פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1902

יום חמישים ושניים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2173 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בכסלו תשפ"ד. 27.11.2023.

עם הצרופות: 1. עמרם קליין:  בתי הקולנוע של כפר סבא. 2. במטע האבוקדו השרוף במשגב-עם. 3. עופר מושקוביץ (מושקו) חקלאי מצטיין בבית הנשיא.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: משירי קץ העולם. נוּקְטוּרְן. // איליה בר זאב: "כריות" בצומת. באוהל מוֹעֵד. // אנדד אלדן: אִמִּי לִי שָׁרָה. // אהוד בן עזר: הצגת חורבן עזה בידי התעמולה הפלסטינית מגבירה לא רק את ההתנגדות להמשך המלחמה –אלא גם את כוח ההרתעה החזק של ישראל! // אורי הייטנר: 1. בראשית חדשה. 2. צרור הערות ‏26.11.23. // ארנה גולן: החתונה שלי – חגיגה קיבוצית מפוארת והחתן שמאי מגיע מן הצבא. // בלפור חקק: מחווה לדמותו של אליהו הכהן. // ד"ר עדינה בר-אל: עופר מושקוביץ – חקלאי בעת מלחמה בקיבוץ משגב-עם. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק ל'. "שבת ההדחה". // צביקה זליקוביץ: בְּדָלֶת אַמּוֹת. // עקיבא נוף: הנה קם העם בבוקר. // יוסף אורן: יובל שמעוני הוא כיום הכותב המעניין ביותר בסיפורת הישראלית. חלק ב' – גיוס ההוכחות מההיסטוריה. // אהוד בן עזר: הפגישה עם דן בן-אמוץ יחד עם אריק רולו ובועז עברון. 1974. // נעמן כהן: פלישתים עליך שמשון דער נעבעכדיקר. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
משירי קץ העולם

נוּקְטוּרְן

אוֹרוֹת דַּלִּים בְּאֹפֶל דּוֹלְקִים;

אוֹרוֹת-אֲדָמָה

עֲזוּבָה שְׁכוּחָה

תּוֹךְ לַיִל  –  כְּבַד-רֵיחַ וָסוֹד;

וּרְקִיעִים מֵעַל רְקִיעִים:

רְחָבִים לְאֵין-גְּבוּל  –

עֲרֵמוֹת-כּוֹכָבִים תּוֹכָם לוֹחֲשׁוֹת

אֲמִיר-עֵץ אֲלֵיהֶן נִצְמָד

בּוֹחֵשׁ בָּהֶן, מְטַאטֵא כֹּה וָכֹה  –

וּמִתְכַּוְּצִים וּמִתְפַּזְּרִים  –

כּוֹכָבִים גַּרְעִינֵי-עוֹלָמוֹת

מְפַעְפְּעִים, מְרַשְׁרְשִׁים לְרוּחַ-לֵיל

וּפֶתַע  –  בֶּקַע:

קוֹל חַד כְּסַכִּין

בַּדְּמָמָה הַדְּחוּסָה

נִתְקָע וְחוֹתֵךְ  –

קוֹל אָדָם אוֹ תַּן  –

בֵּין שִׂיחִים

עַל גְּחוֹנוֹ זוֹחֵל?

וּמְטַר-הֵדִים מִתְנַפֵּץ, נוֹשֵׁר

מֵעֲנָפִים, מֵעָלִים

וּמִמַּחֲבוֹאִים  –  רִשְׁרוּשִׁים טְמִירִים...

וְשׁוּב אֵלֶם-דְּמָמָה

כְּבִמְצוּלוֹת-יָם

כְּמִתַּחַת מַיִם רַבִּים

תֵּבֵל בָּאֲפֵלָה טוֹבַעַת טוֹבַעַת...

1959

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

"כריות" בצומת

"לָה גֶר"!

לְכָל הַנּוֹפְלִים בַּקְּרָב,

בַּדֶּרֶךְ אֶל וּמִשָּׁם.

נוֹפְלִים וּמַמְתִּינִים בְּכוּר מַצְרֵף בֵּין קֶסֶם

עֲרוּגוֹת הַגָּן לְשַׁעֲרֵי גֵּיהִנּוֹם

וּבְיָמִים כְּתִקּוּנָם

"כָּרִיּוֹת" –

לוּחוֹת אֶבֶן לְכָל חַיָּל לוֹחֵם שֶׁלֹּא קָם.

יָד אָמָּן רוֹשֶׁמֶת אֶת סִפּוּר חַיָּיו בִּשְׂפַת הָאֲבָנִים,

בִּגְבוּלוֹת הַמֻּתָּר,

לְיָּמִים שֶׁכֻּלָּם נֶאֱסָפִים, לְבַל נִטְעֶה בַּהֲבָנַת הַנִּקְרָא,

בַּהֲבָנַת הַנִּקְרִים לַעֲבֹר בַּשַּׁעַר.

מִשְׁעֶנֶת לְכָל רֹאשׁ בֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא וְהַפְּרָחִים.

"A' la guerre comme a' la guerre"

בעקבות ביקור באנדרטת הלוחם הבדואי בצומת המוביל.

באוהל מוֹעֵד

צִפֳרִים מְנַקְּרוֹת בְּצִנּוֹרוֹת הַטִּפְטוּף-צְמֵאוֹת לְמַיִם,

לִפְגָרִים מֻשְׁלָכִים.

כַּדּוּרֵי הֶלְיוּם תּוֹעִים אֶל

תִּקְרַת אוּלָם הָהַמְתָּנָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.

הָרִים מִכָּאן וּמִכָּאן, תְּרוּעוֹת שִׂמְחָה בִּמְקוֹמוֹת נִדָּחִים,

וִדּוּא הֲרֵגָה, מְחוֹל צִפְעוֹנֵי הַקַּיִץ.

בְּעַד חַלּוֹן מְסֹרָג מְחַלְחֵל רַעַשׁ מִבָּתֵּי הֶעָלְמִין,

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מְכֻשָּׁף מִתְכַּנְסוֹת נְשָׁמוֹת.

זָרִים חוֹפְרִים בְּאֵת וּבְמַעְדֵּר,

מְכַסִים נִשְׁכָּחוֹת.

הָאוֹר בָּהִיר, גַּלֵּי הַיָּם מַכִּים זֶה בָּזֶה.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", קשב לשירה, 2012.

אנדד אלדן

קיבוץ בארי (עוטף עזה)

אִמִּי לִי שָׁרָה

אִמִּי לִי שָׁרָה –

אַתָּה גָּדֵל, פְּרִיחָתְךָ מַגְבַּהַת.

כָּל יוֹם חֲיוֹת בְּעַלְוָתְךָ

מֵשִׁיב לִי מְלֹא חָפְנַיִם

אֶת צִלִּי.

אִמִּי אֵינָהּ שׁוֹמַעַת

אֵיךְ שִׁירִי פּוֹקֵעַ

עִם כָּל בּוּעַת  יַלְדוּת –

אֵיךְ זְרָעִים נָפְלוּ עַל אֶבֶן,

אֵיךְ הַקֹּר לִטֵּף אוֹתָם.

שׁוּב אֲנִי שׁוֹמֵעַ –

אִמִּי לִי שָׁרָה עַל בַּרְבּוּר.                                                                                                      

בְּלֶכְתָּהּ –

מִטְּבִיעָתוֹ הַכְּעוּרָה בַּמַּיִם הַנּוֹשְׁמִים

שָׁב.

(צָף אֵלֵינוּ בֵּין גְּוִיּוֹת)

מִלִּים שֶׁלֹּא אָמְרָה

לָגוּר בֵּין אַרְבָּעָה פְּחָדִים

וְקוֹלוֹ בִּצְחוֹקֵנוּ שָׁר.

השיר נבחר מספרו של אנדד (כיום כבן 100) "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)  שקיבלתי כשי בשנת 2008.

איליה בר זאב

* * *

אהוד בן עזר

הצגת חורבן עזה בידי התעמולה הפלסטינית מגבירה לא רק את ההתנגדות להמשך המלחמה אלא גם את כוח ההרתעה החזק של ישראל –

בעיני שכניה ואויביה!

את הסיכוי לשלום בין ישראל לסעודיה, שלום שהיה מוחק כמעט לגמרי את הנושא הפלסטיני, יחיא סינוואר טירפד – והחזיר את הנושא הפלסטיני לסדר היום של העולם כולו, תוך הצלחה לעורר זעם ושינאה נגד ישראל והיהודים בכלל. עכשיו הוא מתעתע בנו וחוגג בשחרור חטופים תמורת הפסקת הלחימה, חוגג את "ניצחונו" בשחרור מחבלים, והוא גם עלול להימלט מהרצועה, ומי יודע אם, מתי וכיצד המלחמה תתחדש. בינתיים החמאס מפיץ ויפיץ תמונות זוועה של חורבן עזה וילדיה בכל העולם כדי להסית נגדנו ולמלט את רוצחיו הברבריים מחיסול. וכמובן לא איכפת לו המחיר בחיי אדם ובהרס עזה – שאותם שילם תמורת "הישגיו".

המערכה התעמולתית המתבכיינת שבהצגת חורבות עזה ופליטיה אמנם תוסיף לחמאס אהדה בעולם ותחזק את האנטישמיות – אך גם תגביר מאוד את כוח הרתעתה של ישראל בעיני אויביה ושכנותיה, הקרובים והרחוקים – מחיזבאללה שבלבנון ואיראן ועד לסעודיה.

* * *

אורי הייטנר

1. בראשית חדשה

בשמחת תורה, אנו מתחילים מבראשית.

מתחילים לקרוא מחדש את התורה, את ספר בראשית, את פרשת בראשית, הנפתחת במילה "בראשית".

לא היתה שמחה גדולה בשמחת תורה השנה. ויותר משהיתה זו שבת של בראשית, היא היתה שבת של אחרית. שבת של אפוקליפסה. שבת של התגשמות סיוט, שאפילו בחלומות המסויטים ביותר שלנו, לא יכולנו להעלותו על הדעת, לדמיין את אפס קצהו.

הטבח בנגב המערבי הוא השבר הגדול ביותר בתולדות הציונות. המכנה המשותף הבסיסי, הרחב ביותר של הציונות, הוא הביטחון; ההכרח במדינה עצמאית שתשמש מקלט ליהודים. מקום שבו היהודים לא יהיו נרדפים, מקום שבו הם יהיו תמיד מוגנים. והנה, בשבת אחת, נערך פוגרום מהנוראים ביותר בתולדות העם היהודי. כאן, בארץ ישראל, בהתיישבות החלוצית, במדינת ישראל העצמאית, נערך במשך שעות רבות וארוכות טבח אכזרי; רצח ואונס של נשים ונערות, ילדים ותינוקות, מבוגרים וקשישים, באכזריות שלא תתואר, וצה"ל הגדול לא היה שם כדי להושיע ומדינת ישראל לא היתה שם. מדינת ישראל קמה כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד", והנה...

מחבלי חמאס רצו לרצוח יהודים רבים ככל שאפשר ולהשפיל את מדינת ישראל. אך בראש ובראשונה הם רצו למחוק את הישגי הציונות. אם, חלילה, לא תהיה תקומה רבתי ליישובי הנגב המערבי – יהיה זה גדול הניצחונות שלהם וגדולת התבוסות שלנו. אם הנגב המערבי ייפול – זה לא ייגמר בנגב המערבי.

הטבח בנגב המערבי הזכיר לנו שאנו נלחמים על קיומנו. האוייב אינו מבחין בין יהודי ליהודי, בין חילוני לדתי, בין ימני ושמאלני. בשיא הקרע בעם, הותקפנו והתגובה הטבעית, האינסטינקטיבית שלנו, היתה ליכוד השורות מול האוייב המשותף, שהזכיר לנו את ברית הגורל בינינו.

האחדות הלאומית מאחורי צה"ל, שהתעשת מהנורא בכשליו מאז הקמתו ויצא להשיב מלחמה שערה, מתוך חתירה למגע וחתירה בלתי מתפשרת לניצחון, ונכונות של כל לוחם למסירות נפש, היא התגלמות ברית הגורל בינינו.

אך ברית גורל בלבד, שהמכנה המשותף שלה הוא אוייב משותף וסכנה קיומית, אינה יכולה לקיים אומה וחברה לאורך זמן. אם רק האיום מלכד אותנו, הלכידות הזאת תתפוגג ותתפורר בחלוף זמן לא רב. מן הראוי שנשכיל למנף את שעת הרצון הזו, שנכפתה עלינו מתוך אסון גדול, לחידוש ברית הייעוד שלנו. ברית הייעוד שלנו היא החזון הציוני. הטקסט הציוני החשוב ביותר הוא מגילת העצמאות, ועליה, ועל ערכיה שהם התשתית הרעיונית להקמת חברת מופת, ראוי להשתית את ברית הייעוד. אך לפני כל טקסט, מבחנו של החזון הציוני הוא בהגשמה.

המצווה הציונית החשובה מכל בשנים הקרובות היא תקומת הנגב המערבי. האוייב, שבאמצעות טרור הצליח לעקור אותנו מגוש קטיף, ניסה לנצל הצלחה בחבל ארץ נוסף.

התשובה הטובה ביותר לטבח אינה המכה הצבאית שתמוטט את חמאס. התגובה הזו היא תנאי הכרחי ליכולת לתת את התשובה המהותית – תקומת ההתיישבות בנגב המערבי. וכוונתי לכך שלא זו בלבד שהקיבוצים ישובו לאדמתם, אלא שהם יגדלו ויתחזקו, ויקומו יישובים נוספים, ואני ממש לא מפחד להביע תקווה שהם יקומו גם בצד הדרומי[?] של קו הגבול השרירותי.

משברים גדולים בתולדות הציונות והמדינה, הביאו עימם גלים של ירידה מהארץ. כך היה בשנות השישים במיתון הגדול, וכך אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה זה הגל שהביא את ראש הממשלה רבין לכנות את היורדים: "נפולת של נמושות." אין זה מן הנמנע שגם המשבר הנוכחי יגרום לגל כזה.

אני רואה חשיבות לאומית בפעולות למניעת ירידה ולא פחות חשוב – לגל עלייה גדול.

המלחמה מהדקת את זיקת העם היהודי בגולה למדינת ישראל. גם רבים שהפנו לה עורף, כתוצאה מתעמולה אנטי ישראלית שמסלפת את העובדות הנוגעות לסכסוך, נבעתו מאכזריות הטבח, והבינו מי כאן התוקפן ומי המגן על חייו והבינו שאנו הצד הצודק בסכסוך. התובנה הזאת חיזקה את הסולידריות היהודית, את הערבות ההדדית של "כל ישראל ערבין זה בזה."

גל האנטישמיות הנורא באירופה ובארה"ב בהשראת הטבח, עורר מחדש פחדים בקרב היהודים, ששוב חשים זרים ומאוימים. גם בנושא הזה ראוי למנף את שותפות הגורל לברית ייעוד ציונית ולגל גדול של עליה לארץ. עלינו לעודד זאת ולהיערך היטב לקליטת העלייה.

הגשמת הציונות היא עלייה והתיישבות. הפנייה של עולים חדשים ובעיקר צעירים אידיאליסטים מארצות המערב להתיישבות בנגב המערבי, לחיזוק הקיבוצים שנפגעו ולהקמת יישובים חדשים, היא השילוב הציוני המנצח.

המלחמה החזירה ללב התודעה ערכים ציוניים שנשחקו והושכחו, כמו תוצרת הארץ, החקלאות כערך ציוני של העמקת שורשים במולדת ושל ביטחון המזון בישראל. האם אחרי המלחמה החקלאות שוב תוקרב על מזבח "יוקר המחייה"? אני מייחל לתחייה ציונית, שבה נעלה על נס גם את הערכים הללו.

הסופר יוסף חיים ברנר, מזוהה עם ה"אף על פי כן" הציוני; למרות כל הקשיים, הכאב, הסבל והכישלונות – אף על פי כן, שומה עלינו להגשים את חזון הציונות. וכך הוא כתב בספרו "מכאן ומכאן":

זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

שמחת תורה תשפ"ד לא היתה חגיגה של בראשית, אלא אסון של אחרית. האם נשכיל לברוא מתוכו בראשית חדשה?

2. צרור הערות ‏26.11.23

* המחויבות לעתיד המדינה ושלום אזרחיה – אנו מאושרים על שובם של החטופים שהוחזרו ושותפים באושרם של המשוחררים ושל משפחותיהם. אנו מודאגים וחרדים לשלומם של החטופים שנותרו בידי חוטפיהם ושותפים לדאגת משפחותיהם. אנו אבלים וכואבים על הנרצחים בטבח והנופלים בקרבות ומשתתפים באבלן וצערן של המשפחות.

וחשוב מאוד שנחשוב על חייהם של מי שלא נרצחו ולא נחטפו, אך עלולים להירצח ולהיחטף אם חלילה המלחמה הזאת תסתיים בלי למוטט את חמאס וחיזבאללה. אחריותה של מדינת ישראל לעתידה ולשלום אזרחיה מחייבת את הממשלה להורות לצה"ל להמשיך בכל התנופה, בלי למצמץ, עד שתושגנה שתי המטרות הללו.

* בין רע לרע – בחירה בין טוב לרע היא בחירה קלה. אנו בוחרים בטוב (ויש מי שאוטומטית בוחרים ברע). ההכרעה על עיסקת החטופים היא בחירה בין רע לרע. כל הטיעונים נגד העסקה מוצדקים. אבל מחיר ההימנעות ממנה הוא נורא. אילו היה עליי להכריע, הייתי מצביע בלב כבד בעד העיסקה. אבל המבחן של ההחלטה יהיה בהמשך: האם ישראל תמשיך בנחישות במתקפה ולא תרפה עד מיטוט מוחלט של חמאס. אם העיסקה תמסמס את המלחמה – נדע בדיעבד שזו היתה שגיאה. אם המלחמה תימשך במלוא עוזה עד הגשמת מטרתה – נדע בדיעבד שההחלטה היתה נכונה. שיפוט בדיעבד הוא שיפוט קל, כי הוא מבוסס על עובדות ידועות. צריך אומץ להחלטה בתנאי אי ודאות, תוך ידיעה שההחלטה עלולה להיות מזיקה, והאחריות היא על מקבלי ההחלטה.

* בלתי בגיץ – ההחלטה על עיסקת החטופים היא החלטה מדינית וביטחונית. זו החלטה שהמקום להכריע בה הוא הממשלה. אין זה עניין משפטי ואין מקום לדון בו בבית המשפט. אני מתנגד עקרונית לעתירות נגד העיסקה. זו היתה דעתי בעסקאות שהתנגדתי להן לחלוטין והיא תקפה גם במקרה הזה שבו אני תומך בלב כבד. טוב שבג"ץ דחה את העתירה על הסף מפאת אי שפיטות.

* התעללות והשפלה – כל הסיפורים על "קשיים טכניים" שגרמו לעיכוב בשחרור הילדים הם חרטא. זו התעללות מכוונת של הברברים האלה במשפחות, והשפלה של החברה הישראלית. זו הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית שלהם. חייבים להשמיד את חמאס, עד חורמה.

* לא בכל מחיר – תרחיש. חמאס ישחרר בשלושת הימים הקרובים ארבעים חטופים, ואז, לפני הפעימה הרביעית, הם יעלו דרישה חדשה. בסיטואציה הקשה וההזויה הזאת, כאשר אקדח מכוון לרקתה של הממשלה, ועצבי המשפחות שאמורות לקבל את ילדיהן מרוטים, הממשלה מחליטה לקבל גם את התביעה החדשה. חולף יום, ודקות ספורות לפני שחרור הילדים הנותרים, חמאס מעלים דרישה נוספת כדי לשחררם.

האם נכון לקבל זאת?

אני מעלה את התסריט הזה, כדי להתמודד עם האמירה הפופולרית, שיש לשחרר את החטופים בכל מחיר. בכל מחיר?!

אלה שתומכים בשחרור בכל מחיר, מציגים את העסקה האולטימטיבית – "כולם תמורת כולם." כלומר שחרור כל המחבלים הכלואים אצלנו, כולל הרוצחים, כולל משתתפי הטבח, תמורת כל החטופים.

מי שמאמין שחמאס יסכימו לעיסקה כזו משלה את עצמו. מבחינתם, האיום הגדול ביותר הוא המלחמה בעזה שנועדה לחסל אותם. בני הערובה נועדו לשמש כלי משחק בהצלתם, הצלת שלטונם ושמירה על כוחם הצבאי. כלומר, העיסקה היחידה שתמורתה הם יסכימו לשחרר את כל החטופים, תהיה שחרור כל המחבלים האסירים, הפסקת המלחמה עם ערבויות בינלאומיות ונסיגת צה"ל מרצועת עזה. ובמילים אחרות – ניצחון לחמאס והשגת מטרות הטבח, מה שיעודד ויקרב את הטבח הבא, בצפון ו/או בדרום.

האם יש להסכים לעסקה כזו? עיקר מעייני הממשלה, צה"ל ושב"כ בנושא הזה, צריכים להיות מופנים לחילוץ החטופים, ברוח אנטבה. (ההערה נכתבה לפני ביצוע העסקה ולפני שראינו את האכזריות של חמאס, המפר את ההסכם).

* זו דרכם בכל הסכם – האופן שבו הפלשתינאים מכבדים את ההסכם לשחרור החטופים, הוא אותו אופן שבו הם כיבדו 16 הפסקות אש ב"צוק איתן" ואותו אופן שבו הם כיבדו את הסכמי אוסלו. כך בדיוק הם יכבדו כל הסכם עתידי אתם.

* חטיפת הילדים הקודמת – חטיפת הילדים בידי חמאס הברברי, אינו המקרה הראשון של חטיפת ילדים יהודים המונית בידי ערבים מוסלמים. מקרה כזה ארע לפני 183 שנים. ב-1840 התרחשה עלילת דמשק. נזיר קתולי ועוזרו המוסלמי, שהיו מעורבים בכל מיני עסקים מפוקפקים, נעלמו בפברואר 1840 בדמשק. בעקבות ההיעלמות, השלטונות האשימו את היהודים, שחטפו ורצחו אותם לצורך טקס סודי של שימוש בדמם לאפיית מצות. במהלך הפרשה המזעזעת הזאת, חטפו השלטונות 63 ילדים יהודים בני 3-10 ועינו אותם בעינויי תופת, שכתוצאה מהם מתו שני ילדים, וזאת כדי ללחוץ על הוריהם להודות במעשה.

בקיצור... הים אותו ים וגו'. אותה פרקטיקה אנטישמית. וגם עלילות הדם על היהודים לא פסו מהעולם ובימים אלה הם גואים שבעתיים. ע"ע רוג'ר ווטרס, גרטה טונברג וגדעון לוי.

* לפרק את אונר"א – סרט מצוין של איתי אנגל בתוכנית "עובדה", שבו הציג מבפנים את הלחימה של לוחמי המילואים של סיירת גבעתי בתוככי עזה, התמקד בעיקר בלחימה בתוך וסביב בית ספר של אונר"א בעזה. תלמידי בית הספר היו מגן אנושי של מוצב חמאס, עמוס באמצעי לחימה, חומר מודיעיני ומנהרות טרור.

כמובן שהדבר המזעזע את מי שצופה בסרט הוא ההסתתרות מאחורי ילדים, אבל אסור לפספס עוד זוועה – שבית ספר של האו"ם, ארגון שאמור להבטיח את שלום העולם, הוא בסיס של מחבלים ברברים, רוצחי ילדים, עורפי ראשים, אונסי נערות וחוטפי קשישים. ארגון ה"פליטים" הפלשתינאים אונר"א, הוא הארגון להנצחת הסכסוך. בתי הספר שלו אינם רק מסתור למחבלים שהופכים את הילדים למגן אנושי, אלא בית הגידול להפיכת הילדים למחבלים כשיגדלו.

ישראל חייבת לתבוע חד-משמעית לפרק את אונר"א. עליה לפעול בקרב ידידותיה ובקרב כל שוחרי השלום בעולם, לפרק את ארגון הטרור אונר"א.

* ההגנה הטובה ביותר – ראש הממשלה נתניהו הוא הנושא באחריות למחדל הנורא. הוא נושא באחריות מיניסטריאלית כראש הממשלה ובאחריות אישית כמי שהוביל לאורך שנים רבות את תפיסת הביטחון שהביאה לאסון וקרסה בו. לכן, הוא חייב ללכת מיד אחרי הניצחון.

אבל מה שחשוב יותר מהסוגייה הפרסונלית, הוא הדרך שכשלה. אם נחליף את האיש ולא נחליף את הדרך, לא עשינו כלום. ויש להודות, שהדרך שנתניהו הוביל ייצגה קונצנזוס רחב מאוד, במערכת הפוליטית, שמאל וימין כאחד, ובמערכת הצבאית; הדרך של התמכרות לשקט ואוריינטציה על התמגנות והתגוננות, הכלה, הבלגה ותגובתיות. דרך שאיפשרה התעצמות אדירה, באין מפריע, של ארגוני טרור שהיו לאיום קשה על האוכלוסייה האזרחית הישראלית.

הסיפור על כך שנתניהו רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את הרש"פ הוא אגדה אורבנית רחוקה מן המציאות. זו טענת כסת"ח של מי שרוצה להרחיק מעצמו את חלקו באחריות לקונספציה שקרסה. זה מסוכן, כיוון שאם לא נכיר במהות הכשל, לא נתקן את דרכנו.

את הדרך שכשלה יש להחליף בדרך של התקפיות, יוזמה, תעוזה, מתקפת נגד מקדימה וחתירה חסרת פשרות לניצחון. צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. מעתה ואילך, אסור לנו לאפשר היווצרות של מדינת טרור המאיימת על ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. זהו שינוי מנטלי, אסטרטגי, פרדיגמטי; שינוי מדרגה שנייה, כלומר לא שינוי טקטי קל בכיוון הישן, אלא שינוי כיוון, מעבר לדרך חדשה.

* שיתוק לאומי – כאשר אני מדבר על קונספציית ההתמכרות לשקט, אין כוונתי לאוסלו ולהתנתקות שהם בעייתיים בפני עצמם, אך היה בהם ניסיון, אמנם כושל, לשינוי אקטיבי של המציאות. גם לא על עסקת שליט, אף היא כושלת, אך היא קטגוריה בפני עצמה, של בעיית כושר העמידה הלאומי שלנו ושל הנהגת המדינה. ההתמכרות לשקט, היא מדיניות פאסיבית, של הימנעות מיוזמה נגד איום ממשי על אזרחי ישראל, מתוך פחד מהסלמה. זו מדיניות של שיתוק לאומי. שני המקרים הקיצוניים של הדרך הזו הם טרור ההצתות והקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל. הצתת שדות הנגב המערבי, הוא טרור לכל דבר והתנקשות בריבונות ישראל. אף מדינה אינה יכולה להשלים עם זה. נתניהו החליט להשלים עם ההצתות. במקום לקבוע שדין הצתה כדין רקטה הוא עשה אבחנה מוחלטת בין הצתה לרקטה. המסר לחמאס היה שמותר להם להצית את שדותינו באין מפריע. וכך היה במשך 3.5 שנים – הצתות ללא תגובה. כאשר הם רצו להסלים, הם שיגרו רקטות או השליכו מטענים לעבר כוחות צה"ל. כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעה שלחמאס היה אינטרס להפסיק את האש. אבל מיד עם הפסקת האש – ההצתות נמשכו. איזו מין הפסקת אש זו, כאשר האש לוחכת את שדות הנגב? אבל זו הייתה הפסקת האש: צה"ל מפסיק להפציץ וחמאס מפסיק לשגר. עד ה"טיפטוף" הבא שיוביל לסבב הבא. וההצתות? היו מחוץ להפסקת האש. הרי זה כאילו לומר לחמאס: זה בסדר. מותר לכם להצית את שדותינו. שאו אש להצית, אין דבר. תוכלו לעשות זאת ללא הפרעה. העיקר שלא תשגרו רקטות. איך חמאס יכול להבין זאת אם לא כשיתוק שמזמין תוקפנות והסלמה?

פרשת המאחז של חיזבאללה בהר דב קיצונית לא פחות. הפרשה הזאת מעידה על חולי בכל שרשרת הפיקוד, מהדרג המדיני עד החיילים בשטח. לדעתי, הכוח שראה את חדירת המחבלים לשטחנו לא צריך היה בכלל לדווח למ"פ. כך חונכנו בצה"ל. אם יש חדירה לשטחנו, יש לחתור למגע ולהשמיד את האוייב. המפקד בשטח היה צריך להורות לחייליו לפתוח באש על המחבלים ולהסתער. אבל במקום לעשות זאת, הוא פנה לדרג שמעליו, שהעביר את תפוח האדמה הלוהט לדרג שמעליו לאורך כל שרשרת הפיקוד עד ההגעה לראש ממשלת השיתוק על מלא מלא, שהחליט להשלים עם מאחז מחבלים על אדמתנו; על התנקשות בוטה בריבונותנו. חיזבאללה ראה זאת. חמאס ראה זאת. והחוצפה והתיאבון שלהם גברו. הם הבינו שיש מולם מדינה שאיבדה את הנכונות להילחם על ביטחונה. על רקע זה יצאו לטבח שמחת תורה.

* המבחן – האם מדינת ישראל הפיקה את לקח הטבח בנגב המערבי ושינתה את דרכה? השאלה הזו תיבחן בגבול לבנון. אם המלחמה תסתיים בלי שנמוטט את חיזבאללה – כנראה שאנו תקועים באותה קונספציה הרת אסון.

* חזון שתי המדינות – אני מאמין בחזון שתי המדינות. מדינת ישראל פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי וממזרח לה, ממזרח לריבר, ירדן-פלשתין. אזורי A ו-B ביהודה ושומרון יהיו מובלעת ירדנית-פלשתינאית מפורזת, בתוך שטח ישראל. הבעייה בחזון הזה, היא שנכון להיום אין לנו פרטנר ירדני שמוכן לכך. זה הדמיון בין החזון הזה ל"חזון שתי המדינות" בתוך א"י המערבית בקווי 1949, שגם לו אין פרטנר פלשתינאי, שמוכן לוותר על תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עד שהחזון יהיה בשל למימוש, נכון לשמר את המצב הנוכחי שבו הרש"פ היא ישות אוטונומית באזורי A ו-B כשלצה"ל וכוחות הביטחון חופש פעולה בתוכם, המאפשר פעולה אקטיבית לסיכול טרור. זה המודל הנכון גם לרצועת עזה אחרי המלחמה.

* לומר לא לידיד – ג'ו ביידן הוא ידיד אמת של ישראל. כך היה לאורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו וכך הוא היום כנשיא ארה"ב. תמיכתו המוסרית, המדינית והביטחונית בישראל במלחמה, לא תסולא בפז. ביידן מגדיר את עצמו ציוני ואכן הוא דוגל בהשקפה ציונית. רעיונותיו המדיניים נובעים מאמונה שהם משרתים את האינטרס הלאומי של ישראל. אבל לאימתו של דבר הם מסכנים את ישראל. אין לנו מנוס, אלא לומר לביידן, בידידות, בנימוס אך בתקיפות – לא. ישראל לא תאפשר הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בגבולות 4.6.67. הטבח בנגב המערבי הוכיח לנו שאסור לנו לאפשר זאת. הידידות שביידן מרעיף עלינו בעקבות הטבח מרגשת מאוד, אך היינו שמחים לוותר על הטבח ועל גילויי הידידות. דחיית רעיונותיו המדיניים נועדו למנוע את הטבח הבא, שעלול להיות חמור שבעתיים מהטבח בשמחת תורה. ישראל אינה יכולה לגמד את עצמה לשטח שרוחבו קטן הרבה יותר מעומק מתקפת הטרור של חמאס, ובאזור צפוף לאין ערוך.

הנחת המוצא של ביידן, היא אבחנה משמעותית בין חמאס לאש"ף, אבל ההבדל בין הארגונים הוא שאש"ף פרגמטי יותר וחמאס קנאי יותר, אך המטרה אחת – מדינה פלשתינאית פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, על חורבותיה של מדינת ישראל, כאשר כל דרך כשרה להשיג את המטרה.

ההבדל בין יו"ש לרצועת עזה אינו בכך שברש"פ שולט אש"ף ובעזה – חמאס, אלא שביו"ש צה"ל וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה, מסכלים מאות פיגועים בשנה, עוצרים את המחבלים במיטותיהם לפני שהם מגיעים לפגע אצלנו, בעוד רצועת עזה היתה מדינה פלשתינאית עצמאית. כך, ברצועת עזה נבנתה תשתית טרור, תשתית רקטית עם יכולות שיגור אדירות ומערך תת-קרקעי שאין כדוגמתו בעולם. ברש"פ אין אפשרות להיווצרות תשתית כזו, כיוון שהיא מסוכלת בידי צה"ל. בשנים שבין אוסלו למבצע "חומת מגן", הרש"פ היתה, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית, והיא תקפה אותנו בפיגועי טרור שבהם נרצחו כ-1,500 ישראלים, אף שנשלטה בידי אש"ף, שחתם איתנו על הסכמי אוסלו שבהם התחייב להפסקת המאבק המזוין.

יתר לכן, מי ערב לכך שחמאס לא ישלוט במדינה הפלשתינאית? בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי ב-2006 חמאס ניצח בגדול. זאת הסיבה לכך שאבו מאזן אינו מאפשר מאז קיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות. הוא יודע שבבחירות הללו חמאס ינצח. העם תומך בו ותמיכתו גברה בעקבות הטבח. האם נסתמך על כך שייאסר על חמאס להשתתף בבחירות? ומי המנהיג העתידי הבלתי מעורער של אש"ף ונשיא המדינה הפלשתינאית אם תמנע השתתפות חמאס? ברגותי, רב מרצחים, המרצה 5 מאסרי עולם, כי בבית המשפט הצליחה התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אחריותו "רק" לחמישה מעשי רצח, מתוך למעלה משלושים. הטענה שמדובר בטרוריסט שהפך למדינאי לא תקפה כי כזה הוא היה, כביכול, בהסכמי אוסלו, שהוא היה ממנהיגיו, אך המדינאי חזר להיות ארכי-רוצח. ולכן, עם כל הכבוד לביידן, ויש כבוד, ישראל אינה יכולה לקבל את מדיניותו. היא חייבת לומר לו לא. לבטח לנוכח לקחי הטבח בשמחת תורה.

* ובינתיים ברח' שוקן – רוגל אלפר יוצא נגד השימוש במילה "נאצים" כלפי חמאס. גדעון לוי, באותו יום, מכנה את אלוף (מיל') גיורא איילנד "נאצי". גם אלפר עצמו, אולי יותר מכל אחד אחר, נוהג להציג את ישראל כנאצית.

* מסר לעמירה הס – בכתבה בולטת בעמוד הראשון של השוקניה, והמשכה נמרח על כל עמוד 10 של העיתון, מתבכיינת עמירה הס על האסון הנורא והאיום שאנו ממיטים על העזתים המסכנים. ובכן, עמירה הס, תפסיקי להשפריץ דמעות תנין. אלמלא הטבח הברברי והאכזרי שביצעתם ביישובי הנגב המערבי ואלמלא הפכתם את תושבי עזה למגן אנושי שלכם, לא היתה נופלת שערה מראשו של אף עזתי. אז מוטב שתסתמי.

* אל הדור הצעיר של הציבור החרדי – נכון, אתם תינוקות שנשבו. שוטפים את מוחכם מיום היוולדכם. ובכל זאת, אתם חיים כאן. חוויתם את הטבח בשמחת תורה. לא יכול להיות שהוא לא נגע בכם. זה הזמן שלכם למרוד. לבעוט בדור רבני ההשתמטות, ושליחיהם לדבר עבירה – עסקני ההשתמטות. זקפו את גבכם, לכו בעקבות ליבכם, אזרו אומץ ושימו קץ לחרפת ההשתמטות. התגייסו לצה"ל. התגייסו למלחמת המצווה שאינכם פטורים ממנה. בחרו בתורת ישראל ומאסו בתורת ההשתמטות.

* קבורה זמנית – חללי מלחמת יום הכיפורים נקברו במהלך המלחמה בקבורה זמנית ורק בחלוף חודשים אחדים הועברו לבתי העלמין הקבועים שלהם. שליש מן החללים נטמנו בבית העלמין הזמני בקיבוץ בארי. חלפו חמישים שנה מהמלחמה, שפרצה בעקבות מחדל אוקטובר 73, ובמלחמה שפרצה בעקבות מחדל אוקטובר 23, שבה נרצחו 85 גברים, נשים וטף (ויש עוד ארבעה נעדרים) מקיבוץ בארי, נטמנו חללי בארי בקבורה זמנית בבתי עלמין שונים. מצמרר.

* הוקרה לעובדים התאילנדים – חמישים יום אחרי הטבח, הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תצהיר על הוקרתה לעובדים התאילנדים, ששילמו מחיר כה יקר. העובדים התאילנדים משמעותיים ביותר לחקלאות הישראלית. הם חרוצים מאוד, מסורים מאוד, לומדים היטב את המקצוע ומקצועיים מאוד, והם אנשים שמחים ואהובים. הם מלאים תודה והוקרה למדינת ישראל וליישובים שבהם הם עובדים והם חוזרים לארצם כשגרירים של ישראל. מבחינתם, שכר המינימום שהם מקבלים בישראל הוא הון עתק, שמאשר להם לפרנס בכבוד את משפחותיהם בתאילנד ולחסוך הרבה כסף לקראת חזרתם. הם חוזרים עם מקצוע, ובחסכונות – יש בהם שרוכשים אדמה והופכים לחקלאים. לאורך השנים, נפגעו עובדים תאילנדים בנגב המערבי מירי רקטות מעזה. בטבח, ראו בהם הפלשתינאים אוייב לכל דבר, טבחו בהם ללא רחם וחטפו אותם בדיוק כפי שחטפו ישראלים. על ישראל למצוא את הדרך לבטא את הוקרתם לעובדים התאילנדים. מן הראוי ששר החקלאות אבי דיכטר יקדם מהלך כזה.

* אחכה – גם כשהתותחים רועמים, המוזות אינן שותקות. מתחילת המלחמה לא החסרנו באורטל אף קבלת שבת. קבלת השבת השבוע הוקדשה לזכרו של אריק איינשטיין, במלאת עשור למותו. שרנו את "אחכה", שכתב עלי מוהר, שהשבוע ימלאו 17 שנים למותו. השיר עוסק בפרשת השבוע, "ויצא", והוא שיר של ציפייה, אהבה וגעגועים של יעקב לרחל, אהובתו. ואי אפשר היה שלא לקשור את ה"אחכה" הזה לצפייה והגעגועים לחטופים, שבדיוק באותה השעה שוחררו הראשונים שבהם.

* ביד הלשון: אין תאריכים קדושים – עמוס הראל, "הארץ", מתייחס לאיחור ביממה בשחרור החטופים: "במזרח התיכון אין תאריכים קדושים".

את הביטוי הזה טבע יצחק רבין. ב-29 בספטמבר נחתם הסכם אוסלו ב'. בהסכם, התחייב ערפאת להפסיק את הטרור – אותה התחייבות שעליה חתם באוסלו א' והפר בגדול. בתמורה, ישראל התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ביהודה, שומרון ועזה. כמו אחרי אוסלו א', כך גם אחרי הסכם אוסלו ב' ערפאת רק הגביר את הטרור. בהגיע מועד הנסיגה, רבין הקפיא אותה (למורת רוחם של הגורמים היוניים בממשלה ובמפלגתו) והבהיר: "אין תאריכים קדושים." כלומר, ישראל לא תיסוג על פי התאריך בהסכם, אלא רק אם אש"ף יממש את חלקו בהסכם ויפסיק את הטרור. ואכן, עד רצח רבין צה"ל לא זז מילימטר.

אחרי הרצח, פרס שינה את מדיניותו של רבין וביצע מיד את הנסיגה של צה"ל מכל האזור (זולת חברון, שממנה נסוג נתניהו אחרי שעלה לשלטון). בתמורה, הטרור הפלשתינאי התעצם.

  אורי הייטנר

* * *

אהוד: מדברים וכותבים הרבה על טיפול ושיקום נפשי לניצולים מטבח ה-7 באוקטובר, וזה בסדר גמור. מדברים וכותבים הרבה על טיפול ושיקום נפשי לחטופים בטבח ה-7 באוקטובר, וזה בסדר גמור. אבל מדוע לא כותבים ומדברים על טיפול ושיקום נפשי לאנשים שמשוכנעים כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אשם בטבח ה-7 באוקטובר וכי רק אם יודח ויושלך בתום משפטיו לכלא – תיגאל מדינת ישראל! – האין גבול להיעדר-שפיות החוגג ללא כל טיפול נפשי?

* * *

בלפור חקק

מחווה לדמותו של אליהו הכהן,

חוקר הזמר העברי

הרפובליקה הספרותית כולה רחשה כבוד מיוחד בעשורים האחרונים לפועלו של אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, וכולנו נשאנו עיניים אל מחקריו בהשתאות ובהערצה. אליהו היה מסוג האנשים, שהכול סביבו לחשו "אסור לאדם כזה ללכת, הוא לא השלים את המלאכה עדיין." האוצרות שהיו חבויים בו היו כספת נדירה, שעכשיו במותו, אין לנו המפתח לכספת הזאת.

אני זוכר, שבאחד מביקוריי בקיבוץ גבע (שם גרה המשפחה של אשתי), השמיעו שיר שנשמע לי צופן סוד, מורשת שעוברת בחוג סגור של החלוצים הישנים. מיד רשמתי את המילים וכתבתי לאליהו הכהן לפי המייל שלו כעובד חברת המחשבים ncr כיוון שידוע היה לי מביקור שם, שהוא אחד המתכנתים שלה. הוא מיד ענה לי, שיש לו כמה גרסאות של שיר זה ממקומות שונים...

לנו היושבים עלי אדמות, קשה הפרידה ממנו. אך אני משער לעצמי, שבקרב פמליה של מעלה שם נמצאים גם אנשי המילה, המשוררים והאמנים, הייתה התרגשות לקבל את פניו.

צפיתי בטלסקופ לראות איך קיבלו האמנים ואנשי הרוח את פניו:

 הגיעו לקבל פניו לוין קיפניס, חנינא קריצ'בסקי וגם סשה ארגוב. גם אריק איינשטין היה סקרן להכיר את האיש שחוקר את השירים שהוא מזמר, ולא תמיד יודע את השורשים שלהם בעבר. מאיר הרניק יצא בשמחה לקראתו, כי הוא זה שנתן לו את הבמה הראשונה ב'קול ישראל' להגיש פינה על הזמר העברי, לאחר שנוכח בכישרונותיו. באו גם ישראל דושמן, אביגדור המאירי, יעקב אורלנד שהגיע צמוד לחברו נתן יונתן ולזמרת ברכה צפירה. הצטרף אליהם גם נחצ'ה הימן, שהיה חלק מן החבורה. באופן מפתיע, קמה לקראתו גם רינה פירסטנברג מייסדת הגבעטרון, שזכרה לו חסד, בבחירת השירים ללהקת הזמר. עמד קצת בריחוק בגלל הדוחק גם המשורר נתן אלתרמן, מלווה בשושנה דמארי ויפה ירקוני, וכולם חיכו שירווח הדוחק לראות את פניו של אליהו הכהן. "ברוך הבא איש חמודות," אמר אלתרמן, שנהנה בעבר בחייו ממחקרי הזמר של הכהן על פזמוניו לחבורת "המטאטא" ו"הקומקום", והקפיד גם ממרומים לקרוא את מחקרי הזמר של הכהן בבלוג "עונג שבת". גם הצעירים יותר מאיר אריאל ויצחק קלפטר זכרו לו חסד, וכשהם נושאים גיטרות בידיהם, שרו לו בליווי צהלולים את "הבאנו שלום עליכם."

המלאך גבריאל שעמד בקרבת מקום ראה בהשתאות את כל ההתקהלות סביב אליהו הכהן, ומיד התקין שם שלט: "שירי ארץ ישראל". אליהו הכהן הפטיר לעומתו: "שירי מולדת", וכולם חייכו לשמע הדו שיח המלאכי הזה.

הגיע מיד כותב הפרוטוקולים של פמליה של מעלה לרשום 'טופס קליטה' של החבר החדש ב'קתדרה למוסיקה שמימית'. המלאך מיכאל ריכז את טופס הקבלה, וברך על חידוש השפה העברית בארץ ישראל, ועל התחדשות התרבות העברית עם שיבת ציון בדורנו.

חיים חפר הוציא מחיקו בלוק כתיבה, וכבר היו רשומים אצלו ציוני דרך בפועלו של אליהו הכהן. הוא שאל בזהירות: תרצו שאנסח את קורות חייו כמקאמה? "לא עכשיו," אמר אליהו הכהן, כולו – הוד והדר וגם תימהון מקבלת הפנים המרגשת.

חברים מן הצ'יזבטרון, הקומקום והמטאטא אמרו שהם מכינים תכנית לכבודו למסיבה שמארגנת הקתדרה למוסיקה ברקיע השביעי. "יגאל בשן הכין לך הפתעה," אמר חיים חפר. כתבתי לו מילים חדשות שאתה לא מכיר, ומשה וילנסקי הלחין זאת לכבודך." מקהלת מלאכים הגיעה והשמיעה לכולם מוסיקה, נוגנים על נבל וכינור.

אליהו הכהן חיכה שתשקוט קבוצת מקבלי הפנים. "אני מתכנת מחשבים, אל תשכחו," אמר בהכרת ערך עצמו, "חשוב שתדעו זאת. אני מתכוון להמציא כאן תוכנה מיוחדת, שתאפשר לי להמשיך לחקור את הזמר העברי, ולהעביר מיילים ליושבי ארץ."

כולם היו נרעשים מן התוכנית השאפתנית, המדהימה.

"יש לי באמתחתי מחקרים רבים שלא השלמתי," אמר בפנים שלוות אליהו הכהן. "אמשיך לעבוד בשקט ובצנעה ואכתוב את מחקריי החדשים, למען כל אוהבי הזמר העברי. חשוב למצוא דרך בסיוע המלאכים וכל פמלייה של מעלה, ונעשה כולנו להעביר את הבשורה הזאת גם לשוכני בתי חומר ויושבי ארץ."

כולם הריעו לו במחיאות כפיים.

 גם אנו מכאן, יושבי ארץ, הקשבנו לשיח המופלא הזה, ואנו מחכים לראות את מחקריו של אליהו הכהן, זכרו לברכה, גם בשנים הבאות.

בלפור חקק

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

עופר מושקוביץ – חקלאי בעת מלחמה

בקיבוץ משגב-עם

(הריאיון נערך כשבוע לאחר פרוץ המלחמה)

עופר מושקוביץ (פושקו), חבר קיבוץ משגב-עם, נמשך לחקלאות מילדותו. הוא איש מים, עבד בגד"ש ועכשיו הוא מרכז את ענף האבוקדו בקיבוץ. הוא מתאר בכאב את הנזק שנגרם למטע שלו, שנמצא 140 מטר מהגבול, וכיצד עלה בדעתו רעיון מקורי למנוע שריפה נוספת. 

עופר מושקוביץ (פושקו) נולד בשנת 1965 בקריית ביאליק, להורים שהגיעו ארצה בשנת 1950. אביו מרומניה ואימו, ילידת פולין, נמלטה עם משפחתה בעת מלחמת העולם השנייה לרוסיה.

"החל מכיתה ד' הייתי חבר בתנועת הנוער 'המחנות העולים'," הוא מספר. "ובגיל 18 התגייסתי לנח"ל עם חברי הגרעין שלי." הגרעין שלו היה בתחילה בהיאחזות הנח"ל 'יבוק' בבקעת הירדן, (עתה זהו יישוב בשם 'חמדת)'. "הגענו למשגב-עם בשנת 1983, ומאז ועד עתה זהו ביתי."  הוא אומר.

"תמיד היה לי חיבור לחקלאות, תמיד אהבתי חקלאות. כשהייתי ילד הייתי משוטט עם חבריי בשדות סביב קריית ביאליק. והגשמתי את חלומי להיות חקלאי בקיבוץ משגב-עם." מספר פושקו.

בעיות ביטחוניות במשגב-עם

במשגב-עם היו תמיד בעיות ביטחון.  "לאורך שנים הגדר של משגב-עם היתה בעצם הגדר של מדינת ישראל."

אירוע טראומטי היה באפריל 1980, כאשר חמישה מחבלים מ"הארגון לשחרור פלשתין" הצליחו לחצות את הגדר וחדרו לתוך בית ילדים בקיבוץ. בסופו של דבר נהרגו חמשת המחבלים, אבל הם הצליחו לרצוח אדם מבוגר וילד מן הקיבוץ. נוסף לכך נהרג גם חייל וכן כלב מיחידת "עוקץ".

"הוותיקים בקיבוץ סוחבים אתם את הטראומה הזו מאז ועד היום." מעיד פושקו. " בשלב מסוים כשצה"ל נכנס ללבנון, יצרו רצועות ביטחון." 

חקלאות במשגב-עם

בעבר היה בקיבוץ מפעל לאריגת יד ויצרו בו מוצרים כגון תחבושות לחדרי ניתוח ועוד. הקיבוץ משכיר דירות לסטודנטים של מכללת תל-חי, אבל עיקר הקיום מבוסס על חקלאות. יש להם בריכות דגים, גידולי שדה, לול ומטע אבוקדו.

גידולי שדה – בעבר נכנס קיבוץ משגב-עם לשותפות בתחום זה עם קיבוצים נוספים. תחת השם "גד"ש שמש" הם היו שותפים יחד עם עמיר, שמיר, שדה נחמיה וכפר סאלד. "כשהשטחים של משגב-עם היו השטחים הטובים והפוריים ביותר." מתגאה פושקו. השותפות התפרקה ומאז גד"ש משגב-עם הוא בשותפות עם קיבוץ סאסא.

לשאלה מה מגדלים בקיבוצו, עונה פושקו: "הגידולים משתנים מפעם לפעם. היום יש לנו אפונה, שעועית, ברוקולי, כרובית, עגבניות, תירס ובצל."

ענף האבוקדו – "הענפים המרכזיים הם הלול ומטע האבוקדו.", אומר פושקו, שמרכז את ענף האבוקדו. יש להם 400 דונם מטע אבוקדו. מתוכם מאה דונם מטע צעיר. הם מגדלים זנים שונים של אבוקדו: אטינגר, האס, ריד, טיג ופינקרטון.

"המטע המניב שלנו, של 300 הדונם, מצליח מאוד." אומר פושקו. "האבוקדו שלנו הוא גדול וטוב." הם מפנים את כל הפרי לבית האריזה האזורי "אבוקדו גל". והרוב, שמונים וחמישה אחוזים, מופנים לייצוא והשאר לשוק המקומי. 

איש מים

במקביל לריכוז מטעי האבוקדו משמש פושקו "איש מים", כמו שהוא מגדיר את עצמו. יש לו ידע רב בכל שיטות ההשקייה וכמובן בתכנות, והוא תורם מן הידע שלו  במים לכל ענפי החקלאות במשגב-עם.

"אפשר לומר שעברתי את כל ההיסטוריה של שיטות ההשקייה – ממטרות קו, קַונועים וטפטוף.  עברתי על כל סוגי התכנות של ההשקייה וכל הבָּקרים למיניהם.

"אני תמיד איש מים. תמיד התחברתי לנושא  זה שמעניין אותי מאוד. התחלתי בחיבור מַחְברים של הממטרות ואחר כך מחברים של הטפטוף. ולאט לאט התפתחתי וצברתי ידע רב בהכשרות ובקורסים שונים. ומובן שפניתי למגמות המחשוב. למזלי יש לי גישה טובה למחשבים, ואני לומד ומתחבר לכל תוכנה חדשה שמגיעה. לא לכל החקלאים יש אומץ להתמודד עם זה. אני יודע לבחון את התוכנה, לשלוט בה, לשנות דברים לפי הצורך שלי. יוצרי התוכנות ומפתחי האביזרים יודעים שאני מתמצא בתחום ולא מאמץ את מה שהם מציעים בלי התאמה אישית שלי."

פושקו מעורב גם ב"מפעל החצבני והדן", שהוא מפעל המים האזורי, המוליך מים לכל מערב עמק החולה.

במלחמה – עזיבת התאילנדים והשרפה במטע

כל תושבי הקיבוץ, מלבד כמה עובדים חיוניים, פונו לבית מלון בטבריה. פושקו הוא כמובן אחד מן הנשארים. "היו לנו הרבה תקופות של מבצעים ומלחמות, בהם נפגעה העבודה החקלאית שלנו. היו תקופות ששתלתי שתילים בהפוגות הקצרות בין מטחי הקטיושות. אבל אף פעם לא היה מצב חמוּר כמו עכשיו."

וזה התחיל עם התאילנדים. פושקו עובד עם שלושה תאילנדים קבועים המתגוררים במקום. בתחילה פנה אל פושקו אחד מהם, הוותיק ביותר, שעובד בקיבוץ כבר ארבע וחצי שנים, דובר עברית ויודע היטב את העבודה. הוא אמר לפושקו שהוא רוצה לעזוב ולשוב הביתה, לתאילנד. "מסתבר שתאילנדים רבים בדרום נטבחו ממש." אומר פושקו, "ואלו שנשארו בחיים שלחו למשפחותיהם בתאילנד תמונות לא מצונזרות מן הטבח שהיה. לכן החלו העובדים התאילנדים לקבל טלפונים ומכתבים בהולים, כדי שישובו הביתה."

פושקו ניסה  להרגיע את העובד שלו, ביקש ממנו לחכות שבוע-שבועיים, אולי יירגע המצב. אבל אחרי העובד הראשון הגיעו אל פושקו גם העובד השני והשלישי, והתחננו לשוב הביתה. פושקו הבטיח להביא עבורם מיגונית, ואכן פנה אל המועצה כדי לבקש אספקת מיגונית, אבל העובדים התאילנדים לא השתכנעו להישאר במקום, שהוא 140 מטרים מהגבול, בטווח יריות של נ"ט. בלית בררה פנה פושקו אל חברת כוח האדם. שם נאמר לו, שהתאילנדים יתפנו למחרת בבוקר לקיבוץ אשדות יעקב, שם המצב הביטחוני לא מסוכן.

בשעה שמונה בבוקר סיפר פושקו לעובדיו שהם יתפנו באמצעות מונית לאשדות יעקב, והציע להם להכין תיק לנסיעה. "שעתיים אחר כך, בשעה עשר עמדו כבר כל השלושה עם מזוודות ארוזות וחיכו למונית. הם לא זזו מן המזוודות שלהם עד השעה שלוש אחר הצהריים, כשהמונית הגיעה לקחת אותם, והם ברחו כל עוד נפשם בם." מתאר פושקו.

והוא ממשיך לספר על מה שקרה בשבוע בו שוחחנו: "למחרת בבוקר הגעתי כדי להיכנס לשטח מטע האבוקדו. על הכביש, במרחק של כחמישים מטר, אני רואה שהדרך חסומה בקונצרטינה ענקית, הצבא חסם את הדרך ואין כניסה למטע. אני הייתי חייב להגיע למטע, הצטרף אלי חקלאי ממטולה שגם רצה להגיע לשטח שלו.  נסענו בדרכים חלופיות שאני מכיר היטב, עשינו עיקוף  במשך כ-10 דקות והגענו. במטע שלי עשיתי כמה עבודות דחופות ותיקונים ויצאתי החוצה."

למחרת בשש וחצי בבוקר התקשר אל פושקו אדם מכיתת הכוננות ואמר לו שהוא רואה עשן עולה ממטע האבוקדו. "התקשרתי לחבר טוב ממעיין-ברוך ושאלתי אותו אם הוא יודע משהו על כך. והוא ענה לי: 'היה אימון של צה"ל בלילה, וכל הלילה היה ריח של שרפה באוויר. עכשיו אני מבין את מקור הריח.' במעין-ברוך הם הרימו רחפן וצילמו מלמעלה את המטע. קיבלתי תמונה ובה עשן סמיך מאוד עולה מאמצע המטע שלי. ידעתי שהאש עלולה להתפשט יותר, כי במטע הוותיק יש לרגלי העצים שכבה של 20-30 ס"מ עלים יבשים, והם מגבירים את האש. ניסיתי להגיע למטע, אבל צה"ל עצר בעדי. זה היה ממש מתסכל, לראות את העשן מהמטע שלי ואני לא יכול לעשות כלום. הפעלתי את כל הקשרים שלי, פניתי לכל הגורמים האפשריים, כולל קב"ט המועצה האזורית וראש המועצה. בסופו של דבר, אחרי תיאום בין הצבא לגורמים האזרחיים, קיבלתי אישור להיכנס לשם ביום למחרת, יום רביעי ה- 25 באוקטובר.

"ביום רביעי בבוקר נסעתי אל השטח, חברי המועצה הדריכו אותי להפעיל את המיקום באפליקציה של הטלפון הנייד שלי, כדי שהם יצליחו לעקוב אחרי המקום בו אני נמצא בזמן שהותי במטע. נכנסתי אל השטח והמראה היה לא קל, כל החלק התחתון של שטח המטע נשרף, ובמקביל כל הזמן מזרזים אותי בטלפון שאצא מן השטח, כי הוא חשוף לפגיעות של נ"ט. אבל נשארתי, ואז עלה בדעתי רעיון איך להציל את המטע משריפה נוספת, שעלולה להתלקח אם תבוא רוח. פתחתי את ברז המים של ההשקיה בזרם אדיר. השיקול שלי היה, שהאש תשרוף את צינורות הטפטוף, ואז המים יפרצו, יתיזו על הכול וייצרו הצפות, וזה יעצור את האש אם תפרוץ. ואכן כך קרה. נוצרו שם שלוליות ענק, שהגיעו עד מגורי התאילנדים ועד המשרד שלי."

זה היה רעיון מצוין של פושקו. האש כבתה. אבל נזק גדול נעשה. כחמישים דונם של מטע אבוקדו נשרפו. ויותר מזה, הנזק ממשיך עקב המצב. מספר פושקו: " עכשיו זה שיא העונה. אני הייתי באמצע הקטיף של זן האטינגר, הייתי אמור לסיים תוך שבועיים שלושה ולהתחיל את הזן הבא. אני לא רואה שאוכל לעשות זאת, והעצים 'מפוצצים', משופעים בפרי. אמנם התקשרו מקיבוצים אחרים והתנדבו לעזור לי בקטיף, אבל הצבא לא מאפשר להיכנס לשטח. ואני גם לא רוצה לסכן אף אדם, לא תאילנדי ולא ישראלי. כי עם כל הצער, בסופו של דבר זה נזק לרכוש, ולא אוכל לסכן מישהו ולקחת על מצפוני את מה שיקרה לו.  צריך לשמור על חיי אנשים."

"מצב לא סימפטי, אבל זה מה שיש." מסכם פושקו. "כאשר מסתכלים על מה שקרה בדרום הארץ, מקבלים פרופורציות. נקווה שנעבור את זה מהר עם כמה פחות נפגעים ושיהיה טוב." והוא מסיים בנימה אישית: "יש לי שלוש בנות. אחת מהן נרשמה להרחבה בקיבוץ ואני מקווה שגם השנייה תירשם אחריה. אני סבא לנכד בן חודש. הבת עם הנכד אמורים להגיע למשגב-עם. אני מאמין שיהיה בסדר ויהיה שקט וכולם יירגעו, ונוכל לבנות את הבית שלנו כמו שצריך."

אמן ואמן. 

ד"ר עדינה בר-אל

* נדפס ב"יבול שיא", גיליון אוקטובר 2023.

* * *

אהוד: מה חלקה של מערכת המשפט בישראל באחריות לטבח ה-7 באוקטובר – בכך שמנעה מראש הממשלה נתניהו לעסוק בנושאים המשפטיים של "ההפיכה המשטרית" – וכשהתאפשר לו לעסוק בהם –החלה לפעול נגד החוק החדש המונע את הדחתו, ופעלה כאילו היא הכוח העליון השליט במדינה – ובכך, יחד עם "הפגנות המחאה" המתוקשרות – שידרה ליחיא סיוואר מסרים של חולשה, טיפשות ושעת כושר לתקוף!

* * *

ארנה גולן

כנציגת הדור שנולד לפני מלחמת העצמאות

המלחמות והצבא היו שותפים  לאירועים  מכריעים בחיי האישיים

חלק שני

ג. החתונה שלי – חגיגה קיבוצית מפוארת 

והחתן שמאי מגיע מן הצבא

לקראת סוף חודש מאי 1954 הופיעה ב"עיתון מסדה" רשימה בחתימתו של "סוקר", וכותרתה "מסיבת כלולות". כנהוג באותה התקופה, הוא לא חשף את שמו הפרטי, שמא תהיה בכך הבלטת היחיד בשמחת הקולקטיב, אבל יש להניח שהכותב היה ברוך נעמני, בן עירה של אימא , שנחשב לאיש מערך התרבות במסדה. הרשימה תיארה בהתלהבות את האירוע יוצא הדופן והמשמח, חתונתן של שלוש בנות המשק הבכורות, הלא הן מאירה גבעוני, שנישאה לדן דגן (הברקורן), דליה מורדכוביץ, שנישאה לאברהם גת (גוטמן) ואנוכי, שנישאתי לשמאי גולן (גולדשטיין). אבל שמאי שירת אז בצבא, בצבא הקבע, ולא היה חבר הקיבוץ ואילו מועד החתונה, בל"ג בעומר, נקבע על ידי ועדת התרבות של מסדה. שלושתנו נישאנו צעירות עד מאוד, בגיל צבא, וחשוב מזה לניצולי שואה.זו תופעה רבת עניין המפריכה את המקובל לחשוב על תחושת העליונות של הצברים,  וגם מעידה על החינוך שקיבלנו בבית  ובבית הספר.

 וכיוון שבקיבוץ אין להבליט את הפרט באירוע של הכלל, לא נזכרו בכתבה אפילו השמות שלנו,  שמותיהם של הבאים בברית הנישואין ושלכבודם התכנסו כולם!  וכך נכתב בה:

"יום חמישי, י"ז באייר שנת תשי"ד, יירשם בספר החיים שלנו כתאריך נכבד בדברי ימי הקבוצה. ביום זה הבאנו בברית הנישואין את שלוש בנותינו הבכירות. טקס הנישואין נערך אור לל"ג בעומר, במעמד רב רושם, בו השתתפו קרובים ואורחים, חברים וידידים למאות שהגיעו אלינו מפינות שונות בארץ ומיישובי עמק הירדן הסמוכים.

"הטקס נערך על הדשא הירוק שע"י חדר האוכל, המואר בשפע אורות וערוך שולחנות בצורת חי"ת ועליהם 'מטל השמים ומשמני הארץ.'  וזה מהלך הטקס:

"בשעה תשע וחצי בדיוק כבים האורות ועל הבמה המוארת נערך, לקול שירת בנותינו הצעירות וצלילי חליל ערבים, הריקוד הנוגה והמלבב 'שמני נוטרה'. עם סיום הריקוד השמיע הקריין את הקטע 'כי הנה הסתיו עבר' ולאחריו שני ריקודים: 'ריקוד הבנות' וריקוד הזוג, 'אם לא תדעי לך היפה בבנות.'

"בתום ריקודים אלה שר כל הציבור את השיר 'פתח את השער' לקדיה מולודובסקי, כשהזוגות הנישאים צועדים לעבר הבמה. לפני עלייתם על הבמה מתקבל כל זוג בשיר החגיגי 'ברוך הבא.'

"מתקיימים שלושה טקסים מסורתיים של ברית הנישואין, מתחת לחופות תכלת-לבן הנישאות על קלשונים ורובים מכודנים, המסמלים את תוכן חיינו: 'באחת ידו עושה במלאכה ובאחת – מחזקת השלח.'

אחד אחד יוצאים הזוגות מתחת לחופה ועולים על הבמה, כשהם מלוּוִים ארבעה 'שומרי ראש', הלא הן הרקדניות החינניות מן הקבוצות הצעירות 'לפיד' ו'עלומים'. עם סיום החופות רוקדות 'כלות המסיבה' את 'ריקוד הכלות' בליווי ארבעת 'שומרי ראשן', המונעות מהן את 'הבריחה מגורלן'. משנסתיים 'ריקוד הכלות', באים דברי ברכה קצרים מטעם הקבוצה לזוגות, למחותנים ולקהל האורחים.

"עתה הגיע תורו של הציבור לרקוד. יש לציין את 'הפלא', שבמשך ימים ספורים הצליחה 'המנצחת על המחולות' ללמד את כל 'הדובים' שלנו לצאת במחולות עם, תאווה לעיניים, וביניהם ריקוד ה'שֶׁרָלֶה' המסורתי ו'ריקוד האימהות. מי שלא ראה את ''ריקוד האימהות' לא ראה ריקוד מאושרות מימיו. בזו אחר זו יצאו שלוש האימהות במחול, ללמדך שעוד כוחן במותניהן וליחן לא נס, והקהל מסייע בידיהן בשירה ובמחיאות כפיים.

"בהמשך התוכנית 'שירי יין' ו'שירי אהבה' ו'ריקוד החתנים' בליווּי שמונה רֵעִים והתזמורת מנצחת בשיר. 'ריקוד המתנות' מבוצע על ידי להקת מחוללות ממיטב עלמותינו. נותנת את הטון היא נ. המופיעה גם בריקוד סולו בתור 'מגישת המתנות', הניתנות לכל כלה לחוד, לקול צלילי ה'שֶרָלֶה'.

"אין אפוא פלא, שיו"ר המועצה האזורית הנלבב מרוב התרגשות לנוכח חוויה זו הביא את ברכותיו בצורה אוריגינלית ביותר: שיר עממי רוסי ישן, שאנשי העלייה השנייה היו שרים אותו בעבודתם, ויוסף ברץ, שהתקנא בראש המועצה, הציג עצמו בתור 'האקספדיטור' המפורסם שעל יד עיירות בסרביה, שיש לו שייכות גם ל'כלה'ס צד' וגם ל'חתן'ס צד' וזה שימש לו חומר לדברי ברכה לבביים.

"חצות. החלק הרשמי נסתיים. על הבמה מופיעה המקהלה שלנו, המבצעת את 'עורי אדמה' ו'הללויה'. תמה המסיבה. שמחת הכפר הקיבוצי באה לידי ביטוי מלא ושלם, מתוך התרוממות רוח של כל המשתתפים."

עד כאן הכתבה הנלהבת.

בחתונה המפוארת ויוצאת הדופן בימים ההם הושקעו, אפוא, הכנות ומאמצים מרובים. המומחית לארגון אירועים בתנועה הקיבוצית, יהודית ארנון, הוזמנה להכנתה וסחפה את החברים כולם להשתתפות פעילה במופעים שבנתה, בנוסף לאירגון הבמה והדשא הגדול. מאות אורחים הוזמנו מן הקיבוצים השכנים וממרכז התנועה, כראוי לחתונת בנותיה הבכורות של משפחת הקיבוץ. הכיבוד היה כּיַד המלך והוכן כולו בידי החברות הנרגשות בסירים הגדולים שבחדר האוכל, והמופעים על הבמה הציגו את סִמלי ההוויה הקיבוצית: הקשר לעולם התנ"כי השב לתחייה, עבודת האדמה וההגנה על היישוב הנטוע בה, וגם הקשר למסורת היהודית, בפן הפולקלוריסטי שלה ובזיקתה להוויה המשפחתית שממנה באו הורינו. אצלנו לא ניתקו את הקשר ליהדות אף כי העניקו לה צביון מחודש.

אנחנו, שלושה הזוגות שבאנו בברית הנישואין, לא היינו אלא סטטיסטים בהצגה הגדולה. סטטיסטים אהובים ויקרים, כמונו כהורינו הצעירים שעדיין לא מלאו להם 40 שנים, אבל שחקנים שתפקידם מוגדר היטב בהצגה של הקולקטיב. אפילו אחותי הקטנה, לאה'לה, שעדיין לא מלאו לה חמש שנים, קיבלה תפקיד. היא רקדה סולו לפנינו, הכלות, לבושה בשמלת מלמלה ורודה ותלתליה המקושטים התנפנפו ברוח וכל הקהל מחא לה כפיים, בעוד היא עצמה  צופה  במחזה כולו בהתרגשות גדולה ובקושי עוצרת את דמעותיה. ובכל זאת, אף היא היתה סטטיסטית בהצגה המפוארת.

נישואינו ייצגו אירוע מכונן ורב משמעות בחיי הקבוצה. אבל זה לא פגם כלל בשמחתנו. היפוכו של דבר, התרגשנו ונמלאנו גאווה שזכינו לכַכֵב באירוע כה מסעיר. אני אפילו חלצתי  את נעליי ורקדתי יחפה בדשא כשחקנית מושלמת וזכיתי משום כך להיזכר בכתבה שהופיעה על האירוע בעיתון "דבר" (ולצערי, לא הצלחתי לאתר אותה).

שמאי ואני היכרנו זה את זו כשאני "בת חמש עשרה ורבע," כפי שאמרתי לו והגזמתי קצת, והוא "כמעט בן שמונה עשרה," כפי שאמר לי והגזים קצת. היה זה בקורס של מדריכי "הנוער העובד" שהתקיים בתל אביב, בבית פעילי ההסתדרות, ואליו נשלחנו – טוביה, הבן הבכור של מסדה, ואני, על מנת שנקים סניף במסדה, ואילו שמאי נשלח מרמת הכובש עם בנות מכיתתו, שעימן למד מאז הגיע לשם עם "עליית הנוער". מאמציו להפוך ישראלי היו עצומים ואני היכרתי בקושי שהוא אינו צבר. הקשר בינינו נשמר מאז.  תחילה היה רופף בשל המרחק הרב באותם ימים, מרמת הכובש למסדה, אבל התחזק בזמן השירות הצבאי ובעיקר עם לימודיי בסמינר למורים  בירושלים החל בכיתה י"ב, לשם נשלחתי על ידי הקיבוץ. יותר מזה, כבר  בקורס  בתל אביב שמאי הצהיר בפניי ש"לא יעזור לך ואתְּ תהיי אשתי," ומאז חיזר אחריי בנחישות.

 כאמור לעיל, מועד החתונה נקבע בל"ג בעומר על ידי ועדת התרבות של הקיבוץ, אבל אז שמאי היה בקורס קצינים, שאליו סירב ללכת כל עוד היה בסיירת גבעתי בשירות הסדיר. לכן, הגיע רק יומיים לפני החתונה  ובידו רובה אוויר מתנת חבריו. זו היתה מתנה ראוייה באותם זמנים. הוא נשאר כמעט שבוע שלם  ואיש לא התפלא על הזמן הקצר, להיפך. התפעלו. שהרי הצבא היה ערך עליון במסדה לאחר כיבוש הקיבוץ במלחמת העצמאות ושריפתו והריסתו ובנייתו מחדש.

ד. במלחמת ששת הימים עם תינוקת בירושלים במקלט

 ואבא שלה לוחם בעיר העתיקה

חודשים אחדים לפני מלחמת ששת הימים חזרנו משליחות במקסיקו. חזרנו  ועימנו תינוקת בת 3 חודשים, הלא היא אילת שנולדה שם, וחזרנו ברגע שהרופא הירשה לנו לטוס בחזרה. אז כבר גרנו בירושלים, ברחוב עזה 33 (שכנים למעונו של נתניהו...), וחודשים אחדים לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים. שמאי גוייס כמובן מיד לחטיבה הירושלמית, כמו אחי גדעון, והחטיבה לחמה בעיר העתיקה וכבשה , בין השאר,  את מגדל דוד. ואילו אנו, אני ואילת התינוקת ושלומית הבת הבכורה,, שהינו כל העת במקלט של הבניין. אבל שם זכינו לעזרה נהדרת של כל השכנים, מהם ייזכרו לטובה במיוחד בני משפחת בנדל. אנחנו גרנו בקומה חמישית ללא מעלית ולכן השכנים דאגו לכל מחסורנו.

כל אותה עת לא קיבלנו כל ידיעה משמאי. לא היו אז, כמובן, טלפונים חכמים, ולמרות המרחק הקצר של קילומטרים ספורים מן העיר העתיקה, לא ידענו דבר על המתרחש, ואילו המרחק הקצר רק  הגביר את החרדה לשלומו, כמו גם לשלום אחי ולשלום הוריי בעמק הירדן.

למזלנו המלחמה נמשכה זמן קצר, אט אט גברה האופטימיות והגיעה השימחה על הניצחון. שמאי היה מגוייס עוד זמן מה לאחר מכן, וכולנו נשמנו לרווחה כששב הביתה.

ארנה גולן

המשך שלישי ואחרון יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

21.4.09. יום שלישי. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין" [בשעתו בפינת פרישמן ושלמה המלך בתל-אביב]. אורפז שופע סיפורים, כרגיל, והצרה רק שאינו מפסיק לדבר על ספריו ועל הצליין החילוני, רעיון שמשמש לו מעין דגל והסבר לכל יצירתו הספרותית.

לאחר יוני 1967 פירסם אורפז מאמר נרגש נגד הכיבוש ב"הארץ" והפך לחביבם של השמאל ושל הסופרים הערבים-הישראלים. במקביל, בעבודתו כעורך-לילה בעיתון "על המשמר", הוא היה קורא את דו"חות המודיעין שלנו, גם אלה שלא נועדו לפרסום. באותה תקופה היו טייסים רוסיים במצריים וזו היתה תחת השפעה רוסית חזקה, אבל באחד הדו"חות היה כתוב כי הרוסים, בינם לבין עצמם, מזלזלים בטייסים המצריים ובמצרים בכלל, ומכנים אותם בשיחות ביניהם בשם "טשורני דוּפָּה" שפירושו תחת שחור!

והנה, יום אחד הוזמן אורפז למפגש עם סופרים ערבים בנצרת בחסות ראש העיר הקומוניסטי, וכאשר יצחק נאם הוא אמר שאמנם מצד אחד מאשימים את ישראל שהיא כלי-שרת בידי האמריקאים, אבל שלא יחשבו שהרוסים העוזרים לערבים ולמצרים הם יותר טובים ואין להם אינטרסים משלהם. וכדי להדגיש את דבריו סיפר כיצד הטייסים הרוסיים מכנים בינם לבין עצמם את עמיתיהם המצריים.

נו, החלה מהומה-רבתי באולם והנוכחים החלו מתקרבים אליו לעשות בו שפטים. הציל אותו ראש העיר הקומוניסטי שעצר בעדם ואמר שאמנם יצחק טועה אבל אם הם רוצים שישמעו אותם בתל-אביב, בבית סוקולוב, עליהם להשלים עם כך שבמקביל בנצרת יהא עליהם לשמוע דברים שאינם מקובלים עליהם.

עוד סיפר על ההשפעה המכרעת שהיתה עליו בבסיס הטירונים של הצבא הבריטי בסרפנד בשנת 1942 כאשר קרא לראשונה את ספרו הראשון של יזהר, וחבר שלו גילה לו את מקור ההשפעה של יזהר, סיפוריו של א"נ גנסין.

4.5.09. אני משתדל לקרוא יצירות אחדות של אורפז, "ציד הצביה", "נמרוד גיבור ציד", "מות ליסנדה" וקטעים מתוך הספר התיאורטי שלו על הצליין החילוני. אני לא מתפעל. הסיפורים כתובים בעגנונית ובקפקאית. קצת דוחים ומרתיעים. ומלאכותיים. את התיאוריה שלו הוא כותב בצורה נפתלת ובסופו של דבר כאילו ממציא שאנחנו נושמים את האוויר. לשאוף למטרה ולא להשיגה כי העיקר היא הדרך ואילו המטרה ריקה, ואין אלוהים, זו סיפורה של כמעט כל אהבה נכזבת ושירים שנכתבים על כך. מה החידוש? אולי שאנחנו נמצאים כל הזמן בדרך, וגם זה לא נשמע לי חדש מבחינה פילוסופית.

5.5.09. יום שלישי. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". כאשר אנחנו מדברים על ספרו "מות ליסנדה", שאני נמצא באמצע קריאתו, הוא מגלה לי כי מי שהשפיע על עיצוב גיבור הסיפור, נפתלי נוי, שנעלם ואין יודעים מה עלה בגורלו, הוא גורלו של הסטודנט הירושלמי לוי נויפלד, שנעלם וטפלו עליו שמועות משמועות שונות. וכן השפיעה עליו בשמות נפתלי דמותו של פנחס שדה. אני את דמותו של שדה לא מצאתי בנפתלי של אורפז אלא יותר השלכות של אורפז עצמו על חייו כגיבור "הגלגול" של קפקא תוך שימוש בלתי מרוסן בשפתו ובסגנונו של עגנון. על בתיה אמר אורפז שאין הוא זוכר את שמה אבל היתה בחורה ארצית כזו שנכנסה לתוך חייו ואפילו לתוך מכנסיו, פעם ישבו לשפת הים וממש שלחה ידה לתוך מכנסיו. היא רצתה להיות שחקנית, ולימים התאבדה. וב"העולם הזה" כתבו שכאשר מצאו אותה מתה מצאו תחת הכרית שלה את הספר "מות ליסנדה". שתי התאומות הקטנות בסיפור הן התאומות שלו.

עוד אמר שאומרים שהכליה הימנית נושאת את הטוב ואילו השמאלית את הרע. ואילו לו נותרה לאחר הניתוח רק הכליה השמאלית!

אמרתי לו שהרוע הוא סימן לאריכות ימים.

יש לו כבר סט חדש של שיניים תותבות, בלסת התחתונה, אבל כאשר הוא לועס הן קופצות לו ובבית הוא מוריד אותן. לכן כבר אינו יכול לאכול בקפה אלא שותה קפה בלבד.

17.5.09. אחרי חצות גיליון מחר 445 [של "חדשות בן עזר"] עם התעודה המוכיחה שאורפז נולד במרוקו!

סנסציה מדהימה

הסופר יצחק אווורבוך-אורפז הוא ממוצא מרוקאי

יליד העיירה סאפי שבמרוקו

וכלל לא נולד בעיירה זינקוב שבאוקראינה

הוא קיבל את פרס ישראל לספרות עברית בשנת 2005

לא בתור אשכנזי אלא על הקְווֹטַה של המזרחיים!

ומעתה אין להם טענות על קיפוח היוצרים שלהם בפרס!

והנה ההוכחה – תעודה שהוצאה לו בעיר מָלָגָה מטעם הקונסוליה של מרוקו ביום 9 ביוני 1993

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ל'

"שבת ההדחה"

יום השבת, ה-4 בפברואר 1961, היה יום חורף נאה. ברחבה אשר ממול לבניין תיאטרון "אהל" בתל-אביב התאספו מאות מפגינים כנגד הדחתו הצפוייה של פנחס לבון. הם התאספו לקריאת "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה" (שכללה קבוצה גדולה של פעילי מפא"י מרכזיים בהסתדרות הסטודנטים) – להצטרף להפגנה בעת שתתקיים ישיבת מרכז מפא"י.

בשעה 9.30 סגרו הסדרנים את הכניסה לבניין התיאטרון. בהליכה שבתית, חגיגית וקצת עצובה, התחילו להגיע לאיטם חברי המרכז. יש שעברו בקומה זקופה, כשבליבם בשלה ההחלטה, ויש שקומתם כמו השתוחחה בחודשים האחרונים מאז פרוץ "הפרשה", והם חלפו ביעף מבלי להפנות מבטיהם לכאן ולכאן. אחדים – ארשת צוהלת של מנצחים שפוכה על פניהם והם מחייכים לכל עבר ואל צלמי העיתונות, ואחרים כובשים פניהם בקרקע. כולם נבלעו בשער בית התיאטרון.

רחש אכזבה עבר בקרב מאות המצטופפים ליד הבית, כאשר התברר כי שני השחקנים הראשיים ב"הצגה" – בן-גוריון ולבון – לא הגיעו, וגם גולדה מאיר נעדרת. חברי המרכז שנודעו בתמיכתם בלבון התקבלו בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים מצד הקהל, ואילו מתנגדיו של לבון זכו לקריאות גנאי ולהערות עוקצניות.

שר האוצר לוי אשכול, שעמד להציע בפני המרכז את הדחת לבון, הגיע באיחור, ופניו מחייכים כרגיל. קידמו אותו בקריאות מחאה, וסטודנט דתי אחד צעק לעברו:

"על דאטפת אטפוך!"

"מה יש?" שאל אשכול, בעוד עיתונאים וסדרנים מקיפים אותו.

"יש הכול, חוץ מן המצפון!" צעק סטודנט אחר, שנדחק קרוב אליו.

"חמור גרם!" הסתובב אשכול והפליט לעברו, בטרם נבלע בתוך בית התיאטרון.

בשעה עשר לערך התמקמה במקום קבוצה של אנשי מפא"י מאור-יהודה, ובראש חבר המועצה המקומית מטעם המפלגה, אליהו סעדון. אנשי הקבוצה, בחורים גברתניים שקיפלו בחשיבות את שרוולי חולצותיהם הלבנות, החלו מחלקים כרוז שהיה חתום על ידי סעדון, והוא כמין קול-קורא לחברי מרכז מפא"י – "להגיד ללבון: לך הביתה," אחרי "כל מה שעשה נגד המדינה."

סעדון עצמו פתח, מיד עם הגיעו למקום, בוויכוחים קולניים, וכפי שהתברר אחר-כך – במטרה ברורה לעורר מהומה ולתת עילה למשטרה להתערב.

בשעה 10.15 הכריז מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, על פתיחת הישיבה. אשכול היה ראשון הדוברים: "בשלב הראשון, בעניין פרשת 1954. עמדתי עם חברים במאבק. כפי שאתם יודעים פרשה זו נגמרה. עצם הפרשה שבגללה רצה לבון את זיכויו המלא נגמרה לשביעות-רצונו המלאה. אז החל לבון עצמו את הדבר השני... אמרתי בליבי: ייפול הדבר כאשר ייפול, לבון ייתן את הדין בעד אופן וצורת הופעתו בפורום של ועדת החוץ-והביטחון. הגעתי למסקנה שנוצר מצב אובייקטיבי שלבון אינו יכול, כחבר מפא"י, להיות מזכיר ההסתדרות."

אשכול הוסיף וסיפר כי הלך כמעט מחבר אל חבר, לא רק הלך אלא בילה שבועות וערבים ארוכים עם רוב חברי המזכירות, ועל השאלה "מה יהיה?" לא שמע במזכירות שום הצעה ושום אפשרות אחרת, פרט להצעה שבן-גוריון יכהן שוב כראש-ממשלה, הצעה המותנית בקבלת דרישותיו של בן-גוריון.

לבסוף ניסה אשכול להסביר לא רק מדוע שינה את עמדתו והריהו תומך בהדחת לבון, אלא גם מדוע בא להציע ולנמק את ההחלטה:

"חברים רבים אמרו לי: מה אתה, לוי בן דבורה אשכול, צריך לחדור לתבערה ולבציע הצעה כזאת? תן לעניין שיילך כמו שיילך! על זה אני אענה בפסוק לא שלי, של אדם בדרגה גבוהה יותר – 'לא יברח איש כמוני!'"

בעוד אשכול מדבר בפנים, הלך והתרבה הקהל אשר בחוץ, גברים ונשים, צעירים וותיקים, סקרנים, סטודנטים שנענו לקריאה לבוא ולהפגין, עיתונאים וצלמים. טלוויזיה טרם היתה אז בארץ. פה ושם פרצו ויכוחים קולניים, בהם השתתפו נאמני בן-גוריון ומתנגדיהם, אך רוב-רובם של המפגינים לא היה חברי מפא"י.

הבחורים מאור-יהודה חילקו כרזות בהן היה כתוב: "הגידו כן לזקן הצודק!" ו"לבון לך הביתה!" – וגרמו לחילופי צעקות ודברי ריב עם הסטודנטים ושאר הקהל. ניידות משטרה סבבו מדי פעם ברחבה שליד אולם "אהל", וברחבת רחוב בילינסון הסמוכה, בהן הצטופף הקהל הרב.

"בן-גוריון גידל את לבון!"

"בן-גוריון גידל את העסק-ביש!"

"מדוע לא נותנים לבן-גוריון להדיח את לבון?"

"מדוע בן-גוריון לא מקבל את החלטת הממשלה?"

"כך זה התחיל גם בגרמניה!!!" התפרץ לפתע אחד המפגינים.

"מה יש?" צעקו עליו. "מה אתה מתערב? זה עניין פנימי של מפלגה! כאן מחליטים בהצבעה. זאת דימוקראטיה! לא?"

סמוך לשעה 11.00 הגיעה קבוצה נוספת של כחמישים סטודנטים, שביקשה לשגר פנימה משלחת אשר תצהיר על מחאת הסטודנטים בשל הפגיעה בדימוקראטיה, ותקרא לחברי המרכז שלא יתנו ידם להדחת לבון. בלטו ביניהם הכיפות הסרוגות של הסטודנטים הדתיים מאוניברסיטת בר-אילן. חברי המשלחת נשאו בידיהם קאריקאטורה ענקית המתארת כיצד בן-גוריון ממתין לתרנגול צלוי – הוא לבון – שיובא לו למאכל. וכן הניפו כרזות ועליהן כתוב:

"הפרשה – אות אזהרה!"

"הדחת לבון – סכנה לדימוקראטיה!"

"זר לנו שלטון של לחצים והדחות!"

"המסע נגד לבון – סכנה לדימוקראטיה!"

"שיטת החיסולים – זרה למדינת ישראל!"

הקריאות, שנשמעו גם בתוך אולם "אהל" פנימה, שימשו רקע לדובר השני בישיבה, פרופ' נתן רוטנשטרייך: "מציעים למפלגה להיות בבת-אחת תובע, דיין ומוציא-לפועל... האם כה ירדנו שנהיה ציבור של נותני גושפנקאות? האחריות על ההתפתחות חלה [לא רק על לבון אלא] על כל אלה שהשתתפו במערכה הזו... כאשר עולים על דרך של סילוק... הרי העולים על דרך זו חייבים לדעת שכל באיה לא ישובון. קשה להתחיל בכך... אך קל להמשיך... האם יוכל אשכול לשאת תלונה נוראה זאת, כאשר יצביעו עליו כעל איש שעשה אדם וחבר למכשיר ואמצעי?" – הוא סיים דבריו בקריאה למרכז להסיר את העניין מעל סדר היום עד יעבור זעם.

גיורא יוספטל תקף את לבון ואמר שאין זכות לתנועה לבקש מבן-גוריון לחזור לתפקידו אם אין מעניקים לו את התנאים שבהם יוכל, לדעתו, לפעול.

אך את הנאום החריף, הנרגש, אולי ההיסטורי באותו מעמד, נשא משה שרת, שהזדהותו עם פנחס לבון נבעה ודאי מהניסיון המר שלו-עצמו.

"רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון-לב עמוק – זה מכבר אני רואה בתוכנו... כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון..."

ארן: "אולי תבהיר דבריך?"

שרת: "הפחד להיות בלי בן-גוריון... המפלגה לא תחזיק מעמד במעמדה ההיסטורי במדינה אם היא לא תצדק בעיני הציבור... הכרחי לנו חוט מנחה... הכרחי לנו מצפן, ואני אומר בפשטות – המצפן לדעתי הוא המצפון, החוט המנחה הוא השיקול המוסרי."

בעוד הנאומים באולם נשמעים, גברו הקריאות והמהומה בחוץ. "הלאה בן-גוריון!" – "זוהי דימוקראטיה?" – "בוז!" – בתגובה הסתערו על משלחת הסטודנטים סדרני מפא"י, וכאשר אחד מהם קרע כרזה שהניפה אחת המפגינות, שימש הדבר אות למשטרה להתערב.

קבוצה של שוטרים, מזויינים באלות, הסתערה לעבר המשלחת, אשר חבריה התערבבו בינתיים בקהל המשולהב. המפגינים נאבקו עם הסדרנים ועם אנשיו של סעדון, כשהם דחוקים וצפופים בתווך ביניהם. בעקבות הסתערות המשטרה הפך המקום לגיא חיזיון של התכתשות המונית. ניידות-המשטרה הגיעו ויושביהן הצטרפו למאבק עם הסטודנטים, כשהם נעזרים באורח פעיל למדי במתנדבים בעלי-הקומה מאור-יהודה. המשטרה ביצעה מעצרים בקרב המפגינים, ולפי הדיווחים בעיתונים היכו השוטרים באלותיהם בלי-הבחנה, והמשיכו לחבוט בעצורים, רובם סטודנטים, גם בתוך הניידות. שלושה עיתונאים, שניסו להיכנס לאולם, נעצרו גם הם והואשמו על-ידי המשטרה.

בתוך המהומה אירע גם "תקר" קטן. שוטר אחד, שלא הבחין באנדרלמוסיה מי-הוא-מי, עצר בטעות את המנהיג של הקבוצה מאור-יהודה, כשראה אותו מכה נערה, וטיפל בו כמו בשאר המפגינים. אז הציג האיש בפני השוטר איזה פתק מיסתורי, וכעבור חמש דקות שוחרר, בו-במקום – היחידי מבין כל העצורים.

לדברי סורקיס, שרגא אמנם הצביע בעד ההדחה, אך קיווה כל הזמן שהמשבר ייפתר בלעדיה. ישיבת המרכז היתה איומה, לא לטעמו של שרגא. "כאשר החלו המהומות בחוץ, הלך [שרגא] להשתיק את סעדון, שלא יתפרע ליד הכניסה, ולהרגיע את הרוחות הנסערות. סעדון אכן היה טיפוס לא-חיובי, אך שרגא נמצא בקשרים עם כל השכבות והעדות, ללא אפלייה."

לאחר שהסתיימו הנאומים ניגש המרכז להצבעה חשאית. כל חבר קיבל פתק חצוי: "בעד הצעת אשכול", "נגד הצעת אשכול". נאמני בן-גוריון הסתובבו עד הרגע האחרון וניסו להסביר למהססים כי רוב גדול להצעת אשכול הוא תנאי הכרחי לחזרתו של בן-גוריון להנהגת המדינה. בשעת אחת ושלושים הוכרזה הפסקת צהריים, כדי לאפשר את מניין הקולות.

בשעה 3.00 התאסף שוב קהל של מאות ליד אולם "אהל", המתיחות עלתה מדי רגע. בפנים הכריזו עתה על תוצאות ההצבעה. הידיעה על התוצאות התפשטה במהירות הבזק:

"לבון הודח!" – מתוך 288 בעלי זכות הצבעה, הצביעו 260. מהם בעד הצעת אשכול להדיח את לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות – 159 (סרדינס, כזכור, לא היה יכול להגיע עקב תאונת-דרכים). נגד הצעת אשכול –96. נמנעים – 5.

כאשר יצא אשכול מן האולם, ומכוניתו זזה מהמקום, הושמעו שוב קריאות בוז לעברו: "לא עמדת עד הסוף!"

*

יש הסוברים כי בן-גוריון היה מסתפק אילו לבון, או שרת, היו לוקחים על עצמם את האחריות ל"עסק-ביש". ולחילופין – אילו ועדת-חקירה היתה קובעת שגיבלי או לבון או שניהם יחד או מישהו אחר – אחראים. הוא לא הסכים לכך שלבון יזוכה מבלי שייקבע, בשום ערכאה משפטית, מי כן אחראי ל"עסק-ביש". זה היה מנוגד בעיניו לצדק ולסדרי מדינה מתוקנת.

במילים אחרות: הן אשכול והן שרגא, אולי לא קראו נכון את המפה של בן-גוריון. מלכתחילה לא את הדחת לבון רצה, גם לא ועדת-חקירה – אלא תבע בתוקף רק דבר אחד: אם הממשלה אינה מסתפקת בתיק"ו הקיים, אלא משחררת את לבון מאחריות, תוך החלטה פוליטית, בנושא שמעורבים בו לפחות שני אנשים, זה לא יכול להיעשות ללא ועדת-חקירה משפטית.

בדיעבד ראה בן-גוריון בהדחה רק תגובה, או הכרח, לאור "תעלולי לבון" ב-1960-1961, אך לא "עונש" או סוף-פסוק לקביעת מי הם האחראים ל"עסק-ביש". שני יהודים הוצאו להורג בקהיר, חבריהם היו נתונים במאסר ולא שוחררו בהסכם החלפת השבויים עם מצרים לאחר הניצחון במלחמת סיני 1956. בן-גוריון, שראה בצה"ל ובמערכת הביטחון ערך עליון לקיום עם-ישראל, לא היה יכול להשלים עם זיכוי פוליטי – ללא חקירה משפטית – מאחריות לכישלון צבאי-מודיעיני כה חמור.

יריביו טענו כי מסקנות "ועדת השבעה" אכן הסתמכו על ועדות-החקירה הקודמות, על גילוי פרשת הזיופים והעלמת העדויות, ולא הבינו, או לא הסכימו לכך – שכל התעקשותו היא על קבלת העקרון המשפטי.

*

ואכן, עוד באותו ערב פירסם "ועד הסטודנטים למען הדימוקראטיה" בירושלים גילוי-דעת, ממנו אפשר ללמוד אלו חרדות והתנגדות עוררו אז "הפרשה" וההדחה בקרב חלקים בציבור, ובמפא"י עצמה.

"הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דימוקראטי, שאינו ניתן לטשטוש. גם הסיבות להדחה זו אינן ניתנות לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח כי הוא שורר יחיד במדינה, חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים.

"זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המישטר הדימקראטי בישראל. זה גם האות לשלב חדש, נמרץ יותר, במערכה לשמירת התכנים הדימוקראטיים היקרים לנו."

*

עמדותיו ופעילות של שרגא ב"פרשה" ובהדחה מבטאות את התחבטויותיו ואת מעמדו המיוחד בקרב כל הקבוצות, וכלפי בן-גוריון. ברקע עמדה אמונתו הבלתי-מעורערת שיש "לרדת מן הנושא". עם זאת, שרגא האמין בצדקת דרישתו של בן-גוריון לחקירה אובייקטיבית, והאמין בו כמנהיג הנחוץ בשעה זו לעם, בעל סמכות ויכולת הכרעה.

שרגא היה בעל קשרים פוליטיים ואישיים הדוקים עם הגווארדיה הוותיקה – אשכול, נמיר (ידידו האישי משכבר), ספיר, גולדה, ארן והאחרים. כל אלה, והחשיבות הרבה שייחס לשלימות המפלגה – העמידוהו בקונפליקט עם יחסו החברי ללבון, שאותו העריך והחשיב בשעתו, ואשר התנהגותו ב"פרשה" פסלה אותו, בעיני שרגא, מלמלא תפקיד מרכזי בתנועה.

כך מצא עצמו שרגא חייב להחליט, בכל שלב, החלטות מפלגתיות ואישיות, שלאחר ימים לא-רבים הסתבר שהיו מרכזיות גם לחייו שלו ולמעמדו הציבורי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

צביקה זליקוביץ

בְּדָלֶת אַמּוֹת

תְּנוּ לָנוּ יָד וְגַם לֵב,

לְהָשִׁיב לִגְבוּלָם חֲטוּפִים.

תַּן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, בַּפֶּתַח אוֹיֵב,

לִגְיוֹנוֹ מְחַלֵּל אֲדָמָה וְנוֹפִים.

גּוֹלִים, מְפֻנִּים –

צָבָא אֵין אוֹנִים,

בְּדָלֶת אַמּוֹת הַמַּעֲרֶכֶת –

רוּחַ הָאֵל מְהַלֶּכֶת.

בָּדָ"ץ וְרַבֵּי רַבָּנִים –

אָבוֹת בִּתְפִלָּה בָּנוֹת וּבָנִים.

עַל גְּדוֹתינו עוֹלֶה הַיֵּאוּשׁ –

עַל גְּדוֹתָיו הַכִּבּוּשׁ!

נובמבר 2023

אהוד: תודה, צביקה, סוף סוף הבנתי מאין נובע הייאוש, לא מהחמאס אלא מהכיבוש!

* * *

עקיבא נוף

הנה קם העם בבוקר

הִנֵּה קָם הָעָם בַּבּוֹקֶר

וְהִנֵּה הוּא אָדָם,

שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד אֶת צַלְמוֹ

גַּם אֶל מוּל הַזְּוָועָה וְהַדָּם

וּמוֹסִיף לְשַׁמֵר אֶלוֹהִים בִּלְבָבוֹ

וְדֶלֶת נַפְשׁוֹ פְּתוּחָה כִּי יָבוֹא

בָּהּ הַטּוֹב וְהַחֶסֶד וְרוֹךְ אֶנוֹשִׁי,

אַחֲוָוה לַזּוּלָת וְחִיבּוֹר לָאִישִׁי

וְיָד מְלַטֶּפֶת

חוֹבְקָה וְעוֹטֶפֶת,

כָּךְ, זֶה הָאָדָם, מַאֲמִין וְחָפְשִׁי.

כָּך כָּל יְחִידָיו, אֶחָד פְּלוּס אֶחָד,

חוֹבְרִים זֶה לַזֶּה לִהְיוֹת אֲגוּדָּה

שֶׁל עַם כּוֹהֲנֵי הַכִּיסוּף הַמְאוּחָד

לִהְיוֹת גּוֹי קָדוֹשׁ, זוֹ דְּמוּתוֹ הַיְּעוּדָה

מֵאָז בֵּין הַבְּתָרִים, מִיּוֹם עֲקֵדָה.

עקיבא נוף

* * *

יוסף אורן

יובל שמעוני הוא כיום הכותב המעניין ביותר

בסיפורת הישראלית

מסה זו היא פרק מספרו החדש של המחבר: "עליות ומורדות בסיפורת ישראלית", שהתפרסם לאחרונה בפרויקט בן-יהודה כספר דיגיטלי.

חלק ב' – גיוס ההוכחות מההיסטוריה

 ברומאן "מבעד לקרקעית השקופה" (2021) הפתיע יובל שמעוני בכך שנסוג בו מזמנם של ספריו הקודמים, שעלילות כולם התרחשו במאה ה-20, אל העשורים האחרונים של המאה ה-15, שהיא המאה שבה גילה קולומבוס לבני דורו יבשת שהיתה בלתי-נודעת עד אז – יבשת אמריקה – אחרי שמלכי פורטוגל מימנו לו את העלות של שלוש ספינות כדי שיפליג בהן מערבה באוקיינוס האטלנטי בתקווה שיגלה למענם דרך קצרה יותר אל מדינות המזרח-הרחוק המסתוריות והעשירות (סין, יפן והודו) מזו הארוכה שעקפה את יבשת אפריקה.

בחירתו המפתיעה הזו של יובל שמעוני, לכתוב, אחרי שלושת ספריו הקודמים ("מעוף היונה", "חדר" ו"קו המלח") שעלילתם התרחשה במאה ה-20, רומאן היסטורי (שהיא הסוגה המוזנחת ביותר בסיפורת הישראלית כיום) שעלילתו התרחשה בעשורים האחרונים של המאה ה-15, לא קטעה את עיסוקו בנושאי שעסק בו בספריו הקודמים: כישלונה של האנושות למנוע את התפרצותן התכופה של מלחמות מקיזות הדם וזורעות המוות בתולדות ההיסטוריה.

זה מכבר הבין יובל שמעוני מהתעמקותו בהיסטוריה, שכל פתרון הומניסטי-פציפיסטי שהגו בני-אנוש במהלך הדורות – כפתרון חַלוּפי (אלטרנטיבי) למלחמות, כדי לקטוע את רציפות התפרצותן של המלחמות ואת האסונות שהסבו לאנושות בכל אחת מהן – סולף וגם נכשל על-ידי רודנים פנאטיים אשר לשאיפתם האנוכית להתעשר ולהאדיר את תהילת עצמם לא היה שובע.

לכן בחר להציג עובדה זו בעלילתו של הרומאן הזה על-ידי הבלטת ההבדלים בין שניים שהשתתפו בהפלגה הנועזת שבסיומה גילו, באותו מועד ומעל סיפונה של אותה ספינה, את יבשת אמריקה. והשניים הם האדמירל כריסטופר קולומבוס (דמות שפעלה בהיסטוריה) ונער הסיפון טוביאס קאסארס, שהיה משרתו האישי של האדמירל (דמות בדויה שוודאי היתה בספינתו).

כלומר: לשתי הדמויות ניתנה הזדמנות זהה למצות מן הגילוי של העולם החדש תועלת מבורכת עבור בני דורם ובני הדורות הבאים. אם כן, מדוע לא הצליחו השניים להתאחד סביב המטרה הנעלה הזו, כפי שמשתמע מסיפור-המעשה של הרומאן המעניין הזה, ומדוע מצאו את עצמם עד מהרה ניצבים זה מול זה כשני יריבים שאי-אפשר לגשר בין ערכיהם ובין מעשיהם?

התשובה לניגוד בין כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס מגולמת באמונתם הדתית השונה. בעוד שהנצרות התפשטה במדינות אירופה ואף גרמה למלחמות-דת לא רק עם מאמיניהן של דתות אחרות, אלא גם בין כנסיות שונות שלה במדינות שונות, נחשבה היהדות בשנות הגלות, בגלל המעמד החברתי הירוד של מאמיניה, ל"דת בזוייה", כהגדרת מלך כּוּזָר בפתח הדיאלוג עם בן-שיחו היהודי ("החבר") ב"הכוזרי", חיבורו הפילוסופי הנודע של יהודה הלוי.

מפחד הנוצרים מיעטו היהודים לצאת מתחומי הגטו וגם אסרו לחלוטין יציאה כזו על ילדיהם. טוביאס, שכבר היה נער בן 15 כאשר הפר את האיסור הזה, התגנב אל כיכר עיר-הנמל פאלוּס בפורטוגל וראה שם לראשונה טקס אוֹטוֹ-דָה-פֶה שקיימו נזירי הכנסייה הקתולית, טקס שבשיאו שרפו נזירי האינקוויזיציה על המוקד יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר.

מותם בעינויים של בני-אדם באש של מדורה הפכה מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים. באותו מעמד הפך מאדם דתי להומניסט חילוני, והחל לחפש הזדמנות לצאת מפורטוגל, אחד ממעוזיה של הנצרות הקתולית באירופה. משום כך לא הצטרף ליהודים בעת שגורשו מפורטוגל בפקודת מלך, אלא התגנב לספינתו של קולומבוס, שבאותו מועד גייס מלחים להפלגה ממושכת ומסוכנת באוקיינוס האטלנטי. ואכן רוב המלחים של קולומבוס היו אסירים לכל החיים שבחרו לשרת בספינותיו כבני אדם חופשיים במקום להירקב כאסירים בכלא עד מותם.

 עד מהרה התבלט טוביאס בחריגותו בין המלחים, ומרגע שקולומבוס הבחין בכך, הוא הורה לו לעבור לאגף מגוריו ולעבוד כמשרתו. בתפקידו זה הכיר טוביאס את מניעיו האמיתיים של קולומבוס לצאת להפלגה המסוכנת הזו באוקינוס : תקוותו להגשים בהפלגה הזו את שאיפותיו לעושר ולתהילה.

כמו כן גילה טוביאס צד נסתר בהתנהגותו של קולומבוס. האדמירל מטיל האימה היה אדם נפחד שקיים בתאו טקסי פולחן נוצריים כדי לשכך את פחדיו מהחלומות הסיוטיים שפקדו אותו בלילותיו על גלי-ענק המטלטלים את ספינותיו לגבהים ומנחיתים אותם עד לקרקעית הים ועל חיות-ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.

הניגוד בגיל, בערכים ובסוג הסיוט שלהם (קולומבוס היה מסוייט מגלי המים שמסוגלים להמית אדם בטביעה, בעוד שהסיוט של טוביאס היה מן האש המסוגלת להמית אדם בעינויי תופת), הוא שמסביר את תגובתם השונה למראה האלימות שהפעילו המלחים כלפי האינדיאנים, ילידי אמריקה שחיו עד אז בקהילות שלֵוות ומאושרות בכפרים קטנים.

עד מהרה לא הסתפקו המלחים בדורונות שהילידים העניקו להם והחלו לפעול באלימות רצחנית כדי לספק את חמדנותם לזהב. בכך הפכו לכובשים. הם עינו את הגברים כדי שיגלו להם את המקומות שבהם הסתירו את הזהב או שבהם כרו אותו מן האדמה, המיתו את אלה שלא גילו מספיק מהר את המידע הזה או שהמידע הזה לא היה ברשותם, ואנסו את הנשים האינדיאניות אחרי שתלשו תכשיטי-זהב מאוזניהן ומאפן ואצעדות מקרסולי רגליהן.

בצאתם מכפר של אינדיאנים, הותירו בהם מלחיו של קולומבוס פגרי מתים ובקתות שרופות, וכלאו את אלה ששרדו מן הטבח שביצעו בכפר בספינתם כדי למכור אותם כעבדים בשובם לפורטוגל לבעלי מטעים בשוק של העיר פאלוּס.

כל המעשים האכזריים האלה נעשו לעיניו של קולומבוס ותחת פיקודו בחסות אמונתו בדת הנוצרית, והוא לא פעל  כדי לרסן את מלחיו ולא כל שכן למנוע את ביצועם. גם את טוביאס הכריח פעם לחרוך עם גחל דולק את עיניו של נער אינדיאני צעיר שלא סיפק מידע על מכרות הזהב שוודאי לא ידע על מיקומם.

תוכניתו של קולומבוס נחשפה מהר לטוביאס: הוא לא התכוון לסחור בשם מלך פורטוגל עם האינדיאנים ואף לא להציע להם את אמונתו הנוצרית, אלא פעל מיד לנשל אותם מאדמתם כדי לבסס את אחיזתו בשטח הכבוש. צאצאיו של קולומבוס, בנו דייגו ונכדו לואיס, המשיכו להגשים את מורשתו הסותרת מעיר הבירה היספניולה, שבה התבצרו עם צבאם מאחרי חומות לצד קתדרלה גדולה שבנו עם מגדל פעמונים גבוה.

אחרי שתי ההפלגות הראשונות והמוצלחות שלו, שבהן סיפק את ציפיותיהם של שולחיו מכיבוש אמריקה, ספג קולומבוס כישלונות קשים בשתי הפלגות נוספות. בשובו לאירופה מן ההפלגה הרביעית והכושלת מכולן כבר סירבו מלכי ספרד, שבינתיים החליפו את מלכי פורטוגל כפטרוניו של קולומבוס, לממן לו את ההפלגה החמישית, והוא, אדם זקן וחולה, סיים את חייו בביתו כאדם בודד וכמעט אלמוני.

 לא כך הסתיימו חייו של טוביאס. בסיום ההפלגה השנייה, ואחרי שהבין משנות היותו האיש הקרוב ביותר לקולומבוס "שאין גבול לכוחו של האדם להרע" (עמ' 98), החליט לא לחזור אל פורטוגל בספינתו של האדמירל, וגם לא להישאר בעיר הבירה היספניולה כעובד של הממשל של מייסדיה. אלא נשא לאישה את פילאר, אינדיאנית מהשבט האינדיאני טאינו, האשה היחידה ששרדה בחיים אחרי שעברה אינוס קבוצתי בכפר שלה על-ידי מלחי ספינתו של קולומבוס. בחברתה של פילאר סיים טוביאס את חייו בפעולת הנקם שיזמה כעבור שנים נגד כובשי מולדתה ומחריבי הכפר שלה, פעולה שכמובן נכשלה.

בעזרת שתי הדמויות המנוגדות האלה בחר יובל שמעוני לשקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה. האדמירל הנודע ועטור התהילה קולומבוס מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את הרודנים ועושי הרוע בהיסטוריה, בעוד שנער הסיפון טוביאס קאסארס מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים והמעונים שהם הקורבנות של כל רודן בהיסטוריה.

משום כך אין אירוע גילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש-עשרה, יכול להיחשב – כך משתמע מעלילת הרומאן הדיאָכרוני הזה – כהישג הומאניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם אפשרויות כלכליות חדשות למדינות חצי-האי האיברי, פורטוגל וספרד, אך בה-בעת גם צמצם את הסיכוי להגשים את חזונם ההומאני של נביאי עם ישראל על השגת שלום עולמי.

מאחר שההיסטוריה מתעדת בעיקר את המלחמות ואת האסונות שבני-אנוש אחראים להם, היא מצטיירת במלוא חרפתה מן העדויות שאגרה על תולדות האנושות: "פני אבן יש להיסטוריה והכול כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם" ("קו המלח" עמ' 308).

המסקנה הפסימית והדטרמיניסטית הזו של יובל שמעוני על ההיסטוריה של האנושות, אשר השתמעה מכל הספרים שהשלים עד כה, כולם ספרים טוטאליים בתוכנם ואוניברסאליים בבשורתם, משתמעת גם מעלילת הרומאן החדש שלו, "גופת גבר לא מזוהה", שהתפרסם לאחרונה, שלדעתי יבסס עוד יותר את מעמדו בסיפורת הישראלית כסופר המעניין ביותר שפועל בה כיום.

כפי שיובל שמעוני הפתיע ברומאן "קו המלח" בכך שהרחיב בו את העלילה מן ההיקף המצומצם של התנסותו הביוגרפית במלחמת לבנון הראשונה בשני ספריו המוקדמים ("מעוף היונה" ו"חדר") אל ההיקף המלא של המאה ה-20. ואחר-כך הפתיע שוב, ברומאן "מבעד לקרקעית השקופה", שבו סיפר עלילה מורחבת נוספת אך ממאה מוקדמת יותר, משלהי המאה ה-15, הוסיף והפתיע פעם נוספת כאשר דילג פתאום קדימה מזמנו של הרומאן "מבעד לקרקעית השקופה" אל תחילת העשור השלישי של המאה ה-21 ברומאן החדש, "גופת גבר לא מזוהה".

השינויים באתרי ההתרחשות ובזמנן של עלילות בכל ספריו האמורים, לא ערערו את הרציפות וההמשכיות הרעיונית של יובל שמעוני בספרים שהשלים  בזה אחר זה, בהפרש של כמעט עשר שנים בין ספר לספר. בכולם מיקד את קוראי ספריו בכישלונה של האנושות, בארץ ובעולם, לרסן את הרוע המוצפן גנטית בטבעו של כל אדם, כישלון שבעטיו: "פני אבן יש להיסטוריה [של האנושות] והכול כבר נחקק בהם [בפני האבן של ההיסטוריה], מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם." (המשפט מצוטט מתוך "קו המלח", עמ' 308).

יוסף אורן

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם דן בן-אמוץ בחלום

וגם במציאות בביתו ביפו

 יחד עם אריק רולו ובועז עברון

בעקבות Unease in Zion

מתוך היומן, דצמבר 1974

תל-אביב. 15.12.74. א' בטבת תשל"ה. יום ראשון. בינתיים היה לי סכסוך עם רטוש, אשר ביטל את השתתפותו בערב הדיון ב"צוותא" ב-10.12 על ספרי "אין שאננים בציון" [הספר האמריקאי]. הוא נבהל מן העימות הפומבי עם ליבוביץ. רושקה [צור] התעקשה לקיים את הערב, ובמקום רטוש הזמינה את בועז עברון [אף הוא מהמרואיינים בספר]. וכך היינו – אני המנחה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, א.ב. יהושע ובועז עברון.

באותו שבוע היה עליי לצאת לסדרת הרצאות מטעם הצבא באל-עריש, ולחזור ממש ערב הדיון. מזג האוויר היה גשום מאוד. והסידורים המוקדמים עם היחידה אליה הייתי צריך להגיע לא פעלו היטב, אולי גם במקצת באשמתי. על כל פנים, לאחר שלא התקשרו עימי לתאם סופית את היציאה עד ליום שישי בצהריים, ביררתי במפקדת קצין חינוך והודיעו לי שאינני חייב לצאת. וכך יכולתי לדחות את בקשת היחידה לתאם את יציאתי, שהגיע טלפונית רק במוצאי שבת, ה-7.12, שעה שעליי היה לצאת למחרת בבוקר. וניצלתי את זכותי שלא לצאת.

ערב ההופעה ב"צוותא" ירד גשם כבד והייתי בטוח שאיש לא יבוא, וחבל על ליבוביץ [מירושלים] ובולי [מחיפה] שיטרחו להגיע לעיר מרחוק. הקדמתי לבוא, והבאתי עימי את הטייפרקורדר. להפתעתי היה האולם מלא עד אפס מקום ואנשים עמדו גם בפתחים. היו למעלה מ-300 איש. והכניסה עלתה 4 לירות. נמכרו גם 4 (!) ספרים בכניסה. וחשוב מכך, שאנשים ראו את הספר. אני לא הברקתי במיוחד בדיון, כי הייתי במתח. היו שלושה סיבובים של צרורות שאלות מצידי ותשובות המשתתפים. ומחוץ לחלק מדברי עברון בסיבוב השלישי – מוקלט כל הדיון בקסטה 54 שלי.

בקהל היו יגאל מוסינזון, יעקב בסר, דן בן-אמוץ, אורי ראפ, מנחם ברינקר, חיים פלג, מיכאל קון, ועוד אנשים מעניינים רבים, וגם הרבה נוער וסטודנטים. שמעו בשקט ובעניין ובמתח רב. שעתיים נמשך הדיון והסתיים בדבריו היפים של בולי, וראיתי שאין טעם להוריד את רמת הערב על ידי שאלות מן הקהל, שהיו מתמשכות עד חצות, וכך סיימתי קרוב לאחת-עשרה בלילה, בדיוק ברגע הנכון.

הערב הוקלט בחלקו ל"קול ישראל", ומכל עבר שמעתי, ועדיין אני שומע, הדים טובים לערב זה. ה"כוכב" היה כמובן פרופ' ליבוביץ, אחריו – א.ב. יהושע. רק בועז עברון היה חיוור במקצת.

תל-אביב. 23.12.74. ט' בטבת תשל"ה. יום שני. פגישה שהתקיימה הערב. אתמול צלצל אליי דן בן-אמוץ והזמין אותי לבוא אליו הערב להיפגש עם אריק רולו, המסייר עתה בישראל. בדרך-כלל אני חש רתיעה, אם לא סלידה, מפני התופעה ששמה דן בן אמוץ. ספריו ניראים לי גסים ומסחריים. הוא היה בערב ב"צוותא" על ספרי, ואני נמנעתי מלהצליב מבטים עימו בתום הדיון, כשאני מנצל את העובדה שרשמית טרם הכירו בינינו.

הייתי אפוא בדילמה. והחלטתי לקבל את ההזמנה כי חשוב היה לי להכיר את רולו ולתת לו את הספר Unease in Zion – וכך הגעתי לשם הערב. ועוד בדרך פגשתי את רולו וויקטור צייגלמן מ"ניו-אאוטלוק" ויחד חיפשנו את דירתו של בן אמוץ בסימטת המזלות ביפו העתיקה.

אגב, ב-5.11 היה לי חלום שאני מוזמן עם יהודית לביקור אצל דן בן אמוץ בדירתו ביפו. חדר גדול מרוהט בסגנון מזרחי, שולחן גדול באמצעיתו וסביב מסובים כמה אנשים שאינני מכיר, דומני שגם זהרירה חריפאי היתה ביניהם. דן בן אמוץ הגיש מאכלים מעשה-ידיו – צלחת גדולה ובה "סְפֵּר-ריבּס", צלעות חזיר בנוסח סיני, וטעמם נפלא. ואחר-כך הוא מפי [מביא] איזה פרי טרופי גדול, צהוב, שטעמו משובח. יהודית מתנהגת עימו בחופשיות, כמכרה שלו מימים ימימה. ואפילו עוזרת לו להביא קערות מן המיטבח, הנמצא משמאל לחדר הגדול. ואני מתפלא, מאחר ולא ידעתי על היכרותם ובאמת אינם מכירים. חלום זה נתרחש עוד לפני הערב ב"צוותא". ואני זוכר את הרגשתי בחלום – הידיעה שאינני רוצה להיות ידיד שלו, ושאני סולד ממנו. וההפתעה על ההרגשה הנעימה של ידידות וקירבה אליו.

והנה, כשנכנסתי לחדרו המרכזי בדירה היתה לי הרגשה של Deja vue – של כבר הייתי וכבר ראיתי. ואפילו סיפרתי לו בהיתול את החלום, ושני פרטים – מקום המיטבח, וכן הפרי הטרופי, התאימו. הוא אוהב ביותר, לדבריו, את המנגו. אמנם, לא היה שולחן באמצע החדר. ובכלל, הריהוט לא היה לפי טעמי. בוהמי מדי. כמו מוזיאון. תמונות וכלים עתיקים וספרים עתיקים וספות ודרגשים ואמבטיה במרכז חדר השינה, והכול נושם עתיקות, מוזנחות ואבק, ממש כמוהו. הכול מקורי, ולא תרבותי. חוסר השורשים שלו בולט מכל פינה.

שוחחתי קצת באנגלית השבורה שלי עם רולו. צייגלמן הסתלק מיד. דן סיפר לרולו על ספרי והוא התעניין בו. השארתי בידיו את העותק שהבאתי, עם כרטיס ביקור שלי, וכתבתי לו הקדשה:

"To Eric Ruoleau, with hope for understanding, sincerely, Ehud Ben-Ezer"

 עד מהרה בא בועז עברון והתפתחה שיחה, בעיקר בינו ובין רולו. בועז משחק את הכוכב העליון. ספקולציות על מהלכיה העתידים של ישראל, ארה"ב וכל השאר, ולכך שאינו מאמין יותר בשיטת השלבים. הוא ניסה לייצג מעין עמדה ביקורתית המקורבת... ציטט פגישה שהיתה לו עם רבין בטרם נתמנה לראש ממשלה, וניסה להוכיח כי בדיעותיו רבין הוא "יונה" ומוכן לוותר על כל השטחים, אבל לצערנו הוא מאמץ לעצמו עתה עמדות קשוחות. ומה שבטוח הוא כי שעה שאמריקאים יכריחו אותנו לשבת לדיון עם האירגון לשחרור פלסטין – נשב. והדרך היחידה שלנו להשתחרר מהשפעה אמריקאית היא לשחק גם בקלף הרוסי ולערב אותם בכל הסדר באיזור. אחרת, האמריקאים ימכרו אותנו חלקים-חלקים לערבים ויגבו לעצמם את מחיר ההתקרבות למצרים.

רולו יצג עמדה עוד יותר פנטאסטית. מדוע אתם מקשיבים רק לדברים הקיצוניים של ערפאת ופהאמי, ולא לדברים המתונים שהם מגניבים להכרזות שלהם. ההכרזה של ערפאת עברה דיון בכל חוגי המחבלים (הוא כמובן השתמש בביטוי אחר) ויש בה כמה נקודות חשובות – הכרה בעקיפין בקיומה של ישראל. הכרה בקיום שתי אומות במדינה החילונית דימוקראטית שלו [של ערפאת], ו"חלום" על מדינה כזו, ולא מלחמה להשגתה. הוא [ערפאת] אומר שכל שטח שישוחרר לא יוחזר לחוסיין [מלך ירדן] – בכך הוא מפצה את הקיצוניים ממנו, אך אינו אומר שאותם השטחים שלא ישוחררו יישארו בידי ישראל. וכמו כן עצם נכונותו ללכת לוועידת השלום בג'נבה פירושה הכרה בישראל. ולכן אירגוניהם של חוואתמה, ג'יבריל וחבאש רואים בו "בוגד" ומנסים לטרפד את יוזמותיו. כל פעולת טרור נוספת בארץ היא ביטוי למאבק שבין האירגונים הללו. ומה צר אפוא שקשיחותה של ממשלת ישראל, שאינה מוכנה להכיר ביישות הפלשתינאית – דוחפת את ערפאת חזרה לזרועות הקיצונים שבין הערבים!

משמע – הפסדנו בעוונותינו הרבים עוד הזדמנות לראשיתו של הסדר שלום בכך שלא קיבלנו את ידו המושטת של ערפאת לעברנו!

עליי להודות כי הסבר מופרך שכזה טרם שמעתי. ואליו נילוו שוב הטענות שכל הבעייה אינה אלא שטחים, כביכול – אם רק תחזיר ישראל את השטחים – יבוא השלום.

היום בבוקר עשה רולו בשכם, היה נוכח בבית משפט צבאי ישראלי ששפט מחבלים או סתם ערבים חשודים, חזר לתל-אביב במונית והצטרפו אליו שני ערבים אשר דיברו כל הדרך והתאוננו על הפלייה. כך, למשל – שום ישראלי אינו מוכן לנסוע עימם בטרמפ כשהוא מזהה את המיספר של מכוניתם!

רציתי להזכיר לו את רצח החייל אלי לופו. אך רולו הקדים ואמר שהוא מבין את חששנו, ורק רצה להראות את עומק אי ההבנה ורגשות החשש והחשד אשר לשני הצדדים.

אחר-כך היה [רולו] בפגישת מערכת "ניו-אאוטלוק". מחר הוא נוסע לירושלים, ייפגש עם [אהרן] יריב, וכן עם אמנון רובינשטיין, ובשבוע הבא הוא יהיה בביירות ואחר-כך בשאר מדינות ערב. הוא מכין סדרת מאמרים לעיתונו "לה מונד" על השאלה הפלשתינאית.

כאשר שמעתי כי יגיע לביירות – הצטערתי על שצירפתי כרטיס ביקור שלי לספר [שנתתי לו]. למה תתגלגל כתובתי בידיים בלתי רצויות? אך לא היה נעים לי לבקש את הכרטיס בחזרה. אקווה כי לא אקבל בדואר פצצה תמורת הספר.

ניסיתי להשתלב בוויכוח ולהעבירו לפסים קצת אחרים. ניראו לי מגוחכים שני יהודים אלה, עברון ורולו, המעמידים פני חשיבות עצמית ומנסים כמו שני חובשי ספסל בית המדרש, מאחורי התנור, לנהל את העולם. זה מייצג את ישראל, אמריקה – וזה את ערפאת ומדינות ערב והמערב ורוסיה. והכול ניראה כה נלעג. אולי לא מעניין. ניסיתי אפוא לדבר על כך שהשאלה אינה טריטוריות אלא הודאה בעצם קיומנו. [ניסיתי לדבר] על השתקפות הקונפליקט בספרות. על כך שמה היה לו לנאצר לחפש על גבולנו ב-67'? והצגתי כמה שאלות לרולו. האם הוא באמת חושב כי בכוחה וברצונה של ישראל [בלבד] לפתור את הקונפליקט?

היתה לי הרגשה שדבריי היו לו למיטרד. וגם עברון ובן-אמוץ לא נהנו מהם. הסברתי לו שבפתח-תקווה אני נחשב פרו-ערבי אך בוויכוח עם ערבים אני ציוני תקיף מאוד. אין לי ברירה. הזכרתי גם את חוסר ההקבלה בין ספרותם לשלנו. אצלנו ביקורת עצמית ורגש אשמה והפנמה של הסכסוך, ואצלם – רק הטחת האשמות כלפינו כדי שנחזירם אל גן העדן שלפני 48'.

על כך ענה לי [רולו]: "אין פלא. שהרי לכם יש סיבה להיות אשמים, ולהם אין! אתם יושבים בבתיהם ועל אדמותיהם, והם לא לקחו מכם דבר!"

על כך עניתי: "סיפור ישן הוא שהמאבק בינינו לבין הערבים הוא של צדק מול צדק. זכות מול זכות. [מדובר בימים שבהם טרם קבע עמוס עוז שהשמש זורחת, ואכן היא זורחת!] – אך אפילו נאמר שאנחנו איננו צודקים – לי אין לאן ללכת. וכל זמן שאין הערבים מכירים בקיומי ובזכות קיום מדינתי – אין על מה לדבר, וכל עניין הטריטוריות הוא מישני. ורק כאשר יכירו קודם כל בקיומנו ובזכותנו – יהיה אפשר להמשיך ולדבר על צורת הפתרון האפשרי."

וכן נתגלגל הוויכוח לחוק השבות, אשר בעיני רולו ניראה מאוד בלתי צודק, בתור איום מתמיד על הערבים. בועז עברון, שהיה כל כך ציוני ויהודי ותומך בליבוביץ' ב"צוותא", נעשה עתה פתאום ספק-כנעני בביקורתו על חוק השבות. גם בן-אמוץ הצטרף לקיטרוג, והחלה קינה על מצב המיעוט הערבי בישראל.

ניסיתי להחזיר דברים למקומם – על כך שלערביי ישראל לא איכפת כלל מבעיותינו עם כל העולם הערבי מסביב, ותשובתו של רולו: "גם לכם לא איכפת מבעיותיהם!" – ובן-אמוץ הוסיף: "ערביי ישראל (וכניראה גם השטחים) הם היהודים של המזרח התיכון!"

ראיתי שאין עם מי לדבר. לא התפעלתי מכך שהתייחסו אליי כאל מיטרד. גם לא שקדתי במיוחד לעשות על רולו רושם בדיעותיי המתקדמות. ניסיתי לומר את מחשבותיי, ביושר. בפשטות ואולי קצת בתמימות. ללא צביעות וחכמנות. וזה לא התאים לטון של השיחה. רולו היה עייף. בועז מצא תירוץ להסתלק אחר שעה קלה. רולו נישאר עוד כמחצית השעה עם בן-אמוץ ואיתי, ועוד בחורה שתקנית בשם זיווה שכניראה מתגוררת עתה אצל בן-אמוץ, [רולו] ניסה לדובב גם אותה וכשלא נענתה, סבל את שיחתי עוד כעשרים דקות, ונעשה כה עייף עד כי התנצל ואמר שעליו לצאת מחר בשש בבוקר לירושלים. לא הספקתי אפילו לגמור את דבריי, בייחוד בקשר לשימוש שעושים הערבים בנו כגורם המעורר אותם, נוסח "להביס את התבוסה" [השיר "בשולי פנקס התבוסה"] של ניזאר קבאני. וכי גם כשיש אצלם ביקורת עצמית – אינה מכוונת להשלמה עימנו אלא להיות די חזקים וכשירים לגמור אותנו באופן סופי.

יצאנו החוצה. בן-אמוץ ליווה אותנו למונית ואני נסעתי עם רולו עד להילטון. לא הכבדתי עליו, אלא עניתי לשאלותיו. בייחוד התעניין לדעת אם אני ציוני. ואמרתי שאין לי ברירה אלא להיות כזה, למרות שכלפי פנים יש לי ויכוחים רבים על הפירוש של הציונות.

המשיך ושאל מהי בעיניי ציונות?

עניתי – "מדינה בעלת רוב יהודי הפתוחה ליהודים מן העולם ואשר יש בה ביטוי ללאומיות שלי, והיא ציוניותי."

דומה שהתאכזב מן התשובה הסטריאוטיפית הזו. "ומה אם יהיה שלום?" שאל. "ואם היהודים לא יבואו לכאן?" (לפני כן, בראשית הערב, פתח ואמר שהוא פסימיסט. "כמה זמן עוד תתוכלו להחזיק מעמד כנגד הכמות הערבית? ישלחו מאות אלפי אנשים נגדכם ללא הפסק. אינני מאמין שישראל תתקיים בעוד מאתיים שנה!")

עניתי לו – "נכון כי בתקופות של שלווה לישראל מתרופף הקשר עם הגולה, ועולות מגמות ספאראטיסיות כנעניות. ואילו בתקופת מצוקה ומלחמה – מתחדש ומתהדק הקשר עם העם היהודי. וכל זה קשור לוויכוח אם חוזר בנו כאן בארץ הגורל היהודי, או אם זוהי התחלה חדשה."

וכאן הגענו למלון והשיחה נסתיימה. המלצתי בפניו לראיין את פרופ' גרשם שלום, או לפחות לקרוא את הראיון עימו בספרי. הבטיח שעוד הלילה יתחיל לקרוא. ונפרדנו בלבביות.

הוא ניראה איש נעים הליכות ובעל נימוסים. גבוה. כבן ארבעים וחמש, חמישים, אך צנום וניראה צעיר מכפי גילו. זקנקן אפור. מראה צרפתי-מזרחי וכמעט לא יהודי. ובדבריו אין שום הדגשה של יהדותו. זרות גמורה. אתם כאן. היהודים שם. והוא ב"לה מונד", כלומר, בעולם הגדול, בשום מקום.

אמרתי לעצמי: הנה לך דוגמא נוספת ל"בשורה" של היהודים בעמים, נוסח ג'ורג שטיינר. לא הייתי מצטער גם אם לא הייתי נפגש עימו (שהרי יוכל לשים בפי במאמריו דברים שלא אמרתי ולרקוח מרקחת נאה!) – אבל ראיתי חשיבות לכך שהספר בידיו. קודם כל – למען יבין הוא-עצמו בצורה מעמיקה יותר את ישראל (ידיעותיו קלושות מאוד, וכולם בסגנון המיטבח הפוליטי), ודבר נוסף – למען הספר. אם יתייחס אל הספר בסדרת מאמריו, או בכל אופן אחר, יקבל הספר פירסום עולמי. וזה חשוב לתוכנו של הספר ולתפוצתו כאחד. ויש בספר די דברים מעוררים למחשבה, לציטוט ולתגובה.

[אני מתאר לעצמי שאם הייתי מדבר אחרת, בנוסח הסופרים "החשובים" שלנו, שיודעים מה הגויים רוצים לשמוע מהם, היינו זוכים, אני ו"אין שאננים בציון" האנגלי-האמריקאי שלי – שיצא לאור ב-1974 בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס יחד עם "דפוס אקדמי בירושלים" – לחשיפה רחבה ואוהדת ב"לה מונד", ואולי גם היו מתרגמים את ספרי זה, ואחרים, לצרפתית, ובהמשך הייתי מקבל פרס ספרותי הכולל, כנהוג, גם את פעילותי הפוליטית למען השלום!

זאת ועוד, הנוסח העברי של "אין שאננים בציון" הוגש ל"ספריית אופקים" של "עם עובד" עוד לפני צאתו של הספר בארה"ב ב-1974, ואולם עורך הספרייה דאז, אהוביה מלכין, פסל את כתב היד בטענה שהריאיון עם רטוש לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו ואילו גרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו! –   

והיה זה אברהם שפירא (פצ'י), שלאחר שנים היה לחבר מערכת "עם עובד", והביא לכך שלאחר 12 שנה, בשלהי 1986, אכן יצא הספר "אין שאננים בציון" המקורי בעברית, באותה "ספריית אופקים" ואצל אותו עורך! – אלא שכמעט במקביל, דומני בראשית 1987 – יצא אז לאור הספר החשוב "הזמן הצהוב", שאי אפשר לתאר את חיי הרוח והמצפון בישראל בלעדיו, ולהופעתו של "אין שאננים בציון" הנידח לא הוקדשה כמעט שום תשומת-לב, וזו הסיבה, למרבה המזל – שהספר הזה טרם אזל!

אני גם מציע לכל סכל החושב שדיעותיי השתנו בשנים האחרונות לקרוא את הדברים שאמרתי אז, כבר אז, לאריק רולו].

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

פלישתים עליך שמשון דער נעבעכדיקר

אם לסכם את מלחמת עזה עד עתה, הניצחון בידי החמאס.

החמאס מתפקד, קובע את סדר היום של הפסקות אש ורחוק מכניעה. ברחבי יו"ש מתקבלים המחבלים עם דגלי חמאס בתרועות תודה ל"חמאס המנצח והמשחרר."

עד עתה מוסדות המודיעין הישראלי לא רק שלא חזו את המתקפה והטבח, אלא גם אינם יודעים היכן מסתתר סינואר והיכן מוסתרים החטופים הישראלים. ישראל עדיין, כאמרתו של לוי שקולניק-אשכול: "שמשון דער נעבעכדיקר."

אם אחרי הפסקת האש ישראל תיסוג ולא תמשיך את המלחמה עד למיגורו הסופי של החמאס, עד חיסול כל יכולותיו הצבאיות והשלטוניות בעזה, זה יהפוך לתבוסה אסטרטגית.

חוק הלאום

לאחר נפילת שישה לוחמים "מייחדים" במלחמת עזה החל בשנית הקמפיין לביטול חוק הלאום המוגדר אצלם "גזעני".

 ("דרוזים" הוא כינוי גנאי שניתן להם ע"י הערבים המוסלמים על שמו של אחד ממפיצי הדת, פרסי בשם אל-דרזי שהאמין באלוהותו של אבו עלי מנצור שכונה "אל חכים באמר אללה"  –השליט מטעם אלוהים – אמונה שנתפסה ככפירה ע"י המוסלמים. הדרוזים עצמם מכנים עצמם "מייחדים" האומרים שהאל אחד).

כצפוי מיד הזדעקו שוקן נבזלין ובומשטיין-בן בעיתונם לפרסם מאמרים בזכות ביטול חוק הלאום במטרה לחיסול את קיומה של מדינת היהודים. ושלא צפוי, ערוצי תקשורת אחרים מחרים גם הם אחריהם. למשל שדר ערוץ 12 גלעד שלמור ביזה את עצמו כהגדיר את חוק הלאום "חוק בזוי" וקרא לבטלו. כמובן שהם אינם מציינים אילו סעיפים מהחוק הם מתכוונים לבטל.

ודוק: חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני שחוקק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית (ותומכיה היהודים הנוצרים והדרוזים) שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה.

לאזרחי המדינה יש שוויון זכויות אזרחי ופוליטי. חוק הלאום אינו פוגע כלל בזכויות האזרחיות של אזרחי המדינה שאינם יהודים אלא להיפך.

הנה נוסח החוק:

חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי

1. עקרונות יסוד

(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.

(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.

(ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.

ראו הכרזה על הקמת מדינת ישראל; ראו פקודת שטח השפוט והסמכויות, תש״ח-1948.

2. סמלי המדינה

(א) שם המדינה הוא "ישראל".

(ב) דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו.

(ג) סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, עלי זית בשני צדדיה, והמילה "ישראל" למרגלותיה.

(ד) המנון המדינה הוא "התקווה".

(ה) פרטים לעניין סמלי המדינה ייקבעו בחוק.

ראו חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש״ט–1949 וכן הכרזות על דגל מדינת ישראל ועל סמל מדינת ישראל.

3. בירת המדינה ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל.

ראו חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל.

4. שפה

(א) עברית היא שפת המדינה.

(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.

(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה.

ראו סעיף 82 לדברי המלך במועצה על ארץ־ישראל, 1922 עד 1947.

5. קיבוץ גלויות המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.

ראו חוק השבות, תש״י-1950.

6. הקשר עם העם היהודי

(א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.

(ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.

(ג) המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.

7. התיישבות יהודית המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.

8. לוח רשמי

הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה ולצידו ישמש הלוח הלועזי כלוח רשמי; השימוש בלוח העברי ובלוח הלועזי ייקבע בחוק.

ראו חוק השימוש בתאריך העברי, התשנ״ח-1998.

9. יום העצמאות וימי זיכרון

(א) יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה.

ראו חוק יום העצמאות, תש״ט-1949.

(ב) יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים של המדינה.

ראו חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תשכ״ג-1963 וחוק יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשי״ט-1959.

10. ימי מנוחה ושבתון

שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם; פרטים לעניין זה ייקבעו בחוק.

ראו פרק שישי א׳ לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח–1948.

11. נוקשות

אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שהתקבל ברוב של חברי הכנסת.

התקבל בכנסת ביום ז׳ באב התשע״ח (19 ביולי 2018).

בנימין נתניהו ראש הממשלה

ראובן ריבלין נשיא המדינה

יולי יואל אדלשטיין יושב ראש הכנסת

https://fs.knesset.gov.il/20/law/20_lsr_504220.pdf

שימו לב לסעיף הבא:

6. הקשר עם העם היהודי

 (א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.

לפי סעיף זה יש שוויון בין כל אזרחי המדינה גם אם אינם יהודים. אם "מייחד" (דרוזי) היה נחטף לעזה מדינת ישראל ע"פ חוק הלאום היתה מחוייבת לשלומו.

אגב המעניין הוא ש"המייחדים" (הדרוזים) אינם תובעים כלל שוויון, אלא דווקא חוסר שוויון. הם תובעים לעצמם זכות לעבור על חוקי המדינה. לעבור על חוק קמניץ שנועד לאפשר אכיפה מינהלית נגד עבירות בנייה.

לסיכום: יש חובה להתייחס לדרוזים כאזרחים שווים בכל תחומי החיים ולא רק כ"אחים לנשק" (יש כאלו שאינם כאלו כמו אצל היהודים), יש גם אולי לחוקק חוק שוויון אזרחי שידגיש את השוויון במדינה בין כל אזרחיה. לכל אלו אין שום קשר עם חוק הלאום שחשיבותו עתה מודגשת שבעתיים.

קנאה

כמה יפה בית המשפט העליון בעזה. כמה מכוער בירושלים

הנה ראו את תמונת חיילי צה"ל ליד בית המשפט העליון של החמאס בעזה לפני הריסתו כסמל שלטון. צילום בניין בית המשפט מעורר קנאה. כמה יפה מכובד וסימטרי בית המשפט בעזה לעומת הכיעור וחוסר הסימטריה של בית המשפט העליון בירושלים. בטוח גם שעלותו היתה זולה בהרבה.

https://www.google.com/search?q=%D7%91%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98+%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F+%D7%91%D7%A2%D7%96%D7%94&sca_esv=585201322&tbm=isch&source=lnms&sa=X&ved=2ahUKEwiTucmjzt6CAxWDUEEAHawECuoQ_AUoAnoECAMQBA&biw=852&bih=399&dpr=2.25#imgrc=LF4l3otIRObHLM

הכול נובע מכך שארכיטקטים ישראלים רוצים לבנות בניין "מעניין". היופי בכלל לא מעניין אותם.

זאבה גיסינוביץ'-אחימאיר-זבידוב – מפשיזם לפשיזם

 (בתגובה על "הממשלה אישרה עסקה לשחרור 50 חטופים ישראלים" ("הארץ", 21.11)  "לא עוד מקרה רון ארד. לא ייתכן שניתן לאסון רון ארד ליפול שוב על ראשם של החטופים בעזה, ולהרעיל את כולנו. חייבים למצוא דרך לנקות את מדינת ישראל ולסלק את אלה המובילים אותה לתהום תחתיות! בהעדר אנושיות בהנהגת מדינת ישראל, שקמה ומתנהלת תוך כדי שפיכות דמים ודמעות, שברון לבבות והרס החזון האנושי של המדינה היהודית – נגיע לאובדן הרוח והחזון. האם דרכנו, דרך מדינת ישראל, כ'עתידוֹת' מאת המשורר דן פגיס ז"ל (שהכיר בילדותו ובנעוריו את רוע השואה), האם שירו היא דרך העתידוֹת של מדינתנו?  בְּקֵץ כָּל בְּשׂורָה נוֹתָר עַל הַחוֹף הַשּׁוֹמֵם  הַשֶּׂלֶד: כּוּכִים, עַמּוּדִים, שְׁעָרִים, פִּתְחֵי סֵתֶר –  עִיר מִקְלָט לְרוּחַ בּוֹרֵחַ.  לא ייתכן שניתן לאנשי הרוע לנהל את מדינת ישראל כ"עִיר מִקְלָט לְרוּחַ בּוֹרֵח.״  זאבה אחימאיר-זבידוב, ירושלים.

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2023-11-22/ty-article-opinion/.premium/0000018b-f698-d7a8-a9cf-f6f8496e0000

הבנתם? זאבה, בתו של "הפשיסטן" אבא שאול גיסינוביץ' אחימאיר, מהדהדת את דבריו על ארלוזורוב אבל בלי כל הגיון. במקום לשבח את הממשלה על שקיבלה את תביעתה לא לחזור על מקרה רון ארד ולהביא לשחרור החטופים, היא מכנה את הממשלה "אנשי הרוע". עכשיו רק לא ברור איך היא היתה מכנה את הממשלה לו לא היתה פועלת לשחרור החטופים? האם אז היתה כותבת "אנשי הרוע רוע?..."

סחורה תמורת דם

סחורה תמורת דם היתה עיסקה להצלת יהדות הונגריה במהלך השואה, שנרקמה בין יואל ברנד וישראל קסטנר, נציגיה של ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, לבין אדולף אייכמן וקורט בכר, נציגי האס אס. העיסקה כללה את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות. העסקה לא יצאה אל הפועל ו-434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%93%D7%9D

באיחור של 79 שנים מתבצעת בפועל עיסקת סחורה תמורת דם. עסקה בין ממשלת ישראל לבין סינואר לפיו סינואר יחזיר חטופים יהודים, והחמאס יקבל סחורה באלפי משאיות לשטח עזה בתוספת שחרור מחבלים רוצחים.

בניגוד לעיסקה הראשונה הפעם היהודים אינם חסרי אונים. הפעם ליהודים יש כוח. ואחרי סיום העיסקה אין לעשות עסקות נוספות עם המאס והג'יהאד, אלא לחסל את האוייב האיסלמו-נאצי לחלוטין.

"תתחדשי הרשות הפלסטינית"

"הפתרון" של נכדת קסטנר

ראשת מפלגת העבודה חברת הכנסת מרב קסטנר-מיכאלי אמרה ב-2014: "אני חד משמעית נגד הפלת שלטון חמאס. צריך להחליש את החמאס כדי למנף את זה למינוף הסכם עם כתובת שהיא אבו מאזן וחמאס יהיה כפוף לו. נתניהו רוצה להשאיר את הבידול בין חמאס ופתח וזה גורם לכך שהמחיר שאנו משלמים ישולם לשווא."

https://news.walla.co.il/break/2767147

ועכשיו ראשת מפלגת העבודה חברת הכנסת מרב קסטנר-מיכאלי הצטרפה לביקורת נגד משרד החוץ הפלסטיני שהכחיש את מעורבות חמאס בטבח המסיבה ברעים: "‏לא זוהי הרשות שצריכה לשלוט ברצועה, אלא רשות פלסטינית מתחדשת."

https://www.srugim.co.il/866197-%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%A4-%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%98-%D7%91%D7%A2%D7%96%D7%94

הבנתם? מהי תוכנית מרב קסטנר-מיכאלי? היא לא תביס את החמאס, אלא תחליש אותו בלבד, ותשליט על החמאס בעזה (ע"י כיבוש צבאי ישראלי) "רשות פלסטינית מתחדשת".

"תתחדשי!" מאחלת קסטנר-מיכאלי לרשות הפלסטינית העכשווית.

קסטנר-מיכאלי משקפת נאמנה את הסכנה הגדולה של הטירלול המשיחי לפיו רשות פלסטינית "מחודשת" בלי בג"צ ובלי בצלם תחסל את החמאס.

מדינת חלם

לתפוס את האסירים ששוחררו בעסקת מיקוח חזרה לכלא

מוזר בלשון המעטה איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים.

מדוע לאורך השנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו.

חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל.

מי חבר הכנסת שייקח על עצמו את חקיקת החוק?

גם עכשיו ישראל היתה חייבת לדרוש כי כל המחבלים המשוחררים ישוחררו לעזה.

ייתכן אמנם שסינואר סירב לכך ברצותו לעורר תסיסה במזרח ירושלים וביו"ש, אבל  גם לכך יש פתרונות שמשום מה לא ננקטים.

לפי המשפט הבינלאומי, ישנם תנאים מסוימים שמאפשרים למדינה להגביל זכויות אדם במצב חירום, כגון מלחמה, אסון טבע או מגפה. אחד התנאים הוא שהמדינה תכריז רשמית על מצב חירום ותודיע על כך לארגון האומות המאוחדות. תנאים נוספים הם שההגבלות יהיו חוקיות, נחוצות ומידתיות לשמירה על חיי האומה, ושהן לא יפגעו בזכויות האדם הבלתי ניתנות להפרה, כגון הזכות לחיים והאיסור על עינוים.   

https://www.idi.org.il/parliaments/31835/31842

בחוק הישראלי קיים המושג "שלום הציבור" המופיע ברבים מחוקי המדינה ומשמש להצדקת הגבלות על זכויות שונות, כגון חופש הביטוי וחופש ההפגנה. גוף שלטוני מרכזי שייעודו הוא שמירה על שלום הציבור הוא המשטרה. במסגרת תקנות ההגנה (שעת חירום), שהותקנו בשנת 1945 על ידי השלטון המנדטורי, ונשארו בתוקף עד היום, נקבע: "המפקד הכללי רשאי להוציא צו להעברת אדם ממקום אחד למקום אחר, אם הוא שוכנע שהעברה זו נדרשת לשמירה על שלום הציבור או להגנתה של ישראל או לקיום הסדר הציבורי."

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94_(%D7%A9%D7%A2%D7%AA_%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9D)#%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%99

מכיוון שהמשוחררים בעסקה הם מחבלים (בין אם הצליחו לרצוח ובין אם רק ניסו לרצוח ולא עלה בידיהם), הם מהווים סכנה לשלום הציבור. לכן המשטרה יכולה לקבוע להם את מקום מגוריהם ועליה לעשות כן. ודאי שיש לסלקם מתחומי ירושלים. כל אלה ניתן לבצע ע"פ החוק מניה וביה.

סוגיה נוספת שיש לטפל בה בהמשך היא שלילת האזרחות הישראלית למחבלים בעלי אזרחות ישראלית, ושלילת תושבות בירושלים למחבלים פלסטינים שאינם אזרחי ישראל.

עת לעשות למה מחכים?

כל מנהיגי הערבים בישראל תומכים בחמאס

עצוב מאוד עד מייאש. שימו לב. כל מנהיגי הערבים בישראל בלי יוצא מן הכלל (תקנו אותי אם אני טועה ואשמח) קוראים להפסקת אש בעזה והפסקת הלחימה בחמאס על מנת להציל את החמאס ולאפשר לו את המשך שלטונו בעזה. אין מנהיג ערבי אחד התומך בחיסול החמאס.

מה זה אומר עליהם? מה זה אומר על סיכויי השלום?

גם הקומוניסטים הנוצרים תומכים בחמאס

למרות שהחמאס מצהיר שמטרתו להשמיד את היהודים הנוצרים והקומוניסטים

https://palwatch.org/page/2324

מזכ"ל חד"ש הקומוניסט היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, יוסף חדאד: לא מוכן להגיד שחמאס ארגון טרור:

https://www.ynet.co.il/news/article/bj300rgq4p#autoplay

אופס. שכחתי. כנוצרי הוא הרי חייב להגיש את הלחי השנייה.

קרלו בטוסיק חוזר

כשהייתי ילד היתה שאלה: מי המציאה את החזייה? והתשובה היתה: מריה נופלה, או קרלה בציצי.

ושאלה נוספת. מי המציא את התחתונים? והתשובה הייתה: קרלו בטוסיק.

והנה מסתבר שהתימנים הח'ותים פרסמו את רשימת השמות הישראלים הבדויה שלטענתם היו על האונייה היפנית שבה פגעו, ובניהם היה האיטלקי קרלו בטוסיק.

מסתבר שכמה אתרים ישראלים "הדליפו" את שמותיהם של מיספר חברי צוות הספינה הישראלית (Galaxy Leader), שנחטפה ביום ראשון אחר הצהריים על ידי המיליצייה החות'ית הפרו-איראנית מול חופי תימן. מדובר כאמור בהטרלה מוצלחת.

בין השמות המצויינים שם, על פי תרגום של גוגל, הם: "קפטן מוטי לוחים (מוט הילוכים), עמית רומם (המתרומם), אבי רון (אווירון), יובל למנוחות (יובא למנוחות), נתן לידוח (נתן לי דוח) סימי לאק (סימילאק), מיכה נפו (מי חנה פה) קרלו בטוסיק שהוגדר כאיטלקי, זוזו או תמוטו היפני (זוזו או תמותו), אני עייף, אלי קופטר (הליקופטר)" ועוד. הציוץ הזה זכה ליותר מ-300 אלף חשיפות ולהרבה בדיחות של גולשים ישראלים.

https://mobile.mako.co.il/nexter-news/Article-6f913f37c3ceb81027.htm?Partner=makoApp

ואני רק שאלה למה נפקד שמה של קרלה בציצי ושל מריה נופלה?

פיגוע הסברתי

רונן צור – החמאס אינו ארגון טרור אלא צבא

בניגוד לחוק הבריטי המגדיר את חמאס כארגון טרור, תאגיד השידור הבריטי BBC מגדיר את החמאס כלוחמים כשרים 'militant' וכך גם אמצעי תקשורת אחרים בעולם.

בזמן שמדינת ישראל מנהלת מאבק הסברה בעולם נגד כלי תקשורת בעולם המסרבים לכנות את החמאס ארגון טרור, דווקא היחצ"ן היקרן רונן צור (מישהו יודע את שמו המקורי?) מנהל מטה משפחות החטופים עשה לישראל פיגוע הסברתי כאשר אמר "אני מסרב לקרוא לחמאס ארגון טרור." אני מגדיר את החמאס "סוג של צבא."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=826041&forum=scoops1

לא ברור למה רונן צור סבור שהפיגוע ההסברתי שביצע באי הגדרת החמאס ארגון טרור, מועיל לשחרור החטופים.

מכללת אורנים מכשירה את החמאס

מרדכי סגל נולד ב-1903 למשפחה חסידית באוקראינה, והיגר לאמריקה. ב-1925 עלה לא"י ועבד בגן הירק בכפר גלעדי. ב-1932 יצא להכשרה אצל יהושע מרגולין וחזר ללמד בכפר גלעדי. מאוחר יותר הקים את ועדת החינוך של ה"קיבוץ המאוחד" וכתב את משנתו החינוכית. הוא הגה את רעיון הגן המעורב, שלו חצר גן שוקקת חיים.

סגל התאמץ לשכנע את הקיבוצים בהכרח להכשיר חברים כמחנכים ביישוביהם. עבודת ההוראה טען, חשובה לא פחות מהעבודה הפיסית שנחשבה קודש קודשים בתפיסה של הקיבוץ. סגל ביקר ביישוב אחר יישוב, הלהיב ושכנע. וכך ריכז 15 איש – שנועדו להיות ראשוני התלמידים בסמינר הקיבוצים.

שנתיים אחרי הקמת "קבוצת ההכשרה" ייסד סגל את "סמינר הקיבוצים" בת"א. עשרות תלמידים למדו בו במחזור הראשון. סגל חרט על דגלו של הסמינר את המטרה "חינוך אדם שאוהב את הארץ, את החי והצומח אשר בה, יודע את שורשי היהדות, עוסק ומפתח יחס לאומנויות, ורואה בחינוך לא מקצוע אלא שליחות וייעוד."

לאחר עשר שנים החליטו סגל ומרגולין ש"סמינר הקיבוצים" צריך לשכון בחיק "הטבע". וכך נדדו בשבילי הארץ וגבעותיה, ובחרו בגבעות שיך-אבריק, שם והקימו בלב לבו של נוף מקסים את "סמינר הקיבוצים" – הוא סמינר "אורנים".

סגל פיתח שיטה חינוכית ייחודית. הוא כתב תנ"ך לילדים והוציא ממנו את שם אלוהים. המבול פרץ כפגע טבע. משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור. כוחות על אנושיים ועל טבעיים, אינם בנמצא כאן, רק האדם עצמו מופיע. למשל: בתנ"ך המקורי נכתב: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: התנ"ך על פי סגל: "בראשית נבראו השמיים והארץ". למשל: בשמות י"ד ל-ל"א נכתב: "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ." בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן: "ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים, והאמינו במשה."

את הפילוסופיה שמאחורי יוזמתו הסביר סגל כך: "הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו, העלתה את אמונת אלוהים, אולם תרבותנו הגיעה אל התיזה האנושית – אמונת האדם, והיא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו."

והנה מכללת אורנים שיסד פירסמה טקסט שמזכ"ל האו״ם הפורטוגזי האנטישמי גוטרש, היה יכול להתגאות בו. מכללת אורנים טוענת שלגיטימי לטעון שטבח 7.10 בעוטף עזה הוא תוצאה של הכיבוש והמצור על עזה (אגב איזה כיבוש בעזה?)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=825370&forum=scoops1

מכללת הקיבוצים מצדיקה את טבח הקיבוצים.

גם סמינר הקיבוצים

בזמן שבני הציונות הדתית נלחמים ונהרגים בעזה גם עבור קיבוצו זיקים, פרופסור אליהו צור (מישהו יודע את שמו המקורי?) יליד 1943, חבר קיבוץ זיקים, חניך "השומר הצעיר" העומד בראש "המכון לחקר תולדות תנועות הנוער" במכון יד יערי בגבעת חביבה. והמלמד בסמינר הקיבוצים, משווה את הציונות הדתית לחמאס וקורא לחסל את הציונות הדתית כמו את החמאס.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=825302&forum=scoops1

האם לגזענות אוטו-אנטישמית מסוג זה התכוון מייסד סמינר הקיבוצים מרדכי סגל?

תמונת מצב – "הכיבוש"

יובל שמעונוביץ'-שמעוני, ואילת טוליפמן-שמיר, זוג בחיים, ערכו ספר בשם "75 תמונות מצב", ובו דברי 22 סופרים על ישראל. הספר יצא לפני טבח שמחת תורה ומלחמת עזה.

https://www.am-oved.co.il/75_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%91

דגל ישראל תפור שקצותיו פרומים (המשקף, כמובן, את "תמונת המצב") – מופיע על הכריכה, ובפתח הדבר הציבו העורכים את השאלה האימתנית שנלקחה מהרומן "חסות" של סמי מיכאל: "אם תתחסל ישראל, מה יזכרו ממנה בדורות הבאים?"

רבים מהקטעים מבקשים לייצג במרכזם את הכיבוש ואת העוול שנעשה לפלסטינים. החל בניצחון של 48' שכלל הרג וגירוש ("ערבסקות" של אנטון שמאס), דרך כיבוש מזרח ירושלים ב–67' מנקודת המבט של תושבי מזרח העיר ("יסמין" של אלי עמיר), ועד עוולות של שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית ("קו המלח" של יובל שמעוני, "שרה, שרה" של רונית מטלון, "דוניא" של עודה בשאראת) והתנכלויות גזעניות ("פסנתר בחורף" של אילת שמיר).

בחלק השני מובאים קטעים מרומנים שמתארים מערכות יחסים בין יהודים לערבים ("חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, "גדר חיה" של דורית רביניאן, "מאושרי והלאה" של הילה עמית). ובחלק המוקדש לסיפורי עלייה, רוב הקטעים מתארים את התמודדותם של העולים מארצות ערב ("המעברה" של שמעון בלס, "נער האופניים" של אלי עמיר, (כצפוי לא את "המחצבה" של אהוד בן עזר האשכנזי).

הקובץ מחסיר כל ייצוג של הקשר, נסיבות וסנטימנטים לתקומה של מדינה יהודית. הקמת המדינה נקראת בו כהזייה משיחית או כתנועה שרירותית, ולכל הפחות חסרת כל צדקת דרך. יובל שמעונוביץ'-שמעוני, מתאר את הסיפור הישראלי כסיפור שתלוי בבדיון כדבק המאחה אותו. במילים יפות אלה הוא כותב זאת באחרית הדבר:

"וכדי ללכד שבטי נוודים או קבוצות אתניות לגוף אחד נוצרו לו אבות קדומים בכוח הדמיון והדיוֹ, ועם האבות הבטחת עליונות על סובביו וזכות אלוהית כביכול על ארץ שאחרים כבר ישבו בה – על ערים שלא בנה, על בתים מלאי כל טוב שלא הוא מילא, על בורות חצובים שלא הוא חצב, על כרמים ועצי זית שלא הוא נטע – על ארץ שלמה שהובטחה בחלום לילה."

פסקה זו מתמצתת את רוח הקובץ, וכן את המסגור של הסיפור הישראלי הרווח בחלקים מסוימים בארץ ובחו"ל. הסיפור שחלקים מאיתנו אימצו, וחלקים מאיתנו חשים שהוא מצמצם ומרושש – במיוחד בעת הנוכחית. עַם שחולֵל גירוש, כיבוש, ביזה ועוול, וכל זאת תחת השפעה וחסות של סיפורי אלף לילה ולילה. מבחינה זאת לא ניתן להתכחש לעובדה שקול אחד נעדר גם מהקובץ וגם מהמעטפת הכורכת אותו, והוא הסנטימנט של המקלט. כלומר, שהסיפור הוא לא רק שבטי נוודים שביקשו להתאחד ויצרו לעצמם מעטפת פיקטיבית (כמו כל עם), אלא נוודים שנטבחו בארצותיהם וביקשו להם כמוצא אחרון מפלט טריטוריאלי.

אפשר לחתום את הסיפור הישראלי כמפעל גניבה וכשורה של מעשי עוולה ומחיקה של תרבויות וזהויות, אבל זה יהיה ריקני ומצער. ריקני כי זה מצמצם את הסיפור, ומצער כי כאן אנחנו יושבים.

(שני פוקר, תמונת מצב" מספר את הסיפור הישראלי כסיפור שעיקרו כיבוש, 25.10.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/2023-10-25/ty-article-review/.premium/0000018b-56ee-d8e2-a1eb-f7fe94f90000

עם ספר כזה המציג את חטאי היהודים – אי אפשר שלא להצדיק את טבח שמחת תורה. בניגוד לשואה – טוענים שמעונוביץ'-שמעוני וטוליפמן-שמיר, המלאים בשנאה עצמית ובאהבת האוייב – הפעם באמת מגיע ליהודים להישחט!

[אהוד: תודה. עכשיו הבנתי מדוע יובל שמעוני נחשב "סופר חשוב"].

תום מהגר כרונולוגיה של ריאקציה ידועה מראש

הגזען האנטי-אשכנזי, האוטו-אנטישמי והאנטי-ציוני, תום מהגר, מעמותת עמר"ם המפיצה את עלילת הדם השקרית של עוזי אזולאי על חטיפת ילדי תימן, והחבר גם בעמותת "זוכרות" החותרת לחיסול מדינת היהודים, המזהה את הציונות עם האשכנזים, והמאשים את האליטה האשכנזית החילונית "בייהוד הארץ ("הפרחת השממה") – התיישבות על חשבון פלסטינים. האירוע המכונן של אידיאולוגיה זו הוא הנכבה הפלסטינית ב-1948", כותב כך על מלחמת עזה: "אי אפשר לדבר על עזה כאילו לא היה דבר לפני 7 באוקטובר, אי אפשר להכחיש מדיניות קולוניאלית של ישראל וכל זה לא סותר גינוי של הטבח וקריאה לעצירת האלימות וגיבוש פתרון מדיני.

"בחסות האירועים הנוראים של השבועות האחרונים התפתח שיח ציבורי ריאקציונרי, שחותר לסתימת הגולל על ערכים ומאבקים הפועלים נגד המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני. חשוב להבין כיצד שיח זה, בסופו של יום, תומך בהמשך המלחמה ברצועת עזה, ובמדיניות אנטי-דמוקרטית בעליל.  

(מהגר כמו כל מנהיגי הערבים, תומך בהפסקת הלחימה בחמאס כדי לשמר את שלטונו "הדמוקרטי" של החמאס לדבריו).

בימים שאחרי הטבח שביצע החמאס החלו התבטאויות נחרצות שסימנו את כל מי שהעזו שלא להתיישר מייד עם הציווי לגנות את האירועים בלשון מאוד מסוימת, או חלילה להביע הזדהות עם העם הפלסטיני בעזה לנוכח ההתקפות הקשות הצפויות מצד ישראל. בהמשך, וביתר שאת, התמקד הדיון בתגובות ה"שמאל העולמי" – הפגנות בקמפוסים, עצומות אמנים, פוסטים של פעילים/ות מחו"ל וכו', שלא הביעו את הזעזוע הראוי, בעיני המבקרים הישראלים, מהטבח ביום שבת.

כדאי לשים לב כי ברוב המקרים מדובר בכותבים/ות שלא הביעו בעבר התנגדות למדיניות הנפשעת של ישראל כלפי הרצועה ותושביה. עד 7 באוקטובר, המצור האכזרי על רצועת עזה ומעשי הטבח החוזרים ונשנים שישראל ביצעה שם, כלל לא העסיקו אותם. אמנם כן, רבים מהם יפטירו שהם "נגד הכיבוש", אבל הם לא צידדו בהתנגדות נחרצת לשליטה הצבאית על העם הפלסטיני בצורה של סירוב לשרת בצבא, תמיכה בחרם בינלאומי, העמדה לדין של קצינים בכירים ש"החזירו את רצועת עזה לתקופת האבן" ועוד.

אם כך, הדרישה של המתפכחים החדשים היא להתחיל את הדיון על הזוועות ברצועת עזה, ובכלל על המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני, מנקודה מאוד מסוימת בזמן שבה קהילות יהודיות נפלו קורבן למעשי רצח, אבל לא לספור, פשוטו כמשמעו, את הקורבנות הפלסטינים ברצועת עזה. כאשר מאות משפחות פלסטיניות נקברו ונקברות תחת הריסות של הפצצות אכזריות וחסרות אבחנה.

לעצם העניין, כדאי לפתוח את הדיון עם הגדרה אקדמית מקובלת של המושג קולוניאליזם, מתוך ספרם החשוב של יואב פלד וגרשון שפיר "מיהו ישראלי – הדינמיקה של אזרחות מורכבת": "כל חברה חדשה המוקמת באמצעות שילוב (במינונים שונים) של שליטה צבאית, התיישבות קרקעית וניצולן או נישולן של קבוצות ילידיות, ושבה טוענים המתיישבים לזכות ראשונים או לעליונות תרבותית כדי להצדיק את פעולותיהם."

ייתכן שאפשר היה להגיע להסכם שלום על בסיס מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית, ללא שפיכות דמים. גם פירוק קק"ל, גוף שאוחז בקרקעות רבות ומוכר אותן אך ורק ליהודים, יכול להיות מהלך דה-קולוניאלי.

חיים לוינסון מבקר את טורה של ג'ודית באטלר וטוען כי אי אפשר לגנות את הטבח שביצע החמאס, ובמקביל לטעון שישראל היא מדינה קולוניאלית. למה אי אפשר? ארגון "בצלם", לדוגמה, גינה בכל לשון של גינוי את הטבח, ובעבר פרסם נייר עמדה שבו נקבע כי משטר העליונות היהודית מהים עד הירדן שמנהלת ישראל, הוא בגדר אפרטהייד. מדינות קולוניאליות ידעו אירועי אלימות קשים ונוראים, אולם עצם האלימות לא מנעה מגורמים דמוקרטיים לעמוד על טיבו ואופיו של המשטר, ולקרוא לסיומו.

אם כן, אפשר וצריך לגנות את הטבח שבוצע בשבת, 7 באוקטובר, ובמקביל לציין כי הוא בוצע בהקשר של מצור אכזרי שישראל הטילה על רצועת עזה, סוג של בנטוסטאן ואולי אף גרוע מכך. ואפשר וצריך לומר כי ההיסטוריה מלמדת שמשטר צבאי ומדיניות מתמשכת של גירוש ונישול עם ילידי כמעט תמיד מייצרים אלימות קשה ביותר, בוודאי כאשר הצד הכובש מסרב לקחת אחריות ולחתור לסיום מדיניותו הגזענית. והכי חשוב: יש לקרוא בעת הזו לעסקה לשחרור השבויים/ות והחטופים/ות, להפסקת המלחמה (כדי להציל את שלטון החמאס נ.כ.) שלא תביא לנו שום ביטחון, ולחתירה להסדרים על בסיס שוויון וכבוד לשני העמים."

יגאל סרנה 29.10.23.

לא האמנתי שאסכים עם כל מילה של מהגר. כבר מזמן, מעשרות ביקורים בגטו עזה בעבר, אני מדבר על זיוכרון דג הזהב הישראלי. הכול מתחיל ברגע בה הוא נפגע.

https://www.haokets.org/2023/10/29/7-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8-%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%a7%d7%a6%d7%99%d7%94-%d7%99%d7%93%d7%95%d7%a2%d7%94/

שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה

האם מר מהגר מגדיר את חאלד בן אל-ואליד ככובש קולוניאליסט, או כלוחם חופש?

האם מר מהגר רואה בכל השטחים הכבושים היום ע"י הערבים 13 מיליון ק"מ (יותר מכל אירופה) שטחים משוחררים?

האם מר מהגר רואה בצרפתים הספרדים הפורטוגזים, המלטזים האיטלקים היוונים הארמנים והגיאורגים שסילקו את הכובשים הערבים –  קולוניאליסטים? או שהוא מכנה את הערבים קולוניאליסטים?

האם מר מהגר תומך בשחרור הבֶּרְבֶּרִים המצרים והכורדים מכיבוש ערבי?

האם מר מהגר סבור שהחמאס שבניגוד לנאצים מצהיר בריש גלי כי מטרתו לרצוח את כל היהודים מסכים לשלום ע"פ היוזמה הסעודית?

האם מר מהגר סבור שהתימנים הח'ותים מסכימים לשלום עם ישראל ע"פ היוזמה הסעודית?

מדוע מר מהגר כאנטי-ציוני אינו משחרר את עצמו מהיותו קולוניאליסט ומהגר לתימן, או לכל ארץ האחרת הנמצאת תחת כיבוש ערבי?

האם הפורטוגזי מר יגאל סרנה מגדיר את סילוק הערבים מארצו פורטוגל ככיבוש? והאם הוא תובע את השבתם לפורטוגל כתנועה אנטי-קולוניאליסטית?

(את השאלות האלו כתבתי כתגובה למאמרו באתר. לא עבר זמן קצר והן נמחקו וסולקו מהאתר. הנה הדוגמה למה התכוון מר מהגר במושגים דמוקרטיה וחופש דיבור...)

מהיידיגר לסלבוי ז'יז'ק

הסלובני האנטישמי והאנטי-ציוני תומך האיסלמו-נאציזם של החמאס, סלבוי ז'יז'ק, שעיתון "הארץ" מציגו כ"מחשובי הפילוסופים ומבקרי התרבות בימינו" מציג קישקוש של הבל מבולבל, ופורש את משנתו:

(המשבחים והתומכים בישראל הם אנטישמים, אלה שרוצים להשמידה הם פילושמים)

"אי אפשר להתעלם מההקשרים האנטישמיים של רבים מאלה שמשבחים כעת את ישראל. במכתב היוצא להגנת ישראל מול דברי ביקורת שהשמעתי, קתולי מסלובניה כתב שהבעייה העיקרית של ישראל היא "לא חמאס ולא 'מלך הצפון', כפי שמכונה בברית החדשה התוקף הגדול הבא של ישראל (רוסיה-איראן-טורקיה), אלא התעקשותה להתקיים בחטא והעובדה שסרה מדרכי האל, משום שישראל של ימינו היא המדינה האתאיסטית ביותר בעולם." בהצלחה עם מגינים שכאלה! אין פלא שאפילו ימנים קיצוניים הידועים באנטישמיות שלהם – כמו מרין לה פן בצרפת – תומכים כעת ללא סייג בישראל."

(אני תומך בחמאס ובהמשך שלטונו, ואסור להילחם בו. ואין לי שום ביקורת על הרג הילדים  בעזה שגרם החמאס)/

"זה הרקע המעוות שעל פיו יש לשפוט את התגובות של רבים כנגד אלה (ואני ביניהם) שמתחו ביקורת על מדינת ישראל, שנוהגת כמי שזכותה המלאה להשמיד את חמאס. אני חש סולידריות מלאה עם קורבנות התקיפה וגם עם היהודים שהמתקפה העלתה בהם זיכרונות של אנטישמיות ומאלצת אותם להתמודד עם איומים אנטישמיים חדשים – ואף אמרתי שלישראל יש זכות להגן על עצמה, אבל אני לא מזדהה עם הפעולות של מדינת ישראל ושל ממשלתה הנוכחית.

(הפצצת הנאצים את ערי גרמניה לא זכתה לביקורת כי הנאצים הם "הרוע המוחלט" לעומתם החמאס שבניגוד לנאצים מצהיר בגלוי שמטרתו השמדת כל היהודים וגם את הנוצרים מסלובניה ובהם סלבוי ז'יז'ק הם הטוב המוחלט).

"אותה התייחסות להקשר מסבירה את התגובה להפצצת המבורג על ידי בעלות הברית: שגרמה למותם של כ-37 אלף בני אדם בהמבורג, לפציעתם של 180 אלף בני אדם ולקריסת 60% מבתי העיר. אף שמאורע זה מצדיק בהחלט התייחסות נטולת הקשר להלם ולצער שחולל, הוא לא זכה לה מסיבות מובנות, בגלל הקשרו: בעלות הברית נלחמו בנאצים – הרוע האולטימטיבי."

(פלסטין דומה לאוקראינה שהותקפה ע"י רוסיה).

"ההקבלה בין אוקראינה ופלסטין מלמדת רבות, משום שאחת ההשלכות הגלובליות הקטסטרופליות של המלחמה המתמשכת במזרח התיכון היא טשטוש של כמה מההבחנות העיקריות: המערב הפרו-ישראלי (ובייחוד ארה"ב) מציג כעת את ההגנה על אוקראינה מפני התוקפנות הרוסית ואת ההגנה על ישראל מפני חמאס, כביטויים של אותה מלחמה גלובלית, כאילו ישראל כמוה כאוקראינה. והרי יותר הגיוני לחשוב, כמו שכבר כתבתי, שפלסטין כמוה כאוקראינה.".

(אירופה תהיה הקורבן של המלחמה בעזה. זה רע כי זה יעכב אותה  מלהפוך למוסלמית).

הקורבן הגדול ביותר של המלחמה בעזה יהיה אירופה (או ליתר דיוק האיחוד האירופי). אירופה החמיצה את ההזדמנות שהיתה לה להשמיע את קולה הייחודי, כשהצטרפה (עם כמה הסתייגויות) לארה"ב בהענקת תמיכה ללא תנאי לישראל.

(השטחים הכבושים ע"י הערבים לגיטימיים. הערבים זכותם לכבוש. הם אינם קולוניאליסטים. רק היהודים קולוניאליסטים בפלסטין כי ארץ ישראל לא קיימת. ישראל הוקמה בחטא ע"י אירופה כידוע לי אין בה יהודים מארצות ערב, לכן צריך לחסלה).

"פלסטין" היא כיום סמל חזק, דימוי אוניברסלי קונקרטי שמפגיש בין משמעויות מנוגדות: סמל לכל החטאים הקולוניאליים של אירופה (היהודים התנחלו בפלסטין), וגם המקום שבו פורצת האנטישמיות. האסון הוא, שמדינת ישראל, שצמחה מתוך רגש האשמה הקולוסאלי של אירופה בעקבות השואה בניסיון נואש להעניק ליהודים מקום בטוח, הופכת כעת לסמל של הדיכוי והקולוניאליזם האירופיים. החטא הקדמון הוא של מדינות מערב אירופה, שניסו לכפר על השואה בכך שנתנו ליהודים פיסת אדמה שרובה היתה מיושבת על ידי אחרים זה מאות שנים."

(סלבוי ז'יז'ק, הלם וצער, ביקורת מוסרית ופוליטיקה (תשובה לאווה אילוז), "אל-ארצ'י", 23.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-23/ty-article-opinion/.premium/0000018b-fc06-d783-a3df-fc1e56820000

והנה שאלה פילוסופית – אם מנהיג החמאס איסמאיל הנייה אומר: "אנחנו אוהבים את המוות בניגוד ליהודים שאוהבים את החיים, ולכן ננצח אותם"

https://palwatch.org/page/6705

למה "הפילוסוף" ז'יז'ק אינו מזדעזע מהרג ילדים בעזה, תוצאת אהבת החמאס?

מהנאצי היידיגר לתומך האיסלמו-נאציזם סלבוי ז'יז'ק, אנו עדים למלל פסבדו-פילוסופי המהלל את הרוע המוחלט. אם היטלר הוא 10 בסקאלה האנטישמיות נעניק לז'יז'ק את הציון 9.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אחדים מחברי המועצה הציבורית של "בצלם", הארגון התומך בפלסטינים ובעזרת קרנות זרות מממן "תחקירנים" פלסטיניים הפועלים נגד חיילי צה"ל, ומוציא את דיבת הארץ רעה, הם:

הזמרת חוה אלברשטיין. הנביא דויד גרוסמן. פרופ' אריאל הירשפלד. השחקנית רבקה מיכאלי. פרופ' אבישי מרגלית. פרופ' סמי סמוחה. הזמרת רונה קינן. פרופ' מרדכי קרמניצר. פרופ' יגאל שוורץ.

חברי המועצה הציבורית של "בצלם" שהלכו לעולמם: אברהם ב. יהושע. רות דיין. אלוף הראבן. רונית מטלון. פרופ' ששון סומך. עמוס עוז. דני קרוון. ויקטור שם טוב.

זהבה גלאון: "היוזמה היתה של דדי צוקר, של אביגדור פלדמן ושלי, ואת השם לארגון נתן יוסי שריד." [30.11.2009].

מתוך אתר "בצלם":

* גם אם נצליח לחסל את החמאס ברצועת עזה, ואולי גם להרחיק את האיום של חיזבאללה –  אין ספק כי לאחר טבח ה-7 באוקטובר השתנתה כליל תפישת הביטחון של ישראל. מעתה כל יישוב יהודי, ובייחוד אלה הקרובים לגבול או מוקפים ביישובים ערביים בגדה –  מועד להתקפת פתע של טרור ערבי ברברי שינסה להרוג ולשרוף ולהשמיד בטרם יגיעו כוחות תגובה של צה"ל. רק כוחן של כיתות הכוננות ושל נושאי נשק אישי – יקבע את גורלו של יישוב יהודי, שיצטרך להילחם על חייו עד בוא תגבורת, ממש כמו בראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.

מעתה מדינת ישראל תתקשה מאוד להבטיח ביטחון לאזרחיה, ויהיה צורך להגדיל את הצבא ואת שאר כוחות הביטחון פי כמה וכמה, וכל זאת עדיין גם בצל האיום הגרעיני האיראני. יהיה צורך להחזיק עשרות כוחות קומנדו גדולים 24/7 בקרבת מסוקים להזנקה מיידית לכל אירוע של התקפת טרור המוני ברברי ורצחני בכל רחבי הארץ.

זה קשה אבל אפשרי. מלחמת העצמאות שלנו טרם תמה, וכל זה עדיף עדיין על חיים בצל אנטישמים בגולה. דווקא בתקופה הזו כדאי מאוד לעשות עלייה!

* "עולם האקדמיה קם נגדנו": חרם סמוי מאיים על המחקר המדעי הישראלי. הלך הרוח האנטי-ישראלי בקמפוסים בארה"ב בולם את הזמנתם של חוקרים ישראלים לכנסים אקדמיים ואת קבלת המימון למחקריהם. הוא עשוי לפגוע גם בפעילות האקדמית בישראל, הנסמכת על שיתופי פעולה בינלאומיים. "לא האמנו עד כמה הגל האנטישמי גדול ונורא." ["דה מארקר", "הארץ" 26.11].

אהוד: כאשר מעניקי התרומות הערבים והמוסלמים מהמדינות העשירות בתבל – ישלטו באוניברסיטאות בעולם המערבי, זה יהיה תחילת הסוף של החופש האקדמי שלהן, והן תידמנה לאוניברסיטאות בגרמניה תחת שלטון הנאצים!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2173 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-18, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל