פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1901

יום ארבעים ושמונה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2172 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בכסלו תשפ"ד. 23.11.2023.

עם הצרופות: 1. אלפרדו וקס בימים הטובים. מתנדב למען נוער משוטט. אלבום פרטי.

 2. האחים וקס. יגאל (מימין) ועמית זיכרונם לברכה. אלבום פרטי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: נוּקְטוּרְן. // יוסי אחימאיר:  1. "בצלם": החלום ושברו. 2. הרהורים בצוק העיתים (7). // מוטי ברגר: וְאוּלַי זוֹ גַּם אַתְּ? // איליה בר-זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: אִמִּי לִי שָׁרָה. // אורי הייטנר: 1. שפני ניסיון. 2. צרור הערות ‏22.11.23. // עדינה בר-אל: אלפרדו וקס – סיפורו של אב שכּוּל. // ארנה גולן: המלחמות והצבא היו שותפים לאירועים מכריעים בחיי. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק כ"ט. שרגא: "יש נהג – שימשיך לנסוע!" // עקיבא נוף: שִׁיר אוֹפְּטִימִי. // הרב שמואל אליהו במכתב לדן חלוץ: "תבקש סליחה!" // יוסף אורן:  פרק מספרו החדש: "עליות ומורדות בסיפורת ישראלית". ספריו המוקדמים של יובל שמעוני. // מדוע היהודים תמיד אשמים? שיר בעקבות העיתונים מאת חיימקה שפינוזה. // מנחם רהט: הכרת הטוב: קדושי עליון או פועלי זבל? // ממקורות הש"י.
 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
משירי קץ העולם

נוּקְטוּרְן

אוֹרוֹת דַּלִּים בְּאֹפֶל דּוֹלְקִים;

אוֹרוֹת-אֲדָמָה

עֲזוּבָה שְׁכוּחָה

תּוֹךְ לַיִל  –  כְּבַד-רֵיחַ וָסוֹד;

וּרְקִיעִים מֵעַל רְקִיעִים:

רְחָבִים לְאֵין-גְּבוּל  –

עֲרֵמוֹת-כּוֹכָבִים תּוֹכָם לוֹחֲשׁוֹת

אֲמִיר-עֵץ אֲלֵיהֶן נִצְמָד

בּוֹחֵשׁ בָּהֶן, מְטַאטֵא כֹּה וָכֹה  –

וּמִתְכַּוְּצִים וּמִתְפַּזְּרִים  –

כּוֹכָבִים גַּרְעִינֵי-עוֹלָמוֹת

מְפַעְפְּעִים, מְרַשְׁרְשִׁים לְרוּחַ-לֵיל

וּפֶתַע  –  בֶּקַע:

קוֹל חַד כְּסַכִּין

בַּדְּמָמָה הַדְּחוּסָה

נִתְקָע וְחוֹתֵךְ  –

קוֹל אָדָם אוֹ תַּן  –

בֵּין שִׂיחִים

עַל גְּחוֹנוֹ זוֹחֵל?

וּמְטַר-הֵדִים מִתְנַפֵּץ, נוֹשֵׁר

מֵעֲנָפִים, מֵעָלִים

וּמִמַּחֲבוֹאִים  –  רִשְׁרוּשִׁים טְמִירִים...

וְשׁוּב אֵלֶם-דְּמָמָה

כְּבִמְצוּלוֹת-יָם

כְּמִתַּחַת מַיִם רַבִּים

תֵּבֵל בָּאֲפֵלָה טוֹבַעַת טוֹבַעַת...

1959

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

1. "בצלם": החלום ושברו

"שלום. נפרדים בגעגוע מחברתנו ויויאן סילבר." כך, במילים לקוניות אלה, ניסח אירגון "בצלם" את מודעת האבל על חברת הנהלתו. ויויאן היתה בת 74 כשנרצחה בידי מפלצות החמאס בביתה בקיבוץ בארי. רק כעבור חודש זוהתה גופתה, אחרי שנחשבה עד אז לחטופה. בעיני החמאס היה לה "חסרון" כפול – היותה יהודייה ו"מתנחלת" בסמוך לגבול עם רצועת עזה. עובדת היותה חברת "בצלם" הפרו-פלסטיני  – לא עזרה לה להינצל מהגורל המר.

"בצלם" הוא אחד הבולטים באירגונים בתוכנו, שמגנים את "האפרטהייד" הישראלי, את "הכיבוש" ואת המתנחלים. לדידם, הפלסטינים צדיקים גמורים, שנגזלה מהם עצמאותם על-ידי "הכובש הישראלי". מלחמתם-רצחנותם ניתנת להבנה אם לא להצדקה. הם לא יתאבלו על אזרחים ישראלים אחרים, שנרצחו בדם קר.

מודעת האבל התפרסמה כמובן בעיתון "הארץ", שמתפרנס, בין השאר, ממודעות ההתרסה שמפרסמים אירגונים קיקיוניים וקולניים אלה. אירגונים ששופכים דלק על מדורות שמבעירים האנטישמים בעולם, שונאי ישראל ומניפי השלטים "פלסטין מן הנהר עד הים". במילים אחרות: השמדת מדינת היהודים.

גם בימים אלה, כשישראל מוצאת עצמה תחת מיתקפה ברברית, מאות מאזרחיה נטבחו, ורצועת עזה הופכת לעיי חורבות על תושביה האומללים, "בצלם" ושות' מגבירים את תעמולתם. חבריהם בוודאי הוכו בהלם, משנודע דבר הירצחה של אחת הפעילות הבולטות שלהם, ה"מתנחלת" מבארי, תומכת תמימה ב"חזון שתי המדינות", כלומר במדינה פלסטינית בקווי 67'.

ויויאן ז"ל האמינה בכנות באפשרות של שותפות יהודית-פלסטינית. הושיטה יד של שלום לעזה – ועזה השיבה לה בסכין רצח. היא וחבריה חיו ב"קונספציה" הזויה מול אירגון רצחני-אנטישמי-נאצי, שבעיניו היהודים הם כופרים, קופים וחזירים. בני מוות.

חמאס לא הסתפק במה שהותירה לו ישראל בנסיגתה המופקרת, החד צדדית, ב-2005. חמאס לא התחשב באירגוני "שלום" ישראלים כמו "בצלם", "יש גבול" ו"די לכיבוש", והמיט אסון שואתי על שכניו, יישובי העוטף ויושביהם, וגם על שני מיליוני עזתים.

והנה, חודש וחצי לאחר הטבח הנוראי, מפרסם "יש גבול" מודעה מזעזעת, כמובן ב"הארץ", שכולה הסתה נגד מתנחלי יו"ש ו"ההרג בשטחים הכבושים." מודעה שמשרתת את האנטישמים, שהרימו ראש בכל אתר ואתר על הגלובוס. טרור פלסטיני? רצח יהודים? – יוק.

"בצלם" מתגדר בכמה שמות "מפוארים" במועצתו הציבורית וביניהם דוד גרוסמן, חוה אלברשטיין ורבקה מיכאלי.

אבל הנה הפתעה נעימה. השחקנית גילה אלמגור, שאף היא נימנתה על מועצתו הציבורית, הודיעה שהיא מתנערת מ"בצלם":  "אני יהודייה, ציונית, ישראלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. איש לא ייקח זאת ממני. בליבי ובנפשי זורם דם יהודי שנקרע ונשבר מאירועי השבת השחורה. אני מחזקת את הצבא הנפלא שלנו ולחלוטין מתנערת ומוקיעה ממני כל מי שטוען שאין צדק בקיום מדינה יהודית בארץ-ישראל. שלחתי מייל לאירגון לוודא שאיני משוייכת אליו. עמדתי תמיד היתה ותמיד תהיה ששלום אפשר לקיים רק עם פרטנר. בשבת השחורה, חמאס הבהירו שכל רצונם הוא הרס וטרור."

מה חבל שגילה לא עשתה כן לפני שנים ספורות, כאשר מנכ"ל "בצלם", אחד חגי אלעד, נשא נאום שיטנה במועצת הביטחון של האו"ם, העליל שישראל עסוקה "בשגרת הכיבוש באין מפריע, בתהליך מחושב היטב של קריעתו לגזרים של עם שלם, פיצול אדמותיו, ושיבוש חייו: ניתוק רצועת עזה מהגדה המערבית, פיצול הגדה למובלעות קטנות, ובידוד מזרח ירושלים משאר הגדה באמצעות חומות."

חמאס ואש"ף לא יכלו לנסח זאת טוב יותר. אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא, וחבל שהחברים האחרים – שלא כמו גילה אלמגור – מתעקשים בהזדהותם עם אירגון שמאל קיצוני, שמכפיש את חיילי צה"ל ומתדלק את שונאינו.

עם היוודע דבר הירצחה של ויויאן סילבר הי"ד,  לא חסכו חברותיה שבחים על פועלה למען השלום, כלומר נסיגת ישראל מכל שטחי יו"ש, פתיחת שערי עזה לכל דיכפין ערבי, הרוצה לעבוד בשדות העוטף או לקבל סיוע רפואי בישראל.  הלקח האסוני לא נלמד.

"בחייך ובמותך ציווית לנו את השלום," ייבבה תנועת "נשים עושות שלום", שידן המושטת לאוייב נענתה בטבח "שוחרי השלום".

ב-7 באוקטובר הארור ויויאן סילבר נרצחה, ועימה נרצח חזון השלום המדומה. צה"ל התעשת ומכה בעוצמה במחרחרי המלחמה. אין זה מפתיע, כי גם אחרי המכה האיומה שקיבלנו, צדיקי "בצלם" לא יעשו חשבון נפש. הם ימשיכו לחרחר "שלום" תבוסתני, שמשמעו החלשת ישראל. גם אחרי חיסול שלטון החמאס, עוד ימשיכו הללו להפיץ עלילות כזב  על המדינה, להזמין לחץ עליה בזירה הבינלאומית, ולהתעלם מהשאיפות החסלניות של אירגוני הטרור. לדידם של שונאי ישראל, כיבוש הוא גם בקיבוץ שבו התגוררה הלוחמת ב"כיבוש". שלום, שלום – ואין שלום.

2. הרהורים בצוק העיתים (7)

א. מיום ליום, משעה לשעה, גוברת החרדה לגורל החטופים. מי בחיים ומי לא. מי מחזיק מעמד ומי לא. זעקה רוצה להתפרץ מהגרון. כמה סבל ויגון. והשאלה הגדולה: האם יבשילו המאמצים להביא לשיחרור כולם או חלקם?

ב. החמאס ממשיך לתעתע בנו. מנסה לסחוט עוד ועוד תנאים לעיסקת השבויים. אין ברירה. צריך בעניין הקשה הזה להוציא לפועל את העיסקה הנרקמת, גם במחיר כואב. המשך החשבון עם סינוואר הברברי יבוא בהמשך. ימיו ספורים.

ג. "נקמה" – כך מנמקים אירגוני הטרור את פעולותיהם התוקפניות. נקמה על מה? על כך שצה"ל יצא לחסל את שלטון החמאס הניאו-נאצי, רוצח, טובח, אונס, חוטף ישראלים בעוטף עזה?

ד. מה חדש? – נשאלתי בהשכמת הבוקר. – עוד שני חיילים נפלו. ימים של גבורה, הקרבה, כאב ודאגה. ובערב מודיע דובר צה"ל: הודענו לכך וכך משפחות...

ה. היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל מתחיל להתמלא בלוחיות זיכרון לנופלי מלחמת עזה, היא "חרבות ברזל". ריבונו של עולם, מתי תיעצר מלאכת הוספת לוחיות?

ו. הוא יושב לו במיאמי ופולט משם שטויות. הן זוכות לתהודה משום שהוא נושא את שם המשפחה נתניהו. האם אלה על דעת אביו, ראש הממשלה? אולי "חדל!"  – יאיר בן בנימין?

ז. מלחמה חדשה משכיחה מלחמה ישנה. מלאו 67 שנה למבצע "קדש", שבו נכבשו עזה וסיני. מי שנפלו אז – וביניהם חיים מצליח ז"ל ואפרים גרוס ז"ל – יכלו להיות היום בני 85 ומעלה.

ח. מה הבעייה להוסיף את המילה "שיוויון" לחוק הלאום החשוב? כמה עוד לוחמים דרוזים יפלו עד שהמחוקקים שלנו יתעשתו?

ט. הגיע הזמן שיד ושם יקדיש במוזיאון השואה שלו כמה לוחות לאנטישמיות הערבית ובמיוחד זו של המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני הנודע לשימצה, משתף הפעולה עם היטלר.

י. יש לי קשר סנטימנטלי לבארי. בהיותי חניך הצופים (עשו נא חשבון כמה זמן עבר מאז...)  השתתפתי במחנה עבודה של התנועה בקיבוץ הזה. ויש לי קשר נפשי לאורים. בבית העלמין בקיבוץ זה טמון גיסי היקר, ריצ'י זבידוב ז"ל.

יוסי אחימאיר

* * *

מוטי ברגר

וְאוּלַי זוֹ גַּם אַתְּ?

זֶה הֶאָהוּב שֶׁלָּךְ, אֲחוֹתִי

שֶׁיָּשֵׁן אִתָּךְ בַּלַּיְלָה

מְחַבֵּק אוֹתָךְ בַּעֲדִינוּת

בָּא אֵלַיִךְ בְּרַכּוּת

זֶה הוּא שֶׁאָנַס אֶת הַצְּעִירָה

יָחַד עִם חֲמִשָּׁה חֲבֵרִים

דָּשׁוּ דָרְסוּ וְרָמְסוּ

הוֹתִירוּ גְּוִיָּה מְעוּכָה

זֶה הַבַּעַל שֶׁלָּךְ, אֲחוֹתִי

שֶׁמְּלַטֵּף אֶת הָהֵרָיוֹן שֶׁלָּךְ

מַצְמִיד אֹזֶן לְבֶטֶן רַכָּה

מְנַשֵּׁק אֶת הָעֻבָּר שֶׁבִּפְנִים

זֶה הוּא שֶּׁפָּתַח בְּסַכִּין

אֶת הַבֶּטֶן שֶׁל הָאֵם הַצְּעִירָה

שָׁלַף אֶת הָעֻבָּר וְחָתַךְ

עֻבָּר עַל אֵם וְאֵם עַל עֻבָּר

זֶה הָאַבָּא שֶׁל הַיְלָדִים שֶׁלָּךְ

שֶׁאוֹהֵב אוֹתָם כָּל כָּךְ

שֶׁנִּשֵּׁק לְבִנְכֶם הַמָּתוֹק

אֶת הָאֶצְבַּע שֶׁנִכְוְתָה

זֶה הוּא שֶׁכָּפַת חֲמִשָּׁה יְלָדִים

פָּתַח שֻׁלְחָן מִלֵּא צַלַּחַת

וְסָעַד אֶת לִבּוֹ

מוּל מְדוּרָה צוֹרַחַת

זֶה הֶאָהוּב שֶׁלָּךְ

זֶה הַבַּעַל שֶׁלָּךְ

זֶה אֲבִי יְלָדַיִךְ

וְאוּלַי זוֹ גַּם אַתְּ?

מוטי ברגר

* * *

איליה בר זאב

מטווח קצר

מלחמת ששת הימים 1967...וכיום?

מִשְׂחָקִים מְסֻכָּנִים בְּדִיר אֶל-בָּלַאח.*

אֵשׁ צוֹלֶבֶת,

אַלְמוֹנִים חוֹמְקִים בֵּין הַדְּקָלִים –

נֶשֶׁר תְּמָרִים מָרִים.

צִלְלֵי עֶרֶב –

בַּחֲנוּת הַפְּרוּצָה בַּקְבּוּקֵי "סֶבֶן אַפּ",

קִלּוּחֵי שֶׁתֶן בַּסִּמְטָאוֹת.

חַיָּל מִשְׁתַּטֶּה מְדַדֶּה מֵרְצוּעַת הַחוֹף בְּמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת,

מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת נוֹרָה.

בְּסִדְקֵי הַכֻּרְכָּר שֶׁל מְצוּקֵי הָעִיר, בְּלֵילוֹת לְבָנִים –

קְרִיאוֹת שְׁאָר הָאָדָם,

מַתְאִים לְאֵשׁ

וּלִצְעָקוֹת.

גִ'יפּ סִיּוּר, מַקְלֵעַ טָעוּן,

תּוֹתַח לֹא-רֶתַע.

אוֹר הַיָּרֵחַ חָרַץ גְּוָנִים בַּגַּלִים הַדּוֹחֲפִים אֶל הַחוֹף.

לַיְלָה חַם, זָהוּר.

זֶה הַיָּם –

לַכֹּהֲנִים וְלַמֵּתִים.

* דיר אל בלאח – "מנזר התמרים" – מרכז רצועת עזה – גדוד 128-חטיבה 11 – "יפתח" –כבש ביום השני למלחמת ששת הימים

מלחמת יום כיפור – 1973

(קרוב ל 3000 הרוגים ישראלים)

בתעלה של מים מתוקים

לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,

בַּחֲצִי יָמָיו.

חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד,

בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת

כְּלָבִים תּוֹעִים וְצִפֳרִים טוֹרְפוֹת.

הָיִיתָ גּוּף. אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים,

חֲלוּם אִשָּׁה.

עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת

בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –

מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב נְטוּשָׁה.

סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר

רַק צֶוֶת גִ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ –

בְּדֶרֶךְ הַכֻּרְכָּר.

אנדד אלדן

קיבוץ בארי  – הוא כבן 100 – ואולי אינו מודע לכל שארע בשבת השחורה

אִמִּי לִי שָׁרָה

אִמִּי לִי שָׁרָה –

אַתָּה גָּדֵל, פְּרִיחָתְךָ מַגְבַּהַת.

כָּל יוֹם חֲיוֹת בְּעַלְוָתְךָ

מֵשִׁיב לִי מְלֹא חָפְנַיִם

אֶת צִלִּי.

אִמִּי אֵינָהּ שׁוֹמַעַת

אֵיךְ שִׁירִי פּוֹקֵעַ

עִם כָּל בּוּעַת יַלְדוּת –

אֵיךְ זְרָעִים נָפְלוּ עַל אֶבֶן,

אֵיךְ הַקֹּר לִטֵּף אוֹתָם.

שׁוּב אֲנִי שׁוֹמֵעַ –

אִמִּי לִי שָׁרָה

עַל בַּרְבּוּר.

בְּלֶכְתָּהּ –

מִטְּבִיעָתוֹ הַכְּעוּרָה בַּמַּיִם הַנּוֹשְׁמִים

שָׁב.

שיר זה נבחר מתוך ספרו של אנדד אלדן "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספר שקיבלתי  כשי ובחתימתו ב-2008 בקיבוץ בארי.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

1. שפני ניסיון

גם היום, כחודש וחצי לאחר הטבח בנגב המערבי, נשמעת ברמה הקריאה להקמת מדינה פלשתינאית על כל יהודה ושומרון (עם אי אלו "חילופי שטחים"). הנשיא ביידן מכריז שאחרי המלחמה יש לקדם את "חזון שתי המדינות." חיים רמון רץ מאולפן לאולפן כדי לשווק את הסחורה המשומשת הזאת. תא"ל (מיל') עיבל גלעדי מסביר במאמר מלומד במוסף "הארץ" שקיומה של ישראל מותנה בתמיכה האמריקאית, שמותנית לאורך זמן במימוש המדיניות האמריקאית – "חזון שתי המדינות" ועוד ועוד.

אלא שככל שישראל ניסתה ללכת בכיוון הזה, היא ספגה מכות קשות. הן כאשר קידמה זאת בהסכם עם אש"ף והן כשקידמה זאת בנסיגה ללא הסכם. לכן, רעיון המדינה הפלשתינאית מת מזמן. ה-7 באוקטובר היה וידוא ההריגה שלו. אחרי האסון הנורא, זה לא יקרה.

זה לא יקרה, כי הטבח הוכיח מה צומח בשטח שאנו נסוגים ממנו ומה התוצאות. זה לא יקרה, כי הטבח הוכיח עד כמה מופרכת המנטרה שבמאה ה-21 אין משמעות לטריטוריה. זה לא יקרה, כי בשמחת תורה נוכחנו באופן מרוכז במה שנוכחנו למעשה לאורך שלושים השנים האחרונות. וכדאי להציג את קיצור תולדות הזמן שחלף מאז הסכם אוסלו, כדי להבין זאת.

בהסכם אוסלו א' ישראל הכירה באש"ף ונסוגה מעזה ובנותיה ומיריחו תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין. פרס הכריז שתמו מאה שנות טרור. ביילין הבהיר שהמבחן של ההסכם יהיה מבחן הדם – אם הטרור ימשך, ההסכם יבוטל וישראל תחזור מיד לשטחים שמהם נסוגה. העובדה, שבנאומיו בערבית ערפאת הסביר שמדובר בהונאה שנועדה להחזיר את אש"ף ליו"ש לצורך העצמת המאבק, כחלק מתוכנית השלבים להשמדת ישראל, לא הרשימה אותנו במיוחד. טוב, זה מה שהוא אומר לבייס. מה שחשוב הוא מה שהוא חותם באנגלית, בחצר הבית הלבן, במחויבות בינלאומית. אבל כאשר ערפאת נכנס ליריחו, הוא הבריח ברכבו נשק ומבוקשים ובהנהגתו החלו מתקפות הטרור הקשות ביותר מראשית הסכסוך. 

למרות זאת, ובניגוד לכל ההכרזות הרמות, ישראל שבה וחתמה עם אותו ערפאת על הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה משטחים נרחבים של יהודה ושומרון תמורת... אותה התחייבות של אותו ערפאת שהופרה בהסכם א'. והיא הופרה ביתר שאת מיד אחרי הסכם ב'. כל הסכם כזה טען את מכונת הטרור בעוד כלים, שמומשו מיד.

בתגובה, רבין הקפיא את מימוש הנסיגה הישראלית. הוא הסביר ש"אין תאריכים קדושים", כלומר שכל עוד הפלשתינאים אינם מבצעים את חלקם ומפסיקים את הטרור, ישראל לא תבצע את חלקה ולא תיסוג. מי שהפשיר את המשך הנסיגה היה יגאל עמיר. פרס, שהחליף את רבין, שינה את המדיניות וישראל נסוגה מכל שטחי A ו-B, זולת חברון שאת הנסיגה ממנה השלים נתניהו. ובמקביל, הטרור הפלשתינאי שבר את כל השיאים שידענו עד אז.

אהוד ברק, שנוכח בתוצאות הרות האסון של הסכמי אוסלו, החליט לשנות כיוון. המסקנה שלו היתה, שהדרך של הסדרי ביניים מובילה למבוי סתום, ולכן יש לבחור בדרך של הסכם קבע, הסכם שלום עם הפלשתינאים. בוועידת קמפ-דיוויד (1999) הוא ריסק את כל עקרונות הקונצנזוס הלאומי. הוא חצה את כל הקווים האדומים שרבין קבע לקראת המו"מ על הסדר הקבע והציג בנאומו המכונן בכנסת, נאומו המדיני האחרון, שבו הציג לכנסת ולציבור את מורשתו המדינית. את כל הלאווים של רבין הפך ברק להנים. הוא הלך על כל הקופה. מדינה פלשתינאית עצמאית. בירתה – ירושלים. חלוקת ירושלים, כולל העיר העתיקה. העברת הריבונות על הר הבית לפלשתינאים. נסיגה מבקעת הירדן. קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67 וחילופי שטחים שבהם ישראל תיסוג משטחים בנגב כפיצוי על גושי היישובים הגדולים ביו"ש, שיעברו לריבונותה. בתמורה, הוא ציפה מערפאת לחתימה על חוזה שלום בין ישראל לפלשתינאים, שבו יוכרז על סיום הסכסוך.

לערפאת לא היה כל קושי להונות את ישראל בהסדר ביניים כדי לקדם את המשך מלחמתו בה. אבל לחתום במו ידיו על סיום הסכסוך, עם המדינה שאין הוא מכיר בזכות קיומה? לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים, והיא קודש הקודשים הפלשתינאי? את ההצעה הזאת הוא דחה על הסף.

במקום לקום ולהכריז שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, בעקבות דחייתה, ברק חזר שוב ושוב על המנטרה שנשחקה עד שהייתה לזרא: "זאת ההצעה ואין בלתה." ואכן, כל הצעה, שבה ישראל עמדה על חלק מן הקווים האדומים של רבין, הוצגה אחרי הצעת ברק כ"סרבנית."

ערפאת דחה את הצעתו של ברק בדם ואש ותימרות עשן; בגל הטרור הגדול והאכזרי ביותר מאז ראשית הסכסוך. הוא שלח מחבלים לפיגועי התאבדות רבי נפגעים ברחבי הארץ. צלף שלו ירה בראשה של תינוקת. אנשיו ביצעו את הלינץ' ברמאללה והצטלמו גאים בתמונת ידיהם המגואלות בדם הנרצחים. למעלה מאלף ישראלים נטבחו במתקפת הטרור הזאת. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה. וכל זאת, כאשר שטחי הרש"פ היו כמדינה לכל דבר, וצה"ל נמנע מלהיכנס אליהם כדי להשיב מלחמה שערה. באותן שנים, הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה.

ותחת מתקפת הטרור הזאת, ברק זחל לטאבה כדי לנסות לרצות את ערפאת. הוא הורה לאנשיו להציע לו כל מה שאפשר כדי להפסיק את האש לפני הבחירות. כאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין התרה בפניו שהצעת הסדר מרחיק לכת כזה ימים ספורים לפני הבחירות בלתי חוקית, הוא צפצף עליו ואיים להדיחו (רובינשטיין אישר זאת באוזניי לאחרונה). אך גם את הצעותיו אלו דחו הפלשתינאים בבוז. מוחמד דחלאן "המתון" כינה את הצעות ברק "חרטא." ואף על פי כן, בשידור הבחירות האחרון שלו, לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שבהן התמודד מול אריק שרון, הוא אמר לציבור שאנו נמצאים במרחק של צעד אחד לפני השלום וביקש מנדט ללכת את הצעד הנוסף. אך הוא הובס בידי שרון.

שרון ביצע שני מהלכים גדולים – מבצע "חומת מגן" וההתנתקות. לאורך זמן הוא נמנע ממתקפת נגד גדולה, והבהיר ש"איפוק זה כוח." כאשר גל הטרור הגיע לשיאו בחודש מרץ 2002 ובמיוחד לאחר טבח ליל הסדר במלון פארק, קיבל שרון את ההכרעה ההיסטורית – להכניס את צה"ל בכוח רב לשטחי הרש"פ ביו"ש ובעזה, להשמיד את תשתיות הטרור ולהחזיר את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי הרש"פ. וכך אכן עשה צה"ל ביו"ש.

הגל השני של המבצע, שאליו גויסתי בצו 8 ואני יכול להעיד על כך באופן אישי, נועד להיכנס לרצועת עזה ולבצע בה אותה הפעולה שבוצעה ביו"ש. שעות ספורות לפני ההתקפה, קיבל שרון החלטה, שהתבררה כבכייה לדורות – לבטל את הפעולה ברצועת עזה. את ההבדל בין כמות ועוצמת הטרור מיו"ש, שבו צה"ל והשב"כ מסכלים מאות רבות של פיגועים בשנה, באמצעות מעצרים של המחבלים במיטתם בטרם יבצעו את זממם, לבין כמות ועוצמת הטרור מרצועת עזה, שבה צה"ל והשב"כ אינו פועל, אנו חשים על בשרנו לאורך כל השנים מאז ועד היום, והשיא היה ב-7 באוקטובר. ללא חופש הפעולה של צה"ל, קמו ברצועת עזה תשתיות טרור מפלצתיות, כוח שיגור תלול מסלול, שמכסה את רוב שטחה של ישראל, ולאורך השנים ירה עשרות אלפי רקטות לעברה. מערכת מנהרות תת קרקעיות חסרת תקדים בעולם, שמאפשר להם לפעול מתוכם באין מפריע.

וכאילו לא די בכך, הוביל שרון את ההתנתקות. בהתנתקות ישראל לא נסוגה מעזה, כי היא נסוגה מעזה ומכל הערים הפלשתינאיות: רפיח, חאן יונס, דיר אל בלאח, בית סאחור והמרחב הכפרי כבר ב-1994. זו הייתה השלמת הנסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת כל היישובים בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. והכל, באופן חד-צדדי, ללא כל תמורה וכבונוס – ישראל עקרה את יישובי צפון השומרון.

למה הוא עשה זאת? אחרי שראה את תוצאות הסדרי הביניים ואת דחיית ההצעה להסדר קבע, הבין שרון שאין לנו פרטנר להסדר, כי הפלשתינאים אינם מוכנים לוותר על דרישת "זכות" השיבה. לכן הוא ניסה דרך אחרת. לתת להם הכול, עד גרגר החול האחרון, ללא שריד של נוכחות צבאית או אזרחית, ובכך לא תהיינה להן כל תביעות וכל טענות על כיבוש וכו'.

בסיוע מאסיבי של כל העולם ושל ישראל, עזה תפרח, או בלשונו הפיוטית של פרס תהיה "סינגפור של המזרח התיכון." ההצלחה הגדולה תלמד את הפלשתינאים, שכדאי להם להשלים עם קיומה של ישראל, כיוון שבשכנותה היא תשגשג. זה יהיה הלקח גם ליו"ש. אין ספק, שאילו אחרי הנסיגה הפלשתינאים לא היו תוקפים אותנו והגבול היה שקט, רוב גדול של הישראלים היו תומכים גם בנסיגה דומה מיו"ש.

אלא שהפלשתינאים פירשו אחרת לגמרי את ההתנתקות. על פי הנראטיב שלהם, מתקפת הטרור הביאה את ישראל לעקור חבל התיישבות. והמסקנה, ככל שנגביר את הטרור, כך ישראל תתקפל ונצליח לעקור עוד חבלי התיישבות. במוקד הוצב הנגב המערבי, שכונה "עוטף עזה".

כבר בעיצומה של ההתנתקות, הנסיגה היתה תחת אש – ירי תלול מסלול משטח הרצועה לתוך ישראל. ומיד לאחר הנסיגה, כל השטחים שנסוגונו מהם היו לשטחי טרור ותוקפנות נגד ישראל. הטרור מעזה לא שבת ולו ליום אחד. והתגובה הישראלית היתה רופסת. ישראל רדפה אחרי "הודנא" ו"תהדיא" והתמכרה לניסיונות לקנות שקט זמני, כדי להימנע מפעולה ממשית; תפיסה שאצל נתניהו היתה לאמנות: קניית שקט באמצעות פרוטקשן. שנתיים אחרי ההתנתקות חמאס עלה לשלטון ואף הרחיב והעצים את הטרור מהרצועה, שעד אז נוהל בידי הרש"פ. וישראל בחרה "להכיל". מדי פעם יצאה לסבב, שבו היכתה באוייב אך לא הכריעה אותו, והוא ראה בכך ניצחון, שטען את יכולותיו ובעיקר את המוטיבציה שלו, עד השיא ב-7 באוקטובר.

9 שנים אחרי ניסיונו הכושל של ברק, שב אולמרט על הצעתו, ואף בגירסה קיצונית יותר, כולל נכונות עקרונית ל"שיבה" של פלשתינאים לישראל. הפעם לא עמד מולו ערפאת, ההוא מ"שלום של אמיצים", ההוא – חתן פרס נובל לשלום לצד רבין ופרס, ההוא שרק לו יש כוח לחולל שלום היסטורי עם ישראל. ביום שהוא מת, כל אלה שהסבירו שרק הוא הפרטנר, הסבירו שהוא היה קיצוני והמכשול, ועכשיו יש לנו את אבו מאזן המתון. נכון, הוא מכחיש שואה מדופלם (קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה סובייטית על "מחקר" המכחיש את השואה). נכון, הוא היה לאורך שנים מס' 2 של רב המרצחים ואף פעם לא סטה מדרכו. נכון, בוועידת קמפ-דיוויד הוא הפעיל לחצים כבירים על ערפאת להקשיח את עמדתו בנושא "זכות" השיבה. אבל עכשיו סיפרו לנו שהוא המתון האולטימטיבי ושאתו הסיפור אחר לגמרי.

 אך כמו ערפאת גם אבו-מאזן דחה על הסף את הצעתו של אולמרט. הוא אפילו לא טרח להשיב עליה בשלילה. פשוט התעלם ממנה. וכך הוא דחה את תוכנית קרי, שגם היא לא היתה שונה לגמרי מתוכניות ברק ואולמרט, ושנתניהו ולבני, שניהלו עליה את המו"מ מטעם ישראל, קיבלו אותה. וכך הוא דחה כל תוכנית.

והנה, אחרי הטבח בנגב המערבי, שוב מנסים למכור לנו את חזון המדינה הפלשתינאית.

אחרי שנוכחנו בחשיבותו של השטח, יש המנסים לגמד אותנו לטריטוריה שרוחבה כמחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים בשמחת תורה. האם מישהו מאמין שנסכים שגוש דן, שבו מרוכזת מרבית אוכלוסיית ישראל, יהיה "העוטף" הבא – עוטף המדינה הפלשתינאית?

זה לא יקרה. זה פשוט לא יקרה. הגבול המזרחי של ישראל לא יהיה אפילו מטר אחד ממערב לירדן. בשלושים השנים האחרונות, אזרחי ישראל היו שפני ניסיון של הדרך הזאת. אחרי שראינו את התוצאות של יישומה החלקי, מישהו מאמין שנסכים להיות שפני ניסיון של יישומה המלא?! מישהו באמת מאמין בזה?

סיסמתם של הפלשתינאים ועוזריהם –

. From the river to the sea Palestine will be free

ביום אחד, בחבל ארץ אחד, היתה לנו טעימה – מה פירושPalestine free . חלומם הוא לממש את החופש הזה בין הנהר לים. פלשתין חופשייה מיהודים. בכל אופן – מיהודים חיים. על כך מתנהלת המלחמה כבר למעלה ממאה שנים. הלקח של הטבח בשמחת תורה הוא – לעולם לא עוד. עם ישראל לא ייתן את ידו להרפתקאות כאלו. מי שעוד מהרהר ברעיונות הללו – מוטב שינסה לחשב מסלול מחדש.

2. צרור הערות ‏22.11.23

* אין ברירה – התנגדתי בתוקף לעסקאות ג'יבריל, טננבאום ושליט שגרמו נזק נורא למדינת ישראל, עלו לנו בנהרות של דם ותמצית הנזק היתה בטבח שמחת תורה.

 על פי השקפת עולמי וצורת החשיבה שלי, הייתי צריך להתנגד גם לעסקה הנוכחית, שהיא עסקה רעה. אך אילו הייתי שותף להכרעה, הייתי מצביע בעד. המקרה הזה שונה בשל מספר החטופים, בעיקר בשל הרכבם הדמוגרפי – ילדים ותינוקות, אימהות, קשישים וחולים. וכיוון שההימצאות שלהם בשטח מגבילה את מכונת המלחמה שלנו.

* מאבק שמקשיח את עמדת האוייב – ליבי ליבי למשפחות החטופים. ליבי ליבי לחטופים. הסולידריות איתם היא מוחלטת.

אני מקווה שהמשפחות ישמרו על מאבקם מפני פוליטיזציה שרק תפגע בו. המאבק צריך להיות כלפי העולם הצבוע וארגוני זכויות האדם (לא כולל אדם יהודי) על שתיקתם ועל כך שאינם מפנים את כל הלחץ שלהם על חמאס והמדינות התומכות בחמאס ובראשן קטאר, ולא כלפי פנים. אין כל סיבה למחאה, בעניין זה, נגד ממשלת ישראל. הממשלה עושה ככל הניתן כדי לשחרר את החטופים, וכך גם המוסד, שב"כ וצה"ל. הם עושים כל מאמץ בשני הנתיבים – נתיב החילוץ בידי צה"ל ונתיב השחרור בעסקה. כמובן שהעדיפות היא לחילוץ, ככל שהדבר ניתן.

לחץ על הממשלה להסכם עכשיו, רק מקשיח את עמדת האויב הברברי, האכזר והציני ופוגע בשחרור החטופים. אנו רואים את המשחק הציני שלו. הם מוכנים לשחרר טיפין טיפין, עם מו"מ על עסקה נפרדת על כל קבוצה שתשוחרר, מתוך רצון למסמס באופן כזה את המלחמה בהם. נכון לעכשיו, הם כלל אינם מוכנים לדון על עסקה כוללת לשחרור כל החטופים. רק הגברה משמעותית של הלחץ הצבאי הכבד עשויה לקדם עסקה.

נניח שהם היו מוכנים לעסקה כוללת, מה הם היו דורשים? לא קשה לשער. א. הפסקת המלחמה, עם ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש אותה. ב. נסיגת כוחות צה"ל מן הרצועה. ג. שחרור כל המחבלים האסורים בישראל, כולל כל הרוצחים ובעיקר מבצעי הטבח הברברי בשמחת תורה.

האם אנחנו יכולים להסכים לכך? הרי יהיה זה ניצחון הטבח, ונקודת הזינוק לטבח הבא, בדרום או בצפון. יש לחפש כל דרך לחלץ את החטופים כפי שחולצה אורי מגידיש, ובמקביל לנסות להגיע, באמצעות הלחץ הצבאי לעסקה, אבל לא בכל מחיר.

* המשחק האכזרי בשמות החטופים – אחד הפשעים נגד האנושות של חמאס, הוא סירובו לתת את רשימת החטופים. מי הם החטופים? כמה מן הנעדרים הם חטופים? כמה מן החטופים בחיים וכמה נרצחו כמו השתיים שעליהן אנו יודעים? הכול בערפל.

זו אחת השיטות האכזריות והציניות של הארגון הברברי להתעלל במשפחות ולהשפיל את ישראל. אבל יש כאן גם שיקול אסטרטגי. זה חלק מהניסיון שלהם להימנע מעסקה כוללת, אלא לפרוט אותה לפרטי פרוטות, כשאף פעם לא נדע אם יש עוד חטופים והאם הם חיים. הם ישחקו במידע הזה כדי לסחוט את הפסקת האש שנועדה להציל אותם ולהשאיר אותם אפקטיביים להמשך הטרור נגדנו.

* פרס נובל – בעקבות עסקת החילופין, ראוי להעניק לסינוואר את פרס נובל לשלום.

אם ערפאת קיבל, למה לא סינוואר?

* יום הילד הבינלאומי – 20 בנובמבר, הוא יום הילד הבינלאומי, מטעם האו"ם. ביום הזה על כל אדם בעל מצפון ומוסר, להבין עם איזה אוייב אנו מתמודדים ומדוע חובתנו להשמיד אותו.

הארגון הנאצי הברברי חמאס-דאעש, הוא ארגון שרוצח ילדים ותינוקות ועורף את ראשיהם. הוא ארגון שמכניס תינוק חי לתנור ושורף אותו. הוא ארגון שמבתר את ביטנה של אישה הרה ומשסף אותה ואת עוברה. הוא ארגון שרוצח את ההורים לעיני ילדם הקט וחוטף אותו. הוא ארגון שחוטף עשרות ילדים ותינוקות ומחזיק אותם כבר חודש וחצי בתת-תנאים בעזה. הוא ארגון שמחזיק כבן ערובה תינוק בן יומו שנולד בשבי. הוא ארגון שמשתמש בילדים פלשתינאים כבמגן אנושי וגורם בכך למותם. הוא ארגון שמשתמש בפגים בבתי החולים כמגן אנושי.

כל מי שמציע הפסקת אש – מציע להשאיר את הארגון הברברי הזה כשליט בעזה, על מנת שיוכל להמשיך לבצע את הפשעים נגד האנושות.

* הפגנה בעד הטבח – ההפגנה הנאלחת בת"א "נגד המלחמה" ו"בעד הפסקת האש", לא היתה אלא הפגנה בעד חמאס ובעד הטבח. כל האמירות ש"טבח אינו מצדיק טבח", וש"ילדות רוצות לחיות בעזה ובשדרות" הן צביעות, כי הן מופנות נגד ישראל.

מי שרצח ילדות בשדרות הוא מי שהפך ילדות בעזה למגן אנושי, ולכן הוא האשם היחיד במותן. מי שרוצה שנפסיק את האש, רוצה להציל את חמאס, שייצא המנצח בעימות, יישאר בשלטון ויחזור לטבוח. כיהודי, אני בוש ונכלם מהמוטציה שצמחה בתוך עמנו, שהפגינה שם. יהודים שונאי עמם ואוהדי רוצחי-עמם.

* אומץ ויושרה – בעקבות הטבח בנגב המערבי, גילה אלמגור, שהיתה חברת המועצה הציבורית של "בצלם", התפכחה ופרשה מן הארגון האנטי ישראלי העוין. וכך היא כתבה: "אני יהודיה, ציונית, ישראלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. איש לא ייקח זאת ממני. בליבי ובנפשי זורם דם יהודי שנקרע ונשבר מאירועי השבת השחורה. אני מחזקת את הצבא הנפלא שלנו ולחלוטין מתנערת ומוקיעה ממני כל מי שטוען שאין צדק בקיום מדינה יהודית בארץ ישראל. שלחתי מייל לארגון לוודא שאיני משויכת אליו. עמדתי תמיד היתה ותמיד תהיה ששלום אפשר לקיים רק עם פרטנר. בשבת השחורה חמאס הבהירו שכל רצונם הוא הרס וטרור."

כל הכבוד! צריך אומץ ויושרה להתנער ולצאת נגד ארגון שהיית חלק ממנו.

* הנחת עבודה – חמישים שנה אחרי הפתעת יום הכיפורים חווינו את הפתעת שמחת תורה. אין צבא בעולם שלא הופתע. אף צבא אינו חסין מפני הפתעות. חובתם של כל ממשלה וכל פיקוד של צה"ל לעשות הכול כדי למנוע הפתעות. אך תמיד עלינו לקחת כהנחת עבודה אפשרות של הפתעה.

התודעה הזאת חייבת להדריך אותנו בכל החלטה מדינית, בכל הסכם שלום ובראש ובראשונה בעיצוב גבולות המדינה, שחייבים להיות בני הגנה. במקרה של הפתעה, אי אפשר להגן על ישראל מכביש שש. גבולה המזרחי של ישראל חייב להיות הירדן, עם ריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובנו הרחב של המונח.

כל החלטה מדינית על עיצוב עתידה של ישראל חייבת לצאת מנקודת מוצא זו.

* חומת מגן ראשונה – חקירת מחדלי הטבח בנגב המערבי, חייבת לכלול את מחדל כיתות הכוננות. את ההחלטה חסרת האחריות לפני שלוש שנים לקחת מכיתות הכוננות את הנשק, בטענה שעלולים לגנוב אותו (אף שהעבירו אותו לבסיסי צה"ל שדווקא מהם, לא מהיישובים, נגנבו כלי נשק ותחמושת). נכון, בנגב המערבי לא לקחו את הנשק, אך אילו האירוע היה מתרחש בצפון, בכל יישוב היה רק נשק אחד, לרבש"ץ, ומתקפת טרור כזו היתה נעשית ללא הפרעה ותוצאותיה חמורות וקשות הרבה יותר מאשר בדרום. אך גם בנגב המערבי – היה מעט מדי נשק, רק נשק קל, ואף הוא אופסן בנשקיות ולא בבתי הלוחמים.

יש לשנות את כל תפיסת ההגמ"ר (הגנה מרחבית) בישראל. בעצם, לחזור לתפיסה המקורית שעיצב בן גוריון, שהשבוע מלאו חמישים שנה למותו. בן גוריון השתית את הגנת המדינה על ארבעה מרכיבים: הצבא הסדיר, צבא הקבע, צבא המילואים ויישובי הספר. וכך הוא אמר בנאומו בכנסת, בהצגת חוק שירות הביטחון: "מתיישבים החיים על משקם ועבודתם, שיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד, לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האוייב."

אילו הותקף קיבוץ אורטל בבוקר שמחת תורה, רק לרבש"ץ היה נשק. באותה שבת שחורה, קיבלנו בחזרה עוד שבעה רובים. במהלך החודש וחצי שחלפו, גדלה כיתת הכוננות ל-26 לוחמים חמושים וקיבלנו מקלע מא"ג להגדלת כוח האש שלנו. זה לא מספיק. יש צורך גם ברימונים, במקלעים נוספים, במק"כ (מקלע כבד), בנשק צלפים ובנשק נ"ט.

נכון להיום, אנו, הלוחמים, אף איננו מצוידים כראוי בציוד מגן. יואל מרשק, איש הקשר שמינתה התנועה הקיבוצית עם יישובי הספר, קיבל מסרון מהמועצה האזורית גולן, שכך נכתב בו: "אפשר את עזרתך? מכיר תורמים שיכולים לעזור לנו במיגון כיתות כוננות ומיגון הישובים?" אין מדינה? צריך לשנורר מתורמים את המיגון?

בכיתת הכוננות של אורטל יש רק שני אפודים קרמיים. אפילו שכפ"צים רגילים יש רק לחלק מן הלוחמים, ואף הם אינם צה"ליים תקניים אלא תרומת קרן הידידות. לא לכולם יש קסדות צה"ליות ולחלק "קסדות ברהנו טגניה" שחורות.

בשבת נפצעו שני לוחמים בכיתת הכוננות של מנרה מטיל נ"ט ששיגר חיזבאללה מלבנון.

* מגן ישראל – צודקים מי שטוענים שגם הרמטכ"לים הרבים שכיהנו תחת נתניהו היו שותפים למדיניות ההתמכרות לשקט. אבל הוא ראש הממשלה, הוא האחראי לביטחון הלאומי, הוא זה שעיצב את תפיסת הביטחון הזו כראש ממשלה דומיננטי מאוד. אילו תפיסתו היתה הפוכה, הרמטכ"לים היו מתיישרים עם הקו שלו.

הוא הציג עצמו כל השנים כ"מר ביטחון". הוא עלה לשלטון על גלי ההבטחה שהוא ימוטט את חמאס. הוא רץ בבחירות תחת הסלוגן "חזק מול החמאס." הוא התהדר בכך שבתקופתו נהרגו הכי פחות חיילים. הוא מיתג את עצמו כ"מגן ישראל". והוא לא העניק ולו קורטוב של קרדיט על המותג לרמטכ"לים.רק עכשיו, כאשר תפיסתו קרסה במחיר כה איום ונורא, הוא מסתתר מאחורי הכפופים לו, והופך אותם למגן אנושי.

* תעשיית הכסת"ח – תעשיית השקרים וההסתה, שבימי המלחמה עובדת ביתר שאת כתעשיית הכסת"ח, מפיצה בדותות על כך שבג"ץ התערב בהוראות הפתיחה באש בגבול עזה.

לא היה ולא נברא.

* המעי הגס – יאיר נתניהו הוא המעי הגס של משפחת נתניהו. כל החרא שכראש הממשלה נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו לומר בקולו, עובר דרך המעי הגס.

שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, כולל אחיו של המעי הגס, אותו ילדז, שירד מהארץ, מתהולל במיאמי ביץ' ויורה חצים בגבם של מפקדי צה"ל שנלחמים בחמאס.

* חוק יסוד העדה הדרוזית – אני שמח על היוזמה לעגן בחוקה, כלומר בחוק יסוד, את מעמדה הייחודי של העדה הדרוזית בישראל. בחוק יסוד כזה יש מקום לאמירה הצהרתית, על ברית החיים וברית הדמים בינינו וכן לסעיפים מעשיים הנוגעים לצרכי העדה, כולל כאלה שיש בהם העדפה מתקנת.

זאת, להבדיל מהניסיון הציני לרקוד על דם החללים הדרוזים בקריאה פופוליסטית "לתקן" כלומר לקלקל, את חוק הלאום, ו"להחריג ממנו" את הדרוזים. ההצעה הזאת נועדה להנציח את השקר כאילו החוק פוגע כהוא זה בזכויותיהם האזרחיות של האזרחים הלא יהודים או מעניק לאזרחים היהודים זכויות יתר. מי שטוען כן, אינו מכיר את החוק, אלא את הדחליל השקרי שיצרו מתנגדיו, שאין שום קשר ודמיון בינו לבין החוק. החוק אינו מפלה את האזרחים הדרוזים שמשרתים בצה"ל וגם לא את האזרחים הערבים שאינם משרתים בצה"ל. הוא אינו מעניק זכויות אזרחיות עודפות כלשהן לאזרחים היהודים וגם לא ליהודים שמשתמטים מצה"ל. אז איך אפשר להחריג ממנו את הדרוזים? להחריג ממה? מאפלייה שאינה קיימת בו?

חוק הלאום מעגן בחוקה הנבנית של המדינה, באיחור אופנתי של שבעה עשורים, את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי ואת מה שנגזר מכך. הוא מעגן בחוק את המובן מאליו מיום הקמתה של המדינה. הברית שלנו עם הדרוזים, שימיה כימי קיומה של ישראל, היא ברית בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין העדה הדרוזית. את הברית הזאת יש לעגן בחוק יסוד. ראויים הדרוזים להרבה יותר מניצול ציני ופופוליסטי שנובע ממניעים זרים, כאילו החללים הדרוזים הם כלי משחק פוליטי בידי שונאי חוק הלאום.

* חמאסיזציה – רוב המצביעים לבן גביר בבחירות האחרונות אינם בהכרח כהניסטים, אינם יודעים מי היה האיש הרע הזה ואינם מכירים את תורת הגזע שלו. רובם אינם גזענים ואינם פשיסטים. הם פשוט אנשים רפי שכל וחלשי אופי, שהתלהבו מהקמפיין הדמגוגי הפופוליסטי של בן גביר, שרכב על בעיית המשילות והטרור כדי להציג את עצמו כמושיע, כמי ש"יראה להם מי בעל הבית" ויעשה פה סדר. ההידרדרות הדרמטית בביטחון הפנים מן הרגע שבו נכנס לתפקיד, העלייה הדרמטית בפשיעה ובטרור, הביאו להתפכחות רבתי ממקסם השווא שהוא מייצג. הציבור ראה איך הוא הורס את המשטרה ואיך הוא מתעסק עם שטויות ומפגני ראווה פופוליסטיים כמו רפורמות פיתות אינפנטיליות. הוא היה בדרך להתרסקות טוטאלית.

ואז בא הטבח הנורא בשמחת תורה והחזיר את הצבע ללחייו. הזעזוע מהרצח הביא לשאיפת נקם ולשנאת ערבים, והדמגוג ידע היטב לפרוט על הסנטימנט הזה. והוא יצא במהלך הפופוליסטי של חלוקת נשק לכל דורש, שעוד יעלה לנו ביוקר, בעלייה בפשיעה וברצח בתוך המשפחה. אין מצב שהוא לא דאג לחמש דווקא את מי שהוא רוצה, ודי לחכימא.

ובסקרים הוא שוב נוסק.

מה שבן גביר מייצג הוא חמאסיזציה של ישראל. הוא רוצה להפוך אותנו לתמונת ראי של חמאס. שנדבר חמאסית. זה המשך הקמפיין שלו לשחרור רוצח המשפחה מדומא, אותו צדיק קדוש, שהוא בן דמותם של החמאסניקים.

אסור לנו לאבד את צלם האדם וצלם היהודי שבנו, כי אז יהיה זה ניצחון של חמאס.

* הפרובוקציה התורנית – ראש הכנופייה הוא התגלמות חוסר האחריות הלאומית. אין פרובוקציה פופוליסטית שאינה כשרה בעיניו, יהיה נזקה כאשר יהיה. הפרובוקציה התורנית - הדיון, דווקא עכשיו, בעונש מוות למחבלים. ניצול ציני של הזעם על הרצח. הרי בעיניו מחבל = ערבי, וזו מטרת החוק. אם על הדרך זה מסכן את החטופים, לא נורא, העיקר להכות בברזל בעודו חם. לפני שאנשים יחזרו לחשוב באופן רציונלי. ואין ראש ממשלה שמסוגל לגלות מנהיגות ולעצור אותו.

* ועדת הבית של הכנופייה – הוועדה ל"ביטחון לאומי" היא ועדה שמעולם לא היתה קיימת בכנסת, ואין לה שום קשר לביטחון הלאומי של ישראל. הוועדה הזאת היא עוד גחמה של ראש הכנופייה ועוד כניעה של רוה"מ ושל יריב לוין שבישל לו את הקואליציה המטורפת הזאת. ברגע שראש הכנופייה סחט את המשרד לביטחון פנים ושינה את שמו ל"לאומי", הוא גם דרש הקמת ועדה פרלמנטרית בראשות חברו לכנופייה, לא כדי שתפקח על המשרד, אלא כדי שתגבה את המשרד. את הצעתו הפופוליסטית לעונש מוות הוא לא הביא לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כמתבקש, אלא לוועדת הבית של הכנופייה. הוא וחברי כנופייתו ניהלו שם דיון ראווה פופוליסטי שבו התעללו בציניות אכזרית במשפחות החטופים.

כנופיה של חוליגנים, בריונים – קו-קלוקס-קלאן פרלמנטרי.

* הסר את טלפיך –- "אל תחבק אותי" התחנן דיקמן, בן משפחתה של נחטפת, באוזני ראש הכנופייה, שבמעשיו הנואלים פוגע בו ומסכן את בת משפחתו. אבל ראש הכנופייה, שמצפצף עליו במעשיו, ציפצף גם על בקשתו זו. הטריד אותו בחיבוק שכפה עליו, נישק אותו ולחש לו, בשטניות אכזרית "אני אוהב אותך." ואחר כך הוא מיהר לפרסם את התמונה, ולספר לחבר'ה.

כל כך אופייני למי שתנאי הסף שלו לקבלה לכיתת כוננות עירונית היא נכונות להצטלם עם ראש הכנופייה. חיבוק הדב של האיש הרע הזה לדיקמן, מסמל את האופן שבו הוא כופה את עצמו על כולנו. הסר מאיתנו את טלפיך ה---!

* המגלומן – רותם סלע, אראל סג"ל, ד"ר גדי טאוב, ד"ר רן ברץ, ד"ר אודליה מינס, עמיעד כהן מנכ"ל קרן תקווה, ארז תדמור ותא"ל במיל' דני ון בירן הם מהדמויות המשמעותיות ביותר בתוך הימין העמוק שבעמוק. וגם הם סולדים מהתנהלותו השערורייתית והמרושעת של סמוטריץ', ובמכתב ששיגרו אליו הם קוראים לו לבטל את הקצאת כל הכספים הקואליציוניים, להוריד מסדר היום את החלת רפורמת "אופק חדש" בבתי ספר חרדים ולקצץ באורח מיידי את שכר הבכירים במגזר הציבורי כדי לממן את הוצאות המלחמה.

אבל סמוטריץ' בשלו. המגלומן, שהעז לדרוש ולקחת על עצמו תפקיד הגדול עליו במאות מיספרים, וזה לא הספיק לו והוא דרש והעמיס על עצמו תפקיד של רבע שר ביטחון, אף שהרקורד הביטחוני שלו הוא של משתמט, שהפעולה הכי קרבית שלו הייתה ניסיון פיגוע, ממשיך לצפצף על כולנו.

* להילחם או להישחט – בדברים שאמרתי וכתבתי בקיץ האחרון, טענתי שהמהפכה המשטרית מתה, אולי יהיו לה אי אלו שרידים, אבל הנזק של הסרבנות / הפסקת התנדבות, יכה בנו עוד עשרות שנים, כיוון שהלגיטימציה והנרמול של המעשה, יגרמו לכך שאף ממשלה לא תוכל להוביל מהלכים שנויים במחלוקת, כי מתנגדיה ינקטו באותה דרך. עם זאת, סייגתי את עצמי, באמירה: "אלא אם תהיה קטסטרופה ביטחונית שתלמד אותנו לקח בדרך הקשה."

והקטסטרופה באה ובענק. למרבה המזל, זה קרה עוד לפני שהטייסים שהפסיקו להתנדב יצאו מכשירות. יש לציין, שעם פרוץ המלחמה, אלה שאיימו בסרבנות והפסקת התנדבות היו בין הראשונים שהשליכו עצמם אל תוך התופת והתגייסותם למלחמה היתה מוחלטת ונפלאה. סברתי, שכל אחד מהם, אילו יכול היה לחזור חצי שנה אחורה, היה נוהג אחרת. סברתי, שהמכה שחטפנו הרגה את הסרבנות למיניה.

לצערי, משיחות בקבוצות שיש בהן אנשים ש"הפסיקו התנדבות," איני שומע שום חרטה. להיפך, הם עומדים על דעתם ומצדיקים את הצעד, למרות הכול.

זה מדהים. הרי למדנו בשמחת תורה שברירת חיינו היא להילחם או להישחט. חד-משמעית. שעות ספורות שבהן צה"ל לא היה – וראינו מה קרה. זה מחייב את כולנו להעניק לביטחון המדינה, לשירות בצה"ל, לשירות במילואים, להתנדבות למילואים, בוודאי לכשירותו של צה"ל, מעמד של קודש הקודשים. לא נוגעים בכך בשום מקרה, בשום מחיר. כל מחלוקת פוליטית וציבורית, קשה ככל שתהיה, אינה מצדיקה פגיעה בביטחון. צה"ל והביטחון חייבים להיות מעל לכל מחלוקת.  הרי התזכורת שקיבלנו בשמחת תורה, היא שהחוזה של צה"ל, של כל חייל בצה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו עם נתניהו, אינו עם הממשלה, אלא עם תושבי בארי, ניר עוז, כפר עזה, שדרות ואופקים. צה"ל אינו צבא הוד-מלכותו אלא צבא ההגנה לישראל, שנועד להגן על המולדת ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל.

חייבים לפרז את הארסנלים של כל המאבקים הציבוריים, צודקים ככל שיהיו, מנשק הסרבנות. זהו נשק בלתי לגיטימי. זה גם לא נשק יום הדין. אין יום דין שמצדיק את השימוש בו.

* ברית ייעוד עם הזרמים ביהדות – עמית סגל מופתע לטובה מן היהדות הרפורמית בארה"ב. "...ההפתעה הבולטת של המלחמה: שנים של התרחקות בינם לבין ישראל נסגרו כמעט בן לילה. טפטוף תרומות הפך לשיטפון. האסטרטגיה של העשור האחרון, הישענות על הנוצרים האוונגליסטים והנחה שיהדות הרפורמית אבודה, התבדתה. סוף סוף משמח לראות קונספציה קורסת."

בניגוד לעמית סגל, אני ממש לא מופתע. מצד שני, גם איני מופתע מכך שסגל מופתע. הפער בין היהדות הרפורמית בארה"ב לבין הדימוי שלה בציבורים מסוימים בישראל הוא תהומי.

ברור לי שהסולידריות היהודית בכלל ועם מדינת ישראל בפרט היא יסוד מוסד ביהדותם של הרפורמים בארה"ב. ההתרחקות בעשור האחרון לא היתה "בינם לבין מדינת ישראל", כאילו יש כאן הדדיות. ההתרחקות היא חד-צדדית והיא יותר הרחקה מהתרחקות. ישראל הפנתה עורף ליהדות התפוצות שאינה אורתודוקסית. זה בא לידי ביטוי, למשל, בהדרתם מהכותל המערבי, שהפך מנכס לאומי של העם היהודי כולו, לנכס מגזרי של החרדים. הדבר התבטא בביטול מתווה הכותל ובהתנכלות השיטתית והאלימה לנשות הכותל. כך גם בהתנכלות לגיור הרפורמי. הרי כאשר אין מכירים בגיור שלהם, בעצם לא מכירים ביהדות שלהם. מכירים בכך שביולוגית הם יהודים, אבל לא ביהדות שלהם. והדבר בא לידי ביטוי בביטויים משפילים ועוינים מצד שרים בממשלה וח"כים בקואליציה ובתקריות אנטישמיות ממש כמו קריעת סידורים רפורמים, יריקה על הסידורים וכו'.

בשעת צרה, ברגע של משבר, נפתחו הלבבות – ברית הגורל שבה ואיחדה אותנו. אבל אי אפשר לבנות אומה רק על ברית גורל, על אויבים משותפים, על הכרח הישרדותי. יש למנף את שעת הרצון שנוצרה לברית ייעוד משותפת לעם היהודי כולו, במולדת ובתפוצות הגולה, על כל זרמיו. יש המציעים לפתוח את חוק הלאום כדי לקלקל אותו. אני בעד פתיחת חוק הלאום כדי להוסיף את מה שחסר בו באמת – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. זה ההבדל בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי.

* ביד הלשון: שִׂדּוּד – את הפינה הקודמת הקדשתי למונח "שידוד מערכות". כפי שכתבתי, יש לומר שׁידוד, בשי"ן ימנית (shidud), ולא כפי שנהוג להגות בטעות את המילה – שׂידוד (sidud).

מנין נובעת השגיאה? אני משער שהיא נובעת מכך שקיימת בעברית המילה שִׂדּוּד, ואף יש היגיון בשימוש בה במושג שידוד מערכות. שִׂדּוּד היא פעולה חקלאית, של פירור רגבי אדמה. "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ, יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ" (ישעיהו כ"ח, כ"ד). היום הפעולה נעשית באמצעות מַשְׂדֵּדָה. כל ילד שגדל על "הטרקטור בארגז החול" של מאיר שלו מכיר את המילה. המילים שדה ושידוד באים מאותו שורש. אין קשר גיזרוני (אטימולוגי) בין שתי המילים. אולם ניתן לראות בפעולת השִׂדּוּד, מעין איתחול לשדה, שזה סוג של שׁידוד מערכות.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: כדאי להזכיר למפגיני משפחות החטופים – לא ממשלת ישראל חטפה את יקיריכם ולא היא מחזיקה בהם אלא החמאס הבָּרבָּרי והפרימיטיבי, שהביא אסון נורא על בני-עמו, ושנגדו מתנהלת כבר שבועות רבים מלחמה קשה ומתישה שבה נופלים מדי שבוע קורבנות מטובי לוחמינו – וזאת כדי להשיב חיים את יקיריכם, המוחזקים בידי רוצחים ארורים!

המניפולטורים של "הפגנות המחאה" נגד "ההפיכה המשטרית", שתרמו להחלשת כוח ההרתעה של ישראל – כבר מחכים לכם מעבר לפינה להיעזר בכם להפיל את הממשלה. אל תתפתו להם!

* * *

עדינה בר-אל

אלפרדו וקס – סיפורו של אב שכּוּל

אלפרדו וקס, האב ששכל את שני בניו יגאל ועמית הי"ד בנתיב העשרה, מתאר כיצד התהפכו חיי כל המשפחה. מסעודת ערב שבת של כל בני המשפחה המורחבת בבתי בניו, למשפחה שבורה, בה כולם נעקרו מבתיהם והתפצלו לשהייה במקומות מקלט שונים.

שלושה בנים של אלפרדו וקס, חבר מושב נתיב העשרה, התגוררו עם בני משפחותיהם ביישוב זה: יגאל, עמית וגלעד. בנו הרביעי, נמרוד, מתגורר בקיבוץ ארז עם רעייתו רעות לבית פלג. שני היישובים נמצאים סמוכים זה לזה בעוטף עזה וסובלים, כידוע, לעיתים קרובות מבעיות של שיגור טילים, שריפות ועוד ועוד. והנה בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, נהרגו שני בניו של אלפרדו, יגאל ועמית הי"ד.

"הכול התחיל באותה שבת והתפתח לרכבת הרים שלא נגמרת בינתיים." מספר אלפרדו.  "היום אני במצפה רמון עם בני נמרוד, כלתי והנכדים. בחרתי להתפנות למקום אליו התפנו חברי ארז. אנחנו באכסניית א.נ.א. ליד המכתש. המקום נפלא, האנשים חברותיים והאווירה כאן די שאננה, בדיוק מה שאני צריך היום אחרי הטרגדיה שאירעה לי."

אלפרדו ניאות לספר את השתלשלות הדברים. והוא מתחיל לספר על ערב קודם, ערב שבת, כאשר נהנה להיות עם יגאל בקבלת שבת בבית גלעד בנו. התארחו שם גם הוריה של נועה רעייתו מקיבוץ מפלסים וכן סבה וסבתה מקיבוץ בארי. ובבית אחר במושב, עמית ורעייתו עינת – בת למשפחת יהב, ממייסדי נתיב העשרה – ערכו בביתם את סעודת השבת עם ילדיהם והוריה של עינת.

"בחצות שבתי הביתה עם יגאל, אשר מתגורר ביחידת דיור מאחורי ביתי. אמרנו זה לזה 'לילה טוב' ונפרדנו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. חשבתי גם 'לקפוץ' לביתו של עמית כדי להגיד לו 'שבת שלום', אבל היה מאוחר ושיערתי שהוא כבר ישן. וחוץ מזה," הוא מוסיף בחיוך כואב, "לא רציתי להטריד אותו עם הנודניקיות שלי." וכך אירע שאלפרדו לא ראה באותו ערב שבת את בנו עמית.

בבוקר אותה שבת התעורר אלפרדו בשעה שש וחצי ושמע רעשים שונים. הוא הביט מבעד לחלון וראה שיש ערפל כבד. "זה יום מתאים לחדירות." הוא חשב לעצמו. רעשי שיגור הטילים לא הפחידו אותו, כי זה היה די שגרתי עבורו. אבל בשעה שמונה צלצל אליו עמית בנו ואמר לו להיכנס לממ"ד. "לפי הקול שלו הבנתי שיש כאן משהו רציני ונכנסתי לממ"ד." אומר אלפרדו. 

כמה דקות אחר-כך שמע קולות מדברים בערבית. "הייתי בטוח שזה אחד האנשים המבוגרים מעזה שעובדים אצלינו. לאחר כעשרים דקות יצאתי מן הממ"ד הסתובבתי בבית, השקיתי את הגינה, ולא ידעתי כלל על חדירת המחבלים למושב." בשעה שלוש וחצי הגיעו חיילים וקראו לאלפרדו להיכנס לממ"ד.

רק בשעה שש וחצי בערב התקשרה כלתו עינת, רעייתו של עמית, וסיפרה לאלפרדו שבעלה עמית ואחיו יגאל, שני בניו, נהרגו.

מאוחר יותר נודע לאלפרדו, שבנו יגאל שמע על חדירת המחבלים ויצא החוצה עם מצ'טה, כיוון שלא היה לו אקדח. בחוץ הוא נפגע מכדור בחזהו, הספיק לרוץ כמאה וחמישים מטרים לביתו של הרבש"צ, צנח שם כשהוא ממלמל: "באו בחמולות. באו בחמולות." ואז נפטר. עמית, שהיה בכיתת הכוננות, השתתף גם הוא כמובן במאבק עם המחבלים וגם הוא נהרג מירי של מחבל אשר צנח עם מצנח רחיפה לתוך חצר ביישוב.

כאשר הוא משחזר את האירועים, מבין אלפרדו שעמית הציל את חייו בזה שאמר לו להיכנס לממ"ד, כי בדיוק אז, כשהיה בממ"ד, נהרגו ליד ביתו אנשים מכיתת הכוננות. עוד הסתבר לו, שאחד המחבלים הסתתר במשך היום מול ביתו בתוך מקלט שצורתו פעמון. וכאמור כל אותן שעות היה ביתו של אלפרדו פתוח, כשהדלתות לא נעולות והוא עצמו מסתובב בבית ובגינתו. בערב כיוונו אותו חיילים אל מכוניתו והוא התחיל לנסוע.

"נסעתי במכוניתי ולא ידעתי מה לעשות. לאן אסע? היכן אישן? בסופו של דבר הגעתי לחברים שלי במושב עין ורד ולנתי שם. בינתיים באותו לילה, בשלוש לפנות בוקר התפנו תושבי קיבוץ ארז למצפה רמון. בני נמרוד הגיע בבוקר לעין ורד ולקח אותי להיות עם בני משפחתו וקיבוצו במצפה רמון, בעוד שכל תושבי נתיב העשרה שהתפנו, הגיעו למעלה החמישה. "

עוד ממשיך אלפרדו ומספר: "גם בני נמרוד ניצל בנס. הוא נלחם במחבלים באותו יום בקיבוצו, קיבוץ ארז. כעשרים מחבלים הגיעו בשני טנדרים לשער האחורי של הקיבוץ כיתת הכוננות של הקיבוץ, שקיבלה אחר כך תגבורת מכיתת הכוננות של קיבוץ אור הנר, הצליחה לעצור את המחבלים מלהיכנס דרך שער זה, אשר קרוב מאוד לבתי השכונה החדשה בהרחבה." 

הלוויה וקבורת האחים

בקרב המשפחה עלתה השאלה היכן ייקברו האחים, כיוון  שעמית היה לוחם בשייטת בעברו ואיש ביטחון, היו אמורים לקבור אותו בבית קברות צבאי, ואילו יגאל אחיו היה אזרח. "ביקשתי מכלתי עינת, אלמנתו של עמית, שהיא תחליט היכן ייקברו שניהם." מספר אלפרדו.

עינת העדיפה את האפשרות שהשניים ייקברו בנתיב העשרה, ליד אימם, ועתה היה צורך להילחם ולבקש אישורים הן מגוף צבאי והן מגוף אזרחי. בסופו של דבר, ואחרי שלושה ימים של עבודת ניירת רבה הקשורה בשליחת בקשות לאישורים ולתיאום בין גופים, הדבר אושר. וכך נערכה לעמית הלוויה צבאית בפלמחים, אליה הגיעו מאות מחבריו, ובנתיב העשרה נערכה קבורה אזרחית של שני האחים. "זה היה תהליך מסובך," מספר אלפרדו. "שלוש פעמים הוחלפה שעת הקבורה, כיוון שנתיב העשרה היא עתה שטח צבאי סגור. ביקשתי לקצר את טקס הקבורה, כדי לא לסכן את האנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לבניי."

ללא כעס וללא רצון לנקמה

לשאלה אם הוא מבקר את המחדל שלא שעו לאזהרות וכדומה, עונה אלפרדו, שהוא בדרך כלל אדם ישיר ומאוד ביקורתי: "לא, לא. אני לא כועס על אף אחד. לא כועס בכלל. אני לא מתכוון להכניס רעל ולדבר על נקמה. זה לא יועיל עכשיו. לדעתי גם אלו ששגו וטעו, לא עשו זאת בכוונה. עכשיו לא הזמן לדבר על זה." יחד עם זה הוא לא יכול להימנע מביקורת: "כל הפוליטיקאים, חברי הכנסת וכל מי שמעורב בזה, כולם שותפים באותה מידה. כי כולם היו במלחמות אֶגוֹ."  והוא מוסיף: "כאשר יֵרֵד האבק מהכול אפשר יהיה להתחשבן, ומי שצריך לתת את הדין, יִתֵּן."

עשו את עבודתם

"לא בא לי בהפתעה מה שעשו הילדים שלי. אני מכיר אותם. אני יודע שהם חבר'ה שעשו את העבודה שלהם. והעבודה שלהם – כמו העבודה של אנשי המשטרה ומכבי  האש – כוללת שמונים אחוזי סיכונים, והם קיבלו את זה על עצמם."

וכאן המקום להזכיר שהקשר בינינו התחיל בריאיון ובכתבה על התנדבותו של אלפרדו לסיירת לילה, כדי להציל בני נוער משוטטים. (ראו: חב"ע, גיליון 1876, 28.8.2023). לכן אמרתי לו: "גם החינוך שלך להתנדבות, לעזרה לזולת ולערכים נוספים עיצב את הבנים שלך." ועל כך הוא ענה בצניעות: "כל אבא מנסה לחנך את הילדים שלו לטוב. אז אני לא רואה בי שום דבר מיוחד."

אבל ברור שאלפרדו הוא אדם יחיד ומיוחד. יחד עם רעייתו סוזן ז"ל הוא הקים משפחה לתפארת. הוא זכה לראות את ענפי משפחתו מתרחבים בקשרי נישואין לצאצאי המייסדים של נתיב העשרה, בארי וארז, אשר זקוקים לעוד זמן רב כדי לשקם את הריסות בתיהם וכדי להבריא את עצמם מטראומת השבת השחורה.

יהי זכרם של יגאל, עמית וחבריהם הנופלים ברוך. ונאחל לאלפרדו להשתקם, ליהנות מצאצאיו, להמשיך לתרום לחברה ולחנך צעירים לערכים. 

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1306, 2.11.2023.

* * *

ארנה גולן

המלחמות והצבא היו שותפים לאירועים מכריעים בחיי ובכך עשו אותי נציגת הדור שנולד לפני מלחמת העצמאות

מילות הקדמה

כשהחלו האירועים המחרידים בעוטף עזה ב-7 לאוקטובר, והלכו והתבררו ממדי הזוועה, חשתי כי משהו בי נשבר. הזעזוע היה גדול ואישי ממש. כששאלתי את עצמי מדוע גרמו לי האירועים הללו תגובה כה עזה קלטתי כי החוויות הקשות, והדומות במובנים שונים להווה,  שעברתי  כילדה בקיבוץ מסדה במלחמת העצמאות, העצימו מאוד את החלחלה שחשתי. עם הזמן אף הבנתי כי המלחמות והצבא ליוו את האירועים המכריעים בחיי האישיים. אם בנישואיי, בלידת ילדיי, ואם היום כסבתא לנכדים בוגרים. הכיצד? נתבונן ונראה תחילה את הרקע.

קיבוץ מסדה, שבו נולדתי, עלה להתיישבות  בשנת 1937 יחד עם קיבוץ שער הגולן הסמוך, במסגרת מבצע "חומה ומגדל", והתיישבו בשטחים שוממים סמוך לגבולות ירדן וסוריה. הם התיישבו  בלילה, שלא תיוודע עלייתם לחיילי המנדט הבריטי, והקימו מגדל למים ולשמירה וחומת עץ מלאה באבנים המקיפה את האוהלים הראשונים. שני הקיבוצים הללו, היחידים שהוקמו סמוך לירמוך, כשם שעין גב הוקם אז יחידי ממזרח לכינרת, נחשבו לקו הראשון, שלא כמו דגניה א' ו-ב', כינרת, אפיקים ובית זרע, שהיו הקו השני, ואילו  המשטרה הבריטית התמקמה בצמח, עיירה ערבית  קטנה, שרוב  המיבנים בה היו  חושות מבוץ, ושכנה על שפת  הכינרת מדרום לה. חבר מסדה, אהרון  נגיד, שידע ערבית, סידר לתושביה כעבור שנים אחדות חשמל תמורת שטח אדמה מלבני לא גדול, שעבר באמצע הקיבוץ והיה שייך לאלמנה עשירה.

לגרעין מסדה, שהתגבש בחדרה, אמנם הציעו להתיישב באיזור שבו מצוי קיבוץ שפיים, אבל הם דרשו מקום בגבול, "לכבוש את השממה," שאכן שררה באיזור. הם לא שיערו כמובן מה המחיר שהם עתידים לשלם, אבל גם לו ידעו לא היו משנים את החלטתם.

א. שורשי האישיים וילדותי במסדה

אבא שלי, משה שטנצלר, יסד בעיר טשרנוביץ, יחד עם חברו משה זינגר, את סניף "מכבי" בעיר, וכיוון שלא היה לו סיכוי להשיג סרטיפיקט הוא ניצל את ההזדמנות ובתחבולות נרשם כספורטאי למכבייה הראשונה שהתקיימה בארץ ב-1931, והתקבל כנציג הסניף (לא ידוע לי באיזה ענף ספורטיבי). וכנהוג באותן שנים. כשהגיעו לנמל יפו הורדו בידי ערבים אל הסירות המוליכות לחוף ונזרקו אליהן כחפצים. או אז קרא אבא בעזרת איש דובר עברית: "מעתה אני משה בן דרור! אותי לא יזרקו עוד!" – וזה מקור שם משפחתנו, שאבא אהב לשוב ולספרו בחיוך גדול. ואכן, אבא הגיע למכבייה ונרשם כמקובל, אך לאחר מכן "ברח" לגרעין מסדה שהתארגן במושבה חדרה. 

שם פגש לאחר שנתיים את אימא, ריבה כהן, שבדיוק הגיעה עם אחותה אוצה מהעיר אקרמן שבמולדובה, שם היה אביה רב ציוני והיה בין מייסדי  בית הספר "תרבות". אי לכך אמא דיברה  רוסית ועברית ואבא ידע רק גרמנית, ובאין ברירה "הוכרח" ללמוד עברית.

לאחר ההתיישבות בעמק הירדן, אבא היה פעיל קיבוצי ומפלגתי , עבד במרכז קיבוצי מפא"י בתל אביב, ובחופשים מבית הספר היה לוקח אותי עימו להכיר עולם ובעיקר את בני משפחתנו. במשך השנים ניסו לפתות אותו בהצעות קוסמות שיעזוב אך הוא ואימא נשארו בקיבוץ עד פטירתם בשנת 1982 בהפרש של 3 חודשים זה מזה. 

אוצה היתה המטפלת שלנו, שנקראנו קבוצת "השחר",  כבני הקיבוץ הראשונים, כל שנות בית הספר, והצטיינה במעשה החינוכי. היא נישאה למנחם רולל, גם הוא מטשרנוביץ, שהיה שנים רבות ראש מועצת עמק הירדן. שני הזוגות נישאו בחדרה אצל הרב החכם והסובלני שהעריץ את החלוצים, אמר כמה משפטים וזהו. נתן תעודת נישואין, וכולם היו מאושרים.

אימא עבדה שנים במטבח הילדים, אך לאחר שסבלה קשות מדלקת פרקים וצלעה, היתה מורה בחינוך מיוחד והתמסרה לכך בכל ליבה.

היינו שלושה אחים: אני הבכורה, גדעון אחי, ואחותי הצעירה לאה, שנפטרה לאחר סבל רב לפני ארבע שנים.

על ילדותי במסדה אוכל בהחלט לומר  שהיתה מאושרת. אמנם,  לא קלה בתנאים של אז, אבל התגברנו והתגבשנו כקבוצת הילדים הראשונים ונקראנו, כאמור, קבוצת "השחר" כי השחר הרי עולה עם לידת הילדים הראשונים, ועד היום אנחנו, אלה שנותרנו, רואים את עצמנו כאחים ושומרים על קשר.

לאור הדברים הללו ובמבט לאחור על הדרך הארוכה שעשינו, אני רואה את עצמי כנציגת הדור ההוא, ומבינה כי אנחנו דור שעבר את כל מלחמות ישראל החל ממלחמת העצמאות  (מה שקדם לה הוא סיפור בפי עצמו) ועד  היום ,לאירוע הכואב והמטלטל של מלחמת ה-7 באוקטובר, ולכאב במלחמה נוסף נטל הזיכרונות המתעוררים. את עצמי אני רואה גם כנציגה קצת מיוחדת כי המלחמות והצבא אכן השתלבו ממש באירועים מכריעים בחיי האישיים.

ב. כילדה במלחמת העצמאות: כיבוש הקיבוץ, פליטים בחיפה, חזרה לפינוי הריסות הקיבוץ ההרוס ושרוף

לשם כך אביא  את עדותו החשובה של אחי, גדעון בן דרור, שפורסמה בעיתון זה, גיליון  1897, בתוספות קלות (באישורו).

הנני בן קיבוץ מסדה, קרוב לגבולות סוריה וירדן, ומיד לאחר הכרזת המדינה (14 במאי 1948), ביום שבת ה-15 במאי, בשעה 7 בבוקר, כשעודנו במיטות בבית הילדים, החלה סוריה (שישבה אז ברמת הגולן) בהפגזות קשות על מסדה ושער הגולן והיה חשש ברור שהם יגלשו מרמת הגולן כדי לכבוש את הקיבוץ. ומאחר שהיה רק מקלט אחד, ולחברים רק תעלות, ונשק לא היה כי נלקח להגנת הקו השני, הוחלט לאחר יום הפגזות לפנות בשלב ראשון את הילדים והנשים אל מושבת כנרת, ולאחר מכן לחיפה.

בחיפה שיכנו אותנו  בבסיס צבאי בריטי שנעזב על ידם ב-14.5.1948. הגברים פונו בשלב השני אך רובם עברו  לקיבוץ אפיקים ולקיבוץ בית זרע, לקו השני, לקראת החזרה עם החיילים.

הפינוי של הילדים, שעדיין לא היו רבים, ממסדה – נעשה בשעה 10 בלילה, במשאית הקיבוצית של נחמן ובמשך כל הדרך הופגזה המשאית, במושבה כנרת שהינו 3 ימים, ולאחריהם, דרך העלייה בהר לפורייה ומשם דרך יבניאל ועפולה, לחיפה.

הנושא של פינוי הילדים הוא דרמה בפני עצמה. מפקד האיזור הצפוני משה דיין, נתן הוראה לא לפנות, אך (לא יאומן) אסף כמעט את כל הנשק של החברים, והעביר אותו לקו השני של דגניה א' ודגניה ב'. חברי מסדה ושער הגולן נחרדו, שכן הם ראו את הסורים גולשים מהרמה, וירדנים הצטרפו אליהם (מהכפרים שוני ועדסיה), עם עגלות עם שקים כדי לבזוז שלל, והכפריים האלה הלכו אחרי הצבא הסורי.

ואכן, הסורים כבשו את הקיבוץ, הרסו ושרפו בתים, שרפו את תכולת הבתים או בזזו, גדעו עצים, והשאירו חורבן. הם גם ירו בבעלי חיים ברפת, ואפילו בלולי התרנגולות. הסורים אף פוצצו את מגדל המים, ששימש גם לתצפית ביטחונית, והמגדל נפל והתרסק. כאשר נסוגו הסורים, לאחר שלושה ימי לחימה קשה שבה השתתפו גם חלק מחברי שני הקיבוצים, הקימו החברים ובנו בעצמם את מגדל המים החדש, אשר קיים עד היום.  

כזכור, התוכנית של  הסורים  היתה להגיע דרך צמח לטבריה, ויש אומרים גם לחיפה, אך בדרכם נעצרו בדגניה א', וידוע הסיפור העל עצירת הטנק הסורי, ומכאן נסוגו לאחר מתקפת חיילי צה"ל, שזה עתה הוקם, לשחרור האזור שנכבש על ידם, וחלק מחברי מסדה ושער הגולן נלחמו עימם. בנסיגתם, עזבו הסורים כמובן גם את מסדה ושער הגולן, והשאירו מאחוריהם חורבן.

השהות שלנו היתה, כאמור, בבסיס בריטי לשעבר, שהיה ממוקם במקום אשר בו ניצב כיום מלון דן כרמל. התנאים לא היו קלים והצפיפות רבה, ואחותי ארנה לא שכחה עד היום את הכינים שמיררו את חיי הבנות ואת חפיפת הראש בנפט. גם הדאגה להורים שנותרו במסדה היתה רבה כמו גם הריחוק מהאבות. ליד הבסיס היה בית קפה גדול בשם "אלדורדו". וזכור לי שהיתה שם זמרת ידועה בחיפה בשם הילדה דוליצקייה שהופיעה ובידרה עם שחקנים נוספים את תושבי העיר ואנחנו צפינו בהם מעבר לגדר. בחיפה עזבו ערבים רבים את העיר, אף שנציגי הצבא והציבור היהודי הבטיחו להם שלא ייפגעו. והתחושה שלנו אז היתה, שבחיפה החיים ממשיכים את חיי השיגרה.

יש לציין שאחרי כשלושה חודשים, בהם שוטטנו ברחובות, פתחו כמה כיתות לימוד, אם כי לא ממש בסגנון בית ספרי. מענין לציין, שבית הספר הריאלי בחיפה הציע שנלמד אצלו, אבל לא היינו במצב רוח של לימודים. אגב, היו משפחות מחיפה וקריית חיים שאימצו בצורות שונות חלק מהילדים.

ואז החליטו להחזיר אותנו לקיבוץ בשלבים, ובתחילה כדי לעזור בניקוי ההריסות, ואפר השריפות. בשלב ראשון, אחרי כחצי שנה, הוחזרה הקבוצה הבוגרת,  קבוצת "השחר", שאחותי ארנה היתה ביניהם, ואחריהם אנחנו, קבוצת "לפיד", אחרי כ-9 חודשים. הקבוצה השלישית, קבוצת "עלומים", הוחזרה למסדה אחרי כשנה, יחד עם ראשית חזרתם של בני הכיתות הנמוכות, ילדי הגן והתינוקות וכן הנשים שנשארו לטפל בהם.

 הייתי אז בן 10, בקבוצה שנועדה לעזור בניקוי ההריסות  ולאסוף את אפר השריפות, ותחילה בחדרי ההורים שלנו, שם חיפשנו תמונות ומזכרות אישיות . זה היה לא פשוט פיזית ונפשית.

עד כאן דברי גדעון עם תוספות קלות שלי.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

22.2.09. בצהריים עם אורפז ב"שיין". קשה. הוא לוקח מרק גולש ומוציא את התותבות שלו ואוכל עם שיניים בצד אחד של הפה ומניח בצד את נתחי הבשר הלעוסים שלא הצליח לגרוס עד תומם.

3.3.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". מצבו מאושש יחסית. מספר על יום ההולדת ה-60 לבנו זאב.

17.3.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". מספר קצת זיכרונות מתקופת היותו חייל בצבא הבריטי, ומתברר לאחר שנים, במקביל ל[עיתונאי] שמשון ארליך.

23.3.09. יום שני. לפנות-ערב פגישה עם אורפז בקפה שיין במקום מחר כי מחר אנחנו נוסעים לאזכרה [להוריה של יהודית] לקריית חיים. תחילה היתה רוח חזקה אחר-כך החשיך וגם החל לרדת גשם, ובקפה הם שומרים על אור עמום ושמים נרות בשולחנות. בהחלט אווירה מיוחדת.

התקבל ביום 24.3.09.

אהוד שלום,

תודה על הנגיעות הנפלאות.

שתי הערות לשיר המופלא "ציור יוני האבן של מגריט":

א. אולי כדאי לצרף את הציור בצד השיר.

ב. בסיפור הידוע "ארבעה נכנסו לפרדס" [בבלי, מסכת חגיגה דף י"ד ע"ב] מסופר: אמר להם ר' עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים...

האם גם לדעתך היה סיפור זה לנגד עיני המשורר? 

כל טוב,

מרים אהרוני

[אהוד: מרים אהרוני היתה המנקדת, בהתנדבות, של "נגיעות" של אורפז, והייתי שולח לה לניקוד כל צרור חדש של "נגיעות", שלבסוף יצאו בספרון שבו הוא מודה לה על עבודתה למענו].

למרים היקרה,

יצחק אורפז ביקש למסור לך כי הקטע ששלחת לו לא עמד לנגד עיניו כאשר כתב את הנגיעה, אבל עכשיו כשקרא אותו, זה היה מדהים – כי ההשראה ממש מתבקשת.

הוא מבקש להודות לך על ההערה שלך ואומר שאשרי הכותב שיש לו קוראת כמוך.

שלך,

אהוד בן עזר

יצחק אורפז: מתוך הספרון "101 נגיעות"

צִיּוּר יוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

בָּא לִי בַּחֲלוֹם

קָשֶׁה לָהֶן לְיוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

לָרֶדֶת אֶל הַמַּיִם

לִפְעָמִים הֵן הוֹמִיּוֹת עַל הַמַּיִם.

וְגַם זֶה רַק לְמַרְאִית-עַיִן –

כִּי גַּם הַמַּיִם הָיוּ לְאֶבֶן.

31.3.09. יום שלישי. בצהריים פגישה עם אורפז. אני לא מספיק לחרוט בזיכרוני ולרשום את כל הסיפורים שהוא מספר לי, מה עוד שאינני מקליט וגם כך בקושי אפשר לשמוע אותו כי הוא מוציא חצי מהתותבת התחתונה של שיניו וקולו נשמע חלש ומרוסק.

הפעם סיפר על חווייה של פיקוד על סוללת תותחים במזח הקטן של נמל חיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה היה לאחר שהוחזר משירותו בצבא במלטה, ולפני שהשתתף במלחמה באיטליה. לדבריו אהב לשבת בשקט לילה על המזח ולראות את להקת הדולפינים מקפצת וגם משמיעה קולות מיוחדים. תפקידו היה לפקד על סוללה של תותח בכינון ישיר אם תגיע אוניית אוייב או סירת אוייב לנמל. למזלם לא היתה חדירה כזו ולא היה עליהם לירות בכינון ישיר במסגרת זו.

הוא חוזר ומספר על ערב תל-אביב בדירתו שעל הגג בשדרות נורדאו, ממנה ראו את הים. היו באים חברים סופרים ומשוררים ושותים קוניאק. היו שם זך, שדה, דליה רביקוביץ, יוסי גמזו, מונדי, ואחרים שנקבצו ובאו בשיטת חבר מביא חבר. בשלב מסויים זך היה כבר שתוי, אבל לא היה יכול להשלים עם כך שהוא לא במרכז העניינים, ולכן רצה לחזור לביתו אבל כשקם הוא התנודד ולא היה יכול ללכת. יוסי גמזו התנדב ללוות אותו לביתו, אבל אחרי זמן לא רב חזר לגג של יצחק כדי שלא להפסיד את המשך הערב. בינתיים הרצה שדה בקולו השקט והמונוטוני, כשהוא מעפעף בגבות המשי הארוכות שלו, על היטלר וצ'ינגיס חאן וכל הרוצחים הגדולים שאלוהים אהב אותם ושימר את זיכרם לדורות ולא את זכר קורבנותיהם, כפי שדבריו אלה מופיעים גם בספרים וגם בראיון שלימים ערכתי עימו ל"אין שאננים בציון".

ליצחק היתה באותו זמן חברה, את שמה אינו זוכר, היא היתה פסלת שעקרה לאיטליה והשאירה לו בדירתו פסל של אישה ערומה נחה על צידה. היה לה מענה לשון, וכאשר שמעה את שדה אומר בשקט את דבריו הנוראים האלה, פתחה עליו פה בצעקות והתנגדה בכל המרץ שלה לדבריו.

שדה השתתק. התכנס בתוך עצמו ונראה מנותק.

יצחק ניגש אליו ושאל אותו אולי הוא עייף ורוצה לנוח. שדה הסכים. יצחק הכניס אותו לחדרו הדל שעל הגג, שדה נשכב במיטתו – ונרדם. עד סוף המפגש הלילי.

7.4.09. יום שלישי. לפני הצהריים פגישה בשיין עם יצחק אורפז. סוף-סוף סידר את התותבת בלסתו התחתונה והוא נראה עכשיו קצת יותר טוב אם כי עדיין קשה לשמוע אותו. וכאשר אני מבקש ממנו לחזור על דבריו הוא מתרגז ומתחיל לצעוק, מה שאסור לו כי אסור לו להתרגש יתר על המידה שאז ליבו מתחיל לפעום בחוזקה והוא מרגיש רע.

 הוא טוען שאותי מעניינים בספרות רק הסיפורים ולא הרוחניות, לא הפילוסופיה. ואילו הוא לא היה כותב מילה אחת אם לא היתה לה משמעות פילוסופית, ובעיקר כמובן העקרון של הצליין החילוני אשר היעדרו של אלוהים משפיע עליו יותר מהיות אלוהים, והדרך חשובה בעיניו יותר מההגעה למטרה, שתמיד מתרחקת כמו האופק. כדוגמה נתן את סיפורו הקצר "ויני שלי" מתוך "אהבות קטנות, טירופים קטנים", שבו המספר, שאינו עומד בעומס הרגשי של סיפורי חבריו המבוגרים היושבים בקפה "פרק" על משפחותיהם, קונה זר לעצמו ביום שישי ועולה לדירתו ומצלצל בה כאילו ילד ואישה מצויים בה, תולש את עלי הפרחים ומפזרם ולבסוף אוכל את הגבעולים. לדבריו הוא עצמו אוכל עלי הפרחים וזוהי תמצית הפילוסופיה של הבדידות שלו ושל מצבו הקיומי ומי שאינו מבין זאת ואינו קורא כך את הסיפור אינו מבין אותו ואת יצירותיו.

על הממשלה החדשה הוא אומר מאוד במתינות כי כל ימיו חי במסגרת שיש מעליו הנהגה, בשומר הצעיר, בצבא, אולי גם בעבודתו בעיתון, ותמיד צריך לקוות שההנהגה תצליח כי זו גם הצלחת המדינה, ולכן הוא לא ממהר לגנות את הממשלה ולהעביר עליה ביקורת כי הצלחתה היא הצלחתנו. דבר נוסף, את כל הסכמי השלום הוותרניים ביותר הביאו לנו ממשלות הימין, ולכן הוא מקווה שכך יקרה גם הפעם וכי במקביל האמריקאים יכפו עלינו סוף-סוף את השלום על ידי פינוי ההתנחלויות והקמת שתי מדינות לשני עמים. הוא חושש ממלחמת אזרחים בישראל, כי לדבריו, הוא מכיר את הנכדים של אשתו הראשונה מבעלה השני, שהם רבים מאוד ופזורים בהתנחלויות ומלאים מרץ והתלהבות, ולדבריו צריך שלושה-ארבעה אנשים כמונו כדי להתמודד עם אחד מהם.

14.4.09. יום שלישי. ערב חג שני. 11.30 אורפז ב"שיין". הוא מעריך מאוד את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ומה שלדבריו מקשר אותם הוא היחס לאימהות. אימו של עמוס התאבדה ואילו אימו של אורפז יצאה מדעתה, השתגעה, וגם זרקה את אביו מהבית. עד היום הוא לא סולח לאביו את נמיכות הרוח שלו, למרות שעל פי המכתבים שגילה ושנתן לי לקרוא בשעתו, האב היה איש בלתי רגיל שכל חייו חלם לקנות נחלה בארץ ולשם שלח את שני בניו בסוף שנות השלושים. שני הוריו של יצחק ואחותו נרצחו בידי הנאצים או מתו במחלות לאחר שהוגלו.

הוא הביא לי דף המתאר את ייחוסו עד לבעל שם טוב:

יצחק אוורבוך-אורפז – דור תשיעי מהבעש"ט

רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט)

|

רבי הרש (צבי)

|

שרה רייזלה (כלתו של הרב מכמעלניק. שם בעלה משה זאב)

|

צביה

|

ברוך

|

ישראל (נקרא גם ישראל-ברוך-צביה'ס)

|

גיטל (שם בעלה ישראל)

|

אסתר (בעלה: וועלוויל אווערבוך)

|

יצחק (אייזיק אווערבוך) אורפז

|

זאב

אורנה

טלילה

עתליה גי

בלשונה של סבתא גיטל (ביידיש): "ישראל איז ברוך צִביה'ס און צביה איז די טאכטער פון שרה-רייזלה און שרה-רייזלה איז די טאכטער פון ר' הֶרש דעם בעל-שם טוב'ס אייגענעם זון."

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק כ"ט

שרגא: "יש נהג – שימשיך לנסוע!"

ליל השימורים עם לוי אשכול, מיד לאחר שובו מארה"ב ב-18 לאוקטובר 1960, היה פתח לישיבות מרתוניות של מזכירות מפא"י, שהטילה על אשכול לטפל ביחסים הפנימיים והמפלגתיים שעוררה "הפרשה". בינתיים נתכוננה, ב-15 לספטמבר, ועדה נוספת לחקר הנושא ובראשה היועץ-המשפטי לשעבר, השופט חיים כהן. ב-15 לאוקטובר קבעה ועדת כהן, בין השאר, כי בידיעת אל"מ בנימין גיבלי הודח אברי אל-עד למסור בשעתו עדות-שקר, וכן שההוראות שהועברו לרשת הריגול היהודית במצרים לפני אמצע יולי 1954 – לא היו הוראות-קשר בלבד. משמע, פעולות החבלה החלו לפני מועד זה.

בסוף אוקטובר הופיע פרס בפני ועדת החוץ-והביטחון, ובמקביל נעשו ניסיונות פשרה, שהדמות המרכזית בהם היתה עתה לוי אשכול, זאת לאחר שבן-גוריון נעשה צד ב"פרשה". הבעייה שעמדה בפני אשכול היתה כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכו בוועדת החוץ-והביטחון, וכיצד להעניק "רהביליטאציה" כלשהי ללבון, לאחר התפרסם המימצאים החמורים.

ראש-הממשלה בן-גוריון סירב בכל תוקף להעניק ללבון "רהביליטאציה" זו, ולכן נעשו מאמצים לשכנע את לבון שיסתפק בקבלת רהביליטאציה מאת מי שהיה ראש-הממשלה בתקופת ה"עסק-הביש", משה שרת, ובמקביל החלו הניסיונות לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון טען אז, ובמשך כל עיסוקו ב"פרשה", שאינו יכול לתת זיכוי לצד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה החלו מתמקדים עתה בהצעה, שנדונה בממשלה ב-30 לאוקטובר, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה"עסק-הביש" ו"הפרשה". הוועדה, שכונתה בשם "ועדת השבעה", בראשותו של שר-המשפטים מהמפלגה הפרוגרסיבית, פנחס רוזן, התכנסה לראשונה ב-3 לנובמבר, ולאחר תשע-עשרה ישיבות, וחקירות נוספות מטעמה, הגיעה ב-21 לדצמבר פה-אחד למסקנה כי – "לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל"מ גיבלי] וכי מעשה 'עסק-הביש' בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

*

 בבוקר אחד מאותם ימים סוערים של "הפרשה" חלף שרגא "באקראי" ליד ביתו של בן-גוריון, בשדרות הקרן-הקיימת בתל-אביב, ופגש בשער את יצחק נבון עומד וקורא בעיתון.

שרגא: "יצחק, מה נשמע? מה שלום הזקן? מה שלום פולה?"

נבון ענה לשאלות במתיחות רבה ופתאום פנה ואמר: "שרגא, שרגא, נפלת לי מהשמיים. הזקן משתולל. אחרי ישיבת המזכירות, ובמיוחד אחרי קריאת דברי פנחס לבון בוועדת החוץ-והביטחון, הוא רוגז וטוען שהאיש הזה לא יכול לעמוד בראש ציבור הפועלים. עשה לי טובה, שרגא, היכנס אליו ונסה להרגיע אותו. חבל לי עליו."

השניים נכנסו לבית, ונבון אמר לבן-גוריון: "שרגא בא אליך ורוצה לשוחח איתך מעט."

בן-גוריון ענה בקול תוקפני: "מה יש לך שרגא? למה באת אליי? לא אדבר על הפרשה. אתה מפריע לי בעבודת הכתיבה שלי. אני מסוגל לכתוב רק בשעות הבוקר המוקדמות. אני עובד-מדינה. צריך להרוויח לחמי בעבודה. תן לי להמשיך לכתוב!"

שרגא תפס עמדה והתיישב, "כדי לקבוע עובדות בשטח," ואז החל בן-גוריון שופך בפניו מרי-כעסו על עיתון "דבר" שתמך בגרסת לבון, ועל ההדלפות מוועדת החוץ-והביטחון, וסיים בהתרגשות ובזעם:

"הוא [לבון] פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! לא תהיה דיקטטורה במדינה. איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!"

שרגא הזכיר לבן-גוריון כיצד קידם את לבון למקום השישי ברשימה לכנסת הרביעית, והסכים שיהיה מזכיר ההסתדרות. על כך ענה בן-גוריון:

"כאשר פתח בהתקפה על כולנו, כאשר שיקר בלי בושה בוועדת חוץ-וביטחון בכל הופעותיו, כאשר גייס לעזרתו העיתונות העויינת לנו, היכרתי האיש ואופיו האמיתי והוא לא קיים יותר בשבילי!"

שרגא לא נואש והמשיך להפציר בבן-גוריון שלא יערער את אמון הציבור במנהיגותו ואת שלמותה ואחדותה של המפלגה. עמדתו החריפה של בן-גוריון כלפי לבון מעוררת תגובות קשות. מוטב על כן שלא יטפל בנושא כל עוד הימים סוערים ומתוחים אלא ישאיר זאת לימים שקטים יותר, לאחר שהציבור יירגע מכל מה שקורה סביב "הפרשה". שרגא אף ביקש ממנו סליחה על שגרם לו צער בשיחה בלתי-קרואה זו, אך שב ואמר שאינו מסכים למהלכיו ביחס ללבון.

עוד שרגא מדבר, והנה נכנסה משלחת מטעם המפלגה, שכללה את אשכול, ארן, ספיר, דיין, נמיר, יוספטל וגוברין. נבון ושרגא הצטרפו לשיחה עם בן-גוריון, שבסופה יצאו ברושם שבן-גוריון איתן בדעתו להגיב במלוא החריפות.

"כאשר חזרתי הביתה," מספר שרגא, "לא יכולתי לאכול מרוב מתח. דבורה ניסתה להוציא מפי מה קרה לי. התחלתי לומר שהיתה לי שיחה קשה עם בן-גוריון. דמעות חנקו את גרוני, תופעה מאוד לא שכיחה אצלי. נראה שההתרגשות, הרוגז והעייפות היו הפעם במידה שמעבר לכוחותיי. הרגשתי שמצב העניינים הולך לקראת תסבוכת ציבורית ומפלגתית בעלת מימדים מבהילים."

*

ב-25 לדצמבר 1960 אושרו מסקנות "ועדת השבעה" בישיבת הממשלה ברוב של עשרה: ל. אשכול, פ. רוזן, י. בן-אהרון, י. ברזילי, ב. שיטרית, מ. שפירא, ג. מאיר, פ. ספיר, מ. בנטוב ו-י. בורג. שלושה נמנעו: מ. דיין, ג. יוספטל ו-א. אבן, ואחד היה שלא השתתף בהצבעה: ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון.

רק לאחר אישור המסקנות – נטל בן-גוריון את רשות-הדיבור, ויצא בנאום מוכן-מראש וחריף ללא תקדים נגד פנחס לבון, אותו הכתיר בביטויים שהרכים בהם היו "שקרים", "נרגנות", "גסות-רוח", "זיוף", "סיפורי-בדים" ו"עלילות".

הוא תקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ-והביטחון, כשד"ר באדר מ"חירות" משמש לו פרקליט, ועיתונים כ"חירות" ו"העולם הזה" תומכים בו. בן-גוריון טען כנגד לבון כי "האיש הזה" נתן בשעתו לשני רמטכ"לים שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים תוך מידת האחריות הפוליטית והביטחונית שעליה התחנכו בצה"ל. לאחר שהודיע כי הוא לא ישב עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם "האיש הזה", תקף גם את ועדת השרים, הטיח לעבר חבריו משפט "וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם," אסף ניירותיו, קיפל משקפיו, הודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מרגע זה, ועזב את חדר-הישיבות.

יש אומרים כי אשכול הנדהם, ידידו ואיש-אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, היה "קורבן-שווא" של "ועדת השבעה". אשכול עבד את בן-גוריון שנים רבות, העריץ אותו, אבל אולי לא הכיר אותו מספיק כדי להבחין בדקויות שבתשובותיו, ובייחוד במקרה זה. הוא סבר לתומו כי בן-גוריון אכן מסכים לעבודת הוועדה.

*

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, הביאו את מזכיר המפלגה, אלמוגי, ליזום "מסע התעוררות" כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי ראה בפרישת בן-גוריון "צעד לקראת התפוררות המדינה" ו"חורבן בית שלישי". אבל את תביעת בן-גוריון להקים ועדת-חקירה משפטית – לא קיבלו במפלגה, אפילו נוכח איומו לפרוש. ברקע הידהדה אמירתו של שרת כי ועדת-חקירה כזו עלולה להיות "קבר-אחים!"

בראשית ינואר 1961 התארגנה קבוצת פרופיסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חששו שאם יישאר, בתנאיו – פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות שזוכה; והתנגדו לאווירה שמנסים ליצור, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכול לבטל דעתם בפני דעתו.

הקבוצה התכנסה, ויצאה בגילוי-דעת, שלאחריו אירגנו הסטודנטים [האוניברסיטה בירושלים היתה אז הגדולה וכמעט יחידה בארץ] את "התנועה למען הדימוקראטיה". סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת – הצטרפו למחאה והזהירו את הציבור, בגילוי-דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדימוקראטיה בישראל.

בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופיסורים מרטין בובר, ש"ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש"נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה לא היתה על בסיס מפלגתי. עיתונים כ"דבר" ו"מעריב" תמכו בלבון, וכן סופרים ואנשי-רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם, ניסה אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א"צ גרינברג פירסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר קיצוני שקרא לבן-גוריון להקים "ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים," כלומר – לבטל את הדימוקראטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה. רעיון שבכמותו הואשם, שנים אחדות קודם לכן, אחד מ"צעירי מפא"י", אהוד אבריאל.

*

הדראמה הגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שהתכנסה ביום ה-12 לינואר 1961. בהודעה מוכנה-מראש, בשם "האמת קודמת לכול", האשים בן-גוריון את לבון:

"שר-הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות."

באמצע נאומו של בן-גוריון, נכנס במפתיע לישיבה לבון, ביקש אחריו את רשות הדיבור, חזר ותיאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות-השקר, את נטייתו של ראש-הממשלה להגן דווקא על "הקצין הבכיר", וטען כי התביעה לוועדת-חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא "תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת." לבון סיים את נאומו במלים נרגשות:

"אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר..."

*

ב-31 לינואר 1961 שב לירושלים ראש-הממשלה דוד בן-גוריון במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, כינס את הממשלה והודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. "הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי-היסוד של המדינה... אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי."

*

אליהו חסין ודן הורוביץ פירסמו, סמוך להתרחש המאורעות-עצמם (באמצע שנת 1961), את ספרם "הפרשה" (הוצאת "עם הספר", תל-אביב). הספר נעשה מאז מקור מובהק למהלך המאורעות, אף כי בגלל הוראות הצנזורה מופיעים בו בשמם רק הפוליטיקאים ואנשי-הציבור, ואילו שאר הדמויות נותרו בכינוייהן בלבד: "הקצין הבכיר", "קצין המילואים", "המזכירה", "הגבר", "הקצין הגבוה" ו"האדם השלישי" – כינויים שהיו שגורים בכלי-התקשורת והעבירו רטט של סקרנות בקהל הקוראים שהיה כמגשש בערפל, שמות שבתודעה הציבורית היו כבעלי קיום נפרד, לא בשר-ודם, והתייחסו אליהם כאל גיבורי דרמה מסתורית.

שרגא מוזכר בספרם, כקשור ל"פרשה", רק פעם-פעמיים, ובקיצור שמו, ש. נצר, המשתתף בהתייעצויות ליליות של צמרת המפלגה. אשכול הוא הדמות המרכזית, המפשרת, המייצגת את המחנה שאינו תומך לא בקיצוניות בן-גוריון ולא בקיצוניות לבון, אלא שואף לשמור על שלמות המפלגה באמצעות נוסחה כלשהי, שתתקבל על דעת שני היריבים. וכאשר התברר שאין ברירה, שמאבקו של לבון לטיהור שמו עלול להרוס את מפא"י, ואם ינצח – להותירה בלי בן-גוריון, התגייס אשכול להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות (ושרגא, זאת אין חסין והורביץ מזכירים – התגייס אז עימו).

שרגא ודאי נהנה מכך שהצליח לשמור על פרופיל כה צנוע. גם בספרו, המיוסד בחלקו על יומניו, אין הוא מרחיב בהרבה את הדיבור על מהלך ההתרחשויות במפא"י ערב ההדחה, ועיקר הדברים שבחר לפרסם נוגעים להתפתחויות המפלגתיות לאחר פרישת בן-גוריון מראשות-הממשלה, ביוני 1963.

*

יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, ראה מקרוב את שרגא בפעילותו בתקופת "הפרשה". שרגא הלך וגייס אנשים לטובת עמדתו של בן-גוריון. דברים שבן-גוריון רצה, או ששרגא נצר חשב שבן-גוריון רוצה, שרגא ביצע, עד – לפילוג. זה – לא. כי מפלגה שמתפלגת פירוש הדבר הרס למפלגה ואסון למדינה.

שרגא היה מתקשר כל בוקר, בטלפון. "מה שלום הזקן? מה קורה איתו? יש משהו? הוא רוצה משהו? צריך משהו?" – יום-יום, במשך כל תקופת המשבר, כשנתיים לערך. לא היה בוקר שלא בא איזה צלצול משרגא: "שרקצאך נישט, תרגיע אותו. זה יהיה בסדר."

שרגא היה אופטימי ללא גבול, בכל הסוגיות. "תראה מה זה בן-גוריון. אנשים לא יודעים, לא מגיעים לקרסוליים שלו. הוא – שיעור-קומה אחר. כל אלה שסביבו [הגווארדיה הוותיקה], שיהיו בריאים – זה מה שיש. נכון, גם בן-גוריון – כל אחד והחסרונות שלו. אבל – איפה הוא ואיפה הם!"

שרגא היה אדם מפוכח ולא נוטה להתייאש. כאשר פרצה "הפרשה" וחוללה קרעים פנימיים אדירים שקשה לתאר את עומקם – נשאר אופטימי. בתקופות הקשות ביותר של פולמוס "הפרשה" – המשיל שרגא באוזני נבון את מצב המפלגה לטנדר שנוסע, בתקופת מלחמת השחרור, מתל-אביב לג'בליה או לשכונה אחרת, בכיוון מקווה-ישראל, ומוביל נוסעים. פתאום יורים. גלגל אחד נקוב. הנהג אומר: "שרקצאך נישט!" וממשיך לנסוע. פתאום נופלת אבן – טאחחח... על החלון הקדמי. שוברת אותו. מישהו נפצע. "שרקצאך נישט!" – ממשיכים לנסוע. עוד גלגל נפגע. פתאום הגג עף. עוד ירייה. הנהג: "שרקצאך נישט!" – ממשיכים לנסוע.

כך גם המפלגה. צריכים להמשיך לנסוע. להמשיך. פה נשבר משהו. שם נשבר. מה זה חשוב? סע הלאה! וכל זה נאמר בבת-צחוק: איזו עליבות ומסכנות יש במצבנו, איך אנו נראים היום [בתקופת "הפרשה"] – כמו הטנדר הזה! פה נפל גלגל. פה זכוכית נשברה. אבל, יש נהג – שימשיך לנסוע!

*

בן-גוריון נפגע מכך שמאבקו העיקרי, להביא לחקירה משפטית, קיבל אופי כל-כך אישי, כאילו אין זה עניין עקרוני אלא כל רצונו לסלק את לבון. אך ללא שרגא, סבור נבון, איש לא היה מדיח את לבון. מי היה מדיח אותו? שרגא הבין שכך אי-אפשר יותר. לבון אינו יכול להמשיך להיות מזכיר ההסתדרות כשהוא תוקף את ראש-הממשלה בצורה חריפה שכזו. אך האמת היא, אומר נבון, שבן-גוריון לא אמר מעודו לשרגא, ולא למישהו אחר – שלבון צריך ללכת. הוא רק שאל: "ואיש כזה יכול להיות מזכיר ההסתדרות? אדם שפוגע בביטחון?" – נבון שמע זאת מפי בן-גוריון בירושלים, וכשחזר לתל-אביב נפגש עם שרגא וסיפר לו. שרגא ספק כף אל כף מלמטה למעלה בקול טפיחה חזקה, החלטית (ונבון ממחיש זאת במכה מצלצלת בשעת השיחה) – "נגמר העניין!"

בתקופה שלפני הדחת לבון היה שרגא, לדברי נבון, בשיא-כוחו. כל פעילותו המפלגתית רבת-שנים, השקדנית והמסורה, היתה כמכוונת לשעת מיבחן זו, לתמיכה המאסיבית שתינתן למנהיג הפגוע, בתקופה שהדיעות בציבור חלוקות, שרוב האינטליגנציה נגדו, ושההתנגדות לו בחוגים אחדים במפלגתו אינה חריפה פחות משל המפלגות היריבות לו.

שרגא החל מגייס אנשים במפלגה לתמיכה בעמדת בן-גוריון. נפגש ודיבר עם מזכירי הסניפים וגיבש את הכוח: ממלאי התפקידים, חברי מרכז המפלגה ברחבי הארץ, פה מזכיר סניף, שם מזכיר מועצת פועלים או סגנו; ביישובים של אוכלוסייה ותיקה כחיפה או פתח-תקווה, במקומות של ריכוזי עולים כבאר-שבע או אור-יהודה, את כל פעיליהם הכיר, ורתם לנושא. ואם שרגא אומר – אזיי צריכים לעשות. במשך שנים התרגלו לכך ששרגא, כשהוא אומר משהו, זו גם דעת המפלגה, ובן-גוריון, וההנהגה הוותיקה. ואפילו תעמידם ההצבעה בקונפליקט עם חלק מההנהגה – אפשר לסמוך על שרגא, שזה בסדר.

לא היה כמעט פעיל במפלגה ששרגא לא סייע לו אי-פעם באופן אישי. ולא שהיו חייבים לו טובות הנאה – אלא שבאופן טבעי הוא היה הכתובת. "שרגא," ממשיל נבון, "היה הבורסקאי של המפלגה, שבה כולם רצו להיות בשמים." הכול חתרו להתקדם כלפי מעלה, ואילו שרגא היה אומר: "הייתי פועל-ניקיון ואני ממשיך להיות פועל-ניקיון. במפלגה צריך שיהיה נקי. יש מכשול – אני מסלק. שיהיו כביש נקי, מדרכות נקיות, ושיהיה אפשר לנסוע."

נבון: "אשכול לא היה מאושר מהצעת ההדחה שהביא למרכז, אבל סבר שבזאת יסיים את 'הפרשה'. די. שיילך לבון, והנושא ירד מסדר-יומנו. הוא לא העלה על דעתו מה צופן לו העתיד. כיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון. אבל את עיקר העבודה – עשה שרגא, הוא שהכין את ההצבעה במרכז המפלגה. כמובן שאם אשכול, ספיר, גולדה, ארן, נמיר והאחרים היו מתלכדים, חזית אחת, נגד הדחת לבון – היו התוצאות שונות. ברור ששרגא לבדו לא היה יכול להביא להדחה. אבל המצב היה כך שאותה הנהגה ותיקה, שהיה לה כל כך הרבה בליבה על בן-גוריון, התייצבה בהדחה לצידו ולא העזה להשתמש בהזדמנות, באפשרות הזו – להדיח את בן-גוריון, כי הדבר נראה להם כאיבוד שלטון המפלגה בעם.

"ולגבי יחסם ללבון – מי מהם אהב אותו, חוץ מספיר? גולדה לא אהבה אותו. אשכול לא סבל אותו. ארן לא חיבב אותו. במשך השנים היה כמעט כל אחד מהם פגוע ממנו, ובעצם לא היה איכפת להם מה יעלה בגורלו; אלא משום שלחם את מלחמתם נגד ה'צעירים' – הזדהו עימו בנקודה זו, אך לא מילימטר מעבר לה. שבן-גוריון יעוף? – זה בשום פנים ואופן לא. אפילו שרת, שנשא את הנאום הנרגש בגנות בן-גוריון ב'שבת ההדחה' – סבל בשעתו מלבון סבל נוראי; לבון לעג לו וציפצף עליו, אבל לאחר ששרת הביא להתפטרות לבון מממשלתו, הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מממשלתו."

*

בשיחה עם שלמה נקדימון, ב-1975, אמר שרגא: "הדברים התגלגלו כך שברביעי בפברואר 1961 החליט מרכז מפא"י להדיח את פנחס לבון מכהונת מזכ"ל ההסתדרות."

נקדימון: "אתה ארגנת את הרוב במרכז למען ההדחה..."

נצר: "לא הייתי מציג זאת כך, שאני ריכזתי את הרוב. בציבור התייחסו אליי כאל 'כל יכול'. אני מודיע לך ולחברים ולכל אלה שמתעניינים בזאת שאכן היתה לי השפעה לא מעטה. אבל לא פעלתי במיוחד בעד הדחתו של לבון. אני צידדתי בוועדת-בוחן [בראשות גולדה. בספרו כותב שרגא כי היתה זו הצעה-פשרה שלו, שאשכול קיבל אותה, אולם גולדה התנגדה. היא אמרה שהיא חולה, אבל האמת שהיא חששה לקבל החלטות כה עדינות הקשורות מצד אחד לבן-גוריון ומצד שני לאדם כמו לבון, שאותו לא אהבה במיוחד]. לאחר שהעניין הזה לא הלך, הייתי שותף לאשכול במהלכיו למען פרישת לבון מההסתדרות. יש להניח שחברי מרכז המפלגה ידעו שבראש הפעולה הזאת להדחת לבון עומדים חברים מרכזיים בעלי השפעה. זה גרם לא מעט לצירוף קולות להצעה של אשכול..

"לא הלכנו בהתלהבות להצעה. זה בא בלית-ברירה, אחרי שאשכול הגיע למסקנה ש'עם האיש הצעיר הזה [לבון] רחוק לא נגיע.' היתה התארגנות, אבל לא נחוץ היה לעשות מאמץ גדול כדי להשיג רוב קולות. היתה תקופה שהיכרנו איש-איש במרכז. מראש ציינתי שנקבל 160 קולות. ההצעה קיבלה רק 159. ואכן, אחרי ההצבעה קיבלתי טלגרמה מהחבר סרדינס שהוא מצרף קולו, לאחר שלא הצליח להגיע מפני שהיתה לו תאונת-דרכים. יש לך, אפוא, 160 קולות."

נקדימון: "אתה היית בין אלה שהביאו לבן-גוריון את הידיעה, כי מרכז מפא"י החליט על הדחת לבון. אני מניח, שהוא קיבל את הידיעה לא בלי שביעות-רצון..."

נצר: "בן-גוריון היה במלון 'השרון'. כשאמרנו לו – אלמוגי, נבון ואני – את תוצאות ההצבעה, הוא אפילו לא שמע. זה לא עניין אותו."

נקדימון: "זה מוזר לשמוע סיפור כזה..."

נצר: "הציבור יכול לחשוב שאת ההדחה עשינו בשליחות בן-גוריון. כאילו ימים ולילות עסקנו יחד בתיכנונים. אני יכול להעיד בביטחה, שהוא לא דיבר על הדחת לבון. מצד בן-גוריון זו לא היתה נקמה אישית. הוא ראה במסקנות 'ועדת השבעה' עיוות-דין, שכן הוועדה קבעה רק שלבון לא נתן את ההוראה. היא לא קבעה מי כן נתן את ההוראה."

*

בתוך כל המהומה הזו היה לשרגא סיפוק "מקצועי" מסויים, שנבע מיכולתו לחזות כמעט במדוייק תוצאותיהן של הצבעות ובחירות. כשלושה חודשים לפני כל מערכת-בחירות היה מופיע בלשכתו של בן-גוריון ומשאיר פתק על תוצאותיהן. הוא לא טעה בהרבה. כך חזה ירידה של שבעה מאנדאטים למפא"י אחרי משפט קסטנר, ולימים העריך במדוייק את מספר המאנדאטים, עשרה, שתקבל רפ"י, ולדברי בני-משפחתו – גם חזה את עליית הליכוד ב-1977.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

הרב שמואל אליהו במכתב לדן חלוץ:

"תבקש סליחה!"

כולנו מחכים לשמוע ממך סליחה על המילים המטורפות שאמרת כי רק 'אתם' נושאים בנטל ההגנה על המדינה, ו'אנחנו' הטפילים שאתם נושאים על הכתפיים שלכם.

[הרב שמואל אליהו,  19 בנובמבר 2023. אתר סרוגים. ו' בכסלו תשפ"ד]

דן חלוץ, הגיע הזמן לבקש סליחה. אנחנו בעת מלחמה, ואולי הגיע הזמן לבקש סליחה על מילים שקריות ומעליבות שאמרת כלפי חלקים נרחבים מאוד מעם ישראל, אנשים שלוחמים כעת בתוך עזה, בגבול הלבנון ובכל מקום שהוא.

הרבה זמן אני נוצֵר את המכתב הזה בליבי, אבל הבוקר כנראה הגיע הזמן. הבוקר התבשרנו על נפילה בקרב של בוגר נוסף מישיבת ההסדר בצפת. שני בוגרים הקריבה ישיבת ההסדר בצפת במלחמה הזו ואתה קראת להם טפילים. הלוחמים הללו הם חלק ממאות אלפי בוגרי ישיבות הסדר, מתנחלים ואנשי פריפריה שלוחמים ונופלים כדי להציל את מדינת ישראל מטרור החמאס הרצחני.

כולנו מחכים לשמוע ממך סליחה על המילים המטורפות שאמרת כי רק 'אתם' נושאים בנטל ההגנה על המדינה, ו'אנחנו' הטפילים שאתם נושאים על הכתפיים שלכם. כל מילה לא תתאר את גודל החוצפה, השקר הגס, המילים המפלגות והמסכסכות. אולי תמצא בעצמך את האומץ להפסיק לשתוק ולבקש סליחה על חלקך במכונת הרעל שהרעילה את האווירה במדינת ישראל.

ביחד איתך אנחנו מבקשים גם מיאיר גולן שקרא לכל המתנחלים 'תתי-אדם', שייקח אחריות על המילים שלו ויוריד משהו מהכאב הנורא של משפחות שכּולות הנמצאות ביהודה ושומרון. אנחנו לא סופרים חללים, אבל אתה לא יכול להתעלם מהכמות הלא נתפסת של חללים מתנחלים. לצערי הייתי בכמה ישובים ביו"ש שקברו, בכל יישוב, שלושה לוחמים מאז שמחת תורה.

זה גם הזמן של ראש אמ"ן אהרון חליוה לבקש סליחה מלוחמי ישיבות ההסדר שבעבר הוא הצהיר כי הוא שונא אותם. זו סליחה אחת מתוך רשימת הסליחות שהוא צריך לבקש מכל החללים שנרצחו ונערפו במלחמה שהוא אישית היה יכול למנוע, אם היה קצת פחות זחוח ומתנשא.

תצרפו אתכם, אם תצליחו, את גברת שקמה ברסלר, שהצהירה כי אסור לחשב את קולותיהם של כל הציבורים הללו בשיח דמוקרטי. לדעתה אסור לתת לבוגרי הישיבות הללו, למתנחלים ולכל מי שחושב כמותם, אפשרות להיבחר לכנסת או חלילה להיות שותף בממשלה.

תישבעו היום, כי לעולם לא עוד. לעולם לא תאמרו מילים כאלה מפלגות. לעולם לא תסכסכו בין אחים. זה היום וזה הרגע שצריך להכות על חטא ולבקש סליחה. אפשר להתווכח אחרי המלחמה, אסור לומר מילים כל כך מפַלגות.

מחכים לתשובה.

הרב שמואל אליהו

* * *

עקיבא נוף

שִׁיר אוֹפְּטִימִי

אִם מִסָּבִיב – סַגְרִיר וּכְפוֹר,

אִם אֵין קַו אוֹר, הַכָּל אֲפוֹר,

אִם הַעוֹלָם לֹא מְחַיֵּיךְ,

אִם יֵשׁ רַק מָה, וְאֵין הָאֵיךְ –

עֲדַיִן יֵשׁ, בְּסוֹף הַסּוֹף,

אִם תִּתְאַמֵּץ – אַתָּה תַחְשׂוֹף,

בִּקְצֵה הַבּוֹר, בְּאִי אַחֲרוֹן –

יֶשְנוֹ פִּתְרוֹן, יֶשְנוֹ פִּתְרוֹן.

פזמון חוזר:  

אָז יוֹם חָדָשׁ יָבוֹא זוֹהֵר

וְכָל הָאוֹפֶק יִתְבַּהֵר,

כְּשֶׁיִּתְגַלֶּה בְּסוֹף מִדְרוֹן

כִּי יֵשׁ פִּתְרוֹן, כִּי יֵשׁ פִּתְרוֹן;

וְאָז תָּרִיעַ וְתָרוֹן,

בְּשִׁיר תִּצְהַל עַד שִׁיכָּרוֹן,

תִּקְרָא בְּקוֹל, בִּמְלוֹא גָרוֹן –

כִּי יֵשׁ פִּתְרוֹן, כִּי יֵשׁ פִּתְרוֹן.

אִם קִיר אָטוּם, לְלֹא חַלוֹן,

סְבִיבְךָ מִדְבָּר וְאֵין מָלוֹן

וְאֵין חָבֵר וְאֵין אוֹרְחִים,

וְרַק הַבֶּכִי לַהוֹלְכִים –

עֲדַיִן יֵשׁ, בְּסוֹף הַסּוֹף,

אִם תִּתְאַמֵּץ – אַתָּה תַחְשׂוֹף,

בִּקְצֵה הַבּוֹר, בְּאִי אַחֲרוֹן –

יֶשְׁנוֹ פִּתְרוֹן, יֶשׁנוֹ פִּתְרוֹן.

 פ.ח.: אָז יוֹם חָדָשׁ יָבוֹא זוֹהֵר…

אִם חֲשֵׁכָה מְלוֹא הַמֶרְחָב,

לְלֹא נִיצוֹץ, לְלֹא כּוֹכָב,

אִם וָאדִיוֹת הָפְכוּ אַכְזָב,

אִם אֵין עָתִיד, יֵשׁ רַק עַכְשָיו –

עֲדַיִן יֵשׁ, בְּסוֹף הַסּוֹף,

אִם תִּתְאַמֵּץ – אַתָּה תַחְשׂוֹף,

בִּקְצֵה הַבּוֹר, בְּאִי אַחֲרוֹן

יֶשְׁנוֹ פִּתְרוֹן, יֶשְׁנוֹ פִּתְרוֹן.

פ.ח.: אָז יוֹם חָדָשׁ יָבוֹא זוֹהֵר… 

עקיבא נוף

* * *

יוסף אורן

יובל שמעוני הוא כיום הכותב המעניין ביותר

בסיפורת הישראלית

מסה זו היא פרק מספרו החדש של המחבר: "עליות ומורדות בסיפורת ישראלית", שהתפרסם לאחרונה בפרויקט בן-יהודה כספר דיגיטלי.

חלק א' – ספריו המוקדמים של יובל שמעוני

כבר בשני ספריו המוקדמים – "מעוף היונה" (1990) ו"חדר" (1999), שבהם כינס עדיין סיפורים שכתב באחת מתבניות הסיפור הקצרות יותר (הסיפור הקצר והסיפור הארוך) – הטמיע יובל שמעוני פרטים ביוגרפיים על עצמו כישראלי שאירועי מלחמת לבנון הראשונה (1985-1982) מוטטו בו את תקוותו התמימה שמלחמה זו, אשר עד מהרה הסתבכה והתארכה מאוד, תביא לתקופת רגיעה ממושכת למדינת ישראל במזרח-התיכון, ולא כל שכן תמנע ממדינת ישראל הצעירה את האסונות של המלחמות שהתרחשו כאן ובארצות האחרות של העולם במהלך ההיסטוריה.

בהשפעת המראות הקשים, שיובל שמעוני עצמו נחשף אליהם כלוחם מן השורה במלחמה ההיא, בחר בספריו המוקדמים האלה פתרון זמני למצוקת נפשו של "המספר" (הגיבור הבדוי שעליו הטיל לספר על מכאוביו של לוחם במלחמה), בכך שאיפשר לו, אחרי שחרורו מן הצבא, לצאת אל ארצות אירופה, שאך זה השתקמו משתי מלחמות עולם, כדי להתרחק מזירת המלחמה הקטלנית במזרח-התיכון וכדי להשיב לעצמו, כטייל במדינותיהן, את האמון בחיים שהועיד לעצמו קודם לכן בימי נעוריו ובשנות בחרותו.

אך גם משהותו במדינות אירופה (תקופה קצרה באיטליה ותקופה ארוכה יותר בצרפת), חזר "המספר" מאוכזב מהתקוות שתלה בביקוריו בהן, שאם יתרחק מרצף המלחמות שפורצות במזרח-התיכון, יצליח להתאהב באישה שיכיר באחת משתי הארצות הללו (את האישה הכיר בתחנת רכבת באיטליה והתגורר איתה אחר-כך בדירה שכורה בפריז, עד שהתאבדה בקפיצה ממגדל הפעמונים של הקתדרלה נוטרה-דאם - כמסופר ב"מעוף היונה") ולעסוק באחת משתי האמנויות שקיווה לשקם בעזרתן את נפשו הפגועה מן המלחמות שלחם בלבנון: ציור (בסיפור "המגֵרה") ועשיית סרטים (בסיפור "המנורה"). שני הסיפורים הארוכים האלה נכללו בספר "חדר".

"קו המלח" (2014)

המסקנה הפסימית הכוללת, שהסיק "המספר" הבדוי, בשני הספרים המוקדמים "מעוף היונה" ו"חדר", הן מהתנסותו העצמית של יובל שמעוני במלחמת לבנון והן מתקופת שהותו במשך מיספר שנים בשתיים ממדינות אירופה הקתוליות, המתהדרות בקתדרלות המפוארות שבנו במרכזי הבירות שלהן, התייחסה לשמרנותה של ההיסטוריה, זו האוספת את העובדות על תולדות האדם בעולם, אשר ממשיכה לנוע במסלולה מבלי לתת את דעתה לתקווה של הדורות, שתעניק לאנושות בעתיד תוצאות טובות מאלו שסיפקה לה בעבר.

מסקנה זו השתמעה באופן ברור יותר מספרו הבא של יובל שמעוני, רומאן המופת "קו המלח" (2014), שבעלילתו הרחיב יובל שמעוני את העיסוק המצומצם שלו בספריו המוקדמים בכישלונותיה של ההיסטוריה למנוע מלחמות בזירות שונות של העולם בעשורים האחרונים של המאה ה-20, אל מלוא המאה הזו.

הרחבה זו התבטאה בהצמדת העלילה של "קו המלח" לקורותיהם של בני משפחה אחת, משפחת פּוֹליאָקוֹב, שבניה (איליה, נחמן ואמנון) פעלו ברוב שנותיה של המאה ה-20 לא רק במזרח התיכון ובשתיים מארצות מערב אירופה (כמו גיבורי שני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני), אלא גם ביבשות שונות של העולם.

אף ששלושת פּוֹליאָקוֹבים פעלו בזמנים שונים של המאה ה-20 וגם בחלקים שונים של העולם, סיכם אמנון, השלישי מביניהם, בוודאות, שהוא (אמנון) אביו (נחמן) וסבו (איליה) נטלו חלק בזוועות של ההיסטוריה במאה הארורה הזו, לפעמים מרצונם ולרוב משום שאחרים כפו עליהם ליטול חלק בעשייתן.

איליָה רצח אדם בשליחות המהפכה הסוציאליסטית בתחילת המאה ברוסיה הצארית, כי האמין בתמימותו הנלהבת שעל-ידי כך יהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה לכלל האנושות.

נחמן לחם בבריגדה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור בא"י כי האמין שעל-ידי כך הוא תורם לשינוי מהלכה של ההיסטוריה עבור העם היהודי שכמעט נכחד בשואה.

 ואמנון נלחם בארצו בשתי מלחמות (במלחמת לבנון הראשונה והשנייה), כדי שמדינתו לא תימחק ממפת המזרח-התיכון, ולא רק שנכשל בשתיהן (כפי שסיפר ב"מעוף היונה" וגם ב"חדר"), אלא גם הכיר בעובדה ששתי המלחמות לא הרחיקו את הסכנה הזו ממדינתו.

האכזבה של שלושת הפּוֹליאָקוֹבים מכישלון השינוי שקיוו לו על-ידי השתתפותם במלחמות של דורם, הניעה אותם למצוא מרפא לנפשם הפגועה במנוסה מהארצות שבהן פעלו.

אילייה ברח מן המהפכה ברוסיה אל לֶה, עיירה נידחת במורדות הרי ההימלאיה ההודית.

נחמן שקע עד מותו בחקירת תכלית מסלול חייו הבלתי-שיגרתי של אביו, שפנה עורף למהפכה הסוציאליסטית והצטרף בהודו ליוזמת נקמה של גבר אנגלי בגבר איטלקי שגנב ממנו את אשתו.

ואמנון נמלט מהארץ, אחרי מלחמת לבנון, ונסע אל מקומות אחרים בעולם, עד שלבסוף הגיע גם הוא אל הכוך הנזירי בהודו, שבו התאבד סבו אילייה בירייה מאקדחו, כדי למות שם, אחרי שנוכח לדעת שההיסטוריה באדישותה לציפיות האנושות ממנה תמשיך לנוע גם בעתיד במסלול שקבעה לעצמה, ותמשיך לסכם בשקדנות את זוועת המלחמות בכל הדורות ובכל המקומות בעולם.

ואכן, כמו בספרי החטיבה המוקדמת ביצירתו ("מעוף היונה" ו"חדר"), שבהם הטמיע עובדות מהביוגרפיה של עצמו בסיפורו הבדוי של "המספר", הטמיע יובל שמעוני גם בסיפורי-החיים של גיבורי הרומאן "קו המלח" פרטים אמיתיים מחייהם של בני משפחתו, משפחת שמעוני, כדי לבטא בעזרתם את מסקנתו הפסימית והדטרמיניסטית על ההיסטוריה הצפויה לאנושות גם בעתיד.

לאילייה פוליאקוב ייחס עובדות מחיי סבו (המשורר דוד שמעוני), שנטל חלק במהפכה הסוציאליסטית וחווה את זוועת מלחמת העולם הראשונה בתחילת המאה הזו. לנחמן פוליאקוב שייך עובדות מחיי אביו שמואל שמעוני (ששנים אחרי שלחם במסגרת הבריגדה באיטליה ובמלחמת העצמאות בפלסטינה-א"י, ניהל תיכון יוקרתי בת"א), שעדיין לחם באמצע המאה ה-20 בכל המלחמות המוקדמות של המדינה (ממלחמת סיני ב-1956 ועד מלחמת ששת הימים ב-1967), ולאמנון פוליאקוב שייך עובדות מחיי עצמו כבן הדור אשר לחם בעשורים האחרונים של המאה הזו בשתי מלחמות עקובות מדם: מלחמת יום-כיפור (1973) ומלחמת לבנון הראשונה (1985-1982).

ואמנם, בפרסום הרומאן הפציפיסטי "קו המלח" (2014), חתם יובל שמעוני את החטיבה הראשונה בספריו, החטיבה שבה הטמיע עובדות ביוגרפיות מחייו ומחיי שני השמעונים הקודמים (אביו וסבו), אם במפורש ואם באופן עקיף.

אך בניגוד לכותבי סיפורת אחרים, שבהגיעם למיצוי מלא של התשתית הביוגרפית של עצמם ושל קודמיהם במשפחה, כבר לא כתבו אחר-כך ספרים בעלי-ערך נוספים, המשיך יובל שמעוני לבטא את השקפתו הפציפיסטית גם בספרו הבא: הרומאן ההיסטורי "מבעד לקרקעית השקופה" (2021), שבעלילתו סיפר על תקופה שבה לא היו לשִמְעונים (כך אפשר להניח) שורשים משפחתיים כלשהם.

יוסף אורן

המשך יבוא

* * *

מדוע היהודים תמיד אשמים?

שיר בעקבות העיתונים מאת חיימקה שפינוזה

העיתונאית מלאני פיליפס דיברה על

העוינות לישראל בתקשורת הבריטית

כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית

משבר של ביטחון עצמי בגלל

תחושת החרטה הפוסט-קולוניאליסטית

והמלחמה הקרה שגרמו להתמוססות ערכה

של עצם ההזדהות הלאומית והתוצאה היא

אווירה הדומה לימי ויימאר והתכחשות

לסכנה האורבת למערב במאורעות 1936-

1939 הקימו הבריטים משטרת רכבות אשר

אנשיה הגנו על המסילות מפני מחבלים

ערבים אברהם כהן (1919-2006) נקרא

להדריכם במורס ובאיתות-ראייה הוא

התרשם אז משיטת הבריטים להרתיע

מחבלים: שניים מנכבדי כפר סמוך למסילה

היו נקשרים אל קדמת הקטר.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מחודש פברואר 2006.

* * *

מנחם רהט

הכרת הטוב: קדושי עליון או פועלי זבל?

יש 'דעת תורה' חרדית כוזבת שמשווה בעזות מצח חצופה את לוחמי צה"ל לפועלי הזבל, ויש 'דעת תורה' הפוכה הרואה בהם קדושי עליון המוסרים נפשם על עצם הקיום של העם והארץ.

תצלומיהם של הגיבורים, חיילי צה"ל שמסרו נפשם במלחמת המצווה להצלת העם והארץ מידי הצר הצורר, מייצרים בעולם החרדי מבוכה רבה. איך מתייחסים אליהם? כאל קדושי עליון? או כאל פועלי הזבל הסודאנים והפלשתינים שבתחתית הסולם החברתי? שאלה מרכזית זו קורעת את הציבור החרדי – והעיר שושן נבוכה.

תתפלאו, אבל בציבור החרדי קיימות התייחסויות ממש הפוכות למסירות הנפש של חיילינו. מן הצד האחד, רבים משבחים ומהללים ומעלים על נס את גבורתם ומסירות נפשם של 'הלוחמים את מלחמות ה' בגיבורים'; ומאידך גיסא, יש שממציאים 'השקופע' כוזבת, האומרת שאין שום מקום להערכת גבורתם ומסירותם של הלוחמים, ובסך הכל יש להשוותם – אבוי! – לפועלי הזבל.

ההשוואה הנואלת, המרושעת והאכזרית הזו, לא יצאה מפי קנאי קיצוני של נטורי קרתא. ההשוואה המתנשאת והיהירה הזו נאמרה ברוב עם, מפי מי שנחשב למיינסטרים חרדי – לא קנאי ולא פנאטי. זה באמת מה שהם חושבים על המוסרים נפשם והם בגדר הרוגי מלכות שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם?? זוהי באמת 'דעס תיירה' (דעת תורה)?

דברי הפלצות המשווים את הלוחמים והנופלים ל'אוספי הזבל' שבתחתית של התחתית של החברה, נאמרו מפי יהודי נשוא פנים, שזקנו סבוך ופיאותיו מרשימות, בעל השפעה ברחוב החרדי. מדובר ב'ראש ישיבע' בירושלים ורב קהילה – לא פחות! – שפולט מפיו המלוכלך קיא צואה, ואין הוא מבחין בין טוב לרע. על שכמותו כבר אמר הנביא: "הוי האומרים... לטוב רע, שמים אור לחושך... ומתוק למר." וחז"ל הוסיפו לגבי תלמיד חכם  שאין בו דעת, שנבילה טובה הימנו; והרחיבו, שאם אין דעת – הבדלה מניין?!

ושוב, אין מדובר בפרחח מן השבאבניקעס, מן החבורה הקרויה ב'שפה החרדית' אינשי דלא מעלי (אנשים ריקים שאין לזכותם שום מעלה). מדובר באדם נשוא פנים בעדתו, שהוזמן בשבוע שעבר לשיחה בישיבת מיר בירושלים. מול המצלמות שתיעדו את החרפות שהשמיע, הוא נשאל "מהו היחס הנכון כלפי הצבא והחיילים בשדה הקרב, מצד הכרת הטוב? מצד ההשתדלות? איך להתייחס?"

ותגובת הרב הנ"ל היתה צינית, יהירה, מתנשאת ומזלזלת, גסת רוח, שהוכיחה שלא כל תלמיד חכם הוא באמת חכם: "ואני רוצה לשאול," נעץ הרב עיניים יוקדות בתלמידים, "מה היחס הנכון מצד הכרת הטוב וההשתדלות לאלה שאוספים את הזבל כל בוקר? מה היחס הנכון כלפיהם? זו אותה שאלה בדיוק." אלה המילים האוויליות – לא נגענו! – שהשמיע האיש שאינו מבדיל בין ימינו לשמאלו.

ובתשובה לשאלה לגבי הנשיאה בעול עם הנפגעים, המשיך באיוולתו להשמיע דברי רשע ואכזריות, מתובלי שנאת ישראל מזוככת: "מה הם קשורים אלינו? אין שום קשר אלינו... כשמישהו נהרג בתאונת דרכים, אתה מרגיש שאח שלך נהרג? לא. אז למה פתאום כאן כן?... זה סיפורי סבתא. לא אחים ושום דבר לא. סתם דמיונות." האלו, אתה מדברר את החמאס???

והתוצאה – השבוע הותקפו 3 פעמים חיילי צה"ל בחוצות בני ברק. על האחד הטילו מים רותחים ועל שניים השליכו חפצים מעופפים. לא היה ראוי, לשם שינוי, לשלוח את האוייב-מבית, משרתי החמאס, לעזה?

ומנגד, ממש בקוטב השני, נמצאים 'ראשי ישיבע' אחרים, שחושבים ממש הפוך. אחד מהם הוא רבי שאול אלתר, לשעבר ראש ישיבת 'שפת אמת' של חצר גוּר, וכיום ראש קהילת פני מנחם. להפתעתו פנה אליו הרב שלמה רענן, מייסד ומנכ"ל מוסדות איילת השחר, הפועל להקמת בתי כנסת ושיעורי תורה בהתיישבות העובדת, וסיפר שפצוע קשה מן הקיבוץ הדתי-חילוני כרם שלום בעוטף עזה, עמיחי שיינדלר, שאיבד את שתי ידיו במיתקפת ה-7 באוקטובר, השמיע כשהתעורר מעירפולו שתי מישאלות: להניח תפילין של רבנו תם, ולהיפגש עם רבי שאול.

ראש הישיבה, שמעולם לא היתה לו היכרות עם הפצוע, נעתר מיד. הוא הגיע לבית החולים השיקומי שיבא עם ספר תהילים ושקית קטיפה שבה נשמר זוג תפילין דר"ת, אשר שימשו את סבו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, בעל ה'אמרי אמת'. בנו האדמו"ר רבי פנחס מנחם, בעל ה'פני מנחם', ייחס להן קדושה עצומה, עד כי לא העז להניחם אלא פעמיים בשנה. "אני," סיפר רבי שאול, "לא מעז להניחם כלל. אינני ראוי. אבל ר' עמיחי ראוי בהחלט."

רבי שאול נרעש כששמע, שעמיחי ביקש מהפיזיותרפיסטים, לאמן אותו להדליק בידיו הקטועות נרות חנוכה. רבי שאול: "מצווה לפרסם שזה מה שמדאיג יהודי שאיבד ידיו וכולו אמונה. 'וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה' – מאיש כזה צריך ללמוד אמונה."

לאחר שהעניק לעמיחי ספר תהילים שבשערו כתב הקדשה 'לאות ידידות', פנה רבי שאול לבקר את שאר פצועי צה"ל במחלקה. אצל כל אחד מהם השמיע בחום אבהי דברי עידוד מרנינים. רבים מהפצועים, ובהם קצינים בכירים, ביקשו ברכה שיזכו לשוב ולהילחם נגד האוייב החמאסי, ורבי שאול נענה בשמחה: "מצווה גדולה מאוד להציל את  ישראל מיד צר."

אהדה חמה לא פחות ללוחמי צה"ל בעזה, השמיע המשגיח הרוחני (שזה כמעט ראש ישיבה), של ישיבת 'אור ישראל' הליטאית בפתח תקווה. בשיחת חיזוק לרגל המצב אמר רבי יצחק פנחס גולדווסר: "צריך להכיר טובה לכל מי שנלחם עבורנו... אנחנו חייבים הכרת הטוב לחיילים שמסכנים את החיים שלהם... כל הדיבורים האלו שהם הולכים מרצון למלחמה, ושהם חייבים ללכת למלחמה, ושהם לא חושבים עלינו, זה דיבורי סרק והבל," זעק המשגיח. "חיילים בשעה כזו חושבים על כולנו, לא רק על עצמם, יש הרבה שמתנדבים, שלא לדבר על הדתיים לאומיים, שזה לא ייאמן האכפתיות שלהם... המצב הוא שאנו לא מכירים טובה לאנשים שנלחמים עבורנו... איך אפשר להיות כפויי טובה? אנחנו לא מרגישים את זה, כי פיטמו אותנו ואמרו שאנחנו ואנחנו ואנחנו..."

עיני הבחורים נפערו בתדהמה. ואז הטיל המשגיח 'פצצה': "אם זה יישמע לכם ציוני מידי, כי אז תדעו שיש שיחה מפי רבי דוד פוברסקי (ראש ישיבת פוניבז' במשך יובל שנים), שאמר לבחורים בעת מלחמה: אתם סומכים על הקב"ה? אם הייתם סומכים על הקב"ה הייתם רועדים מפחד. אתם סומכים על החיילים! ואם אתם סומכים על החיילים, איך אתם לא מתפללים עליהם? לא אכפת לכם מהשלום שלהם? הרי זה מיניה וביה?!"

הפעם אי אפשר לומר, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. הפעם אפשר בהחלט להבחין בחוש, מהי דעת תורת אמיתית, ומהי דעת תורה כוזבת...

מנחם רהט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ד"ר מרדכי קידר מסביר מה היתה הסיבה שחמאס בחרו דווקא את אותה שבת שמחת תורה כדי לתקוף את ישראל ולא עשו זאת שבוע או שבועיים קודם כשהתנאים היו דומים: "חמאס למרות שההתחמשות שלהם והתוכנית היתה איראנית, הם פתחו במלחמה שלא על דעת האיראנים. למה הם עשו את זה אז ולא שבועיים קודם שאז היה מצב די דומה? התשובה היא שבאותו יום היתה להם מטרה אטרקטיבית שלא היתה להם בזמן אחר – ואלו מסיבות הטבע וזה מה שגרם להם לתזמן את המתקפה באותו יום. אלפי בני נוער שרוקדים במשך כל הלילה ועייפים לקראת בוקר זו הזדמנות שחמאס לא רצו לפספס."

קידר טוען כי ההתקפה של חמאס קילקלה לאיראן את התוכנית הגדולה של התקפה מכמה חזיתות בבת אחת: "פינוי היישובים [בצפון ישראל] – רצו [הישראלים] לקחת מחיזבאללה את היכולת לעשות את מה שחמאס עשו. הפינוי הוא לא כדי שתמרון צבאי יעבור דרך הקיבוץ. האיראנים רוצים שהמערכה תהיה כוללת עם המיליציות בעיראק, בסוריה ובתימן. זו היתה אמורה להיות מלחמה בהפתעה שבבת אחת נופלים על ישראל מי יודע כמה אלפי טילים מכל הכיוונים. זו היתה התוכנית האיראנית השטנית. חמאס קלקלו את התוכנית הגדולה של האיראנים. האיראנים גם נפגעו מכך שחמאס עשו את מה שעשו דעאש. זה הזיק לעניין הפלסטיני ודרכו לעניין האסלאמי בכלל. ולכן ארה"ב ומדינות אירופה נמצאות יחד עם ישראל. לא בגלל שהם כ"כ אוהבים את ישראל אלא בגלל שזה מזכיר להם את דעאש."

מתוך: ערוץ ToV – אקטואליה יהודית ברשתות החברתיות.

* מי אשם בטבח ה-7 באוקטובר 2023? – אל תקשיבו לשטויות של מרדכי קידר. האזינו לדברי התוכחה של נביא השקר ("הזמן השחור") דויד גרוסמן – האשמים הם קודם כל נתניהו ["סטייל צ'אושסקו"], משפחתו, ממשלתו, והפשע של הכיבוש! – ורק אחריהם – גם החמאס!

דויד גרוסמן: ...ותחושה עמוקה של בגידה. בגידת השלטון באזרחיו. "השלטון", קרי ראש הממשלה והקואליציה ההרסנית שלו. בגידה בכל היקר לנו כאזרחים, ויותר מכך, כאזרחי המדינה הזאת. בגידה ברעיון המכונן והמחייב שלה. בפיקדון היקר מכל – הבית הלאומי של העם היהודי – שהופקד בידי מנהיגיה למשמרת, שהיה עליהם להתייחס אליו בחרדת קודש, לא פחות. ובמקום זה מה ראינו? מה התרגלנו לראות כאילו זו דרך העולם ואין בלתה? הפקרה של המדינה הזאת ראינו, לטובת אינטרסים קטנים וחמדניים, למען פוליטיקה צינית, צרת-מוחין, סהרורית.

מה שמתרחש כיום הוא המחשה למחיר שישראל משלמת על כך שהתפתתה במשך שנים להנהגה מושחתת, שדירדרה אותה מדחי אל דחי; שעירערה את מוסדות המשפט והצדק שלה, את מערכות הצבא והחינוך; שהיתה מוכנה להעמיד אותה בסכנה קיומית, כדי להציל את ראש ממשלתה מִכניסה לכלא.

רק לחשוב כיום עם מה שיתפנו פעולה במשך שנים. רק לחשוב כמה אנרגיה ומחשבה וכסף ביזבזנו בצפייה במשפחת נתניהו, על כל הדרמות סטייל צ'אושסקו שלה. על התעתועים הגרוטסקיים שהיא העלתה לנגד עינינו הנדהמות.

בתשעת החודשים האחרונים יצאו כידוע מיליוני ישראלים מדי שבוע להפגין נגד הממשלה והעומד בראשה. זה היה מהלך חשוב מאין כמוהו שביקש להחזיר את ישראל לעצמה, לרעיון הגדול והנשגב שבבסיס קיומה: ליצור מדינה שתהיה בית לעם היהודי. ולא סתם בית: מיליוני ישראלים רצו ליצור מדינה ליברלית, דמוקרטית, רודפת שלום, פלורליסטית, המכבדת את אמונותיו של כל אדם. במקום להקשיב למה שיש לתנועת המחאה להציע, בחר נתניהו להשחיר את פניה, לתאר אותה כבוגדת, להסית נגדה. אבל שוב ושוב, בכל הזדמנות, הוא הצהיר עד כמה ישראל חזקה, נחושה, ובעיקר – מוכנה, מוכנה לקדם פני כל סכנה.

סַפּר את זה כיום להורים המטורפים מצער, ולתינוק שהושלך בצד הדרך. ספר לחטופים, לאלה שמחלקים אותם כעת כמו סוכריות אדם בין ארגוני הטרור השונים. ספר לאנשים שבחרו בך. ספר ל-80 הפרצות בגדר המשוכללת ביותר בעולם.

אבל אסור לטעות ואסור לבלבל: עם כל הזעם על נתניהו ואנשיו ודרכו, את הזוועה של הימים האלה לא ישראל חוללה. חמאס יצר אותה. הכיבוש הוא אמנם פשע, אבל לִכְפּות ילדים ואז לירות בהם בדם קר – זה פשע נורא יותר. גם בהיררכיה של הרֶשע יש איזה "דירוג". יש מדרגות חוּמרה של רוע שהשכל הישר והחוש הטבעי יודעים לזהות. וכשרואים את שדה הקטל של מסיבת הטבע, כשרואים את הטרוריסטים של חמאס דולקים באופנועים אחרי הצעירים שחלקם עדיין רוקדים בלי להבין מה קורה – אינני יודע אם לכנות את אנשי חמאס "חיות אדם", אבל בלי ספק אין להם כבר צלם אנוש. [מוסף "הארץ" 13.10.23].

* אחדים מחברי המועצה הציבורית של "בצלם", ארגון התומך בפלסטינים ומוציא דיבת הארץ רעה. הם: הזמרת חוה אלברשטיין. הנביא דויד גרוסמן. פרופ' אריאל הירשפלד. השחקנית רבקה מיכאלי. פרופ' אבישי מרגלית. פרופ' סמי סמוחה. הזמרת רונה קינן. פרופ' מרדכי קרמניצר. פרופ' יגאל שוורץ.

* "האמריקאים עצרו משלוח של 4,500 רובים לכיתות כוננות מחשש שהנשק נועד לחמש מתנחלים." ["הארץ" באינטרנט. 21.11].

אהוד: לידידינו האמריקאים כנראה לא איכפת שאספסוף ערבי ברברי ופרימיטיבי יתנפל יום אחד בהמוניו על יישוב יהודי בגדה ויעשה בו מה שעשו הערבים בחברון בתרפ"ט ובשמחת תורה בתשפ"א. "סבן אילבן" לא הספיק כנראה לאמריקאים להבין מהו טרור איסלאמי.

ארגוני הטרור הפלסטיני בגדה: "אנחנו מודים לאמריקאים על החלשת החימוש של כיתות הכוננות בהתנחלויות, בשם אללה הרחמן והרחים – צעדכם המבורך יקל עלינו מאוד את הרציחות והשחיטות של היהודים בני המוות, כפי שכבר הוכחנו בניצחוננו המפואר ב-7 באוקטובר."

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-18, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל