט כריתות ממחנה "השמאל העולמי", שעד כה היא היתה חלק בלתי נפרד ממנו, עקב תמיכתו בטבח שמחת תורה או לפחות ה"הבנה" לטבח והאשמת ישראל, אלא מי, בטבח. אילוז תוקפת בחריפות את המחנה שהיתה עצם מעצמותיו עד 7 באוקטובר על תמיכתו בפשעים נגד האנושות, ועל כך שהוא "חגג את החדשות על הטבח" והגדיר אותו "התקוממות מול קולוניאליסטים." היא תוקפת את השמאל בעולם שעומד מנגד כאשר היהודים בעולם כולו עומדים תחת מתקפה אנטישמית "חסרת תקדים מאז מלחמת העולם השנייה."

היא תוקפת את השמאל העולמי שדבק בשיח האנטי-קולוניאליסטי ובשמו מצדיק טבח נורא כל כך. היא מצטטת אינטלקטואלים מן השמאל העולמי, שותפיה עד תמול שלשום, ואת דבריהם הנתעבים והמזעזעים, שמזעזעים אותה עד עמקי נשמתה.

עצם יציאתה נגד הגילויים הנוראים של השמאל העולמי והתנתקותה מהם, ראויה לשבח, אבל גם מעוררת שאלות. האם גישתם האנטישמית החלה ב-7 באוקטובר 2023? מי שקרא את ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט-ציונות פוסט-שואה" מודע היטב עד כמה עמוקה האנטישמיות בשמאל העולמי. הם לא השתנו. בסך הכול, עיניה של אילוז, שבמשך עשרות שנים היו עצומות לרווחה, נפקחו למראה התגלמות המאבק "האנטי קולוניאליסטי" בבארי, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז, כרם שלום ונתיב העשרה. אם יש בה יושרה אינטלקטואלית, עליה לצאת נגדם לא על תגובתם לטבח, אלא על עמדתם לאורך השנים שקדמו לכך. אם יש בה יושרה אינטלקטואלית, עליה לחזור בה מהדברים שהיא אמרה וכתבה כל השנים. הרי היא היתה ממקדמי האג'נדה שהציגה את ישראל ואת הציונות כפרויקט קולוניאליסטי. לפתע היא מסבירה שהציונות "שונה באופן דרסטי מכל צורה אחרת של קולוניאליזם מתנחלי" בשל ההקשר של "האנטישמיות הרצחנית שהולידה את הציונות." כלומר, עדיין היא רואה בציונות קולוניאליזם, אך שונה. לפתע היא נזכרת ב"עובדה שהמופתי הירושלמי אז, חאג' אמין אל-חוסייני, תמך בנאצים ובפתרון הסופי." מן הראוי שתודה שבכתיבתה כל השנים היתה חלק מן הפרויקט הנתעב של הצגת הציונות ומדינת ישראל כקולוניאליזם; פרויקט שהתמיכה של "השמאל העולמי" בטבח הברברי, היא תוצאה ישירה שלו. יפה שהיא תוקפת את השמאל העולמי, אך אם היא באמת אינטלקטואלית כפי שהיא מתיימרת להיות, מוטב שתגלה יושרה אינטלקטואלית ותחזור בה ממפעל חייה האינטלקטואלי.

[אהוד: אווה אילוז היא "באמת" לא אינטלקטואלית אלא אידיוטית שימושית ו"פילוסופית"-איגנורנטית של השוקניה; דומני שגם אינה כותבת עברית ושאין לה מושג מדוייק מתולדות ישראל, לכן, למשל, הסכלה הזו הגדירה את מושבות העלייה הראשונה כ"קולוניאליזם" משום שנקראו בלועזית "קולוניות"!]

אגב, למה היא מרחיקה נדוד בתקיפת "השמאל העולמי" על עמדתו? עמדה זו נמצאת בעמוד העוקב באותו גיליון של "הארץ". מאמר של יונתן מנדל שמאשים בטבח את ה"מצור", כביכול, שישראל הטילה על רצועת עזה, ומאמר של נמרוד אלוני שמאשים, לצד הדתיות הפנאטית של מחבלי חמאס, את "החיים תחת כיבוש ודיכוי."

* רוקדת על הדם בציניות פוליטית מרושעת – בפשקוויל בזוי במיוחד בשוקניה, פורצת קרולינה לנדסמן במחול סוער על דמו של סא"ל סלמאן חבקה, בקריאה לבטל את חוק הלאום, או בלשונה המשתלחת את "חרפת" חוק הלאום. הרקדנית הצינית כותבת שאם לא יבוטל החוק "האומה אינה ראויה להביט בעיניו של בנו, עימאד." מנוולת.

הקריאה הנפסדת הזאת ממחזרת את השקר לפיו החוק הופך את הדרוזים לאזרחים סוג ב'. שקר וכזב, שאין שום קשר בינו לבין החוק וגם בג"ץ קבע זאת באופן חד-משמעי. החוק הזה אינו מציג בשום פנים ואופן את האזרחים היהודים כשווים יותר לא רק מאזרחים דרוזים המשרתים בצה"ל, אלא גם מאזרחים ערבים. זה פשוט שקר גס. החוק כלל אינו עוסק בסוגיות של אזרחות, של זכויות, אין זה עניינו של החוק. החוק מגדיר את מהותה וזהותה הקולקטיבית של מדינת ישראל, ומעגן בחוקה את הגדרתה כפי שנקבעה במגילת העצמאות: אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

מי שמתנגד לקיומה של מדינה יהודית אינו זקוק לחוק הלאום כדי להתנגד לה. הוא התנגד לה קודם. מי שמאמין בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו – אין שום סיבה שלא יתמוך בחוק. ומי שחושב שאין צורך בחוק, שהוא חוק מיותר, זו דעה לגיטימית, הגם שדעתי אחרת, אבל למה הוא צריך לשקר ולטעון טענה חסרת שחר כאילו החוק מפלה לרעה את האזרחים הלא יהודים? הרי זה כמו לטעון שעצם קיומה של מדינה יהודית היא אפלייה, שזו טענה אינפנטילית, מטומטמת ומרושעת.

אבל הציניות של קרולינה מזעזעת. עוד לא יבש הדם של סא"ל חבקה, גופתו עוד לא התקררה, הוא עוד לא הובא למנוחות, והמנוולת הזאת כבר מספסרת בגסות בדמו כדי לקדם את האג'נדה האנטי ציונית שלה, השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית.

האישה הרעה הזאת פורטת בפופוליזם מרושע על רגשות האבל של כל העם על נפילתו בגיבורים של חבקה, כדי למחזר את השקר כאילו החוק הופך את הדרוזים ל"אזרחים סוג ב'", בניסיון לקדם את סדר היום הפוליטי שלה.

* תוכנית אופרטיבית – גם אני בעד גירוש כל תושבי עזה. אבל בניגוד לאחרים,  יש לי גם תכנית אופרטיבית.

עוצמים עיניים. נוקשים באצבע צרידה. אומרים בלב "הוקוס פוקוס". וכל הערבים ייעלמו.

אופציה ב': אפשר לומר "אברה קדברה."

* כמיהה למנהיגות אחרת – צפיתי בראיונות עם חיים ילין ורוביק דנילוביץ', וחשבתי כמה טוב היה, אם הם היו מנהיגי המדינה.

* מנהיג אינו אבא – באזכרה לרבין, במלאת 28 שנים להירצחו, אמר שמעון שבס: "ישראל חסרה אבא. אין לנו אבא. ואם אני מתגעגע למשהו, זה שהוא היה האבא של כולם. זה מה שחסר לנו היום."

ואילו אני חושב שההיפך הוא הנכון. מה שנדרש מאיתנו זו בגרות. בגרות, היא להפסיק להתייחס למנהיג כאל אבא. כי כשאנו מתייחסים למנהיג כאל אבא, אנו מתייחסים אל עצמנו כאל ילדים. ואם אנחנו ילדים, אין לנו שום אחריות. גם לא אחריות לחשוב לבד. יש אבא שחושב בשבילנו, והוא יודע מה הוא עושה. ואנחנו בוטחים בו שיהיה בסדר כל עוד הוא על ההגה. הגישה הזו יוצרת תופעה של פולחן אישיות ושל חסידות שוטה. והתופעה הזו היא חלק מהאסון שהמטנו על עצמנו.

חלק מלקחי האסון הוא דה-אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. עלינו להיות אזרחים ביקורתיים, לפתח מחשבה עצמאית ביקורתית, לא לבטוח באף מנהיג בצורה עיוורת.

נאום ה"יהיה בסדר" של רבין, שבו הוא תבע אחריות מכל אחד ואחד, הוא ההיפך מהכמיהה למנהיג שהוא אבא.

יהי זכרו של רבין ברוך!

* הגיון פייסבוקי – פעמיים-שלוש הגבתי בדף הפייסבוק של "מקדונלד" בגנות החרם שלהם על הגולן ויו"ש.

אז קיבלתי תג אוהד מוביל של "מקדונלד".

אוי צוקרברג, צוקרברג.

* דילמת השפם – לפני 17 שנה, בגיל 44, השתחררתי משירות מילואים ממושך כלוחם בצנחנים, כולל ארבע שנות התנדבות. גם לאחר מכן המשכתי לשרת כלוחם בכיתת הכוננות באורטל (שאז לא נחשבה ליחידת מילואים), עד לפני כחמש שנים. פרשתי, כי במיספר תרגילים נוכחנו שאי אפשר לתפקד במקביל גם כלוחם בכיתת הכוננות וגם כדובר צח"י (צוות חירום יישובי).

ולמה אני מספר את כל זה?

כי היום חזרתי לשירות וקיבלתי צו 8. ואצטרף לכוח המגן של אורטל, כיתת הכוננות המורחבת, כזקן הלוחמים.

איך אמר ישראל זיו? זה כמו לרכב על אופניים. או, במילים אחרות, אני עוד זוכר איך מחליפים מחסנית.

לקבלת הצו קדם הליך בירוקרטי צה"לי ממושך, אולי בשל פרק הזמן הארוך מאז שתליתי את הנעליים האדומות וקיבלתי את הפטור.

אם בגיל 59 חזרתי להיות חקלאי, אך טבעי שבגיל 61 (כמעט) אחזור להיות חייל.

ועכשיו הדילמה – האם לגדל שפם?

* ביד הלשון: לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב – על מגדל המים של קיבוץ ניר עוז נתלה דגל ענק ולידו כרזת ענק ובה סמל הקיבוץ והכיתוב: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב."

זה משפט יסוד בכתבי "השומר הצעיר", שניר עוז הוא מיישוביו. זו כותרת של נאום שנשא מאיר יערי במפגש עם עולים פרטיזנים בעברון ב-1945, והיא היתה למעין סיסמה של התנועה באירופה אחרי המלחמה ואחר כך גם בארץ. ההרצאה נדפסה בספרו של יערי "בדרך ארוכה" שראה אור ב-1947 לכבוד יום הולדתו ה-50.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2008

29.7.08. חיי אורפז מכ"ט בנובמבר ועד ימינו אלה

השיחה עם אורפז היתה מרתקת ונמשכה יותר משעתיים, עד אחרי אחת בצהריים. ישבנו בחוץ, כי בפנים היה לו קר מדי. ב"שיין" כמובן. הוא חזר וסיפר לי בהרחבה מה שכבר סיפר בקיצור מסויים לפני שבועיים ממש.

ההתחלה היא בליל כ"ט בנובמבר בכיכר מגן דוד בתל-אביב. מעבירים בשידור ישיר את תוצאות ההצבעה באו"ם שהיה בה רוב להקמת מדינה יהודית. הקהל נסחף בהתלהבות למעגלי שירה וריקודים, ואילו הוא עומד בצד, קפוא, ואינו יכול לקחת חלק בשמחה מפני שהוריו ואחותו נשמדו שנים אחדות קודם לכן בשואה ולא יוכלו לקחת חלק בשמחה. אפילו מקום קבורתם לא נודע. ועוד סיבה שהוא ידע שהולכת להיות מלחמה ויש סיכוי רב שגם הוא ייהרג בה. אבל אז מילא אותו רצון עז אחד – להוליד ילד למען יהיה זכר לאביו. לאביו לא לאימו. אבל להתחתן ולהוליד לפני שהוא נהרג במלחמה.

היתה לו אז ידידה, אישה נשואה לחייל מהבריגדה, שגרה בשכונת מונטיפיורי מעבר לתעלת המים שהיתה גואה בעת השיטפון. הוא היה מבקר אצלה בבקרים ושוכב איתה. היא היתה הונגריה ופעם השקתה אותו מרק כל-כך חריף עד שמכעט נחנק, אבל היא ידעה מה היא עושה כי זה היה לחיזוק הכוח-גברא שלו. בעלה, לדבריה, לא סיפק אותה.

באותה תקופה הכיר יצחק את פנינה. יתומה ממוצא הונגרי, שגדלה אצל דוד ודודה שלה, חרדים, שהיתה להם חנות מכולת בשוק הכרמל. הם  [הוא ופנינה] היו יושבים יחד בגינתי-ים בחברת משוחררי הבריגדה, חבריו של יצחק, שרובם כבר היו נשואים או שהיו להם חברות, ודעת הקהל דחפה את שניהם זה לזה כדי שיהיו זוג.

לדברי יצחק היא היתה אישה נאה, בעלת גוף נאה, מושכת מאוד, וכל מעשיה כוונו לצוד בעל. לכן, חרף היותה דתית, ישבה בקפה בחברת משוחררי הבריגדה ויצחק ביניהם.

מאחר שלא היתה מישהי אחרת, החליט יצחק להתחתן איתה, וגם היא רצתה זאת מאוד וכיוונה לכך. הוא שכר בדמי מפתח דירת חדר וחצי מיטבח. הם נישאו בטקס צנוע מאוד, בעיקר החברים מהבריגדה, במשרדי הרבנות ברחוב יבנה בתל-אביב. יצחק עבד באותה עת בליטוש יהלומי גלם במלטשה בנתניה. עבדה אחראית מאוד כי כל ביקוע לא נכון פוסל את האבן, שאין לה ערך רב עד שלא ביקעו אותה נכון וסיתתו אותה לפי הקווים הטבעיים הטבועים בה.

כמובן שעם החלטתו להתחתן הפסיק את הקשר עם האישה הנשואה משכונת מונטפיורי. פנינה היתה בתולה, ומעבר לנשיקה מבויישת לא היו ביניהם שום יחסים עד ליל החתונה.

הם נישאו ב-8 במאי ויצחק, שכבר היה מגוייס, קיבל חופשה של שבועיים לירח הדבש. הוא היה רב-סמל בחיל התותחנים שזה עתה הוקם, אפילו דרגות של ממש טרם היו. היה לו ניסיון קודם משירותו כתותחן בבריגדה באירופה.

בינתיים, כזכור, ב-14 במאי, הוכרזה המדינה והמצב בחזיתות היה קשה.

בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי שמעה פנינה קולות אנשים קוראים ליצחק מחוץ לבית. הוא ניגש בפיג'מה ופתח את הדלת. "יש לך זמן רק להתלבש ולבוא איתנו," אמרו לו, "הסורים כבר כבשו ושרפו את מסדה ושער הגולן וניסו לחדור לדגניות. ההתקפה נעצרה כאשר בקבוק מולוטוב הושלך על טנק שלהם בדגניה א', ואולם הם נערכו מחדש ובבוקר הם אמורים לצאת במתקפה על עמק הירדן ולכבוש אותו!"

יחידת התותחים שבה שירת אורפז היתה של תותחי הרים בקוטר 65 מ"מ מימי מלחמת העולם הראשונה, שנקראו "נפוליונצ'יקים" בגלל עתיקותם ולא מהיותם מתקופת נפוליון! היו כארבעה או שישה תותחים. נישאים שניים-שניים במכוניות-משא. התאמנו בירי בהם בגבעות בבני-ברק ומול הים. חלק מהכוונות שלהם לא הגיע או טרם הגיע. הדיוק שלהם לא היה רב.

יצחק עלה על משאית שהיו עליה שני תותחים בשיירה שנסעה בלילה, בהאפלה, צפונה. בקושי החזיק את עצמו ליד התותחים הקשורים, מחשש שיתחילו לזוז וימעכו אותו. מאחר שלא היה קצין אלא רק רב-סמל לא ישב מקדימה בקבינה. לאורך הדרך, בעמק יזרעאל, עמדו אנשי קיבוץ ומושב מודאגים וביקשו מהם למהר לעצור את הסורים. הישקו אותם חלב טרי מכדי המתכת הגדולים. האכילו אותם בלחם טרי אפוי בתנוריהם.

הם הגיעו לרכס פורייה והציבו את התותחים. כמסופר, מסדה ושער הגולן כבר היו שרופות בידי הסורים, והטנקים שלהם מגובים בחיל הרגלים התכוננו להתקפה המכרעת על הדגניות ועמק הירדן כולו. [אהוד: כל זה מתואר גם בספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין, על חלקו של משה דיין שפיקד על החזית כדי להציל את עמק הירדן, והעדויות על סוללת התותחים בפורייה].

הטיווח של התותחים נעשה על ידי ירי מוקדם במכונת ירייה בזה, שלפי פגיעותיה טיווחו את התותחים, צידדו ימינה ושמאלה, וטיווחו מעלה ומטה. ממקום הצבתם לא ראו את העמק כי רק התצפית היתה בקצה הרכס מזרחה, והקשר היה באלחוט וגם על ידי רצים. הבעייה בתותחים האלה היתה שהרתע שלהם היה אמור לדרוך אותם לירי של הפגז הבא. לשם כך היה עליהם להיות מקובעים היטב בקרקע, לבל יירתע לאחור הסדן שלהם. ואולם התותחנים לא הצליחו לקבע היטב את התותחים, ואף שכולם נשענו עליהם מאחור בעת הירי, היה ההדף גדול מדי והתותח לא נטען פעם נוספת.

תפקידו של יצחק היה לקשר בין הסוללות של התותחים וגם לקשר עם התצפית. בסופו של דבר יצאו כל התותחים מכלל פעולה, מחוץ לאחד. וקרה נס. התותח האחד הזה ירה פגז – ופגע במטה הצבא הסורי בצמח. החלה שם בהלה. התצפיתנים באו בשמחה והודיעו כי החלה נסיגה מבוהלת של הכוחות הסוריים והם נוטשים הכול ועולים על מכוניות המשא היוצאות מזרחה!

זמן לא רב לפני כן הצילה מרגמת הדווידקה האימתנית את צפת, כי הערבים חשבו שיש ליהודים פצצת אטום! כה גדול היה אפקט הרעש. אותו דבר קרה גם כאן. הסורים לא שיערו לעצמם שיש בידי הישראלים תותחים. ובאמת לא היו קודם. עכשיו היתה הבהלה שלהם כה גדולה שגם הם חשבו שיש ליהודים פצצות אטום!

ואולם התותחים לא נשארו בפורייה. עוד באותו יום, אם איני טועה, לדברי יצחק, יצאה לפחות חלק מהפלגה ללטרון. שם, בחום האיום, כאשר הברחשים שהתרבו בשדות הלא-קצורים היוו איום מציק לא פחות מאש חיילי הליגיון הירדניים, אנשים היו כה עייפים שכמו הלכו מתוך שינה. הברחש חדר לאף, לאוזניים, שיגע אותם. הם אכלו כריכים ולא ידעו מה הם אוכלים. היה מחסור נורא במים. יחידה אחת שנסוגה שתתה מים מחבית שהכינו בה מלט ונותרו מים למעלה, ואחד החיילים נפל לתוך החבית! הירדנים גם כבשו את גזר וטבחו שם בחיילינו והרגו עשרות מהם. למחרת, ביום, הוזעק גדוד פלמ"ח מהצפון וכבש חזרה את גזר. הליגיון הירדני הפגיז בתותחים בריטיים של 25 ליטראות שהיו אפקטיביים פי כמה וכמה.

לאחר לטרון הוזעקה פלגת התותחים לכיס פלוג'ה. ככה עבר עימם יצחק ממקום למקום. עד שנכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה ב-10 ביוני 1948, ויצחק קיבל חופשה לצאת ולבקר בביתו.

הוא נסע לתל-אביב מלא תקוות ובראשו מזדמזם שיר הפרטיזנים הרוסי בתירגומו של שלונסקי, המסתיים במילים שאומרות שהפרטיזן נשאר בחיים כי הוא נשאר כל הזמן בתודעתה של אהובתו שלא חדלה לחשוב עליו.

הוא נכנס הביתה, מזוקן, מלוכלך, עייף עד מוות, ניצל ממוות לאחר שראה הרוגים ופצועים, ומבקש לחבק את פנינה אשתו, אך היא מניחה בינה לבינו את שתי זרועותיה הדקות זו לזו, ובמקום להתקרב אליו לחבקו, פורצת עליו בצעקות נוראות. כיצד זה זנח אותה לאנחות! השאיר אותה בלי כסף והיתה צריכה לבקש חסדים מדודה ודודתה ומחברים שלו! ומדוע בכלל הוא מגוייס למלחמה בעוד אשר חברים שלו יש להם ג'ובים נוחים בתל-אביב או שהם פטורים מגיוס מטעמי בריאות? והיא סובלת מבחילות, כי היא כנראה כבר בהריון! ואיך זה שהיא לא שמעה ממנו כל הזמן! ולא השאיר לה כסף!

בקיצור, הוא היה המום. לא כך תיאר לעצמו את שיבתו מהמלחמה הביתה. הוא ביקש ממנה שתרפה ממנו והלך לישון וישן רצוף שתים-עשרה שעות. וכאשר קם הבין שאין לנישואים האלה עתיד וכי במוקדם או במאוחר הוא עתיד לעזוב אותה כי המרחק בין העולמות שלהם גדול מדי.

המלחמה הסתיימה. הוא נשאר בצבא, בחיל התותחנים. היתה לו דרגה של קצין. הבן זאביק נולד. אבל הימים הקשים ביותר בשבוע היו עבורו שישי ושבת, כאשר היה בחופשה בבית, והוא אפילו השתדל להישאר שבתות בבסיס ולא לבוא. הוא כנראה גם לא היה יכול לשאת את הדתיות שלה, שפרחה שוב לאחר שהשיגה אותו כבעל. לדבריו כל האמצעים היו כשרים בידיה להשיג אותו כבעל.

יום ראשון אחד בבוקר, בעוד היא ישנה (את הילד לא הזכיר בסיפורו), קם, לבש את מדיו, לקח את מכשיר הרדיו פיליפס, שזה הדבר היחיד שהביא עימו מאירופה, מהבריגדה. נתנה לו אותו הולנדית יפה, לא יהודייה, שהיתה מזכירה בכירה במפעל פיליפס, והוא שכב איתה. לא היה נעים לו לקבל, כאילו הוא ג'יגולו, אבל היא הפצירה בו לקחת את הרדיו עימו. וזה אכן היה מכשיר קטן ויפה מאוד. עכשיו לקח אותו איתו, יצא ונסע לבסיס בסרפנד, ויותר לא חזר הביתה. עוד באותו יום הלך ברגל לראשון-לציון הסמוכה, ושם, במרכז, היכן שכל הבטלנים יושבים, שאל על חדר פנוי לשכור אותו. ומצא חדר אצל אישה זקנה.

לימים נישאה פנינה ליהודי דתי, איש טוב, לדברי יצחק, ונולדו לה ילדים נוספים, וכיום פזורים נכדיה וניניה על פני כל ההתנחלויות. אם איני טועה יש לה תריסר נינים! יצחק היה בא לבקר ולקחת איתו מדי פעם את זאביק, שהיום הוא כבר קרוב לגיל שישים! וזאביק היה מתבלבל כי ליצחק קרא אבא וגם לבעל של פנינה, אביו החורג, קרא אבא. ואז הוסכם שיקרא ליצחק רק בשמו הפרטי, וכך עד היום הוא אינו קורא לו אבא אלא יצחק.

... עד היום מחרים יצחק את גרמניה. פעמיים הוזמן לשם וכמעט התפתה לבוא, וברגע האחרון ביטל כי ידע שאם יבוא יהיו לכך אצלו תוצאות גופניות קשות כפי שכבר היו לו בחייו כאשר נהג בניגוד לטבעו ולמצפונו.

על רקע זה חל גם ריב גדול בינו לבין חברו הטוב המלחין עמי מעייני. עמי נדבק לפסטיבל וגנר בביירות ונכנס לשם כאחד מחברי הוועד המשפיעים ולא הפסיק לדבר על כך ולא שם לב עד כמה זה מרגיז את יצחק. השיא היה כאשר סיפר שאותו צאצא של וגנר שעמדתו מנוגדת למשפחה ואשר טוען שצריך לחשוף את כל ההיסטוריה האפלה ואת ההתכתבות עם היטלר (אכן היתה על כך כתבה בעיתון אלא שאינני זוכר את שמו), ובכל הוויכוח אם להזמין גם את הצאצא הזה לסימפוזיון או לא – היה עמי נחרץ בהתנגדותו עד כדי כך שאמר שאם הלה יבוא, הוא לא ישתתף!

על רקע זה נותקו היחסים בין יצחק לעמי מעייני. יצחק מזכיר כל פעם את אביו ואימו ואחותו שנהרגו ואפילו קבר אין להם. והוא אינו מסוגל לסלוח לגרמנים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ"ד

קונספיראציה ו"חוק חמישים המטר"

משנת 1956 ועד לשנותיו האחרונות, כאשר פרש מעסקנות פעילה במפלגה, שימש שרגא נצר כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית במפא"י. במקביל שימש במפלגה, כל אותן שנים, יושב-ראש המחלקה לקואופראציה.

ממרחק הזמן נראה תפקידו המוניציפאלי חסר הילה של מיסתורין, בהשוואה לפעילותו האחרת בוועדות מינויים ובמערכות בחירות. וכי כמה יכול היה לעזור בתחום המוניציפאלי? מה לעסקן מרכזי כמוהו ולענייני הרשויות העירוניות?

כך, אולי, בעיני מתבונן בלתי-בקיא. אך האמת שבתפקידו כראש המחלקה המוניציפאלית נמצא שרגא שנים רבות בצומת עצבים מרכזי לשלטונה של מפא"י במדינה, שכן הערים והרשויות המקומיות היו מקום העשייה, זירה לבעיות המצריכות פתרון בתחומי הפיתוח, התיעוש, התעסוקה, העוני, הפער העדתי והקיפוח והטיפוח. לא היה ראש עיר אחד, או סגנו, או מי שמתעתד להיות ראש עיר, או סגנו – שלא עברו בחדרו של שרגא במרכז המפלגה שברחוב הירקון במשך השנה, יום-יום, לשפוך את הלב, לטעון, לחפש פתרון ומזור. לפני בחירות, להרכיב רשימת מועמדים, ואחריהן, למצוא פשרה שתאפשר הקמת קואליציה עירונית בראשות מפא"י.

רוב השנים, שבהן שימש שרגא בתפקידו המוניציפאלי, טרם נבחרו ראשי הערים בבחירות אישיות אלא היו תלויים בקואליציות שונות ומשונות ובתופעות של "כלנתריזם" (על שם רחמים כלנתר, שערק בשעתו מרשימה לרשימה במועצת עיריית ירושלים).

והנה דווקא שרגא, שהתנגד לבחירות הכול בכול במרכז המפלגה, מטעמים של "טרם זמנו" – היה מן הלוחמים העיקשים הראשונים לקבלת החוק לבחירת ראשי ערים באופן אישי, כדי לשים קץ לתופעה המבישה.

מאבקו למען החוק, שהתקבל בהתנגדות רבה מצד אישים במפלגתו, נבע ודאי מניסיונו בפגישות לאין-ספור, בחדרו ובנסיעותיו הרבות. לפחות אחת בשבוע היה נוסע לערי-פיתוח ברחבי-הארץ, לסייע להן בענייניהן ולנסות להביא מדברי פעיליהן למרכז. לאחר תקופת בחירות נועדו פגישות אלה להרכבת קואליציות שאיפשרו אמנם לראשי ערים ורשויות מקומיות לפעול, אך לא פעם כשסכנת ההדחה-מבפנים ("הפיכת-חצר") רובצת לפתחם.

לכאורה, נראה כאילו קיימת סתירה בין נאמנותו של שרגא להנהגה המפלגתית, שהיתה, מטבעה, שואפת למירכוז ולתוספת כוח והשפעה – לבין גישתו הבלתי-מתפשרת למען הנהגת בחירות אישיות לראשי הערים, ומתן יתר כוח לאנשי המקום. אולם, מי שעוקב אחר גישותיו החברתיות, יבין כי לדעת שרגא השלימו הדברים זה את זה. הוא סבר שיש להבטיח את הקשר בין הפרט לבין ראשי הציבור, על מנת להיענות יותר לצרכי הפרט, ובמקביל להגביר את הקשר בין מקום-היישוב לבין מרכז המפלגה, מרכז השואב את כוחו מן החברים בכל אתר ואתר.

*

מזכירו ועוזרו של שרגא במחלקה המוניציפאלית מ-1959 עד 1972, היה ישראל רובנר, ששימש כיד ימינו מבחינה ארגונית וטכנית. לדברי רובנר, כאשר הוחלט אצל שרגא למנות מישהו, היה הדבר בגדר סוד, כי מעטים ידעו על כך. אך משנקבע המינוי ואושר, שוב לא היה בגדר סוד. לפיכך קשה לומר ששרגא הותיר אחריו "סודות", למרות שחלק ניכר מכוחו היתה הילת הסודיות, הקונספיראטיביות, שב"חלוקת העבודה" שעשה במפלגה, באמצעות המינויים.

פגישות רבות של שרגא היו בחוץ, וכמעט תמיד בהרכב משתתפים שונה. גם כשהיה מדובר בחברי ה"גוש", שרגא נהג להיפגש עם חבר או שניים קודם, כדי להשיג הסכמה לקראת הפגישה בפורום הרחב יותר. זו היתה גדולתו.

עם אבא חושי היה נפגש בענייני חיפה. עם מרדכי סורקיס, על כפר-סבא והמושבות. משה ברעם, ירושלים. אליהו נאווי, באר-שבע.  וכך עם אחרים, מכל רחבי הארץ. היו נפגשים עימו במקומותיהם בעת סיוריו, במשרדו או במלון "אסטור" [כיום "פרימה", ברחוב הירקון פינת פרישמן], סמוך לבית המפלגה [הירקון 110], מלון ששימש כמשרדי מטה נוסף, בתקופה שלפני בחירות.

היו נפגשים בקפה "ורד", ששכן בפינת שדרות קק"ל [לימים שדרות בן-גוריון] ודיזנגוף, או במסעדה במלון "ירדן" ששכן באותו צד של שדרות קק"ל, פינת רחוב בן-יהודה [כיום מרכול ברשת "טיב טעם"]. אנשים אלה, כולם יחד, כל אחד בעירו, או בסקטור שלו, קבעו גם את דמות המפלגה מבחינה ארצית, ושרגא היה איש שהחזיק בקצות החוטים, שטווה יחד את כולם. הוא התייעץ עם מזכירי המפלגה, יזם מעצמו וגם העביר הלאה בקשות של בן-גוריון או אשכול, ואליהם, אך תמיד היה מביא את הדברים כשהם כמעט-מוגמרים, ובכך היה כוחו.

*

מאוחר יותר עבר לצד שרגא, בתור מנהל המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, יהודה חשאי, לימים חבר-כנסת מטעם מפא"י. לדברי חשאי ביקרו שניהם בסניפים רבים וטיפלו בבעיותיה של הרשות המקומית, כמו גם במריבות בסניפי המפלגה, שהיו לרוב על המועמדות לראשות העיר מטעמה, ובדרגת חשיבות שנייה במעלה – על הייצוג לכל סקטור וסקטור, ברשימת נציגיה לעירייה.

מה היה סוד השפעתו של שרגא בסניפי המפלגה? הוא ידע לפשר במריבות, היתה לו השפעה. היתה לו סמכות. אנשים לקחו בחשבון שהם צריכים להיעזר בהשפעתו, וסברו לא פעם שאם לא יקבלו את דעתו, אם לא ישמעו לעצתו, אולי לא ימצאו עצמם ב"רשימה" של מועמדים או בפנקס המפורסם שלו, כשידובר בתפקידם הבא.

מקור כוחו העיקרי של שרגא, לדעת חשאי, היה האישיות שלו, הכבוד שרחשו לו, ואולי גם קצת משום שחששו מפניו. הוא היה איש מתון. ידע לשבת שעות בישיבה, בלי לצעוק, בלי להרים קולו אפילו פעם אחת. היה בעל שליטה עצמית מופתית. לעיתים היו מזדמנים לחדרו שני עסקנים שהחלו רבים ביניהם, לרוב על תפקיד מסויים. הם היו פותחים פה זה על זה, צועקים, סבורים שבכך יעלה בידם להשפיע. שרגא – לא. בדרך-כלל היה מבקש את הצועק: "תעשה לי טובה. תיגש רגע לחדר של ישראל, תשב אצלו עד שתירגע."

שרגא לא נהג לאיים על מישהו, לפטר או לתבוע את פיטוריו, או למנוע ממנו אמצעים. היו לו סבלנות, חוכמה, וחוש להימנע מעימותים מיותרים. זו שיטת עבודה שאין לומדים אותה בספר וגם לא באוניברסיטה. אבל היה אפשר ללומדה משרגא. צריך להרגיע אנשים, ולדעת איך הם מרגישים. למשל, באמצעות הבאתם למקומות שבהם לא היו מעזים לפתוח את הפה. שרגא הזמין לא פעם את ספיר, את אשכול, אל חדרו ובכך השקיט יריבים. שום עסקן רוגז או חבר מועצה מתוסכל ובעל-תביעות, לא היו מעזים להרים קולם בנוכחות אישים מדרג המנהיגות העליונה של המפלגה.

כך הביא שרגא נושאים רבים לידי גמר. הוא לא היה אומר במפורש לאדם: "הקידום שלך בידי" – אבל אנשים נטו להבין זאת מעצמם. הם הסיקו שלא כדאי ללכת נגדו, כי קידומם תלוי לא רק בו אלא גם באנשים שישבו סביבו, כגון ראשי ה"גוש" האחרים, ובקשריהם עם ה"צמרת", וכל זה היה מתנקז, מתרכז – אצל שרגא. עימו היו צריכים להגיע לידי הסכמה.

למרבה הפלא הוא היה אדם שגם אפשר לשכנע אותו. לא היו לו דעות קדומות. למעשה חיפש כל שנותיו אנשים שאפשר לקדמם, בתנאי שהם ראויים לכך ושקידומם יעלה בקנה אחד עם טובת המפלגה, מכל אותן בחינות שהוא, שרגא נצר, החשיבן.

*

נהגו המסור, פרדי נפתלי, מספר כיצד חברי-כנסת היו באים אליו לבקשו שידבר עם שרגא כדי שישאיר אותם ברשימה לכנסת לעוד קדנציה אחת. עורך עיתון ידוע היה מוכן לשלם לפרדי סכום ניכר, אם רק ייאות לספר מן הידוע לו על שרגא. רבים היו מנסים לחלוב מפרדי מידע, שיספר היכן היה עם שרגא לאחרונה.

אך כל אלה, לשווא. פרדי לא תרם מידע, ולא דיבר על שום נושא מפלגתי עם שרגא, אלא אם נתבקש, והוא לא נתבקש. שרגא אהב סודיות. גם על הימצאות סליק הנשק של ה"הגנה" בחצר ביתו גילה, ליתר ביטחון, רק כעשר שנים לאחר קום המדינה. לדעת פרדי, אחת הסיבות להתקפות ולהשמצות על שרגא בעיתונות היתה לגרותו להגיב. שייצא מחומת הסודיות שלו. אך שרגא לא התפתה.

*

 "אבא," אומרת רינה, "היה מתבדח על 'חוק חמישים המטר': בתום ישיבה, אם רוצים לדבר על מישהו שכבר יצא, צריך לעשות זאת כשהוא במרחק של בערך חמישים מטר – מספיק קרוב כדי לחשוב ש'ודאי לא מדברים עליו,' ורחוק מספיק כדי שלא ישמע שמדברים עליו..."

 *

"לשרגא היתה קונספיראטיביות ללא-גבול בכל הקשור לעבודתו הציבורית," אומר לובה אליאב. "זוהי, ללא ספק, מורשת ימי המחתרת הציונית-סוציאליסטית ברוסיה. אנשים ידעו שלנצר אפשר להגיד דברים שיישארו אצלו בסודיות גמורה. הוא היה איש-סוד במובן הקלאסי של המילה. נוצרה הילה סביבו, שהוא יודע את הסודות הכי גדולים של המפלגה ואולי גם של המדינה. כשהיית משוחח עם שרגא בטלפון, היה סוגר. בלי לומר גמרנו, מיד לאחר שסיכם איתך עניין. מעודו לא קישקש בטלפון אלא ראה בו רק מכשיר ענייני, תכליתי.

"להילה של קונספיראטור יש שני מובנים – קשר, וקונספיראציה. שרגא היה קושר קשרים עם בני-אדם, ושומר סודותיהם. אם היה מסתודד, במעברה, עם ראש-החמולה, חשבו – מי יודע מה מתרחש שם. ההסתודדות לא היתה קשורה אצלו בתככים אלא כדרך פעולה. אך אווירה של תככים דבקה בשמו.

"מתוך אותה גישה קונספיראטיבית נבע גם יחסו לעיתונות. חס וחלילה שלא לנהל דרכה מאבקים. ככל שתפטפט פחות – כן תהיה חזק יותר. אבל צריך להעניק, לעשות משהו במקום הפרסומת, ומהו הבמקום? – השקעה של עשרים שעות עבודה ביום במשך עשרות שנים, בפגישות, שיחות טלפון, קשרים חברתיים, עזרה לאנשים. השתתפות בימי חגיהם ואבלם – מי מוכן היום לעשות זאת? מי ישמע היום לעצות שכאלה? שרגא היה האנטי-תיזה לעסקן הפוליטי של היום. איש נקי כפיים. למרות שבעימותים קשים, כמו עם אברהם עופר שניסה לכבוש את הטריטוריה שלו בסניף תל-אביב – היתה המלחמה אכזרית מאוד."

*

"עצם העשייה הציבורית היתה סיפוקו של שרגא," אומר רובנר. "מהמפלגה הוא לא ראה גרוש. לפעמים היה מביא פתק קבלה על לירה, מקפה 'ורד', או מדי שבוע, במרוכז, שתיים-שלוש לירות מן הישיבה בבית-הקפה."

מדי בוקר היה שרגא נוהג לבוא ברגל, מביתו שברחוב לוי יצחק, לקפה "ורד". ב-7.30 כבר היה יושב שם, מכתיב לישראל רובנר את כל פרטי פעילותו ביום הקודם, שעה-שעה, עם מי נפגש, מה היה נושא השיחה. שרגא היה מבקש להדפיס את החומר בארבעה עותקים – אחד לרינה בתו, אחד למשה בנו, אחד לו עצמו ואחד שיהיה למשמרת בארכיון העבודה.

שלושה ימים על דפי היומן:

יום א', 11.12.1956.

סיור בקריית מלאכי, אשקלון, שדרות ובאר-שבע. הסיור הוקדש בעיקר לענייני הקואופראציה הצרכנית באזורי הפיתוח, וזאת לאחר שיחה, לפני כשבוע, עם ספיר, טנה, מילמן וב"צ ויסמן. נפגשנו בכל מקום עם ראשי הרשויות המקומיות ומועצות הפועלים על נושא זה. בהזדמנות זו העליתי גם את בעיית המלאכה, הקואפראציה השירותית-יצרנית במסחר הזעיר. כ"כ שוחחנו על בעיית הקואליציה בכל מקום ומקום. כתוצאה מסיור זה אצטרך להיפגש שנית עם אנשי באר-שבע על מנת להסדיר את ענייני המפלגה במקום.

יום ב', 12.12.1956.

8.00 עם חניתא אטיאס לפני נסיעתה לדימונה. שיחה על דרכי עבודתה בסניפי בדרום, במיוחד בקרב יוצאי צפון אפריקה.

8.30 עם מיכה אלמוג, מיספר בעיות מוניציפאליות. סוכם על כנס ראשי מועצות וערים ב-25 ל-ח.ז. בבית ברל עם ספיר.

9.00 עם נציגי סניף גבעת עלייה ביפו. גיוס אנשים לפעילות ותוכנית פעולה לעתיד.

10.00 עם משה עקרון על המצב בסניפים בתל-אביב והצורך בשיפוצים במועדוני תל-אביב.

11.00 בהלווייתו של אברהם ינאי (אברשה) מאנשי ה"הגנה" ומהשוטרים הראשונים בתל-אביב.

12.30 עם פנחס שורץ על ענייני בעלי המלאכה לאור המסקנות שנתקבלו בישיבה אצל ספיר.

18.00 בירושלים, בניין הכנסת, עם אנשי עדות-המזרח, דיון על הכנס העולמי של הספרדים בלונדון. השתתפו שיטרית, ששון וחברי-כנסת שונים.

19.00 עם סובינסקי וגוטמן, מסחר זעיר, ירושלים. ארגון הפעולה באיגוד המסחר הזעיר.

20.30. אצל גולדה מאיר, בדירתה, עם חברי סיעת המערך ונציגי המפלגה (מפא"י ואחה"ע). כ"כ השתתפו בבה אידלסון וסורוקה. ברקת נעדר בגלל מחלתו. למעשה היתה זו מסיבת פרידה ל-5 חברים ותיקים שפרשו מהכנסת: הרצפלד, בר רב האי, אידלסון, ניר ואפרתי, וקבלת פנים לחברי הכנסת החדשים.

יום א', 7.5.1967.

8.00 מרכז המפלגה.

עד 13.00.

עם משלחת מדימונה. עזרת המערך להכריז על דימונה כעיר.

עם ראש המועצה מבאר-יעקב, עניין ניסיון הפיכת-חצר במקום.

עם מיידנצ'יק מכפר חב"ד, בעניינים שונים של הכפר.

עם גולני מקריית אונו, ביקש התערבותי לקבל סכומי כסף באמצעות דחף (גביית מיסים) למניעת פיטורי עובדים.

עם נציגי רעננה, עניין חבר המועצה – עובד הצרכניה.

סוכם עניין ירוחם, על הסדרת השלטון במקום, דהיינו, קואליציה מערך-מפד"ל.

ניתנה אורכה 2-3 [ימים?] לאור-עקיבא, לגבי תשובתם בעניין הקואליציה במקום.

עם מנחם כהן ומיידנצ'יק מכפר חב"ד בעניין הרב בקריית טבעון.

עם אשר מניב ומיכה אלמוג על ישיבות מועצות הסניפים והסברה לבחירות אישיות לראשי ערים.

עם פנחס רשיש על ההכנות לוועידת קופת-חולים.

נקבעה פגישה בעניין המשביר ותנועת המושבים עם זאב און ו-א. ידלין.

עם ציזל, מויאל וקלדרון על המצב בהתאחדות עולי צפון אפריקה.

עם ישראלי ויהודה עידן, סידורים והכנות לכנס עם השר זאב שרף.

שיחה עם אליעזר מל"ע בעניין הקואליציה ברמת-גן.

מסרתי פרטים לגולדה על עניין ר"ג שלפי דעתי היא [ר"ג] נסוגה מעמדתה, הקודמת, על הקמת קואליציה מערך-ליבראליים בראשות קריניצי, וזאת בגלל דרישתו על הקואליציה מקיר אל קיר, בניגוד לדעת המרכז על קואליציה עם חירות.

18.15 פגישה אצל גולדה עם אנשי ר"ג, סוכם על הודעת המערך נגד כלנתריזם והבעת החרדה למצב בעירייה, וסוכם להמשיך בבירורים.

20.00 שיחה טלפונית עם גולדה, וקבענו שייפגשו מיספר חברים עם גולדה וחברי ל"ע, לשיחה על המצב ברמת-גן.

יומניו של שרגא, תחילתם בפנקסים בכתב-ידו, והמשכם בתקופת שבה נהג להכתיבם למזכירו ישראל רובנר, שהדפיסם במכונת-כתיבה וסידרם עבורו בקלאסרים. היומנים משתרעים על פני עשרות שנים ומחזיקים אלפי עמודים, הדומים בתוכנם לשלושה הימים האקראיים האלה. הם כתובים בצפיפות, ומתארים פעילות ציבורית יומיומית שנמשכה על פני אלפי ימים. אם ניקח ממוצע של פגישות שקיים וישיבות שבהם השתתף מדי יום – יתברר שמדובר באלפי מפגשים עם מאות אנשים במשך עשרות שנים, שלא לדבר על עשרות אלפי שיחות טלפון מחדרו במרכז המפלגה, מביתו וממקומות אחרים. היקף פעילות מדהים שנעשה, כאמור, כל השנים מבלי ששרגא היה שכיר במפלגה או במוסד ציבורי, ממלכתי או הסתדרותי כלשהו, אלא עובד, ומאוחר יותר פנסיונר, של עיריית תל-אביב.

"השקעה של עשרים שעות עבודה ביום, במשך עשרות שנים," כדברי לובה אליאב, המסבירה את "סוד" הכוח ה"מיסתורי" וה"אפל" שיוחס לשרגא, ואת מקורו: התמדה, טיפול אישי מסור בכל אדם ובכל בעייה, מבלי לאיים אי-פעם בהתפטרות, מבלי לנטוש את תפקידו או לראות בו קרש-קפיצה למישרה רמה ומכובדת יותר, כביכול.

*

בתל-אביב, ובנסיעות מחוץ לעיר, לא נהג שרגא לאכול דברים מיוחדים, ובעצם מיעט לאכול בחוץ. "האדם הזה לא היה אוכל בדרכים." מעיד נהגו פרדי. "גם אני למדתי ממנו לא לאכול."

שרגא היה יכול לסעוד כרצונו, במקומות מפוארים, על חשבון ההוצאות של המפלגה. אך המקום המפואר ביותר שבו סעד, זוכר מזכירו ישראל, היה מלון "אסטור", כאשר איתרע מזלו להיקלע שם יום תמים לשם יישוב פרשה מתמשכת של סכסוך מוניציפאלי.

אחת האמרות של שרגא בקשר לאוכל היתה: "אני אוהב לאכול דבר ברור." סלט ירקות – זה ברור. רואים עגבנייה, רואים מלפפון. מרק – גם כן. הוא לא אהב חומוס, טחינה, סטייקים. כל אכילה גסה. בהימצאם בדרכים, כמעט שלא היו עוצרים לאכול. כוס קפה. עוגייה. זהו. לאכול – אוכלים בבית. שרגא אהב את האוכל שבישלה לו דבורה, והיה נאמן לארוחותיה. אהב את הבלינצ'ס, את תפוחי-האדמה נוסח רוסיה או ישראל, ואת הדג מלוח. למרות אהבתו ל"דברים הברורים", היה מוכן לטעום את ניסיונותיה הבישוליים של דבורה (שלא חסכה מאמץ ללמוד ולהתקדם גם בשטח הקולינארי) – בתנאי, כמובן, שזה האוכל של דבורה.

*

שרגא נכנס למסעדה. "מה יש כאן לאכול?"

"כבד קצוץ."

שרגא: "תביאו את הכבד ותביאו את הבצל. אני כבר אקצץ לבד."

הבדיחה, שסופרה על שרגא בשעתו, ממחישה את הפער בין דמותו בעיני אלה שהכירוהו מקרוב (ושהבינו בה את העוקץ כמתייחס להקפדתו "לאכול דבר ברור") – לבין תדמיתו הציבורית (בעיני אלה שראו את עיקרה בדמות שרגא "המקצץ").

אין לדעת אם לשרגא באמת לא היה איכפת מה מדברים עליו, ובייחוד מה כותבים על אודותיו בעיתונים (שלא חסכו ממנו ביקורתם), ואולם אין ספק שמן הבדיחה הזו הוא נהנה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אמנון ורנר

1. ילד שלי מסכן

בשנות ה-40, אני הייתי בערך בן 8, גרנו בתל-אביב, ברחוב ביאליק 10, קומה שלישית, שתיים וחצי משפחות קרובות, עניות אך מכובדות, בדירת שני חדרים...

יום אחד, בשעות אחה"צ, עליתי במדרגות ואז שמעתי את אימי משוחחת עם גברת זינגר השכנה. וכיוון ששמעתי אותה אומרת "אמנוני," דבר לא רגיל אצלנו כיוון שאין לפנק את הילד... עצרתי ובניגוד לכללים ולנימוס, התיישבתי והאזנתי.

 "גברת זייגר, מה את אומרת על הבן שלי, צרה צרורה," אמרה אימי לשכנתה.

"מה את אומרת," ענתה מיד גברת זייגר: "אני מכירה אותו טוב, דווקא לי הוא נראה מצויין."

(גילוי נאות – משפחת זייגר ושתיים וחצי משפחותנו, הם שכנים צמודים, רוצה לומר שהן מחלקות ביניהן חדרון שירותים אחד. מי שנכנס למקום החשוב הזה, חייב לסגור שתי דלתות, אחרת.... מכיוון שלעיתים קרובות הייתי שוכח לסגור את הדלת השנייה, אפשר לומר שכאשר גברת זייגר אומרת שהיא מכירה אותי טוב, יש לה על מה לסמוך).

פתחה אימי ואמרה: "תשמעי, אספר לך מה קרה השבוע. את יודעת שמצבנו הכלכלי קשה מאוד, הכסף שמביא שמואל בעלי, בקושי מספיק לאוכל, ואמנוני כבר בכיתה ג' ולא מקבל את האוכל המתאים... תראי איזה רזה הוא..."

גברת זייגר מיד מתערבת: "מה את אומרת גברת ורנר, הוא נראה נפלא."

אימי ממשיכה: "תשמעי לי, זה הגיל בו הגוף נבנה והוא פשוט לא מקבל את כל אבות המזון, ילד זקוק להם כדי לגדול באופן נורמאלי... לכן החלטתי לצאת ולחפש עבודה... כפי שאת יודעת, המצב בארץ קשה, האבטלה גדולה... אז הלכתי להיות.. עוזרת בית."

"מה את אומרת, גברת ורנר, לא הייתי מאמינה," פרצה באמצע גברת זייגר.

"תשמעי גברת זייגר," עונה אימי בתקיפות: "כל עבודה מכבדת את בעליה וחוץ מזה, המטרה מקדשת את האמצעים. אין דבר יותר חשוב מאוכל... אבל תשמעי, מה שקרה לי. מכיוון שאני לא יכולה להכין לאמנוני את ארוחת הצהריים, לכן הוא מקבל ממני בבוקר כמה גרושים והולך לבדו למסעדת הפועלים... את יודעת, ברחוב ברנר, לא רחוק מכאן, ובית הספר גם הוא ממש קרוב, הוא כבר ילד גדול... לא?! "

(גילוי נאות שני – בית הספר הוא "בית החינוך המאוחד בלי אוכל" ולידו "בית החינוך המאוחד עם אוכל", שניהם ליד גן-מאיר, האחד עבור הפרולטרים שכמוני והשני עבור... המפא"יניקים]. 

שוב פרצה גברת זייגר וקטעה את הדברים: "לא ! אני לא מכירה את ברנר ואני אף פעם לא אוכלת במסעדה של פועלים."

(עוד גילוי נאות – אימי סוציאליסטית, מ"פועלי ציון שמאל" ואילו גברת זייגר היא "בורגנית" מ"הציונים הכלליים").

"חבל," אמרה לה אימי: "האוכל שם בריא ומזין, בכל ארוחה הם מקפידים להכניס את כל אבות המזון... אבל אולי תקשיבי רגע בלי להפסיק אותי..."

גברת זייגר, כנראה נעלבה ורק אמרה: "טוב, יותר לא אדבר."

ואז אימי המשיכה: "השבוע גברת שטוקהיים, זאת שאני מנקה לה את הבית, דירה נהדרת ברחוב הנביאים... חלתה ולקחו אותה לבית חולים ולא יכולתי להיכנס לדירה ולעשות ניקיון כמו שצריך. לכן הגעתי מוקדם הביתה, אבל אמנוני עוד לא הגיע. אז החלטתי ללכת למסעדה, לפגוש אותו שם ולבדוק באם באמת הוא מקבל ארוחה כמו שצריך ושהארוחה באמת כוללת את כל אבות המזון. הלכתי, הגעתי ולא מצאתי אותו. את צריכה לדעת, זאת מסעדה ענקית. המסעדה הזאת עובדת כמו בית חרושת, אי אפשר להכניס שם סיכה. מה עשיתי ? הלכתי לקופאית ושאלתי אותה אם היא ראתה את הבן שלי... כזה קטן עם חולצת בית הספר של זרם העובדים ועם תיק בית הספר על הגב, הוא מגיע ישר מבית הספר, הוא מגיע לבד, כל יום לארוחת צהרים... הקופאית חשבה רגע ואמרה לי... בטח, אני מכירה אותו, זה הילד שאוכל למנה ראשונה פודינג ולמנה שנייה פודינג ולמנה שלישית פודינג, כן הוא כבר אכל היום....  נו, מה את אומרת על זה גברת זייגר?"

לא שמעתי מה ענתה גברת זייגר מכיוון שאני חרש-חרש אבל מהר-מהר ירדתי במדרגות ונמלטתי כל עוד רוחי אפשרה זאת. למרות שלא ידעתי כמה אבות מזון יש בעולם, אך היה ברור לי שעל כל אב חסר שכזה, אני אחטוף סטירה מצלצלת.

למרות שחטפתי כהוגן אותו ערב, כבר מזמן שכחתי  אותן סטירות, אך את טעמו של הפודינג הצהוב של מסעדת ברנר, שהיה מין ג'לה תפוזים מוקפא,  לא אשכח לעולם.

2. ביאליק שטראסה

שעתיים של טיול שעשיתי בימים אלו עם מדריכה מקצועית ברחוב ביאליק, הרסו לי חלום של 10 שנות קסמי ילדות. אנו הילדים, בשנות ה-40 של המאה הקודמת – קראנו לרחוב 'שכונת ביאליק' ואילו דיירי הרחוב קראו לו  'ביאליק שטראסה'. כנראה בצדק, נדמה היה שרק יקים גרים ברחוב.

"מביאליק 1 רואים את הים," הכריזה המדריכה, אך למעשה לא ניתן היה לראות דבר. רק בתים ועוד בתים... ובכלל זה ים זה? אז, בימים ההם, ים היה ים. אולי גס ואכזר אך זה היה הים שלנו, של הילדים. במשך כל הקיץ, כמעט בכל יום, היינו יורדים במורד רחוב גאולה, יחפים ועם בגדי ים זעירים, כן אז בגדי הים הקטנים היו גם זולים... ים היה ים והגלים היו גלים... כאלו ענקיים שרק אומץ רב ופחד ממה שיגידו החברה, איפשרו לנו לקפוץ כדי 'לתפוס' אותם ולרחף עליהם ללא גלשנים ושאר פלסטיקים שאינם מאפשרים לך לחוש במלוא גופך את מלוא עוצמתו של הים. וכדי להתגבר על הפחד היינו זועקים במלוא גרוננו והקולות היו מצטרפים לשאון הגלים, ולשריקות הבלתי נלאות של המצילים, "ימינה... שמאלה..." קקפוניה מוזיקלית – מושלמת. או אז, הים היה ממש מלוח. כשגל גדול היה מנפץ אותך וממלא את פיך מהמלוח-מלוח הזה. זה היה האימא של האימא של המלוחים. הוא שאמרתי. זה היה ים-ים, חלום של ים.

ובדרך חזרה היינו עוצרים ליד הדוודים המהבילים כשהמוכרים צורחים "תירס חם, תירס חם..." כסף לא היה לנו והסתפקנו בריח הנהדר, ותוך חמש דקות המשכנו שבעים...

"אתה שם תפסיק לחלום, אנו ממשיכים," קראה המדריכה לעברי ואני ניסיתי להפסיק לחלום.

"כאן בצידו האלנבי של הבית, עמד קפה רצקי המפורסם," הצהירה המדריכה בגאווה. באמת חשוב, אבל עבורנו הרבה יותר חשובה היתה חנות הגלידה 'בלזם'. וכל זה למה? כיוון שמשפחת בלזם גרה בביאליק 5 ותרמה לשכונה את בני בלזם, שדאג שבכל ל"ג בעומר, אשר חגגנו במגרש היחידי של השכונה, נקבל גלידה חינם. ויותר מכך. בשכונה שלנו, במסיפר 16 גרה משפחת 'מחובר', גם היא יצרנית גלידות, ומושיקו מחובר, היה מביא באותו יום אסקימואים לכל הילדים. לא היתה שכונה בתל-אביב, עם כל כך הרבה ילדים של גלידות. גלידות חינם, האושר האולטימטיבי שלנו, באותם הימים שלא היו מעושרים אבל מאוד מאושרים.

וכבר עברה המדריכה לבית הבא והסבירה: "ביאליק 3, הוא בית אקלקטי."

"אקלקטי בתחת שלי," לבטח היה אומר לייזר, ראש השכונה, אם היה לוקח חלק בסיור.         לייזר היה הילד הכי גדול והיה בעל השפעה עצומה עלינו. הוא שהנהיג אותנו בכל מעללינו והוא שהיה האחראי לכל השיגועים. הוא שהיה מחליט על פתיחת מלחמה נגד השכונות הסובבות והוא שהיה מחליט למי מורידים את המכנסיים "כדי לבדוק אם הוא יהודי." למרות שסבלתי ממנו לא אחת, כעת הוא חסר לי. בעוד המדריכה מרצה לנו בנושא השימור אני לוחש... רוצים שימור? הציבו פסל של לייזר בפינת הרחוב.

בביאליק 5, חוץ מבני, הכי חשוב היה סניף הדואר ששכן במרתף, 'הפוסט' – קראו לו כולם. ביום סיום המנדט, בזזו אותו פרחחים... כמובן שלא מהשכונה שלנו. אנו רק ליקטנו שאריות שלאחר הביזה. אני מצאתי בול מנדטורי ובול של קק"ל, שהרי בולי ישראל טרם הגיעו ל'פוסט', במהירות הדבקתי את שניהם יחד על מעטפה ישנה והחתמתי אותם יחד בחותמת גדולה ועגולה ששרדה אף היא.  שנים שמרתי על המציאה הבולאית, עד שבגרתי והעברתי את כל האוסף לאחי הצעיר... והוא כמיטב המסורת המשפחתית, טיפל בבולים במסירות וחתך והפריד בין שני הבולים – סדר צריך להיות סדר, גם בבולים.

בית מיספר 7 לא היה, היה רק מגרש למדורת ל"ג בעומר, לכדורגל ולזבל שהגיע השד יודע מאין, שהרי השכנים המסודרים לעולם לא ישליכו אשפה בציבור. זה לא כולל אותי שגרתי ב'בית רבינוביץ', בית מיספר 10, בקומה השלישית. מדי יום כשהתיישבתי לעשות את שעורי הבית, הייתי פותח את התיק וראשית לכל מעיף דרך החלון את הסנדוויץ' היבש שאימי הכינה עבורי ואני לא יכולתי אפילו לנגוס בו. היו אלו שתי פרוסות לחם שחור עם כלום ביניהן. יום אחד חטפה גברת רבינוביץ, בעלת הבית, סנדוויץ' בראש ומיד דיווחה לאימי שירדה וזיהתה את ערמת הסנדוויצ'ים באמצע החצר. מנת ה'פליקים' שקיבלתי, מאבי שחזר מאוחר בערב, איזנה את החשבון. כי זה היה סדר הדברים באותם ימים. מנות קטנות של סטירות ומכות קטנות על הטוסיק מנפקת האימא, מקרים חמורים יותר מטופלים על ידי האבא, שלעיתים זה היה תפקידו היחידי במערך החינוכי. כך היה נהוג בכל המשפחות הייקיות שבשכונה ולמרבה הפלא קיבלנו את זה כמובן מאליו.

נחזור למגרש. שני לוחות מודעות, כמעט צמודים, נמצאו בחזית הרחוב. בסדק הצר שביניהם השחלנו חבל דק שבקצהו קשור היה מפתח גדול. היינו שופכים קצת חול מסביב, כך שהמפתח היה מבצבץ באופן טבעי כפי שעושה כל מפתח שאבד. היינו מסתתרים מאחורי הלוחות ומחכים לפתי, פתי מבוגר כמובן, שיתכופף כדי להרים את המפתח ואז היינו מושכים בחבל וצוהלים משמחה.

האמת, עם כל הכבוד למדריכה המדופלמת, גם כעת, אני לא רואה בכלל את הבית, אלא את המגרש  ששימש את צרכינו המרובים של חבורת רחוב שהסתובבה כל יום אחה"צ לפה ולשם... וההורים? – הם כולם, מלבד כמה "בורגנים", עבדו עד חשכה.

"בית ראובן," מצהירה המדריכה, על הבית מיספר  14, המהודר והספוג תרבות. מה היא יודעת על הימים ההם, אז גר כאן גיאולוג. מנין לי? כי מאחורי הבית היה ארון ענקי עם מאות של דוגמאות, קוביות אדמה, מכל קצוות הארץ. קשה לתאר את טיבן של הקוביות הללו שיום קיץ בהיר אחד, שימשו אותנו כפצצות. בהתחלה, על עוברי אורח ואחר כך בינינו לבין עצמנו. השמחה היתה רבה, והנזק לא ידוע. כאשר הגיעה המשטרה ברחנו לים וחזרנו בחשכה בהתגנבות יחידים.

רצתי מהר מדי, המדריכה עדיין בבית מיספר 9.

"בית גרוס... בית מלא חן ויופי עטור בברושים גבוהים... שימו לב לעמודים בעלי כותרת לוטוס ומעקות הסורגים הארט-דקוריים ועוד קישוטים מגוונים..."

אבל מה היתה אומרת המדריכה אם היתה יודעת שפעם, פעם, התגלה כאן בית בושת... כן, ממש בלב השכונה שלנו...

"אצלנו ברחוב, שלנו?!" שאלה אימי בדאגה את גברת זייגר השכנה, בגרמנית, כדי לא לקלקל את הילדים. "איזו בושה, זה נורא," והוסיפה איזה שם תואר שלא ידעתי פירושו.                              ימים ארוכים, כולם דיברו בביזיון הזה. כאן ממש מול העיניים, הייקים לא יכלו לסלוח לעצמם... אלא שאנו הילדים לא הבנו במה מדובר. הסתובבנו בין הרגלים וניסינו ללקט פרורי מידע ולהבין, אך לשווא. רק לייזר ידע משהו... והוא אמר לנו שהאימא שלו סיפרה שבבית הזה גרות 'קורבס',   נו טוב, היא לא הייתה ייקית אלא פולנייה שכולנו רעדנו מפחד כשהיתה צועקת לילדיה, מפתח הבית..."ה-ב-י-תה.... פשקרפ-חולרה."

כמובן שביאליק 10 היה הבית הכי חשוב בשכונה. לא רק אני, גם דוב'לה ויורם ועמוס גרנו בו. המדריכה ממשיכה בשלה: "בית רבינוביץ... בבית הזה גר ד"ר מארכוזה.. ראש החברה הסקסולוגית הבינלאומית."

לפתע נזכרתי... כשדבורה המורה הביאה לכיתה את תמונתו של איינשטיין, צעקתי בקול: "הוא גר אצלנו בבית," והיא רק חייכה והחליקה על ראשי ברחמנות. מה לעשות היא הרי בכלל לא הכירה את ד"ר מרכוזה.

לא עזר לו לד"ר המכובד שהיה ממוצא ייקי, מעולם לא עברתי את מפתן דירתו. הייתי נעמד מול שלט האמייל הלבן, עליו נחרטו באותיות שחורות, ד"ר מארכוזה, ומנסה לפענח... מה יש בו בשם המסתורי הזה 'מרכוזה'? שהוריי היו עוברים על פתח דירתו במהירות שחס וחלילה לא יתפסו בקלקלתם. רק היום קיבלתי את התשובה. כל עוונו של האיש המרשים הזה, כסוף השיער, מלא ההוד וההדר שגר קומה מתחתינו, מתמצה בכך שהיה סקסולוג... היש סכנה גדולה ממנו למוסר הייקי ובעיקר לילד הקטן והתמים?

גם יעקב כהן המשורר, שגר ממש לידנו בקומה השלישית, היה עבורי סוד כמוס.

"אחד מגדולי המשוררים העבריים בתקופתו. מי שכתב 'בדם ואש יהודה נפלה'... חבר ב'ועד הלשון'... סופר גדול," כך אמרה המדריכה הידענית, ואני אומר לכם שהוא היה סופר קטן. הייתם צריכים לראות איזה ספר קטן הוא נתן לי לבר-מצווה. וזאת היתה הפעם היחידה שהוא נכנס אלינו לדבר, סתם לשיחת שכנים.

האמת שדירתנו הקטנה בכלל לא היתה שלי. לא היתה לי אפילו פינה קטנה משלי. שני חדרים, בה גרו שתיים וחצי משפחות. כולל דוד אחד שהתגרש ובמשפחה מכובדת כמו שלנו לא מדברים על דברים שכאלו ולכן כמעט ואינני יודע עליו דבר. היה שם מטבחון קטנטן ששימש את כולנו ושבו הציוד הכבד כלל פרימוס גדול שהפחיד אותי מאוד ופתיליה בעלת שתי להבות.

והשירותים?... אלו היו משותפים עם עוד משפחה, משפחת זייגר. כך שהיתה אסלה אחת, אמבטייה אחת, ברנר  אחד שעבד על נפט...  שתי דלתות ושני תורים ארוכים-ארוכים, משני צידי השירותים. אולי כעת אפשר לסלוח לי על כל האיחורים, אשר בעטיים הכרתי היטב את כל פינות חדרי הלימוד... עד היום כשאני מגיע לאיזה כנס או יום עיון, אני ברפלקס מותנה ניגש הישר לפינה.

על הבית מיספר 11, אני מעדיף לא לדבר. לא צריך לקחת סיכונים מיותרים. בבית הזה "בעל קשתות מחודדות ופינות קטומות," כפי שמתארת המדריכה, גר לייזר, שאימא שלי פעם קראה לו: "לייזר, ציברוכנה גלייזר," שזה משהו כמו 'משקפיים שבורים' ובכלל לא היו לו משקפיים, משהו אחר, בעיני אימי, היה כנראה שבור אצלו. הוא היה אימת ההורים. הוא ואחיו הצעיר יצחקל'ה קילקלו את המערך הייקי שהיה צריך לשמר את התרבות הקלאסית ששפעה לא פעם מבעד לחלונות, כאשר הופעלו הגרמפונים בעלי האוזן הענקית ושוברט ובך ומוצרט היו נשפכים בניחותא וזורמים ברחוב האצילי שהיה עמוס ב'קולטרה' מרכז אירופאית.

פעם, לייזר אסף את כולנו וציווה שכל אחד ילך לביתו וישאל את ההורים 'מה זה קונדום?' – זעקותינו עלו אותו ערב, מכל הבתים.  

'בתי החלומות' קראה המדריכה לבתי רחוב ביאליק... אני רק זוכר שתמיד חלמתי שיהיה לי כדורגל, אבל לא היה לי כסף לכדור כזה יקר ולכן יצרתי לי כדור מסמרטוטים, אך כדורגל אמיתי לא ניתן היה לשחק בו. מסיבה זאת או אחרת, העדפנו לשחק ב'סטנגה', אותו שיחקנו בכדור האמיתי היחידי שהיה לנו בשכונה. כדור טניס שהתגלגל לו ממגרש מכבי ברחוב בצלאל ועד אלינו... ויש הטוענים שידו של לייזר עזרה במשהו לגלגול הזה במעלה הרחוב. מה זה משחק 'סטנגה'? – טוב שאתם שואלים. זה משחק כדורגל שבו מציבים שני שערים לרוחב הכביש, ומותר בכל פעם לבעוט רק פעם אחת. וכשעוברת מכונית בכביש, עושים הפסקה. אין מה לדאוג – באותם ימים כמעט לא היה צורך בהפסקות. וכשהגיעו עוד ועוד ילדים עברנו לשחק ב'דודס'... כולו חתיכת קרש וכפיס עץ מחודד בשני קצותיו... האורגינל שממנו כנראה פיתחו האמריקאים את משחק הבייסבול.

מיספר 12 היה פעם וילה נהדרת. " זאת היתה ווילה שכולה תכלת." הכריזה המדריכה. עאלק תכלת היא היתה כחולה לחלוטין, אני זוכר אותה טוב, בעיקר את הילדה שהתרוצצה ערומה בתוכה. נכון שאי-אפשר היה לראותה מהרחוב, אבל מהעץ הגבוה שלנו, ראו גם ראו.

כעת בנו שם בית מכוער, הכי מכוער של הרחוב. וזה אפשר למדריכה לספר שרחוב ביאליק הוא רחוב אקלקטי. היא התכוונה לבתים ואני אומר לכם שהכוונה הייתה צריכה להיות לאנשים, אקלקטים אחד אחד...

בביאליק 15 לא גר אף ילד. גם החצר לא היתה משהו, כך שמלבד הסמל המוזר שהיה בראשו, שני אריות אוחזים במגן דוד לא ידענו עליו דבר. רוצה לומר, עבורנו הילדים, בית מיותר לגמרי, בזבוז של מגרש ולא מדובר במשהו נד"לני.

כאמור, במיספר 16 גר מושיקו, זה מהאסקימו שהיה קצת בורגני ולכן הלך לצופים, אח"כ הצטרף ל'שומר הצעיר' ואח"כ נסע ללמוד באנגליה ונעלם מחיינו. היום הבית צבוע בחום, מאוד חום... שאלתי את המדריכה, "למה? בחום?" אך לא היה לה כל הסבר. אולי שיחזור של ירוק של פעם?

וכבר אנו בבית מס' 16. "בית בסגנון הבינלאומי," מסבירה המדריכה ובשבילי אחד מרגעי הילדות המאוחרת הקשים ביותר. שם באולם קטנטן חגגתי את הבר-מצווה.

עמדתי אז בפני הכרעה קשה. הסבים שלי היו דתיים. בימים ההם מתנת בר-מצווה של הסבים, של כל הסבים, היתה שעון-יד. אך הם הציבו תנאי. עליי לעלות לתורה. ואני כבר חבר ב'שומר הצעיר'. וכך אם לא אעלה לתורה, לא יהיה לי שעון-יד עד סוף ימיי. ואם הייתי עולה לתורה... חבריי בתנועה, היו בטח מנדים אותי.

 הפיתרון נמצא – על הטלית חיברתי את סמל 'בני מצדה', סמלה של השכבה הצעירה בתנועה. כך ידעו כולם שלא מכרתי את נשמתי לשטן. השעון היקר ההוא כבר אבד במרחבי הזמן, אך הסמל... שמור אצלי בקופסת האוצרות שלי, עד היום.

"את יודעת איך היינו, אנחנו, הילדים של 'שכונת ביאליק' יודעים מה השעה?" שאלתי את המדריכה, וכל המטיילים נעצו בי עיניים, שהרי לא בכל יום נמצאת מציאה שכזאת, ילד שחי בהיסטוריה.

המדריכה ענתה ביובש: "באותם ימים לא היה צורך בשעון, הייתם קמים עם אור והולכים לישון עם חשכה, הלא כן?"

 "צצצצצ..." צקצקתי בלשוני, "כשלייזר ראש השכונה רצה לדעת משום מה את השעה, הוא היה אז שולח אותי לכיכר מוגרבי. שם ניצב השעון הכי גדול בעיר, הייתי בוהה ארוכות בשעון, עד שנצרבה השעה המדויקת בראשי ואץ רץ חזרה, אלא שבדרך... הייתי עוצר ליד 'קפולסקי' היחיד והמיוחד, שם ניצבו עוגות  מעולם אחר... דרך חלון הראווה הייתי מכלה כמה עוגות ואז הייתי עוצר לרגע בפתח החנות של קפה 'לארו', להריח את ריח הקפה שנטחן ממול לעיניי, לפחות להריח, כי במשפחות ייקיות, על ילדים חל איסור מוחלט לשתות קפה... ועוד על יד ניצבה החנות של 'שול' למדרסים. שם בחלון הראווה הקסים אותי, ולא רק אותי, פסל של איש מסכן שהיה מנענע את ראשו יום ולילה ללא הפסקה. הוא לא דיבר, אך נדמה היה לי שהוא מדבר אלי... אוי-וי, אוי-וי. ורק לאחר מכן, עייף אבל שבע, הייתי מצהיר בפני לייזר על השעה המדויקת."

"יפה," אמרה המדריכה, "למדתי היום משהו וכעת ממול ביאליק 19, בית שרייבמן... הסנטוריום." שוב היא מחרבת לי את הזיכרונות... זה היה בית הכנסת שמצווה היתה להילחם בו. כך שביום כיפור, היינו מארגנים תהלוכות שעברו ליד הפתח, כאשר אנו אוכלים בפה גדול כל מה שנמצא תחת ידינו ובעיקר פירות מהבית שממול – בית ביאליק.

הוי, בית ביאליק... עולם קסום ורחוק המבצבץ מבין ענני הזמן הנשכח. גן שבעת המינים סביב הבית היה עבורנו ספק הפירות החשוב ביותר לאחר הגניבות הקטנות מהדוכנים בשוק הכרמל. אך הפלא הגדול מכולם שכן בתוכו. שעון הקסם שאחת לשעה צלצל את המנון התקווה. היינו חוזרים ונכנסים לבית רק כדי לשמוע את הפלא הזה... ה-ת-ק-ו-ה, ש-נות... אז התקווה עוד היתה משהו. המדריכה מספרת משהו על עיטורי הקיר ועל מניה ועל... אך אני רק עם ביאליק, בשבילנו הוא היה יותר מבן-גוריון, הכניסה לבית היתה חופשית אך לגן היינו צריכים להתגנב כאילו לחפש את...'קן לציפור' ולמצוא בעיקר את 'פירות העונה'.

עוד 'באוהאוס' כזה ועוד אחד 'יחיד במינו' אחר וכבר אנו בבית העירייה. אני שומר מרחק. היום כמו אז. בית העירייה לא עניין אותנו. זה היה הבית היחידי ללא חצר וללא גינה. 'לא שווה' אמרנו אחד לשני. אולי היתה גם יראת כבוד מסוימת לשררה שהקרין הבית, בניגוד לכל היתר שהיו לנו עולם ומלואו ויותר. שכונת ביאליק היתה הבית, ולא בית ההורים, שם רק לנו.

אך עם ההצטרפות לתנועת הנוער, דעכו חיינו בשכונה, הבית החדש היה הקן, בקינג ג'ורג' פינת בוגרשוב. אמנם צמח בשכונה דור חדש, אך "ביאליק שטראסה", כבר לא היה מה שהיה. גם ברגע זה כאשר המדריכה מנסה להעצים ולהאדיר את הרחוב, הימים ההם לא חוזרים. התחושות הזעירות של ידיי הקטנות שליטפו כל גדר, שער וסבכה – כבו לעד. רגליי הזעירות שהכירו כל מהמורה ו'בלטה' ברחוב, וזה בימים שלכל מרצפת ומרצפת היה ייחוד–  לא חשות אפילו לא דגדוג קל.

אני מסתכל סביב, היכן הם כל המבואות והיציאות 'לשעת סכנה' שהיו צרובות בדי.אן.אי... והעצים הענקיים, כיצד הפכו לננסיים? איך זה שריח קפה 'לארו' כבר לא עולה באפי וטעמה של עוגת הדובדבנים שבלעתי מבעד לחלון הראווה של 'קפולסקי' כבר לא עולה בחיכי... 

"זהו" – מכריזה המדריכה, "הסתיים הסיור..."

ואני – לא הסיור הסתיים – עבורי, כל 'ביאליק שטארסה', הלך 'קאקן' כמו שלייזר אמר תמיד.

אמנון ורנר

אהוד: באחד הבתים ברחוב ביאליק, בצידו המערבי, שכנה הקליניקה של ד"ר מטולסקי. הייתי אז בכיתה אל"ף, אחרי פסח, בשנת 1943, וסבלתי כאבים עזים בביטני. אפילו ל"סדר" לא יכולתי לבוא. חפרו לי בתחת שמא יש לי "תולעים", ולא מצאו. לכן הגענו מפתח-תקווה לד"ר מטולסקי. הוא ציווה עליי לשכב במיטה המוגבהת על הגב. הסתכל היטב במצב הבליטות של ביטני מימין ומשמאל, מישש וקבע: "אפנדיציט." אלו היו אפשרויות האבחנה באותם ימים. ואכן לא עברו ימים רבים והוא ניתח אותי בבית החולים "הירקון" בצפון הרחוק של העיר, שכבר לא קיים. בגלל הניתוח הפסדתי את החודשים האחרונים של כיתה אל"ף ומאז פיגרתי בחשבון, לימים גם במתמטיקה, תמיד חודשים אחדים אחרי שאר הכיתה.

אם איני טועה, לימים בבניין הזה ברחוב ביאליק, או באחד הסמוכים לו, שכנה מערכת "עם הספר" ומערכת הרבעון "קשת" של אהרן אמיר.

ויקיפדיה: בנייני בית החולים "הירקון" הוקמו ב-1937 על מגרש בשטח שבעה וחצי דונם, כיום במרובע הרחובות שטריקר, לואי מרשל, ברנדייס ויהודה המכבי.

* * *

עקיבא נוף

דע מאין באת

לֹא, אֵין זוֹ טִיפָּה סְרוּחָה,

הִיא הַשִַּׁעַר לְחַיִּים,

הִיא טִיפָּה הַנּוֹלֶדֶת בַּעֵת הִבְּרוּכָה,

שֶׁל נִסּוּךְ אַהֲבָה בִּקְעֲרַת הַפְּרָחִים.

הִיא מְלֵאָה בְּתַמְצִית שֶׁל מוֹרֶשֶת הָאָב,

הִיא יוֹצֶרֶת הֶמְשֵׁךְ לְשַׁרְשֶׁרֶת דּוֹרוֹת,

הִיא פּוֹרֶצֶת הַדֶּרֶך, כַּחֵץ הַנִשְאָב

אֶל בֵּית הַיּוֹצֵר, אֶל רְחָמֵי בְּשׂוֹרוֹת.

כֵּן, זוֹ הִַּטִּיפָּה הַבָּאָה וּמַרְוָוה

עֶדְּנַת הַצִּימּוּד בֵּין שְׁנֵי הַגּוּפִים,

כֵּו, זוֹ הַטִּיפָּה מִפִּיסְגָה שַׂגִּיבָה

בֵּין שְׁנַיִּים, בְּרוֹגַע-סוֹעֵר אֲפוּפִים.

בְּפֶרֶץ זִירְמָה שֶׁל אוֹן וְשִׁיפְעָה

עוֹלָה מְלוּוָה בִּגְּנִיחַת נְאָקָה,

טִיפָּה לֹא סְרוּחָה הִיא, טִיפָּה שֶׁל יִפְעָה

כִּפְּרִי אַהֲבָה וְעֲטֶרֶת תְּשׁוּקָה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 862 מיום 5.8.13

נגה מרון

יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי

אהוד היקר,

את ספרך "מסעותיי עם נשים" קראתי לאחר שספרי "ככה הוא אמר לה..." כבר היה בדפוס,  אחרת יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי. שנינו שילבנו רומן היסטורי עם סיפור ייצרי מלא תשוקה בלתי נשלטת. אתה מתאר את עולמו של נער מתבגר בנח"ל בעין גדי בימי ראשית המדינה, ואני מלווה את זוג הפלמחניקים שלי מאז ועד ערוב ימיהם.

מסתבר שבשנינו קיים דחף פנימי להעביר הלאה את חוויות בני דור תש"ח, לא תיאורי קרבות ואירועים היסטוריים אלא בעיקר את ניחוח התקופה כפי שהשתקף בחיינו האישיים, כל אחד בסגנונו שלו. איני מתיימרת להשוות בין תעלוליו התמימים של אריק, גיבור ספרי, לבין חוויות הזימה של חיימקה שלך. אני משוכנעת שאילו קרא אריק שלי את ספרך הוא היה מלקק את שפתיו בהנאה, ולוחש באוזנה של  נעמי שלו, "את רואה? אמרתי לך! כאלה אנחנו, כל הגברים שבעולם..." ומי אני שאעז להזים את התיאוריה שלו?

הרומן שלי אינו אוטוביוגרפיה, חלילה. ואם איני טועה גם אצלך כמה מתיאורי המין הבוטים אינם אלא פורקן להזיות ותשוקות בלתי ממומשות. אני התכוונתי לגלות טפח ולכסות טפחיים מעולמה של אישה בת דורי מילדות ועד זיקנה... 

בבוא העת להוציא את הספר לאור התברר לי שבכל הוצאה ספרים נחשבת יש תוכנית עבודה סגורה לפחות לשנתיים הבאות. ואני בגילי המופלג אינני מעזה אפילו לקנות בננות ירוקות, ולכן  עשיתי זאת בכוחות עצמי בהוצאת "נעם" שלי.

אני שולחת לך בדואר את ספרי, ומקווה שבנוסף לפעילותך המבורכת בח.ב.ע. נותר לך גם מעט פנאי לקרוא.

באיחולי הצלחה לספרך,

נגה מרון

אהוד: אני לא שייך לדור תש"ח. הייתי בן 12 כאשר המדינה הוכרזה.

בשעתו נתן לי זאב נמיר, בעליה של הוצאת "ש. שרברק", לערוך ספר שלך. קראתי את כתב-היד והחזרתי לו באומרי שהוא ערוך ומוכן לדפוס ואין צורך לשנות בו אפילו מילה או פסיק. הוא לא האמין לי וחשב שאני מתעצל לערוך. אבל אני לא שייך לעורכים שמקלקלים ספר ובלבד שישלמו להם על עריכה מיותרת.

ואולם לא קודם, וגם לא אחר-כך – קרה לי שקיבלתי לעריכה או לחוות דעת כתב-יד מושלם מכל בחינה, כשלך. מרבית הסופרים והכותבים שלנו זקוקים לעריכה, לעיתים יסודית מאוד, כדי להיות ראויים לדפוס! גם ב"המכתב העיתי".

דבר דומה קרה לי כאשר התחלתי לערוך עבור אותה הוצאה את ספרֵי דבורה עומר.

בכל מקום שהיה אפשר השארתי את הטקסט המקורי והלשון הטבעית שלה ולא הגבהתי אותם באופן "ספרותי"-מלאכותי – כמו שעשה העורך הקודם שלה, אוריאל אופק.

גם כאן היה לי ויכוח, טענו שאני מתעצל ולא עורך אותה באופן יסודי ואילו אני הגנתי על הסגנון המקורי שלה!

* * *

* למרות שחלף כבר כחודש וחצי מאז ש"מסעותיי עם נשים" יצא לאור, ולמיטב ידיעתנו הספר נשלח לביקורת לכל העיתונים, לא טרח מוסף "ספרים" של "הארץ" [7.8] להזכיר אותו אפילו במדור הקצר של "ספרים חדשים, פרוזה" – בעוד שספרי פרוזה מקוריים, שיצאו לאור כחודש אחריו – כבר מופיעים שם!

הספר גם לא נמצא ואיש לא שמע עליו במרבית חנויות הספרים, גם הגדולות. חבר שלנו חיפש אחריו לשווא בירושלים. יוק!

זה גורלו של סופר נידח. בינתיים, היחידים שיודעים על הספר, מגיבים וגם קונים אותו, דרכנו, הם נמעני "חדשות בן עזר". ורק בתוך הבועה הנחמדה הזו אנחנו קיימים. אבל אולי, מבחינה איכותית, זה הטוב ביותר שאפשר לצפות לו בישראל כיום. ולכך 500 העותקים שהדפסנו על חשבוננו – יספיקו!

אהוד בן עזר

5.8.13

* * *

נעמן כהן

תּוֹבָנוֹת

גֶטוֹ וִילְנָה 1941,

רֵאשִׁית הַכִּבּוּשׁ הָגֶרְמָנִי,

יְהוּדִים נִלְקָחִים לְפּוֹנָאר,

הַתְּמוּנָה סְתוּמָה, לֹא בּרוּרָה.

אַבָּא קוֹבְנֶר צָעִיר יְהוּדִי בֵּן 23,

פֶּרַח מְשׁוֹרֲרִים,

חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".

הָיְחִידִי שֶׁמַּצְלִּיחַ לְהָבִין אֶת מַה, 

שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אינם תּוֹפְסִים,

אוֹ אֵין בִּיְכוֹלְתָם לִתְפֹּס:

"הִשְׁמַדָתָם שֶׁל אֲלָפִים,

זוֹ שִׁיטָה, לֹא סְתָם גֵּרוּשׁ.

בְּעִקְבוֹת הָאֲלָפִים יָבוֹאוּ הָמִילְיונִים!"

בּ-31.12.41 בְּמֶרְכָּז "הֶחָלוּץ",

נִּפְגָשִׁים חֲבֵרִי תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר: 

אַבָּא קוֹבְנֶר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"בַּל נֵלֵךְ כְּצֹאן לטֶבַח!"

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 1948,

שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְאַחֲר הַשּׁוֹאָה,

חָבֵרוֹ שֶׁל היטלר, הַמוּפְתִי,

מְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם הָעֲרַבִי, 

לְהַשְׁמִיד את שְׁאֵרִית הַפְּלִיטָה.

צָבָא הַכִּבּוּשׁ הָמִצְרִי מִתְקָּרֵב לְתֵל אָבִיב,

נִשְׁאֲרוּ רַק עוֹד 35 ק"מ.

אַבָּא קוֹבְנֶר חָבֵר קִבּוּץ עַיִן הָחוֹרֵשׁ

קָצִין "גִבְעַתִי", מְבִין אֶת הַמַּצָּב:

בְּדַף קְרָבִי 14.7.48 הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִיָנם דָּם!

כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵּי דָּמִים,

כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה, 

אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."

"צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם, 

כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל 2023

75 שָׁנָה לְאַחַר הֲקָמָתָהּ. בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

הָעֲרָבִים טוֹבְחִים בְּקִבּוּצֵי הַגְּבוּל, בַּמּוֹשָׁבִים וּבַעֲיָרוֹת

רוֹצְחִים, אוֹנְסִים, מְבַקְּעִים הָרוֹת, כּוֹרְתִים רָאשֵׁי תִּינוֹקוֹת.

שׁוֹאָה קְטַנָּה.

וְשׁוּב גִּבְעָתִי וְכָל צַהַ"ל מְשִׁיבִים מִלְחָמָה שַׁעְרָה.

"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִיָנם דָּם!

כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵּי דָּמִים,

כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה, 

אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."

"צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם, 

כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

ISRAEL – NOT PALESTINE

Jesus, son of David, king of Israel (not son of Goliath the Philistine) called his country "Eretz Israel" "The Land of Israel" not the Philistine Land. (Matthew 2;20) Muhammad the prophet of the Arabs said that Allah, also called this land "The Land of Israel", (which includes the Transjordan, and belongs only to the people of Israel not to Philistines.) (Quran Sura 7 verse 132) so say ISRAEL NOT PALESTINE

(שלחו לכל מכותביכם בחו"ל)

Mea culpa או Culpa est eius

סקרמנט ה-confessio הווידוי

הפרוטסנטנטים בין לותר לשקמה שוורצמן-ברסלר

ע"פ הנצרות הקתולית קיימים 7 סקרמנטים (טקסים דתיים) המחברים באמצעות הכומר דרך האפיפיור את דמו השפוך של ישו אל בני האדם

הסקרמנט הרביעי הוא וידוי confessio. כל נוצרי שחטא צריך להתוודות, הכומר נותן לו עונש זמני בעולם הזה ואז הוא נותן אִינְדוּלְגֵנְצְיָה  = כתב מחילה כרטיס כניסה לגן עדן.

במשך הזמן נוצר מנהג של קבלת אינדולגנציות תמורת כסף.

ב-1517 האפיפיור, ליאו ה-10, החליט לבנות את כנסיית סן פטרוס ככנסייה המפוארת בעולם. כדי לממן את הבנייה הוא החליט לשלוח שליחים לכל אירופה כדי למכור אִינְדוּלְגֵנְצְיוֹת. ואכן, בעזרת הכסף שהרוויח מהמכירות הוא בנה את הכנסייה.

אחד השליחים הגיע לגרמניה ושם הוא נתקל בהתנגדות מצד כומר קתולי גרמני בשם מרטין לותר שיצא נגד שחיתות הכנסייה במכירת האִינְדוּלְגֵנְצְיָה.

לותר פירסם 95 תיזות שעיקרן היה שהוא אינו מכיר בתורת "ממלא המקום", (האפיפיור הוא ממלא המקום של פטרוס שהוא ממלא המקום של ישו עלי אדמות) כלומר – לא מכיר באפיפיור. לותר טען שכל אחד יכול להגיע לקשר ישיר עם אלוהים. תומכיו שמחו נגד האפיפיור נקראו "מוחים" "פרוטסטנטים".

הפרוטסנטים בישראל מנהלים מאבק ארוך שנים נגד בנימין מיליקובסקי-נתניהו, וכעת דורשים ממנו במפגיע לתת וידוי על אשמתו, ולומר Mea culpa אשמתי,  אבל כמובן שבניגוד לשאר האשמים אין בכוונתם להעניק לו אינדולגנציה – כתב מחילה כפי שנתנו כבר לכל האשמים האחרים, וכמובן שאותם פרוטסטנטים אינם דורשים וידוי מעצמם ומעניקים לעצמם מראש אינדולגנציה.

אכן נתניהו מעצם היותו ראש ממשלה נושא באחריות ובאשמה לטבח שמחת תורה. ובייחוד מכיוון ששנים רבות לא אימץ את דוקטרינת דוריאל במלחמה נגד החמאס. אבל כמוהו אשמה גם שקמה שוורצמן-ברסלר מנהיגת הפרוטסטנטים, הנושאת באחריות ובאשמה על המסע שניהלה להחליש את צה"ל ע"י עידוד סרבנות שירות ועריקה מחיל האוויר ומיחידות הסייבר [ההדגשות שלי. – אב"ע], וכמובן איתה גם נושאים באשמה אהוד ברוג-ברק, אהוד אולמרט, בנימין גנץ, נפתלי בנט, יאיר למפל-לפיד. וכמובן שגם האשמים הישירים במחדל יואב גלנט, הרצל הלוי-גורדין, חליוה, ורונן בר. כולם נושאים באשמה. הרשימה כל כך ארוכה שספק אם בית הדפוס בבארי יוכל להדפיס כל כך הרבה אינדולגנציות.

לעומת שאר האשמים יכול בנימין מיליקובסקי-נתניהו לזקוף לזכותו כי הוא היחידי שמנע הקמת מדינת חמאס ביו"ש. כל השאר פעלו למען הקמתה. ובנימין גנץ אף טירפד את האפשרות לספח את בקעת הירדן. ודוק: בנימין מיליקובסקי-נתניהו לא חיזק את החמאס כפי שמאשימים אותו מתנגדיו, אלא מנע הקמת מדינה חמאסית ביו"ש. כל זה עומד לזכותו.

שת"פ עם החמאס

בסרטון שלושת הנשים החטופות שצילם החמאס (טוב עשו רשויות השידור שמנעו את שידורו) תוקפת אחת החטופות בצעקות את נתניהו. מטרת החמאס הברורה היא ליצור פירוד פנימי ומחלוקת בחברה הישראלית. חבל שרבים כל כך בעת הזו של מלחמה בחמאס, משתפים איתו פעולה במלחמה התעמולתית. את כל הבירורים יש להשאיר כלשונו של ירוסלאב האשק מפי שוויק – לשש אחרי המלחמה.

ניצה פרוכטמן-בן-דב – נתניהו חסר אינטלגנציה רגשית עליו ללכת

חוקרת הספרות, הפרופסורית הגמורה, ניצה פרוכטמן-בן-דב, היא כנראה אישה בעלת אינטלגנציה רגשית גבוהה מאוד. איך אנחנו יודעים זאת? עובדה. ניצה פרוכטמן-בן דב מתנאה שהיא מבינה רגשית את "בנה טייס הקרב שלא חזר לארץ מאמריקה למלחמה, ואת הבנות שלה השוקלות לרדת מהארץ כדי להציל את עצמן כמו הסבתא שניצלה מהשואה."

אבל ההוכחה הטובה ביותר לאינטלגציה הרגשית שלה, היא העובדה שרק אדם בעל אינטלגנציה רגשית יכול לטעון שלאדם אחר אין אינטלגנציה רגשית. והנה היא כבעלת אינטלגנציה רגשית קובעת שלנתניהו אין אינטלגנציה רגשית כי הוא לא כרע ברך כחוסיין בשעתו על רצח הנערות ע"י חייל ירדני. (השוואה מוזרה) "קשה להבין," כותבת פרוכטמן בן דב, "כיצד אדם חסר אינטליגנציה רגשית מינימלית ומשולל חום אנושי בסיסי ממשיך לכהן כראש הממשלה של מדינת ישראל." ולכן היא מוסיפה: "עליו לעזוב אותנו, אם רחמים יש בליבו על 1,400 נטבחים בידי רוצחים נתעבים ועל 240 נחטפים לתופת של עזה, או שהוא חסר רגש כלפינו, אזרחי ישראל."

(ניצה בן דב, למה נתניהו מדבר אל "אזרחי ישראל", ולא אל "אחי ואחיותי", "אל-ארצ'י", 1.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-01/ty-article-opinion/.premium/0000018b-8b7c-d7a8-afcf-abff7ddf0000

הבנתם? ניצה פרוכטמן-בן דב, באינטלגנציה הרגשית שלה, שכחה שאנחנו בעיצומה של מלחמה והיא מהדהדת את רצון החמאס בפירוד ובפיצול החברה הישראלית בעת המלחמה.

[אהוד: הגברת החצופה הזו, שזכתה במקרה בפרס ישראל לחקר הספרות, הודיעה לי לפני שנים שאיני ראוי להיות מוזמן למפגש בתור סופר באונברסיטת חיפה, שבה לימדה ויזמה מפגשים עם סופרים].

בנימין גנץ יחיאל טרופר גד אייזנקוט יאיר למפל-לפיד

 דורשים מביבי לשקר

בעקבות האשמתו במחדלים הקשורים לתחילת מלחמת "חרבות ברזל", (בהחלט יש לו חלק באשמה נ.כ.) פרסם בנימין מיליקובסקי-נתניהו הודעה שבה הכחיש את הטענות נגדו שקיבל התרעה למתקפה ב-7 באוקטובר: "בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה." עובדה שגובתה ע"י כל רשויות הבטחון.

מיד לאחר מכן הוא הותקף ע"י בנימין גנץ, יחיאל טרופר, גד אייזנקוט, ויאיר למפל-לפיד על פגיעתו ברשויות הביטחון, כתוצאה מכך הוא והסיר את הציוץ שלו ואמר: "טעיתי. הדברים לא היו צריכים להיאמר ואני מתנצל."

https://www.mako.co.il/news-politics/2023_q4/Article-0cd33a5da2a7b81027.htm

נכון, את כל העיסוק בנושא האחריות והאשמה יש לדחות לאחר המלחמה, אבל לא ייתכן שיעסקו בו רק נגד בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ועוד יתבעו ממנו לא לומר את האמת שהוא לא קיבל שום הרתעה כי התפיסה של כל זרועות הבטחון היתה שהחמאס מורתע.

תביעה לשקר אינה תורמת לחשיפת האמת, או לחיזוק מעמד רשויות הבטחון.

עימו-אללה – מקרון בתפקיד טרטיף

טרטיף (מצרפתית: Tartuffe) היא קומדיה מ-1667 מאת המחזאי הצרפתי ז'אן בטיסט פוקלן מולייר, העוסקת בביקורת נוקבת על צביעות אנשי הדת והכנסייה. דמותו של טרטיף עצמו הפכה זה מכבר שם נרדף לצבוע ונוכל.

ראוי לו לנשיא צרפת עמנואל ז'אן מישל פרדריק מקרון לשנות את שמו לטרטיף בגלל צביעותו. הוא מגיע לארץ כדי להזדהות עם הטבח שנעשה ע"י החמאס, ואילו באו"ם הוא מצביע נגד המערכה לחיסול החמאס והצלתו ע"י הכרזת הפסקת אש. בכל מקרה שישנה שמו הפרטי. במקום עמנו אל ייקרא עימו-אללה.

(ברוב של 120 מדינות: העצרת הכללית של האו"ם קוראת להפסקת אש ולהצלת החמאס)

https://www.ynet.co.il/news/article/r180011stz6

מכיוון שצרפת עד פואטייה נחשבת לווקף אדמת קודש מוסלמית זה הרי יגיע גם אליו.

פולניה – הימנעות באו''ם והזדהות עם הפלסטינים

היחסים בין ישראל לפולין ידעו כמה גלי מתיחות בשנים האחרונות, אבל אחרי סיום המשבר הדיפלומטי ביניהן היו בארץ לא מעטים שציפו שהממשלה בוורשה תחזור להיות ידידתה של ישראל ובמהלך המלחמה תפגין עמדה פרו-ישראלית מובהקת.

התקוות הללו נכזבו.

נשיא פולניה אנדז'יי דודה אומנם גינה בחריפות את הטבח החייתי שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, והביע תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה ואף נפגש עם בנו של אחד החטופים, יליד פולין, אבל בהצבעה בעצרת האו"ם על ההצעה העבר-הירדנית האנטי-ישראלית שקראה להפסקת אש מיידית לשימור שלטון החמאס, פולניה לא גינתה את חמאס או קראה לשחרורם המיידי של החטופים, אלא החליטה להימנע, ולא להתנגד כפי שעשו למשל צ'כיה, הונגריה וקרואטיה.

מה שהרתיח יותר מכול היה פגישה שקיים שר החוץ הפולני זביגנייב לפני ימים אחדים עם השגרירים הערבים בוורשה. זביגנייב, שביום הטבח דווקא גינה את חמאס, הביע לפתע תמיכה בפלסטינים. "אתמול היתה לי פגישה נוגעת ללב עם שגרירי מדינות ערב בוורשה," אמר אחרי המפגש. "שמעתי דברי עצב על אובדן החיים העצום ברצועת עזה וביטויי הזדהות עם הפלסטינים. הדגשתי שלכל חיי אדם אין מחיר. פולין לא תסכים לסטנדרטים כפולים בתחום זה. חזרתי על הגינוי החריף שלי להרג המוני של אזרחים. הבעתי הבנה לשאיפות הפוליטיות הפלסטיניות. מההיסטוריה שלה, פולין מכירה את תחושת הנטישה הנוראה של הקהילה הבינלאומית."

שגריר ישראל בפולניה, ד"ר יעקב ליבנה, יצא בגלוי נגד הדברים של זביגנייב וצייץ: "אני מקווה, אדוני השר זביגנייב, שגם קראת למדינות ערב לגנות את את הפשעים הנוראיים של ארגון חמאס הנאצי ולהכיר בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ובזכותה להגן על אזרחיה. כל דבר פחות מזה הוא פשוט בלתי מקובל."

נוסף על כל אלה התקיימו לאחרונה בפולניה כמה הפגנות אנטי-ישראליות, כשהידועה והמקוממת ביותר שבהן היתה זו שבה סטודנטית לרפואה מנורבגיה הניפה שלט שבו נראה מגן דוד כחול מושלך לפח האשפה. בהפגנה הזו קרא הקהל קריאות אנטי-ישראליות בוטות, בנוסח "מהנהר ועד לים, פלסטין תהיה חופשית." בעקבות האירוע נפגש שגריר ישראל עם רקטור אוניברסיטת ורשה, והרקטור הודיע כי נגד הסטודנטית הנורבגית וארבעה סטודנטים אחרים, רובם ממוצא ערבי, מתנהל כעת הליך משמעתי לקראת הדחה.

ראש העיר ורשה רפאל צ'זקובסקי גינה את ההפגנות האנטי-ישראליות, אמר שלא ירשה לשפת שנאה כזו להתקיים בבירת פולין, והוסיף כי תוכן אנטישמי ומסית לשנאה הוא לחלוטין בלתי מקובל. אלא שאותו צ'זקובסקי היה גם זה שהתיר את קיומה של ההפגנה נגד ישראל, הפגנת דומות נערכו בערים נוספות. בפולין, אף מוזיאון שואה בפולניה או מוזיאון לתולדות העם היהודי שם אינו עוסק בעניין החטופים ולא אירגן מפגן סולידריות עם ישראל.

ברגע אחר, דווקא של הבעת הזדהות מסוימת, נפגש ביום שישי האחרון נשיא פולין דודה עם יובל דנציג, בנו של אלכס דנציג בן ה-75 שנחטף לעזה. אלכס דנציג, בן לניצולי שואה, הוא יליד פולין, היסטוריון וחוקר של יחסי ישראל-פולין, והוא אחד מחלוצי ההקמה של משלחות הנוער לפולין. מלבד הפגישה השתתף דנציג הבן במיצג למען שחרור החטופים שהתקיים באנדרטת השואה בוורשה, ושבו הופרחו 229 בלונים בכחול-לבן בקריאה לשחררם.

 (הימנעות באו''ם והזדהות עם הפלסטינים: אכזבה בישראל מהתנהלות פולין במלחמה)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=821049&forum=scoops1

דומה לעתים שהאנטישמיות מושרשת בפולניה ואינה ניתנת לעקירה מוחלטת.

כן טלאי צהוב

גינויים רבים ספג גלעד ארדן, נציג ישראל באו"ם, על שענד טלאי צהוב. "עכשיו זה לא שואה," טענו נגדו, "ישראל מדינה ריבונית המגינה על עצמה," הוסיפו. ולמרות כל זאת ענידת הטלאי הצהוב היתה מוצדקת לחלוטין כלפי האו"ם שהצביע ברוב מוחלט לתבוע הפסקת מלחמה בארגון איסלמו-נאצי המצהיר שמטרתו השמדת העם היהודי, כדי להצילו ולחזקו, ומזכיר האו"ם הפורטוגזי הגזען, שארצו גם היא מטרה לכיבוש ע"י החמאס, עוד מצדיק את הטבח בנימוקים בזויים. אם זה היחס של האו"ם ליהודים, סמל הטלאי הצהוב ראוי להיות מוצג מול עיניו. קל וחומר שהטלאי הצהוב מקורו בגזענות הערבית מוסלמית שתבעה בחוקי עמר מהיהודים להפגין את נחיתותם ע"י הצבע הצהוב.

גלעד ארדן יישר כוח!

אחדות נדירה בין יהדות רפורמית לאורתודוכסית

1. היהדות הרפורמית:

רבי (רבה) ג'סיקה רוזנברג, רבה רפורמית קווירית מארגון "יהודים בעד שלום" התערבה בנאומו של ביידן ותבעה ממנו הפסקת אש כדי להציל ולהמשיך את שלטון הארגון האיסלמו-נאצי חמאס המחוייב להשמדתה.

https://rotter.net/forum/scoops1/821954.shtml

רבי (רבה) רוזנברג, הולכת אחרי היהודייה האמריקאית הקווירית גרטרוד שטיין שהמליצה לתת להיטלר פרס נובל לשלום. (האם היא גם קרובה של אלפרד רוזנברג?)

2. היהדות האורתודוכסית נטורי קרתא:

כוחות משטרה ולוחמי מג"ב פעלו להורדת דגלי סייקס (אש"ף) שנתלו בשכונת מאה שערים בירושלים ולמחיקת כתובות נאצה ותמיכה בפעילות הרצחנית של חמאס בהן נכתב : "1400 מחבלים ציונים נוטרלו," ציונים=נאצים ועוד. במהלך פעילות השוטרים, החלה הפרת סדר שכללה השלכת ביצים, מים, בקבוקים, ויידוי אבנים לעבר השוטרים ואף קריאות גנאי לעבר השוטרים שכללו – "מחבלים נאצים".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=821729&forum=scoops1

הנה דוגמה לאחדות עם ישראל. הרפורמים ווהאורתודוכסים של נטורי קרתא עם אחד.  המשותף בשנאת ישראל – שנאת עצמם.

הצלת שלטון החמאס – אחדות נדירה בין "השמאל"

הסנאטור הדמוקרטי (יהודי) ברני סנדרס קורא לממשל האמריקאי ולעולם להתערב למען עזה, ולהציל את שלטון החמאס.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822213&forum=scoops1

"האסון בעזה לא יכול להימשך," אמר סנדרס, "העולם חייב לפעול כדי להציל חיים של חפים מפשע. אבל כשם שתגובה הומניטרית היא חיונית, חשוב באותה מידה להתוות דרך לפתרון שתי המדינות ולפלסטין דמוקרטית. ישראל לא יכולה להפציץ את דרכה לפתרון ארוך טווח."

השגריר מייק הרצוג השיב לו: "מי שרוצה לראות 'פלסטין דמוקרטית' צריך לתמוך בהבסת חמאס. 16 שנות שלטון חמאס בעזה, מאז השתלט בהפיכה עקובה מדם, הביאו רק סבל לאזרחי עזה, לעשרות אלפי רקטות שנורו למרכזי אוכלוסייה בישראל (כולל כמעט 9,000 מאז תחילת המלחמה הזו), ולעימותים צבאיים רבים עם ישראל – וכל זה הגיע לשיאו במתקפת הטרור הנוראה והבלתי נתפסת ב-7 באוקטובר. ברני סנדרס, איך בדיוק אתה מציע להביס את הקיצונים הרצחניים האלה – שמתחבאים מאחורי אזרחים חפים מפשע ומשתמשים בהם כמגן אנושי?"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822301&forum=scoops1

דניאל גוטווין, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה, תומך במולטי מיליונר ברני סנדרס כמופת לשמאל, ("הדובר החשוב ביותר של השמאל העולמי") וקורא בעקבותיו להפסקת אש עם הארגון האיסלמו-נאצי חמאס המחוייב להשמידו, כדי להציל את שלטונו.

https://twitter.com/gutweind/status/1719757948656730322?t=BK4PQdi21_zTBMkG4kU_lw&s=03)

למזלו של העולם והאנושות שניהם לא חיו בעת מלחמת העולם השנייה כי באותו היגיון הם היו תובעים את הפסקת המלחמה בהיטלר באמתלה של פגיעה באזרחים גרמנים.

עאהד תמימי "חנה סנש ואנה פרנק הערבייה" תומכת בהיטלר

נערת הפוסטר האיסלמו-נאצית, הבלונדינית, יקירת האקטיביסטים הפרו-איסלמים בישראל, תומכת הטרור, עהד תמימי – העלתה פוסט ובו כתבה: "המסר שלנו לעדרי המתנחלים – מחכים לכם בכל ערי הגדה, מחברון ועד ג'נין. אנחנו נשחט אתכם ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגולות שלכם, יאללה קדימה, אנחנו מחכים לכם."

תמימי, כעת בת ה-21 (כבר לא נערה, הזדקנה והשמינה) – התפרסמה בזמנו בעקבות הפצת סרטונים וצילומים שבהם תקפה חיילי צה"ל במיספר אירועים בנבי סאלח. במרץ 2018 הורשעה תמימי בארבעה סעיפי אישום של תקיפת קצין וחייל צה"ל, הסתה והפרעה לכוחות צה"ל, ונידונה לשמונה חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי. היא שוחררה ב-29 ביולי 2018 לאחר ריצוי מלוא תקופת מאסרה. בשל מעשיה נגד חיילי צה"ל נחשבה תמימי בקרב חלק גדול מהפלסטינים לגיבורה לאומית ולאחד מסמלי המאבק הפלסטיני במדיניות ישראל בשטחים. החל ממאי 2018 היא חברת כבוד במועצה הלאומית הפלסטינית.

https://m.maariv.co.il/news/israel/Article-1048782

קשה להאמין שאותה איסלמו-נאצית התומכת בהיטלר וברצח יהודים כונתה ע"י יונתן בארסקי-גפן "חנה סנש" ו"אנה פרנק".

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5074813,00.html

השוואה – השמאל = ביביסטים

"החוקרת" זיוה שטרנהל (מישהו יודע את שמה המקורי?) הגיעה בעקבות "מחקר" משווה שעשתה לתובנה מדהימה. "במלחמה הזאת," כותבת שטרנהל, "לשמאל הקיצוני (תומך שלטון החמאס ורצח כל היהודים וישראל), ולביביסטים (מתנגדי החמאס) יש שפה משותפת, תפיסת עולם שבזה לאמת ולמוסר כערכים אוניברסליים. שתי התופעות הן תוצר של מורשת היסטורית רבת שנים, ותולדה של תהליך הפגיעה המתמשך בערכים האוניברסליים והעקרונות המוסריים העל-זמניים שגיבשה התרבות המערבית הנאורה ונועדו להתמודד עם העידן המודרני.

"השפעת התיאוריות הצרפתיות/אמריקאיות חילחלה גם לישראל עצמה ולא רק למוסדות האקדמיים. ואמנם, גם אם לא צריך לחשוד בתומכיו של נתניהו שהם מבססים את משנתם על כתביו של פוקו וחסידיו, הרי שהם הטיבו לקלוט את כיוון הרוח בתקופה הנוכחית המקנה הגנה מפני ביקורת 'מתנשאת'."

(זיוה שטרנהל, "במלחמה הזאת, לשמאל הקיצוני ולביביסטים יש שפה משותפת", "אל-ארצ'י", 1.11.2)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2023-11-01/ty-article/.highlight/0000018b-8a6f-dce3-afaf-af6f2e530000

ועכשיו לא ברור עניין אחד בהשוואה המוזרה. בעלה של זיוה, פרופסור ז'ביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל המנוח, מינה את עצמו בהתנדבות ליועצו של ערפאת בנושא רצח יהודים, ויעץ לו שכדאי לו יותר לרצוח יהודים מעבר לקו הירוק, ולא בהתנחלויות בתוך הקו הירוק כקיבוץ בארי, ניר-עוז וכדומה. האם זה לפי זיוה שטרנהל נכלל במסגרת מוסר אוניברסלי?

רז סגל ושיטת המחקר הנאצית שלו

The "historian" Raz Segal from the Stockton University and his Nazi research method

"חוקרי מדעי הרוח" הנאצים ברייך השלישי התאפיינו בכך ששיטת מחקרם נבעה מהאידיאולוגיה הנאצית שלהם.

(בגידת האינטלקטואלים: החוקרים שתמכו בנאצים ויצרו עבורם את התשתית האידיאולוגית)

https://www.zman.co.il/383692/popup/

בשיטת מחקר דומה משתמש ד"ר רז סגל שהגשים את חלומו של סינואר, ירד מהארץ, וכמוהו מאשים את ישראל בג'נוסייד לערבים, ומצדיק על ידי כך את הטבח ביהודים.

(רז סגל ויקיפדיה)

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Raz_Segal

"ספר לימוד של רצח עם" היתה הכותרת למאמר שפירסם רז סגל שבוע לאחר שמחבלי חמאס רצחו 1,400 אזרחים ישראלים וזרים, בהם קשישים, נשים וילדים, וחטפו מאות אחרים, תוך התעללות אלימה בחיים ובמתים. כצפוי, "חוקר השואה והג'נוסייד" לא גינה את חמאס, אלא דווקא את ישראל, על כך שהיא הורגת, פוצעת ומגרשת פלסטינים תושבי רצועת עזה בתגובה. כהיסטוריון הוא פסק כי מדובר בהמשך ישיר של הנכבה מ-1948, אלא שהמקרה הנוכחי חמור אף יותר. "ספר לימוד לרצח עם שמתפתח לנגד עינינו," כתב. "המתקפה הג'נוסיידית של ישראל על עזה היא מפורשת, גלויה וחסרת בושה… המטרה של ישראל היא להשמיד את הפלסטינים ברצועה," פסק.

"סגל," מבקר אותו עופר אדרת, "לא עוסק בהיסטוריה. הוא מנצל את משרתו לקידום אג'נדה פוליטית תוך כדי שימוש פסול בתוארו האקדמי. בכך הוא מצטרף לאינטלקטואלים ישראלים וישראלים-לשעבר אחרים שההיסטוריה תשפוט על התנהלותם בימים אלה."

(עופר אדרת," אינטלקטואלים נטולי אמפתיה", אל-ארצ'י", 28.10.23) 

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-28/ty-article-opinion/.premium/0000018b-7690-d2fc-adcf-f7dfa53c0000

בתגובה עונה לו רז סגל: "אני לא לבד. יש הרבה חוקרים בדעתי (כאילו שלא ידענו וכאילו שזה מזכה אותו) ההוכחה לטיעון המרכזי במאמר שלי ב-13 באוקטובר –

"A Textbook Case of Genocide"

על האופי הג'נוסיידי של המתקפה הישראלית על עזה, שפורסם ב-"Jewish Currents" הוא ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד שכתב בטוויטר ב-7 באוקטובר ש"עכשיו כולנו במטרה אחת משותפת — מחיקת רצועת עזה מעל פני האדמה";

(רז סגל, "אדרת ממשיך את מסע ההפחדה וההשתקה של האקדמיה", "אל-ארצ'י", 31.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-31/ty-article-opinion/.premium/0000018b-851d-dd28-a7df-951dd03c0000

הבנתם?  רז סגל, ה"פרופסור ללימודי שואה וג'נוסייד", איבד את המצפן המוסרי שלו עד כדי כך שמחה נגד ג'ו ביידן שהגדיר את הטבח שביצע חמאס "מעשה של רוע טהור." לשיטת סגל, הן שפה שעושה דה-הומניזציה כדי "להצדיק הרס רחב היקף של חיי פלסטינים." רז סגל מאמץ את שיטת ההיסטוריונים הנאצים שהיו מביאים מובאות שוליות כדי להוכיח את הכורח ברצח יהודים ע"פ האידיאולוגיה הנאצית שלהם. הוא מביא עדות מאימרה של ח"כ ואטורי, ח"כ שולי. וכמובן לא מביא את אמנת החמאס המחויבת ע"פ מוחמד לרצוח את כל היהודים בעולם כולל את רז סגל עצמו. הרי אם ישראל היתה רוצה לבצע ג'נוסייד היא היתה עושה זאת כי היא יכולה. עובדה שאינה עושה זאת, ואם יכלו הערבים לבצע ביהודים ג'נוסייד היו מבצעים זאת ע"פ הצהרתם. לשמחתנו אינם יכולים.

ודוק: בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים החמאס מצהיר זאת בגלוי. הן ההיסטוריונים הנאצים בגרמניה הנאצית והן רז סגל מחליפים עובדות באידיאולוגיה, ומכרו את מצפונם בעבור כסף וניסיון לעשות קריירה ולשאת חן.

מטרתנו השמדה

ראזי חמד, בכיר חמאס שמשמש כיו"ר רשות האנרגיה ברצועת עזה, התגאה בריאיון בלבנון בטבח שעשה ארגונו ב-7 באוקטובר – והתחייב לחזור על כך. "ישראל היא מדינה שאין לה מקום על אדמתנו, זו מדינה שאנחנו רוצים להוריד," אמר.

לדבריו, "עלינו להכות את ישראל בכל הכוח. 'שיטפון אל-אקצא' (השם שנתן חמאס לטבח) היה רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו את האיתנות, ההחלטה והאפשרות להילחם ולשלם את המחיר."

כשנשאל אם המטרה של הארגון היא חיסול ישראל, השיב בחיוב. "קיומה הוא לא הגיוני, והוא זה שגורם לכל הכאב, הדם והדמעות," אמר. "אנחנו קורבנות הכיבוש. נקודה. שאף אחד לא יבואו אלינו בטענות."

שר החוץ הבריטי ג'יימס קלברלי הזדעזע מהדברים, שיתף אותם ותקף: "איך יכול להיות שלום כשחמאס מחויב לחיסול ישראל?"

(בכיר חמאס התחייב לבצע שוב טבח כמו ב-7 באוקטובר – שר החוץ הבריטי תקף)

https://www.ynet.co.il/news/article/byaw1gxqp?utm_source=taboola&utm_medium=referral&utm_content=internal

זה כמובן לא הופיע ב"מחקר" בשיטת הנאצים של רז סגל.

הכשר לרצח עם

שגריר רוסיה באו"ם, וסילי נבנזיה, טען שלישראל אין זכות להגנה עצמית – מכיוון שהיא "מעצמה כובשת." השגריר הרוסי אמר בעצרת האו"ם: "כל מה שהן (ארה"ב ובעלות בריתה) יכולות לעשות הוא לדבר על זכותה לכאורה של ישראל להגנה עצמית, אם כי כמעצמה כובשת, אין לה זכות כזו – כפי שאושר בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק ב-2004."

נבנזיה הוסיף: "אני מקווה שהסטנדרט הכפול הבוטה הזה ברור לעמיתינו בדרום הגלובלי (מונח שמתאר מדינות מתפתחות). באשר לביטחון ישראל – זכות בה אנו מכירים – ניתן להבטיח אותה במלואה רק במקרה של פתרון הוגן לבעיה הפלסטינית, על בסיס החלטות מועצת הביטחון הידועות של האו"ם.

"אנחנו לא שוללים מישראל את הזכות להילחם בטרור – אבל להילחם בטרוריסטים, לא באזרחים. אחרת אתה בעצמך לוקח את הצד של הרוע ופועל בשיטות משלך. העם היהודי, שסבל מרדיפות במשך מאות שנים, חייב להבין יותר מכל אחד אחר שסבלם של תושבים מן השורה ומוות של חפים מפשע לא יסייעו בהשבת הצדק, בהחזרת המתים לחיים או בניחום משפחותיהם."

שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן אמר בתגובה לדברי השגריר: "מגוחך לשמוע דווקא מהנציג הרוסי הטפות מוסר כלפי ישראל בנושא זכויות אדם ומשפט בינלאומי. כמי שהודחה על ידי מדינות האו"ם אפילו מחברותה במועצת זכויות האדם, רוסיה היא האחרונה שיכולה להטיף לנו.

"כל אדם בעולם יודע היטב כיצד היתה מגיבה רוסיה אם אלפי אזרחים שלה היו נטבחים ונחטפים על ידי ארגון טרור. מצער שרוסיה משתמשת באופן מעוות בהתקפת הטרור הנאצית של חמאס כדי להסיט את תשומת הלב העולמית מהפלישה שלה לאוקראינה."

https://www.ynet.co.il/news/article/skwfyww7a#autoplay

רוסיה הצטרפה טוטאלית לציר הרשע עם איראן, חמאס, חיזבאללה, צפון קוריאה. האיסלמו-נאצים יגיע בקרוב גם אליה. בדאגאסטאן למשל יש רק  3.6 אחוז רוסים. בקרוב המוסלמים יחסלו אותם, ולרוסיה אין זכות להגנה עצמית.

דמנציה

פנסיונר עיתון "הארץ", האקטיבסט הפרו-איסלמי הוותיק, עקיבא אנגלרד-אלדר, גויס בחזרה  לעיתון והוציא מהנפטלין את "הפתרון" הישן שלו. התוכנית הסעודית.

"אכן, גם השמאל צריך לעשות חשבון נפש," כותב אנגלרד-אלדר, "אך לא על קריסת הקונספציה שלו, אלא על שלא עשה די לקדם אותה. מתווה שתי המדינות לשני עמים והסדר מוסכם של בעיית הפליטים היה ועודנו הפתרון הנכון ביותר לסכסוך המדמם בין ישראל לפלסטינים... השמאל לא נאבק בנחישות נגד אויבי השלום בימין המתנחלי; טעה כשתמך בבריחה החד-צדדית מעזה ובמדיניות הבידול; לא דרש שרצועת עזה תועבר לרשות הפלסטינית ולא תיפול כפרי בשל לידי חמאס." (מוזר. בניגוד לשמאל, אנגלרד-אלדר כן דרש זאת, והערבים בעזה טיפשים שכמותם לא הסכימו איתו...)

"קונספציית פתרון הסכסוך עם הפלסטינים במסגרת יוזמת השלום הערבית היתה ועודנה בסיס לשלום אזורי," קובע אנגלרד-אלדר. ("הקונספציה של השמאל לא נכשלה מפני שמעולם היא לא עמדה למבחן. האסון ב-7 באוקטובר מלמד שאין לישראל קונספציה בטוחה, מוסרית ודמוקרטית יותר. היום, יותר מתמיד, מוכרחים לאמץ אותה."

(עקיבא אלדר, "קונספציית השמאל לא קרסה, כי היא לא נוסתה", 30.10.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-30/ty-article-opinion/.premium/0000018b-7b96-d4a8-a3cf-ffbf2da60000

"הבורבונים," טען שארל-מוריס דה טליראן, "לא למדו דבר ולא שכחו דבר." אז עקיבא אנגלרד-אלדר, כאקטיביסט פרו-איסלמי ותיק, לא שכח דבר מתורתו הישנה, ולא למד דבר מהמציאות, לכן נאמר לו: יש לך תפקיד חשוב ביותר. לך שכנע את סינואר בטיעון שלך. לך שכנע אותו לקבל את תוכניתך. לך לעזה ושיר לו קומביה, ושיר לשלום, ממך הוא בטח ישתכנע.

ודוק: נכון, גם ההצעות המופקרות של ברוג-ברק ואהוד אולמרט לא חפפו בדיוק במאה אחוז לתוכנית הסעודית, אלא רק ב-95 אחוז, אבל האם סינואר קיבל את התוכנית הסעודית?

ושוב ראוי לזכור כי מיליקובסקי-נתניהו הציל את ישראל מהקמת מדינת חמאס ביו"ש בגבולות 67 לפי תוכנית אהוד ברוג-ברק ואהוד אולמרט.

אין גבול לאווילות של יאיר למפל-לפיד

האיש החלול יאיר למפל-לפיד אינו מפסיק לנפק דברי איוולת. בראיון לרשת SkyNews: הוא אמר: ''העזתים, כמו הישראלים, הם קורבנות של חמאס.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=821078&forum=scoops1

העזתים כמובן הם הם החמאס, לא קורבנות החמאס. למפל-לפיד גם מתווה את הדרך לפתרון: "הצעד הנכון – להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=821218&forum=scoops1

איך בדיוק מתכוון למפל-לפיד להחזיר את הרשות הפלישתית לעזה? ביו"ש הרשות קיימת רק מכוח צה"ל. ללא צה"ל כולם היו מושלכים מהגגות כפי שהושלכו בעזה. אז הוא מציע שצה"ל ישלוט בעזה וישליט שם מכוחו את שלטון אבא של מאזן? מלבד זאת תנועת הפת''ח, תנועתו של אבא של מאזן מתנאה בכך שהיא לוקחת אחריות על הטבח בעוטף עזה.

https://www.youtube.com/watch?v=JksVPwqxh_o

האם זו כוונתו של יאיר למפל-לפיד?

בדם ואש הרפורמה מתקבלת

לאחר שהמדינה נכנסה לסחרחורת עקב המאבק על הרפורמה המשפטית, מתברר כי מהר מאוד עקב המאורעות האחרונים חלקים גדולים שהיוו סיבה לדרישה לרפורמה מתקבלים בשקט.

מי היה מעלה על דעתו שהיועמ"שית היתה מאשרת להרוס חנות שעליה תמונה של חטופה, או לעצור ערבים המזדהים עם האוייב ברשתות החברתיות ועוד ועוד. בכל התחום של היחס לאוייב הרפורמה כבר קיימת.

רע"ם התנועה האיסלמית האחים המוסלמים-חמאס

מה היתה עושה ממשלת "השינוי והריפוי" במקרה דומה לטבח בעוטף עזה? לא עושה דבר, כי כל מעשה נגד החמאס היה מביא לפירוקה. זו היתה הביקורת המוצדקת נגד ממשלת בנט-לפיד-עבאס. זוועות מעשי החמאס בישובי העוטף הוקרנו בכנסת; חבר הכנסת מנסור עבאס לא הצליח להכיל את הזוועות ויצא בדמעות באמצע ההקרנה. לעיתונאים שחיכו בחוץ הוא מסר: "זה קשה אני לא יכול לדבר."

https://mobile.srugim.co.il/article/859005

יחד עם זה אנשי מפלגת רע"ם משתפים פעולה במשך שנים – בתרומות, בסיוע, במפגשים ובתמיכה – עם לפחות חמישה ארגונים שמדינת ישראל הגדירה כארגוני טרור, הקשורים בחמאס ומעניקים לו מעטפת תומכת. יתרה מזאת, כמה מבכירי חמאס שמככבים בחודש האחרון בערוצי הטלוויזיה ברחבי העולם – כשהם מצדיקים את הרצח ההמוני באנשינו בבארי, בנחל עוז ובשדרות, ומבטיחים להמשיך ולנסות להשמיד אותנו – היו שותפים בעצמם עד לא מזמן לאירועים ולמפגשים עם גורמים ברע"ם.

לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ישנן שתי זרועות. הזרוע הפוליטית, מפלגת רע"ם, והזרוע החברתית, שבראשה נמצאת עמותת "סיוע 48, העמותה האסלאמית למען יתומים ונזקקים." שמגלגלת תרומות בסדרי גודל ענקיים, 81 מיליוני שקלים בשנת 2022, ומחלקת חלק נכבד מהם ביו"ש, וברצועת עזה.

לפני כשנתיים חשפה איילה חסון בערוץ 13 שני אירועים שקיימה "סיוע 48" ברצועת עזה. האירוע הראשון התקיים ב-2019 עם פתיחת סניף העמותה בעזה. האירוע השני נערך ב-2021. את שני האירועים כיבד בנוכחותו בכיר חמאס ע'אזי חמד, שגם נשא דברים אל מול ראשי העמותה, חברי רע"ם הישראלים, כשהוא מברך אותם ואת פעילותם ומודה להם ומשבח אותם על תרומתם לתושבי עזה. חמד גם יצא שם מגדרו כדי להודות "לאחיי בעמותת סיוע 48, ובמיוחד לד"ר עלי אל־כתנאני, יו"ר מועצת המנהלים של העמותה."

ע'אזי חמד. בכיר חמאס, יושב היום בביירות, ובשבועות האחרונים חורך את הרשתות הזרות בראיונות לגבי אירועי הימים האלה. בתחילת הדרך עוד טרח לשקר ולהסביר ש"לא היו פקודות או מחשבות להרוג אזרחים." אחר כך הזהיר את ישראל מפני הכניסה הקרקעית, כשהוא מבטיח ש"יש לנו מעל ל-35 אלף חיילים בעזה שרק מחכים לצבא הישראלי." השבוע הבהיר ש"ישראל היא מדינה שאין לה מקום בארצנו," והכריז: "אנחנו חייבים ללמד את ישראל לקח, ונעשה את זה שוב ושוב. 'מבול אל־אקצא' זו רק הפעם הראשונה, ותהיה שנייה, שלישית ורביעית". כשנשאל אם הוא מתכוון להשמדה של ישראל, השיב: "כן, ודאי."

יו"ר רע"ם, ח"כ מנסור עבאס, בחר שלא להגיב.

(קלמן ליבסקינד, "אנשי מפלגת רע''מ משתפים פעולה עם 5 ארגוני טרור ברצועת עזה וביו''ש")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822222&forum=scoops1

עם תחילת המלחמה נתן ח"כ מנצור עבאס הצהרה בכותרת "עם הסבלנות תבוא הישועה."

עבאס קורא לערבים לשמור על הסדר ומזהיר אותם להיזהר ולא לעבור על החוק כי בישראל הוכרזה מלחמה עם חוקי חירום. והוא מסיים: " אנחנו קוראים להפסקת אש מוחלטת לשחרר את החטופים במיוחד ילדים, נשים וקשישים ולהרחיב את הסיוע ההומניטרי ולהתניע תהליך ופתרון מדיני של שתי מדינות מדינת ישראל ומדינת פלסטין זו ליד זו בשלום בביטחון בשותפות ובסובלנות בין שני העמים."

 (מנסור עבאס: "אנחנו קוראים להפסקת אש מוחלטת לשחרר את החטופים במיוחד ילדים, נשים וקשישים")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=821232&forum=scoops1

כלומר מנצור עבאס איש התנועה האיסלמית "האחים המוסלמים"-החמאס, תומך בהמשך שלטונו של החמאס תנועתו.

ודוק: כל הקורא להפסקת אש בלי להכריע את החמאס והג'יהאד תומך בהמשך שלטון החמאס והג'יהאד. קריאה להפסקת אש היא קריאה לתמיכה בחמאס ובג'יהאד.

ועכשיו נשאלת השאלה הבאה. בהינתן שלאחר המלחמה תקום ממשלת ריפוי ושינוי חדשה האם מנצור עבאס איש התנועה האיסלמית האחים המושלמים והחמאס יוכל להיות חלק ממנה?

הדרכת הארטילריה הישראלית היורה לעבר בעזה

ומי מדריך את הארטילריה הישראלית היורה לעבר עזה? פשוט לא יאומן.

גדעון לואי (לוי) לורד האו האו הישראלי, האקטיביסט הפרו-איסלמי תומך החמאס, מצליח להגיע ליחידת חיל התותחנים בשערי עזה היורה על האוייב, מתדרך את החיילים לבל יירו על אזרחים, ומוסר לחיילים את הטלפון שלו שידווחו לו, והם מוודאים עבורו שהם לא יורים על אזרחים.

"חייל המילואים שדיבר איתנו," מדווח לואי (לוי), "הוא מעין 'חייל מצפון,' והוא מספר שהוא בודק בקפידה את המטרות לפני שיגור הפגזים וגם אחריו. אחרי שנפרדנו מעל פני החייל ששוחח איתנו והמשכנו, הוא עוד שלח לי הודעת טקסט: 'מהסקרנות אחרי שיחתנו הלכתי לבדוק קצת על מה בדיוק ירינו כשירינו פגזי עשן ל'הנעת האוכלוסייה'. אפילו שם לא ירינו לתוך שכונה, לשמחתי, אלא לשטחים פתוחים ליד שכונות. מקווה מאד שככה זה יישאר ולא אירה לתוך אזורים מיושבים, או כאלו שלכאורה התפנו מהם'." (גדעון לוי, "בכבישי הדרום השוממים והמאיימים, נשמע רק רעש התותחים", "אל-ארצ'י", 1.11.23)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-11-01/ty-article-magazine/.premium/0000018b-875e-d805-a98f-b7df44420000

רק נס הוא שגדעון לואי (לוי) לא הצליח לשכנע את החיילים לכוון לאחור את קני התותחים ולירות על ישראל במקום על עזה כי הרי לפי הצהרתו יש לחסלה. בכל זאת זה נושא לבטחון שדה כיצד אקטיביסט פרו-איסלמי תומך חמאס, יכול לתדרך יחידה בצה"ל כיצד להילחם נגד החמאס.

המרחם על אכזרים

מסתבר שכמה מחבלים שחוסלו בשבת השחורה היו עם אישורי עבודה בישראל, ויותר מזה חלק שימשו כסוכני מודיעין של החמאס ומיפו את הקיבוצים ובסיסי צה"ל.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822141&forum=scoops1

"הם הרי מסכנים רוצים רק פרנסה, ככל שיתנו לעבוד אצלנו כך תפחת הסכנה מהם!"

אמר רבי יהושע בן לוי "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים."

נעמן כהן

        * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תגיד לי, אהוד, האם אתה רציני – סינוואר התרשם ממעשיה של שקמה ברסלר, אחרת לא היה מעלה בדעתו לפתוח בפוגרום המזוויע? שקמה ברסלר אשמה שהצבא לא היה במקום כאשר עשרות היישובים בעוטף עזה נטבחו על ידי אלפי מחבלים? שקמה לא הרשתה לצבא להתקרב?! אתה יודע שאני אוהב אותך ומעריך את מפעלך התרבותי, אבל נדמה לי שירדת לגמרי מהפסים: איך אתה מסוגל לתמוך באיש אשר כדי להימלט מאימת הדין בונה לעצמו ממשלה של חדלי אישים, שפשוט שודדים את קופת המדינה (במיליארדים!) עבור המשתמטים מעבודה ומשירות צבאי, שבראש המשטרה הוא ממנה פושע מועד, שעל קופת האוצר ניסה למנות מורשע בדין פעמיים? כאשר אירע הגיהנום – מי יצאו להילחם – ילדיו של ראש הממשלה (בחו"ל במלונות פאר עם הבטחה), ילדיו של גולדקנופף, או האלופים והקצינים "השמאלנים", "האנרכיסטים". על מי יכול עם ישראל לסמוך – על אלה שקבעו כי ללמוד תורה זה יותר קשה מאשר להילחם, או על אלה שכינית "שמאלנים מחריבי המדינה"?

סלח לי על ההשוואה, אבל היא ממש מתבקשת: חסידיו של הרב אליעזר ברלנד ממשיכים לראות בו קדוש, למרות שהודה והורשע בתקיפת נשים. הם סוגדים לו ומבריחים אותו את הגבול כנגד המשטרה ובית המשפט הישראלי, שנתניהו וחנפניו הפכו אותם לאויב הדמוקרטיה.

באמת אינני יודע מה קרה לך?

הלוואי בשורות טובות,

משה גרנות

אהוד: משה היקר, צר לי שלא הבנת. אני לא מאשים את שקמה ברסלר וחבריה בהכנות לטבח, שנעשו כבר בימי ראשי הממשלה הישרים והמוכשרים בנט ולפיד, אלא בגרימה לעיתויו ב-7 באוקטובר – וזאת בדיוק בגלל הרושם המצטבר של התפוררות ישראל וצבאה שגרמו הפגנות המחאה שברסלר היתה ממנהיגיה המרכזיים.

על השפעת ההפגנות בערעור כוח ההרתעה של ישראל בעיני אויביה – התריע וזעק במשך חודשים ארוכים ד"ר מוטי קידר, שנדמה לי שהוא מבין בנושאים האלה קצת יותר ממך, והוא לא "ירד מן הפסים" (כהגדרתך המטופשת כלפיי) – אלא למרבה הצער והאימה, הוא צדק. צדק מאוד.

הניסיונות שלך לקשור את ההפתעה של הטבח הנורא – לשחיתות-כביכול של הממשלה שלנו ושל העומד בראשה – הם פשוט שטויות. אתה כנראה לא מבין עדיין את המציאות שבתוכה אתה חי! מציאות של "ציר הרשע" השיעי שבראשו עומד המשטר האיראני השואף להשמדת ישראל – ואשר כנגדו שולחת ארה"ב את נושאות המטוסים שלה מחשש להתלקחות מלחמה אזורית! טחו עיניך? כל זה בגלל השחיתות של נתניהו וממשלתו? יצאת מדעתך? הלא אתה הוא זה שמתנהג כמו חסיד שוטה של הרב ברלנד!

אנשים כנעמן כהן, מוטי קידר, גיא בכור, יוסי אחימאיר, ישראל בר-ניר, משה בן דוד (בנדה), ועוד אחרים, לצערי לא רבים, ובהם גם אני ומכתבי העיתי – התרענו שוב ושוב והזהרנו מפני הקטסטרופה הביטחונית שעלולה לבוא בעקבות הרושם – של התפוררות ישראל וצה"ל  – שיוצרות "הפגנות המחאה" האנטי-דמוקרטיות שהיו בעיקרן פורקן של שנאה לנתניהו ושלילת כל צעד שלו! 

התרענו – בניגוד לנביאי השקר של "הזמן השחור" שהיו חביבי התקשורת בתקופת ההפגנות – ואיש מהם לא היכה עד היום על חטא טעויותיו!

כן, יש גם כיום בתוכנו, בעיצומה של המלחמה, הרבה מסיתים ומוסתים שבמקום להאשים בטבח את החמאס מאשימים את נתניהו ו"ממשלת הדמים" שלו – ודורשים ממנו שיישא באחריות, יתנצל ויתפטר! עיתון "הארץ", למשל, אינו חדל לשפוך רעל נגדו!

ומדוע זה קורה? כי אותה "כנופייה", ששולטת במרבית התקשורת הישראלית ואשר הסיתה ל"הפגנות המחאה", לסרבנות לצה"ל ולסילוק נתניהו – היא זו שבמקום לעשות חשבון נפש על אחריותה להתערערות כוח ההרתעה של ישראל – עוסקת עתה בקמפיין להדחת נתניהו בגלל "אחריותו" הבלעדית-כביכול לטבח ה-7 באוקטובר!

ואני פונה כאן גם אל ההיסטוריון של העתיד – אם תקרא אותנו שנים רבות לאחר התרחשות מאורעות הדמים, אל תלך שולל – וזכור גם את דברינו אלה!

* ספי הנדלר: טבח 7 באוקטובר הפך את שתי המגמות האלו, התנכלות ליהודים כ"נציגי ישראל", ודחף ג'יהאדיסטי להשמיד כל "כופר" – לאירוע אחד גדול. דווקא היום שבו נרצחו ונחטפו יותר מאלף אזרחים על ידי תנועה שמטרתה השמדת העם היהודי – התברר כקטליזטור להתפרצות המשמעותית ביותר של שנאת היהודים במערב מאז מלחמת העולם.

הרשתות החברתיות הן הצינורות היעילים ביותר להפצת השנאה הזאת ונערי הפוסטר שלה בצרפת הם חבורה עליזה במטרו הפריזאי. את הרשת חורך בימים אלו וידיאו ויראלי של צעירים הקוראים "לזיין את היהודים ואת אימא שלך; תחי פלסטין כן כן; זיין את הסבתות ואת היהודים; אנחנו נאצים ואנחנו גאים" בצרפתית זה מתחרז. המקהלה הזאת משלבת באופן מושלם את ההזדהות העקומה עם הפלסטינים והאנטישמיות הנאצית של פעם. התמיכה במשתפי הפעולה הצרפתים של וישי היתה בעבר נחלת הימין הקיצוני, והסולידריות עם פלסטין נחלת השמאל הצרפתי. הנה נוצר החיבור הגאה בעצמו בין "פלסטין כן כן" להזדהות עם הנאצים. ["הארץ", 5.11.23].

* אהוד: חברים הכותבים לילדים מתבקשים לשלוח לנו שירים וסיפורים לגיליון הקרוב של "פינת הנכד"! מהרו! הגיליון החדש עומד להישלח.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-17 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל