| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1899
יום ארבעים ואחד למלחמת "חרבות ברזל" מול חמאס
נשלח ל-2170 נמענים
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בכסלו תשפ"ד. 16.11.2023.
עם הצרופות: 1. יעל לייבושור במדים. 2. יעל לייבושור ברפת בכפר סילבר. אלבום פרטי.
קישור לתוכנית הנפלאה "נפרדים מאליהו הכהן":
https://archive.kan.org.il/main/special-projects/the-archive-remembers/eliyahu-hacohen/14501/
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: משירי קץ העולם. חָלַמְתִּי: תֵּבֵל מְכֻסָּה אֵפֶר – וְשִׂנְאָה. // יוסי אחימאיר: "מהים עד הנהר". // איליה בר זאב: אֹבֶךְ. // אנדד אלדן: לְאֹרֶךְ הַגְּדֵרוֹת. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.11.23. // גבריאל גורל: זוּ הַזִּקְנָה.// עדינה בר-אל: יעל לייבושור – עד הרגע האחרון. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז", סאברה ושתילה. // איתמר פרת: שמו. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"ז. ה"עסק-ביש". // עקיבא נוף: כעוף החול. // מכתב מרגש של ד"ר יחיאל לייטר לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. יואל נץ. רות ירדני-כץ. // מנחם רהט: הו, התמימות הקדושה! // משה גרנות: על קובץ נובלות לסטפן צווייג. // נעמן כהן: יש לאן ללכת. // ממקורות הש"י. // סיפור פשוט מאת אהוד בן עזר, חדשות בן עזר, 9.10.2023 – צוטט בגיליון "האומה" 232, נובמבר 2023, תשפ"ד, עמ' 8, בעריכת יוסי אחימאיר.
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
משירי קץ העולם
*
תֵּבֵל מְכֻסָּה אֵפֶר –
וְשִׂנְאָה.
וְנוֹתַרְתִּי לְבַדִּי:
וְאֶזְרַע לִי שְׁנֵי גְּזָרִים
לְמַאֲכָל;
וּשְׁקֵדִיָּה לְבָנָה
לְשַׂמֵּחַ לְבָבִי;
וּבְדַל עֵשֶׂב –
לְהַנִּיחַ עָלָיו רֹאשִׁי;
וּשְׁנֵי פַּרְפָּרִים
בָּאוּ בִּיעָף
יָשָׁר מִכְּסִיל
לְלֹא דְּאָגָה –
וַדַּאי שְׁנֵיהֶם יִגְוְעוּ;
דְּבֵקִים זֶה בָּזֶה
בְּאַהֲבָה רַבָּה –
כִּי לֹא פַּסָּה הָאַהֲבָה...
"כִּי לֹא פַּסָּה הָאַהֲבָה",
אֶפְזֹם לִי לְתוֹךְ
הֶחָלָל
וּבְדַל-הָעֵשֶׂב
יִרְעַד לְקוֹלִי – – –
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
"מהים עד הנהר"
ד"ר יובל ארנון אוחנה ז"ל היה אחד המזרחנים הבולטים ביותר באקדמיה הישראלית. מחקריו עסקו בעיקר בתנועה הלאומית הפלסטינית, בראשם ספרו "קו החריש והאש", על 150 שנות הסיכסוך על ארץ ישראל – עד 2010. ספר חובה, כתוב בשפה קולחת, לכל הרוצה להכיר לעומק מה באמת חושבים הערבים. יובל הירבה לפרסם מאמרים פורצי דרך, בין השאר ברבעון "האומה", ובהם ניתוחים מזהירים, שחזו את הנולד.
כזהו מאמרו "ישראל מול החמאס", משנת 2006, לאחר שחמאס זכה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. כשקוראים את המאמר המלומד הזה אפשר לומר בנחרצות, כי שורשי מחדל ה-7 באוקטובר נעוצים הן בהתנתקות החד-צדדית והן בהשתלטות החמאס על השלטון בעזה. כי מהו החמאס? על מנת לדעת, לא היה צריך לחכות לאסון המזוויע שהמיט עלינו בשמחת תורה, אלא פשוט לקרוא את "תורתו".
החמאס חותר במוצהר לחיסולה של מדינת ישראל – הבהיר ד"ר ארנון-אוחנה במאמרו מלפני 17 שנה. יעדו המפורש הוא "פלסטין מן הנהר עד הים" – סיסמה שמניפים אותה כיום ללא חשש בהפגנות האנטישמיות ברחבי ארה"ב. "אדמת פלסטין כולה היא ואקף מוסלמי אשר אין להתדיין עליה ואין לוותר עליה." ועוד: חמאס מתנגד לכל מו"מ עם ישראל או לתהליך מדיני עימה. שאיפתו הקמת מדינת הלכה איסלאמית דמויית איראן, זהו יריב מר, חלק מ"קשת הרשע" נגדנו.
החמאס – וזה ידוע – קיצוני בעוינותו לישראל אף יותר אש"ף. מדבר באמנתו של חיסול היהודים, בעוד שבאמנת אש"ף מדובר "רק" על חיסול הציונות. אמנת החמאס מצטטת את "הבטחת אללה", לפיה "לא יבוא הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגום, וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, יאמרו האבנים והעצים: 'הוי מוסלמי, הוי עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו'..."
את ה"צו" הזה ניסה ליישם חמאס ב-7 באוקטובר, בעורמה, בזדון ובהפתעה, והצליח יותר מששיער בעצמו. ראשיו-רשעיו הביאו בחשבון שרבים מאנשיהם ימותו, ייהפכו ל"שאהידים", אבל בוודאי לא סברו שהישראלים אינם אותם יהודים חסרי מגן מהמאה השישית בחצי האי ערב, או בחברון בתרפ"ט. חמאס המיט על עצמו ועל שני מיליוני עזתים את הגדול באסונות. תוצאותיו עוד יילכו ויחמירו.
קיבלנו שיעור מר ונמהר עקב עצימת עינינו אל מול עליית החמאס לשלטון ואל מול רצונו להוציא אל הפועל את אמנתו הרצחנית. מדוע עכשיו, בעוד כוחותינו כותשים את הרצועה עד דק, כבר מתעסקים אצלנו בשאלה: "מה היעד שלכם ברצועת עזה לאחר כיבושה מחדש," ופחות באשר למתרחש ביהודה ושומרון? מכבש הלחצים עלינו כבר עובד.
"אני אמשיך, יחד עם שותפים לפעול ללא לאות ובנחישות למען השלום ופתרון שתי המדינות, כך שהעם הישראלי והעם הפלסטיני יזכו שניהם לחיות בשיוויון, ביטחון וכבוד," מדקלם ידידנו הנשיא ג'ו ביידן. ואילו שלושה אנשי שמאל מוצהרים – עמי איילון, גלעד שר ואורני פטרושקה – מפרסמים מאמר בכתב-העת היוקרתי "פוריין אפיירס" הקורא לנתניהו להתפטר, שהרי הוא לא יסכים ל"פתרון שתי המדינות"...
אם תקום מדינה פלסטינית ביו"ש, בגבולות 67' כמובן, יהיה זה נצחונו הגדול של חמאס והאידאולוגיה הרצחנית שלו – למרות הכחדתו בעזה. שהרי חמאס, כפי שלימדנו ד"ר ארנון-אוחנה, זהו קודם כל רעיון, אמונה יוקדת, שנאת ה"כופרים" ובראשם היהודים, והצו להשמדתם. רעיונות אלה הולכים וכובשים לבבות בקרב ערביי הגדה, והמצב הביטחוני שם מחמיר והולך. יו"ש הופכת מיום ליום אף היא לחזית בוערת.
למזלנו, שלא כברצועה המופקרת, צה"ל נוכח חזק בשטח. למזלנו, פזורים שם יישובים יהודים איתנים. בלי אלה תיהפך הגדה מאוטונומיה (בשטחיA, B לפחות) למדינת חמאס, ואת אשר חווינו על בשרנו בעוטף עזה, יחזו במהרה כל יישובינו בתחומי חבלי המולדת המשוחררים ולאורך "קו התפר" הארוך והפתלתל.
לא אש"ף ה"מתון" יהיה הריבון בשטח, לא אבו-מאזן והרש"פ שלו יהיו השליטים, כי אם מנהיגים מסוגם של סינוואר (אללה ירחמו בקרוב!). ה"ראיס" ומעט נאמניו – ינוטרלו. שוב ושוב ייעשו ניסיונות להשמיד את היישות הציונית ולהרוג את היהודים, אפילו להתאבד – כי זו הרוח וזו האמונה של האיסלאם הרדיקלי מאז עלייתו במאה השישית. זה מזכיר את המשל על העקרב והצפרדע, שביקש ממנה להעבירו לגדה השנייה של הנהר ובאמצע הדרך עקץ אותה. "למה עשית זאת, הרי שנינו טובעים?" שאלה הצפרדע בשארית כוחותיה והעקרב השיב: "זה טבוע בדמי."
אנחנו נעקצנו בידי העקרב החמאסי. אסור לנו להיעקץ בשנית. אסור לנו לשגות באשליית שלום עם חמאס ואש"ף לא בעזה ולא ביו"ש. אוטונומיה כן, מדינה לא ולא! ולידידנו הנשיא האמריקני – ביידן או מי שיבוא אחריו – שרוצה לכונן מדינה פלסטינית, נאמר: "לא!"
יוסי אחימאיר
* * *
אֹבֶךְ
מִמְטְרֵי נִיצוֹצוֹת בִּשְׂרִידֵי
הַמְּחָאָה.
תֵּל אָבִיב מִתְאַפֶּרֶת לַחֲגִיגוֹת הַמֵּאָה ...
מִגְדָּלִים וְעוֹד מִגְדָּלִים
מַגְבִּיהִים עוּף.
חֹרֶף מְאַיֵּם עַל בּוּרוּת הַכַּעַס. בְּגֵאוּת הָאֹבֶךְ
אִישׁ וְאִשָׁה...
הַלְחִישׁוֹת, הַצִּחְקוּקִּים.
מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן –
אֵשׁ
אוֹכֵלָה –
עַד בּוֹא הַכּוֹרֵת.
בִּשְׁעוֹת הַבּקֶר –
יְלָדִים מִתְרַפְּקִים מוּל מַכְשִׁירִים
שֶׁאֵינָם נוֹשְׁמִים.
פִּנוֹת תְּפִלָּה, תַּחֲנוּנִים
לָאֵל בִּמְרוֹמָיו...
מִתַּחְתָּיו,
כְּבֶעָבָר, עוֹלָם מְכַסֶּה אֶת מֵתָיו.
* * *
לְאֹרֶךְ הַגְּדֵרוֹת
לְאֹרֶךְ הַגְּדֵרוֹת צָהֲבוּ שְׁנוֹת יַלְדוּתֵנוּ –
קְטַנְטַנָּיו הַמְתֻלְתָּלִים שֶׁל הַשָּׁרָב.
שֶׁמֶשׁ שֶׁאָהַבְנוּ בְּקַרְנֶיהָ
יוֹם תָּמִים נָגְחָה.
בְּפִתְחֵי הַחֲשֵׁכָה יָדֶיהָ כֹּה אוֹדְמוֹת.
אֶל יַחְפוּתֵנוּ
הַקּוֹצִים גָּדְלוּ.
מְשֻׁלְהָבִים מָסַרְנוּ תְּכֵלֶת –
נוֹאָלִים אֶל הָאֶשְׁנַבִּים לֵילֵךְ,
לִטֹּל שְׁמֵי אֵפֶר חֲמוּרִים
וּלְחָגְרָם עַל גַּב.
וְשֶׁמֶשׁ אַיִן לֶאֱהֹב.
*
אנדד אלדן מקיבוץ בארי (בו נרצחו בראשית אוקטובר 2023 כמאה בני אנוש) פירסם שיר זה אי שם בשנות ה-55 של המאה הקודמת. הוא בן 100 כיום ושרד את הטבח הנורא מכול. קיבלתי את ספרו לפני כ-14 שנים (כשי לספרי הראשון, "מעל קווי המתח"). ספרו של אנדד – "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" מכיל אוסף שירים בין 1959 לבין 2001 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
והיכן היו הגדֵרות היקרות (מיליארדים) בשבת באוקטובר ביום השביעי 2023?
איליה בר-זאב
* * *
אורי הייטנר
* המטרה השלישית – נציגי הממשלה וצה"ל מזכירים כל הזמן את שתי מטרות המלחמה – מיטוט חמאס והשבת החטופים. חייבת להתווסף לכך מטרה שלישית – מיטוט חיזבאללה. וכשאני כותב "מיטוט", כוונתי שאין להסתפק בסילוקו אל מעבר לליטני, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1701, אלא גם לפירוק כוחו הצבאי של חיזבאללה ובעיקר יכולת שיגור הרקטות שלו.
* עמוד ענן – לפני 12 שנים בדיוק, ב-14 בנובמבר 2012, החל מבצע "עמוד ענן". אחרי שנים של ירי רקטות על הנגב המערבי וארבע שנים של הימנעות מתגובה, צה"ל הכה קשות בחמאס, במבצע שהחל בסיכול ממוקד של המפקד בפועל של הזרוע הצבאית של חמאס אחמד ג'עברי.
במשך שמונה ימים חיל האוויר הפציץ בעזה, השמיד מטרות רבות של חמאס והרג רבים מבכיריו. נשיא ארה"ב ברק אובמה הביע תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה וביציאה למבצע, אולם מהר החל להפעיל עליה מכבש לחצים להגיע להפסקת אש. ואכן, נתניהו נכנע ללחצים והפסיק את האש בחלוף שמונה ימים, תוך שהוא מציג את המבצע כהצלחה גדולה שתביא להרתעת חמאס.
גם חמאס הצהיר על ניצחון, והתהדר, בצדק, בכך שעד סוף המבצע הוא לא עצר את ירי הרקטות ושלאורך המבצע הוא שיגר 1,500 רקטות לעבר ישראל, כולל, לראשונה, לעבר ת"א וירושלים. בישראל לעגו להצהרות הניצחון של חמאס, לנוכח ההרס בעזה ומות למעלה מ-200 מחבלים ובהם בכירים רבים בחמאס. אדרבא, חשנו ש"כיפת ברזל" הוציאה את העוקץ מהירי התלול-מסלול בעוד להם אין הגנה. הם אמנם התפארו בהישגים מומצאים, כמו פגיעה "בכנסת הציונית", אבל לתחושתם הם בהחלט ניצחו. עובדה שהם כופפו את ישראל לקחת על עצמה מגבלות בהסכם הפסקת האש, כולל התחייבות לחדול מן הסיכולים הממוקדים.
בדיעבד, ברור שהסבב הזה היה חלק מן הקונספציה של הרתעת חמאס באמצעות סבבים, שהובילה למחדל ולאסון של שמחת תורה. ישראל נמנעה מכניסה קרקעית, נמנעה מכפיית פירוז הרצועה, נמנעה ממיטוט חמאס. לא בכדי, זמן קצר מאוד אחרי סוף המבצע, חמאס חזר לשגר "טיפטופים", בלשון מכובסת, של רקטות לעבר הנגב המערבי.
הכשל הראשוני, הבכייה לדורות, היה ההימנעות של ממשלת שרון מביצוע מבצע "חומת מגן" גם ברצועת עזה. המבצע בוטל ממש ברגע האחרון. הכשל נמשך במבצע "עופרת יצוקה", שגם הוא הופסק ברגע שחמאס התחננו לעצור. כתבתי אז מאמר שכותרתו "עופ יצו", ובו תקפתי את הממשלה שעשתה רק חצי עבודה, בשל עצירת המבצע בלי להגיע להישגים הרצויים. וזה נמשך ב"עמוד ענן", ב"צוק איתן" (אם כי כאן המכה לאוייב היתה קשה יותר והביאה לשלוש וחצי שנות שקט), ב"שומר החומות" ובכל המבצעים והסבבים האחרים.
הלקח הוא ההכרח במתקפת נגד מקדימה לחיסול כוחו של אוייב טרוריסטי המאיים עלינו, במקום המתנה עד שהוא ייזום מתקפה בשעת כושר מבחינתו, כפי שהיה בשמחת תורה. לכן, אסור לסיים את המלחמה הזו, בלי לרסק את חיזבאללה.
* לחשב מסלול מחדש – עם ישראל מאוחד ומלוכד וחדור קרב יותר מאי פעם, בזכות הידיעה הברורה שזו מלחמת אין ברירה, לא בחרנו בה, הותקפנו ואנו מתגוננים. אין צודקת יותר ממלחמה כזו. אילו יצאנו למתקפת נגד מקדימה לפני חודשיים או שנתיים, רבים היו מתנגדים בתוקף, מפריחים האשמות שווא ומדקלמים סיסמאות פופוליסטיות כמו "אין לנו בנים למלחמות מיותרות."
כי זו הרי מלחמה "מיותרת". אולם המלחמה המיותרת הזאת היתה חוסכת את חיי 1,200 מאחינו ואת מסכת ההתעללות ומעשי האונס ואת ההשפלה הנוראית. לכן, מלחמה כזו היתה צודקת אף יותר ממלחמת האין ברירה הנוכחית.
עלינו לחשב מסלול מחדש. מתקפת-נגד מקדימה חייבת לחזור להיות מרכיב משמעותי בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו ויש לעצב סביבה קונצנזוס. מתקפת נגד מקדימה כדי לחסל את כוחו המאיים של צבא טרור רצחני היושב על גבולנו, היא מלחמת אין ברירה.
* אין גאולה לעולם אם אין חלקי בה – במאמרו "הקדיש שלי", באפריל 1940, שלושה חודשים לפני מותו, כתב ז'בוטינסקי: "אני תובע משפט צדק בעבורי, ואם לא אקבלהו – ייהפך כל העולם למדבר שממה. במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים – שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא להיות מוצא מחוץ למסגרת – לא אכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. עוד אוסיף שמן למדורה. אין גאולה לעולם אם אין חלקי בה."
קדם לו ב-37 שנים ביאליק, בשירו "על השחיטה":
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
מוקדש ללא אהבה לצבועים המתחסדים שמעזים לצייץ על כך שישראל מעזה להגן על עצמה, אחרי הטבח הברברי.
* טרמינולוגיה חמאסית – מבלי לחוות דעה על עסקת החליפין, שאיני מכיר את פרטיה, אני מזועזע מאימוץ הטרמינולו.גה התעמולתית החמאסית, בביטוי "ילדים תמורת ילדים".
חמאס, ארגון הטרור הברברי, חטף ילדים ותינוקות כבני ערובה. בישראל לא כלואים ילדים, אלא מחבלים. יש בהם צעירים, בני 16-17. אבל הם מחבלים לכל דבר, חלקם רוצחים או כאלה שניסו לרצוח. אל תשתמשו בנוסחה הזאת. אל נהיה אידיוטים שימושיים של תעמולת חמאס.
* מה יגרום להם להתפכח – אני שומע סרבני התפכחות שמטיפים למדינה פלשתינאית כלקח מהטבח (!), ותמה – מה יגרום להם להתפכח? עוד טבח? או שגם זה לא יעזור?
* תרומה ייחודית לחברה הישראלית – אני ממליץ, ברשותכם, על אבו מאזן לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית – בכך שדחה את הצעתו של אולמרט ואת מתווה קרי (שנתניהו קיבל), כי בלי "זכות" השיבה הוא לא מסתפק במדינה פלשתינאית על כל השטח ובירתה – ירושלים, הוא מנע סכנה גדולה לישראל ואולי אסון גדול שבעתיים מטבח שמחת תורה.
* מורשת המופתי – בין כתבי הקודש של חמאס, נמצא ספרו של היטלר "מיין קאמפף" בתרגום לערבית.
* האנטישמיות הישנה והרעה – רבות דובר בשנים האחרונות על "האנטישמיות החדשה" – זו שאינה מופנית לפרט היהודי, אלא לקולקטיב היהודי, מדינת ישראל, תחת אצטלה של "רק" אנטי-ציונות או אנטי-ישראליות.
הגדרת העבודה לאנטישמיות שאימץ הארגון International Holocaust Alliance – IHRA, הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, שאומצה במאי 2016, היתה למסמך המוביל בעולם להבהרת המושג אנטישמיות בעזרת הגדרה כללית ו-11 דוגמאות הממחישות אותה. מאות גופים ומרבית מדינות העולם החופשי אימצו את המסמך, היוצר זיקה חד-חד-ערכית בין אנטי ציונות ואנטי ישראליות (להבדיל מביקורת עניינית על מדיניות ישראל או על פעולות אלו או אחרות שלה) לבין האנטישמיות.
אירועי החודש האחרון הציפו שתי תובנות מעניינות.
א. הפוגרום האנטישמי בשמחת תורה, אחד הפוגרומים הגדולים בהיסטוריה, רק שילהב את דמיונם ועזות מצחם של האנטישמים בעולם כולו.
ב. הם אינם מסתפקים באנטישמיות נגד הקולקטיב היהודי – מדינת ישראל, אלא בהחלט נוקטים באנטישמיות נגד היהודים כפרטים בגולה. האנטישמיות ה"נאורה" היא בדיוק אותה אנטישמיות "פרימיטיבית"; היא נמוכת מצח באותה מידה, גם אם המדמנה שבה היא צומחת נמצאת באוניברסיטאות "מכובדות" בארה"ב ובאירופה. זו אותה האנטישמיות, גם כאשר היא מצדיקה את עצמה במסרי ההתקרבנות המתבכיינת של הפלשתינאים.
* הצדקה לאנטישמיות – בחודש האחרון יש גל מבורך, של אנשי שמאל רדיקלי שמותחים ביקורת על המילייה שלהם, השמאל "הגלובלי", על תמיכתו בחמאס. הזכרתי כבר את אווה אילוז, שבמאמר ב"הארץ" כרתה גט כריתות מ"השמאל העולמי", תוך שהיא נמנעת מחשבון נפש על התרומה הגדולה שלה ושל חבריה למסעות הדה-לגיטימציה לישראל והתמיכה הבלתי מסויגת באויביה. כנראה שהברבריות הנאצית של חמאס שפכה עליהם מים קרים שהחזירו אותם למציאות, אני מקווה שלאורך זמן.
בדיוק נגד המגמה הזאת, יוצאת לאה ענבר דור במאמר ב"הארץ", שכותרתו "מנין האנטישמיות הזאת באה." כבר מן הכותרת ניתן ללמוד שענבר דור מבינה שגל התמיכה בחמאס הוא אנטישמיות. אלא שבעיניה היהודים אשמים באנטישמיות. ישראל גרמה לה. להלן מקבץ דוגמיות שדליתי מן הפשקוויל: "מדינת היהודים הזאת נוהגת באופן שגעוני, חסר דעת ובלתי אמין, שעלול לשבש סדר עולמי... ישראל הופכת למדינה אלימה, מנשלת וגזלנית... מדינה המצטיירת כאחוזת שנאה, צדקנית ומתנשאת, שמלבה איום מתמיד... מדינה סהרורית המבקשת לעצמה מודל עדכני של ממלכת דוד ושלמה... איך יצדדו צעירים רציונליים אלה במדינה כובשת שבכוונה תחילה אין לה גבולות מוסדרים ולא טריטוריה מוגדרת כי מאז 1967 היא שואפת להתנחל, לדכא ולשלוט בעם אחר?... מעצמה גזלנית ומשיחית המשגשגת במלחמות ועל עבודה זולה של אוכלוסיית 'ילידים'... מדינה קצרת ראייה ויהירה, שכיבוש ממושך גרם בה להרס מוסרי. מדינה רוויית כוחות לאומניים, דתיים-משיחיים, דתיים לא משיחיים, ציונים פשיסטיים."
ועל דברי הבלע של אובמה נגד ישראל היא פוסקת: "הוא מוכיח שהוא מיטיב להכירנו."
אגב, הדיבור שלה על "ילידים" בהקשר של הפלשתינאים, היא מהות השיח האנטי-ישראלי בשם הפוסט-קולוניאליזם. לכאורה, הציונות היא תנועה קולוניאליסטית מערבית שהשתלטה על פלשתין, והפלשתינאים הם הילידים.
הפילוסוף והפובליציסט היהודי-גרמני תאודור לסינג (1872-1933) שנרצח בידי מתנקשים נאצים שרדפו אחריו עד צ'כוסלובקיה, שאליה נמלט אחרי עליית היטלר לשלטון, פירסם שלוש שנים לפני מותו, ב-1930, את ספרו "השנאה-העצמית היהודית". בספר הוא תיאר את התופעה של אינטלקטואלים יהודים אנטישמים שהסיתו נגד העם היהודי והציגו את היהדות כמקור הרוע בעולם.
מאמרה של לאה ענבר דור, מצטרף בהחלט לתופעה שאותה היטיב לתאר לסינג.
* מחדל הסברה – אחרי טבח שמחת תורה, דומה היה שאין עוד צורך בהסברה – העובדות, התמונות והסיפורים מדברים בעד עצמם. חלף חודש, ודעת הקהל בעולם הולכת ונוטה לכיוון חמאס ונגד ישראל. זהו מחדל הסברתי פושע של ישראל. את כל מערכות הדיפלומטיה הציבורית וההסברה של ישראל, זולת דובר צה"ל, תקף שיתוק. ואולי לא תקף שיתוק, אלא השיתוק היה שם קודם, שיתוק מובנה, אימפוטנציה כרונית. כמו בתחומים אחרים, גם כאן את מקום המערכת המדינית הכושלת החליפה החברה האזרחית וארגונים יהודיים בעולם. אך מול מכונת התעמולה המשומנת של האוייב, אין בכך די. המדינה צריכה להיות הגורם המוביל בהסברה אפקטיבית לצד הגורמים הוולונטריים.
שמעתי דעה שאין צורך בהסברה. אלה שמפגינים נגדנו הם אנטישמים ושום הסברה לא תזיז אותם מדעתם. זה נכון. אבל רוב הציבור בעולם המערבי אינו נמנה עימם, אך הוא מופקר לתעמולה שלהם.
בתקופת המאבק על הגולן, שעיקרו היה הסברה, נהגנו לחלק את הציבור הישראלי לשלושה חלקים: אלה שבכל מקרה יתמכו בנו, אלה שבכל מקרה יתמכו בנסיגה ואלה שבאמצע. צריך לנסות להזיז מעט את המתנגדים המובהקים. יש צורך בתחזוקת התמיכה בקרב התומכים המובהקים. אבל עיקר כוח ההסברה הופנה למתלבטים.
זה צריך להיות ההיגיון של ההסברה הישראלית.
* החזית המדינית – לצד החזית הדרומית והחזית הצפונית, החזית המדינית הולכת והופכת מסוכנת יותר ויותר. גורמים פרו חמאסיים ואנטישמיים במערב מפעילים לחץ כבד על מנהיגי מדינותיהם והוא מתחיל לשאת פרי. לא הייתי מזלזל ביכולת ההשפעה של מאות אלפי מפגינים אנטישמים בלונדון.
אנו כבר מרגישים את התוצאות בלחץ הולך וגובר על ישראל, הן מצד בעלות בריתה, בלי ובעיקר עם מרכאות במזרח התיכון, והן מצד גורמים במערב. תקיעת הסכין-בגב מצד מקרון, מדאיגה מאוד, כי המעבר המהיר כל כך בין ביקורו הידידותי והאוהד בישראל אחרי הטבח לדברי הבלע שלו השבוע, עלול להיות מנת חלקם של מנהיגים נוספים. גם הניג'וס ההומניטרי של בלינקן וביידן אינו מבשר טובות.
ממשלת ישראל חייבת לגלות כושר עמידה מול הלחצים להפסקת אש, שמשמעותה – הצלת חמאס והמשך האיום הנאצי מרצועת עזה. כדי לעמוד בלחצים, הממשלה חייבת לקבל רוח גבית מן העם. כפי שרק "יחד ננצח," כלומר אם לא נהיה יחד לא ננצח, כך גם רק יחד נעמוד בלחצים המדיניים. מן הראוי שממשלת החירום תהיה לממשלת אחדות לאומית, שתכלול גם את יש עתיד, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה. וקודם כל יש עתיד, שהיא סיעת האופוזיציה הגדולה. זו ההזדמנות של יאיר לפיד לגדול מעסקן למנהיג. ההסלמה בימים האחרונים בצפון, שמקדמת אותנו למלחמה כוללת נגד חיזבאללה, היא סיבה נוספת המצדיקה הקמת ממשלת אחדות לאומית.
* צער על המגינים האנושיים – יש בי צער על מותם של המגינים האנושיים של מחבלי חמאס, אך לא טיפת אשמה.
האשמה המלאה, המוחלטת, היא על מי שטבחו באזרחים ישראלים, ערפו ראשי תינוקות, אפו תינוקות בתנור, אנסו נערות ואח"כ כפו על נשים וילדים פלשתינאים להיות המחסה שלהם.
* להרוג מאות אלפים – כאשר נתניהו אומר בזעם לבן גביר בישיבת הממשלה "לא נהרוג מאות אלפים," הוא יודע בדיוק מה הוא אומר. הוא יודע שלכך בדיוק בן גביר חותר, שנהרוג מאות אלפים. הרי כאשר כביטוי ל"תאקיה" ראש הכנופייה הורה לשנות את הקריאה מ"מוות לערבים" ל"מוות למחבלים," הוא ידע היטב שברור לכל האספסוף שצווח אתו שערבי = מחבל.
אף על פי כן, נתניהו צירף אותו לממשלה והפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל. והוא לא עשה זאת מחוסר ברירה, כי הוא הרי אנס את סמוטריץ' לרוץ יחד איתו וגם במערכות בחירות קודמות הוא עשה הכול כדי להכניס אותו. הוא עשה זאת כדי שהקולות לכנופייה לא ילכו לאיבוד, אלא יעלו אותו לשלטון. כי זו דרכו חסרת העכבות. תמיד הוא יעדיף את האינטרס האישי על פני הלאומי, מתוך שכנוע עמוק שהמדינה זה הוא ולכן מה שטוב לשלטונו טוב למדינה. ואין לו כל מעצורים מוסריים, כולל הכללה של ראש כנופייה גזענית פשיסטית רצחנית, מעריץ של מחבל רוצח המונים, כשר בכיר בממשלתו ובקבינט. ואח"כ הוא מתפלא שהוא צריך באמצע מלחמה לשכנע את שרי הממשלה שאנחנו לא צריכים להרוג מאות אלפי ערבים ושיש להפריד בין מעורבים ללא מעורבים.
* הנה בא עוד גל גדול – נתניהו אמר במסיבת העיתונאים שראש המוסד דדי ברנע והאלוף ניצן אלון מטפלים בנושא החטופים. אז מה תפקידו של גל הירש?
* התקצוב המגזרי – הכספים הקואליציוניים הם בהגדרה כספים שאינם בבסיס התקציב. העובדה שאינם בבסיס התקציב אינה מקרית. ברובם אינם בעלי חשיבות אובייקטיבית. הכספים הללו עוברים למפלגה כדי שתקדם אג'נדה שלה. לרוב זו אג'נדה מגזרית, תקציבים למגזר שאותה מפלגה מייצגת, או לקדם אידיאולוגיה של אותה מפלגה. רעיון הכספים הקואליציוניים הוא בעייתי, בוודאי בסדרי הגודל הגבוהים שלו.
כשהמדינה שרויה במלחמה, ויש צורך לאומי כל כך אקוטי במשאבים, מצופה היה מהמפלגות עצמן להיות הראשונות לוותר על הכספים ולהקצותם למאמץ המלחמתי. זאת במיוחד, אחרי השנה הקשה כל כך של הקרע בעם, שבעקבותיה ממש זועק שהנציגות הפוליטית המגזרית תוותר על צרכי המגזר למען הכלל הלאומי.
ובאשר לכספים שהולכים לחינוך החרדי – בעיניי, גם בלי קשר לצורכי המלחמה, חינוך שאינו פועל על פי מדיניות משרד החינוך, אין בו לימודי ליבה והוא מחנך להשתמטות, לא צריך לקבל אגורה מן המדינה. שההורים יממנו אותו או שישנוררו תרומות.
אם ראש הממשלה היה מנהיג, כבר בשבוע הראשון למלחמה, הממשלה היתה מחליטה לבטל השנה וב-2024 את כל הכספים הקואליציוניים ולהשתמש בהם למאמץ המלחמתי ולסיוע לעקורים. אבל הוא לא מנהיג אלא ביבי.
* הגרוע ביותר – מי שהרוויח משהו מן המלחמה הזאת, הוא אהוד ברק שזכה להיפטר מן הפלולה, של התואר המפוקפק – ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.
14 ראשי ממשלה היו עד כה בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.
* חורא גנב – מחבל חדר למוצב והרג חיילים. בתחקיר שנעשה התברר שהוא נכנס למוצב דרך עמדה שהיתה אמורה להיות מאוישת. החייל שאמור היה לאייש אותה העדיף את שק השינה בחדרו. אותו חייל עמד לדין. האם הוא יכול לטעון להגנתו: מה אתם רוצים ממני? תבואו בטענות למחבל. מה, אני חדרתי למוצב והרגתי חיילים?
משל. למה הדבר דומה?
לדברי הלעג של אהוד בן עזר על אלה שדורשים את אחריותו של נתניהו כאילו הוא ולא סינוואר אשם בטבח.
ברור שסינוואר והנאצים הברברים שביצעו את הטבח, הם האשמים. כמו אותו מחבל שחדר למוצב. אבל כמו אותו חייל שנטש את העמדה, כך נתניהו אינו יכול לברוח מאחריותו. נקודת המוצא שלנו היא שהפלשתינאים רוצים להשמיד את המדינה ולרצוח את היהודים. אנחנו בוחרים הנהגה כדי לעמוד על המשמר ולסכל את כוונות האוייב. נתניהו, ראש הממשלה מאז 2009, הוא האיש האמון על ביטחון המדינה. בידיו הופקדה השבועה: לעולם לא עוד. הוא הפקיר את העמדה. הוא כשל. הכישלון שלו הוא ההצלחה של סינוואר. סינוואר צריך לסיים את המערכה הזאת מת או מת. אבל נתניהו, שכשל, לא יוכל עוד למלא את תפקידו. ואם נותרה בו טיפ-טיפונת תחושת אחריות ציבורית, הוא יעשה זאת מרצונו דקה אחרי הניצחון, ובכך יעצור את הדימום של החברה הישראלית.
וכבר אמרו חז"לינו: לא עכברא גנב, חורא גנב.
* השר לענייני מינויים מושחתים – מבקר המדינה מתניהו אנגלמן פנה ביום חמישי לשרי הממשלה ולמנהלת רשות החברות הממשלתיות בדרישה למשוך מחברות ממשלתיות דיבידנדים שכבר הוכרזו בסך שני מיליארד שקל, כדי להשתמש בהם להוצאות המלחמה ובעבור תושבי הנגב המערבי ויתר המפונים מהדרום ומהצפון.
הודעת המבקר מגיעה ברקע המאבק בין השר דוד אמסלם למנהלת רשות החברות, מיכל רוזנבוים, במסגרתו עצר השר משיכת דיבידנדים מחלק מהחברות וסירב למנות דירקטורים.
כדאי לזכור, שמתניהו הוא מבקר חסר שיניים, מתוך בחירה. כמעט מבקר מטעם מבוקריו. נבחר בקומבינה של ביביטיבי, מתוך מטרה של נתניהו למבקר נוח. והמבקר לא איכזב את שולחיו.
אם הוא כתב מכתב חריף כל כך על שר בממשלה, סימן שבאמת הגיעו מים עד נפש.
כל יום שהכלומניק הזה, אמסלם, שיודע רק להסית, לשסות ולהרוס, להפיץ ארס, שטנה, שנאה וגזענות-עדתית נגד האשכנזים, אפס מאופס, הוא שר בממשלה, הוא נזק מצטבר למדינה ופגיעה במאמץ המלחמתי. דודי אמסלם, הוא השר לענייני מינויים עסקניים מושחתים, שכל מעייניו – שימוש בכספי משלם המיסים למינוי מקורבים והרס השירות הציבורי. גם במלחמה.
* להבחין בין טוב ורע – משה גרנות מזכיר שלא בניו של נתניהו הם אלה שמשרתים במילואים והלכו למלחמה. זו הכללה לא נכונה. גם במקרה הזה, כמו בדרך כלל, יש הבדל בין השניים. ילד התפנוקים, המעי הגס של המשפחה, מתענג בנהנתנות אצל מיליארדר במיאמי ביץ' ומשם ממשיך להרעיל ולהסית. לעומתו, אבנר משרת במילואים מאז 7 באוקטובר.
* מתן מאיר – מאות רבות, אולי אלפים, ליוו לדרכו האחרונה את רס"ר מתן מאיר ממושב אודם, לוחם הפלס"ר של יחידת המילואים המיוחדת 551, שנהרג עם עוד ארבעה מחבריו בהתפוצצות פיר בבית חאנון. קהילת צפון הגולן בהמוניה, בהם דרוזים רבים, ועוד חברים ומכרים מתחנות חייו השונות, השתתפו בהלוויה.
מתן, בן וחבר מושב אודם בצפון הגולן, בן 38, היה חקלאי ולוחם, איש מיכון ואופנועים, מומחה לבשר ואיש הפקות. כיוון שהוא לוחם בכיתת הכוננות של אודם, הוא לא היה חייב להיכנס לעזה, אך כאשר שמע בשמחת תורה על הטבח, היה לו ברור שמקומו ביחידה. כבר באותו יום הוא גויס למילואים וכך גם עוד שניים מאחיו. לא הכרתי את מתן אישית, אך אני מכיר היטב את הוריו, טובה ופרנסיס, מוותיקי אודם ומעמודי התווך של המושב, ופעילים חברתיים מרכזיים בגולן, שדרכינו הצטלבו לאורך השנים.
מי שחסרו בהלוויה הם חבריו לנשק, שממשיכים להילחם גם בשעות אלו בעזה. הגיעה רק משלחת קטנה של נושאי הארון. אחד מהם הוא בן דודו, שספד לו. הוא סיפר כיצד מתן התעקש להיות תמיד בחוד, בין הראשונים. איך נפלו פניו כאשר הגדוד פוצל לשניים והוא היה בין אלה שנכנסו כעבור חצי יום. הוא חש החמצה שאינו בין הראשונים, במקום שבו הוא צריך להיות. בן הדוד "הרגיע" אותו, ש"יש מספיק מלחמה לכולם." בסופו של דבר, מתן אכן היה בחוד של הפלס"ר ושל החטיבה, ויחד עם המ"פ ועוד שלושה חברים בחפ"ק המ"פ הוא נהרג.
ספדו למתן אימו, שניים מאחיו, שלושה מבני דודיו, שלושה מחבריו בני אודם, נציג אודם ונציג צה"ל. מוטיב אחד שחזר בכל ההספדים, הוא שמתן ידע תמיד מה הוא רוצה והשיג תמיד את מה שהוא רוצה והוא חי בדיוק כפי שרצה. אחיו גל אמר שכאשר מתן רצה משהו, אף די-9 לא יכול היה להזיז אותו מדעתו ומרצונו. בסוף דבריו המרגשים פנה גל לקהל. "רבים," הוא אמר, "מעמיסים על עצמם רגשות אשמה. למה לא הגדלנו את כוח האש? למה לא שלחנו עוד לוחמים? וכד'. המסע כבד מאוד, אל תעמיסו עליכם עוד. הרי אם מתן לא היה נהרג, מישהו אחר היה נהרג במקומו ומשפחה אחרת הייתה אבלה." הוא סיים את דבריו באומרו, שגם במותו מתן היה בדיוק איפה שהוא רצה, עשה בדיוק את מה שהוא רצה ואף די-9 לא יכול היה להזיז אותו משם.
יהי זכרו ברוך!
* כאן אנו חיים וכאן נמות – חבריו של מתן מאודם, שספדו לו, הזכירו גם את חברם עידו עמר, שנהרג לפני שנה וחצי בתאונה חקלאית. עידו נטמן בקיבוץ אל-רום. עד היום, חברי אודם נקברו בבית העלמין של אל-רום.
טובה מאיר נאבקה במשך שנים על הקמת בית קברות באודם. כשבנה נפל, עמדה על הרגליים האחוריות ותבעה במפגיע שיוקם בית קברות. אם לא, איימה, נקבור את מתן בחצר ביתנו. בסופו של דבר בקשתה התקבלה וביומיים האחרונים, בהתגייסות של כל קהילת אודם והמועצה האזורית גולן, הוקם בית העלמין.
כשניגשתי לנחם את טובה, היא אחזה בידיי וסיפרה לי באריכות את סיפור מאבקה. "אדמת אודם היא האדמה שלנו. כאן בנינו את בתינו. כאן נטענו עצים וזרענו שדות. כאן אנו חיים וכאן נמות. כבת מושב, אני מבינה שהמושב אינו שלם אם אין בו בית קברות. אני נאבקת על כך שנים. ועל כך נאבקתי מן הרגע שקיבלנו את הידיעה על מתן. מתן ייקבר באדמה שלנו ותחת פיסת השמים שלנו, אמרתי. וכך היה. וזה ההמשך למעשה החלוצי של הקמת אודם."
* שעת רצון – עם המלווים הרבים את מתן, נמנו רבים מן הכפרים הדרוזיים. למתן ולהוריו חברים רבים בכפרים, אך באו להלוויה גם דרוזים רבים שלא הכירו אותו, אך רצו להביע הזדהות.
בשנים האחרונות, יש מגמה הולכת ומתחזקת של התקרבות בין הדרוזים בגולן לביננו, המתיישבים היהודים, ובינם לבין מדינת ישראל. שיתופי הפעולה במגוון תחומים הולכים וגדלים, הולכים ומעמיקים. לכן כל כך זעמתי על הטמטום של הכניסה בכוח, עם הראש בקיר, בפרשת הטורבינות, צעד שאיים למוטט את המהלך ההיסטורי. טוב שלנתניהו נפל האסימון, והוא בלם את בן גביר, לפני שהנזק של הפירומן היה לבלתי הפיך.
השינוי החל עם מלחמת האזרחים בסוריה. אז הדרוזים הבינו שסכנת הנסיגה הישראלית מהגולן חלפה, והם יכולים לצאת מהארון ולבטא את הזדהותם עם ישראל. בשנים האחרונות יותר ויותר דרוזים קיבלו אזרחות ישראלית. ובשנה האחרונה יותר ויותר התגייסו לצה"ל. הם עברו טירונות שלב ב' וגויסו לשירות מילואים בכיתות כוננות של הכפרים.
מתחילת המלחמה, גל הסולידריות של הדרוזים איתנו הולך ומתעצם. הדרוזים בכפרים מארחים את חיילי צה"ל ומפנקים אותם לא פחות ואולי אף יותר מאיתנו. כבר סיפרתי על יחידת מילואים שפנתה אליי בבקשה למצוא יישוב או מבנה ציבור שיארח אותם, בשבוע הראשון של המלחמה, ולא מצאתי אף מקום פנוי בגולן. פניתי לראש המועצה המקומית בוקעתא, ותוך דקה הבעייה נפתרה.
אני מקווה מאוד שמדינת ישראל תיטיב למנף את שעת הרצון הזו, למהלך גדול, מול אנשי הדת בכפרים, יחד עם ראשי העדה בגליל ובכרמל, לקבלה קולקטיבית של האזרחות הישראלית וגיוס הבנים לצה"ל, כמו אחיהם בגליל ובכרמל.
* ביד הלשון: מֶ"ק פורק – שִׁיבתי, בגילי המופלג, לשירות מבצעי כלוחם, שנים רבות אחרי סיום ההתנדבות למילואים, שהיתה שנים אחדות לאחר גיל הפטור ממילואים, החזירה אותי להרבה דברים שאני מכיר, אך חשפה אותי גם לחידושים רבים, שאת חלקם אולי הכרתי מבחוץ בשירות של הבנים שלי, אך לא באופן אישי.
הדברים מתבטאים גם בציוד האישי הבסיסי. התחבושת האישי (ת"א) השתנתה מזו שאני מכיר, וכך גם חוסם העורקים (ח"ע). אם בזמני הברכיות היו צ'יקמוק, שאחרי צעדים אחדים היו נופלות לכיוון הנעליים, וכל הזמן צריך היה להרים אותן ולנסות לשווא לקשור אותן – היום יש ברכיות מדוגמות שאוחזות היטב את הברכיים ומגינות עליהן.
ויש גם מֶ"ק פּוֹרֶק. המק-פורק הוא התקן בטיחות המבוסס על תותב מפלסטיק שמוכנס לבית הבליעה והוא בולט החוצה בפלסטיק אדום. המק-פורק מבטיח שאין כדור בקנה ואין סכנה לפליטת כדור. מאז כניסת המק-פורק לצה"ל, חלה ירידה דרסטית בפליטות הכדורים וירידה גדולה עוד יותר בהימצאות קליעים בקנה.
ראשי התיבות מ"ק הם: מדמה קליע.
אורי הייטנר
* * *
זוּ הַזִּקְנָה
אֵיךְ אוֹסְפִים בְּדִידוּת לֶעֳמָרִים
מַצִּיבִים אֲלֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה
מְגָרְשִׁים עוֹרְבִים הַמְבַקְשִׁים לְלַקֵּט
מְלוֹא מְקוֹרָם
אֵיךְ מְפוֹרְרִים חוֹמוֹת בֵּין אֲנָשִׁים
מַצְהִיבִים אוֹרוֹת לְאוֹתֵת לַבָאִים
קוֹרְאִים דְּרוֹר לִבְדִידוּת
מְבִיאִים רַעֲיוֹנוֹת וּמַעֲשִׂים
אֵיךְ שׁוֹמְעִים קוֹלוֹת רוּחַ
וּתְרִיסִים נִדְפָּקִים, מַבְהִילִים
מַדְלִיקִים מֵחַם לַיָּדַיִם קְפוּאוֹת
וְלַחֲלָצַיִם כּוֹאֲבִים
זוּ הַזִּקְנָה שֶׁהִתְדַּפְּקָה עַל דַּלְתֵּנוּ
וּפָתַחְנוּ לָהּ מְלוֹא קוֹמָתָהּ
עַכְשָׁו הִיא אוֹרַחַת תָּדִיר
גַּם בְּשָׁעוֹת שֶׁהַלֵּב מָרִיר
* * *
עדינה בר-אל
יעל לייבושור – עד הרגע האחרון
יעל
לייבושור בת ה-20 שֵרתה כתצפיתנית סמוך לקיבוץ נחל עוז. היא מילאה את תפקידה באומץ
ובמסירות עד הרגע האחרון, עד שהמחבלים פוצצו את החמ"ל בו היתה עם חברותיה ומרביתן
נהרגו. יעל היתה דור רביעי למשפחה שורשית במושב גיאה ליד אשקלון.
דור ראשון – סבא-רבא יצחק וייס
מספרת סבתה רחל: "מוצאם של הוריי, טובה ויצחק וייס, מטרנסילבניה. שניהם ניצולי שואה שעברו את הסבל בנפרד, ולאחר סיום המלחמה בשנת 1945 הם נישאו זה לזו ועברו לגור בכפר הרומני של אבי. מכל בני משפחתו ניצלה רק אחותו. כל שאר בני המשפחה ניספו בשואה. אבל אבי התאושש מיד והחל להיות חקלאי, רכש אדמות והצליח מאוד. גויים מן הסביבה עבדו אצלו. שם נולדנו אנחנו, שני אחיי ואני. שש שנים אחר כך, בשנת 1951, כשהייתי בת שנה וחצי, עלינו ארצה. המשפחה התגוררה כשנתיים בבאר-שבע. שם פגש אבי מכר מרומניה, והוא המליץ לאבי לעבור למושב גיאה, בו התגורר."
בשנת 1953 הגיעה משפחת וייס למושב גיאה. טובה ויצחק טיפחו משק שהתבסס על רפת גדולה.
דור שני – סבתא רחל לייבושור
רחל, הבת הצעירה של טובה ויצחק וייס, ביקרה בגן הילדים במושב גיאה, למדה בבית הספר היסודי במושב ובניצנים, ואחר כך המשיכה ללמוד בכפר סילבר. בשנת 1972 היא נישאה לחנן לייבושור מאשדוד ונקבע שהיא תהיה בת ממשיכה במשק המשפחתי. רחל וחנן, סבה וסבתה של יעל ז"ל, החלו לעבוד בחקלאות וגידלו גיבסנית בחממה. אבל אחרי תקופה קצרה הסתבר שאין בכך די פרנסה, וחנן, סבה של יעל, פתח מוסך לחשמל-רכב באשדוד. בכל יום הוא נסע מהמושב לאשדוד וחזר. וכך גם רעייתו רחל שעזרה לו במשרד.
לרחל וחנן נולדו שלושה בנים – חגי (אביה של יעל ז"ל), אסף ותומר. גם הם צמחו במושב גיאה, למדו באותו גן ילדים בו ביקרה רחל אימם, וגם הם למדו בבית הספר התיכון כפר סילבר כמוה. אסף הוא בן ממשיך במשק של רחל וחנן לייבושור, לאחר שהאב חנן נפטר בשנת 2012.
דור שלישי – ההורים חגי וגילי לייבושור
חגי הבן הבכור נשא לאישה את גילי לבית משפחת אילוז מירושלים, והם גרים עכשיו בהרחבה במושב. שלושה ילדים נולדו להם, יעל ז"ל, עידו ותמר. חגי הוא מהנדס אזרחי ומודד מוסמך, מנהל את מרחב ירושלים של המרכז למיפוי ישראל (מפ"י), וגילי היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת את יוזמת ה-sel.
"היום אף אחד מאיתנו לא חקלאי," אומר חגי, "אבל מרכז החיים שלנו הוא המושב. זה הבית שלי ושל אחיי וגם של ילדיי. אני עוד זוכר מילדותי את הרפת של סבי וסבתי ואת מיון הפרחים בבית האריזה של הוריי."
דור רביעי – יעל ז"ל, גיבורה
יעל
לייבושור, בתם של חגי וגילי, היתה תצפיתנית סמוך לנחל עוז ונהרגה בהתקפה באותה שבת
נוראה, כאשר מחבלים פוצצו את החמ"ל בו מילאה את תפקידה עם חברותיה עד הרגע האחרון.
יעל היתה דור רביעי למשפחה שורשית במושב גיאה ליד אשקלון. היא גדלה במושב ולמדה בכפר סילבר בכיתת המצוינים "מופת".
מעידה עליה חברת המושב מיכל אריאל, שהיתה גם מורתה: "אני לימדתי את יעל בכיתות ז'-ח' של חטיבת הביניים. זו הילדה המושלמת," היא אומרת בהערכה רבה וממשיכה לתאר את תלמידתה: "היא היתה ילדה חכמה, מוכשרת הרבה מעבר לנורמה, מצטיינת בכל דבר שהיא נגעה בו. ויחד עם זה, היא היתה הילדה הכי טובה, זו שתמיד תעזור לכל מי שצריך. היא למדה בכיתת 'מופת' ושם התחרות היא מאוד גדולה." היא מסבירה. "אבל יעל לא הרגישה שהיא בתחרות עם אחרים, כי היא היתה מאוד צנועה, למרות כל כישרונותיה." ומיכל מוסיפה: "פעמים רבות ביקשתי ממנה לעזור לתלמיד שהתקשה. לפעמים הרגשתי לא נעים שפניתי אליה שוב ושוב והתנצלתי. אבל יעל ענתה לי: 'אין צורך להתנצל. אני עושה את זה בשמחה'."
מספר חגי אביה: "יעל גדלה רוב חייה במושב. היא אהבה את הטבע והסביבה. כאשר היתה תלמידה בכפר סילבר, היא מאוד אהבה את יום העבודה ברפת. בכל שנה השתדלה שישבצו אותה לעבודה ברפת. כנראה יש בזה משהו גנטי." אומר אביה, נכד לרפתן. "יעל היתה מאוד פעילה ב'תנועת המושבים', (לימים 'התנועה החדשה'). היתה חניכה ומדריכה כמה שנים, אחראית על חג המעלות ופרויקטים נוספים. הלב שלה היה עם תנועת המושבים." מעיד אביה חגי.
לאחר סיום בית הספר התיכון היא התנדבה לשנת שירות ב'חברה להגנת הטבע' במצפה רמון. "היא אהבה את המדבר את אזור המדבר. בתקופה שבין שנת השירות והגיוס לצבא התנדבה יעל לעזור לחקלאים בצפון, ועבדה במושב בית הלל בגידולי חסה וחצילים.
בצבא, כאמור, היא היתה תצפיתנית ושירתה כ-800 מטר מקיבוץ נחל עוז. שם היא נפלה על משמרתה, כאשר מחבלים פוצצו את החמ"ל (חדר המלחמה) בו היתה עם חברותיה. גילי האם סיפרה בריאיון טלוויזיוני לרפי רשף, על גבורתן של החיילות: "זה היה המוצב הקרוב ביותר לגבול עזה. כשהתחילה ההתקפה ראו הבנות במצלמות את כוחות המחבלים מתקרבים אליהם. הן לא עזבו את המשמרת שלהן, אלא המשיכו לדווח לכוחות מאחור, במאמץ להגן על חברי קיבוץ נחל עוז. על פי ההקלטות ידוע עתה שהן לא קמו מכיסאותיהן עד הרגע האחרון."
חגי מספר בהספד שלו בעת ההלוויה, על היחסים המעולים שהיו ליעל עם הוריה ועם אחיה ואחותה. עוד הוא מספר: "כאשר שמענו שמחבלים זרקו רימונים לתוך החמ"ל, הבנו שהגרוע מכול קרה, ויעלי שלנו איננה. אבל עוד לפני שקיבלנו את ההודעה הרשמית על מותה, החלטנו, גילי ואני, שעידו ותמר זכאים לחיים מאושרים ושמחים, ולכן קבענו כולנו חוקים לביתנו מעתה ואילך."
והוא מפרט את חוקי הבית שקבעה המשפחה: "תמיד אומרים רק את האמת; הבית יישאר להיות בית שמח, בדיוק כמו שיעל הקורנת שלנו היתה רוצה; להגשים את החלום של יעל – לצעוד ב'שביל ישראל'; ולהישאר בחיים."
וזו משימה לא פשוטה, לדברי גילי. ומסיימת האם השכולה והאמיצה: "אל תאמרו שיעל נהרגה. יעל נפלה על משמרתה. היא נפלה, אבל אנחנו לא ניפול."
יהי זכרה של יעל ברוך. תהיו חזקים, בני משפחת לייבושור.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1306, 2.11.2023.
אהוד בן עזר
ידידי יצחק אורפז
במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2008
7.10.08. אורפז עבר בדיקה קשה ולא היה לו כוח להיפגש היום. כאשר יצאתי לסיבוב היומי ראיתי אותו מרחוק מתנהל בקושי לחצות את רחוב פרישמן ולא ניגשתי אליו כדי שלא להכביד עליו. נראה לי כי בריאותו אינה משתפרת.
16.10.08. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין" אני מביא לו את ספרו של שמאי "ואם אתה מוכרח לאהוב" עם הקדשה של שמאי, וכן את הגיליון האחרון ובו ה"נגיעות" שלו וכן החלק הראשון של הסיפור המשעשע של שמשון ארליך על הגזוז בכפר סבא בשנות השלושים.
אורפז נראה קצת יותר טוב אבל מצב רוחו רע. הוא אומר שהבדידות קשה לו. אמנם רוב חייו עברו עליו בבדידות ולא בנישואים, אבל מה שמציק לו עכשיו הוא החשש שמא לא יוכל לשרת את עצמו ולהחזיק מעמד לבד. אני שואל אותו אם שקל לשכור פיליפינית שתגור איתו ותדאג לו והוא אומר שהדבר לא בא בחשבון. הוא אינו יכול לסבול נוכחות של אדם זר. גם לא העוזרת שבאה אליו פעמיים בשבוע, ואחרי שלוש שעות הוא כבר מחכה שתסתלק. דבר נוסף, הוא תומך כל הזמן בגי בתו, וכל זמן שהוא יכול לתת, יש לו עבור מה לחיות. על כך חשוב לו להוציא את הכסף ולא על עצמו. היתה לו דודה, אשת אחי-אימו, שכאשר החליטה שהגיע שעתה למות הפסיקה לאכול עד שגוועה. כך היה גם הוא רוצה לגמור ומבלי להזדקק לעזרת הזולת.
אתמול, 15.10, היה יום הולדתו ה-87 האמיתי, למרות שלפי דבריו, מאחר והוסיפו שנתיים לגילו כדי לאפשר את עלייתו ארצה, הריהו רשום כאילו הוא בן 89. בדקתי אחר-כך בוויקיפדיה ושם הוא בן 87, נולד ב-1921.
4.11.08. בבוקר פגישה עם אורפז. הוא מוכן שאכין קובץ של "נגיעות" עם כותרת חוזרת בכל עמוד ואציע גם אותו לקוראים בצרופה.
18.11.08. לפני הצהריים פגישה עם אורפז בקפה שיין הסמוך. הוא נראה מאושש וגם הגופייה החורפית שלו לבנה מאוד באיזור הצוואר. לא קל לשמוע אותו כי בגלל בעיות שיניים וקוצר נשימה הוא בולע חלקי מילים ומדבר לרוב בלחש, אלא אם הוא מתרגש ואז זו סכנה לליבו.
הוא מספר לי כיצד אחרי סאברה ושתילה היה מן הראשונים שכתב נגד שרון בטור שלו "נגיעה אישית" ב"על המשמר" והישווה את אחריותנו לטבח לזו של הנאצים כלפי יהודי אירופה, ובהם בני-משפחתו שלו, של יצחק, שניספו בשואה. אם אינני טועה הוא קרא, או קראו את דבריו בעצרת השלוש מאות אלף המפורסמת, שהוא ראה בה ציון דרך של מירוק חטאים של לפחות מחציתו של העם. ניבה לניר לקחה ממנו את הטקסט והביאה אותו להלית ישורון, שהדפיסה אותו באחד הגיליונות הראשונים של "חדרים".
לימים הוזמן יצחק לפאריס על ידי המו"לית של אחד מספריו שתורגם לצרפתית, והיה אורח כבוד במסיבת סופרים שהיה בה גם אלבר ממי. ההדים של סאברה ושתילה נשמעו במסיבה הזו, וכאן כבר הוצגה ישראל כאחראית לטבח וכאילו ידיה שלה שפכו את הדם. יצחק אומר שהוא לעולם לא היה מוכן להעביר ביקורת על ישראל בחוץ. ובכלל, ביקורתו על ממשלות ישראל אינה אף פעם ביקורת על ישראל עצמה. לכן, כאשר הגיע תורו להגיב באותה מסיבת אינטלקטואלים, אמר שנדמה לו כי לאור ההיסטוריה של השנים האחרונות, מותר לנו, כיהודים, להיות חשדנים, ולעשות הכול כדי להגן על עצמנו. הוא אינו בטוח אם הסכימו לדבריו מפני שהשתכנעו או מפני שהיה אורח הכבוד ולא רצו להעליב אותו.
ואולם המעגל נסגר כאשר קיבל את פרס ישראל. שרון היה אז ראש ממשלה. יצחק עמד מאחורי הקלעים עם שורה של מקבלי הפרס, כשהם מקבלים הוראות איך להיכנס בזה אחר זה לבמה. פתאום הוא רואה בקפל המסך החשוך, מבפנים, את דמותו של אריק שרון, ניצב כמו פסל, לבדו, לא ראו את שומרי ראשו. מבטיהם נפגשו ואריק שלח כמחצית יד-ימינו לקראת יצחק, כמכיר אותו, ויצחק לחץ את ידו. הוא כל כך התרגש שכמעט נפל כאשר נכנס לבמה והיה עליו לרדת במרבד שכיסה על מדרגה. ופעם שנייה לחץ את ידו של שרון כאשר קיבל את הפרס!
כאשר יצחק סיפר דברים אלה בהתרגשות, ובכישרון רב, הם היו הרבה יותר משכנעים וציוריים ממה שאני מוסר כאן. אני התרשמתי מסיפוריו בעל-פה של יצחק, במשך כל השנים, וגם אמרתי לו זאת – שהוא לא מסוגל לשקר. וההוכחה, גם כאשר הוא מספר לי אותו סיפור פעם שנייה ושלישית, תמיד זה אותו הנוסח. אילו היה ממציא דברים, לא היה זוכר בדייקנות כזו. את ההמצאות, הבידיון, הוא שומר ליצירתו הספרותית. שם הוא חופשי.
אחר כך התווכחנו קשות כי יצחק העלה את הדיעה שסטאלין צדק כאשר חיסל את כל צמרת הגנרלים שלו בשנות ה-30, עוד לפני המלחמה, מאחר שאלה היו גנרלים של פרטיזנים, של מלחמת האזרחים, והוא היה זקוק לגנרלים צבאיים של מלחמה ממש, כמו ז'וקוב. סילוק הגנרלים נתן אפשרות לדור צעיר ומוכשר יותר של גנרלים לעלות. אמרתי לו שדברים כאלה הוא אולי שמע בחוגים של "השומר הצעיר" ומפ"ם, אבל אני לא שותף לדברי ההבל הללו. זה ידוע שסטאלין היה במשבר נורא כאשר פרצו הגרמנים לרוסיה. הוא לא ציפה לכך. ואילו יצחק טוען שסטאלין העביר בכוח עשרות אלפים גנבים ממוסקבה, וכן פליטים יהודים מפולניה – לסיביר, כדי שיבנו שם את בתי החרושת הגדולים לטאנקים ולכלי נשק ותחמושת אחרים, אשר הכריעו את הגרמנים, בסופו של דבר. גם זה נראה לי מוגזם ותלוש מהמציאות.
אני מביא ליצחק עותק מיומן הנסיעה לפאריס, שעדיין עובר אצלי כמה וכמה שיפורים ותוספות.
2.12.08. לפני הצהריים פגישה עם יצחק אורפז ב"שיין". קשה להבין את דיבורו כי כנראה יש לו בעיות עם התותבות והמילים לא ברורות. הבעלים של הקפה מוקי סלע ניגש אלינו ונראה שהוא מעוניין בכיתוב על רטוש שהצעתי לו לפני כחודשיים. הבטחתי לו לברר את הנושא. ישבה לידינו בחורה נחמדה שהקלידה במחשב ונשאה אלינו עיניים יפות, כחולות דומני ושערה שחור, כמתעניינת בשיחה. לפני שהלכה נתתי לה את האי-מייל שלי והיא נתנה לי את שלה, מיכאלה שמה, ושלחתי לה את המכתב העיתי האחרון.
אהוד בן עזר
* * *
איתמר פרת
בתוך שמות הנופלים, כה רבים אלה ששמם יונתן. השם שנטווה בו הקשר בין גיבורי התנ"ך לבנינו היום. שיר זה נכתב לזכרו של יונתן בגין, בנם של רות ובני, נכד לעליזה ומנחם. יונתן היה מפקד להק, שנספה באימון.
שְׁמוֹ
מִי שֶׁקָּרָא אֶת שֵׁם בְּנוֹ יוֹנָתָן
מַאֲמִין אוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין
אַךְ בֵּרֵךְ אֶת מִי שֶׁנָּתַן.
וְזֶה שֶׁיּוֹנָתָן נִקְרָא עַל יְדֵי אִמּוֹ וְאָבִיו
כָּל יָמָיו יוֹדֵעַ מִמִּי מַתָּנָה הוּא
וְכִי מַתָּנָה
נִתָּן לְהָשִׁיב.
וְזֶה שֶׁיּוֹנָתָן נִקְרָא בַּיּוֹם שֶׁחֻתַּן בְּדָמִים
לְקַיֵּם אֶת הַנַּעַר הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ,
יָדַע כִּי בְּרָכָה הוּא נוֹשֵׂא בְּחַיָּיו וּבִשְׁמוֹ
הַגָּדוֹל, הָאָהוּב, הַתָּמִים.
מִי שֶׁבְּשֵׁם יוֹנָתָן קָרְאוּ אֶת בְּנָם
זָכְרוּ אֶת הַצּוּק בְּמִכְמָשׁ
וְרְָאוּ אֶת הַחֵץ בִּמְעוּפוֹ, מֵהֶם וָהָלְאָה,
וחִכָּם טָעַם אֶת הַטַּעַם
שֶׁל יַעֲרַת הַדְּבַשׁ.
מִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ אֶת שְׁמוֹ יוֹנָתָן
וְיָדְעוּ בּוֹ מָתוֹק וְגַם עַז
וְלָהֶם גַּם נָעַם עַד מְאֹד –
יָדְעוּ כִּי הוּא בְּעֵינָיו כְּחֲנִית, וְכָל עוֹד חֲנִית הוּא
הוּא יִהְיֶה הַחֹד.
וְאֶל-נָכוֹן זֶה שֶׁנִּקְרָא יוֹנָתָן יָדַע כִּי נָשָׂא אֶת חַיָּיו
מַתָּנָה לַנּוֹתֵן, מַתָּנָה שֶׁל שִׂמְחָה לְכָל יוֹדְעָיו, מְשׂוֹשָׂם וּמִבְטָחָם.
וְאֶת שְׁמוֹ עִמָּהֶם הוֹתִיר, לִהְיוֹת לָהֶם מְנַחֵם
נֶחָמַת עוֹלָם.
איתמר פרת
* * *
אהוד בן עזר
שרגא נצר
סיפור חיים
פרק כ"ז
ה"עסק-ביש", בן-גוריון חוזר
כשם ש"פרשת לבון" הביטחונית לא החלה בשנת 1960 אלא ב"עסק-הביש" שהתרחש במצרים ב-1954, ותוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד שהגיעה ההתפרצות הגדולה – כן "פרשת לבון" הפוליטית לא החלה בשנת 1960 אלא שורשיה היו נטועים עמוק במירקם הכוחות שהתמודדו במפא"י שנים בטרם התרחשה: ההנהגה הוותיקה, ה"גוש", צעירי בן-גוריון וצעירי מפא"י – כוחות שכמו רק חיכו לעילה, או לניצוץ, שיזעזע את המפלגה מן היסוד ויצית את תבערת מלחמת הירושה על שלטונו של בן-גוריון.
בן-גוריון התפטר ב-7 בדצמבר 1953 ופרש לשדה-בוקר. ה"עסק ביש" אירע בתקופה בה כיהנו משה שרת כראש-הממשלה, פנחס לבון כשר-הביטחון, משה דיין כרמטכ"ל, ושמעון פרס כמנהל הכללי של משרד-הביטחון.
"פרשת לבון" או "הפרשה", שהסעירה את ישראל מתחילת שנות השישים, נבעה מ"עסק-הביש", כינוי שנתנה בשעתה העיתונות הישראלית, בגלל מגבלות הצנזורה, לכישלונה של פעולת חבלה שביצעה רשת חשאית יהודית במוסדות אמריקאים ואחרים במצרים בשנת 1954, בתקופת כהונתו של פנחס לבון כשר-הביטחון. בעקבות הכישלון התעוררה מחלוקת קשה בצמרת הצבאית והמדינית בישראל בשאלה – מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולות הללו ומי חיפה על מי בשאלת האחריות לכך? יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף-מישנה בנימין גיבלי, טען ששר-הביטחון פנחס לבון אישר את המיבצע בפגישתם מן ה-16 ביולי 1954. לבון הכחיש זאת בתוקף וטען כי מעולם לא הסכים לפעולת החבלה.
בינואר 1955 הוציא בית-הדין הצבאי המצרי העליון גזר דין מוות על שניים מנאשמי הרשת, הרופא המנתח משה מרזוק והמורה שמואל עזאר, שישה נאשמים יהודים אחרים נדונו לתקופות מאסר של שבע שנים עד מאסר-עולם. ב-31 בינואר 1955 הועלו מרזוק ועזאר לגרדום. ב"הטור השביעי" שפירסם נתן אלתרמן בעיתון "דבר", ביום ה-11 לפברואר 1955, הוא כותב, בין השאר:
"...לכבודם וזיכרם לו יוגד, ישראל,
כי י ד ך – היא היתה בהם בין המצרים.
לו נראם כעולת מזבחך בבית-אל
– לא כבשר אטליזי התליין המצרי.
[- - -]
הוא שואל – ועימו לו גם אנו נדרוש
אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין
על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש
שצימחו את הסבך המופרך-ומדהים."
*
ועדה מיוחדת בהרכב השופט אולשן והרמטכ"ל-לשעבר דורי, שנתמנתה לחקור את האחריות ל"עסק הביש", הגיעה בינואר 1955 למסקנת תיק"ו. לבון נלחץ. הוא ראה בקבלת המסקנות הבעת אי-אמון בו, והעלה בפני ראש-הממשלה, משה שרת, תביעה לשינויים ארגוניים במערכת הביטחון שעיקרם, מבחינה פרסונאלית, היה תביעתו להדיח את המנהל הכללי של משרדו, שמעון פרס, ואת ראש אגף המודיעין במטכ"ל, אל"מ בנימין גיבלי. תביעתו של לבון נדחתה, ובישיבת הממשלה מיום ה-20 לפברואר 1955 הגיש את התפטרותו, שהיתה הדחה-למעשה, על רקע היחסים המסוכסכים ורבי-הניגודים שהתפתחו בינו לבין צמרת הצבא ומשרד-הביטחון, ואשר עניין האחריות ל"עסק-הביש" היווה את שיאם אך לא את עילתם היחידה.
גיבלי עצמו, שקיבל גיבוי מדיין – סופו שהודח בקיץ אותה שנה, 1955, מתפקידו כראש אגף המודיעין, זאת על פי דרישתו של שרת, כראש-הממשלה, מבן-גוריון, שכבר כיהן כשר-הביטחון. גיבלי הועבר לפיקוד צפון. העלאתו בדרגה נחסמה אף היא מאז, בעקבות אותה דרישה.
יחסיו של לבון עם ראש-הממשלה שרת ועם כמה שרים חברי-מפלגתו, היו רחוקים מאידיליה. שר אחד היה אומר על לבון שהוא שקרן. שר אחר – שהוא "שיכר", שיכור. גולדה אמרה לימים: "לבון? אתם תספרו לי מי זה לבון? אני הזהרתי את בן-גוריון – אל תמנה אותו לשר-ביטחון, את האיש הזה!" – ולבן-גוריון: "אני הזהרתי אותך, בן-גוריון, ולא שמעת לי." – אשכול היה מכנה את לבון בשם: "הקליינט הזה." – שרת סבל קשות מלבון, שלעג לו וצפצף עליו, וכשהיה שר-הביטחון בממשלתו נקט דווקא בקו אקטיביסטי, מנוגד לגישתו המדינית של שרת וקרוב יותר לדרכו של בן-גוריון; יש הסוברים כי בן-גוריון מינה בשעתו את לבון ליורשו כשר-הביטחון כדי שמדיניות הביטחון של ישראל לא תיפול בלעדית בידי שרת, אשר על דרכו חלק בן-גוריון וגם לא היה שלם עם מינויו כמחליפו בראשות-הממשלה.
*
ב-17 לפברואר 1955 יצא שרגא, יחד עם עוד כשלושים איש, מראשי תנועת בעלי-המלאכה, שאותם טיפח ובענייניהם עסק במסגרת עבודתו במפלגה, לבקר אצל בן-גוריון בשדה-בוקר.
ביוזמת שרגא שידלו בעלי-המלאכה את בן-גוריון, בפגישתם עימו, לשוב לעבודתו הפוליטית. בן-גוריון השיב להם כי אינו חושב בכיוון זה. הליכתו לשדה-בוקר היתה רצינית, ולא ליום אחד.
משיצאו בעלי-המלאכה מעל פניו, נשאר שרגא עימו, לשיחה בארבע עיניים. הוא גילה לבן-גוריון שבדרך לשדה-בוקר נמצאת עכשיו משלחת רשמית, בשם ראש-הממשלה שרת, שחבריה הם גולדה ונמיר:
"הם יביאו לך את ההצעה לחזור ולכהן כשר-ביטחון, לאחר ששר-הביטחון, פנחס לבון, מתפטר."
בן-גוריון לא הגיב. האם ידע והשים עצמו כלא-יודע או באמת שרגא היה ראשון לפנות אליו? שרגא הוסיף ואמר לו:
"בן-גוריון, אתה במילא תיכנע לדרישתם. אני, אינני שליח רשמי. פנייתי אליך היא פרטיזאנית. אני מבקש ממך: צא לבעלי-המלאכה ותגיד להם ששוכנעת באופן עקרוני לצאת לתפקיד כלשהו."
עתה התברר שבן-גוריון רתח כל אותה עת: "לא אעשה הדבר הזה."
אך למרות התשובה השלילית, חש שרגא תזוזה כלשהי בנושא אצל בן-גוריון, מעין התרככות שלאחר הרתיחה. בן-גוריון נעתר לבסוף, יצא אל בעלי-המלאכה ואמר להם:
"לצערי, איני יכול לקבל הצעתכם. אני מבין, שאתם מדברים מתוך הלב. אתם חושבים שזה צורך המדינה. אבל זו הדרך שאני בחרתי בה."
שרגא וחבורת בעלי-המלאכה שלו עזבו את שדה-בוקר. בדרך לתל-אביב ראה שרגא, מבעד לחלון המכונית, את גולדה ונמיר חולפים על פניו, בדרכם לשדה-בוקר. "השניים לא ידעו שעשיתי מהלך עצמאי ודיברתי עם בן-גוריון על דעת עצמי." הוא מספר לימים לשלמה נקדימון. "אולי זה לא היה כל-כך מסודר מבחינתם של אנשים שונים, אבל אני חשבתי שטוב הדבר. הייתי יותר צעיר ואהבתי לנקוט דרכים לא-כל-כך מקובלות."
*
ואכן, שרגא אהב "סדר" כאשר היה מדובר באותם מגזרים של פעילותו אשר לגביהם סבר שיש לפעול על פי ה"כללים" שנקבעו על-ידי המוסמך לכך; עם זאת, כאשר חשב כי בנושא מסויים ההנהגה או ה"רוב" אינם מפרשים נכונה את הסיטואציה, לא נלאה שרגא מלנסות לשכנע, להפעיל, ליזום ולהגיע אל המטרה אשר חשב שיש להגיע אליה, גם אם היה זה במחיר ה"סדר", שכביכול השתבש, בלשון אחרת ניתן היה לכנות זאת, לעיתים: "מרידה". בכל מהלכיו והחלטותיו היה שרגא אדם עצמאי, שאינו תלוי באיש, והקבוצות השונות, הנאבקות, ידעו זאת.
לרינה, בתו, נהג לומר בנעוריה: "כשאת צריכה להגיע להחלטה, היוועצי בכל מי שרק ניתן, ושעצתו רלוואנטית לעניינך. אך זיכרי – בסופו של דבר את היא זו שתצטרכי לחיות עם החלטותייך. על כן קחי כל עצה בפרופורציה הנכונה, ואחרי שהחלטת – לכי עם החלטתך בלב שלם וחיי עימה כאילו זוהי ההחלטה הנכונה היחידה."
*
ב-21 בפברואר 1955 שב בן-גוריון לכהן, כשר-הביטחון, בממשלת משה שרת; שובו של בן-גוריון לתפקיד שר-הביטחון היה שלב ראשון בחזרתו לראשות-הממשלה. לבון התמנה אמנם לתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות, אך עניין האחריות ל"עסק-הביש" חילחל בו והכתים את שמו בעיניו ובעיני יודעי-דבר לא-רבים אך בעלי עמדות השפעה פוליטיות מכריעות. לציבור, לעיתונות, היה הנושא בבחינת נעלם-ברובו שרק יודעי ח"ן, כגון אלתרמן, יכלו לרמז על אודותיו בפומבי.
*
לאחר התפטרות לבון ממשרד-הביטחון, שובו של בן-גוריון משדה-בוקר, והעמדתו מחדש, במקום שרת, בראשות הממשלה – נדמה לזמן-מה שהברית של בן-גוריון עם "הצעירים" חזקה יותר מבריתו עם ה"גוש". גיורא יוספטל מקיבוץ גלעד, ממקורבי בן-גוריון, נבחר למזכ"ל המפלגה בוועידה השמינית של מפא"י, שהתקיימה באוגוסט 1956. יוספטל, יוצא-גרמניה, שהיה לפני-כן חבר מרכזי במשלחת להסדר השילומים בגרמניה, וגזבר הסוכנות, היה יוצא דופן, לעומת המזכירים שקדמו לו. וגם עתיד היה לכהן תקופה ממושכת, שלוש שנים. לפניו כיהנו בעת-ובעונה-אחת שני מזכירים, מהוותיקים: יונה כסה ורפאל בש.
כניסתו של יוספטל לתפקידו באה זמן קצר לאחר שמשה שרת "התפוטר" ממשלתו החדשה של בן-גוריון, שנתכוננה לאחר בחירות 1955. בוועדה בת שישה-עשר חברים, שנתכוננה ב-1956 כדי לדון בשאלת פרישתו של שרת, והחליטה לקבל את התפטרותו ולהביע בכך אמון מלא בבן-גוריון ובדרכו, בייחוד בנושאי הביטחון ומדיניות החוץ – היה חבר גם שרגא נצר.
בראשות משרד-החוץ עמדה מ-1956 גולדה מאיר, שיחסה לחוגי ה"צעירים" לא היה אוהד כלל וכלל (בלשון המעטה). היא השתתפה באופן פעיל בוויכוחים חריפים עימם. הם, מצידם, לא ראו בעין יפה את מעורבותה בעניינים המפלגתיים, ואלמלא חששו מבן-גוריון, היו מנהלים נגדה מאבק גלוי. מכיוון שבן-גוריון, שהיה נערץ על רובם, בחר בה לשרת-החוץ, נמנעו מעימות גלוי עימה במישור הממלכתי, אך נקטו נגדה פעולות שונות בתחומים אחרים. בייחוד נעכרו היחסים בינה לבין שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, שהקים, לדבריה, משרד-חוץ משלו וטיפח קשרים עצמאיים, בעיקר בצרפת ובגרמניה.
*
יוספטל לא הכיר את רוב העסקנים והפעילים בשטח, בסניפים, והללו ידעו מעט על אודותיו. תו-הזיהוי שדבק בו היה: מקורב ל"צעירי מפא"י". ואכן, עם בואו לרחוב הירקון 110 פתח את שערי מרכז המפלגה בפני "חוגי הצעירים". בכך עורר עליו את חשדנותם של אנשי ההנהגה הוותיקה ולא גרם להתלהבות יתירה בסניפים הגדולים, בעיקר בסניף התל-אביבי, שהיה בשליטתו המלאה של ה"גוש", בראשות שרגא נצר.
עד כמה לא היה גיורא יוספטל מצוי במערכת הפנימית של מפא"י, ניתן ללמוד מפרשת היחסים שבינו לבין שרגא. עם כניסתו של יוספטל לתפקידו, ב-1956, עבר גם שרגא לפעילות מלאה במרכז מפא"י בתפקידיו כיושב-ראש המחלקה לקואופראציה, לבעלי-מלאכה ויושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. באותה שנה גם נעשה ה"גוש", שפעל כעשר שנים בתחומי תל-אביב בלבד – לגוף ארצי במפלגה, כשהוא מקיים קשרים הדוקים עם סניפים אחרים, דוגמת חיפה וירושלים.
השתלבותו של שרגא נצר בבית מרכז המפלגה לא היתה לטעמו של המזכיר החדש. הגיעו הדברים לידי כך, שיוספטל התעלם לחלוטין מקיומו של שרגא וסירב להכיר בסמכותו או בכוחו.
"מיהו שרגא נצר?" שאל לא-אחת, במיבטאו הייקי.
משאמר זאת פעם בנוכחותו של שרגא, שמע תשובה: "אתה עוד תדע..."
הילכה אז בדיחה בבית מרכז המפלגה, כי שרגא בא מדי יום לירקון 110 עם פנס בידו. למה? – כדי להשגיח שגיורא, הייקה הזה, לא יגנוב לו את מפא"י!
*
פתיחת שערי מרכז מפא"י לפני "הצעירים" נתנה דחיפה חזקה לפעילותם. לא עבר זמן רב והוקם "חוג הצעירים". כינוסיו נתקיימו בדרך-כלל בבית-ברל. אנשי ההנהגה הוותיקה האשימו את המזכיר החדש שהוא "משרת את האינטרסים של הצעירים". "חוג הצעירים" הכריז על פתיחותו ודחה את הטענות כאילו הוא גרעין של סיעה, אך למעשה הוזמנו לפגישותיו ולכינוסיו רק אותם חברים, שאושרו מראש.
יוספטל סבר כי יש לפתוח את שערי המרכז והסניפים בפני צעירים, וה"גוש" משמש מכשול עיקרי לכך. שרגא סבר כי "הצנחתם" מלמעלה של ה"צעירים", אפילו הם מוכשרים, אינטליגנטים ובעלי ניסיון בתחומים נכבדים, אך לא בתחום המפלגתי-ממש – היא סכנה לקיומה של המפלגה כמפלגת המונים. הצעירים שהובאו על-ידי יוספטל הטילו פחד על הוותיקים במרכז ובסניפים, ואלה הגבירו את זיקתם ל"גוש" ולשרגא נצר וכך הלך ונתחזק כוחו של ה"גוש" והתרחבו והתלכדו שורותיו ככל שהלך וגבר האיום על המנהיגות המפלגתית הוותיקה, ועל פעילי ה"גוש".
התפטרותו הראשונה של יוספטל מתפקידו כמזכיר מפא"י באה בשנת 1958, על רקע היחסים המתוחים והדיאלוג המר בין ההנהגה הוותיקה לבין "חוג הצעירים". בלחצו של בן-גוריון פורק כאמור ה"גוש" רשמית ב"כנס הכפר הירוק" בשנת 1958, שהיוזמה לו יצאה מצד יוספטל, אבל רק מעטים הישלו את עצמם שבזאת נסתיימו חילוקי הדיעות בין המחנות העיקריים במפלגה. ה"גוש", שהיה גם גוף חברתי-מלוכד מבחינת המוצא והמנטאליות של רוב עסקניו, המשיך את קיומו בסגנון בלתי-רשמי, או כדברי שרגא בספרו:
"כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ." ("רשימות מפנקסי", עמ' 52).
יוספטל חזר בו מהתפטרותו, ושוב התפטר ושוב חזר בו, כי הסכסוכים והחשדנות ההדדית נמשכו; אפילו אשכול, המתון והפשרן, נקט אז בלשון חריפה ובוטה ביותר, והציע "לקיים שיחה גלוייה עם גיורא ולומר לו שהעניין חייב להיפסק, ואם לא – יצטרך להסיק מסקנות."
המתיחות הגיעה לשיאה כאשר משה דיין, שכבר פשט את מדי הרמטכ"ל, ושמעון פרס – נכנסו לפעילות גלוייה בזירה המפלגתית כראשי "חוגי הצעירים". יוספטל היה אחד השושבינים, בבחירות 1959, להכללת שמותיהם של משה דיין ושמעון פרס ברשימת המועמדים של מפא"י לכנסת, ואחר-כך למינוי דיין לשר החקלאות ופרס לסגן-שר הביטחון.
*
בן-גוריון, מספר שרגא, לא הצטיין בחוש הומור, והיה נותן פירוש מילולי לדברים ששמע, מבלי לקלוט את הטון הקליל-יותר שמשתמע מהם לעיתים. הוא זימן אליו את שרגא, כמו גם מקורבים אחרים, לשיחות בעניין הרכב הממשלה, ובאחת השיחות הללו אמר לשרגא:
"אתה יודע מה אני רוצה? להכניס שני ערבים, בתור שרים, בממשלת ישראל."
ענה לו שרגא: "למה לך ערבים? הלא יושבים כבר שני ערבים בממשלה."
"מי?" שאל בן-גוריון.
"משה דיין ויגאל אלון. לפי דעתי הם מייצגים בממשלה את הערבים."
בן-גוריון השיב בהרמת קול: "אתה חושב שאקבל הדיעה הזאת?"
אמר שרגא: "אל תקבל."
כשהבחין שרגא כי בן-גוריון טרם הבין את רוח ההומור שבה נאמרו דבריו, החליט להמשיך את המשחק והוסיף: "למה אתה רוגז על זה? – ערבית הם יודעים? יודעים. את מנהגי הערבים יודעים? יודעים. את בעיות הערבים הם מכירים? מכירים. אז מה חסר להם לייצג את הערבים? בגלל זה שהם יהודים?"
בן-גוריון, לדברי שרגא, עדיין לא היה בטוח אם שרגא מדבר ברצינות או מתלוצץ.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
עקיבא נוף
כעוף החול
ימין ושמאל,
אובְדן וּשְכול,
ימֵי קדוּשה, ימים של חוֹל,
נָרים הנֶּטֶל והעוֹל
ואבן מִבְּאֵר נָגוֹל
בסער הפורץ לִמְחוֹל
את חטאֵי יום האתמול
ודרך חדשה לסלול.
שֶׁבָע, צדיק נפול ייפול
לִשְאוֹל תחתית רוּחו תצְלול,
אך בשמינית – כְּעוֹף החול,
בלי לְהַקְשוֹת ובלי לִשְאוֹל
את גורָלוֹ, עמוּס מכשול,
בשתי ידיו, עכשיו, יִטּוֹל,
לִפְרוץ קדימה ולגאול,
וצידקתנו – מי יִשְׁלוֹל ?!
עקיבא נוף
* * *
לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן
גילוי נאות: היומון האמריקני המצויין Newsmax פירסם היום ]13.11[ בכתבת מערכת מכתב אישי מרגש מבן-עיר אחד למשנהו – נשיא ארה"ב. עם לחלוחית בעין החלטתי לחרוג ממגבלות כתיבה אישיות ולשתף קהל קוראים רחב בכתבה הנפלאה של ג'רמי פרנקל תוך שמירה על זכויות היומון ושלו (למטה).
פרופ' חובב טלפז
נובמבר 13, 2023
A heartfelt plea to President Joe Biden not to pressure Israel to stop fighting Hamas was offered by Dr. Yechiel Leiter at his son Moshe's funeral Sunday at the Mount Herzel military cemetery.
According to Breitbart, Maj. Moshe Yedidyah Leiter was one of four members of the Israel Defense Force 551st Brigade's 697th Battalion killed in Gaza on Friday by a blast from a booby-trapped tunnel. The funeral, which lasted several hours, saw thousands of mourners.
The elder Leiter is a former chief of staff to Prime Minister Benjamin Netanyahu.
Although his eulogy was in Hebrew, his address to Biden was in English:
Dear Mr. President Joe Biden:
I'm taking the liberty of talking to you from Jerusalem. We have two things in common, me and you.
No. 1: We were both born in Scranton. Scranton, Pennsylvania. I still have my bank account at the PNC Bank on Joe Biden Boulevard. My mom, may she live to 120, lives in Scranton. She's a real Scrantonian. And my maternal grandparents are buried in Scranton. So that's the first thing we have in common, Mr. Biden.
The second thing we have in common is that as of last Friday, I, like you, am a bereaved parent. You lost a son, and I lost a son. So we have two things in common. That's why I'm taking the liberty.
So you know — because you lost a son — you know the pain that I'm feeling now — the harrowing sense of darkness; the stabbing of the heart; the longing to once again hug your boy, talk to him about life, advise him on his career.
There's much I can tell you about how special he was: his 15 years in special forces, and med school, the manager of two businesses, education institutions, father of six — the last a son, born just three months ago, who will never know his father.
But maybe we can talk about that sometime later.
What I want to say to you here and now about our dear Moshe is that he was fighting your fight, Mr. President. He was fighting our fight. He gave his life so the barbarians wouldn't get through the gates of democracy, and of Judeo-Christian, Western values. He was fighting for human freedom and against all the lies and distortions of the freedom deniers, who fool so many Americans with their double-talk. He was fighting against Hamas-ISIS.
There are rumors, now, that you're putting pressure on Israel to hold off, to cease the offensive. If those rumors are true — I hope they're not — but if they're true, I respectfully ask of you, here, on my son's grave, cease and desist! Stand back, Mr. President. Don't pressure us. Let us do what we know how to do, what we must do: Defeat evil.
This is a war of light against darkness, of truth against lies, of civility against barbarism. Take it from one plain-speaking Scrantonian to another: We're going to win this one, with you or without you. We're going to win it, hands down. Never have the people of Israel been so united. This is our job. It's what the Jewish people are in this world to do: to fix the world. And sometimes, fixing the world means using strength and force.
My Moshe died for a cause. Stand with us, Mr. President. Maybe, as we read in the biblical book of Esther, it's the whole reason you are the leader of the free world. All of your long and illustrious career of leadership was the preparation for this very moment.
Those who stand with us will be blessed; those who do not stand with us will fail.
Stand with Moshe, who loved America, and even trained with your Delta Force during his army service.
Leiter said that before his son went to war he told him that "I am carrying on my shoulders my grandfathers and grandmothers ... who could not fight back," stressing that Jews should be inspired not just by the Hamas terrorist massacre, but by the heroism that has followed as well.
Jeremy Frankel | editorial.frankel@newsmax.com
Jeremy Frankel is a Newsmax writer reporting on news and politics.
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאמרים ותגובות
"חדשות בן עזר" גיליון 866 מיום 19.8.13
יואל נץ
זו הלוא כפיות טובה שאין למעלה ממנה!
שלום אהוד,
נדהמתי לקרוא בחב"ע מס' 864, שם אתה מספר, בין השאר, כי רק 11 מבין למעלה מ-2500 קוראי העיתון הזמינו את הרומן החדש שלך! זו הלוא כפיות טובה שאין למעלה ממנה! האנשים נהנים לאורך שנים מעיתון חינם משובח, ורבים מהם גם לא מתנזרים מלהושיט את ידם ולקבל ממך חומרים מצוינים אחרים שאתה מציע להם ברוב אדיבותך ונדיבותך חינם אין כסף. אז לא "לקפוץ על ההזמנות" ולשלם סכום סביר בעבור ספר איכותי מפרי עטך?!...
וכאן אני מצטרף בלב שלם לכל מהללי "מסעותיי עם נשים". עם זאת אני מרשה לעצמי להרהר בקול רם, כי לעניות דעתי ולדלותה, היית מטיב לעשות לו בנית את הספר, מבלי לשנות בו דבר, כסיפורים נפרדים על ג'ני, על מלנכולי, על ויולטה, על האופה מעין גדי, על סיפורה של עין גדי, על הפילגש התאית ועוד – וכל סיפור היה רק מתעשר משובם של השמות שסופר בהם בסיפורים האחרים, והספר כולו היה קוהרנטי יותר... אבל שוב – אני מודע כי קטונתי מאוד מלהעיר הערות מקצועיות למומחה מקצועי שכמותך...
אהוד: "מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פיקארסקי, ומטבעו הגיבור שלו עובר מזירה לזירה ומתקופה לתקופה. הרומאן הפיקארסקי האהוב עליי ביותר הוא "קנדיד" של וולטר, ושימש לי דוגמה לספרים רבים וגם השראה בזמן כתיבתם.
ובאשר להפצת הספר. בינתיים הוא זוכה לקהל קוראים אוהד ואיכותי רק בקרב אותם עשרות בודדים מקרב קוראי "חדשות בן עזר" שקיבלו או קנו אותו באמצעותנו. בכל השאר – בינתיים כישלון! שום רשת שידור [למעט "קול הים האדום"!] ושום כלי תקשורת מודפס – לא התקשרו אלינו כדי לראיין אותנו, וגם לא פירסמו עד כה ביקורת או כתבה כלשהי על הרומאן!
אנחנו רואים בכך מעין חרם-למעשה, מה עוד שאותן חנויות בודדות שבהן נמצאים עותק או שניים של הספר – הם מוחבאים במדפים של ספרים שיצאו מזמן, תחובים שם עמוק – ורק שדרתם נראית. ציור העירום של חוה אימנו על העטיפה, שצייר לוקאס קארנך האב בשנת 1528 – הוא כנראה נועז מדי לזבניות המסתובבות בחנויות הספרים בישראל בקיץ של שנת 2013 – חנויות שמוכרות כל זבל משעמם בשיא החשיפה! – בעיר שחצי מנערותיה מסתובבות חצי לבושות! – ושכחנו להזכיר שיש כנראה לשלם לחנויות על הזכות לשים ספר חדש בחלונות הראווה שלהן!
בחנות סטימצקי בגן העיר, למשל, שמו למשך שבוע אחד בלבד שני עותקים עם ציור העטיפה חשוף החוצה – אבל באיצטבה נידחת בירכתי החנות, ובתום השבוע תקעו אותם במדף עם שדרתם החוצה, לבל תיראה העטיפה השערורייתית! מדי שבוע מנסה גיבור ספרנו, חיימקה שפינוזה – לשנות את הסדר ולשים את העותקים עם העטיפה החוצה, וכשהוא עובר שם כעבור שבוע – הם כבר שוב תחובים עמוק פנימה לבל תיראה עטיפתם הערוותית!
זו המציאות שעימה אנחנו מתמודדים. הכישלון של הרומאן שלנו בקרב הקהל הרחב, שאפילו טרם יודע עליו. לא לחינם אנחנו עדיין מחזיקים בתואר סופר נידח אם כי ידוע לנו היטב שאיננו בודדים בו!
אגב, קוראים שואלים אותנו מהי אמת ומהו דימיון ב"מסעותיי עם נשים". ובכן, כמעט כל מה שנראה לקוראים אמיתי, הוא מדומיין, ואילו הקטעים שהקוראים בטוחים שהם מהדמיון, הם אמיתיים!
* * *
רות ירדני כץ
"הנמר המדברי" של הרב מוטי אלון
הרב מוטי אלון ממשיך את חייו כרגיל כאילו לא נפל דבר. כאילו לא הורשע ב-7 באוגוסט 2013 בבית המשפט השלום בירושלים בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בתלמידו הקטין. התלונות נגדו היו הרבה יותר משתיים. הוא חזר לשגרה וכמו שאמר: "הכול שטויות." זה מה שהוא אמר. "הכול שטויות," ומיד המשיך לתת שיעורים לתלמידיו העיוורים, חירשים ואילמים – שלא מבינים את גודל פשעו.
מוטי אלון נשוי ויש לו משפחה מרובת ילדים – 11 במיספר. אז הוא לא רק נמשך לנערים צעירים. ממש לא. כוחו ב...
אבל הוא לא הרב היחידי ש"הנמר המדברי" (תרגום: איבר מינו. תשוקתו, אי יכולת לגבור על יצריו) שלהם מזדקף ודורש לבוא על סיפוקו כאשר הם פוגשים במסגרת תפקידם הנעלה והמרומם נשים, נערות, נערים ילדים וילדות.
הרב המהולל והנערץ מוטי אלון אחרי ש"גמר" להתעלל בקורבנו ובא על סיפוקו בירך את האומלל בברכת הכוהנים. הנה הברכה. המקור לברכה מופיע בספר במדבר:
ויְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֵל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:
כֹּה תְּבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֱמֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמֶרְךָ
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֵּךָ
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיַשֵּׂם לְךָ שָׁלוֹם
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.
אנא קראו עוד פעם ועוד פעם.
לא יאומן כי יסופר? יאומן ועוד יסופר!
* * *
מנחם רהט
הו, התמימות הקדושה!
יש שטרם הפנימו שמולנו ניצב אוייב מפלצתי, שעימו יש לדבר בשפה היחידה המובנת לו, ללא מנטרות יַפְיוּפִיוֹת חלולות ברוח זכויות אדם ואחוות עמים. הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע. ומה אמר על זה אלתרמן?
השבוע, מקץ 38 יום לטבח המפלצתי שכמותו לא פקד עמנו מאז השואה, קיבלו בני משפחתה של ויויאן סילבר, הי"ד, חברת קיבוץ בארי, את בשורת האיוב על איתור גופתה. העובדה המדהימה, שנדרשו לא פחות מחודש ושבוע לשם זיהויים המוחלט של שרידיה המעטים, מעידה על מידת ההתעללות שעברה הסבתא בת ה-74 לפני ואחרי הירצחה, בידי הפוגרומיסטים העזתים ימ"ש.
איננו יודעים, ואולי טוב שלא נדע, אלו ייסורי גוף ונפש עברו על ויויאן האומללה. ניתן רק לשער כי עברה גהינום מפלצתי, שאפילו פשעי הנאצים מחווירים לעומתו. אבל אנחנו כן יודעים כיצד התייחסה ויויאן לשכניה הרוצחים העזתים, חודשים ושנים לפני שנטבחה ונעקדה והיתה לעולה תמימה.
סבתא ויויאן, יוצאת קנדה, היתה יהודייה שוחרת שלום. אבל גם נאיבית להחריד. ברוב תמימותה היא התבלבלה בראיית המציאות והאמינה בתום לבבה, שרק אם יתאמצו הישראלים יותר למען השלום, ישתנה טבעם החייתי של העזתים וגם הם ייהפכו לחברי מסדר השלום. ברוב תמימותה היא יסדה ארגוני שלום למיניהם ובהם 'נשים עושות שלום' וארגון 'אג'יק' לקידום שלום יהודי-ערבי. היא גם היתה חברת הנהלת ארגון 'בצלם' (שמהנהלתו התפטרה השבוע גילה אלמגור, לאחר שהתפכחה מחלומות שלום השווא). ימים שלמים בשנות חייה האחרונות היא הקדישה – כמו אנשי שמאל תמימים רבים אחרים שנרצחו גם הם או נחטפו בטבח ה-7 באוקטובר – לפעילות בלתי נלאית בארגון 'בדרך להחלמה'.
אכן, נדרשה מידה גדושה של נאיביות ילדותית כדי לחשוב שההיסעים החינמיים לבתי החולים בישראל, ימתנו את עוצמתה של איבת ישראל הזורמת בדמם של המרצחים העזתים. מתנדבי 'בדרך להחלמה' היו מתייצבים בשעת בוקר מוקדמת במחסום ארז עם רכבם, כדי להסיע בהתנדבות חולי סרטן עזתיים לטיפולים רפואיים מורכבים בבתי חולים במרכז הארץ, בילינסון, שיבא ועוד, והחזירום הביתה בתום הטיפול האמבולטורי. כך הקריבו על מזבח השלום הדמיוני שעות וימים לאין שיעור.
בין המסיעים התמימים הכרתי אישית את עמיתי העיתונאי עודד ליפשיץ (84), איש שמאל מובהק, לשעבר עיתונאי ביומון השמאל 'על המשמר' (ז"ל). מאז יציאתו לגמלאות ביזבז זמנו על בריאותם של העזתים, אשר גמלו לו, לרעייתו יוכבד (שנחטפה איתו ושוחררה בינתיים) ולשאר אנשי הסעות השמאל, בהריגתם האכזרית או בחטיפתם הלא פחות אכזרית. זו היתה הכרת הטוב העזתית. ליפשיץ וחבריו ריחמו על אכזרים, ולא זכו למעט חסד אנושי מידיהם.
לא היה איכפת להם, למובילי החולים מעזה, שכל הסעה כזו היוותה ירייה עצמית ברגל: ככל שהועברו לטיפול בארץ יותר חולים, נתפנו עוד מקומות וכספים לצרכי התחמשות החמאס.
התמימות הקדושה הזו לא היתה רק נחלתם של הנאיבים מקיבוצי העוטף. זה חל בכל רחבי המדינה. עד היום לא השתכנעו במקומותינו, שכדי להילחם ברוע, צריך להשתמש בשפה שהרשעים הללו מבינים. כמאמרו של אליהו יוספיאן: "לא סושי אלא חומוס." מלחמת בני אור בבני חושך, אינה אמורה להכיר במנטרות יַפְיוּפִיוֹת חלולות נוסח זכויות אדם ואחוות עמים, ועליה לדגול בשיטת הקם להורגך השכם להורגו. לא מתאים לכם? – עדיף שתשתו את הים של עזה, משתובילו את כולנו לאבדון מוחלט בידי האשמדאים בני זמננו.
למרבה הצער, עדיין לא כולם מבינים שהם חיים בג'ונגל המזרח תיכוני. יַפְיוּפִים. קחו למשל את שופט ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, איתי הרמלין. יושב לו כבודו תחת סמל המדינה שמעליו, בבניין שדגל המדינה מתנוסס בשערו, ונהנה מהעוצמה והאחריות השיפוטית שהמדינה העניקה לו, אבל מסרב להכיר בייחודם של סמל המדינה ודגלה. בהיותו השבוע שופט תורן במחוזי תל אביב בדיונים על הארכת מעצרם של חשודים בטרור, שהובאו בפניו באמצעות מערכת וידיאו קונפרנס, הפריעה לו העובדה כי החשודים צולמו כשמאחוריהם ומעבר לראשיהם סמל מנורת שבעת הקנים, עם דגל המדינה וסיסמאות פטריוטיות חיוניות לעת מלחמה.
בעיני השופט הרמלין המופע הזה לא מצא חן. מדוע מופיע סמל המדינה מעל לראשו של החשוד? ומדוע מופיעים הכיתובים 'עם ישראל חי' ו'צה"ל ינצח' מעל לראשו של החשוד כשאפשר להסתפק בכיתוב 'בית מעצר תל אביב'? וגם כשהסביר איש המשטרה שהסמל שנגדו מתקומם כבודו מתנוסס ממש מעל לראשו (של השופט עצמו) ובקידמת דוכנו, לא הסכים השופט להמשיך בדיון עד שיוסרו הכיתובים ובמקומם ייכתב 'בית המעצר תל אביב'.
לא הועילו גם הסבריו של נציג המשטרה כי הדגל והסמל והכיתובים הפטריוטים נועדו לכבד את המחרפים נפשם בעזה להגנת המדינה, ואת הנופלים למען הדגל והסמל. כבודו התעקש שזו פגיעה בזכויות החשודים בטרור. בטרור, רבותיי, לא בגניבת אופניים!
מי שמינה את עו"ד הרמלין לתפקיד שיפוטי, היה אמור לדעת במי עסקינן. בטרם לבש את גלימת השופט, הוא ייצג בביהמ"ש מחבל חיזבאללה ועודד אותו להשתמש ברטוריקה הלקוחה מלקסיקון החיזבאללה. במקרה אחר הוא הינחה טרוריסט פלשתיני לטעון כי פעל להגנת כפרו מפני צבא הכיבוש הישראלי. וכשכבר נעשה שופט, הורה לשחרר שב"ח פלשתיני שכתב באינטרנט 'מוות ליהודים' לצידו של צילום טנק שרוף, בנימוק שעומדת לו הזכות לחופש הביטוי. חופש ביטוי? – כל הכבוד, אבל למה להתיר חופש שיסוי?
בהיעדר היכרות אישית לא עם השופט ולא עם הסבתא מבארי, אני מרשה לעצמי להניח שלא שנאת ישראל עמדה מאחורי מפעלותיהם. סביר יותר להניח שהתמימות הקדושה היתה בעוכריהם; שבמוחם קוננה תפיסת מציאות מעוותת, המתקשה להבחין בין בני אור לבני חושך וצלמוות, בין שוחרי טוב לחורשי מזימות, בין רוצחים לבין קורבנותיהם. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר." (ישעיהו ה', כ').
עליהם ועל שכמותם כבר 'ניבא' המשורר נתן אלתרמן לפני 53 שנה, כי עלול להגיע יום שבו יבלבל השטן את תפיסת עולמם של היהודים וישכיח מהם שעימם הצדק, והם עוד עלולים להכיר ב'זכויותיהם' של רוצחי עמם:
"אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה / אֵיךְ אוּכַל לוֹ? / [הן] אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה / וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ. // וְאָמַר: לֹא אֱטֹל כֹּחוֹ / וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג / וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ, / וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם, / רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק..."
למרבה הצער, לא מעטים בישראל שכחו עם מי הצדק ועדיין מתבלבלים בתפישת המציאות.
מנחם רהט
* * *
בשבח הנובלה
על "לילה מופלא", מכתבה של אלמונית", "משחק המלכים", "אמוק" לסטפן צווייג
מגרמנית – צבי ארד, זמורה ביתן 1984, 220 עמ'
לא ברור מדוע ההוצאה זמורה ביתן הזכירה בכותרת רק 4 נובלות נבחרות של סטפן צווייג, הרי בספר מופיעות עוד שתיים: "גוויעתו של הלב" ו"עשרים וארבע שעות בחייה של אישה", שהן לא פחות משובחות מהארבע שנוקבו בשם בראש הספר. סטפן צוויג היה אומן הנובלות, מה שבביקורת העברית מכנים יצירה ארוכה מסיפור קצר, וקצרה מרומן קצר. יש ביצירות אלו תמהיל מרתק של העמקה בנבכי הנפש עם תיאור אירועים מרעידי לב, הפוקדים את הגיבורים, נגיעות סוציאליות ורמזים פציפיסטיים, וכן, גם אתיאיסטיים (ראו עמ' 93, 94, 102, 209, 2014). מפתה לתייג את יצירתו של צוויג כשייכת לזרם התודעה, אבל התמהיל הנ"ל מוכיח שקשה לתחם את יצירתו של סופר גאוני.
בנובלה "לילה מופלא" פוגש הקורא גיבור, שאירוע על גבול הפלילי משנה לחלוטין את דרך חשיבתו ואת התנהגותו: הגיבור הוא ברון וינאי שנולד עם כפית זהב בפה – ירש הון מהוריו, הוא עשיר כקורח, יפה תואר, צעיר, מחוזר בחברה בכלל, ובנשים בפרט. חיי הבטלה ומעורבותו בחברה הגבוהה והנבובה של וינה גורמים לו להיות אפאטי לגבי הסובב אותו, וגם לגבי עצמו: אהובה נוטשת אותו למען גבר אחר, וזה ממש לא נוגע בו, חבר טוב נפטר – כנ"ל. הוא חש קיפאון פנימי עמוק עד לכדי להרהר בכדאיות החיים. משועמם הוא מגיע לפארק היפה של וינה, הפראטר, ונקלע למירוץ סוסים הגורם להתלהבות אדירה של הקהל, התלהבות שאינה מובנת לו. במקום זה הוא מתנסה במעשה הגובל בפלילים: הוא מנכס לעצמו כרטיס הגרלה שאינו שלו, וזוכה בסכום נכבד. כקצין מילואים וכג'נטלמן, הוא לא יכול להרשות לעצמו ליהנות מהגניבה, ומחליט להפקיד את כל הכסף שזכה בו בהימור נוסף על סוס חסר סיכוי, והוא שוב זוכה בכסף רב. למרות שהוא יודע שמדובר בכסף אסור, הוא חש גאווה במעשיו, ובהמשך הוא מנסה להתערב (הוא הלבוש בהידור של אציל!) בעולמם של אנשים פשוטים, ואף באנשים מהתחתית, רוכלים קטנים, מטאטאי רחובות, זונות. הוא מתחבר לזונה מלוכלכת, סמרטוטית, חולת רככת, מראה לה אהבה ומעניק לה כסף רב. מעניק כסף גם לשלושה בחורים שמבקשים לסחוט אותו, וכך הוא מפזר את הכסף שזכה בו במרמה. פתאום הוא חש מה שלא חש מעולם – שיש משמעות לחייו, והוא מראה יחס חברי לחדרן שלו ולשוער, דבר שלא עשה מעולם.
ב"גוויעתו של הלב" מסופר על יהודי וינאי עשיר בן 65, המבלה עם אשתו ובתו בפנסיון באיטליה. הוא איש ידוע חולי, וכשהוא חש ברע, יוצא מהחדר לפרוזדור, ורואה לתדהמתו שבתו, ארנה, בת ה-19, יוצאת מחדרה ונכנסת לחדר של אחד הגברים שמתרועעים עם אשתו ובתו. הוא נסער מאוד, והיה רוצה להטיח בבתו גידופים – איך היא ממיטה חרפה על משפחתה, ומתנהגת כמו זונה. הוא גם קונה מקל כשהוא מתכוון להכות בו את הגבר אליו התגנבה בתו בלילה, לכשיידע מי האשם מבין השלושה שמתרועעים עם אשתו ובתו. הוא איננו עושה אף אחת מתכניותיו, וחש עצמו כישלון מוחלט: מגיל שתים-עשרה הוא עובד, וצבר הון בעשר אצבעותיו כדי שאשתו ובתו יוכלו לבלות בתיאטרון ובריקודים, שילמדו צרפתית, וילעגו לו על רישולו ועל חוסר השכלתו. הוא דורש מאשתו לנתק קשריה עם השלושה, וכשנתקל בסירוב, הוא חוזר לווינה בלעדיהן, וחייו משתנים לגמרי: הוא חוזר בתשובה, תורם לבית הכנסת ולקבצנים. כשקבצנית מבקשת נדבה, ולא נותר כסף בכיס, הוא מעניק לה את טבעת הנישואין, מחווה שמשמעה – ניתוק ממה שנחשב עד לא מזמן למפעל חייו.
ב"מכתבה של אלמונית" מסופר על סופר שביום הולדתו ה-41 מקבל מכתב בן 21 עמודים מאישה שלא חתמה את שמה: היא חושפת את האהבה המטורפת שלה אליו מאז שהייתה בת 13, והוא גבר נאה וסופר מוכר בן 25. היא עוקבת אחריו בצאתו ובבואו, מנשקת לידית שהוא נגע בה, ואוספת בדלי סיגריה שהיו בפיו. אימה האלמנה נישאת לקרוב משפחה בעל וילה באינסברוק שבחבל טירול. המעבר הזה עבורה הוא אסון. אילו הסכים הסופר, היתה מוכנה להיות משרתת שלו, ובלבד להמשיך להיות בקרבתו. לפני יום הפרידה היא חיכתה לחזרתו הביתה עד שתיים בלילה, כשהוא חוזר לביתו בלוויית אישה. היא מצליחה לשכנע את אימה ואת אביה החורג שהיא חייבת לחזור לווינה, ואז כל יום, אחרי עבודתה בבית מסחר, היא מחכה לו ליד ביתו. והנה, לבסוף, הוא מזמין אותה למסעדה, ואחר כך לדירתו, והיא מתמסרת לו שלושה לילות סוערים שגורמים לה אושר שלא יתואר. מלילות האהבה היא נכנסת להריון, ואינה מעיזה להודיע לו שמא לא יאמין, שמא ידרוש ממנה להפיל. היא יולדת בבית חולים ציבורי, בו יולדות רק נשים מתחתית החברה. בתחילה היא מפרנסת את בנה בכסף שהשיגה ממכירת תכשיטיה, לאחר זמן, בהיותה אישה יפה, התפרנסה ממכירת גופה – אצילים ועשירים מתדפקים על דלתה, מקיימים אותה ואת בנה ברווחה, ואפילו מציעים לה נישואין, אבל היא ממאנת כדי להיות פנויה לכאשר, אולי יזדמן לה להיות שוב עם אהוב ליבה. ואמנם, היא פוגשת אותו במסעדה, ולרמז שלו היא נוטשת את מיטיבה, משפילה אותו, והולכת עם אהוב ליבה לדירתו. הוא חושב אותה לזונה ומשאיר כסף בתיקה, אותו היא מעניקה לחדרן שלו, היחיד שזכר מי היא. במכתב הארוך, הלא חתום, היא מספרת כי הבן שלה-שלו נפטר ממחלה, ולא נותרה לה סיבה בעולם למענה כדאי לה לחיות.
"משחק המלכים" הוא נובלה שחיבר צווייג שנה לפני שהתאבד, בה הוא מזכיר את מעלליו של היטלר ואת הטרור של הגסטאפו באוסטריה שהסתפחה לגרמניה. הגיבור, המכונה בנובלה ד"ר ב', שייך למשפחה מפורסמת בווינה (דודו היה רופאו האישי של הקיסר), מגורש מאוסטריה הנשלטת על ידי הנאצים. הוא היה עורך דין שטיפל בהסתר בנכסיהם המוברחים של המנזרים ושל הדוכסים, נכסים שהגרמנים רצו לשים עליהם יד. הוא נעצר כדי לסחוט ממנו מידע על הנכסים הנ"ל, אבל לא נשלח למחנה ריכוז, אלא נאסר בבית מלון, בחדר ריק לחלוטין, כשלאף אחד אין רשות לדבר איתו – כל זאת בכוונה לשבור אותו, ובעקבות כך יודה על הטרנסקציות הרכושיות שביצע. מרוב ייאוש לחיות בחדר בודד ללא ספר, ללא עיפרון, ללא נפש חיה שאפשר לדבר איתה – הוא מוכן להודות בכל מה שחוקריו ידרשו. ואז חל מפנה: בעת ההמתנה הארוכה, המתישה, שלפני חקירה, הוא מצליח להגניב לעצמו ספר ממדיו של שומר שהיו תלויים על קולב. לאכזבתו, זה היה ספר שסיכם 150 משחקי שחמט מפורסמים. בלית ברירה הוא מתחיל להתעניין עד שלומד בעל-פה את המהלכים של גאוני משחק המלכים, ואף מנסה ליצור תהליכים אלטרנטיביים. עיסוק אינסופי בשחמט לאורך חודשים רבים של בדידות, גורמים לו לטירוף הדעת – הוא מתנפל על השומר בצעקות על כך שאינו נענה להיות בן זוג במשחק, מנפץ זכוכית של חלון, ונאלצים לאשפז אותו. הרופא בבית חולים נותן לגסטאפו אבחון שכביכול ד"ר ב' לא החלים, וצריך לשחרר אותו. הוא משוחרר, וכאמור, עליו לצאת מאוסטריה תוך 14 יום.
כל הפרטים האלה אינם נודעים לקורא בהתחלה, אלא בהמשך: ד"ר ב' נמצא על אונייה בדרך מניו-יורק לבואנוס איירס, מסע שנמשך 12 יום. על האונייה נמצא אלוף העולם בשחמט, ואיל הון (עסקי נפט) מסקוטלנד בשם מקונור המתעקש לשחק שח עם האלוף, הגם שזה גובה על כל משחק 250 דולרים. הוא, כמובן, מפסיד עד שמגיע אותו ד"ר ב', מרשה לעצמו להתערב, ואמנם על פי ההנחיה שלו זוכה מקונור להשיג תיקו עם אלוף העולם, והכול נדהמים מהצהרתו שכבר 25 שנים לא שיחק שחמט עם איש. במשחק נוסף ד"ר ב' מנצח את אלוף העולם, ובמשחק השלישי, חוזר אליו הטירוף שאחז בו במאסר.
הנובלה "עשרים וארבע שעות בחייה של אישה" מספרת בעצם את עלילותיהן של שתי נשים: הדובר נמצא בריביירה עם תיירים מגרמניה, אנגליה, איטליה. משפחה אוסטרית שבה בעל תעשיין, אשתו, מדאם אנרייט (בת 32), בנותיהם, בלאנש ואנט מתיידדים עם צעיר צרפתי יפיוף. ערב אחד מדאם אנרייט נעלמת, ומסתבר שהיא ברחה עם הצרפתי הצעיר. כל הנוכחים בדרמה מאשימים את אנרייט שנטשה בעל ושתי בנות עבור הרפתקת אהבים. היחיד שמגן עליה, ומעריץ את מעשיה הוא הדובר. עמדתו זאת מעודדת את מיסיס ק', האנגלייה בת ה-67, להתוודות בפניו בחדרה על אירוע בחייה: היא אלמנה מגיל ארבעים, אם לשני בנים עצמאיים, שמבלה את זמנה בפנסיונים שונים, ופעם כשהיא בילתה במונטה קרלו, היא צופה מהופנטת בצעיר המהמר על כספו, מעט מרוויח, והרבה מפסיד. היא נפעמת להבעות ידיו ולהבעות פניו הנתונים לטירוף ההימורים. הוא מפסיד את כל הכסף, ויוצא מיואש לגמרי לספסל בגן, כשהוא מתכוון לשים קץ לחייו. בגשם השוטף ק' מושכת אותו אל מחסה, מביאה אותו ללון במלון זול (מלון יוקרה לא היה מקבל אותו – כולו ספוג במי הגשם). נותנת לו כסף עבור הלינה ועבור הנסיעה חזרה לניצה. הוא אוחז בה, מביא אותה לחדר השכור, והיא נשארת אצלו כל הלילה. למחרת מלאת חרטה על מה שקרה, היא מתכוונת להעניק לו כסף שייסע לביתו. היא מזמינה אותו לארוחה במסעדה ועורכת איתו טיול נוף בכרכרה. היא נוכחת לדעת ששמחת החיים חוזרת אליו. היא משביעה אותו בכנסייה (הוא ממוצא פולני וקתולי), שלעולם לא יחזור להימורים. מעניקה לו כסף לנסיעה ולפדיון התכשיטים שגנב ומישכן כדי להמר. הוא מתייחס אליה כאל קדושה שהאל שלח להציל אותו. ק' מאוכזבת, כי קיוותה שיציע לה לנסוע איתו, ולא נוח לה שהוא מתייחס אליה כאל קדושה, ולא כאל אישה שחץ הקופידון פגע בה. למען אהבתה היא היתה מוכנה להקריב את כבודה ואת רכושה. היא מנסה להשיג אותו ולנסוע איתו באותה רכבת, אבל מאחרת. כשהיא מבקרת שוב בקזינו, היא רואה אותו מהמר בכסף שהיא נתנה לו. היא מנסה להזכיר לו את השבועה, והוא דוחה אותה, מעליב אותה (מחזיר לה כמה שטרות!) דוחף אותה ומטיח בה שהיא מביאה לו מזל ביש בהימורים.
בנובלה "אמוק" הדובר נמצא על אונייה ששטה מהודו לנאפולי, ומשם ללונדון (רוב הנובלות של צווייג, הקשורות במסעות על פני ארצות וימים מסתמכות על חוויותיו האישיות שכן הוא באמת ביקר בארצות רבות באירופה ומעבר לאוקיאנוסים). כיוון שהתא שלו היה מחניק וקרוב למנועים, הוא מבלה על הסיפון בחרטום האונייה, ושם הוא פוגש אדם שפניו מעוותים, שמוכרח לפרוק מעל ליבו סוד אפל: הוא רופא, ובעטיו של קשר עם אישה לא ראויה, הוא נכנס לחובות, ואף גונב מקופת בית החולים. דודו משלם את חובותיו, אבל הוא נאלץ לקבל גלות של עשר שנים בהודו, במקום שכוח אל, שיומיים נסיעה משם הוא המרחק עד העיר הקרובה. הוא מצליח לנתח את רגלו של סגן הנציב, וזוכה לתהילה כרופא. מגיעה אליו אישה נאה שעוטה על פניה צעיף, ומתוך פטפוטיה הוא מבין שהיא מבקשת ממנו כי יבצע בה הפלה תמורת סכום גבוה שיכסה את הנזק שייגרם לו מביטול הקצבה בעטיו של מעשהו הבלתי חוקי. הוא מרמז לה שהוא מוכן לבצע את האקט הבלתי חוקי הזה תמורת חסד דומה לזה שעשתה למאהב שלה (היא אישה נשואה, שבעלה אמור לחזור להודו לאחר היעדרות של חמישה חודשים). האישה נפגעת עד עמקי נשמתה, ובורחת ממנו. הוא מבין איזו שטות עשה, מתחרט, ורוצה להודיע לה שיעשה את המעשה למענה בלי תמורה. הוא רודף אחריה כרדוף אמוק, מכה את מי שמפריע לו לרוץ אליה, אבל אינו מצליח להשיג אותה, כי היא עלתה על מכונית ונסעה לעיר. הוא נוטש את עמדתו, נוסע לעיר, ומנסה בכל הכוח להשיג אותה, ללא תוצאות. אחוז אמוק הוא כותב לה מכתב על עשרות עמודים, ובסוף הוא מאיים להתאבד אם לא תסלח לו. האישה הגאה לא היתה מוכנה להיענות לרופא הזה, והלכה לעבור הפלה אצל מכשפה סינית, שגרמה לה לשטף דם שהוביל למותה. המשרת שלה מזעיק את הרופא שלנו להציל אותה, אבל היא מסרבת ללכת עימו לבית חולים, משום שהיא חוששת שתיוודע חרפתה. היא מספיקה להשביע את הרופא שלא יגלה את סודה, ולקראת הבוקר, לאחר ייסורים, היא מתה. הרופא מטעם השלטונות רוצה לערוך חקירה על סיבת המוות. הרופא שלנו נועל את הדלת, ומאיים עליו שאם לא ישקר בדו"ח שלו, הוא יהרוג אותו ויתאבד. בעקבות האיום הרופא הבכיר כותב דו"ח שקרי. מגיע המאהב, אבי העובר, קצין יפיוף, אשר נדהם כי רק יום קודם ראה אותה צוחקת ורוקדת. הבעל מגיע, ומבקש להביא את אשתו המתה ללונדון לניתוח אחרי המוות. הרופא שלנו, שנשבע על שמירת סודה, עושה מעשה מדהים, שאני באמת מבקש לא לגלות, כדי לא לפגום בהנאתו של הקורא המתעניין, כי באמת מדובר במלאכת מחשבת של הפתעה.
את סטפן צוויג קראתי בנעוריי, ואני מודה בבושת פנים שבתוך אינספור הספרים שקראתי נשכחה ממני גאוניותו של סופר זה.
הקוראים יכולים להתרשם עד כמה אני אהבתי את הכתיבה הזאת שלו, ורק ביקורת זעירה יש לי על הנובלה "מכתבה של אלמונית" – ברור שמדובר באהבה מטורפת, אבל נראה לי שגם בטירוף צריך להיות איזה קו מנחה: אם הגיבורה האלמונית שמרה עצמה עבור אהוב ליבה, ומשום כך לא נענתה להצעות הנישואין מפתות – איך זה שהסכימה להתפרנס ממכירת גופה? וגם ההתמדה ברצון להישאר אלמונית עד המוות לא נראה לי אפילו כשמדובר באהבה מטורפת. יכול להיות שאני חושב כך משום שאני מרובע מדיי?
משה גרנות
* * *
יש לאן ללכת (1)
אובדן הנשק הסודי
בסרט "גולדה" אמרה ראש הממשלה, גולדה מאבוביץ'-מאיר, למזכיר המדינה האמריקאי הנרי אלפרד קיסינג'ר: "אל תדאג יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים." את המשפט הזה אמרה לפני שנים רבות גם לג'וסף רובינט ביידן הצעיר וכך הוא מעיד מפיה: "אנחנו היהודים יש לנו נשק סודי במאבק שלנו בסכסוך שלנו עם הערבים. אין לנו שום מקום אחר ללכת אליו."
הנה בפיו של ג'וסף רובינט ביידן הצעיר (31):
https://youtu.be/QWEo3Dj7xIE?si=nfqmjx2vB2reTVmE
למרות שנולד בטריפולי לוב, מתנאה מאיר עוזיאל בכך שהוא בא ממשפחה בת שמונה דורות בירושלים. סבו היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל – הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, ועל שמו הוא נקרא.
מאיר עוזיאל קנה וילה איטלקית בעיירה הקטנה מונטפיאסקונה שליד אגם בולסנה במרכז המגף האיטלקי שבמימיו הוא משתכשך מדי יום, וקרא לה "בית".
וכך מסביר עוזיאל המתנאה בעצמו לא רק כצבר שמונה דורות בארץ, אלא גם כציוני, ואפילו כאיש ימין מלא על מלא את הסיבות שבחר לקנות וילה באיטליה לה הוא קורא "בית": "על ראשו של כל יהודי בעולם מרחף עונש מוות מתמיד, ועל ראשו של ישראלי – עונש מוות כפול. את זה אנחנו יודעים וחיים בתוך הסכנה הזו כל הזמן." ועוד אומר בעל הבית האיטלקי בגילוי לב ראוי לציון, כשמלות "התקווה" אבל במהופך מהדהדות מתוך אמירתו: "לא היינו יכולים לספר לאף אחד, אפילו לעצמנו, שמאחורי ההחלטה שלנו הסתתר אולי שיקול נוסף, עלום, חבוי עמוק ומוסתר בנפש כל יהודי פנימה: שאנחנו קונים לעצמנו מקום בטוח, שישמש לנו מקום מקלט במקרה הצורך." ("מאיר עוזיאל, הבית ליד אגם באיטליה", מאת מאיר עוזיאל, הוצאת טוטם, 2023).
https://www.steimatzky.co.il/017280010
לאחר המלחמה ובעצם עוד לפניה קנו ישראלים רבים בתים בקפריסין, ביוון, ובארצות אחרות כמקומות מפלט. מסתבר שגולדה טעתה. איבדנו את הנשק הסודי. יש לנו מקום אחר ללכת אליו.
אכן הערבים בתוכניתם השטנית לסדוק את הביטחון בארץ ולהביא לירידה ממנה בכל זאת מצליחים. הרעיון הציוני על מדינת מקלט נסדק ויש יהודים הנהפכים מחדש ל"אחשוורוש" היהודי הנודד. יהודי בלי בית, שיש לו בית בכל מקום. אבל ההבדל הוא שהיהודים היורדים כיום מישראל לא ישארו יהודים בעוד שמונה דורות, ספק אם בדור השני.
יש לאן ללכת (2)
אורי רביץ (60) שחקן בעברו, נטש את אימו הזקנה בארץ. ירד לספרד, וחי במדריד.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A5
אימו אלמה אברהם (84) נחטפה לעזה מקיבוצה נחל עוז. אורי רביץ הופיע בטלוויזיה בתלונה אותה פירסם גם בכתב:
"לא חשבתי שאגיע עד הפוסט הזה. כמו שלא חשבתי שאאלץ להתמודד עם סיטואציה בה אימא שלי חטופה. כידוע אני חי במדריד, האירוע תפס אותי כשאני בביקור בארץ. לא יכולתי לשוב לדירתי וחיי במדריד. רק שבארץ אין לי בית. במהלך השבועיים הראשונים כשלא היה בכלל למי לפנות אזרחי המדינה תיפקדו במקום המדינה. אנשים טובים הציעו לי קורת גג. לאחר שבועיים כשהמנהלת 'נכנסה' לטפל בנו המשפחות וצרכיהן, הם כביכול היו אמורים להיות הכתובת. ואז החלה סאגה שנמשכת עד היום. הוצע לי מלון דירות שיהווה פתרון מגורים. רק כשהגעתי אליו התברר לי שהוא רק לשבוע. כי מדובר בתרומה. איש לא הכין אותי מראש לנדידה המיותרת הזו. ואז הוצעה לי דירה נוספת שגם היא היתה תרומה לשבוע וחצי. נאמר לי שהמימון יעבור והמימון יוסדר לאחר מכן. יומיים לאחר שעברתי הסתבר שאין מימון משום שהדירה הזו לא שייכת לספקים של משרד האוצר.
"כבר התרוצצתי וראיתי 9 דירות. נראה שעדיין המדינה מציעה לסמוך על פתרונות של שנור ורצון טוב של אזרחים במקום לתת תשובות למחדל הגדול בתולדותיה. מאחר ואני לא גר בעוטף אין קריטריונים שהמדינה מצאה לתת לי פתרון. יש רק צרה אחת אימא שלי נחטפה מהמדינה הזאת ואף על פי שאני לא גר בה אני נאלץ להישאר במדינה הזאת כדי להילחם על אימא שלי. בלתי נתפס בעיניי שהמדינה לא נותנת לי פתרון ראוי רק כי אני לא מתאים למשבצת שהיא יצרה. מה בדיוק אני אמור לעשות? לחזור למדריד כשהיא חטופה? לממן 2 שכרי דירה? חשוב לי להדגיש אני מקרה סעד. הפוסט הזה פונה לא לאנשים פרטיים ומדהימים שמציעים לךי לבוא ולגור בביתם. אני לא מעוניין להיות אסיר תודה... זה מספיק גרוע שאימא שלי אסירה כרגע! אולי אחרי 5 שבועות המדינה תנסה לתת תשובות ולא אזרחיה הטובים."
אז ככה. ראשית נתפלל עם אורי רביץ (ועם כל משפחות החטופים) שיחזרו כולם בשלום הביתה, וניתן לו עד אז את כל הסימפטיה והחיבוק עד שיוכל לחזור לביתו במדריד. מדינת ישראל חייבת מוסרית להקדיש את כל יכולתה להחזיר את החטופים מעזה הן במישור הצבאי והן במישור המדיני והכלכלי. כמו כן חייבת המדינה לתמוך בכל התלויים בחטופים, ולדאוג להם למגורים ומחיה.
מכיוון שאורי רביץ חי בספרד ומשלם מיסים למדינת ספרד, עליו לפנות מוסרית לעזרת פיליפה ה-6 מלך ספרד, שעיזור לו כלכלית לשכור עוד דירה בתל אביב, ואולי אף כמשלם מיסים לספרד שיפעיל את הצבא הספרדי לשחרור החטופים. הוא אינו יכול לדרוש ממשלם המיסים הישראלי לממן לו שכירת דירה בתל אביב, לפחות שיודה לתורמים הנדיבים שתרמו עד עתה.
משבר אקלים
Vae victis
בדומה לרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, שבהיותו ראש אמ"ן עסק בסוציולוגיה ובאנתרפולוגיה בצה"ל במקום באוייב, מסתבר שגם ראש אמ''ן אהרון חליוה עסק יחד עם גרטה טונברי בבעיית האקלים במקום באוייב. אהרון חליווה אמר בכנס בספטבר 2022 שהוא צופה שקט בדרום ב-5 השנים הקרובות אבל הוא מוטרד יותר ממשבר האקלים!
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=824162&forum=scoops1
אבוי לנו.
גבלס או ז'דאנוב?
אליהו יוסיאן (43) יליד איראן שירת בעבר ביחידת 8200 והתפרסם לאחרונה כפאנאליסט בתוכניות החדשות מהמלחמה. עקב דעותיו החליטו עורכי ויקיפדיה למחוק את הערך עליו.
הנה הערך על אליהו יוסיאן שנמחק:
https://www.hamichlol.org.il/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%90%D7%9F
הנה הנימוקים שהעלו המתרצים את מחיקת הערך "גזען חשוך" "דעות קיצוניות":
אז כאן נשאלת שאלה. מהי תרבות המחיקה הזו. האם אין זכות לקורא החופשי לקרוא גם על האדם גם אם הוא גזען וקיצוני? מה זו משטרת המחשבות הזו? האם מערכת ויקיפדיה מתכוונת למחוק את כל הערכים על גזענים וקיצונים, למשל את הערך על היטלר גבלס וז'דנוב?
מנסור עבאס "הגואל" מנתניהו
אין כמו השקפות משיחיות לעוות את המחשבה. לאחר שמשיחיסטים הזויים מציעים להמליך על עזה את הרוצח הסדרתי הג'יאדיסט מרואן ברגותי, כך גם משיחיים רואים את מנסור עבאס כגואל פוליטי נגד שלטון "הדיקטטורה" של בנימין מיליקובסקי-נתניהו.
"במסגרת ההתארגנות המחודשת," כותבת נחמה דואק, "מרצ, שיש להניח שתבחר את יאיר גולן לעמוד בראשה לאור הפנים שנתגלו במהלך המלחמה, חייבת להתאחד עם מפלגת העבודה, בלי התלבטות ובלי לשים מוקשים בדרך, ולשמש בית למה שנשאר מהשמאל. אותה מסגרת שתקום, מהמרכז שמאלה, חייבת להתחייב שמפלגתו של מנסור עבאס תהיה חלק מכל קואליציה עתידית. מניחה שמיד יקומו עליי כאלו שיגידו שאסור להישען על מפלגה ערבית, אך באותה נשימה אשיב להם שעבאס הוכיח את עצמו לאורך כל הדרך."
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/14812206
ודוק: זה אותו מנסור עבאס שהכריז כי אם היה בממשלה היה מיד פורש ממנה עקב המלחמה בחמאס.
נכון, יש להעריך את עבאס על גינוי מעשי הטרור שביצע חמאס ב-7.10.2. יותר מכל פוליטיקאי ערבי אחר, כשאמר: "אני מגנה כל הסתה או הזדהות עם פשעי ה-7 באוקטובר, מרגיש את כאב הקורבנות."
אבל את הגינוי של חברת מפלגתו ח"כ יאסין, הוא עשה בשני קולות. כן ולא, גרסת מנסור עבאס: "ההתנצלות היתה חלק מהפתרון." כשדיבר בעברית, אמר יו"ר רע"מ שאינו מקבל את התנצלות ח"כ יאסין: "הזדעזעתי לשמוע, דורש שתתפטר מהכנסת" אלא שבראיונות בערבית הוא נשמע אחרת לגמרי: "רצינו להגן עליה ועלינו, אנחנו רוצים למנוע מהלך של הדחה." תרגיל בכפל לשון.
בעוד בעברית הוא דרש במפגיע את התפטרותה, גם בראיון הנוסף לרדיו א־נאס אמר יו"ר רע"מ כי "יש הבדל גדול בין מה שהיא אמרה ואיך היה אפשר לפרש זאת, לבין העמדה האמיתית שלה – שלא שונה מזו של שאר חברי המפלגה שלנו, שבשום פנים ואופן לא מטילים ספק בפשעים שבוצעו ב-7 באוקטובר."
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/14820395
ומעבר לזה. מנסור עבאס, חבר התנועה האיסלמית "האחים המוסלמים"-"החמאס", מחויב למצע תנועת "האחים המוסלמים"-"החמאס" בסעיף 7 הקורא לפי דברי מוחמד לרצוח את כל היהודים. מנסור עבאס מתנגד למלחמה נגד החמאס, וקורא להפסקת אש במלחמה איתו כדי להצילו ולהבטיח בכך את המשך שלטון החמאס.
האם ניתן (ואפילו השמאל הישראלי) להקים איתו ממשלה?
רעיון משיחי הזוי שע"י תמיכה בחמאס ניתן יהיה לסלק את נתניהו.
טרנספר מרצון לערביי עזה
חברי הכנסת, דני דנון (הליכוד) ורם ברקו-בן-ברק (יש עתיד, האם באישור יאיר למפל-לפיד מנהיג המפלגה?), חברי ועדת חוץ וביטחון פרסמו מאמר בעיתון האמריקאיWall Street Journal שמציע יוזמה חדשה הנוגעת ברצועת עזה. השניים קראו לגיבוש תוכנית שתאפשר מעבר מסיבי של פליטים מרצועת עזה, אל מדינות שיסכימו לקלוט מיספר מוסכם של פליטים.
"חמאס הפך את עזה לבסיס הטרור הגדול בעולם ואת תושבי הרצועה הפך לשכפ״ץ אנושי ובני ערובה, תוך שהוא משתמש בבתי ספר, מתקנים של אונר״א, בתי חולים, מסגדים, גני ילדים ובתי קברות כבסיסים לשיגור טילים לעבר ישראל וכאתרים לביסוס תשתיות טרור. פעילי הטרור של חמאס שודדים סיוע הומניטרי בינלאומי של האו״ם וארגונים בינלאומיים כגון: מזון, ציוד רפואי ודלק, שאמורים לשמש את האוכלוסייה האזרחית בעזה, באיומים – ומשאירים את האוכלוסייה הפלסטינית ללא טיפול בעוד הם מנהלים את הקרבות מתוך בונקרים ומחילות מתחת לאדמה." כתבו.
"החלטות האו״ם לא מתמודדות עם המציאות ומתעלמות מכך שארגון הטרור חמאס הוא הבעייה ולא הפתרון, כיוון שהוא מנע וממשיך למנוע, ביתר שאת, את האפשרות ליציבות ותקווה לתושבי הרצועה. משכך, יש חשיבות מכרעת שהקהילה הבינלאומית תתייצב למען תושבי עזה ותבחן רעיונות חדשים, תוך נקיטת פעולות ממשיות שישפרו את המציאות בשטח 'ליום שאחרי'."
כדי להתמודד עם הבעייה השניים הציעו כי בדומה לסכסוכים דומים אחרים בעולם, מדינות העולם יקלטו לחיקן משפחות עזתיות החפצות בהגירה ויישוב מחדש בהסכמת הצדדים.
"ניתן לעשות זאת באמצעות מנגנון מובנה, בתיאום בין-מדינתי שייעודו מתן מענה בינלאומי לתושבי עזה. זאת ועוד – על מנת להקל על ההתאקלמות של אותם עזתים, הקהילה הבינלאומית יכולה וצריכה לסייע להם בחבילת סיוע כלכלית נדיבה, כך שכל משפחה עזתית תוכל להיקלט במדינת היעד ביתר קלות ובנוחות." עוד הוסיפו כי "ארגונים בינלאומיים יכולים לשחק תפקיד מרכזי בהעברתם של עזתים המעוניינים בכך למדינות המסכימות לקלוט אותם. גם מיספר התחלתי קטן יחסית, של 10,000 עזתים לכל מדינה קולטת – יביא להקלה עצומה בסבלה של האוכלוסייה וישפר את המצב בעזה. ישנן 193 מדינות בעולם, רובן, לפחות לפי הצבעותיהן באו״ם, תומכות תמיכה חסרת פשרות בפלסטינים, כך שניתן להניח שלא יתנגדו לסייע לאותם פלסטינים בהם הן תומכות לאורך השנים. כל שדרוש הוא מיספר מדינות שייענו לבקשה ויקבלו את העזתים כדי לסייע לאוכלוסייה שתהגר וגם לזו שתבחר להישאר.
"זוהי לא רק חובה מוסרית אלא אף הזדמנות למדינות העולם להתייצב כתף אל כתף ולהפגין חמלה ומחויבות לפתרון בר-קיימא, שיסייע ליציבות המזרח התיכון כולו." סיכמו.
(יוזמה משותפת של דני דנון (הליכוד) ורם בן ברק (יש עתיד): פינוי מרצון של ערביי עזה למדינות העולם):
https://www.ynet.co.il/news/article/ryu1113en6
דומה שמאז "גנדי" רחבעם זאבי לא נשמעה תוכנית כזו לטרנספר של ערבים. יש רק בעייה קטנה בהגשמת התוכנית. מדינות המערב אינן מעוניינות בקליטת תושבי עזה תומכי החמאס, וכי חסר להם צרות מערבים-מוסלמים בארצותיהם, ואילו ל-57 המדינות המוסלמיות אין לערבים כל רצון ללכת.
טרנספר חובה ליהודים
רם ברקו-בן-ברק אינו מסתפק בטרנספר לערבים. הוא מכריז: (האם קיבל רשות ממנהיגו יאיר למפל-לפיד?): ״חמאס הוא ארגון טרור ואסור לתת לו להתמודד בבחירות כמו שאסור היה לתת ל'עוצמה יהודית'."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=824430&forum=scoops1
ברקו-בן-ברק, שבא ממפלגת "פיהרר פרינציפ" כלומר ממפלגת של "עיקרון המנהיג" הקובע כל, אבל למרבה השמחה לו ולמנהיגו אין עדיין את היכולת לחסל את הדמוקרטיה הישראלית ולקבוע כמו במפלגתו מי יכול לרוץ לבחירות לכנסת ומי לא.
איסור כניסה לעמירה הס תומכת הטרור
האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה, תומכת הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, וארגון החמאס, וכמובן עיתונאית "אל-אר'צי", עמירה הס – מעבירה שיחה שבוע וחצי אחרי הטבח בעוטף, בה היא ממליצה על הטלת סנקציות נגד ישראל. למשל, ישראלים לא יוכלו להיכנס לאירופה. ואם כן, הם יצטרכו לענות על השאלות הבאות: "האם אתה מתנחל?" – "האם בצעת פשעי מלחמה?" – "האם רצחת ילדים או אזרחים?"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=824357&forum=scoops1
ודוק: לדידה (כמו החמאס) כל קיבוצי עוטף עזה הם מתנחלים על אדמה ערבית.
מיד מממנה, עמוס שוקן, דאג לגבות אותה ואמר: "עמירה לא חלאה, מי שחלאה באים מקרב המתנחלים שבחסות ממשלה שערורייתית ממשיכים בטיהור אתני של שטחים מפלסטינים. עמירה צודקת. אירופה צריכה להתגייס להציל את ישראל היהודית והדמוקרטית הן על ידי סימון מוצרים מן ההתנחלויות והן על ידי מניעת כניסה לארצות אירופה. השטחים הכבושים אינם ישראל. לא שמעתי את עמירה בכנס הזה אומרת שכל הישראלים הורגים בכוונה אזרחים ומבצעים פשעי מלחמה. מה שאמרה זה שמדינות אירופה ידרשו ויזות מישראלים וישאלו אותם אם הם מתנחלים ואם הרגו פלסטינים. מדוע יש עם זה בעייה? מועצת הביטחון קבעה בהחלטה 2334 מ-12/2016 שנוכחות אזרחית ישראלית בשטחים לא חוקית."
https://twitter.com/AmosSchocken1/status/1724356900504953184
(לא נשמעו הדעות של נבלזין ובומשטיין-בן).
ואנחנו נמליץ לאירופאים שהיות והכריזו על חמאס כעל ארגון טרור עליהם להכריז על תומכת החמאס עמירה הס, כתומכת טרור, ולמנוע ממנה כניסה לאירופה.
נמליץ גם למשרד המשפטים להעמידה לדין בארץ על תמיכתה בטרור החמאס.
ילדי עזה מריעים לשליחת רקטות לעבר עמירה הס ועמוס שוקן
במטרה להורגם
מסתבר שלילדי עזה החיים של עמירה הס ועמוס שוקן לא מזיזים. הם מריעים לרקטות שנשלחות במטרה להורגם:
הנה ראו את השמחה שבליבם:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=824402&forum=scoops1
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקר, בתגובה למכתבו של משה גרנות [אליך] – "נדמה לי שירדת לגמרי מהפסים" – אכן המשפט הזה מתכתב בשלמות סימטרית עם הסייפא [שלו] [ב]השוואה [שלו אותך] לרב ברלנד הפסיכופת. ואכן כדבריך – מי כאן ירד מהפסים?... הטוען? או מושא טענתו?
כנראה – אינטלקטואליות מזהירה, כושר ניתוח מעמיק ספרותי, וזיכרון פנומנלי [ידע] – אינם בהכרח מעידים על תפיסת מציאות ריאלית והבנתה.
בעיניי מי שמקדש בשכנוע פנימי ומוצדק בעיניו תופעה שנכנה אותה בעדינות "שנויה במחלוקת" – במקום לומר "פסולה"! [ובעיניי היא פסולה וחמורה] – והיא – שקמה ברסלר וגרורותיה פרופ' קרין נהון – שמובילות בלהט את ההפגנות נגד הדיקטטורה על פי תפיסתן (המעוותת) תוך העלאת רף ההמרדה מפעימה לפעימה – אל לו להאשים את האחר בקידוש תופעה אחרת שמנוגדת ותמוהה לתפיסתו. זה פשוט לא מתקבל על הדעת.
ד"ר משה גרנות בהחלט מעלה טיעון ונושא מכובד וראוי לדיון והוא – השתמטות המגזר החרדי משירות צבאי ומנשיאה בעול חובתם לשרת את המדינה, ואעפ"כ כן ליהנות מכספיה מבלי מתן תמורה. אלא שהקשירה שלו, המאוד כוללנית, את הנושא – בהפגנות ובביבי – היא פופוליזם שטוח ותו לא. הנושא אכן כבד משקל אך כמו כל נושא עליו להיחקר ולהיבדק לעומקו כי אחרת אין הוא אלא סיסמא קלישאתית.
דבר נוסף במכתבו הינו שימת לב לדיוקים!
אתחיל בהיגד הבומבסטי שנהפך לקלישאה: "האיש [ביבי] כדי למלט עצמו מאימת הדין... [סיבה ומסובב] בנה לעצמו ממשלה של חדלי אישים..."
אז קודם כל מנין למשה גרנות הידיעה בוחנת הכליות ולב (ששמורה עד כה רק לאלוהים... שהוא אינו מאמין בו "כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב") – שביבי עושה מה שעושה רק כדי למלט עצמו מאימת הדין?
ובניית הממשלה "חדלת האישים" [ואכן היא רחוקה לגמרי מלהיות נבחרת וממשלת חלומות בתולדות ישראל] – רק שד"ר גרנות שכח את הסיבה הגלויה לעין והאמיתית לבניית אותה ממשלה עקומה – והיא סירובם המוחלט של ראשי ארבע המפלגות להקים איתו קואליציה נורמלית יותר.
אי דיוק נוסף שגם גובל בדיבה הוא "ידיעתו" הבלתי מבוססת שבניו של ביבי בעת מלחמה מבלים במלונות פאר בחו"ל עם אבטחה בעת שטובי בנינו נלחמים. ולא היא! – אבנר נתניהו מגוייס למילואים בצו 8, ויאיר בחו"ל מגייס כספים לטובת החיילים ולוקח חלק ביוזמות של איסוף ציודים לחיילים ולמפונים.
בברכה מקוראת נאמנה,
חוה ליבוביץ
אהוד: כפי שוודאי שמת לב, אני הודעתי למשה גרנות שאני מפסיק להגיב על מכתביו בנושאים האלה, והמלצתי לו להפנותם לשקמה ברסלר.
* משה גרנות: אהוד היקר, כיוון שלמרות התחייבותך לא להגיב ל"אבחנות החכמות" שלי, ובכל זאת שלחת אותי להתכתב עם שקמה ברסלר – ובכן, האישה שאתה בז לה וכועס עליה היא אישיות מדהימה שהתקוממה נגד הניסיון להפיכה שלטונית, ללא הסכמה מקיר לקיר, כפי שפעל בן גוריון לפני חיבור מגילת העצמאות. היא סחפה אחריה מאות אלפי בני אדם להפגנות כנגד כוונות הזדון של הממשלה ההזויה הזאת, סחפה אחריה עשרות אלפי בני אדם למסע רגלי מתל-אביב לירושלים. היא פרופסור במכון וייצמן (שם רק מצטייני מצטיינים מתקבלים ללמוד וללמד!). אני מעריץ אותה, וכמוני עוד עשרות אלפי בני אדם, להוציא ביביסטים מושבעים.
אם תעמוד בדיבורך, ולא תגיב לדבריי – אני מבטיח לא להציק לך יותר.
וכן, קצת נחת: באופן חריג אני מסכים עם רוב דבריו של יוסי אחימאיר בגיליון 1898. אני מקווה להתפנות לקרוא את "האומה" האחרון – מי יודע, אולי אסכים עם עוד דברים.
* יוסי גולדנברג: בריאיון מ-2005 עם אליהו הכהן נפלה שגגה. כתוב כי הספר "בכל זאת יש בה משהו" הוזמן לרגל 75 שנה לתל אביב, ויצא לאור ב-1963. זה לא מסתדר, והספר אכן יצא לאור בשנת 1984.
* צח יוקד: מתוך ראיון עם אלישע ויזל, בנו-יחידו של אלי ויזל: "כשאני חושב על הביקורת שנשמעת כיום כלפי ישראל בשמאל הרדיקלי ובקמפוסים השונים, קשה להתעלם מכך שהרבה מהשפה שאותם פעילים מאמצים נובעת ממה שהם קוראים בין השאר מאמרי המערכת והדעות של עיתון 'הארץ'. מונחים כמו כיבוש ואפרטהייד שמופיעים לעתים תכופות במאמרי העיתון ומשמשים לאחר מכן את אלה שמבקשים לתקוף את ישראל." ["הארץ" באינטרנט, 14.11.23].
* יובל ברנדשטטר: רציתי להגיב לנושא העבודה והשלום. אני מנהל מאז גירוש גוש קטיף שיח עם אלון שוסטר ממפלסים יו''ר המועצה המקומית לשעבר בנושא עבודה. בכל פעם שאני מגיע לקיבוץ מקיבוצי הנגב המערבי לצורך עבודתי הרפואית אני שואל מי בנה בית נאה זה. מי בנה את המקלט הזה. ותמיד התשובה היא קבלן איקס. ואני מקשה. לא מי הקבלן מי היו הבנאים. הפועלים. הבועלים. והתשובה תמיד אה, הם, מבית להייה, מבית חנון, מבורייג' וכו'.
ואז אני מרים אצבע ירידה ואמר להם מי שבנה סימן את הבית. הוא שלו. יום אחד הוא ישוב לכאן ויתבע את בעלותו. ומה שלא יוכל לקחת הוא ישרוף. כי הכסף ששולם הוא ג'יזיא. כופר נפש. הבעלות היא תמיד של הבנאי על הארד.
והיום אכן בא. יהודי החי בבית שערבי בנה שיידע, הוא חי על זמן שאול. הבית מסומן. המקלט מסומן. המחלף מסומן וכל עוד הערבי יש בו רוח חיים הוא ישוב אליו ואם לא יוכל לשבת בו יהרוס אותו על יושביו הזמניים.
מתוך תובנה זו בניתי את ביתי בעצמי ואת בית בנותיי בעבודה תשעים אחוז יהודית. היה יקר. שווה זהב. בשמיני עצרת הארור נגמרה תקופת האפארטהייט. מחיר הדמים לקיום משטר האפרטהייד אנחנו כאן הם שם בסוואזילנד נגמר. אנשי עבודה ושלום עושים את העבודה בעצמם. ואם לאו אין הצדקה למדינת היהודים.
אהוד: את הדירה שלנו בתל-אביב שיפצו וריצפו פועלים סיניים. האם לפי אותו היגיון אנחנו שייכים לסין?
ואם כאשר ח"ו ביתך יהיה מוקף בשוחטי-אדם של החמאס, יהיה איכפת להם מי בנה אותו?
* אורי הייטנר: הבנתי גם הבנתי את האירוניה, וגם כתבתי שזו אירוניה. אבל הבדיחה היא ההשוואה של ביבי צ'מברליין ל... צ'רצ'יל, היפוכו המוחלט. צ'רצ'יל הוא מופת של מנהיגות, בעוד נתניהו הוא היפוכה של מנהיגות.
הטענה הילדותית כאילו ביקורת על המחדל הנורא, שאיפשר לנאצים החמאסניקים לבצע את זממם, משמעה האשמת נתניהו במקום סינוואר בטבח, מביישת אותך. למען כבודך, מוטב שלא תשמיע אותה. אגב, גם מושא סגידתך קבע שהיה כאן מחדל נורא, כלשונו. אלא ש"מר ביטחון" ומעצב תורת הביטחון שקרסה מאשים בה את כולם חוץ מאת עצמו, במפגן מעורר השתאות של חוסר מנהיגות.
אהוד: תמשיך להשמיץ את נתניהו, ואני את דעותיי אמשיך להשמיע, ועוד איך! – כי הן אינן מנותקות מן המציאות כמו שמנותקות הדעות מוזנות-השנאה שלך: "ביבי צ'מברליין"! – יצאת מדעתך? אינך מבין כי בהתקפותיך המרושעות והשקריות על נתניהו אתה עוזר לפטור מהאחריות לטבח את יחיא סינוואר!
כן, במידה מסויימת גם אתה אחראי! אני מניח שאילו אויבי ישראל היו קוראים בשנים האחרונות את דבריך שלך ושל עמיתיך למפלגת האולפנים, העיתונים, הסרבנות וההפגנות – על נתניהו, זה היה מעודד אותם מאוד לצאת למתקפה עלינו – בהנחה שזהו מצבו האמיתי של הציבור הישראלי, המפולג, המתפורר והחולם על רילוקיישן, ואשר בראשו עומד נאשם בפלילים חדל אישים וחסר כישורים שחותר להקים כאן דיקטטורה! –
אבל אתם לא תודו באחריות שלכם למיטוט כוח ההרתעה של ישראל, ותמשיכו להטיל את האחריות על נתניהו – שאותו אתה שופט ומגמד מתוך יהירותך הסכלה ושאותו אתם שואפים לרמוס תוך כדי הנהגתו את המלחמה הקשה – וזאת כדי לטשטש ולהשכיח את האחריות שלכם!
* * *
סיפור פשוט – אילו גולדה ודיין ואלעזר היו מחליטים על מכה מקדימה לצבא המצרי שכבר העמיד כמה פעמים, לפני חמישים שנה, ב-1973, את ישראל במצב חירום – לא היינו זוכים לתמיכת האמריקאים ועוד מדינות חשובות בעולם. אנחנו היינו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה. התנאי של האמריקאים לעזרה לנו היה שלא נצא במכה מקדימה כמו שעשינו במלחמת ששת הימים ב-1967!
סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחמאס, שעל מרבית יכולותיו ידעו היטב – היינו אנחנו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה, וכל העולם, כולל האמריקאים, וכמובן כל הפגנות המחאה בישראל – היו מגנים אותנו ולא עוזרים לנו. לא היו מאמינים לנו שהיה עלינו למנוע את מה שאכן עכשיו קרה. היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!
סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחיזבאללה, שאת יכולותיו ההרסניות אנחנו יודעים היטב והוא יכול לפתוח בהן כל רגע, אם כמובן ברצונו להתאבד כמו החמאס – כל העולם היה מגנה אותנו ואנחנו היינו נחשבים לתוקפן! היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!
לכן תפסיקו להאשים את עצמנו. אנחנו חיים בסביבה שעדיין רובה, בייחוד הפלסטינים, החיזבאללה ואיראן –נחושים בכוונתם להשמיד אותנו ולרצוח בנו כמה שיותר!
עכשיו לפחות יש לנו הזדמנות לפגוע בחמאס בכל יכולתנו האווירית, וגם להטיל עליו מצור, בתמיכת האמריקאים המגינים עלינו מפני התרחבות המלחמה, והלוואי שלא נצטרך להיכנס קרקעית לרצועת עזה אלא נביא אותה לכניעה מוחלטת ולמסירת כל הנשק של ארגוני הטרור לידי צה"ל, על ידי החשכתה, הפצצתה, הרעבתה והצמאתה. ומותשים לגמרי ועומדים בפני אסון הומניטרי ענק – הם פשוט יתחננו להיכנע לנו כמו שנכנעו היפנים לארה"ב ב-1945! לא שום הסכם של הפסקת אש! רק כניעה מוחלטת ופירוז הרצועה! דם מאות אזרחינו זועק מן האדמה!
אהוד בן עזר, חדשות בן עזר, 9.10.2023
צוטט במלואו בעמ' 8, גיליון 232, נובמבר 2023, תשפ"ד, של "האומה"
בעריכת יוסי אחימאיר
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-18, 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל