פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1906

יום חמישים ושישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2175 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בכסלו תשפ"ד. 11.12.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה (1971-1964). מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ. בְּמַעֲלֵה הַגִּלְבֹּעַ. // יוסי אחימאיר: 1. על חרבנו נחיה – הצעת נאום. 2. הרהורים בעת מצוקה (11). // איליה בר זאב: תֵּל אחרון. // אנדד אלדן: פַּעַם שַׁרְנוּ. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏10.12.23. // שמאי גולן: השיבה הביתה. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך].  // שושנה ויג: "הקשה והבשל" לחמוטל בר יוסף. // משה גרנות: על "זה שינה לי את כל החיים –  סיפורי מסעות לישראל" מאת גדי בן עזר. //  אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק  ל"ב. 1963, בן-גוריון מתפטר ופותח במערכה פומבית. // נעמן כהן:  לעת אכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור. // ממקורות הש"י. // אנו נושאים לפידים.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
(1971-1964)

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

בְּמַעֲלֵה הַגִּלְבֹּעַ

הַלַּיְלָה  –

צָנַח רֹאשִׁי

עַל כְּתֵפְךָ  –

הַר-קָדוֹשׁ!

רְווּי-דָּם-עַתִּיק

וָגֵא  –

אֶסְגֹּד וַאֲפַלֵּל  –

כִּי בָּאתִי בְּסוֹדְךָ.

וְהַיְתָרִים  –  יְתָרִים

בֵּינֵי וּבֵינְךָ

כָּמוֹךָ אֲנִי

סְבַךְ וָאֶבֶן

שְׁכוֹל וָעֶצֶב:

בֹּקֶר לְשָׁרָשֶׁיךָ

אֶסְגֹּד  –

וְעֶרֶב  –

אַנִּיחַ רֹאשִׁי

עַל כְּתֵפְךָ...

לְשִׂיחַ-לַיְלָה.

1964

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

1. על חרבנו נחיה – הצעת נאום

אזרחי ישראל היקרים,

עם התעצמות המערכה בעזה, שאין צודק ממנה, אני, ראש הממשלה, מבקש הפעם להשיח אליכם מנהמת ליבי.

בשעה שאנו נאבקים לחלץ כל חטוף וחטופה מידי האירגון הרצחני, בשעה שחיילי צה"ל הגיבורים ממשיכים את הלחימה בחמאס תוך הקרבה עילאית, בשעה שאירגון הטרור חזבאללה מאיים עלינו מצפון, רבבות אזרחים עזבו את יישוביהם ובתיהם, אזרחים תמימים נרצחים בירושלים וביו"ש – אני קורא לכם לשמור על אחדותנו. איום קיומי נשקף לכולנו, מכל החזיתות. איום נגד מדינת ישראל כולה.

ב-75 שנים הקמנו מדינה לתפארת, יוצרת, מחדשת, דמוקרטית, ולה שפה ייחודית – העברית, הישגים מדהימים ששום אומה בעולם לא הגיעה אליהם בזמן כה קצר. גאווה לכולנו. בו בזמן ישראל היא המדינה היחידה שמאויימת מכל גבולותיה, נאבקת על זכות קיומה וביטחון אזרחיה. על כך אנחנו משלמים מחיר דמים כבד.

בימים אלה אנו מבכים את חללינו. חושבים על פצועינו. כל מעיינינו נתונים לא למחאות כי אם להדיפת מתקפות הרצח מכל הכיוונים. האוייב הטרוריסטי על כל גווניו, הוא עושה דברה של מדינת הטרור איראן ונתמך בגל אנטישמי, אנטי ציוני, חסר תקדים.

כל חיי הם קודש למען המדינה וביטחונה. בתפקיד הרם רב השנים הבאתי לשגשוגה, גם עשיתי שגיאות, כפי שכל מנהיג אינו חף מהן, אבל הייתי והנני מטרה לביטויי שיטנה מצד חוגים קיצונים בתוכנו. הואשמתי לא אחת שטובתי האישית קודמת לטובתכם, אזרחי ישראל. אין עוול גדול מזה. נכון, אינני צנוע כקודמיי במחנה שלי, מנחם בגין ויצחק שמיר עליהם השלום, אבל ראיתי עצמי ממשיך בדרכם, לפעול ככל יכולתי אך ורק לטובת כלל אזרחי ישראל וארץ-ישראל.

עם זאת, בתום המערכה, הניצחון, הדברת החמאס, השבת חטופינו, החזרת הביטחון ותחילת שיקום היישובים, בדעתי לשקול את המשך שירותי הארוך למדינה בתפקיד ראש הממשלה.

אין לנו ארץ אחרת. ישראל הינה הבית הלאומי היחיד והאיתן של העם היהודי. המשימה הבלעדית של העומד בראשה היא לנווט את הספינה לחוף מבטחים. כל זאת רק בתנאי שנשמור על אחדות פנימית. אין פירושה אחידות המחשבה והדרך. נהפוך הוא. ישראל היא דמוקרטיה לתפארת. גם בעת מצוקה קולות שונים עולים בתוכה ומתוכה. טוב שיישמעו, גם אם האוייב מאזין, עושה שימוש בדברים הנאמרים. ביקורת חשובה ובלבד שתהיה הוגנת ומבוססת. על כך גאוותנו. זה מה שמבדילנו מן אויבינו, חורשי רעתנו, צמאי דם.

בעת זו אנו סומכים בראש וראשונה על זרועות הביטחון שלנו, צה"ל , השב"כ, המוסד, המשטרה, וכל שאר האירגונים מעוררי ההשראה, המתנדבים בשמירה, באבטחה, בעירנות. שולחים להם את ברכתנו. כידוע, האויב אינו מבחין בין ישראלי לישראלי, דתי לחילוני, שמאלני לימני, צעיר לקשיש, בין מתנחלים לתל-אביבים, בין קיבוצניקים לעירונים, בין נשים, גברים וטף. כולם יעד לשנאתו היוקדת, למעשי רצח חסרי אבחנה. בעת צרה ליעקב, מתבקשת אחדות המטרה, כדי להדוף את התוקפנות הברברית.

גם אחרי 75 שנות קיום המדינה המפוארת שלנו, המנקרת להם בעיניים, לא ירפו שונאינו מניסיונותיהם לפגוע בנו, לשים קץ לחלום הדורות של העם היהודי – מדינת ישראל בארץ-ישראל, במולדתנו ההיסטורית. לשם כך יסלפו את האמת ההיסטורית, יפיצו תעמולת כזב בכל העולם,  יקדישו את כל משאביהם ומאמציהם.

ב-1947 הם דחו את תכנית החלוקה. ב-1967 קמו להכחידנו בגבולות אושוויץ, וגם עתה, כשיש להם אוטונומיה ביהודה ושומרון, ושלטון מוחלט ברצועת עזה, ממנה נסוגונו מרצון – ואני מודה שהיה זה בתמיכתי – הם לא יסתפקו בכך. "פלסטין מהנהר אל הים," זוהי סיסמתם הנואלת.

שררה אצלנו תקווה מופרכת, כי עם ההתנתקות מעזה, שקט ושלווה ישררו משני צידי הגבול. כצפוי, החרבות לא כותתו לאתים. הם הומרו לטילים ולמתאבדים. גם רודפי השלום בכל מחיר בתוכנו התפכחו. כמה מהם נרצחו. אויבינו חזו במחזות הפירוד בתוכנו – וראו בכך שעת כושר לפתוח במתקפתם הרצחנית, אליה נערכו מזה שנים ואליה היפנו את כל משאביהם. הם פרצו בזדון ובעורמה לגבולנו – וצבאנו נמצא עתה בגבולם.

מתוך הכרה בכך שאסון ה-7 באוקטובר ארע בתקופת ממשלתי, יש לי כראש הממשלה אחריות-על, הגם שלאורך השנה חזרו והבטיחו לי כל גורמי ההערכה, כי החמאס מורתע. המחדל הקשה ייחקר לעומקו. עתה מבקש אני מכם, אזרחי ישראל, לסמוך על קבינט המלחמה, למען השגת המטרה המשולשת: חיסול החמאס, השבת כל החטופים ומניעת שלטון תוקפני אחר ברצועה.

ביחד אנו ממשיכים במערכה – עד לניצחון! וכדברי משוררנו אורי צבי גרינברג: "על חרבנו נחיה, על חרבנו נחרוש ונבנה, על חרבנו נערוך מיתרים, על חרבנו נהגה הגות עמוקה לדורות."

2. הרהורים בעת מצוקה (11)

א. הימים הנוראים באמת כבר אינם בין ראש השנה ליום הכיפורים, כי אם בין שמחת תורה לחג החנוכה.

ב. גדי אייזנקוט – רב אלוף, שר, אחד האנשים הערכיים והצנועים בפוליטיקה הישראלית. דמות מאחדת. כאבו – הכאב של כולם. אבל אני חשבתי ביום שישי גם על חלל אחר,  יונתן דוד דיטש ז"ל, שדבר נפילתו נבלע באבל הלאומי על גל מאיר אייזנקוט ז"ל.

ג. עוד זה מדבר וזה בא... אסון כבד שני נפל על משפחת גדי אייזנקוט. [נהרג אחיינו סמל מאור כהן איזנקוט, בן 19 מאילת]... אלוהים, איך אפשר לעמוד בזה?

ד. למה רק על נופלים תמיד אומרים: "הכי טובים שיש לנו"? יש לנו ב"ה "הכי טובים" רבים גם בין החיים.

ה. בכל פעם כתב אחר מכלי תקשורת זה או אחר, מקבל אישור להתלוות לאחד הכוחות בתוך הרצועה. בליל שבת שודרה כתבתו של ברנו טגניה החביב, שכמעט כולה באה לומר: "שופוני, אני עם קסדה בג'באלייה."

ו. לעיתון "מקור ראשון" צורף סטיקר: "ישראל בטח ב-ה'." ואני, מכבד המסורת וחובב המורשת, שואל באמת, כפי ששאלו רבים אחר השואה: האמנם?

ז. כשהנשיא ביידן מאיץ בנו לסיום הלחימה בעזה, נזכרתי במנחם בגין שאמר בתקיפות לשגריר האמריקני סם לואיס שבא למחות לאחר חקיקת חוק רמת הגולן ב1981: איננו רפובליקת בננות.

ח. הפוליטיקה כבר חוזרת במלוא ליכלוכה לסדר-היום. הצמד הזועם אברמוביץ'-את-פלג הוא על תקן של מחרפי הממשלה והעומד בראשה. הראשון מעליל, כביכול בשם אלמוני ממשפחת החטופים: "את נתניהו מעניין המספר 64 ולא 138". אפילו קושמרו מזדעזע.

ט. פוליטית ואידאולוגית אני יריב מר למפלגת העבודה על כל גלגוליה ההיסטוריים. אבל רווח לא רק לי שמרב מיכאלי פרשה מראשותה. אני תמה, איך זה-זאת כבש-כבשה את ראשות מפלגתם של בן-גוריון, אשכול, רבין?

י. אלי כהן מחלק דרכונים דיפלומטיים לאנ"ש. אני מעריך מאוד את ידידי שר החוץ, אבל על כך איני יכול להבליג. מדוע העומדים בראש הליכוד עושים הכול כדי להמאיס את המפלגה גם על ציבור תומכיה?

י"א. כמעט כל יום – אני "מבלה" בלוויה או בשבעה. חללי המלחמה ברובם הם בגיל של הנכד שלי – והנפטרים הם בני דורי. שני האחרונים בהם: עמוס אטינגר, ברי סברסקי...

יוסי אחימאיר

* * *

אהוד: נפילת רס"ל גל אייזנקוט הי"ד, בנו של השר והרמטכ"ל-לשעבר גדי אייזנקוט, ממחישה ומסמלת עד כמה דומה מלחמת "חרבות ברזל" למלחמת העצמאות שבה נפלו בכמה חזיתות אחים ובנים של שרים, מפקדים ומנהיגים בישראל. כנראה אנחנו חיים כיום בתוך התרחשות של מאורע היסטורי קשה ומר שייזכר לדורות בתולדות ישראל והעם היהודי!

* * *

איליה בר זאב

תֵּל אחרון

  לִצְעֹד בֵּין הַהֲרִיסוֹת מֵחֲשַׁשׁ רְעִידַת פֶּתַע, לְלַטֵּף עַמּוּדֵי עֲנָק שֶׁקָּרְסוּ, רְחוֹבוֹת שֶׁשֻּׁקְּמוּ, שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה.

גדילן מצוי. ויקיפדיה.

בַּמַּדְרֵגוֹת, בְּמַעֲלֵה הַתֵּל, אֲנִי מַחְלִיק בְּיָדִי הַיְּמָנִית מַעֲקֶה מִתְמַשֵּׁך, לְהָקֵל אֶת מוּעָקוֹת הַלֵּב.

אָבִיב בַּפֶּתַח, פְּרָחִים בְּלִי גְּבוּלוֹת לִפְנֵי הַקַּיִץ הַמְּאַיֵּם. נוֹף שָׁקֵט,

יָפֶה וְחָשׁוּד. סְקִיתּוֹפּוֹלִיס [1]  נִשְׁכַּחַת, אַיֵּךְ? אֵיךְ נְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֵּתִים?

הֵיכָן הַמִּלְחָמוֹת שֶׁהָיוּ? שְׁאוֹן הַמַּעֲיָנוֹת שֶׁרָחֲצוּ בָּהֶם עַמִּים?

בַּחוֹמָה הַמִּתְפַּתֶּלֶת שְׂרִידֵי רוּחוֹ שֶׁל שָׁאוּל.

צְעִירִים טוֹבְלִים בְּמַפָּלִים לְבָנִים, בְּזִרְמֵי הַמַּיִם. סוּסָה גֵּאָה מְרַקֶּדֶת

בַּשְּׁבִיל, זְנָבָהּ מִסְתַּלְסֵל, מַזְמִינָה לִדְהָרָה אֶל הַנּוֹף הַפָּרוּעַ.

מִמִּזְרָח, רָמַת אִירְבִּיד. בְּמַאַבְקֵי הַמֵּאָה הַעֶשְׂרִים פְּלִיטִים

מֻכֵּי גּוֹרָל, לְלֹא בַּיִת, אֲלָפִים. מֵאָה שְׁחֹרָה וְרַק הֵחֵלָּה.

בִּסְבַךְ קוֹצֵי הַבַּרְקָן וְהַגְּדִילָן [2] נִתָּזִים בָּעַלְוָה כִּתְמֵי-דָּם עַל פַּסֵּי הַלָּבָן.

מָרִיָּה-מְחַלֶּצֶת בְּשׂוֹרָה מִפִּטְמַת שַׁדָּהּ,

מִסְתַּתֶּרֶת מִלֵּב הָאָדָם.

מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַגּוֹלָן וְהַגִּלְעָד, מֵעַל כְּפָרִים שְׁלֵוִים,

 עֵשֶׂב רַע, קַטְלָנִי.

1. שמה ההלניסטי של בית שאן. סמוך לשנת 240 לספירה.

2. גדילן מצוי – עלים רחבים ומוכתמים בבהרות לבנות, כאילו נשפך עליהם חלב. לפי מסורת הנוצרים הם נוצרו מחלבה של מריה, אם ישו, שהסתתרה מרודפיה.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי-עוטף עזה)

פַּעַם שַׁרְנוּ

כָּמוֹךָ שַׁרְנוּ –

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ –

לִי נִדְמֶה הַיּוֹם,

כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת,

נִדְמֶה, כָּל גִּבְעוֹל בְּעִתּוֹ,

וְלוּ מְאֹד סְמוּכִים

כְּדָם אֶל דָּם. כְּמוֹ הַחֲבוּקִים –

כָּל אֶחָד זוֹרֵם לִפֹּל אַחֶרֶת

בִּזְרוֹעוֹת הָרוּחַ,

הַהוֹלֶכֶת מִיּוֹם אֶחָד

אֶל יוֹם אַחֵר

לְנַסּוֹת אֶת הַכֹּחַ בְּעוֹרְקֵי גְּדִילָתָם.

סְמוּכִים מְאֹד כְּדָם אֶל דָּם

אַחַר סְגוּרִים לְבַדָּם.

בִּזְרֹם אָדָם נִסְחָף

בְּקוֹל הָמוֹן.

פַּעַם שַׁרְנוּ – יָם הַדָּגָן –

לִי נִדְמֶה,

הַיּוֹם כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת.

אנדד אלדן מקיבוץ בארי והוא כבן 100 כיום ואולי אינו מודע לאסון הגדול של "השבת השחורה".

השיר הזה  משולב בספר "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִּׁירָה",  לקט מסכם של 50 שנות שירה. הספר יצא לאור בשנת  2006 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. קיבלתי את הספר בשנת 2008 בביקור אצלו באותה שנה ואיני מפסיק  לקרוא בו.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏10.12.23

* אסור לעצור – יום רודף יום. בשורת איוב רודפת בשורת איוב. הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה. מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים ומחיר הדמים שלה כבד וכואב.

ואסור שדמם של טובי בנינו, המוסרים את נפשם על הגנת המולדת, אסור שזִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ – יישפכו לשווא.

אם, חלילה, נעצור את המלחמה בלי להשיג את יעדיה, כל טיפת דם שנשפכה – נשפכה לשווא. אסור לעצור את המלחמה הזאת, בלי למוטט את חמאס ולהכות בחיזבאללה כדי להסיר את האיום על הצפון. אם חמאס ימשיך לשלוט בעזה וכוחו הצבאי יישמר, תוצאת הטבח תהיה טיהור אתני של הנגב המערבי. ואת זה, חובתנו לסכל בכל מחיר.

יש להבהיר לארה"ב, שהדד-ליין היחיד שלנו הוא מיטוט חמאס. לא נעצור רגע לפני השגת המטרה הזאת. בעניין הזה, שום דבר לא יזיז אותנו ממילוי המטרה, לא לחצים אמריקאיים, לא החלטות או"ם, לא גינויים ולא עיצומים.

* באנו חושך לגרש – הטבח בשמחת תורה הבליט בצורה ברורה את האבחנה המוחלטת בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין טובים לרעים. מלחמת חורמה בחמאס, היא מלחמת האור בחושך. כל אדם נאור בעולם תומך במלחמה הזאת. כל אדם בעולם שמתנגד לה, הוא אדם חשוך.

* האו"ם בעד הטבח – ההצבעה באו"ם, כביכול בעד או נגד הפסקת האש, היתה הצבעה בעד או נגד חמאס, ואם לדייק יותר, בעד או נגד הטבח בנגב המערבי. מאה מדינות הצביעו בעד הטבח. רוב גדול מחברי האו"ם. 13 מ-15 חברות מועצת הביטחון הצביעו בעד הטבח. הווטו המוסרי של ארה"ב סיכל את החלטת החרפה בעד הטבח, אבל לא את העובדה מסמרת השיער שרוב מוחלט בעולם, רוב מוחלט בקרב מדינות העולם, רובו המוחלט של האו"ם תומך בטבח.

מה עושים עם זה? לא יודע. אני יודע מה לא. לא מכחישים את זה. לא מייפים את זה. מבינים את המשמעות – רובו המוחלט של העולם אנטישמי. העולם של המאה ה-21.

* בגידת האינטלקטואלים – שלוש הנשיאות האנטישמיות של אוניברסיטאות היוקרה בארה"ב מסבירות את התופעה של האינטלקטואלים הנאצים בגרמניה בשנות השלושים, שהיו הגב של היטלר. כשרואים אותן, מבינים מה קרה באוניברסיטת היידלברג, פאר האקדמיה הגרמנית, שמיהרה לשרוף את הספרים שכתבו יהודים, לאחר עליית היטלר לשלטון. כך נראית בגידת האינטלקטואלים. בגידה בערכי אנוש הבסיסיים ביותר.

* מעוז האנטישמיות -– פרופ' אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלשתינאי, שהיה מגדולי שונאי הציונות והמסיתים נגד מדינת ישראל, מי שהמציא את שקר ה"אוריינטליזם" והיה מאבות תפיסת ה"פוסט קולוניאליזם", שעל פיה כל מעשה טרור ורצח נגד הלבנים ובעיקר נגד המדינה היהודית כשר, "כי הקולוניאליזם" (אף שהציונות היא מופת של תנועת שחרור לאומית אנטי קולוניאליסטית) – היה חבר סגל אוניברסיטת קולומביה. מה הפלא שהאוניברסיטה הזאת היא היום מעוז האנטישמיות והתמיכה בטבח בנגב המערבי על כל מעשי הרצח, האונס, עריפת הראשים וחטיפת תינוקות וקשישים שנעשו בו?

* עזה כמוות – גדעון לוי מודאג. הדור הבא של העזתים ישנא אותנו בגלל מה שאנחנו מעוללים לו. חשבתי על דבריו והגעתי למסקנה שהוא צודק. הנה, הדור הנוכחי אוהב אותנו מאוד. מתארחים אצלנו במסיבת נובה ועושים אהבה. באים לעשות אצלנו שבת – ביקורי בית בקיבוצים, סיורי שכנות-טובה בשדרות ובאופקים. אוכלים מהעוגיות של רחל. מארחים אותנו במנהרות שלהם ואפילו נותנים קצת אורז לאורחים. עזה כמוות האהבה.

ואז, פתאום, בלי כל סיבה, אנחנו תוקפים אותם באכזריות, ולכן, הדור הבא יפנה עורף לדרך השלום והאהבה של הוריו ויתחיל לשנוא אותנו.

* עליונות יהודית – אחד הביטויים הנואלים, הבזויים ומעוררי הסלידה שהשמאל הרדיקלי ייבא מהפרוגרס התומך בהתלהבות בטבח, הוא "עליונות יהודית"; תרגום לשיח הישראלי של "עליונות האדם הלבן", בשיח הפרוגרס התומך בטבח, בשם ה"פוסט קולוניאליזם" (אך נועץ את שיניו האנטישמיות בציונות – התנועה לשחרור לאומי של העם היהודי, שהיא מופת של שחרור מהקולוניאליזם).

עליונות יהודית? ילד יהודי שנרצח, תינוק יהודי שראשו נערף, נערה יהודייה שנאנסה, קשיש יהודי חולה בעשור התשיעי של חייו שנחטף, קשישה יהודייה שנחטפה ומורעבת בשבי – כל אלה הם ביטויים של ה"עליונות היהודית", שנגדה צריך להילחם כל אדם "מתקדם" (פרוגרסיבי בלעז).

* אשליות – לפני שהחל התמרון הקרקעי, נשמעו קריאות להימנע ממנו, אלא קודם כל להחזיר את החטופים. לא היה כל היגיון בקריאה הזאת, כי אם חמאס היו יודעים שהחטופים הם תעודת הביטוח שלהם מפני התמרון, לא היו משחררים חטופים. התמרון הביא לחילוץ – למרבה הצער רק של חטופה אחת וגופותיהם של שלושה ישראלים. אך הלחץ הצבאי על חמאס הביא אותו להסכים לעסקה ראשונה כדי לזכות בקצת הפוגה. הם אמנם שחררו חטופים רבים, אך כדרכם של הפלשתינאים בכל הסכם שעליו הם חותמים, הם הפרו אותו, לא שחררו את כל הנשים והילדים וחידשו את האש, בירי רקטות, עוד בטרם הסתיימה ההפוגה (שלא לדבר על ההפרות במהלך ההפוגה).

מי שקוראים היום להפסיק את האש כדי להחזיר את החטופים שוגים באותה אשלייה. אם החטופים הם תעודת הביטוח של חמאס מפני המשך כתישתו, אין שום סיבה שישחרר אותם. רק המשך המלחמה והפעלת לחץ צבאי כבד, עשויים להביא לשחרור החטופים, ככל האפשר במבצעי חילוץ וגם בעסקאות.

לכן, אלה שמציגים סתירה בין האינטרס הלאומי בהמשך המלחמה למיטוט החמאס לבין האינטרס הלאומי של החזרת החטופים טועים ומטעים.

גם הקריאה לעסקת "כולם תמורת כולם" (אליה אתייחס בהמשך בהרחבה) היא אשלייה. אכן, שחרור המחבלים האסורים בישראל, במיוחד הרוצחים ביניהם ובראש ובראשונה הרוצחים והאנסים בשבת השחורה, הוא יעד רב חשיבות בעבור חמאס, אך הוא שני בחשיבותו. היעד הראשון הוא הפסקת המלחמה, שמאיימת על קיום חמאס. לכן, אין שום סיכוי שסינוואר יסכים לעסקת "כולם תמורת כולם," אלא רק אם תהיה בה הפסקת המלחמה עם ערבויות בינלאומיות שלא תחודש ונסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה.

אם כך יקרה, שלטון חמאס יתחזק, העולם הערבי כולו יראה בו בצדק ארגון שהביס את מדינת ישראל, סינוואר יוכתר לסלאח א-דין המודרני ומעשי טבח כמו בשמחת תורה, שיכלול חטיפת ישראלים כתעודת ביטוח, יהיו הפרקטיקה העיקרית של חמאס שישלוט בעזה ביד רמה, של חיזבאללה ושל העולם הערבי כולו. אם כך יקרה, תושבי הנגב המערבי והגליל לא יחזרו, וכך הטבח הצליח להשמיד אזורי התיישבות ישראליים, ולימד איך עושים זאת.

לממשלה יש אחריות גם לחייהם של אלפי ישראלים ששמם אינו ידוע, אך הם יירצחו, ייחטפו ויאנסו אם נעצור את המלחמה ולא נמוטט את חמאס. רק המשך המלחמה יביא לחילוץ ולשחרור החטופים.

* כולם תמורת כולם – מה שאכתוב כאן, מנוגד לכל מה שכתבתי בארבעת העשורים האחרונים, מאז עסקת ג'יבריל, בנושא של עסקאות. זו מחשבה שמנקרת במוחי כבר מ-7 באוקטובר, אף שהיא מנוגדת להשקפת עולמי.

אם ניתן להגיע לעסקת "כולם תמורת כולם" – אני בעד. מה ההבדל בין המקרה הזה, לבין העסקאות הקודמות? א. המיספר הרב של החטופים. ב. הרכבם הדמוגרפי – ילדים, נשים, קשישים. ג. השימוש בהם כמגן אנושי וסיכון חייהם במלחמה, מה שמשבש את מכונת המלחמה של צה"ל.

אני תומך בעסקה כזאת אם למחרת צה"ל ימשיך בלוחמה בכל הכוח, בלי מעצורים. למשל, יציף את המנהרות בלי חשש לפגיעה בחטופים.

אם תהיה עסקה כזאת, נכון יהיה לעצור מחדש את המשוחררים אחרי העסקה ולחסל את המסוכנים שבהם.

לצערי הרב, אין לעסקה הזאת סיכוי, כי חמאס לא יסכימו לה. הם לא יסכימו לה, מאותה הסיבה שאני תומך בה. הם לא יסכימו לעסקה ללא הפסקה של המלחמה, עם ערבויות בינלאומיות והוצאת כוחות צה"ל מן הרצועה.

ואף על פי כן, אני בעד שישראל תציע עסקה כזאת. הן למען הסיכוי הזעיר שחמאס יפתיע ויסכים לה, הן כדי להעביר אליו את הכדור ואת נטל ההוכחה וגם כדי להוכיח לאזרחי ישראל ולמשפחות החטופים עד כמה אנו מוכנים להרחיק לכת כדי לשחרר אותם. הדבר יחזק את הלכידות החברתית ואת התמיכה בהמשך המלחמה.

ובפועל, אני מאמין שהמשך המלחמה והלחץ הצבאי, הם הדרך היעילה ביותר לשחרור החטופים, בין אם בחילוץ ובין אם בעסקאות.

* השיקול שעומד לנגד עיניהם – המפגש בין משפחות החטופים לקבינט המדיני, הוצג בתקשורת כמפגש רגשי בין אנשים שנאבקים על היקר להם – ילדיהם וקרובי משפחתם, לבין מנהיגים מנותקים, חסרי רגש, לא-אנושיים.

אבל אותם שרים הם אבות ללוחמים, שדואגים לילדים שלהם כמו כל הורה בדיוק, ועם זאת נטל האחריות של ניהול המלחמה מונח על כתפיהם, והשיקול שחייב לעמוד לנגד עיניהם הוא האינטרס הלאומי הכולל. הם מחליטים לשלוח את חיילי צה"ל למלחמה, כי זה הדבר הנכון, למרות שילדיהם ישתתפו בה ויסכנו בה את חייהם.

נפילת בנו ואחיינו של גדי איזנקוט, חבר קבינט המלחמה, הזכירה לנו את האמת היסודית הזו.

לפחות ארבעה מחברי קבינט המלחמה, שהחליטו על המבצע הקרקעי – נתניהו (שבנו הנורמטיבי, אבנר, משרת במילואים), גנץ, גלנט ואיזנקוט (לגבי השר החמישי, דרמר, אין לי מידע) – הנם הורים ללוחמים. 

* איזה משבר – ראיתי את תמונות החמאסניקים השבויים – הם לא נראים במשבר הומניטרי.

* אין סיבה להתנצל – חייל לבנוני נהרג בתקיפה של צה"ל בלבנון. צה"ל התנצל. אין כל הצדקה להתנצלות הזאת. לבנון היא מדינה ריבונית, שממנה כבר חודשיים ישראל מותקפת מדי יום, פעמים רבות ביום. על פי החלטת מועצת הביטחון 1701, שהביאה לסיום מלחמת לבנון השניה, צבא לבנון אמור להתפרס לאורך הגבול ולמנוע חזרת חיזבאללה לדרום לבנון.

ישראל מתמקדת, בצדק, בחיזבאללה, צבא הטרור המאיים על אזרחיה. אני מקווה שהמלחמה לא תסתיים לפני שחיזבאללה ימוטט. אבל אין ולא צריכה להיות כל חסינות לצבא לבנון, צבאה של המדינה שממנה מופנית כלפינו תוקפנות. וגם אם הרג החייל לא היה מכוון – אין שום סיבה להתנצל.

* נפל בעת מילוי תפקידו – תושבי גבול הלבנון פונו לפני חודשיים, אך יש בהם שנשארו, חרף הסכנה. רבים מהם חקלאים, היודעים שאדמתנו, בני, אין פנאי לה, ושבמקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יהיה גבולנו. כך בגבול הצפון וכך גם בגבול עזה, ביישובי הנגב המערבי. התמונות של שדות בארי וניר עוז, חולית ונחל עוז, שהחיטה צומחת בהם שוב, מעוררות גאווה והזדהות. זו ראשיתה של התקומה.

עם החקלאים שלא התפנו, אלא נשארו לעבוד את אדמתם, נמנה אייל אוזן, חקלאי ממושב נטועה בגליל המערבי. ביום חמישי האחרון, כבכל יום, יצא אייל לעבד את המטעים שלו; את אדמתו, סמוך לגבול עם לבנון. הוא נהרג מטיל נ"ט ששיגר האוייב.

אייל אוזן נפל בעת מילוי תפקידו. יהי זכרו ברוך!

* לסובב נושאת מטוסים – צה"ל הוא ארגון ענק ומסורבל. קשה לבצע בו שינויים מהירים כפי שקשה לסובב נושאת מטוסים.

אבל לפחות בכל הקשור להגנת היישובים, צה"ל הפיק לקחים מהר מאוד, תוך כדי המלחמה. כזכור, לפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות הקטנות בקווי העימות, ובכל יישוב נשאר כלי נשק אחד, בידי הרבש"ץ. ביישובי הנגב המערבי לא נלקחו כלי הנשק, אך הם נותרו מאופסנים בנשקייה של היישוב.

כעת הוחלט להגדיל את כיתות הכוננות למחלקת הגנת יישוב, שתמנה 28 לוחמים מאומנים, מצוידים וחמושים ברמה של מחלקת חי"ר סדירה. כמו כן, הוקמה חטיבה חדשה, שקיבלה את השם הסמלי "השומר" – חטיבה הגנתית, שייעודה ואימונה הוא הגנה על ההתיישבות.

שינוי מהיר ומבורך, אחרי מחדל כיתות הכוננות.

* עיר הרוצחים – לכנות את פשעי השנאה והטרור של נוער הזוועות "אלימות המתנחלים", זה כמו לומר שתושבי הרצליה רצחו את רבין.

* האחריות מחייבת – יש קריאות במחנה הממלכתי לפרוש מהקואליציה. אני יכול להבין את התחושות הקשות, אך מתנגד לכך בתוקף. אנו במלחמה, והכל צריך להיות מכוון למאמץ המלחמתי. האינטרס הלאומי מחייב אחדות לאומית. מן הראוי שיש עתיד וישראל ביתנו יצטרפו לממשלה. ובטח לא לפרק את ממשלת החירום.

* דוגמה אישית – מרב מיכאלי נתנה לנתניהו דוגמה בנטילת אחריות.

[אהוד: הצחקת אותי].

* לדחות את הבחירות המוניציפליות – ב-31 באוקטובר, אמורות היו להתקיים הבחירות לרשויות המקומיות. הן נדחו בשל המלחמה ל-30 בינואר. אולם המלחמה נמשכת. עלו קריאות לדחיה נוספת, אך שר הפנים משה ארבל (אגב, שר שאני מעריך מאוד) דחה אותן והחליט להימנע מדחייה נוספת.

זו טעות. רבים מן המועמדים, הן לראשות הראשויות והן ברשימות למועצות הרשויות, מגויסים למילואים. לא נכון לקיים בחירות כשאין להם יכולת לנהל קמפיין בחירות. לא נכון לשחרר את המועמדים מן המילואים, כי הם נחוצים שם.

סא"ל (מיל') אורי קלנר מרמת מגשימים, לשעבר סגן ראש המועצה האזורית גולן, הוא מועמד לראשות המועצה ואני תומך בו. אורי הוא סמח"ט בחטיבת צנחנים במילואים. הוא גויס בבוקר שמחת תורה ומשרת מאז בעזה. כך גם רבים מן הפעילים בקמפיין שלו. בצאת השבת והחג, אשתו כתבה בקבוצת הפעילים שאורי גויס ו"נלחם עבור כולנו" והוסיפה: "החלטנו להשהות את הקמפיין ולבטל את כל המפגשים המתוכננים, כי יש דברים גדולים וחזקים שצריכים עכשיו את מלוא תשומת הלב של כולנו." כעבור שבועיים הכנסת דחתה את הבחירות.

וכך כתב לנו השבוע אורי: "...בבוקר שמחת תורה, כשהבנתי שאנחנו הולכים למלחמה, הנחתי בצד את הקמפיין והתגייסתי לתפקידי כסגן מפקד חטיבה 55 במילואים. מאז אותו היום החיילים שאיתי ואני עסוקים רק בדבר אחד – בהגנת המדינה בצפון ובדרום, שם אני נמצא היום. המלחמה בחזית היא רק צד אחד של החיים... לצד ההתמודדות שלנו כעם עם תוצאות המלחמה, אני מבין את השליחות והתפקיד שלי כתושב הגולן. אני רץ אתכם למרחקים ארוכים. המלחמה תיגמר ותישאר מדינת ישראל וקהילת הגולן. זאת המטרה האמיתית, לאפשר חיים מלאים, חיים של שגשוג, שמחה ושלום בכל מקום במדינה האהובה שלנו. בתחילת ינואר אניח את הנשק, אשתחרר ממילואים ואתגייס חזרה למען הגולן..."

אני מקווה ששר הפנים יתעשת וישנה את החלטתו.

* הקיצונים ביותר – את ההצעות הקיצוניות ביותר בקשר למה שצריך לעשות בעזה, אני שומע מחבריי הדרוזים בגולן.

* תגובה ציונית הולמת – לפני בחירות 2021 השתתפתי בסיור בחירות בגליל המזרחי של תקווה חדשה עם גדעון סער ויפעת שאשא ביטון. יפעת כיוונה לתפקיד שרת החינוך, והתחייבה שאם תיבחר, תקים את האוניברסיטה בגליל.

האוניברסיטה בגליל עומדת על הפרק כבר מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת, ופוליטיקאים רבים הבטיחו הבטחות, אך דבר לא קרה. בחלק מהזמן ניסו לקדם את הקמתה בכרמיאל, כלומר במרחק יריקה מאוניברסיטת חיפה והטכניון, במקום להקים אותה בסְפָר.

שאשא ביטון אכן נבחרה לתפקיד, הסתערה במרץ על המשימה וקידמה מאוד את המהלך. זה לא מהלך קל, כיוון שבאופן עקבי, האוניברסיטאות הוותיקות מנסות להכשיל הקמת אוניברסיטאות חדשות, מטעמי פוליטיקה אקדמית ומאבק על תקציבים. האוניברסיטה העברית נלחמה נגד הקמת אוניברסיטת ת"א והאוניברסיטאות נלחמו נגד הקמת אוניברסיטת השומרון באריאל וכך גם בהקמת שאר האוניברסיטאות. אולם שאשא ביטון הייתה נחרצת, וקידמה בכל הכוח את המהלך.

כשיואב קיש נכנס לתפקיד, הוא ניסה לבלום את המהלך. למה? כי הוא ניסה לחסל אוטומטית כל מהלך שקשור ליפעת שאשא ביטון. אולם את הרכבת הזאת הוא כבר לא הצליח לעצור, אלא רק לעכב בשנה.

השבוע, בשעה טובה ומוצלחת, המל"ג אישר סופית את הקמת האוניברסיטה.

מהלך ציוני חשוב, בעיצומה של מלחמה קשה, כאשר תושבי הגליל העליון והמערבי גולים מבתיהם והאזור מטווח באש חיזבאללה.

תשובה ציונית הולמת.

* חג הגבורה – חג החנוכה כפי שאנו מכירים אותו, עוצב בידי התרבות הציונית והוא שונה מחג החנוכה כפי שנחוג בגולה. לב החג בימי הגולה היה סיפור נס פך השמן וההודייה על הנס. התנועה הציונית לא האמינה בניסים ולא דגלה בציפייה לנס, אלא בעם היהודי שלוקח אחריות על חייו. היא התחברה לסיפור מלחמת המכבים ולגבורת המכבים והעלתה על נס את הגבורה כערך. בדור האחרון חל פיחות בערך הגבורה. הוא נתפס כלא פוליטיקלי קורקט. אפילו עורר לעג. אבל אירועי שמחת תורה, הטבח בנגב המערבי, הזכירו לנו בדרך הנוראה ביותר, כמה אמיתות יסוד ששכחנו. למשל, שאם לא נילחם, נישחט. בחודשיים האלה שב ערך הגבורה, ותפס את המקום הראוי לו בשיח הישראלי. בין השאר, בזכות מעשי גבורה יוצאי דופן הן בטבח והן במלחמה.

* עיד אל בנאת – בחנוכה אנו מציינים במיוחד את גבורת האישה, בזכות שתי נשים, יהודית וחנה, שהקריבו את חייהן על אמונתן. בקהילות צפון אפריקה, נחוג בראש חודש טבת, החל בחנוכה, חג הבנות, עיד אל בנאת, שמעלה על נס את גבורת הבנות. במלחמה הזאת היינו עדים לסיפורי גבורה של נשים לוחמות, שהסתערו, לחמו, חתרו למגע, חיסלו מחבלים והקריבו את חייהן. דומני שהמחלוקת על שירות קרבי לבנות הסתיימה.

* חנוכה בירוק – במשך שש שנים רצופות, אי אז בשנות התשעים הרחוקות, זומנתי לשירות מילואים בחנוכה, בתעסוקה מבצעית. היו אלו השנים שבהן הקמנו את משפחתנו, וילדינו הרכים לא זכו לחגוג חנוכה עם אבא שלהם.

בשנה השביעית, זומנתי לתעסוקה מבצעית בסוכות. איזה כיף! השנה – חנוכה בבית. רק סיימתי את המילואים, ו... סורפרייז! הגיעה אליי המעטפה עם הזימון לאימון בצאלים ב... חנוכה.

וגם השנה אני במילואים בחנוכה. אמנם מילואים בבית, ואני חוגג עם המשפחה והקהילה. אך בכל זאת, שוב, חנוכה בירוק.

אגב, היה בפלוגה שלנו חייל, שבכל שנה טיגן מהמצרכים במטבח סופגניות נפלאות.

* ביד הלשון: רידוד כוחות – ביטוי שנשמע רבות בשבועיים האחרונים בצה"לית, הוא "רידוד כוחות המילואים". מה זה רידוד כוחות? מה שעד לאחרונה נקרא דילול כוחות. כלומר צמצום הכוח.

שאלתי את גוגל, ידידי, מתי הוא נתקל לראשונה בהגדרה הזאת. הוא הפנה אותי לציוץ רשמי של דובר צה"ל מ-10 באוגוסט 2020, שכלל את המשפט: "...החל רידוד נקודתי של כוחות תגבור במרחב." היה זה לאחר ימים אחדים של מתיחות בגבול לבנון, אחרי פיגוע של חיזבאללה בהר דב.

על פי הגדרת האקדמיה ללשון עברית, רידוד הוא "עשיית דָבר לשָטוּח ודק."

אורי הייטנר

* * *

אהוד: כל פעם שאני קורא על המחסור החמור במים ובמזון לפליטים הפלסטינים ברצועת עזה, אני נזכר בבניהם ובאחיהם הפראים שרצחו, אנסו, בתרו ושרפו את הבנות והנשים, הגברים והתינוקות שלנו ב-7 באוקטובר, וליבי כלל לא נכמר על הצמאים והרעבים הללו. הפלסטינים שמחו מאוד לראות את הבחורות הערומות, הנאנסות והמומתות שלנו ברחובות עזה ב-7 באוקטובר. עכשיו הם משלמים את המחיר! ומנהיגיהם עדיין שולחים רקטות ללב היישובים האזרחיים שלנו במטרה להרוס ולהרוג בהם – ואפילו זוכים על כך לרוב במועצת הביטחון! נאחל לכל המדינות שהצביעו נגדנו – שיום יבוא והאכזרים האלה ישתוללו בעריהן!

* * *

שמאי גולן

השיבה הביתה

הסיפור מתפרסם לזיכרו של שמאי  עם מלאת שש שנים לפטירתו  ביום 10 בדצמבר 2017, ונבחר מספרו "בריחות למרחקים קצרים", על רקע הימים הקשים  העוברים עלינו כולנו

א.

הזרים באו בהמולה רועשת. ורדים היו שם ואיריסים וגלדיולות וציפורנים וחרציות-הבר, ואיתן מתמרן ביניהם בכיסא הגלגלים וכפות ידיו חיוורות כנגד האופנים. אורחים רבים באו להקביל את פניו כאת פני החתן ומבטיהם בזרים שבידיהם. אף הוא הביט לאה בפרחים. טוב שלא הביאו אותם קלועים ועטופים צלופן מבריק. שהרי את אלו מניחים על הקבר הרענן, אבל הוא הרי בריא לחלוטין.

מתוך פניו התפוחות ראה אותם נכנסים בשניים ובשלושה, כנושאי תוויות של משלחות. הנה אלכס וסימון קלמנוביץ' מטעם הבנק לסחר פנים, ענובים ומסוגרים בחולצות מעומלנות הצווארון. גם ועד דיירי הבית הופיע בהרכב מלא כמו לאספת דיירים, ועוגת-הקרם מהלכת לפניהם בידיה של הגברת תירוש. קצין הקישור של גדודו ומזכירתו הצטדקו שהמג"ד לא יכול היה לבוא, שהרי הגדוד השתחרר כבר, ורק הפצועים, כגון איתן, עדיין נשארו בשירות פעיל. נציגים באו אף מטעם מחלקת השיקום ומטעם חברי מועדון הטניס של יום שישי ומטעם בית הספר התיכון בו למד, וכן מטעם הדור הצעיר של סניף המפלגה. כשהביעו צערם על פציעתו הקשה היו פניהם רציניות כאילו אשמתם היתה זו, אף ניסו לעודדו בטפיחות כתף, שהנה הבריא ושב הביתה. הוא לא עודדם בחיוכי שפתיים ולא במילות נימוס. מבעד לריסי עיניו המוגפים שמע את פטפוטיהם ומצמוצי השתייה.

"מרגיש לא טוב?" שאלה נילי, ובטרם ישיב כבר הכריזה, "איתן שלי מרגיש בסדר גמור!" – שילבה  ידיו על חזהו, "הנח לגלגלים האלה, איתן," חזרה על שמו בחומרה, בהברה מלרעית. כך ודאי נוזפת בתלמידיה.

הם יצאו בחשאי. השיקו כף אל כף באיחולי הצלחה ונעלמו מאחרי הדלת. גם אבא ואימא  איחלו הבראה שלמה ואינם רוצים  להפריע לזוג ביום הראשון, והם גם ממהרים אל רוני וטלי  שנשארו אצלם עד שאיתן ינוח.

הדממה קשתה מן ההמולה. אחר-כך נשמע שקשוק הכלים בכיור. הפתח, הצר ממידות האופנים, חסם בעדו את הדרך אל נילי. הוא אחז בקביו ודידה פנימה. רגליו הזרות גררו עצמן ביבבה דקה. עתה ביקש ללפות אותה כמו בליל חופשתו, אך ידע שאם ירפה מקביו יתמוטט  תחתיו. שב והחייה בו מחדש אותו ערב גנוב.

הוא הופיע  עם נשקו ומדיו המאובקים. שפתיו הצרובות כאבו כשחייך אל עיניה הצוחקות. לשעה קלה נכנס, הסביר, והוא בדרכו ממטה הפיקוד בירושלים לבקעה. היא באה אליו רכה, וידיו חסרות סבלנות. אתה מכאיב לי, ציחקקה. בלילות של מארבי קיץ ארוכים חלם על רגע זה.  כל-כך פתאומי, לחשה, אוחזת את כפות ידיו כמתגוננת מפני אצבעותיו הטורפות. אולי תאכל משהו, הציעה, אולי נעיר את טלי ורוני ותגיד להם שלום. באצבעותיה תיקנה  את שערה הסתור וחמקה למטבח. דבק בה שם. אולי תתקלח, ביקשה. לא התכוננתי... חפן שדיה בכפותיו. הסדינים נקיים, איתן, אולי נלך לשם... אך נשימתו כבדה, וגופו כבר חתר בגופה והוא זר לעצמו, לנילי.

אחר-כך התנצל. בבקעה הלוהטת הזאת אדם מאבד צלם אדם, לחש, הופך לחיה בתוך העדר. הלילות ארוכים, נילי, אפילו בקיץ, וחמים. ואנחנו שותקים.  במארב מדברים רק בסימני רגליים.  מזהירים מפני צעדים הנשמעים מרחוק. האינסטינקטים, נילי, החושים מתפתחים כמו אצל חיה. אדם-חיה. והרעב  לגוף האישה. כשאתה  שוכב על בטנך במארב, דבק באדמה החמה. שוכב ללא תנועה. מפני שאם  הם  יגלו אותך ראשונים ...  לא כדאי...

הוא דיבר בלהיטות, כמבקש  לבדר אותה, להפסיק את שתיקתה. פעם הצליח להיכנס בינינו  מסתנן ורימון בידו. היה רץ בתוך המעגל כחיה לכודה. אבל אנחנו נזהרנו שלא לפגוע בו מטווח כל-כך קרוב. הרימון, את מבינה, מסוכן. שידפוק את עצמו ולא אותנו. חיות, מה? מתרגלים.  ואפילו נרדמים במארב. לנוכח המוות להירדם. ובבוקר, כשעולים בחזרה לזחל"ם, ממשיכים בשתיקה. מנומנמים. ורק לעת הצהריים בא הדיבור. פורץ בבת-אחת. עם צלחת המרק והזבובים והברחש והזיעה. מה את יודעת , נילי. אחז כתפיה וניסה להסב את פניה אל פניו. עד שפותחים במשחק ה"אילו", דיבר שוב. אילו הייתי בבית. אילו המקרר פה. אילו האישה. האישה. אפשר לחוש בתאווה הזורמת מבעד למילים. מלים מאוננות, נילי, שמעת על מילים שמאוננות? איתן, אמרה נילי. איתן, במלרע אמרה. דימה לשמוע את קולה שגוער בו, כמו בילדי הכתה, ודאי. עוד מעט תצווה, ידיים שלב. רגע ארוך עמד בפתח המטבח, ראשו מושפל וידיו צובטות את משענותיו עד כאב.

ובלילה היתה המיטה, רחבה, זרה. נילי  שכבה לצידו דוממת. אפילו לא מביטה בי, לחש בייאוש.

"חשבתי שלא תרצה... כלומר... שאביט ... אתה יודע, הפצעים האלה..."

"אני יודע," נשך לשפתיו.

"שום דבר אתה לא יודע!" הטיחה בו.

הוא משך את השמיכה מעל ראשו וכיסה את עיניו. כמו בימים הרחוקים. אחרי שאימא היתה יוצאת וסוגרת מאחוריה את הדלת. והוא מתכווץ לא לשמוע את הרחשים הסמויים מפינות החדר.

הוא התהפך והניח בזהירות את בטנו על המזרן. העייפות גברה עליו. והוא חלם שאימו ציוותה עליו לרוץ ולהביא את החבילה. מוכרח לרוץ לרחוב כורש. אבל הקביים. התעורר בבהלה. הוא הציץ ברעייתו. פניה היו צהובים לאור נורת הלילה. שערה עיטר את פניה בהילה שחורה.

"שאלו מן המשרד מתי תשוב," שמע פתאום את קולה. אור צהוב עמד בחדר. והיא כמשוחחת עם עצמה דיברה. "נישארו לך אז שישה ימים עד השחרור, אבל לא אמרתי להם, אולי נגד עין רעה," המשיכה בלי להביט בו. "אמרתי, בקרוב ודאי  ישוב. – 'שלא תשמרי אותו רק לעצמך,' ניסו להתבדח."

השגיח   בשפתיה המלאות המתפרדות לחיוך. אך עיניה נשארו סגורות. הרופא שציווה עליו לשתוק, חכם היה. נדמה לו שהבחין בקולה זיק של רחמים. הגיף את עפעפיו. אם תניח את אצבעות ידיה על שמורות עיניו, ינשקן בעפעפיו. 

"לא סיפרת איך זה קרה," היתה פותחת לפעמים, "כאב? עוד כואב?" נטיות הפועל כאב. מורה נשארת תמיד מורה. "הילדים שובבים כל כך. מאז שהלכת נעשו פראים. וכשלא שבת, המציאו שיר," שכחה שכבר סיפרה לו בבית-החולים. "א-בא-בא-ב-הא-לי," זימרה חרש, שפתיה נעו לאט. התרוממה על מרפקיה. "אני פוחדת ממבטיהם, איתן. עיניו של רוני כמו  זוממות משהו," דיברה במהירות. הבחין בשדיה מבעד לפתח חולצתה ושוב חש אין-אונים. "רוני במכנסי הג'ינס החדשים שקנית לו לפני המילואים, הוא נראה כמו גבר קטן. והוא חוזר ומבטיח, אני לא אשאיר אותך אף פעם לבד, אימא. אפילו לא  במיטה  החדשה הזאת."

שתפסיק, התחנן בליבו, שתשוב הדממה. ושלא תתקרב אל גדמי רגליו. כל תנועה שלה מפחידה אותו. עוד מעט תעביר את כף ידה על קרסוליו שאינם, והוא שוב יבטיח "יהיה בסדר, נילי".

ב.

בבוקר ראה אותה עם ספל קפה קרבה אל המיטה. אבל נסוגה מיד תחת מבטו. "אמרתי שאני יכול בעצמי," זעם. היא נסוגה בפסיעות מהירות. "אני מפחיד אותך?" רדף אחריה בקולו. "מה פתאום," שבה אליו מהססת.

"ברחת," לא הרפה.

"העיניים שלך," גמגמה, והניחה את הספל על השידה.

"לא ביקשתי להביא למיטה," והגביה את קולו שוב, "הרופא הבטיח שאני בריא!" הוא אחז פתאום  בכף-ידה, "שתשבי פה רגע," ביקש-ציווה. "את יודעת," דיבר אל כף ידה מבלי לשאת את עיניו, "אחרי שהמוקש התפוצץ, הייתי בהכרה מלאה. וחשבתי, זה בכל זאת קרה לי. אחר-כך, אחרי שהשכיבו אותי על האלונקה, חשבתי איך אחיה בלי רגליים. ואחר-כך רציתי למות. ואת?" שאל  במפתיע.

"א-ני?" היססה, "אני אלמד," הבטיחה, עדיין לא בטוחה. אני אלמד." משכה את כף ידה והרחיקה אותה מירכו.

"איך?" שאל בקול נעלב והצביע בסנטרו על אצבעותיה שהתרחקו.

"כמו שתאמר לי," ענתה ברכות.

"בואי," משך  פתאום את מתניה.

"מוכרחה לרוץ לבית-הספר," התנצלה, "מורה, אתה יודע... הילדים..."

"בואי," לא הִרפה.

"הרופא אמר שאסור לך..." התחילה.

"אני בעצמי יודע  מה מותר ומה אסור!"

"כמובן, איתן. ממתי מציית איתני שלי להוראות הרופאים?" שאלה בצחוק. היא ישבה על קצה המיטה ודיקלמה את דבריו כתלמידה חרוצה: "החוקים נוצרו על ידי החלשים למען החלשים, זוכר?"

"אבל אנחנו מצפצפים עליהם ועל חוקותיהם," השלים את המשפט בלגלוג.

"בדיוק כך אמרת," כמו אישרה, והוסיפה, "ואת כל המשפט הארוך הזה  אמרת רק כדי לנשק  אותי בבית הקפה, נגד כל העיניים המתבוננות בנו. ככה, שיראו, סגן מנהל המחלקה בבנק לסחר-פנים והמורה בבית הספר הממלכתי," צחקה, והוסיפה, "אבא ואימא לשני ילדים, אכן, דוגמה למופת!" היא קמה והזדרזה להתלבש, ובפתח איחלה לו יום נעים. ובערב, הציעה, ניסע לקולנוע. שניהם יישבו להם בחשכה כמו בימים שלפני. מיד דחה: "כדי שהצופים ירחמו עליי..."

"מפחד?" התגרתה בו.

"אולי להתחיל לחזר אחרייך בקולנוע?" הציע בלגלוג.

"אולי," אישרה בקול רציני.

"כמו בימים ההם?" המשיך ללגלג.

"כמו בימים ההם," אישרה בניע ראש.

"לחזר אחרייך?"

"לחזר," ענתה כמו הד רחוק.

"בלי רגליים?" אמר במרירות והצביע על גדמיו.

"בשביל לחזר לא צריך רגליים," פניה היו רציניים.

"אין לך רחמים," פלט במפתיע.

"לרחם אפשר שבוע-שבועיים, איתני, ואחר-כך... מי יודע..."

"תתחילי ברחמים," הציע בחיוך. הוא אחז את ראשה  בין שתי כפות ידיו, רכן אליה ונשק את שערה ועפעפיה, ונשק לה על שפתיה.

"איתן," לחשה בקול נוקשה.

"את אשתי..." השיב לה בהתגרות.

"אז מה, בעלי," עוקצי רוע הבליחו רגע בעיניה וכבו.

"ני-לי," האריך בהיגוי שמה כמפרש – "נצח ישראל לא ישקר," לחש, "יודעת כמה רציתי לשוב הביתה? אפילו הרופאים בבית לוינשטין אמרו לי שהרצון הכביר הזה, כך אמרו, הכביר הזה הוא שהבריא אותי. את הלא מכירה את הרצון הזה," ניסה לגחך, "לרווקים, אמר ד"ר לנדאו, קשה יותר להבריא, מפני שאין להם בית משלהם ולא אישה מטפלת ולא ילדים שובבים. ואימא היא רק אימא ... "

"והם צדקו," נכנסה לדבריו, "הנה הבית מוכן," העבירה את זרועה סביב. "אפילו את ילדינו שלחתי להורים..."

"אני יודע, נילי, יודע," דחק את גופו עמוק מתחת לשמיכה, עד צווארו משך את השמיכה, ועדיין לא הגיע אל סופה. "לאימא," המשיך, "לא צריך להוכיח שום דבר. היא תמיד תספר  איזה תלמיד טוב הייתי, ועוד כשהייתי תינוק זוחל-על-ארבע  כבר לא הרטבתי במיטה, ואיך הייתי חזק במתמטיקה פותר בעיות עם נעלמים..."

בבית-החולים תיכנן את שובו. והמשיך ותיכנן במחלקת השיקום. רק ישוב הביתה יוכיח לה. חשוב היה לו להוכיח. וכשנילי הגיעה  לקחת אותו הביתה הבטיחו הרופאים  שהוא בריא. לולא היה בריא כמובן שלא היו משחררים אותו. הם הושיבו אותו בכיסא הגלגלים והניחו את הקביים לצידו.

"תעודת  השחרור שלך מבית החולים אומרת  שאתה בריא מאה אחוז," הזכירה לו נילי.

"כמובן," הזדרז לאשר דבריה, "אני בריא מאה אחוז."

לפי חיוכה המריר על שפתיה, ידע מחשבותיה. עיניה התלחלחו. רוצה היה לחוש את  לחיה  על חזהו. ושתלחש חרישית, תמלמל לא חשוב מה.

כמו צעדיה החרישיים  בכניסתה לחדרו  הלבן בבית החולים. אולי אפילו באה פעמים רבות, והוא לא ידע. מבעד לתחבושות שהותירו סדקים צרים לעיניו ראה אותה בכניסתה. חובקת  אגד פרחים כמו בלווייה. תחילה סידרה את הפרחים באגרטל. הוורדים בתווך, הנותרים  פיזרה  למראשותיו, כדי  שינסה להריח בהם  בכל עת שירצה. ידידיהם לא רצו להטרידו, על כן שלחו אותם בידיה של נילי, סיפרה. הבטיחו שיבואו כשישוב הביתה. אחר-כך ישבה נילי למרגלותיו. והוא חש את עצמו קטן ללא כפות רגליו. תינוק מחותל ומעונב. מרגע בואה לא חדל לשנן לעצמו אותן שתי מילים: היא שלי היא שלי. כתפילה נקבעו המלים בליבו. הרופא ציוה עליו אותו יום לשתוק, והוא שמח בשתיקתו. הרופא ואיסוריו. יכול היה לצוות לא ללכת. אבל כשחתם על תעודת השחרור ציוה עליו להתהלך ולדבר ואפילו לספר בדיחות. הרופא השמנמן  בעל השפתיים העבות והמבטא האנגלו-סקסי: או-קיי-בחור-אתה-בסדר גמור-מאה-אחוז. 

ונילי סיפרה על ההליקופטר. ההליקופטר הטס ישר ל"הדסה". קשה לחיות את זה, איתני. כבר ידענו את המסלול. האורות האדומים המזהירים מבטנו. שלושה חיילים נפצעו, הודיע דובר צה"ל. ידעתי שאתה ביניהם. הרגשתי, כאן, הצביעה על חזה. לא אמרו אם נפצע  קל או בינוני או קשה.

היא היתה נילי שלו. נילי בה רצה אף בהתפתלו במכאוביו: זה קולה  הלוחש, הצרוד מעט. כל פעם, סיפרה נילי, שהמסוק היה עובר מעל ביתנו, היתה רצה אל המרפסת. אפילו בשנתה היתה רואה את סכיני הלהבים. ידעתי, המשיכה, שמסוק המגיע בלילה מן הבקעה מביא פצועים ל"הדסה". היא הפסיקה לדבר והביטה ברגליו, אל אותו מקום שהיו רגליו. והוא חש שם כאב חריף. הזיות, הרגיע את עצמו. עיניה של נילי שוטטו על המחיצה המתקפלת הלבנה שהאחות העמידה להם למסתור, כדורשת שיתייחדו, מיד, כדין בעל ואישה. ונילי אמרה, כשהמסוק עובר מעל ביתנו שרים הילדים הלי-הלי-קופטר. במנגינה של עוגה-עוגה-עוווגה, חיקתה את קולם שוב. אומרים מסוק, אני גוערת בהם, אבל הם ממשיכים: הבטן כמו צפר-ד-ע. טיפשי להתייחס כך אל דומם. לא מבחינים בין דומם לחי, התנצלה נילי.  ואני תמיד מחכה לצלצול הטלפון. אפילו הילדים מרגישים. והם קוראים לי אימא, הליקופטר בשמיים. שקט ילדים, אני גוערת בהם, אומרים מסוק. אבל הליקופטר יפה יותר, הם מבקשים, האלי-האלי-האלי. הלי-הלי-האאלי...

"האחות," אמר איתן יום אחד, "רקדה לפני מיטתו של נחשון. היו לה שערות  בהירות, והיא רקדה עד שנחשון התחיל למחוא כפיים בקצב רקיעות  רגליה," הפסיק לרגע והמשיך בקול נמוך, "אבל נחשון היה עיוור, עיוור."  עיניו חיפשו  לשווא מבטי עיניה של רעייתו.

"על הפצועים," אמרה נילי יום אחד, "לא מודיעים לא שם, לא גיל, לא ..." הפסיקה לרגע כבוחנת אם איתן מאזין לה, "מודיעים רק שרכבם עלה על מוקש דרומית ל... או מזרחית ל... או מערבית ל...  רוחות השמיים הן  החשובות. אבל עכשיו נגמר הסיוט, נכון?" היא העמידה קול עליז, "רואה?" הניעה את עגילי אוזניה, "התקשטתי לכבודך," וחיקתה את קולה הדק והנוזף של טלי, "מה פתאום אימא, עגילים!" היא קירבה את גופה אל פניו, "אפילו בושם זילפתי," לחשה, "וטלי אמרה, גם אני רוצה... אתה יודע, הקטנים, הכול הם רוצים."

"הילדים!" קרא בשמחה. היא נשתתקה, והוא חזר בעקשנות, "הילדים. אני רוצה אותם."

"הם אצל ההורים," כמו התנצלה, "כבר אמרתי לך."

ג.

למחרת הם הגיעו. טלי ורוני, ונילי אוחזת בהם לשני צידיה כמגוננים עליה. הם נכנסו בשקט, על קצות אצבעותיהם. אבל איתן הפתיע אותם. הוא כבר ישב לבוש, דומה שלא ניכר בו שינוי מבעד לנעליו המצוחצחות. אף-על-פי-כן יראו להתקרב אליו. רוני העז ונשק לו על לחיו המגולחת וניגב שפתיו בשרוול חולצתו ושאל אם אבא הביא סוכריות מן השק"ם. כמדקלם משפט שלמד בעל-פה, שאל.

אחר-כך עשה את הקביים סולמות לרגליו והיה עולה ויורד וקורא: אני יותר גבוה.

טלי אף לא נשקה לו. היא התבוננה ברגליו מקרוב , מבעד לשערה הבהיר שגלש על מצחה. הוא  רמז לה  באצבעו שתבוא אליו. אבל  היא  התכנסה בין אופני העגלה והניעה את ראשה בעקשנות משמאל לימין. הוא ניסה להתקרב אליה. הסביר לה כיצד לשחרר את מעצור היד, ואיך להניע את  הגלגלים קדימה. אף נילי עודדה אותה: "לכי, טלי, תיסעי אל אבא, בואי, בת, זוכרת  איך שרת אבא בא בהאאלי..." ודחפה קלילות את האופנים. אך טלי נפלה ואפה שתת דם, ואיתן חש שאינו יכול לעזור לה.

בימים שבאו אחר-כך היה איתן מתעטף שעות הבוקר בשתיקה, ועוקב בדממה אחרי נילי הממהרת להכין את הילדים ליציאה. כבורחים, ורוני וטלי לשני צידיה, מתוחים כשני שומרי ראש. ועוד לפני שעוברים את הסף משלב רוני  את  זרועו בזרוע אימו כמבטיח לה.

אחר-כך שבה הדממה, ולקום כבר לא היה  כדאי. אף הפעם מתח איתן את ידיו לצדדים במיטה הרחבה, כביכול מאמן את ידיו במשחק הכדורסל.  אבל ניחוחה של נילי עדיין נשמר.  הוא נשם עמוקות, השליך מעליו את השמיכה, אחז בקביו ויצא למסע  בדירתו. חבל שנילי לא  יכולה  להסביר לו את הפסלונים החדשים.  בחדר הילדים הוא יושב ומנסה להרים את רגליו. לו מרבד הפסים היה הופך למרבד קסמים. היה  שוב בונה גשר גבוה מרגליו. "יו-הו!" נזכר בסיסמת האינדיאנים  של רוני הגולש מגשר-ברכיו.

אף בארוחת הצהריים הוא שותק. בימים הראשונים ניסה לבדר אותם. היה  צר מן הלחם כנפי ציפורים ורגלי אדם. אחר-כך חדל. נילי אמרה, אסור לחנך כך את הילדים, והוסיפה, אסור לקלקל לחם. אחר-כך שוכבים הם לנוח. מנהג חדש הביאה נילי, לאחר שלמדה  מפי סגן המנהל את המילה "סייסטה", והוסיפה: איתן צריך  להבין שהמנוחה היא חובה. מפני שמחכה לה עוד עבודה: תיקוני מחברות  התלמידים, הכנת שיעורים. וגם רוני וטלי נעשו פרועים. סגן המנהל  מזמין מדי פעם את רוני לחדרו, ואף את אימו הוא מזמין, דרושה יד תקיפה  של גבר.

ושוב נותר איתן לבדו בכורסה, מעיין בשקט בעיתון הצהריים. הוא קורא בקפידה את מודעות האבל. מנסה לפענח, מי מת מות גיבורים ומי רק נפל בעת מילוי תפקידו. הבחנה ברורה. והפצועים לא באים במניין השמות. אולי לכבוד  נילי ואיתן היו כותבים,  משפחת עובדי הבנק לסחר-פנים משתתפת בצערם של נילי וילדיה בהילקח בטרם עת רגליו של יקירכם איתן קרן (קרסנילסקי), או, מבכים מרה על פציעת חברנו סמל איתן קרן על שרגליו נקטפו בדמי ימיהם, ומשתתפים בצער המשפחה חבריו במועדון הטניס.

הזבוב המכה על זגוגית החלון קוטע את מחשבותיו, מערפל את חושיו, והוא שוקע בנמנום. כמו בזחל"ם, כשהוא שב מן המארב, ואורות המחנה  כבר קורצים מרחוק. עתה  נשמע צליל השעון המעורר של נילי. ואיתן מקפל את העיתון ברשרוש רם.  שנילי תיגש גם אליו. אך היא ממהרת אל הילדים  שיספיקו לשחק עם החברים בחצר לפני שרובין הוד יופיע בדיוק בשעה שש בטלוויזיה. להיות חזקים כמו רובין הוד, קוראת נילי. אבא  שלי גם אמר, כאלה צריכים אנחנו להיות.

עדיין שומעת נילי בקול אביה. אולי עדיין כועסת על איתן שסירב ללכת עם אביה לכותל בשבת ההיא, אחרי המלחמה הגדולה. ימינו חודשו כקדם, הכריז אביה, ואתם הצעירים לא תופסים את  השעה העמוקה  הזאת.

שעה מוקדמת של בוקר שבת היתה זו, ולמחרת עמד לצאת לשירות המילואים. הוא ידע את  מחשבותיה ואמר מצטחק, שלוש מלחמות, נילי, בלי שריטה אחת.  שיילכו להם  הזקן שלך ושעתו העמוקה, קרץ אליה והסיר מעליו את הפיז'מה. אף התמתח  כמבקש  להוכיח לפניה את גבריותו. הילדים, לחשה נילי בקול מבוהל, עלולים להיכנס פתאום. משך אותה אליו וציחקק אל אוזנה: אסור להתבייש באמת העירומה. ניסתה לחמוק מחיבוקו, הילדים, לחשה. ברגליו העירומות הצמית תחתיו את גופה. אז הבחין על שפתיה חיוך קל של  לגלוג, לא הכול אפשר להוכיח ברגליים, חמקה. הוא חייך אליה, ושב וסקר את גופו, מרקיד שרירי בטנו וחזהו, מניע את כפות רגליו. ידעת שהפכתי לאלוף מועדון הטניס שלנו? ואני יכול להבטיח לך, הוסיף בקול חגיגי ומלגלג, מעביר אצבעות ידיו על גבה העירום, כשאהיה בגיל של אביך, אלך גם אני לכותל  בשבת. אתה בלתי נסבל, נענתה למסע אצבעותיו, מחבקת אף אותו. שניהם צחקו.

עתה חותכת ודאי מלפפון לארבע רצועות ומקצצת אותו על הדף. הוא שונא את קול הסכין על העץ. איתן חייב לשמור על דיאטה. ושיפסיק לשבת ולקרוא בעיתונים. אתה מתמסר לעיתונים כמו לסמים, מזהירה אותו. מה יש שם חדש שלא קראת אתמול. רק מפחלצים את המוח. מוטב שיקרא משהו רציני. איזה ירחון, רבעון. אם ירצה היא תביא לו מחדר המורים.

יום אחד סיפר לנילי , שמצא על המדף "ספר רציני", כפי שהיא מבקשת. בדף ההקדשה היה רשום , לחניך המצטיין איתן קרן  ממפקד קורס הצלפים.

"ספר אמיתי!" קרא. הוא חש  את הווריד המאומץ  בצווארו. גם בטנו כואבת כשהוא צועק. אף-על-פי-כן לא הירפה, "רוצה לשמוע מה כתוב?" וכבר לא המתין לתשובה. פתח והתחיל לקרוא:

"עד לפני זמן קצר יחסית (ראשית שנות ה-60) נהוג היה להגדיר רסיס קטלני (המסוגל להרוג אדם) כרסיס אשר בפגיעתו הוא מפיק אנרגיה של  כ-8 ק"ג/מטר, התברר  עתה שקריטריון זה אינו מתאים למציאות, שכן קיימים גורמים נוספים אשר להם חשיבות מכרעת באשר ליכולתו של רסיס (או קליע) להרוג או לפצוע. שני קליעים או שני רסיסים, בעלי תכולת אנרגיה שווה אך בעלי צורה שונה – האחד שטוח והאחר בצורת חץ דק – יחדור החץ הדק לתוך הגוף, ויגרום לנזק פנימי חמור או אף למוות, בקלות רבה  יותר מן הרסיס השטוח. למה הדבר דומה? כאילו לקחנו שתי משקולות של 1 ק"ג, אחת משוננת וחדה בצורת יתד ושנייה צורתה כמשטח רחב, העלינו אותן לגובה של 8 מטר והיפלנו אותן על 2 אנשים העומדים למטה. ברור שרבים  סיכוייו של אותו מסכן עליו נפלה המשקולת הצרה והחדה ל'היבקע' לשני חצאים, בו בזמן שרבים הם סיכוייו של השני לצאת בשלום או בשברים וחבלות שטחיות בלבד."

כשהרים את עיניו  מספרו, ראה את נילי נשענת אל משקוף החדר, בידיה  צלחת הסלט,  "גמרת?" שאלה בבוז.

"רצית  שאקרא בספר רציני," הביט בה בלגלוג.

"שאלתי רק אם גמרת," שיניה נשארו הדוקות, ולחייה מתוחות וחיוורות. יפה היתה בחיוורונה.

"עוד לא גמרתי," שוב השקיע את ראשו בספר, ליחלח  את אצבעו ודפדף אל העמוד הבא. אך לרגע  שוב הרים את עיניו, וגילה כי שלושתם מתבוננים בו בדממה. דומה שיכול היה לשמוע את מבטיהם.  ילדיו כבר ישבו סביב השולחן, הצלחות לפניהם ועיניהם בו. טלי כינסה את  אגודלה לתוך פיה ואצבעה מרטה את  הגבה, רוני טלטל את רגליו בחוסר סבלנות, ונילי המשיכה להתבונן בו מסף המטבח.

"הטלוויזיה," טפח בכף ידו על מצחו, "רובין הוד!" קרא וסגר את ספרו. הוא גילגל את כסאו אל השולחן.  היתה דממה. אך רוני התפרץ: "רובין הוד  כל חץ שלו – בול!"

"פוגע, מה?" לחש איתן.

"פוגע ועוד איך, אבא!"

הוא הניח את הספר בלאט. ידע שנותר לבדו ליד השולחן. נילי כבר עוסקת בסידור הבית לקראת מחר. על איתן לשבת מול החלון, הציעה, בגלל האבק. ומדוע אינו יוצא קצת החוצה לשאוף אוויר צח. איש לא ישגיח בו ובקביו. עיני הילדים בעלילות הגבורה על המסך. "החץ  אף  פעם לא מחטיא," חוזר רוני בקול נלהב.

ונילי אמרה שחייבים למהר מפני שהערב חייבת היא לצאת. ולא תאחר לשוב, הבטיחה. ישיבות המורים בבית-הספר נקבעו כבר בראשית השנה. שעת ההתחלה ושעת הסיום. והילדים, מבטיחה נילי, לא יטרידו אותו. הם יודעים שאסור להפריע לאבא. אפילו אם טלי תרטיב במיטה, הוסיפה נילי בהתנצלות, פתאום שוב התחילה להרטיב, אבל היא תירדם שוב. ואיתן  פטור מכל דאגה.

והוא לא הזכיר לה  שהשינה לא באה אליו בלילות  הארוכים, הנמשכים.

ד.

עתה הוא צלע לחדר האמבטיה. עוד עליו להתרחץ לפני שנילי תיסע לישיבה שלה. הוא לא יוותר על קצות אצבעותיה הרכות, המלטפות את פצעיו. הוא פשט את בגדיו וציפה. קירות החרסינה הלבנים  בחדר האמבטיה דמו פתאום לכותלי בית-החולים. הוא השפיל את עיניו למים. שערות ערוותו נדמו לו כזרועות של מדוזה. מדוזה, שב וכינה את עצמו בשבתו כך בתוך מי הסבון השמנוניים הפושרים. מדוזה, לחש בשיניים הדוקות, ושב והציץ בקיפולי בטנו המצולקים. אתה בריא, איתן, דימה לשמוע את קולו של הרופא, בריא, הוסיף בליבו בהתמרמרות, בריא  כמו מדוזה ירוקה שמנונית!

 "נילי!" קרא פתאום, והייאוש נשמע בקולו. 

היא נכנסה וכרעה ליד האמבטיה.  "בואי," לחש אליה.

"הישיבה," אמרה אף היא בקול רך, כלוחשת סוד שביניהם. 

 הוא הניח בדממה את הספוג הרך בכף ידה, הרכין את פלג גופו לפנים, ידיו על ירכיו , וציפה בעיניים סגורות. 

אחר-כך פתח את ברז המים ובפנים מחייכות כיוון אליה, אך היא לא נרתעה, רק שאלה  באותו קול של לחש-סוד, איך היא תיסע ככה לישיבה.  והוסיפה , "יכולת להכין אותי, להזהיר."

"מדוזה לא מדברת," לחש וסגר את הברז.

"אל תהיה ילד רע, איתני," עדיין עמדה  מעט מרוחקת. 

מבלי לשאת את עיניו ראה את רגליה  העירומות, השזופות, המפליגות למעלה. גל של תשוקה הציף את חלציו. הוא זינק מן האמבטיה ולפת את  קרסוליה. מבעד לאצבעותיו המגששות במעלה ירכיה חש את חמימות גופה. "אני מאחרת," עדיין היססה, אך ככל שהתפתלה  בין זרועותיו גברה תאוותו.

"הילדים ישמעו," הרכינה את שפתיה אל שפתיו והוא השקיע בהן את לשונו. היא סגרה את הדלת ועזרה לו להתירה מבגדיה. "מדוזה שלי," לחשה על אוזנו והעבירה את אצבעותיה לאורך גופו עד קצות גדמיו. והוא חדר לתוכה לאט, בהיסוס,  עד הסוף.

אחר-כך שכב לצידה לאה, הרצפה בגבו, וחיוך מנצח על שפתיו.

"כסה אותי," ביקשה.

"מדוע?" התגרה בה.

"אני בוודאי מכוערת."

"אסור להתבייש  באמת העירומה," חייך , "זוכרת איך היינו מדברים?"

"שתי לידות  לא מוסיפות חן," התעקשה בחיוך.

הוא התרומם וישב והתבונן בה  אף הוא בחיוך, והציץ ברגליו.

"הצלקות על הבטן, הניתוח  הקיסרי, זה מטלי, זוכר?"  דיברה בלחש, " גדולה היתה,"  היא משכה בעדינות את כף ידו  וכיסתה בה את בטנה .

"לכל אדם  צלקות משלו," לחש בקול מבודח.

הם פרצו בצחוק, חרישי, שלא ישמעו אותם הילדים.

שמאי גולן

הסיפור פורסם לראשונה בקובץ סיפוריו של שמאי גולן "בריחות למרחקים קצרים" בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים, 1975, שזכה בפרס ירושלים ע"ש ש"י עגנון.

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

3.11.09. הגשמים נמשכים כל היום. פגישה ב"שיין" עם אורפז. מביא לו לקריאה את "רובינזון קרוזו" אך הוא לא מוכן שאראיין אותו בעקבות הספר. שיחה על כל נושא איתו חוזרת לספרים שלו, ל"כלה הנצחית", ושוב הצליין החילוני, כאילו כל נושא בעולם קשור לכך או כבר הוזכר באחד מספריו. קצת מייגע. אבל צריך להתחשב בגילו. שמונים ושבע. הוא במצב רוח שחור, לדבריו. רוב הדברים שאני מספר לא מעניינים אותו.

10.11.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין" והוא מביא "מנה" נוספת של "נגיעות". חוזר שוב על סיפורי הילדות שלו מכל נושא שאני מעלה. וכיצד השליח של השומר הצעיר גאל אותו מהבית ההרוס ומהאם שהיתה לא נורמאלית, אבל המשפחה שילמה גם הון כסף כדי לאפשר לו את הסרטיפיקאט בכך שהוא נרשם ללימודים בשפיה. לכן אביו גם לא הבין מדוע לאחר חודשים לא רבים הוא עזב את המקום, שעבורו שולם הרבה כסף, ועבר לאפיקים, אם אינני טועה.

17.11.09. בצהריים פגישה עם אורפז. אני מספר לו לתומי כי אני לבוש בטי שירט כי לא קר לי למעלה, ואני לא מספיק להמשיך ולומר שדווקא בכפות הרגליים קר לי, והוא כבר תוקע: "בטח לא קר לך כי אתה גידלת את הוריך!"

אני לא מבין ואז הוא מסביר לי בפעם האלף שהוא לא סולח לעצמו שלא יכול היה ללוות את הוריו שנשמדו בשואה, ולכן קר לו, ואילו לנו, הצברים, ש"גידלנו" את הורינו עד לקברם, לא קר!

אני מצטער לקלקל לו את התיאוריה המורבידית והנרקיסית שלו ומספר לו על שני זוגות של חברים שלנו, כולם ילידי הארץ, שאול ומירה, אמנון ויפה, וכולם ילידי הארץ וכולם קברו בה את הוריהם אבל כל הזמן קר להם וכשהם באים אלינו הם מצויידים בסוודרים ובעוד בגדים חמים.

24.11.09. בצהריים עם אורפז בשיין. הוא שב ומספר לי על הנערה בת ה-15 שגרה עם אימה בירושלים ושאותה הכיר כנראה מכנס בשפיה. היא באה לבקרו כשהיה כבר ב"קיבוץ" של אחיו, לימים קיבוץ שמיר, אולם אותה עת היו במגדיאל ובעין-המפרץ וטרם התיישבו במקום הקבע. כאשר באה לבקרו נתנו להם אוהל או חדר עם מיטה צרה לשניהם. הוא היה בן 17. חצי לילה התגפפו עד שאיבדו יחד את בתוליהם. התוצאה היתה שהיא נכנסה להריון, והיתה צריכה לעבור הפלה. לו לא היה גרוש על הנשמה ואימה מימנה את ההפלה ואולם האם אהבה גם אותו ורצתה מאוד שהם יהיו זוג. גם הנערה רצתה לבוא איתו ולחיות איתו בקיבוץ. הבעייה היתה שהוא עצמו כבר היה אז במחשבה לצאת מהקיבוץ כי חיי הצוותא, עם עשרות העיניים הננעצות בעורפו כשהוא הולך לחדר האוכל, לא היו לפי רוחו. ככה איכזב את הנערה והדבר רובץ על מצפונו. הוא לא פגש בה מימיו מאז, שנת 1938 לערך, אבל לימים סיפרה לו רותי, אשתו, שגרה עם הוריה בחדרה, כי מורה אחת בשם [---] בתיכון המקומי סיפרה, כאשר הזכירו את אורפז, שפעם היתה מקורבת אליו.

המעניין באותה ינערה הוא שהיא היתה בתו של הסופר [---] אשר ב-1923 יצא לארצות-הברית. לפי חשבון הזמנים, אותה נערה  לא הכירה מימיה את אביה כי הוא עזב את הארץ כאשר אימה היתה בהריון או זמן לא רב לאחר שנולדה.

1.12.09. בצהריים עם אורפז ב"שיין". תחילה הוא מספר לי בפירוט רב על ההסדר שעשה עם הקיבוץ המאוחד לפי יוציאו את מרבית כתביו בשמונה כרכים לאחר מותו, עם מבואות לכל כרך. בשעתו הוא קיבל ירושה לא צפוייה מדוד באמריקה הדרומית, ואת רובה הקדיש להקמת הקרן הזו בחסות הקיבוץ המאוחד, בעידודו של עוזי שביט. גי בתו של יצחק היא הנציגה שלו בחבר הנאמנים של הקרן. דן מירון הגיש לו רשימה של מיבחר שנראית מאוד ליצחק כהמלצה אבל ההחלטה הסופית תהיה בידי הנאמנים. הוא בשום אופן לא רוצה להתחיל במפעל בחייו, כי זה רק מייאש אותו ופוגע בחלום שלו, שאחרי מותו יצאו ספריו בזה אחר זה ודור חדש של קוראים, צעירים, יגלה אותו ואת משמעות חייהם באמצעות הרומאנים והנובלות שלו. אני די ספקן אבל אינני רוצה לרפות את ידיו. כיום הוא סופר די נשכח, למרות שזכה בפרס ישראל.

אני מזכיר את המקרה שקרה לפני לילות אחדים, כאשר קצין ישראלי חגג עם חבריו במסיבת רווקים בטרם היה אמור להתחתן, מחר, ויצא החוצה וכנראה ניסה לאנוס בברוטאליות צעירה שביקשה להיכנס למכוניתה במגרש החנייה, וסחב אותה לשיחים בירקון, וכנראה הצליח אפילו לתקוע לה בתחת, ואני סבור שמישהו מחבריו שם לו סם בשתייה והוא לא היה סתם שיכור אלא מסומם, יצחק כדרכו נדלק ואומר שמקרי אלימות כאלה יכולים לקרות לכל אחד והוא הראייה לכך.

תחילה הוא מתייחס לדבריי שמה שקרה לקצין שכנראה סומם מזכיר במקצת את הסיפור שלו עם הזונה במדריד שסיממה אותו ושדדה אותו. ואולם אז הוא נדלק ואומר שזה לא הדבר האכזר ביותר שחווה אז במדריד, אלא הביקור בזירת השוורים. הוא ראה שם הצגה שלמה, כולל פציעתו של אחד הרוכבים שתפקידם לדקור את הפר עוד לפני הופעת המטאדור. אחר כך את ההצגה המדהימה, שיש בה חיים ומוות – של המטאדור המרקד לפני הפר עם היריעה האדומה המסתירה בתוכה את המאשט, החרב. וכיצד לאחר פיתולים רבים מגיע רגע האמת שבו ניצב המטאדור לפני הפר כפוף הצוואר, ועשרות אלפי הצופים, כל הזירה, עוצרים את נשימתם, אפשר לשמוע זבוב במעופו, וככה נטועים השניים זה מול זה עד שהמטאדור מפליט מבין שפתיו קריאת "טססס..." כשהוא שולף את חרבו, והוא אפילו לא מתקרב אל הפר אלא זה שועט לעברו ולעבר החרב השלופה בזווית כזו שהיא נתקעת לו בעורפו ומגיעה עד ללב והורגת אותו. אני מוכרח לומר שלמרות מצבו הבריאותי הרעוע וחולשתו, יצחק מספר את הדברים האלה בכישרון גדול, ממש מרתק, ואני חושב שאם כך היו כתובים ספריו הם היו הרבה יותר קריאים ופחות מעצבנים. אני כמובן לא אומר לו את זה, רק שחבל שלא כתב את האוטוביוגראפיה שלו, שעל כך הוא מגיב שהיה נעצר כבר אחרי שני דפים ולא יכול להמשיך.

ומכאן הוא הוא עובר לספר לי באריכות אך בצורה קצת מבולבלת, מעשה של אלימות שקרה לו, כאשר גר כבר בבניין במלכי ישראל שבו הוא גר כיום, אבל לאחר שרותי כבר עזבה את הבית. מתברר שהכיר מישהו בשם ל., נין של ל. שהיה מנאמניו של גריבלדי, ולאיש העשיר הזה היתה וילה מיוחדת במינה עם עמודים קורינתיים, והוא כמובן גם העריץ את ספריו של יצחק. זה קורה לנו מכל זווית של שיחה, שלבסוף מגיעים לספריו ולמישהו זה או אחר שמעריץ ספר זה או אחר מספריו. מעניין שאני מעולם לא פגשתי מעריצים של ספריי. מקסימום אנשים שנהנו לקרוא אותם.

ל-ל. דנן היו שתי בנות, אחת יפה ואחת מכוערת. והוא גם הזמין פעם את יצחק ושלח לו מונית הלוך וחזור. לבת המכוערת היתה חברה, כבת שלושים ויותר, שמתברר שהיתה משוגעת עם קבלות, כלומר טיפולים במוסדות רבים, ואולם יצחק לא ידע זאת בתחילה כי היא התנפלה על און זיקנתו בחדוות יצרים שלפי תיאורו גובלת בנימפומניה. הוא ניסה לעזור לה ואפילו שידך ל"עיתון 77" רשימות ביקורת שלה על ספרים, שאותן תיקן וערך. הקיצור, הסיפור הסתבך והלך. לבסוף קבעו שפעם בשבוע יבוא הוא אליה ללילה ופעם בשבוע היא אליו, והיו לה מפתחות לדירות שלו, בתל-אביב וגם בירושלים. באחת הפעמים הוא היה בלחץ וסירב לעלות איתה לדירתה ברמת-גן ואז היכתה אותו לפתע במכת אגרוף בפרצוף ונמלטה לדירתה. משקפיו נשברו וגם נפלו, והוא זב דם. הוא התלונן עליה במשטרה ולבסוף ביקש מהשוטרים לסלוח לה והוא עם השוטרים ליוו אותה מתחנת המשטרה לדירתה, ואלה הזהירו אותה מפני הישנות המקרה.

כאן בא רצף של סיפורים מוזרים, קצת קשה לשמוע אותו כי שיניו התותבות מגבילות את דיבורו. כל פעם הוא בורח ממנה ומוצא אותה בדירתו, בירושלים וגם בתל אביב. בורח אל השכנים ומזמין משטרה לפנותה מדירתו שבה היא יושבת. והשיא, יום אחד הוא יוצא מדירתו במלכי ישראל לעבר המעלית, ופתאום היא יורדת במדרגות מהקומה החמישית שמעליו ובידה מטרייה עשוייה ברזל, מכה בכוח על ראשו, פוצעת אותו ובורחת. הוא יורד. רואה אותה צפונה, אצל שלום, ופונה דרומה, למסעדה, אנשים נרתעים למראהו, והוא מזמין בטלפון אמבולנס וגם מזעיק את בנו זאביק, זו כבר פעם שנייה בפרשת היחסים האלימה הזו. תופרים לו את הפצע בראש, ואותה עוצרים. לא ברור כיצד הסתיים המפגש השני שלה עם המשטרה. רק הסתום על הנגלה. והוא כל הזמן משחק כאילו אינו רוצה לספר את הכול, אבל עברו עליו מסות קשות, למרות שבתחילה הצליחה לעורר את יצרו וכנראה היתה בעלת ניסיון רב בנושא. כמובן שלא הסגיר שמות ופרטים מדוייקים יותר.

 ומה שמאוד חסר היה – מה חלקו שלו בפרשה? האם רק הוכה ולא הרביץ? האם רק היא רדפה אחריו? לדבריו אפילו שילם או הסכים לשלם על טיפול נפשי עבורה.

ומדוע החל כל הריב איתה? בגלל אימא שלו. מרגע שחש שהיא לא-נורמאלית, שב והיכה בו זיכרון אימו שלו המשוגעת, שפעם היה עליו לנסוע עימה מרחק רב לטשרנוביץ', דומני, שם אושפזה וקיבלה מדי יום מכת חשמל, והוא התאכסן במלון והדוד שלו היה לוקח אותו מדי יום לבקר את האם הכבוייה. כאשר זיהה בבחורה את הטירוף, קפצה והתגלמה בה, או באה מולו, דמות אימו, והוא לא היה יכול לעלות עם הבחורה לחדרה, כפי שרצתה, ושם לשכב איתו. הטראומה של דמות אימו היא שהבריחה אותו ממנעמי המין עם הבחורה המשוגעת, וזו לא רצתה להבין זאת, ספק אם אפילו סיפר לה, ומכאן נבעו כל אי ההבנות שהסתיימו באלימות ובפחד שלו במשך שבועיים לחזור לדירתו שמא היא אורבת לו שם.

8.12.09. לפני הצהריים עם יצחק אורפז ב"שיין". באוקטובר מלאו לו 88 והוא עדיין תקוע בילדותו עם אימו המשוגעת מלפני כ-80 שנה. כשהוא מתחיל לדבר קשה וממש בלתי אפשרי לעצור אותו בדיבורו ולומר גם כן משהו. הוא לא מסוגל לשמוע. רק לדבר. כאילו אין לו עם מי לדבר במשך כל השבוע שעובר בין פגישה לפגישה שלנו. הוא חוזר בפעם המי-יודע-כמה על הסיפורים של תולדות חייו, אבל כל פעם מוסיף משהו שנותן טעם לחזרות האלה, למרות שהוא לא מודע לכך שהוא חוזר על מה שכבר סיפר לי, וחש תמיד צורך לספר את הסיפור כאילו בפעם הראשונה, ומתחיל להתלהב, להימצא בטראנס של דיבור, למרות שאסור לו להתלהב כך וזה מזיק לבריאותו הרופפת.

אחד ממשפטי המפתח שאמר, לתיאור המעבר שלו לארץ-ישראל והזדהותו עם העולם החדש שלו כאן ברוח תנועת "השומר הצעיר" שעליה נתחנך לפני עלייתו, היה – "שנאתי את הגלות כמו ששנאתי את אימא שלי!" – ואחר כך משהו עוד יותר נורא – "לכן גם שמחתי כשנודע לי שהם הושמדו!" – ורק שנים מאוחר יותר החל עולה בו כל עולם הילדות והנעורים שלו, שאליו התכחש, וזאת בסיפורי "רחוב הטומוז'נה", שגם הם ביוגראפיה בדוייה ולא מדוייקת, ואימו מתוארת בה בצורה אידילית חלומית ולא כפי שהיתה במציאות.

כוח דיבור יש לו, אין מה לומר, רק שקצת קשה לשמוע אותו כי הוא בולע מילים ולעיתים דיבורו נחלש ואינו ברור. צריך קשה מקסימלי כדי לקלוט אותו. הוא מספר על יחסיו עם אחיו, מנדל, המבוגר ממנו בארבע שנים, שהיה חבר קיבוץ שמיר כל ימיו ועדיין חי שם אך ללא הכרת הסובבים אותו. מכפר-הנוער שפיה הגיע יצחק לדגניה ב', ומשם התקבל לגרעין של אחיו, המבוגר ממנו בארבע שנים ושעלה ארצה אחריו באוניית מעפילים, והגרעין שכן במחנה הזמני במגדיאל. אחר כך עברו למחנה הכשרה נוסף בעין המפרץ, אבל משם יצחק כבר עזב ולא הגיע לשמיר עם ראשוני הקיבוץ.

אחיו המבוגר ממנו היה פחות אהוב על האם, וזה מאוד פגע בו. הוא קינא ביצחק. מדוע יצחק מקבל תמיד את הפולקע של התרנגולת ביום שישי בערב? ערב אחד נתן האב את הפולקע למנדל, ויצחק הגיב בהתקפת זעם וזרק את אולרו לעבר מנדל, שנשא כל ימיו צלקת בפניו מן הפגיעה בקצה הלהב של האולר שלא נסגר היטב. ועם זאת היה לו האח כל ימיו מעין אב שני, ובייחוד מאז נותרו שניהם לבד בעולם מכל המשפחה. האח לא נחשב לחכם ביותר, ולכן כאשר היה צריך ללוות את האם לטשרנוביץ', לטיפול במכות חשמל, שלחו את יצחק ולא את האח המבוגר ממנו. מנדל היה לומד עד מאוחר בלילה ואילו ליצחק היה הכול בא בקלות ולאם אמר שדי לו בכך שהוא מניח את הספר תחת הכר בלילה, וכל החוכמה עוברת אליו. למנדל היו ידי זהב וכמעט כל ענף בקיבוץ הוא התחיל ויסד ואחר-כך העביר אותו לאחרים. בנו של מנדל, זאב אורפז, נהרג במלחמת יום הכיפורים.

בעין המפרץ, למרות שנתקבל בהכשרת "יסעור", לימים קיבוץ שמיר, בזרועות פתוחות, הוא הרגיש שחיי הקיבוץ אינם מתאימים לו, ועזב להפתעת כולם ובהיותו בשיא הפופולאריות שלו. י., הנערה הצעירה מירושלים, בתו של הסופר ב. שעזב אותה כנראה בינקותה ונותרה רק עם אימה בירושלים, רצתה מאוד להשתייך להכשרה וללכת לקיבוץ, אבל יצחק, רדוף רגשי אשמה על שהכניס אותה להריון ונזקקה להפלה – לא היה מסוגל להציע לה כלום והרגיש שהוא מוכרח לעזוב את ההכשרה. זמן לא רב לאחר מכן התגייס לצבא הבריטי וירדו עליו ארבע שנות שתיקה בהן חי כאוטומאט, אף כי מילא  היטב את כל המשימות.

ביער חולדה, בתקופת מלחמת השחרור, כאשר חנה יחד עם מחלקת התותחנים שבה מילא תפקיד פיקודי, עבר מטוס מצרי וזרק עליהם פצצה. למרבה המזל איש לא נהרג ולא נפצע ורק יצחק ספג שני רסיסים בברכו הימנית, שצלקותיהם נראות עד היום. לקחו אותו למרפאה, תפרו וחבשו והוא חזר למחלקה ולתפקידו ולא חשב אפילו להתפנות לבית חולים. מה שבער בו כל הזמן שהוא אוחז בנשק וביכולתו להילחם ולא כמו הוריו שנשמדו בגולה, ולכן גם לא היה מעולם פחד בליבו.

הוא חוזר ומספר כיצד ניצל בזכות ישעיהו טרכטנברג [אם איני טועה בשם, לימים היה ציר ישראל ברומניה] שהיה מרכז פעולות השומר הצעיר, שליח מהארץ, והוא ראה את מצבו הקשה של יצחק. הוריו כבר נפרדו ואימו היתה כנראה מאושפזת בבית משוגעים, על כל פנים את יצחק הרחיקו מהבית אל הדוד שחי בעיר הגדולה צ'רנוביץ'. ישעיהו ראה שיצחק עצמו עלול לצאת מדעתו והציע למשפחה להעלותו ארצה בסרטיפקאט אבל יחד עם תשלום גבוה שייתכן שכלל כבר את דמי לימודו כ"אגרונום" בכפר הילדים שפיה. זה מה שחילץ אותו. אחרת היה הולך לאיבוד מבחינה נפשית. זה גם מה שגרם לו לזרוק מאחוריו את כל הגלות השנואה, שהתגלמה גם בדמות אימו המשוגעת.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

באבל על מותו של

רן קידר

שהיה מנכ"ל אקו"ם במשך שנים רבות

וידע תמיד לרבע את המעגל

כשעמדו על הפרק בעיות קשות

קהילת היוצרים בישראל חייבת לו הרבה תודה

יהיה זיכרו ברוך

תנחומים למשפחה

* * *

שושנה ויג

"הקשה והבשל"

לחמוטל בר יוסף

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2023

בשפה פשוטה עדכנית, מאוד מחוברת למי שהיא, כתבה המשוררת פרופ׳ חמוטל בר יוסף המלומדת את ספרה החדש ״הקשה והבשל״. 

קראתי ברצף את כל השירים מצטרפת אל הכותבת ומגלה שוב את עולמה שטוף הניגודים, האימהי וגם המתנכר, אישה בשלה וגם משתוקקת לחיות על אף העצב. משיר לשיר חושפת הכותבת את התשוקה לחיים הרצון להיות לאהובה, ואלה השירים שפותחים את  הקובץ, היא מודה על הקשר הזה, על ההזדמנות הנוספת שלה לחוות אהבה, להיות מחוברת בגופה ובנפשה למישהו קרוב,

בתוך בבת עיני

עמ' 8

בתוך בבת עיני אתה קיים

כמו אוצר, כמו פנינה בתוך צדפה

כמו קרן אור שהתגנבה בחנופה

לסרוק ולנשק מימי אגם

ואם לרגע נעלמת

האגם כולו קודר

והצדפה ריקה, נזעקת

חלולה מכל דבר

מנקודה זו של הרצון שיהיה מישהו לידה, היא ממשיכה במסע חושפני על האופי שלה שתמיד מתווכח עם הסביבה על כל דבר, על היחס להוריה, היחסים עם ילדיה, רוב היחסים טעונים בלתי מתפשרים. ואפילו וידויים בטעויות שנעשו.

בספר הזה היא כמו שבה לנקודות ציון חשובות לאורך חייה ומתוודה שאולי היה אפשר שזה יהיה אחרת אך היא אינה מצטערת. היא זוכרת רגע בגן הילדים של בתה שבזמן שהיתה זקוקה לה היא נשארה קפואה במקום,

בלשון מאוד ברורה היא כותבת על מהלכים בחייה על אהבתה ועל שנאתה.

שירתה של חמוטל בר יוסף היא שירה שאינה מתייפיפת וגם לא מליצית, היא מאוד קונקרטית ומאוד מדויקת, לא צריך לחפור בה היא זועקת מיד לקורא, היא שירה מתבוננת היא שירה חווייתית וניכר שהמשוררת אוהבת את החיבור לכתיבה למילים, אבל היא לא מתפלשת בשפה פלצנית או גחמנית.

כשקראתי את הספר רציתי לנסוע לבית האבן שלה לבקר אותה, לחבק אותה לומר לה שאני מאוד מעריכה את האישיות ואת הכתיבה. כיצד זכרה לכתוב לי שיצא ספר חדש שאחכה לשליח שיביא לי את הספר מהוצאת הקיבוץ המאוחד. שמחתי שהיא ראתה בי קרובה מאוד אליה כמו אחות. וכך גם קראתי את השירים שלה מזהה כמו אחות את המכאובים את השריטות והטראומות שהיו לה במהלך השנים. היא הילדה שגדלה לתוך שכול, זו שאחיה נהרג וכנראה התאבד במלחמת השחרור ואחר כך כעבור עשרות שנים שכלה את בנה הצעיר בהתאבדות.

בשיר  ״לפעמים אני מחשבת״

עמ' 28

״לפעמים אני מחשבת בן כמה הוא יכול היה להיות עכשיו …/ ארבעים וחמש? חמישים וארבע? …

ומסיימת:

עד מתי אסובב את ליבי על השיפוד הלוהט

באותו גיהינום של געגועים?״

וגעגועיה שורטים את הנשמה והיא תישא אותם עד סוף ימיה. את ימי הזיקנה היא רוצה לחיות והיא רוצה להישאר צלולה רוצה ליהנות מכל מה שיש, אפילו מן הנהיגה וההאזנה למוסיקה. נגינה שגם מחברת אותה לבנה המוסיקאי שהתאבד בגיל 16. היא משמרת את זיכרונה ואת הזיכרונות שצפים לה כל הזמן.

 ארבעה שירים ״כל יום הכיפורים״ עמ' 53 – שבהם היא מתחשבנת עם עצמה ועם יחסיה עם הקרובים אליה, שירים אינטימיים מאוד שאם לעשות חשבון נפש אעשה אותו עם עצמי ועם מעשיי לאורך השנים. כעסים, שנאות, מריבות היחשפות. והיא מתמודדת ומתבוננת בגבורות במהלכיה לאורך השנים. מביעה צער שלא היתה יכולה להיות משהו אחר.

אני אוהבת את הכתיבה הזו של חמוטל, אין לשירים מבנים גרפיים מתוחכמים רוב השירים קצרים ומדויקים. כשהשיר הוא ארוך כמו השיר על חודשי השנה כל בית יכול לעמוד בפני עצמו.

יחידות השיר מאוד מדויקות מאוד ברורות. גם כפי שכתבתי  שפה ציורית וגם שפה מתבוננת שפה משקפת, מראות ומראות וגם זיכרונות שצפים כמו חלוקים של אבן שהיא חייבת לפורר ולהוציא מהגרון כדי להמשיך לנשום ולעבור את החיים הללו שכפי שהיא יודעת כבר ממרום גילה 83 צריך לדעת להיאבק כל הזמן והיא פייטרית / לוחמת כזו שלפעמים לא נוח להיות לידה בשל הדחף הזה להיות כזו מוצלחת.

היא לא שוכחת דבר וזה גם מטריד אותה שמא יום אחד כבר לא תזכור ולא תהיה גופנית חסונה ואולי יזיל ריר מהפה. התבוננות במצבה העכשווי שהגוף מתחיל לבגוד אבל עדיין שמור, היא גאה בזה בהצלחה הזו.  מסע מטלטל בנפשה של משוררת שנראית עדינה אבל רוחה חזקה מאוד וכתיבתה משובחת.

זכיתי להכירך מקרוב ולהיות מקורבת אלייך, אחותי, חמוטל.

שושנה ויג

* * *

משה גרנות

גם להדיוטות

על "זה שינה לי את כל החיים –

 סיפורי מסעות לישראל" מאת גדי בן עזר

2023, 312 עמ'

את הספר שלפנינו אני מחלק לשני אגפים: האגף המחקרי, שעניינו סקירה המיועדת לאנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה של ההגירה והפליטות; והאגף להדיוטות בתחום, שאני שייך לו, ובו סיפוריהם של 11 ישראלים המפרטים את הדרך הארוכה שעברו על מנת לעלות לארץ ישראל.

בחלק הראשון אנו פוגשים סקירה מפורטת של המחקרים שנעשו בנושא, וביניהם המחקרים של המחבר, ד"ר גדי בן עזר, פסיכולוג קליני ואנתרופולוג, שחיבר מחקרים בתחום, וביניהם שני ספרים על עליית יוצאי אתיופיה, שזכו לתהודה בארץ ובעולם. ובכן, כאמור, החלק הזה של הספר אינו מיועד להדיוטות. אני אתרכז באחד-עשר הסיפורי העלייה לארץ מאירופה, מאסיה ומאפריקה -– עליות של מצוקה (שואה, אנטישמיות אירופית ומוסלמית), ולכן לא נכללו כאן עליות מארצות הרווחה, כמו ארה"ב, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה. כל הסיפורים מובאים בלשונם של המרואיינים, כשלפעמים הלשון עילגת, והמחבר מעיר הערות בסוגריים, או אפילו מפסיק את רצף הריאיון. ההתערבות של המחבר נראית לי נחוצה, בעיקר כאשר המרואיין אינו שם לב שהוא סותר את עצמו. זה המקום לציין שהמחבר מזכיר בפתח דבר כי סבא-רבא שלו מצד אביו עלה מעיירה בהונגריה, והיה בין המתיישבים הראשונים בפתח-תקווה, היא אם המושבות.

להלן הצצה למונולוגים של 11 המרואיינים:

אלישע עלה לארץ מחלב שבסוריה בגיל שמונה, עליית מצוקה כי ערביי העיר התנכלו ליהודים אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ. המשפחה מחליטה לעזוב את סוריה בחשאי, שלא יידעו כי מגמת פניהם היא למדינה הציונית, והם נפרדים – ההורים שולחים את הילדים מלבנון לארץ, כשמדריך מקומי אמור לדאוג להם, להביא אותם בשלום לגבול, וכהוכחה שעשה את משימתו נאמנה, עליו להביא מאלישע אבן שתשמש ראייה. אלישע מספר כי לפני העלייה משפחתו היתה משכילה ועשירה – דיברו בבית צרפתית, ובילו באתרי נופש בלבנון. מעניין שגם שאר המרואיינים מארצות האסלאם הדגישו את היות משפחתם עשירה ומשכילה. בארץ זכה אלישע לחסות של רחל ינאית בן-צבי, אשר מתוך דאגה לחניכיה לא השתתפה בהלוויית בנה שנפל במלחמת השחרור. רחל ינאית אף סייעה לאלישע להתקבל לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, למרות שלא היה לו כסף לשכר לימוד.

ירמי עלה לארץ מפולין. מלחמת העולם השנייה פרצה כשהיה בן שבע. אביו מחליט לנהוג במכוניתו מזרחה, לברוח מהנאצים, וכשהדלק אזל במיכל, הוא ממיר את המכונית בעגלה וסוס של איכר. הם נוסעים לסטרי שבמזרח פולין, אבל הגרמנים מגיעים גם לשם. במזל, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, סטרי עוברת לשלטון הסובייטי. כאן הקורא פוגש בבלבול בדברי המספר: בעמ' 47 יש החלטה לחזור לפולין, ואילו בעמ' 48 הם פונים לסיביר. מסיביר הקפואה הם מדרימים לבוכרה שבאוזבקיסטן, בתנאים מחפירים (חושות בוץ, שירותים מסריחים, מים מזוהמים, כינים, רעב – אנשים אוכלים בשר כלב!) שני הוריו נפטרים בזה אחר זה (על מות האב נודע לו רק לאחר שנה וחצי). גונבים מירמי את התיק שאימו ציידה אותו בתעודות, מסמכים ותכשיטים). הוא עובר אודיסיאה שלימה: בים הכספי, בפרס, בקראצ'י, משם באונייה לתעלת סואץ, קנטרה, ארץ ישראל. בכניסה לארץ מאבקים אותו בדי די טי כדי להיגמל מהכינים. גם הוא זוכה לחסותה של רחל ינאית בן-צבי, וזוכה להכיר את פרופ' (אז דוקטור)  זאב וילנאי ואת הנרייטה סאלד (הדתייה) שלאחר ריאיון מפנה אותו לחינוך חילוני. האמפתיה של המחבר למראוייניו באה לידי ביטוי בכך שכאשר ירמי סיפר על מות אביו, שנודע לו מאוחר, הוא בכה יחד איתו.

ברכה נולה בצנעא שבתימן, אחת מתוך תשעה ילדיה של אימה (האב נפטר). מרשימה במיוחד התושייה של האם, השוכרת חמרים המובילים אותה ואת שמונה מילדיה (האחות בכורה נשואה) לאורך שבועיים קשים עד הגיעם לעדן. שם הם עוברים תלאות רבות, כולל הסכנה שיגורשו. ברכה זוכה שם לחופש שלא היה קיים בתימן, שם הבנים למדו, והבנות עבדו במשק בית, כשאין שום רוך בין הורים לילדים. בעדן אפשר היה לשחק עם ילדים אחרים, וגם להרוויח פרוטות בשליחויות שונות (סחורה מוברחת מהנמל). האם נישאת נישואים פיקטיביים עם בחור שהיה לו אישור עלייה, וכך מתאפשרת עליית המשפחה ארצה. בארץ הילדים מפוזרים במוסדות שונים.

יאיר יליד צ'רנוביץ, ולפי הכותרת המשפחה שרדה את טרנסניסטריה, אבל לא כתוב על כך דבר. יש רמז בסוף הריאיון כי את העדות על טרנסניסטריה סיפר בתיעוד ב"יד ושם". מוזר שאין בכל הריאיון פרט כלשהו על הגיהינום שבטרנסניסטריה, לשם הוגלו יהודי בוקובינה וצפון רומניה למות ברעב ובקור, ולהירצח בעשרות אלפים על גדות נהר הבוג. הריאיון מתחיל בכך שהמשפחה עוברת את הגבול לרומניה בחשש גדול (הדוד שנלווה אליהם ערק מהצבא האדום), מגיעים לראדאוץ, ומשם לבוקרשט, טימישוארה, זאגרב וספליט ביוגוסלביה, ומשם באונייה "כנסת ישראל" – 4000 מעפילים, 30 ימי שיט עד חיפה – שם זרקו עליהם רימוני גז, וירו עליהם באש חיה. לפני העלייה ארצה חוו את ההגליה לקפריסין.

אוסקר יליד בגדד שבעיראק. נדד לבצרה רוכב על סוסים ללא אוכף, גופו שורץ קרציות, אוכל לחם עוני. הוא שט על פני שאט אל-ערב לצד הפרסי, ומשם באוטובוס 30 שעות עד טהרן. המטוס שהביא אותו לארץ היה נטול מושבים, נטול אוכל ושתייה. משער העלייה הוא מגיע לקיבוץ גן שמואל. כיוון שבידו תעודה שוות ערך לתעודת בגרות, הוא מבקש ללמוד רפואה, אבל מקבל עצה מחבר ומתגייס במשטרה. במרדף אחרי מסתננים הוא נפצע קשה בשדה מוקשים, נעקרה לו עין ונפגע בשתי רגליו. הריפוי והשיקום נמשכו שלוש שנים. הוא מקבל קצבה ממשרד הביטחון ומנסה מזלו בעסקים ללא הצלחה. הוא משמש כנהגו של שרגא נצר, והוא מדבר באהדה גדולה עליו ועל דבורה רעייתו שמתייחסת אליו כמו אל בן. מעניין שלדעתו דווקא קליטתם של העולים ממזרח אירופה היתה קשה יותר, כי היו רחוקים מהמסורת, ולא קראו בסידור בעברית

יגאל, יליד גרמניה ו"בוגר" אושוויץ (מספר מקועקע על זרועו), עבד במפעל "סימנס" שיצר חלקי מטוסים עבור הצבא הגרמני. בין העובדים במפעל זה גם סימון וייל (אז עדיין בשם נעוריה – ז'אקוב). הוא חווה שתי צעדות מוות ושרד, משוחרר על ידי האמריקאים, אך מועבר לצד הסובייטי, ומשם הוא עובר לצד הבריטי. רב וחזן מאנגליה מארגנים עבור הניצולים תפילת יום כיפור בבלגן בלזן. משם הוא עובר לבלגיה, לאנטוורפן. שם הוא מקבל יחס מזלזל מצד יהודים שלחמו כפרטיזנים. הוא מתרגש לראות חיילי בריגדה יהודים. הניצולים לומדים עברית ושומעים הרצאות על ארץ ישראל. העלייה ארצה יצאה מפורט דה בוק בדרום צרפת, כשהם נחנקים מחום בבטן האונייה. הישראלים שהנהיגו אותם במסע נעלמו מפחד האנגלים לפני הגיעם לנמל חיפה. לאחר העלייה הוא נדהם מהנוף העני של הארץ. הוא משובץ בהכשרה בקיבוץ אפיקים, שם זכה ליחס מנוכר מצד הוותיקים. זאת היתה הכשרה לקראת העלייה על הקרקע בקיבוץ נצר סירני. אבל הוא נוטש את הקיבוץ וגר בשכונה ליד חולון – שם היה חול במקום מדרכות, לא היה חשמל ולא תחבורה ציבורית.

רבקה, נולדה ב-1941 באוקראינה. אימא שלה בורחת מהנאצים לרוסיה, והיא, הבת הקטנה, נמצאת בבית יתומים. הן ממשיכות לאוזבקיסטן, ובסוף המלחמה – חזרו לאוקראינה ולפולין ההרוסות. מגיעות לאוסטריה בכוונה לעלות לארץ ישראל. אימא מכירה גבר שהכיר את אביה (שכנראה נרצח על ידי הנאצים). האיש הזה היה בין חופרי בור, אליו היו אמורים להיקבר אחרי שיירו בהם. הוא רק נפצע, והסתתר בין המתים במשך שלושה ימים. כשרבקה היתה בת שבע אימה התחתנה עם האיש הזה, וממנו נולד לרבקה אח. עם קום המדינה הם מגיעים ארצה, וגרים בתל חנן בחדר אחד מתוך דירה שהיתה שייכת לערבים. הבעל (שמו אינו מוזכר) עובד בבתי הזיקוק ונכווה אנושות מפיצוץ מיכל. כמו אצל חלק מהמרואיינים גם רבקה אומרת דבר והיפוכו: היא מסוכסכת עם אלוהים, אבל משוכנעת שאלוהים אוהב אותה.

שאול, יליד אפגניסטן מזכיר את קורות הקהילה היהודית, את משפחת רז, שיצאו ממנה לוחמים גיבורים במלחמת השחרור. הוא מזכיר את סבו שהביא את עצמות סבא רבא לקבורה בארץ, את עליית אבותיו לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה העשרים, אבל חזרו לאפגניסטן. הוא עצמו  היה ניצול פוגרום מוסלמי שאירע בעקבות טבח כפר קאסם. הוא נדד למשהד בפרס, שם ראה שיעים מלקים עצמם עד זוב דם בחג העשורה. משם עבר לטהרן, והתגורר באוהלים בבית קברות. מטהרן ברכבת בהמות בקור מקפיא וברעב – לאיסטנבול, ומשם באונייה "נגבה" לארץ. העולים מנשקים את אדמת הארץ. שאול מזכיר שלושה אישים שהיטיבו עמו: פרופ' רינה שפירא (שהיא אם אשתו של המחבר) שהיתה מורתו המחבקת, את ברטה מתל יוסף שתפרה לו מכנסיים וחולצה רוסית (כמו לצברים!) ואף הלבינה את נעליו – לכבוד הבר-מצווה שלו, וכן את חסותו של מפקדו גדעון מחניימי. שאול אינו מצליח להבין מדוע אהוד ברק ביקש סליחה מעדות המזרח, הרי ברור שמי שלא החליט להיות מקופח זוכה להצלחה בארץ הזאת – ילדיו אקדמאים ומסודרים בחיים.

אלינה ואלכס, ילידי רומניה, שניהם רופאים במשפחות של רופאים (אביו של אלכס רופא, ואחיה של אלינה רופא) המומחיות של אלינה היא אנדוקרינולוגיה, ושל אלכס – אף אוזן גרון. שניהם רחוקים מהמסורת היהודית, ובעיקר אלכס מעריץ את התרבות הרומנית, אבל הם חיים בפחד מתמיד מפני השלטונות הקומוניסטיים, ומוטרדים מהאווירה האנטישמית שברומניה (שכידוע, הייתה בברית עם הנאצים וחוללו זוועות ביהודים בימי מלחמת העולם השנייה). לאלינה היה מזל שפרופ' פרהון, שהיה נשיא רומניה בשנים 1952-1947, ופרש כדי להתמסר למחקר, נטה לה חסד, קיבל אותה לעבודה, וכשהיא הביעה חשש לגורלה לכשפרהון לא יוכל להגן עליה, הוא נענה לה ומשיג עבור הזוג, עבור הוריו ועבור אחיה אישור לצאת מרומניה, דבר יוצא דופן כי השלטונות לא אישרו יציאה מרומניה לבעלי תואר אקדמי (משפחתה של אלינה עלתה ארצה ב-1950, כאשר כיהנה כשרת החוץ היהודייה אנה פאוקר הקומוניסטית האדוקה, שהיתה בצעירותה מורה לעברית). המעבר מרומניה לבלגרד שביוגוסלביה מפחיד אותם כי גם יוגוסלביה תחת דיקטטורה קומוניסטית. בהגיעם לווינה הם מקבלים מלון וכסף לקנות מזון, אבל הם קונים בכסף הזה כרטיסים לאופרה, קונצרטים, מוזיאונים, ומסתפקים בכריכים בספסל בפארק. "היאס" הציעו להם להגר לאמריקה, אך הם נשמעו לסוכנות, ועלו ארצה. עלייתם ארצה לא היתה מטעמי הרצל ובית הכנסת (לא ציונות, ולא דת), אלא השאיפה לחופש ולתרבות חופשית שמתגלמים בעיר האורות – פאריס. הארץ היוותה חלון לעולם החופש והתרבות אליו כמהו.

שמעון, יליד בנגזי שבלוב, ילד שמיני מתוך עשרה, עלה ארצה בגיל 24. בבנגזי היה סוחר עשיר בעל קשרים בינלאומיים. בעקבות מלחמת ששת הימים, התחוללו שם פרעות נוראות ביהודים (בעיקר בטריפולי, שם שחטו יהודים ברחובות). המזל היה שהמלך אידריס סנוסי נתן להם מקלט במחנה צבאי, ומשם עברו לאיטליה. לאחר שנה של נדודים באיטליה שמעון עולה ארצה באונייה "מולדת". שמעון הוא העולה היחיד מתוך האחד-עשר אלה שמספרים את סיפורי העלייה בספר – שמתלונן על הפלייה והשפלה, כי לפי דבריו לא מילאו את ההתחייבות לדירה ועבודה, ולולא חבר עולה מעיראק, שסייע לו, לא היה זוכה לדירה. הוא נדהם מכך שבארץ הקודש מחללים שבת. למרות תלונותיו, מסתבר שהסתדר בארץ בתור מייצג של מיספר חברות תעופה.

פרידה, ילידת פולין, עלתה ארצה בגיל 17 לאחר ניסיונות מסמרי שיער שעברה: הנאצים יורים בגברים היהודים בעיירה, ומסתבר שמכל משפחתה, רק אביה זכה לקבר. אימה ואחיה נרצחים. אימא מצווה עליה שתברח מהתופת. היא נודדת, וגויים מסרבים לתת לה מקלט משום החשש מגזר דין מוות מצד הגרמנים. תמורת מטבע זהב היא זוכה למקלט לילה. היא נכלאת בשני גטאות, בורחת לפרטיזנים עוינים ששודדים את היהודים. אצל הפרטיזנים הרוסים ביערות המצב יותר טוב, אלא שגם שם מתחוללות זוועות: יורים בבחור שחלה בטיפוס, ובבחורה שנרדמה בשמירה. ב-1944 היא משוחררת על ידי הרוסים, חוזרת ללודז' שבפולין ומשם לאוסטריה, איטליה. בסיוע "הבריחה", היא עולה ארצה, אבל קודם שוהה במחנה מעצר בקפריסין. כמו חלק מקודמיה פרידה אינה מאופסת: היא טוענת שמשפחתה ציונית, למדה עברית ושלטה בפולנית, רוסית ויידיש (עמ' 209), ומאוחר יותר היא אומרת שאיננה ציונית, ולכן היתה מוכנה להגר לארה"ב (עמ' 210).

אחרי כל מונולוג בספר מקדיש המחבר פרק ל"הרהורים פרשניים", שבהחלט מעניין, כי מדובר הרי בפסיכולוג קליני שהקדיש לנושא ספרים ומאמרים רבים, ויודע להבהיר לקוראים עד כמה העלייה-הגירה היא אירוע מכונן בסיפורי החיים.

ועוד דבר: המספרים מארצות האסלאם (להוציא את שמעון) מתארים את היחס החם והלבבי שקיבלו מהקולטים הוותיקים (אשכנזים, כמובן), ביניהם רחל ינאית בן-צבי, פרופ' זאב וילנאי, שרגא ודבורה נצר, פרופ' רינה שפירא, ברטה מתל-יוסף, פרופ' חיים שיבא (אז ד"ר שיבר), הנרייטה סאלד.

וכן, עריכה יותר קפדנית היתה מועילה לספר חשוב זה.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ל"ב

1963, בן-גוריון מתפטר ופותח במערכה פומבית

מיד לאחר התפטרותו ב-10 ביוני 1963, פתח בן-גוריון במערכה פומבית נגד מסקנות "ועדת השבעה" ודרש לחדש את הדיון בנושא. עד מהרה הפך המאבק שלו למאבק אישי נגד ראש-הממשלה לוי אשכול. הוא האשים אותו ב"מחדל ביטחוני" שלא פורש מעולם, וטען כי אין לאשכול התכונות הדרושות להיות ראש-ממשלה.

לא עבר זמן רב והקרע הפך לעובדה מרה – על אנשי ה"גוש" היה לבחור, כמו לפני הדחת לבון ב-1961 – בין  הנאמנות להנהגת המפלגה – לאשכול ולחבריו בצמרת, גולדה, ספיר, ארן והאחרים, לבין הנאמנות המסורתית לבן-גוריון.

שרגא, כחברים מרכזיים אחרים, ניסה להשפיע על בן-גוריון, לפני ואחרי התפטרותו, שלא יחדש את העיסוק ב"פרשה", אך לשווא. מצד שני, כאשר אשכול ניסה להביא לביטול הדחת לבון, התנגד לכך שרגא וניסה להשפיע גם עליו להרפות מהעניין ולא לגרום לזעזועים חדשים במפלגה.

*

בעמוד 874 ביומנו מסכם שרגא את הימים ההם: "ב-1963 פרש בן-גוריון מראשות הממשלה בגלל התנגשות חמורה עם 'חירות', ואיש מהמפלגה לא קם להגן עליו. כנראה שהיו עוד מיספר סיבות לפרישתו, כגון הוויכוח על המדענים הגרמנים במצרים, והפעילות בעניין זה. היו לו אז ויכוחים עם גולדה בנושא זה. ביום התפטרותו הופיעו מיספר חברי לשכת המפלגה לפני בן-גוריון וביקשו ממנו לבטל את התפטרותו, אך הדבר היה מאוחר. הדבר היחידי שהצלחנו היה שהוא נשאר בכנסת.

"למען ההיסטוריה ברצוני לחזור על מיספר דברים שכבר כתבתי. חושי, ישעיהו, גוברין ואני ישבנו עם בן-גוריון מיספר שעות והצלחנו לשכנעו להישאר כחבר-כנסת. ביום ההתפטרות התקיימה התייעצות של מיספר חברים מרכזיים בתנועה, היו בפגישה שרת, גולדה, אשכול, ספיר, משה דיין ועוד מיספר חברי לישכה. בשיחה שנמשכה שעתיים הועלו טענות קשות כנגד בן-גוריון. חלק מהחברים תבע לדרוש ממנו להישאר בממשלה.

"אני רוצה לחזור על משפט אחד, שנאמר אז על-ידי חבר חשוב, שהערצתי אותו, משה שרת, 'אין להצטער על התפטרות בן-גוריון, היהדות בתפוצות מחכה לרגע הזה. גם בארץ חלק גדול מהעם מצפה לזה. אמנם עשה בן-גוריון רבות למען המדינה, אך בשנים האחרונות גרם בן-גוריון לזעזועים קשים בקירבנו.'

"משפט זה הכאיב לרבים מאיתנו, ואני הגבתי קשות ואמרתי שאני חולק על דברי שרת, ואני לא מסכים עם דבריו. לפני כשנה חזרתי מחוץ-לארץ, ואני יודע שבן-גוריון עדיין נערץ על יהדות התפוצות.

"הצעתי שחברי הלשכה יצאו אל בן-גוריון, לנסות ולהשפיע עליו לחזור בו. היחידי שלא הגיב על דברי שרת היה משה דיין, והוא גם היחידי שלא הלך איתנו לבן-גוריון, לבקשו לחזור.

"כעבור שעתים הופענו בבית אלישבע, במזכירות המפלגה, והודענו שהצלחנו לשכנע את בן-גוריון להישאר בכנסת. ההודעה התקבלה בסיפוק על-ידי החברים. חברים רבים לא הסתפקו בכך, והצטערו מאוד על כך שבן-גוריון פרש מראשות הממשלה.

"בישיבת המרכז נבחר לוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה, וזאת לאחר שבן-גוריון עצמו הציע אותו לתפקיד הזה. לאחר שאשכול נבחר לראשות הממשלה, הסתבכו העניינים בעניין הפרשה. בגלל סירובו של אשכול להביא את העניין לפני ועדת חקירה [משפטית]. טענתו של בן-גוריון היתה שוועדת שרים אינה יכולה לחקור עניין זה.

"היחסים בין אשכול לבן-גוריון הלכו והחריפו. בכל השנים האלה היו גולדה ואשכול וכל חברי הממשלה בדיעה אחת, זאת אומרת, נגד דעתו של בן-גוריון."

*

במרס 1964 קרא אשכול לשרגא, ובשיחה בת שעתיים אמר לו שהחליט להעמיד תביעה אולטימאטיבית בנושא ביטול ההדחה, ואם המפלגה לא תסכים לדעתו, ייאלץ להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אשכול, לדברי שרגא ביומנו, ביסס את דרישתו על ארבעה מרכיבים:

א. הדבר מהווה עבורו עניין מצפוני, שכן הוא זה שהציע בזמנו להדיח את לבון.

ב. הדבר ימנע פילוג במפלגה ויביא לליכוד כל הכוחות לקראת העתיד.

ג. תוקף הדחה זו פג ממילא.

ד. ביטול ההדחה יקדם את נושא הקמת המערך, כלומר – איחוד תנועת הפועלים.

שרגא ענה לאשכול שלבון, שבמשך שלוש השנים שלאחר "הפרשה" לא הפסיק להשמיץ ולהרעיל את האווירה סביב המפלגה, וקרא לבוחרים להצביע נגד מפא"י בבחירות האחרונות לכנסת – אינו ראוי לייצג את המפלגה בשום מוסד.

על כל המגעים האלה כתב שרגא ביומנו בצורה מפורטת והביא ממנו בהרחבה בספרו האוטוביוגראפי. דומה כי משעה שהתמנה לחבר הלשכה, ולקח חלק בהתייעצויות התכופות של הפורום העליון במפלגה, הקפיד שרגא לרשום בהרחבה את ההיסטוריה המתרחשת יום-יום לנגד עיניו מקרוב, ולקח בזאת דוגמה ממורו ורבו בן-גוריון, שניהל כל השנים יומן מפורט של פעולותיו היומיות.

סיבה נוספת היא אולי העובדה, שבתקופה זו החלה ההתלבטות הקשה של שרגא, שהביאה לבסוף לירידת כוחו, ואולי חש צורך לתעד את הגירסה שלו על אודות פעילותו בתקופה שבסופה נותר בלא מלך וכמעט בלי ממלכה.

*

ביטול ההדחה היה חשוב לאשכול מסיבות אלה:

א. מצפונו וגם שכלו-הישר יסרו אותו כנראה על שלאחר שהדיח את לבון, למען רצות את בן-גוריון, לא רק שלא זכה להכרת-תודה מבן-גוריון אלא שעתה הוא מותקף ומושמץ על ידו כמי שמונע חקירת האמת ב"פרשה", שכבר נמאסה על כולם.

ב. כיוון שהביטול היה בין התנאים של "אחדות העבודה" להקמת "מערך" עם מפא"י לקראת הבחירות הקרובות ב-1965. ה"מערך" היה הכרחי לאשכול כתריס נגד איום הפרישה של בן-גוריון ותומכיו במפלגה, איום שהיה תלוי מעל ראשו של אשכול וסיכן את אחיזתו בשלטון.

ג. יש להניח כי בעמדתו של אשכול לאיחוד תנועת הפועלים חברו יחד אצילותו הטבעית ואנושיותו, שאכן הביאו תקופה של רוגע ופיוס בעם לאחר הטלטלות הקשות שנגרמו בשלהי תקופת בן-גוריון, מאז "הפרשה".

ד. ונוסף לכך חשבון פוליטי מפוכח האומר שאם תפרוש קבוצת לבון בטרם יוקם "מערך" – עלול אשכול להפסיד את שליטתו במפא"י לטובת חסידי ו"צעירי" בן-גוריון, שעדיין קיוו לראותו חוזר לראשות-הממשלה.

*

"בסופו-של-דבר גם אני הייתי נגד עמדתו הקיצונית וחסרת הפשרות של בן-גוריון," אומר שרגא, "כיוון שראיתי שהיא מובילה לפילוג המפלגה. אילו בן-גוריון היה מוכן לקצה של פשרה – היה קל יותר ללחוץ גם על אשכול, שהיה אז במצב של התגוננות נואשת, כשגבו אל הקיר. היה צורך לאפשר לו להיות פחות מאויים, ואז היה סיכוי להפשיר את הקיפאון. אשכול ריכז סביבו, באותו זמן, אישים כמו ספיר, כדי שיתמכו בו ובמאבקו. הוא פחד מהמאבק הצפוי והעדיף להימנע ממנו. גם האנשים שלידו לא ששו לעניין. זיאמה ארן, למשל, פחד פחד-מוות מכל הנושא. בכלל, הוא ראה שחורות כל הזמן ונתפס לבהלה מכל צליל לא צפוי. אין ספק שלזיאמה לא היה זה דבר פשוט לצאת נגד בן-גוריון, שכן בין השניים שררו הערכה וחיבה רבה. כך שגם בעניין זה לא היתה יוזמה מכוונת להביא לסילוקו של בן-גוריון, אלא תגובה למצב שלא הותיר לאשכול ולתומכיו ברירה, חוץ מאשר יציאה לעימות חריף עם האיש." ("רשימות מפנקסי", עמ' 137).

  *

אנשי ה"גוש" ריכזו מאמציהם בניסיונות לפשר בין העמדות הנוגדות. כניסת "אחדות העבודה" וכנגדה איום בפרישה של בן-גוריון ו"צעירין" – פירושה שלמרות שמתפטרים מדיין ומפרס, כוחה האלקטוראלי של המפלגה פוחת, ויש להתחלק בשלטון עם קבוצה אחרת של "צעירים", זו שאבדה לה לאחר פרישתה של סיעה ב' – אלון, גלילי ובן-אהרון. דומה הדבר כאילו באים עכשיו "לבטל" את פירוק הפלמ"ח, שמפקדיו, ו"הקיבוץ המאוחד", נוטרלו במשך כשש-עשרה שנה מלקחת חלק במפלגת השלטון, אם כי היו שותפים לקואליציות. מצד שני, אין ספק שכניסת "אחדות-העבודה" עתידה לחזק את כוחם של ההנהגה הוותיקה ושל ה"גוש" – כנגד "צעירי בן-גוריון". אכן, דילמה לא קלה.

  *

בראשית אפריל הודיע אשכול לחברים במרכז המפלגה שהוא עומד לכתוב מכתב אישי בנושא לבון, ומבקש את הסכמת החברים למכתב זה. הרוב התנגד למכתב, שעלול להתפרש כביטול ההדחה, וגם מי שתמך היתנה זאת בהסכמת בן-גוריון. כל אותו חודש היה אשכול נתון במצב-רוח קשה, והודיע כמה פעמים שיפרוש מן הממשלה אם החברים לא יתנו לו, לפחות, לפנות במכתב לקבוצת "מן היסוד".

ב-29 לאפריל 1964, קיים אשכול, לפי הזמנת שרגא, פגישה עם מיספר חברים בולטים מה"גוש", שבסופה הוסכם שאשכול ישלח מכתב אישי ופרטי לקבוצת "מן היסוד" ובו לא תהיה שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה. ארן וספיר תמכו בהצעה, אך לאחר יום התברר שפרופיסור רוטנשטרייך וחבריו מ"מן היסוד" אינם מקבלים נוסח זה והם עומדים לפרוש מהמפלגה אם לא תהיה פנייה ישירה ללבון.

למחרת, ה-30 לאפריל, הוזמנו לפנות-ערב שרגא ועוד חברים לאשכול, לפגישה ממושכת ביותר אשר בסופה נוסח מכתב חדש של אשכול, שהיה מופנה לפרופיסורים רוטנשטרייך ואריאלי בירושלים, לישראל ביטמן ביפעת, ליונה כסה ולפנחס לבון בתל-אביב, ולסופר עמוס עוז בחולדה, שבעודו עוסק בעבודת-יומו בקיבוץ הגיע אליו שליח עם המכתב המקורי, מכתב שכונה מאז בתולדות מפא"י בשם: "מכתב חולדה". לבון, ממייסדי "גורדוניה" וממנהיגי "חבר הקבוצות" לשעבר, היה בשעתו שנים רבות חבר קבוצת חולדה.

במכתבו, הנושא את תאריך ה-1 במאי, אומר אשכול שהוא רואה בהחלטת ההדחה של מרכז מפא"י, שהתקבלה בפברואר 1961 – "היסטוריה", וכי "להחלטה זו אין היום עוד משמעות כלשהי." וכן: "פתוחה האפשרות לפניכם ולפני החברים הקרובים לכם לחזור לפעילות סדירה בתוך מפא"י ומוסדותיה, כחברים שווי-זכויות וחובות."

אשכול, ספיר, ארן וגולדה הביאו בתחילת הישיבה נוסח מפורש יותר, המופנה ללבון, ואשר זכה להסכמת מקורבי לבון, רוטנשטרייך וכסה. ואילו בקר, ברקת, ישעיהו, שפירא, סורקיס, קרגמן, בש, זילברמן ונצר עמדו על קיום הסיכום הקודם עם אשכול, שלא תהיה במכתב שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה.

הוויכוח היה חריף מאוד ונמשך כמעט כל אותו לילה. אנשי ה"גוש", רובם עדיין נאמני בן-גוריון, עמדו כאן בקרע הם ההנהגה החדשה של מפא"י, הנהגה ששיקוליה שוב לא היו להשתדל לרצות, בכל צעד מצעדיה, את בן-גוריון.

הרבה אחרי חצות, כאשר עמדו להתפזר ללא סיכום, הציע נמיר נוסח מכתב שיופנה לקבוצה של חברים, ובהם לבון.

ברגעים אלה יש להסתכל כמו בזכוכית מגדלת, שכן, הם מבטאים את הקושי בהמשך שמירת המגע היומיומי בין שרגא לבן-גוריון: "לו הייתי בשלב זה מביע התנגדות להצעת נמיר, ייתכן שהדבר היה גורר אחריו הבעת התנגדות גם מצד חברים נוספים." כותב שרגא ביומנו. "כיוון שלא רציתי לקחת עליי את האחריות הכבדה של גרימת משבר ממשלתי ופילוג במפלגה, הסכמתי לראות את מכתבו של אשכול, לפי הצעת נמיר, כמכתב אישי בלבד הפונה לאנשים ולא לגוף הקרוי 'מן היסוד'.

"אשכול טילטל אותנו לא מעט בעניין זה. הוא החליט החלטה נחושה על המכתב. היו חברים שהתנגדו. כל מיני אישים ומתווכים הודיעו בפירוש שאם אני לא אסכים, זה לא יילך. יש להם – כך אמרו – ביטחון בחושים של שרגא יותר מאשר בחושים של אשכול, כי לאשכול יש גם אינטרס: הוא חושב שהוא האיש שגרם להרבה עלבונות ללבון וזה על מצפונו. לבסוף הודעתי שאני מסכים.

"אשכול הציע שאני, נבון וישעיהו ניסע אל בן-גוריון, כדי להסביר לו את העניין. אמרתי: 'אני לא לעניין הזה. לא במובן הנפשי ולא במובן הפיזי. לא אלך להסביר דבר שעשיתי אותו מתוך אונס-למעשה ומתוך חוסר ברירה.'

"בלית-ברירה נאלצתי להסכים למכתב שבניסוחו הסופי לא השתתפתי. עזבתי את הישיבה ב-3.30 לפנות-בוקר. נשארו עם אשכול ארבעה חברים – סורקיס, שפירא, קרגמן וישעיהו, לניסוח סופי של המכתב. בשעה 4.00 לפנות בוקר הביא לי שליח מיוחד את נוסח המכתב."

  *

דבורה היתה אז נחרצת בדעתה, לעומת שרגא, הן בתמיכתה בבן-גוריון והן בשלילתה המוחלטת את לבון. היא מספרת: "בימי פרשת לבון היה קרע ביני לבין שרגא. זיאמה העז להשפיע על שרגא שיחתום על דבר ששרגא היה נגדו: מכתב חולדה. זה דבר טראגי בינינו. הרגשתי שאני לא אוכל להביט על שרגא אחרי זה. צריכה היתה להיות אהבה גדולה כדי להתגבר על זה."

דומה שדבורה הרגישה בחוש את עומק הקרע, השבר, שניבעה בשרגא באותו לילה. שרגא ניראה בעיניה כמעט כ"בוגד" בבן-גוריון. אך דבורה, מטבעה, נטתה יותר לקיצוניות. אחרי קצת יותר משנה היתה היא המתנגדת החריפה, מבין שניהם, לבן-גוריון, שפרש ממפא"י והקים את רפ"י, ואף לקחה חלק פעיל במאבק נגדו, בעוד אשר שרגא נשאר נאמן לו, כל ימיו (ואף הוזמן על-ידי בן-גוריון, יחד עם יהודית שמחוני ואריה סריג, להיות עימו בשעת הקראת צוואתו ולהוסיף חתימותיהם עליה כעדים).

  *

הערכת-המצב, בעיתוני אותה תקופה, היתה שאשכול הצליח לפצל את חזית המתנגדים לפיוס עם לבון. החלו צצות שמועות גם על התפוררות ב"גוש". סורקיס מכפר-סבא, פיינברג מפתח-תקווה, נמיר וסגנו רבינוביץ מתל-אביב, נטו אחרי אשכול. "הנאמנים", תומכי בן-גוריון, האשימו את נצר כי הכזיב אותם פעמיים: פעם בנותנו סופית ידו לניסוח "מכתב חולדה", ופעם כאשר תמך בהודעתו של אשכול בישיבת הלשכה ומזכירות מפא"י מיום ה-3 למאי, תוך סיכול הצעת "הנאמנים" שרצו לשלול באופן מפורש כל אסמכתא מפלגתית ממכתבו הפרטי של אשכול.

עמדתו של שרגא נצר היתה נושא למעקב צמוד בעיתונות והוא נחשב לדמות מרכזית בהתפתחויות הפנים-מפא"יות.

כותב נפתלי לביא: "אנשי ה'גוש' טוענים ששרגא נצר, בעל תחושת האחריות לשלום המפלגה, נלחץ אל הקיר תחת איומו של אשכול להתפטר. נצר ידע שבן-גוריון אינו מוכן לשוב לראשות הממשלה, והוא גם ידע שמועמד אחר [מאשכול] לא יציע איש בתנאים של היום. אנשי 'הגוש' טוענים שאשכול העריך מצב זה, ומשום כך הירשה לעצמו ללחוץ עד הסוף. אך אחרים אומרים שגם אשכול רואה את עצמו כנושא באחריות כבדה למדינה ולמפלגתו, ומשום כך לא היה מטיל אותן למערבולת ללא-מוצא בגלל פיוסה של קבוצת 'מן היסוד'.

"מדוע אפוא ויתר שרגא נצר, הפיקח והמנוסה, על עמדתו הקודמת נגד ביטול ההדחה?

"אם לבחון את שרגא נצר לפי מסירותו המפלגתית, הרי אפשר להבין את הכרעתו למען צעדם של אשכול והצמרת הוותיקה, שלפי המשוער עוד ינהיגו את המפלגה בעשור הבא. מסתבר כי בתנאים החדשים, כאשר אשכול הוא ראש-הממשלה וספיר הוא שר האוצר, חייב גם נצר לשנות את כיוונו ולקבל מרותם בעניינים מסוימים שהם גורליים למפלגתו, אם רצונו לרכז גם בעתיד את עוצמת המנגנון ואת מצבור הקולות בידיו. ייתכן שבשעה שעמדה בפניו הכרעה זו, לא חזה את מידת הפגיעה בבן-גוריון." ("הארץ", 1964).

  *

בלב כבד נסע שרגא ב-6 למאי לבקר את בן-גוריון בצריפו בשדה-בוקר. בדרכו הירהר באותם מקרים בהם היה חלוק בעבר על בן-גוריון באופן חריף: בהתארגנות סיעה ג' בשנים 1939-1943; בעימות עם תמיכתו של בן-גוריון בפרס ובדיין, ויכוח שהסתיים בהחלטה הפורמאלית על פירוק ה"גוש", ב"כנס הכפר הירוק" ב-1958; בשלילת מועמדותו של שמעון פרס לראשות עיריית תל-אביב ב-1959; ולעומתם הפעמים בהן נמנה עם הבודדים שתמכו בבן-גוריון – כמו בנושא ההסכם עם ז'בוטינסקי בשנים 1934-1935 ובנושא ביטול זרם העובדים בחינוך.

עתה חשש פן ישתבשו הקשרים ביניהם עקב עמדתו של שרגא בנושא 'מכתב חולדה'. ואולם שרגא נשאר איתן בדעתו. אילו המשיך להתעקש – היו נגרמים משבר ממשלתי ומשבר אמון. "היה לי חשוב למנוע זאת לטובת הציבור והמפלגה, לא פחות משהיה לי חשוב מאוד להישאר ביחסים קרובים עם בן-גוריון." ("רשימות מפנקסי", עמ' 63).

כלפי חוץ, בעיני העיתונות וחלק מהציבור באותה תקופה, יכולה היתה להצטייר עמדתו של שרגא ככוחנית וכאופורטוניסטית, כאילו הדבר החשוב ביותר בעיניו היה לתמרן את מהלכיו כך שלא יאבד את השפעתו במפלגה. ואילו בעיניו היתה זו הכרעה קשה, גורלית, שגרמה לו לסכן ידידות רבת-שנים, שנתנה ערך לחייו – ובלבד שלא יפגע בעקרונותיו-הוא, במה שנראה בעיניו כטובת המפלגה והמדינה.

לשמחתו לא הגיע הדבר לכדי ריב גלוי עם בן-גוריון. כשעתיים ישבו בצריף, שרגא הסביר את ההכרח שבהשתלשלות העניינים, בן-גוריון טען שמכתבו של אשכול מנוגד להחלטות הגורמים המוסמכים במפלגה, והתנבא שלמרות כל הפשרות שנעשו – קבוצת "מן היסוד" תמשיך להתקיים כסיעה ואנשיה לא יקבלו את מרות מוסדות המפלגה. לאחר סעודת-צהריים משותפת בחדר-האוכל של הקיבוץ, נפרד שרגא מבן-גוריון ברוח טובה.

  *

בקיץ 1964 ביקרה גולדה אצל בן-גוריון בשדה-בוקר וביקשה אותו, בשם המפלגה, לחזור לפעילות פוליטית. באותה שיחה היא השתמשה, כלפי המפלגה, בביטוי "טמני-הול", והזהירה כי היא תצא מן המפלגה בגלל היותה כזו, אם כך יימשכו פני הדברים.

"טמני-הול" היה מקום-מושבו של הוועד-הפועל של המפלגה הדימוקראטית בניו-יורק, ובתקופות מסוימות הפך שם-נרדף לשחיתות מפלגתית ופוליטית ול"בוסיזם". משהעלתה אותו גולדה על סדר-היום הלאומי, כביטוי למנגנון נאמני בן-גוריון במפא"י, נעשה מטבע-לשן שגור בכל הארץ. בן-גוריון סיפר על פגישתו עם גולדה לשרגא ולעוד כמה מקורבים. תגובתו של שרגא היתה:

"אני, למען האמת, לא ידעתי מה זה 'טמני-הול'. לכן פניתי אל בן-גוריון ואמרתי לו, שהוא מדבר על דברים בלתי מוכרים ובלתי מובנים לי. בן-גוריון ענה לי שגולדה והוא יודעים מה זה 'טמני-הול', ובעיניה של גולדה – אלה הם אנשי השלטון. הכוונה בדבריה היתה, למחות נגד השפעתם של אנשי שונים במפלגה – בעיקר התכוונה אליי ואל אבא חושי – אשר יצגו את כל קבוצות המפלגה במשך דור שלם ורכשו השפעה.

"דבריה עשו על בן-גוריון רושם קשה מאוד, והוא הזכיר אותם מתוך התרגשות רבה. קבוצת חברים שעבדה איתו כשלושים שנה מוכרזת כ'טמני-הול' והוא ראש הממשלה של אנשי תככים וזדון. אני לא פניתי מעולם אל כגולדה לשאול אותה אם ולמה אמרה את מה שאמרה. היא לא הכחישה את הדברים מעולם, למרות שפורסמו יותר מפעם אחת. רציתי גם לשמור על יחסים תקינים איתה ואף הערכתי את נכונותה לבוא אז אל בן-גוריון כדי לנסות לשכנעו.

"כששוחחנו לעיתים על אישיותה טענתי לא אחת, שיש לנו גולדה אחת, לכן הביקורת כלפיה צריכה להיות מאופקת. אולם נדמה לי שבמקרה זה היא שגתה בצורה קשה, גם בעמדתה וגם באופן התבטאויותיה." (רשימות מפנקסי", עמ' 127-128).

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

לעת אכין מטבח מצר המנבח

אז אגמור בשיר מזמור

לאחר הדלקת הנרות בחנוכה מרבית השרים את "מעוז צור" לא מבינים את המילים: "לעת אכין מטבח מצר המנבח", ושרים אותן במעין ג'יבריש. הסיבה היא שהגננות בגן לא לימדו את את פירוש המילים לילדי הגן מפני שהן קשות מדי ולא חינוכיות לילד בגן, ומן הסתם גם הן בגן לא למדו אותן לכן גם אינן יודעות ללמדן.

 דומה שאין מתאים מחנוכה השנה לומר אותן במלא הכוונה. לעת אכין מטבח מצר המנבח (באנשי החמס של החמאס) אז אגמור בשיר מזמור.

תסולק החנוכייה המכוערת והאנטי-ציונית של חב"ד מהמרחב הציבורי

קנצלר גרמניה אולף שולץ הדליק חנוכייה הענקית ביותר באירופה בשער ברנדנבורג בברלין.

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/article/14920830

על האירוע השתלטו אנשי חב"ד לכן גם החנוכייה מעוצבת ע"פ שיטת חב"ד. חנוכיות דומות בעיצוב המכוער של חב"ד השתלטו על כיכרות ערים אחרות בעולם, וגם בארץ וסילקו את החנוכיות הישנות והיפות עגולות הקנים כפי שתוארה מנורת בית המקדש.

מאין הגיע העיצוב המכוער של חב"ד כשבמקום קנים מעוגלים ישנם קנים ישרים?

במרכז חב"ד בארה"ב, 770, ניצבה בעבר מנורה עגולת קנים, כפי שנהגו אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. רק אחרי קום המדינה בראשית שנות החמישים הורה מנחם מנדל שניאורסון, הרבי האחרון של חב"ד, שכישו הנוצרי נמשח לאחר מותו למשיח בשמיים, לשנות את עיצוב החנוכייה כמנורה ישרת קנים – כניגוד לסמלה של מדינת ישראל על מנת שלא לראות במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו אלא גלות.

זו הסיבה לעיצוב השונה של המנורה, ומאז דבקים בה חסידיו. אמנם הרעבע נימק את העיצוב בנימוק הלכתי לא לחקות את המנורה, אבל דומה שהסיבה היא תגובה להקמת מדינת ישראל, ולבחירה במנורת שבע קנים כסמל מדינת ישראל.

)יוחנן בן יעקב, "מדוע החנוכיות של חב"ד מעוצבות אחרת", "מקור ראשון", 9.12.20)

https://www.makorrishon.co.il/judaism/290903/

הגיע הזמן להשיב את החנוכיות היפות מעוגלות הקנים כסמל הזהה לסמל מדינת ישראל.

עם לבדו ישכון

חוץ מארה"ב שהטילה וטו ובריטניה שנמנעה,  100 מדינות הצביעו במועצת הביטחון ובעצרת האו"ם בעד הצלת שלטון החמאס ע"י תמיכה בהפסקת אש והפסקת הלחימה נגדו.

https://www.ynet.co.il/news/article/hkjrhngia#autoplay

כל אויבנו וגם כאלו שהם כאילו "ידידנו" הגדולים הצטרפו להחלטה.

במחשבה שניה הם כולם אויבי הפלסטינים המונעים מהם חופש מהחמאס.

גרמניה האחרת? – הפיליסטיניות של אברי גלעד

"מאז תחילת המלחמה," כותב בטורו ב"ישראל היום" אברהם (אברי) קווסטלר-גלעד, "אני בהלם מהעמדה שנטלה לעצמה המעצמה האירופית (דויטשלנד) בהנהגתו של אולף שולץ, שבניגוד לקודמתו בתפקיד הוא לא מהסס מלתמוך בנו מוסרית בלי סייגים, יעלה כמה שיעלה. האיש התנגד נחרצות להפסקת אש, וכמובן בא לבקר אותנו בשבעה. לא מובן מאליו.

"גדלתי בבית בו תוצרת גרמניה מוחרמת. מורשת אושוויץ. לא טלוויזיה, לא רדיו, בטח לא אוטו. כולם נסעו בחיפושית, אנחנו קרטענו בפיאט 127. וברור שלא מבקרים בגרמניה, מבחינת אבא שלי אלף דורות קדימה. וקיבלתי את זה וגם אני התרחקתי כל חיי מכל מייד אין ג'רמני, גם אם זה אומר ויתור על איכות. ועכשיו, עם ההתייצבות החד-משמעית לצידנו בלב אירופה המתאסלמת, הריני מודיע על הסרת החרם. די. מבחינתי גרמניה הוכיחה בזמן הקשה הזה שעשתה דרך משמעותית בהתנתקות ממורשתה הנוראית. ויש עוד דרך לעשות בהפסקת התמיכה הכספית בכל מיני עמותות אנטי ישראליות הפועלות בתוכנו, אבל זה כבר בקטנה."

https://www.israelhayom.co.il/magazine/shishabat/article/14910452

אז זהו שלא, גרמניה לא הצביעה באו"ם, כדבריו, נגד הפסקת אש במלחמה עם החמאס, וכדאי גם לזכור שמעבר לתמיכה הנמשכת של דויטשלנד בעמותות התומכות בחיסול ישראל, היא הצביעה באו"ם על החלטה בה הכותל המערבי הוא התנחלות יהודית בלתי חוקית כי כל יו"ש חייב להישאר "יודן ריין". אז אם חשקה נפשו של קווסטלר-גלעד בתוצרת גרמנית שיקנה אותה אבל בלי תירוצים מוסרניים כביכול. אני עדיין לא נוסע לגרמניה ולא קונה תוצרת גרמנית. לא לפגוע בהם אלא בשבילי.

גזענים דמוקרטים

בבית הנבחרים האמריקאי התקבלה החלטה המשווה אנטי-ציונות לאנטישמיות. 311 הצביעו בעד, 14 הצביעו נגד. מבין המתנגדים 13 דמוקרטים 1 רפובליקאי.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828113&forum=scoops1

ודוק: כמות הדמוקרטים שנמנעו והתנגדו. 124 מתוך 435 כלומר בגדול בשביל הדמוקרטים בארה"ב ציונות היא גזענות. האם המפלגה הדמוקרטית תחזור לימיה הקודמים כמפלגה גזענית תומכת ה-KKK?

כתב הפלסטר האנטישמי של לאה ענבל-דור

והטעות ההיסטורית של דינה פורת

ההיסטוריונית פרופסור דינה קוסטרינסקי-קיטרון-פורת, המומחית בחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב וההיסטוריונית הראשית של "יד ושם" מגיבה למאמרה של התעמלנית האוטו-אנטישמית לאה ענבל-דור (מישהו יודע את שמה המקורי?) שאימצה את שיטת התעמולה של היטלר שהאשים בנאומו המפורסם ברייכסטג את היהודים בהשמדתם. (לצערי הוסר מיו טיוב)

במאמרה האוטו-אנטישמית לאה ענבל-דור ("מנין האנטישמיות הזאת באה", "הארץ" 12.11) קובעת שישראל, ובייחוד ישראל שאחרי 1967, היא, והיא בלבד, האשמה באהדה שמגלים השמאל ושל דעת הקהל הליברלית במערב לפלסטינים לעומת העוינות שהם מגלים כלפי ישראל. וכי יש להם ברירה – הרי מדינה זו "נוהגת באופן שיגעוני, חסר דעת ובלתי אמין, שעלול לשבש סדר עולמי... מדינה אלימה, מנשלת וגזענית... אחוזת שנאה, צדקנית ומתנשאת, שמלבה איום מתמיד... סהרורית... מדינה תועה ואובדת דרך... קצרת רוח ויהירה." וסדרת ביטויים זו אינה אלא מבחר מתוך המאמר. אין כלל ספק – כל אדם נאור חייב להיהפך בהכרח לאנטישמי לנוכח מדינה שכזאת.

כמומחית לאנטישמיות עונה לה דינה קוסטרינסקי-קיטרון-פורת, כי היא, לאה ענבל-דור, "אינה מתייחסת לאנטישמיות – יהודים והיחס כלפיהם אינם נזכרים כלל בדבריה. למעשה, היא מתכוונת לאנט-ציונות, ליחס כלפי המדינה היהודית. ועם זאת היא נמנעת מלציין, ולו בחטף, סיבות ידועות לאנטי-ציונות הזאת, שאינן קשורות לאופייה של המדינה.

"הטענה שהעוינות לישראל מקורה רק בהתנהגותה מתעלמת משלל הסיבות לאנטי ציונות במערב. מאמציה של איראן משתלבים במסורת האנטי-ציונית שהותירה אחריה ברית המועצות. האנטי-ציונות לא נולדה ב-1967, אלא ברגע שנולדה התנועה הציונית: בהוצאה הראשונה של הפרוטוקולים של זקני ציון באנגלית מתואר הרצל כעומד בראשם של הזקנים, שהתכנסו בבאזל כדי לתכנן את השתלטותם על העולם. הפרוטוקולים פורסמו לראשונה ברוסיה הצארית, ומשם פשטו. בריה"מ נקטה מראשית ימיה בקו אנטי-ציוני קבוע וקשוח – למעט רגע אחד של תמיכה, בעת הקמת המדינה, וזאת משום שרצתה לזכות בדריסת רגל במזרח התיכון. היא השקיעה בתעמולה, בייחוד במדינות העולם השלישי ובמדינות ערב שבהן תמכה ללא סייג, שלא לדבר על רדיפת יהודים בשטחה היא, משפטי ראווה והוצאות להורג בגין תמיכה בציונות. היא זו שדחפה את האו"ם לקבל את ההחלטה ולפיה ציונות = גזענות, והשפעתה של תעמולה זו לא נעלמה עם התפרקותה. ישראל היא הרי בעלת בריתה של יריבתה הגדולה, ארה"ב.

"כל העובדות הללו בוודאי ידועות לכותבת לאה ענבל-דור, אבל היא מתעלמת מהן ומתארת רק את ישראל כאשמה במצב במזרח התיכון, ובעולם כולו; כמי שמלבה איום מתמיד ועלולה לשבש את הסדר העולמי – האשמה שכל אנטישמי ואנטי-ציוני היה מאמץ בשתי ידיים. ועוד התעלמות זועקת לשמיים עולה מהמאמר: הוא פורסם כחמישה שבועות אחרי הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, אבל אין בו מילה אחת של מחאה נגד ארגוני נשים בינלאומיים, רודפי צדק ושוויון, שאינם מגנים את ההתעללות הברוטלית בנערות ונשים ישראליות; וגם לא מילה אחת על שלל מאמרים שמפרסמים כותבים נאורים ופרוגרסיביים, שבעודם תוקפים את ישראל על שגרמה לסבל של האוכלוסייה בעזה – הם מתעלמים או מזכירים רק בחטף את הזוועות, ההתעללויות ותאוות הרצח שגרמו לסבל נורא של אזרחים ישראלים ושבעקבותיהם יצאה ישראל להתקפה בעזה; והרי סבל אנושי הוא בראש מעייניהם. גם הקריאה המפורשת באמנת חמאס להשמדת ישראל אינה מוזכרת על ידם. מה שקרה באותה שבת ארורה לא הזיז את הכותבת מדעתה: ישראל אשמה בכל."

)דינה פורת, "הסיבות האמיתיות להוקעת ישראל", "אל-ארצ'י", 4.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-04/ty-article-opinion/.premium/0000018c-3469-dc03-a9ec-3c7ba2610000

כל מה שנכתב נכון בהחלט אבל המקור העיקרי לאנטישמיות בימינו נשמט כליל מהתגובה. קוסטרינסקי-קיטרון-פורת ילידת בואנוס איירס ובת למהגר מאזור פינסק, אמונה על התרבות האנטישמית המערבית ולא על האנטישמיות הערבית-מוסלמית, לכן היא לא הזכירה בתגובתה כי אמירת מוחמד שיש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה (המובאת באמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ ושגורה בפי כל מוסלמי) – לא באה כתגובה למעשי המדינה הציונית בעזה ולא עקב מעשיה ב-1948, אלא נאמרה למעלה מ-1300 שנים קודם לכן.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

לאה ענבל-דור, הפיליסטינית האוטו-אנטישמית המצדיקה את תעמולת החמאס, ודאי גם כן לא יודעת זאת.

פרדוקס הכיבוש

עובדה נוספת לא הזכירה דינה קוסטרינסקי-קיטרון-פורת. עוצמת האנטישמיות והאנטי-ציונות בעולם מקורה רק בחולשת היהודים ובחוסר היכולת שלהם לכבוש שטחים. לו היו היהודים מצליחים לכבוש 13 מיליון קמ"ר – כגודל השטחים הכבושים היום בידי הערבים, והיו בעולם 24 מדינות יהודיות ורק מדינה ערבית אחת, ולמעלה מזה. אם היו בעולם 57 מדינות יהודיות ורק מדינה מוסלמית אחת – לא היו בעולם לא אנטישמיות ולא אנטי-ציונות.

אבל בעת שישראל מתקשה לכבוש שטח קטן כעזה הרי מפאת החולשה העולם מוצף באנטישמיות ובאנטי-ציונות שהיא גם כן חלק מהאנטישמיות.

רצח יהודים מוצדק. הכל תלוי בהקשר

קשה מאוד לחזות בעדיות הבאות. אף אחת מנשיאות האוניברסיטאות החשובות בעולם לא מחשיבה קריאה לרצח עם של היהודים כהפרת קוד ההתנהגות של האוניברסיטה:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828136&forum=scoops1

חברת הקונגרס הרפובליקנית סטפניק מול נשיאת הרווארד השחורה קלאודין גיי בנוגע לקריאות לרצח עם בקמפוס; ''הקריאות לא מפירות את הקוד האתי כל עוד לא באו למעשים'' וקוראת לפיטוריה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828121&forum=scoops1

חברת הקונגרס הרפובליקנית סטפניק התעמתה עם נשיאת הרווארד השחורה קלאודין גיי בנוגע למימון זר בסך 1.5 מיליארד דולר מממשלות זרות:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828163&forum=scoops1

בעקבות הביקורת הקשה – נשיאות הרווארד ופן קצת מתקפלות.

https://www.mako.co.il/news-world/2023_q4/Article-45b71a85c834c81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

מסקנה: יש להיאבק הרבה נגד האנטישמיות המובנית באקדמיה האמריקאית.

היסטוריה כפוליטיקה

ישראל היא האימפריה האשורית

פלסטין היא בבל ואשור בניפל הוא נתניהו

דומה שהטירלול של האוניברסיטאות האמריקאיות בתחום מדעי הרוח חודר גם לאקדמיה בישראל (האם גם בעזרת תרומות מקטאר?)

פרופ' נתן וסרמן המתנאה כאשורולוג במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וד"ר יגאל בלוך המתנאה כאוצר במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. מפרסמים תעמולה פוליטית בכיסוי של מחקר היסטורי השוואתי.

בעוד הערבים משווים את מדינת ישראל למדינת הצלבנים משווים ווסרמן ובלוך את ישראל לאימפריה האשורית הגדולה שהשתרעה מהרי הטאורוס עד מצרים.

ל"אורך שנות קיומה של האימפריה האשורית," כותבים וסרמן ובלוך, "היא לא הצליחה למצוא פיתרון קבע לבעייה מציקה קרוב לבית – הבעייה הפלסטינית שלה היתה ממלכת בבל. איזה לקח אפשר ללמוד מהתמוטטות האימפריה האשורית האדירה?" שואלים וסרמן ובלוך, ועונים:

"לבעייה הבבלית היה בוודאי חלק חשוב בנפילתה של אשור. היעדר פיתרון קבע לשכנה בדרום (היום היינו קוראים לכך "ניהול הסכסוך") הכיבושים סיפקו לאשור משאבים וכוח-אדם שנדרשו כדי להתמודד עם המרידות התכופות שפרצו בבבל. אך כאשר השליטה האשורית בארצות שלחוף הים התיכון נחלשה ואבדה, נהפכה הבעיה הבבלית לאיום ממשי על האימפריה, איום שתרם לקריסתה... זאת ועוד: שלטונו הארוך של אשורבניפל, כמעט ארבעים שנה, יצר קיפאון פוליטי והידרדרות בשכבת האליטה של האימפריה האשורית. היציבות השלטונית של ימי אשורבניפל לא היתה אלא מכסה על סיר מבעבע של אמביציות ותככים ומשהוסר המכסה גלשו המאבקים הפנימיים.

"אפשר להקיש מאירועים רחוקים אלה על המתרחש במדינת ישראל, אשר גם לה בעיה בלתי-פתורה בסמוך לגבולה וגם היא מנוהלת על-ידי מנהיג שימיו בשלטון ארוכים מכל קודמיו? האם גם כאן התפוררותן של האליטות הצבאיות, הכלכליות והמדעיות וקריאה שגויה ושאננה של המציאות הגיאו־פוליטית מסביב צופנות בחובן אסון?"

 (נתן וסרמן ויגאל בלוך, "איזה לקח אפשר ללמוד מהאירועים שהובילו להתמוטטות האימפריה האשורית האדירה?" תרבות וספרות, "אל-ארצ'י", 8.12.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2023-12-06/ty-article-magazine/.premium/0000018c-3ada-de12-a3af-3bdffeb70000

הבנתם את הטירלול המצחיק (בעצם העצוב) – האימפריה האשורית הענקית מהרי הטאורוס עד למצרים לא הצליחה להשתלט על בבל וכתוצאה מכך נפלה האימפריה האשורית. כך גם האימפריה הענקית הישראלית ממטולה עד אילת, ישראל – לא תצליח תשתלט על עזה (הבעייה הפלסטינית) ולכן גם "האימפריה" הישראלית תיפול.

כאמור תעמולה פוליטית מטורללת. לא מצחיק. עצוב.

אהוד ברוג-ברק – איך צריך לנהל את המלחמה ולמה?

מיד לאחר תחילת מלחמת עזה צולם אהוד ברוג-ברק בנתב"ג עוזב את המדינה. במקום להטות שכם בהסברה למען ישראל, ברוג-ברק נרתם להסברה האנטי-ישראלית. בראיון לערוץ השידור הממלכתי בקנדה CBC אמר ברוג-ברק, כי "האחראי הראשי למחדל חסר התקדים בהיסטוריה שלנו הוא נתניהו."  והוא שב ודורש את התפטרותו.

"אני אומר לציבור, כי בכל מדינה נורמלית נתניהו היה מתפטר ב-8 באוקטובר, אבל ישראל אינה מדינה נורמלית בעניין זה, ולכן זו הסיבה שאנו נמצאים בשסע הפנימי הזה," אמר ברק. "אני סבור, שהחזון הנכון לישראל בטווח הארוך הוא פתרון שתי המדינות. כך היה לפני שני עשורים והוא כך יישאר, והחלופה האחרת היא דרך ללא מוצא. את המלחמה בעזה," מסביר ברוג-ברק, "צריך לנהל "באופן פחות אלים או בפרופיל נמוך יותר מזה המתקיים כיום." (הוא כמובן לא מסביר איך, אך מתאים את עצמו לסיסמאות האוייב).

"אנו זקוקים לממשלת אחדות ללא נתניהו וללא האנשים המשיחיים הגזענים, והממשלה הזו צריכה לנהל את המלחמה בשלבים הבאים, כנראה באופן פחות אלים או בפרופיל נמוך יותר מזה המתקיים כיום, ולהוביל לבחירות חדשות שבהן הציבור יבהיר ויחליט בנושא פתרון שתי המדינות לצד נושאים אחרים." סיכם.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828415&forum=scoops1

עכשיו רק שוו נא בנפשכם לו פתרון המדינה הפלסטינית הכוללת את כל יו"ש בקעת הירדן וירושלים המזרחית ע"פ חזונו של ברוג-ברק היה מתגשם, ובשטח הזה היתה מוקמת מדינת חמאס – איפה היינו היום? בים!

המטרה לדידו של ברוג-ברק היא מדינה חמאסית, האמצעי מלחמה בעזה באופן פחות אלים כדי לשמר את שלטון החמאס...

מוחמד מג'אדלה קריין החמאס שדר הטלוויזיה הישראלית

מוחמד מג'אדלה משמש כפרשן ערוץ 12. מסתבר שהוא משמש גם בה בעת כקריין החמאס.

למשל ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) מדי שנה מציינים הפלסטינים ברחבי העולם את "יום ההזדהות עם העם הפלסטיני." מסתבר שבמועד זה לפני 5 שנים אגודה בשם "אגודת האישה הפלסטינית בחו"ל" הפיקה סרטון שקריין מחמד מג'אדלה לרגל יום זה. במסגרת הסרטון מובאים ציטוטים של אישים שונים "למען פלסטין" מתוך הציטוטים ואיורי הרקע ניתן להגיע אך ורק למסקנה אחת: שישראל כולה היא פלסטין ("מהנהר ועד הים"), שישראל מדינת טרור רוצחת ופושעת, והכל בתמיכתה של ארה"ב. בציורים רואים כיצד היהודים נכפו על הערבים וסגרו אותם מאחורי גדרות, את חיילי צה''ל כקלגסים שמתעמרים בפלסטינים שמניפים שלטי שלום או הולכים כשעיניהם מכוסות, את המפתח כסמל השיבה ואת עהד תמימי כגיבורה.

כתב חדשות 12 מוחמד מג'אלדה היה קריין בסרטון לפיו פלסטין צריכה להיות ''מהנהר עד הים'' ושישראל היא מדינת טרור רוצחת ופושעת בגיבוי ארה''ב

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828460&forum=scoops1

מי שצפה, ראה שמצוין בתחילת הסרטון שקריין מחמד מג'אדלה, שהוא הופק על ידי "פורום "פלסטין" הבינלאומי לתקשורת – תואצל" מי שימש באותו הזמן בתור מנכ"ל הפורום הזה? חבר הנהגת חמאס בחו"ל, השאם קאסם, שאמר כמה שבועות לאחר טבח ה-7 באוקטובר (אותו הוא כמובן מכנה "מבול אלאקצא") שהוא יצר הזדמנות אמיתית לרוקן את בתי הכלא מאסיריהם "הגיבורים" ומתראיין רבות בשם חמאס לתקשורת מאז הטבח

חמאס או רש"פ – זקוקים לעבודות קריינות? מחמד מג'אדלה כאן בשבילכם.

https://twitter.com/MoranT555/status/1732832027899035694

סרט תעמולה בקריינותו. מדהים.

https://twitter.com/MoranT555/status/1725407356958236674

האם השתתפותו כפרשן בערוץ 12 עומדת בקוד האתי של הערוץ?

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תודה לך, אהוד, על פרסום המאמר על "גן קופים". גדולי עולם כתבו בשמות בדויים – המפורסם מביניהם הוא רומן גארי. שלונסקי ואלתרמן חתמו באינספור שמות עט. נכון שקריץ הוא מיוחד בזה שבחר לו שם עט של אישה, מתוך תחושה שלנשים יש יותר סיכוי להתפרסם בתקופה שלנו. אני אהבתי את קריץ, קראתי רבים מספריו, ונעזרתי רבות בספרי ההדרכה שלו בהרצאותיי במכללות. המילייה הספרותי והאקדמאי החמיץ בעניינו בצורה מבישה.

הסיפור על חסידי אומות העולם הפולנים ג'וזף וויקטוריה אולמה, שמביא נעמן כהן, מרגש מאוד, ואני מודה שאני קורא על כך בפעם הראשונה.

שלך –

משה גרנות

* חיימקה שפינוזה: אם אינני טועה חיים הזז החל לפרסם את פרקי "יעיש" ב"לוח הארץ" בשם זכריה אוזלי. משה סמילנסקי חתם על סיפוריו מחיי הערבים בשם – חוואג'ה מוסה.  מאיר סמילנסקי [אחיו הצעיר] – מ. סיקו. פסח בר-אדון – עזיז אפנדי. משה סטבסקי-סתוי – אבו-נעמן. יהודה לייב קצנלסון – בוקי בן יגלי. ברנר השתמש בשמות-עט רבים. יורם קניוק פירסם רומאן בשם בדוי. גרשם שוקן פירסם ספר שירים בשם רוברט פוזן. פנחס שדה חתם על רבים מספריו וסיפוריו לילדים ולנוער בשם יריב אמציה. הגאון יורם ברונובסקי פירסם את טוריו ומאמריו, שהיו בהם לא פעם שגיאות מביכות – בעיתון "הארץ" בחתימת יוחנן רשת.  בנימין גלאי פירסם במשך שנים טור ב"מעריב" בחתימת ג. בנימין.  משה בן-שאול – מאו"ל. על מאמריו בעיתונות חתם חיים גורי בשמות העט חגור וח-ג. אהרן אמיר פירסם ברבעון "קשת" שבעריכתו ביקורות ספרים קצרות בחתימת צ.ק. – צהרון קמיר. "בשנת 1998 הוציא אמיר את הספר 'הנבלים' תחת שם העט 'מיכאלה נדיבי'. כן השתמש אמיר בשמות עט נוספים, ובהם יובב, ע. עוזרד" [ויקיפדיה]. על ספריו, שרובם הוקדשו להנצחת ניל"י, חתם אלכס אהרונסון בשם "חייל פשוט". על ספרו "בגן המחשבות", שהופיע ב-1942, חתם בשלושה כוכבים ו"איקס" בסופם, רמז לשמו – אלכס. יהושע קנז [גלס] השתמש בשם-העט אבי עתניאל. אהוד בן עזר פירסם בחתימת ראובן ברנע את מאמר הביקורת הראשון שנכתב על הרומאן הראשון של יהושע קנז "אחרי החגים" – בכתב-העת "מן היסוד" בשנת 1964. אהוד גם יסד בשנת 1956 והיה העורך הראשון של "אפיק", שבועון קיבוץ עין גדי המופיע עד היום, וכן השתמש בשמות העט א. בר, א. אחי-לאה, אלימלך שפירא, ועוד.

אנא שילחו לנו עוד "שמות בדויים" ידועים ופחות ידועים.

לא מצאנו בוויקיפדיה רשימת שמות-העט שבהם השתמש ברנר.

* אהוד: אנחנו גם מחפשים כותבים שיכתבו לנו מחו"ל, בעיקר מארה"ב, על המתרחש שם.

* האם, כפי שקראנו, ייתכן כי שקמה ברסלר תחליף את מרב מיכאלי בהנהגת מפלגת העבודה – כדי לוודא, זאת כמובן לדעתנו, את קבורתה הסופית של המפלגה? – ושקמה ברסלר עלולה להצליח בכך – כמו שאולי הצליחה לעזור ליחיא סינוואר לקבוע את מועד טבח ה-7 באוקטובר כאשר קראה שוב ושוב, בעידודה של תקשורת ישראלית מטומטמת – לסרב לשירות בצה"ל!

* קוראת נאמנה: אני ממשיכה להפתעתי לתמוך בכל דעותיך ואפילו בחריפות שבהן. וזה מעניין. כל טוב וחג חנוכה שמח (בכל זאת...)

אהוד: פשוט קשה להאמין שאנחנו נמצאים כנראה במלחמת עצמאות שנייה. נפילת בנו ואחיינו של אייזנקוט מסמלת זאת יותר מכול. מי היה מאמין שכל זה יקרה 75 שנים לאחר קום המדינה. ושהחמאס יהיה כל כך חזק, ובתור אחריו גם החיזבאללה. זה כאילו עלינו להילחם שוב על עצמאותנו.

ובמקביל, מוזר שאנשים שתמכו ותומכים בהתלהבות בכל ביקורת מרושעת ומטנפת על נתניהו וממשלתו, והיו מפגינים ומסיתים נגדו, וחרפו וגידפו אותו ולא התחשבו בנזק שמעשיהם חסרי-האחריות גורמים למדינת ישראל ולביטחונה – אנשים אלה אינם מסוגלים לשמוע ביקורת ודעות אחרות, ויש מהם שאפילו מבטלים בשל כך את היותם מנויים על המכתב העיתי, שדעות אחרות מובעות בו! אכן, קשה להישיר מבט בפני האמת ולהכות על חטא!

לא יאומן אבל יש עדיין אידיוטים שימושיים שנחושים בדעתם שכל מה שקרה ב-7 באוקטובר  ואילך לא קרה בגלל החמאס, יחיא סינוואר והאיראנים אלא באשמת בנימין נתניהו – ורק אם היינו נפטרים ממנו בזמן – האסון לא היה מתרחש!

* מעניין איך תפתור ישראל את בעיית הבלוקדה הימית שהטילו עליה החותים בתימן, שפירושה ניתוקה של אילת מהאוקיינוס ההודי, ותעבורה ימית יקרה אל ישראל וממנה דרך עיקוף אפריקה וחציית הים התיכון. לא נראה שיהיה אפשר לפתור זאת בלי עזרת האמריקאים, מה שעלול לגרום למלחמה אזורית. זה מדהים להיווכח כיצד גם ללא נשק גרעיני מצליחה איראן לסכסכך ולזעזע את האיזור כולו ולהטילו לתוך מערבולת דמים בעוד היא נשמרת מהצד כאילו אין לה אחריות למצב!

ובינתיים צה"ל מתקשה להכריע את החמאס, ומדי יום נוספים הרוגים חדשים מקרב לוחמינו, וכנראה רבים עוד עתידים ליפול, גם מקרב כוחות המילואים, אנשים מבוגרים ובעלי-משפחות.

 והמטרה של השמדת החמאס ללא הרג רב של אזרחים  ערבים "בלתי מעורבים"  – נראית רחוקה מהשגה.

ובצפון מחכה עדיין השמדת החיזבאללה, אחרת לא יוכלו לשוב לבתיהם אזרחי הצפון.

* אהוד בן עזר: על היותה של הפגישה האלימה עם הערבי חלק ממציאות החיים בארץ-ישראל, שעקבות לה אנו עתידים למצוא בחלק ניכר מן הספרות הארצישראלית, אפשר לעמוד גם על פי סיפור אוטוביוגראפי של דוד בן-גוריון, בעקבות מעשה בבראונינג שאירע בו-גופו בקיץ 1909. במכתב לסופר אהרון עבר-הדני מספר בן-גוריון:

"אני החלטתי לעזוב את סג'רה וללכת לעבוד ליבניאל. לקחתי כל חפציי, שנתכנסו בסל קטן שנשאתי בידי, והלכתי ברגל יבניאל מזויין בבראונינג. זה היה בבוקר. קרוב לשרונה, בין כפר-קמא ובין יבניאל, פגשני רועה בדווי וביקש אש. אמרתי לו שאין לי. נתקרב אליי לתפוש הבראונינג. יכולתי בנקל לירות בו, אבל זה היה קרוב לכפר הערבי סרונה, והחלטתי לא לירות והתאבקנו זמן רב. שנינו נפלנו ארצה, פעם הוא עליי ופעם אני עליו. מאמציי היו מכוונים לשמור על הבראונינג. פתאום הוציא שברייה – סכין בדווית עקומה, – והיכה על ידי השמאלית שאחזה בסל חפציי. הסל נפל מידי, הוא תפס אותו וברח." ("קורות", ירחון לידיעת העבר, נובמבר 1971, עמ' 15).

[מתוך הספר הנידח (שאינו מוזכר בערך על ברנר בוויקיפדיה) – "ברנר והערבים", בהוצאת "אסטרולוג" 2001].

* אהרון צ'חנובר: "לישראל נפתחה הזדמנות. חוקרים ישראלים שתכננו לחזור בעת ההפיכה המשטרית נשארו יושבים על המזוודות, או החלו לחפש משרות בארה"ב. המגמה התחלפה. רבים רוצים לחזור הביתה. יותר מכך, מדענים יהודים בכירים מחפשים היום בית בישראל – בורחים מהגל הגואה של אנטישמיות, הפוגעת בהם ובילדיהם. אם יימצאו להם משרות באוניברסיטאות המחקר ובתעשיית ההייטק בישראל, הם יחוללו מפנה במדע ובתעשייה בישראל. 'בלב הקושי שוכנת ההזדמנות'. אמר איינשטיין. יש לנצלה." [ "הארץ באינטרנט. 10.12.].

פרופ' צ'חנובר הוא חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004.

* * *

אנו נושאים לפידים

מילים: אהרון זאב

לחן: מרדכי זעירא

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר  –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2175 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל