פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1904

חמישים ותשעה ימים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2173 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בכסלו תשפ"ד. 4.12.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה (1971-1964). מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ. לַיְלָה בַּגִּלְבֹּעַ. // יוסי אחימאיר: הרהורים בצוק העיתים (9). // איליה בר זאב: חֲלוֹם שְׁרִיקַת הָרוּחַ. // אנדד אלדן: בְּפִנַּת הֶחָג עָמְדָה. //  אורי הייטנר: 1. פרוגרס של עריפת ראשים. 2. צרור הערות ‏29.11.23. // שלמה אבינרי: שיעבוד האמצעים לתכלית המדינה? [1966, 1974]. // 11 שירים של אילן בושם. נובמבר 2023. //  עקיבא נוף: עוטף עזה. // חנה מושיוב סמוכה: ושבו בנים לגבולם. // צביקה זליקוביץ: הֶעָבָר לְפָנַי. // ארנון איתיאל: עם של לוחמים. // יונתן חיים גורל: נַהֲמַת כֶּלֶב. קוֹרֵא לִי. // נעמן כהן: לתפוס את האסירים ששוחררו בעסקת מיקוח חזרה לכלא. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
(1971-1964)

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

לכפר-יחזקאל בתודה

לַיְלָה בַּגִּלְבֹּעַ

לַיְלָה וְאֵימִים

וּפְלֶשֶׁת בְּעֵמֶק-יִזְרְעֶאל;

וְעִמּוֹ רֶכֶב-בַּרְזֶל:

רִאשׁוֹן לַמַּחֲנֶה צוֹעֵד  –

אֶחָד  –  נָמֵר גָּמִישׁ;

מַחְלְפוֹת-שְׂעָרוֹ

מִדַּפְּקוֹת בְּקֶצֶב

עַל לֶחְיוֹ

הָרָזָה, הַקָּשָׁה,

הָרְקוּעָה כִּבְהַלְמוּת-פַּטִּישׁ;

שִׁנָּיו וְרָאשֵׁי חִצָּיו

מַבְרִיקִים כְּאֵשׁ לְבָנָה

לְאוֹר כּוֹכָבִים  –  –  –

צְנֵפַת-סוּס בַּמֶּרְחַקִּים,

רַחַשׁ וְרִשְׁרוּשׁ:

שְׂלָמוֹת וְשׁוֹקַיִם  –

בְּסִבְכֵי-הַדַּרְדַּר;

וּמוֹר-הַדַּרְדַּר זוֹלֵף

חָרִיף כְּרֵיחַ-דָּם.

קִמּוּר-הַגִּלְבֹּעַ

רוֹבֵץ מוּצָק, שָׁחוֹר

שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים גְּדוֹלִים

נָחִים עָלָיו:

"הָעֲגָלָה" הֲפוּכָה

וְהַיָּצוּל מִזְדַּקֵּר לַשָּׁמַיִם  –  –  –

צְלָלִים נָעִים

עַל הַגִּלְבֹּעַ:

שָׁאוּל וּבָנָיו

"וְהַנַּעַר הַמְמוֹתֵת"

וְרִשְׁרוּשׁ שַׂלְמוֹת הַנִּגָּפִים

בִּסְבַךְ הַדַּרְדַּר

וּמוֹר הַסְּבַךְ

חָרִיף כַּדָּם

וּצְרִיחַת עוֹף-לַיִל

לָבָן  –  מוּל יָרֵחַ פָּגוּם

וְהָרִים שְׁקוּפִים מִנֶּגֶד:

עֵבֶר-הַיַּרְדֵּן  –  –  –

הַמֶּלֶךְ מִזְדַּקֵּף מוּלָם

מַבִּיט בָּהֶם מַבָּט אָרֹךְ,

מַבִּיט בַּמָּגֵן-הַנְּחֹשֶׁת  –

(פָּגוּם מִצְטַלֵּל בּוֹ הַיָּרֵחַ)  –

וְאַט עַל חַרְבּוֹ

הוּא נוֹפֵל  –  –  –

1964

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בצוק העיתים (9)

א. על הדשא בפארק האשקלוני מעגלים-מעגלים של משפחות החובקות את בנם החייל שיצא להתרעננות. גם אנו פוגשים לראשונה מזה חמישה שבועות את נכדנו. ההתרגשות והדמעות מרובות. יואב נראה טוב, גברי, מאופק, שקול, ערוך ומוכן לכניסה מחודשת ולהמשך הלחימה. החיבור לשעה קלה עם ההורים והאחות, עם החברה ועם הסבים, טוען באנרגיה מחודשת אותנו ואותו.

ב. בינתיים הוא וחבריו כבר נכנסו לעזה, להשתתף בשלב השני של המלחמה, ודופק הלב שוב מואץ...

ג. אחרי שבוע שלם של שקט יחסי, שוב נפגשנו עם שני זוגות שכנינו הטובים. כמובן – במיקלט השכונתי, בהישמע קול האזעקה, שהפעם נתארך מתמיד ונשמע מאיים מתמיד.

ד. בניגוד לרבים בשכונתי, אני דווקא מחבב מאוד את התנים, המייללים בלילות מתחת לחלונות בתינו. אבל לפעמים מתבלבלים לשנייה בין יללותיהם לבין צפירות האזעקה.

ה. רק בת 25 והיא כוכבת השידורים של ערוץ 13 ואולי גם של כל הערוצים. זוהי מוריה אסרף וולברג, כתבת מדינית, ידענית, רהוטה, מהימנה. לצווארה היא עונדת תליון של ארץ ישראל (המערבית). ומי דרש ממנה להסירה? מנהל תיכון תל-אביבי פרו-פלסטיני, רם כהן. תשובתה לו: "אני כתבת ציונית במדינת היהודים, שעובדת בכלי תקשורת ציוני."

ו. ערוץ 12 הפך בלילות שבת לזירה של רוטוויילרים נשכניים, לתקוף את קורבנם השבועי – בנימין נתניהו. השלושה הם: אמנון אברמוביץ, גיא פלג ונועם תיבון. ה"מודרייטור" דני קושמרו מלקק את האצבעות. וישנו גם רביעי – בן כספית, אלא שהוא נושך ללא מעצורים מעל דפי "מעריב". אז מה הפלא שנתניהו היה רוצה שגם ערוץ 14 יפעל בשבת?

ז. הישראלים כמעט אינם יודעים מה מתפרסם בתקשורת הערבית, אילו דברי שיטנה נגדנו ונגד ארה"ב. למשל, ב"אל אהראם" המצרי כתב עבד אל-מוחסן סלאמה, כי "ארה"ב היא נאצית יותר מהיטלר ושופכת דמים יותר." את הנשיא ביידן כינה "איש הדמים." טוב, במצרים הרי שורר חופש הביטוי.

ח. כל ביקור כאן של שר החוץ בלינקן צריך לעורר דאגה. הלחץ עלינו גובר מצד הידידה הגדולה ביותר שלנו, כי לחץ הבחירות הקרבות באמריקה מדאיג את הנשיא ביידן. חיבוקו למדינת ישראל אינו מקובל על רבים במפלגתו הדמוקרטית.

ט. ח"כ דני דנון מנצל היטב את כושר הביטוי שלו להרבות ולהופיע באולפנים. ממש אמיץ. למעשה הוא כמעט היחיד בסיעת הליכוד שמעז להתייצב בערוצים העוינים, אבל לא תמיד הוא משיב בתקיפות המתבקשת לטענות המוטחות בממשלה ובעומד בראשה.

י. בוואטסאפ ישנה קבוצה בשם: חברי מעריב. המכנה המשותף לחבריה הוא התיעוב – זו המילה שהם משתמשים בה – לנתניהו. כל מה שכשר להכתימו כ"אוייב העם" – עולה שם. אני נמצא בקבוצה כדי לדעת מה חבריי לשעבר מלהגים בה. אבל סבלנותי עומדת לפוג.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

חֲלוֹם שְׁרִיקַת הָרוּחַ

"וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" – בראשית מ"א, ז'.

 בַּחֲלוֹמִי הִתְגּוֹדְדוּ חַיָּלִים בַּדְּרָכִים הַחֲצוּבוֹת, אוֹכְלִים בֻּרְגּוּל בִּקְדֵרוֹת חֶרֶס,

 מְלַקְּטִים שִׁבְרֵי עֵצִים, צִמְחֵי מַרְפֵּא, מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ.

קִרְקְסֵי נְחָלִים אִיְּמוּ לִבְלֹעַ, לִסְחֹף הַלָּכִים לֹא זְהִירִים בַּדֶּרֶךְ אֶל מְצָדִים מֻכֵּי בְּדִידוּת,

אֶל שְׁרִיקַת הָרוּחַ.

מִבַּעַד לִשְׂרִידֵי חֲצָבִים יְבֵשִׁים לָכְדָה עֵינִי בָּלוֹן כְּעֵין חָלָב בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת –

נִלְכַּד בְּתַחְבּוּלוֹת הַזְּמַן וּכְבָלָיו.

בַּחֲלוֹמִי עָלִיתִי בּוֹ  לְהַשְׁקִיף אֶל מַרְאוֹת הַמִּדְבָּר, בְּכָל הַכָּמוּס בְּכוּר מַחְצַבְתִּי

 הַקָּבוּר אֵי שָׁם, בִּשְׂדוֹת הַבֻּלְבּוּסִים.*

רָצִיתִי לְדַבֵּר אֶל טְרַאיָּנוּס,** לִשְׁאֹל הַאִם עָבְרוּ כָּאן עֲבָדִים לִגְוֹעַ,

נָשִׁים לוֹהֲטוֹת, שְׁחֹרוֹת כְּלַיְלָה נְטוּל לְבָנָה,

יְלָדִים שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָם הַרְחֵק מִטַּעַם הַחַיִּים, רְעֵבִים לְפַּת לֶחֶם,

לְהוֹרִים –

חִבּוּק  פִּצְעֵי אוֹהֵב.

שְׁרִיקוֹת הָרוּחַ הַמְּיַבֵּב, רַחֲשֵׁי הַלֵּב הַמּוּאָץ, טִלְטְלוּנִי בֵּין הַזְּמַנִּים.

בְּדִמְדּוּמֵי הָעֶרֶב, בְּמוֹרַד דֶּרֶך רוֹמִית חֲלַקְלַקָּה, מֵעַל גֵּבִים צְמֵאֵי מַיִם וַאֲנָשִׁים,

 בָּלְמוּ שְׁרִירֵי רַגְלַי אֶת הַנְּפִילָה אֶל סַלְעֵי עֲנָק.

הָרֵי אֱדוֹם נֶאֱלְמוּ בְּעַרְפִלֵּי הַמִּזְרָח בַּחֲשֵׁכָה, מִנְּקִיק צַר, מִנַּחַל גֹּב אֶל גֹּב הַעֲרָיוֹת.

פסל ראש וחזה של הקיסר טראיאנוס, מוצג כיום בגליפטותק, מינכן, גרמניה. ויקיפדיה.

* שדה בולבוסים – תרכיזי קלציט המכילים שאריות חומר אורגני. צורתם צורת כדור פחוסה כשל תפוחי אדמה ומכאן שמם. ידועים הבולבוסים בדרום מזרח לשמורת נחל הר צין בנגב. ערך טבע מוגן בישראל. (הרחבה בוויקיפדיה).

** מרקוס אולפיוס נרווה טראינוס – 53-117 לספירה. קיסר האימפריה הרומית משנת 98 ועד מותו. במסורת היהודית זכור כמדכא ביד רמה של "מרד התפוצות" של היהודים בגולה. ומרחיב את האימפריה הרומית לשיא, כולל דרכי המעבר בארץ. יליד ספרד.

  נוסח ראשון פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016. כאן – נוסח חדש, שונה במעט.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי – בעוטף עזה)

בְּפִנַּת הֶחָג עָמְדָה

יְלָדִים תְּמִימִים  כְּלֶחֶם

רָקְדוּ לְבוּשִׁים כְּעֵצִים

הֵנִיפוּ יְדֵיהֶם לִהְיוֹת נוֹף,

רְצוֹנוֹתֵיהֶם יְרֻקִּים.

לַשָּׁנָה הַבָּאָה

הָיוּ הָעֲנָפִים עֲיֵפִים יוֹתֵר.

וּבְרַגְלֵיהֶם

צְלִילֵי אֲדָמָה שֶׁלֹּא סֻקְּלָה.

בְּהוֹנוֹת מִתְאַמְּצִים בַּבּוֹרוֹת,

לִהְיוֹת אִילָנוֹת נוֹתְנִים.

בְּפִנַּת הֶחָג

עָמְדָה אִמְּךָ.

יְלָדִים עוֹלִים כְּלֶחֶם

הֵנִידוּ רָאשֵׁיהֶם – צַמְּרוֹת שְׁקֵדִיָּה –

עֵינֶיהָ מָלְאוּ הֲמוֹן רָאשֵׁי שֵׂיבָה.

מתוך "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", 2006, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספר שקיבלתי כשי בשנת 2008.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

1. פרוגרס של עריפת ראשים

"פלסטיין פרי" זועקות הכרזות בהפגנות ה"פרוגרס" בארה"ב ובאירופה. "פלסטיין פרי" צווחים המפגינים בקמפוסים היוקרתיים בארה"ב ובאירופה. מהי "פלסטיין פרי" אנו כבר יודעים. נוכחנו בכך היטב בשמחת תורה, כאשר למשך שעות ספורות חלק זעיר של "פלסטיין" היה "פרי". היתה זאת דוגמית לצפוי לנו "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" אם "פלסטיין וויל בי פרי". זה החזון ה"פרוגרסיבי" הגדול.

פרוגרס – פירושו קידמה. מה כל כך קידמה בקנאות הדתית והלאומנית החשוכה שבה הם תומכים? מה כל כך מתקדם בפונדמנטליזם האיסלאמי שהם מעריצים? קידמה... פרוגרס...

פרוגרס של עריפת ראשי תינוקות. פרוגרס של ביתור בטנה של אישה בהריון ושיסוף עוברה. פרוגרס של אפיית תינוק בתנור לעיניי הוריו. פרוגרס של רצח הורים לעיניי ילדם וחטיפתו. פרוגרס של אונס נשים ונערות, אונס גופות (תוך שתיקה פרוגרסיבית של ארגוני הנשים הפמיניסטיות. MeToo – לא כולל נשים יהודיות). פרוגרס של חטיפת קשישה חולה בת 84 ומניעת טיפול רפואי ותרופות במשך 51 יום במנהרות תת קרקעיות אפלות והחזרתה גוססת, תמורת מחבלות "שאין להן דם על הידיים" כי הצליחו רק לפצוע. פרוגרס של טבח המוני, חסר אבחנה. פרוגרס של ארגוני זכויות אדם* (לא כולל יהודים).

הפרוגרס הציג את עצמו "רק" כאנטי ציוני. אבל אין דבר כזה אנטי ציוני שאינו אנטישמי, כי הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, היא ההגדרה העצמית של העם היהודי – מי שתומך בהגדרה עצמית של העמים בעולם זולת העם היהודי, אינו אלא אנטישמי. ההגדרה של האנטישמיות הזו היא "האנטישמיות החדשה". האנטישמיות החדשה, להבדיל מהישנה, היא מיקוד השנאה הגזענית לא בפרט היהודי באשר הוא, אלא בקולקטיב היהודי, במדינה היהודית שאת זכות קיומה הם שוללים.

בשבועות האחרונים, בגל ההתלהבות מהטבח בנגב המערבי, מתחוור לנו שהאנטישמיות החדשה, ה"פרוגרסיבית", היא בדיוק אותה אנטישמיות, וחש זאת היום על בשרו כל יהודי בארה"ב ובאירופה. הטרנד ה"פרוגרסיבי" הוא ה"פוסט קולוניאליזם". המסר הוא שהאדם הלבן עולל עוול חמור לעמים שכבש, בשם "עליונות האדם הלבן". ולכן, לנצח נצחים יש תעודת כשרות לכל מעשה טרור ורצח, נתעבים ככל שיהיו, נגד "האדם הלבן". גם אם זה רצח אלפים במתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001.

תמצית הקולוניאליזם בעיניהם היא הציונות. היא הרע המוחלט. אמנם הציונות היא תנועת שחרור לאומית שפרקה את עול הקולוניאליזם, אבל בשיח ה"פרוגרסיבי" הציונות היא התגלמות הקולוניאליזם, והיהודים הם התגלמות "האדם הלבן" שעולל את העוולות הנוראים ל"ילידים" באשר הם. ולכן, על היהודים, שעובדתית – הם הקורבן האולטימטיבי של הגזענות בהיסטוריה – הם הטילו את אות הקין של הקולוניאליזם והגזענות. את מצפונם על השואה בארצותיהם הם ממרקים באמצעות הפיכת קורבן השואה למחולל "שואה", בהשוואה הנואלת שלנו לנאצים, ולכן מחויבותם היא לפלשתינאים, "הקורבנות של הקורבנות". ולכן, כל פשע נגד יהודים, ולא כל שכן, פשע נגד הקולקטיב היהודי, מדינת ישראל, מוצדק ומבורך.

רבים בתוכנו נשאו עיניהם לאורך השנים אל ה"פרוגרס" הזה כאל מגדלור של נאורות. הם מייצגים את המחר. הם הצד הנכון של ההיסטוריה.

ראינו.

אווה אילוז פירסמה ב"הארץ" מאמר של גט כריתות מ"השמאל העולמי". היא ראויה על כך לשבח. מודה ועוזב – ירוחם. ראוי היה שתגלה יושרה אינטלקטואלית ותכה על חטא הזנת "השמאל העולמי" באין ספור מסות אנטי ישראליות ואנטי ציוניות [שכתבה – אב"ע]  לאורך השנים. *

אווה אילוז אינה היחידה שהתנערה מ"השמאל העולמי". אבל ניתן לצפות מכל אנשי השמאל הישראלי לנער חוצנם ולנתק כל קשר עם ה"פרוגרס" האנטישמי. והצעד הראשון הוא למחוק מהלקסיקון את החקיינות העלובה שבהטיית הביטוי "עליונות לבנה" ל"עליונות יהודית"; הביטוי הטראנדי המאוס והשקרי של החוגים הנושאים את עיניהם לפרוגרס. אין שקר גס ובזוי יותר מהביטוי המאוס הזה, שהאופנה ה"פרוגרסיבית" הטיחה אותו בכל מה שמריח ציונות, בכל מה שיש בו קורטוב של לאומיות יהודית. ביטוי חקייני ומכוער, שמשמעותו היא ציפייה לנחיתות יהודית, כלומר שלילת זכותו של העם היהודי, והעם היהודי  בלבד, למדינת לאום במולדתו. כל עוד נעשה שימוש במונח הבזוי "עליונות יהודית" בשיח הישראלי – אות הוא שגם אחרי הטבח, הפרוגרס האנטישמי, הפרוגרס של עריפת ראשים, ממשיך להוות מגדלור ומודל לחיקוי לחוגים בתוכנו.

בשלוש שנות מאורעות תרצ"ו תרצ"ט (או בכיבוסית "המרד הערבי הגדול") שזעזעו את היישוב היהודי, נרצחו קצת יותר משליש מנרצחי הטבח בנגב המערבי ב-7 באוקטובר. גם אז היו בתוכנו אנשי "פרוגרס" שהצדיקו (או בלשונם "הבינו") את הפורעים. בנאומו בהפגנת 1 במאי 1936 של ההסתדרות הכללית, אמר ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית:

"...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

ברל פרסם את הנאום אותו שבוע ב"דבר" תחת הכותרת "וכל הארץ לי גרדום." זהו ציטוט משירו של ביאליק "על השחיטה" בעקבות הפוגרום בקישינב, 1905, שזעזע את העולם היהודי. אגב, בשלושת ימי הפוגרום נרצחו קצת יותר ממחצית הנרצחים בבארי בלבד, בטבח שמחת תורה.

גם ביאליק, בשירו, התייחס ל"פרוגרס" הזה, של רודפי הצדק (לא כולל צדק ליהודים).

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

פורסם לראשונה באתר "בין חברים":

https://kibbutzdemocrati.webaxy.com/cgi-webaxy/item?index

[* אהוד: גברת אילוז לא תגלה "יושרה אינטלקטואלית" כי המהגרת הזו, שספק אם מבינה את העולם שבו היא חיה וספק אם קוראת מקורות היסטוריים בעברית – משמשת כבר שנים, במאמריה הארוכים והמשעממים, כפילוסופית-הבית של השוקניה – על כל המשתמע מכך].

2. צרור הערות 3.12.23.

* חרגנו ממנהגנו – חמאס הפר את ההסכם עימו, בדיוק כפי שחמאס, אש"ף וכל ארגוני הטרור הפלשתינאים הפרו כל הסכם שחתמו עליו. ההסכם לא הופר רק בשיגור הרקטה ביום שישי בבוקר. הוא הופר בזירת מטענים בעזה, יומיים קודם לכן. הוא הופר בעיכובים בשחרור בני הערובה מדי יום. הוא הופר בהפרדת אימהות מילדיהן. הוא הופר בהשארת ילדים ונשים בשבי.

אני משוכנע, שההפרה ביום שישי לא נועדה להביא לחידוש הלחימה, אלא הם האמינו שנבליג גם עליה, בציפייה לפעימה נוספת. זה לא כי אין הם יודעים לקרוא אותנו, אלא דווקא כי הם יודעים לקרוא אותנו. אני שמח שהפעם חרגנו ממנהגנו. כעת יש להיכנס בהם בכל הכוח, בצפון הרצועה, במרכזהּ ובדרומהּ.

* המחיר שאסור לשלם – ואם חמאס יודיעו: אנחנו מוכנים לשחרר את כל החטופים. נשחרר חטוף אחד לשבוע, בתנאי שבכל אותו שבוע ישראל תנצור את האש – האם עלינו להסכים לכך?

השאלה מופנית למי שמדברים על "בכל מחיר". בכל מחיר?! יש מחיר שאסור לנו להסכים לו – הישארות חמאס. אנו כבר יודעים מה המשמעות של חמאס על הגדרות. חמאס על הגדרות פירושו מחיקת הנגב המערבי. הישארות חמאס היא ניצחון הטבח והפיכת הטבח הבא מצפון ו/או מדרום לוודאי. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה עוד 7 באוקטובר?

* לא ברא השטן – איני שותף לשיח הנקם. הנקם אינו מעניין אותי. הנקמה אינה מצדיקה שתיפול שערה מראשו של חייל צה"ל. ואיך אפשר לנקום טבח ברברי כזה? על פי איזה תעריף? כבר ביאליק, בשירו "על השחיטה", אחרי הטבח בקישינייב (1903), שלל את רעיון הנקם, וקבע ש"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן."

מה שמעניין אותי הוא קיום המדינה וביטחונה. האחריות לביטחונו של עם ישראל מחייב את מיטוט חמאס וחיזבאללה. מה פירוש מיטוט חמאס? מצב שבו יפורק שלטון חמאס, יושמד כוחם הצבאי של חמאס והג'יהאד האיסלמי, ורצועת עזה תפורז, בעיקר מן הנשק הרקטי. כדי להצליח בכך, חייבים להיכנס בהם בכל הכוח. אסור להתפשר בשום אופן על פחות מהשגת המטרה הזאת.

* פשע מלחמה בריבוע – רצח שבויים הוא פשע מלחמה נורא. וכאן אפילו לא מדובר על שבויים, אלא על חטיפת קשישים בעשור התשיעי לחייהם ממיטתם – עצם החטיפה היא פשע מלחמה נורא. רצח קשישים חטופים היא הוספת פשע מלחמה על פשע מלחמה. ורצח באמצעות הרעבה הוא הרצח האכזרי ביותר. את חמאס צריך לרסק, בלי למצמץ, בלי להתקפל מפני לחצים, בלי לעצור בטרם הושגה המטרה.

* בלתי מעורב – האם מורה בבי"ס של אונר"א, אב לעשרה ילדים, שכלא בביתו ילד חטוף, נחשב "בלתי מעורב"?

* איך אתה לא מתבייש? – ידיעה באתר "דבר": "יוכבד ליפשיץ, ששוחררה משבי חמאס לפני חודש: 'סינוואר היה אצלנו 3-4 ימים אחרי שהגענו. שאלתי אותו איך הוא לא מתבייש, לעשות דבר כזה לאנשים שכל השנים תמכו בשלום? הוא לא ענה. שתק'.

באמת, איך הוא לא מתבייש? לחטוף אנשים שתמכו בשלום?! לא יפה. באמת לא יפה. היית צריך לחטוף אנשים אחרים. אלה שלא תמכו ב...

* אופיר שב הביתה – את ג'וחא, יוסף אנגל מרמת רחל, אני מכיר כבר כשלושים וחמש שנה. הוא היה אז מנהל מחלקת ההתיישבות של התק"ם. אני הייתי מזכיר אורטל – אז קיבוץ צעיר שמלווה בידי מחלקת ההתיישבות. אדם נפלא!

ג'וחא איבד את בנו  יאיר, לוחם השייטת, בתאונת צלילה. כאשר שמעתי, עוד ב-7 באוקטובר, שנכדו נמצא בלב התופת, ואח"כ– שהוא נחטף בידי הברברים, הזדעזעתי – כמה סבל יכול לספוג אדם, אב שכול, שחיי נכדו מוטלים על הכף? אופיר אנגל שב הביתה.

* צה"ל אינו כנופיה – הפקודה האוסרת על חיילי צה"ל לקשקש כתובות גרפיטי בעזה – מוצדקת. מדובר בצה"ל, לא ב"לה-פמיליה". אם צה"ל יהיה כנופיה – הוא יובס.

* למחוק את הערך אחריות – חוה ליבוביץ' הפנתה אליי שאלה, נכון יותר התרסה, שמשמעותה – נתניהו אינו אחראי לכלום. אמנם הוא ראש הממשלה אבל ידיו היו כבולות. אמנם הקונספציה שקרסה היא שלו, אבל לא רק שלו. ואילו ניסה לפעול אחרת, לא היה מקבל תמיכה ולכן לא היה בכך טעם. ואני שואל – לשם מה אדם מכהן כראש הממשלה? מה הוא עשה במשך 14 השנים בנושא המרכזי שלשמו נועד תפקידו? למה הוא נלחם בשיניים, בתאוות שלטון אובססיבית שלא היתה לאיש כמותה, על התפקיד הזה, אם בעצם הוא אינו משפיע? מדינת ישראל קיימת בראש ובראשונה, כדי להבטיח שליהודים לא יקרה עוד מה שקרה כאן בשמחת תורה. זו, יותר מכל דבר אחר, תפקידה של כל ממשלה. זה, יותר מכל דבר אחר, תפקידו של ראש הממשלה. כל ראש ממשלה.

על אסון הר מירון יכול נתניהו לטעון, במידה רבה של צדק, שהוא לא אמור להיות מעורב ברזולוציות הנוגעות לכשלים שהביאו לאסון. ואף שכראש הממשלה הוא נושא באחריות מיניסטריאלית, אני מסכים אתו. אבל במסמך המשפטי שבו הוא הסביר זאת, הוא גם כתב על מה הוא כן אחראי. על הביטחון הלאומי של ישראל.

הוא שולט כאן, למעט הפסקה קצרה, מאז 2009. הוא עלה לשלטון על סמך הבטחה למוטט את חמאס. הוא, לעומת אחרים, "חזק מול חמאס." אם אחרים יהיו בשלטון הטרור יריח את החולשה וירים ראש. אם הוא יהיה בשלטון האויב יריח עוצמה והטרור ייפסק. הוא הגדיר עצמו כ"מר ביטחון." הוא הגדיר את עצמו כ"מגן ביטחון ישראל." הוא התהדר במיעוט הנפגעים בתקופתו. על כל אלה, הוא מעולם לא שיתף את הרמטכ"לים ובכירי מערכת הביטחון בקרדיט. הקרדיט – כולו שלו. אבל כאשר כל תפיסת הביטחון שהוא הוביל התמוטטה, פתאום זה לא הוא, זה הם, הוא לא אחראי? זאת תמצית תרבות הבריחה-מאחריות הביביסטית. תמיד, תמיד יש לו שעירים לעזאזל לכל כשליו. לעולם, לעולם אין לו שותפים להצלחות.

נכון. התפיסה ההגנתית המיגונית, תפיסת ההבלגה וההכלה, ההתמכרות לשקט, היתה בקונצנזוס בצמרת המדינית והצבאית של ישראל. אבל הוא העומד בראש לאורך כל אותן שנים. האחרים התחלפו חדשים לבקרים – שרי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד. מי שנשאר יציב הוא נתניהו. ונתניהו הוא ראש ממשלה דומיננטי מאוד. אין ספק, שאילו תפיסת הביטחון שלו היתה אחרת, כל המערכת הייתה מתיישרת לפיה. כפי שהם התיישרו עם תפיסת הביטחון שלו. מה פירוש ידיו היו כבולות? אילו הוא ניסה להשליט תפיסת ביטחון אחרת, והמערכת היתה מתנגדת לה, אפשר היה לטעון זאת. וגם אז, זה לא היה נכון, כי הוא העומד בראש, הוא הנושא באחריות ובסופו של דבר הוא קובע את הקו. ואם אינו מצליח להטביע חותם בנושא החשוב ביותר ואינו מצליח להשפיע בו – עליו להתפטר.

אבל הוא לא ניסה להשליט תפיסה אחרת. להיפך, הוא אבי התפיסה. זו התפיסה שלו, בראש ובראשונה. הוא הכי קיצוני בה. ההכלה של טרור ההצתות היא נטו שלו. אף אחד במערכת לא היה שותף לה. הוא כפה את דעתו. הוא זה שהחליט על מזוודות הכסף הקטאריות לחמאס, הפרוטקשן לקניית שקט. היו לכך מתנגדים רבים. הוא כפה את דעתו. ואילו ניסה להוביל כיוון אחר, ידיו היו כבולות? על סמך מה אפשר לטעון זאת? ובאשר לשאלה – האם הוא היה נהנה מתמיכת הציבור אילו פעל אחרת? האמת היא שהשאלה אינה רלוונטית, כי הוא לא העלה על דעתו לפעול אחרת. פעולה אחרת מנוגדת לטבעו. בכל זאת אנסה להשיב על השאלה התיאורטית.

אילו הוא הוביל במבצע "עמוד ענן", במבצע "צוק איתן" או במבצע "שומר החומות" כניסה חזקה לעזה כדי להיכנס בחמאס ולהכריע אותו, הוא היה נהנה מתמיכה ציבורית רחבה ומתמיכת האופוזיציה (שאכן, התייצבה מאחורי הממשלה בכל המבצעים הללו). גם אני, שדוגל עקרונית בתפיסה של מתקפת נגד מקדימה, סבור שעדיף היה לנצל את המבצעים הללו כשעת כושר למהלכים הללו. זה עדיף מכל בחינה על מתקפת נגד שלא במסגרת מבצע כזה. והיו בממשלותיו כאלה שתבעו זאת. הוא היה המתנגד הראשי לכך. הוא התהדר בכך בספרו האוטוביוגרפי, לעג לבנט, ליברמן ואחרים שדרשו זאת, והבהיר שהוא אינו מוכן להוביל את ישראל למלחמות מיותרות ולהרג של חיילים רבים. במבצע "צוק איתן" הוא הדליף את הידיעה, שהוצגה בקבינט מצגת שלפיה פעולה בעזה תעלה בחיי 500 חיילי צה"ל. אני מכבד את הרצון לחסוך בחייהם של חיילי צה"ל. אבל כאשר התוצאה היא הטבח ההמוני ואחריו המבצע שממנו הוא נרתע – זו קריסה של תפיסת הביטחון שלו.

אילו החליט לצאת למתקפת נגד מקדימה, ביוזמה ישראלית מלאה, אין ספק שרבים בציבור היו יוצאים נגדו, מאשימים אותו שהוא עושה זאת כדי להציל את עצמו ממשפט וכו'. לא פעם יצאתי נגד הטענות הללו. הן מגוחכות, כי אילו זו היתה דרכו, למה תמיד הוא נהג ההיפך? פתאום הוא יהפוך את עורו? אדרבא, גם לדעתי שיקולים אלקטורליים ואישיים מניעים אותו בהחלטות מדיניות ביטחוניות, אך דווקא לכיוון השני. למשל, עסקת שליט, המנוגדת לכל מה שהוא הטיף לו כל השנים. הוא החליט עליה משיקולים אלקטורליים נטו. וגם בכך הוא המיט עלינו את אסון 7 באוקטובר, שכל שרשרת הפיקוד שלו ובראשה סינוואר, הם משוחררי עסקת שליט המופקרת.

נכון, אילו החליט לצאת למתקפת נגד מקדימה, רבים בציבור לא היו מאמינים לו. את אי האמון בו הוא הרוויח בחוסר יושר. אבל ממה נפשך? אם הוא רצה לנקוט בדרך ביטחונית אחרת אבל ידיו היו כבולות בשל אי האמון בו – הוא אינו כשיר להיות ראש הממשלה. אם תפיסת הביטחון שקרסה היא שלו, ואכן – כזו היא, על אחת כמה וכמה. כאשר אחרי 14 שנים כראש הממשלה, בנושא המרכזי שעליו האחריות שלו היא אישית, התרחש האסון הנורא ביותר בתולדות הציונות, כתוצאה מכישלון תפיסת הביטחון שלו – יעלה על הדעת שהוא אינו האחראי למחדל הנורא? על פי איזו תפיסת אחריות? אם נתניהו אינו אחראי למחדל הזה – צריך למחוק מהמילון העברי את הערך: אחריות.

אגב – לא "אורי הייטנר מטיל על נתניהו את האחריות," כדבריה של ליבוביץ'. ברגע שנתניהו לקח על עצמו להיות ראש הממשלה, האחריות היא עליו. זה כלל מספר 1 במנהיגות, אלא שהוא לא קיים בתורת הביביזם.

[אהוד: איך אתה לא מתבייש? אתה תמכת בהתלהבות ב"הפגנות המחאה" שהחלישו את כוח ההרתעה של ישראל והיו בין הגורמים לעיתוי טבח ה-7 באוקטובר, ואתה יודע היטב שבגלל ההסתה שלהן והרדיפה את נתניהו, לא היה לו שום סיכוי לצאת במלחמה מקדימה כוללת נגד החמאס. רק טבח ה-7 באוקטובר, ששם קץ, בינתיים, ל"הפגנות המחאה" ההמוניות נגדו – איפשר את המלחמה הנוכחית להשמדת החמאס!  אכן, אין גבול לצביעות ולהיתממות שלך!]

* רוח גבית לעלילת הדם – כבר ב-7 באוקטובר החלו בני הבליעל בתעשיית השקרים וההסתה, להמציא ולהפיץ את תאוריות הקונספירציה הבזויות על כך שבתוך צה"ל היו בוגדים ששיתפו פעולה עם חמאס. ברור שהבוגדים הם מתנגדי נתניהו, אלא מה? מזכיר את תאוריית ה"סכין בגב" בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהעלתה לשלטון... במשך 8 שבועות תעשיית השקרים וההסתה מפיצה בתעלות הביבים, תרתי משמע, את התאוריה הנלוזה, והיא מחלחלת בציבור הביביסטי, ובסקרים מסתבר שרבים מהם קונים אותה. ובכל אותם שבועות, ראש הממשלה לא קם והוקיע את בני העוולה שממציאים ומפיצים את עלילת הדם ובכך נתן את ידו לתפוצתם. והוא מתחמק מראיונות לתקשורת הישראלית, וכך גם לא נשאל על כך.

במסיבת העיתונאים שלו במוצאי שבת, התקיל אותו העיתונאי המצוין מיכאל האוזר-טוב בשאלה על כך. נתניהו, בקוצר רוח בולט לעין, הפטיר כלאחר יד משהו כמו "אין ולא היתה קונספירציה" ומיד הוסיף את המילה "אבל" שמוחקת את חלקו הראשון של המשפט, והוסיף בתקיפות "יש שאלות שנצטרך להשיב עליהן." השיטה הבדוקה להפצת קונספירציות היא "יש שאלות שצריך להשיב עליהן." כך בדיוק הופצו תאוריות הקונספירציה לפיהן השב"כ רצח את רבין. "שאלות". כאשר באותו משפט שבו הוא מתייחס לטענת הבגידה הוא אומר ש"יש שאלות" אי אפשר שלא לקשר בין שני חלק המשפט. יש שאלות האם היו בצה"ל בוגדים ששיתפו פעולה עם חמאס. בכך הוא נתן רוח גבית לעלילת הדם.

ההיסטוריון-הקונספירטור אדם רז מפיץ ב"הארץ" קונספירציה, מטורפת בפני עצמה, על שת"פ של נתניהו עם חמאס. גם הקונספירציה הזאת בזויה. נניח שמישהו מהעיתונאים היה שואל את נתניהו אם זה נכון שהוא שיתף פעולה עם חמאס. האם התשובה הייה: "לא, אבל יש שאלות שאצטרך להשיב עליהן"?

רק בהקשר של הקונספירציה על צה"ל הוא דיבר על כך שיש שאלות. זה הגיבוי של ראש הממשלה למפקדי צה"ל בשעת מלחמה. למעט המשפט הזה, לאורך כל מסיבת העיתונאים רק "אני, אני, אני," "אני הנחיתי," "אני מנהל בצורה הטובה ביותר את המהלך המדיני" וכמובן שהוא זה שהחזיר את החטופים. הוא האחראי הבלעדי על כל ההצלחות ואין לו שום אחריות על אף כישלון. הוא בורח מאחריות. הוא לא מנהיג, הוא ברחן!

* הכרעה בן גוריונית – אילו ב-13 במאי 1948 בנימין נתניהו ניצב בראש מנהלת העם הזמנית (הממשלה בדרך), והיה עליו לקבל את ההחלטה הגורלית שקיבל בן גוריון: האם להכריז למחרת על הקמת מדינה יהודית עם סיום המנדט הבריטי. בן גוריון ידע שלמחרת ההכרזה כל צבאות ערב יפלשו למדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם. ראשי ההגנה (צה"ל בדרך) אמרו שהסיכוי שישראל תנצח הם 50:50. נשיא ארה"ב טרומן ומזכיר המדינה ג'ורג' מרשל הפעילו עליו מכבש לחצים אדיר להימנע מהכרזה על המדינה ולהסכים להקמת משטר נאמנות זמני מטעם האו"ם בארץ ישראל ולדון מחדש במעמדה המדיני של הארץ. בן גוריון היה מודע לסיכונים, אך הבין שזה "עכשיו או לעולם לא" וקיבל את ההחלטה החשובה ביותר בתולדות העם היהודי, וממש כפה אותה על ממשלתו. האם נתניהו היה נוהג כמותו? האם היה לו האומץ לקבל החלטה כזו? בעיניי זו שאלה רטורית. אני שואל את מעריציו של נתניהו: עם יד על הלב. האם מישהו מכם מאמין, בכנות, שנתניהו היה מעז להחליט כמו ב"ג?

[אהוד: גם בשעה זו של מלחמה, קיבעון השינאה המגוחך שלך לנתניהו מעביר אותך על דעתך! תאר לעצמך שיחיא סינאוור הקורא עברית קרא את מאמריך בהם אתה מכנה את ראש הממשלה שלך "שרלטן" – ותאר לעצמך מה חשב בעקבות כך על חוסנה של מדינת ישראל!]

* צו-השעה הפוליטי – בסקרים האחרונים מסתמנת התאוששות קלה לליכוד ולנתניהו, והוא אף החליף קידומת והגיע ל-20 מנדטים. זאת, שעה שהמחנה הממלכתי בראשות גנץ מאבד מכוחו וירד ל-40 מנדטים. זה מדהים. מה קרה? האם ככל שמתרחקים מטבח שמחת תורה אנשים מתחילים לשכוח את השבר, את הכשל, את המחדל, את האסון? קשה להאמין. כנראה שהסיבה היא הלחץ האמריקאי המסתמן להקמת מדינה פלשתינאית. אנשים רציונליים מבינים שמדובר במהלך שעלול להפוך את גוש דן לעוטף הבא והוא מסכן את קיום המדינה.

נתניהו, האחרון לזהות איומים ביטחוניים על המדינה, הוא הראשון לזהות איומים פוליטיים על שלטונו והזדמנויות לחלץ את עצמו. והוא החל לטפטף את המסר, שרק הוא ימנע מדינה פלשתינאית. מוזר שאנשים מוכנים לקנות מכונית משומשת, מאדם שהוכיח שהוא מוג לב, מפוחד ומורתע. אבל כאשר גנץ, אמנם לא מביע תמיכה במדינה פלשתינאית, אך גם אינו מבהיר שהוא שולל אותה, ונתניהו נושא את דגל ההתנגדות, אנשים קונים את הסחורה.

מה שימנע נסיקה של נתניהו זו הקמת מפלגת מרכז-ימין לאומית ממלכתית ניצית, שתכריז על התנגדותה למדינה פלשתינאית ושבכל מקרה הקו האדום שלה הוא שגבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן. מפלגה כזאת, נקייה מביביזם, שתובל בידי אישים כיועז הנדל, בנט, סער, יוסי כהן ועוד נשות ואנשי מעשה ורוח מחוץ למערכת הפוליטית, עשויה לבלום את נתניהו ואת סכנת הביביזם מכאן, ותסכל ותבלום כל יוזמה של מדינה פלשתינאית, כיוון שלא תוכל לקום ממשלה בלעדיה. גם אם היא לא תהיה מפלגת השלטון, היא תהיה מפלגת המפתח לקיום הקואליציה. הקמת מפלגה כזו, מוקדם ככל הניתן, היא צו השעה הפוליטי.

* התפרצות של שנאה – יש אנשים נקלים, בזויים ועלובי נפש, שתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הפכו אותם למפלצות שנאת אחים, שכבר שמונה שבועות הם חוגגים בחדווה את הטבח שחמאס עשה בקיבוצים. אני קורא אותם בפייסבוק בזעזוע עמוק. התפרצות שנאת החינם לקיבוצים, פרי הבאושים הרעיל של הסתה ביביסטית, הפכה אותם למפלצות אוטו-אנטישמיות. אחד מהם (נקרא לו ג"ל) הוא איש נתעב, שבהתחלה חשדתי שהוא בוט איראני. אבל לא. הוא אמתי. חמאס גרמו לו לאושר עד, כיוון שרצחו מאות קיבוצניקים. רשע, שמלאכתו נעשתה בידי חמאס. ארורה הרחם שהמליטה אותו.

* הפלישה הראשונה – אורי משגב היה פעם חבר מרכזי בדבוקת שוקן, חבורת הזבל של גדעון לוי, עמירה הס, ב. מיכאל, רוגל אלפר ושאר הכותבים האנטי ישראלים. בשנים האחרונות חל בו שינוי. הוא חזר לחיק הציונות. הוא פרסם מאמרים ציוניים, יצא נגד מיתוס הנכבה ותקף בחריפות את עמיתיו לשעבר לדבוקה, והם השיבו אש והאשימו אותו בהתקרנפות ולאומנות. בתוך הדבוקה, הוא בלט באובססיה המטורפת שלו לנסיגה מהגולן. והנה, כאשר ממשלת בנט החליטה על התכונית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא פירסם מאמר תמיכה, הפוך בתוכנו למאמריו בנדון בעבר. ממש חוזר בתשובה. אלא שמשהו מן האוטו-אנטישמיות דבק בו גם בגרסה החדשה, בדמות דוסופוביה קיצונית. למראה התמונות המרגשות של הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של קיבוץ בארי, הוא איבד שליטה בפוסט שלוח רסן, שבו הציג את הכנסת ספר התורה – "הפלישה השנייה." כלומר, הכנסת ספר תורה לבית כנסת ביישוב יהודי שוות ערך בעיניו לרצח 85 אנשים, נשים וטף, חטיפת 26 ויש עוד ארבעה נעדרים. מעניין איזו פלישה חמורה יותר בעיניו.

את בית הכנסת בבארי הקימו חברי בארי. חברת הקיבוץ, רחל, היא האחראית על בית הכנסת. ספר התורה נתרם לזכרה של הפרמדיקית עמית מן, שבמשך 6 שעות טיפלה בגבורה ותחת אש בפצועים במרפאת בארי והצילה חיי אדם רבים, עד שנרצחה בידי הפולשים ב"פלישה הראשונה".

כמה נמוך אפשר לרדת? כמה בזוי אדם מסוגל להיות? עד כמה השנאה ליהדות יכולה להפוך אדם לחלאה? כשקראתי על הפוסט שלו, חשבתי על אלחנן קלמנזון מעתניאל, שכאשר שמע על מתקפת הטרור, יצא עם אחיו ואחיינו לבארי, ובמשך יממה שלמה חילץ איתם כמאה מתושבי הקיבוץ והציל את חייהם, עד שנהרג מירי המחבלים. הוא לא היה מגויס, אלא לצו מצפונו.

שמא הפלישה הראשונה לבארי, אליבא דמשגב, היא של שלושת ה"דוסים" האלה?

* מי יחלק את הנשק – חלוקת נשק לאזרחים, לנוכח צרכי הביטחון, היא צעד נכון, אם היא נעשית באופן מבוקר, מדוד ותחת קריטריונים ברורים. ברור שלא היינו נותנים למשפחת אלפרון, למשל, לחלק נשק לאזרחים על פי שיקול דעתה. אם כך משפחת אלפרון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – הכנופייה הכהניסטית ופרא האדם העומד בראשה.

* מיליציות חמושות – ראש הכנופיה, שנבנה מהטבח, מנצל את האסון כדי לחלק באופן בלתי חוקי נשק לאזרחים, ללא קריטריונים. אם נשמע על מיליציות שישתמשו בנשק הזה כדי לממש את הדרך הכהניסטית, נבין באיזה פשע לאומי מדובר.

* להפוך מחולנו למספד – יש דמיון רב בין מחדל יום הכיפורים למחדל שמחת תורה, החמור ממנו אלף מונים. בין השאר, בכך שבשני המקרים האויב תקף אותנו בחג. בשני המקרים, זה לא היה במקרה, אלא לחלוטין במכוון. המועד המקורי של מתקפת שמחת תורה היה פסח. אגב, לפני עשור כתבתי תרחיש של מתקפה זהה (אבל דרך מנהרות), ותזמנתי את הסיפור לראש השנה. חמאס שתקף אותנו בשמחת תורה, ידע שזהו יום שכשמו כן הוא, יום של שמחה, יום של ריקודים ומחולות. מטרתם הייתה להפוך את מחולנו למספד. זה לא חדש. אנו זוכרים את טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה ואת הפיגועים גדולים שנעשו בפורים, כדי להשבית את החגיגות.

התופעה הזאת מלווה את הסכסוך לאורך כל שנותיו, הרבה לפני קום המדינה. מאורעות תר"ף (1920) בירושלים פרצו בפסח. וההתקפה הערבית הראשונה על היהודים בא"י, הייתה בפורים תרס"ח, 1908. ביום זה תקפו ערביי יפו את היהודים במהלך חגיגות פורים בעיר. מאות פורעים ערבים, חמושים במקלות, תקפו את היהודים החוגגים. 15 חוגגים נפצעו. שלושה מהם נפצעו מירי. באותם אירועים, צעירים יהודים, חברי "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון", נערכו להגנה וקבוצה מהם אף נטלה יוזמה ופרצה לבית קפה שבו נערכו הפורעים ודקרה אחד מהם. המלחמה שפרצה אז נמשכת עד היום. טבח שמחת תורה הוא המשך ישיר של אותה התנפלות.

* חרון אפו – אני שמח מאוד שאצבע אלוהים פוצצה מחסן טילים של החות'ים בתימן.

* מזרה אימה – אילו הייתי במקום סינוואר והייתי רואה את המבט מזרה האימה של יואב גלנט, הייתי נכנע.

* יחיא סינוואר?! – ימות סינוואר!

* גדול מדעני המדינה – יום לאחר מותו של פרופ' הנרי קיסינג'ר, גדול מדעני המדינה בעולם, הלך לעולמו חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, גדול מדעני המדינה בישראל ומגדולי מדעני המדינה בעולם. אבינרי התמחה במגוון תחומי מדע המדינה – מחשבה מדינית, פוליטיקה השוואתית, יחסים בינלאומיים והיסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית. הוא זכה כמעט בכל פרס אפשרי בארץ ובחו"ל, ביותר משישים שנותיו כחוקר ומרצה. פרופ' אבינרי הוא אחד מגדולי החוקרים בעולם של מרקס והגל ושל הקומוניזם והגוש הסובייטי. הוא גם חוקר דגול של הציונות, ובפרט של הרצל ושל תנועת העבודה. הוא פרסם וערך ספרים רבים ותרגם לעברית מכתביהם של מרקס ומרקוזה.

שלמה אבינרי היה אינטלקטואל מעורב מאוד, חבר במפא"י ובמפלגת העבודה וכיהן כמנכ"ל משרד החוץ בתקופת כהונתו של יגאל אלון כשר החוץ. עמדותיו במפלגת העבודה היו יוניות מאוד בשנות השבעים, אולם בתזוזה שמאלה של מפלגת העבודה, הוא נשאר הרבה יותר במרכז. הוא היה מפוכח וביקורתי מאוד כלפי הפלשתינאים, ולא נסחף לדמיונות, כאשר העובדות בשטח סתרו אותם. עמדותיו היוניות לא גרמו לו להתעלם מעובדת הסרבנות הפלשתינאית לשלום עם ישראל. הוא היה הוגה והיסטוריון ציוני בכל רמ"ח ושס"ה והרבה להתפלמס עם הפוסט ציונים. הוא דגל בערכי הסוציאל-דמוקרטיה של תנועת העבודה הציונית, וכאב את הדרך הקפיטליסטית שהחברה הישראלית נסחפה אליה. הוא האמין מאוד בחיים הדמוקרטיים של המפלגות, המעודדים את המעורבות וההשפעה של חברי המפלגות, והתנגד לפרסונליזציה ולתרבות הפריימריז שהשחיתו את המפלגות ומחקו את החיים האידיאולוגיים ואת הדמוקרטיה האמיתית בסניפי המפלגות ומוסדותיהן. הוא היה מראשי המתנגדים לבחירה הישירה לראשות הממשלה. הוא התנגד למשפטיזציה ולאקטיביזם השיפוטי, הזהיר מפני בג"צוקרטיה ותמך ברפורמות משפטיות ובראשן פיצול תפקיד היועמ"ש, אולם התנגד למהפכה המשטרית הקיצונית, שבה הוא ראה איום על הדמוקרטיה. גישתו בנושא הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים היתה מאוזנת, תופעה חריגה בשיח הדיכוטומי בנושא. הוא האמין מאוד בלאומיות ובדמוקרטיה ושלל את הדיכוטומיה המלאכותית ביניהן. הוא ידע שהלאומיות היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אמיתית. כך בעולם הדמוקרטי כולו ובוודאי בישראל. הוא שלל גם את הדיכוטומיה המלאכותית בין לאומיות וסוציאליזם ודגל בחיבור ביניהם, בעולם ובוודאי בישראל, ברוח תנועת העבודה הציונית.

אבינרי עדיין לימד בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית כאשר למדתי תואר ראשון במדע המדינה, אך לצערי לא למדתי אצלו. הוא היה הדמות המרכזית בחוג, שמוקדם יותר הוא עמד בראשו. במשך השנים שמעתי הרצאות שלו, קראתי ספרים שלו ועד לאחרונה הקפדתי לקרוא את כל מאמריו ב"הארץ" ואהבתי להאזין לפרשנויותיו ברדיו. תמיד התפעלתי מחדות אבחנתו, מקוריות מחשבותיו, מניתוחיו המדויקים ומהידע האנציקלופדי העשיר והרב גוני שלו.

ביום שישי הלך אבינרי לעולמו. בן 90 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* טפילות מכוערת ובלתי מוסרית – פעמים רבות יצאתי נגד הטרנד של קבלת דרכון זר. כתבתי זאת מנקודת המבט הציונית הישראלית – האזרחות היא ביטוי לזהות. הזהות שלנו היא יהודית-ישראלית בלבד, והרצון בתעודת זהות נוספת מבטאת תלישות וחזרה לדמות של "היהודי הנודד", שהציונות מבטאת את היפוכה. זו היתה גם דעתו של פרופ' שלמה אבינרי, אך הוא נתן לכך זווית נוספת, מנקודת מבט של אותן מדינות שישראלים נוהים אחרי אזרחותם. "מי שמבקש היום דרכון גרמני, או פולני, או הונגרי, או רומני, לא באמת רואה את עצמו כאזרח של גרמניה, פולין, הונגריה או רומניה. תודעתן הלאומית והאזרחית איננה חלק מתודעתו, אין הוא משלם מיסים במדינות הללו ואין לו באמת עניין במה שמתרחש בהן. כל מה שהוא מבקש זה ליהנות מן היתרונות בלי לקחת חלק בנטל. זוהי טפילות מכוערת ובלתי מוסרית, ורק תחושת האשמה הכבדה המעיקה על האירופים מונעת מהם למתוח על כך ביקורת."

* היסטוריה עכשיו – אני מאזין בימים האחרונים בקשב רב להסכת (פודקסט) מצוין של ההיסטוריון פרופ' אודי מנור: היסטוריה עכשיו. ההסכת עוסק בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה ומן הסתם – עיקרו הוא תולדות הציונות. מנור הוא היסטוריון בעל ידע עצום וכושר ניסוח מעולה, השיח שלו אסוציאטיבי למדיי ולעתים הוא יוצא ללופים קצת ארוכים, אך תמיד שומר על קשר עין עם הנתיב המרכזי של הרצאתו. הכותרת של ההסכת כללית מאוד. הבלוג של מנור נקרא "אודי מנור, היסטוריון ציוני", והשם הזה ממצה יותר את זהותו. אודי, שהוא דעתן ופולמוסן מזהיר, מסתייף עם ה"חוקרים" הפוסט ציונים, כאשר הוא חמוש בנשק הסודי – העובדות ההיסטוריות, האמת ההיסטורית. כן, הוא מאמין שיש אמת היסטורית וסולד מהרלטיביזם הפוסט מודרניסטי. אני ממליץ בחום.

https://www.youtube.com/playlist?list=PLRtEYv5Ox9JX3oBA3BcLOr6c1QCnju-L7

* ביד הלשון: לוּט בערפל – כותרת הטור של נדב אייל במוסף השבת של "ידיעות אחרונות": "ועתידה לוט בערפל." מה פירוש לוּט? ראשית, אדגיש שיש לומר לוּט בשורוק (loot) ולא לוֹט בחולם (lot). בוודאי שאין לומר את השיבוש הנפוץ לוֹטֶה, שזה כבר שיבוש כפול. המילה לוּט פירושה – מכוסה. לוט בערפל – מכוסה בערפל. מעורפל. לא ברור. נדב אייל כתב זאת על המלחמה בחמאס – עתידה מעורפל.

מקור המילה הוא מקראי: "חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד" (שמואל א' כ"א, י'). לוטה בשמלה – מכוסה בשמלה, מוסווית.

מאותו שורש גם המילה לוֹט, בחולם (lot), שפירושה כיסוי. אפשר לומר שהשמלה שבה חרב גליית לוּטה, היא הלוֹט שלה. אנו משתמשים במילה הזו בעיקר בהקשר של טקס הסרת הלוט מעל יצירת אמנות. הלוט הוא כיסוי על היצירה, שמוסר בטקס השקתה.

עוד מילה שבאה מאותו שורש היא עֲלָטָה. עלטה היא חושך. החושך מכסה את הנוף, איננו רואים אותו, כאילו הוא מתחבא מאחורי לוֹט, והוא לוּט בחשכה.

כאשר נדב אייל כותב "ועתידה לוט בערפל," הוא מתכתב עם אמרתו האלמותית של יגאל אלון: "אדם שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." אלון אמר את הדברים בטקס הקמת הוועדה הציבורית לחגיגות המאה לראש פינה.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: במלאת 75 שנים לַנַכְּבּה, ובצל החשש מדעיכת הנושא הפלסטיני בגלל סיכויי השלום בין סעודיה לישראל, יזם יחיא סינואר מהלך גאוני – נַכְּבּה שנייה עם פליטוּת וחורבן לפלסטינים של עזה, שתשאיר אותם על סדר היום העולמי לעוד 75 שנים של טרור אכזר וקיום פרזיטי!

* * *

שלמה אבינרי

שיעבוד האמצעים לתכלית המדינה?

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש יולי 1966, לפני 59 שנים, בסידרה "מחיר הציונות", ומסיבות שונות לא נדפס במהדורה העברית בספרו של אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986]

השיחה המתורגמת הזו נדפסה לראשונה-בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

"Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם נכון לומר שהקו המפריד בין האינטלקטואל היהודי בתפוצה לבין עמיתו הישראלי הוא רגישות "חולנית" ואוניברסאליות מובהקת של הראשון – לעומת הסתגרות, פארטיקולאריות ואדישות "נורמאלית" של האחרון? לעיתים מתעוררת הרגשה, כי היהודי החי מחוץ לישראל צריך בסביבתו ל"יותר" צדק מעמיתו הישראלי – כדי להבטיח את קיומו התקין ואת זכויותיו.

שלמה אבינרי: אני בהחלט מסכים שבארץ מאבד האינטלקטואל את הרגישות המאפיינת את היהודי בתפוצות. מבחינה מסויימת אולי זה מה שהציונות בדימוייה על חיי הגולה, תמיד שאפה להגיע אליו. מה עוד שהציונות, ובייחוד הציונות החלוצית, למרות שנישאה על-ידי שכבות אינטליגנציה, היה בה משפט קדום מוסווה – ולעיתים לא כל כך מוסווה – אנטי-אינטלקטואלי.

אבל נידמה לי שהבעייה היא יותר סטרוקטוראלית ופחות קשורה לתכליות הסובייקטיביות של הציונות. אם האינטלקטואל היהודי בתפוצה יש בו רגישות מיוחדת, פתיחות אינטלקטואלית ומתיחות מפרה ויוצרת – הרי זה במידה לא קטנה משום שהוא נתון בשתי חברות ובשתי תרבויות. מצד אחד הוא יהודי, ומה שלא תהא המשמעות האובייקטיבית והסובייקטיבית של המושג, היא תמיד מציבה סימני-שאלה לגבי פירושה של היישות היהודית. לכן האינטלקטואל היהודי, אפילו אם הוא אובד-עצות ויהדותו מטושטשת למדי – מתמודד עם בעיית משמעותה של יהדותו.

מצד שני, – כבן לקבוצת-מיעוט הוא רגיש לדמותה של החברה הכללית, ליחסה אליו ולאפשרויות השתלבותו בתוכה תוך כדי שמירת ייחודו. הוא רגיש לשאלה באיזו מידה החברה הכללית היא ליבראלית והוא רוצה להטביע עליה משהו מחותמו שלו. לפיכך רגיש האינטלקטואל היהודי בתפוצות למשמעות מהותו היהודית ולדמות החברה הכללית כאחד. כך נוצרת ספרות, פובליציסטיקה, פילוסופיה אחרת – דווקא מתוך מה שהסוציולוגים האמריקאיים מכנים כיום בשם "שוליוּת".

בארץ העניין שונה לחלוטין. מאחד שהאידאולוגיה (או לפחות האידאולוגיה בגווניה הוולגאריים) מניחה שריכוז טריטוריאלי ועצמאות לאומית הם סימן ל"נורמאליזאציה" – הרי שאלת חיפוש הזהות העצמית איננה קיימת. אנחנו יהודים משום שאנחנו גרים בארץ-ישראל, מדברים עברית, לומדים את התנ"ך וקוראים לילדינו בשמות תנ"כיים. לפי התפישה הזאת אנחנו יהודים באותו אופן שהאנגלי הוא אנגלי, הצרפתי צרפתי, וכיוצא-בזה. כל הרגישות, כל חיפושי-הדרך, כל התהייה העצמית אינם קיימים עוד. ויש אירוניה רבה בעובדה שאצלנו עולה השאלה מי הוא יהודי דווקא אגב דיון בפרטי רישום בתעודות-זהות של ילדים מנישואי-תערובת. בכל העולם שאלת מי הוא יהודי היא שאלת המוקד של הווייתו של כל יהודי אינדיווידואלי, אצלנו היא בעייה אדמיניסטראטיבית שוליִית.

אין גם רגישות לבעיית דמות החברה הכללית, וברור שמידת הבנתו של חניך הארץ את דמות העולם של המאה העשרים נופלת מהבנתו הממוצעת של עמיתו היהודי בארצות-הברית, אנגליה וצרפת. אם נוסיף לכך את העובדה, כי האינטלקטואל היהודי בתפוצות חי לעיתים בשתיים, אם לא שלוש, תרבויות לשוניות (לשון עם-הארץ, קצת יידיש ומעט עברית פולחנית) ואילו הצבר מתקשה בדרך-כלל ברכישתה של לשון זרה אחת – הרי שגם הרגישות הלשונית והאסתטית נעלמת בישראל.

התפיסה האידאולוגית של תפקיד הספרות בארץ כמכשיר גיבוש תרבות לעם פוגמת גם היא באפשרות יצירתם של תכנים אסתטיים. אנחנו שוכחים, כי ביאליק וטשרניחובסקי בכותבם עברית, מרדו במוסכמות של החברה היהודית בת-זמנם, וספרות שאין בה מרד – אי      נה ספרות; ואילו בארץ הספרות משמשת אמצעי עזר לתכליות פוליטיות ואידאולוגיות.

כאן עליי להעיר הערה החורגת קצת מן הנושא אך שייכת אליו בכל זאת. תמיד הרגשתי שאת החיבור הגדול על השואה לא יוכל לכתוב יהודי: הקורבן, ככל שזה אכזרי לומר, אינו רגיש במידה מספקת למשמעותה האוניברסאלית של הפגיעה בו; לכן יש אמת ספרותית גדולה בכך שדווקא הגרמני הוכהוט כתב את היצירה המשמשת אולי מופת לכתב-האשמה נגד שתיקתו של העולם. [המחזה "ממלא המקום". – אב"ע].

באופן מקביל לכך אני סבור שהיצירה העברית הגדולה בארץ לא תוכל להיות יצירה של הזדהות עם המפעל הציוני – לא משום שתכניו של המפעל הציוני פגומים, חלילה – אלא משום שהסטרוקטורה של הספרות היא נון-קונפורמיסטית. מבחינה זו עומדת הספרות הציונית הארץ-ישראלית בדרך-כלל במישור אחד עם ספרות הריאליזם הסוציאליסטי הבולשביקית: היא צריכה לתאר גיבורים חיוביים, מצפים ממנה שתהיה "קונסטרוקטיבית"; היוצא-מן-הכלל לזה הוא סיפורו של ס. יזהר "חיבת-חיזעה" המעיד על רגישות אוניברסאלית ולא על רגישות של קורבן. אבל מה שעשוי לקרות לאינטלקטואל בחברה הישראלית מקופל אולי בצורה טראגית בביוגראפיה של ס. יזהר – מ"חירבת-חיזעה" ועד להצבעתו בכנסת למען המשך קיום המימשל הצבאי.

אהוד בן עזר: בדרך-כלל נחשבה השינאה העצמית היהודית לתופעה מובהקת של הקיום הגלותי ה"אנומאלי", ויש המוצאים אישור לכך בגילויי שינאה עצמית גם בקרב צעירים ואנשי-רוח יהודים בארצות המערב בימינו. כיצד נוכל להבין את התופעה שסימפטומים דומים של שינאה עצמית יהודית מפעפעים גם בקרב חלק ניכר מצעירי וממבטאי דור הצברים ה"בריא"?

שלמה אבינרי: נכון שלאינטלקטואל היהודי במערב יש לעיתים מנה לא קטנה של שינאה עצמית; אבל שינאה אינה אלא ביטוי אחר לביקורת עצמית קיצונית. מבחינה זו יש לי לפעמים רושם, ששינאה עצמית יהודית כזאת קיימת לא פחות אצלנו. סוף כל סוף הרצון להיות "ככל הגויים" (ותהא משמעות הביטוי אשר תהא) אין פירושו קבלת הסטאנדארד של החברה ה"גויית" בתור הסטאנדארד הרלוואנטי לקיום היהודי? הרי היהודים היו לא רק נרדפים במשך אלפיים שנה, הם היו נרדפים בדרך-כלל משום שהם היוו בכל חברה שכבת עילית; בכל חברה היתה רמת-החיים הממוצעת של היהודי גבוהה יותר מזו של כלל האוכלוסייה, רמת ההשכלה היהודית גבוהה לאין-שיעור מרמת ההשכלה הכללית, ואורח-החיים היהודי נאור יותר ומפותח יותר מאורח החיים הממוצע של האוכלוסייה.

אני מקווה שאינני לוקה בשוביניזם יהודי אבל דומני, כי מה שאמרתי כאן הוא נכון וכי צריך מידה גדולה מאוד של שינאה עצמית יהודית כדי להציג את כל ההיסטוריה של היהודים בגולה ככרוניקה של רדיפות וכדברי-הימים של עדה עלובת-נפש ונכאת-רוח. היהודים נרדפו משום שהם היו משכילים יותר, עשירים יותר, מתורבתים יותר מן הממוצע של החברה בתוכה חיו. יש לראות את האנטישמיות לא רק כהפעלת כוח של החזק כלפי החלש אלא גם כקינאה של הממוצע כלפי ההישג וההצלחה. במקום להיות גאים במסורת יהודית זו, שהיא אריסטוקראטית במשמעותה האמיתית של המילה, אם כי פירושה שחיי היהודים היו תמיד בחינת "live dangerously" – אנו בושים לעיתים בהיסטוריה של עצמנו; פירושו של דבר שהיהודים קיבלו לעיתים קרובות מדי את קנה-המידה של החברה הזרה וכבר אמרו, שהדימוי של היהודי בעיני האנטישמי דומה להפליא לדימוי של היהודי הגלותי בעיני הצבר, חניך הוולגאריזאציה של האידאולוגיה הציונית.

אהוד בן עזר: מפני מה, לדעתך, מעדיפים סטודנטים יהודיים בארצות-הברית "ציונות-מיסיסיפי" על פני האתגר הציוני?

שלמה אבינרי: נידמה לי שחל שינוי בולט ביחסו של הנוער היהודי האינטלקטואלי לציונות מאז הקמת המדינה. כל זמן שהציונות היתה תנועה אוניברסאלית ולא היתה קשורה באינטרסים ריבוניים של מדינה טריטוריאלית, יכלה לשמש נושא של הזדהות לנוער יהודי אידיאליסטי בתפוצות. מרגע שהפכה לכלי בידיה של מדינה, חלה עליה הדיוואלואציה [הפיחות] של ירידה מאוניברסאליות לפארטיקולאריות, ואין בה היום כדי לשמש דחף לנוער המתייחס לבעיות אלו מנקודת-הראות של קנה-מידה אוניברסאלי.

אהוד בן עזר: מה השפעתה של הסיטואציה הישראלית-ערבית על עיצוב אופיו ומושגיו של הציבור הישראלי במדינה? ישנם הסוברים, כי סופנו שייווצר בקירבנו טיפוס-אדם חדש שכל כוחותיו וחושיו מגוייסים להבטחת הקיום הפיסי.

שלמה אבינרי: אני סבור, כי הקונפרונטאציה הנוכחית שלנו עם מדינות-ערב תישאר, פחות או יותר, בדפוסיה הנוכחיים לטווח-זמן נראה לעין. אינני מאמין שאורבת סכנה של התקפה ערבית למדינת-ישראל בתנאי שמאזן החימוש יישאר ברמתו היחסית הנוכחית, וגם אינני סבור שהזמן פועל באופן מוחלט לטובת הערבים. מצד שני לא נראה לי, שיש איזשהו סיכוי סביר לכריתת שלום עם מדינות-ערב או לגבולות פתוחים.

אם המצב הנוכחי הוא המצב הנורמאלי, ואמנם כך דעתי, הרי שברור שיש לו השלכות מרחיקות-לכת לגבי דמותה הפנימית של המדינה. הדברים בולטים כבר עתה במשמעות שיש לדימוי "ערבי" במדינת ישראל. העניין בולט גם בחוסר-הרגישות המוחלט לבעיית הפליטים הערביים. ברצוני להדגיש שאינני סבור, כי מדינת ישראל יכולה להרשות חזרת הפליטים הערביים לגבולותיה; אבל חוסר כל רגישות לצד האנושי של הסבל שנגרם למאות אלפי אנשים שלא היו אחראים אישית למדיניות הערבית ולהתקפה הערבית ב-1948 – הוא כל כך בולט בקרב הציבור שלנו, שהוא מראה כיצד הסיטואציה הנוכחית יוצרת אדישות ואטימות.

לא אמרתי שכולנו צריכים להיות צדיקים הרבה, אבל יש לי הרגשה קצת לא נוחה, למשל, לגבי רכוש ערבי נטוש; מעולם לא גרתי ואינני סבור שאוכל לגור אי-פעם בבית ערבי נטוש, או בבניין שנבנה על אדמה ערבית נטושה. אני יודע שאי-אפשר להתנהג בצורה כזו בכל עניין ועניין, אבל עובדה היא שחוסר-הרגישות הוא טוטאלי, עובדה שאנו מסוגלים להוציא מפינו, ויהא זה בבדיחות-דעת, משפט כמו: "אני רואה את פתרון הבעייה הערבית דרך כוונת הרובה" – משפט כזה הוא אולי פונקציונאלי מבחינת התודעה הביטחונית אך יחד עם זאת עדות לסבך החמור שלקינו בו.

אהוד בן עזר: האם יכולנו שלא ללקות בסבך זה, המביא בימינו לחוסר הרגישות הטוטאלי? כלום היתה ההיסטוריה הציונית אפשרית, ללא ההתנגשות היהודית-ערבית הבלתי-נמנעת?

שלמה אבינרי: אם נראה את הבעייה מנקודת המבט של הפרספקטיבה ההיסטורית, אזיי ברור, שהציונות נכשלה בגישתה לעניין הערבי. אבל אני מסופק אם היתה אלטרנאטיבה אחרת. זהו באמת מחירה של הציונות. היה זה ג'ורג' אנטוניוס שראה את הדבר בשנות השלושים בצורה החריפה ביותר, כאשר אמר שמדינה יהודית תוקם רק במחיר גירושם של ערביי ארץ-ישראל מאדמתם.

אין לי שום ספק, ששום מנהיג ציוני, ואפילו הקיצוני ביותר, לא חשב ביודעין במושגים האלה. אני סבור שהציונות האמינה בתום-לב שאפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים. הנחתי היא שההתעלמות מממשותה של הבעייה הערבית, מכך שיש תנועות לאומיות המתנגשות בהכרח בתקופת הגיבוש שלהן – התעלמות זו היה בה יסוד פונקציונאלי מסויים; כלומר, לולא האמינו מנהיגי הציונות שבאמת אפשר ליישב את הציונות עם זכויות העם הערבי בארץ-ישראל, הרי היו מגיעים למסקנה שמחיר הציונות הוא סילוק הערבים – ומאחר שרוב המנהיגים הציוניים היו הומאניסטים אידאליסטים, וחלקם הגדול סוציאליסטים – הם לא היו מוכנים לפתרון כזה. ההתעלמות מממשותה של הבעייה הערבית היתה מנגנון הגנה פנימי של התודעה הציונית: לוא היו חושבים עד הסוף – אפשר שהיו נרתעים מציונותם, ורק משום שדבקו באידאליזם "הוורוד" – יכלו לעמוד בהשקפתם הציונית.

עם זאת ניתן בכל זאת לראות את הצדקת הציונות כלפי הבעייה הערבית במושגים משמעותיים מבחינה מוסרית. לא במושגים של שחור-לבן, במשמעות, לנו הארץ ולהם אין כל זכות, אלא במושגים שהם רלוואנטיים לטיבה של ברירה מוסרית, דהיינו ברירה בין שתי אלטרנאטיבות, שאף אחת מהן איננה מספקת לחלוטין את כל התביעות המוסריות, אבל אחת מהן עשוייה לפגוע במוסר פחות מרעותה.

לפחות לאחר השואה נדמה לי שאפשר לומר שאם הברירה היא שליהודים תהיה קורת-גג משלהם במחיר של עקירת מאות אלפי פליטים פלשתינאים מאדמתה ויישובם מחדש בחלק אחר של אותה ארץ-ישראל, או שערביי פלשתינה ימשיכו לשבת על אדמתם ואילו לפליטי השואה לא תהא קורת-גג – מאזיי נדמה לי שהמחיר המוסרי של הקמת המדינה יש לו הצדקה. היעדר מולדת ליהודים לאחר השואה מול עקירת חלק מערביי ארץ-ישראל לאיזור אחר של אותה הארץ – הברירה המוסרית ברורה.

אהוד בן עזר: ביטחון קיומם של פליטי-השואה ושל העם היהודי בכללו היה אחת הטענות המכריעות של האידאולוגיה הציונית. אבל כיום יש השואלים: במה עדיף גיטו מזויין במזרח-התיכון והיותנו שנואים על ידי כל שכנינו, על פני קיום יהודי בפזורה, ולוא גם במחיר גילויי אנטישמיות פה ושם. כיצד עלינו ל"עכל" את עובדת קיומם של חיים יהודיים עשירים בחומר וברוח בארצות המערב בניגוד גמור לתחזיותיה של הציונות?

שלמה אבינרי: מבחינת היות מדינת ישראל פתרון לבעיית הקיום של העם היהודי קיימת טראגיות עמוקה המתבטאת בכמה וכמה מישורים.

ראשית, אם יש מקום בו ההווייה היהודית הקולקטיבית מועמדת בסימן של איום ממשי ומתמיד לכיליון פיסי, הרי זה דווקא במדינת ישראל. הקיום הפיסי של יהודי בניו-יורק, או בלונדון, הוא הרבה יותר בטוח מאשר בירושלים או בתל-אביב; ואם יש משמעות לייחודה של מדינת ישראל (וזאת אני מדגיש תמיד בשיחות עם ידידים יהודים מחוץ-לארץ) הריהו בכך שרק במדינת ישראל חיי כיהודי נתונים בסכנה, לא בניו-יורק ולא במקום אחר. מבחינה זו אנחנו נושאים את הצלב היהודי ביתר אינטנסיביות מכל קיבוץ יהודי אחר.

שנית, הציונות צמחה מתוך מצוקתם של יהודי מזרח-אירופה שנשחקו בין גלגלי התהליכים המקבילים של התפוררות החיים היהודיים הקהילתיים המסורתיים בתחום המושב ועליית הלאומיות במזרח-אירופה. למען היהדות הזאת, ולא למען יהדות ארצות הרווחה במערב, נוצרה הציונות. הדבר בולט אפילו בחיבוריו של יהודי מערבי כהרצל: מצוקת היהודים היא בסופו של דבר מצוקתם של ה"אוסטיודן", שה"ווסטיודן" חייבים לסייע בפתרונה. הפאראדוכס הטראגי הוא בכך שלולא השואה, כך נדמה לי, לא היתה קמה המדינה. רק הזעזוע של השואה איפשר אותה שעת-רצון בינלאומית של ה-29 בנובמבר. אולם משעה שהוקמה המדינה, הציבור אשר לשם הצלתו ורווחתו נועדה לא היה קיים עוד.

שלישית, בעיית יהודי ארצות האיסלאם מעלה אספקט אחר של הבעייה. האיסלאם חופשי היה מאותו יסוד אנטי-יהודי הטמון, בסופו של דבר, בנצרות מעצם הווייתה. אם כי מצבם של יהודי ארצות האיסלאם רחוק מלהיות נוח, הרי ברוב המקרים היו בעיותיהם פונקציה של הנחשלות הכללית וההפלייה הכללית של החברה המוסלמית המפגרת, ולא בעייה שנבעה מאנטי-יהודיותה של החברה המוסלמית. מבחינה זו היה דווקא בהקמתה של מדינת ישראל משום הכנסת יסוד של שנאת יהודים לחברה שבה היא לא היתה קיימת. הקמתה של מדינת ישראל עשתה את המשך קיומם של יהודים בחברה הערבית אחרי המפלה הערבית ב-1948 לבלתי-אפשרית. עקירתה של יהדות המזרח גם היא אחד ממחירי הציונות.

אנו נוטים לעיתים לייחס משמעות אמיתית לאידאולוגיה תוך התעלמות מן המציאות, כוונתי להשקפה של תורת הקאטאסטרופות של הציונות הוולגארית. בוודאי שהקיום היהודי בארצות-הברית הוא בעייתי, אבל לטעון שלעולם אין לדעת גם אם בארצות-הברית לא יהיו מחנות-השמדה, הרי זו איוולת שאין דוגמתה.

וכך קורה, כי בשעה שמצבם של היהודים שם משתפר והולך, יש אצלנו נטייה לנוד להם ולומר, כי הם חיים בגן-עדן של שוטים. אני בהחלט מוכן לעשות הבחנות ולהניח שיש כמה איזורים בהם מצב היהודים נעשה רגיש ביותר, כמו אמריקה הלטינית ודרום-אפריקה, אך חוסר-הדיפרנציאציה שאנו לוקחים בו לעיתים, הוא ממש מדהים ויש בו דימיון מסויים להשקפות מארכסיסטיות על ההידרדרות ההכרחית של מעמד הפרולטריון. כל פעם שהתברר שרמת-החיים של הפועלים במערב עולה, באים אותם וולגאריזאטורים מרכסיסטיים ואומרים: "חכו ותראו, מה יהיה המשבר הבא! ככל שהפרוספריטי גדולה יותר כן עתיד המשבר להיות חמור יותר."

מהשקפה דטרמיניסטית-כביכול כזאת ועד לרצון לראות בהתגשמותה – רק פסע. ואולי כדאי בהקשר זה לומר שביחסים של כמה ממנהיגי הציונות הארץ-ישראלית לשואה, כך נדמה לי, היה לפעמים קורטוב של אמביוואלנטיות.

אהוד בן עזר: במבט לאחור מתברר, אפוא, כי התגשמותה של הציונות בארץ-ישראל מראה סימנים שכמעט בכל שלב ושלב ניתן פרימאט לצורכי היישוב היהודי ו"המדינה-בדרך", לעיתים תוך התחמקות מביכה מן האחריות לגורל העם היהודי הריאלי כולו. מה קרה כאן?

שלמה אבינרי: יש קווי דימיון בין הסטרוקטורה של המנטאליות הציונית בהתגשמותה בארץ ולבין המנטאליות הבולשוויקית. וגם מבחינה זו מצוייה הציונות בזיקה אל מקורותיה המזרח-אירופיים. כשם שבאידאולוגיה הבולשוויקית מצוי היסוד, שהפרולטאריון הממשי עשוי לשמש אמצעי למימוש תכליותיו של הפרולטאריון לעתיד-לבוא, והאוואנגרד המהפכני רשאי להטיל את המסקנות הנובעות מן האידאולוגיה שלו על מעמד הפועלים כולו – כך יש נימות דומות לזה בציונות, כפי שנתגשמה בארץ. ההרגשה שאנחנו יודעים מה טוב ליהודי העולם, שבנסיבות מסויימות מותר לנו גם לתמרן אותם למצב שיאשר את הפרוגנוזות שלנו, שהקיום היהודי בארץ-ישראל רשאי לראות את עצמו כתכלית שהפזורה היהודית חייבת לשמש לו כאמצעי – נימות כאלו ואחרות מופיעות מפעם לפעם בהתנהגותנו האמפירית כלפי יהדות העולם.

גם הפרובלמאטיקה העמוקה של יחסנו לשואה ולהעפלה קשורה לפעמים לנימות הללו. לדוגמה: ב-8 בספטמבר 1939 אמר דוד בן-גוריון בכינוס פעילי "ההגנה": "בעומדנו עכשיו על סף המלחמה עלינו להבהיר לעצמנו את הדרך בה נלך והמטרה לה נשאף: מלחמת-העולם הראשונה בשנות 1914-1918 הביאה לנו את הצהרת-בלפור, הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית."

זוהי ללא ספק חדירה מרחיקת-ראות לערפילי העתיד, אבל יחד עם זאת יש כאן חוסר-רגישות איום לחרדה שאפפה כל יהודי בספטמבר שלושים-ותשע לגורל קיומה הפיסי של יהדות אירופה. ארץ-ישראל חדלה, במערכת מחשבה כזאת, להיות פיתרון לבעיית היהודים: יהדות העולם הופכת לאביזר בידי היישוב היהודי בארץ.

ואפשר להרבות בדוגמאות חדישות יותר: הצבעתנו באומות-המאוחדות בעניין דרום-אפריקה, ככל שהיתה אולי נכונה, לא לקחה בחשבון את משמעותו של העניין לגבי יהדות דרום-אפריקה. והאם בשעה שהוחלט לחטוף את אייכמן, כפי שנחטף בארגנטינה, נלקחה בחשבון משמעותו של האקט מבחינת היותו גורם מדרבן אפשרי לאנטישמיות בדרום-אמריקה? דומני שלא.

אהוד בן עזר: מוזר שתהליכים ומגמות ממין אלו כמעט שאינם מוצאים לעצמם ביטוי בספרות על כל צורותיה, הן היפה והן הפובליציסטית והמדעית.

שלמה אבינרי: חסרים אצלנו ספרים בעלי-משקל בתחום ההיסטוריה היהודית החדשה, ויש יחס בין חסרונם של הספרים האלה ולבין הדיעות הרווחות בציבור על ההיסטוריה היהודית בעת החדשה ועל תולדות היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל. גם היחס הזה קשור בצביון האידאולוגי המובהק המציין את המשקפיים שמבעדן מסתכלים בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של ארץ-ישראל. אף כאן קיימת השלכה של השקפת העולם הציונית (או לפחות היישום הוולגארי שלה): אם הציונות פירושה שלילת הגלות, הרי לחינוך הציוני נתלוותה ממילא גישה, אשר לא זו בלבד שהבליטה את הצדדים השליליים והמעוותים של הקיום היהודי בגולה, אלא אף ראתה בדפוסי-הקיום היהודי במזרח-אירופה במאה התשע-עשרה את איפיון כל ההיסטוריה היהודית מאז חורבן בית שני. אפשר לשאול כל ילד ברחוב על הדימוי שלו לגבי חיי היהודים בגולה, ונמצא כי זוהי פרוייקציה של העיירה היהודית במזרח-אירופה בשקיעתה. השקפה זו הבליעה כל תוכן חיובי ובמקום להציג את יהודי הגולה כקבוצת-עילית אשר בכל חברה שלתוכה נקלעו, הגיעו להישגים תרבותיים וכלכליים מפוארים, הציגה אותם כהמון מסכן, נע-ונד, חסר פרצוף.

דוגמה קיצונית להשקפה זו אנו מוצאים במכתב-ההתפטרות של ראש-הממשלה הראשון, בן-גוריון, לנשיא המדינה, ובו כתוב: "ליכדנו אבק-אדם מפוזר ומפורר בכל הגולה... לגרעין של אומה מתחדשת." מבחינה מסויימת נעוצים בציונות עקיבה-מדי זו שורשי ה"כנעניות" הרואה את ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל המשך ישיר לתקופת התנ"ך, כאילו אלף ושמונה מאות השנים שבתווך לא היו כלל.

אהוד בן עזר: האפשר לומר, אפוא, כי האידאולוגיה ה"כנענית" אף היא מקורה באותו מתן פרימאט לארץ על פני העם?

שלמה אבינרי: היה כבר מי שאמר, שהציונות היא ההתבוללות הקולקטיבית של עם ישראל. ואכן, לעיתים נדמה ששורשיה של ה"כנעניות" הם בציונות העקיבה יתר על המידה. שורשי איבתה של ה"כנעניות" ליהדות הגלותית נעוצים בגישתה השלילית של הציונות להיסטוריה היהודית בגולה, גישה שמצד עצמה היתה פונקציונאלית, אם לא הכרחית, להיווצרות התודעה הלאומית בארץ. הרגשת הניתוק מן העבר המיידי תוך חיפוש זהות מטושטשת בעבר תנ"כי פרובלמאטי – משותפת בצורות שונות ל"כנעניות" ולגירסאות מדיניות ראדיקאליות בציונות. הצורה בה נלמדים היסטוריה ישראלית וספרות עברית בבתי-הספר בארץ, הצורה שבה ממרד בר-כוכבא ועד ייסוד פתח-תקווה "אין לנו היסטוריה" כדברי יודקה של הזז, הם מבוא מצויין לנטיות "עבריות, כנעניות וכיוצא באלו."

גם כאן, מתייחסת גירסה זו של הציונות אל ההיסטוריה באותה צורה שרירותית, סלקטיבית, ועיוורת-צבעים – כבולשוויזם.

גם לגבי תולדות היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל ניכרת רישומה של האידאולוגיה בהיסטוריוגראפיה. עד היום אין ספר טוב בנושא זה. רוב הספרים המצויים, הם או אוטוביוגראפיות, שערכן רב בתור מקור, אבל אינן תחליף לסיכום היסטורי, או ספרים פוליטיים-אידאולוגיים שחותם השתייכותו המפלגתית של הכותב טבוע בהם. המיתודה ההיסטורית. הביקורת העצמית, הפרספקטיבה – חסרות בחיבורים האלה. בדימוי ההיסטוריה היישובית בולטת במיוחד הגירסה התואמת את האידאולוגיה של תנועת-העבודה. אני עצמי נמנה הם תנועה זו, אף-על-פי-כן גורס אני ששום תנועה ושום אישיות אינם יכולים להיות היסטוריונים לעצמם.

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות הולכת ומתגברת ההרגשה שגזירה נחרצה היא ששני פלגיו אל העם היהודי, זה שבישראל וזה שבתפוצה, יימצאו בסכנה של התנכרות והתרחקות גוברת והולכת, עקב חוסר האפשרות להגיע לידי הגדרה משותפת ומכנה משותף, המכירים ומודים באפשרויות השונות לקיום היהודי בתקופתנו.

שלמה אבינרי: הדרך לקיים קשרים משמעותיים עם יהדות התפוצות ובייחוד עם הריכוז היהודי העצום באמריקה (כדאי לזכור שבארצות-הברית יש כ-300,000 סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות!) – היא בכך שנכיר בלגיטימיות של הקיום היהודי בתפוצה, ובייחוד במסגרתה של החברה האמריקאית.

כדאי להבין ולדעת, שהקיום היהודי בארצות-הברית שונה לחלוטין מן הקיום היהודי באירופה. מה שלא יהיה מצבו של היהודי האירופי, הרי היה שייך בסופו של דבר לקבוצת מיעוט אתנית. ואילו ארצות-הברית עצמה היא צירוף בין-אתני, והיהודים הם אחד ממרכיביו של הצירוף הזה. בשום מקום באירופה אי-אפשר לדבר על הדת היהודית כאחת מדתות המדינה, אבל בארצות-הברית, עם כל נימת האפולוגטיקה שבטיעון הזה – הרי היהדות היא אחת משלוש הדתות של הארץ. באופן סמלי אפשר לראות זאת בכך שבשדה-התעופה על שם קנדי בניו-יורק ישנם שלושה בתי-תפילה, כנסייה פרוטסטאנטית, קאתולית, ובית כנסת יהודי, שמסמלים היום לכל הנכנס לאמריקה מה שסימלה פעם אנדרטת-החירות. לפי הבדיחה הידועה "גולדברג" הוא שם אמריקאי. הוא לא יכול להיות שם פולני או רוסי.

מבחינה זו ייתכן דיאלוג בינינו לבין יהדות אמריקה, אם נכיר בכך שהן ישראל והן יהדות אמריקה הן שתי תופעות חדשות באופני הקיום היהודי, וכי שתיהן הן פרי של מהפכה עצומה. בישראל מהווים היהודים את נושא הריבונות הלאומית ואילו בארצות-הברית הם אחד המרכיבים של זהות לאומית מגוונת ופלוראליסטית. שתי החברות כאחת שונות מן הסיטואציה של מיעוט אתני-דתי שבאירופה. אם נכיר בלגיטימיות של דו-קיום זה (ואם יכירו גם יהודי אמריקה והאינטליגנציה שבהם שקיומה של מדינת ישראל אינו מכוון לקפחם בהווייתם הנוכחית) אזיי יש סיכוי לדיאלוג שחייב להתבסס על כך, שאין הצדדים מטיפים זה לזה אלא משוחחים איש עם רעהו.

חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970 [לפני 53 שנים] והוא נדפס לראשונה-בספר בתרגום לאנגלית במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס":

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: כיצד ניראה בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין יהודים לערבים לאור המציאות שנוצרה לאחר מלחמת יוני 1967?

שלמה אבינרי: לאחר מלחמת ששת הימים האמינו רבים בישראל כי עוצמת המפלה תביא את הערבים לידי הכרה כי אין ביכולתם להשמיד את מדינת ישראל, ובעקבות כך יימצאו ביניהם רבים אשר ייטו, במוקדם או במאוחר, להשלים עם קיומה של מדינת ישראל.

תקווה זו ניראה כי נכזבה, ותוצאותיה של מלחמת ששת הימים היו הפוכות לחלוטין. חלה דווקא אינטנסיפיקאציה של חוסר-הנכונות של המדינות הערביות לקבל את לגיטימיותה של מדינת ישראל, ומידת אי-השלמתן עם קיום ישראל הוחרפה. העובדה כי גבולותיה של ישראל משתרעים מן החרמון ועד הסואץ הופכת את ישראל לממשית ביותר – ולמאיימת ביותר – בעיני הציבור הערבי. לגבי המצרי או הסורי הממוצעים, שלפני מלחמת 67' היתה ישראל לגביהם בחינת הפשטה בעלמא, גם אם הסכימו למדיניות האיבה של השלטונות כלפיה, – הופכת עתה ישראל לממשות יומיומית המאיימת על חייהם הקונקרטיים: מטוסים ישראליים בשמי קהיר ודמשק ממחישים אמנם את קיומה ועוצמתה של ישראל, אך גם מסייעים למוביליזאציה של דעת הקהל הערבית נגדה.

במהלך מלחמת ששת הימים נפלו בידי ישראל אותם משטחי ארץ-ישראל המערבית שהיו עדיין בידי הערבים, ומיליון ערבים-פלשתינאים מצאו את עצמם תחת שלטון ישראלי. ככל שיהיה השלטון הישראלי באיזורים אלה ליבראלי, הרי עצם הימצאותם של מיליון איש תחת שלטון שניראה להם כזר גרם לכך כי עלתה מחדש תודעתם של הפלשתינאים, שמאז 1948 התמקמו בצילן של המדינות הערביות, שמצידן התייחסו אליהם בציניות מופגנת.

התוצאה היה האינטנסיפיקאציה של לוחמת האירגונים הפלשתינאיים נגד ישראל: על אף שלוחמה זו היא כישלון מבחינה צבאית ומידרדרת יותר ויותר לטרור נתעב, הרי היא יכולה בעל זאת לרשום לזכותה את ההצלחה של המשך הלוחמה נגד ישראל גם לאחר המפלה המוחצת של יוני 1967. אמת שאי-הנכונות של הערבים לקבל את ישראל מביאה עליהם הרס וחורבן, אך היא קשה, כמובן, גם למדינת ישראל.

יחד עם זאת, נוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים תנאים מיוחדים במינם לשיתוף פעולה ישראל-ערבי, וכוונתי בעיקר למה שמתרחש בירושלים, ביהודה ובשומרון. כירושלמי אני יכול להעיד על עצמי שמאז הוסרו המחיצות בין שני חלקי העיר, מתקיימים מגעים ישראליים-ערביים שתרמו לי רבות והעשירו את הבנתי לגבי עמדתו של הצד השני בצורה שלא תתואר. הערבים הנמצאים כעת בשלטון ישראלי מתחילים לקבל תמונה מהימנה יותר של ישראל: הם לא יאהבו אותה יותר כתוצאה מכך, אך תיעלם תמונת-הזוועה התעמולתית הערבית, שלגבי הערבי הנתון לשלטון ישראל אינה תופסת יותר.

גם אנו, הישראלים, למדנו להכיר ולהבין יותר את הערבי הפלשתיני, ונידמה לי כי לאחר מלחמת ששת הימים קיימת בישראל רגישות הרבה יותר גדולה לעוול האובייקטיבי שנפל בחלקם של ערביי ארץ-ישראל – מאשר היתה קיימת לפני כן.

לישראל הזדמנות מיוחדת במינה לעודד ניצנים אלה אם תהיה מוכנה לנהל משא-ומתן עם הערבים הפלשתינאים על הקמת מדינה ערבית פלשתינאית בשטחי הגדה המערבית לשעבר ועזה. כיוון שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בין שתי תנועות לאומיות, הפתרון יוכל לבוא רק בדרך של הכרה הדדית של שתי התנועות הלאומיות זו בזו. לשתי התנועות הלאומיות, הישראלית והערבי-פלשתינאית, יש זיקה למה שהיתה ארץ-ישראל ההיסטורית, ולכן אין מוצא, בשלב ראשון, אלא להקים שתי מדינות, ישראל ומדינה ערבית-פלשתינאית, זו בצידה של זו.

אהוד בן עזר: האם חל שינוי מהותי ביחסים בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות לאחר מלחמת יוני 1967?

שלמה אבינרי: התמונה היא מורכבת ביותר. מחד גיסא, יצרה מלחמת ששת הימים הזדהות יהודית ללא תקדים עם ישראל. זו היתה הזדהות שחרגה הרבה אל מעבר לחוגים הציוניים המסורתיים. היא נתנה ביטוי להזדהות יהודית אכסיסטנציאלית עם החרדה לגורל קיומו של הקיבוץ היהודי בישראל. אין ספק שלאחר מלחמת ששת הימים מצוייה ישראל הרבה יותר במרכז התודעה היהודית מאשר בעבר.

אך באופן דיאלקטי יש גם לכך מחיר: באותן מדינות שמדיניות החוץ שלהן נוקטת עמדה אנטי-ישראלית, מוחמר מצבם של היהודים המקומיים. התמונה לגבי יהדות ברית-המועצות ופולין ברורה: אהדתם של רבים מיהודי ארצות אלה לישראל ולניצחונה עשתה את מצבם לקשה באורח מוחרף. אולם התמונה אינה מוגבלת לארצות קומוניסטיות (ולאותם שרידים של קהילות יהודיות בארצות-ערב): גם בצרפת נוצר מצב שעמדתה העויינת של הממשלה הצרפתית כלפי ישראל העמידה את הציבור היהודי שם בפני ברירות קשות, מה עוד שדה-גול בנאומו הידוע כרך ביקורת על ישראל עם כמה משפטים היסטוריוסופים על טיבו של העם היהודי. לראשונה מאז 1945 מתחילה להיווצר בצרפת אווירה הנותנת תשתית ללגיטימאציה של סוג מסויים של גישה אנטי-יהודית.

אין זו האנטישמיות המסורתית, אך ביקורת כלפי ישראל, והיהודים התומכים בה, עשוייה ליהפך לנשק פוליטי אנטי-יהודי. בנקודה זו עשויים להיפגש הימין האנטישמי המסורתי והביקורת של חלקים מן השמאל החדש הקיצוני. טענם של רבני גרמניה נגד הרצל, כי הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל תיצור בעייה של נאמנות כפולה, מצאה את עצמה מוצדקת במידה מסויימת בייחוד בארץ כצרפת, שיש בה גישה מונוליטית לבעיית הזהות הלאומית. דווקא הצלחותיה של מדינת ישראל, ומידת ההזדהות היהודית עימה, יוצרות בעיות חדשות לציבורים יהודיים, שנידמה כי התגברו על האנטישמיות המסורתית.

הזדהות מרובה זו של הציבור היהודי עם ישראל יוצרת, במידה מסויימת, גם רתיעה בקרב חלק מן הדור הצעיר היהודי, שבהתמרדו נגד דור ההורים הוא מתמרד גם נגד הזדהותו של דור זה עם ישראל. נימות אלה משתלבות גם עם האהדה הבלתי-אמצעית שזוכה לו לעיתים מאבקם של הערבים בעיני השמאל החדש, כאשר הסכסוך הישראלי-ערבי נתפש במושגי מאבקו של העולם השלישי כנגד קולוניאליזם אירופי.

אם ניתן להוסיף לכך גם את האנטישמיות החברתית המתגלית לעיתים אצל פעילי "הכוח השחור" בארה"ב, יחד עם התפוררות כמה מן ההנחות הקלאסיות של הפלוראליזם האמריקאי, הרי אין ספק כי לאחר מלחמת 1967 נוצר מצב של פולאריזאציה [קיטוב], שלדעתי יילך ויחריף. במקום אדישות כללית מהולה באהדה בלתי-מחייבת כלפי ישראל, הולך ומתגבש עתה מצב של אהדה חזקה, אינטנסיבית ועמוקה מצד אחד – מול ביקורת חריפה, אם לא סלידה, בקרב חלקים מן הדור הצעיר, מצד שני.

יש לציין כי בצד הישראלי של התמונה חל שינוי מרחיק לכת בעמדתו של ה"צבר" הישראלי כלפי יהדות הגולה. מלחמת ששת הימים גילתה לישראלי כי בן-בריתו היחיד הם יהודי הגולה. זה היה גילוי שנתקבל בחרדה, ובוודאי בהיעדר התלהבות. התוצאה היא כי היהירות הצברית הטיפוסית נעלמה או רוככה: הצבר גילה כי לא רק יהדות הגולה זקוקה לו (כפי שחינוכו הציוני תמיד לימד אותו) – אלא, אולי גם הוא זקוק לגולה לא פחות מכך. אפילו הנוקשים שבין הצברים מתחילים מצד שני להכיר בכך, כי לעיתים משלמים יהודי הגולה את מחיר הצלחתה של ישראל.

אהוד בן עזר: כיצד עשוייה הסיטואציה הנוכחית להשפיע על עתידו והרגשתו של הצעיר הישראלי, החייב לראות את מרבית חייו בפרספקטיבה של לוחם ומגוייס? מה השפעת הסיטואציה הזאת על עתידה הרוחני של ישראל?

שלמה אבינרי: לצערי אני מוכרח להודות כי המצב הנוכחי של איבה מתמשכת עשוי להתקיים זמן רב; ואפילו אם תוקם, במרוצת הזמן, מדינה ערבית-פלשתינאית בשטחי הגדה-המערבית לשעבר, הרי יהא בכך רק אתחלתא לפתרון, והאיבה לא תתנדף כהרף-עין. מצב המצור שבו ישראל נתונה אינו אמנם חדש, אך הוא מחריף יותר, ומה שהוחרף עוד יותר היא תודעת המצור והמצוקה. עד 1967 האמינו רוב הישראלים כי בעייתה היסודית של הציונות נפתרה ב-1948, עם הקמת המדינה. היום התברר כי התמונה היא הרבה יותר מורכבת, וכי ה"לאו" הערבי הוא הרבה יותר עמוק ושורשי. אף הובהר כי לכל הצלחה של ישראל ישנו מחיר, וכי הבעייה היסודית של ישראל – הכרה בלגיטימיותה מצד הערבים – לא על נקלה תיפתר.

במצב זה טמונות סכנות מרובות, וכל מה שאמרתי בנידון זה בראיון הראשון ב-1966, חל ביתר שאת גם היום. אולי ברצוני להתרכז רק בנקודה אחת, והיא בחזות הקשה המוצגת לעיתים לישראל, והאומרת כי סכסוך ממושך עשוי להביא את ישראל לגורלה של ספארטה, או פרוסיה. החרדה כי ניהפך, כתוצאה מן המצור, לספארטה שנייה, החיה על חרבה, מרתיעה, כמדומני, כל ישראלי.

אולי נידמה לי כי עצם ההשוואה ההיסטורית לקוייה, משום שהיא מניחה הנחה נסתרת בדבר דטרמיניזם היסטורי המביא כל מדינה המצוייה במלחמה ממושכת לידי מצב ספארטאני. מבחינה היסטורית, אין כל אמת דטרמיניסטית כזו, ואם מביאים ראיות מן העת העתיקה דווקא, הרי לנגד עיניי עומדת דוגמתה של אתונה כמתקבלת על הדעת הרבה יותר לגבי עתיד ישראל מאשר דוגמתה של ספארטה. כאשר אנו חושבים על ספארטה אנו שוכחים כי אתונה הדימוקראטית – שבה פרחו הספרות, הפילוסופיה, האמנויות, הדראמה – הגיעה לשיא פריחתה בתקופה של מלחמות בלתי-פוסקות, החל מן המלחמות הפרסיות ועד למלחמת הפילופוניסוס. אתונה של סוקראטס ומידיאס, של סופוקלס ושל אווריפידס, אתונה של נאום-האשכבה של פריקלס, לא היתה דווקא אתונה של שלום ושלווה, כי אם של מלחמות בלתי-פוסקות ושל התפשטות אימפריאלית. אין זה מוכיח כי פריחה ומלחמה שזורות זו בזו, אלא שתרבויות שונות מגיבות בצורות שונות על אתגר המלחמה.

מדינות אמריקה הלאטינית לא ידעו מלחמה של ממש מאות בשנים, ודווקא בהן יש דיקטאטורות צבאיות ובמרביתן שוררת מועקה וסטאגנאציה תרבותית. אין שום דטרמיניזם הקושר תרבות ומלחמה, וההצבעה על ספארטה מוכיחה על בורותו וחד-צדדיותו ההיסטורית של בעל-הדוגמה. השאלה היא, מהי הרקמה החברתית והתרבותי של החברה הנידונה: על חברה אגרארית פרימיטיבית כספארטה השפיעה עובדת הלחימה הממושכת אחרת מאשר על החברה האורבאנית הסופיסטיקטית האתונאית. ישראל ומצרים משקיעות פחות או יותר אותו חלק מתקצין בביטחון. בישראל שלטת דימוקראטיה פארלמנטארית שעם כל בעיותיה אינה עומדת לעבור מן העולם, ואילו במצרים לא נראית באופק שום אלטרנאטיבה להמשך קיומה של דיקטאטורה צבאית.

דווקא מלחמת ששת הימים העלתה בישראל, כמו שציינתי קודם, עירנות גדולה יותר לסבלם ולעמדתם של הפלשתינאים; יש היום הבנה גדולה יותר לעמדתו של הצד השני מאשר באיזו תקופה אחרת הקודמת ל-1967. דברים שאירעו ב-1948 אינם יכולים לקרות היום; ענייני צבא וביטחון, שהיו כל ימי שלטונו של בן-גוריון בבחינת "טאבו" לגבי הדיון הציבורי – נידונים היום בריש-גלי. יש היום הרבה יותר ביקורתיות ופתיחות בישראל, בתקופה של לחצים ביטחוניים חמורים – ממה שהיה בשנות החמישים והשישים, בתקופה של לחצים פחותים בהרבה.

בהשוואה לעיתונות הישראלית של היום, נראית העיתונות הישראלית של שנות החמישים קונפורמיסטית להחריד. אף הנהירה לחינוך גבוה, הפתיחות לעולם, גדולות היום הרבה יותר מאשר בעבר, ודור הבנים מעוגן הרבה יותר בערכיה של התרבות המערבית – על כל צלליה והישגיה – מאשר דור האבות, חניך עיירות מזרח-אירופה. נידמה לי כי ללא אידאליזאציה יתירה ניתן לומר כי ישראל מגיבה לאתגר המלחמה והמצור לפי המודל האתונאי, לא הספארטאני. דברי המשתתפים בספר הדיאלוגים הזה הינם עדות לכך.

שלמה אבינרי

אהוד: פרופ' שלמה אבינרי היה האחרון שהלך לעולמו מכל מרואייני הסידרה שלי "מחיר הציונות", שהחלה עימו בשנת 1966, לפני 59 שנים, כל השאר כבר מנוחתם עדן.

* * *

11 שירים של אילן בושם. נובמבר 2023

זוג לוהט (נייר ועט)

הָעֵט בְּיָדוֹ

שֶׁל הַכּוֹתֵב

לָהוּט לִכְתֹּב,

הַנְּיָר לָהוּט

לְהִכָּתֵב.

*

אָמְרׇה עֶצֶם לְעֶצֶם

שֶׁל הַגּוּף הַקָּבוּר:

בְּעֶצֶם,

נִדְפַקְנוּ עַד הָעֶצֶם...

בבית הלוויות

אָדָם עַל אֲלֻנְקָה

שׁוֹכֵב מֵת.

קְרוֹבָיו וּמַכָּרָיו הַמּוּמִים:

מָה, בֶּאֱמֶת?!

וְנִזְכְּרוּ כֵּיצַד שִׂחֲקוּ בְּיַלְדוּתָם

"עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת"

וְיָצְאוּ מִזֶּה בְּשָׁלוֹם.

אֵיזֶה מִין מִשְׂחָק זֶה

שֶׁאָדָם מֵת עַל בֶּאֱמֶת?!...

בַּג'קוזי

הִתְרַוֵּחַ לַהֲנָאָתוֹ

בְּגָ'קוּזִי חַם כְּמוֹ אֵשׁ

וּכְשֶׁהוּא בְּשִׂיא הַכֵּף

לֹא עָלֵינוּ

הָאִישׁ הִתְחַפֵף.

מָה עוֹד אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ?

נדרס

אִישׁ פָּשׁוּט

פָּשׁוּט אִישׁ

נִמְרַח עַל כְּבִישׁ.

מָה פָּשׁוּט מִזֶּה?

*

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ

עַל יְדִידָם הַמְּשֻׁתָּף בַּעַל הַגּוּף

שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ:

"זֵכֶר לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ

מִבְּחִינָה פִיזִית

רַק זִכָּרוֹן."

*

"אִם אַתָּה עָיֵף

לֵךְ לְךָ לִישֹׁן,

זֶה יַעֲשֶׂה לְךָ כֵּף,"

אָמַר הַמַּלְאָךְ.

וּכְשֶׁהָאִישׁ לֹא קָם

הִתַּמֵּם הַמַּלְאָךְ:

"הוּא הָיָה כָּל כָּךְ עָיֵף..."

*

הוּא אִבֵּד רֶגֶל

אֲבָל לֹא אֶת הֶרְגֵּלָיו.

הוּא יִתְרַגֵּל

לְאִבּוּד הָרֶגֶל

שֶׁלֹּא יַשְׁפִּיעַ עַל אָרְחוֹתָיו.

גיל

יֵשׁ מִי שֶׁסָּבוּר

שֶׁהַגִּיל עָשָׂה לוֹ

תַּרְגִּיל

וּמַכְחִישׁ שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ לַגִּיל

וְיֵשׁ שֶׁשְּׂמֵחִים

שֶׁהִגִּיעוּ לַגִּיל...

וְיֵשׁ הַשְּׂמֵחִים בְּגִילָם הַצָּעִיר.

פנים לכָאן וּלכָאן

אֲנַשִּׁים יָפִים וְנָשִׁים יָפוֹת

בַּמְּסִבּוֹת מַרְבִּים לִרְקֹד.

סָבוֹב סָבוֹב שֶׁזֶּה יָפֶה מְאוֹד

אַךְ מִדֵּי פַּעַם

הֵם צְרִיכִים לְהִתְפַּנּוֹת –

אֲבָל חוֹזְרִים לִרְקֹד.

*

חֲתִיכָה בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים

בְּבֵית קָפֶה

מִתְיַשֶּׁבֶת (לֹא מִתְחַשֶּׁבֶת)

רֶגֶל בָּרִצְפָּה רֶגֶל בַּכִּסֵּא.

הָאִישׁ בַּשֻּׁלְחָן שֶׁמִּמּוּל

לֹא מִתְאַפֵּק

וְרָץ לְבֵית הַכִּסֵּא.

אֲנָחָה נִשְׁמַעַת

וְהוּא חוֹזֵר

רָגוּעַ יוֹתֵר.

אילן בושם

* * *

עקיבא נוף

עוטף עזה

"עוטף" – קשור בתחושת אהבה,

"עוטף" – מעיר געגוע,

עכשיו, זהו פלך מוכה בְּאֵיבה,

נוטף  חלחלת זעזוע.

אך שמשון יחזור, ויישא על כתף 

את שער העיר המרצחת,

ניכנס ונכרית כל עורף וחוטף

ותהא נקמתנו ניצחת.

שועליו של שמשון – אש נקם ושילם,

יִשַלְחו בה בעיר הפושעת,                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

ותָסוף רשעותה וזְדונהּ ייעלם

עד תהא אדמתנו רוגעת.

כפר דרום ונצרים יפרחו מחדש

חממות , לא טילים יהיו מעטפת,

ונשוב ונחיה בשילוב המקודש

של עָם עִם ארצו האחת, המלטפת.

עקיבא נוף

* * *

חנה מושיוב סמוכה

ושבו בנים לגבולם

ראיתי בטלוויזיה את שרון נואם בעצרת במוצאי שבת ה25.11. הוא נשמע רהוט. דבריו נגעו לליבי. נקרע לי הלב. שרון הוא ידיד טוב של בתי משכבר הימים, והיה בן בית בביתי.

למחרת בבוקר שמעתי ראיון של שרון שרעבי (אח של שני חטופים) עם ניב רסקין ולא חדלתי מלבכות וליבב. הבנתי ששרון מייצג את המשפחה באין לו אבא והוא כולו מגויס למשימה להחזיר את אֶחיו הביתה. דבריו נגעו לליבי. לא יכולתי לעמוד מנגד. אני מכירה את שרון מנערותו. ביקשתי מבתי השוהה בתאילנד, שתשלח לי את הטלפון של שרון, השתוקקתי לדבר איתו, או לכתוב לו ולומר לו כמה אני כואבת איתו ועם משפחתו וכמה אני מתרשמת מהדברים שהוא מוציא מהפה, ועד כמה הוא עושה זאת יפה, כאילו נולד נואם. כתבתי לו.

אחר כך חשבתי על אימו, שלא רק שני בניה חטופים, אלא שהיא קברה את שתי נכדותיה ואת כלתה, שנרצחו בבארי בבוקר ה-7.10, ורציתי לחבק אותה, בוודאי קשה לה. זכרתי שבתי סיפרה לי אז, לפני יותר מעשרים שנה, כמה היא אהבה להתארח בביתה וכמה היא נהנתה מהמטעמים שהיא הכינה. ביקשתי משרון את הטלפון שלה, והחלטתי לבקר אותה בביתה. הרגשתי כל כך קרובה שרציתי לחבק אותה ולתמוך בה ולהראות לה עד כמה אנו איתה, וכמה רעות צמודה לטלוויזיה בתאילנד וכואבת את מה שקרה למשפחתה.

היא ניאותה לקבל אותי מיד. נרגשת נסעתי לביתם בתל אביב ברחוב הרצפלד 2, קומה רביעית בלי מעלית, בית צנוע, שעומד בפני "פינוי בינוי". בית שיצאו ממנו אנשים מדהימים וגם האם שגרה היום בגפה, לאחר שבעלה נפטר ממחלת הסרטן לפני שנתיים, אישה מדהימה.

הגעתי ב-27.11 לביתה של חנה שרעבי, אם הבנים החטופים – יוסי (53), ואלי (51) וסבתא של שתי נרצחות נויה (16) ויהל (13) –  בנות של בנה, אלי, ואִמן – אלין, שאף היא נרצחה.

ראיתי לפני אישה בת 75, קטנה עם עיניים שמחות, שיער אסוף, לבושה בחולצה שעליה מוטבעת תמונת ילדיה ונכדותיה ולצווארה ענדה דסקית שעליה מוטבע – "הלב שלנו שבוי בעזה" וסרט צהוב קשור על פרק כף ידה. חיבקתי אותה. הרגשתי שאני מחבקת את כל משפחות החטופים. הרגשתי קרובה, חשתי את דופק לבבה. בית נקי ומצוחצח. מסודר. עוגיות תמרים ועוגת תפוזים על השולחן הקטן. רצתה מיד שתייה להכין, אך אני רציתי לשתות את דבריה. לשמוע אותה. לדעת איך מרגישה אישה שעברה ועוברת עדיין טראומה כה קשה, שקברה שתי נכדות וכלה, ושני בניה –אלי ויוסי (53,51) חטופים – איך מתמודדים עם מנה גדושה של אובדן שמכה ברגע אחד כמו פגיעה של רעידת אדמה או סופת הוריקן.

חנה שרעבי עלתה ממרוקו בגיל 6 בשנת 1956, אחרי שנתקעו שנה בעיר מרסיי שבצרפת, בגלל מלחמת סיני. היא אחת מעשרה אחים ואחיות. אחיה ואחותה הגדולים הצליחו לעלות קודם ושירתו בצבא באותה תקופה. היא עבדה 37 שנים בבנק הפועלים במסלקה. והיא מאוד בעניינים. בעלה רצון ז"ל, נולד בארץ בכרם התימנים בתל אביב – לדבריה, היה שחקן ועוד.

לחנה שרעבי 5 ילדים, 3 בנים – יוסי ואלי (מבארי), שרון – מאלפי מנשה, ושתי בנות – אסנת – מכפר הרי"ף, והילה – מתל אביב – כולם נשואים ולכולם ילדים.

יוסי בן 53 – חבר קיבוץ בארי, עבד בדפוס בארי, מנהל, למד כלכלה וניהול. נשוי­­ לנירה בת להורים ניצולי שואה מהונגריה. עבדה כאחות ב"סורוקה". וניהלה את המרפאה בבארי. ביתם וכלבם, נשרפו לחלוטין לעיני שלוש הבנות – יובל, אופיר ואורן. יוסי האבא – נחטף, למרות שאחז חזק בדלת הממד ולא איפשר למחבלים לפתוח אותה. הם ירו, שרפו את ביתם, כמעט נחנקו. האם גילגלה את הבנות בשמיכות. כשהם פתחו את השמיכות, האם התחננה שלא יהרגו אותן. כפתו את האבא יוסי ואת אופיר אנגל – החבר של יובל הבת, מקיבוץ רמת רחל, וחטפו אותם.

יחד עם האב והחבר של הבת, נחטף גם הבן של השכנים – עמית בן ה-16. נירה, הרעייה ושלוש הבנות ניצלו בזכות תושייתה, היא סייעה בהצלתם של עוד שבעה אנשים, ביניהם זקן החולה בניוון שרירים. הם הצליחו לעבור לבית אחר, אחרי שביתם נשרף. שהו שם עד השעה 20.00, היו רעבים, בחושך, בלי מים חשמל עד שבאו לפנות אותם. בחדר היה תיק של המחבלים עם חומרי לחימה. ביקשו מהחיילים שבאו לחלצם לא לירות, כי התיק עלול להיות ממולכד. הם הובלו לנתיבות, ומשם לירושלים. כעת הם בים המלח. החטיפה אירעה חודש אחרי הבת מצווה של אחת הבנות, האב נחטף יחד עם אופיר אנגל, החבר של הבת – יובל ועם עמית הבן של השכן.

ליוסי דרכון פורטוגלי.

יש טענה שהמחבל לא רצח את הילדות של נירה ויוסי ואת האם, כי היה דתי-אדוק, ביקש מאחת הבנות שלבשה גופיה לעטות עליה משהו, שלא תהיה חשופה. יש מחבלים, שלא רצחו נשים וילדים ולא נגעו בהן, אך לא הפריע להם לשרוף להם את הבתים ואת הכלבים.

יוסי שבא ממשפחה דתית מסורתית, מחזיק את בית הכנסת בבארי. מביא חברים בחגים מעלומים כדי לקיים את התפילות.

אלי בן 51 נשוי ואב לשתי בנות – גם הוא כמו אחיו, גדל כילד חוץ בקיבוץ בארי. הוא רואה חשבון, היה מזכיר הקיבוץ, מרכז משק ועובד חוץ. אלי נשוי לליאן. ליאן אנגליה – לא יהודייה. בהתחלה לא התקבלה על ידי משפחתו של אלי, שלא עיכלו את הרעיון שבנם יינשא ללא-יהודייה. היא התחילה תהליך גיור שאותו לא השלימה. במשך הזמן משפחתו התעשתה וקיבלה אותה. הייתי בחתונה שלהם בקיבוץ בארי. נסעתי עם בתי, שהיתה חברה טובה של שרון, אחיו. חששתי לאפשר לה לנסוע לבד לבארי בכביש חשוך. היא היתה גם בחתונה של אלי בלונדון.

בתה נויה, שקשורה לסבתא חנה, הבטיחה לה שהיא תתגייר לפני שהיא תלך לצבא. ליאן הכלה – נרצחה, בתה נויה (16) נרצחה, וגם בתה יהל (13) נרצחה. גם כלבם נרצח. האם והבנות נרצחו, הבעל-האב – אלי, היה נעדר ואחר כך הסתבר שהוא נחטף. ביתם לא נשרף למרות הרצח של שלושה מדייריו וחטוף אחד. ממשפחתו של אלי, אף אחד לא שרד, אפילו לא הכלב. הכאב רב. והסיפור הכואב שבו הבנות והאם נטבחו והאב חטוף – ממשיך להיכתב ואיש לא יודע עדיין מה יהיה הסוף.

הנכדות נויה ויהל ואימן – ליאן, נטמנו בכפר הרי"ף, שם גרה אחותו של אלי.

מנסים להוציא דרכון זר – פורטוגלי גם לאלי, מקווים שזה יעזור לשחרר אותו ואת אחיו משבי החמאס.

אין מי שיספר לאלי החטוף כשיוחזר משבי החמאס, כיצד אשתו ובנותיו נהרגו. השכן ספר שהבנות צעקו. לא יודעים אם הן צעקו, כי חטפו את אביהן, או כי ירו בהן.

גם בת הדודה של אלי ויוסי – עדן גלבוע – חטופה. הייתה תצפיתנית, הוציאו אותה מהמיטה. ורצחו אותה.

שרון, הבן הצעיר, אחיהם של החטופים, אחרי האסון שפקד את משפחתו, נוטל חלק במאבק להשבת החטופים. מקדיש את כולו למטרה זו. הוא נואם בעצרות להבאת החטופים, מתראיין בטלוויזיה בכל הערוצים, ואף ביקר בלונדון פעמיים ונאם בפרלמנט, בעידודם של הוריה של ליאן הי"ד, שהיא בריטית במוצאה – הוא עושה זאת במקצועיות, בטון שקול עם הרבה כאב על אימו, שנאלצה לקבור את שתי נכדותיה וכלתה ושני בניה חטופים והיא לא יודעת מה עלה בגורלם ומתי ישובו לחיקה.

חנה אם הבנים החטופים מבארי, וסבתן של שתי נכדותיה שנרצחו בשבת ה-7.10, סיפרה שהיא התארחה אצל בניה בבארי ביום כיפור. הבית של אלי נמצא בשכונת "הכרם" החדשה, קרוב לגדר. היא ביקשה להתרחק משם, כי פחדה, כשראתה עד כמה הגבול קרוב לביתו של בנה יוסי וכלתה נירה.

איש לא יודע מה מצבם של הבנים החטופים. האם מתפללת ומאמינה שהם ישובו בריאים ושלמים. אין שום ביקור של הצלב האדום, ואין צפי להחזרתם, כי הם לא עומדים בסטנדרטים שנקבעו עד עכשיו. האח – שרון, עושה הכול כדי להיות בכל מקום ולדבר ולדרוש ולהילחם להשבתם.

אחד הדברים שהמשפחה עשתה על מנת להשיב את החטופים שלה בהקדם, היה, דרכון זר. לאלי שהיה נשוי לאנגלייה (אין אזרחות בריטית, כי הוא לא גר שם) יש דרכון פורטוגלי, כי אימו שנולדה במרוקו, נחשבת בין מגורשי ספרד. כעת מנסים להוציא דרכון פורטוגלי גם ליוסי. בפורטוגל מערימים קשיים. ביקשו עזרה מממשלת בריטניה להעניק לבנים אזרחות בריטית, אך העניינים מתנהלים בעצלתיים. ובינתיים גם אזרחות זרה, לא מועילה.

מבארי נרצחו 85, 30 נעדרים, 26 מהם חטופים...

27.11.2023

ביום רביעי ה-29.11.2023 שוחררו מהשבי אופיר אנגל ועומר שני, שניהם היו יחד עם יוסי שרעבי (שעדיין חטוף), אבא של יובל – החברה של אופיר אנגל. אופיר ויובל היו חטופים והיו שבויים יחד עם יוסי, בתנאים סבירים.

למחרת, יובל הלכה לפגוש את אופיר לאחר האזכרה שנערכה בכפר הריף – לדודתה – ליאן, ולשתי בנותיה – נויה ויהל הי"ד. ובאותו ערב היא כבר רואיינה לטלוויזיה. עדיין אין מידע על אלי – האח של יוסי. מאחלת להם שבמהרה הם ישובו למשפחה שמחכה. 

חנה מושיוב סמוכה

* * *

צביקה זליקוביץ

הֶעָבָר לְפָנַי

כָּל הֶעָבָר לְפָנַי הוּא –

זוֹכְרֵנִי, כְּמוֹ הַיּוֹם, מָתַי הוּא.

מִתְקַדֵּם אָחוֹרָה בְּלַהַט

לִפְנֵי עִדָּנִים, (טֶרֶם בָּהּ אַתְּ).

עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל עִיר-מוֹשָׁבָה

פַּרְדֵּס וְשָׂדֶה נוֹסְכִים זְהָבָם.

בָּרְחוֹבוֹת הַצָּרִים נָעִים עֶגְלוֹנִים

נֵפְט וְחָלָב בִּטְרוֹם "בָּלוֹנִים".

בִּרְחוֹב שַׁפִּירָא כָּל תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר,

וּבָהֶן נְעָרִים יְפֵי תֹּאַר.

חֻלְצוֹת כְּחֻלּוֹת, הַשְּׂרוֹכִים בְּגָוֶן –

אֵלֶּה בְּאָדֹם, הָאֲחֵרִים בְּלָבָן.

מִפְקַד, "דֹּם" "נוֹחַ" לִפְנֵי "פְּעֻלּוֹת".

בַּמַּעְגָּל שָׁרִים בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת.

לִפְנֵי שֶׁנִּקְרָאִים לַצָּבָא אֶל הַדֶּגֶל –

חוֹבְשִׁים בַּאֲדִיקוּת אֶת יְצִיעֵי הַכַּדּוּרֶגֶל.

בַּבְּרֵכָה שֶׁל "הַפּוֹעֵל" הַ"קַדָּרִים" בָּאִים,

אֵצֶל "פְרִידְמָן" וְ"קָלִינְסְקִי" גָּזוֹז בִּשְׁנֵי צְבָעִים.

לְיָמִים, נִפָּרֵד, אוּלַי יוֹם אֶחָד, עִם שַׁחַר אוֹר,

לֹא בִּתְשׁוּבָה, אֵלֶיהָ נַחֲזֹר.

28.11.2023

* * *

ארנון איתיאל

עם של לוחמים

אני לא רוצה שלום, אני רוצה שהילדים שלי ישנו בשקט.

האובססיה הישראלית למימוש אותה פנטזיה ילדותית, הדחף הקדוש "להביא שלום", הם בדיוק הסיבה שילדיי רצים לממ"ד בלילה.

המילה הזאת, "שלום", הוזנתה וחוללה באלף דרכים, והיא הסיבה שבגללה אנחנו מדממים למוות.

פיקוד העורף שלח יחידות של חיילים חמושים לאבטח את רחובות ערינו. אני מנשק ומחבק את חיילי היחידות הללו, אבל ככה זה נראה: זוג חיילים מרושלים מסיירים בנחת על המדרכות, לבושים אפודים כתומים, חמושים בM16- ארוך ומחסנית אחת מפלסטיק. זה לא עם של לוחמים, זו קבוצה מבולבלת של אנשים מבוהלים המחכים למותם.

עם של לוחמים זו הצגה אחרת לחלוטין. אני מדבר על אתוס חדש, על הסיפורים שנבחר לספר לילדינו לפני השינה. אבי מורי נרו יאיר סיפר לי לפני השינה על טרומפלדור. "טוב למות בעד ארצנו, חלומות פז מתוק שלי," והחלומות היו פז.

הוא סיפר לי על בר כוכבא, על גדעון, על שמשון ועל מאיר הר ציון. סיפר לי איך אריק שרון צפצף על מפקדיו וחצה את התעלה כי זה היה ייעודו, לחצות תעלות ופקודות.

אני רוצה שנבטיח לילדינו "כשתהיה גדול, אוצר שלי, יהיה צבא. אתה, בני, תזכה להיות לוחם בצבאו של העם היהודי."

מוטב שנביט למקום הנכון. לסגת שלושים שנה לאחור אל קיבוצי עמק יזרעאל, אל כל אלה שאהבנו לאחרונה לפרוע את בלוריתם. אמרתי מילים קשות על האנשים האלה, על היהירות והניכור ועל כך שהם חשבו שהצבא שלהם.

היום, כשהצבא לא שייך לאיש, אני מבין שהם צדקו. הצבא באמת היה שלהם, הוא היה עסק משפחתי. אילנות היוחסין שלהם משובצים חורים שחורים, שמות נופלים שנלחשים בהערצה. הם היו אריסטוקרטיה משרתת, וזה בדיוק הדבר שהחברה הישראלית זקוקה לו עכשיו.

זה קיים. יש שבטים וחמולות בישראל שהשירות הצבאי הוא עולמם. שערכו של אדם נמדד על פי מידת מסירותו למדינה. משפחות של לוחמים. הם נמצאים ביישובי השומרון ובגבעות יהודה. בכפרי הדרוזים ובעיירות הפיתוח.

אנחנו עם של לוחמים, אני רק מתפלל שהמשפט הזה יוכרז וייצעק ויושר. אני מייחל ליום שבו עם הלוחמים ישתחרר מדיכויין של שלשלאות הברזל וייפול על צווארה של נשמתו היהודית שחזרה מבור השבי.

הם יקימו גדר, לא אנחנו. הממ"דים שייבנו ייבנו ביריחו, ברמאללה ובעזה. בלילה הם יתפללו שלא יאיר היום וביום ירעדו מפחד הלילה הקרב. השפה הצבאית תתחדש במושגים כמו "ציד מחבלים", "הרתעה יוזמת", "הוצאה לפועל" ו"פשיטת גבייה".

רמאללה תהיה המקום הבטוח בעולם עבור ילדה יהודייה שהלכה לאיבוד.

ישמור השם ויציל את מלאכינו הלוחמים בגבולות. אני מחכה להם שיחזרו בשלום עטורי ניצחון ויביאו איתם מעזה בשורת חיים עבור כולנו.

ארנון איתיאל

היום ה- 56 למלחמה

 * * *

יונתן חיים גורל

נַהֲמַת כֶּלֶב

לִמְלוּם הֲגָיִים כַּלְבִּי

הִתְחַלֵּף בְּנַהַם כִּבְשִׂי

וְקִשְׁקוּשׁ זְנָבוֹ

חִתֵּל אֲוִיר חַם, מַהְבִּיל

הִתְכַּרְבֵּל זֶה הַכֶּלֶב

לְמַרְגְּלוֹת אֲדוֹנוֹ

זְגוּגִיּוֹת מִשְּׁקָפָיו

עַל חָטְמוֹ

הִרְהֵר בְּכִבְשׁוֹנוֹ

שֶׁל עוֹלָם וְנִרְדָּם

קוֹרֵא לִי

בַּחֲלוֹמִי, בְּנִי וִילָדָיו

מְאֻיָּמִים

חוֹרְשֵׁי מְזִמּוֹת מִסְּבִיבָם 

וְהֵם תְּמִימִים

קוֹרֵא לָהֶם לָקוּם וְלָלֶכֶת

וְהֵם מִתְמַהְמְהִים

מֵעֹצֶם הָרֶגַע

וּמִדַּאֲגַת הַתָּמִיד

מַקִּיץ וְרוֹאֶה

פַּסֵּי אוֹר בֹּקֶר

בַּתְּרִיס הַמּוּגָף

שֶׁבֶּעָבָר נִפְרַץ וְנִשְׁדַּד

קוֹרֵא לִי לָקוּם

הַיּוֹם חַג

יונתן חיים גורל

* * *

נעמן כהן

לתפוס את האסירים ששוחררו בעסקת מיקוח חזרה לכלא

מוזר בלשון המעטה איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים. מדוע לאורך השנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא עונשו. מעבר לירידה בחטיפות, חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל. מי חבר הכנסת שייקח על עצמו את חקיקת החוק? (שלחתי למספר חברי כנסת אם אקבל תשובה אפרסמה).

למרבה הצער

למרבה הצער כל מנהיגי ערביי ישראל (כולל הנוצרים שבהם כאעיידה תומא סלימן הקומוניסטית, וסמי אבו שחאדה הפשיסט) תומכים בחמאס ונאבקים להצלתו ולשימור שלטונו באצטלה של דאגה לחיי אזרחים ודרישה להפסקת אש.

מנסור עבאס מרע"ם מגנה את מעשי הרצח והאונס של החמאס, ואומר כי הם מנוגדים לאיסלם, אבל גם הוא תומך בהמשך שלטונו של החמאס ומאמין במצע תנועתו – תנועת "האחים המוסלמים". למרבה הצער אין אפילו מנהיג ערבי אחד התומך בחיסול החמאס כדרך לשלום ולחיים. תקנו אותי אם אני טועה ואשמח.

למרבה הצער

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

תקנו אותי אם אני טועה ואשמח.

רע"ם והחמאס

השייח' איבראהים צרצור, (בערבית סרסור) יו"ר מפלגת רע"ם לשעבר המכהן היום כאחד מנציגי מועצת השורא של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, כתב במאמר שפרסם בעיתון הערבי הישראלי "אל מסאר", כי ישראל לא תוכל לנצח את חמאס משום שמדובר ב"רעיון" שכל הפלסטינים מחוברים אליו. לדבריו, המשך הסבבים נגד הפלסטינים יוביל להשמדתה של מדינת ישראל. לדברי צרצור, אירועי ה-7.10 הוכיחו כי "הציונות הפשיסטית" גרמה ליהודים להרס חייהם. לטענתו, היהודים שכחו את ההיסטוריה שבה יהודים וערבים חיו בשלום תחת שלטון האסלאם. "אירועי ה-7.10 גרמו להרבה פרשנים ישראלים להודות באמת שיהודים רבים שכחו בגלל תהליך שטיפת המוח שנוהגת הציונות הפשיסטית נגד היהודים, והורסת את חייהם. האמת היא שהיהודים לא חיו את תור הזהב אלא רק עם מוסלמים ותחת המדינה האסלאמית לאורך תקופה של 1,400 שנה, בעוד אירופה שחטה אותם במשך אלפי שנים. היהודים לא מצאו מקלט בטוח מדיכוי אירופה אלא במדינות מוסלמיות. הציונות השחיתה הכול, והיהודים שכחו את ההיסטוריה האמיתית שלהם."  (בשביל מר סרסור "תור הזהב" הוא חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד, או שחיטת 4000 יהודי גרנדה ע"י הערבים וכו' וכו').

"המשך המלחמה של הישראלים בפלסטינים," ממשיך צרצור, "יביא את סופה בפועל של מדינת ישראל. ההתעקשות על המשך הכיבוש על כל האכזריות, וההסתערות על זכויות האדם הבסיסיות ביותר של הפלסטינים והערבים, הפרה של כל החלטות הלגיטימציה הבינלאומית, קריאת תיגר על הרצון הבינלאומי והתקפה על ערכי הדת ומנהגים ומסורות אנושיות, יביאו אותה בהכרח לעידנים אחרים של סכסוך עקוב מדם שיגבה עלויות כבדות מכל הצדדים לסכסוך ויחיש את סופה בפועל של מדינת ישראל."

"את חמאס," טוען צרצור, "אי אפשר לנצח משום שמדובר ברעיון שגם אם הארגון עצמו יחוסל כרגע, יהיו אנשים אחרים שיישאו אותו קדימה.

"אם תמשיך ישראל בכיבוש פלסטין כאדמה, גם אם רצועת עזה תושמד מעל ראשי אנשיה, והיא עשתה זאת בהצטיינות לנגד עיניו ועיני העולם, כולל העולם הערבי והאסלאמי, לעולם היא לא תצליח להרוג את רצון ההתנגדות של העם הפלסטיני ואת התעקשותו לחלץ את זכויותיו הלגיטימיות בכל דרך שהיא. חמאס וארגונים אחרים אינם מייצגים רק פלגים לוחמים פלסטיניים, אלא מדובר ברעיון שרווח בחברה הפלסטינית וימצא מי שיישא אותו ויוביל אותו קדימה עד שישיג את מטרותיו של עצמאות ומיגור הכיבוש, גם אם השמות משתנים והכתובות. פלסטין והעם הפלסטיני אינם חריגים בהקשר זה, אלא זהו מצבם של כל העמים שנלחמו בקרב השחרור נגד כל כובש."

בסוף מאמרו, כתב צרצור, כי המשך המלחמה בעזה מקרב את סופה של מדינת ישראל. "למלחמה ברצועת עזה אין שום קשר לביטחון, יציבות או עתידה של ישראל. להיפך, מלחמה זו הוכיחה את שבריריותם של היסודות שמנהיגי ישראל מדמיינים שהם ערבים להישרדותה, בעוד שהם אלה שמקרבים את הסוף שלה," כתב איש התנועה האסלאמית.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827098&forum=scoops1

מישהו יכול להסביר לי למה מר צרצור טרם נאסר על תמיכתו בטרור החמאס?

חד"ש בעד הג'יהאד נגד היהודים

מזכ״ל מפלגת חד״ש אמג׳ד שביטה משתף את סרטון חגיגות השחרור של מלק סלמאן המשויכת לג׳יהאד האסלאמי ושהורשעה בגין ניסיון רצח שהשתחררה כעת במסגרת עסקת החטופים:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=826334&forum=scoops1

מעניין מה אומר על זה יועז הנדל לאחר שקבע שטיבי לא תומך טרור?

חאלד משעל קורא למערב: חישבו מה יהיה באזור אחרי שישראל תיעלם, לא מה יהיה אחרי חמאס

בעוד שבעולם מייגעים את המוחות מה יהיה לאחר החמאס, מנהיג חמאס בחו"ל, ח'אלד משעל מסביר את מצב החמאס: "המנהרות והנשק שלנו עדיין תקינים ועודנו מסוגלים לתמרן ולשגר טילים; אנו מחקים את הנביא מוחמד שהיה מכותר בקרב והטיף לכיבוש ביזנטיון; ממליץ לפוליטיקאים במערב להתחיל לחשוב מה יהיה באזור אחרי ישראל, ולא מה יהיה אחרי חמאס."

בנאום שנשא בווידאו בכינוס שאירגן הפורום האסלאמי העולמי של חברי פרלמנט ב-24.11 לאחר שנכנסה לתוקף הפסקת האש בלחימה בעזה, אמר משעל כי "מתקפת הטרור שביצעה תנועתו ב-7 באוקטובר חשפה שישראל 'חלשה כקורי העכביש' והסבה לה תבוסה פסיכולוגית, צבאית ומודיעינית," והבטיח כי תבוסה זו "תושלם בקרוב." משעל טען כי כיום, לאחר חודש וחצי של לחימה, המנהרות והתחמושת שבידי חמאס עדיין תקינים ו"אנו עדיין מסוגלים לתמרן, לשגר טילים ולפגוע בטנקים," זאת בדומה לדברי שה"ח האיראני שאמר לאחרונה כי שמע מראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הניה, שחמאס השתמשה עד כה רק ב-12%-10 מהיכולות והתחמושת שברשותה. משעל ציין כי אנשי חמאס נוהגים כדוגמת הנביא מוחמד כאשר היה מכותר בקרב השוחה בשנת 627 והטיף לכיבוש ביזנטיון ופרס. כמו כן, הוא המליץ לפוליטיקאים במערב להפסיק לדבר על מה יהיה בעזה לאחר מיטוט חמאס ולהתחיל לחשוב במקום זאת מה יהיה באזור לאחר היעלמות ישראל.

משעל טען גם בנאומו כי חטיפת האזרחים הישראלים לא היתה אחת ממטרות המערכה, דבר העומד בסתירה למדריכים המפורטים שקיבלו אנשי חמאס המורים להרוג ולחטוף כמה שיותר אזרחים ובכללם ילדים.

להלן תרגום קטעים מדבריו של משעל בכינוס: 'לו היו האלג'יראים, האפגנים והווייטנאמיים מקשיבים לתועמלני התבוסתנות שדרשו מהם להיכנע, כי אז אלג'יריה, אפגניסטן ווייטנאם לא היו משתחררות מהאימפריאליזם ומהכיבוש'. 'מבול אל-אקצא הסב לכיבוש תבוסה פסיכולוגית, צבאית ומודיעינית ותבוסה זו תושלם בקרוב, אם ירצה אללה.' הוא הסב את תשומת הלב לכך שה-7 באוקטובר הוכיח שאפשר להביס את הכיבוש הציוני הטרוריסטי ועורר ברחבי העולם מודעות לצדקת סוגיית פלסטין...

משעל הדגיש כי 'לאחר 49 שנים של תוקפנות ציונית טרוריסטית, מצבה של ההתנגדות טוב ולמרות השהידים בשורות הלוחמים ו כמה מפקדים, הרי שמנהרותינו, התחמושת והנשק שלנו עדיין תקינים ואנו עדיין מסוגלים לתמרן, לשגר טילים ולפגוע בטנקים החודרים.' הוא הוסיף ואמר: 'אנו נוהגים כדוגמת נביאנו הנכבד כאשר היה מכותר בקרב השוחה והטיף לכיבוש ביזנטיון ופרס'...

עוד אמר משעל: 'כמה מדינאים מערביים דנים בעזה לאחר חמאס, ואני אומר להם: חסכו את הזמן, הדמיון והחלומות שלכם. תוך שנים אחדות, אינשאללה, יהיה עליכם לדון במצבו של האזור לאחר ישראל.' הוא הוסיף: 'אנו מתנגדים להשתתפותם של כוחות בינלאומיים או ערביים כלשהם בניהול עזה וגיבורינו בהתנגדות ובראשם גדודינו המנצחים – גדודי עז אל-דין אל-קסאם – ירמסו את כל התוכניות הללו."

הוא הבהיר: "ביום הראשון הבענו נכונות לשחרר את האזרחים המוחזקים, משום שמטרות המערכה לא כללו את לקיחתם, אך נסיבות המערכה לאחר קריסת אוגדת עזה של הכיבוש הובילו לכך וכבר שיחררנו כמה מהם.' הוא הוסיף: 'כשראינו את האכזריות של ההתקפה הטרוריסטית, אמרנו שעלינו להפעיל את הקלף הזה כדי שישרת את אזרחי עזה ויקל עליהם'...

עוד אמר: "יש לסייע לעזה במישור הצבאי ואל לה לאומה להיות משקיפה, שומה עליה לתרום לתוצאות המערכה..."

משעל חתם את דבריו באומרו: "חשפנו את האמת לגבי ישראל, שהיא חלשה כמו קורי עכביש וזקוקה למישהו שיגן עליה, לא כל שכן באשר ליכולתה המדומה להגן על אחרים או לנהל מלחמות בשמם."

(ח'אלד משעל: ממליץ לפוליטיקאים במערב להתחיל לחשוב מה יהיה באזור אחרי שישראל תיעלם)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827027&forum=scoops1

גם הפת"ח של אבא של מאזן משתתף בטרור

תאופיק מוחמד חוסיין טיראווי – מי שהיה בעבר יועצו של אבו מאזן וראש המודיעין המסכל ברשות, הדף בשבוע שעבר את הטענות לפיהן תנועת הפת"ח איננה לוקחת חלק פעיל במאבק המזויין מול ישראל. בראיון שהעניק לערוץ טלוויזיה פלסטיני התגאה טיראווי כי פעילי הפת"ח שותפים גם במלחמה בעזה, וסיפר כי כלל ארגוני הטרור הפלסטינים מתואמים ביניהם. "תראה את מספר השהידים, כמה מהם מפת"ח."

וגם כי בשנתיים האחרונות  אנשי הזרוע הצבאית של הפת"ח – "גדודי חללי אלאקצא" החלו להוציא בצורה מסיבית שורת פיגועי ירי ומטענים תוך לקיחת אחריות רשמית על מעורבות הארגון בפיגוע (משום מה עדיין נמנעו בצה"ל מלחשוף בצורה רשמית את מעורבות הפת"ח בטרור).

לשאלה האם אי-מעורבות הפת"ח בלחימה נובעת מהחלטתו של אבו מאזן, טיראווי הגיב בזעם, והטיח במראיין כי הוא אומר עובדות שקריות וכי הפת"ח מעורב בצורה מלאה בלחימה גם בעזה וגם ביו"ש.

טיראווי הוסיף ואמר כי הפת"ח נמצא בתיאום עם שאר ארגוני הטרור, ואף ציין כי הפת"ח היא שאימצה את קבוצות הטרור במחנות הפליטים השונים בערים הפלסטיניות ביו"ש דוגמת שכם וג'נין, בהם פועלים גדודי טרור מאוחדים של כלל הפלגים.

כראיה למעורבות המשמעותית של פת"ח בלחימה, הזכיר טיראווי את מיספר ההרוגים מהפת"ח בקרבות האחרונים עם צה"ל, ואמר "תראה את מספר השהידים, כמה מתוכם מפת"ח. פת"ח מעולם לא ויתרה על הרובה ולא ויתרה על המאבק (המזויין), והיא תמיד תהיה בקדמת המאבק." (בכיר בפת''ח: ''אנו לוקחים חלק פעיל במלחמה מול צה''ל בעזה וביו''ש – מעולם לא ויתרנו על הרובה'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827172&forum=scoops1

יאיר למפל-לפיד ובנימין גנץ תומכים בשליטת הרשות הזו בעזה.

אבא של מאזן – לישראל אין זכות להגנה עצמית

הערבים בעלי הזכות להשמידה

בנאום לרגל יום הסולידריות הבינלאומית עם העם הפלסטיני דרש אבו מאזן לממש את זכות השיבה וטען, כי ישראל היא התוקפן ולא קיימת לה הזכות להגנה עצמית. בנאום דחק אבו מאזן בקהילה הבינלאומית לפעול למניעת הגירה בכוח של פלסטינים, לספק הגנה בינלאומית לעם הפלסטיני, להשיג צדק באמצעות מיצוי הדין (עם ישראל), להתנגד לחלוקת רצועת עזה, צמצום שטחה או החזרת הנוכחות הצבאית הישראלית.

אבו מאזן צידד בנקיטת צעדים אסטרטגיים שיטפלו באיום האסטרטגי על פתרון שתי המדינות ומציאת פתרון לשורש הבעיה והסיבות להיעדר ביטחון ולאי יציבות במזרח התיכון, באמצעות סיום "הכיבוש הקולוניאליסטי" הישראלי של אדמת מדינת פלסטין ובירתה ירושלים, באמצעות מימוש הזכויות הפלסטינית ובכללן שיבת הפליטים הפלסטינים לבתים מהם גורשו. עוד הדגיש אבו מאזן, כי לישראל אין זכות לטעון להגנה עצמית. "המבצע את פשע התוקפנות וכיבוש אדמה של האחר אינו יכול לטעון לזכות להגנה עצמית. ("אבו מאזן: לישראל אין זכות להגנה עצמית).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827002&forum=scoops1

יאיר למפל-לפיד ובנימין גנץ תומכים בשליטת הרשות הזו בעזה.

ג'יבריל רג'וב – 7 באוקטובר: "חלק ממלחמת הגנה שלנו"

על רקע ההפוגה בלחימה לצורך קיום עסקת החטופים, האשים מזכיר הוועד המרכזי של פתח ג'יבריל רג'וב: "מה שגרם ל-7 באוקטובר הוא המשך הפשעים של הכיבוש בעזה." רג'וב הזהיר: "הפיצוץ הבא והאלים יותר יהיה בגדה המערבית." הרשות הפלסטינית עדיין לא גינתה את הטבח ב-7 באוקטובר, ויש בקירבה גם מי שמצדיק את המעשים: ג'יבריל רג'וב, מזכיר הוועד המרכזי של פתח ולשעבר ראש הביטחון המסכל בגדה, אמר בהתייחסו למתקפת הפתע של מחבלי חמאס כי "מה שקרה ב-7 באוקטובר לא הגיע משום מקום, מה שגרם לזה הוא המשך הפשעים של הכיבוש בעזה. מה שקרה היה חלק ממלחמת הגנה מצד הפלסטינים."

בריאיון ל-MBC Egypt, ציין רג'וב כי "הפיצוץ הבא והאלים יותר יהיה בגדה המערבית. מה שקורה בגדה המערבית, שכוללת 700 אלף מתנחלים ישראלים, הוא מצב דומה וקשור לכל ההיבטים של חיים והמקומות הקדושים, ואפילו קשור לעצי זית, בתי הספר, המסגדים והכנסיות שלנו. לכן, הפיצוץ הבא והחמור יותר יהיה עם יותר אלימות בגדה המערבית."

רג'וב, שמכהן כיום כיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ומקיים קשרים רבים עם עמותות וארגונים שקוראים לחיים משותפים עם הישראלים, טען כי הסכם ההפוגה ברצועת עזה נטול כל ערבות או מעקב אחר. לדבריו, "אין מי שימנע כל הונאה או ניצול מצד ישראל. ההסכם הגיע בתגובה למצב של חוסר שביעות רצון ולחץ חיצוני מצד בעלות בריתה הקרובות ביותר של ישראל, כי הן לא היו מסוגלות עוד להצדיק את המשך המלחמה הזאת."

בנוגע לאפשרות של המשך ההפוגה, אמר רג'וב "שלא יקראו לזה 'שביתת נשק' או בכל שם אחר. אם ארבעת הימים הם לא צעד להפסקת כל מעשי האיבה והמלחמה ברצועה אחרי כל הפשעים שבוצעו על-ידי הכיבוש, אז עניין נוסף הוא פשעים נגד כל הפלסטינים עלי אדמות.

"מה שקרה בימים האחרונים בטול כרם, ג'נין, חברון ובית לחם הוא המטרה האמיתית של הכיבוש – לקבור את הזהות הלאומית הפלסטינית ולפתור את הסכסוך על-ידי חיסול הסוגייה הפלסטינית. יש גם אמירות של המצרים והירדנים, שהם הצדדים שמושפעים ביותר מהמשך הסכסוך שמאיים גם על היציבות האזורית והעולמית. הפיצוץ שאירע ב-7 באוקטובר הוא תגובה טבעית לטרור הזה, כי מי ששולט בישראל הוא מודל ניאו-נאצים."

(ג'יבריל רג'וב – בכיר ברשות הפלסטינית מצדיק את טבח 7 באוקטובר: "חלק ממלחמת הגנה שלנו").

https://www.ynet.co.il/news/article/hkpoegmba

יאיר למפל-לפיד ובנימין גנץ תומכים בשליטת הרשות הזו בעזה.

חיפה יפא עכא

ג’מאל חוויל, מבכירי ארגון פתח' קורא להחריף את המאבק האלים בישראל במטרה לכבוש אותה. ג’מאל חוויל, חבר המועצה המהפכנית של תנועת 'פתח' בהנהגתו של אבא של מאזן סבור, כי ארגוני הטרור הפלסטיניים צריכים לאמץ אסטרטגיה של מאבק אלים נגד ישראל, בהשתתפות פעילה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. בראיון לעיתון הלבנוני "אל-אח'באר" המזוהה עם חיזבאללה אמר חוויל כי "פעילי תנועת 'פתח' ומנהיגיה נלחמים בשטח, הם מבינים שהכיבוש אינו מבין אלא את שפת הכוח, ולכן קיימת מגמה בקרב תנועת 'פתח' לפיה המאבק התקיף הוא הפתרון הטוב ביותר להיאבק בכיבוש. אחדים מפעילי התנועה, הן בקרב הממסד הביטחוני והן בגדודי אל-אקצה נלחמים בכיבוש, ומגינים בעוצמה רבה בכל מחוזות הרשות."

לדבריו, "במערכה האחרונה בג'נין הצליחו הלוחמים הפלסטינים לסכל יעדי האויב בזכות אחדות השורה והעבירו לישראל מסר לפיו הפליטות הפלסטינית לא תחזור פעם נוספת, ועיניהם של הפלסטינים מופנות לעבר חיפה, יפו ושאר הערים הכבושות."

https://rotter.net/forum/scoops1/805458.shtml

יאיר למפל-לפיד ובנימין גנץ תומכים בשליטת הרשות הזו בעזה.

לחשוב על פתרון

בכל הפאנלים המקשקשים עצמם לדעת בטלוויזיה חוזרים וחוזרים על כך שלנתניהו אין תוכנית לאחר הבסת החמאס. וטוב שכך. קודם יש להביס את החמאס. כמובן שמבחינת התדמית היה טוב אם ממשלת ישראל היתה מכריזה כי בתוכניתה הקמת ממשלה דמוקרטית שוחרת שלום ומפורזת בעזה. מי יוכל לומר מילה נגד זה?

נשיא ארה"ב ג'ו רובינט ביידן אמר בטור דעה שפורסם בעיתון וושינגטון פוסט, כי רצועת עזה והגדה המערבית יצטרכו להיות "בסופו של דבר מאוחדות תחת מבנה ממשל יחיד, תחת רשות פלסטינית מחודשת – בשעה שכולנו נקדם את פתרון שתי המדינות." את הדברים כתב ביידן במאמר שכותרתו "ארה"ב לא תיסוג לאחור מהאתגרים שמציבים פוטין וחמאס."

https://www.haaretz.co.il/news/world/america/2023-11-18/ty-article/.premium/0000018b-e3fb-d168-a3ef-f7fb04c20000

הנה כי כן גם את ביידן המחפש "חידוש" תספק התשובה שישראל היא בעד הקמת ממשלה עזתית "חדשה" דמוקרטית, שוחרת שלום, ומפורזת. זה נחוץ לו לרצות את דעת הקהל. הוא הרי מבין טוב מאוד שזו רק הזייה משיחית. הוא יודע היטב שבלי צה"ל אין פירוז ואין שלום.

ההזיות המשיחיות של עמוס שוקן

לעמוס שוקן יש כמובן פתרון לעזה ומקורי מאוד. הפתרון לדידו הוא: הקמת "מדינה פלסטינית ריבונית, שתיתן לצעירים הפלסטינים והישראלים אופק לחיים. בכך תתקיים הסכמת מנהיגי ישראל מלפני 76 שנים להקים שתי מדינות, יהודית וערבית, זאת לצד זאת. אם זה יקרה," מבטיח שוקן, "המשמעות היא עליית מדרגה אדירה לישראל, סיכוי טוב לביידן להיבחר מחדש ופרס נובל לשניים-שלושה מנהיגים. נתניהו יוזמן לביירות וטהראן, ולמרות כל כישלונותיו הוא ייזכר כאחד המנהיגים החשובים של ישראל והעולם."

(עמוס שוקן, "שתי מדינות, המהלך שלנתניהו כדאי לשקול", "אל-ארצ'י", 1.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-01/ty-article-opinion/.premium/0000018c-20c2-dc03-a9ec-3cfbb8110000

קשה להאמין לאן יכול להוביל הטרלול המשיחי של שוקן. בהינתן שאבא של מאזן שולט ברמאללה (ולא בג'נין ושכם) מכוחו של צה"ל, וללא צה"ל היו משליכים אותו ואת עמיתיו מגגות רמאללה כפי שעשה החמאס לאנשי הרשות בעזה, הוזה שוקן רעיון משיחי שצה"ל יכבוש את עזה וימשיך להחזיק בה כדי להשליט בה את אבא של מאזן לבל יושלך מגגות הבניינים שנותרו בעזה. זה הפרדוקס הגדול ללא צה"ל וכיבוש אין אבא של מאזן. למרבה התימהון בנימין גנץ ויאיר למפל-לפיד תומכים בפתרון הזוי דומה. החלפת החמאס בעזה באש"פ.

אין ספק, בנימין מיליקובסקי-נתניהו צריך לסיים את תפקידו כאחד הנושאים במחדל לאי מניעת טבח שמחת תורה, אבל יש לזקוף לזכותו ולזכור טוב שהוא היה היחיד שהציל את ישראל מיצירת מדינת חמאס ביו"ש. שום ביביפוביה לא תוכל להתכחש לתפקידו ההיסטורי הזה.

שעמען זיך הער קאזאק (תתבייש לך אדון קוזק)

לפני שנים סיפרה לי אימי סיפור שלעיירה שלה הגיעו קוזקים ואחד הקוזקים התנפל על בחורה והיא צעקה לעומתו: "שעמען זיך הער קאזאק" (תתבייש לך אדון קוזק)...

יוכבד ליפשיץ (85) ששוחררה משבי חמאס לפני חודש, (אך בעלה עודד ליפשיץ נותר בשבי). סיפרה על חוויותיה מהשבי: "הלכנו קילומטרים בתוך רשת מערות שנראתה כמו רשת קורי עכביש... סינואר היה אצלנו 3-4 ימים אחרי שהגענו. דיבר עברית שוטפת, שאל את החטופים לשמם, הציג את עצמו, ואמר להם שהם נמצאים במקום מוגן. שאלתי אותו איך הוא לא מתבייש, לעשות דבר כזה לאנשים שכל השנים תמכו בשלום? הוא לא ענה. שתק.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=826978&forum=scoops1

יש לציין כי בנה, יזהר ליפשיץ, אמר ב׳ערוץ 13׳: ״אימא שלי יוכבד לא פגשה את סינואר. היא חשבה שזה סינואר. זה היה מחבל חמאס בכיר דובר עברית אחר. מערכת הבטחון הגיעה למסקנה שהיא לא פגשה את סינואר״.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=826995&forum=scoops1

בכל מקרה יוכבד ליפשיץ סברה ודאי שהיא נמצאת בפעולה של "השומר הצעיר" והיא בתפקיד מחנכת קבוצה ע"פ עשרת הדיברות של "השומר הצעיר".

במחשבה שנייה "תתבייש לך אדון סינואר" נראית מובנת על רקע היותה של יוכבד ליפשיץ אקטיביסטית פרו-איסלמית שעשתה תמיד הומניזציה לאוייב, הומניזציה שסימאה ועיוורה את עיני אנשי קיבוצה ומנעה מהם וממנה מלראות את המציאות כמות שהיא. את הסכנה, לכן גם לא הכינו את עצמם לקראתה. טבעי הוא לדידה אם כן שדרשה מסינואר שיתבייש ברצח וחטיפת אנשים פרו-איסלמיים כמוה. זה הרי טבעי עבורה שירצחו ויחטפו למשל מתנחלים מיו"ש שאינם פרו-איסלמיים כמוה. על זה לדידה החמאס לא צריך להתבייש. זה הרי מוצדק. רק לגבי "מתנחלים" של "השומר הצעיר" זה לא מוצדק. זה פשע שיש להתבייש בו.

במחשבה שלישית, ייתכן שבגלל זה היא שוחררה ראשונה וניתנה לה לדבריה גם "היגיינה נשית" בשעה שהאחרים לא התקלחו כל תקופת השבי?

נתניהו לא נפגש עם החטופים

(נתניהו ביקש להיפגש עם משפחתה של אלמה אברהם, שמאושפזת בסורוקה – וסורב).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827048&forum=scoops1

)נתניהו ביקש להיפגש מחר עם נציגי היישובים בעוטף, בבארי סירבו לפגוש אותו).

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-11-28/ty-article/.premium/0000018c-175e-dd03-a7ff-bf7e73440000

אם הוא רוצה להיפגש עם החטופים – הם לא רוצים להיפגש איתו, אבל מאשימים אותו שהוא לא נפגש עם החטופים. מה שיהיה הוא תמיד ייצא אשם.

הרוע הטהור – ומי האוייב? לא החמאס אלא "הדוצ'ה"!

עידית זילברטל-זרטל, חניכת "השומר הצעיר" בקיבוץ עין שמר, תרגמה את כתביה של חנה ארנדט שהתפרסמה בביטויה על הרשעות השטנית של אייכמן כ"באנאליות של הרוע". למרבה הפלא היא אינה מגדירה כך את הרוע של החמאס, אלא "רוע קיצוני טהור (צימוד מילים טורדני), וזרע מוות, הרס וחורבן שהנפש אינה מסוגלת להכיל והדעת אינה תופשת."

אבל כמובן כאקטיביסטית פרו-איסלמית היא חייבת במידתיות. אז לדידה לא פחות מהרוע הצרוף של החמאס הוא הרוע הצרוף של "הדוּצֶ'ה בשחור" ו"אובססיית המוות וחלומות הגאולה שלהם הם סיוטינו הגרועים. דבר לא ישביע את תאבונם של בן גביר וסמוטריץ' לערבים מתים."

(עדית זרטל, "הטראומה הקולקטיבית נשמעת לימין המתנחלי כפעמי הגאולה", "אל-ארצ'י", 30.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-30/ty-article-opinion/.premium/0000018c-1f91-da36-a1de-5fb7ed6a0000

הנה כי כן זילברטל-זרטל עושה מעין הכחשת שואה בקטנה, הרי גם גוטרש, מזכ"ל האו"ם הפורטוגזי האנטישמי טען כי הטבח ביהודים לא בא בחלל ריק.

ובכלל קשה להבין איך אישה כעידית זילבטל-זרטל המתנאה להיות "היסטוריונית" של השואה מכנה את נתניהו "דוצ'ה". האם היא מבינה בכלל על מה היא מדברת? ואולי בגלל זה היא השמיטה באיזה מוסד אקדמי היא למדה – מהערך בויקפדיה אותו כתבה על עצמה?

ירידה מהארץ – הגשמת חלומו של סינואר (1)

אחת ממטרות המלחמה המוצהרות של ארגון הטרור האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי  – חמאס, היא להטיל טרור פחד שיגרום ליהודים לרדת מהארץ וכך להביא לחורבן מדינת היהודים. לכן גם נעשו מעשי הרצח, עריפת הראשים, מעשי האונס וכו'. מצער לומר זה מצליח להם. רבים בורחים ויורדים מהארץ, ומגשימים בכך את חלומו של סינואר. לאחרונה אנו עדים לתופעה חדשה של יורדים פטריוטים הנערצים על ירידתם, ומימוש חלומו של סינואר.

השף (בצרפתית שף זה מנהל מטבח) מאיר אדוני מבכה את היותו איש שמאל בכל שנותיו. "נולד מאיר חדש, שמתבייש מההזיה של אנשי השמאל שלא מבינים שאנחנו מוקפים במפלצות איסלאם קיצוני," כתב בעמוד האינסטגרם שלו. עוד התייחס למחיר ששילם על נאמנותו לשמאל: "הטיחו בי דברים נוראיים. הפסדתי לקוחות וקמפיינים."

"ב-7 לאוקטובר ב-6 וחצי בבוקר מאיר אדוני נפטר. דקה אחרי נולד מאיר אחר. מאיר שמכה על חטא. מאיר שמתבייש שהיה חלק מההזייה של אנשי השמאל ההזויים שלא מבינים שאנחנו מוקפים במפלצות איסלאם קיצוני שאין להם עניין בשלום ונורמליות אלא רק רצון לשרוף אותנו חיים!" – כך כתב אמש (ו') השף המפורסם מאיר אדוני ומבכה את היותו איש שמאל בכל שנותיו. "חלמתי חלומות הזויים על עולם יפה, שקט, מלא בטוב ובאהבה! עולם שלא קיים ליהודי וישראלי. שילמתי מחיר ענק, אישי על האמונות הללו. הטיחו בי דברים נוראיים. הפסדתי לקוחות וקמפיינים. אבל נאחזתי בטמטום ההזוי שרציתי להאמין בו."

סיכם אדוני וכתב, "מתבייש ומבקש סליחה מהעם שלי שלקחתי חלק בהונאה הגדולה של השמאל. מתפלל שבורא עולם יסלח לי. עם ישראל חי וקיים רק בזכות עצמו וכוחנו באחדותנו! אנחנו חייבים להשמיד עד הסוף את מפלצות החמאס ועוזריהם! עם ישראל חי לנצח נצחים."

ביקש סליחה והציג עצמו פטריוט אבל הגשים את חלומו של סינואר. לפני כשנה ירד מהארץ לקפריסין.

"נפתחו לי שם הרבה הזדמנויות עסקיות שדורשות את הנוכחות שלי שם. בקפריסין יש כרגע וואקום קולינרי מטורף, מספר המסעדות האיכותיות שיש שם שואף לאפס. בימים הראשונים הייתי מגיע למסעדה ב-8:00 בבוקר ולא היה שם אף אחד חוץ ממני. בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור אבל אז הסבירו לי שאלה החיים כאן וכל העובדים מגיעים בסביבות 10:00 לעבודה, שותים אספרסו בנחת ואף אחד לא רץ ולא ממהר לשום מקום."

https://pplus.ynet.co.il/rechilut/article/hjlk5xina?utm_source=taboola&utm_medium=referral&utm_content=internal

הידד מאיר אדוני הפטריוט החדש ש"אינו יותר איש שמאל" ושהגשים את חלומו של סינואר וירד מהארץ.

הגשמת חלומו של סינואר (2)

וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ

יומן גבת 23.11.23 עמוד השער:

"משלוח בדרך לארץ עם ציוד נחוץ לכיתת הכוננות של גבת, מגיע כתרומה מחברים בארה״ב. על הציוד שבדרך ועל התרומה המרגשת של: רונית ואורי קצין. קרלה ואילון קצין. תמי ומארנין רנד. מיטל ומיכה גרובר. ליסה ואריה רומנו. הלב מתחמם ומרגיש שאנו לא לבד, יש מי שדואג לנו אי שם בעולם. אנו לא נשכח את תרומתכם ברגעים הקשים ביותר שמדינת ישראל חוותה מאז השואה. הציוד שהעברתם לנו נתן תחושה נוספת של ביטחון ושיש לנו את היכולת להגן על עצמנו בצורה טובה יותר. בשם קיבוץ גבת כולו, אנו מודים לכם מאוד!"

מקבלי התודה הם בני הדור השלישי והרביעי בקיבוץ שירדו מהארץ לארה"ב והגשימו את חלומו של סינואר ועתה נתפשים פטריוטים הראויים לתודה.

איך כתב ביאליק לאחר פוגרום קישינב: וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ...

זה בדיוק הזמן להזכיר את השיר של אביגדור המאירי מ-1927 כתגובה לירידה הגדולה מהארץ באותן השנים. שיר שאקטואלי גם היום.

לֹא נֵלֵךְ מִפֹּה

מילים אביגדור המאירי 1927, מנגינה הונגרית.

לֹא (X31) נֵלֵךְ מִפֹּה

כָּל אוֹיְבֵינוּ

כָּל שׂוֹנְאֵינוּ

כֻּלָּם יֵלְכוּ מִפֹּה

אַךְ אֲנַחְנוּ

אַךְ אֲנַחְנוּ

לֹא (X15) נֵלֵךְ מִפֹּה!

הנה שני ביצועים:

https://www.youtube.com/watch?v=pE5_KjCJdFQ

https://www.youtube.com/watch?v=XDcQYTe__NM

לצערנו רבים רבים כן הולכים מפה.

הפיליסטיניזם של הערבים – שתי גדות לירדן?

בשנת 1909 נוסדה בגדה המערבית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית הגזענית תל אביב. באותה שנה נוסדה בגדה המזרחית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית הגזענית דגניה. בהינתן שסיסמת הקרב של הערבים בעולם היא:  'From the river to the sea, Palestine will be free' – מה יקרה לדעתם בגדה המזרחית של הירדן? האם שם יישארו יהודים? האם הערבים ישאירו על כנה את גם ההתנחלות הציונית הגזענית רמת טראמפ כמחווה לנשיא לשעבר?

ראש ממשלת אירלנד בין היטלר לסינואר

ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד אדוארד (איימון) ג'ורג' דה ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.

ב-26.11.23 הביע ראש ממשלת אירלנד, ליאו אריק ורדקר, שמחה לשחרורה מהשבי של אמילי הנד בת ה-9, אזרחית אירלנד וכתב כי "זהו יום של שמחה ענקית ותחושת הקלה לאמילי ולמשפחתה." "אמילי," הוא הסביר: "ילדה תמימה שאבדה – עכשיו נמצאה וחזרה, ואנחנו נושמים לרווחה. תפילותינו נענו."

כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בחמאס (שבניגוד לנאצים מפרסם בגלוי את מטרתו השמדת היהודים) – נמנע ורדקר לומר כי אמילי בת ה-9 נחטפה מבית חברתה בקיבוץ בארי על ידי מחבלי חמאס, והוחזקה בשבי ברצועת עזה במשך 50 ימים.

(ר"מ אירלנד על שחרור אמילי הנד: "ילדה תמימה שאבדה - נמצאה וחזרה")

https://www.ynet.co.il/news/article/bj4lhzxba

דור לדור אירלנדי יביע אומר.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום לאהוד בן עזר. כותב אליך שלמה רוזנר, בעקבות השורה בגיליון 13 בנובמבר, שבו אתה מצטט את יצחק אורפז, המדבר על 'התאבדותו' של משה זינגר.

לא ברור לי למה אמר אורפז כך, וכבר אין דרך לברר.

זאת טעות גמורה, ונדמה לי שיהיה ראוי, משום כבודו של משה ושל צאצאיו, להימנע מהפצת דבר זה, אפילו אם אורפז חשב כך. אולי פירש כך את חשדנותו של משה כלפי בדיקות רפואיות, מין 'התאבדות פאסיבית', אבל עדיין זו הפלגה גדולה לומר שהתאבד.

משה נמצא מת במכוניתו סמוך לבית שבו גידלה אישה את בנו, שמשה היה קשור אליו ושמח בו, אף על פי שמיעט לדבר עליו והשתדל להסתיר את עצם קיומו. לא זה המקום להרחיב על דמותו המורכבת של משה, שהייתי איתו בקשרי ידידות (וקצת עסקים) מיום שהכרנו, אי-אז בתחילת שנות ה-60 ועד מותו. הוצאנו יחד, בשותפות מסובכת, את תרגומו לספר ילדים שכתב סופר אמריקאי ידוע, ג'ון צ'ארדי [בעברית בשם: גברת עוד ומר דין-דן], וכן טיפלנו יחד במהדורה המורחבת של תרגומיו לשירי רילקה.

בברכה ובהערכה להתמדתך בכתב העת,

שלמה רוזנר

אהוד: את משה הנעמי [זינגר] נעים ההליכות ורך הדיבור היכרתי בתקופה בה הייתי סטודנט בירושלים. באותה תקופה נישא לבחורה יהודייה אמריקאית גדולה וכהה, דומני שמה היה רבקה, שהיתה מקורבת לבעלת הבית שלי בני סיל, ולהם נולדו שתי בנות. באותה תקופה הסתבכתי בפרסום סיפור ב"תרבות וספרות" של "הארץ", "המת-החי של דדי", שהתברר שהיתה בו פגיעה בבחורה ציירת, ומשה טרח לפייס את הכעס שלה עליי.

בזכות אותו סיפור, שאותו קרא ב"הארץ" פנחס שדה והתרשם ממנו, החלה ידידותי עם שדה, כאשר גם הגשתי ב"קול ישראל" תוכנית בת כשעה בעקבות ספרו "החיים כמשל". זה היה בראשית שנות ה-60.

לימים לא היה לי קשר עם משה הנעמי, ואת דברי אורפז עליו קיבלתי כפשוטם, כאילו זוהי עובדה ידועה.

* "הם אומרים שכאן יותר בטוח": יהודים מהעולם מתנפלים על הנדל"ן בישראל. הם בורחים מהאנטישמיות בארה"ב, בריטניה וצרפת ורואים בישראל – אפילו בתקופת המלחמה – מקלט בטוח. זאת כבר תופעה: הביקושים לדירות בארץ מצד יהודים מחו"ל מזנקים מאז 7 באוקטובר. מרבית הדרישה היא לדירות בסכומים של מעל 7 מיליון שקל ועד לפרויקטים יוקרתיים בעשרות מיליונים. בניגוד לעבר, מרבית הקונים מעוניינים לעשות עלייה בקרוב ולא מתעניינים בנכסים להשקעה. "מה שקורה בגזרת תושבי חו"ל הוא לא פחות ממדהים," מספר מנכ"ל בקבוצת תיווך נדל"ן יוקרה, "אנחנו מוצפים בפניות מכל העולם." [Y-net 1.12.]

אהוד: ככל שיעלו לישראל יותר יהודים מארה"ב, מבריטניה ומצרפת, כן יגדל באופן יחסי במדינות האלה האחוז של המוסלמים, על כל המשתמע מכך – כפי שאנחנו רואים כבר היום בהפגנות השנאה הנלהבות והענקיות של תמיכה בחמאס הרצחני המתקיימות במדינות האלה למען "שחרור פלסטין" "מן הנהר עד לים"!

ככל שיהיו במדינות האלה פחות יהודים ויותר מוסלמים, וההגירה המוסלמית אליהן תגבר – כן יגדל הסיכוי שיתרחשו גם בהן מעשי טרור וטבח סדיסטי מתוך שמחת הרציחה הפרימיטיבית המוסלמית – דוגמת ה-7 באוקטובר!

היהודים בארה"ב הם 2% מהאוכלוסייה ויותר מ-30% במקבלי פרס נובל. נראה איך ייראה העתיד של ארה"ב בלעדיהם, כאשר גורלם של היהודים באוניברסיטאות יהיה אולי כגורלם של היהודים באוניברסיטאות גרמניה הנאצית.

 לאן יברחו האיינשטיינים האמריקאיים? – ואיזו רמה תהיה לאוניברסיטאות הנתמכות כספית והנשלטות באיומים – בידי אנטישמיות מוסלמית אנטי-ישראלית פרו-פלסטינית נאצית.

* אהוד: בשורה טובה ליחיא סינוואר – במוצ"ש האחרון, בעיצומה של המלחמה, כאשר ראש הממשלה נתניהו נשא בטלוויזיה נאום שקול ורציני לאומה, וענה באריכות ובתבונה לשאלות עיתונאים – ממשיכי ה"בלפוריאדה", "כוח קפלן" ו"הלאה הכיבוש" הפגינו ליד ביתו בקיסריה בקריאה להדחתו! – אכן, זוהי מדינה של "קורי עכביש" אשר בראשה עומד "שרלטן" – כמו צ'רצ'יל, למשל.

* אהוד: יעל בן-שחר, אשתו של פרופ' חיים בן שחר [חב"ש], שהלכה לעולמה, היתה בת כיתה שלי ב"תיכון חדש" בתל אביב במגמה ההומאנית-הספרותית. כיום נותרו מעטים מאותה כיתה – שלמדו בה מרית ליפשיץ-טאוב, אימו של גדי, אנוש בר-שלום, שלמה אהרונסון, רן שחורי, רמי זיו-אב, מאיה ליבנה, איה לופט, אקי [יצחק] פרידמן, אירי [גבריאל] מנור, יהודית בהם, דליה כהנר-פרידמן, דוד לזר, יעל מלינובסקי, מאשה לובלסקי, יוספה פוקורני, אורה אמיתי, רפי לרמן, אביבה סילונה-זמיר, אורי כרוך, גבריאלה [פיצי] יששכרי, תמר כצנלסון, עפרה איילון, יצחק קליין, ועוד. המורים הבולטים היו טוני הלה, יעקב בהט ומאיר בלוך.

בכיתה השמינית זכינו לביקור של יצחק ליבני ומרדכי [מוטקה] נאור מטעם "במחנה נח"ל" ובעקבות הביקור נדפסה בו כתבה גדולה על הכיתה שלנו, כאשר במרכזה תמונה פנורמית של כולנו עם שמותינו יושבים ליד שולחנות בכיתה וכמעט כולנו חניכי תנועות נוער, "השומר הצעיר" [יעל ב"ש], "התנועה המאוחדת" ו"הנוער העובד" [אנוש ואני, הוא בסניף שכונת בורוכוב ואני בסניף פתח-תקווה].

* כאשר נתניהו אמר "אלה החיים" זה היה ברור ונכון. חלוקת נשק מואצת עלולה לגרום מקרים אחדים של הריגה בטעות או בזדון, אבל "אלה החיים" – הניסיון מוכיח שככל שיש יותר נשק בידי אזרחים, נמנעים ונקטעים הרבה מאוד אירועי טרור קשים מיד בתחילתם, וכך היה יכול לקרות גם בטבח ה-7 באוקטובר.

 אבל השינאה לנתניהו כה גדולה, שמתנפלים עליו על שאמר דברים נכונים כל כך! ובמקרה האחרון היה זה דווקא חייל מילואים שירה והרג – ולא אזרח נושא נשק, שחיסל שני מחבלים! אכן, אין גבול לשנאת נתניהו!

* ג'וחא: הכי חשוב בימים אלה זה לחדש את משפטיו של הנאשם הפלילים נתניהו ולהשתדל להרשיע אותו מה שיותר מהר כדי שיהיה אפשר סוף-סוף לשלוח אותו לרצות את עונשו בכלא מעשיהו, כתקוות התביעה של מערכת המשפט בישראל. ואם נצליח לשים יד על יחיא סינואר ולשפוט גם אותו, אזיי שניהם ישבו בבתי-כלא בישראל!

* בנדלה: הי אודי, קראתי את תולדות אולמי הקולנוע בכפר סבא בעיתונך. רק תוספת קטנה: קולנוע רון, שהפך למגה בעיר (שם אני קונה בדרך כלל) – הפך לפני פחות משנה לאחר שיפוץ גדול להיות סניף של קרפור.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2173 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל