פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1898

יום שלושים ושמונה למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס

נשלח ל-2170 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  שני, כ"ט בחשון תשפ"ד. 13.11.2023.

עם הצרופות: 1. גיל טעסה. (תמונה מהאינטרנט). 2. חיים בנעים (תמונה מהפייסבוק).

 3. ראובן הייניק (תמונה מהפייסבוק).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: משירי קץ העולם. עִיר חוֹף. // יוסי אחימאיר: הרהורים בצוק העיתים (5). // איליה בר זאב: יָרוֹק מְשַׁכֵּר. // אנדד אלדן: דַּפְדֵּף לְאַט. // אורי הייטנר: 1. אנשי העבודה והשלום. 2. צרור הערות ‏12.11.23. // דניה מיכלין עמיחי: אליהו הכהן – הכהן הגדול של הזמר העברי. // עדינה בר-אל: בוגרי כפר-סילבר שנפלו חלל. // "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"ו. שרגא נאבק על בחירות אישיות לראשי הערים. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. [המשך]. דוד שריר. // אהוד בן עזר: "הורדוס". מתוך היומן 28.5.2000. // עמירם רביב: אוֹיֵב מִבִּפְנִים. // פרויקט בן יהודה. // יוסף אורן: הודעה על הופעת ספרי החדש: "עליות ומורדות בסיפורת הישראלית". // עקיבא נוף: נדר. // נעמן כהן: אווה אילוז האחראית לאנטישמיות נגד היהודים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
משירי קץ העולם

עִיר חוֹף

מֶגָפוֹן, טֶלֶפוֹן, מֶגָטוֹן  –

מֵעַל פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו

מַלְאַךְ הָאֲבַדּוֹן;

קֻבִּיּוֹת לְבָנוֹת,

אֲפֹרוֹת, שְׁחוֹרוֹת:

בָּתֵּי אֱנוֹשׁ חָכָם.

מֶגָפוֹן, טֶלֶפוֹן, מֶגָטוֹן,

מֵעַל פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו

מַלְאַךְ הָאֲבַדּוֹן;

רַק הַיָּם

בְּקַשְׁתּוֹ הַתַּמָּה

סוֹבֵב אֶת עִיר הַחוֹף  –

לְעוֹלָם שָׁר לָהּ,

כִּלְאַחַר-יָד

בְּלִי כִּוּוּן, בְּלִי בַּלָּם;

הָרוּחַ עָלָיו מְגַלְגֶּלֶת

מִתְּהוֹם לִתְהוֹם

אֱלֵי תֹּהוּ

אֶת רְצוֹן הָאֱלֹהִים,  –

רְצוֹן הָאֱלֹהִים:

הֱיוֹת!

"הֱיוֹת וְצָמוֹחַ"  –

רְצוֹן הָאֱלֹהִים;

וֶאֱנוֹשׁ בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה

מְגָרֵד שְׁחָקָיו  –

מֶגָפוֹן, טֶלֶפוֹן, מֶגָטוֹן

בֵּין קֻבִּיּוֹת שְׁחוֹרוֹת,

אֲפֹרוֹת, לְבָנוֹת  –

תִּינוֹק בּוֹדֵד

מְיַלֵּל  –  –  –

1962

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בצוק העיתים (5)

א. מדוע חוזרים ומראיינים את משה יעלון שאומר שוב ושוב אותם דברים נגד שנוא נפשו נתניהו? ומדוע מאפשרים בערוץ 12 לגיא פלג מדי יום שישי להסית בהתלהמות נגד ראש הממשלה?

ב. יפה ש"בוגי" הלך לשטח לקטוף עגבניות, אבל איך זה שידעו תמיד למצוא אותו היכן שהוא, ולראיין אותו בפוזה חקלאית כאשר אינו מחדש דבר?

ג. אין לקנא בנתניהו באלה הימים הקשים. הוא ניצב בשורת חזיתות: חמאס ועזה, חיזבאללה, לחצי ארה"ב, האנטישמיות בעולם, הכלכלה, משפחות החטופים, השנאה נגדו, ואין מניחים לו. וחבל שהוא עושה טעויות מרגיזות עם ציוצים מיותרים.

ד. גם אם לא הכריז שהוא לוקח אחריות אישית, נתניהו יודע בסתר ליבו כי הוא נושא באחריות -על למחדל 7 באוקטובר. בביוגרפיות המעודכנות שלו ייכתב שהאסון הנורא היה בתקופתו.

ה. צודק האב השכול, פוליטיקאי לשעבר, שבנו נפל בעזה, שאמר לי כשטילפנתי לנחמו: זו לא העת לעסוק בנתניהו. עכשיו צריך להתרכז אך ורק במלחמה.

ו. השהות במיקלט השכונתי בעת אזעקה, מפגישה שוב ושוב את חסרי הממ"ד הביתי. ככה אתה למד להכיר טוב יותר את השכנים. וגם את – כלבי השכונה.

ז. אני מתרשם מאוד מעמדתו המוסרית והאמיצה של ח"כ מנסור עבאס, אשר בליכוד פסלו אותו מלכתחילה כשותף לממשלה. הוא מגלם בעיני את אמירתו של ז'בוטינסקי על בן ערב, בן נצרת ובני, שרווים אושר ונחת במדינת היהודים.

ח. כל החולמים על מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, כמו שאול אריאלי ועמי איילון, לא למדו את לקח מדינת החמאס בעזה, שקמה ברוב סכלותנו ונועדה לשמש קרש קפיצה לחיסולנו.

ט. אנחנו זקוקים לנחמה, לרגיעה, וכמובן לניצחון סופי, אבל כבר צופים יותר מדי בתמונות של לוחמים עולצים, מעין שיכרון מנצחים בטרם עת, כאשר עיקר המערכה וההקרבה עוד לפניהם.

י. העיתונאים שניספחים לשעות ספורות אל הלוחמים בתוך שטח הלחימה, עושים שליחות חשובה, אבל לעיתים דומה שבצילומיהם הם חשובים יותר ממרואייניהם המיוזעים.

י"א. גם בזמן הלחימה התופסת את מלוא תשומת הלב, אי אפשר להתעלם מחברים שנפטרים בפתע, וביניהם אליהו הכהן, מרדכי שריג, ד"ר ג'רי ויס, עדי הלפרין. לשניים מהם ספדתי בטקסי הלוויותיהם. עצב נוסף על עצב.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

יָרוֹק מְשַׁכֵּר

לִרְווֹת גְּוָנִים שֶׁל יָרֹק –

שִׁכּוֹר בְּבֹקֶר קַר, זוֹהֵר בֵּין נִצְנוּצֵי הַשֶּׁמֶשׁ, רָחוּץ מִטִּפּוֹת גֶּשֶׁם בְּמוֹרְדוֹת הֶהָרִים, בִּכְבִישֵׁי הַמְּרִיבָה

שֶׁלֹּא תַּמָּה.

כְּמוֹ הַקּוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּץ רָצִיתִי לְעוֹפֵף בְּכַדּוּר פּוֹרֵחַ בְּלֵב קוּרֵי הַחֲלוֹם, אֶל הָאַלּוֹן, הָאֶדֶר הַסּוּרִי,

לִטְבֹּל בְּאַדְמוּמִיּוּת הָאֵלָה, לְהֵעָלֵם בְּעַנְפֵי הָאֶשְׁחָר הַדָּהוּי.

הִתְעוֹרַרְתִּי עִם סָלָמַנְדְּרָה שְׁחֹרָה בִּמְנוּסָתָהּ מִמֵּי הַשְּׁפָכִים.

שֹׁד הַשְּׁמוּרָה הִתְנוֹסֵס עַל כָּל רֶכֶס –

חוֹמוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה, סְלָעִים פְּצוּעִים. עָדְפֵי מַיִם בִּנְבִיעָה דַּלָּה אֶל הָאָחוּ,

זִיז הַמְּנַקֵּר עִם לְחִיצַת הַהֶדֶק, גִּלְגּוּל הָרִמּוֹן.

אָבָק הַשְּׂרֵפוֹת סִנְוֵר אֶת עֵינֵי הַנוֹפְלִים, זַלְזֶלֶת הַקְּנוֹקָנוֹת הִסְתַּלְסְלָה כְּלַפֵּי מַטָּה בִּסְבַךְ עֲצֵי  הַחֹרֶשׁ –

גָּוֶן לָבָן עָכוּר.

כְּבָר קַדְמוֹנִים חָשְׂפוּ אֶת פִּלְאֵי הַמָּזוֹר לַפְּצָעִים הַפְּתוּחִים לְאֵין הָאוֹנִים מִדּוֹר אֶל דּוֹר. 

ירח שותת אור

עַרֶב בָּא. לַהַבְיוֹר בְּעֵבֶר מַעֲרָב.

מִמִּזְרַח,

יָרֵחַ שׁוֹתֵת אוֹר,

לַיְלָדִים נְסַפֵּר עַל שֶׁמֶשׁ טוֹבֵל בַּיָּם.

כַּאֲשֶׁר סִיַּמְתְּ אֶת הָעֲבוֹדָה עַל קָנִיבָּלִיזְם,

עָלָה רֵיחַ הַבָּשָׂר –

הַכִּרְסוּם הַגָּדוֹל שֶׁל אָדָם בְּאָדָם, בִּזְרֹועֹו,

בְּשָׂרוֹ בֵּין שִׁנָּיו,

בִּילָדָיו,

אַחְיוֹתָיו, בְּאִמּוֹ –

כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי דָּם.

עֶרֶב בָּא.

וְאָנוּ הֵרַמְנוּ רֹאשׁ לִרְאוֹת מִבַּעַד לַמַּרְאוֹת.

* * *

אנדד אלדן

קיבוץ בארי – בן 100 ושרד את הרצח האכזרי – 2023

דַּפְדֵּף לְאַט

דַּפְדֵּף לְאַט, דַּפְדֵּף בְּשֶׁקֶט

פֶּן יָקוּמוּ מִן הַסֵּפֶר

מֵתָיו הָרְחוֹקִים

וּמִן הָאֵפֶר

חִוְרוֹנִים יִמְסֹךְ אֶל תּוֹךְ עוֹרְקֶיךָ

טִפִּין טִפִּין.

זְרִיזוֹת תַּחֲמֹקְנָה אֶצְבְּעוֹת יָדֶךָ

לַחֲנוֹת מֵעֵבֶר לְקִרְקַס הַזִּכְרוֹנוֹת.

כָּאן יַלְדוּתְךָ, נִסְּתָה לְהַלֵּךְ עַל חֶבֶל.

כָּאן כָּל פְּגִישׁוֹתֶיךָ. בִּקְּשׁוּ לֹא לִצְנֹחַ.

סוּגַר שֶׁבְּנוֹפוֹ אֵין שׁוּם פִּרְצָה.

לַשָּׁוְא אַתָּה עִם חֶבֶר הַמְּרֵעִים מוֹשֵׁךְ

מֵעֵבֶר לַדַּפִּים לַחֲנוֹת.

בחר והכין איליה בר זאב (מושב ערוגות) מתוך ספרו  של אנדד "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" (2006) שנשלח אליי ב-2008 כשי צנוע. מבחר משיריו פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד – "שירים נבחרים" מ-1959 ועד 2001.

* * *

אורי הייטנר

1. אנשי העבודה והשלום

בטקס שערכנו באורטל לציון שלושים לטבח שמחת תורה ביישובי הנגב המערבי, קראנו "יזכור", שנכתב במיוחד לזכר האסון הזה.

הטקס כולו ובתוכו ה"יזכור", הוא תוצר של מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי בבית השיטה. הוא הופץ בכל הקיבוצים וגם מחוץ לתנועה הקיבוצית. בין השאר, הוא הוקרא בטקס זיכרון של קהילת בארי במלון עין גדי.

בטקס האורטלי, הכנסתי תיקון קל לטקסט המקורי – את המילים "עוטף עזה" המרתי ב"הנגב המערבי". הגיעה השעה שנחדל לראות בעזה את נקודת הייחוס של אותם יישובים, כאילו הם נלווים אליו. גם התושבים מבקשים שנפסיק לכנותם "עוטף עזה".

את ה"יזכור" כתבו חברי הקיבוץ העירוני משעול בנוף הגליל, תום נבון וניר הרבורגר. ד"ר תום נבון הוא היסטוריון, תלמידו המובהק וממשיך דרכו של מורי ורבי יריב בן אהרון זצ"ל, ועל הטקסט הזה שורה בהחלט רוחו של יריב: שיח בין-טקסטואלי עם ארון הספרים היהודי והציוני.  

הרעיון נבע משיחה בין תום וניר לאחר קבלת השבת הקיבוצית, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. הם הפיקו את הטקסט בשיתוף עם צוות מכון "שיטים".

שני מקורות ההשראה לטקסט, הם ה"יזכור" שכתב ברל כצנלסון לזכר הרוגי תל-חי, מיד לאחר נפילתם, וה"נזכור" שכתב אבא קובנר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

על בסיס ה"יזכור" של ברל לחללי תל-חי נכתב ה"יזכור" הצה"לי, הנקרא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

מקור ההשראה לברל היה תפילת אזכרת הנשמות, הנאמרת בבתי הכנסת ביום הכיפורים, בשמחת תורה, בשביעי של פסח ושבועות, אך בהבדל דרמטי – במקום "יזכור אלוהים", "יזכור עם ישראל". ברל כתב את השורות האלמותיות, שכאילו נכתבו החודש: "יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת-הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת-הָרָצוֹן וּמְסִירוּת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה." הפסוק הזה מופיע במלואו ב"יזכור" הצה"לי וגם ב"יזכור" לחללי השבת השחורה.

וב"יזכור" לשבת השחורה נלקח גם הביטוי הנפלא שכתב ברל על טרומפלדור וחבריו – "אנשי העבודה והשלום." זאת הפתיחה, בלשונו של ברל: "יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׁלוֹם."

ואכן, מיישבי הנגב המערבי הם אנשי עבודה ואנשי שלום. ההתיישבות הציונית בארץ ישראל היא התיישבות של שלום. אך כבר מאה שנה ברור שאין חריש עמוק בלי נשק.

המשורר והפרטיזן אבא קובנר, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה וחתן פרס ישראל לשירה, כתב את ה"נזכור" ליום השואה. לב ה"נזכור" הוא סיפור השואה דרך דוגמאות קטנות המסמלות דרך הסיפור הפרטי את אימת השואה: "את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת. את האישה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו. את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת. את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד."

הבחירה לשלב, לצד הטקסט של ברל ושל צה"ל, טקסט על השואה אינה מובנת מאליה. הרי קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל אמור לשים קץ למציאות שבה התאפשרה שואה. אך בשמחת תורה נערך בתוככי מדינת ישראל הפוגרום הגדול ביותר בתולדות העם היהודי זולת השואה. האוייב התגלה כנאצי וצה"ל לא היה שם כדי לסייע. כן, נכון היה לקחת השראה מטקסט העוסק בשואה.

ב"יזכור" לשבת השחורה נכתב טקסט דומה, שהמחיש דרך דוגמאות את מוראות הטבח הנורא:

"אֶת הָאֵם הָאוֹחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ בְּיָדִית דֶּלֶת הַבַּרְזֶל לְגוֹנֵן עַל מִשְׁפַּחְתָּהּ מִפְּנֵי הַמֵּזִיד שֶׁמִּנֶּגֶד. אֶת הָאָב הַמַּשְׁלִיךְ אֶת יְלָדָיו מֵחַלּוֹן בֵּיתָם הַבּוֹעֵר וּמְזַנֵּק אַחֲרֵיהֶם וְסוֹפֵג בְּגוּפוֹ אֶת קְלִיעֵי הָעוֹפֶרֶת. אֶת הָרֵעִים הַנִּמְלָטִים בַּשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמְּרַצְּחִים וּמִפְלָט אַיִן."

גם ב"נזכור" של קובנר, התיאור עובר לגבורה ולמרד. "ואת שקפצו ידיהם לאגרוף, האגרוף שחפן את הברזל, הברזל שהיה לנשק החזון, הייאוש והמרד."

וב"יזכור" לשבת השחורה עובר הטקסט לתיאור הגבורה העילאית וההקרבה של כיתות הכוננות ושל לוחמי צה"ל ביום השחור הזה.

חלקו השני של הטקסט נקרא "נאמץ אל ליבנו את החיים." החלק הזה נותן מקום לאלה ששרדו ונפגעו ביום הנורא, לחטופים ולנעדרים.  

כתב לי תום נבון: "היה לנו חשוב לתת מילים למה שאירע, להבטיח את הזיכרון לדורות, זיכרון האובדן הגדול, ולצידו גם הגבורה הגדולה, של רבות ורבים. לאחר חודש שהחל בהלם והמשיך מיד אל תוך התגייסות לאומית חסרת תקדים בכל החזיתות והתחומים, אנו מבקשים לתת לעצמנו ולכל עם ישראל אתנחתא כדי להתאבל, לעבד את ההלם, לבכות את האובדן הגדול ולגייס כוחות להמשך המאבק בזירה הצבאית ובזירה החברתית – לניחום האבלים, להשבת החטופים, לטיפול בפצועים, לתמיכה במפונים ולשיקום ההריסות הגשמיות, החברתיות והרוחניות".

נזכור את חללי השבת השחורה תשפ"ד ונאמץ אל ליבנו את החיים

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׁלוֹם, קָרְבְּנוֹת טֶבַח הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה תשפ"ד.

 נִזְכֹּר אֶת הַנִּרְצָחוֹת וְהַנִּרְצָחִים בְּבָתֵּיהֶם, בַּקִּבּוּצִים, בַּמּוֹשָׁבִים וּבֶעָרִים בְּחֶבֶל עוֹטֵף עַזָּה, שֶׁנִּפְרְצוּ וְנִכְבְּשׁוּ בִּידֵי אוֹיֵב אַכְזָר וַחֲסַר רַחֲמִים.

אֶת הָאֵם הָאוֹחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ בְּיָדִית דֶּלֶת הַבַּרְזֶל לְגוֹנֵן עַל מִשְׁפַּחְתָּהּ מִפְּנֵי הַמֵּזִיד שֶׁמִּנֶּגֶד.

אֶת הָאָב הַמַּשְׁלִיךְ אֶת יְלָדָיו מֵחַלּוֹן בֵּיתָם הַבּוֹעֵר וּמְזַנֵּק אַחֲרֵיהֶם וְסוֹפֵג בְּגוּפוֹ אֶת קְלִיעֵי הָעוֹפֶרֶת.

אֶת הָרֵעִים הַנִּמְלָטִים בַּשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמְּרַצְּחִים וּמִפְלָט אַיִן.

נִזְכֹּר אֶת אַמִּיצֵי הַלֵּב וּבָרֵי הַלֵּבָב שֶׁנֶּחְלְצוּ לַהֲגָנַת הַיִּשּׁוּבִים.

אֶת הַלּוֹחֲמוֹת וְהַלּוֹחֲמִים בְּכִתּוֹת הַכּוֹנְנוּת, פְּקוּחֵי הָעֵינַיִם, שֶׁקִּדְּמוּ פְּנֵי אוֹיֵב בְּנִשְׁקָם הַדַּל וְהִשְׁלִיכוּ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד.

אֶת הַחֲיָלוֹת וְהַחַיָּלִים בְּמֻצְּבֵי הַגָּדֵר, שֶׁלָּחֲמוּ בְּעֹז, מְעַטִּים מוּל רַבִּים, וְנָפְלוּ חָלָל.

אֶת אַנְשֵׁי כּוֹחוֹת הַחִלּוּץ וְהַהַצָּלָה, שֵׁרוּת הַבִּטָּחוֹן הַכְּלָלִי, הַמִּשְׁטָרָה וּצְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁחָשׁוּ מֵרַחֲבֵי הָאָרֶץ לְעֶזְרַת אֲחֵיהֶם הַמֻּתְקָפִים וְכָרְעוּ בִּשְׂדֵה הַקֶּטֶל.

 נִזְכֹּר אֶת קָרְבְּנוֹת הַטֵּרוֹר בְּיִשּׁוּבֵי הַנֶּגֶב הַמַּעֲרָבִי וּבַפְּזוּרָה הַבֵּדוּאִית, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, וְעַד לַיּוֹם הַזֶּה.

אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי הַסְפָר, אֶת הָאֶזְרָח וְהַחַיָּל, הַזָּר, הַגֵּר וְהַתּוֹשָׁב, שֶׁבְּגוּפָם הָיוּ לָנוּ לִגְבוּל.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת-הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת-הָרָצוֹן וּמְסִירוּת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה. יִהְיוּ חַלְלֵי הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

נְאַמֵּץ אֶל לִבֵּנוּ אֶת הַחַיִּים, שׂוֹרְדֵי הַתֹּפֶת וְנִצּוֹלֵי מַעֲשֵׂי הַזְּוָעָה.

אֶת הַחֲטוּפוֹת וְהַחֲטוּפִים הַכְּלוּאִים בְּמַרְתְּפֵי עַזָּה וְאֶת הַנֶּעֱדָרִים שֶׁגּוֹרָלָם עוֹד לֹא נוֹדַע.

אֶת הַקְּשִׁישָׁה וְהַחַיָּל, אֶת הַיֶּלֶד וְהַנַּעֲרָה, אֶת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּשְׁבּוּ יַחְדָּיו, אֶת הָאֵם לְלֹא עוֹלָלֶיהָ וְאֶת הַתִּינוֹק לְלֹא הוֹרָיו.

הִנֵּה נְשׂוּאוֹת עֵינֵיהֶם אֵלֵינוּ, וְאַל דֹּמִי לָנוּ עֲדֵי יָשׁוּבוּ לִגְבוּלָם.

 נְאַמֵּץ אֶל לִבֵּנוּ אֶת הַיְּלָדוֹת וְהַיְּלָדִים שֶׁגָּדְלוּ בְּצֵל הַר גַּעַשׁ וְנִקְלְעוּ לַתֹּפֶת הַמִּתְפָּרֶצֶת.

אֶת הַפְּצוּעוֹת וְהַפְּצוּעִים בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ.

אֶת הַחֲרֵדִים לִשְׁלוֹם יַקִּירֵיהֶם הַחֲטוּפִים וְהַנֶּעֱדָרִים.

אֶת הַיְּתוֹמוֹת וְהַיְּתוֹמִים, הָאַלְמָנוֹת וְהָאַלְמָנִים, וְכָל לְמוּדֵי הַשְּׁכוֹל.

אֶת פְּלִיטֵי הַחֶרֶב, קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל עַל אַלְפֵיהֶן, שֶׁאֻלְּצוּ לִגְלוֹת מִבָּתֵּיהֶם וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אֵימָתַי יוּכְלוּ לָשׁוּב.

אַל יִשְׁקֹט וְאַל יִנָּחֵם וְאַל יָפוּג הָאֵבֶל עַד יָשׁוּב יִשְׂרָאֵל וְגָאַל אַדְמָתוֹ הַשְּׁדוּדָה, וְיָשַׁב עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבְשָׁלוֹם לְדוֹר דּוֹר.

* פורסם לראשונה באתר "בין חברים".

2. צרור הערות ‏12.11.23

* חמאס לבנון – בספטמבר 1970 גורש מירדן בכוח ארגון הפת"ח, תוך הרג אלפי מחבלים. מאז, גבול ירדן היה לגבול שקט עד הסכם השלום וכמובן מהסכם השלום ועד היום.

אבל המחבלים לא התאיידו, אלא עברו ללבנון והקימו בדרום לבנון את פתחלנד. וכך, הגבול השקט ביותר של ישראל עד אז, היה לגבול מדמם ורווי טרור עד היום.

כבר היום חמאס לבנון הוא שחקן פעיל בזירה ושותף, יחד עם חיזבאללה, לירי הרקטות וחימום הגזרה. אין זה מן הנמנע, ששרידי חמאס מעזה יצטרפו אליהם והאיום מלבנון על יישובי הצפון יהיה חמור ביותר.

אם המלחמה תסתיים בלי לטפל באופן נחרץ (כלומר כמו בעזה) באיום הלבנוני, זו עלולה להיות בכייה לדורות.

* מה ירתיע את חיזבאללה – שמעתי לא מעט פרשנים שהציגו כאחד היעדים של הפעולה בעזה, את הרתעת נסראללה. המכה שיחטוף חמאס בעזה תהיה כה טוטאלית, שתוציא לחיזבאללה את החשק להתעסק אתנו.

אני באמת מקווה שחמאס יחטוף מכה כה טוטאלית, אבל האם ניתן לבנות על כך שזה ירתיע את חיזבאללה?

ייתכן שהוא יורתע מכךי ויתכן שלא. ההנחה שלנו חייבת להיות שהוא לא יורתע. זה אחד הלקחים החשובים מאירועי 7 באוקטובר. להבין שצורת החשיבה של האוייב שונה משלנו ומכפי שאנו יכולים לשער. מדובר בקנאות איסלאמיסטית שאינה מאופיינת ברציונליות, או בכל אופן בסוג הרציונליות שלנו.

טעינו לחשוב שחמאס מורתע ואסור לנו לחזור על הטעות. לכן, אין לסיים את המלחמה הזאת בלי להסיר את האיום של חיזבאללה.

* ריבונות עכשיו – כעת, כאשר זולת קומץ סרבני התפכחות ברור לכל שישראל לא תוכל להתגמד לקווי 4.6.67, שבהם גוש דן יהיה העוטף הבא ורוחבה של ישראל יהיה מחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים – יש לפרוט את התובנה הזאת למהלך מדיני. יש להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של המושג.

* קו העימות  – חשבתי שאנחנו, יישובי הגולן, הננו יישובי קו העימות עם סוריה.

מסתבר שזו דווקא אילת.

* סכין בגב – אחרי הטבח המזעזע בשמחת תורה, נשיא צרפת מקרון גינה את הטבח בחריפות, הביע תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה ובא לישראל לביקור הזדהות.

חלף חודש. הזעזוע התפוגג לו, אינטרסים פוליטיים החליפו אותו, וכעת מקרון תקע סכין בגבה של ישראל.

מה זו הטענה נגד ישראל שהיא הורגת נשים וילדים? הרי ישראל עושה כל שביכולתה כדי להימנע מכך. הבעייה היא שחמאס-דאעש הופך נשים וילדים למגן אנושי. ישראל מגינה בכוח על האזרחים העזתים שיוכלו לצאת ולהציל את נפשם, מפני חמאס שמנסה בכוח הנשק להשאיר אותם כמגינים אנושיים. למה מקרון מצפה? שישראל לא תילחם בחמאס-דאעש כיוון שהוא פוגע בנו כשהוא מסתתר מאחורי גבם של נשים וילדים?

הוא קורא להפסקת אש. הפסקת אש משמעותה המשך שלטונו הרצחני הברברי של חמאס בעזה, המשך ירי הרקטות על ישראל, המשך חטיפת 240 ישראלים ובהם תינוקות, ילדים וקשישים והמשך ההכנות לטבח הבא. הפסקת אש משמעותה שתושבי הנגב המערבי לא יחזרו לישראל ובכך חמאס ישיג את מטרת הטבח.

ישראל חייבת לעמוד בנחישות מול שגרירי הצביעות המתנכלת וכנגד כל לחץ בינלאומי. אנו עתידים לעמוד תחת לחץ כבד. זו העת להקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, שתכלול את יש עתיד וישראל ביתנו, לעמידה מאוחדת ומלוכדת מול מסע הלחצים.

* הפגנה בעד הטבח – מה פירוש הפגנה "נגד המלחמה"? הרי לא אנחנו פתחנו במלחמה. הותקפנו באופן הכי ברברי ומפלצתי שניתן לתאר.

זו לא הפגנה נגד המלחמה, אלא נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה. זו הפגנה נגד מתקפת הנגד של ישראל. זו הפגנה נגד מיטוט חמאס, כלומר בעד הישארות שלטון חמאס. זו הפגנה נגד פירוז הרצועה. זו הפגנה נגד שחרור החטופים. זו הפגנה בעד חמאס. זו הפגנה בעד הטבח.

די לשפה המכובסת!

* לעודד את מגמת ההשתלבות – נדב אייל מפרסם ב"ידיעות אחרונות" תוצאה מרתקת של סקר, על פיו ההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה, בעקבות המלחמה, היא הגבוהה ביותר אי פעם ומגיעה ל-70%!

מסתבר, שוועדת המעקב, שמתיימרת לייצג את ערביי ישראל, מייצגת רק 30% מתוכם. אני מקווה, שתוצאות הסקר תבואנה לידי ביטוי גם בבחירות (להערכתי, מיד בתום המלחמה יוכרז על בחירות חדשות בתוך שלושה חודשים), כלומר ש-70% מערביי ישראל יתמכו במנסור עבאס או במפלגות ציוניות ורק 30% בחד"ש-תע"ל ובל"ד האנטי ישראליות.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהסכנה שמהווים 30% המתנגדים למדינה. ב"שומר החומות" ובאירועי אוקטובר 2000 ראינו את פוטנציאל הסכנה.

מה גרם לתמורה הזאת בעמדת ערביי ישראל? ייתכן שזה הזעזוע העמוק מהטבח הברברי בשמחת תורה. אולי זו העובדה שחמאס לא חס גם על ערבים ורצח רבים מהם.

יש בקרב ערביי ישראל שתי מגמות סותרות – מגמת ההשתלבות ומגמת הבדלנות. מגמה ההשלמה עם ישראל והמגמה של הרצון לרשת את ישראל. עלינו למצוא את הדרך לעודד ולטפח את המגמות החיוביות ולבודד את הגורמים השליליים. ואולי אנו נמצאים בשעת רצון שאסור להחמיץ אותה.

* התבכיינות 2 – הפלשתינאים מציגים את תמונת הבריחה של התושבים מעזה תחת הכותרת הבכיינית "נכבה 2".

ואכן, יש דמיון. למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, שעל פיה תקום מדינונת יהודית בארץ ישראל, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי באותה חמת זעם ברברית ורצחנית כמו מתקפת חמאס בשמחת תורה. וכמו אז, גם היום, הם מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם.

* האורקול מדמשק – לא ברור כמה סורים אסד רצח. המיספר נע בין חצי מיליון למיליון. והוא מאשים את ישראל ברצח עם!

* מסר ליוסיאן – לא ערבית ולא "מערבית" – עברית.

* הבזויים מכולם – מבין תומכי הטבח בשמחת תורה, נטורי קרתא הם הבזויים ביותר. האנטישמים הנחותים ביותר הם אנטישמים יהודים.

* מוות טבעי – קסלר, היהודי שהפגין בקליפורניה, שהותקף בידי מפגין תומך חמאס ו"מצא את מותו," לא נרצח אלא מת מוות טבעי.

אך טבעי, שמי שחטף מכה עוצמתית כל כך בראשו ממגפון ימות.

* אחריות – אם נתניהו יישאר בתפקידו אחרי המלחמה, תמחק מהמילון העברי המילה: אחריות.

* צ'מברליין - אני דבק בעמדתי, שאין מקום להדחת ראש הממשלה בזמן מלחמה. נתניהו לא יפרוש מרצונו, וניסיון להדחתו יביא לכאוס פוליטי, משבר קואליציוני, הפגנות בעד ונגד סוערות ברחובות, וכל זאת כאשר בנינו מחרפים את נפשם במלחמה. זה טירוף. זו פגיעה במאמץ המלחמתי, שתשרת רק את חמאס.

עמדה זו אינה נובעת מכך שאני חושב שנתניהו אינו האחראי לאסון, אלא למרות שברור לי שהוא האחראי מיספר 1.

הוא ראש הממשלה, הנושא באחריות קודם כל לביטחון המדינה, שתחת שלטונו אירע המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה והכשל האיום ביותר בתולדות הציונות; המחדל שבעטיו הצליח האויב הנאצי לבצע את זממו הרצחני הברברי.

הוא "מר ביטחון", "חזק מול החמאס", זה שבזכותו זכינו ל"עשור הביטחוני הטוב בתולדות המדינה." ותפיסת הביטחון שלו קרסה לחלוטין. תפיסתו היא פייסנית צ'מברליינית מובהקת. תפיסה של התמכרות לשקט, של הבלגה, של הכלה, של פרוטקשן, כדי לקנות עוד קצת שקט, של הסכמה להצתת שדות הנגב ללא תגובה מפחד תגובת הנגד, של תגובות חלשות ומדודות גם על ירי רקטות, של הפסקת כל מבצע ברגע שחמאס מוכן להפסקת אש, כלומר ברגע שהוא מתחיל לשלם מחיר יקר מדי מבחינתו. הטענה שהוא רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ היא קשקוש. נכון שהיא מבוססת על רסיסי אמירות שלו ושל מקורביו, אולם מדובר בניסיון להציג כאיזה תחכום מדיני את רפיסותו. עובדה שכך הוא נהג גם כלפי חיזבאללה, כולל הבלגה על הקמת מאחז שלהם בתוך מדינת ישראל, על אדמתנו הריבונית. זו גם הסיבה לאובדן המשילות במגזר הערבי, ובעיקר הכלת הטרור החקלאי, מחשש לאינתיפאדה של ערביי ישראל. הכלנו והכלנו עד שארגון הטרור הקטן היה למפלצת האימתנית שחווינו בשמחת תורה.

הוא עומד בראש הממשלה שלוקה בתת-תפקוד בלתי נתפס בכל הצד האזרחי של המלחמה. הוא זה שמינה לממשלתו אנשים חסרי כישורים מינימליים זולת נאמנותם לו ולה. הוא שהכניס לממשלה שרים שעצם היותם חלק מן הממשלה הוא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי. הוא שהכניס את התרבות הביביסטית של הרס שירות המדינה, שהוצגה כאיזה "דיפ-סטייט" מדומיין, והמרתה במינויים פוליטיים ברמת שכונה. והממשלה הזאת התרסקה בשעת מבחן.

הוא הסכסכן והמפלג של החברה הישראלית, כראש הממשלה וכראש האופוזיציה לממשלת השינוי, והוא האחראי למהפכה המשטרית שקרעה את העם לגזרים. והוא אחראי על הדבקות במהפכה גם כאשר הוא ראה את התוצאות החברתיות, הכלכליות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות בה. איני ממעיט מחלקם של מתנגדי המהפכה, שהקצינו את המאבק בצורה מטורפת, אבל מי שהציתו את השריפה היו יריב לוין, רוטמן ונתניהו. הפילוג הזה עודד את האויב לתקוף ומצא אותנו מפורדים כפי שלא היינו מעולם.

אחרי המלחמה נבוא איתו חשבון, אבל עכשיו זה לא הזמן. כעת הזמן שכל הכוחות יצטרפו לממשלה ויחזקו אותה. ההצטרפות של המחנה הממלכתי היתה חשובה מאוד. חשוב שגם יש עתיד וישראל ביתנו יצטרפו.

זאת גישתי. ומתוך נקודת ההנחה הזאת, שלמרות הכול אין להדיח כעת את נתניהו, קראתי בתדהמה את דבריו הסרקסטיים של אהוד בן עזר: "עלינו ללמוד מהאנגלים, שבימי ה'בליץ' על לונדון הדיחו את צ'רצ'יל האחראי למלחמה והביאו לניצחונו של היטלר!"

הרי אם צריך לתת דוגמה היסטורית כדי לסתור את התנגדותי להחלפת נתניהו בזמן מלחמה, הדוגמה היא בריטניה במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליפה את צ'מברליין בזמן מלחמה והציבה במקומו את צ'רצ'יל. העם התאחד סביב צ'רצ'יל, שצדק לפני המלחמה והתריע מפניה. ודווקא את בריטניה מביא אב"ע כדוגמה לעמידת העם אחרי המנהיג בזמן מלחמה. והרי נתניהו הוא צ'מברליין. האמת היא, שאילו היה איזה צ'רצ'יל בסביבה, גם אני הייתי תומך בהחלפתו המיידית של נתניהו.

[אהוד: כנראה שמרוב שנאתך לנתניהו וראייתך אותו (ולכן לא את יחיא סינוואר) כאחראי לטבח ה-7 באוקטובר, אתה גם לא מסוגל להבין את האירוניה שבדברים שציטטת ממני. כל קורא חכם הבין שאני התכוונתי לכך שהחלפת נתניהו באמצע המלחמה – כמוה כאילו הבריטים החליפו את צ'רצ'יל בימי הבליץ על לונדון וגם האשימו אותו בפריצתה! הבנת? אבל נתניהו איננו צ'מברליין, הוא כיום אולי יותר כמו צ'רצ'יל – או שאתה מעדיף להמשיך בדברי החוכמה שלך המשווים אותו לצ'מברליין?]

* זמן איכות – עקרונית, היועמ"שית צודקת בפסיקתה שיש לכנס את הממשלה. אבל את הממשלה הנוכחית עדיף לא לכנס. האם גלנט צריך לבזבז את זמנו במלחמה על להגם של כלומניקים כמו מאי גולן, קרעי, עמיחי אליהו ודודי אמסלם?

* מקרה אבוד – מה גרוע יותר – טיפש או רשע?

טיפש. כי הרשע יכול לחזור למוטב.

במקרה של עמיחי אליהו התשובה היא: כן.

* מי ממנה את חברי הוועדה – בהתייחס למאמרו של שמעון גרובר "ועדת חקירה עממית ולא ממלכתית" – איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות. עוד אתייחס לכך בבוא העת. אבל גרובר טועה בטענתו שהממשלה ממנה את חברי ועדת החקירה הממלכתית.

על פי חוק ועדות החקירה, הממשלה מחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך מי שממנה את חבריה הוא נשיא בית המשפט העליון. עם זאת, גרובר צודק שהממשלה היא זו שמחליטה מה ייחקר.

* החתן – אתמול, 11.11 מלאו 19 שנים למותו של רב המרצחים יאסר ערפאת. כאשר אני חושב מי הדמות שמייצגת יותר מכל את טבח שמחת תורה, האיש הוא ערפאת, חתן פרס נובל לשלום, שותפנו ל"שלום של אמיצים." הוא אבי האומה הפלשתינאית והוא זה שעיצב אותה כפצצת שנאה חסרת עכבות שכל מהותה היא השמדת ישראל, וכל האמצעים לכך כשרים. הוא גם זה שעיצב את שיטות ההונאה וההרדמה, החל מאוסלו ועד לחמאס ה"מורתע" שדואג למצב הכלכלי ולתעסוקה של העזתים.

בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" פרסמתי את השיר "החתן". הרקע – במתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המאה, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. אכזריות שהיא ממש קדימון לטבח בנגב המערבי. בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום, והשורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל."

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל... שלום... זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו... בול!!!

קוּל קול קול קול קול קול קול

* על דרישה לגיטימית ותרבות של סתימת פיות – אלפי ישראלים הלכו בשליחות כל ממשלות ישראל אל החולות השוממים, היכו שורש, נטעו עץ, זרעו שדות, בנו בית וקהילה. חלפו עשרות שנים, והם נעקרו בכוח, נושלו מאדמתם, גורשו מבתיהם. המקומות שמהם נעקרו הפכו בסיס לטרור רצחני נגד ישראל, שהגיע לשיאו בשמחת תורה.

מאז נעקרו מאדמתם, הם שמרו לה אמונים בכל מקומות פזוריהם, ולא חדלו מתפילה ומתקווה לשוב לאדמתם ולחדש בתוכה את קהילתם.

והנה, כאשר בעקבות הטבח הנורא צה"ל נאלץ לחזור למקומות שבהם חיו, מהם נעקרו ומהם באו הרוצחים, הם מבטאים תקווה וציפיה לקוממיות יישוביהם. היש ציפייה ותקווה טבעיים יותר מאלה?

לא חייבים לקבל את התביעה. לא חייבים להסכים לה. אפשר להתנגד לה ויש לכך סיבות טובות. אבל הדה-לגיטימציה לעצם הדרישה הזאת, והביטול שלה ב"טיעונים" כמו "משיחיים", "הזויים", "מטורללים", "קיצונים", אינה אלא סתימת פיות וניסיון לסכל דיון ציבורי.

למי שמבטלים דעה בטענת "משיחיות", אני מציע קצת צניעות. מהי משיחיות-שקר יותר ממנטרות כמו "עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון," "תמו מאה שנות טרור," "שלום של אמיצים," "מזרח תיכון חדש," "שלום עושים עם אויבים" וכו'? אחרי שכל הקונספציות הללו קרסו כמו בניין קלפים, מן הראוי שמי שדקלמו אותם, לא ינסו להשתלט על הדיון הציבורי ולקבוע לו כללי משחק של מה מותר ומה אסור להביע בו, כשמה שאסור להביע בו הוא את מה שאינו תואם את עמדתם.

לגופו של עניין – אני רואה כערך מרכזי את האחדות הלאומית. אין מקום להתיישבות מחודשת ברצועת עזה ללא הסכמה לאומית רחבה. איני מדבר על זכות וטו של קיצונים, אלא על הסכמה רחבה של מרבית הציבור. אבל כדי לברר אם יש הסכמה רחבה כזו, יש מקום להשמעת הקריאה הזאת ולדיון ציבורי פתוח, כן ואמיתי בה.

האם אחרי ההתנתקות, שבניגוד לעמדה של כל ממשלות ישראל ושל הקונצנזוס הלאומי לאורך עשרות שנים, שלא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, חזרנו לאותם קווים, עד גרגר החול האחרון, וראינו את התוצאות – יש סיבה לשוב ולקדש את הקווים הללו? מותר להטיל ספק בגאונות הדבקות הקדושה בקווים השרירותיים הללו? לא הגיוני יותר לברר אם אין זה ראוי, אחרי הטבח הנורא, שהפלשתינאים יפסידו שטח? עקירת גוש קטיף בלחץ הטרור נתנה רוח גבית להמשך הטרור מתוך כוונה לשחזר את ההצלחה ולעקור את יישובי הנגב המערבי באמצעות טרור. בשעה זו, הנגב המערבי נעקר. תושביו הפכו לפליטים במולדתם. האין זה ראוי, כדי שהם ישובו וישבו לבטח באדמתם, לשנות את המצב שגרם לאסון הזה? איזו סיבה יש לא לתקן את הגבול הזה, למשל באמצעות החזרת התוחמת הצפונית של הרצועה, שהיא המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון?

כאמור, אני תומך בהתיישבות ברצועה רק בהסכמה לאומית רחבה, אך סתימת הפיות ומניעת דיון ציבורי באמצעות הלעגה והקנטה פסולה מכל פסול.

* קל"ב – מעולם לא הייתי כזה קל"בניק, כמו במילואים האלה במחלקת הכוננות של אורטל.

* הכהן הגדול – יום עצוב לעולם הזמר העברי. אליהו הכהן, הכהן הגדול של הזמר העברי, גדול חוקרי הזמר העברי, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו.

אנציקלופדיה מהלכת של תולדות הזמר העברי. אדם חם, נעים, צנוע, בעל חוש הומור, מענטש.

אהבתי אותו מאוד!

יהי זכרו ברוך!

* האורים והתומים – אליהו הכהן היה האורים והתומים בנושא הזמר העברי הישן. הוא היה עמוד האש והענן של חוקרי הזמר העברי. אם יש ספק, פונים לאליהו ואין ספק. אם יש מחלוקת – מה שאליהו אמר, זה היה פתרון המחלוקת. לא היה בר סמכא כמותו בתחום הזמר העברי. 

וכל זאת, ללא כל השכלה פורמלית בתחום. הוא היה אוטודידקט קלסי. במקצועו הוא בכלל עסק במחשבים ומערכות מידע. אך מערכת המידע המשוכללת ביותר בנושא הזמר העברי היתה בין כתפיו.

בשנות השבעים, הוביל אליהו, יחד עם דן אלמגור, את תוכנית הטלוויזיה "שרתי לך ארצי"; סדרת מפגשים נפלאה בנושא הזמר העברי המוקדם. הוריי אהבו מאוד את התוכנית וגם אני צפיתי בה והתאהבתי בתחום, אהבה שלאורך השנים רק גוברת. ולצד האהבה לזמר העברי, הערכה לאליהו הכהן, שהוא גם בור סוד שאינו מאבד טיפה, גם בעל יכולת הגשה והנגשה נפלאים, ובעיקר, הוא ידע להקרין את אהבתו לזמר העברי ולהדביק בה.

לאורך השנים עקבתי אחרי הופעותיו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים שלו. נהניתי לקרוא אותו במיזם עונ"ש – עונג שבת, של פרופ' דוד אסף, שאף הוא אינו קוטל קנים בתחום. בהמשך קראתי אותו ב"חדשות בן עזר" שם היה לו מדור שו"ת, שאלות ותשובות בנושא הזמר העברי.

פגשתי אותו לראשונה לפני כעשר שנים בכנס "מי אני? שיר ישראלי" בבר-אילן, שבו שנינו הרצינו. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. מסתבר שהוא קורא את מאמריי וידע מיד במי המדובר. ומאז היינו בקשר לאורך השנים. נפגשנו פעמיים בשנה, ב"מי אני? שיר ישראלי" וב"לא בשמיים" – פסטיבל תרבות יהודית-ישראלית במכללה האקדמית תל-חי, שבו הוא הופיע עם מקהלת הגליל העליון בקונצרטים בנושא הזמר העברי המוקדם. הוא סיפר, בידענות, בחן ובהומור, והם הפליאו לשיר.

את כל פינותיי השבועיות ברדיו בנושא הזמר העברי, שלחתי אליו. לא אחת התייעצתי איתו בהכנת הפינה.

חקר הזמר העברי איבד את בכיר חוקריו.

* ביד הלשון: שדמות מחולה – מקום בחדשות: שדמות מחולה, היישוב ששכל בתוך שבוע שלושה מאנשיו. אלחנן אריאל קליין נרצח בפיגוע בשומרון. רס"ן יהודה נתן כהן, מ"פ בסיירת גבעתי, נהרג בקרב בצפון רצועת עזה. הרב נערן אשחר, מישיבת ההסדר "שדמות נריה" שביישוב, נפטר אחרי שנפצע אנושות בהתהפכות טנק בצפון. יהי זכרם ברוך!

שדמות מחולה הוא מושב שיתופי דתי ובו הרחבה קהילתית גדולה, בצפון בקעת הירדן. המושב משתייך לתנועת הקיבוץ הדתי.

שדמות מחולה הוקם בידי 9 משפחות ממחולה, בכור מושבי בקעת הירדן, שהתפלגו ממנו כאשר החליט להפוך ממושב שיתופי למושב עובדים. שם המושב מחולה, מנציח את שמה של העיר המקראית אבל מחולה, שעל פי הערכת הארכיאולוגים נמצאת מעט מדרום ליישוב.

הפילוג של מחולה היה ב-1978, אך במשך שש שנים חברי שדמות מחולה המשיכו להתגורר במחולה, וכבר עיבדו את האדמות שיועדו ליישובם החדש. ב-1984 הם עלו לקרקע ואזרחו את היאחזות נח"ל שלח.

היאחזות שלח, שעלתה לקרקע ב-1979, נקראת בשם זה ע"ש הצמח שלח הגדל באזור.

לפני למעלה מארבעים שנה, שירתי במשך חצי שנה בהיאחזות שלח. אני זוכר את התקופה הזאת כנפלאה. ריכזתי בהיאחזות את גן הירק. ומאז אני מאוהב בבקעת הירדן.

אורי הייטנר

* * *

דניה מיכלין עמיחי

אליהו הכהן – הכהן הגדול של הזמר העברי

(הריאיון נערך בשנת 2005 בביתו של אליהו הכהן)

אליהו הכהן

[אליהו הכהן, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו בשמיני לח"ז, כשהוא משאיר אחריו אוצר בלום על חקר הזמר העברי. בשביל אליהו הכהן הזמר העברי הוא רק חלק מהתעניינותו הכוללת בתולדות עם ישראל, בגיאוגרפיה שלה, בדמויות המרכזיות בספרות ובעולם הטבע. איך הפך לוכד הנחשים להיות הכהן הגדול של הזמר העברי. בשיחתנו הבהיר לי כיצד נבנתה תמונת הזמר העברי, שכבה על גבי שכבה, והזכיר את המאורעות והדמויות שהולידו את השירים].

תולדות ארץ ישראל ותרבותה קשורות קשר אמיץ  לזמר העברי. האיש שקשור ביותר לזמר העברי הוא אליהו הכהן. אליהו מוכר לקהל העברי הן מתוכניות הרדיו והטלוויזיה שהגיש במרוצת השנים, והן מהופעותיו המשותפות עם הזמרת אורה זיטנר. במופעים המשותפים שלהם אורה שרה ואליהו מספר סיפורים ואנקדוטות על כל שיר.

אליהו ידוע גם בגלל הספרייה הענקית שלו, שמכילה ספרים רבים על תולדות הארץ, היסטוריה וגיאוגרפיה, בחלקם עתיקים ונדירים.

לכן לא פלא שהייתי נרגשת מאד לקראת הפגישה איתו. אליהו קיבל אותי בסלון ביתו שמכיל חלק מזערי מהספרייה ששוכנת בדירה נפרדת. הוא חזר מיום עבודה והיה עייף, אבל אך  התחיל לדבר בנושא האהוב עליו, הזמר העברי, מייד התעורר והתמלא התלהבות. אני שאלתי אותו שאלות שהשתוקקתי לדעת.

אליהו, מתי התחלת את הרומן שלך עם הזמר העברי?

קשה לומר, כי לא היתה נקודת התחלה. כילד למדתי זימרה בבית הספר, אימא שלי אהבה מאד לשיר והיינו שרים בשני קולות. כיום היא בת מאה אבל אם תבקשי אותה לשיר שיר עברי ישן, היא ברצון תשיר.

בנוסף על מקהלת בית הספר, שרתי גם במקהלת בית הכנסת, ומאחר ואני חצי ספרדי וחצי אשכנזי, ביקרתי בשני בתי כנסת, הספרדי "אליהו הנביא" והאשכנזי "ישורון". בבר מצווה שלי עברתי לפני התיבה בשני בתי הכנסת האלה גם יחד.

גם בבית הספר התיכון השתתפתי במקהלה והייתי חבר בוועדת התרבות. בשירות הצבאי שלי הדרכתי  עולים חדשים בנגב ואחר כך עברתי לבאר אורה ופיקדתי על החווה שאליה היו באים כל שבועיים מחזורים של 200 חניכים בני 17 שהיו צריכים לקבל מטען של הכשרה צבאית וגם הכשרה חינוכית.  אז החלטתי לכנס את כל השירים העבריים לכרך אחד. תקתקתי במכונת כתיבה אלף שירים על סטנסיל ומיינתי אותם לפי נושאים; לפי מקומות בארץ, שירי חג, שירי דודים  ורועים, שירים מן המקרא , שירי עדות שירי חג ועוד.

עותק אחד ויחיד נשאר לאליהו והוא הראה לי אותו.

שלוש הוצאות ספרים גדולות סירבו להוציא את הכרך הזה כספר, בטענה שלא יהיה לזה ביקוש, אבל עותק אחד של הכרך התגלגל לידי מאיר הרניק  שהיה אחראי על המוסיקה בקול ישראל והוא נתן לאליהו להגיש תוכנית קבועה בשם "יין ישן נושן", שבה הביא הקלטות של שירים ישנים ודברי רקע. אחר כך היו תוכניות רדיו נוספות כמו סדרת "מי יודע" על מקור השירים, כגון מי כתב אותם, ושלוש תוכניות הוקדשו להמנון שלנו "התקווה". תוכנית גררה תוכנית ועדיין אליהו לא ראה את עצמו יותר מאשר אדם שוחר זמר.

בד בבד המשיך אליהו לטפח את הספרייה שלו, שעסקה בתולדות היישוב, וראיין אנשים מוותיקי הארץ, בתוכם גם מלחינים מאותה תקופה, וכל זה  עזר לו גם בנושא של הזמר העברי,  בשאלות של מי כתב מה ומתי.

אליהו מעיד על עצמו – אינני מוסיקאי, אין לי הכשרה מוסיקולוגית  ולא גמרתי אקדמיה למוסיקה. עניינה אותי ההיסטוריה של השיר כבבואה, באיזו מידה השירים משקפים את האירועים שהתרחשו בארץ.

יש לי בראש את המיפוי  של הזמר העברי בשבעים השנים הראשונות שלו, מהקמת המושבה פתח תקווה ועד הקמת המדינה. אני התעניינתי בתקופה עצמה; בדמויות שלה, בספרות שלה, עברתי על כל ספרי הפריודיקה  ואספתי פרטים מעניינים. במשך הזמן נסעתי מטעם העבודה לכנסים בחו"ל וחיפשתי גם שם ספרים על הארץ, ואם כי לא יכולתי לקנות כל מה שראיתי, קניתי לא מעט.

אליהו מספר לי על ספריית הטבע שלו:

למדתי בבית ספר חקלאי בפרדס חנה חמש שנים ויש לי ספריית טבע עשירה מאד שהייתי נודד איתה. הספרייה כוללת את הגיאוגרפיה של הארץ, כתבי עת לטבע, וכל מה שקשור לראשית החקלאות והטבע בארץ; חוברות "האיכר" מהמאה ה-19 וחוברות "האיכר היהודי". למדתי באוניברסיטה ביולוגיה כי חשבתי להיות מורה לטבע, ובבאר אורה אספתי נחשים נדירים וזוחלים, והייתי שולח אותם לאוניברסיטה. כל דבר שנגע לחקר הטבע, עברי או לועזי, השתדלתי שבמשך הזמן יעבור תחת ידי. לכן בכל פעם כשחוקרים נזקקים  לחומר הם מגיעים אלי. אליהו מראה לי ספר טבע משנת 1553, שכתב חוקר טבע שביקר בארץ וכתב על בעלי החיים שהיו פה וגם צייר אותם.

גם אתה כתבת ספרים, נכון?

פעם אחת התמודדתי עם זה. ביוזמתי כמעט ולא עשיתי דבר. את רוב המאמרים כתבתי רק אחרי שעורכי העיתונים ביקשו ממני. אבל כל מה שכתבתי היה רק מתוך מחשבה שאני מביא משהו חדש. כתבתי תמיד עם מראי מקומות, ולכל מה שקשור לתיעוד אני נותן לו עדיפות  ראשונה.

כשמלאו לתל אביב 75 שנה ביקש ממני ראש העיר להוציא ספר שירים של תל אביב. לקחתי עשור, אספתי תמונות והשתדלתי שהן יהיו הכי רלוונטיות, שיהיו בנות התקופה. כל תמונה של מלחין כפי שהוא נראה בעשור ההוא. אספתי את התמונות מן המשפחות. כל שיר עם הסיפור שלו, כל שיר עם הרקע שלו. אם היו לשיר יותר מגרסה אחת, הבאתי את כולן.

תיארתי את החיים המוסיקליים בתל אביב; כמה מקהלות היו, כמה תזמורות היו. היו שירים שזה היה הפרסום הראשון שלהם. שם הספר "בכל זאת יש בה משהו" והוא יצא בהוצאת דביר בשנת  1963.

בראיונות שלו עם אנשים נוהג אליהו לשאול אותם מה השפיע עליהם לעלות ארצה. לא אחד ולא שניים השיבו ששירים השפיעו עליהם יותר מכל. אחדים הושפעו מ"משאת נפשי", אחדים מ"השושנה" , אחדים נתנו לו את השירים בכתב ידם. 

ד"ר ברוך בן יהודה, מנהל הגימנסיה הרצליה בשנות הארבעים והחמישים, התוודה בפני אליהו שאם היה שם על כף מאזניים אחת את כל התורות הציוניות; את "מדינת היהודים" של הרצל ואת האמנציפציה, ועל הכף השנייה את השיר "משאת נפשי", הכף השנייה הייתה  מכריעה.

לאליהו חומר שלא יסולא בפז על מקורותיהם של השירים.

שאלתי אותו מדוע אין הוא מפרסם בכל פעם רשימה על שיר אחד לפחות והוא אמר שיש לו חומר לספר שלם, אבל הכתיבה תחכה עד אשר יצא לגמלאות ואז יהיה לו פנאי להקדיש את עצמו לכתיבה.

שרטט לי בקצרה, בשביל מי שלא נולד ולא גדל פה, את מפת הזמר העברי, בשלבים.

קודם כל, כל עלייה הביאה אתה את השירים שלה וכל עשור התאפיין בשירים טיפוסיים משלו. הוא בנה את עצמו שכבה על גבי שכבה, כך שהשירים המרכזיים מן העשור הקודם עברו לשירים הבאים. נוסף לכך הצטרפו שירים חדשים שחוברו בעקבות אירועים חדשים; היתה מלחמת עולם, הוקמו מושבות, מייד חיברו שירים למושבות, חיברו שירים רבים לחידוש השפה העברית כמו "עברים אנחנו עברית נדברה". התימנים עלו לארץ ומייד הושרו שירים רבים על תימנים. הקימו יקב, שרו שירי יין והטיפו לחיי איכרות  ועבודת האדמה, כמו "במחרשתי כל אשרי ירשתי."

העלייה השנייה הביאה את השירים שלה, השקפות חברתיות חדשות, עתיד חדש: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה על התקוות, פה נחייה ופה ניצור חיי זוהר וחיי דרור..." גם כאשר מישהו נרצח, מייד זכה להיות מתועד בשיר, כמו טרומפלדור, ברנר ועוד. חלק מהשירים  פולקלוריסטים, ההורה מתחילה, מלחמת השפות, הגדוד העברי. עם העלייה השלישית, מייד מתפשטים בארץ שירים בעד העלייה. בכל עשור ישנם שירים בעד העלייה ארצה ושירי מולדת. נוצר המושג של אהבת הארץ. בונים את תל אביב ושרים שירי בניין: "מי יבנה בית בתל-אביב." יש שירים על דלות וחוסר עבודה יש ירידה מן הארץ ושירים נגד הירידה. הכול מתועד, חגיגות פורים ועדלידע, מאורעות 36', חומה ומגדל, עשרות שירים על הנושא. שירים לנקודות היישוב שצצו. אחר כך מגיעה תקופת ההעפלה ובעקבותיה המון שירי מעפילים כמו: "בחשאי ספינה גוששת." שרו שירים למתנדבים לצבא הבריטי, קרוב לשמונים שירים על התנדבות יהודים במלחמת העולם השנייה. מקימים בארץ את הפלמ"ח וכבר יש המנון הפלמ"ח ויש שירים מסביב למדורה. במקביל מתרחשת השואה, מגיעים שירי שואה מבית ומחוץ, כמו השיר המרגש כל כך של חנה סנש: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם." תנועות המרי והמאבק של המחתרות, האצ"ל והלח"י, "חיילים אלמונים" של יאיר, מייסד ארגון הלח"י.

פרק נכבד של תולדות הזמר היא תקופת מלחמת השחרור. אפשר למפות כל חודש ממלחמת השחרור לפי השירים; התקדמות המלחמה, כמו "באב אל וואד" בדרך לירושלים. זה התחיל בנובמבר 47' והסתיים באפריל 49'. השיר האחרון היה "קצת דרומה לבאר שבע", כיבוש אילת.

200 שירים נכתבים בתקופה הזאת, חלק מהם שירים לנופלים כמו "דודו", שירים על דמויות כמו "מוטי" ושירים שמאפיינים את האווירה של מלחמת שחרור כמו "הרעות".

יש תיעוד  מלא של האווירה בשירים. העלייה הגדולה של שנות החמישים, התימנים, מרבד הקסמים, המעברות, הפרחת הנגב "ערבה ערבה אין קץ," בן-גוריון הולך לשדה בוקר, בונים את דימונה "סימונה מדימונה," מסתננים ושירי משמר הגבול ו"שיר ערש נגבי.". מלחמת קדש ו"מול הר סיני," ולכל אורך הדרך ישנן הלהקות הצבאיות.

חוץ ממאורעות יש סדרות של שירי אהבה ושירי ערש, שירי רועים ושירי ים. בנוסף יש שירים שהובאו מרוסיה "הוי וניה," "לבלבו אגס וגם תפוח," ומחנות העבודה, שלכל אחד מהם ישנם השירים שלו.

לא קשה לזהות את הביוגרפיה של כל שיר, לפי איזכור מאורעות ולפי השפה. לכל עשור ישנו הסלנג שלו, שמסתנן כמובן לשירים.

הילדים היו לומדים את השירים בגן הילדים, בבית הספר, בתנועות הנוער ואחר כך מסביב למדורה. המלחינים היו עוברים בקיבוצים ומלמדים את השירים החדשים. לאט  לאט החליפה הגיטרה את האקורדיאון, קם דור חדש של מלחינים, שדחף את השיר קדימה, הרוק והפופ נכנסו לארץ והמלחינים החלו לפזול למערב.

יש לי שאלה שאיני יודעת אם יש עליה תשובה; מה לדעתך המרכיב הכי חשוב בשיר – המילים, המנגינה, המבצע, העיתוי או כל הארבעה יחד?

השאלה מה חורץ את גורלו של שיר. יש שירים שנכתבים בגלל הסיטואציה, יושבים ומחכים לאוכל ושרים "עוד לא אכלנו עוד לא שתינו." לא המנגינה קובעת פה, אלא המילים, אבל שירים רבים זוכים להנצחה בכלל המנגינה, היא זו שמוציאה אותם מכל כתבי המחברים, למשל השיר של טשרניחובסקי "הו ארצי מולדתי." השיר נכתב בשנת 1933/4 , אבל עד שנעמי שמר לא כתבה את הלחן בשנת 1978, הוא היה סגור בספר. השיר גם ליווה אירועים אבל גם ליבה אותם. האנשים עבדו בתנאים קשים והשירים רוממו את רוחם. תמיד אני מנסה לחשוב איך נראתה הארץ בשנת 1888, בלי חשמל, בלי מזגן, בלי מקרר, אנשים ישבו בלילות בחשיכה. המושג בידור לא היה קיים, פתאום עלמה צעירה יושבת בצל שקמה ושרה, זה מקסים את האנשים והם נמשכים לשיר.

איך הגעת למופעים עם אורה זיטנר?

לפני כמה שנים התקיים בירושלים כנס בינלאומי על ירושלים בתקופת המנדט, וביקשו ממני להיות אחראי על טקס הסיום. הזמנתי את אורה, והמופע שלנו, שהועבר ברדיו בשידור חי, הצליח מאוד. מאז קיבלנו הזמנות לערוך מופעים כאלה גם בתל-אביב ומופע גרר מופע ותמיד האולמות שלנו היו מלאים. אני ניהלתי דיאלוג עם הקהל, כדי לבחון מה האנשים יודעים, ויש דברים מפתיעים. בדרך כלל היו באות אלי בסוף המופע עולות מרוסיה, מורות למוסיקה, מודות לי ואומרות שהמופע שלי נותן להן מה שכל כך חסר להן פה; את היחס לתרבות, שורשיות, שירים שמספרים משהו. הרי בסופו של דבר כל מה שמריח משירת עם אלה שירים שנשמרים. אנשים מתרפקים על שירת עבר כי השירים החדשים לא מדברים אליהם. יש לנו מאגר של שירי התשתית מתחילת ההתיישבות בארץ, והזמר העברי הוא אחד ממרכיבי הזהות הכי חשובים שלנו. אנשים שיורדים מהארץ לוקחים אתם תקליטים של הזמר העברי וזה הקשר שלהם למולדת. השיר נכנס למחזור הדם של הזהות הישראלית. הסך-הכול  שמצטבר של כל השירים השאירו עקבות וטביעת אצבעות אצל כל אחד מאתנו.

אחרי שהסתיימה השיחה, הראה לי אליהו כמה מספריו האהובים והמיוחדים, מילון עברי משנת 1541 ושירון בגודל של כף יד משנת 1896, "שיר עם ציון" מאוספים ויוצאים לאור מאת מנשה בן צבי מאירוויטש, אלף תתכ"ז לחורבן בדפוס הרא"ם לונץ, מחירו בא"י חצי בישליק, להשיגו אצל המו"ל בראשון לציון (אצל יפו).

על שולחן הכתיבה של אליהו מונח פונוגרף של אדיסון מן התקופה שעוד לא היו תקליטים.

כשיצאתי מביתו של אליהו, הרגשתי כאילו אני קופצת בזמן עשרות שנים קדימה. בזמן שהוא דיבר על השירים, עשיתי טיול אחורה אל ילדותי הרחוקה, אל שירי גן הילדים, תנועת הנוער, התיכון, הצבא ומלחמות ישראל בכל הזמנים. כל שיר שאליהו הזכיר שייך להיסטוריה של הארץ ולהיסטוריה האישית שלי ושל כל מי שילדותו עברה עליו כאן.

שיר הוא לא רק של מילים ומנגינה, הוא הרבה יותר, הוא פרק חשוב בדברי הימים עצמם.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

עדינה בר-אל

בוגרי כפר-סילבר שנפלו חלל

בית הספר החקלאי-מקיף כפר-סילבר הוא פינת חמד ירוקה בתחום המועצה האזורית חוף אשקלון. הצוות החינוכי – הן המורים והן עובדי המשק והמדריכים – מצטיינים בקשר הדוק עם תלמידיהם-חניכיהם ובהנחלת ערכים ואהבת ארץ ישראל.

להוותנו, בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, נפלו חלל שמונה מבוגרי בית הספר, והכפר כולו נעטף באבלו יחד עם בני משפחות החללים.

ההרוגים הם:

אליונה אסטפנקו הי"ד, שוטרת. נפלה בקרבות בתחנת המשטרה בשדרות. היתה סטודנטית במכללת אשקלון; חיים בנעים הי"ד,  נהרג בנתיב העשרה. ראובן הייניק הי"ד, שנרצח ברפת של כיסופים. יגאל וקס הי"ד, שנפל בנתיב העשרה יחד עם אחיו עמית וקס הי"ד; גיל טעסה הי"ד, שנפל בנתיב העשרה ובנו אור תעסה הי"ד נרצח על חוף הים. יעל לייבושור הי"ד, תצפיתנית, נהרגה בחמ"ל ליד נחל עוז. יניב סודרי הי"ד, שהיה המנהל הלוגיסטי של המסיבה ברעים ונהרג שם; אורן שטרן הי"ד, בן מושב גיאה, התגורר במושב נתיב העשרה ונהרג שם.

להלן דברים שאמרו מורים וקרובי משפחה על חלק מהנופלים.

אב ובנו – גיל טעסה הי"ד

עידית אבירם, מורה ומחנכת, מספרת על גיל טעסה הי"ד: "גיל היה תלמיד בכיתת החינוך שלי ובמגמת לימודי ארץ ישראל בכפר סילבר. ילד חייכן, מצחיק, גבוה כמו שרוך, למד רק מה שעניין אותו. חבר טוב לספסל הלימודים. היו לו סנדוויצ'ים מושקעים שהוא הכין לבד, והחברים היו רבים ביניהם מי יאכל היום את הכריך של גיל.

עקבתי אחרי בגרותו, עודדתי אותו להצטרף לשירות הכבאות. אהב את לוחמי האש, את ילדיו שהיו כל עולמו והיה ממש גאה בהם.

לפני שבוע פגשתי אותו במקרה בסופר בקניות. הוא סיפר לי על הילדים, על המושב שכל כך אהב. עצוב מאוד."

והנה אחד מילדיו, שכל כך אהב, אור טעסה הי"ד, תלמיד כיתה י"ב, יצא באותו בוקר לדוג בחוף זיקים. מחבלים פלשו אל החוף והרגו אותו ואת חבריו. אחד החברים שנהרגו יחד עימו היה טל קרן הי"ד, גם הוא תלמיד כיתה י"ב, אשר הוריו – סיוון לבית פרחיה ואלון קרן, ייבדלו לחיים ארוכים – הם בוגרי כפר סילבר. יהי זכרם ברוך של גיל, אור וטל.

"באתי ליהנות ממה שיש" – חיים בנעים הי"ד

על חיים בנעים מספרת אחותו רויטל מוסביאן: "הוא היה אח אופטימי, שמח, מפרגן ואוהב. חייל גולני לשעבר ועבד באדריכלות נוף. מחובר לטבע, מאוד מוכשר בתחומו, המון גינות יפות יש בזכותו. הסלוגן שלו בווטסאפ היה – 'ליהנות מהדרך.' הוא חי את זה, נהנה מכל עשייה וחי את החיים (כמו השם שלו). חיימי היה נשוי למרב ברגר, בת מושב נתיב העשרה, (שגם משפחתה נפגעה קשות בטבח הנורא), ולהם 2 בנות ובן."

בבלוג של רוכבי אופניים הספיד אותו חברו רותם בוקסבאום. בין השאר הוא מספר: "תמיד בכל רכיבה אחרי איזה טיפוס או עלייה קשוחה, כשנגלה נוף מרהיב לפנינו, היית שואף אוויר לריאות וצועק: 'מה רע לנו בחיים האלו, מה רע?' מסביר לנו שזכינו לעשות את מה שאנחנו אוהבים במקום מושלם ומזג אוויר מושלם... שאלתי אותך פעם: 'איך זה שאתה כזה חיובי ואופטימי ומכיר תודה על כל דבר?' ואתה פשוט ענית: 'כזה אני, באתי ליהנות ממה שיש.'"

https://www.facebook.com/100069294511203/posts/pfbid02B5qUz5PA9ETtGsVaUS6hfkMLzrLhGqaiVPXH8xmJvrm7CGzoCW9ZwgN76RQEUUWdl/?mibextid=Nif5oz

"אַת עוד תתגאי בי" – ראובן הייניק

על ראובן מפי שניים מצוות אנשי כפר סילבר – אליק חוצב וזהבה רובין-מסר.

אליק חוצב מילא מספר תפקידים בכפר, ביניהם מנהל המשק החקלאי. מספר אליק: "ראובן היה במשך כ-20 שנה, עד שנת 2006, מנהל-מדריך הרפת בבית הספר החקלאי-מקיף כפר סילבר. הוא היה רפתן מקצועי בעל ידע רב, הדריך תלמידים רבים בענף הרפת במשק החקלאי. איש יקר ואהוב ע"י התלמידים, חבר יקר בצוות מנהלי הענפים ועובדי כפר סילבר. ראובן היה מאד מוערך. בתקופתו הגיעה הרפת לשיאים כלכלים ולימודיים ברמה הארצית. יהי זכרו ברוך. נזכור אותו לעד."

מספרת המורה זהבה רובין-מסר: "ראובן היה תלמיד שלא אהב ללמוד. שובב. לא יכולתי להעניש אותו כי הוא היה טוב לב ובדרן. הוא בילה הרבה מחוץ לכיתה. יום אחד הוא ניגש אליי ואמר לי: 'אני יודע שאת מאוכזבת ממני, אבל תדעי לך, כשאני אהיה גדול אַת תתגאי בי.' לימים פגשתי אותו  באשקלון במסעדת 'ניצחון', שהפעילה משפחתו. שאלתי אותו: 'אתה זוכר שאמרת לי שעוד אתגאה בך?' והוא ענה לי: 'בטח שאני זוכר, הנה הוכחתי לך. אני מנהל רפת מאוד גדולה בקיבוץ כיסופים." אז הוא כבר היה מבוסס, אב לילדים. המוות מאפיין את חייו," מוסיפה זהבה, "כי הוא היה טוב לב כזה. הוא הלך להאכיל את הפרות הרעבות למרות הסכנה."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1306, 2.11.2023.

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2008

4.8.08. חטפתי מאתמול התקף שיעול בלתי פוסק, כמעט כמו שהיה לי בירנטון. אני שותה הרבה טה ומוצץ סוכריות. ביטלתי את הפגישה עם אורפז מחר. קצת נשבר לי ממנו. אני חושש שהוא נעשה קצת סנילי. ואולי גם סובל משמץ של שיגעון רדיפה. מאחר ששלחתי לו את ה"נגיעות" המנוקדות שלו בקובץ מודפס נפרד, חלקם עוד לפני הפרסום, הוא החליט שהקטע על החיפושית, שהודפס בגיליון יום חמישי האחרון, כבר הודפס קודם ואני נתתי אותו פעם נוספת בלי לשאול את רשותו.

19.8.08. בבוקר אני נפגש עם אורפז ב"שיין". יוצא כך שרוב השיחה שלנו נסב על ידידו שהתאבד משה הנעמי-זינגר.

2.9.08. לפני הצהריים פגישה שבועית עם אורפז ב"שיין". הוא מדבר הרבה על ה"נגיעות" שהוא כותב בין ארבע לשבע לפנות בוקר, כאשר נחה עליו הרוח, וזה הדבר היחיד שהוא כותב לאחר שלפני חמש שנים כבר נדר שלא להוסיף לכתוב ולפרסם אלא להשאיר הכול לאחר מותו. יש קרן מסויימת, מכספים שקיבל מקרוב-משפחה רחוק מדרום-אמריקה, שמופקדת בהוצאת הקיבוץ המאוחד לשם כך.

9.9.08. לפני-הצהריים פגישה עם שמאי אצל נתן וולוך במשרדו בעירייה. ממשרדו של וולוך אני הולך עם שמאי ל"שיין", שם אנחנו יושבים עד שיצחק אורפז מצטרף אלינו ומבלים שעה ארוכה בשיחה. בעיקר אורפז מספר. לפני שנים ארנה, אשתו של שמאי, חוקרת ספרות עברית, עשתה עבודת מחקר גדולה על יצירתו של אורפז וגם כללה אותו בחוברת לימוד שבה משתמשים עד היום באוניברסיטאות. אורפז מספר שוב על מלחמת השחרור, התותחים בפורייה שהצילו את עמק הירדן, אשתו הראשונה פנינה. ועוד.

מאוחר יותר אני נשאר רק עם יצחק והוא עולה אליי לדירה כדי שאצלם 13 קטעים חדשים של "נגיעות" שכתב עבור המכתב העיתי. לפני שאנחנו קמים הוא מספר לי שהוא מרגיש חלש מאוד וכי בדיקה מסויימת של השתן מראה על שני מרכיבים שהיו צריכים להשתפר מאז נותח והוצאה ממנו כליה אחת שהיה בה גידול סרטני, ואולם השיפור איטי מדי והוא אמור לעבור סריקה כללית שתברר את המצב בגופו.

16.9.98. יום שלישי. בבוקר פגישה עם אורפז ב"שיין". לאחרונה הוא די חוזר על עצמו ואין הרבה דברים חדשים לצטט ממנו.  אבל הוא קורא לי מהזיכרון "נגיעות" חדש ואקטואלי ואני מיד שולח לניקוד למרים אהרוני וכולל בגיליון הבא:

בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה שֶׁמִּסָּבִיב

הַחוֹרִים הַשְּׁחוֹרִים

מְעוֹדְדִים זֶה אֶת זֶה וְאוֹמְרִים:

אַתָּה לֹא לְבַד!

שָׁחוֹר זֶה יָפֶה!

23.9.08. פגישה ב"שיין" עם אורפז בן השמונים ושש ומאוחר יותר מצטרף צבי זמורה בן השמונים ושתיים. בין כל נערות החמד אנחנו מהווים של מושב זקנים מכובד. מה עוד שצריך להרים את הקול כדי לשמוע וישמעו אותך. צבי הוא אחיו הבכור של אוהד ושניהם בניו של ישראל זמורה שהיה ידיד של אסתר וגם כתב עליה. צבי מעניק לי ספר שירים שלו אשר מדפדוף ראשון אני לא מתפעל ממנו ביותר אבל כמובן לא אומר לו זאת. הגיליונות הבאים ממש מתפוצצים מרוב חומר ויש גבול כמה אני יכול לגדוש אותם וכמה לעסוק בעריכתם. אורפז חש כאב שיניים וכאבים נוספים. בעוד שבועיים הוא הולך לסריקה נוספת של בטנו, ולפי המראה שלו הוא לא בריא ביותר. הוא גם נאלץ להוציא תותבת של שיניים קדמיות תחתונות ואז בכלל קשה להבין אותו בדברו וגם המראה לא אסתטי ביותר.

יצא שהזכרתי את פנחס שדה ואת הסיפור שלו על כך שיש לו ילד או ילדה.

2.10.08 בעשר בבוקר פגישה עם אורפז בקפה שיין. הפעם אני מושך אותו בלשון לגבי הבחורה "השומר צעיר" של שדה או "הפסיכולוגית" שלו. בדצמבר 1969 הופיע ספרו "מסע דניאל" ב"ספרייה לעם" של "עם עובד". בעקבותיו ביקשה בחורה מקיבוץ של "השומר הצעיר" לכתוב עבודה על הספר והחלה לבקר את יצחק. לדבריו היא ממש נכנסה בו, כאשר טיילו יחד בגן העצמאות, ממש תקעה את רגלה בין רגליו, ובהמשך קרה ביניהם מה שקרה אם כי הוא הבהיר לה מלכתחילה שאין לו שום כוונות רציניות כלפיה וגם היה קשור אז למישהי אחרת.

 להערכתי זה קרה בראשית שנת 1970. היא דיברה הרבה על בעלה, גם הראתה תמונות שלו. בחור צעיר ויפה, קיבוצניק כמוה, שעבד בתור איש ביטחון במטוסים, אבל כנראה היתה לו איזו בעייה ביחסים עימה והיא לא הצליחה, כנראה, להרות ממנו. ולכן רצתה ילד ממישהו אחר, ורצוי שיהיה סופר, איש בעל שם.

לימים הודיעה לאורפז שנולד לה בן ממנו. אבל הוא לא לקח זאת ברצינות וגם אמר לה שהרי ידוע לשניהם שהיו לה יחסים בתקופה הזו גם עם גברים אחרים ולא רק איתו. לדבריו, לימים שלחה לו תמונה של הבן, ועליה שמו של הבן בלבד, ללא איזכור שלה וקשרה אליו. והתמונה הזו הסתובבה במגירות שלו וכל פעם היתה קופצת ומראה את עצמה. לפני הניתוח האחרון שלו, כאשר חשב שלא יחזור ממנו חי, הוא קרע את התמונה לגזרים קטנים וזרק אותם לאשפה. הנער בתמונה דווקא היה דומה לו מאוד. והוא לא רצה שאחרי מותו יגלו הילדים שלו שיש להם אח נוסף. יצחק לא אמר לי מה שמו וגם השביע אותי לא לספר זאת לאף אחד אחר.

פחות או יותר באותו זמן יצחק הכיר לאותה בחורה, שלימים למדה פסיכולוגיה וגם עברה לגור בירושלים והגיעה לעמדה מכובדת בתחום שלה, הכיר לה אז את פנחס שדה, או אולי היא הגיעה לשדה בכוחות עצמה, לאחר שהתאכזבה מיצחק. ושוב חזר אותו סיפור. היא שכבה גם עם שדה ולימים הודיעה לו שנולד לה בן ממנו. שדה היה מכנה אותו "השומר צעיר" כשם נקבה, על שם התנועה שאליה השתייך קיבוצה. את הסיפור הזה כבר שמעתי מפי שדה, שהיה מתפאר לא פעם שבכל זאת בקיבוץ כלשהו של "השומר הצעיר" יש לו צאצא ביולוגי, למרות שלא ראה אותו מעולם ולא הכיר בו כבנו.

בשנה האחרונה לחיי שדה, כאשר כבר שב לגור בירושלים, היה יצחק נוסע מדי פעם לבקר אותו וחידש את ידידותו עימו שנפסקה לפני שנים רבות. כל זאת הוא מספר ברשימתו היפה על שדה לאחר מותו שאותה גם הבאתי בספר "להסביר לדגים". בשיחות האלה שדה שב וסיפר לו על "השומר צעיר" ועל כך שיש לו ילד ממנה. יצחק, שידע את הסיפור, לא גילה לפנחס את פרשת קשריו-שלו עם אותה בחורה לפני שהגיעה לפנחס, כי לא רצה לקלקל לו את האשלייה שאכן יש לו המשך ביולוגי במקום כלשהו למרות שהוא אינו מכיר את הצאצא. וככה מת שדה בידיעה שיש לו בן מה"שומר הצעיר" מבלי לדעת שהבן הוא כנראה של אורפז מ"הפסיכולוגית" שהיא אותה אישה בדיוק.

אורפז סיפר שזו לא היתה הפעם היחידה שבה חלק עם שדה אותה בחורה. כאשר עבד אורפז כעורך לילה ב"על המשמר" היתה שם כתבנית מעולה שגם היתה תאוותנית במידה בלתי רגילה וממש היה עולה ממנה ריח של ייחום. כל פעם שהיתה באה להביא את החומר היתה נדחקת אליו ומתחככת בו לבסוף החלו לשכב יחד והיו אלה פגישות סוערות מאוד. היו לה בעיקר עיניים כחולות עמוקות ויפות מאוד. פעם שאל אותה מאיפה בא לה החשק העז כל כך. והיא סיפרה לו שהיא מראשון-לציון. לאבא שלה היתה שם נגריה. בנגריה עבד סבל, גבר גדול וכנראה לא משכיל במיוחד אבל חזק, שהיא מרים מקררים על גבו לקומות גבוהות. מדי פעם, כשהיה תופס אותה מסתכלת בו, היה שולף לעברה את אברו הגדול ומנפנף בו. זה הפחיד והרתיע אותה אבל כל פעם היתה מחפשת הזדמנות נוספת להימצא מולו כשהוא שולף מולה את הזין שלו. מאז נעשתה חשקנית כזו.

אורפז הכיר לה את שדה. הם היו אז חברים טובים. והוא אמר לשדה שאין לו שום יחסים מחייבים עם הבחורה כך ששדה היה חופשי להתעסק איתה גם הוא. אורפז גם הבהיר לכתבנית שאין לו שום התחייבות כלפיה ושאין עתיד ליחסים שלהם.

יום אחד הופיעה הבחורה עם סימני נשיכות עזות על צווארה. כאשר שאל אותה מה קרה, אמרה לו שהיתה עם החבר שלו, שדה! – יצחק כל כך התרגז, אף שכאמור לא אהב אותה ולא ראה עתיד ליחסיהם – הפליק לה סטירת לחי, ומיד תפס את עצמו מתחרט כי מעולם לא הרביץ לאישה! – אבל המדהים ביותר היה תגובתה. היא פרצה בשמחת התרגשות משחררת, על כך שיצחק קינא לה עד כדי כך!

יהודית, אשתו של שדה, סיפרה לי שהוא לא היה גיבור גדול במיטה. אכן, לבד מהסיפור עם ה"שומר צעיר" מעולם לא טען שהכניס בחורה להריון. אמרתי ליצחק שיכול מאוד להיות שכל מה שהוא עשה לאותה כתבנית אלה היו הנשיכות שבצוואר וליותר מזה לא הצליח. 

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ"ו

שרגא נאבק על בחירות אישיות לראשי הערים

הרוחות המוניציפאליות בבאר-שבע לא נרגעו גם לאחר הכתרתו של נאווי לראש-העיר ב-1963. לימים הגיע המצב בסניף המפלגה המקומי לידי כך שנאווי הלך למערכת בחירות חדשה ברשימה נפרדת, באישור לשכת מפא"י.

פרשיות סבוכות כאלה התרחשו בעשרות רשויות מקומיות בארץ. ברוב המערכות השתתף שרגא, לפני הבחירות ולאחריהן, בעבודה יומיומית, בעשרות ישיבות והתייעצויות. נסע ברחבי הארץ, "כיבה שריפות", שוחח וסידר עניינים בטלפון. הכיר מאות אנשים, זכר, שיבץ, המליץ ופישר. סיפור באר-שבע בולט מכולם ומשמש דוגמה – לא רק בזכות שרגא אלא משום שטרם היה ראש-עיר בישראל בכל כישרון מספר מטבעי כאליהו נאווי.

*

בשנת 1958 החליטה מפלגת פועלי ארץ-ישראל על בחירות אישיות לרשויות המקומיות, ומאז נכלל סעיף זה בכל מצע בחירות. שרגא היה מן הלוחמים הנחרצים להנהגת בחירות אישיות לראשי ערים.

במאמר משנת 1968 כתב:

"במסגרת עבודתי בשטח המוניציפאלי נוכחתי לדעת, שעמדה זו [בחירות אישיות ישירות לרשויות המקומיות] קיבלה מישנה תוקף נוכח סחטנות בלתי-פוסקת ובלתי-סבירה אגב הקמת קואליציות עירוניות לאחר הבחירות, וכן בגלל הזעזועים הבלתי פוסקים במשך הקדנציה של רשויות מקומיות שונות. ניקח לדוגמה מקומות אלה: ירוחם, דימונה, באר-שבע, שדרות, אשדוד, יבנה, קריית עקרון, בית שמש, בית דגן, באר-יעקב, אזור, הרצליה, אור-עקיבא, טירת הכרמל, עתלית, טבריה, חצור. במקומות אלה חלו שינויים בראשות המועצה, או שהיו בהם זעזועים בלתי-פוסקים וחששות לשינויים לא-רצויים." ("דבר", 27.6.1965).

בישיבה של מרכז מפלגת העבודה, שהתקיימה ביום בו התפרסם מאמרו של שרגא, התקבלה ההחלטה על בחירות ישירות לראשי ערים. אולם ההליך החקיקתי נתקל בסחבת שנמשכה משנה לשנה. המחלקה המוניציפאלית של מפלגת העבודה, בישיבתה מיום ה-16.3.1970, קראה לממשלה להחיל בהקדם האפשרי את חוק הרציפות על הגשת החוק לבחירות ישירות של ראשי הערים.

למחרת היום אנו מוצאים דיווח מדברי יושב-ראש המחלקה, שרגא נצר, על הליכי הצעת-החוק שהוגשה למליאת הכנסת בגמר הקדנציה השישית, לאחר שאושרה בסיעת המערך בכנסת ובוועדת חוקה, חוק ומשפט:

"מפלגת העבודה רואה בחוק הבחירות הישירות עניין דחוף ביותר ופונה לכל המפלגות לתת יד לאישורו המהיר, כדי לאפשר לרשויות המקומיות עבודה תקינה, ללא חשש מפני הפיכות-חצר וכלנתריזם." ("דבר", 16.3.1970).

החוק עצמו התקבל רק בשנת 1975, לאחר פעילות ממושכת שעיקרה היה לא רק שיכנוע הליבראלים והמפד"ל לתמוך בו, אלא ויכוח חריף במפלגת העבודה עצמה על שתי הצעות:

האחת גרסה בחירות בשני סיבובים, בהנחה שהסיבוב השני ייערך אם איש מהמועמדים לא יזכה ברוב של 40% בסיבוב הראשון.

ואילו ההצעה השנייה, המקורית, גרסה כי אם איש מן המועמדים לא יזכה בסיבוב הראשון ב-40% מן הקולות, תבחר מועצת הרשות המקומית את ראש הרשות, כפי שהיה מקובל עד התקבל החוק.

שרגא, הלוחם הנמרץ במשך כל השנים עבור שיטת בחירות אישיות לראשי-הערים, תמך בהצעה השנייה. מניסיונו חשש כי אי-הכרעה בסיבוב הראשון תביא בסיבוב השני להתלכדות שאר הרשימות סביב מועמד נגדי למועמד שזכה במיספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון, ותחזורנה כל אותן תופעות פסולות של הפיכות-חצר וכלנתריזם. למרבה הפלא, תמכו בשיטת שני הסיבובים כל ראשי-הערים, חברי מפלגת העבודה דאז.

שרגא, בראשות המחלקה המוניציפאלית, פעל במרץ להכשלת ההצעה של שני הסיבובים. בתגובה האשימו אותו כי הוא פועל כך משום חששו שבחירות אישיות של ראשי ערים תבאנה לירידה בחשיבות מחלקתו ובהשפעת המפלגה על ראשי-הערים.

למחרת הישיבה של מרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בירושלים, התפרסם:

"להצבעה שהיתה אמש במרכז העבודה קדמה פעולת שיכנוע נמרצת מצד חסידי הגירסה של 'סיבוב אחד', שנהפכה להחלטת הרוב. כמה מן המשתתפים ראו בתוצאה ניצחון אישי לשרגא נצר, העומד בראש המחלקה המוניציפאלית של העבודה. כאשר העיר מישהו לשרגא נצר, כי הוכח שהוא עדיין 'שולט במפלגה, כמו בימים הטובים,' התלוצץ העסקן הוותיק: 'אל תגיד בקול רם.'

"אחד הגורמים שתרמו להחלטת הרוב הוא החשש של חברי מרכז רבים כי במקרה של סיבוב שני בהצבעה על בחירת ראש רשות מקומית, יעשו הליכוד והמפד"ל יד אחת, כדי להכשיל את מועמד המערך. ההנמקה שהעלו בעלי טיעון זה היתה, שבתוך המפד"ל קיימת מגמה ברורה של 'פנייה ימינה' לעבר הליכוד." ("ידיעות אחרונות", 13.6.1975).

דבורה מספרת כי שרגא לא הירבה לנאום בישיבות ובאסיפות, גם לא היה קורא קריאות-ביניים, אך נהג לעלות על הבמה, או ליטול מעליה את רשות-הדיבור – בהגיע מועד סגירת הדיון והעלאת ההצעות המעשיות.

אך בישיבת-המרכז, שהתכנסה לדון בדרך הבחירה האישית של ראשי ערים – יצא שרגא מגדרו. גולדה, שלא נטתה לקבל את הצעת הרוב, נקטה תכסיסי-דחייה. פעם הצביעו בישיבה. פעם נוספת הצביעו בעמידה. לבסוף פקעה סבלנותו של שרגא והוא קרא לעברה:

"אולי תציעי עכשיו [להצביע] בשכיבה?"

דבורה (שבניגוד לו אהבה קריאות-ביניים) ושרגא לא נשארו עד לסיום הדיון, ואת תוצאות ההצבעה הסופית שמעו במכונית שהובילה אותם בדרכם חזרה לתל-אביב.

*

ככל שטרח שרגא, עד שהוכתרה פעילותו בהצלחה – להביא לידי בחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות, כן היה נחרץ בעמדתו, לאורך כל השנים, במחלוקת עם בן-גוריון בדבר שינוי שיטת הבחירות לכנסת. בן-גוריון תמך בבחירות אזוריות ואילו שרגא התנגד להן.

פעם עמד בן-גוריון והִרצה, על הצורך בבחירות אזוריות, בפני חבורת אנשים ובהם שרגא נצר ויצחק נבון. נבון, שידע את גישתו של שרגא, אמר לבן-גוריון:

"אתה רואה ששרגא כאן. אתה תרגיז אותו. הוא ירגיז אותך. למה לך? אין לך מה לעשות? תעזוב אותו."

השיב בן-גוריון: "הוא לא מעניין אותי עכשיו. שלא ישמע. הוא לא מבין בזה אז הוא לא צריך לשמוע."

פנה שרגא ואמר לו: "אתה רואה שאני הולך ולוחם למען בחירות אישיות לראשי ערים. בזה אני רואה בחירה המתבססת על מתן אמון ישיר באיש הנבחר. זה מטיל את האחריות על האיש. אבל בנושא הבחירות לכנסת השיטה אינה מתאימה לנו."

שרגא מספר כי זו היתה אחת הפעמים היחידות שניסה להיכנס לוויכוח עם בן-גוריון בעניין זה. בדרך-כלל נמנע מלדבר איתו על הנושא משום שלא ידע אם יעמוד בוויכוח כזה מבחינה רגשית.

*

לאחר שחזר שרגא מביקור בארצות סקנדינביה, במשלחת ראשי הקואופראציה הצרכנית, סיפר לבן-גוריון כי בין השאר בדק שם את נושא שיטת הבחירות.

"נו, אז אתה כבר בעד בחירות אזוריות לכנסת?"

"לא."

"אז מה למדת? לא נסעת?"

"אם תרשה לי, אסביר לך למה אני בעד בחירות אזוריות בסקנדינביה, אבל לא בישראל. ההבדל בינינו לבינם הוא ששם נמצאים נבחרי הציבור במגע ישיר ומתמיד עם בוחריהם ויודעים על הלוך-הרוחות שבקירבם. אילו הייתי חי בשבדיה, גם אני הייתי תומך בבחירות אזוריות, כי זה נכון וזה דימוקראטי. אבל אתה מתאר לך שתוכל לכת לבחירות אזוריות בארץ, עם אוכלוסייה שלא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם?"

השיב בן-גוריון: "טוב. לא נדבר על זה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 95-97).

שרגא התכוון לכך שהמירקם החברתי בארץ כשבדיה יציב יותר וניתן לניבוי. ראש עיריית שטוקהולם, שעימו נפגש שרגא, הרשים אותו בכך שידע לשער בדיוק מוחלט שמפלגתו הסוציאל-דימוקראטית תפסיד שני צירים למפלגה הליבראלית משום שבשני אזורי-בחירה כפריים סיימו בני האיכרים אוניברסיטאות, ופירוש הדבר שיצביעו עבור הליבראלים.

האוכלוסייה ש"לא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם" היא ודאי אותם יוצאי עדות וארצות שהיו לגורם אלקטוראלי מכריע החל מתקופת העליות ההמוניות בראשית שנות החמישים, ושעימם היו לשרגא קשר ומגע יומיומיים, החל מתקופת עבודתו כפועל-ניקיון, כמפקח, וכסגן-מנהל במחלקת הניקיון (עד צאתו לפנסיה בשנת 1963). הוא הכיר את רמת המנהיגות בקירבם ומן הסתם חשש מכך שעסקנים מקומיים מתוסכלים ושופעי דימגוגיה עדתית כדוד חכם – ייהפכו לדור הבא של הפוליטיקאים הישראליים, תודות לשיטת הבחירות האזוריות. הוא לא סבר שהפסיפס האנושי הזה בישראל בוגר דיו כדי להעלות מקירבו מנהיגות ציבורית אחראית, בעלת רמה ובעלת זיקה חברתית-הדדית והשקפת עולם משותפת, ללא הכוונה מסוימת מלמעלה.

בתקופתו של שרגא לא שימשה עדיין המנהיגות המוניציפאלית קרש-קפיצה למנהיגות לאומית. אולי הוא עצמו תרם לשינוי, בכך שהביא לבחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות. עם זאת אנשים כמנחם כהן, ישראל ישעיהו ומרדכי בן-פורת, שהיו בראשיתם מנהיגים מקומיים, מצאו דרכם בתקופתו לכנסת.

לימים, לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון, ב-1977, נשמעו טענות כנגד מפא"י (בכל גלגוליה) – שלא השכילה להקים דור חדש של מנהיגים מקרב עיירות הפיתוח ובכך הפסידה את הפריפריה הזו לליכוד, שהפך למפלגה פופוליסטית, המייצגת את עדות-המזרח, למרות העובדה שבסיעתו בכנסת יש להם פחות נציגים מאשר ברשימת המערך, זאת חרף פעילותו הממושכת של שרגא ו"החריש הפרטי" שעשה בשעתו בשכונות.

נושא המנהיגות החדשה קשור ללא הפרד לתחום המוניציפאלי. לדעת נאווי, את המהפך של לקיחת אנשים צעירים מעיירות וערי הפיתוח לפעילות במפלגה – שרגא לא היה יכול לחולל מאותה סיבה שמשה לא היה יכול להכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל. שרגא ליווה את המפלגה בעידן המעברות והאפוטרופסות, כאשר כדי להבטיח את שלטונה של המפלגה היה צריך למצוא מסילות לליבם של בעלי-השפעה מקומיים, ראשי-חמולות, ועימם נוצרו הקשרים. אולי אחדים מהם שרגא לא העריך באופן אישי, אך אלה היו האנשים שבעין, המנהיגים, שעימם חשב שצריך לעבוד.

כדי להחליף את ראשי-החמולות ולהעלות דור חדש – יש להחליף דור. ולזאת שרגא לא היה מסוגל. הוא נעזר בבעלי-השפעה. הם תרמו למפלגה כמיטב יכולתם המוגבלת. לא כולם עשו זאת בעד בצע-כסף. שרגא לא היה יכול להתכחש להם בבת-אחת. קשה לתאר את שרגא מדיח את ראש המועצה המקומית ביבנה ומעלה במקומו את מאיר שטרית. לא היה אפשר לדרוש זאת ממנו. הוא לא קירב מספיק את הצעירים מעיירות הפיתוח. נהגו לומר שכאשר מפא"י מעלה מנהיגים מעדות-המזרח – היא קודם-כל מסרסת אותם. אך אפשר לראות את הדברים מזווית אחרת: שרגא נצר עזר למפא"י לשלוט עשרים וחמש שנה, ימי דור, בעיירות הפיתוח, כשהוא משתדל לשמור על מערכת איזונים הנובעת ממיבנה הכוח בשכונות ובעיירות, ולהפעיל את הכוח בתבונה ובמוסר. היום, משחלפה תקופתו – שוב אין בעל-בית, וכך נוצרו עיוותים שבימיו לא היו מתרחשים. אך עיוותים אלה באו לא משום שהליכוד השכיל ללכת בדרך אחרת, נבונה וטובה יותר, אלא משום חולשה ויצר הרס עצמי שבהם שקעה לימים מפא"י.

*

לדעת ח"כ-לשעבר יהודה חשאי, שעבד שנים רבות עם שרגא בתפקיד מנהל המחלקה המוניציפאלית במפלגה, ולאחר פרישתו בא במקומו כיושב-ראש המחלקה – הבעייה לא היתה של שרגא אלא המיבנה של המפלגה. המפלגה החלה להיות דימוקראטית. אין צורך להיות נגד הדימוקראטיה, כדי להבין שגם לדימוקראטיה נחוצות מסגרות מסוימות, ולא כל ארחי-פרחי יכול לבוא בשמה ולהיבחר. התחילו לפתוח-לכאורה את המפלגה, ונכנסו הרבה גורמים שליליים, שבמקרים רבים כלל לא היו חבריה, והם השתלטו, בעיקר בכמה ערי-פיתוח, על הסניפים המקומיים.

קודם לכן לא היה מקובל שהייצוג במפלגה הוא פונקציה של מיספר הקולות שאתה מתחייב להביא, ובוודאי לא אצל שרגא. קודם בדקו וחקרו היטב אם אתה באמת חבר מפלגה, מה הרקע שלך, האם אתה מתאים לתפקיד, מה פעלת? מה עשית? בקיצור, האם אתה בציון חיובי בפנקס של שרגא. משעה שהעיקרון הזה השתנה, מספיק שאתה מביא ערימה של כרטיסי-חבר, וכבר אתה נציג ומזכיר-סניף.

חשאי מביא לדוגמה את מאיר שטרית, אשר לקראת הבחירות לראשות המועצה המקומית ביבנה, בא לחשאי בבקשה להיכנס לפעילות במפלגה. חשאי השיב לו שעליו להיכנס קודם-כל לסניף המפלגה במקום, והבטיח לעזור בכך.

מזכיר סניף מא"י ביבנה היה אדם בשם חג'אג'. פנה אליו חשאי בקשר לשיטרית. השיב לו חג'אג':

"שיבוא לשניף. אם הוא יבוא לשניף, אנחנו נאשר אותו!"

נא באוזן! – בא שטרית לסניף, אבל חג'אג' נבחר. הכנופייה שהשתלטה על הסניף לא נתנה לשטרית דריסת-רגל בו, כי ידעה מה יהיה גורלה אם הוא ייכנס לפעילות.

הלך שטרית למנהל המחלקה המוניציפאלית בחירות, הקולגה של חשאי, וזה אמר לו: "מה הבעייה? אין בעייה. תביא רשימה, איזו שאתה רוצה, תעמוד בראשה, ואנחנו נאשר לך אותה."

וכך היה. שטרית נעשה איש חירות, נציג הליכוד, ובתור שכזה זכה בראשות המועצה. ההמשך ידוע. מפא"י הפסידה מנהיג מקומי, משכיל, סימפאטי, שצמח מקרב אנשיו ולא זנח אותם לטובת התברגות או התברגנות במנגנון המפלגה וההסתדרות לשלוחותיהן בעיר הגדולה.

*

יצחק נבון מנתח באופן אחר את גישתו של שרגא:

"אמנם היו צעירים מקרב העדות ועיירות הפיתוח והשכונות ששרגא קירב והביא למפלגה – אבל המחוייבות שלהם היתה כלפיו ולא רק כלפי ציבור הבוחרים שלהם. מטעמו, זה היה מינוי. הם שאבו את כוחם גם ממנו ולא רק מהציבור שלהם. אם היה צורך למפלגה בקשר עם יוצאי פרס, למשל – היה שרגא מוצא את האדם המתאים שיביא מאנשיהם לאסיפה ויטפל בהם, והוא, שרגא, גידל אותו וכאילו נתן לו כוח כלפי הציבור – לא פחות משהציבור נתן לאותו אדם כוח עצמאי משלו. אולם מחוייבות הנציג היתה, לעיתים, כלפי שרגא לא פחות מאשר כלפי הציבור שאותו הוא אמור לייצג.

"כל זה בא לשרגא לא מתוך רצון רע אלא מתוך דאגה אמיתית – מה יהיה? אנו חיים בקיבוץ גלויות, ולא רק לגבי עדות-המזרח אלא גם יוצאי רומניה ופוילין, שאינם יודעים את הבעיות של המדינה, של הארץ, לכן – שיחכו. פעם, בעוד כמה עשרות שנים, אולי פעם, עכשיו לא..."

האם משום כך הפסידה מפא"י דור של בוחרים לליכוד?

"לא, בשום אופן לא. אין כל קשר." לדעת נבון, "בין התהליך של צמיחת המנהיגות החדשה, הפופוליסטית, של הליכוד – לבין שמיטת השלטון מידי מפא"י. יש סיבות אחרות. מלחמת יום כיפור היא השבירה המרכזית. אותם יוצאי מעברות, יוצאי עדות-המזרח, שחזרו והצביעו בעד בן-גוריון – המשיכו להצביע עבור אשכול וגולדה, עבור מפא"י – גם כשהיתה בלי בן-גוריון, כי המנהיגות הזו העניקה להם דמויות מורמות, סמכותיות, שנתנו בליבם הרגשת ביטחון פיסית. הבעייה המרכזית שאנשים חרדים לה בישראל היא בעיית הביטחון. הבן שלי הולך לצבא, מה יהיה? הערבים יתקיפו? לא יתקיפו? – ומפא"י, והמערך, בתחום הביטחון – הציבו דמויות: דיין, אלון, גלילי, גולדה שהיא כמו אימא, אימא שהיא כמו אבא– בן-גוריון ממין נקבה. מגוננת על האפרוחים שלה. שומרת עליהם היטב.

"והנה – בדבר הזה, הכי מרכזי – תקפו אותנו, כמעט שהיו משמידים אותנו. ומי עמד בראש – אלה? למה הצבענו בעדם? – וכך, בבחירות ראשונות לאחר אוקטובר 1973 הענישו והורידו מהמערך מאנדאטים אחדים, אך זה לא הספיק. ועוד נוספו על כך ראש-ממשלה שהתפטר בגלל חשבון-הבנק של אשתו, מעשי השחיתות שהתגלו, פרשת אשר ידלין שנשפט והורשע, פרשת אברהם עופר שהתאבד. סידרה של אסונות שבאו בנוסף לזעזוע המתמשך שחוללה מלחמת יום כיפור."

לפני הבחירות של 1977, זוכר נבון, עברה משאית על פני מרכז המפלגה, השוכן ברחוב הירקון 110, נהגה הושיט את ראשו החוצה וצעק:

"אתם גנבים, כולכם!"

ונסע.

זה מה שהצטייר ערב המהפך. מפא"י – גנבים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 866 מיום 19.8.13

דוד שריר

איפה הקולנוען?

אודי שפינוזה יקירי,

גם אני מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד וזו אחת הסיבות  מדוע הרפתקאותיו של חיימקה בן עזר כל כך שיעשעו אותי: מעולם לא נולדה דמות כל כך "נייבכית" עם חזיונות סקסיים כל כך גבוהים והצלחות כל כך עלובות! חיימקה הוא התרומה האולטימטיבית לספרות הפיקרסקית/ארוטית ואת עלילותיו של חיימקה ראוי היה מין וודי אלן לביים כסרט-קומדיה למבוגרים אם רק היה יכול למצוא שחקו שיגלם את דמותו שלו עצמו כנחל"ניק מיוחם בן עשרים. אבל בספר ישנם עוד פרקים אחרים  מענינים ומרתקים (סיפורי עין-גדי וראשוני תושביה ואורחיה וסיפורי פתח תקווה שתמיד אתה מוצא בהם פנים חדשות ופרטים עלומים) שעם כל יופיים והעניין שבהם – אינם מתחברים להרפתקאותיו של חיימקה.  ותאור הנסיעה לאי פוקט ממש הודבק בכוח לסיפור הבסיסי.

ויש לי שאלה אישית חצי מקצועית: האם אתה בטוח שהמחזה "הורדוס ומרים" הוצג בקאמרי? נראה לי שהוצג בהבימה לפני הרבה עשרות שנים (?) מחזה אחר שמתרחש בעין-גדי בתקופת מרד בר-כוכבא (אם אינני טועה) הוא "בבתא" שכתבה מרים קייני. המחזה הוצג בהבימה לפני כעשרים שנים ולא האריך ימים על הבמה העברית.

אבל החלום של אליפלט סוסנוביץ הוא החלק היפה ביותר בספרך: זו ספרות נפלאה שסוחפת אותך לתוך תמונה סוראליסטית יפה עד לכאב. איפה הקולנוען שיצלול לתוך המקום והתקופה/התקופות שמערבבות קטעים דוקומנטריים עם קטעי בדייה והכל בזרם סינמטוגרפי כמו בשמונה וחצי של פליני זיכרו לברכה!

אני מחכה – אם לא לאוסקר או לפרס ישראל אז לפחות לפרס אופיר ולמכירה טובה בחנויות הספרים.

הרבה ברכות וד"ש חם מגילה.

שלך

דיוויד

אהוד: המחזה "הורדוס" של עדנה מזי"א הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת אלפיים ואני יצאתי מההצגה אחרי ההפסקה כי הוא נראה לי אז כל כך אידיוטי – כאשר אנחנו החשמונאים הלבנים הננו הנאצים – ואילו הורדוס האדומי, שהראה לנו את התחת בתחילת ההצגה, הוא עדות המזרח הנדכאות, או הערבים; אבל המחזה ערב כנראה מאוד לחיכו של סלון-השמאל התל-אביבי, של אלה שיודעים היטב על איזה צד מרוחה הפרוסה הפוליטית שלהם בחמאה. [מזי"א: "לא רוצָה שימכרו את הספרים שלי באריאל!"]

* * *

אהוד בן עזר: "הורדוס"

מתוך היומן 28.5.2000

בערב אנחנו הולכים לראות בתיאטרון הקאמרי את ההצגה "הורדוס", המחזה והבימוי: עדנה מזי"א. ... מתחילה ההצגה. דבר מטומטם כזה מזמן לא ראיתי. עברית של משתתפי התוכנית של דנה מודן, שהיא נהדרת אצלה אך מה לה ולהורדוס? כאן זה מתקבל כעירבוב מלאכותי וכושל של סגנונות, גם ערבית באמצע! מתברר שהורדוס היה נער מושפל של עדות-המזרח, הקרויות כאן אדומים ונבטים, מאשקלון, ואולי היה בכלל ערבי, והוא מלא קינאה באשכנזים הבלונדים היפים של החשמונאים בירושלים, שבזו לו בנעוריו, ולכן עכשיו הוא הולך לתת להם באבי-אביהם אחרי שמתברר לו שגם מרים בזה למוצאו הנחות. משהו כמו יגאל עמיר ומרגלית הר-שפי. אני מניח שכאשר במחצית השנייה של ההצגה הוא רוצח את מרים וכל שרידי משפחתה, אנחנו מזדהים איתו כי צריך הרי ללמד לקח את הבלונדים האשכנזים החשמונאים המיוחסים הללו, שניראים בהצגה צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על הגזע הארי החדש. אבל אני לא נישארתי למערכה השנייה. ההצגה הזו יש בה מאותה תועבה של הפטפוט של ספרות הנשים יחד עם הטמטום ההיסטורי וחוסר הכישרון. "קרום" של לוין הוא ממש שכספיר לעומת הקשקוש הזה. ואמנם, בתום המערכה הראשונה היו ארבע-חמש מחיאות כפיים מהוססות. לדעתי ההצגה תרד מהר מאוד, אבל אי-אפשר לדעת. יכול להיות שהתקשורת תאהב אותה. הרי על כתפיה של עדנה מזי"א בכתה עימה צרוייה שלו כשקראה בפניה פרק מרומאנה החדש, שהפך לרב-מכר, כך בזמנו בראיון איתה ב"ידיעות". לך תילחם עם הטמטום הזה. הלא בסוף תצטייר כמו ניטשה ושופנהאואר, שונא נשים!

בכוונה לא נישארתי אפילו להפסקה כי לא רציתי לומר את דעתי וגם לא להסתיר אותה. הוזמנתי, וזה לא נימוסי ללעוג בפומבי להצגה שהוזמנת אליה. אבל לשקר אינני יכול.

אהוד בן עזר

* * *

עמירם רביב

אוֹיֵב מִבִּפְנִים

אָכֵן, עֵת צָרָה וּמְצוּקָה הִיא לְיִשְׂרָאֵל,

אִם לֹא נַעֲזֹר לְעַצְמֵנוּ, לֹא יַעֲזֹר גַּם הָאֵל.

אֲבָל בִּמְיֻחָד בִּרְצוֹנִי לְהַתְרִיעַ

שֶׁחָשׁוּב מְאֹד שֶׁלֹּא לְהַפְרִיעַ.

אֲנִי מִתְיַחֵס בְּעִקָּר לְאַחַת מֵהַבְּעָיוֹת:

לִפְעֻלָּתוֹ הַהַרְסָנִית שֶׁל נֹעַר הַגְּבָעוֹת.

זֶה הַשֵּׁם הַמְּכֻבָּס: "נֹעַר הַגְּבָעוֹת",

לַאֲסַפְסוּף מְשִׁיחִי הָעוֹסֵק בִּפְרָעוֹת.

מַכִּים וּבְחַפִּים מִפֶּשַׁע מִתְעַלְּלִים,

בְּכָל רַחֲבֵי הַגָּדָה הֵם מִשְׁתּוֹלְלִים.

אָז בְּבַקָּשָׁה הַרְשׁוּ לִי בְּכַמָּה מִלִּים

לְהַסְבִּיר חֻמְרַת מַעֲשֵׂיהֶם הַפְּלִילִיִים.

יִשְׂרָאֵל מַסְבִּירָה פְּגִיעַת הֶחָמָס בָּאֶזְרָחִים:

זְקֵנִים, נָשִׁים וְטַף בְּאַכְזָרִיּוּת הֵם רוֹצְחִים.

כְּשֶׁצָּהַל הוֹרֵג אֶזְרָחִים תְּמִימִים, זוֹ הַטַּעֲנָה,

הֵם פְּגִיעָה מִשְׁנִית וְזֶה לֹא הָיָה בְּכַוָּנָה.

אֲבָל לֵךְ וְתַסְבִּיר לָעוֹלָם  הָעוֹיֵן

שֶׁבְּדַקּוּיוֹת לֹּא כָּל כָּךְ מִתְעַנְיֵן

שֶׁפְּגִיעָתוֹ הַזְּדוֹנִית שֶׁל נֹעַר הַגְּבָעוֹת

שׁוֹנָה מֵרְצִיחוֹת הֶחָמָס וְהַפְּרָעוֹת.

מֵעֵבֶר לְגִנּוּי בְּשֶׁל הַמַּעֲשֶׂה הָרַע

פְּגִיעָה בְּחַף מִפֶּשַׁע הוּא מַעֲשֶׂה נוֹרָא.

בְּמַעֲשֵׂיהֶם, אִם תִּרְצוּ וְזוֹ לֹא אַגָּדָה,

הֵם עֲתִידִים לְהַבְעִיר אֶת כָּל הַגָּדָה.

הַצַּדִּיקִים בְּעֵינֵי עַצְמָם הָעוֹסְקִים בִּפְלִילִים

לְמַעֲשֶׂה מַשְׁחִירִים אֶת כָּל הַיִּשְׂרְאֵלִים.

דַּוְקָא כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מַסְבִּירָה אֶת צִדְקַת דַּרְכָּהּ

הֵם לַאוֹיְבִים נוֹתְנִים צִדּוּק וְלַהַסְבָּרָה מַכָּה.

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל פְּגִיעָה יְשִׁירָה בַּבִּטָּחוֹן –

הֵן רִתּוּק גְּדוּדִים לַגָּדָה מַפְרִיעַ לנִצָּחוֹן.

אֲבָל לְטַעֲמִי עִקַּר הַטַּעֲנָה יֵשׁ לְהַפְנוֹת

לְאִימְפּוֹטֶנְצִיָּה שֶׁאָחֲזָה בַּשִּׁלְטוֹנוֹת.

שֶׁהַשָּׂרִים לְבִטָּחוֹן וּלְבִטָּחוֹן פְּנִים

יַתְחִילוּ לְהָבִין וְסוֹף סוֹף לְהַפְנִים:

הָאוֹיֵב הֶחָשׁוּב הוּא הָאוֹיֵב מִבִּפְנִים

שֶׁאִם לֹא יְרֻסַּן נִהְיֶה עַל הַפָּנִים.

וְאִם כְּבָר הִזְכַּרְתִּי אֶת הַשָּׂרִים,

אֵלּוּ שֶׁמַּשְׂבִּיעִים אוֹתָנוּ מְרוֹרִים,

הֲרֵי שׁוֹטִים בַּמֶּמְשָׁלָה לֹא חֲסֵרִים

בֶּאֱוִילוּתָם לַתְּהוֹם אוֹתָנוּ גּוֹרְרִים.

זֶה מֵטִיל עַל עַזָּה פְּצָצַת אָטוֹם,

חֲבֵרוֹ לֹא יַשְׁאִיר בָּהֶם  מְתֹם.

וְזֶה, בְּדִיּוּק עַכְשָׁו, בְּלַהַט מַטִּיף

לְהָקִים מֵחָדָשׁ אֶת גּוּשׁ קָטִיף.

וּכְאִלּוּ הַמַּצָּב אֵינוֹ מַסְפִּיק נוֹרָא

הֵם מוֹסִיפִים עוֹד דֶּלֶק לַמְּדוּרָה,

מַעֲלִים תְּרוּמָה שְׁלִילִית לַהַסְבָּרָה.

בִּמְקוֹם לְגַיֵּס הֲבָנָה תּוֹרְמִים לְהַשְׁחָרָה.

אוּלַי אֵין לְהַאֲשִׁימָם בִּבְגִידָה בְּזָדוֹן

אֲבָל בְּהֶחְלֵט בְּטִמְטוּם, בִּתְכָכִים וּבְמָדוֹן.

עמירם רביב

9.11.2023

* * *

פרויקט בן יהודה

קוראות וקוראים יקרים,

הלב כואב וחרד בימים האלה. רבים מאיתנו פעילות/ים בחזיתות השונות, ודרך ארוכה עוד לפנינו.

בצד רוח העשייה, מהר מאוד התחוור שאנשים פונים לספרות כדי לבטא את רגשות השבר והאובדן מחד, וכדי ״להתחמש״ בעשייה שברוּח מאידך – מבקשים למצוא בה נחמה וחמלה, ולנסח באמצעותה תפילה ותוכניות פעולה. התמהיל הזה ניכר גם ברשימת היצירות הנקראות ביותר בפרויקט בחודש שחלף, ביניהן אפשר למצוא את ״בעיר ההריגה״ ו״על השחיטה״ של ביאליק, את ״ליל חניה״ של אלתרמן ואת ״אני מאמין״ של טשרניחובסקי.

מטבע הדברים מעסיקה אותנו בפרויקט השאלה מה יש לנו להציע כרגע לציבור הרחב. אליה מצטרפות שאלות עקרוניות על תפקידן של הרוח ושל הספרות בעת הזו. אף שהתשובות הן מורכבות, אולי נוכל להסכים על התשובה הזהירה והמסויגת שסיפק ס. יזהר בחיבורו ״משורר הולך להפגנה״. יזהר אמנם קורא תיגר על התפיסה הרומנטית, לפיה המשורר או השיר יכולים להוביל לשינוי: ״עד כמה מנעו את הרע המאיים? עד כמה קידמו את הטוב המבוקש?״ אך הוא בכל זאת חותם כך את דבריו:

״מי אני שאדע מה תפקידו של השיר, או, אם יש לו תפקיד כל עיקר. הוא שיר. וזה הכל. שיר שאיתו האדם אדם, ובלעדיו אין האדם אדם."

אנחנו זקוקים לשירה וליצירה הספרותית ככלל, כדי לשמור על אנושיותנו. נמשיך להנגיש אותה בחינם ולהזמין אתכן/ם לקרוא ולהצטרף אלינו למפעל ההנגשה.

בתקווה לימים טובים יותר.

שלכן/ם תמיד,

צוות הפרויקט

editor@benyehuda.org

אהוד: מרבית ספריי וספרי אסתר ראב ויהודה ראב מצויים ונגישים ב"פרוייקט בן יהודה".

* * *

יוסף אורן

הודעה על הופעת ספרי החדש:

 "עליות ומורדות בסיפורת הישראלית"

 בשנת 2018 חתמתי את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" בהוצאתו לאור של הכרך ה-22 והאחרון שלה "חילופי דורות בסיפורת הישראלית".

בכרכי הסדרה הזו, שבה תיארתי באמצעות חתכי-תוכן שונים את התפתחות הסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), התעכבתי על כאלף* היצירות המעניינות ביותר של כמאה מבין סופרי הדור, דור ייסוד המדינה, שהגיבו על אירועי התקופה האמורה.

מאליו מובן, שגם אחרי חתימת הסדרה המשכתי לעיין ביצירות שפירסמו סופרי הדור שלי וגיבשתי ממאמרי עליהן שני כרכים נוספים, שאותם בחרתי לפרסם כספרים דיגיטליים בפרויקט בן-יהודה, שהוא האתר הגדול ביותר של הספרות העברית מדור התחייה ואילך, המנגיש את היצירות באופן דיגיטלי, כך שניתן לקרוא את ספריהם של הסופרים בחינם ובכל עת.

מאז שחתמתי את הסדרה המחקרית-ביקורתית בת 22 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית", הוספתי עליה 2 ספרים דיגיטליים בפרויקט בן-יהודה, שהינם כרכי השלמה ל-22 כרכי הסדרה שהודפסו בעבר (בין השנים 2018-1981) במהדורה מסחרית על נייר בהוצאת "יחד". 

"מן המסד ועד הטפחות", הועלה בפרויקט  בשנת 2021, והשבוע, בנובמבר 2023, הועלה בפרויקט בן-יהודה הספר הדיגיטלי השני שלי: "עליות ומורדות בסיפורת הישראלית".

שני הספרים הדיגיטליים האלה הם ביחד ספרי הביקורת המעודכנים ביותר על הסיפורת הישראלית כיום. כל מי שייכנס למדף ספריי באתר זה – ייווכח בכך.

יוסף אורן

* אהוד: למזלי, אף לא אחד מספריי כלול ב"אלף" הללו.

* * *

עקיבא נוף

נֶדֶר

מעולם לא  ניפגשנו, לא דיברנו אף פעם,

ועכשיו, בעצֶרֶת הכּאב והזעם

בין שתי זרועותי, שמאל וימין,

תמונתך  אל חָזִי, רון בנימין,

אימצתי בחום, ברגש אפוּף

של אח אל אחיו, אחי החטוף.

אלכס לובָנוב, הישָאם א-סייד,

נישבעתי נחוש להושיט לכם יד,

מִשְבִי האויב לפדות להציל

עם שני הילדים של משפחת אציל,

איליה טולדנו, יובל ומקסים,

לא עוד רק תפילות, עכשיו מעשים!

אורי דנינו ואופיר צרפתי,

נודרים אנו נדר וכך, בי נישבעתי –

עדֵי יום הפְּדוּת ושיחרור כל חטוף

לא תחדל מלחמה וכל קרב בה עטוף

מטרה להחזיר אל ביתם כל שבויינו

ולחזור להחיות שוב את כל יישובינו.

יהא זה מיצעד ניצחון ותרועה,

עֵת יִתָּם הזדון ותימוג הרישעה,

וידעו כל עמים וידע העולם

וידעו רקיעי השמיים כולם

כי יהא העולם אז נקי וטהור,

וליהודים – אור.

עקיבא נוף

* * *

נעמן כהן

אווה אילוז האחראית לאנטישמיות נגד היהודים

על אווה אילוז המהגרת ממרוקו שהפכה בארץ לאנטי-ציונית ולאוטו-אנטישמית כבר כתבתי רבות.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה אווה אילוז פתאום מתעוררת. גילויי השנאה ליהודים, היא כותבת, יצרו בה "שבר עמוק." "חלק ניכר מהשמאל העולמי, המחנה שהגן על שוויון, חירות וכבוד בשתי המאות האחרונות, חגג את החדשות על הטבח ("התקוממות מול קולוניאליסטים") או דחה אותן באסטרטגיות אינטלקטואליות מביכות. השמאל לעג, נטש, התעלם וסימן באות קין יהודים מאוימים ברחבי העולם."

(אווה אילוז, בתגובתו ל-7 באוקטובר, השמאל העולמי נכשל מוסרית ואינטלקטואלית, "אל-ארצ'י", 2.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-02/ty-article-opinion/.premium/0000018b-8f7f-db7e-af9b-efff2fb80000

על החזיר נאמר "כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים," כך גם אווה אילוז פושטת טלפיה ואומרת כשרה אני, בשעה שהיא היא בין האחראים למסע השטנה נגד ישראל והיהודים ותמיכה ברציחתם בקרב מה שהיא מכנה "שמאל".

בכתב פלסתר אנטישמי כינתה אווה אילוז (התומכת בכיבוש הערבי של מרוקו ובכיבוש מרוקו של הסהרה הספרדית) את הפלסטינים "עבדים" ואת היהודים בעלי עבדים:

(אווה אילוז, "אווה אילוז מציעה ניתוח חדש לכיבוש, הפלסטינים במצב של עבדות", "אל-ארצ'י", 5.2.14)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2014-02-05/ty-article/.premium/0000017f-db57-db22-a17f-fff7baad0000

אז ברור שתוצאות ההסתה האנטישמית של אווה אילוז ניכרות בעולם. אם הפלסטינים עבדים יש לרצוח את בעלי העבדים היהודים. אווה אילוז היא אחת האחראיות לדימוי השלילי של היהודים כבעלי עבדים ושלטון אפרטהייד שיש לחסל. מה לה שתפשוט עכשיו טלפיה כחזירה ותאמר כשרה אני? היא-היא האשמה בהזדהות "השמאל" עם רצח יהודים.

[אהוד: את ביקורתי על הרמה התבונית של אווה אילוז הבעתי פעמים לא-מעטות, ולאחרונה בגיליון 1896 שבו כתבתי כי היא לא אינטלקטואלית אלא אידיוטית שימושית ו"פילוסופית"-איגנורנטית של השוקניה. דומני שגם אינה כותבת עברית ושאין לה מושג מדוייק מתולדות ישראל, לכן, למשל, הסכלה הזו הגדירה את מושבות העלייה הראשונה כ"קולוניאליזם" משום שנקראו בלועזית "קולוניות"!]

רון מוסא-כחלילי – "לנו הפלסטינים"

לאנשים יש אשלייה שלאחר טבח שמחת תורה הכל בארץ יישתנה. ולא היא. הרבה יישאר כפי שהיה. הגזען האנטי-אשכנזי הוותיק שהוא גם אנטי-ציוני ואוטו-אנטישמי, רון מוסא-כחלילי לא השתנה. גזענותו נותרה כשהייתה.

"התלוויתי לאחמד טיבי ב-2011 לרמאללה," מספר מוסא-כחלילי, לנאום השהידים המפורסם שלו. "אחרי שטיבי מסר למשתתפי הכנס דרישת שלום מעכו ונצרת וחיפה ולוד ויאפא, הוא החל לשבח את השהידים, את לוחמי החופש הפלסטינים שהקריבו את חייהם למען המאבק הצודק והמוסרי ביותר בעולם. השורה התחתונה היתה ברורה. 'השהיד הוא שיא התפארת,' הכריז טיבי בגרון חנוק מהתרגשות, 'אין ערך נעלה יותר מאשר השהיד. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור.'

"האולם רגש. קשישות פלסטיניות מחו דמעה, נציגי הרשות הפלסטינית נעמדו על רגליהם והריעו לטיבי, גם אני התרגשתי עד דמעות. או במילים אחרות: גם אני הזדהיתי והצדקתי את האלימות המבעיתה שהתחילה, כמה רומנטי, בילד פלסטיני כועס עם אבן, עברה למחבלים-המתאבדים של האינתיפאדה השנייה, לפיגועים הרצחניים של שנות האלפיים, לשיגור מאות ואלפי טילים לבתי אזרחים בעוטף, ושסללה את הדרך – אולי באופן תת-מודע לטבח הברברי בדרום ב-7 באוקטובר.

"האם יש לנו – לאזרחים הפלסטינים בישראל," שואל מוסא-כחלילי את עצמו (בהגדירו את עצמו פלסטיני), "להנהגה הפלסטינית הישראלית, לשמאל, הציוני והלא ציוני – אחריות כלשהי, אפילו עקיפה, למופע המפלצתי החמאסניקי? ואם כן, מהם הכלים שאנחנו משאירים לפלסטינים במאבק הלאומי העיקש שלהם? עצומות וכנסי שלום יהודים-ערבים ברמאללה או בז'נבה? איך לעזאזל הם אמורים להגיב כשמתנחלים פנאטים ואלימים, מלווים בכוחות ביטחון ישראליים, מתנכלים להם ולרכושם ופוצעים והורגים בהם על בסיס יומיומי? לנאום באו"ם ולהניף עלה של זית? מתי הנאבקים חוצים את הגבול וסוללים את הדרך לאסון ההמוני הבא, ומתי זהו כלי מאבק לגיטימי? ושאלת השאלות: האם יש לנו, כיהודים, את הזכות לקבוע לפלסטינים את כלי המאבק שלהם?"

(רון כחלילי, "חייבים לנסח מאבק ישראלי־פלסטיני משותף חדש", "אל-ארצ'י,

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-09/ty-article-opinion/.premium/0000018b-b3ce-dedf-adab-f7de727a0000

הבנתם? לאחר הזהותו הנפשית של מוסא-כחלילי עם "השהידים" (המחבלים הרוצחים יהודים), הוא מכנה את עצמו אזרח פלסטיני בישראל, ובסוף מוזר, גם יהודי, אז ראשית דבר שיחליט מהו. אם הוא פלסטיני או יהודי?

האמת היא שלגביו כאנטי-ציוני, וכאוטו-אנטישמי אין כלל בעייה עם הסתירה הזו, כי לדידו הציונות ובכלל ראיית היהודים כעם שייכת רק לאשכנזים, והוא כפלסטיני-ערבי (אולי בן הדת היהודית) אין כל קשר לכך. הבעייה היא שהאוויל מוסא-כחלילי סבור שגזענותו האנטי-אשכנזית והיותו אנטי-ציוני ואנטישמי, תכשיר אותו בעיני החמאס שהוא איננו כופר קוף וחזיר שיש לרוצחו ע"פ הנביא מוחמד. כמובן שזה לא יעזור לו.

בניגוד לפרופסור דניאל גוטווין,

ברני סנדרס כן בעד מלחמה נגד החמאס

בגיליון "חדשות בן עזר" 1896 הבאתי את דברי ברני סנדרס ותומכו הישראלי פרופסור דניאל גוטווין הקוראים להפסקת אש בעזה כדי לאפשר את המשך שלטון החמאס.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822213&forum=scoops1

https://twitter.com/gutweind/status/1719757948656730322?t=BK4PQdi21_zTBMkG4kU_lw&s=03)

 והנה מהפך. דווקא ברני סנדרס טוען נגד הפסקת אש: "אינני מבין איך אפשר לעשות הפסקת אש עם ארגון שכל תכליתו ליצור כאוס ולהשמיד את ישראל... חמאס חייב ללכת."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822645&forum=scoops1

ודוק: כל קריאה להפסקת אש באצטלה של דאגה לאזרחים היא תמיכה בהמשך שלטון החמאס ושימושו באזרחים כמגן אנושי. הדואג לאזרחים חייב לתמוך מלחמה בחמאס ובג'יהאד עד חיסולם.

למזלו של העולם והאנושות התומכים בחמאס באצטלה של פגיעה באזרחים לא חיו בעת מלחמת העולם השנייה כי באותו היגיון הם היו תובעים את הפסקת המלחמה בהיטלר באמתלה של פגיעה באזרחים גרמנים.

התחלת הקמפיין להצלת שלטון החמאס

זה היה צפוי. שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן החלו להעלות קמפיין בעיתונם להצלת החמאס ע"י הצגת מסכנות האזרחים שנפגעו בעזה ותביעה להפסקת אש, והגעה להסכם עם החמאס שינציח את שלטונו.

הכתבת הערביה-המוסלמית של העיתון חנין מג'אדלה, כותבת: "בעזה מוכרחים הפסקת אש עכשיו", "אל-ארצ'י", 9.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-09/ty-article-opinion/.premium/0000018b-afba-d3c1-a39b-bffb3a110000

הכתב הערבי-נוצרי של העיתון, ג'קי חורי, אף מציין ש"קול הערבים שמתנגדים למלחמה (כלומר תומכים בהמשך שלטון החמאס) הוא קול הדמוקרטיה," ("אל ארצ'י", 10.11.23)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-11-10/ty-article/.premium/0000018b-b59c-d3c1-a39b-bffd51e60000

בד בבד מנהל העיתון מאבק למען קיום הפגנות של ערבים לטובת הצלת החמאס והמשך שלטונו החמאס באצטלה של התנגדות למלחמה בעזה.

וכך כותבים שוקן נבזלין ובומשטיין-בן במאמר המערכת של עיתונם:

"עיכובם של ראשי ועדת המעקב של החברה הערבית בידי המשטרה זמן קצר לפני משמרת מחאה שתוכננה נגד המלחמה בעזה, יחד עם החלטת בג"ץ לדחות עתירות נגד האיסור שהטילה המשטרה על הפגנות בנושא, מצביעים על כרסום מדאיג בזכותו הבסיסית של כל אזרח לבטא את עצמו ולהפגין – גם נגד ממשלתו. זכות זו, וזכויות אדם נוספות, אינן מושעות בזמן מלחמה.

"החלטת בג"ץ השבוע לדחות את העתירות שהגישו חד"ש וארגון עדאלה נגד החלטת המשטרה לאסור על הפגנות בסכנין ובאום אל-פחם במחאה על המלחמה בעזה, הכשירה את צמצום חופש הביטוי והעניקה רוח גבית למדינה להמשיך לנוע בכיוון מסוכן זה.

"אין לנתק את הפגיעה בחופש המחאה של הנהגת הציבור הערבי מההתקפה על חופש הביטוי של אזרחים ערבים, שבאה לביטוי בין השאר באינפלציה מסוכנת של כתבי אישום שמגישה הפרקליטות בגין פרסומים ברשתות החברתיות. לעתים מופנית האש גם נגד יהודים המעזים למתוח ביקורת על הממשלה. על מערכת המשפט להתנגד לכל ניסיון השתקה פוליטית, ולהגן על זכויות היסוד של כלל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין."

 ("פגיעה בזכות למחאה" – מאמר מערכת "הארץ", 10.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2023-11-10/ty-article-opinion/0000018b-b515-dea2-a9bf-f59f7c0c0000

כמובן שכתב המשפטים של העיתון מרדכי קרמניצר הבכיין פוסק כי תמיכה בחמאס-דעא"ש היא זכות דמוקרטית.

(מרדכי קרמניצר, "המשטרה מחריפה את המתקפה על זכות המחאה של הציבור הערבי, ובג"ץ עומד מנגד", "אל-ארצ'י", 9.11.23)

https://www.haaretz.co.il/news/law/2023-11-09/ty-article/.premium/0000018b-b096-d3c1-a39b-bef7136d0000

ודוק: כל מחאה נגד המלחמה בחמאס (אפילו באיצטלה של פגיעה באזרחים) אינה זכות דמוקרטית אלא פיגוע בדמוקרטיה. באנגליה הבינו זאת בשעת מלחמת העולם השנייה כאשר הוציאו מהחוק את חברי מפלגתו של אוסוולד מוסלי שתמך בהיטלר, ושלחום למחנות מעצר.

גן ילדים בגרמניה ע"ש עהד תמימי

גן ילדים ע"ש "אנה פרנק" בסקסוניה-אנהלט בגרמניה החליט להחליף את שמו ל"מגלים את העולם".

הרצון להסיר את שם אנה פרנק, שמתה בגיל 15 במחנה ריכוז מהגן, הגיע מההורים הערבים-המוסלמים, אומרת מנהלת הגן. ההורים המהגרים ממדינות ערב לא מבינים את השם. גם לילדים קשה להסביר את השם, טוענת האחראית.

התנועה "יחד" (תנועה גרמנית) מתנגדת: "ישנם תכנים חינוכיים טובים ומנוסים להעברת נושא חייה של אנה פרנק לילדים ובני נוער, המטפלים באופן מותאם לגיל ומכבד את גורלה ההיסטורי," מסביר הארגון. שינוי שם הגן הוא "מעשה שגוי בתקופה של עלייה באנטישמיות. עכשיו, יש צורך ברגישות גבוהה יותר להשפעת שינוי שמות סמליים."

האחראים בעירייה נראים אדישים לביקורת זו: שינוי השם בא עם קונספט חדש, שבו רוצים גם להתמקד ב"מגוון" של הילדים, אומר אנדריאס ברוהם, ראש העיר. והשם "אנה פרנק" אינו מתאים עוד למגוון החדש. הרצון של הורים רבים לשנות את שם הגן, יש לו "משקל רב יותר מול המצב הפוליטי העולמי," כך אמר אנדריאס ברוהם.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822628&forum=scoops1

אז הנה יש לנו הצעה לשם חדש לגן שיחליף את השם אנה פרנק. הגן ייקרא ע"ש ההיטלריסטית המוסלמית עהד תמימי. הרי כבר המשורר היהודי יהונתן בראסקי-גפן הכריז עליה כ"אנה פרנק" ואפילו כחנה סנש. רעיון מצויין. אז מה יש לנו לתמוה על הגרמנים?

הדמגוגים בשירות התעמולה האנטי-ישראלית

פצצת אטום?

בראיון ב"קול ברמה" שאל העיתונאי האוויל יעקב (יקי) קליין-אדמקר את שר המורשת עמיחי בן אליהו: "כבוד השר אם לשיטתך בעזה אין בלתי מעורבים ולא היו צריכים להכניס סיוע הומניטרי מבחינתך מחר בבוקר הציפייה שלך שהיינו מטילים מה שנקרא איזושהי פצצת אטום על כל עזה משטחים אותה מחסלים את כל מי שנמצא בה ובא לציון גואל?"

עמיחי אליהו: "זו דרך אחת והדרך השנייה היא מה חשוב להם מה מפחיד אותם? מה ייצור להם את ההרתעה הבאה?"

https://youtu.be/Ljkp6ljpzSE?si=hkb5CUraqUdpnYlc

נכון, השאלה של יעקב (יקי) קליין-אדמקר היא אידיוטית, ולא פחות התשובה של עמיחי בן אליהו שהוא אידיוט לא פחות, אבל ברור שבלי ההסתה של התעמלנים השקרנים הרואים את נתניהו כאוייב – ולא את סינואר, לא היה נהפך המשפט לתעמולה אנטי-ישראלית כל כך חריפה. למשל הניסוח השקרי הזה: "חלפו כבר שלושה ימים (!!!) מאז שהשר הכהניסט, עמיחי אליהו, הציע להטיל פצצת אטום על עזה ונתניהו עוד לא הדיח אותו וסגר את משרדו."

עמיחי בן אליהו לא הציע להטיל פצצת אטום על עזה, אבל מה רע לתקוף את נתניהו ואפילו בשקר?  ואם זה עושה תעמולה נגד ישראל לא חשוב. העיקר שזה גם נגד נתניהו.

מעניין שכל אותם תעמלנים ישראלים ולא ישראליים לא הגיבו באותה צורה כאשר ג'יבריל רג'וב, בכיר הרשות הפלסטינית הצהיר: "הפלסטינים הם אויבי ישראל ולא אף אחד אחר... אם היה לנו נשק גרעיני, עכשיו היינו משתמשים בו נגד ישראל."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4379888,00.html

ולא תבעו מאבא של מאזן לפטרו.

יום טבח 7 באוקטובר חגיגה גדולה

מחקר חדש חושף שמורים שמועסקים בסוכנות הפליטים של האו"ם שיבחו את פעולות חמאס, ושיותר מ-100 בוגרי מערכת החינוך של אונר"א הם מחבלי חמאס וג'יהאד שביצעו פיגועים. מדינות המערב העבירו בחמש בשנים האחרונות יותר מ-2 מיליארד דולר לאונר"א.

מורים ובתי ספר בסוכנות האו"ם לפליטים הפלסטינים – אונר"א חגגו את טבח ה-7 לאוקטובר. ובכלל מעל מאה מחבלי חמאס וגיהאד איסלאמי שביצעו פיגועי טרור ורצחו אזרחים ישראלים הם בוגרי מערכת החינוך של אונר"א. כך חושף מחקר חדש של מכון המחקר והמדיניות הבינלאומי IMPACT-se החוקר ומנתח תכני ספרי לימוד בעולם לעידוד שלום וסובלנות. המחקר חושף גם עדויות לקשר בין החומר הנלמד בבתי הספר של אונר"א לבין הזוועות שבוצעו ב-7 באוקטובר, המשקפות שנים של לימודים המעודדים שנאה בבתי הספר הללו.

סארה א-דיראווי, מורה של אונר"א, העובדת במערכת החינוך בעזה, פירסמה סרטון וידיאו ביום הטבח, שבו נראים מחבלים של חמאס משוטטים ברחובות ישראל עם רובים שלופים, כשהם יורים לעבר מכוניות ישראליות, והתקפות טילים על ישראל. הסרטון מלווה בפסוק מן הקוראן שבו נאמר: "חזור אליהם ואנו נעלה עליהם בגדודים אשר לא יוכלו לעמוד בפניהם ונגרשם נכלים ומושפלים."

מחמוד אבו אדהם, עובד אונר"א בעזה, העלה פוסטים רבים מאז ה-7 באוקטובר, בהם תמך בגלוי בזוועות שביצע חמאס. ב-10 באוקטובר הוא עודד את חמאס להרוג חטופים ישראלים באומרו "אל תעבור על פני בן ערובה שלא קיבל חנינה, בלי לחתוך את צווארו כדי להטיל אימה על האוייב," כשהוא מצטט טקסט אסלאמי המעודד אכזריות כלפי האוייב.

עפאף טלב, מורה נוספת של אונר"א בעזה, שיתפה בעמוד הפייסבוק שלה סרטון ביום שבת האחרון שבו מתואר טבח חמאס כ"ניצחון האמיתי הראשון" בדרך לשחרור כל פלסטין. הסרטון הרעיף שבחים על חורבן ישובים ישראלים ומותם של "1000 גברים תוך שלוש שעות," שהביא לכך ש"ערים שלמות התרוקנו בין לילה." הסרטון מכיל סרטונים של מחבלי חמאס חמושים המסתערים על ישראל ברגל ובאמצעות רחפנים, רודפים אחר משתתפי מסיבת הטבע, חוטפים חייל ישראלי ויורים לעבר מבנים ישראליים. ב-23 באוקטובר היא קראה לאלוהים "להשמיד את היהודים". משפט זה, שפורסם בפוסט בפייסבוק, כלל שגיאת איות מכוונת, כנראה כדי למנוע את איתורו באמצעות התרגום האוטומטי, בשל תפקידה כעובדת של האו"ם.

ב-7 באוקטובר פרסמה ראנוש סלאח, שמזהה עצמה כמורה של אונר"א, פוסט המהלל את טבח חמאס בזמן שהוא עדיין התרחש, בו כתבה "שזהו בוקר מפואר ובלתי נשכח" תוך שימוש באימוג'ים של "אש". בצהרי אותו היום, פרח חסן, מומחה לעניינים חברתיים של אונר"א בעזה, העלה פוסט המשבח את אללה על כך ש"השאיר אותנו בחיים כדי לחזות ביום הזה" בהתייחסו למתקפת חמאס.

מורה אחר של אונר"א בעזה בשם אבראהים אל-עזאיזה, פרסם בפייסבוק סרטון המתאר רקטה שגרמה לנזק קשה בישראל. בכיתוב שליווה את הסרטון הוא כתב, "איזה מראה נהדר!"

https://www.ynet.co.il/news/article/s1mbov9qt

מסתבר שאונר"א היא ארגון גזעני תומך טרור ופשעי מלחמה ומשום כך יש מיידית לסוגרו.

אחוות עמים למען החמאס

לא מפתיע אבל בהתאם לסיסמה הותיקה יש גם ישראלים תומכי חמאס המגלים אחוות עמים עם הערבים-המוסלמים חברי החמאס.

אונס תמורת אונס

ד"ר מאיר ברוכין, מורה להיסטוריה בן 62 מירושלים, נעצר לאחר ש"האשים את חיילי צה"ל באונס של פלסטיניות מאז קום המדינה, והצדיק את מעשי חמאס והמחבלים שאנסו נשים ישראליות בשעת מלחמה." לפי הודעת המשטרה, ברוכין "גם קרא בעבר לטייסי צה"ל רוצחי ילדים, ונתן לגיטימציה לטרור במגוון פרסומים."

"חיילים ישראלים לא אנסו פלסטיניות? הם עושים זאת משנת 48', זה לא נכנס לספרי הלימוד," כתב ברוכין בקבוצה גדולה של מורים, ונעצר. במשטרה מייחסים לו באופן חריג עבירה של "גילוי החלטה לבגוד" – שדינה הוא עד 10 שנות מאסר.

התלונה התקבלה לאחרונה במשטרה על ידי משרד החינוך ועיריית פתח תקווה, ולפיה ברוכין, ששימש מורה להיסטוריה בבית ספר בעיר, "הביע תמיכה והזדהות עם חמאס, ועם מעשיו המזוויעים שכללו אונס נשים – ובכך נתן להם לגיטימציה. בנוסף, הוא האשים האשמות חמורות ושקריות את חיילי צה"ל," לשון המשטרה. בעקבות דבריו החליטו בעירייה על השעייתו מהוראה ועל הפסקת עבודתו במוסד החינוכי.

לפי המשטרה, ברוכין "פירסם גם התבטאויות נגד מדינת ישראל המסייעות לטרור ומקנות לו לגיטימציה לביצוע מעשי זוועות, כשרשם: 'מותר לעם נכבש לעשות כל מה שנדרש כדי להצליח במאבקו, הכול בהתייחס למעשי טרור.' הוא פירסם אמירות קשות ושקריות שיש בהן כדי להצדיק מעשי טרור ולהצדיק טרור ואת מעשי האוייב בשעת מלחמה."

במשטרה אמרו כי אין זו הפעם הראשונה שברוכין נחשד בהתבטאויות דומות. בהודעה מטעמה נכתב כי "החשוד נהג לפרסם דברי עידוד ולצדד במפרי סדר אלימים לעבר שוטרים וחיילים, הספיד מחבלים ותיאר את מותם באופן תמים."

לפני כמה חודשים הוא פירסם פוסט אחרי פיגוע שהתרחש בארץ, וטען כי "הוא דרס שישה אנשים אבל הוא לא מחבל," וכן עודד סרבנות. בשנת 2020 הוא אף פוטר מבית ספר שבו לימד בראשון לציון בעקבות תלונות שלפיהן הוא כינה את טייסי צה"ל "רוצחים". בתגובה, הוא השיב כי חלק מהדברים נאמרו כדי לעודד "חשיבה עצמאית".

https://www.ynet.co.il/news/article/rkxnkqoqa

הדבר היחידי שאינו מובן הוא האם המורה להיסטוריה ד"ר מאיר ברוכין לא קרא את "המחקר" המפורסם שבו הוכח כי חיילים ישראלים לא אנסו ערביות בגלל הגזענות שלהם?...

לפחות לדידו של ברוכין הישראלים אינם גזענים.

ברוכין לא לבד. גל חרמוני מרצה באוניברסיטה הפתוחה נעצר אתמול. מאז הטבח הנורא, העלה עשרות פוסטים של שמחה בזוועות. בתמונת הפרופיל שלו תראו את דגל פלסטין ובתמונת הקאבר שלו תראו לא פחות מאישה שעושה את צרכיה על דגל ישראל.

בנוסף, הוא כותב: "נקווה שלפחות תיגמר המדינה, או-אז הכול היה שווה. יש בי שנאה והיא תנצח."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=823715&forum=scoops1

האם זו "אחוות העמים" עליה דיבר מאיר ולד-יערי?

שלוש אחיות

שלוש אחיותיו של רב המחבלים של חמאס-דאעש איסמעיל הנייה, גרות בישראל ביישוב תל שבע. בנוסף, שתי בנותיו ואשתו טופלו בבית חולים ישראלי בתל אביב.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=823817&forum=scoops1

אם ניתן להחליפן בחטופים הישראלים לעזה? בג"ץ ודאי לא יאשר.

מעניין אגב אם ילדיהן תומכים בישראל או בחמאס?

מודה ועוזבת תרוחם

השחקנית כלת פרס ישראל, גילה אלכסנדרוביץ'-אלמגור פירסמה באינסטגרם כי ארגון "בצלם" (האדם המוסלמי) השתמש בשמה באתר האינטרנט שלו מבלי שנתנה לכך אישור.

"לא הייתי פעילה בארגון 'בצלם' והעובדה שהשתמשו בשמי באתר האינטרנט שלהם מכעיסה מאוד," כתבה. "שנים רבות מאוד שלא ידעתי עליהם ועל פועלם כמעט דבר. אני מבקשת להבהיר – אני יהודייה, ציונית, ישראלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. איש לא ייקח זאת ממני. בליבי ובנפשי זורם דם יהודי שנקרע ונשבר מאירועי השבת השחורה. אני מחזקת את הצבא הנפלא שלנו ולחלוטין מתנערת ומוקיעה ממני כל מי שטוען שאין צדק בקיום מדינה יהודית בארץ ישראל. נולדתי לאלמנה שכולה, כשאבי נורה ע"י צלף ערבי ואני עוד בבטן אימי. אני יודעת על בשרי היטב את מחיר הדמים. עד סוף ימיי אהיה יתומה ואלחם שאף לא ילד אחד נוסף יחיה יתום בארץ ישראל. אני מתפפלת כל יום לשובם של החטופים ולשלום הפצועים ושה' יקום דמם של אלו שאיבדנו. עם ישראל חי!"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=823585&forum=scoops1

ארגון "בצלם"(האדם המוסלמי) הסיר את שמה מרשימת מכובדיו וכיבד אותה מאוד בזה.

מחבל או עיתונאי?

העיתונאי של AP CNN חסן א סלאייח שהצטלם עם מחבלי החמאס מבצעי הטבח בישראל לאחר שצולם מקבל נשיקה מסינואר, התקשר לכתב ערוץ 14 ברוך ידיד בכדי להבין האם הוא ברשימת החיסול של השב''כ.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=823601&forum=scoops1

אין לי מושג אם הוא ברשימת החיסול או לא, אבל מכיוון שהוא אינו עיתונאי אלא מחבל הוא חייב להיות ברשימת החיסול. נקווה שרונן ברזובסקי-בר לא יעשה הפעם פשלה נוספת.

עמםאללה מקרון כטרטיף

נשיא צרפת אמר בריאיון ל-BBC כי "אין הצדקה להפצצות," וכי הפסקת אש "תועיל לישראל." מקרון הוסיף כי צרפת מכירה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אך "מפצירה בהם להפסיק את ההפצצה הזו" בעזה. הוא גם הדגיש כי צרפת "מגנה באופן ברור" את פעולות הטרור של חמאס.

כשנשאל אם הוא רוצה שמנהיגים אחרים – כולל מארה"ב ומבריטניה – יצטרפו לקריאותיו להפסקת אש, השיב: "אני מקווה שהם יעשו זאת." בריאיון שערך יום לאחר ועידת הסיוע ההומניטרי לעזה שנערכה בפריז, אמר מקרון כי "המסקנה הברורה" של כל הממשלות והסוכנויות שנכחו באותה פסגה, היא "שאין פתרון אחר מלבד הפוגה הומניטרית תחילה וללכת להפסקת אש, שתאפשר להגן על כל האזרחים שאין להם שום קשר לטרוריסטים."

מקרון אמר: "דה פקטו – היום, אזרחים מופצצים. התינוקות האלה, הנשים האלה, הזקנים האלה מופצצים ונהרגים. אז אין לזה סיבה ואין לגיטימציה. אז אנחנו כן מפצירים בישראל להפסיק." מעניין איך מייעץ מקרון להילחם בחמאס? האם יש לו פתרון שימנע מפגיעה במגינים האנושיים שלו?ואולי הוא חושב שצה"ל ייסוג מעזה כפי שברח הצבא הצרפתי מהמלחמה בג'יהאדיסטים במאלי.

(צרפת חשבה שתנצח את הטרור במאלי. היא נסוגה ממנה עם הזנב בין הרגליים)

https://www.haaretz.co.il/news/world/africa/2022-08-23/ty-article-magazine/.highlight/00000182-bfbd-d018-adae-bfbfedae0000

בכל מקרה אין גבול לצביעות של עמםאללה מקרון שכביכול מזדהה עם ישראל ובמלחמה נגד החמאס וקורא לישראל להיכנע ולהשאיר את החמאס בשלטון בעזה. ראוי ששמו מקרון יחליף את השם טרטיף כמושג לצבוע.

יפה ענה לו ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו בהתייחס לדבריו של נשיא צרפת עמנואל מקרון: "האחריות לפגיעה באזרחים היא של חמאס-דאעש ולא של ישראל.

"נזכיר שישראל נכנסה למלחמה בגלל שארגון הטרור רצח באכזריות מאות ישראלים וחטף יותר מ-200 ישראלים. בעוד שישראל עושה הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים וקוראת להם לצאת מאזורי הלחימה – חמאס-דאעש עושה הכול כדי למנוע מהם לצאת לאזורים בטוחים ומשתמש בהם כמגן אנושי. חמאס-דאעש מחזיק באכזריות בחטופינו – נשים, ילדים וקשישים – בפשע נגד האנושות. חמאס-דאעש משתמש בבתי ספר, במסגדים ובבתי חולים כמפקדות טרור.

"הפשעים הללו שחמאס-דעאש מבצע היום בעזה, יתבצעו מחר בפריז, בניו יורק ובכל מקום בעולם. על מנהיגים בעולם לגנות את חמאס-דאעש ולא את ישראל.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=823772&forum=scoops1

נכון, מקרון עדיף על מלנשון האנטישמי, אבל עם "חברים" כמקרון מי כבר צריך אויבים?

ביחד ננצח?

הפתעה הפתעה הפתעה. נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, כתבת "אל-ארצ'י", המביעה תמיד את הערצתה לדויטשלנד ואת אושרה שבניה ירדו לברלין בירת הרייך וויתרו בשמחה על יהדות וישראליות והפכו לפולקיסטים גרמניים, מדווחת לנו שעתה עקב המצב היא מעדיפה חברים ערבים על חברים גרמנים-ארים.

"הפער ביני למשל לבין מתנחלים שמבצעים בינתיים פוגרומים בשטחים הפך כבר מזמן לקרע," כותבת נרי-לבנה-הירשפלד, "אינני מעוניינת להרגיש שאנשי הימין הסהרורי הם אחים שלי. אני מרגישה קירבה גדולה יותר לערבים ישראלים.

"הפתרון היחיד למלחמה הוא הסדר שלום או שתי מדינות לשני עמים. למעשה היחיד שדיבר על זה הוא ביידן. הסדר שלום שייכפה עלינו (פליז, פליז, ביידן) על ידי האמריקאים למשל. כי אם לא תיגמר המלחמה הזאת בהסדר מדיני חדש, היא לא תיגמר אף פעם, ואם היא לא תיגמר אף פעם, אף אחד מאיתנו, לא לחוד ולא ביחד, לא ינצח."

(נרי לבנה, "למה באמת מתכוונים כשאומרים 'ביחד ננצח'?", "אל-ארצ'י", 8.11.23)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-11-08/ty-article/.highlight/0000018b-afae-df42-a78f-afef0c360000

אז למרות שהמתנחלים, אותם שונאת פראו וייס-לבנה-הירשפלד, מהווים כשליש מהנופלים למען המתנחלים בעוטף עזה ובתל אביב אותם היא אוהבת, היא מעדיפה חברים ערבים הרואים בה מתנחלת והמחוייבים לרוצחה.

ביחד איתם היא טוענת היא תנצח בהסדר שלום. כאילו שכחה שיש הסדר שלום – הסכם אוסלו, וככל התובעים הפסקת אש היא שוכחת שהיתה הפסקת אש שהופרה ע"י הערבים ב-7 לאוקטובר. מעניין מה יאמרו בניה ונכדיה הפולקיסטים הגרמנים החדשים על העובדה שהיא מעדיפה חברים ערבים על חברים יהודים.

מוחמד אשתייה, ראש הממשלה הפלסטיני: חמאס הוא רעיון

ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה אמר בריאיון בערוץ הצרפתי France 24, כי היעד שהגדירה ישראל לחיסול חמאס אינו מציאותי, ולכן אינו עומד להתממש. "חמאס לא נמצא רק בעזה. חמאס זה רעיון, זה לא רק מבנה או ארגון צבאי בעזה. חמאס נמצא בגדה המערבית, בלבנון, בסוריה, ההנהגה שלו בקטאר, בכל מקום. לומר שהמטרה היא להשמיד את חמאס, זה דבר שלא הולך לקרות, מאחר שאנחנו רואים שהמלחמה היא נגד כל הפלסטינים," הסביר אשתייה.

גם שר החוץ של עבר-הירדן איימן א-ספדי, אמר השבוע בריאיון לכריסיטאן אמנפור מרשת CNN, כי "לחמאס יש לוחמים, אך חמאס הוא גם רעיון שנולד בשל תנאי הסבל שיצרו הכיבוש וכישלון הקהילה הבינלאומית כולה לפתור את המשבר הזה."

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-11-09/ty-article/.premium/0000018b-b3b9-dedf-adab-f7b9abe10000

הבנתם? הרעיון של החמאס לרצוח את כל היהודים בעולם לפי דברי מוחמד כנאצר [?]  כמתחייב באמנתו הוא רעיון המקובל גם על ראש הממשלה הפלסטיני, וגם על שר החוץ העבר-ירדני. אם כן מה הפתרון לעזה? הרי אין הבדל ברעיון בין החמאס, הרשות, וממשלת עבר-הירדן.

יישר כוח

בינתיים, למרות כל המקווים לחוסר הצלחה (שלא אפתח פה לשטן) המלחמה בעזה מתנהלת באופן מופתי ע"י ראש הממשלה, שר הביטחון, והשר לביטחון פנים [גנץ?]. יישר כוח שככה יימשך.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ליטמן מור כותב על העיר הורודוק. אני יודעת על העיר ממאמרים שתירגמתי מעברית לאנגלית לבקשתו של ידידי אוסקר דלטיקי בן העיר. הספר הוא "פינקס נובוגרודוק" ונמצא בספריית בית השואה במלבורן.

אביבה קמיל

אהוד: ליטמן מור כבר לא בין החיים. העיירה שעליה כתב נקראה בשם דוויד הורודוק.

* אהוד יקר מאוד! אתה מגדיר אותי כטיפש (בוודאי תבקש שאדייק – רק הגדרתי אותך מטופשת...), ומזכיר רשימה של אוהדי הרפורמה, שלדעתך הם חכמים ממני, ומעטים מדיי (מדוע באמת?). ובכן כנגד תומכי הממשלה המושבעים האלה, יש אינספור של "טיפשים" שרואים בצעדיה של הממשלה הזאת אסון, ביניהם הנגיד הנוכחי והנגידים הקודמים, כלכלנים בארץ ובעולם, שרים לשעבר כמו דן מרידור, בני בגין, לימור לבנת, ציפי לבני, זאב אלקין, גדעון סער (כולם שמאלנים אנרכיסטים, בוגדים!) , הנשיא לשעבר רובי ריבלין, רמטכ"לים ואלופים לשעבר כמו בוגי יעלון, גדי איזנקוט, בני גנץ, אלופים במיל' - גיורא איילנד, ישראל זיו, נועם תיבון ועוד מאות (!) קצינים גבוהים שחתמו על עצומה נגד הממשלה המסוכנת הזאת; מאות אלפי אזרחים הפגינו מדי שבוע, טייסים ורופאים הצהירו שבמדינה דיקטטורית כמו שנתניהו, יריב לויו ושמחה רוטמן מתכננים לנו – הם לא מוכנים לשרת, והם היו ראשונים שהצטרפו לקרבות עם מחבלים, לא בניו של נתניהו, וגם לא בניו של גולדקנופף שקיבל מיליארדים כדי להשתמט מתרומה כלשהי למדינה. אתה לא רואה איזו ממשלה כושלת ומבהילה הקים נתניהו עם כהניסטים-טרוריסטים, עם מורשעים בדין, עם חדלי אישים שמצהירים הצהרות מטומטמות שמבאישות את שמנו בעולם (פצצת אטום על עזה, שהטייסים ילכו לעזאזל, שבלי טייסים אפשר לתפקד, אבל לא בלי ממשלה, שהצבא והשב"כ הם כוח ואגנר, עלבונות כלפי ארצות הברית וכו'). אתה חי בשלום עם העובדה שאמסלם הוא שר האטום? שגילה גמליאל היא שרת המודיעין?, שהפירומן בן גביר, שאיים כי יגיע לגופו של רבין, הוא ממונה על המשטרה? הרי ברור שנתניהו (המוכשר ללא ספק) בחר בחדלי אישים אלה כדי לשרוד כראש ממשלה, ובעזרת לוין יסרס את בית המשפט, ויימלט מאימת הדין. מי חוץ מאיש מאפיה יכול לעמוד בשער בית המשפט ולחרף ולגדף אותו מול התקשורת?

אתה יודע שיש לי אליך יחס של כבוד, ואני מודה שכואב לי פיזית על כך שאינך מסוגל לראות את המציאות כמו שהיא. לצערי, אני חושש שכבר לא תתפכח, וזה באמת שובר לי את הלב.

הלוואי בשורות טובות,

משה גרנות

אהוד: כפי שכבר כתבתי לך, לא אגיב יותר על דבריך. אני מציע לך להתכתב עם שקמה ברסלר. אצלה ודאי תמצא אוזן קשבת לאבחנות החכמות שלך.

* ורדה ברלין: אהוד, צ׳רצ׳יל לא הודח בימי הבליץ. הוא לא נבחר מחדש בבחירות של 1945 לאחר תום המלחמה. הוא הוביל את אנגליה במהלך הבליץ ונאומיו רוממו את רוחו של העם האנגלי לאחר שבימי צ׳מברלין הפייסן הם נחלו כישלונות צבאיים בעיקר בנורבגיה. אז הוחלף על ידי צ׳רצ׳יל. אפשר וצריך להחליף מנהיג שאין הציבור סומך עליו לאחר שלאורך כל שנותיו נהג בפייסנות כלפי אוייב שאינו יודע שובע בדרישותיו, ושהאסטרטגיה של המנהיג הוכחה כמשגה מסוכן, גם אם ההחלפה תהיה במהלך מלחמה. 

כל שנאמר על ביבי הוא אמת צרופה! הבלון התפוצץ בפני תומכיו. והעיוורים ממששים את הגומי המדולדל ומאמינים שרק יצא האוויר ואפשר יהיה לנפח את הבלון מחדש.

אהוד: תודה, תודה שהעמדת בפניי דברים על דיוקם. אני סברתי לתומי, בבורותי ההיסטורית הנוראה [הייתי אז ילד בן חמש] – כי כשם שהאנגלים הדיחו את צ'רצ'יל בימי הבליץ על לונדון, האשימו אותו בפריצת המלחמה ובכך הביאו לניצחונו של היטלר במלחמת העולם השנייה – כך עלינו הישראלים להדיח את נתניהו האשם במלחמת "חרבות ברזל" ובכך לקדם את ניצחונו של יחיא סינוואר.

* במסיבת העיתונאים [במוצ"ש האחרון], כמו בקודמתה, סירב ראש הממשלה לשמוע את שאלת כתב "הארץ". ["הארץ" באינטרנט, 11.11.23].

אהוד: נתניהו צודק בסירובו. אין גבול לשטויות ולרעל שברשעותם ובסכלותם עיתונאי "הארץ" מפרסמים נגדו מדי יום. אני תומך בנתניהו ב-99% עוד מלפני המלחמה, בתקופת "הפגנות המחאה" והסרבנות לצה"ל.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-18, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל