פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1905

יום שישים ושניים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2174 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בכסלו תשפ"ד. 7.12.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ. הָהָר. // יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה (10). // איליה בר זאב: הציניקן הלָבָן. // אנדד אלדן: (קיבוץ בארי-עוטף עזה) – שִׁמְשׁוֹן קוֹרֵעַ בְּגָדָיו. // אורי הייטנר: צרור הערות. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // צביקה זליקוביץ: הָאִישׁ שֶׁהוֹלֵךְ. // אהוד בן עזר: צנום, גאה וללא אשליות. //  אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק ל"א. משיא כוחם – להתנגשות הבלתי-נמנעת. // משה גרנות: הסרט "גן קופים" וראובן קריץ. // איציק חנונא: קול קורא. // אהוד בן עזר: פרק יומן מלפני 64 שנים. // מנחם רהט: כבר לא סומכים על הנס. // נעמן כהן: שיר לשלום עם עזה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
(1971-1964)

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

הָהָר

בְּקֶרֶן הַפֶּלֶד

מוֹשֵׁךְ פְּלֶשֶׁת  –

רָם וְחַד הַקּוֹל,

כַּחֲנִית לְתוֹךְ הָאֹזֶן

צוֹלֵל.

וְתוֹקֵעַ שׁוֹפָר,

שׁוֹפָר עִבְרִי  –

בּוֹקֵעַ שְׁחָקִים

בְּתוּגָתוֹ:

תְּקִיעָה, שְׁבָרִים,

שְׁבָרִים, תְּקִיעָה  –

רוּחַ-עֵבֶר

בַּשּׁוֹפָר,

תּוֹקֵעַ בָּרָמוֹת:

אֱלֹהֵי הָרִים

אֱלֹהֵי עֵבֶר.

פְּלֶשֶׁת זוֹרְמִים

מִמֶּרְחֲבֵי יָם  –

אֶל מֶרְחֲבֵי אֲדָמָה:

רִכְבָּם-בַּרְזֶל

מִתְגַּלְגֵּל;

צָהֳלַת-סוּס;

צְלִיל

בִּפְגֹעַ פַּרְסָה

בְּסֶלַע;

שׁוֹט שׁוֹרֵק;

מִתְפַּצֵּחַ

גַּלְגַּל-רֶכֶב

בָּעֵמֶק חוֹרֵק;

גּוּף-עֶשֶׁת

לַסּוּס דָּבֵק

וּרַעְמָתָם בָּרוּחַ  –

מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹתָיו  –

עָלוּ הָעִבְרִים

הֶרָה  –

וַיְהִי לָהֶם הָהָר

לְמִזְבֵּחַ  –

בַּמְּרוֹמִים, בֵּין כּוֹכָבִים,

בִּסְבַךְ הָאֵלָה וְהַשַּׁיִת:

שָׁתְתָה הָאֲדָמָה

דָּמָם  –  חֶרֶשׁ.

1967

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (10)

א. המלחמה מתארכת מדי. אמנם הוזהרנו מראש שיידרש זמן רב עד לחיסול שלטון החמאס, אבל כל יום שעובר מביא עימו עוד שמות של חללים-גיבורים, זעקות ייאוש של בני משפחות החטופים ולחצים גוברים מצד ידידים בוושינגטון.

ב. האם סיסמת המלחמה "ביחד ננצח" דועכת והולכת? את מקומה תופסים שלטי החוצות החדשים-ישנים, המסיתים, על "ממשלת ההשתמטות שבוזזת במלחמה." המלחמה עודנה בעיצומה והפלגנים בתוכנו מחדשים את הקרב הפנימי, ולעזאזל החמאס. ושוב – מנין המימון?

ג. חללים רבים מקרב הלוחמים הם מן ההתנחלויות ומיישובי הפריפריה. אז אולי יידומו אותם מתנשאים, הבזים למסורת, משמיצים את ההתנחלויות ואת הדתיים?

ד. אלו סיפורי זוועה עוד מחכים לכולנו, כאשר העדויות יתחילו להתפרסם בהרחבה. גיהינום שלא היה כמותו. מפחיד לחשוב.

ה. היתה לי ביקורת על עיסקת שליט. ראיתי בה מהלך כניעתי, שהביא לשיחרורם של רוצחים שחזרו לטבוח בנו. היום רבים מבקרים אותה בדיעבד. תארו לכם איזו ביקורת היתה מוטחת בנתניהו אילולא היה מבצע את ההחלפה של אחד תמורת אלף.

ו. משפחות של אסירים פלסטיניים מפגינות מול לשכת סינוואר, כדי שיעשה הכול למען שיחרורם של יקיריהן מידי ישראל, ובכל מחיר... סתם. חלום באספמיא.

ז. רצה הגורל והאסון הכבד אירע תחת ממשלת הימין מלא-מלא. אילו היה ב-7 באוקטובר ראש ממשלה אחר – כלום לא היינו שרויים עתה באותו מצב? האם הצבא היה מתריע בפניו מראש, מה שלא קרה עם נתניהו?

ח. "מה התוכנית ליום שאחרי?" – חוזרים ושואלים. אותי זה לא מעניין. יש לדון בכך רק בתום המלחמה, לאחר שתתמלא משאלתו של סינוואר למות בידי חיילים ישראלים ולא בקורונה.

ט. ב-1949 כתב המשורר אורי צבי גרינברג: "על חרבנו נחיה, קובע השכל חוקו, והחוק הוא כבד ואכזר ומדבר: תמיד סכנה!... על חרבנו נחיה עוד הרבה מאוד זמן, אינני רואה את שוליו בדמדום... ואם לא  על חרבנו נחיה כייעוד עם גדול, לא נחיה כנחל קטן שותה מים רדודים..."

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

הציניקן הלָבָן

מְצוּקֵי סְחִיפָה בָּאִים אֵלַי, נְחָלִים חוֹרְצִים קַנְיוֹנִים,

נְבִיעוֹת פּוֹרְצוֹת.

הַיְּחִידוֹת הַקָּשׁוֹת בּוֹנוֹת סַלְעֵי הוֹד, עֲטוּפִים עִצּוּב פִּסּוּלִי לָבָן,

גּוּשֵׁי אֲבָנִים וּנְקִיקִים צְעִירִים יוֹצְרִים סְבִיבִי שְׁמוּרָה –

מַעֲיְנוֹת תְּהוֹם, מֶרְחֲצָאוֹת מַיִם.

בּוֹאִי וְנִבְנֶה לָנוּ מְאוּרַת חֲלוֹמוֹת עַל שֶׁן סֶלַע בִּמְצוּקֵי הַצִּינִים,

נַחְצֹב חַדְרֵי שֵׁנָה בֵּין תְּצוּרוֹת הַסְּלָעִים,

מַחֲסֶה מֵאוֹיֵב בְּנֶפֶשׁ.

זנבן ערבי. ויקיפדיה.

זַמְזוּמִית הַמִּדְבָּר[1] וְזַנְבָן עֲרָבִי[2] אֲפַרְפַּר מְעוֹרְרִים אוֹתִי מֵהַחֲלוֹם

לָנוּעַ בִּמְהִירוּת בְּמַעֲלֶה דִּבְשׁוֹן וּבַמּוֹרָד בְּטֶרֶם חֲשֵׁכָה,

בְּטֶרֶם יוֹם שָׁחֹר.

לִטְעֹם מֵ"הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה"[3] בְּיַעַר שׁוֹקֵדָה, אֶל בִּתְרוֹנוֹת רוּחָמָה

וְהַזּוּג הַמְּנַמְנֵם אֲהָבִים בִּשְׁמורַת בְּאֵרִי.

1. זמזומית המדבר – צמח בר ממשפחת השושניים. בצלו חבוי באדמה כל הקיץ. בחורף מלבלב ,פורח ופורה.

2. זנבן ערבי – ציפור שיר גדולה. זנב ארוך מאד, חזק, ארוך, פחוס בצדדים וכפוף במקצת. נוצה בצבע אפור. מזון – חרקים, פירות ונצנים.

3. בראשית כ"ה ל'.

נוסח ראשון – "מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016.

אהוד, הייתי שם יום קודם (שישי – במבטחים) בטקס מיוחד של הגדוד ליום כיפור ההוא... 1973 – 50 שנה!

לא הבנתי מדוע יוזמים מסיבה כה גדולה בקרבת הגדר היקרה, שנפרצה למחרת בקלות מרגיזה. לא ראיתי  כוחות צבא או משטרה. לא היה רמז לכל שאירע בשבת הארורה.

איליה

מושב ערוגות

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי-עוטף עזה)

שִׁמְשׁוֹן קוֹרֵעַ בְּגָדָיו

כְּשֶׁהָלַכְתִּי

לְעַזָּה פָּגַשְׁתִּי אֶת

שִׁמְשׁוֹן יוֹצֵא קוֹרֵעַ בְּגָדָיו

בְּפָנָיו הַשְּׂרוּטִים זָרְמוּ נְהָרוֹת                                                                       

וְהַבָּתִּים נִכְפְּפוּ לְאַפְשֵׁר לוֹ

                                      מַעֲבָר

כְּאֵבָיו עָקְרוּ אִילָנוֹת וְנֶאֶחְזוּ

                                     בִּסְבַךְ

הַשָּׁרָשִׁים. וּבַשָּׁרָשִׁים קְוֻצּוֹת

                                    שַׂעֲרוֹתָיו.

רֹאשׁוֹ הִבְהִיק כְּגֻלְגֹּלֶת סְלָעִים

וּפִרְפּוּר צְעָדָיו קָרַע אֶת בִּכְיִי

שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ גּוֹרֵר שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה

שִׁבְרֵי שְׁמָשׁוֹת וְשַׁרְשְׁרוֹת שָׁקְעוּ

בַּיָּם שֶׁל עַזָּה. שָׁמַעְתִּי אֵיךְ

הָאֲדָמָה נֶאֶנְחָה תַּחַת צְעָדָיו,

אֵיךְ רָטַשׁ אֶת בִּטְנָהּ. שִׁמְשׁוֹן

הָלַךְ וְחָרְקוּ נְעָלָיו.

השיר המיוחד הזה פורסם בספרו של אנדד "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.ספר המונח על שולחני שנים רבות ולא רחוק מאסון "השבת השחורה". ממקור שיודע – יתכן שאנדד שהוא בן 100, אינו מודע לכל שהתרחש סביבו.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות

* לשם מה להיות ראש הממשלה – אם למצות במשפט אחד את הטעם הראשוני, הבסיסי, להקמתה של מדינת ישראל, זה כדי שלעולם לא יקרה ליהודים מה שקרה בנגב המערבי בשמחת תורה. לשם כך קיימות ממשלות בישראל. לשם כך קיים צה"ל. וראש הממשלה הוא האדם שאחריותו להבטיח זאת.

הטבח בנגב המערבי הוא האסון הנורא ביותר בתולדות הציונות. הוא הכשל הנורא ביותר בתולדות המדינה. הוא המחדל החמור ביותר של ראש ממשלה כלשהו.

והנה, נתניהו וחסידיו השוטים מסבירים שאין לו שום אחריות. קודם כל, מה אתם מאשימים את נתניהו? מה, הוא עשה את הטבח? תבואו בטענות לסינוואר.

אני מודה ומתוודה שמעולם לא שמעתי טיעון מטומטם וילדותי יותר. אם זה היה תלוי באויבינו, היינו מושמדים בכל יום, שלוש פעמים ביום. אבל יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו ממשלה, יש לנו ראש ממשלה, כדי להבטיח שזה לא יקרה. אם שוער יחטוף שלושים שערים במשחק, הוא יגיד: מה אתם רוצים ממני? אני הבקעתי את הגולים? היריב הבקיע גולים? הרי ברור שזה אבסורד. קל וחומר, כאשר מדובר בחיי אדם.

והטענה השנייה – הוא לא אחראי. צה"ל אחראי, שב"כ אחראי, האופוזיציה אחראית, בנט אחראי, המחאה אחראית, בג"ץ אחראי, היועמ"שית אחראית, אהוד ברק אחראי, אהרון ברק אשם, התקשורת אחראית, כולם –  רק לא ראש הממשלה. מה הקשר של ראש הממשלה? איזו השפעה יש לו? הרי ידיו כבולות. וזאת אומר מי שהיה ראש הממשלה 14 שנים, ראש הממשלה הדומיננטי ביותר שהיה אי פעם בישראל, והוא שהכתיב והשריש את תורת הביטחון שקרסה והתפוררה בשמחת תורה.

אם ראש הממשלה הוא עד כדי כך חסר השפעה, אז לשם מה, לכל הרוחות, אתה ראש הממשלה? למה לך? לשם מה אתה נלחם בשיניים ובציפורניים להיות תמיד ראש הממשלה? הרי תמיד ביקשת את המנדט כי אתה "מר ביטחון", כי אתה "מגן ביטחון ישראל", כי אתה "חזק מול חמאס", כי כשאתה ראש הממשלה הטרור מריח עוצמה ונרתע. פתאום, כאשר כשלת, אתה לא אחראי לכלום? פתאום אין לך השפעה?

אז מה, ריבון העולמים, תפקידו של ראש הממשלה? להסביר ש"אלה החיים"? 

* לחשוק שיניים – שרי המחנה הממלכתי הצביעו בכנסת נגד התקציב. על פי החוק, שר שהצביע בכנסת נגד הממשלה או נמנע – דינו כדין מי שהתפטר מן הממשלה. כאשר מדובר בהצבעה על התקציב, שאם אינו עובר – הממשלה נופלת, על אחת כמה וכמה.

החוק אינו אוטומטי. יש מנגנון כדי להוציא אותו לפועל. האמת היא שזה תלוי בעיקר בראש הממשלה. אם הוא רוצה לפטר אותם הוא יעשה כן. אם לא – הם יוכלו להישאר. כלומר, הסוגייה החוקית הפרוצדורלית פתירה.

אני בוחן זאת מהצד הציבורי, המוסרי, הממלכתי. התקציב הוא אופן מימוש מדיניותה של הממשלה. אם אינך תומך במדיניותה – מה אתה עושה בה? עליך להתפטר.

זה נכון. בכל מקרה אחר, הייתי קורא לאותם שרים להתפטר. ואלמלא התפטרו, היה זה ביטוי לדבקות בכיסא ואחיזה בקרנות השלטון. אבל המקרה של המחנה הממלכתי בממשלה הנוכחית שונה.

המחנה הממלכתי לא העלה על דעתו להצטרף לקואליציית על-מלא הזאת. הוא אינו תומך בה, לא במדיניותה, לא בסדרי העדיפויות שלה. המחנה הממלכתי נכנס תחת האלונקה כדי להיות שותף בניהול המלחמה וכדי לבטא אחדות לאומית בשעת מלחמה. בקבינט המלחמה, שהוא הגורם המשמעותי בניהול המלחמה, השפעתם של שרי המחנה הממלכתי רבה והם שותפים מלאים. בקבינט המדיני ביטחוני, שיושבים בו אנשים שעצם חברותם בו היא בושה לאומית, חשוב שהם יהיו שותפים כדי לדלל את רֶכֶּז הרֶקֶב. 

המחנה הממלכתי הצטרף לממשלה לצורך המלחמה, והודיע רשמית שברגע ההכרזה על סיום מצב המלחמה, הוא יחזור לאופוזיציה. משימתו חיונית כשהייתה. והעובדה שהממשלה ממשיכה לעסוק בפוליטיקת ביבים בזמן מלחמה, מקשה מאוד על חברותם, אבל הופכת את ישיבתם בממשלה לחיונית יותר.

מן הראוי היה להימנע מצעדים מפלגים ומקוממים מצד הממשלה. כפי שברור לממשלה שהמהפכה המשטרית מתה, או לכל הפחות מוקפאת, כך מן הראוי היה שיביאו תקציב אחר, שכל כולו קודש למאמץ המלחמתי, ולא להזרים מיליארדים להשתמטות, למשתמטים ולעידוד ההשתמטות, שעה שבנינו מחרפים נפשם על הגנת המולדת. אילו המחנה הממלכתי היה מצביע בעד התקציב הזה, הוא היה מועל בתפקידו ובוגד בדרכו. היתה זו הצבעה אנטי-פטריוטית. אך גם אם יפרוש, ויפקיר את המדינה בזמן מלחמה לידי ממשלה שמה שמעניין אותה בזמן מלחמה הוא לשמן את ה-64 ולממן את ההשתמטות, יהיה זה חוסר אחריות לאומית.

נכון לחשוק שיניים, לנשוך שפתיים, לבלוע רוק ולהמשיך, למען מדינת ישראל ולמען הניצחון במלחמה.

* סכנת האלאוריזציה – בכל מלחמה יש דו"צים. עם כל הכאב והצער שבדבר, זה טבעו של ערפל הקרב.

אילו יובל קסטלמן, האזרח הגיבור שהסתער בנשקו על המחבלים וחיסל אותם, היה נורה ונהרג בשעת הקרב עקב זיהוי מוטעה, היתה זו טרגדיה נוראה, אך נסלחת.

אין ספק שהחייל שירה בו חשב שהוא מחבל. ולכן, יש לשפוט אותו על בסיס אותה הנחה. הוא ירה ב"מחבל" שנכנע, השליך את נשקו, ירד על ברכיו, פתח את כפתורי חולצתו והרים את ידיו.

זהו פשע מלחמה. כל חייל בצה"ל התחנך על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, והוא יודע שהדבר אסור. יתר על כן, גם אילו ניתנת פקודה לירות בו, זוהי פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עבר עבירה פלילית.

מותו הנורא של קסטלמן מבהיר מדוע מדובר בפשע חמור. בשעת קרב, חובה לנסות להרוג את המחבל ולהציל חיים, גם במחיר טעויות טרגיות. ברגע שהאדם נכנע, הוא מיד חשוד וככזה, עומדת לו חזקת החפות. במשפט יתברר אם הוא אכן המחבל, ואם כן הוא יבוא על עונשו על פי חוקי המדינה.

כפי שהרביתי לכתוב בתקופת הפולמוס על אלאור אזריה – אם צה"ל יהפוך לכנופייה, הוא יהיה צבא מובס. יש להישמר מפני אלאוריזציה של צה"ל, כי בנפשנו הדבר.

* סכנה מיידית לביטחון המדינה – ראש הכנופיה, שנבנה ממתקפת חמאס, מנצל את המלחמה לחלוקה מטורפת של כלי נשק, ללא בקרה ובידי מקורבים שכמובן אינם מוסמכים. בכך הוא מסכן את הביטחון הלאומי של ישראל.

יש להדיח אותו מיד!

כשאדם נורמטיבי יהיה השר לביטחון פנים (המשרד יחזור, כמובן, לשמו המקורי), יש לבחון באופן מידי את חלוקת הנשק בידי ראש הכנופייה, השר ל"ביטחון" לאומני. יש לבדוק כל מקרה ומקרה, ולשלול את הנשק מכל מי שאינו עומד בקריטריונים ובסטנדרטים. בראש ובראשונה יש לבחון שלא נמסרו כלי נשק לגורמים עוינים, בכוונת מכוון. כל כלי נשק כזה, יש להחרים לפני שהאקדח יירה במערכה השלישית.

* לא עומד בתנאי הסף – בעקבות דבריו של ח"כ ניסים ואטורי המטומטם, בישיבת עדר הליכוד בכנסת, שגנץ וגלנט מתנשקים בפה, אמר השר חילי טרופר, שאילו ואטורי היה ילד בגן, הגננת היתה שולחת אותו לשטוף את הפה עם סבון.

אני חולק על דבריו של טרופר. אני מניח שואטורי לא היה מתקבל לגן, מחמת חוסר בשלות.

* הסתה דמגוגית – אחרי טבח שמחת תורה, החלו גורמים פוליטיים להפיץ טענה שצה"ל הסיט כוחות מגבול עזה ליו"ש לפני החג. דובר צה"ל, שהוא קצין אמין מאוד, הכחיש זאת בתוקף. יוסי יהושע, הפרשן הביטחוני של "ידיעות אחרונות", שהוא עיתונאי מצוין ואמין,  ערך תחקיר וגילה שאפילו נוספו כוחות. גם רועי שרון, הכתב הצבאי של "כאן", הוא כתב מצוין ואמין. תחקיר שהוא ביצע, גילה שאכן, שתי פלגות של חטיבת הקומנדו הוסטו ליו"ש. והפעם, דובר צה"ל אישר זאת.

אם כן, גרסתו של רועי שרון נכונה. כמובן שמבחינה מבצעית. אבל איזו משמעות פוליטית יש לזה, חוץ  מהפצת דמגוגיה, הסתה ושנאה? אני משער שהחלטה על הזזת כוחות בסדר גודל כזה היא לכל היותר של קצין בדרגת אלוף. האלוף מקבל הערכת מצב שביו"ש יש הסלמה בטרור וגבול עזה שקט. מה יעשה האלוף? יגיד ששם יש מתנחלים, אז לא נורא, שימותו? מגיע להם למות? אעשה דווקא ולא אשלח להם כוחות? הרי ברור שאילו הייתה הערכה שצפויה התחממות קלה (לא מתקפת טרור) בגבול עזה ואילו ביו"ש שקט – היו מעבירים כוח מיו"ש לגבול עזה. אלה החלטות שמתקבלות בכל שבוע. גם בתוך יו"ש – האם להעביר כוחות מג'נין לטול כרם או משכם לחברון. וגם בגבול עזה, האם להעביר מגזרת כרם שלום לגזרת נחל עוז. אבל נבלים מנוולים, דמגוגים ומסיתים, אנשי שנאה נאלחים, רוקדים על הדם כדי להסית נגד המתנחלים. למה?

צה"ל אחראי לספק ביטחון לכל אזרחי ישראל. דמם של אזרחי ישראל ביו"ש אינו סמוק פחות מהדם שלי, של תושבי תל-אביב או של חבר בארי. צה"ל צריך לנייד כוחות על פי הערכת מצב. לאסוננו, הערכת המצב היתה שגויה. זה היה מחדל נורא, שעלה לנו באסון נורא. אל תהפכו את האסון קרדום לחפור בו כדי להסית נגד המתנחלים.

* פרס ישראל לחיים ילין – בעקבות המלחמה, הוחלט במשרד החינוך להוסיף השנה לפרסי ישראל פרסים ייחודיים בתחום התקומה: ערבות הדדית, הצלה וגבורה אזרחית.

איני יודע תחת איזו כותרת בדיוק, אך אין ראוי לפרס ישראל מחיים ילין, חבר בארי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול (ב"צוק איתן") וח"כ.

קהילתו חוותה סוג של שואה, ומן העפר המר, הוא התגלה במלוא מנהיגותו, כלפי הקהילה וכלפי החברה הישראלית כולה. הוא מגלם את הערכים היפים ביותר של ארץ ישראל היפה: הזיקה לאדמה, ההתיישבות, הסְפָר, אהבת מולדת, קהילה, קיבוץ. ובמילה אחת – ציונות.

דבריו מרוממים את רוח העם והם כמו מים קרים לנפש עייפה – מזכירים לנו מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. הוא מייצג את הדבקות באדמה, את האמונה והאופטימיות בתקומה, בפאר שיקום מן האפר. וגם כאשר הוא משדר חזון שנראה בשמיים, רגליו נטועות בקרקע, והוא מגדיר היטב את התנאי ההכרחי למימוש החזון – חורבן טוטלי של האיום הטרוריסטי מעזה.

חיים ילין הוא מנהיג של חזון ומעש, והוא הוכיח זאת לאורך השנים בתפקידיו בקיבוצו, בניהול קיבוץ נחל עוז שעבר משבר קיומי, כראש המועצה בימים הקשים של גבול מדמם, ובעיקר היום, בעקבות הטבח בבארי ובנגב המערבי ובשעת המלחמה.

הציבור הישראלי צמא לשמוע את דבריו; צמא למנהיגות אמת. מנהיגות נמדדת בשעות מבחן. כפי שנתניהו מתגלה בכל קטנותו, כך ילין מתגלה במלוא מנהיגותו. אני שומע רבים מאוד שמייחלים שחיים ילין או אנשים מסוגו, ינהיגו את המדינה.

הלוואי.

* מנהיגות ואחריות – פרשת השבוע, פרשת "וישב", עוסקת ברובה בסיפורי יוסף ואחיו. ולפתע, באמצע סיפורי יוסף, צצה לה פרשת יהודה ותמר. להלן – תקציר מנהלים למי שמתעצלים ליטול חומש ולקרוא את הפרשה: יהודה, הבן הרביעי של יעקב, נפרד ממשפחתו, עובר לחבל עדולם נישא לכנענית ומוליד שלושה בנים – ער, אונן ושלה. בבגרותם הוא משיא את ער לבחורה ששמה תמר. בליל כלולותיהם, אלוהים הורג את ער, שהיה רע בעיניו. כמקובל באותה תקופה, אחיו הצעיר, אונן, נושא אותה תחתיו, כדי להעמיד זרע לער, כלומר הבן שיוולד ייחשב בנו של ער. אונן, היודע שלא יהיה זה בנו, אינו משתף פעולה, ומשחית את זרעו לשווא. על המקום – אלוהים הורג אותו, ושמו הופך לשם פועל להוצאת זרע לבטלה, עד עצם היום הזה. יהודה, שאיבד את שני ילדיו הגדולים, חושש שתמר היא אישה קטלנית ומפחד לתת לה את בנו, שלה. הוא מתרץ זאת באוזניה בכך שהוא עדיין צעיר, משלח אותה ומבטיח לקרוא לה כששלה יגדל. תמר המגורשת היא אלמנה שחורה, ומלבד שלה – אין מי שיגאל אותה, היא לא תינשא ולא תעמיד צאצאים. כששלה גדל והיא לא נקראה, היא פועלת בעורמה. מתחפשת לזונה, מפתה את יהודה, דורשת ממנו ערבון עד שתקבל את שכרה – גדי עזים מעדר צאנו; שיפקיד בידיה את מקלו וחותמו, ובתרגיל המתוחכם גונבת את זרעו. לאחר מעשה היא חוזרת לבגדי אלמנותה ונעלמת, ויהודה אינו יכול לשלם לה. לאחר חודשים אחדים, נודע ליהודה שתמר בהריון. והרי היא עגונה ואסורה. הוא מצווה לשרוף אותה. רגע לפני שהיא מוצאת לביצוע העונש, היא שולחת אליו את הערבון – האם אתה מזהה מי בעל החותמת והמקל?

יהודה מבין הכול. הוא לא בורח מאחריות, לא מנסה להשתיק את הפרשה – הוא מודה ולוקח אחריות מלאה, לא רק לאבהותו, אלא גם לכך שבהתנכרותו לה, כשמנע ממנה את שלה, הוא אילץ אותה לעשות את המעשה. "צדקה ממני," הוא מצהיר.

 מה עושה הסיפור הזה על יהודה באמצע סיפורי יוסף? בפרשות הבאות אנו רואים שיהודה הופך למנהיג המשפחה, הוא ולא ראובן הבכור. הוא מגלה כושר מנהיגות וניהול חכם של משברים. מה בפרשה הזאת הופך אותו ראוי למנהיגות? היכולת שלו לקחת אחריות מלאה על מעשיו. מעשה זה יוצר מהפך בחייו, הוא חוזר למשפחתו והופך למנהיג. תמר יולדת תאומים, זרח ופרץ, שממנו תצא שושלת דוד המלך.

ללמדך שמנהיגות היא קודם כל אחריות. מי שאינו מסוגל לקחת אחריות – אינו מנהיג.

* פרספקטיבה – הרהור שחלף במוחי בשעת שמירה – אנשים שעוד לא נולדו כשהייתי חייל, היום כבר בגיל הפטור ממילואים.

* ביד הלשון: בוקר טוב – בדואל שקיבלתי בשעת בוקר, כתבה לי שולחת המייל, שמאז 7 באוקטובר היא אינה מסוגלת לברך ב"בוקר טוב." "קשה לי עם זה," היא כתבה, "ואיני מאמינה בבוקר טוב."

היא לא היחידה. בימים קשים אנשים חשים קושי לומר "בוקר טוב." גם בתקשורת. לעיתים המראיין מאחל בוקר טוב והמרואיין משיב לו שזה בוקר לא טוב. לעתים המראיין עצמו אומר "בוקר קשה."

בעיניי זו תפיסה מוטעית. "בוקר טוב" אינו תיאור מצב, אלא איחול. אני מאחל לבן שיחי שהבוקר שלו יהיה טוב. לכן, מבחינה זו, דווקא בבוקר קשה, ראוי ביתר שאת לאחל בוקר טוב.

"אמשיך בברכת השלום," כתבה חברתי באותו דואל. "לפחות יש תקווה."

ההלכה גורסת ההיפך הגמור. על פי ההלכה, אין לברך את האבל היושב שבעה במילה "שלום" וגם האבל אינו משתמש במילה הזו. וכך גם בתשעה באב. הסיבה לכך, היא שהמילה שלום מבטאת שלמות ושלווה והיא גם אחד משמותיו של הקב"ה. וכך, יש כביכול לעג לרש, כאשר מדברים עם מי שחווה אובדן קרוב, כאשר מדברים אתו על השלום. דווקא "בוקר טוב," "ערב טוב" וכו' מקובל לומר, לעתים כתחליף למילה שלום.

בעיניי, נכון בהחלט לברך את האבל בשלום. יש בכך נחמה מסוימת.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: האם מישהו כינה את צ'רצ'יל בימי מלחמת העולם השנייה בשם "שרלטן?"  האם מישהו כינה את בן גוריון בימי מלחמת העצמאות בשם "שרלטן"?  האם מישהו כינה את אשכול, דיין ורבין בימי מלחמת ששת הימים בשם "שרלטנים"? אז מניין יש למישהו החוצפה והאווילות לכנות את נתניהו בשם "שרלטן" בעצם ימי המלחמה הקשה שאנחנו נתונים בה?

ומהיכן נובעת האווילות של מערכת המשפט המתעקשת לקיים את משפטו של נתניהו בעצם ימי המלחמה הקשה שאנחנו נתונים בה?

ומה עלול היה להסיק בשכלו הערבי יחיא סינוואר הדובר עברית? אולי את החוכמה העממית שבשפתם:

"מַסְכִּין – אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ!"

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

23.6.09. בבוקר פגישה עם אורפז. הוא כולו בסימן מותו של חברו שמשון ארליך. מוזר, היו הבוקר שתי מודעות אבל, אחת ממערכת "הארץ" ואחת משלושה זוגות ידידים, אך שום מודעה מהמשפחה, אף לא מילה על הלווייה והשבעה, וגם שום כרוניקה מערכתית על מי שהיה שנים רבות העורך הכלכלי של העיתון. כאילו נדברו הכול להשכיח אותו.

יצחק נמצא במוד או טראנס של דיבור על שמשון. דומה שהלווייה התקיימה כבר אתמול בערב. האלמנה גבי לא הודיעה לו במפורש.

בחודשים האחרונים כתב שמשון סיפור שעוסק בריפוי שיניים אבל יצחק אומר שזה הדבר הטוב ביותר שכתב מבחינה ספרותית. טוב יותר מזיכרונות כפר סבא שלו. הוא הפקיד את הסיפור בידי יצחק. שיקרא. יצחק היה רוצה שהסיפור יתפרסם לזיכרו ב"הארץ", אולם לשם כך עליו לקבל את רשותה של גבי האלמנה.

אם היא תסכים לפרסום הוא יציע זאת קודם כל ל"הארץ", ובכל מקרה, גם אם יפרסמו, אוכל גם אני לתת את הסיפור במכתב העיתי, כמובן ברשות האלמנה ו/או אחרי הפרסום ב"הארץ".

השעה וחצי, מ-11.30 עד 13.00, שאני מבלה מדי יום שלישי עם אורפז, הולכת ונעשית קשה יותר כי הוא אינו חדל לחזור על עצמו ולספר אותו סיפור שוב ושוב לא רק מה שסיפר בפגישות הקודמות אלא לפני רגעים אחדים בפגישה הנוכחית. וכל הערותיי "יצחק, סיפרת כבר," אינן מפסיקות את שטף דיבורו, כי הוא לא מקשיב להן אלא מתרכז לעיתים בשתיקה בזכירת פרטים ועובדות מהעבר הרחוק. כמו המיספרים של שתי ספינות המלחמה הבריטיות שאחת מהן טבעה מול חופי גיברלטר, כאשר יצחק היה אז בגיברלטר ושמשון על סיפון האונייה שלא טובעה.

כשאני שואל אותו איך מסתדרות ארבע השנים ששירת בצבא הבריטי עם המרד המתמיד שלו קודם לכן, שגרם לו גם לעזוב את הקיבוץ של אחיו כי היה לו מחניק שם למרות שהחזיק בידיו את נושא התרבות ומאוד העריכו אותו שם.

הוא עונה שמצד אחד הצבא נתן לו מסגרת שאם אתה עורק ממנה אתה ממש משלם בחייך. ומצד שני לא היה רגע מונוטוני בשנותיו אלה כי כל יום היית צפוי להישלח למקום אחר ובאמת הוא חרש אז את רוב מדינות מערב אירופה בסוף המלחמה, ובייחוד אהב את איטליה, שזו היתה אהבה משותפת לו ולשמשון, אף כי דומה שהם התיידדו רק בשנים האחרונות ולא נפגשו בתקופת השירות הצבאי. שמשון התגייס בגיל צעיר מאוד. כנראה זייף את גילו כי רצה כבר לברוח מהבית בכפר סבא ומאביו שהיה מכה אותו ופעם גם התקוטט ממש עם האב.

גם הנקמה בגרמנים, שרצחו את אביו, אימו ואחותו, היתה חלק מהדחף של יצחק לשרת בצבא הבריטי. שירות הקבע בצה"ל, אחרי מלחמת השחרור, כבר היה משעמם ועורר בו התנגדות ורתיעה אישית עד שעזב.

כל יום שני ורביעי לפני הצהריים היו יצחק ושמשון יושבים בקפה ברחוב מלכי ישראל, הצופה לכיכר, לא רחוק מהכניסה לבניין שבו גר אורפז, ומשחקים שח. זה גם הקפה הקטן שבו משחקים די קבוע שש בש. את השח היה יצחק מביא איתו מהבית ואולם לאחרונה קנה הבעלים מערכת שח אלא שהוא ושמשון לא הספיקו להשתמש בה. כוחותיהם במשחק היו שווים ואת רוב המשחקים לא סיימו אלא הגיעו לנקודה שבהם היה המצב דומה לתיקו. בחודשים האחרונים ירד כושרו של שמשון, ויצחק ניסה לא פעם פתיחות לא זהירות כדי להעניק יתרון לשמשון שלא יפסיד כל הזמן, ואולם שמשון היה חכם מדי ולא היה אפשר להערים עליו בכך.

14.7.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין" הסמוך. קשה איתו. הוא עקשן ונתון בעצמו בלבד וכל הספרים שכתב חיים בזיכרונו והוא לא חדל להתייחס אליהם ולצטט מהם ולהסביר כל דבר על פיהם בפעם המי-יודע-כמה והוא מרגיש שאני לא כל כך מתפעל, ולמען האמת את הרומאנים האחרונים שלו לא קראתי. קשה לי לקרוא ספרות פילוסופית. מדי פעם הוא מתלהב בדברו, ואני צריך לבקש אותו להפסיק להתרגש כי הדבר לא בריא עבורו והוא ביקש ממני לא פעם שלא להניח לו לעלות לטורים גבוהים כי זה משפיע לרעה על ליבו. הוא לא מספר דבר על מצב בריאותו אבל אני מבין שהמצב לא כל טוב.

28.7.09. בבוקר עם אורפז ב"שיין". היה עליו לגשת לקופת חולים ולכן הקדמנו את הפגישה. הוא חוזר שוב ושוב על אותם דברים והפעם הפציר בי לקרוא את הרשימה שכתב בשעתו נגד ס. יזהר.

4.8.09. עם אורפז לפני הצהריים ב"שיין". הוא מביא "מנה" חדשה של "נגיעות" יפות וחכמות מאוד ועולה איתי לדירה כדי שאצלם אותן ואחזיר לו את המקור.

11.8.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא נכנס לטראנס של דיבור וקשה להפסיקו. גם לא מעניין אותו לשמוע את דבריי. אני מביא לו צרור נוסף של נגיעות והוא עובר עליו. הוא נראה די עייף, חלש ומותש. דומה שכל פעם הפגישה השבועית דורשת ממנו יותר מאמצים אבל הוא לא מוותר. אנחנו רק שותים קפה כי קשה לו לאכול בגלל השיניים התותבות.

נושא שיחתו הפעם הוא שכל ימיו הוא הרגיש את עצמו חסר-ערך, החל מאימו שגירשה את אביו מהבית והלכה והשתגעה. בשעתו אף סיפר לי כיצד נסע איתה לעיר הגדולה היכן שהיה עליה לקבל מכת חשמל והוא חיכה בבית המלון. בכלל, סיפורי חייו מעניינים יותר מספריו. אני מתענה עכשיו בקריאת "העלם", קורות בחור אנטיפטי ומעורר אנטגוניזם, ואילו יצחק מתפעל ממנו וטוען שזוהי הפנימיות שלו בנעוריו. אני אומר שתולדות חייו לא מוכיחות זאת, שהרי בכל מקום היה מרכז, ונאבק, ואז הוא עונה שכל זה רק כלפי חוץ. בפנים אכל אותו חוסר ביטחון תהומי וכל אימת שנתנו בו אמון ורצו להמליך אותו או לקדם אותו הוא נסוג.

הוא מספר על משפחתה של רותי. היא נולדה ב-1940 בהרי אוראל, שם עקיבא אביה עבד כפועל מצטיין, סטכנוביץ', במפעלי המתכת שיצרו טנקים לצבא הרוסי. הם הגיעו לשם מפולין לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. היתה לה אחות שנפטרה אף היא בסרטן, ואח שחי עד היום ועבד כפועל במפעלי נייר חדרה, שם עבד גם האב לאחר עלייתם ארצה, בהיות רותי כבת חמש עשרה, ב-1955 לערך, עליית גומולקה. רותי למדה כאן את מקצוע האחות והצטיינה בו, וכך הצליחה גם לעזור למשפחתה והם עברו מהמעברה בגבעת אולגה לדירה בחדרה. היא חששה מההתרשמות של יצחק מאביה, שהיה איש פשוט ובעל גוף עם כישרון מיכני גדול אך ללא השכלה. אימה היתה תופרת. ואולם ליצחק היו יחסים מצויינים עם האב, שהיה פותח את הבוקר בכוסית וודקה עם דג מלוח, ואומר שזה עושה לו מצב רוח טוב לכל היום, ורק מאוחר יותר מתפנה לארוחת הבוקר.

18.8.09. יום שלישי. בגלל בדיקות של אורפז היה לי בוקר פנוי והלכתי לבריכה. האמת שהוא מתעייף מאוד מתוך ההתלהבות של דיבורו בפגישות שלנו, ולכן חסתי עליו שלא יותש בימים חמים כאלה, לפני הבדיקות שהיו לו בצהריים, וגם רציתי קצת חופש כי יש משהו מעיק באגוצנטריות שלו ואני לא מצליח לקרוא את ספריו. הפעם נתקעתי ב"העלם".

25.8.09. לפני הצהריים עם אורפז בקפה "שיין". הוא לא נראה טוב. חיוור, חלש ומתקשה להתרכז. אני יושב לצידו כדי שלא יצטרך להרים את קולו, מאחר ובשמיעה שלי אני לא יכול להבין את הלחישה שלו. הוא אומר שכאשר הוא מדבר בקול רם הוא מתרגש יותר מדי וזה לוחץ לו בחזה ופוגע בבריאותו. ביום שלישי הבא הוא הולך לסריקת עצמות. יש לקוות שהסרטן לא התפשט אצלו לאברים אחרים.

הוא מספר לי על יחסיו עם נתן זך, הגר באותו בניין במלכי ישראל שבו גם יצחק גר. יום אחד ישב יצחק עם שמשון ארליך אצל שלום, הקפה הקטן של משחקי השש-בש באותו קטע של מלכי ישראל, ושיחקו שח. יצחק הגדיר ומגדיר את עצמו כאוכל נבלות. מה פירוש? הוא מחסל נבלות ומנקה את השטח לצורות חדשות של ספרות ואמנות. רואה בכך מחמאה.

והנה, זך מתקרב לעומתם, ויצחק אומר לשמשון: "הנה הולך מלך אוכלי הנבלות!" (מה שעשה לאלתרמן) – אבל זך שומע רק את הסיפא ומתמלא חימה על אורפז ומנתק עימו את היחסים ומשאיר לו פתקה זועמת בתיבת הדואר של הבניין שבה הוא מודיע על ניתוק כל יחסיו עם יצחק.

יצחק עונה לו בפתקה שמעולם לא נזקק ליחסים עם מישהו, הוא עצמאי, ולכן ההודעה אינה מעלה ואינה מורידה בעיניו דבר.

שלום ניסה להשלים ביניהם. בפעם השנייה הצליח, אך כשניסה יצחק להסביר לנתן כי לא התכוון להעליבו אלא להיפך, ביקש ממנו נתן להפסיק לדבר על כך.

לדברי יצחק יש לזך נטייה להטיל עצמו על אחרים. אחרי שתי כוסיות קוניאק הוא מטיל עצמו על הזולת, מתעלף, וצריך לדאוג לו. יצחק הבהיר לו מתחילת היכרותם, עוד טרם יצחק פרש כנפיים כסופר, כי הוא לא סובל מגע של גברים ואין בדעתו לטפל בזך כשהוא משתכר. רק פעם אחת שכר מונית והביא אותו שתוי הביתה, אז היה זך נשוי עדיין לבחורה בשם אסיה, שהוריה היו ידידים של אינגה, אימה של ענת, ובשעתו אף אכלנו אצלם צהריים.

אחר-כך נסבה השיחה לתקופה שבה יצחק פיקד על סוללה של ארבעה תותחים בנגב, במצור על כיס פלוג'ה, בימי מלחמת השיחרור. המצרים כבשו משלט מידי הפלמ"ח, ומולם עמדה רק הסוללה בפיקודו של יצחק. הודיעו לו שעליהם לעצור את המצרים, אפילו בכינון ישיר. יצחק פקד על צוותים של שני תותחים לסגת לרכס מאחור, ששם היתה גם התצפית, ולהתחיל לירות משם כדי לחפות על השניים שנותרו מול המצרים. ההחלטה התבררה כנכונה. אש התותחים הבריחה את המצרים, וכאשר על כוח של הפלמ"ח לכבוש מחדש את המשלט-הגבעה, הם דיווחו שהוא כבר ריק. אבל ליצחק נותרה דילמה מוסרית. האם טוב עשה שהצטרף לחולייה שנסוגה לאחור, או שהיה עליו להישאר עם שני התותחים הקדמיים? הוא אומר שלעיתים ניצחונות גדולים הם תוצאה של נסיגות מוצלחות.

על החולייה הקדמית השאיר את הרב-סמל אריה. בחור יפה ומוסיקלי, פסנתרן. וזה קיבל את הפקודה ללא ערעור. יומיים אחר כך הם הותקפו על ידי שני ספיטפיירים מצריים שלפתע הנמיכו טוב. אריה הסתתר תחת קומנדקאר, אבל קליעי התותח קטן הקוטר שהיה מותקן בספיטפייר חדרו את מנוע הקומנדקאר והרגו אותו. הוא נקבר בטקס צבאי בבית קברות של אחד הקיבוצים בסביבה. על היחידה פיקד פון וייזל, שהיה קצין ארטילרייה במלחמת העולם הראשונה. שורת חיילים עמדה הכן למטח כבוד. היה צריך להפריד את המת מהאלונקה וגופתו דבקה בה ללא הפרד. החליטו לקבור אותו עם האלונקה, וכאשר היטו אותה באלכסון לקבר, לפתע הוא נפרד ממנה והתיישב! – המראה היה כה מדהים שהחיילים המוכנים לפקודת אש, פניהם וגופם החלו מתעוותים בצחוק בלתי ניתן לריסון.

עוד סיפר יצחק כי רוב חייליו היו פליטי שואה, מעפילים שבאו מקפריסין, רובם דיברו אידיש. באחת הפעמים, כאשר היה צריך פעם אחר פעם לשנות עמדות ולחפור כל פעם עמדות חדשות לאנשים ולתותחים, באדמת הנזאז הקיצית הקשה, הם נשברו מעייפות והכריזו מרד. אינם מוכנים לחפור עוד.

יצחק ביקש מהרב-סמל שלו, ממוצא עיראקי, שהסתדר יפה עם החיילים, לרכז את כולם לאוהל המפקדה, ושם נשא בפניהם נאום, באידיש, מאמע-לושן, ואמר להם שהוא אינו חוקר ולא איכפת לו מי יזם את המרד, וגם אין בדעתו להעניש אותם או להכריח אותם באיזו דרך אחרת להפסיק את המרד. אבל דבר אחד הוא חייב לומר להם. אין הוא יכול להמשיך לקחת אחריות כמפקד על חיילים שמסרבים פקודה. הוא אינו חושב להסגיר למשפט איש מהם. אבל הוא יודיע למפקדה כי ישלחו מיד מפקד אחר במקומו ושאותו יעמידו למשפט כי הוא נכשל בתפקידו. הוא נתן להם עשרים דקות להחליט, ויצא.

בדיוק לאחר עשרים דקות חזר, נשמעו מביניהם לחשושים. חלק עדיין רצה להמשיך במרד אך האחרים, הכול באידיש, היסו אותם והודיעו שהם ממשיכים במילוי המשימות. יצחק עצמו, לדבריו, תמיד חפר במו ידיו את השוחה שלו.

18.9.09. כ"ט באלול תשס"ט. ערב ראש השנה תש"ע. לפני הצהריים אני מביא משלוח מנות ליצחק אורפז מיהודית: מרק עוף עם רבע עוף, אטריות וצ'ימעס. הוא ממש מאושר. אחרי שפעת. במכנסי פיג'מה. נראה חלש למדי. שמח שהאוכל יאפשר לו להישאר בבית בחג ולא לנסוע לירושלים כפי שביקשה ממנו גי בתו. אני מביא לו גם את גיליון 480 ובו הנגיעה שלו.

29.9.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". ב-15 באוקטובר תימלאנה לו 88 שנים. הוא מתקשה בהליכה וגם להתחיל ללכת לאחר ישיבה. ידיו רועדות. קשה לעיתים לשמוע את קולו. אבל עדיין חי ובכושר שכלי מלא רק שחוזר שוב ושוב על סיפורים שכבר סיפר לי. כמו ילד קטן שמתעקש לספר שוב ושוב רק מה שמוצא חן בעיניו.

1.10.09. לאליהו ודליה [הכהן] היקרים,

הרבה תודה על השנה הטובה הידנית בכתב פנינים שכבר נדיר לראות כמותו, ומיטב האיחולים שלנו לכם, והעיקר הבריאות כי הרי עושר ואושר כבר יש לכם.

בפגישתנו האחרונה שר לי אורפז בניגון חסידי המזכיר תפילה את השיר:

מה יתרון לאדם מתחת לשמש

מה יתרון מה יתרון

מתחת לשמש אין יתרון

אבל למעלה

למעלה מן השמש

יש יש יתרון...

הוא אומר שאת השיר הזה שרו דווקא בחוגי השומר הצעיר בשנות השלושים ובאותה דבקות חסידית ומתוך חילוניות גמורה. אם תתקשר איתו הוא יוכל לשיר לך את המילים האלה, וכמובן הוא שואל עליהן.

שלכם בכל לב

אהוד וגם יהודית

25.10.09. מטלפן לאורפז וסוף-סוף הוא עונה. עברו עליו ימים לא קלים. שתי ברכיו בוגדות בו. הוא חושש מכך שיצטרך לכיסא גלגלים. אינו מוכן לאבד את עצמאותו. אנו נפגשים בצהריים ב"שיין". הוא שקוע כולו בדאגות לבריאותו ההולכת ומתערערת, ולא נראה שהוא מסוגל להקשיב לי בנושאים שלי. עם זאת הוא משתדל להסב בערמומיות כל נושא שאני מעלה או שעולה מעצמו – לספרים שלו, לצליין החילוני, למטפיסיקה שמבלעדיה אין לדבריו ספרות, ולכך שהתאכזב ממני כי חשב שאני אקרא את כל ספריו וגם אכתוב עליו בבוא היום, והנה אני אומר שקשה לי לקרוא אותם כי הגעתי לגיל שבו אני מחפש בספרות עלילה מרתקת וצבעוניות. זה גורם לו לכנות את הספרות שאני כותב – דברים אינפנטיליים שאני עוסק בהם, כמו סקס, בעוד שאצלו כך נגיעה בסקס בסיפור יש לה עומק מיטאפיסי.

צריך הרבה סבלנות כדי לשמוע אותו וגם להיות סלחן כלפיו. הוא אמנם קיבל את פרס ישראל אבל דומני שהספרים שלי עדיין יותר קריאים ומעניינים משלו. הוא מביע את אכזבתו דווקא משום שאנחנו חברים טובים. אבל אני זוכר שגם לפני עשרים ושלושים שנה היה חל משבר בידידות שלנו עם הופעת כל ספר חדש שלו, אם לא הזדרזתי לקרוא אותו ולשבחו במאמר. "רעיי בגדו בי כמו נחל," נהג לצטט בהקשר הזה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

צביקה זליקוביץ

הָאִישׁ שֶׁהוֹלֵךְ

בַּהַתְחָלָה לָלֶכֶת עַל אַרְבַּע,

עַל מַרְפֵּקִים לִזְחֹל.

"מִי יָבוֹא אֶל אִמָּא-אַבָּא,"

רַק מִי שֶׁכְּבָר יָכוֹל.

כְּבָר לֹא צָרִיךְ תְּמִיכָה,

מֵהַבַּיִת אֶל הַחוּץ –

וּכְבָר מֵהֲלִיכָה

גַּם יְכוֹלִים לָרוּץ.

לָלֶכֶת לַגָּן

עִם כָּל הַיְּלָדִים,

גָּדִי הַקָּטָן,

וַרְדָּה וַעֲדִי.

בֵּית סֵפֶר אָלֶף בֵּית,

גִּימֶל דֶּלֶת הֵא וּוָו,

לָלֶכֶת, לְטִיּוּל לָצֵאת

עִם הַתַּרְמִיל עַל גַּב.

צָבָא חוֹבָה עָשִׂיתָ

צָרִיךְ וְאֵין בְּרֵרָה,

אוּלַי קָצִין הָיִיתָ –

"קְרָבִי," בְּלִי עַיִן הָרָע.

עוֹד לִפְנֵי שֶׁ"עָשִׂיתָ קֻפָּה"

וְדִירָה רָכַשְׁתָּ,

נִכְנַסְתָּ מִתַּחַת לַחֻפָּה –

עִם זוֹ אֲשֶׁר כָּבַשְׁתָּ.

לָלֶכֶת גַּם לְמִּלּוּאִים,

מִבְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּט,

זֶה "כְּמוֹ מֵאֱלוֹהִים,"

הָיִיתָ מְוַתֵּר, "הָיִיתָ מֵת."

שָׁנִים חוֹלְפוֹת בִּיעָף,

עָמָל רַב וְטֹרַח,

אַתָּה עָיֵף תָּשׁוּשׁ,

זוֹ מְצִיאוּת אוֹ כֹּרַח,

שֶׁמָּא גַּם יֵאוּשׁ.

כָּכָה אוֹ אַחֶרֶת, לָמָּה וְאֵיךְ –

אַתָּה הוֹלֵךְ.

דצמבר 2023

      * * *

         אהוד בן עזר

צנום, גאה וללא אשליות

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים

זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים

מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל

הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –

אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים

עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם

לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף

בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא

מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר

בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ

תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ

נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת

וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן

וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ

לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ

גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל

זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...

נובמבר 1975

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ל"א

משיא כוחם – להתנגשות הבלתי-נמנעת

אי-אפשר להבין את התפתחות המאבקים הפנימיים במפא"י ללא התפקיד שמילאו "הפרשה" וההדחה, ואולם דומה שערכה של הדחת לבון היה דראמאטי יותר משהיה מעשי. תוצאותיה המשיכו אמנם להשפיע כקללה (או כגורל) על הדמויות המרכזיות שלקחו בה חלק. אך אלמלא הודח לבון, ואילו בן-גוריון היה מתפטר ופורש מההנהגה כבר אז – לא לבון הממורמר, חריף-הלשון והבלתי-אהוד על מרבית צמרת מפא"י, היה בא במקומו, גם לא איש מן "הצעירים" כדיין או פרס. המועמדים הטבעיים לראשות-הממשלה היו באים מקרב הדרג הבכיר של המנהיגות הוותיקה – אשכול וגולדה (שאכן היו ראשי-הממשלה הבאים של ישראל), או ספיר (שלימים סירב, אחר התפטרותה מראשות-הממשלה, לבוא במקומה). למועמדים כאלה, ורק להם, היתה מובטחת במאה אחוז תמיכת ה"גוש".

"הפרשה", שמערכתה הדראמאטית ביותר התרחשה על במת תיאטרון "אהל", היתה במידה מרובה "הצגה" שבה שיחקו הכוחות הפנים-מפא"יים את התפקידים שהיו מוכנים ומתאימים להם מטבעם ואת הקונפליקטים שלקראתם היו ערוכים עוד בטרם עלתה זו על הבמה הציבורית. ואם היו בניגודים אלה מזרעי היחלשותה-לעתיד של מפא"י – "הפרשה" לא גרמה אותם אלא המחיזה עבורם את המערכה האמצעית, שבה מגיעים הגיבורים המרכזיים (כמו בדראמה קלאסית, כשהם בשיא-כוחם) – להתנגשות הבלתי-נמנעת, ומנקודה זו, ומכוח אותה דינאמיקה שדחפה אותם עד הלום – מתחילה גם הידרדרותם, אף שלעיתים דומה כי היא נעצרת באמצעות פתרונות מדומים ואפילו ניצחונות ממשיים – המנסים להרחיק את הסוף הבלתי-נמנע.

וכפי שמקובל בדראמה קלאסית, כך גם כאן, לכל דמות היתה מבחינתה הצדקה מלאה לדרך שבה בחרה לפעול, היה אופי בלתי-ניתן לשינוי, והיתה השפעה ממשית של פעולותיה-בהווה-ובעבר על גורלה-בעתיד. ומן הסתם גם חלק ניכר מן הטענות והעדויות שהשמיעו הדמויות, זו כנגד זו – היו מבוססות.

*

בן-גוריון שב להנהיג את המפלגה, אך ניסיונותיו להרכיב ממשלה חדשה, לאחר התפטרותו, נתקלו בהתנגדו הולכת וגוברת מצד המלגות האחרות. נוצרה "קואליציית ניר" על-שם היושב-ראש החדש של הכנסת, נחום ניר-רפאלקס ממפ"ם, שנבחר בקולות רוב המפלגות שחברו לצורך זה יחד נגד מפא"י.

בשנת 1962, בתוך מחול-השדים הנמשך סביב "הפרשה", נוצרה בכנסת התארגנות של מפ"ם, אחדות-העבודה, הליבראלים העצמאיים (הציונים הכלליים) והמפד"ל, שכונתה בשם "מועדון הארבעה", ומטרתה היתה להקים ממשלה בלי בן-גוריון.

"זו ההתארגנות הפומבית הראשונה בתוך תנועת-הפועלים," קובע שרגא, "אשר שמה לה למטרה להדיח את בן-גוריון." ראשי מפ"ם ואחדות-העבודה הרגישו שהמצב במפא"י מתערער בגלל עיקשותו של בן-גוריון, וחשבו שהשעה כשרה לנסות לכבוש את השלטון במדינה.

בן-גוריון נאלץ להכריז על בחירות חדשות.

לבון וחבריו הקימו חוג פנימי, או סיעה, בשם – "מן היסוד", שהחלה להוציא דו-שבועון רעיוני-פוליטי. תומכי לבון אלה עדיין היו בתוך מפא"י, אך את הבחירות לכנסת החמישית ב-1961, החליטו להחרים וקראו לציבור להצביע ב"פתק לבן".

בבחירות הללו חלה ירידה ניכרת בכוחה של מפא"י, שהפסידה חמישה מאנדאטים ליריביה מימין ומשמאל, בעוד אשר בבחירות הקודמות לכנסת הרביעית, ב-1959, זכתה בתוספת של שבעה מאנדאטים. בן-גוריון התקשה להרכיב ממשלה, והוטל על אשכול לשמש שוב איש-האמצע, ולהרכיב ממשלה עבור בן-גוריון. המשא-ומתן הקואליציוני היה מן הממושכים ביותר שידעה הכנסת. השותפים ניצלו את היחלשותה של מפא"י והציגו תביעות רבות. לבסוף קמה ממשלה בראשות בן-גוריון, אבל הדי "הפרשה" לא שככו. בן-גוריון חזר ותבע הקמת ועדת-חקירה משפטית-ממלכתית שתפסוק בעניין. כלי-התקשורת, אינטלקטואלים, אנשי-התיישבות ואחרים, המשיכו לתקוף אותו בגלל הדחת לבון. לא יעבור זמן רב ובן-גוריון יפרוש סופית מן הממשלה, ובהמלצתו ייבחר אשכול לתפקיד ראש-הממשלה ושר-הביטחון.

לדעת נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון עד פרישתו, החל בן-גוריון מרגיש באותה תקופה שחבריו להנהגה, אשכול, גולדה, ארן, נמיר והאחרים – שוב אינם תומכים הו. הוא חש שהקבוצה שעימה פעל כל השנים נמצאת עכשיו נגדו, וזו הסיבה שהחליט כי הגיע זמנו ללכת.

"הפרשה" וההדחה החלישו את בן-גוריון וחיזקו את אשכול. תחילה – כמבטא ומנהיג עמדת הרוב במפלגה, רוב שלמרות הדחת לבון אינו מקבל את תביעת בן-גוריון וגם לא את תביעת לבון – להמשיך ולעסוק ב"פרשה". ואחר-כך – כמי שאיפשר, באמצעות ההדחה, לבן-גוריון לחזור בו מהתפטרותו. ומאוחר יותר – כמי שהקים לבן-גוריון את ממשלתו האחרונה. "הפרשה" גרמה לבן-גוריון להיעשות צד בוויכוח. אשכול היה לדמות המרכזית.

בעיני רבים בעם ניראה עתה בן-גוריון – שכנפיו קוצצו, שאבד זוהר דמותו, ואשר חש לפתע את תלותו באשכול – כמי שאינו מסוגל לשאת זאת, ולימים גם לא לסלוח ליורשו על כך. ואילו מקורבי בן-גוריון המשיכו לראות בעמדתו רק את ההתעקשות על קבלת העיקרון המשפטי.

*

שרגא מילא תפקיד מרכזי, אמנם – מאחורי-הקלעים, במערכה – "ההדחה", מתך הצגת "הפרשה" – אך בה בעת התחוללה בו-עצמו ראשיתה של דראמה, שעתידה להיות אחד הפרקים המכריעים והקרועים ביותר בחייו. בהיותו בשיא-כוחו, בעוד נידמה לו שהציל את המפלגה לבן-גוריון ואת בן-גוריון למפלגה ואת שניהם למדינה – הוא עתיד לעמוד במבחן-נאמנות, אשר בדראמה היסטורית מתרחש, בדרך-כלל, שעה שהגיבור, אשר בעיניו המלך והממלכה חד-הם כל שנותיו, צריך לבחור בין נאמנות למלך לבין נאמנותו לממלכה.

*

על האמונה העזה שחש שרגא כלפי בן-גוריון מספר מיכה אלמוג:

"נסענו יחד בדרך לנצרת-עילית. שמענו ברדיו את אחד הנאומים של בן-גוריון. 'מיקה, זה עושה לי שלשול. הזקן הזה מרגש אותי ומרגיז אותי. אנחנו מוכרחים לרדת פה באיזה מקום. כשאני שומע אותו – אני מתרגש. אני לא יודע מה יהיה. מה יהיה עם העם. מה יהיה עם המדינה. אני מוכרח שוב להיפגש איתו.' דברי שרגא."

*

תקופה זו, "הפרשה", והבחירות שלאחריה (שבעקבותיהן לקה בחולשה כללית והתאשפז בבית-החולים בילינסון, במקביל לדבורה שעברה שם ניתוח כיס-מרה) – היתה גם תקופה של שינויים בחייו של שרגא.

שרגא, שהיה שותף מרכזי ל"מסע ההתעוררות" שיזם אלמוגי ולהצעת ההדחה שהביא אשכול – שילם על כך ב"תקר" משמעותי עם חלק מחבריו ב"גוש".

כאשר עשה יד אחת עם פרס ואלמוגי, במאבק למען בן-גוריון, הצטרפו אליו רק חלק מצמרת ה"גוש" – אלפרט, זילברמן, שביט, שפירא וסורקיס, בעוד חלק ניכר מאנשי ה"גוש" – רבינוביץ, שכטר, וינר ואחרים – הצביעו נגד הדחת לבון. כלומר, כשמדובר ב"עסקת חבילה", של תמיכה בבן-גוריון הכוללת את כל "צעיריו" (רפ"י לעתיד) – נקרע ה"גוש" בין שתי נאמנויות, והפעם לא התגבשה בו עמדה אחידה.

דווקא על רקע זה בלטה עוד יותר הצלחתו של שרגא בגיוס הצירים להשגת רוב להדחה. עמדה זו, שהיה בה לא מעט מהצלת בן-גוריון, לא נשכחה לנצר והיא העלתה אותו שלב נוסף בסולם ההגמוניה במפא"י.

"כשותפם של פרס ואלמוגי, כאיש שנתן את ידו לתמיכה בבן-גוריון, הוא איבד ללא ספק ממידת האמון שרחשה לו צמרת תל-אביב, אבל קנה לעצמו דריסת-רגל איתנה בצמרת האמיתית." (ישעיהו בן-פורת: "מי אתה שרגא נצר?", "ידיעות אחרונות", 1962).

עם זאת, לשרגא היתה, בעיני בן-גוריון, ובעיני אחרים במרכז הפוליטי שהתהווה עתה מחדש – תכונה נוספת שחסרה לרבים מחברי הצמרת של מפא"י – שרגא לא ראה עצמו כמתמודד על תפקיד מרכזי כלשהו, אף לא על משרת מזכיר המפלגה. פעילותו לא העמידה אותו בתחרות עם המתמודדים בצמרת, וכך התבצר לו מעמד מיוחד.

אשכול לא חתר אמנם להיות מועמד לראשות-הממשלה, אך באופן טבעי נחשב עתה יורשו של בן-גוריון, מקובל על רוב המחנות במפלגה ועל אותן מפלגות שבאות בחשבון להקמת קואליציה עם מפא"י.

*

לימים, בינואר 1973, במלאת לשרגא שבעים וחמש שנים, תיארוֹ שמעון פרס, במסיבה שנערכה לכבודו במועדון "יחדיו":

"כשאני מסתכל אחורה, למפלגה היה תמיד שרגא, אינני בטוח אם לשרגא היתה תמיד מפלגה. הייחוד של שרגא היה איזון בלתי-רגיל בין החוכמה לבין האמביציה. חוכמה היתה לו, מספיקה לכמה שרים. אמביציה היתה לו – שלא להיות שר. לכן עורר אמון."

*

ב-1962 הוקמה לשכה מצומצמת שבאה להחליף את המזכירות הארצית של מפא"י, שתפחה ומנתה כשלושים חברים. הלשכה מנתה שבעה חברים: אשכול ברקת (שהחליף את אלמוגי בתפקיד מזכיר המפלגה), דיין, נצר, בקר (שבא אחרי לבון בתור מזכיר ההסתדרות), חושי וישעיהו.

בן-גוריון, שהיה עדיין ראש-הממשלה אך כבר בקרע עם חלק ממפלגתו, הוזמן להשתתף אך בא רק לשתיים מישיבותיה. ואילו שרגא: "הצטרפותי יכולה להתפרש כהכרה פורמאלית במעמדי במפלגה, הכרה שבה לא הייתי מעוניין למעשה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 55).

במקביל לאותה תקופה ב-1963, והוא כבן שישים-וחמש, יצא שרגא לפנסיה לאחר תקופת עבודה בת כשלושים ושבע שנים במחלקת הניקיון העירונית. הוא היה פנוי עתה, לראשונה בחייו, לעסוק כל-כולו, וכרגיל בהתנדבות, בעבודה הציבורית והמפלגתית בתחומים שהעסיקו אותו גם קודם: הנהלת הקואופראציה הצרכנית, "המשביר המרכזי", חברות במועצת פועלי תל-אביב ובוועד הפועל של ההסתדרות, ריכוז הפעילות המוניציפאלית במפלגה. מכלול הקשרים והמינויים של מזכירי הסניפים, מועצות הפועלים, האגודות הצרכניות, חברת "בית ארלוזורוב" שבידיה מרוכזים נכסי המפלגה, ועוד.

נוסף לכך, הקשר ההדוק, היומיומי, עם שכונות תל-אביב, עם ה"רחוב", עם עיירות-הפיתוח ועם המנהיגות השכונתית והעדתית, יוצאי תימן, בוכרה, בולגריה, צפון-אפריקה, קאווקאז, עיראק – ומי לא?

בכל אלה לא חיפש שרגא סמלי-סטאטוס ולא "קידום אישי". גמולו היה עצם העשייה, שהאמין בה והיה מסור לה כל-כולו, וכן הקרינה ששבה אליו מאלה שעימם עבד. קשרים אלה, עם השכונות וערי-הפיתוח, התבטאו בדרך-כלל בסיוע לפיתוח המקום באמצעות הקמת מפעל תעשייתי, מרכז קהילתי, והבטחת מקומות תעסוקה ומוסדות תרבות, תוך שמירה מתמדת על המימד האנושי והקשר האישי.

אומרים רינה ומשה:

"הקשר והמעורבות של אבא היו חזקים ומשמעותיים. הכול היה מגיע הביתה, לשולחן המשפחה – לדיווח, לעצה, לדיון, עד כי חשנו עצמנו תמיד כחלק מהנושאים, והם הפכו לחלק מאיתנו. היינו ילדיה של מחלקת הניקיון בעיריית תל-אביב. אוהדיה של 'שמשון' תל-אביב. חבריהם של ילדי הכרם ושכונת התקווה. בני-בית בצרכניות, ב'המשביר המרכזי', ב'הארגז' ב'פיניציה'..."

קבוצת הכדורגל "שמשון" של "כרם התימנים" בתל-אביב, הוקמה ביוזמתו ובתמיכתו של שרגא. השיחות הקשורות לייסודה ולהפעלתה התנהלו במיטבח של דבורה. שרגא אהב כדורגל? לא. את הכרטיסים שקיבל לתחרויות, היה דואג להעביר לקרוב-משפחה צעיר, אוהד ספורט מושבע. אך שרגא ראה ב"שמשון" חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה, כפי שעולה מרישום שיחה שהיתה לו עם בן-גוריון:

בן גוריון: "מה, יש לך 'שמשון'? שמעתי שיש לך קבוצה ספורטיבית."

שרגא: ""באתי למסקנה שנחוצים אירגוני ספורט לכרם-התימנים ולפרברים, כדי שימשכו את הנוער ויעזרו לו להתרחק מהפשע."

בן-גוריון: "מתי הם משחקים?"

שרגא: "בשבת יש משחק של הקבוצה, ביפו."

בן-גוריון: "ואם ארצה לבוא, תיקח אותי?"

שרגא: "בן-גוריון, אתה שוכח שאתה ראש-ממשלה ושאתה גר בשדרות הקרן-הקיימת. כדי להגיע ליפו תצטרך לנסוע, וזה יהיה חילול שבת. אף אחד לא יאמין שהלכת לשם ברגל."

בן-גוריון: "אז מה, אתה מתנגד שאראה תימנים משחקים?"

שרגא: "אני לא מתנגד, אבל עליך לבוא פעם אחרת. אם יהיה משחק טוב באמצע השבוע, אז נלך."

בן-גוריון: "אני מכיר אותך. אתה לא תעשה הדבר הזה."

שרגא מודה שכלל לא התכוון לקחת את בן-גוריון למשחק, כי פחד להביאו ל"זירת הקרב" שבין "שמשון" ל"בני יהודה", מקום שלא תמיד הבטיח את שלומם ושלמותם של הצופים.

 *

ב-1962 הגיעו שרגא ודבורה לניו-יורק, לבקר את משפחת בתם רינה, שלמדה אז באוניברסיטת קולומביה.

רינה: "אבא ואימא ידעו לשמר, בכל דרך חייהם, את ה'ביחד' וה'לבד' בינם לבין עצמם. ואחר-כך גם בינם לבין ילדיהם. הקפידו על נסיעות של 'ביחד' – כנסיעה זו, וגם 'לבד' – איש-איש בתפקידו. אבא לאירופה, לסיורים הקשורים לקואופראציה, ואימא לכנסים שהיו קשורים לעבודתה בכנסת ומחוצה לה. נסיעות ה'ביחד' הקבועות שלהם היו בדרך-כלל למשפחה ברמת-יוחנן, ולמשפחה בירקונה שעימה, ועם האחיות האחרות של אימא – שמרו כל חייהם על קשר חם, אוהב, קבוע, מסייע בעיתות צרה וכאב, והומה ומשתתף בעיתות שמחה.

"פעמיים בשנה, לפחות, היו נוסעים לבית-הבראה הסתדרותי, כשבאמתחתם ספרי 'הספריה לעם' האחרונים של 'עם עובד', שאותם הקפידו לקרוא בעת חופשתם, ואף לערוך אחר-כך דיון משותף עליהם עם רעיהם לחופשה, בדרך-כלל משפחות אבידר, ימימה ויוסף, וחברים קבועים נוספים.

"על ה'ביחד' של אבא ואימא אפשר לספר ולספר. דפי חייהם שזורים היו קרינה של אהבה, של אמון הדדי בלתי-רגיל, מסכת חיים נפרדת ומשולבת, שהאיזון – היה בה התשתית. כמה זוגות מוצאים, שאחרי יותר משישים שנה של חיים יחדיו, עדיין יושבים זה בצד זה ערב-ערב, כשידיהם שלובות, עיניהם מדברות, מספרות זה לזה, וליבותיהם הומים זה לזה..."

*

את נסיעתם לארה"ב ניצלו שרגא ודבורה גם לטיולים, להכרת הארץ ואנשיה, ולמען מגבית ההסתדרות. השניים ביקרו והִרצו בערים אחדות. בברוקלין, בדרכם להרצאה מטעם ה"פארבאנד" ומפלגת "פועלי-ציון", נכנסו לחנות צילום. כאשר זיהה המוכר את דבורה כישראלית, שאל אותה, בעברית, מיהו זה המחכה לה בצד.

ענתה דבורה: "זה בעלי, שרגא נצר."

"מה, שרגא נצר? זה שהוריד את פנחס לבון?"

שרגא נדהם. מניין אותו מוכר בברוקלין מכיר בכלל את שמו? מסתבר, שהעיתונות היהודית באמריקה (לדברי ישעיהו בן-פורת: "בסיועו של ישעיהו אברך"), דאגה להציג את שרגא בתארים כגון: "אישיות שנייה-במעלה אחרי בן-גוריון," "יד-ימינו של בן-גוריון," "הדיקטטור של מפא"י," "השולט בעניינים," "הדיקטטור של ההסתדרות," ו"המושך בחוטים."

*

שרגא התייחס בלגלוג לתארים הללו. לימים, בספרו האוטוביוגראפי, שב והצהיר כי לא היה מושך בחוטים ובוודאי שלא מאחורי הקלעים, וכל מה שעשה, בתחום הפעילות הציבורית, היה לא משום ששאף להגיע לעמדות כוח והשפעה אלא בדרך של התפתחות טבעית ובמהלך עבודה יומיומית אפורה ומייגעת-למדי בין "עמך" ישראל, שאותם אהב.

ואולם, ההדים התקשורתיים לאותו ביקור בארה"ב, הפחידו כנראה את ראובן ברקת, שהחליף את אלמוגי כמזכיר מפא"י. ברקת חשש פן עתה, משנעשה שרגא, כביכול, מיספר שניים במפלגה, ועיניו אינן נשואות לתפקיד ממלכתי – הוא רוצה לרשת את מקומו כמזכיר מפא"י.

כשחזר שרגא מהביקור בארה"ב, הזמין אותו בן-גוריון לשיחה בביתו שבשדרות הקרן-הקיימת, בנוכחות ברקת, ואמר לשרגא:

"הבוקר היה אצלי ברקת ואמר, שאינו יכול להסתדר איתך במפלגה. יש לך השפעה רבה מדי בכל הקשור לעניין ה'גוש' ויותר מדי קשרים. גם אם אין לך כוונה מוצהרת להשתלט על המפלגה, הפעילות הפוליטית שלך במפלגה אינה תמיד לרוחו.

"ואני אמרתי לברקת: 'מה זאת אומרת לא לפי רוחך? אני מכיר את שרגא כבר שנים. הוא עבר כבר את כל המזכירים שהיו, וכולם נשארו בחיים. בתחילה הם מתנגדים ואחר-כך משלימים. אם אתה, במשך שנה, לא השלמת – תחפש את הסיבה אצלך." ("רשימות מפנקסי", עמ' 14).

הבירור הסתיים בכך שבן-גוריון הודיע לברקת שעליו להשלים עם כך ששרגא לא שואל כל אחד, ועושה מה שהוא רוצה. ואם לא ישלים ברקת עם כך, לא יוכל להיות מזכיר המפלגה, ולא משום שבן-גוריון אינו מעוניין בו לתפקיד הזה. "לכו הביתה ותסתדרו ביניכם. יותר אני לא רוצה לראות אתכם אצלי בבירורים אישיים."

הפגישה התקיימה בסוף שנת 1962, חודשים אחדים לפני פרישתו הסופית של בן-גוריון מראשות-הממשלה. התקופה – דמדומי-שלטונו של בן-גוריון. הביקורת עליו גואה מבית ומחוץ, ואילו הוא מתחפר בתביעתו, הנתפסת בעיני רוב חבריו, והציבור, ככפייתית וכקנטרנית – להקים ועדת חקירה משפטית ל"עסק ביש" ול"פרשה".

ניסים אלוני מעלה בתיאטרון הקאמרי את מחזהו "המהפכה והתרנגולת", העוסק בפרשיה ישנה הקשורה בתרנגולת שהלכה לאיבוד ובבעליה, גברת זקנה שמושלת בבני האי פיטקרן, צאצאי המורדים של ספינת ה"באונטי". הזקנה משגעת את נתיניה בדרישתה לצדק, עקב אובדן התרנגולת שלה. הפארודיה והסאטירה שבהצגה היו מובנות היטב לקהל הצופים.

*

דווקא בתקופת-דמדומים זו הרקיעה שחקים אגדת כוחו הבלתי-מוגבל של שרגא נצר. הוא נתפס לעיתים בראי העיתונות כנציג מנגנון מפא"י, המסכן כביכול את הדימוקראטיה (מנגנון שהוא וחבריו בנו כדי לשמור על יציבות המפלגה ועל הישרדותה). חלקים אלה בציבור אהבו לשנוא את ההנהגה המפא"ית ואת דמותו של שרגא, שנשארה לוטה מיסתורין משום שלא חשף את עצמו לתקשורת.

דוד לאזר, עיתונאי ופובליציסט ידוע, פירסם בגיליון ה-28 לדצמבר 1962 של "מעריב" מאמר בשם "ויהי בישורון מלך..." – שהוקדש לשרגא נצר ובו נכתב בין היתר:

"דומה שזה מצלצל דווקא די טוב: שרגא הראשון, הוד מלכותו שרגא ירום הודו.

"מה יש? מדוע זה כה מפליא ומפתיע. האם גם בלא-הכי – כלומר, בלי כתר במלכות – אינו מושל בכיפה? אכן, קטונו מן הכבוד להכיר אישית את המועמד שלנו לכס המלוכה. אך גם יודעי חן מספרים לנו השכם והערב, כי על פיו יישק 'דבר', כי אין מינוי לשום תפקיד פחות או יותר מרכזי במדינה בלי הסכמתו, כי מי שלא נרשם ב'פנקסו' המפורסם אין לו כל סיכוי להתמנות למזכיר סניף המפלגה באשדוד או ברמלה, ואפילו לא לשגריר באחת הבירות המכובדות ביותר – אז למה לא לתת, כמו שאומרים אצלנו, גושפנקה רשמית למצב מיוחד זה – ולא... להמליך? אם הוא האיש היחיד במדינה שלנו הרשאי להגיד לא לזקן בנוסח 'זה לא יילך, בן-גוריון!' – ואז זה באמת לא הולך! – אזיי עם כל הכבוד והענווה אנו שואלים – מדוע לא?... מדוע לא להחזיר את העטרה ליושנה, אם בין כה וכה הוא – מולך?..."

*

מצד שני, בשכונות, בערי-הפיתוח, בחוגי בעלי-המלאכה, במרכזי העשייה של מפא"י – הכירו והוקירו את עשייתו של שרגא, את עזרתו היומיומית בטיפולו במאות נושאים. פגשוהו בסיוריו, בביקוריו אצלם בשמחות, ובשעות צרה ומצוקה. התרשמו מעממיותו, וידעו שאוזנו קשבת לבעיותיהם.

התל-אביבים הכירו את דמותו השחוחה-מעט, הלבושה בסגנון לא-"פועלי", לא-"צברי". יכלו לראותו מוקדם בבוקר, לאחר שסיים כבר "יום עבודה" בעיריית תל-אביב, יושב בקפה "ורד" שברחוב דיזינגוף, וכן ב"ירדן" ו"ארלינגר" בבן-יהודה, או ב"אקסדוס" בז'בוטינסקי וב"תנובה" שבפינת פרישמן-הירקון, מקומות מיפגש קבועים לו ולחסידיו, על מנת לדון ולהחליט בנושאים שונים.

אך בכלי-התקשורת לא נחשף, וגם לא השתמש.

בכל פעילותו העניפה לא טרח לעשות לעצמו, או לנושאים שעסק בהם – "יחסי ציבור" בעיתונות. להיפך, הוא החזיק את העיתונאים קצר. לא היה תלוי בהם. מצידו – שיכתבו מה שעולה על דעתם. ממילא יסלפו מה שיאמר באוזניהם. חבל על הטירחה.

*

ביקורת רבה הוטחה בימים ההם במפא"י. היו שטענו כי היא מפלגת בחירות המונית המחזיקה, לשם קיומה, מנגנון חזק, שהוא בעל תנופה ויכולת, אך גם מלא "כדאיניקים". מנגנון השוקד לגבשה כמפלגה עממית, חזקה ומלוכדת, ולכן המישור הערכי, הרעיוני, ההתחדשותי – אינו נחשב במפלגה אלא אם הוא מתאים עצמו לצרכי המנגנון.

האינטלקטואלים של חבורת "מן היסוד" ניסו להעלות את הדיון המפלגתי לרמה אידיאולוגית, והביקורת שלהם היתה שירידתה של מפא"י נובעת מהיעדר התחדשות רעיונית ודימוקראטית אמיתית במפלגה. מהעדפת "אמצעים" על פני "ערכים".

האומנם? האם האידיאולוגיה היא שהיתה שומרת ואף מחזירה, בבוא היום, למפלגה את כוחה האלקטוראלי – אז אולי מוטב היה אילו המשיכו לעמוד לרשות המפלגה ההמונים, ששרגא נצר וחבריו השכילו להיות קשורים אליהם, להכירם, לטפח מהם מנהיגים מקומיים בשכונותיהם (ואף לקדמם לתפקידים ארציים במפלגה, בהסתדרות ובמישור הממלכתי), לחפש מענה לבעיותיהם – וגם להביאם לקלפי ביום פקודה – ובכך איפשרו למפא"י כשלושים שנות שלטון ראשונות רצופות במדינת ישראל?

ייתכן שהתהליכים החמורים לעתידה של מפא"י התחילו להתרחש אז, ודווקא בעשירונים התחתונים, בקרב אלה שלא לקחו חלק בוויכוח אם נחוצה למפלגה "התחדשות" אידיאולוגית. בהם חלה כמין התבקעות שכבות ממושכת, איטית, תת-קרקעית – של התרחקות אמוציונאלית של בני עדות-המזרח, ובעיקר הדור החדש – ממפלגת ההמונים, אשר בעומד בראשה, דוד בן-גוריון, ה"אחד בדורו" – האמינו בשנותיה הראשונות של המדינה כבמשיח. התרחקות אשר ספק אם התחדשות אידיאולוגית ויתר דימוקראטיה פנימית במפא"י – היו יכולים לשנותה מן היסוד.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

הסרט "גן קופים" וראובן קריץ

אתחיל בכך ש"גן קופים" הוא סרט מרתק, יצירתו המופלאה של הקולנוען המחונן אבי נשר, והמלוהק במיטב השחקנים – באמת כולם שיחקו לעילא, אבל אני מבקש לציין במיוחד את אדיר מילר, הגיבור הראשי של הסרט, ושעל דמותו נסבה כל העלילה. מסתבר שמילר, היוצר והמבצע הומור, הוא שחקן אופי מהטובים ביותר, ועל כך כבר נוכחנו בסרט החזק "פעם הייתי". הפליאו לשחק גם שני כהן, סוזנה פפיאן ועלא דקה, אבל את ליבי שבה במיוחד ערן זרחוביץ' בתפקיד קטן של מבקר הספרות, אוריה חרמון – קטלן שמתפקע מחשיבות עצמית.

נושא הסרט הוא ניסיונו הנואש של הסופר הנידח אמיתי קריב להתגבר על ניכור המילייה הספרותי כלפיו, על ידי זה שהוא ממציא חוקרת הכותבת, כביכול, דוקטורט על יצירתו, והספר שיופק מהדוקטורט אמור לפלס את דרכו אל לב הקונצנזוס הספרותי.

את הנושא לסרט שאב אבי נשר מאלי אשד, אשר תיאר בפניו את אירועי חייו הפתלתלים של הסופר ראובן קריץ. למרות שכאמור, אהבתי מאוד את הסרט, שנוצר בכישרון גדול, אני חש כאב כלפי ראובן קריץ, וגם חש שנעשה לו עוול לא קטן.

אתחיל בכך שהיתה לי היכרות קרובה עימו – הוא היה המורה שלי לספרות בתיכון, מורה מרתק ואהוב, בעל ידע חובק עולם, ויחס חברי כלפי חניכיו. בעקבות ההערצה הגדולה שלי כלפי אישיותו, קראתי את ספריו, שיצאו בימים הרחוקים ההם לאור: "בוקר חדש", "חטאת נעורים", "שנים של תכלת", "נפנוף של מטפחת". לימים, לאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה, באתי לשמוע את הקורס שלו באוניברסיטת תל-אביב, וגם רעייתי הצטרפה אליי, ושנינו התענגנו על דבריו. קריץ היה גם חוקר ספרות מחונן, ומדריך חכם ויעיל עבור קוראי הפרוזה והשירה. ספרו "על שירת רחל" הוא ממש פנינה. אזכיר גם את "איך לנתח יצירה ספרותית", "בדרכי השיר", ואת שלושת הכרכים שכתב יחד עם בתו אורי קריץ (פרופסורית במכללה באוקלהומה) – "סיפורי קיבוץ" – ספר יען שממש חובה לשכון אצל כל אוהב ספרות, ובוודאי אצל מבקרי ספרות – ממש מפעל חיים. וכן, הוא תרגם את הספר של ג'ורג'ו באסאני "גן פינצי קונטיני", תרגום שהיה לרב מכר.

למרות שהיו באמתחתו יותר פרסומים מאשר לרבים מהפרופסורים בחוג לספרות, הוא לא זכה לקידום לדרגת פרופסור, ואכזבתו גרמה לו לרדת מהארץ בשנות התשעים של המאה שעברה, וקיבל משרת פרופסור בהיידלברג שבגרמניה. ב-2006 ראה אור הלקסיקון שחיברתי על "סופרי ההווה", והוא בביקורו בארץ עם בת זוגו הגרמנייה, הגיע לביתנו כדי לקבל עותק של הספר הזה. דיברנו, כמובן, אנגלית כדי שבת הזוג תוכל להבין. השתדלתי לא להציק לו בשאלות שניקרו במוחי, אבל נקל היה לחוש בחיוכו העצוב – סופר עברי רב פעלים, מבלה את זיקנתו בגרמניה.

שוב, אין לי טענות לסרט, שהוא באמת נפלא, וידוע שהעברה ממדיום למדיום, משאירה מרחב רב לדמיונו של היוצר – אני רק בא ליישר הדורים לגבי חייו ואישיותו של ראובן קריץ: לא היה לו שום קשר לגן קופים ברמת גן – ברמת גן נולד אבי נשר, שביקר בילדותו במקום זה. קריץ נולד בווינה ב-1928, ועלה ארצה עם אביו ב- 1938, והשניים התגוררו בקיבוץ מזרע שבעמק. לסיפור הדוד הרופא שהשאיר ירושה, בית ברמת גן ושלדים בחדר השינה, לא היה שום קשר לחייו של קריץ – אביו, ד"ר אריה קריץ, היה רופא ילדים בקיבוץ. וכן, אני מניח שהשם "גן קופים" בא לרמז דבר מה באשר לדמותו של ראובן קריץ – אם אמנם כך – לי זה מכאיב.

את הספר הראשון שלו "בוקר חדש" פירסם קריץ בספריית פועלים, והתפלץ מאינספור השגיאות והשינויים שעורכי ההוצאה הרשו לעצמם. משום כך, וגם משום שהתקשה לפרסם את פי עטו בהוצאות, הוא יסד הוצאה עצמית בשם "פורה" (על פי הפסוק מישעיהו ס"ג 3: "פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש איתי..." כשהרמז ברור – זאת הוצאה עצמית).

זה נכון שחלק מכתביו נחתמו בשם ריקי קלר, משום שסבר, מן הסתם, שעתה יש בעיקר לסופרות סיכוי לחדור אל ליבו של הציבור. זה לא נכון שאימן צעירה בורה לשחק את הדוקטורנטית גל שנער מקולורדו, שכביכול חיברה מחקר שלם על יצירתו. זה נכון ששלח נערה בת 16 להוצאת ספרים להציג את כתב העט[?] שלו לספר "אחות קטנה", שוב מן הטעם שלצעירה יש יותר סיכוי במילייה הספרותי מאשר לסופר נידח. שוב, הוא לא אימן שום אישה שתופיע כדוקטורנטית, אבל באמת כתב מחקר מקיף ומעמיק על יצירתו, ופרסם אותו בשם העט רותי שמיר.

מאחר שסיפור גל שנער לא היה במציאות, הרי גם כל פרשת ההתאהבות של הצעירה הבורה מרגו מאי בבמאי הערבי-איטלקי היא פרי דמיונו של יוצר הסרט, וכמוה גם סיפור הסרט שחושף את הרמאות של הסופר אמיתי קריב – לא היה ולא נברא. בסרט קריב אורז מזוודות לרדת מהארץ, וחוזר בו כאשר מרגו מאי משקרת למבקר הקטלן כדי  לצאת להגנתו. לדאבון לב, ראובן קריץ ירד לגרמניה, ושם נפטר בגיל 92.

ניסיתי לעשות מעט צדק עם אדם יקר ואהוב, שבאמת היה סופר נידח ואקדמאי נידח שלא בצדק.

משה גרנות

אהוד: באחד הימים כבר לפנות ערב לפני שנים רבות נתקלתי ברחוב שבו גרנו בתל אביב, רחוב הקליר, בראובן קריץ הבא מולי נושא תיק גדול. הוא נראה מאוד מופתע ונבוך. אמרנו שלום כאילו נפגשנו במקרה, והמשכתי הלאה. כאשר הגעתי לתיבת הדואר בבניין שבו גרתי מצאתי בה רומאן חדש של ריקי קלר. כנראה שהוא חשש לשלוח את הספר בדואר, שכך תיוודע זהותו האמיתית של השולח-הכותב ולכן טרח להגיע רגלי לכתובת שלי, ומן הסתם גם של אחרים – ולהניח שם בעילום שם את הספר. רק שלא לקח בחשבון שהוא עלול לפגוש אותי ברחוב!

* * *

איציק חנונא

קול קורא

שלום לכולם,

אני לא הולך לכתוב יצירה ספרותית או פילוסופית.

אני רוצה לספר לכם כאן בכאב ובכנות את הבעייה שלי ומקווה שמישהו יגיש לי עזרה.

ימים קשים עוברים עלינו. המלחמה נמשכת, עדיין יש שבויים אצל החמאס ואצלנו הרבה הרוגים.

גם בימים אלה אני מנהל את המלחמה הפרטית שלי.

כל מי שמכיר אותי יודע שתקשורתי עם העולם היא דרך מחשב.

כל מה שלמדתי ואני יודע זה בזכות מורה ממגדל אור שלימדה אותי הרבה שנים.

הייתי מקבל הדרכה כמעט אחת לשבוע וגם בגלל השינויים היא היתה מדריכה אותי.

היא לא רק מורה טובה. היא גם ובעיקר נשמה טובה.

בזכות יכולותיה אבל בעיקר בזכות יחסה האישי והחם למדתי את כל מה שאני יודע בתחום המחשב.

לפני כשנה הודיעו לי מהרווחה שיפסיקו לי את ההדרכה ושאני אקבל הדרכת בית וידאו כפי שקוראים לו כעת מחסה עוז כי הוא זכה במכרז.

כדי שלא יהיה מקום לטעות, אני מדגיש שאני מאוד מעריך את המקום הזה ואת הצוות המסור ומלא אהבה. למדתי שם בעבר ואני אוכל להיות שם פעם בשבוע אבל לא מתאים לי ללמוד שם ולא בשום מקום אחר ומיד אסביר.

יש שם מורה עיוור ואני חלילה לא מטיל דופי בעיוורים. הרי גם אני עיוור.

אבל בגלל מגוון הבעיות שיש לי, בעיקר בעיות מרחב והתמצאות, אני צריך מורה רואה ושומעת. חוץ מזה, אני צריך לקבל שיעורים בהוסטל בו אני גר ולא בשום מקום אחר.

זה מפני שכאן אני עובד. צריך להכיר מקרוב את התנאים שבהם אני עובד, את החיבור לאינטרנט. כדי שהמורה הרואה והשומעת תוכל להדריך אותי בהתאם. וגם להדריך את הצוות שיידע איך לעזור לי אם חלילה תהיה תקלה.

חשוב מאד שהמורה תהיה זמינה ואוכל לפנות אליה כשאני נתקל בבעיות. חשוב להדגיש שהיום אני נתקל בבעיות ולא תמיד יש לי למי לפנות. הדבר גורם לי תסכול רב.

כבר כמה זמן שאנו מנסים לשכנע את הרווחה שתמשיך לתקצב לי שיעורים בהוסטל.

פניתי אפיל לשר הרווחה ולא כל כך נעניתי.

גם פניתי לאנשי תקשורת שלא כל כך עונים. המחסה עוז יש או היתה מורה רואה ושומעת ורצו לסדר לי איתה שיעורים בהוסטל אך משרד הרווחה הסכים לתת לי שני שיעורים בלבד.

הרי זה לעג לרש.

אני זקוק באופן דחוף להדרכות קבועות ולא מוגבלות אצלי בהוסטל כי יש לי מחשב נייד ואני תקוע איתו בלי הדרכה. אני רוצה לעבוד גם בחדר שלי. כעת אני עובד למטה ואין לי פרטיות.

לכן אני צריך מורה רואה ושומעת שתדריך אותי במקום שלי ושמיספר ההדרכות לא יהיה מוגבל.

פניתי לכמה אנשי תקשורת שלא כל כך עונים וגם לרדיו. אני משווע לעזרה. זה בשבילי כמו אוויר לנשימה ואין זאת סתם מליצה. כך אני באמת מרגיש.

לכן החלטתי לפרסם קול קורא בפייסבוק. אנא עיזרו לי. מי שיכול לשכנע את הרווחה להמשיך לתקצב לי או לשלוח אליי מדריכה אודה לו אם יעזור.

אני מקווה שדברים אלה ימצאו מסילות לליבם של אנשים רבים ומישהו יתגייס לעזור לי. אפשר גם לכתוב לי לאי-מיל הפרטי שלי.

תודה על ההקשבה וההבנה.

איציק חנונא

itzik003@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

פרק יומן מלפני 64 שנים

[זה עתה מלאו לי 23 שנים]

ירושלים. ה' בניסן תשי"ט. 13.4.1959. עליי לספר על המכתב מעגנון. אין זה מכתב של ממש אלא חלום שחלמתי הבוקר. קיבלתי מכתב מעגנון. היה בו כתב היד המוכר, ובכל זאת היה זה כתב-יד אחר, המכתב היה על שמי, היו בו תשבחות על איזה סיפור שכאילו שלחתי אליו, לשמוע את חוות דעתו. המכתב התחיל באופן יפה, כלל לא הפליא אותי שכותבים לי, ועונים לי מבלי שאני עצמי שלחתי את אחד המכתבים הנמצאים אצלי ומבלי שציפיתי לתשובה.

בהמשך המכתב התברר לי שיש כאן טעות. מי שהוא שלח למר עגנון סיפור, הסיפור מצא חן בעיניו ומשום מה ייחס אותו אליי, או שטעה, והוא כותב לי ומהלל אותי בשעה שהוא מתכוון למישהו אחר. שם הסיפור היה "נערת עמק יזרעאל", או עמק אחר, משהו בדומה לזה, ובמכתב שאל אם לא התכוון הכותב במילה "עמק יזרעאל" (או משהו אחר, קשה לי לזכור אף את שם הסיפור) , אם לא התכוון  לשם – וכאן בא שם גרמני או באידית שגם בו אינני בטוח ורק צלצולו נשמע לי מסוג השמות כגון – ליכטפוס, גריפנבך או משהו בדומה להם.

הצטערתי על הטעות ושמחתי על המכתב, שכעת יש בידי מכתב שלישי מידיו. פתאום נמצאתי בבית חולים, בעמק הירדן או בעמק אחר בצפון הארץ, לידי שכב בחור במיטה וטילפן ושוחח עם מר עגנון, בידי היה המכתב. מתוך השיחה הבנתי שקיימת אי הבנה. מר עגנון סבור היה כי הבחור קיבל את מכתבו והתפלא שהלה אינו מגיב על המכתב המשבחו. 

פניתי אל הבחור ושאלתיו אם הוא מחברו של אותו סיפור, משענה בחיוב סחתי לו את כל אותה הטעות ונתתי לו לקרוא את המכתב, רק ביקשתיו שיחזיר אותו משום שהמכתב עצמו יקר לי, אפילו שטעות ביסודו. הבחור חייך בהסכמה והחזיר לי את המכתב אחרי שקרא בו, נראה היה בחור טוב-לב במיוחד וכלל לא התרעם על הטעות. כך נגמר החלום. סופו מעט מטושטש ואינני בטוח אם נגמר לחלוטין או ששכחתי את חלקו האחרון.

לחלום הזה היו קשרים מרובים בחיי היומ-יומיים. אינני עומד על משמעותו הכללית ויכול אני לזהות מוטיבים מוכרים, למשל – המכתבים שטרם שלחתי למר עגנון. סיפוריי שאינם זוכים עדיין  להערכה. הטלפון הנמצא בבית בו אני גר כעת, אי נעימות מסויימת שהיתה לי אתמול בקשר לטלפון. בלבול מסויים שעשיתי מתוך שלא ידעתי עדיין היטב כיצד נוהגים בו. מחשבה שחשבתי במקרה על השם – "נערת מערב-יזרעאל" שהוא שם שיר של י.[יצחק] שלו, ובוודאי נשתרבב לתוך השם של הסיפור בחלום, עניין דרוש-השמות בסיפורי עגנון, שמצאתי כמה מוטיבים מהם בילק"ש [ילקוט שמעוני] – יקותיאל, נאמן וגמולה בהקשר לגמול. עניין הטלפון של מר עגנון שמיספרו עימי ויכול אני לצלצל ואיני עושה זאת, הכול מוזכר בחלום מבלי שאבין את ההקשר הכללי. 

[הערה מאוחרת: בביתה המרווח של בני סיל, בית ערבי עם קירות עבים ותקרה גבוהה, בן קומה האחת, ברחוב עקיבא 4 בירושלים, שבו כתבתי בשנת 1961 את "המחצבה", הטלפון השחור היה בהו­ֹל, חדר הכניסה לבית, ליד החלון. חדרי היה קרוב אליו ולא פעם הרמתי את השפופרת וקראתי למי מדיירי הבית שאליו כוונה השיחה. בפעם הראשונה שעשיתי זאת הנחתי את השפופרת על המכשיר במקום בצידו, ובכך ניתקתי את השיחה. זו היתה פעם ראשונה שגרתי בבית שיש בו טלפון, וטרם ידעתי איך משתמשים בו. ומקרה נוסף היה שטילפנה חברתה של בעלת הבית בני סיל, ציפורה שרת, ואני טרקתי את המכשיר כי חשבתי שמדובר במתיחה].

אהוד

* * *

מנחם רהט

כבר לא סומכים על הנס

יותר ויותר קולות נשמעים בציבור החרדי-ליטאי, בזכות הצורך להכשיר עצמם צבאית, כדי להצטרף להגנה ולתפעל נשק במקרה של אירוע אכזרי נוסח ה-7 באוקטובר. מה שלא עושה השכל, עושה החשש.

בימי החנוכה של שנת תשס"ח, לפני 16 שנה, פירסם הסאטיריקן אסף וול, יליד וחניך מושב ניר עציון, ובוגר המדרשייה הדתית לאומית בפרדס חנה, דיאלוג סאטירי שנון המתנהל בימי החנוכה בין אב חרדי ליטאי לבנו, על אודות מלחמת הגבורה של המכבים, שלכבודה חוגג כל עם ישראל – לרבות הציבור הליטאי שאחד מרבניו ביזה את חיילי צה"ל הלוחמים בעזה בתואר הבוז המכפיש 'אוספי הזבל' (כפי שפורסם כאן בשבוע שעבר).

הדיאלוג מבוסס על הסתירה הפנימית, האוקסימורונית, הפעורה בין דברי ההלל והשבח שמרעיף עם ישראל, כולל הקנאים הליטאים, על מלחמת קיום שאירעה בחנוכה לפני 2,190 שנה, לבין מלחמת הקיום של עם ישראל כאן ועכשיו, שבה אינם נוטלים חלק, ויש ביניהם אף יבליות מורעלות המחרפים ומנאצים את משתתפיה.

הנה קטעים נבחרים מן הדיאלוג הסאטירי, שמחדד את גודל האבסורד:

הבן שואל את אביו החרדי ליטאי: "אבא, איך ניצחנו את היוונים?" האב: "בעזרת השם." הבן: "אז בשביל מה המכבים?" האב: "הם היו רק החיילים. השם עזר להם בעזרת השם, וברוך השם הם ניצחו." הבן: "המכבים היו חיילים?" האב: "חיילים של השם, צבאות השם..." הבן: "ליהודה המכבי היה נשק?" האב: "כן..." הבן: "למה המכבים הלכו לצבא ואנחנו לא?" האב: "כי היום התורה שומרת עלינו..."

הדיאלוג מסתיים בהבנת של הבן, שמשהו לא מסתדר. איך ייתכן שהמכבים לא סמכו על התורה בלבד שלדברי האב "היום שומרת עלינו," ויצאו להילחם בכוח הנשק על חירותם ומולדתם? בשכלו הישר הוא מודיע לאביו, בעל ה'השקופע' שמושתתת על סטאנדרטים כפולים ועל מסרים הפוכים, שהוא מבין שחובתו להתגייס לצה"ל. והאב הליטאי מגיב, איך לא? – בבעתה נוראה: "געוואלד! מה קרה לך?!"

הדיאלוג השנון הזה, שצוטט כאן רק חלקית, כבר איבד מעט מחריפותו, דווקא על רקע אירועי שמחת תורה תשפ"ד. לפתע הבינו גם הליטאים הקנאים, שאלמלא צה"ל התעשת (חבל רק שבאיחור רב) היו מחבלי הנוכ'בה מחוללים מרחץ דמים מחריד, רח"ל, ללא אבחנה בין חרדים לאחרים, גם בבני ברק, מודיעין עילית, ביתר, אלעד, רכסים, גבעת יערים, עמנואל ושאר הקהילות הליטאיות.

יותר ויותר ליטאים קנאים מבינים שעם כל הכבוד לשיטת תורה מגנא ומצלא, חייבים להימצא גם שלוחי ההשגחה, שיעשו בפועל את מלאכת ההגנה וההצלה הזו (ממש בדיוק כפי שהתנועה הציונית הפכה לכלי למימוש חזון הנביאים בדבר סיום הגלות וקיבוץ הגלויות).

וכך הגיעו השבוע 449 צעירים חרדים, רובם מבתים ליטאים, שמן הטעם של 'ונשמרתם מאוד לנפשכם' ושאין סומכין על הנס, התגייסו לשירות בצה"ל (שאף זכו למפגש כבוד בבקו"ם עם ראש הממשלה נתניהו, שהופתע לגלות שרובם המכריע כבר אבות לילדים).

הסימן היותר מובהק לשינוי הערכים הפוקד את הציבור החרדי – ודוק: לא את עסקניו ולא את ביטאוניו הרשמיים שעדיין תקועים בעבר – הוא השיח המתפתח בתקשורת החרדית הלא ממוסדת, שאינה נתונה לשרירות ליבה של 'ועדה מסדרת' או צנזורה אחרת. אחד מהם הוא העיתון האינטרנטי הדעתן 'צריך עיון', שמעז להביע באומץ לב מרשים, גם דעות מפתיעות, אנטי מימסדיות, שאינן מקובלות על העסקונה.

כך למשל כותבת הגב' חנה שפיגל (טוניק) – אבוי! אישה רחמנא ליצלן! – תחת הכותרת 'מדוע אנחנו צריכים צבא': "הצורך שלנו בצבא המגן עלינו, אינו מעיד על פגם רוחני או אמוני בנו, אלא הדרך הראויה שבה הקב"ה רוצה שנתנהל בעולם. הקב"ה מנהל את העולם בדרך הטבע." איזה מלים חותכות, מדוייקות, מחודדות! איך הקנאות הליטאית המסורתית אינה מבינה עניין אמוני פשוט זה!

ולמי שעדיין לא הבין את התיזה ההגיונית, האמונית, הפשוטה הזו, מסבירה הכותבת: "ה' רופא חולים, ועדיין הדרך שלנו להירפא היא ללכת אל הרופא ולהזדקק לרפואותיו; ה' זן ומפרנס לכל, ועדיין עלינו לצאת לעבוד; ה' הוא כל יכול, אך הניח אותנו בעולם של טבע... זכינו להקים פה, על אדמת ארץ ישראל, כלכלה מתפקדת וצבא חסון. כעת הקב"ה מבקש מאיתנו לפעול בכל הכוחות הללו, להשתמש בכלל האמצעים שנתן לנו, ויחד עם זאת לאחוז באמונה הפשוטה שהכל מאיתו."

אז איך בכל זאת לא מבינים זאת כל 'הגאונים הליטאים' הללו, אנשי 'היגיון הברזל', חיילי 'הסיירת האינטלקטואלית' של עולם התורה, שכן מבינים שמי שהולך לרופא כדי להירפא (וזכורים לטוב כל ארגוני הסיוע הרפואי החרדיים)? איך הם מאבדים את הגיונם וחוכמתם ומעדיפים לסמוך על הנס, כשמדובר בעניינים של פיקוח נפש ממש? כלום יש עיוות שכלי גדול מזה?

הגיון הברזל הזה, מתחיל להיות בחסדי שמיים נחלתו של ציבור ליטאי גדל והולך. באותו גיליון של 'צריך עיון' מצטט כותב אחר, משה שפר, את ראש ישיבת חברון רבי משה מרדכי פרבשטיין (שהוא עצמו שירת כרב צבאי): מבחינת ההלכה מוגדרת המלחמה הנוכחית מלחמת מצווה, ומן הדין שכל בחורי הישיבות, ואפילו ראשי הישיבות עצמם, ייקחו חלק במאמץ המלחמתי. "אולם," מצין ראש הישיבה, "אין בידינו יכולת לקיים מצווה זו כיוון שאיננו יודעים כיצד להילחם. האם לא מוטלת עלינו החובה ללמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה?"

שפר: המתקפה הרצחנית בשמחת תורה מבהירה, שייתכן "תרחיש שבו מאות אלפי מחבלים מנסים לחדור אל תוך המדינה מכל גבולות הארץ [...], תרחיש שהפך להיות משהו שאינו מן הנמנע. לפתע הבנו שאם לא נוכל להגן על עצמנו בידינו, אנו עלולים למצוא את עצמנו תחת איום ממשי. [...] שאלת הגיוס הצבאי הפכה להיות שאלה קיומית של חיים ומוות: כיצד נוכל להגן על עצמנו בשעת צרה? רבים מאד בציבור התעוררו להבין שהמצב אינו יכול להימשך כך. אנו נדרשים לדעת לאחוז בנשק [...] עבור עצם קיומו של עם ישראל."

מלחמת עזה תשפ"ד הפילה את האסימון אצל רבים. אך עדיין מבצבצים פה ושם עשבים שוטים נוסח הרב שרייבר, רב ההבל והזבל, שראה בחיילינו 'אוספי הזבל'. בנימה דומה, אם כי מעט פחות חריפה, התבטא ר"מ בישיבה הליטאית 'תורה בתפארתה' באלעד, הרב רפאל גפן, שחלק על סיסמת 'ביחד ננצח': "אין לנו שום עניין בניצחון הזה. הניצחון הזה, זה רק גועל נפש. בוודאי שמה שצריך זה להתפלל, שיבוא הגאולה השלמה."

יהודה המכבי ובניו לא זילזלו כך בניצחון הצבאי שאליו חתרו ואותו השיגו, ושלכבודו קבעו חז"ל לדורות את שמונת ימי חג האורים.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

שיר לשלום עם עזה

כשהיינו ילדים קצת לפני מלחמת ששת הימים וכיבוש עזה, נהגנו לשיר בחברת הילדים בגבת שיר על שלום עם עזה. זכרתי היטב את המילים (שרנו רק את ההתחלה) ואת המנגינה, אבל לא ידעתי את מקורו. מי כתב? ומי שר? וכיצד הגיע אלינו. שאלתי במשפחה, שאלתי חברים. כולם זכרו את השיר, אבל לא ידעו לתת לי פרטים. והנה גגלתי וגגלתי ולבסוף מצאתי.

מסתבר שהשיר חובר בשנת 1957 על ידי יצחק (ציקי) דינשטיין, שהיה אז נחלאי בקיבוץ נירים של "השומר הצעיר" השוכן מול רצועת עזה, והוא נפוץ בתנועה הקיבוצית.

שיר שלום

מילים ומנגינה יצחק (ציקי) דינשטיין

תראו רבותי שיגיע היום

אצלנו בגבול יהיה עוד שלום

ואנחנו ניסע לחאן-יונס לסרט

עם עבדול ווהב, בערבית מדוברת.

 יבוא עוד היום ונסע אז כולם

אל חוף אל-עריש ונשחה שם בים

ונאכל שם פלאפל, נשתה שמה ערק

נמצוץ מנרגילה, נלגום גם קפה

 את מגדל השמירה לחופו של הים עוד נוביל

ולמעלה למעלה ישב לו בנחת מציל

הוא ייקח משרוקית וישרוק –

"אדוני אל תלך שם רחוק"

וזוגות ישחקו בכדור והכל כרגיל.

 דרומה ניסע בקרונוע כחול

מדבר ענקי מסביב ים של חול

נטפס זהירים למרומי פירמידה

נצעק אז לחברה תזוזו הצידה.

נשב על הקיר ולמטה נגלוש

כשרק נעמוד יסתחרר קצת הראש

לרכבת נחזור ונגיד לקונדוקטור

רוצים כבר הביתה כל זמן שיש אור

 ובערב שישי במגרש נשחק כדורסל

משחק רציני עם שופט, מזכירות וקהל

וקבוצת "הפועל" עבסאן

וה"פועל" נירים כמובן

הם יחליפו פרחים, נאומים, ברכות ובכלל

 בלילה בחוץ יעבוד לו פלח

וסטן ורמון הוא איתו לא ייקח

ואיכר ערבי עם עגאל וכפיה

עם עדר פרות מן החושך יופיע

 ישבו זה מול זה ישיבה מזרחית

ישימו באמצע ארגז ומפית

והשניים יאכלו, ידברו על בצורת

על לול ועל רפת ומחיר של נשים

 ובמקום תעלה על הגבול ורובים בעמדות

עוד יבנו שם בתים עם גגות אדומים וגינות

עוד תראו שיגיע היום

בשדה יסתובב השלום

עוד תראו.

https://shira-ovedet.kibbutz.org.il/cgi-webaxy/item?2052

לימים נהפך השיר לשיר הנושא בסרט "מבצע החמנייה" מ-2014 העוסק בבניית הכוח הגרעיני של ישראל.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%97%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

הנה השיר בביצוע יהורם גאון. לא להיבהל מהאזעקות בהתחלה. הן רק בשיר:

https://www.youtube.com/watch?v=PYN9TqqWJlc

קיבוץ נירים של "השומר הצעיר" היה קיבוץ שוחר שלום עם עזה. זה לא עזר לו.

בבוקרו של 7 באוקטובר 2023 הגיעו כ-50 מחבלים חמושים ברובי סער, רימונים ו-RPG לקיבוץ נירים. המחבלים הבעירו בתים, ירו וזרקו רימונים. כששמע תושב הקיבוץ, קצין המשטרה רפ"ק עמית לוי, שהיה בחופשה מהעבודה, קולות ירי, לקח רובה M16 שהיה ברשותו, יחד עם חלק מחברי כיתת הכוננות ניהל קרב עם כ-20 מחבלים. לפי הרבש"ץ, לאחר לוחמה, הם תפסו עמדת שליטה על גג. המחבלים שהבינו שהם בנחיתות והחליטו לסגת מנירים.

במהלך הלחימה מעמדת השליטה, מגדל גרעינים, יצר עימם קשר מסוק קרב. נקבע כי הם יתמודדו עם המחבלים בתוך הקיבוץ והמסוק יפגע במטרות בסמוך לגדר ומחוץ לה. במשך שעתיים הם נלחמו מהמגדל. כעבור כ-7 שעות מעת חדירת המחבלים לקיבוץ הגיעו ראשוני כוחות צה"ל הקרקעיים מיחידת דובדבן.

מהקיבוץ נחטפו חמישה: חנה פרי בת 79, נדב פופלוול בן 51, נורלין אגוג'ו בת 60 ובני הזוג יגב ורימון בוכשטב בני 34 ו-36.

בשלב מוקדם בבוקר הלחימה, הגיע לקיבוץ חפ"ק מח"ט החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ אסף חממי, פתח את שער הקיבוץ וניהל לחימה מול מחבלי הנוח'בה. המח"ט נפצע קשה ומת עוד לפני השעה 7 בבוקר, ומאוחר יותר נהרגו לצידו שני לוחמי החפ"ק שלו, סמ״ר תומר יעקב אחימס וסמל קיריל ברודסקי. גופות שלושת הלוחמים נחטפו לעזה.

במוצאי השבת שבין 14 ל-15 באוקטובר, נהרג בילאל אל קאדר, מפקד כוח נוח'בה בגדוד דרום חאן יונס שהיה אחראי על הטבח בנירים ובניר עוז בתקיפה של מטוסי קרב. ב-24 בנובמבר, לאחר 50 יום בשבי החמאס, שוחררה חנה פרי, והושבה לישראל. ב-28 בנובמבר 2023 שוחררה רימון קירשט-בוכשטב בת ה-36 מהשבי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D

מעניין איזה שיר ישירו עתה בקיבוץ נירים?

בכל הקושי עם מה שקרה נקווה שהתקווה המובעת בשיר עוד תתגשם.

אביב שטרנגסט-כוכבי – מייצג קונספציית "החמאס בעזה מורתע"

שמעו את נאום הרמטכ"ל לשעבר אביב שטרנגסט-כוכבי ותזדעזעו:

https://twitter.com/ShbrYwsy/status/1731695975016599840?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

רופאת שיניים איסלמו-נאצית

הכירו את סבינה חטאב, (לא פורסם שמה המקורי) בעלת מרפאת שיניים בראשל״צ, שאומרת: ״איך זה מרגיש שחותכים את הילדים שלכם?! כל הכבוד ששחטו את הילדים היהודים שלכם כמו נקניקיות.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827603&forum=scoops1

מי היהודי שבא אליה לעקירת שיניים? לא רק שיש לאוסרה, אלא יש לבטל את אזרחותה הישראלית ולהטיס אותה מיד (על חשבונה) לארץ ממנה באה.

היזהרו ממשען

אם מישהו מכן מכם שוקל להצטרף לבתי אבות של רשת משען כדאי להיזהר.

עובדת רשת משען, לימור קראוס פוטרה מעבודתה כמנהלת תחום תוכנה בחברת משען, בעקבות התבטאויות קשות שלה במקום העבודה נגד חיילי צה״ל במהלך המלחמה נגד החמאס.

קראוס טענה שחיילי צה״ל "עושים מעשים יותר חמורים ממחבלי הנוח׳בה," וכי בניגוד לטענה שהוא הצבא המוסרי בעולם חיילי צה"ל הם פושעי מלחמה שהורגים ילדים.

דבריה של קראוס גרמו לסערה רבה בחברה, דבר שהוביל להשעייתה ולאחר מכן לפיטוריה. אולם בית הדין לעבודה ביטל את הפיטורים, וקבע שיש בהם פגמים רבים. בנימוק להחלטה נכתב: "אנו מביעים הסתייגות גמורה מאמירות לפיהן חיילי צה"ל הם פושעי מלחמה או הורגים ילדים. אמירות אלה מעוררות סלידה נוכח מעשי הזוועה שאנו עדים להם מדי יום והפשעים נגד האנושות שמבוצעים בידי מחבלי חמאס.

"כל אמירה שיש בה לרמוז על השוואה כלשהי, ראויה לגינוי בכל פה," הוסיף בית הדין, אך סייג בחלטתו: "אמירות אלה, חמורות ומקוממות ככל שיהיו, אינן יכולות להוות צידוק לפיטורים בניגוד לחוק."

https://www.kan.org.il/content/kan-news/local/637393/

אם אינכם רוצים שעובדת תאמר לכם כי בניכם או בנותיכן נכדיכם או נכדותיכן הם הן פושעי פושעות מלחמה שהורגים הורגות ילדים, אל תלכו למשען.

אין חדש תחת השמש (1)

בניגוד לאלו האומרים ישראל איננה כבר אותה ישראל אחרי ה-7 באוקטובר, או החברה הישראלית השתנתה, אין כבר ימין ושמאל, אנשים התפכחו, וכיו"ב הרי כדברי שלמה המלך: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." החברה נשארה כשם שהיתה ואנשים אוחזים בדיוק באותן דעות.

יעקב גודו מקיבוץ נען הוא אקטיביסט פרו-איסלמי וותיק. בנו תום גודו, בן 52 מקיבוץ כיסופים, הוא אחד מהקורבנות האחרונים של מתקפת חמאס. על קברו של תום נשא אביו, יעקב גודו, הספד שהוא כתב אישום חריף נגד הממשלה. "האצבעות שלחצו על ההדק וקטלו, הידיים שאחזו בסכינים שדקרו וערפו, היו שליחים נאמנים וחדורי מטרה של ממשלה ארורה, משיחית ומושחתת," הוא האשים. חולצתו נושאת את הכתובת "מסתכלים לכיבוש בעיניים," שמרמזת על החטא הקדמון שהוביל למציאות של 7 באוקטובר. "זו ממשלה חסרת אופק וחזון מדיני," הוסיף".

)ניר חסון, "הם איבדו את יקיריהם ב-7 באוקטובר, ומאז מתמקדים במאבק אחד: להפיל את נתניהו", "אל-ארצ'י", 3.12.23)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/2023-12-03/ty-article/.premium/0000018c-24d1-ded2-abff-adfdc5ca0000

הבנתם? אין גבול למחלת הנפש הביביפוביה. בשביל האקטיביסט הפרו-איסלמי יעקב גודו רוצחי החמאס הם "שליחים נאמנים חדורי מטרה" של הממשלה, נתניהו הוא ששלח את סינואר לרצוח יהודים, ולכן לדידו יש... לפעול למען כיבוש ערבי...

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

אין חדש תחת השמש (2)

שרון ליפשיץ, בתה של החטופה ששוחררה יוכבד ליפשיץ, שגערה בסינואר "תתבייש לך! זה מה שאתה עושה לאקטיבסטים פרו-איסלמים?" (לאחרים זה בסדר...) אמרה כי ״דעותיה של אימא שלי לא השתנו לאחר החטיפה. להפך, ניתן היה לראות זאת כאשר אימא שלי אמרה שלום לחוטפים שלה.״ אביה עודד ליפשיץ, אשר כאקטיביסט פרו-איסלמי  נהג להסיע פלסטינים מעזה לבתי החולים ותמך בזכויות של הפלסטינים, עדיין מוחזק על ידי החמאס בעזה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827934&forum=scoops1

https://www.wsj.com/world/middle-east/israeli-peace-activists-face-reckoning-after-hamas-attack-8a075fdc?mod=mhp

הבנתם? אקטיביסט פרו-איסלמי נשאר אקטיביסט פרו-איסלמי לבד אם נרצח.

נאחל לעודד ליפשיץ שישוחרר משבי החמאס בבריאות טובה למרות שמן הסתם ימשיך להיות פרו-איסלמי ויתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי.

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

שוביניזם

כתבת "אל-ארצ'י, נועה לימונה, כותבת: "בעוד שיש ביסוס עובדתי וערכי לשחרור ילדים לפני שחרור מבוגרים, צריך לשאול האם נכון היה לפוצץ את המו"מ בעיקר בגלל ההבחנה בין נשים לגברים. העיקרון של 'נשים וילדים תחילה' נשען על היגיון מהמאה ה-19, שלפיו במצבי אסון וסכנה יש להציל קודם את חסרי הישע ביותר: ילדים, קשישים וגם נשים.

"נתניהו חשף את היסוד השוביניסטי הטמון בדרישה לשחרר את הנשים לפני הגברים. אם כבר נכנעים לחלוקה האכזרית של בני אדם לקטגוריות, האם לא ראוי היה לתבוע מחמאס לשחרר קודם את הילדים ולא להפריד ביניהם לבין הוריהם, ולא רק ביניהם לבין אימהותיהם?"

 (נועה לימונה, "נשים? בעיני נתניהו הן כמו ילדים", "אל-ארצ'י", 5.6.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-05/ty-article-opinion/.highlight/0000018c-346f-d5f2-a5cc-767f42d50000

אז אם נתניהו עומד על שחרור נשים קודם הוא שוביניסט, אם לא היה עומד על שחרור נשים קודם במה היה מואשם?

אגב, ניקולא שובין היה חייל צרפתי שלחם למען נפוליון ונפצע 17 פעמים. ממנו נגזר המושג שוביניזם כלאומנות קיצונית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90_%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%9F

נתניהו: "אלה החיים"

נתניהו: "הימצאותם של אזרחים חמושים הרבה פעמים הצילה את המצב ומנעה אסון גדול וזה קרה עשרות פעמים. זה לא קרה פעם אחת זה קרה עשרות פעמים. ולכן אני חושב שבמצב הקיים צריך להמשיך במדיניות הזאת אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים,  אלה החיים."

https://www.ynet.co.il/news/article/sk2vcckrp

אלה החיים של נתניהו. גם אם יאמר אמת יותקף על כך.

השואה וה-7 באוקטובר

לאור הטבח הנורא שחוותה ישראל בעוטף עזה ארגנה שגרירות פולניה בישראל תערוכה לזכרה של משפחה פולנית שהקריבה את חייה להצלת יהודים.

הנה מכתב ההזמנה שקיבלתי מהשגרירות הפולנית:

Dear Sir/Madam,

In these difficult and challenging times, having experienced unimaginable crimes committed by terrorists against Israelis and witnessing the sacrifice of the Israeli society, we feel it is important not to forget about those, who selflessly risked their lives to save Jews during one of history's darkest periods, and whose history can serve as a testament to the indomitable human spirit.

Join us at the exhibition: “Death for Humanity: The Ulma Family” on 3rd of December, at 5pm in Courtyard of St. Peter's Church in Yafo.

Originally presented by the Institute of National Remembrance the exhibition tells the story of the Ulma Family who exemplified unparalleled courage and compassion, by sheltering Jews in their own home during the Nazi German occupation. Tragically, their acts of kindness were discovered, leading to their deaths alongside the Jews they protected.

In 1995, Wiktoria and Józef Ulma were recognised as Righteous Among the Nations. In 2003, the Catholic Church started their beatification process. The beatification occurred on 10th of September 2023, in Markowa.

The exhibition was prepared together with the Polish Institute in Tel Aviv.

The exhibition is open until December 17th at the church's operating hours.

Hope to see you there.

משפחת אולמה חסידת אומות העולם

יחסה של הסביבה הפולנית בתקופת השואה התאפיינה בעיקר באדישות ועוינות כלפי גורל היהודים. אך היו פולנים שבחרו לעזור לשכניהם היהודים למרות שידעו שהעונש על הסתרת יהודים הוא עונש מוות. הרצח של משפחת אולמה (Ulma) – משפחה שלמה שנרצחה יחד עם היהודים שהסתירה – מהווה היום בעיני הפולנים סמל לשותפות גורל ולהקרבה פולנית בתקופת הכיבוש הגרמני. רצח בני משפחת אולמה הוא קוטב אחד בקשת רחבה שבקצה השני נמצאים איכרי הכפר ידוואבנה, שרצחו במו ידיהם את יהודי עיירתם ביולי 1941 והפכו לסמל לבגידתם ולהשתתפותם של פולנים ברצח היהודים.

יוזף אולמה (Jozef Ulma) היה איכר שחי עם אשתו ויקטוריה (Wiktoria) וששת ילדיהם הקטנים בעיירה הקטנה מרקובה (Markowa) בנפת לנצוט (Lancut) במחוז ז'שוב (Rzeszow). אולמה עיבד את אדמותיו ועסק גם בצילום. במצלמתו תיעד את משפחתו ואת הווי החיים בעיירה הכפרית.

משפחת אולמה, כמו רבים מתושבי מרקובה, חזתה ברצח יהודי העיירה בקיץ 1942. היהודים הוצאו מבתיהם, נורו למוות ונקברו במקום ששימש לפניכן להטמנת גוויותיהן של חיות. מעטים בלבד מבין היהודים הצליחו להימלט ולמצוא מסתור באזור. בנובמבר 1942, קיבלה יחידת הכבאים המקומית הוראה ללכוד את המסתתרים בעיירה ובסביבתה ולמסור אותם לידי הגרמנים. מיספר היהודים המדויק שנספו במרקובה אינו ידוע.

בסתיו 1942, שעה שהמצוד אחר יהודים באזור היה בשיאו, הגיעה משפחה יהודית מאיזור לנצוט, משפחת של (Szall), למרקובה בחיפוש אחר מקום מסתור. כשביקשו מיוסף וויקטוריה אולמה להסתתר אצלם הסכימו בני הזוג להסתיר אותם ועוד שתי אחיות – גולדה ולייקה גולדמן.  

"יהודים אלה נשארו אצל משפחת אולמה וישנו בעליית הגג של הבית... הם לא ממש הסתתרו מכיוון שהיו עסוקים כל היום בעזרה בחווה של משפחת אולמה." דיווח סטניסלב ניימצ'אק (Stanislaw Niemczak) השכן. למרות שבית אולמה שכן בשולי העיירה, נוכחותם של היהודים בחווה התגלתה עד מהרה. לא ברור מי הלשין עליהם לגרמנים, אך מחקר שערך מתיאוש שפיטמה (Mateusz Szpytma) עבור המכון לזיכרון לאומי הפולני (IPN) מציין שהיה זה קרוב לוודאי שוטר מקומי מלנצוט בשם ולדז'ימיז' לס (Wlodzimierz Les). לס ידע כנראה על שהותם של בני משפחת של אצל אולמה, מכיוון שסייע להם בשלב מוקדם יותר תמורת תשלום. מאז גם היו ברשותו דברי הערך של משפחת של. כאשר ביקשו בני המשפחה לקבל בחזרה את רכושם, הסגיר אותם לס לגרמנים.

בלילה שבין ה-23 ל-24 למרץ 1944, הגיעו שוטרים גרמנים מלנצוט למרקובה. הם מצאו את היהודים בחווה וירו בהם למוות. לאחר מכן רצחו גם את יוזף, את ויקטוריה, שהיתה בחודש השביעי להריונה, ואת ששת ילדיהם – סטניסלבה, ברברה, ולדיסלבה, פרנצ'יסקה, מריה ואנטוני.

תושבי הסביבה שמעו כמובן על הרצח. יהודה ארליך הסתתר בסייטש (Sietesz), מרחק  קילומטרים ספורים ממרקובה. כאשר פנה ליד ושם בבקשה להכיר במציליו, יאן ומריה ויגלוש (Wiglusz) כחסידי אומות העולם, תיאר בעדותו  את השפעה הרבה שהיתה לרצח משפחת אולמה באותה העת:

 "היו אלה זמנים קשים עבורם [בני הזוג ויגלוש] ועבורנו. הן הגרמנים והן האיכרים הפולנים בעצמם ביצעו חיפושים אחר יהודים מסתתרים. באביב 1944, משפחה יהודייה נמצאה כשהיא מסתתרת בביתם של איכרים פולנים. כל המשפחה הפולנית – שמונה נפשות – כולל האישה ההרה, נרצחו יחד עם היהודים שהסתירו. הדבר הטיל אימה גדולה על איכרים פולנים שהסתירו יהודים. ביום המחרת, נתגלו 24 גופות של יהודים בשדות. הם נרצחו על ידי האיכרים עצמם שהסתירו אותם במשך 20 חודשים."

אך היו גם אחרים אשר המשיכו להסתיר את היהודים, כולל משפחת ויגלוש ומשפחות אחרות במרקובה וסביבתה.

ב-13 בספטמבר 1995, יד ושם הכיר ביוזף אולמה ורעייתו ויקטוריה בתור חסידי אומות העולם. ב-2004 נחנכה במרקובה אנדרטה לכבודם של יוזף וויקטוריה אולמה וששת ילדיהם.

https://www.yadvashem.org/he/righteous/stories/ulma.html

יום שני, 4 בדצמבר 2023 יום שטוף שמש ויפה. הגעתי ליפו העתיקה. נוף הים ותל אביב היפה נצנץ ברקע. תל אביב כניו יורק ויפה יותר. יפו העתיקה נקייה מצוחצחת ובעיקר שקטה. אין איש. אין מבקרים לא ישראלים ולא תיירים. אם יש לכם פנאי לכו עכשיו בקרו בה.

נכנסתי לכנסיית סן פרוס (שמעון כייפא) הכנסייה ריקה לגמרי ברקע מוסיקה כנסייתית שמימית. בשורה הראשונה אני מבחין באדם. אני שואל היכן התערוכה? הוא מסמל לי ביד לפנות ימינה. אני פונה. יוצא לי נזיר צעיר ואני שואל אותו. "לא מדבר עברית," הוא עונה לי, "רק פולנית ואנגלית." אני שואל אותו על התערוכה והוא מכניס אותי לאגף של הכנסייה לתערוכה. מוזר. באגף מול המוצגים חמישה בתי שימוש עם דלת פתוחה.

המוצגים בעברית ובאנגלית מספרים את סיפורה של משפחת אולמה כפי שקראתי קודם ב"יד ושם" אבל עם דגשים מיוחדים שפותחים את המחשבה לנארטיב הפולני.

פולין היתה המדינה הראשונה שהפגינה התנגדות מזוינת לתוקפנות הגרמנית. כשהיא הותקפה ב-1939 על ידי גרמניה וסלובקיה מצפון, ממערב ומדרום, ועל ידי ברית המועצות ממזרח, היא נותרה ללא סיוע אמיתי מצד בעלות הברית צרפת ובריטניה. ולא היה לה סיכוי כלשהו לנצח." עובדות נכונות לחלוטין. קצת זרות לאוזן הישראלית.

התערוכה לא רק נותנת את סיפור חייהם של משפחת אולמה האצילה שהקריבה את חייה להצלת יהודים, אלא גם מביאה את שמם ותמונותיהם של הפושעים הגרמנים שהביאו למותם. למשל תמונת איילר דיקן מפקד תחנת הז'נדרמריה הגרמנית בלנצוט אשר פיקד על המבצע במרקובה ונתן אישית את ההוראה לירות ביוזף וויקטוריה אולמה, בששת ילדיהם ובשמונה יהודים מסתתרים. חבל שלא מובא תיאור סופו. והאם הובא למשפט?

ב-17 בדצמבר 2022 האפיפיור פרנציסקוס אישר הענקת דרגה של "מבורך" לבני משפחת אולמה שמתו מות קדושים. במרקובה נפתח מוזיאון משפחת אאולמה  המוקדש לפולנים שהצילו יהודים בשואה. משנת 2018 יום ה-24 במרץ (יום השנה לרצח משפחת אולמה) מצויין בפולין כיום הלאומי לזכר פולנים מצילי יהודים תחת הכיבוש הגרמני.

אכן דווקא בימים אלו חשוב לקרוא על אנשים אצילים כאלו המעניקים לנו אמונה ותקווה לניצחון ההומניזם וכבוד האדם. ממליץ לטייל ליפו ולראות את התערוכה. הודיתי לנזיר הפולני. נשארתי כמה דקות בכנסייה לשמוע את המוסיקה היפה ברקע, ויצאתי לכיכר הכנסייה. ב- 11:30 פילחו את האוייר צרחות איומות מרמקולים רבי עצמה של המואזין ביפו, והפריעו את השלווה.

אלון קונפינו – יש לחסל את מדינת היהודים

אלון קונפינו, יליד ירושלים בן 64, בא ממשפחה ציונית טובה. אביו יליד בולגריה, ההיסטוריון מישל קונפינו, היה פעיל עליה ציוני וזכה בפרס ישראל. אימו, בתו של אנצו סירני, שהיה פעיל ציוני יליד איטליה, שהוצנח במלחמת העולם השנייה באירופה ונרצח בדכאו; סבתו עדה, כלת פרס ישראל אף היא, היתה מעורבת בפעולות המוסד לעלייה ב' ולימים ניהלה פרויקט שנועד לשכנע פלסטינים בעזה להגר לחו"ל תמורת תשלום. הוא עצמו החליט להגשים את חלומו של סינואר וירד הארץ ומשמש כמרצה להיסטוריה של השואה באוניברסיטת מסצ'וסטס.

כדי לשאת חן בעיני תלמידיו ובכלל לשרוד היום באקדמיה בארה"ב הוא חייב לאחוז בצייט גסט כאנטי ציוני ופרו-איסלמי. ולכן הוא עוסק בפרשת טנטורה. ופרסם את ספרו: "חוף טנטורה: חורבנו של כפר פלסטיני, 1948."

מתחילה התכוון קונפינו לכתוב רומן היסטורי, ומרכיבים מכתב היד המקורי מצאו את דרכם גם אל הנוסח הסופי. התוצאה היא לדבריו "ספר מבוסס עובדות ובמובן מסוים גם ספר מסע." קונפינו קושר את גירוש הפלסטינים לשאיפות "העליונות היהודית" שהוא מייחס לתנועה הציונית, תוך הנהגת דמוקרטיה ליהודים בלבד. "דמוקרטיה יהודית וגירוש היו שני צדדים של אותו מטבע," הוא קובע באותיות מודגשות, ומסכם: "תהא אשר תהא דעתו של כל אחד על הציונות ועל זכות ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל ואופניה השונים – דבר אינו מצדיק את מה שקרה. להחריב חברה שלמה כדי להקים מדינה–— אינו במכלול האפשרויות המוסריות הלגיטימיות העומדות בפני האדם."

את ספרו הנוכחי כתב קונפינו בתוך שבועות ספורים, אך לדבריו פרשת טנטורה "מסעירה את דמיונו" זה יותר מ-20 שנה. כהיסטוריון מקצועי מותר לצפות ממנו שיבחן את כל המידע הקיים, במידת האפשר יחפש ואם יתמזל מזלו גם ימצא חומר נוסף ואז יציע את מסקנות מחקרו ואת תובנותיו לגבי משמעותן. קונפינו השתדל לשים ידו על כל מה שקיים בעניין זה, ראיית זהב חדשה הוא לא גילה.

קונפינו מיטיב לבנות סיפור ואוהב לשתף בכך את קוראיו. אפשר ללמוד ממנו גם איך לא לבנות סיפור. הוא מרבה לצטט מתוך ספר שיצא בדמשק ובו ראיונות עם עשרות מפליטי טנטורה, אך מציין רק בהערת שוליים מה שכתוב בהקדמה: "היטלר היה יהודי ציוני שהקים את הנאציזם ככלי שרת של הציונות כדי להשתלט על פלשתינה." גם זה "קולו של הקורבן."

אירועי 7 באוקטובר מגמדים את מה שקרה בטנטורה לפני 75 שנה.

קונפינו מציע משפט הנשמע ככניעה לעידן הפייק הפוסט-מודרניסטי, המאפיין גם הוא את השיח ההיסטוריוגרפי באמריקה: "מטרת ההיסטוריה היא לספר סיפור בעל אמיתות, גם אם הוא אינו האמת וכל האמת." ברוח זו אפשר להגיע להסכמה על מה שקרה בטנטורה, אם כי לדברי קונפינו – בעצם זה לא כל כך חשוב: "לא הטבח עומד במרכז המשמעות ההיסטורית של חורבן טנטורה, אלא גירוש התושבים והחרבת הכפר, שהם פשעי מלחמה."

הנכבה, הוא כותב, יצרה "חברה שמרכיב מרכזי בהווייתה הוא שותפות לפשע: עקירה, ביזה והחלפה של תושבי הארץ הפלסטינים. כמעט כל תושבי הארץ היהודים היו שותפים לפשע הזה אם באופן פעיל אם בשתיקתם אם בהנאה מפירותיו. הפשע הזה איחד ומאחד את החברה היהודית, וזו אחת הסיבות לקושי הרב להודות בו.

"כל הסדר," כותב קונפינו,  "יצטרך להכיר בזכות הלגיטימית של הפליטים לחזור לבתיהם או למרחב בין הנהר לים."

(תום שגב, "לחזור לטנטורה אחרי 7 באוקטובר", "אל-ארצ'י", 28.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/2023-11-28/ty-article-review/.premium/0000018c-0ab5-d99b-a7ee-1fb7ef7d0000

אליבא דקונפינו, סבא אנצו סירני הצנחן שנרצח ע"י הנאצים היה שותף לפשע הציוני, והיות וכל החברה היהודית היא לדברי קונפינו "חברה שמרכיב מרכזי בהווייתה הוא שותפות לפשע: עקירה, ביזה והחלפה של תושבי הארץ הפלסטינים" – יש הצדקה בחיסולה וברצח כל אותם יהודים השותפים לפשע.

אין ספק אלון קונפינו לא רק הגשים את חלומו של סינואר וירד מהארץ, אלא הוא שותף בעידוד פשעיו. אין ספק אלון קונפינו יצליח לשמור על משרתו באקדמיה האמריקאית.

הקמפיין להגנת החמאס ולהנצחת שלטונו

זה היה תהליך בלתי נמנע ככל שהמערכה נגד החמאס נמשכת וככל שמתרבים חללי האוייב. (חללי ישראל אינם נחשבים כלל בעניין) יתחילו המאמצים להגיע להפסקת אש באצטלה של אי פגיעה בבלתי מעורבים במטרה להציל את שלטון החמאס ולהחזיר את עזה למצבה הקודם כפי שהיכרנו בעשרות השנים האחרונות. הפסקת אש ואש חוזר חלילה.

מילא שעמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן בתפקיד פייר לאוואל הנבל, שרוצה להנציח את שלטון החמאס אמר בראיון ל-BBC, אמר כי "אין כל הצדקה להפצצות בעזה בהם נהרגים נשים וילדים, הפסקת אש תטיב לישראל," והוסיף כי בזמן שהוא מכיר בזכותה של ישראל להגן על עצמה "יש להפציר בהם להפסיק."

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/other/article/14809638

ובדובאי אמר: "מה המשמעות של השמדה מוחלטת של חמאס? מישהו חושב שזה אפשרי?" שאל מקרון. "אם כן, המלחמה תימשך עשר שנים, ואני לא חושב שמישהו יכול להגדיר את המטרה הזאת ברצינות. צריכים לדייק את המטרה הזאת," הוסיף, והדגיש: "המאבק הצודק בטרור לא נעשה באמצעות הפצצות שיטתיות וקבועות."

https://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/2023-12-02/ty-article/.premium/0000018c-2ace-d5f2-a5cc-6ede48f00000

מילא שמפלגת בל"ד קיימה אתמול כינוס האסיפה הכללית שלה  בכפר יאסיף. הכינוס נפתח בדקת דומייה ל"שהידים של עמנו" ושירת ההמנון "מווטני". ונחתם בדרישה ל"עצירת המתקפה" על עזה באופן מיידי וקריאה לעסקת שחרור "אסירים פוליטיים" על בסיס "כולם תמורת כולם."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=827748&forum=scoops1

אבל גם כתב ידיעות נחום בורשטיין-ברנע כתב: "חמאס חייב לחטוף מכה שתשלול ממנו את יכולותיו – על כך אין ויכוח. צה"ל לא יכול לדלג על מעוז הטרור בחאן יונס. אבל ניצחון לא יהיה כאן: מוטב להנמיך ציפיות ולגשת מהר ככל האפשר לתהליך הריפוי והשיקום, ובראש וראשונה להחזרת החטופים."

https://www.ynet.co.il/news/article/yokra13701110

ייאמר ברורות אין להגיע להפסקת אש ולהציל את שלטון החמאס, כי אין תהליך ריפוי ושיקום ללא חיסול כל כוחות החמאס בעזה. ולגבי הלחימה יש לזכור את הכלל החשוב: "תבכינה אלף אימהות פלישתיות, ולא אימא אחת ישראלית!"

אשמת הפרוטסטנטים – יוק

בתגובה להאשמת בנימין מילקובסקי-נתניהו שהואשם בכך שקיבל התראה על כך שחיזבאללה והחמאס ינצלו את חולשת ישראל בגין המאבק נגד ההפיכה המשפטית, ולא עשה דבר, כותב תא"ל (בדימוס) ד"ר יוסי בן ארי, שהיה בכיר בקהילת המודיעין: "באספקלריה המודיעינית, מהמעט שידוע עד כה, לא בהתראות הכלליות שקיבל נתניהו (אמ"ן במכתבים לרה"מ: 'איראן, חיזבאללה וחמאס זיהו הזדמנות לסערה מושלמת') הייתי תולה את הקולר המובהק לאשמת נתניהו, מכמה סיבות: האחת, למרות שפתן האלרמיסטית, ההתרעות היו כלליות למדי ולא מוקדו לאיום קונקרטי, ואם כן – דווקא לזה שמציב חיזבאללה. השנייה, לו המצב היה כה אקוטי, הייתי מצפה שרח"ט מחקר, כמו גם ראשי הקהילה הרלוונטיים האחרים, יחזרו על ההתרעות, לא אחת לארבעה חודשים, אלא אחת לחודש לפחות.

"הסיבה השלישית נוגעת להבנת מושג ההתרעה המודיעינית, על רובדיה השונים: הרמה הגבוהה ביותר היא זו האסטרטגית, שעניינה – עצם כוונתו העקרונית של אויבך ליזום מהלך משנה-כיוון כלפיך, בין אם מדיני, כלכלי, או צבאי. התרעה כזאת – נתניהו בהחלט קיבל.

"הרובד השני הוא האופרטיבי – גיבוש תוכנית פעולה קונקרטית על ידי האוייב, הורדתה לכוחות בשטח, בניית מעטפת לוגיסטית למהלך המבצעי, הורדת פקודות לכוחות המשנה, תרגול התוכנית במטות ובמיפקדות היחידות, ואישורי תוכניות. שלב זה בצד האוייב נמשך בדרך כלל חודשים ארוכים, ובאופן טבעי פולט 'סימנים מעידים' שמאפשרים את חשיפתו. לא ברור כיצד אמ"ן והשב"כ לא נחשפו לכך, אפילו אם מנגד פעלה תוכנית הונאה מרשימה. וגם אם היו מי שכן חשו במזימת חמאס, כמו הקצינה והנגדת ב–8200, די ברור שהתרעה אופרטיבית לא גובשה, וודאי שלא הועברה למקבלי ההחלטות במערכת הביטחון ולראש הממשלה.

"והרובד השלישי, הטקטי, הוא אולי הטרגי ביותר: ההכנות שעשה חמאס בשטח בשבועות שלפני 7.10 היו גלויות לכל, ובעיקר לתצפיתניות של חיל שמירת הגבולות. החיילות המקצועיות האמיצות הללו, שבדיעבד שילמו מחיר דמים כבד (24 קורבנות לרבות החיילים הבלונאים), דיווחו על המתרחש ובאופן שלא יכול היה להיות לו הסבר אחר, אלא סממנים קונקרטיים למתקפת אוייב קרבה. הזלזול בהן וההתעלמות מדיווחיהן בלתי נתפשים ותוצאתם – אובדן היכולת למתן התרעה טקטית!

במילים אחרות: גופי המודיעין בישראל 'מפונקים' בתקציבי ענק, כאחת משתי רגלי תפישת הביטחון (השנייה היא חיל האוויר) ומתן התרעה, בוודאי למלחמה, הוא משימתם הראשונה. הם כשלו לחלוטין. גם אם העבירו התרעה אסטרטגית, את האופרטיבית והטקטית הם לא סיפקו ועל כך ראש הממשלה הלין, ולדעתי בצדק.

"בל נתבלבל: את נתניהו מזמן לא היינו צריכים לראות בראש המדינה, אך את הסיבות לסיום כהונתו – מיד, ומהר ככל שרק ניתן – צריך לאתר במקומות אחרים."

 (יוסי בן ארי, "המודיעין כשל, לא נתניהו. אבל הוא צריך ללכת", "אל-ארצ'י", 28.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-28/ty-article-opinion/.premium/0000018c-1150-d2ae-afcf-35d287480000

המעניין הוא שהפרוטסטנטים המאשימים את בנימין מיליקובסקי-נתניהו בחולשה של ישראל אינם מאשימים כלל את עצמם בגין ערעור החברה הישראלית, עידוד סרבנות לשרת בצבא בסיסמת "נלך כצאן לטבח," ופגיעה בכלכלת ישראל שנוצלה ע"י האוייב. 

כמובן לקחת אחריות ואשמה זה קשה.

שיא השִפלות המוסרית

דומה שהעבריין אהוד אולמרט מתעלה על עצמו כל פעם בשיא השפלות. בעיצומה של המלחמה בעזה מתראיין אולמרט לטלוויזיה הטורקית ומסביר למראיין (שלוחו של ארדואן) כי השר בן גביר וחבריו : ''אני קורא להם אויבים, הם שוחטים, הם הורגים הם רוצחים..."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828095&forum=scoops1

למה עוד זקוק ארדואן בתעמולה האנטישמית שלו? הנה תנא דמסייע לו ועוד ראש ממשלת ישראל לשעבר. הנה עוד תירוץ לרצח יהודים. קשה להאמין שראש ממשלת ישראל היה טיפוס חלאה כמוהו. קשה גם להאמין כי אותו עבריין נעשה יקיר התקשורת הישראלית הביביפובית.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: פרופ' שלמה אבינרי היה האחרון שהלך לעולמו מכל מרואייני הסידרה שלי "מחיר הציונות", שהחלה עימו בשנת 1966, לפני 57 שנים, כל השאר כבר מנוחתם עדן. – וזה לא היה לפני 59 שנים, כפי שכתבתי בטעות בגיליון הקודם.

* עזרא צדקה: לחנה ליבוביץ היקרה וגם לאהוד, האם כדברייך "ידיו של ביבי היו כבולות" גם מלדאוג להגנה ראויה? 

אהוד: כן. מרבית התקשורת, וההמון "הנאור" של "מפגיני המחאה" וסרבני המילואים – התייחסו אל נתניהו כאל כלב חוצות ולא כאל ראש ממשלה שנבחר כדין במדינה דמוקרטית! – והטינוף של נתניהו נמשך גם כיום, בעיצומה של המלחמה. הנה דוגמה אחת מיני רבות – חיים לוינסון:

"זה היה רגע מחליא, שבו נתניהו נהפך לזיקוק הריקבון האנושי. למעריצים של נתניהו לא מפריע שהוא פסיכופת ומגלומן. הם מתים על זה." ["הארץ" באינטרנט. 4.12].

אגב, אם איני טועה, ב-7 באוקטובר היו בתפקיד גם שר ביטחון ורמטכ"ל, אז מדוע רק ביבי "לא דאג להגנה ראויה" וכל האחריות עליו?

ובמבט לאחור – לולא הטבח האכזרי ותאוות הרצח הפלסטינית הפרימיטיבית ב-7 באוקטובר – אולי לעולם לא היינו יכולים לצאת למלחמת השמדה של החמאס כמו זו שמתרחשת מאז ה-7 באוקטובר, עם קורבנות חדשים כמעט כל יום מקרב חיילינו, שהם ממיטב אנשינו – והיינו ממשיכים לחיות לצד החמאס כמו על לוע הר געש רדום – עד שהיה יוצא במתקפת-פתע עלינו, קטלנית פי כמה, ומתואמת יחד עם חיזבאללה ואיראן ושאר אויבינו בכל החזיתות!

* מדוע לא הדיחו בשעתו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון במהלך מלחמת העצמאות שהוא היה האחראי לה, וזאת למרות הכישלונות הנוראים של נפילת גוש עציון, הרובע היהודי בעיר העתיקה, הקרבות על לטרון – ועוד קרבות שהסתיימו בכישלונות שלנו?

* דינה פורת: "מה בדבר הכסף? פשוט כסף – לאקדמיה ולתעמולה – [---] המימון של איראן ועוד מדינות מוסלמיות קונה קתדרות באוניברסיטאות, בייחוד בצפון אמריקה, ומממן לימודים ופעילות של סטודנטים מוסלמים. ככל שהתהליך הזה מתעצם, כך הסטודנטים היהודים מאוימים יותר, וכך ההצהרות של אקדמאים ליברלים-פרוגרסיבים בגנות ישראל נעשות בוטות יותר. ככל שגדל מספר המהגרים המוסלמים ובני המשפחות שהם מקימים במדינות שאליהן היגרו, כך גוברת השפעתם בתקשורת, בממשל ובגופים בינלאומיים, באקדמיה ובזירה הציבורית. יו"ר הפורום החברתי במועצת האו"ם לזכויות האדם, המגנה את ישראל דרך קבע, הוא שגריר איראן באו"ם." ["הארץ" באינטרנט. 4.12].

* אהוד: האם ייתכן כי גלי האנטישמיות והאנטי ישראליות הפושים באוניברסיטאות ארה"ב נובעים גם מהפרסום התקשורתי הנרחב והאוהד שזכו לו ההפגנות המבזות והכרזות המטנפות של יהודים אמריקאיים ושל ישראלים יורדים – כלפי נתניהו, שעה שנשא בניו יורק את דבריו בעצרת האו"ם? המפגינים האוטו-אנטישמיים הללו היו אז גם גיבורי מרבית התקשורת הישראלית המטומטמת!

* בן סמואלס: "נשיאות שלוש מהאוניברסיטאות הגדולות בארה"ב ספגו אתמול (שלישי, 5.12) ביקורת חריפה במהלך שימוע שעברו בקונגרס בנושא האנטישמיות הגואה בקמפוסים, זאת לאחר שסירבו להשיב אם קריאות לרצח העם היהודי הן בריונות והטרדה ומפרות את הקוד האתי של מוסדות הלימוד שלהן, וענו רק ש'זה תלוי בהקשר' ורק אם הקריאות מתגלגלות לכדי פעולה." ["הארץ" באינטרנט. 6.12].

* אהוד יקירנו, מאז שהכרזת (וקיימת) שאתה חדל להגיב על דבריו של משה גרנות. איבד חב''ע את פירורי הפלפל שהיו פזורים בו. לא חבל? אז אנא חזרו להתנצח, למען הקוראים.

אגב, אני תומך יותר בדעותיו של גרנות ואני בטוח שיום אחד תכה על חטא ותגיד: 'סליחה טעיתי.'

בברכה, שלך,

 פוצ'ו

אהוד: אין סיכוי, כמו שאין סיכוי שיום אחד אתם תכו על חטא ותבינו עד כמה שגיתם בדעותיכם ולא הבנתם את המציאות שבה אתם חייתם!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2174 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל