פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1900

יום ארבעים וחמישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2172 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בכסלו תשפ"ד. 20.11.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: משירי קץ העולם. חָזוּת. // יוסי אחימאיר: הרהורים בצוק העיתים (6). // איליה בר זאב: מִלּוּאִים בַּמִדְבָּר. מורד הגלבוע. // אנדד אלדן: בַּגִּלְבֹּעַ. // אורי הייטנר: דמוקרטיה יהודית. חמישים שנים למותו של בן גוריון. // אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. לפני 57 שנים. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.11.23. // אילנה סיגד: השבעה באוקטובר (2023). // אהוד בן עזר: גיבורי מצודת יורק. מתוך היומן, 5.4.2003. // צביקה זליקוביץ: שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ. // מכתב ממלי טויב. // יונתן גורל: חַלּוֹן פָּתוּחַ. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. על "רחוב הטומוז'נה". // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"ח. "הפרשה", תיבת פנדורה נפתחה. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. [המשך]. ישראל גולן. נגה מרון. // אהוד בן עזר: פרק יומן מלפני 64 שנים. // נעמן כהן: האחראים והאשמים באי מניעת טבח שמחת תורה 2023. //

מיכאל רייך: גֶּשֶׁם בַּמִּדְבָּר. // עקיבא נוף: דלג על השברים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
משירי קץ העולם

חָזוּת

הַזְּמַן מְפַגֵּר אַחֲרַי  –

אֲנִי יוֹדַעַת לְמֶרְחַקִּים,

אֲנִי יוֹדַעַת שַׁלְוַת-רוֹמְמוּת

וּדְמָמָה שֶׁלְּאַחַר-הַמַּבּוּל;

אֲנִי רוֹאָה תֵּבַת-נֹחַ

וְיוֹנָה צְחוֹרָה

גָּחָה מִצֹּהַר

וְעָלֶה שׂוֹחֵק בְּפִיהָ;

אֲנִי רוֹאָה בְּחוּשׁ:

יוֹנַת-שָׁלוֹם,

שַׁלְוָה עֲמֻקָּה:

רֵאשִׁית  –  –  –

פֶּקַע-עוֹלָם נוֹבֵט  –  –  –

אֲנִי רוֹאָה

פִּגְרֵי-שָׂרָף-מַלְאָךְ

וְשִׁלְדֵי-תַּחֲנוֹת-הַמְרָאָה  –

מְפֻיָּחוֹת  –  –  –

אֲנִי רוֹאָה

תֵּבַת-נֹחַ לְבָנָה

נָחָה עַל הַרְרֵי-יְהוּדָה;

וְעַיִן צוֹפִיָּה

עַל פִּגְרֵי-אִיקָרוֹסִים

גּוּפָם:

שָׂרָף מַלְאָךְ

וְשָׂטָן כְּאֶחָד  –

אֲשֶׁר כַּנְפֵיהֶם

לַחֲרָבוֹת כִּתֵּתוּ  –  –  –

וְהָעַיִן צוֹפִיָּה וּמְחַכָּה

לְמוֹשֵׁךְ-הַתֶּלֶם

לְנוֹטֵעַ הַכֶּרֶם  –  –  –

1963

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: ה-7 באוקטובר 2023 היה לא רק אסון לישראל, שיעצב מעתה את מערכות הביטחון שלה – אלא גם "ליל הבדולח" ליהודי ארה"ב, צרפת, אנגליה, גרמניה, ושאר היהודים בתפוצות הגולה, כשהתברר כי אין להם בעולם מקום מוגן מאנטישמיות – אלא ישראל הנתונה במלחמה!

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בצוק העיתים (6)

א. בצפון כבר מתנהלת מלחמה. למראה ההרס ברצועת עזה, מחבלי הצפון אולי נרתעים מלהחריף את תוקפנותם. אבל חיזבאללה כמו חמאס אינם רציונליים. אפילו איראן לא יכולה לעצור בעדם.

לתחושתי, נסראללה מכין לנו גם הפתעה – יהיה המחיר ללבנון אשר יהיה.

ב. זעקת משפחות החטופים מעלה הילוך בדרך לירושלים. המאבק שלהן הולך ומחריף – ואפשר להבין. האם יקיריהן בחיים? מה עובר עליהם? בריאים? גורם הזמן מגביר את הדאגה והזעם. הסבלנות פוקעת – ואפשר להבין.

ג. "ביחד ננצח" – סיסמת הקרב המתנוססת על שלטי החוצות ובעמודי העיתונים. אכן היחד מתבלט בכל היחידות הלוחמות. אבל מה יהיה אחרי הניצחון? האם תתפרץ מלחמת אזרחים בתוכנו, תחליף את המלחמה בחמאס, לשמחת אויבינו?

ד. סקרי ערוץ 12 ו"מעריב" משקפים כמובן את היום שבו נעשו, אבל בוודאי המגמה ברורה. האם תנועת הליכוד מתחילה עכשיו את תהליך צניחתה שכמותו עבר על מפלגת העבודה המפוארת עד שהתאיידה כליל?

ה. הנשק הסודי החדש שנתגלה אצל המחבלים המפלצתיים הוא – התמר. חמאס סמך על מצבורי התמרים לצד האמל"ח שהביא עימו לביצוע משימותיו הרצחניות, והוציא שם רע לפרי המתקתק.

ו. בן 22 וכבר סיים את חייו. בגבורה, בתעוזה, בלחימה למען הגנת העם והמולדת, וכדי לשים קץ לחמאס. זהו סרן אסף מסטר ז"ל, בן בחן בעמק חפר, שנפל בעזה. לא יכולתי שלא לחשוב בעת ההלוויה: במה זכיתי דווקא אני, שעברתי את כל מלחמות ישראל, להגיע לגבורות?

ז. קיבוץ בחן הוא ישוב קהילתי, נושק לגדר ההפרדה מול טול-כרם הפורעת. עדיין אפשר לראות במורדותיו המזרחיים עמדות ירי שמהן התגוננו ראשוניו כנגד העיראקים שפלשו לארץ-ישראל בתש"ח. חללים נפלו מקרבו. עברו 75 שנה, ובחן שוב משלם במחיר דמים.

ח. למרות האנטישמיות הגואה באירופה ואמריקה, ישנם ישראלים שעדיין מחפשים שם שקט ושלווה מעבר לים. בביקור ניחומים אצל משפחת חבר שהלך לעולמו, שאלתי היכן אחיו. עזב לפורטוגל – סיפרו לי. מדינה שהוציאה מתוכה את מזכ"ל האו"ם האנטישמי.

ט. באתרי מכירות באינטרנט מציעים בין השאר עיתונים ישנים ממלחמות ישראל הקודמות.  מי שטרם עשה זאת, כדאי לו לצבור את עיתוני המלחמה הזאת. מי יודע מה יהיה ערכם בעוד כמה עשורים...

י. בתי פגשה את ממציא כיפת הברזל, דני גולד הנערץ.

"למה לא להחליף את השם לכיפת זהב?" – שאלה אותו. לבן שלה הציעה להצטלם עם גולד. הילד סירב.

"שאלת אותו אם הוא רוצה להצטלם איתי?" – הגיב החכם בן 7. ילד זהב.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

מִלּוּאִים בַּמִדְבָּר

בְּפִסְגַּת גַּ'בֶּל קָתַרִינָה* הִתְפָּלַשְׁתִּי בְּפִתֵּי הַשְּׁלָגִים,

אִבּוּד רְשָׁעִים כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמַסָּע אֶל הַקָּצֶה.

שִׁטָּפוֹן נִגַּר מֵהַפְּסָגוֹת וְעַד הַיָּם הָאָדֹם,

סָחַף בְּרַעַשׁ שְׂדוֹת מוֹקְשִׁים, אַסְפַלְט וְאָדָם.

בְּגָ'בֶּל לִיבְּנִי** צָהַלְתִּי כְּיֶלֶד בְּמוֹרְדוֹת דְּיוּנוֹת בְּתוּלִיּוֹת,

מִדַּהֲרוֹת הַגִּ'יפּ בְּעִקְבוֹת צְבָאִים נִמְלָטִים.

יָרֵא וְשָׁלֵם עָבַרְתִּי אֶת הַגְּשָׁרִים בַּ"תְּעָלָה"***

בַּדֶּרֶךְ אֶל שַׁעֲרֵי סוּאֶץ.

בִּסְבַךְ הַצִּמְחִיָּה, בִּשְׁבִילֵי הַכֻּרְכָּר, רִחֲפוּ בַּעֲלֵי כָּנָף נְטוּשִׁים

וְגוּפוֹת,

כַּלְבֵי-חוּצוֹת לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה,

רֵעֵבִים אַטּוּ אֶל שְׂרִידֵי אָדָם, אֶל הַתְּעָלָה הַסְבוּכָה –

מְאִטִּים אֶת מְתִיקוּת הַמַּיִם.

וְלֹא יָדָעְנוּ כִּי יָקוּם בֶּן אֱנוֹשׁ הַמְשַׂחֵק בַּאֲנָשִׁים, בַּיְלָדִים, בָּאֵשׁ –

"אִיבֵּרְמֶנְטְשׁ"בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת.

בְּכֹל שֶׁנוֹצַר כָּאן לְאַחַר אַלְפֵי שָׁנִים.

* ג'בל קתרינה (2642) – הבולט מבין ההרים הגבוהים בסיני המתנשאים מעל לגובהו של החרמון הישראלי (2200). פחות משיאו של החרמון (2813, מחוץ לגבולות ישראל).

** ג'בל ליבני – הר בצפון סיני (463 מ'). לידו שכנו מחנות צבא מצריים ושדה תעופה. יש המזהים במקום את "לבנה", תחנה במסעות ישראל ביציאת מצרים. נקודת מפתח במלחמת סיני (1956).

*** "התעלה" – תעלת סואץ, עליה הוקמו גשרים במלחמת יום כיפור (1973) להעברת כוחות מסיני לתחום המצרי ממערב לה.

מורד הגלבוע

פֹּה וָשָׁם סִתְוָנִית חִוֶּרֶת,  סְתָו.

צֶמֶד רַקָּפוֹת בְּוָרֹד עַז וְעוֹד לֹא חֹרֶף.

בְּמוֹרַד נַחַל צְבִיָּה, לְיַד הַשּׁקֶת, פַּר בֶּן-בָּקָר תָּאֵב,

מְחַפֵּשׂ פָּרָה אֲדֻמָּה,

חֲזִירֵי בַּר חוֹמְקִים אֶל יַעַד לֹא נוֹדָע.

צְפוֹן הַגִּלְבּוֹעַ חָשׂוּף –

חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא.

אֲנִי מְדַלֵּג בֵּין הַסְּלָעִים,

חָרוּךְ מְעַט,

שָׂרוּט כְּלֵיאוֹנָרְד כֹּהֵן בַּעֲרֹב יָמָיו.

מְדַדֶּה מִיַּד בַּרְזֶל אֶל יַד נוֹסֶפֶת בַּדֶּרֶךְ אֶל הַנַּחַל

וְצֵל הָאֵיקָלִיפְּטוּס –

מַחֲלִיק לְאִטִּי, אֶל הַמַּגָּע הָרַךְ

עִם עֲפַר הָאָרֶץ.

רכס הרי הגלבוע. משמאל הר שאול, ברקע עמק חרוד וגבעת המורה. ויקיפדיה.

* * *

אנדד אלדן

מקיבוץ בארי והוא כבן 100 ואולי אינו מודע למצבו

בַּגִּלְבֹּעַ

עַד הַיּוֹם זוֹרֵם וָאדִי יַלְדוּתְךָ

בְּגוֹן שֶׁל אֲדָמָה וְשֶׁל קָקָאוּ מִסִּפְלְךָ הַשִָּׁבוּר.

יוֹמָן שֶׁל חֲרָדָה

בִּפְנֵי הַמַּיִם הַנִּבָּטִים כְּטוֹבֵעַ –

צִנָּתָם מֵרַגְלֶיךָ שֶׁהִרְטִיטוּ נוֹטֶפֶת.

אֶת גּוּפָם הַנִּמְתָּח עוֹטֶפֶת שְׂמִיכָתְךָ הַכֵּהָה.

אַתָּה נִצָּב לְיָדָם יָחִיד בֵּין מֵאָה זִכְרוֹנוֹת

שֶׁהִתְחַלְתָּ לִשְׁכֹּחַ וְלַיְלָה אֶחָד.

יְמִינְךָ וַאֲחוֹתָהּ צָפוֹת עַל פָּנֶיךָ וּבוֹהֲקוֹת.

אַתָּה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּךָ צוֹנֵחַ

וְאֵין לְהַצִּיל מִטְּבִיעָה.

גַלֵּה הֵיכָן נִפְגָּשִׁים, וּבְאֵיזֶה פְּרִי –

אַדְמָתְךָ וּמַיִם, וְנִיחוֹחַ חַיֶּיךָ,

מִדְרוֹנְךָ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לִשְׁכֹּחַ.

איליה בר זאב בחר שיר זה מתוך ספרו של אנדד אלדן – "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

* * *

אורי הייטנר

דמוקרטיה יהודית

חמישים שנים למותו של בן גוריון

 אחד העיוותים הגדולים בשיח הציבורי בשנים האחרונות, בעיקר מאז הפולמוס על חוק הלאום, הוא הצגת ניגודיות, כביכול, בין הצלע הדמוקרטית והצלע היהודית בנוסחת ההסדר המכונן של ישראל: מדינה יהודית דמוקרטית.

הגורמים הקיצונים טוענים שמדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הן תרתי דסתרי. זו כמובן שטות, שהרי מרבית הדמוקרטיות הן מדינות לאום. ההתייחסות השונה לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד, מדיפה צחנה של אנטישמיות. אלה שמציגים סתירה כזו, שוללים את קיומה של מדינה יהודית.

אולם גורמים מתונים יותר ורבים יותר אינם מרחיקים לכת עד כדי כך, אבל הם מציגים את המתח בין הדמוקרטית והיהודית כמשחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה דמוקרטית יותר היא יהודית פחות ולהיפך. ולכן, הם מדברים על "איזון", ועל כך שישראל צריכה להיות פחות יהודית כדי שתהיה דמוקרטית יותר או להיפך. אני, לעומת זאת, טוען שמדובר בכלים שלובים. על ישראל להיות יותר יהודית ויותר דמוקרטית.

בעניין היהדות והדמוקרטיה, כדאי להביא מסמך מרתק, מתוך יומנו של אדריכל המדינה, בן גוריון, בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-13 בספטמבר 1948: "...ואשר לדמוקרטיה מערבית – אני בעד דמוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית אתית. יש לנו תוכן יהודי די מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדמוקרטיה המערבית... הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית (האדם נוצר בצלם אלוהים, ואהבת לרעך כמוך – אלה מוליכים לחיי שוויון כמו בקיבוץ), על מדע עליון ועל שכלול מכני עליון... אסור לנו להשתעבד ברוחנו לשום דרך ולשום תנועה זרה. עלינו לשקול הכול במאזני התבונה והצרכים והערכים של עצמנו."

לא זו בלבד שבן גוריון ראה את היהדות והדמוקרטיה שלובות זו בזו, אלא שהוא ראה בשילוב הזה שלב גבוה יותר של הדמוקרטיה, מזו של הדמוקרטיה המערבית.

בימים אלה מלאו 50 שנה למותו של בן גוריון, שבועות אחדים אחרי מלחמת יום הכיפורים. דומה שהיום, במשבר המנהיגות חסר התקדים שבו אנו שרויים, קשה שלא לערוג על התקופה שמנהיג דגול כמו בן גוריון עמד בראש המדינה.

בספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969", תיארתי את השקפתו של בן-גוריון בנושא הגולן. אביא את הדברים בהשמטות קלות:

עמדתו המוכרת של בן גוריון, היא קריאה לנסיגה ישראלית מלבד ירושלים והגולן. יש לציין, שכאשר הוא דיבר על ירושלים, הוא לא התכוון רק לעיר ירושלים אלא גם לסביבותיה, כולל גוש עציון וחברון. בחלק מהתבטאויותיו גם אמר שצה"ל צריך לשבת על הירדן, "כדי לשמור על עצמאות הגדה" (כלומר על האוטונומיה הערבית ביהודה ושומרון).

אולם עמדתו בנושא הגולן התגבשה בהדרגה. במהלך המלחמה ומיד אחריה הוא התנגד לעלייה לגולן ולישיבה בגולן. במלחמה עצמה הוא כתב ביומנו: "אין לנו צורך ברמה, כי לא נישאר שם... הסכמנו להפסקה, והמשכנו קרבות. בייחוד כשזה לא חיוני בשבילנו ועלול להזיק גם לשמנו הטוב וגם למשקים בצפון."

אבי שילון, כותב הביוגרפיה של שנותיו האחרונות "בן גוריון – אפילוג", טוען שעמדתו בימי המלחמה הושפעה מן הטראומה של הנסיגה הכפויה במלחמת סיני. לאחר המלחמה נסחף בהתרגשות רבה עקב ניצחונות צה"ל, וביקש להצניע את עמדותיו וחרדותיו לפני המלחמה ובמהלכה. אך באשר לגולן, בהתייחסויותיו הראשונות לאחר המלחמה, הסכים לנסיגה. בהודעה לעיתונות שפרסם ב-18 ביוני כתב: "נסיגה מרמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה."

לטענת תום שגב, אחד הביוגרפים שלו, השינוי בעמדתו של בן גוריון בסוגיית הגולן התחולל בעקבות ביקור שערך בגולן באוגוסט 1967. אולם השינוי לא היה מיידי, ובדיון במרכז רפ"י בספטמבר עדיין דיבר על הגולן כ"צרה". אולם אחרי התבטאות זו, ובכל התבטאויותיו עד מותו, הביע התנגדות לנסיגה מהגולן ותמיכה בהתיישבות בגולן.

בדצמבר 1967 ערך ביקור שני בגולן, ופגש את חברי קיבוץ גולן [לימים – מרום גולן] בקוניטרה, שאותם פגש גם בביקורו הראשון, כשעוד ישבו בעליקה. הפגישה עם המתיישבים ריגשה אותו מאוד, והיא חרוטה היטב בזיכרונם של ראשוני הקיבוץ. ימים אחדים לאחר הביקור, הוא שיגר מכתב לידידו ויריבו ההיסטורי, מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין, בזו הלשון:

 "הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו."

את תמיכתו בגולן נימק בן גוריון בחשיבותה הביטחונית: "רמת הגולן היא מעל השטחים הנמוכים של הגליל, והקיבוצים הנמצאים שם יהיו תמיד חשופים להתקפות סוריות." אך לא פחות חשובה מכך היתה העובדה שהגולן לא היווה איום דמוגרפי. "מה גם שלא נותר שם ערבי אחד, פרט לדרוזים, עם שעימו אנו ביחסים טובים, ולסורים אין צורך באדמות אלו: יש להם אזורים ענקיים ופוריים שאינם מאוכלסים." 

על התנגדותו לנסיגה מהגולן חזר בן גוריון בהזדמנויות רבות, בכתב ובעל פה. בראיון טלוויזיה לכתב צרפתי, הסביר בן גוריון את התנגדותו בחוויה אישית שעבר: "עבדתי בסביבת הגולן שלוש שנים, כפועל חקלאי. הגעתי לגולן ביום השביעי של המלחמה, וכשראיתי אמרתי לעצמי 'ריבונו של עולם, איך הם נשארו בחיים?' [החיילים והיישובים שמתחת לגולן]. הרי אלה שיושבים למעלה יכולים לעשות כל מה שהם רוצים עם אלה שיושבים למטה. ואלה שיושבים למטה לא יכולים לעשות כלום. אני ראיתי את זה וידעתי שהם רצו להשמיד את היישובים בגליל. ואיך הם לא יכלו לעשות את זה? זה מראה לך שאין להם [לערבים] שום כישרון, איזה כישרון צריך כדי להפסיד אותה."

בתוכנית הטלוויזיה "מוקד", בשנת 1970, אמר בן גוריון: "בזמן הקרוב ביותר אין שום סיכוי לשלום. אילו היה סיכוי וזה היה תלוי בי, הייתי אומר להחזיר את השטחים חוץ משניים: ירושלים והגולן. להחזיר את השטחים כי השלום יותר חשוב מזה, גם עכשיו. אבל לצערי, איני רואה סיכוי לשלום בקרוב."

עמדתו של בן גוריון בעד נסיגה מרוב השטחים תמורת שלום, לא נבעה רק מן הכמיהה לשלום, אלא גם ובעיקר בשל חששו מהאיום הדמוגרפי על הרוב היהודי במדינה. במיספר התבטאויות ביולי 1967 אמר בן גוריון: "אילו התנועה הציונית לא הייתה מסתפקת במילים, אלא כל ציוני היה מקיים עליה לארץ – היינו כבר מזמן מהווים רוב בשתי הגדות של ירדן ומדינת ישראל היתה קמה לפני מלחמת העולם הראשונה ובוודאי לפני מלחמת העולם השנייה... עכשיו עלינו לדאוג בעיקר להפעיל עלייה גדולה מארצות הרווחה – ועדיין סכנת המלחמה לא עברה."

סביר להניח, שאילו התושבים הסוריים בגולן היו נשארים, כפי שנשארו הפלשתינאים ביהודה ושומרון, הוא היה מצדד בנסיגה גם מהגולן. העובדה שבגולן לא נשארו ערבים, לצד החשיבות הביטחונית של הגולן, הביאו אותו להתנגד לנסיגה ולתמוך ביישוב הגולן.

* לפרטים על ספרי "אל נאחר רגע נכסף" ולרכישה:

https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

ערב עם דוד בן גוריון, 1966

לפני 57 שנים

[הפרק לא נכלל בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.

הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.

שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.

אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אפקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.

תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.

כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמאליזאציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.

שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.

על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.

לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.

על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.

כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.

הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.

הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.

יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.

 "מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.

 "יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

 "יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."

 "ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."

לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.

בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה, השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:

 "אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."

לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966). מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ. ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הריפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.

שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.

באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.

כאשר נתקיימה הישיבה בה הירצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.

 "הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.

בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה."

אני, מימיי לא שמעתי על כך, אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...

וצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.

העיז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"

 "טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."

וחוזר חלילה.

אחרי שבוע, המשיך וסיפר אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."

החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.

על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.

אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. [באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף].

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.

סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.

את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.

בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."

מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."

ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.

על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.

ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.

יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.

המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.

דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"

פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.

בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.

לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.11.23

* ביום שבו נניח את נשקנו – גולדה מאיר נהגה לומר, שביום שהערבים יניחו את נשקם לא תהיה מלחמה, אך ביום שבו אנחנו נניח את נשקנו – לא נהיה.

שונאי גולדה הציניקנים נוהגים ללגלג על האמירה הזאת ולכנות אותה בכינויי גנאי כמו "צדקנות".

בשמחת תורה נוכחנו שזו האמת לאמיתה. ראינו מה קרה כשצה"ל איחר בכמה שעות. קיבלנו המחשה בשטח מצומצם לזמן מצומצם מה פירוש "פרי-פלסטיין". חופשייה מיהודים. זו אמת חיינו במלחמת מאה השנים.

ועוד אמרה גולדה, ביטוי שעורר אף יותר ציניות וסלידה אצל אותם ציניקנים, שהשלום יבוא כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. תופעת המגינים האנושיים מאוששת את האבחנה המדויקת.

* מן הנהר לים – סיסמתם של הפלשתינאים ועוזריהם: From the river to the sea Palestine will be free.

ביום אחד, בחבל ארץ אחד, היתה לנו טעימה – מה פירושPalestine free .

חלומם הוא לממש את החופש הזה בין הנהר לים. פלשתין חופשייה מיהודים. בכל אופן – מיהודים חיים.

על כך מתנהלת המלחמה כבר למעלה ממאה שנים.

* חמאס זה רעיון – שר החוץ הירדני: "חמאס הוא רעיון – ואי אפשר לחסל רעיונות בכוח הנשק." גם אחרים אמרו דברים דומים.

אכן, חמאס זה רעיון. רעיון גלובלי ורעיון לאומני. הרעיון הגלובלי הוא השתלטות האסלאם על העולם. הרעיון הלאומני הוא לעקור את כל היהודים מ"פלשתין" בכוח הזרוע, תוך רצח המוני חסר אבחנה. בשמחת תורה ראינו את אפס קצהו של הרעיון הזה מוגשם.

אכן, אי אפשר לחסל רעיונות בכוח הנשק. אבל יש לחסל בכוח הנשק את היכולת להגשים את הרעיון. לשם כך יש לחסל את שלטון חמאס, לחסל את כוחו הצבאי של חמאס, לפרוק את חמאס מנשקו. אולי אין זה ריאלי להגיע לכל רובה או רימון, אבל לבטח ניתן להגיע לכל משגר או רקטה. יש להגיע למחבלים רבים ככל הניתן ולחסלם. ואם בשלב זה או אחר שרידי חמאס ייכנעו, יש להעלות אותם על אוניות גירוש כפי שעשינו לערפאת ומחבלי אש"ף ב-1982 (אך בלי לחזור על השגיאה ההיסטורית הנוראה, ולא לאפשר להם ולמנהיגם להיכנס לארץ ישראל ולמסור שטחים לשלטונם כעבור 11 שנה).

* חובבת עריפת ראשים – הגיע הזמן שנפסיק לכנות את גרטה טונברג בשם החיבה "פעילת האקלים משבדיה," אלא "תומכת חמאס וחובבת עריפת ראשי תינוקות יהודיים, משבדיה."

* אילו חטפנו אותם ממיטותיהם – מי שגרם לטבח בנגב המערבי זו ישראל, כמובן. "אסון העוטף ניחת עלינו אחרי שנים של מצור, הכחשה והתעלמות" מסביר גדעון לוי. 18 שנים אחרי שנסוגונו מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון תוך עקירת כל יישובינו ולא היה שם "אקיבוש", התועמלנים האנטי ישראלים מסוגו של גדעון האו-האו המציאו את שקר המצור, שלא היה ולא נברא, כדי להמשיך להצדיק את הטרור נגדנו.

וכעת מאשים אותנו גדעון לוי באסון הבא שיהיה ב"גדה" (הוא לא מסוגל להוציא מפיו את המילים יהודה ושומרון). והוא כבר מצדיק את הטבח שהם יעשו, בגלל "המתנחלים" וצה"ל. וזה יהיה טבח של אין ברירה, כי "כמה עוד יוכלו הפלסטינים לספוג." הסעיף החמור ביותר בכתב האישום שלו הוא שחיילי צה"ל "חוטפים אלפי בני אדם ממיטותיהם." כן, על פי גדעון לוי יש במזרח התיכון חטופים. לא, לא מי שחשבתם. אלה שישראל חוטפת.

כמובן שכוונתו למחבלים שצה"ל ושב"כ מגיעים אליהם למיטתם לפני שהם מגיעים לרצוח ברחובותינו. מה ההבדל בין הרש"פ לעזה? שברש"פ יש חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון מאז "חומת מגן" ובעזה לא. התוצאה של ההיעדר בעזה, היא שגשוגה של המפלצת הטרוריסטית הברברית. אילו רק "חטפנו ממיטותיהם" כמה מאות פלשתינאים בעזה, לפני שהם רצחו במיטותיהם וחטפו ממיטותיהם ילדים וקשישים. אז גדעון לוי ושכמותו היו מגנים אותנו, אך 1,200 הנרצחים בטבח היו ניצלים.

* החלטה מקוממת – ההחלטה לאפשר הכנסת סולר לרצועת עזה מקוממת, לא חכמה ולא צודקת. מחוות הומניטריות לאוכלוסייה האזרחית של האוייב בזמן מלחמה הן צעד מקובל וראוי. לא כן, כאשר האוייב מחזיק בידיו מאות בני ערובה אזרחים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים, קשישים וחולים, ואינו מאפשר לצלב האדום לבקר אותם, לא מעביר את שמותיהם ואינו מאפשר העברת תרופות בעבורם.

מול אוייב כזה כל מחווה הומניטרית צריכה להיות מותנית במחווה הומניטרית בנושא החטופים. הכנסת מים תמורת ביקור הצלב האדום. הכנסת דלק תמורת שחרור הנשים והילדים וכד'.

ייתכן שההחלטה הזו היא המחיר שאנו נאלצים לשלם תמורת המשך התמיכה האמריקאית. אבל מותר לומר לארה"ב לא, כאשר מדובר בסוגייה רגישה כל כך. 

* הממונה – למחרת הטבח מינה נתניהו את גל הירש לממונה על נושא החטופים והנעדרים. כיוון שאין זה תפקיד חדש, ואיישו אותו בעבר אישים ובהם ליאור לוטן וירון בלום, ידוע מה מהות התפקיד. הוא האדם המוביל את כל המהלכים הנוגעים לשבויים ונעדרים. ואכן, בהודעה על מינויו של הירש, נאמר שכל משרדי הממשלה שיפעלו בנושא יהיו כפופים להירש.

במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר הבהיר נתניהו שהאחראי על החזרת החטופים והנעדרים הוא ראש המוסד דדי ברנע ולצידו אלוף ניצן אלון, שמונה בידי הרמטכ"ל למפקד המאמץ המודיעיני לשחרור החטופים והנעדרים. את שמו של הירש הוא כלל לא הזכיר. איש אינו יודע מה הוא עושה, הוא לבטח קשור בצורה זו או אחרת למאמץ, אך לבטח אין הוא ממלא את תפקיד הממונה.

מה הסיבה לכך? להערכתי, הסיבה לכך היא מופע האימים של הירש בפני השגרירים הזרים בישראל. הממונה צריך להיות בעל כישורים דיפלומטיים ורגישויות דיפלומטיות, בין השאר כדי שישכיל לגייס את מנהיגי העולם לפעולה למען החטופים. הירש נפגש עם השגרירים הזרים, וכשיכור מן ההזדמנות להעביר את השקפת עולמו לנציגי האומות, הוא נשא נאום תוכחה מלא פאתוס, שבו שפך את מררתו על המדיניות של מדינות העולם בנושא הפלשתינאי. והאבסורד הוא שהוא נזף בהם על כך שתמכו בצעדים ישראליים, כמו הסכמי אוסלו שנחתמו בידי ממשלת ישראל ואושרו בידי הכנסת וההתנתקות שהיא החלטה חד צדדית של הממשלה והכנסת.

לאחר המופע הזה הבין נתניהו שהאיש אינו מתאים והחל לייבש אותו, כדי שיבין את הרמז ויפרוש. אבל הירש, כנראה, מאוהב בטייטל.

* לא נפל האסימון – כיתות הכוננות גדלו בחודש של המלחמה ובמרבית היישובים זו כבר מחלקה. כך גם באורטל. כך גם ביד מרדכי שבנגב המערבי, בקרבת גבול עזה, שמחלקת הכוננות בה מונה כעת 31 לוחמים.

וכעת, קצין האוגדה דורש מהקיבוץ להחזיר 11 רובים, כדי לצמצם את הכוח.

הוא התחרפן? הוא לא היה בארץ ב-7 באוקטובר?

אילו בכל יישוב היתה יחידת כוננות בת כשלושים לוחמים חמושים, המחבלים לא היו מצליחים לחדור ליישובים ולבצע את זממם. אבל למפקד האוגדה לא נפל האסימון. הוא עוד חי ב-6 באוקטובר.

על צה"ל להפיק לקחים כדי שלא יחזור עוד מצב שבו הוא לא מגיע בתוך זמן קצר ליישוב שהותקף, אך במקביל, יש להכשיר את ההגנה המרחבית על פי הנחת עבודה שצה"ל לא יגיע ועל היישוב להגן על עצמו במשך שעות. לשם כך יש צורך בכוח מגן יישובי גדול, חמוש ומאומן היטב.

* ראש האופוזיציה נגד בחירות – מיד לאחר המלחמה, יש לפזר את הכנסת וללכת לבחירות בתוך שלושה חודשים.

יאיר לפיד, שהשתמט מלהיכנס תחת האלונקה ולהצטרף לממשלת החירום במלחמה, קורא להקים ממשלה חדשה בראשות הליכוד שיחליף את נתניהו, עם יש עתיד, המחנה הממלכתי, החרדים וכו'.

הוא מסביר שישראל אינה צריכה עכשיו להיכנס למערכת בחירות, שבה כולם יתקפו את כולם.

ואולי יש סיבה אחרת לעמדתו? למשל... הסקרים?

* האל שהכזיב – ח"כ דיסטל אטבריאן וביבי כבר לא. ובכן, לא זו בלבד שנתניהו כבר אינו "אבי האומה" כפי שנהגה לכנותו, הוא אפילו לא "מר ביטחון". או במילים אחרות, דיסטל התפכחה.

ליכודניקים וביביסטים שאני מכיר ומדבר אתם, אומרים שמבחינתם הוא גמר. על פי הסקרים, רוב גדול מקרב מצביעי הליכוד סבורים שמיד אחרי המלחמה עליו להתפטר וחלקם אף אינם מוכנים להמתין לסוף המלחמה (בכך אני חולק עליהם). על פי הכתבים הפוליטיים ואישים פוליטיים יש תסיסה בסיעת הליכוד ורבים בתוכה חושבים שעל נתניהו ללכת, הגם שאינם מעזים עדין לומר זאת בקולם. וכל זה ממש לא מפתיע אותי. אך דיסטל אטבריאן בהחלט הפתיעה אותי.

הערכתי שדבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליבואטורימאיבוארון וחבר מרעיהם תישאר נאמנה לנתניהו.

גם באזובי הקיר נפלה שלהבת.

* שופע פטריוטיות – "יחד ננצח" – זו הכיתובית שמלווה את שידורי ערוץ 12 24/7, מאז 7 באוקטובר. זה לא בדיוק הסגנון של הערוץ עד 6 באוקטובר. לא ה"אנחנו", לא הניצחון, לא היחד. אבל כעת, אלה המסרים של הערוץ. הערוץ שופע פטריוטיות, שוחר לקרב, מקדש את הגבורה ואת הגיבורים, מבטא שנאה עזה לאוייב, ממריץ את הממשלה וצה"ל בתקיפתם, מעלה על נס את האחדות הלאומית, מוקיע את הצביעות האנטישמית של מבקרינו בעולם, יוזם את המהלך הלאומי של תליית דגלי הלאום.

בדרך כלל אני צופה בערוץ 12 ופה ושם מזפזפ בערוצים האחרים. וזה מה שאני רואה. ואז אני פותח את הפייסבוק וקורא את הלהג על ערוץ 12 שמשרת את האוייב, ושלושת הערוצים (כלומר אלה שאינם ערוץ התעמולה) הם "ערוצי התבהלה" וכו' וכו', אין צורך לפרט. כאשר רוגל אלפר תוקף את הערוץ "הלאומני" – לשיטתו הוא צודק. אבל הביקורת הזאת חסרת שחר. מן הסתם, רוב אלה שמפיצים את ההסתה, כלל לא צופים בערוץ, אלא רק בערוץ התעמולה (14). אבל אלה שצופים וממציאים או מפיצים את השקר – מה גורם להם לכך? העובדה שבערוץ נמתחת ביקורת על הממשלה ועל נתניהו.

כיוון שהדיבר הראשון בדת הביביסטית הוא "המדינה זה אני," בעבורם, מי שמבקר את נתניהו הוא נגד המדינה.

* ד-מוק-רט-יה - אני רק שאלה – עכשיו, אחרי שפוצצנו את הפרלמנט בעזה, כבר אין שם דמוקרטיה?

* האור בליבה עיוור את עיניה – ויויאן סילבר מקיבוץ בארי, היתה פעילת שלום ודו-קיום, יסדה את הארגון נשים עושות שלום, היתה פעילה בארגונים משותפים עם פלשתינאים, היתה חברת הנהלת בצלם. והפלשתינאים, שהיא כה האמינה להם, רצחו אותה באכזריות. בעבורם היא לא היתה פעילת שלום אלא יהודייה, וככזו – אחד דינה.

האור בליבה עיוור את עיניה, ולא ראתה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניה, ולא שמעה את קול הרצח האורב.

יהי זכרה ברוך!

* נהרגה – ארגון בצלם פרסם הודעת אבל על ויויאן סילבר, חברת הנהלת הארגון, שנרצחה בידי מחבלים. בהודעה הם כתבו: "נהרגה במתקפת החמאס על קיבוצה." נהרגה. לא נרצחה, חלילה, כי אם היא נרצחה הרי שהמחבלים הם רוצחים, והרי התואר רוצחים שמור לחיילי צה"ל.

* הגיע הזמן להתאחד – התנועה הקיבוצית התייחדה עם חבריה ובניה שנרצחו ונחטפו בטבח שמחת תורה ושנפלו בקרבות, באירוע שנערך במועדון צוותא בת"א. היה זה כינוס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית והמזכירות הרחבה של הקיבוץ הדתי.

נאמו מזכירי התנועות, בני משפחות של נרצחים וחטופים והסופר דוד גרוסמן. שרו הגבעטרון, מיקי קם ויהודה עדר וחמי רודנר. הטקס הסתיים בשירת "התקווה".

האזנתי לשידור החי מהאירוע. היה זה כנס חזק ומרגש.

ותהיתי בליבי, למה רק אסון מחבר את שתי התנועות, החילונית והדתית, לכנס משותף? הגיע הזמן להתאחד לתנועה אחת.

* היכן יהיו המתחמים הזמניים – אני שומע על כוונה להקים לפחות חלק ממתחמי הקרווילות לעקורי הנגב המערבי במרכז הארץ. זו טעות. מוטב להקים אותם בנגב המערבי, סמוך ככל הניתן ליישוב. כך הם יוכלו לעבד את אדמותיהם, לעבוד במקומות העבודה שלהם, ללמוד בבתי הספר שלהם, להיות בנוף ובאזור שהם מכירים ואוהבים, ולעקוב מקרוב אחרי השיקום והבנייה של בתיהם.

* מלחמת הנגב המערבי – מייסד המדינה דוד בן גוריון, שהיום ימלאו חמישים שנה למותו, העלה את הנגב על ראש שמחתו. הוא פעל ליישוב הנגב, כדי להבטיח את ריבונותנו עליו. הוא האמין שבנגב תיבחן המדינה היהודית.

במאמר שפרסם ב"דבר" בינואר 1951, כשנתיים לפני שעלה לראשונה להתיישב בעצמו בנגב, בשדה בוקר, תחת הכותרת "משמעות הנגב", הוא כתב באריכות על מהותו של הנגב לעם היהודי ולמדינת ישראל. רובו של המאמר, כדרכו של בן גוריון, התמקד בנגב בתנ"ך, מאברהם אבינו ועד נביאי הכתב. מאמרו נפתח במילים: "הנגב הוא עריסת אומתנו, אזור התורפה המסוכן של המדינה ותוחלתה הגדולה." וכך הוא סיים את המאמר: "בנגב יבחן הנוער היהודי –  כושרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו היוצרת והכובשת. האם ייתפס להזדמנות הגדולה, היקרה והנדירה בתולדות כל עם – לחדש מעשי-בראשית ולהתמכר למפעלי יצירה המחייבים עירוי הסגולות הנעלות והמופלאות ביותר הגנוזות בנפשו של כל אדם, סגולות הגבורה היוצרת המשתלטת על איתני הטבע, ומעצבת גורל עם וארץ, ומרבה תפארת-חיים המבהיקה לדורות.

"בנגב יבחן העם בישראל ותיבחן מדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה.

"מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי."

בשמחת תורה עמד הנגב בנורא באתגריו, עת האוייב התנפל על הנגב המערבי במטרה לבצע, באמצעות טבח המוני, טיהור אתני של חבל הארץ הזה מתושביו היהודים. כעת, רוב התושבים עקורים, מחוץ לביתם, ליישובם ולאזורם.

אם, חלילה, ייפול הנגב המערבי, זה לא ייגמר שם. זו תהיה תחילת הסוף של מדינת ישראל. המערכה על הנגב המערבי היא המערכה על מדינת ישראל. והמלחמה הזו היא המלחמה על הנגב המערבי. תמונת הניצחון שלה תהיה תקומת הנגב המערבי, בהתיישבות חזקה וגדולה הרבה יותר מכפי שהיתה עד הטבח.

עוד אין שם למלחמה. השם "חרבות ברזל" לא נתפס, והוא לא יהיה שמה. עולים רעיונות שונים, כמו מלחמת "משיב הרוח", מלחמת הקוממיות השנייה ועוד. ההצעה שלי פחות מתוחכמת, פחות יצירתית, צנועה יותר, אך לדעתי היא השם הנכון – מלחמת הנגב המערבי.

לא עוד "עוטף עזה", כאילו מוקד הייחוס של ההתיישבות היא עזה האוייבת, שממנה יצאו לאורך השנים הרקטות, הפצמ"רים והחדירות ובשמחת תורה – אלפי המרצחים הברברים שביצעו את הטבח. מוקד הייחוס הוא הנגב והיישובים הללו הם הנגב המערבי.

אני קורא כבר שבועות אחדים לתגובה קשה ומוחצת, אווירית וקרקעית, נגד חיזבאללה בלבנון. וגם אם כך ייעשה, נכון יהיה לקרוא למלחמה בשם – מלחמת הנגב המערבי, כי מדרום נפתחה הרעה, ובתקווה שמדרום תפתח הטובה.

בשמחת תורה התגלה הנגב המערבי כאזור התורפה המסוכן של המדינה. המלחמה תהפוך אותו לתוחלתה הגדולה.

* רק בגלל הרוח – מיכה שטרית הופיע באורטל לפני החיילים – כיתת הכוננות, כוח מילואים שמוצב באורטל במלחמה וחיילים מן האזור שישנים בחדרי האירוח שלנו. גם הקהילה הוזמנה למופע. שטרית הופיע בהתנדבות, וזו הייתה הופעתו השנייה באותו יום.

לצידו הופיע הגיטריסט הווירטואוז רון בונקר. היה זה מופע מקסים של מיטב להיטיו, כסולן ושל "החברים של נטשה". כמו בכל הופעותיו לפני חיילים במהלך המלחמה, בתום המופע הוא הזמין את החיילים להצטרף אליו ולהצטלם לסלפי בשירת "רק בגלל הרוח".

* ביד הלשון: שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת – רבים מדברים בימים אלה, בצדק, על כך שרעידת האדמה שפקדה אותנו בשמחת תורה והמלחמה הנמשכת מאז, תחייב שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת בכל תחומי חיינו ותפיסות עולמנו.

בדרך כלל, האומרים זאת שוגים בהגיית המושג, ואומרים שׂידוד בשי"ן שמאלית (נשמע כמו סידוד), ולא היא – יש להגות את האות שי"ן כשי"ן ימנית.

שידוד מערכות, פירושו שינוי יסודי בסדרים הקיימים. האם יש קשר בין שידוד לשוד? יש ויש. שניהם נובעים מאותו שורש, שדד, שמבטא הן לקיחה בכוח – שוד, והן הרס וחורבן. כאשר מדברים על שידוד מערכות, הכוונה היא להרס המערכות הקיימות ובנייה תחתיהן של מערכות חלופיות.

חכמי ימי הביניים הסבירו את השם "שַׁדַּי", אחד משמותיו של אלוהים, כמי שבכוחו לשדד את מערכות השמיים. בעברית החדשה, המושג מערכות אינו מדבר עוד על גרמי השמיים, אלא על הסדרים בחברה האנושית – במדינה, בקהילה, בארגון.

אורי הייטנר

* * *

אילנה סיגד

השבעה באוקטובר (2023)

השבת השחורה, שבת ארורה,

השמחה נאלמה, והתורה זעקה:

"שמיים בקשו רחמים עליי

אם יש בכם אל, ולאל בכם נתיב

ואני לא ידעתיו, התפללו אתם עליי."

נחמן חי.

האם זו אותה השבת, ששמרה עלינו

אלפיים שנה,

בין הגויים, ברחובות רוויים בדם יהודים?

כן, זו אותה השבת, השבת השחורה,

שישה עשר במארס, אלף מאה ותשעים,

יהודי העיר יורק – באש עולים!

ומאז לא תם מסע הפוגרום.

כל מאה מחדש, כל חמישים שנים,

ואז, כשהתעורר האל, בגרמניה במאה העשרים

הוא לא נע ולא זע, וקפא במקומו,

עד שקמו צעירים חדשים לעקוף אותו.

הם יבשו ביצות, בנו בתים,

הפכו ארץ נישומה, לפלאי פלאים.

סיסמת חייהם היתה "לא עוד!"

לא עוד?

התמו מסעות הפוגרום? הרצח? השוד?

היא הופיעה! השבת השחורה

שרפה חיים, לעילוי נשמה?

החזרה יורק לארץ הירוקה?

מלחמות ידענו, אך בשלנו המשכנו.

אבל...

לא עוד, לא  עוד – בזאת לא עמדנו.

נחת עלינו הנורא מכול,

בתוככי ארצנו, הורידונו לשאול.

וקריאה אחרונה:

מׅישכו למעלה, לא לוותר!

השבעה באוקטובר, גם אם לנצח ייזכר,

לא יחזור יותר!

* * *

אהוד בן עזר

גיבורי מצודת יורק

מתוך היומן, 5.4.2003

5.4.03. שבת. יורק. יוצאים ליום הסיור ההיסטורי ביורק, שמתחיל כמובן במצודת קליפורד. לפני יותר מחמישים שנה קראתי את הרומאן המרגש של הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט (שמעתי שמת רק לאחרונה), "גיבורי מצודת יורק", רומאן הירואי, כספרו על המכבים "אחיי גיבורי התהילה", והספר עשה עליי הרבה רושם בשעתו אף כי אינני זוכר דבר מהעלילה שבו לבד מהקץ הטראגי של יהודי העיר. לקראת הביקור ביורק, שעליו חשבתי עוד בטרם נודע לי על יריד הגלויות, וזאת כעיר הראשונה שאני רוצה לבקר בה מחוץ לאוקספורד ולונדון בגלגול הזה – חיפשתי כאן בספרייה בירנטון חומר על אותה תקופה, ומצאתי את ספרו של ססיל רות "היסטוריה של היהודים באנגליה", קראתי וגם תירגמתי לעצמי וליהודית, תרגום קצת חופשי ומקוצר, את עיקרי הסיפור:

בדרכם למסעי הצלב, באביב 1190, התנפלו הצלבנים על יהודי קהילת יורק, גם כדי שלא לפרוע להם את חובותיהם. בייחוד היה חייב להם הברון ריצ'ארד מַליבּיס, Richard Malebysse (Malbis)  שנודע בכינויו "החיה הרעה". הוא אסף מבני משפחות פֶּרסי, פוּלקוֹנבּרידג' ודארל, ובליל סערה בחודש מרס, בעת שריפה בעיר, חבורה של קושרים פרצו לביתו של היהודי ברוך (בנדיקט) מיורק (הוא עצמו מת מפצעיו בדרכו חזרה מלונדון), רצחו את אלמנתו ואת כל שאר היהודים שמצאו בביתו, שדדו כל מה שהיה אפשר להוציא משם והעלו את הבית באש.

למחרת, היהודים האחרים, בראשות רֵעו של בנדיקט, יוסקה – Josce – (אני מתרגם את השמות מהספר האנגלי) שהיה אחד הסוכנים הראשיים של אהרון מלינקולן, ביקשו מחסה יחד עם חפציהם היקרים ביותר במצודה, משאירים רק אחדים מביניהם בעיר, בתור משגיחים. הוַורְדֶן – Warden, מפקד המצודה עשה מה שהיה יכול כדי להגן עליהם, אבל הם לא נתנו בו אמון וחששו שיסגיר אותם, ולתביעתם והירשה להם להתמקם במגדל קליפורד, קליפורד טאואר, שניצב בנפרד מהמיבצר, הקאסל עצמו.

לילות אחדים לאחר מכן הותקף ביתו של יוסקה, אלה שנותרו בו נשחטו. היהודים המעטים שבעיר הועמדו בפני הברירה להתנצר או למות.

הפליטים במצודה נעשו מודאגים יותר ויותר, חוששים מבגידה ומסרבים לתת אמון אפילו במפקד המצודה. זה מצידו פנה לעזרה לשריף ג'ון מרשל, שניסה להחיש עזרה למבצר. באותו לילה, זה היה יום שישי, 16 במרס 1190, ערב שבת הגדול שלפני הפסח, ויומיים לפני יום ראשון של כפות התמרים, לפי לוח הכנסייה, דבר נורא אירע. רבי יומטוב מיוגני –Joigny – הפציר בחבריו לאמונה לקדם את גורלם הבלתי-נמנע בדרך של גבורה. אש הוצתה בחפציהם יקרי הערך, ולאור הלהבות, שעד מהרה התפשטו בכל פינות הבניין, ההצעה הוצאה לפועל. מיספר הקורבנות נאמד במאה וחמישים, לבד מאלה שנהרגו בעיר. ביניהם היה ודאי רבי אליהו מיורק, שפסקי ההלכה שלו כובדו גם על ידי הרבנים ביבשת, באירופה. האחרונים למות היו יוסקה ורבי יומטוב, האחרון הרג את הראשון בטרם שם קץ לנפשו שלו.

למחרת, עם עלות השחר, כאשר הצרים התאספו להתקפה הסופית, אחדים מהיהודים שלא נשרפו שוכנעו לפתוח את השער, בהבטחה שחייהם יינתנו להם אם יתנצרו. כאשר יצאו, הם נתפסו ונטבחו עד האחרון שבהם. מיד אחר הטבח, הפורצים נכנסו לקתדרלה (המִינְסטֶר) והכריחו את הכומר האחראי לתת להם את שטרי החוב שהיהודים הפקידו שם. את אלה הם שרפו על רצפת הכנסייה באש שלקחו מהמזבח. כל הנסיבות של המקרה מוכיחות שהסיבות להתפרצות היו כלכליות לא פחות מן הדתיות המקוריות. (רות, עמ' 24).

A History of the Jews in England by Cecil Roth, Oxford, at the Clarendon Press, 1949, pp.22-24.

מגדל קליפורד מתנשא לבן, ללא גג, חומות מרשימות, במתווה של מעין עוגה מרובעת שמכל צד יש בה בליטה עגולה באמצע. הוא מתנוסס על גבעה ירוקת דשא ועגולה להפליא, כמו פיטמה גדולה או כהר תבור מוקטן, מושלמת מכדי להיות טבעית. גרם מדרגות אחד, חום, ארוך ותלול, מוביל לפתח המבצר בקיר הדרומי שלו, והפתח פונה באופן סימטרי למערכת הבניינים שדרומה ממנו, בצורת חי"ת הפונה אליו, חלקם עדיין מוקף חומה עתיקה של המיבצר ההיסטורי, וכולם משמשים כיום כמוזיאון הטירה או המבצר של יורק, וכפי שמתברר, חלק גדול מהם, מרתפים קרים עם תאים ערומים, רק אבן וסורגים, שימשו עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-הכלא של יורק שבו, גם הוצאו להורג פושעים מפורסמים כדיק טורפין ואנשים בעלי דיעות פוליטיות לא מקובלות, כמו הלודיסטים, הורסי המכונות, במאה התשע-עשרה.

נחזור לקליפורד טאואר. לרגלי הגבעה הירוקה, שמבצבצים בה פרחי נרקיסים צהובים ולבנים, ושלושה ברווזים גדולים מנערים כנפיים בפסגתה, למרגלות חומת המגדל – כאן למטה, למרגלות הגבעה, ליד השלט הרשמי שמסביר מהו המגדל, מונחת באלכסון על האדמה מעין כתובת או מצבה של אבן שעליה חרוט (כדי לחסוך זמן, יהודית מעתיקה עבורי את הכתובת):

On the night of Friday 16 March 1190 some 150 Jews and Jewesses of York having sought protection in the Royal Castle on this site from a mob incited by Richard Malebisse and others chose to die at each other hands than renounce their faith

ישימו לך כבוד ותהילתו באיים

Isaiah XLII 12

כפי שקראנו מאוחר יותר, בכיתוביות למעלה המגדל, איים הם כינוי לאנגליה, וליושביה,  שנקראו בשם Isles. המגדל נפתח רק בעשר בבוקר, ואנחנו קצת הקדמנו. מעניין אפוא לעמוד ליד השלט ולראות תגובות של מבקרים. רבים מהם אנגלים, ויש גם משפחות מעורבות (פקיסטאני עם אישה אנגלייה ושני בנים כהי-שיער), וצעירים, זוג אנגלי, בחורה גבוהה מהבחור ולה עור נהדר אבל פנים גרמיות קצת, אלכסוניות כלפי מעלה אבל אפילו לא סוסיות.

התגובה העיקרית היא תדהמה וחוסר אמון, כמי שמעולם לא שמעו ולא העלו על דעתם שייתכן בכלל שהתרחש כאן דבר נורא שכזה – וזאת מבלי שהשלט יזכיר את נוראות הצלבנים, שנאת היהודים, שריפת שטרי החוב, ובעיקר את העובדה שבפני היהודים כלל לא הועמדה הברירה בין המרה למוות, הם היו נטבחים גם אילו הסכימו להמיר את דתם לנצרות, מה שאכן קרה לאחדים מהם. לכן נשרפו, או שרפו את עצמם.

המגדל ההיסטורי המקורי היה עשוי עץ ונשרף כולו. מיבנה-האבן הנוכחי, עתיק מאוד גם הוא, נבנה על מקומו, וכל החלל הפנימי שלו, שהוא ריק עכשיו, היה בנוי עץ, שתי קומות. אנחנו עולים במדרגות, מצלמים קצת מלמעלה, ועם הברווזים, נכנסים פנימה ראשונים בשעה עשר, כאשר שער העץ המעוטר נפתח, משלמים פאונד ותשעים פני לקשיש, עוברים את המבואה, והנה, כלום. בסך הכול חלל ריק של מגדל מבוצר, לא גדול, ובו שני מעמדים עם תמונות והסברים וגם מאקט של המגדל והמיבצר שלרגליו. גם עניין היהודים מוזכר בצורה הוגנת, ואם איני טועה גם שריפת שטרי-החוב, ויש שורת פורטרטים של יהודים בימי-הביניים.

אנחנו עולים במדרגות לחלק העליון של המגדל, שהוא מעין טבעת-חוֹמה שמאפשרת מבט פנורמי של שלוש מאות ושישים מעלות לכל עברי העיר. בדרום-מערב רואים אפילו את הלֶבֶּניות הענקיות ואת ענני העשן מהלֶבֶּנִיוֹת של בתי-הזיקוק של לידס. רואים את את המִינסטֵר, זו הקתדרלה המפורסמת של העיר, בצד צפון, בכל הדרה.

זהו. סיימנו את הביקור במקום ההיסטורי, שבעומדך בו למעלה הוא כלל לא מעורר את ההרגשה, אפילו בדימיון, שכאן נשרפו בידי עצמם או מידי אחרים יותר ממאה וחמישים יהודים. הכול מסביב כל-כך פסטורלי ושקט. המראה של הג'ינג'ית הקטינה היפהפייה ליד שולחן ארוחת-הבוקר עם פני הלב המתוקות שלה והשיער האדום הלוהט ניראה לי חי, מסעיר ומוחשי הרבה יותר מהניסיון לדמיין להבות עתיקות בנות מאות שנים, ולהתרגש מהן. אילו הייתי סופר חשוב, הייתי ודאי מרגיש אחרת. חש את משק כנפי ההיסטוריה על פניי.

[רק לאחר ימים, בליל ה"סדר" בבית משפחת דייוויד פטרסון, נודע לי כי במשך כל השנים היה חרם מצד יהודים על מגורים ביורק, ולא היו יהודים ביורק, והחרם הזה הוסר רק לפני כעשרים שנה! – וכן שהווארד פאסט נפטר ממש ימים אחדים לפני נסיעתנו ליורק. במדריך אנגליה של המישליין אני קורא כי השם מגדל קליפורד בא לציין את זכרו של רוג'ר דה קליפורד, שנתפס בקרב על בורו-ברידג' ונתלה בשלשלאות מהמגדל הזה בשנת 1322. כלומר בעת התרחש המאורעות הקודמים, עדיין היה זה מגדל סתם והשם קליפורד טרם קורא עליו].

[בהמשך היום] עולים שוב לאוטובוס המודרך שצבעו ירוק, ושומעים מפי מדריכה את סיפור המעשה של יורק ושעריה וחומותיה פעם נוספת. מה שמעניין הוא שעכשיו עוברים ליד רחוב הנקרא עד היום Jewberry והוא לרגלי החומה, מחוצה לה, לצד מזרח, ומתברר שכאן עמד הרובע של היהודים, שאחרי מה שקרה ב-1190 לא שבו למרכזיותם ולתפארתם הקודמת ביורק, ולאחר זמן גם גורשו היהודים לגמרי מאנגליה.

אני משתדל להקשיב מה תאמר המדריכה בסוף הסיור על קליפורד טאואר. ובכן, היא מאריכה בסיפור הריבית, מדברת על כך שרק ליהודים היה מותר לקחת ריבית, כי הדת הנוצרית אסרה זאת על הנוצרים, וכיצד שקעו אצילי העיר בחובות כבדים ליהודים, מדברת על המוֹבּ, ההמון, האספסוף, שהתנפל על היהודים, ועל האש שגרמה למותם. אף לא מילה אחת על מסעי הצלב, שיש לי רושם שרוב האנשים הרגילים כאן לא שמעו עליהם, אף לא מילה על החלטתם של היוצאים למסע הצלב להתחיל את המלחמה, הפרעות, השוד והרצח ביהודים המקומיים, ועל כך שהיהודים נקטו בצעד של ייאוש ומתוך חוסר ברירה. הכול מסתכם בריבית הגבוהה ובהתנפלות האספסוף. אני לא כל כך נהנה לשמוע, ולפני שאנחנו יורדים אני מעיר למדריכה שאנחנו מישראל ויש לנו יחס מיוחד לסיפור הזה. היא אומרת שבאמת הרגישה שהאנגלית שלנו מיוחדת. והיא עצמה משמשת גם כרברנד אנגליקני, אבל לא נכנסנו לפרטים ולא הארכתי בדברים איתה כי לא ניראה לי שיש טעם בכך.

אהוד בן עזר

* * *

צביקה זליקוביץ

שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ

שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ

אֲדָמָה רָעֲדָה.

שָׁמַיִם שְׁחוֹרִים עַל כָּל רֹאשׁ

בַּלֵּילוֹת הֲשֵׁנָה נָדְדָה.

שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים  וְשָׁלוֹשׁ

אֵימָה בֶּחָצֵר וּבַבַּיִת,

מַרְכִּין רֹאשׁוֹ עֵץ הַבְּרוֹשׁ –

זְאֵבִים בַּשָּׂדֶה, הַשָּׁמִיר וְהַשָּׁיִת.

צַהֲלַת יְלָדִים נֶאֶלְמָה –

צִיפּוֹרִים שִׁירָן נָדַם,

אֶל מִי יְזַמְּרוּ וְעַל מָה –

הָיֹה הָיוּ חַוָּה וְאָדָם.

אַיֵּה הָאֵל אֲשֶׁר אוֹתָם בָּרָא –

וּבְנֵי אֱנוֹשׁ אֲשֶׁר אוֹתוֹ בָּרְאוּ,

הֵם שׁוֹכְנֵי הַמְּעָרָה

וְאוֹתוֹ מִזְּמַן כְּבָר לֹא רָאוּ.

* * *

אהוד: מפלגת האולפנים, העיתונים, הסרבנים וההפגנות, שהיתה מיעוט בציבור אבל ביזתה ורדפה את נתניהו לפני ה-7 באוקטובר וגם עירערה את כוח ההרתעה של ישראל – מפמפמת לנו עכשיו שנתניהו נמצא בסוף דרכו. אבל – הם טועים אחרי ה-7 באוקטובר – כמו שטעו והיטעו לפני ה-7 באוקטובר. קבינט המלחמה ימשיך בהרכבו הנוכחי, המצויין, עד שאזרחי הדרום והצפון של ישראל יחזרו לבתיהם, ועד שהחמאס והחיזבאללה הבָּרבָּריים יושמדו. וייתכן שכך זה יימשך עד לבחירות הרגילות הבאות ומעבר להן!

* * *

מכתב ממלי טויב

לאהוד בן עזר,

לאחר תקופה ארוכה שלא קראתי בעיתונך, חזרתי היום לקרוא ונהניתי מאוד ממגוון הכתבות.

אני לא כותבת היום – אלא ברוח התקופה, מדי יום מלקטת, ממיינת, ומפרסמת בפייסבוק סרטונים קצרים לציבור ככל העולה על רוחי. [רואים תמונה וכותבים שורה...]

כתושבת הגליל המערבי ברצוני לשלוח לך כתבה מהמתרחש בימים אלה בגבול הצפון והעתיד הלוט בערפל בעיקר לגבי התושבים  לכל אורך גבול הצפון ברוחב מיספר ק"מ – הם  פונו  באופן רשמי על ידי הרשויות. והשאלה הגדולה – האם יישארו פליטים בארצם? כרגע הם מוגדרים – מפונים, ולא מעלים על דעתם שייהפכו לעקורים מביתם שאולי יהפוך לאזור בטחון ללא אזרחים.

כרגע האזור המפונה מתושבים הפך לאזור לחימה  כשחיילי צה"ל מאיישים את היישובים.

יש לי גם הצעה לפתרון הבעייה.

בברכה

מלי טויב

אהוד: אנא שילחי לי את הכתבה.

* * *

יונתן גורל

חַלּוֹן פָּתוּחַ

חַלּוֹן פָּתוּחַ

שֶׁאֵלָיו נוֹהֲרִים בַּעֲלֵי כָּנָף

לְלַקֵּט זֵרְעוֹנִים

מִן הַכָּף

צוֹפֶה נוֹף

שֶׁל יוֹפִי חַכְלִילִי

עִם סִימָנִים יְרֻקִּים

כְּמוֹ דֶּגֶל מְדִינָה

שֶׁבִּקְשָׁה שָׁלוֹם

וְהִגִּיעָה לַתְהוֹם

אִם נִשְׁלַח אֶת הַצִּפּוֹר

לִרְאוֹת הֲתַמּוּ

הָאֵימָה וְהַמָּוֶת

הִיא תַּחֲזֹר

עִם טָרָף עׇלֶה

שֶׁנִּטְרַף

12.11.23

בְּעִקְבוֹת הַמִּלְחָמָה

* * *

אהוד: כדאי להזכיר למפגיני משפחות החטופים – לא ממשלת ישראל חטפה את יקיריכם ולא היא מחזיקה בהם אלא החמאס הבָּרבָּרי, שהביא אסון נורא על בני-עמו, ושנגדו מתנהלת כבר שבועות רבים מלחמה קשה ומתישה שבה נופלים מדי שבוע קורבנות מטובי לוחמינו – וזאת כדי להשיב חיים את יקיריכם, המוחזקים בידי רוצחים ארורים!

המניפולטורים של "הפגנות המחאה" נגד "ההפיכה המשטרית", שתרמו להחלשת כוח ההרתעה של ישראל – כבר מחכים לכם מעבר לפינה להיעזר בכם להפיל את הממשלה. אל תתפתו להם!

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

13.1.09. יום שלישי. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא קרא כבר חלק מהרומאן החדש ["ספר הגעגועים"] אתמול בטלפון דווקא שיבח את יכולת הזיכרון והתיאור המפורט של אבל היום התברר שכלל אינו רואה בכך מעלה אלא הפירוט שאינו מותיר דבר לדימיון דווקא מפריע לו. הוא טוען שאני לא מייחס חשיבות לדקויות ולקשרי קשרים אלא אחוז בולמוס של תיאורים ושל פולקעס עד שגם לקטפולקה אני קורא כך בעוד שהשם האמיתי הוא קטפולטה. טוב. אני פעם ראשונה שומע זאת. בילדותנו ידענו רק קטפולקות. יש לי הרגשה שהרומאן קצת מרגיז אותו וכי הוא זר לחלק ניכר מן ההוויי המתואר בו. הוא גם חשב שהוא קורא רק על פתח תקווה ולא שם לב לקשר לקלמניה.

אחר כך נשא משא שלם על עצמו כאדם שדוחה אנשים, שמפחדים ממנו ולא מתקשרים אליו וזאת בניגוד לי שאני מוקף בעשרות אנשים ויוצר קשר מיידי עם כולם. למשל, ישבו לידנו טל פרידמן המוכשר ועוד שני שחקנים פחות מוכרים לי מ"ארץ נהדרת" וכאשר קמו אותתי לו בידי ואמרתי שהוא מאה אחוז. והוא חלק זאת במילים עם השחקן שלידו. יצחק היה ממש המום מן הישירות של הפנייה שלי. אמרתי לו שיש לי כלל: אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות זאת.

השיחה התגלגלה למתרגם ריצ'רד פלאנץ, שגם תירגם עבור יצחק את "מות ליסנדה" לאחר שבזמנו תירגם את "החיים כמשל" של שדה. יצחק סיפר כיצד בראשית שנות השבעים נסע לראש-פינה, שם גר ריצ'ארד פלאנץ עם אשתו הציירת ניצה ובשכנות לפושע נחמן פרקש שהיה מבאי ביתם. הבית היה מרכז לסמים, וריצ'ארד היה מעין גורו לסמים ומכל הארץ וגם מרחבי העולם היו באים אליו אנשים כדי שירקח להם את התערובת של הסמים המתאימה להם. תחילה דיבר יצחק בלחש עד שקשה היה להבין אותו והיה נדמה שהוא מדבר על מתכונים של מאכלים שריצ'רד המציא.

הם הישקו את אורפז תה בעל ניחוח מיוחד, ומאוחר יותר גם מרק של עשבים, מה שגרם לו לרצות לישון בשעה מוקדמת, ואכן הציעו לי מיטה ליד חלון הצופה אל העמק. מקומם היה בחלק הישן של ראש פינה, במעלה המדרון. יצחק פקח את עיניו והנה מבעד לחלון הוא רואה עלים של זהב מלאים אור כפי שלא ראה מימיו. זה היה עץ ליד החלון באור ראשון של הזריחה. הוא קם, לא התלבש כי נרדם בבגדיו, ויצא החוצה לטייל בעוד כולם ישנים. מעולם לא ראה את העולם יפה כל כך, וכאשר עמד על שפת הוואדי היתה לו הרגשה שהוא יכול ללכת עוד ועוד ומזל שעצר אחרת היה נופל לתהום בהשפעת הסמים ששמו לו בתה ובמרק.

התיאורים של יצחק מדהימים בחיוניות שלהם, הוא כאילו משחק את הרגעים ההם, על פניו מבע כאילו הוא ממש נמצא שם, בתוך הטבע הזוהר באור הסמים שקיבל ערב קודם מבלי שידע עליהם. לאחר שהוא נפרד מהמארחים הוא פוסע כמו על עננים לתחנת האוטובוס במורד ראש פינה ומשם לקיבוץ שמיר, אל אחיו וגיסתו, ונרדם אצלם בחדר שהעמידו לרשותו למשך שעות ארוכות עד שהם חוששים לשלומו.

לאחר שנים הגיע ריצ'רד עם ניצה אשתו לתל אביב ואפילו שימש כמורה לאנגלית באוניברסיטת תל אביב אבל לדברי אורפז כוחו כמתרגם ייחודי נפגם וכבר לא היה כבעבר.

בעוד אורפז מספר את סיפורו בקול רם ובהתרגשות רבה, אליה הוא מגיע לא פעם במהלך שיחותינו והיא נראית ממש מסוכנת למצבו הגופני, ואסור להפסיק אותו בדיבור כי זה קוטע את חוט המחשבות הנמרצות שלו –

ופתאום הוא מוריד ומעלה את ראשו לעבר השולחן, מתפתל כנראה מכאבים בבטנו, קצת חסר נשימה, ואני רואה שמשהו לא טוב עובר עליו. בקושי מדבר. אני שואל אותו אם להזמין ניידת שח"ל והוא מסרב. משתדל להתגבר על ההתקף שתפס אותו אולי גם מרוב התלהבותו בדיבור. אחר-כך גם משתדל לקום ואומר שהיה רוצה לשבת בחוץ בשמש. אני משלם עבור שנינו, ותוך כרבע שעה מתחילת ההתקף הוא נרגע ואנחנו מתחילים לפסוע לאט בשמש לכיוון ביתו בכיכר מלכי ישראל 9. מול כיכר מסריק, ברחוב פרישמן, אנחנו מוצאים ספסל ויושבים עליו כאשר גבינו מופנים לשמש. מיד מצטרף אלינו זוג זקנים, שמבקשים מאיתנו לזוז קצת ולפנות גם להם מקום, האישה מתיישבת לימיני, אורפז לשמאלי, אומר שאם יזוז עוד קצת ימינה, מזרחה, ייפול מהספסל. וכך אנחנו מתחממים ארבעתנו בשמש. היה צריך לצלם אותנו! אורפז עטוף כרגיל בכמה שכבות ועדיין קר לו.

מאוחר יותר זוג הזקנים קם והולך, וגם יצחק ואני ממשיכים עד לביתו ואני מלווה אותו עד שהוא עולה במדרגות הפנימיות לעבר המעלית המובילה לדירתו. בערב אני שואל בטלפון לשלומו והוא אומר שהתרופות האנטיביוטיות שלקח לפני שבוע בגלל דלקת הסינוסים שלו השפיעו כנראה לרעה על מצב אבריו האחרים, למטה.

16.1.09. בבוקר יהודית עדיין משתמשת במקל הליכה ויש לה כאבים אבל אחרי הצהריים היא כבר לא צריכה את המקל אם כי היא עדיין צולעת והולכת בקושי, יש לה כאבים ולא יצאה החוצה היום. בכל זאת בישלה ואפתה עוגיות ואפילו הלכתי בצהריים ליצחק אורפז והבאתי לו קופסה מלאה צימס חם ועוד קופסה מלאה מרק ירקות חם, שניהם זה עתה בושלו. הוא כנראה לא שמח שעולים לדירתו, שוודאי נמצאת במצב די מוזנח, ולכן ירד במעלית עם כובע ומקל הליכה וקיבל ממני את קופסאות המאכלים.

20.1.09. צהריים עם יצחק אורפז בקפה "שיין". הבאתי לצוות עותק של "ספר הגעגועים" שיהיה להם וגם לקהל, היכן שמונחים העיתונים. הפעם שוחחנו על זיכרונות יצחק מהמינסרה של סבו בעיירה שבה יצחק גדל. יצחק תיאר לי את עבודת המשורים הגדולים המונעים בקיטור ואת קשירת הלוחות לכדי אסדות וכיצד הסיקו את דוד הקיטור בפסולת הנסורת וקליפות העצים. ראו שהוא חי את הסיפור כאילו הוא קורה מול עיניו עכשיו, וכבר חששנו שנינו שמא ייכנס שוב להתלהבות שפוגעת אחר-כך בבריאותו. הוא נראה הפעם במצב טוב יותר, ומאשים את התרופות שקיבל נגד הסינוסיטיס במה שקרה לו לפני שבוע.

26.1.09. עין בוקק. מלון "לוט", נופשון ים המלח. ...ישנים הרבה. אני קורא את "רחוב הטומוז'נה" של יצחק אורפז שקראתי לראשונה לפני כעשרים שנה, ומתאכזב מאוד. שלא יספר לי שאחרי כתיבת הספר הוא כבר לא זוכר מה מנעוריו קרה ומה המציא. תיכף רואים מה המעט שבאמת קרה ומה הרוב שהמציא ממש בחוסר אחריות בעקבות "מאה שנים של בדידות" ואצלו זה כלל לא משכנע. המהדורה היא של משרד החינוך, ולי קשה לשער איך יכולים תלמידים ישראליים להתגבר על הספר הצנום הזה. ממש אכזבה.

3.2.09. פגישה לפני הצהריים עם אורפז בקפה שיין. אני מצונן מאוד והוא בפה חסר שיניים. אוכל רק מרק אפונה נימוח כי אינו יכול ללעוס מזון קשה.

איכשהו מתגלגלת השיחה על חייו של יצחק ועל ספרו "רחוב הטומוז'נה". אני מספר לו שלקחתי את הספר לעין בוקק. לא אומר לו שהתאכזבתי, רק שהרגשתי שאפשר להפריד בין מה שבאמת קרה לו לנער ומה שהמציא לימים ברוחו של מארקס, בריאליזם הפנטאסטי. מה עוד שסיפוריו בעל פה על ילדותו חידדו לי את החלק שבאמת קרה לו. לכן לא מקובלת עליי האמירה שלו, שפעמים רבות ציטטתי אותה, שלאחר שכתב את רחוב הטומוז'נה הוא כבר לא בטוח מה באמת קרה לו ומה הוא המציא. ואני, לאחר שמיעת סיפוריו בעל-פה, יכול להפריד בביטחון בין קטעי החיים שממש קרו לו לבין הבידיון, ולכן המשל או הדוגמה היפה שלו אינם תקפים.

על כך הוא מתנער ואומר שהוא אדם ללא שום ביוגראפיה כי את הביוגראפיה האמיתית שלו קבר מעבר להרי חושך. זאת גם אחרי שאמר לי שהוא הפסיק בזמן לכתוב ולא כתב את הספרים המיותרים שכותבים סופרים בערוב ימיהם, ואני אמרתי לו שבכל זאת חבל שלא כתב את האוטוביוגראפיה שלו שהיא מעניינת לא פחות מסיפוריו.

לדבריו במשך כל השנים התכחש לעברו בעיירה שבה גדל, ורק לאחר שהיה נשוי לרותי ונולדה גי, ופעם ראשונה בחייו היה לו ממש בית שעטף אותו והגן עליו, ולאחר שתמוז פנה אליו במשאל לכתוב על ילדותו (אני שלחתי אז את "בטעם זיתים מריר" שכלול גם ב"ספר הגעגועים") הרגיש שהוא יכול לכתוב על התקופה ההיא. אבל מה שהוא מספר לי , אפילו לרותי הוא לא סיפר מימיו. הוא הסתיר באדיקות את הביוגראפיה האמיתית שלו, ובעצם ברחוב הטומוז'נה ברא לעצמו ביוגראפיה אפשרית אבל זו לא הביוגראפיה שלו.

אימא שלו היתה ממש משוגעת. תוקפנית. המכות הראשונות שקיבל בימי חייו היו ממנה. כאשר שלח יד לקחת צעצועים שהגיעו לבית סבו. כשהיה בן חמש-עשרה או שש-עשרה לערך שלחו אותו עם האם לבוקארשט, שם אישפזו אותה והיא עברה טיפול במכות חשמל. מדי יום היה בא לבקר אותה והיא רק היתה חוזרת על המילים, "אתה כאן," באידיש, והוא רק חיכה לרגע שיוכל להסתלק. כאשר חזר לעיירה שלו, והוא כבר היה ראש שבט של "השומר הצעיר", היה מטושטש לגמרי וזו גם הסיבה שלאחר זמן לא רב זייפו את גילו, דומני שעשו אותו מבוגר יותר, והשיגו לו סרטיפיקאט לאץ-ישראל, לנסוע ללמוד חקלאות בשפייה. סבו שילם הרבה כסף על כך, הסרטיפיקאט וגם הלימודים.

ואילו ברחוב הטומז'נה הוא מצייר את אימו בצורה אידילית, חלומית, אף כי חשים שאינה שפוייה. כביכול היתה לה אהבה נכזבת. היא מחכה לאהוב שיבוא באונייה ללא ים. מהנדס אחד התאבד בגללה. היא עושה צדקה בלילות לאנשים, לבושה שחורים. מתברר שכל זה הוא ביוגראפיה בדוייה של יצחק כדי להגן על עצמו, מפני שאינו יכול לספר את הביוגראפיה האמיתית שלו. אמנם נכון, גם בספר, ההורים התגרשו וכבר אינם חיים יחדיו.

כאשר כתב את הספר היה על כתפיו סוודר שקנה בשעתו בלונדון ואשר רותי אהבה ללבוש אותו והיה בו מהריח שלה. והוא חש מוגן, כמו בבועה, כמו ברחם. והיה יכול לחבר את הביוגראפיה הבדוייה שלו, שפרקיה זכו מיד לעידוד ולאוהדים רבים. תמוז ופרי ביקשו עוד פרטים. ארבעה פרקים הופיעו ב"סימן קריאה".

אני מוכרח לומר, לא אמרתי לו זאת כדי שלא לצערו, שהסיפור שלו על העלמת הביוגראפיה האמיתית שלו מעניין יותר מן הקריאה ברחוב הטומוז'נה, שלדבריו אין בו תפר בין מציאות לדימיון כי כולו דימיון, אבל לדעתי דווקא בשל כך אין בספרו חותם של אמת, מרגישים כל הזמן שרובו לא רק בידיוני אלא גם גולש לריאליזם הפאנטאסטי וזה כבר לא מקורי וגם חוזר על עצמו ומשעמם.

הוא נתן את הפרטים לקריאה לאחיו מנדל, המבוגר ממנו, וזה אמר שאינו מכיר את הדמויות המופיעות בסיפורים, אבל אולי זה קרה ברחוב השני.

המשפט הזה, ברחוב השני, שימש לאורפז יסוד למסה ספרותית שמתייחסת לכך שהספרות מתרחשת ברחוב השני. כל אחד חושב שזה אכן קרה למישהו אחר כי מתוארים דברים שיכולים להתרחש.

אחיו היה לו מעין דמות אב. כאילו כל חייו עליו לרצות אותו, להוכיח לו שהוא מצליח, גם כסופר. שהוא בסדר. והיתה תקופה שבה הוא היה שקוע באהבה עזה ונכזבת. הוא לא מודה בשם אבל אני יודע שזו היתה נ. ל., אחותה של מ. ס., בחורה שהיתה יפהפייה מושכת תשומת לב בשעתה ודעתנית מאוד. יצחק כנראה כמעט יצא מדעתו כאשר הציק לה, והיא התלוננה עליו בפני אחיו. וכך יום אחד הופיע אחיו בדירתו של יצחק ברחוב בן יהודה, הפונה לים, שאותה גם אני היכרתי בתקופה שהתגרשתי מענת, והאח מתחיל לשאול אותו ומספר לו שאותה בחורה התלוננה עליו.

ויצחק, כמעט בדמעות בעיניו, אומר שהיה מוכרח לשקר. לא היה יכול להודות בפני אחיו על האמת. והוא טען שאותה בחורה רודפת אחריו ומשקרת בקשר אליו. והאח האמין לו. וחזר לקיבוץ שמיר מתוך אמונה שאותה בחורה משקרת. ויצחק, מרגע שאחיו עזב את הדירה, השתטח על הרצפה והחל לבכות וכך בכה שלושה ימים סגור בדירתו מול הים ברחוב בן יהודה והיה מיואש ומדוכא לחלוטין. הוא הרגיש שנחוצה לו עזרה נפשית. אחד הקוראים שלו שלח לו, דומני בעקבות ספר דניאל, מכתב עם פירוש פסיכולוגי והיה נראה לו שהאיש בקיא בנושא. הוא פנה אליו וזה היפנה אותו למי שעמד אז בראש מכון בריאות הנפש באחת השכונות המזרחיות-דרומיות של תל אביב, שכח את שמו וגם אני שכחתי, והלה היפנה אותו לרופא-מטפל בבילינסון, שלאחר כארבע-חמש פגישות החזיר אותו אל עצמו ועזר לו לצאת מהמשבר. והסימן לכך שיכול היה להמשיך לכתוב ספרות.

כאשר סיפר לי יצחק את התקופות הקשות האלה, בילדותו עם אימו המשוגעת ובבגרותו, והוא כבר גרוש משתי נשים ולו בן ושתי בנות – עמדו כמעט דמעות בעיניו כאילו כל זה שב וקורה לו עכשיו. כשמדובר בסיפור בעל-פה, אישי, הוא מספר מצויין.

אהוד בן עזר

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מסרים פרובלמטיים ביצירת עגנון

הרצאה שלישית בסדרה לשנת תשפ"ד

המרצה – ד"ר משה גרנות

דעתו של עגנון על האסון שפקד את עם ישראל בשואה

יחסו של עגנון למדינת ישראל ולעליית ההמונים ארצה

דמות הגוי ביצירת עגנון

תוקפה של תורת הגמול ביצירת עגנון

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת – אזור מוגן –

ביום ב', 27.11.2023 בשעה 10.00

בבית יד לבנים

בבקשה, שימו לב לשינויים במועד ההרצאה!

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ"ח

"הפרשה", תיבת פנדורה נפתחה

המנהיג הבלתי-מוכתר, שלו ניתנה עתה תמיכת ה"גוש" – חוץ מבן-גוריון, כמובן, שלו היה הכתר שמור תמיד – היה עכשיו במידה רבה לבון, שנתמנה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות במאי 1956. לבון ריכז בידו עוצמת-כוח אדירה יחד עם כישרון הנאום, קשרים טובים עם חלק מכריע של העיתונות הישראלית, וגישה אידיאולוגית שגרסה מעתה – "מפלגת ההסתדרות". מעין ניסיון להחזיר ליושנה את עטרת המאבק המעמדי, שזוהרו עמם במפלגת ההמונים בעלת החזון הממלכתי של בן-גוריון – מפא"י.

להתנגדות לבון לממלכתיות היו שורשים נוספים. בעיניו ובעיני תומכיו-לעתיד, בקרב קבוצת האינטלקטואלים מחוגי המורים והתלמידים באוניברסיטה העברית בירושלים – זוהתה הממלכתיות עם עמדתו של בן-גוריון שגרס "קפיצה בהיסטוריה" הישראלית מימות התנ"ך עד למייסדי פתח-תקווה ודגניה ולהקמתה של מדינת ישראל; עמדה שבוקרה כ"כנענית", ומבחינות אחרות, לאחר פרוץ "הפרשה" – אטאטיסטית, הרואה בביטחון, שאינו אלא "נכס" – "ערך"-לעצמו; הממלכתיות זוהתה גם עם גישתם של "צעירי בן-גוריון", בעיקר דיין ופרס, שבאו מתחומי הצבא ומערכת הביטחון. לבון, שנכווה קשות בתפקידיו הביטחוניים, נכשל גם בניסיונותיו החשאיים להוכיח שלא הוא נתן את ההוראה לביצוע ה"עסק-הביש", אבל זכה לריהביליטאציה מסויימת משהגיע לקומה החמישית של בית הוועד הפועל בתור המזכיר הכללי של ההסתדרות.

לבון, ה"גוש", וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה שה"גוש" תמך בה, היו שותפים למאבק ב"צעירי בן-גוריון". אבל המוטיבציות של הנאבקים היו שונות. לבון רצה להוכיח שהעלילו עליו עלילת-שווא בפרשת ה"עסק-הביש", אך שמר בינתיים על שתיקה, עד שתיקרה שעת הכושר. אנשי ה"גוש" ראו בכישרונותיו הרב-גוניים, ביכולתו הרטורית ובדינאמיות של אישיותו, בצירוף העוצמה שניתנה בידיו כמזכ"ל ההסתדרות – את הכוח שיסייע בידיהם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון ובו-זמנית לחסום את ה"צעירים."

*

הסופר דוד שחם, בשעתו איש-פירסום שלקח חלק במערכת הבחירות של מפא"י ב-1959, וטבע, לדבריו, את הסיסמה "הגידו כן לזקן!":

"לא זמן רב ניתן להם [לאנשי ה"גוש"] לפעול בדרך המקובלת עליהם, בשקט, בלי 'לעשות גלים', בלי לבלוט לעין. פתאום מצאו את עצמם נקלעים לתוך מערבולת של כוחות אדירים שלא היתה להם שליטה עליהם. רצונות חזקים מהם סחפו אותם לכיוונים מנוגדים, בכוח עז שלא יכלו לעמוד בפניו. המתחים העצומים שנוצרו בין זוויות המשולש המפלגתי עלו לראשונה על פני השטח. ולא רק בין שתי זוויות הבסיס, ה'גוש' והצעירים, אלא גם בין הזווית של ה'גוש' ובין הקודקוד, הלא הוא בן-גוריון.

"למרבה הפלא התחיל גלגל האירועים להתגלגל דווקא בתקופה של שגשוג למפא"י ושל עלייה מופלגת במעמדו האישי של בן-גוריון. בבחירות 1959 נפסק עשור של זחילה מתמדת כלפי-מטה בכוחה האלקטוראלי של מפא"י. הניצחון במערכת סיני [1956] והנסיגה המיידית אחריה בישרו תקופה ארוכה של שקט יחסי במערכות הביטחון. השילומים מגרמניה החלו נותנים אותותיהם בעלייה הכללית ברמת-החיים. פה ושם היו התפרצויות, כשל ואדי-סאליב, אבל ההרגשה הכללית היתה של רווחה. 'מסע האופנועים' שערך בגין ברחובות תל-אביב הפחיד היטב את המעמד הבינוני, שהסתלק מהפלירט של שנות הצנע עם 'הציונים הכלליים' וחזר בהמוניו לחיקה של מפא"י. המוני הבוחרים 'אמרו כן לזקן' והחזירו את מפא"י לכנסת בכוח גדול משהיה לה אפילו בכנסת הראשונה." (דוד שחם: "שרגא נצר, המסתורין של הכוח", "מוניטין").

*

ואז נתקע מקל קטן בין הגלגלים. ב-14 לדצמבר 1957 הוזמן אברי אל-עד, שנודע לימים בשם "האדם השלישי" (בפרשת ה"עסק-הביש"), למטה אגף המודיעין בתל-אביב, ואנשי הש"ב עצרוהו (והעלימוהו מאז) – באשמה שהוא חשוד כסוכן כפול שקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אל-עד היה סוכן-חשאי ישראלי, קצין צה"ל לשעבר, שבכינוייו "רוברט" ו"פאול פרנק" שהה ב-1954 במצרים, פקד על פעולות החבלה שביצעה הרשת היהודית ושנודעו לימים בשם ה"עסק-הביש", והצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס או יוסגר על-ידי פיקודיו המקומיים, שנאסרו כולם.

בחקירות מתישות שנמשכו שעות רבות מדי יום, דרשו החוקרים שוב ושוב שאל-עד יספר כיצד שיתף פעולה עם המצרים. ייתכן שהשמועות שהגיעו מגרמניה, מקום מושבו החדש בתפקיד מודיעיני לא-חשוב, על קשריו עם סוכנים מצריים – החשידוהו גם בהסגרת פיקודיו-לשעבר, בשעתו, לידי המצרים.

החקירה קיבלה מיפנה מפתיע כאשר החוקרים החלו להתעניין בתפקיד שמילא אל-עד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, בתור עד שחיזק את גירסתו של אלוף-מישנה בנימין גיבלי, מפקד אגף המודיעין דאז, שלבון נתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים. ייתכן שהיתה זו יוזמתם של מפקדי אגף המודיעין, שחששו משובו של גיבלי לתפקידו הקודם, או היה זה אל-עד עצמו שהתנדב עתה למסור אינפורמציה חדשה, כדי להציל את עורו. מכל מקום, בחקירה, ובעקבותיה במשפט החשאי בפני השופט בנימין הלוי, הליכים סודיים-ביותר שנמשכו כשלוש שנים – הודה אברי אל-עד שבפקודת גיבלי העיד עדות-שקר בחקירת ה"עסק-הביש" – באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954; גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ליולי 1954. ועל סמך מה שנתברר עתה כעדות-שקר של אל-עד – פירסמה בשעתה ועדת החקירה של אולשן ודורי את מסקנתה, מיום 12 לינואר:

"אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל"מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר-הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אל-עד, ב-20 בנובמבר 1960, למאסר של שתים-עשרה שנה, ממנו שוחרר ב-1969. המוניטין של גיבלי נהרס. לבון, לידיו התגלגלה עדותו של "האדם השלישי" – ראה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות-החקירה הקודמות, שסירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו היתה ההזדמנות שחיכה לה. הוא הופיע בוועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, והציג את טיעוניו בחריפות ובמלוא כושרו הרטורי.

"תיבת פנדורה" נפתחה.

*

על כל אלה כותב לימים שרגא נצר רק זאת: "ב-1960 החלה להתפרסם 'פרשת לבון' שאת מקורותיה הביטחוניים איני יודע עד עצם היום הזה [1980!]. בדרך-כלל לא עסקתי בענייני ביטחון. ידעתי רק שפנחס לבון הופיע לפני ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת וגילה דברים שלא היו צריכים להתפרסם. עצם הופעתו בוועדה זו גרמה לזעזוע קשה לראשי המפלגה בפרט, לתנועה בכלל, ולמבוכה בקרב הציבור הישראלי. לאחר בירורים רבים החליט מרכז מפלגת פועלי א"י, ב-4 לפברואר 1961, לשחרר את פנחס לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. 62% מהמצביעים היו בעד הדחתו ו-38% נגד. פרשה זו חידדה את היחסים הפנימיים במפלגה והתנהלו ויכוחים סוערים בתוכנו." ("רשימות מפנקסי", עמ' 53).

*

ישיבות ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, שהחלה מתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא "עסק-הביש", מה שקדם לו ומה שבא בעקבותיו – התקיימו באוקטובר 1960. בישיבה הראשונה, בירושלים, העיד בפני הוועדה ראש-הממשלה דוד בן-גוריון. הישיבה השנייה נתקיימה בבניין משרד-הביטחון בתל-אביב. הופיע בפניה במשך שלוש שעות, כשהוא מצוייד במסמכים, פנחס לבון. נקודה מרכזית בהרצאתו היתה פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני ה-16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל"מ בנימין גיבלי, שכונה אז רק בשם "הקצין הבכיר", כתאריך מתן ההוראה לפעולות על-ידי לבון.

מדברי לבון הסתבר כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת-ובעונה-אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית מקרית. הוא הדגיש כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות-השקר נגדו, אלא שכאשר ראו שנוסעת עגלת הזיופים, והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו.

לבון לא האשים את השניים באחריות ל"עסק-הביש", גם לא בזיופים ובהכנת עדויות-השקר, אלא בניצול המצב בו היה נתון, ובמתן עדויות-אופי שסייעו בידי אלה שהאשימוהו במתן ההוראה.

הוועדה המשיכה בישיבותיה הבאות לשמוע עדויות מפי לבון, שרת ופרס, עד שנקטעה עבודתה בלחצם של בן-גוריון וחברי סיעת מפא"י בכנסת, ומבלי שתצליח לחקור ולקבל מענה על רבות מן השאלות שנשאלו בה.

*

לימים, באוקטובר 1976, כתב אולשן לפרס על אותן ישיבות:

"בישיבות הללו, כשכל הדיונים הודלפו לעיתונות, שפך לבון עליך קיתון של שופכין בתור אדם ש'קפץ על העגלה' כדי לארגן מזימה נגדו בפני אולשן דורי, 'שני היהודים הטובים', כפי שכינה אותנו (ואוסיף 'התמימים'). איתי בכתובים, זיכרונות המכסים תקופה של יותר משישים שנה, מאז עלותי ארצה, ובהם גם פרק על פרשת לבון ובו גם נזכרת הופעתך לפנינו. בו נאמר, שלא ביוזמתך הופעת, אלא הוזמנת על-ידי החוקרים כדי לברר אי אלה פרטים בקשר עם ישיבה אחת, שג'יבלי הזכיר ונשאל מתי התקיימה ומי המשתתפים בה, ובתשובתו בין היתר הזכיר אותך ואת יוסף אבידר. לפי זיכרוני נאמר בדו"ח שלנו, שאתה ענית רק על שאלות ששאלנוך בקשר לפרטים הנ"ל, ותו לא.

"בשנות השישים, בשעת הדיון בוועדת החוץ, אני עוד הייתי בכהונתי (פרשתי לגימלאות ב-1965), הייתי קורא את המודלף על ועדת החוץ, [– – –] ביעתתני פלצות לשמע האשמותיו הללו [של לבון]. בשרתי בכהונתי נבצר ממני אז להגיב, שלא להיות מעורב בפולמוס בעניין המערכה של לבון נגד בן-גוריון ז"ל, אבל הרגשתי קרע בליבי לרגל שתיקתי, שנראתה לי בלתי הוגנת כלפיך."

*

 "פרשת לבון" נפלה כמהלומה – תחילה על דבורה.

לדבריה, אהב שרגא והעריך את לבון. לבון נהג להתייעץ עימו. שניהם היו אנשים חכמים ושנונים, ושרגא חיבב בן-שיח שאפשר להעריך את שכלו ואת הברקותיו. משפרצה "הפרשה", כיהנה דבורה כחברת-כנסת וכממלאת-מקום בוועדת החוץ-והביטחון. מתוקף תפקידה הוזמנה לישיבותיה. הכנסת היתה בפגרה, והישיבות התקיימו בקריה, בתל-אביב. כאשר ירדה דבורה מהמכונית, מצאה מולה צלמים רבים.

"מה פתאום? לא ראיתם תמונה שלי עד היום?" – תמהה לנוכח התכונה הבלתי-רגילה.

למחרת התפרסם בעיתון צילום שלה, ומתחתיו כתוב: "ח"כ דבורה נצר באה להגן על לבון!"

אבל לא כך היה. בישיבות אלה עמדה דבורה לראשונה על חומרת "הפרשה". היא נחרדה בהיותה עדה למעמד בו חקר ח"כ מטעם "חרות", חבר הוועדה, ד"ר יוחנן באדר (אשר הופיע ממש כפרקליטו של לבון) – את סגן שר-הביטחון, שמעון פרס. פרס היה חיוור. ודבורה, שישבה מולו, נזכרה כיצד נחקרו היא ושרגא ברוסיה על-ידי ה-ג.פ.או.

בישיבה בה הופיע לבון לראשונה, תקף, בין השאר, בחריפות מיוחדת את פרס. דבורה ראתה סביבה חברי מפא"י נוספים כגון זיאמה ארן ובבה אידלסון ולא הבינה מדוע אינם מגינים על פרס ומדוע אינם מגיבים על התנהגות לבון, שבמשך עדותו שתה כל הזמן מכוס תה, שניצבה לפניו על השולחן כשהיא מלאה קוניאק.

ליעקב חזן, ח"כ מטעם מפ"ם שישב לידה, העירה: "מה אתם שותקים?"

"מה את רוצה, שנודיע שיש לנו מזכיר הסתדרות, שהיה שר-ביטחון – שיכור?"

*

דבורה חזרה הביתה מן הישיבה שבה הופיע לבון – נפלה על המיטה ופרצה, לדבריה, בבכי היסטרי. כל דמותו ואישיותו, של לבון – הלכו ואינן. מה שהיה לבון בעיניה – נהרס בבת-אחת. זה כבר לא אותו אדם. לשרגא אמרה:

"דע לך שהולך ומתקרב אסון גדול מאוד, ואנחנו, אתה – כולנו בתוך זה. אתה מוכרח להיות מעתה פעיל מאוד, הרבה יותר, כדי להשפיע. פייביש, תפסיק לנהל את העניינים מאחורי הגב ותיכנס רשמית להנהלת המפלגה."

ואכן, שרגא, שעד לאותה תקופה לערך היה רק יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, הקואופראציה, וחבר המרכז כדבורה, נעשה חבר לשכת מפא"י, בת שישה חברים, שהיתה מעתה למוסד העליון המנהיג את המפלגה.

דבורה, שנבחרה לכנסת הראשונה ב-1949 וכיהנה בה עשרים שנה רצופות, במשך שש כנסות, שימשה, לבד מחברותה בוועדת החוץ-והביטחון, גם כחברה בוועדות הכנסת, החינוך והשירותים הסוציאליים, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב-ראש הכנסת.

*

על תחילת מעורבותו ב"פרשה" סיפר לימים שרגא: "נכנסתי לעניין מבלי לדעת מה זו 'הפרשה'. היה זה יונה כסה, מקורבו של לבון, שניסה להסביר לי מה זו 'פרשה'. זה היה בקפה 'ורד'. אמרתי לו:

"תביט יונה, אנחנו חברים טובים. איני מבין את העניין. מעורבים פה הרבה אנשים. אני בטוח, לדוגמא, שזלמן שז"ר לא היה מסוגל להיות מעורב בעניין כזה. גם לא לופבן מ'הפועל-הצעיר'. אתה מספר לי דברים שהתרחשו בין אנשים שסיכנו את חייהם.'

"זכור לי היטב יום שמחת-תורה בשנת 1960. היינו כשמונה-עשר חברים שכונינו 'גוש', ועימנו חברים נוספים ממקורבי לבון. ישבנו אצל לבון כמה שעות ולא הצלחנו להשפיע עליו שלא יופיע בוועדת החוץ-והביטחון. אחר הופעתו בוועדה, נפתחה החזית הרחבה והחלה השריפה הגדולה.

"אלמוגי היה אז מזכיר המפלגה. וזו היתה שגיאה שלו שהירשה ללבון ללכת לוועדה. עם כל הצניעות, לו שאל לבון בעצת חברים, בשום אופן לא היינו נותנים לו ללכת לוועדה, ויש גם ביטחון שלבון היה מתחשב איתנו. היחסים שלי עם לבון הם מאוד מסודרים. [לנקדימון] איפה שאתה יושב כאן, בחדרי, היה לבון יושב שעות לא מעטות בנושאים שונים: הסתדרות, ייעוץ, עדות-מזרח ועוד.

"לבון אמר לנו: 'אני לא חייב דבר לאף אחד. אעשה את מה שאני עושה (הופעות בוועדת החוץ-והביטחון), כדי להשיג את טיהור שמי.'

"הוא המשיך בהופעותיו. באותן שנים נפל בגורלי, לצערי, לעת זיקנתי [שרגא היה כבן שישים ושתיים בעת פרוץ הפרשה], להיות מתווך בין כל כך הרבה גורמים ואישים, שאני מתפלא איך יצאתי שלם מכל העניין.

"כדי למנוע הידרדרות, אני ואבא חושי קראנו בטלגרמה לאשכול לבוא מאמריקה. ספיר ואני ישבנו איתו כמעט לילה שלם במחלבה ["תנובה"], ברחוב הירקון פינת פרישמן, שליד מרכז מפא"י. אמרתי: "'יש לי הצעה.'

"השיב אשכול: 'רק עכשיו באתי ואתה כבר מתחיל עם ההצעה.'

"אמרתי: 'דווקא בגלל שאתה באת העניין בוער. אני מציע שאתה וספיר תסעו ללבון לביתו.'

"אשכול אמר לי: 'גם אתה תיסע.'

"אמרתי: 'אני לא, כי אני רק אפריע, משום שלבון יודע שדעתי אינה כדעתו.'

"באנו לבית ברחוב גורדון, שבו התגורר אז לבון. הם עלו ואני נסעתי הביתה במכונית של אשכול. הפגישה לא עזרה. היו עוד הרבה נסיעות שלא עזרו."

(שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

*

לדברי נבון, אמר לו אז שרגא: "אני לא מבין בביטחון. אני לא מבין בענייני חוץ. אבל דבר אחד אני יודע – בכל הוויכוחים הגדולים, במשך עשרות שנים, בן-גוריון צדק. לכן אני סומך עליו. אני מאמין בו. 'פרשה'... פרשיווה... [מצורעת – בפולנית, שפה ששרגא לא דיבר בה] – לא מעניינת אותי. אותי מעניינים המפלגה, ובן-גוריון. סדר צריך שיהיה, ושלא יישברו דברים."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 870 מיום 2.9.13

ישראל גולן: קיבלתי היום את הספר

אהוד שלום,

קיבלתי היום את הספר (מה לעשות, הדואר בפתח-תקווה איטי וגם אני לא מזדמן לשם מיד עם קבלת ההודעה – הדבר כרוך בעמידה בתור של חצי שעה). התחלתי כבר לקרוא בו – ובהנאה רבה. הציפייה שלי היתה לקרוא ספר שבו מרוכזים הקטעים המוכרים, שקראתי כבר ב"חדשות בן עזר". וכאן הופתעתי למצוא הרבה יותר: תיאורים של החיים, המושגים והמקומות בישראל של פעם, בשילוב הקטעים הארוטיים הידועים, וזאת בהומור האופייני לך, שגרם לי לפרוץ מדי פעם בצחוק.

... אני מניח גם שארכוש עוד עותקים מספרך למתנות לאנשים הקרובים לי.  עד אז אני מאחל לך שנה טובה ומועדים לשמחה, 

ישראל גולן

* * *

נגה מרון

בקורות חיי האישיים אין די הרפתקאות מפותלות

אהוד היקר,

איזו הפתעה, שאפילו לא העזתי לצפות לה, הכנת לי להבוקר, ולקראת כל השנה החדשה! 

הרומאן שלי "ככה הוא אמר לה..." ראה אור ב-1 באוגוסט ומיד שלחתי עותקים למדורים הספרותיים של העיתונים, ואיש מהם עדיין לא הגיב. אתה הראשון שזיכה אותי באישור מהימן של סופר ומבקר מקצועי, שאף ממליץ על הספר בחמימות שכזו.

אכן, לא אוטוביוגרפיה כתבתי, וזאת בעיקר משום שבקורות חיי האישיים אין  די הרפתקאות מפותלות כדי ליצור מהם רומאן מרתק. לעומת זה זכיתי להיות בת דור שעוד מעט קט ירדו חוויותיו לתהום הנשייה. רבים מבני דורי חשים חובה לשמר בעיקר את העובדות, אך מי קורא כיום ספרי תעודה חוץ ממי שחייב ללמוד היסטוריה? ואילו אצלי פועם צורך לספר לא רק על האירועים ההיסטוריים שחוו בני דורי אלא בעיקר לשמר ולהעביר את הניחוח של התקופה, ועל כך כתבתי עד כה בעיקר לנוער, בסדרת "חירות" בהוצאת "ידיעות אחרונות". אני כותבת בגוף ראשון ואינני מעמיסה על הקורא תיאורי נוף וחוויות רגשיות, שאותם אני מנסה להעביר בעיקר דרך דיאלוגים. כבר אמרו לפניי ש"רק על עצמי לספר ידעתי," ורק על הגיבורה שלי, נעמי, יכולתי להלביש פרטי חיים הרבה יותר פיקנטיים ומרתקים משלי.

כדי לענות למי שיתהה מה באמת קרה לסופרת נגה מרון ומה בדתה מדמיונה, יצרתי לנעמי חברה טובה ששמה נגה וכל המסופר עליה ועל בעלה וילדיה – אמת לאמיתה...

בניגוד אליך, אהוד, התיאורים הצבעוניים והפיקנטיים והירידה לפרטים ולמצבים ארוטיים אינם הצד החזק שלי. כנראה שנשארתי ירושלמית די ביישנית כשהייתי בנעוריי, ועד היום איני מסוגלת להעלותם על הכתב כמוך. ובכל זאת לא יכולתי להימלט מהצורך לתאר חוויות מיניות שגם הן היו והינם חלק מחיינו. על כך אף זכיתי למנה אחת אפיים מחברה שטענה שספרי פורנוגראפי מדי לטעמה. אני יכולה לתאר לעצמי מה היתה אומרת אילו העזתי לתת לה לקרוא את ספרך המרתק "מסעותיי עם נשים".

שנה טובה ולכל אשר לך, שנת יצירה והתגשמות משאלות ליבך.

בתודה,

נגה מרון

* * *

אהוד בן עזר

פרק יומן מלפני 64 שנים

[זה עתה מלאו לי 23 שנים]

ירושלים. ד' בניסן תשי"ט. 12.4.1959. מעשים ומחשבות, הרגשה של תעייה בדרך. לפני שבוע שלחתי מכתב ל-פ. זמן רב לא עשיתי זאת. שלושת רבעי שנה. פתאום הייתי מוכרח. היה זה סוף זמן הטרימסטר ואני לא עלה בידי לפוגשה אפילו פעם אחת בביתה. אינני יודע למה, לעיתים לא העזתי, לעיתים לא היתה, לעיתים היתה ולא לבדה. פתאום הפך השבוע ארוך וריק ושוב לא היה טעם לגשת לשם לראות את החלון השחור, החשוך. הרגשתי עצב רב. אפילו לא הצלחתי לתת לה את כתובתי החדשה, כך שלא היה לי מה לקוות כי ערב אחד תופיע, או, מכתב יבוא. ואולי טוב כך. כדי שלא אטעה בכל צלצול ובכל דפיקה בדלת ולא אקווה לחינם. גם במכתב לא ציינתי את כתובתי. לא רציתי.

מה כתבתי? רק מן הזיכרון, כי לא השארתי כל טיוטה. התחלתי לכתוב בכוונה ברורה שלא לשלוח, על נייר מחברת רגיל, כמין שיחה על הנייר, פתאום הגעתי לאמצע הדף השני, ומצא חן בעיניי, הוספתי את שמה בתחילה, גמרתי את המכתב, שלושה דפים, שמתי במעטפה והדבקתי – שוב לא  יכולתי לדעת מה כתוב בפנים, שוב לא קראתי בו, לעולם.

למחרת, שקלתי, לזרוק לתיבת המכתבים, או לא, אבל לא פתחתי לראות ולקרוא פעם נוספת מה כתוב בו. ברגע של חולשה, או חוסר ביקורת-עצמית, זרקתי את המכתב [לתיבת-דואר], שוב לא קיבלתי תשובה, תגובה או כל אות-חיים שהוא.

כתבתי שהערב עייף, ששש שנים עברו מאז נשתקעתי בה, בדמותה ובאהבתה. כי לא תיארתי לעצמי שכך יהיו פני הדברים בירושלים, שלא נתראה, שלא יתארע בינינו מאום. כתבתי כי תמיד חשתי עצמי מולה כעני העומד בפתח, כי לעולם לא אצליח להעניק לה את האושר שהיא ראויה לו. כי חדלתי לקוות מבלי שחדלתי לאהוב ולהעריץ אותה. כיצד קינאתי בה, תמיד קינאתי ואליה לא יכולתי להגיע. כי מרבית חברותיה נישאו זה כבר ומה יהא עליה? כן, הדבר היחיד שעוד מעניין אותי, משום שהיה זה מכתב ויתור על אהבה ותקוות, אבל רציתי לדעת מה מחזיק אותה, לְמה מקדישה היא את חייה? אם איננה נישאת, אם איננה מוכשרת במיוחד לאיזה מקצוע, או חפצה רק במטרה אחת, ואם איננה שלי. ובסוף אמרתי כי לי גורמת הכתיבה אליה השפלה ותענוג כאחד, אך לה נראות המילים כסינית, וחתמתי את שמי.

לעולם לא אצחק על המילים האלה, אקרא אותן שוב, ושוב, מי יודע מתי, היכן ובאיזה מצב, לעולם לא אצחק, אולי גם יהיו לי ילדים מאישה אחרת, בית ורהיטים. ברהיטים יהיו מגירות ובמגירות – כתביי. אביט בכתביי העתיקים וכל שנה, כל חודש, כל תקופה, ישובו לצבוט אותי במתיקות של זיכרונות נשכחים, ומשום שכל דבר נכתב מתוך הלב, תחזור כל מילה ותצבוט באותו המקום ממנו נוגנה ומשם יצאה. לעולם לא אצחק על המילים.

אהוד

* * *

נעמן כהן

האחראים והאשמים באי מניעת טבח

 שמחת תורה 2023

הנה רשימת הנושאים באחריות והאשמים באי מניעת טבח שמחת תורה 2023, ודוק: אסור להתבלבל או לבלבל בכוונה. האשמים בטבח הם הערבים.

רה"מ בנימין מיליקובסקי-נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, ראש השב"כ רונן ברזובסקי-בר, ראש המוסד דוד ברונר-ברנע, ראש אמ"ן אהרון חליווה, הרמט"ל ושר הביטחון בעבר בנימין גנץ, הרמטכ"ל לשעבר גד איזנקוט, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברוג-ברק, שר הביטחון ורה"מ לשעבר נפתלי בנט, רה"מ לשעבר יאיר למפל-לפיד, שר הביטחון לשעבר איווט ליברמן, סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולדנר-גולן, ראש הפרוטסטנטים שקמה שוורצמן-ברסלר ותומכיה.

כולם נושאים באחריות ובאשמה ועל כולם ללכת. לא יעלה על הדעת שרק בנימין מיליקובסקי-נתניהו ייתבע ללכת, בשעה שרק הוא, בניגוד לכל השאר – מנע הקמת מדינת חמאס ביו"ש, וכל השאר נאבקים למען הקמתה, ובנימין גנץ אף טירפד את סיפוח בקעת הירדן.

ישראל זקוקה להנהגה חדשה.

על הפורטונה

ניקולו מקיאבלי דיבר על הפורטונה (המזל) בחייו של הנסיך (הפוליטיקאי). "הנסיך," אומר מקיאבלי, "צריך שיהיה מוכן בנפשו להסתגל לכל מצב, לפי שהרוח הנושבת ותהפוכות המזל יצוו עליו." (מקיאבלי, "הנסיך", פרק 18).

אם מתקפת החמאס, שתוכננה שנים מראש, היתה מתרחשת כמה חודשים קודם לכן בימי ממשלת יאיר למפל-לפיד, גורלו הפוליטי של בנימין מילקובסקי-נתניהו היה שונה לחלוטין וכן המורשת ההיסטורית שלו. והיפוכו של יאיר למפל-לפיד, אבל הפורטונה הפורטונה גזרה אחרת. וספק אם תעמוד לו עתה לנתניהו עצת מקיאבלי.

בצלם המוסלמים

עברה כאקטיביסטית פרו-איסלמית לא עזר לה לויויאן סילבר ית"ד (ישראל תיקום דמה).

בשביל הערבים מחבלי החמאס היא נתפשה כיהודייה כופרת מתנחלת בהתנחלות הבלתי חוקית קיבוץ בארי. היא הסתתרה בארון, אך הם שלפוה מהארון רצחו אותה והתעללו בגופתה ושרפו אותה עד כי קשה היה לזהותה והיא נחשבה חודש כחטופה לעזה עד שהצליחו לזהות את גופתה משרידי DNA.

ויויאן סילבר נולדה בוויניפג בקנדה ב-1949 ועלתה לישראל ב-1974. תחילה גרה בקיבוץ גזר ובהמשך עברה לקיבוץ בארי בעוטף עזה. סילבר כיהנה כמנכ"לית משותפת באג'יק – מכון הנגב לאסטרטגיות שלום ופיתוח, ארגון ערבי-יהודי שפועל מאז 2000 למען החברה הבדואית בנגב ולקידום חיים משותפים לערבים ויהודים בכל הארץ. היתה פעילה בתנועת "נשים עושות שלום" וחברת הנהלה ב"בצלם", והתנדבה בארגון "בדרך להחלמה", במסגרתו ליוותה חולי סרטן מרצועת עזה לבתי החולים בישראל.

על החזון שלה אמרה: "אני ציונית על תנאי. אני מאמינה בזכות היהודים למדינה כל עוד שאנחנו נותנים את אותה הזכות לפלסטינים... יש לנו יותר במשותף מאשר לא במשותף. יש לי קשרים אישיים וחברותיים עם אנשים בצד השני. אני יודעת מה  יכולים להיות אם נושיט להם יד."

ב-2018. כשנשאלה על שאיפותיה לעתיד של נכדיה, אמרה: "שיהיו להם חברים ערבים, פלסטינים. שלא יפחדו."

(עופר אדרת, "זוהתה גופתה של פעילת השלום ויויאן סילבר מקיבוץ בארי", "אל ארצ'י", 14.11.23)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-11-14/ty-article/0000018b-cb9f-d518-a39b-fbbf03e50000

והנה, לא יאומן – זה הנוסח של מודעת האבל של ארגון בצלם בו כיהנה כחברת הנהלה:

"אבלים וכואבים על ויויאן סילבר, פעילת שלום וזכויות אדם, חברת הנהלת בצלם לשעבר, שנהרגה במתקפת החמאס על קיבוצה ב-7.10.23"

https://twitter.com/btselem/status/1724363922122174651?t=yOaibd-EOtG6urcxYebq8g&s=03)

ודוק: לפי בצלם ויויאן סילבר "נהרגה", לא נרצחה. בשעה שלפי בצלם רק חיילי צה"ל הם רוצחים.

למרבה הצער והבושה היו בני עוולה מרושעים שהביעו שמחה מרציחתה של ויויאן סילבר ע"י החמאס בגלל עברה כאקטיביסטית פרו-איסלמית. כל זה מגונה. שום דבר אינו מצדיק רצח. כל רצח. דווקא מבין האקטיביסטים הפרו-איסלמים מסוגה של ויויאן סילבר יש המאמצים את שיטת היטלר שהאשים את היהודים ברציחתם, והם מאשימים תמיד את היהודים ברציחתם ושמחים ברציחתם של מתנחלים ביו"ש (לא מתנחלים מבארי).

עם זאת יש בכל זאת לומר. ויויאן סילבר כחברת הנהלת בצלם (המוסלמי) פעלה תמיד ע"פ מטרת אותו ארגון לעשיית דה-הומניזציה לישראל ע"י הצגתה כמדינת אפרטהייד מדכאת, והצגת חיילי צה"ל כרוצחים, ומהצד השני עשתה תמיד הומניזציה לערבים האיסלמו-נאצים-ג'יהאדיסטים והצגתם כלוחמי חופש ורודפי צדק.

הנה ראו את אתר בצלם:

https://www.btselem.org/hebrew

פעילות זו אינה "תמימות קדושה" מבורות או "אידיוטיות שימושית" זו רשעות לשמה שהתירה את דמם של ישראלים, השפיעה על התגברות האנטישמיות בעולם, ובייחוד עיוורה את עיני הישראלים בכלל, ותושבי עוטף עזה בפרט מפני הסכנה המוחשית שאורבת להם מהפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי שהוצג בשקר כלוחמי חופש.

רצח משפחת פוגל באיתמר

בליל שבת, במרץ 2011 חדרו שני מחבלים פלסטינים מעוורתא לאיתמר פרצו לבית משפחת פוגל, ורצחו בדקירות סכין ובירי את זוג ההורים, אהוד ורות, ושלושה מילדיהם, יואב, אלעד והדס.

כשבוע לפני הפיגוע תצפת חכים עוואד על היישוב איתמר במטרה ללמוד את סידורי האבטחה במקום. לאחר מכן פנה עם אמג'ד עוואד לקרוב משפחה במטרה להשיג כלי נשק לביצוע הפיגוע. הם הצטיידו בארבעה סכינים, שניים מהם באורך 40 ס"מ. המחבלים הגיעו לאיתמר בשעה 20:30 בערך ודילגו מעל גדר היישוב. הגדר המקיפה את היישוב פעלה באופן תקין וחדירת המחבלים אכן הפעילה התרעה, אך הסייר התורן שיצא למקום לא זיהה דבר ועל כן הסיק שמדובר בהתרעת שווא ולא נקט בפעולות נוספות. מצלמות התצפית, הפועלות באופן חלקי ביישוב, לא כיסו את האזור שממנו חדרו המחבלים.

במשך כשעה וחצי הסתובבו המחבלים ביישוב כדי לאתר יעדים לתקיפה. הם פרצו תחילה לבית אחת המשפחות ביישוב, אך משנוכחו שהבית ריק מתושבים, לקחו רובה סער מסוג M16 מקוצר, קליעים ואפוד שמצאו בבית. הם יצאו והמתינו ליד בית משפחת פוגל, שבו התנהלה מסיבת עונג שבת מרובת משתתפים. לאחר שהמסיבה הסתיימה והם שיערו שבני המשפחה ישנים, מה שהיה נכון, נכנסו המחבלים לבית דרך הדלת שלא היתה נעולה. אמג'ד רצח בדקירות סכין רבות את יואב, בן 10, ושניהם יחד רצחו את אלעד, בן 4, בדקירות ובחניקה. לאחר מכן פנו לחדר ההורים, ובו נאבק אמג'ד באב אהוד, וגבר עליו באמצעות דקירות רבות בצווארו ובעורפו. גם האם רות ניסתה להיאבק, אך היא נדקרה ונרצחה. לאחר שיצאו הרוצחים חזר אמג'ד לבית כדי לחפש נשק, וכששמע שם את בכייהּ של התינוקת הדס, בת שלושה חודשים, רצח גם אותה בדקירה חזקה בראשה. המחבלים לא הבחינו בשני ילדים נוספים, ישי בן השנתיים שישן בחדר אחר, ואחיו רועי בן ה-8 שישן בסלון, ולא פגעו בהם. לאחר מכן נעלו המחבלים את דלת הבית מבפנים, יצאו דרך החלון ונמלטו מהמקום, דרך אותה נקודה בגדר.

לאחר חצות חזרה הביתה תמר בת ה-12, הבת הבכורה, שהיתה בזמן הפיגוע בפעילות של בני עקיבא ומצאה את דלת הבית נעולה. היא שמעה מתוך הבית את בכיו של ישי בן השנתיים, ודפיקותיה על הדלת לא נענו. הבת העירה את אחד השכנים. יחד הם העירו את רועי, בן 8, שישן בסלון, וביקשו ממנו לפתוח את דלת הבית. יחד הם נכנסו אל הבית ושם מצאו את הוריה ושלושת אחיה מתבוססים בדמם. היא והשכן הוציאו מהבית את שני האחים ששרדו. ישי בן השנתיים ככל הנראה התעורר לאחר הפיגוע וניגש לחדר הוריו בניסיון להעיר אותם. השכן הזעיק את כיתת הכוננות של היישוב וכוחות נוספים. כוחות הצלה שהגיעו למקום ניסו לערוך החייאה באחד הילדים, ללא הצלחה.

ברצועת עזה חגגו את הפיגוע בחלוקת ממתקים. דובר חמאס בעזה, סאמי אבו זוהרי, התייחס לפיגוע ואמר: "אנחנו בחמאס תומכים לחלוטין בהתנגדות למתנחלים שרוצחים ומשתמשים בפשעים ובטרור נגד בני עמנו הפלסטינים, בחסות השתיקה הבינלאומית המוחלטת ובתמיכת חיילי הכיבוש הישראלי."

בחודש שאחרי הפיגוע השקיעו השב"כ וצה"ל מאמצים רבים בחיפוש אחר הרוצחים. כוחות של צה"ל ערכו חיפושים נרחבים בכפר עוורתא הסמוך, שאליו הובילו עקבות הרוצחים. במהלך החיפושים הוכרז הכפר כשטח צבאי סגור, נעצרו כ-100 תושבים, גברים ונשים, ונלקחו דגימות DNA מהעצורים ומתושבים אחרים, כדי להשוותם עם ממצאים שנמצאו בזירת הרצח.

פעילים של מיספר ארגונים פרו-איסלמים  בהם "יש גבול", "קואליציית נשים לשלום", "גוש שלום", "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" ו"המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" שראו את פעילות כוחות הביטחון בכפר כברוטלית מדי, ערכו בכפר ביקור מחאה לאות הזדהות עם תושביו.

כחודש לאחר הפיגוע, נעצרו המחבלים חכים מאזן עוואד, ואמג'ד מוחמד עוואד, בני 18 ו-19 קרובי משפחה, השניים הודו ברציחות ושיחזרו את ביצוע הטבח. השניים מזוהים עם ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין, אולם ככל הידוע ביצעו את הרצח ללא תיאום עם הארגון. בית המשפט הצבאי גזר על כל אחד מהם כ-130 שנות מאסר.

במהלך חקירת הרצח, חוקרת בדרגת רב-סמל בכיר, סטרה לעוואד במהלך החקירות. מיד לאחר מכן החוקרת הוכנסה לחדר החקירות והתנצלה בפני הרוצח – על פי דרישתו. בנוסף, הועמדה לדין משמעתי בו הורשעה וננזפה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA_%D7%A4%D7%95%D7%92%D7%9C_%D7%91%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבא של מאזן, גינה את הפיגוע בריאיון לרשת ב', וכינה אותו "בזוי, לא מוסרי ולא אנושי," אך במשך השנים שילם לרוצחים ולמשפחותיהם מיליוני שקלים ללמד כי רצח יהודים הוא לא רק מוסרי אלא גם משתלם.

(תצהיר שכר המיליונים שקיבלו רוצחי משחת פוגל מאבא של מאזן)

https://www.ynet.co.il/news/article/sj11viu5bt

בטלוויזיה הפלסטינית נאמרו דברי שבח לרוצחי משפחת פוגל. אימו ודודתו של חכים עוואד שהורשע ברצח חמשת בני המשפחה מאיתמר הועלו לשידור, פיארו את המעשה והגדירו את הרוצח "אגדה". גם המנחה בירכה.

(אבי יששכרוב, "דברי שבח בטלוויזיה הפלסטינית לרוצחי משפחת פוגל", "אל-ארצ'י", 29.1.2012)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2012-01-29/ty-article/0000017f-db6f-df62-a9ff-dfffdab20008

היו גם יהודים פרו-איסלמים ששיבחו את הרצח כי היהודים "המתנחלים" ביו"ש (לא בעוטף עזה) הם יעד לגיטימי לרצח ע"י פלסטינים.

כזכור מדען המדינה, פרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל התנדב מרצונו לשמש יועץ לענייני רצח יהודים של ערפאת ויעץ לו לרצוח יהודים רק מעבר לקו הירוק. (ערפאת לא שעה לעצתו).

הרצח כפילוסופיה

אחיו של אב המשפחה שנרצח, מרדכי פוגל, מנצל את הרצח ואת הטבח בעוטף עזה למכור את ספרו. הספר של פוגל, מבקר ספרות, עורך ומנחה של סדנאות קריאה, נקרא "לא ממואר" (הוצאת אפרסמון). הוא כולל 13 מסות אישיות שעוברות דרך יצירות ספרות של כותבים כמו קפקא ופרוסט, בורחס וג'ויס, ז'ורז' פרק ואדגר אלן פו, וגם התנ"ך והתלמוד – ומהוות עבורו מקפצה לדיון בנושאים כמו ילדות, מוות, יחסים בין אחים, חיפוש נקמה ומציאת נחמה. "'לא ממואר' אינו הסיפור של הרצח. הוא אינו הסיפור של הנרצחים, של חייהם ואפילו לא של מותם," כותב פוגל. "זו הדרך שלי לכתוב על אודי, להשאיר אותו לידי."

מרדכי פוגל, בן 51, הוא הבכור בין חמישה אחים במשפחה מהזרם המרכזי של הציונות הדתית, "מה שהמפד"ל היתה פעם," כדבריו. הוא נולד בבני ברק ובגיל חמש עבר עם הוריו להתנחלות נווה צוף, שמוכרת גם בשם חלמיש. כמובן שכדי ליחצ"ן את עצמו וכדי להצליח מסחרית למכור את הספר חייב מרדכי פוגל להתנאות בכך שבניגוד למשפחתו הוא התפקר, נהפך לאקטיביסט פרו-איסלמי, מתנגד לכיבוש היהודי (ובעד כיבוש ערבי של יו"ש) בעד טרנספר למתנחלים ביו"ש (לא בעוטף עזה) מפגין קבוע בשיח ג'ראח נגד מגורי יהודים, כך הוא הפך כשר למכור מסות ספרותיות.

(רונן טל, הסופר מוטי פוגל: "אני מסרב להתפייס עם המוות", "אל-ארצ'י", – ספרות, 31.10.23* - הארץ

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-10-31/ty-article-magazine/.premium/0000018b-7fc0-d4a8-a3cf-ffe9738e0000

את העיסוק הקונקרטי במותם של אחיו ובני משפחתו, ובחיים שנחיו מאז, מחליף פוגל בקריאה. זו קריאה כמעט אובססיבית של ספרים: הטקסט כולו הוא מין רקמה של מחשבות וחיבורים על יצירות ספרות קנוניות.

למה אחיו נרצח? השאלה החשובה היא מדוע יש רצח בעולם, ואת התשובות לשאלות האלה פוגל מחפש בתנ"ך, במשנה ואצל קפקא. הוא לא עוסק ביתמות של אחייניו, אלא ביתמותו של ז'ורז' פרק: "האיש שאיבד את אביו במלחמת העולם השנייה ואת אימו באושוויץ. מתבקש להניח שיש איבה ילדית כמוסה כלפי מי שהרסו את משפחתו. הגרמנים? כמובן, הגרמנים. אבל בעצם המעצמות כולן, המשחקות בעולם כבצעצוע, ומבחינת הילד הקטן שאיבד את הוריו – האנושות".

(צליל אברהם, "לא ממואר": איך ממשיכים לחיות אחרי רצח של בן משפחה, "אל-ארצ'י", ספרים, 14.11.23).

https://www.haaretz.co.il/literature/2023-11-14/ty-article-review/.premium/0000018b-c299-dea2-a9bf-d29fa0e80000

אז זה מאוד יפה ועושה רושם ניים דרופינג של סופרים ושל ספרים, נהדר. ואולי זה גם מוכר ספרים ועושה כסף (ספק גדול) אבל כל הטקסט סביב השאלה למה אחיו נרצח? נמצא הרי בסעיף 7 באמנת החמאס, לפיו ע"פ דברי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים. כל כך פשוט. כל כך מובן, שלא ברור למה להכביר מילים גבוהות שכלל אינן נותנות תשובה לשאלה, ורק מעוורות את הקורא מלדעת את התשובה האמיתית. מה שעיוור כל כך רבים ששילמו בחייהם.

אין שום שינוי

הערבים אותם ערבים

הים אותו ים

והישראלים אותם ישראלים

האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה, אילנה המרמן, מדווחת לנו מעזה על מצב הערבים. כולם מסכנים. כולם קורבנות. התקרבנות מוחלטת. אין מילה אחת של תובנה על עצמם. אין מילת גינוי אחת לחמאס שמדיניותו הביאה אותם למצבם. מכל בית שני בעזה יוצאת מנהרת טרור ומאוחסנים רקטות, ואין מילת ביקורת. התקרבנות התקרבנות התקרבנות שום תובנה חדשה. מייאש.

ותודה להמרמן שהציגה לנו את דעותיהם האמיתיות של תושבי עזה.

(אילנה המרמן, "אנחנו מחבלים" – קול מעזה, "אל ארצ'י", 17.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-16/ty-article-opinion/.premium/0000018b-d82d-dffa-adef-fe2d700b0000

ובינתיים גם בארץ הכול נשאר ללא שינוי. המאבק הפוליטי הישן. אין תובנות חדשות.

לפי סקר מנדטים, האקטיביסט הפרו-איסלמי יאיר גולדנר-גולן, רואה הסימנים (שלא ראה את סימני הטבח המתקרב) שנאבק בעבר ובהווה להקמת מדינת חמאס נוספת ביו"ש, (אם נדייק מדינת אש"פ שללא "כיבוש" תיהפך למדינת חמאס) מקבל 9 מנדטים אם יעמוד בראש מר"צ –מפלגתו שהצביעה בכנסת עם המפלגות הערביות בעד מימון למחבלים.

(סקר מנדטים)

https://www.mako.co.il/news-politics/2023_q4/Article-e8e15757519db81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

הפגנה בתל אביב בעד החמאס

חד"ש ומק"י ארגנו בגן צ'רלס קלור הפגנה שקראה להפסקת אש בעזה במטרה לשמר את שלטון החמאס, ובעד לשמר את השלטון הפשיסטי שלו הפוגע בחופש הביטוי. בין הנוכחים בהפגנה למען החמאס היו יו"ר הכנסת לשעבר אברהם בורג, (שהכריז כי כבר אינו יהודי אבל טרם ערבי) וחבר הכנסת לשעבר היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, סמי אבו-שחאדה (בל"ד). תחילה סירבה המשטרה לאשר את קיום ההפגנה, אך בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ באמצעות האגודה לזכויות האזרח, הודיעה הפרקליטות כי ההפגנה תאושר.

רבים הפגינו נגד תומכי החמאס.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=825052&forum=scoops1

מי אמר שיש שינוי בעקבות הטבח שביצעו החמאס?

פרנצ'סקה אלבנזה

יהודים לכו כצאן לטבח!

שליחת האו"ם לשטחים, האנטישמית הגזענית האיטלקייה פרנצ'סקה אלבנזה, המתגוררת בתוניסיה, תומכת הטרור הפלסטיני בכלל ושל החמאס בפרט, שמרכז שמעון ויזנטל אמר עליה שהיא ומועצת זכויות האדם של האו"ם "אחראים לדמוניזציה של ישראל ולנורמליזציה של אנטישמיות," וכי אלבנזה היא "אנציקלופדיה אנטי-ישראלית מהלכת" –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%A1%D7%A7%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%96%D7%94

התעלתה על עצמה. כעת היא טוענת שלישראל אין זכות להגנה עצמית מול עזה, שכן היא כובשת בה.

(שליחת האו''ם לשטחים: לישראל אין זכות להגנה עצמית מול עזה).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=824763&forum=scoops1

הבנתם? על כל היהודים ללכת כצאן לטבח ולהישחט ע"י הערבים.

האם הנאצית האיטלקייה, פרנצ'סקה אלבנזה, כל כך פיליסטינית מטומטמת שאינה יודעת כי החמאס מצהיר כי בכוונתו לכבוש גם את רומא ולרצוח אותה כנוצרייה? מסתבר כי גזענות רשעות וטמטום מצויים אצלה בכפיפה אחת. טוב עושה ישראל שמונעת את כניסתה לארץ.

ישראל או פלסטין?

עטאא ג'אבר בן ה-29, יליד מג'ד אל כרום, גדל במכבי חיפה ובהמשך שיחק גם בבני-סכנין וב-מ.ס אשדוד, לפני שעבר ב-2022 לנפצ'י באקו מאזרבייג'ן. הוא שיחק אתמול 90 דקות במשחק של נבחרת פלסטין מול לבנון (0:0) במחזור הראשון של מוקדמות מונדיאל 2026. המשחק היה אמור להיערך בביירות, אבל עקב המלחמה הועבר לשארג'ה באיחוד האמירויות, ונערך ללא קהל. לפני המשחק נערכה דקת דומייה "לסולידריות עם פלסטין" כאשר שחקניה עלו לכר הדשא עם כאפיות, והניפו את דגל סייקס המסמל בצבעי החליפויות הערביות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית.

הופעתו בנבחרת פלסטין עוררה סערה גדולה. "הכדורגל הישראלי צריך לבדוק במה הוא טעה כשגידל עשב שוטה כמו ג'אבר. הוא קיבל במה במכבי חיפה, מ.ס אשדוד  ובני סכנין, והחליט לעבור לייצג את האוייבת הגדולה של ישראל ועוד לעמוד דקת דומייה לזכר ההרוגים הפלסטינים, כולל מחבלי חמאס. ברור שאין לו סיכוי לשחק יותר בישראל, אבל אסור לו גם להיות תושב ישראל יותר," אמרו גורמים בכדורגל הישראלי.

סוכנות השחקנים "סקאוטפוש" בבעלותו של דודו דהאן, המייצגת את ג'אבר, הודיעה על ניתוק היחסים איתו: "סקאוטפוש לא מייצגת יותר את הכדורגלן עטאא ג'אבר." שחקנים רבים, כמו יונתו כהן, עידן ורד, מנשה זלקה ואיתי שכטר, התבטאו נגדו בחריפות ברשתות החברתיות, ומ.ס אשדוד, שבה שיחק בעבר, מסרה: "המועדון בוש ונכלם שעטאא ג'אבר היה בעבר חלק מהמועדון (אמנם זמן קצר, אך היה). השתתפותו של השחקן בנבחרת פלסטין, בפרט לאור הטבח ב-7 באוקטובר ובזמן שאזרחי ישראל תחת לחימה, הינה בהגדרת בגידה. מי שרוצה לייצג את 'פלסטין' שיתכבד להיות תושב בפלסטין. עטאא אינו ראוי להיות אזרח מדינת ישראל. אנו פונים לשר הפנים מר משה ארבל לשקול את שלילת אזרחותו."

זו היתה הופעתו החמישית של ג'אבר בנבחרת הפלסטינית. בעבר הסביר בריאיון את החלטתו לייצג אותה: "ראשית, כי אני פלסטיני. שנית, כי יש לי את היכולת. ושלישית, כדי להעביר מסר לשחקנים בתוך הקו הירוק שהבחירה הזו זמינה עבורם."

יחד עם ג'אבר פתח בהרכב גם השוער רמי חמאדה, שגם לו אזרחות ישראלית (גם זייד קונבר, שגדל בבית״ר ירושלים, שותף).

אחד משחקניה היהודים של סכנין זעם על המהלך של שני השחקנים מקבוצתו: "אני בהלם מוחלט. מדובר בהחלטה הזויה שלהם בימים מתוחים וכואבים לכל האומה. איך אפשר להיות תושב במדינת ישראל ולייצג את פלסטין בימים מהקשים שידעה המדינה? מה שקרה ב-7 באוקטובר צריך להדליק נורה אדומה לכל השחקנים, ערבים ויהודים כאחד."

https://www.ynet.co.il/sport/israelisoccer/article/rkdgnenva

אז ייאמר ברורות יש לכבד כל אדם וכל שחקן על בחירתו, אבל אם אדם בוחר לייצג את פלסטין במקום את ישראל מן הדין שיקבל מרצונו מבחינת יושרתו – אזרחות פלסטינית ויוותר מרצונו על אזרחותו הישראלית, אם אינו עושה כך יש לשלול ממנו את האזרחות הישראלית.

מיין קאמפ והקוראן

בריאיון לרשת BBC חשף נשיא המדינה, יצחק הלוי-הרצוג כי כוחות צה"ל איתרו את הספר "מיין קאמפף" – בתוך חדר ילדים בבית מגורים אזרחי ששימש כבסיס חמאס. הספר נמצא בין חפציו האישיים של אחד המחבלים, ואותרו בו סימונים והדגשות לצד הערות. "זו המלחמה האמיתית שאנו מתמודדים איתה," אמר הרצוג:

https://www.ynet.co.il/news/article/bj0kvfaq6

לפני 16 שנה ערכתי כאן השוואה מפורטת בין הקוראן לבין הספר "מיין קמפ" של היטלר, והראיתי כי "מיין קמפ" אינו יותר אנטישמי מאשר הקוראן.

אמנם קיבלתי על כך ביקורת חריפה מאמנון קפליוק ומידידיה יצחקי (שמאוחר יותר אף איים על העורך אהוד בן עזר בתביעת דיבה אם ימשיך לפרסם את דבריי):

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00286.htm

אך הביקורת רק חיזקה את דבריי שהקוראן אנטישמי לא פחות ואפילו יותר מ"מיין קמפ".

למה אני מזכיר את זה? אני מזכיר זאת כדי להראות את הטעות הגדולה של הלוי-הרצוג שהציג את הספר "מיין קמפ" של היטלר שבידי מחבלי החמאס כתנא דמסייע בהצגת האנטישמיות של חמאס, אך מאידך כינה את האיסלם "דת האהבה." זה לא רק שקר מצידו, אלא גם פיגוע הסברתי.

ודוק: בכל הסברה יש חובה להזכיר את סעיף 7 באמנת החמאס לפיו ע"פ דברי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים.

שבחי איתמר חאנן-בן גביר

אהוד בן עזר שאל אותי אם השר לביטחון פנים הוא גנץ? ("חדשות בן עזר",  1898). התשובה היא – לא. השר לביטחון פנים (היום נקרא לאומי) הוא איתמר חאנן-בן-גביר.

יש לשבח את פעילות השר והמשטרה בזמן המלחמה. חלוקת נשק לכיתות כוננות ולאזרחים. הרתעת הערבים מפעילות עוינת בערים המעורבות כמו ב"שומר חומות", מניעת כל הפגנות, מניעת פרסום הסתה ודברי שטנה ברשתות החברתיות. עשיית סדר בבתי הסוהר. נגמר הפחד מהמחבלים בכלא. בצחוק קראו לו שר הפיתות אך זה מה שמקבלים כרגע המחבלים האסירים בכלא. נגמר הפנסיון המלא והקנטינה בבתי הסוהר. נאספו הסמרטפונים והמחבלים אינם מכתיבים עוד את סדר היום בכלא, קל וחומר שלא מספקים להם סוהרות צעירות. והחשוב ביותר – אפילו הערבים מהללים את איתמר חאנן-בן-גביר על כך שמבצעי המשטרה מפחיתים את הפשיעה במגזר הערבי.

(דיאא חאג' יחיא, "המלחמה הוציאה את השוטרים לשטח, ומעשי הרצח בחברה הערבית בצניחה", "אל-ארצ'י",  16.11.23).

https://www.haaretz.co.il/news/law/2023-11-16/ty-article-magazine/.premium/0000018b-d2f5-df9a-ab8b-defdd0850000

אפשר לומר מילה טובה גם אם לא מסכימים לדרכו הפוליטית של איתמר חאנן-בן גביר.

לֹא יָנוּם וְלֹא יָשַׁן כָטְבָּ"ם יִשְׂרָאֵל

זמממממזמממ

מֵעַל תֵּל אָבִיב

בִּשְׁמִי הָעִיר

טָס לוֹ סָבִיב

מָטוֹס זָעִיר

זמממממזממ

טָס עָף סְבִיב

חוֹף תֵּל אָבִיב

עֵינוֹ רוֹאֶה

וְלֹא טוֹעֶה

יוֹמָם וְלֵיל

נֹאמַר הַלֵּל

לֹא יִכָּנֵס לָעִיר

שׁוּם מְחַבֵּל.

נעמן כהן

* * *

מיכאל רייך

גֶּשֶׁם בַּמִּדְבָּר

פְּתִיתֵי עֶדְנָה צוֹנְחִים

עִרְבּוּל רוּחוֹת תְּזָזִית

וְשֶׁקֶט,

יוֹגֵב נֶגְבִּי עַל הַר

גַבּוֹת זוֹקֵף.

וְרִידֵי חַשְׁמַל יוֹקְדִּים

בֵּין לַיְלָה לְעַרְבִית

וְרֶטֶט,

נִגְלוּ סוֹדוֹת מִדְבָּר

מָטָר צוֹלֵף.

עֵינָם שֶׁל מְצוּקִים

שְׁטוּפֵי אֲבַק חוֹלִית

נִבֶּטֶת,

אַגָּן מַרְוֶה עַרְעַר

נָקִיק זוֹלֵף.

טַרְשֵׁי מִדְבָּר שָׁרִים

לוֹגֶמֶת אַרְכּוּבִית

כְּזֶרֶת,

הִנֵּה הֵצִּיץ מָטָר

וּכְבָר חוֹלֵף.

* * *

עקיבא נוף

דלג על השברים

דלֵג על השְבָרים ולֵך קדימָה,

ותֵן לְאוֹר היום לָבוֹר לך מָזוֹר,

מִבּוֹר תַּחְתִית, בִּניָן חָדָש הִָקימָה,

והילָחֵם על הנִכסף – נָחוּש לִגְּבוֹר.

בְכּוֹחֲךָ זה לֵך, אל תֵט אחוֹרָה,

ומבַּטְך הַצְמֵד מִכָּאן אְל הרָחוק,

כל בֶּן-ספֵק הַשְׁלֵך אֶל הַיְּאוֹרָה

כְּשֶׁבְּלִבְּךָ רונֵן הזמֶר והשְׂחוֹק.

נצֵא מִמְבוֹכִים לוטים בָּחוֹשֶׁך

נזְרום כְּמֵי נָהָר שׁוֹצֵף אל המרחָב,

נֹאחָז בְּעוֹז בְּכָל נִטְפֵי האוֹשֶׁר,

וּבַחיים נִדבָּק כמו עֶלֶם מאוֹהָב

שוּב מִסָביב כל הדשאים יוֹרִיקוּ

וציפורים תחוגְנה סער בַּשְׁחקים,

קירות של אֵש  הרְקיעים  יַדְליקוּ,

חוּפַת מָגֵן זוהֵר עלֵינו לְהָקִים.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: מה כל הקשקושים האלה על "היום שאחרי המלחמה"? לא יהיה יום שהוא – היום שאחרי המלחמה – כי המלחמה תימשך לפחות עוד 75 שנה – כי המלחמה של היום היא היום שאחרי המלחמה של מלחמת העצמאות שלא הסתיימה עד היום במשך 75 שנה!

* יעקב פדהצור: תגובתי לאורי הייטנר, "החזית המדינית", גיליון 1899: אורי הייטנר, כהרגלו, מנסה להרשים את הקורא בידיעותיו הנרחבות וממשיך לחלק ציונים. הפעם הקורבן הוא איתמר בן גביר, אותו הוא מתאר כ׳ראש כנופייה גזענית פאשיסטית רצחנית׳. מי שלא מסכים עם הייטנר הוא כמובן ראש כנופייה ולא ראש מפלגה אבל מכאן ועד ׳גזענית׳, ׳פאשיסטית׳, ׳רצחנית׳? – האם להייטנר סימוכין לגבי מיספר הנרצחים של ׳עוצמה יהודית׳? האם הייטנר מבין את המושג ׳פאשיסט׳? היום כל מי שדעתו שונה מהאחר מקבל את התואר ׳פאשיסט׳, ואם הוא בר מזל הוא עולה לרמת ׳נאצי׳. האם ברל כצנלסון שקרא לטרנספר ב-1937 הוא ׳גזען׳? אולי ׳פאשיסט׳? 

אותי לימדו שמי שגר בבית זכוכית לא זורק אבנים ולכן מוטב היה לו הייטנר היה מאמץ כלל זה, כמי שחי על אדמות של אנשים שגרים קילומטרים ספורים מביתו ולא ממש עזבו את אדמתם מרצונם. 

* אברהם מורדוך: שלום אהוד היקר, אני רוצה ברשותך להוסיף הערה בקשר למקור של הביטוי "הו, תמימות קדושה" שמהווה את הכותרת למאמרו של מנחם רהט בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר".

"הו, תמימות קדושה" נאמר ע"י יאן הוס (Jan Hus) שהיה תאולוג ומתקן דתי בוהמי. הגותו הניחה את התשתית לתנועה ההוסיטית בנצרות, שנקראה על שמו, ומבחינות מסוימות היה אחד ממבשרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. יאן הוס הועלה על המוקד ב-6/7/1415. כאשר הוצת המוקד ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרדים למדורה. האישה עשתה את המעשה מתוך אדיקות דתית גמורה שעוררה אפילו את התפעלותו של הוס עצמו, ואז הוא אמר בלטינית: "הו, תמימות קדושה!" בלטינית O sancta simplicitas! –  – כיום משתמשים במשפט זה לציון תמימות הגובלת בטיפשות. אחרי מותו הושלך אפרו לריין.

מנחם רהט התייחס במאמרו לתמימות אחרת בהקשר ליחס של תושבים רבים בעוטף אל שכניהם ברצועה. חוששני שהתמימות היתה נחלתם של רובנו, אחרת האירועים של השבת השחורה ב-7 באוקטובר אולי לא היו מתרחשים.

* היש גבול לטיפשות של הכותבים בשוקניה? "תמונת הניצחון האמיתית והיחידה של המלחמה הזאת תהיה כשתוקם כאן ארץ אחרת." [נרי לבנה, "הארץ", 17.11.23].

והיא עוד מספרת לנו, לא פעם בעיתון – שבניה ונכדיה חיים בטוב בברלין, שעדיפה כמובן על עירהּ תל-אביב.

* אהוד: כל פעם שאני רואה את הסבל של אזרחי עזה כיום, אני נזכר כיצד בניהם ואחיהם, פראי האדם צמאי הדם, הברברים הארורים, אנסו כרתו ורצחו את הצעירות הערומות שלנו וכך גם הסיעו את גוויותיהן בחוצות עזה לקול מצהלות ההמון הערבי –  ולכן מצפוני שקט לחלוטין. מגיע להם, לאזרחי עזה, כל הסבל הזה. אין לרחם עליהם! טבח 7 באוקטובר 2023, שמחת תורה תשפ"ד – ייזכר לעד בתולדות העם היהודי.

ולפעמים אני שואל את עצמי כיצד היו מגיבים לטבח עמוס עוז ו-א"ב יהושע, מנוחתם עדן, שהתייחסו בהבנה לעמדות הפלסטינים ולהיותנו גם אנחנו "אשמים" בסכסוך, והטיפו כי ל"שלום" אחראים שני הצדדים – דברים שאותם העולם אהב לשמוע, בייחוד בגרמניה – ובשל כך היו פופולאריים מאוד בחו"ל וגם בישראל בתור שני הנביאים החשובים ועטורי הפרסים של השבט.

וכאשר אני נמצא בחדר חם ובמיטה חמה אינני יכול שלא לחשוב על מצבם של החטופים הנמקים בקור, ברעב, בלכלוך ובאיום על חייהם, ועל החיילים המְסכנים את חייהם ולוחמים בתנאי מזג אוויר קשים, וחש רגשות אשמה על הפער בין מצבי הפיסי למצבם. ונדמה לי שכך רובנו מרגישים כעת.

* צביקה שטרוסברג: ליבנו עם משפחות החללים, תפילותינו להחלמת הפצועים, ודמעותינו למען החטופים והשבויים שיחזרו במהרה בריאים ושלמים לגבולם ולביתם.

בני-ברק.

* דורון גיסין: השלום לבן-דודי ומשפחתו. לולא הכרתי את העיקשות המחשבתית של משפחת בן-עזר, הייתי מוכיח אותך ולא חוסך במילותיי. אך מאחר ואני חולק לא מעט מתכונות משפחתיות אלה, לא אטרח ולא אטריח. אני רוצה רק לחזור ולהזכיר לך ולקוראיי העיתון אמיתות היסטוריות שכנראה נשכחו בשוגג או במכוון על ידי חבורה בבני עמנו שתאוות השלטון העבירה אותם על דעתם והם מלאים בהיבריס של עצמם, ואינם ראויים לעם שממנו הם באים. 

עוד בימי תפארתה של הממלכה הרומית, שחודי כידוניה ועיקשות לגיוניה שלטו ברוב שטחה של אירופה, חופיה של אפריקה וחלקה המערבי של אסיה, כל עוד ידעו קיסריה לשלוט לאור האמרה- "si va pacem  para belum"  – החפץ בשלום ייכון למלחמה, היתה רומי הכוח השולט במרחב. כאשר השתלטה רוח ההיבריס, הנהנתנות, רדיפת העושר , חיפוש הכבוד והעמדה, קידום מקורבים ועצימת עיניים , כל אלה ועוד... הלכה האימפריה ונמוגה. 

בכרך השלישי של חיבורו המעמיק של המצביא הסיני סון-דז'ה כתב המחבר את המילים הבאות – "לפיכך הרוצה בשלום, ייכון למלחמה.  השואף לניצחון לא יחסוך כאב מאימון חייליו. המקווה להצליח יילחם לפי עקרונות סדורים, לא לפי יד המקרה. איש אינו מעז לאיים או לפגוע בכוח שעליונותו במלחמה ידועה."

ומאידך זיל גמור...

ברגשי כעס, תסכול, אכזבה, ובעיקר בגידה.

דורון

אהוד: הבנתי. לא יחיא סינוואר והחמאס אשמים בטבח שמחת תורה 2003 – אלא אנחנו, הנהנתנים, רודפי הכבוד והבוגדים!

אגב, אקדחו השחור הגדול של סבא שלך, הוא דודי ברוך בן עזר ראב, היה פאראבלום.

* את השיר "זו הזיקנה" שהתפרסם בגיליון הקודם, כתב יונתן גורל ולא בנו גבריאל גורל, כפי שנרשם בטעות.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-18, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל