פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1903

חמישים וחמישה ימים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2173 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בכסלו תשפ"ד. 30.11.2023.

עם הצרופות: 1. מירי בטרק בחרמון. אלבום פרטי. 2. מירי לוי-פפו – השיער שנשר התחיל לצמוח. 3. מירי לוי-פפו וילדיה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: כְּמִיהָה. // יוסי אחימאיר: 1. המקדשים את המוות. 2. הרהורים בצוק העיתים (8). // איליה בר זאב: שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה. עוֹרְבִים. // אנדד אלדן: כְּאֶבֶן נִשְׁבֶּרֶת. אַחֶיךָ בִּכּוּ. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏29.11.23. // צביקה זליקוביץ: אוֹת קַיִן. // עדינה בר-אל: מירי לוי-פפו מאמינה בעצמה וביכולותיה. // ארנה גולן: המלחמות והצבא היו שותפים לאירועים מכריעים בחיי האישיים. מלחמת יום הכיפורים והולדת הבנים התאומים. // אהוד בן עזר: "ידידי יצחק אורפז" [המשך]. // יוסף אורן: יובל שמעוני הוא כיום הכותב המעניין ביותר בסיפורת הישראלית. חלק ג' – הוכחה מהזמן הנוכחי. // עקיבא נוף: שיר ליום ההולדת. // "מסעותיי עם נשים" – מאמרים ותגובות. אוריה באר. אלון אוהב-עמי.  // מנחם רהט: הכרת הטוב: קדושי עליון או פועלי זבל (2). // אהוד בן עזר: חת"ם סופר. // משה גרנות: על "אחיך" מאת יצחק בר-יוסף. // בן-ציון יהושע: על המונוגרפיה של חגי קמרט, "התאומים החולמים" – הרצל ובלפור חקק. // אהוד בן עזר: נאצים בארץ-ישראל. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: סיפור פשוט.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
משירי קץ העולם

כְּמִיהָה

אֶכְמַהּ לְאַגְמֵי-יָרֵחַ

תְּכֻלִּים-קָרִים

אֶכְמְהָה אֶל אֲשֶׁר מֵעֵבֶר-לָזֶה

כֹּה לֵאָה אֲדָמָה זוֹ

יְוֵן-דָּמִים וַאֲוִיר-מָוֶת דָּחוּס,

טָעוּן, לְלֹא-זִיעַ  –  עוֹמֵד;

גָּמוּעַ שְׁחָקִים, כְּסִיל וְכִימָה

קַפֵּל בַּמֶּרְחַקִּים;

קָרוֹב לַשֶּׁמֶשׁ וְלוּא לְרֶגַע  –

וּאִיקָרוֹס חֲרוּךְ-כָּנָף

אַרְצָה צָנוּחַ  –  –  –

אֶכְמַהּ לְאַגְמֵי-יָרֵחַ

שְׁכוּחִים וְרוֹגְעִים...

לַעֲזוּבַת-נְצִיבֵי-מֶלַח

זוֹהֲרִים בֵּין סַלְעֵי-נְצָחִים

לֹא שְׁזָפָתַם אֶלָּא  –

עֵין-בּוֹרְאָם בְּהִוָּלְדָם

לֹא זָחֲלוּ בִּמְחִלוֹתָם

מַאֲוַיֵּי-יְלוּד-עָפָר;

קֹר-שִׂיאִים וּשְׁרִיקַת-רוּחוֹת-בְּרֵאשִׁית

שַׁלְוַת-רָמוֹת אֲפֹרוֹת

וְעֶדְרֵי-עָנָן צְחוֹרִים,

נוֹפֵי-בְּתוּלִים יְרֻקִּים

בַּעֲרוּגוֹת-שָׁמַיִם,

בִּשְׁמֵי-שְׁלָגִים

וְנִיחוֹחַ מְלָחִים נִגָּרִים;

אֶכְמְהָה דְּרֹךְ עַל קַרְקַע

לֹא דָּרְכָה עוֹד רֶגֶל-אֱנוֹשׁ

עָלֶיהָ

הִטְבִּיעַ פְּעָמַי רִאשׁוֹנָה בָּהּ  –

כְּפַעֲמוֹן יְצַלְצְלוּ צְעָדַי

יְזַמְּרוּ בְּטָהֳרָה

כְּהֵדִים מֵעוֹלָמוֹת לֹא שִׁעַרְנוּם

מוּלִי יַעֲנוּ  –  –  –

1958

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

1. המקדשים את המוות

סיפור חמאסי דימיוני: בתום המלחמה נקים ועדת חקירה. אמנם לשמחתנו נטבחו, נשרפו, נאנסו, 1400 יהודים ויהודיות, וביניהם גם חיילים ולא-יהודים. אמנם נחטפו 240 כופרים, נהרסו כמה קיבוצים ואפילו תחנת המשטרה בשדרות היתה לעיי חורבות. לא נורא אם נהרגו לנו 15 אלף בני אדם. אבל הבה נודה – התוצאה הסופית אינה נעימה. מחצית מן הרצועה נכבשה, בתיה שוטחו, ההרס נורא... בסופו של דבר האוייב הציוני הכריע אותנו...

ועדת חקירה של החמאס? או מטעם הרשות הפלסטינית? שתחקור את פשעי החמאס? אכן, הזייה מטורפת. לא ועדת חקירה ולא בטיח. גם לא יהיה מי שיחקור או מי שירצה לחקור. זאת בתנאי שישראל אכן תעמוד במילתה, תגשים את מטרת המלחמה – לשים קץ שלטון חמאס ולחסל פיסית את ראשי הנחש שלו. ועדת חקירה – זהו מושג הלקוח מתרבות אחרת, מחברה אחרת, שישראל היא חלק ממנו.

ולנו עוד תרבות ייחודית: בעוד המערכה נמשכת, כשאנו סופרים את לוחמינו החללים, הגיבורים, כשבחזית החיילים בסדיר ובמילואים מאוחדים סביב המטרה, יש קיצונים המדברים בתקשורת על "עריפת ראשים" פוליטית, על נטילת אחריות עכשיו, מטיחים בוץ ורפש בראש הממשלה.

מי שקורא את עיתון "הארץ" מבין שנתניהו מסוכן יותר מסינוואר. בעיתון הזה מתפרסמים מאמרים ששורתם התחתונה קריאה להדחתו כבר עכשיו. גם בערוצי הטלוויזיה מרבים "לטפל" בנתניהו בסגנון דומה, כאילו המלחמה כבר מאחורינו. גיא פלג מנצל את הבמה הניתנת לו בחדווה בערוץ 12 להכריז על ה"מסוכנות לישראל" של נתניהו ואפילו עמיתו שרקי נגרר לכך. אמנון אברמוביץ אך פוצה פיו – וכבר יודעים מה יגיד. חיקוי של יעלון. הכול פוליטיקה, גם בעת מלחמה עזה.

גם כמה מבני משפחות החטופים מפנים זעמם לעבר נתניהו. מפגיני קפלן (זוכרים את התלהמותם בעידן הקודם?) מנסים בדרכי עורמה להפוך את ההפגנות למען החטופים לפוליטיות, כקרש קפיצה לחידוש הזעם הקדוש נגד ראש הממשלה.

האבל על כל חלל, על כל נרצח, הוא עצום. כל מי שהלך להלוויות הנופלים או חללי הטרור, מוצא עצמו בקהל רב, שבא לחלוק כבוד אחרון. לא רק בני משפחה, לא רק חברים ומכרים מכל המעגלים. גם אנשים שלא הכירו את המת אלא רק מתמונה בעיתון, או ממה שסיפרו עליו בתקשורת. אנחנו מקדשים את החיים ולכן הלב בוכה על כל חלל.

בצד השני המצב כמובן הפוך. מקדשים את המוות. מי אינו זוכר מה שאמר לפני חמישים שנה, בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, נשיא מצרים סאדאת? הביע נכונות להקריב מיליון חיילים מצריים במטרה להשיב לארצו את כבודה שנגזל במלחמת ששת הימים.

סינוואר וחבר מרעיו, הספונים בינתיים בעזה תחתית, שלחו את אלפי הטרוריסטים כדי לרצוח כמה שיותר יהודים – וגם להיהרג כשאהידים.

ההמונים שהוא הפקיר מבני עמו נוגעים לו בקצה הציפורן. ייאמר לזכותו שהוא לפחות נמצא בזירה, בידיעה שימיו ספורים. שותפיו, הנייה ומשעל, נמצאים הרחק מהרצועה הקרועה, ספונים במלונות פאר. גם יומם יבוא.

אבל אם חשב מישהו כי בגלל פערי תרבות בין הטרור החמאסי לבין המערב ה"נאור", יבדילו בבריסל, במדריד, בהאג, בין ישראל המותקפת לחמאס הברברי-רצחני, ואף יתייצבו לימיננו – טעות בידו.

ולראייה – וזו רק המחשה אחת: התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, מינה את אנדראס לאורסן, משפטן מדנמרק, לאחראי על החקירה בנוגע ל"אפשרות שישראל ביצעה פשעים במהלך המלחמה ברצועת עזה." האיש התמחה בעבר באירגון "זכויות אדם" פלסטיני, שהוכרז בשנת 2021 על-ידי משרד הביטחון כאירגון טרור והוצא אל מחוץ לחוק. לאורסן חי ועבד ברמאללה בעבר, שם הכיר את אשתו הפלסטינית. הלה ישפוט כביכול את ישראל על "פשעיה"...

המלחמה שיצאה להפסקה, תתחדש השבוע. אל לקבינט לשים לב לרעשי הרקע שיוצאים מהאג או מהאו"ם, מהפגנות התמיכה האנטישמיות בחמאס בערי אירופה ובקמפוסים באמריקה. הכרח להשכין שקט בגבול הדרומי אחת ולתמיד על-ידי מיטוט החמאס. הפעם חובה לעמוד במילה.

מעודדת היא ההתלכדות החברתית-אזרחית של המוני ישראל סביב מטרה זו, סביב לוחמינו וחטופינו. על אף כמה קולות של מסיתים, יש לקוות שערך האחדות יגבר על כל מופעי השנאה הפנימית, שהיו נחלתנו עד ה-6 באוקטובר.

 ישראל תנצח בסופו של דבר, אבל תלקק את פצעיה הכואבים עוד זמן רב. יעברו שנים עד שתתאושש מן הטראומה הקשה מנשוא. סיפורי הגבורה, ההקרבה, האובדן האנושי, ילוו אותנו עוד שנים רבות.

ואכן כן – בתום המלחמה תקום ועדת חקירה ממלכתית, תסיק מסקנות, תצביע על האשמים במחדל. הרי התרבות שלנו שונה לחלוטין מתרבות הברברים השוכנים על גבולותינו.

2. הרהורים בצוק העיתים (8)

כיכר החטופים. פעימה שלישית. אנשים הולכים אנה ואנה בפנים עגומות. מקובצים פה ושם סביב בני משפחות של חטופים. מכירת החולצות השחורות עם הכיתוב להחזירם עכשיו, מתנהלת בהצלחה. ובאוהל המואר בני משפחות כותבים אותיות בספר תורה וזוכים לברכת הרב.

ב. תחושה מרה מקננת בלב, שמא קבינט המלחמה ייסוג מההבטחה הנחרצת להשלמת היעד הסופי – מיטוט החמאס. הרי כבר ויתרנו בהכנסת דלק לרצועה ושאר "ירקות". אין לקנא במקבלי ההחלטות.

ג. אפילו ניר דבורי המצויין איבד לרגע סבלנותו ואמר, שהחמאס מנהל את ממשלת ישראל. איני יודע אם "מנהל", אבל בוודאי משחק בעצבינו. שלא במפתיע – הרוצחים מפעילים גם טרור פסיכולוגי.

ד. לפלא הוא בעיניי מה היה חשוב לנשיא ביידן יותר מכל, שאביגיל הקטנה תשוחרר. היא אכן מרגשת, בעלת אזרחות אמריקנית, אבל על הנשיא הידידותי והחם לסייע בשיחרור כל החטופים, עד האחרון שבהם.

ה. המופע ההזוי של ראשי ממשלות ספרד ובלגיה ברפיח הוא הוכחה שהעולם ה"נאור" איננו באמת נאור. הם וראש ממשלת אירלנד הלכו לאיבוד.

ו. קצב האירועים כל כך אינטנסיבי שבקושי אפשר להתפנות לעיסוקים היומיומיים הרגילים. מעניין אם מישהו הצליח להסיח דעתו מהמסכים ולקרוא ספר.

ז. מגישת הטלוויזיה הדעתנית לוסי אהריש מפתיעה לטובה. מובילה את חלקה בצורה מאוזנת ומקצועית. אבל הדברת בערוצים, אוי הדברת הזאת... אני הצלחתי להקטין את התמכרותי.

ח. מפעם לפעם אני מזפזף לערוץ הכנסת. צריכים שם למלא את מרחב הזמן בעת שלא מתכנסת ועדה או נערך דיון משמים במליאה. יש תוכניות שמשודרות זו פעם רביעית או חמישית. למשל – דיון מלומד על עלייתה ונפילתה של תנועת העבודה.

ט. גיבור האולפנים הוא חיים ילין, כובש הלבבות. אבל מבעד למבט הרך, חוזר בדבריו שוב ושוב המסר התקיף: זה או אנחנו או הם! לא תהיה חזרה ליישובי העוטף בלי חיסול מוחלט של האיום. כמה חשוב!

י. מחכים בכיליון עיניים למיפגש ראשון עם הבן-הנכד, לאחר יותר מחודש שהוא וחבריו בלחימה, עמוק ברצועה. הפסקת האש ה"בעייתית" היא המאפשרת זאת. בינתיים גם הפסקנו לרוץ למיקלט השכונתי.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה

הַאִם מִתּוֹךְ שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה* יִוָּצֵר מְשֻׁלָּשׁ?

כָּל זֶה וְאוּלַי –

תְּשׁוּקָה מִתְעוֹרֶרֶת, תַּאֲוַת נֶפֶשׁ?

וּמִי לְיָדִי יִתְקַע שֶׁתִּפָּסֵק הַחֻלְשָׁה וְאֶשָׁאֵר בּוֹדֵד עִם

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת, נִסְחָף אֶל סַלְעֵי עֲנָק בְּמַעֲמַקֵּי הַסֶּדֶק שֶׁיִּבִָּקַע

בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים, אֶל הַמִּצְלָעוֹת.

הֲרֵי אִיּוֹב בִּשֵּׂר: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וְאִם בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ יִרְאֶה מֵרָחוֹק

שְׁתֵּי חֻלְשׁוֹת נִפְגָשׁוֹת בַּסֵּתֶר

הֲיִהְיֶה בַּעַל קַרְנַיִם קוֹסְמִיּוֹת, אוֹ סְתָם שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר?

בָּעֶרֶב יֵאָחֵז בְּתַבְנִית מְשֻׁלָּשׁ מַתַּכְתִּי, יַשְׁמִיעַ צְלִיל גָּבוֹהַּ וְעוֹרֵג

אֶל גֵּבֵי נַחַל פֶּרֶס.

שָׁלוֹשׁ צְלָעוֹת לָאַהֲבָה אַךְ הַמְּשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם  –

יְשַׁר זָוִית בֵּין הַחֻלְשׁוֹת.

* קווי חולשה – בגיאולוגיה בכלל ובעולמנו במזרח התיכון ישנם קווי חולשה. יבשות נוצרו וזזו. קווי החולשה שלנו צמודים לאחד השברים הגיאולוגים המשמעותיים – השבר הסורי אפריקני. גם לאורך סדק באגף תלול מתפתל הרכס ומתפתח ערוץ נחל המנקז עצמו בצורת משולש. משולשי סלע נוצרים בין שני קווי חולשה וגם בין אנשים– עד כלות.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה", 2016.

עוֹרְבִים

עִם דִּמְדוּמֵי בֹּקֶר, כִּמְעַט נוֹשְׁכִים זֶה בָּזֶה,

מְנַקְּרִים בְּאַסְפַלְט

הַכְּבִישׁ.

מְשֻׁנֶּה, הֲרֵי הַכְּבִישִׁים כְּבָר נְקִיִּים מֵעֲלִילוֹת

הַחֲשֵׁכָה,

מַסְרְקוֹת בָּרְזֶל מַמְתִּינִים זֶה יָמִים אֲחַדִים

בַּצֹּמֶת הַקָּרוֹב.

פּוֹעֲלֵי הַלַּיְלָה  עוֹד לֹא קִרְצְפוּ,

אֵין שְׂרִידֵי עֲצָמוֹת אוֹ

זֵיתִים פְּצוּעִים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג –

שְׂרִידֵי חֹגְגִים אֵי שָׁם בְּעוֹלַם הַתֹּהוּ שֶׁכֻּלּוֹ פְּלִיטִים.

בְּנֵי אָדָם בְּעוֹלַם שֶׁל הֶפְקֵר, אֵימַת מָוֶת,

מַתְּנַת בְָּשָׂר וָדָם.

בְּאוֹר תַּעְתּוּעִים, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי שָׁחֹר,

עָטִים עוֹרְבִים בְּתַּאֲוָה

אֶל הָאַסְפַלְט

הַמִּתְחַמֵּם עַל מֵתָיו.

עורב. ויקיפדיה.

"לא לחִנַָם הלך זרזיר אצל עורב , אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צ"ב).

נוסח ראשון פורסם ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה", 2016.  כאן, נוסח שני.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי – עוטף עזה)

כְּאֶבֶן נִשְׁבֶּרֶת

נוֹלַדְתִּי מִמֵּךְ כְּאֶבֶן נִשְׁבֶּרֶת מִצּוּק.

הַשֶּׁבֶר שֶׁעָבַר חָתַם אֶת שְׁמֵךְ –

עוֹד אֶבֶן נָחָה בְּעָרוּץ.

הַמַּיִם יָרוּצוּ עַל פָּנֶיהָ

יַלְדֵי מֶרְחָק בְּהוּלִים.

כָּל עֶָלֶה שֶׁפֹּה צִלְצֵל מֵעָלַי

וְנָתַן לִי עוּגִיּוֹת שֶׁל צֵל

שׁוּלָיו יַאְדִּימוּ

כְּשֶׁיִּוָּתֵר בִּלְעָדַי.

בֵּין הַסְּלָעִים הַמִּתְרַוְּחִים לָאֲדָמָה הַנִּבְרֵאת

שַׁבְרִירִים. רְעָדָה.

אַחֶיךָ בִּכּוּ

אַחֶיךָ בִּכּוּ אֶת חַיֶּיךָ.

אָבִיךָ בִּכָּה אֶת מוֹתְךָ.

רַק אֵל אֲשֶׁר נָשָׂאתָ בְּחֻבְּךָ

עֲנָנִים בִּקַּע

לִרְאוֹת

הַעוֹד יָפֶה מַרְאֵה פָּנֶיךָ.

שני שירים מספרו של אנדד אלדן" שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד". קיבלתי את הספר כשי ב-2008  וביקרתי לפני שנים בקיבוץ  בארִי בספרייה המיוחדת של אנדד עם קבוצת חובבי שירה ממכון אבשלום, יחד עם פרופ' רפי וויכרט.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏29.11.23

* זו אותה המתקפה – היום מלאו 76 שנים להחלטת עצרת האו"ם (החלטת כ"ט בנובמבר) על חלוקת ארץ ישראל המערבית והקמת מדינונת יהודית קטנטונת בתוכה.

היישוב היהודי קיבל את החלוקה בצהלות שמחה ובריקודים עד אור הבוקר. היישוב הערבי התנפל למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה, כבשת הרש היהודית.

עוד לא היתה נכבה-שמכבה. עוד לא היא אקיבוש. אפילו "המצור" על עזה עוד לא היה. העילה למתקפה הייתה שלילת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו ובעצם – שלילת קיומם של חיים יהודיים כלשהם בארץ ישראל. הם תקפו את היישוב היהודי ב-1920, ב-1921, ב-1929, ב-1936-1939 ושוב, למחרת החלטת עצרת האו"ם.

זו אותה המתקפה שהפרק האחרון שלה היה בשמחת תורה השנה. אותה תאוות רצח מתוך אותו רעיון של שלילת הקיום היהודי בארץ ישראל.

זו אותה התפיסה של "פרי פלסטיין" – חופשייה מנוכחות יהודית כלשהי, וכל האמצעים לכך כשרים.

* לא נרפה עד – מחזה סוריאליסטי. שעה שחמאס מתעלל במשפחות ובחברה הישראלית במשחקי ההשהייה לפני ביצוע הפעימה השנייה של שחרור החטופים, בת"א הפגינו רבבות אזרחים וקראו בקצב: "עכ-שיו עכ-שיו!" בעברית כמובן. על מי הם לוחצים?

הרי ברור וידוע לכל עד כמה ממשלת ישראל חפצה בשחרור החטופים, ואף החליטה פה אחד (אני לא סופר את נציגי הכנופייה, שאינם מפעילים שיקול דעת) לקבל עסקה רעה מאוד וקשה מאוד כדי לשחרר חטופים. אין שום צורך ללחוץ על הממשלה. זה חסר טעם.

הפעלת-הלחץ הזאת, רק מקשיחה את עמדת חמאס, שמזהה בלחץ הציבורי על הממשלה את סוגיית החטופים כבטן הרכה שדרכה הוא יכול לסחוט עוד ועוד מישראל. ולכן, ההפגנות הללו אינן מקדמות את שחרור החטופים, אלא מרחיקות את השחרור. אני מבין את הקתרזיס, הן של המשפחות והן של הציבור הסולידרי איתן, אבל אם נחשוב מהראש ולא מהבטן, נבין שהפעולות הללו חוטאות למטרה.

רק לפני שבועות אחדים, הקריאות כוונו לדחיית התמרון הקרקעי עד אחרי שחרור החטופים. אבל אם חמאס היו יודעים שאחזקת החטופים היא הביטוח שלהם מפני תמרון קרקעי, לא היתה להם כל מוטיבציה לשחרר חטופים.

מה שהוביל לעסקה הוא הלחץ הצבאי על חמאס והצורך הנואש שלהם בהפוגה. אולם התנהגותם מוכיחה שהם חטפו מעט מדי וחלש מדי. לכן, מיד בתום ההפוגה, על ישראל ללחוץ על הגז ולהפוך את הפעולה לחזקה וכואבת הרבה יותר, בכל הרצועה ובכל הכוח, עד שחמאס ירד על הברכיים ויתחנן שנסכים לקבל את החטופים. טוב, אולי זו פנטזיה, אבל לבטח לחץ חזק הרבה יותר יקדם עסקה סבירה, שניתן לחיות אתה.

שתי מנטרות פופולריות נשמעות בשיח על החטופים. האחת היא, שלא יהיה ניצחון בלי שחרור כל החטופים. אני בהחלט מסכים עם האמירה הזאת. אבל שחרור כל החטופים אינו מבטיח ניצחון. אם החטופים ישוחררו, אך חמאס יישאר על מכונו, תהיה זו תבוסה לישראל, ניצחון אדיר לטבח שמחת תורה והקדימון לטבח הבא, בצפון ו/או בדרום. פחות מריסוק חמאס וחיזבאללה אינו ניצחון.

ולכן, גם המנטרה השנייה, שלא נרפה עד שישוחרר אחרון החטופים בעייתית. על הציבור לומר לממשלה שלא נרפה עד השגת הניצחון. לא ננוח ולא נשקוט עד מיטוט חמאס וחיזבאללה.

תמורת שחרור כל החטופים חמאס ידרוש לא רק שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל, כולל רוצחים ורבי מרצחים וכולל מבצעי הטבח, אלא גם הפסקת המלחמה, עם ערבויות בינלאומיות ונסיגה של צה"ל מרצועת עזה.

במצב כזה לא תהיה תקומה להתיישבות בנגב המערבי, ולא תהיה תבוסה גדולה מזו לישראל. לכן, יש להגביר את המכות על חמאס כדי למוטט את כוחו ואת ההתנגדות שלו, על מנת להכריח אותו לשחרר את החטופים, ובמקביל, לא לוותר על האופציה של חילוץ חטופים רבים ככל הניתן בפעולה צבאית.

* הרוע המוחלט – הרוע הנאצו-חמאסי המוחלט מתבטא בסיפורה של אלמה אברהם. ארגון שמחבליו חוטפים ממיטתה אישה חולה בת 84, מחזיקים אותה 51 יום במנהרה אפלה, מונעים ממנה טיפול רפואי, מונעים ממנה ביקור של הצלב האדום, ובעסקה צינית, שבה הם מקבלים עשרות מחבלים, שניסו אך לא הצליחו לרצוח, מחזיר אותה גוססת.

אלה הגיבורים של ה"פרוגרס" העולמי, של חלאות המין האנושי מן הסוג של רוג'ר ווטרס; כך נראית "פלסטיין פרי" שלהם.

* התעללות מיוחדת – מחשבה שטורדת אותי בימים האחרונים; חטופי משפחת ביבס; הילדים הג'ינג'ים החמודים, היו לסמל של החטופים. אולי זו הסיבה להתעללות המיוחדת של חמאס דווקא בהם? אולי האייקוניזציה הזאת גורמת להם להאמין שיוכלו לגבות מחיר גבוה יותר עליהם? זה קשה, כמעט בלתי אפשרי, אבל עלינו לנסות להיכנס לראש שלהם, אף שצורת החשיבה המעוותת שלהם שונה כל כך משלנו.

* מהר חזק ואלגנטי – למעלה מחמישים יום אחרי המלחמה, ולא זו בלבד שטרם מוטטנו את חמאס – הוא המשיך לירות בכל יום רקטות עד רגע ההפוגה (או ליתר דיוק, עד רבע שעה אחרי ההפוגה, כדרכו), לכפות הפוגה בתנאיו, להתל בנו בביצוע עסקת החטופים בניסיון למסמס את המלחמה או לקבל את פסק הזמן הנחוץ לו להתאוששות ולהחזרת מגינים אנושיים לצפון.

זה לא המצב שציפינו לו במוצאי השבת השחורה. ומותר להטיל ספק, האם המערכה מנוהלת בתבונה. האם ההתקדמות האיטית כל כך, עקב לצד אגודל, בשטח מצומצם בצפון הרצועה בלבד, ולאט לאט היא תזחל דרומה היא שיטת הלחימה הראויה?

כמה זמן תימשך המערכה הזאת? האם אפשר לשתק את המשק באמצעות גיוס מלא של המילואים לאורך חודשים ארוכים? האם תושבי הנגב המערבי והגליל ימשיכו לנדוד כעקורים ופליטים במולדתם לאורך חודשים?

האם שכחנו את חכמת המערכה – "מהר, חזק ואלגנטי"?

אני מקווה מאוד שבתום ההפוגה, נראה מלחמה אחרת.

* קיבעון קונספטואלי – ככל שנחשפים פרטים נוספים על מחדל התצפיתניות ועל התרעת הנגדית ב-8200, הולכת ומתבהרת תמונה מעוררת פלצות, שאינה נותנת מנוח. חמישים שנה אחרי מחדל יום הכיפורים, שאחריו נשבענו שלעולם זה לא יקרה – שוב, אותן תופעות של יהירות ושחצנות, ובעיקר של קיבעון מתוך דבקות בקונספציה (שבדיעבד התבררה כשגויה, אך הקיבעון הזה הרה אסון בכל מקרה, גם כאשר הקונספציה נכונה, והרי לכאורה כל קונספציה היא נכונה כל עוד לא הוכח בעליל שאינה נכונה).

כמו אז, כל הסימנים היו גלויים, השטח הבין וזעק, אך הקברניטים היו נעולים על קונספציה, וכל מה שלא תאם אותה נשלל, וכל מי שהציג תפיסה אחרת הוגחך. הרי זה בדיוק מה שהיה אז, ושוב עתה. אז שאלנו את עצמנו האם היינו חייבים לחטוף מכה כזאת קשה כדי לתקן את דרכנו? והנה, לא תיקנו את דרכנו.

איני מסכים עם הנראטיב שעל פיו מדובר בעניין מגדרי – זלזלו בתצפיתניות כיוון שהן נשים. במלחמת יום הכיפורים המתריעים היו גברים וזלזלו בהם. סביר להניח שכך היה גם עכשיו. וכפי שמסתבר, ההתראות של התצפיתניות התקבלו בתגובה מזלזלת גם מהמ"פית, הסמג"דית והמג"דית. זה לא עניין מגדרי, אלא עניין של קיבעון. של ביטחון בקונספציה והתייחסות לא רצינית לעובדות הסותרות אותה. כאן המחלה שמחייבת ריפוי.

* מערך פוליטי חדש – אחרי המלחמה נתניהו חייב ללכת. תם עידן נתניהו. המחדל הנורא לא ייסלח לו. אך אין די בהליכת נתניהו. חשוב יותר שנשתחרר מן התרבות הביביסטית. תרבות של פולחן אישיות שמקטין את האזרחים והופך אותם לאפסים, שמתייחסים לעצמם כאל ילדים ולמנהיג העליון כאל אבא שלהם. תרבות של שקר. תרבות של נהנתנות. תרבות של שחיתות. תרבות של עבריינות. תרבות של שנאה. תרבות של פלגנות. תרבות של סכסכנות. תרבות של הפרד ומשול. תרבות של "המשפחה השלטת". תרבות של קונספירציות מטורללות על "דיפ-סטייט" ו"תפירת תיקים". תרבות של הרס התשתיות של הציבוריות הישראלית בשם המלחמה ב"אליטות". תרבות של השתלטות עסקנית של קבלני קולות על השירות הציבורי, כשאת התוצאה אנו חשים בתת-התפקוד של הממשלה במלחמה. תרבות של ניסיון להשתלט על התקשורת ועל מערכת המשפט. תרבות של בוז לממלכתיות, סלידה מערכים של טוהר מידות וניקיון כפיים, שנתפסים כ"לוזריות". תרבות פוליטית של הכנעה ועריצות הרוב. לגיטימציה לתועבה הכהניסטית הבלתי-לגיטימית והענקת תיקים מרכזיים למנהיגי הכנופייה. ברית עם החרדים תוך כניעה לגחמות הפריבילגיה וההשתמטות. הענקת עוצמה חסרת פרופורציות לפנאטים כמו סמוטריץ'. תרבות של סולם שבראשו האינטרס הפרטי של המנהיג, מתחתיו האינטרס המפלגתי ובתחתית האינטרס הלאומי. את התרבות הזאת על החברה הישראלית להשליך למקום הראוי לה בפח האשפה של ההיסטוריה.

השאלה היא מי ינהיג את המדינה בעידן הפוסט ביביסטי? על פי הסקרים, מדובר במחנה הממלכתי בהנהגת גנץ. אין ספק שגנץ ראוי. הוא מגלם את היפוכו של הביביזם: ממלכתיות, אחריות לאומית, חתירה כנה לאחדות לאומית, העמדת האינטרס הלאומי בראש, הוגנות, יושרה. הוא הוכיח זאת בניסיונותיו לקדם רפורמה בהסכמה רחבה במערכת המשפט ובחתירתו המתמדת לפשרה ב"ימים הרחוקים" שבהם זה היה הנושא המרכזי על סדר היום. הוא הוכיח זאת במלחמה, בכניסתו תחת האלונקה למרות הניסיון המר בפעם הקודמת שבה נכנס תחת לאלונקה ונעקץ בידי נתניהו בתרגיל הנכלולי המצחין ביותר בתולדות המדינה.

אבל יש לזכור שגנץ הוא חלק מן הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר, גם אם לא ברמת האחריות של נתניהו. גם הוא היה שותף במידה רבה לקונספציית ההתמכרות לשקט. האם הוא האיש שיידע להחליף את הפרדיגמה של תפיסת הביטחון, לפרדיגמה של יוזמה, התקפיות ומתקפת נגד מקדימה?

אני חושש שממשלה בראשותו תתקשה לעמוד בלחץ האמריקאי הצפוי אחרי המלחמה, להחייאת "חזון שתי המדינות", שהוא ההיפך המוחלט מלקח הטבח בנגב המערבי. אני חושש מהכניעה שלו לגל הפופוליסטי הציני שרוכב על השותפות האמיצה של הדרוזים במלחמה ומחיר הדמים שהם משלמים, לצורך חבלה בחוק הלאום.

לכן, אין דבר שהציבוריות הישראלית זקוקה לו יותר מחלופה פוליטית, של ציונות לאומית ממלכתית, הדוגלת בקו ניצי בתחומי החוץ והביטחון, והיא רחוקה ת"ק פרסה מן התרבות הביביסטית. חלופה שאישים כמו יועז הנדל, בנט, גדעון סער, צביקה האוזר, יוסי כהן ומתן כהנא צריכים להקים ולהוביל.

כוח פוליטי כזה צריך להתמודד על השלטון, ולמצער – אי אפשר יהיה להקים ממשלה בלעדיו. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למדינה הוא ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה המחנה הממלכתי והכוח הפוליטי החדש הזה. ממשלת אחדות בלי משחקי רוטציה, פריטטיות וכד', אלא של אמון הדדי וחתירה משותפת להסכמה לאומית רחבה בתחומים השונים. הסכמה לאומית רחבה לדורות בנושא דמותה היהודית של המדינה ברוח פשרה גביזון-מדן. הסכמה רחבה על מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון ובמרכזה – חוק יסוד חקיקה מוסכם. הסכמה רחבה גם בתחומי החוץ והביטחון. הבסיס להסכמה כזו עשוי להיות נאום המורשת המדינית של רבין; נאומו האחרון בכנסת, שבו הציג את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע.

* האינטרס המגזרי מעל טובת האומה – בשעת מלחמה, יש להקדיש כל כסף פנוי אך ורק למאמץ המלחמתי. נכון היה לבטל את משרדי הכלום של השרים הכלומניקים. ובוודאי לעצור את הכספים הקואליציוניים. מהם כספים קואליציוניים? כספים שהממשלה, לא האופוזיציה, לא ראתה בהם נחוצים דיים כדי להכניסם לבסיס התקציב. אלה כספים שנועדו לרצות את מפלגות הקואליציה ולשמן אותן. פה ושם יש בכספים הקואליציוניים יעדים ראויים, ומן הראוי היה שיכנסו לבסיס התקציב. הרוב המוחלט – אינו ראוי, אלא בזבוז כספי ציבור על שימון מגזרים ותקצוב המשרדים המיותרים.

והחמור ביותר – הון עתק, שבשעת מלחמה קשה, המחייבת התגייסות לאומית רחבה, כשמאות אלפי ישראלים משרתים בה במילואים, עובר לשימון מוסדות השתמטות ומוסדות חינוך שמחנכים להשתמטות. התקציב השערורייתי הזה מעיד על האטימות וסדר העדיפויות העקום של השרלטן העומד בראש הממשלה והעסקן העלוב, המשתמט (במיל') המכהן כשר האוצר. התקציב השערורייתי הזה מעיד על ניוון מוסרי וערכי של ראש הממשלה היוצא וחבורתו. 

גם בשעת מלחמה, כשבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, הממשלה העלובה הזאת אינה מסוגלת להתעלות ולהעמיד את צרכי האומה מעל צרכי המגזר, מעל החנוונות העסקנית, מעל ההישרדות הפוליטית והאישית.

 שרי המחנה הממלכתי נהגו בממלכתיות ואחריות לאומית כאשר הצביעו נגד התקציב השערורייתי. למרות הקושי והמיאוס, עליהם להישאר בממשלה, כדי שליד ההגה בשעת המלחמה יהיו גם מי שמעמידים את העניין הלאומי בראש סדר העדיפויות.

* לייבש ולהשפיל – מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי הורה למרכז השליטה הלאומי לטיפול במשפחות החטופים, שלא לשתף במידע את גל הירש, הממונה על ענייני החטופים והנעדרים, ולא להכניס אותו למשל"ט ולבתי החולים הקולטים את המשוחררים. במייל מהיועצת המשפטית של המשרד נכתב כי שלי הנחה גם שלא לאפשר להירש גישה למערכות ניהול המידע.

כפי שניתחתי לפני מספר שבועות, נתניהו התחרט על מינוי הירש, והחליט לייבש אותו. הדיר אותו מכל תפקידי הממונה והתעלם ממנו בהודעותיו הפומביות. הירש החליט "לא להבין" את הרמז. אז עכשיו נתניהו שלח את מנכ"ל משרדו להדיר אותו עוד יותר, לייבש אותו עוד יותר ולהדליף את הדברים לתקשורת, על מנת להשפיל אותו פומבית.

אילו היה מנהיג, היה מזמין אותו מיד לשיחה דיסקרטית, מסביר לו מדוע החליט להפסיק את תפקידו, מודה לו על הנכונות להירתם וגומר את זה יפה. אבל הוא לא מנהיג. הוא ביבי.

* ביד הלשון: טיפקס – להקת הרוק "טיפקס" מזוהה מאוד עם העיר שדרות, ממנה יצא מנהיג הלהקה, הסולן שלה והמחבר והמלחין של שיריה קובי אוז, שהוא אחד מסמליה, גם שנים רבות אחרי שעזב אותה.

אך היפה בלהקה הוא שאינה מייצגת רק את שדרות, אלא את כל הנגב המערבי, או "העוטף", על גווניו. את הלהקה הקים קובי אוז יחד עם הבסיסט גל פרמן מקיבוץ נחל עוז.

שמה המקורי של הלהקה היה "ההוצאה לפועל". השם "טיפקס" – מחיקון, אותו נוזל לבן שנועד לכסות שגיאות דפוס, נועד לבטא את הרצון למחוק את הפערים בין שדרות והקיבוצים ובין השבטים השונים בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי גם במוסיקה שלהם, שהיא שילוב של מוסיקת רוק מערבית עם מוסיקה מזרחית ים תיכונית.

אורי הייטנר

אהוד: לפי הניתוח הפוליטי המבריק שלך – היחיד שיכול לתקן כיום את כישלונות השרלטן ביבי – הוא השרלטן ביבי!

* * *

אהוד: האם יחיא סינוואר, היודע עברית, ראה בטלוויזיה את שתי הפעמים בהן יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו לנופש בבית מלון בגולן ו"מפגיני המחאה" רדפו אותו, ביזו אותו כמו כלב חוצות, צרחו עליו בזמבורות שלהם – והכול ברשות מערכת המשפט הישראלית?

* * *

צביקה זליקוביץ

אוֹת קַיִן

אֶל מָלֵא-

רַחֲמִים אֵין בְּלִבּוֹ, אַיִן.

עוֹד שַׁבָּת מִשְּׁחוֹר שְׁחוֹרָה,

הוּא עָצַם עַיִן,

אֵין מִי אֲשֶׁר יַגִּישׁ עֶזְרָה.

"לֹא רָאִיתִי, לֹא שָׁמַעְתִּי,"

הוּא יֹאמַר בְּלַחַשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמֵּאָז כֹּה אָהַבְתִּי –

שׁוֹקַעַת עָמֹק בְּכַחַשׁ.

שְׂדוֹתֶיהָ הָיוּ לִשְׂדוֹת קְרָב,

יָמֶיהָ יָגוֹן, זוֹלְגוֹת עֵינֶיהָ,

דָּמָהּ נִגָּר וּבֵיתָהּ חָרַב,

לְעוֹלָה הֻקְרְבוּ בָּנֶיהָ.

אֶל מָלֵא-

רַחֲמִים אֵין בְּלִבּוֹ אַיִן,

עַל מִצְחוֹ – אוֹת קַיִן.

נובמבר 2023

אהוד: מה אתה מתפלא? גם במלחמת העולם השנייה הוא שתק.

* * *

עדינה בר-אל

מירי לוי-פפו מאמינה בעצמה וביכולותיה

(הריאיון נערך בסוף חודש ספטמבר)

מירי לוי-פפו ממושב ערוגות היא בעלת חברה גדולה ומצליחה לייעוץ ופיתוח ארגוני. חייה השלווים והטובים נפסקו ברגע בו נודע לה על מחלה קשה שלקתה בה. מתוך התהומות היא הצליחה להרים את עצמה, לקבל תובנות חדשות על חייה ולשנותם. היום היא מתנדבת בעזרה לנשים חולות סרטן, מלווה אותן אישית ומרצה לקהלים שונים בעיקר בחודש אוקטובר, שמוקדש בכל העולם לחשיבות הגילוי המוקדם של סרטן השד. 

מירי לוי-פפו נולדה בשנת 1972 בקריית אונו. אביה עלה ארצה מאיראן בגיל שנה ואימה צברית, בת להורים שעלו מסוריה. "הוריי בנו את עצמם במו ידיהם." היא מספרת. "אימי התחילה לעבוד כשכירה בבנק ואבי היה עצמאי. הוא הקים רשת חנויות אופנה והעסיק בה את כל ארבעת ילדיו, כולל אותי." ברבות הימים בחרו ילדיו לפתוח עסקים עצמאיים משלהם בתחומים שונים והאב סגר את רשת החנויות שלו. "אנחנו קיבלנו  ביטחון להיות עצמאיים. לא חששנו מזה, כי היתה לנו דוגמא של הורינו שהתפתחו והצליחו ותרמו לרווחה כלכלית של המשפחה. גם למדנו מהם איך מנהלים עסק ואיך מסורים לעבודה."

ייעוץ ופיתוח ארגוני – הדרך להצלחה

מירי ואחותה רויטל הקימו בשנת 2007 חברה בשם "שורשים" לייעוץ ופיתוח ארגוני. "רויטל היא אחותי, השותפה שלי וחברתי הטובה ביותר." אומרת מירי. "אנחנו מסתדרות מצוין. התקשורת בינינו טובה מאוד. כשיש משהו שמפריע, אנחנו פשוט מדברות עליו ולא צוברים כעסים ומתח, והחברה שלנו צומחת ועולה.

"אנחנו מעסיקות חמישים יועצים ויועצות, מנחים ומנחות בפריסה ארצית." היא מספרת. "העסק שלנו נחשב מצליח בייעוץ ופיתוח לארגונים בנושאים שונים: פיתוח וליווי מנהלים, פיתוח צוותים, התמודדות עם שינויים בארגון ועוד. אני בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות מאוניברסיטת באר-שבע ותואר שני במדעי הארגון בפקולטה לניהול  באוניברסיטת תל-אביב, שסיימתי בהצטיינות."

לבקשתי היא מפרטת את נושא התזה שלה והמחקר שערכה: " נושא התזה שלי היה: 'חוללות עצמית וחוללות כלית במכירות'.  בחרתי לעסוק במכירות, תחום שמעניין אותי כיוון שעסקתי במכירות אצל אבי. אבל הכנסתי לתוכו את המימד הפסיכולוגי ואת המודל שעוסק ב'חוללות עצמית'. כלומר: איך האמונה שיש לי בעצמי, האמונה ביכולות שלי, שאני מסוגלת לעשות את מה שאני רוצה בכלים שברשותי, אכן תעזור לי להצליח."

המחקר שערכה בליווי של פרופ' דב עדן מאוניברסיטת תל-אביב, הוא מעניין ביותר: זה היה מחקר באחד הארגונים הגדולים בארץ בתחום המזון. שמבוסס על "אפקט פיגמליון". מירי מסבירה מהו "אפקט פיגמליון": "זה הוא התהליך בו הציפיות אשר אנו מפנים כלפי אדם גורמות לו להתנהג בהתאם. ידוע הניסוי בחינוך, בו נאמר למורים על כמה תלמידים אקראיים שהם בעלי פוטנציאל גבוה להצלחה בלימודים, ואכן הם הצליחו. והמסקנה היתה: אם מורה מצפה מתלמידיו להצליח ומאמין בהם, יגביר הדבר את המוטיבציה שלהם וישפר את הישגיהם באופן משמעותי. זוהי בעצם נבואה שמגשימה את עצמה." מציינת מירי. "כי כאשר מאמינים שמישהו מאוד טוב, נותנים לו את היחס המתאים. חשוב להבהיר את זה למנהלים, מורים והורים. כשנותנים למישהו יחס, מגלים לו אמפתיה ומאמינים בו, הוא יאמין בעצמו."

המחקר של מירי היה באגף המכירות של חברה סיטונאית גדולה. מתוך רשימת הלקוחות הקבועים שלהם, סומנו כמה שמות אקראיים, ונאמר לאנשי המכירות שעל פי סקר שנעשה, הלקוחות המסומנים בכוכבית הם לקוחות שיש להם פוטנציאל רכישה גדול בעשרים אחוזים ממה ששהם קונים היום. והתוצאה היתה: אכן הצליחו למכור ללקוחות בהם התמקדו יותר מאשר ללקוחות אחרים.

החיים היפים במושב

בשנת 1997 נישאה מירי לאורן פפו ממושב ערוגות. אורן, בן למשפחת חקלאים, הציע למירי לעבור למושב ולבנות בית בהרחבה. אבל מירי התלבטה. "אני הייתי עירונית 'בדם'. אהבתי את החיים במרכז, ליד הים, במקומות של פעילות תרבותית, במקום של רעש." היא מספרת. "אמרתי לאורן שאני מוכנה לקחת צ'אנס למשך שלושה חודשים כדי לבדוק אם אוכל לגור כאן."

בחודש ינואר בשנת 2000 הם עברו לגור בביתם החדש עם ילד בן שנה. "אני זוכרת שהתעוררתי בבוקר הראשון במושב אל הזריחה, אל השקט וציוץ הציפורים שקטע אותו. התפעלתי מן היופי ומהשלווה. וזהו. התאהבתי במושב, התמכרתי לו. מבחינתי זו היתה החוויה הכי טובה ומוצלחת שעברתי, וידעתי שפה אני נשארת ופה אגדל את ילדיי."

עד מהרה הפכה מירי להיות חלק מן המושב. היא השתלבה בתרבות המושבית, רכשה חברות וחברים, אירחה אותם בביתה והתארחה. "נהניתי מאוד במושב." היא מעידה. "המשפחה של אורן הפכה להיות המשפחה השנייה שלי. הייתי קרובה להוריו, התאהבתי בהם ושמחתי שאני גרה לידם."

במקביל לחיים השלווים במושב המשיכה מירי לעבוד עם אחותה בעסק שלהם וגם נולדו לה ולאורן עוד בן ובת. "החיים היו מאוד טובים ויפים." היא מספרת. "גרנו בבית גדול ויפה. גידלנו שלושה ילדים נהדרים והיו לנו גם  שני כלבים. היינו זוג הורים מצליח ועל פניו הכול היה בסדר. הייתי מאוד אופטימית, האמנתי ששום רע לא יגיע לביתנו. הייתי בטוחה שזה ימשיך כך, והודיתי על כל יום ועל כל רגע ועל כל דבר שיש לי בחיים."

גילוי המחלה

ואז ,לפני כשנתיים וחצי, בדצמבר 2020, גילתה מירי גוש בשד ואובחנה כחולת סרטן השד מסוג אלים, שמתקדם ומתפשט מאוד מהר.

"חשוב לי לספר את זה דווקא  עכשיו, " אומרת מירי, "כי אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד, וכל העמותות 'גמאני', 'האגודה למלחמה בסרטן' ו'אחת מתשע' מפיצות עתה כתבות ומידע רב על חשיבות הגילוי המוקדם. ואני גיליתי את הגוש בשד בעצמי. לא היו חולות במשפחתי, אבל הייתי מאוד אחראית לשמור על עצמי. לאחר הביופסיה הסתבר שיש צורך בטיפולים של שנה וחצי – כימותרפיה במשך חצי שנה, ניתוח והקרנות, והחלטתי שאני נלחמת ועושה כל מה שצריך כדי להבריא."

המלחמה להירפא

והיא מספרת כיצד עשתה זאת: "בהתחלה לקחתי את זה מאוד קשה, נבהלתי, זה היה מפחיד. היו לי התקפי חרדה קשים. שאלתי הרבה שאלות. לא הייתי בטוחה אם אני אחיה או אמות, כמה זמן יש לי, איך אני אעבור את הטיפולים, מה יקרה עם תופעות הלוואי. אבל היה ברור לי מראש שאני לוקחת את הטיפולים. זה הפחיד במיוחד משום שהסבירו לי שזה סוג שמתפשט מהר, ואחרי שזה מתפשט אין מה לעשות." ועוד היא מוסיפה: "הסבירו לי שאאבד את השיער ואת הריסים והגבות. אז החלטתי לא לחכות שהשיער ינשור לי. הלכתי לספר מיוחד שמכין פאות. אמרתי לו שאני עומדת לעבור טיפולים, שייקח דגימה מהשיער שלי ויכין לי פאה בדיוק כמו השיער שלי. ורגע לפני שכל השיער התחיל לנשור, הלכתי אליו שוב, ביקשתי ממנו  שיגלח לי את כל השיער כדי שאחבוש את הפאה. וכך היה. התלוותה אליי חברה טובה כדי לעבור את הפרוצדורה הזאת. כי דמיינתי את המצב אבל לא היה לי מושג איך אני אגיב: אם אשב ואבכה, אם אני אצעק מרוב הלם. לא ידעתי מה יקרה לי בכלל ברגע שאאבד בבת אחת את השיער שלי המלא והמטופח, שהיה כל כך חשוב לי וכל כך איפיין אותי. בסופו של דבר עברתי את זה  בטוב. הייתי רגועה, הייתי בטוחה בעצמי ושלווה, כי זה הדבר הנכון לעשות ואני עושה כל מה שצריך בשביל להירפא. ברור שהנוכחות של חברתי תרמה לכך."

מירי, שהאסתטיקה חשובה לה, החליטה לעבור את המחלה הזאת בדרך הטובה ביותר, עם כמה שפחות סממנים חיצוניים שמסגירים את המחלה. "לפני כל יציאה מהבית הייתי מתאפרת וחובשת את הפאה וברוב המקרים זה נראה טוב." אבל בבית זה היה אחרת. "בבית הייתי בלי הפאה, נטולת גבות וריסים, במשקל מאוד נמוך, נפוחה בפנים מהסטרואידים ונראיתי זוועה." היא מספרת. "לשמחתי הילדים שלי כל הזמן עודדו אותי ואמרו לי: 'אימא, זה בסדר כשאת עם קרחת בבית'. הם לא התביישו כשהביאו חברים. מכיוון שזו זו היתה תקופת הקורונה, מעט חברים הגיעו אלינו. לכל אחד מהם היה חבר או חברה ורק להם מותר היה להיכנס אלינו הביתה, כי אילו הייתי נדבקת בקורונה זו היתה סכנת מוות עבורי. חבשתי מסכה כל הזמן, גם בבית. התרחקתי מכולם, לא התחבקתי עם הילדים שלי ברגעים שהכי הייתי צריכה חיבוק. הייתי עם כמה מסכות עליי וגם הם היו עם מסכות. מובן שלא יכולנו לאכול יחד. הייתי מתיישבת לבד ליד השולחן ואוכלת. זה משהו שקיבלתי על עצמי וחייתי עם זה בשלום, כי לא היתה לי בררה אחרת." היא מציינת. "היה לי קשה מאוד, כי אני מטבעי מאוד זקוקה לחום, לאהבה ולחיבוקים. תמיד הייתי כזו. גם במושב הייתי ידועה כ'חבקנית' כזו, ואולי אפילו צחקו עלי שאני 'חבקנית' מדי. אבל זו אני וזה היה לי מאוד חסר כשהייתי חולה."

יחס החברים במושב

מירי לא שמרה את דבר המחלה בסוד. "אני פירסמתי בפייסבוק שאני חולה. לא התביישתי ולא הסתרתי את זה. להיפך, הפוסט חשף את כל מה שאני עוברת עם תמונות שלי ללא שיער."

היא משבחת במיוחד את התגובות של אנשי מושב ערוגות. "המושב שלנו מצטיין באנשים איכותיים, טובים אכפתיים, עם ערבות הדדית וסולידריות. התגובות שלהם לאחר שנודעה להם מחלתי היו מאוד מרגשות. אנשים כתבו לי הודעות מעודדות, הביאו עד לביתי מרקים ומאכלים שונים, עוגות, פירות, פרחים. הם היו ממש מדהימים." היא אמנם לא יכלה לארח בבית, "אבל הם הגיעו ליד גדר הבית חבושים במסכות, ואני הייתי יוצאת אליהם בימים שהייתי מסוגלת לצאת, ומשוחחת איתם." ויותר מזה, "כל אחד מהמושב נתן מהיכולות שלו ומהכישורים שלו. לדוגמא, מאפרת מהמושב איפרה אותי לקראת תוכנית הנינג'ה, כאשר באו לצלם אצלנו בבית לכבוד השתתפותו של הבן שלי בתוכנית טלוויזיה זו. המושב מצטיין בעיניי בנתינה ואכפתיות. אז לא היה לי משעמם. בכל יום שיכולתי לדבר ולתפקד הייתי עם אנשים, קראתי הודעות מרגשות, ישבתי לשיחות."

אבל לא תמיד היתה מירי יכולה לצאת מבית. והיא מספרת על ימים מאוד קשים, בהם שבקושי עמדה על הרגליים. "היו ימים ולפעמים אפילו שבוע שלם, בהם שכבתי במיטה ולא זזתי. וזה ממש לא התאים לי. בדרך כלל אני מאוד אנרגטית, מאוד פעילה, ספורטאית, באה והולכת, עסוקה כל הזמן, מבשלת מארגנת, הילדים היו רגילים לראות אימא אנרגטית, חיובית, שמחה, צוחקת, מדברת. והם פתאום ראו אימא חסרת אונים שלא מסוגלת לתפקד. אולם לא הייתי סיעודית באף שלב. אני זוכרת שתמיד בחנתי את עצמי ושמחתי שאני מצליחה לקום להתקלח לבדי, להתלבש לבדי וגם לרדת במדרגות בתוך הבית."

תובנות חדשות

"הודיתי על כל דבר קטן. את יודעת," אומרת מירי, "לפתוח את החלון בבוקר ולראות את העץ ואת הציפור ולשמוע אותה מצייצת. אלו היו רגעים של מיינדפולנס, רגעים של נוכחות מלאה ברגע, מה שלא הייתי עד אותו זמן. לפני כן הייתי מאוד עסוקה, לא בנוכחות מלאה, ופתאום היתה לי ההזדמנות להיות נוכחת." בנוסף לכך היא עברה אצל מטפלים שונים: פסיכולוגית שיקומית מטעם בית החולים, דיקור, מורה פרטית ליוגה שאימנה אותה בחצר, וגם הבן שלה, שהוא מאמן כושר. "בני רועי היה מאמן אותי פעמיים בשבוע באימוני כושר, גם כשהייתי עם כוח וגם כשהייתי חסרת כוח לחלוטין. הוא היה מדהים. הוא לא ויתר לי, היה מוריד אותי מהמיטה, מביא אותי לחצר ועשיתי שם כל מה שיכולתי. בקיצור הייתי עסוקה בטיפולים ובאמת הודיתי על כל דבר טוב שיש לי."

מירי מציינת את המשפחה התומכת והאוהבת שלה. "הערכתי כל כך את המשפחה שלי שלא עזבה אותי, הילדים שלי, אחיותיי, אחי, ההורים שלי וגם בני המשפחה של אורן שהיו איתי כל הזמן. אורן בעלי עזר לי,  היה מגיע איתי לכל הטיפולים, הסיע אותי לרופאים, הביא לי תרופות, נתן לי זריקות, קנה עבורי  כדורים ולמד איך יכול לעזור לי הקנביס."

ומירי מסכמת: "בקיצור, אני חושבת שבתוך כל הקושי והכאב של מחלת הסרטן היו הרבה רגעים של אושר. האהבה שקיבלתי מן הסביבה מילאה אותי ונתנה לי כוח להמשיך להילחם על חיי. זו היתה תקופה מכוננת בה התעוררתי, התפכחתי, הבנתי מה אני צריכה, מה טוב לי ומה לא טוב לי, מה מדויק בשבילי. כשהכרתי את המוות מקרוב, הבנתי שאני רוצה, כל עוד אני חיה, לחיות את החיים במלואם."

התיידדות עם המוות

למרבה צער, מסיבות אישיות שונות החליטו מירי ואורן להיפרד מיד לאחר שסיימה את הטיפולים. הגירושין היו על דעת שניהם, והם החליטו שאורן יישאר לגור בבית ומירי תעזוב.

מירי החלה את חייה לבדה, מרוצה ממצב החלמתה, ואז, כחודש לאחר הפרדה, גילו אצלה גידול נוסף, הפעם בכליה. בפיענוח ה-MRI נכתב שזה בסיכון גבוה לממאירות. מירי נסעה מיד בליווי אחותה לאונקולוג-אורולוג מומחה. הוא ראה את צילומי ה-MRI ואמר שיש שלוש אפשרויות:  30 אחוזים שזה גידול שפיר, 70 אחוזים שזה גידול ממאיר ובתוך הממאירות  אולי זו גרורה של סרטן השד ואז המצב גרוע ביותר.

אי אפשר היה לעשות ביופסיה מן הכליה, לכן היה על מירי לעבור ניתוח ולאחריו לחכות שלושה שבועות לקבלת התוצאה. נקבע לה תאריך לניתוח, אבל מירי נדבקה בקורונה והניתוח נדחה בשבועיים ואז בוצע.  אחרי הניתוח היה עליה לחכות עוד שלושה שבועות לקבלת תוצאות הבדיקה הפתולוגית. על תקופת ההמתנה הזו מספרת מירי: "כאבתי, התפרקתי, ויחד עם זאת באף שלב לא נשברתי."

לשאלה איך באמת היא הצליחה לעבור את התקופה הקשה הזו, מספרת מירי: "גם בתקופה זו עלו חרדות. כל כך חששתי מן המוות. אבל להפתעתי החרדות הפעם היו בעוצמות נמוכות יותר מאלו שחוויתי בהתחלה, כנראה שהגוף והנפש מסתגלים לפחד. ואז היה לי רגע מכונן והחלטתי לא לפחד יותר מהמוות אלא להתחבר אליו, להתיידד איתו. קיבלתי את האופציה הזאת שאני אמות, שהמוות יהיה חלק מחיי ומחיי משפחתי. שכנעתי את עצמי שזה בסדר, אם נגזר עלי למות בקרוב לא אתחיל להילחם בזה יותר. אקבל את זה. והתחלתי פשוט לתכנן איך אעשה את זה: איך אבשר את זה לילדים שלי ומה אגיד להם, מה ארצה לעשות בשבילם לפני שאני אלך לעולמי. וברגע שאימצתי את הגישה הזו, קיבלתי את האופציה הזו של מוות קרוב בשלווה ולא בפחד מאיים וללא חרדה, מאותו רגע כלום כבר לא הפחיד אותי בחיים האלה."

בשלב זה היא עזבה את הבית ועברה לגור בבית אחר במושב, כדי שלילדים יהיה קל יותר. היא לא חששה מהתמודדות כלכלית בעצמה ולא חששה לישון לבדה. לדבריה היא אוהבת את הבית השכור בו היא מתגוררת עכשיו, שיש בו אנרגיות טובות והוא עטוף בירוק ובפרחים.

מירי מספרת על שינויים נוספים שקרו לה בעקבות התובנות החדשות שקיבלה בעת מחלתה: "במשך שלושים שנה היה לי פחד מטיסות.  בכל פעם שעליתי לטיסה הייתי רועדת, בוכה, פוחדת שהמטוס יתרסק. והנה בינואר השנה, לאחר שהחלמתי, עליתי למטוס והפלא ופלא, אני לא פוחדת לטוס. הפוביה נעלמה, לא קיימת. גם בעבודה היו לי בעבר חששות שונים," היא מוסיפה "וגיליתי שיש לי האומץ להתעסק עם כל סוגי הארגונים, עם כל סוגי האנשים. בקיצור, הכול השתנה אצלי. אם אני נתקלת היום במצבים קשים, אני לא נבהלת כמו בעבר. ובעצם היום אני לוקחת את החיים הרבה יותר בשלווה. בשנה בה חליתי כל כך בכיתי וכאבתי. אבל מהשנה הזאת מאוד גדלתי והתפתחתי. הפכתי לאמיצה יותר ובטוחה יותר בעצמי. מדויקת יותר עם הצרכים והרצונות שלי. היום אני לא אהיה במקום שהוא לא מתאים לי ובשום מערכת יחסים שלא טובה לי. אני לא אתפשר על דבר."

ייעוץ של מחלימה

מירי מציינת שהיו גם ספרים שהשפיעו עליה במצבה הקשה. "באותה תקופה קראתי ספר בשם 'כשהדברים מתפרקים' מאת פמה צ'דרון (מומלץ לקריאה בעת משבר) וספר יפה נוסף שנקרא 'השמיים שבתוכי' מאת אתי הילסהום. זהו היומן של אישה שחייתה באמסטרדם, הגיעה בעת המלחמה לאושוויץ ושם התמודדה עם הזוועות. למדתי מן היומן שלה שאפשר להתמודד אחרת עם המוות. היא מספרת איך אפשר לחיות חיים רוחניים מלאים וטובים יחסית, גם בתנאים אכזריים."

עוד היא מציעה לשתף, במיוחד את המשפחה והחברים. "שיתפתי את הילדים הנהדרים שלי – רועי בן 25, עומר בן 22 ונועה בת 17– בכול. הם היו איתי עד הרגע שקיבלנו יחד את התשובות, הם אחזו בי, תמכו בי, עטפו אותי, לא זזו ממני, דאגו לי, והיו ממש חזקים ביחד אתי. הם צועדים אתי ולצדי לאורך כל הדרך. גם הם צמחו והתפתחו כתוצאה מהמחלה של אימא שלהם."

מתנדבת

למרבה השמחה חזרה התשובה הפתולוגית, והסתבר – הגידול של מירי בכליה היה שפיר.

היום היא מתנדבת בעמותת "אחת מתשע", מרצה במסגרות שונות על חשיבות הגילוי המוקדם ועל מאבקה במחלה. בנוסף היא מלווה באופן אישי נשים שמתמודדות עם סרטן השד בשלבים שונים. "אני עושה כל שביכולתי לעזור להן. לעודד את רוחן, לספר להן ולהסביר להן כל שלב, כדי שידעו לקראת מה הן הולכות. ואני צועדת אתן. חלקן נפטרו וחלקן חיות וממשיכות להתמודד. אני מנחה אותם איך לעבור לחיים בריאים וטובים."

פעילה עד בלי די

לאחר החלמתה חזרה מירי לפעילות ואפילו הגבירה אותה: "היום אני חיה את החיים במלואם, באושר ושמחה. אני עובדת מתוך תשוקה, רוקדת בסטודיו לריקודים סלוניים ולטיניים ואף משתתפת בתחרויות. אני חברה בקהילת טיפוס וטרקים מאתגרים, מטיילת בארץ ובחו"ל עם חברות ובני משפחה, וגם רצה בעקביות ומתאמנת לחצי מרתון."

לסיכום, נראה שדבר אחד הנחה את מירי תמיד: "האמיני בעצמך, בכוחותייך וביכולותייך." כך היה כאשר הקימה את העסק בשותפות עם אחותה, וכך בכל שלבי המאבק שלה במחלת הסרטן. סיסמא זו מאפיינת אפילו את תחום המחקר שלה, שהוכיח שגם ניתן לגרום לאחרים להאמין בעצמם ולהצליח.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1308, 16.11.2023.

* * *

ארנה גולן

כנציגת הדור שנולד לפני מלחמת העצמאות

המלחמות והצבא היו שותפים  לאירועים  מכריעים בחיי האישיים

חלק שלישי ואחרון

ה. מלחמת יום הכיפורים והולדת הבנים התאומים

כשפרצה המלחמה בהפתעה בצהרי יום הכיפורים 1973 , שמאי היה עדיין בבית הכנסת הגדול בירושלים. היה זה יום ששמאי נהג לצום בו כל השנים לזכר הוריו שניספו בשואה. עם היוודע המצב הוא מיהר, לבש מדים ויצא למקום כינוס הפלוגה שלו בחטיבה הירושלמית. הוא אכן גוייס מיד ואילו אני הייתי אז בשבועות האחרונים של  ההיריון עם הבנים התאומים שלנו, אמנון ושחר, שכנהוג באותם ימים, בהיעדר מכשירים מתקדמים הקיימים היום, נודע לי אך זמן קצר קודם לכן שאני עתידה ללדת תאומים. עם זאת, כמובן, לא היה כל היסוס ביציאתו של שמאי לצבא. הבנו מיד שהמצב חמור.

עתה, כאשר התרחשה הזוועה בעוטף עזה ימים ספורים לאחר יום הכיפורים, כאשר אך לפני שבועות אחדים מלאו 50 שנים לאותה מלחמה קשה, והדיונים על כל שאירע אז מילאו את חלל עולמנו ולא שיערנו כלל את שעומד להתרחש ממש בפתחנו, עתה היינו בעיצומה של תוכנית לחגיגת יום הולדת משמעותית לתאומים. אמנם, בהיעדר אביהם שנפטר כמעט לפני שש שנים, גם כאב ליווה את החגיגה המתוכננת, אך זה תוכנן  כאירוע של ממש.  אלא מה?  כמובן שלא חגגנו. במקום חגיגה השתררה תדהמה, הלם ואבל כבד.

אצלי, בדומה לרבים מבני דורי, התקשרו מיד הימים הקודרים בהווה  באותם ימים רחוקים של 1973 על ההבדלים ביניהם והכל צף ועלה מחדש. אבל אצלי, בשל הזוועות וההרס והשריפות הרבות בעוטף עזה, התקשרו הדברים גם למלחמת העצמאות במסדה, בקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, וחנקו את גרוני. המשפחה היתה המקום שבו פרקתי את הלחץ והשוויתי בין המתרחש היום לאז. לא חדלתי לדבר בכל מפגש ולספר על אותם ימים רחוקים בקיבוץ מסדה, שמעולם לא הרביתי לדבר בהם, ודומה שילדיי ונכדיי כבר יודעים את הדברים בעל פה.

 ואפשר להוסיף כי באותם ימים של לפני חמישים שנה, באותה שעה ששמאי גוייס, גויסו גם  מרצים מהאוניברסיטה העברית, כמו גם סטודנטים רבים. ואני, למרות הוראות הרופאה, ד"ר צור, שהיתה חברה של הרופאים הדודים של שמאי, שמילאו באופן כלשהו את תפקיד הוריו, הלא הם טניה ופליקס גולדשטיין שייזכרו לטוב, למרות שהיא, כמופקדת על שלומי, ציוותה עליי לשכב במיטה, המשכתי ללמד ממש עד ליום הלידה וגם כאשר הכיתות היו חצי ריקות.

לילה אחד, סמוך להכרזת הפסקת האש החלו הצירים. הייתי לבדי עם אילת בבית. הבת הבכורה, שלומית, כבר לא היתה בבית. היא כבר שירתה בצבא בעצמה, היתה מדריכת טירונים והם כולם עסקו באריזת חבילות מזון לחיילים בחזית. בהיעדר פלאפונים באותם ימים, גם  לא היה לה  קשר רציף עם הבית. או אז שכנים בבניין, משפחת מיטלמן הזכורה לטוב, לקחו אותי  בשעה 1 בלילה לבית החולים משגב לדך, שם חיכתה לי ד"ר צור עם רופאים נוספים, ולאחר כ-12 שעות נולדו התאומים. כל אותן שעות לילה שבהן התייסרתי בצירי הלידה, שהוקלו במידה רבה על ידי הרופאים שהקיפו אותי, חשתי בודדה ומלאת דאגה ולא מאמינה שאבא שלהם יגיע בכלל ובוודאי לא בקרוב. ומדוע? כיוון שהקשר עם שמאי, ששירת בסיני, נותק ולא יכולנו להודיע לו דבר גם לא ידענו מה קורה איתו.

למזלי, בית החולים יצר איתו קשר בדרכי עקיפין, וכשנודע לו שאכן נולדו כבר תאומיו, כמפקד מחלקה לקח ג'יפ עם נהג ולאחר יומיים הגיע לבית החולים, ראה את תאומיו ו...חזר לסיני.

פעם שנייה ראינו אותו רק כשהתאומים היו כבר כבני חודשיים, בברית המילה המאוחרת שלהם, שנערכה בבית החולים כיוון ששחר נולד פג. עד אז הייתי בבית עם תינוק אחד. זאת היתה גם חגיגת ברית עצובה. בקרבות נפלו רבים מן החטיבה הירושלמית ושמאי היטלטל בין שמחה לכאב ובכך ביטא את כולנו. מסביב אנשים אמרו זה לזה כי זו "השמחה" הראשונה בירושלים מאז המלחמה, אבל שימחה של ממש לא היתה.

 וכמובן, לאחר חופשה של שבוע שמאי חזר לסיני. הוא השתחרר רק בחודש מאי בשנה שלאחר מכן. אבל השכנים שלנו, בדומה לשכנים בבתים רבים אחרים באותה תקופה, כולם היו אנשים של דור נפלא. שכנות טובה היתה ערך. משפחת בונדר אירחה אותנו לארוחת חג הפסח, וד"ר אדלר, שהיה רופא צבאי ראשי במלחמה ובא לחופשה, הציל את שחר ממצב רפואי קשה.

מאז ועד היום, כשאנחנו חוגגים לאמנון ולשחר יום הולדת, לא כל שכן השנה, תמיד נמהל בה זכר הימים ההם. השנה קשה היה בכלל לשמוח ולא רק לנו, כמובן...  

ו. אני זוכה להיות סבתא אך המלחמות והצבא מוסיפים ללוות את חיי

כסבתא האירועים המכריעים בחיי שמלחמות ליוו אותם כבר ליוו אותי בשל ילדיי ונכדיי. וכך היה כבר עם נכדי הראשון, ששמו ארז וזה אינו מיקרי. הוא נולד בשנת 1983 לבתי שלומית  ולבעלה משה, והיה זה ממש  סמוך לסיומה של מלחמת שלום הגליל, הלא היא מלחמת לבנון הראשונה, שבסיומה בכל זאת נשארנו בשטח לבנוני מוגדר.

וכך  הנכד נקרא על שם ארזי הלבנון, שכן אביו, שנלחם כבר במלחמת יום הכיפורים כחייל צעיר בקרב הקשה בהר החרמון ואיבד רבים מחבריו ללחימה, נקרא שוב לצבא ונלחם גם במלחמת לבנון הראשונה. בהחלטה לקרוא לבנו ארז ביקש משה לבטא לא רק את חוויותיו מהמלחמה בארץ הארזים, אלא הוא ושלומית  ביטאו בכך את ההכרה כי ישראלי חייב להיות עז כארז בלבנון. ואכן, משה עצמו הגיע לדרגת מפקד פלוגה ובמילואים עבר קורס מג"דים, אבל סירב להצעות להישאר בצבא הקבע.  

ראוי אולי לציין כי באותו הזמן גם שמאי נקרא לשירות, הפעם כסופר, כמרצה המנסה לבדר ולעניין את החיילים העייפים ולשפר את הרגשתם. הוא היה שב הביתה מלא התפעלות מהדור הצעיר ותמיד אמר שעם דור כזה עתידנו מובטח.   

והיום הנכד השני שלי, יהונתן, בנם של אילת וצחי, שזה עתה סיים שלוש שנות שירות קבע בצבא, נקרא לשירות מילואים בתפקיד רציני, ויש להניח שהסבא שלו היה מתמלא גאווה גדולה, לא כל שכן שהנכד משרת בצד היותו מרצה באוניברסיטה בגיל כה צעיר. ואין זה פלא שהיה מתפלא, הרי זה סבא ניצול שואה שעד יומו האחרון היה ישן בלילות ומתחת לכר היה שומר תמיד אקדח, ואיך לא יהיה גאה בנכד שממזג מדע עם היותו שותף מסור למאמץ המלחמתי של כולנו.   

וזה בדיוק מה שהוביל אותי לראות את עצמי כנציגת הדור שנולד קודם למלחמת העצמאות, ובייחוד של הדור שגדל ביישובים שעל הגבול, בקיבוצים ובמושבים. דור זה עבר מילדותו את כל סבך היחסים עם אלה שהחלו לכנות את עצמם "פלשתינאים" שנים לאחר מכן, כמו את המלחמות  והאירועים הקשים למען עצמאותנו. לדור הזה גם יש פרספקטיבה ארוכה, כואבת וגאה כאחת, ומבוססת. תהיינה מסקנותיה אשר תהיינה, אבל המלחמה הנוכחית, אחרי ה-7 באוקטובר הזוועתי, ללא ספק זיעזעה את ליבם ואת תודעתם. 

ארנה גולן

סוף

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

19.5.09. יום שלישי. לפני הצהריים אני נפגש עם אורפז ב"שיין". תחילה הוא מעייף אותי קרוב לשעה וחצי בחזרה על כל תולדות ספריו והצליין החילוני ודברים שכבר סיפר לי עשרות פעמים אבל אי אפשר להפסיק אותו וכאשר אני אומר לו שכבר סיפר לי דבר זה או אחר, הוא פשוט לא שומע וממשיך בשלו כאילו הוא מספר לי זאת בפעם הראשונה.

אבל ממש ברבע השעה האחרונה פתאום נפתח ליבו וסיפר לי סיפור אוטוביוגראפי מדהים. זה היה ב-8 או ב-9 למאי 1945, תום המלחמה, והוא היה עם היחידה שלו בעיירה קטנה לא רחוק מוונציה. המפקדים הודיעו להם שיש להם שלושה ימים חופשיים לבלות בוונציה, וציידו אותם בכל טוב ממחסני הצבא, בייחוד סיגריות שיכולת לקנות בהן אז כל דבר, כולל בחורות.

יצחק הגיע עם חבריו, כולם במדים, לכיכר סן מרקו בוונציה. הם ישבו בחבורה, והנה פוסעת בכיכר בחורה יפהפייה ויושבת לא רחוק מהם, ליד מדרגות, כשצדודיתה מופנית אליהם. החיילים החלו להתווכח ביניהם מי ייגש אליה ראשון וינסה להתחיל איתה. בעוד הם מתווכחים חש יצחק מעין קול פנימי אומר לו לקום ולגשת אליה וכך אמנם עשה. באותה תקופה כבר דיבר קצת איטלקית, ואכן ניגש אליה ושאל את הסניורה אם יוכל לשבת לצידה. היא הרשתה לו. אז שאל אותה מדוע בחורה יפה ואצילית כמוה באה לבדה לכיכר המלאה גברים. היא הורידה פניה כנושאת צער רב, אולי בוכה, ואמרה לו שהיא עצובה מאוד. הוא שאל אם יוכל לעזור לה ולהוציא אותה מעיצבונה, והציע שייפגשו מחר. היה הסכימה ואף קבעה עימו נקודה במקום שבו נפגשות שתי התעלות, הגדולה והקטנה, ויוצאות הסירות ללידו.

בעוד הם מדברים התקרב אליהם גבר גברתן, הלך ישירות קדימה כאינו שם לב אליהם, וכשהחל עולה במדרגות, שאליהן נשענה היפהפייה בגבה, ירד שתי מדרגות, והפליק לה שתי סטירות לחי.

יצחק מיד קם והחל מנופף בידיו וצועק באנגלית מילים לא ברורות לו ומאיים על המכה שיחזיר לו ומתקרב אליו מדי פעם באגרופים מונפים ובאיום, ואולם הלה המשיך בדרכו במעלה המדרגות ונעלם.

כאשר היפנה יצחק את מבטו לעבר הבחורה – היה מקומה ריק. גם היא נעלמה. הסתכל לעבר המקום שבו ישבה חבורת חבריו החיילים. גם הם הסתלקו. ראו כניראה שמצא בחורה והחליטו להמשיך ולנסות את מזלם במקום אחר.

היתה לו הרגשה נוראה של חסר. הבחורה היתה כה יפה והזכירה לו בחורה אחת שאותה אהב וממנה הושפל כאשר בא אליה ערב אחד, זה עוד בארץ-ישראל, בבת-ים, וכאשר דפק על דלתה לא הכניסה אותו כי גבר אחר היה אצלה. כל הלילה רבץ יצחק על מפתנה, בוכה וצועק ומכה בידיו על המדרגות ולא נרגע. ועתה כאילו שבה אליו במציאות, בדמות הצעירה האיטלקייה היפה.

הוא חזר לבד למלון שלו, כבר החל לרדת ערב. עלה לחדרו, הגיף את התריסים ושכב לישון כשאינו חדל לחלום על האיטלקייה היפה שמילאה את כל ליבו ומחשבותיו.

כאשר התעורר היתה השעה רבע לשתים-עשרה בצהריים. בעוד רבע שעה עליו לפגוש אותה במקום שקבעו אתמול. מיד פרץ החוצה, לא נענה להצעת בעלת המלון לשתות קפה ולא אכל מאומה אלא מיהר אל מקום המיפגש והגיע לשם בשתים עשרה ועשרים.

היא לא היתה שם. אולי באה מוקדם יותר והלכה? החל סורק את כל סביבותיו של מקום המפגש בחיפוש אחריה ולא העלה דבר. נעלמה ואיננה.

בנקודה זו אמרתי לו שזה עתה שמעתי ממנו את אחד מסיפוריו המרתקים ביותר וחבל שאינו כותב אותו. אני לא יכול לכתוב במקומו. והזכרתי כמה חבל שבשעתו סיפר לי שדה את כל חלקו השני של הרומאן "על מצבו של האדם" ואני התעצלתי לכתוב זאת מיד בשובי בלילה לחדרי, והכול הלך לאיבוד ונותר רק הסיפור של הפרק האחרון של הרומאן "העשב האדום".

יצחק אמר שהוא אינו מסוגל לכתוב את הסיפור כי כבר כתב אותו ב"מות ליסנדה" וב"ציד הצבייה". הבחורה האיטלקייה שלא הירפה ממחשבותיו עליה היא האיילה והיא ליסנדה. הסיפור עצמו כפי שהתרחש בוונציה אינו מעניין אם לא לוקחים בחשבון את כל המרכיבים שלו. שני הציורים של שתי נשים, אחת גשמית ואחת רוחנית, של אחד הציירים הגדולים, שאותן ראה אז יום קודם במוזיאון בוונציה. וגם חוויות האהבה הנכזבת שהיו לו עם אותה בחורה בארץ-ישראל.

26.5.09. פגישה בצהריים עם אורפז בשיין. אני לומד ממנו ביטוי מעניין – "כוסי בנדורה?" – שכך אומרת זונה ערבייה כאשר האתנן הניתן לה נראה לה לא מספיק.

2.6.09. פגישה עם אורפז ב"שיין" לפני הצהריים. הוא מאחר קצת כי מתברר ששמשון ארליך חברו לקה בשיתוק חלקי ומאושפז באיכילוב ומתקשה בדיבור. טוב שהספיק שמשון לשלוח לי כמה סיפורים שלו על רקע ילדותו הקשה והציורית שלו בכפר סבא. מתברר שהוא התגייס בגיל צעיר מאוד לצבא הבריטי, ולדברי אורפז לא רק שאביו היה מכה אותו אלא שמשון היה גם מחזיר מכות לאביו כי היה פרא אדם.

אורפז מדבר חלש ובשקט וצריך לשבת לידו ולא מולו כדי להבין מה שהוא אומר, מה עוד שהוא שוב מוריד את התותבה התחתונה של שיניו כדי שיוכל לאכול מבלי שזו תקפוץ לו.

אני באמצע הקריאה של "מדרגה צרה", סיפור שדי מגעיל אותי ונראה לי מלאכותי ומרתיע. אורפז אומר שהדמות של סמי הנכה בסיפור היא של שדה, כמובן רק הראש וגם חלק מהנאומים. אני שואל אותו אם העובדה ששני הגברים בסיפור חולקים אותה אישה יש לה קשר לכך שאורפז העביר לשדה בחורה שהתאהבה בו והיתה נימפומאנית-כנראה. אורפז נשמע קצת מבולבל. נראה לי כי תקופות שונות בחייו מתערבבות אצלו והוא מתעקש כל הזמן לנקוב בתאריכים מדוייקים ולא תמיד מצליח. מתברר שגם בתקופה שהיה נשוי לרותי היה לו חדר שכור ברחוב מצפה בתל אביב כדי להימלט אליו ולכתוב בו. אבל המקרה עם הבחורה קרה קודם, ודומה לסיפור שכבר סיפר לי כמה פעמים בעבר על זו מקיבוץ "השומר הצעיר" שטענה שהרתה לו וגם לשדה. כיום היא פסיכולוגית בירושלים ולפני שנכנס יצחק לניתוח האחרון שבו כרתו אחת מכיליותיו הוא השמיד תמונה של הבן שהיא שלחה לו ושהיתה חבוייה במגירתו.

ואילו הפעם זהו סיפור על בחורה בשם ר., שהיתה קלדנית במערכת הלילה של "על המשמר" כאשר יצחק היה עורך-לילה ראשי, והיא נדפה מיניות כל פעם שניגשה אליו, עד שלבסוף נעתר לה, אלא שהיא היתה תובענית ויכלה להגיע פעמים אחדות לסיפוק בזו אחר זו ועייפה אותו. היא העריצה את "מות ליסנדה", וייתכן שיש בדמותה מהאישה ב"מדרגה צרה".

מאחר שהעריצה גם את שדה, שאל אותה אם היא מוכנה להכיר אותו והיא נעתרה.  יום אחד חזרה מהביקור בלילה הקודם אצל שדה והראתה על כל צווארה סימני נשיכות וסיפרה ששכבו יחד כל הלילה. יצחק הפליק לה שתי סטירות ונדהם מעצמו ורצה לבקש סליחה אך היא היתה מאושרת בכך שהצליחה לעורר בו את קנאתו, ובאותה הזדמנות שכב שוב גם הוא איתה.

היחסים שלהם היו קשים כי היא לא הניחה ליצחק אבל ערב אחד, כנראה מתוך בדידות, בא הוא אליה ושכב איתה, וזה שוב נתן לה הרגשה שהוא שייך לה. לאחרונה ראה אותה בערב של פנחס שדה עם אחד המלחינים ממשפחת בנאי, שכחתי את שמו, ויצחק שמח על כך שהיא קשורה לשדה ובכך כאילו נפטר ממנה. לימים חלתה בסרטן ומתה.

לדבריו היא באה ממשפחה מראשון לציון, וסיפרה לו כי בהיותה בת שש עברה ברחוב וגבר שלף בפניה את אברו הענק, כנראה אונן בפניה, ומאז לא יכלה להיפטר מהשיעבוד לאבר המין של הגברים. זה רדף אותה ולכן, זה הפירוש של יצחק, נעשתה נימפומאנית. ללא שובעה. זו כנראה גם הסיבה ששדה היה כל כך להוט להכיר אותה.

9.6.09. בצהריים עם אורפז. חבל שאני לא רושם מיד את סיפוריו כי חלק מהם אני שוכח. ממש שכחתי על מה דיברנו במפגש הזה.

16.6.09. בתשע בבוקר עם אורפז ב"שיין" כי היה אמור להיפגש עם הרופאה שלו. הוא מביא לי את הספר "היש חוכמה בחיות" ובו צילום של נמלים שנתן לו השראה כל התקופה שכתב את "נמלים". מביא גם את ההגהה שלו למנה הנוספת של "נגיעות" שהעברתי אליו. הוא מספר ששמשון ארליך נמצא שוב במצב קשה וקצת מבולבל כאשר מדברים איתו. שמשון מסר לו סיפור מבריק על שיניים, ויצחק רוצה להציע אותו גם ל"הארץ" ובבוא הזמן גם למכתב העיתי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יוסף אורן

יובל שמעוני הוא כיום הכותב המעניין ביותר בסיפורת הישראלית

חלק ג' – הוכחה מהזמן הנוכחי

המסקנה הפֶּסימית והדֶטֶרְמיניסטית הזו על תולדות האדם היא המבדילה את ספריו של יובל שמעוני מספריהם של רבים מהסופרים הישראליים. בעוד רובם משתמשים בשפה למטרה אֶסְקַפיסטית-בידורית כדי להספיק להפיק ספרים חדשים וקלים לקריאה בתדירות גבוהה, משתמש יובל שמעוני בשפה למטרה מאתגרת יותר, כזו שנועדה לכתיבה של ספרות תובענית יותר מן הקורא – ספרות שמטרתה היא גם תֶרַפּוֹיְטית: לעורר בקורא את מצפונו האנושי ולחזק בו את השיפוט המוסרי כלפי העוולות שבני-אדם מבצעים זה כלפי זה הן כיחידים והן כעמים.

   את המסקנה הזו על כתיבתו של יובל שמעוני ניתן להוכיח לא רק ממועדם של אירועים היסטוריים גדולים וקטלניים שהתרחשו באתרים שונים של העולם, שבהם התמקד בספריו הקודמים, אלא אפילו מאירועים שהתרחשו לישראלים אלמונים ערב אחד בהווה בפאב שכונתי בקצה רח' ירמיהו בצפון הישן של ת"א, שבזירתו מיקד את עלילת ספרו החדש "גופת גבר לא מזוהה".

בפאב זה ניצבים רק 7 שולחנות ללקוחות המגיעים אליו כדי להשכיח בו את בדידותם ולפרוק מעצמם את נטל המצוקות של חייהם באוזני מי שיהיה מוכן להאזין למכאובם. אף שיום ראשון הוא יום חלש בעסק שלו, זכה גיל, הבעלים של הפאב, בערב שהרומאן מתרכז באירועיו, לכך שכל השולחנות נתפסו על-ידי לקוחות. משום כך ניתן ממש לפרט מי הם אלה שישבו ליד כל שולחן ועל מה התנהלה שיחתם: בשולחן מס' 1 סיפרה רווקה בת 35 שבלטה בקוקו המתנשא על ראשה, לעופרה, אישה מבוגרת ממנה, על קשייה הרומנטיים עם גברים. בשולחן מס' 2 ישב בחור ששוחח בנייד שלו עם מישהו תוך המְתנה לבואה של בחורה שאיתה קבע דייט. סביב שולחן מס' 3 התכנסו בחורה מלאת-גוף, בחורה רזה ואישה בלונדינית בשם נורית (שהיא כנראה הנכדה של ילנה, הקשישה הגלמודה מחיפה, המוזכרת אחר-כך בעמ' 130). שלושתן ריכלו על הבוס שלהן במשרד. בשולחן מס' 5 סיפר הרב"ט עופר לסמל אמיר על סירובה של ענבל לחיזוריו. בשולחן מס' 7 שוחח גבר מבוגר בשם שלמה עם נערה בת שש-עשרה בשם מלי. משיחתם מתברר שהוא הדוד שלה שמסבך את עצמו ואותה באהבה אסורה.

שיחותיהם של כל המתארחים בפאב באותו ערב, אלה שנמנו עד כה, שעסקו במצוקות הבנאליות של חייהם, מעצימות אצל הקורא את התמיהה על החלטתו של יובל שמעוני לכתוב בספרו החמישי עלילה קאמרית על ערב בפאב שכונתי בת"א בהווה, אחרי שסיפר בספריו הקודמים עלילות דרמטיות על אירועים מכריעים בהיסטוריה שהתרחשו במשך הרבה שנים ובזירות חובקות עולם.

התמיהה הזו מופגת במקצת על-ידי הפעולה הבלתי-שגרתית, בטקסט שביסודו הינו טקסט ריאליסטי, שביצע יובל שמעוני ברומאן הזה, כאשר העלה לראש עמודי הספר ציטוטים משיחתן של הדמויות הללו, שכאמור עסקו במצוקות בנאליות של החיים, והריץ אותם בשורה העליונה של הדף באות זעירה יותר מגודל הגוּפן (אות הדפוס) שבו נדפסו סיפורי-החיים של דמויות נוספות שהיו באותו ערב בפאב, דמויות שנטלו חלק בדרמה שהתרחשה באותו ערב בפאב ובסביבתו.

אלה הן הדמויות שהובלטו באופן זה: ליד שולחן 4 יושבת ליאת שממלצרת בפאב 4 ערבים של כל שבוע והפעם היא מתארחת בפאב יחד עם בן-הזוג שלה, שחר, פגוע-נפש מתקופת שירותו בשטחים, אחרי שהיה מעורב בעל-כורחו באחת הפעולות על ההתעללות של הפלוגה שלו במשפחה ערבית בשטחים, פעולה אשר בסיומה נפצע נער פלסטיני בן 14 באופן אנוש. מאחר שפארס לא הבליג על הפגיעה בכבוד סבתו והוריו, דחס אותו קוביכץ, חמום-המוח מבין לוחמי הפלוגה, לתוך התוף של מכונת הכביסה של המשפחה, שאותה קשרו לרכב שלהם. וכלל לא ברור מתי התנתקה מכונת הכביסה מן הרכב הצבאי שלהם במהלך הנסיעה, ואם פארס הפצוע בכלל קם אחר-כך ושב על רגליו אל דירת הוריו (עמ' 216-196).

ליד שולחן 6 יושב הלקוח הקבוע של הפאב, נדב, שהיה פעם קצין מבצעים בצבא ובהווה הוא גמלאי כמעט בן 50 העובד במשרד אזרחי בעיר, גבר שכבר איש אינו מתעניין בו, כולל אשתו, שבשנות התהילה שלו בצבא התמסרה לתפקידה כאם והשגיחה על חינוכם של שני ילדיהם, ודווקא כעת "גילתה את עצמה מחדש באוניברסיטה" אחרי שהתקבלה לסדנת הכתיבה הנחשקת של רן-רן, וכבר אחרי שבועיים בחברת צעירים ממנה בעשר שנים לפחות "התחילה לדבר בשפה שלהם, להתלבש כמוהם" (עמ' 48-47). ומשום כך "בכל יום ראשון הוא [נדב] בא לפה, כן, דווקא בתחילת השבוע, כשכל הנאחס של המשרד נופל עליו בבת-אחת ואין לו יותר כוח לכלום" (עמ' 42).

אך מעבר לחלון ההגשה של ההזמנות, כלומר: במטבח, נמצאים שני העובדים שלה, שכלל אינם מוכרים לבאי הפאב. שניהם ערבים מוסלמים, שמפעילים ביחד את המטבח אף שהגיעו לכאן משני מקומות רחוקים, אחד מדארפור שבאריתריאה, ואחד משכ' עיסאווייה שבמזרח-ירושלים.

הראשון, מרוואן, הוא מהגר בלתי-חוקי שנמלט מאריתריאה והגיע לכאן, דרך סודאן מצרים וחצי-האי סיני, ביחד עם מנאל, הבת של הדוד שלו, שהיתה רק בת 10 כאשר נאנסה על-ידי בדואים בדרכם אל הגבול של ישראל. מאז מציג מרוואן את מנאל כאחותו, ואף שהפכה בינתיים לנערה יפה, שעבדה בחמארה שהקים למהגרים כמוהו ברח' שפירא בדרום ת"א, כולם ראו "שהיא כמו פרח שצומח מפצע, הפרח הכי יפה מהפצע הכי עמוק" (עמ' 59). רק אחרי שהרסו למרוואן את מקור פרנסתו, את החמארה שהקים כדי שדארפורים כמוהו "יוכלו לשכוח אצלו בערב מהצרות לפחות קצת," מצא את העבודה כשוטף כלים בפאב של גיל בקצה רחוב ירמיהו, בעוד שמנאל החלה לנקות דירות בבתים של ישראלים בסביבות שפירא.

סיפורו של עובד המטבח השני, רפיק, הוא שונה לחלוטין. הוא לא חצה מדינות ומדבריות כדי להגיע אל ת"א ולמצוא בה עבודה. רק אחרי שהסתיים הקשר הקצר שלו עם בחורה יהודית מ"בצלאל", שבחרה בו, הבחור היפה והצעיר ממנה, לדגמן בפניה בעירום ו"גם השוויצה ככה שהיא מעיזה מה שאחרות לא" (עמ' 65), העז לראשונה לנסוע באוטובוס משכ' עיסאווייה במזרח-ירושלים אל ת"א. מאחר שדיבר גם בעברית, מצא רפיק בקלות בהגיעו אל ת"א את העבודה כטבח במטבח הפאב של גיל. תחילה התנשא רפיק על הדארפורי ששטף את הכלים, אך הפסיק בכך אחרי ששמע מפי מרוואן מה עוללו מוסלמים לו ולמנאל בדרכם הממושכת מאריתריאה עד שהגיעו אל ישראל, ושמע מפיו את האמת הבאה: "כל מה שהיהודים עושים לכם בשטחים זה כלום לעומתם" (עמ' 73).

על ריבוי הדמויות (וטרם מנינו את כולן) השתלט יובל שמעוני על ידי קיטוע סיפור-החיים של כל אחת מן הדמויות המרכזיות במיספר פרקים, שאותם שילב במבנה המיוחד שקבע לספר הזה: מבנה הסבבים. כל סבב (מבין השישה שקיימים ברומאן הזה) נפתח בפרק של רמי, שסיפור-חייו יסוכם בהמשך, ואחריו הוצבו בכל סבב ובסדר קבוע הפרקים של הדמויות המרכזיות האחרות: ליאת, נדב, מרוואן, רפיק.

קיטוע זה של סיפורי-החיים של כל הדמויות המרכזיות מכביד על הקורא, שכמובן אינו קורא ספר בן כחמש מאות עמודים ברצף אחד, מאחר שהוא נדרש לשמור בזיכרונו את המידע על כל דמות מכל הפרקים שכבר קרא בסבבים הקודמים. לפיכך מומלץ לקורא לבצע קריאה שנייה של הספר, בסיום הקריאה הראשונה, כדי לרכז בזיכרונו את סיפור-החיים הרצוף של כל דמות.

סיפור-החיים של רמי נבחר להדגים את התועלת מריכוז המידע על כל דמות בנפרד מכל הפרקים המספרים עליה בסבבים הללו. אף שרמי איננו נמנה עם המתארחים בפאב של גיל, ורק הציץ פעם מבחוץ לתוכו במהלך חיפושיו אחרי אישה שתאהב אותו, הוא ללא-ספק הגיבור האמיתי של עלילת הרומאן המעניין הזה. קביעה זו נסמכת על עובדה שרמי עצמו מספר את קורותיו בשפתו המשובשת והמיוחדת בכל הפרקים שלו, בעוד שכל פרקי הדמויות האחרות מסופרים בשפה תקנית מפי מספר יודע-כל.

כאשר רמי היה בן שמונה, וכבר התבלט בין בני גילו כילד חריג בהתפתחותו השכלית, עזב אביו את הבית, והשאיר לאשתו, עליזה כהן, את עול הגידול של בנם. משום כך נאלצה אימו של רמי, אישה במיטב שנותיה, להאריך את שעות עבודתה כספרית במספרה כדי להתפרנס. כך שרמי, ילד שגדל ללא השגחה של מבוגר ברוב שעות היום, היה טרף קל לחיימון, מנהיג הכנופיה שעסקה בפריצה לעסקים ובסחיטת בעליהם בחיפה. מאחר שחיימון הטיל על רמי בתחילה משימות המותאמות לגילו, כגון: השתחלות דרך חלון צר ופתיחת הדלת של מחסן גדוש במוצרי חשמל (עמ' 414), לא הבין רמי עדיין בעודו ילד את חומרת הפעולות שביצע עבור מפעילו.

גם אחרי שהתבגר יותר, עדיין לא קלט רמי בהבנתו המוגבלת את משמעות המשימה המשודרגת שהטילו עליו חיימון וסגנו איציק ביום שבו דרשו שניהם ממנו לרוקן מיכל מים לניקוי השמשות שהחזיקו בטנדר שלהם, ולמלא אותו בדלק בתחנת הבנזין. אחר-כך הורו לו לשפוך את הדלק סביב הקיוסק של עזרא (עמ' 32), אשר סירב לדרישתם, לתת להם כל חודש קרטון של סיגריות כדמי-חסות.

בתמימותו ביצע רמי את ההוראות של השניים באותו יום בלי להבין את תכליתם, ואף שלא הוא הצית את הגפרור, אלא ישב בטנדר וצפה מבועת ממרחק בלהבות שכילו את תכולת הקיוסק וגם אחזו בעזרא, שכבר החל לישון בלילות בקיוסק כדי לגונן על מקור פרנסתו (עמ' 139), אך מאז היה רמי חוזר ונזכר – גם אחרי שנמלט מדירת אימו בחיפה ונסע בהוראת חיימון אל ת"א – בזעקותיו של עזרא: "ואיך שחשבתי את זה, בא לי לראש עוד פעם חיימון והקיוסק ועזרא והאש איך שהתחילה לצאת מִבְּתוכו עם הצעקות ביחד" (עמ' 184).

בת"א החל רמי תקופה חדשה בחייו, שבה שרד כהומלס שהחל להאמין ב"בּוֹרוֹלָם" (כך הגה רמי את תוארו של בורא העולם), שאליו דיבר וממנו ביקש הסבר לכל האירועים הבלתי-צפויים והבלתי-הגיוניים, הן הטובים והן הרעים, שהתרחשו לו, בחור בשנות העשרים לחייו, וגם לאחרים.

כגון: שפעם התעורר מנמנום על ספסל בשדרת גן הירקון משום ששני פרחחים בני 16 עמדו מהר על טיבו וראו בו טרף קל לביצוע שוד. הם לא רק שדדו ממנו שטר של כסף שניתן לו מהעבודה אשר ממנה התפרנס, ביצוע משלוחים מחנות המכולת "אליהו" אל דירות באזור, אלא כמעט שהצליחו גם להטביעו בירקון. רמי ניצל מטביעה רק משום שבמקרה עברו אז במקום עדן ומוטי, בעלי דוכן השאווארמה שפעלה בפחות הצלחה ליד הפאב המשגשג יותר של גיל, והם שהצילו אותו מהפרחחים וגם הזמינו אותו להגיע אל הדוכן שלהם לאכול "ארוחה און-דה-האוז" (עמ' 395).

איסוף דומה של עובדות ממרחב הרומאן מסביר את האירוע שבו מסתיימת עלילתו ושגם בו היה רמי מעורב. יום אחד גילתה ליאת, שכזכור המועסקת בפאב כמלצרית, מכונית נטושה ליד השאווארמייה של עדן ומוטי: "מכונית אופל סטיישן ישנה מאוד, חבוטה ומאובקת" המלאה קרטונים וציוד של שיפוצניקים – "לוֹם ארוך ולוֹם קצר, מפתח שוודי גדול ומוטות ברזל של פיגומים (עמ' 438) – ציוד שגם גנבים נעזרים בו כדי לפרוץ אל מחסנים המלאים במוצרים חשמל קטנים כמו אלה שחיימון העניק לעליזה כהן, אימו של רמי, כדי לכבוש את לבה.

מראה המטען של המכונית הנטושה, הציף מיד אצל רמי את הזיכרון המטריד על חלקו באירוע מותו של עזרא בשליחותו של חיימון: "האש, אף פעם לא תדע אם באה מעצמה, שחיפשה משהו להדליק אותו, או שהזמינו אותה." הפיתוי למחוק את חטאו באותו אירוע כלפי ה"בורולם" על-ידי הצתת "הטרנטה" של חיימון, היה חזק מדי עבורו: "מספיק תפתח עכשיו את המכסה של המכל דלק ותזרוק פנימה גפרור - - - תוציא לך את זה רמי תיכף ומיד מהראש, תשכח מזה רמי. - - - כולם ישנים עכשיו בבתים שלהם בחושך - - - יתעוררו רק כי יראו פתאום אור גדול כמו של מגדלור ויחשבו בוקר" (עמ' 496-495).

ספק אם רמי ההומלס פגש אי-פעם קודם לכן, בשיטוטיו באזור הפאב, את הגבר שגופתו הלא-מזוהה נמצאה אחר-כך במכונית האופל סטיישין שהצית.

 על אף השוני בין זמנו, תוכנו, מבנהו וגיבוריו של הרומאן הזה, אין להפרידו מספריו הקודמים של יובל שמעוני. להפך: גם ברומאן הזה רקם שמעוני עֵדות נוספת על ההיסטוריה המכוערת והמבעיתה של האנושות, המתייחדת בכך שהיא מדגימה במעוּניה ובנִרצחיה – והפעם במדינה שאיננה הגרועה במדינות בפשעים שנעשים בה (כפי שאמר מרוואן לרפיק במטבח הפאב) – את מצבה הנוכחי של האנושות גם בעשורים הראשונים של המאה ה-21, אנושות שמנהיגיה עדיין מגייסים את כל הגילויים המדעיים והשכלולים הטכנולוגיים לצבירת כוח ולמימוש יוזמות השתלטות של מדינותיהם החזקות והעשירות על המדינות החלשות והעניות יותר בחברה האנושית. יוזמות כאלה מולידות מלחמות וזורעות מוות בכל היבשות של העולם, בדיוק כפי שאירע לאורך כל ההיסטוריה.

ההוכחה לזיקתו הרעיונית של הרומאן הנוכחי אל ספריו הקודמים של יובל שמעוני מוצפנת במוטו הזהה שהציב בפתח שני ספריו האחרונים, בפתח "מבעד לקרקעית השקופה" (2021) ובפתח "גופת גבר לא מזוהה" הנוכחי (2023). הציטוט נלקח מספר הבשורה של לוקס ב"ברית החדשה", מתוך אחד המשלים שנשתמרו בספר זה מתקופת חייו המוקדמת של ישו, והוא המשל המספר כי כאשר נשלח שליח כדי להעניש את החוטאים גילה להפתעתו שכבר איחר את המועד: "ואני באתי להבעיר אש בארץ, ומה חפצי אם כבר [הארץ] בוערת." 

האש שזיהה לוקס בוערת בארצותיהם של בני-אנוש היא אש הרוע המוטבע באדם מאז נברא, והיא האש שכבר זיהה מחבר סיפור המבול במקרא הרבה שנים לפני מחבר ספר הבשורה של לוקס. במקרא מנומק אסון המבול בכך שדור הברואים הראשון, לא בחר לעשות את טוב שאלוהים הועיד לחייו, אלא החל לעשות את הרע: "ותישחת הארץ לפני אלוהים ותימלא הארץ חמס" (בראשית ו'-11), ולכן החליט אלוהים להכחיד את הברואים הראשונים בטביעה במבול, פרט לבני משפחתו של נוח אשר ממנה היה צריך להתפתח דור נבון יותר בהחלטותיו ובמעשיו.

לפיכך הרומאן "גופת גבר לא מזוהה" איננו רק רומאן ישראלי המתאר את ההווי בפאב מאלה שצצו כפטריות בת"א ובמקומות רבים אחרים בארץ, אלא הינו רומאן המפרט את הרוע הממשיך להיעשות גם בעת הזאת בכל ארצות העולם.

הפאב בת"א הישראלית רק מדגים בזירתו המצומצמת את הבולטים מחטאי הרוע של תקופתנו בכל העולם: מעשי אונס אכזריים (כמו האונס הקבוצתי שעברה מנאל בת ה-10 בדרכה מאריתריאה למדינת ישראל). פשעי שוד וסחיטה (כגון אלה שביצעו חיימון וסגנו בכנופיית הפשע שיסדו בחיפה, שבאחת מהן הוצת עזרא יחד עם הקיוסק שלו, ובאחרת הצית רמי, שרצה לנקום בבריונים שהחטיאו אותו, את המכונית שלהם, שבה נמצאה אחר-כך גופתו הלא-מזוהה של גבר). מעשי פשע ואלימות מדיניים (כמו הפעולה שביצעה הפלוגה של שחר, בהיותו עדיין חייל בשרות סדיר, שהתפרצה באלימות לבית של משפחה פלסטינית חסרת מגן בשטחים, פעולה שבמהלכה התעללו בבני המשפחה ובסיומה כמעט הרגו את הנער פארס בן ה-14). ומעשי פשע אזרחיים הנפוצים בכל חברה (מהסוג שביצעו שני נערים בני שש-עשרה כאשר גזלו מרמי את שטר הכסף שהרוויח ביושר מעבודתו בשליחויות וגם כמעט הטביעו אותו בנהר הירקון).

מרשימה זו, שפסחה על עוד מעשי זדון ורשע שנעשים בכל העולם בין עמים ובין מדינות, ניתן לקבוע שגם ברומאן החדש "גופת גבר לא מזוהה" המשיך יובל שמעוני לבסס את המסקנה הרעיונית הפסימית והדטרמיניסטית שהשתמעה גם מספריו הקודמים על ההיסטוריה של האנושות. ולכן, בזכות נחרצותו לטוות עלילות נועזות במורכבותן ובתעוזת הדמיון שלהן המבססות את המסקנה הזו, על מעשי הרוע שבהם מזהמים בני-אנוש את החיים של כולנו מזה דורות, כדי להזהיר מפני רעתם – יובל שמעוני הוא בעיני הכותב היותר מעניין שפועל כיום בסיפורת הישראלית.

יוסף אורן

--------

* מסה זו היא פרק מספרו החדש של המחבר, שהתפרסם החודש בפרויקט בן-יהודה כספר דיגיטלי: "עליות ומורדות בסיפורת ישראלית".

* * *

עקיבא נוף

שיר ליום ההולדת

קניתי לי פרח ליום ההוּלֶדת,

הֶעפתי מבט אל רוֹם שְׁמֵי התכֶלת,

רציתי לצחוק ולשיר ולִצְהול,

מצאתי בת זוג לצאת במחול.

היום, לא אֶסְפור את מִספָּר השָנים,

לא אַשִׁית אֶת לִבִּי לאותם עננים,

אשר יֵש בָּם לִצְבוֹט צּביטָה של כְּאֵב,

אשר יש בָּם לִרְמוֹז על הסוף הקָרֵב.

ארבע , לאדם, הן תקופות המִּחְיָה:

ראשונה היא ילדות , גיל ביניים – שנייה,

התקופה השלישית היא זיקנה, אחריה –

תבוא הרביעית, להיות בה שומֵע

מכל מכריו, הפוגשים בו ברחוב:

"הֶאָח, יקירי, אתה ניראה טוב!"

ואני, המצוי בעידן הרביעי,

שש "לקנות" את השֶּקֶר הזה, הַפִּלְאִי.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 857 מיום 18.7.13

אוריה באר

מנפלאות הבראנזה

בגיליון 864 של המכתב העיתי, חלק אהוד בן עזר שבחים רבים לרומן פרי עטי "מול ההרים הסגולים", שעלילתו מתרחשת באילת, שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, דהיינו בשנת 1975. תודתי נתונה לו על כך. נעדרתי מן הארץ לאחרונה, ולכן לא הגבתי  מיד.

אשר לי, הרי שאין צורך שאכתוב ביקורת מקיפה חיובית על הרומן פרי עטו. עשו זאת רבים וטובים ממני, לרבות חברנו משה גרנות, שכתב ביקורת נכונה ומשכנעת. קראתי אותו במטוסים, ונהניתי. לדעתי מדובר ברומן משעשע הכתוב היטב. אותי הרשימו תיאורי עין גדי, ותיאורי האופה והמתמחה באפייה בחיפה. ואולם גם סיפורי הסקס המרובים משעשעים למדי, והזכירו לרבים מאיתנו ימים רחוקים, אם בשירותנו בצבא, ואם בעת לימודינו באוניברסיטה ומעשי המשובה והשטות שעשינו עם בנות המין האחר.

אין שום ספק, שראוי שרומן קליל ומשעשע זה, ייקרא על ידי רבים, שכן הוא עולה על  רומנים אחרים משעממים עד מוות שנכתבים אצלנו חדשים לבקרים על ידי חברי הבראנזה. כן, השמות מוכרים לכולנו.

אך אהוד צודק. גם לרומן פרי עטו, וגם לזה שלי, לא נכונה הצלחה מסחררת. ולא בכדי. אין לנו קשרים בחוגים המתאימים, אנחנו לא שייכים לבראנזה. לכן, עד עתה נמכרו רק כ-250 עותקים של הרומן "מול ההרים הסגולים" ועוד טיפין טיפין נמכרים ונקראים פה ושם בספריות  ברחבי הארץ, שהואילו לרכוש אותו. בין השאר בירושלים. להצלחה של "תש"ח" של יורם קניוק לא אגיע. גם לא אהוד. גם אם לדעת רבים וטובים ממני, מדובר ביצירה מקוטעת, בלתי מגובשת וללא עלילה ברורה. אבל קניוק ז"ל היה חביב הבראנזה הספרותית. השאר ברור.

ידידה חובבת ספרות, שקראה את הרומן פרי עטי, שאלה אותי בתמיהה:

"תגיד, מדוע 'גיא אוני', זכה בהצלחה מסחררת, והפך גם לסרט, בעוד שהרומן שלך שאינו נופל ממנו ברמתו, זוכה בהצלחה פחות מצנועה?"

חייכתי חיוך מר והשבתי: "כי לי קוראים אוריה באר, ולה שולמית לפיד. כי היא סופרת טובה אמנם, אך גם שייכת לבראנזה. אני לא..."

ועוד סיפור: פניתי בשעתו לעורך ספרותי ידוע, וביקשתי שתיכתב על ספרי ביקורת. לשאלתו ציינתי, שספרי אמנם לא יצא באחת מהוצאות הספרים הגדולות, אך זכה לתמיכת קרן נשיא המדינה, שבחנה אותו בקפידה, בטרם תמכה בהוצאתו לאור. "לא באחת הגדולות?" שאל העורך, "אז אני צריך לחשוב." הוא טרק את הטלפון ויותר לא שמעתי ממנו. סיפור אמיתי לצערי.

עכשיו אתם מבינים?...

* * *

אלון אוהב-עמי

מכתב לחיימקה שפינוזה

 בעקבות "מסעותיי עם נשים"

17.9.2013

לחיימק'ה שפינוזה היקר,

בצער גדול סיימתי את קריאת "מסעותיי עם נשים", היה חבל להיפרד מכל אותן דמויות ומנופי העבר הנהדרים. בין שפע התיאורים המסעירים, על מגוון ההשפרצות והמשגלים, מקופלים בספר זיכרונות ראשוניים ומלאי ערגה אל ארץ ישראל הישנה והטובה.

הספר מתאר עם מגע של הערכה ועם הרבה געגועים את הנופים ואת כלי הרכב שצלחו את אדמות הטרשים וגם את כלי השיט שפילחו את מימי ים הדממה המלוחים ואשר איפשרו קיומו של קיבוץ במקום הנמוך ביותר בעולם בתנאים שקשה כיום לתארם.

הווי עין גדי, הקיבוץ הפלאי, עובר בספר כחוט השני. לאנשים שעבורם "ציונות" היא דרך חיים זוכר חיימק'ה חסד נעורים.

תודה חיימק'ה על החווייה,

מאחל לך עוד הרבה שנות בריאות ויצירה.

* * *

מנחם רהט

הכרת הטוב: קדושי עליון או פועלי זבל (2)

דווקא צאצא של החתם סופר, אשר רומם לשיאים את חביבות מצוות יישוב הארץ, הופך עצמו ל'מכונת רעל' להכפשת השופכים דמם על הגנת יושבי הארץ. דווקא צאצא של החתם סופר אינו מכיר את 'החלק החמישי' של השולחן ערוך

נכדו של החתם סופר, רבי שלמה סופר (שרייבר), חושף בספר ביוגרפי על משפחתו ושמו 'חוט המשולש' (מונקאטש תרנ"ד, 1894), מפניני הנהגותיו של סבו הגדול החתם סופר, רבי משה סופר, מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים, אבי החרדיות במתכונתה הנוכחית, אשר עיצב אולי יותר מכל אחד אחר את השקפת הציבור החרדי. למשל, מתן משמעות משלו לקביעה התלמודית 'חדש אסור מן התורה,' שאותה הציב במרכז מאבקו נגד הרפורמים והמשכילים.

מספר 'חוט המשולש' על החתם סופר: "רגיל היה לומר: היזהרו, מיינע קינדער [ילדיי]; לדעת היטב את ארבעת חלקי השולחן ערוך, זו באמת חוכמה, אבל אפשרית. אך בכדי לדעת את 'החלק החמישי' של השולחן ערוך, צריך סיעתא דשמיא גדולה – להוכיח ולהורות לפי הדור ולפי המקום והזמן, לכנס ולפזר, להקל ולהחמיר."

 החלק החמישי? הרי יש ארבעה חלקים בלבד בשולחן ערוך! מניין המציא החתם סופר חלק החמישי שאינו קיים כלל?

אלא שהמונח 'החלק החמישי' (שאינו קיים) הוא שם קוד לצפי להתנהלות אנושית, רגישה, מנומסת, של הפוסק הסומך על ארבעת החלקים הכתובים. מדובר בצפיה בריאה מן הרב הפוסק, שלאחר שעיין בארבעת חלקי השולחן ירוך, יפעיל גם את השכל הישר, תוך התחשבות במציאות, "לפי המקום והזמן," כפי שכתב החתם סופר: "להוכיח ולהורות לפי הדור ולפי המקום והזמן, לכנס ולפזר, להקל ולהחמיר." בקיצור, הכי חשוב שכל ישר.

אחת מאהבותיו של החתם סופר היו ארץ ישראל ויושביה. הוא נודע כגדול חובבי יישוב ארץ ישראל בזמנו. הוא ראה ביושבי הארץ את החשובים שבקרב אוכלוסי העולם. לדעתו, ישראל יצאו לגלות מפני שפגעו בכבודה של ארץ ישראל וחירפו אותה: 'ארץ אוכלת יושביה'. והכי חשוב – הגלות מסכנת את עצם קיומו של עם ישראל: "ואל תהיו משונאי ציון שאינם רוצים לשוב ובוחרים לישב תחת המלכויות." הגאולה הסופית אמנם תהיה שמיימית, אבל "עדיין יש לאחוז בכל האמצעים הטבעיים לקיומה."

מדהים אפוא, שדווקא אחד מצאצאיו, ישראל בונים שרייבר, המכונה 'הרב' ואינו אלא בחזקת 'נבילה טובה הימנו' (כפי שדרשו חז"ל: כל חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו), מעז בחוצפתו לבעוט בבוז בתורת אבי שבט השרייברים, ולכנות את חיילי צה"ל המחרפים נפשם בעזה להגנת ארצנו וערי אלוקינו מפני השטן הנאצי, בתואר המכפיש 'פועלי הזבל.'

איך אפשר, עם כל הכבוד לפועלי הזבל, להשוות בינם, שלא נפלו על הגנת הארץ, לבין לוחמי צה"ל שנפלו על משמרתם בהגנת יהודים, כולל הגנת חייה של מכונת הרעל בונים שרייבר, על מנת שיוכל, הוא וחבריו, להמשיך וללמוד תורה ו'להמית' עצמם באוהלה של תורה? מסתבר שאין גבול לעזות המצח.

נוכח חילול השם שכזה, חובה למלא אחר הנחיית חז"ל: במקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב. בוודאי לא 'רב' שכופר בדברי בעל ספר החינוך (מצווה ל"ג) על בסיס חז"ל: "ראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עימו טובה; ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים."

ורש"י על הפסוק "לא בשמיים היא" כתב: "לא בגסי הרוח התורה מצויה." אז איך הירשה לעצמו אותו צאצא של החתם סופר – שבוודאי מתהפך בקברו לנוכח מעללי אחד מצאצאיו – לדבר בגסות רוח שאין בה טיפת הכרת הטוב? ואיפה אהבת ישראל שאין לו –ובאופן מבהיל.

עליו ועל בעלי פרומקייט שכמותו, כבר אמר הרב יהודה עמיטל זצ"ל (בספרו 'והארץ נתן לבני אדם', ע' 23) ש"פְרוּ"ם זה ראשי תיבות (באידיש): פִיל רשעות וועייניג מצוות" (הרבה רשעות אבל מעט מצוות). ויסלחו לי הפרומערים האמיתיים.

מדהימה לא פחות תגובתם של כמה מאנשי הציבור הדתי לאומי, שהתייחסו בנאיביות מכמירת לב לדיווחים על דבריו: "לא ייתכן שרב ידבר כך." בציבור החרדי הסתייגו מדבריו, אך מטעם אחר: דבריו בשעה זו נתפסו כ'פיגוע תדמיתי' אדיר מימדים. למרבה הצער, שום כלי תקשורת חרדי ממוסד, לא הוקיע את דברי הבלע, ולוּ רק כדי לסמן לקוראיו שזה איננו הכיוון. 

אל מול התמימות של אלה, שאמונת צדיקים שלהם כה נאיבית, עד כדי ייחוס צדיקות גם לגבי אלה שהם 'צדיקים שהם אפיקורסים' (ביטוי של הרצי"ה קוק), נצטט עוד כמה מערימות ההבל והזבל שהפיק 'הגאון הגדול' (כך נהג ה'יתד נאמן' לכנותו בהערצה), שאותם חסכנו מהם בשבוע שעבר, מחמת ארסיותם הקטלנית. הנה תמצית אימרות השחץ, כפי שצולמו והוקלטו בזמן אמת:

"לא צריך לייחס הכרת הטוב לחיילים שנלחמים בעזה, יותר מלאוספי הזבל ומחלקי החלב של תנובה." "היחס לנפגעים? מי אמר שצריך שיהיה יחס? מה הקשר שלך איתם? למה אתה אמור להתייחס אליהם?" "החיילים נעבעך (מסכנים) מגייסים אותם. אני לא חושב שיש מישהו שיעשה את זה ברצון, פרט לכמה מזרוח'ניקעס (סרוגים) משוגעים; אם לא היה גיוס חובה, אף אחד לא היה מגיע" – והוא כלל לא מודע לכך, ששיעור המתייצבים היה 150%, ביניהם מאות שהגיעו על חשבונם מחו"ל, ואחרים שביטלו חופשות בחו"ל, אף שאין שום ענישה בפועל למתחמקים ממילואים.

ועוד מפניני הרפש: "למאי נפקא מינא אם אחד נהרג או 50? יותר מתרגשים מזה. אבל אין בזה שום דבר אמיתי."

"כשנהרגו 1,200 אנשים זה לא נקרא צער הציבור. צער הציבור זה צרה שיש לכל הציבור כולו ביחד."

"באסון מירון, להבדיל, אתה מרגיש שייך, כי זה ידידים שלך, משפחה שלך."

"אנשים שנהרגו בתאונת דרכים נראים כמו אלה שנהרגו שמה, אותה אכזריות; רק פה הגלגלים עשו, ושם עשה את זה ערבי. אז מה אכפת לך?"

"הכרת הטוב? הגוף ששמו מדינת ישראל, מיותר לדבר מה דעתנו על הגוף הזה: לא הכרה ולא טוב ולא שום דבר."

אבל כלל לא מפתיע שאיבתו התהומית למדינת ישראל, אינה מונעת ממנו לשאוב מקופתה תמיכות, הקצבות ומילגות לישיבתו 'נתיב דעת'. סך הכול, הגיוני.

לשמחתנו, שרייבר אינו מייצג את העולם החרדי. הרוב המכריע חושב הפוך: שעל החרדים להשתלב מלא-מלא במדינה. למשל הרב דוד לייבל, רב ופעיל חרדי ידוע, יצא נגד האוויל הנ"ל ו"ההשקפה המעוותת" שלו: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. מכאן שאפשר להיות ת"ח ואעפ"כ להיות חסר דעת... הלב מתקומם כנגד זחיחות הדעת... השקפת הציבור החרדי צריכה להיאמר בשׂוֹם שכל והיגיון."

ראש ישיבת 'נתיב דעת', שדעת בטח אין בו, מוכיח שצדקו חכמינו: "כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו."

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר: החת"ם סופר

[מתוך "והארץ תרעד", 2014]

בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

[אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל"].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.

אהוד בן עזר

* * *

משה גרנות

זיכרונות אחר מותו

על "אחיך" מאת יצחק בר-יוסף

דחק 2023, 158 עמ'

את הכותרת לרשימה זאת שאלתי (בלי רשות!) מכותרת ספרו של יאיר לפיד "זיכרונות אחר מותי" (2010), שהוא בעיניי הטוב בספריו. שם הוא מגולל את קורות חייו של אביו, יוסף לפיד, בגוף ראשון, כאילו הוא הכתיב לבנו מה לכתוב בביוגרפיה הזאת.

בספר שלנו המחבר מתאר את יחסיו המורכבים מאוד עם אחיו הגדול, יוסף בר-יוסף, ועם אביו, יהושע בר-יוסף, שני סופרים מרשימים, שהטביעו את חותמם על הבן הצעיר, יצחק, שהעריץ אותם, אבל גם הסתייג מתכונות לא מחמיאות באישיותם.

ללא ספק, יצחק בר-יוסף בא לעולם עם "תיק" לא פשוט: אביו, הסופר הנערץ, חרדי שהתפקר, נוטש את אשתו, כשזאת ממאנת להפיל את העובר שניטע בה ברגע של שיבה והתייחדות (על כך בספרו של יצחק "מזכרת אהבה" – 1995). הוא חוזר לאשתו, כשיצחק כבר בן שש, והילד הלא רצוי הזה, שילדים הקניטוהו שאין לו אבא, פתאום זוכה לאושר הזה שהאב חזר למשפחה. סדרת מכתבים שלו לאחיו הגדול ממנו ב-17 שנים (הוא בן 8, ואחיו בן 25), בו מתוארים געגועיו אל אחיו (שעזב את הבית סמוך להולדתו), ובכן מכתבים אלה, שמרמזים על האושר להיות כמו שאר הילדים במשפחה נורמלית – עשויים להכמיר את ליבו של כל הורה הקורא בהם (עמ' 158-137). האושר הזה לא נמשך הרבה זמן, בהיותו בן 11, אימו נפטרה בגיל 49, והוא לוקה בגמגום (עמ' 57), ואיך לא? מכה אחת יותר מדיי!

כאמור, יצחק העריץ את אחיו הגדול, סופר ומחזאי מפורסם, שמחזותיו הוצגו ברחבי העולם, ואשר ספריו היו רבי מכר, הוא ראה בו מנטור, ואפילו מעין אבא בהיעדרו של אב האמיתי (אנשים חשבו בטעות שיוסף ובלהה, אחיו ואחותו הגדולים, הם הוריו של יצחק התינוק עמו טיילו בשדרות). זה אמנם קצת מוצנע, אבל לא ניתן לטעות בסימנים שבין השורות באשר לאהבתו הרבה אל אח זה.

מותו של האח (נפטר בגיל 88 ממחלת הקורונה) נראה בעיני יצחק כבלתי מציאותי – הוא מקבל ממנו, כביכול, צלצול טלפון לאחר מותו, האח המת מבטיח ליצחק לטפל בהוצאת ספרו אצל המו"לים חסרי הדעה. לא ייתכן שהשיחות הקבועות ביניהם ייפסקו, שיחדל לאכול אצלו געפילטע פיש עם חזרת מאותה צלחת (רמז לעזובה – מזה, ולהזדהות – מזה). לא ייתכן שיחדל לסייר עמו בדוכנים הקבועים שלו בשוק הכרמל, שם הוא זוכה להנחות סלב.

ההזדהות של יצחק עם אחיו היא עד כדי כך גדולה עד כי הוא הוזה ראש צבי שהיה תלוי על הקיר בבית דודתו, ניתק מהקיר, מעלה את יצחק לרכוב על גבו, מביא אותו לבית הקברות (לאחר סיור במחוזות השלג), מוציא את יוסף ממגירת הקבר, ומניח את יצחק במקומו (עמ' 19-11).

דוגמה נוספת לקשר האמיץ בין שני האחים הוא סיפור המפתח, שיצחק קיבל למקרה חירום שיוסי, החולה בשנתו האחרונה, לא יענה לטלפון של ילדיו: האח הרי מת, ודיירת חדשה עברה לדירה, ובוודאי החליפה את המנעול ואת המפתח, אבל יצחק שומר על המפתח באדיקות, כי בדירה הזאת נשמרת לעולם "היוסיות" (עמ' 42).

אנו מוצאים בספר זה תמונה בה יצחק מודד את המשקפיים של אחיו, והאופטומטריסט ממליץ לו לרכוש את המשקפיים האלה, תוך התאמת עדשות (עמ' 70-61). הנה עוד דוגמה לקשר האמיץ שבין שני האחים, אבל הוא גם חש חנוק בקשר זה, והוא מצהיר: "את החיים שלו צריך לנקות חזק מהחיים שלי עם אקונומיקה" (עמ' 91). והתשוקה להינתקות מהאח באה לידי ביטוי ברמונט שיצחק מחליט לבצע בדירתו, רמונט שיבדיל בין מגוריו למגורים המוזנחים של אחיו.

כאמור, ליצחק נשאר חשבון פתוח גם עם אביו, אבל גם ממנו לא היה יכול להתנתק אפילו באקונומיקה: הוא מספר על מקל פלאי שהיה ליהושע בר-יוסף בעקבות תאונה. האגדה (שלו!) מספרת על כך שמיליונר אמריקאי רצה לרכוש את המקל בעשרת אלפים דולרים, והוא לא הסכים. בספר שלנו מתוארת אודיסיאה שלימה של חיפוש אחרי המקל של אבא כדי להעניק אותו ליוסף, שבשנתו האחרונה היה ידוע חולי. בחיפושים אחרי המקל מגיע יצחק לצפת, העיר שהיתה אמורה להנציח את יהושע בר יוסף שכתב עליה רומנים מרתקים, אבל מסתבר שגם פינת ההנצחה שלו שם התפוררה לגמרי, ועל המקל – איש לא ידע דבר (עמ' 116-106). כלומר, הליכה בעקבות מקלו של האב נתקלת בהכרח במהמורות.

נרמז בספר שבימיו האחרונים של יוסף בר-יוסף היה דמנטי: הוא מודיע לאחיו שהוא בהריון, ולכן צריך להסיע אותו לבית חולים במכונית פליימות', כמו מכוניתו של בן גוריון. יצחק משתף אתו פעולה, אבל שואל איזו מחברותיו הרבות של יוסף אחראית להריון. הדמנטיות של יוסף באה לידי ביטוי באזעקת המשטרה, מכבי האש, המו"ל שלו והעורך בהוצאת "סימן קריאה", שיצילו אותו מבית החולים.

עם כל החיבור לאחיו הגדול, יצחק פקוח עיניים להבחין בכל מגרעותיו, והעיקרית ביניהן – אהבה עצמית: כל הכרזות על מחזותיו תלויות אצלו על הקיר, הוא מזכיר בכל הזדמנות את הפרסים שקיבל, את המחזות שחיבר, ספריו המצליחים, והתמלוגים שזכה בהם. בכל הזדמנות הוא מזכיר את פרס ישראל שקיבל – אפילו כלפי הדייר שמסרב לשלם דמי ועד, וכלפי עובדי בית החולים שמשאירים אותו זמן רב על אלונקה בלי טיפול: אתם יודעים מי אני? אני חתן פרס ישראל! (עמ' 123). הוא ממדר אחת "החברות" שלו משום שהביעה הערכה לספרו של סופר אחר (עמ' 121), ואפילו בפני אחיו הקטן הוא מרבה לשבח את עצמו (עמ' 37). אנרי ברגסון החכם קבע שאין אנשים צנועים, יש אנשים שבתבונה יודעים להסתיר את תשוקת ההתבלטות שלהם – מה היה אומר על יוסף בר יוסף?

הספר מרמז גם על לא מעט קנאה של יצחק בהצלחה המסחררת של אחיו, מה עוד שהאח הגדול  קובע בהחלטיות שיצחק (שניסה לכתוב מחזה) איננו מחזאי.

רוב הספר כתוב בנימה פיוטית מאוד, וכן, מדי פעם ניתן למצוא בו קטעים הומוריסטיים. אביא שתי דוגמאות: ברסלבר אחד, שוליה של המשפץ ברמונט, מספר שקפץ לתוך קברו של הרבי שלו, מעשה שנחשב לו למסירות נפש, ובאותה זריזות הוא גם קפץ החוצה מהקבר, מפחדו של עכבר, כי גם בקבר של אדמו"ר יכול לשכון עכבר (עמ' 84). וכן, אביו של יצחק עמד על כך שבספר הטלפונים יהיה כתוב "יהושע בר-יוסף, סופר". אישה שחשבה שמדובר בבעל סופרמרקט, התעניינה במחירים (עמ' 113).

אם אינני טועה, עמוס עוז טען שכדי לכתוב נכון לא די בכישרון, צריך שיהיה פצע. בספר שלנו מוחשים גם הכישרון וגם הפצע.

משה גרנות

אהוד: נדמה לי שעמוס עוז גם אמר שגם מחר השמש תזרח – ואכן היא זורחת!

* * *

בן-ציון יהושע

חייהם וסוד יצירתם של התאומים לבית חקק

חגי קמרט, "התאומים החולמים"

הרצל ובלפור חקק – מונוגרפיה

הוצאת פיוטית, 2023, 226 עמ'.

המונוגרפיה שכתב חגי קמרט על התאומים הרצל ובלפור חקק הפתיעה אותי ומן הסתם גם את הקהילה הספרותית. איני זוכר, שנכתבה מונוגרפיה על יוצרים בשׂיא פעילותם. חגי קמרט הצליח לכתוב עבודת מחקר שמתארת באורח סיפורי את קורות חייהם – ובה בעת לחשוף את השבילים בין הביוגרפיה לנושאי היצירה, למוטיבים, לדרך הכתיבה המיוחדת של התאומים. מה פלא, שכל הקורא מונוגרפיה זו משתאה ואומר לעצמו: 'מי ילד לנו את אלה?' [עפ"י ישעיהו ט', ה']. ברור אפוא, שאין זו רק עבודת מחקר ראשונית, שהניחה את אבני היסוד, אלא קריאת תיגר לאתגר הבא.

צמיחת התופעה של 'התאומים חקק'

אי אפשר בלי הערה אישית: התאומים הרצל ובלפור חקק בחרו להופיע על במת השירה העברית בשני הספרים הראשונים בהופעה משותפת. הם פירסמו את "במזל תאומים" (1970) ואת "ספר אורות האהבה" (1972) בשם משותף "הרצל ובלפור חקק", למרות שהשירים באותם ספרים הם נבדלים. הם לא כתבו שירים יחד. אך ההופעה המשותפת הטעתה קוראים, והיו מי שחשבו, שיש כאן תופעה של כתיבה משותפת. הייתי ראשון הסוקרים של כתיבתם בכתב העת "במערכה". הצעתי אז במאמרי "הם עשו זאת שוב" הצעה לשניים: "דומה, שהגיעה השעה שיוציאו את יצירותיהם  בנפרד, כדי שהקורא יתייחס לשירים כשירים ולא כתופעה ומובטח לנו ששירתם תגיע לשיאים חדשים" ('במערכה', ספטמבר 1972). לשמחתי הַצעתי נפלה על אוזניים קשובות. מאז הם פירסמו את ספרי שיריהם בנפרד, וזה היטיב עימם: הם סללו להם דרכים מובחנות יותר בשירתם, ואצל תאומים זהים מדובר בחידוד הזהות האישית.

אני קורא ברשתות החברתיות תגובות על המונוגרפיה של קמרט, ולא התפלאתי כאשר המשוררת וילהלמינה ברנדס סוסק כתבה, ש'חשה מחויבת לקרוא את הספר הזה שוב ושוב – ובכל פעם להתרגש מחדש.' זו תגובה שאומרת הכול: חגי קמרט יודע לנתח שירים וגם יודע לספר סיפור. הוא קורא לפרק הראשון שלו – 'שפת החלום והאגדה' – ובעצם זו גם דרכו שלו לפרוש בפנינו את חידת התאומים, את לשונם היהודית היודעת לבדל עצמה מן ההגדרה 'הישראלית'. קמרט כותב את הספר בחרדת קודש ובהרבה אהבה.

הנה לכם דוגמה: בקטע הפתיחה המתאר את ימי הפרעות ביהודי עיראק, את ה'פרהוד', שהתחולל שבע שנים לפני לידת התאומים: "בבוקר עוד חייכה השמש וקרניה פתחו את שערי חג השבועות תש"א [1 ביוני 1941]. הנה עוד מעט קצת יובאו הביכורים ויחֵלו חגיגות החג. אלא שעם בוא הצהריים קדרו שמים וארובּות אימה נפרצו נפרסו לרווחה. שערי מוות נפתחו ברחובות וסמטאות העיר, ואש הגיהינום פשטה זרועותיה בציפורני אֵימה והילכה ברחובות בגדד כחרב המתהפכת של שנאה ולהט, הֶרג ושמד. האש הנוראה שילחה וגֵרשה יהודים לבושים בגדי חג מארץ החיים אל עולם החשֵכה והמוות". (התאומים החולמים, עמ' 11).

מיתוס הפיצוי על רצח שני דודים

חגי קמרט היטיב לפתוח בנקודת הזמן המשמעותית – 1941 – שבע שנים לפני לידת המשוררים, והוא טווה בחוטי רקמה עדינים את הסיפור הנורא, את השבר, את השכול, את סיפורו של הסבא השכוּל – ובעוצמה מרגשת יודע חגי קמרט לבנות את 'מיתוס הפיצוי': שני התאומים נולדים שבע שנים לאחר הפרהוד, לאחר השכול הנורא, והחכמים באים לסבא השבור ואומרים לו: "אלה התאומים השניים  – אלה מבשׂרים את הפיצוי על בניךָ ברצח של הפרהוד. קיבלתָ שניים תמורת שניים."

סיפור האבל המשפחתי, תיאורה של אחות הנרצחים המוּבלת לחופּה כדי לשׂמח את המשפחה – כל אלה הם מבוא לקראת הפרק הדרמטי על אם התאומים. מונוגרפיה שיודעת לפרושׂ את הרקמה המשפחתית המיוחדת – כחלק מנובלה מחשמלת – זו לא רק עבודת מחקר, זה סיפור 'בשפת האגדה והחלום'. חגי קמרט יודע להציב את הקו הגובל בין פרקי השירה של התאומים – גילוי הסוד הקושר בינם לבין הנרצחים. הוא מתאר בעט של סופר רגיש את ההלם שאחז באחים התאומים, כאשר באקראי, בקריאת ספר על הפרהוד, הם מגלים, ששני הנרצחים הם חלק מזהותם, וכך הם מבינים שהם הנושאים שמות של תקומה, אוחזים גם בתרמיל הכבד של הגורל היהודי. זה השלב של גילוי הסוד. כך מתאר זאת קמרט: (עמ' 21):

"זה שלב שהם מכנים אותו 'שלב ההתוודעות', 1977. גילוי זה מביך ומעורר תסבוכת של רגשות ותסכול. כל זאת — משום שהם ראו את עצמם כבנֵי דור הממשיך את תקומת עם ישראל בארצו, והנה חור שחור נפער: הם גילו, שבעצם יש בהם גם משהו הקשור בעוצמת זיקה גבוהה אפילו פיסית, לפרהוּד. שהרי הם נולדו כפיצוי על מות בני משפחתם בפרהוד. גילוי מתסכל זה שימש אולי כזָרז לצאת למסע חיפוש ונבירה בהיסטוריה של המשפחה."

חגי קמרט יודע ללכת בשבילי הספרים והשירים  והוא מאיר בפנס רב עוצמה על המהפך שחל בכתיבה של האחים: "בעקבות הגילוי הזה, חלה גם תפנית בשירים. המשוררים, ששאבו עד כה מגוון רחב של נושאים הן מן התנ"ך, הן מן המסורת, עברו לטפּל גם בנושאים, שהם במישור המשפחתי; הם כתבו על ההווי המשפחתי בארץ המזרח, כפי שסופּר להם על ידי סָבם, אימם ובני משפחתם, שחוו על בשרם את עול הגלות: תרבות, מנהגים, וגם יחסים בין היהודים לבין עצמם וביניהם לבין הגויים. משׂא כבד הוטל על התאומים." (עמ' 21).

התקומה והכאב – החלום ושברו

סיפור חייהם של התאומים אכן מרתק ומרגש, והמחבר יודע לתת לשירים לפרושׂ את החיפוש אחר הקשר בין התקומה לבין הרצון הפואטי לתעד הכול – גם את השבר, גם את החלום של השניים, שחונכו להיות 'ילדי הגאולה'. כך מתאר בלפור חקק את שכונתו המיתולוגית – בתי סיידוף (עמ' 29): "הכּמיהה לבתי סיידוף שכונת הילדות, לא רק שלא נמוגה, אלא הולכת ומתחזקת עם השנים. ללמדךָ, עד כמה אדם קשור לכור מחצבתו – הילדות, ועד כמה הילד הקטן מלווה אותנו כל חיינו."

בתי סיידוף – הנמל של החיים / בלפור חקק

הַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה, אָמְרָה לְאִמִּי

הַשְּׁכֵנָה רוֹזָה, שֶׁהִגִּיעָה מִגֵּאוֹרְגִּיָּה,

דִּבְּרָה עִבְרִית וְגֵאוֹרְגִּית

וְלִפְעָמִים גַּם עַרְבִית וַאֲרַמִּית.

דִּבְּרָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה.

"טוֹב שֶׁהִגַּעְתֶּם לְבָתֵּי סַיְדּוֹף

כָּאן הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים.

כָּאן מַתְחִילָה הַגְּאֻלָּה."

התקומה נגלית כאן באור אנושי, עולים חדשים במאבקם בנמל המבטחים:  שיריהם של האחים נבחנים באמות מידה ספרותיות – והמחבר יודע לחשוף בפנינו חיבורים מיוחדים בין שירתם לבין המקורות, לבין הפיוטים, אגדות חז"ל, והמדרשים. וכמובן, הכול בא להוכיח לנו, עד כמה שירתם של התאומים מחוברת ליצירה העברית לאורך הדורות. דמויותיהן של השכנות הופכות את גיבורות התקופה למיתולוגיה של השראה. ויזינא רוזא וכן ויזינא חנינה, שתי השכנות הופכות להיות מודל של צדיקות המעניקות לחיים של אז – מעטפת של חוכמה ואצילות, הנה לנו הנביאות מקֶדם. כך כותב הרצל חקק על אותן שכנות (עמ' 186):

פרימוס ופתיליה, שתי נשמות / הרצל חקק

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל שְׁנוֹת הַחֲמִשִׁים

מְקֻדֶּשֶׁת בְּדִמְעַת תָּמִיד, בַּאֲנָשִׁים.

בֵּיתֵנו בְּלֶב תֵּבֵל, בֵּין שְׁתֵי נָשִׁים.

שֶׁכָּאן יָדַעְנוּ מַתְחִילִים כָּל הַנִּסִּים.

זוֹ וִיזִינָא רוֹזָה, קְמָטֶיהָ, שְׁבִילֵי חַיֶּיהָ

אֶל הַפְּתִילְיָה הַבּוֹטַחַת. אַלּוּמִינְיוּם זוֹהֵר, חִוֵּר.

הַפְּתִיל בְּיָדֶיה, טָבוּל בְּדֶלֶק, מִתְאַדֶּה וּמוֹדֶה

וּבוֹעֵר. יִקְרֶה לְאַט, הִיא לוֹחֶשֶׁת,

מְכַלָּה רֹעַ וּשְׁחוֹר. הַלֵּב לְעוֹרֵר.

ניתוחיו של קמרט לשיריהם של התאומים – פורשים לפנינו דרמה, קמעות, מסתורין, תקופה שיודעת להיחלץ מן המכאובים והעוני והכאב – באמצעות מילים. באמצעות שירה הנשאבת ממעמקים. שירת התקופה מוצגת כשירה נבואית, המשוררים כשליחים. כך מנתח קמרט את שירו של הרצל 'תעודה נשכחת' בפרק הסיום של הספר (עמ' 208). כך נפתח השיר:

תעודה נשכחת – הרצל חקק

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד

בּוֹעֵר וְחוֹלֵם. הַצְּבָעִים הַיְּחִידִים עַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה הָיוּ זְעָקָה

שֶׁל אֵשׁ. וּפִתְאֹם חֲלוֹמוֹתַי. וּפִתְאֹם מַרְאָם שֻׁנָּה

כְּמוֹ לֹא הָיוּ כְּלָל.

מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. מָתַי לָבַשְׁתִּי סְוֶדֶר צְבָאִי שֶׁאִמָּא קָנְתָה

מֵרוֹכֵל זָקֵן. עַל הַגְּזֻזְטְרָה הַחֲלוּדָה אוֹר כָּתֹם

שֶׁמַּרְאֵהוּ כְּדָם שָׁפוּךְ. גַּם אָז הָיוּ

טְלָאִים בְּמַרְפֵּקִי וְגַם בַּמָּקוֹם שֶׁאָהַבְתִּי הָיָה אוֹר

לָבָן. כָּאן בִּרְחוֹב אַגְרִיפָּס הָיָה בֵּית סִפְרִי. עַכְשָׁו

הַכֹּל נֶחֱרַב. רַק אוֹר לָבָן.

הגזוזטרה החלודה היא עדות לשלבֵּי האובדן של השכונה האהובה. מי שבָּגר ובא לבקר בשכונה, ראה את הגזוזטרה המקיפה את השכונה מלמעלה, כשהיא בשיא עליבותה. קורות הברזל של הגזוזטרה חשׂופות, חלודות – והמשורר חש שהמוות קרֵב. הוא מתאר, באופן סמלי, בצער את הדם השפוך. עולם קסום ואצילי אָבד – והמשורר הבוגר, חש כאותו ילד שהיה, ילד בסוודר צבאי, ולרגע הוא מבין שהיה אז חייל. היה עליו להגן על אותו עולם של אמת וחסד.

הַכֹּל מְשַׁנֶּה פָּנָיו. וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּרְאִי

הֲרֵי אֲנִי עוֹדֶנִּי שׁוֹתֵת רוֹטֵט בַּסְּוֶדֶר

הַצְּבָאִי. מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. כְּשֶׁאֲנִי שָׁב אֵין בִּי

מִי שֶׁיַּעֲנֶה. הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה.

הילד מתפכח ומבין:

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי

 כִּי חַיָּל הָיִיתִי בְּמִלְחָמָה.

חגי קמרט מיטיב לנתח את השבר בין התקופות: תעודת בית הספר הפכה לסרט תעודה. תיעוד של עולם שהולך וחולף מן העולם. הילד המשורר שב ממלחמות חייו. הימים התמימים חלפו... כותב בבגרותו על מאבק בלתי נגמָר... זה עולם בשקיעתו. הסוודר הצבאי הותיר איזה חותָם. ניתוח השיר נוגע בפצע עד תומו: "הרוחַ הרָעה ניצחה – כך מקונן המשורר. החלומות הנואָשים קופּדו. מה תעודתו, מה ייעודו?"

חגי קמרט יודע לטוות את החוטים העדינים בין סיפור חייהם לבין שיריהם החושפים ביטוי לשבר מצד אחד, ולעוצמה של הנחמה וההתעלות. הקתרזיס מנצח את הכול.

הדמות המיתולוגית – האמא הנערצת

קמרט מנתח שירים העוסקים בדמויות שהיו לאחים דמויות מופת – הסבים, השכנות בבתי סיידוף – ומעל כולן דמות האם סעידה, אם כל חי.  כך מביא קמרט את שירו של בלפור על אמו – בהספדו בבית העלמין  (עמ' 47):

 'אוהלך, אימא':

כל פַּעַם שֶׁאוֹרָהּ הָיָה נוֹבֵעַ

קִבַּלְנוּ אֶת פָּנֶיהָ.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָלְכָה אִמָּא עַל הָאֲדָמָה

אֹהֶל נָסַע עִמָּהּ

וְעָנָן תָּלוּי מֵעַל הָאֹהֶל הַצָּחֹר.

הָיְתָה מַסִּיעָה אֵלֵּינוּ אֶת הֶעָנָן

לְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ

שֶׁיִּתֵּן עַל רָאשֵׁינוּ חֻפַּת אוֹר.

וְאָנוּ הָיִינוּ אוֹמְרִים לָהּ בְּרָכָה

גַּם צָמָא וּכְמִיהָה גְּדוֹלָה:

עֲנָנֵךְ, אִמָּא, בְּכָל מָקוֹם הוֹלֵךְ

יֵשׁ שָׂכָר לְאָהֳלֵךְ.

פָּנַיִךְ, אִימָּא, נְקַבְּלָה

מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה

ולצד השורות הנַעלות האלה, מביא קמרט את שיר ההספד של הרצל חקק – בשירו 'תמרים מרים'. השיר נכתב בעקבות שיר של פאריד אל אטראש על התמרים. הכמיהה הבלתי מושגת היא יסוד וסוד בשיר קסום זה (עמ' 48).

חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, מִי יִשְׁאַל אֵיךְ.

הָעוֹלָם חָסֵר יֵלֵךְ, אֵינֵךְ. בָּרוּחֹות

שָׁרָה מֵרָחוֹק. מַה שֶׁכָּל חַיַּיִךְ הִפְעִים:

"מְתוּקִים הַתְּמָרִים, אֲבָל הַדְּקָלִים גְּבוֹהִים."

השפה העברית היהודית – צופן שירתם

פרקי מחקר שובי לב הם אלה הבוחנים בזכוכית מגדלת את הצופן המיוחד של העברית היהודית, שבה שני האחים כותבים. מרגש לראות כיצד הוא קושר זאת לסיפור חייהם של האבות, והשירים על הסבים אכן נוגעים בנימי נשמותינו.  פרק שלם על שירו של בלפור 'גלות' נלמד בבתי הספר – ושירו של הרצל 'מטבח כלולותיה' נמצא בתוכניות הלימודים. שבה את לבי השיר 'לחם עברי' שמתואר כנקודת מפתח להבנת לשונם העברית-יהודית של התאומים.  זה שירו של בלפור שמפצח את הסוד. בשיר "לחם עברי" כותב בלפור חקק ('רשות לתיקון עולם', עמ' 66):

סַבָּא מוֹרָד זָרַע יַלְדוּתוֹ

שֶׁל אָבִי פְּסוּקֵי תַּנָּ"ךְ

וְאָבִי שֶׁעָלָה בַּמַּחְתֶּרֶת לָאָרֶץ

קָצַר מִלָּה מִלָּה וְנֶאֱנַח.

שַׂק הַחִטִּים שֶׁנָּתַן לוֹ אָבִיו

צֵידָה לַדֶּרֶךְ

נָשָׂא אָבִי עֲלֵי שֶׁכֶם,

בִּירוּשָׁלַיִם טָחַן אֶת הַקֶּמַח

וְאִמִּי אָפְתָה

לָנוּ לֶחֶם — — —

ועל כך כותב קמרט: "אכן, כך נטמעה העברית בהם, מורשת של דורות. מאפֶה נצָחים." דרך הכתיבה של האחים על משפחתם, יודע קמרט לאתר את המחויבות שלהם למקורות העברית – ובה בעת למשנה של האור שבא ממזרח. לזהות שהקנו להם בבית, יש מאבק בתרבות החדשה, התרבות המערבית, ובשירו של הרצל 'במסגרת בתוך הרוחות' – זה אור כחול שמאיים למחוק את הזהות המקורית.  זו התמונה שבה הצבעים נאבקים זה בזה (עמ' 63):

"אֲבָל בַּתְּמוּנָה הַכֹּל אָבוּד. הַכֹּל

מַכְחִיל מֵאָז. וּבַצְּבָעִים אֲוִיר אַחֵר

הָרַס. כִּמְעַט וְאֵין

רוֹאִים מַה

מְצֻיָּר. וְאוֹתִי אֵין רוֹאִים

וּבַחוּץ אֵינִי

מוֹצֵא אֶת שְׁמִי בְּתוֹךְ הָרוּחוֹת

וּלְבָד קָשֶׁה לִי לִפְחֹד."

על כך כותב חגי קמרט: "במבט מישורי על התרבות המערבית והמזרחית כזרמים המתנקזים אל נקודת ריכוז אחת שהיא כור ההיתוך והגיבוש של השפה העברית, הנושאת גוונים מפה ושם, אל מורשת ישנה חדשה. אפשר לומר, שזו משימה חשובה, שיכולה להוביל לתרבות אמיתית של העם היהודי לדורותיו. ואת הנקודה הזאת שני האחים הבינו: השפה העברית יכולה לשמש כאמצעי מרכזי חשוב לחיבור בין הדורות." קמרט יודע לתאר אל נכון בפרקי הספר היבטים שונים של כתיבת התאומים – ואף ייחד פרק שלם על הקווים המבדילים בין שירתו של הרצל לשירתו של בלפור. קמרט לא חשש לצאת לחקר הסוד הזה, לפצח את הדמיון אבל גם את השוני.

תורת הסוד בשירת התאומים

פרק מרתק במיוחד הוא זה שבו בוחן קמרט את השביבים של תורת הסוד והמיסטיקה בשירת התאומים, וגם כאן ניתן לומר, שהחוקר מפגין לא רק ידע רב – אלא הזדהות עם השירים, חדירה לעומק הסודות, הבנת המורכבות שיש בחיבור בין המקורות לבין המציאות המשתנה. כך הוא מתאר את מוטיב האיילה בשירו של בלפור חקק – וכמובן את הקדושה במושג 'יום הרַת עולם': "בתורת הסוד, שאיבת רעיונות מן הקַבָּלה. להשלמת נושא שימור העברית לדורותיה תוך הבאתה לשירה, אביא כאן את שירו של בלפור 'נהירו' (עמ' 11) הנוגע בתורת הסוד בלפור חקק  כותב כך: ( עמ' 76):

בְּיוֹם הֲרַת

לֵב הָאַיָּלָה נֶחְרָד.

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם

שֶׁבַּעֲלֵי הָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת

רָאוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה.

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה

פָּקַד הַמֶּלֶךְ אֶת הָאַיָּלָה."

קמרט יודע לפענח גם לשון עברית יהודית שנלקחה מן הגניזה הקהירית, וכך הוא מצטט את השורות הנצחיות שמביא הרצל חקק – 'אני נפשי כתבית יהבית' – ואיזו דרך נפלאה של המשורר לתאר את הכתיבה על העברית כשליחות, כדרך להגן אל השפה מפני הכחדה: "הקִרְבה לשירה הקדומה, החיבור לשפת קדם — את הדבקות הזו ירשו התאומים ממסורת הסבים — ואתה מרגיש את חוּט השָני, שמעיד על יסוד השליחוּת. יש לתאומים מחוּיבות להגן על פיוטֵי קדם, על השירה מדורי דורות. מה פֶּלא, שהשניים כתבו פירוש לפיוטי הקודש — 'חיבּת הפיוט' ופרסמו ברבים מאמר בשם 'דרכנו בפרשנות הפיוטים'. כך כתב הרצל חקק, בספרו 'שחרית לנצח', (עמ' 156) ואכן, כולנו חשים בחיבּור לשׂפת העָבר, לשְׂפת הגניזה. הנה קטע מן המשָׂא הנבואי המרטיט (התאומים החולמים, עמ' 78):

"אֲנִי נַפְשִׁי כָּתְבִית יַהֲבִית."

מִתּוֹךְ לְשׁוֹן גְּוִילִים נִצְחִית

קַמְתִּי וְנִרְטַבְתִּי.

אֲנִי אֶת נַפְשִׁי כָּתַבְתִּי.

נוֹהֵר חָרוּז. אוֹר גָּנוּז שָׁאַבְתִּי

מִבְּאֵר. סָפוּן וְנִפְחָד

וְאֶחָד וְעוֹד אַחֵר.

וְהָיָה כְּנַגֵּן. אֵיךְ עַל הָעִבְרִית

אָגֵן. מַה בִּי יָבֵן

מְקוֹר חַיִּים."

הכותונת כסמל לזהות בלתי נשכחת

מוטיב הכותונת זוכה לניתוח מפורט ומעמיק בשירי התאומים – וכך תמצאו את אזמל המנתחים נוגע בשירו של בלפור חקק 'גלות' – בכותונת הקדושה של הסב, ומצד אחר – ניתוח מרתק לשירו של הרצל חקק 'ואין לי פותר' – הנה לפנינו הכותונת הרקומה, כותונת הפסים שאימו תפרה לו, וגם לאחיו. וכך הוא נפתח (התאומים החולמים, 106):

כֻּתֹּנֶת מְשׁוֹרֵר

בְּיַלְדוּתִי תָּפְרָה לִי אִמִּי כֻּתֹּנֶת

בִּגְדֵי מְשׁוֹרֵר

מֵחוּטֵי הַכֻּתֹּנֶת שָׁזַרְתִּי שִׁירִים

וְהַכֻּתֹּנֶת הִתְחַדְּשָׁה כָּל פַּעַם

מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

וְכָל זְמַן שֶׁהַכֻּתֹּנֶת לְעוֹרִי

כְּהֻנָּתִי עָלַי הַרְחֵק מֵעֵין אָדָם

בְּהֶסְתֵּר."

מי שיקרא זאת לא יופתע עד כמה החוטים העדינים מובילים אותנו לשירו של הרצל 'ואין לי פותר'. על כך מובא ניתוח מעמיק בעמ' 79. כפל הזהויות, ההתמודדות עם מורשת הבית אל מול העולם החיצוני המשתנה. מרתק לקרוא. קמרט מתאר את קווי המתאר של התרבות החדשה, ומנסה לבחון מוטיבים אלה, גם בכתיבתם של התאומים בספרי שיריהם החדשים 'סולם הכלים השבורים' של בלפור חקק  – ו'השיר שלא שרו מעולם' – של הרצל חקק. וכך הוא נותן מעטפת לכל מאבקי הזהות האלה: בפרק מיוחד (עמ' 140-136) מנתח קמרט את מוטיב מגש הכסף כשהוא מעובד לחיינו, ולכל תאום זווית מיוחדת במתח בין האימה לבין התקומה. "קשת הזהויות נשכחה, והרי מי שבא לבוש כתונת פסים רצה להבליט את ייחודו, את החותם האישי שלו. מרתק לקרוא בהקשר זה את שירו של הרצל חקק בספרו 'השיר שלא שרו מעולם' (עמ' 108).

במעט השורות שהבאתי כאן ניתן לראות כיצד החוקר-המספר-הביוגרף חגי קמרט הצליח לא רק לתאר פרקי ילדות, קורות חיים, מסלול התקדמות בכתיבה למרות מאבק בממסד שהופכים לסאגה של שליחות. סיפור של גבורה רוחנית: התאומים יורשים משא כבד מן העבר – ואינם חוששים להנחיל את המורשת שלהם – את העברית היהודית שלהם, את המאבק בזרמים התרבותיים הזרים לרוחם. חגי קמרט כתב מונוגרפיה ראשונית המנגישה את  שירתם לציבור הקוראים, ממנה  עולה תמונתם של צמד משוררים תאומים, שכותבים בעקביות מתוך תחושת שליחות וייעוד.

שושנה ויג והוצאת פיוטית הגישו לנו ספר ערוך ומעוצב היטב.

בן-ציון יהושע

* * *

אהוד בן עזר

נאצים בארץ-ישראל

[מתוך "אנשי סדום", 1968, 2001. מהדורה גרמנית, 2004]

לוונטל סיפר כי באוגוסט 1939... לא! מה הוא מדבר? זה היה בספטמבר, יום לאחר פרוץ המלחמה, יצאו מנמל חיפה באונייה גרמנית, שנשלחה במיוחד לשם כך, יותר מחמש מאות צעירים גרמניים, ילידי המושבות הטמפלריות, כדי להצטרף לשורות ה"וֶרמַאכט". אחדים מן המגוייסים האלה חזרו אחר-כך בתור מומחים לערבית ולעברית עם הקורפּוּס האפריקני של רוֹמֶל, ששֹם פניו למזרח-התיכון. נאצים ילידי פלשתינה שימשו כ"מומחים ליהודים" במפקדות ובמפלגה. במטהו של רומל מינוּ גַאוּלייטרים – מושלי מחוזות נאציים – מבּין אנשי הטמפּלרים-לשעבר, שעליהם היה אמור להיות מוטל ניהול האדמיניסטראציה הארץ-ישראלית עם כיבוש הארץ. רדיו בַּארי, בדרום-איטליה, שעליו הוטלו שידורי התעמולה הנאצית למזרח-התיכון, נעזר אף הוא בכמה מומחים גרמניים ילידי ארץ-ישראל.

"ושמידט?" שאל קארל.

לוונטל היה שקוע בסיפורו. עליהם לסלוח לו, הרי טעה! האונייה שיצאה בספטמבר נתפסה על-ידי הבריטים בקפריסין ונוסעיה הועברו לאוסטרליה! ודאי. הדבר התפרסם בשעתו בכל העיתונים. ואילו הגרמנים שהצליחו לצאת מן הארץ הפליגו באונייה אחרת, שבאה לקחתם עוד ביולי. הנה, ממש מפליא כיצד צף ועולה בזיכרונו הכול: בוקר אחד, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואולי מוקדם יותר, מופיע ג'ראלד במשרד, מניח את מקטרתו על השולחן בהבעת ניצחון, ואומר:

"לא רק אתם מתאמנים, הה?"

לוונטל עשה את עצמו כלא-מבין, ובכל-זאת ליכסן מבט לעבר צרור הדפים שהביא ג'ראלד. היה בוקר ירושלמי חורפי וקר, תנור-פחמים – כיום אין מוצאים עוד מסוגו – בער באמצע החדר. ג'ראלד נקרא בטלפון למקום כלשהו, ובצאתו חייך כמייעץ ללוונטל לעיין בצרור הניירות.

לוונטל, עליהם להאמין לו, הוא עד היום זוכר, כי למרות הקור הזיע. הניירות! כבר בראשית שנות השלושים התחיל להתארגן הסניף הארץ-ישראלי של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בקרב צעירי המושבות הגרמניות. האירגון הצבאי שהקימו היה מן החזקים בארץ. היו שמועות על הפעילות במושבה הגרמנית בירושלים, וגם בסביבות בית-היתומים שנֶלֶר. לוונטל מציץ במיסמכים, והנה! מי היה מאמין עד מה היה מאורגן היטב ה"היטלר-יוּגֶנד" בארץ-ישראל. עכשיו הדברים ידועים, ארכיון הקונסוליה הגרמנית בירושלים הגיע לידינו בשנים האחרונות. אבל אז! כלום ידע מישהו שהם עוסקים בטיולים ובאימונים בנשק במידבר-יהודה! היו שם דפים מפורטים עם תאריכים, שמות המשתתפים, מדריכים, סוגי נשק. רשימת כל המסעות שנערכו למטרת אימון צבאי בעין-פשח'ה ובעין-גדי. אהדת האירגון הנאצי היתה נתונה באופן בולט לערבים. הדבר בא לידי ביטוי במאורעות 1939-1936, בזמן שחלק מן הצעירים הגרמניים, רובם כבר מאורגן במסגרת המפלגה הנאצית, אימנו ערבים בנשק ואף הבריחו אליהם נשק חדיש מגרמניה. לא היה חסר הרבה שתהיה כאן ספרד שנייה!

*

אחרי הקרב על סטאלינגראד ומפלת הקורפוס האפריקני של רומל בצפון-אפריקה, לא היה עוד המזרח-הקרוב בתחום האינטרסים הממשיים של גרמניה, והסיכוי להשיג על-ידיה עצמאות למדינות הערביות ניראה רחוק ולא ממשי. ערכו של המופתי ירד בעיני היטלר ופון-ריבנטרופ, ושוב לא היו לו מהלכים במשרד-החוץ הגרמני. הצבא האדום היה מתקדם והולך בחזית המזרחית. בסטאלינגראד ובאל-עלמֵיין נקבע גם גורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל – אם נישָאר בחיים לקלוט את ניצולי מחנות-ההשמדה ולהקים מדינה, או נשתעבד ל"גאולייטרים" ול"מומחים ליהודים" הנאצים מילידי פלשתינה-א"י. הללו חיכו ליומם הגדול במפקדות המפלגה הנאצית ובמטה הקורפוס האפריקני של רומל, וכבר החלו מחלקים ביניהם את הארץ מחוזות-מחוזות, ובוחרים להם עוזרים ערביים מבין אנשי המופתי, כאותו חסאן סַלַמֶה, מפקד הכנופיות הערביות, או מבין חיילי "הלגיון הערבי" בגרמניה ואוהדיהם מקרב ערביי הארץ, חברי אירגוני-הנוער הצבאיים-למחצה של הערבים – ה"נַג'אדָה" וה"פּוּתוּוָה". בעזרתם הפעילה היה "הפתרון הסופי" מוצא דרכו במהרה גם לתל-אביב ולירושלים.

היינריך הימלר, הרייכספיהרר של האֶס-אֶס, מפקד המשטרה הגרמנית ושר-הפנים, שלט על אימפריה המשתרעת למִן התעלה האנגלית ועד לליבה של רוסיה. בין האוכלוסיות השונות והמגוונות, שהיה עליו לטפל בהן, היו גם המוסלמים ברוסיה וביוגוסלביה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות לחתור תחת מעמדו של שר-החוץ פון-ריבנטרופ, ומשום כך קירב את חוסייני, המופתי הירושלמי, והקים בעזרתו את יחידות ה"וואפֶן אס-אס" המוסלמיות. המופתי סייר בקרואטיה כדי לגייס אנשים ליחידות האלה. מלבד התשלומים שקיבל דרך-קבע מיום בואו לגרמניה, זרמו אליו עתה כספים מידי הימלר, ומשרדיו שוכנו במפקדת האֶס-אֶס. ברדיו בַּארי נשמעו שידורי-ההסתה הקבועים שלו: על המוסלמים לעזור ל"וורמאכט". כנופיות גאנגסטרים יהודיים משיקאגו פועלות נגד הערבים הפלשתינאיים. היטלר, יוצא-חלציו של הנביא מוחמד, הוא מושיע האיסלאם. מכונת-התעמולה של גבלס הפיצה בעיתוניה את דברי השׂיטנה האלה. באחד מהם הופיע תצלום של חאג' אמין אל-חוסייני בבגדי כוהן-דת מוסלמי כשהוא סוקר מיסדר של אנשי יחידת "וַאפן אס-אס" מוסלמית ביוגוסלביה, ומקבל את הצדעתם במועל-יד בנוסח הנאצי הידוע.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בשחרור חטופים אחדים מדי ערב והתגייסות כל התקשורת הישראלית לדיווח על כך כאילו שום דבר אחר לא מתרחש בארץ ובעולם – ממשיך חמאס לתעתע ולהתעלל בישראל, לרמוס את כבודה ואת כוח הרתעתה, להלבין ולטשטש את אכזריותו הנפשעת, לחגוג את "ניצחונו" בקביעת סדר היום – ולתרום כבר עתה להתגבשות ההפגנות ההמוניות בנוסח "הפגנות המחאה" להדחת נתניהו בסיום המלחמה או גם לפני כן!

אנחנו מראים שוב ושוב צילום תעמולה בנוסח גבלס שיצר החמאס ובו נערה ישראלית חטופה ויפה מוחזרת עם כלבת המחמד הלבנה שלה כאילו בילו השתיים בפנסיון – במקום להראות אפילו מקצת מראות הזוועה של הרצח, האונס והשריפה של יהודים חיים, גם תינוקות, בידי רוצחי החמאס!

ועכשיו בעיני העולם אנחנו כפויי הטובה עומדים לחדש את המלחמה הקשה מול הארגון ההומניטארי המחזיר ילדים ונשים זקנות יהודיים, אחרי ימים רבים של סבל – לידי ישראל.

* מעניין מה היו אומרים לנו ולעולם שני כוהני המצפון הישראלי והשלום, מנוחתם עדן, עמוס עוז וא"ב יהושע – על התפרצות הסדיזם הנאצי פלסטיני ברברי ופרימיטיבי מאז ה-7 באוקטובר?

* קוראת נאמנה: רציתי להגיד לך שאני מלאת התפעלות מאומץ הלב שלך בהערותיך הקצרות שהן כל כך חדות וחריפות! מה שאתה אומר על הנזקקים לטיפול נפשי כי הם חולים במחלת "רק נתניהו אשם" וכך הלאה, ממש מבטא את דעתי, אבל החידוד שבדבריך הוא רק שלך!

וכך גם הראייה המקורית שהתמונות מעזה פועלות לא רק נגדנו, אלא גם מגבירות את תחושת עליונותנו בכוח הצבאי.

והעיתון בכללו – יש בו דברים מסויימים ממש מרתקים וטוב שהם מצאו אצלך כתובת.

* חברים הכותבים לילדים, וחברי סומליו"ן בפרט, מתבקשים לשלוח חומר לגיליון חנוכה הקרוב של "פינת הנכד" 19!

* חוה ליבוביץ: אהוד יקר, כל הכבוד לעקביות ול"גילויי הדעת" הציניים מרים שלך. אני איתך.

אני רוצה לשאול את אורי הייטנר, שמטיל על נתניהו את האחריות המיניסטריאלית למחדל. [ומוסיף בנחרצות שעל כן עליו ללכת בתום המלחמה] ודוק כמי שהוביל לאורך שנים תפיסת ביטחון הגנתית בלבד ושגויה שקרסה בצונאמי אדיר ב-7.10 – אלא שבאותה נשימה הוא אומר, באופן הוגן יש לומר, שתפיסת שקט ייענה בשקט, ואוריינטציה הגנתית של הכלה התגוננות והתמגנות בלבד, שהיתה דרכו של ביבי, ייצגה קונצנזוס רחב בצבור.

וכאן ברצוני לשאול, ואהוד בן עזר כבר עמד על כך בלעגו בטקסט שחיבר "סיפור פשוט". נגיד תיאורטית שנתניהו היה מחליט ללכת בדרך הפוכה והתקפית יותר, ואי היענות להפסקות אש [שאותה דרשו האמריקאים לא פעם בסבבי המבצעים בעזה] ויוזמות התקפיות – האם היה מקבל רוח גבית מהציבור לכך?... האם אותו קונצנזוס ציבורי וצבאי היה נענה ברצון ליישום מדיניות התקפית עם כל המחירים שקשורים בכך לו ביבי היה נוקט בה?

מסופקני! הניסיון  מוכיח שלא! 

 ויש לומר ביושר – האם ידיו של ביבי לא היו כבולות? האם ישראל רשאית לעשות פעולות התקפיות ככל העולה על רוחה מבלי שאמריקה תתערב או כל גורמי חוץ אחרים  בהטלת  ווטו על ישראל? והגוועלד הידוע.

הכול חוכמה בדיעבד.

אבקש את התייחסותו של אורי הייטנר לנושא.

* * *

אהוד בן עזר

סיפור פשוט

סיפור פשוט – אילו גולדה ודיין ואלעזר היו מחליטים על מכה מקדימה לצבא המצרי שכבר העמיד כמה פעמים, לפני חמישים שנה, ב-1973, את ישראל במצב חירום – לא היינו זוכים לתמיכת האמריקאים ועוד מדינות חשובות בעולם. אנחנו היינו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה. התנאי של האמריקאים לעזרה לנו היה שלא נצא במכה מקדימה כמו שעשינו במלחמת ששת הימים ב-1967!

סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחמאס, שעל מרבית יכולותיו ידעו היטב – היינו אנחנו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה, וכל העולם, כולל האמריקאים, וכמובן כל הפגנות המחאה בישראל – היו מגנים אותנו ולא עוזרים לנו. לא היו מאמינים לנו שהיה עלינו למנוע את מה שאכן עכשיו קרה. היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחיזבאללה, שאת יכולותיו ההרסניות אנחנו יודעים היטב והוא יכול לפתוח בהן כל רגע, אם כמובן ברצונו להתאבד כמו החמאס – כל העולם היה מגנה אותנו ואנחנו היינו נחשבים לתוקפן! היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

לכן תפסיקו להאשים את עצמנו. אנחנו חיים בסביבה שעדיין רובה, בייחוד הפלסטינים, החיזבאללה ואיראן –נחושים בכוונתם להשמיד אותנו ולרצוח בנו כמה שיותר!

עכשיו לפחות יש לנו  הזדמנות לפגוע בחמאס בכל יכולתנו האווירית, וגם להטיל עליו מצור, בתמיכת האמריקאים המגינים עלינו מפני התרחבות המלחמה, והלוואי שלא נצטרך להיכנס קרקעית לרצועת עזה אלא נביא אותה לכניעה מוחלטת ולמסירת כל הנשק של ארגוני הטרור לידי צה"ל, על ידי החשכתה, הפצצתה, הרעבתה והצמאתה. ומותשים לגמרי ועומדים בפני אסון הומניטרי ענק – הם פשוט יתחננו להיכנע לנו כמו שנכנעו היפנים לארה"ב ב-1945! לא שום הסכם של הפסקת אש! רק כניעה מוחלטת ופירוז הרצועה! דם מאות אזרחינו זועק מן האדמה!

[נשלח לכל תפוצת המכתב העיתי בבוקר יום שני, 9.10.2023]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2173 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-18, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל